Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם יצר כרוניקה של חשיפה ידועה מראש ברחבי הרשת, שהובילה לבסוף להסרתו. האם גם בעתיד יהיה האינטרנט מרחב חופשי באופן יחסי מצנזורה ואיפול?

אומת האינטרנט הישראלית יכולה לטפוח לעצמה על השכם: היא היתה הגורם הדומיננטי בחשיפת פרשת ענת קם, כשהעיתונות הממוסדת נגררה אחריה. וירוס המידע התפשט מהבלוגים והרשתות החברתיות לאינטרנט דובר האנגלית, וממנו לפרסומים בתקשורת העולמית. "ידיעות אחרונות" הצטרף באיחור, אך האיץ באופן משמעותי את התהליך ותקע את המסמרים האחרונים בארון הקבורה של צו איסור הפרסום כששלח פעמיים את קוראיו לחפש את הסיפור באינטרנט (ב-1 באפריל לפי מלות המפתח "israeli journalist gag" ושוב באופן כללי ב-4.4.10), ויומיים אחרי הפרסום השני פירסם בין דפיו מאמר של העיתונאית האמריקאית גודית מילר ובו פרטי הפרשה, תוך השחרת כל המידע האסור בפרסום. עד אז הסתפקו כלי התקשורת בהמתנה פסיבית, או בהגשת בקשות לבית-המשפט המחוזי שיסיר את הצו ("הארץ" וערוץ 10), בקשות שנדחו פעם אחר פעם. רק האקט הסאטירי החריג של "ידיעות אחרונות" סחף את התקשורת האלקטרונית לעסוק בפרשה בהרחבה, ערוץ 10 עתר לבג"ץ (שדחה את העתירה), וכבר למחרת (אתמול, 7.4.10) הודיעו השב"כ, צה"ל והפרקליטות כי יסירו את התנגדותם לפרסום וישימו סוף לפארסה. האזכור המוקדם ביותר, ככל הנראה, של הפרשה באינטרנט הופיע ב-22.12.09, בפורום הסקופים של אתר רוטר.נט, שבוע לאחר שקם נלקחה לחקירה: "הכתבת ענת קם מאתר וואלה נעצרה על-ידי השב"כ בעת שהיתה פקידה בלשכת אלוף פיקןד מרכז, יאיר נווה \ היא הדליפה מסמך צבאי מסווג לעיתון הארץ" [השגיאות במקור]. בהמשך הדיון באתר פורסם צילום מסך של הכתבה מאתר "הארץ", שבה נחשפו המסמכים הסודיים שהביאו ככל הנראה לחקירה. דף הדיון הוסר מאוחר יותר מהאתר, שהמדיניות הנהוגה בו היא מחיקת הודעות המפירות צווי איסור פרסום או הוראות צנזורה מיד כשמגיעה דרישה כזאת מהגורמים הרלבנטיים. אלא שגוגל המשיך להציע לגולשים עותק מטמון (cache), המאפשר לצפות בעמודי רשת גם כאשר הם אינם זמינים באתר המקורי שבו פורסמו. כך שהפרסום ברוטר המשיך להיות זמין למי שחיפש את המלים "ענת קם" במנוע החיפוש הפופולרי. פחות משבוע לאחר מכן (27.12.09) כתבה דבורית שרגל בבלוג התקשורת שלה "ולווט אנדרגראונד", תחת כותרת הביניים "עיתונות במצור": "עיתונאים מוטרדים חדשות לבקרים מצווי איסור פרסום שונים שמצרים את צעדיהם. אפשר לתרחש כי יש מי שעלולים למצוא עצמם כבולי מקלדת בגלל חשד שהתעורר נגדם. תאונות עבודה כאלו קורות גם קורות, ולא דווקא במדינות השכנות. מאוד קשה לדעת אם עיתונאי כלשהו נחקר או נעצר כשאסור לשאול, לכתוב או לומר כלום. למה? מאחר שפעמים רבות אסור לספר אפילו על קיומן של חקירות כאלו ואחרות". ב-24.1.10 פורסם באתר nrg-מעריב מאמר של יצחק טסלר, עורך ערוצי היהדות והברנזה, שבו סיפר על הפרשה בלי לנקוב בשמם של קם, עיתון "הארץ" או הכתבה נשואת החקירה. "מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה", כתב טסלר. שרגל השיבה לו בבלוג שלה: "והתשובה היא כן, יש צווים האוסרים". ב-13.2.10 פירסם יואב יצחק באתרו "חדשות מחלקה ראשונה" "פרופיל קצר" של קם. יצחק כתב כי קם "שירתה כחיילת במקום רגיש" לפני עבודתה בוואלה, "נחשבת לבחורה דעתנית ובעלת אידיאולוגיה מאוד ברורה. שמאל קיצוני. היא מוכשרת אך מניפולטיבית. הדבר ניכר מאוד בכתיבתה על עיתונאים. קיצונית, ערכית וחד-צדדית", ורמז: "ענת נאלצה באחרונה להוריד מעט פרופיל. עסוקה, מן הסתם, בעניינים בוערים יותר". למעט המאמר ב-nrg, הרמיזה ב"חדשות מחלקה ראשונה" ומאמר שהתפרסם ב"העין השביעית" שבועיים קודם לכן והתייחס לאספקט אחר של הנושא בלי לקשור אותו לפרשה האסורה בפרסום, לא התפרסמה בתקשורת הממוסדת כל התייחסות לנושא. כלי התקשורת, שלפחות כמה מהם כבר הקצו כתבים לסיקור הנושא, צייתו באופן מלא לצו איסור הפרסום על החקירה, שאף אסר על אזכור עצם קיומו של הצו. כך נוצר מצב משונה שבו גולשים חושפים את הסיפור באין מפריע בטוקבקים באתרים, בעוד אתרי החדשות שתפקידם לחשוף סיפורים כאלה נאלצים להילחם באותם גולשים. ב-nrgמעריב הופיעה בתחתית טורו של טסלר הודעה שלפיה "לא ניתן להגיב על כתבה זו. אתכם הסליחה", ובפרסום ב"חדשות מחלקה ראשונה" נכתב כי "רשימה זו חסומה לתגוביות משיקולים השמורים במערכת". גם שרגל מעידה כי "בעניין הטוקבקים, אכן מחקתי לא מעט טוקבקים שהתייחסו לסיפור". רק עורך "העין השביעית" היה פטור מהמטלה הזאת, מאחר שבאתר אין, עדיין, טוקבקים. מאמצע דצמבר היתה קם נתונה במעצר בית, שגם עובדת קיומו היתה נתונה בצו איסור הפרסום. בתחילת ינואר (3.1.10) שאלה בירנית גורן בטוויטר שלה: "תגידו, ענת קם עזבה את וואלה?". עיון במדור הברנזה באתר וואלה באותה תקופה העלה ששמה של קם, הכתבת היחידה במדור שעורכת הדס ריבק, נעלם מן הכתבות שרובן היו חתומות על-ידי "וואלה! ברנזה, מערכת וואלה!". בהמשך חזרה קם לפרסם כתבות באתר, אולם ב-9.3.10 שלחה אימייל לרשימת תפוצה שכללה כתבים, דוברים ויחצנים, ובו כתבה כי "החל ממחר אשהה בחופשה ללא תשלום עד הודעה חדשה. תודה לכולם על הכל, באמת שהיה לי כיף. מקווה שעוד ניפגש". באותו יום כתב על כך אורן פרסיקו בידיעה לקונית שהתפרסמה בראש עמוד השער של "העין השביעית", תחת הכותרת "ענת קם לחופשה ללא תשלום". מאחר שהאתר אינו נוהג לדווח על תזוזות של בעלי תפקידים עיתונאיים, הידיעה נתפסה אצל כמה מהקוראים כתמוהה, והתייחסויות ברוח זו הופיעו בתגובות לידיעה בפייסבוק ובטוויטר. מבין יודעי הדבר היו שכתבו על הפרשה במלים מפורשות, ואחרים הפנו, לכאורה בלי קשר לדיווח על החופשה, למאמר של טסלר ולטור שפירסם חנוך מרמרי בתחילת ינואר ("מקורות זה לא רק מים") ב"העין השביעית", ובו דן באופן שבו עיתון אמור לטפל במסמכים שהודלפו לו ובמידת האחריות של עיתון למקורותיו. באמצע מרץ הגיע שמעה של הפרשה אל ריצרד סילברסטיין, יהודי המתגורר בסיאטל, ארה"ב ובלוגר בעל עמדה ליברלית, שכתב עליה בבלוג שלו "תיקון עולם", והמשיך לעקוב אחריה ולעדכן את קוראיו בהתפתחויות. סוכנות הידיעות היהודית JTA עשתה פולו-אפ לסילברסטיין, ומשם התפשט הסיפור לעוד ועוד כלי תקשורת, לעיתונים בריטיים ולסוכנות הידיעות AP. בשלב ההוא, כל העולם כבר ידע על הסיפור, ובארץ – שתיקה. אלא שכאמור, "ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ במדינה, החל בפרסומים מתריסים שקראו תיגר על האיסור הגורף לכתוב כל דבר על הפרשה. עוד לפני שפירסם את המאמר המושחר של גודית מילר, עשה "ידיעות אחרונות" שימוש בגוגל כשביקש להביא לפרסומה של הפרשה, אך לא רצה להפר את הצו באופן בוטה. ב-1.4.10 פורסמה בעיתון ידיעה לא חתומה ("כתב ידיעות אחרונות") עם כותרת הגג "לזרים בלבד" והכותרת "מה השב"כ לא רוצה שתדעו?". בידיעה דווח על "פרשה שאת פרטיה אפשר למצוא גם באינטרנט", וסופקו הוראות ניווט: "את כל הפרטים אפשר למצוא גם באינטרנט אם מחפשים מידע על Israeli journalist gag". צירוף המלים אוזכר בסקירת העיתונות של "העין השביעית" באותו יום, ואכן, אלפי גולשים חיפשו את המחרוזת הזאת והגיעו כך לאתר. אלא שהפעם גוגל לא רק הפנה לאתרים אחרים, אלא סיפק את תמצית הסיפור בעצמו. מנוע החיפוש מפעיל שירות בשם Google Suggest, שמציע לגולש מחרוזות חיפוש פופולריות שמשלימות את המלה או המלים שהקליד. בחיפוש אחר המלה "יוסי", למשל, יקבל הגולש הצעות לחיפוש הביטויים "יוסי בנאי", "יוסי שריד" ו"יוסי ורדי". מי שפנה לגוגל בתחילת מרץ בניסיון להבין מי זו ענת קם ומדוע דווחה חופשתה-התפטרותה ב"העין השביעית" ובאתרים אחרים, קיבל את הצעות החיפוש הבאות: ענת קם נעצרה; ענת קם וואלה; ענת קם שב"כ; ענת קם רוטר; ענת קם השב"כ; "ענת קם נעצרה". איש לא עמד מאחורי ליקוט המחרוזות הללו, הן נאגרו אוטומטית על-ידי Google Suggest. האלגוריתם של גוגל, אם תרצו, הפר את צו איסור הפרסום. כפי שכתב בסרקזם מומחה החיפוש אורי ברייטמן בבלוג שלו "חופש החיפוש": "גוגל הוא איום בטחוני-אסטרטגי חמור על בטחונה ושלמותה של מדינת ישראל". חובבי תיאוריות הקשר ישמחו לגלות ששירות Google Suggest פותח ומנוהל בגוגל-ישראל. "אני לא יודעת מה האמת לאמיתה", אמרה שרגל ל"העין השביעית" באמצע מרץ. "חרושת המיילים מתרוצצת כבר כמה חודשים, ומתוך כל מה שקראתי ושמעתי עולה גרסה די קוהרנטית של ההתרחשות. כבר עכשיו, שבת, 13.3.10, כל מי שרוצה לדעת מה קרה, יכול לגגל קלות את שמה פלוס מלות מפתח שונות ולקבל גרסה כלשהי של הסיפור". התקשורת הלא ממוסדת זכתה ביתרון משום שלא צייתה לכללי המשחק המקובלים, אולם היתרון הזה היה בעוכריה כשהפרסומים נשענו, ככל הנראה, על חרושת של שמועות ואי-מיילים בשרשרת ולא על עבודה עיתונאית של ליקוט מידע ממקורות ואימותו. אתמול כתבה שרגל בבלוג שלה על ראיון רדיו שהשתתפה בו: "סיפרתי שאני יודעת על המקרה, לא את כל פרטיו. אולי אפילו לא את מחציתם. ומאחר שכך, אני לא רוצה להצטרף למשחק הספקולציות וההשוואות והניתוחים וחשיפת הקשרים והקונספירציות (אם קיימים) כמקובל ברשת". השב"כ, המשטרה והפרקליטות אינם יודעים כיצד להתמודד עם המידע החופשי באינטרנט. לפני כשנתיים השיק השב"כ ברעש גדול את האתר shin-tech.org.il ובו בלוגים רשמיים של ארבעה עובדי שב"כ. אלה זוהו באותיות במקום בשמות, ובצלליות במקום בתמונות, וסיפרו על עבודתם במטרה לגייס אנשי הייטק לשירות הביטחון. אלא שמי שחיפש בגוגל את המלים "ענת קם", מצא בתוצאה הראשונה הפניה לפוסט שחושף את פרטי הפרשה ומתפרסם באתר shin-tech.org.il. לא השב"כ אחראי על הפרסום הזה, אלא מי שהשתלט על שם המתחם של האתר אחרי שהשב"כ זנח אותו. אומת האינטרנט השתמשה בפרשת קם כדי לחרוץ לשון ארוכה וחצופה מול השב"כ, המשטרה ובית-המשפט. גולשים לא חששו להפר את הצו ביודעין ותחת שמותיהם האמיתיים, ומי שחזרו בהם והסירו את הפרסומים לא עשו זאת מחשש שייעצרו, אלא מחשש, שהועלה מכיוונה של קם, שהפרסומים יזיקו לה. המשטרה, שאמונה על אכיפת החוק ועל מעצר וחקירה של המפירים אותו, הודתה שאין לה מה לעשות בעניין. עמי בן-דוד, דובר אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, אמר לאתר אייס שמאחר ששרתי פייסבוק נמצאים מחוץ לגבולות המדינה, החוק הישראלי אינו חל על הפרסומים שם, שכללו עדכוני סטטוס וקבוצות כמו "לאן נעלמה ענת קם" שחשפו את הפרשה. כל זה אינו אומר שגם בעתיד תוכל אומת האינטרנט לקרוא באופן דומה תיגר על הממסד. ח"כ דני דנון מהליכוד מבקש להקים רשות ממשלתית שתנהל את האינטרנט. בהצעת החוק שלו, שהוגשה באוקטובר אשתקד, נכתב כי "במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה, רשאית ועדה [...] לחסום אתרים אשר עשויים להוות סכנה לבטחון המדינה ואזרחיה, או סכנה לביטחון וליציבות רשת האינטרנט במדינה. רשימת האתרים לחסימה תהיה חסויה ולא תפורסם בציבור". "אם אנחנו הישראלים נמשיך לצנזר את אלו המתנגדים בפומבי לפעולות רצחניות ובלתי-חוקיות של הממשלה והצבא, נגיע למצב שבו גוגל יכריז כי הוא יוצא מישראל ולא חוזר אליה, בדיוק כמו שקרה לאחרונה בסין", כתב אורי ברייטמן בבלוג "חופש החיפוש". "כי זה השלב הבא: אם מצנזרים את חופש המידע, חייבים לסנן את האינטרנט – ואז חייבים לשלוט על מנועי החיפוש. אסור לתת לשב"כניקים עלומי-שם (מלבד יובל דיסקין, כמובן), פקידי מחב"ם (מחלקת ביטחון מידע) קלולסיים, אנשי מלמ"ב אנכרוניסטיים, אוסרי-פרסום למיניהם, שופטים זוטרים אומרי-הן, פרקליטי מדינה שאפתניים, פטריוטים-באגורה וגנרלים שיכורי-כוח את הכוח לקחת מאיתנו את גוגל". גם בלי החוק של ח"כ דנון, מדינת ישראל יודעת להילחם בחשיפת מידע באינטרנט כשהיא רוצה, אם להאמין לדו"ח סודי של ה-CIA מ-2008 שנחשף לאחרונה ב-Wikileaks.org ודובר המימשל האמריקאי אישר כי הוא מקורי. ויקיליקס הוא אתר המוקדש לחשיפת מידע סודי שעלה לאחרונה לכותרות גם בישראל, כשחשף סרטון שצולם ממסוק אפאצי אמריקאי שירה בעיראקים לא חמושים ובהם עיתונאים. בדו"ח המודלף נטען כי "ממשלות סין, ישראל, צפון-קוריאה, רוסיה, תאילנד וזימבבואה חסמו גישה לאתרים מסוג Wikileaks.org, טענו שיש להן זכות לחקור ולהגיש כתבי אישום נגד ויקיליקס וחושפי שחיתויות שקשורים אליו, או התעקשו שהם יסירו מידע ממשלתי מסולף, רגיש או מסווג, תעמולה או תוכן זדוני מהאינטרנט. ממשלות סין, ישראל ורוסיה טוענות שיש להן הזכות להסיר תוכן מעורר התנגדות, לחסום גישה ולחקור פשעים שקשורים לפרסום מסמכים או תגובות לאתרים כמו ויקיליקס. הממשלות של מדינות אלו מחזיקות, קרוב לוודאי, ביכולות הטכניות לנקוט אמצעים אלו אם יבחרו לעשות כן". נוכח חוסר האונים של הרשויות באכיפת צו איסור הפרסום במקרה של ענת קם, מצמרר לחשוב שבפרשות בטחוניות עתידיות ידלג הממסד הבטחוני מעל בית-המשפט ופשוט יסגור לנו את האינטרנט.

העיתונים היום מסתחררים בין דובאי ובין טהרן ועזה עם חיסול מבחוח | בין עזה ובין ירושלים וניו-יורק עם דו"ח גולדסטון | ובין שר לטייקון בכלכלונים

חיסולו של טרוריסט חמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי מגיע היום לשערי כל העיתונים. הכותרת הראשית של "מעריב" היא "חיסול בדובאי", הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" היא "הזרוע הארוכה", ואילו הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "ידו של המוסד". הכותרת מובאת בציטוט, כנראה של ה"סנדיי טיימס". קשה לדעת אצל "ישראל היום", שסימן המרכאות הוא האהוב ביותר על עורכיו הבכירים. ב"הארץ" הכותרת היא: "אחד ממייסדי החמאס וראש מערך הברחות הנשק מאיראן חוסל בדובאי". כותרת המשנה משתמשת בפועל "חוסל", אולם מכנה את המתנקשים "רוצחים": "מחמוד אל-מבחוח, מרוצחי החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון לפני 21 שנה, נמצא מת במלונו. משטרת דובאי: הרוצחים, ארבעה בעלי דרכון אירופי, הותירו ראיה מפלילה. חמאס: ננקום בישראל בחו"ל". כותרת המשנה לראשית ב"ידיעות אחרונות" מסתיימת במלים: "בעולם משוכנעים: ישראל אחראית לחיסולו". הכותרת הראשית של העיתון היא "ארה"ב ואיראן: עימות חזיתי". "ארה"ב תציב שמונה סוללות טילי פטריוט במדינות המפרץ ותשלח לאזור ספינות קרב הנושאות מערכות ליירוט טילים לטווח בינוני", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של אורלי אזולאי בעמ 11, "המטרה: להפעיל לחץ על איראן, להרגיע את מדינות המפרץ ולשכנע את ישראל לא לתקוף". ועל זה סבתא שלי היתה אומרת: גם וגם וגם וגם. "רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, שוב מופנית הקריאה להקים מיד את ועדת החקירה, לטובת האמת ולטובת מעמדנו הבינלאומי", מסתיים מאמר המערכת של "הארץ". כותרת ידיעה של ברק רביד ויניר יגנה בעמ 3 של העיתון קובעת כי "נתניהו נוטה להקים מנגנון בדיקה מחוץ לצה"ל, שיחקור את ממצאי דו"ח גולדסטון". אחת הכותרות על שער "ישראל היום" היא "ישראל: לא לגולדסטון". כותרת המשנה: "כפי שפורסם בישראל היום: התשובה לאו"ם סותרת הטענות בדו"ח. טרם הוחלט על ועדת בדיקה" (אפשר היה גם לכתוב כך: "כפי שפורסם בישראל היום: מה שפורסם בכל מקום אחר"). דן מרגלית קורא בטור פרשנות להקים ועדת בדיקה בראשות אהרן ברק. העיתונים חוזרים היום על מה שכבר כתבו: משרדי המשפטים והחוץ תומכים בהקמת ועידה שתרצה את האו"ם, משרד הביטחון וצה"ל מתנגדים. "מעריב" ממשיך לפמפם את המחקר של תנועת אם-תרצו, שלפיו ארגונים הנתמכים על-ידי הקרן החדשה עומדים מאחורי רוב המובאות שמקורן בישראל בדו"ח גולדסטון. לפי בן כספית, יתקיים דיון בעניין בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כתבי "ידיעות אחרונות" טובה צימוקי ואיתמר אייכנר מצטרפים לדעת כתבי "הארץ": "למרות לחצי ברק ואשכנזי, הוועדה בדרך". ב"ישראל היום" כותב שלמה צזנה ששר הביטחון ברק דווקא כן בעד הקמת ועדת בדיקה. סקופ, ידיעה מופרכת או אולי לא זה ולא זה: לפי "ישראל היום", ממילא אין מדובר באמת בוועדת בדיקה, כלומר, ועדה שבודקת דברים, אלא ב"דו"ח משפטי שיבהיר כי צה"ל לא ביצע פשעי מלחמה בעופרת יצוקה". לדו"ח כזה ולוועדה כזו יסכים אולי גם ברק. דניאל סיריוטי מדווח ב"ישראל היום" כי גם הרשות הפלסטינית תקים ועדה לבדיקת ממצאי דו"ח גולדסטון; "לא ייתכן שהלחימה בין ישראל לחמאס תתנהל על גב האוכלוסייה בעזה". אם כן: הפת"ח יחקור את חמאס בחשד לביצוע פשעי מלחמה. "אנו עדים למהפכה כללית בדרך המחשבה", אומר רמי מורד מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת ביר-זית ללורנצו קרמונזי, כתב ה"קוריירה דלה-סרה", שרשמיו מסיורים בעזה מובאים ככתבה הפותחת של מוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות". מורד עורך סקרים בקרב הדור הצעיר של העזתים. "הציבור נע מערכים של אחריות ציבורית להתעסקות בלעדית בבעיות של הפרט. 54% מהצעירים בני 18 עד 24 בעזה מצהירים שהם מוכנים לעשות הכל כדי להגר". קרמונזי כותב על טענות הנשמעות ברחוב העזתי כלפי רהבתנות ושחיתות בצמרת חמאס. "עד לפני שלוש שנים הקפידו ראשי חמאס לשמור על אורח חיים פשוט וצנוע", הוא כותב. "עכשיו חמאס מתנהגים בדיוק כמו אש"ף", הוא מצטט את הכתבים במשרדי ה-BBC בשפה הערבית בעזה, וכותב על הקולגות: "אבל העיתונאים שותקים. הם אינם מעיזים לכתוב את מה שהם חושבים, יודעים היטב שהם נמצאים על הכוונת של חמאס". אחד מהם, שהאדי אל-קאשיף, ספג איומים קשים מצד כוח משטרתי של חמאס אחרי שפירסם ידיעה על מזקקת אלכוהול הפועלת בניגוד לחוק היובש העזתי. שלוש תמונות מעזה מעטרות את הכתבה, האחת של הריסות שהשאיר אחריו צה"ל; השנייה של נכה נשען על קב הליכה, ואסם אבו-שקאלה, איש חמאס שלדבריו עונה קשות על-ידי סוהרי פת"ח; והשלישית היא תמונה קלאסית של "נשות האסירים": אשה עטוית כיסוי ראש מוסלמי, מוקפת בילדים המחזיקים את תמונת אביהם הכלוא. שמו הוא שהאדי חמאד, בן 29, איש פת"ח ומשומרי ראשו של ערפאת, המוחזק על-ידי חמאס ומחכה להוצאתו להורג. "ידיעות אחרונות" שלח את רוני שקד להפגנת השמאל בשיח גראח בירושלים. "כמו ליד הגדר בבילעין, גם שכונת שיח גראח בירושלים הופכת למוקד הפגנות שבועי. אלא שלא כמו בהפגנות בשטחים – שמרבית משתתפיהן פלסטינים, ופעמים רבות שהן גולשות לעימותים אלימים עם הצבא – בשיח גראח אפשר היה למצוא ביום שישי רוב כמעט מוחלט של מפגינים יהודים". הידיעה מלווה בתצלום של אחד מהם: הסופר דויד גרוסמן. כותב יגאל סרנה בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות": "לפני הרבה שנים היתה סגנית שר חינוך שנקראה מרים תעסה גלזר", הוא מזכיר. "היא קראה על השיר תפילין של יונה וולך וקראה לה בהמה מיוחמת... גל עכור, אנרכיה. אפשר היה להתפוצץ מצחוק, הגיבה אז וולך, שכבר גססה מסרטן, אבל מתחיל להיות פה מפחיד. אנשים שיש להם שנאת חינם כזאת עוד עלולים להשתלט על המדינה. מאז נפטרה המשוררת, סגנית השר שבה לביתה ונשכחה, אבל השירים הוולכיים נותרו חזקים ומטלטלים כביום כתיבתם". רוב כפולת העמודים מוקדשת לידיעה (ובעיקר לתצלום אילוסטרציה חסר ערך המוצמד לידיעה) על מורה לספרות בכפר-סבא, שהעזה ללמד את תלמידיה בכיתות י וי"א שירים של וולך, ולתלונות של כמה הורים ("התעוררה סערה", בלשון "ידיעות אחרונות"), ולתגובה של משרד החינוך ("זה לא יקרה שוב"). כותרת הטור של סרנה היא "הרפו מן המורה לספרות", אבל "ידיעות אחרונות" אינו מקבל את העצה הטובה. תקלה בדוושת הגז בדגמים של הרכב טויוטה מגיעה לשערי כל העיתונים. גיי.די סלינגר, מחבר "התפסן בשדה השיפון", היה מתבודד, סרבן ראיונות, וסירב למכור את זכויות ספרו להסרטה. ביום חמישי הלך לעולמו. טון הפרידה ממנו בעיתוני היום מוכתב על-ידי עיתוי המוות, כלומר, את ההספדים היה צריך לתפור הכונן שנשאר במערכת בשבת. כך נשארת דמותו כפי שאולי רצה שתישאר: מעורפלת מבעד לזגוגיות המלוכלכות של משקפי משקיפיו, מלופפת חנופה של צופים מרחוק. עייפי מבט, רגליהם אצות, לבם גס. ב"הארץ" ויתרו על העניין מראש. ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים את השער וכפולת עמודים למאורע. ב"ידיעות" מודפסים בה טקסטים של יאיר לפיד, רענן שקד וגפי אמיר, שלמרות שקראתי אותם רק עכשיו, איני זוכר מה היה כתוב בהם. הנה רק ציטוט אחד, של גפי אמיר, מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", המתייחסת ליצירות הספרות המערבית הגדולות: "לכל הקלאסיקות הודבקו פרשנויות מעצבנות ורבדים שרק קילקלו". ב"מעריב" מביאה רות פרל דברים שאמרו הסופרים הגר ינאי, אסף גברון ויונתן יבין (למה הם ולא אסף שור, סמי ברדוגו ומאיה ערד, למשל? זכה מי שענה ראשון לטלפון, כנראה). במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותבת מרים קוץ כי התבודדותו של סלינגר "היא ששלחה אותו להתגורר באגף התמהונים של התודעה הציבורית", ושוב חוזרת על הבלבול הידוע בין התודעה העיתונאית לתודעה הציבורית. הפרשה הבאה שתכבוש, ככל הנראה, את סדר היום הכלכלי: מינוי יו"ר בנק לאומי, פרק נוסף בסאגת השליטה על הבנק. הניצנים כבר נראו בארץ הכלכלונים בשבועות האחרונים, ובימים האחרונים המאבק בין בעלי המניות בבנק, ביניהם, כמובן מדינת ישראל, מקבל פנים: את פניו של שר האוצר יובל שטייניץ, המחליף את שלמה אליהו כגיבור הזמני של הסיפור. כל העיתונים מקדישים לבנק את הכותרת הראשית (חוץ מ"דה-מרקר", שדוחק את לאומי לכותרת השנייה מפני ראיון של גיא רולניק עם שי אגסי). "ועדת נוף ממליצה: גליה מאור תמונה לדירקטוריון לאומי" היא הכותרת הראשית של "עסקים" ב"מעריב" ("למרות נסיון ההתערבות של שר האוצר שטייניץ, מקדמת ועדת נוף את מינויה של מנכ"לית הבנק. העתירות כבר בדרך: המינוי אינו חוקי – מאור צריכה תקופת צינון", יהודה שרוני). ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "הדילמה של גליה": "מנכ"לית בנק לאומי היא מנהלת מרשימה, משכמה ומעלה, אבל החוק אוסר עליה להפוך ליו"ר. התעקשות על מינויה תגרור את הבנק לסחרור מסוכן: מוטב שתחליט לוותר לעת עתה, לטובת העסק לו הקדישה את שנותיה היפות ביותר", כותב סבר פלוצקר. "כלכליסט" בוחר ב"הקרב על לאומי": "דירקטוריון בנק לאומי יתכנס היום לדיון מיוחד וישמע לראשונה מי יהיו חמשת המועמדים להצטרף לשורותיו. ביום חמישי ליווה כלכליסט את חברי ועדת המניות בדרך לדיון המכריע בשאלת המועמדים לדירקטוריון. ביקורת נוקבת נמתחה על שר האוצר, לאחר שנחשפו נסיונותיו לטרפד את מינויה של גליה מאור ליו"ר הבנק". "שטייניץ יסכל את מינוי מאור" היא אחת הכותרות על שער "דה-מרקר" (אתי אפללו). כמו בכל סיפור גדול, במיוחד בעיתונות הכלכלית, ועל-פי הנוהג שנעשה מחייב בשנים האחרונות, כל עיתון תופס לו צד, או חצי צד, על-פי המקורות הלוחשים על אוזנו, והופך את הסיקור לקמפיין. מאחר שהפרשה מערבת גם את האוצר על פקידיו ועל שרו, וגם מבחר בעלי הון גדולים על החברות והיחצנים שבשליטתם (וגם את בנק ישראל, שטרם נשמע קולו), ומאחר שלכל עיתון מערכת יחסים עם כל אחד מאלו שנמנו לעיל, הרי שהסיקור החד-צדדי בהחלט לא חד-ממדי, אלא דו ואפילו תלת-ממדי, גם ברוח האופנה האחרונה. דבר אחד בטוח: אף עיתון לא מת על שטייניץ. ההבדל שכבר ניכר בין העיתונים: בעוד שב"כלכליסט" החותמת המודפסת ליד כותרת השער היא "מיוחד", וב"דה-מרקר" היא "בלעדי", ב"עסקים" מביאים את הידיעה המיוחדת הבלעדית: למרות התנגדותו של שר האוצר, שמה של מאור אכן נכלל ברשימת המועמדים של ועדת המניות (ועדת נוף). "הנוכחים התקשו להאמין למשמע אוזניהם. חלומם התגשם. הנה הספרות, שבעשור האחרון נהפכה נגישה לרבים, שבה אליהם. שוב לא ישובו התמונות הקשות של אנשים רגילים, ממש עמך ישראל, האוחזים בשקיות גדושות בספרים חדשים בדרכם לדירות השיכון שלהם, משל היו דוקטורים לספרות השבים לבתי האבן שלהם במושבה הגרמנית. שוב לא ניתקל בהמוני ילידים הקוראים ספרים שלא זכו לביקורות מחמיאות משל חברי המועדון. ובעיקר, שוב לא נראה את אותם בעלי בסטות לשעבר מעיזים להתחזות למוכרי ספרים ולארגן מבצעים שפוגעים בחופש הבחירה של קוראיהם. אפשר להירגע. ישראל ניצלה. התרבות ניצלה. אשרי העם שאלה סופריו" (מתוך טורו של יובל אלבשן, היום במדור הדעות של "הארץ"). אחרי אינספור תהפוכות, נהרות של דיו, דיונים לאין קץ ואיומים חוזרים ונשנים בסגירת הערוץ – הן על-ידי בעליו והן על-ידי המחוקק – האריכה הכנסת בשבוע שעבר את זכיון ערוץ 10 עד לינואר 2012. המאורע עבר בקול דממה דקה. "זה מביך, אבל זה המצב", כותב אלון עידן בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" על התוכנית "מנטה ב-10" המשודרת ביום שישי מול "ארץ נהדרת". "במקום שיהיה קטן וחכם, חתרן ואופוזיציוני, ערוץ 10 מתנהג כמו מובטל שיושב כל היום בבית וטוחן בורקסים. הוא כבד, חסר מעוף, איבד את המוטיבציה, מאשים את כל העולם בכאביו". ב"הארץ" מקדישים מקום נכבד לידיעה על הפיצויים שפסק בית-המשפט לטובת מרדכי גילת, שתבע בבית-דין לעבודה את "ידיעות אחרונות", מעסיקו לשעבר. ב"ישראל היום" הסיפור תופס עמוד שלם. כן, כן, עמוד שלם מוקדש לתביעה פרטית בגין פיצויי פיטורים שהגיש עיתונאי "ישראל היום" נגד מעסיקו לשעבר. אני לא חושב שגילת שמח על הפרסום הזה, אבל במלחמות העיתונים המטופשות, כולם רק חיילים שאפשר להקריב. במיוחד הקוראים.

אין ביכולתי להתייחס למגוון ההאשמות שהוטחו ביצחק לאור ב"המקור", אבל כיוון שכלי תקשורת שונים הפנו אלי השבוע שאלות בעניינו המתייחסות למשמרת שלי ב"הארץ", אני מוצא לנכון להאיר כמה נקודות

אין ביכולתי להתייחס למגוון ההאשמות שהוטחו ביצחק לאור בכתבה ששודרה שלשום ב"המקור", ובוודאי לא לטענות ולהאשמות שמועלות כלפיו בדבר אמירות ומעשים שהתרחשו כביכול במקומות ובזמנים אחרים. אבל כיוון שכלי תקשורת שונים הפנו אלי השבוע שאלות בעניינו המתייחסות למשמרת שלי ב"הארץ", אני מוצא לנכון להאיר כמה נקודות. כאשר כתבה עוסקת בצד הקטלני שיש למלים, מתבקש להניח כי עורכיה ומגישיה נוקטים זהירות רבה בברירת מלותיהם. לא רק העובדות חשובות כאן, אלא גם אופן הצגתן. ואופן ההצגה, למיטב התרשמותי, מבקש לבנות תיאוריה פשטנית, שלמה, גם אם המציאות מורכבת. המלים שנאמרו בכתבה ומובאות למעלה מעידות על כוונת עורכי הכתבה לבסס תיזה באשר ל"סדרתיות" של לאור כמטריד. בכוונתן ליצור רושם של מי שמעמדו בדסק החדשות של "הארץ" דומה למעמדו כמרצה מול תלמידיו ותלמידותיו באוניברסיטה ובבית-הספר לקולנוע שבו לימד. המשפט "תחתיו עובדות צעירות רבות" מכוון אך ורק למטרה זו – ואין בו אמת כלל. הרושם שהכתבה מבקשת ליצור הוא כי בין יצחק לאור לעובדות הצעירות בדסק "הארץ" שררו יחסים של מרות. זוהי אמירה נטולה כל בסיס עובדתי. כמעסיקו ב-16 שנותי ב"הארץ", ביכולתי להעיד כי לאור היה עובד דסק מן השורה, ולא היתה לו כל סמכות ארגונית כלפי עובד אחר. לא צעירות ולא צעירים עבדו "תחתיו" בעיתון, אלא עבדו "איתו". בדסק החדשות הועסקו עורכי חדשות במשימות שונות, ובכללן קשר עם הכתבים, שכתוב והתקנה של ידיעות, עריכת עמודים, כתיבת פתיחים והפניות, מתן כותרות וכיתובים, ובקצה התהליך – עמדת הבקרה שבטרם פרסום. לכל העורכים הללו היה במהלך משמרתם רק אחראי אחד – ראש הדסק התורן. ואם לא הוא, הרי הממונה עליו – ראש מערכת החדשות. זה אחראי לקבלתם לעבודה ולשלומם ולרווחתם של כל עורכי וכתבי מערכת החדשות. זאת נוסף לאחריותו לאיכות תפקודם, לקידומם, לנקיטת צעדים משמעתיים כלפיהם בעת הצורך ואף לפיטוריהם במקרה שהדבר נדרש. יצחק לאור היה הוותיק והמנוסה שבין עורכי החדשות, כך שנהוג היה להפקידו על שלבי הבקרה הסופיים של החומר הנשלח להדפסה. הוא היה רשאי להחזיר ידיעה פגומה למי מהעורכים ששיגר לו אותה, כדי שתתוקן ותישלח שוב, אבל לא היתה לו כל סמכות ישירה כלפי עובד כלשהו. לאור לא השתתף בישיבות ההערכה של עובדי דסק החדשות ולא יכול היה להביא לקידומו של עובד זה או אחר או למנוע את קידומו. המשפט "תחתיו עובדות צעירות רבות", בהקשר שנאמר, יוצר רושם שצעירות רבות הופקרו לגורלן תחת עולו. זו אינה טעות של מה בכך. הדבר נוסח כך כדי ליצור רושם כי לאור הוא כל-יכול. אי-אפשר להימנע מלהניח שהמשפט הזה נאמר כך בהתייחס לחוק נגד הטרדה מינית (שנחקק מאוחר יותר) ובו מוגדרת הטרדה, בין היתר, בניסוח הבא: "התייחסויות חוזרות המופנות לעובד במסגרת יחסי עבודה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות". באקדמיה יכול היה לאור להיחשב "מרצה נערץ", או לפחות לחרוץ את גורל הסמסטר של הסטודנטים שלו. לעומת זאת, בעבודתו בדסק החדשות ב"הארץ" היה לאור אחד מן הצוות. בדיוני ההערכה לגבי תפקודו היתה מקובלת הדעה כי נוכחותו בדסק החדשות מצילה את העיתון לא פעם מן המבוכה שבפרסום מרושל או שגוי. עם זאת, לימים, ועם צמיחתו של דור עורכים מיומנים (אחת מהן היא הגר להב), עבר לאור, לבקשתי, לכתיבה בלבד. היו לכך סיבות הקשורות בצורך ברענון הדסק, אבל גם ברצון להרחיב ולבסס את כתיבתו בעמודי המאמרים ובעמודי התרבות והספרות. רושם נוסף שעולה מן התיאור הקצר הזה הוא שלאור היה גבר יחיד המוקף בצעירות. זאת אף כי הדסק היה מאויש בצעירים ובצעירות, כמו גם בוותיקים וותיקות, על-פי צורכי השיבוץ ולא על-פי מינם. עבודת הלילה המאתגרת עשתה את דסק החדשות למקום עבודה מבוקש לצעירים מוכשרים – לרוב עדיין בשלב הלימודים או השלמת תארים – ובין אלה, שהניידות בתוכם היתה גבוהה, בלטו כמה ותיקים, לרוב אנשים יוצרים, שהמקום שימש עבורם כבסיס פרנסה. נסיונם הרב של אלה סייע להעמיק את תרבות העריכה ולהנחילה לדורות הבאים. האווירה בדסק חדשות היא תמיד טעונה ואינטנסיבית. הן בגלל החשיפה הישירה לחומרי החדשות – לעתים במלוא הזוועה שיש בהם – והן בגלל הזמן הדוחק. הרבה מתח ולחץ כרוכים בעבודת הדסק, מה שמחולל דינמיקה שאחד מתוצריה הוא לעתים שיח בוטה והומור שחור – וזאת בחלל עבודה פתוח וצפוף, על כל הקשיים שהדבר יוצר. הכרתי מקרוב כמה מערכות לילה והן תמיד היו טעונות, ותמיד ריחפה בהן השאלה היכן עובר הקו הדק שבין דאחקה מפוגגת מתח לגסות רוח פוגענית. מי שעוסק במלים יודע כי לא רק אמירתן קובעת את מידת הרעילות שבהן, אלא גם לנסיבות שבהן הן נאמרות יש משקל רב. להקשר הסביבתי, לאינטונציה, להבעת הפנים, להדדיות שביחסים בין בני השיח, לטיב היחסים בקבוצה כולה. מי שעוסק במלים יודע כי מה שיוצא מפיו של אדם בנימה משועשעת עלול להתפרש לפעמים אצל בן-שיחו כהעלבה מרושעת. בילי מוסקונה, שהסיבות לליהוקה לכתבה מעוררות תמיהה, מרחיבה את כתב האישום ובונה תיאוריית קשר פוליטי יזום, גורף וממוקד מטרה. לפי גישתה, לאור אינו אלא כלי של מערכת דיכוי שיטתית. גם לפני 1998, שנת כניסת החוק נגד הטרדה מינית לתוקפו, יכולים היו כל עובד ועובדת ב"הארץ" להגיש תלונה מפורטת בכתב או על-פה בכל עניין למנכ"ל העיתון, לעורך, ואפילו למו"ל. אינספור תלונות טופלו כך במהלך השנים, כל תלונה לגופה, בדיסקרטיות ובלי לסכן את מעמדו של המתלונן. עם כניסת החוק לתוקפו מינתה הנהלת העיתון, כנדרש בחוק החדש, נציבת תלונות בענייני הטרדה מינית. בזמני היתה זו עדה אושפיז, עיתונאית ותיקה, חסרת פניות, הידועה ביושרתה. להגר להב ולנפגעות אחרות עמדו אפוא אפשרויות רבות להביא את עניינן למיצוי, ובראשן האפשרות להגיש תלונה רשמית על הטרדה לנציבת תלונות, שמעמדה עצמאי בתוקף החוק. 12 שנה חלפו מאז השינוי הדרמטי ביחס החוק להטרדה מינית. ד"ר הגר להב, שהובילה בכתבת "המקור" את המסע הפומבי נגד לאור, עשתה במהלכן קריירה נאה במערכת החדשות שבה צמחה, והגיעה לעמדת ראש דסק החדשות – תפקיד סמכותי שבו החזיקה ביד רמה למשך תקופה נכבדה. אם היו בין להב ללאור אי-פעם יחסי מרות, הרי אלה התקיימו כשלהב היתה ראש הדסק ואילו לאור, הכפיף, ממשיך לשבת בעמדת ההורדה לדפוס הוותיקה שלו. לימים היתה להב לזוגתו של מנכ"ל העיתון דאז, מה שיצר מראית עין של כוח פוליטי יוצא דופן. עד כמה מדכאת יכולה להיות מערכת שקיבלה את הקשר הזה כדבר מובן מאליו, שיכול לקרות בין בני-אדם ולעתים אכן קורה? החיים הרי חזקים, מפתיעים ומעניינים יותר מכל נוהל קורקטי שמתקיני תקנות יכולים לנסח. כאשר התקבל בשעתו החוק נגד הטרדה מינית, הייתי מתומכיו הנלהבים. לנגד עיני עמד אז מקרה שדווח בחדשות, על עולה חדשה ואם צעירה שנאלצה לקיים יחסים בכפייה עם בעלי מקום שבו הועסקה כפועלת פשוטה, תוך איומים שאם תתלונן – תפוטר. היה טעם בחוק, ולו כדי לאפשר לנשים במצבה להיחלץ מן המלכוד הנורא שהיתה נתונה בו ולהרתיע מעסיקים אחרים מסוגו מלנהוג כמוהו. לא העליתי אז בדעתי מצב עתידי שבו קטטה מקרית במסדרונות העיתון, שהובילה לחילופי גידופים בין עובד לעובדת, תסתיים בתלונה ממררת חיים של העובדת לנעמת, בהסתמך על החוק החדש. לא הייתי מעלה אז בדעתי כי לימים, שנים אחרי שעמדה בראש דסק החדשות של "הארץ", תעמיד את עצמה ד"ר להב בראש המערכה התקשורתית נגד אחד העובדים בה. אי-אפשר שלא לסלוד מן האמירה המתחסדת שממנה משתמע כי העיתון מגונן על גבר שסרח-לכאורה כי כבודו חשוב מכבוד האשה שפגע בה. וגרועה ממנה קביעתה של להב המשליכה מלאור, האדם היחיד, אל השמאל הישראלי כולו. האומנם יש צורך בטענה שלאור הוא מין אתרוג שהשמאל קָשַר קֶשֶר לגונן עליו מכל רע ולאפשר לו להשתולל ולתקוף נשים כאוות נפשו? ההאשמה הכפולה הזו מקוממת במיוחד. יד המקרה זימנה השבוע את פרשת לאור בסמיכות לפרשת הרב מוטי אלון. יש, כמובן, כאלה המחפשים בהן סימטריה מאזנת, מנחמת, שתקזז את בזיונות הימין עם מבוכות השמאל. משום כך צריך, בלי להיכנס לשאלת תקפות ההאשמות בכל אחת מהן, להצביע על הבדל מהותי בין הפרשות. סיפורם של רבנים (או כמרים או כל מורה דת) הנכשלים בעבירות מין קשה יותר, משום שהם חוטאים בדבר שהם מטיפים נגדו. רב איננו רק מורה דרך. הוא מגלם באישיותו את האמונה כולה, והסדק שנסדק בחשיפת מעלליו יכול לרסק את האמונה השלמה. משבר האמון של התלמידים ברבם עלול להיות עמוק יותר – ולגרום לכך שיחילו אותו על כל עולם הדת שעל ערכיו גדלו. העולם האתיאיסטי יודע להפריד בין יוצר ליצירתו. בין לימוד חומר תיאורטי ובין יישומו. גם מוקיריו וגם שונאיו של לאור לא ראו בו יותר ממה שהוא. לאור היה מורה המעביר ידע ותובנות ומשורר עז ביטוי, אבל בשום אופן לא מורה רוחני. גם אם יתברר כי לא שלט בלשונו או ביצריו, אין לכך כל השלכות על צדקת השקפת העולם ההומניסטית. גדולי היוצרים ניחנו באישיות מסוכסכת, מה שלא הפחית מגאונותם. בעשור האחרון לאור מועסק ב"הארץ" בכתיבה בלבד. הוא שרד גלים של קיצוצים ופיטורים שעברו על מערכת "הארץ". הוא שרד שני גלי שינויים בראשות שני עורכים שונים זה מזה שבאו אחרי. המערכת הוותיקה נמחקה כמעט כליל, ומערכת חדשה – ושונה באופיה – ממשיכה להעסיק אותו. הסיבה לכך יכולה להיות רק אחת, שכותב כמוהו ראוי לבמה הולמת. יש אנשים רבים שמחשיבים את כתיבתו מאירת העיניים, הבוטה, החתרנית, המרושעת לפעמים. אני אחד מהם. אמשיך לקרוא אותו, יהיה אשר יהיה.

מי בממשלת ישראל שחושב להתנכל לאל-גזירה טועה בהבנת הנקרא: מוטב לתקן את שורשי המציאות המרה מאשר לנסות לסתום את פי אלה שמתארים אותה, גם אם הם אינם נוהגים באופן מאוזן

סגן שר החוץ, מגלי והבה, נחפז להודיע על החלטה כביכול להחרים את רשת הטלוויזיה הלוויינית אל-גזירה. והבה, התברר, דיבר מנהמת לבו. חרם לא הוטל, אבל לפחות הוא "שלח מסר הרתעתי", כדבריו. הרתעה למה? לכיסוי בלתי הוגן של האירועים בעזה, של הרג למעלה מ-120 פלסטינים במבצע חורף-חם ולמה שהוגדר כהסתת האוכלוסייה בעזה לפריצת הסגר הקשה שהטילה ישראל על מיליון וחצי פלסטינים וקריאה למדינות ערב להתערב בנעשה. והבה אינו יחיד שבטנו מלאה על אל-גזירה. גם שלטונות מצרים זועמים על התחנה, שנשלטת על-ידי משפחת השלטון בקטאר, ומאשים אותה בכך שהיא הציתה לשונות של שנאה ערבית נגד מה שנתפס כאדישותה של מצרים כלפי המצב בעזה. אל-גזירה, בעיני מצרים, אחראית ישירה להתעוררות הפגנות הרחוב בקהיר ובמדינות ערביות אחרות נגד המצב ברצועה. והבה שאף כנראה לשלב את ישראל במרחב האנטי-תקשורתי של המשטרים במזרח התיכון ולצרף אותה לשורה של מדינות ערביות זועמות ובהן ירדן, סוריה, מרוקו ובעיקר סעודיה, שהחרימה את אל-גזירה במשך חמש שנים כתגובה על מה שכינתה "כיסוי בלתי מאוזן" של בית המלוכה הסעודי. השבוע הוסר החרם, ויורש העצר הסעודי אפילו התראיין לתחנה. אל-גזירה אינה תחנה "הוגנת" על-פי הקריטריונים שעליהם אמונים שרי תעמולה במדינות ערב, ומעתה גם סגן שר החוץ הישראלי; יש לה אגנדה, אבל זוהי אגנדה מבלבלת. מצד אחד, היא מכסה באופן ידידותי ואפילו אוהד את הארגונים חזבאללה וחמאס. ראש המשרד שלה בלבנון, רסאן בן-גדו, מקורב להנהגת חזבאללה, ודיווחיו משם אינם נקיים מהערות תמיכה והתלהבות ממדיניות הארגון בתוך לבנון. אל-גזירה הביאה ומביאה לעולם את בשורת אל-קעידה, שכן היא זו שמקבלת תמיד לידיה את קלטותיו של בן-לאדן או של סגנו, איימן אל-זוואהירי. בכל הנוגע לסיקור בפלסטין היא נוטה לתת ביטוי רחב יותר לארגוני התנגדות כמו חמאס והגיהאד האסלאמי ולספק כיסוי ביקורתי יותר של הרשות הפלסטינית. תוכניות הדת שלה מעדיפות מטיפים ופוסקים מן הזרם הרדיקלי על פני מטיפים "ממשלתיים". מנגד, אל-גזירה היא מחוללת מהפכת התקשורת במזרח התיכון. בעליה, האמיר של קטאר, ביטל עוד בשנת 1996 את הצנזורה, ומאוחר יותר גם את מיניסטריון ההסברה. הקמתה של אל-גזירה היתה רק מהלך טבעי לאורח החינוך המערבי של השליט ולתפיסתו הליברלית את התקשורת. היפרדותו מן ה"אחדות" הערבית לא הסתיימה עם הקמת אל-גזירה; הוא אינו נרתע מלהמשיך לקיים נציגות ישראלית בנסיכותו. והנה הפתעה: אל-גזירה הצליחה בתוך שנים אחדות, מאז הקמתה ב-1996, לצבור את קהל הצופים הגדול ביותר במזרח התיכון ולהפוך למקור המידע המועדף על כ-50 מיליון צופים. לכאורה, מהפכת הדמוקרטיה וחופש הדיבור שמבקש גורג בוש לייצא, שאיפה שישראל היתה שותפה קבועה לה, יכולה היתה להיות מיוצגת ברשת אל-גזירה. והנה מתברר שחופש הביטוי הזה הוא צרה צרורה: ביקורת נגד המלחמה בעיראק, צילומי תקריב של פלסטינים חרוכים, נזיפות במדינות ערביות ובינלאומיות שמניחות לילדים בעזה או בדרפור למות, תוכניות מלל חריפות נגד פגיעה במעמד האשה, ביקורת על העדר דמוקרטיה במצרים או בסעודיה, ובכלל מין סדר יום תקשורתי שעליו רק מותר לפנטז שיתקיים במזרח התיכון, אבל חלילה לו מלהתקיים בפועל, כי אז הוא שובר את המוסכמות. מוטב טלוויזיה ממלכתית מצרית או ירדנית שאינה נותנת פתחון פה לישראל להביע באמצעותה את עמדותיה, או עיתונות שכבולה בסד של צנזורה ממשלתית, ובעיקר כזו שאינה נוגעת בקודש הקודשים - בשלטון. ראוי לעיין בהצעת האמנה התקשורתית החדשה שהתקבלה על דעת ראשי מדינות הליגה הערבית, למעט קטאר, כדי לדעת איזה עולם תקשורתי ערבי כפות צפוי כאן. אם תחליט ישראל להטיל את החרם על אל-גזירה, תוכל גם היא להיות חתומה על אותה אמנה כחברת כבוד. העניין החשוב אינו יעילותו של החרם הישראלי על כלי תקשורת, שהרי את תמונות הזוועה מעזה אפשר להפיץ גם באינטרנט, אל-גזירה תוכל להשיג צילומים מצלמים מקומיים, וישראל לא תוכל לחמוק מביקורת גם אם נציג התחנה לא ישתתף במסיבות עיתונאים רשמיות. שורש הבעיה הוא בתפיסה המעוותת שמנחה את שוחרי החרם ובראשם סגן השר והבה, שבעצמו היה אורח קבוע בתחנה. תפיסה זו מניחה שמאבק תדמיתי מוצלח בתיאור המציאות, גם כשהתיאור אינו מאוזן לגמרי, יכול להיעשות על-ידי בלימת הפה וסגירת המצלמה, ולא בתיקון מקורותיה של המציאות הזו.

פרוטוקול ישיבת הרשות השנייה חושף: הרשות בדקה טענות של איש העסקים משה בובליל נגד מיקי רוזנטל, אולם לא פירסמה את דבר הבדיקה או את מסקנותיה. רוזנטל: בכלל לא דיברנו

איש העסקים משה בובליל טען כי ח"כ מיקי רוזנטל איים עליו בתקופה שעדיין עבד כעיתונאי בחברת החדשות של ערוץ 10. כך עולה מפרוטוקול ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה שהועבר לאחרונה לעמותת "הצלחה". בובליל הגיש בעבר תביעת דיבה בסך 4 מיליון שקל נגד ערוץ 10 ותוכנית "המקור" בעקבות קדימון וכתבת תחקיר שערך רוזנטל על עסקיו. בתחילת 2012 הגיעו הצדדים לפשרה, ובתוכנית "המקור" שודרה התנצלות בפני בובליל וקלאב-הוטל. אולם לפי פרוטוקול ישיבת הרשות השנייה שנערכה בפברואר 2012, לאחר ההתנצלות המשיך העימות בין הצדדים. יו"ר ועדת הטלוויזיה, יעקב שחם, סיפר לנוכחים כי בובליל פנה אליו והשמיע לו הקלטות של העיתונאי רוזנטל, שבהן הוא נשמע מאיים לכאורה על איש העסקים. "זה עשה לי רע. דברים מאוד קשים", אמר שחם על ההקלטה. לדבריו, רוזנטל נשמע אומר בהקלטה: "משהו שאומר בגדול, אני רק רוצה להזכיר לך, אנשים שניסו להתעסק איתי, כמו שרון, איפה שרון היום?". מנשה סמירה, אז מנכ"ל הרשות, עידכן את הנוכחים בישיבה כי "ערוץ 10 הסביר שהיתה שם טעות. הוא קיבל הודעת SMS בטעות, רוזנטל, וענה לו משהו לא יפה". "מובן לך שזה קשקוש", אמר על כך שחם. נראה כי גם יו"ר הרשות השנייה, אילן אבישר, שמע את ההקלטה, משום שהלה הצטרף לדיון ואמר כי "מה שנאמר זה שאלוהים יעניש אותך, לא שאני יעשה לך. כמו שרון וכמו זה, כמו אלה שמתו – גם אצלך". "הכל הוא אמר", אישר שחם, "רק שהוא לא אמר אלוהים. חבל שהוא לא הזכיר את אלוהים. זה הכל". הרשות החליטה באותה ישיבה לבקש באופן רשמי את תגובתו של ערוץ 10 לטענת בובליל כי רוזנטל איים עליו, אולם בהודעה הפומבית על החלטות הישיבה נעדר שמם של הנוגעים בדבר. בתגובה לפניית "העין השביעית" הכחיש ח"כ רוזנטל כי איים על בובליל וטען כי כלל לא דיבר איתו באותה התקופה. בתגובה להאשמות נמסר מרוזנטל כי "הטענות שהועלו על-ידי מר בובליל נבדקו על-ידי היועצת המשפטית של חדשות ערוץ 10, עו"ד איילת בן-חיים–גת, והופרכו. ח"כ רוזנטל לא דיבר יותר ולו מלה אחת עם בובליל אחרי סיום ההליך המשפטי". בערוץ 10 סירבו לאשר כי אכן בדקו את הטענות ומצאו כי הן מופרכות והעדיפו שלא להגיב לשאלות "העין השביעית".

ראשי עיר, חברות כנסת, עובדי ציבור - כולם יוכלו להתחיל להתרים כספים בלי פיקוח של מבקר המדינה, שייאלץ לפרסם את התרומות שלא אושרו באתר שלו. נציג המבקר התנגד: "אתם הופכים אותנו ללוח מודעות. ברגע שהציבור רואה את הפרסום באתר, הוא סבור שאנחנו בודקים את העניין, זה מטעה". וגם: האם חוק המתנות עשוי לכלול גם טיפולים פלסטיים לחברי כנסת? מעקב "שקוף"

ועדת הכנסת התכנסה אתמול (ראשון) לדון בחוק המתנות. החוק נועד לאפשר לעובדי ציבור ונבחרי ציבור, כלומר החל מעובדים במשרדים ממשלתיים ועד ח"כים ושרים, לקבל תרומות כספיות למימון הליכים משפטיים ורפואיים. לפי ההצעה, אין תקרה לסכום התרומות, והיא גם כוללת בתוכה אפשרות לגייס כספים גם עבור בן הזוג של עובד הציבור, וילדו ה"סמוך על שולחנו" ללא הגבלת גיל. ההצעה דורסת את ההליך התקין שהיה נהוג עד כה ומהווה פתח ליחסי קח-תן מסוכנים. נראה כי ח"כ עמית הלוי דוחף אותה קדימה חרף האזהרות מפני המסלול הבטוח לשחיתות, עליו הזהיר אפילו חבר מפלגתו בדיון הקודם.באחד מרגעי השיא, תלה את האחריות על ארגוני החברה האזרחית שיגנו על ישראל משחיתות. זה קרה כשלינור דויטש, מנכ"לית לובי 99 הסבירה במהלך הדיון שהחוק עשוי לאפשר מצב בו אנשים יתרמו מחשש להתנכלות. "החוק מאפשר תרומות בעילום שם עד 2,500 שקל, איך תדע אם לא אותו אדם תרם שוב ושוב? תחשוב שראש עיר מגייס כסף. שני קבלנים תרמו ועשרה קבלנים לא. אתה מייצר מרוץ לתחתית לפיו הם חייבים לתרום כי אחרת איך יזכו במכרזים קדימה?". ח"כ הלוי העביר לה את האחריות בלי למצמץ: "אף אחד מהם לא יתרום, כי את תעקבי אחרי זה", אמר בביטחון. כנראה שח"כ הלוי הבין מאורח יותר בינו לבין עצמו שזה לא הגיוני, והחליט בתשובתו השנייה להפיל את האחריות על מבקר המדינה כגורם המפקח: "דווקא התרומה מופיעה אצל מבקר המדינה", אמר. אולם גם היועמ"ש של מוסד מבקר המדינה, יואל הדר, הבהיר שמבקר המדינה מתנער מהצעת החוק: "בחוקים אחרים אנחנו בוחנים כל שקל שהחוק מסמיך אותנו לבדוק וגם להטיל סנקציות ויש לנו סמכות מכוח החוק. בהצעה הזאת אין לנו מעמד חוץ מלפרסם את התרומות באתר". הדר אף הבהיר כי מנגנון השקיפות שהחוק מגדיר, כביכול, עלול להיות מעין תרגיל הטעיה. לפי ההצעה מבקר המדינה ידווח על כל תרומה שהתקבלה או הוחזרה – גם כאשר אין לו סמכות לאשר אותה או אפילו לבדוק אותה. "מבחינתנו זה בעייתי. אתם הופכים אותנו ללוח מודעות. ברגע שהציבור רואה את הפרסום באתר, הוא סבור שמבקר המדינה בודק את העניין, זה מטעה את הציבור". ח"כ נאור שירי (יש עתיד) הקשה ושאל את ח"כ הלוי: "אז מי בודק באופן פוזיטיבי את התרומות? מבקר המדינה אמר שהוא רק מפרסם." ח"כ הלוי השיב: "אותו אחד שבדק שאתמול לא קיבלת שוחד. אין כזה", ואחר כך המשיך להתעקש: שמות התורמים יופיעו באתר האינטרנט". את הדיון ניהל ח"כ עמית הלוי (ליכוד), כממלא מקום של יו"ר ועדת הכנסת – אופיר כץ, שהיה עסוק בלנהל באותו הזמן ישיבה בנושא חוק נבצרות ראש ממשלה. "חוק המתנות, חוק נבצרות, חוק דרעי – כל היום אנחנו עוסקים פה בפוליטיקאים", אמר ח"כ יוראי להב-הרצנו (יש עתיד). היועצת המשפטית של הוועדה, ארבל אסטרחן, הזהירה גם בדיון הנוכחי כי תחולתו של החוק המוצע רחבה מאוד: "הצעת החוק הזאת מתייחסת לכל סוג ההליכים, זה לא רק פלילי", הבהירה. "למשל ראש עיר שהוא בן זוג של מנכ"לית חברה. נניח שהשותפים העסקיים מגישים נגדה תביעה, היא תשאל את עצמה למה להוציא כסף מכיסי אם אני יכולה להתרים מכל בעלי העסקים בעיר?" ח"כ עמית הלוי השיב: "אשתו של נבחר ציבור זכאית לפנות בעת מצוקה, לומר נכון, זאת תביעה אזרחית אני נפלתי פה במיליונים ואני רוצה את העזרה שלכם. היום הדברים האלו נעשים בהיחבא, ברגע שיהיו על השולחן הם לא יעשו בהיחבא". ח"כ להב-הרצנו תקף – "לא נותרה בושה? אתה אומר שברגע שדברים לא יעשו בהיחבא תהיה בושה. אבל מי יתבייש? אתה מדבר על נורמות אבל אתם קובעים את הנורמות והנורמות שלכם זה ששווה להיות עבריין. אתם רוצים להביא את דרעי לשולחן? שיניתם את החוק פעמיים בשביל שיוכל לשבת בשולחן הממשלה". בהמשך הדיון שאלה ח"כ יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) לגבי ההוראה שמאפשרת לנבחרי ועובדי ציבור להתרים כספים לשם טיפולים רפואיים הכרחיים: "מי קובע מה הכרחי? טיפול פלסטי למשל? נכלל או לא נכלל?". בנוסף הצביעה על האירוניה בכך שחברי הכנסת דואגים לעצמם במקום לדאוג לציבור: "אנחנו כנבחרי ציבור אמונים על מערכת הבריאות. מצופה שהמערכת הישראלית תהיה טובה. אם אנחנו צריכים תרומות כדי לממן טיפולים רפואיים זה לא מסתדר עם האמון שלנו כנבחרי ציבור". כמו בדיונים קודמים, חברי הכנסת מהאופוזיציה לא התעלמו מהתועלת שיפיק ראש הממשלה בנימין נתניהו מהחוק, כבר ביום שאחרי אישורו. כזכור, בזכות החוק יוכל נתניהו לקבל את כספי התרומות שגייס עבורו ינון מגל למימון הוצאותיו המשפטיות. מימון ההמונים נפתח לאחר שראש הממשלה סורב שוב ושוב על ידי ועדת היתרים לקבל תרומות. גם ח"כ יסמין פרידמן (יש עתיד) הקשתה על ח"כ הלוי: "האם תהיה מוכן להחריג את ראש הממשלה מהחקיקה?" לשאלותיהן ענה ח"כ הלוי במקשה אחת: "אני מוכן להפריד בין נבחר ציבור לעובד ציבור ועוד כל מיני שינויים שעליהם אשב עם היועצת המשפטית לוועדה". כלומר, כפי שהציע גם חבר מפלגתו משה סעדה, ייתכן שהחוק יצומצם ויאפשר את ה"מסלול הבטוח לשוחד", מפניו הזהירו, לחברי ממשלה, חברות כנסת וראש ממשלת ישראל.

הכל מתחיל בכוס חלב: מה בדיוק יש בו בנוזל הלבן, שעשרות מיליוני אמריקאים לוגמים מדי יום, או מטילים לתוכו את דגני הבוקר?

הכל מתחיל בכוס חלב: מה בדיוק יש בו בנוזל הלבן, שעשרות מיליוני אמריקאים לוגמים מדי יום, או מטילים לתוכו את דגני הבוקר? האם החלב הוא אכן משקה הבריאות, כפי שביקשו במשך שנים הפרסומות להחדיר למוחותינו, או שמא במסע מאמא-טבע אל שולחן ארוחת הבוקר מתווספים אליו גם חומרים מסוכנים? האמת, כמו תמיד, שנויה במחלוקת. כל אחד וכוס החלב שלו. לראשי תאגיד הענק "מונסנטו", מן המובילים בעולם ביישום פיתוחי ביו-טכנולוגיה ובייצור תכשירים לחקלאות, האמת היא כצפוי חד-משמעית: אין אפילו קצה-קצהו של סיכון בשתיית החלב. אם תשאלו, לעומת זאת, מומחים אחרים, יובהר לכם כי יש לפחות חומר אחד, הורמון הגדילה "פוסילאק" (המכונה גם RBGH) שפותח גנטית, מיוצר בידי "מונסנטו" ומוזרק לפרות – שהימצאותו בחלב מגבירה את הסיכון ללקות בסרטן (המחלוקת בסוגיה זו מעסיקה באחרונה גם את מערכת המשפט בישראל, בעקבות עתירה לבג"ץ על התרת השימוש בהורמון גדילה ברפתות בארץ). בפלורידה שבארצות-הברית הפכה פרשת החלב והורמון הגדילה לא רק למחלוקת בין תעשיינים, רפתנים ומדענים, אלא גם לעימות עיתונאי בעל משמעויות עקרוניות, שנדון בחודש שעבר ממש בבית-המשפט. במוקד העימות עמדה החלטה שקיבלה תחנת טלוויזיה מקומית לפני שנים אחדות להפיק ולשדר סדרת תחקירים בנושא החלב והורמון הגדילה. התחקירים הללו, שנועדו לשידור בראשית שנת 1997 תחת הכותרת הדרמטית "תעלומה בחלב שלך", מעולם לא עלו לאוויר; אבל המחלוקת סביב הפקתם וגניזתם נמשכת כבר שנים אחדות, ובחודש שעבר נחשפו מלוא פרטיה בפני חבר מושבעים בעיר טמפה. את פיצוח "תעלומת החלב" הטילו בתחנת הטלוויזיה WTVT על צמד עיתונאים מנוסים: גיין אקרה, כתבת תחקירים ומגישת חדשות בסופי-שבוע (שכרה השנתי: 75 אלף דולר) ובעלה, סטיב וילסון, שגויס כפרילאנסר (תמורת 40 אלף דולר לשנה). וילסון נשכר בעיקר להכנת תחקירים, שנועדו לשידור באותם חודשים בשנה שבהם נמדדים שיעורי הצפייה ביתר דקדקנות, כדי לקבוע את התעריפים שייגבו תמורת פרסומות. וילסון הביא עמו לתחנה ניסיון בתוכניות תחקיר פופולריות (שבזכותו אף זכה בפרס "אמי") ומוניטין של תחקירן שלא עושה חשבון לאף אחד. וילסון ואקרה החלו בתחקיר תוך זמן קצר, וגילו כי בניגוד להבטחות פומביות של רשתות השיווק הגדולות בפלורידה "לעשות מאמץ" להימנע ממכירת חלב שיש בו שרידים של הורמון הגדילה השנוי במחלוקת, נמשכת מכירת חלב כזה – בלי שנמסר על כך לצרכנים. מצלמות הטלוויזיה תיעדו כיצד בשורה של חוות לגידול בקר ברחבי פלורידה מזריקים את ההורמון לפרות אחת לשבועיים, כדי להגדיל באופן משמעותי את תפוקת החלב. הם גם ראיינו מומחים, שהציגו מחקרים המעוררים חשש כבד כי שרידי ההורמון בחלב עלולים להגדיל את הסיכון ללקות בסרטן. ההורמון אמנם אושר לשימוש בשנת 1993 על-ידי מינהל המזון והתרופות האמריקאי, אולם בקנדה, ניו-זילנד וכמה מדינות באירופה הוא נאסר לשימוש. אולם בדרך מאיסוף החומר ומצילום הראיונות לאולפן, גילו שני התחקירנים כי פרשת החלב מעוררת מרבצם כוחות גדולים וחזקים, המבקשים למנוע את השידור. ימים אחדים לפני שידור הפרק הראשון (מתוך ארבעה) בתחקיר "תעלומת החלב", פנה התאגיד המייצר את הורמון הגדילה אל רוגר איילס, העומד בראש רשת "פוקס", הבעלים של תחנת השידור בפלורידה, ובלשון בוטה הזהיר מפני פרסום התחקיר. במכתב טענה "מונסנטו" כי יש ספק רב, לא רק באשר למידת האובייקטיביות של התחקירנים וילסון ואקרה, אלא גם ל"יכולתם לדווח על נושא מדעי מורכב ביותר" כהורמון הגדילה". איילס נדרש להתערב אישית בנושא – ולהבטיח כי "העובדות יוצגו בצורה נכונה" בשידור. "מונסנטו" האשימה כי התחקירנים נקטו מראש עמדה שלילית נגד התאגיד והתנהגותו בפרשת החלב, והזהירו כי השידור עלול לגרור אחריו גם תביעה משפטית נגד רשת הטלוויזיה והתחנה המקומית. האזהרה היתה מפורשת: "הרבה מונח על הכף בפלורידה – לא רק עבור מונסנטו אלא גם עבור רשת פוקס. לחצים מצד חברות כלכליות גדולות כדי למנוע תחקירים מביכים או מזיקים מבחינתם הם עניין שבשגרה. לעתים מתבטא הלחץ במכתבים כאלה, ולפעמים במסרים המועברים בצורה פחות פורמלית. השאלה היא עד כמה בוטח ארגון תקשורת בממצאים העיתונאיים של עובדיו, ועד כמה הוא מוכן להעניק להם גיבוי – גם במחיר עימות עם תאגיד רב-לאומי ענק. וילסון ואקרה גילו, לאכזבתם, כי הנהלת רשת "פוקס" העדיפה לא להעניק להם גיבוי, אלא מיהרה להיכנע ללחץ. לטענתם,ביום שבו הגיע המכתב של "מונסנטו", הורתה הנהלת התחנה על דחיית שידור התחקיר. בעקבות הדחייה הראשונית, החל, לדברי וילסון ואקרה, מסע תלאות ממושך. הם נדרשו, שוב ושוב, להגיש מחדש את הטקסט והתסריט של התחקיר. עורכים ועורכי-דין הפכו בכל מלה. לטענת השניים נכתב הטקסט מחדש לא פחות מ-73 פעמים. בכל פעם הם נדרשו לשנות, לקצץ, להוסיף ולעבד מחדש את הדברים, והכל כדי שלא להרגיז את "מונסנטו". בשלב מסוים, כאשר החלה להתגבש גרסה מחודשת של הכתבה, התקבל מכתב נוסף מיצרנית ההורמון, ובו אזהרה "מפני ההשלכות החמורות שיהיו לרשת פוקס אם התחקיר יעלה לאוויר. ככל שחלף הזמן, כך גבר המתח בין התחקירנים לבין ראשי התחנה. וילסון ואקרה דרשו לשדר את התחקיר על כל ממצאיו. במכתב למנהל התחנה הסבירו כי הם מוכנים לעבוד עם עורכי-דין על ניסוחים שיבטיחו תחקיר אמין ומאוזן, אך הבהירו שלא יוכלו לתת את ידיהם לתחקיר מעוות ומטעה. "מונסנטו" דרשה, למשל, לכלול בתחקיר את הקביעה כי על הורמון הגדילה שבו מדובר נערכו יותר מחקרים מאשר על כל חומר אחר בהיסטוריה של בהמות הבית. לאכזבתם שמעו מפי היועץ המשפטי של התחנה קביעה מפורשת: "אינני סבור שהסיפור שלכם מצדיק הליכה לבית-משפט, ובזבוז 200 אלף דולר על מאבק משפטי נגד מונסנטו". וילסון ואקרה האמינו שממצאי התחקיר מבוססים, וכי אסור להניח למסע הפחדה של תאגיד לעוות את המידע שישודר על הסכנות בחלב. בלהט הוויכוח, כך מסרו בתצהיר לבית-המשפט, אמר לתחקירנים מנהל התחנה, דייוויד בוילן: "שילמנו שלושה מיליארד דולר עבור תחנות הטלוויזיה הללו – ואנחנו, אנשי רשת פוקס, נחליט מהן חדשות. והחדשות הן מה שאנחנו נאמר לכם". וילסון ואקרה כבר היו מוכנים לוותר על שידור התחקיר, אבל לטענתם סירבה לכך התחנה, מחשש שהדבר ידלוף והיא תואשם בכניעה ללחץ חיצוני. ההנהלה דרשה בתוקף לייצר גרסה מרוככת ומאוזנת של התחקיר, שלא תגרור בעקבותיה תביעה של "מונסנטו". וילסון פנה לעיתונאים באמצעות אתר אינטרנט, סיפר על לבטיו העקרוניים (מבלי להרבות בפרטים על הנושא ועל תחנת השידור) וביקש עצה כיצד לנהוג. "אסור לך להיכנע ללחצים", ענו לו, כצפוי, עמיתים. מאוחר יותר כתב וילסון באתר בריטי: תמיד חשבתי שהדבר הגרוע ביותר לתחקירן הוא גניזתו של סיפור טוב בגלל לחץ של בעלי אינטרסים: עכשיו אני יודע שיש דבר הרבה יותר גרוע מאי-שידור – כאשר ההנהלה ועורכי-הדין מורים לך לשדר גרסה "מעוותת, משוחדת ומסולפת". וילסון טוען כי כדי לסיים את הפרשה בשקט הוצע לו לקבל דמי פרישה של 125 אלף דולר וללכת הביתה, אך הוא סירב. בשלב מסוים נמאס לו ולאשתו מן הלחצים: הם שיגרו מכתב תלונה לנציבות התקשורת הפדרלית – גוף הפיקוח של השידורים בארה"ב – וטענו כי מנהלי התחנה תובעים מהם לשדר מידע מעוות ובלתי מדויק, בניגוד לתקנות הנציבות. בעקבות הצעד הזה החליטה הנהלת התחנה לפטר את שני התחקירנים, ולגנוז סופית את התחקיר. באפריל 1998 הודיעו השניים על הגשת תביעה נגד הנהלת התחנה. לטענתם הם נפגעו בצורה חמורה מהתנהגות המנהלים, שפעלו בצל הפחד מתביעת תאגיד הענק. יתר על כן: לטענתם, פיטוריהם לאחר התלונה ששיגרו לנציבות התקשורת היו הפרה בוטה של החוק האוסר לפגוע באנשים החושפים אי-סדרים במקומות עבודתם. התחנה טענה, לעומת זאת, כי התחקירנים פוטרו משום שסירבו לקבל את מרות העורכים, שתפקידם לפסוק ולקבוע מה ישודר ומה לא. אשר לטענות על תוכן התחקיר, הסבירה פרקליטת התחנה לעיתון "סט. פטרבורג טיימס" כי מדובר בשיקולי עריכה לגיטימיים. "התחנה לא רצתה לשדר סיפור חד-צדדי ומעוות", הסבירה. בבית-המשפט מבקשת התחנה להוכיח כי הפיטורים נעשו על רקע סירובם של העיתונאים לנהוג על-פי ההנחיות שקיבלו, וגם משום שנהגו בחוסר מקצועיות בדרך החד-צדדית שבה ביקשו לטפל בנושא החלב. וילסון ואקרה, מצדם, מבקשים בבית-המשפט להעלות לדיון סוגיות עקרוניות הנוגעות לדרך העבודה העיתונאית: לא רק מערכת היחסים בין חברות ענק לארגוני תקשורת, והצורך להתמודד מול לחצים כבדים, אלא גם סמכותם של עורכים להתערב בתוכן כתבות ותחקירים, בניגוד לדעתם של כתבים. מדובר בסוגיה סבוכה, שבה מתנגשים לעתים חופש הביטוי של הכתב בנהלי העבודה של ארגון התקשורת. השאלה היא, בסופו של דבר, מי הבוס – הכתב שביצע את התחקיר או העורך והמנהל העומדים בראש הייררכיה עיתונאית, כדי לקבל החלטות עריכה על דרך הפרסום. "לכל עורך יש סמכות לגנוז סיפור", כתב וילסון באתר אינטרנט המתעד את מאבקם של העיתונאים, שלב אחרי שלב (www.foxbghsuit.com). "כל כתב ישר יודה שזה קורה מפעם לפעם, כאשר האינטרס העצמי של ארגון התקשורת גובר על האינטרס הציבורי. אבל כאשר מנהלי אמצעי תקשורת, שאינם עיתונאים, מגלים התחשבות מעטה כל-כך באמון הציבור, עד כדי כך שהם מורים לכתבים לשדר מידע מוטעה ולעוות את האמת, כדי לשאת חן בעיני בעלי אינטרסים מיוחדים – זה הזמן לכל כתב אחראי לקום ולומר – עד כאן!" פרקליט הצרכנים, רלף ניידר, הרץ עכשיו לנשיאות מטעם מפלגת "הירוקים" האמריקאית, אמר מעל דוכן העדים כי תחנת שידור הכופה על עובדיה לשדר מידע בלתי אמין עוברת על תקנות נציבות התקשורת. אבל בסופו של דבר, המושבעים בבית-המשפט בטמפה לא שוכנעו; ב-18 באוגוסט קבעו כי לא היה בסיס לטענתם של וילסון ואקרה שפוטרו רק מפני שרשת "פוקס" נכנעה ללחץ ותבעה מהם לעוות את התחקיר. רק בסעיף אחד קיבלו את התביעה וקבעו כי פיטוריה של אקרה אכן היו בניגוד לחוק האוסר לפטר עובדים המתריעים על אי-סדרים. המושבעים קצבו לה פיצויים בסך 425 אלף דולר. ראשי תחנת הטלוויזיה, שהביעו סיפוק מדחיית הטענה העקרונית נגדם, הודיעו שיערערו על ההחלטה. וילסון, שלא יקבל שום פיצוי, ניסה להתנחם גם בהחלטה החלקית של המושבעים. הניצחון הזה, אמר חלקי ככל שיהיה, משדר מסר ברור לכל המכנים עצמם עיתונאים: "אתם יכולים לעמוד על דעתכם, לפעול נכון, ולא להניח להרוס אתכם". והערת שוליים: את סיקור המשפט הפקידה תחנת הטלוויזיה בידי כתב חיצוני כדי שלא תואשם בסיקור מוטה. גיליון 28, ספטמבר 2000

בסוף דצמבר פוזרה הכנסת ה-20. מאז ועד היום עברו יותר מעשרה חודשי פגרה בהם המערכת השלטונית קפואה: אין כמעט ועדות ומליאה, אין חקיקה. בעיות לא פתורות נתקעו אי שם בסוף שנת 2018. המצב החריג הזה מרתיח. למה? כי בזמן שאנחנו נגררנו שוב ושוב לקלפיות, עבודת הכנסת פסקה, ואיתה קבלת ההחלטות על החיים של כולנו. אז כמה בכל זאת עלתה לנו התקופה הזו?

| יעל פינקלשטיין, תומר אביטל |האם הפגרה הארוכה תגיע לקיצה בקרוב? האם נלך לבחירות בפעם השלישית? במקום לשאול שאלות חסרות תשובה, החלטנו לכמת את מה שקרה בכנסת מאז פיזור הכנסת בסוף דצמבר 2018. לבדוק כמה עלו לנו חברות וחברי הכנסת? איזו עבודה פרלמנטרית הם עשו? כמה עלה משכן הכנסת הנטוש?למטה תוכלו למצוא פירוט של כל הנתונים האלה ונוספים, ואיך חישבנו אותם. הסכומים המופיעים בכתבה הם התאמה של ביצוע התקציב לשנת 2018 לתקופה של תקופת הפגרה. הכנסת ה-20 פוזרה בסוף דצמבר 2018. הכנסת ה-21 עזבה אותנו בטרם עת לאחר 5 חודשי קיום בלבד, ועד שתורכב ממשלה הפגרה ממשיכה להתארך. 9 שאילתות הוגשוהשאילתות הן אחת הדרכים של חברי הכנסת לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות הח"כים לפנות לשרים בכל שאלה, ואלה חייבים בתשובה בתוך זמן מוקצב. בכהונתה הקצרה בת חמשת החודשים של הכנסת ה-21 הוגשו חמש שאילתות, שלוש מהן על ידי ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן), ועוד אחת על ידי כל אחד מהח"כים יוראי להב הרצנו (כחול לבן) ואילן גילאון (מרצ). כלומר – שאילתה אחת בלבד בממוצע לחודש. לשם השוואה, בכנסת ה-20 הוגשו כ-6,021 שאילתות – כ-133 שאילתות בממוצע לחודש.עדכון: ח"כ יעל גרמן הגישה גם כן שאילתה, ממש השבוע. בכנסת ה-22 הוגשו בינתיים 4 שאילתות, שתיים מהן על ידי ח"כ מרב מיכאלי (העבודה), אחת על ידי ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) ואחת על ידי עופר כסיף (הרשימה המשותפת).מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות שנערכו באפריל לא הוגשה ולו שאילתה אחת!221 דיונים בוועדותכלומר, כ-22 דיונים בחודש. בכנסת ה-20 למשל, התקיימו כ-10,450 דיונים, שהם כ-232 דיונים בחודש. יותר מפי עשר!7 חוקים חוקקוביניהם חוק התפזרות הכנסת ה-20 וחוק התפזרות הכנסת ה-21, ועוד חמישה חוקים – ביניהם חוק איסור צריכת זנות. בשנה רגילה מחוקקים כ-150 חוקים. 40 ישיבות במליאה8 ישיבות מליאה נערכו בכנסת ה22, 28 ישיבות נערכו בכנסת ה-21 ו-4 ישיבות מאז פיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל.100 מיליון ש"ח שלא הועברו לחיזוק חדרי המיוןתקציב זה, ועוד רבים נוספים, נתקע עם פיזור הכנסת ה-20. 43 טיסות (רשמיות) לחו"לבכנסת ה-22 אושרה טיסה אחת לחו"ל: של ח"כ יעקב מרגי (ש"ס). בכנסת ה-21 אושרו 25 טיסות לחו"ל ל-19 ח"כים. שיאן הטיסות בתקופה הזאת בפגרה: ח"כ עוזי דיין (הליכוד).מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל אושרו 21 טיסות של 13 ח"כים. שיאנית הטיסות בפגרה הזאת: ציפי לבני, עם 5 טיסות לחו"ל. כל אלה הן רק טיסות שאושרו באופן רשמי. מה עם הטיסות אליהן טסו נבחרי הציבור באופן פרטי? חוץ מלנסות להתעדכן דרך הרשתות החברתיות, אין לנו דרך לדעת לאן ולכמה זמן טסו הח"כים בפגרה. אפילו פנינו בבקשת חופש מידע לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל את מספר הטיסות, אך בקשתנו נדחתה (בטענת פגיעה בפרטיות). למה חשוב שנדע? כי למרות המצב הפוליטי החריג, חברות וחברי הכנסת עדיין אמונים על קבלת ההחלטות שנוגעות לחיים של כולנו, ועל טובת הציבור. הראנו קודם כמה כסף כולנו משקיעים בזה. זכותנו לדעת אם ניצלו את עשרת חודשי הפגרה כדי לעבוד, או כדי לטייל בעולם. כ-14,166,666 ש"ח על הארנונה של משכן הכנסתלפי חשב הכנסת (שסיפר על כך בפרק 6 של הפודקאסט "המדריך לדמוקרטיה") – הכנסת משלמת ארנונה בסך כ-17 מליון ש"ח בשנה, שהם כ-14,166,666 ש"ח ל-10 חודשי פגרה.כ-64.5 מיליון ש"ח על ביטחון הכנסתתקציב הביטחון של הכנסת כולל בתוכו, למשל, את שכר עובדי משמר הכנסת, ציוד בטחוני, הוצאות על רכבים וכן הוצאות על רווחה וספורט.כ-173 מיליון ש"ח על הוצאות שקשורות בעובדי הכנסתהתקציב כולל בין היתר את שכרם, הכשרות מקצועיות, רווחה וספורט ותשלום לעובדים שאינם קבועים.7,615,000 ש"ח, לפי הערכה, על קשר עם הבוחרהתקציב נועד לעזור לחברות וחברי הכנסת לשמור על קשר עם הציבור, לנהל את הלשכה ולשלם על דברים נוספים שדרושים למילוי תפקידם.120 חברות וחברי כנסתמתוכם 49 ח"כים חדשים שנבחרו לכנסת ה-21 והפכו לוותיקים במהרה, ועוד 8 ח"כים חדשים שהושבעו לפני חודש וחצי לכנסת ה-22.כ-106,920,000 ש"ח – עלות הח"כים בפגרהעלות ח"כ מלאה מדי חודש לקופת המדינה היא כ-108,000 שקל. בכנסת 99 ח"כים שאינם שרים, שעלו לנו בכל חודש כעשרה וחצי מליון ש"ח. 3.7 מיליון ש"ח: עלות 7 הח"כים שכיהנו רק בכנסת ה-21עידן רול, יוראי להב הרצנו (כחול לבן), פוטין מולא, עוזי דיין, אריאל קלנר, מאי גולן (הליכוד) ועידית סילמן (הימין החדש) – נבחרו לכהן בכנסת ה-21, אך לא נבחרו בשנית בבחירות שנערכו בספטמבר. כל כהונתם – 5 חודשים של פגרה.עלות 120 חברי הכנסת, כולל השרות והשרים: 129,600,000 ש"ח לפחותלמה לפחות? כי שכר השרים והעלות הכוללת שלהם מדי חודש גבוהה מזו של חברי הכנסת. 1320 ש"ח – העלאה בשכר הח"כיםאמנם מדובר בעלות עתידית, אך בראשון בינואר 2020 צפויים לקבל חברי הכנסת העלאה בשכר. קראתם נכון, העלאה עבור שנה שהם כמעט לא עבדו בה. עוד על המצב ההזוי שמאפשר את קבלת העלאות האלה בסרטון שבכתבה הזאתנזכיר: 74 ח"כים הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21 וגרמו למצב הזה74 חברות וחברי כנסת הצביעו בעד הצעת חוק פיזור הכנסת שהציע ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), שעקפה את הנוהל לפיו הנשיא יכול להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מועמד אחר, לאחר שהמועמד הראשון לא הצליח בכך – והובילה אותנו לבחירות נוספות. למרות שהצביעו בעד, חלק מחברי הכנסת התבטאו נגד ההחלטה:ח"כ יואב קיש אמר למשל כי "עברנו שתי מערכות בחירות קשות שגרמו לקרעים בעם. רצון הבוחר ותוצאות הבחירות הן ברורות- ממשלת אחדות".לפי ח"כ יעקב מרגי, "הבחירות היו מיותרות, היינו באותה נקודה לפני מספר חודשים. אני רוצה להאמין שלא ייכפו עלינו בחירות בפעם השלישית".וגם ח"כ רפי פרץ הסכים שזה לא היה רעיון טוב בהכרח, כשאמר "…החברה הישראלית פצועה מהבחירות האחרונות וצריכה להתאחד כדי להבריא את השסעים. אסור להביא לבחירות נוספות".נזכיר: חברי הכנסת מהליכוד, כולנו (חוץ מרועי פולקמן שנעדר), ישראל ביתנו, איחוד הימין, ש"ס, יהדות התורה, חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21. אם הבחירות הנוספות היו "מיותרות" או גרמו ל"קרעים בעם" – הם האחראים הבלעדיים.הרשימה המלאה של האחראיים לפגרה המפלצתית: 2 וחצי נסיונות להרכיב ממשלהנסיון ראשון של נתניהו לפני פיזור הכנסת ה-21, נסיון נוסף שלו לאחר הבחירות שנערכו בספטמבר והנסיון הנוכחי של בני גנץ, הנמשך בימים אלה. האם נבחרי הציבור שלנו יהיו אחראיים מספיק כדי לסיים את הפגרה האינסופית הזאת?1 ציבור שמחכה לשגרהנראה שהבחירות, הרכבת הממשלה והמהלכים הפוליטיים ממלאים את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות. זה מעניין מאוד, אבל זה לא העיקר. זאת רק הדרך למטרה האמיתית: עבודה למען הציבור ושיפור החיים במדינת ישראל. עוד מעט תעבור שנה מאז שהמערכת השלטונית בישראל עבדה כרגיל – לא הגיע הזמן להניח את המחלוקות בצד ולחזור לשגרה?

אחרי 35 שנים במקצוע ערן וולקובסקי תולה את הגריד והולך לצייר. ברוח התקופה, גדול מעצבי העיתונות בישראל נמוג חרישית ועימו נעלמת לא רק תבונת כפיים נדירה, עין חדה וניסיון שאין שני לו, אלא גם תפיסת עולם שלמה, שתחליפיה דלים

המעבדה היעילה ביותר לבדיקת מצב עיצוב העיתונים בישראל, היא מעבדה ניידת, זמינה לכל, השוכנת בקצה כל שרוול בכל שדה התעופה בינלאומי, בגייט שמתחבר למטוס שמחזיר הביתה. ישנם כמה שלבים בהלם החזרה, בין לאחר גיחה של יממה ובין לאחר שהות של חודשים. השלב האפקטיבי לקביעת מדד העיצוב הוא רגע הפשפוש בעגלת העיתונים. שם, בקצה השרוול, כשריח העוף המתחמם תוקף מפתח המטוס, קל לחוש מה עומקה של תחושת המיאוס למראה יבול נייר העיתון המודפס שהובא מן הבית וצורח מן הערימה. טעות לחשוב שהסיבה לכך הן החדשות הקשות שהתרחשו באזור בהעדרנו. נכון, תמיד זה היה ככה: רק יוצאים לרגע וכבר פורצת מלחמה, מתרחש אסון, נחשף מחדל, צצה פרשייה. אבל לא החדשות עצמן הן מחוללות המיאוס – כמו שעושה זאת אופן הצגתן. לפני שהעין מבחינה בפרטים, התודעה קולטת את המכלול: את הרעש, הבוטות, האמירה המועצמת, את משטחי הצבע העזים, הפסקניים, העזרים הגרפיים הכבדים – קו גס, אות רבועה, גופן שעוּבּה לגודל מופרך וליתר ביטחון נצרב בנגטיב ורוסס בכלי הפלא של הפוטושופ, רשתות, ערפילים, צריבות, הצללות, חיתוכים אגרסיביים. כל פיסת מידע שראויה לדעת עורכיה לדפוס, עוברת העצמה גרפית, איפור עז, ומנסה לקפוץ מן הנייר ולתקוף את הקורא. מהו מטוס, אם לא תא השוואת לחצים שמעביר ממצב צבירה אחד לאחר. ומהי שיבה הביתה אם לא מפגש עם גל האוויר החם, הלח, המזוהם שטופֵח בפנים עם היפתח הדלתות. ומהם עיתוני היום או האתמול שמתגוללים מקומטים מתחת למושבים שפינינו, אם לא כלים הכרחיים בהכנה הנפשית למעבר מעולם לעולם, המתווכים שמכינים אותנו לשיבה הביתה. "עיצוב עיתונים הוא מקצוע שקוף. לא אמורים להבחין בו, למרות שכמובן אמורים להרגיש בו", דניאלה לונדון מנסחת בבלוג העיתונות "ולווט אנדרגראונד" (4 ביוני) עמדה שראויה לתשומת לב. באמירה הזאת מקופלת כל תורת עיצוב העיתונים. אפשר לומר זאת גם בשפת העולם החדש. עיצוב עיתונים יוצר שני סוגי ממשק השלובים זה בזה: ממשק המשתמש וחוויית המשתמש. הראשון, המבוסס על מיון וארגון המידע, אמור לאפשר ניווּט אינטואיטיבי והתמצאות סביבתית והירארכית בחומר העיתונאי המוגש. השני הוא זה היוצר חווייה למי שמעיין בתוכני העיתון. לונדון היא מעצבת מנעוריה, מהימים שבהם חתכה והדביקה בשעווה חמה רצועות טקסט אל עמודי העיתון "חדשות". אחר כך למדה בבצלאל וגילתה שהיא יודעת לצייר ולכתוב ושיש לה מה להגיד. כקריקטוריסטית וקומיקסאית מחוננת, לונדון יודעת לתמצת אמירה. וכשהגיבה להודעות על עזיבתם של העורך הגרפי ערן וולקובסקי והעורכת הגרפית של המוסף, אורנה אושרי את "הארץ", היא כרכה את הערכתה לתרומתם לעיתון בהערכתה למקצועם ולמרכיב השליחות שבו. הערכה על היותם האנשים "השקופים" שתיווכו לעולם את "הארץ" ומוספיו. לעולם – ולא רק לקוראיהם. "הארץ" ומוספיו הם שפה בפני עצמה: בתיבות הדואר, בדוכני העיתונים, בבתי הקפה, בחדרי ההמתנה, ברכבות ובמטוסים, ל"הארץ" יש קול ברור ומיוחד בתרבות התקשורתית בכלל, והחזותית בפרט. אחרי 35 שנים במקצוע ערן וולקובסקי תולה את הגריד והולך לצייר. ברוח התקופה, גדול העורכים הגרפיים ומעצבי העיתונות בישראל, נמוג חרישית ועימו נעלמים לא רק תבונת כפיים נדירה, עין חדה וניסיון שאין שני לו, אלא גם תפיסת עולם. תפיסה שצמוד לה סרגל ערכים ועליו קווים אדומים. סרגל של מה ראוי ומה לא, מה נחוץ ומה מיותר, מה טוב ומה רע - והעיקר, באיזה טון משתמשים. הוא איננו תיאורטיקן אלא פרקטיקן, אוּמן מובהק. הוא מבטא בהתנהלותו תפיסה מנומקת, חובקת כל – שיש בה אסתטיקה, דיוק, שאיפה לשלמות, חשיבה בהירה, ואותה נחבאות אל הכלים שמקופלת בתוכה אובססיית שליטה. לשיטתו, עיתון איננו גלריה ומעצב בעיתון אינו מציג עצמו לראווה. על פי דרכו, מעצב הוא איש של אחורי הקלעים, גם אם ההצגה כולה שלו. וולקובסקי הוא צייר אקוורלים. בכַּן הצבעים שלו אלפי גוונים ואולי דווקא משום כך הוא גוזר על עצמו ועל קוראיו צמצום, איפוק, רזון אתלטי, סגפני. ועם זאת, כתיבה ראויה זוכה מידיו לכבוד הראוי: הוא מניח לכותבים שכאלה לדבר בקולם, לא מבקש למהול אותם ולא מנסה להגבירם. לא במקרה נכנס וולקובסקי עמוק לתוך התוכן הטקסטואלי. למוזיקה של המילה, של הכותרת, של הכיתוב. מבחינתו, כל טקסט שבא במגע עם העמוד, צריך לענות על דרישות סף של איכות ומשמעות. וולקובסקי נמנה על זן נדיר של מעצבים: הוא מעצב-קורא. קורא ביקורתי, שנהג לסמן מידי בוקר הערות סגנון ולשון במרקר על עמודי העיתון שהודפס בלילה ולתלות אותם כמנשרים על לוח המודעות. מה שהפך אותו לא פעם ליריבם המושבע של עורכיו. דעתן, ידען, מטיף שמתיימר להציל אותם מעצמם, אינקוויזיטור של גופנים וחצצות, מודרניסט צייקן. וולקובסקי הציב שאלה קשה: למי המעצב מחויב? וגם השיב עליה: מעצב מחויב לתרבות בכלל ולתרבות העיצוב בפרט. ובסדר יורד, מעצב מחויב לקורא, מעצב מחויב לערכי העיתון. ומכיוון שבמקומות שבהם פעל, לא תמיד היו ערכי עיתון מוגדרים, היה הוא זה שהפשיל שרוול וניסה להגדירם. בשנותיו ב"הארץ", הוא שקרא תיגר על ערכים מסוימים, ובמיוחד נאבק בבורות וברישול. בדבר אחד התקשה - לשרת ללא תנאי את בעלי התפקידים במערכת העיתון. הוא לא מסוגל היה לרצות עורכים עילגים ולהפיס את דעתם של אנשי שיווק חסרי מעצורים. במערכת עצבנית כמו זו של עיתון יומי עלולה תכונה כזו להפוך אדם לפעמים למטרד, גם אם הוא תמיד צודק. לפעמים הצטייר לי, בנטייתו האנגלופילית, כמי שמגלם במערכת העיתון את דמותו של גיבס, הבאטלר המושלם העולה בכישוריו על אדוניו המטופש. הייתי אחד מאותם העורכים האלה, שהחליפו איתו מדי פעם מהלומות מילוליות, וחשבתי שסדרת הספרים אודות גיבס וברטי ווסטר, של פי. גי וודהאוס, יכולה היתה להיכתב עליו ועל כמה מאיתנו – אם כי ללא השנינה והאנדרסטייטמנט שבהם. ערן ואני חלקנו משמרות בסדנת הבלט של בצלאל, כסטודנטים אסיסטנטים רעבים במחלקה לעיצוב גרפי. הוא מאצולת הקיבוץ הדתי שירדה מנכסיה, אני מההר המתנשא מעל עיר הפועלים. יחד הרחנו מדללים, למדנו לבחוש צבע ולהוציא כל גוון אפשרי משחור, לבן ושלושת צבעי היסוד. למדנו לסדר שורות באותיות עופרת יצוקה וכותרת מעץ, להוסיף חצצות בעובי של חלקיקי המילימטר ולהדק את כל אלה למסגרת מתכת בלי שיישפכו. משם התגלגל לבתי דפוס מסחריים ולהבאה לדפוס של עיתונות סטודנטים ואחר כך של מקומון המודעות. יחד עם חברו, יוסי קליין, גם הוא מהכיתה בבצלאל, עשה את אחד הצעדים הנועזים בתולדות העיתונות בישראל. השניים פנו למנכ"ל הצעיר של "הארץ" דאז, עמוס שוקן, הציגו את עצמם והציעו להקים בירושלים עיתון עירוני חדש, בעל תוכן מערכתי (המילה מקומון עדיין לא הומצאה). מה שאתם רוצים ממני, אמר להם שוקן, זה ברור, אבל מה אתם מביאים? והם השיבו משהו בנוסח, "את עצמנו". כך הוקם "כל העיר", והשאר היסטוריה. וולקובסקי איננו אולד-טיימר. מעטים מן המעצבים הצליחו לשמור כמוהו על רעננות ויכולת התחדשות מתמדת. גם אם היה מטבעו איש המכחול וסכין החיתוך, שציפורניו מוכתמות תמיד בדיו וגואש, מעולם לא היה טכנופוב. כשהבין שהעולם עובר לפוטושופ ולאילוסטרייטור, הניח לטושים ולאקווארל והשתלט על המקלדת והעכבר ביסודיות שאין לה מתחרים. אילו היתה מתקיימת תחרות על קו העכבר המושלם, האישי ביותר, אם כי הדיגיטלי לחלוטין, היה לוקח בהליכה. איש של אי-שקט מתמיד, אחד שאחרי עשרות סקיצות בכל מיני כיוונים, תמיד חייב עוד אחת, אחרונה. עד שמישהו אחראי צריך לעצור אותו ולצעוק באוזניו: תחליט כבר! ותמיד בין דד-ליין אחד לבא אחריו, היה מתרווח, מתנתק מפס הייצור ומצייר. אילו יכול היה, היה מדביק כל יום בעמוד הדעות של "הארץ" את ציור דיוקנה של אחת הפרות האהובות עליו מימי נעוריו כרפתן בקיבוץ. אבל, בהיותו אדם מציאותי למד להמיר אותם באנשי השעה, משרנסקי ועד טלנסקי – ומי שיתבונן בהם היטב, יראה שהוא בעצם ממשיך לצייר דרכם את הפרה בּוּבּה, האהובה עליו מכולן. ב-1986 נענה וולקובסקי להפצרות, ירד מירושלים לתל אביב וקיבל לידיו את "חדשות" שחגג שנתיים. יוסי קליין, שותפו ועורכו ב"כל העיר", היה המייסד והעורך, וערן התבקש לעדן את העיצוב החדשני לזמנו, הבוטה בעליל, של שמעון (גוגול) זנדהאוז, שבו הושק היומון החדש. גוגול, מהפכן בזכות עצמו, עיצב את "חדשות" כצאצא קרוב-רחוק של "העולם הזה" - קולני, חווייתי וגס. אבל המפץ הגדול נוצר מהחידוש הטכנולוגי החשוב של אמצע שנות ה-80: היכולת לעשות את כל המניפולציות הגרפיות על שולחן העימוד עצמו ולהדפיס בצבע מלא. מעבר לחדשנות העיצובית ובתוקף אישיותו הכריזמטית, מיקם גוגול, גם הוא בוגר אותה מחלקה בבצלאל, את מעצב העיתון בקדמת הבמה – ונתן בכך תוקף להנחה שעיתונים חדשים זקוקים למעצב אל מול העורך, בכל קומה היררכית, מפסגת הפירמידה ועד בסיסיה. מהפכת העיצוב שנבטה במגזינים ובמקביל במקומונים החדשים, הגיעה לעיתון היומי ונתנה ל"חדשות" יתרון עצום על יומוני השחור-לבן, שעיצובם נותר בידי סדרי ומעמדי הדפוס, כתוצאה פונקציונלית של שיטת עבודתם. הסַדָר והמעמד קבעו עד אז את מראה העמוד והם שטבעו את זהותו החזותית. באותן שנים, בכל העולם, איש לא היה מוסמך לתת הוראה לגודל אות מלבד הסדר, בו נועץ בהכנעה העורך. המהפכה הנוספת של "חדשות", היתה בכך שכל עובדיו היו בלתי מאוגדים, כך שהמעצב והגרפיקאים המבצעים יכלו לפעול בחירות מוחלטת, ולהגיע עד גבולות יכולתם וכישרונם. הכלים החדשים הכניסו את המעצבים – ולא פחות מכך את עורכיהם - לשיכרון חושים. מעבודה בעולם שכולו מגבלות, הפך העיצוב לעבודה בעולם של אינספור אפשרויות, שמהן, בעבודת ויתור מתמדת, עליו לבחור את הנכונה. המעצב הפך מפועל דפוס שחור ציפורניים לאיש מקלדת כל-יכול. נותן השירות השקוף הפך לכרוז הצבעוני המוביל את התהלוכה. אולי משום היותו האחראי על הרגעת הקרנבל ב"חדשות" פיתח ערן את ערך האיפוק הצורני, עד שהיה לקו האופי המאפיין אותו מכל. בשנותיו ב"חדשות" פעל לעידון מתמיד של המוצר, עדיין צבעוני וקולני אבל מרוסן וממושמע יחסית. כשבא ל"הארץ", ארבע שנים אחר כך, היה ברור שהוא נמצא בבית, בעיתון שהוא מזדהה עם תכניו ועם גישתו הרזה בהגשת התכנים. ובינתיים "חדשות" המשיך לנהל קרבות מרים על קיומו מול "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שהלכו ודמו לו ככל שחלף הזמן. כשהלך "חדשות" לעולמו בסוף 1993, הותיר אחריו שני כפילים, שבהיעדר יד מרסנת בנו מחדש את הכאוס הרעשני בבוטות חסרת מעצורים: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". ואילו ערן נפנה לגהץ את "הארץ". גיהוץ, זו המילה הנכונה, שבה אכן הרבינו להשתמש. ערן קיבל לידיו עיתון בלט מיושן ומדי יום נגע בו נגיעה זהירה, טיפל בהיבט דק זה או אחר, ניקה פינה אחרת – וליטש אחרת. העיקרון היה ברור. שמירת הרצף והזהות של עיתון בן 70, תוך העברתו לעיצוב בן הזמן – נקי, רהוט, פונקציונאלי, מינורי. אופן העבודה היה היפוכה הגמור של שיטת הפרויקטים המהפכניים שנוצרים מתוקף ההכרזה על עיצוב מחדש. ראשית היה עליו להתמודד עם הכנסת הצבע. מה גם שצבע, לעיתון כ"הארץ", היה ערך זר מעצם הגדרתו. הצבע חילחל אט אט, זלג פנימה. איש לא הכריז: "החל ממחר!!!...". ראשונות באו המודעות, אחת בעמוד, ואחריהן בזהירות, כאילו היו חומר נפץ נוזלי, צילומי המערכת הצבעוניים הראשונים. ההנחה היתה שציבור המנויים חייב לקבל את הצבע בהדרגה, שלא ייתקף הלם. בטקסט ובכותרות - קבע הכלל – לא נוגעים. לימים, כאשר כל עמודי "הארץ" כבר הודפסו בצבע לפחות חמש שנים, שמעתי במקרה דיון ערני שהתפתח בין צופים בתערוכת בוגרי בצלאל שאחד מהם הציע עיצוב חדש - וצבעוני - ל"הארץ". הויכוח התנהל בשאלה אם "הארץ" מודפס בשחור לבן או בצבע. חלק מהמתווכחים טענו בלהט ש"הארץ" נותר כולו שחור-לבן... וולקובסקי היה האיש המינונים המדויקים. הוא נגע בגופנים, בחלקי הנקודות של גודלם, במרווחים הלבנים, בחצצות – כמי שמשפץ קתדרלה, אבן אחר אבן, רסיס זכוכית צבעוני, לצד משנהו. שנים חלפו עד שהופיע הקו הצבעוני הראשון ועוד שנים עד שטקסט כותרתי החל להופיע בצבע. הצלחתו הגדולה כמעצב היתה בשימור זהותו של "הארץ", גם בהיותו עיתון מעוצב, מצוחצח ומעודכן לעילא. ובחזרה לעגלת העיתונים שבפתח המטוס. מהפכת אמצע שנות השמונים לא פרצה רק כאן. כל עולם העיתונות עבר אותה בקשיים וייסורים. ענף שלם של פועלי דפוס מאורגנים שהלך ונכחד הכביד על התהליך בכל מקום. 1986 היתה שנת האפס, כאשר קבוצת העיתונים של רופרט מרדוק החלה לפעול מקריה חדשה במזרח לונדון, משוחררת ממטלות סינדיקטים וממגבלות הפצה בקווי רכבת, כמקובל אז. מכאן ואילך התפתח עיצוב העיתונים והגיע לפסגות של דיוק בביטוי רצונם של עורכיהם. היום מעצב עיתון משוחרר לחלוטין ממגבלות טכנולוגיה. הוא כבול אך ורק במגבלות התרבות שבתוכה הוא פועל. עיתון היום הוא מה שהוא, וזהותו נקבעת על ידי העושים אותו. ישנם עיתונים שהגיעו לשיאים של תחכום ועידון ואחרים שהפכו את הבוטות לקולם. אם מדד המיאוס למראה ערמת העיתונים בעגלה שבפתח המטוס שלוקח אותנו הביתה הוא גבוה, אין לכך תירוצים. זו התרבות שלנו ואלה שליחיה. עיצוב עיתונות, כותבת דניאלה לונדון, "הוא המגש שעליו מונחות המילים. לכן מעט מאוד אנשים - גם עיתונאים, גם עורכים וכמובן קוראים - מבינים בכלל מה עושים אנשי הפונטים והגריד". אז זה מה שהם עושים, צריך לומר זאת, הם מייצרים תרבות חזותית. תרבות שמראַה – כמראֵנו.

העיתונים מתעלמים ממצוקת העשירונים התחתונים | ומשייכים את העשירונים העליונים למעמד הביניים | לעורכי "ממון" אין הפריבילגיה של עורכי "עסקים"

"אלה היו צריכות להיות אתמול הכותרות הראשיות, זו אמורה להיות שיחת היום: חמישית מהישראלים חיים באימת רעב, עשירית מהם חיים בחרפת רעב. אבל הנתון הכמעט אפריקאי הזה, ודאי כזה הלקוח מאופל העולם השלישי, זכה אתמול לכותרות משניות, שיחת היום עסקה בנושאים אחרים", כך כותב הבוקר גדעון לוי במדור המאמרים של "הארץ". גם הבוקר הכותרות הראשיות מעדיפות נושאים אחרים על פני פערי המעמדות הגדולים והגדלים בישראל. תוכנית הגרעין של איראן ("מעריב", "ישראל היום"), טעות אימונים שכמעט פגעה בראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, רב-אלוף בני גנץ ("ידיעות אחרונות"), וחקיקה נגד עמותות ("הארץ"). לפי דעתו של לוי, הנושאים הללו נועדו להסיח את דעת קוראי העיתונים מהמצוקה החברתית בישראל. במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווחת דנה הרמן על שביתה בבריטניה, "הגדולה ביותר של המגזר הציבורי במדינה זה 30 שנה". בפסקה הראשונה של הדיווח כותבת הרמן כי השביתה "תעלה לכלכלה הבריטית כ-500 מיליון ליש"ט". בפסקה השנייה נכתב על הסיבות לשביתה: "שינויים המוצעים בתוכניות הקצבאות והפנסיה" וכן "העלאת גיל הפרישה". בעמ 24 של "דה-מרקר" מדווחת מיכל רמתי על השביתה בממלכה המאוחדת. "סקרים שנערכו בימים האחרונים הראו כי הציבור הבריטי תומך ברובו בשביתה", מציינת רמתי, "ואולם במרכז לונדון, סמוך למוקד המחאה ולא הרחק מלבו הפועם של המרכז הפיננסי הגדול ביותר באירופה, לא כולם מסכימים על הצעד". הכתבה של רמתי מאוזנת הרבה יותר מתוצאות סקרי דעת הקהל שמוזכרים בה. רמתי מצטטת מדברי שלושה בנקאים שפגשה במרכז לונדון. "99% מהאנשים במחאה הזו לא יודעים על מה הם מדברים, אני מסכים עם ה-1% – אלה שבעד ממשלה קטנה וקפיטליזם", אומר לה הראשון. "אין להם שום הצדקה", אומר לה אנליסט סחורות, "למה הם חושבים שמגיעה להם פנסיה? [...] הם מרוויחים מיצירת משרות מיותרות. הממשלה לא צריכה לייצר משרות, אלא המגזר הפרטי". השלישי, שמצוטט בקיצור נמרץ, מתנגד לשביתה, אבל תומך בזכות לשבות. מתנדבת בארגון צדקה, לעומת זאת, מצוטטת כמי שאמרה: "נשים ואמהות הן חלק מהנפגעות העיקריות של הקיצוצים שמתכנן הממשל". בהמשך מצוטטים כמה משפטים מעלון שחילק איגוד עובדים וסיסמת מדבקה שהפיץ ("לכל אחד מגיעה פנסיה הגונה"). גם ב"כלכליסט" מתפרסם סיקור מלונדון, מאת יואב בורנשטיין, אך זה שונה מאוד בדגשיו. הסיקור מתפרסם תחת הכותרת "מי שעבדו קשה כל החיים משלמים על טעויות של הבנקאים", ציטוט מפי עובד בבית-החולים מורפילדס לרפואת עיניים. "באופן מאוד לא אנגלי", כותב בורנשטיין, "הנהגים בכביש הסואן שליד לא מפסיקים לצפור צפירות תמיכה בעובדים המפגינים, והם מנופפים להם לשלום בחזרה". בורנשטיין מביא בהרחבה יחסית ציטוטים מפי שלושה שובתים מבית-החולים שהוזכר לעיל, וכן משוחח עם מורה בבית-ספר יסודי השובתת במחאה על צעדי הממשלה. בורנשטיין אינו משוחח עם בנקאי, לא אחד ולא שלושה. "נראה שהשביתה הגדולה זכתה בכל זאת לתמיכה רחבה, גם בקרב עובדי המגזר הציבורי וגם בקרב העם הבריטי", הוא מסכם. "למרות זאת, הממשלה נחושה בדעתה להמשיך ולקצץ בשירותי הרווחה, ופועלת כמעט מתוך תחושת משיחיות כדי להקטין את הגירעון התקציבי. רק מהלך גדול הרבה יותר, כמו סדרה של שביתות או מחאה ארצית רחבה – יצליח אולי להזיז אותה קצת ממקומה". "כשאתה כבר מרגיש שרומית על-ידי המשטר או הממשל, ועכשיו אומרים לך שצריך לרמות אותך פעם אחת נוספת כדי לחלץ מישהו אחר, קשה לשמוע את זה", אומר פרופ ריאן אנוס בראיון לאשר שכטר, המתפרסם במוסף "מרקר ויק". אנוס הוא אחד משלושה פרופסורים לפסיכולוגיה פוליטית מהרווארד (לצד גיימס סידניוס והלן הייסט), שהגיעו לארץ להשתתף בכנס שייערך במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אני שונא להיות פסימיסט", אומר סידניוס לשכטר כשהוא נשאל על התוצאות האפשריות של המחאות החברתיות בעולם, "אבל אני לא רואה סבירות גבוהה לשינוי יסודי בחלוקת הכוח. לא בעולם הערבי, ודאי שלא במצרים ולא בלוב, ובהחלט לא בארה"ב. לא תהיה מהפכה כלכלית. מעמד הביניים לא ייטול את הכוח הפוליטי. המערכת הפוליטית תישאר בידיהם של האליטות הכלכליות ושל העשירים. אני לא רואה שום דבר שישנה זאת מן היסוד או יערער את הסדר הזה". בהמשך מוסיף סידניוס: "אם הנטל של תוכניות הצנע לא יחולק באופן שווה – אם ה-99% ישלמו את המחיר כולו והמאיון העליון יתחמק ללא אחריות, ונמשיך במסלול הזה של חוסר שוויון – זה מתכון לצרות, לעימות אמיתי". זוכרים את אנליסט הסחורות שהסביר לכתבת "דה-מרקר" בלונדון כי הוא מתנגד לשביתה שכן ממשלה לא צריכה לייצר משרות? "אני בא ממשפחה ממעמד הפועלים", הסביר לה, "אבא שלי היה רצף. ישבתי ושקדתי על הלימודים כדי להגיע לאן שהגעתי". כל הכבוד לו, אבל מהיכן נובעת הרווחה היחסית של אנליסט הסחורות? באיזה מחיר היא מושגת? במוסף "שוק ההון" של "כלכליסט" כתבה מעניינת מאת איתי להט, ראשונה בסדרת כתבות "ההשראה שלפני ההשקעה", העוסקת בשוק החוזים על הסחורות. "המספרים מעידים ששוק סחורות המזון הוא שוק ההשקעות הצומח ביותר בעולם", כותב להט. "למעשה עיקר הכסף הגיע מאותם משקיעים שהשקיעו בעבר בנכסים שהתאיידו בהתפוצצות בועת הדוט.קום ובנגזרים רעילים של משכנתאות סאב-פריים. כולם בעסק: מקרנות פנסיה ענקיות ועד משקיעים פרטיים, שהמכנה המשותף שלהם הוא הרצון לעשות כסף, הרבה כסף, ולא משנה אם מדובר בגרגר חיטה או אורז, הרווח הוא השורה התחתונה". "לפי מדד מחירי המזון העולמי [...], מאז 2005 ועד סוף 2008 טיפסו מחירי המזון ב-80% והגיעו לשיא מדהים. אם בשנת 2000 עמד מדד מחירי המזון העולמי על 90 נקודות, הרי שבפברואר השנה הגיע המדד לשיא של 238 נקודות. התוצאות של המציאות הזאת הרסניות. הבנק העולמי קובע כי כל עלייה של 10% במדד מחירי המזון גורמת להורדתם של לפחות עוד 10 מיליון אנשים ברחבי העולם אל מתחת לקו העוני". "החל מינואר: הפחתה של 2% במס הכנסה למעמד הביניים", קוראת כותרת בראש עמ 8 של "כלכליסט". לפי הדיווח של תומר אביטל, ועדת הכספים של הכנסת אישרה אתמול, בין היתר, "הפחתה במס הכנסה למעמד הביניים, למשתכרים בין 8,000 שקל ל-14 אלף שקל [ברוטו] (במקום 21 אלף שקל כפי שביקש יו"ר הוועדה משה גפני), בשיעור 2% החל ב-1 בינואר 2012". כותרת הידיעה והנוסח שבגוף הטקסט מנותקים מהמציאות, כמו האמונה שהמלצות ועדת טרכטנברג יאומצו על-ידי הממשלה. מעמד הביניים בישראל משתכר בין 8,000 שקל ל-14 אלף שקל ברוטו? הנה עצה: בכל פעם שעורכי "כלכליסט" רוצים לכתוב בכותרת ידיעה את הביטוי "מעמד הביניים", כדאי להם להקדיש כמה דקות לקריאת הטור "העשירון החסר" שפירסם לפני שנתיים וחצי אסף צימרינג באתר זה. הנה עצה עוד יותר טובה: כדי לחסוך זמן הם יכולים פשוט לעיין בטבלה מאירת העיניים שפורסמה בעיתון שלהם רק לפני חודשים אחדים. היא לא משקרת. מעמד הביניים בישראל כולל עובדים המשתכרים בין 5,400 ל-9,000 שקל לחודש ברוטו. מי שמרוויח 14 אלף שקל ברוטו לחודש קרוב לעשירון התשיעי. אביטל לא לבד. במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח רותם סלע כי "חברי ועדת הכספים אישרו את רפורמת המס למעמד הביניים". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש עמוד שלם לדיווח מאת גד ליאור על השינויים הצפויים במדיניות המס. הכותרת הראשית בשער המוסף מכריזה כי "הנטו שלנו יגדל". מי הם בני המזל שמוגדרים בגוף ראשון רבים? ובכן, משום מה מוגדרת הרפורמה במס הכנסה כ"בשורה למעמד הביניים", "תוספת בנטו למעמד הביניים" ו"הפחתה במס הכנסה למעמד הביניים". מטעה עוד יותר הניסוח בכותרת המתפרסמת על שער "ידיעות אחרונות" ומפנה לדיווח ב"ממון": "מרוויחים עד 14 אלף שקל? תשלמו (קצת) פחות מס". כותרת זו אינה מציינת את הרף התחתון להטבה. ב"דה-מרקר" מדווח צבי זרחיה כי "ועדת הכספים אישרה הפחתה במס הכנסה למשתכרים 14-8 אלף שקל". זרחיה מוצא לנכון לציין כי "הוועדה דרשה כבר במאי 2012 (מן הסתם הכוונה למאי 2011), עוד לפני פרוץ המחאה החברתית והקמתה של ועדת טרכטנברג, לבצע את השינויים האלה. ועדת טרכטנברג המליצה להקפיא את הפחתת המס הישיר, ואילו ועדת הכספים קיבלה החלטה הפוכה בנושא זה". למען הסדר הטוב, יש לציין כי בין הנהנים מהרפורמה במס אחוז קטן של משתכרים מהקצה העליון של מעמד הביניים, אלה שמשתכרים מדי חודש בין 8,000 ל-9,000 שקל ברוטו. לפי טבלה שמתפרסמת ב"ממון", "התוספת בנטו למעמד הביניים" עבור מי שמשתכר 14 אלף שקל תעמוד על 120 שקל בחודש. על-פי אותה טבלה, בן הקצה העליון של מעמד הביניים, שמשתכר 8,500 שקל בחודש, יקבל לחשבון הבנק שלו תוספת של 10 שקלים בחודש בלבד. "ההחלטה לצפות בטיח מנצנץ היתה חלק מהניסיון שלך להתמודד עם הטענות כלפי החזית?", שואל יונתן קנטי את האדריכל רם כרמי, מתכנן בניין הבימה החדש בראיון למוסף "זורנל" של "מעריב". "כשהתחילה הביקורת ששמתי בומבה באמצע העיר, חשבתי להוסיף נצנצים כדי שהחזית תהיה קלילה יותר", משיב כרמי. "אני לא מצטער על זה. זה אמנם לא היה במקור, אבל אני חושב שזה בסדר. לא היה הרבה כסף לשיפוץ, לא יכולנו להשתמש באבן או באלומיניום לחזיתות. היה לנו תקציב רק לטיח. אין לי שום דבר נגד טיח, אבל עשינו את הכי טוב שיכולנו במסגרת התקציב הזעום. גם כשגברת מתלבשת לתיאטרון היא לובשת שמלה שיש בה קצת נצנצים". הפסדיו של קונצרן אי.די.בי הוזכרו אתמול בגופן קטן בשער "גלובס". הכותרת הראשית במוסף "שוק ההון" של העיתון קראה "אי.די.בי: ההפסדים העבירו לגירעון של מיליארד שקל בהון". כותרת בראש עמ 4 של המוסף הדגישה כי "אי.די.בי אחזקות זקוקה לרבע מיליארד שקל לכיסוי התחייבויותיה בשנה הקרובה". הכותרת הראשית של "כלכליסט" מבשרת כי "תוך 3 רבעונים נמחקו 75% מרווחי אי.די.בי". הכותרת הראשית במוסף "השוק" חוזרת וקובעת כי "אי.די.בי הפסידה 3 מיליארד שקל בתוך תשעה חודשים". הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מנוסחת כך: "לראשונה בתולדותיה: אי.די.בי עם הון שלילי". כל הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לניתוח הדו"ח של החברה. בעיתון שבבעלות דנקנר, "מעריב", הסיקור שונה בתכלית. בשער מוסף "עסקים" אין אפילו רמז לתוצאות הקשות של קבוצת החברות הגדולה במשק. בתחתית מדור "שוק ההון" של המוסף, בעמ 12, ידיעה בינונית בגודלה תחת הכותרת "הפחתות חשבונאיות גררו את קבוצת אי.די.בי להפסד רבעוני של 1.75 מיליארד שקל". יהודה שרוני מדווח על "רבעון עסקי קשה לקבוצת אי.די.בי" ובהמשך מציין כי "פעילות קבוצת אי.די.בי בליבת העסקים כללה ירידה קלה במחזור העסקים" וכי "הקבוצה נהנית מיתרות נזילות של 13 מיליארד שקל". תגובתו של יו"ר אי.די.בי מובאת על פני שתי פסקאות, מעל הגילוי הנאות כי "מעריב נמנה עם קבוצת אי.די.בי". כפי שנכתב באתר זה כבר כמה פעמים, עיתונאי "מעריב" נמצאים במלכוד מובנה בכל הקשור לסיקור עסקיו של בעל הבית. אמנם דנקנר הצהיר על עצמאות מערכתית מלאה, אך ברור כי אלה דיבורים בעלמא. רצוי היה שמידע חיוני על קבוצת החברות הגדולה במשק יובלט יותר בעמוד השער והסכנות האפשריות למשקיעים יודגשו בסיקור (אין דרישה זו דומה לדרישה מאנשי "הארץ" לפרסם תחקיר על העבר המפוקפק של בעל המניות ליאוניד נבזלין. היא דומה יותר לדרישה מ"הארץ" לפרסם בהבלטה ראויה ידיעה על משבר בעסקיו של נבזלין, לו היו אלה מקיפים והרי גורל לכלכלה הישראלית כמו עסקיו של יו"ר אי.די.בי). יחד עם זאת ניתן לגלות הבנה, גם אם לא לקבל, את הסיקור המוטה של עסקי דנקנר ב"מעריב". ליעל דרומי, עורכת המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", ולעורכים שמעליה, אין הפריבילגיה ליהנות מתירוץ הבעלות הישירה. דנקנר אינו קשור כלל ל"ידיעות אחרונות" או לבעלים נוני מוזס. רק תקציבי הפרסום העצומים שעליהם הוא חולש (ושאת חלקם הוא מעביר לאחרונה ל"מעריב") יכולים להסביר את ההתעלמות הגמורה בשער מוסף "ממון" מהמשבר בחברת האחזקות שלו. בשער "ממון", כאמור, מתפרסמת כותרת מרכזית המבשרת על הגדלת הנטו "שלנו", והפניות לידיעות על עלייה בבורסות, תוכניות תיירות באילת, ניצחון לארגונים הירוקים בעתלית, הנפקה של בניין האמפייר סטייט בילדינג, קפיאת שוק המזון האורגני, וניסיון להשאיר את מפעלי חברת סודה-סטרים בישראל. על המשבר בחברת אי.די.בי מדווח בידיעה קצרה (קצרה יותר מזו של שרוני ב"מעריב") המתפרסמת בתחתית מדור שוק ההון בעמ 17 של המוסף. "קרדיט-סוויס העלימה את ההון של אי.די.בי" היא הכותרת לדיווח של מעין מנלה. אפילו התצלום של דנקנר ב"ממון" מחמיא יותר מזה שנבחר ללוות את הידיעה במוסף הכלכלי של "מעריב". "מתקן הגרעין האיראני נפגע בפיצוץ", לשון הכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרת נתונה בין מרכאות, ומקריאת הידיעה [דוד ברון וסוכנויות הידיעות] בכפולה הפותחת עולה כי הציטוט הופיע מפי "גורמי מודיעין ישראליים" ששוחחו עם "טיימס" הלונדוני. "אם אכן היה הפיצוץ באיספהן", נכתב, "הרי מדובר במכה קשה לתוכנית הגרעין האיראנית". "המתקפה החשאית באיראן" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שמובילה למאמר מאת נדב איל. איל מתייחס לפיצוץ במתקן הגרעין שליד איספהן ולפריצה לשגרירות בריטניה בטהרן ומסביר כי "המשטר האיראני אומר למעשה: לא נבליג הבלגה גמורה על פגיעה משמעותית בבסיסים אסטרטגיים. אנחנו יכולים להגיב. אנחנו נגיב". בעמ 4 של העיתון מפרסם אלי ברדנשטיין תוצאות סקר דעת קהל חדש ולפיהן "בהינתן ברירה בין שתי אפשרויות, אחת שבה גם לישראל וגם לאיראן יש נשק גרעיני והשנייה בה לאף אחת אין נשק גרעיני, 65% מהישראלים היהודים תומכים באפשרות השנייה, בעוד רק 19% תומכים בראשונה". שתי הערות: א. מעניין איזו מפלגה תקרא בגלוי לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני כדי לגרוף את קולות ההמונים. ב. זו בוודאי לא תהיה מפלגה ערבית. הסקר בחן דעת יהודים בלבד, משום שלערבים אזרחי ישראל אסור להחזיק בדעה בענייני גרעין (אגב, כותרת הידיעה מבטלת את הסלקציה האתנית המגונה של עורכי הסקר וקוראת "רוב הישראלים מוכנים לוותר על הגרעין"). הכותרת הראשית של "הארץ" מבשרת כי "נתניהו וליברמן גיבשו חוק חדש להגבלת השמאל". על-פי דיווחם של יהונתן ליס ותומר זרחין, ביום ראשון צפוי לעלות לדיון בוועדת השרים לחקיקה נוסח חדש שלפיו "עמותות שקוראות לסרבנות ותומכות בחרם על ישראל לא יוכלו בכלל לקבל תרומות ממדינות זרות", וכך גם עמותות שעמדותיהן כוללות "שלילת קיומה של מדינת ישראל; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל; ותמיכה בהעמדה לדין בפני ערכאות בינלאומית של נבחרי ציבור וחיילי צה"ל". מס של 45% על תרומות ייגבה מעמותות שאינן זוכות לתקצוב ממדינת ישראל, אלא אם כן יפנו לשר האוצר ולוועדת הכספים של הכנסת כדי לקבל פטור "על-פי תבחינים שעדיין לא נקבעו". לצד הכותרת הראשית של "הארץ" נתונים מסקר דעת קהל שערך מכון דיאלוג עבור העיתון. על השאלה "מה עמדתך לגבי הצעות החוק בנוגע לעמותות השמאל, בית-המשפט והתקשורת?" השיבו 37% בחיוב ו-46% בשלילה. ב"ישראל היום" מדווח גדעון אלון על הנוסח החדש של הצעת החוק. אלון מציין כי "סקר שנעשה על-ידי חברת מאגר-מוחות בקרב 517 מרואיינים מגלה כי 36% מהנשאלים שמצביעים למפלגות מרכז-שמאל (קדימה, עבודה ומרצ) השיבו כי יש לאסור תמיכה כספית של מדינות זרות בעמותות הפועלות בנושאים פוליטיים. מקרב מצביעי הימין (ליכוד, ישראל-ביתנו, מפד"ל והאיחוד-הלאומי) 58% תומכים באיסור זה". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מתחת לתצלום [דובר צה"ל] של הרמטכ"ל, ולשונה "100 מטר מאסון". הנה כותרת המשנה לראשית: "זה היה עלול להיגמר בעשרות נפגעים, ביניהם צמרת צה"ל: בגלל טעות אנוש החטיאו פגזי תותח את המטרה ונחתו ליד הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז ומפקד זרוע היבשה. חדל אש, צעק מיד הרמטכ"ל והורה להקים ועדת חקירה". בכפולת האמצע של העיתון ידיעת תצלום המתעדת "דאבל דייט בטחוני", ארוחה משותפת לשר הביטחון אהוד ברק ורעייתו עם הרמטכ"ל בני גנץ ורעייתו רויטל במסעדה ברעננה. לפי הדיווח של יוסי יהושוע, "השניים עזבו לכמה שעות את העיסוק בעניינים הבטחוניים וניצלו את הזמן לשיחות אישיות ולהעמקת ההיכרות בין הנשים". בשער "ישראל היום" מתפרסמת הכותרת "נס צאלים", שמפנה לעמ 11, שם מדווחת ליטל שובל על הטעות בתרגיל תחת הכותרת "בנס נמנע אסון בצאלים". גם בידיעה עצמה נכתב כי "אסון כבד נמנע אתמול בנס בתרגיל צה"ל בצאלים", כאילו שלהתערבות אלוהית בנעשה בצבא ההגנה לישראל יש קיום מעבר למגמה הצומחת של חיילים משיחיים והקמפיין נגדה שמתנהל מעל דפי "הארץ". עמ 13 של "ישראל היום" מוקדש כולו להילולי צבא ההגנה לישראל. דני ברנר מדווח על חנן קמלמן, בן 19 ממגדל-העמק, שירד 29 ק"ג כדי "להגשים חלום" ולשרת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית. לילך שובל מדווחת על עלייה של עשרות אחוזים בשיעור המתגייסים והמתגייסות למערך ההגנה האווירית של חיל האוויר. או, כנוסח הכותרת, "כיפת-ברזל הפכה ללהיט". גדעון אלון משלים שלישייה עם ידיעה שלפיה מליאת הכנסת אישרה אתמול בקריאה טרומית הצעת חוק להגדלת מענק השחרור לחיילים המסיימים את שירות החובה. גילי איזיקוביץ ויהונתן ליס מדווחים ב"הארץ" כי מנהל רשת ב מוטי אמיר יודח מתפקידו בתום כהונתו הנוכחית. לפי הידיעה, "בימים האחרונים הודיע לו מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם, כי הוחלט להעבירו מתפקידו ולרענן את השורות". רועי ברק מדווח ב"גלובס" כי מוסף הספורט של "הארץ" בסכנת סגירה. לפי הדיווח, "באחרונה ערך העיתון סקר שבחן את הרגלי הקריאה של המנויים. מהסקר עלה כי מדור הספורט הוא הפחות נקרא מבין שאר המוספים היומיים והשבועיים כגון גלריה וספרים". ברק חתום גם על ראיון עם שלום קיטל, שאומר על מצב התקשורת הישראלית כך: "סופה הרסנית כפי שאנחנו רואים היום לא ראיתי אף פעם". "הסכנה לחופש העיתונות מצויה בפאניקה הנוכחית על חוק לשון הרע. עיתונאים שאך אתמול תהו על הכיוון שאליו התקשורת הולכת בעידן הריכוזיות, ושאלו שאלות על הסכנה לחופש העיתונות מידי ההון, ממהרים לסגור שורות ולטשטש את העיקר: התקשורת היא כוח כלכלי, ולכן היא משתפת פעולה, ברובה הגדול, עם השלטון וההון", כותב יצחק לאור במדור הדעות של "הארץ". רותה קופפר מ"הארץ" שוחחה עם צלמת "הניו-יורק טיימס" לינזי אדאריו, שנדרשה על-ידי חיילי צה"ל לעבור שלוש פעמים דרך מכונת שיקוף חרף הריונה המתקדם. "אין הצדקה לאופן שבו התייחסו אלי ולאופן שבו מתייחסים לעיתונות הבינלאומית בישראל", היא אומרת. יוסי מלמן כותב במדורו בחלק ב של "הארץ" על גד שמרון, עיתונאי וסוכן מוסד, לרגל יציאת ספרו "המוסד והמיתוס". ב"עכבר העיר" כותבת נטע הלפרין על יום שידורים מיוחד של התחנה כל-השלום לרגל צו הסגירה שקיבלה לאחרונה. יום השידורים יתקיים ב-11 בדצמבר ביפו. הקריקטורה היומית של "כלכליסט" היא עוד דוגמה בוטה לנסיונה של העיתונות המסחרית לחסל את השידור הציבורי בישראל.

בית ההוצאה-לאור מפה השתמש בתמונות בעלות רישיון שיתופי שאוחסנו בפליקר, אולם לא מילא אחר תנאי הרישיון. שני הצלמים החובבים תבעו ויקבלו עשרות אלפי שקלים

חברת ההוצאה-לאור מפה תשלם לשני צלמים חובבים עשרות אלפי שקלים בעקבות פרסום בלא רשות של תצלומים שהועלו לאתר פליקר. כך פסק ביום חמישי שעבר האחרון השופט צבי זילברטל, סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בירושלים. על-פי המתואר בפסק הדין, שני הצלמים החובבים, אבי ראובני ואמיר ריבלין, צילמו במהלך טיולים שערכו בשנים 2004–2006 תצלומים "להנאתם האישית", ומאוחר יותר העלו כמה מהם לאתר פליקר. התצלומים פורסמו באתר במסגרת רשיון Creative Common, שכלל את תנאי השימוש הבאים: מתן קרדיט, שימוש שאינו מסחרי ואיסור על הפקת יצירה נגזרת מהתצלומים. בשנת 2009 הוציאה חברת מפה ספר בשם "100% טבעי לגוף ולנפש" ובו, בין כ-400 תצלומים, גם 15 תצלומים שצילמו ראובני וריבלין (11 של ראובני ו-4 של ריבלין). לטענת שני הצלמים, התצלומים נלקחו מהאתר בלא קבלת רשות ותוך הפרת שלושת תנאי הרישיון. הצלמים פנו להוצאה-לאור, זו הודתה בטעות והציעה להם פיצוי. תחילה הציעה להם מבחר מספריה ובהמשך הציעה 10000 שקל, 5% מהתקבולים הכספיים שיתקבלו ממכירת המהדורה הראשונה של הספר והסרה מן המהדורות הבאות של הספר את הפרק שבו הופיעו תצלומיהם. הצלמים דחו את ההצעה והגישו שתי תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים, ראובני על סכום של 450 אלף שקל וריבלין בסכום של 150 אלף שקל. בסופו של דבר אוחד הדיון בשתי התביעות. להגנתה טענה חברת מפה כי את התצלומים העתיקה מאתר Geocities, שם הופיעו ללא שם הצלמים, וגם זאת רק לאחר שקיבלה אישור ממארגן הטיולים שבהם צולמו התצלומים. עוד טענה החברה כי לא ביקשה לגזול את זכויות הצלמים, כי מדובר בצלמים חובבים שממילא לא התכוונו להתפרנס ממכירת התצלומים, וכי כתוצאה מהגשת התביעה הופסקה הפצת הספר ועותקיו נאספו. "אין מחלוקת כי הנתבעת עשתה שימוש בצילומים אלו ופירסמה אותם בספר שהוציאה לאור מבלי שפנתה לתובעים ומבלי שקיבלה מהם אישור לעשות כן", כתב השופט זילברטל. "אין גם מחלוקת כי הצילומים המקוריים שונו על-ידי הנתבעת בכך שהיא כללה בספר חיתוכים שלהם וכן בכך שהיא שילבה ביצירה אחת (קולאז) את צילומי התובעים ביחד עם צילומים נוספים (שאינם של התובעים)". בהמשך פסיקתו כתב השופט כי "השאלה העומדת במוקד הדיון היא סכום הפיצוי אותו יש לפסוק לתובעים", וציין כי נקודת המחלוקת המרכזית נוגעת לשאלה אם יש להתייחס להפרות זכויות היוצרים כהפרה אחת או הפרות נפרדות. לאחר בחינת סוגיה זו הגיע השופט זילברטל למסקנה כי יש "לקבל את עמדת התובעים ולקבוע כי הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו". לדברי השופט, "מסקנה זו מתחייבת לטעמי מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כישרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי". בהתחשב בהתנהלות הנתבעת מרגע שלמדה על טעותה, בעובדה שההכנסות ממכירת הספר הגיעו למחצית לערך מעלויות הפקתו ובכך שהתובעים אינם צלמים מקצועיים המתפרנסים ממכירות תצלומיהם, לצד שיקולים נוספים, פסק השופט זילברטל על פיצויים בסך 35 אלף שקל לצלם ראובני ו-12 אלף שקל לצלם ריבלין. נוסף על כך חויבה חברת מפה לשלם שכר טרחת עורכי-דין ומחצית מסכום האגרה ששילמו התובעים (מחצית בלבד, כתב השופט, בשל סכום הפיצוי המוגזם שדרשו).

העיתונים מתכוננים ליום השואה ומתמקדים בוועידת דרבן | "הארץ" ממשיך לטפל בנתניהו ובערבים | והעיתונים הכלכליים מתמודדים עם נבואות פישר

ערב יום השואה, העיתונים נרתמים להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי. כך הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "הנצחה במשבר" ("המיתון פוגע גם באתרי הזיכרון לשואה"), וכותרת מרכזית על שער "הארץ" מפנה לסיפור על זכרונות השואה של אהרן ברק, ומתחתיה שלוש הפניות לידיעות וכתבות אחרות הקשורות ליום השואה. ייתכן שהעושר הזה הוא מה שמאפשר ל"הארץ" להיות העיתון היחיד שמקדיש את הכותרת שלו לנושא שאינו קשור במישרין ליום השואה: "נתניהו חוזר בו: אפתח במו"מ עם הפלסטינים בלי תנאים מקדימים". ברק רביד מדווח כי לשכת ראש הממשלה העבירה מסר המבשר על עמעום דרישתה מיום ביקורו באזור של השליח מיטשל בשבוע שעבר, שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. "מעריב" הסביר אז את הדרישה הזו כמהלך שנועד לנטרל את הדרישה ל"זכות השיבה" שנכללת ב"יוזמה הערבית", שאנשי אובמה הודיעו כי תשמש, כנראה, בסיס ליוזמת השלום האמריקאית. ב"ידיעות אחרונות" מגייסים לקראת יום השואה את יאיר לפיד, שתמצית מאמרו, "הניצחון של סבא", מודפסת על השער. "מקברו העלום הורה לנו סבא בלא רק דבר אחד: לא להסכים לכך שנמות בשלג רק מפני שאנחנו יהודים". צוואתו של הסבא הוגשמה: "צאצאיו של סבא בלא נולדו במדינה שבה אין שלג, וליהודים יש איך להגן על עצמם", כותב לפיד. יש משהו מגוחך בהתעקשות הזאת של לפיד להפוך כל טקסט שיוצא תחת ידו (גם אם מדובר במכתב בקשה לתרומה כספית עבור קולגה בצרה) למסמך ספרותי. האמירה שלו על אודות השואה היתה יוצאת נשכרת אם היה מוותר על ה"שלג" כאמצעי ספרותי (זה באמת מה שסבא בלא רצה? שלא ימותו יהודים בשלג? ובחמסין טוב למות?). אז גם אפשר היה להתייחס אל אמירתו של לפיד הנכד באופן ענייני כאל מה שהיא: התייחסות בנאלית ומצמצמת לזכרון השואה. "ישראל היום" ו"מעריב" מודעים, כמובן, ליום השואה המתקרב, אולם הם בוחרים לטפל בנושא אקטואלי מתוך הפריזמה של השואה ההיסטורית. "ועידה של צביעות" היא הכותרת של "ישראל היום" הנתונה במרכאות, כציטוט של הנשיא האמריקאי אובמה. כותרת המשנה מדגישה את "הזעם בירושלים" על המדינות האירופיות המשתתפות בוועידה ("ביניהן בריטניה וצרפת"), מציינת את המדינות שיחרימו (ארה"ב, גרמניה, איטליה, הולנד, שבדיה, קנדה ואוסטרליה), ואילו דן מרגלית, שתחילת מאמרו מודפסת על השער, כותב כי "שחיקת זכר השואה" היא הדרך "לחיסולה של הישות הציוניות". הכותרת של "מעריב" ארוכה מן הרגיל: "נשיא איראן, מכחיש שואה, נואם בוועידת האו"ם לגזענות". כותרת הגג מדגישה את ההקשר: "ערב יום השואה". אבל המיצוב בעיתון זה שונה מאשר ב"ישראל היום". תמצית מאמר של נדב איל המודפסת על השער משווה את אחמדינגאד להיטלר ולאנטישמי באשר הוא, ומציגה תמונה מעודדת: אז העולם שתק, כיום הוא מחרים את ועידת דרבן. עיתונאות כלכלה, למרות הדימוי הרווח שלה כאחד הדברים הכי משעממים שאדם יכול לבחור לעסוק בו, מתאפיינת בהיבט אחד לפחות המזכיר מקצוע אחר, הנחשב למסעיר הרבה יותר: גלישת גלים. כשם שגולש גלים מיומן חייב לרכוש את היכולת להישאר יציב גם על פני שטח סוערים ומשתנים כל העת, כך גם עיתונאי הכלכלה חייב להצליח לקבל בקור רוח מרבי, העולה עד כדי אדישות של ממש, את התנודות העיליות והתחתיות המושכות מעלה, מטה ולצדדים, ולפעמים בעת ובעונה אחת, את שוק ההון ושדה הכלכלה. כך, על רקע המשבר הכלכלי העולמי, לאחר שבמהלך החגים חגגו עיתונאי הכלכלה חודש של עליות בבורסה, מיהרו לפרסם מיד עם תומו כותרות המבשרות על "אווירת החג" שהתפוגגה, רק כדי לחזור לשמוח בהודעות על הפחתת המסים, רווחי הבנקים האמריקאיים ועליות של אפריקה-ישראל, או סתם להביע "אופטימיות זהירה". ואילו היום הם נתונים כולם תחת הרושם הקשה של דברים שאמר נגיד בנק ישראל סטנלי פישר עם פרסום הדו"ח השנתי של בנק ישראל. כך הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "פישר: עוד לא הגענו לתחתית", כותרת על שער "ישראל היום" היא "פישר: יש אפשרות שחברה גדולה תפשוט את הרגל", והכותרת הראשית של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" היא "פישר: זה עוד לא נגמר". עיקרי התחזיות של פישר מסוכמים בכותרת המשנה לראשית ב"דה-מרקר" באופן הבא: "המיתון אינו עומד בפני סיום. הגירעון בתקציב 2009 יהיה גבוה מאוד [...] תירשם צמיחה שלילית של 1.5%. הפער מול מדינות המערב הולך וגדל. תחזית הצמיחה ל-2010 הופחתה". כותרת אחרת על שער "ממון" מדגימה כיצד סוער הים שבו גולשים העיתונאים ומשנה את אופיו מדי שעה: "יום המסחר בבורסה נפתח באווירה אופטימית – אבל התהפך לרעה". אתמול פורסם ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "דבר הגורו", משפט מאת נסים טאלב (גורו? לא נסחפתם קצת?): "יש אולי עשרה ימים בשנה שבהם אפשר להגיד משהו משמעותי על השוק. בכל השאר אלה תנודות מקריות וחסרות משמעות". השאלה הגדולה היא, אם כן, מתי חלים עשרת הימים? העורכים של עיתוני ומוספי הכלכלה, מתברר, טרם פיצחו את החידה הזו, וליתר ביטחון הם ממשיכים לפרסם ידיעות ומאמרים בענייני כלכלה מדי יום. מו"ל שיפצח את החידה יוכל לחסוך הון עתק בעלויות נייר וכוח אדם. אולי כדאי להפנות משאבים למחקר הסוגיה. וברצינות, "המסקנה המרכזית של כלכלני בנק ישראל מניתוח המשבר הפיננסי הנוכחי", נכתב היום במוסף "ממון", "היא הצורך בהידוק הפיקוח על גופים חוץ-בנקאיים, כולל חברות הביטוח. חיצי ביקורת הופנו לעבר חברות הדירוג שהיו מרכיב מרכזי בהתפתחות המשבר בעולם ובישראל". עיתוני הכלכלה פועלים פעולה דומה לזו של חברות הדירוג ונהנים כמוהן מהילה של אובייקטיביות. האם לא ניתן לומר כי גם עיתוני הכלכלה היו "מרכיב מרכזי בהתפתחות המשבר בעולם ובישראל"? ואם כך, מה ניתן לעשות כדי שהדבר לא יישנה? רק במוסף "עסקים" של "מעריב" מתרגשים פחות מהנבואות השחורות של פישר ומעדיפים להדגיש את המלצתו "להיזהר עם הפחתת המסים", שהיא גם הכותרת הראשית. כותרת הגג קוראת: "הנגיד פישר נגד ראש הממשלה". האמירה הזו מוצנעת ב"דה-מרקר" וב"הארץ", שמאמר המערכת שלו תומך היום בהודעתו של נתניהו על הפחתת מסים. נחזור לפישר ולדו"ח של בנק ישראל. בטור במוסף "ממון" כותב היום סבר פלוצקר על הדו"ח: "מבולבלים? גם אני. יד ימין של בנק ישראל כתבה פסקה אחת בדו"ח השנתי ויד שמאל כתבה פסקה שנייה, מנוגדת לקודמתה [...] קיבלנו דו"ח שבסוגיה התקציבית המרכזית [הרחבת התקציב] הוא בעד אבל בעצם נגד". בעמוד הדעות של "הארץ" מתפרסם היום מאמר של מרב מיכאלי, תחת הכותרת "מקסטנר ועד שליט". מה בטור? קריאות נרגשות היוצאות מן הלב אל פרנסי המדינה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט ולהושטת עזרה לניצולי השואה הסובלים מעוני. אגב כך מתלוננת מיכאלי על היחס שקיבל סבה, ישראל קסטנר, שהואשם על לא עוול בכפו בשיתוף פעולה עם הנאצים, אף שהציל "כל-כך הרבה יהודים". או אפשר גם כך: מיכאלי מגייסת את עניינם של החייל החטוף גלעד שליט ושל ניצולי השואה הסובלים מרמת חיים ירודה לטובת עוד ניסיון להלבין את דמותו השנויה במחלוקת של סבה. באופן ציני, אגב ההפצרות הדמגוגיות שבטור, משחילה מיכאלי הזמנה לקוראים לצפות בסרט חד-צדדי על סבה ומגישה גרסה חד-צדדית של ההיסטוריה בכיסוי של "גילוי נאות". עד כאן בקשר למיכאלי ולקסטנר. אבל מה עם שליט? עידו קינן העיר את תשומת לבי לנתונים שמספק שירות המדידה של גוגל, Google Insights for Search, על מגמות הגלישה בשירות אחר של גוגל: גוגל-ניוז. נכון לאתמול (הנתונים, כמובן, משתנים כל העת), רוב החיפושים הפופולריים קשורים לסוזן בויל (הסקוטית בגיל העמידה שהופעתה בתוכנית כשרונות זכתה להד עולמי) ולמלים מעולם הבידור. אבל אף שהוא לא נמצא ברשימת המלים הכי פופולריות, הצירוף "גלעד שליט" רשם בשבעת הימים האחרונים עלייה של 40% בחיפושים בגוגל-ניוז. העניין הציבורי בשליט, שכאילו נמוג עם סיום הקמפיין הרעשני בעניינו ועם תום כהונתו של אולמרט, קם לתחייה. המאמר "החייל הפרטי של אולמרט" של צבי בראל, שהתפרסם אתמול ב"הארץ", מתייחס לתקופת ההדממה הזו: "מין הנחת עבודה מעוותת התקבעה לה, ולפיה בנימין נתניהו משוחרר מן המחויבות של אולמרט להחזיר את גלעד שליט". המאמר של מיכאלי, בין אם נקרא אותו בתמימות ובין אם בחשדנות, הוא דוגמה לכך שנושא שליט אכן חוזר לסדר היום. אגב טרנדים בתקשורת: אתר האינטרנט טוויטר נמצא כעת בשיאו של גל תשומת לב עולמית (היום הוא מוזכר בפעם השנייה בתוך שבוע על שער "דה-מרקר"). הדילוג של אתר המיקרו-בלוגינג ממדורי האינטרנט לעיתונות הכלכלה ומשם לעיתונות הכללית בישראל החל עם הידיעה על הכוונות לכאורה של גוגל לרכוש אותו תמורת סכום עתק, המשיך עם אייטמים משניים (כמו זה הנקשר לתופעת סוזן בויל), והגיע לשיאו עם התחרות (לכאורה?) בין אשטון קוצר לתאגיד CNN על מספר העוקבים בטוויטר. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" שואלת אחת הכותרות על השער אם התחרות הזו אינה רק "תרגיל יחצני". אתמול ענה על כך גל מור בבלוג שלו בחיוב: "קוצר עשה שימוש מאוד נבון במדיום לקידום האינטרסים האישיים שלו (וגם ישבנה הכמעט חשוף של אשתו, דמי מור, עזר מאוד להשגת המטרה) [...] [זהו] קמפיין מתוזמר, מושקע ומכוון שנועד להפוך מותגים ותאגידים מוכרים וחזקים למוכרים וחזקים אף יותר. המרוויחים הגדולים מהמהלך הם CNN, קוצר, אופרה וינפרי וטוויטר – החברה, לא המשתמשים. זו לא שעתה הגדולה של Web 2.0 – להפך, אולי רגע ההתפכחות הגדול מאשליותיה. הכלים החברתיים מספקים לגולשים רמקול קטן להשמיע את קולם, אך במקביל מספקים לתאגידים מגבר ענק". ניתן לקרוא עוד על בהלת הטוויטר הנוכחית במאמר ב"סלייט", ששואל "האם אני באמת חייב להצטרף לטוויטר?", או במה שכתב על העניין יובל דרור (שכותב את השורה שאיני יכול שלא להזדהות איתה: "אני מודה שאני עדיין לא לגמרי מבין את טוויטר"). זה הזמן להמליץ על הטוויטר של "העין השביעית" (אשטון קוצר, מאחוריך). בתחילת החודש התפרסם ב"הארץ" ראיון של גידי וייץ עם זהבה גלאון, שקוננה על אובדן הדרך של מפלגת מרצ ושל השמאל המסורתי ("זהבה גלאון מסתערת על הנהגת מרצ וסוגרת חשבון עם עמוס עוז, חיים אורון ויוסי ביילין"). בין השאר מתחה גלאון ביקורת על כך שחבריה לדרך החלו, לדבריה, להיות מושפעים משאלות של רייטינג ופופולריות (למשל: "כשקראתי לשחרר את גלעד שליט, החברים שלי עשו לי משפט שדה. הם הביאו כתבה מ-ynet שבה צוטטו הדברים ואמרו: יש 300 טוקבקים נגד"). היום מדגים יוסי שריד, לשעבר יו"ר מרצ, כיצד מתנהג שמאלן אמיתי השוחה תמיד נגד הזרם, ויודע לזהות מתי טרנד מתנוון ונהפך ללא-טרנדי, ואז להצטרף אליו. על שער "דה-מרקר" מודפסת, במרכאות, ליד תמונתו של שריד, הכותרת "אם ככה, גם אני קפיטליסט". בעמוד הדעות של "הארץ" כותב זאב סגל טור תחת הכותרת "סרקוזי נגד שודדי האינטרנט". "בשבוע שעבר נפל דבר בצרפת", כותב סגל. "לא רק שהצעת חוק היצירה והאינטרנט, שיזם הנשיא, הופלה, אלא שלפי העיתון לה פיגרו, נוצר תקדים כאשר האסיפה הלאומית דחתה יוזמת חקיקה של הממשלה". החוק שניסה להעביר סרקוזי מיטיב עם ארגוני היוצרים ומאפשר לנתק מן הרשת מי שיפר זכויות יוצרים בשימוש באינטרנט. סגל מתעכב במיוחד על ההקשרים הרחבים של כשלון הצעת החוק, הנוגעים לזכויות הפרט ולמבנה המשטר בצרפת, אולם יש בדיווחו עניין למי שעוקב אחר הדרמה התרבותית והאתית הגדולה של המאבק על זכויות היוצרים, דרמה שהטכנלוגיה היא הקטליזטור שלה והמשפט הוא שדה הפעולה הפורמלי שלה. אודי עציון מ"ידיעות אחרונות" שלח מכתב בתגובה למה שכתבתי כאן בסקירת העיתונות בשבוע שעבר. הנה הדברים במלואם: קראתי את ההתייחסות שלך לכתבה שלי ב24 שעות היום. הבעיה של יצרני הרכב האמריקאים היא שהאמריקאים הפסיקו לקנות מכוניות. לא קטנות ולא גדולות. השוק האמריקאי פשוט נעצר בחריקת בלמים מקצב של 16 מיליון מכוניות בשנה ב-2007, ל-8-9 מיליון השנה. השוק האמריקאי התרסק גם לטויוטה (38.5% פחות מכירות בארה"ב במרץ לעומת חודש מקביל אשתקד) ולהונדה (מינוס 36.7%), ששתיהן מתמחות במכוניות קטנות וחסכוניות (אך מתפרנסות היטב גם ממכוניות גדולות ובזבזניות). המכירות שלהן ירדו בחודש שעבר אפילו בשיעור גבוה יותר משל חטיבת פונטיאק של גנרל-מוטורס (מינוס 30.8%), או דודג של קרייזלר (ירידה של 32.8%). בנוסף, פורד מוכרת היטב את המכוניות היותר קטנות שלה בארה"ב, בעיקר הפוקוס, והיא מסבה מפעלים במקסיקו ובארה"ב עצמה לייצור הפיאסטה הקטנה לשוק האמריקאי. גנרל-מוטורס עומדת להתחיל לייצר בארה"ב את המשפחתית הקטנה החדשה שלה (במושגים האמריקאיים), הקרוז, שלפי אותם מושגים, המנוע שלה הוא מנוע של מכסחת דשא: 1,400 סמ"ק. בקיצור, נהניתי לקרוא את הביקורת, אבל עדיף היה לה שתתבסס יותר על עובדות ולא על משאלת לב. השאלה שלך היתה במקום, אך בירור קצר היה מעלה שלא כאן נמצא הסיפור.

600 מיליון שקל נותבו ל"קרן מעגלים" - ללא בקרה■ “כסף קטן” –פינה קבועה בה נביא את הסיפורים מאחורי הסעיפים המרגיזים המסתתרים בעומק התקציבים הממשלתיים.

בשנת 2004 חוקק חוק גיל הפרישה שקובע כי גיל הפרישה יעלה בשנתיים. זה יצר מעמסה על עובדים קשיי יום העובדים במקצועות שוחקים. מבחינת העובדים הללו, מדובר בעוד שנתיים של עבודה המאופיינת בסחיבה, תנאים פיזיים קשים, סיכון בטיחותי גבוה וכו. אז הממשלה החליטה לפעול, והקימה ב-2007 את "קרן מעגלים" – קרן בסך 600 מיליון שקל לתמיכה באותם עובדים, בפריסה לעשור – בין אם מדובר במימון מסלול הכשרה, שדרוג, או הסבה במימון מלא של הקרן. על-פניו זה נראה טוב: הממשלה מקבלת החלטה שכולה סולידריות כלפי עובדים קשי יום, תוך שיתוף פעולה עם המגזר העסקי. ואז הגיע דו"ח מבקר המדינה אשר פורסם השנה ועסק גם ב"קרן מעגלים". המבקר הגדיר את הקרן כלא מועילה וכושלת ניהולית. ממצאי הביקורת העלו, בין היתר: ספק ניכר בנוגע לאפקטיביות של פעולות הקרן; ליקויים בסדרי ניהול הוצאותיה ונתוניה; ופגיעה ביציבותה הניהולית עקב היעדר חלוקה ברורה של סמכויות בין יו"ר הקרן לבין המנכ"ל, שהביאה לתחלופת 5 מנכ"לים לאורך 5 שנים. וגם גובים שמנים היו שם – יו"ר העמותה, קיבלה שכר ב-2015 בעלות של 373 אלף ₪ במקביל למנכ"ל הקרן. ולא רק זה: הקרן שכרה משרדים ושירותים מהתאחדות התעשיינים ללא מכרז. 600 מיליון שקל: סכום שיועד למטרות טובות, אך לפי דו"ח המבקר מבוזבז בכישרון לא מבוטל. והוא ממשיך לזרום: נכון לסוף 2016 נשארו עוד 420 מיליון שקל בקרן, "כסף קטן" שאפשר לחסוך למשלם המסים עד סוף ההתקשרות ב-2021. מהות הקרן הכרחית, יחד עם זאת – נראה שחטאה למטרה. פניתי לשר הכלכלה התעשייה והמסחר אלי כהן וליו"ר ועדת הכלכלה איתן כבל בדרישה לבחון את עבודת הקרן מחדש ולנסות לחסוך לנו קצת יותר מ-400 מיליון שקלים (!) בשנים הקרובות. הפנייה הועברה לטיפול שר העבודה והרווחה חיים כץ מאחר והקרן הועברה לתחום אחריותו. המכתב המלא ששלחתי: (מה עושים כדי שיתוקן) את מה שעשיתי כל אחד יכול לעשות – הדו"ח על תקציב המדינה זמין לעיני כל, ואפשר לחפור בו -> http://bit.ly/2wzj2Fs מצאתם סעיפים מוזרים? ספרו לקרן התחקירים ונעזור לכם לנסח פניה לרשויות הרלוונטיות!

גיבורי פרשת פינטו-ארביב מסתייעים בעיתונאים חסרי אבחנה, יחסו של המפכ"ל דנינו לעיתון "הארץ" מעיד על אובדן עשתונות

באורח פלא הזדמן גיא פלג, כתב הפלילים של ערוץ 2, לביתו של אהוד אולמרט בערב שבו זוכה מרוב ההאשמות שיוחסו לו בתיקי טלנסקי–ראשונטורס–מרכז-ההשקעות (יולי 2012). באורח פלא קלטו המצלמה והמיקרופון של הכתב שיחה טלפונית שניהל אולמרט בחדר עבודתו עם פרקליטו, נבות תל-צור. באורח פלא, באותו רגע בדיוק חיווה אולמרט באוזני פרקליטו את דעתו השלילית על עד המדינה טלנסקי ואת פרשנותו על מידת האמון שנתנו השופטים לדבריו בבית-המשפט. באורח פלא היה לכתב החרוץ סקופ שאותו הזדרז לשתף עם צופי המהדורה המרכזית של הערוץ. מקריות דומה זימנה, כנראה, בשבת האחרונה כמה צלמי עיתונות וטלוויזיה לפארק הירקון בדיוק לרגע שבו תירגל ניצב מנשה ארביב ריצת גוגינג מאומצת בחברת בנו התינוק, שאותו דחף בעגלת ילדים. כשם ששיחת הטלפון בין אולמרט לתל-צור, שקלט גיא פלג, שירתה היטב את צרכיו היחצניים של ראש הממשלה לשעבר, מיד לאחר מתן פסק הדין באישומים שהוגשו נגדו – כך נראה שהסצינה המשפחתית-אבהית, שבה צולם ארביב בבגדי ספורט בחברת תינוקו, נועדה לשרת את האינטרסים התדמיתיים שלו ערב הכרעת היועץ המשפטי לממשלה בעניין התלוי ועומד נגדו בפרשת הרב פינטו. הציבור הצופה לתומו במהדורות החדשות בטלוויזיה או מעלעל בדפי העיתונים אינו מודע למניפולציה שמאחורי הדיווחים שהוא מקבל. כשם שהשיחה של אולמרט ופרקליטו נלכדה במצלמה ובמיקרופון של גיא פלג לאחר תיאום מוקדם עם מי מעוזריו או יועציו, כך, יש להניח, הנצחת ריצתו של ארביב על-ידי התקשורת לא היתה צירוף מקרים, אלא תוצאה של מהלך מחושב: יחצן מטעמו של ארביב יזם את הצילום בפארק. חשיפתו לציבור ללא מדים, בבילוי של שבת בבוקר, נועדה להאניש אותו ולעורר כלפיו אמפתיה. התקשורת מתעדת בזמן אמת ובאופן סימולטני מאבקים ציבוריים, כמו גם עימותים משפטיים וחקירות משטרתיות. היא עושה זאת בשנים האחרונות לא רק כרשות מדווחת, אלא גם כגורם מעורב בעצם ההתרחשות. ההתפתחויות באירועים נגרמות לא פעם בגלל מעורבותה. המציאות הזו, שבה התקשורת נמצאת במחזור הדם של המאורעות המתהווים, חושפת אותה למניפולציות מצד גיבורי העלילה שאת התנהלותם היא אמורה לתאר. וכך נעשה שימוש בתקשורת כדי לסלק את האלוף יואב גלנט מלשכת הרמטכ"ל (טפלו עליו שהוא נעזר ביחצנים כדי לקדם את עצמו ולהכפיש את מתחרהו), וכעת ייתכן שאנחנו עדים לשימוש שעושה ניצב במשטרה בצלמי עיתונות כדי לשפר את תדמיתו. לפרשת פינטו-ארביב יש מימד תקשורתי שהציבור הרחב אינו ער לו. פינטו שכר את שירות משרדו של יועץ התקשורת גיל סלומון, המייצג בפני העיתונאים את פרקליטיו, אלי זהר ורועי בלכר. האופן שבו הרב ממוצב בתקשורת הוא תוצאה של מדיניות תדמיתית מכוונת שקובעים פרקליטיו, עוזריו ויועציו. כך גם נוהגים המשטרה כארגון וניצב ארביב ותת-ניצב אפרים ברכה כפרטים: אם באופן ישיר ואם באמצעות פרקליטיהם, הם משווים לעצמם דימויים החותרים להרחיק אותם ככל האפשר מהקשר עברייני. התקשורת תעשה לעצמה מלאכה קלה אם תסתפק בהקרנת הדימויים שמשווקים ארביב וברכה בלי לנסות לקרוא עליהם תיגר באמצעות מידע אמין. בהמרצתו של המפכ"ל יוחנן דנינו מנהלת המשטרה מסע יחצנות נמרץ שנועד לבדל בינה לבין הניצב העומד עתה בעין הסערה. המשטרה הקדימה את הסרת צו איסור הפרסום על הפרשה בשורה של הודעות שנועדו להבהיר לציבור כי השד החבוי מתחת לאיסור אינו נורא וכי בכל מקרה הפגם שהתגלה, אם אכן הוא פגם, אינו מעיד על תפקוד המשטרה בכללה. לאחר שהותר לחשוף את הפרשה, מקפידה המשטרה (בסיוע הפרקליטות) לתייג את ארביב כמקרה פרטי שגם אם לא עבר את הגבול הפלילי, מקומו אינו בין שורותיה. אלא שדף המסרים הזה מפיל את המשטרה (בעיקר את המפכ"ל) לתוך מלכוד. לא מכבר פתח דנינו בבליץ תקשורתי על עיתון "הארץ" בגלל מורת רוחו מהאופן שבו דיווח על התנהלות המשטרה בכלל ועל מנהיגותו של המפכ"ל בפרט [גילוי נאות: הח"מ מפרסם מדי פעם טורים ב"הארץ"]. זעמו של דנינו גאה עד כדי כך שנתן הנחיה לדוברות המשטרה (ושלה נתן פרסום מרבי) להחרים את "הארץ". זה שבועות אחדים שקוראי העיתון אינם נחשפים לתגובות ענייניות של המשטרה על דיווחים על אודותיה המתפרסמים בגליונותיו ובאתרו. במקום זאת הם נתקלים במנשר זועף, החוזר על עצמו, שבו מודיעה המשטרה כי היא אינה משתפת פעולה עם העיתון בגלל התנהלות אתית קלוקלת שהיא מייחסת לו. הגישה התקשורתית הזו מבית-מדרשו של דנינו מעידה על אובדן עשתונות. אחת מהרשויות המרכזיות של המדינה אינה רשאית להחרים כלי תקשורת. למי שעומד בראש ארגון ממלכתי גדול יש דרכים אחרות להיאבק בכלי תקשורת המסקר אותו, אם לדעתו הוא מתנכל לו או עובר על כללי האתיקה. לא זו בלבד שחרם הוא אמצעי פסול עקרונית, אלא שהוא גם בלתי יעיל ומציג באור מביך את מי שמשתמש בו. דנינו, שזועם על דיווחיו של יניב קובוביץ, כתב המשטרה של "הארץ", מחיל את תסכולו וכעסו על העיתון כולו. מנגד, הוא טורח עתה בכל כוחו לבדל בין ניצב מנשה ארביב לארגון שבו הוא מועסק.

הרחבה מסיבית של מיכלי הנפט במתחם בז"ן, התחייבות עמומה לפינוי האזור, ללא תאריכים או תיקצוב • עד כה הסעיפים נדונו במחשכים, ללא שיתוף של הציבור, התנהלות שגררה ביקורת חמורה מצד פעילי סביבה: "מרגישים שעבדו עלינו" • המסמך המלא נחשף

מסמך ההצעה להחלטה בדבר מפרץ חיפה ובתי הזיקוק לנפט, שיעלה מחר (ראשון) לאישור הממשלה הופץ ללשכות השרים והגיע לידי "שקוף". עד כה המסמך גובש בשיח בין משרד האוצר, לשכת השר יאיר לפיד ומשרדי ממשלה, אך הדיונים התנהלו במחשכים והציבור ניזון אך ורק מההדלפות המעטות שהתפרסמו בתקשורת. פעילי סביבה מתחו ביקורת חריפה השבוע על היעדר שיתוף ציבור ושקיפות בנוגע לפרטיו. "לא היה שום שיתוף ציבור בכלל. אפס", אמרה ל"שקוף" מרים פראנק, מנהלת תחום מפרץ חיפה וקמפיינים ב"מגמה ירוקה". "גילינו על התוכנית מכל מיני גורמים שאנחנו מקורבים אליהם ומהתקשורת". חבר הכנסת אלון טל (כחול לבן) אישר ל"שקוף" כי התבקש לשמור על המידע לקראת החלטת הממשלה בפרופיל נמוך. "לא יכולנו לשתף בפרטים כי היא אמרה שזה יכשיל את התהליך. זה משא ומתן רגיש והיא ביקשה לדווח לנו". במסגרת ההצעה נכתב כי יש למצוא פתרון להרחקת מכלי הנפט של החברה הממשלתית תש"ן מקרבת שכונות המגורים עד 2026 ולהתחיל מהלך לפינוי חוות הדשנים של כי"ל "ככל הניתן" עד 2025. אלא שבמקביל תתאפשר הרחבה מאסיבית של מכלי הנפט במתחם בז"ן שבמפרץ. הנוסח העמום אינו מציע תאריך ברור לפינוי בז"ן – שתזכה בינתיים להרחבה אותה היא מנסה להשיג שנים ארוכות. במקביל יוקם צוות משא ומתן של המדינה שיחל בדיונים מול אנשיו של עידן עופר אשר מחזיק בבז"ן, על מועד פינוי המפעל המזהם. ההחלטה נותנת כוח מיוחד למשרד האנרגיה, שיוכל למעשה לסכל את הסגירה המתוכננת של המפעלים המזהמים חמש שנים לפני מימושה. כותרת המסמך היא "אסטרטגיה לפיתוח ולקידום ולמפרץ חיפה", והוא מחזיק 19 עמודים, כולל נספחים (ולא כולל את חוות הדעת המשפטית הנלווית). ההחלטה כוללת נושאים רבים ומורכבים, ויש לה היבטים סביבתיים, בריאותיים, כלכליים, נדל"ניים, תחבורתיים, תעסוקתיים ועוד ועוד. המשמעות הכספית של ההחלטה יכולה להגיע לכדי עשרות רבות של מיליארדי שקלים, והיא תשפיע על עתיד איזור חיפה וישראל כולה לדורות הבאים. על רקע זה, מקומם עוד יותר כי הדיונים התנהלו כולם, כאמור, בחדר סגור ללא שום מעורבות ציבורית.

עם הגיליון הזה מתחיל "העין השביעית" את שנתו ה-12. זה תירוץ טוב להתבונן על כברת הדרך שעברה התקשורת הישראלית מאז ינואר 1996

עם הגיליון הזה מתחיל "העין השביעית" את שנתו ה-12. זה תירוץ טוב להתבונן על כברת הדרך שעברה התקשורת הישראלית מאז ינואר 1996. ב-11 השנים שחלפו מאז, התחלפו העורכים הראשיים בשלושת העיתונים הגדולים, הוקם ערוץ 10, השידור הציבורי ובראשו ערוץ 1 איבד ממעמדו, האינטרנט ובתוכו העיתונות המקוונת הפך לאמצעי תקשורת רווח שצריכתו גדלה והולכת, ונולדו מכשירי התקשורת הניידים מהדור השלישי ההופכים את המידע, גם החזותי, לזמין בכל שעה, בכל מקום. לטכנולוגיה המתפתחת השפעה עצומה על אורח החיים. כך היה מאז ומתמיד. בתוך 11 שנה התהפך העולם ועמו דפוסי העבודה ומושגי העיתונאות. התהליכים העוברים על התקשורת העולמית ניכרים גם בישראל: מלחמת קיום של העיתונות המודפסת, תחרות מחריפה בתוך העיתונות המשודרת, טשטוש ההגדרה של המלאכה העיתונאית בעיתונות המקוונת, ואובדן הזהות המקצועית של העיתונאים המועסקים במחלקות התוכן של חברות הסלולר. בינואר 2007 עיתונאות היא מושג מעורפל ותקשורת היא עולם אמורפי. חידושי הטכנולוגיה גורמים להתנפצות בימות התקשורת למיליוני תאים ולהפיכת כל אדם לעיתונאי. האינטרנט מציע לכל אחד הזדמנות לחוות את דעתו על כל נושא ולצרוך את רשמיו ותובנותיו של כל אחד, והמכשירים הניידים מזמינים כל עובר אורח לדווח לכל מקום על מראה עיניו או על מה שלבו חפץ. ההתנהלות הזו מביאה לכאורה לשיא את תהליך הדמוקרטיזציה של התקשורת, אבל יש לה תג מחיר גבוה: היא נעשית, לפי שעה מכל מקום, ללא כללים מקצועיים מוגדרים וללא מחויבות למורשת עיתונאית נורמטיבית. יש לתהליך הזה תוצאות נוספות, חמורות לא פחות: הוא מאיים למנוע מהחברה את היכולת לנהל שיח, הוא משנה את סוג המידע שהיא צורכת, הוא גורר את כלי התקשורת הוותיקים להילחם על קיומם באמצעים המרחיקים אותם ממילוי שליחותם הציבורית, הוא שובר את מסורת ההכשרה העיתונאית והופך את המקצוע לתחנת מעבר בלבד לאנשים צעירים. הטכנולוגיה המתפתחת מכתיבה הגשת מידע שטוח, קליט ומתחלף, ומלחמת הקיום של אמצעי התקשורת הוותיקים גוררת אותם להעניק עדיפות לשיקולים עסקיים על חשבון שליחותם החברתית. הזירה התקשורתית של ראשית 2007 דומה יותר לשוק שבו מכריזים המון רוכלים על סחורתם מאשר לבימה שעליה מתנהל שיח ציבורי חיוני שיש לו מכנה משותף. ייתכן שאלה הרהורים פסימיים מדי. ייתכן שהם ביטוי לפערי גיל. העובדה היא שהם מטרידים עיתונאים, בעיקר ותיקים, במקומות שונים בעולם עד כדי העלאת רעיון ליצור הבחנה בין עיתונות ליתר האמצעים שבהם עובר מידע. אנחנו, מכל מקום, ב"העין השביעית", מבקשים להמשיך לעקוב בסקרנות אחר ההתפתחויות בעולם התקשורת וגם לשמור על הצלם העיתונאי. גיליון 66, ינואר 2007

יש עיתונאים פנסיונרים, יש בעלי בית שמרגיעים את הרוחות, יש הספדים בווידיאו, יש הצעה להפוך את המקצוע השני הכי עתיק בעולם לתחביב. יש חדשות תקשורת מהרשת העולמית

ריצרד פייל בן ה-75 יצא לפנסיה בשבוע שעבר לאחר שעבד כעיתונאי בסוכנות הידיעות AP במשך 49(!) שנה. בראיון מעניין עם דנה קנדי מה"הפינגטון פוסט" מספר הפנסיונר הטרי על השיאים, על רגעי השפל, ועל הדרך שבה אירועי ה-11 בספטמבר שינו לחלוטין את חוקי המשחק העיתונאיים. במאמר במגזין "Intelligent Life" בודק טום שון כיצד הכתיבה של סופרים אלכוהוליסטים משתנה כאשר הם מנסים להיגמל מהטיפה המרה. בין השתיינים שזוכים לתשומת לב במאמרו: פוקנר, פיצגרלד, המינגוויי, קארבר וסלמן רושדי. המסקנה: בהחלט מוטב להמשיך לשתות, ובמיוחד אם סגנון הכתיבה שלך בנוי ממשפטים ארוכים. העיתון הגדול בהולנד, "דה-טלגרף", תבע את השירות החשאי על כך שהאזין לשיחותיהם של עורכים בכירים בעיתון וערך חיפושים בביתו של אחד מכתביו במטרה למצוא מסמכים חסויים שמכילים סודות מדינה. בשבוע שעבר פסק בית-המשפט שהחיפוש בביתו של העיתונאי היה חוקי. עם זאת, בפסיקה אחרת נאמר שעל האזנות הסתר להיפסק מיד. המהומה פרצה בעקבות שתי כתבות ב"דה-טלגרף" שהתבססו על מסמכים שהודלפו מהשירות החשאי ועסקו בתמיכה ההולנדית שניתנה לפלישה האמריקאית לעיראק. כבר שנים שקית אולברמן, המגיש הדעתן והליברלי מרשת MSNBC, מנהל קרב עקוב מרוק עם ביל אוריילי, הכוכב הבלתי מעורער של רשת החדשות של פוקס. ובכן, לא עוד. ה"ניו-יורק טיימס" מדווח שהסכם סודי שנרקם בתחילת יוני מאחורי הקלעים בין הבוסים הגדולים ששולטים בערוצים הוביל לסיום מיידי של הסכסוך. הסיבה: התגרה הלכה רחוק מדי, ובכוחה להזיק לעסקים. "אדיטור ופבלישר" מדווח כי ה"ניו-יורק טיימס" משדרג את מדור ההספדים שלו והופך אותם להספדי וידיאו. בתוכנית: דמויות ידועות בערוב ימיהן יצלמו קטעים מיוחדים שבהם ייפרדו מהעולם ("המלה האחרונה"). פיילוט לרעיון הזה כבר נבדק עת הסטיריקן ארט בוכוואלד הלך לעולמו, אז שודר קטע וידיאו בכיכובו שבו פתח ואמר: "שלום, קוראים לי ארט, וכרגע נפחתי את נשמתי". מייקל ארינגטון מ"טק קראנץ" מעלה ספקולציות בקשר למצב שייווצר אם הכתבים הכי טובים של ה"ניו-יורק טיימס" יאזרו אומץ, יערקו ויקימו פלטפורמה אינטרנטית משל עצמם. איאן שפירא מה"וושינגטון פוסט" כותב על רגשותיו המעורבים ביחס לעובדה שאתר הכותרות והרכילות Gawker בזז כתבה שלו והציג אותה בגרסה מקוצרת ונטולת קרדיט ממשי. מצד אחד, מחמיאה לו תשומת הלב. מצד שני, קצת חורה לו שמישהו גנב לו את האייטם אחרי כל העבודה הקשה שהוא השקיע בו. ואם כבר Gawker, האתר מדווח שצלמת הסלבריטאים המפורסמת אנני לייבוביץ נאלצת בימים אלה למכור את כל יצירותיה במחירי מבצע, כדי לכסות חובות שמסתכמים בעשרות מיליוני דולרים. גונה וינר, עיתונאי מוזיקה ותיק, כותב ב"סלייט" על שלוש הסיבות העיקריות לכך שמגזיני המוזיקה הגדולים הולכים ונעלמים מהעולם. "וייב" ו"בלנדר" נסגרו, "ספין" פיטר לא מעט מעובדיו, ה"רולינג סטון" הקטין את עמודיו באופן משמעותי, ודומה שצרכן המוזיקה הממוצע מוצא כל שדרוש לו באתרי מוזיקה דוגמת "פיצפורק" ובבלוגים של כותבים עצמאיים. האם יש סיכוי שהמגמה המצערת הזאת תשתנה? על-פי וינר, לא. ואם כבר מגזיני מוזיקה, המגזין "ניו-יורק" מגיש מצגת נאה שמורכבת מ-75 שערים שעליהם מתנוססת מדונה. המצגת, שמסודרת באופן כרונולוגי, גם מאפשרת לראות את המסע המרתק והמשתנה תדיר שהדימוי של כוכבת הפופ הפרובוקטיבית עשה מאמצע שנות השמונים ועד היום. ואם כבר שערים פרובוקטיביים של מגזינים, רוזאן באר, הקומיקאית עבת הבשר שהתפרסמה בשנות השמונים בסיטקום "רוזאן", הופיעה החודש על השער של מגזין התרבות היהודי "Heeb" כשהיא לבושה כהיטלר. ייתכן שהתגובות היו סוערות יותר אם מישהו היה מודע לקיומו של העיתון הזה. כריס אנדרסון, העורך של מגזין התרבות והטכנולוגיה "Wired", הוציא לאחרונה ספר חדש, ולכבוד האירוע הוא ניאות לשוחח עם המגזין הגרמני "דר שפיגל" על עתידו של ענף העיתונות, וזאת בלי לומר במפורש את המלה "עיתונות". "אולי עדיף שעבודה במדיה תהיה עבודה במשרה חלקית, כמו תחביב", הוא אומר שם. אולי באמת.

למה לכל הרוחות חשבו בדואר שאין לנו זכות לקבל את המידע הזה? אנחנו לא מבינים - והם לא עונים

אנחנו מאמינים בעירוב הציבור בעבודה העיתונאית, לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות – אלא גם כי זה פשוט עובד! לפני מספר ימים כתבנו על הדו"חות הכספיים המושחרים של דואר ישראל וביקשנו את עזרתכם בפענוחם. עכשיו – אנחנו חושפים, בזכותכם, את המספרים מאחורי הסעיפים המושחרים וגם מה מסתתר בדפים הנעלמים. ניתוח המספרים מעלה כמה סיבות אפשריות להסתרה: הנתון המעניין הראשון הוא כיצד העלייה הדרמטית בקניות באינטרנט תורמת לשורה התחתונה של הדואר. בזכות "קבלת דואר מחוץ לארץ", חל גידול של 51 מיליון שקל בהכנסות בהשוואה לשנה הקודמת, שהם כמעט 150 מיליון יותר מההכנסה בסעיף זה ב- 2012 (רק ארבע שנים קודם לכן). מידע מושחר נוסף שנחשף כאן הוא "התאמת הפרשה" המבוצעת בדו"חות לפחות מאז שנת 2009. משמעות הדבר כי החברה שמה כסף בצד (באופן חשבונאי, לפחות) בידיעה שאולי תאלץ לשלמו בעתיד. מדובר על כ- 90 מיליון ש"ח ב- 2013, כ- 74 מיליון ב- 2014, וכ- 21 מיליון ב- 2015. מעניין כי ההתאמה המדוברת התאפסה בשנת 2016 – כלומר, אותו חוב שהדואר פחד ממנו כנראה שלא התממש לבסוף (ולמעשה הפך להכנסה). האם אכן מדובר בחובות לעובדים לשעבר שהתיישנו? למה לכל הרוחות חשבו בדואר שאין לנו זכות לקבל את המידע הזה? אנחנו לא מבינים – והם לא עונים (מן הדואר, כאמור, לא התקבלה תגובה). ומה לגבי "באור 24", שהוא 15 הדפים שהוסרו לחלוטין מהדוחות של 2015 ו- 2016? פה השגנו גישה למידע הרלוונטי משנת 2014 אשר כולל תת-סעיפים רבים (התוכן כנראה דומה באופיו לאורך השנים), אותם ניתן לחלק למספר קטגוריות: (1) שורה ארוכה של תביעות משפטיות שהוגשו נגד הדואר ולאחר מכן את הערכת עורכי הדין של החברה לגבי סיכויי כל אחת מהתביעות להתקבל. בהתאם להערכה המשפטית מופרשים כספים לכיסוי עתידי של דמי הפיצויים. (2) סיכונים רגולטוריים והסכמי מימון והשקעה מול המדינה. מסעיפים אלה עולה כוונת המדינה למכור 20% ממניות החברה למשקיע פרטי (נושא זה חוזר מספר פעמים גם בהמשך). (3) יחסים עם עובדי החברה (הסכמי שכר קיבוציים, פנסיה ותכנית פרישה שהוסכמה עם המדינה כחלק מההשקעה הכספית בחברה). בחלק זה אזכור מעניין במיוחד להלוואה שנתנו העובדים לחברה בדמות קיצוץ של 5% בשכרם שאמור להיות מוחזר להם עם מעברה של החברה לרווחיות (ההלוואה טרם הוחזרה, נכון להיום). (4) ערבונות שונים שנתנה החברה (בעיקר למדינה) וסוגיות הנוגעות להסכם הרשיון להפעלת שירותי הדואר. כמו כן ישנה התייחסות להתחייבות של הדואר להנגיש לנכים את כל סניפיה (עלות משוערת למהלך: 46 מיליון ש"ח). מרבית מן הכתוב בעמודים אלה (הבאור המילולי) הוא מידע פומבי וידוע, על כן לא ברורה ההחלטה להסתירו. ניתן להבין מדוע הערכות משפטיות פנימיות יכולות להיחשב כמידע עסקי רגיש (ועל כן ההסתרה הגיונית) – אך נדמה כי אין הגיון בהעלמה של כל היתר, בעיקר כשלוקחים בחשבון שלדואר אין באמת מתחרות! רוצים לעזור לנו בכתבות נוספות? עקבו אחרי דף הפייסבוק והאתר שלנו, הציעו לנו נושאים לתחקירים (בקרוב נצא לסבב הצבעות נוסף) והרשמו לניוזלטר בכדי להישאר מעודכנים על כל בקשות העזרה הפתוחות.

"הפסקת מימון סופי השבוע באורח חד-צדדי על ידי ידיעות אחרונות נעשתה בניגוד לדין ותוך הפרת הסכמות קיבוציות. לפיכך, העובדים זכאים לחידוש ההטבה בישראל כמבוקש".

בית הדין הארצי לעבודה עס"ק 12-08 המערערת הסתדרות העובדים הכללית החדשה, איגוד עובדי הדפוס, התקשורת והאמנות ועד עובדי הדפוס המשיבות 1. ידיעות אחרונות בע"מ 2. דפוס ידיעות אחרונות בע"מ 3. דפוס גלעד בע"מ לפני: הנשיא סטפן אדלר, סגנית הנשיא נילי ארד, השופט עמירם רבינוביץ נציג עובדים מר אלי פז, נציג מעבידים מר דורון טמיר בשם המערערת – עו"ד אשר חלד, עו"ד נעמה בביש ועו"ד שרי אמרוסי בשם המשיבות – עו"ד אשר סלע ערעור שעניינו שאלת חוקיותן של החלטות חד-צדדיות שקיבלה הנהלת המשיב 1 (להלן: העיתון) בעניינים הנוגעים לתנאי עבודתם של עובדי דפוס העיתון (להלן: עובדי הדפוס): הפסקת חלוקת תלושי מזון ומימון סופי שבוע לעובדי דפוס ידיעות אחרונות. בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיא ס אדלר ובהסכמת סגנית הנשיא נ ארד, השופט ע רבינוביץ ונציגי הציבור א פז, ד טמיר) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי: זכאות עובדי הדפוס לפיצוי על עבודה בשעות נוספות כקבוע בהסכמים הקיבוציים מיושמת בדרך של זיכוי ערך תלושי המזון בתלוש השכר. נוכח הספקות באשר לחוקיות הסדר חלוקת תלושי המזון, שכן מדובר ברכיב שכר שלא נרשם בתלוש השכר ולא נזקף כהטבה לעובד, אין לראות בהחלטת הנהלת העיתון ליישם את הזכות בדרך של זיכוי בתלוש השכר כהפרה של ההסכמים הקיבוציים בעיתון. לפיכך, ומשהמערערת לא הוכיחה כי סכום הזיכוי בתלוש השכר נופל מערכם האמיתי של התלושים, היא אינה זכאית לסעד ברכיב זה. אשר לזכאות לתלושי מזון כפיצוי על עבודה בתקן חסר לעובדי הדפוס-מחלקת הרוטציה, המערערת לא הוכיחה כי אפשר ליישם את ההסכם הנוגע לזכות לפיצוי על עבודה בתקן חסר, על מתכונת העבודה כיום. אמנם, השינויים הטכנולוגיים בדפוס העיתון וסגירת אתר ההדפסה בתל-אביב הצדיקו את שינוי מצבת הדפסים ותקני העבודה. אולם, זכותם האישית של העובדים לפיצוי על עבודה בתקן חסר לא נגרעה וקמה להם זכות לתביעה אישית לפיצוי כספי חד פעמי מהעיתון. בהעדר הסכמה בין הצדדים על יישומה של הזכות באופן מתאים אחר, העובדים זכאים לפיצוי הסתגלות בשיעור רכיב הפיצוי על עבודה בתקן חסר ששולם להם במשך שנת עבודה אחת שקדמה למועד הפסקת התשלום. אשר לזכות למימון סופי שבוע, אין לומר כי המסגרת לבירור הנוהג הנטען בעניין היא תביעה אישית ולא סכסוך קיבוצי. הגם שהטבת סופי השבוע לא הוסדרה בהסכמים קיבוציים, היא סוכמה מעת לעת במסגרת משא ומתן קיבוצי בין הנהלת העיתון לוועדי העובדים. מדובר בנוהג שהוכח ב"רמה" הקיבוצית ובסוגיה שמקומה להתברר במסגרת סכסוך קיבוצי. מהראיות עולה כי המערערת הוכיחה קיומו של נוהג בעניין מימון סופי שבוע בישראל (להבדיל מחו"ל) לעובדי הדפוס. הנוהג של מימון סופי השבוע נעשה על פני שנים וברציפות בהתאם להסכמות קיבוציות בין הנהלת העיתון לועדי העובדים בדפוס העיתון. נראה כי מִשְכה של הטבת סופי השבוע ורציפותהּ, והעובדה שסוכמה כחלק מהמשא ומתן הקיבוצי על שכר עובדי דפוס העיתון, מקנה לה מעמד של "תנאי עבודה". משלא עלה בידי העיתון להגיע להסכמות עם ועדי העובדים באשר לצמצום הטבת סופי השבוע או ביטולה, העיתון לא היה רשאי להודיע לעובדים באורח חד-צדדי על ביטול ההטבה, שהיא תנאי מתנאי עבודתם. לפיכך, הודעת העיתון על הפסקת מימון סופי השבוע לעובדי הדפוס נעשתה שלא כדין, תוך הפרת הסכמות קיבוציות, ומדובר בביטול תנאי מתנאי עבודתם. לפיכך, העובדים זכאים לחידוש ההטבה בישראל כמבוקש שייעשה לפי כל דין. מאחר שהמערערת לא הוכיחה כי הנוהג של "המרת" הזכאות לסופי שבוע בנופשונים בחו"ל היה בידיעת ההנהלה או בהסכמתה, נדחה הערעור ברכיב זה. לקריאת פסק הדין המלא

העיתונים מדווחים על משבר ומתמקדים בשאלות של עיתוי | הכלכלונים מטפלים בדנקנר ובפישר, כל אחד לפי נטייתו | ומלה על מניות בתחפושת

כותרות העיתונים עוסקות כולן בביקורו של סגן נשיא ארה"ב גו ביידן בישראל. ליתר דיוק, הן עוסקות ב"משבר" שקפץ על הביקור. "משבר בביקור" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המבוכה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". מה הסיפור? "יומו הראשון של גו ביידן בארץ החל במפגשים מחויכים, אך עם פרסום הודעה על אישור בניית 1,600 דירות בירושלים, התחלפה האווירה למבוכה ולכעס. במהלך ארוחת ערב עם נתניהו הודיע ביידן: זו פגיעה באמון וסיבוך של המשא-ומתן. נתניהו: לא ידעתי", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". המשבר עצמו, ואולי ה"משבר", והדרך שבה העיתונים מדווחים עליו, והרי שני הדברים לפופים זה בזה, אינו משבר "עקרוני", אלא משבר שנוצר מ"עיתוי" לקוי. "שוב זה קורה", צווחת כותרת המשנה לראשית של "מעריב", "בעיתוי אומלל, דווקא במהלך ביקורו של סגן נשיא ארה"ב גו ביידן, מאשר משרד הפנים בנייה של 1,600 יחידות דיור בירושלים מחוץ לקו הירוק". "בעיצומו של ביקור סגן נשיא ארה"ב הכריז משרד הפנים על בנייה במזרח ירושלים. ארה"ב הגיבה בזעם: ישראל חותרת תחת האמון שלנו. השר ישי: לא התכוונתי לחבל בביקור, אבל צריך להבין שאין הקפאה בירושלים", נכתב בכותרת המקבילה ב"ידיעות". "העיתוי" חוזר גם בכותרת המשנה לטור של איתמר אייכנר בכפולת העמודים המוקדשת לנושא ב"ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "האם הוא ידע?" מצוטט ישי בכותרת המשנה כאומר, "העיתוי אינו חכם". שאלת העיתוי, ומי ידע מה, ומי לא הודיע למי, מעסיקים את העיתונים, כך נראה, יותר משאלות עקרוניות כמו מהות הבנייה באותו אזור. לא בטוח שיש להלין על העיתונים. נראה שמושאי הסיקור שלהם עצמם עוסקים פחות בהתרחשויות בשטח ויותר באמירות עליהן, עיתוין והכוונות הנסתרות והגלויות של משמיעיהן. "חובבנות, רשלנות וכנראה גם זדון הצליחו לחולל משבר חריף בין ישראל והאמריקאים", כותבים איתמר אייכנר ואורלי אזולאי ב"ידיעות". זדון נראה גם כמי שמחולל לפחות חלק מהסיקור של המשבר הזה, "החריף". כך תמצית המאמר של בן כספית, המודפסת במרכז שער "מעריב", תחת הכותרת "המבוכה", ובה נכתב: "האיש הכי קרוב לנתניהו בוושינגטון חטף כאן את הטיפול הקבוע, זה שבעקבותיו חוזר האורח לבירתו זועם, מושפל, עצבני וחדור נקמה. זה תמיד טכני, וזה תמיד מקרי, וראש הממשלה הופתע כרגיל, אבל איכשהו, זה תמיד קורה". המלים "הקבוע" ו"תמיד" אינן יכולות להיות נכונות כמעט אף פעם, וממילא הן נראות כתוצר של ונדטה ולא של דיווח. לעומת זאת, בצד השני של הוונדטה, הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "לא היתה כוונה להביך את ביידן". הכותרת, כרגיל, מובאת במרכאות. גם כותרת הכפולה הפותחת: "הכל בגלל כמה פקידים זוטרים". האם שוב מתפקד "ישראל היום" כביטאון המונח בכיסו של ראש הממשלה, או שאכן כעסם של האמריקאים יצא רק בגלל "כמה פקידים זוטרים"? "קשה להחליט איזו אפשרות גרועה יותר", כותב עקיבא אלדר ב"הארץ" על המשבר החריף: "שראש ממשלת ישראל החליט לחבל בכל מחיר בחידוש המו"מ על הסדר הקבע (כולל במחיר משבר ביחסים עם ממשל אובמה), או שראש הממשלה איבד שליטה על אחד התחומים הנפיצים ביותר במזרח התיכון". במדור הדעות של "מעריב" כותב שלום ירושלמי על תוכנית לחלוקת ירושלים של השר בנימין בן-אליעזר: "השכונות היהודיות יישארו יהודיות, והשכונות הערביות יעברו לריבונות פלסטינית [...] העסק אבוד, מר בן-אליעזר", כותב ירושלמי. "שיח גראח היא רק המודל. אי-אפשר לחלק את א-טור, ולא את סילואן, ולא את ראס אל-עמוד, ולא את גבל-מוכאבר ובטח שלא את העיר העתיקה, בתוכה חיים קרוב לאלף יהודים. ירושלים המאוחדת, עיר השלום, תהיה לעד עיר האיבה שמנציחה את הסכסוך בין העמים ולא פותרת אותו". "ההתעקשות לפתוח את התיק מחדש מעוררת חשד", מטיח מאמר המערכת של "הארץ" בראש הממשלה, וקורא לו שלא להתחיל את המשא-ומתן עם הפלסטינים "ללא תנאים מוקדמים", אלא לכבול את עצמו להתחייבויות הווירטואליות של קודמיו. באותו עמוד ב"הארץ", מדור הדעות, כותב אמיר אורן: "אין ממש בהכרזת ממשל אובמה על כך שהבנות אנפוליס אינן מחייבות עוד את ישראל". ועוד באותו עמוד, קרני אלדד, עלה התאנה הימני של מדור הדעות של "הארץ", כותבת כי "לשמאל הישראלי אין אגנדה, יש לו ערבים". כלומר, הכיבוש משחית את השמאל , ולדוגמה – ההתנגדות הפבלובית לתוכניתו של ניר ברקת לפתרון המשבר בסילואן, שתפתור בעיה היסטורית של תכנון הבנייה בשכונה, לרווחת התושבים. "הכיבוש מת", טוען אלוף בן במאמר המרכזי במדור, כלומר, "הוויכוח על השטחים" מעסיק רק את קיצוני השמאל והימין, "אבל אינו מגדיר עוד את הוויכוח הפוליטי בישראל". מה כן? "הזהות הלאומית של ישראל", "המינון הנכון בין רכיבי המשוואה מדינה יהודית ודמוקרטית ובין העבר לעתיד". זו רטוריקה ריקה. הוויכוח על השטחים מעולם לא היה ויכוח על השטחים, אלא על זהותה הלאומית של ישראל. "איפה זה יצהר", חותם בן בזלזול את טורו, וממילא ממקם את עצמו על קשת התשובות לשאלת הזהות הלאומית של ישראל, וגם לזו של הוויכוח על השטחים. "כלכליסט" ממשיך בקו המערכתי הצועק: אנחנו לא בכיס הקטן של פישר. הכותרת הראשית היום היא "בכיס הקטן של פישר", והיא מתייחסת לפשרה שגובשה אתמול "לאחר דיון סוער בחוק בנק ישראל החדש", ושלפי "כלכליסט" נוטה לכיוון עמדת הבנק ונגידו, פישר ("הפסיד בקרב אך ניצח במערכה"). גם היום לא מגיעה פרשת דנקנר לשער "כלכליסט", אבל (ואולי "חרף העובדה ש") יש ידיעה בלעדית: "כל חברי דירקטוריון בנק הפועלים ייקראו ליאח"ה" כדי להיחקר בפרשת הפיצוי החריג בגובה 88 מיליון שקל לקרן PR (איתי הר-אור וצמרת פרנט). הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מוקדשת לפרויקט לכבוד עשור לבועת הדוט.קום ("הבועה התפוצצה, האינטרנט ניצח"), התופס את 33 העמודים הראשונים של המוסף. מיד לאחריהם מוקדשת כפולת עמודים לפרשת דנקנר (המקבלת הפניה מהשער). כותרת הכפולה: "מקור בנקאי: דירקטוריון הפועלים לא ידע על האינטרסים של דנקנר בעסקת PR". הכותרת הראשית של "גלובס" שייכת למאמר של סגן העורך אלי ציפורי, הקורא לממונה של שוק ההון והביטוח לטפל בדמי הניהול שגובות קופות הגמל וביטוחי המנהלים. לפי ציפורי, מדובר בעיוות שנוצר בשל יישום המלצות ועדת בכר. "עושק דמי הניהול" הוא הלוגו המלווה את המאמר והנושא המרכזי של הגיליון. כותרת הכתבה של עירן פאר באותו נושא היא "הנזק של רפורמת בכר: זינוק של 73% בדמי הניהול". רפורמת בכר זכתה לתמיכה נלהבת של "דה-מרקר", ו"גלובס" אף טורח לצטט מאמר שכתב נתניהו ב"דה-מרקר", כשהיה שר האוצר, ובו הבטיח כי בעקבות הרפורמה שיזם, "האזרח ישלם פחות", בעוד שלפי "גלובס", העלייה בדמי הניהול גרמה לכך שהאזרח דווקא ישלם יותר. בידיעה של רון שטיין, שאינה זוכה להפניה מהשער, נכתב כי קרנות הפנסיה הפכו דווקא לזולות ביותר אחרי רפורמת בכר. אבל נראה שמדובר בטעות היסטורית. "איך לא עלתה אירופה ההרוסה והנואשת על הדרך הקלה של שנאת עולם ושל נקמת דם ולא השתעבדה לפיתויים הנוחים של תחושת הקורבן, לסחרור אין-קץ של פעולות תגמול הרסניות?", שואלת עדית זרטל במוסף "ספרים" של "הארץ". "איך המציאה אירופה את עצמה מבראשית ויצרה יחידה פוליטית-תרבותית-כלכלית חדשה מתוך האפר של אירופה הישנה? איך אירע הנס של הפיכתה של יבשת קרועה זו למקום מתוקן ושפוי יחסית שהעולם מתקנא בו? את הסיפור הזה, על משבריו ותהפוכותיו, על חריגיו ועל המובנים-מאליו שלו, על אינספור הפנים שלו, מספר טוני גאדט בספר הנפילים החכם והמרתק שלו, מפעל היסטוריוגרפי אינטלקטואלי שקשה למצוא דומים לו". התשובה, בקיצור נמרץ: מדיניות של פשרה, בנייה, שיקום ורווחה, שהוצאה לפועל על-ידי מנהיגים אירופים וכסף אמריקאי. אה, וגם מחיקה של זכרונות העבר. "ענת לוין, שהיתה חברה בוועדת חודק, מזהירה", נפתחת כותרת המשנה לכתבת עמוד של רחלי בינדמן במדור שוק ההון של "כלכליסט". ממה מזהירה לוין? "יש היום חברות שממשיכות להתקיים ללא זכות, תוך הסתרת מידע מהמשקיעים. אגרות חוב נהפכו בשנים האחרונות למניות בתחפושת". כמה עמודים לפני זה מקבל גולן חזני עמוד וחצי לראיון עם רונן גינזבורג, המנכ"ל הנכנס של דניה סיבוס, מבית אפריקה-ישראל. "לבייב נלחם כמו חיה על דניה" היא הכותרת. אלה הציטוטים שנבחרו ל"ליד": "על לב לבייב: אני מוכן לעשות בשבילו הכל. הוא איש מאוד חם, ולא מה שחושבים. כל מי שמכיר את השוק הרוסי מודע לעוצמות הגדולות שלו במדינה הזו". "על קבוצת אפריקה: אפריקה זה מקום שכיף לעבוד בו. אני יכול להרים טלפון בשבת למנכ"לים אחרים בקבוצה, ולשאול מה נשמע. אני גאה להיות חלק מזה". אגב, כותרת כתבה אחרת במדור היא: "טאואר מציגה: תרגיל בקריאת רווחים". וב"דה-מרקר" מציע עמי גינזבורג עצה למשקיעים: "בתחילת 2000, כאשר כתבי הספורט בעיתון הארץ התחילו לטפס לקומה של מדור שוק ההון כדי לברר אילו מניות חמות יש עכשיו בנאסד"ק, ידעתי עמוק בלב את מה שידע גם רוקפלר בשעתו – שזה הזמן למכור. זמן יותר טוב מזה כנראה שלא שיהיה". "שיקולים כמו הבדלי אקלים וטעמו של הקהל הישראלי לא היו חלק בהחלטתם של מנהלי H&M לפתוח סניף מקומי, שיהיה זהה בכל לאחיו ברחבי העולם", מספרת כותרת המשנה לידיעה של שחר אטואן ב"גלריה". "אירוע יום האשה בלשכה עורר זעם", כותבת ענת רואה ב"כלכליסט" על יום האשה בלשכת עורכי-הדין. "במכתב מחאה כתבה עו"ד שרה וינשטיין נגד סדנת הסטיילינג שבה: יסבירו לנו, הנשים הקטנות, מה גברים אוהבים. איזה מחשוף, אורך חצאית או חוטיני". האירוע, כתבה וינשטיין, "מציין את יום האשה באופן ציני ומבזה המציג את האשה באור שוביניסטי ומגוחך". "במקום להזמין סופרת, מדענית, חברת-כנסת או אף עורכת-דין להנחות את האירוע, נבחרה יעל בר-זוהר, סמל סקס המשמר סטריאוטיפים שוביניסטיים של מי שרואה באשה אובייקט מיני". "ספק אם תתפסו את נוחי דנקנר מנסה להרכיב בעצמו 20 חתיכות עץ ומתכת לכדי יחידת מדפים אחת של איקאה", כותב שי ניב ב"גלובס". "זה לא מנע ממנו ומעוד כמה חברים טובים שיכולים להרשות לעצמם לקנות את המקום להגיע היום (ג) להשקת המתחם החדש של החברה בראשון-לציון. בתוכנית: ברכות, קביעת מזוזה וניסור מסורתי של בול עץ. מובן שבאיקאה תמצאו בעיקר מוצרים העשויים שבבית אירופית דחוסה, שזה מיליוני חתיכות עץ המעורבבים בדבק ובחומרים כימיים שונים, אבל עץ טבעי מצטלם הרבה יותר טוב. "מצד אחד מתיו ברונפמן, הבעלים; באמצע מסור גדול; ומהצד השני הגברת אליזבט בורסין-בונייר, שגרירת שבדיה בישראל [...] בלי שום מלה על קרטל, עוד בחניון הענק אפשר היה להבחין בחבורת הבנקאים המרשימה: יוסי בכר (יו"ר דיסקונט), ציון קינן (מנכ"ל הפועלים), וכמובן יונס ודוד ישראל. מאוחר יותר גם רקפת רוסק-עמינח (המשנה למנכ"ל לאומי) התיישבה בשולחן הבנקאים. קינן הבטיח לי שהם לא מדברים על עמלות היום". "אם פצצת המרגמה בעזה לא הרגה אותי, גם ההר הזה לא יהרוג אותי", אמר סמ"ר רועי זוזוט לכתב "ידיעות אחרונות" אסף וייס, שסיקר טיפוס הרים של נכי צה"ל באתר סקי בקולורדו, והציטוט נבחר לכותרת המשנה לראשית על שער המוסף "24 שעות". "ישראל היום" מפנה מקום בשער למודעה לראיון שיתפרסם במוסף שישי של העיתון עם הזוכה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול" (שמו "אלירז", והזכייה כנראה לא חננה אותו בשם משפחה). על המודעה מודפסת חותמת עגולה אדומה, "ראיון ראשון". חותמות עגולות אדומות על שער "ישראל היום" נדירות למדי. בכל זאת מופיעה עוד אחת על השער היום: "חשיפה". החשיפה: סגן הרמטכ"ל הרס חריגת בנייה נוספת בגינת ביתו (קיר הבטון התומך של מרפסת ה"דק", שעל הריסתה כבר דיווח העיתון בקול תרועה לפני כמה ימים). אם כן, שני הישגים עיתונאיים ל"ישראל היום" ביום אחד. כותרת על שער "כלכליסט": "מעריב בבית-המשפט: האיתנות הכלכלית של הארץ מוטלת בספק גדול". אם הטור הזה היה מדור סאטירי, הייתי כותב: שני פיסחים רבים ועיוור מצביע ומגחך. מאחר שזה אינו מדור סאטירי, אזכיר כי הבולטות ש"כלכליסט" מעניק לידיעה שלילית על המתחרה הישיר שלו היא עוד עדות להתנדפות האמינות מדפי העיתונות הישראלית. ב"גלובס", אגב, אף אחד לא היה מוכן כנראה לחתום על הידיעה הזו. ב"דה-מרקר" מספר גיא רולניק כיצד הקים את "דה-מרקר". בין השאר הוא כותב: "2002 עד 2004 היו השנים הטובות ביותר של האינטרנט. כן, זה נשמע מוזר. אבל אלה היו השנים היפות. כולם הספידו אז את האינטרנט, כולם ברחו ממנו, כולם הסבירו שלעולם לא יהיו בו הכנסות משמעותיות או פרסום. והשוק התחיל להתנקות. זאת היתה התקופה בה היה הכי קל לפעול, לבנות, ליצור. הפרסום וההכנסות עוד לא הגיעו לאינטרנט – ולכן הוא לא עיניין אף אחד. אבל מתחת לשטח התרחשה המהפכה". לפי "כלכליסט", התביעה של "מעריב" את "הארץ" היא כי "בשנים 2001–2002 העתיק אתר "דה-מרקר" בשיטתיות כתבות של "מעריב" בלי לתת קרדיט לכותביו. לטענת "מעריב" ונמרודי, "דה-מרקר" העלה את הידיעות ב־07:00, באופן שייתר לגמרי את רכישת העיתון "מעריב" באותו יום. "הפורמט של צחוק מעבודה נמכר לאחד מגופי השידור הגדולים בסין", מדווח רז שכניק ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות". הכותרת שנבחרה לידיעה אינה, משום מה, "מיליארד סינים יכולים לטעות". מגזין "גלריה המגזין" המצורף היום ל"הארץ" מחזיק מאה עמודים, כולל כריכה קשה למחצה. לצד עמודי המודעות הרבים, מדורי האופנה וההמלצות, מציע המגזין חמש כתבות (פקמן, הומור נשי, ספר על סולן הרמונס, המעצב מארק ניוסון, כתבה על מעילים). אגב, האמתלה לכתבת השער של המגזין, שלושים שנה למשחק המחשב פקמן, מפוספסת קמעה: התאריך יחול רק בעוד יותר מחודשיים.

נתניהו מביע צער, העיתונים מצקצקים | כתבי הפלילים בוחרים שלא להקשות על ניסן סלומינסקי | דרור אידר בוחר להקשות על נחום ברנע | וב"ידיעות אחרונות" חוגגים את "יום מעשים טובים"

תמרון תדמיתי שביצע אתמול ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מאיץ תהליך מתבקש של התעוררות בקרב העיתונים, שלאחר ליל הבחירות נעשו מטרה ללעג ונדרשו לאכול את כובעיהם ולהכות על חטא החרפת ההתקפות על ראש הממשלה בחודשים שקדמו לבחירות והפרחת תחזיות שהתבדו בדבר מפלתו המסתמנת. "ידיעות אחרונות", הנמסיס שבלט במתקפה נגד נתניהו וספג בתגובה מתקפת נגד ישירה ובוטה, מנער מעצמו היום את הרוח המתרפסת שאחזה בו זמן קצר לאחר הבחירות, שאתמול הולידה גיליון מוזר במיוחד שכותרתו הראשית הוקדשה לטענות בדבר "גל עכור" של "שנאת אחים" ותופעה של "חילופי האשמות בין מזרחים לאשכנזים". גם היום ממשיך "ידיעות אחרונות" בקמפיין השד העדתי התמוה ("24 שעות", כתבת השער), המעיד בעיקר על נסיונותיהם של העורכים לזחול בחזרה לחיקו של ציבור עממי ומדומיין, לאחר כשלונם המהדהד בקידום הקמפיין להחלפת נתניהו ובזיהוי הסנטימנט הציבורי כלפיו. אלא שהבוקר, למזלם של העורכים, יש בפיהם גם חדשות של ממש: אחרי שהזהיר את בוחריו מפני "המצביעים הערבים" ש"נעים בכמויות אל הקלפי", מצא לנכון ראש הממשלה להתנצל. אתמול כינס נתניהו קבוצה של נציגי ציבור מהמגזר הערבי, כמה מהם אנשי ליכוד, והקריא באוזניהם הודעה שבה הביע צער על האופן שבו הובנו דבריו. האירוע הסגור, שתיעוד שלו הופץ על-ידי הליכוד, מוצב על-ידי משווקיו כהצלחה מסחררת: המוזמנים, רבים מהם בבגדים מסורתיים, תועדו כשהם מוחאים כפיים לראש הממשלה וניגשים אליו כדי לחבקו. ב"ידיעות אחרונות" מתעקשים הבוקר להציף את המימד הנסתר של האירוע. "ההתנצלות של נתניהו לא כוונה לערבים, אלא לאחרים – לממשל אובמה, שהגיב בגינוי חריף על דברי ההסתה שלו ביום הבחירות, לממשלות מערב אירופה, שמחפשות דרך להעניש את ממשלתו בזירה הבינלאומית, ולקהילה היהודית בארצות-הברית, שבמהלכיו עד לבחירות נתניהו פילג אותה לשני מחנות עוינים", טוען נחום ברנע בטור שתמציתו נדפסת בשער הטבלואיד. "ארה"ב: לא יודעים לאילו אמירות של נתניהו להאמין", נכתב בחלק החדשותי של השער, מתחת לכותרת בת מלה אחת: "ההתנצלות". בדיווח עצמו, הכולל הבעת תרעומת מפי יו"ר הרשימה-המשותפת איימן עודה ("נתניהו פשוט רוצה להשתיק את העולם בעקבות הנזק שגרמה אמירתו המסוכנת"), מבהירים הכתבים איתמר אייכנר ויובל קרני כי האירוע נסגר בפני התקשורת, ומצטטים גם "גורמים בליכוד" החוזרים על המסר הכללי של ח"כ עודה ושל ברנע. העורכים מוסיפים, כתזכורת, את דברי הביקורת שהשמיעו ברק אובמה וראובן ריבלין, וצילום מסך של מסר הבחירות של נתניהו כפי שפורסם בעמוד הפייסבוק שלו. ב"הארץ", שכמה מכותביו המרכזיים כשלו גם הם באבחנות שניפקו לאורך מערכת הבחירות, מגבים את פקפוקם בטיבה של ההתנצלות במצע עובדתי. "נתניהו ובנט דנו בקידום חוקי הלאום והעמותות", מדווח יהונתן ליס בראש עמוד השער של העיתון, שהוא היחיד הבוקר שאינו מקדיש את כותרתו הראשית למופע ההתנצלות של ראש הממשלה. "לפני שמדברים על תיקים, צריך להבהיר שתהיה כאן ממשלת ימין, ולא ימין ושמאל", מצטט ליס "מקורות המעורים בפגישה" בין השניים. "זו לא ההתנצלות, זו המדיניות", מבהירה כותרתו של מאמר פרשנות מאת ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ", שקורא לנתניהו להוכיח כי התנצלותו כנה באמצעות מעשים. "מאז נצחונו בבחירות לפני שישה ימים עסוק בנימין נתניהו בעיקר בתיקונים ובשיפוצים", כותב רביד. "לא של מעון ראש הממשלה המט לנפול ברחוב בלפור בירושלים, אלא של בולמוס ההצהרות שהשמיע בימים האחרונים של מערכת הבחירות, בניסיון נואש אך אפקטיבי לגייס את קולות הימין ולהוציא את הליכודניקים מהבית אל הקלפיות. "אם בתחילה התמקדו מאמצי השיפוץ באמירתו נגד הקמת מדינה פלסטינית, הרי שאמש ניסה נתניהו לתקן את הנזק החמור שלו גרם קמפיין הדמוניזציה הגזעני נגד אזרחי ישראל הערבים ביום הבחירות. נתניהו עשה זאת באירוע סגור, מתוסרט ומבוים בקפידה. אחד מקבלני הביצוע היה הח"כ לשעבר איוב קרא, שהוצב במקום ה-26 ברשימת הליכוד לכנסת ה-20. באופן אירוני, האחרון יחבוש את ספסלי הקואליציה בזכות אותו קמפיין מכוער של נתניהו. "קרא, בן העדה הדרוזית, הגיע להזדמנות הצילום הקצרה יחד עם כ-20 ראשי רשויות ופעילים לא-יהודים תומכי הליכוד. רובם המוחלט היו דרוזים, בדואים וצרקסים. יונס מרעי, ראש מועצת פורדיס, היה אולי הערבי הפלסטיני היחיד. נתניהו הקריא מהכתב סוג של התנצלות, על אף שלא הוציא מפיו את המלה המפורשת. הוא לא התנצל על עצם ההתבטאויות המקוממות שהשמיע ביום הבחירות, אלא רק ציין כי הוא מצטער על כך שהדברים הללו פגעו בערביי ישראל. מיד אחר-כך הוא עבר לשבח את עצמו על ההשקעות שעשה במגזר המיעוטים. "הניגוד בין הקמפיין חסר המעצורים של נתניהו ביום הבחירות לבין ההתנצלות הרפה והמאולצת שבוע לאחר מכן צרם מאוד. בהשאלה מעולם העיתונות, הדבר היה דומה לפרסום מודעת התנצלות בגודל אינץ בעמוד מודעות האבל על הוצאת דיבתו של אדם בזדון בכותרת בעמוד הראשון. תחושה חמוצה של רצון לצאת ידי חובה". ב"מעריב", עיתון נוסף שניסה – באמצעיו המוגבלים – לפגוע בקמפיין של נתניהו, מגישים את הדיווח על ההתנצלות כשעליו תלולית של מלח. "נתניהו לערביי ישראל: מצטער, לא התכוונתי", מסכמת הכותרת הראשית. כותרת המשנה מוקדשת כולה לביקורת שמתחו עליו "בכירי המגזר" ("כשכדאי הוא מסית, כשפחות כדאי – מתנצל") וראש הסגל בבית-הלבן, דניס מקדונו ("ההתבטאויות של נתניהו סותרות"). בדיווח עצמו מצטטים כתבי "מעריב" בקמצנות מתוך הצהרתו של נתניהו, ואת דבריהם של מבקריו פורשים בהרחבה. "הפליק-פלאק הושלם", כותב בן כספית בטור הפותח את הגיליון. "תוך פחות משבוע התהפך נתניהו והתנער מביבי: בשבוע שעבר אמר ביבי שלא תקום מדינה פלסטינית במשמרת שלו. למחרת הבחירות הזמין נתניהו צוותי צילום אמריקאיים והסביר שדבריו הוצאו מהקשרם והוא לא חוזר בו בשום אופן מנאום בר-אילן. בשבוע שעבר הזהיר ביבי כי הערבים נעים לקלפיות ומסכנים את שלטון הימין. אתמול הביע נתניהו צער על כי פגע במיעוט הגדול (20%) של אזרחי מדינתו. אז הנה הוא, דוקטור נתניהו ומר ביבי, יש ראש ממשלה לימי שגרה, ויש קמפיינר של תקופת בחירות. מי שמקשר בין השניים, עושה זאת על אחריותו". כמו ברנע ב"ידיעות אחרונות", גם כספית מסביר לקוראיו כי ההתנצלות לא באמת כוונה לאזרחי ישראל הערבים, כי אם לבית-הלבן. קלמן ליבסקינד, בטור המתפרסם גם הוא בכפולת העמודים הפותחת של העיתון, נוזף באובמה על התערבותו בענייניה הפנימיים של ישראל. "מערכת היחסים של ראש ממשלת ישראל עם קבוצה מאזרחיו איננה עניין שנשיא ארה"ב אמור לתחוב אליו את אפו", גורס ליבסקינד. ליבסקינד אמנם חולק על כספית בנוגע למשמעותה השלילית של האמירה של נתניהו, אך על דבר אחד שני הכותבים מסכימים ביניהם: הפכפכותו של ראש הממשלה היא עניין מטריד. אם מבחינת הציבור הערבי והשמאל נתניהו נתפס כגזען המבקש כעת להסתיר את עמדותיו האמיתיות, מבחינת ליבסקינד נתניהו עשוי להתברר דווקא כפוליטיקאי פרגמטי מדי המחביא את גמישותו בארון. "לפני שמונה ימים עמד נתניהו מול רבבות מפגינים בכיכר רבין ובישר להם על חזרתו של הליכוד בראשותו למחנה הלאומי הברור", כותב ליבסקינד. "לאחר שנים רבות שבהן הליכוד היה שם נרדף להתנתקות ולהקפאת בנייה ולהיסוס לבנות בירושלים ולנאום בר-אילן ולמחוות ריקות לאבו-מאזן, למערכת הבחירות הזאת הגיע נתניהו אחר. לא עוד כזה שקורץ למרכז, אלא מנהיג שמכוון והולך לימין. ימין של ארץ ישראל, ימין של ירושלים, ימין של התנגדות להקמתה של מדינה פלסטינית. עכשיו, במיוחד לאור הזגזוג הקל שהספיק לעבור בנושא הזה, נתניהו צריך להבהיר אם התכוון ברצינות לכל מה שהבטיח". ב"ישראל היום" עסקים כרגיל. בעיתון שנוסד ונועד לקידום צרכיו התדמיתיים של נתניהו מקבלים את הצהרתו כפשוטה, ולא מצביעים על הפכפכות, פליק-פלאק, זגזוג או חשש שמא יחזור בו גם מהצהרותיו בנוגע לארץ ישראל השלמה. "אני רה"מ של כולם" הוא הציטוט מפי נתניהו המשובץ בראש כפולת העמודים הפותחת של החינמון. "לא היתה לי שום כוונה לפגוע", מבהירים נתניהו ועורכי "ישראל היום" בכותרת המשנה. בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ, משבח את ראש הממשלה על רוחב לבו, שהוביל להתנצלות בפני אזרחים השונאים אותו, ומסביר לקוראים כי ההצהרה מיום הבחירות אינה נגועה בגזענות ואינה מעידה על "חשיבה גזענית חשוכה". גם דן מרגלית, שבמהלך מערכת הבחירות הקפיד למתוח ביקורת על נתניהו, מאמין לו. "ההתבטאות היתה רעה", הוא כותב. "משנאמרה – טוב שהתנצל עליה מאשר התעלם ממנה, ולא חשוב אם עשה כן בהשפעת לחץ חיצון מעבר לאוקייאנוס או עקב התבטאויות ביקורתיות במפלגות הישראליות ובתקשורת". אורן חזן, חבר-כנסת מיועד מטעם הליכוד, זוכה הבוקר לכותרות בולטות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". "ביומיים האחרונים נחשף כי הח"כ הנבחר אורן חזן – בנו של הח"כ לשעבר יחיאל חזן, שהורשע בפלילים – ניהל בית קזינו בבולגריה", כותבים כתבי "ידיעות אחרונות" יובל קרני ועקיבא נוביק בידיעה שבמרכזה תצלום של חזן מזיז זיטונים על משטח בד ירוק ועליו ערימות קלפים. תמונה דומה, שבה נראה גם אביו של חזן, נדפסת ב"מעריב". קרני ונוביק מזכירים שרק אתמול דווח בעיתונם כי "נגד חזן נפתחו שלושה תיקי הוצאה לפועל וכן הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ בעקבות חובות לשלושה צעירים שהיו שותפיו לניהול פאב תל-אביבי". השניים מציינים כי אתמול גם נודע כי נגד חזן "הוגשה לאחרונה תלונה במשטרה בגין תקיפת מנכ"ל עיריית אריאל", אבי עזר. ב"ישראל היום" נמנעו אתמול מפרסום ידיעה בעניינו של חבר-הכנסת החדש. היום דווקא מתפרסמת בחינמון ידיעה קצרצרה בנושא (אפרת פורשר), המבשרת על "עוד סיפור" שצץ על עברו של חזן, אם כי בלי לספק לקוראים תקציר של הפרקים הקודמים. בדיווח הנוכחי מוזכרת רק התלונה על התקרית באריאל; אף שעל עצם קיומה של התלונה אין מחלוקת, ב"ישראל היום" כותבים כי מדובר ב"דיווח" על תלונה, ומבהירים כי לטענת חזן, מנכ"ל העירייה תקף ראשון. ענייני הקזינו, צו עיכוב היציאה מהארץ והחובות לשותפים אינם מוזכרים. גם תצלומיו ממשחק הקלפים, שנלקחו מעמוד הפייסבוק שלו, נעדרים. חזן עצמו, ברוח הימים, מאשים את התקשורת ברדיפה ומכנה את עצמו "דור שני להתעללות תקשורתית". כל העיתונים מדווחים על הצהרה של מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, שלפיה "התגבשו ראיות מבוססות נגד מעורבים בפרשת ישראל-ביתנו". הסיקור הנרחב ביותר של ההתפתחות מתפרסם ב"מעריב". כתב הפלילים של העיתון, אלון חכמון, מציין כי בשבועות האחרונים גייסה המשטרה עדי מדינה חדשים, ומשתף עם קוראיו "הערכה" שלפיה בקרוב יוזמנו לחקירה "ח"כים מהבית-היהודי הקשורים לתנועת הנוער עזרא, ששמה עלה במהלך החקירה כמי שקיבלה כספים ותקציבים מעבר לדין. בתמורה היא העבירה כספים שהגיעו לסביבתה של ח"כ לשעבר פאינה קירשנבאום מישראל-ביתנו ולמקורביה". פרשה אחרת, הקשורה לענייניה של המפלגה שבראשה עומד נפתלי בנט, מגיעה כעת לסיומה. "בשבוע שעבר הודיעה הפרקליטות לח"כ ניסן סלומינסקי (הבית-היהודי) כי החליטה לסגור את התיק נגדו, מחוסר ראיות", מדווחים ב"הארץ" יניב קובוביץ ורויטל חובל. "בחקירה שנפתחה נגדו לפני קצת יותר משנתיים נחשד סלומינסקי בכך ששילם בניגוד לחוק את דמי ההתפקדות של מתפקדים לבית-היהודי במסגרת הפריימריז במפלגה בשנת 2012, בתקווה שבתמורה הם יצביעו עבורו בבחירות הפנימיות". "לפי הודעת הפרקליטות", מוסיפים כתבי "הארץ", "בחקירה הפלילית נמצאו ראיות להעברות כספים במזומן מניסן סלומינסקי לקבלן הקולות אביחי אמרוסי בחודשים יולי ואוגוסט 2012, לכאורה בתמורה לסיועו במערכת הבחירות. אולם נמסר כי לא נמצאו די ראיות לכך שסכומים אלו הועברו כמתן החזר למתפקדים בגין דמי ההתפקדות". מאחורי הניסוח הלקוני על הראיות ומשמעותן, שדומים לו מתפרסמים היום גם ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב", עומדות הקלטות של קבלן הקולות שנחשפו לפני שנתיים על-ידי כתב חדשות ערוץ 2 עמית סגל. בהקלטות, שבוצעו על-ידי חוקר פרטי ששכר בנט, נשמע קבלן הקולות כשהוא מפליג בשבחם של סלומינסקי ושל מוסר התשלומים שלו. "כשאני רואה מפקדים, אני אומר זה הזמן לחלוב אותם. הם צריכים שתתמוך בהם, והדרך היחידה זה לתת כסף", אמר אמרוסי בשיחה שהוקלטה, ופירט את עלותם של 4,000 האנשים שלדבריו פקד למפלגה – 160 אלף שקל. "פקדתי המון אנשים ועשיתי איתו [עם סלומינסקי] הסכם, האנשים שלי יעזרו לך ואתה תעזור לנו עם 250 אלף שקל", צוטט קבלן הקולות ב"הארץ". "הוא כבר העביר חצי מהסכום, נתן לנו איזו הלוואה כי היינו צריכים לפרוע, כמו גבר הביא לנו את הכסף". הכסף המזומן, לדבריו, הוכמן בתוך אריזות של סיגריות ונמסר לו מידי סלומינסקי תוך שימוש במלות קוד ("הבאתי לך סיגריות מהדיוטי-פרי"). כתבי הפלילים אינם מציינים הבוקר לשם מה העביר את הכסף נבחר הציבור שעמד עד לאחרונה בראשות ועדת הכספים של הכנסת, ונמנעים מלהפנות אליו את השאלה המתבקשת. עוד שיתוף פעולה מסחרי בביצועה של המערכת העיתונאית של "ידיעות אחרונות" מגיע הבוקר לשיאו. אם בשבועות האחרונים היו הקוראים יכולים להתעלם מידיעות הקידום למאורע "יום מעשים טובים" בהובלת המיליארדרית שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים – היום קשה להתחמק מהתוכן הממותג, שכובש לעצמו חלקות נאות בכל חלקיו המערכתיים של העיתון. אגף החדשות של "ידיעות אחרונות" מסר לאריסון את כל השטח המערכתי של עמ 48 בקונטרס החדשות עב הכרס, הכולל ציטוטים מפי אשת העסקים, סמליל של הקמפיין, לו"ז מקוצר של האירועים ורוח כללית הדוחקת בקוראים לצאת היום מבתיהם ופשוט לעשות "מעשים טובים". ב"24 שעות", המוסף המגזיני, מופקעת מהכפולה הפותחת פינת הראיון הקצר, שמוקדשת לראיון ממותג עם "המתנדבת המבוגרת ביותר בישראל". ב"ממון", המוסף הכלכלי, נדפסת ידיעה פרסומית נוספת, המוקדשת ל"מנכ"לים שמוצאים זמן גם להתנדב". המשותף לכל הפרסומות המילוליות הללו – נוסף לחתימה (רותם אליזרע), לסמליל ("יום מעשים טובים") וללשון השיווקית החלולה ("לעשות טוב") – הוא העדרו של גילוי נאות בנוגע להסכם המסחרי שבלעדיו לא היו באות לעולם. ב"מעריב" מקדישים היום ליוזמה של אריסון כפולת עמודים שלמה והפניית שער. בניגוד ל"ידיעות אחרונות", מהסיקור נפקדות המלים "אריסון" ו"רוח-טובה", שמה של העמותה המשפחתית המובילה את המיזם, שנתח נאה מתקציבה השנתי מוקדש לתמיכה באתר החדשות והתוכן השיווקי של קבוצת מוזס, ynet. "שרי אריסון תובעת 20 מיליון דולר מבני משפחת דנקנר", מדווח ב"כלכליסט" תומר גנון, בכותרת הנפרשת מעל תצלום מחויך של אריסון עם דני דנקנר, מי שהיה מנכ"ל חברת ההשקעות שלה ויו"ר הבנק שבבעלותה, וכיום יושב בכלא בעקבות הרשעתו בעבירות מתחום השחיתות. "במרכז התביעה עומד סכסוך על קרקע בהיקף של כ-80 דונם בעתלית, שעליה מצוי מפעל חברת המלח", כותב גנון. "ב-2007 רכשה אריסון ממשפחת דנקנר את מניותיהם בחברת תעשיות המלח שבבעלותה הקרקע המדוברת. על-פי כתב התביעה, בחוזה המכירה התחייבו בני משפחת דנקנר כי אין כל הליכים משפטיים מהותיים נגד חברת המלח, לרבות נסיבות שבהן עשויה החברה להיות מעורבת בהליכים כאלה". לטענת אריסון, לאחר חתימת ההסכם התברר כי חברה אחרת השייכת לבני משפחת דנקנר טוענת כי רכשה מהמוכרת את הזכויות בקרקע. ליטל דוברוביצקי, ב"ממון", מבהירה כי "נוחי דנקנר אינו נמנה עם הנתבעים", ומציינת כי בן-דודו דני דנקנר, שכן נמנה עם הנתבעים, ישתחרר בקרוב ממאסרו. כל העיתונים הכלכליים מדווחים על התפתחות במשפטו של אפי רוזנהויז, מנכ"ל שופרסל לשעבר, שעירער לבית-המשפט העליון על הרשעתו בעבירות כלכליות שנחשפו ב-2008 על-ידי כתבת "גלובס" אילנית חיות. לפי הדיווחים העכשוויים, רוזנהויז הסכים לרצות שישה חודשי עבודות שירות במקום שני חודשי מאסר בפועל אם בית-המשפט העליון יחליט שלא לזכותו. רוזנהויז ועמיתיו, מזכיר תומר גנון ב"כלכליסט", "הפעילו לחצים על ספקים כגון אוסם, קוקה-קולה וויסוצקי, כדי שיעצרו מבצע הנחות על מוצרים שנמכרו במגה במחיר נמוך מזה שבשופרסל". אורה קורן ב"דה-מרקר" נוקטת לשון ספציפית יותר ומזכירה כי רוזנהויז ואלי גידור, סמנכ"ל השיווק של שופרסל לשעבר, התקשרו לספקים וחקרו אותם בנוגע למבצעים שקיימו בשיתוף עם הרשת המתחרה מגה; משלא נענו הספקים לדרישותיהם של מנהלי שופרסל, הורו הללו להסיר כמה ממוצריהם ממדפי רשת המרכולים שבניהולם. "דרעי שוקל לדרוש לכהן כשר הפנים וכשר הדתות במקביל", מדווח ב"הארץ" יאיר אטינגר. "המשא-ומתן הקואליציוני טרם החל, אבל בימים האחרונים הוא שוחח בעניין עם מקורביו", מציין אטינגר. "במקביל, בימים האחרונים נפוצו באינטרנט עצומות הקוראות לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא למנות את דרעי לשר, בעקבות הרשעתו של יו"ר ש"ס בקבלת שוחד והפרת אמונים". "10,000 דולר גרוסים, זו אמנות?", תוהה עורך השער האחורי של "כלכליסט", המוקדש הבוקר לתערוכת אמנות מעבר לים. כתב העיתון נמרוד צוק שוחח עם רנדי לי מייטלנד, אחד מחבריה של קבוצת אמנות ניו-יורקית שגרסה שטרות אמריקאיים לשם הצגתם ומכירתם כיצירות קונפטי, שמונה במספר. בניגוד לאקט האמנותי המזוהה ביותר עם זאנר השמדת המזומנים – סרטון של ההרכב המוזיקלי KLF, שבו הועלו באש למעלה ממיליון ליש"ט – האמנים האמריקאים מתכוונים להשתמש בכסף המושמד לשם יצירת עוד כסף. כל אחת משמונה היצירות, כותב צוק, תוצע למכירה ב-12 אלף דולר, 96 אלף דולר בסך-הכל, "מחיר שלדברי האמנים שמאחורי הפרויקט משקף את מטרתו: לייצר ערך חדש, גדול יותר, דווקא על-ידי השמדת הכסף, תוך חבלה בתהליך המקובל של זרימת הכסף בעולם האמנות והתעלמות מכוונת מהצד האסתטי". ההכנסות, שישקפו רווח של מאות אחוזים בהשוואה לסכום שהושקע בתערוכה, יממנו מלגות לתלמידי אמנות. "שאלה אחת עדיין נשארת לא פתורה", מציין צוק לקראת סוף הראיון. "כיצד יכול מי שיקנה את העבודות לדעת שאכן אלה שטרות אמיתיים שהושמדו, ושלא מדובר בתרמית אמנותית? מייטלנד מתעקש שהעבודות אכן נוצרו מכסף אמיתי, אבל לדבריו, לא קיים תיעוד שיוכיח זאת. בסופו של דבר זה לא משנה. בוא נניח לצורך הדיון שמדובר בזיוף, הוא אומר, הערך של העבודות לא נובע מהחומר שממנו הן נוצרו, אלא מהסיפור שמאחורי יצירתן". כל העיתונים מדווחים על פרישתה של מנכ"לית משרד האוצר בתקופת השר יאיר לפיד, יעל אנדורן. על-פי יהודה שרוני ב"מעריב", המועמד המוביל להחלפתה הוא שי באב"ד, עד לאחרונה מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שפרש מהתפקיד כדי לרוץ לכנסת ברשימת כולנו בראשות משה כחלון. כהונתו הקצרה של באב"ד בראש הגוף הרגולטורי הותירה רשות מרוסקת, מבולבלת ועכורה, שאף אינה מקפידה על יישום הוראות החוק שמתוקפו היא פועלת. שרוני, עיתונאי ותיק ובעל עמוד שדרה רך, הוכיח בשנים האחרונות לבעלי כוח כי ביכולתם לעשות בו שימוש מועיל. שרוני אינו העיתונאי היחיד המזכיר כעת את באב"ד בהקשר זה, אך הוא היחיד שקובע כי באב"ד הוא "המועמד המוביל לתפקיד מנכ"ל האוצר", וגם מצרף תצלום גדול של האיש ומציין כי אם התיק אכן יימסר לכחלון – השר המיועד צפוי להורות על מינוי איש אמונו לתפקיד המורכב. "באב"ד היה רוצה לראות עצמו בתפקיד, אולם במערכת הפוליטית מעריכים שכחלון, שמבין את חשיבות תפקיד מנכ"ל משרד האוצר, יעדיף אדם עם ניסיון גדול בתחום", מבהירים ב"גלובס" עמירם ברקת ולילך ויסמן. טיבו של מסמך מדיני שפירסם נחום ברנע לפני הבחירות, שממנו עלה כי נציג רשמי של נתניהו הסכים לוויתורים טריטוריאליים במסגרת המשא-ומתן עם הפלסטינים, ממשיך להעסיק את "ישראל היום". אתמול פירסם ברנע מאמר שהוקדש להדיפת טענות שהשמיע נגדו בני בגין, שטען במסיבת עיתונאים כי בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" שיקר לציבור ביודעין וסילף את תוכנו של המסמך. ברנע, מנגד, טען כי בגין הוא דמגוג שאינו מדייק בעובדות ומוכר את עקרונותיו בזול לראש הממשלה נתניהו, הנהנה מתדמיתו החיובית של הפוליטיקאי המוערך. "בשיאה של מסיבת העיתונאים חשף בגין אקדח מעשן, ראיה מנצחת", כתב ברנע במאמר שפירסם אתמול. "לפני עשרים שנה, אמר, כשחבר שלי הציג בפניו עובדות מדיניות חשובות, הוא סירב לפרסם אותן. אמר לו חברי, אבל זאת האמת. ברנע אמר: אין אמת. כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת". לדברי ברנע, באותו הרגע לא הצליח להבין על איזה חבר דיבר בגין. לכן ביקש מעורך-הדין של "ידיעות אחרונות", מיבי מוזר, לכתוב לבגין ולבקש ממנו פרטים על הסיפור. "מוזר כתב, והפלא ופלא, תשובה הגיעה. לדברי בגין, אחד בשם יגאל שלח לו מייל, שטוען שבשנת 1994 או 1995 הציע לי לפרסם ציטוטים מתוך נאומים של ערפאת, ואני סירבתי. לקח לי חמש דקות לפענח במי מדובר, ולצחוק. יגאל הוא יגאל כרמון, מייסד עמותה בשם ממר"י, שמתפרנסת מאיסוף חומרים מכלי תקשורת ערביים. עמותות כאלה יש היום לרוב, בימין ובשמאל. "עמותות הלשנה, אני קורא להן. מה שמעסיק אותן הוא מה כתב פלוני באיזו רשת חברתית, מה אמר פלמוני בערוץ כלשהו, מה פלט אלמוני בחוג בית. פרנסתן בנויה על מלים, מלים, מלים, כאילו אנחנו עדיין חיים בבית-מדרש בגלות, ומתפלפלים ביידיש על מה שיגיד הפריץ. המימון בא גם הוא מיהודים בחו"ל. זאת הדרך שלהם לזייף ציונות. אל כל העמותות האלה, בשמאל ובימין, צריך להתייחס בחשדנות. כן, סירבתי לכרמון. כשכתבתי על פשעי ערפאת, וכתבתי הרבה, התבססתי על מקורות רציניים יותר. "מי שמלשין על ערבים מלשין גם על יהודים: הלשנה היא מחלה מדבקת. כשטילפנתי לכרמון הוא טען בהתחלה שכן, הוא אמר לבגין משהו בעניין הזה לפני עשרים שנה. לא לפני עשרים שנה, הזכרתי לו. כתבת לו מייל השבוע. בלית ברירה, הודה. אבל לפני עשרים או עשרים ואחת שנה אמרת לי, התעקש. הוא נשמע כמו אחד מגיבורי המחזות של חנוך לוין. לא ידעתי מה מעצבן יותר, הטרחנות או השקרנות. לא היו דברים מעולם, אמרתי, וטרקתי". שיחת הטלפון של ברנע מככבת הבוקר, ובהרחבה יתרה, במאמר שמפרסם דרור אידר במדור הדעות של "ישראל היום". אידר, שבחבטותיו נעזר בדברים שאמר ברנע לעוזי בנזימן, שולף ציטוט ארכיוני של ברנע על כרמון וממר"י הסותר את דברי הביקורת הנוכחיים ("עבודה מבורכת", "הם אמינים, לא ממציאים כלום"), ומספק לקוראיו את פרטי שיחת הטלפון כפי שסופרו לו על-ידי כרמון. "הוא (ברנע) התחיל לצעוק עלי, אתה בודה דברים מלבך, אתה נבל, אתה הורס קריירה של 50 שנה", מצטט אידר את כרמון. "אמרתי לו: תפסיק לדבר אלי כך, כי אם תמשיך, אני אנתק אותך. אמר לי: אתה לא תנתק אותי, כי אם תנתק, תצטרך לדבר עם עורכי-הדין שלי. אמרתי: אם יהיה צורך, אני אעמוד בזה. אמר: לא תעמוד בזה. אמרתי: טוב, תגיד לי, מה אתה רוצה ממני. אמר: אני יודע שלא התכוונת שהשם שלך יתפרסם. אמרתי: למה, אני עומד מאחורי הדברים, אין לי שום בעיה לפרסם את שמי. מה אתה רוצה ממני?. אמר: אני רוצה שתשלח מכתב לבני בגין ותכתוב לו שלא היו דברים מעולם. "אתה מבין, במוח התככים שלו הוא חשב שבני (בגין) ניצל איזה אימייל ששלחתי לו בלי ידיעתי. האמת היא שאמרתי לבני מלכתחילה, תכתוב את שמי. אמרתי לברנע: לא אעשה את זה, כי היו דברים. אתה שכחת, אבל אני זוכר (לי זה היה כמו ברזל מלובן בלבי בימים ההם. אני בתום לב חושב שהוא שכח מזה. בשבילו זה כלום, אבל לי זה היה קשה). אז הוא המשיך לצעוק ולקלל (נבל, ואתה ממציא ודברים כאלה) ואני ניתקתי אותו (לא כפי שסיפר כאילו הוא טרק לי הטלפון)". ההמשך ודאי עוד יבוא.

סיקור דו"ח ועדת טירקל ב"הארץ" שיקף את עמדת המדווחים, ורק אחר-כך את עיקרי העובדות

ביום רביעי האחרון (6.2.13) פירסמה ועדת טירקל לחקר תקרית המשט לעזה את החלק השני של הדו"ח שלה. השאלה שעליה משיב דו"ח זה, כפי שהוגדרה במנדט הוועדה, היא "האם מנגנון הבדיקה והחקירה ביחס לתלונות וטענות המועלות בדבר הפרות של דיני הלחימה, הנוהג בישראל באופן כללי, וכפי שהוא מיושם ביחס לאירוע הנוכחי, תואם את חובותיה של מדינת ישראל בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי". לו הייתי שר בממשלה למשל, הפותח את עיתון "הארץ" בבוקר היום שלאחר פרסום הדו"ח, היתה הכותרת בעמוד הראשון מטרידה אותי: "ועדת טירקל: הדרג המדיני אחראי למנוע פשעי חיילים". כאשר הייתי עובר לעמ 4 כדי לקרוא את המשך הדברים, הכותרת המרוחה באותיות קידוש לבנה לכל רוחב העמוד כבר היתה גורמת לי כנראה להיחנק עם קפה הבוקר שלי: "טירקל: הדרג המדיני אחראי לפשעי המלחמה של צה"ל". אם לא הייתי ממתין לעיתון המודפס ובודק את אתר האינטרנט של העיתון עוד ביום רביעי, תגובתי, מן הסתם, היתה דומה לאור הכותרת: "ועדת טירקל: להטיל אחריות פלילית על הדרג המדיני בגין פשעי מלחמה של חיילים". מה משתמע מכותרת זו? ראשית, צה"ל ביצע פשעי מלחמה. שנית, הוועדה ממליצה להטיל עלי, כחלק מהדרג המדיני, אחריות לפשעים אלה. אם לא הייתי זורק מיד את העיתון והקפה ומתקשר לפרקליט הצמרת שלי, אלא ממשיך לקרוא את הכתבה עד תומה, הייתי מגלה את הדברים הבאים: אין בדו"ח הוועדה ממצא שלפיו חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה. הוועדה ממליצה לעגן, לעתיד לבוא, "הוראות בחוק המטילות על מפקדים וממונים אזרחיים אחריות פלילית ישירה לעבירות שעברו הכפופים להם, כאשר הם לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה". אם הייתי מגדיל עשות ולא מסתפק בדיווח בעיתון, אלא מעיין בדו"ח הוועדה המלא (שאתר "הארץ" באדיבותו כולל קישור אליו), הייתי מוצא שאין המדובר ב"נורמות חדשות", כפי שנכתב בעיתון, שכן אחריות זו קיימת כבר במשפט הבינלאומי המנהגי, המחייב את מדינת ישראל (עמ 70–72 ו-308 בדו"ח). הוועדה מצאה כי מפקדים בצה"ל נדרשים על-פי פקודות הצבא לנקוט צעדים משמעתיים ביחס לעבירות של פקודיהם וכן כי בתי-הדין הצבאיים כבר הרשיעו מפקד בגין אי-מניעת עבירה על-ידי פקודיו (עמ 239 ו-309 בדו"ח). החידוש שמציעה הוועדה אינו בעצם קיום הנורמה, אלא בעיגונה המפורש בחוק הפלילי. ומה באשר לשאלה שעליה התבקשה הוועדה להשיב, על-פי המנדט שלה, והיא האם מנגנון הבדיקה והחקירה בישראל ביחס לתלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה תואם את חובותיה של המדינה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי? ובכן, ברק רביד, החתום על הידיעה (או אולי העורך), אינו סבור כי זה עניין חשוב דיו כדי לכלול אותו בעמוד הראשון של העיתון. גם לא בששת "עיקרי הדו"ח" המופיעים במובלט בעמ 4. מי שימשיך ויקרא את "האותיות הקטנות" באותו עמוד ימצא כי הוועדה דווקא קבעה שמנגנוני הבדיקה והחקירה בישראל "מתיישבים, בדרך כלל, עם חובותיה של מדינת ישראל לפי כללי המשפט הבינלאומי". העיתון ממהר לסייג זאת ולציין כי "עם זאת, ממליצה הוועדה על שינויים רבים, חלקם מרחיקי לכת". עמוס הראל, בפרשנותו באותו עמוד, סבור כי הוועדה "מעירה ביובש" כי מנגנוני החקירות הישראליים עומדים בסטנדרטים הבינלאומיים ולמעשה "בדרכה המנומסת, הוועדה מביעה אי-אמון בהליך המשפטי המתקיים בפועל". האומנם אפשר להסיק "יובש" ממכתבו של הלורד דייוויד טרימבל, חתן פרס נובל לשלום מצפון-אירלנד ומשפטן מוערך, שדבריו מופיעים בפתח הדו"ח? הלורד טרימבל, אחד המשקיפים הבינלאומיים בוועדה, כותב כי הדו"ח, שהוא מכנה מקיף, קפדני ועצמאי, מגלה "שהמשפט והפרקטיקה הישראליים כמכלול יכולים לעמוד בהשוואה לטובים ביותר בעולם". האומנם "יובש"? "חוסר אמון מנומס"? אמנם יש מקום לשיפורים, והוועדה אכן מציינת 18 המלצות מפורטות. יחד עם זאת כותבת הוועדה: "יודגש כי כאשר מצאה הוועדה שיש צורך בתיקונים או בשינויים, אין בכך, בהכרח, כדי להצביע על פגמים מהותיים, אלא התוויית דרכים להשגת יעדים אידיאליים למנגנונים ולדרכי פעולתם" (עמ 46). בעיתון "הארץ" בחרו לגבש את התרשמותם תוך התעלמות מאמירה מפורשת זו. אכן, במקום שבו מדינה חושפת את מנגנוניה הפנימיים לבדיקה רצינית ומעמיקה יש "סיכון", הקרוב לוודאי, שיימצאו, במקרה הטוב, המלצות לשיפורים. כאן המקום להזכיר כי הוועדה לא הסתפקה בניתוח החוק ובבדיקת נהלים והצהרות חגיגיות, אלא ערכה בדיקה מדגמית של החקירות שבהן מדובר, על יסוד כ-60 תיקים ולפי קריטריונים שהיא בחרה. מה חשבו המשקיפים הבינלאומיים בוועדה על נכונות ישראלית זו לחשיפה? זה דווקא לא נשמר בסוד או הושאר למשאלות לב של עיתונאים. כותב פרופ טימותי מקקורמק, משפטן אוסטרלי ויועץ מיוחד למשפט בינלאומי הומניטרי, לתובע של בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג: "בעיני, ההתמקדות בשלב השני בחקירת הוועדה – המנגנונים הישראליים לבדיקת וחקירת טענות להפרות של דיני הלחימה – מסקרנת וגם ראויה לשבח. התרשמתי מכך שממשלת ישראל היתה מוכנה לקבל על עצמה חקירה רחבת היקף זו של המנגנונים וההליכים לחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה, וכי היא עשתה זאת על-ידי שיתוף משקיפים בינלאומיים במשך כל שלב של תהליך החקירה והדיונים שבאו בעקבותיה". פרופ מקקורמק מציין כי דן בנושא עם התובע (דאז) של בית-הדין הפלילי הבינלאומי, "והסכמנו כי כל מדינה – בין אם היא צד לחוקת רומא ובין שאינה צד לה – המעוניינת לבחון את הפרוצדורות הלאומיות שלה בחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה, יש לעודדה לעשות כן". במלים אחרות, לא רק שאזיקים אינם נדרשים כאן, מדינת ישראל ראויה לשבח על נכונותה לאפשר בדיקה שיש בה תועלת לכל אומות העולם ואשר יש להניח כי גם המתוקנות שבמדינות לא היו יוצאות ממנה בלי שנמצאו עניינים ראויים לשיפור באופן התנהלותן. הבסיס לדיון ציבורי חייב להיות העובדות. אולי זה נאיבי, בעידן של ניו-זורנליזם ופוסט-מודרניזם, לדרוש מהתקשורת ליידע אותי תחילה ב"שורה התחתונה", אחר-כך ביתר העובדות ורק לאחר מכן להציע לעובדות פרשנות, אבל זו הציפייה שלי. גישה אחרת, כמו שמתבטאת לדעתי בסיקור דו"ח ועדת טירקל ב"הארץ", מועלת בחובת העיתון כלפי קוראיו ומזלזלת בהם. ברור לי שבהבאת עיקרי הדברים מדו"ח מפורט מאוד יש מקום לשונות סובייקטיבית באשר לדגשים. מה שחורג מן הסביר הוא הבלעת התשובה של הוועדה לשאלה שבמוקד המנדט שלה. לפי כל מבחן אובייקטיבי, תשובה זו חייבת היתה להיות בכותרת או לפחות בפתיח. מי שמציל במעט את כבודו של "הארץ" הוא דווקא פרופ אייל גרוס, שאינו עיתונאי "מקצועי", אלא משפטן אקדמי ופעיל בארגוני זכויות אדם. לפרופ גרוס יש ביקורת על הדו"ח, אך הוא פתח את טור הפרשנות שלו ב"הארץ", באותו יום, כפי שהיתה צריכה להיפתח הידיעה המדווחת על הדו"ח: בהצבת השאלה שעמדה בפני הוועדה והתשובה שהוועדה נתנה לה. מכאן, אפשר וראוי להמשיך ולהתווכח. אל"מ (מיל) לירון ליבמן הוא עורך-דין, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל

מצעד העיתונאים אל הכנסת אינו דבר חדש כשלעצמו. העיתונאים הם אלו ששונים מהעמיתים שקדמו להם

אחד מלהיטי הפסטיבל התקשורתי סביב מערכת הבחירות הקרובה מתמקד בכך שלא פחות מארבעה עיתונאים מקווים לזכות במקום בכנסת. פעם אחרי פעם יש מי שמציין כי ריבוי העיתונאים המתדפקים על דלתות הכנסת הוא תופעה חדשה, אבל האם באמת יש חידוש בכך שעיתונאים מניחים הצדה את העט, את מכונת הכתיבה ואת מקלדת המחשב כדי לתפוס לעצמם מקום בכנסת? ממש לא. הנה תזכורת היסטורית קצרה: בכנסת הראשונה כיהנו, נוסף לכמה חברי-כנסת שהגדירו את מקצועם כ"עיתונאים" (ביניהם שני ראש ממשלה לעתיד, משה שרת ומנחם בגין), גם שלושה עורכי עיתונים: זלמן שז"ר ממפא"י ("דבר"), מרדכי בנטוב ממפ"ם ("על המשמר") ומאיר וילנר ממק"י ("קול העם"). משה סנה ממפ"ם היה סגן עורך "על המשמר" במקביל לחברותו בכנסת, ומאוחר יותר, אחרי שחלה הקצנה בעמדותיו הפוליטיות, היה גם עורך היומון "קול העם". בכנסת השנייה נוספו לרשימה עורך אחד, יוחנן בדר מחירות (שהיה עורך יומון המפלגה, "חירות"), ועיתונאי בכיר, הרצל ברגר ממפא"י (מהעיתון "דבר"). בכנסת השלישית נוספו עוד שני עורכי יומונים: גרשום שוקן, איש המפלגה הפרוגרסיבית ("הארץ"), ומשה כרמל מאחדות-העבודה ("למרחב"). מצעד העיתונאים נמשך בכל אחת מהכנסות הבאות. מפאת קוצר היריעה לא נציין את כל העיתונאים שהיו לח"כים. נזכיר רק אחדים מהשמות: בכנסת הרביעית, לדוגמה, הצטרף יצחק רפאל מהמפד"ל (שהיה עורך השבועון "במישור"), ואילו בכנסת השישית נבחר עורך "העולם הזה" אורי אבנרי. בין העיתונאים שנטשו את העט והיו לחברי-כנסת אפשר למנות גם את משה שמיר ("מעריב"), גאולה כהן ("מעריב"), אריאל ויינשטיין ("מעריב"), גדעון גדות ("היום הזה") ושלום כהן ("העולם הזה"). אחדים מהעיתונאים ש"חצו את הקווים" ועברו אל המגרש הפוליטי אף נתמנו לימים לשרים: סילבן שלום ("חדשות"), יוסי שריד (היה כתב ועורך בכיר בקול-ישראל), אמנון רובינשטיין ("הארץ"), יוסי ביילין ("דבר"), יוסף לפיד ("מעריב") ודני נווה ("הארץ"). גם הדיבורים על "פלישת העיתונאים" לכנסת הבאה עשויים ללמד על זיכרון היסטורי קצר. לכנסת הנוכחית נכנסו שישה ח"כים חדשים שהם עיתונאים, ואליהם אפשר להוסיף עיתונאי לשעבר. שביעייה זו הצטרפה לשני עיתונאים-לשעבר שכבר היה להם ותק פרלמנטרי. ובכל זאת, לארבעת המצטרפים החדשים מקרב העיתונאים – יאיר לפיד, עפר שלח, מיקי רוזנטל ומרב מיכאלי – יש מכנה משותף אחד המאפיין אותם: כולם ידוענים שפניהם מוכרות לציבור הרחב בעיקר בזכות מסך הטלוויזיה. "המסך הקטן" גם לימד אותם להתנסח היטב, בבהירות ובעיקר בקיצור, תוך שימוש בשורות מחץ (סאונד-בייטס). פריחת מדורי הרכילות בעיתונות המודפסת והמשודרת אף מהדהדת את הפרסום של הידוענים הללו ומסייעת להם לפלס את דרכם בשדה הציבורי ודרכו אל השדה הפוליטי. הם לא הראשונים, וגם בכנסות קודמות היו כבר עיתונאים שהטלוויזיה היתה מבחינתם מקפצה לחיים הפוליטיים. ההבדל הגדול הוא שעתה יש לכל המועמדים החדשים שעות מסך רבות, ובכך הם שונים לחלוטין מן העיתונאים שהצטרפו לפוליטיקה בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, שאיש לא ידע כיצד הם נראים. וכן, כמובן, אסור לשכוח שהיה עוד עיתונאי אחד שהיה לפוליטיקאי. שמו: בנימין זאב הרצל.

ועדת הבחירות המרכזית אישרה לליכוד בבחירות הקודמות להציג על פתק ההצבעה את בנימין נתניהו כמועמד "לראשות הממשלה". אלא שבקלפי בוחרים במפלגה, ולא בראש ממשלה. האם זו הטעייה? ברוכים הבאים למגה#טרחנות_לשבת

| עידן בנימין, תומר אביטל | בשנות ה-90 ניסו בישראל את שיטת הבחירה הישירה גחמה שזירזה את התפוררות המפלגות הגדולות, ולא החזיקה מעמד זמן רב. בבחירות שנערכו בשיטה זו הניחו בקלפי פתק אחד למפלגה ופתק נוסף לראש הממשלה. המהלך יצר חוסר יציבות בקואליציה מאחר ומי שנפגעו ממנו הן בעיקר המפלגות שהציגו מועמד לראשות הממשלה. החוק בוטל בשנת 2001 ומאז וחזרנו להצביע רק למפלגות. בפתקים שהונחו בפניכם בקלפי בבחירות האחרונות הופיעו האותיות של המפלגות (מחל, אמת, וכו) ומתחתם כינוי הרשימה. חלק מהרשימות בחרו לציין גם את מי שעומד בראשן, לדוגמא:"ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן", "הימין החדש בראשות שקד ובנט", "העבודה בראשות אבי גבאי". אבל יש רשימה אחת שלדעתנו הטעתה את הבוחר – הליכוד. על פתק המפלגה בבחירות לכנסת ה-21 נכתב: "בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה". אלא שאיננו בוחרים ראש ממשלה בקלפי – אלא מפלגה. על הפתק בהחלט יכול להיות כתוב: "בהנהגת בנימין נתניהו" או "בראשות בנימין נתניהו". הטקסט הנוכחי הופך למעשה את כל הליכוד לשולייה של נתניהו. גם שינויים קטנים, קוסמטיים, עשויים להוביל אט-אט לשינוי בדעת הקהל. גלי ההדף של סגנון שונה אך רשמי – יכולים לסחוף את כל המדינה, במיוחד כשהם מובלים על ידי מפלגת השלטון. מקרה זה, לצד מהלכים כמו הצהרת הנאמנות של חברי הליכוד לנתניהו והכרזה שהוא המנהיג היחיד – ממקמים את הרעיון כי המפלגה היא אדם אחד בלבד – למרכז הבמה. שיטת הבחירות בישראל היא כזו בה האזרחים בוחרים במפלגות. לאחר מכן, המפלגות ממליצות על ח"כ שלדעתם מתאים להרכיב ממשלה. אם אותו ח"כ מצליח להרכיב קואליציה הוא גם יהיה ראש הממשלה. כשמגיע בוחר מתלבט לקלפי – כזה שעשוי להיות שרוי בלחץ ולא תמיד להכיר את הפרטים בהליך הרכבת הממשלה – פתק עליו כתוב כי "לראשות הממשלה"עשוי לחזק את אמונתו כי הוא בוחר עכשיו ראש ממשלה – אף שהוא למעשה בוחר ברשימה עתירת מועמדים – שלכל אחד מהם תהיה השפעה עצומה על חייו. כשפנינו לוועדת הבחירות המרכזית בנושא מסרו לנו כי רשימה יכולה לבחור בכל כינוי שאיננו מטעה. כדי להגדיר פתק זה כמטעה – יש להגיש עתירה לוועדת הבחירות. זו כנראה אחת הכתבות הטרחניות ביותר שכתבנו. ועדיין, אם אתם מסכימים איתנו: אתן מוזמנות לעתור לוועדת הבחירות או פשוט לפנות לליכוד (כאן) בבקשה לשנות את הכיתוב ל"מפלגת הליכוד בראשות בנימין נתניהו". פנינו לליכוד שלא מסר תגובה.

מונדיאל 2014, סיכום השידורים: גם אירוע השיא בכדורגל העולמי לא הספיק ליורם ארבל כדי להתרומם מהבור המקצועי שאליו הידרדר. הכתובת העיקרית לתלונות היא המנהלים שעדיין חפצים בשירותיו

תם המונדיאל הנהדר בברזיל, תודה לרשות השידור, שהעבירה את המשחקים בשלום ובאיכות HD, ללא חיוב נוסף של האגרה. מחאת העובדים על סגירתו הצפויה של מפעל הטלוויזיה והרדיו שלהם איימה לשבש את שידורי המשחקים, אבל הסתכמה בקליפים הדוממים של "הולכים לזרוק אותנו לרחוב". מתחת למעטפת נותרה רשות השידור הקלאסית, זו שביד אחת משקיעה בזכויות שידור וביד האחרת מפקידה אותן בידיים שלומיאליות כמו אלו של הפרשן הפתטי דני נוימן, הכתב המביך בני פייסיק ומגישת האולפן הלא-קשורה-לענף מירי אליקים. אלה הם אותם מקבלי החלטות שידעו לבחור צוותי שידור משניים ברמה גבוהה (איינשטיין-גרנט, יעקבי-איוניר), אבל העכירו את החגיגה בבחירה של ארבל-נוימן לצוות הבכיר. רבות דובר ונכתב בשנים האחרונות על הירידה החדה בכושרו של ארבל. הוא טועה ומתבלבל, לא מזהה ומזייף, לא מעודכן ולא מתמצא. האיש מאחורי הקול הערב, שמלווה זה כ-40 שנה את שידורי הספורט בטלוויזיה, השדר שזורם בקלילות, שמתלוצץ ומסתחבק, שמספר על מזג האוויר באצטדיון ועל מה שאמר לו בדרך נהג המונית – לא כל-כך מחובר לעניינים המקצועיים שבהם הוא חייב להיות בקיא. ב"ראיון הזבובים" שלו ב"גלובס" לפני המונדיאל התייחס ארבל לעניין הטעויות בזיהוי ולטענות שהוא כבר הרחק משיאו. הוא הודה שבשנה האחרונה הרגיש שהוא טוב פחות, שהדבר נבע מכך שהיה טרוד בעניינים אחרים ושלא הקדיש די זמן להכנות לשידור. "ידעתי שזה זמני", אמר, "אתה לא יכול לשמור על אותה רמה כל הזמן". רשמנו לפנינו שארבל הודה כי עבר שנה לא מוצלחת, שכללה שידור עשרות משחקים בליגת-העל, ביורוליג, בליגת האלופות ועוד. רק שלא ברור מדוע בנסיבות הללו לא ביקש לצאת לחופשה, ותחת זאת המשיך לקפוץ מערוץ לערוץ ומטעות לטעות. המונדיאל היה עבור ארבל הזדמנות לתקן את הרושם ולהוכיח שהדפקטים שלו בשידור היו דבר חולף. באו המשחקים בברזיל והוכיחו שלא מדובר בעניין זמני. גם אירוע השיא בכדורגל העולמי לא הרים אותו מהבור המקצועי שבו הוא מתפלש. ארבל המשיך להפגין בכל שידור את התכונות הרעות שאיפיינו אותו בשנים האחרונות: טעויות חוזרות ונשנות בזיהוי שחקנים ומאמנים, חוסר התמצאות ופיזור דעת. רמת השידורים של ארבל-נוימן במונדיאל נעה בין הבינונית למרושלת ואף למגוחכת. גם אלה המתייחסים בסלחנות לטעויות של ארבל במהלך משחק (אולי תנועת השחקנים מהירה מדי עבורו) יודו שקצת קשה לפספס שחקן שניגש לכדור בהליכה. זה קרה בדו-קרב הפנדלים של הולנד מול קוסטה-ריקה. "הונטלאר", בישר ארבל על הבועט ההולנדי הראשון. "ואן פרסי", תיקן אותו דני נוימן. מכאן ובהמשך הפנדלים ארבל לא לקח יותר סיכונים והניח לנוימן לזהות עבורו את הבועט הבא, כשהוא חוזר אחריו. שלוש צעקות של ארבל שבישרו על גולים התבררו כמוטעות. הצופים בבית קפצו, אבל הכדורים פגעו ברשת החיצונית. הדאחקות שלו על עצמו אחרי טעויות, בניסיון לצאת מהן בחינניות, כבר לא משעשעות. אם עוד אפשר להיות סלחן על כך שצוות השידור ארבל-נוימן והמפיק מאיר בר איחרו לאחד המשחקים בגלל כוח עליון (שטפונות), קשה לחייך על טעויות בעובדות. סטפן קאשי, מאמן ניגריה, אימן את טוגו במונדיאל הקודם, סיפר ארבל לצופים. אלא שטוגו כלל לא היתה במונדיאל הקודם. במקרה אחר היגג עם נוימן על האפשרות שווינסנט אניימה, שוער ניגריה, יהיה השוער השני של ואלדס בברצלונה. ארבל שכח, או שפשוט לא ידע, שברצלונה כבר החתימה את הגרמני טר שטגן לשוער ראשון, ושיום קודם הודיעה רשמית על צירופו של הציליאני בראבו כשוער השני שלה. עוד רגע של שכחה ובלבול היה לאחר שהולנד ניצחה ועלתה לחצי הגמר. ארבל אמר לקראת המשחק שלה בחצי הגמר: "עכשיו זה משחק של רובן מול מסי, ושל ואן פרסי מול…", כאן נעצר לאחר שהתקשה להיזכר בשמו של כוכב ארגנטיני נוסף. אחרי שתי שניות אילתר מוצא של כבוד: "מול ארגנטינה". אולי קצת מופרז לבקש משדר כמו ארבל, שנמצא באטרף של טיסות וקונקשנים וסובל כתוצאה מכך במחסור בשינה, להתעדכן בנעשה דרך האתרים והעיתונים. ובכל זאת, ארבל ידע היטב שפניו מועדות למסע תלאות. כשחאמס רודריגס מקולומביה כבש מול אורוגוואי, הגדיר ארבל את השער כאחד היפים בטורניר. אחרי כמה שניות הודה שלא ראה את כל השערים מהמשחקים בגלל הטיסות. אם ארבל לא טרח לצפות כמה דקות ביום גם בתקצירי הטורניר שבו הוא משמש שדר ראשי, לאיזו רמה של ידע והתמצאות אפשר לצפות ממנו? כשהמצלמה הראתה את אוסקר טבארס, מאמן אורוגוואי, שעמדה להפסיד לקולומביה, ארבל אמר עליו שהוא כבר חושב על סקולארי (מאמן ברזיל, היריבה בשלב הבא). הוא החליף בינו לבין מאמן קולומביה, חוסה פקרמן. עוד רשלנות מתוצרת ארבל. ואז הגיע הגמר, המשחק שבשבילו עשית את כל הדרך, האירוע שבו צופים המונים בישראל (כ-40% רייטינג במשקי הבית וכ-20% מכלל הצופים), זה שלמענו, טועה לחשוב הצופה הממוצע, גם השדר ייצא מגדרו. כעשר דקות מפתיחת המשחק, וארבל את נוימן עדיין לא זיהו שאחד השחקנים החשובים בנבחרת גרמניה, סמי חדירה, אינו משחק. חדירה נפצע במהלך החימום ובמקומו הועלה שחקן אחר. כל האתרים דיווחו על השינוי, ההרכב החדש הוצג על המסכים, ורק הצוות הישראלי פיספס. "זה ההרכב של גרמניה, שום שינוי לא קורה כאן", הכריז ארבל למראה ההרכב בטלוויזיה (ראו צילום מסך). נוימן, אוטומטית, החרה-החזיק אחריו: "שום שינוי". רק לאחר דקות ארוכות הם גילו שחדירה אינו משחק. איך? דרך טעות של נוימן, שאמר אחרי פריצה של מסי: "ראית את הבדלי המהירות בין מסי לסמי חדירה". כעת השניים תרו בעיניהם היכן באמת חדירה, ואז גילו לבושתם שהבחור בכלל יושב על הספסל. נוימן אמר: "תשמע, זה לא ייאמן". אכן לא ייאמן. ארבל המשיך במופע הגרוטסקי כשתלה את האשמה בעובדה שהשינוי התבצע "אחרי שהחומר המודפס יצא". לשיטתו של ארבל, מי שטעה הוא שוב המחשב. אותו מחשב שעליו הפיל את הטעות שלו שלושה שבועות קודם לכן, בחילוף של נבחרת קוסטה-ריקה – "בריאן רואיז יוצא ובריאן רואיז נכנס". בשורה התחתונה, השדר הוותיק לא רק שלא הצליח להתעלות במונדיאל ולהוכיח למבקריו ההולכים ומתרבים שהביקורות שלהם אינן רלבנטיות, אלא שרמת השידור שלו המשיכה לצלול בחדות. הכתובת העיקרית לתלונות היא המנהלים שעדיין חפצים בשירותיו. רפי גינת, מנכ"ל ערוץ 10, שהעדיף את ארבל בשידורי מכבי מתל-אביב בכדורסל וקיבל את "דווין סמית כל הדרך", פינה באחרונה את מקומו. אולי המנכ"ל הבא אחריו יחזיר את ניב רסקין, לדעת רבים שדר הכדורסל מס 1. בערוץ הראשון ארבל (וגם נוימן) עדיין נהנה מחסות של זליג רבינוביץ, האיש הכל-יכול במחלקת הספורט. קצת פתטי לצפות שארבל יכיר בנזק התדמיתי שהוא גורם לעצמו ממשחק למשחק, ויותר מכך בעוגמת הנפש או בשמחה לאיד שהוא מעורר בצופים, וייקח פסק זמן או אפילו יודיע על פרישה. בכך הוא אינו שונה במאום משולחיו ושולחיהם, שעד שהבוס הגדול לא יבעט אותם מהכיסא בכל הכוח, הם ימשיכו בזחיחות, באטימות, ביהירות ובמצח הולך ומתנמך להפיץ סביבם רעות חולות ולהגיב, במקרה הטוב, במשיכת כתף או ב"תגובות" שבלוניות של מי שאין להם מה להפסיד. במקרה הפחות טוב הם יכנו את מבקריהם, המייצגים את הסובלים העיקריים מהתנהלותם הבלתי מקצועית והמקוממת, בשמות גנאי. "אתה לא יכול לשמור על אותה רמה כל הזמן", נימק כאמור ארבל את הירידה ההולכת ונמשכת בכושרו ובמקצועיותו. הנימוק הזה ניתן להבנה כשמדובר באדם, בוודאי בשדרן שמאחוריו אלפי שעות שידור. הוא לא מובן, ומקומם, כשמדובר בערוץ שמתעקש להעסיק אותו. ערוץ שידור, שמורכב מאנשים רבים ושלל אמצעים ומשאבים, אמור לשמור על רמתו כל הזמן, וכמובן לשאוף להעלות אותה. בערוץ הראשון הניחו לארבל להמשיך לשדר גם כשלא היה במיטבו, במקום למצוא לו מחליף הולם. אין לדעת אם הערוץ הראשון יהיה על המפה במונדיאל 2018, ומי בכלל ישדר את המשחקים. ארבל משוכנע שהוא יהיה שם, ואף טרח להביע את כוונותיו במהלך הטורניר. באחד המשחקים הוא אמר לפרשן שלצדו: "יבוא יום, דני, ונשב בעמדת שידור, אולי ברוסיה [שם ייערך המונדיאל הבא], אולי בקטאר [מועמדת לאירוח מונדיאל 2022], מתאים לנו החמסינים בקטאר". ואם היו כאלה שפיספסו, הוא חזר על התקווה הזו בעת הנפת גביע העולם: "זהו רגע השיא של המונדיאל, ובשביל זה שווה לעשות את זה מחדש". אפשר להזהיר את ארבל, בל יתהלל חוגר כמפתח, אלא שבמקרה שלו, ומנסיונם המר של הצופים, הוא יכול לסמוך על מקורביו בצמרות גופי השידור שיאפשרו לו לחגור ולפתוח עד 120. אפשר רק לקוות שרשות השידור החדשה, אם וכאשר תקום, תנכש משורותיה ומרשת מניעיה את כל השיקולים הזרים ותשלח בהקדם את ארבל ונוימן, יחד עם עוד כמה מקורבי-צלחות וברוכי-פאשלות, לנוח על זרי הדפנה הקמלים שלהם.

בארקנסו לא מתפעלים מהומור ביו-טיוב, ב"פלייבוי" לא מדברים פורטוגזית, ב"ניו-יורק טיימס" מטפחים חשיבה שלילית, ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

החדשות המסעירות של השבוע: מוגול המדיה רופרט מרדוק החליט לאמץ לעצמו פריזורה חדשה. זה היה מהיר: מייקל הייסטינגס, עיתונאי ה"רולינג סטון" שפירסם כתבה שגרמה לנשיא אובמה לפטר את מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, הגנרל מקקריסטל, הולך לקבל בוכטה רצינית כדי לכתוב ספר שבע"ה יעשה לא פחות בלגן. ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו נשאל השבוע על-ידי לארי קינג באשר לחיילי הנח"ל שהפכו ללהיט ביוטיוב הודות לריקוד החינני והמסונכרן שלהם במהלך סיור שגרתי בחברון. נתניהו ניסה להתחמק באלגנטיות, אבל קינג, מקצוען שכמותו, פשוט לא איפשר לשום דבר אלגנטי להתרחש. ואם כבר יוטיוב: ארבעה עובדים פוטרו ממהדורת החדשות של הערוץ KARK בארקנסו לאחר שהעלו לרשת כמה סרטונים פארודיים שבהם הם עושים צחוק מעבודתם ומהבוסים המטומטמים שלהם. עורכי המהדורה הפורטוגזית של "פלייבוי" החליטו לציין את פטירתו של הסופר המהולל זוזה סאראמאגו באמצעות סשן צילומים סקסי שהתבסס על ספרו "הבשורה על-פי ישו". מצד אחד, התוצאה הפרובוקטיבית הפכה ללהיט ענק ברשת. מצד שני, ההנהלה הראשית של "פלייבוי" החליטה לסגור את המהדורה הפורטוגזית באופן מיידי ומוחלט. איך אמר גון טורטורו? "You don’t fuck with the Jesus". עיתונאי רכב ותיק שכתב כתבה כנה על קסדות אופנועים לא בטיחותיות עבור ה"ניו-יורק טיימס" פוטר מעבודתו במגזין האופנועים "Motorcyclist" אחרי שמפרסמים במגזין הבהירו שהם לא אוהבים את "החשיבה השלילית" שהנחתה את כתיבתו ב"טיימס". הציטוט המאוד-מאוד מתלהב שהעניקה הסופרת ניקול קראוס לעטיפת "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, שראה אור באנגלית באחרונה, גרם לבלוג הספרים של ה"גרדיאן" להכריז על תחרות שמטרתה כתיבת ציטוט שיהיה מתלהב יותר מזה של קראוס. משימה בלתי אפשרית, מסתבר. אוקטביה נאסר, שסיקרה את המזרח התיכון עבור CNN במשך עשרים שנה, פוטרה מתפקידה לאחר שבאחד מציוצי הטוויטר שלה הביעה חיבה למנהיג הרוחני של החיזבאללה שנפטר בשבוע שעבר. בחיזבאללה, בתגובה, כינו את המהלך של CNN "טרור אינטלקטואלי". בראיון עם ה"דיילי מירור" שפורסם בשבוע שעבר חשף הזמר פרינס שהאינטרנט עומד להיעלם בקרוב מחיינו.

ה"ניו-יורק טיימס" משיק אתר אינטרנט ועמוד יומי בעיתון למותג הכלכלי "דיל בוק", קורץ להצלחה של "פוליטיקו" בתחום הפוליטי ופותח זירה חדשה במאבק נגד ה"וול-סטריט גורנל"

הקרקע רועדת תחת רגליהם, וקברניטי העיתונות המודפסת חייבים להמציא אותה מחדש. לפחות לנסות. לזהות נישות, לנצל נקודות חוזק, להבטיח תכנים ייחודיים, להתפרש על פני כל הפלטפורמות והטכנולוגיות. זה בדיוק מה שמבקש לעשות בימים אלה ה"ניו-יורק טיימס" בהשקה מחודשת ומורחבת של מוצר עיתונאי בתחום העיתונאות הפיננסית – ה"דיל בוק" (DealB%k). שם המותג מלמד על ההתמחות של המוצר המחודש: סיקור נרחב של עסקות כלכליות – מכירות, השתלטויות, איחודים, מיזוגים. העיסוק ב"דיל בוק" בדרמות של המנצחים והמפסידים בקרבות הרכישה והמכירה אינו מכוון לציבור הרחב. על-פי ההודעה לעיתונות שהפיץ ה"ניו-יורק טיימס", קהל היעד המוצהר שלו הוא המאיון העליון של עולם העסקים. מי שמכונים באנגלית עסקית עכשווית C-Suite Executives. "האנשים החשובים ביותר בעולם העסקים", כהגדרת המילון של העיתון "פייננשל טיימס", "המנכ"לים ומנהלי הכספים והמידע של 10,000 החברות המצליחות ביותר בעולם". ב"טיימס" יורים לגובה. פנייה לציבור כזה אמורה להבטיח את שימור יוקרתו של העיתון ומעמדו, כמו גם הכנסות ממפרסמים שמבקשים לפנות אל הפלח העשיר והמבוסס בחברה. רשימת המפרסמים הבולטים שכבר התחייבו לפרסם ב"דיל בוק" כוללת את ברקליס-קפיטלס, גולדמן-זאקס, סותביס, חברת הייעוץ של התאגיד טאטה ועוד. כל אלה אינם מחפשים את החוסך הקטן, אלא את מקבלי ההחלטות בשוקי ההון. הפנייה לצמרת היא היפוכו של הצעד שהקפיץ בשנות ה-40 של המאה הקודמת את תפוצת ה"וול-סטריט גורנל" מ-32 אלף עותקים ביום למאות אלפים. היה זה, בין היתר, הודות להנחייתו של העורך ברנרד קילגור לכתבים ולעורכים: "אל תכתבו על בנקאות לבנקאים. יש הרבה יותר בעלי חשבונות בבנקים מאשר עובדי בנקים". אבל זה היה מזמן, בעידן העופרת. עכשיו, כאשר אפילו רשתות הטלוויזיה הגדולות, הכל-אמריקאיות, אינן מתיימרות לפנות אל "כל הציבור", שם המשחק הוא פילוח. ה"דיל בוק" יגיע לצרכני המידע הפיננסי בכמה ערוצים: עמוד שלם בחלק ב של העיתון, אתר אינטרנט, ניוזלטר שישוגר בדואר האלקטרוני פעמיים ביום, סרטון וידיאו לסיכום אירועי היום וכמובן שיגור מידע שוטף לטלפונים סלולריים, מכשירי בלקברי ואמצעים אחרים. מי שחתום על ה"דיל בוק", המוצר והמותג, הוא עיתונאי בן 33, אנדרו רוס סורקין, שעוסק מאז נעוריו בסיקור כלכלי, תוך התמקדות בכל הקשור למיזוגים ורכישות. סורקין עשה סטאז ב"ניו-יורק טיימס" עוד בתיכון, והחל לכתוב לעמודי הכלכלה של העיתון בעת לימודיו בקולג. אחד מתחומי הסיקור הראשונים שלו במדור הכלכלי של ה"טיימס" היה מיזוגים ורכישות באירופה, שאותם סיקר מסניף העיתון בלונדון. אחר-כך הפך לכתב הראשי של העיתון לנושא זה בשוק האמריקאי ובעולם כולו. ב-2001 השיק סורקין את ה"דיל בוק" במסגרת ה"טיימס" כדו"ח יומי על מיזוגים ורכישות, שנשלח בדואר האלקטרוני לרשימת מנויים, ותכניו התרחבו במשך השנים. הדו"ח כלל מידע חדש, פרשנויות וגם קישורים לידיעות ממקורות אחרים. סורקין אינו מאמין בליקוט אוטומטי של קישורים על-ידי תוכנות, כפי שנעשה במרבית האתרים. הוא מספק לצרכני הניוזלטר – כרבע מיליון אנשי עסקים ברשימת התפוצה שלו – רק קישורים שהוא או אחד העורכים שעובדים איתו בחרו ידנית. ב-2004 החל סורקין לפרסם טור שבועי בשם "דיל בוק" במדור הכלכלה של ה"טיימס". לפני שנה יצא לאור ספרו על המשבר הכלכלי, "גדולים מכדי להיכשל", החושף, על-פי כותרת המשנה שלו, את הנעשה מאחורי הקלעים "במאבקם של וושינגטון וול-סטריט להציל את המערכת הכלכלית – ואת עצמם". הדרמה של המאבק שהוצגה בספר כבר עובדה לתסריט. הסרט, בבימויו של קאריס הנסון, ייצא לבתי-הקולנוע בשנה הבאה. המוצר המחודש שהציגו בראשית החודש עורכי ה"טיימס" אינו מתבסס רק על המוניטין של סורקין עצמו, שממשיך לעבוד שם כשכיר, לא כשותף עסקי. יש לו צוות של 16 כתבים, פרשנים ובעלי טורים, ביניהם סוזאן קרייג ופיטר לאטמן, שני כתבים בכירים שחצו באחרונה את הקווים מה"וול-סטריט גורנל" המתחרה. כל הכותבים מוצגים בצורה בולטת בפתח האתר: סקרים מצביעים על כך שכאשר הקורא המקצועי רוחש אמון לכותב מסוים – הוא שומר לו אמונים ומקפיד לעקוב אחר כתיבתו. ויותר מכך: יש בהבלטת הכותבים השתלבות מכוונת במאפייני הבלוגוספירה. בלוגים הם לפי שעה הלהיט בסיקור, בפרשנות ובדעתנות בכל תחום – מפוליטיקה ועד יחסים אישיים. וגם בכלכלה. בין העיתונאים-בלוגרים מוצגים ב"דיל בוק" "פרופסור העסקות" סטיבן דווידוף, מומחה להיבטים חוקיים של מכירות וקניות בעולם הפיננסי, וגם פיטר הנינג, שבמדורו "מעקב הצווארון הלבן" מדווח בין היתר על עבירות הונאה בתחומי הבורסה והשווקים האחרים. וגם טור של גסי איזינגר, כתב בכיר בפרויקט התחקירים "פרופובליקה", שהיה לארגון העיתונות המקוון הראשון שזכה בפרס פוליצר. מה אומרים על כך במדור הכלכלי של ה"ניו-יורק טיימס", "יום העסקים", שנראה כאילו נדחק עכשיו לשוליים על-ידי ה"דיל בוק" כמוצר היוקרה של העיתון? גם אם מישהו רוטן בשיחה ליד מכונת הקפה, עורך המדור, לארי אינגראסיה, מברך, כצפוי, בהודעה לעיתונות המפורטת של ה"טיימס". ואסור לשכוח שמדובר רק בפלח אחד של העולם העסקי, המותיר עוד תחומי סיקור רבים בתחום הכלכלה. הבלוגר פליקס סלמון, שניתח השבוע את המוצר החדש באתר הבלוגים של רויטרס, התרשם כי ה"ניו-יורק טיימס" מבקש לבסס לעצמו בתחומים הלוהטים של וול-סטריט מעמד דומה לזה שרכש האתר "פוליטיקו" כקובע סדר היום בחיים הפוליטיים באמריקה. "פוליטיקו" היה לשחקן מרכזי בשוק המידע וההערכות בוושינגטון הודות למידע בלעדי, לפרשנויות וגם להפניות לאתרים פוליטיים אחרים, גם מתחרים. סלמון הזהיר, עם זאת, כי "דיל בוק" יתקשה להגיע למעמד דומה כל עוד הקריאה בו עשויה להיכנס לחישוב "מכסות הקריאה" החינמיות של ה"טיימס", שמעבר להם יידרשו קוראי ה"טיימס" באינטרנט לשלם, החל מהשנה הבאה. בראיון ל"טלגרף" הבריטי הסביר סורקין כי הוא אינו תומך ב"חומות תשלום" קשוחות כאלה שהנהיג רופרט מרדוק ב"טיימס" וב"סאנדיי טיימס" הלונדוניים. השיטה ב"טיימס" הניו-יורקי, הסביר, תהיה כנראה מתירנית יותר: גולשים שיגיעו לכתבה דרך מנוע חיפוש יוכלו לקרוא אותה בחינם, אבל כאשר יבקשו להיכנס לתכנים אחרים – יידרשו לשלם. מנכ"לית ה"ניו-יורק טיימס" גנט רובינסון טענה באחרונה בראיון ל"פייננשל טיימס" כי מצבו הכלכלי של העיתון אינו חמור כפי שנוהגים לתאר אותו בתקשורת. העיתון דיווח באחרונה על המשך הגידול בהכנסות מעסקי החדשות המקוונות: 14% מהכנסות העיתון מקורם באינטרנט. אך נתונים אלה אינם משפרים את מצבו הכולל של המוסד העיתונאי היוקרתי: ברבעון השלישי השנה הציג הפסד של 4.8 מיליון דולר. ברבעון המקביל ב-2009 הפסיד 35.6 מיליון דולר. בשנתיים האחרונות נאלצה החברה למשכן את הבניין החדש של המערכת וללוות רבע מיליארד דולר מאיש העסקים המקסיקאי קרלוס סלים, בשל הגידול בחובותיה. על-פי נתוני התפוצה שפורסמו באוקטובר, ה"טיימס" איבד השנה 5.5% מקוראיו, ותפוצתו היומית בספטמבר השנה היתה 876 אלף עותקים ביום. לעומתו המשיך ה"וול-סטריט גורנל" בגיוס קוראים, ותפוצתו הגיעה ל-2.6 מיליון קוראים ביום, ובהם 449 אלף מנויים בתשלום באתר האינטרנט של העיתון. ה"וול-סטריט גורנל" היה ונשאר המתחרה העיקרי של ה"טיימס", בעיקר מאז שנרכש על-ידי מרדוק והחל להפיץ מהדורה ניו-יורקית מיוחדת. ה"דיל בוק" הוא אולי ניסיון לחקות את ההצלחה של "פוליטיקו" ולקרוץ לעולם הבלוגים, אך הוא ללא ספק חלק ממתקפת הנגד של ה"טיימס": מאמץ להעמיק את החדירה של העיתון היישר לתחומים שנחשבו תמיד נחלתו של ה"גורנל".

"מעריב" מבקר את תגובת שוטרי מג"ב | "ידיעות אחרונות" מעדיף אופנה על פצצות אטום | "ישראל היום" נגד תקשורת עוינת

התקרית שאירעה אתמול, שבמהלכה פתחה בדואית בת 16 באש לעבר שומר בבסיס מג"ב בנגב, מגיעה הבוקר לכותרות כל העיתונים, אם כי תוך דגשים שונים. ב"מעריב" וב"ישראל היום" זו הכותרת הראשית, כשהדגש הוא על המוצא ("מחבלת בדואית" ו"בדואית בת 16, מחבלת", בהתאמה). ב"הארץ" הכותרת העוסקת באירוע מופיעה רק במקום השני על עמוד השער, מתחת לקפל, ובוחנת אותו מזווית ראייה רחבה יותר – "גורמי ביטחון: פעילי פתח חוזרים לבצע פיגועים". הידיעה על המקרה מופיעה בעמ 2 של העיתון. ב"ידיעות אחרונות" אין הבוקר כותרת ראשית של ממש; את מרבית שער העיתון תופס תצלום מחגיגות יום ההולדת של העיר תל-אביב, והכותרת שמתייחסת למחבלת הבדואית מדגישה דווקא את יכולותיה הלימודיות – "המחבלת מכיתת המחוננים". זהו אינו ההבדל היחיד בין המסגור בעיתונים השונים. כותרת הגג לידיעה ב"הארץ" קוראת "חשד: הפיגוע בוצע כנקמה על מבצע עופרת יצוקה". לפי הדיווח מאת יניר יגנה, "במחברות שנשאה התלמידה בתיקה נכתב כי היא רוצה לבצע פיגוע בכוחות הביטחון, על רקע המבצע בעזה". כתבי "מעריב" שמעון איפרגן, אורי בינדר ואמיר בוחבוט מספקים נוסח מדויק יותר. במחברות של התלמידה נכתב: "המטרה שלי היא לפגוע בשוטרים ובחיילים בגלל מה שצה"ל עשה לפלסטינים בעזה". לפי דיווח זה המחברות הללו נמצאו בביתה של המחבלת ולא בתיק שנשאה. יש לקוות שגרסת "מעריב" למיקום המחברות נכונה, שכן לפי המשך הדיווח בעיתון, תיק בית-הספר שנשאה המחבלת היה שייך בכלל לנערה בדואית אחרת. אם נכונה גרסת "הארץ", ייתכן שיש באזור בדואית נוספת שמתכננת פיגוע. מכל מקום, כמו ב"הארץ" גם ב"מעריב" מודגש הקישור ל"עופרת יצוקה", ומגיע עד לכותרת המשנה בידיעה. ב"ידיעות אחרונות", העיתון שגילה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" תמיכה חסרת מעצורים בצה"ל, הקישור לפעולות הצבא בעזה מטושטש בהרבה. כותרת הידיעה היא "רוצה להיות שהידית", ציטוט מתוך מחברות התלמידה, אבל למה שכתבה בהמשך, על הנקמה בעקבות המבצע בעזה, אין זכר בכותרות, בגג או במשנה. רק בגוף הידיעה, בפסקה השמינית, נכתב כי במכתבים שנמצאו בביתה אוזכרה "הזדהותה עם סבל הפלסטינים בעזה". ב"ישראל היום", העיתון הפטריוטי במדינה, גם זה אינו קיים. במשבצת המתייחסת למניעים האפשריים של המחבלת [גדי גולן] מכחישים בני משפחתה כל אפשרות לפיגוע על רקע לאומני או אישי, ולקורא לא מוצע כל הסבר אחר. אפילו לא היחס הכללי של מדינת ישראל לאוכלוסיית הבדואים. באשר לאירוע עצמו, יש מקום להניח כי הוא כלל מחדלים חמורים של כוחות מג"ב. איך יודעים זאת? קודם כל לפי תגובת מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב דודי כהן, המצוטט בכל העיתונים בדברי שבח והלל לפעולות התגובה של השוטרים: "ככה שוטרים צריכים לפעול"; "האירוע הזה הסתיים כפי שצריך היה להסתיים"; "התגובה של המשטרה במקרה הזה היתה טובה ומהירה". ב"ישראל היום" אף מופיע תצלום של כהן הלוחץ את ידי הפקד שהרג את המחבלת. כשהמפקד הראשי ממהר לשבח, יש מקום לבדוק בקפידה יתרה את מהלך האירוע. רק קוראי "מעריב" אינם זקוקים לתהליך מורכב של הסקת מסקנות כדי להבין שאולי היה כאן מחדל. כתבי העיתון מביאים פרטים וציטוטים המעידים על כך במפורש. ראשית, לפי דיווחם, אקדח המחבלת לקה במעצור, ורק משום כך לא ירתה את כל התחמושת שנשאה במשך הדקות הארוכות עד שחוסלה. שנית, במקום ציטוטים משבחים מפי המפכ"ל, "קצין משטרה בכיר" מותח באוזני הכתבים ביקורת חריפה על תגובת השומר בכניסה לבסיס, כמו גם על תגובת הלוחמים האחרים, ואומר במפרש כי "מדובר במחדל חמור". האם היה מקום לירות במחבלת על מנת להורגה גם לאחר שכלי הנשק שלה נתקע ויצא מכלל שימוש? שאלה זו אינה מועלית באף אחד מהדיווחים. מדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מוקדש כולו לסיקור פסגת נאט"ו בשטרסבורג [ליאור זילברשטיין, פריז]. ביתר דיוק, לסיקור פנים מאוד מסוימים מהפסגה. במרכז כפולת העמודים 22–23 של העיתון מופיעים חמישה תצלומים. בארבעה מהם מככבת אשת נשיא ארה"ב, מישל אובמה. בשניים מהם מופיעה אשת הנשיא הצרפתי, קרלה ברוני-סרקוזי. הנה כך קורא כיתוב התצלומים: "מישל בבורדו, מישל שוב עם קרלה, מישל עם ברק, והילרי קלינטון בהופעה אביבית"; "לידיס פירסט. מישל אובמה וקרלה ברוני". כותרת הידיעה על פסגת נאט"ו מתייחסת, כך נראה, לסגנון הלבוש של הנשים ("אירופה הקלאסית"), וכותרת המשנה שלה כבר אינה מותירה מקום לספק; חשיבות האירוע בנשים היפות שנכחו בו: "פסגת נאט"ו החליטה על מינוי מזכ"ל חדש – אבל את ההצגה גנבו הגבירות הראשונות". מספר המלים בידיעה על הפסגה מצומצם, ומובן שאין בה את כל המידע המופיע הבוקר ב"הארץ" ו"מעריב", שני העיתונים ששלחו נציגים לשטרסבורג. כך, למשל, אין בה זכר להצהרה של נשיא ארה"ב כי הוא שואף לפרק את כל הנשק האטומי בעולם (ב"מעריב" הדיווח על הפסגה תופס את כל הכפולה השנייה בעיתון, והצהרה זו הופכת לכותרת ענק). זאת ועוד, בעיתונים האחרים שבהם מסרו לקורא דין-וחשבון על מפגש הפסגה בין נשות הנשיאים ("הארץ" ו"ישראל היום"), עשו זאת במסגרת ידיעה נפרדת, המופיעה בתחתית העמוד. ב"ידיעות אחרונות" הידיעה על תוצאות פסגת המנהיגים מעורבבת בידיעה על בחירות האופנה של נשותיהם, כשהסדר המקדים בטקסט את החשוב למעניין הוא לפרוטוקול בלבד. היחס של "ידיעות אחרונות", במקרה זה, מצמצם את רוחב הידיעה של קוראי העיתון במקום להגדילו. עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום", מפרסם הבוקר מאמר דעה חגיגי (בעמודי החדשות של עיתונו) לרגל כינון ממשלת נתניהו החדשה. רגב מברך על הממשלה ועל יציבותה, ומבקר את מתנגדיה, הן בכנסת והן בתקשורת. "לגבי חלק שהוא כיום מיעוט בציבור, וחלק ניכר בתקשורת, דמוקרטיה פירושה – לעשות רק מה שהם רוצים", כותב רגב, ומוסיף: "דור שלם של עיתונאים גדל תחת כנפי התפיסה הזו, שלפיה כל מי שאומר תהליך שלום הוא מהטובים, וכל מי שאומר ייתנו – יקבלו הוא מהרעים". עמדה זו מצטרפת לטענות אחרות על יחס בלתי הוגן של התקשורת לנתניהו וממשלתו החדשה. בתוכנית "ביקורטיווי" ביום שלישי האחרון, למשל, התלונן עיתונאי "הארץ" ארי שביט על הביקורת המוגזמת לדעתו שהוטחה בממשלת נתניהו החדשה בעיתונים ומעל גלי האתר. מי שישווה את קבלת הפנים התקשורתית לממשלת נתניהו לזו של אולמרט, אמר, יגלה הבדלים מהותיים. במדור המאמרים של "הארץ" מפרסם הבוקר לירון מרוז, עורך אתר העיתון, מאמר המפריך את טענתו של שביט. לדבריו, היחס שקיבל ראש הממשלה החדשה דומה ליחס שקיבלו קודמיו. "מחקר שערכתי בדק את יחס התקשורת לשמונה ממשלות שכיהנו בין 1974 ל-2001; כולן ספגו ביקורת קשה בתחילת כהונתן, בלי קשר לזהותן המפלגתית", כותב מרוז. תמר טרבלסי-חדד, כתבת "ידיעות אחרונות" לענייני חינוך, מדווחת הבוקר כי שר החינוך החדש, גדעון סער, הורה להקפיא את תקציבי ההסברה לרפורמת "אופק חדש". עוד מדווח כי השר "רואה כבעייתי ביותר" את הנתח הגדול מתקציב המשרד שמושקע ברפורמה. זהו, אולי, הסימן הראשון לביטולה או לפחות שינוי מתכונתה של הרפורמה. לעומת תקציב ההסברה של הרפורמה במערכת החינוך, תקציב ההסברה של ארגון המורים העל-יסודיים לא הוקפא בינתיים. גם הבוקר מופיעות בעיתונים (שער "הארץ", עמוד פנימי ב"ידיעות אחרונות") מודעות מטעם הארגון המברכות את סער על תפקידו החדש. סער, מדווחת טרבלסי-חדד, אמור להיפגש היום עם רן ארז, ראש הארגון. שר החינוך החדש בוודאי יודע שתקציב הפרסום הנאה של ארגון המורים הוא חרב פיפיות. במידת הצורך, כפי שראינו עד לאחרונה, ארז יודע לנצלו גם להתקפה בוטה על שר החינוך.

בימים אלה מופק סרט שיוצריו אינם ששים לדבר עליו: תגובה לסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל, שעסק בהתנהלות שנויה במחלוקת של האחים עופר. מאחורי הסרט הנוכחי עומדים, ככל הנראה, האחים עופר בעצמם

העיתונאי מיקי רוזנטל נודע כאחד מחלוצי סוגת הדוקו-אקטיביזם בישראל, סגנון ששימש את היוצר האמריקאי מייקל מור ליצירת כמה מהסרטים הדוקומנטריים המצליחים ומעוררי המחלוקת שנעשו אי-פעם. על מור נעשו כבר כמה סרטים אישיים, שהטילו דופי בשיטות העבודה שלו וביקשו להפריך עובדות שהציג בסרטיו. כעת נראה כי גם מיקי רוזנטל יזכה לכבוד מפוקפק שכזה. האחים עופר, מבעלי ההון הגדולים בישראל, הם מי שעומדים ככל הנראה מאחורי סרט הנמצא כעת בתהליך הפקה. מדובר בסרט תגובה ל"שיטת השקשוקה", שיצר רוזנטל יחד עם הבמאי אילן עבודי, סרט שבחן את היחסים בין משפחת עופר ובין מדינת ישראל כדוגמה מייצגת לקשרים מעוררי מחלוקת בין הון לשלטון. אף שהסרט "שיטת השקשוקה" הושלם לפני חודשים רבים, עד היום לא נמצאה לו משבצת שידור באף ערוץ טלוויזיה. הסרט הופק בשיתוף חברת הלוויין יס, אך בעקבות דרישות של נציגי האחים עופר להכניס בו שינויים, לא שודר הסרט בערוצי החברה. לפני כחצי שנה פורסם כי ברשות השידור מעוניינים לשדר את "שיטת השקשוקה", כפוף לכמה שינויים, אך עד כה לא שובץ הסרט לשידור בלוח השידורים של הערוץ הראשון. לקושי למצוא ערוץ שיסכים לשדר את הסרט תרמה העובדה כי עוד לפני השלמתו הגיש עידן עופר תביעת דיבה על סך מיליון שקל נגד רוזנטל, בטענה כי הוא ובני משפחתו נפגעו מרדיפתו של איש הטלוויזיה. נציגי המשפחה אף פנו ישירות לחברת יס, לרשות השידור ולסינמטק תל-אביב, שביקש להקרין את הסרט, במטרה להניא אותם מלשדרו. את הסינמטק הזהירו מפורשות מפני "ההשלכות מרחיקות הלכת שעלולות לנבוע מהבאת הסרט לשידור". עתה מתברר שמשפחת עופר החליטה, כנראה, לפעול נגד הסרט לא רק בזירה המשפטית, אלא גם בזירה התקשורתית. מול עיתונאי פרטי, שנקלע לחובות אישיים בעקבות הפקת הסרט "שיטת השקשוקה" וקשיי הפצתו, עומדת אחת המשפחות העשירות והחזקות בישראל, שיכולה, אם תרצה, לממן גם סדרת סרטים על רוזנטל ועבודתו לאורך השנים. מלאכת הפקת סרט התגובה הוטלה על שי נשר, איש עסקים, בעל חברת רוני-הפקות וסוכן בכיר, שייצג בעבר את מיקי רוזנטל והפיק את תוכניתו "בולדוזר", ששודרה בערוץ 2. נשר ורוזנטל אף הקימו במשותף לפני כארבע שנים את חברת משהו-הפקות, לצורך יצירת תוכניות אקטואליה ותעודה, עד שפרץ בין השניים סכסוך אישי ודרכיהם נפרדו. בתשובה לשאלה אמר היום רוזנטל כי השמועה על עשיית סרט התגובה הגיעה לאוזנו, אך מעבר לכך הוא אינו יודע פרטים. "זה יכול להיות סרט מעניין", הוא אומר, ומזכיר כי במשך חודשים ארוכים ניסה הוא בעצמו לקבל תגובה ממשפחת עופר ונציגיה לטענות שהעלה בסרטו. בערב עיון שנערך לכבודו של רוזנטל ולכבוד סרטו לפני כחצי שנה, אמר העיתונאי רינו צרור כי אם בעקבות עבודתו של רוזנטל יבואו עיתונאים נוספים, יהיה זה בבחינת ניצחון. "אני את כל מאבקי עושה לבד", אומר היום רוזנטל ל"העין השביעית", "עיתונאים זה לא עם להישען עליו". לדבריו, נכון להיום לא מתקיים משא-ומתן עם אף כלי תקשורת על שידור "שיטת השקשוקה". מרשות השידור, הוא אומר, לא שמע כבר כחודשיים, ואף גוף תקשורת אחר אינו מעוניין כרגע לשדר את סרטו. יחד עם זאת, רוזנטל שומר על אופטימיות. "אני מאמין שהסרט ישודר איכשהו בערוץ טלוויזיה. אני לא מאמין שלאורך זמן אפשר לבלום אותו", הוא אומר, ומביע תקווה כי זיכוי בתביעה האישית שהוגשה נגדו על-ידי עידן עופר יוביל לשידור הסרט באחד הערוצים המרכזיים בישראל. אחרת, שוקל רוזנטל להעלות את הסרט לאינטרנט. לדעת פרופ מרדכי קרמניצר, סרט תשובה מטעם האחים עופר יכול היה להיות יוזמה חיובית, אלמלא בא בעקבות נסיונות השתקה. "אם האחים עופר לא היו מנסים למנוע את הקרנת הסרט על-ידי איומים משפטיים", מסביר קרמניצר, "ומגיבים בסרט משלהם, בהנחה שהסרט הוא בגבולות החוק, הייתי חושב שזו ההתנהגות הנאותה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: מול ביטוי שמישהו חושב שפוגע בו, הוא מגיב על-ידי ביטוי משלו. אך הצירוף של הניסיון למנוע את הקרנת הסרט יחד עם תגובה על-ידי ביטוי נראה לי צירוף לא מוצלח". שי נשר סירב להגיב. בתשובה לבקשה לתגובה שהפנה "העין השביעית" לקבוצת האחים עופר, הפנו אותנו למשרד יחסי-הציבור של רן רהב, שם הפנו את בקשת התגובה למשרדו של אלי גולדשמידט, חבר-הכנסת לשעבר, שמכהן כיום כסמנכ"ל התקשורת של החברה-לישראל, חברת האחזקות שבבעלות משפחת עופר. ממשרדו של גולדשמידט הופנתה בקשת התגובה למשרדו של יועץ התקשורת רונן צור. ממשרדו של צור טרם נמסרה תגובה.

העתירה מפרטת הפרות חוזרות ונשנות של תנאי הרישיון של הערוץ • "הפצה סדרתית של כזבים ומידע מוטה ומניפולטיבי בערוץ טלוויזיה מפוקח הכפוף לרגולציה"

עתירה לבג"ץ דורשת מהרשות השנייה להטיל סנקציות על ערוץ 14 בשל הפרות חוזרות ונשנות של תנאי הרישיון. בשבוע שעבר הגישו מפיקת הטלוויזיה ליאורה ניר ומכון זולת עתירה לבג"ץ נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו וחברת ערוץ יהודי ישראלי בע"מ, המפעילה את ערוץ 14. בעתירה, שהוגשה באמצעות עורך-הדין יוסי עבאדי ממשרד מיתר, מונות העותרות שורה ארוכה של הפרות לכאורה של הוראות הדין ותנאי הרישיון שהעניקה הרשות השנייה למפעילי הערוץ ודורשות מהרגולטור לפעול על פי סמכותו כדי לאלץ את ערוץ 14 לחדול מלהפר את תנאי הרישיון. לפי העתירה, ניר ושותפיה לתנועת "רגולציה הוגנת" עקבו במשך כשבעה חודשים אחר שידורי ערוץ 14, מצאו עשרות הפרות סדרתיות של הוראות הדין והרישיון והגישו 55 תלונות לרשות השנייה ולנציב תלונות הציבור ברשות דוד רגב. אף שהרשות מצאה חלק מן התלונות מוצדקות, היא נמנעה מהטלת עיצומים כלשהם על ערוץ 14. בעתירה מוזכרים מקרים רבים של הפרות לכאורה של חוקי הרשות ותנאי הרישיון. בין היתר מוזכרים שידורי כזב כמו המקרה שבו האשים אמנון יצחק בראיון לשמעון ריקלין את ההנהגה הציונית בניצול של מכונת ההשמדה הנאצית; המקרה שבו דנה ורון טענה שנשיאת העליון לשעבר אסתר חיות הפעילה קשרים כדי לחלץ את נכדה מהתופת של ה-7.10; המקרה שבו ינון מגל פרסם ב"פטריוטים" סרטון ערוך ממנו עולה כאילו נכדתו של יצחק רבין, נועה רוטמן, קראה לערפאת "מקסים"; המקרה שבו סמדר שמואלי טענה בשידורי הערוץ כי מנהיגת המחאה נגד ההפיכה המשטרית שקמה ברסלר מחקה פוסטים שפרסמה לפני ה-7.10 כדי להסתיר שהיה לה כביכול מידע מוקדם על פלישת חמאס; והמקרה שבו הערוץ שילב בכתבה חדשותית על סופת גשמים בקליפורניה סרטון ממצג שיטפונות בפארק שעשועים. עוד מוזכרים בעתירה שידורים שבהם עבר הערוץ לכאורה על סעיף בחוק הרשות שאוסר על שידורים שיש בהם משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בהקשר זה מצוינים בין היתר המקרה שבו קרא שמעון ריקלין לא לציית לפסק-דין של בית-המשפט העליון בעתירת הנבצרות של בנימין נתניהו, אם יפסוק העליון נגד ראש הממשלה; המקרה שבו קרא איתמר פליישמן ב"פטריוטים" לעלות "לא מטאפורית" עם בולדוזר D9 על בית-המשפט העליון, אם וכאשר יחליט על הוצאת נתניהו לנבצרות; והמקרה שבו קרא נועם פתחי "לדרוס את מי שמפריע" לקיים הפרדה מגדרית בשמחת תורה. כמו כן מוזכרים בעתירה מקרים שבהם שידורי ערוץ 14 הפרו לכאורה את כללי האתיקה של הרשות האוסרים על פגיעה ברגשות הציבור או בכבודו של אדם, כמו המקרה שבו הלל ביטון-רוזן ובועז גולן דיברו על החייל והחיילת שנהרגו בגבול מצרים וקישרו זאת לעובדת היותם לבד בבוטקה כל הלילה; והמקרה שבו יצא שמעון ריקלין נגד שילוב נשים ביחידות לוחמות בטענה כי הן "משמרות את ההגמוניה". פרק נפרד בעתירה מוקדש למקרים שבהם שידורי הערוץ קידמו אינטרסים כלכליים ואישיים שונים, כמו המקרה שבו קרא ינון מגל "להפיל את הבכר הזה" בכוונו לעו"ד עמית בכר, יו"ר לשכת עורכי הדין, שהתנגד להפיכה המשטרית; או הקריאות בשידור להחרים את חברת שטראוס שהפסיקה לפרסם בערוץ 14. חלק מהדוגמאות בעתירה מייחסות לערוץ הפרה של כללי האתיקה של המועצה האוסרים על ערבוב בין דיווח עובדתי להבעת דעה וכן מחייבים לתת ביטוי נאות ומאוזן לדעות השונות הרווחות בציבור. דוגמאות אחרות מתייחסות לעריכה "מגמתית ומסולפת" כמו המקרה שבו בערוץ 14 טענו שנשיא העליון לשעבר אהרן ברק אמר שהוא "מאוד מעורב" במו"מ על ההפיכה המשטרית, אף שבפועל אמר "לא מאוד, אבל די מעורב". מקרים אחרים בעתירה מייחסים לערוץ פרסום סמוי בניגוד לכללים, כזה שבעקבותיו כבר הוגשה בקשה לתביעה ייצוגית נגד הערוץ. "תופעת ההפצה המסיבית של מידע מפוברק ומוטה הפכה לאיום של ממש על דמוקרטיות ברחבי העולם, כי היא משמשת כלי לתעמולה שזורעת שנאה ופילוג, ועלולה לשבש את המשטר הדמוקרטי לרבות תוצאות בחירות", נכתב בעתירה. "[...] הפצה סדרתית של News Fake (ובעברית ידיעות כזב) מנוצלת לעתים באופן יזום ומכוון כדי להנדס תודעה, להשפיע על תוצאות בחירות, לחרחר מחלוקות וקיטוב חברתי. "[...] חומרה מיוחדת יש בהפצה סדרתית של כזבים ומידע מוטה ומניפולטיבי בערוץ טלוויזיה מפוקח הכפוף לרגולציה. [...] כעולה מריבוי ההפרות, ערוץ 14 אינו נוהג כערוץ חדשות עיתונאי, אינו מציית לדין לרבות לא לכללי עיתונאות אחראית, ולא פעם דיווחיו אינם נכונים או שקריים והדעות המובאות בו מוטות לטובת צד פוליטי ולטובת אינטרסים כלכליים ואחרים של בעל הרישיון. בהיעדר אכיפה כלשהי של הרשות את הוראות הדין ותנאי הרישיון של ערוץ 14, הפכו שידורי הערוץ לתמהיל פסול של הפצת פייק ניוז, הסתה וקריאות לאי -ציות לפסקי דין, הזדהות מופגנת עם צד הפוליטי, ושידור של תכנים מונוליטיים התומכים בראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו". העותרות טוענות כי ערוץ 14 פועל "כערוץ תעמולה לכל דבר ועניין" תוך שהוא עושה שימוש "במדיניות מכוונת של פגע וברח או פגע והתנער". טענה נפרדת של העותרים נוגעת לכך שבשנת 2018, כשהרשות העניקה לערוץ 14 את הרישיון לשידורי חדשות, היא "התפרקה ללא כל הצדקה מסמכויות פיקוח ואכיפה" שמוקנות לה ברישיונות של חברות החדשות בערוצים 12 ו-13, כולל הסמכות ליטול זמני שידור, לקבוע חובות והנחיות חדשות לבעל הרישיון ולחייב אימוץ תקנון אתי. לפיכך דורשות העותרות מהרשות להסביר מדוע נמנעה מלכלול סעיפים אלה ברישיון הערוץ. בעתירה מובהר כי "העותרות, כהשקפת עולם, אינן תומכות בסגירת ערוצי טלוויזיה או כלי תקשורת כלשהם ועתירה זו לא נועדה למנוע מהערוץ לשדר, ואינה מבקשת לשלול את רישיונו, אלא רק לאכוף עליו את הדין והכללים הנוהגים והמחייבים את שאר חברות החדשות, כללים שאותם הערוץ מפר תכופות כמפורט בעתירה, ולמנוע את הישנותן של הפרות כאלה", נכתב בעתירה. טרם הוגשה תשובה לעתירה. בג"ץ 8674/23

במערכת בחירות היסטורית, שבה נאבקים לראשונה מועמדת אשה ומועמד שחור על המשרה הרמה ביותר ברחבי הגלובוס – מתבלטת העיתונות האמריקאית בעיקר ברדידות, בעצלות ובחוסר סקרנות מביכים

דיק מוריס ישב זורח באולפן של פוקס-ניוז בין צמד המגישים שון האניטי ואלן קולמס, מוכן לענות על כל שאלה בסאונדבייט מדויק, מושחז, מלא הומור. באותו יום, שבועיים לפני הבחירות בפנסילבניה, נרשמו "התפתחויות גדולות" בקמפיין של הילרי קלינטון, כפי שהמנחה טרח לציין: יועץ בכיר בקמפיין הוחלף באחר על רקע מעורבותו בעסקת הסחר עם קולומביה. עבור מוריס, כמעט כמו תמיד, המשפט הציבורי הסתיים. גזר הדין: מוות. "מה הסיכוי של קלינטון לעשות קאמבק?", שאל האניטי. "אפס", ענה מוריס בחיוך דק. "אפס? אפס?", תמה האניטי, מופתע אפילו הוא מהנחרצות. "ביקשת תשובה קצרה, נכון? אפס", חידד מוריס והוסיף בגאווה: "כבר אמרתי את זה לפני חודשיים". הרבה דברים אמר מוריס לפני חודשיים. וגם לפני חודש וגם לפני שבוע. את מספר השטויות ששידר הפרשן הבכיר של פוקס-ניוז אפשר היה לאגד לספר. אבל לא צריך ללכת רחוק. באותו ראיון מה-7 באפריל, עדיין שבועיים ארוכים לפני הפריימריז בפנסילבניה, החליט שמספיק עם המשחקים; הגיע הזמן לסגור את הבסטה. "אין סיכוי שהילרי יכולה לנצח כאן", הטעים הפרשן. "מה שקורה כרגע זה שלאובאמה יש פי שלושה כסף מאשר יש לה, והוא מכה עם פרסומות ומצמצם את הפער. אני מתערב איתך שהוא ינצח בפנסילבניה, ינצח באינדיאנה, וייקח את צפון קרוליינה בצרור גדול". האניטי היה נרגש לשמע הסקופ כאילו מלאך ירד משמים והשמיע תחזית על גשמים בתקופת בצורת: "וואו. אז אתה מנבא שהוא ינצח בפנסילבניה?". מוריס אישר: "כן, אני חושב שכן". למחרת, כדי להבטיח שלא מדובר בפליטת פה או בלבול שנובע מאופיה השוחק של הופעה חיה, חזר מוריס על הערכתו המדעית שאובאמה יצליח לנצח בדוחק את יריבתו בפנסילבניה, ובכך ישים קץ למירוץ שמתמשך, לדעתו ולדעת רבים מעמיתיו, הרבה יותר מדי זמן. הפריימריז בפנסילבניה הסתיימו שבועיים אחר-כך בניצחון גדול של קלינטון, 55:45, וסימנו עוד "קאמבק" חסר סיכוי בשורה של קאמבקים וחומות בלתי עבירות שמוריס, ופרשנים אחרים, בנו והרסו במחי יד בחודשים האחרונים. באינדיאנה ובצפון קרוליינה, בשעת כתיבת שורות אלה, טרם הלכו לקלפי. האם מוריס התנצל או חזר בו? מה פתאום. ביום שאחרי פנסילבניה הסביר את נצחונה של קלינטון בעובדה שהבוחרים שם "מבוגרים" ולכן "רגילים אליה". הסבר עמוק. כמובן, טעויות של פרשנים בטלוויזיה, בעיקר בעידן של חדשות מסביב לשעון, אינן דבר נדיר במיוחד, לא באמריקה ולא בישראל. ואפשר כמובן לטעון שמוריס ביסס את הערכתו על הצמצום בפער בין שני המועמדים על תוצאות הסקרים. אבל אם מוריס היה מעט יותר מדויק (ופחות ארוגנטי), הוא היה טורח לבדוק מה משמעות צמצום הפער ומדוע כדאי לסייג, ולו במעט, את ההערכות הפסקניות. אחרי הכל, אותו מוריס ניבא ב-28 בפברואר, על סמך "סקרים" שהצביעו על "צמצום הפער", שקלינטון תפסיד את אוהיו וטקסס – וכולנו יודעים מה קרה שישה ימים אחר-כך (היא ניצחה באוהיו בפער של 10%, ובטקסס בפער של כ-4%). לגבי טקסס הוא אפילו ניסה לבסס את התלהבותו בהרהורים מתימטיים: "אני חושב שבטקסס לבדה אובאמה יכול לפתוח פער של 50–60 נציגים על פניה" (כאמור, קלינטון ניצחה בטקסס בקרב על קולות המצביעים. היא אמנם הפסידה בקרב על מספר הנציגים הנשלחים לוועידה ממדינה זו, אבל בפער זניח של חמישה בלבד). אם מוריס היה מנסה לבחון את המספרים בעין לא-משוחדת, הוא היה מגלה עוד כמה דברים מעניינים: במהלך כל מערכת הבחירות המתמשכת של המפלגה הדמוקרטית נוטים הסקרים להראות צמצום של פערים לפני יום הבחירות ו"שיבה הביתה" של הבוחרים ביום הבחירות עצמו. זה קרה לפני ההצבעות בניו-המפשיר, קליפורניה, מסצוסטס, ניו-גרזי, אוהיו, טקסס ופנסילבניה. עיתונאי טוב, והגון, היה מסתמך על דפוס ההצבעה הזה. מצד שני, אם מוריס היה פרשן הגון, הוא לא היה בוחר באופן סלקטיבי באילו סקרים להיאחז כדי לאשש את התיזה שלו. בחינה של כל הסקרים שהיו על השולחן ביום שבו דיווח על "סוף השושלת הקלינטונית" מלמדת שמוריס התייחס רק לסקרים הנוחים לו, אלה שהעידו על צמצום הפער, והתעלם מסקרים שהפריעו לתיזה; למשל, סקר של יו.אס.איי סורביי – הסוקר היחיד שחזה במדויק את נצחונותיה של קלינטון בקליפורניה, ניו-גרזי ואוהיו – שהעיד שהפער לטובת קלינטון דווקא גדל מעט. אבל מי סופר. מוריס, צריך לציין, אינו עיתונאי במובן המסורתי של המלה. בשנים 92–96 שימש יועץ אסטרטגי לנשיא ביל קלינטון, עובדה שפוקס-ניוז טורחת לציין כמעט בכל פעם שהוא מופיע. בין מוריס להילרי קלינטון שררו יחסים קשים כשהיה בבית הלבן, וכשעזב את תפקידו הפך להיות "שונא-קלינטון מומר, בעיקר לנוכח העובדה שאולץ על-ידי הילרי וביל להתפטר ב-96, עם הפרסום בעיתונות הטבלואידית על רומן שהיה לו עם זונה", כפי שמציין העיתונאי קארל ברנשטיין בביוגרפיה שכתב על הילרי קלינטון, "אשה בשליטה". את העובדה הזאת פוקס-ניוז דווקא אינם מציינים, והרושם שהצופה ההדיוט מקבל הוא שממרום קרבתו לקלינטונים (אחרי הכל, הוא היה "יועץ בכיר לנשיא"), מנבא לה מוריס תבוסה איומה, כשלמעשה הוא סוגר איתה חשבון. בפוקס-ניוז קלטו את הפוטנציאל האדיר בהפיכתו של מוריס לפרשן פוליטי בכיר במערכת הבחירות, אבל שכחו להזכיר לו שפרשן בלתי תלוי צריך לנסות לעגן את עמדותיו בעובדות ולא לסתור את עצמו כל שני וחמישי. ודאי שהכלל הזה תקף שבעתיים ברשת טלוויזיה שמתהדרת בתואר "מאוזנת והוגנת" וטוענת שהיא מעסיקה את "צוות העיתונאים הפוליטיים הטוב ביותר אי-פעם". לא פחות. מוריס הוא סימפטום בלבד ופוקס-ניוז, שמתויגת כצינור של הימין האמריקאי וכרשת הרוחשת שנאה ותיקה לקלינטונים (ולאחרונה גם לאובאמה), אינה לבדה בסיפור הזה; למעשה היא אפילו לא במקום הגרוע ביותר. במהלך מערכת הבחירות הפנימיות של המפלגה הדמוקרטית ניכרו בתקשורת האמריקאית, ובמיוחד ברשתות החדשות של הכבלים (שביססו את מעמדן כגורמי תקשורת מכריעים בעידן האינטרנט בשל ההכרח להגיב על אירועים באופן מיידי), כמה מהמאפיינים שמיוחסים לתקשורת הישראלית. ביניהם: נטייה להיסטריה והכרזות פזיזות, התמכרות לספינים של קמפיינים, נהייה אחרי הקנקן בלי לבחון את תוכנו, ובעיקר פספוס מביך של מגמות בדעת הקהל. במערכת בחירות היסטורית, שבה לראשונה נאבקים ראש בראש אשה וגבר אפרו-אמריקאי על המשרה הרמה ביותר ברחבי הגלובוס, מתבלטת התקשורת האמריקאית בעיקר ברדידות ובחוסר סקרנות מביכים. כמעט בכל שלב בקמפיין "הופתעה" התקשורת האמריקאית מההתפתחויות. וכשעיתונאים מופתעים, מסתבר, הם הופכים תוקפנים. במשך חודשים ניפנפה העיתונות בסקרים המעידים שקלינטון תיקח את הניצחון בהליכה ושאחרי ה-5 בפברואר, "יום שלישי הגדול", שבו כמחצית מהמדינות מצביעות, אפשר יהיה ללכת הביתה. כמובן, הספין הזה נולד בקמפיין של קלינטון עצמה, שכשלה להבחין באובאמה שאורב לה בפינה ופימפמה את המסר שהיא ה"מועמדת הבלתי נמנעת". אם התקשורת היתה בוחנת את ההתרחשויות לעומק, היא היתה מגלה שאובאמה מקים רשת חסרת תקדים של פעילות התנדבותית, מפגין יכולת ארגונית גבוהה במדינות קטנות שאין נוטים לשים אליהן לב, עושה שימוש מושכל באינטרנט לצורך איסוף כספים ובונה לאט אבל בשקדנות תדמית של סופרסטאר. יותר מכך: אם היתה התקשורת האמריקאית טורחת לנתח את הופעותיה הפומביות של קלינטון, היא היתה מבחינה בארוגנטיות ובחוסר יכולתה (או נכונותה) לשבות את לב הקהל. קלינטון הניחה שתזכה על בסיס הפופולריות של שם משפחתה, העוצמה של השושלת שאליה היא משתייכת והניסיון העשיר שהיא מביאה לתפקיד – והתקשורת קנתה את הסחורה בלי לבדוק. גם הסוקרים התקשו לקרוא את יכולתו של המועמד הטרי משיקגו להפיח התלהבות חדשה בבוחרים צעירים שמעולם לא התעניינו בפוליטיקה. ביום שלפני הבחירות המקדימות באייווה התפרסמו סקרים שהעידו על קרב צמוד, שוויון למעשה, בין שני המועמדים, והממוצע של "סקר הסקרים" עמד על פער של 1.6% בלבד לטובת אובאמה. פער הנמצא בתוך טעות הדגימה. סקר של סי.אן.אן, למשל, ניבא שקלינטון תזכה בדוחק. סקר אחר, של אמריקן ריסרץ גרופ, המשיך להאמין שקלינטון תגלוש על גלי האהדה לניצחון בפער של 9%. כשאובאמה ניצב על הבמה ונשא נאום ניצחון נלהב אחרי שהביס את קלינטון 38:30, תפסו העיתונאים את הראש ושאלו את עצמם "איפה היינו". בו ברגע הם ביצעו פניית פרסה והחלו להשמיע ניגונים אחרים, בקצב אחיד עם חלילו של אובאמה. מקהלת ה"הילרי גמורה" היתה כמעט נטולת גוונים ובדרך-כלל אכזרית מאוד. כמה פרשנים ניסו לסייג ש"הקלינטונים יילחמו עד הסוף" כאילו היו קמיקזים בקרב אבוד מראש, ולא אחרי הפסד במדינה אחת, קטנה יחסית, מבין חמישים. בשלב הזה נטלה את המושכות רשת MSNBC, שפרשניה התחרו על הזכות לכסות בסדין את המועמדת הגוועת. "זה 1992 שוב", ציין גו סקרבורו, מגיש תוכנית הבוקר של הרשת, כשהוא מכוון לבחירות המקדימות בניו-המפשיר שהצילו את הקמפיין של ביל קלינטון אחרי תבוסה באייווה, "אלא שהפעם קלינטון לא מנצח. קלינטון מפסידה כי יש קריאה לשינוי". "מהר, הערכות שלכם לגבי פער הזכייה של אובאמה מחר, היות שכולכם חושבים שהוא הולך לנצח. בכמה?", שאל המגיש דן אברמס אחרי דיון מקיף בסוגיית "קלינטון גמורה". "עשר", ענה פאט ביוקנן, הפרשן הפוליטי של הרשת. "תשע", ענה רוי סקוף, העורך המייסד של ה"הפינגטון פוסט". "או.קיי", השיב אברמס. "אני אתן לו שבע בלבד, כי אני חושב שזה לא יהיה כל-כך גבוה כמו ששאנשים חושבים". "מה עם ניו-יורק?", ניסה כריס מתיוס, מגיש "הארדבול", תוכנית קשקשת אחרת, לחלץ מלה אחת של חסד מהפרשן הפוליטי של הרשת, מייק ברניקל. אבל ברניקל מאמין בהמתות חסד: "אני חושב שהעסק הזה הוא כל-כך גמור. אם יש לה 100 מיליון דולר, שתבזבז 95 מיליון על ניו-יורק, כי היא תפסיד אפילו שם". קלינטון זכתה בניו-המפשיר (וכמובן גם בניו-יורק), והכתבים פצחו בחשבון נפש, אבל רק לרגע קט. "לעולם לא אזלזל עוד בקלינטונים", הכריז כריס מתיוס, הסופרסטאר של הרשת. "העיתונות טעתה בגדול", הודה ביוקנן. "יש לנו הרבה הסברים לספק לציבור", הסכים טום ברקואו. כמה זמן החזיק חשבון הנפש? האם בעקבות הניצחון הלא-צפוי בניו-המפשיר הפכו כתבי הטלוויזיה זהירים יותר, הפרשנים למאוזנים יותר, ההערכות לשקולות יותר? לא בהכרח. למעשה, ככל שקלינטון התעקשה יותר להישאר, בחוצפתה, במירוץ, כך הפכו כמה מהכתבים לבלתי הוגנים, סרקסטיים, ולפעמים אפילו אלימים יותר. "זה לא נראה כאילו ביל והילרי מסרסרים את צלסי להופיע עבורם?", שאל דייוויד שוסטר, הפרשן הפוליטי של MSNBC, אחרי שבתם של הקלינטונים העזה להופיע בפני סטודנטים ולדבר בשבחי אמה. תחילה סירב שוסטר להתנצל, ואף הגן על צדקת טיעוניו בתכתובת אימיילים תמוהה עם ראש המטה של קלינטון. רק אחרי שקמה מהומה ומנהל MSNBC הודיע שיפטר אותו אם לא יתנצל (קלינטון הכריזה כי ללא התנצלות תיעדר מהעימות עם אובאמה שהרשת אירחה, צעד שהיה גורם הפסד כלכלי ותדמיתי כבד לרשת החדשות, שמפסידה באופן קבוע בקרב על הרייטינג) – התנצל שוסטר, הושעה לפרק זמן מעבודתו, ואחר-כך חזר לשדר. גם מתיוס מצדו חזר "לזלזל" בחדווה. סי.אן.אן לא נשארה הרחק מאחור. אף שכמה מפרשניה, רובם מתוחכמים יותר ממוריס או מהוקצעים יותר משוסטר, השתדלו לסייג את הערכותיהם, הרי שאחרים כבר חיממו מאחורי הקלעים את "הגברת השמנה", זו שאמורה לסיים את האופרה. "זה מרגיש כאילו היא עומדת לשיר", הכריז המגיש גלן בק, בפתח משדר שכותרתו היתה "הקמפיין של הילרי קלינטון – הסוף?". "הענין הוא", הסביר בק לצופים בפתיח סתום, "שאמריקה מאמצת את האופטימיות והכנות של אובאמה. הוא נראה כמו הבחור שאומר, תראה, גבר, ככה הדברים נראים, אם תרצה או לא. ואני הייתי אומר לה, זה נגמר. זה נגמר". "אכן, הגברת השמנה כבר שרה, אני מצטערת לומר את זה", אמרה, בצער כמובן, ביי ביוקנן, פרשנית אורחת בסי.אן.אן, למגיש אנדרסון קופר. דימוי הגברת השמנה שימש גם את גק קאפרטי, שציין, לא בלי שביעות רצון: "האם אני שומע את הגברת השמנה מתחממת מאחורי הקלעים?". קאפרטי מגיש פינה קבועה ביומן הצהריים של הרשת, ובה הוא מבקש מהקהל בבית לשלוח אימיילים עם תגובות ל"שאלת היום". לשאלה נלווה מאמר מערכת פרי עטו, בדרך-כלל ארסי מאוד כלפי קלינטון, אוהד כלפי אובאמה, או שניהם גם יחד. בין לבין הוא בוחר לפעמים לתקוף את מועמד הרפובליקאים גון מקיין. במרץ האחרון התייצב קאפרטי כמעט מדי יום מוכן עם את חפירה כדי לכסות את הקבר. לקלינטון, טען, יש מה שנראה כמו "קומפלקס אישיות מפוצלת". או במקרה אחר: "האם הגיע הזמן שתודה בתבוסה ותעזוב את המירוץ?". גם קאפרטי אינו בוחל בדגימה סלקטיבית של סקרים. לפני הפריימריז בפנסילבניה, כשנראה היה שקלינטון עומדת לנצח, בחר הפובליציסט לצייר תמונה שחורה של העתיד הרחוק יותר. קלינטון, טען, מפגרת אחרי אובאמה בסקרים באינדיאנה. הוא הסתמך על סקר של "לוס-אנגלס טיימס" מאותו היום, שהצביע על פער קטן יחסית, 5%, לטובת אובאמה. הוא "שכח" לציין שיום קודם הופיע סקר אחר, שהראה שקלינטון דווקא מובילה בגדול באינדיאנה, ב-16%. הסוקר: יו.אס.איי סורביי. הסיבה לפער העצום: לפי הלוס-אנגלס טיימס, חמישית מהבוחרים "טרם החליטו" למי יצביעו. סוקרי יו.אס.איי סורביי הצליחו לפצח את התעלומה למי נוטים להצביע הלא-מחליטים. ואגב, הממוצע של כל הסקרים באותו יום אכן הראה פער של 5%. לטובת קלינטון. ביום שלאחר הבחירות בפנסילבניה התלונן קאפרטי שהעיתונאים עושים מהניצחון של קלינטון "יותר מדי עניין". כמובן, קאפרטי וחבריו לפטפטת אינם מכריעים את תוצאות הבחירות, ומגוחך יהיה לטעון ששאלה לא הוגנת, או אפילו ציטוט סלקטיבי של סקרים, מכריעים בחירות. למעשה אפשר אפילו להעלות טיעון הפוך: ההתקפות הפרועות על קלינטון במהלך חודש פברואר היו כה בלתי סבירות, עד שנוצר גל של אהדה או רחמים כלפיה שהחזיר מצביעים רבים, ובעיקר מצביעות, הביתה. גם קשה לטעון שבלתי לגיטימי מצד פרשן חדשות לגלות אמפתיה למועמד חדש בזירה, במיוחד לנוכח כמה מהטקטיקות השנויות במחלוקת שהקלינטונים מפעילים (מניפולציות, חצאי אמיתות, דילים מאחורי דלתות סגורות והתקפות על יריבים פוליטיים, במיוחד כאשר הם במגננה). מה שפחות לגיטימי הוא השירות העלוב שמגישים הפרשנים לציבור. הציבור הרי אינו טורח לבדוק את כל הסקרים בנקודת זמן אחת, והוא זכאי לקבל דיווח מהימן. אוהדיה של קלינטון, שלמרבה ההפתעה לא זנחו את הגברת השמנה גם אחרי הספדים רבים, זכאים לדעת שגם אובאמה עושה, שומו שמים, מניפולציות; שגם הקמפיין שלו מפיץ שקרים מפעם לפעם; ושקלינטון, אחרי הכל, אינה כישלון מוחלט. הטון, הדחיפות והתכיפות של הקריאות ללכת הביתה ולהפסיק "להרוס את המפלגה", כשהמירוץ עדיין צמוד למדי, מעוררים סימני שאלה לגבי אמינותם של העיתונאים והמצפן המוסרי שמדריך אותם. אפשר לטעון שנחרצות ורשעות מעניינות יותר את הציבור ומביאות יותר רייטינג, אבל אין לכך כל סימוכין בשטח. ההתקפות הפרועות של רשת MSNBC על קלינטון לא הביאו יותר קהל לרשת, המדשדשת הרחק מאחורי סי.אן.אן ופוקס-ניוז. לעומת זאת, כאשר עיתונאי מצליח לאתר מגמות בשטח על-ידי חיבור עובדות נכונות, הוא לא רק נראה הוגן או מהימן יותר, הוא גם יכול להתגאות בעבודתו בדיעבד ואולי אפילו לגייס עוד צופים. גון קינג, הכתב הפוליטי הבכיר של סי.אן.אן, שבעזרת מפת האלקטורט הממוחשבת שלו הצליח להמחיש להדיוטות איך עובדת שיטת הבחירות, הפך בזכותה לסוג של כוכב תקשורת ואפילו זכה לכתבת פרופיל ב"ניו-יורק טיימס". קנדי קרואולי, הכתבת הפוליטית הוותיקה של סי.אן.אן, היא דוגמה אחרת ליתרון של עיתונות שטח על פני קשקשת אולפן. בשלהי פברואר, בעוד הפרשנים מספידים את קלינטון, חיברה קרואולי כמה עובדות מהשטח – בין השאר עלייה בגיוס תרומות, שאט נפש של בוחרים (ובעיקר בוחרות) מיחסה העוין והשוביניסטי לעתים של התקשורת למועמדת, וחידוד המסרים והמגע עם הקהל – והגיעה למסקנה שקלינטון מתחילה לחזור לחיים בקרב הבוחרים באוהיו. בכתבה מאלפת, חמישה ימים לפני יום הבחירות, הצליחה קרואולי להסביר מה סוד כוחה האמיתי של קלינטון, זה שגורם לה להיות הנחום-תקום של מערכת הבחירות. "יש כאן תחושה דומה לזו שהיתה בניו-המפשיר, כשהסקרים הראו שאובאמה דורס אותה, ואז היה רגע שבו אנשים הסתכלו עליה, במיוחד נשים בגיל הביניים ומעלה, ואמרו רגע אחד, וחזרו לבחור בה [...] כשהיא למטה הם נוטים להילחם בשבילה". קל להבין מדוע העיתונות, בעיקר בטלוויזיה, התרגשה מהופעתו של אובאמה בזירה הלאומית. הוא מצטלם טוב, נאומיו חדים ומלאי הומור, חיוכו עשיר וחם, פניו חלקות וגזרתו חטובה. גישתו כאילו נטולת מאמץ – אפילו הדרך שבה הוא עולה על הבמה, בדילוגים קלים על המדרגות, משדרת רוח נעורים. וכמובן, הקהלים הגדולים שהוא מושך: 15 אלף איש, רובם צעירים עם מכשירים אלקטרוניים חדישים, שבדרך-כלל אינם מגלים עניין במשחק הפוליטי, תינוקות שלומדים לבטא את שמו, בחורות בלבוש צנוע שמכונות "אובאמה גירלז". בלבות העיתונאים, שמסקרים במשך עשרים שנה את הקרבות בין הקלינטונים לבושים, מאבקי הכוח בבית הלבן, הספינים המלוכלכים וההתקפות חסרות השחר על המועמדים, נעורה תקווה, נאיבית משהו, שאפשר להמשיך במשחק הפוליטי בלי לשחק משחקים. יש, כמובן, גם את סיפור חייו מלא התהפוכות של אובאמה, שמייצג חלום אמריקאי קלאסי וסיכוי לגשר על פני מחסומים גזעיים. שדרנים רבים נסחפו אחרי כל המרכיבים אלה, לפעמים הרבה יותר מדי. "אני חייב להגיד, הרגשתי סוג של ריגוש עובר במעלה רגלי", התוודה כריס מתיוס, השדרן הבכיר של MSNBC, אחרי אחד מנאומיו של אובאמה. "זה לא קורה לי הרבה [...] הוא מדבר על אמריקה באופן שאין לו שום קשר לפוליטיקה. זה קשור לאופן שבו אנחנו רואים את המדינה שלנו. וזאת הערכה אובייקטיבית", הדגיש העיתונאי. אובאמה פימפם חזק את המסר בדבר שינוי, בין השאר על-ידי ההכרזה שהוא המועמד הראשון שאינו לוקח כסף מלוביסטים וגורמים אינטרסנטיים. העיתונות קנתה את הסחורה ושיווקה אותה ללא הרף במשך חודשים, בלי לבדוק אם היא מדויקת. רק בשבועות האחרונים, כשאובאמה ירד מעט מגדולתו בעקבות שורה של הפסדים ופרשיות שבהן היה מעורב, הרגישו עיתונאים נוח לבחון מחדש את מחסן התרומות של המועמד, ששבר כל שיא ביכולת גיוס כספים. רק אז התברר שאובאמה אמנם לא לוקח כספים מלוביסטים, אבל לוקח גם לוקח מחברות נפט - לפחות 263 אלף דולר הגיעו ממקור זה. גם אחרי שקלינטון חשפה את השקר, המשיך אובאמה להתחייב בפרסומות בטלוויזיה כי הוא "אינו לוקח כסף מחברות הנפט". מרבית העיתונות ויתרה לו. יומיים אחרי ההצבעה בפנסילבניה הופיעה ידיעה בנושא ב"לוס-אנגלס טיימס" בעמ 18, חבויה ליד פרסומת לחומרי בנייה. בטלוויזיה לא היתה כמעט התייחסות עניינית לסוגיה. התנהגות דומה בענייני כספים הפגין אובאמה כשהתחייב בתחילת הקמפיין לתמוך במימון פדרלי לקמפיינים כדי לעצור את תופעת המסחור בפוליטיקה, אבל חזר בו כשגילה מה עצום כוחו בגיוס כספים מהציבור. גם הפעם ויתרו לו רוב העיתונים ולא באו עימו חשבון. הדפוס הזה, שבו עיתונאים מתעקשים שלא לבקר במחוזות לא נעימים של המועמד הטרי, מפחד שמעטה השלמות שלו ייפגם, חזר בשורה ארוכה של פרשיות, שרובן לא היו נחשפות לפני מערכת הבחירות הכללית אלמלא התמשכו הפריימריז זמן כה רב. כשקלינטון טענה כבר בינואר שלאובאמה היו קשרים עם טוני רזקו, נדל"ניסט מפוקפק משיקגו העומד למשפט על שורה של מעשי נוכלות, שוחד וסחיטה (אובאמה הכחיש בחצי פה את ההאשמות של קלינטון בשידור חי), נעשתה בדיקה שטחית מאוד בעיתונות, שהעלתה כי רזקו תרם כספים למערכות הבחירות המוקדמות של אובאמה. חלפו כמעט חודשיים עד שפרשת רזקו נפתחה לדיון משמעותי יותר בתקשורת, בעקבות הדיונים בעניינו של רזקו בבית-המשפט, שהובילו לסדרת תחקירים של העיתונות בשיקגו. רק אז נאלץ אובאמה להודות שקשריו עם הנאשם היו עמוקים יותר ממה שהודה בתחילה וכינה אותם "טעות בשיקול דעת". בית-המשפט עשה נאמנה את עבודתה של העיתונות, אבל מה אם המשפט היה נפתח רק בדצמבר השנה? קשריו של אובאמה עם חברי "מחתרת מזג-האוויר", ויליאם איירס וברנדין דורס, שהואשמו בשורה של מעשי טרור בשנות השישים (כולל הטמנות פצצות בפנטגון ובבנייני התאומים) היא דוגמה מאלפת אחרת לסטנדרט הכפול של התקשורת. בפוקס-ניוז מנסים לטפח את הסיפור במשך שבועות, אבל אף עיתונאי לא טרח להרים אותו ולבדוק את נכונותו, אולי כיוון שהעריכו שמדובר בחלק ממכונת ההתקפה של הרפובליקאים. לבסוף נשאל אובאמה בעימות בין המועמדים ב-16 באפריל, על-ידי גורג סטפנופוליס מאיי.בי.סי, על קשריו עם הטרוריסט איירס, והגיב בביטול: "איש שגר אצלי בשכונה". בדיקה חוזרת העלתה שאיירס היה הרבה יותר קרוב מאשר סתם "שכן": הוא ישב עם אובאמה באותה מועצה ציבורית במשך שנים, תרם כסף לקמפיין שלו (אובאמה לא דחה את הצק), ואפילו נשא לצדו נאומים באירועים משותפים. אובאמה גם מעולם לא טרח להסתייג ממנו בפומבי. האם פליפ-פלופ כזה היה עובר בשלום אצל הקלינטונים? סביר להניח שלא. אופייני שהעיתונות התמקדה בתקיפת השליח, כלומר מגישי העימות באיי.בי.סי, שספגו קיתונות של ביקורת על השאלות התוקפניות שהמטירו על המועמד המסכן. "אמת מידה חדשה של השפלה", קרא לעימות הנדריק הרצברג מה"ניו-יורקר"; "נבזי, מוטה נגד אובאמה", חיווה דעתו טום שיילס מה"וושינגטון פוסט"; "ביזיון לדמוקרטיה", כינה את השאלות ויל באנץ מ"פילדלפיה דיילי ניוז". סוגיית "שיקול הדעת" של המועמד הטרי אמורה היתה להיות נושא מרכזי בשיח הבחירות לאחר שצצו הקליפים שבהם נראה הכומר גרמייה רייט, חברו הוותיק של המועמד, כשהוא משמיע הערות עם אופי אנטישמי וגזעני מעל במת הכנסייה של אובאמה בשיקגו. הקליפים הסבו למועמד נזק רב, והתקשורת ניגנה אותם הלוך ושוב. עם זאת, לאחר שאובאמה נשא נאום מזהיר נוסף, על הפערים הגזעיים והצורך לגשר בין הלבבות והמגזרים השונים, חזרה המדיה להריע לו. השאלות החשובות בקושי נשאלו: מדוע אובאמה המשיך בקשריו הקרובים עם רייט כל השנים הללו אם ידע שאלו עמדותיו? מדוע נתן לו לקיים את טקס נישואיו ולהטביל את שני ילדיו? והאם הדפוס שלפיו גורמים קיצוניים, לעתים גזעניים, לעתים בשולי החברה, חוברים בקשרים חברתיים לאובאמה, אינו מכתים את תדמיתו כפוליטיקאי שמסוגל לגשר בין ציבורים ופוגע בסיכויי היבחרותו בנובמבר? האם באמת מפתיע שאחרי שנחשפים סיפורים כאלה הוא מתקשה לתקשר עם ציבורים שלמים באזורי ספר באוהיו ובפנסילבניה, אף שהתקשורת מצלמת אותו אוכל ואפלים בדיינרים ומשליך כדורי באולינג על המסלול כאחד האדם? אפשר לטעון שקשה לצפות מעיתונות בימינו לבחון לעומק מגמות חברתיות רחבות, והיא נאלצת, בגלל אילוצי זמן, להיצמד למופעים נקודתיים כמו נאומים, מפגשים עם קהל באולמות באולינג, פליטות פה או עימותים, בתקווה שבהמשך תיווצר תמונה שלמה יותר. אופי הסיקור הזה יכול להסביר מדוע התקשו העיתונאים, ובמידה רבה עדיין מתקשים, להבין מה הבעיה שיש ללבנים בעלי הכנסה נמוכה, לבעלי השכלה נמוכה, לקתולים או לנשים מבוגרות - עם אובאמה. מבחינתם של עיתונאים רבים, אם אובאמה שבה את לבם, הוא יצליח לשבות בסופו של תהליך גם את לבו של פועל המנסרה בפנסילבניה. תשובה לטיעון הזה היא שכאשר העיתונאים רצו לבדוק השפעה על קהלים, כשזה התאים לתפיסתם שאובאמה נוסק לגבהים וקלינטון מתרסקת על הקרשים, הם עשו זאת במהירות שיא. למעשה, המגמה החברתית היחידה שזוהתה בזמן אמת במערכת הבחירות הזאת היא הקרע בין הקלינטונים, במיוחד ביל קלינטון, לקהילה האפרו-אמריקאית, שפעם ראתה בו ידיד אמת. העיתונות זיהתה שקלינטון מפסידה את הבוחרים השחורים עוד לפני הבחירות בדרום קרוליינה, וייחסה את ההפסד, בין השאר, להערותיו של בעלה, ובצדק. אובאמה כבש את הרוב המוחלט של קולות השחורים, ובעזרתם את רוב מדינות הדרום. הניכור של אובאמה מלבנים רבים, או לטינים, בעיקר מבני המעמד הנמוך, שבגללו הפסיד במדינות מפתח כמו אוהיו, פנסילבניה, טקסס וקליפורניה, מתחיל להיחשף רק עכשיו, אבל עיתונאים רבים, ביהירותם, מעדיפים לטמון ראשיהם בחול. מדי פעם, כשמשהו חדש צץ, הם ממשיכים להיות "מופתעים". הפתעה גדולה, למשל, היתה כשאובאמה הפסיד את קולות הלטינים בקליפורניה, אף שתמך במתן רשיונות נהיגה למהגרים לא-חוקיים. גם הסוקרים, שתפקידם לזהות מגמות חברתיות ולתרגם אותן למספרים, ובכך לשמש משענת מדעית לעיתונאים, אינם מצליחים לספק מידע מהימן על אוכלוסיות שלמות. הם העריכו שאובאמה מצמצם את הפער בקרב הלטינים בקליפורניה (הוא הפסיד אותם ביחס של 2:1), שהוא סוגר את הפער בקרב לטינים בטקסס (הוא הפסיד שני שלישים מהם), ושהוא סוגר את הפער בקרב לבנים עם הכנסה נמוכה באוהיו (בפועל, יריבתו זכתה ב-70% מהם) ובקרב גברים לבנים בפנסילבניה, שבהם השקיע חלק ניכר מהקמפיין שלו (בפועל, היא לקחה 55% מהם). "אין חשיבות למומנטום במערכת הבחירות הזאת; יש שני ציבורי בוחרים קבועים: הילרי זכתה בשלה, אובאמה בשלו", אמר בצדק סקוט רזמוסן, מנהל חברת הסקרים רזמוסן, אחרי שנודעו תוצאות הבחירות בפנסילבניה. מעניין מדוע שעות אחדות קודם לכן, ובמשך כמה שבועות, הראו הסקרים שלו צמצום ברור של הפער, לפעמים עד כדי שוויון סטטיסטי. מערכת הבחירות במפלגה הדמוקרטית מציבה אתגרים מרתקים בפני התקשורת האמריקאית. היא מזמנת כל-כך הרבה מופעים של "פעם ראשונה", שקשה להתאפק: פעם ראשונה מועמד שחור, פעם ראשונה מועמדת אשה, פעם ראשונה שמתקיים פילוג ברור בין מצביעים על-פי הכנסה, מין וגיל. לשני המועמדים יש בסיסי תמיכה חזקים, ולשניהם חולשות בולטות. חולשותיה של קלינטון נמצאות על שולחן הניתוחים כבר קרוב לשני עשורים. העיתונות ויריביה הפוליטיים חופרים בהן בכל פעם שהיא מועדת. חולשותיו של אובאמה רק מתחילות להיחשף עכשיו. נצחונה של קלינטון בפנסילבניה שינה את טון הסיקור, ונדמה שסוף-סוף העיתונאים מתחילים להבין שאובאמה אינו סופרסטאר. שאלות על יכולתו להיבחר בנובמבר הופכות בימים האחרונים לנושא קבוע בפאנלים של הפרשנים, ובמאמרי מערכת מתחילים הפובליציסטים לתהות, בזהירות, אם ההשוואות לגון קנדי לא היו נמהרות מדי. לבוחרי המפלגה הדמוקרטית, שמנסים להכריע בין שני המתמודדים, מגיע לדעת הרבה יותר ממה שהתקשורת מציעה להם. לא רק על הסבתא הקנייתית והשורשים ההוואיים של אובאמה (אף שאלה חשובים), אלא גם אם ישב המועמד ביציע כשהכומר רייט התלהם על הפודיום, ומה אמר לו אחר-כך, בשיחות פרטיות; לא רק על תוכניתו להוציא את הצבא מעיראק בתוך 16 חודשים (אף שזו חשובה), אלא גם כיצד הוא מתכוון לענות לגון מקיין כשהיריב הרפובליקאי יצביע על קשריו של אובאמה עם טרוריסט משנות השישים. מותר לבוחרים לדעת שכשאובאמה מבטיח לא להטיל מסים על מי שמרוויח פחות מ-250 אלף דולר, ושניות אחדות אחר-כך חוזר בו ומסביר שכנראה שלא תהיה ברירה אלא להטיל מס נוסף על מי שמרוויח יותר מ-100 אלף דולר, הוא משחק בדיוק באותו משחק פוליטי שנגדו הוא מטיף, שבו פוליטיקאי אומר דבר אחד ועושה דבר אחר. העיתונות אינה צריכה לחכות שמקיין יתפוס אותו על המניפולציה הזו מתישהו בסתיו, היא חייבת להקדים אותו; לא רק מתוך חובת ההוגנות כלפי קלינטון, אלא בגלל מחויבותה הבסיסית לצרכן. "אנחנו בתחילתה של תחרות שתחזור על עצמה לקראת הבחירות הכלליות בנובמבר", כתבה דורותי רבינוביץ ב"וול סטריט גורנל", "בין אותם חלקים של העיתונות שמוכנים להציב בפני המועמדים שאלות קשות, באופן שוויוני, ובין כל השאר, כולל אלה שיציבו מחסומים כשהמועמד שלהם ייחשף במצב של חוסר נוחות. תנו לתחרות הזאת להתקיים". אבנר הופשטיין הוא כתב "ידיעות אחרונות" בחוף המערבי של ארצות-הברית

המאבק שניהלו רשתות טלוויזיה ואתרי אינטרנט על שידור חי של הוצאתו להורג של הטרוריסט טימותי מקווי אינו חדש

המאבק שניהלו רשתות טלוויזיה ואתרי אינטרנט על שידור חי של הוצאתו להורג של הטרוריסט טימותי מקווי אינו חדש. גם לא הטענה כי מדובר למעשה בסוגיה של חופש המידע שהועלתה בפני הרשויות משאלו פסלו את הרעיון. אולם הם מביאים לשיא חדש של אבסורד את השימוש במטבע הלשון "חופש המידע". מטבע לשון שזה זמן רב נשחקת בנפנופים של ליברליות חסרת מעצורים כביכול ונהפכת, בידם של ברוני התקשורת, למינוח טכני, שפירושו תרגום של כל מה שבנמצא, כולל אירועים שאמורים לזעזע, להטריד וללמד אותנו על הגבולות שלנו כבני-אדם, לכדי בידור עובר לסוחר. רומזים לנו שיש חופש מידע? - הביאוהו ונדבר גלויות: יש או אין. בעולם שבו האינטימיות היא שקר גס, שבו כל הליכה ברחוב יכולה לחשוף את ההולך למענות ששופכת אשה באוזנו של הנמען הסלולרי שלה על נטייתה הקבועה להיקלע למערכות יחסים שבהן היא הקורבן, או על גבר הנפרד מבת זוגו בצעקות פלאפון קבל באי בית-קפה - אין יצר חזק מאשר המציצנות. אותו יצר מטופח באהבה כבר שנים על-ידי תהליך הריקון של המונח "חופש המידע" שיצרו בעלי הון למיניהם. והנה האבסורד: אותו תהליך ממש שומט בתורו את הקרקע מתחת לרגליו של מי שפתח בו. הוא עובר מטאמורפוזה שלא תוכננה. רמזים לגלגוליו העתידיים של המונח ניתן לראות בדמות הקריסה שפקדה באחרונה את חברות הדוט-קום ואתרי תוכן מסחריים. אין להתפלא שתחילתו של השינוי נצפית דווקא באינטרנט. ולא משום שמדובר במדיום חדש שמצריך אסטרטגיות עסקיות חדשות, אלא משום שהוא המקבילה הצורנית היחידה להתנהגותו של מידע. רשת שאין לה קווי מתאר ברורים ושיש לה שתי תכונות בולטות ­- נגישות מקסימלית ומיידית לאזורים השונים שלה והתרחבות המאגרים שלה עם כל משתמש חדש. כרגע נראה שהברירות של משתמשי אינטרנט וצרכני תקשורת מצויים הן חדות ולא מתפשרות: מידע חופשי או דבר לא. על המשמעות האמיתית של השינוי המתחולל נעמוד ודאי כולנו בעשור הקרוב. גליון 32, מאי 2001

עו"ד דרור שטרום: "ישראל היום" אינו עובר על החוק כשהוא מציע מנויי חינם לעובדי מדינה | אין מקום להתערבות הממונה על ההגבלים בקשר למחירי המודעות הנמוכים בחינמון מאחר שהוא אינו מונופול ומאחר שאינם בהכרח מחירי הפסד

חוות דעת משפטית שחיבר עבור "ישראל היום" עו"ד דרור שטרום מתייחסת לראשונה באופן מפורט לטענות שהועלו כלפי החינמון בנוגע לתעריפי הפרסום בו ובנוגע להתנהלותו הפיננסית. חוות הדעת של עו"ד שטרום, שהוגשה לאחר פניית "העין השביעית" ל"ישראל היום", נמסרה כתגובה לידיעה ובה סיכום חוות דעת בנושא שחיברו פרופ מרדכי קרמניצר וד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל "העין השביעית"). עיקריה מובאים להלן. חוות דעת קודמת שחיבר שטרום התרכזה בהיבטים החוקתיים של הצעת החוק של איתן כבל ועמיתיו. חוות הדעת הנוכחית הוגשה שלשום (20.11.14) לעו"ד אביגדור קלגסבלד, מעורכי-דינם של "ישראל היום" והבעלים שלדון אדלסון. היא עוסקת בטענות ובשאלות שהתעוררו לנוכח המידע שנחשף ב"העין השביעית" על ההתנהלות העסקית של "ישראל היום" (1, 2, 3), שעליו מבוסס חלק מהניתוח בחוות הדעת של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "הורדת מחירי הפרסום כתוצר לוואי של תחרות – היא תופעה טבעית, נורמלית ומתבקשת", כותב עו"ד שטרום בחוות דעתו. "ודאי כך בשוק שהיה נתון במצב של מונופולין, בו באופן טבעי שררו מחירי פרסום גבוהים. דיני התחרות וההגבלים העסקיים אינם מציבים את התחרות כמטרה בעלמא. הם מציבים כמטרה את רווחת הציבור ואת התחרות ככלי מרכזי המשרת את טובת הציבור, משום שתחרות מביאה עימה הורדת מחירים והגדלת המגוון. "מכאן, כי הורדת מחירי הפרסום כתוצאת לוואי של הגברת התחרות עקב כניסתו ופעולתו של ישראל היום – אינה פגיעה בערך חברתי, אלא להפך – יש בה משום קידום רווחת הציבור, הצרכנים והלקוחות. ביתר תוקף נכונים הדברים כאשר בנקודת המוצא מצוי היה השוק במצב של מונופולין (והרי זה היה מצבו של שוק העיתונות היומית בשפה העברית עד לשנת 2010, כאשר משך שנים ארוכות שלט בו המונופולין ידיעות אחרונות). דווקא תופעה של הגבהת מחירי הפרסום היא שצריכה להדאיג בהיותה נושאת עימה פוטנציאל אנטי-תחרותי, הנובע, ככלל, מקיומו של הגבל עסקי או פגיעה לא מוצדקת בתחרות – בדיוק כזו שמציעה הצעת החוק בה מדובר". עו"ד שטרום מזכיר כי כדי שניתן יהיה להגדיר את תעריפי הפרסום ב"ישראל היום" כ"מחירים טורפניים" דרוש תנאי שאינו מתקיים לפי שעה: "ישראל היום" אינו מונופול (עו"ד אלעד מן, הפרשן המשפטי של אתר זה, הרחיב בסוגיה מוקדם יותר החודש). "דיני התחרות, המקובלים כיום במספר רב של מדינות ושיטות משפט, אינם מכירים בעילה של הגבל עסקי פסול בדמות מחירים נמוכים מדי אלא כאשר מדובר בהתנהגות של בעל מונופולין ובמחירים שהם מחירי הפסד". אף כי לטענת דובר "ישראל היום" חוות הדעת מבוססת על עיון במידע פיננסי של החברה המוציאה לאור את החינמון, עו"ד שטרום אינו כולל בה נתונים פיננסיים קונקרטיים. "הסיבה התורתית לכך שבהתקיים תנאים אלה קיימת הצדקה להתערבות נעוצה בכך שרק במצב של בעל מונופולין (מוכרז או שאינו מוכרז) המתמחר את מחיריו במחיר הפסד ברור (ולא במחיר שהוא נמוך מדי) – קיים עיוות בדמות קיומו של כוח שוק לגורם הנוקב במחירי הפסד", כותב עו"ד שטרום. "קיומו של כוח שוק בידי אדם מקנה לו את היכולת לדחוק מתחרים ותחרות – מה שאינו קיים בשוק תחרותי רגיל. על כן, רק כאשר קיימת לאדם יכולת זו קם חשש ברמה המצדיקה לראות בהנהגת מחירי הפסד משום התנהגות אסורה", הוא מוסיף. בהמשך חוות הדעת מציין עו"ד שטרום כי בית-המשפט העליון, שנדרש לסוגיה, מצא לנכון לא לשלול את הלגיטימיות של הגשת "הצעה הפסדית" כשזו עשויה להניב למגיש רווח בטווח הרחוק. "דעתי, הנשענת על שנים לא מעטות באכיפת דיני ההגבלים העסקיים, היא כי אין מקום לאיסור עמום על נקיבה במחירים נמוכים מדי. ודאי שאין מקום לכך בהעדר כוח מיוחד בידי העסק הנוקב במחירים הנטענים להיות נמוכים מדי", הוא כותב. "במשך שנים רבות", מוסיף עו"ד שטרום, שכיהן בעשור הקודם כממונה על ההגבלים העסקיים, "שמעתי וקיבלתי תלונות רבות מאוד על כך כי ספקים וקמעונאים מוכרים במחירים נמוכים מדי. כמעט תמיד לוו פניות אלה בחזונות אפוקליפטיים על הנזק שייגרם לציבור בסופו של יום עקב המחירים הנמוכים מדי. לא בכדי, איני זוכר מקרה אחד בו בסופו של יום אכן נגרם נזק כבד כזה". החוק הישראלי, הוא מדגיש, "אינו מתיר לממונה על ההגבלים העסקיים או לבית-הדין להגבלים עסקיים לאסור על אדם שאינו בעל מונופולין לנקוב במחירים נמוכים מדי. זהו גם האיזון הנכון לשמירה על התחרות וחופש העיסוק והביטוי בזירה המיוחדת של המפגש בין חופש הביטוי לכלכלה ומשפט". עו"ד שטרום מתייחס גם להצעתם של פרופ קרמניצר וד"ר שוורץ-אלטשולר לשנות את סף ההכרזה על גוף כמונופול בשוק העיתונות, באופן שיאפשר להכריז על "ישראל היום" (ו"ידיעות אחרונות") כעל מונופול, ובדומה להחלטה ברוח זו שהתקבלה בבריטניה. "הטענה המוצאת ביטוי בעמדת המכון לפיה ייתכן קיומו של מונופולין ברמה הנמוכה מלמעלה ממחצית – מקובלת עלי", הוא כותב. "אכן, יש נסיבות בהן יהיה לאדם כוח שוק מונופוליסטי גם אם נתח השוק שלו נמוך ממחצית. הדבר תלוי במבנה השוק בו מדובר: אם שאר מתחריו הם רבים ומבוזרים ועל כן אין להם את היכולת ליתן לו מענה תחרותי הולם, חסמי הכניסה לשוק גבוהים, וקיימים גם חסמים למעבר של לקוחות מספק לספק – כי אז ייתכן בהחלט קיומו של מונופולין גם ברמה הנמוכה מזו הנקובה בסעיף 26(א) לחוק ההגבלים העסקיים" (למעלה מ-50% מהשוק בענף הנדון). עם זאת, הוא מזכיר, כבר כיום מאפשר החוק לקבוע כי רף ההכרזה על מונופול בתחום מסוים יכול להיות נמוך יותר. "אוסיף כי קביעת הוראות מיוחדות המסדירות את התחרות לפי סקטורים – אינה מומלצת והיא חריגה ביותר בדיני התחרות וההגבלים העסקיים", כותב עו"ד שטרום בהמשך. "לעתים היחס יכול להיות מחמיר ותובעני, אך פעירת פתח כזה מולידה גם את האפשרות להפגנת יחס מקל מצד דיני התחרות על חתך סקטוריאלי – תופעה שיש להישמר מאוד מפניה בעידן של קבוצות האינטרס, ובמיוחד במשק הישראלי בו קיימות קבוצות אינטרס חזקות במיוחד". בהמשך חוות הדעת מתייחס עו"ד שטרום לקביעתם של פרופ קרמניצר וד"ר שוורץ-אלטשולר שלפיה "ישראל היום" מגיש הצעות מכר שהן בגדר "הצעה תכסיסנית פסולה" (מונח משפטי המתאר מהלך בלתי חוקי, שניתן לבטלו מתוקף דיני ההגבלים העסקיים). בנוגע להתקשרות שנחתמה בין נציגי העיתון לאנשי מינהל הרכש הממשלתי, שלפיה עובדי מדינה זכאים יקבלו את העיתון עד סף ביתם תוך ויתור על דמי משלוח, הוא כותב את הדברים הבאים: "מאליו עולה השאלה, מהי התכסיסנות בה נוקט עיתון שמדיניות שגורה בו לממכר עיתונים בחינם, כאשר הוא מציע עיתוניו באותה מתכונת, והדברים גלויים וברורים לכל? לפחות על פני הדברים, אם לא למעלה מכל – אין מדובר בתכסיסנות, לפחות לא בשם המקצועי שלה בפסיקת בתי-המשפט". לטענה כי ההתקשרות בין "ישראל היום" למינהל הרכש הממשלתי נעשתה תוך "הפרה של דיני המכרזים והטבה כספית לא ראויה שגורם פרטי מעניק למדינה או לפקידיה" משיב עו"ד שטרום, בהתבסס על פסקי דין, כי "אין כל אמירה בפסיקה כי נקיבה במחירים נמוכים כשלעצמה מהווה תכסיסנות ואין בה כל אמירה הקובעת גם לגבי הצעה שאינה רווחית כי הינה תכסיסנית בהגדרה. "[...] המונח תכסיסנות מתייחד להצעות שבהן גלום רכיב הפסדי באופן מלאכותי – כדי לשבש את התוצאה של המכרז ונוסחת המחיר או הציון שבו. דהיינו, מדובר במקרים בהם נוקבים במחיר הפסדי בחלק מהרכיבים תוך ידיעה כי משקלם הסגולי בנוסחת המחיר או הציון הוא כזה שיקנה למציע ציון גבוה במיוחד, כאשר תוספת המחיר בגין הרכיבים שמחירם הונמך באופן מלאכותי גלומה בסעיפים אחרים. כל זה אינו קיים במקרה של ישראל היום. ובכל מקרה, גם כאשר ההצעה היא זולה ואפילו זולה במיוחד – אין משמעות הדברים כי הינה תכסיסנית", הוא כותב. "ולמקרה שבפנינו", מוסיף עו"ד שטרום, "בירור עובדתי שערכתי בדבר ההתקשרות של ישראל היום עם מינהל הרכש הממשלתי מעלה כי הכינוי תכסיסני לגביו אינו במקום. מתברר כי במהלך שנת 2012 פנה מינהל הרכש הממשלתי לעיתון ישראל היום וביקש להתקשר עימו לצורך מנויים (חלק מעובדי המדינה ברמה הבכירה זכאים לקבל עיתון חינם). "עיון בנתוני ישראל היום טרם ההתקשרות האמורה מעלה כי אף שבתחילת דרכו קיבלו מנוייו את העיתון באופן חינמי לגמרי, הרי שממועד מסוים החל העיתון לגבות מכל מנוי סכום של כמה עשרות ש"ח. ואולם, חלק מן המנויים הנחשבים למובילי דעה, ואשר לעיתון קיים אינטרס בכך שיוסיפו לקבל את העיתון כמנויים – הוסיפו לקבל את העיתון בחינם. "משפנה מינהל הרכש הממשלתי לישראל היום והבהיר כי המנויים בהם מדובר מקרב שירות המדינה הם מובילי דעה גם כן, החליט העיתון – על-פי מדיניותו הקיימת ממילא, לספק להם את העיתון באופן חינמי, על-פי הפרמטרים המקובלים אצלו ממילא. "נמצא אפוא כי בהתקשרות זו, שאגב לא היתה חלק ממכרז, לא נעשה דבר חריג ביחס למדיניותו הרגילה של העיתון. ההתקשרות כוללת אספקת העיתון לעשרות מנויים בודדות (לעומת מאות מנויים של עובדי מדינה בכירים אחרים). דבר לא הוסווה ולא נעשה סבסוד צולב או העמסת מחירים באופן העולה על-פי הפסיקה כדי הצעה תכסיסנית. יתרה מזו, נקל להבין על-פי רשימת המנויים שהובאה לידיעתי – כי המנויים הללו, המקבלים את ישראל היום, אינם מקבלים רק אותו וכי הם מנויים בנוסף על עיתון או עיתונים נוספים. משכך אין פה כל גניבת דעת או תכסיסנות". בנוגע לאפשרות ש"ישראל היום" גובה מחירי הפסד מרוכשי המודעות בו, כותב עו"ד שטרום את הדברים הבאים: "טענה זו לא הוכחה אמפירית, וככל שניתן ללמוד על מקורה מעמדת המכון לדמוקרטיה, מקורה בהשוואה שנערכה על-ידי אתר האינטרנט העין השביעית בין מחירי הפרסום של העיתון לבין מחירי פרסום של ידיעות אחרונות. "עיון במקור ובהשוואות שנערכו מלמד כי המסקנה בדבר היותם של מחירי הפרסום בישראל היום מחירי הפסד יסודה בסברה כי מחירי הפרסום בישראל היום אמורים להיות גבוהים מאלה של ידיעות אחרונות, משום שלזה האחרון יש גם הכנסות גבוהות בהרבה משל ישראל היום כתקבולים ממכירת העיתון. "ואולם, השוואה זו שנערכה אינה מבססת את המסקנה כי התעריף הננקב על-ידי ישראל היום הינו הפסדי. טעות בולטת היא להשוות מחירים בין מוצרים מתחרים ולהראות כי אם מחירו של האחד נמוך בהרבה משל האחר – הרי שמדובר בתעריף הפסדי. הקביעה כי תעריף הינו הפסדי יסודה בהשוואה של התעריף הניתן אל מול סל העלויות של המציע. רק כאשר התעריף המוצע הינו נמוך מכדי לכסות את העלויות של העיתון המציע, במקרה זה של ישראל היום, מדובר בתעריף הפסדי. "ולענייננו: עלויותיה של קבוצת ידיעות אחרונות עשויות ואף סביר שתהיינה גבוהות מאלה של ישראל היום. גם בהיבטים המערכתיים וגם בהיבטי המוצר אין מדובר במוצרים זהים. לפיכך, ככל שעלויותיו של ישראל היום הן נמוכות משמעותית מאלה של ידיעות אחרונות, הרי שהוא יכול גם להציע מחירי פרסום נמוכים יותר. היותם של תעריפי ישראל היום נמוכים משל ידיעות אחרונות אין בה אפוא ללמד על כך כי מדובר בתעריף הפסדי. "בנוסף על כך, דווקא מפרסומי העין השביעית עולה הסיבה לפער בין מחירי המודעות בשני העיתונים, והיא אינה קשורה לכך שהתעריף של ישראל היום הינו הפסדי. כך מצוטט שם פרסומאי בכיר, הבקי בנעשה בשוק, כאומר: מדיניות החדירה המאוד אגרסיבית של ישראל היום מבחינת מחירי המודעות לא רק גרמה לידיעות אחרונות ולמעריב להוריד מחירים – היא גם הגדילה את ההיצע בשוק נתון. עכשיו אותה עוגה מתחלקת בין יותר שחקנים – וכולם נפגעו. עם זאת גם היום נותר ידיעות אחרונות הגורם הדומיננטי בתחום הפרסום בעיתונות הדפוס. "מן האמור עולה אפוא כי הדומיננטיות של ידיעות אחרונות היא שמסבירה את הפער בין מחירי המודעות (או לפחות חלק ממנו). מכל מקום, אין לומר כי ההסבר לפער המחירים הוא בכך שהתעריף הוא הפסדי. דווקא עיון מעמיק בפרסומים שמוזכרים בעמדת המכון לדמוקרטיה מעלה כי עמדותיהם של אנשי שוק המובאות באותם פרסומים היא כי אין מדובר במודל הפסדי ואף כי מגמת ירידת המחירים נבלמה. "סיכום הדברים: דיני התחרות דורשים כתנאי מוקדם להתערבות ממשלתית אוכפת כנגד התנהגות שוק של מחירים נמוכים כי מחירים אלה יהיו מחירי הפסד – קרי מחיר המצוי מתחת לעלות השולית של העיתון, ובנוסף – כי הגורם שנגדו מבקשים להתערב יהיה בעל מעמד של מונופולין, דהיינו כזה שבידו הכוח לצמצם את תפוקת הענף ובכך לגרום להעלאת המחיר. במקרה זה שני התנאים אינם מתקיימים. "לכן אין כל סיבה לחייב התערבות בשוק שההתפתחויות המרכזיות בו בעשור האחרון הן התפתחויות תחרותיות חיוביות. אכן, כאשר תחרות מתפתחת ומתעצמת נפגע האינטרס של קבוצת לחץ חזקה שטוב היה לה בעידן הלא-תחרותי. אך בכך אין כדי להצדיק החזרת גלגל התחרות לאחור, בכדי לשרת אינטרס של קבוצה זו, שכן משמעות הדבר היא פגיעה בציבור. הורדת מחירי הפרסום המונופוליסטיים ששררו בעבר היא תופעה חיובית". עו"ד שטרום אינו מתייחס בחוות הדעת שלו לאפשרות שהועלתה בחוות הדעת של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולפיה ייתכן שתכניו של "ישראל היום" הם בגדר תעמולה שתכליתה קידום מטרותיו הפוליטיות של בנימין נתניהו – ולפיכך יש לבחון אם ראוי להחיל עליו את דרישות חוקי מימון הבחירות. עדכון, 23.11: לאחר פרסום הידיעה ביקשו ב"ישראל היום" למסור את התגובה הבאה: "המבקר בדק ב-9 בדצמבר 2012 הוציא מבקר המדינה נייר, ובו נאמר: בפברואר 2012 פנה ח"כ יואל חסון למבקר המדינה והעלה טענות בדבר קשרים בין הבעלים של העיתון ישראל היום לבין ראש-הממשלה נתניהו, ההופכים את פעילות העיתון לתרומה אסורה. בעקבות הפנייה נדון העניין במשרד מבקר המדינה, תוך הכרה בחשיבות חופש הביטוי והעיתונות החופשית, וכן נלקחה בחשבון עמדת המחוקק לפיה פעילות עיתונאית אמיתית לא תיחשב תרומה אסורה למפלגה, ויהא זה מאמר מערכת, סיקור חדשותי, פרשנות, טור וכיוצא בזה. "נקבע כי מן הראוי לערוך ההבחנה בין פעילות עיתונאית אמיתית לבין פרסומי תעמולה מוסווים, וכי משרד מבקר המדינה יבחן כל מקרה לגופו. לגוף העניין נקבע כי באותה פנייה לא הובאו ראיות המטילות בספק פעילות עיתונאית אמיתית, ומבקר המדינה דאז השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס הביא את מדיניות משרד מבקר המדינה לידיעת ח"כ חסון. "עוד נאמר כי נעשתה פנייה דומה גם למבקר המכהן השופט יוסף שפירא, אשר קבע כי נוכח חשיבותם של עיתונות חופשית וחופש הביטוי ונוכח עמדת המחוקק, מדיניות משרד מבקר המדינה תהיה גם להבא לבדוק כל מקרה לגופו". בסיום התגובה נכתב: "במלים פשוטות: שני מבקרי מדינה, בזה אחר זה, נדרשו לעניין – ולא מצאו שום בסיס לטענה שבישראל היום אין פעילות עיתונאית אמיתית". יצוין כי קביעה זו בתגובת "ישראל היום" מטעה ואינה נכונה, וכי בדיקת "העין השביעית" העלתה כי משרד מבקר המדינה כלל לא ניפק חוות דעת או עסק באופן פרטני בשאלה אם ב"ישראל היום" מתקיימת "פעילות עיתונאית אמיתית" (להרחבה, ראו הכתבה "פעילות עיתונאית אמיתית"). לעיון בחוות הדעת המלאה של עו"ד דרור שטרום להורדת הקובץ (PDF, 560KB)

קדנציה שלמה עברה על שר הבינוי והשיכון, ועוד רגע הוא עומד להתחלף מבלי שהשלים את חובתו כלפינו - להצהיר בפומבי על ניגודי העניינים שלו • המשמעות: הציבור והתקשורת לא יכלו לפקח על החלטות השר, ולבדוק אם הן היטיבו עם קרוביו • האשמים: בכירי משרד המשפטים

נכון לכתיבת שורות אלו זאב אלקין לא צפוי להיות שר בממשלה הבאה. אבל בגלל גרירת הרגליים שלו בהגשת המסמכים לעריכת הסדר ניגוד עניינים ומריחת הטיפול במשרד המשפטים – הוא הצליח לסיים קדנציה שלמה מבלי שההסדר שלו יפורסם לציבור. רגע לפני הפרטים המקוממים, נזכיר מדוע חשוב לערוך הסדר כזה, ומה הסכנה במצב שנוצר: הסדר ניגוד עניינים הוא מסמך משפטי שבו נבחר ציבור מצהיר באילו נושאים אסור לו לעסוק מכיוון שהוא או הקרובים לו עשויים להיות בעלי אינטרס ישיר, או במילים אחרות – להרוויח מכך כסף. למשל, אם רעייתו של אלקין הייתה בעלת חברת נדל"ן, הוא כשר הבינוי והשיכון היה צריך להצהיר על כך, כדי לוודא שלא יקבל החלטות שנוגעות ישירות לה. אלקין אמור היה להגיש את השאלון שלאורו עורכים את ההסדר בתוך חודש ממינויו – אי שם בחודש יולי 2021. הוא לא עשה זאת זמן ממושך, ונשלחו אליו שתי תזכורות בנושא. לבסוף השלים את השאלון, אך מאז עברה לפחות חצי שנה וההסדר תקוע במשרד המשפטים. מהמשרד מסרו לנו כי "טיוטת חוות-דעת נמצאת בשלבי אישור אחרונים ותפורסם מיד לאחר מכן. בכל מקרה, השר נדרש לנהוג לפי הטיוטה עוד לפני השלמת גיבוש ההסדר הסופי". עד שיסתיים הטיפול, ממשלה חדשה כנראה תקום – מבלי שהציבור פיקח על השר כדי לוודא שאינו עושה לביתו במקום לביתנו כולנו. זו שערורייה ששר מסיים קדנציה במשרד מבלי שהטיפול בהסדר שלו הסתיים. שני אנשים אחראים לפארסה הזו: המשנה ליועמ"ש גיל לימון והיועמ"ש עצמה גלי בהרב-מיארה. פנינו גם לאלקין לשאול אם הוא יודע מדוע ההסדר שלו עדיין לא פורסם. מאלקין לא נמסרה תגובה. הממשלה ה-36 אינה הראשונה או היחידה שמתגלים בה דחייני וסרבני שקיפות וגם כנראה לא האחרונה. מבלי להמעיט באחריות משרד המשפטים, אלקין הוא דוגמה מובהקת לאדם שעושה ככל העולה על רוחו ללא כל סנקציות. אחת הבעיות המרכזיות בנושא זה היא שכללי האתיקה לממשלה לא מעוגנים בחוק. הממשלה האחרונה נמנעה מעיגון כללי האתיקה בחוק. נדרוש זאת (שוב) מהממשלה הבאה שתקום. (איך זה משפיע עליך) הציבור צריך לדעת מה האינטרסים האישיים של השרים מקבלי ההחלטות. שר שנמצא בעמדת כוח, נגיש יותר לפקידי הממשל ואלו עשויים לנצל את מעמדם לטובתם האישית. (מה עושים כדי שיתוקן) טוב תעשה הממשלה הקרובה אם תעגן את כללי האתיקה בחוק. עם ראש ממשלה שעומד למשפט וראש מפלגה שהורשע פעמיים בעבירות על טוהר המידות – ספק אם נוכל לצפות לכך.

הסיקור הישיר והמתמשך של אסון הטבע ביפן יוצר הזדהות כלל-עולמית עם הפורענות שנחתה על המדינה הזו ועשוי להעצים את הוויכוח על השימוש בכורים גרעיניים

היפנים הם העם המצלם. זה גם העם המחונך לשלוט ברגשותיו ולדבוק במשימה בכל מחיר. שתי התכונות הלאומיות האלו חברו יחד בסוף-השבוע ובאו לידי ביטוי באופן שבו התוודע העולם, מקצה אל קצה, לאסון הטבע המצמרר שפקד את המדינה הזו. רעידת האדמה הגדולה בהיסטוריה של יפן הונצחה במצלמות (תוצרת יפן, מן הסתם) מהשנייה הראשונה להתרחשותה ועד בכלל. הצילום הסימולטני הביא את הדרמה המתגלגלת לכל פינות תבל וריתק למרקעי הטלוויזיה, למסכי המחשב ולאמצעי התקשורת הניידים מיליארדי אנשים. עוצמתם ההרסנית של איתני הטבע הומחשה, בשידור חי, לקהילייה הבינלאומית כולה והפכה אותה מצופה מרוחקת לשותפה אמפתית עם הפורענות החמורה שהתרגשה על יפן. שוב הוכח שהעולם הוא כפר גלובלי. ההזדהות עם החוויה הקשה שעברה יפן ב-48 השעות האחרונות נולדה בזכות תחושת הקרבה שיצר התיעוד המצולם ברגע האמת. כשעלו למסכים המשרדים שבהם רועדים הקירות, המרכולים שבהם הזבניות ממהרות לייצב את הסחורה, האזרחים הממתינים בתורים ארוכים בחנויות לממכר מזון, חש אזרח העולם שהוא חלק מהאירועים הדרמטיים הנגולים מול עיניו ביפן המרוחקת. הוא צפה משתאה בקור הרוח שהפגינו, במרבית המקרים, היפנים-מן-השורה אל נוכח הטרגדיה הנוחתת עליהם, הוא התוודע לתרבות שלטונית מאופקת, עניינית, הוא התמלא אימה למראה גלי המים האדירים הסוחפים את כל מה שנקרה בדרכם. מרגע היווצרותו, האסון שנחת על יפן לא היה שלה בלבד, אלא של כל מי שעקב אחריו, וככל שממדיה של הקטסטרופה גדלו והלכו, כך התרחב קהל הצופים והמזדהים. התקשורת הישירה היתה כל-כך מהירה שבקטעים אחדים של ההתרחשות היא הקדימה את המאורעות. צוותי טלוויזיה, או סתם אנשים מצוידים במצלמות וידיאו או בסמרטפונים, ידעו להגיע מראש למקומות שלעברם נעו גלי הצונמי ולהפיץ את רגעי המפגש המפחידים שלהם עם בני-אדם חסרי אונים שכל הגנות הציביליזציה – בתים, מכוניות, ספינות, קרונות רכבת, מטוסים – אינן יכולות להם. מראות השריפות המשתוללות, המים השוטפים הכל בדרכם, ההרס שמותירים אחריהם הגלים הנסוגים, המחישו, ללא צורך במלים, את קוצר ידו של האדם מול שגיונות הטבע. כך עשו גם הצילומים מרחוק של הכורים הגרעיניים שפעולתם השתבשה ואיימה, ברגעים מסוימים, לשוות למכת הטבע האדירה מימד מפלצתי, מעשה ידי אדם: זיהום רדיואקטיבי. יש להניח שהסכנה הזו תתפוס מעתה תאוצה בדיון הציבורי במדינות העולם. לא ניתן היה להמחישה ללא התיעוד המצולם שהגיע, בעת התרחשות עצמה, בשתי היממות האחרונות ממחוז פוקושימה שביפן.

הדלקה בכרמל דוחקת מעמודי החדשות את הנושאים הבוערים האחרים | העיתונים מספקים רקע לתמונת האסון | גם המלחמה הבאה נקשרת לעניין

"40 הרוגים באוטובוס שנלכד בשריפה שמשתוללת בכרמל", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ" פרטים על האסון שאירע אתמול בצפון הארץ. "אסון לאומי", מוסר "ישראל היום" את ההגדרה של ראש הממשלה לאירוע. "מלכודת אש" ו"הר המוות", מוסרות הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (בהתאמה) את תמצית התגובה הרגשית שאמורה להתעורר אצל מי שנתקל באסון לאומי כשהיא מתורגמת לדימוי מעולם הספרות הזולה (במקרה של "מעריב", מהכריכה האחורית שלה). שערי העיתונים מוקדשים כולם לסיקור השריפה. ב"הארץ" התמונה הראשית היא של האוטובוס השרוף המופיעה על שערי כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות". ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים על השער תצלום של מכונית וניידת לכודות על אותו כביש בוער, תוך ציון כי "הקצין שהיה בניידת עדיין נעדר". "ישראל היום" דוחס לתוך השער, נוסף לתמונות האוטובוס השרוף והמכוניות הלכודות, גם תצלום של נצ"מ אהובה תומר "דקות לפני שנפגעה". התצלומים מודפסים זה על גבי זה. גם ב"מעריב" מדפיסים כמה תמונות על השער, על רקע תמונה מרכזית של להבות ענק. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה על חלק התוכן של השער תמונה אחת בלבד, שתוארה לעיל, של הצלם רוני סופר. סופר נכח ליד האוטובוס השרוף ואף מילט שלושה מיושביו, צילומיו ועדותו מופיעים ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" הם נבלעים על השער, ב"ידיעות" הם מודגשים וממלאים אותו – "עדות מצולמת: רגעי האימה ליד האוטובוס הבוער". ב"הארץ" התמונה היחידה, נוסף לזו של האוטובוס, היא של עמודי עשן מיתמרים מעל לכרמל עם הכיתוב "תמונה של השריפה שצילם הטייס" ומעל לכותרת "טייס התריע על השריפה בשעה 11:14 – אך דבר לא נעשה במשך כחצי שעה". הכותרת הזו של "הארץ" יוצאת דופן: בעוד היא חוזרת לאחור ומשחזרת מציאות טרום-אסונית, של "שריפה" לפני שהיא נהיית "אסון לאומי", העיתונים האחרים מנסים לשחזר את אסון יום אתמול כזוועה שמתרחשת עכשיו ממש: "למטה: ניצב-משנה אהובה תומר, דקות לפני שנפצעה"; "אני לכודה בתוך האש, תצילו אותי"; "השריפה הגדולה בתולדות המדינה עדיין משתוללת"; "פתאום הגיע כדור אש ענק. האוטובוס ניסה לעשות פרסה, אבל האש לכדה אותו במהירות. ראיתי אנשים קופצים מהאוטובוס לתוך הלהבות"; "מראה מתוך התופת". "שריפה שפרצה אתמול ליד עוספייה התפשטה במהרה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". "40 צוערים בקורס קצינים של שירות בתי-הסוהר נספו כשהיו בדרכם לפינוי כלא דמון. שירותי הכיבוי: ייקח ימים לכבות את השריפה. 12 אלף תושבים פונו מבתיהם. עשרות בתים בקיבוץ בית-אורן נשרפו. כ-20 מטוסי סיוע יגיעו לישראל. בפצועים: מפקדת תחנת המשטרה בחיפה. נתניהו: נכריז על יום אבל לאומי". כותרת המשנה אינה מסתיימת במלים "יום אבל לאומי", אלא בהפניה ל"עדכונים באתר הארץ". גם ב"ידיעות אחרונות" מודפסת על השער הפניה בולטת לאתר האינטרנט ynet. ב"מעריב" וב"ישראל היום" (שלו אין ממילא אתר אינטרנט עצמאי) לא מפנים את הקוראים למדיה המתחרה בעיתונות המודפסת. באתרי האינטרנט מדווחים על פרטים חדשים (פצוע מת מפצעיו, האש מלחכת את פאתי חיפה), אולם בעיקר מספקים למי שמעוניין בכך תחושת שותפות חיה יותר בחוויית האבל הלאומי, באמצעות היכולת לספק גם שידורי וידיאו לצד הטקסטים, ולהביא גם את אלו וגם את אלו ב"זמן אמת" וב"שידור חי". מה יכולים להציע העיתונים? במאמר "טרור, שידור חי והאונטולוגיה של הטלוויזיה" (בספר המאמרים "פחד מוות") מצטט נועם יורן את כתב הערוץ הראשון איתי רפופורט, המאזכר את סיקור תקופת הפיגועים, תקופה של אבל לאומי מתמשך: "אני מבקש סליחה על זה שברגע שבו נשברו חייכם לרסיסים, התייצבתי אצלכם באמצע הסלון, לפתע פתאום, עם מצלמה, פנס גדול וציוד סאונד. אני מצטער, כי ניצלתי את חולשתכם, את חוסר האונים שלכם, את המצוקה האיומה שבה הייתם. לא יכולתי להסביר לכם איך בתוך סיר הלחץ של מהדורת חדשות אין זמן לחכות, גם לא למחר. מחר כבר יהיו חדשות אחרות, משפחות אחרות. אתם באסון הנורא, אני בסיפור העיתונאי שלי, והדבר האחרון שהייתם צריכים זה את צוות הצילום אצלכם בסלון. אני מקווה שתבינו שלא היתה לי ברירה" (הדברים של רפופורט מובאים במקור בספר "מהדורה מיוחדת" של דוד ויצטום). "חשוב לקרוא את הציטוט הזה לא דרך ההתחסדות אני אדם כמוכם אבל התפקיד המקצועי שלי הוא להיות שמוק; או אולי כן, בתנאי שנבין עד הסוף את מבנה הרוע הטמון במקצועיות", כותב על כך יורן, "הרוע הזה שמאפשר להשוות, גם לאחר מעשה, בין המצוקה האיומה שבה הייתם לבין סיר הלחץ של מהדורת החדשות. הרוע הזה, לפחות אותו חלק ממנו שמעורר סלידה אמיתית, טמון בסופו של דבר בנוכחותו של המשך הטלוויזיוני העיוור". ועוד כותב יורן: "האידיאולוגיה של שידור חי ככפיפות מלאה למציאות [...] מסתירה מובן אחר של שידור חי. היא מסתירה את האופן המטופש שבו טלוויזיה היא תמיד שידור חי, ללא שום קשר למציאות חיצונית: הטלוויזיה כשידור חי במובן זה שהיא, ורק היא, מראה בכל רגע מה יש בטלוויזיה. "[...] הדיאלקטיקה הזאת של השידור החי מוקצנת בזמן פיגוע. כאן הכפיפות למציאות החיצונית מגיעה לכאורה לשיא. אבל השיא הזה מסתיר את מובנו השני של השידור החי: רואים בלי קשר למה שרואים – כדברי ויצטום, האירוע נגמר לפני שהחל השידור – רואים כטקס חברתי של היות שם. במובן המטופש הזה של השידור החי טמון גם הרוע של המקצועיות הטלוויזיונית, של הכתב המתפרץ לביתה של משפחה שנפגעה מטרור. "[...] שידור חי אינו כפיפות למציאות. לא רק. הוא גם האופן שבו המציאות מתעכלת לתוך השטף הטלוויזיוני; האופן שבו המציאות עצמה כפופה למושג הריק של שידור חי – עכשיו זה מעניין אותנו, מחר כבר לא. מה שנשאר קיים ועומד לאורך השינוי הקיצוני והגחמני הזה הוא העכשיו. התוכן איננו משנה: הבכי של אלה או הבכי של אחרים. מה שמשנה הוא שנראה מה שיש עכשיו. כל הרוע הזה והציניות של הטלוויזיה כמדיום מקופלים בעכשיו העיוור הזה". העיתונים, כמה שלא ינסו, לעולם לא יוכלו להתחרות בעכשוויותה של המדיה המשודרת (באתרי האינטרנט או בערוצי הטלוויזיה), לא משנה כמה ינסו (והם מנסים). לכן, מה שהעיתונים יכולים להציע לנו הבוקר, ובכל בוקר של אסונות לאומיים, הם פחות פרטים, פחות עדכון, פחות תחושות חזקות ומיידיות של השתתפות ישירה וחיה במתרחש, ופחות רוע וציניות המובנים בדי.אן.איי של המדיום המתחרה. זה לא מעט בכלל. הרווח הזה שנוצר, החלל שמאפשר חוסר היכולת להיות "עכשוויים", מתמלא, או למצער יכול להתמלא, בתכנים שיש בהם ערך מוסף, התבוננות רפלקסיבית ובעיקר – ניסיון לתפוס את התמונה הרחבה, ולא רק ובעיקר את ההלם הרגשי והזוועה. ביום שאתרי האינטרנט (או איך שיקראו לזה כשזה יקרה) יתפסו סופית את מקומם של העיתונים והטלוויזיה, יש לקוות שהכוח הזה של המדיום המודפס, שאין לו "משך" והוא אינו "חי", יישאר כמורשת מתמשכת וחיה. פרטי האסון: "על-פי חשד שירותי הכיבוי, השריפה החלה להתפשט באתר לא מורשה לשריפת אשפה ליד עוספייה. היא המשיכה להתפשט ללא הרף גם בלילה, עד לשולי כביש תל-אביב–חיפה (מס 4)"; "עם זאת, נבדק אם השריפה התפתחה כתוצאה מרשלנות של מטיילים או של תושבים הגרים בסביבה או שמדובר בהצתה"; "דובר שירותי הכבאות בחיפה, רשף חזי לוי, אמר אמש שמכבי האש איבדו לחלוטין שליטה על השריפה והוסיף כי אין די חומר כיבוי במדינת ישראל כדי להשתלט על השריפה"; "בשל הרוחות המתעתעות בכבאים, התמונה אינה נראית אופטימית"; "לראשונה בתולדותיה ביקשה ישראל ממדינות רבות סיוע דחוף למאמצי הכיבוי". "עם התפשטות האש הוחלט לפנות מבתיהם אלפי תושבים מיישובי הכרמל. בתחילה פונו 55 משפחות מעוספייה וכל תושבי קיבוץ בית-אורן, שעשרות מבתיהם נשרפו כליל"; "בהמשך פונו גם אוניברסיטת חיפה והיישובים עין-הוד, עין-חוד וניר-עציון", "בשעות הערב המאוחרות, בעוד האש ממשיכה להתפשט, פונו 5,000 מתושבי השכונות המזרחיות בטירת הכרמל, כלא 6 הצבאי, כלא הכרמל, קיבוץ החותרים, מלון יערות הכרמל ומושב מגדים". "40 צוערים בקורס קצינים של שירות בתי-הסוהר נספו אתמול [...], מחקירה ראשונית של נסיבות אירוע האוטובוס עולה כי גזע עץ שקרס על הכביש לכד את האוטובוס בין הלהבות"; "מפקדת משטרת חיפה, סגן-ניצב אהובה תומר, נפצעה אף היא באורח אנוש בשריפה ופונתה לבית-החולים רמב"ם בחיפה"; "בנוסף, קיימת אי-ודאות לגבי גורלם של שני קציני משטרה במחוז הצפון המוגדרים כנעדרים". "ראש עיריית חיפה, יונה יהב, אמר אמש: כשהגעתי בבוקר הייתי בין הראשונים"; "הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שבא אף הוא לאזור, אמר כי הצבא מגיש את כל הסיוע לכוחות ההצלה"; "נתניהו קטע אתמול בערב את סדר יומו"; "לדבריו, יהיה צורך להכריז על יום אבל לאומי בגלל ממדי האסון" (שער "הארץ"). "משרד האוצר מחליט שלאזרחי ישראל מספיקה חמישית כמות הכבאים המקובלת בעולם המערבי. ישנם 250 תקנים של כבאים בשירותי הכבאות שלא מאוישים היום, למרות שהם רשומים בספרים, כי משרד האוצר החליט שאין צורך לאייש אותם. כאילו בכך לא די, החליטו באוצר שבשנים הקרובות יקוצצו שירותי הכבאות ב-20 אחוזים נוספים. 80 אלף שריפות מכבים 1,350 כבאי ישראל בשנה, אבל באוצר חושבים שזה יותר מדי. מבחינתם, חלק מהשריפות האלה יכולות להמשיך להשתולל, נקווה רק שלא מדובר בשריפה שתהיה קרובה אליכם. "המחסור החריף בכוח אדם וציוד ראוי בשירותי הכבאים הם הסיבה שבגללה פתח ארגון הכבאים לפני שלושה שבועות בעיצומים, שילכו ויחריפו כל עוד לא ייענו דרישותינו מהאוצר. אני יודע שזה יכול להישמע מזעזע, אבל האמת היא שצריך להזדעזע מכל יום שחולף, כי בכל יום כזה איננו יכולים להבטיח את בטיחותם של ישראלים רבים שאין להם תחנות כיבוי ליד הבית, או של מאות אלפי ישראלים שגרים בסביבתן של תשע תחנות הכיבוי שיש בהן תקן לכבאי אחד בודד (ואם זה מזכיר לכם את אישוני הכבאי משכונת חיים, תחשבו אם הייתם רוצים שרק הוא יהיה לצדכם בשעת שריפה אמיתית)". רשף בועז רקיע, מפקד צוות כיבוי בתחנת גבעתיים ודובר ארגון הכבאים,במאמר שהתפרסם ב-nrgמעריב ב-10 בספטמבר 2009 וצבר ארבעה טוקבקים. היום מפרסם "מעריב" את הטור שנית. "גם בסוף-השבוע האחרון הקשיב אורי יפה לדיווחי החדשות, שמע על השריפות המשתוללות ביער ביריה ומכלות שטחים נרחבים בצפון,והתמלא בזעם ובתסכול. בכל פעם שדיווח כזה מפציע לאוויר – ובקיץ הלוהט הנוכחי זה קורה הרבה – הוא מתלבט אם להתקשר לחברו הטוב אהרון אשל (ארול). אני יודע בדיוק איך הוא מרגיש, אומר יפה, אני חושש שהוא עלול לקבל התקף לב. זה הכל מאהבת הארץ. זה פשוט נורא מה שמעוללים לה. אם הייתי צריך לתת כותרת לכתבה, הייתי הולך על זעקי ארץ אהובה. "המגה-שרפה בגמלא היתה הקש ששבר – שלא לומר שרף – את גב הגמל. בעקבות האש הגדולה שחרכה את רמת-הגולן ביקש יפה לגולל את מה שהוא מכנה החמצה, ואולי הרבה יותר גרוע, שנמשכת כבר 20 שנה. ההחמצה הזאת, לטענתו ולטענת אשל, עולה לנו ברבבות דונמים של יערות שרופים ושמורות טבע מפוחמות, שלא לדבר על סכומי העתק – מספרים שמאחוריהם משתרכים הרבה אפסים – שדרושים לצורך השיקום. יפה ואשל מצוידים ברקורד שמחייב לפחות להקשיב לטענותיהם ברצינות. אורי יפה הוא סוג של מיתוס ישראלי [...]. "[...] הכול התחיל, מספר יפה, בסוף שנות השמונים, כשנסע לטיול פרטי בפרובנס. הייתי באביניון ונשבה רוח דרומית חזקה. פרצה שרפה בשדה חיטה, וראיתי את האש רצה במהירות אדירה. בתוך דקות עלו לאוויר מטוסי הריסוס האמפיביים, כל אחד עם 6,000 ליטר מים. המטוסים ירדו למלא מים בים ועלו ל-50 גיחות לפחות. הם הציבו בפני האש חומת מים, ושם זה נגמר. כשחזר הביתה היה יפה, אז עדיין קברניט פעיל באל-על, חדור רצון להביא מטוסים כאלה לישראל. [...] בכל המדינות המפותחות באגן הים התיכון יש מטוסים כאלה. ביוון עומדים בסלוניקי ארבעה מטוסים ובכל אי שניים. אז רק אנחנו חכמים וכולם טיפשים?. "אלא שהתובנות המקצועיות הללו לא סייעו ליפה ולחבריו להבקיע דרך ללבם של מקבלי ההחלטות. הוא ואשל משחזרים בתסכול קרוב לשני עשורים של פגישות, מכתבים, הפצרות ונסיונות לרתום כמעט כל בעל תפקיד רלבנטי במסדרונות השלטון, משרים דרך מנכ"לים ופקידים, פעילות ענפה שהסתכמה באפס תוצאות. יפה: היחס שקיבלנו נע בין התעלמות בנוסח עשו טובה, עזבו אותנו, ובין שאלות על גבול השחיתות כמו מה ייצא מזה לשר שלי?. אחרי כל פגישה הבטיחו שיחזרו אלינו, אבל זה לא קרה. מעולם לא הוצגו בפנינו נימוקים מקצועיים. ההרגשה שלנו היא שמדינת ישראל פשוט לא מעוניינת לכבות שריפות. כרגיל, הכול מתחיל ובעיקר נגמר בכסף" (מתוך כתבה של אביב לביא ב"מעריב", 14.6.10). "הציבור הופתע, אבל מי שעוקב אחרי מצבם של שירותי כיבוי האש יודע שלא קרה כאן שום דבר בלתי צפוי", כותב היום לביא ב"מעריב". "הרגע הזה, לעזאזל, היה מוכרח להגיע", הוא פותח את הטור. "מדובר בזרוע הצלה לאומית שעובדת בתנאים של להקת חובבים במתנ"ס", הוא כותב. "מדובר בכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש לא רק בגלל מצבם העלוב של שירותי הכיבוי, אלא גם מפני שישראל עולה בלהבות כבר יותר מחצי שנה. במהלך הקיץ הארוך, החם והיבש שמסרב להסתיים, נשרפו מאות אלפי דונמים טבעיים". "מבקר המדינה קבע כי מערך הכבאות בישראל חסר מערכת מרכזית של פיקוד ושליטה. היה זה אחד הממצאים העיקריים של בדיקת תפקודם של שירותי הכבאות בצפון המותקף במלחמה בלבנון בקיץ 2006", כותב הבוקר אמיר אורן בטור ב"הארץ". "בדו"ח מבקר המדינה מ-2007 מוקדש פרק נוקב למערך הכיבוי. בישראל יש פחות כבאים ופחות רכבי כיבוי מהתקן, כמו גם מחסור חמור באתרים למילוי מים. 40 מרכזים למילוי מים תוכננו, אך רק שניים הוקמו. הנימוק: קשיים תקציביים". "הנזק מהשריפה עד כה נאמד בעשרות מיליוני שקלים", נכתב בכותרת ידיעה של עמירם כהן ונועם בר ב"הארץ". "יידרשו בין עשרים לארבעים שנים כדי שנוף הכרמל ישוקם ויחזור למצבו הקודם", כותרת ידיעה שלצפריר רינת, הידיעה המרכזית באותו עמוד. "מישהו באוצר ערך חשבון קר, שהתעלם רק מסעיף קטן אחד: המחיר בחיי אדם", כותב אורן, שבוחר להתעלם מההקשר של המציאות שעליה הוא מדווח, הווה אומר, שיקולי חלוקת תקציב המדינה: האם ההחלטה שלא להגדיל את תקציב הכבאות נקשרה בהחלטה שלא לצמצם את סל התרופות או להגביל בניית חדרי מיון? האם סעיף שירותי הכבאות הוא היחיד בתקציב המדינה הנקשר בסעיף הקטן האחד של חיי אדם? "ההתעלמות ממגפת השריפות נבעה מהזלזול התהומי שמפגינה ההנהגה הפוליטית כלפי ערכי הטבע. שריפה של שמורת טבע לא נחשבת אצלנו לאסון, אבל בהשאלה מהמשפט הנורא ההוא, אתמול למדנו שבמקום שבו נשרפים עצים, נשרפים גם אנשים", כותב לביא. "עד לפני כעשור, למטוסי הריסוס האזרחיים, המסוגלים להתיז כמות מוגבלת בלבד של חומר כימי נגד שריפות, הצטרפו גם מסוקי תובלה מדגם יסעור של חיל האוויר, שהיו מצוידים במכלים גדולים של מים שמילאו המסוקים מהים והפילו על הדליקה. חיל האוויר החליט להפסיק את פעילות כיבוי השריפות לאחר שנמצא שעשן השריפות הסמיך גורם נזק למנועי הסילון של המסוקים הכבדים והמיושנים של החיל. בחיל האוויר הדגישו אמש שהשתתפות בכיבוי שריפות לא הוגדרה מעולם כחלק מתפקידיו" (מתוך הידיעה המרכזית ב"הארץ"). "ייתכן שאפשר היה למנוע את התפשטות השריפה בכרמל", כותבים אילן ליאור וזוהר בלומנקרנץ היום ב"הארץ", "מדריך טיסה טוען כי זיהה את השריפה בתחילתה והתריע בפני שירותי הכבאות, אך לדבריו רק כעבור יותר משעתיים עלה לאוויר מטוס כיבוי ראשון. [...] רכבי כיבוי לא הגיעו למוקד השריפה במשך לפחות חצי שעה מהרגע שדיווח עליה. [...] גם כעבור חצי שעה השריפה היתה מצומצמת בהיקפה וניתן היה להשתלט עליה בקלות ובמהירות". "המערכת הממונה על שירותי הכיבוי קרסה: שר הפנים אלי ישי, שהכבאים כפופים לו, נעלם אתמול מכלי התקשורת, וכמוהו גם נציב הכבאות וההצלה שמעון רומח. שניהם, כמובן, המועמדים הברורים להדחה בעקבות האסון" כותב אלוף בן בטור על שער "הארץ" (מעניין כיצד ההופעה בתקשורת הופכת אבן בוחן יחידה להתנהלות ראויה בזמן אירוע, ולא, נניח, עיסוק בטיפול באירוע עצמו). "אחר הצהריים התפתח אסון הטבע, שהמשיך להיות מסוקר בצורה יחסית מנומנמת לקטסטרופה של ממש" (אביעד פוהורילס, "מעריב"). "למחדל יש אבא", כותרת טור של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "הקטסטרופה של אתמול היא רק דוגמה לחוסר האונים שממנו סובל מערך החירום של מדינת ישראל. החוליה הכי רעועה בתוכו היא מערך הכבאות. [...] למחדל הזה יש אבא. והאיש הזה נעלם אתמול מעיני הציבור ולא במקרה. הוא מכיר בדיוק את מצבו העגום של מערך הכיבוי. קוראים לו אלי ישי והוא שר הפנים האחראי, מיניסטריאלית, למחדל. [...] לפני כחצי שנה קיבל השר אלי ישי לידיו את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על שירותי הכבאות. [...] בעקבות טיוטת הדו"ח [...] החליטה הממשלה להזרים, באופן מיידי, כמה עשרות מיליוני שקלים כדי לשפר את מערך הכבאות הקורס. איפה הכסף? איפה הציוד? תשאלו את הביורוקרטים". "מחדל", כותב בן כספית ב"מעריב", "לא של ממשלת נתניהו. של ממשלות ישראל. של כולנו". "המלה מלחמה אינה מופרזת" (פתיח לדיווח ב"ידיעות אחרונות"). עוד כותב בן ב"הארץ": "אתמול התברר שישראל לא ערוכה למלחמה או לאירוע טרור המוני, שיגרמו נפגעים רבים בעורף. במצב כזה, מוטב שישראל לא למלחמה נגד איראן". "בישראל נהוג לזהות עם המושג ביטחון רק מה שקשור בשמירת הגבולות לנוכח האיומים מבחוץ", כותב לביא ב"מעריב". "ההמלצה לאישום: מעשה מגונה בכוח", נכתב בכותרת ידיעה של נועם שרביט, אבי אשכנזי ויובל גורן ב"מעריב". כותרת הגג: "ניצחון לאורלי אינס: מח"ש החליטה להעמיד לדין את ניצב אורי בר-לב". "עם זאת", נכתב בידיעה, "החוקרים סבורים כי אין די ראיות להאשים את בר-לב באינוס של המתלוננת מ". "שבע שנים אחרי רצח הנערה שקד שלחוב: בית-המשפט הרשיע את הרוצחים", כותרת גג לידיעה ב"מעריב". הכותרת היא "צדק מאוחר". בכותרת ידיעה אחרת באותו עמוד נכתב "עכשיו זה רשמי: חלוץ בקדימה". "דיווח: חיזבאללה כרה מנהרות בכל לבנון ומילכד אותן – כהכנה למלחמה עם ישראל", כותרת ידיעה של אבי יששכרוף המצטט ב"הארץ" עיתון כווייתי. "אסאנג מסתתר בבריטניה והמשטרה יודעת איפה", נכתב בכותרת ידיעה במדור חדשות החוץ של "הארץ". מוספי העיתונים עוסקים בהרחבה בוויקיליקס, בגוליאן אסאנג ובכל מה שקשור אליהם, אולם השריפה בכרמל מנשבת את אתר ההדלפות מדפי החדשות. גם היום מתפרסמות בעיתונים מודעות התנצלות של חברת סלקום "על התקלה החמורה שאירעה ברשת" שלשום. "אנו מצדיעים לכם", נכתב במודעה, המודפסת היום בעיתונים, מטבע הדברים, צמודה לתצלומים מאזור האסון בכרמל. במודעה נכתב כי לקוחות החברה יזוכו על שיחות וסמסים בתוך הארץ שנערכו בתקופה שבין ה-25 לנובמבר ל-1 בדצמבר. "החברה תפצה את לקוחותיה על השעות שבהן קרסה הרשת. אין מתימטיקה לפיצוי, זה כמו לחשב כמה אתה אוהב, אמר מנכ"ל סלקום", מצטטת, ספק בסרקזם, ספק לא, כותרת משנה ב"הארץ" את הממבו-גמבו התאגידי המזויף של עמוס שפירא. "הפיצוי ללקוחות יעלה לסלקום 50–70 מיליון שקל", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר", "סך הפיצוי – פחות מ-1% מהכנסותיה השנתיות של החברה". בעמוד האחורי של "מעריב" מתפרסמת ידיעה על נהג מונית הדומה לפוליטיקאי צחי הנגבי. כותרת המשנה לראשית על שער "ישראל שישבת" היא "מחר ייפתחו דלתות בית האח הגדול. יובל בן-עמי היה גם באודישן וגם בפיילוט וחזר כדי לספר". לא רק בצה"ל משתמשים במחשב כדי לחבר כותרות.

התקשורת אינה עומדת בפני הכיבוש לצאת בכותרות מרעישות גם כאשר החשודים שעליהם היא מדווחת זכאים לחזקת החפות

האשה הקטנה והצנומה, פניה מכוסים במעיל, התקרבה בצעדים מהירים לעבר בית–משפט השלום בירושלים, מלווה בחוקרת משטרה. העיתונאים והצלמים הרבים שהמתינו לבואה נדרכו, וכשהגיעה לשער הבניין עטו עליה בבליל של מיקרופונים, פנקסים ומצלמות, לטקס הזובור המסורתי לחשוד/ה מצטיין/ת. מתחת למעיל, כפי שהוסבר להם לפני כן ממקורות המשטרה, מסתתרת גננת שנעצרה בחשד שהכתה וקיללה ילדים בגן. "למה הכית את הילדים?", שאל אחד העיתונאים את האשה. אין מענה. "למה הכית אותם?", שב ושאל, אך הגננת הזריזה כבר הספיקה להיבלע באחד האולמות והשאלה המאשימה נותרה מהדהדת באוויר. השאלה, הפשוטה לכאורה, מדגישה תופעה מטרידה בעבודתם של לא מעט עיתונאים: הנטייה לתת אמון רב בגרסת הממסד, במקרה הזה - המשטרה, בעיקר בשלבי החקירה הראשונים והמעצר. בשלב המעצר ניזונים הכתבים לענייני פלילים בעיקר מהמקורות המשטרתיים לבירור החשדות שבגינן נעצר החשוד. מדובר בחשדות שהמשטרה לעתים טרם הצליחה להוכיח, אך זה, מצד שני, טבעם של חשדות, וככל שהצבעים עזים יותר - כך עולות המניות של הסיפור ושאיפתו של העיתונאי להביא סחורה טרייה ומשובחת למערכת. החשוד, שבנסיבות כאלה נמצא במצב נפשי קשה, אינו נגיש, ולכן העיתונאים אינם יודעים לרוב את גרסתו. ולעתים, כשמדובר ב"אזרח קטן", גם אין לו ייצוג משפטי עד שבית–המשפט דן בבקשת המשטרה להאריך את מעצרו (עד 24 שעות לאחר המעצר). כשנכנס בסופו של דבר גם עורך–דין לתמונה, הוא מוצא עצמו לא פעם בעמדת נחיתות, כיוון שהמשטרה אינה חייבת למסור לו באותה עת את חומר הראיות שנאסף בחקירה. לאחר מעצרה של הגננת מירושלים אמרו גורמי המשטרה לכתבים כי החוקרים גבו עדויות מכמה הורים וילדים, ויש ראיות לכאורה שהיא הכתה שני ילדים. עם המידע "המרשיע" הזה הגיעו הכתבים לדיון בהארכת מעצרה, אבל רק שם, במהלך הדיון, נוכחו לדעת כי הורים רבים אחרים לילדים באותו גן דווקא תומכים בגננת, ואפילו שלחו למשטרה עצומה ובה הם קוראים להפסיק את החקירה. השופטת שוכנעה להטיל צו איסור פרסום זמני על זהותה של הגננת. פרקליטה, עו"ד אריאל עטרי, סבור כי הפרסומים בתק שורת משקפים תמיד את החשדות החמורים שהמשטרה מייחסת לעצור, והציבור שופט את האזרחים שמובאים לבית–המשפט לפי הפרסומים האלה בלבד. "בתקשורת מתנהל משפט שדה, שבו לאזרח שפרטיו מתפרסמים אין שום סיכוי לצאת זכאי". לא כל הנוגעים בדבר יודו בכך, אבל חוסר האיזון, וההישענות הכמעט בלעדית על מקורות משטרה בשלב הראשוני, משפיעים על גישתם של העיתונאים אל החשוד בעת המפגש הראשון איתו. ההטיה לרעתו, הפקפוק בדבריו וחוסר האמון בו ניכרים לעתים קרובות בתוכן השאלות שמופנות אליו, בטון ובאופן הצגתן. עליונות המשטרה בקרב על אוזנו של העיתונאי מומחשת היטב במסיבות–עיתונאים שהיא עורכת בעת פיצוח פרשיות פליליות גדולות. הודעות מסודרות ומפורטות, תרשימים ומצגות צבעוניות לא משאירות לחשוד כמעט שום סיכוי בזירה התקשורתית–ציבורית. הגישה הרווחת בציבור ש"אין עשן בלי אש" רווחת גם בעיתונות, שנוטה להתנהג בקונפורמיזם. הדעה הרווחת היא ש"אם האיש נעצר, סביר להניח שעשה את מה שמייחסים לו, וההסתתרות המגוחכת שלו מאחורי חולצות, מעילים או צעיפים רק מחזקת את החשד". המשפט "לא עשיתי כלום, אני חף מפשע" מתקבל כמעט בביטול, למרות שמבחינה סטטיסטית, הסיכוי שחשוד ייצא זכאי גדול יותר מהסיכוי שיורשע. חשדות המשטרה לא זוכים רק לאמון יחסי, אלא גם מקבלים בולטות גדולה יותר בדיווחים בכלי התקשורת, ואילו גרסתו של החשוד מוזכרת לעתים קרובות רק בשורות מעטות. עו"ד ששי גז: "קשה מאוד לנקות אדם שמאשימים אותו, למרות שלא עשה כלום. מניסיון עשיר אני אומר שאומללים האנשים במדינת ישראל כשמתחילים להאשים אותם בתקשורת. אפילו אם תביא תעודת זהות אף אחד לא יאמין שאין לך אחות. הזיכוי תמיד תופס כותרות קטנות ואף אחד לא רואה אותו. נסה אתה לעניין את המערכת שלך בזיכוי. את מי זה מעניין? אז הוא זוכה, אז מה. כשאתה אומר זיכוי, אתה אומר אין סיפור". לפעמים, ולתחרות יש כאן משקל כבד, קשה לעיתונים לעמוד בפיתוי מול הדחף ליצור כותרת מושכת ומרעישה, גם על חשבון האדם שנעצר ונלחם על חפותו: "קצין ופדופיל", "המהנדס היהודי", "המאפיונר של נתניה", "שודדי מכונות הקפה", "רצח שופט והלך לישון". כולם, צריך לזכור, בגדר חשודים. שופטת בית–המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, מסכימה לטענה כי התקשורת ממהרת להאשים חשודים. "אני דואגת יותר לאיש הקטן וחסר האמצעים מאשר לאיש החזק, שעומדים לרשותו יועצי תקשורת, דוברים ועורכי–דין בכירים. התקשורת מחפשת אשמים ומשפיעה בדיווחיה על האווירה בציבור, ויש חשש כי זה עלול להשפיע גם על ההליך המשפטי. גם השופטים הם בני–אדם. יש כתבים שלא נותנים ערך לחזקת החפות. כותבים את מה שהמשטרה אומרת אפילו בלי סייג, ומכניסים את המלה לכאורה, - לעתים אפילו לא במקומה. הכתבים צריכים לכתוב בצורה ברורה בלשון בני–האדם: לאיש עומדת חזקת החפות והמשטרה צריכה להוכיח את החשדות נגדו. גם אם החשוד, למשל, דקר מישהו, עדיין לא ברור אם זה רצח, הריגה או גרימת מוות ברשלנות, אבל התקשורת כבר ממהרת לשפוט. ואם השופט משחרר חשוד - מיד מוטחת ביקורת, כי הוא לא התנהג לפי רצון הכתב". למקסין ולרפי דורות מאשקלון יש בטן מלאה על התקשורת. בנם, טל דורות, בן 23, נעצר בחודש פברואר 2004 בחשד שתקף מינית ילדה בת ארבע בגן ילדים, ומיד הוכתר בכינוי "הפדופיל מאשקלון". כלי התקשורת פרסמו בהבלטה את תמונתו, בכתבות הודגש כי הוא נעצר חודשיים קודם לכן בגין עבירה דומה (למרות שלאחר יומיים שוחרר בלי כתב–אישום), ולכולם לא היה ספק - זה האיש. אולם במסדר זיהוי שערכו חוקרי המשטרה לא זיהתה הילדה הקטנה את טל דורות כאדם שתקף אותה והצביעה על אדם אחר. בית–המשפט שחרר אותו מהמעצר וארבעה חודשים אחר–כך סגרה הפרקליטות את התיק נגדו מחוסר ראיות. טל דורות סירב להשתתף בכתבה זו כדי לא לחוות מחדש את ימי הפרשה המעיקים. הוריו, לאחר התלבטות, הסכימו להתראיין ולא הסתירו את חוסר האמון המוחלט שהם רוחשים מאז הפרשה לכל עיתונאי באשר הוא. בסלון ביתם הם מציגים את המעטפה שבה שמרו את כל הכתבות שפורסמו על בנם. הכותרות בעיתונים הגדולים ובמקומונים זעקו אז: "הפדופיל", "המחדל והאונס", "הכתובת היתה על קיר הגן", "ידעו והתעלמו", "בכייה לדורות". עכשיו, כשהתיק סגור וטל דורות חופשי ולא אשם (הוא הרחיק עד לארה"ב כדי להתנתק מהחויה הקשה), מתכוונים ההורים לתבוע את העיתונים. "הם עשו בו לינץ", אומרת מקסין דורות ומנסה לעצור את הבכי. "לא אכפת לעיתונאים על מי הם דורכים. הם יעשו הכל כדי למכור יותר עיתונים, והרי ידוע שפדופיליה מוכרת עיתונים. טל לא עשה שום דבר רע בחיים שלו. הוא היה בתנועת–נוער, במועצת התלמידים, שירת במסגרת הנח"ל, בחור פופולרי וחברותי, והם עשו ממנו מפלצת. זה ילווה אותו כל חייו, בכל מקום. אצל האנשים באשקלון הוא יהיה תמיד טל דורות, הפדופיל מאשקלון". רפי דורות: "הבן שלי עבר טראומה שכמעט אי–אפשר לעמוד בה, והרוב בגלל העיתונות. עד שאדם לא נתקל בזה אישית, הוא לא מבין שדברים רבים שמפורסמים פשוט לא נכונים". מקסין דורות: "העיתונאים לא חשבו לרגע שאולי המשטרה עצרה את האדם הלא נכון. הם ניסו להרשיע בעיתונים. וכשהוא שוחרר, אף אחד מהעיתונאים הרבים שהתקשרו אלינו במהלך ימי המעצר, לא התקשר כדי להתנצל". משפחת דורות מוכרת היטב באשקלון כבר שנים, אך כעת, כפי שמתארת מקסין, אנשים מתרחקים. מקצתם מסתכלים עליה בחמלה, אחרים עוברים לצד השני של הכביש. "שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, וכלום גם לא עוזר: לא ההכחשות, לא השחרור מהמעצר, לא סגירת התיק. אנשים עדיין חושבים שטל עשה את זה. למשל, כששחררו אותו, הורים של ילדים בגן הפגינו בדרישה להחזיר אותו למעצר". במסגרת רצונה לתבוע את העיתונים, פנתה משפחת דורות אל כמה עורכי–דין בעלי שם, אך נרתעה מהמחיר הגבוה שיעלה לה המאבק המשפטי. מקסין: "יש עורכי–דין שאמרו לנו שהם לא רוצים לקחת את התיק הזה כדי לא להתעמת עם העיתונים. זה נראה לי חלום רע שעדיין לא התעוררנו ממנו. הרצון לתבוע את העיתונים על הנזק שעשו לנו זה הדבר היחיד שמחזיק אותי במדינה. אני לא רוצה לחיות כאן. המדינה לא עשתה שום דבר כדי להגן על טל", היא אומרת בכעס. רפי: "לפני המקרה שקרה לנו, חשבתי שאם כותבים משהו על אדם מסוים, אז בטח לא המציאו את זה. עכשיו, כשאני פותח עיתון ורואה כתבה על מישהו שעשה משהו, אני לא מאמין, אלא אם כן בית–המשפט אומר את זה". ומקסין מסכמת במרירות: "אם זה קרה לטל, זה יכול לקרות לכולם. גם לך". רמי טל, עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", משוכנע שהציבור יודע להבחין בין הרשעה בבית–משפט לכתיבה עיתונאית. "לדעתי, רוב הציבור האינטליגנטי מבין שלעיתונות אין כוח להרשיע. כוחה של העיתונות הרבה יותר קטן ממה שאויביה מייחסים לה. כתבה שתופיע על אדם בטלוויזיה, ובה יגידו כי הוא אחראי למחדל, ודאי לא תביא לו יוקרה גדולה, אבל היא לא תשפיע כלל על השופט. מי שחי במדינה דמוקרטית חייב לדעת שהעיתונות תבקר אותו. העיתונות לא הרשיעה את טל דורות. מי שהרשיעה אותו היא המשטרה, שהודיעה לעיתונאים, תפסנו את הפדופיל. פעם ידעו את ההבדל בין חשוד, נאשם ומורשע. היום יש כמה עורכים בעיתונות, ואני מדבר גם האלקטרונית, שכשאני קורא ושומע את הדיווחים שלהם יש לי הרגשה שהם לא לגמרי מודעים להבדלים האלה. בזהירות המתבקשת אשמיע השערה: יכול להיות שב–25 השנים האחרונות החתירה להשיג סקופ, שבעיקרה היא דבר ברוך, ועיתונאים צריכים להשיג סקופים, גרמה לאנשים לאבד פרופורציות. וזה גם השפיע במידה מסוימת על העורכים שרוצים מאוד לעשות עמודים בולטים וזעקניים, כדי להתחרות אפילו בטלוויזיה". אולם סקר חדש מערער את קביעתו של טל כי הציבור מבין שהעיתונות אינה חזקה מספיק כדי להרשיע (אם כי בד בבד אומר הסקר משהו גם על האמון, או חוסר האמון, שרוחש הציבור לפוליטיקאים). על–פי הסקר שביצעה חברת "גיאוקרטוגרפיה" בקרב 500 נשאלים בעבור חברת האסטרטגיה וייעוץ התקשורת "רימון–כהן/וובר–שנדוויק", יותר מ–70% מהציבור מאמינים או מאמינים בהחלט שאישי ציבור אשמים כבר עם פרסום החשדות נגדם בתקשורת. רוני רימון, שותף ומנכ"ל בחברה שהזמינה את הסקר, כלל לא מופתע: "הסיקור התקשורתי בשלב החשדות לא מותיר מקום לציבור לפקפק באמיתות החשדות. הסיקור הוא מוחלט, חד–משמעי ורצוף סימני קריאה, במקום לעורר סימני שאלה וספק באשר לאמיתות החשדות, ולאפשר תגובה מכובדת לחשוד". מתן אפשרות לתגובה בולטת לאנשים שזוכו מעוגן בחוק ובכללי האתיקה המקצועית של העיתונאים. סעיף 12 א: "פורסם בעיתון דבר חשד, הגשת כתב–אישום או הרשעת אדם, ונודע לעיתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב–אישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי העניין, יפרסם זאת העיתון בהבלטה הראויה". העיתונות אינה מצטיינת במילוי ההנחיה הזאת אם כי בשנים האחרונות ניכר שיפור. ועוד מסעיף 12 א: "עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם...". עורכי–דין רבים טוענים כי בעיני התקשורת המצב הוא בכלל הפוך: החשוד הוא אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. הבעיה היא שכשחפותו מוכחת לבסוף, הנזק לשמו הטוב קשה מאוד לתיקון. הוא שבור, משפחתו מתקשה לתפקד, הילדים סופגים הערות פוגעות בבית–הספר, וגם - והתקשורת לא מתעניינת בו. הרי, אצל "האזרח הקטן" זיכוי זה לא אייטם. רן בנימיני הוא כתב קול–ישראל לענייני משטרה כשהתגלגל עניין מעצרו של טל דורות לבית–המשפט המחוזי בבאר–שבע, בימיה הראשונים של הפרשה, ביקש עורך–דינו לשכנע את בית–המשפט להטיל צו האוסר על פרסום שמו. "פרסום שמו או זהותו עלול לפגוע פגיעה קשה ביותר בשמו הטוב", אמר הפרקליט, "אנחנו כבר שומעים בכל כלי התקשורת שמדובר בפדופיל ואם תמונתו תפורסם, ואחר–כך המשטרה תגיע למסקנה שזה לא האדם המתאים, אי–אפשר יהיה לתקן את הנזק". השופט שקל את העניין, אך לבסוף קבע כי אין בסיס משפטי להיענות לה במקרה הנדון. "אינני שולל את הטעם שבדברי הסניגור", אמר השופט, "אך כל עוד המחוקק לא קבע שיש מקום לאמץ את הנימוקים שהציג, על בית–המשפט להעדיף את השיקול של הכלל בדבר פומביות הדיון". הסניגור יכול היה רק להצטער שהצעות החוק של חברי הכנסת רשף חן (שינוי) ואיוב קרא (ליכוד) לא התקבלו עדיין. שתי ההצעות, שעברו בינתיים בקריאה טרומית בכנסת, באות להפוך את המצב הקיים כיום: במקום שהחשוד יצטרך לשכנע את בית–המשפט מדוע יש לאסור את פרסום שמו, ייאסר הפרסום מלכתחילה, ונטל השכנוע יעבור למשטרה ולעיתונות, שייאלצו להסביר מדוע יש צורך לחשוף את זהותו. אם יעברו הצעות החוק את כל תהליך החקיקה, ייאסר על העיתונות לפרסם שמות של חשודים עד להגשת כתב–אישום. בדיון שהיה בוועדת חוקה, חוק ומשפט אמר שר המשפטים הקודם יוסף לפיד (בעבר איש "מעריב"), כי הוא תומך בהצעת החוק של רשף חן "בלב כבד", למרות שהאינסטינקטים העיתונאיים שלו מדברים נגדה. "הפגיעה בזכויות הפרט ובצנעת הפרט הפכה להיות למגיפה שצריך לעצור, כי 95% מהאנשים שנעצרים משוחררים אחר–כך מבלי שיועמדו לדין, וחלק ניכר מהם זוכים לפרסום שלילי. בוודאי שלא כולם אחר–כך זוכים לפרסום על כך שהם לא הועמדו לדין, ויש פה בעיה חמורה של איזון". ח"כ חן מדגיש כי הצעת החוק שלו אינה מיועדת לחול על אישי ציבור: "גם אישי ציבור חשופים להרס שמם הטוב, אך זה המחיר שהם משלמים. במיוחד אצלנו, נבחרי הציבור, הכל צריך להיות שקוף וגלוי בפני הבוחרים, גם אם חושדים בנו. לנו, בניגוד לאזרח הקטן, יש במה נרחבת להגיב על חשדות. הצעת החוק שלי נוגעת לאזרח הקטן, כי שופכים את דמו לפני שהוגש כתב–אישום. מי שקובע אשמה הוא אך ורק בית–המשפט. עם כל הכבוד לכתבים הפליליים, הם לא יכולים לעשות זאת. הם צריכים לזכור שלעתים, מבחינת החשוד, הפרסום הוא עונש כבד יותר מהעונש שיטיל, אם בכלל, בית–המשפט". ח"כ קרא, לעומתו, כולל את אישי הציבור בהצעת החוק שלו. "מי שמשלם את המחיר אלה בעיקר אישי הציבור ונבחרי הציבור. עושים עליהום, ואז כבר שום תגובה לא מאזנת ומתקנת את הנזק. החשיפה עלולה לחסל קריירה פוליטית. שמעתי סיפורים של חשודים - גם מתוך הליכוד וגם מחוץ לליכוד - שסיפרו לי איך הרסו להם את החיים ואת המשפחה. הם נשארו עם צלקת לכל החיים". הפרשן המשפטי של קול–ישראל, משה נגבי, מתנגד נחרצות לשתי הצעות החוק. לטענתו, כבר היום יש לבתי–המשפט יותר מדי סמכות לאסור פרסום שמות של חשודים, למרות שפרסום כזה הוא חלק מעיקרון של פומביות המשפט, והוא הערובה הטובה ביותר שלא יהיו נסיונות טיוח. "המקרים שבהם המשטרה עוצרת אנשים שלא עשו דבר אינם רבים, וגם לא כולם מקבלים חשיפה תקשורתית. אני בכלל חושב שהעיתונות לא מספיק מרשיעה במישור הציבורי. זה שתיק פלילי נגד אדם נסגר או לא נפתח, זה לא אומר שהפרסומים לא היו מוצדקים. בית–המשפט פוסק אחרון בנושאים משפטיים, לא בנושאים ערכיים ומוסריים. כאן לתקשורת יש תפקיד חשוב. העוול שייגרם במקרים של מעצר שווא ופרסום זהותו של החשוד בטל בשישים לעומת העוול שייגרם לחברה אם חשדות רציניים לא יפורסמו". לחלופין, מצדד נגבי בחוק שהעביר יוסף לפיד לפני כשנתיים, הקובע שאם כלי תקשורת פרסם חשד נגד אדם, עליו לפרסם באותה הבלטה אם האיש זוכה ושוב איננו בגדר חשוד. גיליון 54, ינואר 2005

העיקרון שהנחה את קברניטי המשכן הוא בבסיסו נשגב - להנגיש את חברי הכנסת לציבור שמתקשה לכתת רגליו כל הדרך למשכן בירושלים. מה קורה בפועל?

לפניכם רשימת הלשכות שכמה מחברי הכנסת שוכרים כיום מחוץ לכנסת. העלות היא כמובן עלינו- הח"כים מקבלים בונוס לתקציב קשר עם הציבור אם הם שוכרים לשכה חוץ-פרלמנטארית. אבל זה בסדר ואפילו מבורך. העיקרון שהנחה את קברניטי המשכן הוא בבסיסו נשגב – להנגיש את חברי הכנסת לציבור שמתקשה לכתת רגליו כל הדרך למשכן בירושלים. מה קורה בפועל? תביטו ברשימת 2015: חלק מחברי הכנסת, כך נראה, עושה שימוש נכון בתקציב. חלק אחר – פחות. ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי למשל שכר לשכה אצל אותה חברה שאחראית על יחסי הציבור שלו. לא רק זאת – הלשכה ממוקמת במרחק 1.8 קילומטר בלבד מהכנסת לפי החישוב שערכו בניוז1. דוברו הבהיר לי שהלשכה אכן נמצאת בבניין ששייך לחברת הפרסום שמייח״צנת את יוגב אך היא ממוקמת בקומה נפרדת ויש לה שילוט לשכה כמקובל בחוק. לדבריו היא נשכרה בעיקר לאור הקשיים שמערים משמר הכנסת על האורחים וחלקם מעדיף להיפגש עם חבר הכנסת מחוץ למשכן. בניגוד ליוגב, חברי הכנסת של מרצ החליטו להתפרס הרחק מירושלים – במדינת תל אביב. כן, כלל חברי הכנסת של הסיעה התמקמו בעיר ללא הפסקה, בהם גם ח״כ ניצן הורביץ שממשיך לשכור לשכה גם אחרי שהודיע על פרישתו. חמישה מהח"כים אף יושבים באותו מבנה – בו גם ממוקמים משרדי המפלגה. ריכוז הלשכות בסמיכות הוא חוקי אך במקרה של מרצ מדובר בתחום האפור- אסור לשכור לשכה בתוך משרדי המפלגה, והלשכות צמודות למשרדים. מבחוץ נראה כי לשכת ראשת המפלגה זהבה גלאון אף ממוקמת באגף המשרדים. ח"כ אחר, ג׳מאל זחאלקה שוכר לשכה מסלמון זחאלקה. הוא שילם לרחוק המשפחה שלו סכום אסטרונומי יחסית לכל שאר חברי הכנסת בעבור לשכתו בכפר קרע. החשבון הסתכם (בניגוד לאמור במסמך) בלמעלה מ-50 אלף שקל אשתקד. בתגובה הוא הבהיר שמדובר בחובות עבר של ארנונה משנים קודמות. השוכר האידיאלי הוא כנראה אליעזר מוזס מיהדות התורה שמשלם 5,000 שקל לחודש לישיבת קהילת ויזניץ, שאותה הוא מייצג בכנסת. כשביקרתי בישיבה נראה כי מדובר בקיטון, אם בכלל. החדרון לא סומן כנדרש ואיש לא ידע לומר האם באמת מוזס מגיע ומנהל בו פגישות. זה מה שקורה כשמסורת של זלזול בכספי ציבור פוגשת חוסר בקרה. אין זה אומר שיש לבטל את הלשכות. חלק מהח״כים עושה בהן שימוש נהדר ובכמה מביקוריי מצאתי משרדים שוקקי חיים. אך המקרים החריגים והמוזרים רבים מדי – במיוחד כשהציפיות מחברי הכנסת הן לפעול ללא רבב. ועוד משהו – עד לאחרונה הכתובות של הלשכות ותנאי השכירות היו בכלל סודיים. אזרחים לא יכלו בכלל לדעת שהן קיימות. זה השתנה רק בעקבות סדרת תחקירים שפרסמתי בשלהי 2010 ב״כלכליסט״ בעצת עורכי דאז שאול אמסטרדמסקי. וכאן טמונה התקווה. השקיפות הטרייה ופרסום הכתובות והחוזים חיסלה מקרים תלושים בהרבה שמצאתי בזמנו. היא גם מאפשרת לכם כעת להתעצבן ולמתוח ביקורת. וכשדברים מתפרסמים, דברים משתנים. מילה לסיום – אנחנו זקוקים לחברי כנסת שמכבדים את כספי הציבור. אף שנראה כי מדובר בכסף קטן – המשמעות של נציג ציבור עם סטנדרטים נמוכים ועין לקומבינות היא הרת אסון. ח״כים שחוטאים בקטנות, עלולים להתפתות גם בגדולות. בכנסת מוכרחים לשבת רק שליחי הציבור שדואגים לאינטרס של מי שהכניס אותם למשכן ולא לאף אחד אחר. לתיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לכל הממצאים

התפתחות בסוגיית הגרעין האיראני מסוקרת ב"הארץ" ובשאר העיתונים | גם פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה מפצל את העיתונים | ופרשת מוני פנאן מציגה את ערוות כולם

"כאשר הזרם נחלש, רואים מי שוחה עירום", מצטטים אמנון אטד ורויטל חובל ב"כלכליסט" את טום גלוסר, מנכ"ל סוכנות הידיעות תומסון-רויטרס. גלוסר אמר את הדברים ב"ועידת הנשיא", הפגנת הכוח השנתית של שמעון פרס, ביחס למצב העולמי אחרי המשבר הכלכלי. אבל העיתונים הישראליים מוכיחים כי לפעמים דווקא כשהזרם מתחזק, קווי המתאר שלהם מתחדדים ומתגלים. כך קורה עם הידיעה על התפתחות משמעותית במשא-ומתן עם איראן בסוגיית הגרעין, התפתחות שהעיתונים מסקרים מזוויות הפוכות. ב"הארץ" מדובר ב"פריצת דרך: איראן תעביר 75% מהאורניום להעשרה ברוסיה", לשון הכותרת הראשית. גם כותרת המשנה חיובית למדי: "טיוטת ההסכם תובא לאישור ארה"ב, איראן, רוסיה וצרפת ביום שישי. בישראל לא הגיבו לפרסום, ואילו בוושינגטון בירכו והדגישו כי התהליך של המגעים עם איראן לא יכול להימשך בלי סוף". התמונה המובילה היא של ראש סוכנות הגרעין האיראנית, עלי אשגר סולטניה, מחייך. מתחת לה מופיעה כותרת אדומה: "לראשונה: נציגי ישראל ואיראן נועדו בנושאי הגרעין". ב"מעריב", לעומת זאת, מקדישים להתפתחות פס צר על השער, בצבע שחור, ועליו מודפסות המלים הבאות: "דאגה בישראל מההסכם המתגבש עם איראן". אותן מלים בדיוק מופיעות בפס אדום בראש שער "ידיעות אחרונות", ומתחת להן הכותרת באותיות ענק, "פצצת זמן", ותצלומו של אחמדינגאד כשהוא מורה באצבעותיו כלפי מעלה. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית ברוח דומה, ציטוט של "גורמי ביטחון בישראל": "קשה להאמין שההסכם יעצור את האיראנים". כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" מסכמת היטב את הגישה הנצית להתפתחויות: "ההסכם. איראן תתחייב למערב לוותר על תוכנית הגרעין הצבאית, העשרת האורניום לצרכים אזרחיים תתבצע ברוסיה. החשש. איראן תמשיך בחשאי במירוץ להשגת נשק גרעיני ובמקביל עלולה לדרוש פיקוח על הגרעין הישראלי. התקיפה. למרות הכרזת ברק שיש אופציה צבאית: מומחים בישראל מעריכים שההסכם ימנע פעולה". במקרה של מוני פנאן, מנהל מכבי תל-אביב לשעבר שהתאבד השבוע, אפשר לאמץ בהחלט את המימרה של גלוסר כלשונה. כפי שכתב כאן שלשום שלמה מן, מי שהתגלו כשחיינים נודיסטים הם עיתונאי הספורט כולם, שמתחת לאפם, באחת הקבוצות הכי מסוקרות, התנהלה פרשה עסיסית במיוחד. פרשה שרק התאבדותו של גיבורה הביאה לחשיפתה. האבחנה הזו היתה נכונה שלשום, היתה נכונה אתמול, והיא נכונה גם היום, כאשר העיתונים ממשיכים להציף את הפרשה בשעריהם והיא מתבררת כגדולה עוד יותר. כך כותרת על שער "הארץ": "ציון נתן, חשב מכבי תל-אביב לשעבר ושותפו של מוני פנאן, ירד למחתרת וחושש לחייו". אנשיל פפר כותב: משטרת בריטניה פנתה למשטרת ישראל בבקשה לקבל מידע על עסקיו של פנאן, במסגרת חקירותיה את פרשת הנוכלות של הברוקר ניק לוין. כלי תקשורת בבריטניה, מדווח פפר, טוענים כי פנאן הפסיד אצל לוין 12 מיליון ליש"ט (כ-74 מיליון שקל). ב"ישראל היום" מדגישים על השער את הסכום הזה (מתורגם לדולרים: 20 מיליון), ואת ה"דיווח": "בלאט הפסיד 2 מיליון דולר". ב"מעריב" מפנים מהשער לראיון עם השחקן נסטורס קומטוס, שמספר כי השקיע ב"בנק" של מוני (את המרכאות הוספתי אני, לא "מעריב"). ב"ידיעות אחרונות" אין פנאן על השער, אבל מוקדשת לו כפולת עמודים שבה מדווח כי צפויה חקירה של רשויות המס נגד "שחקני כדורסל שהרוויחו כסף בבנק של פנאן", ומוצגת שורה של עבירות לכאורה וניגודי עניינים שיש לחקור. ניר גונטז הגיע להוריו של לוין, "בעיר קטנה בישראל", ומוסר כי הם מודאגים. בספורט "ידיעות" נכתב על השער כי "מוני פנאן בדק בחודשים האחרונים שקדמו למותו אפשרות לרכוש את קבוצת הפועל תל-אביב". "ממון" מדווח על עיקולים שהוטלו על רכושו של לוין בישראל ועל חקירה של הסקוטלנד-יארד. ב"דה-מרקר" הכותרת הראשית היא "מאות ייפגעו מגל ההדף של פנאן". מתוך כותרת המשנה: "אנשי עסקים מוכרים מעורבים, ועוד נשמע על קבלנים ידועים בתל-אביב שלקחו ממנו כסף". מירב ארלוזורוב כותבת את הטור הפותח. תשואה כמו שהבטיח, ונתן, פנאן ללקוחותיו, היא כותבת, יכולה לבוא רק מהונאת פונזי ("פירמידה") או מפעילות בשוק האפור. לפי יניב קובוביץ ודוד מרואני ב"הארץ", אף שבמכבי טוענים כי "לא ידעו כלום", "בכיר לשעבר בהנהלת הקבוצה" אומר כי יו"ר הקבוצה שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן (מבעלי הקבוצה) "ידעו ושתקו". כותרת המקומון "העיר" היא "למה שתקנו". "זאת הסיבה שלא קראתם על העסקים של מוני פנאן עד שהתאבד", לשון כותרת המשנה, שממשיכה: "יואב בורוביץ, כתב שמסקר את מכבי תל-אביב במשך שבע שנים, מתוודה". הווידוי של בורוביץ: "הכל מאוחר מדי [...] הרי כבר שנים אנחנו שומעים את השמועות: חלפן כספים, מלווה בשוק האפור, מרפד במזומנים. גם על הקופה הקטנה, כמיליון דולר ערכה, שמענו. שמענו ולא כתבנו. ידענו ולא דיווחנו [...] כל הדבר הזה קורה ואנחנו לא כותבים דבר. ולפני כן – כן, גם לפני – במשך שנים, מוני פנאן הלווה כספים לשחקנים רבים, ובהם יריבים, וגם לשופטים. וגם אז לא כתבנו. עיתונאי מכבי תל-אביב, ובהם גם אני, לא תיפקדו. איך זה קרה?". איך זה קרה? לפי בורוביץ, בשל מזגו הטוב ומעורר החיבה של פנאן. "היה בו משהו, באיש הזה, שגרם לי לא לרצות לכתוב עליו דברים רעים בחיים". ויש עוד סיבה: "לא רק בגלל אהבה למוני לא חקרנו. גם בגלל פחד גדול. כי מי אידיוט מספיק להסתבך עם מוני. בלעדיו הרי אין גישה לישות הזו שנקראת מכבי תל-אביב". לא רק פחד מאיבוד הגישה למושא הסיקור, גם פחד מעבריינים: "רבים מאיתנו חששו לתחוב את אפם לתחום הזה שנקרא השוק האפור". לא רק הכתבים פחדו, גם המו"לים. בורוביץ מספר שלפני שבע שנים ערך יואב גורן, אז כתב "העיר", תחקיר מפורט ומורכב שלא התפרסם לבסוף "בגלל פחדנות של המו"לים". הוא נמנע מלציין מי המו"ל של "העיר". לעומת זאת נוקב בורוביץ בשמותיהם של ארנון מוזס ועופר נמרודי כמי שקיבלו איומים מכיוון מכבי תל-אביב. הוא כותב גם כי ההתנהלות הכספית המושחתת לכאורה של פנאן היא רק סממן להתנהלות המושחתת (לכאורה, לכאורה, הרי אין לנו, כאמור, אף עיתונאי שיאשש או יפריך את ההאשמות הללו) של מכבי תל-אביב גם בתחומים אחרים. היו גם מי שלא פחדו. בורוביץ, ואחרים, מזכירים את הכתבה של יורם גביזון ב"דה-מרקר" לפני חמש שנים, שחשפה טפח קטן מההתנהלות של פנאן. בין האחרים גם "דה-מרקר" עצמו, שמפרסם הבוקר את הכתבה שוב בעמ 3. מדובר בטקסט קצר מאוד. כזה שאי-אפשר אפילו לחשוב להשוות אותו לעשרות העמודים שנכתבו על הפרשה בשלושת הימים האחרונים, משהותר הרסן. על ההתנהלות שבורוביץ מתוודה עליה אפשר לקרוא בין השורות גם בכתבה שפירסם ב"העין השביעית" איתי גודר לפני ארבע שנים ("על קו העונשין"), משם לקוח גם האיור של גיא מורד שמופיע כאן. בורוביץ אמר אז לגודר: "ברגע ששמעון [מזרחי] יחליט לבודד אותי, הוא יעשה את זה בנקל, ועבורי, ככתב שמסקר אותם מדי יום, זו בעיה. אני יכול לעשות את העבודה שלי, זה אפשרי, אבל זה מאוד קשה. אני משחק כל הזמן משחק כפול. אני בא ליד-אליהו, אני מחייך לכולם, סחבק של כולם. אתה לא יכול להיות מישהו שישנאו אותו, יסמנו אותו, כי אז אתה בצרות. הם לא יכניסו אותי לאימונים, הם יעשו לי את המוות". את הווידוי שמתפרסם היום הוא מסיים במלים אלו: "הכוח האמיתי של מכבי במשך 16 שנה, רובן נפלאות, היה מוני. הכוח של היום-יום. הכוח של הצללים והעבודה הקשה. ואנחנו, העיתונאים, ידענו זאת. וגם אלו מאיתנו, המעטים שהיו מוכנים להיכוות, פחדו להתאבד על מזבח העיתונות החוקרת. רובנו שרדנו, אז אולי ניתן לומר שלכאורה צדקנו. אבל זה לא נכון. אנחנו טעינו. והטעינו". "נערי פוסטר" היא הכותרת הראשית על שער מוסף פתיחת הליגה של ספורט "ידיעות אחרונות". תצלומו של שמעון מזרחי נמתח על פני השער כולו, וראיון איתו מכסה שלושה עמודים. לא תמצאו שם שאלות קשות על שוק אפור, ריבית של 20% וחקירות של הסקוטלנד-יארד. "הראיון נערך לפני התאבדותו של מוני פנאן", נכתב באחת הפסקאות. והרי לכם כל הסיפור כולו. הטור הכמעט פותח של המגזין "דה-מרקר ויק", בחתימתה של מירב ארלוזורוב, עוסק בהתפעלות משתאה מהשירות היעיל באתר האינטרנט של משרד הפנים. הנה קישור לטור. "רה"מ בן 60" היא אחת הכותרות המרכזיות על שער "ידיעות אחרונות". לצדה מתפרסם תצלום של נתניהו וזוגתו אוחזים עוגה, מתחת לו כיתוב פרי עטו של איתמר אייכנר, ולמטה מכל אלה, בקטן, המלה "מודעה", המפנה דווקא לפרסומת שבתחתית העמוד. פיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה עולה היום מהעמודים הפנימיים לשערי העיתונים. ב"הארץ" זו הכותרת השנייה בגודלה על השער: "השופטים שמגר, ברק וזמיר במכתב לנאמן: פיצול סמכויות היועץ הוא הימור מסוכן מאוד". ב"מעריב" הנושא מגיע לכותרת הראשית: "נאמן: אם סמכויות היועץ המשפטי לממשלה לא יפוצלו – אתפטר". כתבת השער של "גלריה" עוסקת במיפוי מסעדות ההון-שלטון, היכן ש"אנשי הון ופוליטיקאים" "סוגרים עסקה". "האם אפשר לערוך בכלל פגישת עבודה דיסקרטית בבית-קפה או מסעדה בישראל הקטנה?", שואלת מיכל פלטיכהקדמה לרשימת המסעדות שבהן, לטענתה, אי-אפשר לערוך פגישה כזו. ובמלים אחרות, המסעדות שציבור קוראי "גלריה" שאין לו דווקא צורך לסגור עסקאות בפגישות עבודה דיסקרטיות במסעדות יוכל עכשיו לרוץ ולבקר בהן כדי לראות איך אוכלים (וסוגרים עסקאות) מי שלא צריכים את "גלריה" בשביל להיכנס מהדלת האחורית אל השולחן השמור בפינה. מעבר לרכילות, קידום המכירות והפרטים הפלצניים על חייהם של העשירים העליונים ("עם זאת, בבואם לסגור עסקה או להעלות הצעה נועזת, אנשי עסקים לעולם לא יזמינו את בן שיחם למסעדה"), ניתן למצוא בכתבה עניין אנתרופולוגי. כך למשל הופתעתי לגלות כי בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי, כמו גם אישים מסוגם של דליה איציק ואביגדור ליברמן, נוהגים לסעוד במסעדה הירושלמית העבשה שהיינו נוהגים לקחת אליה את סבי וסבתי כל אימת שהדודים הזקנים מהונגריה היו באים לביקור. אהוד ברק, אני מוכן להישבע, לא היה דורך בטווח של מאה מטר ממסעדה כזו. פלטי מזכירה בפתח הכתבה פרשה עיתונאית שתחילתה בפגישה בבית-קפה: "גם רן ארז, לשעבר יו"ר הנהלת ארגון המורים, לא האמין שמישהו ירשום על מפית את הדברים שאמר לפני כשנתיים בבית-הקפה אצל יהודית בתל-אביב. הציטוטים הועברו לראש מערכת החדשות של ערוץ 10, שודרו על-ידי רביב דרוקר ועוררו סערה שהביאה להכחשה גורפת. ההכחשה לא עזרה כמובן - המפית שימשה כעדות, ובית-הקפה, על שולחנותיו הצפופים, כזירת ההתרחשות". הסערה לא הסתיימה בהכחשה: ארז הגיש תביעת דיבה נגד ערוץ 10 ונגד דרוקר, והמשפט, שהגיע שלשום לשלב העדויות, זוכה לסיקור על פני כפולת עמודים (כולל הפניה מהשער) ב"דה-מרקר". כותרת הכפולה: "השופטת לדרוקר: אתה פרשן עם הרבה ניסיון, אתה קונה את השטויות האלה?". השטויות האלה הן התנהגותו של ארז, שלפי דניאל דורון, המקור של דרוקר, דיבר בקול בבית-הקפה על תוכנית להפיל את שרת החינוך דאז יולי תמיר; התנהגות שלפי השופטת היא "תמימות של אחרון התלמידים", שקשה לייחס לארז. הילה רז מציינת כי עדי התביעה וההגנה מציגים גרסאות סותרות מאוד, כולל הכחשת עצם העובדה שדורון היה בבית-הקפה. דרוקר אף טען בעדות כי מנחם כהן, סמנכ"ל משרד החינוך, מי שנפגש עם ארז, הוא שקרן. כותרת משנה להפניה על השער האחורי של "דה-מרקר": "דנקנר וזיסר המשיכו הלאה. חבס התאושש ופישמן שרד. לבייב נלחם על חייו, פרשקובסקי ויתר, ואת גאידמק איש לא זוכר. שנה בשוק האג"ח הקונצרניות". המקומון "העיר" ("העיר תל-אביב", מאז המיתוג המוצלח) מקדיש שלושה עמודים לטקסט על מעבר המערכת ממשכנה הנוכחי (שיוסב כנראה לבניין מגורים) לבניין "הארץ", בחלק אחר של תל-אביב. הטקסט אנמי למדי, ונכתב רק למען השורה האחרונה: "אם רוצים עסק משגשג, אולי צריך עכשיו להשקיע בנדל"ן ולא בעיתונים מקומיים". באותו עיתון מדווחת ליאורה קפלן על מגזין כרומו ישראלי חדש, "Ms.Use" שמו, שיעסוק "במיניות מכל האספקטים שלה". ב"דה-מרקר" מצטטים את מייסד ויקיפדיה, גימי וולס, שאמר אתמול ב"ועידת הנשיא" כי ויקיפדיה תמשיך להישען על תרומות (10 מיליון דולר בשנה) ולא תצטרף לאף גוף מסחרי. רז שכניק חושף ב"24 שעות" תרמית של תוכנית הבוקר של ערוץ 10. "מיקי חיימוביץ ריאיינה את פרופ עדה יונת למהדורת חדשות 10. למחרת שודר אותו ראיון – רק שהפעם התשובות של יונת הולבשו מול שאלות של מגישי תוכנית הבוקר". ערוץ 10 הודה בתרמית ("האחראים יינזפו"). המגישים הם חיים אתגר וסיוון כהן, מפיקי התוכנית הם נחושתן אוקון ורפי רשף. תזכרו את התקרית הזו בפעם הבאה שאתם שומעים את רפי רשף, חיים אתגר וסיוון כהן מגישים לכם חדשות.

התרגשות או שוויון נפש? אוניברסיטאות בקרשים או השכלה גבוהה פורחת? מסיבת העיתונאים עם פרופ עדה יונת, כלת פרס נובל, עמדה בסימן סתירות. דבר אחד נראה בטוח למדי: לאף אחד לא היה חשק לדבר על ריבוזומים

מי שצפה במסיבת העיתונאים שנערכה במכון וייצמן לרגל פרס הנובל שיוענק השנה לפרופ עדה יונת לא יכול היה שלא לרחם על עיתונאי ישראל. אתמול עוד ניסו להבין את פשרו של אפקט אהרונוב-בוהם ואת מכניקת הקוואנטים, וכבר היום (7.10.09) הם נדרשים להתעמק בצפונותיהם של הריבוזומים המשונים הללו, אותם מפעלים בזעיר אנפין לייצור חלבונים. אבל פרס נובל הוא פרס נובל, ואי-אפשר לדחות את החגיגות, ומסיבת העיתונאים עומדת להתחיל. בערוץ 2 נראה אורן וייגנפלד כילד במסיבת בר-המצווה שלו, הנדרש להקריא טקסט שאין הוא מבין, לנוכח כל בני המשפחה והחברים. הכותרת בתחתית המסך צהלה: "פרס נובל בידינו", ודנה וייס, ששידרה ממסיבת העיתונאים, אימצה את הנראטיב המלחמתי וסיפרה שפרופ יונת "הלכה נגד כל המדענים בעולם ועשתה את זה בדרך שלה". מאוחר יותר ביקש וייגנפלד להקדיש כמה דקות ל"תעודת הזהות" של פרופ יונת ודיקלם את רשימת תאריה האקדמיים, כולל הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת MIT "בארצות-הברית". אחר-כך חיווה דעתו ואמר שמדובר ב"רזומה מרשים". "היא מתרגשת מאוד", המשיכה וייס, אבל מיד לאחר מכן הוסיפה ש"פרופ יונת לקחה את זה מאוד בשוויון נפש". אז התרגשות או שוויון נפש? אין זמן לברר, שכן עוד רגע קט תיפתח מסיבת העיתונאים, ובינתיים צריכה וייס לתאר את מחקרה של יונת, שהוא, ככלות הכל, העילה לחגיגה הפטריוטית. וייס הסכימה לומר רק (אם כי בכובד הראש הדרוש) ש"זה יהיה קצת קשה להסביר", ועשתה זאת בדרכה שלה כשקבעה כי "פרופ יונת חקרה את מבנה הרוֹבּוֹזוֹם" [כך במקור]. נאומה של פרופ יונת היה קצר מאוד, וכלל בעיקר דברי תודה. "אשמח לספר על המחקר", אמרה יונת, "אם תשאלו שאלות". לדנה וייס דווקא היתה שאלה, אבל לא בנוגע לריבוזומים (שאותם הרי קצת קשה להסביר). תחת זאת העדיפה כתבת ערוץ 2 לשאול את שאלת מיליון הדולר, "איך הרגשת כשקיבלת את הפרס?". "שמחתי", הודתה פרופ יונת. נגה ניר-נאמן מערוץ 10 ניסתה להציל את כבודה של העיתונות האלקטרונית, וביקשה בדחילו ורחימו ובאי-נעימות מעוררת חמלה, "אם את יכולה להסביר לנו מה בעצם המחקר שלך אומר". יונת החלה בהסבר, אבל דווקא כשהגיעה לדיון על אודות אותם ריבוזומים ארורים, קטעה אותה וייס ואמרה, "את מסבירה פה על התא, ואנחנו כולנו יודעים על משבר ההשכלה הגבוהה... מה את אומרת לסטודנט שנה א שמתחיל עכשיו לימודים?". יונת השיבה שהיא אינה מלמדת סטודנטים לתואר ראשון, אבל וייס לא ויתרה. "האם את רואה בישראל סביבה תומכת לחוקרים?". שוב סירבה יונת לשתף פעולה. "איך אני יכולה לענות לך", השיבה, "אני לא חושבת שכשאני התחלתי היה מי שתמך בי... אני חושבת שכשאני התחלתי, הרמה בישראל היתה נמוכה ביחס לעולם. היום הרמה הרבה יותר גבוהה... עכשיו ההבדל בינינו לבין העולם לא כל כך גדול". "אני חושבת שאפשר להתרשם שמדובר באדם צנוע", סיכמה וייס את הרגשתה בנוגע לתשובתה של יונת. אבי בליזובסקי, עורכו של אתר האינטרנט לענייני מדע "הידען" (עיתונאי המדע היחיד באולם?), הזכיר כי "שר האוצר נתניהו [בתקופת ממשלת שרון] לקח מיליארדים מההשכלה הגבוהה". פרופסור יונת הצהירה כי תנסה לסייע להשבת התקציבים להשכלה הגבוהה, והביעה תקווה ששר החינוך גדעון סער, שהתקשר לברכהּ לרגל קבלת הפרס, יסייע בעניין. איזו עיתונאית שאלה משהו בנוגע לבריחת המוחות מישראל, ובד בבד קבעה שהיום "אין בישראל מדענים". יונת אמרה ש"דווקא יש מדענים צעירים נהדרים, כך שלא נכון להגיד שאין מדענים", ולא הבינה כי העיתונאית לא התכוונה לעצם קיומם של מדענים, אלא למידת העניין שהם מעוררים אצל אנשי התקשורת, הם והריבוזומים האומללים שלהם.

נראה כי חרף הצהרות רה"מ על כוונה להפחית את לפיתת הלוביסטים - בכנסת ה-24 כוחם רק גבר • חברות הקנאביס, שגייסו לשורותיהן את אולמרט וברק, החלו להתחמש בסוללת לוביסטים •פרויקט חג: מה נשתנה בענף הלובי מאז פרישת אחד ממייסדיו בישראל בוריס קרסני?

הכנסת ה-24 סיימה את מושב החורף עם בשורה משמעותית: יותר חברות וארגונים מאי פעם פותחים את הכיס כדי לקדם את עניינם מול חברי הכנסת. 123 לוביסטים רשומים מייצגים כיום לא פחות מ-550 לקוחות שונים. על פי חודשי פעילות מושב החורף שהסתיים לאחרונה, שנת 2022 מסתמנת כשיא פעילות הלוביסטים מאז ייסדה "העמותה לדמוקרטיה מתקדמת" את המדד, לפני כעשור. עלייה בפעילות הלובינג נובעת בסופו של דבר מהנחה, מבוססת למדי מבחינה מחקרית, שהשקעה בתועמלנים (לוביסטים) מסחריים משתלמת ללקוח וממקסמת את יכולת ייצוג האינטרס שלו מול מקבלי ההחלטות. למעשה מדובר בהבעת אי-אמון עקיפה בתהליך קבלת ההחלטות בדמוקרטיה שלנו, תהליך שמנוגד לערך השוויון המצוי בבסיס הרעיון הדמוקרטי, ושבאמצעותו ניתן לתרגם כסף לכוח עודף בפני מקבלי ההחלטות. אולי לא בכדי בחר ראש הממשלה נפתלי בנט להתייחס לכוחם של הלוביסטים במישרין, כשאמר בפברואר האחרון: "יש לממשלה הזו הזדמנות יוצאת דופן להקטין את ההשפעה של לוביסטים ובעלי עניין ולפעול לטובת כלל אזרחי ישראל". עדיין לא ראינו כל תוכנית פעולה ממשלתית בנושא – אבל בינתיים המספרים מראים בבירור כי ההשפעה המזיקה עליה דיבר ראש הממשלה רק הולכת וגדלה. הנתון הבולט ביותר בהצטרפות הלקוחות החדשים מאז ינואר הוא הסתערות חברות הקנאביס הרפואי על הכנסת. בשנים האחרונות חברות הקנאביס הרפואי גייסו לשורותיהן שני ראשי ממשלה לשעבר בישראל: אהוד ברק, שעומד בראש חברת "אינטרקיור" ומרוויח בתפקידו מיליוני שקלים, ואהוד אולמרט, שנכנס כמשקיע ויועץ עסקי לחברת הקנאביס הרפואי יו-ניבו. כעת הן החלו להתחמש בסוללת לוביסטים. "התאחדות התעשיינים בישראל – פורום תעשיות הקנאביס הישראלי" נוסף כלקוח של חברת הלובינג "נהלה". אחת המטרות המוצהרות של הפורום, עליה עמלים הלוביסטים מול הכנסת והממשלה, היא הגברת ייצוא הקנאביס מישראל. "אם נצליח, ענף הקנאביס הישראלי יהיה ענף ייצוא של מיליארדי דולרים", אמר לאחרונה יו"ר הפורום חיים הורוביץ. בנוסף, שורה של חברות קנאביס רפואי הצטרפו כלקוחות של חברת הלובינג "ריפבליק" המייצגת הכי הרבה לקוחות בכנסת: "שיח מדיקל גרופ" שהשלימה בשנה שעברה את רכישת בית המרקחת הראשון שעתה בבעלותה, חברת "פארמוקן", חברת "תראפין", חברת "מדוקאן פארמה" ועוד. מעניין לשים לב כי חברת פארמוקן העמידה בראשה לאחרונה את פרופ" זאב רוטשטיין, מנכ"ל לשעבר של ביה"ח שיבא והדסה. פרט לסוגיית הייצוא, הלוביסטים מטעם חברות אלה עשויים לעסוק במגוון אינטרסים, החל מסוגיית רשיונות גידול הקנאביס, השיווק בישראל ופיתוח רשתות בתי מרקחת ייעודיות לתחום. לפי מחקר שנערך לאחרונה במדינת קולורדו שבארה"ב, הלובי היה משתלם מאוד עבור חברות הקנאביס. התעשייה השקיעה 7 מיליון דולר בלוביסטים בעשור האחרון – ומכרה את מוצריה בתקופה זו ב-12 מיליארד דולר אכן, התעשייה יכולה לגלגל הרבה מזומנים בזכות שימוש בלובי: לפי מחקר שנערך לאחרונה במדינת קולורדו שבארה"ב, שבה מותרים על פי החוק צריכה וסחר בקנאביס – התעשייה מכרה את מוצריה בתוך עשור בסכום של 12 מיליארד דולר. המחקר מעלה שהלובי הפעם היה משתלם מאוד עבור חברות קנאביס, שהשקיעו בלוביסטים כ-7 מיליון דולר (21 מיליון שקל) באותו עשור. לוביסטים מטעמם היו מעורבים בהליכי חקיקה של 367 חוקים. המחקר מעלה כי השקיפות לא הייתה מנת חלקם, אלא דווקא נסיונות עורמה ורמייה: ב-48% מהדיווחים הלוביסטים לא חשפו את השתייכות המממן שלהם לקנאביס. הם ייצגו לעיתים במקביל את תעשיות האלכוהול והטבק, מה שעשוי היה להקל על קידום בריתות בין-תעשיות כאשר האינטרסים מתואמים. ניתוח נתוני המדד מגלה שחרף העלייה החדה במספר הלקוחות – מספר הלוביסטים לא עלה בהתאמה – וכך מתגברת הריכוזיות בענף. 68% מכלל הלקוחות מיוצגים על-ידי 5 חברות הלובינג הגדולות, שצוברות כוח הולך וגדל. יתר 32% הלקוחות מיוצגים באמצעות 39 חברות לובינג וגופים שונים (משרדי עורכי דין/אסטרטגיה/יח"צ), ו-18 לוביסטים עצמאיים. ריכוזיות גבוהה בענף הלובינג עשויה להוביל לצבירת כוח השפעה קריטי על מקבלי החלטות ולתופעות בעייתיות נוספות בהקשרים של פגיעה בתחרותיות במשק ועוד. עד השנה, החברה שהחזיקה בכוח הרב ביותר הייתה פוליסי בראשות בוריס קרסני (שכוחו הרב שימש כהשראה, ככל הנראה, לדמות טלוויזיונית בסדרה "מותק בול באמצע" של "כאן 11"). אך הסתלקות חברת פוליסי מנוף הלובינג בכנסת הגבירה את תהליך חילופי הדורות בענף הלובינג הישראלי. קרסני הודיע בדצמבר האחרון על פרישתו מהתחום ולקוחותיה של פוליסי התפזרו (עוד על כך – בהמשך). בפעם הראשונה נרשם שוויון בין מספר הלקוחות המיוצגים באמצעות חברות לובינג שבבעלות "דור המייסדים" של ענף הלובינג בישראל ובין מספר הלקוחות שבחרו לייצג אינטרסים בחברות שבבעלות "הדור השני" של ענף הלובינג. חשיבות הנושא עבור כלל הציבור עשויה להתבטא בעתיד בהתנגדות מועטה יותר להעמקת הרגולציה על הענף. משיחות לאורך השנים עם לוביסטים ובעלי חברות מ"הדור השני", ניכר כי הם פתוחים לחלק מהדרישות לשקיפות, בשונה בגישתם של מייסדי הענף. החברות הגדולות שבבעלות "דור המייסדים" של הענף הן "גלעד לובינג", "גורן עמיר" ו"אימפקט". הללו מייצגות כרגע ביחד כ-34% מהלקוחות, ומנגד החברות שבבעלות "הדור השני" של הענף הן "ריפבליק" ו"הקבינט" המייצגות יחדיו גם הן 34% מהלקוחות. החברה המייצגת כיום הכי הרבה לקוחות בכנסת היא חברת הלובינג "ריפבליק", שמקדמת את ענייניהם של לא פחות מ-120 לקוחות, המהווים 22% מכלל לקוחות הלובי בכנסת. בראש החברה עומדים היו"ר לירון הרשקוביץ והמנכ"לית מבשרת נבו, שפרשו ב-2017 מ"גלעד לובינג" וייסדו את החברה. המתחרה הננטשת, אגב, תבעה את שניהם על המהלך בטענה לגניבת מידע סודי. התביעה נמשכה על ידי גלעד לובינג במאי 2018. מלבד מספר לקוחות קנאביס רפואי הוסיפה ריפבליק את "האוניברסיטה הסינית הבינלאומית בישראל" ששנה שעברה הותר לה לפתוח סניף מקומי ראשון בפתח תקוה ולהעניק תואר במנהל עסקים גלובלי. הבשורה הזו פותחת אפשרויות רבות לקידום אינטרסים בכנסת, הן בקשר לסניף הראשון והן בקשר להתרחבות והכרה במוסד. לקוח חדש נוסף הוא "הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר" שכנראה בימים אלה זקוקים באופן נואש ללוביסטים שינסו להתמודד עם נחשול הביקורת והיוזמות שנוגעות לרפורמות במשטרה ובשירות בתי הסוהר. בין היתר אפשר למנות את היוזמות שעלו לאור פרשת בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע, במסגרתה שכרה נציבת שב"ס קטי פרי את היועץ האסטרטגי רונן צור. עוד נושאים שעל הפרק הם ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, הביקורת המוטחת בגין תפקוד המשטרה בימים אלה בהתמודדות עם המשילות בדרום הארץ ובנגב – ואפשר להוסיף את ההתבטאות המתוקשרת של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה שקרא לשוטרים הערבים להתפטר. מה עלה בגורל הלקוחות של בכיר הלוביסטים בוריס קרסני, לאחר הודעתו בדצמבר על סגירת "פוליסי"? אחת התשובות לכך נמצאת בנתוניה של חברה חדשה בשם "נהלה" בבעלות שלוש מהלוביסטיות הוותיקות עידית שבתאי סידיס, עדן קנובסקי ודפנה פביאן – עובדות לשעבר של "פוליסי". החברה הצליחה למשוך כ-18 לקוחות, משמעותיים בחלקם, מקרב לקוחות חברת-האם לשעבר שנסגרה. כרגע "נהלה" נחשבת לחברה בינונית בגודלה, אולם ככזו שיש לה פוטנציאל לצמוח ולהתברג כאחד החברות הגדולות. מאחורי הקלעים נשאלת השאלה האם הבוס לשעבר, הלוביסט בוריס קרסני, מסייע ישירות או בעקיפין לעובדיו לשעבר, גם בחברת נהלה וגם בחברות אחרות שהקימו פורשים אחרים. בין הלקוחות של נהלה ניתן כרגע למנות את איגוד הבנקים, התאחדות התעשיינים בישראל איגוד הכימיה, פרמצבטיקה ואיכות הסביבה, אגד, שיכון ובינוי, פז, בקר תנובה שותפות מוגבלת, טמבור, Partner, ועד ראשי האוניברסיטאות ועוד. איגוד הבנקים היה ונותר שחקן חזק ומרכזי בקידום האינטרסים של ענף הבנקאות מול מקבלי ההחלטות, על אף הפגיעה המסוימת בכוחו לאור פרישת בנק לאומי מהאיגוד לפני שנתיים ואחרי 60 שנות חברות בו. לקוח מעניין תחת ייצוגה הוא "איגוד לשכות המסחר–חטיבת יבואני פלדה לבניין" ששני הנושאים שעלו בהקשרם בזמן האחרון הם מחסור בפלדה שעשוי לשלוח כלפי מעלה את מחירי הדירות לאור המלחמה באוקראינה ועיכובים בנמלים שמשפיעים על הענף. "נהלה" גם מקדמת את ענייניה של "בקר תנובה שותפות מוגבלת" שיש להניח כי נדרשת ללוביסטים על מנת לעסוק בטרפוד או דחיית חקיקה הנוגעת לאיסור "משלוחים חיים" וניסיונות לפתיחת השוק לתחרות. חברת הלובינג "הקבינט" הוסיפה למאגר הלקוחות מספר לקוחות מעניינים: חברת "לוריאל ישראל" שבינואר השנה פורסם כי המפעל היחיד של לוריאל בישראל עומד לפני סגירה, עמותת "קהילת הפינטק הישראלית" שלאחרונה אחת החברות בקהילה, חברת "איטורו", קיבלה חיזוק בדמותה של חדוה בר המפקחת לשעבר על הבנקים, שמונתה למשנה למנכ"ל חברת איטורו. באוקטובר האחרון עלה ראיון עם שמוליק בן טובים, יו"ר קהילת הפינטק הישראלית, בו הוא טוען כי בישראל פועלות 650 חברות פינטק שעיקר פעילותן היא בחו"ל ושהתנאים בישראל עונים לתחום הטכנולוגיה הפיננסית. יש לציין כי בעבר נלחמו החברות מלחמה עזה בבנקים ובאיגודיהם והתלוננו על חסמים רבים לפעילותן. עוד לקוח מעניין הוא "איגוד רופאי המשפחה בישראל" שיתכן וכניסתו לרשימת הלקוחות קשורה למינוי הוועדה הציבורית של שר הבריאות בנוגע לכשלי שוק ביחסים בין הרפואה הפרטית והציבורית. חברת "הקבינט" איבדה המושב את הלקוח החשוב "מגן דוד אדום" שעבר בינואר לחברת "ריפבליק". חברת "גורן עמיר" הוותיקה איבדה השנה את חברת הענק המזהמת "כי"ל כימיקלים" שבבעלות האחים עופר וכרגע איננה מיוצגת על ידי לוביסטים בכנסת. מנגד, שב לחיק החברה השנה הלקוח לשעבר עיתון "הארץ" – יש להניח כי השיבה נוגעת לפעילות הלובינג נגד העברת חוק איסור פרסום מוצרי טבק בעיתונות המודפסת. יוזכר כי גם "ידיעות אחרונות" מיוצג במקביל על ידי החברה וכזכור דווח ב"העין השביעית" על הפשרה שהמו"לים של שני העיתונים הגיעו אליה בהקשר לחוק זה מול מקדמי החוק בכנסת. "גורן עמיר" הוסיפה ללקוחותיה גם את "איגוד התאגידים העירוניים ברשויות המקומיות" שמיוצגת במקביל ל"פורום ה-15 הערים העצמאיות", כלומר 15 הערים החזקות בישראל. חברת "גלעד לובינג" הוותיקה הוסיפה למאגר לקוחותיה את "איגוד חברות אנרגיה ירוקה" ויתכן כי הדבר נובע מכך שישראל שוב לא עמדה ביעדי האנרגיות המתחדשות ולכודה בשורת חסמים בנושא או אולי נובע מהקשר לדיווח על הקמת תחנת הכוח הסולארית הגדולה בישראל. הגדרת לוביסט בכנסת מכוונת לכל גורם המייצג אינטרסים עבור צד-שלישי, ולכן מחויבים ברישום גם לוביסטים שאינם פועלים במסגרת חברות לובינג. המדד מראה כי 34% מהלוביסטים הפועלים באופן רשמי כיום בכנסת מגיעים למעשה מגופים מסחריים שאינם חברות לובינג כגון משרדי עריכת דין, משרדי פרסום ומשרדי ייעוץ (29%), ולוביסטים המוגדרים לוביסטים עצמאיים (15%). מטעם חברות לובינג עומד כרגע על 56% (69 לוביסטים). כאן המקום להזכיר כי לא כל סוגי הלוביסטים מחויבים ברישום בישראל. מדינות אחרות בעולם מחייבות רישום של "לוביסטים ביתיים" (אחראי רגולציה בגופים שונים), "לוביסטים חברתיים" (מטעם המגזר השלישי), נציגי מכוני וגופי מחקר ועוד. ככל שחובת שקיפות תחול על יותר סוגי לוביסטים, כמו לדוגמה במוסדות האיחוד האירופי, קנדה, אירלנד, בלגיה, הולנד, מקסיקו, ספרד ועוד, כך הציבור ומקבלי ההחלטות יוכלו להיחשף למידע הנוגע לפעילותם ותגדל היכולת של הציבור להשתתף ולהשפיע על הדיון הציבורי ועל קבלת ההחלטות.

המו"לים החליטו: על שקוף להמשיך לפרסם טורי דעה כלכליים. עם זאת, עשינו מספר שגיאות בתהליך ההצבעה ולכן נתחיל "רק" בפיילוט נתחיל עם השורה התחתונה: בשאלה "האם על שקוף להמשיך לפרסם טורי דעה כלכליים?" קבעו המו"לים שלנו, ברוב של 70%, כי יש להמשיך בפרסום הטורים. כתוצאה, נשיק בתקופה הקרובה תקופת מבחן (פיילוט) של טורים כלכליים. בעקבות […]

המו"לים החליטו: על שקוף להמשיך לפרסם טורי דעה כלכליים. עם זאת, עשינו מספר שגיאות בתהליך ההצבעה ולכן נתחיל "רק" בפיילוט נתחיל עם השורה התחתונה: בשאלה "האם על שקוף להמשיך לפרסם טורי דעה כלכליים?" קבעו המו"לים שלנו, ברוב של 70%, כי יש להמשיך בפרסום הטורים. כתוצאה, נשיק בתקופה הקרובה תקופת מבחן (פיילוט) של טורים כלכליים. בעקבות הערות מצוינות שקיבלנו מהמו"לים, הם יסומנו בצורה בולטת שתדגיש כי כי מדובר בדעה אורחת ולא כתבה או תחקיר מבית "שקוף". כמו כן, נשתדל לפרסם רק טורים עם ערך מוסף (שלא הייתם מוצאים בכלי תקשורת אחרים), ובראשם יופיע גילוי נאות של הכותבים. לצד זאת, נעשה מאמצים להביא במקביל טורי דעה משני צידי המטבע של כל סוגיה (אך לוגיסטית סביר שהם יתפרסמו בפער זמנים אחד מהשני). כי שגינו. בתהליך ההצבעה נפלו בדיעבד פגמים. אז בשקיפות מלאה (כרגיל), הנה שתי הבעיות המרכזיות: יש לך הערה? הצעה? נשמח לשמוע!

"אני יודעת שבכל הערוצים יש כתבים שמעבירים מסרים מלשכת ראש הממשלה, אבל לראות את זה קורה בזמן מלחמה זאת ציניות שלא נגמרת" • שיחות קצרות על עיתונות בתקופת מלחמה, כאן ועכשיו • והפעם: לאה לב

לאה לב היא עסקנית מצחק (הגדרה עצמית). קומיקאית, הגישה בעבר את תכנית הבוקר ב-103FM, השתתפה ב"מועדון לילה", "מהצד השני" עם גיא זהר ותכניות נוספות. אני קורא את הציוצים שלך בטוויטר ביממות האחרונות ודומה שאת סובלת ממנת יתר של אקטואליה. האם את הסיבה לעלייה המטאורית ברייטינג של ערוצי החדשות? תשמע, אין ברירה. התמזל מזלי לחיות מחוץ לטווח הטילים (בלי עין הרע), אז אני דבוקה למסך ולטוויטר, מנסה להבין מה הולך. וקורה הרבה, חוץ מהמלחמה, גם התקשורת עצמה קצת נראית די אבודה… בכל מקרה, אני הולכת אחרי המלצות הסביבה ומנסה למנן בצפייה. זה באמת לא בריא. ההמלצה שאני מקבלת מהסביבה זה להתעדכן בחדשות אחת לשעתיים, ולא לצפות ברצף. כשאת אומרת אבודה, למה את מתכוונת? ביום הראשון ראו את זה את זה ביתר שאת. חלק מהכתבים בשטח מראיינים ניצולים מטבח, לא תמיד בצורה רגישה. העלו אזרחים שמתחבאים ממחבלים והמגישים ביקשו מהם בזמן אמת להרים את הקול כדי שישמעו אותם בטלוויזיה, כשזה למעשה מסכן להם את החיים. זה טרלול לא נורמלי. אני באמת גם מנסה לא להכליל פה את כל התקשורת ביחד. אבל יש כתבים ומגישים ספציפיים שהעורכים שלהם, לדעתי, צריכים לעשות הערכה מחדש אם הם מתאימים לתפקיד הזה. כנ"ל לגבי הידיעה שנתניהו נפגש עם ראשי חברות החדשות לפני שהוא נפגש עם משפחות החטופים. זה גורם לי לתהות תמיד אם יש אגנדה, עדיין. כי אני יודעת שבכל הערוצים יש כתבים שמעבירים מסרים מלשכת ראש הממשלה, אבל לראות את זה קורה בזמן מלחמה… זאת ציניות שלא נגמרת. אז משתדלים להיות עם היד על הדופק, לצפות גם בצורה ביקורתית. יש שמות ספציפיים שעולים לך בהקשר הזה? מה, לפתוח? ככה? שקיפות היא הדגל שלנו. עודד בן עמי דיבר עם חברה שלי, שהייתה נצורה בקיבוץ בארי. היא עלתה לשידור ואמרה בלחש שהם נעולים בתוך הבית כבר 10 שעות. לעודד בן עמי היה מאוד חשוב לתקן אותה: "אפילו אני יודע שזה כבר 11 שעות!", במין עליצות כל כך לא מתאימה. תפסתי את הראש בבית. לא האמנתי שזה נאמר בשידור חי. אולי זה מעיד שגם הוותיקים והמנוסים בתקשורת, כולל מי שהיה דובר צה"ל ועסק בתקשורת וביטחון, לא הבינו באמת באיזה סוג אירוע אנחנו נמצאים? יכול להיות, שזה מאוד משונה, כי כאמור – היינו כבר 11 שעות לתוך האירוע, היו כבר נרצחים והרוגים. בשלב הזה כבר די ידענו מה הולך. קשה לי להסביר את זה. יכולות להיות לזה מיליון סיבות… אולי יש איזו בועה באולפן שאני לא מודעת אליה. כמה את מתרשמת מהצפייה שלך בחדשות שקיים פער בין מה שיודעים במערכות לבין מה שמספרים לנו על המסך? אני עדיין רוצה להאמין שהדברים שלא מספרים לנו על המסך הם דברים לא מאומתים, שלא עברו צנזורה. גם האויב צופה בחדשות שלנו, הם עושים עבודה באמת מאוד מורכבת. בעבר גם את שידרת תכנית אקטואלית ברדיו, אמנם תכנית בוקר קלילה יותר, אבל אם הייתי מחזיר אותך לתפקיד – איזה ליינאפ היה היום בבוקר לתכנית כזו? תשמע, הפינות היו די גמישות, אז כנראה שהיינו מדברים בעיקר על הלחימה, על השערוריות בממשלה. מבזקי חדשות עם דמויות פוליטיות, הפינות הקבועות היו סביב המלחמה. שיחות טלפון מפתיעות לרחל מאופקים וכל מיני כוכבים כאלה מהחדשות. אולי מרימים איזו פינת התרמות, קישורים בין אנשים, ניסיונות לסדר דיור לתושבים מהעוטף. יש הרבה מה לעשות סביב המלחמה. רחל מאופקים הוחתמה בסוכנות הדוגמנים והדוגמנות itm בבעלותו של עומרי יערי, ומיוצגות בה עדן פינס, אנה זק, יעל שלביה, מאיה קיי, עומר נודלמן ועוד. אם הזכרת כבר את שיחות הטלפון המפתיעות, מוסד רדיופוני מוכר, תני לי רעיונות אפשריים לשלוש כאלה. למי היית מתקשרת ומה היית שואלת? הייתי מתקשרת לעודד בן עמי, לסגור חשבון. לבקש התנצלות בפני חברתי. לעומרי יערי מסוכנות ITM, לשאול אם זה לא ציני מידי להחתים את רחל מאופקים בסוכנות שלו עוד לפני שהספיקו לזהות את כל הגופות. גלית דיסטל – לשאול מתי היא מתפטרת באמת ולא רק בפוסטים. את סמוטריץ – אם טעית, מתי תתפטר? ואת דיכטר – אתה באמת חושב שהממשלה הזאת תשרוד 4 שנים? איזה סמים אתה עושה? ברמת הנחישות הזאת, אני תוהה האם אולי את זו שצריכה לשבת שם במקום חלק מהנוכחים. יש כאן גם מסקנות להסיק על האופן שבו תיראה התקשורת ביום שאחרי? שינוי כלשהו או שנחזור לשגרת הרפורמה המשפטית והשיח המחנאי? אם יש משהו שלמדתי מהקורונה – זה שאנחנו לא לומדים כלום. את סטנדאפיסטית ועוסקת לא מעט בתכנים של הומור, אבל האם יש מקום בכלל להומור בזמנים כאלה וגם אם כן, האם רק כאסקפיזם או גם בהקשרים אקטואליים מידיים? בזמנים כאלה יש מקום להומור מופרע כאסקפיזם, והומור עדין ומחושב ומתוחכם בהקשרים אקטואליים מידיים. הכל באמת מאוד רגיש, וצריך לדעת איך משתמשים במילים והומור כדי לעשות טוב, לרפא ולעורר מחשבה, כדי חלילה לא לעשות נזק, ולהעמיק הנזק שכבר יש. זאת מיומנות מורכבת, אני עדיין לומדת איך עושים את זה. ראינו רמיזות לזה בשידורים, יותר בשעות הקטנות של הלילה – פחות בתכנים ואולי יותר בפרסונות. ברמז. כשאנחנו רואים באולפן של ארז טל ואברי גלעד את קטורזה וטאלנטים אחרים מזוהים יותר עם הומור ותוכן קליל, עוסקים בתכנים האקטואליים, זה אומר משהו גם על האופן שרוצים להגיש לנו את המציאות – או שזאת פשוט השגרה של פרצופים מוכרים מטעם גוף שידור? שגרה של פרצופים מוכרים מטעם גוף שידור. עד כמה את חושבת שגם בימים האלה יש ציניות מצד גופי השידור בהעברת המידע? מישהו שראה את השידורים של הכתבים מבתי החולים ובתי המלון אמר לי – כל אחד מהערוצים מקפיד לראיין את הטאלנטים שלו שמגיעים לבקר פצועים ומפונים והאחרים לא קיימים מבחינתם. פיצצת לי את הראש עם המידע הזה. חייבת להיות ציניות, כנראה. זה בלתי נמנע. אני חושבת ספציפית על החדשות בטלוויזיה – הם במשדר בלתי פוסק כבר כמעט שבועיים. ב-7.10 באמת היתה סיבה לשדר חדשות בלי הפסקה, כי הכל השתנה תוך דקות. הם רצו בין כתבים, מעדכנים מכל מקום בעוטף. אבל הימים עוברים, ואתה רואה שהדיווחים מהשטח נעשים יותר שטחיים, הם מצלמים אייטמים מראש, הכל פחות דחוף, ופתאום אתה מבין – הם נכנסו שם לשגרה משלהם. והשגרה הזאת מחייבת אותם למלא זמן שידור, ואז המלחמה הופכת לספקטקל. העדויות מהטבח הן תוכן, לבקר פצועים זה תוכן. מצד אחד אתה רוצה לשמוע את הסיפורים, להבין את גודל הברוך, מצד שני זה גם מעלה את השאלה – האם הם משאירים אותנו דבוקים למסך עד שיקרה משהו? מצד שלישי, אין פרסומות. תמיד יש פה הליכה על קו, זה לא מוחלט. יש כאלה שתורמים לאווירת הציניות, ויש כאלה שהם מספיק אנושיים כדי שלא תרגיש שעושים לך קומבינה על הראש כצופה. כבר יש פרסומות אגב, גם בהן נעשה שימוש ברגשות הצופים וניתנים מסרים נרחבים מטעם בנקים, חברות ביטוח וכו על התמיכה והאמפתיה ללקוחות שלהם. מצד שני, כמה כתבות כבר הציגו איך דחיית הלוואות תעלה לנו בהמשך וגם את מי שניצל את המצב כדי להעלות מחירים. והם משלמים כסף לגופי השידור? כן – אין פרסומות בחינם. אז תמחק את כל מה שאמרתי. בצחוק כמובן. יצאנו עם בדיחה מהראיון הזה 🙂 אלא אם יש לך אחת יותר מוצלחת. אם אבקש ממך לחזור שוב אל העבר ואל חוויות אישיות, אז אשמח לשמוע מה את חושבת על המהפך הקונספטואלי שעבר שותפך להגשה שי גולדשטיין. את חושבת שמשהו מהאירועים הנוכחיים יחלחל גם להתנהלות של "הימנים החדשים" כמו גולדשטיין ואלדד יניב? אצל שי גולדן ראינו כבר ניצוצות של שינוי כיוון. לא אתייחס לשי גולדשטיין, אלא לביביסטים ככלל. את רואה אותו כביביסט? ביביסטים אלה אנשים שמהללים את נתניהו בצורה מביכה, ושי בעיקר מבקר את המחאה, אז קצת קשה לי להתייחס אליו כביביסט פר אקסלנס. האם האירועים יחלחלו להתנהלות של הביביסטים, חדשים או ישנים? רובם לא. יש שם המון מאפיינים של כת, והספר "When Prophecy Fails" יסביר לכולם יפה מאוד למה ביביסטים לא יפסיקו להאמין ל"מר ביטחון", גם אחרי כל מה שקרה תחת הנהגתו. כל הצידוקים והתירוצים כבר רצים ברשתות החברתיות. לסיום – אשמח שתמליצי לי על דמות רלוונטית לראיין במדור ושאלה אחת לשאול אותה. הייתי ממליצה לראיין את עורך חדשות 12, גיא סודרי, והשאלה שלי היא "אחי, מה… מה זה?". הייתי שמח לשאול אותו עוד הרבה שאלות, אבל מסורתית ולמעט חריגים ספורים, חדשות 12 לא מאשרים ראיונות למדור הזה. אולי את תשכנעי אותם. יפה שראיון ב"עין השביעית" מלחיץ אותם יותר מלשלוח את אדווה דדון עם קסדה לשטח, איפה שחמאסניקים יורים.

"כלכליסט" מזהיר מחורבן התרבות האנושית | העיתונים האחרים מחפשים סימני מיתון | "מעריב" לא שמע על הלווים הגדולים | "ידיעות אחרונות" משתף פעולה עם ערוץ 10

"1,400,000,000,000,000 דולר" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". "הכלכלה הגדולה בעולם היא לא ארה"ב או סין. גם לא שוק המניות או שוק האג"ח", נכתב בכותרת המשנה. "למעשה היא גדולה מסכומם של כל אלה יחד ועלולה להתפוצץ בכל רגע. נא להכיר את שוק הנגזרים העולמי – הבועה המפלצתית ביותר בהיסטוריה". "המספר הזה גדול כל-כך", כותב איתי להט בפתח הכתבה ביחס לספרות המודפסות ככותרת הראשית, "שאי-אפשר לתפוס אותו: 1.4 קוואדריליון דולר (או במונחים יותר מוכרים – 1,400 טריליון דולר). לשם השוואה, הסכום הזה גדול פי 20 מהתוצר העולמי הגולמי – זה שיוצר כלכלה אמיתית ומקומות עבודה עבור 99% מהאנשים. "עבור רוב האנשים, המונח נגזרים הוא סיבה טובה לשנות נושא", כותב עוד להט, "נטייה מובנת בהתחשב בעובדה שמדובר בכלים פיננסיים סופר-מורכבים שפותחו על-ידי גאוני מתימטיקה. כיוון שרוב הציבור נרתע מנגזרים, התחום הזה חי בצללי הכלכלה: הרגולציה עליו אפסית, והוא מאפשר לבנקים ולקרנות גידור לבצע פעולות בסודיות גמורה, לפחות עד שהן נכשלות". מספרים שנראים מנופחים, מידע לעוס ואזהרות מחורבן של הכלכלה העולמית והתרבות האנושית מאפיינים את הכתבה הזו, שאפשר היה לקרוא אותה בשעשוע (או פלצות) כפעפוע של זאנר סרטי הפרנויה שפרחו בימי המלחמה הקרה אל העיתונות הכלכלית הפופולרית בת ימינו. לולא זה כבר קרה. ב-2008. להט מראיין את פרופ גוסטבו פיגה, אחד הרובינים (נוריאל, לא הוד) שחזו את המשבר הכלכלי העולמי שאנו עדיין שרוים בתוכו: "כשכתבתי את מסקנות יום הדין שלי קיבלתי 600 פניות מהעיתונות, ושבועיים אחר-כך ההתעניינות שככה. שמונה שנים אחר-כך, כשהתברר עד כמה יוון נמצאת עמוק בבור שחפרה לעצמה בעזרת עסקאות נגזרים, קיבלתי שוב 800 שיחות טלפון מהעיתונות". ובין לבין? נו, כמה אפשר לכתוב על נגזרים. "גם בישראל שוק הנגזרים מתנהג בדומה לשאר העולם", כותב עוד להט ב"כלכליסט". "ההבדל המהותי הוא שבישראל כמעט אף אחד לא מוכן לדבר עליו, כולל הרשויות. בנק ישראל, למשל, נמנע מלתת לכלכליסט תשובות והפנה אותנו לרשות ני"ע; הרשות מצדה הפנתה אותנו להנהלת הבורסה; הבורסה הסתפקה בתשובה לקונית והחזירה אותנו לרשות, ששלחה אותנו בחזרה למקור, לבנק ישראל. אף אחד מהם לא הצליח לומר מה היקף השוק, וכמה ממנו נעשה בצללים, בין בנקים לקרנות גידור. גם הסוחרים לא ששו לדבר". מלחים לא אוהבים לדבר על ספינות טרופות, ספקולנטים לא אוהבים לדבר על בועות פוקעות, עיתונאים אוהבים לדבר. מאז פרוץ המשבר, ולאחר כמה שנות גאות, סוגיית "יש מיתון אין מיתון" היתה אחת הפופולריות בעיתונות הכלכלית (והגיעה גם לזו הכללית), וצצה מדי פעם רק כדי להדגים התנהלות עיתונאית גחמנית מהי. כעת, לאחר שבנק ישראל עצמו מזהיר מהתוצאות הכלכליות והממשלה מתחילה לפעול כדי לתקנן, ההאטה ברורה והעיתונים מתרכזים במניית "סימני מיתון" ישנים ורעים. כלים פיננסיים סופר-מורכבים שיביאו לקריסת העולם? האמת, גם בפעם שעברה זה לא נגע לנו. "נטל המסים יגדל בתשעה מיליארד שקלים בשנה וחצי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הממשלה תאשר ביום שני את העלאת המסים: 3 מיליארד השנה ו-6 מיליארד בשנה הבאה", מוסרת כותרת המשנה (מוטי בסוק). "מספר פושטי הרגל בישראל זינק פי שישה בתוך עשור", מדווחת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "משרד המשפטים טוען כי הגידול במספר פשיטות הרגל נובע מהסרת חסמים שהקשו על בעלי חוב. אבל במגזר העסקי מדווחים על מצוקת אשראי גדלה של עסקים קטנים, מכשולי ביורוקרטיה והרעה במצב העצמאים בעשור האחרון" (ליאור דטל). "מחיר הגזירות למשפחה ממוצעת: 1,740 שקל בשנה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בדיקת מעריב חושפת את העלייה בהוצאות המחיה בעקבות צעדי האוצר", נכתב בכותרת המשנה. "סיגריות ובירות התייקרו כבר הלילה. נתניהו: לא רוצים מאות אלפי מובטלים". "התייקרות לילית" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מדגימה את היכולת המופלאה של העורכים להתמקד בטפל: "שר האוצר הפתיע אמש כשהקדים את העלאת המסים על סיגריות ואלכוהול. האבסורד: מחיר הבירה מזנק, אבל משקאות שאחוז האלכוהול בהם גבוה בהרבה, כמו וודקה, לא מתייקרים". אכן, זהו האבסורד העכשווי המרכזי והבולט בכלכלה הישראלית (כאילו שהעלאת מחירי האלכוהול נועדה להפחית צריכת אלכוהול ורק במקרה היא באה סמוך לנסיונות ממשלתיים נואשים לכסות את הגירעון. וגם, כדאי שמישהו יגלה לעורך "ידיעות": גם מבירה אפשר להשתכר). "ממהרים להעלות מחירים, לא ממהרים להוריד", "מחירי הדירות יעלו, השוק יחזור לקיפאון" ו"600 חוקרים חדשים יגויסו לרשות המסים לאיתור מעלימי מס" הן שלוש הכותרות בכפולת העמודים השנייה של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "גפני מזהיר: הגזירות הכלכליות עלולות למוטט את החברה", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב". "יו"ר ועדת הכספים משה גפני יתנגד לגזירות בנימוק שהן יפגעו בחלשים, ומתכנן לטרפד תוכנית להפחתת מסים על מוצרי יוקרה", נכתב בכותרת המשנה. "מנגד, התוכנית תעלה מאות מיליוני שקלים לבנקים ולחברות הביטוח. לקוחות וסוחרים כבר נערכים לעלייה הצפויה במחירים". "התוכנית", כפי שמתברר בעמודים הפנימיים, היא העלאת המע"מ, שכלל אינו מוזכר על השער (גם לא שמו של המראיין, יהודה שרוני). "שאלה מרכזית נוספת היא באילו משרדי ממשלה יקוצץ תקציב השנה הבאה", כותב שרוני בטור פרשנות. "יובל שטייניץ כבר הצהיר כי תקציבי החינוך והתשתיות חסינים. הכתובות האחרונות הן תקציב הביטחון ותקציבי הרווחה". "התיאטרונים הישראליים מורידים מחירים כדי להתחרות, ובעקבות זאת מצליחים למלא אולמות, אבל ברובם הגרעונות רק גדלים. האם העלאת מחירי כרטיסים תביא לשינוי המצב?", שואלת כותרת המשנה לראשית של מוסף "גלריה" של "הארץ" (ציפי שוחט). "מכה לאהוד ברק ושרי אריסון: הבריכה במגדל G היוקרתי תיפתח לכלל הציבור", נכתב בכותרת במוסף "ממון". "הסיגריות והבירה כבר התייקרו, המע"מ בדרך", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "האוצר הפתיע והעלה כבר אמש את המס על סיגריות, סיגרים ובירה", נכתב בכותרת המשנה, לצד תמונתו של שר האוצר שטייניץ. "המשמעות: חפיסת סיגריות התייקרה בכ-3 שקלים, ליטר בירה בכ-2 שקלים. ביום ב: הממשלה צפויה לאשר את הקיצוצים; ב-1 באוגוסט המע"מ יועלה. המתנגדים: פוגעים בחלשים. שטייניץ: זה קו ההגנה של כלכלת ישראל". דיוקנו של נתניהו אינו מופיע על שער העיתון. בכפולה הפותחת ניתן פתחון פה נרחב יחסית למתנגדי "הגזירות" בזירה הפוליטית והאזרחית. "האוצר: הגזירות הונחתו מעל הראש של שטייניץ", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית של "מעריב" (יהודה שרוני), המודפסת בכפולה הפותחת. "ראש הממשלה התעלם שלשום משר האוצר שלו ובחר להודיע על העלאת המע"מ בלי לדווח לו על ההחלטה", נכתב בכותרת המשנה. בתמונה המלווה את הידיעה נראה גם נתניהו, לצדו של שטייניץ. "לכו הביתה, המיתון נגמר", אומר פקיד מצויר לשיירה של אנשים מצוירים המחכים בתור ללשכת אבטלה מצוירת, בקריקטורה של ה"ניו-יורקר" המתפרסמת ב"גלריה". נגזרים אולי לא, אז מה כן? דו"ח של המפקח על הבנקים שיצא אתמול מסמן את הנכסים הרעילים של הכלכלה הישראלית: מי שמכונים בחלק מהעיתונות הישראלית "טייקונים" (ובחלקה האחר: "הבעלים"). "הבנקים חשופים ב-10 מיליארד ללווים גדולים בקשיים", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "בנק ישראל: ריכוזיות הלווים היא מוקד סיכון, ומספר החברות שנדרשו להסדר חוב עלה משמעותית". "דודו זקן: רמת הסיכון של הבנקים גדלה", נכתב בכותרת ידיעה של גד ליאור הקבורה בסופו של המוסף "ממון". "המפקח על הבנקים מתריע כי המערכת הבנקאית חשופה ב-10 מיליארד שקל ללווים הגדולים. ננקטו צעדים לחיזוק הלימות ההון של הבנקים". במוסף "עסקים" אין ידיעה בעניין. כלומר, יש ידיעה בעניין, כולל הפניה בשער. לפי "עסקים", הבנקים חשופים במיוחד ל"סיכוני נדל"ן". "סגן שר האוצר, ח"כ יצחק כהן, תיקן אתמול את הודעתו מהשבוע שעבר, והודה כי שיעור המס שמשלמות החברות הגדולות ביותר בישראל נמוך בהרבה מכפי שהודיע", מדווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר". כותרת הידיעה היא "האוצר מודה בטעות: המס שמשלמות החברות הגדולות ביותר הוא רק כ-3%". "הסיבה המרכזית לגזירות החדשות: הידרדרות המצב במדינות אירופה", קובעת הכותרת הראשית של "גלובס". לפניה נכתב: "נתניהו ושטייניץ הודפים את הביקורת על הגזירות הכלכליות: אסור להתקרב למה שקורה ביוון, בספרד ובאיטליה". כותבת סטלה קורין-ליבר ב"גלובס": השיחה הבאה (זכרון שמיעה של כמה מהנוכחים) התקיימה בחדר הממשלה באחד השבועות האחרונים. נוכחים: ראש הממשלה ואנשיו, שרים, אנשי האוצר – אגף תקציבים. – ראש הממשלה (כועס): "לא נתתם לנו מידע מצטבר על התוספות בטייס האוטומטי לשנה הבאה, 2013". – שר האוצר (נבוך): "אבל כל ההחלטות התקבלו בידיעתך, לבקשתך, אחרי דיונים בממשלה". – נתניהו (רותח): "אני לא מדבר על החלטות, אני יודע הכל. אבל אתם, אגף התקציבים, לא מסרתם לנו מעולם את הצבר המלא של ההוצאות האוטומטיות הצפויות לנו בשנה הבאה". – שטייניץ (מהסס): "ביקשנו פגישות דחופות, התרעתי שהסכומים מצטברים למצב בלתי אפשרי". – פקיד אוצר (מגמגם): "אבל אדוני ידע על כל ההוצאות, שום דבר לא היה בלי הממשלה". – נתניהו (מכה על השולחן): "שמעתי. אני דורש להציב במשרד רה"מ מסוף מחשב שיהיה מחובר לאגף התקציבים באוצר ויעקוב אחריו". – שטייניץ (מחייך): "אנחנו בעד. צריך להקים מכניזם שיביא לשליטה גבוהה יותר בהתחייבויות לעתיד". – נתניהו (לא מסתכל בעיניים של אף אחד): "לוקר (הראל לוקר, המנכ"ל), קח את זה לידיים". "הבנק העולמי: הפלסטינים אינם כשירים להפוך למדינה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "ברק: תקיפה מסוכנת פחות מאיראן גרעינית", נכתב בכותרת אחרת. הכותרת הבולטת השלישית על שער העיתון היא "ליברמן לקתרין אשטון: ישראל טעתה כשחתמה על הסכמי שלום עם דיקטטורים". "אהוד ברק חייב ליזום ולכונן מסגרת פוליטית חדשה ולנצל את התזמון הנכון כדי לצאת מהממשלה", נכתב על שער "הארץ" בהפניה למאמר של עורך העיתון, אלוף בן, תחת הכותרת "המועמד שיוכל על נתניהו" (אנחה). "האם אנשים יצירתיים מחזקים את החוסן ואת הצמיחה הכלכלית של עיר, או שזהו מגזר שמאיץ תהליכי גנטרפיקציה?", שואלת כותרת המשנה לכתבה של אסתר זנדברג במוסף "גלריה". אחת משתי הידיעות בשער האחורי של "מעריב" מדווחת על "זינוק בחשיפה למעריב". הידיעה הפרסומית זוכה להפניה בשער. חלק גדול משער "ישראל היום" מופקע לטובת ידיעה פרסומית על אותו סקר חשיפה, המודפסת גם על פני חציו של העמוד הפותח. רצועה בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מפרסמת פרק של תוכנית בידור בערוץ 10, "היפה והחנון" 9, שישודר הערב, ומפנה לשתי מודעות עמוד בפנים העיתון. בשער האחורי חתום כתב העיתון, רז שכניק, על ידיעה פרסומית לאותה תוכנית בידור ולשיתוף פעולה מסחרי בינה לבין "ידיעות אחרונות". "יועצו האסטרטגי של אלי ישי נשכר על-ידי מעסיקי עובדים זרים כדי לשנות את עמדת משרד הפנים", נכתב בכותרת בולטת מעל לכותרת הראשית של "הארץ". "רונן צור חתם על חוזה המבטיח לו רבע מיליון שקלים אם יצליח להקל על המעסיקים" (שרון שפורר). "יש החלטות שבדיעבד אתה מצטער שלא היית זבוב על הקיר בעת שהן התקבלו", כותב אביב לביא ב"גלובס". "מועצת העיתונות פסקה השבוע כי אין מניעה אתית שעיתונאים יכתבו נאומים בשכר עבור פוליטיקאים. זה כל-כך מופרך וכל-כך מנותק מייעודה של מועצת העיתונות כשומרת-הסף על שאריות האתיקה העיתונאית בישראל, שנותר רק לתהות: מה, לעזאזל, עבר להם בראש?". "הקרב על סדר יום של קרן נויבך הפך לקרב על השידור הציבורי", נכתב בכותרת כתבה של אמילי גרינצווייג על שער "הארץ". הידיעה מודפסת בעמ 3, ולא בעמוד חדשות הבידור והתרבות בסוף הגיליון, וכדאי לקרוא אותה. ב"מעריב" כותבות לילך סיגן ויעל פז-מלמד במדור הדעות נגד הניסיון של הנהלת הרשות השידור לסכל את התוכנית "סדר יום" ברשת ב. במדור הדעות של "הארץ" כותב ישראל הראל בעדו. כלומר נגדו: הוא קורא לקרן נויבך לגייס בעצמה "מגישים מאזנים" לתוכניתה.

שרת הפנים אמרה בכנס דימונה כי לדעתה כריית הפוספטים על ידי כיל בשדה בריר היא דבר "נכון לתעסוקה בנגב" • בכך התעלמה שקד מההשלכות הבריאותיות של כריית פוספטים ליד אזורים מיושבים • ראש עיריית ערד, שנלחם באופן עקבי בכרייה בשדה בריר: הקריאה לקדם תעסוקה על חשבון בריאות תושבי האזור - לא מתקבלת על הדעת

שרת הפנים איילת שקד (ימינה) הצהירה כי בכוונתה לקדם כריית פוספטים בשדה בריר ליד ערד. את הדברים אמרה בכנס דימונה לנדל"ן שהתקיים השבוע, בהשתתפות ראש עיריית דימונה בני ביטון, שרים וחברי כנסת. בעקבות הצהרותיה, תקף ראש עיריית ערד ניסן בן חמו: "תעמולת בחירות על חשבון בריאותם של תושבי האזור". "פגשתי בחוץ את עובדי תעשיית הפוספטים", אמרה שקד בכנס כשהחלה לדבר על הנושא. "אני דוחפת את אישור הכרייה בשדה בריר ואני חושבת שזה נכון לתעסוקה בנגב". לדבריה, בכוונתה לייצר לובי לנושא ולפעול לאשר את המהלך לקראת ישיבת ממשלה שתעסוק בנושא. "אני קוראת מכאן לראש הממשלה יאיר לפיד לאשר להעביר את הנושא לדיון בממשלה", אמרה עוד. "כך נציל עובדים רבים בנגב ותעשייה שלמה. מקווה שהוא יענה לקריאה שלי. הרבה משפחות מחכות לכך". אלא שבדבריה שקד לא סיפרה כי באזור מתגוררים כ-14 אלף תושבים בדואים שכבר קיבלו סמל יישוב. כדי להכשיר את הקרקע לכרייה יהיה צורך לפנות אותם. עוד השמיטה שקד בדבריה את ההשלכות הבריאותיות של כריית פוספטים בסמוך לאזורים מיושבים. במשך עשור משרד הבריאות הוציא חוות דעת שמתנגדות למהלך. "ישנו סיכון גבוה לתמותה כתוצאה מחשיפה לפוספטים", השיבו בעבר לפניית "שקוף" בנושא. "על סמך כלל הנתונים והמידע שהתקבל, גיבש משרד הבריאות את המלצותיו להתנגד לקידום הפרויקט". בן חמו, מתנגד בולט למהלך הרחבת כריית הפוספטים לשדה בריר, מיהר למתוח ביקורת נוקבת על דברי שקד. "צר לי שהשרה עוסקת בתעמולת בחירות ובוחרת להתעלם מהחלטות בית המשפט לקיים תסקיר בריאותי מקיף על השפעות הכרייה", טען. "הקריאה לקדם תעסוקה לכאורה על חשבון בריאותם של 60 אלף תושבי האזור אינה מתקבלת על הדעת, במיוחד כשמדובר בממשלת מעבר וכל מדיניות הפוספט של מדינת ישראל נדרשת לעבור בחינה מחדש". דבריה של שקד אינם מתקיימים בחלל ריק. קבוצת המפעלים המזהמים כיל שבבעלות הטייקון עידן עופר מבקשת להקים את מכרה הפוספטים בשטח המכונה שדה בריר. בשבועות הקרובים הממשלה צפויה להכריע האם לאשר את פרויקט הענק שכיל רוצה לקדם בנגב. רק לאחרונה חשפנו ב"שקוף" מצגת פנימית של משרד הכלכלה שתומכת באותן עמדות בדיוק. במרכז הדברים שהוצגו במסמך הפנימי, כתבו במשרד הכלכלה מסר מאיים המודגש בקווי מסגרת אדומים: "ללא מקורות נוספים לכריית פוספטים החברה תאלץ לסגור את המפעלים ולפטר את כל העובדים". עמדה זו מתיישבת עם ההפגנות האחרונות למען הקמת המכרה, בהן נעשה ניסיון לקשור בין הקמת המכרה לעתידם של העובדים במפעלים הקיימים. מלשכת שקד נמסר בתגובה: "דבריה של שרת הפנים נאמרו ביחס להחלטת הממשלה שהתקבלה ב-14.01.2022 בוועדת השרים לענייני פנים, שירותים ושלטון מקומי, בה אושר שינוי לתמ"א 14ב. במסגרת התיקון נקבע כי בעת הגשת תוכניות בתמ"א זו תתווסף גם בחינה של היבטים בריאותיים בתוכניות מפורטות לכרייה וחציבה. "עוד נקבע כי בטרם קידום התמ"א המפורטת למתחם שדה בריר תקיים הממשלה דיון, על בסיס בחינה של משרדי הממשלה הרלוונטיים שיביאו לפניה נתונים מעודכנים בנושא מדיניות כריית הפוספטים בישראל, בהתייחס בין היתר להיבטים כלכליים, סביבתיים ובריאותיים של כריית פוספטים. "לצורך קבלת החלטה עקרונית בנושא שתשפיע על קידום התוכנית המפורטת, ובהתאם להחלטת הממשלה, יש לקיים דיון חשוב זה, אותו השרה מקדמת".

תיאום מחירי הלחם, הגבלות על נטילת משכנתה וחקירתו של אולמרט בראש סדר היום של העיתונים | ב"ידיעות אחרונות" מדגישים גם ידיעה על הזוג נתניהו | ואכזבה מסיקור הסיום המאכזב של "אבודים"

שלושה עניינים עומדים בראש סדר היום של העיתונים כולם: חקירתו הצפויה במשטרה של אהוד אולמרט; מעצר מנהלי המאפיות אנגל, ברמן ודוידוביץ בחשד שתיאמו מחירים, והוראת בנק ישראל להעלאת הדרישה להון עצמי בלקיחת משכנתה. עוד עניינים מופיעים רק בשערי כמה מהעיתונים. מעצר מנהלי חברות הלחם זוכה לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("קרטל הלחם") ונדחק לאחת הכותרות התחתונות על שערי "מעריב" ו"ישראל היום". הנושא האזרחי המרכזי השני, הפחתה של תקרת המשכנתה, מופיע ככותרת הראשית של "ישראל היום" ("הדירה מתרחקת"), כאחת הכותרות התחתונות על שער "מעריב" וכאזכור שולי על שער "ידיעות אחרונות" בכמה מההפניות למוספים. ב"הארץ" שני הנושאים מוזכרים רק בהפניה קטנה במעלה השער, כחלק מההפניות לכותרות במוסף "דה-מרקר". חקירתו של אולמרט היא הכותרת הראשית של "מעריב" ("בחדר החקירות"), הכותרת שמעל לראשית ב"ידיעות אחרונות" ("אולמרט בחדר החקירות") וב"ישראל היום" ("היום: אולמרט במשטרה"). ב"הארץ" מדווחים על חקירתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר כחלק מידיעת תחקיר של גידי וייץ ("חשיפת הארץ: כל המינויים הפוליטיים בהם חשוד אולמרט"), המובאת על השער לצדה של הכותרת הראשית. הראשית עצמה מוקדשת דווקא לשר החוץ המכהן, אביגדור ליברמן: "המשטרה ממליצה להעמיד לדין את שר החוץ בפרשת השגריר בבלארוס". עניינים מרכזיים אחרים הם טענה להוצאת כספים מיותרת של הזוג נתניהו (חשיפה של "גלובס") והמשך עלילותיה של הבגרות במתימטיקה. זו האחרונה נעדרת משער "מעריב", אולם מופיעה כאחת ההפניות המרכזיות על שערי "ידיעות אחרונות" ("בגרות במבחן" ו"בהלת שווא") ו"ישראל היום" ("הבגרות במתימטיקה תופץ הבוקר למורים – באינטרנט"), וככותרת המרכזית התחתונה על שער "הארץ" ("למרות ההדלפה, הבגרות במתימטיקה תתקיים היום כמתוכנן; המנהלים ידפיסו שאלונים חדשים"). הטענות כלפי התנאים שדרש כביכול הזוג נתניהו בטיסה לקנדה מופיעות רק על שערי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"; ב"מעריב" ככותרת לא גדולה ליד הלוגו ("דרישות בשמים") וב"ידיעות אחרונות" ככותרת השנייה בגודלה על השער ("המיטה שתעלה לנו יותר ממיליון ש"ח"). יש נושאים נוספים ששערי העיתונים מתייחסים אליהם. ב"מעריב" עוד שלושה (פתיחת כביש 443 לתנועת פלסטינים, תרגיל פיקוד העורף, ההמלצה להעמיד לדין את ליברמן), ב"ידיעות אחרונות" עוד ארבעה (כדורסל, אסירים ונשים מוכות, "אבודים", "חמישה יתומים לבד מחפשים אמא"), ב"ישראל היום" עוד חמישה (פרס מכחיש שהציע נשק גרעיני לדרום-אפריקה, משהו עם שלמה ארצי, משהו על קרינה סלולרית, פסטיבלי בירה, "מורה בת 51 חשודה ברומן של ארבע שנים עם תלמידתה"). שער "הארץ" מציע, נוסף לנושאים המרכזיים שהוזכרו לעיל וההפניות המפרטות את כותרות המוספים "דה-מרקר" והספורט, עוד חמש הפניות לנושאים שונים (האוסטרלים ופרשת מבחוח, ראיון עם פרופסור למתימטיקה, פוליטיקה עירונית ואקולוגיה בפריז, פרשת פסגות, מאמר המערכת). מה הפרישה הזו מלמדת על העיתונים? לא הרבה, אבל בכל זאת, כמה דברים מעט מפתיעים. למשל, שעל שער "ישראל היום" יש מספר הפניות דומה לזה של "הארץ" (אם כי, כמובן, אין מה להשוות: ב"הארץ" מודפסים על השער דברים נוספים נוסף לכותרות) וש"ישראל היום", עיתון שמרני ויבשושי, הוא היחיד שמציע בשער פרשיית מין, ועוד מין לסבי עם קטינה. וגם משהו לא כל-כך מפתיע: שנתניהו, הנעלם הגדול של "ישראל היום", הוא האובססיה הגדולה של "ידיעות אחרונות". "מושבים של מחלקה ראשונה? לבנימין ולשרה נתניהו זה כנראה לא מספיק", כך נפתחת כותרת המשנה לכותרת השנייה בגודלה על שער "ידיעות אחרונות" (המשכה: "דרשו לשדרג התנאים בטיסה לקנדה, כולל מיטה זוגית ובלי עצירת ביניים. לשכת רה"מ: דווקא חסכנו"). הנוסח הצעקני והמתגרה הזה אינו מאפיין דווקא את יחסו של העיתון לנתניהו, אבל כשהוא כן מוסב אל ראש הממשלה, על רקע האינטרס הברור של "ידיעות" לנגח אותו, הוא בולט שבעתיים. בדיווח של איתמר אייכנר, בעמוד השלם המוקדש לסיפור, מסתתר משפט אחד, חבוי בסוף המשפט האחרון שבפסקה הרביעית: "[...] ולידיעות אחרונות נודע שראש הממשלה יקבל חדר מנוחה שבתוכו תותקן מיטה שכזו, כפי שקיבלו ראשי ממשלה בעבר". מעבר לעניין המיטה הזוגית, ש"ידיעות אחרונות" כותב כי הוא בעצם מקובל (על מה, אם כן, המהומה?), מתעכב העיתון על כך שנתניהו דרש שהמטוס לא יחנה חניית ביניים. לא ברור מדוע ההתעקשות שנבחרינו יטוסו בדרך הארוכה האפשרית במקום בקצרה האפשרית. וכי זמנם, האמור להיות מוקדש לשירות הציבור, אינו זמננו? ומדוע שנקרא לבזבז את זמננו? אבל אל תבזבזו את הזמן שלנו בשאלות כאלה. מנגד, בעיתון המתחרה "ישראל היום" מטפלים בפרשה באופן הפוך. שם אין ספק שמדובר לא רק בקשקוש, אלא ב"פרסום שקרי", כדבר כותרת הידיעה הקצרה בעמ 13 המוקדשת לנושא. הידיעה, שעליה חתום שלמה צזנה, מורכבת מציטוט מלא (כך נראה) של תגובתה המצטדקת של לשכת ראש הממשלה, ומציטוטים עלומי שם של "בכיר" בלשכה המכנה את הפרסום "מכוער ושקרי" וקובע כי "להוספת מיטה למטוס אין שום עלות כספית המיוחסת לה". מה שחסר בידיעה כמעט לגמרי הוא תיאור של הטענות שמפניהן מתגוננת הלשכה, מה שהופך אותה (את הידיעה) לא רק ליחצנית, אלא לגרוטסקית. אתמול הקדיש "ישראל היום" את הכותרת שלו ל"סערה בעקבות ההתקפה של השר משה יעלון נגד מרצים: גורמים באקדמיה מערערים על קיומנו". במסגרת הדיווח (הלקוני, בעמ 9) על הפרשה הזכירו כתבי "ישראל היום" את ההתבטאות הקודמת של יעלון ש"עוררה סערה", כשהכריז כי "האליטות ושלום-עכשיו" הם "וירוס". אז, באוגוסט 2009, אכן התחוללה סערה, העיתונים רעשו ויעלון נקרא לשיחת נזיפה (שהוכחשה) אצל ראש הממשלה. היום אין שום זכר לסערה שלא היתה, אלא רק בעמודו הראשון של "ישראל היום". בתחילת השבוע כתב כאן רפי מן על היחס הקלוקל לכללי האתיקה במערכות העיתונים ("תמצאו לי עורך שיעיד על עלעול בסעיפי תקנון האתיקה ברגעים הלחוצים בדסק"). היום מודגם היחס הזה בידיעה של רוני שקד בעמ 18 ב"ידיעות אחרונות" על הגשת כתב אישום נגד עו"ד שירין עיסאווי, בחשד שהעבירה כספים בין אסירים בטחוניים לגופי טרור. הכותרת שבחר העורך ב"ידיעות", "עורכת-דין ביום, טרוריסטית בלילה", סותרת את סעיף 12א של כללי האתיקה: "עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין". גם בידיעה עצמה לא מוזכרת המלה "חשודה" או "נאשמת". "ידיעות אחרונות" מתעלם גם מסעיף 13א של תקנון האתיקה, שעליו עבר לאחרונה עת פירסם את כתב התביעה נגד שרה נתניהו בלי שביקש את תגובתה (אמנם שם מדובר בעניין אזרחי, אבל העיקרון נשאר, כמבואר בסעיף 12א2). אין כלל הקובע כי התגובה חייבת להיות ציר הסיפור, כמו ב"הארץ", שם כותרת הידיעה בעניין היא "עורכת-הדין הנאשמת בסיוע לאסירים בטחוניים: חוקר תקף אותי מינית", אך ב"ידיעות אחרונות" עיסאווי היא רק תמונת פספורט מטושטשת, והסיפור מסופר באופן בלעדי וללא שום פקפוק רק מפיו של השב"כ. אגב שב"כ, מישהו צריך לעשות משהו עם מסע הצלב שמנהל אמיר אורן נגד ראש המוסד מאיר דגן. היום ב"הארץ", לצד הידיעה כי "ראש השב"כ האוסטרלי ביקר בארץ בחשאי וקבע: המוסד אחראי לזיוף הדרכונים בדובאי", מתפרסמת הפניה לטור של אורן שמתחיל כך: "האיש שהצליח לסבך את ישראל עם אוסטרליה, עם בריטניה ועם שאר המדינות המרומות הוא ראש המוסד, מאיר דגן. אבל מה אכפת לדגן? כל זמן שנתניהו בכיסו, העולם יכול ללכת לעזאזל, ואם לא ילך מרצונו - דגן כבר ילמד אותו איך". מתוך ידיעה בספורט "מעריב": "[...] הכל החל כשקבוצה של 20 אוהדי בית"ר הקניטה אותו לאורך כל המשחק, גידפה וקיללה אותו. בסיום, בעוד היו"ר צעד לכיוון מכוניתו, אותם אוהדים התקרבו אליו והטיחו בו מלים בוטות. קורנפיין נכנס למכוניתו ואז החלו האוהדים לבעוט במכונית, וכשהוא התרחק, אחד האוהדים השליך אבן על השמשה האחורית וגרם לה לסדק. מתברר כי כבר בשבוע שעבר קיבל קורנפיין שתי שיחות טלפון מאוהדים שהזדהו כחברי ארגון לה פמיליה ובהן נאמר לו כי הם פותחים נגדו במלחמה בטענה שהוא לא מסייע להם כאשר הם נעצרים במהלך משחקים על-ידי המשטרה". פעם, לא מזמן, היו טורי ביקורת הטלוויזיה אי של עמקות יחסית בשלולית האקטואליה והברברת שבעיתונים המודפסים. ב"ידיעות אחרונות" כתב ירון טן-ברינק, ב"מעריב" נעה ידלין ואסף שניידר וב"הארץ" אהוד אשרי. נסיבות שונות הביאו לכך שכיום הטורים האלה מספקים, ברובם ולרוב, הערות אגב, העלבות אקראיות ונסיונות כושלים להברקות לשוניות שאין בהן עניין מלכתחילה. היום מוקדשים טורי הטלוויזיה בעיתונים כולם לפרק הסיום של סדרת הטלוויזיה הפופולרית "אבודים", אירוע שהעיתונים מסקרים גם מחוץ לטורי הביקורת. שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום", מספקת את ההתייחסות האינטליגנטית ביותר לסדרה שמודפסת היום בעיתונים ("ייחודה של אבודים, שנגעה בכל הקונפליקטים המעסיקים את האנושות [...] הוא שיותר מכל תכונותיה היתה ממכרת"). ליאת להב מדגימה ב"הארץ" מישור התייחסות אחר: "[...] וזה הפתרון למי שמתעקש על פתרון אחד חד וחותך, כולם מתים, והם חיים בעולם מקביל". בידיעה חדשותית ב"ישראל היום" מספקת מאיה כהן נתונים מספריים על הסדרה ומכריעה בשאלה אם פרק הסיום היה מאכזב או לא (היה מאכזב). רמה זו של הדיון נשמרת גם בכפולת העמודים במוסף "24 שעות", ובאופן כללי בטיפול העיתונאי היום בסדרה (איך היה? היה מאכזב). "ליוצרי אבודים לא היה שום סיכוי לספק את הקהל שלהם", כותבת שחר אורן בפתח טור ביקורת הטלוויזיה ב"מעריב". אחרי שהיא מתייחסת לחסרונות הסדרה (איכותה לא אחידה, הפכה בנאלית וקיטשית כשטיפלה ברגשות) וליתרונותיה (על כך מיד), כותבת אורן בסיומו של הטור כי "במקום לחפש סיבות לחבוט בפרק הסיום [...] עדיף למצוא את האספקטים החיוביים שבו. אפשר לומר בוודאות שמאז הפרק האחרון של סיינפלד לא היה אירוע טלוויזיוני שבאמת הצדיק לקום בשבילו בשעות מוזרות של הלילה". מעבר לתמיהה שמעוררת מבקרת המתעקשת למצוא את האסקפטים החיוביים, ובכך מסגירה את עובדת היותה מעריצה, אוהדת או כותבת מטעם ההפקה ולא מבקרת, המשפט המובא לעיל מעניין בחוסר המשמעות שלו, המפענח את טור הביקורת כולו: הצד החיובי של הסדרה המגה-פופולרית "אבודים" הוא היותה מגה-פופולרית. כך אפשר להבין גם את רשימת היתרונות של הסדרה שמונה אורן, שכולם אינסטרומנטליים: שינתה הלכי חשיבה אצל מנהלי הטלוויזיה,"הסבירה לנו את משמעותה של מחויבות לסדרה בכך שכפתה עלינו לא להפסיד אף פרק [...] הפתיעה את צופיה [...] תיסכלה והתישה אותם". כלומר, טור ביקורת הטלוויזיה מנתח את הסדרה "אבודים" לא כיצירה שיש או אין לה משמעות תרבותית (ודאי שיש לה), אלא כמכשיר כלכלי וכאובייקט רייטינג. לא סתם נפתח הטור באופן תבוסתני, המוחל ליוצרי הסדרה מראש על האכזבה שהם עומדים להנחיל לצופים ("מי שיצא ממנו מאוכזב כנראה קיווה למשהו שלא יכול היה להתממש"). בכך מפספסת אורן הסבר אחר, הנמצא ממש מתחת לקצה עטה, לכך שפרק הסיום של "אבודים" היה אסון ידוע מראש. "בניגוד לסופראנוס", היא כותבת כבדרך אגב, "אבודים היא סדרה שמהרגע הראשון שבו עלתה על המסך עסקה בעיקר בלעורר סקרנות כיצד תיגמר". זה לב העניין: יצירה, טלוויזיונית, עיתונאית או אחרת, שהמנוע היצירתי שלה חיצוני לה (למשל, הצורך להשאיר את הצופים בכל מחיר, הצורך לספק עוד ועוד עונות כדי להרוויח עוד ועוד כסף), מועדת לכך שבבוא יום הדין יתגלה כי היא ריקה מתוכן ("התחושה שהלכה והתגברה היתה של הולכת שולל", כותבת זיו). "הסופראנוס", כמו יצירות תרבות בעלות עניין אחרות, התאפיינה בכך שהמחויבות של יוצרה היתה קודם כל ליצירה, ורק אחר-כך לסיפוק הצרכים הבידוריים של הצופים כדי להמשיך להפיק רווחים כלכליים. במובן זה, גם הסיקור של העיתונים את פרק הסיום של "אבודים" הוא אכזבה ידועה מראש. "מה קורה כשמודעות הפרסומת של הצגות תיאטרון מוציאות את דברי המבקר מהקשרם?", שואל מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ ב"גלריה".

אחרי ביקור מתוקשר ופגישה עם ראש עיריית כפר סבא רפי סער, חבר מפלגתה, שרת התחבורה מבקשת כעת להשלים את התקציב החסר לפרויקט עתיר הליקויים בעיר "מהיר לעיר" - בניגוד לעמדות המקצועיות במשרדה • אחרי פניית "שקוף" בנושא השרה הפעילה מכבש לחצים לאשר את העברת הסכום החריג • מיכאלי: התוויתי כיוון לפתרון באופן מתואם • עיריית כפר סבא: הפרויקט מנוהל באופן אחראי, מוקפד ומקצועי - לאחר שנים של סחבת וניהול כושל

בחודש נובמבר כתב ראש עיריית כפר סבא רפי סער בפייסבוק כי הוא בטוח שימצא אצל שרת התחבורה מרב מיכאלי "אוזן קשבת". מבדיקת "שקוף" נראה כי אכן אוזן קשבת, בלשון המעטה. הסיפור מתחיל לפני כחודש, אז ביקרה מיכאלי (העבודה) בכפר סבא וערכה סיור עם סער, חבר מפלגתה. הסיור הובלט בתקשורת המקומית, וגם בעמוד הפייסבוק של סער. ראש העיר הציג בפני השרה דרישה לתקציב נוסף למיזם "מהיר לעיר" – שנועד לשדרג את התחבורה הציבורית בעיר. הנה מה שלא תואר בפוסט – סער ביקש סיוע בהיקף של כ-10 מיליון שקלים. גורמי המקצוע הבהירו למיכאלי כי התקציב שהוקצה לפרויקט כבר הסתיים, לרבות תקציב חריגות לצרכים בלתי צפויים מראש – בסך 8 מיליון שקלים. למרות זאת, ובניגוד לעמדות המקצועיות, השרה התחייבה להעברת הסכום המדובר, מכספי הציבור, לכיסוי מחדלי עיריית כפר סבא. בשבועות האחרונים, ובמיוחד אחרי פניית "שקוף" בנושא – מופעל מכבש לחצים מצד השרה לאשר את העברת התקציב החריג. פרויקט מהיר לעיר נועד לשדרג את מערך התחבורה הציבורית ב-17 רשויות במטרופולין תל אביב, בהן גם בכפר סבא. בין היתר המיזם מקדם מהלכים חשובים: נתיבי תחבורה ציבורית עם העדפה ברמזורים, סלילת שבילי אופניים והעלאת תדירות ההיסעים. הפרויקט החל בפועל באוקטובר 2019 והיה אמור להסתיים אשתקד. אלא שלמרות תקציב נאה של 52 מיליון שקלים שהוקצה לחלקים בכפר סבא, לרבות תקציב חריגות – הכסף לא הספיק. ולמה? בין היתר התברר שהוקמו עמודי תאורה שמפריעים לתנועה, ללא עדכון התוכניות; הוחלף ריהוט רחוב שהותקן בניגוד לתוכניות ובוצעו עבודות נוספות שאינן קשורות כלל לתוכנית או לתחב"צ – כמו שיפוץ גן הזיכרון שנמצא בקרבת הכביש. העירייה ביצעה פעולות שחרגו מהתוכנית המקורית שאישר משרד התחבורה – ובסוף הגישה למיכאלי – כלומר לציבור כולו – את החשבון. בעבר מי שנדרש במקרים דומים לכסות את החריגות שנגרמו ממחדליה של הרשות – זו הרשות עצמה. ולמרות כל זאת – מיכאלי עדיין הבטיחה לראש העיר סער שמשרדה יכסה את ההפרש, בסך 10 מיליון שקלים. גורמי מקצוע התפלאו מהתחייבותה של השרה לכסות את החריגות של העירייה ללא אבחנה – ומבלי שהעירייה תידרש לשלם שקל מכיסה. האם מדובר במהלך חריג מצד מיכאלי, או שהיא נוהגת ביד רחבה בכל הנוגע לבקשות מסוג זה? גורם אחד הזכיר כי השרה דווקא נהגה הפוך מול רשויות אחרות וסירבה לחתום להן על צק פתוח לכיסוי מחדלים. כך לדוגמה, מיכאלי והמשרד מסרבים כעת לכיסוי נוסף של מחדלים תחבורתיים בעיריית אשדוד. כפי שנחשף ב"שקוף", שר האוצר הקודם ישראל כ"ץ (ליכוד) פעל להעביר עשרות מיליוני שקלים למיזם תחבורתי כושל שאותו ניהל ראש עיר מטעם הליכוד באשדוד. מיכאלי, במקרה ההוא, עצרה את הברז. ומה ההסבר של עיריית כפר סבא בעניין? שם מציינים כי נוצרו פערים שאותם לא ניתן היה לצפות מראש. כך למשל, נמצא צינור ניקוז ראשי באורך של 300 מטרים שכלל לא ידעו על קיומו. עוד הוסיפו כי שרת התחבורה הקודמת מירי רגב (ליכוד) הביעה כבר אז את הסכמתה לתקצוב החלפת תשתית הניקוז. אלא שנושא הניקוז תוקצב בכלל בתקציב נפרד ללא קשר לחריגה הנוכחית. כמו כן, במשרד התחבורה לא הכירו או שמעו על חריגות נוספות בפרויקט במהלך הקדנציה של רגב, למעט עניין הניקוז. "אכן היו מחדלים מכל הכיוונים, אבל זה מה שקורה במיזם בסדר גודל שכזה", מודה גורם מכפר סבא המכיר את הנושא מקרוב. "השאלה היחידה עכשיו היא איך לסיים את המיזם לרווחת התושבים". מיכאלי עצמה הכחישה כי המהלך שאותו היא מקדמת כעת נעשה בניגוד לעמדות אנשי המקצוע במשרדה. לדבריה, היא "התוותה כיוון לפתרון, שנמצא בדיונים מקצועיים, באופן מתואם ומוסכם". ממשרד התחבורה והשרה מיכאלי נמסר בתגובה: "במסגרת פגישת שרת התחבורה עם ראש עיריית כפר סבא, עלתה סוגיית המשך פיתוח תוכנית מהיר לעיר, והמחלוקת על חריגה תקציבית שנוצרה בשלב הנוכחי של הפרויקט. בתיאום עם הצוות המוביל במשרד התחבורה, נתיבי איילון ויחד עם עיריית כפר סבא והחברה הכלכלית של העירייה, השרה התוותה כיוון לפתרון, שנמצא בדיונים מקצועיים, כאמור באופן מתואם ומוסכם. מרגע שהצוותים המקצועיים יסכמו את פרטי ההסדר, הפרויקט יימשך בניהול נתיבי איילון, במטרה להבטיח את תגבור התחבורה הציבורית והרחבת השירות לכלל תושבי כפר סבא והסביבה, ובהקדם". מעיריית כפר סבא נמסר בתגובה: "פרויקט מהיר לעיר הלאומי מנוהל מאז כניסתו של ראש העיר הנוכחי לתפקיד, באופן אחראי, מוקפד ומקצועי – וזאת לאחר שנים של סחבת וניהול כושל. פרויקט מהיר לעיר נחתם בשנת 2016 ללא הליך תכנון תקין ותוך יצירת פערים בהיקפי ענק בין התכנון לבין המציאות בשטח – אותם לא ניתן היה לצפות מראש. כך למשל, מציאת צינור ניקוז ראשי באורך של 300 מטר שכלל לא ידעו על קיומו. בנוסף, יש לציין כי בניגוד לנטען, דרשה העירייה להחליף את הריצוף שהובא בידי המדינה, מאחר שאינו נגיש לאנשים עם מוגבלויות. הטענות למעורבות פוליטית בניהול הפרויקט משוללות כל יסוד, ומבזות את הטוענים בעלי האינטרס. משרד התחבורה הבין את חשיבות סגירת הפערים והביע בצדק את מחויבותו לתקצב את החלפת התשתיות הרטובות בעיר כחלק מהפרויקט הלאומי. מעבר לכך, השיח בין העירייה ובין משרד התחבורה על התקצוב החל עוד בקדנציה של שרת התחבורה הקודמת, חברת הליכוד. כבר אז הביעה השרה דאז את הסכמתה לתקצוב החלפת הפערים שנוצרו לרבות החלפת תשתית הניקוז. פרויקט הנת"צ צפוי לחזק משמעותית את מערך התחבורה הציבורית, לחדש ולהרחיב את תשתית הביוב והניקוז העירונית, ולשנות את פני כפר סבא לרווחת תושבי העיר ובעלי העסקים המקומיים".

במשך שנות דור היה משה חובב – קריין, מנהל וקנאי לשפה העברית – הקול המזוהה עם תחנת הרדיו קול-ישראל

במדינות שונות מתבלטים במהלך השנים קרייני רדיו וטלוויזיה ההופכים ל"קול הלאומי". כזה היה קריין הרדיו היהודי-רוסי יורי לויטן ברדיו מוסקבה, ששידר בקולו העמוק את הבשורה על כיבוש ברלין, מות סטלין והשיגור הראשון של הספוטניק. בארצות-הברית מילא תפקיד דומה וולטר קרונקייט, מגיש החדשות ברשת CBS, שהיה הראשון שדיווח על רצח קנדי ועל נחיתת האדם הראשון על הירח; ואילו לנו היה משה חובב – קריין קול-ישראל במשך כ-30 שנה, שדיווח על מלחמות ואירועים מרכזיים וקולו חזר ונשמע בטקסים ממלכתיים מרכזיים. רק מתחרה אחת היתה לו בתחום הזה – הקריינית ראומה אלדר, ולא במקרה: שניהם גדלו בבית אחד בירושלים, וראומה היתה אחותו של משה ומבוגרת ממנו בשנתיים. משה חובב (מחבוב) נולד בירושלים ב-1930. במשפחתו, יוצאת תימן, נהגו לספר כי ראשוניה בארץ עלו בשלהי המאה ה-19. המשפחה התגוררה בירושלים בשכונת הבוכרים, ומשה למד בבית-ספר דתי והיה חבר ומדריך בתנועת בני-עקיבא. כשהיה בן שבע הופיע אביו, שהיה סופר סת"ם וחזן, בקול-ירושלים המנדטורי, והשמיע שירים ותפילות בנוסח יהודי תימן. בביתם לא היה רדיו, ומשה וראומה האזינו לשידור מתחת לחלונו של אחד מאמידי השכונה ונשבעו לעצמם שיום אחד גם הם יופיעו ברדיו. תחילה התכוון חובב להיות מורה, ואף השלים את לימודיו בסמינר דתי להוראה. הוא החל להרביץ תורה בבית-ספר ירושלמי, ואז צדה את עינו מודעה קטנה בעיתון, שסיפרה כי קול-ישראל הצעיר (המדינה היתה בקושי בת שנתיים) מחפש קריין שיקרא את פרקי היום בתנ"ך. משה מחבוב הגיש את מועמדותו, נבחן ונבחר לתפקיד. עד מהרה החליף את שמו למשה חובב. שנים אחדות זוהה קולו עם טקסטים דתיים ומסורתיים, בעיקר פרקי היום בתנ"ך בערב ו"מה טובו אוהליך יעקב" בשעת בוקר מוקדמת. כן התחיל להגיש תוכניות אומר ומוזיקה. ב-1956 כבר היה הקריין הראשי של קול-ישראל, אחראי על כ-15 קריינים וממונה (בהמשך) על חטיבת הביצוע של שירות השידור. כן הרבה לעסוק בהדרכת קריינים. במשך כ-20 שנה הקפיד לקרוא כמה מהדורות חדשות בשבוע, כדי לשמור על קשר עם המאזינים. קולו העמוק והסמכותי והעובדה שקיריין פעמים רבות חדשות דרמטיות ושידורי מלחמה הפכו כמעט כל שידור שלו למסקרן ואף למדאיג: אולי קרה משהו? בעבודתו ברדיו הכיר את דרורה בן-אב"י, בתו של איתמר בן-אב"י ונכדתו של אליעזר בן-יהודה. השניים נישאו ונולדו להם שני בנים – גיל ואיתמר. גיל ידוע כעורך ומגיש תוכניות טלוויזיה בנושאי בישול ואוכל, מבקר מסעדות וסופר. איתמר הוא בעל חברת הפקות. דרורה היתה במשך שנים עורכת תוכניות אומר ומוזיקה ברדיו. בין הידועות שבהן "טובים השניים", שערכה יחד עם מרדכי פרימן. בשנות ה-60 וה-70 ניהלה את שידורי הגל הקל של קול-ישראל. משה חובב היה קנאי ממש לשפה העברית התקנית, בייחוד זו המושמעת ברדיו. בראיונות איתו בנושא זה התבטא בפסקנות קיצונית: "לפי דעתי דיבור הוא בבואה של תרבות, ורדיו זה קודם כל דיבור. אין מדינה תרבותית בעולם שהדיבור בתחנתה הרשמית יהיה קלוקל [...] זו לא שאלה של ח וע גרוניות, אלא שאלה כללית של סגנון ועושר לשוני". משום כך התנגד באופן גורף לשימוש בלשון עגה (סלנג) ברדיו: "אין סלנג עברי. יש רק שפה משובשת, בליל של ביטויים מתורגמים, ובקול-ישראל לא ישדרו סלנג עברי". לא הכל הסכימו איתו. באחת מביקורות הרדיו בעיתון "מעריב" נכתב: "למשה חובב וחבריו היה סגנון בומבסטי, שבכל פעם שהם הקריאו חדשות, נדמה היה לך שהעולם נחרב דקות ספורות קודם לכן". בתחילת שנות ה-60, בעודו אחד מבכירי הרדיו, נמנה חובב עם קבוצה קטנה של עובדים שהחליטו להכשיר עצמם למדיום העולה – לפי שעה לא בארץ – הטלוויזיה. הוא ביקש להשתלם בנושא זה בתחנות טלוויזיה גדולות בעולם, וכשהדבר לא אושר לו, נסע על חשבונו להשתלמות ממושכת בחו"ל. זמן קצר לאחר הקמת הטלוויזיה הישראלית, ב-1968, נקרא חובב להקים את שירותי ההפקה בתחנה החדשה. הוא לא מצא את מקומו שם, ולאחר כמה חודשים חזר לאהבתו הישנה, הרדיו. הוא היה קריין, איש ארגון ובה בעת גם איש שטח. כשחודש שידור התוכנית "מחפשים את המטמון" ב-1969, שימש חובב מפיק התוכנית ומגיש שלה, ונהנה מכל גיחה אל אתרי ה"מטמון" ברחבי הארץ. במסגרת תפקידו כראש מחלקת ההדרכה הכשיר משה חובב דורות של קריינים, ביניהם חיים יבין, גדעון לב-ארי, אריה אורגד ודניאל פאר. הוא עמד בראש מבצעים גדולים של הרדיו, כגון חידון התנ"ך הבינלאומי ושידורי חג המולד מבית-לחם. ב-1969 בחר בו הוועד המנהל של רשות השידור כ"ממונה על הרדיו", ולמעשה מנהל קול-ישראל, תפקיד שמילא שש שנים. התפקיד חייב אותו לשלם מחיר כבד: להפסיק להגיש מהדורות חדשות, בנימוק שאין זה יאה שממלא תפקיד בכיר יעסוק בעבודה שוטפת. חובב סבר שההחלטה אינה נכונה, ולאחר כשנתיים וחצי באה לעזרתו ועדת הלשון של רשות השידור ותבעה להחזירו למיקרופון. הוועד המנהל של רשות השידור נענה לפנייה, ומיולי 1972 נשמע שוב הקול: "קול ישראל מירושלים, הרי החדשות מפי משה חובב". ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, ניהל משה חובב את שידורי המלחמה (שנפתחו על-ידי אריה גולן) וליווה אותם בימים הבאים. תקופת כהונתו בראש קול-ישראל היתה רצופה מתחים ועימותים. הקשה שבהם היה בחזית הפנים, עם הוועדים השונים, ששיבשו לא אחת את השידורים. עימות מסוג שונה היה לו עם גלי-צה"ל, תחנה שתפסה מקום מרכזי יותר ויותר במפת השידור בישראל, על חשבון קול-ישראל. פעמים מספר איים להתפטר, ופעם אחת (בקיץ 1973) אף התפטר – וחזר בו. בתחילת 1975 פרש והתמנה למנכ"ל שידורי פרסומת בשידור (שפ"ב). קולו המשיך להישמע ברדיו – בפסוקי תנ"ך בפתיחת השידורים בבוקר ובפרקי היום בתנ"ך בערב. נוסף לכך היה קריין ומנחה מבוקש בטקסים לאומיים וציבוריים, בפתיחות ועידות מפלגתיות ובאירועים הקשורים לשפה העברית. לעתים נקרא למשימות יוצאות דופן, כגון הכשרת הטלפניות של משרד הדואר (לפני ימי בזק) לניהול שיחות בעברית תקנית. בשלהי שנות ה-70 מונה לאחראי על השידורים לחוץ-לארץ מטעם הסוכנות-היהודית, ולאחר כמה שנים יצא לשליחות בסקנדינביה מטעם הקרן-הקיימת. דרורה בן-אב"י, רעייתו, נפטרה ב-1981. הוא נישא לאזרחית דנית ונולד להם בן. ב-1987 עבר ניתוח לב בארץ והחלים. התקף לב שאירע בעת שירד מטיסה בנמל התעופה של קופנהגן הכריע אותו. קול-ישראל הקדיש לו תוכנית מיוחדת, ובעיתונות צוין כי שנים רבות היה חובב "הקול של המדינה". הוא זכה להיות מונצח ברחובות שתי ערים – ירושלים ובאר-שבע. במלאות 70 שנה לשידור העברי ברדיו, ב-2006, כתב איזי מן מקאמה על "ימי הרדיו": "הרדיו נשמע בכל מקום וממלא בקולות ובצלילים רבים – את הרמקול והאוויר,/ והפזמון החוזר קול-ישראל מירושלים, שלום רב, השעה כך, יומם וליל/ כאשר משה חובב – לנצח – מעיר את המדינה בשמע ישראל".

נציגי התקשורת העצמאית, אלו שלא היו מאושפזים כתוצאה מפגיעת כדורי גומי, התכנסו בסוף השבוע במועדון הגדה-השמאלית. טפיחה עצמית על השכם לא היתה שם, אבל גם לא על שכמה של התקשורת הממסדית, שעדיין פוחדת מנסיעה בשוליים

הערב שנערך אתמול (שבת) במועדון הגדה-השמאלית בתל-אביב, והוקדש לתקשורת העצמאית בישראל, אמור היה להיות אירוע של מחווה וכיבודים. אבל טפיחה עצמית על השכם לא עמדה במרכזו. נראה כי מי שעוסק מרבית זמנו בביקורת הסדר החברתי הקיים אינו יכול להימנע גם מלהעביר ביקורת עצמית. לזכותם של הדוברים בערב המחווה ייאמר כי העובדה שרובם פעילים בולטים בזירת התקשורת העצמאית לא מנעה מהם להעלות שאלות לגבי הנחות היסוד שעל-פיהן הם פועלים. כך, למשל, סיפר אהוד שם-טוב מהטלוויזיה החברתית כי פעמים רבות הוא וחבריו מתלבטים אם לשתף פעולה עם הערוצים המסחריים המרכזיים ולהעביר אליהם חומרים שצולמו על-ידי פעילי הארגון (פינוי תושבים מכפר-שלם ומיפו; מאבקים של ארגוני עובדים; הפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין; הפגנות נגד פרסומות למודעות זנות בעיתונים; פעילויות של גופים להנצחת הנכבה). מצד אחד, הסביר, התנתקות מהזרם המרכזי תוביל לכך שמעטים יזכו לראות את האירועים שהם מבקשים לתווך לציבור. מצד אחר, גם לשיתוף הפעולה יש מחיר. לדברי שם-טוב, הערוצים המרכזיים מבקשים להשתמש בתכנים שמיוצרים על-ידי הטלוויזיה החברתית ולשדרם, אך החומרים שמועברים אליהם עוברים פעמים רבות עריכה מחודשת, המעקרת את המסר שהטלוויזיה החברתית ביקשה להעביר, ואף מייצרת מסר הפוך, "המשמר את הסדר הקיים”, כלשונו. יתר על כן, שם-טוב הסביר כיצד הפעילות של התקשורת האלטרנטיבית מעניקה לגיטימציה לחוסר הפעילות של תקשורת מהזרם המרכזי. כך, למשל, העובדה שאת ההפגנות השבועיות בבילעין מתעדים באופן קבוע צלמים עצמאיים עוזרת לתקשורת המרכזית להחליט שלא לשלוח להפגנות הללו את נציגיה. "הערוצים הנפוצים", הסביר, "כבר לא מגיעים להפגנות כי הם יודעים שאם יהיה משהו מעניין, הצלמים העצמאיים כבר יתקשרו אליהם, ואז ערוץ 2 יוכל לקנות את החומרים במאה דולר או לקבל אותם בחינם". בעקבות כך, טען, נוצר מצב שבו הצלמים העצמאיים הופכים לפועלים ש"מסתכנים ורצים בין הכדורים", שעה שהצלמים המקצועיים נותרים בעורף. ודוק, הצלם העצמאי ישראל פוטרמן (70), שהיה אמור להשתתף בערב המחווה, לא יכול היה להגיע כיוון שיום לפני כן, בעת שצילם את הצבא מפזר עוד הפגנה בבילעין, ירו לכיוונו כדור מתכת מצופה גומי ממרחק של כעשרים מטרים, וזה חדר לרגלו. בטי בנבנישתי, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, ביקרה את התקשורת העצמאית מכיוון אחר. אמנם, לדבריה, "רוב התקשורת העצמאית בארץ מקיימת שיתוף פעולה מלא עם כיכר העיר הפיזית". כלומר, אותם פעילים שמדווחים על פעולות הם פעמים רבות גם אלה שיוזמים אותן ומגייסים אנשים להשתתף בהן. אבל, מתחת לפוליטיקה של המעמד, המובלטת בדיווחים של התקשורת האלטרנטיבית, קיימת פוליטיקה של זהויות הנדחקת הצדה: התקשורת העצמאית מתעדת את השוליים הסובלים, אך לא עוסקת די באופן שבו הזהות (פלסטינית, מזרחית, רוסית) קשורה במעמדם של ה"צבעונים", כלומר מי שאינו צבר-אשכנזי-מבוסס. בנבנישתי התייחסה גם לכך שה"צבעוניים" אינם אלה שמספרים את הסיפור שלהם עצמם, ומספרי הסיפור הם עדיין נציגי ההגמוניה. ואכן, הרכב הנוכחים בערב, כולם שמאל תל-אביבי טיפוסי, העידה על הבעיה שהעלתה בנבנישתי. מומו יואל, נציג actv, התריע על כך שפעמים רבות המטרה להגיע לחשיפה בערוץ 2 גורמת לכך שמרככים את המסר בפעולות המחאה או מסתמכים על גימיק, עד שהתוצאה רחוקה מהכוונה המקורית. לעומת זאת, חולוד מסאלחה ממרכז אעלאם הציגה דווקא את המחיר שבהחלטה לא להתחנף לתכתיבים של ערוצי הזרם המרכזי. לדבריה, התקשורת האלטרנטיבית האמיתית מוצאת את עצמה בשוליים, לא רק במסרים, אלא גם בתודעה. "מי צופה בסרטים שלנו בכלל?", שאלה, והסבירה כי אף שארגונים חברתיים רבים בחברה הערבית מייצרים טלוויזיה וקולנוע עצמאיים, וכמה מהסרטים אף זוכים בפרסים בינלאומיים, בסופו של דבר איש מחוץ למגזר אינו צופה בהם. "מנסיוני", אמרה בצער, "לאט לאט התקשורת העצמאית הופכת לתקשורת שולית ושייכת למגזר עצמו בלבד". את האופטימיות שאבו הנוכחים מסרטון שליקט את מיטב הסיקורים של התקשורת העצמאית בשנה האחרונה (סרטון שנפתח בהצגת מפת הבעלויות בתקשורת, שהופקה והופצה על-ידי "העין השביעית"), וכן מדברי ד"ר פיטר למיש, מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת ספיר, שהציג את החזיתות השונות בתקשורת האזרחית בעולם (מאתר העיתונות האזרחית ohmynews, דרך רשת הרדיו האמריקאית Pacifica, ועד לתחנת הטלוויזיה הברזילאית Futura), וטען כי "התקשורת העצמאית נמצאת כיום בשלבים של בניית מאסה קריטית של פעילויותיה בעולם". מתי המאסה הקריטית הזו תצליח לשנות את המציאות שעליה היא מדווחת באופן משמעותי? קרן מנור, נציגת קולקטיב הצלמים ActiveStills, טענה שלה זה כלל לא משנה. היא וחבריה אינם מונעים דווקא מהרצון להשפיע על המציאות, אלא מאמונה בדרכם.

היום אני זוכר בעיקר את אותם עיתונאים ישראלים שיכולים ביושר להסתכל לעצמם בעיניים כשהם מביטים במראה בבוקר. מלת הפרידה שלי היום היא רק מלה של תודה ותקווה שרבים יותר ילכו בדרכם

באחד מביקורי בבית הלבן בוושינגטון, יחד עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שמעתי את הנשיא קלינטון מעיר לאחד העיתונאים האמריקאים כי היה מתאים לו להצטרף לשורות העיתונות הישראלית. זה היה בתחילת פגישת קלינטון-נתניהו, כשאותו עיתונאי התעקש בבוטות לשאול שוב ושוב שאלה שעליה קיבל מענה דיפלומטי שגור. גל העיתונאים הישראלים שנכנס מיד אחר-כך לחדר הסגלגל הצדיק מיד את אמירתו של הנשיא בבליל של צעקות, דחיפות ושאלות שרק בקושי רב השתלטו עליו אנשי הבית הלבן. הנשיא פנה בחיוך לאותו עיתונאי אמריקאי ושאל: "עכשיו הבנת למה התכוונתי?". בסיוריי ברחבי העולם בשנים האחרונות, נתקלתי לא פעם במנוד ראש מצד עמיתיי למקצוע, שהביעו השתתפות בצער על הצורך שלי להתמודד יום-יום עם התקשורת הישראלית. כשנשאל פעם אחד הדוברים הרשמיים בוושינגטון על כותרת שהתפרסמה בשם הממשל בעיתון ישראלי, הגיב הדובר בתנועת יד מבטלת: "נו, זו העיתונות הישראלית..." ולא יסף. בעל טור אמריקאי מפורסם שאל אותי פעם, איך אני עומד בחזית האינסופית מול העיתונות הישראלית בעלת ה"מוניטין", ואיך מסתדרים עם אותם עיתונאים ישראלים, ששמם יצא למרחוק, ולא תמיד לטובה. לאחר מחשבה עניתי לו שאכן גם לי יש לא פעם טענות כלפי העיתונות הישראלית, ובעיקר כלפי אותם עיתונאים שמכופפים מפעם לפעם את האמת לצורכיהם, ואת הטענות הללו השמעתי לא אחת. אולם, אמרתי לו, יש לחלק מהעיתונות הישראלית גם צד אחר, שאותו לא כל-כך מכירים. לשם שינוי, דווקא על הצד הזה רציתי לכתוב הפעם. ▪ ▪ ▪ במהלך עבודתי בשנים האחרונות, הכרתי עיתונאים ישראלים, שתחושת השליחות העיתונאית ליוותה אותם בכל דרכם, יחד עם תחושת האחריות, ההגינות והיושר. עיתונאים שהקפידו על האמת בכתבותיהם ועל כבוד האנשים שראיינו. עיתונאים שלא הניחו לעמדתם הפוליטית להשפיע על כתיבתם ושלא חששו לצאת נגד הזרם אם סברו שהאמת לצדם. הכרתי עיתונאים טובים, שתחושת השליחות הציונית עמדה גם היא לנגד עיניהם והיו מוכנים לעתים לוותר על סקופ שהתגלגל לידיהם, כשידעו שפרסומו עלול לסכן את בטחון המדינה את את שליחיה עלומי השם. עיתונאים שידעו להכיר את האמת במדרג החשיבות של מציאות חיינו. הכרתי עיתונאים ישראלים קשוחי מבט וחדי קולמוס, שדמעות עמדו בעיניהם בעומדם מול דגל ישראל המתנופף מעל שרידי מחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה. עיתונאים שהתרגשות חנקה את גרונם בדווחם על המנון המדינה היהודית המתנגן בפי זאטוטים בהירי מבט בבית-הכנסת היהודי במוסקבה. ראיתי עיתונאי ישראלי הממלא דפים בדיווח על תהליך השלום, לאור שקיעת השמש במדינה ערבית, בעודו ממלמל את שמות חבריו שנפלו - ממש לא הרחק משם - בקרב שבו השתתף גם הוא. והוא תוהה בקול, האם רק מי שאיבד את רעיו יודע להכיר את חשיבותה של מולדת ואת ערכו של שלום. לא פעם קרה לי שנאבקתי בחריפות על מלה או כותרת עם עיתונאי, וללא כל קשר, מיד כשסיים לכתוב את כתבתו מיהר אותו עיתונאי להתקשר שוב והפעם רק כדי לשאול על נימה של עצב שנדמה היה לו ששמע בקולי קודם לכן, ורק ביקש לבדוק שהכול בסדר, האם אני בריא, ואם אפשר לעזור. היום אני זוכר בעיקר את אותם עיתונאים ישראלים, שהלוואי והיו עוד רבים כמותם בעיתונות הישראלית. הם, שיכולים ביושר להסתכל לעצמם בעיניים כשהם מביטים במראה בבוקר. עיתונאים שהם לא רק עיתונאים טובים, אלא גם בני-אדם וחברים. אני זוכר אותם יותר מאשר אני זוכר את צדדיה האחרים של התקשורת הישראלית. ולכן, מלת הפרידה שלי היום היא רק מלה של תודה ומלת תקווה שרבים יותר ילכו בדרכם. להתראות. שי בזק היה עד לאחרונה יועץ ראש הממשלה לתקשורת גיליון 16, ספטמבר 1998

בתשובה לשאלת "שקוף", עו"ד שגית אפיק הבהירה כי לא ניתן להטיל סנקציות ללא הגבלת זמן מוגדרת על חברי כנסת. למרות זאת, לשכת יו"ר הקואליציה אישרה כי נשללה מח"כ גוטליב, שהפרה משמעת קואליציונית, זכות דיבור מטעם הליכוד "עד הודעה חדשה". עו"ד אפיק: "הנושא ייבחן בהמשך לשם קציבתו"

היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק, אישרה ל"שקוף" כי הטלת סנקציות ללא הגבלת זמן מנוגדת לתקנון הכנסת. לפי אפיק, "יובהר כי לא ניתן להטיל מגבלות עד להודעה חדשה", וכי היקפן ועוצמתן של המגבלות נדרש להיבחן מעת לעת בהתאם לעקרונות והשיקולים השונים". אלא שלמרות תשובתה, עונשה הסופי של ח"כ טלי גוטליב (הליכוד), שהתמודדה בניגוד לעמדת הקואליציה בבחירת נציג הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, כולל ענישה ללא הגבלת זמן. ענישתה הכוללת של ח"כ גוטליב, שפרטיה אושרו בלשכת יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ, כללה השעייה מחברות בוועדות עד תום המושב, מניעת העלאת חוקים במליאה למשך שלושה שבועות ושלילת זכות דיבור מטעם סיעת הליכוד "עד הודעה חדשה". לגבי שלילת זכות הדיבור, הענישה איננה מתיישבת עם תשובת אפיק לפניית ח"כ גוטליב בנושא הענישה, שם ציינה בסעיף 13, הנוגע לשלילת זכות הדיבור, כי "נדרש לקבוע למגבלה זו תקופת זמן מירבית שתואמת את נסיבות העניין". לאחר היוודע מלוא הענישה שהושתה על ח"כ גוטליב, פנינו לקבל שוב את תגובת אפיק בנושא שלילת זכות הדיבור "עד הודעה חדשה", וזו הגיבה כי "כאמור במכתבי עמדתי היא שלכל מגבלה שנקבעת ביחס לחבר הכנסת בשל הפרת משמעת סיעתית נדרשת קציבת זמן. בהמשך לכך, באשר למגבלות המשמעותיות של חברות בוועדות והעלאת הצעות חוק נקבעה מסגרת זמן. לענין דיבור בשם הסיעה מדובר בענין פנימי מובהק של הסיעה ויו"ר הסיעה. עם זאת, אני מעריכה שגם ענין זה ייבחן בהמשך בתיאום איתי לשם קציבתו". על הכוונה להטיל עונש חריג החליטו ראשי הקואליציה לאחר שח"כ טלי גוטליב החליטה להתמודד כחברה בוועדה לבחירת שופטים, בעוד ראשי הקואליציה הסכימו על מועמד אחר. יו"ר הקואליציה כץ הודיע כי מפלגת הליכוד תפעל נגדה בתגובה: תמנע ממנה להעלות הצעות חוק ולשלול חברותה בוועדות הכנסת – "עד להודעה חדשה", כפי שניסחו. לאור כוונת השתת הענישה, ח"כ גוטליב פנתה ליועצת המשפטית לכנסת בטענה שמעשיה לא היו בבחינת הפרת משמעת קואליציונית, ושלעמיתיה לסיעה אין סמכות להענישה. תשובת עו"ד אפיק הייתה שלפי המידע שהגיע לידיה, מעשי ח"כ גוטליב כן נופלים על הגדרת הפרת משמעת קואליציונית, ושלסיעה יש כלים להעניש חברי כנסת, אולם בסייג שהעונש איננו "לאורך זמן רב יתר על המידה". כפי שפרסמנו השבוע, התקדים היחיד הידוע של ענישת חברת כנסת "עד הודעה חדשה" אירע בשנת 2013 כאשר יו"ר מפלגת יש עתיד, ח"כ יאיר לפיד, העניש את ח"כ עדי קול על שנמנעה בהצבעה, בניגוד לעמדת הקואליציה. תקנון הכנסת מגביל יכולת ענישת ח"כ על ידי סיעתו יכולת מפלגה להעניש חברת כנסת, נעוצה במספר סמכויות שמחזיקה המפלגה, בהן תלויים הח"כים. כך למשל, מכסת ההצעות לדיון מטעם חברי כנסת והעלאת הצעות חוק לוועדת השרים לחקיקה. סעיף 99 (ג) בתקנון הכנסת קובע כי הסיעה תקבע "את ההצעות שיוכלו חבריה להעלות לדיון ואת המועד שבו יוכלו להעלותן", אך בהמשך נכתב: "ובלבד שתאפשר לכל אחד מחבריה להעלות לדיון את מספר ההצעות שהוא זכאי להעלות באותו מושב, בפיזור סביר במשך המושב". כלומר, ענישה קיצונית לאורך זמן רב עשויה להיות בלתי חוקית. הכוונה להעניש את ח"כ גוטליב "עד להודעה חדשה" נועדה בפועל בעיקר לשמש כגורם מרתיע לח"כים אחרים מהקואליציה שירצו לפעול בניגוד לעמדתה. אולם הכוונה איננה מתיישבת עם לוח הזמנים של הכנסת: מושב הקיץ עתיד להסתיים ב-30 ביולי, כלומר עוד קצת יותר מחמישה שבועות. התקנון כאמור קובע שעד תום מושב הכנסת, סיעת הליכוד מחויבת להעניק לח"כ גוטליב להעלות הצעות חוק והצעות לסדר יחסית באופן שוויוני לכלל חברי הכנסת מהסיעה.

בתיעוד נשמע אקירוב תוקף במילים חריפות את מועמדי המחנה הציוני המזוהים עם התחום הכלכלי-חברתי. "בעבודה יושבים היום אנשים שהם אנטיתזה לכל דבר טוב שיכול לקרות בישראל"

לקראת סוף השבוע האחרון התכנסו בביתו של פרופסור איתמר רבינוביץ בצפון תל אביב כמה מאילי ההון החזקים ביותר בכלכלה הישראלית, לחוג בית אינטימי ודיסקרטי שאירח מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר האוצר, פרופסור מנואל טרכטנברג. בשיתוף כתב "לילה כלכלי" רועי ברק הצלחנו במאה ימים של שקיפות להסתנן אל המפגש עם מצלמה נסתרת ולתעד כמה אמירות מעניינות של המשתתפים בו, כולל יזם הנדל"ן המוכר אלפרד אקירוב. בתיעוד נשמע אקירוב תוקף במילים חריפות את מועמדי המחנה הציוני המזוהים עם התחום הכלכלי-חברתי. בעוד שהוא מביע אמון בטרכטנברג עצמו, אמר אקירוב: "בעבודה יושבים היום אנשים שהם אנטיתזה לכל דבר טוב שיכול לקרות בישראל". ברשימת המותקפים נכללו בין היתר ח"כ שלי יחימוביץ, ח"כ מיקי רוזנטל ויוסי יונה. אקירוב פנה אל טרכטנברג ותהה: "איך תוכל להשיג תוצאות כשיושבים שם אנשים כאלה? השקעות – לא. גז – לקחת. מי יהיה מוכן להשקיע דולר אחד במדינת ישראל? אני לא מוכן להשקיע פה כי אין אמינות. אז מה היכולת שלך?". חוג הבית התקיים בפורום מצומצם ביותר של פחות מ-20 אנשים, ויזם אותו אקירוב עצמו, שהונו מוערך ביותר מ-3 מיליארד שקלים. טרכטנברג הגיע אל החוג כדי "לדבר כלכלה", לדבריו, ושמע על הציפיות מצד הנוכחים בתור מועמד המחנה הציוני לקבל לידיו את התיק הכלכלי הבכיר. משתתפים נוספים שנכחו בכנס, מלבד אקירוב, הם דן פרופר, בעל השליטה ב"אסם"; אברהם ביגר, לשעבר יו"ר "מכתשים אגן"; אברהם (בייגה) שוחט, שר האוצר לשעבר שפרש לאחרונה מדירקטוריון כי"ל; עיתונאי "ידיעות אחרונות" וראש לשכת ראש הממשלה לשעבר, איתן הבר ונוספים. אלפרד אקירוב סירב להגיב לפרסום. מטעמו של פרופסור טרכטנברג נמסר כי "איתר רבינוביץ אירח בביתו מפגש של קהל מעורב והזמין את פרופרסור טרכטנברג להופיע בפני שורה של אנשי אקדמיה, בכירים לשעבר בשירות הציבורי דוגמת שר האוצר לשעבר אברהם שוחט, ראש לשכת ראש הממשלה איתן הבר ונציגי הקהילה העסקית. במהלך המפגש הציג פרופסור טרכטנברג את משנתו הכלכלית-חברתית. בין היתר ציין כי ברשימת המחנה הציוני ישנו מגוון רעיוני של חברים בעלי ניסיון וידע רחב, וכי הוא מברך על כך". ״לפי חשיפה משותפת של חדשות 10 עם המיזם העצמאי "100 ימים של שקיפות", אקירוב הטיח בטרכטנברג שאנשים כמוהו או יצחק תשובה לא ישקיעו דולר בישראל באווירה הכלכלית הנוכחית, אותה אווירה שנוצרה בעקבות המחאה החברתית לפני שלוש שנים – שטרכטנברג מדבר בשבחיה בשנים האחרונות. מצופה היה מטרכטנברג שישיב לאקירוב שהכנופייה ששלטה בכלכלת ישראל עד למחאה החברתית לא יצרה שום ערך למשק, אלא בעיקר לקחה ערך קיים באמצעות חיבורים, חלקם פליליים, לפוליטיקאים, לרגולטורים ולבנקאים. מצופה היה מטרכטנברג שישיב לאקירוב שכפרופסור לכלכלה, איש השוק החופשי, הוא לא יצליח למרוח אותו בשיטה המקובלת, משום שהוא יודע שעם ישראל כלל אינו זקוק ל״הון״ של אותם "אילי הון" שאקירוב דיבר בשמם – לא רק משום שאין שום מחסור בהון בישראל אלא בעיקר משום שמתוך 3 טריליון שקל של נכסים פיננסיים פנויים להשקעה בישראל, פחות מ-3% שייך לאקירובים, לתשובות, לדנקנרים – והשאר שייך לציבור. טרכטנברג היה צריך לפתוח את חוג הבית לציבור הרחב, להזמין את כל אנשי העסקים שמעוניינים לבוא ולהגיד להם, כמו גם לעובדים ולצרכנים של העסקים שלהם, שלא חסר הון במדינת ישראל וגם לא חסר כישרון אדיר. מה שחסר לנו הוא מגרש משחקים הוגן ופתוח שנותן הזדמנויות שוות לכל היזמים וכל העובדים להצליח. מה שדרוש לנו הוא פוליטיקאים ומנהיגים שישחררו אותנו מהלפיתה של כמה כנופיות, קבוצות אינטרס ובעלי מונופולים שעיקר הצלחתם נובעת מכך שהם נכנסו לתוך המועדון, הזמינו לתוכו כמה פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים, סגרו את הדלתות מאחוריהם ולא מעוניינים לתת לאף אחד שלא מחובר אליהם דריסת רגל או הזדמנות להצליח בישראל. וכדי לסיים בהומור וברוח טובה, טרכטנברג היה יכול להגיד לאקירוב: תגיד לחבריך הטייקונים שמאיימים לברוח מישראל שאנחנו מעדיפים שיישארו ויעשו כאן עסקים בצורה פתוחה, הוגנת ושקופה, מבלי להיפגש לארוחות ערב סגורות עם ראשי ממשלה ושרים. אבל אם הם מתעקשים שנמאס להם – אז יש לנו רק בקשה אחת: שיואילו נא להקדים ולפרוע את החובות שלהם לבנקים ולפנסיות שלנו בטרם הם עושים את דרכם לנתב״ג, משום שמדובר בכסף ציבורי, והשלושה האחרונים שאיימו שיעזבו או ״לא ישקיעו שקל״ אם לא נאפשר להם לשמר את קפיטליזם המקורבים הישראלי – הותירו אחריהם חובות במיליארדי שקלים, שעד לרגע זה לא ברור כיצד ייפרעו, אם בכלל. איש אינו יודע מה נאמר בחדר אחרי שכתבי ערוץ 10 סולקו והדלת נסגרה. מי יודע, אולי טרכטנברג הטיח את כל הדברים האלה או דברים דומים להם באקירוב. בכל מקרה, כדאי שהציבור ישמע אותם בקרוב, שאם לא כן הוא עשוי לחשוב שמפלגת העבודה חוזרת להיות הכלי לא רק של ועד עובדי חברת חשמל, אלא גם של לקוחות הרצוג־פוקס־נאמן לסידור ענייניהם בשלטון״.

"דבר ראשון" נסגר ב-21 במאי 1996, לאחר קצת יותר מחצי שנת חיים שחתמה את 71 שנות "דבר". יום לפני כן נסגר בחטף עיתון העסקים "טלגרף"

"דבר ראשון" נסגר ב-21 במאי 1996, לאחר קצת יותר מחצי שנת חיים שחתמה את 71 שנות "דבר". יום לפני כן נסגר בחטף עיתון העסקים "טלגרף". למותם של השניים הוקדשו שלוש דקות בחלק הכלכלי של "מבט", והעיתונאים שלא עבדו בהם לא הזילו עליהם דמעה. העיתונים פשוט נמוגו. הניסיון ההירואי של "דבר ראשון" לדלג מהאדמה החרוכה של העיתונות הציבורית לעבר אזור ההישרדות של העיתונות בבעלות פרטית הסתיים בהתרסקות. לשני הצדדים היה חלק בכישלון. ההסתדרות, בהחלטה אומללה לדחות את ההסכם שהציעו המשקיעים עקב הסוגיה של החוזים האישיים (נושא שלא הצליחה בו בשום עיתון אחר), והמשקיעים בכך שלא יצרו תשתית משכנעת לקיום העיתון לאורך זמן. בין השניים אני דן לכף חובה יתרה את ההסתדרות. לולא החלטת הנהגתה מ-9 במאי לדחות את ההסכם, היה "דבר הערב", כולל "טלגרף" כמוסף כלכלי יומי, יוצא לדרך ומחייב את המשקיעים לקיימו ולפתחו. במקום זה סגרה ההסתדרות את העיתון שבו השקיעה עד אז עשרות מיליונים בהנשמה מלאכותית, דווקא ברגע שבו נוצר עבורו לראשונה סיכוי של ממש. זה היה אירוע הסגירה השני שחוויתי תוך פחות משלוש שנים. את "חדשות" אני מבכה עד היום, בגלל מה שהיה. על "דבר ראשון" אני מצטער ומעט כועס מפני מה שיכול היה להיות. את "על המשמר", שבו עבדתי כעשר שנים וכיהנתי כסגן העורך שלו, עזבתי זמן רב יחסית לפני שנסגר. אבל דווקא הוא ממחיש היטב את מה שאירע לעיתונות הישנה שמתה. דווקא ממנו ניתן ללמוד על מה שהיתה באמת העיתונות הזו. בסוף שנות השבעים עמד "על המשמר" על סף שבר. פעלו בו שני עורכים, מרק גפן המנוח וחיים שור, שביניהם שררו יחסי עוינות ותחרות. העיתון היה כבד והתנאה בעיקר במוסף השבועי, "חותם". בקיבוץ הארצי החלו להישמע קריאות מבהילות להפסקת הסדר החתימה הקולקטיבית על העיתון. בניגוד לטענה המקובלת, העיתון לא חולק "בכפייה" לחברי הקיבוצים, אלא היה עוד אחד מההסדרים המוסכמים של התנועה, שכדי לשנותו נדרשו כוח וזמן רבים. סבר פלוצקר, שמונה לעורך ב-1981, ביצע מהלך מהפכני שנתן לעיתון שנות חיים נוספות. הוא הפך את "על המשמר" לטבלואיד, מידר אותו וריענן את עמודי החדשות. התביעה לשינוי הסדר ההפצה ירדה מעל הפרק לכמה שנים, ו"על המשמר" של אותן שנים היה עיתון אהוב על קוראיו, בעל תפוצה סבירה (18 אלף עותקים, מספר שב"דבר ראשון" אפשר היה רק לחלום עליו) וחבורת עיתונאים המפארת היום את כל כלי התקשורת בארץ. ובכל זאת, הכתובת היתה על הקיר. מספר המנויים המשיך לרדת, הסדר ההפצה הקולקטיבי בוטל בהדרגה, ולקראת סוף שנות השמונים החל העיתון לדעוך, לאבד בקצב מבהיל עיתונאים, מנויים, עמודים. בניגוד ל"דבר ראשון" שנערף, "על המשמר" מת מוות טבעי ממושך ומלא ייסורים. מדוע? התשובה המקובלת היא ש"על המשמר" מת מפני שהיה "אידיאולוגי" ו"מפלגתי". מאז לידתו בשנות הארבעים, הוא אכן היה עיתון שהשתתף במלחמה הפוליטית-אידיאולוגית שניטשה ביישוב ובמדינה. אבל בשנות השמונים לא היה "על המשמר" אידיאולוגי יותר מ"הארץ", ששרד. נשבה ממנו רוח שמאלית, חברתית-יונית, בדיוק כפי שמ"הארץ" נושבת רוח יונית-ליברלית עד היום. ההשפעה הישירה של ראשי המפלגה עליו נעלמה כמעט לגמרי. ראשי המפלגה, שזוהרם הועם ממילא אחרי מות מאיר יערי ויעקב חזן, כמעט שלא כתבו בו, וכשהיה צורך לראיין את מזכ"ל המפלגה נעשה הדבר במשורה, בפנים חמוצות ועם מעט יראת כבוד. המפתח להבנת "על המשמר" לא היה במפלגה אלא בתנועה. למפ"ם לא היתה עמדת בעלות על העיתון, אלא לקיבוץ הארצי. "על המשמר" לא היה עיתון מפלגתי אלא עיתון "תנועתי", או ליתר דיוק "שבטי", אחרון העיתונים השבטיים. הוא היה הנציג האחרון של המבנה הסוציו-פוליטי הישן, שבו המפלגה, התנועה, המנהיגות האידיאולוגית והעיתון היומי היו מרכיבים הכרחיים בכל מה שמהווה את "השבט". המהפכה שעשה פלוצקר נגעה בפורמט ועידכנה את התכנים ואת הגישה המקצועית של העיתון, אבל לא שינתה את הייעוד הסוציו-פוליטי של "על המשמר" – להיות עיתון השבט. היעד המוצהר של עורכי העיתון ומנהליו היה לשמור על הקהל הקיים. לא הוצב אף פעם, ודאי לא באופן רציני, יעד אסטרטגי הפוך: לשבור את התדמית השבטית של עיתון ולהגיע לקהלים נוספים. אולי מחוסר אמונה, אולי מחוסר רצון לוותר על המרכיב החשוב הזה של קיום השבט. "דבר" לא היה בדיוק עיתון שבטי, מאחר שמפא"י לא היתה שבט אלא מערך פוליטי-חברתי רחב שעסק בניהול המדינה, ועל כן מעמד המנגנון בו היה חזק בהרבה ממעמד האיש-מן-השורה. הוא לא היה עיתון מפא"י אלא עיתון ההסתדרות, והיה ארוג בכמה ממסדים שהשפיעו עליו ישירות ובעקיפין. "על המשמר" נוהל כמו קיבוץ, באווירה פתוחה ופמיליארית, לעתים במחיר של חובבנות. "דבר" נוהל כמוסד הסתדרותי, עם מעורבות יתר של ראשי ההסתדרות בעניינים הבלתי נכונים, וללא כללי משחק ברורים של יחסי עורך-מו"ל. המבנה שהרה קיסר לאחר פרישתה של חנה זמר – שני עורכים שאין ביניהם הייררכיה ברורה והם עסוקים במלחמות הדדיות - היה אופייני והרסני. עם זאת, ההבדלים האלה משניים. בעיקרון קרה ל"דבר" מה שקרה ל"על המשמר". הוא לא שינה את יעדו האסטרטגי המרכזי – לשמור בכוח על הקהל שנקשר אליו במשך השנים – במקום לבנות מהלך של פריצה קדימה. הרבה שנים יקרות הלכו לאיבוד, גם כאשר התברר שעל היעד הזה משולם אותו מחיר כבד ששולם ב"על המשמר": בריחת קוראים, כותבים, מפרסמים, משקל ציבורי. במצב שנוצר לא היתה להסתדרות ברירה אלא לסגור את "דבר" הישן. "דבר ראשון" ניסה ליצור גומחה חדשה: עיתון שיספק קוראים שאינם אוהבים את עיתוני הערב, אבל מתקשים לעכל את כובדו של "הארץ". לרעיון זה היתה חולשה בסיסית בכך שקבע יעד על-פי פרמטר שלילי (מה לא להיות) ולא על-פי פרמטר ברור (מה עליו להיות). ההתעניינות הגבוהה בו בראשית דרכו והמנויים הרבים יחסית שהחליטו להצטרף אליו הוכיחו שאת הגישה הזו אפשר לפתח. אלא שהשוק החופשי לא הרים את הכפפה. כל מה שקרה ל"על המשמר" ול"דבר" לא היה אמור לקרות, לכאורה, ל"חדשות". הוא היה עיתון בבעלות פרטית, שהתחרה על המגרש של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". הוא לא גרר תדמית של עיתון שבטי ומגמתי, והיה בו צוות מרשים של כותבים ועורכים. היו לו נקודות עיתון "צהוב". ובכל זאת, בשורה התחתונה דמה "חדשות" לעיתונים האחרים שנסגרו, בכך שהיה עיתון "מיוחד", הפונה אל קהל קוראים מוגדר, בעל שפה מוגדרת וצפנים משותפים. בדומה ל"על המשמר" ול"דבר" לא עשה גם "חדשות" מהלך אסטרטגי ברור של כיבוש ההמון הגדול של קוראי העיתונים, או לפחות חלק משמעותי בתוכו. למרות היומרה הראשונית להתחרות על כלל השוק, הוא נשאר עיתון תל-אביבי, אשכנזי שמאלי – עיתון פולחן, עיתון ש"מתאהבים" בו, עיתון ש"אי-אפשר בלעדיו", עיתון שמייצג תת-קבוצות חברתיות ואף בונה אותן. הגיליוטינה האכזרית שהונפה בשנות התשעים על העיתונות קבעה שלעיתון כזה אין סיכויי הישרדות. העיתונות השבטית-אידיאולוגית היתה חייבת להיעלם. "חדשות" היה החלופה הנכונה, לכאורה, לקיום עיתונות פלורליסטית ומיוחדת. החלופה לא הצליחה לשרוד. סגירת ארבעה עיתונים תוך זמן קצר יחסית מבהירה את התמונה. יש כמה עיתונים, אבל אין תחרות של ממש ביניהם. העיתונות היומית הכתובה מחולקת עתה למגרשים, כשבכל מגרש התנחל עיתון אחד בעמדת מונופול. "הארץ" במגרש של עיתונות האיכות המיועדת לעילית, "גלובס" במגרש עיתונות העסקים, "גרוזלם פוסט" כעיתון יחיד באנגלית. נשארו שני עיתונים שהיעד האסטרטגי המוגדר שלהם הוא לכבוש את "כל האוכלוסייה", וגם ביניהם הצליח "ידיעות אחרונות" לבנות מעמד חסר תקדים של מעין מונופול. תחרות ומגוון של עיתונים נשארו בשלושה מגזרים שלא השלימו את תהליך האינטגרציה בחברה – עיתוני החרדים, העולים והערבים. לציבורים אלה מציעים העיתונים מכשיר דומה, בעיקרון, לזה שסיפקה העיתונות המפלגתית והתנועתית בעבר. העיתונים האלה אינם סובלים כמעט מהקושי הכלכלי הכרוך בקיום עיתונים יומיים, מאחר שהם קטנים יחסית בהיקפם ובצוות העיתונאים שלהם, אין להם יומרה לעמוד בכל הקריטריונים של "עיתון יומי כללי", ורובם ממומנים בידי גופים ציבוריים בעלי עניין. יש להתפתחות הזו הסברים לרוב מתחום הכלכלה והסוציולוגיה, אבל התוצאה היא אחת – בהתמעטות העיתונים טמונים גרעיני ההרס העצמי של העיתונות הכתובה בישראל. בארצות אירופה זה אינו המצב. למרות הירידה הכללית בתפוצת העיתונים, יש במרבית ארצות המערב מגוון של עיתונים יומיים לקהלים שונים, טעמים שונים ותת-קבוצות. בארה"ב שולט המבנה של העיתונות המקומית, שבה מותאם כל אחד מכ-2,000 העיתונים היומיים לקהל יעד ספציפי ביותר. העיתונות הכתובה ניזונה במהותה מן הריבוי, ולא מן הדומה והמאחד. היא חיה בזכות מגוון של קולות, כותבים, תפיסות עריכה ותחרות של ממש. הקולות האלה הולכים ונאלמים. כלכלת השוק שכבשה את העיתונות הכתובה הוציאה ממנה את נשמתה. גיליון 3, מאי 1996

מחקרה של מיכל סלצקי בוחן את הגורמים להצלחתה של שיטת הכנסת הודעות לעיתונים היומיים בישראל: המקצועיות בניסוח ההודעות, היחסים בין היחצן לעיתונאי ועוד

מחקרה של סלצקי מעלה כי חשיבות ההודעה לעיתונות, נוסחה והניסיון המקצועי של שולחה הם גורמים המשפיעים על שיבוצה בעיתון. אלא שגורם נוסף שהתגלה כמשמעותי הוא הקשרים האישיים ויחסי האמון בין איש יחסי-הציבור לעיתונאי. "הקשרים האישיים חשובים", אמרה סלצקי בראיון עם עפרי אילני ב"הארץ". "הם יוצרים שיתוף פעולה הדדי, עם יחסי תן וקח סמויים.הציבור לא מודע למה שקורה מאחורי הקלעים בין אנשי יחסי-ציבור לעיתונאים. הציבור קורא את המידע וחושב שהוא תוצאה של עבודה וחקירה עיתונאית, אבל למעשה היוזמה היא של איש יחסי-הציבור. לפי מחקרים בעולם, יותר מ-50% מהידיעות הרכות מקורן ביחסי-ציבור". לצורך המחקר נבדקו 373 הודעות לעיתונות שנשלחו על-ידי 13 משרדי יחסי-ציבור, ואחר מכן נותחו הידיעות והכתבות שפורסמו בעיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" על סמך הודעות אלו. לדברי סלצקי, הזינוק המשמעותי בהיקפם של משרדי יחסי-הציבור בישראל אירע בשנות התשעים בעקבות האצת הליברליזציה הכלכלית והתרחבות מדורי הפנאי והצרכנות בעיתונים. בתחילת העשור העסיקו פחות מעשירית מהגופים הכלכליים משרדי יחסי-ציבור. ב-1999 לוו יותר מ-40% מהעסקים על-ידי יחצן או דובר קבוע. בשנת 2000 מנה התחום כ-2,000 עובדים. בתוך פחות מעשור היו היחצנים לגורם בעל השפעה ניכרת על התוכן והאופי של התקשורת הישראלית. המחקר הוא עבודת דוקטורט שבוצעה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, בהדרכתו של פרופ שמואל ליימן-ווילציג. העבודה נמצאת בספריית מדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. לראיון ב"הארץ" עם סלצקי על המחקר

מחקרים מראים את כוחה של מיסאינפורמציה לזרום במהירות אדירה ברגעי משבר וחירום • מול שטף ה"פייק", מצב המלחמה בישראל מצריך נגישות למידע אמין ואיכותי

כחוקר תקשורת ומומחה למיסאינפורמציה, הקצנה פוליטית ותיאוריות קונספירציה, אני פונה בקריאה נואשת ודחופה לעיתון "הארץ" ו"דה-מרקר" לבטל את חומת התשלום מאתריהם בזמן המשבר חסר התקדים שעוברת מדינת ישראל. מוסדות החדשות המהימנים חייבים להצטרף למאבק המשותף ולאפשר לציבור הרחב גישה למידע אמין במהלך הימים והשבועות הקרובים. האירועים המחרידים שישראל עוברת בימים האחרונים ועוד תעבור בעתיד הנראה לעין מחייבים אחריות ציבורית ותיעדוף של טובת הכלל על פני אינטרסים כלכליים, גם אם הם מוצדקים בעיתות שלום ושגרה. קשה לזכור, אך עד לפני שנים ספורות עיתונים מסביב לעולם, כולל בישראל, עוד היוו דוגמא למודל כלכלי מצליח. מתחת לפני השטח, הדברים היו אחרת, והיו מי שהזהירו שההסתמכות על מודלים קפיטליסטיים מבוססי פרסומות עשויה לנפץ את אשליית השגשוג. ואכן, שילוב של האינטרנט, הרשתות החברתיות והמשבר הכלכלי העולמי ריסקו את עולם העיתונות, שלא התאושש מאז. במקביל, אתרים כמו "קרייגסליסט" העולמי ו"יד 2" הישראלי חיסלו את אחד ממקורות המימון המשמעותיים ביותר של העיתונות המודפסת – דף המודעות. עד להקמתם, אזרחים שרצו למכור את רכבם או מגייסים שחיפשו עובדים שילמו ממיטב כספם לעיתונים, בעיקר המקומיים. אתרי המודעות ייבשו את מקור ההכנסה הזה, ופגעו אנושות בעיתונות הכתובה. מוציאים לאור שהבינו את עומק הצרה ניסו להעביר את עיקר מאמציהם לאתרי חדשות דיגיטליים, אך אלו מעולם לא הצליחו לפצות על ההפסדים של הפרינט. באינטרנט, כמו שרבים למדו במהרה, חלק הארי של הכנסות מפרסומות הולך לדואופול של גוגל ופייסבוק. כתוצאה מהשינויים האלה, מעוזי עיתונים בעולם כמו ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" עברו למודלים של מנויים. לרוב, גולשים יכולים לקרוא כמות מוגבלת במיוחד של כתבות בחינם, לפני שהם נתקלים בחומת התשלום (paywall). בישראל, כמה אתרים אימצו את השיטה, כולל "הארץ" ו"דה-מרקר". למרבה הצער, ולא במקרה, כמו במקרה האמריקאי, היו אלה דווקא העיתונים הבכירים והמהימנים ביותר שבחרו לדרוש תשלום עבור דיווח איכותי. כמי שבקיא בהיסטוריה של העיתונות מהמצאת הדפוס ועד ימינו, אין לי ביקורת כלפי מוציאים לאור שמבקשים לממן את פעילותם החיונית לדמוקרטיה באמצעות מנויים. במידה רבה, אני מאמין שהנזק של הישענות מוחלטת על מפרסמים גרוע בהרבה. אנו מרבים לחשוש מצנזורה בידי ממשלות ושליטים עריצים, ושוכחים את כוחם המוכח של מפרסמים לקבוע סדר יום ואת גבולות השיח. מעבר לכך, המשבר בעולם העיתונות בעשור האחרון הוא בעצמו תולדה של ניאו-ליברליזם חסר מעצורים שקידם את האינטרסים של בעלי ההון על חשבון הצורך הדמוקרטי בעיתונות חופשית ולוחמת. לאור זאת, יש להעריך את המוציאים לאור שמבקשים מהקוראים להשתתף בעול ייצור תוכן איכותי, מהימן, באופן שמפחית לחצים ממפרסמים. עם זאת, כמי שחוקר מיסאינפורמציה, הקצנה פוליטית, ואת פריחתן של תיאוריות הקונספירציה, אני חושש עד אימה מהפוטנציאל ההרסני של שקרים ורמיה בזמני חירום. בימים שבהם המדינה חווה טראומה קולקטיבית חסרת תקדים, כזו שבאופן יחסי מגמדת את מתקפת הטרור הרצחנית של 11 בספטמבר האיום בשנת 2001. לציבור יש צורך דחוף ומיידי במידע אמין וזמין. הירשמו לאתר "הארץ" וקבלו שבועיים גלישה בחינם https://t.co/Sl52QLMjDd מחקרים מראים את כוחה של מיסאינפורמציה לזרום במהירות אדירה ברגעי משבר וחירום. מיסאינפורמציה נוטה לנצח את האמת, בין אם באפליקציות הווטסאפ והטלגרם או באתרים כמו פייסבוק וטוויטר – שתי חברות שכשלו ועדיין כושלות באופן גורף ומתמיד במאמציהן העלובים למנוע את היקף ההטעיה והרמיה המופצות דרכן. ישראל נמצאת בתנאי מלחמה איומים, מפחידים ובלתי ברורים, כאלו שעשויים להמשיך ולהשפיע על בריאותם ושפיותם של אזרחיה במשך שבועות, חודשים, וכנראה שנים. זהו זמן חירום, ולאור כשלונה המוחלט של הממשלה הקיצונית והמסוכנת בתולדות המדינה, אזרחים רבים מרימים את הכפפה בעצמם. כל אחד עושה כמיטב יכולתו לעזור עם הסעות, מזון, ותרומות לאזרחים ולחיילים בשטח. זהו הזמן של העיתונות לעשות את חלקה. בימים כתיקונם, בעיתות שלום כפי שאנו אומרים לעצמנו מזה עשורים שבהם שלום נותר חלום בלתי אפשרי, יש מקום למודל המנויים של עיתון "הארץ". בזמן חירום ומלחמה, עלינו לוותר על מניעים כלכליים וקפיטליסטיים ולרתום את כוחה של העיתונות המהימנה למאבק המשותף. עם כל האמפתיה, ויש כזו, למצבם של עיתונים שמספקים מידע אמין לציבור, עכשיו הוא הזמן לספק אינפורמציה לציבור הרחב בחינם. תמיד ניתן יהיה לשוב למודל המנויים לאחר תום הקרבות וכשירגע מעגל האלימות הנוכחי. ה"וושינגטון פוסט", אחד מעיתוני האיכות שעבר למודל מנויים בעצמו, שינה בשנים האחרונות את סיסמתו ל"דמוקרטיות מתות בחושך". אני פונה אל העיתונים הישראלים בבקשה ובתחינה להדליק עבור כל אזרחי המדינה את האור ולאפשר גישה חופשית לתוכן איכותי ומהימן בעברית, ערבית ואנגלית עד שיירגעו הרוחות. גם אם מדובר בתרומה קטנה שלא תפתור את כל בעיות המיסאינפורמציה, עלינו לעשות ככל שבידנו. כל לינק לכתבה מהימנה שיועבר בווטסאפ יעזור לאזן את הנזק של שמועות הכזב ואמירות הבלע של הקיצוניים. "הארץ" ו"דה-מרקר" – עשו זאת למען ישראל, הדמוקרטיה, התקווה לעתיד טוב יותר, והיכולת לשכב בלילה במיטה לפני השינה בידיעה שעשיתם כמיטב יכולתכם לעזור. ד"ר יותם אופיר הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת באפלו, ניו יורק

אחרי סיקור אינטנסיבי של המינויים הפוליטיים ברשויות המקומיות - דרעי אישר התקנות שיסגרו את הפרצות • גם בשקיפות עבודת הלוביסטים בממשלה חל שינוי לטובה • האגודות העותמאניות עדיין לא הפכו לשקופות - אבל מאחורי הקלעים משהו זז • בזמן שמשפט המו"לים חושף כיצד סורסו עיתונאים - אלה הדברים שהצלחנו לשנות דרך סיקור עיקש ב"שקוף" • פרויקט יום העצמאות 2021

לאורך השנים שבהן סיקרתי את הכנסת התפלאתי מהעוצמה של הלוביסטים. נדהמתי מהגישה הישירה שחלקם זוכים למקבלי ההחלטות. אלא שנכונה לי הפתעה. גיליתי שמה שקורה במשכן הוא מצוין בהשוואה למשרדי הממשלה. במסדרונות הכנסת אפשר לראותם ולהבין מי הם באמצעות הסרט הכתום שהם מחויבים לענוד. ניתן לבדוק כיצד הם משפיעים בוועדות, עם מי הם יושבים במזנון, ובזכות השקיפות החלקית באתר הכנסת – גם מי הלקוחות שהם מייצגים. בממשלה התמונה שונה להחריד. הסתבר לי שאין במשרדי הממשלה שום שקיפות, שום דיווח ושום פיקוח על השדלנים שמפעילים בעלי ההון. המושכים בחוטים נהנים מאפלה מוחלטת דווקא בפעילותם ברשות המבצעת. אז כשכתבנו תחקיר ענק על הלוביסטים ב-2018, ייחדנו פרק לנושא הזה. מעבר לסיקור החלטתי לפעול: פנינו לכל משרדי הממשלה והפצרנו בהם לעגן נוהל להשקפת פעילות השדלנים במשרדם. באחד המשרדים החשובים ביותר – האוצר – ענו לי שאכן מגבשים נוהל בנושא. שמחתי, ומדי כמה זמן בדקתי שם מה קורה. שוב ושוב נאמר לי שהנוהל בדרך. לא הרפיתי – כי דברים משתנים רק כשחופרים. ובשיחת רקע בינואר השנה עם בכיר באוצר – גיליתי שהנוהל מוכן, אבל עדיין בגדר "טיוטה". פשוט הם לא שמו אותו בראש סדר העדיפויות. אחרי עוד שאילתא מצדי – הנוהל פורסם. כתוצאה מכך משרד האוצר החל השנה לפקח על הקשרים שבין עובדי המשרד ללוביסטים שמקדמים אינטרסים של ארגונים וחברות מסחריות. כעת, אנשי האוצר חייבים לקבוע פגישות עם שדלנים מראש, ולתאם את נושא הפגישה לפני קיומה. הנוהל אף מחייב לברר אילו חברות מייצגים הלוביסטים, ולתעד את תוכן הפגישה איתם. גם הוחלט למנות אחראי על נושא הפגישות עם לוביסטים בכל אגף במשרד. חגיגה. לפיקוח על הקשרים בין מתווי המדיניות לבין לוביסטים יש חשיבות עצומה. כיום, אין לציבור דרך לדעת אם החלטות שהתקבלו בירושלים מועילות לציבור הרחב, או הושפעו מפעילות חברות הלובי שמאחוריהן עומד הכסף הגדול, והתקבלו כך שיועילו לחברה פרטית מסוימת. איזה כיף שזה משתנה. אנחנו כמובן לא עוצרים, וכתבת הלוביסטים שלנו יעל פינקלשטיין פונה ליועמ"ש ולכלל משרדי הממשלה בדרישה להפוך את הנוהל לרוחבי. מבקר המדינה פרסם ב-2016 דוח מצמרר. הוא חשף שלל מינויים פוליטיים ברשויות המקומיות. מינויים של אנשים לא מוכשרים במיוחד שפוגעים בשירות לתושבים. אז במסגרת סדרת כתבות הפולואפ שלנו, הכתבת מאיה קרול חזרה בספטמבר האחרון לבדוק מה עלה בגורל הדוח. גילינו שלפני כשנתיים גובשו בממשלה תקנות כדי לסגור את הפרצות שחשף המבקר. מעולה. רק שהן נתקעו אצל שר הפנים אריה דרעי. השר השיב לנו שהן מתעכבות בגלל הפלונטר בממשלה. לא הרפינו – כי דברים משתנים רק כשחופרים עליהם. אז כתבנו על כך שוב ושוב. דיברנו על כך ברדיו. דרעי השתכנע בחשיבות התקנות והגיש אותן לוועדת הפנים. פנינו ליו"ר הוועדה דאז מיקי חיימוביץ והבהרנו במה מדובר. חיימוביץ הרימה במהירות את הכפפה, ניהלה ארבעה דיונים אינטנסיביים, ואישרה את התקנות רגע לפני הפיזור האחרון של הכנסת. כתוצאה מכך, מ-1 במאי (עוד שבועיים) תהליך קבלת עובדים ברשויות המקומיות ישתנה: מועמדים יצטרכו להצהיר על זיקות לעובדי הרשות ועל ניגודי עניינים. בוועדת הבחינה לתפקידים לא יוכל לכהן חבר עם זיקה לראש הרשות. העיריות סוף סוף יחויבו להעביר העתק של מודעות הדרושים למשרד הפנים, והמשרד יפרסם את כולן באתר האינטרנט שלו – כך שכולם יוכלו להגיש מועמדות. זה לא הכל, התקנות המלאות נפלאות. לכלי תקשורת שפועל בין היתר לתיקון הכנסת – תקופה בה אין כנסת פעילה היא מאתגרת במיוחד. נאלצנו ב"שקוף" להמציא את עצמנו כל מערכת בחירות מחדש. למצוא דרכים יצירתיות למדוד את הח"כים ופעולותיהם בזמן פגרה נצחית. להביא לכם ערך בתקופה בה לא מעט פוליטיקאים מתמקדים בהשמדת ערך. בקמפיין אינסופי. אחד הדברים שבהם הצלחנו בכל זאת לייצר שינוי הוא שקיפות באינטרסים הכלכליים של חלק מהח"כים. הובלנו בשנה החולפת 16 שרים וח"כים לפרסם – לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל – נכסים, הלוואות וזיקות לתאגידים. מאיה קרול הובילה את הפרויקט בראשיתו ולחצה עליהם שוב ושוב. "אינטרסים כלכליים" אולי נשמע כמו גלולת הרדמה, אך מדובר במידע קריטי שיכול למנוע משחיתות בכלל להיוולד. בזכות המידע השקוף הזה הציבור יכול לעקוב ולוודא שזיקות כספיות של פוליטיקאים לא משפיעות על שיקול דעתם בקבלת החלטות שמשפיעות על כולנו. למה רק 16 הצטרפו? כי מדובר במהפכה מחשבתית לא פשוטה. אנחנו משכנעים אותם אחד-אחת, ולא נרפה עד שנגיע לרוב מקרב חברי הכנסת. ככל שעוד ועוד נבחרי ציבור יצטרפו למיזם – נוכל להפוך אותו לנורמה, ולבסוף לחוק. לא הצלחנו השנה להוביל את בני גנץ לחייב את האגודות העותמאניות בשקיפות, אבל גם כאן – קורים דברים. בעקבות פעילותנו השקיפה רשמת העמותות הנכנסת עו"ד קארן שוורץ בפעם הראשונה בהיסטוריה את המידע שכן קיים על אגודות עותמאניות. ממש השבוע הועלו לגיידסטאר – אתר העמותות של ישראל – שלל נתונים שלא הונגשו בעבר. גם כאן, לא נרפה – עד שנשיג שקיפות מלאה. כן, גם כשהכל תקוע – אפשר להזיז דברים. ככה זה כשרצים – בזכותכם – למרחקים ארוכים. אנשים מתלוננים שהמצב הולך ונהיה גרוע יותר. אבל למרות המציאות העקומה, הרבה משתנה פה כל הזמן, כל עוד לא מוותרים. למעשה יש לנו, הציבור הרחב, יותר כוח מאי פעם. רוצים להיכנס בח"כים גרועים? הצטרפו לסיירת השקיפות שלנו. להעיף ח"כים גרועים? התפקדו למפלגה או תתנדבו בה. מעוניינים שהתקשורת תבצע תחקיר מסוים? הצטרפו לשקוף – גוף תקשורת ששייך רק לציבור. רוצים לבקר את התקשורת או אותנו? כתבו טור בעין השביעית. מעוניינים שהכנסת תקדם מהלך מסוים? בואו ללובי 99. להילחם להנגשת מידע? הגישו בקשת חופש מידע, סייעו לתנועה לחופש המידע, או לסדנא לידע ציבורי. משתוקקים להשפיע על מבנה הכנסת? בואו למשמר החברתי. רוצים למגר עוולה שלטונית? התנועה לאיכות השלטון והתנועה לטוהר המידות ישמחו לשירותכם. רוצים להגביר את התחרותיות של הבנקים? התחברו למדיה של צדק פיננסי. לתמוך במאבקים חברתיים? בואו לאנו. לקדם שיתופי פעולה בנושאי שקיפות? התחברו לקואליציית השקיפות. שתפו, תרמו, התנדבו, הזמינו את אחד מאלו לחוג בית, לסדנת קריאה ביקורתית או אקטיביזם לעצלנים (אנחנו מעבירים כאלו). חושבים שאף אחד מהגופים האלה לא יעילים? תקימו אחד משלכם! כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להוביל לשינוי. זה דורש התמדה, נחישות וחפירה, אבל בסוף, במוקדם או במאוחר, אם הצדק איתך: מצליחים.

הזיהום בחיפה: התנהלות הגורמים הרשמיים מותירה את התקשורת מבולבלת ונבוכה ואת התושבים זועמים ומלאי ייאוש

מכתב של בכיר במשרד הבריאות בנוגע לשיעורי התחלואה בסרטן בחיפה עורר בשבוע החולף סערה תקשורתית. זה לא חדש: תדמיתה של חיפה כבירת הזיהום הסביבתי היא כבר מותג בפני עצמו, לא פחות מיופייה עוצר הנשימה. אבל כשמגיעים לילדים, חוקי המשחק משתנים: הנתונים על הילדים החולים חוללו אפקט תקשורתי ורגשי כה עז, שנדמה שכמותו לא חווינו מאז פרשת רמדיה. כבר ביולי 2014 התבשרו תושבי חיפה על נתוני החולי החריגים במפרץ חיפה, ואלה שודרו ופורסמו בכלי התקשורת. אם היה מישהו שחשב שדי לקרוא ליערות הכרמל בשם "שווייצריה הקטנה" כדי שנאמין שאיכות האוויר בהם דומה לזו שבאלפים, הוא כבר מזמן נוכח שחיפה קרובה יותר לסין, המתועשת בחסות השלטון המקומי. אלא אם מדובר בראש העירייה יונה יהב, שהמשיך לטעון שהאוויר בעיר מצוין והכל שטויות ושקרים. בנובמבר, בעקבות דו"ח חנין שיזמה ועדת פנים וסביבה בכנסת לאחר התערבותם של פעילות ופעילים ממפרץ חיפה, הגיעו אנשי משרד ההגנה על הסביבה לישיבה מיוחדת במועצת העיר חיפה. יהב, ששינה בינתיים את הטון המכחיש, הפנה כלפיהם אצבע מאשימה וטען כי מדיניותה הרפה של הממשלה היא שאחראית למציאות המזוהמת. עבר חודש, ובסוף דצמבר נקרא הציבור לחלוק את טרוניותיו ותובנותיו בקשר לזיהום הסביבתי עם אנשי המשרד להגנת הסביבה, לקראת כנס שיועד לאמצע ינואר והתבסס על המודל הפופולרי בימים אלו: חוכמת ההמונים. המושג חוכמת ההמונים אמור להחמיא או לייצר תחושה כי להמון האנונימי יש זכות דיבור ויכולת לתרום ליצירת שינוי. כך סברו באי הכנס שגדשו את האולם בחיפה, כשעל הבמה נציגי המשרד להגנת הסביבה ואנשי איגוד ערים לאיכות סביבה, בראשות היו"ר – ראש העיר חיפה יונה יהב. אלא שמהר מאוד הפך הכינוס לזירת ויכוח לוהט, זאת אחרי שההמון שגדש את האולם הבין שהדוברים אליו טועים לחשוב אותו לפתי ונבער. הנתונים שהציגו הנציגים הרשמיים היו מכובסים, מוטים ומטויחים. עד מהרה איבדו הפעילים למודי המאבקים את סבלנותם, וההמון היה לזה שמרצה למי שישובים על הבמה על אודות המציאות האמיתית. כשראו נציגי חברת תובנות, שניהלה את הכנס, את המתחולל, שינו את התוכנית והנחו את הדוברים להניח לתושבים ולנהל עימם דיאלוג. יהב, שהשתדל לשמור על שתיקה, פצח בהטפת מוסר לתושבים על שהם אינם עומדים לימינו ותיאר במלים מכמירות לב כיצד הוא עומד בדד מול כל הגופים הממשלתיים בלי שאיש יבוא לעזרו. טענה זו גרמה לפרץ צחוק לעגני מההמון שישב באולם, רובם עושים לילות כימים כדי למחות בהפגנות, לפנות לרשויות, לפעול ברשתות החברתיות ולעשות כל מה שאזרח נטול אמצעים וסמכות יכול לעשות, כשמולם עירייה מכחישה ולא קואופרטיבית. הכנס נגמר בפיצוץ ובלא כלום. חוכמת ההמונים התגלתה כאחרת מכפי שתיארו אותה לעצמם הוגי האירוע. נציגי ההמון הנאבקים במציאות הנכפית על תושבי מפרץ חיפה מכירים היטב את החומר, אולי טוב יותר ממי שמנהלים את חייהם. כמה מהם עובדים לשעבר במפעלים המדוברים, לאחרים השכלה ורקורד מחקרי בתחומים הנידונים, ואחרים אוטודידקטים מסורים שרוצים דבר אחד פשוט: חיים אנושיים בסביבה נורמלית, ולא מקסום ההזדמנויות העסקיות עבור טייקוני ממון ושלוחיהם. שלושה חודשים לאחר הכנס המוחמץ, הפכה הידיעה על החולי בסרטן בקרב ילדים במפרץ חיפה לתוכן המוביל בתקשורת במשך שבועות. בזמן שהידיעות החלו להתפרסם, יהב, שאליו הפנתה התקשורת את האשמה, שהה בביקור בבוסטון. בינתיים ניסו נציגיו, עופר דרסלר, יו"ר איגוד ערים לאיכות סביבה, ועידו מינקובסקי, דובר העירייה, להשיב מלחמה שערה, להציג עובדות סותרות או להסיט את האש לעבר משרדי הממשלה. כעבור שבוע, כאשר הגיע יהב למהדורות המרכזיות של החדשות בערוצים השונים, הוא חזר על אותם מסרים: אני בודד במערכה, לא ידעתי, לא שיתפו אותי, סיפרו לי שהכל בסדר. כל זאת כאשר מולו ניצבת חזית הסברה של תושבים המגלים בקיאות בכל אותם נתונים שיהב, ראש עיריית של חיפה והמייצג של תושביה בפני משרדי הממשלה, לכאורה לא ידע. הציבור החיפאי ביטא את זעמו כלפי ראש העיר יהב בדף הפייסבוק העירוני. גם חגיגות יום העצמאות לא עצרו את השטף. למחרת הפתיע יהב בהודעה לתקשורת כי הוא חוסם את הכניסה למפעלים במשאיות הזבל ומוציא להם צווי סגירה. אלא שמיד הגיעו תצלומים של פעילי שטח שהראו כי רכבי העירייה העומדים בדרך לבתי-הזיקוק אינם מפריעים למשאיות, העושות את עבודתן השגרתית כאילו לא קרה דבר. התצלומים הגיעו מיד לתקשורת, ובמהלך היום כבר דווח ברחבי המדיה כי מדובר בספין ילדותי. התגובה המתנערת מאחריות והתעמולתית של יהב סימנה את הדרך להמשך הסאגה התקשורתית: כעבור יומיים הודיע משרד הבריאות כי הוא חוזר בו מכמה מקביעותיו באשר לתחלואת הילדים. דוברות עיריית חיפה יצאה בקריאות צהלה. מבוגרים חולי סרטן זה הרי לא אייטם. בשלב זה התקשורת הפכה מבולבלת ונבוכה. מומחים שהובילו את הדו"ח הקשה מתעקשים לעמוד מאחוריו, מומחים אחרים לענייני סרטן ילדים וזיהום סביבתי גויסו לסנגר על הזגזוג של המשרד הממשלתי ולמזער את הנתונים הקשים. ההתנהלות הרשמית הזכירה את זו מ-2011, עת נחקק חוק "אוויר נקי" וחיפה היתה מועמדת לשאת בתואר "עיר מוכת זיהום", יחד עם תל-אביב וירושלים. לאחר לחץ קשה של יהב בוטלה ההגדרה. רק שתי הערים הנותרות זכו בה, ואילו חיפה טוהרה מחשד, בזמן שהארובות במפרץ חיפה ממשיכות לפלוט באין מפריע. אז כמו היום, בסופו של סיקור נותרו התושבים עם אי-אמון עמוק ברשויות. לאגודה למלחמה בסרטן היתה פעם סיסמה: "יש ילדים שהקרנה בשבילם היא לא סרט". הפעם הסרט הזה הוא תסריט האימים של ילדים והורים במפרץ חיפה, הרואים כיצד הפתרון האמיתי למצוקתם מתרחק והולך משום שהריבון רופס, טרוד בלהגן על תדמיתו ובעיקר מתחמק ככל יכולתו מנטילת אחריות.

חג שמח, תומכות ותומכים יקרים. כדי לפתוח בטעם טוב, עשו לעצמכם טובה שאורכה 15 שניות בדיוק וצפו בסרטון הבא.נזכרתם במה שאנחנו נלחמים עליו?אז נתחיל. מאז הניוזלטר הקודםהקלחת רותחת. אבל לפני הכל – אחרי מי נעקוב בפגרה הבאה? נותרו שעות אחרונות להצבעה. ההצבעה פתוחה אמנם רק לתומכי מיזם "88 ימי פגרה", אך כנסו בכל זאתלקישור כדי […]

חג שמח, תומכות ותומכים יקרים. כדי לפתוח בטעם טוב, עשו לעצמכם טובה שאורכה 15 שניות בדיוק וצפו בסרטון הבא. נזכרתם במה שאנחנו נלחמים עליו? אז נתחיל. מאז הניוזלטר הקודם הקלחת רותחת. אבל לפני הכל – אחרי מי נעקוב בפגרה הבאה? נותרו שעות אחרונות להצבעה. ההצבעה פתוחה אמנם רק לתומכי מיזם "88 ימי פגרה", אך כנסו בכל זאת לקישור כדי להתנסות. המערכת מציגה לראשונה את הח"כים שלנו בראי השקיפות והשחיתות. ההנאה מובטחת: המערכת מסכמת לא מעט מהממצאים של השנים האחרונות. תחזיקו אצבעות לזוכים המאושרים. כמה מהדברים מחממי הלב שהצלחנו לממש בחודשים האחרונים יחד אתכם: תודה שוב מכל הלב על התמיכה שלכם – בכל צורה שהיא. תרומה חודשית קבועה היא קריטית להמשך פעולה אפקטיבית. עובדה: בעקבות הפעילות שלנו, שרים פרסמו את הצבעותיהם בוועדת השרים לחקיקה. עוד ועוד נבחרים פרסמו יומן. מעל ממחצית – את מצבת נכסיהם. עבר חוק להגברת השקיפות בפעילות הלוביסטים, ונקבעו תקופות צינון ליועצים פרלמנטריים. הצלחנו להשקיף את אתר "המעטפה" הסודי לקבלת החלטות ממשלתיות, ואנחנו מתקדמים לקביעת נורמות בדפי הפייסבוק של הנבחרים. ראיתם את הפעילות השוטפת למעלה. השינוי תמיד נראה בלתי אפשרי – עד שהוא קורה. במיוחד אם מטרחנים עליו. אתם יכולים להיות גאים בכך שהמיזם הזה שייך לכם, וקורה בזכותכם. כתבתי במעריב שאמנם מאות אזרחים שרוצים שינוי פוקדים את האירועים שאנו מארגנים, אבל חלקם מגיעים מתוסכלים וחשדנים. הם מבהירים לי בשיחה אישית שאין סיכוי לשינוי. למה? כי המלחמה היא ב"כוחות גדולים ואפלים". הם פורטים לפרוטות קונספירציות ששמעו מבלוג זה או אחר, שלרובו מערבות עובדות אמיתיות על ראשי בנקים ששולטים בכלכלה, ה"אילומינטי", "הבונים החופשיים" וכן הלאה. זה מצער. כמי שמכיר את השיטה ומסקר אותה זה כמעט עשור – ברור לי היום שאין צורך לקושש אמת רחוקה וסודית. יקר ומסואב כאן בגלל אנשים בשר ודם שחיים בקרבנו. לביורוקרטיה, להטבות המס המעוותות, לשסעים החברתיים ולתשתיות הלא אמינות יש כתובת מאוד פשוטה: ממשלות ישראל. והשרים? הם לא חברים באף אגודה סודית. הם גרים במרחק שעה נסיעה מכם, אך חלקם מזניחים בקביעות את הציבור, משרתים את עצמם ואת מקורביהם מדי יום. הכל בחסות החוק והתקנון. לרוב הם גם לא יספקו לנו דין וחשבון, אלא רק ישסו אותנו להילחם באויבים מדומיינים – כל מי שמצביע הפוך מכם. לא מאמינים לי שהם אחראים? פשוט פתחו את אחד מדוחות המבקר או את הדוחות הכספיים של המדינה שהתפרסמו בשקט מבעית. אינספור נימוקים צלולים מבהירים למה המציאות שלנו פגומה.

ההסכם הקואליציוני עם סיעת הציונות הדתית מחסל את התירוץ הבינלאומי של ישראל לשלטון צבאי ביהודה ושומרון

ההסכם הקואליציוני שנחתם ב-28 בדצמבר 2022 בין סיעת הליכוד לבין סיעת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ עוסק במדיניות בשלל תחומים, ובסופו שלושה נספחים; האחרון שבהם, "נספח התפקידים", קובע את חלוקת התיקים בממשלה. על פי סעיף 6.4 לנספח "שר משרי הציונות הדתית הנזכרים לעיל, יכהן גם כשר במשרד הביטחון ותחת אחריותו יהיו שטחי הפעולה של יחידות המתפ"ש והמנהל האזרחי בהתאם למפורט להלן בסעיף 21". סעיף 21 מרחיב וקובע כי המתפ"ש (מנהל תיאום הפעולות בשטחים) והמנהל האזרחי יקבלו ייעוץ משפטי מאגף היועץ המשפטי למערכת הביטחון, וכי במשרד הביטחון תוקם "מנהלת" עצמאית לניהול הפעילות שבאחריות השר. המנהל האזרחי הוא הזרוע לעניינים אזרחיים של המנגנון הצבאי השולט בגדה המערבית. על פי ההסכם הקואליציוני, האחריות למנהל האזרחי תעבור באופן רשמי מהצבא אל הדרג האזרחי. על פני הדברים, זהו סחר-מכר פוליטי נטול משמעות משפטית. בפועל, בהסכם הקואליציוני התחייבו השותפות להפר את הוראות המשפט הבינלאומי שישראל עצמה מכירה בתחולתן לגבי הגדה המערבית. תקנות האג משנת 1907 מסדירות את סמכויותיה ואת כוחותיה של מדינה המחזיקה שטח תחת תפיסה לוחמתית או כיבוש (belligerent occupation). ממשלת ישראל אינה חולקת על תחולתן של תקנות האג בגדה המערבית, ההיפך: היא מסתמכת עליהן בכל פעם שהיא נוקטת צעדים שמגבילים את זכויותיהם של תושבי השטח הפלסטינים. על פי תקנות האג, ניהול שטח כבוש צריך להיעשות על בסיס שני שיקולים בלבד: צורכי הצבא בשטח המוחזק מצד אחד וצורכי האוכלוסייה המקומית או הריבון המודח (אם יש כזה) מהצד האחר. אסור למדינה הכובשת לנהל את השטח על פי האינטרסים הלאומיים, הכלכליים או החברתיים שלה, אלא אם כן הם משליכים על שני השיקולים המותרים. מגבלה זו נועדה להגן על השטח ועל אוכלוסייתו מפני האינטרסים המנוגדים של המדינה המחזיקה בו. כדי להבטיח את טוהר השיקולים בניהול השטח הכבוש, ניהולו מופקד בידי מפקד צבאי ולא בידי הרשויות האזרחיות של המדינה הכובשת. המפקד הצבאי הוא המומחה בצרכי הצבא בשטח, ואין לו יומרות להיות אחראי או מומחה לאינטרסים האחרים של המדינה. עד היום ממשלת ישראל לא העזה לחלוק בפומבי על בלעדיות הפרמטרים לניהול שטח כבוש, ובהתאם לכך, על ניהול השטח באמצעות הרשויות הצבאיות. בפועל, אין ספק שהמפקד הצבאי של הגדה המערבית פועל בתיאום עם ממשלת ישראל. הדוגמה המובהקת לכך, שהציבור בישראל כבר כל כך רגיל אליה עד שאינו מבחין בה, היא העתקת חלקים נרחבים מהחקיקה הישראלית בצווים של המפקד הצבאי באופן שמאפשר לחיי היום-יום בהתנחלויות להתנהל כאילו מדובר ביישוב בישראל. מדיניות ההעתקה נועדה לשרת צרכים מדיניים מובהקים, ואין בינה לבין צרכים צבאיים או צרכים של האוכלוסייה המקומית (כלומר הפלסטינית) דבר וחצי דבר. כך או כך, הקביעה בהסכם הקואליציוני כי ניהול השטח יהיה בידי השר במשרד הביטחון (בתיאום ובכפוף לאישור ראש הממשלה) היא הכפפה מפורשת ופומבית של ניהול השטח לגורם אזרחי, המופקד על אינטרסים מדיניים של המדינה, בניגוד מוחלט לדיני הכיבוש. יש מי שרואה בהוראת ההסכם הקואליציוני סיפוח של השטח. מסגור זה אינו מדויק ואינו נחוץ. מצד אחד, סיפוח כרוך בהכרזה על ריבונות. ממשלת ישראל (עדיין) לא הכריזה שהיא רואה את הגדה המערבית או חלק ממנה כחלק ממדינת ישראל (אף אם ישראל היתה מכריזה כך, מבחינת המשפט הבינלאומי לא היה להכרזה תוקף). מהצד האחר, ישראל כבר מזמן נוקטת צעדים המהווים סיפוח של השטח בפועל, מבלי להכריז על כך ומבלי שהיה צורך להעביר את הסמכויות לרשויות האזרחיות. החידוש הוא בכך שלאחר 55 שנים של יישום דיני הכיבוש באופן סלקטיבי ולא פעם מעוות אך תוך הכרזה רפה על מחויבות להם, ההסכם הקואליציוני הוא התכחשות פורמלית, אף שלא מפורשת, למחויבות זו. יש מי שמציגים את ההסכם הקואליציוני כצעד לתיקון עוול נורא שנגרם לישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון בכך שהם כפופים למשטר צבאי על אף היותם אזרחי המדינה. ההסכם, כך נאמר, יביא קץ לאפליה שבין אזרחי ישראל שבישראל לבין אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון. טענה זו שגויה בכמה רמות. ראשית, אמנם אין זה ראוי שאוכלוסייה אזרחית תהיה כפופה לממשל צבאי, ולכן ראוי שכיבוש יימשך זמן קצר ולא למעלה מיובל שנים, אך לישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון לא נגרם כל עוול. מגוריהם בשטח זה הם בחירה, לא חובה. לעומת זאת, ניהולו של השטח על ידי ממשל צבאי הוא חובה משפטית, לא בחירה. שנית, אמנם לא ראוי כי דינים שונים יחולו על אוכלוסיות זהות. אך מי הן האוכלוסיות שביניהן צריך להשוות? לישראלים המתגוררים בגדה המערבית אין זכות להשוואת זכויותיהם לאלו של תושבי ישראל, בדיוק כפי שלישראלים המתגוררים בלוס אנגלס, ברלין או צפון הודו אין זכות לכך. הכלל בדבר שוויון בתחולת הדין משמעותו בראש ובראשונה שכל מי שנמצאים בשטח מסוים יהיו כפופים לאותו דין, ללא אפליה על בסיס זהותם הלאומית או האחרת. אם כך, הבעיה שנגדה יש להתקומם היא שדינים שונים חלים על ישראלים ועל פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית. אם מטרת ההסכם הקואליציוני היא "בסך הכל" להעביר את ענייניהם של הישראלים המתגוררים בשטח לידיים אזרחיות, הרי שהוא מעמיק אפליה שקיימת כבר היום בין ישראלים תושבי הגדה המערבית לבין פלסטינים תושבי הגדה המערבית. כאמור, נוכח העובדה כי זה עשורים ישראל נוהגת בגדה המערבית כבשלה, בהתעלם מהאוכלוסייה הפלסטינית ועל חשבון אוכלוסייה זו, ההסכם הקואליציוני הוא בסך הכל הודאה פומבית בהפרה שקורית ממילא. אך היא מעוררת שאלה נוספת: אם השטח אינו כבוש, איזה דין חל בו? ממשלת ישראל לדורותיה מצדיקה את המשטר הנוהג בשטחים – ממשל צבאי שבו למיליוני אנשים אין זכויות והם כפופים לאמצעי ביטחון דרקוניים בשם הצורך בביטחון – ואת השוני בהסדרים לגבי ישראלים ופלסטינים בכך כי מדובר בשטח כבוש שחלים בו דיני הכיבוש. כל עוד המפקד הצבאי הוא הסמכות העליונה בשטח, הממשלה יכולה להיתמם ולהסתמך על המבנה הפורמלי של המשטר כדי להצדיק את צעדיה, על אף שאופן מימושם הוא קעקוע מוחלט של עקרונות המשטר. מרגע שהמפקד הצבאי חדל מלהיות הסמכות העליונה, נותר השטח תחת משטר, סביר שעדיין צבאי, שבו למיליוני אנשים אין זכויות והם כפופים לאמצעי ביטחון דרקוניים – המופעלים לאו דווקא לצורכי ביטחון אלא לשם מימוש צרכיה המדיניים של ממשלת ישראל. לזה אין שום תירוץ שהקהילה הבינלאומית יכולה לקנות. כבר אי-אפשר להיתמם. ממשלת ישראל יכולה להמשיך לדבר עם עצמה, אבל לא יהיה לה שום דבר לגיטימי להציע בזירה הבינלאומית. אם ניהול השטח כבר אינו נעשה על פי דיני הכיבוש, אין בסיס משפטי להבחנה בין תושבי השטח הפלסטינים לבין אזרחי המדינה המתגוררים בשטחים או בישראל. אין אפשרות לקחת קרקע פרטית לצורכי הצבא, ואין סמכות לשלול מהפלסטינים כניסה ויציאה מהשטח. אם לא חלים דיני הכיבוש, חלים דיני זכויות האדם. אלו שמחייבים להכיר בזכויות של כולם, להבטיח יחס שווה לכולם, לתת אזרחות לכולם. התירוץ היחיד שמאפשר להתחמק מכל אלו הוא שחלים דיני הכיבוש. ההסכם הקואליציוני הוא ויתור פומבי על התירוץ. כשטוענים כלפי ישראל שהיא מנהלת משטר אפרטהייד בשטחים או משטר קולוניאלי, תשובת הרשויות היא "לא, לא, זהו משטר כיבוש שמנוהל על פי שיקולים ביטחוניים בלבד". ההסכם הקואליציוני סותם את הגולל על התירוצים. בין אם זהו אפרטהייד, בין אם זה קוואזי-קולוניאליזם, ובין אם זו אפליה גזעית, ההסכם הקואליציוני מעגן בפומבי: ישראל שולטת במיליוני תושבים פלסטינים נטולי זכויות תחת מבנה שלטוני שמטרתו לקדם שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות ישראליות. יעל רונן היא פרופסור למשפט בינלאומי ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית

אם שני הצדדים תוקפים אותך, שואלים את עצמם כלי התקשורת האמריקאיים המסקרים את המלחמה בעזה, זה סימן לעבודה עיתונאית מוצלחת או לכישלון כפול?

אולי תסביר לי, תבע בשבת הצופה הזועם כריס מאיש הטלוויזיה האמריקאי הוותיק ביל מוירס, מדוע אתה מכנה את אנשי הצבא הישראלי "חיילים", ואילו כלפי אנשי חמאס אתה מסנן את הכינוי "טרוריסטים"? הרי מספר האזרחים שהרג צה"ל בשבועות האחרונים בעזה גדול פי כמה וכמה ממניין האזרחים שהרג חמאס. מבחינת מוירס התלונה הזו היתה כמעט משב רוח מרענן, עדות לכך שלא רק הקהילה היהודית וידידי ישראל מביטים בעין עוינת וכעוסה על הדברים שאמר על המלחמה בעזה ב-9 בינואר בתוכניתו "ביל מוירס גורנל" ב-PBS, הטלוויזיה הציבורית האמריקאית. על-פי מוירס, הפעלת הכוח הברוטלית של ישראל, שהביאה למותם של קשישים, ילדים, נשים ומשפחות שלמות – בדומה למה שעשתה ארצות-הברית בווייטנם ואחר-כך גם בעיראק עם מפציצי B-52 ופצצות נפל"ם – היא דוגמה למצב שבו "זכות ההגנה העצמית הופכת למעשה טרור של מדינה". על-פי מוירס, ב"הרג ללא אבחנה" של אזרחים נוהגת ישראל בדיוק כמו ארגוני טרור דוגמת חמאס. ואם לא די בכך, מוירס מוקיע את צאצאיו של משה רבנו, שהעניק לעולם את הדיבר "לא תרצח", כמי שהאלימות בשליחות האל הוטבעה בהם גנטית, ממש כך. נציב תלונות הציבור של הטלוויזיה הציבורית, מייקל גטלר, ידע שאמירות בוטות אלה יעוררו גל תגובות זועמות. הוא מורגל בכך. מוירס, נחרץ ובוטה, מואשם בדרך כלל בהפגנת אגנדה ליברלית וגישה ביקורתית חריפה כלפי ממשל בוש. בשום תוכנית אחרת ב-PBS אין מניחים למנחים להציג את דעותיהם בצורה ישירה כזו, כתב גטלר, והתגובות אינן מאחרות להגיע. אייב פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה, היה רק אחד המגיבים. כמוהו האשימו רבים את מוירס בהתעלמות מן המציאות, ובעיקר זעמו על הביטוי "הרג ללא אבחנה" ועל הטענה כאילו האלימות היא עניין גנטי ליהודים ולישראלים, טענה שיש לה, לטענת כמה המבקרים, נופך אנטישמי מובהק. בשתי הטענות, כתבו רבים, יש לא רק הוצאת דיבה על ישראל, הן גם לא מדויקות. גטלר, שבחן את טענות הצופים, כתב בטורו כי גם הוא מעלה שאלות באשר לטענותיו של מוירס. על סמך מה קבעת שישראל קוטלת ללא אבחנה, שאל את מוירס. "זהו שיפוטו של צופה ותיק שבילה שעות בקריאה ובצפייה בדיווחים מעזה בעיתונים, באינטרנט ובטלוויזיה", השיב השדרן. תגובת גטלר: "עם כל הכבוד, זה איננו מספיק". גטלר, לשעבר הכתב הדיפלומטי הבכיר של ה"וושינגטון פוסט", הזכיר בטורו את הטענות של מוירס על חיסולו של ניזם עיאן, שבמהלכו נהרגו גם ארבע מנשותיו ותשעה מילדיו. ואם לארצות-הברית היה מגיע מידע על מקום המסתור של אוסמה בן-לאדן, שבו הוא שוהה עם 16 מבני משפחתו, ומטוס אמריקאי היה מטיל פצצה על הבניין, שאל גטלר, האם גם אז היית מגדיר זאת "הרג ללא אבחנה"? מוירס כבר הסביר פעם, כשהאומבודסמן גטלר מתח עליו ביקורת בעניין אחר, שתפקידו של עיתונאי אינו לחפש את "נקודת האיזון המיתולוגית" בין עמדות שונות. "תפקיד העיתונאי הוא לחפש ולהציע לציבור את החשיבה הטובה ביותר על כל נושא, אירוע או סיפור", קבע. ולעניין הביקורת על ישראל אמר בקטע וידיאו בבלוג שלו, כי מאז ששירת בבית הלבן כיועץ התקשורת של הנשיא לינדון גונסון, תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה. "אבל הרג חפים מפשע הוא שגיאה", אמר, "ומבקר גלוי לב הוא אולי הידיד הטוב ביותר". בינתיים לא הושגה הפסקת אש בפולמוס שעוררו דבריו של מוירס, ותגובות הקוראים ממשיכות למלא את הבלוג של התוכנית, אבל הבעיה איננה רק של PBS; כמעט בכל אמצעי התקשורת בצפון אמריקה מתמלאות תיבות הדואר האלקטרוני בטענות על דרך סיקורה של המלחמה. מבחינתו של האובמבודסמן של ה"ניו-יורק טיימס", קלרק הויט, מדובר, כצפוי, באש צולבת: שני הצדדים מאשימים את העיתון בסיקור בלתי הוגן ולא מדויק. הויט הקדיש את אחד מטוריו האחרונים לתגובה על המתקפה על העיתון, מתקפה הכוללת האשמות בתמיכה חד-צדדית בישראל (מצד מבקריה ומצד אמריקאים ממוצא ערבי) וטענות על התעלמות מבעיות הביטחון של ישראל ועל התנהגות חמאס (מצד תומכי ישראל, יהודים ואחרים). יהיה זה מסוכן לעיתונאי לטעון שאם כל הצדדים תוקפים אותך, סימן שאתה עושה את מלאכתך כשורה, כתב הויט. לפעמים כעסם של הקוראים מוצדק. אבל בסכסוך הסבוך בין ישראל לפלסטינים, "אפילו הסיקור המשובח ביותר והמאוזן ביותר לא יספק את מי שנמצאים בכל לבם בצד זה או אחר". העניין מסובך שבעתיים, מצטט הויט את דייוויד שיפלר, לשעבר כתב ה"ניו-יורק טיימס" בישראל, משום שכל צד רואה עצמו קורבן, ולמעשה שני הצדדים הם בעת ובעונה אחת הקורבנות והתוקפים. אולי זו הסיבה לכך שעל-פי עדות עורכת המשנה של העיתון, גיל אברמסון, שום נושא אחר אינו מעורר תגובות לוהטות כל-כך כמו סיקור יחסי ישראל ושכנותיה. הכל עומד למבחן: תוכן הכתבות, היקפן, אופן הגשתן, הכותרות, בחירת המלים וכמובן בחירת התצלומים וניסוח הכיתובים לתמונות. הויט מספר על שיחה שניהל עם פטריק ויטי, עורך הצילומים של העיתון, הבודק, לדבריו, בדקדקנות את הצילומים המגיעים למערכת כדי לוודא שהם אמיתיים ולא עברו טיפול מוקדם. לוויטי יש ניסיון בחשיפת תצלומים מזויפים: הוא היה האיש שגילה בשנה שעברה את ההונאה האיראנית בתצלום של ניסוי בשיגור טילים, שנועדה לכסות על תקלה באחד המשגרים. חלק מן האחריות על הבעייתיות בסיקור, הוא מאשים, מוטל על ישראל, המונעת מאנשי תקשורת להיכנס לרצועה. "כאשר אין צלם שלי שם, אני חייב לבחון היטב כל תצלום שמגיע, עד לרמה כפייתית ממש". המטרה היא להימנע מפרסום "תצלומי תעמולה" של הצדדים. לדברי ויטי, העיתון נמנע במכוון מלשרת את התעמולה, ומשום כך לא יפרסם תמונות מבוימות של פלסטינים מביטים בגופות, או של ראש הממשלה הישראלי המצטלם ליד מיטת חייל פצוע מחייך בבית-חולים. מלחמת התצלומים מגיעה לעתים לקיצוניות: אחד הקוראים קבל על כך שה"ניו-יורק טיימס" מקפיד לטענתו על איזון מופרך: מול כל תמונת הרוג פלסטיני מוצג באתר העיתון תצלום של הרוג ישראלי, בשעה שמספר הקורבנות הערביים גדול פי מאה. הויט שיגר את עוזרו לבדוק. התוצאה, נכון ל-11 בינואר: מאז ראשית "עופרת יצוקה" פירסם ה"ניו-יורק טיימס" 28 תצלומים של פלסטינים מתים או פצועים, לעומת חמישה של ישראלים. הנתון הזה כבר מעורר תגובות נזעמות מצד ידידי ישראל, הטוענים שיחס כזה מסתיר את העובדה שמחבלי חמאס פועלים במכוון מתוך אוכלוסייה אזרחית. ומה באשר לצילומי הנזק הכבד בעזה? הויט מסביר כי רוב ההרס הוא ברצועה ולא בישראל, וצילום עיתונות אינו מסוגל להעביר סיבות ומניעים, אלא רק להציג את התוצאה. בתים הרוסים וגופות הרוגים הם מראות דרמטיים, הוא מסביר, ואילו את הפחד בישראל קשה לתפוס בצילום. "אין שום דבר הוגן בצילום מלחמה", אומר עורך הצילומים ויטי, "רק טרגי". זרם המכתבים אינו חדל. "איך זה שהקהילה הבינלאומית משתוללת כאשר ישראל נכנסת לעזה, אבל שותקת כאשר 75 טילים נורים ביום אחד על ישראל?", תובע לדעת גיימס אשר. ומנגד עוקץ מרווין אקלין: "אל-גזירה עושה עבודה טובה יותר בסיקור המתרחש בעזה, גם אם בהטיה מסוימת, מאשר הניו-יורק טיימס. מעניין". עורכת המשנה אברמסון, שהגיבה אף היא לטענות קוראים באתר העיתון, מסבירה כי כאשר העיתון כותב על עימות, הוא מקפיד להסביר על מה מגיב כל צד, מתוך ידיעה שאין מדובר באירועים מנותקים, אלא בשרשרת של מעשים ותגובות, הנמשכת, במקרה של המזרח התיכון, כבר עשורים רבים. מנוסח תגובותיה של אברמסון ניכר כי רוב הביקורת מגיעה מצד אוהדי ישראל. זה לא מפתיע; העיתון מתפרסם בעיר היהודית הגדולה בעולם. כדי להרגיע את הטוענים כי בימים אלה זוכה הסבל הפלסטיני להבלטה מיוחדת, מזכירה עורכת המשנה שהעיתון דיווח שמאז 2001 נורו יותר מ-10,000 טילים ורקטות לעבור ישראל, וכי בשמונה השנים הללו פירסם העיתון לא פחות מ-300 ידיעות על נפילות הטילים ועל סבלה של האוכלוסייה הישראלית. גם עיתונים אחרים מוצאים עצמם תחת מתקפה דומה, אם כי לא תמיד הם מגיבים כמו ה"ניו-יורק טיימס" בהסברים מפורטים ובספירת הכתבות. מערכה עקבית נגד הסיקור ב"וושינגטון פוסט" מנהל ארגון המעקב Eye on the Post, המאשים את העיתון בהתעלמות מאחריות חמאס לפגיעות באוכלוסייה האזרחית. תלמדו מה"ניו-יורק טיימס", ממליץ נציג הארגון לעורך ה"וושינגטון פוסט". מתברר שהכל יחסי, גם העיוות התקשורתי.

NSO תבעה מיליון שקל מהעיתון בעקבות פרסומים על השימוש בתוכנת הריגול פגסוס במשטרת ישראל • טענה כי מדובר ב"תיאוריית קונספירציה פרנואידית" • האם החברה תתקפל מבלי שיתנהל דיון הוכחות בבית המשפט?

חברת הריגול NSO ועיתון "כלכליסט" נמצאים בהליכי גישור מתקדמים, כך עולה מהודעות שהגישו הצדדים לבית-המשפט שדן בתביעת הדיבה של NSO נגד העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות". לפני קרוב לשנתיים תבעה NSO מיליון שקלים מהעיתון. התביעה הוגשה בעקבות חלק מסדרת הפרסומים של תומר גנון, בהם נטען כי משטרת ישראל מרגלת אחר אזרחים תמימים באמצעות תוכנת "פגסוס", ללא פיקוח משפטי ואף טרם החל רשמית שלב החקירה המשטרתית; וכן בגין שתי כתבות מאת הכתב עומר כביר, שבהן נטען בין היתר כי מערכת "פגסוס" בנויה כך שתוכל לא להשאיר תיעוד. "ענייננו בתיאוריית קונספירציה פרנואידית שמתאימה, כך נדמה, לאתרי כזבים במרשתת אשר עיתון רציני לא היה מעלה על דעתו לפרסם", נטען בכתב התביעה, "רשויות האכיפה מרגלות אחר אזרחים תמימים, מנהלות רשימות חיסול כנגד עובדי ציבור בכירים ליום פקודה, והכל תוך שימוש ברוגלות סודיות שפותחו במתכוון כדי שלא להשאיר עקבות. אך ראיות - אין. ולא בכדי אין ראיות, כי לא היו דברים מעולם". ב-NSO ציינו, באמצעות עורכי-הדין משה מזור, גלעד רונן ורועי בלכר, ארבעה פרסומים ב"כלכליסט" שכללו לדבריה לשון הרע כלפיה: טור מאת גנון, שפורסם ב-2.2.22 תחת הכותרת "איך מרסנים את הסוס הפרוע של NSO"; טור מאת כביר מה-19.1.22 שפורסם תחת הכותרת "פגסוס צריכה להימחק, ויחד איתה גם NSO"; שער העיתון למחרת פרסום דו"ח הביניים של צוות החקירה בראשות המשנה ליועצת המשפטי לממשלה (משפט פלילי), עו"ד עמית מררי, לבדיקת השימוש שעשתה משטרת ישראל בתוכנית "פגסוס"; ופרסום נפרד של כביר, מה-10.2.22, שנשא את הכותרת "בשם ההכחשה: כך מסתירה פגסוס את עקבותיה". עיקר התביעה נסוב על הפרסום האחרון הזה של כביר, שבו נטען כי מערכת הריגול שמוכרת NSO מאפשרת מניעת תיעוד של היסטוריית השימוש בה וכי היא מופעלת מעל גבי שרת מרוחק. NSO טענה כי המידע שפרסם כביר כוזב לחלוטין, מסב לה "נזקים חמורים" ופורסם ללא תגובה. ב-NSO גם הזכירו בהקשר זה את הטענה שפורסמה לראשונה באתר "העין השביעית" בדבר ניסיונו של מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון לשכנע עיתונאים מחוץ לעיתון לפרסם תחילה את הטענות, שפורסמו בסופו של דבר ע"י כביר. ב"כלכליסט" טענו להגנתם, באמצעות עורכות-הדין טל ליבליך ומיה כץ, כי "מדובר בתביעה מופרכת, צינית ומסוכנת המוגשת תוך ניסיון להשתיק את הנתבעים בפרט ואת העיתונות החוקרת בכלל". לטענת העיתון, "כל אשר פורסם - הוא אמת, אין בו לשון הרע, היה בו עניין ציבורי רב והוא נכתב בתום לב". בעיתון עמדו על הטענה כי "מערכת פגסוס שואבת ללא הבחנה וללא סינון, ומבלי שנעשה ניוון על ידי התובעת" והבהירו כי מדובר באמת. אשר לטענה כי תוכנת פגסוס בנויה כך שניתן יהיה להפעילה ללא יצירת תיעוד, נטען בכתב ההגנה כי "תוכנת פגסוס שנמכרה למשטרה מאפשרת מחיקה של רשומות (לוגים)". בעיתון הפנו לדו"ח הביניים של צוות מררי שבו נכתב כי "המערכת מאפשרת למשתמש לבצע תחזוקה הכוללת מחיקה של רשומות". בהקשר זה יצוין כי מאמרו של כביר לא הסתפק בטענה כי התוכנה של NSO "מאפשרת מחיקה של רשומות (לוגים)". לפי הפרסום ב"כלכליסט", "המערכת של NSO בנויה על עקרון ה-Deniability (התכחשות), ובין השאר מאפשרת למפעיליה למנוע תיעוד מקומי של הפעולות שהיא מבצעת. המשמעות היא שלאחר מעשה אין כל אפשרות לדעת נגד מי הופעלה המערכת ומתי". כלומר, לא רק מחיקה של רשומות לאחר היווצרותן אלא מניעה כליל של יצירת הרשומות. בכתב ההגנה של "כלכליסט" אין התייחסות לכך. בחודש מאי האחרון ביקשו הצדדים מבית-המשפט לדחות את קיומו של דיון מקדמי בהליך שכן הם מנהלים הליך גישור בפני עו"ד אלי לוינסון סלע. "מדובר בתיק אשר שני הצדדים מייחסים לו חשיבות ציבורית, ושני הצדדים סברו וסבורים, כי ניסיון מוסכם ללבן את המחלוקות ביניהם במתכונת של גישור עשוי לחסוך תשומות ותעצומות מיותרות לשני הצדדים וכן לחסוך זמן שיפוטי יקר (ודאי ככל שתושגנה הסכמות)", מסרו הצדדים לבית-המשפט. בסוף חודש נובמבר האחרון עדכנו שוב הצדדים כי הליך הגישור עודנו נמשך ו"מבלי להיכנס לפרטים, במסגרת הליך הגישור נדונות גם הצעות שעשויות לצמצם את הפלוגתות בין הצדדים". בהודעת המשך מסרו הצדדים כי הם נמצאים "בשלבים מתקדמים של הליך גישור". NSO ו"כלכליסט" הודיעו כי יעדכנו בתוך חודש את בית-המשפט לגבי התקדמות הליך הגישור אולם על אף שחלף כבר חודש ימים טרם נמסר עדכון נוסף. 59599-02-22

העיתונים מאוכזבים מהפגישה | אין הסכמה על פרטי ההסכמה בין המנהיגים | גם לא על היחס ללב לבייב

"האמת, כמעט התביישתי", פותח נחום ברנע את טורו המודפס על שער "ידיעות אחרונות" ועוסק בפגישה המשולשת נתניהו–אובמה–אבו-מאזן אתמול בניו-יורק. "אחד מפקידי הממשל אמר לי אמש שהנשיא אובמה זימן את הצדדים כדי לגעור בהם, [...] להבהיר [...] שעליהם לעשות את המהלכים הנדרשים לפתיחת המשא-ומתן ולהחשתו [...] אם לשפוט על-פי הדברים שאמרו לנו נתניהו, ברק וליברמן לאחר הפגישה, התחושה שלהם היתה הפוכה: הם הרגישו שקיבלו צפחה אמריקאית על השכם". גערה או צפחה? חידוש המו"מ או מום במו"מ? כל העיתונים מסכימים כי הפגישה בניו-יורק לא היתה אירוע מלבב במיוחד. "הנזיפה" היא הכותרת של "מעריב", "פסגת הקור" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", "אובמה לנתניהו ועבאס: אני מתחיל לאבד סבלנות" היא זו של "הארץ", וב"ישראל היום"... ובכן, לפי "ישראל היום", דווקא לא היה כל-כך רע בניו-יורק. "אובמה נוזף" נכתב בתחילת כותרת הגג על השער. "בפלסטינים הוא נזף יותר", מדייקת כותרת טורו של דן מרגלית המודפסת על השער, במרחק של כמה סנטימטרים. "אירוע מוזר וחלול", כותב דן מרגלית, "טקס חלול כזה לא היה [בתולדות טקסי השלום הישראלי-פלסטיני]" כותב ברנע. אם על האווירה יש פחות או יותר הסכמה, הרי שבנוגע לפרטים העיתונים מדברים בכמה קולות. נראה שיותר מדיווח חלקי, יש כאן שיקוף של אי-ההסכמה על הפרטים בקרב מושאי הסיקור עצמם. "מעריב", שכותרתו הראשית אתמול היתה "בכיר בבית הלבן: בכל זאת מקווים לפתיחת דיאלוג", מפרסם היום כותרת גג המגשימה את ההבטחה: "בכל זאת הישג: אובמה כפה הסכמה לפתיחת משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים". ב"הארץ" לא שמעו על כך: "נתניהו: יש הסכמה על חידוש המשא-ומתן. עבאס: השיחות יחודשו רק לאחר שישראל תסכים לנסיגה מהגדה". הכותרת הראשית של "ישראל היום": "ננהל מו"מ ללא תנאים מוקדמים" (ציטוט של נתניהו). מתוך כותרת משנה בעמוד הפותח: "אבל הפלסטינים בשלהם: קודם תקפיאו, אחר-כך נדבר". "נשיא ארצות-הברית הבהיר לנתניהו: המשא-ומתן לא יתחיל מנקודת האפס, לא נסכים לזרוק את הרקורד ההיסטורי לפח", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". ונקנח בהצהרה הלוליינית המובאת ב"ישראל היום" מפיו של נתניהו: "אנו לא מתחילים את המו"מ מלא כלום. לא סוכמו הסכמים, אבל שנים כאן מתנהלים מגעים, אי-אפשר להתעלם מזה. אנו בוודאי לא מחויבים לעמדותיה של הממשלה הקודמת". וברנע כותב: "כפי שהבהירו לי אמש מקורות אמריקאיים, אין, גם לאחר הפסגה אתמול, ערובה שהמשא-ומתן ייפתח. המשא-ומתן על המשא-ומתן יימשך". מה בקשר לבנייה בהתנחלויות? כותרת הגג של "ישראל היום": "אובמה משבח את ריסון הבנייה, לא דורש הקפאה". "ההקפאה הפכה לריסון" היא כותרת ידיעה של איתמר אייכנר ב"ידיעות". במדור הדעות של "הארץ" משווה אלוף בן בין התנהלותו העקבית והמסודרת של יצחק שמיר לזו המפותלת וההפכפכה של יצחק רבין, טוען שהראשון הותיר אחריו מורשת לא חשובה ואילו השני היה "מנהיג ענק ומדינאי גדול", וגוזר מכאן כי "ההתנהלות של ראשי ממשלה מרבה להעסיק את הפוליטיקאים והעיתונאים, אבל חשיבותה אפסית. מנהיגים נבחנים בהחלטות שהם מקבלים ובתוצאותיהן, ולא בניהול לשכותיהם או ביחסיהם עם התקשורת. הטענה השגורה, שמי שמתקשה בניהול משרדו לא יכול לנהל מדינה, לא עומדת במבחן המציאות" (מי שמרבים לתקוף את התנהלותו של נתניהו ואת הבלגן בלשכתו הם בן כספית ב"מעריב" ונחום ברנע ב"ידיעות אחרונות"). מהמסקנה הזו גוזר אלוף בן עצה שהוא מעניק לנתניהו: "כשהמדיניות מדשדשת, מתעסקים בשאלה מי הוזמן לארוחת הערב ומי ידע על הנסיעה החשאית. כשראש הממשלה פועל כמנהיג ומקבל הכרעות היסטוריות, תככי הלשכה מפסיקים לעניין". בן גם מכוון את נתניהו לאופי ההכרעות הרצויות: כמו שרון בפינוי רצועת עזה מיהודים, לא כמו שמיר, שסירב לדון עם הערבים. "לאחר הפגישה", כותב ברנע, "אמר נתניהו שההישג החשוב ביותר של ממשלתו [...] הוא שהיא מבטאת את ליבת האחדות בציבור בישראל [...] השאלה היא האם תפקידו של מנהיג הוא לשקף את דעת הרוב או להוביל אותו. אבו-מאזן הוא דוגמה לעניין: אנחנו הישראלים מצפים ממנו שינהיג את הפלסטינים לוויתורים שרוב בני עמו שוללים מכל וכל. נתניהו הזכיר באוזנינו בערגה שני מנהיגים ערבים שנהגו כך: סאדאת וחוסיין. הוא לא אמר שהוא ייקח דוגמה מסאדאת וחוסיין, רק אבו-מאזן". "על אף שנראה כי נתניהו הוא המנצח הגדול, הוא שמר על צניעות", כותב שלמה צזנה ב"ישראל היום". "כולם עוד יסירו בפנינו את הכובע" היא הכותרת הראשית של המוסף "ממון". התמונה היא של לב לבייב, והדובר הוא "מקורב לאפריקה-ישראל", שאומר: "אנחנו לא מבינים את ההתלהמות של המוסדיים. הרי כולם ידעו לאן הלך הכסף. לבייב לא לקח כלום הביתה, והוא הכי ניזוק בסיפור הזה. אבל בסוף כל החובות יוחזרו". "מה הם מתלהמים" היא כותרת העמוד הפותח. "צביעות המוסדיים" היא כותרת הטור הפותח את המוסף "עסקים". יהודה שרוני כותב כי "לבייב טעה בענק מבחינה עסקית [...] אבל בואו נשים דברים בפרופורציות". הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "פסגות מאיים: נפרק את אפריקה". "המוסדיים דורשים מלבייב להכניס את היד עמוק לכיס" היא כותרת הגג של ההפניה. "בית ההשקעות הגדול במדינה שיגר מכתב חריף למנכ"ל אפריקה-ישראל, איזי כהן, ובו הוא דוחה את מתווה הסדר האג"ח שהציעה אפריקה", לשון כותרת המשנה, שממשיכה: "מנכ"ל פסגות, רועי ורמוס: אפריקה למעשה שייכת לנושים. בעלי האג"ח יקבלו יותר בפירוק משיקבלו במתווה שהציעה החברה". "פסגות: לפרק את אפריקה-ישראל" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "לבייב מבקש מכם משכורת" היא כותרת הטור של מירב ארלוזורוב, שחלקו מודפס על השער ("משכורת של 3 מיליארד שקל"). בחלק ב של "הארץ" מגיב עו"ד דורון ניר צבי למאמר של עו"ד מיכאל ספרד ודרור אטקס. השניים תקפו את דרישתם של חוגי ימין מפרקליטות המדינה לשנות את תשובותיה לעתירות שמגישים גופי שמאל לבג"ץ נגד הבנייה הלא-חוקית של יהודים בגדה המערבית, כך שישקפו את עלייתה של "ממשלת ימין התומכת במפעל ההתנחלויות". הפרקליטות היא "ממלכתית, המייצגת את המדינה", כתבו. "הכותבים הנכבדים מיתממים", משיב ניר צבי, "העתירות המוגשות על-ידי גופי שמאל קיצוניים דוגמת שלום-עכשיו ויש-דין הן ניסיון ציני, לא דמוקרטי ולא לגיטימי של מיעוט לכפות את דעתו על הרוב בשאלת ההתיישבות ביהודה ושומרון, תוך ניהול הליך פוליטי מובהק בכסות של הליך משפטי. כל בר-בי-רב יודע שהארגונים הנ"ל אינם ארגוני זכויות אדם אובייקטיביים, וכי מעולם לא הגישו עתירה בדרישה להגן על זכויות האדם של מתנחל כלשהו. "עניינן האמיתי של העתירות המופנות נגד המאחזים הבלתי חוקיים אינו בשלטון החוק וגם לא בהגנה על זכויותיהם הקנייניות של העותרים. בג"ץ משמש את העותרים כקרדום לחפור בו, בנסיונם לכפות את עמדתם על החברה הישראלית לנוכח כשלונם במגרש הציבורי והפוליטי. בתסכולם הם גוררים את בג"ץ למרכזה של מחלוקת ציבורית ופוגעים במעמדו פגיעה אנושה [...] אלא שהבעיה היא שישראל איננה מדינה שיש לה פרקליטות, אלא (למצער) פרקליטות שיש לה מדינה. מן הראוי אפוא ששר המשפטים ישיב בעצמו לכל עתירה המופנית כנגד מאחז יהודי ביו"ש במשפט הבודד שלהלן: כל מאחז שבית-המשפט יתערב בעניינו ו/או יכפה על המדינה לו"ז להריסתו, הממשלה תורה על הכשרתו. אני סמוך ובטוח כי תשובה פשוטה שכזאת תוציא את הסוגיה מהמגרש המשפטי ותחזירו אל המגרש הפוליטי". "פועלים אחרת" היא הכותרת הראשית של המוסף "עסקים". מי הפועלים אחרת? המנהלים החדשים של בנק הפועלים, המנכ"ל ציון קינן והיו"ר יאיר סרוסי. כיצד אחרת הם פועלים? הם מקצצים בתוספות השכר לעובדים. הכותרת על שער "כלכליסט": "עובדי הפועלים יוותרו על תוספת שכר של 2.5%". זה כבר נשמע אחרת. אגב, לצד שתי הכותרות מודפסת החותמת "בלעדי". במוסף "ממון" נכתב כי המגזין "אדוורטייזינג אייג" מדווח כי בחודשים הקרובים צפויה רשת הסנדוויצים סאבוויי להחליף את מקדונלדס כרשת המזון המהיר הגדולה בעולם מבחינת מספר המסעדות. לרשת יש כעת 31,800 סניפים, לעומת 32,158 של רשת ההמבורגרים, והיא מתרחבת בקצב של 40 סניפים בשבוע. "מבחינת המכירות, על כל פנים, סאבוויי לא מדגדגת את ענקית ההמבורגרים". צפריר רינת מביא ב"הארץ" סיפור מהביוב. מה עושים עם קקי של פרות? מייצרים ממנו קומפוסט. ייצור קומפוסט מייצר בעיות: מפגעי ריח, זיהום מי תהום, הפצת מחלות. המשרד לאיכות הסביבה קבע תקנים לאתרים לייצור קומפוסט כך שלא יפגעו בסביבה. אלא שהמשרד מצליח לאכוף את חוקי המדינה רק על מקצת האתרים. אלה נקנסים ונאלצים לפתוח, בעלות גבוהה, אתרים מורשים שגם עלות הייצור בהם גבוהה. האתרים הפיראטיים, שלא נפלו בגורל שהטיל המשרד, ממשיכים לפעול ולשבור את השוק. האתרים החוקיים נותרים ללא פרנסה. סיפור מהביוב. כתבת השער של המוסף "המגזין" של "מעריב" עוסקת בהצעת חוק בצרפת, ש"יחייב צירוף הודעת אזהרה לכל תמונה של מפורסם שעברה ריטוש דיגיטלי [...] הצעד הזה, מקווים הצרפתים, יפחית את הורדות המשקל, העלמות הקמטים והגדלות החזה שהפכו נפוצים כל-כך בתמונות". באנגליה מנהלת השחקנית קייט וינסלט, שתבעה את המגזין GQ"" על ריטוש מוגזם של רגליה, מאבק למען מדיניות דומה לזו שמוצעת בצרפת. "מה ההבדל בין עיבוד תמונה לבין עריכת מוזיקה, או איפור, או אפילו בחורה שנועלת עקבים?", שואלת מעבדת התמונות קרן סעד. דוגמנית טוענת כי זה מהלך דיקטטורי. "הדוגמניות יהיו בלתי מושגות גם בלי הפוטושופ. עם כל הניתוחים שנשים עושות היום, אין סיכוי לאשה מהרחוב להיראות כמוהן". היא גם מספקת את ההצהרה האוקסימורונית הבאה: "אנשים צריכים להתעורר ולהבין שאנחנו חיים בעולם של אשליות". "זה הכל ניסיון להציג את הקיים בצורה אסתטית יותר [...] לא בכדי יש כל-כך הרבה אנורקסיות", אומרת דוגמנית עבר המרואיינת בכתבה. רוב התלונות המוצגות בכתבה נוגעות לענייני משקל. "מלחמה בתדמית האשה הרזה שמקדמים מגזיני האופנה". גם צלמים נלהבים מהיוזמה הצרפתית. "הגענו עם הפוטושופ למקומות מאוד בעייתיים", אומר הצלם רון קדמי, שמתייחס לעניין כבד משקל אחר: "זאת מניפולציה של הדברים האותנטיים, האמיתיים, עיוות שעובר את הטעם הטוב של האתיקה. זה שקר שנועד למכור שערים". האם תמונות הנשים המפורסמות המצורפות לכתבה עברו טיפול בפוטושופ? ואם כן, מדוע לא צורפה אזהרה? אבל לא רק מפורסמים, גם סתם צילומים עוברים ריטוש. כך למשל, אם איני טועה, הצילום המצורף לכתבה אחרת באותו גיליון של "המגזין", העוסקת ברעידות אדמה, עבר ריטוש: לוחית הרישוי של אחד הרכבים הנראה עומד על האדמה הבקועה טושטשה, כנראה כדי להסתיר את העובדה שמדובר בצילום שלא צולם בארץ. במקרים כאלה יש כבר הערת אזהרה שנהוג לצרף, גם בלי חוקים צרפתיים: "תמונת אילוסטרציה". ועל כך כבר כתב כאן בזמנו חנוך מרמרי ("לכתבה אין קשר למצולמים"). "בקרוב המכרז?", שואלת אחת הכותרות על שער "עסקים", וקובעת כי "המו"מ על ערוץ 10 הגיע למבוי סתום". הביטוי הזה, "מבוי סתום", מיוחס בכותרת לרשות השנייה. מדוע נסתם המבוי? המחלקה המשפטית של משרד האוצר מתנגדת להבנות שהושגו בין הרשות לערוץ בעניין חובות הערוץ בתחום הקולנוע: ההלוואה שנתן האוצר לערוץ תשמש רק לכיסוי חובות עתידיים, דורש האוצר, ולא לחובות עבר. אם לא יצליחו לפתור את העניין, יהיה בקרוב מכרז? נראה שלא, כותב לי-אור אברבך; "לפי הערכות, אם סעיף זה הינו היחיד שמכשיל את הארכת הזיכיון של ערוץ 10, תתקבל בכל זאת החלטה להאריך את הזיכיון של הערוץ בשנתיים". אז מדוע הכותרות אומרות ההפך?

חשבון הנפש שערכו אנשי תקשורת לאחר מלחמת יום-כיפור רלבנטי גם 40 שנה אחרי המלחמה ההיא

קבלת אחריות היא תופעה נדירה בישראל. בדרך כלל בשעת תקלה, תאונה או אסון מעדיפים לגלגל את האשמה על מישהו אחר, לפעמים בסיוע של יחצנים ועורכי-דין. כך קרה בשנים האחרונות אחרי השריפה בכרמל, מלחמת לבנון השנייה, הבור בתקציב ובמקרים רבים אחרים. אבל מי שמבקש להבין את עוצמת הטראומה של מלחמת יום-כיפור יכול למצוא אותה בהתבטאויות של עיתונאים לאחר המלחמה. היו אלה ימים של חשבון נפש מקצועי והכאה על חטא. סימנים ראשונים לכך נמצאו בספר "המחדל", שראה אור כחודשיים לאחר תום המלחמה. הספר נועד להציג את מחדלי ההנהגה, והמוטו שלו היה שירו הנוקב של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". אבל שבעת מחבריו של הספר – העיתונאים ישעיהו בן-פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור – ידעו שגם להם עצמם היתה אחריות למחדל. היו בינינו, כך כתבו, "גם כאלה אשר כתבו בעיתוניהם בשנים האחרונות טורי טורים שהאמינו בהם, ותרמו באמצעותם, שלא ביודעין, לשאננות, לזלזול באויב, לביטחון העצמי המוגזם, להתעלמות מהמציאות ולשאר המרכיבים שהצטרפו יחד למה שמכונה כיום המחדל. ייתכן מאוד שלא תמיד מילאנו את חובתנו כעיתונאים, ומשום כך אנו נושאים באחריות לא פחות – אבל גם לא יותר – למה שאירע". כמה מכותרות הפרקים בספר התאימו לא רק לגולדה, דיין ושאר מנהיגי המחדל. את "הכתובת היתה על הקיר", ו"עיניים להם ולא יראו" אפשר היה בהחלט לייחס גם לעיתונאים. אחד הפרקים מעגן את שורשי המחדל בשכרון הניצחון בצה"ל ובציבור בתום מלחמת ששת-הימים. מתוארים שם קצינים "שהשתכרו מיין הפרסום" והפכו לכוכבי לכת חברתיים שאי-אפשר לוותר עליהם במסיבות קוקטייל או בפתיחת תערוכות. המירוץ המטורף של המפקדים אל התהילה התנהל, כך כתבו, "בעידודם הבלתי מבוטל של העיתונאים והמו"לים למיניהם". פרק שלם, "חזון העצמות היבשות", מוקדש לכשלי ההסברה – ולחטאי התקשורת. הממשלה וצה"ל מואשמים במאמץ להסתרת האמת שהוביל למשבר אמון חמור בקרב הציבור. אבל העיתונות אינה פטורה מאחריות, בעיקר משום שעד המלחמה זכה צה"ל "לפינוק מיוחד מצד אמצעי התקשורת בישראל". זה היה צירוף של התמוגגות עיתונאית בלתי פוסקת בנוסח "התותח הישראלי הראשון" לצד הפיכתו של צה"ל ל"פרה קדושה שאסור לאזרחים הבורים בענייני צבא להתערב בו או לבקר את ראשיו". מי שמתח ביקורת על צה"ל, כמו "העולם הזה", נענש בכך שבניגוד לעיתונים ושבועונים אחרים, צה"ל חדל לרכוש אותו עבור יחידות. רק כתבים שזכו לאישור צה"ל יכלו לכהן ככתבים צבאיים, והיתה כמובן ועדת העורכים, שבה "קנו את לב העורכים" ויכלו לבקש מהם למנוע פרסום ידיעות שלא היו לרוחו של הצבא. הממסד ביקש, העיתונות השפילה ראש בהכנעה. אחר-כך, בינואר 1974, התכנסה מועצת העיתונות לשורה של דיונים על לקחי המלחמה. "אנחנו חייבים לעשות חשבון נפש אם מילאנו את חובתנו בתקופה שלפני המלחמה", אמר שם דניאל בלוך, עיתונאי מלב לבו של הממסד, איש "דבר". "האם העיתונות מילאה את חובתה בחשיפת בעיות, עיוותים, ליקויים ומחדלים בתחומי הביטחון, או שמא גם אנו היינו שותפים להנחה שבמערכת הביטחון ובצה"ל הכל בסדר, הכל שונה ממה שמתרחש במגזר האזרחי? דומני שיותר מדי עמדנו דום כל אימת שהזכירו את המלה ביטחון. העיתונות התייחסה לביטחון כאל פרה קדושה". בלוך דיבר על התנהגות התקשורת בכלל ועל התקופה שקדמה למלחמה בפרט. "העיתונות הצניעה את הידיעות על מה שהתרחש במצרים ובסוריה בין ראש השנה ליום הכיפורים. קיבלנו, ללא ערעור, את ההערכות הרשמיות, משום שלא פיתחנו בתחום הבטחוני כלי בדיקה, ביקורת וחשיבה עצמאיים, ומשום שסמכנו אוטומטית כי יש מי שיודע ויש על מי לסמוך בעיניים עצומות", אמר. נוח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", הודה כי באימוץ דברי ההרגעה של בכירי צה"ל ערב המלחמה תרמה העיתונות לאווירת השאננות. "ניתן לקבוע כיום כי למדיניות זו של השתקת העיתונות יש חלק לא מבוטל ביצירת המחדלים", אמר מוזס. הוא סיפר כי כאשר החל עיתונו לסקר משפטים בבתי-דין צבאיים, ניסו גורמים בצה"ל להפעיל לחץ שלא להרבות בדיווחים כאלה, שכן הדבר יפגע בדימויו של צה"ל. "כיוון שבאותם ימים קיבלנו כולנו כמעט ללא עוררין את הנימוק של ביטחון מקודש, נענינו חלקית לבקשה זו. זה היה שיקול מוטעה", הודה מוזס. חריף ממנו היה מו"ל "הארץ" גרשום שוקן. לזכותו צריך לומר שהרבה לפני רעידת האדמה של אוקטובר 1973 הוא היה בדרך הכלל הילד הרע של ועדת העורכים וסירב לא פעם להצטרף להנהוני ההסכמה של עמיתיו. "העיקרון שעליו מושתתת העיתונות הוא שפרסום אינפורמציה שמעניינת את הציבור הוא לטובת הציבור", אמר שוקן. "המחדל היסודי שלנו הוא שהעיתונות הישראלית חדלה להאמין בעיקרון שעליו מושתת עצם קיומה". "ענייני ביטחון הם הנושא היחיד שבו העיתונות לא מסוגלת למלא את תפקידה ולהביא אינפורמציה לציבור ולאפשר ויכוח והבעת דעה על יסוד האינפורמציה [...] אילו יכולנו לכתוב בענייני ביטחון כמו בעניינים כלכליים ופוליטיים, לא היינו מופתעים [...] השיטה הזו לא היתה נכונה, ועל העיתונות לדרוש את ביטול הצנזורה ולהיות חופשית בנושא הביטחון. הצבא צריך לדאוג לסודיות, אבל העיתונות צריכה להיות חופשית ומסוגלת למלא את תפקידה כמו בשטחים אחרים". הפרשן הצבאי של "הארץ", זאב שיף, אמר כי העיתונות אינה יכולה להאשים את דובר צה"ל והצנזורה במה שהתרחש לפני המלחמה, אלא להכות על חזה עצמה. "אנחנו בנינו עגל זהב, ונותני הבסיס זו ועדת העורכים", אמר שיף. "ועדת העורכים ידעה מה קורה, והכתבים הצבאיים לא ידעו". משה ז"ק, מבכירי "מעריב", סיפר על קצין שהגיע אליו לאחר המלחמה כדי לתאר את המחדלים שהיו במעוז שבו שירת על שפת תעלת סואץ. הוא התעקש למסור את המידע על אף שידע שהוא עלול לעמוד לדין על כך. "לשמע דברי הקצין הצעיר", סיפר ז"ק, "חשבתי לרגע מה היה קורה אילו היתה העיתונות נוהגת לפני מלחמת יום-הכיפורים כמוהו, והיתה נוטלת על עצמה סיכונים של התרעה על אי-כוננות מספקת, על מחסור, על תלונות שנשמעו מפי חיילים בין שתי המלחמות. כך אולי היינו מסייעים לתיקון הדברים, ולא היינו מגיעים לכך שמחדלים אלה יתגלו לנו ולצבא כולו בעצם ימי המלחמה המרים [...] אילו פירסמנו תלונות קטנות של חיילי המילואים שלא מצאו את הציוד בימי הרגיעה היינו מזעיקים את האחראים להידרש לתופעות אלה והדברים היו מוצאים את תיקונם ברוב המקרים". גם ז"ק, כמו מוזס, הסביר מה עמד בבסיס התנהגותה הכנועה של העיתונות מול צה"ל. "ראינו את עניין המורל של הצבא כערך עליון", נימק. "משום כך נכנענו לעצותיו של הצנזור לא להבליט את המחדלים הקטנים, ומשום כך אולי איפשרנו את הצטברותם של המחדלים הקטנים לערימה גדולה של מחדלים". אבל מהמשך דבריו של ז"ק היה אפשר להבין כי גם אם היה שוקל זאת, ספק אם בסופו של דבר היו פרטי המחדלים רואים אור. בכך חשף את מערכת השיקולים של בכירי העיתונות עד מלחמת יום-כיפור – ובמידה לא מעטה גם אחריה. "עלינו להביא בחשבון שהמורל של הצבא גם הוא נשק", אמר ז"ק, "הפגיעה בצה"ל, הדגשת הצללים בו, פוגעת בכוח הלחימה שלו [...] אין אנו יכולים להתעלם מכך שהמלחמה המודרנית כוללת גם לחימה פסיכולוגית". לא רק המורל היה ערך חשוב בקרב העורכים בני דורו של ז"ק, אלא גם "התפקיד החינוכי" של העיתונות. "התפקיד הראשוני של העיתונות הוא גילוי האמת. אבל אין זה התפקיד היחיד. העיתונות ממלאה גם תפקיד, במודע או שלא במודע, בחינוך העם, בליכוד החברה ובגיבושה. משום כך היא חייבת ליטול על עצמה גם סייגים הדרושים לשלומה של החברה שבה היא פועלת", אמר ז"ק. ז"ק לא היה לבד בהצגת עמדה זו. מתוכן הדיונים, שפורסמו באותה שנה ב"ספר השנה של העיתונאים" בהוצאת אגודת העיתונאים בתל-אביב, עולה כי כמה מהמשתתפים לא היו מודאגים מכשלי "העיתונות המגויסת" שקדמו למלחמה. הכעיסה אותם אווירת הנכאים שיצרה, לטענתם, התקשורת במהלך הקרבות ומאז הפסקת האש, כאשר לא חדלה לדווח על קשיים ובעיות. "העיתונות ממש דיפרסה את הציבור. מה זה המזוכיזם הזה?", תקף אחד החריפים במבקרי העיתונות בדיון, הרב ישראל לאו. "דוגמה למחדל: מראשית ימי הקרבות התפשטה שמועה קודרת על אונס ושחיטה של כ-15 חיילות בשארם א-שיח. ולא קם עיתונאי אחד שייטול על עצמו חובה להתחקות אחרי שורשי השמועה ולגלות מה שידוע כבר כיום כי הכל עורבא פרח". את התביעה לדאוג למורל דחה בלוך בתוקף: "תפקידה המרכזי של העיתונות הוא מסירת אינפורמציה מדויקת, של חשיפת האמת, ועליה להיות גורם מתריע ומבקר. אמירת האמת היא גורם מחנך ראשון במעלה והיא התרומה למורל הלאומי. עידוד מורל אין משיגים על-ידי טיוח, הסתרת העובדות ואמירת חצאי אמת". הניתוח החד והביקורתי ביותר של תפקוד העיתונות הושמע בדיון על-ידי פרופ שלמה אבינרי. לדבריו, בכל הנושאים האזרחיים פעלה העיתונות על-פי הדגם של מדינה דמוקרטית והעבירה כל נושא תחת שבט ביקורתה, "אולם בתחום הביטחון וכל מה שנובע ממנו התנהגות העיתונות הישראלית דומה יותר מדי להתנהגות במשטר טוטליטרי", אמר אבינרי. "מקצועו של העיתונאי", הדגיש אבינרי, "מחייב אותו לגלות את האמת, וזה כולל גם את האמת הבלתי נעימה, בתנאי שהוא משוכנע שזו האמת ושבדק את העניין לפי מיטב אפשרויותיו. עיתונאי שמתוך שיקולים כלשהם – נאמנות למדינה, למפלגה, לאישיות, לצור ישראל – נמנע מלעשות כן, מאבד למעשה את המנדט אשר הציבור נתן בידיו". חשבון הנפש העיתונאי בעקבות טראומת אוקטובר אכן נתן את אותותיו. הוא הביא לשינויים מסוימים בסיקור נושאי הביטחון, כפי שבאו לביטוי, בין היתר, ערב מלחמת לבנון הראשונה ובפרשת קו 300. אבל יותר מפעם עדיין צצות בתקשורת המחוות הישנות, נוטפות ההערצה והאמון הבלתי מוגבל בצה"ל ובמפקדיו, בלי טיפה אחת של ספקנות, חקרנות או ביקורת. ברגעים כאלה כדאי לשוב ולקרוא את הדברים שנאמרו לפני 40 שנה. הם רלבנטיים תמיד.

מחירי הפרסום ב"ישראל היום" נמוכים אפילו יותר משחשבנו • מחיר מודעה יכול להגיע לפחות מ-10% ממחיר המחירון • הכנסות החינמון ממודעות מדי חודש מוערכות בכ-20 מיליון שקל בלבד • בשיחות פנימיות אנשי המחלקה המסחרית מתגאים במחירים הנמוכים • "ישראל היום": אין תגובה

מחירי הפרסום ב"ישראל היום" נמוכים אפילו יותר ממה שחשפנו כאן בעבר. למרות שמדובר במחירים נמוכים עד כדי גיחוך, ב"ישראל היום" רק מעלים את המחירים שהם מציינים במחירון המודעות שלהם. מחירון שנדגים כאן כי הוא למעשה מוצר פיקטיבי. למעשה, בחדר סגור מודים נציגי המכירות של "ישראל היום" בפה מלא בכך שמחירי המודעות ב"ידיעות אחרונות", המתחרה הגדול היחיד, גבוהים פי כמה, ואף משתמשים בכך בשיחת המכירות שלהם. אבל כדי להבין מדוע מחוץ לחדר הסגור נשמעים אנשי העיתון אחרת לגמרי, נצרכת הקדמה. שני סודות גדולים נשמרים בקנאות בידי צמרת "ישראל היום". הסוודות האלה הקשורים לשתי ההאשמות העיקריות שאנשי החינמון מכחישים בכל תוקף: ההאשמה כי "ישראל היום" אינו באמת עיתון בעל אגנדה ימנית אלא מכשיר תעמולה בשירותו של פוליטיקאי בודד, בנימין נתניהו – וההאשמה כי "ישראל היום" אינו באמת עיתון מסחרי בעל מודל עסקי אלא פמפלט המופץ בחינם ומוכר מודעות במחירי רצפה על מנת לרסק את שוק העיתונות הישראלי. הסוד האחד עוסק, לכאורה, בלב לבה של עבודת המערכת: זהותם של הגורמים העלומים שעמם מקיים העורך הראשי, עמוס רגב, שיחות טלפון חשאיות לפני הירידה לדפוס – שיחות שעל-פי גורמים בעיתון מביאות לעתים לשינוי התכנים בעיתון. הסוד השני הוא מהתחום המסחרי: ב"ישראל היום" מסתירים בקפדנות מידע על הכנסות העיתון מפרסום – אפיק ההכנסות הכמעט בלעדי של החינמון הנפוץ, לצד הזרמות כספים מצד הבעלים, שלדון אדלסון, שגם הן חסויות. שיחות הטלפון הליליות של העורך הראשי, שעל הסתרתן נלחמו בכירי "ישראל היום" בבית-המשפט כתף אל כתף עם נציגיו של בנימין נתניהו, עשויות לחזק את הראיות על הקשרים ההדוקים בין צמרת החינמון ללשכת ראש הממשלה. החשיפה שפרסם השבוע אורי בלאו ב"הארץ", ולפיה החינמון הפסיד כ-730 מיליון שקל עד שנת 2014, ממחישה כי גם בחזית הפרסום מגוננים אנשי "ישראל היום" על סוד שהוצאתו לאור עשויה להסב להם נזק כבד. נתונים פנימיים ועדכניים של "ישראל היום", שהגיעו לידי "העין השביעית", מחזקים את המסקנה העולה מחשיפת הפסדי העתק של החינמון. בצירוף שורה של גילויים קודמים שפורסמו באתר "העין השביעית" על מודל המימון הייחודי של "ישראל היום" מצטיירת דמותו של החינמון כמתנה פוליטית יקרת ערך שמעניק שלדון אדלסון לראש הממשלה הנוכחי של ישראל מזה קרוב לעשור. מסמכים שהגיעו לידי "העין השביעית", לצד עדויות מתוך המחלקה המסחרית של "ישראל היום", מאפשרים כעת לחשוף לראשונה אומדן מבוסס של היקף ההכנסות של החינמון מפרסום. ממידע המצוי בידי "העין השביעית" עולה גם כי מחירי המודעות ב"ישראל היום" נמוכים אפילו יותר מאלו שעליהם דווח כאן בעבר – וזאת אף שבעיתון ניסו ליצור מצג שלפיו המחירים דווקא עלו לאחרונה. מנתונים שפורסמו בעבר באתר "העין השביעית" עלה כי בחינמון של אדלסון נוהגים לגבות מחירים נמוכים במיוחד עבור מודעות – בהשוואה למתחרה העיקרי "ידיעות אחרונות", אך גם בהשוואה למחירונים הרשמיים של "ישראל היום" עצמו. ב"ישראל היום", יש לציין, היה גם מי שטען שמחירי המודעות "זהים" לאלו של "ידיעות אחרונות". כל העיתונים המסחריים בישראל נוהגים להעניק הנחות גבוהות על מחירי המודעות הרשמיים שלהם, אך המחירים של "ישראל היום" התבררו כנמוכים במיוחד גם בהשוואה לאלו של "ידיעות אחרונות" – הנסמך במקביל על הכנסות מדמי מנוי, מכירת כתבות מערכתיות לגורמים חיצוניים ("תוכן שיווקי") ומיזמים טכנולוגיים שונים. בניגוד ל"ידיעות אחרונות", ההכנסות של "ישראל היום" מתבססות כמעט אך ורק על פרסום – מצב שאמור היה להוביל לגבייה של מחירים גבוהים עבור המודעות, וזאת כדי לכסות על היעדר הכנסות מאפיקים אחרים. זהו בדיוק המודל של החינמונים שנפוצו בעולם לפני עשור ויותר כמענה למשבר העיתונות המודפסת. אלא ש"ישראל היום", מתברר, מתבסס על מודל אחר לגמרי. השר נפתלי בנט, בהרצאה שנשא מול סטודנטים בשנת 2014, הסביר זאת כך: "לכלי תקשורת יש שני מקורות פוטנציאליים להכנסות: מנויים ופרסום. יש מודל חינמונים בכל העולם, וזה מודל מקובל וראוי. המודל אומר שאתה מוציא סכום מסוים על התכנים וההפצה, ומוכר פרסום מעל אותו סכום, ואז מהרווח הזה אתה חי. זה לא המודל של ישראל היום. לישראל היום, למיטב הבנתי, אין מודל כלכלי אפקטיבי. הם לא מתכוונים להרוויח, ועובדתית הם מפסידים בהיקפים בלתי מתכלים, כי הם מחלקים בחינם. מצד שני בפרסום, ואני יודע את זה, הם גם שוברים את השוק". ב"ישראל היום" מיהרו להכחיש את הניתוח של בנט – בין היתר באמצעות טורים שבהם הוצהר כי העיתון הוא עסק מסחרי לכל דבר, הפועל לפי תנאי השוק. "ישראל היום מוענק לציבור בחינם, אבל המפרסמים משלמים עליו", הצהיר העורך הכלכלי, חזי שטרנליכט, במאמר שנשא את הכותרת "יש מודל, והוא מנצח". "ישראל היום", נטען במאמר, אינו שונה מכלי תקשורת כמו ערוץ 2 ו-ynet, המפיצים את תכניהם בחינם ומתפרנסים מפרסום בלבד. מבדיקה של "העין השביעית" שבוצעה לאחר הצהרותיו של העורך הכלכלי התברר כי ב"ישראל היום" נוהגים לגבות 20–25 אלף שקל על מודעת עמוד – וזאת אף שמחירי המחירון של מודעות כאלה עומדים על 67‒83 אלף (המחירים המצוינים כאן ובהמשך הכתבה אינם כוללים מע"מ). ממסמכים שתוכנם מתפרסם כאן לראשונה עולה כי מחירי המודעות ב"ישראל היום" נמוכים אפילו יותר מאלו שפורסמו כאן בעבר. במקרים מסוימים, ב"ישראל היום" גובים מהמפרסמים כ-16 אלף שקל עבור מודעת עמוד בולטת במהדורת סוף השבוע – כזו שמחירה הרשמי הוא למעלה מ-220 אלף שקל. במקרה זה, המחיר מגלם הנחה של כ-93%(!) ממחיר המחירון. מהנתונים שהגיעו לידי "העין השביעית" עולה כי לא מדובר במקרה יחיד. גם לקוחות בעלי מוסר תשלומים ירוד, כמו למשל החברות שבהן החזיקה יזמית הנדל"ן הקורסת ענבל אור, שילמו פחות מ-20 אלף שקל לעמוד. ממסמכים שמסר "ישראל היום" לבית-המשפט במסגרת תביעה שהגיש נגד הפרסומאית של ענבל אור עולה כי בכמה מקרים נמכרה מודעת עמוד במוסף השבועי המגזיני "שישבת" בכ-12.8 אלף שקל בלבד. גם במקרים אלה, מחירה הרשמי של מודעה מסוג זה עומד על למעלה מ-220 אלף שקל. מתוך המחירים הללו יש להחסיר עמלות בשיעורים משתנים המועברות לאנשי המחלקה המסחרית שטיפלו בלקוחות השונים, הנחות שניתנות ללקוחות קבועים ו"בונוסים" – שטחי פרסום הניתנים בחינם למי שרוכש חבילות פרסום גדולות. ב"ידיעות אחרונות", לשם השוואה, נמכרו מודעות במחירים כפולים, משולשים ומרובעים – ואף למעלה מכך. מהשוואת המחירונים שהפיצו אנשי "ישראל היום" לאורך שנות פעילותו של החינמון עולה כי המחירים המוצהרים של המודעות עלו בהתמדה – וזאת אף שבמחלקה המסחרית המשיכו לגבות מהמפרסמים סכומים נמוכים מאוד. כך למשל במחירון משנת 2014 נטען שמחירה של מודעת עמוד בקונטרס החדשות של יום שישי עומד על 133–199 אלף שקל; במחירון מ-2016 עלה מחירה המוצהר ל-176–264 אלף שקל. מחירה המוצהר של מודעת שער אחורי במוסף "שישבת" עלה מ-238 אלף שקל ל-315 אלף שקל. מדובר, כאמור, במחירים מנופחים שאינם משקפים את התשלום בפועל. בדיקת "העין השביעית" משנת 2014 העלתה כי מחירה של מודעת שער אחורי ב"שישבת" היה אז 30 אלף שקל בלבד – שבריר מהמחיר המוצהר, סכום המגלם הנחה של כ-87% ממחיר המחירון. ניפוח המחירון של "ישראל היום" עשוי להעיד על ניסיון לטשטש את הפער הקיצוני בין המחירים הרשמיים למחירים בפועל. ב"ישראל היום" לא ניסו להפריך את הנתונים שפורסמו כאן בעבר, והסתפקו בתגובה כללית שלפיה מדובר בנתונים "מופרכים, חסרי יסוד ודיבתיים". ואולם, אף שכלפי חוץ מנסים עורכי "ישראל היום" להציג את עיתונם כעיתון שווה ערך ל"ידיעות אחרונות", וככזה שעלות הפרסום בו שווה ואף גבוהה מזו של המתחרים – בשיחות פנימיות דווקא מתגאים אנשי המחלקה המסחרית במחירי הפרסום הנמוכים, שהנחיתו מכה קשה על ענף העיתונות המודפסת בישראל – לרבות "ידיעות אחרונות". גורם במחלקה המסחרית של "ישראל היום" הסביר לאחרונה כי המחירים הנמוכים של הפרסום בחינמון הופכים אותו לפלטפורמה משתלמת במיוחד עבור מפרסמים גדולים כקטנים. "המחירים של ידיעות הרבה יותר גבוהים, והם [ידיעות אחרונות] באותה חשיפה", אמר אותו גורם (שמו שמור במערכת) בשיחה עם לקוח פוטנציאלי שתיעודה נמצא בידי "העין השביעית". "המחירים של ידיעות הם ביי-פאר הרבה-הרבה יותר גבוהים", הוסיף הגורם, והתייחס גם לאופן שבו ריסק החינמון את שוק המודעות בעיתונות הדפוס: "לידיעות אחרונות היו מחירים הרבה-הרבה יותר גבוהים לפני שישראל היום יצא, ואז הם היו צריכים לרדת". באשר לפערים הגבוהים בין מחירי המחירון למחירים בפועל אמר הגורם כך: "זה מצחיק, זה פי כמה וכמה המחיר שמה. זה לא מחירי השוק. [...] לכל העיתונים יש מחירונים מפוצצים, אבל הם לא כל-כך קשורים למציאות. אלו מחירי מחירון, ונדיר מאוד שמשלמים אותם – אלא אם כן יבוא איזה לקוח מחו"ל ויתקעו לו מחיר כי הוא לא מבין כלום ולא חי [כאן] ביומיום". בהמשך השיחה עמו מאשר הגורם כי ההכנסות של "ישראל היום" ממקורות אחרים – למשל ממנויים, המשלמים סכום נמוך עבור המשלוח בלבד – הן הכנסות בעלות השפעה זניחה על מאזן החברה. "אנחנו לא מרוויחים מההפצה, אנחנו מרוויחים רק מהפרסומות", אמר אותו גורם. גם מחירי התוכן השיווקי ב"ישראל היום" – המתפרסמים בערוץ ייעודי באתר האינטרנט של העיתון – נמוכים למדי: 2,000 שקל ליום עבור הצפת כתבה פרסומית בעמוד הבית, כך על-פי הצעת מחיר שנמצאת בידי "העין השביעית". כשמשווים זאת לעסקאות המיליונים שביצעו בשנים האחרונות גופים כמו "ידיעות אחרונות" וקשת, זכיינית ערוץ 2, מדובר בפרוטות. האם המחירים הנמוכים מתאפשרים הודות לכיסיו העמוקים של המו"ל? "הבעלים של ישראל היום זה שלדון אדלסון, הוא מיליארדר, אבל זה לא קשור", השיב הגורם. "לעיתון יש חשיבה עסקית, אנחנו נמדדים על-פי האינצים והכסף. אנחנו חברה עסקית לכל דבר, אבל כן – יש לנו מחירים טובים". הנתון שנחשף ב"הארץ" על הפסדי העתק של "ישראל היום" ממחיש כי החינמון של אדלסון הוא לא בדיוק עיתון צעיר ורזה שבסך-הכל הציע "מחירים טובים", וכך שבר את המעמד המונופוליסטי של המתחרה "ידיעות אחרונות". עיתונים אחרים – למשל כאלה שנקלעו בשנים האחרונות להפסדים כרוניים, כמו "מעריב" ו"גלובס" – מציעים גם הם מודעות במחירים נמוכים, אך בניגוד ל"ישראל היום", הם נאלצו לבצע סבבי פיטורים, לקצץ מוספים ועמודים ולמכור נכסים כדי לשפר את המאזן. ובניגוד ל"ישראל היום", ל"מעריב" ו"גלובס" יש הכנסות ממנויים. "ישראל היום", לעומת זאת, לא רק נמנע ממהלכי קיצוצים – הוא רק התרחב: בשנים האחרונות רכשה משפחת אדלסון את אתר nrg, את העיתון "מקור ראשון" ואת בית-הדפוס שבעבר שימש את "מעריב" – כולם גופים מפסידים בעת רכישתם. במקביל השקיעה קבוצת "ישראל היום" כספים רבים בבנייה ושדרוג של אתר האינטרנט של החינמון, הקימה אולפן לראיונות וידיאו ודסק אנגלית עתיר משאבים, ולאחרונה גם הושקה אפליקציה בשם "360", המאגדת תכנים משלושת כלי התקשורת של הקבוצה. כך לא מתנהל גוף מסחרי המבקש להקטין את הפסדיו. בחודשים האחרונים אספה מערכת "העין השביעית" נתונים מקיפים על המחירים שגובה "ישראל היום" בפועל עבור פרסום בעיתון ובאתר האינטרנט שלו – מודעות רגילות בגדלים שונים, מודעות אבל ודרושים, באנרים, תוכן שיווקי ועוד. הנתונים הללו מאפשרים לראשונה ליצור אומדן של הכנסות "ישראל היום" מפרסום. על-פי אומדן זה, הכנסותיו של העיתון עומדות על כ-20 מיליון שקל בחודש. "ישראל היום" מופץ בחינם שישה ימים בשבוע, במאות אלפי עותקים מדי יום. בחודשים האחרונים, בימים א-ד מופץ העיתון בדרך כלל ב-325 אלף עותקים; ביום חמישי הוא מופץ ב-275 אלף עותקים וביום שישי ב-550 אלף עותקים – כך על-פי נתונים שמפרסם העיתון עצמו בשערי גליונותיו. בחודש מן השורה, נטול חגים, מודפסים כ-9.4 מיליון עותקים. בשנה שלמה מופצים כ-110 מיליון עותקים של "ישראל היום". על-פי חישוב שתוצאותיו פורסמו בכתבתו של בלאו ב"הארץ", בשנים 2007–2014 הפסיד העיתון בערך שקל על כל גיליון שהודפס. בהיעדר נתונים גלויים או הערכות מדויקות על עלויות הפקת העיתון – הוצאות ההדפסה והחלוקה, החזקת המערכת, ההנהלה ושאר מחלקות העיתון – לא ניתן להעריך במדויק מה הפער בין הכנסותיו המשוערות של "ישראל היום" להוצאותיו. אם יתברר שהעיתון אכן שרוי בהפסדים כרוניים, ובייחוד אם ההפסדים הללו אכן מצטברים לכדי מאות מיליוני שקלים, תהיה זו הוכחה נוספת לקביעה כי "ישראל היום" אינו עיתון רגיל הפועל לפי מודל עסקי סטנדרטי. הקו המערכתי המגויס, המשרת באופן גורף את צרכיו התקשורתיים של נתניהו – בצירוף יחסי הקרבה והידידות של בכירי "ישראל היום" ובעליו עם ראש ממשלת ישראל – מחזק את המסקנה המתבקשת שלפיה פעילותו של העיתון היא סוג של מתנה או טובת הנאה מתמשכת שמעניק לו חברו הקרוב שלדון אדלסון. ב"ישראל היום" סירבו להגיב על הדברים.

הפקולטה למדעי הטבע - שתפקידה בין היתר לעסוק בהשפעות הגז - ערכה מחקרים במימון החברה של יצחק תשובה • המידע נמסר לבקשת "שקוף" ו"התנועה לחופש המידע", אך האוניברסיטה מסרבת לחשוף את זהות המחקרים • פרט למוסד הירושלמי, לפי תשובות האוניברסיטאות, מאז 2015 אין עוד מוסד אקדמי שהשתמש בכספי חברות מזהמות למימון ישיר של מחקרים • צינורות הכסף, מעקב "שקוף"

חברת דלק, הנשלטת על ידי טייקון הגז יצחק תשובה, תרמה לאוניברסיטה העברית בין השנים 2015-2016 כ-360 אלף שקל למימון מחקרים בפקולטה למתימטיקה ומדעי הטבע. בשנים אלה ותחת הנשיא מנחם בן-ששון, האוניברסיטה העברית היא היחידה שקיבלה תרומות מחברת "דלק" או כל חברה מזהמת אחרת למימון מחקרים באופן ישיר. התרומות עברו אליה באמצעות "קרן דלק", הזרוע הביצועית של החברה לתרומות. המידע התקבל מהאוניברסיטאות בתשובה לבקשת חופש מידע של "שקוף" ו"התנועה לחופש המידע". לחברת דלק (כיום ניו-מד אנרגי) יש אינטרס ברור בהשפעה על מחקרים אקדמיים במדעי הטבע. החברה מרוויחה מיליארדים מקידוחי גז בים, שחלקם בהאצת משבר האקלים נחקר כעת ביתר שאת בפקולטות ברחבי העולם. דוח מדעני האו"ם קבע כי תעשיות הנפט והגז אחראיות לרבע מפליטות המתאן הגלובליות. מדובר בגז חממה אגרסיבי האחראי לכשליש מההתחממות הגלובלית. באו"ם אף הזהירו כי יש לנקוט ב"צעדים דחופים" כדי להפחית את הפליטות שלו. על מנת להיטיב להבין את מעורבותה של דלק במחקרים אקדמיים, ביקשנו מהאוניברסיטה העברית לחשוף את שמות המחקרים שמומנו, תוכנם וזהות החוקרים. אך האוניברסיטה סירבה לחשוף את המידע. "נסתפק בתשובה שנשלחה", נמסר מטעמם. פרט לכך, האוניברסיטה וחברת דלק לא מסרו תגובה עד מועד פרסום הכתבה. הקשרים של האוניברסיטאות עם חברת דלק אינם מסתכמים בגובה התרומות. בתחקיר "שקוף" גילינו כי חברת דלק שכרה את שירותיהם של לא פחות מ-16 פרופסורים ודוקטורים, וחמישה דיקנים מאוניברסיטאות בארץ לטובת חוות דעת, בעיקר סביב אישור מתווה הגז. רבים מאותם אנשי אקדמיה מגיעים מהאוניברסיטה העברית. הנה כמה דוגמאות: פרופ גבריאלה שלו – לשעבר פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית – כיהנה כדירקטורית בטבע ובקבוצת דלק; פרופ אשר בלס – מרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב – העניק שירותי ייעוץ לקבוצת דלק; פרופ יואב דותן ופרופ דוד גליקסברג הגישו חוות דעת מטעם דלק לועדת שישינסקי, בעניין התמלוגים שמגיעים למדינה (ולציבור) מרווחי הגז.בהקשר זה אמר בעבר פרופ סנדי קדר, פרופסור בחוג למשפטים באוניברסיטת חיפה, כי "אם חברות הגז שוכרות את שירותיהם של כל האנשים שיש להם ידע בתחום, מי נשאר כדי לייעץ הפוך?" האם למימון מחקרים יכולה להיות השפעה ממשית על המוסד ומחקריו? לא מדובר בהשערה קלושה: דוגמה מהעולם להשפעה של תלות כזו ניתן למצוא במחקרה של חוקרת התזונה פרופ מריון נסטלה מאוניברסיטת ניו-יורק. בשנת 2015 בדקה פרופ מריון את תוצאות המחקרים שמומנו על ידי חברות המזון והשתייה הקלה. היא מצאה שבאותה שנה בלבד, 156 מתוך 168 – כלומר 92% מהמחקרים – הראו תוצאות שהתאימו לאינטרס של החברות שמימנו את המחקרים. לכן בשנתיים האחרונות הוצאנו לפועל סדרת כתבות ב"שקוף" הבוחנות את עומק התלות של מוסדות אקדמיים בגופים עסקיים בכלל, ובחברות מזהמות בפרט. חלק מהאוניברסיטאות סירבו לחשוף מידע, בניגוד לחוק. לכן ביוני האחרון הגשנו יחד עם "התנועה לחופש המידע" בקשת חופש מידע נוספת לכל האוניברסיטאות הפועלות בארץ – חיפה, הטכניון, תל-אביב, ירושלים, אריאל, בר אילן, ובן גוריון – בה הן התבקשו למסור מידע מפורט על אודות התרומות שקיבלו מאז 2015. נזכיר כי חוק חופש המידע חל רק שבע שנים אחורה. בנוסף, דרשנו לקבל מידע על תרומות מרשימת חברות המזהמות שהרכבנו בהתאם לדוחות המשרד להגנת הסביבה. הרשימה כוללת בין היתר את תאגיד כיל (ICL) ומפעליו, דלק, חברת החשמל, טבע, פז, ועוד. הנתונים מצביעים על כך שדלק תרמה גם לאוניברסיטאות נוספות – אך לא למימון מחקרים ובסכומים פחותים בהרבה. אוניברסיטת תל אביב קיבלה מחברת דלק 70,000 שקל, חיפה כ-20,000 שקל, בר אילן כ-15,000 ואריאל 10,000 – כולם לטובת מלגות לסטודנטים. האוניברסיטה העברית מסרה כי פרט למימון המחקרים של דלק, היא קיבלה בין 2015-2017 כ-30 אלף דולר מהתאגיד המזהם כיל לטובת מלגות בחקלאות ומדעי הטבע. אוני בן גוריון מסרה (לאחר מאבק של שנתיים וחצי) כי היא קיבלה תרומות מהתאגיד המזהם כיל באמצעות חברות הבת שלו – תרכובות ברום ומפעלי ים המלח. חברת תרכובות ברום תרמה מיליון שקל לצורך מלגות לסטודנטים ו-740 אלף שקל לטובת מעורבות חברתית בנגב וסדנאות. מפעלי ים המלח תרמו לאוני כ-140 אלף שקל לטובת תמיכה בפרויקט בפקולטה להנדסה – "BGRacing Formula Team". הטכניון קיבל 84,000 שקל מחיפה כימיקלים, 90,000 שקלים מחברת טבע (בין 2015-2017), ו-180,000 שקלים מחברת בז״ן, לטובת מלגות ואירועים שונים. אוניברסיטת חיפה קיבלה כ-30,000 דולר מחברת חיפה כימיקלים לטובת מלגות, וכן סכום זהה בין 2019-2021 מחברת בז״ן לטובת מלגות שהועברו למחלקת משאבי טבע וסביבה. חברת פז העבירה כ-3,000 דולר לטובת אירועים.

רשימתה של הגר פרי יגור קיבלה את ההלוואה כבר בתחילת החודש, אך לא דיווחה עליה במועד שקבע המבקר. מדובר בעדכון ראשון מאז החלה להריץ את הקמפיין. במטה השיבו כי "ההלוואה משוקפת באתר מבקר המדינה"

בעקבות בירור של "שקוף", ראשת המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, הגר פרי יגור, דיווחה למבקר המדינה על הלוואה שקיבלה, בגובה 200 אלף שקלים, למימון קמפיין הבחירות שלה. על ההלוואה חתום עמית יגור, שנשוי לראשת המועצה ומתפקד כראש המטה שלה. לאחר פניית "שקוף", עודכן הבוקר (שלישי) אתר מבקר המדינה על ההלוואה, באיחור מהמועד שקבע המבקר. מהרשומות עולה כי רשימת "בשבילנו" קיבלה את ההלוואה ב-1 בספטמבר, לפני כמעט שלושה שבועות. בשבועות האחרונים עדים תושבי פרדס חנה-כרכור לתעמולת בחירות אינטנסיבית של המועמדים לראשות המועצה: החל בשלטי ענק ועד כיבוד בחוגי בית. כל אלה הם חלק מתקציב שהרשימות צריכות לנהל ולדווח, בהתאם לחוק. אלא שמאז החל הקמפיין, רשימתה של פרי יגור לא עדכנה על כל הלוואה או תרומה ושמה נעדר מהמערכת של מבקר המדינה. לאחר פניית "שקוף" בתחילת השבוע, במטה ביקשו עוד זמן לבדיקה ורק הבוקר ענו כי "ההלוואה משוקפת באתר מבקר המדינה". אלא שהעדכון התרחש בסמוך לשליחת התגובה, ולא במועד שנקבע בחוק. מבירור עם משרד מבקר המדינה, עולה כי כל הרשימות העצמאיות, בלי יוצא מן הכלל, נדרשות לדווח על תרומות, הלוואות וערבויות, תוך שלושה ימים. המימון אינו חופשי, ויש לו מגבלות. כך למשל: בעוד שהלוואות אינן מוגבלות בסכום, תרומה לרשימה עצמאית היא עד 5,000 שקל. במטה של פרי יגור הבהירו כי "בשלב הזה לא נלקחה ולו תרומה אחת לטובת הקמפיין", וכי "הסיעה של ראשת המועצה, נכון לעת הזו, היא רשימה עצמאית הנשענת על הלוואה עצמית בלבד". יש לציין כי מקור המימון אינו רלוונטי לעניין הדיווח. בין אם הוא מגיע מכיס המועמד, בני משפחתו, או גורמים אחרים – הוא מחוייב בדיווח. זאת ועוד, גם תרומה שאינה מתבטאת בסכום כסף, אלא בציוד, אמורה לקבל ביטוי באתר משרד מבקר המדינה. לרשות המבקר קבועים בחוק שורה של כלים להעניש את מי שלא דיווח בזמן. העונש המרבי הוא עיצום בגובה 15% מהמימון של המועמד, אך בסמכותו של המבקר להפעיל שיקול דעת בהתאם להסבר המועמדים ולנסיבות. בחודשים הקרובים נסקר את הבחירות המקומיות בשני יישובים, פרדס חנה-כרכור ורחובות, במסגרת פרויקט ניסיוני משותף של שקוף, העין השביעית והמקום הכי חם. נעקוב אחרי המאבקים בין הרשימות, הסוגיות המעסיקות את התושבים והתייחסות המועמדים לראשות העיר לנושאים המרכזיים שעומדים על הפרק. ״שקוף״ מזמינה אתכם להתלוות אלינו למסע, ולקבל מידע אמין ומקיף על המתרחש בשתי הזירות המוניצפליות הנבחרות. איך עוקבים אחרי הכתבות? בלינק הזה תוכלו להירשם לקבוצת וואטסאפ בה יישלחו כל הכתבות, קבוצת טלגרם ועדכון מייל יומי. * המיזם הוא תולדה של רעיון חדש: עיתונות מקומית בתמיכת התושבים ולמענם בלבד. הצענו סיקור ממוקד לתקופת הבחירות, לערים הראשונות שתושביהן יצליחו לגייס את הסכום הדרוש. רחובות ופרדס חנה-כרכור הצליחו תוך זמן קצר ונדהמנו מגל אדיר של תמיכות והתעניינות מכל הארץ. אבל, עיתונות הרי לא נגמרת בבחירות. אם תרצו שנגייס כתב/ת במשרה מלאה ליישוב שלכם – השאירו פה פרטים. הערים שיאספו בחודשים הקרובים הכי הרבה תושבים ותושבות, שיצהירו כי ישתתפו, בסכום חודשי לבחירתם, יקבלו עדיפות עם התקדמות המיזם. התגובה המלאה של מטה הסיעה "בשבילנו": "הסיעה של ראש המועצה, נכון לעת הזו, היא רשימה עצמאית הנשענת על הלוואה עצמית בלבד. ההלוואה משוקפת באתר מבקר המדינה. בשלב הזה לא נלקחה ולו תרומה אחת לטובת הקמפיין. "בהזדמנות זו, מעיון באתר מבקר המדינה עולה כי, יתר המועמדים ששיקפו את הכנסותיהם באתר, הצהירו על סכומים מגוחכים בהיקפם הקטן בטח ביחס לשלב המתקדם הזה של הקמפיין ובטח ביחס לעלויות הגבוהות כיום בשוק של יועצים, מדיה ברשתות, הדפסת חומרים ושלטי חוצות ועוד ועוד, דבר המעלה חשד סביר שהתקבלו והוצאו על ידיהם כספים רבים שלא הוצהרו, כולל אולי תרומות אסורות שלא דווחו. בראייתנו, הדבר מחייב בדיקה מיידית של שקוף, כולל בדיקה של מועמדים נוספים לראשות המועצה שרשומותיהם משום מה נעדרות מאתר מבקר המדינה".

לא כל הכותבים באתרים המקוונים מסוגלים לשאת את התגובות על דבריהם. למיוחסים שבהם יש פתח מילוט

לפני שבועות אחדים נחת בתיבות הדואר האלקטרוני של עורכי אחד מאתרי האינטרנט הגדולים בישראל מכתב מפתיע, שהגיע מהעורך הראשי של האתר. במכתב מתריע העורך: "אנחנו נתקלים כל הזמן במקרים של כותבי מאמרים יקרים שמסרבים להמשיך לכתוב לנו בגלל תגובות פוגעניות ולא ראויות שעלו לאתר. בכדי להימנע ממצבים מסוג זה חייבים להפנים: אנחנו לא מאשרים תגובות שליליות הקשורות לכותב ולגופו". בהמשך המכתב מביא העורך הראשי נוהל תגובות מדוקדק וקפדני, המפרט את סוגי הטוקבקים שהעורכים באתר חייבים לצנזר. מטרת הנוהל לעצור תופעה שנראה כאילו היא הולכת ומתרחבת – עיתונאים וכותבי מאמרים מואסים בתרבות הטוקבקים הישראלית, ומחליטים להשיב מלחמה בדרכים שונות: בעיקר באמצעות חסימת האפשרות למשלוח טוקבקים למאמריהם ואף באיומים בהפסקת הכתיבה למערכות התוכן באתרים. האם מדובר במהלומת נגד, ראשונה מזה זמן ארוך, מצד עולם העיתונות המסורתית, בקרב המתנהל בינו לבין עולם העיתונות הווירטואלית הישראלית, שטוקבקים הם אחד ממייצגיו הבולטים? האם זו התעוררות אמיתית של עיתונאים שלא מוכנים להמשיך ולשמש שק חבטות של הגולש הישראלי האנונימי, הבוטה וחסר הרחמים? או שמא מדובר בפריבילגיה זניחה השמורה למתי מעט, עיתונאים בכירים שגדלו בעיתונות המודפסת ועדיין לא קלטו את היתרונות העצומים הגלומים במשוב שמעניק להם הגולש, כאלה שמעמדם הבכיר מאפשר להם להכתיב את התנאים שבהם יפורסמו מאמריהם באתר האינטרנט? בעולם האינטרנט הישראלי, שבו האינדיקציה הגלויה היחידה להצלחה ופופולריות של אתר היא מספר הטוקבקים המשתרכים בסוף המאמרים והכתבות המתפרסמים בו, לא מוגזם להשוות את המכתב המוזכר למעלה לחוזר שישלח מנהל סניף בנק לעובדיו, ובו הוראות ברורות להרוויח מהלקוחות פחות כסף. האם בעולם התוכן המקוון הולכת ומחלחלת ההכרה שאם משהו מהותי לא ישתנה בזירת הטוקבקים, נישאר עם הרבה טוקבקיסטים מרוצים, אבל ללא כותבי תוכן? עם כותבי הטורים והמאמרים שלדבריהם לא ניתן להגיב נמנים כיום בין השאר הרב יובל שרלו, בעל טור פרשת שבוע בערוץ יהדות באתר "nrg־מעריב", והעיתונאי בן כספית מ"מעריב", שטוריו המפורסמים באתר מסתיימים במלים: "אין אפשרות לשלוח תגובות למאמר זה". אך זכות הראשונים בתחום זה שמורה, ככל הנראה, לכותב עוזי וייל, שהסכים להמשיך ולפרסם את טורו "הגבול הדק" באתר "נענע" בתנאי שהוא ייחסם לתגובות הגולשים. בדברי ההסבר שלו לחסימה, אמר וייל בין השאר: "האינטרנט הוא כיכר ציבורית כמו כל כיכר ציבורית אמיתית. ככזו, מספיק שמישהו אחד ילכלך אותה כדי שתהיה מלוכלכת. בסיבוב הקודם של המדור ראיתי איך היא מתלכלכת תוך שניות על־ידי אנשים שאין להם שום עניין חוץ מללכלך את הכיכר, כל כיכר. לי אין שום עניין לרדוף אחריהם, או לנקות אחריהם. הטור יוצר חוויית קריאה מסוימת. תגובות משנות אותה לחלוטין. ואני רוצה במפורש לשמור על חוויית הקריאה בעמוד הספציפי הזה. תמיד יש פורומים להגיב בהם כאוות נפשו של המגיב. אבל שלא יצייר לי שפם על התמונה". סגן עורך אתר nrg, ישראל בן־ברוך, מכיר בבעייתיות שיוצרים הטוקבקים, עד כדי פגיעה בתוכן האתר, לא לפני שהוא מהלל את המדיום: "תגובות הגולשים הן כלי מדהים ומרתק, שיש לו חשיבות עצומה בתקשורת המקוונת. הן מאפשרות לגולש לנקוט עמדה, להזדהות ולהביע את כל סוגי הרגשות; הן פותחות דיאלוג ישיר בין הגולש לכותב; והן משמשות במה מיידית לדיון בין גולש לגולש. אנחנו גם יודעים בוודאות כי אין כותב שלא רץ לרפרש את המחשב כל חמש דקות כדי לבדוק תגובות. שרים וחברי כנסת מספרים לנו שהם קוראים כל תגובה. וגם אנחנו, כעורכים, מבלים זמן רב מתחת לכתבה בקריאת התגובות. יחד עם זאת, אני נתקל בחודשים האחרונים בכותבים שמתלבטים אם להמשיך לכתוב או לא בגלל טוקבקים אישיים המופנים כלפיהם. ניתן לראות בבירור כי ככל שהכותב מוכר יותר, הברנזה מחפשת אותו. במקרים רבים הטוקבק הפך להיות כלי לסגירת חשבונות". הפובליציסטית שהרה בלאו, הכותבת הן במהדורה המודפסת של "מעריב" והן באתר האינטרנט nrg, מודה כי היא משתדלת לכתוב כמה שפחות מאמרים לאתר האינטרנט, וזאת עקב התגובות הפוגעניות הרבות המופנות כלפיה: "נוצר מצב שבמהלך הכתיבה, במקום לראות לנגד עיני את עיניו הכחולות של העורך שלי, אני רואה את הגבינים הזעופים והמבט השונא של הטוקבקיסטים, למעשה הם מכהנים כרגע כעורכים בפועל שלי ומדובר בעורכים אכזריים מאין כמותם. לא רק שזה משתק במהלך הכתיבה, רוב התגובות המרושעות לא מתייחסות למאמר באופן ישיר, אלא תוקפות אותי באופן פרטי ואישי". באופן מפתיע מעט, דווקא במעוז האחרון שבו שלטו עד לאחרונה מתנגדי הטוקבקים, אתר "הארץ", אין כיום, כשמונה חודשים אחרי הופעתם לראשונה, כותבי מאמרים שמתנגדים לאפשרות שליחת טוקבקים למאמריהם. העורך הראשי של האתר, אליחי וידל, מודה כי בימים הראשונים שבהם ניתנה האפשרות לגולשים להגיב על המאמרים, היו "חריקות" וגילויי אי שביעות רצון מצד כמה כותבים, אולם כיום, הוא מציין בסיפוק, אין ולו פנייה מכותב מאמר או מעיתונאי אחד שדורש לא לאפשר לגולשים להגיב על דבריו. וידל מסביר את העדנה שחלה ביחסים בין אנשי חלק ב הוותיקים של העיתון המודפס לטוקבקיסטים ב"אינטליגנציה הגבוהה של הכותבים בהארץ, שמאפשרת להם להבין כי יותר משהטוקבק מזיק לאגו, הוא מועיל לכתיבה של הטור הבא". לבן־ברוך מ־nrg יש הסבר שונה מעט להבדל המסתמן בין המגיב הממוצע באתר "הארץ" לזה של nrg: "האתר שלנו לקח את הפובליציסטיקה וכתיבת הדעות בישראל צעד אחד קדימה, על־ידי הצבת תמונה גדולה של הכותב בראש המאמר (באתר "הארץ" לא מופיעות כלל תמונות הכותבים; א"ש). התמונות גורמות לגולשים גם להקליק יותר על המאמר, וגם להגיב עליו באופן אישי יותר, ולעתים קרובות אף בתגובות הנוגעות למראה הכותב". כותב מאמרים בכיר נוסף שהחליט להפסיק לחלוטין את כתיבתו עקב טוקבקים הוא העיתונאי נתן זהבי. בסוף שנת 2002, תחת הכותרת "זהבי כבר לא מחפש תשובה" שפורסם באתר "נענע", הסביר העיתונאי בפירוט מדוע החליט לנקוט צעד דרסטי כזה, והפנה אצבע מאשימה לעבר גורם אחד: "נראה לי שבתקופה האחרונה אני מרגיש טיפש כשאני קורא את התגובות למדור. אני לא מבין אותן, אני לא מבין את הרוע של אנשים, את הבורות וחוסר האינטליגנציה; אני לא מבין למה בן־אדם צריך להטריח את עצמו לכתוב ולשלוח משפט כמו: יא בן זונה מניאק אמא שלך מזדיינת עם ערפאת בשכם, ולמה אני צריך להטריח את עצמי לקרוא את הזבל הזה, שמתייחס לדברים שבהם אני משקיע מחשבה ואולי גם מעט כשרון כתיבה. אז נמאס לי קצת, ולמרות שאני מתעב את הסלנג הדבילי ששגור על פיו של כל אידיוט – חבל על הזמן, במקרה הזה, באמת חבל על הזמן. אז בצער לא רב וביגון לא קודר, סליחה מאותו חלק של הקוראים שנהנה והגיב בצורה מכובדת בעד או נגד – לא חשוב. זהבי מפסיק לנענע ויוצא לחופשה עד להודעה חדשה". לכותבים בכירים כמו נתן זהבי, בן כספית ועוזי וייל היתה הפריבילגיה המקצועית להכריז על אי נכונותם להמשיך ולספוג. יש להם קריירות משגשגות ורזומה עשיר, שמאפשר להם לכופף את מערכות האתרים ולמנוע משלוח תגובות, או אף לוותר לחלוטין על הפרסום במדיום הזה, אך כותבים רבים אחרים אינם יכולים להרשות לעצמם להכתיב תנאים למעסיקיהם. כותב מאמרים המועסק כפרילנס באחד מאתרי האינטרנט הגדולים בישראל מספר כי הטוקבקים מדירים לא פעם שינה מעיניו: "קיים אצלי מתח תמידי בין רצון המערכת ורצוני האישי לכתוב משהו משמעותי ובעל אמירה, אבל לפעמים אני מעדן את המסר עד כדי סירוסו, מחשש לתגובות נאצה שיוטחו כלפי. לעתים קורה שאני מתעורר באמצע הלילה ורץ למחשב לראות אם מישהו כבר הספיק לקלל אותי בגלל דעה שלא התיישבה לחלוטין עם דעתו. מצד שני, אם אבקש למחוק תגובות מסוימות אתפס כמטרד בעיני מערכת האתר, שלא לדבר על בקשה להיחסם כליל לתגובות. למחרת אני יכול לחפש עבודה אחרת". ישראל בן־ברוך מודה כי לדרישתו של כותב ותיק ומוכר לחסום את מאמריו לתגובות יש סיכוי גבוה בהרבה להיענות בחיוב מאשר לפנייה דומה מצד כתב צעיר: "ברור שלכותב ותיק ומוכשר יש כוח מול המערכת. מצד שני, צריך לזכור שלכותב כזה יש יותר אנשים שמחפשים אותו ולכן גם ההצדקה לחסימה שכזו גוברת. בכל מקרה, יש מקרים בודדים של חסימת תגובות. המגמה היא בפירוש לא לחסום טוקבקים". האם הכתיבה בצל הטוקבק המאיים לא גורמת לפגיעה בעבודה העיתונאית? ד"ר נעם למלשטריך־לטר, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל־אביב על השלכות פוליטיות־חברתיות של מהפיכת המידע, אמר לכתבת "העין השביעית", גילי דרוב־היישטיין ("קולות מהיציע", גיליון 43, מרץ 2003), כי העניין תלוי באישיותו של העיתונאי: "הטוקבקים מרחיבים את קבוצת ההתייחסות של העיתונאי. עד כה הושפע העיתונאי מקבוצת ההתייחסות הקרובה שלו; הצטרפותה של קבוצת ההיזון החדשה והבלתי אמצעית עשויה להשפיע על הכתיבה. מצד אחד, ברגע שעיתונאי מושפע מפורום אנונימי יכולה להיות לכך השפעה משחררת. מצד שני, אם הוא ייתן לקבוצה האנונימית לעשות מניפולציה ולגרום לו לא להיות נאמן לאמת הפנימית שלו, אלא לשאת חן בעיני הקבוצה החדשה האנונימית, עלולה להיות לכך השפעה שלילית על כתיבתו”. קירות המגן, החוצצים בין הכותב החשוף לבין הגולשים האנונימים ששמחים לעשות בו שפטים, אמורים להיות עורכי האתרים. האם ההגנה אכן ניתנת? אפשר כי המכתב שהובא בתחילה מלמד שהם נחלצים לפעולה יותר במתכונת של כיבוי שריפות – רק לאחר שמתברר להם כי קיימת סכנת שכותבים נחשבים יפסיקו לפרסם באתר – ולא כאסטרטגיה מחושבת. אריאל שנבל הוא כתב ב־nrg וב"מקור ראשון" גיליון 58, ספטמבר 2005

מי המועמדת שהבטיחה לפרסם את יומנה בעקבות שיחה עם כתבת "שקוף"? כאשר פוליטיקאים שותקים, חוגי בית הם הזדמנות לשאול שאלות קשות ואף להוביל לשינוי. נצלו את ההזדמנות גם אתם.

במציאות הפוליטית הנוכחית השתרשה בעיה עצובה: מועמדים ומועמדות לכנסת נוטים לשתוק לפני בחירות מפחד שיאבדו קולות, במקום לעשות ההפך – להכריז מתחת לכל עץ רענן מהי תפיסת עולמם. מה עושים במצב שבו המועמדים מסרבים להתראיין? הלכתי לחוג בית של שתי מועמדות ברשימת "כחול-לבן", מירב כהן ואורית פרקש-הכהן, בשביל לשמוע מה יש להן לומר. אורית פרקש-הכהן, לשעבר יו״ר רשות החשמל שהודחה מתפקידה לאחר שהתנגדה למתווה הגז בטענה שיגרום לעליית מחירי החשמל, ניצבת במקום ה-15 ברשימה. מירב כהן מועמדת במקום ה-17 ברשימה, והיא מובילה מחאה על פגיעה של חברות טלמרקטינג בקשישים, ממקימות ״התעוררות״ בירושלים ולשעבר חברת מועצה בעיר. אם ייבחרו, יהיו כהן ופרקש-הכהן חברות כנסת בפעם הראשונה. איך נוכל לוודא שידאגו רק לטובת הציבור ולא יושפעו מפגישות עם לוביסטים ובעלי אינטרס? דרך מעולה להבטיח זאת היא לדאוג שיפעלו בשקיפות. חברת כנסת שיומן הפגישות שלה שקוף, מאפשרת לציבור לפקח על עבודתה, להעריך את חריצותה ולבקר אותה אם צריך. לכן גם תתקשה להכניס ליומן פגישות שנדמה שאינן מיטיבות עם הציבור. שאלתי בחוג הבית: במידה ותבחרו לכנסת, האם תפעלו בשקיפות ותפרסמו את היומן שלכן? בתשובתן הראשונית השתיים הביעו חשש מפרסום יומן. לטענתן, שקיפות יומנים יכולה לפגוע באזרחים שבאים לבקש עזרה ולא רוצים להיחשף. אל מירב כהן, למשל, פונים הרבה קשישים ומשפחותיהם שזקוקים לעזרתה. התשובה לזה? בדיוק בעבור מקרים מסוג כאלה ניסחנו כללים מאוד ברורים לפרסום יומן של נבחרי ציבור, המאפשרים להשמיט פגישות מטעמי צנעת פרט. כדי להרגיע אותי בסוגיית השקיפות, הוסיפו השתיים כי לאנשי רשימת "כחול לבן" יש לב טוב וכוונות טובות – ושזה מספיק. כדוגמא הן נתנו את יועז הנדל (מקום 9 ברשימה), ששילם במשרתו לאחר שהתריע על פרשת נתן אשל במשרד ראש הממשלה. לב טוב זה חשוב – אבל לא, לצערנו זה לא מספיק. המערכת מאפשרת גם לבעלי לב זהב לטעות ולפעול בניגוד לטובת הציבור (לכן אנחנו ממליצים ללכת על בטוח עם הנוסחה: לב + כללי שקיפות). כמובן שפרסום יומן לא נועד לחשוף מידע אישי על אזרחים – אלא רק להחצין פגישות בעלות ערך ציבורי. אין שום מניעה לפרסם לטובת מה נבחרי ציבור מקדישים את זמנם, ויעידו על כך 30 הח״כים שעשו זאת בכנסת הקודמת. אז יפרסמו או לא יפרסמו? בחוג הבית המועמדות לא ענו תשובה חד משמעית. בשיחת טלפון שנערכה לאחר מכן, אורית פרקש-הכהן התחייבה שתפרסם את יומנה! מירב כהן עדיין לא התחייבה, אבל אמרה שתשקול את העניין בחיוב ותחליט לאחר שתלמד יותר טוב את הנושא. כאמור, כשהייתה יו"ר רשות החשמל, הביעה פרקש-הכהן ביקורת על המתווה בטענה שיגרום לעליית מחירי החשמל. בשיחתנו בחוג הבית אמרה שתפעל לשנותו, אך שזה יהיה קשה לאור ההחלטות שכבר התקבלו על-ידי הממשלה. לדבריה, יהיה צורך להגיע להסכמות עם חברות הגז. פרקש-הכהן נשאלה באירוע אם מצאה מכנה משותף בנושאים כלכליים עם אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות המועמד במקום החמישי ברשימת "כחול-לבן". על כך ענתה: ״שוחחנו וסיכמנו שלא נכנס לאזור של הגבלת זכות שביתה של ועדים מונופוליים. אני לא מסכימה איתו בעניין הזה אבל לדעתי יש מספיק מה לעשות חוץ מזה״. הגיוני שיהיו לחברי מפלגה שונים דעות שונות, ושיהיה עליהם לעיתים להתפשר ולהגיע להסכמות בהתאם לעמדת המפלגה. אבל לגבי דבר אחד חייבת להיות ביניהם הסכמה: נבחרי ציבור משרתים את הציבור, ועליהם לראות את טובת הציבור לנגד עיניהם. ניסנקורן ופרקש-הכהן מתמודדים על מקום בכנסת ואמורים לקדם בדיוק את זה – אבל עוד לפני כניסתם למשכן הם כבר מסכימים להתעלם מנושא ספציפי שעשוי להגן על קבוצות אינטרס. אנחנו שמחים על כניסת נשים מוכשרות כמו פרקש-הכהן וכהן לפוליטיקה. יאמר לזכותן שהקשיבו בסבלנות לכל השאלות שעלו מהקהל, ענו בנועם ובאריכות על כולן, ואף נשארו לאחר סיום האירוע לשוחח עם הנוכחים ולענות על שאלות נוספות. בעיקר אנחנו מעריכים את הבטחתה של אורית פרקש-הכהן לחשוף את יומנה. אם אתם מכירים אותנו אתם כבר יודעים שאנחנו נמשיך לעקוב, ונוודא שההבטחות אכן מתקיימות. יש חוג בית בשכונה שלכן? נצלו את ההזדמנות לשאול את המועמדות והמועמדים על מה שחשוב לכן, וגם לבדוק מה עמדתן/ם על שקיפות. תוכלו לשאול למשל: אל תתנו לחוג בית להיות פרסומת למועמד/ת. בנוסף לתכניות ולעמדות שלהם, אנחנו חייבים לקבל מהם התחייבות שיעבדו בשבילנו, הציבור. ואין דרך טובה יותר להראות נכונות לכך מאשר לפעול בשקיפות! * רעיונות נוספים לקידום שקיפות לגמרי בעצמכם תוכלו למצוא במדריך למשקיף המתחיל.

הבומבסטיות, הוולגריות והריקנות שולטים בכתיבתו של מבקר המוזיקה הקלאסית של "ידיעות אחרונות", חנוך רון

נחשו מהיכן לקוחים המשפטים הבאים: "זה קורה כאשר הקסם עושה אהבה עם המיסטיקה"; "מסע מרתק שמתחיל במוח, עובר ללב ומשם הופך את הקרביים. לבסוף אומר דרישת שלום להורמונים"; "הוא נכנס אלי פנימה, אל כל מחוזות הרגש שלי". א. מודעה לספא חדש במגזין נשים. ב. שיחת ברזייה במשרד יחסי ציבור. ג. תרגיל בקורס לכתיבה עיוורת. ובכן: לא, לא ולא. הקלישאות והסופרלטיבים הריקים מתוכן האלו ורבים אחרים, מתפרסמים לאחרונה כמעט מדי יום בעיתון "ידיעות אחרונות", ולא בעמודי המודעות. הכותב הוא חנוך רון, מבקר המוזיקה הקלאסית הוותיק של העיתון, שמתעלל במשתתפי תחרות הפסנתר על שם רובינשטיין, ובדרך מטעים גם את הצופים מאי-נחת לשונו. הפער בין התדמית שיש למוזיקה קלאסית - מעין חוד חנית של אליטיזם תרבותי (אני, אגב, לא מהחסידים) - לבין הכתיבה ההמונית והרדודה של רון, פשוט זועק ("באמירה. במקוריות. בצליל. בסגנון", אם יותר לי לצטט את המאסטרו עצמו). זה לא שאסור לכתוב על מוזיקה קלאסית - או על כל דבר אחר - בלשון פשוטה, בשפה עשירה בדימויים או בנימה אישית ורגשנית. אבל כדאי לא לכתוב על מוזיקה קלאסית - ועל כל דבר אחר - בצורה שבלונית ("אמש נולדה בתחרות מרתה ארחריץ החדשה"), קלישאתית ("גבירותי ורבותיי, מהפך!", "הוא הגיח בסיבוב ועבר רבים וטובים") וסתם וולגרית ("מנגנת כמו תלמידה באקדמיה", "פסנתרן שכולו פוזה אחת גדולה", "משעמם נורא"). "כל יצירה דומה אצלו לקודמתה", כותב רון על אחד הפנסתרנים המסכנים בתחרות. זה הזכיר לי שמישהו אמר לי שיהיה מעניין לבדוק אם רון פשוט כותב את אותן ביקורות כל שנה. ובכן, לא צריך להתאמץ, רון לא מחכה שתעבור שנה, הוא כותב ביקורת זהה יום אחר יום. "הנה היא הפוגורליץ החדש", כתב רון על הפסנתרנית חטיה בוניאטישווילי ב-18.3, "אמש נולד בתל-אביב איוו פוגורליץ החדש", כתב רון על הפסנתרן סשה גריניוק ב-19.3. שני פוגורליץ ביומיים, לא רע בכלל. אני לא מאמין שחנוך רון מסוגל לכתוב אחרת, ולא נראה שלמישהו ב"ידיעות אחרונות" מפריע שהדבר הזה מתפרסם אצלם, אבל הוא מוזמן להסתכל רגע לצדדים ולקרוא את מה שכותבים עמיתיו, אלה הכותבים על גאז, רוק ופופ. לקרוא קצת את בן שלו וארז שוייצר מ"הארץ", את דויד פרץ ורוגל אלפר ב"מעריב", ועוד כותבים שבשבילם מוזיקה היא תופעה תרבותית מורכבת בעלת הקשרים חברתיים ופוליטיים, עם עבר ועם עתיד, ולא סתם פעולה פיזית תלושה שמטרתה "לרגש" או "לא לרגש" את המבקר המשועמם.

עדי ראייה מסרו כי השיירה של תומכי מועמד האופוזיציה הפיליפיני נעצרה במחסום משטרתי. כמה מהנוסעים הספיקו לדווח ב-sms על כמאה חמושים, ואשת המועמד כתבה לבעלה שאחד מהם סטר על פניה. אחר-כך החלו היריות. איש מעשרות העיתונאים המלווים לא נותר כדי לדווח על המסע

אלמלא הסיום המזוויע, היה המסע הזה נותר סיפור מקומי כמעט שגרתי שאיש לא היה שומע עליו מחוץ למחוז מגיונדנאו מוכה העוני באי מינדנאו בפיליפינים: שיירה של מקורבי פוליטיקאי יצאה למשרדי נציבות הבחירות כדי להגיש את הטפסים הנדרשים להתמודדות על תפקיד מושל המחוז, שתתקיים במאי הקרוב. רק כמעט שגרתי, משום שעוד לפני שהשיירה יצאה לדרכה היה ברור שמשהו עלול לקרות. מדובר באזור רגיש: חבל מוסלמי, עם היסטוריה עקובה מדם של מאבקים בין שבטים וחמולות. השלטון במחוז נמצא בידי חמולת אמפטואן, שאיננה מתכוונת לוותר על כוחה ומעמדה. אסמאל (טוטו) מאנגודאדאטו, בן חמולה אחרת, העז לקרוא תיגר על אנשי אמפטואן לראשונה זה שנים. הוא הוזהר שלא לרוץ נגדם: יש להם מיליציה משלהם, וגם קשרים עם הנשיאה גלוריה ארויו במנילה. מאנגודאדאטו התעקש לרוץ. הוא ביקש ליווי משטרתי למסע, אך לדברי כתבים, נענה בשלילה. גם הצבא סירב. ליתר ביטחון החליט שלא למסור את הטפסים בעצמו, ושיגר לשם כך את אשתו גנאלין, קרובות משפחה אחרות, שתיים מהן בהריון, וכמה מקורבים. אנחנו מוסלמים, אמר לעיתונאים, ואני לא מאמין שמישהו יפגע בנשים. כשחיפש הגנה נוספת, פנה לעיתונאים מכל ארגון תקשורת אפשרי באזור והזמין אותם למסע, בתקווה שאנשי אמפטואן לא יעזו לפגוע במשלחת כאשר צוותי טלוויזיה, כתבים וצלמים נלווים אליה. לפחות שלושים אנשי תקשורת נענו לפנייה ועלו למיניבוסים של השיירה. אפוד המגן התקשורתי לא הועיל. עדי ראייה מסרו כי ששת המיניבוסים נעצרו במחסום משטרתי בדרכם לבירת המחוז, ובמקום צץ אנדל אמפטואן גוניור, ראש עירייה ומועמד מטעם המשפחה לרשת את אביו, אנדל אמפטואן סניור, כמושל המחוז. כמה מהנוסעים הספיקו לדווח במסרוני SMS על כ-100 חמושים שהקיפו את השיירה. דווח כי האשה גנאלין כתבה לבעלה שאחד מאנשי אמפטואן סטר על פניה. אחר-כך החלו היריות. הגופות נקברו סמוך למקום בקבר אחים, יחד עם כמה מכלי הרכב. איש מהעיתונאים לא נותר כדי לדווח על המסע: בין 57 הגופות המרוטשות שנמצאו בקברי אחים מאולתרים לאחר הטבח נמנו 29 גופות של אנשי תקשורת, ואחד נרשם, נכון לשבת האחרונה, כנעדר. על-פי נתוני הוועדה להגנת עיתונאים, מספר העיתונאים שנרצחו בשיירה הוא הגדול ביותר שתועד באירוע אחד מאז החל הארגון הבינלאומי לעקוב אחרי פגיעות בעיתונאים ברחבי העולם ב-1992. הטבח הקודם התרחש בעיראק בשנת 2006, כאשר 11 עובדים של תחנת הטלוויזיה אל-שעבייה נרצחו במתקפת טרור על האולפנים בבגדד. הרצח ההמוני של העיתונאים, יחד עם נוסעי השיירה האחרים, המחיש לא רק את היקף האלימות בכמה ממחוזות הפיליפינים, אלא גם את המציאות שעיתונאים במדינה זו פועלים בה. מדובר בדרך כלל בתקשורת תוססת, שאנשיה אינם מהססים למתוח ביקורת על אנשי ממשל ולחשוף מעשים בלתי כשרים. מפעם לפעם מתפרסמות אמנם ידיעות על תשלומי שוחד לעיתונאים ומעשים בלתי אתיים, אבל אין באלה לפגוע באקוסטיקה של המרחב הציבורי, שבו נשמעים קולות מכל גווני הקשת הפוליטית ומתפרסמות ידיעות המביכות את אנשי השררה. ואלה, לעתים קרובות מדי, אינם חוששים להשתיק את מי שמדבר נגדם. "עיתונאים פגיעים במיוחד במקום שבו מוסדות השלטון חלשים", כתב אחרי הטבח בעל הטור ראול פאנגלאנגאן ב"פיליפין דיילי אינקוויירר" על מצבם של העיתונאים בפיליפינים. "בשל החולשה פונה הציבור לעיתונות החופשית כדי שזו תכפה אחריות והתנהגות נאותה על מי שמחזיקים בעמדות כוח. אנחנו מבקשים שהעיתונאים ימלאו תפקידים שבדרך כלל הממשלה צריכה לבצע, אך איננו יכולים לתת להם את ההגנה והביטחון שמהם נהנים בדרך כלל אנשי הממשלה". בהעדר הגנה ראויה, הפכו הפיליפינים לאחת המדינות שבהן העיתונאות היא מקצוע בסיכון גבוה. עד השבוע היתה במקום השני אחרי עיראק, עם 59 עיתונאים שנרצחו – עוד לפני הטבח – מאז 2001, כאשר הנשיאה גלוריה ארויו נכנסה לפקידה. לפני שלוש שנים, בעקבות רצח של שדר רדיו שהשמיע דברי ביקורת על גורמים בשלטון המקומי באזור מגוריו, העלה שר המשפטים הצעה מקורית: לספק לעיתונאים אקדחים, כדי שיוכלו להגן על עצמם. רוב מעשי הרצח של עיתונאים בפיליפינים מתבצעים באזורים מרוחקים מהבירה מנילה. המרכז הפיליפיני לחופש עיתונות ולאחריות מצא כי מבין 63 מעשי רצח של אנשי תקשורת בשנים 1986–2007, 43 מהקורבנות היו שדרי רדיו, מדיום פופולרי באזורים כפריים, אבל גם כלי במאבקי שליטה מקומיים, ושישים מהנרצחים פעלו הרחק מן הבירה. "מעשי הרצח הללו הראו לנו כמה חשופים הכתבים המקומיים שלנו לפגיעות מצד מורדים, צבאות פרטיים ואילי מלחמה", אמרה לכתב רויטרס שדרנית הטלוויזיה ארלין דלה-קרוז, שנחטפה בעבר על-ידי מורדים מוסלמים, ושוחררה לאחר זמן תמורת כופר. מציאות זו היא תולדת רפיונה של ממשלת מנילה והעסקאות הפוליטיות בין הנשיאה ומקורביה למנהיגים מקומיים בעלי עוצמה ברחבי המדינה בת 97 מיליון התושבים. להערכת חוקרים, כ-250 "ברוני מלחמה" מקומיים הם השליטים האמיתיים של אזורים אלה, מעין משפחות מאפיה ששולחות את ידיהן לפוליטיקה, לכלכלה שחורה ואפורה, לרשויות החוק, וגם לנתחים ענקיים מן התקציבים הגדולים שמעניקה הממשלה הפדרלית למחוזות. השלטון המרכזי מניח ל"איש החזק" בכל מחוז לעשות כרצונו, בעיקר לדאוג לעצמו ולמקורביו, ובלבד שיספק את מיליוני הקולות למפלגה הנכונה במערכות הבחירות. משפחת אמפטואן, למשל, מחזיקה צבא פרטי של מאות לוחמים חמושים, שכמה מהם, על-פי החשד, היו מעורבים בטבח. התחקירנית גיילין גימנו שירטטה בכתבה שפורסמה ב-2008 את הקשרים הפוליטיים של המשפחה, ועתה, לאחר הטבח, שבה לתאר את "אווירת הטרור" שבה פועלים כתבים וצלמים באזור, מחשש לצעדי עונשין מצד האמפטואנים על פרסום ידיעות שליליות ואפילו על תצלומים בלתי מחמיאים. כשנמצאו הגופות, דווח גם על ממצאים קשים בדבר פגיעות מיניות בנשים שהיו בשיירה. מאנגודאדאטו תיאר באוזני הכתבים בפרטי פרטים את סימני הירי, דקירות הסכינים וסימני ההתעללות הקשים שנמצאו על גופת אשתו. החקירה מתנהלת בעצלתיים בשל העדר אמצעים לזיהוי פלילי. עיתונאים שהגיעו לזירה נדהמו לגלות שהוצאת הגופות נעשתה באמצעות דחפורים כבדים שפגעו באיברי נרצחים ויקשו על הפתולוגים לגלות ממצאים שיסייעו לחקירה. העיתונות עוסקת עכשיו בהרחבה באמצעים הדלים שעומדים לרשות החוקרים: צוותי מז"פ קטנים ומעבדות עלובות. כאשר נודעו פרטי הטבח, הוכתה הקהילה העיתונאית בפיליפינים בהלם. כמה מהנרצחים עבדו בעיתונים ובתחנות רדיו וטלוויזיה, ואחרים היו כתבי מקומונים קהילתיים קטנים. שורה של ארגוני תקשורת באזור איבדו אנשי צוות מרכזיים. בשבועון החדשות "פריודיקו איני" התרוקנה המערכת לאחר שחמשת העובדים נרצחו: ראש המשרד של השבועון, בעל טור קבוע, מנהל השיווק של השבועון, מנהל ההפצה ששימש גם כתב, ומנהל המכירות. "לא ידעתי שכל הצוות שלי יצא למסע הזה", אמר פרדיננד סולינאפ, העורך והמו"ל, לאנשי המרכז לחוק בינלאומי, הפועל בפיליפינים. הנשיאה ארויו נטלה בינתיים את סמכויות המושל המקומי, הבטיחה להעניש את האחראים לטבח ושיגרה כוחות צבא גדולים לאזור. אנדל אמפטואן נעצר והוטס למנילה, כחשוד העיקרי באחריות לטבח. המועמד מאנגודאדאטו זכה לליווי צבאי ומשטרתי כבד כאשר התייצב, הפעם בעצמו, להגיש את מועמדותו. "רק המוות יעצור אותי", אמר לכתבים. אבל בקרב העיתונאים קשה למצוא מי שמאמין שהטבח ישנה את המצב במדינה או יעניק להם יתר ביטחון. הם למודי ניסיון מפרשות קודמות. החקירות מתמשכות לנצח, החשודים מצליחים לחמוק, השופטים מהססים להרשיע. ב-2005 נרצחה באי מינדנאו התחקירנית מרלן גרסיה-אספראט – שכונתה "אירין ברוקוביץ של הפיליפינים" – בביתה, לעיני ילדיה, לאחר שחשפה פרשת שחיתות גדולה שבה הוזכר גם שמה של הנשיאה ארויו. מבצעי הרצח נלכדו והועמדו לדין, אבל האנשים שהזמינו את החיסול עדיין מתהלכים חופשיים, אף שזהותם ידועה.

"ידיעות אחרונות" מזהיר מהכיבוש | "הארץ" מזכיר שייתכן שעכשיו 1936 | נוחי דנקנר מדבר על עצמו בגוף שלישי

מהגרים מאפריקה הפגינו אתמול בהמוניהם בלב תל-אביב נגד המדיניות הממשלתית הנוקשה כלפיהם, המכוונת להוציאם מן הארץ. העיתונים מסקרים את ההפגנה באופן הצפוי לפי אופיו של כל עיתון, ובכל זאת ניכרים שינויים והתאמות. בעוד ש"הארץ" מחזיק עמדה יציבה וברורה בעד מתן זכות התערות למהגרים (ועד עובדי העיתון אף פירסם אתמול כרוז הזדהות עם "העובדים מבקשי המקלט נגד מדיניות של התעמרות גזענית, מעצרים וכליאה ללא משפט"), וב"מעריב" מגישים דיווח המורכב מעמדות מגוונות אך שומר על קו של אהדה לזרים – ב"ידיעות אחרונות" מנסים לתמרן בין ניצול רגשי ההזדהות והחמלה האנושית עם מצוקתם של המהגרים לבין ניצול רגשי הפחד והשנאה כלפיהם, ובאופן מעט מפתיע, גם ב"ישראל היום" מרככים את החזית המוצקה שלהם נגד מהגרים שאינם יהודים למדינת ישראל. ב"הארץ" מציבים כתמונה המרכזית על השער תמונה אייקונית, מהדהדת, של מפגינים היושבים על גגה של אנדרטת הזיכרון "לשואה ולתקומה" בכיכר העירייה בתל-אביב, והופכים על פניה את ההקבלה הפופולרית בקרב בנימין נתניהו ו"ישראל היום" בין זמננו לבין שנות ה-30 של המאה הקודמת באירופה. הכותרת הראשית קוראת "20 אלף אפריקאים הפגינו בתל-אביב נגד מדיניות הכליאה", וכותרת המשנה מוסרת כי "המהגרים מסודאן ומאריתריאה ישביתו בתי-עסק גם היום. נציבות האו"ם: מדיניות ישראל נוגדת את אמנת הפליטים". ואולם, גם ב"הארץ" מודעים לכך שהמצב מורכב: בעיתון הוחלט לפני זמן להשתמש ב"מהגרים" השמאלני במקום "מסתננים" הימני, אך גם במקום "מבקשי מקלט" הכוללני. ב"מעריב", לעומת זאת, משתמשים ב"מבקשי המקלט" הן בכיתוב התמונה הראשית על השער, המראה ממעוף הציפור את המפגינים הרבים, והן בהפניה המרכזית לטור הדיווח של יובל גורן, המעניק פתחון פה גדול יותר להבעת הפחד של המהגרים ולביטויי תמיכה יהודיים מאשר להצהרות שנאה יהודיות (אלי ישי). הפניה נוספת, קטנה הרבה יותר, היא לטורו של יהודה יפרח, מהבולטים בעיתונאי העיתון התאום "מקור ראשון", שמציג עמדה דומה יותר לזו של "ישראל היום" ביחסו לזרים השחורים והאסיאתים. ב"ישראל היום" עצמו, ההפניה הלא גדולה על השער – "המחאה והמחלוקת" – מנוסחת במפתיע באופן אמביוולנטי, תוך הודאה שאכן יש מחלוקת בחברה הישראלית ביחס לזרים המבקשים בה מקום. גם כותרת המשנה בשולי העמוד מואילה להשתמש בטרמינולוגיה כפולה, "מסתננים ומבקשי מקלט", שיש בה הודאה בכך שבין האפריקאים המגיעים לישראל יש גם מי שנמלטים מסכנות בארצם (1936!). כפולת העמודים המוקדשת לדיווח עצמו מלמדת כי ב"ישראל היום" לא זנחו את גישתם הקיצונית, שהיא גם הגישה העדיפה על קהלי העיתון: הקוראים וראש הממשלה. כך ב"משאל" המצורף מביעים הנשאלים ברובם פחד ושנאה כלפי הזרים, ואילו הציטוט מנתניהו, "ההפגנות לא יעזרו", מככב ככותרת הכפולה. טורי הדעה הנלווים, כמקובל בעיתון, "מאוזנים": זהבה גלאון מצד אחד, ומצד שני אלי ישי, שבמשחק הדימויים הישראלי מתעקש לשחק את האירופי ערל הלב (בגרסה השמאלנית) או האירופי הקנאי לזהות המקומית (בגרסה הימנית). בכותרת המשנה לדיווח הראשי של "ישראל היום" מצוטט עוד נתניהו: "בלמנו לחלוטין את ההסתננות לישראל, ועכשיו אנו נחושים להוציא מפה את מסתנני העבודה הבלתי חוקיים". הציטוט הזה מדגים את הבלוף שמאחורי העמדה שמציג נתניהו (ומציגים ב"ישראל היום"), ולפיה ישראל מתגוננת בפני אובדן זהותה תוך שהיא נוקטת דרך הומנית ביותר ומעניקה מקלט למי שזקוק לו. למעשה מדינת ישראל מתעקשת שלא לבדוק באופן רציני את טענות הפליטות של המהגרים שהגיעו אל בין גבולותיה. ההתפארות שבחלקו הראשון של המשפט נכונה עובדתית וחושפת את ההטעיה שמאחורי המסגור של "ידיעות אחרונות" את הדיווחים על ההפגנה אתמול. "ידיעות אחרונות" מקדיש תדיר מקום לסיפורים אנושיים מרגשים על ילדים הנעקרים ממקומם על-ידי פקחי ההגירה, אך הוא אינו עוזב לרגע את הגישה הפופוליסטית הרואה בכושים מאפריקה סכנה קיומית לישראל יהודית, או כניסוחה של ההפניה על השער לטורו של נח קליגר: "בעיה קיומית". כשאלי ישי היה שר הפנים, היה לעיתון נוח לעמעם את שנאת הזרים הטבועה בדנ"א של הצהובונים: ישי הוא בעצמו נציג של "זרים" בחברה הישראלית הכללית, והוא נוקט חיתוך דיבור גס ומכוער המקל על הסלידה ממנו. ברם, כעת שר הפנים הוא גדעון סער, מפוליטיקאי הבית של "ידיעות". הכותרת על השער המפנה לדיווח עצמו מזהירה: "המסתננים כבשו את כיכר רבין", והיא מוצבת ליד צילום מן האוויר (או מגדל גבוה) של נחיל אדם (שחור) הכובש את כיכר רבין (ז"ל). "כל מי שלא הבין את היקף תופעת ההסתננות לישראל יכול היה לראות את מה שהתרחש עד עכשיו בדרום תל-אביב, החצר האחורית הסמויה מן העין: עשרות אלפי בני-אדם מאפריקה זרמו לאורך השדרות, מילאו את הכיכר ודרשו לקבל זכויות של פליטים", נכתב בכותרת המשנה. הטענה המשתמעת מהדיווח המיליטריסטי, ומובעת במפורש בטור של קליגר (ששעונו מכוון תמיד לאותה שעה) ובטור נוסף של כתב הבידור דני ספקטור (המאייש את עמדת ה"נגד" במדור "השאלה היומית" במוסף היומי), היא שאותם "בני-אדם מאפריקה" יציפו את ישראל, "יכבשו" אותה ויגרמו לאובדן זהותה, לו רק יתייחסו אליהם כאן כבני-אדם ("מישראל"). זו טענה שהעובדות סותרות אותה, משום שהגדר שהקימה ממשלת נתניהו בדרום הארץ עוצרת כמעט לחלוטין את ההגירה מאפריקה כבר תקופה ארוכה מאוד. למעשה, הדיון בסוגיית המהגרים ("בעיית הזרים") הוא בקבוצה של כ-20 אלף (לפי העיתונים) אפריקאים השוהים כאן כבר. האם מדינה של כמה מיליונים אינה יכולה לקלוט לתוכה כמה עשרות אלפים (שלפי הדיווחים השבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", אין להם תחליף כמשרתי בני הגזע היהודי במדינה, שאינם מוכנים לעסוק בעבודות כגון שטיפת כלים במסעדות)? ייתכן שהתשובה חיובית, שלילית או אחרת, אולם העיתונות הפופולרית כלל אינה עוסקת בכך. האיתותים המפתיעים, כביכול, מכיוונו של שר החוץ הזכאי אביגדור ליברמן, שנקלטו בשבוע שעבר בכותרת ראשית של "הארץ", מגיעים היום לכותרות העיתונים כולם. "ליברמן תומך ביוזמת קרי, אך דורש לכלול חילופי אוכלוסייה", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מגישים את העמדה היונית הפתאומית של שר החוץ, מפוליטיקאי הבית של העיתון, כחישוק של נתניהו, הצגה המתאימה לעמדת העיתון כלפי ראש הממשלה, ובמקרה זה יכול להיות שהיא גם מדויקת: "ליברמן עוקף את נתניהו משמאל ומתקרב לאמריקאים", נכתב בכותרת הגג, ומיד אחר-כך בכותרת הראשית, במרכאות: "הצעת ארה"ב היא הכי טובה שנקבל". ב"ישראל היום" וב"מעריב" עמדתו של ליברמן מוצגת בצורה שונה. החיוב שהוא מביע כלפי ההצעה כלל אינו מוזכר, אלא רק ההסתייגויות שלו ממנה: "שר החוץ ליברמן: לא אסכים להסכם הכולל זכות השיבה ולו לאדם אחד. לא נתמוך בשום הסדר ללא חילופי שטחים ואוכלוסיות, בהסכם עתידי הגבול עם הפלסטינים יעבור בכביש 6", נכתב על שער "מעריב", מתחת לכותרת הראשית "קרי לוחץ על נתניהו להסכים על נוסח שיאפשר חזרת פליטים לתחומי ישראל". ב"ישראל היום" דוחקים את הנושא לרצועה בראש השער. "ליברמן: הגבול יתקרב לכביש 6" הוא כל מה שנכתב שם, בתוספת שורה נוספת על הסתייגות אחרת של שר החוץ. ב"מקור ראשון" מסכמת הכותרת הראשית כך: "גורמים בישראל: המו"מ המדיני עם הפלסטינים יוארך בשנה". הכותרת הראשית עצמה של "ישראל היום" מוקדשת לנושא החביב על עורך העיתון: מפלתו של נוחי דנקנר, מי שבקיץ 2011 סומן, מטפורית לפחות, על-ידי כותבי מסרים בלשכת נתניהו וב"ישראל היום" ככליא הברק של המחאה החברתית. "אי.די.בי: הכדור עובר לידיים של בן-משה", נכתב בכותרת, שנוסחה כנראה מתוך הרצון הילדותי להתאימה לתמונה מאוסף העיתון שבה נראה בן-משה אוחז בכדור. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ההפניה הקטנה ביותר על שער העיתון לדיווח על הנעשה באי.די.בי, והיא אינה כוללת את ההאשמה של בן-משה שלפיה דנקנר ניסה לסחוט אותו כך שיצרף אותו לקבוצה הזוכה שלו ושל אלשטיין בתמורה להפסקת הפרסומים המכפישים על אודותיו. פרסומים שהמוקד שלהם היה "ידיעות אחרונות". ב"ממון", המוסף הכלכלי שגיבה את דנקנר לכל אורך מסלול ההתרסקות שלו, מצטטים במובלט את דנקנר, שאומר כך: "נוחי לא ויתר ונוחי לא הפסיד. זה המצב". לצד התמונה של נוחי-על-הספסל ש"ישראל היום" עושה בה שימוש מופרז, האמירה הזו, בעת הזו, ובגוף הזה, ממחישים את מצבו של מי שהיה פעם מושא ההערצה של העיתונאים בישראל. כך או כך, העיתונים הכלכליים צריכים להעביר את המקל: הנושא עכשיו הוא בן-משה ולא דנקנר, והביקורתיות שנחסכה שלא בצדק מהאחרון במשך שנות השגשוג צריכה להיות מופנית, באופן ענייני כמובן, כלפי הטייקון החדש. "האם בן-משה יחבור למועדון ההון – או שיסדוק אותו?", שואלת כותרת מאמר של איתן אבריאל בעמ 3 של "דה-מרקר". "מה יהיה טיב מערכת היחסים שלו עם ציון קינן ויאיר סרוסי? עם גד סומך? עם הרגולטורים? ועם בעלי העיתונים והפרסומאים?". הצלחתה של עמותת ה.ל.ל לקבל היום במה בולטת בשני עיתונים מרכזיים בו בזמן, למרות חוקי הבלעדיות השולטים (ואף משחיתים) את העיתונות, מלמדת אולי על עומק הקונסנזוס בקרב עיתונאי הזרם המרכזי ביחס לחרדים. העמותה, האגודה ליוצאים בשאלה, מככבת בכתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ("לא מוצאים תשובה", עקיבא נוביק), וזוכה להפניה על שער "הארץ" ("האסונות שמטלטלים את היוצאים בשאלה", יאיר אטינגר). כתבה דומה מתפרסמת היום גם באתר "וואלה". העילה הישירה לכתבות היא כמה מקרי התאבדות מהעת האחרונה של מי שעזבו את החברה החרדית, המשמשים מצע עבור ה.ל.ל ועמותות דומות נוספות לדרוש תמיכה כספית ממשלתית בעוזבים את העולם החרדי. כשהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" הכתבה על הסתבכויותיו הכספיות של השף וכוכב הריאליטי אייל שני, שהציגה אותו כאדם בעייתי המשתמט מחובותיו ומבני משפחתו, נטען נגד העיתון כי מדובר במהלומה במסגרת היריבות בין בעלי העיתון ארנון מוזס לבין חברת הטלוויזיה קשת (שבמסגרתה שודרה תוכנית הבידור בהשתתפותו של שני). במערכת העיתון טענו אז כי התחקיר נערך ללא קשר להכוונות מגבוה. מאז נכרתה שביתת נשק (ואולי אף הסכם שלום) בין "ידיעות אחרונות" לבין קשת, אבל שני ממשיך למשוך אש: דמותו מעטרת היום הפניה לידיעה חדשותית שלילית על תוכנית הריאליטי האמורה ("נבחנים במאסטר שף: בכלל לא בישלנו, ניצלו אותנו רק כדי שנופיע בפרומו"), על אף שהוא אחד מארבעה מגישים המככבים בה, ולא מי שהוביל את הקדימון שעליו נסב הדיווח (ב"הארץ" כותב על ה"תרמית" מורן שריר). במוסף היומי של "מעריב" מראיין כתב הכנסת אריק בנדר את כתב הכנסת לשעבר של "כלכליסט" תומר אביטל (כיום ב"עובדה") על רומן מתח פרי עטו שפורסם לאחרונה, "המשכן", העוסק בתעלומת רצח בכנסת. בנדר שואל חברי-כנסת על דעתם להיתכנותה של עלילה כזו: "אין דבר שלא יכול לקרות כאן, אבל אנחנו נזהרים באופן מיוחד" (רובי ריבלין, הליכוד); "הכנסת היא כמו כל מקום אחר" (תמר זנדברג, מרצ); "מקום ששוררת בו ידידות ואחווה, מקום שאין בו אלימות ואין בו קטטות. עלילה כמו זו שבספר מופרכת ואינה אלא הבל הבלים" (נסים זאב, ש"ס). "עכשיו, כשנודע שעוד טלטלה מתרגשת על תחנת הרדיו הקלאסית הישראלית קול-המוזיקה, בדמות סוף כהונתו הקרב של מנהלה אריה יאס, תחנת קלאסיק אפ-אם [הבריטית] ומקבילתה הצרפתית רדיו קלאסיק צריכות לשמש תמרורי אזהרה מפני הגורל המר המאיים על אחותן הישראלית", כותב נעם בן-זאב במדורו "תיבת תהודה" ב"גלריה" של "הארץ". "מילא מבצעי המכירות: את המודל הזה אפשר אולי לאמץ. [...] הבעיה האמיתית היא במהות, הלוא היא המוזיקה. "קלאסיק אפ-אם היא בידור. היא שם כדי להנעים את זמנכם, להשמיע לכם מוזיקה נחמדה שבצדה תמיד ההצעה לקנות את הדיסק שעליו היא מוקלטת [...] רוב היום היא מזרימה לאוויר קטעים קצרים, בין חמש ל-15 דקות, ללא מימד כלשהו של עריכה: פשוט טפט אינסופי של טלאים מוזיקליים מעורבבים באקראיות, ורק מכנה אחד משותף להם: הם מהמיינסטרים של המוזיקה האירופית הקונצרטית, רק מהמאות ה-18–19, בתוספת מוזיקה בריטית". "צירופים מטורפים נראים הגיוניים ביקום האדיש לערכים של האינטרנט", נכתב בציטוט המודגש מתוך כתבה מתורגמת (גאי טרבאי) מה"ניו-יורק טיימס", הנדפסת ב"גלריה". הכתבה עוסקת בטרנדים ביקום הביגוד. בכותרת המשנה לכתבה דומה, לא מתורגמת, במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", נקבע כי "מכירות סוף העונה הן הזדמנות להוסיף למלתחה עוד זוג או שניים של נעליים. החוכמה: לדעת לחבר לכל נעל את הגרביים הנכונים". הכתבת, שלי גרוס, אינה מציעה אף צירוף מטורף אחד. האייטם הראשי במדור הרכילות היומי של "ידיעות אחרונות" מדווח כי ידוען ישראלי נכנס לחנות כלבו והשומר בכניסה לא זיהה אותו.

מדוע ההקשר הפלילי אינו הנכון לדיון במאמרה של עמירה הס בשבח יידוי אבנים בידי פלסטינים

מאמרה של עמירה הס אתמול ב"הארץ", "התחביר הפנימי של יידוי אבנים", הריץ את מועצת-יש"ע ליועץ המשפטי לממשלה לדרוש חקירה פלילית. הס כתבה על הלגיטימיות של האמצעים. לשיטתה, עם נכבש זכאי להפעיל אלימות. למרבה הצער, מורשת גנדי (מהטמה, לא רחבעם) להתנגדות בלתי אלימה לא הפכה למודל נפוץ לחיקוי, ומאבקים לשחרור לאומי גובים – ושוב, למרבה הצער – קורבנות חפים מפשע. המשפט הבינלאומי ועקרונות המוסר מנסים להגביל את הקטל לחיילים בלבד, אבל לעתים גם אזרחים נתפסים כהרחבת החזית. במיוחד בהקשר המקומי, שבו ישראל מנציחה את אחיזתה בשטח כבוש – לפחות לפי כללי המשפט הבינלאומי והחוויה של העם המתגורר בו – באמצעות אוכלוסייה אזרחית. אל מול נקודת מבט זו ניתן להציב את מאמרה של הס בקונטקסט הפלילי – כמעודד ומשבח אלימות קטלנית. הקשר זה מעביר את הדיון מהמישור הלאומי-אידיאולוגי למישור שבו פגיעה, בוודאי בילד, היא עבירה פלילית. נקודת מוצא זו אינה מופרכת לעניין המאמר. לפי בית-המשפט העליון (הלכות אלבה וגבארין), די שבית-המשפט ישתכנע שדברי השבח, העידוד או האהדה שפורסמו מעודדים למעשי אלימות מן הסוג העלול "לגרום למותו של אדם או לחבלתו או לאיומים למעשי אלימות כאלו" כדי שיתקיימו בעמירה הס יסודות העבירה. אבל, וזה העיקר, הדגש הוא על ה"עלול". יכול היועץ המשפטי לממשלה לומר, ובצדק, שהיסוד ההסתברותי – דהיינו פוטנציאל ההסתה במאמר – אינו גבוה. האם זורקי האבנים הפלסטינים רק חיכו למאמר של הס כדי להתחמש באבנים ובנחישות ליידותן? התשובה היא לא, ולכן, יש להניח, תיגנז התלונה. ואולם, הדיון אינו מסתכם בחישובי הסתברות לאלימות, אלא גם ובעיקר בחופש ביטוי. למען הסימטריה וההגינות נציין שהשמאל, בדיוק כמו הימין, מריץ תלונות דומות ליועץ המשפטי. למשל נגד רבנים שמסיתים חיילי צה"ל לסרב פקודה. הדוגמה הבולטת היא קריאת ח"כים מהשמאל לחקור את הכרוז שפירסמה קבוצת רבנים ובראשם הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא, שקרא לחיילים לסרב לפנות יישובים בהתנתקות. מזוז סגר את התיק נגד הרבנים על אף שהסתברות ההשפעה של דבריהם על חיילים גדולה בהרבה מהסיכוי שהס תשפיע על השבאב הפלסטיני. בהחלטתו של מזוז בנוגע לרבנים התערבבו שיקולים שונים שהכריעו אפילו את המימד ההסתברותי (שבהחלט היה קיים שם). הוא מנה שניים: חופש הביטוי, וגם "הגענו להבנה שלא בהכרח נבון להפעיל כלי פלילי, כי לרוב זה יביא להתלהמות ולא להרגעה של הרוחות". כלומר שיקול פרקטי: אי-העמדה לדין כדי לא להלהיט את הרוחות. לעניין שיקול זה, נהנה הימין מיתרון הרתעתי: העמדה לדין של רבנים תיצור כאן מהומת עולם; העמדה לדין של עמירה הס תגרור לכל היותר כמה מאמרים, ימי עיון ומודעות מחאה בתשלום ב"הארץ" (סוף-סוף יוכלו שם גם להרוויח משהו מהס ומגדעון לוי, שבדרך כלל מבריחים מנויים). המאמר של הס נכתב סמוך לפציעתה האנושה של הפעוטה אדל ביטון מיידוי אבן. "מעריב" הקדיש כפולה לנושא, שעיקרה גינוי להס, פנייתה של אדווה ביטון, אמה של אדל, והבלטת התלונה ליועץ המשפטי. ידידי אראל סג"ל הסביר שם בטור שכתב ש"רצח הוא רצח הוא רצח", וקבל על חציית קווי החוק על-ידי הס ו"הארץ", ש"כעת מפרסם הסתה לרצח". הערה אישית לידידי סג"ל, בתקווה שיראה בה מחמאה. בהכירי את הטמפרמנט שלו, אין לי ספק שאילו הגורל היה מתזמן את לידתו בצד הפלסטיני, הוא היה מצטרף ללוחמים בכיבוש. העובדה שהוא גם חובש כיפה ו"מתחזק" היתה, מן הסתם, משלבת אותו בצד הפונדמנטליסטי של ההתנגדות. אילו, להבדיל, הגורל היה מתזמן את לידתו כאחד משלנו בתקופת טרום-המדינה, אין לי ספק שהיה מצטרף לאצ"ל או ללח"י, שפה ושם פגעו גם באזרחים חפים מפשע. בישראל הועמדו לדין והורשעו אנשי ימין על עבירות חופש ביטוי (בנימין זאב כהנא, הרב עדו אלבה, עורכי "ברוך הגבר"). ההבדל הוא שמוקד העבירה במקרים אלה היה היסוד הגזעני. את הגזענות חובה לשרש – משפטית ומוסרית – אפילו בלי להיכנס לשאלה אם הפרסום הגזעני התכוון להשפיע או השפיע בפועל. ראשית, כי קשה למדוד השפעה וכוונות (הרי תמיד ניתן להסתתר מאחורי "דיון הלכתי"...); שנית, גזענות היא מחוץ לתחום הלגיטימי. ואת זה צריך להזכיר במיוחד היום, ערב יום השואה. גם "הסתה לאלימות" היא מחוץ לתחום, אבל במקרה של הס נראה שלא יופעל הכלי הפלילי כי השילוב של חופש הביטוי עם ההסתברות הנמוכה לכך שהמאמר אכן מניע בפועל לאלימות יכריע את הכף. במיוחד במשטר חופש הביטוי שניסח כאן מזוז, שאפילו רצח רבין, לטעמו, לא היה תוצאה של הסתה, אלא כשל אבטחתי. כל זה לא ימנע כמובן מהימין ומהשמאל להמשיך לשלוח תלונות ליועץ המשפטי לממשלה, כשכל צד בטוח שהוא המגשים המיטבי והלגיטימי של חופש הביטוי, ואילו הצד השני למתרס האידיאולוגי הוא זה שמסית לרצח, אלימות, סירוב פקודה והרס הדמוקרטיה.

בשמונה באוקטובר יצא ניב איווס במאזדה כחולה מביתו ביישוב ניצן עם ציוד למילואים. באותו זמן פורסמה התרעה על חוליית מחבלים ברכב כחול. מאות כדורים נורו עליו ממרחק רב, בעודו על כביש הגישה ליישוב. לטענת המשפחה, במשטרה מנסים לטייח את המקרה ולגלגל את האשמה על ניב. המשטרה: "הנושא מתוחקר בימים אלו"

יום ראשון, שמונה באוקטובר, שעת צהריים. בזמן שהקרבות עדיין מתנהלים ביישובי עוטף עזה, התארגן ניב איווס בן ה-25 לצאת לשירות מילואים. את החג הוא עשה ביחד עם אשתו ליאור בבית הוריה באשדוד, ושם הם שמעו על הטבח וראו את המראות שהחלו להגיע מהעוטף. היא קיבלה צו שמונה והוא עוד לא, אך בכל זאת הוא החליט לאסוף את הציוד למילואים מהדירה שלהם ביישוב ניצן במועצה האזורית חוף אשקלון שם הם מתגוררים במשך שנתיים ניב וליאור הם זוג צעיר, הכירו בצבא, שם שניהם שירתו כלוחמים. הם נישאו רק לפני שבעה חודשים. ליאור, כך התברר, נכנסה רק לאחרונה להריון. היא וניב ציפו להפוך למשפחה בעוד כמה חודשים. אחרי שארז את התיק, הוא יצא מהיישוב ונסע על כביש הגישה בדרך העפר שמתחברת לכביש 4, סמוך לצומת אמונים. הרכב שנהג בו, מאזדה בצבע כחול, היה שייך לדוד שלו. באותו זמן פורסם כי ישנן התרעות מודיעיניות על חוליה של ארבעה מחבלים שעושה את דרכה על כביש 4 לכיוון צפון, ברכב בצבע כחול. לא ברור מה בדיוק התרחש שם באותן דקות גורליות, שבסיומן נורו לעבר הרכב שבו נהג ניב מאות כדורים. הוא לא שרד. הוריו של ניב, קרן ובני, זועמים על המשטרה ועל הניסיון להציג את האירוע כטעות בזיהוי, טעות שהאשמה עליה מוטלת על ניב. כתבה על המקרה התפרסמה באותו יום ב-Ynet, עם פרטי התחקיר הראשוני של המשטרה: ״סמוך לשעה 12:00, כשהרכב הגיע לצומת אמונים, עצרו כוחות המשטרה את הרכב, הנהג יצא ממנו וברח לעבר השדות", נכתב שם. "השוטרים שהיו במקום החלו במרדף אחר הנהג שנמלט, ירו בו והרגו אותו. בתחקיר הראשוני שנערך לאחר מכן התגלה כי לא מדובר בחוליית מחבלים, אלא באזרח ישראלי שככל הנראה ניסה להימלט מאזור עוטף עזה״. עוד נטען בכתבה כי ״גורם משטרתי אמר: לא ברור לנו מדוע הוא נסע בפראות, לא נענה לקריאות השוטרים ופרק רגלית". בסרטון שצורף לכתבה ב-Ynet נראים כוחות גדולים של צבא ואנשים לבושים על אזרחי יורים לעבר רכב שנמצא הרחק מהם בשדות. "גם עם משקפת בלתי אפשרי היה לזהות מה קורה ברכב מהמרחק הזה", אומרת קרן. "יצאה התרעה על ארבעה מחבלים, לא תבדקו לפני כמה אנשים יש ברכב?״. "היו שם חמש יחידות שירו עליו", היא מוסיפה. "ימ״מ, יס״מ, שב״כ, צבא ומשטרה. הם פרקו אמל״ח שלם על הילד שלי. מעל 400 כדורים על רכב של בחור שיצא למילואים. יותר מזה אין לי מה להגיד". לאחר מכן בני וקרן קיבלו שיחות מהמשטרה ונתבקשו להגיע לתחנת אשדוד. "התחילו עם שאלות מוזרות של משיכת זמן, ואז הם אמרו שהייתה להם טעות בזיהוי״, היא מספרת. ״להגיד לי טעות בזיהוי זה ניסיון טיוח״. "אחרי שהם ריססו אותו והבינו את הטעות, הם התקשרו לאח שלי, דוד של ניב, שהוא בעל הרכב", מספר בני. "שיחה אחת מהשב״כ ואחת מהמשטרה. הם שאלו אותו מי נהג ברכב והוא ענה שאחיין שלו. לאחר מכן ניתקו את השיחה. אחרי כמה דקות הוא קיבל שיחה נוספת עם אותה שאלה, הוא ענה ואמרו לו שיעדכנו אותו. אף אחד לא חזר אליו״. "כבר בתחנת המשטרה הרגשתי שהם רוצים לטייח את זה", אומר בני. "שאלו אותי אם הילד במצב פסיכיאטרי נורמלי, אמרו לי שהיו איתו עוד ארבעה אנשים באוטו, אחר כך אמרו שהיו עוד שניים. בסוף אמרתי לשוטרת ׳תגידי לי, את נורמלית? רצחתם לי את הילד וזה מה שאת עושה עכשיו במקום לקחת אחריות? אין לך בושה?׳ בסוף היא אמרה שתפתח חקירת מח״שׁ״. לדבריהם, מאז המקרה איש לא היה איתם בקשר, אף נציג של המשטרה לא טרח להסביר, לקח אחריות. אף אחד מהמשטרה או הצבא לא הגיע לשבעה. הם פנו ביוזמתם לקצין מח"ש, שאמון על התיק. "הוא אמר שחומר החקירה אצלו ושהוא יעביר את מסקנותיו לפרקליטות המדינה. בסוף השיחה הוא אמר לי ׳אני ואת יודעים מה קרה שם׳", אמרה קרן. ״לטענת המשטרה הוא יצא מהאוטו והתחיל לרוץ, ככה גם פורסם בתקשורת. למרות שבדיעבד קצין מח״ש אמר לי מפורשות שאין אחיזה במציאות בין מה שנאמר בתקשורת לבין מה שקרה בפועל״, אמרה קרן. והיא ובני זועמים על המשטרה ועל הניסיון להציג את האירוע כטעות בזיהוי, טעות שהאשמה עליה מוטלת על הנהיגה של ניב ועל כך שיצא מהרכב. לטענתם לא היו דברים מעולם. האמירות שיוחסו בתקשורת לגורמים במשטרה הטילו את האחריות על ניב, והן שהובילו את הוריו להיאבק על כך שהאמת תצא לאור. ״אני מחכה למח״ש. אני חושבת שעל טעויות צריך לקחת אחריות ולכן התחלנו לפעול״. בשיחה איתה קרן מספרת שהטלפון של ניב נותר ברכב ונמצא כעת בידיה. כשבדקה מה הוא עשה איתו ברגעיו האחרונים, התברר לה שהוא התקשר למשטרה. ״בזמן האירוע הוא חייג למוקד מאה, הייתה שיחה. כנראה שהוא רצה לדווח שיורים עליו״. בצילום המסך מהטלפון של ניב ניתן לראות שיחת חירום למוקד 100 בת 30 שניות, שיצאה באותו יום ראשון בשעה 11:52. היא פנתה למשטרה וביקשה את ההקלטה. "אמרו לנו שהמוקד מוצף והם עמוסים וזה ייקח כמה ימים. ביום שלישי כבר הגשנו בקשת חופש מידע כדי לקבל את ההקלטות". תמונות שנמצאו בטלפון של ניב מראות שעוד לפני הירי הוא צילם את המחסום המשטרתי שהיה ממוקם ביציאה מהיישוב. ככל הנראה, הוא הסתובב כדי לצאת מהיישוב בדרך אחרת, שם עורר את חשדם של כוחות הביטחון שהיו במקום. ״גם ראש ארגון פשע לא מחסלים בכזה חוסר אחריות. אין לי מושג מי נתן את ההוראה. אני לא האמא הנכונה להתעסק איתה. אני אגיע למי שנתן את ההוראה הזאת. אני היום קמתי מהשבעה, קמתי מהקבר של הילד שלי ואני אדאג שמי שצריך יקח פה אחריות״, מספרת קרן בכאב. ״כמו שהוא מת צדיק וחי צדיק ככה אני רוצה שיזכרו אותו צדיק. אני ראיתי את הדברים שהתחילו לפרסם עליו, שהוא יצא מהרכב, שהוא נמלט, שהוא נסע בצורה מסוכנת״, אמר בני. ״אני מרגיש שרצחו לי את הילד״. ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: ״אנו משתתפים בצער המשפחה על אובדנה. מפרוץ הלחימה ניהלו השוטרים והלוחמים קרבות בזירות רבות והצילו חיי אזרחים בחירוף נפש. 55 שוטרים שילמו בחייהם, 147 שוטרים נפצעו ומספר שוטרים עדיין נעדרים. מבדיקה ראשונית עולה כי במהלך הלחימה התקבלו דיווחים בנוגע לרכב ובו מחבלים שנע על הציר. כוחות רבים הוזעקו למקום והחלו במרדף אחר מספר רכבים במרחב. במהלך הפעילות בוצע ירי לעבר הרכב על ידי כוחות הביטחון. הנושא מתוחקר בימים אלו".

בעצם יש כאן מטחנת כסף על גב קורבנות הטרור? "ללא ספק" • אבי שרף, עורך אתר "הארץ", על סנאף הפיגועים שמציף את הרשת • מתוך "קול העין"

ערוץ 2 סיפק את המדגם הקרוב ביותר לאמת, ערוץ הכנסת את הרחוק ביותר. סקרי סוף השבוע האחרון לפני הבחירות פיספסו לגמרי, בין השאר, את היתרון של קדימה. הסקרים שהתפרסמו בשבועות לפני כן? דמיונות פרועים

כדי לקבוע אם הסוקרים הצליחו במלאכתם בניבוי תוצאות מערכת הבחירות, יש לבחון זאת בשלושה פרמטרים: תוצאות המדגמים שפורסמו עם סגירת הקלפיות, הסקרים האחרונים שפורסמו לפני יום הבחירות, ועשרות הסקרים שפורסמו לאורך כל מערכת הבחירות. על-פי תוצאות האמת הסופיות, לאחר ספירת קולות החיילים והמעטפות הכפולות, קדימה עם 28 מנדטים מובילה על הליכוד עם 27. ישראל-ביתנו היא המפלגה השלישית, עם 15 מנדטים. שאר המפלגות: העבודה 13; ש"ס 11; יהדות-התורה 5; חד"ש 4; רע"מ-תע"ל 4; האיחוד-הלאומי 4; הבית-היהודי 3; מרצ 3; בל"ד 3. הגמלאים והתנועה הירוקה מימד השיגו אחוז כל אחת, אבל לא עברו את אחוז החסימה. כל אחת מהרשימות האחרות קיבלה פחות מאחוז. שלושת המדגמים שפורסמו במוצאי יום ההצבעה דייקו במגמה והצליחו לחזות את הפתעת הבחירות: ציפי לבני גברה על בנימין נתניהו, אולם הם הפריזו בפער: בכולם קדימה הובילה בשני מנדטים, כשלמעשה הפער היה מנדט אחד. ערוץ 10 וערוץ 1 אף חזו לקדימה 30 מנדטים, ואילו ערוץ 2 ניבא לה 29 מנדטים. ערוץ 2 דייק במספר המנדטים של הליכוד: 27. הערוצים 1 ו-10 העניקו לליכוד מנדט עודף. כל המדגמים חזו במדויק את ההתרסקות של מפלגת העבודה ל-13 מנדטים, והערוצים 2 ו-10 דייקו גם בהערכת כוחה של ישראל-ביתנו. שלושת הערוצים דייקו במספר המנדטים של יהדות-התורה (5) ושל חד"ש (4), ושלושתם העניקו לש"ס פחות מהתוצאה האמיתית ולמרצ יותר. ש"ס: 9 מנדטים לפי 1 ו-10, ועשרה מנדטים לפי ערוץ 2. מרצ – חמישה מנדטים לפי ערוץ 1, ארבעה מנדטים לפי ערוצים 2 ו-10. ערוץ 2 סיפק אפוא את המדגם הקרוב ביותר לתוצאות האמת. הוא הצליח לחזות במדויק את מספר המנדטים של הליכוד, ישראל-ביתנו, העבודה, ובאשר לקדימה – פיספס במנדט אחד בלבד. את מדגם ערוץ 2 הכינה ד"ר מינה צמח. נציין כי גם ערוץ הכנסת פירסם מדגם משלו, אולם תוצאותיו היו רחוקות מאוד מתוצאות האמת. על-פי המדגם של ערוץ הכנסת, קדימה הביסה את הליכוד בפער של חמישה מנדטים, ישראל-ביתנו קיבלה 12 מנדטים, העבודה 11, מרצ 5 והתנועה הירוקה מימד 2. סקרי סוף השבוע שעבר (האחרונים לפני יום הבחירות) לא תאמו כלל לתוצאות האמת. כולם העניקו את היתרון לליכוד, כולם העריכו הערכת חסר את מספר המנדטים הצפויים לקדימה ולליכוד, והערכת יתר לישראל-ביתנו, לעבודה ולמרצ. לזכות כמה מהסוקרים יש לזקוף את האבחנה שקדימה מצמצמת את הפער עם הליכוד. להוציא את עיתון "הארץ" וערוץ 10, שככל הנראה פירסמו אותו סקר עם שינויים קלים, כל הסוקרים החמיצו גם את התרסקות מפלגת העבודה. קשה לקבוע מה מידת ההצלחה של סקרי דעת הקהל במהלך מערכת הבחירות כולה, שכן הם שיקפו את כוונת ההצבעה ברגע נתון, בעת עריכת הסקר. הלכי רוח אלה השתנו והתגבשו עד ליום ההצבעה עצמו. יחד עם זאת, המגמות העיקריות שעליהן הצביעו הסקרים לא עמדו במבחן התוצאה הסופית. הסקרים, שהזניקו את מספר המנדטים של מפלגת העבודה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", פיספסו. בתחילת מערכת הבחירות היו סקרים שחזו למפלגתו של אהוד ברק מספר מנדטים חד-ספרתי, אך בשלב האחרון של המערכה העניקו אותם סוקרים למפלגת העבודה למעלה מ-15 מנדטים. גם מגמת ההתחזקות של ליברמן והתבססותו (בסקרים) סביב 19 מנדטים התבדתה. במהלך מערכת הבחירות העניקו סקרים אחדים בלבד (מתוך עשרות) יתרון לקדימה. מדובר בסקרים ישנים באופן יחסי, שפורסמו בחודשים אוקטובר–דצמבר. מנגד, כל הסקרים הצליחו להצביע לכל אורך הדרך על היתרון המסתמן לגוש הימין. הסוקרים יטענו להגנתם כי הם הצליחו לחזות את מגמת ההתחזקות של קדימה ברגע האחרון, כי חל סחף בדעת הקהל לכיוון ציפי לבני בימים האחרונים, שבהם אסור היה לפרסם תוצאות סקרים, וכי הנתונים לכל אורך מערכת הבחירות התבססו על ניתוח הקולות הצפים. עם זאת, בשורה התחתונה, הסקרים טעו בגדול. תוצאות האמת שונות לגמרי מהתוצאות ומהמגמות שחזו הסקרים לכל אורך מערכת הבחירות. הסיבות לכך רבות והן תוארו בכתבה קודמת כאן ב"העין השביעית" ("דברי במספרים, גיברת"). ביצועיהם של הסוקרים במערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה שבים ומוכיחים שעל כלי התקשורת להקפיד יותר על ביצוע סקרים מקצועיים ואיכותיים. הם גם מלמדים פעם נוספת שעל הציבור הרחב להתייחס לסקרים בספקנות ולקחת בחשבון את אמינותם המפוקפקת בבואו להחליט בעד מי להצביע.

האם סוגיית "הדרת הנשים" היא סיפור קטן או סיפור גדול? האם התקשורת שונאת חרדים? והאם ספינת העיתונות דוהרת לקראת קרחון?

מה משותף לסיפורים התקשורתיים של משה קצב, גלעד שליט, המחאה החברתית והדרת הנשים, שואל בפתח התוכנית המנחה עמנואל רוזן, ועונה: בכולם התקשורת נטלה חלק אקטיבי. האם העיתונאים הופכים למנהלי קמפיין? שואל עוד רוזן, ומוסיף: האם "ישראל היום" מגיש לנו אינפורמציה מבושלת? על הסיקור התקשורתי של הסוגיה הידועה בשם "הדרת נשים" משוחח רוזן עם העיתונאי אמנון לוי מערוץ 10, כתבת חדשות 2 לענייני ירושלים דפנה ליאל, העיתונאי ידידיה מאיר וסמנכ"ל התוכן של אתר החדשות החרדי "כיכר השבת", שימי סגל. לוי מאשים את התקשורת בשנאת חרדים. כדוגמה הוא מזכיר סיקור של אירוע במושב בדרום שבו לא התירו לנשים לשאת הספד בבית-קברות וטוען כי בתקשורת הפכו את האירוע היחיד לתופעה, ואילו הוא עצמו היה עד לטקסי הלוויה שבהם נשים נשאו דברים. ליאל אומרת בתגובה כי בעבר שודרה בערוץ 2 כתבה שהביאה דוגמאות נוספות, וכי אכן מדובר בתופעה. היא מוסיפה כי בכתבות ששידרה הודגש שמדובר בפלג חרדי קיצוני והמדברים בגנותו לא היו חילונים, אלא חרדים. "אני לא חושבת שזה קמפיין", אומרת ליאל, "אני חושבת שהיתה תפיסה רווחת יותר מדי זמן שזה עניין חרדי פנימי שלהם". הכתבה בערוץ 2 על הילדה מבית-שמש שהותקפה על-ידי חרדים, מוסיפה ליאל, המחישה כי מדובר בסיפור יותר רחב, וכי אין מדובר בחילונים נגד חרדים. "אני מיואש", אומר מאיר בהתייחסו לסיקור התקשורתי את העולם החרדי. "התקשורת מטמטמת, השיח עלוב", הוא מאשים. "כל-כך רשלנית", מחרה מחזיק אחריו לוי, "וסיפור כל-כך מקומי", מוסיף מאיר, אולם ליאל מעידה כי בעקבות הכתבה הגיעו למערכת פניות נוספות של מי שסבלו מאירועים דומים. לדברי מאיר, הסיקור הנוכחי הוא טרנד ועורכים מתלוננים בפני הכתבים כי "אין לי סיפור הדרת נשים להיום". אבל כך עובדת התקשורת ביחס לכל נושא, אומר רוזן, "תמיד מחפשים את הסיפור הקטן ויוצאים ממנו לסיפור הגדול". "אנחנו תקועים בסיפור הקטן", מגיב לוי, ושואל מדוע אין מבצעים מעקב אחרי התופעות שעלו בסיקור הנוכחי. "אנחנו לא מעלימים מידע מהציבור", אומר סגל. האם אנחנו נטפלים לשטויות? שואל רוזן. "הסיבה שאנחנו מתכנסים כאן היא כי התקשורת מרגישה שנעשה כאן משהו לא נכון ולא צודק", מגיב סגל, "סלט של מידע". רוזן שואל עוד את ליאל אם לא מתגבשת אצלה טינה כלפי הציבור החרדי, העוין את העיתונאים. "זה מספר קטן של אנשים", היא עונה, "אין לי דבר נגד האוכלוסייה". "אני לא חושבת שזה סיפור קטן. זה סיפור גדול", היא מוסיפה. "הבעיה היא כשיאיר לפיד אומר לפני הכתבה המצוינת של שי גל, בית-שמש כמשל", אומר מאיר. "השאלה הגדולה היא אם נמשיך לדבר על זה גם בשבוע הבא", מסכם רוזן את הדיון. בהמשך מראיין רוזן את יגאל סרנה, עיתונאי "ידיעות אחרונות" שזכה באחרונה בפרס סוקולוב לעיתונות. סרנה התייחס למצב העיתונות במונחים אפוקליפטיים בדברים שנשא במעמד קבלת הפרס, ורוזן מזכיר את האופן שבו התקשורת מטפלת באנשי השלטון ושואל, "אולי אנחנו קצת פרנואידים?". "כמו בהייטק, אנחנו חיים מהפירות של הדמוקרטיה והשגשוג של הדורות הקודמים", עונה סרנה, וכך גם הסיקור התקשורתי הנוכחי. "השחיקה מגיעה מתישהו?", שואל רוזן. השחיקה מגיעה כשההתעניינות מתרכזת בנושאים מעטים ומצומצמים, עונה סרנה, ומזכיר את תוכנית הבידור "האח הגדול". לא נשארו אחים קטנים, הוא אומר. "כשנותנים לך לבצע אותה כהלכתה היא עבודה נפלאה", מגיב סרנה לשאלה על טיבו של מקצוע העיתונאות. לסיום, לקראת פרסום סקר ה-TGI שעתיד להכתיר, שוב, את "ישראל היום" כעיתון הנפוץ במדינה, מתייחסת חוקרת התקשורת ענת באלינט לשאלה של רוזן: "האם אכן ישראל היום הוא עיתון מסתיר אינפורמציה?". השאלה אינה אם הוא מסתיר סיפורים, אלא כיצד הוא מספר אותם, היא עונה. ומדגימה. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

באיחור רב ביחס לעולם המפלגות בישראל התעוררו: "יש עתיד" ו"תקווה חדשה" הן הראשונות לפרסם מצעי אקלים ● ההכרזות נראות מבטיחות, אך מתעלמות מהפיל שבחדר: הגז הטבעי והמזהם שאילי ההון מושקעים בו ● השלב הבא: להכריז על משבר האקלים כאיום ביטחוני ולדאוג שהאכיפה לא תהיה רופסת ● בחירות 2021 ב"שקוף" - שמים במרכז את מה שחשוב

הטבע מתעורר, גרסת הכנסת: נושא האקלים תופס מקום מרכזי בפוליטיקה העולמית זה עשורים, אך בישראל דשדש להגיע עד לאחרונה. בסבב הבחירות הנוכחי, נראה שהמפלגות הגדולות השכילו להבין שאי אפשר להתעלם יותר מהאיום הקיומי שבמשבר האקלים והעניין הציבורי שיש בו. מפלגת "יש עתיד" הייתה הסנונית הראשונה, אחרי שפרסמה את מצע האקלים שלה, ואליה הצטרפה לאחרונה גם מפלגת "תקווה חדשה". היעדים נראים מבטיחים אך מתעלמים מנקודה קריטית: סוגיית הגז. האם המפלגות יעזו להתעמת עם אילי ההון שמושקעים בפרויקט הגז ולהציע חלופה לשימוש באנרגיה המזהמת? וכיצד צריך להיראות מצע אקלימי אמיץ ולא פופוליסטי? אחרי שנתיים של סבבי בחירות מתישים ושיחות ממוחזרות באולפנים על מי ישב עם מי – החלטנו לשאול את התומכים והתומכות של "שקוף", המוציאים לאור שלנו: מה מעניין אתכם? התשובה של רובם הייתה: "אנחנו רוצים לשמוע על נושאי מהות – מה המועמדים עשו או מתכננים לעשות בנושאי חינוך, תחבורה, כלכלה". בשלב השני הכנו רשימה של 11 נושאים שונים שמשפיעים על חיי היום יום שלנו – ממנה בחרו התומכים של "שקוף" שלושה נושאים: יוקר המחיה, דת ומדינה (נישואים אזרחיים) ומשבר האקלים. בשיתוף כל הצוות הכנו שאלון למפלגות שמטרתו לחלץ אמירות ברורות ביחס לתכנית הפעולה שהן מציעות ולא למרוח אותנו בסיסמאות. למשל: ממה יקצצו בתקציב? האם יעבירו תכנית מעבר לכלכלה פחות מזהמת? האם יחייבו את חברי ועדת הכספים לחשוף אינטרסים כלכליים? במקביל לתשובותיהם, נסקור את פעילות המפלגות עד עתה בנקודות מרכזיות בכל אחד מהתחומים שנבחרו. ממשיכים בסדרת: "מה ראשי המפלגות היו רוצים שתשכחו?" ובראיונות המצולמים "רואים רחוק רואים שקוף" על חזון הח"כים לישראל 2040. עד כה מפלגת "יש עתיד" הציגה את המצע האקלימי המפורט ביותר, הקורא בין היתר להשקעה באנרגיות מתחדשות (מבלי לציין מספר אחוזים מדויק), איפוס פליטות פחמן עד שנת 2050, קידום חוק אקלים ותכנית חילוץ ירוקה, מעבר לתחבורה מבוססת רכבים חשמליים, קידום תכנון עירוני סביבתי, צמצום המשלוחים החיים ושמירה על החופים. העשור האחרון הוא העשור החם ביותר בתולדות כדור הארץ. בני האדם עשו את זה. אנחנו צריכים לוודא שלילדים שלנו יהיה אוויר שאפשר לנשום, מים שאפשר לשתות. pic.twitter.com/QHrsAYNcHY ביחס ל"יש עתיד", מפלגת "תקווה חדשה" הציגה מצע אקלימי תמציתי. גם במפלגה של גדעון סער קוראים לאיפוס פליטות עד שנת 2050, להגדלת היעד של אנרגיות מתחדשות ל-45 אחוז עד שנת 2030, ומאה אחוז עד שנת 2050. בין היתר, המצע מעודד מעבר לתחבורה מבוססת רכבים חשמליים, פינוי התעשייה המזהמת במפרץ חיפה ושמירה על החופים. פעילים במיזם "לבחור ירוק" שנועד לעודד מפלגות להכניס התייחסות לנושא האקלים במצע, מספרים כי סיעות נוספות עתידות להצטרף לשתיים שהחלו בכך. אך יש נקודה אחת ששתי המפלגות בחרו להשמיט מהמצעים האקלימיים שלהן: עצירה מוחלטת של פרוייקטים המבוססים על דלקים פוסיליים. "המפלגות צריכות להכריז שהן מקפיאות את כל התכניות שמבוססות גז ונפט. צינור הנפט של קצא"א, צינור הגז לאילת, תחנות כוח על גז, הן חייבות לצאת נגד כל הפרוייקטים הללו", אומרת מאיה יעקבס, מנכ"לית "צלול". המפלגות צריכות להבין: אי אפשר לרקוד על שתי החתונות. אם מבטיחים להגדיל את אחוז האנרגיות המתחדשות, חייבים לקבוע יעד ברור להפסקת הפרוייקטים הפוסיליים צריך להבין: ישראל ומשרד האנרגיה בהובלתו של יובל שטייניץ מקדמים כיום יותר משלושים תוכניות חדשות, חלקן תוכניות ענק, להקמת תשתיות של דלקים פוסיליים מזהמים. לפי הערכות המשרד להגנת הסביבה, מדובר בהשקעה של מיליארדי שקלים מהקופה הציבורית בתשתיות אשר יקבעו, הלכה למעשה, את התלות של ישראל בדלקים לשלושים שנים לפחות (מוזמנים להעמיק בנושא בכתבה שפורסמה אצלנו). הקריאה לעצירת הפרוייקטים הפוסיליים נתמכת במחקר ששותף על ידי האו"ם, הקורא להשאיר 82 אחוז מעתודות הדלקים הפוסיליים באדמה, מתוכם 49 אחוז מעתודות הגז. זאת, כדי לעמוד ביעדי הסכם פריז השואף להגביל את ההתחממות הגלובלית לפחות משתי מעלות עד שנת 2050. כמו כן, נשיא ארה"ב גו ביידן חתם לפני כחודש על צו נשיאותי המורה על עצירת קידוחי נפט וגז בשטחים פדרליים. "מפלגה שמראה רצינות כוונות תבוא ותאמר: יש לישראל מספיק גז כרגע עד שנת 2030, 2040, אני מפסיקה להוציא זיכיונות לחיפושי גז", הבהיר מנכ"ל "אדם טבע ודין", עו"ד עמית ברכה. "מה הוא (שטייניץ) אומר? גם וגם. לכאורה זה הגיוני, לדבריו המדינה צריכה רזרבות, היא צריכה תמהיל – כי מה קורה אם מחר לא מצליחים למצוא פתרונות לאגירת אנרגיה סולארית? אבל קודם כל הנתונים מראים שיש רזרבות של גז עשרות שנים קדימה. דבר שני פאנלים סולאריים על גגות מגיעים לבדם ל-46 אחוז מסך צריכת האנרגיה הישראלית עד שנת 2030. זה עוד לפני שדיברנו על שדות סולאריים". במצעים הנוכחיים של מפלגות "תקווה חדשה" ו"יש עתיד" אין התייחסות ברורה לנושא זה. המפלגות צריכות להבין: אי אפשר לרקוד על שתי החתונות. אם מבטיחים להגדיל את אחוז האנרגיות המתחדשות, חייבים לקבוע יעד ברור להפסקה מוחלטת של כל הפרוייקטים הפוסיליים, כולל גז. הדרישה הראשונה של ארגוני הסביבה היא מידת הרצינות בהתייחסות להשלכות משבר האקלים והעמדתו כאיום קיומי וביטחוני. כך למשל עשה הנשיא הנבחר של ארה"ב, כשהכריז על משבר האקלים כעניין של ביטחון לאומי והדגיש כי זהו "הנושא הכי חשוב שניצב בפני האנושות". ההשלכות של משבר האקלים על מדינת ישראל הן קטסטרופליות עוד יותר משאר העולם בגלל האקלים והמיקום הגיאוגרפי שלנו. השלכות אלו כוללות עלייה במליחות בכנרת וירידת זמינות המים הראויים לשתייה ב-25 אחוז, עלייה של קו המדבר במאות קילומטרים, הגברת שטפונות, ריבוי שריפות, בצורות וגלי חום קיצוניים. אני מברך את הנשיא ביידן על ההחלטה להחזיר את ארה״ב להסכם פריז. משבר האקלים הוא אתגר גדול. למרות הידידות עם ממשל טראמפ ישראל ניהלה מדיניות עצמאית, אישררה את הסכם פריז ולקחה על עצמה התחייבויות במסגרתו. לטכנולוגיות הישראליות יש פוטנציאל גדול ליישום בעולם כולו במסגרת מימוש הסכם פריז. https://t.co/JDeh95eG5p "אם ביידן אומר את זה, אז על אחת כמה וכמה זה נכון כלפי מדינת ישראל", הבהיר ברכה מ"אדם טבע ודין". "אנחנו עתידים להיפגע יותר ממדינות אחרות בנושא האקלימי. בסוף זה עולה בחיי אדם. זה עולה בנזק כלכלי אדיר. אנחנו כל הזמן נותנים את הדוגמה של נהריה שבשנה שעברה כמעט התמוטטה תקציבית, כי הנזק שנעשה ביומיים הוא של 150 מיליון שקל". היחס לנושא האקלים אם כן צריך לחרוג מהניסיון לבלום אותו – ולהתרכז בהתכוננות לתוצאותיו. "התחזיות כרגע אומרות שבסביבות 2070 ישראל תהיה ב-4-3.5 מעלות חמה יותר", מוסיף ברכה. "כשמסבירים את זה לציבור, אז נדמה לו שהוא יוצא החוצה ויש לו כמה מעלות יותר. לא מבינים את ההשלכות של זה. לכן ראשי המפלגות צריכים להגיד לעם ישראל בכל ראיון: הנושא האקלימי הוא נושא של הביטחון הלאומי שלנו, לא פחות מאיראן או חמאס או כל דבר אחר – בדיוק כמו שביידן טוען". מי יהיה אחראי להכין את ישראל לשינויים מרחיקי הלכת? לפי החלטת ממשלה מ-2018 תהיה זו מינהלת אקלים שתחתיה ישבו שרים ומנהלי גופים שונים שיפעלו יחד. אך עד כה לא הוקמה המינהלת ודרוש גוף רגולטורי בעל כוח ממשי כדי לפעול מול כל משרדי הממשלה כמו גם לאכוף ביד קשה תקנות שנוגעות לפליטות מזהמים. כיום מדובר במשרד להגנת הסביבה, אך לדברי מאיה יעקבס מ"צלול" הסמכויות שלו מוגבלות מאוד בפועל ומשרדים מקבילים דואגים לשמר את המצב. כך למשל המשרד להגנת הסביבה לא מאמץ את התפישה האירופית ביחס לקידוחי גז ונפט בטוחים בים כיוון שמשרד האנרגיה לא מוכן שהתחום יופקע מסמכותו. "החוק אומר שיש ניגוד עניינים מובנה ברור בין מי שתפקידו לעודד את התעשייה לבין מי שתפקידו להגן על הסביבה מפניה", אומרת יעקבס. "משרד האנרגיה רוצים שהכל יהיה שמור במשרד האנרגיה, ולשמור את המשרד להגנת הסביבה על תקן יועצים בלבד. כאלה שאפשר לנפנף אותם ולהזיז אותם בכל פעם שרוצים. וכך בעצם אין להם סמכויות סטטוטוריות". יעקבס טוענת שלמשרד להגנת הסביבה חסרות סמכויות בפועל ושצריך להתייחס אליו "כמו שמתייחסים למשרד לביטחון פנים". היא קוראת למפלגות לכלול במצעים שלהן צעדים להחמרת האכיפה והגברת ההרתעה והפיקוח, "ממקרים של השלכת פסולת ועד מפעלים מזהמים שיודעים שלא יעשו להם כלום כי אין אכיפה". ״תקווה חדשה״ הציגה בשבוע שעבר תוכנית מקיפה בנושא הגנת הסביבה הכוללת מחויבות לשמירה על נקיון החופים, שמירתם מפני זיהומים והרחבת שמורות הטבע הימיות. אפשרות נוספת היא מינוי של פרויקטור או שרת אקלים. "שר או שרה להגנת הסביבה זה לא מספיק", טוען עו"ד ברכה מ"אדם טבע ודין". "הסיפור האקלימי חובק את ההיבטים הבריאותיים והכלכליים, והכלל משקיים שלנו. כשאנחנו מתכוונים פרויקטור, אנחנו מתכוונים לכך שתהיה לו סמכות על. משרה שהיא במשרד רה"מ. זה אומר שכל החלטה שמשרדים ממשלתיים מקבלים, תהיה חייבת לעבור בעיניים האקלימיות. הצעות חוק שמשרד ממשלתי מקדם יחוייבו בהתייחסות אקלימית". חשוב לציין כי סוג כזה של הגבלה רוחבית נחסם לאחרונה על משרדי האוצר והאנרגיה. המשרדים התנגדו לאשר סעיף בתכנית "כלכלת דלת פחמן" של המשרד להגנת הסביבה – שדרש כי משרדי הממשלה יחויבו לוודא כי השקעות גדולות מ-100 מיליון שקלים אינן פוגעות בעמידה ביעד הלאומי להפחתת פליטות גזי החממה. לטענתם הגבלה כזו "צפויה לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות הקיים במדינה". על מנת להגביר את האכיפה, אחד היעדים שמרבית ארגוני הסביבה מתאגדים למענם הוא חקיקת חוק אקלים שיסדיר את הנושא. חקיקה כזו גם תאפשר להן בסיס לעתירות לבית המשפט במקרה של הפרת החוק. "צריך קודם כל שתהיה התחייבות לחוק אקלים לישראל", אומר ברכה. "זה נשמע מאוד משפטי, קטנוני, אפרורי, אבל זה קריטי. אחרת פה יש החלטת ממשלה ושם יש החלטת ממשלה ופה התחייבות ושם התחייבות – וכל שר חדש שמגיע יכול לסטות מהן. אבל אין ציות ואין אכיפה". בינתיים, מפלגת "יש עתיד" כבר התחייבה לקדם חוק אקלים כדי לממש את היעדים שלה. מנגד, מפלגת "תקווה חדשה" טענה כי תקדם את היעדים לצמצום ואיפוס פליטות גזי חממה בעזרת החלטת ממשלה, שהיא כאמור כלי פחות אמין בשביל לקדם תהליכים לאורך זמן. חוק האקלים אליו חותרים ארגוני הסביבה כולל קביעת יעדים בנוגע לפליטת גזי חממה; הקמת מנגנונים להתמודדות עם שינויי אקלים; התייחסות להסכם פריז (הסכם שהמדינה התחייבה אליו, אף שבפועל היא מקדמת פרוייקטים של דלקים פוסיליים); וקביעת חובות דיווח, מעקב ופיקוח אחר יישום הוראות החוק. הפיקוח על החוק יכול להיעשות גם על ידי גוף א-פוליטי ומדעי, כפי שקורה בבריטניה. "ברגע שיש ועדה חיצונית של אנשי מקצוע, של מומחי אקלים, שבודקת את התקדמות הממשלה, זה מנטרל את האפשרות שהפיקוח יהפוך לפוליטי", אומר ניב מאירסון, רכז קשרי ממשל של "מגמה ירוקה" ומוביל צוות ממשל במיזם "לבחור ירוק". מצעי האקלים של המפלגות צריכים לכלול גם תכנון ארוך טווח שנוגעת למימד הכלכלי ולצמיחה במשק בתחומים שונים. כך למשל מאירסון מזכיר כי על המפלגות להכריז על פינוי התעשייה המזהמת של מפרץ חיפה, תוך יישום תכנית ממשלתית שדואגת להעסקה והכשרה מחדש לעובדים. לדבריו, "אנחנו לא רוצים לסגור תעשיות מזהמות ולגרום לאנשים לאבד את העבודה שלהם. אנחנו מדברים על יצירת תכנית ממשלתית שמאפשרת להם רשת ביטחון". "ברגע שיש ועדה חיצונית של מומחי אקלים, שבודקת את התקדמות הממשלה, זה מנטרל את האפשרות שהפיקוח יהפוך לפוליטי" בוועדת הכלכלה נדונה השנה תכנית החילוץ הירוקה שנוגעת בתחומי האנרגיה, התחבורה, החקלאות, הכלכלה, הבנייה העירונית והבריאות. "מדובר בתכנית של השקעת תקציבים בתשתיות ותעשיות של אנרגיות מתחדשות, תחבורה, ונוגעת בכלל ההיבטיים המשקיים, שיאפשרו לנו להתאושש ממשבר האקלים, ולצמוח", אומר מאירסון. בתכנית נטען כי מטרתה להציג "סל של צעדי מדיניות אשר תועלתם כפולה: יצירת צמיחה ותעסוקה, בצד הפחתת נזקי אקלים והגנה על הסביבה", וכן כי היא גובשה בתיאום עם המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים ובהלימה עם תוכניותיהם. עלותה כרגע נאמדת בכ-8.3 מיליארד שקלים. מאירסון מצייר תמונה אופטימית בנוגע למפלגות עימן "לבחור ירוק" נמצאים בקשר וטוען שיש התגייסות משני צידי המחנות הפוליטיים. "אנחנו בקשר עם כל המפלגות, כולל החרדיות", הוא מציין ומדגיש כי "יש הבנה שזה נושא שחייבים להתעסק בו – גם מימין, וגם משמאל". עם זאת, מאירסון מסתייג ואומר כי "החשש של המפלגות זה לתת מחויבות עומק. בעיקר בנושא של הגז ושל עצירת הפרוייקטים הפוסיליים. אנחנו רוצים מחויבויות אמיתיות לנושא". "הצעירים רוצים תשובות", מוסיף ברכה מ"אדם טבע ודין". "הם רוצים לחיות בבטחה. הדור הצעיר, בני ה-30-20, הם לא פראיירים. בכל העולם אנחנו רואים יותר תביעות אקלימיות לבתי משפט על ידי הנוער, יותר דרישות לחקיקה. הנוער חכם, הוא לומד מדע, עובדות, וכשהוא יוצא לרחובות הוא יודע מה לומר. הוא יודע מה הוא דורש, ויש לזה כוח אדיר".

אתרי האינטרנט של העיתונים הגדולים בארה"ב משתנים ומזמינים את הגולשים להשתתף ביצירת התכנים. בישראל, לעומת זאת, תוכן גולשים הוא בעיקר טוקבקים, ורשתות חברתיות מופרדות מהאתרים העיתונאיים. לא בטוח שזה דבר רע

קבוצת TBG (או The Bivings Group) היא פירמה המספקת שירותי עיצוב, אסטרטגיה וטכנולוגיה ללקוחות גדולים ברחבי ארה"ב. בשנים האחרונות מבצעת הקבוצה סקר שנתי בקרב מאה העיתונים הגדולים בארה"ב, במטרה לבדוק כיצד אתרי האינטרנט שלהם מתנהלים: באילו טכנולוגיות הם משתמשים, אילו תכונות הם מוסיפים, כיצד הם מתקשרים עם הקוראים שלהם. התוצאה היא תמונה מעניינת באשר לדרך שבה אתרי האינטרנט של העיתונים באמריקה משתנים ומזמינים את הגולשים להשתתף בהכנתו, יצירתו וצריכתו של התוכן. בדיקה של המתרחש בששת אתרי האינטרנט בישראל של העיתונים הישראליים, Ynet של "ידיעות אחרונות", NRG של "מעריב", "הארץ", "דה-מרקר", "גלובס" ו"כלכליסט", מציגה תמונה מעט שונה. נתחיל בכך שהעיתונים האמריקאיים מתנסים בקונספט המכונה "תוכן מבוסס גולשים". הסקר מצא כי 58% מהעיתונים מזמינים את הקוראים שלהם לשלוח להם תמונות. 18% מהעיתונים מקבלים וידיאו מהגולשים ו-15% מקבלים מהם מאמרים. בסך-הכל כ-58% מאתרי האינטרנט של העיתונים הציעו סוג מסוים של תוכן מבוסס גולשים, וזאת בהשוואה ל-24% מהאתרים שאיפשרו יכולות אלו בשנת 2007. באתרים הישראליים, לעומת זאת, "תוכן מבוסס גולשים" מבוסס כמעט כולו על טוקבקים (בארה"ב 75% מאתרי האינטרנט של העיתונים מאפשרים להגיב באתרים שלהם, זאת לעומת 33% בשנת 2007). אפשר לומר, בדוחק רב, שבאתרי "דה-מרקר" ו"הארץ" מוצג תוכן מבוסס גולשים אחר, שכן האתר מציף תכנים שנכתבו ברשת החברתית "קפה דה-מרקר". אולם נראה שיותר מהרצון לשתף את הגולשים באתרי העיתון, מדובר בניסיון לקדם את "קפה דה-מרקר". נוסף לכך, מי שגולש לאתר "קפטן אינטרנט" של "הארץ" ובוחר בסרגל הניווט באייקון "דיגיטלי יומי", יגלה אפשרות שכמעט אינה מוכרת לשלוח תמונות, שמהן בוחרים עורכי האתר תמונה אחת ביום. בהערת אגב יש לציין כי פעילות "גלובס" בעולם הבלוגים התאיידה לחלוטין, ולא מצאתי זכר באתר הבית של "גלובס" לשיתוף הפעולה שלו עם תפוז. מי שיקליד את כתובת האינטרנט שבעבר הפנתה לבלוגים שנפתחו עבור גולשי "גלובס", יגיע לאתר תפוז. חיפוש בגוגל הניב את העמוד הראשי של הבלוגים של "גלובס", שחדל להתעדכן במרץ 2008. 67% מאתרי העיתונות בארה"ב שילבו באתר שלהם תכונה המאפשרת לצפות ב"תכנים הנצפים ביותר" או "הפופולריים ביותר", זאת לעומת 51% בשנת 2007 ו-33% בשנת 2006. אתרי האינטרנט הישראליים מיישרים קו; באתרי האינטרנט של "דה-מרקר", "כלכליסט" ו-nrg יש תכונה כזו בעמוד הבית. ב-100% מהאתרים בארה"ב יש תמיכה בטכנולוגיית RSS, וגם במקרה זה רוב אתרי האינטרנט הישראליים אינם נותרים מאחור: גם הם מציעים תמיכה בטכנולוגיה, אף שבכמה מהמקרים התמיכה חלקית, כמו במקרה של nrg, שמציע עדכוני RSS רק בכמה מהערוצים. ל-99% מהאתרים שנבדקו בארה"ב יש וידיאו באתר. גם אתרי האינטרנט של העיתונים הישראליים חובבי וידיאו. למעט עיתון "הארץ", כולם מציעים תוכני וידיאו המכונים בפומפוזיות "דה-מרקר TV", "גלובס TV", "כלכליסט TV" וכן הלאה. ב-100% מאתרי האינטרנט בארה"ב מופיע פרסום כלשהו, והמצב דומה בישראל. עורכי הסקר בארה"ב טוענים כי נראה שאתרי האינטרנט של העיתונים הולכים ונפתחים בפני ציבור הקוראים. במקום לראות ברשת איום, הם מנסים לגייס אותה לצרכיהם ולרתום את הגולשים לצדם באמצעות פתיחות ושיתופם בתוכן וביצירתו. דוגמה לכך היא העובדה שהחובה להירשם לאתר כדי לקרוא את תכניו צומצמה באופן משמעותי: רק ב-11% מאתרי העיתונים הגדולים בארה"ב עדיין קיימת החובה להירשם, לעומת 29% מהאתרים שחייבו רישום מוקדם בשנת 2007. בישראל אין אתר של עיתון המחייב רישום מוקדם. האם המסקנה היא שאתרי העיתונים בישראל צועדים לכיוון של פתיחות ושיתוף? לא כל-כך מהר. 95% מאתרי האינטרנט של העיתונים האמריקאיים מציגים בלוגים של העיתונאים שלהם. בתחום זה נפרדת ישראל מהמגמות המתקיימות בארה"ב ומציגה תמונה הפוכה. רק אתר האינטרנט של עיתון "הארץ" מציג בלוגים של כתבים, כולם מאוחסנים ב"קפה דה-מרקר", למעט זה של בני ציפר, שמתעקש שלא לעבור לפלטפורמת הקפה. אין לדעת האם כל הכתבים ב"הארץ" המעוניינים בבלוג זוכים בפריבילגיה הזו. בשאר אתרי האינטרנט של העיתונים הישראליים אין בלוגים לעיתונאים, אלא רק טורי דעה ועמדה. בכמה מהמקרים, כאשר עיתונאים פותחים בלוג על דעת עצמם, הם נסוגים במהירות או נרמז להם שכדאי להם לסגת במהירות מיוזמתם הבלתי ברוכה. לא ברור ממה העיתונים בישראל מפחדים ומדוע הם אינם מאפשרים לעיתונאים שלהם לפתוח בלוג בחסות העיתון. ב-20% מאתרי האינטרנט של העיתונים האמריקאיים מתנהלת זירת צאט בחסות האתר. אפשרות זו אינה קיימת באף אתר אינטרנט של עיתון ישראלי, אולי כיוון שזירת הטוקבקים בישראל כל-כך דומיננטית, שאין צורך גם בצאט. עורכי המחקר האמריקאי הביעו פליאה על כך שרק ב-10% מאתרי האינטרנט של העיתונים בארה"ב מוטמעים כלים של רשתות חברתיות. אף שב-2007 רק ב-5% מהאתרים היו כלים כאלה, ציפו עורכי הסקר כי הפופולריות הגדולה של הרשתות החברתיות תכבוש גם את אתרי העיתונים, אך דבר כזה לא קרה. בישראל אין כל עדות להשתלטות מגמת הרשתות החברתיות על אתרי העיתונים, ואף שלכמה מהעיתונים יש נכסים בעולם הרשתות החברתיות ("קפה דה-מרקר" ל"דה-מרקר", "שוקס" ל-NRG, Bona ל-Ynet), העיתונים נמנעים מלשלב את הכלים של הרשתות החברתיות בתוך האתר, ובכמה מהמקרים שומרים על הפרדה של ממש בין העולמות. "דה-מרקר" ו"גלובס" הם היחידים מבין אתרי העיתונות בישראל שמאפשרים לגולשים לשמור את כתבותיהם באתר שיתוף הסימניות Del.icio.us או לשלוח כתבה לאתר שיתוף ודירוג התוכן Digg. פעולה זו אפשרית בכ-92% מאתרי העיתונות בארה"ב. ייתכן שהסיבה למיעוט השימוש בכלים אלה בישראל היא ש-Del.icio.us ו-Digg נתפסים כשירותים אמריקאיים. האומנם אתרי העיתונים בישראל נפתחים לגולשים ומאמצים את האינטרנט? אין ספק שהמצב בסוף 2008 טוב מהמצב בסוף 2006; ועדיין נראה שבחלק לא מבוטל מהמקרים לוקים אתרי האינטרנט של העיתונים בישראל בשמרנות ומאמצים כלים מקוונים באטיות ובזהירות, אולי גם ממגבלות תקציב. הדבר בולט במיוחד בארבעת אתרי האינטרנט של העיתונים הגדולים, Ynet, NRG, "הארץ" ו"גלובס", שסובלים מקיפאון כמעט מוחלט ברמת הפיתוח והחדשנות. רגע לפני שאנחנו מצקצקים בלשון, כדאי לעצור ולשאול: האם אימוץ הכלים החברתיים הוא בכלל הכיוון הנכון לאתרי העיתונות? מצד אחד, בעידן שבו בכל טלפון סלולרי יש מצלמה, לא ברור מדוע אתרי האינטרנט של העיתונים הישראליים אינם מזמינים את הגולשים לשלוח להם תמונות. מצד שני, בעוד שאין כל סיבה לדבוק בחובה להירשם לאתר כדי ליהנות מתוכניו, כלל לא מובן מאליו שאתרי העיתונות צריכים להיכנס למגרש הרשתות החברתיות; איזה ערך מוסף הם מפיקים מכך? זאת ועוד, האם אין סכנה שהשיתופיות ובחירות ההמון יבואו על חשבון סדר היום של המערכת עד שבשלב כלשהו הן יכתיבו אותה? האם אימוץ מגמות אלו אינו עלול לגרום לכך שבעתיד גם עיתונאי העיתונות המודפסת יתלוננו שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל אף אחד לא מקשיב בשל המולת ההמון שהצביע בעד אייטמים קלילים ונעימים ובשל פזילת המערכת אל עבר רייטינג קל ומהיר? אין ספק שעל אתרי העיתונות בישראל להתרענן ואולי אף להמציא את עצמם מחדש. השאלה היא אם ההמצאה חייבת לעבור דרך הטרנד החברתי השוטף את האינטרנט.

המגמה נמשכת: עוד כתב-עת ותיק הודיע כי יבטל את גרסת הדפוס שלו ויתמקד בזו המקוונת. מה אומרת ההחלטה של "PC מגזין" על התמורות בעולם העיתונות, ומה יהיה גורלה של המהדורה המקומית של המגזין?

בשבוע שעבר הודיעה ההוצאה-לאור האמריקאית זיף-דייוויס מדיה, המוציאה את "PC מגזין", כי החל מינואר 2009 יחדל כתב-העת מלהתפרסם בפורמט מודפס, וכי כל עסקי המגזין יועברו אל אתר האינטרנט שלו, PCmag.com. מעבר לצד הסנטימנטלי שבהודעה, יש כאן שאלה של השלכות מעשיות: האם סגירת "PC מגזין" מצביעה על תופעה? ולא פחות חשוב מכך, האם המוצר הישראלי, מבית זיף-דייוויס מדיה, ייסגר גם הוא בעקבות האב האמריקאי? "PC מגזין" נולד בינואר 1982, סמוך ללידתו של המחשב האישי, ה-PC של חברת יבמ. תוך זמן קצר הפך לתנ"ך של חובבי החומרה. אם מישהו רצה לדעת משהו בנוגע לפריט חומרה כלשהו, "PC מגזין" היה המקום עבורו. המבדקים של כתב-העת נחשבו חמורים וקפדניים, וההמלצות שלו בנוגע למסך, לוח-אם, מארז או מעבד נקראו על-ידי מאות אלפי מעריצים שרופים. במהלך שנות התשעים גדל "PC מגזין" לממדים שהזכירו יותר מדריך טלפונים מאשר ירחון. כ-600 עמודים עמוסים במודעות של כל יצרניות המחשבים ויצרניות הציוד ההיקפי (מקלדות, עכברים, סורקים, מדפסות) היו נוחתים בפתח ביתם של יותר מ-1.2 מיליון מנויים. בשבוע שעבר נכנסתי לחנות ספרים. על המדף היו שני גליונות: גליון פברואר 2008, שהחזיק 124 עמודים, וגליון ספטמבר 2008, שהחזיק כ-100 עמודים בלבד. כל מי שמכיר מעט את תחום כתבי-העת יודע לקרוא את הכתובת שעל הקיר. נראה שמה שקרה לספרות המחשבים, שנחשבה בעבר לסוגה משגשגת ומבוקשת וכיום כמעט נמחקה לחלוטין, קורה כעת למגזיני המחשבים. בעשור האחרון התכווץ מספר המנויים של "PC מגזין" במחצית כמעט, וכיום הוא מדווח על כ-600 אלף מנויים בלבד. נוסף לכך, במחצית הראשונה של 2008 סבל כתב-העת מצניחה של יותר מ-38% בשיעור ההכנסות מפרסום. גם כתבי-עת אחרים סובלים מאותה בעיה, ובהם גם כאלו העוסקים בטכנולוגיה, שהירידה בפרסום בהם בתשעת החודשים הראשונים של השנה נאמדת בכ-17%, אולם הימלטות המפרסמים מ"PC מגזין" היתה חדה במיוחד. ולבסוף, אי-אפשר להתעלם מההצלחה של אתר האינטרנט של המגזין. מנכ"ל ההוצאה לאור, גייסון יאנג, אמר בראיון ל"ניו-יורק טיימס" כי כ-80% מהרווחים וכ-70% מההכנסות של "PC מגזין" מגיעים מאתר האינטרנט של כתב-העת ולא מהמהדורה המודפסת שלו. מנתוני חברת ComScore עולה כי לאתר האינטרנט של כתב-העת הגיעו קרוב למיליון גולשים באוקטובר האחרון, עלייה של 5% בהשוואה לשנה שעברה. נראה ש"PC מגזין" נתקל במגבלות המדיום: הנייר. דווקא תחום עתיר מהירות, חידושים ופיתוחים כמו חומרה למחשבים, תוכנות וציוד היקפי אינו נוהג להמתין עד למועד הירידה לדפוס. אתרי אינטרנט המתמחים בטכנולוגיה, בלוגרים מומחים הסוקרים מוצרים ואתרי השוואות מחירים הפכו את העיון ב"PC מגזין" לחוויה כמעט אנכרוניסטית. למרבה האירוניה, אתר האינטרנט של כתב-העת היה הראשון להוכיח זאת. השילוב של כל הגורמים האלו הוביל להחלטה שכנראה אין צורך במוח כלכלי מבריק במיוחד כדי לקבל אותה. החלטה דומה קיבל לפניו Christian Science Monitor, שהודיע כי החל מאפריל 2009 יתרכז בפרסום מקוון, ועוד לפניו, כאן בישראל, "העין השביעית". מי שחושב שמגמה זו תיבלם בקרוב עשוי להתבדות: ככל שהמשבר הכלכלי יעמיק, יותר ויותר עיתונים וכתבי-עת צפויים להיסגר או לחלופין להעביר את פעילותם אל האינטרנט. ומה באשר לגורלו של "PC מגזין" הישראלי? מי שמכיר את ההיסטוריה של כתב-העת הזה יודע שגם הוא עבר לא מעט תהפוכות. "PC מגזין ישראל" הופיע לראשונה בישראל בראשית שנות התשעים, לאחר שיהודה אלידע, איש הייטק בעברו, רכש את הזיכיון מחברת זיף-דייוויס. באמצע שנות התשעים נכנס אלידע לשותפות עם חברת אנשים-מחשבים, מו"ל מקומי שעסק בפרסום כמה כתבי-עת טכנולוגיים. הצדדים הקימו חברה משותפת בשם PC מדיה, שאליה העביר אלידע את "PC מגזין", בעוד שאנשים-ומחשבים העבירו אליה את "PC מדיה" (שבעבר נקרא "עולם ה-PC" ועוד קודם לכן "32 ביט"). בשנת 2000 פורקה השותפות, ואלידע הקים יחד עם יוסי ברגרזון, הבעלים של חברת דפוס-קל, את חברת קום.מדיה, שהמשיכה להוציא לאור את כתב-העת. גם שותפות זו פורקה בראשית 2004 (בשבוע שעבר מונה לדפוס-קל מפרק זמני לאחר שהחברה נקלעה לקשיים), ואלידע שוב חיפש שותף. הפעם הוא מצא קונה – חברת SBC, שרכשה את המוצרים של קום.מדיה ובהם "PC מגזין" ו"NET מגזין", שבינתיים נסגר. לדברי עורך "PC מגזין ישראל", נדבי נוקד, "מוקדם ללבוש את החליפה להלוויה של המוצר הישראלי". נוקד טוען כי התנאים בשוק האמריקאי אינם זהים לתנאים בשוק הישראלי. "יש לנו בסיס מנויים חזק שעומד על כ-15 או 16 אלף מנויים שצומח בהדרגה ושיעור חידושי מנויים מרשים". ואולם לדבריו, אין ספק כי להחלטה של המו"ל האמריקאי תהיה השפעה על המוצר המקומי הן ברמת ההפקה (אם הזכיינית הישראלית תקבל יותר או פחות תכנים ובאיזה היקף) והן על שיקולי המנוי אם להמשיך לשלם עליו. "ייתכן שהקורא ישאל את עצמו מדוע עליו לקרוא מגזין מנייר אם אפילו בארה"ב הגיעו למסקנה שזה מיותר", אומר נוקד. לדברי נוקד, כ-60% מהתכנים המופיעים ב"PC מגזין ישראל" מתורגמים, אולם אין סיבה שתהיה פגיעה ברמה או בהיקף של התכנים שהזכיין הישראלי יכול להשתמש בהם. "PC מגזין יודע לייצר דבר אחד: תוכן. כיוון שהאתר PCmag.com ימשיך לייצר תוכן, אנחנו נמשיך לקבל אותו", אמר. למרות זאת, נוקד מודה שהוא עדיין לא יודע כיצד ייראו היחסים בין הזכיין הישראלי למו"ל האמריקאי בעידן שבו אין יותר מגזין מודפס. האם ההחלטה האמריקאית מקרבת את היום שבו תתקבל החלטה דומה בישראל? נוקד טוען שהכל עניין של כסף. "אם PC מגזין ימשיך בישראל, זה יהיה אך ורק אם הוא ייצר כסף. אף אחד לא יעשה את זה בהתנדבות", סיכם. הכותב עבד בחברת אנשים-ומחשבים בשנים 1998–1999

האם על מועצת העיתונות לדון בתלונה על התנהלות לא אתית של עיתונאי אינטרנט גם אם הכתבה שבגינה הוגשה התלונה הוסרה מן הרשת?

פרופ עמירם גולדבלום, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מקדיש מזמנו זה כמה שנים לטיהור שמו בעקבות פרסום שגוי של הכתב עמית סגל שהופיע במהדורת החדשות של ערוץ 2. גולדבלום הגיש בעבר תביעה לבית-משפט השלום בירושלים, ובסיומה הגיע להסכם גישור עם חברת החדשות של הערוץ. חברת החדשות פירסמה הבהרה, שבה תיקנה את המידע השגוי והתנצלה בפני פרופ גולדבלום. אך בכך לא הגיע הסיפור לסיומו. סמוך לפרסום המקורי של ערוץ 2 פירסם העיתונאי גיל רונן ידיעת המשך לדיווח של סגל, תחת הכותרת "Hebrew U. to Readmit Convicted Terrorist to Scene of His Crime". הידיעה הסתמכה על מה שדווח בערוץ 2 והוסיפה פרטים על סמך האתר "Camera". היא פורסמה במקור באתר ערוץ 7 והועתקה לאתרים נוספים. פרופ גולדבלום פועל גם מול האתרים שפירסמו ידיעת המשך. מערוץ 7 הידיעה הוסרה, וכך גם מאתרים אחרים. בכמה מהמקרים התפרסמו התנצלויות, אך פרופ גולדבלום לא הסתפק בכך. לפני כשלושה חודשים הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד רונן. בתלונה של פרופ גולדבלום מפורטים הסעיפים בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות שלדעתו הופרו על-ידי רונן. מעבר לפרסום דברים שאינם אמת, כפי שכבר הוסכם בבית-המשפט בהליך מול חברת החדשות של ערוץ 2, טוען פרופ גולדבלום, בין היתר, כי בידיעה של רונן פורסמו דברים בשמו על אף שמעולם לא נאמרו על-ידיו; כי הידיעה פורסמה בלא פנייה לדוברות האוניברסיטה או אליו בבקשת תגובה; וכי הידיעה היתה מוטה בניסוחה. בתלונה למועצה ציין פרופ גולדבלום כי פנה בבקשה להתנצלות מרונן, אך לא קיבל תגובה. פרופ גולדבלום ביקש מוועדת האתיקה של מועצת העיתונות לדון בהתנהלותו של רונן, אך אתמול התאכזב לקבל תשובה שלפיה תלונתו תיגנז. "המשנה ליועצת המשפטית של מועצת העיתונות בישראל בחן את תלונתך", כתב לו אריק בכר, מזכ"ל מועצת העיתונות. "[...] המשנה קבע כי אכן נגרם עוול קשה לשמך הטוב ולעבודתך בעקבות הפרסומים, אך אין מתקנים עוול בעוול אחר. הנילון הסיר את הידיעה שפירסם באתר האינטרנט שלו לאחר קבלת התלונה בגינה, ובטרם הגשת תלונה למועצת העיתונות. הידיעה באתר ציינה מפורשות כי היא מסתמכת על הידיעה המקורית בחדשות ערוץ 2. "הנהלת האתר הנילון אף הודיעה לנו, בתגובתה לתלונתך, כי תהיה מוכנה לפרסם כתבת הבהרה בנושא, במסגרתה ייאמר במפורש כי ההאשמות שמקורן בערוץ 2 היו משוללות כל יסוד. יחד עם זאת מציין הנילון כי אין לו כל אפשרות לשלוט באתרי תוכן אחרים, לבטח כאלה שמחוץ לישראל. המשנה ליועצת מביע תקווה כי יצלחו מאמציך להסיר את הידיעות שעדיין מפורסמות באתרים שונים, אך קובע כי לאור האמור לעיל, דין תלונתך להיגנז". בתגובה לכך חזר ופנה פרופ גולדבלום למועצת העיתונות, הפעם בתלונה על התנהלותה שלה ולא של רונן. "לא התלוננתי כנגד אתר האינטרנט, אלא כנגד העיתונאי גיל רונן", הבהיר פרופ גולדבלום לבכר. "[...] במכתב הנך מאשר את העוול שנגרם לי, אך הנך מוסיף שאין מתקנים עוול בעוול אחר – תמהני באיזה עוול אחר מדובר? האם דיון בוועדת האתיקה בהשמצות ובשקרים של עיתונאי שעבר על כללי האתיקה המקצועית היא העוול האחר? [...] האם העתקת ידיעה משחררת כתב מהאחריות לכתיבתה ומהצורך לבדוק אותה? במקום לדון בתלונתי, השקעתם כשלושה חודשים (!!) של דיונים משפטיים ואחרים כדי לא להגיב עליה כלל. במלים אחרות, אתם מסרבים לעסוק בתלונה על עיתונאי ובמקום זה כיוונתם למקום אחר וסימנתם סביבו את המטרה. "[...] לצערי, תגובתך אינה מוסיפה כבוד למועצת העיתונות, ובמיוחד לא למאבקה הציבורי נגד השינויים בחוק לשון הרע, שהרי זו הפגיעה שבגינה התלוננתי. אם אזרח אינו יכול לזכות לדיון הולם בוועדת האתיקה של מועצת העיתונות בתלונה נגד עיתונאי שפגע בו באופן חמור, מה תפקידה של ועדה זו? היה ראוי לדון בתלונתי ללא כל ההתפלפלויות המשפטניות החפות משיקולים של מוסר וצדק שנתקלתי בהן מיום ששלחתי את תלונתי אליכם". בשיחה עם "העין השביעית" מבהיר בכר כי "העוול האחר" שאליו התייחס במכתבו לפרופ גולדבלום הוא אכן דיון בהתנהלות שעליה קובל המתלונן בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. "לשיטתנו", אומר בכר, "אין מקום לדיון מאחר שהכתם הזה באתר הספציפי שנגדו הוא התלונן הוסר לפני שנים". בכר מסביר כי בעבר, טרם הפנייה למועצה, פנה פרופ גולדבלום ישירות לאתר ערוץ 7, וזה הסיר את הידיעה ואף הציע לפרופ גולדבלום לפרסם באתר מאמר המתאר את האירוע מנקודת מבטו. "יותר מזה לא עושים", אומר בכר. "זו הנורמה שמצופה מאתר אינטרנט. הסר את הידיעה ואז יצאת ידי חובתך". מדוע אין מקום להורות לבית-הדין לאתיקה לדון בהתנהלות של העיתונאי? "כשיש לך ידיעה בעיתון מודפס, כדי להסיר את הכתם צריך ידיעה שמתקנת או התנצלות. זה התוצר של בית-הדין, אתה מחייב את העיתון לפרסם הצהרה מסוימת. במקרה הזה מה אפשר לעשות? הידיעה הוסרה". ניתן לפרסם החלטה שעיתונאי הפר את התקנון האתי, אם כך ייקבע על-ידי בית-הדין. "זה לא מעשי. גם במקרים של לשון הרע, ברגע שעשית צעד מהיר, זו הגנה רצינית". בית-הדין יכול לדון בזה ולקחת את זה בחשבון. אבל בית-הדין מסרב לדון. "נכון, משום שאנחנו משתדלים להיות אנשים מעשיים. לו יכולנו לעשות צעד שימחה את החרפה, הרי שזו המטרה שלנו. אבל החרפה נמחתה באופן די מהיר, עוד לפני שנים. אז היום אלך ואקבל החלטה על זה? זה נשמע לי לא סביר". אשר לטענות פרופ גולדבלום כי החלטת המועצה אינה מוסיפה לה כבוד, אמר בכר כי "זה בעיני המתבונן" וכי מעבר לכך הוא אינו מעוניין להגיב. גיל רונן הפנה את "העין השביעית" לעורך אתר ערוץ 7, עוזי ברוך, שהבהיר: "מדובר לא בכתבה שלנו, אלא בפולו-אפ לדיווח של ערוץ 2. מאחר שהסתבר שכתב ערוץ 2 הביא דברים לא נכונים ופוגעים, החלטנו להוריד את הכתבה". ברוך אף טוען כי פרופ גולדבלום ביקש מהאתר לפרסם מודעת התנצלות בכמה כלי תקשורת, דרישה שנראתה לו בלתי סבירה. לדבריו, אין לאתר כל כוונה לפגוע בשמו הטוב של פרופ גולדבלום והוא מוכן לפרסם ראיון הבהרה עימו או לפרסם באתרו הודעת הבהרה בעניין הפרסום השגוי. עדכון, 22.5: פרופ גולדבלום מבקש להבהיר כי מעולם לא פנה לערוץ 7 אלא רק ישירות לרונן. כמו כן, לדבריו, לא קיבל הצעה להתנצלות מהאתר אלא רק לאחר שפנה למועצת העיתונות. פרופ גולדבלום אף דוחה את טענת עורך ערוץ 7 כי מדובר בידיעת המשך ומדגיש כי הידיעה של רונן כללה מידע שגוי נוסף, מעבר למה שפורסם בערוץ 2.

בדיון בוועדת הכספים כלכלנים טענו כי יש הסכמה גורפת בנוגע לנזקי המהפכה המשפטית לכלכלת ישראל. נציגי האופוזיציה שיזמו את הדיון מחו על כך שלא הגיעו כמעט נציגים ממשרדי הממשלה הרלוונטיים. באופן חריג, הוועדה ערכה הצבעה הצהרתית וקבעה ש"אין כל קשר בין הרפורמה המשפטית לבין כלכלת ישראל". חברי האופוזיציה החרימו את ההצבעה: "מעולם לא נחשפתי לדבר כזה"

ועדת הכספים התכנסה ביום שני לדיון, ביוזמת ח"כ ולדימיר בליאק (יש עתיד) בנושא "השפעת הרפורמה במערכת המשפט של כלכלת ישראל". בצל אזהרות כלכלנים שהגיעו לדיון, קיים יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני באופן חריג "הצבעה הצהרתית", לפיה אין קשר בין המהפכה המשפטית לבין פגיעה אפשרית בכלכלה. במהלך הדיון, מחו חברי האופוזיציה על כך שלמעט נציגי הרשות לניירות ערך, לא הגיעו נציגים מהמערכות הכלכליות מטעם המדינה. "אני מוחה שאין פה כמעט אף נציג לממשלה, שר האוצר צריך להיות פה ולהגיד איך אפשר להתמודד, ושמר כלכלה בנימין נתניהו יסביר לאזרחי ישראל איך הוא הולך להתגבר על העובדה שההפיכה השלטונית שהוא מקדם לא תפגע בהם", אמרה ח"כ מיכל שיר (יש עתיד). ח"כ עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל) הצטרפה לדבריה וטענה: "היעדר נציגי הממשלה הינו ניסיון להשתיק". בהמשך, יוזמי הדיון וכלכלנים שונים התריעו נגד הרפורמה, והעלו חשש כי זו תביא לפגיעה קשה בכלכלה הישראלית.מנגד, נציגי הקואליציה טענו שההתראות של המוחים הן שמביאות לפגיעה בכלכלה. לדבריו של נשיא האגודה הישראלית לכלכלה פרופ יוסי שפיגל מאוניברסיטת תל אביב, "אני בתחום למעלה מ-30 שנה, ולא זוכר פעם אחת שהייתה הסכמה כזו בין כלכלנים. לתדהמתי הגדולה חתמו על המכתב כמעט כל הכלכלנים האקדמיים בישראל, ו-11 או 12 חתני פרס נובל לכלכלה מארצות הברית, ה-oecd השמיע קול זעקה מול הדבר הזה. אני לא יכול להבהיל גורמים בארצות הברית". יו"ר הוועדה גפני סיכם את הדיון במסמך שכתב מראש: "המשק הישראלי יציב וחזק בכל הפרמטרים והמדדים הכלכליים. ועדת הכספים קובעת שאין כל קשר בין הרפורמה המשפטית לבין כלכלת ישראל שהיא כאמור יציבה וחזקה, הניסיון לקשור בניהן הוא ניסיון פוליטי ברור כפי שגורמים אלו עשו זאת בכל נושא שממשלה נבחרת זו הביאה לדיון ולהחלטות". על הדברים קיים יו"ר הוועדה הוועדה הצבעה הצהרתית בשאלה האם הרפורמה תפגע בכלכלה. חברי הקואליציה שהם הרוב בוועדה, הצביעו בעד, כאשר חברי האופוזיציה התנגדו לקיום ההצבעה וטענו כי היא נעדרת סמכות ואינה חוקית. האופוזיציה מחתה כי הצבעה כזו מנוגדת לתקנון, אך מבדיקת "שקוף" עם הייעוץ המשפטי של הכנסת עולה כי הצבעות הצהרתיות הן מנהג שנועד בין היתר להעביר לממשלה מסרים מהכנסת, למשל, הצהרה שהכנסת תומכת בפעולה כזאת או אחרת של הממשלה. במקרה הזה, יו"ר הוועדה ביקש לקבוע הצהרה לפיה: "אין כל קשר בין החלטת הממשלה ורוב חברי הכנסת לעשות רפורמה במערכת המשפט ולקיים איזונים ראויים בין הרשויות השונות שהופרו באופן מדאיג בשנים האחרונות, לבין פגיעה בכלכלת ישראל". לשאלות האופוזיציה הסבירה היועצת המשפטית לוועדה, עו"ד שלומית ארליך, כי ערכה של ההצבעה הינה הצהרתי בלבד. כלומר אין לה שום משמעות משפטית מחייבת. ח" בליאק סיכם ואמר כי "משרדי הממשלה החרימו את הדיון, זה ברור לנו כי בדיון שלאחר מכן כולם נכנסו. נטען בפנינו שכולם הוזמנו אבל ברור שהייתה כאן מדיניות מכוונת. בסוף הדיון גפני קבע שלא מתקיימת פגיעה בכלכלה בעקבות הרפורמה בניגוד מוחלט לכל מה שנאמר וביקש לבצע הצבעה הצהרתית ללא התראה מראש. אני שנתיים בוועדה ומעולם לא נחשפתי להצבעה הצהרתית בסוף הדיון. אפילו בקשתנו לקיים התייעצות סיעתית לפני ההצבעה סורבה". מיו"ר הוועדה גפני לא נמסרה תגובה.

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים פרוטוקולים ומסמכים על "מעריב"

מהו מדור "הגנזך" פרוטוקול בוררות נמרודי-גוסינסקי, 28.1.08 פרוטוקול בוררות נמרודי-גוסינסקי, 3.3.08 דו"ח חקירה מטעם נאמני "מעריב", 2016 דו"ח שנתי 2007 דו"ח שנתי 2008 דו"ח שנתי 2009 דו"ח שנתי 2010 דו"ח שנתי 2011 דו"ח שנתי 2012 רשות ההגבלים העסקיים: אישור הפצת "מעריב" ו"מקור ראשון" על-ידי חברת בר-הפצה, 29.10.13 רשות ההגבלים העסקיים: מסמכים לגבי מחלוקת עסקית בין "מעריב" ל"הארץ" סביב הפצת המקומון "כלבו" בחיפה ומעמדו של "ידיעות אחרונות" כמונופול, 1995–2002 בזק, הודעה לבורסה על הכוונה למכור את "וואלה" לאלי עזור, 15.9.2020 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

"מעריב" בודק את מראית העין | "ישראל היום" שוב מסקר את מיזמי אדלסון | וסבר פלוצקר עונה למבקרו

בכפולת הזוועה של "מעריב", עמודים 6–7 בגליון הבוקר, מופיעים דיווחים על אזרח החשוד כי התחזה לשוטר ותקף מינית נער; אזרח אחר שפיתה קטינות להיפגש עימו ואז תקף אותן מינית; נער שחשוד כי תקף מינית ילד; תאומים שחשודים כי רצחו ילד; גבר שחשוד כי עמד בראש כת שהתעללה בילדים; ואדם נוסף שחשוד ברצח בתו התינוקת. איכשהו קרה שנעדר מכפולת העמודים הסיפור על הקומיקאי שחשוד כי ניצל מינית ילדים (לפרטים: ראו "ידיעות אחרונות"). מכל מקום, ברצועה דקה שנמתחת בראש הכפולה, לצד המלים "מכת מדינה", מופיע איור של יד האוחזת בסכין במטרה לפתוח למישהו את הגרון. האיור מוכר. נעשה בו שימוש בעבר, בתקופות קודמות שבהן "גל פשע" שטף את המדינה. אף שהטון הבולט בגל הנוכחי הוא ניצול מיני של ילדים, שבינו בין הנפת סכין אין הרבה מן המשותף, טוב עשו ב"מעריב" שבחרו להשתמש שוב באיור היד והסכין. יש משהו מנחם בהיכרות עם הסמליל שמלווה את סיקור מקרי האלימות האחרונים. זו אולי עיתונות סנסציונית החורגת מכל פרופורציה בכיסוי מקרי אלימות, אבל זוהי העיתונות הסנסציונית החורגת מכל פרופורציה בכיסוי מקרי אלימות שלנו. הכותרת המרכזית בכפולת העמודים קוראת "אלימות בעיניים שלכם", ומפנה לסקר שנערך על-ידי חברת טלסקר עבור עיתון "מעריב", ובו התבקשו 500 איש המייצגים את האוכלוסייה היהודית בגילים 18 ומעלה לענות על שתי שאלות. השאלה השנייה היא "באילו סוגים של אלימות נתקלת?", ועליה משיבים 46.4% כי לא נתקלו באלימות כלפי ילדים, נשים, בין בני נוער וצעירים, כלפי בעלי חיים או קשישים, אך לעומת זאת 40.5% היו עדים לאלימות בין בני נוער ו-22% היו עדים לאלימות כלפי ילדים. השאלה הראשונה בסקר מבקשת לבדוק "האם לדעתך האלימות כיום רבה יותר מבעבר?". זו שאלה מרתקת, ומרתקת במיוחד ההחלטה לשאול אותה. היא מלמדת על החשיבות הרבה המיוחסת למראית העין, עד כדי כך שהיא דוחקת הצדה את מה שאותה עין אמורה לראות. במלים אחרות, ב"מעריב" החליטו כי במקום להשקיע מאמצים בבדיקה אם חלה עליה במקרי האלימות בשנים האחרונות, יושקעו מאמצים בבדיקה אם נדמה לציבור כי חלה עלייה במקרי האלימות בשנים האחרונות. שאלה נוספת, שבדקה את מידת הרצון של משתתפי המדגם לקרוא בעיתונים עוד ועוד תיאורים פלסטיים מזעזעים על אנסים ופדופילים, רוצחים ומתעללים, לא נכללה בסקר, או לפחות תוצאותיה לא פורסמו. במוסף "ישראל השבוע" מקדיש חמי שלו חלק מטורו למשימה שנזנחה על-ידי "מעריב", פרסום הנתונים על מקרי האלימות, ולא בדיקת הרושם שנוצר בציבור כתוצאה ממקרי האלימות. "אף שנדמה לנו ששבוע ממוצע ב-2009 הוא כמו שנה ממוצעת של עד-לא-מזמן", כותב שלו, "הרי שהסטטיסטיקה היבשה מורה אחרת, וגם המומחים חלוקים בדעתם. כי הנתונים אומרים שאין עלייה מיוחדת לאורך זמן בשיעורי הרצח בישראל בפרט ובשיעורי הפשיעה בכלל. בין 1958 ל-1988 היה שיעור מקרי הרצח שנרשמו על-ידי המשטרה ולוקטו על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ-1.5 על כל 100 אלף תושבים, ומאז, עם עליות וירידות מתונות, השיעור קצת גבוה יותר, כ-2.3 ל-100 אלף, נתון המציב את ישראל פחות או יותר במקום טוב – או רע – באמצע המדינות המפותחות. נתוני המשטרה לשנת 2009 שיפורסמו בקרוב מצביעים על אותה המגמה על אף הכותרות בעיתונים". שלו מביא מדברי הקרימינולוג פרופ גיורא רהב, שטוען כי "אין שום דבר חדש", אך מיד אחר-כך מצטט מדברי ראש המכון לחקר ביטחון בקהילה במכללה למינהל, ד"ר דני גימשי, הטוען כי נתוני המשטרה חלקיים בלבד, וממילא "מה שקובע הוא תחושת הציבור". מה זאת אומרת "מה שקובע הוא תחושת הציבור"? בטקסט של שלו אין פירוט, אבל נראה כי הכוונה היא שככל שהציבור יחוש פחות בטוח, כך גם תרד בפועל מידת הביטחון שלו. הפדופילים והאנסים, כך מסתבר, מריחים פחד. המחשבה, יודע כל מי שנחשף לתיאוריות ניו-אייג מקושקשות, יוצרת מציאות. פרסום הסקר של "מעריב" על האלימות בעיני הציבור עוד יואשם בהחרפת האלימות כלפי הציבור. אגב, התשובות בסקר "מעריב" לשאלה "האם לדעתך האלימות כיום רבה יותר מבעבר?" מעורבות. 53.9% מהנשאלים השיבו בחיוב, 2.6% השיבו שאינם יודעים. היתר התחלקו בין שתי תשובות שליליות לשאלה, המנוסחות כהסבר. 27.7% השיבו כי "בעבר אנשים פחות התלוננו במשטרה" ואילו 15.8% השיבו כי "בעבר התקשורת דיווחה פחות על אלימות". למעט "הארץ", כל העיתונים מקדישים את הכותרת הראשית שלהם למסר שהועבר אתמול לחמאס מלשכת ראש הממשלה, מסר שמרחיק את ביצוע העסקה שבמסגרתה ישוחרר החייל הישראלי השבוי גלעד שליט. העורכים ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ניסחו אותה כותרת בדיוק – "נתניהו: אין יותר ויתורים". ב"ישראל היום", שבשבועות האחרונים סקר באור חיובי את ההתקדמות במשא-ומתן לשחרור שליט, נתניהו נעדר מהכותרת הראשית. את מקומו תופסת הישות שעליה הוא מושל – "ישראל: לא נתגמש עוד בעסקת שליט". ב"הארץ" הכותרת הראשית מוענקת לח"כ אופיר פינס, שהכריז אתמול על פרישתו מהחיים הפוליטיים. שלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים, נאם אתמול בפני כמה מאות מתושבי עירו. ב"הארץ" [נועה קושרק ותומר זרחין] מתפרסם הדיווח הקורקטי ביותר על לחיאני, דיווח שמתמקד בעיקר בהתפתחויות החקירה המשטרתית והדיונים המשפטיים ופחות בתיאורי הצבע מהאמפיתיאטרון שבו נאם. ב"מעריב", לעומת זאת, מתפרסם הדיווח הביקורתי ביותר כלפי לחיאני. אילן מציק מדווח כי "כ-600 בלבד מתושבי בת-ים טרחו להגיע אמש לאמפיתיאטרון העירוני כדי לשמוע את ראש העיר מודה להם על תמיכתם בו לאחר מעצרו בשבוע שעבר בחשד לעבירות מרמה, גניבה והפרת אמונים. על-פי ההערכות, כמחצית מהנוכחים היו קרובים של לחיאני עצמו וכן עובדי עירייה ובני משפחותיהם. אולם הנוכחות הדלילה בעצרת לא ריפתה את ידיו של לחיאני [...] השתתפותם של כל-כך הרבה עובדי עירייה בכירים באירוע אמש העמידה באור בעייתי את צו ההרחקה מבניין העירייה שתלוי ועומד נגד לחיאני". לדיווח זה נלווה טור מאת גיא מרוז, המדמה את לחיאני לזמר שלמה ארצי ומסכם בתפילה: "הלוואי שהוא זכאי כי אני באמת מת עליו". בעיתון "ישראל היום" מופיעה הבוקר הכותרת "פרס: תגלית – מהרעיונות המבריקים של העם היהודי". מתחת לכותרת תצלום של פרס בחליפה שחורה ועניבה אדומה ודיווח מאת יורי ילון, שלפיו פרס נשא דברים באירוע שהתקיים אתמול במלאת עשור ל"תגלית". המיזם "תגלית", נזכיר, משגר לישראל צעירים יהודים מרחבי העולם ונתמך ביד נדיבה על-ידי המממן של "ישראל היום", שלדון אדלסון. גם עיתון "ישראל היום" מזכיר קשר זה כשהוא מצרף גילוי נאות בסיום הידיעה. גילוי נאות, נזכיר, אינו יכול להוות חותמת הכשר אוטומטית הטובה לשימוש רב-פעמי. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעת תצלום [איתמר אייכנר] שגם בה נראה נשיא המדינה שמעון פרס בחליפה שחורה ועניבה אדומה, כשהוא מחזיק צק ענק של בנק לאומי. לצד פרס נראים בתצלום, בין היתר, יו"ר דירקטוריון הבנק והמנכ"לית שלו. אין כל גילוי נאות או לא נאות שיסביר מדוע עיתון "ידיעות אחרונות" מפרסם דרך קבע תצלומי יחסי-ציבור בהשתתפות ראשי בנקים ואנשי עסקים בכירים. נראה כי חלה הפוגה במלחמת "מעריב" ב"ישראל היום". עמודי גליונות יום שישי נטולי האשמות הדדיות, ועמודי החדשות בימי חול נעדרים הסברים מלומדים מדוע החוק למניעת שליטה זרה בעיתון טוב או רע, ומדוע "ישראל היום" מסוכן לדמוקרטיה או לא. בינתיים החצים משוגרים באופן מעודן יותר, ודווקא מצד "ידיעות אחרונות". בטורו השבועי ב"המוסף לשבת" כותב נחום ברנע על אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק ומי שהיה מיועד לשמש שגריר באו"ם, ואגב כך גם על קשריו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, עם המיליארדרים רון לאודר ושלדון אדלסון. "הקדנציה השנייה של נתניהו יוצאת דופן. כאשר מדובר בשניים האלה", כותב ברנע על לאודר ואלדסון, "היא מציגה מפגש לא בריא בין הון תאב שלטון לשלטון סוגד הון". בהמשך כותב ברנע, "בישראל של 2010 בעלי המאה הם בעלי הדעה. מגוחך להתעסק בהשפעתם האפשרית של בעלי הון כמו לאודר ואדלסון על מינוי של ראש לשכה או שגריר באו"ם, כאשר אחד מהם משקיע יום-יום סכומי כסף אדירים בהרצתו של ראש ממשלה, בטיפוח פולחן האישיות שלו, בבחירתו מחדש". בסיום טורו השבועי שבמוסף "ממון שישי" של "ידיעות אחרונות", משיב סבר פלוצקר על הביקורת המרומזת שהפנה (גם) לעברו השבוע מעל דפי "דה-מרקר" העיתונאי נחמיה שטרסלר. שטרסלר טען כי "אותם פרשנים וכלכלנים שניבאו את סוף הקפיטליזם ומשבר גרוע יותר מזה של 1929 שכחו לגמרי את מה שאמרו רק לפני כמה חודשים. אז הם יצאו בשצף קצף נגד האוצר שלא עשה כלום ולא מותח רשת ביטחון מלאה לחסכונות הציבור, והנה עכשיו הם מהללים את מדיניות האיפוק והאחריות שנקט אותו אוצר רשע". פלוצקר, בתגובה, מצטט מכמה מאמרים שפירסם ב"ממון" בין נובמבר 2008 לינואר 2009 ובהם העריך הערכות אופטימיות. "אני מביא את הציטוטים הנבחרים", כותב פלוצקר, "כדי לפזר את האגדה השקרית והמתפשטת בתקשורת כאילו היתה העיתונות הישראלית לפני שנה בפאניקה ממשבר כלכלי קיצוני, כאילו דרשה מהממשלה להזרים תקציבים אינסופיים, וכאילו רק נחישות הלב של שרי האוצר מנעה את מימוש המזימה. אנחנו בידיעות אחרונות, העיתון של המדינה, היינו דווקא שקולים, זהירים ומעל לכל, לא איבדנו את האופטימיות שלנו". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי הנהלת רשות השידור שוקלת להשבית את שידורי הרדיו, כשביתת מגן, וזאת לקראת כוונה של ועדי הטכנאים לנקוט צעדי השבתה ומחאה החל מה-17.1.10. לי-אור אברבך כותב ב"גלובס" על הפרסום הסמוי בטלוויזיה הישראלית. בין היתר מצוטט בכתבה רפי בארי, סמנכ"ל השיווק של מלונות דן, חברה המשלמת עבור פרסום סמוי בתוכנית "הרווק". "לדברי בארי", כותב אברבך, "לחברה לא היתה מעורבות ישירה בתוכן, אבל הוא לא יכול להכחיש כי ייעץ לתוכנית בבחירת הלוקיישנים. המתמודדים סעדו, רקדו ובילו במקומות שהתאימו לעלילה שהגתה הפקת התוכנית, אבל גם לשאיפות של המפרסם". סמנכ"ל השיווק של בזק, רן גוראון, מספר לאברבך כי "כ-30% מתקציב הפרסום ב-2009 הלך על ניו-מדיה, ובכלל זה גם תוכן שיווקי [...] גם 40% מתקציב השקת ה-NGN הלך על פעילות שהיא לא פרסום קלאסי מסורתי". שמעון אלקבץ, המנכ"ל החדש של רדיו תל-אביב, מעניק ראיון לוחמני לחן שליטא במוסף "G" של "גלובס". בין היתר חושף אלקבץ את תנאי ההעסקה של כמה מהשדרנים שפרשו מהתחנה מאז מונה למנכ"ל ומצהיר: "אני מדבר על עקרון ידיעות אחרונות. אמנון רבי ואני הקמנו את ידיעות-תקשורת לפי תמהיל ידיעות אחרונות. יש נוסחה כזאת, ואני רוצה אותה ברדיו. אני רוצה שהטייס מעמק יזרעאל, נהג המונית, איש ההייטק מרמת-החייל ופועל הבניין – כולם יקשיבו לי". בהמשך מבשר אלקבץ כי בקרוב יקים חברת חדשות עצמאית במסגרת תחנת הרדיו רדיו"ש, הרדיו באזור יהודה ושומרון. "זה יהיה רדיו ישראלי. יהודי", מבטיח אלקבץ. בן כספית מקדיש חלק מטורו השבועי ב"מוספשבת" של "מעריב" לפרשת אילנה דיין וסרן ר. הוא ממליץ לקוראיו לקרוא את כתבת עמיתו קלמן ליבסקינד, המתפרסמת במוסף "סופשבוע" של העיתון, ומנצל את ההזדמנות כדי לכנות את כתבתה של דיין "פשע עיתונאי בוטה" ולהתנצל בשם התקשורת כולה בפני סרן ר. רונית כפיר מתראיינת במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" [רונה קופרבוים] ואומרת על מקום עבודתה הקודם, גלי-צה"ל, כך: "זה מקום מוזנח ודוחה עם ריחות טחב ומזגנים מרעישים".

צמרת העיתונות הישראלית עוסקת בניסיון לשנות את ההיסטוריה במקום לדווח עליה, אולי לכן היא כושלת שוב ושוב בסיקור החלטות מדיניות מכריעות כמו הנסיגה מיישובי עזה, מלבנון, או הסכם אוסלו

לו היו ניתנים לעיתונאים רישיונות לעיסוק במקצוע - כמו לעורכי דין, רופאים או מהנדסים, ולו היה מי ששולל רישיון בגלל כישלון, היתה נמחקת, כבר לפני שנים, צמרת העיתונות הישראלית. לו היו נבחנים העיתונאים משפטית ואתית - במונחים של רשלנות מקצועית ואחריות לנזקים – רבים מבכירי העיתונאים שלנו היו מורשעים בדין. אפילו לו ניתן היה, אצלנו, דין וחשבון ציבורי על פיאסקו עיתונאי, התוצאה היתה זהה. אלא שמשום מה, העיתונות הישראלית היא כנראה המקצוע היחידי שבו אין כל קשר בין ההצלחות והכישלונות לבין שרידות מקצועית. בוודאי שאין קשר בין הקריירה ומידת ההשפעה הציבורית, לבין השאלה האם עיתונאי נכשל בניתוחיו ובהערכותיו בעבר. קחו למשל את בכירי העיתונאים בארץ, כמו אמנון אברמוביץ, נחום ברנע, בן כספית ויואל מרקוס. או קחו את חיים יבין – חתן פרס ישראל. אלו, כמו מרבית העורכים, הפרשנים, המגישים ומובילי דעת הקהל בארץ, מקדמים מזה שנים קו עיתונאי-פוליטי ברור. קו שעיצב את הכתבות, הדיווחים, התחקירים, טורי הפרשנות, רשימות המרואיינים, נושאי הסיקור, דגשי הדיווח ואפילו אינטונציות הראיון. הקו הזה לא השתנה במאום, והוא מדריך את סדר היום הציבורי גם היום, כאילו לא הוכח כשגוי והרה אסון מעולם. הכי פשוט ומיידי לפשפש בתפישה שהובילה צמרת העיתונות רק לפני שלוש שנים. ערב הבריחה, הגירוש והעקירה בדרום, המכונים על ידה גם היום - "התנתקות". כעת חיה, באביב 2005, התמסרה עלית העיתונות הישראלית לפרוייקט שיווק התוכנית מרחיקת הלכת שהוביל ראש הממשלה – אריאל שרון. אמנון אברמוביץ פלט אז את משל האתרוג, שהמחיש את פסגת המאמץ לסייע עיתונאית בכל מחיר, למהלך העקירה. גם במחיר התעלמות משחיתות המידות של שלטון מועדון החווה. גם במחיר נטישת הערכים הבסיסיים של מקצוע העיתונות. אמנם היו עיתונאים שהסתייגו מהבוטות והישירות של משל האתרוג, אבל מרביתם פעלו על פיו, לפחות בכל מה שנוגע לעצימת העיניים מול חוסר ההיגיון שבתוכנית הבריחה והגירוש עצמה. שרון, רמון, לבני ואולמרט שיווקו אז חזון תעתועים קל להפרכה. הם טענו שאם נעקור את כל הישובים, ניסוג מקו הגבול עם מצרים ונוותר על הפריסה האסטרטגית ברחבי הרצועה, יושג מזור לכל מכאובינו. הם הבטיחו שרק כך הכל יסתדר. לפלשתינים לא תהיה עוד סיבה לפגוע בנו, המצב הביטחוני יוטב ללא היכר, דמותנו בעולם תשתפר פלאים. החמאס יאבד את אחיזתו והפלשתינים יתמקדו בטיפוח חממות וסדנאות טאי צי. אבל, הם הטעימו, אם חלילה משהו ישתבש – כל הקלפים יוותרו בידינו. אם רק נרצה, ננתק להם את החשמל ונפגיז אותם בתותחים עד שתצא נשמתם. ואז ללא ספק, השלום והשלווה ישררו בכל. איך התמודדה העיתונות הישראלית עם חזון ההבל הזה, שבמבט רטרוספקטיבי ברור במיוחד כמה היה קלוש והזוי? מה עשתה העיתונות כדי לבחון, לאתגר, לתהות על קנקנו ולחשוף בפני הציבור את פרצופו האמיתי? כמעט שום דבר. להיפך – רוח גבית עזה הוענקה לתוכנית התעתועים, מלווה בניחוחות מסוכרים מכוונים, שטישטשו את סיכוני המהלך כולו. ולא שחסרו כלים לחשוף את האסון ולא שחסרו פובליציסטים, כמו כותב שורות אלו, ששפכו אש וגופרית על האיוולת וחוסר האחריות שבמהלך. אפילו הרמטכ"ל דאז – בוגי יעלון, סירב ליישר קו. הוא טען שה"התנתקות" תעניק רוח גבית לטרור ושילם על כך מחיר כבד. אבל צמרת העיתונות הישראלית לא העניקה לצרכניה את השירות שהיתה חייבת לספק. היא התמסרה בשקיקה לשגיאה הפטאלית וסירבה להפעיל את כליה המקצועיים לחשיפת כשליה. מי שמכיר את ההיסטוריה המקצועית של מרבית בכירי העיתונות שלנו, יכול להעריך שהתמיכה בחזון התעתוע הזה לא נבעה מרשלנות וקוצר רואי גרידא. היא נשלטה על ידי מטרת על בלתי סמויה, זדונית – הדחף להכריע את הוויכוח הפוליטי בארץ ולהכחיד את האויב האמיתי – המתנחלים ומפעלם. אבל, גם אם נניח שהיתה כאן רק התרשלות מקצועית, עדיין, מדובר בכשל כל כך חריף, שמחייב הסקת מסקנות מרחיקת לכת. סיקור תוכנית הגירוש והעקירה בדרום היווה רק חוליה אחת בשרשרת כישלונות מקצועיים, שמאפיינים את העיתונות הישראלית של עשרים השנים האחרונות. שתי הדוגמאות הבולטות האחרות הן כשלי העיתונות בתהליך אוסלו ובמהלך הבריחה החד צדדית מלבנון. והנה, בניגוד לנורמות שדורשת העיתונות מכל סקטור אחר, היא לא תיחקרה את עצמה באופן רטרואקטיבי. היא לא הסיקה מסקנות, לא הדיחה את האחראים, לא שינתה מנגנוני חשיבה, לא ריעננה כלי ניתוח ובקרה עצמית. חמור מכך, צמרת העיתונות הישראלית עסוקה בניסיון מתמיד לטשטש את הכישלון שלה ושל מובילי מהלכי הקטסטרופה. היא שוקדת כל העת על עיצוב רטרוספקטיבי של ההכרה שלנו, על שינוי ההיסטוריה. לכן, לא נשאלות שאלות קשות ולא נתבעת אחריות ממי שהובילו את הכישלונות. לכן, הוזים סדרתיים כמו שמעון פרס נותרים חביבי האומה, והופכים לנשיאי המדינה במקום להישלח לעמוד הקלון של ההיסטוריה. לכן, גם לגבי בכירי העיתונות מתקיים מה שמכונה בשפה המשפטית קשר סיבתי, בין התנהגותם לבין הנזק שנגרם לכולנו. העיתונות יכולה היתה, בעבודה מקצועית נכונה, למנוע את מהלכי הנפל הללו, את אוסלו, לבנון ו"ההתנתקות". לכן, ראשיה גם הם נושאים באחריות, כמו הפוליטיקאים שקיבלו מהם גיבוי ללא מצרים. אבל אצלנו, בניגוד לבעלי מקצוע אחרים, העיתונאים פטורים מכל אחריות. הם משמשים כוועדות האתיקה של עצמם ומובילים אותנו גם היום, לעבר האסונות הבאים.

"יש במוסף למכביר דברי התקפה בלשון בלתי מרוסנת על השלטונות והצגת פעולות הפרת סדר, שהיו באותו זמן בשטחים, בדרך של שבח ועידוד"

בג"צ מס 644/81 1 עומר אינטרנשיונל אינק. ניו-יורק 2 חנא סמאן סיניורא נגד שר הפנים, משרד הפנים בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [8.12.81, 24.12.81] לפני מ"מ הנשיא י כהן והשופטים מ שמגר, ד לוין העותרת 1 הנה המו"ל של עיתון יומי בערבית ושל מוסף שבועי באנגלית לעתון זה, המתפרסמים בירושלים. המשיב הוציא צו, על פי סעיף 19(2) לפקודת העתונות, על הפסקת פרסום העיתון למשך חודש, וזאת לאחר ששוכנע, לטענתו, כי יש בפרסומים שפורסמו בעיתון "משום שבח למעשי רצח וטירור ועידוד להמשכתם ודברים העלולים לסכן את שלום הציבור". בעתירתם מבקשים העותרים לבטל את הצו. בית המשפט הגבוה לצדק פסק: א. (1) בדרך כלל רצוי, שלפעולה המריקה לכת של הפסקת עיתון תקדם התראה לפי סעיף 19(1) לפקודת העתונות, אך, כפי שנאמר במפורש ברישא של סעיף 19(2), מתן התראה אינו תנאי בל יעבור להפעלת הסמכות להפסקת עיתון. (2) רצוי לתת פירוט מלא יותר בצו המשיב לגבי הפרסומים, בהם הוא מצא פסול, אולם העדר פירוט מספיק אינו פוגע בתוקף הצו. ב. כאשר המשיב שוקל, אם נתקיימו התנאים להפעלת סמכותו לפי סעיף 19(2) לפקודת העתונות, עליו להתחשב במסיבות הקיימות במועד בו נעשה הפרסום. ג. המשיב רשאי, בין יתר שיקוליו, להביא בחשבון גם פרסומים קודמים בעיתון, אפילו לא נקטו השלטונות צעדים לגביהם בעבר, ובלבד שהפרסומים הקודמים לא נעשו זמן רב לפני הפרסומים, שהביאו להוצאת הצו, ויש ביניהם קשר ענייני. ד. העותרים, על יד כך שהביאו בעיתונים פרסומים, אשר סיכון שלום הציבור הנובע מהם הוא בגדר ודאות קרובה, ניצלו לרעה את זכות חופש הביטוי ועברו את גבול המותר, שאתו יכול לסבול משטר דמוקרטי הרוצה להגן על קיומו. עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון - כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה. א שפאר - בשם העותרים ד ביניש, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה - בשם המשיב. [...] הפרסומים, אשר שימשו יסוד להחלטת שר הפנים, נעשו בתקופה, שבה התרחשו האירועים הבאים: (א) חל שינוי בדרכי ניהול יהודה, שומרון ורצועת עזה על-ידי החלפת מינהל צבאי במינהל אזרחי, ושינוי זה גרם או תרם לכך, שבשטחים המוחזקים נעשו פעולות מחאה, שהתבטאו גם בהפרות סדר, כגון, שריפת צמיגים, יידוי אבנים, הפגנות ואף פעולות חמורות יותר. סקירה מפורטת ואוהדת לאירועים אלה ניתן למצוא בגיליונות העיתון, שפורסמו בין 19- 25 לנובמבר, ודי להפנות בעניין זה למוסף האנגלי מס 80(מש/8) ולמוסף מס 82, המלאים בתיאורי התרחשויות אלימות שונות ופעולות שלטונות הבטחון. (ב) ביום 17.11.81 נורו יריות על-ידי אנשים, המתוארים במוסף האנגלי מס 82 כ"פרטיזנים פלישטינאיים" (palestinian guerillas), למכונית, שבה נסעו ראש האיגוד הכפרי באזור רמאללה, יוסף אל-חטיב, ובנו. הבן, אשר נהג במכונית, נורה ונהרג במקום, ואילו האב, ראש האיגוד הכפרי, נפצע בצורה אנושה. האב מת לאחר מכן מפצעיו, אך הדבר קרה במועד יותר מאוחר. הדיווח ודברי הפרשנות במוסף האנגלי מס 82 על מעשה ההתנקשות ביוסף אל-חטיב מופיעים בעמוד ראשון של מוסף זה, בחלקו התחתון של העמוד, ונמשכים בעמודים אחרים של המוסף. בחלק התחתון של העמוד הראשון, מתחת לקו המבדיל בין חלק זה לחלק העליון, רואים אנו (בצד שמאל) קריקטורה מראה קלגס מזוין, שעל קסדת הפלדה שלו מצויר מגן דוד, אשר מנסה לנפח בלון, אולם אותו בלון, שעליו כתובות המלים "איגוד כפרי" באננגלית, מתנפץ עקב פגיעה מאבן, שיצאה מקלע שבידי ילד, שדמותו מופיעה בצד השני של הציור. מצד ימין, בחלק התחתון של העמוד לצדה של הקריקטורה ובצמוד אליה, מופיעה כתבה, המתארת את ההתנקשות. הכתבה נמשכת בעמוד 3 של העיתון, ונאמר שם, בין היתר, שיוסף אל-חטיב איננו אהוד על חבריו הכפריים, לפי הדיווחים אף אחד לא בא למשפחתו כדי להביע השתתפות בצער, יש ליוסף היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה נגד עמו ("against his own people") בתקופת הבריטים, ובתקופה הירדנית, וכעת היה מצדד עם "הכובשים הישראלים" ("and now he has sided with the israeli occupiers"). כן נאמר באותה כתבה, שיוסף היה מעורב בזיוף מסמכים לשם תפישת קרקעות מבעליהם הפלשתינאיים ומכירתן לחברות ישראליות. בסוף הכתבה נאמר, שהניסיון להתנקשות בא אחרי שלושה שבועות של אי-שקט כללי בגדה המערבית עקב מחאה נגד הוטונומיה, המינהל האזרחי ואיגודי כפרים. כן נאמר שם, שהיו עוד נסיונות התנקשות או פגיעה בראשי איגודי כפרים. אין אנו רואים צורך לעמוד בפירוט על יתר הידיעות, הרשימות והמאמרים, המופיעים במוסף האנגלי 82 הנ"ל. די לציין, שיש במוסף למכביר דברי התקפה בלשון בלתי מרוסנת על השלטונות והצגת פעולות הפרת סדר, שהיו באותו זמן בשטחים, בדרך של שבח ועידוד. לדעתנו, די היה בקריקטורה הנ"ל, כשהיא מופיעה על-יד הכתבה על ההתנקשות עם הפרטים המופיעים בה, כאמור לעיל, כדי להצדיק את מסקנתו של שר הפנים, שיש בפרסום זה "משום שבח למעשי רצח וטירור ועידוד להמשכתם". מר שפאר טען, שאין קשר ברור בין הציור הנ"ל לבין מעשה הרצח, שעליו מסופר לידו. טענה זו יש לדחות. כל מי שעיניו בראשו רואה מיד, כי הציור, אשר מופיע ליד הכתבה, קשור באופן הדוק למאורע, המתואר בכתבה, ויש בו משום שבח בלתי מוסווה למעשה ההתנקשות כמעשה חיובי ומוצלח, המזכיר את מלחמתו של דוד נגד גלית. רשאי היה שר הפנים, בנסיבות שתוארו לעיל ובשים לב להפרות שלום המרובות שהתחוללו באותה עת בשטחים המוחזקים, להגיע לכלל הערכה, שישנה ודאות קרובה של סיכון שלום הציבור, אם הופעת העיתון לא תופסק לתקופה מסוימת, כי המתואר בא לעודד פגיעה אלימה באישים, המעורבים בפעילותם של האיגודים הכפריים המוזכרים. כפי שהודגש בפסק הדין בעניין "קול העם", בג"צ 73/53, 87[1], כאשר שר הפנים שוקל, אם נתקיימו התנאים להפעלת סמכותו לפי סעיף 19(2), עליו להתחשב במסיבות הקיימות במועד שנעשה הפרסום. במקרה שלפנינו הצדיקו המסיבות, שבהן נעשה פרסום המוסף מס 82, את הפעלת הסמכות לפי סעיף 19(2)(א). [...] הגענו למסקנה, שיש לדחות את העתירה, מבלי שראינו צורך להיזקק לדברים, שהופיעו בעיתון לפני הפסקתו הראשונה. כדי להבהיר את עמדתנו נציין, שלדעתנו רשאי היה שר הפנים, בין יתר שיקוליו, להביא בחשבון גם פרסומים קודמים בעיתון. העובדה, שפרסומים שנעשו בעבר לא הניעו את השלטונות לנקיטת צעדים נגד העיתון, איננה אומרת, שאין להביאם בחשבון בהערכה הנעשית על-ידי השר לפי כל המסיבות, וזה אם הפרסומים הקודמים לא נעשו זמן רב לפני הפרסומים, שבעטיים הופסקה הופעת העיתון, ואם יש קשר מבחינה עניינית בין תוכן הפרסומים לבין הסיבה הישירה לצו ההפסקה. דוגמה אחת לפרסום, שרשאי היה השר להביאו בחשבון בהחלטתו, היא סדרת רשימות (מש/9א עד מש/9ה), שהופיעו בעיתון באוקטובר 1981 אחרי רציחתו של נשיא מצרים סאדאת. בתוכנן ובסגנונן "מצטיינות" רשימות אלה בשפע של גידופים ובפניה ליצרים השפלים ביותר של קהל הקוראים. נביא כאן רק שני קטעים "מפניני הלשון" של רשימות אלה: "קברו קברו את כאפור. ריחו הרע של המת יצא (התפשט) כשם שהתפשט ריחו (הרע) בהיותו חי. קברוהו ואל תדחו קבורתו ליום שבת למרות שהיה מאנשי השבת. קברוהו שהרי המקרר בבית החולים אלמעדי מסרב להכיל את הרקוב והמעופש. קברוהו. קברוהו הרחק מהמכובדים במקום נטוש ומוזנח כדי שבידודו יהיה מושלם כשם שהיה בחייו". (מש/9(א) מיום 8.10.81). "מי פותח מאש מקלעו על יתוש המזמזם מעל תעלה מתעלות ואדי אלניל? חמישה כדורים בגופו של כאפור, האם לא היתה מספיקה לו יריה אחת? אני דורש שקצין זה ייקנס, בגובה ערכם של ארבעת הכדורים. האם לא היה צריך לחלק את יתר הכדורים כמתנת חג... חמשת הכדורים - לכל שאר מסמלי הבוגדנות במצרים. ומדוע קופח חוסני מובארק, במתנת הכוחות המזוינים ביום חגם? אני מאשים את הקצין האמיץ ואת חבריו בחלוקה גרועה של המתנות..." (מש/9(ג), מיום 14.10.81). העובדה, שרשימות אלה לא הביאו לכל תגובה מצד השלטון, מעידה על מידת הסובלנות הרבה במתן חופש הביטוי לעיתונות. העותרים, על-ידי כך שהביאו בעיתונם פרסומים, אשר סיכון שלום הציבור הנובע מהם הוא בגדר ודאות קרובה, ניצלו לרעה את זכות חופש הביטוי ועברו את גבול המותר, שאותו יכול לסבול משטר דמוקרטי, אשר רוצה להגן על קיומו. משהוגדשה הסאה על-ידי הפרסומים אחרי חידוש הופעת העיתון, רשאי היה שר הפנים לפעול לפי סעיף 19(2)(א) לפקודת העתונות. מהטעמים דלעיל דחינו את העתירה. הנימוקים ניתנו ביום כ"ח כסלו תשמ"ב (24.12.81). לקריאת פסק הדין המלא

"ישראל היום" מקבל את גרסת השב"כ כפשוטה | ב"מקור ראשון" מוסבר מדוע הפסקת חשמל לאוכלוסייה אזרחית אינה ענישה קולקטיבית | "ידיעות אחרונות" נותן לשלמה ארצי לכתוב ככל העולה על רוחו

דן מרגלית כותב הבוקר במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כך: שורות הפואטיקה של מרגלית באות בעקבות השריפה שהשתוללה שלשום באזור ירושלים וממצאי החקירה הראשונית כי מקורה בהצתה. "החשד: הצתה", קראה אתמול הכותרת הראשית של "מעריב". בכפולה הפותחת של העיתון התנוססה הכותרת "שריפת ענק בירושלים, החשד – הצתה". "המשטרה חושדת: הצתה", נכתב בשער "ידיעות אחרונות", ובפנים העיתון הופיעה הכותרת "החשד: הצתה מכוונת גרמה לשריפת הענק בעיר הבירה, לפינוי תושבים המוני ולבהלה". "חשד להצתה", צוין בשער "הארץ". בכיתוב התצלום דווח: "רב-טפסר שחר איילון אמר כי יש סבירות גבוהה שהשריפות נגרמו מהצתה". "רשלנות או הצתה?", שאלה אחת הכותרות המרכזיות על שער "ישראל היום" שהופץ אתמול, עיתון שלא פיספס את ההזדמנות להעניק לידיעה על הדליקה הגדולה את הכותרת "אש בשערי יד-ושם". בשער "מקור ראשון" נכתב אתמול כי במשטרה "בודקים האם מדובר בהצתה על רקע לאומני". כתב העיתון יונתן אוריך היה נחרץ יותר כשצייץ בזמן אמת: "אנחנו בעיצומה של אינתיפאדת הצתות". בינתיים חלפה יממה, ובעת ירידת גליונות עיתוני סוף-השבוע לדפוס העריכו חוקרי הדליקה כי היא נגרמה כתוצאה מרשלנות, ולא הצתה מכוונת. מובן שהעיתונים אינם מדווחים על כך בעמודי השער (למעט "מקור ראשון", ועל כך מיד). יממה היא נצח בפס הייצור של תעשיית החדשות, ויש נושאים אחרים התופסים את תשומת לבם של העורכים. לו היה מתגלה שמקור הדליקה אכן בהצתה, לו היו נתפסים חשודים, אפשר היה לראות בוודאי ידיעות גם בעמודי השער. באופן טבעי, לרשלנות ערך חדשותי נמוך יותר מלהצתה. בתחתית שער "מקור ראשון" מתפרסם תצלום של חוקרי הדליקה מתחת לכותרת "גל הדליקות בהרי ירושלים: רשלנות ופשעי שנאה". יעל פרידסון מדווחת כי השריפה הגדולה שהשתוללה שלשום סביב עין-כרם נגרמה ככל הנראה מרשלנות של מטיילים, אולם בהמשך מדווח כי שוטרים עצרו תושב אבו-גוש בחשד כי הצית יער בתחילת השבוע. עם זאת, לפי הדיווח של פרידסון, מממצאי חקירת המשטרה עד כה עולה כי ההצתה באבו-גוש ("פשעי שנאה", לשון ההפניה בשער) לא נבעה ממניע לאומני, אלא מסכסוך בין משפחות ביישוב. דווקא ב"ידיעות אחרונות" מדווח על הצתה מכוונת שאירעה אתמול באזור הר-חוצבים, אך מידע זה קבור בשורה אחת בתחתית ידיעה, בלי כל הבלטה. את מקומה של הדליקה לא תופסות בכותרות הראשיות ידיעות מעקב המעדכנות כי הדיווחים מאתמול על אודות חשדות להצתה התבררו כשגויים, אלא כותרות בדבר חשדות אחרים – אלו הנוגעים לזהות חוטפי שלושת הנערים לפני שבועיים מטרמפיאדה באזור גוש-עציון. "החשודים בחטיפת הנערים: שני פעילי חמאס מחברון שנאסרו בעבר בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "שני מחבלי חמאס משוחררים חשודים עיקריים בחטיפת הנערים", נכתב בזו של "מקור ראשון". שלושת הטבלואידים אינם מאפשרים לחשודים ליהנות ממעמדם. "החוטפים", נכתב בפשטות בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (אם כי בכותרת המשנה הם מכונים "חשודים"). "אלה המחבלים", נכתב בכותרת המרכזית בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "פני החוטפים", נכתב בזו של "מעריב", ובכותרת המשנה מדווח כי "הם חוטפי הנערים". בשער "ישראל היום" השניים מכונים "המחבלים האחראים לחטיפתם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח". בכל העיתונים, גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", מובהר בעמודים הפנימיים כי שני המבוקשים הם חשודים בחטיפה. לא כן ב"ישראל היום". בידיעה מאת לילך שובל, המתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון, אין כל שימוש בשורש ח.ש.ד ביחס לשניים. הם מוגדרים בפשטות כ"מי שעומדים מאחורי חטיפתם של [...]". לא ברור אילו ראיות, אם בכלל, סיפק שירות הביטחון הכללי לכתבים שדיווחו על מסקנותיו. השב"כ הודיע, השב"כ יודע, ועל כן אין טעם לעסוק בסמנטיקה. אמון עיוור במידע שמוסרת סוכנות הריגול הפנימית של מדינה הוא מאפיין של תקשורת נכה. כותרת ביניים בידיעה המרכזית של "ישראל היום" על המשך החיפוש אחר הנערים החטופים קוראת: "להגביר את התפילות". "לפרסום שמות החשודים בחטיפה באמצע החקירה יכול להיות רק הסבר הגיוני אחד", כותב אלכס פישמן בטור פרשנות ב"ידיעות אחרונות". "להוריד את הלחץ הציבורי מהדרג המדיני בישראל, שמלחיץ את השב"כ ואת הצבא ותובע תוצאות, ומהר, כי הציבור מאבד סבלנות". עמוס הראל טוען ב"הארץ": "ההחלטה לפרסם את שמותיהם של המחבלים, הידועים גם לכלי התקשורת כבר כעשרה ימים, היא עדות נוספת לכך שהמאמצים ללכידתם לא הניבו עדיין שום התקדמות". ב"ישראל היום", מנגד, כותבת שובל כי "אף על פי שנדמה שההחלטה על פרסום השמות התקבלה לאור הביקורת הציבורית על כך שמערכת הביטחון לא הצליחה להגיע לחוטפים ולחטופים במשך שבועיים, בשירות הביטחון הכללי אמרו אתמול לישראל היום כי ההחלטה התקבלה בשל העובדה שהפלשתינים בשטח ומנגנוני הביטחון הפלשתיניים כבר הכירו את שמותיהם של שני המבוקשים, וכי מהלכי החקירה לא מחייבים עוד את שמירת שמותיהם בסוד". "החיים מסביב מתנהלים כרגיל", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", אחרי ביקור בשטחים. "לכאורה כרגיל. בדרכים הצרות, המפותלות, רובן דרכי עפר, נוסעים רכבים פלסטיניים בתוך הכבודה הצה"לית. החנויות פתוחות למסחר. לכוחות האבטחה שהוצבו בשטח אין תעסוקה של ממש. מי שנעצר נעצר, ומי שלא נעצר מוריד פרופיל. זה לא הזמן, לא המקום, להתעמת עם צה"ל". "האוכלוסייה מגיבה במתינות, בינתיים", כותב בן כספית ב"מעריב" על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. "הפרות סדר בשוליים. הפלסטינים מבינים שלא זה הזמן להתעסק עם ישראל, אבל ככל שחולף הזמן, התובנה הזו מתעמעמת". עמירה הס שבה לכתוב ב"הארץ" לאחר חופשה קצרה בתזמון לא מוצלח, ובין היתר מסכמת את המבצע עד כה מנקודת מבט פלסטינית: "לפי סיכומי המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, בין 19 ביוני עד אתמול ביצע צה"ל 127 פשיטות בגדה המערבית, שכללו חיפושים במאות בתים. 18 מוסדות צדקה נפרצו וכמה מהם נסגרו. הצבא פרץ גם לקמפוסים של ארבע אוניברסיטאות. בתקופה זו הרגו חיילים ישראלים ארבעה פלסטינים, בהם ילד ואדם המעורער בנפשו. נוסף על כך, גבר ואשה מבוגרים מתו מהתקף לב בזמן הפריצה למקום מגוריהם, כפר חארס ומחנה הפליטים עין-ערוב". לצד הרשימה של הס מתפרסם המדור "אזור הדמדומים" מאת גדעון לוי ואלכס ליבק, המוקדש הפעם לאחד הפלסטינים שנהרגו במהלך המבצע מאש חיילי צה"ל. "אמו לא הופיעה בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם בזנבה, אחיותיו לא פירסמו מכתב פומבי קורע לב, שום תפילה המונית לא אורגנה לכבודו, גם לא עצרת זיכרון", כותב לוי. "איש לא האשים את החיילים שהרגו אותו באש חיה בטרור אכזרי, איש לא לקח אחריות על הריגתו, איש כמובן לא התנצל. ישראל התעלמה ממותו. אבל גם מוחמד דודין היה ילד בן 15, כמו שלושת תלמידי הישיבה בכפר-עציון". בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסם טקסט המוגדר כ"ראיון משותף ראשון" של אמהות הנערים החטופים. בפועל מדובר בתצלום גדול וכמה מאות מלים מאת עקיבא נוביק. חלק נכבד מהטקסט (הן מהציטוטים הישירים מפי המרואיינות והן מכל היתר) מוקדש לאירוע שיתקיים ביום ראשון בכיכר רבין בתל-אביב – עצרת שמארגן "המטה להשבת הבנים", בהשתתפות זמרים, רבנים והנשיא הנבחר ראובן ריבלין. ב"ישראל היום" מתפרסם ראיון של ממש שערכה אמילי עמרוסי עם אופיר שער, אביו של גיל-עד. "זה לא באמת ראיון", מבהירה עמרוסי. "כבר הנחתי כאן את הגילוי הנאות על הקשר החברי ביני לבין משפחת שער: שכנים, מכירים שנים. אני נוסעת איתו ועם בת-גלים לכנסת, מלווה אותם כחברת המשפחה. בדרך אנחנו מדברים". "הכנסת פועלת לאשר צעדים חריפים נגד האוכלוסייה", קוראת כותרת ידיעה מאת גילי כהן ויהונתן ליס ב"הארץ". בידיעה מוזכרת הצעת חוק שתאפשר כליאה מחדש של משוחררי עסקאות מדיניות "אם המדינה תקבע שהנסיבות שבגינן שוחררו אינן תקפות עוד"; מניעת העברת קצבאות לאסירים בטחוניים; וחידוש מדיניות הריסות הבתים למבצעי טרור. אתמול דווח בעיתון "בשבע" כי יו"ר הקואליציה יריב לוין אמר ש"האחריות לרצח רובצת על החברה הפלשתינית כולה, שמגבה את הרוצחים והופכת אותם לגיבורים. ישראל חייבת לשנות את המשוואה מול ארגוני הטרור כך שרציחות וחטיפות יעלו במחיר כואב שישלם הציבור הפלשתיני כולו". כתבת השער במוסף "צדק" של "מקור ראשון" הבוקר מוקדשת לשאלת הענשת הציבור הפלסטיני. "ההצעות להפסיק את זרם החשמל לפלשתינים בעקבות חטיפת הנערים העלו את שאלת הענישה הקולקטיבית", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה. בגוף הכתבה, מאת ליאת נטוביץ-קושיצקי, מוסבר כי "הבעיה היא שמדינת ישראל מצהירה כבר שנים רבות שהיא מחויבת לדין הבינלאומי, ובפרט לדיני הלחימה החלים בשטחי יהודה ושומרון. על-פי דינים אלו, ענישה קולקטיבית מסוג זה אסורה לחלוטין". אולם לכל בעיה – פתרון. פרופ אבי בל, מומחה לדין הבינלאומי, אומר לנטוביץ-קושיצקי כי מותר לנתק חשמל לאוכלוסייה אזרחית נרחבת. הוא אינו ממליץ על כך, אבל לדבריו, זה אפשרי במסגרת החוק. "אין הגדרה בשום מקום לענישה קולקטיבית", הוא מסביר. "מהדוגמאות ההיסטוריות די ברור שמדובר במעשים שמטרתם היא להעניש אוכלוסייה תמימה בגלל מישהו אחר, ויש אולי גם מרכיב שני, שלדעתי הוא נכון, שהמעשה עצמו חייב להיות פסול ובלתי חוקי. אלא שבמצב של תפיסה לוחמתית המדינה אינה חייבת לספק חשמל לאוכלוסייה האזרחית. היא חייבת לספק תרופות, מזון ומים ואולי גם ביגוד, ולשם כך יש רשימה מסודרת באמנת זנבה הרביעית ובפרוטוקול השני של אמנת זנבה. אך אספקת חשמל אינה מופיעה ברשימה". א. בשנה שעברה, במקביל לדיווח צמוד על המיזם "מחנכים מסביב לשעון" של משרד החינוך, רכש המשרד מודעות ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet בשווי של כמיליון שקל. בקבוצת "ידיעות אחרונות" הכחישו כל קשר בין רכישת המודעות לדיווח על המיזם. "בידיעות אחרונות וב-ynet יש הפרדה ברורה בין המערכת לבין המחלקה המסחרית. כך היה תמיד וכך גם בפרויקט זה", אמרו בתשובה לפניית "העין השביעית". הבוקר משיק "ידיעות אחרונות" את המיזם "מחנכים מסביב לשעון" לקיץ 2014. מתחת ללוגו המיזם מדווח רותם אליזרע כי המיזם הוא תולדה של "שיתוף פעולה בין משרד החינוך, הרשויות המקומיות ותנועות הנוער", בלי להזכיר את קבוצת "ידיעות אחרונות". האם חדלה לקחת חלק רשמי? באתר ynet הוקם בשנה שעברה ערוץ ייעודי למיזם. בינתיים לא עלתה באתר גרסה עדכנית (עדכון, 28.6, הערוץ העדכני עלה). ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מתפרסם לא רק לוגו המיזם כשהוא מוטבע על ידיעה חדשותית, אלא גם טור נלווה מאת חנוך דאום, הכותב: "טוב אם כך שבתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת [החופש הגדול ועלות המחיה בישראל] קמה איזו אלטרנטיבה ממלכתית ואחראית בדמות משרד החינוך, שתנסה, בין השאר באמצעות קייטנות במחיר שפוי, להחזיר סדרי עולם למקומם". הידיעה על המיזם "מחנכים מסביב לשעון" תופסת עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות", מודגשת ברקע תכול וכוללת גם תצלום של שר החינוך שי פירון. ידיעה המתפרסמת בהמשך העיתון, על "סערת ההתבטאות של שר החינוך" (אמר ל"בשבע" כי "זוגות חד-מיניים הם לא משפחה"), מופיעה בחלק קטן מעמוד העיתון ובלא תוספת תצלום של השר. ב. בתחתית עמ 6 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום המתעדת את פתיחת סיבוב הופעות הקיץ של זמר הבית, שלמה ארצי. "בפעם הראשונה הגיע הזמר להופעה בטבריה", מדווח ישראל מושקוביץ, ומוסיף: "ההתרגשות בעיר היתה גדולה". בהמשך כיתוב התצלום מוזכר כי מנויי "ידיעות אחרונות" יכולים לרכוש כרטיסים במחירי הנחה, והקוראים מופנים לעשות כן באתר העיתון. כחלק משיתוף הפעולה בין ארצי ל"ידיעות אחרונות", מחליף ארצי את נער הפוסטר הקודם של העיתון, המכהן כיום כשר אוצר. הטור של ארצי הוא הרשימה הפותחת מדי שבוע את מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", "7 ימים". הנה משפט אחד שמופיע הבוקר בטור של ארצי במוסף: אם אתם חושבים שהמשפט המצוטט לעיל הוצא מהקשרו, אתם צודקים וטועים. צודקים, כיוון שהמשפט מופיע כאן במקוטע מהטקסט המלא. טועים, כיוון שגם בטקסט המלא אין לו כל הקשר. ארצי פשוט מוסיף אותו אחרי כמה משפטים המוקדשים לתיאור ערב שבו צפה בטלוויזיה בכתבים צבאיים המדווחים על חיפושי הנערים החטופים. שלשום דיווח אריאל כהנא ב"מקור ראשון" כי ד"ר מרים ושלדון אדלסון תרמו 25 מיליון דולר לאוניברסיטת אריאל. גם עיתונים אחרים דיווחו על כך. בין היתר ציטט כהנא מדברי אדלסון, שאמר: "שנותי הרבות בעסקים לימדו אותי שכאשר נפער סדק במקום מסוים, לא צריך רק לסתום אותו, אלא לחזק את הקיר כולו ולפעמים את הבניין כולו. ההתקפות הרבות על ההתיישבות ביהודה ושומרון קשורות למאבק הארוך נגד מדינת ישראל מאז הקמתה ועוד לפני כן. התרומה לאוניברסיטת אריאל היא בניית קיר ציוני במקום הסדק. אני מקווה שהעיר אריאל, בירת השומרון, תגדל ותפרח בעקבות התרחבות האוניברסיטה. התרומה ללימודי מדעי הרפואה באריאל היא תרומה לרווחתם ולבריאותם העתידית של כלל אזרחי ישראל". כהנא הוסיף גילוי נאות ולפיו אדלסון הוא מו"ל "מקור ראשון". הבוקר מתפרסם ב"מקור ראשון" דיווח נוסף על הבעלים. "שלדון אדלסון חוצה בתנופה את הקו הירוק", נכתב במשפט הפתיחה של הידיעה, שחתום עליה "כתב מקור ראשון". בין היתר מצוטט בידיעה אדלסון, באותו הציטוט בדיוק שהופיע בעיתון לפני יומיים. סליחה, תיקון: המשפט האחרון בציטוט, בדבר רווחת ובריאות כלל אזרחי ישראל, נשמט הפעם מהציטוט. גם הפעם בסיום הידיעה מתפרסם גילוי נאות, ולפיו "משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות מקור ראשון". "תוצאה טובה, דרך עקומה" היא הכותרת שנבחרה לטור מאת שי ניב ב"גלובס" על המלצת הוועדה שהובילה שרת הבריאות יעל גרמן שלא להכניס שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) לבתי-החולים הציבוריים. "בניגוד לפזמון שמתנגן מאז אתמול בסביבתה של גרמן, שרת הבריאות שלנו רצתה שר"פ", כותב ניב. "[...] היא רצתה, היא ניסתה, היא שוחחה עם כל מי שהיה צריך לשוחח איתו – והיא נכשלה. ורק אחרי שהכישלון הזה היה חד וברור, בזכות רוב דחוק בוועדה כנגד השר"פ, היא החליטה לשנות כיוון". בידיעה מאת ניב על התגובות למסקנות הוועדה הוא מזכיר חשש של גורמים במערכת הבריאות כי דעת מיעט שצורפה לדו"ח ועדת גרמן, ובה תמיכה בשר"פ, תהפוך בעתיד לדעה הרווחת. "לאחר יישום המלצות הוועדה – ובהן גידול של 700 מיליון שקל בבסיס התקציב של המערכת, קיצור תורים, הטמעת מערכת מחשוב שתיצור שקיפות של התורים ועוד – יהיה קל יותר להכניס שר"פ", כותב ניב. "זאת, משום שיהיה קשה יותר לטעון שהשר"פ יאריך את התורים במסלול הציבורי או שלא ניתן להכניס שירות פרטי כל זמן שאין השקעה משמעותית יותר בתשתית הציבורית". גרמן עצמה מופיעה בשער "דה-מרקר" הבוקר, בעקבות ראיון שהעניקה לרוני לינדר-גנץ ורותם שטרקמן. "גם יום אחרי ההכרזה ההיסטורית של הוועדה שבראשותה על כך שלא תהיה רפואה פרטית בבתי-החולים הציבוריים בישראל (שר"פ), וגם לאחר המחמאות הרבות שקיבלה, אפילו מיריבים פוליטיים, לא הצלחנו לחלץ משרת הבריאות יעל גרמן אמירה ברורה בגנותו המוסרית של השר"פ", כותבים השניים בפתח הראיון. לפי גרסתה בראיון, את ההכרעה להתנגד לשר"פ קיבלה בינה לבין עצמה "כבר לפני כמה חודשים". "אז אפשר להגיד שסכנת השר"פ חלפה לנצח? אפשר לקבור סוף-סוף את הרעיון הזה?", הם שואלים את השרה. "שום דבר הוא לא לנצח", היא משיבה. בתוכנית "תיק תקשורת" טענה אתמול פנינה אלעזר-שלו, עד לאחרונה יועצת התקשורת של השרה גרמן, כי הסיקור התקשורתי של עבודת הוועדה היה "מחדל". אלעזר-שלו הוסיפה כי השרה גרמן כלל לא התייחסה לפרסומים בתקשורת לאורך השנה האחרונה. הפרסומים הללו, יש להדגיש, היו ברובם המכריע ביקורתיים כלפי השר"פ. הבוקר, לאחר פרסום דו"ח הוועדה, קשה לחמוק מהמסקנה כי בזכות העבודה הנמרצת של כמה עיתונאים בכלי תקשורת ישראליים (קרן נויבך מקול-ישראל, רוני לינדר-גנץ מ"דה-מרקר", שאול אמסטרדמסקי ומיקי פלד מ"כלכליסט", שי ניב ב"גלובס" ורן רזניק מ"ישראל היום" הם השמות הבולטים), התקשתה השרה לגייס את הרוב הדרוש כדי להכריע בעד השר"פ, ונאלצה להוביל הכרעה הפוכה. הכבוד והיקר לעושים במלאכה. אגב, יהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", שאתמול הביע תמיכה בשר"פ, מכנה הבוקר את הטענות של אלדד יניב בדבר קשרים פסולים בין הון לשלטון בישראל "קונספירציית ההון-שלטון שלו". יוזכר כי רק אתמול דיווחו כלי התקשורת בהרחבה על חשדות נוספים לשוחד של מיליונים המיוחסים לחבר-הכנסת, השר לשעבר והמועמד לנשיאות בנימין בן-אליעזר. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי פרקליטות המדינה החליטה לסגור את תיק החקירה נגד מנהל קול-ישראל לשעבר, אריה שקד, שנחשד כי מסר לחדשות ערוץ 2 מסמכים ממכון פילת המעידים על אי-יכולת הניהול של יוני בן-מנחם, כיום מנכ"ל רשות השידור. סבר פלוצקר יוצא בטורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נגד הצעת החוק לסגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי. "ההצעה רעה ואף מסוכנת", כותב פלוצקר. "מאחורי המלים היפות, המעלות על נס את החשיבות של הטלוויזיה הציבורית, מסתתר יצר שליטה פוליטי שאינו בר-כיבוש לצד זלזול תהומי בעובדים". "לא ידעתי אם לצחוק או לבכות למקרא טיעוניהם של גלעד ארדן ואיילת שקד והפרופסור ישראל פולק [הכוונה לפרופ אלי פולק] כי ראוי שפוליטיקאי (ולא שופט) יהיה יושב-ראש ועדת האיתור למנכ"ל הערוץ ה-1", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "[...] רשות שידור ציבורית זקוקה לאמון. מי שייבחר על-ידי ארדן לא יזכה לאמון אפילו מאת עמיתו לסיעה גדעון סער". בשבוע שעבר כתב בן כספית ב"מעריב" על סעיף בהצעת החוק שמאפשר לשר התקשורת לפטר את מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, וטען כי בעקבות סעיף זה הסכים נתניהו לתמוך בהצעת החוק. במהלך השבוע, בדיוני ועדת אלהרר, הודיע שר התקשורת כי הוא מוותר על הסעיף ומסכים למחוק אותו מההצעה. האם משמעות הדבר שנתניהו כבר אינו תומך בהצעת החוק? האם יתקשה כעת שר התקשורת לגייס תומכים כדי להעבירה בכנסת בקריאה שנייה ושלישית? כספית אינו מתבלבל וכותב הבוקר כך: "מתברר שלפעמים הדברים משתנים. בעקבות הדברים שהובאו כאן, נסוג השר גלעד ארדן מכוונתו לקבוע בחוק שהממשלה, או הוא, יוכלו לפטר את מנכ"ל הרשות החדשה אם לא ימלא כראוי את תפקידו". במוסף "מעריב" כותב רון מיברג מכתב פתוח לשר האוצר (והנמסיס הפרטי שלו) יאיר לפיד. מיברג קורא ללפיד להתנתק מנתניהו ומשתמש בין היתר בטיעון כי "מי שמתעטף בהינומה תרבותית הטוויה מגון לנון, בוב דילן והאחים אולמן, אינו יכול להתחבק עם נתניהו", כותב מיברג. האחים אולמן! ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במוסף "מעריב" כי שלמה בן-צבי, לשעבר מו"ל "מעריב" ו"מקור ראשון", עזב את הארץ לטובת "לימודים בבוסטון". במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מבקר אמנון לורד את ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי, "אופטימי", וזאת מתוך אותה תפיסת עולם שהובילה אותו בכתיבת ספרו שלו על אבנרי, "רצח בין ידידים". לורד מדמה את אבנרי ל"ארכי-תועמלן הקומוניסטי" וילי מינצברג. הוא חותם את ביקורתו על ספרו של אבנרי במשפט: "נראה שגם גאונותו של אורי אבנרי בתחום תקשורת ההמונים היתה נשארת זניחה ונשכחת אלמלא הרכיב עליה הכלאה פוליטית רדיקלית שהפכה אותו ללוויין של האסטרטגיה הקומוניסטית הבינלאומית". ליאור דיין כותב בטורו שב"מעריב" כי אינו מוצא כל עניין במשחקי גביע העולם בכדורגל. "אני מסתכל כל יום ברשימת השידורים מהמונדיאל ובונה את הלו"ז היומי על-פי השעה של המשחקים. וכך יוצא שאני הולך לסידורים שלי כשהרחובות ריקים ואין שום תורים בבנק, בדואר, במכולת, בבית-המרקחת ובשאר החנויות". יצוין כי המונדיאל הנוכחי מתקיים בברזיל, ומשום כך המשחקים המוקדמים ביותר מתקיימים בשעה 19:00 שעון ישראל. לא פלא שאין תורים בבנק ובדואר בשעה זו – הם סגורים. המדור הקבוע של נחום ברנע מסתיים השבוע בשני תיקונים לטעויות קטנות ולא חשובות שנפלו במדור מהשבוע שעבר. אין בכך שום טעם לפגם. כל מי שכותב טועה. עם זאת, השבוע נופלת במדור שגגה רצינית. אחת השאלות שמפנה ברנע למרואיינו מסתיימת בסימן השאלה המפורש "?".

ממש כמו בדמוקרטיה השלטונית, יש לנו עכשיו ימי בחירות בדמוקרטיה הטלוויזיונית. מתקרב יום המכרז לערוץ 2 והקמפיין בעיצומו. נורמן מולר, הבוחר של אסימוב, יושב היום במועצת הרשות השנייה

זמן קצר אחרי נצחונו המוחץ של אייזנהאור על סטיבנסון בבחירות לנשיאות ארצות–הברית ב–1952, כתב אייזק אסימוב את Franchise (תורגם ב–1976 לעברית כ"זכות הצבעה"). זהו סיפור קצר על אחד נורמן מוּלֶר, אשר נבחר בשנת 2008 הרחוקה על–ידי מחשב–העל מוּלטִיוואק כאיש שתכונותיו ומאווייו משקללים במדויק את סך–כל רצונותיהם של אזרחי אמריקה. מולר, עובד בחנות כלבו באינדיאנה, אובחן כבוחר המושלם והוא האדם שציפיותיו - המוּדעוֹת והסמויות - הן שיוגשמו בקביעה מי יהיה הנשיא הבא. הוא יחובר לחיישנים רפואיים, ישיב על כמה שאלות והמחשב יבחר בשמו באחד המועמדים לנשיאות. איש אחד - קול אחד, במהדורה עתידנית. ברשת אן.בי.סי מתלבטים בימים אלה בשאלה מי יירש את הנשיא גוזאיה בארטלט החולה לאחר פרישתו מן "הבית הלבן", הסִדרה. האם יהיה זה סנטור ויניק הרפובליקאי או מתיו סנטוס הדמוקרטי. ובמלים אחרות, מי יחליף את השחקן מרטין שין הפורש בסוף העונה - אלן אלדה או גימי סמיטס. ה"ניו–יורק טיימס" מדווח כי ברגע מסוים הועלתה בין ראשי הרשת האפשרות לפנות לעם, כלומר לקיים מעין משאל או סקר דעת קהל מקיף, אבל כותבי הסדרה התנגדו וזכות ההכרעה חזרה למקומה הטבעי, למפיק הראשי גון ולס. לעת עתה קולו יהיה זה שיבחר את הנשיא הבא, גם אם הוא אדם בלתי ממוצע בעליל. חזונו של אסימוב היה צנוע בהשוואה למציאות שהתפתחה. מי יכול היה אז לנחש שעוד לפני שנת 2008 עשויים האמריקאים לבחור בשני נשיאים: באחד שיישב בבית הלבן שבאולפני האחים–וורנר בלוס–אנגלס, ובאחֵר שיישב בבית הלבן הוושינגטוני. אסימוב לא חזה מצב שבו משתקפות בטלוויזיה שתי הוויות ובהן שני נשיאים. מצב שבו הנשיא ממחלקת הדרמה עשוי להיות רהוט ומשכיל, אחראי והגון יותר מן הנשיא המשתקף ממחלקת החדשות. ואם כך, אז למה שהאחד ייבחר על–ידי העם והשני ייקבע בשרירות במעבדי התמלילים של התסריטאים? אם אמנם יצטלבו יום אחד מסלולי הדרמה הטלוויזיונית והריאליטי טי.וי, אפשר יהיה לקיים בועה פיקטיבית מושלמת: בועה שבה הצופים יבחרו את דמות גיבורם–נשיאם אחת לארבע עונות, נניח, מתוך כמה מועמדים שייצרו בשבילם כותבי התסריטים, ולנהל קמפיין בחירות מושלם בדרך לכך, כשכל בעל שַלָט הוא גם בעל זכות הצבעה. התכנים הפיקטיביים שעוברים בטלוויזיה הם ממשיים ומשפיעים לא פחות מאשר המציאות שהם אמורים לשקף. עוזי כהן עם האף מגומי, השוטה החביב מ"ארץ נהדרת" ובן דמותו הממשי, המבהיל, מוועידת הליכוד היו לישות אחת, לגיבור תרבות, לסֶלֶבּ, לדוגמן פרסומת. עוזי כהן הפיקטיבי בונה את השחקן אלי פיניש ופיניש המחופש בונה את העסקן כהן. השאלה המופרכת מה היה קורה אילו מרטין שין היה מתמודד על הנשיאות אינה מרימה עוד גבות אצל הנשאלים. ארנולד שוורצנגר הוכיח שזה לא בלתי אפשרי, כשחצה את הקווים ועבר להתגורר בבית המושל בקליפורניה. גם יעקב פרי הוכיח זאת כשחצה בכיוון ההפוך, לסוויטת המלון של "השגריר". מהפכת התקשורת, מן הפקס שמציף את הלשכות דרך הטוקבקים וספירת הכניסות באתרי אינטרנט, ועד האֶסֶמֶס שבסלולר, מביאה את דמוקרטיית ההמונים לקצוות שלא שוערו. היום יש מיליארד בעלי דעה, אינסוף נודניקים, התפוצצות אוכלוסין של אנשי הבעד והנגד שלא היתה אפשרית כלל לפני עשרים שנה, מטעמי זמינות ונגישות. ככל שזו מתעצמת, נעקפת הדמוקרטיה הייצוגית שבה הבוחרים מפקידים את אמונם בידי נציגים נבחרים לתקופה מוגבלת ומעניקים להם סמכות לפעול בשמם, לטובתם, גם אם לעתים בניגוד למאוויי חלק מהם. כלי השליטה הישירים, החדשים, מערערים את יכולתה של הנהגה להנהיג ושל הנהלה של גוף תקשורתי–תרבותי יוצר לייצר איכות ומשמעות. נחשול הדמוקרטיה הטוטאלית מתברר כתופעה שיש לה מחיר פוליטי. הולך ונהיה קשה לקבל החלטה מבלי לרוץ לשאול את העם. העם משיב, גם אם לא נשאל, בשלט, בפקס, בנקישות עכבר, בסלולר. יוצרי התוכן עוסקים בספירה, כותבים מלה ובודקים מיד את המשוב. אפילו מאמריו המלומדים של "הארץ" גוררים אחריהם שובל טוקבקים המקשקשים כפחיות ריקות: "צודק מאה אחוז", כותב אחד; "פראבדה לאהבלים", עונה לו אחר. דעה בקליק, עמדה ב–32 אגורות. פעם העיתון היה המלך והקורא היה חוסה בצל חוכמתו. היום הקורא הוא המלך והעיתון הוא המשרת החרישי המתאים עצמו למידות אדוניו, המפרסמים ונותני החסות: מה שלא מחולל די הקלקות, לא קיים. ל"הארץ" יש אליבי לכניעתו: כל האתרים הפופולריים סביבו משרשרים טוקבקים וגם ה"ניו–יורק טיימס" נאלץ לאפשר משהו בסגנון "יש עם מי לדבר" בשולי מאמריו. לא שצריך להתאבל על היעלמן של הוועדות המסדרות, של המנהיגים היודעים כל, של המומחים הסמכותיים. תודה לאל חלפו הימים שבהם האמינו ששר החוץ עושה תמיד מה שנחוץ (כדברי נסים אלוני). חלפו הימים שבהם זמר צעיר היה צריך לעבור דרך ועדה של שלושה אזרחים עובדי צה"ל כדי להתקבל למועדון הלהקות הצבאיות ורק דרכן להיכנס לעולם הבידור. הכוכב שנולד היום חייב לפנות ישירות לקהל הרחב ולבקש את חיבתו. המלים "ותודה לקהל שלנו" מקבלות משמעות חדשה. הקהל הופך להיות למזמין עבודה, למפקח ולמאשר. אבל גם לרודן חסר פנים ונטול כל אחריות למעשיו, המצמית כל מי שאינו מיישר קו. הדמוקרטיה הפופולרית בתקשורת עלולה להכרית כוחות חריגים מקוריים, קשים לעיכול, מורכבים מדי. כוחות ששגשגו תחת כנפי הדמוקרטיה הישנה דווקא משום חריגתם מהכללים, בגלל ההתרסה שבהם ומאבקם בנוסחאות המנוונות - כוחות אלה עלולים להיכחד. יוצרי מיטב היצירה האנושית לא התחשבו בקהליהם ולעתים חבטו בהם, התנשאו עליהם ובמקום להתכופף משכו אותם אליהם. אילו היה סלולר בימיו של גלילאו גלילאי, חלק מן האֶסֶמֶסים היו כותבים לו: "כל הכבוד!", וחלק היו כותבים: "צריך לשרוף אנשים כמוך!". במקום הוועדות המסדרות ההן באו הוועדות המסדרות החדשות והן סמויות מן העין ומתוחכמות בהרבה. לומדות לתעל את כוח ההמון לצרכיהן. מפרכסות אותו ומפעילות אותו. בדמוקרטיה השמרנית העִלית פעלה בסמכותיות, היום היא מתרפסת. דווקא לסמכותיים היתה לפעמים כוונה טובה. המתרפסים הם תמיד צינים ומניפולטיבים. אלכס גלעדי קרא פעם לגרסה המקומית של נורמן מולר מסעודה. לשיטתו, טלוויזיה אפקטיבית צריכה לבטא ולעניין את הסבתא המיתולוגית משדרות, גם אם זו אינה מתעניינת במשהו בעל ערך. היום מלת הקסם המחניפה כנראה לבוחרי הזכיינים במכרז היא "פריפריה". חצור הגלילית תהפוך לבלומינגטון, אינדיאנה, עירו של מולר. מסעודה של גלעדי עדיין מבטאת את רוחו המשוקללת של הצופה הישראלי ואת אחוזי הצפייה שהוא מייצר, שאליהם צריך לכוון את המאמץ. על–פי סיפורו של אסימוב, בחירת המחשב בבוחר היחיד חשובה בהרבה מבחירתו של הבוחר. בעצם הגדרת נקודת האמצע המוחלט כבר נעשתה הבחירה, שהיא ניטרלית לחלוטין ולכן כביכול גם צודקת לגמרי. ממש כמו בדמוקרטיה השלטונית, יש לנו עכשיו ימי בחירות בדמוקרטיה הטלוויזיונית. מתקרב יום המכרז לערוץ 2 והקמפיין בעיצומו. נורמן מולר, הבוחר של אסימוב, יושב היום במועצת הרשות השנייה. הוא לא נבחר אמנם על–ידי מחשב אלא בעסקות–מסדרון של המערכת הפוליטית, אבל הוא בהחלט נבחר כדי ללחוץ על שניים מארבעת הכפתורים ולהחליט מי הם הזוכים. הוא זה שיצטרך לעיין במכוּלוֹת המידע שהגישו הזכיינים: 63 ארגזים וקופסאות מהודרים, שמשקלם הכולל 1.47 טון ובהם 620 קלסרים, ספרים וחוברות, 91 דיסקים, 48,250 עמודים מקוריים. כל אלה נכתבו וצולמו בשבילו. לעיניו הממוצעות, לטעמו המשוקלל, לאמונתו המאוזנת. "…ההיסטוריונים ידברו ברצינות על בחירות מולר מ–2008", מהרהר גיבורו של אסימוב לאחר שתהליך הצבעתו נשלם. "זה יהיה שמן, בחירות מולר… פטריוטיות רדומה החלה לרחוש בקרבו. אחרי הכל הוא הנציג של כל ציבור הבוחרים. הוא באישיותו היום הזה אמריקה כולה!… - זה יהיה הכל מיסטר מולר… - תודה תודה, נורמן הסמיק ואמר, תמהני - מי נבחר? - זה יצטרך להמתין עד ההודעה הרשמית. הכללים חמורים מאוד. איננו יכולים לספר אפילו לך. אתה מבין…" חנוך מרמרי הוא העורך לשעבר של "הארץ" גיליון 55, מרץ 2005

מפגינות שטוענות שהוטרדו והוכו על-ידי שוטרים מתלוננות על אופן הסיקור בתוכנית "חמש עם רפי רשף"; בתוכנית דוחים את הדברים

חילוקי דעות התגלעו בימים האחרונים באשר להתרחשויות בהפגנה מול ביתו של יאיר לפיד בשבת. שתי מפגינות, ספיר סלוצקר-עמרן וכרמן אלמקייס, טוענות כי שוטר יס"מ שאל אותן אם הן "מחפשות בולבולים", ובהמשך הן נעצרו באלימות וסבלו מחבלות בגופן. במשטרה מכחישים וטוענים כי הן אלו שתקפו את השוטרים. במהלך השבוע עקבו בתוכנית "חמש עם רפי רשף" אחר התפתחות הפרשה. תחילה הביאו את עדותה של אלמקייס, בהמשך הציגו סרטון שבו נראית אלמקייס, יומיים לפני האירוע מול ביתו של לפיד, צועקת לעבר שוטר שלא יעז לגעת בה (לפי הנאמר בתוכנית, אפשר ללמוד מכך כביכול שהיא מחפשת פרובוקציות), ושלשום ריאיינו את עורכת-הדין של המתלוננות, שלי דביר, כמו גם את עורך-הדין של השוטר המואשם בהטרדה. עד מהרה התברר כי לא רק בין המתלוננות למשטרה יש חילוקי דעות, אלא גם בין מערכת התוכנית "חמש עם רפי רשף" לבין המתלוננות ובאת-כוחן. בראיון עימה, שצולם שלשום בשעות הבוקר ושודר אחר הצהריים, הדגישה עו"ד דביר כי המתלוננות הגישו באותו יום תלונה למח"ש (בהמשך דבריה דייקה ואמרה כי בכוונתן להגיש תלונה במהלך היום). כתב המשטרה של חדשות ערוץ 10, דורון הרמן, התארח באולפן ודיווח בשידור חי כי לטענת מח"ש, איש לא פנה אל היחידה בתלונה. "לא בבוקר, לא אחר הצהריים, לא לאחר מכן, לא היתה תלונה כזאת", הבהיר. בכל זאת, הוסיף, נפתחה חקירה לגבי האירוע, אך זאת ביוזמת מח"ש עצמה. אלא שלטענת עו"ד דביר, שעתיים לפני השידור הגישה ספיר סלוצקי-עמרן תלונה למח"ש. "בניגוד מוחלט לטענת הכתב שלכם, שדיבר עם רפי לאחר שידור הראיון עימי, שטען כי לא הוגשה תלונה למח"ש, ובניגוד לטענת עורך-דינו של השוטר - הוגשה אתמול בצהריים תלונה למח"ש על-ידי ספיר סלוצקר על האירוע של יום שבת וכנגד השוטר הספציפי", כתבה אתמול בצהריים עו"ד דביר למערכת "חמש עם רפי רשף". דביר ביקשה שהדיווח השגוי יתוקן בתוכנית הקרובה. "התלונה הוגשה כשעתיים לפני השידור שלכם, וחבל שעליתם עם דיווח לא מעודכן ומסרתם מידע מוטעה לציבור". עו"ד דביר הוסיפה כי המתלוננת השנייה, אלמקייס, הגישה תלונה רק למחרת יום השידור, כלומר אתמול, משום שיום קודם לכן "נכפתה עליה חקירה באזהרה במשטרה באשמות של התקהלות בלתי חוקית והפרת הסדר הציבורי על האירוע של יום שבת". מבחינת עו"ד דביר והמתלוננות, המסר של הרמן כאילו לא הוגשה תלונה האיר אותן באור שלילי וגרם לצופים לפקפק בגרסתן. בתשובה לפניית עו"ד דביר הודיע עידו תמרי, עורך התוכנית "חמש עם רפי רשף", כי הבהרה תשודר רק ביום שישי, במסגרת הלקט השבועי של התוכנית. לדוברות ערוץ 10 נשלחו השאלות הבאות: "מדוע שלשום לא מסר כתב התוכנית, דורון הרמן, מידע מעודכן שלפיו הוגשה תלונה? מדוע התעקש כי לא הוגשה? מדוע לא להבהיר בהזדמנות הראשונה כי כתב התוכנית מסר מידע שגוי לצופים?". בתשובה נמסר מהדוברות, בשם מערכת התוכנית "חמש עם רפי רשף" כך: "הגב כרמן אלמקייס, שאחרי סיפורה עקבנו השבוע, הגישה תלונה למח"ש למחרת השידור שעליו מתלוננת עורכת-דינה, שאף אישרה פרט זה במייל לעורך התוכנית. דבריו של הכתב דורון הרמן התבססו על דברי דוברת מח"ש, שאישרה באוזניו כי חקירת מח"ש נפתחה בעקבות מידע שהגיע על המקרה, ולא בעקבות תלונה שהוגשה. יחד עם זאת, כדי להשלים את פרטי התמונה ישודר כאמור עדכון בתוכנית הלקט ביום שישי הקרוב ב-16:50, וכולכם מוזמנים לצפות בה".

דירקטוריון חברת דסק"ש אישר את הצעת נוחי דנקנר לרכישת "מעריב" תוך מודעות להפסדי הענק המתמשכים של העיתון ובלי שהוצגה לפניו הערכת שווי או תוכנית עסקית. כך עולה מעדותו של פרופ ניב אחיטוב, דירקטור חיצוני בדסק"ש ויו"ר ועדת הביקורת שלה

דירקטוריון חברת דיסקונט-השקעות אישר במרץ 2011 את הצעתו של נוחי דנקנר לרכוש את "מעריב" תוך מודעות למצבה ההפסדי המתמשך של החברה, בלי שהיתה בפניו הערכת שווי לחברה, בלי תוכנית עסקית לשיפור מצבה ובלי תוכנית מפורטת להשתלבות עסקי החברה בחברות האחרות של דסק"ש. כך עולה מעדותו של פרופ ניב אחיטוב, דירקטור חיצוני בדסק"ש ויו"ר ועדת הביקורת שלה. בתחילת החודש, בבית-המשפט המחוזי מרכז שבלוד, נחקר פרופ אחיטוב על נסיבות רכישתו של "מעריב", וזאת במסגרת תביעה נגזרת שהגישו שני בעלי מניות מיעוט בחברה, רמי אוסטרובסקי ויניב אוזנה. השניים טוענים לרשלנות רבתי מצד הדירקטורים, שהביאה להפסד של כ-370 מיליון שקל בהשקעה ב"מעריב". באמצעות עורכי-הדין רונן עדיני ורם דקל דורשים השניים מהדירקטורים של דסק"ש לפצות את החברה בסכום זה. העדות פורסמה לראשונה באתר "ביזפורטל". אוסטרובסקי ואוזנה טענו בעבר בפני בית-המשפט כי "כבר במועד קבלת ההחלטות היה ברור (או למצער – צריך היה להיות ברור) כי מדובר בעסקה בלתי סבירה כלכלית ונעדרת כל היגיון עסקי או כלכלי, שאינה לטובת החברה, שאינה משרתת את מטרת החברה (השאת רווחים לבעלי מניותיה), שאינה יוצרת כל סינרגיה עם עסקי החברה, ואשר צפויה לגרום לחברה נזקים משמעותיים ביותר". השניים אף העלו את הטענה כי רכישת "מעריב" "הונעה משיקולים תמוהים ולא ענייניים, שאינם לטובת החברה. [...] ייתכן בהחלט כי רכישת השליטה בעיתון נפוץ ובכלי תקשורת משפיע נועדה לקדם את ענייניהם של אחרים, שאינם החברה". מפרוטוקול העדות בתחילת החודש עולה כי פרופ אחיטוב היה משוכנע שהעסקה לרכישת "מעריב" היתה טובה, שכן תוכני "מעריב" היו אמורים להשתלב בזרוע התקשורת של דסק"ש, הכוללת את החברות סלקום ונטוויזן. לדבריו, נסיבות חיצוניות – ובעיקר המחאה החברתית, שהשפיעה על היקף הפרסום בעיתונים, והרגולציה בשוק התקשורת, שהשפיעה על מצב חברת סלקום – הובילו את דסק"ש להפסד השקעתה בחברה. פרופ אחיטוב העיד כי הגם שבמקרים אחרים מקבל הדירקטוריון דיווח מוקדם על משא-ומתן המתנהל מול חברה לקראת רכישתה, במקרה של "מעריב" לא היה כך, ובעל השליטה נוחי דנקנר הציג את הרכישה של העיתון בפני הדירקטוריון בשלב שבו העסקה היתה כבר במצב מתקדם, כשעיקר פרטיה סוכמו. מחיר הרכישה שהתבקש לאשר הדירקטוריון עמד על כ-140 מיליון שקל. "לך זה לא מפריע שמביאים לך עסקה [...] שהיא גמורה גם לעניין העקרונות העסקיים, גם לעניין המהות?", שאל עו"ד עדיני, "שלא באים אליכם מראש ואומרים לכם, תראו, אנחנו מכוונים, יש לנו עניין במעריב, בגלל סיבה כזאת או אחרת, ואנחנו מבקשים מכם, הדירקטוריון, לשמוע אם אתם נותנים אור ירוק?". "זה נראה לי סביר בהחלט", השיב פרופ אחיטוב, "כיוון שבאותה מידה, באותה ישיבה שאנחנו עוסקים בה, אם היתה קמה התנגדות לעסקה הזאת, היא היתה יורדת מעל הפרק. אנחנו חשבנו שזו עסקה טובה". פרופ אחיטוב אישר כי בישיבת הדירקטוריון לא נכח מעריך שווי והוסיף: "לדעתי גם לא היה טעם בהערכת שווי למעריב". "כי זו השקעה טובה מדי?", שאל עו"ד עדיני. "לא", השיב אחיטוב, "כיוון שהסיטואציה הספציפית של רכישת מעריב לא דרשה או לא היה שום טעם בהערכת שווי". בהמשך הסביר העד כי "הרכישה של מעריב לא נעשתה בשביל לקנות עסק ספציפי שנקרא מעריב בפני עצמו, ולהפוך, להעביר אותו מהפסד לרווח. הרכישה של מעריב נעשתה במסגרת אסטרטגיה של דסק"ש לבנות חטיבה או ענף תקשורת בחברה. זאת אומרת, האסטרטגיה הזאת התחילה להתממש כאשר מיזגו את סלקום עם נטוויזן, ומעריב נראה שלב ממש טבעי בשביל ליצור את מה שנקרא convergence, או סינרגיזם, בין כמה חברות שיוצרות ביחד אותה מערכת של חטיבת תקשורת, שנותנת לך גם שירותי אינטרנט, גם שירותי טלפוניה, גם שירותי סלולר, גם שירותי תוכן, ויוצרת יחד איזושהי מה שנקרא חטיבת תקשורת". פרופ אחיטוב טען כי על אף שבדירקטוריון היו מודעים לנתונים בדו"חות הכספיים של "מעריב", היחס לעיתון היה, כהגדרתו, כאל "סטארט-אפ". לדבריו, העיתון היה "איזשהו פרוספקט שיוכל למלא כמה חוסרים בחטיבת התקשורת. היו בו טאלנטים, היו בו תשתיות של פובליציסטיקה, תשתיות של איסוף חדשות, נוסף לכמו שאמרתי בית-דפוס ונדל"ן. אבל בעיקר תשתיות התוכן שלו, מבחינתנו זה היה פרוספקט שהיה אמור לצמוח ולגדול עם הזמן, ליצור אותו convergence עם נטוויזן וסלקום, וכמו שאתה לא עושה הערכת שווי לסטארט-אפ, כך אתה לא עושה הערכת שווי למין דבר כזה". "האם לא יכול להיות שמעריך שווי, אחרי שהיה בודק את כל המצב של מעריב, על כל ההיבטים, נובר בספרים, בדו"חות הכספיים, בודק, בודק, כמו שמעריך שווי יודע לעשות, היה מגיע למסקנה, אולי, שמדובר פה בבור ללא תחתית? יכול היה להיות, נכון?", שאל עו"ד עדיני, ופרופ אחיטוב השיב כי האפשרות קיימת, אולם "אין מתודולוגיה להערכת שווי בסיטואציה כזאת [...] בגלל ההפסדים, בגלל שהיה שם הון שלילי [... ] עדיין, קונים חברות מפסידות בכל העולם, עם ציפיות". כאשר נשאל על רכישת החברה בלא תוכנית עסקית להבראתה, השיב פרופ אחיטוב: "הובטח לנו באותה ישיבה של רכישת מעריב שתוך חודשיים נקבל תוכנית עסקית, נקבל ניתוח, נקבל חזור [מענה, תגובה; א"פ]". "לא חשבת שאתה צריך לקבל תוכנית עסקית לפני שאתה מאשר את העסקה?", שאל עו"ד עדיני. "לא", השיב פרופ אחיטוב, "אני חושב שהעסקה, העסקה היתה עסקה כדאית, בכל מקרה". "אתה מאשר רכישה של חברה שאתה יודע שהיא חברה הפסדית בטווח הנוכחי, בלי שום תוכנית עסקית לאיך יוצאים מההפסדים האלה?", תהה עו"ד עדיני בהמשך החקירה. "אני כאן צריך לנצל את הידע האישי שלי", הסביר פרופ אחיטוב. "אני הבנתי שיש למעשה שלוש תוכניות או שלוש גזרות של תוכנית. תוכנית אחת זה התוכנית הגדולה, The Grand Plan, שזה הסינרגיזם וכל מה שקשור בזה, מה שדיברתי. תוכנית שנייה זה איך לטפל במעריב כעסק, כעיתון print פלוס NRG, בטווח הקצר. ותוכנית שלישית זה מה לעשות עם הבית-דפוס והנדל"ן. אנחנו ציפינו לקבל את שלוש התוכניות האלה". בתשובה לשאלת השופט עופר גרוסקופף, שהיה מעורב מאוד במהלך החקירה, הודה אחיטוב כי התוכנית העסקית ל"מעריב" וזו שיועדה לבית-הדפוס לא היו קיימות במועד אישור הרכישה. כשנשאל אם יש אפשרות שההשקעה של כ-140 מיליון שקל ב"מעריב" באותה תקופה לא היתה כדאית, השיב פרופ אחיטוב: "אנחנו מדברים כאן על השקעות בפרופורציה לערך ולמצבה של דסק"ש בעת שהתקבלה אותה החלטה. באותה תקופה, דסק"ש, שווי דסק"ש היה כשישה וחצי מיליארד שקל". לדבריו, "הנושא של סיכוי או פרוספקט שיכול היה לצאת לדסק"ש ממעריב, על-ידי הקמת חטיבת תקשורת, היה מעל ומעבר לסדר הגודל של השקעה של 147 מיליון שקל. [...] פרופורציונית למצב שבו היינו באותה תקופה, זו השקעה סבירה מאוד". עו"ד עדיני הפנה את תשומת לבו של פרופ אחיטוב לכך שבפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון הביע בעל השליטה דנקנר את דעתו כי אפשר יהיה להחזיר את "מעריב" לפסי רווחייות. "האם מר דנקנר הסביר לכם, הדירקטורים, כיצד אפשר לעשות זה?", שאל. "לא זכור לי שהוא הסביר את זה בצורה ספציפית", השיב פרופ אחיטוב, "אבל אנחנו בפירוש ציפינו שבהמשך נקבל תוכנית עסקית". "זאת אומרת, באותה סיטואציה", חידד עו"ד עדיני, "[...] הוא אומר – אני מאמין שנצליח להחזיר את מעריב לפסי רווחיות. [...] אתה רואה במצגת את הנתונים המאוד עגומים האלה, שלא צריך לחזור עליהם, של מעריב, ואתה לא שואל אותו, תגיד, נוחי, איך זה יקרה הנס הזה? אתה לא שואל אותו את זה? איך נביא את החברה הזאת, שמפסידה עשר שנים ברציפות כמעט 100 מיליון שקל בשנה, כמעט עשרה מיליון שקל בחודש, איך נביא אותה לרווחיות? אתה לא שואל אותו, בשלב הזה?". "אני לא שואל אותו כיוון ש... מכמה סיבות", הסביר פרופ אחיטוב. "אחת, להנהלת דסק"ש היה ניסיון טוב בשיקום חברות בעבר, יש דוגמאות. שתיים, מול עינינו היה כל הזמן הנושא של הסינרגיזם וחטיבת התקשורת, ושלוש, עד כמה שהבנתי, אם לא היתה מתקבלת החלטה באותו רגע, של בוא נקרא לזה פעולת ההצלה של מעריב, העיתון היה נסגר. ואז נשאלת השאלה אם אתה רוצה שהוא ייסגר או שאתה רוצה לקנות אותו במחיר מציאה". "מציאה?", תהה עו"ד עדיני, "140 מיליון שקל?". "אני חושב שכן", השיב פרופ אחיטוב. בהמשך עדותו אמר: "השקענו אז 147 מיליון שקל בשביל לקבל 60% ממעריב. זה נראה לנו השקעה כדאית והחלטה נכונה, גם היום אני סבור כך וגם אני סבור שכל ההזרמות הנוספות של 50 ועוד 50 היו ההחלטות הנכונות ביותר לאותו רגע שבו הן ניתנו". "האם שקלתם פשוט לשכור ולהעסיק עיתונאים? לא צריך את כל העיתון", אמר עו"ד עדיני ."[...] האם שקלתם לשכור את שירותי העיתונאים [...] הם יצרני התוכן". פרופ אחיטוב השיב: "לא שקלנו כי אין מה לשקול כאן, זה לא ישים". לפי עדותו של הדירקטור החיצוני בדסק"ש, הדירקטוריון ציפה לקבל תוכנית עסקית מפורטת לניהול "מעריב" ושילובו בעסקי דסק"ש האחרים במהלך קיץ-סתיו 2011 (בסופו של דבר התוכנית הוצגה רק בנובמבר), אולם בינתיים פרצה המחאה החברתית, שפגעה בפרסום בעיתונות, וחברת סלקום נפגעה מהרפורמה בשוק הסלולר. "הסיטואציה החיצונית", אמר פרופ אחיטוב, "אחרי המחאה החברתית ואחרי הרגולציה בשוק התקשורת, גרמה לכך ששופרסל לא יכלה להעלות דיבידנדים לדסק"ש, סלקום לא יכלה להקצות משאבים, בין בצורה של דיבידנד, בין בצורה של הקצאה ישירה בשביל לבנות את חטיבת התקשורת, וכל הרעיון של הקמת חטיבת תקשורת וסינרגיזם נדחה, הוקפא. ואז נכנסנו לסיטואציה לגמרי שונה, שבה השאלה היתה לא איך ממזגים – לא במובן המשפטי, אלא ממזגים את מעריב לתוך חברות אחרות בדסק"ש – אלא איך שומרים את מעריב בחיים, עד שיעבור זעם". "פרופ אחיטוב", אמר עו"ד עדיני, "אם בעקבות המחאה החברתית הבנתם שלא תהיה סינרגיה של מעריב, אז אם ככה, למה המשכתם להזרים לעיתון 200 מיליון שקל, לאחר רכישה, למה לא סגרתם את העיתון כבר אז?". "היו לנו כמה תקוות", השיב פרופ אחיטוב. "אחת, אי-אפשר היה לדעת מראש כמה זמן יימשכו האפקטים של המחאה החברתית [...] דבר שני, הנהלת מעריב הציגה לנו מדי פעם תוכנית עבודה ותחזית עסקית שהראתה שהתקבולים הולכים וגדלים, ה-EBITDA [רווח לפני ריבית, מסים, פחת והפחתות] הולך ומשתפר ובערך, זאת אומרת לא ראו את נקודת הסוף, אבל ראו תהליך מתמשך של שיפור [...] דבר שלישי, אנחנו חשבנו באותה תקופה שעל-ידי ההזרמות האלה אנחנו ניתן למעריב חיים או אפשרות לחיות, ובמקביל היו נסיונות לאתר שותף אסטרטגי או איזשהו שותף עסקי שישקיע". בתחילת נובמבר 2011 אישרה ועדת הביקורת של דסק"ש הלוואה של 50 מיליון שקל נוספים ל"מעריב". פרופ אחיטוב הסביר כי "זאת היתה החלטה מתבקשת ונכונה [...] גם בהעדר תוכנית עסקית היה ברור שאם לא נזרים את זה, מעריב לא יתקיים". פרופ אחיטוב ביקש בעדותו להבדיל בין 100 מיליון השקלים שהזרימה דסק"ש ל"מעריב" לאחר הקנייה, ונועדו "לשקם את מעריב במהלך הדרגתי", לבין 100 מיליון השקלים הנוספים שהוזרמו לחברה בהמשך, ונועדו להביא את "מעריב" לנאמן "כעסק חי ולא עסק שלא קיים", וכן "משיקולים חברתיים". לדבריו, "אני לא רוצה שדסק"ש, כחברה, תזרוק 2,000 איש לרחוב". עו"ד רם כספי, המייצג את מרבית הדירקטורים של דסק"ש בתביעה, התפרץ בשלב זה לחקירת העד כדי להעיר "כל הכבוד". כשנשאל מדוע דסק"ש קנו אגרות חוב בעשרות מיליוני שקלים מהשותפה ב"מעריב" באותה תקופה, חברת הכשרת-היישוב, ובכך חילצו למעשה את השותף מהשקעתו ב"מעריב", לא ידע פרופ אחיטוב להשיב. "חשבנו שזה צעד נכון", אמר. השופט גרוסקופף שאל: "אתה לא זוכר, אבל, למה זה צעד נכון?", ואחיטוב השיב: "לא". עו"ד עדיני שאל את פרופ אחיטוב מנין הגיעה האופטימיות הראשונית באשר לאפשרות להפוך את "מעריב" לחברה מצליחה, והעד השיב כי ניתן קרדיט להנהלה שמונתה על-ידי דסק"ש – דן יעקבי, שמונה ליו"ר הדירקטוריון ב"מעריב", ניר חפץ, שמונה לעורך הראשי של העיתון, וטל רז, שמונה למנכ"ל החברה. "אנחנו ציפינו שההנהלה הזאת, שגם אין לה משקעים מן העבר, תציע תוכנית עסקית ותיישם אותה עם קצת פחות, עם יותר יעילות ועם יותר התייחסות עסקית וקצת פחות סנטימנטים", אמר פרופ אחיטוב. אך ציפייה זו לא התממשה. לדברי פרופ אחיטוב, במחצית הראשונה של שנת 2012 היו כמה תוכניות לשיפור מצב "מעריב", שלא התממשו (בין היתר שהעיתון יוציא מהדורת דפוס בסוף-השבוע בלבד). בתחילת המחצית השנייה של 2012, בחודש יוני לערך, הבינו הדירקטורים שמצבו של "מעריב" אבוד. "הנהלת מעריב חזרה יותר מפעם אחת עם תוכניות עסקיות מעודכנות", אמר פרופ אחיטוב, אולם לדבריו, הן לא היו מספקות. "וככה זה התגלגל מתוכנית אחת לשנייה. בערך במחצית 2012 הבנו שזה פשוט לא זה. לא עובד". בדירקטוריון של דסק"ש חיכו ל-Grand Plan, לתוכנית הסינרגיה, אך זו בוששה. לקראת סיום עדותו העלה עו"ד עדיני את האפשרות כי הדירקטורים החיצוניים בדסק"ש, פרופ אחיטוב ופרופ דן אופנהיים, פעלו על-פי הוראותיו של נוחי דנקנר ולא למען טובת החברה. פרופ אחיטוב מחה על כך בתוקף. לדבריו, כל השיקולים שלו ושל פרופ אופנהיים "היו שיקולים עסקיים של טובת החברה". "לא קיבלנו שום מסר בעקיפין או שלא בעקיפין מנוחי דנקנר", אמר. "ברור לכם שלבעל השליטה יש איזשהו רצון שזה יכול לשרת מטרות שלו", העיר השופט. "אני מוכרח להגיד שלי אישית זה לא היה ברור", השיב פרופ אחיטוב. "[...] מבחינתי כדח"צ, האינטרס האישי של נוחי דנקנר שיהיה בבעלותו עיתון לא שיחק תפקיד בכלל". 10466-09-12

"ישראל היום" ממשיך לסקר את היחלשות המחאה | "הארץ" ממשיך לסקר את התחזקותה | "מעריב" ממשיך לסקר את תושבי הדרום

"מחאה, אבל הרבה פחות", זו לשון הכותרת בתחתית שער "ישראל היום", המדווחת על אירועי המחאה החברתית אתמול ("אכזבה למארגנים: פחות מ-20 אלף הפגינו אמש ברחבי הארץ", פותחת כותרת המשנה). מדובר בהסלמה מילולית מצד הביטאון הנפוץ במדינה, שבדיוק לפני שבועיים דיווח על הפגנות מוצ"ש תחת הכותרת "הפגינו, אבל פחות". היכונו לכותרות השבועות הבאים: "הפגינו, אבל הרבה הרבה פחות", ו"מחאה, אבל יותר הרבה פחות". "הם", כותב פרשן "ישראל היום" דן מרגלית על המוני עם ישראל, "הדירו את רגלם מכיכר העיר לא מפני ששינו את דעתם, אלא כיוון שהבינו כי המארגנים איבדו את הקשר אל המציאות, שדווקא איפיין אותם בראשית דרכם". עמוד קודם לכם יודע יהודה שלזינגר לדווח על "פילוג במאהל המחאה בתל-אביב". ב"הארץ" – תמונת מראה. ההפגנות אתמול תופסות את הכותרת הראשית, ומספר המשתתפים בהן מוצג כגדול (הוא אכן גדול יותר מזה של השבת שעברה, אז התחוללו חילופי אש בדרום): "המחאה חוזרת: כ-20 אלף איש יצאו להפגין", נכתב בה. תוכן כותרת המשנה לראשית של "הארץ" – "נועם שליט הופיע לראשונה בעצרת בתל-אביב וקרא לראש הממשלה: צדק חברתי הוא גם להחזיר את גלעד" – דווקא תואם את זו של "ישראל היום", שאף מדפיס תצלום של בני משפחת שליט על השער. לא רק הדגש על עניינו של החייל החטוף, גם אווירת הנכאים של "ישראל היום" מצליחה לחלחל לדפי "הארץ", הנלהב במסקרי המחאה. "העם דורש, אבל פחות", נכתב בכותרת טורו של גדעון לוי על שער העיתון (מחווה?). "העם שוב דרש אמש צדק חברתי, אבל פחות", פותח לוי. "אחרי שהמחאה יצאה להפסקת פיגועים קצרה (ומיותרת) לרגל המצב בדרום, היא חזרה אמש, אבל לא בגדול. לא המספרים הגדולים של ההפגנות הגדולות הקודמות, רק רבבת אנשים ברחובות הכרך התל-אביבי, ובעיקר לא הרוח הגדולה שאיפיינה את ההפגנות הקודמות ואמש היא קצת נבלמה". האם שיטת המספרים היא השיטה הנכונה לאמוד את היקפה של המחאה? עיתונאים, ובני-אדם בכלל, אוהבים לעסוק במספרים. "לעסוק במספרים" זה אומר להקיף את הסוגיה, לחתוך אותה לחלקים ניתנים למדידה, לכמת אותה לנתחים ראויים לניתוח. אבל הסוגיה הרי תמיד רחבה יותר. האם המחאה דועכת, או שאולי להפך – המחאה כבר פעלה את פעולתה והיא הולכת וגוברת? "העשירים פשוט התחילו לפחד", נכתב בהפניה על שער "דה-מרקר" למאמר של איתן אבריאל, הכותב על "גל של פילנתרופיה, אהבת הזולת ודאגה לאחר מצדם של העשירים", כזה ש"לא ראינו מעולם". אבריאל מביא כמה דוגמאות של בעלי הון, גם בארץ, שקראו לממשלות לקחת מהם יותר כסף, וטוען כי הסיבה החשובה ביותר לתופעה היא כי "הם מבולבלים, ולעתים פשוט מפחדים". "אף אחד מהם אמנם לא יודה בכך", הוא כותב, "אבל בשפת הגוף ובמבטים של חלק מאנשי האלפיון העליון ראינו בשבועות האחרונים חוסר ביטחון – ובמקרים מסוימים פחד של ממש. מדובר באנשים שבמשך שנים ארוכות היו משוכנעים שפיצחו את השיטה. [...] והנה, לפתע, על רקע מחאת האוהלים ומאות האלפים שיצאו לרחובות, הביטחון שלהם נסדק. בבניין הכנסת מספרים, למשל, שהלוביסטים הרבים, שבדרך כלל שורצים במסדרונות, נעלמו מהשטח. בנוסף, לפתע הצגה לראווה של עושר אישי נחשבת לחסרת טעם, ולא מעט אירועים נוצצים שתוכננו בקפידה במשך חודשים נדחו או בוטלו לאחרונה". ומי שאין לו סבלנות לשינויים תרבותיים עמוקים, יכול להסתפק בכותרת מהסוג הזה, המתפרסמת היום ב"ממון" של "ידיעות": "אפקט המחאה: גם טרה תגדיל אריזות בלי להעלות מחירים". תגידו מה שתגידו, אבל עד רעידת האדמה הצפויה, אפשר להתנחם במנת חלקנו הקטנה באסונות טבע. הכותרות הראשיות של כמעט כל העיתונים עוסקות היום במי שלא שפר גורלם וחווים את סופת הוריקן שקיבלה את השם "איירין", המשתוללת בחופה המזרחי של ארה"ב. "חרדה בניו-יורק", טוענת הכותרת הראשית של "ישראל היום"; "ניו-יורק במצור", מדווח "ידיעות אחרונות"; "ההוריקן מכה בארה"ב", מרחיב "מעריב"; "ניו-יורק נערכת למבצע הגדול בתולדותיה", מבשרת הכותרת על שער "הארץ", שכותרתו הראשית מוקדשת למחאה, אולם בתמונה במרכז עמוד השער שלו נראים תושבים בצפון-קרוליינה מנסים לתפוס מחסה מהסופה. "סופת ההוריקן איירין מכה בארה"ב – וגורמת נזק במיליארדי דולרים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "מיליארדים עפים ברוח", נכתב בכותרת הראשית של "ממון". "ידיעות אחרונות", מעשי כתמיד, מציע לקוראיו "מדריך לביטולי הטיסה". במהדורה המוערת של הספר "הקוסם מארץ עוץ" (בהוצאת אריה ניר), באחת ההערות לפרק הראשון, מוזכר מכתב "מיואש" שכתב פרופ ויליס ל. מור, מנהל הלשכה הממשלתית האמריקאית למזג האוויר, למוציאים לאור. בפרק מסופר על הסופה שסחפה את ביתה של דורותי מקנזס אל ארץ הפלאות עוץ, וכך מלין מור: "בהתחשב בתפוצה שבוודאי תהיה לספר, צר לי שבאום השתמש במלה ציקלון במקום שבו הכוונה היא לטורנדו. מאמץ רב השקעתי בניסיון לתקן את השימוש הקלוקל במושגים הללו. טורנדו הוא כמעט תמיד תופעת לוואי של ציקלון, ולרוב מתרחש ברבע הדרומי-מזרחי של סערה ציקלונית. ציקלונים אינם בהכרח מסוכנים, בעוד שסופות טורנדו הרסניות תמיד. ציקלון מכסה תמיד שטח אדמה רחב, לפעמים עד כדי 1,500 קילומטרים, בשעה שמסלולו של הטורנדו צר מאוד, כמעט לעולם אינו חורג מקילומטר בודד ולעתים קרובות אינו אלא כ-100 מטרים. "הטעות אינה באשמתו של הסופר, שכן הציבור מתעקש להשתמש באופן שגוי במושגים, עד שלעתים אני חושש שהמדענים הם שייאלצו לשנותם. אילו פירסם ספרכם הקטן את המושג הנכון, היה זה מסייע למדע במקום להנציח שגיאה מצערת", מסתיים המכתב, והמעיר מעיר: "נציג הוצאת הספרים הבטיח לפרופסור ויליס שהטעות תתוקן בהדפסות עתידיות, אך היא מעולם לא תוקנה. עד עצם היום הזה משמש בשפה העממית המושג ציקלון לציון סופות טורנדו, הוריקנים או כל סופת רוח הרסנית אחרת". אגב, כותרת אחת הידיעות בכפולה הפותחת של "ישראל היום" היא "הסופה שמאיימת על הכי הרבה אנשים בהיסטוריה". הצעה לכותרת לגליון מחר: "הסופה שמאיימת על הכי הרבה אנשים בהיסטוריה, אבל פחות". ומחרתיים: "הסופה שמאיימת על הכי הרבה אנשים בהיסטוריה, אבל הרבה פחות". כותרת הידיעה המרכזית היום באותה כפולה היא "לך תמצא עכשיו פנס בניו-יורק". עוד כותרת אידיוטית, אבל פחות. "מרגול בדרך למעצר בית", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" (כותרת המשנה: "אחרי הגשת כתב אישום מחר"). את רוב השער תופסים הכותרות והתצלומים בנוגע להוריקן והפניות למוספים השונים. בתחתית השער, לצד הכותרת והתצלום של הזמרת צנעני, מופיעה כותרת נוספת: "ישראל תיכננה לחסל את הנייה" ("דיווח: מצרים התערבה, והמבצע בוטל"). ב"ישראל היום" הכותרת על צנעני מופיעה ככותרת האחרונה מתוך ארבע על השער, אולם לא נמצא שם מקום לדווח על המצב הבטחוני בדרום. כותרת בתחתית עמ 11 מבשרת כי "למרות הרגיעה: 3 קסאמים בסופ"ש". גם על שער "הארץ" אין מקום לדיווח על הנעשה בדרום. יניר יגנה מדווח בעמודים הפנימיים על רקטת גראד בבאר-שבע. על שער "מעריב" מופיעה הכותרת "חוזרים לכיתה בצל הטילים". "4 ימים לפתיחת שנת הלימודים: החששות והפחדים של ילדי הדרום", נכתב בכותרת המשנה של העיתון, הממשיך להחזיק בסדר יום אזרחי בדיווחיו על מצב הביטחון בנגב. "לפעמים אי-עשייה היא העשייה הנכונה, ונאום משעמם ונטול בשורה הוא הבשורה הגדולה", כותב סבר פלוצקר ב"ממון" על נאומו של בן-שלום ברננקי, יו"ר הבנק המרכזי האמריקאי. לפי פלוצקר, העובדה שברננקי לא הודיע על צעדים מיידיים חדשים של הממשלה לטיפול במשבר היא זו שהביאה לעליות בבורסות. פלוצקר מתייחס גם לביקורת שמתח חתן פרס נובל לכלכלה פרופ פול קרוגמן על ברננקי, ש"לא מיישם בפועל את העצות שהוא עצמו נתן, כפרופסור באקדמיה, לבנק המרכזי של יפן, בעיצומו של המיתון העמוק במדינה, מפני שהתחיל לפחד מהימין האמריקאי הקולני". נובליסט אחר, פרופ גוזף שטיגליץ, מככב בכותרת הראשית של עיתון אחר מקבוצת "ידיעות אחרונות", "כלכליסט", עם הציטוט "לצעירים בישראל יש סיבות טובות לכעוס". "חתן פרס נובל לכלכלה אמר בשיחה עם כלכליסט, במסגרת כנס חתני פרס נובל בגרמניה: בישראל נרשמה עלייה משמעותית באי-השוויון, שחלקה קשור להפרטה המואצת. ברור שהשאיפה בזמן הקמת מדינת ישראל – להפוך אותה לסמן עולמי של צדק חברתי – לא התממשה". "בנאומו בכנס דיבר שטיגליץ על שבר גדול במדע הכלכלה והזהיר כי המצב הכלכלי בארצות-הברית ובעולם חמור, עם סיכוי גבוה למיתון כפול", מסתיימת כותרת המשנה, המפנה לכתבה של תומר זלצר. "ההתנצלות היחידה שלא התבצעה זו ההתנצלות הטורקית על השואה הארמנית. זה מראה איזו צביעות יש לטורקים. לדעתי, אנחנו לא צריכים להתנצל בפניהם", אומר ד"ר אהוד פוקס לכרמית ספיר-ויץ בכתבת השער של המוסף היומי של "מעריב", העוסקת בסקירה היסטורית של התנצלויות בינלאומיות. ואם כבר התנצלויות, ד"ר זוהר קמפף, שחקר את נושא ההתנצלויות כפי שהוא מסוקר בתקשורת, סיפר לאורן פרסיקו על "אירוע התנצלות שנוצר כולו על-ידי עיתונאים, ללא הצדקה של ממש. בשנת 2001, לאחר חילופי אש בין ישראלים לפלסטינים, דרש מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאואל הסברים מממשלת ישראל. בעקבות הדרישה שיגר ראש הממשלה אריאל שרון מכתב שבו הביע צער על המקרה, אך הטיל את האחריות על הצד הפלסטיני. בכך עשוי היה הסיפור להסתיים, אלמלא יוזמת עורכים במעריב. "העורכים בחדר החדשות של מעריב באינטרנט יצרו סקנדל מומצא, אומר קמפף. הם לקחו את הבעת הצער הכללית של שרון ודיווחו כי שרון התנצל בפני האמריקאים. אחר-כך התקשרו לקצינים בכירים ולחברי-כנסת מהמפד"ל כדי לקבל תגובות על ההתנצלות של ראש ממשלת ישראל בפני האמריקאים. אלה כמובן תקפו את ההתנצלות. אז פנו חזרה ללשכת שרון, ושם הוציאו מכתב הבהרה נוסף שהסביר שהם כלל לא התנצלו ולא מבינים מאיפה הגיעה כל הפרשה". "סיכום שערוריות האופנה שהפכו את עונת המלפפונים לחמוצה במיוחד: מהתביעה של הארגון להפרעות אכילה בארה"ב נגד יצרני אופנה המעודדים רזון, דרך חקירה של משרד התעסוקה בברזיל כנגד קבלן משנה של זארה בגלל העסקה בתנאי עבדות, ועד המחאה נגד מעצבי-העל העושים שימוש פרובוקטיבי בילדות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של מיכל לוי במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". אם כן: אנורקסיה, עבדות ופדופיליה הן התופעות שהפריעו לעיתונאי האופנה בסיקור האין-התרחשות של הקיץ האחרון. כותרת הכתבה, אגב, היא "מלפפונים חמוצים".

אייל ברקוביץ ורדיו תל-אביב חויבו בהוצאת דיבה; יפצו את עזבונו של תובע ההתאחדות לכדורגל בישראל לשעבר ואת בנו בסכום סמלי

אייל ברקוביץ, חברת סיטינט בע"מ וחברת רדיו 89 בע"מ (מפעילת רדיו 102FM, רדיו תל-אביב) יפצו בסכום סמלי את עזבונו של תובע ההתאחדות לכדורגל בישראל לשעבר ואת בנו בגין הוצאת דיבה. כך פסקה לאחרונה השופטת רונית פינצוק-אלט מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו. לפני כארבע שנים, במהלך שידור תוכנית הרדיו של ברקוביץ ואופירה אסייג בתחנת הרדיו 102FM, שאלה אותו אסייג "מה מפריע לך?", וברקוביץ השיב: בעקבות משפט זה הגישו תובע ההתאחדות דאז, שלום אבן-עזרא, ובנו יפתח אבן-עזרא תביעת דיבה בסך 200 אלף שקל. לטענתם, אבן-עזרא הבן מעולם לא שימש עורך-דינה של קבוצת מכבי פתח-תקווה או של מי מבני משפחת יו"ר ההתאחדות דאז, אבי לוזון, בוודאי לא בזמן שאביו משמש תובע ההתאחדות. כבר במהלך התוכנית, לאחר שברקוביץ התבטא כפי שהתבטא, ציינה אסייג כי אבן-עזרא הבן מעולם לא עבד עבור מכבי פתח-תקווה, ובהמשך עלה לשידור היו"ר לוזון והכחיש גם הוא כי אבן-עזרא הבן ייצג את הקבוצה או את בני משפחתו. בתגובה אמר ברקוביץ: "אני אבדוק את זה, ואם זה לא נכון, אני אתנצל בתוכנית הבאה", אולם למרות זאת לא הביע מעולם התנצלות על דברים אלה. התביעה הוגשה נגד ברקוביץ וכן נגד החברות המפעילות את אתר one ותחנת הרדיו 102FM, שבהם שודרה תוכנית הרדיו. את התובעים ייצג עו"ד שי פורת. בתגובה טענו הנתבעים, באמצעות עו"ד שי אליאס, כי מדובר בתביעה קנטרנית המתייחסת לחלק מזערי מתוכנית בת שעתיים שהוקדשה באופן כללי להתאחדות לכדורגל. נוסף לכך נטען כי אבן-עזרא האב, ולא הבן, ייצג בעבר את מכבי פתח-תקווה, גם אם לא במקביל לכהונתו כתובע ההתאחדות. בשנה שעברה, במהלך עדות שמסר ברקוביץ בבית-המשפט, נשאל שחקן העבר אם הוא עדיין טוען כי אבן-עזרא הבן ייצג את מכבי פתח-תקווה או את משפחת לוזון בזמן שאביו כיהן כתובע ההתאחדות. ברקוביץ השיב: "התכוונתי לומר שיפתח אבן-עזרא ואביו המנוח הם גוף אחד, והם ייצגו בעבר את מכבי פתח-תקווה וביחד את ההתאחדות". בהמשך עדותו הבהיר ברקוביץ כי גם בזמן אמת ידע כי בני משפחת אבן-עזרא לא ייצגו את מכבי פתח-תקווה בזמן שאב המשפחה כיהן כתובע ההתאחדות, וזאת על סמך הודעות אסמס שקיבל ממקורותיו. כשנשאל מדוע לא התנצל על טענתו כפי שהבטיח הסביר ברקוביץ: "בדקתי את הדברים ועדיין אני עומד על זה, עו"ד שלום אבן-עזרא עבד במכבי פתח-תקווה". השופטת פינצוק-אלט דחתה את מרבית התביעה, אך פסקה כי הטענה שאבן-עזרא הבן ייצג את מכבי פתח-תקווה בזמן שאביו מכהן כתובע ההתאחדות היא אכן הוצאת דיבה שאינה נהנית מההגנות הקבועות בחוק. לפי פסק הדין, טענה זו אינה אמת, ועל כן אינה יכולה לחסות תחת הגנת אמת בפרסום, וכן אינה יכולה ליהנות מהגנת תום הלב. "לא רק שהנתבע [ברקוביץ] לא בדק את הדברים ולו בדיקה קלה ביותר, עם ההתאחדות או עם מי מהתובעים", כתבה בפסק הדין, "אלא שהוא גם לא פירסם תיקון לדברים, למרות שהודיע שיבדוק, ואם טעה, יתקן". עם זאת, השופטת פסקה כי בנסיבות העניין, לדברי ברקוביץ "היה משקל אפסי". לדבריה, "שיעור הנזק, אם בכלל נגרם, הינו ברף הנמוך ביותר, ויש לקחת בחשבון לעניין שיעור הפיצוי את היקף הפרסום המזערי ביחס לכלל התוכנית, העובדה שהביקורת כלפי התובעים היתה בשולי הדברים ולא עיקרם, העובדה שהדברים תוקנו באופן מפורש ובהרחבה עוד באותה תוכנית על-ידי גב אסייג ויו"ר ההתאחדות, והעובדה שהתובעים לא ביקשו למסור תגובה". אחרי שמתחה ביקורת על סכום הפיצוי שהתובעים דרשו, פסקה השופטת כי הנתבעים ישלמו להם 1,500 שקל בלבד, "וזאת בעיקר בשל העובדה שהנתבע לא ראה לנכון לחזור בו, באותה תוכנית או לאחר מכן, מהאמירה לפיה היה בהווה (ולא בעבר) ייצוג של ההתאחדות יחד עם ייצוג קבוצת מכבי פתח-תקווה או משפחת לוזון, ולהסתפק בהבעת דעתו כי גם ייצוג שבעבר פוסל לדעתו מלשמש תובע ההתאחדות". 43365-11-11

להכרזה על מצב מלחמה אין משמעות אסטרטגית גדולה, אבל יש לה השלכות פוליטיות שחשוב לדבר עליהן

החיפזון של ראש הממשלה בנימין נתניהו להכריז על העימות הנוכחי כעל מלחמה, שעות בודדות לאחר תחילתו, מעלה שתי שאלות מרכזיות: האם אנחנו נמצאים במציאות המצריכה הכרזת מלחמה, ומה באה הכרזה כזו לשרת? להכרזה על מצב מלחמה נגזרות רבות, החל מזהותם של מי שצריכים להוביל את המדינה במצב כזה וכלה באופן שבו מצב המלחמה אמור להסתיים. ולכן, הפוליטיקה של הכרזת המלחמה חשובה ורצוי להבין אותה, והרבה לפני שש אחרי המלחמה. ראשית, מבחינה אסטרטגית. בישראל ההשלכות האסטרטגיות של הכרזת מלחמה מוגבלות. ראשי ממשלה שונים ניהלו מערכות שונות באופנים שונים, שהוכתבו יותר מסגנון המנהיגות של אותו ראש ממשלה, ופחות ממידת המעורבות של המטבחון, פורום השבעה או הקבינט בתהליכי קבלת ההחלטות. היו גם מקרים שבהם הובילו ראשי ממשלה מהלכים בהיקף נרחב שלא הוגדרו כמלחמה בהכרזה רשמית. אפילו ברמה החוקית, לשון החוק מאפשרת לממשלה ולעומד בראשה מרחב תמרון. בשורה התחתונה, מי שרוצה יכול למוטט את שלטון החמאס עם הכרזה רשמית על מלחמה או בלעדיה. מהזווית הישראלית, ה-7 באוקטובר הוא אירוע היסטורי בכל קנה מידה. בפסיכולוגיה של העם היהודי מדובר בשילוב של השואה ושל מלחמת יום כיפור, עם אלמנטים חזקים של ארגון דעא"ש. אבל האם זו מלחמה? מי שמכריז על מלחמה הם פוליטיקאים. לכן, חשוב לבחון את ההיבטים הפוליטיים של ההכרזה. הדבר חשוב לאור השאלות הגורליות העומדות על הפרק. וגם לאור העובדה שבמהלך המשבר הנוכחי הפוליטיקה לא נרדמת לרגע. המציאות שבה מאות בני ובנות ערובה מוחזקים בשבי החמאס היא טריטוריה לא מוכרת, מדינית או צבאית. ברמה המדינית, גם עם מקרה גלעד שליט התקשתה מדינת ישראל להתמודד. הסיום המיוחל של השבי הגיע בקונסטלציה שהייתה נוחה לנתניהו מבחינה פוליטית. במחיר של שחרור 1,027 אסירים, שחרור שליט איפשר את הסרת הסוגיה של מחאת יוקר המחיה מסדר היום הציבורי. לא נכון לומר שהבעיה היום היא שאין 250 אלף אסירים לשחרר, כי לא מדובר פשוט בהכפלה של הבעיה פי 200 או פי 250 בהתאם למספר החטופים. שינוי דרמטי כזה מבחינה כמותית הופך לשינוי איכותי. ולכן, גם לא מדויק שמדינת ישראל התמודדה עם סוגיות שבויים, רק שלא בסדרי הגודל הנוכחיים. בסדרי הגודל הנוכחיים שלה בעיית שחרור החטופים הופכת לבעיה מסוג אחר, שאיתה אין למדינה בשלב זה את הכלים להתמודדות. אפילו בהיבט הפסיכולוגי הבסיסי, הבטן הרכה של החברה הישראלית חשופה, מה שמאיים על המרכיב הבסיסי ביותר בביטחון הלאומי – הלכידות והחוסן של החברה הישראלית. גם מבחינה מבצעית מדובר במציאות שקשה לתרגם לתוכה בצורה אפקטיבית את תורות הלחימה של צה"ל. לא מדובר בשחרור בפעולה צבאית בסגנון נחשון וקסמן, בטח לא בהתחשב במספר בני הערובה. בנוסף, מולנו לא עומד צבא, לפחות בחזית הדרומית. למעשה, אפילו מדינה לא עומדת מולנו באופן ישיר. ולכן, לא ברור שמדובר במלחמה. אז מה היו השיקולים להכריז מלחמה? ועד כמה הם פוליטיים? התשובות רלוונטיות בשתי רמות: ברמת הפוליטיקה הפנימית וברמה הבינלאומית. ברמה הפנימית, הכרזת המלחמה מאפשרת לנתניהו להשתיק את הביקורת מבית. הרעיון של איחוד שורות ושל "שקט יורים" מקטין את הסיכוי לביקורת אפקטיבית ונותן לממשלה שקט ומרחב תמרון. רק לנתניהו יש, לכאורה, את הניסיון הדרוש להביא את המלחמה לכלל סיום מוצלח. ולכן, לשיטתו, אסור להפריע לו. בזירה הפנימית, הכרזת מלחמה נותנת לנתניהו שקט. זה מצב נוח במיוחד למי שמפחד מביקורת רושפת על תפקודו ומדרישות מכל עבר להתפטרותו המיידית. ההקשר הבינלאומי בא לידי ביטוי בביקורו של הנשיא ביידן בישראל במהלך השבוע. ביידן בא עם דף המסרים של מדיניות החוץ האמריקאית. הנשיא כבר אומר שהוא רוצה למצוא פתרון דיפלומטי למשבר הנוכחי, תוך שהוא שומר על זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה. ביידן הוא נשיא פרגמטי וחדור מטרה בנושאים הקרובים לליבו. כבר עלה בידו להשיג מטרות בשלל תחומים שהיו מרכזיים לסדר היום שלו. והדבר נכון גם במדיניות החוץ. ביידן הגיע כאב נדיב, אבל עם דרישות. התמיכה שלו בזכותה של ישראל להגן על עצמה הייתה חד משמעית, אבל נאמרה בנשימה אחת עם הציפייה לנהוג על פי החוק הבינלאומי. וכמובן שקשה להתעלם מהעובדה שביידן מגיע לישראל אחרי חודשים של עבודה מאומצת על התקדמות בציר הסעודי. ההוגה הצבאי הידוע קארל פון-קלאוזביץ קרא לשדה הקרב ממלכת אי הוודאות. אומה היוצאת למלחמה נכנסת למערכה עם הבנה ברורה של תמונת הפתיחה, אבל עם אי בהירות שאופפת את תמונת הסיום. עם יותר מ-200 בני ובנות ערובה בעזה, ויותר מ-1,400 הרוגים במעשי טבח נוראיים, המציאות הנוכחית בה נתונה מדינת ישראל היא טריטוריה לא מוכרת בתולדות האומה. במצב הנוכחי, לא רק תמונת הסיום מטושטשת, אפילו תמונת הפתיחה של המלחמה עמומה, ונראה כי התנאים האסטרטגיים לא עוברים את דרישות הסף לפתיחת מלחמה. אם נשתמש באמרת כנף נוספת של קלאוזביץ, המלחמה היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. המטרה היא תמיד מדינית, והמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. קיימת האפשרות שביקורו של הנשיא ביידן וסדר היום המדיני העמוס שהוא הביא עימו ייתרו את הצורך בשימוש באותם אמצעים אחרים. השאיפה לנקמה, לשקט ברצועת עזה תוך מיטוט החמאס, ולהחזרת החטופים לא תיעלם. אבל בהתחשב בזה שהכרזת המלחמה הייתה רוויה בפוליטיקה, יכול להיות שהמסגור של מלחמה שבו נעשה עד כה שימוש יצטרך להשתנות. המנהיגות הישראלית שמעוניינת להוביל את בנינו ובנותינו למלחמה, הכריזה על המלחמה בתוך קונסטלציה רוויה בשיקולים זרים. כמו כן, כבר בשלב הראשון נכשלה אותה מנהיגות בצורה טוטאלית מבחינה צבאית ומבחינת השליחות הלאומית שלשמה נבחרה. ההשלכות היו מחזות הזוועה של ה-7 באוקטובר והשבועיים שחלפו מאז. עד כה לא היה מדובר במלחמה אמיתית, אלא בהכרזה נגועה בשיקולים פוליטיים. להמשיך לשחק לידיו של נתניהו בהצטרפות למסגור של מלחמה, למרות שהרקע הפוליטי ברור כשמש, עשוי להיות בכיה לדורות. כניסה למלחמה צריכה להיות מתוך תפיסה נקיה ובהירה של מצב העניינים. והיא צריכה לשרת מטרות מדיניות ברורות ביום שאחרי. בשני הקריטריונים האלה, המלחמה הנוכחית אינה עומדת. ולכן, היא עשויה להסתיים באסון נורא יותר אפילו ממה שעברנו עד כה. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. ונקמה הכי טעימה כשהיא מוגשת קרה. אלה עקרונות שצריכים להנחות את מקבלי ומקבלות ההחלטות בישראל. ולא שיקולים פוליטיים ציניים שבינם ובין ביטחון המדינה אין דבר וחצי דבר. אודי זומר הוא עמית מחקר במכללת גון גיי של האוניברסיטה של העיר ניו יורק ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א

הפרשנים מזהים קונספירציה מאחורי מהומות הבדואים | "ידיעות אחרונות" מעמיד את עצמו במרכז | "דה-מרקר" מצביע על הבעייתיות בפרויקט הקייטנות של יש-עתיד

"מחאת הבדואים בנגב הידרדרה לעימותים אלימים ברחבי הארץ", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "למרגלות הגנים הבהאיים בחיפה, בכיכר השעון ביפו ובצומת חורה בדרום – אלפים הפגינו אתמול במחאה על חוק פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. 15 שוטרים נפצעו וכ-30 מפגינים נעצרו". ב"הארץ" מפרסמים כתמונה המרכזית על השער שוטרים עוצרים מפגין בצומת חורה שבנגב ולצדה את הכותרת הראשית "זרוע ההתיישבות של הממשלה יוזמת הקמת יישובים חדשים לייהוד הגליל". "במקום לעבות את ערי הגליל, החטיבה להתיישבות רוצה לחדש את תוכנית המצפים לשיפור המאזן הדמוגרפי", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של צפריר רינת. גם ב"ישראל היום" מעניקים למהומות את הכותרת הראשית, אולם מעמדה הפוכה לזו של "הארץ": לא המהומות עומדות במוקד הסיקור, אלא התגובה הממשלתית להן. "לא נסבול מהומות" היא הכותרת הראשית של בטאון ראש הממשלה וציטוט שלו. "זעם בעקבות התפרעויות בהפגנת הבדואים נגד תוכנית פראוור" היא כותרת הגג, המתארת כנראה גם היא את הלך הרוח ברחוב בלפור, ולא בחורה. "נתניהו: נמצה את הדין" הוא הציטוט השלישי של ראש הממשלה על השער, בכותרת המשנה לראשית. "תמיד ירצו יותר" היא כותרת ההפניה לטור הפרשנות של דרור אידר, המעלה את מספר הציטוטים הלא ישירים לארבעה. כמו אידר, גם בן-דרור ימיני ודורון אלמוג (המחזיק בתיק הבדואים במשרד ראש הממשלה) ב"מעריב", ובאופן מאופק יותר גם יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות", קובעים כי ההפגנות אינן אותנטיות או נועדו למחות על הטיפול בקרקעות השנויות במחלוקת בנגב, אלא הן פרי קונספירציה של גורמים ערביים ויהודיים חתרניים שאינם מעוניינים בקיומה של מדינת ישראל. "הח"כים הערבים מואשמים באופן תדיר בהפקרת המגזר ששולח אותם לכנסת לטובת עיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני", נכתב בכותרת המשנה לכתבה בעמ 12 של "מעריב" מאת אריק בנדר, תשיעית בסדרה על ערביי ישראל, "ואולם מחקר ייחודי שבחן את פעילותם הפרלמנטרית מפריך את הטענה: הטיפול בגזענות, באפליה ובתשתיות בישראל מביס את הדאגה לזכויות הפלסטינים ברשות". "צריך להילחם במנהגים הפסולים, בנקמת הדם, ברצח על כבוד המשפחה ובפגיעה בזכויות הנשים. הדין המוסלמי מעולה, הבעיה שיש מנהגים קשים ואין סמכות דתית ואנשים נוטלים את החוק לידיהם", מצוטט ד"ר אחמד נאטור, לשעבר נשיא בית-הדין השרעי לערעורים ו"המוסלמי הראשון שמכהן כפרופסור למשפטים באוניברסיטה ישראלית", בכותרת הראשית של "המגזין", מוסף "מעריב". ויש גם עיתון עם סדר יום אחר, שדוחק את מחאת הבדואים לחציו התחתון של השער. ב"ידיעות אחרונות" מחליף המיעוט הדרוזי את המיעוט הבדואי, ואת המחלוקת כבדת המשקל על חלוקת משאבים לאומיים וזכויות היסטוריות מחליף עיסוק בכבוד ובעלבון פרטיים. כי הרי כאלו הם הערבים, מבינים רק כוח ומעוניינים רק בכבוד. אמנם, כרגיל אצל הצהובונים, כבודם של החיילים הדרוזים ש"ידיעות אחרונות" מעניק להם תשומת לב חריגה הוא בעיקר הזדמנות לעסוק בכבודו של העיתון עצמו. "בעקבות חשיפת ידיעות אחרונות", נכתב מעל גבי סטמפה צהובה, גדולה במיוחד, בטריקולור, צמוד לכותרת הראשית "העלבון וההתנצלות". "הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות יוסי יהושוע חשף ביום שישי את הפרשה שעוררה הדים", נכתב בפתיח אחת הידיעות בכפולת העמודים 6–7, המוקדשת להדהוד, והמלווה – כמובן – בגזיר העיתון מיום שישי, הנכפל גם בידיעה נוספת. כותרת המשנה מדווחת על סערה בקנה-מידה לאומי שחולל האירוע שכתב "ידיעות אחרונות" גואל בנו מתמצת אותו היום כך: "קצין ושני חיילים דרוזים לא הורשו להיכנס לכור במסגרת תרגיל אבטחה של חיל האוויר". האפיזודה הזו, לפי שער "ידיעות אחרונות" היום, כלומר פרסומה בעיתון, עוררו "תדהמה בעדה הדרוזית", גרמו "צער עמוק" לנשיא פרס והביאו את ראש הממשלה ואת שר הביטחון להתבטא בעניין. "האם באמת סערה?", שואל קורא במכתב למערכת ("העין השביעית"), "האם מהדורות הטלוויזיה בשישי או ברדיו פתחו עם הידיעה המסעירה? לא, אפילו לא הזכירו את הידיעה בשוליהן. האם יצאו שלשום או אתמול דרוזים להפגין? לא. האם נקבע דיון חירום בכנסת או בפורום מטכ"ל? שום דיון. האם הרמטכ"ל הגיע לכפר הדרוזי שבו גרים החיילים כדי להתנצל אישית? לא, הוא אפילו לא התנצל בתגובה הלקונית של דובר צה"ל לאירוע. למעשה הפרסום זכה למעט פולואפים – הבוקר בעמ 16 בידיעה תחתונה בישראל היום ובעמ 6 בהארץ. היחיד שפימפם את הסיפור בנסיונות נואשים להחיותו בסוף-שבוע שהיה עני חדשותית עד לאמש היה אתר הבית של ידיעות, ynet, שהפך כל התבטאות בעניין של נתניהו או פרס לידיעה שלמה(!). זאת, אחרי שביום שישי הכותרת הראשית של האתר הופקעה מהבוקר עד הצהריים לטובת האדרת הסיפור". "מדוע העיתון העדיף להתמקד בהאדרת הכתב יוסי יהושוע כאילו חשף את פרשת נתן אשל או אייל גולן במקום להתאמץ ולמצוא נתונים או דוגמאות למקרי גזענות עדתיים בצה"ל? למה הכפולה היום כה דלה ועצלנית ומדווחת רק על הודעות גינוי שכמותן קל לגרד?", שואל עוד הקורא האלמוני, ומפנה לפוסט שפירסמה אתמול כתבת קול-ישראל כרמלה מנשה בפייסבוק: "פתאם כולם מתרגשים ונדהמים מהעובדה שלא איפשרו לחיילים דרוזים להיכנס לכור. מה חדש? רק לפני כמה חודשים עמד קצין דרוזי, מפקד מחנה שהוזמן להשתתף בתרגיל בפלמחים, במשך שעות מחוץ לבסיס רק כי הוא דרוזי. הוא והנהג שלו סיפרו בקול-ישראל על תחושת ההשפלה. שום דבר לא קרה, איש לא התנצל". ואולם, נראה שדווקא המידע שמביאה מנשה מנמק את דרך הפעולה של "ידיעות אחרונות": הבליץ התקשורתי, הניפוח המסיבי של אירוע נקודתי, ההאדרה העצמית. הנה, הפרסום של מנשה לא עורר תגובה, ואילו זה של "ידיעות אחרונות" – כן. צהובונים, אומרים עורכי צהובונים וחוקרים מסמפטים של צהובונים, פועלים ברעשנות וולגרית, תוקפנות שחצנית וחוסר טעם – אך אלה גוררים תגובה של המערכת, שאינה יכולה להישאר אדישה; תגובה שלא היתה מתעוררת בשל פרסום עיתונאי מעמיק שהיה מנסה לשרטט קווי מתאר של תופעה במקום לצווח על אפיזודה. זה, כמובן, הסבר, או שמא תירוץ, בעייתי. עיתונות שטחית ואגרסיבית מאלצת את המערכת לתגובה, אולם בזמני תגובה כאלה ובאילוצים כאלה, מדובר לרוב בתגובה מילולית מן הפה ולחוץ ולא בטיפול מערכתי. בעוד שבוע או חודש, כשחייל דרוזי אחר ייתקל ביחס מפלה על רקע בטחוני, ב"ידיעות אחרונות" לא ידווחו על המקרה משום שליטרת הפרסום העצמי כבר מוצתה ותשומת הלב המרפרפת של הטבלואיד כבר עברה לאלף פרחי סקנדל אחרים ("העיתונות המצקצקת לרבע שעה", כינתה זאת אתמול מנשה). ואולם, כלל לא בטוח שיש לשאוף לשינוי שיכולה לחולל עיתונות תוקפנית של האדרה עצמית. עיתונות כזו, הנטפלת לאירוע בודד ומשדרת אותו דרך מגבר נטול הקשר ופרטים (בידיעה ב"הארץ" מובאת תגובתה של הנהלת הכור ולפיה החיילים עוכבו לבדיקה לזמן לא ממושך ונכנסו לכור לאחריה), עלולה להביא לשינוי שיהא גרוע יותר מהמצב הקיים. ובעיקר: עיתונות צהובה כזו נטפלת בדרך כלל לפני השטח, לשולי הבעיה, לסוגיות אמוציונליות. כי כאלו הם עורכי צהובונים – מבינים רק כוח ומעוניינים רק בכבוד. "מורחים את ההורים" היא כותרת טור של כתב החינוך של "דה-מרקר" ליאור דטל, המוקדש לקייטנות הממלכתיות שיוזם משרד החינוך. לפי דטל, "שרי יש-עתיד העדיפו להעלות את תשלומי ההורים במקום להתמודד עם ארגוני המורים ולקצר את ימי החופשה שלהם. זה פתרון קל, כי ההורים כבר הורגלו לממן מכיסם את החינוך באמצעות תשלומי הורים מנופחים (שיש-עתיד הבטיחו לבטל), וגם כי החלופה (קייטנה פרטית) היא יקרה יותר. לא רק שהמדינה החליטה להעביר חלק מהנטל אל כיסם של ההורים, אלא היא גם פנתה בפעם הראשונה לקרן פילנתרופית שממומנת מתרומות וביקשה ממנה להשתתף במימון [...] בהשראת הקרן-לידידות, שמה של התוכנית ביישובי הפריפריה יהיה קיץ של ידידות ומנכ"לית המשרד הודיעה שחלק מתוכני הלימוד יעסקו בידידות. בנוסף, ההורים ישלמו פעמיים – גם באמצעות תשלומי הארנונה, מאחר שהרשויות המקומיות יהיו שותפות למימון". עוד לפי דטל, "המצב הזה רק יגדיל את הפערים החברתיים בתוך בתי-הספר", משום שההורים האמידים ישלחו את ילדיהם לקייטנות פרטיות ("בעלי קייטנות: לא נפחית מחירים בעקבות הסבסוד" היא כותרת הדיווח של דטל באותו עמוד). קשה לנתק את התוכנית "מההקשר הפוליטי ומהלחץ של חברי יש-עתיד להציג הצלחות בפני בוחריהם", מסכם דטל, "אולם בינתיים קל לקבוע שמצב ההורים היה טוב הרבה יותר בתקופת הממשלה הקודמת. הממשלה שהביאה לכם את הקייטנות המוזלות היא גם זו שביטלה את תוכנית הצהרונים והתוכנית לסבסוד תשלומי הורים". "חג הורים שמח: מהפכת הקייטנות מכה גלים", נכתב בכותרת דיווח של יעל ברנובסקי ב"ישראל היום". "חברת החשמל הגדילה את הוצאות השכר ב-600 מיליון שקל בתוך שנתיים", מדווח "דה-מרקר" בכותרתו הראשית. "החברה הזהירה מקריסה, אך בעשור האחרון הזרימה לקופות הפנסיה של העובדים 12 מיליארד שקל. מנהלים בחברה הודו כי יש בה 2,500 עובדים מיותרים, אבל דבר לא נעשה. מחיר חוסר ההתייעלות: מיליארד שקל בשנה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של אבי בר-אלי. "נייר חדרה מאיימת לפטר 200 עובדים", נכתב בכותרת המוסף "גלובס על הבוקר" של "מעריב". "הסלמה במאבק בנייר חדרה", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של שי ניב. "עכשיו רוצה ההנהלה, בראשות המנכ"ל עופר בלוך, לקצץ 200 עובדים – 100 זמניים שאינם מוגנים בהסכם הקיבוצי, ועוד 100 קבועים שפיטוריהם מצריכים תהליך ממושך מול ועד העובדים. העובדים: ההנהלה רוצה לבטל את העבודה המאורגנת במפעל. ההנהלה: הוועד מתעקש לשמר את ההטבות, למרות המצב הקשה, ובכך מאלץ את החברה לפטר עובדים". הכותרת הראשית ב"כלכליסט" מוקדשת לאפולוגטיקה של שר האוצר יאיר לפיד, שהעניק ראיון לעורכת העיתון גלית חמי: "אין ממשלה בעולם שגדלה בכזה קצב מטורף כמו אצלנו". "משרדי הממשלה משתמשים בעודפי תקציב כדי לנפח את מצבת כוח האדם, ביטול העלאת מס ההכנסה לא נועד להקטין את אי-השיוויון אלא לשדר שתם עידן הגזירות, וראש הממשלה נעדר מהזירה הכלכלית כי הוא כנראה מרוצה. שר האוצר האוצר יאיר לפיד מדבר בסיומו של שבוע שבו מימש הבטחה לבוחריו וספג בכל זאת ביקורת רבה", נכתב בכותרת המשנה. בעמ 6 של העיתון, מיד אחרי הראיון, מתפרסמת ידיעה של אמנון אטד ולפיה "באוצר לא הוציאו לתקשורת את כל הנתונים" בהודעה על אשרור הדירוג הגבוה של ישראל על-ידי חברת הדירוג פיץ, שהעריכה כי "ישראל לא תעמוד ביעדי הגירעון, תיתכן העלאת מסים בשנת 2015". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" האייטם מגיע לכותרת הראשית. כלומר, לא הביקורת שכתב "כלכליסט" מצא בדו"ח פיץ, אלא ההודעה לעיתונות של משרד האוצר: "הציון: A", נכתב בכותרת, לצד תצלום של לפיד מחלציו ועד לקודקודו המסופר בקפידה, מישיר מבט שחצני אל המצלמה. עוד בשער "ממון": "אנחנו בישורת האחרונה", נכתב לצד תמונתו של נוחי דנקנר וכותרת המשנה "נוחי דנקנר מרוצה מהסדר החוב המתגבש באי.די.בי: שמח שהנושים יקבלו לפחות 70% מכספם בחזרה". בעיתונים הכלכליים האחרים מדווחים היום כי אין סיבה לשער שדווקא ההצעה של דנקנר וגרנובסקי תזכה, אך נראה שהסבירות לכך מספיקה כדי שב"ידיעות אחרונות" ימהרו לחדש את היחסים החמים. מאמר מתורגם של פיליפ אינמן ב"דה-מרקר" מציע מבט לא מצועף על הביטקוין. "בוגרים של מוסדות כמו סטנפורד, MIT וקיימברידג הם כלי נשק פוטנציאליים להשמדה פיננסית המונית, אם לשאול את המונח שבו השתמש וורן באפט לתיאור שוק נגזרי המשכנתאות שעמד מאחורי קריסת ליהמן-ברדרס. אם פעם הבוגרים האלה היו קומץ אנשים נעולים בחדריהם עם מכתבים מנאס"א ליד הדלת, הרי שכיום האנשים המבריקים האלה (לא אמרתי ארציים או פיקחים) הם מיליונים משועממים וחסרי מנוחה ובחיפוש מתמיד אחר דרך מהירה להשיג עושר מהסוג שיקנה להם אחוזה ומכונית גדולה. "מה שחשוב יותר לדיון – הרצון ליצור מטבע שיפעל הרחק מעיניהן של הרשויות והבורסות הקיימות הוא אותו רצון שעודד את בנקי ההשקעות להקים פלטפורמות מסחר אלטרנטיביות הרחק מהבורסות המרכזיות בלונדון, ניו-יורק וטוקיו. הבורסות האלה נראות אטיות וכרוכות בעמלות מופרזות. הן היו תחת פיקוח הממשלה או סוכנויות ממשלתיות, ולפעמים נתונות למיסוי. כשממשלות סירבו לתמוך ברפורמה רדיקלית, הגיי.פי מורגנים והסיטיבנקים לקחו את המסחר שלהם למאגרים אפלים שאף רגולטור לא יכול לראות מה קורה בהם". ב"ידיעות אחרונות" מקדישים כתבה אוהדת במוסף היומי לחוק הקונס לקוחות זנות בצרפת. ב"הארץ" מקדישים את עמ 3 המגזיני לכתבה על מחקר מעניין של צוות קרימינולוגים אחרי שוהי מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, הממליצים בין היתר להסדיר מתחמי זנות. בשער "ישראל היום" מכחיש שמעון פרס את הכותרת ב"מקור ראשון" ביום שישי האחרון בדבר תוכניותיו לתקופה שאחרי הנשיאות. "פרס: אמשיך לשרת את המדינה בדרכים לא פורמליות", נכתב בכותרת ומתחת לה: "הנשיא בראיון לישראל היום: אין לי שום תוכנית לחזור לפוליטיקה". בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מציע עורך האתר איתן אבריאל "9 דרכים להוריד את מחירי הדיור בישראל": "טיפול בדירות שלא משמשות למגורים", "מס על בעלי דירות להשקעה", "אכיפה של המס על שכר דירה", "טיפול ברכישות על-ידי זרים", "מלחמה בהון השחור", "הקשחה נוספת של הלוואות להשקעה", "תכנון ושיווק 150 אלף דירות", "זירוז התחבורה הציבורית לפרברים" ו"יצירת אווירה של ירידת מחירים". כיצד יוצרים אווירה של ירידת מחירים? "ראש הממשלה ושר האוצר יכולים לקיים מסיבת עיתונאים דרמטית בהשתתפות כל השרים והפקידים הבכירים, שבה יודיעו שהממשלה קיבלה על עצמה יעד לאומי – להוריד את מחירי הדיור בשיעור משמעותי מסוים (איך נשמע 20%?) בתוך שלוש שנים. כדי לתת משקל לדברים, עליהם לפרט שורה של מהלכים והחלטות [...] עליהם להודיע שתקציבים יוקצו בהתאם, ולרמוז שהם מעמידים בדרך ליעד את יוקרתם האישית על המאזניים". האם זה אינו בדיוק מה שעשו ראש הממשלה ושר האוצר לפני הבחירות? עוד ב"דה-מרקר": כתב החינוך ליאור דטל כותב כי שר החינוך פירון ושר האוצר לפיד דחו ביום את מסיבת העיתונאים בנוגע לקייטנות ממשלתיות, "כדי לא להיבלע בסיקור מותו של אריק איינשטיין". האם כתבת השער של "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות" ("שלחנו את ליאור ועמי, זוג צעיר, לגור במשך ארבעה ימים ולילות בבית-אבות"), היא חלק משיתוף פעולה מסחרי-מערכתי של "ידיעות אחרונות" עם הקרן-לידידות, המממנת גם את פרויקט הקייטנות של שי פירון ויאיר לפיד והמשרדים הממשלתיים שהם עומדים בראשם – אותם פוליטיקאים ואותם משרדים שגם איתם יש ל"ידיעות אחרונות" יחסים מתמשכים? אם כן, העיתון אינו מוסר על כך גילוי נאות כלשהו. ברם, שמו של בית-האבות, "מגדלי הים התיכון" בנורדיה, מפורש בכתבה המהללת אותו כמקום בילוי נהדר. כפולת האמצע של המוסף מוקדשת לפרסום סמוי לחברת אוסם. והיום, גם היום: איריס ליפשיץ-קליגר כותבת על משפחה שאינה מוותרת על ארוחה משפחתית. מורן שריר מקדיש את טור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ" לשי גולדן. דרור אידר, פרשן בכיר לשמאל ולערביי ישראל ב"ישראל היום", מתעקש לכתוב בטורו היום את התעתיק הערבי "יאהוד" במקום המלה "יהודים".

האתר הזה, העולה הבוקר לרשת, הוא גלגולו המקוון של כתב-העת "העין השביעית", והוא נגזרת של השינויים העוברים על עולם התקשורת בשנים האחרונות. יצאנו להרפתקה הזו לפני 12 שנה מתוך רצון נאיבי "לתקן את העולם", אנחנו ממשיכים בכך כאן

האתר הזה, העולה הבוקר לרשת, הוא גלגולו המקוון של כתב-העת "העין השביעית", שיצא לאור אחת לחודשיים במהדורה מודפסת בתריסר השנים האחרונות. ב-1 בינואר 1996 נכתב בטור העורך בגיליון הראשון של "העין השביעית" כי הוא מבקש להיות בימה שעליה תתבונן התקשורת הישראלית על עצמה בשבע עיניים. ועוד נכתב שם שכתב-העת מבקש ליצור מפגש ערני ומעניין בין עיתונאים לבין עצמם ובינם לבין מושאי כתיבתם ושידוריהם, כמו גם בינם לבין משקיפים חיצוניים שעולם התקשורת הישראלי מצוי בתחום התעניינותם ועיסוקיהם. המטרות האלו עומדות מול עינינו גם בהשקת האתר הזה, בהבדל אחד: בראשית 2008 קהילת העיתונאים היא ציבור שהגדרתו הולכת ומתערפלת כשם שזיהוי האנשים ש"עולם התקשורת הישראלית מצוי בתחום התעניינותם ועיסוקיהם" משתנה ללא הרף. ואולי מדויק יותר לומר שהאבחנה בין שתי האוכלוסיות הללו הולכת ומיטשטשת: עיתונאי הוא גם כל בעל מקצוע אחר שתחביבו לכתוב בלוג, לטקבק, לפתוח אתר עצמאי או לדווח באמצעות הטלפון הנייד שברשותו על אירוע חדשותי שאליו הוא מזדמן במקרה; מנגד, הקהל ש"עולם התקשורת הישראלית מצוי בתחום התעניינותו ועיסוקו" גדול בהיקפו פי כמה מאשר לפני 12 שנה: הטכנולוגיה התקשורתית המתפתחת ללא הרף עושה את המידע העיתונאי לזמין בכל בית, אצל כל אדם, בכל רגע נתון. במלים אחרות, היחסים בין העיתונות לצרכניה עברו תמורה מפליגה בין הגיליון הראשון לגיליון האחרון (מספרו 70) של "העין השביעית": ספק המידע מוצא את עצמו היום תלוי יותר ויותר בטעמו של הצרכן, ואילו זה מתפקד לא פעם כמדווח ופרשן מטעם עצמו. כאשר כל אדם מסוגל להפיץ את דעתו או את המידע שברשותו באמצעות הטלפון הנייד או המצלמה הדיגיטלית, המושג "עיתונאי" מאבד את משמעותו המקורית; וכאשר אמצעי התקשורת המסורתיים נענים לטעם ההמון כדי לשרוד, ולשם כך גם מוכנים לחדור לכל תחומי החיים, לנטוש את כללי האתיקה ואת אמות המידה המקצועיות שהנחו את התנהלותם במשך שני דורות, המושג "עיתונות" מקבל מובן חדש. האתר הזה הוא נגזרת של השינויים העוברים על עולם התקשורת בשנים האחרונות. הוא נולד מהרצון להגיב במהירות על ההתרחשויות התכופות בעיתונות הישראלית, לדבר בשפה עכשווית ובאמצעי מעודכן, לפנות לכלל ציבור צרכני התקשורת המושפעים, וגם נפגעים, יותר מאי-פעם בעבר מהתנהלותה. במקור, קיווינו שנוכל להמשיך בהפקת כתב-העת המודפס בד בבד עם הפעלת האתר המקוון, אך אילוצים כלכליים מנעו זאת. זה המקום להודות למו"ל שלנו, המכון הישראלי לדמוקרטיה (מוסד ללא כוונות רווח), ולנשיאו, ד"ר אריק כרמון, שמימן עד כה את הוצאתו לאור של הדו-ירחון והוא ממשיך להעמיד לרשותנו את המשאבים הדרושים כדי לקיים את האתר הזה ולפתח אותו. כתב-העת המודפס הגיע לחלק ניכר מקהילת העיתונאים בארץ וכן לציבור הסטודנטים הלומדים תקשורת, לסגל האקדמי שזה תחום עיסוקו ולקהל מתעניין. הגיליונות הודפסו בלמעלה מ-5,000 עותקים, הופצו חינם לעיתונאים (כחלק מתפיסת היסוד של עורכיו) ונמכרו לקהל המתעניינים בחנויות הספרים ובאמצעות מערך מנויים. אתר "העין השביעית" פתוח לכל ומזמין את הגולשים להגיב על הכתבות והמאמרים המתפרסמים בו ולהשתתף בעיצוב תכניו. אנחנו שואפים להגדיל, באמצעותו, את החשיפה לתפיסתנו המקצועית ולשיח הפנים-עיתונאי שאנחנו מקווים לנהל כאן. נציג לגולש תוכן מגוון: סקירות חדשותיות, כתבות וטורי דעה - פרי עטם של עיתונאים ידועים (חנוך מרמרי, אורי אליצור, צבי בראל), אנשי אקדמיה בעלי שם (דני רבינוביץ, דן כספי, גבי וימן, ירון אזרחי) וגם של כותבים צעירים בעלי חשיבה מקורית (נעה ידלין, יוסי סעידוב, איתמר ב"ז, נועם יורן - ולא את כולם מניתי). הפורום שלנו יהיה הבימה שאליה יוזמנו המגיבים לשלוח את חוות דעתם - אם על המאמרים והכתבות ואם על נושאים שאנחנו ניזום. אנחנו מקווים להפוך את הפורום למסיבת עיתונאים: אתר שבו עיתונאים מנהלים שיח גלוי אלה עם אלה וגם מתקשרים עם קהל לקוחותיהם ומנהלים עמו דיון פתוח. בתשתית האתר עומדים ארכיון הגליונות המודפסים של "העין השביעית", לקסיקון מתעדכן לענייני תקשורת, מאגרי מידע מגוונים שעניינם תקשורת וחקר התקשורת, קישורים למגוון גדול של כלי תקשורת ומכונים רלבנטיים בישראל ומחוצה לה, ומדורים קבועים שקוראינו מכירים מכתב-העת ויופיעו גם באתר (בצד מדורים חדשים), ובהם:"כתבו עלי בעיתון" (כתובת לתלונות על עוולות ורשלנויות עיתונאיות), "עין בינלאומית" (מה קורה בתקשורת העולמית), "קוראת לילד בשמו" (מבטה האישי של שהם סמיט על התקשורת). יש לנו תוכניות שאפתניות לשדרג ולשכלל את האתר, עם הזמן. יצאנו להרפתקה הזו לפני 12 שנה מתוך רצון "לתקן את העולם"; אנחנו ממשיכים בכך כאן. מערכת האתר כוללת את הח"מ, כרמית גיא, רפי מן, שוקי טאוסיג, אורן פרסיקו, וצוות של כתבים ותחקירנים שיכתבו באתר מדי שבוע. איננו מתיימרים להציג מופת עיתונאי; אנחנו ערים למגבלותינו ולהיותנו שחקנים צנועים בזירה גועשת שכוחות אדירים משפיעים על דמותה. כל מה שאנחנו מבקשים הוא להציג לעיתונות הישראלית מראה ולאפשר גם לצרכניה להתבונן בה ולתקשר איתה. אנחנו מתכוונים לעשות זאת ככל יכולתנו בהגינות וללא משוא פנים, וגם לשמור על צלמנו המקצועי. פירושו של דבר לנהל את האתר הזה לפי הבנתנו, סגנוננו, וה"אני מאמין" העיתונאי שלנו, לשמור על שפה ותרבות דיון ראויות ולא להיכנע לאופנות המוניות. להיות עדכניים אבל לא גסים, להיות חדשניים אבל לא זולים, להיות חדים אבל לא מופקרים. נראה עד כמה נצליח בכך. ברוכים הבאים ל-www.the7eye.co.il

ב"הארץ" לא מריחים את הניחוח העולה ממינוי לוזון למאמן הנבחרת הצעירה | ב"ישראל היום" נוזפים, לא ברור אם מדובר בנזיפה עצמית | ומי פירסם ראשון את דבר המגעים עם שחורציאניטיס

קשה שלא לתמוה על ההכשר הגורף שהעניק ספורט "הארץ" למינויו של גיא לוזון למאמן הנבחרת הצעירה. מועמדותו של לוזון גרמה בשמונת החודשים האחרונים לסערות בינוניות עד קשות בדעת הקהל ובתקשורת הספורט. הדעה הרווחת היא שהמינוי אינו ראוי מבחינה מוסרית, שהרי דודו של גיא לוזון הוא יו"ר ההתאחדות לכדורגל. ובכל זאת, שלומי ברזל, עורך ספורט "הארץ", הלך נגד הזרם וקבע כי המינוי הזה הוא "מהכשרים שידע הכדורגל הישראלי מאז ומעולם". לא פחות. תחילת הסיפור בפרסום ראשון ב"הארץ" ב-22.11.09, על מועמדותו של לוזון הצעיר לתפקיד. כבר אז הזדרז ברזל להעניק רוח גבית ליו"ר ההתאחדות: "מהלך נכון. אולי יש עדיין ריח קל של נפוטיזם, אבל מבחינה מקצועית גיא לוזון הוא מועמד מצוין לנבחרת הצעירה". המבקרים הרבים לאורך כל הדרך לא חלקו על המקצועיות של גיא לוזון, אבל ריח הנפוטיזם לא היה קל, אלא כבד עד בלתי נסבל. ככל שקרב רגע ההכרעה, סערו הרוחות יותר ויותר. ההתאחדות נאלצה להקים שתי ועדות איתור לתפקיד, ואף פנתה בעניין ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה. אלא שגם הנסיונות לגרום להליך להיראות נקי יותר לא עזרו. ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"ישראל היום" ובאתרי הספורט נכתבו טורים חדים נגד המינוי המסתמן. לכולם היה ברור שזהו משחק עם תוצאה ידועה מראש. אפשר לחשוד בעיתונים ובכותבים מסוימים שהם אינם נקיים ממגמתיות ביחס להתאחדות ולעומד בראשה, אבל אי-אפשר למשל לחלוק על האובייקטיביות של השופט בדימוס בעז אוקון. לפני כשבועיים, במסגרת כתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במינוי המסתמן "(קשר משפחתי"), קבע הפרשן המשפטי של העיתון כי המינוי בעייתי, ומנה את פגמיו: שוויון הזדמנויות, מראית עין ודרך הפיקוח בהמשך על עבודת המאמן בגלל קרבתו ליו"ר. ביום רביעי האחרון, לאחר שהמינוי אושר, כפי שהיה צפוי, לא היה כלי תקשורת אחד, למעט "הארץ", שלא תקף או ליגלג. וואלה: "אתם יושבים? לוזון מאמן הצעירה". ערוץ הספורט: "הפתעה הפתעה". nrg: "הביקורות לא הועילו". ynet: "בשם הדוד". "ידיעות אחרונות": "איזו הפתעה". "ישראל היום": "זה הזכיר מדינות חשוכות". "מעריב" בהפוך על הפוך: "חגיגה לדמוקרטיה". כותבי הטורים גייסו את כל המיאוס שצברו כדי להוקיע. נזכיר רק אחד מהם, אבינעם פורת, "ידיעות אחרונות", שכתב: "מהבחירה הכשרה יצא אחד הסרחונות הכי גדולים בכדורגל הישראלי לתולדותיו". פורת הוא מהכתבים האחרונים שאפשר להאשים בהתלהמות ובבוטות. ברזל, לעומת כל העולם, חושב כי המינוי הוא מהכשרים והראויים בתולדות הכדורגל הישראלי, ואף האשים את התנועה לאיכות השלטון, שאיימה לפנות לבג"ץ, שהיא מחפשת כותרות על חשבון ההתאחדות. תמיד מעניין לשמוע דעה ששוחה נגד הזרם וחורגת משורות העדר, שבסיפור המינוי של הלוזונים שעט ללא מעצורים בצעקות שבר. תמיד גם כדאי לנער קצת את סוגיית הנפוטיזם, לתהות על הסייגים שהציב החוק כדי להבטיח שאדם לא יועדף על פני מועמד אחר רק משום קרבתו המשפחתית לבעלי השררה. אלא שבמקרה הזה, קשה שלא לתהות מדוע דווקא "הארץ", עיתון בעל מוניטין בהלכות צדק ומוסר, מצדד דווקא בשררה, תוך התעלמות מנימוקים כבדים של כותבים ופרשנים שאינם חשודים במניעים זרים או בפופוליזם. למרות הטור התקיף והמנומק, ברזל לא הצליח לשכנע אותי שהמינוי של גיא לוזון כשר וראוי. לעומת זאת הוא הצליח לטעת בי חשד קל כי הניסיון להכשיר את השרץ נועד לסייע לסקופ של "הארץ" להתממש ובכך להפוך אותו להישג של העיתון. אלי סהר, עורך הספורט ב"ישראל היום", נזף בעיתונות המודפסת והאינטרנטית שלא שלחה אף כתב לסקר את משחקה של נבחרת הכדורסל באיטליה: "משהו קורה לשיקול הדעת כאן. שולחים כתבים למחנות אימון של קבוצותינו הנשגבות אפילו באמצע המונדיאל, אבל נבחרת כחול-לבן זה פאסה. ניו-גורנליזם נוסח המזרח התיכון". יצוין כי השנה, דווקא בגלל המונדיאל, אף עיתון לא שלח כתב למחנות האימון. בכלל, המגמה בשנים האחרונות של העיתונים, שלא לשלוח כתבים לכל משחק בינלאומי של קבוצות או נבחרות ישראליות, נובעת אך ורק מסיבות כלכליות. סהר היה היחיד מהעיתונות המודפסת שנכח במשחק הנבחרת באיטליה, אבל עשה זאת תחת כובעו כפרשן הערוץ הראשון, ששידר את המשחק. גם נוכחותו במשחק לא הביאה ערך מוסף רב ל"ישראל היום": בדיווח למחרת על נצחונה של ישראל לא היתה מלה אחת בחתימתו של סהר. הטענות של סהר מוצדקות מבחינה עיתונאית, אבל אלמלא היה פרשן הטלוויזיה, הוא יודע היטב ש"ישראל היום" לא היה מוציא שקל כדי לממן הטסת כתב לאיטליה. אם הביקורת שלו על שיקול הדעת הלקוי והניו-גורנליזם המזרח תיכוני מכוונת גם אל עבר עורכי העיתון שלו, שאפו. אתר ערוץ הספורט פירסם ביום ראשון לראשונה כי הענק היווני שחורציאניטיס מועמד למכבי תל-אביב. ביום רביעי בשעה 15:58 פורסם באותו אתר כי הנהלת מכבי תל-אביב דנה בנושא. מה שלא הפריע ל-ONE לפרוץ שעתיים אחר-כך בפרסום ראשון שקרי נוסף. בוואלה ספורט מיהרו לעדכן את הכותרת, אבל שכחו את האותיות הקטנות. אצלם חיפה כבר בשלב הבא.

כל העיתונים מדווחים על תאונה מקאברית ומתבלים בצירופי מקרים | ב"ישראל היום" מתכוננים לשואה שנייה | ב"הארץ" אונסים סיפור

תאונה טרגית, שאירעה בעיתוי מקאברי, משנה את סדר היום של עיתוני ישראל. בשערים, שתוכננו להתמקד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מדווחים בהבלטה על מותה של חיילת ופציעתם של שישה בהתמוטטות גשר תאורה במהלך ההכנות לטקס ליל העצמאות, אתמול בהר הרצל בירושלים. לבד מ"מקור ראשון", כל העיתונים מקדישים את התמונה המרכזית על השער לאסון אתמול. ב"ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" וב"מעריב" זו תמונה של החיילת, סג"מ הילה בצלאלי, אוחזת בדגל ברחבת הר הרצל, "זמן קצר לפני מותה". בעמודים הפנימיים מופיעות תמונות דומות נוספות, והעיתונים מעניקים את הקרדיט לדובר צה"ל. על שער "ידיעות אחרונות" נכתב כי התמונה נלקחה מפייסבוק. ב"הארץ" נדפס תצלום (מיכל פתאל) של גשר התאורה, מבנה מתכת גדול בן עשרות מטרים, כשהוא מוטל על הארץ. כותרות כל העיתונים המוקדשות לתאונה אינפורמטיביות ("הארץ" מציין כי היו שישה פצועים, ב"ישראל היום" נוקבים במספר שבע וב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"מקור ראשון" במספר חמש), חוץ מזו של "ידיעות אחרונות": "מחדל בהר הרצל". המחדל הוא נושאם של כפולות העמודים 5-4 ב"ידיעות" וב"מעריב". ירון דורון, איתמר אייכנר ודני אדינו אבבה ב"ידיעות" ויוסי אלי ואבי אשכנזי ב"מעריב" מביאים את פרטי המקרה, מצביעים על החשדות לרשלנות, מפרטים את יחס החוק לתאונות כאלו ומדווחים על חקירת המשטרה ועל חקירות ומעצרים של האחראים על הפקת האירוע. בשני העיתונים מקדישים עוד שתי כפולות נוספות, ומיותרות, שבהן דשים כתבים ופרשנים עוד ועוד במקרה האומלל. כך שני העיתונים מקדישים ידיעה נפרדת לכך שילדים שהיו צריכים להשתתף בחזרה לא השתתפו בה (כמו כן, מטוסים שעברו מעל ההר לא התרסקו עליו), ידיעה אחרת מוקדשת ל"בכי של מפקד הטקס המיתולוגי", ומראיינים מן היקב ומן הגורן, קרובים ומקורבי מקורבים של המנוחה, המצוטטים בפירוט השמור בדרך כלל לקורבנות טרור וזמרות אמריקאיות מסוממות. מן הדיווחים עצמם עולה כי המבנה עבר סדרת בדיקות, וכי למעשה בעת ההתמוטטות עצמה בדקו מהנדסים את כשירותו. עוד מזכירים הכתבים את הרוחות העזות שנשבו אתמול ברחבי הארץ, וגם בהר הרצל. אולם קציני משטרה המתראיינים לשני העיתונים, כמו גם "בכיר באיגוד המהנדסים" שמראיין עופר פטרסבורג ב"ידיעות אחרונות", טוענים כי התאונה לא היתה מתרחשת אלמלא רשלנותם של מקימי הגשר. עוד מדווחים הכתבים כי אנשים שנכחו במקום התקשרו למשטרה כדי "לדווח על מצבם הרעוע של עמודי התאורה" ("מעריב") ומנהלת מרכז ההסברה (הגוף האחראי על הטקס) אמרה כי "במשך כל היום הרגשנו שמשהו לא בסדר" ("ידיעות אחרונות"). הדיווח של עוז רוזנברג, אמילי גרינצווייג ורויטל בלומנפלד ב"הארץ" מודפס בעמ 7, ללא מסגרות, תיבות ואיורים של נפילת גופי התאורה, ולכן הוא ההדוק והממצה מכולם. הכתבים מדווחים על הסתבכויות נוספות של חברת ההפקה, ומצטטים את יו"ר אגודת מהנדסי הבטיחות בלשכת המהנדסים, שאומר: "מדובר בעוד כשל במערכת כשלים בתחום הבטיחות בישראל. בהשוואה לעולם המפותח אנחנו רחוק מאחור, ועדיין אין לנו חוק מסודר שהרגולטור אימץ בנושא הבטיחות של אירועים המוניים". זה ציטוט מעניין, העומד בסתירה לציטוט אנונימי של "המשטרה" ב"מעריב", ולפיו "החוק מאוד ברור באשר לאחריות של בעלי התפקידים בהפקת אירועים". מה שמעניין עוד יותר הוא שפרי מקבל טור פרשנות נפרד ב"מעריב", וחוזר על הסתירה לציטוט שמביא אשכנזי שני עמודים קודם לכן. "ישראל היום" הוא היחיד המקדיש לדיווח על התאונה את הכפולה הפותחת, תחת הכותרת הפתטית "החזרה האחרונה", משל היה מדובר באסון בתיאטרון. הכפולה עצמה בנויה באופן אקלקטי, כאילו ליקט מישהו פריטים אקראיים מרצפת חדר העריכה. הידיעה המרכזית כתובה בפתוס ("קריסת גשר התאורה קטעה בבת אחת את חלומה ואת חייה"); מסגרת מיוחדת מוקדשת, משום מה, לפצועה אקראית בתקרית; וטור מחופף של אמילי עמרוסי, שבמסגרתו היא פוטרת כלאחר יד את טענות המשטרה והגורמים המקצועיים בשמה של איזו לאומיות רומנטית ("אני אוהבת את העם הזה מכדי להצטרף למסורת ההלקאה ומשפט השדה לישראלי המחפף לפני שהתבררו הפרטים"). רוב הטור של עמרוסי הוא מלל פסבדו-דרמטי על קיר הדמעות, עצים המושקים בדמעות, סמלים מהדהדים, הר של תוגה וכאב, נהר של כאב ופסיפס של כאב. "אנדרטה שהיא הסיפור כולו: שואה, צה"ל, שכול", כותבת עמרוסי על הר הרצל ומסגירה את גבולות השיח שלה, ואולי לא רק שלה. צירו של הטור הוא "צירוף המקרים המזעזע" – תאונה טרגית המתרחשת בזמן הכנות ליום זיכרון. צירוף מקרים מסמן את הדיווחים גם בכל העיתונים האחרים, העוסקים כולם, בקיצור או בפירוט, בכך שהחברה שהקימה את גשר התאורה רכשה לפני כמה שנים את חברת ההפקה שהקימה בזמנו את גשר המכבייה, שהתמוטט באסון מפורסם ב-1997 והרג ארבעה. ב"הארץ" מציינים בתגובת החברה כי איש מהעובדים בה בזמן אסון המכבייה לא נמצא בה כיום, וכי צירוף המקרים מקרי בהחלט. ב"ישראל היום" בוחרים להדגיש צירוף מקרים אחר: בצלאלי, קצינה בחיל רפואה, שירתה בחטיבת הבקעה, שסגן המפקד שלה היה שלום אייזנר, הסא"ל המכה מכביש הבקעה. בעיתון לא מציינים אם מדובר בצירוף מקרים מזעזע, אך מצרפים, משום מה, תצלום של בצלאלי ואייזנר כשהם שרועים זו מאחורי זה. עניינו של אייזנר ממשיך להעסיק את העיתונים גם היום. "הסיבה להדחה: כשל ערכי", נכתב בכותרת שמנה בעמ 15 של "ידיעות אחרונות". "סא"ל שלום אייזנר הודח מפיקוד, אך יישאר בצה"ל", נכתב בכותרת ידיעה של אחיקם משה דוד בעמ 14 ב"מעריב". "הסמח"ט שהיכה ברובה פעיל שמאל לא ישרת בתפקיד פיקודי בשנתיים הקרובות", נכתב בכותרת הגג לידיעה של יוסי יהושוע ב"ידיעות". הרמטכ"ל קיבל בכך את המלצת אלוף פיקוד מרכז, כותב דוד. "סא"ל אייזנר קיווה עד שלשום שהרמטכ"ל יקבל ולו חלקית את עמדתו ולא ידיחו מהתפקיד, אולם לאחר שפורסמו דבריו נגד הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז ותלונותיו על חוסר הגיבוי שניתן לו, היה ברור לכל כי יודח מפיקוד לתקופה מסוימת", כותב דוד. ידיעה נפרדת מוקדשת לאותו פרסום: אייזנר אמר את הדברים בשיחה עם "האם השכולה חגית ריין", שהתקשרה לעודדו, שיחה שהוקלטה על-ידי צוות חדשות ערוץ 10 והכתב אור הלר. הידיעה, של מיה מנע, מוקדשת ל"תלונה במשטרה" של אגודת זכות הציבור לדעת, המאשימה את עיתונאי הערוץ כי ביצעו האזנת סתר, שכן השיחה "הוקלטה ללא ידיעתם" של ריין ואייזנר. תמוה שב"מעריב" מצאו מקום לדווח על הטענה הזו, אחרי שהם עצמם סותרים אותה מיניה וביה: לפי מנע, ריין עצמה מודה כי ידעה שהיא מוקלטת, והיא אף מצולמת "כשהיא מסכימה להקלטה הן לפניה, הן לאחריה והן בשיחה נוספת", כפי שמוסרים מערוץ 10, ולכן, "כאשר לפחות אחד מהצדדים בשיחה מאשר את הקלטתה, אין מדובר בהאזנת סתר". גם ב"ישראל היום" מפרסמים ידיעה על התלונה של אגודת לדעת, אם כי במקרה של "ישראל היום" אפשר לתרץ זאת במוטיבציה אידיאולוגית מעוותת. הידיעה מובאת בשולי עמוד וחצי המוקדשים לאייזנר: "הרמטכ"ל הדיח את הסמח"ט", כותרת הידיעה. שני טורי פרשנות מלווים אותה. האחד, של יואב לימור, תחת הכותרת "הסמח"ט כשל, לא דיווח – ולכן הודח". לימור מציע לאייזנר "להתנתק מחיבוק הדוב" שקיבל מהימין הקיצוני, לטובתו ולטובת צה"ל. בטור הנוסף מציע נדב שרגאי, עיתונאי ימני מתון, חיבוק לאייזנר: הוא מונה שורת אנשי ביטחון שהפעילו אלימות כלפי אזרחים או נהגו ברשלנות ולא הודחו מתפקידיהם. אבל שרגאי פותח את הטור בהשוואה אחרת: "קצת פרופורציה, חברים: בימים שבהם רעשה הארץ בעקבות מכת הרובה המצולמת, שבה כיבד סמח"ט הבקעה מפגין דני, התקבלה בקול דממה דקה ובאדישות בלתי נסבלת ידיעה מזעזעת פי כמה בדבר גזר דין המוות המחתרתי שגזרה הרשות הפלסטינית על המתווך בעסקת בית המכפלה בחברון. האם טבע וגזירת שמים הם שמוכר בית ליהודי – יומת, ומכה מפגין דני – יודח?". אייזנר לא "כיבד" את המפגין, אלא הלם בפניו ברובהו, שרגאי ודאי יודע לזהות את ההבדל גם בלי שיתנסה בכך בעצמו. שרגאי, עיתונאי ותיק, יכול גם להעלות בדעתו הסבר אחר לכך שהסקופ של "מקור ראשון" בדבר גזר דין המוות לא זכה לידיעות המשך בולטות בעיתונות המרכזית. גם "מקור ראשון" מחבק את סא"ל אייזנר, או משמש מתווך לחיבוק כזה. "קצינים בכירים: ההדחה מעידה על חוסר תמיכה של מפקדים בכירים כלפי הדרג הזוטר", נכתב בכותרת ידיעה של יוחאי עופר על שער העיתון. עוד במחבקים: "חוגי הימין" באופן כללי, וראש עיריית אריאל רון נחמן באופן פרטני. מחבק גם אורי אליצור, שחוזר בטור נפרד על הטענה כי חטאו של אייזנר היה בכך שצולם, וקובע כי ההחלטה להדיחו קובעת "קוד אתי חדש" לצה"ל שלפיו המפקדים תמיד מאחור, משאירים את העבודה המלוכלכת לחיילים ו"שומרים על אחוריהם". צה"ל, לפי אליצור, "בעט" באייזנר "בלי לשאול ובלי לבדוק". בעיתונים האחרים מצוין כי ההדחה באה בעקבות בדיקות ושאלות. "אחרי שהמחלוקת הציבורית והפוליטית בפרשה גלשה למחוזות הזויים במקצת, טוב עשו האלוף ניצן אלון והרמטכ"ל בני גנץ כשהחזירו את הדיון לעובדות היסוד שבבסיסו", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "על-פי התחקיר הפיקודי, סמח"ט הבקעה כשל מקצועית בהיערכותו לטפל בהפגנת פעילי השמאל, כשלא נערך מראש לבלום אותם ביעילות, כשלא שלט כהלכה בניהול התקרית עצמה וכשדיווח רק באופן חלקי למפקדיו על מה שאירע. אייזנר גם נכשל ערכית כשאיבד שליטה בעצביו והפעיל אלימות בלתי מידתית ביחס לאיום (המוגבל והיומיומי כמעט בשטחים) שעימו נדרש להתמודד. אי-אפשר להתעלם גם מהנזק שחולל התיעוד המצולם של התנהגותו לניסיון הישראלי לבלום פרובוקטורים זרים, המגיעים לשטחים במסווה של פעילי שלום. לנוכח כל אלה, לא היתה למטכ"ל ברירה מלבד לשלוח את סא"ל אייזנר לדרכו". "גילויי התמיכה הקולניים בסא"ל אייזנר עושים עוול למאות ואלפי קצינים וחיילים חובשי כיפה, שעושים כל מאמץ לשמור על התנהגות נאותה בתנאים לא קלים. אייזנר, באופן שבו צולם בשבת בכביש הבקעה, לא הביא שום כבוד למגזר", כותב עוד הראל, והדברים מתפרסמים על שער "הארץ". לא רק הדחתו של סא"ל אייזנר ממשיכה להעסיק את העיתונים, גם פרשת המין בחוף בוגרשוב בתל-אביב. רק ב"הארץ" הדיווח בנושא מגיע לשער, והוא נבדל משאר העיתונים גם בכך שהוא ממשיך לנקוט יחס מחמיר אליו, למרות העובדות שהתבררו מאז אתמול (ובכלל). כך בעוד שב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מדגישים את הממצאים הדלים של חקירת המשטרה, ב"הארץ" מדגישים את עצם החקירה. גם ההקשר שונה: "הארץ", חושף ה"פרשה", דבק בקו שלפיו ההקשר הוא של פשע מין חמור, בעוד העיתונים האחרים נסוגים לחלוטין מההיסטריה הצעקנית שאיפיינה אותם אתמול. "8 נערים נחקרו על האירוע בחוף בוגרשוב בתל-אביב. אחד מהם חשוד במעשה מגונה", נכתב בכותרת הידיעה על שער "הארץ". בתמונה נראה "אחד הנערים מובא לחקירה". לעומת זאת, ב"מעריב" כותרת הידיעה (בעמ 16) היא: "שמונה נערים עוכבו לחקירה בחשד למעשה מגונה בפומבי ושוחררו", ואילו ב"ידיעות אחרונות" (עמודים 13-12): "החשד: היה מין, אבל לא קבוצתי". אדוה כהן ב"ידיעות" ואבי אשכנזי ב"מעריב" מדווחים על האירוע, ועל הפרטים הבאים: האנשים שקיימו יחסי מין בזה אחר זה עם אשה שלא היתה מודעת למעשיה (כפי שניתן היה להבין מהתמונה שצייר "הארץ" וציירו העיתונים האחרים) הם נערים בגיל תיכון, שככל הנראה רק אחד מהם קיים יחסי מין עם האשה (שהמשטרה טרם מצאה), ובכל מקרה המשטרה אינה חושדת בקיומו של מעשה מיני בכפייה (כפי שאפשר להבין גם היום מהכותרת של "הארץ", שבה נכתב "מעשה מגונה") או של עבירת מין בכלל, אלא רק ב"מעשה מגונה בפומבי", דהיינו, עבירה של ערטול במקום ציבורי, וכי מי שיזמה את האקט היתה האשה, והוא בוצע לא על החוף, אלא בתוך המים. "כל זה הוא ספקולציה תקשורתית", עונה "קצין בכיר" לאשכנזי על השאלה אם האשה היתה תחת השפעת סמים או אלכוהול. "הסיפור פה הוא פחות משטרתי ויותר סיפור חברתי, כיצד כל מי שנמצא על חוף הים התעלם מהנעשה סביבו", מצטט עוד אשכנזי את הקצין, המתעלם מהעובדות: כמה מהשוהים על החוף ניסו להתערב בנעשה, אך נהדפו על-ידי האשה, כפי שגם מוכח מהתצלומים ("האשה מגרשת צעיר המנסה להפסיק את המעשים", לשון הכיתוב לתצלום ב"ידיעות"), וכמה מהנוכחים בחוף גם התקשרו למשטרה, שהגיבה באטיות, אם בכלל. ב"ידיעות אחרונות" מצטטים גם את עו"ד קרן דביר-ברקוביץ, "יו"ר הארגון לנפגעי עלילה מינית ותלונות שווא", שאומרת: "הציבור שפט את הילדים לפני שבדקו לגופו של עניין. יש לבדוק קודם אם בכלל בוצעה עבירה. על פניו, ממה שמצטייר בתקשורת, לא מדובר בעבירת מין, אלא במקרה הגרוע – בעבירה של מעשה מגונה בפומבי". "אני לא חושב שבגלל כמה צעקות של ארגוני הנשים, משטרת ישראל צריכה לחקור. מדובר בקטינים ממשפחות טובות, צריך לסגור את התיק", מצטטים יניב קובוביץ ודנה ויילר-פולק את סניגורו של הנער העצור, ומיד מצטטים את "ארגוני הנשים". "מה שהתרחש בחוף היה אונס לכל דבר ועניין", מצוטטת מייסדת ארגון אחד, ואילו אחרת אומרת: "לחשוב שאשה תבחר במודע וברצון חופשי לקיים יחסי מין קבוצתיים לעיני כל על חוף הים ובאמצע היום, זו היתממות במקרה הטוב, ואובדן צלם אנוש במקרה הרע". "דווקא היום", על רקע עמודים מתפקעים מתיאורי זוועות שלא יאומנו, הקביעה הבוטה והנחרצת כי נער שהתפתה לקיים יחסי מין עם אשה בגירה שהזמינה אותו לעשות זאת "איבד צלם אנוש", וכי הקהל שניסה להתערב למרות שנהדף על-ידי האשה עצמה "איבד צלם אנוש", ובכן, קביעות כאלו משאירות טעם רע, גורמות לפקפק בטוהר הדרך של כמה מהמובילות את המאבק על כבודן וזכויותיהן של נשים, ומדגימות כי "הארץ" – כמו למשל בטיפולו בהתנהלותו של יאיר לפיד או בתואר שלא היה לחנוך מרמרי – נתפס לעתים מזומנות מדי לסיפורים שהם עירוב של היסטריה עם פורמליסטיקה מתובלות רק בקמצוץ של ניוז, ואז נוטה להתאהב בהם באופן שאינו מכבד את העיתון. אסונות ביזאריים, מין קבוצתי שכנראה לא היה והדחת קצין מכה – כל אלה תופסים מקום נרחב בעיתונים, אולם בכל זאת נשאר מקום לחומר הרב (או לפחות לחלקו) שהכינו בעיתונים לקראת יום הזיכרון לשואה שחל היום. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת על השער היא "זוכרים", מלווה בהפניה לשיר של אלי ויזל, "שמעולם לא ראה אור בעברית ומתפרסם במלואו בדעות אחרונות, עמ 20" ובהפניה לגיליון מיוחד של המוסף היומי, "24 שעות", שבמסגרתו "8 ניצולי שואה כותבים לניניהם על העבר שאסור לשכוח, ועל העתיד הטוב יותר שעוד נכון להם. פרויקט צילומים מיוחד". ב"מעריב" הקדישו את חלקו התחתון של השער לכותרת "זיכרון ותקומה" ולהפניה לדיווח על הטקס הממלכתי ולסיפורן של שתי ניצולות שואה. המוסף היומי, "המגזין", מוקדש ל"מרד שלא סופר, קורבן הניסויים של ד"ר מנגלה ששרדה בזכות אחותה, היהודי שנלחם בהכחשת השואה באוסטריה והדימוי השלילי של ניצולים בקולנוע הישראלי", תחת הכותרת החלשה "זוכרים את העבר". ב"ישראל היום", לעומת זאת, כותרת הגג לראשית ("עם ישראל חי") היא "נתניהו: מי שמבטל את האיום האיראני לא למד כלום מהשואה". "לעולם לא עוד. פרויקט מיוחד ליום השואה והגבורה", מזמינה כותרת בתחתית השער. כותרת הכפולה השנייה היא "איראן – איום קיומי", ואילו טורו של דן מרגלית מוכתר בכותרת "לומר את האמת על הסכנה האיראנית". "מי שטוען שמדובר בהגזמה, לא למד את לקחי השואה", מצטטת כותרת המשנה לידיעה המרכזית את ראש הממשלה נתניהו. בעיתונים האחרים, לעומת זאת, יש דווקא מי שחושבים שאכן מדובר בהגזמה. "ראש הממשלה זכאי לדעתו זו, הוא חי ונושם אותה כבר 20 שנה, הוא רואה בה את ייעודו האמיתי עלי אדמות, הוא היה הראשון שזיהה את גודל הסכנה (לא, לא בצחוק)", כותב בן כספית, "אבל [...] בניגוד למה שהוא חושב, גם התפיסה השנייה, שבה אוחז למשל הנשיא פרס (שישב אתמול לצדו), שבה אוחזים ראשי זרועות הביטחון השונות לדורותיהם, שבה תומכים רבים וטובים בארץ ובעולם, היא תפיסה לגיטימית. [...] השאלה היא אם המשך נאומים עמוסי פתוס וקלישאות ושיגור איומים נבובים לאוויר ישרתו את המטרה המשותפת, שהיא פירוק איראן מהגרעין. "[...] ועוד משהו: האם אין הגזמה בהשוואת חרחורי המלחמה של טהרן למכונת ההשמדה הנאצית, לתורת הגזע, לבניית מכונת הרצח חסרת התקדים בדברי ימי האנושות, שלא רק השמידה שישה מיליון יהודים, אלא גררה עולם שלם לתוך הלהבות? נקודה נוספת למחשבה: נניח, רק נניח, שלא נצליח למנוע גרעין מאיראן. נקווה שזה לא יקרה, אבל תסכימו איתי שזה עלול לקרות. הרי גם התקפה ישראלית מסיבית על איראן עלולה בסוף להחטיא את התוצאה. מה אז? על-פי תורת נתניהו, מה שיישאר לנו לעשות זה לברוח. שהרי היטלר המודרני ניצח, והפצצה תכף יורדת על תל-אביב. האם פצצת גרעין איראנית משמעותה, בהכרח, קץ החלום הציוני? רבים וטובים סבורים שלא". וב"ידיעות אחרונות" כותב רענן שקד: "שני יהודים רוצים להוציא מוסף מיוחד לרגל יום הזיכרון לשואה. אומר האחד: כתוב לי משהו על הומור אחרי השואה. אומר השני: ברגע שתיגמר השואה, דבר איתי. כי השואה – לפחות כשזה מגיע להומור – מעולם לא נגמרה. הנה, רק בשנה שעברה, בטקס יום הזיכרון ביד-ושם, אמר ראש הממשלה נתניהו את מה שהוא נוהג להגיד, לדעתי, גם לנהגו הפרטי, לפקיד הדואר ובשיחות טלפון לשעון הדובר: צוררים חדשים קמים להשמידנו. כמובן, איך לא. השואה, מבחינת מי שזקוקים לה למטרותיהם הפוליטיות, מעולם לא הסתיימה".

העיתונים מציינים את ערב יום השואה | ומזדעזעים מאורגיה פומבית | סא"ל אייזנר מבקר את הרמטכ"ל

במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מדווחים בנימין טוביאס ויגאל רום על משפטו של הרוצח הנורבגי אנדרס ברינג, שביולי האחרון טבח 69 נערים ונערות באי ליד אוסלו ועוד שמונה אנשים באוסלו עצמה. בכמה מבני הנוער ירה מטווח קצר לאחר שרדף אחריהם אחד-אחד. ברינג "נכנס לאולם עם חיוך זחוח, ניצל את הורדת האזיקים מידיו, היכה על חזהו והצדיע במועל יד", נכתב בפתח הכתבה המתארת את משפטו. "בניגוד לעצת עורכי-דינו", ברינג אינו משתדל להוכיח כי פעל בחוסר שפיות, אלא להפך. "הוא מתעקש להסביר שוב ושוב שפעל מתוך מניעים פוליטיים טהורים". בעיתון מצטטים את ברינג, שאמר כי רצה "לעשות רק טוב לאירופה ולנורבגיה ולהציל אותה מפשעי הרב-תרבותיות שידרדרו אותה לאבדון". הטבח שביצע הוא, לדבריו, "קריאת השכמה לאירופה הליברלית", רגע לפני מלחמת אזרחים שתפרוץ "בעקבות הסובלנות הרבה מדי שהיא מגלה כלפי האחר". הכתבה ב"ידיעות אחרונות" מותחת ביקורת על מערכת המשפט הנורבגית, על העונשים הקלים שהיא גוזרת ועל התנאים הנוחים שהיא מעניקה לאסירים. לפי הכתבה, ברינג "יישלח לכל היותר ל-21 שנות מאסר בתנאים סבירים". בדיווח ב"הארץ" מוסיפים כי ניתן יהיה להחזיקו במאסר כל עוד "נשקפת ממנו סכנה לציבור". פרשת מין מעסיקה היום את עיתוני ישראל, אחרי שהובלטה אתמול ב"הארץ". "אמצע היום, חוף תל-אביב: עשרות צפו במין קבוצתי עם צעירה", נכתב אתמול בכותרת במעלה שער העיתון. יניב קובוביץ דיווח על מעשה שאירע "לפני כשבועיים" בחוף בתל-אביב: אשה קיימה יחסי מין עם כמה גברים בצהרי יום לעיני כל. ב"הארץ" לא יכלו לכתוב שמדובר במקרה אונס, שכן האשה התנגדה לנסיונות אנשים במקום להתערב בנעשה ("אני אשה חופשייה ואני אעשה בגוף שלי מה שאני רוצה"), והנימה הביקורתית מופנית בעיקר כלפי חדלונה של המשטרה ("הפנייה היחידה למוקד 100 לא טופלה"), שקובוביץ אף מביא עדות לכך שטענתה כי למקום נשלחו שוטרים אינה נכונה. מבין השורות נמתחה ביקורת נוספת, אולם זו לא היתה ברורה וממוקדת. כאילו הרגישו העורכים שיש כאן משהו הראוי לגינוי, אולם לא ברור מהו. אתמול, חמושים ביממה נוספת ובתצלומים מזירת האירוע (שהביאו חדשות ערוץ 2), התיישבו עיתונאי ישראל לכתוב על הנושא, והיום הביקורת ממוקדת יותר, ובעיקר חריפה ובומבסטית פי כמה. הביקורת על המשטרה עודנה מובילה את הדיווח ב"הארץ" ("לאחר שהתעלמה, המשטרה חוקרת חשד לאונס קבוצתי בחוף תל-אביב", נכתב בכותרת ידיעה של קובוביץ ותומר זרחין על שער העיתון), אבל בטבלואידים חלקה של המשטרה מוצנע ואת מקומה תופס גורם אחר: הקהל שעמד מנגד ולא התערב. אמנם, מדובר במטרה חמקמקה: הכתבים המדווחים על האירוע מביאים עדויות של מתרחצים ועובדים במסעדות החוף שלפיהן מדי פעם אנשים מקיימים יחסי מין על החוף, עדויות על כך שהיה מי שניסה להתערב אולם האשה עצמה הדפה את נסיונות ההתערבות, עדויות שלפיהן האשה דרשה וקיבלה כסף ממי ששכב איתה, ועדויות כמו זו שמביא נתיב נחמני ב"מעריב": "היא נראתה לי בת 35 בערך. היא שתתה הרבה, אבל נראתה לי נורמלית. היו פה הרבה אנשים והורים עם ילדים, ואף אחד לא היה יכול להגיד לה מה לעשות. היא לא רצתה להקשיב. היא עשתה יותר בלגן מהילדים שהיו איתה. היא באה אליהם וישבה עליהם. שמעתי אותה אומרת: תוציא קונדום. היו איתם גם בנות שלא אמרו כלום". כיוון שכך, את מקומו של הקהל שנכח במקום תופס גורם אחר, כללי יותר, כוכבם הקבוע של הפרשנים לענייני צקצוק בעיתונות המרכזית: הציבור הישראלי. ב"ישראל היום" הדיווח אנמי ונדחק לכמה שורות בעמ 21, שבמסגרתן מסכם אבי כהן את מה שנכתב אתמול ב"הארץ" (בצירוף תצלום, כמובן), אולם ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" שולפים את התותחים הכבדים. הכוונה, כמובן, לתותחי מים, המטיחים בקורא זרם דמעות ורסיסי רוק: לפי מירב בטיטו ב"ידיעות אחרונות" ("ואם זו היתה הבת שלכם?", לשון הכותרת), האירוע "משרטט את גבולותיה ההולכים ומתרחקים של החברה הישראלית", מי שקיימו יחסי מין על החוף הם "בהמות" שמעליהם מתנוסס "דגל שחור משחור" ומי שנכח במקום "היו אלה שאנסו את האשה במבטיהם, בשתיקתם, בעמידתם מן הצד". ב"מעריב" הטון חריף עוד יותר (זה אפשרי, מסתבר): במאמר שנדפס בחלקו על עמוד השער כותב שי גולדן על "חברה שאיבדה את הצפון" (כדבר הכותרת על השער) בפתוס מנופח כל-כך שנדמה שארי שביט יצטרך לבקש להשתתף בעונה הבאה של "מחוברים": גולדן משווה את האירוע בחוף בוגרשוב לזה שבו התהפך הקייאק של החותרת יסמין פיינגולד בירקון ו"שניות ארוכות" לא מיהר מישהו לעזור לה, עד שקפץ אדם אל המים והצילה. על חוף הים, "איש לא קפץ להציל את חייה של האשה הזאת, את גופה ואת נפשה", מתפייט גולדן תוך התעלמות מהעובדות, וקובע כי הרגע הזה, "סמלי לא פחות משהוא נורא", מזקק את תמציתה של החברה הישראלית ככזו המרוכזת בעצמה, אדישה, חסרת כל סולידריות ואחווה כלשהי, "חלום בלהות", ולמעשה "מורכבת מאוסף של אנשים שאינם ראויים עוד להיקרא חברה". "מותה של הסולידריות הישראלית" היא כותרת המאמר, המודפס על פני רוב העמוד הפותח. גם פרשת סא"ל שלום אייזנר, שהיכה בשבת פעילי שמאל באמצעות רובה האם-16 שלו במהלך מסע אופניים/ניסיון לחסום את כביש הבקעה, ממשיכה להיות מדווחת בשערים. "הסמח"ט: הסיפור שלי לא מעניין את הרמטכ"ל", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "סא"ל אייזנר תוקף את מפקדיו: להצטלם טוב חשוב מהמשימה?", נכתב בכותרת המשנה. גם על שער "ידיעות אחרונות": "הסמח"ט תוקף את הרמטכ"ל", נכתב בכותרת על השער, "הקצין המכה: המפגינים באו עם מקלות ושברו לי את היד, פעלתי כדי למנוע פגיעה בחיילים שלי – אבל זה לא מעניין את הרמטכ"ל", נכתב בכותרת המשנה. הדברים מצוטטים משיחה שערך אייזנר עם מאן-דהוא ושודרה אתמול בערוץ 10. "הערכה: סא"ל אייזנר יודח", נכתב בכותרת בולטת על שער "ישראל היום" (כפי שאכן קרה היום), וכותרת המשנה מציינת: "בימין מתרחבת התמיכה בקצין". אתמול כתבתי כאן אגב טור של חגי סגל ב"ידיעות אחרונות" על הצביעות המאפיינת את המטפלים בפרשה: של התקשורת הנזעקת כשמדובר בפעיל שמאל אירופי ומצניעה מקרי אלימות המופנים, נאמר, כלפי מפגיני ימין; ושל אנשי ימין הנזעקים נגד הצביעות הזו וחוטאים בעצמם באותה צביעות כשהם מתעלמים (במקרה הטוב) מאלימות חריפה הרבה יותר המופנית כלפי מי שאינם אירופים (או אמריקאים) או יהודים ומקבלים בהבנה את החבטה של אייזנר במפגין הדני. מישהו העיר את תשומת לבי לכך שסגל עצמו לא התייחס כלל לתקשורת בטורו, ולכן לא היה זה הוגן לכרוך את ההערה שלי במה שכתב. יש בכך מן האמת. למעשה מדובר כאן במשהו עמוק יותר מצביעות. התגובות ממין זה למעשהו של שלום אייזנר חשפו לא רק כשל לוגי, אלא בעיית זהות. ציבור המגיבים בקשת שמבן-דרור ימיני ולילך סיגן ועד לחגי סגל והאתרים הדתיים, שביקשו שלא לשפוט באופן אינסטינקטיבי את הראיות הברורות לחבטה ברוטלית, חוזרת ונשנית, באנשים שאינם חמושים, על-ידי מפקד קבוצת חיילים חמושים ועטויי מדים, מביעים הבעת אי-אמון בוטה באתוס הליברלי (במקרה של סיגן הדבר נכתב בפירוש). האזכור הביקורתי של כמה מאותם מגיבים (וסגל בתוכם) את האיפה ואיפה שנוקטת התקשורת ונוקטות הרשויות, לכאורה, כלפי אלימות סמכותנית המופנית אל מתנחלים ואנשי ימין, מעיד כי אין מדובר בהלך רוח פשיסטי, אלא בקריאה לעזרה. אני מאמין שאותם מגיבים ממש (או לפחות רובם) מבכרים באמת ובתמים את מודל החברה הליברלית הכופה איפוק וריסון על יכולות הפגנת האלימות שלה, וסולדים באמת ממראה של שוטר או חייל המרימים יד – או רובה – על אזרח או מפגין. האם ימיני וסגל (את סיגן בכוונה איני מזכיר) מעוניינים במציאות שבה התקפה ברוטלית של לובש מדים על אדם שאינו חמוש תזכה קודם כל ביחס ביקורתי, יהא האדם הלא חמוש אשר יהא? אני מאמין שכן. הזעזוע אותנטי, ההפעלה הספציפית של מנגנון ההשהיה שלו מעידה כמובן על צביעות, אולם גם על בלבול. יותר משהדבר ראוי להתקפה ביקורתית, הוא ראוי לבירור וליבון של הייאוש שחבוי בתוכו מהעמדה הליברלית (הכוללת, כמובן, גם קיומה של עיתונות חופשית וביקורתית). אותה דו-ערכיות שנקטו כמה מהמגיבים בעיתונים לאלימות של קצין צה"ל בבקעה מופגנת גם במה שכותבים פרשני מצב-האומה ביחס ליחסי המין בחוף תל-אביב. הערכים החברתיים שאיפשרו את קיומה של הסיטואציה בחוף בוגרשוב הם אותם ערכים שהביאו לגינויו והשעייתו המהירה של סא"ל אייזנר: ערכים המעלים על נס את החופש והחירות, ומאפשרים מרחב מוגן גדול ורחב ככל הניתן לאותם חופש וחירות להתקיים – יהיו אלו החופש והחירות להפגין נגד או בעד מטרה, או החופש והחירות להתנהג באופן מיני הגם שאינו מקובל חברתית. מובן שהדבר מלווה בסייגים וסייגי סייגים, ואלו צריכים להתברר – האם המפגינים התקיפו את הסמח"ט, האם הגברים כפו עצמם על האשה, האם אייזנר אכן מנע אסון לאומי, האם האשה אכן אינה שפויה – אולם כל עוד התשובה לשאלות הללו אינה מתבררת, התגובה הראשונית של ימיני ושל גולדן ובטיטו ושל חבריהם לעט מעידה על בעיית זהות חמורה של כמה מעיתונאי ישראל. משום שהיכן שיש ערפל עובדתי וגרסאות שונות, הם רואים בבירור חד כפטיש את הפתרון הסמכותי כאופציה הראשונה והיחידה, זו שאי-הוצאתה אל הפועל פירושה, ובכן, כאמור, הרס החברה הישראלית וכו וכו. אני מדמיין את מירב בטיטו ושי גולדן משתזפים בחוף בוגרשוב כשלידם מתקהלים אנשים סביב אשה שפלג גופה התחתון ספק עירום, ספק נתון בתחתונים (להזכירכם, מדובר בחוף הים), המדברת גסויות עם קבוצת נערים ונעלמת מעת לעת אל תוך המים, כנראה מקיימת איתם יחסי מין. כשזוג העיתונאים פונה אל האשה היא מגרשת אותם בתקיפות וטוענת כי היא בשליטה מלאה על מעשיה. בעולם של גולדן את בטיטו הם היו מובילים הסתערות של יושבי החוף על הנערים, מבצעים בהם מעצר אזרחי ואולי גם שוברים להם את העצמות (הרי מדובר בבהמות שמתנוסס מעליהם דגל שחור), ומקנחים בשפיכת מלט על האשה הנואפת ("יצור חי שאיבריו האינטימיים היו חשופים לעין כל", כלשונה של בטיטו). "על כל מורה בתיכון לפתוח היום את השיעור עם הזוועתון הזה", כותבת בטיטו, "לפנות לתלמידיו ולומר להם: דמיינו אירוע היפותטי, ובו אתם שרועים פרקדן על החוף עם החברה. מולכם מגיעה אשה שחצי גופה התחתון עירום לחלוטין. היא מתיישבת לצדכם, מלטפת את גופכם, ומושכת אתכם לעבר המים הקרירים. מה הייתם עושים? [...] די ברור ששתי החנוניות הממושקפות היושבות בקצה הטור השמאלי יהיו היחידות שירימו את האצבע ויאמרו: ננסה לעצור את זה ונקרא מיד למשטרה". זה אינו היפותטי: כותבת בעיתון מרכזי מציעה כי קיום יחסי מין בהסכמה בין זרים יותנה בליווי משטרתי. זו אינה משטרת מחשבות, אלא משטרת איברים. בסוגריים יש לציין כי התלונה של גולדן מגוחכת עוד יותר, לגופו של כותב: היה זה גולדן שלעג לציבור הישראלי שיצא לרחובות בקיץ האחרון, שביזה את ההתנערות של הציבור הישראלי מכורסאות הטלוויזיה, שזילזל בהמונים שגדשו את המאהלים ברחבי הארץ במפגן של אותה סולידריות שהוא מקונן כעת על העדרה. מרב מיכאלי, ב"הארץ", מספקת, כרגיל, ביקורת מתוחכמת הרבה יותר. "זאת היתממות", נכתב באותיות אדומות בראש הטור שלה המודפס בעמ 4, זו היתממות להתלונן על "הציבור" שלא התערב, משום ש"כולם צודקים. זה אכן מראה רגיל – לא חריג. אולי הוא מעט חריג לאור היום על שפת הים, אבל זה המראה שנשקף אליהם מכל מסך טלוויזיה, משלטי חוצות ומפרסומות באינטרנט או בעיתון: מראות פורנוגרפיים כאלה בדיוק". מיכאלי מעלה על המוקד פרסומאים שהרגילו אותנו ל"חשפנות עצמית של קטינות" ולהצגה של המיניות כמטבע עובר לסוחר; ואת מפיקי הריאליטי שהרגילו אותנו למציצנות מינית בפריים-טיים, ללגיטימציה של הכפייה המינית והעלאה על נס של הכיבוש המיני. "גם בחורה שיכורה נטולת שליטה זה חלק מהרפרטואר", היא כותבת. "נשים השיגו את האוטונומיה שלהן על הגוף שלהן במאבק ארוך וקשה והשיגו בו הישגים מצוינים מבחינה חוקית ומשפטית. כל אלה מתבטלים ומתקזזים כשבמרחב הציבורי אי-אפשר להבדיל בין מין לבין אונס, כי הפרסום והטלוויזיה יוצרים לשניהם את אותו דימוי בדיוק", מסכמת מיכאלי. כאמור, שלא כמו מקביליה בטבלואידים, מיכאלי מתוחכמת בהטלת האשמה שלה. אבל כמוהם, היא ממהרת לחרוץ דין. מדובר באונס, היא קובעת. אולי היא יודעת משהו שכתבי הפלילים לא מגלים לנו. היה זה גולדן שכתב בזמנו, עוד באכסנייתו ב"הארץ", על "הזכות האינטלקטואלית לצפות באח הגדול". "כל צקצוקי הלשון ומחאות הקוזאק האליטיסט הנגזל שעולות מתוכה של איזו קבוצה קטנונית מעידים בעיקר עליה ועל טעמה", כתב אז. "מדובר בבדלנות תרבותית, באליטיזם ריק, נעדר כל כיסוי, ובעיקר בגזענות תרבותית. [...] למעשה מדובר בתצוגה מוצלחת למדי של רב-תרבותיות, בעידן בו התרבות איבדה את מרכז הכובד שלה ובה כושר השיפוט האסתטי אינו מובחן כבעבר". בטיטו לא רק כתבה: היא השתתפה בתוכנית "האח הגדול". ובדיווחים בעיתונות הבינלאומית על משפטו של ברינג מוזכר כי אמר במהלך הדיון בבית-המשפט כי התקפתו על מחנה תנועת הנוער השמאלית היתה רק ברירת מחדל: מלכתחילה התכוון להתקיף כנס של עיתונאים. "לעולם לא עוד", מכריזה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". גם תאומו הטבלואידי, "ישראל היום", מבטיח בכותרתו הראשית הבטחה זהה. ב"מעריב" התמונה המרכזית על השער היא של "יהודים בכניסה לגטו מינסק", "אחת מסדרת תמונות נדירות שנאספות בשנים האחרונות על-ידי יד-ושם ושמתעדות את שואת יהדות מזרח אירופה שלאורך השנים המידע על אודותיה היה מועט יחסית" (הכוונה למדינות מזרחיות לפולין). על שער "הארץ" כותרת בתחתית העמוד: "אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ייפתחו הערב". מתחת לידיעה תמצית מטור של יורם קניוק: "יום השואה היה צריך להיות יום של שמחה. מאות אלפי אנשים ניצלו, חזרו לחיים, העמידו בנים ונכדים. הם נעלמים עכשיו. באושוויץ נהיו גדולי הגיבורים בהיסטוריה. מי ששרד היה צריך להיות גיבור, להיות חכם, למצוא מזל". כותרת מאמר המערכת של העיתון: "השנה אינה 1938". כתבת השער של המוסף היומי של "מעריב" היא פרי עטו של כתב הטיולים דובי זכאי, "מסע בעקבות אתרי ההנצחה לשואה חושף סיפורים שלא הכרתם על תולדות עם ישראל". הכתבה הפותחת, של עידן סגל, עוסקת בארגון הדואג לרווחתם של ניצולי השואה בישראל. עמרי מניב כותב על נכדתו של נאצי שהחליטה להגר לישראל. במוסף "זורנל" כתבה קצרה על "הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה". כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מביאה את סיפורו של המנצח הגרמני כריסטוף פון-דוהנני, שאביו "לקח חלק בנסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר והוצא להורג". "האם לשדר את משחקי גביע אירופה בכדורגל בערב יום השואה ובערב יום הזיכרון?", נשאל בפתח המוסף (שלמה מן כתב על כך כאן באתר). המשיבים במוסף עונים "כן", ו"לא". מוסף "ספרים" של "הארץ" ממותג כ"גיליון מיוחד" לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ועוסק כולו בספר המקבץ חיבורים אוטוביוגרפיים של בני נוער יהודים "רגע לפני מלחמת העולם השנייה". "רשימות מעולם שאבד", נכתב על שער המוסף, שכותרתו היא "סיפור ילדים". "זו ידיעת הסוף של ביוגרפיות-נעורים אלו שמעניקה להן את עוצמתן הטרגית והופכת אותן למסמך חשוב מאין כמוהו", כותב העורך, שגיא גרין, בהקדמה בפתח הגיליון. גילי איזיקוביץ כותבת במדור הטלוויזיה של מוסף "גלריה" של "הארץ" על הסרט התיעודי "פה למדתי לאהוב", "המגולל את סיפורם הלא-ייאמן של האחים ויינברג-כרם ובוחן את התמודדותם השונה כל-כך עם זכרון ילדותם בימי השואה". "עשרות שנים לא דיבר אבנר כרם בגלוי על עברו כפליט שואה. כשעשה זאת לראשונה, הדבר היכה בתדהמה את בני משפחתו וגם הוביל לסרט שנעשה עליו ועל אחיו", נכתב במסגרת המלווה את הכתבה, תחת הכותרת "סודו של הצבר". ובינתיים נערכים העיתונים לקראת יום העצמאות. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותבים על מבצעים לקראת החג. כיסוי לאייפון שעליו מוטבע דגל ישראל: היום ב-50 שקל במקום 70. "דגל ישראל יצורף לידיעות אחרונות", מוסרת ידיעה בעמ 18 של העיתון. חינם, בחסות בנק הפועלים. "לרגל יום העצמאות ה-64 ממשיך בנק הפועלים במסורת ומחלק לציבור דגלים של ישראל", מדווח מתי סיבר. "הדגל הוא אחד מסמלי הלאום. יש לו ערך היסטורי ורגשי רב, והמראה של הדגלים המונפים בכל מקום בחג העצמאות מרנין את לב כולנו, ציין יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי", הוא כותב. "ראש הממשלה מכנס היום את שרי הליכוד לדון בהסדרת המאחזים ביהודה ושומרון", נכתב בכותרת הגג האדומה במעלה שער "מקור ראשון". הכותרת הראשית היא ציטוט של שר החינוך גדעון סער: "אם הברירה היא בין חקיקה להריסה, אני בעד חקיקה". "נמשך הלחץ בתנועת הליכוד על ראש הממשלה למנוע את פינוי גבעת-האולפנה", מוסרת כותרת המשנה. "מייסד השכונה יואל צור פונה בראיון למקור ראשון לבנימין נתניהו ואומר: די, הפסק להתחבא מאחורי יועצים משפטיים". על שער "מעריב" כותרת בולטת הרבה פחות וצבעונית הרבה יותר: "מהומת האולפנה", נכתב בה (מדוע לא "סערת האולפנה"? שוב מפלים את המתנחלים), ובכותרת המשנה: "ישיבת שרינו על גורלה של גבעת-האולפנה בבית-אל היתה מהסוערות שידעה הממשלה. השר גדעון סער: המערכת המשפטית מתעמרת במתיישבים. השר בני בגין: בית-המשפט הוא מעל הממשלה והכנסת. ההמשך היום בדיון השמינייה". בטקסט עצמו נכתב כי זו היתה הישיבה "אולי הדרמטית ביותר בממשלת נתניהו השנייה". ברם, החתום על הטקסט הוא בן כספית, הידוע ככותב עז-מבע. העיתונים עוסקים בסכסוכים נוספים בצמרת הפוליטית והמדינית. "גרוניס לנאמן: חוק עוקף בג"ץ – בכייה לדורות", נכתב בכותרת על שער "הארץ", ובכותרת המשנה: "נשיא העליון תקף פומבית את שר המשפטים, המקדם חקיקה שתאפשר לכנסת להחיות חוק שנפסל". גם ב"ישראל היום", המצהיר על עמדתו "בעד שלטון החוק", כותרת על השער שלשונה: "גרוניס נגד נאמן". "נשיא העליון יצא נגד חוק עוקף בג"ץ שיזם שר המשפטים: זו עלולה להיות בכייה לדורות", נכתב בכותרת המשנה. "נאמן הבטיח: הערכות והצעות של הרשות השופטת יישקלו בכובד ראש". ובחזית הבינלאומית מעדכנים העיתונים על המשך התגובות בעקבות הפגישה באיסטנבול בין נציגי המשטר בטהרן ובין נציגי המעצמות בעניין הגרעין האיראני והפיקוח עליו. רוב העיתונים הישראליים הגיבו בשלילה לפסגה, עד שהתגלה שאת ההשראה לכך שאבו מלשכת ראש הממשלה, שהביעה בגלוי מורת רוח מהשיחות עם האיראנים. שלשום הגיב אובמה ("נשיא ארה"ב הגיב אתמול לדברי ראש הממשלה ואמר שטהרן לא קיבלה מאיתנו דבר, פרט לסנקציות", נכתב אתמול בכותרת המשנה לראשית של "הארץ"), ואתמול התווספה תגובה אמריקאית. "ארה"ב: נתניהו עודכן על שיחות הגרעין עם איראן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ברק רביד מדווח מפיו של "גורם אמריקאי בכיר" כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתח ביקורת על ארצות-הברית וטען שאיראן קיבלה מתנה, עודכן בצורה מלאה לפני ואחרי השיחות באיסטנבול על האסטרטגיה שמתכוונות שש המעצמות לנקוט". דיווחים דומים מופיעים גם בעיתונים האחרים, אך לא ב"ישראל היום", שם מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הסנקציות עובדות? אזרחים תקפו את אחמדינגאד". תצלום מטושטש מהאירוע מתפרסם גם ב"מעריב". "האיתנות של המשק הישראלי והיכולת של המשק לספוג זעזועים ולהמשיך מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. זה משהו שאי-אפשר למצוא בהרבה מקומות", מצטטים ב"דה-מרקר" דברים שאמר אתמול נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. אתמול הבליט "ידיעות אחרונות" כתבה תמוהה על גובה המשכנתאות שלוקחים עשירי ישראל כדי לממן את בתי הפאר שלהם. היום מוקדש המדור "חמש קטנות" של נחמה דואק במוסף היומי של העיתון לראיון קצרצר עם מנכ"ל בנק איגוד. דואק תוהה, משום מה, אם הבנקים מסתכנים בנתינת משכנתאות בגובה של עשרות מיליוני שקלים – כאילו הבנקים לא מלווים או משקיעים סכומים גדולים הרבה יותר כדבר שבשגרה. "מעבר לכותרת בעיתון, זה חסר משמעות", היא תמצית תשובותיו. "המעבר הצפוי של הערוץ לידי המפיק חיים סלוצקי מעורר חשש בקרב יוצרים. כמה תסריטים אפשריים לעתידו של אחד הערוצים הכי איכותיים על המסך", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ" על חילופי הבעלות בערוץ 8 (גילי איזיקוביץ).

פסק דין: פרסום תצלומי מסך אקראיים מסרטון אינו מפר את זכויות יוצריו; אזכור שם הסרט – קרדיט ראוי

די באזכור שמה של יצירה מתחת לפרסום תצלום מסך שלה כדי שיהיה בכך קרדיט ראוי ליוצרים. כך עולה מפסק דין שנתנה השבוע השופטת ריבה ניב מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו. עניינה של התביעה הוא סרטון בשם "שיט שתל-אביבים אומרים", שנוצר על-ידי נועה לביא ורפאל ברבירו. לפני כשלוש שנים פורסמו תצלומי מסך מהסרטון הן במדור "ועדת המדרוג" של מוסף "הארץ" והן במהדורה המודפסת והמקוונת של "עכבר העיר". ב"ועדת המדרוג" פורסם תצלום מסך אחד בלבד, במשבצת "נמוך" ו"רע", וזאת מעל הכותרת "הסרטון הוויראלי שיט שתל-אביבים אומרים. אם רק היה פחות מביך ויותר מצחיק". ב"עכבר העיר" פורסמה כתבה על עגה תל-אביבית ובה, בין היתר, הוזכרו הסרטון ויוצריו. את הכתבה ליוו שישה תצלומי מסך מתוכו, ומתחת לאחד מהם פורסם שמו של הסרטון. יוצרי הסרטון טענו כי זכויותיהם הופרו, שכן העיתון העתיק את יצירתם וכן מפני שלא קיבלו את הקרדיט הראוי. באמצעות עו"ד ישראל מיבר תבעו את חברת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, המוציאה לאור הן את מוסף "הארץ" והן את "עכבר העיר", ודרשו פיצוי בסך 360 אלף שקל. ב"הארץ" טענו, באמצעות עו"ד דור ליאונד, כי השימוש שנעשה בצילומי המסך של הסרטון הוא שימוש מותר, שכן נעשה לצורך מדור ביקורת ("ועדת המדרוג") וכחלק מכתבה בנושא (ב"עכבר העיר"). אשר לסוגיית הקרדיט, ב"הארץ" טענו כי תצלומי המסך ב"עכבר העיר" הוצגו באופן גרפי שונה, כך שהקורא הסביר יכול להתרשם שמדובר בתצלומים שנלקחו מסרטון. השופטת ריב קיבלה את גרסת "הארץ". "אין די בכך שתמונות אקראיות מהסרטון הוצגו בכתבה על מנת שהנתבעת תיחשב כמי שהעתיקה את יצירת התובעים, מקום בו צילום המסך אינו מהווה חלק מהותי מן היצירה", פסקה. "המבחן איננו מבחן כמותי בלבד, ואף לא מבחן טכני – האופן בו נעשתה ההעתקה, כי אם מבחן מהותי, אשר כבר קבעתי כי אינו מתקיים בענייננו. מכאן, כי לא ניתן לקבל את עמדת התובעים בגין ביצוע העתקה של יצירתם". השופטת קבעה כי גם לו היתה קובעת שפרסום תצלומי המסך הוא בבחינת העתקה של היצירה, הרי שזו מוגנת בחוק, בין היתר משום מהותו של הסרטון, "יצירת אינטרנט המיועדת להפצה". אשר למתן הקרדיט והזכות המוסרית של היוצרים, השופטת ניב פסקה לטובת "הארץ", אם כי תוך הסתייגות מסוימת. "ייתכן כי ראוי ועדיף היה ליתן קרדיט לכל אחת מתמונות המסך הנפרד, אולם לטעמי, אין בדבר הכרח", כתבה. "הנני מקבלת את עמדת הנתבעת כי אזכור זה של התובעים סמוך לשם היצירה וכן אזכור שם היצירה תחת צילום המסך, כאשר ניתן להתרשם באמצעות הגידור הוויזואלי השונה כי צילומי המסך נלקחו מאותו המקור, מהווים קרדיט בהיקף ובמידה ראויים, בנסיבות העניין. הנתבעת הוכיחה כי נוהג מקובל במקרים דומים הוא להסתפק באזכור שם הסרטון תחת צילום מסך אחד מתוך צילומי המסך אשר לקוחים מאותה היצירה. הנני קובעת כי הנתבעת יצאה ידי חובתה לעניין זה". למסקנה דומה הגיעה ניב ביחס לפרסום ב"ועדת המדרוג". "סבורתני כי ציון שם הסרטון תחת צילום המסך מהווה קרדיט ראוי", פסקה. ניב דחתה את התביעה, אולם בשל הסייג שהזכירה בנוגע לקרדיט המרוכז ב"עכבר העיר" במקום קרדיט נפרד מתחת לכל תצלום מסך, החליטה שלא לחייב את התובעים בהוצאות משפט. 3731-04-12

העיתונאי והפעיל הפוליטי גוזף דנה הורשע בהתפרעות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו בעת הפגנה בנבי סאלח לפני כארבע שנים

העיתונאי והפעיל הפוליטי גוזף דנה הורשע באחרונה בהתפרעות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, זאת בעקבות אירוע שהתרחש בנבי סאלח בשלהי 2010. דנה, עיתונאי עצמאי שכיום משמש כתב מזרח הים התיכון של המגזין "מונוקל", עבד בעבר מישראל וסיקר רבות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עבור מבחר כלי תקשורת בינלאומיים, וכן עבור האתר הישראלי באנגלית "972+". לפני שבועיים קיבלה השופטת חנה מרים-לומפ מבית-משפט השלום בירושלים את גרסת מדינת ישראל לאירוע, וקבעה כי דנה יידה אבנים לעבר כוחות הביטחון הישראליים, תוך שהיא דוחה את טענתו כאילו שהה במקום מתוקף תפקידו כעיתונאי ומותחת ביקורת על מהימנותו. על-פי כתב האישום, ב-24.10.10 התקיימה הפגנה של יהודים, פלסטינים ואזרחים זרים בנבי סאלח שבשומרון. אחד השוטרים, יניב אוחנה, ראה את דנה ואדם אחר, יובל אורון, זורקים אבנים לעבר כוחות הביטחון (בכתב האישום מצוין כי האבנים שזרקו לא פגעו במטרה). כחצי שעה לאחר השלכת האבנים נעצרו השניים. "במתואר לעיל עשו הנאשמים מעשים בכוונה להפריע לשוטרים ממלאים תפקידם כחוק או להכשילם בכך. וכן השתתפו הנאשמים בהתקהלות אסורה, אשר המתקהלים נהגו בה בדרך שהפרה את השלום והטילה אימה על הציבור", נכתב בכתב האישום. "הבחנתי בשני חשודים, שכעת אני לא זוכר את פרטי לבושם, אך זה רשום בדו"ח הפעולה, שהבחנתי בהם לא רק על-פי פרטי לבוש, אלא גם על-פי פרטי פנים בשלב של עשרים מטר ממני שיידו לעבר הכוח שלי אבנים ולעברי", העיד השוטר אוחנה בפני בית-המשפט. "במהלך חצי שעה, ארבעים דקות, לזכרוני, הם היו באזור אך לא יכולתי להתקרב ולבצע מעצר עקב זריקות האבנים שהיו לעברי ולעבר הכוח. כעבור חצי שעה, ארבעים דקות, התפזרו מיידי האבנים ונוצר מצב בו החשודים עם גבם אלי. הנחיתי את השוטרים שהיו עימי לבצע מעצר של השניים. בוצע מעצר שבמהלכו נאזקו השניים. [...] מלבד האזיקה לא נעשה כלל שימוש בכוח". דנה טען, באמצעות עו"ד גבי לסקי ועו"ד לימור גולדשטיין, כי לא השליך אבנים וכי היה במקום מתוקף תפקידו כעיתונאי. לדבריו, הגיע לאזור כרבע שעה לפני שנעצר, אחרי ששהה באזור הכפר נעלין ודיווח על הנעשה שם באמצעות חשבון הטוויטר שלו. משום כך, טען, לא יכול היה להיות מי שהשליך את האבנים כחצי שעה לפני מעצרו. "אני מעולם לא זרקתי אבנים בחיים", העיד דנה בפני בית-המשפט. "יהודי אמריקאי שעזב את משפחתו כדי לעלות לארץ והפך לעיתונאי יהיה מעורב באירוע כה אלים? זה שערורייתי להאשים אותי בכך". בהזדמנות אחרת אמר לבית-המשפט כי "אישום שכזה, לי כעיתונאי, הוא שערורייתי בהתחשב בקרדיט שניתן לעיתונאי. לא אוכל לעבוד ללא קרדיט ואמינות אלה". Soldiers just insulted a palestinian btsleem photographer calling her a bitch in arabic — joseph dana (@ibnezra) December 24, 2010 "הצטרפתי לפעילים לנבי סאלח, וכשהגענו היה בלגן בכפר", תיאר דנה את אירועי אותו היום. "היו ענני גז מדמיע וקולות של כדורי גומי נשמעו. [...] קבוצת חיילים הגיעה לעברי והסתכלו על הידיים שלי כדי לראות אם ידי מלוכלכות בעפר, כדי לוודא אם זרקתי והשלכתי אבנים [...] מאחר שלא זרקתי אבנים, ידי היו נקיות, לכן נשלחתי לדרכי על-ידי החיילים. הסיטואציה עבורי היתה דרמטית והיסטרית והחזקתי בידי את מכשיר הטלפון הנייד וצייצתי לטוויטר, ולאחר מספר דקות הגיעה קבוצה נוספת של חיילים כאשר אני עומד ומשתמש במכשיר הטלפון הנייד שלי, והם צעקו עלי והצביעו עלי. "אני מיד אמרתי שאני עיתונאי באנגלית ובעברית, ואזקו אותי באגרסיביות ואיך שאזקו את ידי באגרסיביות והידיים שלי היו אזוקות באופן הדוק, וכל פעם שאמרתי שאני עיתונאי הם דחפו אותי או תפסו בזרועי או היכו אותי עם ברכיהם ברגלי. הם לקחו אותי ואת יובל לכניסה לכפר למרות המחאה שלי שאני עיתונאי ולא עשיתי מאומה". השופטת לומפ קיבלה את גרסת השוטרים, שלפיה זיהו את דנה ואת הנאשם הנוסף כמי שהשליכו אבנים על הכוח הישראלי. "זיהוי הנאשמים נעשה על-ידי שני שוטרים שונים, מטווח שאינו גדול, על-פי סימני זיהוי בולטים", כתבה בהכרעת דינה. "אינני סבורה כי השוטרים בחרו לטפול אשמה דווקא על הנאשמים, בפרט כאשר באזור נכחו עשרות מפגינים [...] הנאשמים נעצרו לאחר מעשה על סמך זיהוי חזותי, כאשר נאשם 1 [דנה] חובש כובע קסקט שהוא בבחינת סממן ייחודי". השופטת לומפ פסלה את טענת דנה כי הגיע לאזור נבי סאלח זמן קצר לפני שנעצר, וזאת בין היתר על סמך מסרון ששלח הפעיל הפוליטי יונתן פולק, שממנו עלה כי השניים שהו בנבי סאלח יחדיו כבר קודם לכן. נוסף לכך דחתה את גרסתו כי בואו לאזור נבע מעבודתו כעיתונאי. "הנאשם לא הציג כל כתבה או הקלטה מיום האירוע, כיאה לעיתונאי בתפקיד", כתבה בהכרעת הדין. השופטת מציינת כי עדותה של עדת ההגנה נרימן תמימי, פעילה פוליטית המתעדת את הנעשה בשטחים עבור ארגון בצלם, פעלה לרעת דנה. כשנשאלה תמימי אם דנה נהג להשתתף בהפגנות בנבי סאלח מדי שבוע, השיבה בחיוב. "כאשר נתבקש נאשם 1 [דנה] ליישב את הסתירה בין גרסתו לבין גרסת תמימי, הוא מסר הסבר מעורר תמיהה, לפיו: אני אמרתי שאני עיתונאי ואולי תמימי לא יודעת את ההבדל בין עיתונאי לפעיל, ויש עיתונאים בינלאומיים רבים לסקר שם, ולכן אני סולח לה על הטעות באבחנה", ציינה השופטת לומפ. "והרי לא ייתכן שהגב תמימי, אשת תקשורת בעצמה, אינה מודעת להבחנה בין עיתונאי לבין פעיל. "בראי האמור", הוסיפה השופטת, "הרי שלא ניתן לקבל את טענת נאשם 1, לפיה הגיע למקום האירוע במסגרת תפקידו כעיתונאי, ולא לשם ההפגנה שהתקיימה במקום. נסיונו לעטות על ביקורו בשטח ארשת תמימה, כחלק מתפקידו המקצועי, נסתר מיניה וביה, הן בעדותה של תמימי והן בעובדה כי שום חומר עיתונאי לא הופק על-ידיו ביום רווי פעילות, הן בנעלין והן בנבי צלאח, זאת זולת פרסומה של תמונה אחת בטוויטר, פעולה אשר אינה נחלתם הבלבדית של עיתונאים, אלא שמורה היא לכל החפץ לעשות בה שימוש. "זאת ועוד, וכפי העולה מסרט הצילום שהוגש [...] נאשם 1 אינו נושא שום סממן המזהה אותו כעיתונאי – לא תג זיהוי, לא מצלמה, לא מקלט – מאום. דומה כי עשה הנאשם שימוש בעצם היותו עיתונאי כאצטלה לסיבה האמיתית לשהותו בשטח, וברגע האמת, עת נחקר על-ידי המשטרה, שלף קלף זה על מנת להכשיר את שהותו במקום, אשר, כפי שיבואר להלן, ידע כי אין הוא מורשה שהייה בו". בהמשך דחתה השופטת את גרסתו של דנה באשר לאלימות שהופעלה עליו כביכול בעת מעצרו, בטענה כי לא אמר על כך דבר בהודעתו המשטרתית הראשונה, אלא רק במסגרת חקירת מח"ש שבדקה את המעצר. "דומה, אם כן, כי תכלית הוספת הפרטים הינה להטיל דופי בהתנהלות השוטרים, ומשכך לא ניתן לתת אמון בגרסת נאשם 1 בנקודה זו, שכן מדובר בגרסה כבושה ולא קוהרנטית", כתבה. "[...] גרסאות הנאשמים בנקודה זו תלויות על בלימה, ולהן השלכה ישירה על מהימנות הנאשמים באשר למעשיהם באירוע". "נחה דעתי כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט הפלילי לעניין עבירת ההתפרעות ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואני מוצאת להרשיע את הנאשמים בעבירות אלו", נכתב בסיכום הכרעת הדין. בדיון שנערך בבית-המשפט לפני שבועיים, עם מתן הכרעת הדין, ביקש בא-כוחה של המדינה להטיל על הנאשמים עבודות שירות. באת-כוחם של הנאשמים ביקשה לבחון את ביטול ההרשעה. דיון בטיעונים לעונש ומתן גזר דין אמור להתקיים בחודש ספטמבר. 11068-11-11

"באופן ברור יש לי היום יותר השפעה", אומרת העיתונאית לשעבר והח"כית בהווה שלי יחימוביץ. לרגל מעברו של עיתונאי אחר, דניאל בן-סימון, לפוליטיקה, שוחחנו איתה על התארגנות העובדים החדשה של עיתונאים צעירים, על צנזורה עצמית ועל הקשר בין ביטחון תעסוקתי לחופש העיתונות

לאחרונה הכריז העיתונאי הוותיק דניאל בן-סימון שהוא עוזב את העיתונות וינסה להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת ה-18. בן-סימון, שהחל את דרכו העיתונאית ב"דבר" ובתריסר השנים האחרונות כותב ב"הארץ" ומנחה תוכניות טלוויזיה, חש, לדבריו, שאין לו די השפעה בעיתונות, ופנה לחפש בכנסת את הכוח האמיתי לעצב את המציאות. בן-סימון אינו העיתונאי הבכיר היחיד שעבר ממחנה המסקרים למחנה המסוקרים, אולם בכל זאת, מעבר כזה אינו שכיח. פנינו לעיתונאית בולטת אחרת שהפכה לפוליטיקאית, שלי יחימוביץ, שבסוף נובמבר 2005 הודיעה שהיא עוזבת את העיתונות כדי להצטרף למפלגת העבודה, ומכהנת מאז כחברת-כנסת. יחימוביץ הכריזה אז, כמו בן-סימון היום, כי הכוח שיש לפוליטיקאי לשנות את החברה הישראלית גדול יותר מזה שיש לעיתונאי. שאלנו אותה אם היא חושבת כך גם היום. התשובה היתה חד-משמעית. "אם בשנה הראשונה עוד הייתי מגמגמת, אני יכולה להגיד עכשיו, ממבט של שנתיים וחצי לאחור, שבאופן ברור היום יש לי הרבה יותר השפעה. באופן חד-משמעי. בשבוע שעבר למשל עברה הצעת חוק שלי, חוק הגנת השכר, תלושי שכר. זו הצעת חוק מאוד יסודית ונרחבת שעבדתי עליה שנתיים, שנותנת לעובד אמצעים וכוח חדשניים ודרמטיים כשהוא מנוצל ונעשק. אם הייתי עושה את גילוי דעת (הפינה שהגישה בתוכנית "אולפן שישי"; א"פ), הייתי מופיעה ונושאת טקסט חוצב להבות על כמה זה לא בסדר שמעסיקים נותנים תלוש שדרכו עושקים את העובדים. הצעת החוק משנה באופן משמעותי וממשי את מצבם של מאות אלפי עובדים. "אבל זה לא עיקר הכוח. עיקר הכוח הוא לא החקיקה, אלא טרפוד מזימות רשע. כעיתונאית יכולתי לראות את הדבר אחרי שהוא קרה, ולהתקומם נגדו ולהביע את דעתי הנחרצת והצודקת. אבל היום אני מזהה מהלכים עוד בשנייה שהם מתחילים להתבשל. למשל, העברות תקציביות בוועדת כספים: אני רואה לאן עובר כסף שלא כדין, ובולמת את זה. זה קורה כל הזמן. כמעט כל יום יש משהו לא נכון, או לא צודק, או על גבול הלא-חוקי שאני מצליחה לעצור; בזה אני רואה את עיקר הכוח”. האם את לא מתחרטת שאיבדת את כלי הביטוי שהיה לך? "אם הייתי מאבדת את היכולת שלי לתקשר עם התקשורת, ולא הייתי יודעת איך לתווך לציבור את הדברים שכן ראויים לפרסום, אז אני לא בטוחה שהייתי במקום שאני נמצאת בו. אבל במידה רבה לא איבדתי את היכולת שהיתה לי, כי אני מופיעה ומתראיינת ומסבירה וכותבת מאמרים, כשנוסף על כך קיבלתי גם כלים חזקים". האם יש לדעתך צורך להגדיר תקופת צינון במעבר בין עיתונות לפוליטיקה? "זה מעבר מהסקטור הפרטי, והיום אין מגבלה על שום תחום, חוץ מאנשי צבא. לכן, לייחד את המגבלה הזו לעיתונאים, יש בזה משהו טיפה מלאכותי. לא הייתי ממהרת להחיל את זה בחוק, אם כי ברור שנכון יותר לא לעשות את הזינוק הזה באופן מיידי". כפוליטיקאית, אומרת יחימוביץ, היא לא הפיקה שום לקחים חדשים על תפקודה של העיתונות. "כל מה שחשבתי וידעתי קודם אני יודעת גם היום, והייתי מבקרת נוקשה עוד יותר של התקשורת כשהייתי עיתונאית", היא אומרת. על מצב חופש העיתונות אומרת יחימוביץ שהוא הולך יד ביד עם ביטחון תעסוקתי והסכמים קיבוציים. כיוון שעמוס שוקן היה המו"ל שהתחיל בשבירת העבודה המאורגנת בעיתונות, במסגרת העיתון "חדשות", היא רואה בו אחראי למצב הקיים, שבו חופש העיתונות הולך ומתכרסם. "לפני שנה היתה לי שיחה עם עמוס שוקן", היא נזכרת, "ואמרתי לו שהוא, האדם עם האתוס הכי מפותח של חופש העיתונות, הוא האחראי להיעלמותו של חופש העיתונות. כמובן שזה עורר את מורת רוחו. אמרתי לו שבעיתון הארץ יש חופש עיתונות מוחלט ויוצא דופן לעיתונאים בגלל שהוא באופן פרסונלי ניחן בתובנה עמוקה של חופש הביטוי. אבל בעוד כמה שנים, כך אמרתי לו, כשאתה תלך ויבוא אדם אחר במקומך והתכנים של רותי סיני לא ימצאו חן בעיניו, הוא יפטר אותה. לרותי סיני לא יהיה הסכם קיבוצי ולא יהיה ועד חזק והיא תמצא את עצמה בחוץ בגללך, למרות שאתה מאמין גדול בחופש העיתונות. הדברים קרו הרבה יותר מהר ממה שחשבתי", היא מסכמת ומרמזת לפרשת הכמעט-פיטורים של סיני. "לעיתונאים יש בדרך כלל תודעה כוזבת, שהם שונים מיתר קבוצות האוכלוסייה", אומרת יחימוביץ על מצבם התעסוקתי של העיתונאים. "הם חושבים שהם שונים מהפועלים בבתי-הזיקוק באשדוד, מהעובדים הסוציאליים, מעובדי המדינה, מעובדות הניקיון. בפועל, המעמד שלהם הופך להיות דומה יותר ויותר למעמד של האנשים האלה. "מה שקורה היום בתחום יחסי העבודה בעיתונות זהה למה שקורה במשק כולו, וזו היעלמות שיטתית והמונית של עיתונאים עם ביטחון תעסוקתי, עם ועד והסכמים קיבוציים, וכניסה מסיבית של עיתונאים המועסקים בתנאי עבדות מאוד יצירתיים. ההבדל הוא שעיתונאי שאין לו שום עוגן, שאין לו הסכם קיבוצי, שאין לו ועד, שאין לו איזושהי קבוצה שמעניקה לו כוח – הוא עלה נידף ברוח, הוא עיתונאי פחדן, הוא לא יעמוד על שלו, אלא אם הוא עשוי מחומרים מיוחדים מאוד". מול מי עליו לעמוד על שלו, העורך הראשי? "אני לא רוצה להתייחס לעיתון ספציפי, אבל הרוב המכריע של העורכים הם בעלי תודעה מאוד ניאו-ליברלית בכל מה שקשור לכלכלה, והם לא טולרנטיים למאמר שיגן על העבודה המאורגנת. זה ייחשב בעיניהם למשהו מאוס, או פאסה, או מאיים. כדי שעיתונאי יפרסם כתבה על התארגנויות של ועדי עובדים, הוא צריך להתעקש, זה לא יבוא מעצמו. בידיעות אחרונות, למשל, יש קו מאוד ברור בעד אולמרט ובעד פרידמן, ונגד בית-המשפט העליון. אני לא רואה כתבים שיעמדו מול הקו הבוטה הזה בתוך ידיעות אחרונות. ולראיה, מוטי גילת לא היה מסוגל לתפקד שם ונאלץ לעבור לעיתון אחר. אבל מוטי הוא עיתונאי בחסד, והיו לו אופציות אחרות. להרבה עיתונאים אין אופציות. הנטייה האנושית הטבעית היא להרכין ראש ולחכות עד יעבור זעם, והנטייה הזאת מחוזקת מאוד בגלל המעמד הרופס של העיתונאים". למסקנות האלה הגעת גם בעקבות נסיונך האישי בעיתונות? "הניסיון האישי שלי ייחודי. בטלוויזיה הוגדרתי טאלנט, והמקום שלי בחדשות ערוץ 2 היה ייחודי. הייתי שם כדי לומר את הדעות שלי, ובין היתר נהניתי מהגנה של המנכ"ל שלום קיטל, שהבין את החשיבות של העבודה העיתונאית שלי והיה חיץ פעיל שגונן עלי מפני בעלי ההון. הסיטואציה הזו לא מאפיינת את רוב העיתונאים היום בשוק, ואני לא מקישה ממנה לגבי אחרים. נכון שהמערכת זקוקה לכמה כאלה, כמו מיקי רוזנטל או שלי יחימוביץ, אבל מדובר בקבוצה מאוד קטנה. אני מדברת על המאסה של העיתונאים והכתבים, המאסה של האנשים שמעבירים את הידיעות החדשותיות, והתחקירנים, והעורכים בדסק, וכותבי הכתבות, לא על קומץ בעלי טורים שנהנים ממעמד מיוחד". דווקא בזמן האחרון קיימת נטייה להתארגנות, למשל ביוזמה לקרוא לעיתונאים צעירים להצטרף לאגודת העיתונאים. "אני מעריצה את מה שהם עושים. כפרלמנטרית אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לסייע לניסיון הזה. הוא חשוב והוא קריטי, וצריך בשבילו הרבה תעצומות נפש ואומץ לב. רצוי מאוד שיצטרפו ליוזמה הזאת, שעד עכשיו מובילים אותה אנשים צעירים, גם דור הביניים והדור המבוגר יותר, ואז יהיה בזה משום משקל נגד לכל התופעות שפוגעות בעיתונות". כלומר, מבחינתך הפתרון לבעיות שמנית הוא ועדים חזקים בכל עיתון, המכונסים תחת ארגון-על? "לא, זה לא הפתרון. זה הבסיס, זה חייב לקרות. גם מהזווית של יחסי העבודה וגם מהזווית של חופש העיתונות. אבל זה רק כלי. כלי שייתן לעיתונאי הבודד את האפשרות לומר אנחנו ולא רק אני. כי כשיש מאחוריך התארגנות חזקה, גם מקצועית, גם מוסרית וגם בעלת משקל משלה, זה נוסך גם בך, בעיתונאי הבודד, עוצמה".