Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

מועצת העיתונות בדיון פנימי: החובות מכריעים אותנו, כלי התקשורת עוזבים, חברים לא משלמים; המזכ"ל: דוד רותם רק מחכה שניסגר, המו"לים עוד יתגעגעו אלינו; חבר נשיאות המועצה: קצצו בשכר

מועצת העיתונות סיימה את שנת 2013 בגירעון תפעולי של 38 אלף שקל ובתוך זמן קצר היא עלולה לחדול מלהתקיים, כך עולה מפרוטוקול ישיבת נשיאות המועצה שנערכה לפני כשלושה שבועות. "המצב עגום", אמר המזכ"ל אריק בכר לחברי הנשיאות בדיון על גרעון המועצה. "יש דליפה של חברים בשנה-שנתיים האחרונות, אתם יודעים, משורות המועצה". בכר הזכיר את מקרה "מעריב", שנמנע מלשלם את דמי החבר למועצה, והעריך כי העברת הבעלות על העיתון לא תשנה את המצב. "עכשיו", אמר בכר, "כשהוא [מעריב] הגיע לאורווה של אלי עזור, אני די בספק, כי ניסיון קודם לצרף את הגרוזלם פוסט עם אלי עזור לא צלח. אז בואו נצא מהנחה שמעריב הוא lost case בזמן הקרוב". מדבריו של בכר עולה כי גם העיתונים "מקור ראשון" ו"המודיע" ואתר "וואלה", החברים במועצה, אינם משלמים לה דמי חבר. לפי בכר, "וואלה" חדל לשלם דמי חבר כבר בשנה שעברה. "ההסברים שלהם? אין הרבה הסברים, פשוט לא משלמים", העיר מזכ"ל המועצה. "עד לאחרונה יכלו לטעון שאולי חסר כסף, כרגע לא חסר כסף, קיבלו 800 מיליון או משהו". בהמשך הדיון העריך בכר כי זמנה של המועצה כולה קצוב. "אנחנו חושבים שבזמן הקרוב, אחרי התארגנות רצינית, צריך לקיים איזשהו דיון ממצה, אולי בשיתוף המכון לדמוקרטיה, בשיתוף בטח חברי-כנסת, ואולי צריך לחשוב על מישהו דוגמת משרד המשפטים. פשוט לשבת ולחשוב מה עושים", אמר, "כי אני אומר לכם, כאחד שחי את המועצה הזאת כבר חמש שנים, אני לא רואה את זה מתקיים יותר מטווח של שנתיים-שלוש, וגם אז מקרטע. זה פשוט לא ילך". לדברי בכר, אם המועצה תחדל מלתפקד, עלולות להיות לכך השלכות קשות. "כפי שאני מכיר את דוד רותם וחברי-כנסת אחרים", אמר, "הם רק מחכים לרגע הזה. זאת אומרת, צריך להיות ברור למו"לים שבמחיר קטן יחסית מאפשרים להם לטפל בעניינים שלהם לבד. והכנסת הישראלית, אני אישית די חושש מלהיכנס לנעליים האלו, אבל כרגע במצב הנוכחי, אם לא זה, בתוך שנתיים ייגמר הסיפור הזה. זו התחושה שלי [...] חסר שעמוס שוקן או עמוס רגב יגידו אנחנו לא שם, ואין מועצה. אל תטעו בזה". "צריך לעשות דיון אם מועצת העיתונות יכולה להמשיך להתקיים או לא", חידדה ארנה לין, ממלאת-מקום נשיאת המועצה. לדבריה, "יכול להיות שזה מוסד חשוב ביותר, שלא מצליח להחזיק את עצמו ואין לו זכות קיום – לא במובן הזה שהוא לא חשוב, אלא משום שהוא לא יכול לממן את עצמו ואת פעילותו". לפי פרוטוקול הישיבה, בשלב זה העיר ד"ר יובל דרור כך: "יכול להיות שיש שאלה סביב החשיבות של מועצת העיתונות, ולכן חלק מהגופים לא מוצאים לנכון להשתתף?". לין השיבה בשלילה. "אין שאלה כמובן לגבי חשיבותה של המועצה", אמרה, "אבל יש שאלה אמיתית על יכולת השרידות שלה, לא כמו שאריק אומר עוד שנתיים, בטווח של החצי שנה הקרובה". אי-נכונותם של כמה מכלי התקשורת להצטרף למועצה ושל כמה מחברי המועצה לשלם לה דמי חבר הביאו לכך שאת שנת 2013 סיימה המועצה, כאמור, בגירעון של 38 אלף שקל. לדברי המזכ"ל בכר, המצב אינו צפוי להשתפר בשנה הנוכחית. בדיון על מצוקת המזומנים של המועצה הביעו כמה מחבריה אי-שביעות רצון מהשכר הגבוה שמשולם למזכ"ל בכר. "מאחר שאני מאוד חלש בחשבון", אמר חיים שיבי, "אני צריך לקבל תשובה ברורה, מוסמכת ומקצועית: מהו מרכיב השכר בסך-הכל בתקציב?". לפי התשובה שקיבל, שיעור השכר הריאלי בתקציב הכללי עומד על למעלה מ-70%. "לא נראה לי שארגון מתנדבים, במהותו, יכול לאפשר לעצמו הוצאות שכר ריאליות שהן מעל 70%", אמר שיבי. "לא יכול להיות, כי ארגון כזה שבא לבקש תרומות, הוא קצת צריך לספק הסברים. ארגון מתנדבים שאנשים באים אליו בהתנדבות לא יכול להיות עם אחוז שכר כזה". לדבריו, "המקצוע צריך את המועצה הזו יותר מאי-פעם. עוד לא היה זמן שהמועצה הזאת היתה כל-כך חיונית. היא מאבדת השפעה, מאבדת חברים, נקלעת למבוי סתום, וחלק מזה זה חוסר יכולת לעבוד עם תקציב שרובו נעול על משכורת. ולכן אני חושב שצריך לעשות שידוד מערכות תקציבי ולבנות את המועצה אחרת". "יש הרבה עמותות מתנדבים שעלויות השכר שלהן גבוהות", השיבה לין, אולם שיבי לא השתכנע. "צריך להפחית את שכרו", אמר. לפי רשימת חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה שהגישה המועצה לרשם העמותות בשנת 2012, שכרו ברוטו של בכר עמד על 309,918 שקל לשנה. לדברי בכר, יש לציין, מדובר בעלות העסקתו. בהמשך הדיון עלה נושא חידוש החוזה של בכר לתפקיד מזכ"ל המועצה. החוזה של בכר, בן חמש שנים, הסתיים באפריל האחרון, ומאז הוא ממשיך למלא את תפקידו בלא חוזה מוסדר. חברי נשיאות המועצה החליטו לדחות את הדיון על חידוש החוזה של המזכ"ל עד לסיום הדיון בתקציב השנה הנוכחית, וזאת בשל העובדה כי מרכיב השכר בתקציב הכולל משמעותי. בשיחה עם "העין השביעית" אמר היום בכר כי טרם חלה התקדמות בסוגיה זו.

שיחה עם גו סאקו, ממציא הקומיקס-זורנליזם או לפחות מי שגילה אותו מחדש, על אובייקטיביות עיתונאית ואיור הסכסוך הישראלי-ערבי, רגע לפני שהוא צולל למעמקי האגף המסופוטמי של הלובר

גו סאקו לא מתקן אנשים שמכתירים אותו כאב המייסד של הסוגה האמנותית-עיתונאית המכונה קומיקס-זורנליזם. סאקו, 51, מסתפק בכך שהצליח להפוך רעיון חלוצי שפיתח בראשית שנות ה-30 לחייו לכדי זאנר מוכר, אפילו מצליח, שבעשור האחרון גם שולח אותו למשימות עיתונאיות מסביב לעולם ומפרנס אותו בהצלחה. לוח השרטוט שעליו מתח סאקו את קווי המתאר הראשונים של התחום היה מסע בן חודשיים שערך בישראל – בירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה של תחילת שנות ה-90, ברגעי דעיכתה של האינתיפאדה הראשונה. המסע ההוא הוליד את הקומיקס "Palestine", שראה אור בראשית שנות ה-90 כסדרה בת תשע חוברות שנכשלו מסחרית, עד שאוגדו יחדיו בספר ב-2001. פחות או יותר עשור אחרי הביקור ההוא חזר לרצועת עזה ויצא ממנה כשבידיו חומר הגלם למעין ספר המשך, "Footnotes in Gaza", כרך עב-כרס של כמעט 400 עמודי קומיקס, שיצא ב-2009. אנחנו נפגשים במסגרת פסטיבל הקומיקס הבינלאומי באנגולם, עיירת מחוז צרפתית שלמשך ארבעה ימים בשנה נכבשת כולה – מבית העירייה ועד הקתדרלה המקומית – על-ידי חובבי איור, יוצרים ומו"לים מכל סוג וגודל. סאקו האמריקאי הגיע לאנגולם בהזמנת נשיא הכבוד של הפסטיבל השנה, המאייר הוותיק ופורץ הדרך ארט ספיגלמן ("מאוס"). ביום שבו אנחנו מקיימים את הראיון הוא כבר הספיק להתארח בשני פאנלים פומביים. באחד מהם, שנערך בכיכר עתיקה ומרובבת עשבייה שמעליה נמתח אוהל פסטיבלים ענק, מכתיר אותו המנחה הצרפתי כאבי הקומיקס-זורנליזם. סאקו, בחור עדין ומנומס למראה, מתעלם באלגנטיות מהקביעה. "זה היה תהליך אורגני, אינטואיטיבי, לא היתה לי תיאוריה על שילוב בין קומיקס ועיתונות – והאמת היא שהתיאוריה הגיעה משום שאנשים כה רבים שואלים אותי למה אני עושה מה שאני עושה", הוא אומר למנחה. "הפסקתי לתקן אנשים שאומרים שהמצאתי את התחום הזה", הוא אומר אחר-כך בשיחה עימי, ומזכיר כי לפני התפתחות הצילום, נהגו עיתונים לשלוח לשטח מאיירים. "אולי אפשר לומר שהחייתי משהו שהיה קיים בעבר, גם אם לא ממש ידעתי שהדברים האלה היו קיימים כשהתחלתי. אם הייתי מדבר על דבר כזה עם ארט ספיגלמן, שמכיר היסטוריה של קומיקס, הוא מיד היה מתקן אותי ואומר משהו כמו, למען האמת היה איזה בחור שנסע לקובה ב-1960 מטעם הניו-יורקר וחזר עם ארבעה עמודי קומיקס. אני לא מודע לזה, אבל אני מספיק זהיר כדי לא לטעון שהמצאתי משהו". הקומיקס יוצא הדופן שיצר עם שובו מישראל והשטחים לא היה המפגש הראשון של סאקו עם עיתונות. למעשה תקשורת היתה הבחירה הראשונה שלו: בראשית שנות ה-80 סיים מסלול לימודי עיתונאות באוניברסיטת אורגון, אך למרבה הזוועה נחת על גוב של מראיין בכתב-העת של אגודת הנוטריונים בארצות-הברית. כדי להפיג את השעמום החל לפרסם חוברות קומיקס עצמאיות בעירו, פורטלנד, ומאוחר יותר נעשה כתב חדשות ב"קומיקס זורנל", כתב-עת ותיק ומרכזי לענייני איור. בעשור האחרון הספיק לחזור לזירה התקשורתית דרך קדמת הבמה, כפרויקטור שנשלח לפינות נידחות בעולם (עיראק, צצניה, חברון) וחוזר מהן עם דיווח מאויר שמקבל ארבעה, שמונה ולפעמים גם 48 עמודים בעיתונים כמו "הניו-יורק טיימס", "ניו-יורק מגזין", "טיים", "הגרדיאן" ואחרים. תקרית עריכתית מכעיסה שאירעה לו במהלך הכנת כתבה למגזין "הארפרס" הולידה את ספרו האחרון, שעמד במרכז השיחות והמפגשים עימו בפסטיבל אנגולם: בשנת 2001, לאחר שנשלח לרצועת עזה יחד עם העיתונאי זוכה פרס פוליצר כריס הדגס, חתך העורך מהדיווח שלהם כמה פסקאות של עדויות פלסטיניות על טבח שביצעו כוחות ישראליים בעיר חאן-יונס בשנת 1956, על רקע מלחמת סיני. "מצאתי את זה פוגע ומשפיל", כתב מאוחר יותר בהקדמה ל-"Footnotes in Gaza". אותה תקרית, גילה אחר-כך, כמעט שלא תועדה כלל, ומעט התיעוד שנמצא על אודותיה הכיל מידע סותר גם באשר לפרטים בסיסיים כמו נסיבות הירי והיקף ההרג. סאקו החליט לנסות לגלות את האמת בעצמו, ובסוף 2002 יצא לרצועה, שם שהה לסירוגין עד מרץ 2003. בסופו של דבר החליט להתמקד דווקא בעדויות על מקרה אחר של טבח, בעיר רפיח, גם הוא מימי מלחמת סיני. העבודה על הספר ארכה שבע שנים, מהן חמש שנים של "עבודה מאומצת", כדבריו, שהוקדשו לכך באופן כמעט בלעדי. סאקו תופס את עצמו כעיתונאי לכל דבר, אולם הוא אינו מסתיר את אהדתו למקורותיו, במקרה זה כמה עשרות פלסטינים זקנים שהיו ברפיח בזמן התקרית ואותרו בסיוע מדריך מקומי המזוהה בספר בשם עאבד. עם זאת, הוא דואג לציין את המקומות בסיפור שבהם עדויותיהם של הזקנים אינן הגיוניות, ונהנה מדי פעם לתת דרור לסרקזם הטבעי והמוצנע שלו ולאייר באור מגוחך פלסטינים המתנהגים לטעמו באובר-דרמטיות, או סיטואציות שנראה כי נתפרו במיוחד עבור העיתונאי המערבי שאינו דובר ערבית. באחד המפגשים הפומביים באנגולם סיפר סאקו כי המודל שלו הוא גורג אורוול, ובמיוחד ספריו "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" ו"הדרך לרציף ויגן", שני ספרים שהמשותף להם הוא ניסיון לתאר עולם מ"גובה פני הקרקע", כהגדרתו – כלומר מנקודת מבטם החד-צדדית של המנוצלים, מתוך השקפה שלפיה זהו הצד שראוי להשמיע את קולו. בראשון אלה הטבחים ושוטפי הכלים במסעדות תחתית בערי הבירה של צרפת ובריטניה, שאליהם הצטרף אורוול כעובד מן המניין, ובשני אלה כורים ועובדי דחק אחרים שחיו בעוני מרוד באזוריה הצפוניים של אנגליה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. "מה שמעניין באורוול הוא שרבים בתחום העיתונות בארצות-הברית, כשהם מדברים על אובייקטיביות, מחזיקים ממנו גיבור אמיתי, כשלמען האמת הוא מעולם לא התיימר להיות אובייקטיבי", אומר סאקו בשיחה עימי. "היה אכפת לו עמוקות מהנושאים שתיאר. הוא לא ניסה להגיד, אני בצד של העובדים, אבל בואו נקשיב רגע למה שיש לקפיטליסטים לומר", הוא מסביר. "לא היתה לי שום בעיה עם המונח עיתונות אובייקטיבית אם באמת ניתן היה לייצר דבר כזה, אבל התחושה שלי היא שקשה מאוד כאדם, כאינדיבידואל, להיות אובייקטיבי", אמר בהקשר זה באחד המפגשים הפומביים עימו. "לפעמים אנחנו מביאים את הפוליטיקה האישית שלנו אל תוך הסיטואציה, ולפעמים אנחנו מושפעים או עוברים מניפולציה כדי לחשוב בצורה מסוימת כשאנחנו ניגשים לעסוק בסיטואציה הזאת. הרבה עיתונאים ניגשים לסיפורים עם השקפות מאוד ברורות, לפעמים אפילו דעות קדומות, וכשהם מציגים את הממצאים שלהם מעמידים פנים שהם אובייקטיביים בנוגע לסיפור. אני לא בטוח שאנשים כאלה יכולים בכלל להבין שיש כאן בעיה". במקרה של מאיירים, הוא מוסיף, הגישה הזאת מתבקשת: איור הוא מטבעו מדיום סובייקטיבי. למעשה, הוא מציין, זו אחת מנקודות הכוח שלו: באיורים שבהם תיאר את רצועת עזה מופיעים שוב ושוב הבוץ, האבק ולהקות הילדים חסרי המעש שהיו מנת חלקו שם. כתב בעיתון, סיפר פעם, יוכל לכל היותר לציין שעם בוא החורף התמלא מחנה הפליטים בבוץ, אבל האפקט לא יהיה דומה כמו פריים אחרי פריים של התבוססות בבוץ. סאקו, יליד מלטה, נולד ב-1960 למשפחה נוצרית שהיגרה בצעירותו לאוסטרליה ולאחר מכן לארצות-הברית. כשהוא נשאל מדוע החליט לבצע את הניסוי הראשון שלו בעיתונאות-קומיקס דווקא על הנושא של ישראל והשטחים הכבושים, סאקו שולף תשובה מוכנה מראש, שאותה השמיע כבר בעבר בראיונות אחרים: התפכחות שחווה במהלך ימיו כסטודנט לעיתונאות, שבהם גילה כי קיבל מהתקשורת האמריקאית שירות גרוע, פרו-ישראלי, בכל הנוגע לסיקור המזרח התיכון. הדחף הראשון שלו, סיפר, היה לקחת דו"חות של ארגוני זכויות אדם ולאייר אותם. די מהר הסיק שדבר כזה "יהיה יבשושי מדי", כפי שאמר באחד המפגשים הפומביים עימו, ולמעשה יחליף סיקור פגום מסוג אחד בסיקור פגום מסוג אחר. בימיו הראשונים בשטח, במסגרת העבודה על "Palestine", לא סיפר סאקו למרואיינים ולמארחים מה הוא בדיוק עושה. כששאלו אותו פלסטינים וישראלים על מה הוא עובד, ענה שמדובר ב"פרויקט עיתונאי". סגנון העבודה שלו התגבש במסגרת העבודה על סדרת הסיפורים הזאת: מי שידפדף במהירות בכ-300 עמודיו של הספר החלוצי יבחין שהסיפורים הראשונים אוירו בקו קריקטוריסטי פרוע, המשרטט את רוב הפלסטינים כיצורים בעלי אף ענק, שפתיים עבות ושיניים מסיביות; ככל שהספר מתקדם מתחלף הקו הזה בסגנון ריאליסטי יותר, שבו רק כמה מהם ניחנים בתכונות כאלה. לקראת הסוף כבר כמעט אין בו דמויות מסוג זה. עבודותיו המאוחרות יותר כבר נוצרו בסגנון אחיד. על השימוש הסגפני בשחור-לבן לא ויתר; לדבריו, הוא אינו יודע להשתמש בצבע. סאקו מודע לתהליך שעבר סגנונו. עבודות קומיקס מוקדמות שלו משנות ה-80 ומשנות ה-90 המוקדמות מזכירות במידה רבה את סגנונו של רוברט קראמב, קומיקסאי אמריקאי אגדי שהיגר לצרפת לפני כשני עשורים ומשום מה נעדר מהפסטיבל (אשתו, המאיירת אלין קומינסקי-קראמב, דווקא הגיעה ואף השתתפה בהרצאה או שתיים). "קראמב הוא ההשפעה העיקרית על סגנון האיור שלי", אישר סאקו באחד המפגשים עימו. נטישת הקו המוקצן שאיפיין אותו בתחילת הדרך, הוא אומר, נבעה מהחלטה מודעת. "ככל שהעבודה על Palestine נמשכה, אמרתי לעצמי שזאת עבודה עיתונאית ושאני צריך שהיא תיראה ככזאת – ולא כמו סתם עוד קומיקס חתרני מצחיק. אני לא יכול לאייר בצורה ריאליסטית לחלוטין, כי לא הוכשרתי בדרך הזאת, היד שלי פשוט לא מסוגלת, אבל אני יכול לאייר כמה שיותר קרוב לייצוגי שאני צריך כדי להעביר את הנקודות שלי", הוא מסביר. שיטת העבודה שלו כיום לא ממש אופיינית למאיירים. "רק לעתים רחוקות אני מאייר סקיצות בשטח", הוא מספר. "לרוב אני מצלם – תמונות משעממות לצורכי רפרנס, אתה תירדם אם אראה לך אותן; התמונות האלה מזכירות לי איך לאייר דברים מסוימים. המקרים המסוימים שבהם אני מאייר בשטח הם כשאי-אפשר לצלם, למשל כשאני עובר במחסום – בשביל הישראלים זה שטח צבאי סגור, שבו אסור לך להשתמש במצלמה. יש מחסומים שיצאו להם מוניטין של מקומות עוינים מאוד, ובמקרים כאלה אתה יכול אולי לרשום רישום מהיר של המחסום בכל פעם שאתה עובר בו – ואז, אחרי כמה פעמים, יש לך אוסף של איורים שמאפשרים לקבל תמונה כלשהי של המקום". מלבד מקרים כאלה, מספר סאקו, הוא משתמש בסקיצות גם כדי לתפוס משהו ממראם החיצוני של מרואיינים המתעקשים לשמור על אנונימיות; בספרו "Footnotes in Gaza" היו כמה כאלה, אם כי רוב המרואיינים שסיפרו על תקרית ההרג – קשישים נושאי צלקות עם יותר משביב של חשדנות כלפי אורחים לרגע מסוגו – זוהו בשמותיהם המלאים. "היו אנשים שחששו והחליטו בסופו של דבר לא להזדהות, אבל היו גם כאלה שהביעו חשש ואחר-כך אמרו, בעצם למה לא, תשתמש בשם שלי. מה יכול להיות הדבר הגרוע ביותר שהישראלים יכולים לעשות לי?". סאקו מודע לבעייתיות שבהסתמכות אך ורק על היסטוריה שבעל-פה. מצד שני, הוא מודע גם לבעייתיות שבהסתמכות בלעדית על מסמכים והיסטוריה כתובה. הפתרון שהוא מצא לכך הוא שילוב בין השניים. "במסגרת העבודה על Footnotes in Gaza קראתי כל מיני ספרים, בין היתר מאת בני מוריס, כותב שאת העמדות הפוליטיות שלו אני אמנם לא מחבב, אבל מה שחשוב זה שהוא מתבסס על עובדות", הוא אומר. "בני מוריס מנסה להפיק את המיטב ממה שנמצא בארכיונים, במסמכים, אבל מנקודת המבט שלי, אם יש עדיין אנשים חיים שהיו שם – אז אתה חייב להפנות את הזרקור גם אליהם. כי מספרים – כמה אנשים נהרגו או איבדו את בתיהם – לפעמים זה לא אומר כלום. לפעמים אתה רוצה לשאול מה הרגשת לגבי הסיטואציה, וזה דבר שלא מופיע במסמכים". הוא יודע שהזיכרון האנושי הוא מקור הפכפך, "פרובלמטי", כהגדרתו, אבל סבור שכך גם מסמכים. "לפעמים מה שאנחנו מחשיבים כהיסטוריה כתובה הוא למעשה סוג של תיאולוגיה", הוא אומר. "גם לראיות כתובות יש בעיות – לפעמים מסמכים נכתבים מראש באופן שיטשטש משהו, ואם היסטוריון או עיתונאי מקבל את הדברים כפשוטם ומסתפק בציטוט ממסמכים, אז משהו אובד גם כן. אני לא יודע איך יוצרים את האיזון הזה – אתה מנסה לחשל כמה שיותר מזה יחד". הפתרון שמצא לסתירות בדבריהם של פלסטינים שריאיין עבור "Footnotes in Gaza" היה הצגת גרסאותיהם במקביל. בסופו של דבר, הוא אומר, לא ממש משנה אם החיילים היכו את הגברים של רפיח באלות או בקרשים לפני שריכזו אותם יחד במתחם בית-הספר המקומי לקראת הירי. "בהתחלה כשאתה מאזין לדברים האלה ומנסה לכתוב אותם, אתה שואל את עצמך מה התיאור הנכון. אחר-כך אתה מבין שאתה צריך פשוט לעמת את הקורא עם הבדלי הגרסאות האלה. כל עוד השלד הכללי נותר בעינו, הכוח המניע של הסיפור נשמר", הוא אומר. ליתר ביטחון צירף לספר מסמכים ומכתבים שחיברו גורמים באו"ם, בצה"ל ובצבא ארצות-הברית, לצד ציטוטים מפרסומים שהופיעו בתקשורת העולמית והישראלית סביב תקרית ההרג. מופיעים שם גם פרוטוקול של ישיבת ועדת החוץ והביטחון, שבה טען הרמטכ"ל דאז משה דיין כי לא ידוע לו דבר על טבח ברפיח, ודברים שנשא ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת, שלפיהם החיילים שהוצבו בעיר ירו למוות רק ב-48 פלסטינים שהפרו את העוצר והתפרעו (על-פי מסמך של האו"ם המוזכר בספר, בתקרית נהרגו 275 איש). מאז ההתנתקות, מספר סאקו, לא הזדמן לו לבקר ברצועת עזה. כשאני מספר לו שבשנים האחרונות אוסרת המדינה על עיתונאים ישראלים להיכנס לשטח שבשליטת חמאס, עולה שמה של עמירה הס, מהעיתונאים הישראלים היחידים שהצליחו להפר את האיסור, שגם ריאיינה אותו ל"הארץ" ב-2010. "אני אוהב את עמירה הס, היא עיתונאית גדולה", הוא אומר. "זה מה שאני מעריך בישראל – שיש בה עיתון כמו הארץ. זה מרשים אותי. אולי שמעת אותי אומר את זה במקום אחר, אבל בהארץ יש דיון יותר מגוון על ישראל מאשר בתקשורת האמריקאית. בארצות-הברית לא יכולת לקיים שיח כזה בעיתון מהזרם המרכזי. מצד אחד יש דברים שאני קורא בהארץ שאני פשוט לא מסכים איתם, אבל מצד שני ישנם שם גדעון לוי ועמירה הס". בישראל, הוא אומר, אנשים מן השורה נוטים להצדיק מעשים תוקפניים שמבצע הצבא, אבל בדרך כלל לא יכחישו שהמעשים האלה אכן התרחשו. לא זה המקרה עם דוברים. בסוף ספרו על רצועת עזה צירף סאקו תמלילים של שיחות שערך ב-2003 עם אל"מ פנחס ("פינקי") זוארץ, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה דאז; עם קצין המזוהה בשם "אבי", ששירת בגזרה; ועם שני נציגים של דובר צה"ל, שכנהוג בכלי תקשורת שאינם ישראליים, מזוהים בשמותיהם המלאים. הוא לא ביקש מהם תגובה לתקרית שאירעה ברפיח לפני חצי מאה, אלא למדיניות הריסת הבתים לאורך קו הגבול עם מצרים, שאת הוצאתה לפועל תיעד בזמן אמת. "לא בטחתי בדוברים הישראלים", מספר סאקו. "פניתי אליהם משום שזו התגובה הישראלית הרשמית היחידה שאתה הולך לקבל כשאתה עוסק בנושאים האלה. לדוברים האלה יש נראטיב מסוים על מה שקורה עם הריסת הבתים, והם תמיד ינסו לבצע ספין מסוים על הסיטואציה; בשבילי העובדה שדובר מטעם הממשלה אומר, הרסנו רק 50-40 בתים ורובם בכלל איכלסו עיזים, היא בסך-הכל נקודת מוצא. אתה הולך לבעל הכוח כדי לשמוע מה יש לבעל הכוח להגיד – ואז אתה הולך ובודק את הטענות האלה, ומבין שהן מופרכות". לדברי סאקו, כך בדק גם טענות של פלסטינים. אלוף-המשנה הישראלי שאיתו שוחח, הוא מציין, דווקא לא חשש לספר שמספר הבתים שהרסו אנשיו לא נאמד בעשרות, כי אם במאות. תהליך העבודה שלו, הוא מספר, מתסכל משהו, ובשל הזמן הרב שדורשת מלאכת האיור הוא נאלץ לוותר מראש על האפשרות של דיווח בזמן אמת. "אם אתה עושה עיתונות במדיום כמו קומיקס אתה צריך להיערך לזה שהעבודה תהיה אטית. אתה צריך לחשוב לאט – ולפעמים גם עדיף לעשות דברים לאט", אומר סאקו. "אתה צריך להיכנע לבעיה הזאת. אתה מבלה חודשיים בשטח, ואז עוד חמש שנים בעיבוד של החודשיים האלה". אלא שיש לכך גם יתרון: דיווחים חדשותיים רגילים צצים לזמן קצר ולאחר מכן שוקעים לעד בשטף המידע; לתוצריו המאוירים של סאקו צפויים חיים ארוכים על מדף הספרים, גם אם נוצרו במקור עבור עיתון או כתב-עת – בזכות ספרי אוסף כמו זה שיראה אור בעוד כמה חודשים תחת הכותרת "Journalism". עד כה תיפקד סאקו בעיקר על תקן כתב חוץ: מלבד שני ספריו המפורסמים על ישראל והשטחים הפלסטיניים, הוא נודע גם בזכות עבודותיו על המלחמה בבלקן ותוצאותיה (ספרו "Safe Area Gorazde", שגולל את קורותיהם של תושביה של עיר בוסנית נצורה, זיכה אותו ב-2001 בפרס המרכזי של עולם הקומיקס, פרס אייזנר, ונחשב לנקודת הפריצה שלו בדרך להכרה בינלאומית). בספר "Journalism" ייכללו בין היתר סיפורים שנשלח להביא מצצניה, מהודו, משדה המערכה האמריקאי בעיראק וממולדתו מלטה. בכל העולם יש עכשיו תקופה של קיצוצים בעיתונים, והעבודה שלך – שאורכת זמן רב וכרוכה בשליחתך למקומות רחוקים – היא ודאי עניין מאוד מורכב ויקר עבור מגזין. הצלחת להתחמק מהמגמה? "זה מוזר", עונה סאקו, "כי עשר השנים האחרונות, שבהן החלום שלי פחות או יותר התגשם ומגזינים התחילו לשלוח אותי למקומות, הן באמת גם עשר שנים של משבר בתעשיית התקשורת. ובכל זאת, כשרק התחלתי היו אומרים לי שצריכים ממני רק ארבעה עמודים – ועכשיו קורה שמזמינים ממני גם 30 או 48 עמודים. ובכל זאת, מה שהגרדיאן היה משלם לי לפני שבע או שמונה שנים הוא לא יכול להרשות לעצמו לשלם לי היום. מגזינים ממשיכים לפנות אלי, ואני ממשיך לעבוד איתם, אבל הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשלם לי מספיק כדי שאפנה זמן מהעיסוקים השוטפים שלי, או אפילו סכום שיהיה הוגן עבור מניין השבועות או החודשים שהעבודה דורשת". בקיץ הקרוב, במקביל לצאת ספרו "Journalism", יראה אור גם ספר חדש שחיבר יחד עם כריס הדגס, שייקרא "Days of Destruction, Days of Revolt" – לראשונה עבור סאקו, יצירה-דיווח שתתמקד כולה בתיעוד ענייניה הפנימיים של ארצות-הברית, ובמקרה זה סיפורן של ארבע נקודות שכוחות אל שבהן הוכרע קרב כלכלי-חברתי. "מדובר במקומות שבהם כוחות הקפיטליזם גברו על כל מה שעלול היה להתנגד להם", מתמצת סאקו: שמורה של שבט הסו בדרום דקוטה, שבה תוחלת החיים של הגברים היא 47; קמדן, ניו-גרזי, עיר תעשייה שקרסה אל תוך עצמה וזכתה לא מכבר בתואר העיר הענייה ביותר בארצות-הברית; חבל ארץ בווירגיניה המערבית הנשלט הלכה למעשה על-ידי חברות כרייה, המגלחות בו הרים בזה אחר זה; וחוות חקלאיות בפלורידה, שבהן פורחת העסקה של מהגרים בלתי חוקיים ממקסיקו וגואטמלה בתנאים המזכירים כאלו של עבדות. אבל לא חייבים להיות בארצות-הברית כדי להגיד דבר מה על ארצות-הברית. באחד הסיפורים המבוססים על ביקור בעיראק, שפורסם במגזין "הארפרס", מציג סאקו שני חיילי מארינס שהופקדו על קבוצה של חיילים עיראקים כדי להעבירם מסלול הכשרה קרבית. "המארינס האלה התנהגו כמו מדריכי טירונים הוליוודיים, כאלה שצועקים יו פיס אוף שיט, תשתטח על האדמה ותן לי פוש-אפס", הוא מספר. "והחיילים העיראקים, הם בסך-הכל התגייסו כי אין להם שם איך להתפרנס. רובם אנאלפביתים, ולא יצא להם לראות את הסרטים שהיו מבהירים להם שהכל הצגה – וזאת היתה חוויה מבעיתה עבורם. כשאתה מראה דבר כזה, אתה לא צריך להסביר מה הבעייתיות שבפלישה האמריקאית לעיראק – התהום התרבותית מדברת בעד עצמה". ומה הלאה? הפרויקט הבא של סאקו יירקם באגף המסופוטמי של מוזיאון הלובר. "המו"ל הצרפתי שלי יפרסם את זה", הוא אומר. בבסיס הפרויקט יעמוד ניסיון לעשות ההפך ממה שעשה בעבודות שמהן מורכב עמוד השדרה המקצועי שלו: במקום לנסות להיטמע באוכלוסייה כדי להביא את הקול האנושי, יעמיק סאקו אל תוך ההיסטוריה המתועדת בניסיון לחשוף את מנגנוני הכוח העומדים בבסיסה. "אני מתעניין בזה משום שעבודות האמנות הראשונות הן למעשה על כוח – הן הוזמנו על-ידי מלכים, ואפשר באמת להבחין שהמלכים שמופיעים בהן כפולים בגודלם משאר הדמויות. כך שמראשיתה, האמנות חושפת כוח", הוא אומר לקהל הצרפתי. לא בטוח אם סאקו עצמו יודע עדיין מה יהיה תוכנו של פרויקט הקומיקס ההיסטורי, אך הקהל במפגש הפומבי בכיכר העתיקה באנגולם נותר פעור פה, שכן משמעות הדבר היא פרישה של סאקו מהתחום שהמציא (או לפחות גילה מחדש). "לא הייתי צריך להשתמש במלה לפרוש, ולמעשה אני לא בטוח שהשתמשתי בה", הוא אומר כמה שעות אחר-כך. אני די בטוח שהשתמשת. "באמת? חשבתי אולי להתרחק מזה ברמה מסוימת, או לנסות משהו אחר. אני עדיין רוצה לעשות עיתונות, אין מה לעשות – אני אוהב לדבר עם אנשים, אני אוהב ללכת למקומות ולראות דברים מעניינים – אבל אני פשוט חושב שיש שאלות שעיתונות לא יכולה לענות עליהן, והייתי רוצה להתמקד קצת גם בדברים האלה".

אכן, עיתונות לוחמת במלוא הדרה! קול העיתון שופר הפרולטריון! מציינת לעצמה בסיפוק האזרחית הקטנה האוחזת באותו עיתון מקודש. אבל אז נודד מבטה אל חלקיו האחרים, המפוזרים על השולחן

"הארץ", צדיק יחיד בסדום העיתונות, כותש את אהוד ברק. "כמו נפוליאון השלישי, נסיכי המפרץ ומאטה הארי, ברק לן בסוויטה של 2,500 יורו ללילה", מכריזה הכותרת הראשית (15.10.09). מאמר המערכת תובע מברק, כמו גם מדליה איציק, להחזיר את הכסף מכיסם (כך ראוי, ורק חבל ש"כיסם", במקרה של אישי ציבור, הוא בעצם כיסו של משלם המסים), ונחמיה שטרסלר ויוסי שריד מוסיפים שמן למדורת המוקד ("הנהנתן הידוע", "לילות פריז"). לא פחות מארבעת עמודיו הראשונים, גדולי הפורמט, של העיתון, ועוד עמוד בחלק השני פורשים בפני האזרח הקטן את המספרים הלא-קטנים שמאחורי ביקור שר הביטחון ופמלייתו, מוחים על אטימותם של בכירי הממשל בישראל, ולא שוכחים, בצדק, לשלוף מקדמת הבוידעם את דו"ח מבקר המדינה שחשף בדשא משרדי משרד הביטחון מתקנים תת-קרקעיים לשיגור – לא, לא טילים – מנגלים למסיבת יום העצמאות. אכן, עיתונות לוחמת במלוא הדרה! קול העיתון שופר הפרולטריון! מציינת לעצמה בסיפוק האזרחית הקטנה הזאת, האוחזת באותו עיתון מקודש ומשתאה שוב על הבזבוז – 14 אלף שקל בלילה אחד – והרי היא כדי לגייס סכום שכזה צריכה לעמול חודשיים ואף שלושה. אבל אז נודד מבטה אל חלקיו האחרים של העיתון המפוזרים על השולחן. קחו למשל את הגבר המתרווח לו על שער ה"Markerweek", אותו מגזין שאינו בדיוק "דבר הפועל". מי הוא הגבר הזה הישוב בכורסת עור מרופדת סטייל לואי ה-14? ודווקא בבוקרה של השערורייה הפריזאית... לא, לא אהוד ברק, "מורי ארקין, מאנשי העסקים היחידים בישראל שיצאו עשירים יותר מהמשבר". בעמודים הפנימיים הוא שרוע על מיטת שיזוף מעץ מלא, בלב לבו של אחו אחוזות, ובפיו וידוי: "חברות התרופות עושות הרבה פעמים דברים לא כל-כך אתיים. זה העסיק והטריד אותי, אבל תאוות הבצע היתה חזקה יותר. נהגתי כמו שאר המתחרים". מה עוד בגיליון? פרויקט! "עשרה משרדי אדריכלים מובילים קיבלו משימה: לתכנן בית ירוק בשכונת הגולף בקיסריה. התוצאות לפניכם". לא פחות מ-384 מגרשים של 600 מ"ר עד 1.2 דונמים ממתינים לכם בשכונת הגולף ("ספורט המזוהה עם כסף ועם עוצמה"), כל אחד מצויד בבריכת שחייה, כל אחד מנקר עיניים ממשנהו. יש גם הצעה לארוחה עסקית בפרונטו, מחיר של בית-תמחוי בהשוואה לסעודות ברק בפריז, הצעות לבילוי יממה באוסלו, מקום שבו בקבוק מים יעלה לכם שישה דולרים (צאו וחשבו כמה עלו למשלם המסים ההסכמים הכושלים...), וגם, הפתעה, כתבה חינוכית עבשת תצלומים על חלוצי ההייטק: "לעובדים לא היתה מכונית ובצהריים הסתפקו בכריך מהבית". שתדעו שהעושר לא תמיד בא בקלות. "Themarker", על גרורותיו השונות, כשמו כן הוא, סמן, הסמן הימני של איזו רוח המנשבת בתקופה האחרונה ב"הארץ". רוח החיים הטובים, רוח העושר, רוח הסגידה לעושר ולמה שמסמל אותו. המוסף "גלריה" התרחב בשנה האחרונה ויש בו יותר ויותר כתבות על אופנה, עיצוב ואוכל טוב. היום, למשל, תוכלו להתרשם מ"שלושה ירושלמים צעירים, בנים לכלכלנים בכירים, המשיקים ליין של ערק בטעמי פירות בבקבוקים מעוצבים". לשאלת הכתבת, מה לבנים-של-כלכלנים ולמשקה העממי? עונים השלושה: "אנחנו אוהבים טעם של אניס". "כיום", הם מוסיפים, "המשפחות תומכות מאוד". בהמשך דווקא נחשף קשר לא מפתיע: "מתברר שאבא שלי עבד לפני 30 שנה במשרד האוצר עם מנכ"ל החברה". גם תרבות ואמנות יש ב"גלריה" – אך גם כאן, לצד כתבות ראויות וביקורתיות, ניכרת מגמת המסחור (המדור "תלוי במחיר" למשל, מציע שלושה ציורים שנבחרים על-פי התאמתם לרמות מחיר שונות). הכרומונים מבית "הארץ", או ליתר דיוק "המחלקה המסחרית של הארץ", אף הם מתרבים כשפנפנים. פעם שמו של אותו מגזין שמרביתו תוכן שיווקי הוא "שמנת", פעם "מוזאיקה", אבל תוכנו תמיד זהה: דירות נאות, חפצים נאים, אנשים נאים ומפורסמים מצטלמים בבגדים נאים. גם ל"גלריה" יש כרומון חודשי. תפקידם העיקרי של כל המגזינים הללו הוא לשמש פלטפורמה בוהקת לעשרות מודעות עמוד של מוצרי יוקרה. הצעיר בכרומונים, מגזין חודשי לגבר, מתנאה, כמו "Themarker", בשם לועזי: "Menstile". כותרת המשנה: "קח את החיים בסגנון". התוכן מביך ממש: – כלי רכב, סרט אקשן, התמכרות למין, סיגרים, ויסקי סינגל מאלט, קרבות MMA, כדורגל ותיירות. מעבר לפרופיל המצומצם והמשפיל של הגבר, נמען "המחלקה המסחרית", עולה מן העלעול במגזין (מס 2) כי קצת קשה, ואפילו די בלתי אפשרי, להיות גבר של ממש בלי כסף. בכתבה החותמת החליט "מדריך הטיולים שלנו לעשות לכם חינוך מחדש ולהציע לכם מסלול בלתי אפשרי – הודו למיטיבי כסף". לתשומת לבו של הקורא אהוד ברק. בלי להמעיט מערכה של קריאת "הארץ" לברק לקחת אחריות אישית ולהחזיר מכיסו את כספי הציבור שירדו לטמיון, ובלי לעשות הנחות לברק האדם הפרטי שבאטימותו שכח כי אדם במעמדו אינו רק אדם פרטי, אלא גם סמל – ראוי שנשאל את עצמנו מהו חלקה של העיתונות, ובתוכה גם "הארץ", בהבניית סולם הערכים החדש של החברה הישראלית, זו הסוגדת לעושר ולמצליחנות, זו המזהה גבריות, עוצמה ושלטון עם כסף, ולהפך.

עיתונאית, אשת רדיו וטלוויזיה, דוקטור למשפטים ומרצה באוניברסיטת תל-אביב. מ-1993 מגישה ועורכת את תוכנית התחקירים "עובדה" ותוכניות ראיונות המשודרות בערוץ 2. שירתה בגלי-צה"ל והיתה החיילת הראשונה בתולדות התחנה הצבאית ששימשה כתבת. היתה האשה הראשונה בצוות המגישים של "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. כתבה טור אישי ב"ידיעות אחרונות". מגישה לסירוגין את תוכנית האקטואליה "נכון להבוקר" בגלי-צה"ל

נולדה בארגנטינה ב-1964. בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה, שהתגוררה בשכונת יד-אליהו בתל-אביב. סיימה לימודים במגמה הריאלית בתיכון עירוני ט בשכונה. בוגרת לימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב (בהצטיינות) ובאוניברסיטת ייל (תואר שני ושלישי). במהלך לימודיה התיכוניים כתבה בעלון בית-הספר "סירפד". את דרכה העיתונאית החלה עם גיוסה לגלי-צה"ל ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון. דיין הפיקה יומני חדשות, ולאחר מכן היתה עורכת חדשות חוץ, כתבת מפלגות וכתבת פרלמנטרית. היתה החיילת הראשונה בתולדות התחנה הצבאית ששימשה כתבת. עם תום שירות החובה החלה שירות קבע בתחנה, שבמסגרתו הגישה את יומן הבוקר ("בוקר טוב ישראל"), בתחילה יחד עם יצחק בן-נר, ואחר-כך עם מיכה פרידמן. במקביל למדה משפטים באוניברסיטת תל-אביב. ב-1987, כשהיא בת 23, היתה לאשה הראשונה בצוות המגישים של "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. בשנים 1989–1990 התמחתה בעריכת-דין אצל שופט בית-המשפט העליון דב לוין, ואחר-כך במשרד עורכי-הדין ש. הורוביץ ושות. במקביל הגישה את התוכנית "מוסף המוספים" של "ערב חדש" יחד עם דן מרגלית. בתום תקופת ההתמחות נסעה להמשיך את לימודי המשפטים באוניברסיטת ייל. במהלך השהות בארה"ב כתבה טור אישי ב"ידיעות אחרונות". ב-1991 שידרה לגלי-צה"ל מוועידת השלום במדריד. ב-1993 שבה לארץ. תחילה מונתה למרצה חברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, ולאחר מכן הפכה למרצה מן החוץ. באותה שנה החלה להגיש את תוכנית התחקירים "עובדה". התוכנית הופקה ושודרה על-ידי זכיינית ערוץ 2 טלעד, למעט שנתיים שבהן שידרה את התוכנית חברת החדשות של ערוץ 2. ב-2005 החלה התוכנית להיות מופקת ומשודרת על-ידי הזכיינית קשת, לאחר ההפסד של טלעד במכרז ערוץ 2. במסגרת התוכנית נחשפו פרשיות רבות, ובהן פרשת האחים פריניאן, שבעקבותיה הוקמה ועדת זיילר לחקירת התנהלות צמרת המשטרה והתפטר מפכ"ל המשטרה משה קראדי. בדו"ח הוועדה נכתב כי "אלמלא התעוררה פרשת רצח בוחבוט בעקבות שידור התוכנית עובדה של אילנה דיין, לא היה תיק זה זוכה לטיפול חקירתי". בסוף 2004 שודר בתוכנית תחקיר על השתלשלות האירועים שהביאה להריגתה של הילדה הפלסטינית אימאן אל-המאס על-ידי חיילי צה"ל. במהלך הכתבה הוצגו שיחות שנעשו ברשת הקשר במוצב, שמהן עלה לכאורה כי החיילים ידעו שמדובר בילדה בת 13. בעקבות השידור, ולאחר שזוכה בבית-דין צבאי מאשמת וידוא הריגה, הגיש המ"פ סרן ר תביעה בגין לשון הרע נגד דיין וחברת טלעד. במקביל לעבודתה ב"עובדה" ממשיכה דיין להגיש אחת לשבוע את תוכנית האקטואליה "נכון להבוקר" בגלי-צה"ל. באמצע שנות התשעים הגישה בערוץ 2 את תוכנית האולפן "דילמות" בנושאי משפט, רפואה, עסקים, פוליטיקה, צבא ותקשורת. ב 28 בספטמבר 2005 קיבלה מעמותת אומ"ץ אות על היותה "ממגיני הדמוקרטיה הישראלית". גרה ביישוב ליד ירושלים, נשואה ואם לשלושה (שמה אחרי נישואיה: דיין-אורבך). "עימות חריף: אילנה דיין נגד דו"צ", ynet, רועי הולר, 13.12.04 אילנה דיין באתר קשת אילנה דיין באתר nfc

הדרך שבה מיושם שיתוף הפעולה המסחרי בין ynet לאתר פרסום בענייני משפט חושפת כיצד ניתן לרכוש באתר תכנים הנדמים כמערכתיים

נציגי האתר המשפטי "פסקדין", שמפעיל את מדור המשפט ב-ynet, מתחייבים בפני עורכי-דין כי תמורת תשלום של אלפי שקלים בחודש, יעלה באתר ynet תוכן פרסומי המקדם את שמם. כך עולה מעדויות שהגיעו ל"העין השביעית". האתר "פסקדין" מספק שירותי תוכן ומידע בנושאי משפט, וזה כארבע שנים מקיים שיתוף פעולה עם מערכת ynet. בתחילת 2013 עלה ב-ynet מדור משפטי חדש, שמופעל על-ידי האתר "פסקדין". לקראת עליית המדור הציעו נציגי האתר המשפטי לעורכי-דין עסקה שבמסגרתה שמם ותמונתם יופיעו בכתבות שיועלו למדור. בשיחות שהתקיימו בעבר מטעם האתר המשפטי הציעו נציגיו אפשרות בלעדית להעלות כתבות משפט ב-ynet. כשנשאלו באופן ישיר "האם אני יכול לשלם ולקבל כתבה ב-ynet?", מסרו נציגי "פסקדין" תשובה חיובית, אם כי הדגישו כי הם אינם מוכרים כתבות, אלא "חבילות שיווק וחשיפה", שכוללות בין היתר כתבות באתר. מחיר החבילה, בין 1,000 ל-3,000 שקל בחודש, נקבע בהתאם למספר הפרסומים הנדרשים והיקפם. בתשובה לשאלה אם גולש באתר יידע שהתוכן מתפרסם בעקבות תשלום של עורך-הדין, השיבו נציגי האתר המשפטי בשלילה. במסגרת "חבילת החשיפה" נהנה עורך-הדין המשלם ל"פסקדין" מכך שתצלומו ושמו מופיעים באינדקס עורכי-הדין שמתפרסם לצד כתבות במדור המשפטי, וכן מכך ששמו מוזכר בכתבות שמתפרסמות במדור. עורך-הדין שמשלם תמורת השירות יכול גם לפרסם מאמר דעה ופרשנות תחת שמו באתר ynet, אם הנושא מקבל את אישור העורכים. יש לציין כי מדורים דומים קיימים גם באתר mako, שם ממותג המדור בשם "פרקליטי IL", וכן באתר nrg, שלו שיתוף פעולה עם האתר LawGuide. לטענת נציגי "פסקדין" שהעלו את ההצעות, עורכי התוכן של האתר המשפטי הם הקובעים מה ראוי לפרסום ומה לא, ומי שישלם עבור השירות יוכל בוודאות לראות את הפרסומים עם שמו מופיעים באתר ynet. בשיחה עם "העין השביעית" הכחיש זאת שי אזולאי, מנכ"ל "פסקדין", והבהיר כי ל-ynet שמורה זכות העריכה האחרונה. "אם נציג שלי אמר כזה דבר, אז הוא עשה את זה בלי סמכות, אני לא מוכר תוכן ב-ynet בשום שלב", אומר אזולאי. לפי תיאורו, שיתוף הפעולה בין "פסקדין" לאתר ynet הוא עסקה ללא החלפת כספים, אלא רק שווי כסף. "ynet מקבלים תוכן משפטי ואנחנו מקבלים חשיפה לאתר ולאינדקס עורכי-הדין שלנו", הוא אומר. אזולאי מסביר כי לאתרו מחלקת תוכן עצמאית, עם עורכי תוכן שכולם עורכי-דין בעלי ניסיון בכתיבה. לדבריו, הללו מכינים כתבות לא רק לפי זהות עורכי-הדין שמשלמים לאתר, אלא גם לפי העניין והצורך. משום כך, הוא מוסיף, ניתן למצוא במדור המשפט של ynet גם ידיעות הקשורות לעורכי-דין שכלל אינם לקוחות משלמים של "פסקדין". "השיקול הוא שיקול תוכני, ענייני", הוא טוען. יחד עם זאת, גם אזולאי מודה כי במקרה של הלקוחות המשלמים, השיקול הענייני נדחק אל מול המחויבות ללקוח. "נכון", אומר אזולאי, "הם מצפים לקבל תמורה עבור התשלום, אבל אני בשום שלב לא מבטיח להם שהתוכן שלהם יופיע בשום מקום חוץ מפסקדין". הגולש, מכל מקום, יתקשה להבדיל בין ידיעה במדור המשפטים של ynet הקשורה לעורך-דין ששילם עבורה לבין ידיעה במדור שקשורה לעורך-דין שאינו לקוח של "פסקדין". הרמז היחיד שקיים הוא שורת קרדיט בתחתית הכתבה, המפנה באמצעות קישור לעמוד של עורך-הדין באתר "פסקדין". מבחינת אתר ynet מדובר בסידור נוח. בדומה לזכייניות הטלוויזיה, המאשימות דרך קבע את חברות ההפקה כי הן אלו שמכניסות פרסום סמוי לתוכניות, כך גם אתר ynet יכול ליהנות מהעובדה שאת העבודה המלוכלכת של גיוס כספים עבור פרסום תוכן מבצע עבורו אתר חיצוני. יחד עם זאת, עדיין מוטלת על אתר ynet ועורכיו האחריות האתית להבדיל עבור הגולש בין תוכן מערכתי לתוכן ממומן על-ידי גורם שלו אינטרס ישיר. מאתר ynet לא נמסרה תגובה.

"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מסקרים את פרשת זיגייר | "ישראל היום" מותח עליהם ביקורת | העיתונות הכלכלית מדווחת על חזרתו של העידן המוזהב

"שוק המזון לתינוקות לא התאושש מרמדיה", נכתב בכותרת דיווח של נווית זומר ושושנה חן במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "במקום תחרות עזה בין שלוש יצרניות גדולות, כיום למטרנה ולסימילאק אין מתחרים אמיתיים. הנסיונות לשינוי המצב עדיין מתעכבים", נכתב בכותרת המשנה. כותרת הגג היא "היום שאחרי הכרעת הדין", ורצועה בתחתית הדף מפנה ל"סיקור נרחב בעמודי החדשות". אכן, אלמלא ההחלטה האומללה של הרשויות להמשיך לאכוף בנוקשות את צו איסור הפרסום הדרקוני על פרשת חייו ומותו של זיגייר (שנודע רק כ"אסיר איקס"), היו שערי העיתונים מוקדשים בוודאי לעיסוק בהכרעת הדין של בכירי חברת רמדיה. עיסוק תקשורתי שלא היה מסב מבוכה כלשהי לבכירי מערכת הביטחון והשלטון בישראל. אלא שכידוע, במסדרונות הכוח החליטו לנסות ולהמשיך את השתיקה שחולל צו איסור הפרסום מאז 2010, שנת כליאתו ומותו של זיגייר, וגילו כי הכוח שהעניק להם החוק מגיע עד למקבלי ההחלטות באתר ynet (שהיה הראשון לפרסם, עד כמה שידוע לי, את דבר קיומו של "אסיר X" בכלא איילון) והקולגות בישראל, אולם אינו משפיע על עיתונאים ברחבי העולם. ומשאלו הציפו את פרטי המקרה, בעידננו הדיגיטלי (והליברלי?), תש כוחו של החוק גם בישראל, והוא נאלץ לצמצם עצמו מפני המידע השואף להתפרץ. כוחה של הדחיקה מתגלה כעת בעוצמת ההתפרצות. "תיק פשע חמור 8493 מדינת ישראל נ פלוני אלמוני", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "סוכן המוסד בגד?", נכתב באותיות ענק בשער "ידיעות אחרונות". "הגרדיאן: זיגייר עבד בחברת קש של המוסד שמכרה ציוד אלקטרוני לאיראן", נכתב ב"מעריב". בשערי שלושת העיתונים מתפרסמת תמונה בולטת של פניו של זיגייר, מחייך. שער "ידיעות אחרונות" הוא המעוצב ביותר, של "מעריב" הסולידי ביותר (או יותר נכון: של "הארץ" סולידי פחות), שלושתם מפציצים את הקורא באלפי מלים, מעט מידע חדש, הרבה פרשנות, על מי שזהותו כבר לעולם לא תחזור לאגף האיקסים. ב"הארץ" כותב אמיר אורן בחריפות על "כישלון מערכתי" ו"עד כמה נכונה התחושה שאין על מי לסמוך". "יש להגן על המדינה, אבל לא בשיטות אפלות", מסכם מאמר המערכת של העיתון המבקר את "היעלמותו" של זיגייר. ב"מעריב" מזכירה תהילה שוורץ-אלטשולר לחוגגים את חופש המידע הפורץ סכרי צנזורה בעידן הדיגיטלי שהיה צריך את הטלוויזיה האוסטרלית כדי שהמידע שעוכב במשך שנתיים יבוא לידיעת הציבור. ב"ידיעות אחרונות" המידע החדשותי המקיף ביותר: שמעון שיפר קורא להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, איתן הבר ורונן ברגמן כותבים, ברוח "ידיעות אחרונות", "בעד" ו"נגד" פרסום הפרשה (נחשו בעצמכם מי הוא מה), וצביקה ברוט כותב כי "אחרי שעוררו סערה, זכו חברי-הכנסת שחשפו את פרשת האסיר X לגיבוי דווקא מראש המוסד. תמיר פרדו למקורביו: אין לי שום טענה כלפיהם. לא יעלה על הדעת שמישהו ינסה להגביל את הח"כים". לראש המוסד אולי אין טענות, אבל לעיתוני הממסד דווקא יש. שופר השלטון "ישראל היום", וגם "מקור ראשון" במהדורתו היומית המדולדלת, מציגים סיקור שונה לגמרי מזה של העיתונים הגדולים. כותרתו של "מקור ראשון" ניטרלית, דיווחית, אולם בכפולת העמודים שהוא מקדיש לפרשה מתפרסמים רק טקסטים המביעים עמדה ביקורתית כלפי עצם הדיווח על הפרשה. מעניין כיצד תירצו לעצמם העיתונאים האחראים על כתיבת ועריכת הטקסטים הללו את הסתירה המובנית הזאת. "צחי הנגבי: פרשת האסיר X לא ראויה לדיון ציבורי", נכתב בכותרת ידיעה אחת. "ח"כ רגב: להעמיד לדין את הח"כים שחשפו את הפרשה". אסף גולן כותב על "קשיי הצנזורה במאה ה-21". "לפעמים מותר לשתוק" היא כותרת טורו של אריאל כהנא. ב"ישראל היום", עיתון תלוי, ההטיה השלטונית מודגשת הרבה יותר. "האסיר X: הפרסום והנזק", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "לאחר האיפול: פרשת האסיר שהתאבד נחשפת, הוויכוח מתחיל". בכך "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמוקד סיקורו את פרשת זיגייר אינו זיגייר, אלא סיקורה של הפרשה. ייתכן שזהו משפט מבלבל מעט, אולם הוא יכול להסביר מדוע ב"ישראל היום" סובלים פחות מאותה סתירה מובנית שהוזכרה לעיל. במלים אחרות, עיתונאי "ישראל היום" ממילא אינם מרגישים כמי שניצבים בחזית מול מוקדי כוח שעליהם לחדור כדי לחזור עם מידע ביקורתי, אלא כמי שמשמשים זרועם הארוכה של אותם מוקדי כוח. "המוסד אינו האויב" היא כותרת טורו של עמוס רגב, היוצא במתקפה נגד אלוף בן, עורך "הארץ", ונגד עיתונות חופשית באופן כללי. בעולמו של "הארץ" המוסד אינו האויב. בעולמו של רגב המוסד הוא הידיד. לא הציבור. ב"ישראל היום" מספקים פרשנים תימוכין לקביעה כי יש ויכוח בנוגע למדיניות העמימות והצנזורה. יואב לימור קובע כי "ההסתרה עלולה להזיק" משום שבעידן הנוכחי "קשה לשמור על מידע". דן מרגלית קובע כי היה כשל נקודתי בכך שניסו לאכוף את צו איסור הפרסום על הדיווחים על התחקיר האוסטרלי. "היה צריך להניח לסיפור להתפרסם ולשתוק", הוא מייעץ, לא ברור אם לאנשי הצנזורה, לפוליטיקאים, לאנשי המוסד, לעיתונאים ואולי לו עצמו. גדעון אלון, כתב הכנסת הוותיק שהופך לפרשן, כותב כי המעשה של הח"כים חנין, טיבי וגלאון היה "תרגיל" ו"תרגיל מסוכן". "יש הבדל בין פרסומים ברשת לבין כותרות ראשיות ופרשנויות למכביר בעיתונות הישראלית", גוער רגב ב"הארץ" ("הצבוע, הציני, גבה הלב"), על אף שגם הוא עצמו יודע שאת הכותרות הראשיות והפרשנויות למכביר בעיתונות הישראלית הביא השלטון על עצמו בעצם צו איסור הפרסום הגורף, בטיפול הנוקשה וחסר הבינה בצדדים הציבוריים של הפרשה. "התקשורת בעולם לא יוצאת מגדרה", עולצת כותרת ידיעה ב"ישראל היום", המודפסת שני עמודים אחרי הפמפלט של רגב. "פרשת בן זיגייר אמנם מככבת בארץ ובאוסטרליה, אך בתקשורת הבינלאומית היא לא בכותרות הראשיות", פורצת בחדווה כותרת המשנה הפרובינציאלית, והיא חותמת: "עיקר העיסוק: צווי איסור הפרסום בישראל". אם רגב, עורך ריכוזי שכמותו, הוא מי שכתב את הכותרת הזו, המתמצתת את התובנה שלפיה מדיניות הצנזורה הישראלית היא הטריגר לעיסוק התקשורתי המוגבר, כיצד התיישב אצלו המאמר שכתב באותו גיליון? רביב דרוקר לא יספיק כאן, אולי יורם יובל. נדב איל, אולי גם פרשנים אחרים, עומדים על פן נוסף של הנזק שהסבה מדיניות הצנזור הכושלת של מדינת ישראל. התחקיר האוסטרלי, מציין איל, היה "מלא בטעויות עובדתיות". ואכן, כמה מהטענות וההאשמות המרכזיות שהוטחו בעיתונות וברשת ביומיים האחרונים זוכות כעת להכחשה נמרצת מצד השלטונות: "האסיר הוחזק בזהות בדויה, אולם משפחתו קיבלה מיידית הודעה על דבר מעצרו, והוא יוצג בכל ההליכים שנוהלו בעניינו על-ידי עורכי-דינו. האסיר הוחזק בכלא מכוח פקודת מעצר שהוציא בית-המשפט המוסמך. ההליכים בעניין האסיר לוו על-ידי הגורמים הבכירים ביותר במשרד המשפטים, וזכויות הפרט של האסיר נשמרו, בכפוף להוראות הדין". אם מדינת ישראל היתה מנפיקה את ההודעה לעיתונות המצוטטת לעיל מיד אחרי שידור התחקיר האוסטרלי והתחלת ההתעניינות התקשורתית כאן בישראל, גורם שלטוני זה או אחר היה סובל אולי מכך שהמבוכה הציבורית הקדימה ביממה, אבל מתדמיתו של השלטון עצמו היה נחסך חלק מהפגיעה. גם אורן ב"הארץ" מצביע על כך שהמשטרה (בעקבות מאמר שאורן עצמו כתב, לדבריו) הקדישה מאמץ מיוחד לחקירת מותו של זיגייר (שנקבע כהתאבדות), אולם לא פירסמה את דבר החקירה או תוצאותיה. "עוד שגיאה ישראלית טיפוסית", קובע אורן. הנה שוב הפער בין שני קוטבי המינוח "צורכי ביטחון", בין בטחונם של האזרחים לבין בטחונו של השלטון; בין תדמיתו של השלטון לבין תדמיתה של המדינה. "פרשת רמדיה: המנכ"ל והבעלים זוכו, טכנולוג המזון הורשע", נכתב בכותרת על שער "גלובס". "בשפה פשוטה אפשר לומר, שפעם נוספת הופל התיק על השין-גימל. בעלי החליפות המצוחצחות יכולים לחזור הביתה בשלום", כותב יובל יועז ב"גלובס". הכרעת הדין היא "מסר לשוק העסקי בישראל בדבר צמצום אחריותו של הדרג המנהל על ההחלטות המקצועיות המתקבלות בדרגות הביניים של החברות שהם מנהלים". התבטאות של הנגיד היוצא מגיעה לכותרות העיתונים הכלכליים. "פישר מזהיר: הגירעון יחמיר השנה", נכתב בכותרת "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "דו"ח חריף של בנק ישראל", נכתב בכותרת המשנה המובילה לדיווח של גד ליאור; "ללא העלאת מסים וקיצוצים עמוקים, הגירעון ב-2013 יתקרב ל-5%. החוב עלול להגיע בעוד כמה שנים אפילו ל-100%". "בנק ישראל בדו"ח שהוסתר חודש וחצי: הממשלה מוכרחה להעלות מסים בגובה 6 מיליארד שקל", נכתב בכותרת ידיעה של אמנון אטד ב"כלכליסט". "הפסדנו" היא הכותרת הראשית של מוסף "כלכליסט", "ראיון מבהיל עם פרופ תומס פיקטי, המומחה העולמי הגדול ביותר לאי-שוויון". "זה לקח 80 שנה, אבל חזרנו לשיאי האי-שוויון של 1929", נכתב בכותרת הראיון, שערכו אורי פסובסקי ומיקי פלד. "תומס פיקטי, חוקר האי-שוויון המוביל בעולם", נכתב בכותרת המשנה (אגב, איפה מתפרסם הדירוג של חוקרי האי-שוויון?), "הוא האב הרוחני של מחאת ה-99% בארצות-הברית. בראיון בלעדי למוסף כלכליסט הוא מסביר כיצד קיצוצי המסים הדרסטיים הובילו את האי-שוויון לשיאים חדשים, מוכיח שמשבר 2008 לא שינה דבר, ומתריע מפני השתלטות מוחלטת של המאיון העליון על ההון העולמי". הכתבה עצמה נפתחת בציטוט של פיצגרלד: "תן לי לספר לך על העשירים. הם שונים ממך וממני". את המלים האלה כתב הסופר "בתקופה שבה מספר קטן של אילי הון הילכו על פני האדמה כאילו היו אלים, שמות כמו רוקפלר, קרנגי ומלון היו עדיין אנשים בשר ודם, והעושר באמריקה התנקז לידי מעטים. העידן הזה נקטע באחת בהתרסקות הגדולה של 1929, שסימנה את תחילת השפל הגדול. העשירים ירדו ממרכז הבמה, ואת מקומם תפסה בהדרגה המשפחה מהפרברים עם שני ילדים, מכונית וכלב. עידן מעמד הביניים החל. אבל עכשיו, מתברר, העידן המוזהב שוב כאן". "למה הצרכנים מממנים גם את מועצת החלב?", שואלת הכותרת הראשית של "כלכליסט" עצמו. "מחירי החלב שבפיקוח הועלו השבוע ב-3.5% ועשויים לעלות בשיעור דומה בהמשך", נכתב בכותרת המשנה. "הם היו יכולים להיות נמוכים יותר אם מועצת החלב היתה ממומנת על-ידי המדינה, יצרני החלב והמשווקים; המע"מ על מוצרי יסוד כמו חלב היה קטן יותר; לרפתנים היה תמריץ לייבא את מזון הפרות הזול ולא את המזון היקר; מבנה ההוצאות של תנובה הקובע את מחיר החלב ושלא שונה מאז שנת 2004 היה מתעדכן ונבדק על-ידי רו"ח חיצוני; הרפתות הקטנות שמייקרות את מחיר המטרה היו מתייעלות" (יניב רחימי וניר צליק). "תיאוריית החלחול עובדת. בהוצאות", נכתב בכותרת נוספת על שער "כלכליסט". "שכר הבכירים זינק בשנים 2003–2011 פי חמישה מהשכר הממוצע במשק. העושר לא חילחל למעמד הביניים, הרצון להידמות לבכירים ברמת ההוצאות דווקא כן". בכפולה הפותחת של העיתון מסביר אורי פסובסקי "איך מס על שכר הבכירים יצמצם את אי-השוויון במשק". לכאורה אפשר היה להניח קשר ישיר של סיבה ותוצאה גם ללא הסבר המתפרש על פני שני עמודי עיתון, אלא שלפעמים יש להריע למי שמנסה להסביר את המובן מאליו – במציאות המתנהלת מאליה אחרת לגמרי. "זיסר והנהלת אלביט-הדמיה חגגו, המשקיעים משלמים", נכתב בכותרת ידיעה במדור שוק ההון ב"כלכליסט". "בכירי אלביט-הדמיה קיבלו בעשור האחרון שכר בהיקף של כ-190 מיליון שקל. נוסף לשכר נהנה זיסר מדמי ניהול ששולמו ישירות לחברות שבבעלותו. מאז שנת 2000 שילמה אלביט-הדמיה מיליוני דולרים לחברה פרטית של זיסר עבור שימוש במטוס". כותרת הגג היא "כספומט ציבורי". עוד כותרת על שער "כלכליסט": "3 מיליארד שקל. ההנחה השערורייתית שמקבלת טבע מהמדינה על הרווחים הכלואים". "המס השנתי הממוצע של טבע – רק 3.7%", נכתב בכותרת "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב". בגליון "גלובס" עצמו, שיצא אתמול, הכותרת הראשית מפרטת עוד: "הרווח של טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות – 12.5 מיליארד דולר. המס ששילמה טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות – 459 מיליון דולר. שיעור המס השנתי הממוצע ששילמה טבע בישראל – 3.7%, לעומת מס חברות של 25%". "טבע חושפת בדו"חותיה", נכתב בכותרת המשנה, "שוקלת לשלם לקופת המדינה תשלום חד-פעמי של כ-700 מיליון דולר, כ-2.6 מיליארד שקל, בגין הרווחים הכלואים שהצטברו אצלה בהיקף של כ-40 מיליארד שקל. היתה אמורה לשלם לפחות 10 מיליארד שקל". "מס עלוב", מכנה כותרת דיווחה של טלי ציפורי את שיעור המס המוטל על החברה. "תפסיקו לאיים", נכתב בפתח תמצית טורה של סטלה קורין-ליבר, המודפס על שער העיתון. "אנחנו כבר לא בשנות ה-50 ולא צריכים טובות. יש ציבור עובדים, מהנדסים, מדענים ואנשי הייטק ברמה עולמית, שיכולים להרים כל עסק. אז מי שרוצה – שילך". קורין-ליבר מכוונת בדבריה, כמובן, לחברות הבינלאומיות הדורשות הקלות מס אדירות מממשלות כתנאי לנדידת עסקיהן אל אותן ארצות. "בכל העולם כבר מבינים את עומק הציניות בהטבות המס שמדינה מעניקה מטעמים מעוותים אלה ואחרים ולא מקבלת תמורה. ציבור רחב תפס שהוא מנוצל". בשנים האחרונות, כך נראה, מצטרפים עוד ועוד עיתונאים לאותו ציבור (שספק עד כמה הוא רחב). בינתיים אלו כמעט אך ורק עיתונאים כלכליים. "חרדים שמתגייסים בגיל 22 עולים לצה"ל כפול מחייל רגיל", מודיעה הכותרת הראשית של "דה-מרקר". העיתונים הכלכליים מדווחים על פרויקט חדש של המועצה לצרכנות, שתציג באתר האינטרנט שלה טבלאות השוואת מחירים של סל מזון במרכולים ברחבי הארץ. ב"גלובס" מדווחים כי סיירי המועצה מצאו (כצפוי) הבדלים של מאות שקלים בין הסופרמרקטים השונים. ב"ממון" מדגישה שושנה חן את "מחלות הילדות הקשות" של הפרויקט המקוון. "טענות נגד רפי גינת: בעייתי שינהל את ערוץ 10 ויגיש כלבוטק", נכתב בכותרת דיווח של לי-אור אברבך ב"גלובס". "טענותיו של יעקב שחם, יו"ר ועדת הטלוויזיה של מועצת הרשות השנייה, ייבחנו בשימוע במועצת הרשות, שאליו הוזמן גינת. ערוץ 10: אין ניגוד עניינים". עוד מדווח אברבך: "הליך הפרה נגד קשת על מתן הנחות בפרסום לערוץ 24. הרשות השנייה דחתה את בקשת הזכיינית לשדר בערוץ 2 את גמר התוכנית אייל גולן קורא לך". "משנה כיוון כדי לשמור על רווחיות", נכתב בכותרת הגג לדיווח של הראל עילם ב"כלכליסט". "אינטל נכנסת לתחום התוכן: תשיק ערוצי טלוויזיה מקוונים". "ענקית החומרה הודיעה כי תתחיל לשווק השנה ערוצי טלוויזיה מקוונים שיהיו זמינים גם דרך טלוויזיות חכמות וממירים שיתבססו על מעבדיה. מטרה ארוכת טווח למהלך תהיה חדירה גם לתחום המכשירים הניידים, שבו היא סובלת מנחיתות לעומת מתחרותיה". לילית וגנר מדווחת ב"24 שעות" כי ביום השנה למותו של דודו גבע ייחנך במוזיאון עין-חרוד "סטודיו על שמו, בו יוצגו יצירותיו שטרם נחשפו". אתמול הגיש "המגזין", מוסף "מעריב", שער מוזר אפילו בשבילו. הכותרת הפנתה לכתבה על השחקן אורי הוכמן, ש"נפרד מהצגת היחיד שלו", המבוססת על סיפוריו של אתגר קרת, ושיארח לרגל כך כמה שחקנים ואת קרת עצמו. אלא שהתמונות שעיטרו את השער, של אותם מתארחים, היו בבירור תמונות ארכיון מקריות, ותמונתו של הוכמן עצמו, גיבור הפרשה, היתה רפרודוקציה מטושטשת ותו לא. הכתבה עצמה הציגה רק את "הסיפור האהוב" מהקורפוס של קרת שבחרו כל אחד מהשחקנים וקרת עצמו. הפעם, אולי, הביצוע וההגשה החובבניים הם משום שמדובר בפעולת סיכול. היום מופיע הוכמן בתצלום אקטואלי כשקרת מתרפק עליו, על שער "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מזמינה לקרוא ראיון משותף עם השניים.

"המבשר" נהנה מנצחון החרדים על הציונות הדתית | עוד יום של עבודה עיתונאית ב"הארץ" | "אימפריית הרשע" הלכה לבלי שוב?

"הרבנים דוד לאו ויצחק יוסף נבחרו לכהונת הרבנים הראשיים", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "מקור ראשון", העיתון המזוהה עם המחנה המפסיד במירוץ לרבנות הראשית. כותרת המשנה הקורקטית נפתחת בהודאה צנועה בתבוסה: "הפסד למועמדי הציונות הדתית". בסך-הכל, הסיקור של "מקור ראשון" ענייני. לא דרמטי מדי, רחוק מלהיות בכייני. הידיעה המובילה, מאת ארי גלהר, מסכמת את התוצאות ומצטטת, בין היתר, את סגן השר אלי בן-דהן, מתוך ראיון שהעניק לרדיו גלי-ישראל: "כאיש הבית-היהודי אני בהחלט מאוכזב שלא הצלחנו במשימה". לידיעה לא נלווה מאמר פרשנות או דעה, אם כי במדור הדעות של "מקור ראשון" מתפרסמת רשימה מאת זאב קם, על היחסים בין יאיר לפיד למפלגות החרדיות ("החרדים ולפיד – סיפור אהבה"). המאמר אינו עוסק במירוץ לרבנות, אבל מספק הזדמנות לבקר הן את לפיד ("מה עושים כשלא רוצים לעסוק בגזירות הכואבות שמוטלות על הציבור? [...] התנגחות בחרדים") והן את החרדים ("העיתונים החרדיים (לפחות חלקם), בכל מדינה מתוקנת, היו נסגרים מזמן והיתה נפתחת נגדם חקירה פלילית בחשד להסתה"). בשבועון "בשבע" מסבירים את ההפסד באיחוד כוחות חרדי, ולא מזכירים במלה פלגנות בקרב הציונות הדתית. "הדיל החרדי ניצח", נכתב בשערו הבוקר. שלמה פיוטרקובסקי מדווח כי "בחירתם של הרב לאו והרב יוסף היא ניצחון לדיל החרדי בגוף הבוחר, אשר נחלש משמעותית בעקבות דחיקתם של החרדים מהקואליציה, אך כעת התברר שכוחו עוד במותניו. [...] הניצחון מהווה מכה למפלגת הבית-היהודי, אשר תמכה לאורך ההתמודדות באופן רשמי ברב דוד סתיו ובאופן לא רשמי ברב שמואל אליהו". בקרב המנצחים הגישות חלוקות. נראה כי לפחות כמה מהחרדים שומרים איבה מיוחדת ליהודים מקרב הציונות הדתית. אתמול, במסגרת סיקור האישור בקריאה ראשונה של חוק גיוס החרדים, הדגישו כל העיתונים החרדיים את חלקה של הבית-היהודי באסון שנפל על לומדי התורה. הבוקר, בסיקור תוצאות המירוץ לרבנות הראשית, יש מי שמתאפק. "המודיע", לדוגמה, מדווח בצנעה על התוצאות. יעקב רייניץ כותב על "מאבק קשה וצמוד", אולם אינו מספק את הרקע הפוליטי למחנאות. בעיתון "יתד נאמן" מברכים על התוצאות, שהגיעו "לאחר מסע בחירות ממושך וניסיון חמור לשנות את ההלכה היהודית". בשער מוסבר כי התוצאות הן "מכה קשה לבית-היהודי ולעומד בראשו, השר נפתלי בנט, שהריצו מועמדים מטעמם וביקשו לערוך שינויים מפליגים בכל תחומי חיי הדת בארץ ישראל". "המבשר", לעומת זאת, מרשה לעצמו לחגוג את ההישג. "תחושת סיפוק ביהדות החרדית לנוכח היבחרם של רבנים אשר קיבלו את תמיכתם המפורשת של מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א", נכתב בכותרת משנה לידיעה בולטת בעמוד השער. כתב העיתון (שנותר אלמוני) מקשר בין תוצאות הבחירות להצעת החוק לגיוס חרדים, ומדווח כך: "קרן אור נרשמה אתמול בשבוע של מלחמות בתורה ובדת. בתום מערכת בחירות מתוחה לרבנות הראשית לישראל, נקבע כי החרדים לדבר ה ניצחו. [...] הרב לאו והרב יוסף הם המועמדים שזכו לתמיכתם של גדולי ישראל. כאמור, בסופו של דבר הם נבחרו בהפרש משמעותי מול מתחריהם, נציגי העסקונה הפוליטית המזוהה עם הציבור הדתי-לאומי, שליחיהם של מפלגת הבית-היהודי. [...] ההצבעה הסתיימה בשעה שבע בערב וסיימה חודשים ארוכים של חשש ודאגה מפני ניצחון של הגופים הרבים שבחשו בקדרה, גופים הרחוקים משמירת המסורת והעמדת הדת על תלה". מנגד, העיתונות החילונית כולה מדווחת על תוצאות הבחירות לרבנות הראשית בהבלטה (ארבע כותרות ראשיות מתוך ארבעה עיתונים), וזאת תוך הדגשת הרקע הפוליטי. "ניצחון לש"ס על הבית-היהודי", נכתב ב"מעריב". "ניצחון מוחץ לחרדים על הציונות הדתית", נכתב ב"ישראל היום" וב"הארץ" (בלי התיבה "מוחץ"). "ש"ס הביסה את בנט", נכתב ב"ידיעות אחרונות". דווקא מחוץ לשופר הרשמי למחצה של הציונות הדתית נמצאו זמן ומקום לחשבון נפש ראשוני (אולי בשל סיבה פרוזאית, כמו שעת הירידה לדפוס). ב"מעריב", אחיו המאומץ של "מקור ראשון", מתפרסם מאמר של פרופ אשר כהן, המסביר את ההפסד בפלגנות פנימית. "הניצחון הציוני-הדתי היה בהישג יד ואולי אפילו בקלות רבה יחסית ממה שהיה צפוי", הוא כותב, "אולם גוניה של הציונות הדתית בחרו במלחמת התשה חסרת תקדים". ב"ידיעות אחרונות" כותב יועז הנדל טור המייחס עסקונה פוליטית לצד שמעבר למתרס. "כך נראה ממסד דתי רגע לפני שקיעה. עשרות עסקנים, אנשי יחסי-ציבור ונבחרים אלמונים שירשו דם כחול וחוכמה מאביהם – ואין הכוונה לזה שבשמים [...] לרבנות הראשית אין תקנה ללא הפרדה מהפוליטיקה והכסף. ואת זה הרבנים החדשים לא יכולים לספק". סימה קדמון מביאה לקוראי "ידיעות אחרונות" את תגובת השר בנט, מעבר לזו הרשמית שמצוטטת בידיעות חדשותיות. לדבריה, הוא מסרב להודות בתבוסה: "אני מאוכזב, הוא אומר, אבל לא נורא. זה נותן לי הרבה יותר מרץ לעשות את הרפורמות שאני ממילא עושה". ב"ישראל היום" מזכירים לחיוב את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מתי טוכפלד כותב כי "בניגוד לבנט, נתניהו דווקא יכול להגניב חיוך קטן. לא ברור עד כמה היה מעורב אישית בבחירות הללו, אולם אין ספק שהמועמד המועדף עליו לאורך כל הדרך היה הרב לאו". ידיעה נפרדת נפתחת בדיווח כי ראש הממשלה "הזמין את הרבנים הנבחרים להצטרף לחוג התנ"ך שהוא מקיים בביתו על שם חמו, שמואל בן-ארצי ז"ל". "המשמעות העיקרית של הבחירות היא מה שהן מייצגות מבחינה פוליטית, בעולם היהודי בכלל ובמפה האורתודוקסית בישראל בפרט", כותב יאיר אטינגר ב"הארץ". בהמשך הוא מכניס גם את הציבור החילוני לתמונה: "אם הרבנות תמשיך במגמת ההחמרה והניתוק – כפי ששולחיהם של יוסף ולאו מצפים – ייתכן שתוצאות הבחירות יתבררו בדיעבד כהישג של הציבור החילוני. כוחה של הרבנות יירד, והפער בינה ובין הציבור יתרחב". "אין להצטער על בחירתם של לאו ויוסף", מוסיף אנשיל פפר. "היה גרוע בהרבה אם היו נבחרים הארכי-גזען שמואל אליהו או השמרן בלבוש רפורמטור דוד סתיו. האחד היה מבייש את כולנו והשני נוטע תקוות שווא. אין תקווה לרבנות, כל עוד היא צמודה בטבורה לפוליטיקה וכל עוד אזרחי ישראל לא קמים וגואלים את יהדותם מידי הרבנים. [...] עם יוסף ולאו, הרבנות תישאר כפי שהנה – גוף נפוטיסטי, מיותר, מושחת ולא רלבנטי לחברה הישראלית, חופשי להתעמר באזרחים הנזקקים לשירותיו. עד שלא תקום דרישה עממית לבטלה, זאת כנראה הרבנות שמגיעה לנו". חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי המינהל-האזרחי מקדם תוכנית רכבות שאפתנית בשטחי הגדה המערבית בעלות של מאות מיליארדי שקלים. "גם אם לא יימצא בינתיים תקציב למימושה, עדיין תהיה לה משמעות בפועל, כי כל תוכנית בנייה מעתה ואילך תצטרך להתחשב בתוואי העתידי של המסילות", הוא מסביר. "[...] למשל, כבר עתה ברור שתוואי הרכבת יעבור במקביל לכביש הבקעה (ציר 90), ואם התוכנית תאושר, הכביש והכפרים הפלסטיניים הסמוכים לו יושפעו ממנו". בטור דעה צמוד טוענת עמירה הס כי "גם אם מדברים על אוכלוסייה מקומית, פלסטינית, שתיסע ברכבת, התוואי שלה – כמו הכבישים העוקפים – נבנה לפי צורכי האוכלוסייה היהודית". אילן ליאור מדווח ב"הארץ" כי עיריית תל-אביב–יפו החליטה לשנות את מדיניותה וכעת אינה מאפשרת לאזרחי אריתריאה לקבל רשיון עסק, גם אם יש להם אשרת עבודה בישראל. "אזרח אריתריאה, שביקש לא לפרסם את שמו, פתח לפני שנה וחצי מכולת בשכונת התקווה בהשקעה של עשרות אלפי שקלים", כותב ליאור. "בהפגנה הסוערת במאי בשנה שעברה נופצו חלונות המכולת והיא נבזזה. איש לא פיצה אותו. לאחר מכן השקיע עשרות אלפי שקלים בשיפוץ. הוא הגיש בקשה לרשיון עסק, התאים את המכולת לדרישות העירייה וקיבל את כל האישורים הדרושים, אך בקשתו לקבל רישיון עסק נדחתה". ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי זאכי סבאח, מוכר בייגלה מירושלים, נשלח לעשר שנות מאסר בגין חובות לעירייה, תוצאה של 254 תיקים שונים שנפתחו נגדו בשל רוכלות ללא רישיון. בסך-הכל חייב סבאח 731,910 שקל ו-21 אגורות, מדווח חסון. "רוב הדיונים בעניינו נערכו שלא בפניו, ומאחר שהוא לא הגיע להסדר תשלום עם העירייה, אוחדו התיקים והשופטת אישרה את פקודות המאסר המצטברות. זמן קצר לאחר ההחלטה נעצר סבאח ונכלא. רק ארבעה ימים לאחר שנעצר הוא הצליח ליצור קשר עם סניגורו, עו"ד אמיר שניידשר. בעקבות בקשה שהגיש שניידשר לבית-המשפט, הסכימה העירייה לשחררו תמורת תשלום של 10% מהחוב – כ-80 אלף שקלים. שופטת בית-משפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר-צבן, קבעה שהוא ישוחרר גם תמורת 8,000 שקלים, אך סבאח הכלוא לא הצליח לגייס את הסכום ונותר במאסר". אור קשתי מדווח ב"הארץ" כי המרצים במרכז ללימודים אקדמיים באור-יהודה מחויבים לדבר עברית, ועברית בלבד. קובץ הנחיות חדש שנשלח לסגל המרצים מורה כך: "אין לפנות לסטודנטים בכל שפה שאינה עברית – לא בזמן השיעור ולא בזמן בחינה, גם לא בבדיחות הדעת". קשתי מציין כי כ-20% מהסטודנטים הלומדים חינוך במרכז הם ערבים. לפי קובץ ההנחיות: "אם ברצונכם להסביר משהו לסטודנטים בערבית למשל, יש לעשות זאת מחוץ לכותלי הכיתה הרשמית – בהפסקות או בשעות קבלה". כל התוכן המערכתי בעמ 25 של "ישראל היום" מוקדש לפיאור הצבא הישראלי. חצי מהעמוד מוקדש לכתבה קצרה מאת לילך שובל, רביעית בסדרת הכתבות שמפרסם העיתון לרגל מחזור גיוס הקיץ. הפעם מוצע למתגייסים לבחור בחיל התותחנים. מפקד בית-הספר לתותחנות שדה בשבטה, אל"מ איציק שחר, שוחח עם הכתבת וסיפר על החדשנות שמאפיינת את החיל. "מערך התותחנים נחשב לאחד מהמגוונים בצה"ל", כותבת שובל. "יש בו מערכות ישנות יחסית, בדמות מערך התותחים והרקטות, וגם מערכות מתקדמות יותר, דוגמת חימוש מונחה מדויק, כלי טיס בלתי מאוישים ומערך האיכון שהתחדש לאחרונה. כלל המערכים של החיל עברו שיפורים טכנולוגיים". לצד קידום חיל התותחנים, מקדמת ידיעה מאת יעל ברנובסקי את עצם הגיוס לצבא. במרכז הדיווח שלה דוד זגוריו, בן 19, שהיגר לישראל ממרוקו ויתחיל היום לשרת כחייל קרבי. בכותרת המשנה של הידיעה כלול ציטוט מפי זגורי, שאמר: "צה"ל מגן גם על היהודים בחו"ל". בכל עיתוני ומוספי הכלכלה מתפרסמת ביקורת נרחבת על רשות ניירות הערך, על רקע ההסכם שחתמה עם מנכ"ל פסגות לשעבר רועי ורמוס. לפי ההסכם, הפרקליטות הסכימה לוותר על הגשת כתב אישום נגדו בתמורה לתשלום של חצי מיליון שקל. הביטוי שחוזר על עצמו בעיתונים: "ההר הוליד עכבר". "הניצחון של ורמוס, התבוסה של רשות ני"ע והפרקליטות", נכתב אמש בכותרת הראשית של "גלובס". אדם המוגדר "גורם בכיר בפרקליטות" אמר לחן מענית: "המונח המתאים להתנהלות של הפרקליטות מול רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות לשעבר, הוא סחיטה באיומים [...] בדרך להסדר הזה הפרקליטות איימה על ורמוס עם אקדח, שהכדור היחיד בו היה כדור עינוי הדין ולא כדור הדין, עם ההליך המשפטי ולא עם התוצאה המשפטית. כל אדם במצבו של ורמוס היה חותם על הסדר כזה, כדי לחסוך לעצמו את עינוי הדין, גם אם הוא בטוח שהיה יוצא ממנו זכאי". "עוד תיק-בושה כבד לפרקליטות", הגדירה זאת סטלה קורין-ליבר במאמר פרשנות נלווה. "סערה מבית רשות ני"ע שהתבררה כנפיחה. מפרשה לנפילה מתבררת יותר ויותר החולשה של מערכות הרגולציה הכלכליות, ההרתעה נחלשת, ואמון הציבור תופס צניחה מואצת". "היה ברור שלא אודה בכלום. שילמתי את הקנס כדי לחזור לחיי התקינים ועיסוקי", מצטטת ב"ממון" ליטל דוברוביצקי דברים שאמר ורמוס אתמול "למקורביו". בטור פרשנות נלווה היא כותבת: "לא יזיק אם גם בפרקליטות יבצעו בדק בית". גולן חזני ב"כלכליסט" מעדיף ועדת חקירה על פני בדק בית. "לא ברור עד כמה ורמוס נקי, וכנראה איננו צח כשלג אם נאלץ לשלם 500 אלף שקל קנס (התמלולים שהושמעו ברדיו אתמול די בעייתיים מבחינתו)", הוא כותב, "אולם הצורה שבה מסתיימת הפרשה מבהירה שהעוול שנעשה לו כבד, ומכאן ועד לתמונה השחורה שצייר סביבו גושן הדרך רחוקה. [...] מי בודק את הרגולטור? למי הוא כפוף? האם התנהלותו היתה נקייה? [...] על השאלות האלה יכול לענות רק גוף לא תלוי שיבדוק את ההתנהלות של הרשות והפרקליטות לכל אורך הפרשה". עמיתו לעיתון, משה גורלי, מפנה את האצבע המאשימה לפרקליט המדינה משה לדור. גם ב"דה-מרקר" מתפרסמת ביקורת על הרגולטורים, אם כי לא בהבלטה דומה לזו של העיתונים הכלכליים האחרים. הפרשן עידו באום מגדיר את ההסדר בין הצדדים "נלעג" וטוען כי לא היה צורך בסנקציה כספית על ורמוס. "המקרה שלו ממחיש בצורה הקיצונית ביותר את הקושי שנוצר כאשר רשויות האכיפה מקבלות סמכות להיות החוקר, השופט וגם התליין". כדאי מאוד לקרוא את כתבת השער של "דה-מרקר" הבוקר, המוקדשת לתחום ההפקות ברשות השידור. בעזרת דו"ח שהגישה הרשות לבג"ץ משרטט נתי טוקר תמונה של בזבזנות וחשד להעדפת מקורבים במסגרת חטיבת התוכניות של ערוץ 1. בידיעה נפרדת מדווח טוקר כי שר התקשורת גלעד ארדן קיבל לידיו הערכה כלכלית שלפיה גם אם תיושם הרפורמה ברשות השידור, היא תיקלע לגירעון תזרימי בשנת 2018, בשל תוספות השכר הצפויות בשנים הקרובות. לפי הידיעה, הערכה זו מדרבנת את ארדן למצוא פתרון אחר, רדיקלי יותר, לרשות השידור. "בשלב זה נראה כי ארדן הגדיר את הטיפול ברשות השידור כאחת ממטרות-העל שלו, והוא סבור כי הדיבידנד הציבורי שיגרוף ממהלך כזה יהיה כדאי יותר פוליטית מאשר כניעה ללחצים בתוך הליכוד", כותב טוקר. כאשר נודע כי אדוארד סנודן הדליף מידע רגיש על ריגול הפנים שמבצעות הרשויות בארה"ב, הגדיר אותו "ידיעות אחרונות" "ואנונו האמריקאי", במובן החיובי של המלה. לא "מרגל אטום" שסיכן את שלום המדינה, כי אם "המדליף שהביך את אובמה". הבוקר מופיעה בעיתון ידיעה מאת בנימין טוביאס ולפיה סנודן נותר תקוע בנמל התעופה של מוסקבה, ולא ברור מתי יוכל לצאת. כותרת הידיעה היא "המרגל שתקוע". אין לראות בכך שינוי ביחסו של העיתון למעשיו של סנודן, רק ביטוי נוסף לדחף האוטומטי של מערכת "ידיעות אחרונות" למשחקי לשון. בעבר יצא סרט שהמפיצים בישראל תירגמו את שמו ל"המרגל שתקע אותי", ובמערכת "ידיעות אחרונות" שוב פעלו לפי כותרת ספרו של אבשלום קור: "לצונו של אדם, כבודו". כתבת השער במוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדשת לטורקיה ולנקמה של ראש הממשלה ארדואן במי שהעז למחות נגדו בחודש שעבר. מתן דרורי מדווח כי בין היתר סותם המשטר את פיות התקשורת ומבצע פיטורים ממוקדים של עיתונאים בעייתיים. "לפחות 22 עיתונאים פוטרו מעבודתם בעקבות תמיכתם במחאה, 37 אולצו להתפטר ועתידם של 14 נוספים אינו ברור", כותב דרורי על סמך נתונים שמסר איגוד העיתונאים הטורקי. לנוכח העובדות הללו ברור מדוע הפגנות קטנות שממשיכות להתקיים כמעט שאינן מדווחות בתקשורת. כשנשאלו אנשי "ישראל היום" אם יש קשר בין עליית המדור "אימפריית הרשע של נוני מוזס" לבין הראיון עם אחיה של רעיית ראש הממשלה, הם הגיבו בזלזול. "זה קשקוש אידיוטי", אמרו ללי-אור אברבך מ"גלובס". "הקשר בין הדברים הוא כמו הקשר בין ההפיכה השנייה במצרים לדו"ח של פרופ ירון זליכה על ספורט הכדורגל". ואולם, מאז פרסום הראיון עם חגי בן-ארצי – המדור נעלם. הפעם האחרונה שנכתב על "אימפריית הרשע של נוני מוזס" היתה ביום שישי האחרון, כשהמדור הוקדש לביקורת על הראיון עם בן-ארצי. מאז ראו אור חמישה גליונות "ישראל היום" בלא המדור. נראה כי פעולת התגמול מעוררת הרחמים של דף המסרים מלשכת נתניהו הגיעה לסיומה. ב"ישראל היום" לא טרחו להמשיך עם המתקפה הממוקדת על "ידיעות אחרונות" אפילו יום אחד נוסף, כדי לשוות ולו מראית עין של חוסר קשר לראיון עם בן-ארצי. ואולי לא רצו לשוות מראית עין כזו, כדי שב"ידיעות אחרונות" יבינו שלמעשיהם יש מחיר (גם אם בפועל נראה כי הנזק ש"ישראל היום" גורם לנתניהו משתווה לתועלת שהוא מפיק ממנו). במקום "אימפריית הרשע של נוני מוזס" מסתפק הבוקר "ישראל היום" במאמר דעה מאת דרור אידר, המתפלמס עם מה שכתב אמנון אברמוביץ במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". בשבועון "טיים אאוט" מקדיש נועם שיזף את מדורו הקבוע לירי שוטר מג"ב בדוברת בצלם, שרית מיכאלי, בשבוע שעבר, ליד נבי סאלח. "בתגובות שנשלחו לכלי התקשורת, דובר צה"ל לא מצא בעיה בהתנהלות החיילים", מציין שיזף.

המפלגה הציעה את הציוד שנותר במשרדיה לכל דורש - במקום למכור אותו ולנסות לכסות את חובה האדיר • בתגובה לפניית "שקוף", טענו במרצ כי רק הבלאי מיועד לתרומה • בפועל, בעקבות הפנייה המפלגה בלמה את המשך חלוקת הציוד • ביטוי נוסף לזלזול המפלגות בסכומים האדירים שהן מקבלות מאיתנו כל מערכת בחירות

מחשבים, שולחנות, מדפסות וארונות: מפלגת מרצ הציעה השבוע ציוד משרדי בחינם לכל המעוניין. הנדיבות הזו תמוהה על רקע החובות האדירים של המפלגה לכנסת – כ-16 מיליון שקלים. את הרכוש הזה, הכנסת יכלה לחלט בתמורה לחלק מהחוב, גם אם זעום. זאת בהיעדר נכסים שווי ערך אחרים. כעת, לא בטוח מה נותר ממנו. במפלגה מתעקשים כי הציוד בעל הערך כבר נמכר ונשאר רק הציוד הבלוי. מהמפלגה נמסר לנו כי "מרצ נמצאת בתהליך של התארגנות מחדש שחלק ממטרתו היא כיסוי החובות, אכן חלק מהציוד שאין בו ערך כספי משמעותי עקב בלאי נתרם. ציוד שהינו בעל ערך ואשר אין למפלגה צורך בו – נמכר". אך לפי בדיקת "שקוף" הטענה הזו לא מדויקת. במקביל לפניה הרשמית למפלגה, פנינו לאשת הקשר שהציעה לתרום את הציוד, כדי לקבל את המחשבים שמרצ חילקה בחינם. שלושה אנשים שונים הודו כי ציוד המפלגה אכן נמסר ללא עלות בשיטת כל הקודם זוכה, למעט כמה מחשבים שנרכשו. למרות זאת, שני מחשבים נשארו במלאי, מחשבים שהמפלגה ביקשה למסור ללא תמורה עוד היום. לאחר הפנייה לדובר, נמסר לנו במפתיע מעובדת המפלגה כי "כרגע היועץ המשפטי עצר את החלוקה אלא אם קונים". מה בדיוק מסרה המפלגה בימים האחרונים שלה ובאיזה שווי? זו שאלה שכרגע אין עליה מענה. הזלזול בחוב לציבור הוא אחת מהבעיות החמורות בשיטת מימון המפלגות לבחירות. בכל קדנציה המפלגות מקבלות מאיתנו מאות מיליוני שקלים – מימון נקודתי ומנופח למדי עבור הקמפיינים לבחירות, לצד מימון שוטף שמחולק לפי מספר המנדטים. במהלך הבחירות הן לוקחות הלוואות שערורייתיות מקופת המדינה ויוצרות חובות אדירים לציבור, תוך שהן בונות על המימון השוטף שיקבלו כשיכנסו לכנסת. אך מה קורה כאשר מפלגה קיימת לא עוברת את אחוז החסימה, כפי שקרה למרצ? פעמים רבות נוצר חוב אדיר לציבור, שאין מי שיאכוף אותו. כך למשל, המפלגות "התנועה הירוקה" בראשות סתיו שפיר ו"העצמאות" של אהוד ברק, חייבות יחד מעל שבעה מיליון שקלים. הבעיה נוצרת מכיוון שמלכתחילה המפלגות חוקקו לעצמן הליך שבו הן מקבלות הלוואות מכיס הציבור לצורך הבחירות. עתה, משנוצרו החובות, חשב הכנסת הוציא מכתב ודרש ממרצ להשיב אותו בחזרה. אך כיוון שהמפלגה היא ישות משפטית נפרדת והחובות אינה רשומים תחת אנשים ספציפיים, חסרים כיום לכנסת כלים וסנקציות שיאפשרו לה להחזיר את הכסף לכיס הציבורי. נזכיר שהחוב הזה הוא לא רק החוב הישיר לציבור. למפלגות יש גם חובות לספקים שונים, לעובדים ולרשויות המיסים. כך לדוגמה, החוב של "הליכוד" לרשויות המס עומד על כ-28 מיליון שקלים. ההתנהלות הזאת היא לא טעות – היא מדיניות. לחברי הכנסת אין כל אינטרס לשנות את החוק. כשמרצ מחלקת ציוד שווה ערך בחינם למרות החובות האדירים שלה – 16 מיליון שקל – היא פוגעת בנושים של המפלגה: ספקים, עובדים והציבור בכללותו. יותר מכל, זוהי עדות עצובה לזלזול המפלגות בחובות הכספיים שלהן כלפינו.

בזמן שמפעל המלט כבר נמצא בהליכי אכיפה קודמים מול המדינה, ונקנס בשישה מיליון שקל - חשיפת "שקוף" מראה כי התקלות ממשיכות הרחק מעיני הציבור. רק לאחר פניה למשרד, החלו לבדוק את הנושא. תושבי הסביבה זועמים: "אדישות ואיטיות שגורמים לנו לסבול"

עוד תקלה ועוד הסתרה: בעקבות חשיפת "שקוף" במשרד להגנת הסביבה יבחנו אם תקלות שהתרחשו במפעל "נשר" ולא דווחו כחוק, יכנסו להליך האכיפה שמתרחש נגד המפעל בימים אלה. לפני כשבועיים חשפנו כי מפעל "נשר" לא דיווח כחוק על תקלה שהתרחשה באישון לילה במפעל. בתגובה הבטיחו במפעל המלט כי יסיקו מסקנות מהאירוע, אולם נדמה שהצהרות לחוד ומציאות לחוד. הדיו הוירטואלי טרם יבשה מתגובת המפעל, כשבינתיים חשפנו תקלה נוספת שלא דווחה למשרד ולציבור. "מאז חודש יוני התרחשו במפעל יותר מ-70 תקלות, זה בלתי נסבל", אמר ל"שקוף" אריאל פרננדו מרמלה, ממובילי המאבק נגד המפעל. "אנחנו קודם כל דורשים שקיפות, את הנתונים המלאים וגישה לחומרים – ומאשימים את המשרד להגנת הסביבה באדישות ואיטיות שגורמים לנו לסבול". בשעת צהריים ביום חמישי לפני כשבועיים, תושבי רמלה והסביבה ההמומים תיעדו עננת אבק עצומה מכסה את המפעל כמעט לחלוטין. להפתעתם, גם על האירוע הזה הנהלת המפעל לא דיווחה לתושבים באתר החברה כפי שמחייב החוק. רק לאחר פניית "שקוף" למפעל ולמשרד להגנת הסביבה, החלו בבדיקת האירועים. "בעקבות פנייתך בנוגע לפליטה לא שגרתית שנצפתה במפעל ביום זה, ערך המשרד להגנת הסביבה בדיקה במצלמות הצופות על המפעל, ומהבדיקה עלה כי אכן נצפתה פליטה כזו", מסרו בתגובה במשרד להגנת הסביבה. בתגובתם, הודו כי איש לא צפה בזמן אמת במצלמות. רק לאחרונה, חשפנו כי המשרד להגנת הסביבה מחזיק בשידורים חיים מארובות ולפידים בארץ, אולם מסרב לחשוף אותם לציבור. לו הן היו פתוחות לציבור, כשם שמצלמות בתי הזיקוק בחיפה משדרות לתושבים, הציבור יכול היה בזמן אמת לשגר למשרד להגנת הסביבה תיעוד ללא צורך בבדיקת אמינות התמונה או הסתמכות על עוברי אורח אקראיים. בימים אלה, תושבי רמלה והסביבה שוקלים לגייס כסף בשביל להפעיל בעצמם תיעוד וכך לפקח באופן שוטף על המפעל. במפעל "נשר" מסרו כי הם בודקים את הדברים, אולם בינתיים פרסמו באתר החברה כי התרחשה תקלה. "מבדיקה שביצענו עולה כי פינוי חומר אבקי חם, אשר הורטב לצמצום פליטת האבק, הביא לשחרור של אבק ואדי מים", כתבו ולא ציינו כי הדיווח נולד באיחור משמעותי ורק לאחר שנתפסו. זאת ועוד, במפעל טוענים כי תחנות הניטור לא הראו ריכוזי חלקיקים גבוהים בזמן פליטת האבק, אולם התחנות מרוחקות מהמפעל ולא משקפות את הנעשה בשכונות הצמודות אליו. בנוסף, מדובר ברצף תקלות גבוה לשבועות האחרונים גם בקנה מידה מקומי, ועלולה להיות השפעה גם לכמות האירועים הסמוכה ולא רק לאורך כל אירוע ולהיקף שלו. כך למשל, ביום ראשון השבוע במפעל דיווחו על שלושה אירועים שונים ביום אחד, ובחודש שעבר התרחשו שמונה כאלה, רבע מתוכם נחשפו פה. היתר הפליטה של "נשר", שהתחדש לפני כמעט שנה, מחייב את המפעל לדווח למשרד להגנת הסביבה על כל תקלה, אירוע, כשל או שינוי שעלול לפגוע בסביבה. לדיווחים יש מסגרת זמן קצובה, והם צריכים להופיע גם באתר החברה באופן שיהיה נגיש לציבור. אם המפעל אינו פועל כפי שהיתר הפליטה מחייב, הוא עלול לעמוד בפני העונשים הקבועים בחוק. לו ימצא המפעל אשם בשתי התקלות עליהן לא דיווח, ויושת עליו עונש, זו לא תהיה הפעם הראשונה. באוגוסט האחרון המשרד להגנת הסביבה קנס של "נשר" ב-6 מיליון שקלים בשל הפרות של חוק אוויר נקי שהתרחשו בשנת 2019. הפעם, הציבור דורש מהמשרד להאיץ תהליכים: "אנחנו לא מבינים למה נאלצנו לחכות שלוש שנים כדי לשמוע על חריגות בכספית ודורשים כעת עבודה אפקטיבית לפני שיהיה מאוחר מדי", מבהיר פרננדו, ממובילי המחאה. נזכיר שבשנה החולפת משרד הבריאות הציג בכנסת ממצאים ראשונים של מחקר המצביע על עלייה במחלת הסרטן בקרב גברים ברמלה, במסגרת דיון על השפעות הזיהום באזור. בחודשים הקרובים המשרד יפרסם מסקנותיו. חשוב לציין כי עד שלא יתבצע מחקר מעמיק, לא ניתן לקשור בין העליה בשכיחות מחלת הסרטן לבין מפעל "נשר" או לכל גורם אחר. תגובת "נשר": "אנחנו בודקים את התמונה שהועברה אלינו. סביר כי מדובר בתוצאה של הרטבת חומר גלם שנעשתה לצורך קירורו במסגרת תפעול הכבשן. בכל מקרה, ולמען הסר כל ספק – נתוני הניטור בתחנות הניטור בישובים בסביבת המפעל מיום חמישי האחרון מצביעים על ריכוזי אבק נמוכים משמעותית מהתקן". תגובת המשרד להגנת הסביבה: "המשרד קיבל דיווח ממפעל נשר ב-22 במארס, על תקלה שאירעה ב-13 במארס – כך שהדיווח לא התקבל על פי דרישות ההיתר ובזמן שנקבע על ידי המשרד. מחוז מרכז של המשרד יבחן את נסיבות המקרה, במסגרת הליך אכיפה המתנהל נגד מפעל נשר בגין הפרות של דרישות היתר הפליטה". על האירוע שהתקיים תוך כדי בדיקתם הגיבו: "בעקבות פנייתך בנוגע לפליטה לא שגרתית שנצפתה במפעל ביום זה, ערך המשרד להגנת הסביבה בדיקה במצלמות הצופות על המפעל, ומהבדיקה עלה כי אכן נצפתה פליטה כזו. כמו כן, פנה המשרד לבירור העניין אל מול המפעל, אך נכון ליום חמישי 30 למרץ 2023 טרם התקבל במשרד להגנת הסביבה כל דיווח ממפעל נשר בגין תקלה שארעה ביום חמישי למרץ 2023 בשעה 13:39, כנדרש בהיתר הפליטה של המפעל. נציין כי אמש עדכן המפעל את האתר בדבר תקלה שהתרחשה במועד המדובר. מחוז מרכז של המשרד יבחן את נסיבות המקרה, ובמידה ויימצא כי בוצעה הפרה של דרישות היתר הפליטה, יפעל לאכיפה בהתאם לסמכויותיו. נדגיש כי, המשרד רואה בחומרה כל תקלה או הפרה של היתר הפליטה של המפעל, ופועל בהתאם לסמכויותיו בפיקוח ואכיפה מול המפעל, במטרה לשמור על בריאות הציבור".

כתב "הארץ" הגיש כתב הגנה בתביעת הדיבה של בן-גביר • "גופשטיין הוא הדמות הדומיננטית במפלגה והוא עודנו מקורבו של התובע, ולוחש על אוזנו גם לאחר שהתובע נכנס לתפקידו כשר לביטחון לאומי"

עיתונאי "הארץ" יהושע (גוש) בריינר עומד מאחורי הקביעה שפרסם לפיה בנצי גופשטיין יעץ לשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, כולל בנושאי משטרה וביטחון. לדבריו "הדברים שפורסמו הם אמת והם מתבססים על מקורות מהימנים (חסויים)". לצד זאת, בריינר טוען כי התביעה שהגיש נגדו השר בן-גביר היא תביעת השתקה. גופשטיין, כהניסט ומייסד ארגון להב"ה "למניעת התבוללות", הוא ממקורביו הוותיקים של בן-גביר ומי שמועמדותו לכנסת מטעם עוצמה-יהודית, מפלגתו של בן-גביר, נפסלה בבית המשפט העליון. בחודש יוני האחרון הגישו בן-גביר ומפלגת עוצמה יהודית תביעה נגד "הארץ" ובריינר בדרישה לפיצוי בסך 3 מיליון שקלים, וזאת בשל כתבה שהתפרסמה תחת הכותרת "בנצי גופשטיין, שנאשם בהסתה לגזענות ולטרור, מייעץ לבן גביר בענייני משטרה וביטחון" וכן בגין ציוץ של בריינר שהפנה לכתבה, לפיו בנצי גופשטיין "מייעץ בקביעות" לשר בן גביר - "כולל בנושאי משטרה וביטחון". בגוף הכתבה נטען בין היתר כי גופשטיין "מעורב בהחלטות הנוגעות לצמרת המשטרה ולפעילות השוטפת של הארגון, בהן מינויי ניצבים" וכי "נכח בכמה ישיבות סגורות שהתקיימו בלשכת בן גביר במשרד לביטחון לאומי". בן-גביר טען, באמצעות עו"ד ישי גיספן, כי גופשטיין מעולם לא ייעץ לו בענייני המשטרה ו"ודאי לא ייעץ בעניין ניצבים ומינויים כאלו ואחרים במשטרה". בן-גביר טען גם כי גופשטיין "לא השתתף בישיבות ביטחוניות סגורות הנוגעות למשטרה או לביטחון הלאומי". בכתב ההגנה, שבריינר הגיש באמצעות עורכי-הדין תמיר גליק וירון חנין, מבהיר עיתונאי "הארץ" כי " גופשטיין הוא גורם בכיר ודומיננטי במפלגה שמטעמה התובע משמש כשר בכיר בממשלה. גופשטיין מרבה לפקוד את התובע בכנסת, משתתף בישיבות סגורות בלשכת השר בכנסת ופעיל בקבוצות וואטסאפ ייעודיות שבהן פעיל גם התובע ושבהן נדונים, בין השאר, נושאים הקשורים בתחומי משרדו של התובע". לפי בריינר, "גופשטיין הוא הדמות הדומיננטית במפלגה והוא עודנו מקורבו של התובע, ולוחש על אוזנו גם לאחר שהתובע נכנס לתפקידו כשר לביטחון לאומי. זו המהות, וטענת הסרק של התובעים כי גופשטין לא ייעץ לתובע בענייני משרדו היא, אפוא, בנסיבות העניין, לכל היותר פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". ממילא, טוען בריינר, אין כל לשון הרע בפרסום המידע שבכתבה. טענה נפרדת של בריינר נוגעת לכך שהשר מנסה להשתיקו. "תביעה זו הוגשה בידיים לא נקיות תוך שימוש פסול בהליך משפטי", טוען בריינר. "[...] ניסיון ההשתקה המעושה נלמד משורה של אינדיקציות: מכוחו ומעמדו של התובע כשר לביטחון לאומי האחראי על כוחות המשטרה; ומסכום התביעה החורג באופן קיצוני מהסכומים הנהוגים בפסיקת בתי המשפט; ומהיעדר ההלימה בין העובדות הדלות המתוארות בכתב התביעה לבין סכום התביעה שנועד למטרות הפחדה; ומהיעדר פירוט כלשהו של נזק נטען; ומכך שטרם הפרסום התובע קיבל הזדמנות הוגנת להגיב למידע ולהזימו אך הוא בחר שלא להגיב באופן ענייני; ומכך שלכתב התביעה לא קדם כל מכתב התראה. כל אלה מצביעים בבירור על כך שבתביעת השתקה עסקינן". בנוסף דורש בריינר מבית-המשפט לדחות על הסף את התביעה שהוגשה בשם מפלגת עוצמה-יהודית, שכן הכתבה ב"הארץ" כלל לא ייחסה לה דבר. השר בן-גביר מרבה לצרף את מפלגתו לתביעות שהוא מגיש. מאז שנבחר לכנסת, ב-2021, הגיש בן-גביר 13 תביעות לפחות. העלויות של ניהול משפטים כה רבים יכולות להגיע למאות אלפי-שקלים, עבור שכר עורכי-דין ותשלום אגרות, אך בשלוש התביעות שהגיש בן-גביר מאז מונה לשר, ולפחות בארבע תביעות קודמות, תובעת לצדו גם מפלגת עוצמה-יהודית. באופן הזה יכול בן-גביר לגלגל הוצאות אל הכיס הציבורי, למרות שהן עוסקות בדברים שנאמרו עליו באופן אישי. בתגובה לידיעה קודמת בנושא נמסר מלשכת בן-גביר: "השר בן גביר מוצא לנכון לתבוע דיבה כאשר מכפישים אותו ומוציאים דיבה עליו או על מפלגת עוצמה יהודית וברור מאליו שגם עוצמה יהודית שהשר עומד בראשה מצורפת כתובעת, מאחר והניסיון הוא לפגוע גם בה". 37969-06-23

הלחץ העיתונאי תרם תרומה חשובה לאופן שבו חקר צה"ל את אסון הרשת ואת תאונת הכבל. עם זאת, נפלו שבבים בדרך. מבט חדש על יחסה של התקשורת לתאונות בצה"ל

שנת 1992 היתה שנה קשה במיוחד בצה"ל בתחום התאונות. למרות ירידה במספר התאונות, היתה עלייה ניכרת במספר ההרוגים: משבעה הרוגים ב-91 ל-21 בשנת 92. החודשים מאי ויולי היו טראגיים במיוחד. במאי נהרגו ארבעה חיילים בתאונות מסוגים שונים. בשבוע הראשון של יולי עוד שניים. ב-21 ביולי אירעה בחיל האוויר התאונה הידועה בכינויה "אסון הרשת". אמיר מלט ולילך בר-נתן השתתפו בתדריך שוטף להפעלת רשת לעצירת חירום של מטוסים. בתום ההדרכה העיונית ולפני הנפת הרשת הנעשית מתוך מגדל הפיקוח, מרחק 1,500 מ משם, אחזו השניים בכבל העליון שלה. לאחר שהורמה והגיעה למצב אנכי, נעצרה בחבטה והשניים הועפו ממנה והוטחו לקרקע. רב"ט מלט איבד את הכרתו ונפטר מפצעיו ימים מספר לאחר מכן. טוראית בר-נתן נפצעה קשה ונזקקה לתקופת החלמה ממושכת. העיתונים היומיים עקבו בדריכות אחר התפתחות הסיפור והעניקו מקום מרכזי לתלונות הורי החיילים שנפגעו. תגובות "מקורות בחיל האוויר" ובהם מפקד החיל, הרצל בודינגר, שהבטיחו העמדה לדין של האחראים נתקלו בדרישת ההורים, ובעיקר אמו של אמיר, שולה מלט, שניהלה מאבק עיקש וחסר פשרות עם המערכת הצבאית, למצות את הדין עם מפקדים בכירים בבסיס. ממצאי חקירת מצ"ח, שלפיהם מפקד הבסיס לא ידע על משחקי הרשת ולכן לא הומלץ להעמידו לדין, נסקרו בהרחבה בכלי התקשורת (כך למשל "המפקדים יצאו נקיים", "ידיעות אחרונות", 16 באוגוסט 92). מסקנות מצ"ח והמלצותיה נידחו לחלוטין על-ידי הגב מלט, שרואיינה בהרחבה בעיתונים (ובהם גם "חדשות", "דבר" ו"על המשמר" שנסגרו מאז) ופירטה את טענותיה, שלפיהן ידעו מפקדים בכירים על משחקי הרשת. לפי גרסתה, "לא מדובר במשחק, כפי שצה"ל מציג זאת, אלא ברצח שבו השתתפו חיילים וקצינים". מדובר היה אפוא בהאשמות כבדות, המצריכות ראיות חזקות במיוחד. ראיות כאלו לא הובאו בעיתונים. עם זאת, ראוי להדגיש כי העיתונים הקפידו לאזן את הביקורת וציטטו גם מקורות בחיל האוויר שנימקו מדוע אין להצדיק את העמדתו לדין של מפקד הבסיס, והדגישו שהאבחנה המוסדית בין גוף החקירה (מצ"ח) לבין הגוף הנחקר (חיל האוויר) מבטיחה שלא מדובר במעשה של טיוח האחריות (כך, למשל, "לא מובן לנו מדוע מחפשים את ראשו של מפקד הבסיס", "ידיעות אחרונות", 16 באוגוסט 92). גם תגובותיו הרשמיות של צה"ל הובאו תמיד בדיווחים העיתונאיים על הפרשה. בעקבות ממצאי מצ"ח החליט הפצ"ר, על סמך המלצות פרקליטת חיל האוויר, להעמיד לדין פלילי שלושה קצינים באשמת גרימת מוות ברשלנות, וחמישה קצינים ונגד לדין משמעתי לאחר שלא הוכחה מעורבותם הישירה במוות. כמו כן החליט שלא לנקוט בצעדים נגד קצינים בכירים ובכללם מפקד הבסיס, מאחר שלדעתו התברר כי "המשחק נעשה שלא ברשות וללא ידיעת המפקדים הבכירים". מסיבה זו גם לא מצא הפצ"ר לנכון להמליץ על נקיטת הליך פיקודי נגד המפקדים. למרות זאת, הומלץ "לרענן את הנהלים ולהסביר את חומרת המעשה למשרתים בבסיס". מחשיפת דו"ח פרקליטת חיל האוויר ב"הארץ" ב-23 באוקטובר 92 עולה, כי מפקדים בכירים ובהם מפקד הבסיס העידו כי לא ידעו על השימוש ברשת כ"משחק" ולא נמצאו ראיות לסתירת דבריהם. טענותיה של הגב מלט, על ידיעתם הקונקרטית של מפקדי הבסיס על התפתחותו של הנוהג המסוכן בקרב אנשי מגדל הפיקוח, לא הוכחו אף שכיוון זה נחקר על-ידי מצ"ח. הוא הדין בטענתה כי היתה כוונה תחילה מצדם של מפקדים לחיסולם של חיילים בבסיס. בית-הדין הצבאי של חיל-האוויר הרשיע את הקצינים באשמת גרימת מוות ברשלנות. בפסק-הדין נקבע כי "לעתים יש לתמוה כיצד תופעה כה פסולה של עלייה על הרשת לצורך משחק... לא היתה ידועה בבסיס לדרגים גבוהים יותר. אולם על-פי המידע שהוצג לנו, לא חרג המידע מעבר למגדל הפיקוח ולגף שירותי המסלול שמפקדו ידע על התופעה, בדיעבד, אולם המידע לא הועבר לדרגים בכירים". קביעה זו זכתה לסיקור עיתונאי בולט. בית-המשפט הורה להסיר מהקצינים המורשעים את דרגות הקצונה וגזר עליהם תקופות מאסר של מספר חודשים שאותם ריצו בעבודה צבאית. בשונה מעמדת הפצ"ר, בית-המשפט המליץ גם לנקוט הליכים פיקודיים נגד מפקד הגף, שידע אך לא מנע את המשך התופעה ולא עדכן גורמים בכירים בבסיס, ונגד הנגדים שהעבירו את ההדרכה בהפעלת הרשת ועודדו את המשחק המסוכן. כותרות העיתונים ביקרו את הענישה. משה נגבי ב"מעריב" הגדיר אמנם את דבריה של הגב מלט "מופרכים ומקוממים", אך ביקר הן את קולת פסיקתו של בית-הדין והן את התעלמותו של הפצ"ר מאחריות פיקודית אפשרית של המפקדים הבכירים בבסיס ("אטימות ערכית", "מעריב", 15 ביוני 93). בית-הדין הצבאי לערעורים קיבל את ערעור התביעה והפך את עונשי המאסר לעונשים של כליאה ממשית תוך שהשופטים מציינים כי "נימוק עיקרי שנראה לנו טעון עיון הוא שהמשחק המסכן חיי אדם נערך יותר מפעם אחת... ולא נמצא דרג פיקודי גבוה יותר אחראי למניעתו...". אפשר לקבוע שהסיקור התקשורתי הצמוד אותת למערכת הצבאית על החומרה שבה מקבל הציבור את תופעת התאונות בצבא בכלל ומשחקים מסוכנים בפרט, וכי ראוי שתיבחן גם סוגיית אחריותם של מפקדים בכירים לנוהג מסוכן שהתקיים בתחום שליטתם. עם זאת, נוצר בעיתונות הרושם המוטעה כאילו טיפול ראוי בפרשה מחייב שיימצאו אשמים בדרגים הבכירים ויהי מה. ואם לא נמצאו, אין זאת אלא שהיה טיוח. למרות שהמערכת הצבאית העמידה מפקדים לדין, גזרה עליהם עונשי מאסר בפועל, קבעה עונשים משמעתיים והורתה על נקיטת הליכים פיקודיים - התחושה החמוצה שהמערכת מגינה על עצמה המשיכה להתקיים. יתר על כן, המסר שעבר בעיתונים בעקבות עמדת ההורים היה כי האחראים הבכירים לאסון הרשת נמלטו מעונש. זאת למרות שהממצאים הראו כי המפקד הבכיר בשטח, מפקד הגף, אשר ידע ולא מנע - ועל כך נענש - לא העביר את המידע לבכירים ממנו. מן הראוי שכאשר נמסרות לכלי התקשורת טענות המייחסות אחריות פלילית מפי מי שאין ברשותו מידע ישיר, מותנה פרסומן בהסתמכות על ראיות ממשיות. הכלל הזה נכון - עם כל הצער בדבר - גם כאשר מקור הטענות הוא הורים שכולים. כאשר העיתונות הופכת עצמה לכלי בידיו של הורה שכול לניגוח המערכת הצבאית, מבלי לבחון כלל את הבסיס לטענותיו, אין היא נוהגת כשורה. האשמת מפקדי הבסיס ברצח - ללא ביסוס עובדתי - היא בלתי נסבלת, ובלתי נסבלת עוד יותר היא החזרה על טענה זו בהזדמנויות שונות, אפילו המקור לכך במשפחה שכולה. ניתן, כמובן, להבין את מצוקתה של הגב מלט (שאף הובילה למותה הטרגי), ואת המניעים לאמירות קיצוניות, אך אין אותו דין חל על העיתון המפרסם את הדברים. דיווח על תחושות של הורים שכולים הוא לגיטימי, אך כמו בכל עניין מתבקשים גם כאן גבולות. ב-10 באוגוסט 92 נהרגו אסף רוזנברג וגיל צוריאנו, לוחמים ביחידת החילוץ והפינוי בהיטס של חיל האוויר. במהלך אימון לילה נקרע הכבל שאליו היו קשורים והשניים, עדיין במסלול הכשרתם המבצעית, נפלו ונחבטו בקרקע. מותו של האחד נקבע עוד בשטח ואילו השני נפטר כאשר הגיע לבית-החולים. שתי ועדות חקירה מונו במקביל - מטעמו של הרמטכ"ל ומטעם מפקד חיל האוויר. זו היתה תאונה נדירה, אך נראה שפרשת אסון הכבל העלתה את חוסר האמון בין הורים שכולים לבין הצבא לדרגה כה גבוהה, שרק בה יש כדי להסביר את הפעילות הציבורית והתקשורתית שליוותה את חקירת התאונה. במהלך חמש השנים שחלפו מאז אסון הכבל, יצרו הורי החללים לחץ ציבורי על צה"ל וגייסו את דעת הקהל, באמצעות הפגנות, שביתות שבת ועתירות לבג"ץ. צה"ל מצדו הקדיש מאמצים ומשאבים רבים לחקירות חוזרות ונשנות. הוא מינה לא פחות מחמש ועדות בדיקה וחקירה שהגיעו לעתים למסקנות סותרות. ההסבר לכך יכול להיות נעוץ בנדירותה של התאונה (יחידה מסוגה בעולם!) ובהערכות שונות של מומחים את גורמיה. העיתונות מילאה תפקיד מרכזי בדיווח ובחשיפת ליקויים חמורים שנמצאו, ובכך תרמה לשיפור הליכי התחקור ומיצוי המסקנות וכן לשיפור נורמות מקצועיות בתרגול ובתחומים הקשורים בו. כך, למשל, שונתה המדיניות בצה"ל בעניין העברת מידע למשפחות הנפגעות. העיתונות גילתה גם שהאלוף בודינגר מנע במשך כשבועיים מחוקרי מצ"ח לתשאל את המעורבים באירוע, ורק בהתערבות סגן הפצ"ר הוסדרה החקירה ("הארץ", 18 באוגוסט 94). היא גם חשפה שטיוטת מסקנות החקירה הועברה לעיונם המוקדם ולהערותיהם של המפקדים המעורבים בתאונה. אין צורך להכביר מלים על חשיבות התרומה העיתונאית בתחומים אלה: בעקבות התאונה והגילויים שהולידה, שונו הפקודות ושונו סמכויות. גם בג"ץ לא חסך בהקשר זה את שבטו מצה"ל: על החלטתו של האלוף בודינגר לעכב את החקירה העירה השופטת דליה דורנר שהיא "...סבורה כי בנסיבות העניין וגם אם הנימוק היה ענייני, לא היה מן הראוי להורות על הפסקת חקירת מצ"ח. לפי דעת החוקרים, הדבר פגע בחקירה. נתעורר חשש בקרב המשפחות... כי רשויות הצבא מגוננות על עצמן". העיתונים, ובעיקר "הארץ", מתחו ביקורת נוקבת על בודינגר בהקשר לחקירת התאונה. טענות המייחסות לו אחריות פלילית לשיבוש הליכי החקירה ולטשטוש וטיוח קיבלו מקום בולט וכותרת. כך, למשל, משה ריינפלד ב-2 באוגוסט 95 ב"הארץ": "פרקליט ההורים השכולים באסון הכבל דורש להעמיד לדין פלילי את בודינגר"; ריינפלד ב-28 במאי 96: "הורים שכולים לבג"ץ: בודינגר מינה ועדת חקירה נוספת לאסון הכבל כדי לזרות ערפל". ואלה רק דוגמאות אחדות. יצוין כי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" נטו שלא להדגיש את טענות ההורים נגד מפקד חיל האוויר דווקא, ובצדק - כפי שהתברר בדיעבד. עיקר קצפן של המשפחות יצא על הפצ"ר שנמנע מלקבל את מסקנות ועדת הבדיקה הראשונה, שהמליצה להעמיד לדין את המכונאי המוטס. הפצ"ר, בעקבות פרקליטת חיל האוויר, פסק כי לא נמצאו ראיות ברמה הנדרשת מבחינה משפטית להעמדה לדין של מי מן המעורבים, וקבע כי נקיטת צעדים פיקודיים כלפי מפקד יחידת החילוץ וכלפי מפקד טייסת המסוקים המעורבת הינה בשיקול דעת הגורמים הפיקודיים. למרות שלא נמצאו ראיות לקביעת אחריות משפטית, חשוב להדגיש שהפצ"ר המליץ בפני מפקד חיל האוויר לשקול נקיטת צעדים פיקודיים כלפי המכונאי המוטס שבתפקודו התגלו פגמים. ההורים, משוכנעים בעמדתם, לא הסתפקו בצעדים הפיקודיים שהומלצו, סירבו להשלים עם אי העמדה לדין פלילי או משמעתי, ונפגעו מהסחבת בהעברת המידע אליהם. הם העבירו את הזירה ללשכתו של היועץ המשפטי לממשלה ולאחר מכן לבג"ץ. דרישתם העיקרית היתה למנוע מהצבא "לחקור את עצמו" ולקבוע בעצמו אחריות משפטית. גם אם ניתן להבין את תגובותיהם של ההורים, שבדיעבד התברר שהיו מוצדקות באופן חלקי, מתעוררת תחושה בלתי נעימה מאופי הסיקור התקשורתי של מאבקם, בעיקר ב"הארץ", שעקב באינטנסיביות אחרי ההתפתחויות ונקט קו לוחמני במיוחד. ב-16 באוגוסט 94 מצטט איתן רבין מתוך הבהרותיו של הפצ"ר ליועץ המשפטי בעקבות השגות ההורים. רבין מבליט את העובדה ש"הפצ"ר קבע כי יש לסגור את תיק החקירה בפרשה זו ולא להעמיד לדין אף גורם בחיל האוויר", אך מתעלם מן ההמלצה לנקוט צעדים פיקודיים כלפי המכונאי המוטס. האם העמדה לדין היא הנשק היחיד במאגר האמצעים למיצוי האחריות? ומה אם הסמכות המקצועית לא מצאה ראיות מספיקות להעמדה לדין? האם חייבים להטיל אחריות משפטית גם כאשר מדובר באירוע נדיר כל-כך? "הארץ" המשיך בקו לוחמני שהטיף להוצאת החקירות מן הצבא (מאמר המערכת ב-10 באוגוסט 95). העיתון המעיט בערכם של הצעדים הפיקודיים שננקטו. למרות שניתן פרסום להחלטתו המאוחרת של הפצ"ר לנקוט הליך של נזיפה במפקד הטייסת המעורבת ובמפקד יחידת החילוץ על "אי הנהגת נורמות התנהגות גבוהות יותר מהמקובל", מצא העיתון לנכון להבליט את טענותיהן של המשפחות נגד קידומו בדרגה ובתפקיד של הפצ"ר תא"ל שיף ("שתי משפחות שכולות מוחות על הכוונה להעלות את אילן שיף לדרגת אלוף", 22 באוקטובר 95; "הורים שכולים: יש לבטל את מועמדות תא"ל שיף לנשיא ביה"ד הצבאי", 2 ביולי 96). בשתי הכתבות מצטט איתן רבין בהרחבה מתוך מכתבים שנשלחו לראשי מערכות הביטחון והמשפט, ובהם טענות על אחריותו האישית של שיף לטיוח האמת ולאובדן האמון הציבורי במערכת הצבאית. האם ההמלצה על נקיטת צעדים פיקודיים, אפילו היא מאוחרת, יכולה להתיישב עם טענות המשפחות על טיוח? חשוב להדגיש, שמאבקן הציבורי של המשפחות אמנם צלח ולעיתונים היה חלק חשוב בכך. בסופו של דבר הוקמה ועדה בראשות השופט וינוגרד - ועדה אזרחית שעמדה, כך נראה, בקריטריונים של "הארץ", שהקפיד, להבדיל מהצהרונים, לסקר את דיוניה. מקום נרחב הקדישו העיתונים לפרסום מסקנותיה ("ועדת אסון הכבל: נזיפה למפקד הטייסת", "מעריב", 17 ביוני 97; "האימון התבצע בניגוד לנורמות הבטיחות הראויות", "ידיעות אחרונות", אותו תאריך). העוקץ הוא שוועדת וינוגרד קיבלה, ככלל, בהסכמה את מסקנותיו הקודמות של הפצ"ר והמליצה שוב על נקיטת צעדים פיקודיים נגד המכונאי המוטס, מפקד הטייסת ומפקד יחידת החילוץ. גם הערת הוועדה, שראוי היה בשעתו לנקוט נגד המכונאי בצעדים משפטיים או משמעתיים, שאובה מתוספת המידע שנצבר תוך פעילותן של הוועדות השונות ואשר לא עמד לרשות הפצ"ר בעת שהגיע למסקנותיו. "הארץ", כמו גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", בחרו בדיווחיהם להשמיט חלק מן המידע שנכלל בממצאי ועדת וינוגרד. אלה הן ההערות הקובעות כי "גם הטענות הקשות שהושמעו על-ידי המשפחות כלפי פרקליטת חיל האוויר וכלפי הפצ"ר בשל מסקנותיהם, עשו עוול לנושאי תפקידים אלה. אנו סבורים כי מסקנותיהם היו מעוגנות בחומר החקירה כפי שהצטבר עד אותה שעה". לפחות "הארץ", שהדגיש קודם את הביקורת הקשה של המשפחות על שיף, מן הדין שהיה מדווח לקוראיו על המסקנה המטהרת אותו. גם ביחס למפקד חיל האוויר קבעה הוועדה "כי לא היה מקום להטיל דופי באלוף בודינגר... לא היה חוסר תום לב מצדו" - מסקנה זו, שאינה מתיישבת עם הקו שנקט כלפיו "הארץ" לכל אורך הפרשה, הוזכרה בשפה רפה בסיומו של הדיווח. דווקא "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שלא הקצו קודם לכן מקום מרכזי לתיאוריית הקונספירציה של בודינגר, דיווחו על חפותו בהדגשה יתרה. הטיפול העיתונאי בסיקור אסונות הרשת והכבל מדגים את כוחה של התקשורת לשנות את התייחסותן של הרשויות לתופעות שליליות המתגלות בתחומי אחריותן. התאונות בצבא הן תופעה המחייבת ביקורת ציבורית נוקבת ותשומת לב קפדנית למידת המאמץ שמשקיע הצבא לצמצומה. לא ניתן להפריז בחשיבות המעקב הציבורי, באמצעות העיתונות, אחר התפקוד המקצועי של צה"ל ואחר נורמות ההתנהגות של מפקדיו. עם זאת, ואולי דווקא בגלל חומרת האירועים המסוקרים, מתבקשת גם בעיתונות שמירה על נורמות של דיווח הוגן, מקצועי, אמין ובעיקר מלא. מידע רלבנטי צריך לבוא לידי פרסום תמיד - ואפילו דווקא - כאשר יש בו להראות כי פרסום קודם היה לקוי או מוטעה. וגם כאן חייב העיתון לצאת ידי חובתו - לא רק משפטית אלא גם אתית. בית-המשפט העליון לימד אותנו לאחרונה (ראו מ קרמניצר, "שעת אמת", "העין השביעית", גיליון מס 16) כי גם אם אין באי-גילוי מידע חדש שסותר פרסום קודם משום עוולה אזרחית, עבירה אתית יש ויש. שחר גולדמן הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 19, מרץ 1999

בנהר הדם שמציף אותנו, אנחנו יכולים בקושי לזכור את הפיגועים של לפני שבוע-שבועיים, שלא לדבר על שמות הנפגעים

אחרי כל הדיווחים, הדיונים המלומדים והמופרכים, אחרי חילופי הצעקות והאשמות הבגידה וההתקרנפות, אחרי כל השאלות הנחוצות כל-כך על מה יקרה חמש דקות אחרי המבצע-מלחמה, מה מעניקה חומת המגן ומה לא - אחרי כל אלה נשארת תחושה אחת, חזקה ומטרידה במיוחד, שחורגת מגבולות של עמדה כזו או אחרת לגבי צורתו של ההסדר הסופי שישים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני: חרדה וזוועה לנוכח התהליך המואץ של שחיקה בערך חיי אדם שעובר על שני הצדדים בעימות הדמים המר הזה. המדור הקטן שהנהיג "הארץ", "נפגעים ישראלים", ובו פירוט ההרוגים, הפצועים וההלוויות בכל יום, ממחיש את התחושה הזאת יותר מהרבה דיונים וניסוחים מחוכמים. כך, בתיבה קטנה בפינת העמוד למטה, מקובצות בתמצות רשימות כל השמות, כל הטרגדיות, כל העולמות שנחרבו. לא כולם, כמובן. רק של הישראלים, כמובן. אלה של הצד השני זוכים לכל היותר למספר, או ליתר דיוק, לסדר-גודל - עשרות, מאות, "בין שלושים לשלוש מאות". הגוויות במחנה-הפליטים של ג’נין ממחישות את התהליך המבעית הזה יותר מכל. הערימות הללו הופכות לסעיף בהתנגחות בין הצדדים, כל צד וצרכיו הקרובים והרחוקים. מראה הגופות הופך חשוב יותר מעצם היותן בני-אדם שנהרגו במלחמה. אם יראו אותן הן עשויות להיות כלי נשק במלחמת ההסברה, לכן צריך להפיק מהן את המקסימום, או לסלק את המטרד. הכמות - שוב אין מדברים על מספרים אלא על כמויות, וגם ההיבט הלשוני הזה אינו נטול ערך - לובשת ממשות משלה. שלא לדבר על מצבן של הגופות וצורתן במזג-האוויר המזרח תיכוני המוכר. אומרים לנו שככה זה במלחמה. שהאויב שלנו רע ומר שבעתיים. הוא אינו חס על חיי אדם, אדרבה, שם לעצמו למטרה חוגגי ליל סדר ויושבי מסעדה, ואפילו את אנשיו שלו הוא מנצל למגן אנושי. ועל כך אין חולק. אומרים לנו, שעצם הניסיון להתייחס אל האחר כאל בן-אדם הוא בבחינת סיוע לאויב. אסור לדבר אתו. צריך לקרוע את רשימות הטלפונים הסלולריים של הפעילים הפלסטינים שאך לפני ימים לא רבים נהגנו לטלפן אליהם כדי לראיין אותם, לשמוע מה יש להם לומר, להשמיע להם מה יש לנו לומר, לריב אתם. נניח לרגע למידת התבונה המדינית שבגישה הזאת, ולשאלה אם היכולת לראות את האחר היא נכס או נטל. שעתו של הוויכוח הזה עוד תגיע. אלא שטועה מי שחושב, שדה-הומניזציה שכזו יכולה להיעצר לאורך הקו הירוק שנמחק כבר מזמן, או גבולות אזורי איי או בי או סי, שגם אותם כבר אי-אפשר למצוא אפילו במפות. זוכרים את הוויכוח הישן נושן, הארכאי כל-כך, על צילומי התקריב בפיגועים? כמה רחוק ואנין ותלוש הוא נראה עכשיו. בנהר הדם שמציף אותנו, אנחנו יכולים בקושי לזכור את הפיגועים של לפני שבוע-שבועיים, שלא לדבר על שמות הנפגעים. פעם, לפני חודשים לא רבים, ידענו לשנן בלא קושי כל פיגוע על מאפייניו השונים, ואפילו את שמות הנפגעים על סיפוריהם האישיים. היום מי (חוץ מבני המשפחה) עוד זוכר את הפיגוע הנורא בעמנואל או בנהריה, שלא לדבר על פיגועי הירי הרבים בכבישי השטחים? ומי מתעניין במצבם של הפצועים בהמשך תהליך השיקום? אנחנו מקשיבים, רושמים לפנינו את האיפה-מתי-כמה, בודקים אם צריך להוסיף לרשימת השאלות גם את ה"מי", וממשיכים הלאה. סיפורי הצבע על הקורבנות, מי שהיה על סף שחרור מהצבא ומי שרק לפני חודש נולד לו תינוק, או התכוון להציע נישואים לחברתו, נוגעים בעצם רק לבני המשפחה. הקוראים, אם יורשה לי לנחש, כבר לא קוראים אותם עד הסוף אלא ממשיכים הלאה, עד לרולטה הרוסית הבאה. הוא הדין בשידורי הגלים הפתוחים בעקבות כל פיגוע. לכאורה, מה נכון יותר ומה מתבקש יותר מלהתמקד באסון ולהביא את כל פרטי פרטיו. לראיין כל עד מזדמן, גם אם הוא היה במרחק כמה מאות מטרים מהפיגוע ואפילו לא ראה כלום, רק שמע את קול הפיצוץ ומיהר לברוח מהמקום, ועדיין הוא מרוגש ומתקשה להשלים משפט. אבל יש לו כמובן הרבה מה לומר לראש הממשלה ולנשיא ארצות-הברית. לא להחמיץ אף פאראמדיק שהושיט עזרה ופינה נפגעים. להגיע לבתי-החולים ולשמוע את הנפגעים ובני המשפחות. זה חלק מתפקידה של התקשורת, לא רק לדווח, אלא גם להיות בפנים, לתת ביטוי לתחושות הכלל. אבל עם יד על הלב, כמה מהמאזינים והצופים, גם המחויבים ביותר שבהם, מסוגלים להאזין למשדר שכזה למשך יותר מכמה דקות? הרי מה זה באמת משנה לצופים ולמאזינים, לאו דווקא לחוקרי המשטרה, אם זה היה מטען בתיק או חגורת נפץ, וממה הוא היה עשוי, עם מסמרים או בלעדיהם, ומה היו סוגי הפציעות המדויקים? ומה עוד אפשר לשאול את סגן מנהל בית-החולים, אחרי שהוא מדווח על מספר הנפגעים שהגיעו אליו ומצבם הכללי? לכאורה, כיצד אפשר לעבור לסדר-היום ולעסוק בנושאים אחרים - מישהו עוד זוכר ימים שבהם עסקנו באבטלה, בזכויות נשים ובשאלות של תכנון ואיכות הסביבה? - או אפילו לחזור לנפגעי הפיגוע של אתמול בערב, כשלפנינו כבר מתים חדשים. אבל למעשה, איך אפשר להמשיך בשטאנץ הקבוע ולהוסיף להיות רלבנטים? כך כמעט נוצרת הייררכיה חדשה. הרוגי קרבות, חיילים, זוכים להתייחסות כמעט כמו פעם, עם ההספדים הנרגשים וההתמקדות בנסיבות המוות לפרטי הפרטים. ולעומתם, האזרחים ההרוגים נאלצים להסתפק בציון מינימלי ביותר. זוכרים את הוויכוח הישן נושן - רק לפני כמה שבועות - בשאלה מתי אפשר לחזור ללוח המשדרים הישן, עם הפרסומות ותוכניות הבידור? דומה שרשתות השידור מתחרות עכשיו בצוותי החילוץ והפינוי בשטח. בפיגוע בשוק מחנה-יהודה הספיקו צוותי העירייה לנקות את הרחוב ולהסיר ממנו כל סימן לזוועה עוד לפני שארז טל ואורנה בנאי עשו מאמצים נואשים לשעשע, עם השקופית המתנצלת על כך שהתוכנית הוקלטה לפני הפיגוע, ומי שמחליט בכל זאת להישאר ולצפות בה, מוזמן ליהנות "ושבת שלום". גם שיעורי הצפייה לא נפגעו. הפסיכולוגים מדברים על מנגנוני הדחקה והתמודדות, אבל מה עושה כל זה ליחסנו לחיי אדם בכלל - זה נושא מחקר שייאלץ כנראה לחכות לימים טובים יותר. גיליון 38, מאי 2002

האם התקשורת לוקה בשנאת עשירים? האם הכתבים המדיניים שותפים להצגה אחת גדולה? ומה קורה לירושלים בלילות?

בפתח התוכנית מדמה המנחה עמנואל רוזן את הסופר אתגר קרת, שהחליף השבוע את הכתב המדיני של "הארץ" ברק רביד והתלווה לראש הממשלה בנימין נתניהו, למי שצועק כי המלך הוא עירום. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם יועץ התקשורת רונן צור ועם העיתונאי דרור פויר על יחס התקשורת הישראלית לבעלי ההון. צור טוען כי היו מקרים בתקשורת שבהם ביקורת לגיטימית כלפי עשירים הפכה ל"השנאה של אותם אנשי עסקים מצליחים". צור נותן דוגמה ממאמר שכתב פויר, שבו התייחס לאיש העסקים סמי עופר, וכתב ש"לרגע אחד לפני שנה וחצי או שנתיים בטיילת של תל-אביב הוא היה בנאדם נחמד מאוד". "אני לא שונא עשירים", אומר פויר וטוען כי "אין פה שום השנאה ואין פה שום הסתה". לדבריו, יש עשירים רבים שאינם שנואים בציבור, אך קבוצה אחרת, שעושה את הונה ממשאבים ששייכים לציבור, אכן מעוררת כעס. "כשמשפחת עופר מסרבת להכניס את היד לכיס ולנקות את ים המלח שהיא קיבלה בפרוטות, בוודאי שזה מכעיס", הוא אומר. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם קרת ורביד על חילופי התפקידים שביצעו השבוע במסגרת מיזם "הארץ של הסופרים". קרת מספר שהופתע והתאכזב להיווכח כי אין מאחורי הקלעים של המפגשים הללו רבדים נסתרים. "מאוד מפחדים שם משאלות", אומר קרת על סביבת ראש הממשלה, "מאוד רוצים שם שהדיאלוג יהיה בשליטה". רביד מחמיא לכתבה ואומר כי היא "שיקפה בשפה מדהימה את הדינמיקה האמיתית של ביקור ראש ממשלה". לדבריו, השגרה של הכתבים המדיניים הפכה אותם לקהי חושים, בדומה לציבור הרחב. לסיום מתייחס יאיר גרבוז למודעות שמצא במוסף "הארץ" על אודות אירועים בירושלים ולתמלילי החקירה של שולה זקן שפורסמו באותו מוסף. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

עיתונאי חדשות 12 ו-13 איבדו את הלשון כשנרתמו לעזור לליכוד לנקות את כתם הרב מאזוז • ומצאו אותה כדי ללעוג לבן-גביר כשהיה נדמה שיפר את הבטחתו להבעיר את המזרח התיכון

"צירופי מקרים הם הדרך של אלוהים להישאר אנונומי", אמר אלברט איינשטיין (או כך לפחות מיוחס לו, לא נכחתי), ואכן, אין ספק שנדרשה ישות בסדר הגודל הזה פחות או יותר כדי לייצר את אותה מקריות קוסמית שקרנה אתמול ממהדורות חדשות 12 ו-13. איזה הסבר אחר יכול להינתן לעובדה שבשתי המהדורות המובילות נמצא מקום לסקופ שיתקן את ההילה ההומופובית מעל ראשי מפלגת השלטון? יממה אחת בלבד חלפה מאז שהתבשרנו שהרב מאזוז (הקסם שכינה את יו"ר הכנסת החדש אמיר אוחנה "נגוע במחלה") הוא למעשה מוקד עלייה לרגל לחברי הכנסת של הליכוד המבקשים את ברכתו (מדליית צדיק בסדום לעמרי מניב על הדיווח הזה). והנה - "הדלפה" (המרכאות לא במקור) מישיבת סיעה, שבה מגלים אותם חברי כנסת שהם בעצם נאורי הנאורים. כן כן, מבעד לבריתות הלהט"בופוביות שכרתו ולרבנים שהם סמוכים על שולחנותיהם, חברי הכנסת של הליכוד למעשה מזדעקים (טוב אולי לא צריך להרחיק לכת), מתנערים (אולי גם זה מרחיק לכת), ומכל מקום בהחלט לא מתלהבים (בהחלט לא, שלושה-ארבעה מהם בכל אופן, אלה הנזכרים) מהדיבורים האלה על החבר שלהם שנברא בצלם אלוהים. אותה הדלפה מקרית חושפת בפנינו גם את ישו הצלוב, בגלגולו הטרי כח"כ אמיר אוחנה, שבקול עדין מבקש מחבריו שלא לריב למענו, בטח לא עם רבנים. מה הפלא שהשר החדש לביטחון לאומי הדגיש לגבי אוחנה רק ערב קודם לכן שמדובר במי שאוהב את עם ישראל. הבהרה חשובה, כי כידוע גברים שנמשכים לגברים ידועים כמי שככלל אינם אוהבים את ישראל. אבל בנוהל ממהרים כתבי ישראל להפיץ את אותן הדלפות יזומות, בלי לתהות מה הן משרתות (ובעיקר את מי), בלי לאתגר את הדוברים (שאלה רנדומלית כמו: "האם תמשיכו לחוג סביב הרבנים (שמספרם גדל בינתיים)" הייתה יכולה לסייע) ועם קבלה דוממת של המציאות. קבלה דוממת של המציאות היתה גם ההישג העיתונאי של כתב ערוץ 13 ישי פורת רק ערב אחד קודם לכן, כשנפלה בחלקו הזכות להתלוות לשר החדש לביטחון לאומי ביום הטקסים המשמים. כשהוזכרו דברי הרב מאזוז, מתומכיו של בן-גביר, על להט"בים, הסתבר שפורת ירד לשטח רק כדי שיוכל לשתוק לנוכח תגובתו המתחמקת. בן-גביר הסביר בחיוך שלפחות בכל הנוגע לאוחנה, הוא "משוחד" (אוהב את עם ישראל, כזכור). יש - הנה הסקופ - הומואים טובים. איזה יופי ששלחתם לרגע הזה עיתונאי ולא עציץ. בחירה כלכלית מצוינת של המהדורה, שכן עציץ לא יכול להתנייד עצמונית. קבלת הכרזות מיניסטריאליות כמובנות מאליהן עברה כחוט השני גם בדיווחים הבאים. שרת התחבורה הנכנסת רגב מודיעה שבכוונתה לעצור את הרכבת בגוש דן ואיש לא אומר לה שהרכבת (ליטרלי) יצאה מהתחנה; שר התקשורת הנכנס קרעי מספר שמה שמניע אותו הוא גיוון והכלה בשוק התקשורת, והצופים לא זוכים להדהוד המינימלי של הצהרות הפעולה המפורשות שלו, ההפוכות לגמרי; שר הכלכלה הנכנס ניר ברקת תומך דה-פקטו בדילול הדרג המקצועי לטובת הגדלה של "משרות אמון" ואין מי שיזעק; שר האוצר הנכנס בצלאל סמוטריץ מסביר שחוק ההפליה החדש לא יפגע באף אחד אלא ייטיב עם כולם ובמערכת אין עיתונאי שחושב לאתגר את האוקסימורון. את העמידה על הרגליים שנעדרת לאורך כל הדרך שומרים במהדורות רק כדי לדחוף פירומנים למדורה. ובישראלית: ללעוג לבן-גביר שהוא לא גבר משום שהסתמן שלא יעמוד בהבטחתו לעלות להר הבית ולהבעיר את המזרח התיכון. העובדה שהם גרים בלב המדורה העתידית כנראה לא מטרידה במיוחד את עיתונאינו. במקוריות שיא אימצו המהדורות של 12 ו-13 את המונח שטבע בבוקר יום אתמול ח"כ זאב אלקין, וחזרו פעם אחר פעם, תחת כותרות בולטות, על כך ש"בן גביר התקפל" כשהחליט לדחות קצת את הדחף הלאו-בר-כיבוש לעלות על הר-הבית. הסוף ידוע: ההשפלה עלתה לבן-גביר לראש והוא פתח את הבוקר בעלייה לראש ההר. באמת הפתעה גדולה, שהאדם שצמח (ותודה לעורכי החדשות שלנו) על כנפי תדמית הגבר-גבר-שיש-לו-מילה, הבין את המסר (שוב תודה לעורכי החדשות שלנו) ובמקום לרדת מהעץ מיהר לעלות על ההר. חבל שבמקלט אין קליטה, אין כמו גבריות רעילה כמפלט מהטילים. המילה "התקפלות" חזרה על עצמה לעייפה במהדורות, מה שהזכיר לי את מילת השנה של 2022 על-פי מילון אוקספורד: "התגבלנות" (Goblin Mode): "התנהגות נהנתנית ולא מתנצלת, עצלנית, מבולגנת או תאבת בצע. לרוב כזו שמבטאת תחושת מיאוס מהציפיות והנורמות החברתיות". או בקיצור: צפייה במהדורה חדשות בישראל 2023.

עיתונאי, סופר ומי שניהל את לשכת ראש הממשלה יצחק רבין עד להירצחו. היה כתב "במחנה", כתב צבאי ופרשן לענייני ביטחון ב"ידיעות אחרונות", הפיק תוכניות רדיו בגלי-צה"ל ובקול-ישראל ותוכניות טלוויזיה בערוץ הראשון ובערוץ 2. בעליה של חברת ההפקות ט.ה. קווים יחד עם חיים טופול. חבר מערכת "ידיעות אחרונות". כתב ספרים רבים בנושאי צבא וביטחון. חבר בדירקטוריונים של כמה חברות וארגונים

נולד ב-12 במרץ 1940, בתל-אביב. בשנים 1947–1954 למד בבית-הספר ביל"ו, ובשנים 1954–1958 למד בבית-הספר גאולה, שניהם בתל-אביב. בשנים 1958–1960 שירת בצה"ל ככתב בעיתון "במחנה". ב-1958, במסגרת שירותו הסדיר, התוודע ליצחק רבין. שירת במילואים בדרגת סרן. ב-1960, עם שחרורו, היה לכתב צבאי ופרשן לענייני ביטחון ב"ידיעות אחרונות". במסגרת עבודתו העיתונאית סיקר את צה"ל ומערכות הביטחון השונות, וכן את מלחמות ישראל בשנים 1958–1985. לצד עבודתו ב"ידיעות אחרונות" היה שותף בעשרות תוכניות רדיו, רובן בגלי-צה"ל ומקצתן בקול-ישראל. כמו כן היה שותף בעשייה טלוויזיונית בערוץ הראשון ובערוץ 2. עסק בהכנת תוכניות מיוחדות ליום הזיכרון ובהכנת תחקירים לתוכניות "חיים שכאלה" ו"זה הסוד שלי", ששודרו בערוץ הראשון. ב-1985 עזב את "ידיעות אחרונות" והתמנה ליועץ התקשורת של שר הביטחון יצחק רבין. במסגרת זו ליווה את אירועי האינתיפאדה הראשונה. ב-1990 עזב את עבודתו זו. ב-1992 חזר לעבוד עם יצחק רבין, שנבחר לראש ממשלה, כמנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון. במסגרת זו כתב את רוב נאומיו של רבין בטקסי השלום השונים, בטקסי הזיכרון ובעצרות בארצות-הברית. היה אחד מארבעת חברי הצוות המדיני שהכין בחשאי את הסכם השלום בין ישראל לירדן. עבד בתפקיד זה עד להירצחו של רבין ב-1995. ב-1996 מונה ליו"ר ולנשיא גאופול, חברה שייצגה את התאגיד הקוריאני סמסונג כלי תעופה ותעשיות בישראל ובמזרח התיכון. ב-2001 הקים יחד עם חיים טופול את חברת ההפקות ט.ה. קווים, ואף עמד בראשה. החברה הפיקה 250 סרטונים שעסקו במנהיגים יהודים ושודרו במסגרת הסדרה "קו לדמות" בערוץ הראשון, ו-100 סרטונים שעסקו באירועים היסטוריים ושודרו על-ידי חברת רשת בסדרה "רק רגע" בערוץ 2. חבר מערכת "ידיעות אחרונות", כותב מאמרים בעיתון ובעיתונים זרים. כתב ספרים רבים בנושאי צבא וביטחון, מהם היו לרבי-מכר ומהם תורגמו לשפות זרות ופורסמו בארצות-הברית ובאירופה. אחרי מלחמת 67 כתב כמה ספרים בפורמט "אלבומי ניצחון", שהיה מקובל אז. כתב את ה"לקסיקון לבטחון ישראל"; את הספר "שנת היונה", על אודות תהליך השלום עם מצרים; את הספר "טיסה 139", על אודות מבצע אנטבה; את הספר "המחדל", על אודות מלחמת יום-הכיפורים; את "המרדף אחרי הנסיך האדום", על אודות מבצעי המוסד; את "היום תפרוץ מלחמה", זכרונותיו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה לוי אשכול; ואת "מנחם בגין – האגדה והאיש", ביוגרפיה של מנחם בגין. כמו כן ערך את הספרים "חטיבת ברק ביום-הכיפורים"; "עמוד ראשון", כותרות העיתון "ידיעות אחרונות" במשך שישים שנה; "רודף שלום", קובץ נאומיו של יצחק רבין; "המרגלים" ו"לקסיקון יום-הכיפורים". כתב גם את ספרו של עזר ויצמן "הקרב על השלום". משמש חבר בדירקטוריונים של החברות אפריקה-ישראל, אמפל והחוויה-הישראלית (של הסוכנות-היהודית). חבר הנהלת מרכז רבין לחקר ישראל, חבר המועצה הציבורית של מחנה נוער נהר הירדן (לחולי סרטן), חבר המועצה הציבורית של בית-החולים לילדים שניידר, חבר עמותת ידידי מכבי-אש בישראל, חבר ההנהלה הציבורית של הקרן החדשה לקולנוע וקונסול כבוד של הרפובליקה של דרום-קוריאה. אלמן ואב לשניים. • "מאת כתבנו הצבאי". הוצאת רמדור, 1967 • "כך ניצחנו", אלבום ניצחון. 1967 • "גיבורי ששת הימים". הוצאת רמדור, 1967 • "ספר הצנחנים". הוצאת לוין-אפשטיין, 1968 • "המחדל", על אודות מלחמת יום-הכיפורים. הוצאה מיוחדת, תל-אביב, 1973 • "לקסיקון לבטחון ישראל". זמורה-ביתן–מודן, 1976 • "טיסה 139", על אודות מבצע אנטבה. זמורה-ביתן, 1976 • "מנחם בגין – האגדה והאיש", ביוגרפיה של מנחם בגין • "שנת היונה", על אודות תהליך השלום עם מצרים. הוצאת זמורה-ביתן–מודן, 1980 • "המרדף אחרי הנסיך האדום", על אודות מבצעי המוסד. הוצאת זמורה-ביתן, 1984 • "היום תפרוץ מלחמה", זכרונותיו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה לוי אשכול. הוצאת עידנים, ידיעות-אחרונות, 1987 • "טייסת הקרב הראשונה: פרקי יומן". הוצאת טייסת הקרב הראשונה, 1973 • "ברק, סיפור קרבות חטיבה 188", חזית רמת-הגולן במלחמת יום-הכיפורים. הוצאת המשפחות השכולות, 1979 • "יצחק רבין משוחח עם מנהיגים וראשי מדינות". הוצאת רביבים, 1984 • "עמוד ראשון", ספר היובל של "ידיעות אחרונות" בשנים 1939–1989, כותרות העיתון במשך שישים שנה. הוצאת ידיעות-אחרונות, 1990 • "רודף שלום", נאומי השלום של ראש הממשלה יצחק רבין. הוצאת זמורה-ביתן, 1995 • "המרגלים", פרשיות ריגול בישראל. הוצאת ידיעות-אחרונות, 2002 • "לקסיקון מלחמת יום-הכיפורים". הוצאת זמורה-ביתן, 2004 כתב גם את ספרו של עזר ויצמן, "הקרב על השלום".

"עיתון, יהא נפוץ כאשר יהא, אינו חייב ליתן ביטוי מתאים של השקפות שונות הרווחות בציבור כשם שרשות השידור חייבת לעשות מכח חוק"

בבית הדין הארצי לעבודה דיון מס נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - המערערת גואנה יחיאל - המשיבה לפני נשיא בית הדין (גולדברג), סגן נשיא בית הדין (אדלר), השופט אליאסוף, נציג העובדים (שמר) ונציג המעבידים (חכם) י ארנון - בשם המערערת; א שפאר - בשם המשיבה. 17.10.1994 החלטה פנימית שלא הובאה לידיעת העובדים, אינה יכולה לפעול לרעתם, ולו מן הטעם שהם פעלו מתוך הנחה שההתחייבות לזכות עודפת עומדת בתוקפה (ע 441). בבית הדין האזורי הוכח, כי היו מקרים בודדים שבהם לא שולמו לעובדים מתפטרים פיצויי פיטורים בשיעור של % 180 (אלא של 100% בלבד). מיוצאים מן הכלל אלו אין ללמוד לענייננו דבר (ע 441). משפט העבודה אינו מכיר מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו על העובדים במחלקה או במפעל. התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד - ואין הבדל בין השניים". העולה מהאמור הוא כי אין נפקא מינה אם במועד שבו התפטרה העובדת התפטרו עובדים נוספים, או שהיא היתה היחידה שהתפטרה באותו מועד או סמוך לו (ע 442). העובדת היתה זכאית להתפטר מעבודתה בעיתון מכל סיבה שהיא, ואף ללא 216 סיבה, ולקבל עם התפטרותה פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של %180, וזאת על-פי הנהוג בעיתון על פי התחייבות המעביד, נוהג שהיה בתוקף ביום התפטרותה (ע 442). בית הדין הארצי לעבודה כבר פסק כי השם אשר בו יקרא תשלום מסויים אינו קובע, ויש לשקול עניינית את מהותו. השאלה אם "משכורת 13" היא חלק משכר ויסוד שיש להביאו בחשבון בתשלום פיצויי פיטורים נדונה והוכרעה ע"י בית הדין. כבר נפסק כי התשובה לשאלה מצויה בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הקובע כי בעובד במשכורת, שיעור הפיצויים הוא "שכר חודש אחד לכל שנת עבודה". המרכיבים של שכר העבודה הכולל נקבעו בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, ושעה שמשכורת 13, שהיא אמנם "מרכיב של שכר העובד הכולל", לא באה במניין הרכיבים שנמנו בתקנה 1 לתקנות האמורות, מביאה למסקנה שאין להביאה בחשבון לפיצויי פיטורים (ע 442). הזכות ל"שבתון" הנהוגה בעיתון, והשונה אף מזאת הנהוגה בעיתונים אחרים, היא לכל הסעות "זכות נילוות", ובתור שכזאת אינה ניתנת לפדיון; אם ניתן לפטר עובד סמוך ליציאתו לשבתון מבלי שיזכה לפדיונו, הרי שלבטח הזכות אינה ניתנת לפדיון שעה שהעובד מתפטר מעבודתו (ע 446). אם ב"פדיון חופשה" עסקינן, הרי שמדובר בפדיון של "חופשה שאינה מכח החוק", שלגביה חלה חובת פדיון מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. לגבי חופשה חוזית, הרי שהכלל הוא שהיא לא תזכה בפדיון, אלא אם הותנה על כך מראש, ולעיתים אף בנסיבות הפרישה (ע 446). לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים דינו של עיתונאי כדינו של כל עובד אחר, שעה שברור שהשאלה אם התקיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו, כשם שלמושג "משמעת" משמעות אחרת עת מדובר במי שהוא חבר בהנהלת המפעל מזו אשר לאותו מושג עת מדובר בכל עובד אחר במפעל, כך גם לעניין הנסיבות ביחסי העבודה המצדיקות התפטרות. בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה לגון, טרם יוחלט, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן (ע 447). זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד:ו כבוד האדם וחרותו, מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם, כל עוד אינם פוגעים בחוק או ב"זכות יסוד מוגנת" (ע 449). רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב, רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. כך לגבי כל מקצוע או עיסוק, כל עוד אין ההוראות שהמועסק מקבל נוגדות את החוק, כלל אתיקה או את המצפון (ע 451). אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. עיתונאי שעורכו סרב לפרסם את פרי עטו, רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה (ע 452). הנסיבות והתנאים שבהם יראו התפטרות של עיתונאי שסרבו לפרסם כתבתו, כנסיבות המצדיקות התפטרות שפיצויי פיטורים לצידה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה (ע 452). מול זכותו של הבעלים לנווט את קו עיתונו, עומדת זכותו של העתונאי שלא להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ואת מצפונו. במקרים מתאימים - עומדת לו הזכות שלא להמשיך ולעבוד בעיתון ש"הפך עורו" בצורה קיצונית. עתונאי בעיתון מפלגתי, שנרכש על ידי בעלים פרטי שהשקפתו שונה קיצונית מזאת של המפלגה אליה השתייך העיתון, נקלע ל"נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו". כך גם עתונאי בעיתון שאינו מפלגתי שנרכש על ידי מפלגה או תנועה פוליטית. במקרים קיצוניים אלה קמה לעיתונאי עילה, מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, להתפטר כדין מפוטר, ולקבל פיצויי פיטורים בשיעור שנקבע בחוק (ע 453). הנשיא (גולדברג): 1. המשיבה (להלן: העובדת) הועסקה ע"י המערערת (להלן: העיתון) כעיתונאית מיום 9.11.1970 ועד יום 4.1.1990, דהיינו קרוב ל-20 שנה. העובדת התפטרה מעבודתה ובשלב זה אין חולק כי אכן התפטרה) בו זמנית עם עוד כ-30 עובדים, ותבעה פיצויי פיטורים מוגדלים מהעיתון, בשתי עילות - האחת, הסכמת העיתון לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של % 180לכל עובד אשר יפוטר או יתפטר מעבודתו, והשניה, היווצרותן של נסיבות ביחסי העבודה, שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, עילת התפטרות שדינה כפיטורים מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). אין חולק כי העיתון שחרר לעובדת את מלוא הכספים שעמדו לרשותה בקרן "מקפת", ובהם גם תשלומים שהופרשו על חשבון פיצויי פיטורים. עוד ובנוסף תבעה העובדת פדיון "שבתון", וכן כי בחישוב פיצויי הפיטורים להם היא זכאית לטענתה, תובא בחשבון אף "משכורת 13" ששולמה לה. 2. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובדת לפיצויי פיטורים משתי עילותיה, חייב את העיתון בתשלום פיצויי פיטורים בשיעור של % 180 וכן "פדיון שבתון", ודחה את התביעה לכלול בחישוב פיצויי הפיטורים את "משכורת 13". העיתון מערער על עצם החיוב בפיצויי פיטורים ובפדיון השבתון, בעוד העובדת, בערעור שכנגד, מערערת על אי הכללתה של משכורת 13 בחישוב פיצויי הפיטורים, על "אמירת אגב" בפסק הדין, על פיה הסכומים שקיבלה מקרן מקפת מכסים את מלא פיצויי הפיטורים בשיעור של 100%, וכן על אי פסיקת הוצאות נאותות. הזכאות לפיצויי פיטורים 3. בית הדין האזורי פירט באריכות את מעמדו של עיתונאי בעיתון בו הוא מועסק, בשונה מעובד במקום עבודה אחר, והתייחס לתחום התערבותו של המו"ל או המנכ"ל בנושא הכתבות המתפרסמות בעיתון ובתוכנן, ובזכותו, ובזכותו של עיתונאי, שלא ניתן לו להביע את דעתו בעיתון בחופשיות, להתפטר בדין מפוטר. בית הדין הגיע למסקנה, כי על פי מסכת העובדות, זכאית העובדת לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, מאחר והנסיבות שנוצרו בעיתון לא היה מקום לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. גם בראש עילה זה סבר בית הדין כי מגיעים לעובדת פיצויי פיטורים בשיעור של % 180 על פי המובטח לעובדים. עוד ובנוסף קבע בית הדין האזורי כי התפטרותה של העובדת היתה התפטרות "אינדיבידואלית", שהתחייבותו של העיתון לשלם פיצויי פיטורים בשיעור המוגדל חלה אף לגביה. 4. בערעור לפנינו טען העיתון כי לא קמה למערערת הזכות להתפטר בדין מפוטרת מכח הוראות חוק פיצויי פיטורים, מאחר ולא הוכח דבר המעיד שהוצרו צעדיה היא, כי השינוי במדיניות העיתון חל לאחר שהיא ועמיתיה התפטרו ממנו, וכי אין דינו של עובד המתפטר מחמת נסיבות המתייחסות לעובדים אחרים כדין מי שנסיבות יחסי העובדה מצדיקות את התפטרותו הוא. אשר לעילה השניה - התחייבות ההנהלה, טוען העיתון כי זאת לא כוונה להתפטרות "קיבוצית" או "המונית", אלא אך ורק למקרים אינדיבידואליים, וכי התחייבות זו בוטלה טרם התפטרה העובדת. עוד טוען העיתון בסוגיה זו, כי הוכח שהיו חריגים על פיהם לא קיבלו עובדים מתפטרים פיצויי פיטורים מוגדלים, ודי בכך כדי לשלול מהעובדת את הפיצויים המוגדלים. 5. בטיעוניה בערעור לפנינו, שמה העובדת את הדגש על זכאותה לפיצויי פיטורים בכלל, ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט, בהתחייבות ההנהלה אשר היתה תקפה לטענתה, שעה שהתפטרה מעבודתה. כן תומכת העובדת בגישתו של בית הדין האזורי, על פיה "שינוי קו" של עיתון אחרי תקופה כה ארוכה, מצדיק תשלום פיצויי פיטורים לעובד הפורש, עקב השינוי, מעבודתו. עד כאן עיקר טענות הצדדים בסוגיית הזכאות לפיצויי פיטורים בכלל, ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט. [...] העובדת היתה זכאית להתפטר מעבודתה בעיתון מכל סיבה שהיא, ואף ללא סיבה, ולקבל עם התפטרותה פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 180%, וזאת על פי הנהוג בעיתון על פי התחייבות המעביד, נוהג שהיה בתוקף ביום התפטרותה. משכורת 13 כרכיב לפיצויי פיטורים [...] אנו מקבלים את ערעור העובדת בעניין זה וקובעים כי פיצויי הפיטורים המגיעים לעובדת יחושבו על פי % 180 ממשכורתה האחרונה, ומסכום זה ינוכה הסכום אותו קיבלה מקרן "מקפת" או העומד לזכותה שם, על חשבון פיצויי פיטורים, כערכו ביום סיומם של יחסי עובד-מעביד. [...] זכאות ל"פדיון שבתון" או "חופשה מיוחדת" [...] ו) דינה של התביעה בעניין זה להידחות מטעם נוסף והוא כי העובדת והעיתונאים שהעידו מטעמה התייחסו לאותה "זכות" כאל חופשה נוספת [...] זאת היתה גם גישתו של העיתון (עדות יו"ר מועצת המנהלים הלוי, פ 114 ש 7) ועל דברים אלה מסתמכת העובדת בטיעוניה. [...] 13. למעלה מהצריך לענייננו אוסיף: האמור עד כה מייתר את הדיון בשאלה האם זכאית היתה העובדת לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים. אולם, מאחר ובית הדין האזורי הקדיש את עיקר פסק-דינו לסוגיה זו, אתייחס בקצרה אף לנושא זה. א) בית הדין האזורי מתחיל את פסק-דינו במלים "הככל העובד העיתונאי?" התשובה לשאלה, המשתמעת מפסק הדין, היא כי לגבי עיתונאי קיימות אמות מידה מיוחדות אותן יש לבחון שעה שדנים בזכויותיו מכח חוקי העבודה, ולענייננו, הזכות לפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי כורך שאלה זו בשאלת חופש הביטוי, חופש העיתונות וחרות הפרט. לנו נראה כי לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים דינו של עיתונאי כדינו של כל עובד אחר, שעה שברור שהשאלה אם התקיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו, כשם שלמושג "משמעת" משמעות אחרת עת מדובר במי שהוא חבר בהנהלת המפעל מזו אשר לאותו מושג עת מדובר בכל עובד אחר במפעל (דב"ע לה/17-3; לה/20- 3[16]) כך גם לעניין הנסיבות ביחסי העבודה המצדיקות התפטרות. בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה לגופן, טרם יוחלט, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן. [...] ב) שואל בית הדין האזורי: "השאלה היא אם, כאשר המו"ל אינו מפטר את העורך והעיתונאים וממשיך להעסיקם, לגיטימי הדבר, שהוא יתערב בעבודתם ויכתיב להם, או אף ייעץ להם, באיזו רוח לכתוב, ובאם הדבר לגיטימי, באיזו מידה הוא רשאי להתערב. האם גם התערבות יומיומית בעבודת העיתונאים נכללת בחופש הביטוי של המו"ל ובפררוגטיבה הניהולית שלו. לכאורה התערבות כזו היא לגיטימית וזו אף היתה הגישה המסורתית. זו הדעה השלטת עד היום בארצות הברית ובאנגליה, אם כי מתחילות להשמע דעות שונות עליהן נעמוד". על הגישה המכירה בהתערבות אומר בית הדין האזורי (בע 30 לפסק הדין); "גישה זו נראית לנו אנכרוניסטית כיום כשחופש העיתונות קיבל מעמד איתן בחברתנו הדמוקרטית". לנו נראה כי היה זה מרחיק לכת ביותר להתייחס לגישה הקיימת בשתי מדינות אשר חופש העיתונות הוא יסוד מוצק במשטרן ובמשפטן, והמוגן בארה"ב ע"י התיקון הראשון לחוקה, כבעלות גישה "אנכרוניסטית". מותר, כמובן, לחלוק על המקובל בארצות אחרות, כשם שמותר לחלוק על הנפסק בארץ, אך מן הראוי, שלא "לחלק ציונים" לגישה שאינה נראית לנו. ג) מוסיף בית הדין האזורי וכותב: "נראה לנו, בבחננו את האיזון הראוי, כי למו"ל של עיתון הזכות, המוגנת על ידי חופש הביטוי שלו, לבחור לו עורך ועתונאים כרוחו. הוא הדין באשר לפיטוריהם. זכותו היא לפטרם אם צורת הכתיבה שלהם, הסגנון, מידת הביקורת שלהם על רשויות השלטון וצורת הביקורת, הדעות הפוליטיות שלהם וחוסר האיזון שלהם, או האיזון הנוטה את הכף לצד הנוגד את דעתו, אינם לרוחו. אך מרגע שהמו"ל גמר אומר שלא לפטר את העורך, אין הוא עוד חפשי להתערב בעבודתו של זה האחרון ללא הגבלה, ברי כי הוא רשאי להנחותו בקווים כלליים, הוא רשאי לבקש ממנו לדאוג לכך, שהכתבות תהיינה מאוזנות יותר, ומובן שהוא רשאי לפטרו אם דרך כתיבתו אינה נראית לו. אין לאפשר לו לשלול או להגביל שלא כדין את חופש העיתונות של העורך על ידי התערבות יומיומית בצורת הכתיבה והערות על דעות המובעות על ידי העורך והעיתונאים." זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד; כבוד האדם וחרותו, מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם, כל עוד אינם פוגעים בחוק או ב"זכות יסוד" מוגנת. 17. "זיקתו של מעביד למפעלו, בין אם היא מכוח בעלות ובין אם היא על פי זכות החזקה ותיפעול, היא זיקה קניינית, המוכרת כזכות יסוד (ע"א 377/79[18]) פייצר נ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן פ"ד לה(3) 645, בע 656; סעיף 3לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; א ברק [34] פרשנות במשפט כרך שני בע 467). במסגרת זו מוסמך המעביד לבחור, בכפוף להוראות החוק, את המבנה המשפטי של מפעלו אשר יוקם, ואת דרך ניהול המפעל. כמו כן, רשאי מעביד לבצע את המטלות המוטלות עליו, באמצעות עובדיו, בהעסקת קבלנים, באמצעות העסקת "עובדי קבלן" או באמצעות עובדים המושאלים לו על ידי מעביד אחר (ראה דב"ע מו/13- 4[19]; בג"צ 86- 90[20]; דב"ע מט/70- 3[21])" (דב"ע נב/17- 4[22], בע 97). זאת אף זאת. בארצנו, ידוע לכל כי בשני העיתונים הנפוצים, יו"ר מועצת המנהלים של העיתון הוא "העורך הראשי" באחר, ו"העורך האחראי" באחר, ובעיתון הבוקר הנפוץ, שימש שנים רבות, ועד לפטירתו, הבעלים כ"עורך הראשי". האם יש לראות בעובדה זו פגיעה כלשהי בחופש העיתונות? ד) אין באמור בכדי לפגוע כהוא זה בחשיבות שהמערכת המשפטית כולה ובית-דין זה מייחסים לחופש העיתונות ולחופש הביטוי; בית-דין זה, האמון על שמירתם של חופש ההתארגנות בארגוני עובדים ומעבידים חופש השביתה וחופש העיסוק, אמון, במידה שווה, על שמירתן וכיבודן של זכויות יסוד אחרות. על חובתו של כלי תקשורת ממלכתי לשדר מגוון דעות והשקפות, עמד בית המשפט העליון לא פעם (ראה, למשל: בג"צ 243/82[23]; בג"צ 1/81[24]; בג"צ 399/85[25]; ולאחרונה: בג"צ 3472/92[26]). [...] ו) השאלה הניצבת לפנינו היא האם כללים אלה חלים אף בכלי תקשורת פרטי. מקובלת עלינו הדעה כי לחוקי יסוד ולזכויות יסוד, השפעה עקיפה על המשפט הפרטי (השווה דב"ע נג/17- 3[30], בע 239) האם חייב כל כלי תקשורת פרטי, שקיבל רשיון להופעתו לפי פקודת העיתונות לפרסם כל מאמר, או מכתב למערכת? האם חייב בטעון ארגון העובדים הגדול במדינה לפרסם מאמרים נגד כלליותה של ההסתדרות? האם חייב עיתון מפלגתי לפרסם מאמרים הנוגדים את דעת המפלגה? האם חייב עיתון השייך למפלגה דתית לפרסם מאמר נגד "כפייה דתית" או כתבה המצדדת בנישואין אזרחיים? האם חייב בטעון המתנחלים לפרסם מאמר המצדד בפינוי ישובים מ"השטחים"? "חופש הביטוי" אינו מרחיק לכת עד כדי כך. ז) ומכאן לענייננו. החייב עיתון, שנרכש על ידי בעלים פרטי, ליתן במה למגוון הדעות בחברה הישראלית, או שמה מותר לו לכוון את כתיבתו ומאמריו להשקפה המקובלת עליו? רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב, רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. עורך דין שכיר אינו יכול לקבוע באיזה לקוח יטפל ובאיזה ימאן לטפל, כשם שרואה חשבון שכיר אינו רשאי להחליט לאיזה מלקוחות המשרד יתן שירותיו. כל זאת, לגבי כל מקצוע או עיסוק, כל עוד אין ההוראות שהמועסק מקבל נוגדות את החוק, כלל אתיקה או את המצפון (השווה לסעיף 318 לחוק העונשין, התש"ז-1977, הקובע כי "אין לחייב רופא נשים להפסיק הריונה של אשה אם הדבר הוא בניגוד למצפונו או לשיקול דעתו הרפואי"). עיתון, יהא נפוץ כאשר יהא, אינו חייב ליתן "ביטוי מתאים של השקפות שונות הרווחות בציבור" כשם שרשות השידור חייבת לעשות מכח חוק. רצוי וראוי כיש יעשה כן, אך זכותו גם שלא לעשות כן. ציבור הקוראים שמכספם הוא ניזון, יחליט אם להמשיך ולקנות אותו עיתון, שהוא חד צדדים בדיווחיו והשקפותיו. אם יפחת מספר הקוראים, יחדלו מפרסמים מלפרסם בו, והוא לא יוכל להמשיך ולהתקיים. בשוק העיתונות החופשי - אלה הם השיקולים שצריכים להנחות את הבעלים. אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. עיתונאי שעורכו סרב לפרסם את פרי עטו, רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה, וכל עוד הכתוב, אף אם הוא מהווה "ביטוי חריג", אינו פוגע בשלום הציבור, הסדר הציבורי או אושיות הדמוקרטיה (בג"צ 399/85[25] הנ"ל בע 288). באיזה נסיבות ובאיזה תנאים יראו התפטרות של עיתונאי, שסרבו לפרסם כתבתו, כנסיבות המצדיקות התפטרות שפיצויי פיטורים לצידה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, זאת בדומה לעורך הדין ורואה החשבון השכירים שהוטל עליהם לטפל בלקוח שאינו לרוחם או שהוציאו מטיפולם לקוח בו טיפלו. [...] בענייננו - יש ליתן את הדעת לזכות הקניין, המעוגנת בחוק יסוד; כבוד האדם וחרותו. מקום בו חופש הביטוי נשמר, אך לא דוקא בכלי תקשורת פרטי זה או אחר, וכל אדם, לרבות העיתונאי, יכול לכתוב כמעט כעולה על רוחו במגוון של פרסומים, יש ליתן משקל נכבד לזכות הקניין, ולענייננו - לזכותו של בעלים (פרטי) של כלי תקשורת להחליט איזה חומר להדפיס ואיזה לדחות, בין כתבות "מוזמנות", ובין כאלה המוגשות לו על ידי העיתונאים המועסקים בעיתון. יא) מול זכותו של הבעלים לנווט את קו עיתונו, עומדת זכותו של העיתונאי שלא להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ואת מצפונו. במקרים מתאימים - עומדת לו הזכות שלא להמשיך ולעבוד בעיתון ש"הפך עורו" בצורה קיצונית. עיתונאי בעיתון מפלגתי, שנרכש על ידי בעלים פרטי שהשקפתו שונה קיצונית מזאת של המפלגה אליה השתייך העיתון, נקלע ל"נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו". כך גם עיתונאי בעיתון שאינו מפלגתי שנרכש על ידי מפלגה או תנועה פוליטית. במקרים קיצוניים אלה קמה לעיתונאי עילה, מכח סע 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, להתפטר כדין מפוטר, ולקבל פיצויי פיטורים בשיעור שנקבע בחוק. [...] 14. סוף דבר ערעור העיתון נדחה ככל שהוא נוגע לחיוב בפיצויי פיטורים, ומתקבל ככל שהוא נוגע לפדיון השבתון. ערעור העובדת נדחה ככל שהוא נוגע להכללת "משכורת 13" בפיצויי פיטורים ומתקבל ככל שהוא נוגע להפחתת הסכומים שקיבלה מקרן "מקפת" מסך הפיצויים המגיעים לה. העיתון ישלם הוצאות העובדת בערעור בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לקריאת פסק הדין המלא

על האגרוף שנתן ירמי אולמרט לכתב ערוץ הספורט עמר בנוביץ | על הסיקור של ONE | על "ידיעות אחרונות" כחנות מכולת | ועוד על ynet, צרלטון ותקצירי האינטרנט

התקרית שבמהלכה הלם ירמי אולמרט בעמר בנוביץ, כתב הכדורסל של ערוץ הספורט, חרגה ממדורי הספורט ופורסמה בעמודים הראשיים של העיתונים והאתרים. אלי סהר, עורך הספורט של "ישראל היום", שלפני כ-15 שנה הוכה על-ידי כדורסלן מכבי תל-אביב רדיסב צורציץ, פירגן לתקשורת שהתקדמה מאז: הסיפור שלו הוצנע בזמנו בעמ 9 של מדור הספורט ב"ידיעות אחרונות", והשבוע קיבל האגרוף שחטף בנוביץ מקום של כבוד בחזית. סהר קצת טועה בהערכת האירוע: התקרית המבישה קודמה רק בגלל ייחוסו המשפחתי של המתקיף. אם עסקן אחר, או אפילו יו"ר איגוד הכדורסל כיום, היה נוהג כך, קשה להאמין ש"ידיעות", "מעריב" ואפילו עיתונו של סהר היו טורחים לבזבז על התקרית משפט וחצי בעמודים הראשיים. המצלמה של ערוץ הספורט, שנמצאה סמוך ממש למקום האירוע, פיספסה את התקרית, כך שאין עדות התומכת בגרסתו של אולמרט, הרופפת ממילא, כי חש מאוים. בבוקר שלמחרת האירוע סירבו השניים להגיב לתקשורת, אבל לעת ערב נרשמה תפנית בעלילה. אולמרט התייצב באולפן חדשות 2, שם הקריא מהכתב התנצלות והביע חרטה עמוקה. בנוביץ העניק ראיון בלעדי לערוץ המעסיק אותו, ובו הזכיר בדמעות את ילדיו: "רע מאוד לקום בבוקר ולהסביר לילד שלך בן השבע למה אבא שלו שכב על הרצפה. זה רע מאוד לשמוע אותו מקריא את הידיעות לאח שלו בן החמש. לך תסביר לילדים שלא מרביצים ולא מרימים ידיים". מקור הריב הוא במרירות של אולמרט על האופן שבו סוקר פועלו כעסקן כדורסל. בין השניים שוררת איבה עוד מהימים שאולמרט היה יו"ר איגוד הכדורסל, איבה שהגיעה עד לדרישת התנצלות מערוץ הספורט. אולמרט טען כלפי בנוביץ כי לא העניק לו קרדיט על חלקו בארגון אליפות אירופה לנוער בישראל. ביום שלאחר התקיפה סיפר בנוביץ כי אולמרט החל לקלל אותו, הוא ענה לו כי השיחה הסתיימה ופנה לסגת, אלא שאז קילל אולמרט את אמו של בנוביץ. הכתב לא הבליג, קילל חזרה, ואז חטף את האגרוף והתמוטט. תקיפות של עיתונאי ספורט אינן דבר שכיח, ודאי לא כמו האיומים שהם סופגים על ימין ועל שמאל מצד הנהלות קבוצות, שחקנים ואף אוהדים. מעניין לבדוק אם בעקבות כך הם מיישרים קו עם המאיימים. רשימת הבכירים בספורט (לא שחקנים או אוהדים) שתקפו עיתונאים פיזית מצומצמת ונדירה. הבולטים שבהם הם מאמן נבחרת הכדורגל לשעבר יצחק שניאור, שסטר לזאב גולדשמיט מ"ידיעות אחרונות"; יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי, שהלם בחמי אוזן (אז ב"העיר", כיום עורך ספורט וואלה) ואף הורשע במשפט, וכעת אולמרט-בנוביץ. מדי יום מתרחשים עשרות אירועי תקיפה דומים, שנסגרים בתחנות משטרה, לרוב ללא פתיחת תיק. לכן לא צריך למהר לקפוץ על המקרה השבוע כדי להקיש ממנו מסקנות מרחיקות לכת על יחסי עיתונאים-עסקנים או חופש העיתונות בכלל. העיתונאים לא יחושו מאוימים יותר, והעסקנים לא ילכו בעקבות אולמרט ויתחילו להלום בכל מי שלא יכתוב עליהם טובות. בניגוד לפרשת פנאן, שהרעידה באמת את תקשורת הספורט וחשפה צביעות, התחסדות וחוסר נקיון כפיים, אי-אפשר לומר שום דבר חדש על מצב העיתונות בעקבות האגרוף של אולמרט. למרות זאת, ערוץ הספורט צפוי לרכוב עכשיו עוד זמן רב על רכבת הרייטינג הזאת. תקשורת הספורט תמשיך בחלקים רבים שלה להיות גסה, כוחנית ותוקפנית (כולל תוכנית צעקנית במיוחד בערוץ הבית של בנוביץ). היא תעמוד בעקשנות על זכותה לקיים את השיח המתלהם הזה תוך חופש מוחלט, ללא מורא, אבל לא פעם עם משוא פנים וניגודי אינטרסים. יחסית לכמויות הטינופת שהיא מערימה לפתחם של אחרים, מקרים של תקיפות עיתונאים הם שוליים, והרבה מתחת למדגם סטטיסטי מייצג. מי השמיץ ואמר שב-ONE לא הזכירו כלל את האגרוף שחטף הכתב מהערוץ המתחרה? דווקא היו טוקבק או שניים שכתבו על זה. ב"ידיעות אחרונות" מתגאים תמיד שהעיתון שלהם הוא סופרמרקט של חומרים. עמוד אחד עם חומרים צהובים קשים, ובעמוד אחר פובליציסטים המהגגים בכובד ראש. כך גם במדור הספורט, שבו אפשר למצוא תמהיל של חדשות בניחוח רכילותי, ראיון עם כנופיית חוליגנים, וטור פרשני התוקף את רדידות תקשורת הספורט. דוגמה טובה היתה ביום ראשון השבוע, כששער הספורט של "ידיעות" קידם בפראות את המשחק המסקרן בין ברצלונה לריאל מדריד. השער היה פוטומונטז של שישה כוכבים של שתי הקבוצות, ובראשם רונאלדו ומסי. אפשר היה להתרשם שמדובר בקידום לאלבום המדבקות סופר-גול. זה היה שער קלאסי ל"ידיעות אחרונות" – פצצת רייטינג נפוחה ומלאה מעצמה. חוץ מלשמש פוסטר לילדים נלהבים, לא היה בשער שום ערך או תובנה לקורא הממוצע, והוא נראה כהמשך למסע יחסי-הציבור המשומן שעשה ערוץ הספורט לקראת המשחק ששודר אצלו (וגרף רייטינג של כמעט 9%). את ערוץ הספורט אפשר להבין; הוא מזמן חצה את הגבול שבין דוברות לעיתונות, אבל את הספורט של מוזס קצת פחות. מצד אחד, זה בעצם צהובון, מצד שני, בכל זאת נעשה בעיתון מאמץ בחודשים האחרונים להיות רציניים יותר. הפרשן עמיר פלג כתב ב"ידיעות", ביום שלאחר המשחק, טור תחת הכותרת "סופר חארטיקו": "כמה רעש, אלוהים ישמור. ההיסטריה שהיתה פה סביב המפגש הזה חרגה מכל פרופורציה". תרומתו של פלג היתה יכולה להיות אפקטיבית יותר אם היה מנסה לשכנע את עורך המדור להיכנס לפרופורציות בכל פעם שיש סופר חארטיקו כזה. לפעמים זה נראה כאילו "ידיעות אחרונות" יורה לעצמו ברגל בכוונה, כדי שלפרשנים שלו יהיה אחר-כך מה לכתוב. עוד סיבוב על השד. ynet התגאה השבוע בחשיפה: עמוס לוזון, נשיא מכבי פתח-תקווה ואחיו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל, התבטא בלעג כלפי אשכנזים. לוזון אמר את הדברים ליו"ר הפועל פתח-תקווה, דני לוי, שב-ynet הכינו עליו כתבה. המצלמה קלטה את הדברים שנאמרו בארבע עיניים, והאתר שמח לדחוק את הסיפור על לוי ולהבליט את השד העדתי המאוס, שגרף מאות טוקבקים מעוצבנים. היה שווה להם יותר מהסיפור של תקיפת בנוביץ. צרלטון צחקה אחרונה. המשחק בין סלטיק להפועל תל-אביב שודר בערוץ התשלום ספורט 1. הסיבה: אף ערוץ פתוח לא רצה לקנות את המשחק. לפי התקנה החדשה של מועצת הכבלים והלוויין, אם הזכיין אינו מצליח למכור משחק בינלאומי של קבוצה ישראלית לערוץ פתוח במחיר סביר, יש אישור לשדר אותו בערוץ תשלום. באמת כבר נמאס מהסאגה הזו, שבה איכשהו הכדור מתגלגל תמיד אל כיסו של הציבור. עם הידיים בכיסים. מייל מצופה מתוסכל: "האם שמת לב שגם את השידורים החוזרים הנבחרים העבירו לספורט חמש פלוס לייב? חזרתי לביתי בשעה מאוחרת וחיפשתי בערוץ 5 שידור חוזר של ברצלונה-ריאל, ומתברר שהחוצפנים האלה משדרים אותו רק בספורט לייב. אני נלחם בעצמי לא להתחבר לערוצים נוספים בתשלום, אבל אני חלש מולם". תקופת המחתרות. להתאחדות לכדורגל שלום. מה עם תקצירי האינטרנט של ליגת-העל, שערוץ הספורט עדיין לא מוכן להעביר באתר שלו? הם לא קנו את הזכויות? לא מגיע לנו לראות? תכף חצי עונה מאחורינו, והענף הכי פופולרי במדינה ממשיך להיות משוחק במחתרת. נמאס. לפני שלושה שבועות פירסם ערוץ הספורט את הגרלת שמינית גמר הגביע הספרדי, ובישר כי הסינדרלה אלקורקון, שהדיחה את ריאל מדריד, תשחק מול ברצלונה. היתה רק בעיה אחת קטנה: הגרלת שמינית הגמר כלל לא נערכה ב-11.11.09, אלא רק ביום שלישי השבוע (1.12.09). לא ברור מאיזו אצבע ערוץ הספורט מצץ את הידיעה, ששעה לאחר שהתפרסמה אצלו הזדרזו ב-ONE להעתיק אותה, העיקר שהמתחרה לא יישאר בלעדי. גם על בלופים יש תחרות קשה.

אל-ארז, חברת ההפקות הערבית הראשונה והיחידה בישראל, מעסיקה עשרים עובדים, הפיקה עשרות תוכניות טלוויזיה וכמה סרטי קולנוע, ואנשיה מועמדים לפרסים בארץ ובעולם. בטלוויזיה בישראל, הם מספרים, אומרים לנו שערבית פוגעת ברייטינג

אל-ארז, חברת ההפקות הערבית הראשונה והיחידה בישראל, קמה מתוך כורח. "נלחמתי לעבוד עם ערוץ 1 ולא נתנו לי", נזכר ניזאר יונס, 37, שהקים את החברה לפני 18 שנה. השנה היתה 1990, ימי טרום עידן הטלוויזיה המסחרית, ויונס הפיק וצילם חדשות מקומיות ותוכניות טלוויזיה לערוצי הכבלים (תבל). הקמת ערוץ 2, הערוץ המסחרי הראשון בישראל, פתחה תקווה לשינוי באפשרויות התעסוקה של אנשי תקשורת ערבים והשתלבותם באמצעי התקשורת בעברית. אך התקווה נכזבה, ואל-ארז (בערבית: הארז), מקומת הקרקע של בניין מגורים ברובע אל-מוטראן בנצרת, הרחיבה את פעילותה להפקת חדשות לתחנות ערביות ולתחנות בחו"ל, במטרה למלא, ולו במעט, את הריק התקשורתי במגזר הערבי. פריצת הדרך הגדולה של חברת ההפקה, המעסיקה כיום כעשרים איש, כולם ערבים, היתה ב-1996: שידור חי לכל העולם של טקס מלכת היופי הערבייה. מאז מפיקים באל-ארז כתבות אקטואליה וחדשות בשידור חי עבור רשתות זרות רבות: אל-גזירה, אל-ערביה, mbc, אבו-דאבי, AP, רויטרס, פראנס 24 ועוד. "כיום בעולם הערבי יש יותר אפשרויות עבורנו", אומר יונס, "השוק שם גדול יותר, יש יותר תחנות, יותר כסף, ומדברים איתנו בגובה העיניים". בערוצים המסחריים הישראליים אמנם מעלים תוכניות בערבית, אך רק בשעות "מתות" מבחינת רייטינג. ההתחייבויות המכרזיות של בעלי הערוצים המסחריים, כך נדמה, הן הסיבה היחידה שתוכניות כאלו משודרות בכלל. גם כשמוקצה סכום להפקת תוכנית דוברת ערבית, התקציב זעום, כ-2,000 דולר לתוכנית. תוכניות המיועדות למגזר היהודי זוכות לתקציב משולש ואף יותר. לפי גורמים בענף התקשורת, "על פחות מ-4,000 דולר לתוכנית אין על מה לדבר", ואף זאת בתנאים נוחים שבהם ניתן לצלם שלוש-ארבע תוכניות ביום צילומים אחד, באולפן. אלה סכומים דמיוניים מנקודת מבטם של אנשי אל-ארז, כך טוענים שם. "אם היינו מקבלים זמן שידור בפריים-טיים, היינו יכולים להצליח כלכלית יותר", אומר יונס. "היום אנחנו נאלצים לעשות דברים בצורה הכי זולה". התוכנית "חאקי קבאר" (דיבורים של גדולים), המופקת באל-ארז בתקציב זעום, מדגימה את הפוטנציאל הטמון בתוכניות דוברות ערבית. על ספה אדומה באולפן הצהוב של אל-ארז יושבים שלושה ילדים בני 9–12 ומדברים על הכל: על משחקי מחשב, על זהות פלסטינית ועל הומוסקסואליות; על שוויון בין המינים וחלוקת תפקידים בבית, על מראה חיצוני, השמנה, איראן, המבורגר ומוזיקת ראפ. התוכנית שודרה בשידורי קשת בערוץ 2 ביום ובשעה קשים במיוחד מבחינת רייטינג – ימי א ב-13:30 –ובכל זאת זכתה לקהל צופים נאמן ולמכתבי תגובה רבים, בעיקר מיהודים, שיונס מציג בפני. בשידורי התוכנית עדיין ניתן לצפות ביוטיוב ובפייסבוק. "אנחנו יכולים להפיק תוכניות באותה רמה שמשרדים יהודיים מפיקים, ואף יותר טוב, אבל לא נותנים לנו גישה למכרזים בערוץ 2", אומרת רוקייה סבאח, במאית ועורכת תוכן באל-ארז. "לוקחים איש צוות ערבי רק כשצריך לדווח מהשטחים או מהמגזר הערבי. עד היום לא ראיתי מפיק יהודי שהביא צלם ערבי לסרט. לא ישימו משהו בערבית בפריים-טיים כי זה פוגע ברייטינג, ואמרו לי את זה בפנים. מישהו ייקח אותי בערוץ ישראלי לערוך תוכן עברי?", היא שואלת בהתרסה, "יטענו שהעברית שלי לא מספיק טובה". אבל העברית של אנשי אל-ארז, או לפחות יכולות ההפקה שלהם, הספיקו לעשייה לא מבוטלת: כעשרים סדרות טלוויזיה הופקו באל-ארז, שעלו לשידור בארץ בערוץ 2, בערוץ הראשון ובערוץ 10, ובחוץ-לארץ בתחנות לוויין ערביות. החברה הפיקה קליפים, תריסר סרטים תיעודיים ותשדירי בחירות למפלגות בל"ד, חד"ש ורע"מ-תע"ל. החברה פועלת גם בתחום הקולנוע ומספקת שירותי הפקה, ציוד, עריכה וצוות מקצועי לסרטים עלילתיים ותיעודיים. אנשי החברה היו שותפים, בין השאר, להפקת הסרטים "גן עדן עכשיו", "גנין גנין", "באוקטובר רעדה האדמה" ו"למות בירושלים". סבאח, 26, סיימה לימודי קולנוע בקמרה-אובסקורה ב-2004, שם היתה התלמידה הערבייה היחידה. לאחר שלא מצאה עבודה בתל-אביב, חזרה לנצרת והתחילה לעבוד עם אל-ארז. היום היא אומרת שאם היתה לה אפשרות לעבודה טובה יותר בחו"ל, היא היתה עוזבת, ובאותה נשימה מוסיפה: "זה הבית, ואני מעדיפה לחיות בבית". כמה מהדילמות שבהן נתקלים אנשי תקשורת שהם אזרחים ערבים במדינה המוגדרת כביתו של העם היהודי מוצגות בסרטה של סבאח, "On Hold" (מ-2007), שהקרנת הבכורה הבינלאומית שלו התקיימה במסגרת פסטיבל קולנוע ישראלי אחר (Other Israel Film Festival) בניו-יורק. הסרט הוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים והיה מועמד לפרס וולגין במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים. עלילת הסרט עוסקת בהתלבטות של סבאח ובן זוגה, הוא ממשפחה נוצרית והיא ממשפחה מוסלמית, אם לעזוב את ישראל ולעבור לברצלונה, כשברקע מפעמת כל הזמן אהבה בלתי מוגדרת למולדת. סבאח ויונס נפגשו במוסאוא, מרכז לזכויות האזרחים הערבים בישראל. ב-2005 החל המרכז לערוך הרצאות, מפגשים וסדנאות לאנשי תקשורת ערבים, כדי להעלות על סדר היום בעיות בחברה הערבית ולנסות לשנות סטריאוטיפים רווחים בחברה הישראלית. חנאן חדאד, רכזת תקשורת ומדיה במרכז, מספרת שתחום התקשורת הפך כיום לאופנתי במגזר הערבי, אך כאשר פחות מאחוז אחד מאנשי התקשורת בעיתונות הישראלית הם ערבים, ראוי לתהות על הסיבה לנהירה אל הענף הזה. "לצערי אין מקומות עבודה", אומרת חדאד, "בעיתונות הערבית השוק קטן מאוד, ולעיתונות הישראלית קשה להתקבל". ראמז קזמוז, 35, מנהל מחלקת הצילום באל-ארז ובמאי, מועמד לפרס אמי על צילום בסרטה של הילה מדליה "למות בירושלים" (2007), קו-פרודוקציה של יס ו-HBO. ב-1995 סיים לימודי קולנוע וטלוויזיה במכללת תל-חי, ובין היתר צילם עבור ארטה את הסרט "Prime Time War", על עבודתם של אנשי תקשורת יהודים ופלסטינים במלחמה. עבור שירות השידור הציבורי בארצות-הברית, PBS, צילם את הסרט "Democracy on Deadline", על עבודתם של עיתונאים ברחבי העולם ועל המאבק לקיומה של תקשורת עצמאית. "לפני 1990 לא היו במגזר הערבי חברות שמתמחות בתקשורת", הוא אומר, "ואילולא אל-ארז היה ואקום בתקשורת הערבית. אנחנו קיימים משום שאין לנו מקום שם, בחברות הפקה יהודיות ובטלוויזיה הישראלית. אנחנו נותנים אופציה לערבים שלומדים את התחום לעבוד בו, ולא בבניין. שיסתכלו עלינו כעל מקצוענים, לא כערבים". קזמוז אמנם צילם את סרטה של גולי גל "באוקטובר רעדה האדמה", על משפחות 13 הרוגי אירועי אוקטובר 2000, המנסות להיאבק על העמדתם לדין של השוטרים שירו ביקיריהם, ויש לו רק מלים חמות לומר על גל, רגישותה ומקצועיותה, אבל באותה נשימה הוא אומר גם שהוא אינו יודע "אם גל תיקח אותי לצלם כשתעשה סרט יהודי". לקזמוז בטן מלאה גם על האופן שבו ערבים מוצגים בתקשורת הישראלית. "כל התכנים מבטאים סטיגמות ומכוונים למקום לא נכון. אנחנו רצינו לעשות ההפך, לקרב בין נשים וגברים מגיל רך, לחזק דברים טובים בחברה שלנו, לחזק את האמונה בעצמנו". חלק מהתפיסה התרבותית-חינוכית שלו היא חיזוק התרבות והזהות הערביות. "התקשורת צריכה לקיים דיון על אופן הצגת החברה הערבית. אנחנו קודם כל אזרחים פלסטינים בישראל. לא ניתן לבטל את הפלסטיניות שלנו ולא ניתן לבטל את האזרחות שלנו. בכל המוסדות בארץ מרגישים אפליה הנובעת מהזנחה מכוונת, לא רואים שיש כאן אנשים". הדברים האלה נאמרים כיממה אחרי שח"כ לימור לבנת הגישה הצעת חוק המגדירה את העברית כשפה הרשמית הראשית היחידה בישראל. למרות זאת, ולמרות הצעות עבודה רבות מחו"ל, ואף שקזמוז רואה את אפליית הערבים הישראלים כשיטה מכוונת, הוא לא אומר נואש: "יש אנשים טובים בכל מקום, גם בצד הישראלי. אני אוהב את המקום, את נצרת, את ישראל, את פלסטין. אני רוצה להמשיך לחיות פה, ואני מנסה לעשות כאן מקום טוב לחיים". התקשורת, בעיניו, היא האמצעי הראשון במעלה לצורך זה: "אנחנו רוצים לשים במוקד של המדינה את הערבי הפלסטיני כאדם עם זהות, מנטליות ותפיסת עולם משלו, עם זיקה לשפה ועם אהבה למקום. אנחנו מנסים לתת אמונה לאיש שחי פה, להראות גם ים ושמים, לא רק פוליטיקה. להראות שיש לו מקום טוב לחיות, ללמוד, להיות חזק". קזמוז ביטא זאת בסרט "נאזק" (2007), שכתב וביים. הסרט מעלה לדיון את מצבה של הערבייה בישראל כאשה, כאם וכבעלת קריירה, וצולם מנקודת מבט של גבר שתומך באשה ורוצה לראותה במרכז החברה. בינתיים, את סרטה של אסנת חדיד "חיילים אלמונים", העוסק בדילמות הנובעות מחוק גיוס חובה במגזר הדרוזי, מממנים באל-ארז מכיסם. "שום דבר לא יעצור אותנו", אומר קזמוז, "אנחנו נגיע לאופקים שקבענו. יכולים למנוע מאיתנו כסף, אך לא יכולים להגיד, אל תחשבו, אל תפנטזו. אנחנו נמשיך לחיות ולגדול, ונהיה מעצמה". "זו המדינה שלנו", אומרת סבאח, "ומה שמגיע לנו ניקח. אין מקום לייאוש, אנחנו לא מבקשים טובות". ובכלל, היא אומרת, "בסוף תקום תחנה ערבית פרטית מסחרית בישראל".

הוצאת "ידיעות אחרונות" מפרסמת ביוגרפיה של מנהיג ש"ס, שעומדת בניגוד מסוים לדיוקנו כפי שהוא מופיע מעל דפי העיתון. מיהו דרעי האמיתי - זה שמתאר מוטי גילת או זה שמשרטט יואל ניר?

לכאורה, לא היה שום דבר חריג או מפתיע בפרסום הפרק על ילדותו של דרעי מתוך הביוגרפיה שכתב העיתונאי יואל ניר במוסף ראש השנה של "ידיעות אחרונות". הספר, ששמו הסופי יהיה כנראה "אריה דרעי - העלייה, המשבר, הכאב", עומד לצאת בהוצאת "ידיעות אחרונות", ואין דבר טבעי יותר מקידום יחסי הציבור של הספר דרך הבמה הביתית. עורכי המוסף שמחים תמיד להעניק לקוראיהם עוד מוצר "מיוחד", "בלעדי" ו"מרתק" לקראת החג, ומנהלי ההוצאה שואפים לקדם את מכירות הספרים החדשים לקראת החגים ובהלת הקניות. אלא שכשחושבים על כך קצת, מגיעים למסקנה שהצירוף דרעי - "ידיעות אחרונות" לפרויקט ספרותי משותף הוא מפתיע למדי, בעצם כמעט בלתי מתקבל על הדעת. די להעלות את השם מוטי גילת, הכתב החוקר של "ידיעות אחרונות", ומיד אחריו את "פרשת דרעי" המזוהה כל-כך עם גילת, כדי להבין עד כמה פרסום פרק מהביוגרפיה של דרעי במוסף חגיגי של "ידיעות אחרונות", עם תמונתו של דרעי כתינוק בחיתולים והוריו בבגדים קצרים שוכבים על הדשא, מעורר סקרנות ושאלות. בהוצאת "ידיעות אחרונות" תכננו להוציא את הספר בראש השנה או במהלך תקופת החגים, ובמקביל לפרסם קטעים ממנו במוספי החגים של העיתון, אלא שהוצאת הספר נדחתה, ורק פרק אחד, לא בעייתי ולא מעורר מחלוקת, על ילדותו של דרעי, פורסם במוסף ראש השנה. מדוע לא פורסמו פרקים נוספים, בעייתיים יותר, במהלך החגים? על-פי גרסה אחת, הסיבה היתה שהעבודה על הספר לא הושלמה. על-פי גרסה אחרת, התנגדותו של מוטי גילת לספר, והמחלוקת שהתעוררה בעקבות כך בעיתון, הביאה לדחיית פרסום הפרקים הנוספים. מוטי גילת לא ידע במשך חודשים רבים כי הוצאת "ידיעות אחרונות" עומדת להוציא ביוגרפיה של דרעי. בעצם, לא היתה שום סיבה שיידע. הוצאת הספרים היא גוף נפרד ממערכת העיתון "ידיעות אחרונות" ובאופן רשמי, ולרוב גם מעשי, אין קשר בין עבודת שני הגופים, למעט הבעלות המשותפת עליהם. גילת שמע על הספר די במקרה, לפני כחצי שנה, מאחד מחברי-הכנסת ששמע את דרעי מדבר על הספר. גילת פנה אל ההוצאה ואמר בפעם הראשונה, אבל בהחלט לא האחרונה, כי לדעתו על הוצאת "ידיעות אחרונות" להימנע מלהוציא ספר מן הסוג הזה. באותו שלב כבר היה ברור שהספר שעומד לראות אור הוא, למעשה, גרסתו של אריה דרעי לסיפור חייו. זוהי גרסתו לדרך הארוכה שעשה ממקנס שבמרוקו, דרך כנסת ישראל וממשלת ישראל ועד לדוכן הנאשמים בבית-המשפט בירושלים. למוטי גילת יש חלק נכבד בקורות החיים האלה. הוא האיש שהביא לפתיחת החקירה והגשת כתב-האישום נגד דרעי, לאחר שפרסם, יחד עם מלי קמפנר, סדרה של תחקירים עיתונאיים רחבים על מעשי השחיתות והמרמה שדרעי ביצע לכאורה. התנגדותו של גילת לפרסום הספר עלתה שוב לאחר שיואל ניר הגיש את כתב-היד. גילת דרש לראות את כתב-היד, אבל נענה בשלילה. עם זאת, התערבותו עוררה התלבטות בתוך המערכת. העמדה שהציג גילת אמרה בערך כך: אם "ידיעות אחרונות" מנהל במשך שמונה שנים קו עיתונאי עיקש ולוחמני נגד דרעי, כיצד ייתכן שחודשים ספורים לפני מתן פסק-הדין הוא נותן לו במה לפרסם את גרסתו, או לפחות גרסה שהוא סומך עליה את ידיו? האם אין בכך "התקפלות" של העיתון מההאשמות שהטיח בו? האם "ידיעות אחרונות" אינו שומט בכך את הקרקע מתחת לרגלי עצמו? זמן לא רב לפני הפרסום בגליון ראש השנה התכנסו ארבעה - עורך "ידיעות אחרונות" אלון שליו, מנכ"ל הוצאת הספרים דב אייכנוולד, העיתונאי נחום ברנע והיועץ המשפטי של "ידיעות אחרונות", עורך-הדין מיבי מוזר, כדי לקיים דיון בסוגיה שהעלה גילת. עמדתו של אייכנוולד היתה ידועה מראש: הוא יזם את הספר, הוא חושב שימכור הרבה עותקים, הוא חושב שצריך לקדם את המכירות דרך העיתון. נחום ברנע תמך גם הוא בפרסום קטעים מהספר. ההחלטה על פרסום הפרקים היתה בסופו של דבר של אלון שליו, העורך. שליו החליט כי אין מניעה לפרסם פרקים מהספר במוספי העיתון, ולמוטי גילת הובטח כי בצד הפרקים הבעייתיים יינתן לו מקום, רחב ככל שיבקש, להביא את תגובתו ועמדתו. אייכנוולד: "הדיאלוגים שהתקיימו והשאלות שעלו, כולם היו ברמה מאוד עקרונית וטהורה. הגורמים בוויכוח הזה לא עבדו על אינטרסים אישיים או על אגו טריפ. עלו כאן שאלות מאוד עמוקות - מה הגבולות, מה מותר ומה אסור. נחום העלה שאלות מוסריות וכבדות משקל כלפי מוטי. אלו שאלות אמיתיות. זו עיתונות במיטבה. זה שהספר יוצא לאור זה בסופו של דבר מאוד מאוד לזכות ידיעות אחרונות. ישבה חבורה של אנשים והעלתה שאלות רציניות ביותר: מצד אחד, אז מה אם העיתון הוביל את הקמפיין נגד אריה דרעי, אז אסור לנו להגיד שום דבר אחר? ומצד שני, האם אנחנו, שעמדנו בתביעה נגד אריה דרעי, ניתן את הבמה לאריה דרעי להגיד את דברו?". הדיון שקיימו בכירי "ידיעות אחרונות" שיקף שתי גישות עיתונאיות: האחת של "העיתונות הלוחמת", שמייצג מוטי גילת, החותרת להיאבק עד תום במושאי סיקורה כשנקודת המוצא שלה היא שליחותה לחשוף את שחיתותם. על-פי המזג של בעלי גישה זו, אין מקום לתת מעל דפי העיתון פתחון פה למושאי החקירה העיתונאית (לבד, כמובן, מזכותם להגיב על הממצאים וההאשמות נגדם). הגישה השנייה, שאפשר להגדיר אותה גישת "העיתונות המוכרת", דוגלת בפרסום כל דבר שמעניין כמה שיותר אנשים. עיתונות כזו יכולה לפרסם תחקיר על הרגליה המוזרים של אשת ראש הממשלה ואחר-כך ראיון מתקתק עם הזוג המלכותי לרגל החג, והיא יכולה לנהל מלחמת עולם נגד מי שהיה מנכ"ל משרד הפנים ולאחר מכן שר הפנים, ואחר-כך לפרסם את הסיפור הדרמטי שלפיו הוא נולד בליל סערה לאחר הבטחה שמימית לאמו כי הרך הנולד עומד להיות גדול ומאוד מיוחד. אלון שליו הכריע בעד הגישה השנייה. זו המדיניות של "ידיעות אחרונות" בדרך-כלל, וזו היתה ההכרעה גם הפעם, על אף התנגדותו של מוטי גילת. שליו הסביר בדיעבד של"ידיעות אחרונות" יש עניין שספרים בעלי עניין ציבורי רב ופוטנציאל מכירה טוב יפורסמו בהוצאתו, כשם שיש לו עניין שפרקים מתוכו ותגובות עליהם יופיעו מעל דפי "ידיעות אחרונות". היוזמה לפרסם את הספר היתה של אייכנוולד, שמעיד על עצמו שהוא "מוציא לפועל כל רעיון שיש לו פוטנציאל של מכירה". הוא גם זה שיזם את כתיבת הספר של אורי שגיא, ואף פנה בהצעה דומה למתן וילנאי. לפני כשנתיים וחצי פנה אייכנוולד לרמי טל, איש העיתון "ידיעות אחרונות" ועורך בהוצאת הספרים, וביקש ממנו למצוא את האדם הנכון למשימה. טל ידע מיד למי כדאי לפנות. כשנה לפני כן ישב על כוס קפה עם ידידו יואל ניר, אז הכתב הפרלמנטרי של קול-ישראל, וזה סיפר לו על ביקור של קבוצת חברי-כנסת במרוקו שאליה התלווה כעיתונאי. גם אריה דרעי היה במשלחת. ניר: "רמי טל סיפר לי על ספר שהיה מעורב בכתיבתו, ואני אמרתי לו, אני מת לכתוב ספר על אריה דרעי. הוא אמר לי, מה פתאום?, זה נראה לו אז מוזר לכתוב ספר על דרעי. עברה שנה, אולי קצת יותר, והוא התקשר אלי ואמר, אתה רוצה לכתוב ספר על אריה דרעי?". ניר הרים את הכפפה מיד. מוטי גילת ויואל ניר מייצגים זנים שונים של עיתונות. גילת, מזה שנים, מתעמת ללא מורא, מעל דפי "ידיעות אחרונות", עם כל גוף, מוסד או אדם שעל-פי תחקיריו נמצאו מעורבים במעשי שחיתות ברמות שונות של חומרה. הוא עמל על כתבותיו שבועות ארוכים, אוסף פרט לפרט, ומגיש בסופו מוצר עיתונאי ממוסמך ומפורט המזכיר יותר כתב-אישום מכתבה עיתונאית רגילה. גילת הוא עיתונאי חוקר. הוא לא רק מחפש עובדות - הוא מבקש למצוא ראיות. כתבותיו של גילת אינן עומדות למבחן רק ביום פרסומן. הן גוררות אחריהן לא פעם מאבקים של שנים בבתי-המשפט ודורשות גיבוי ממושך ואיתן של העיתון שבו הוא עובד. זיכוי של נשוא הכתבה כמוהו ככתב-אישום נגד עבודתו העיתונאית. הרשעה פירושה אות הצטיינות, נוסף לרבים שכבר קיבל. פרשת אריה דרעי היא ללא ספק ההישג העיתונאי החשוב ביותר של גילת. הוא ומלי קמפנר פרסמו את התחקיר הראשון על דרעי בתחילת יוני 90 ואחריו המשיכו לפרסם סדרה של תחקירים וידיעות שחשפו עוד ועוד פרטים על מעשי שחיתות שיוחסו לדרעי ולאנשיו. בעקבות התחקירים אימץ "ידיעות אחרונות" קו עיתונאי ברור, שתמך בקידום החקירה המשטרתית והגשת כתב-אישום. בעיני רבים מתומכיו של דרעי, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון שהחליט להרשיעו בכל מחיר. היריבות בין השניים הפכה לעניין מוכר וידוע והולידה פרשיות משנה, כמו פרשת ההאזנות לטלפון של מוטי גילת, ותביעת הדיבה שהגיש דרעי נגד העיתון בעקבות פרסום התחקירים (שממנה חזר בו בנימוק שעליו להתרכז בהגנה על האישומים הפליליים שהוגשו נגדו). יואל ניר היה כתב של קול-ישראל, מגיש יומני חדשות ועורך חדשות במשך שנים רבות. הוא היה במשך תקופה ארוכה הכתב בכנסת ועזב את התפקיד זמן קצר לאחר שהחל לעבוד על הספר על דרעי. ניר צבר שעות רבות במסדרונות הכנסת וחי עם הפוליטיקאים, כמו עמיתים אחרים שלו, בדו-קיום: מדווח על מעשיהם וניזון מהדלפותיהם. בשנות עבודתו בכנסת פיתח ידידות קרובה עם דרעי. בזמן הביקור במרוקו, דרעי אף הזמין את ניר להצטרף אליו ואל יפה אשתו כשנסעו למוגדיר להשתטח על קברו של אחד הצדיקים. שם, מספר ניר, ראה את דרעי ברגע אינטימי, כשהוא משתטח מלוא גובהו על הקבר ובעיניו, כך נדמה לו, היו דמעות. לפחות פעמיים הביא הקשר ביניהם לדיון תקשורתי בשאלות של אתיקה מקצועית. בפעם הראשונה, במאי 93, פרסם ניר ידיעה בלעדית שמסר לו דרעי (כפי שהודה בעצמו), ולפיה התחייב רבין לערוך משאל עם על נסיגה מרמת-הגולן. במקום להיות מתוגמל על הסקופ שהביא, הושעה ניר מתפקידו, בעיקר בגלל מאבקי כוח פנימיים ברדיו. דרעי יצא להגנתו של ניר, התקומם נגד ההשעיה, ואף סיפר על כך לרבין. זמן קצר אחר-כך זומנו מנכ"ל רשות השידור דאז, מוטי קירשנבאום, מנהל הרדיו אמנון נדב, וראש מערכת החדשות שלום קיטל לבירור בוועדת החינוך של הכנסת, ולמחרת הוחזר ניר לעבודתו. ניר מודה כי הפרשה הזאת, על אף שהיו שראו בה התערבות פוליטית לא ראויה בעבודת הרדיו, "הידקה את היחסים בינינו. אלה לא היו יחסים של חברות, אבל אולי של ידידות". בפעם השנייה, ביוני 95, גילה העיתונאי אמנון אברמוביץ בערוץ הראשון, כי אריה דרעי אמר לכתב ירון דקל במהלך שיחה שמוטב שיסיר את מועמדותו לתפקיד הכתב הפוליטי של הרדיו, משום ש"יש לי איש משלי לתפקיד, יואל ניר". דרעי אמר בתגובה כי היה מדובר רק בבדיחה, אך חשיפת הסיפור עוררה הדים. ניר לא מונה בסופו של דבר לתפקיד הכתב הפוליטי ודקל הוא זה שזכה בתפקיד. בעקבות פרסום הפרשה, הודלף לתוכנית "תיק-תקשורת" שניר עבד תקופה מסוימת בעבר ככתב הפוליטי של בטאון ש"ס "יום ליום", תחת הפסאודונים "יואל חן". ניר אמר בתגובה כי רק העביר שלוש ידיעות מהכנסת לעורך אברהם רותם, כטובה אישית. רותם אישר את הגרסה הזאת בכתבה שהתפרסמה בעיתון "ירושלים" ביוני 95, ואמר כי שופכים את דמו של ניר לריק. הפרשיות האלו עוררו בזמנן תהיות על מידת האתיקה שבידידות כה קרובה בין עיתונאי לפוליטיקאי, אך הן מוזכרות כאן בעיקר כדי להסביר מדוע הסכים דרעי, מכל העיתונאים המסקרים את פעילותו, לפתוח את הדלת דווקא בפני יואל ניר. הפנייה של ניר לא היתה הראשונה שקיבל דרעי. צבי יעקובסון, מזכיר סיעת ש"ס בכנסת, מספר כי מדי כמה שבועות היתה מגיעה בקשה של עיתונאי או הוצאת ספרים לכתוב ספר ביוגרפי על דרעי, אך הוא דחה את כולן מפני שלא ראה את עצמו כותב ביוגרפיה לפני גיל ארבעים. הגיעו גם הצעות מעסקנים חרדים שהציעו לממן את הוצאת הספר ולתת לדרעי זכות מלאה לצנזר את הכתוב, אך דרעי התמיד בסירובו. ליואל ניר הוא לא אמר לא. דרעי עצמו הסביר את הסכמתו לשתף פעולה עם יואל ניר בראיון שנתן בגליון סוכות של "יום ליום" (המראיין, אגב, היה צבי יעקובסון): "אני יסביר לך, כבר למעלה משנתיים שיואל ניר, עיתונאי מקול-ישראל, החליט לכתוב עלי ספר. הוא לא היחיד, אני לא הסכמתי לשתף פעולה עם אף אחד. אין לי זמן ואין לי עניין בכך. אני לא חושב שזה צריך לעניין את הציבור ספרים עלי. ישנם אנשים יותר חשובים שיכתבו עליהם. אבל יואל ניר קבע עובדה והחליט לכתוב ספר בין אם אשתף פעולה ובין אם לא. היות ואני מכיר אותו כעיתונאי הגון וישר - הוא אינו נמנה עם הקבוצה שאוהבת לאכול את ש"ס לתיאבון - הקדשתי לו קצת מזמני. לא הרבה, את רוב רובו של הספר הוא עשה לבד, בעבודת תחקיר מאוד רצינית. אני בעצמי לא קראתי את רוב הספר עדיין. הוא החליט משיקולים שלו להוציא את הספר דרך הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות. זה עניינו ולא ענייני, אין לי שום קשר לידיעות אחרונות, אין לי שום הסכם איתם, וודאי שאני לא מקבל לא אחוזים ולא כסף, לא מהם ולא מיואל ניר. אני כעסתי מאוד על ידיעות אחרונות שהם הציגו את הכתבה כסיפור חיי, או כפי שגם אתה התרשמת, ושזה נשמע שסיפרתי את סיפור חיי לידיעות אחרונות, דבר שלא נכון ומטעה את הציבור. אפילו איימתי לנקוט צעדים והבטיחו לי לתקן את הדבר ולהבהיר את האמת כפי שהסברתי לך". ליואל ניר יש השלמה לגרסה שמסר דרעי ב"יום ליום": "נפגשתי עם דרעי. הוא לא אמר לא, אלא רצה לבדוק כמה שאלות. הסברתי לו שהספר ייכתב בכל מקרה. איתו או בלעדיו. הוא אמר: אתה יודע שביני לבין ידיעות היתה מלחמת עולם, איך אתה יודע שלא יעשו שינויים לפי דעתם? הרי העורך הוא השולט. הבטחתי לו להכניס סעיף בחוזה שבלי אישורי לא יכניסו שינויים בספר. הוא הסכים, לא בפה מלא, אבל אמר בסדר". ניר חזר אל רמי טל, עורך הספר, וקיבל את הסכמתו לסעיף כזה ואחר-כך קיבל גם את אישורו של אייכנוולד. (אייכנוולד: "אנחנו אף פעם לא עושים שינויים בספר בניגוד לדעת המחבר, וכך גם נעשה עם יואל ניר"). זה היה עוגן הביטחון של דרעי ועדות ברורה למידת האמון שהוא רוכש לניר, שיציג את דבריו בספר באופן שישביע את רצונו. ומה היא הגרסה הסופית של הספר? בהוצאה מודים כי הוא למעשה "הגרסה של דרעי" להתרחשויות שבהן היה מעורב, אבל ניר אינו אוהב את ההגדרה הזאת וכאמור, גם אריה דרעי דוחה אותה. בפרק היחיד שפורסם בינתיים ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי "זהו פרק ראשון מן הספר, המביא את סיפור חייו של אריה דרעי כפי שכתב אותו העיתונאי יואל ניר". גם ניר וגם דרעי לא שמחו לקרוא את הניסוח הזה. ניר אומר כי הספר נכתב בעזרתו הצנועה של דרעי, אך לא הבלעדית, וכי לא מדובר בספר "מטעם". יש בספר, לדבריו, כמה גילויים חדשים על פרשיות שבהן היה מעורב דרעי וכמה דברים שנכתבו בניגוד לגרסה שדרעי הציג בפניו. ניר: "אני לא מקבל את גרסת דרעי בתרגיל המסריח. הוא טוען שהיה פסיבי. אני אומר שהוא חיבר את הקצוות בין רבין לפרס. אני עשיתי תחקיר משלי על פרשת בר-און, ויש פרטים בספר שדרעי בכלל לא הכיר, למשל מה היו המגעים בין ביבי לדן אבי-יצחק בקשר לתפקיד היועץ המשפטי, לפני המינוי של בר-און. הוא לא הכיר את פרטי השיחות ביניהם. בכלל, בספר אריה דרעי יוצא כאחד שעשה טעויות אדירות, במידה מסוימת טיפשיות, לפעמים לא באשמתו אלא בגלל עצות שקיבל מעורכי-דין או בגלל הנחיות של הרב עובדיה יוסף. למשל, זכות השתיקה. הוא שמר עליה לפי עצה של עורך-הדין ויינרוט. החושים שלו אמרו לו לא לשמור על זכות השתיקה כי הוא איש ציבור, אבל ויינרוט אמר: סימנו אותך קצינים בכירים, יהיה כתב-אישום בכל מקרה ולכן תשמור על זכות השתיקה. היו ביניהם ויכוחים קשים בעניין הזה". אריה דרעי ראה את כתב-היד של הספר? אני לא רציתי להראות לו את הספר, אבל כיוון שיש שם הרבה סיפורים שבאים ממנו, ההוצאה דרשה ממני להראות לו את הספר, כדי שיוכל לתקן טעויות עובדתיות. הוא לא התערב בכלל במה שכתבתי. לגבי מה שכתבתי על התרגיל המסריח הוא אמר לי שאני טועה. בהוצאה היתה התלבטות, משפטית בעיקר, כיצד להתייחס בספר לחלק מהפרשות שבהן מעורב דרעי ושעדיין לא הגיעו לסיומן. במשרד ליבליך-מוזר, עורכי-הדין של "ידיעות אחרונות", עברו על הספר בקפדנות. בסופו של דבר, כך אומר ניר, בגרסה הסופית יובא סיפור פרשת דרעי על כל שלבי החקירה, כולל פרשת ההאזנות למוטי גילת, אך הוא יסתיים עם תחילת המשפט, מסיבות של סוב-יודיצה. אלון שליו אומר כי עד להשלמת הספר יפורסמו פרקים נוספים ממנו במוסף "7 ימים". יהיו כמה גורמים שייצאו נשכרים מהספר - העיתון וההוצאה של "ידיעות אחרונות", המחבר, אך בעיקר אריה דרעי. קשה להתעלם מהרווח התקשורתי שהוא יפיק מהעובדה שגרסתו מופיעה דווקא ב"ידיעות אחרונות" ודווקא זמן קצר לפני מתן פסק-הדין במשפטו. זוהי בלי ספק דרך יעילה לשפץ את תדמיתו הציבורית בעיתוי שהוא, מבחינתו, גורלי. מדיניות תקשורתית מכוונת? אולי סתם יד המקרה? "דרעי מנצל כאן את ידיעות, זה ברור", אומר אחד העורכים בעיתון, "הוא צריך לרכוש אהדה אצל חבר השופטים, גם באמצעות דעת קהל שלדעתו יכולה להיות לה השפעה על החלטת חבר השופטים. הוא מקבל תעודת הכשר מידיעות אחרונות, המקום שהפליל אותו. מה טוב מזה עבורו? למה שילך למעריב?". דב אייכנוולד, אולי בכלל דרעי מנצל את "ידיעות אחרונות" בפרסום הספר? זו בפירוש שאלה קשה שעלתה. אני חושב שבכלל לא צריך לבחון את הדבר הזה. זה לא שיקול שצריך לעניין אותנו, בפירוש לא. זה ספר שעומד במבחן. אנחנו רק צריכים לבדוק אם נכתבה בו אמת, בגבול יכולת הבדיקה, ושאין בו לשון הרע. אלון שליו אמר כי ב"ידיעות אחרונות" ערים לעיתוי הוצאת הספר, אך כיוון שהסיכומים במשפטו של דרעי כבר הוגשו, ובכל מקרה דרעי משמיע את טענותיו בכלי התקשורת, אין הוא מניח שייעשה בספר שימוש להשגת תועלת במשפט. "אנחנו ננהג באחריות לגבי איך ומתי בעניין זה", אמר שליו. לדבריו, עם פרסום פרקים נוספים ב"7 ימים" יוכל מוטי גילת להגיב עליהם, כמו גם אנשים אחרים שהספר יעורר את תגובתם. גילת סירב להתראיין לכתבה זו. ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית גיליון 17, נובמבר 1998

קוונטין טרנטינו משחק, אנה וינטור משתעשעת, סלייט מתעדכן, גלן בק מתגונן, משתפי הקבצים נלחמים, ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

אנה וינטור, העורכת המיתולוגית של מגזין האופנה "ווג", הגיעה השבוע לתוכנית האירוח של דייוויד לטרמן כדי לקדם את הסרט הדוקומנטרי "The September Issue", שבו היא מככבת, ואת עצמה (החוזה שלה נגמר בקרוב, ולא בטוח שיחודש). הסרט מתחקה אחר תהליך העבודה על גליון ספטמבר של "ווג", שהוא באופן מסורתי הגיליון הגדול ביותר של השנה במספר עמודיו, והגיליון החשוב ביותר של השנה מבחינת עולם האופנה. וינטור ניצלה את ההזדמנות כדי להשתעשע על חשבון הדימוי המעט מפלצתי שדבק בה (בין השאר שימשה השראה לדמותה של מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה") ולסגור חשבון עם מורין דאוד, בעלת טור ב"ניו-יורק טיימס", שכינתה אותה השבוע "חייזרית". עוד על הסרט ועל מה שקורה מאחורי הקלעים של "ווג" תוכלו לקרוא כאן. השבוע, אחרי 12 שנה, ביטל המגזין המקוון המצוין "סלייט" את "Today’s Papers", מדור סקירת העיתונות היומית שלו, והחליף אותו ב"Slatest", גרסה משופרת ודינמית יותר שכוללת שלושה דיווחים יומיים. עורך האתר, דייוויד פלוץ, מסביר מדוע מה שהיה טוב ב-1997 כבר איננו מספיק ב-2009. האם יש לכך קשר לדעיכתם של עיתוני הדפוס? התשובה היא: כן. שבוע לא קל עבר על רשתות שיתוף הקבצים הגדולות. תחילה היה זה בית-משפט שבדי שהורה לחברת האינטרנט שמספקת את שירותיה ל"Pirate Bay" – אתר שיתוף קבצים גדול שמפעיליו שבדים – לנתק עימה כל קשר. אחר-כך הגיע גזר הדין במשפט זכויות היוצרים שמתנהל בהולנד נגד מפעילי האתר המתחרה, "Mininova", שלפיו על מנהלי האתר להסיר מיד את כל החומרים המוגנים על-ידי זכויות יוצרים. למרות הכל, נכון לעת כתיבת שורות אלו, האתרים ממשיכים לפעול כרגיל. ובינתיים בבריטניה: הממשלה פירטה השבוע את תוכניתה למלחמה בהורדות הלא חוקיות. בתפריט: עבריינים מזדמנים יסבלו ממהירות גלישה אטית, עבריינים כבדים ינותקו מהרשת. כריס לייק מאתר השיווק הדיגיטלי "Econsultancy" מעניק 25 טיפים לעיתונאי שמעוניין להבטיח את עתידו המקצועי. והנה עשר סיבות לעובדה שהמפרסמים ממשיכים לנטוש את תוכניתו היומית של גלן בק ברשת החדשות פוקס. כל הטירוף, במקום אחד. "ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, הוביל את טבלת ההכנסות בסופ"ש האחרון בארצות-הברית, ויש מי שטוענים ששורש ההצלחה הקופתית שלו טמון בטוויטר. כן, שמעתם נכון. אם לא די בכך, יש הטוענים שבכוחו של שירות המיקרו-בלוגינג הפופולרי הזה לגרום להוליווד לשנות לחלוטין את מערך השיווק שלה. ברויטרס התפרסם השבוע תיקון משעשע לכתבה (משעשעת בפני עצמה) שבה דווח על גניבתו של איבר מין של גירף העשוי מלגו מפארק השעשועים לגו-לנד בגרמניה. מה התברר? שאיבר המין היה בכלל זנב. העיתונאית הקנדית אמנדה לינדהאוט מוחזקת כבר שנה בשבי בסומליה, בתנאים קשים. בן ריינר מהעיתון הקנדי "The Star" מדבר עם חבריה ועם בני משפחתה, שמתגעגעים, דואגים, ובעיקר מתקשים להסכין עם חוסר המעש של ממשלתם. פדרציית העיתונאים הבינלאומית טענה השבוע שצבא ארצות-הברית מעסיק חברה חיצונית שעורכת מעקבים אחר עיתונאים המדווחים מאפגניסטן ובודקת אם דיווחיהם אוהדים את ארצות-הברית. הסופר והעיתונאי דומיניק דאן מת השבוע מסרטן והוא בן 83. בין שאר עיסוקיו כתב דאן במשך רבע עשור עבור "ואניטי פייר". הכתבה הראשונה שפירסם במגזין סקרה את משפט הרצח של בתו, דומיניק. בהמשך הקריירה העיתונאית שלו דיווח גם ממשפטי הרצח המתוקשרים של או.גיי סימפסון, האחים מננדז (שרצחו את הוריהם) ופיל ספקטור. אוסף מכתבותיו תוכלו למצוא כאן. וגם לטינה בראון, העורכת של ה"דיילי ביסט" ומי שעבדה לצדו במשך שנים רבות, יש מה לומר עליו.

צרכן התקשורת בישראל בבעיה: יפנה למדיה החברתית, יופצץ בשטויות; יסור למדיה המסורתית, ייחבט באינטרסים

בשנים האחרונות אנו עדים לוויכוח מרתק בין שתי אסכולות תיאורטיות. הראשונה מבקשת להציב במרכז העשייה התקשורתית את בעל המקצוע, את המומחה. חוקרי תקשורת כמו אנדרו קין טוענים שהרגע שבו התרבות הולכת לעזאזל הוא הרגע שבו אנחנו מחליטים שלמומחה אין שום עדיפות על פני כל אדם אחר – בין אם המומחה הוא מו"ל של הוצאת ספרים ובין אם הוא בעלים של חברת תקליטים, עיתונאי או עורך בכלי תקשורת. בצד השני נמצאים חוקרים כמו קליי שירקי ויוחאי בנקלר, שרואים בדמוקרטיזציה של הידע וביכולת של כל אדם להפוך מצרכן ליצרן את אחת ההתפתחויות החיוביות של העידן הדיגיטלי, שהוציאה את המונופול על הידע מקבוצה קטנה של אנשים ושמה אותו בידיהם של מיליוני בני-אדם שעושים איתו דברים מדהימים. שתי הסיעות מספקות הוכחות לכך שהאופן המועדף עליהם לייצור תוכן עדיף על פני האופן האחר. קין מצביע על בטהובן או המינגוויי, שירקי ובנקלר מצביעים על ויקיפדיה. אבל ככל שחולף הזמן אני מבין שאחד הדברים שקובעים אם התוכן הוא איכותי וראוי אינו קשור בהכרח לרמת המקצועיות או החובבנות ואפילו לא לרמת המחויבות של מי שיוצר אותו. אחד הדברים שקובעים אם התוכן הוא איכותי הוא המרחב שבו הוא מיוצר, וכאשר אני מדבר על מרחב אני מתייחס לשטח שלו: כמה מרחב יש לך. אנחנו לא תמיד מודעים לכך, אבל למרחב, או להעדרו, יש תפקיד מרכזי בחיים שלנו. כאשר אתה חי בדירה קטנה אתה נאלץ לקבל החלטות שמצביעות באופן מיידי על סדרי העדיפויות שלך, מה חשוב יותר בעיניך. אם אתה מגיע לדירה קטנה ובמקום רהיטים כל מה שאתה רואה הם מדפי ספרים, אתה יכול להבין מה חשוב בעיני הדייר. אם אתה מגיע לדירה קטנה ואתה רואה רק מדף ספרים אחד, הרי שגם הבחירה של הספרים על אותו המדף חושפת מידע מעניין על בעל הבית. משחר ההיסטוריה היה המרחב הפיזי שבידי יצרני התוכן סופי. כאשר אתה מחליט לצייר ציור, גם אם הוא "קרב ווטרלו", ציור ענק שגובהו יותר מחמישה מטרים וחצי ורוחבו יותר משמונה, המקום הוא סופי ואתה חייב לקבל החלטה: מה נכנס ומה נשאר מחוץ למסגרת. כאשר אתה כותב רומן אתה צריך להחליט אילו תיאורים הם חשובים ואילו אינם מקדמים את העלילה ויישארו רק בגרסת הטיוטה. עובדת חיים זו נכונה גם בכל הקשור לעיתונים: כיוון שהעיתון מודפס על נייר ונייר עולה כסף ובשלב מסוים צריך להתחיל להדפיס עליו כדי שיגיע בזמן למנויים, המרחב הוא סופי. תוצאה ישירה של מגבלה זו היא שכל עיתון, כל עורך, כל עיתונאי, צריכים כל יום, כל היום, לענות על שאלה אחת: "מה יותר חשוב?". התשובה שנותן כל עיתון שונה – "יתד נאמן" יחשוב שדבר חשוב הוא דברי ההספד שנכתבו על רב זה או אחר, בעוד ש"ישראל היום" יחשוב שדבר חשוב הוא מעשה צדקה של אשת ראש הממשלה – אבל שניהם שואלים את השאלה כי הם חייבים לשאול אותה, כי אין להם ברירה: הם פועלים בעולם שיש בו מגבלה. אבל באינטרנט בכלל, ובפייסבוק בפרט, המרחב הוא אינסופי. פייסבוק לא אומר לך, המשתמש, "אתה יכול להעלות רק חמישה, רק עשרה, רק עשרים סטטוסים ביום". מבחינתו שתעלה אחד כל דקה. הוא לא מגביל אותך בגודל התמונות, במספר הקישורים או במספר המלים. אין שום הגבלה, על שום דבר, בשום רגע. כיוון שאין הגבלה, אין צורך לשאול את השאלה "מה יותר חשוב?". את התוצאה אנחנו חווים כל שבוע. קחו למשל דוגמה קטנה מהשבוע החולף. במשך 24 שעות נדמה היה שכל משתמשי פייסבוק בישראל התעסקו בדבר אחד: הבקשה של ח"כ רות קלדרון לחדר איפור במשכן הכנסת. במשך שעות לכל מי שאני מכיר היה משהו לומר על שיחת מסדרון אקראית שניהלה קלדרון עם מנכ"ל הכנסת. בעיותיה האמיתיות של ישראל היו כלא היו: הגירעון, המצב הבטחוני, החינוך המידרדר, העוני ואפילו סתם בעיות יומיומיות כמו מינוי מושחת ברשות מקומית, התעמרות באזרחים במחלקת הגבייה של רשות השידור ואפילו העדר תשתיות מספקות לספורטאים צעירים – זה בכלל לא משנה מה; על סדר היום של פייסבוק השתלטה רות קלדרון, חברת-כנסת מהשורות האחוריות בכהונתה הראשונה, נטולת כל תפקיד מיניסטריאלי, רות קלדרון ושיחת המסדרון שלה עם מנכ"ל הכנסת. אינני תמים. ברור שהסיפור על קלדרון הוא מטפורה למשהו גדול יותר, אבל בעולם של מחסור, של הגבלות על המרחב, כמה מקום היינו נותנים לסיפור האווילי הזה, כמה תשומת לב היינו מקדישים לו, כמה זמן היינו מבזבזים עליו? זה היה הרגע שבו התגעגעתי, ממש התגעגעתי, לעיתון ולמגבלות המודרניסטיות שלו, עיתון שצריך להחליט מה חשוב ומה לא חשוב, עיתון שעם קצת מזל יחליט שהסיפור על קלדרון מתאים ל"בוקסה", מסגרת קטנה של לא יותר מ-100 מלה, והלאה, לנושאים קצת יותר חשובים. אז בסוף-השבוע פתחתי, בגעגועים עזים, כמה עיתונים ונתקלתי בכתבה ב"כלכליסט" שנפתחה כך: גילוי נאות: אני מכיר את גליה מאור היטב. ריאיינתי אותה עשרות פעמים, הן לעיתון והן לספר שכתבתי על בנקים בישראל. אני מחשיב אותה לחברה טובה, ואף יותר מכך. הכרנו בפורום הבנקאים, באחד הרגעים השקטים יותר של אחד מימי הדיונים העמוסים, ובמהלך השנתיים שעברו מאז ראיתי אותה נהפכת מבנקאית צעירה שהתקדמה בכוחות עצמה ל"גליה מאור", הבנקאית המפורסמת, המדוברת, המצולמת, האהובה והמושמצת במדינה – שכל קשר בינה לבין מאור האמיתית היה רופף, במקרה הטוב. מה זה? אתם עושים צחוק? מי זה כתב החצר העלוב הזה? איך יכול להיות שעיתון מטיל על עיתונאי שכתב ספר על גליה מאור, שמרעיף עליה כאלו מלות אהבה, לראיין אותה? סתם. כתבה כזו לא באמת הופיעה ב"כלכליסט". אני מתנצל בפני "כלכליסט". אבל הנה משפט שהופיע גם הופיע ב"דה-מרקר" בכתבתו של אשר שכטר על דפני ליף: גילוי נאות: אני מכיר את דפני ליף היטב. ריאיינתי אותה עשרות פעמים, הן לעיתון והן לספר שכתבתי על המחאה. אני מחשיב אותה לחברה טובה, ואף יותר מכך. הכרנו ברוטשילד, באחד הרגעים השקטים יותר של היום השני למחאה, ובמהלך השנתיים שעברו מאז ראיתי אותה נהפכת מהצעירה האלמונית שהקימה אוהל ברוטשילד ל"דפני ליף", האדם המפורסם, המדובר, המצולם, האהוב והמושמץ במדינה – שכל קשר בינו לבין ליף האמיתית היה רופף, במקרה הטוב. מסתבר שגם "דה-מרקר" וגם שכטר סבורים שאין בעיה שעיתונאי שכתב ספר על ליף יראיין את ליף. אחרי הכל, הוא פירסם גילוי נאות! אם מישהו היה מעז לפרסם טקסט שכזה ב"מעריב" על נוחי דנקנר, היו שוחטים אותו; אם מישהו היה מעז לפרסם טקסט שכזה ב"ידיעות אחרונות" על יאיר לפיד, היו קורעים אותו לגזרים; אבל מה שאסור לכל שאר העיתונים לכתוב על כל שאר האישים, ל"דה-מרקר" מותר כאשר מדובר בדפני ליף. ל"דה-מרקר" מותר לשלוח מעריץ שמעיד על עצמו שליף היא חברה טובה שלו ("ואף יותר מכך") כדי לראיין אותה לכתבה בעיתון. ב"דה-מרקר" קוראים לזה "עיתונות". הדוגמה האקראית הזו המחישה לי שהבעיה שלנו היא לא שהתקשורת מופקת על-ידי חובבנים, אלא שהיא סובלת מזיהום בלתי נסבל שהופך את הצריכה שלה לבלתי אפשרית. פייסבוק נגועה בלהג בלתי פוסק, בהתלהמות אלימה ומכוערת ובהתעסקות בטפל. כאשר אתה פונה אל התקשורת המסורתית, הממוסדת, המקצוענית, אתה נתקל בזיהום מסוג אחר – ערימה של אינטרסים מגויסים שאף אחד אפילו לא טורח, ולו למראית עין, לנסות להסתיר אותם: "ישראל היום" מקדיש כמעט מדי יום טור נלעג ל"אימפריית הרשע" של "ידיעות אחרונות", "ידיעות אחרונות" מקדם את בכיר כותביו לתפקיד ראש הממשלה, ו"דה-מרקר" שולח חבר טוב של דפני ליף ("ואף יותר מכך") כדי לראיין אותה. כאשר הבחירה היא בין דירת הפייסבוק האינסופית שמלאה בהגיגים טפלים וממוחזרים לבין דירת העיתונות המסורתית זעירת הממדים שעמוסה עד התקרה באינטרסים וקשרים בלתי ראויים, אין פלא שבסופו של דבר הישראלים נאטמים, מעדיפים תוכניות ריאליטי שמטמטמות את הנשמה ומגלים אדישות כלפי מה שקורה סביבם.

"מעריב" ו"ישראל היום" דיווחו על אירוע שקרה לפני חודשים כאילו קרה לפני שבוע. טוב, זה היה בסין. הם מדברים שם סינית, אתם יודעים

בזמן שאצלנו יש הקפאה ומצוקת דיור, בסין בונים מלון בן 15 קומות בשישה ימים בלבד. אין פלא שהתקשורת הישראלית מדווחת בהתפעלות על הפרויקט, שתועד בסרטון בהילוך מהיר ביו-טיוב, ונבנה "בשבוע שעבר" לפי "מעריב" (14.11.10), ו"בסוף-השבוע" לפי "ישראל היום" (14.11.10). אלא שנס הבנייה המודרני, למרות הטענות בעיתונות הישראלית, לא אירע בשבוע השני של נובמבר. סרטונים כמו זה של בניית המלון צוברים ויראליות, וכשזו מגיעה למאסה קריטית הם תופסים את תשומת לבם של הבלוגרים, אחר-כך את זו של סוכנויות הידיעות, בהמשך של התקשורת הממוסדת ובסופו של דבר של מסכי המכ"ם הפסיבי של התקשורת הישראלית. ההתייחסות המוקדמת ביותר של האינטרנט באנגלית שהצלחנו למצוא היתה בפוסט שפורסם בבלוג "arch daily" ב-10.11.10, שלושה ימים לפני שהתקשורת הישראלית הבחינה בו ושלושה חודשים שלמים אחרי שהסרטון הועלה ליו-טיוב, ב-13.8.10. וזה מידע שאפשר להשיג בעשר שניות של תחקיר עיתונאי לא מאומץ – שהרי האייטם ב"מעריב" וב"ישראל היום", והתמונות שליוו אותו, הגיעו מאותו סרטון עצמו. תחקיר אינטרנט שלא מצריך קימה מהכיסא מספק פרטים נוספים: אותו סרטון הועלה לאתר וימאו חמישה ימים לפני שפורסם ביו-טיוב. אתר חברת הבנייה הסינית ברוד (ששמה מופיע הן בתיאור הסרטון ביו-טיוב והן בתחילת הסרטון עצמו) אמנם כתוב סינית, אבל אפשר למצוא שם הודעה לעיתונות עם תמונת המלון, ותרגום גוגל אוטומטי מבהיר שאכן מדובר באותו מלון. ההודעה הזאת פורסמה באתר ב-10.7.10. בדיקת עובדות היא מקצוע שהתקשורת הישראלית לא ממש שמעה עליו, ותשמח לקרוא עליו בוויקיפדיה אם יהיה לה זמן איזה ערב. בינתיים היא יכולה להסתפק בשקופית שפותחת את הסרטון, ומציגה את התאריך 10.6.10. המטבע באמת נמצא מתחת לפנס – היימצא מישהו שיתכופף להרימו?

"הארץ" דוחק את הסגל הזוטר לעמוד מודעות האבל | ב"ידיעות אחרונות" טלנסקי נשמע מבולבל מתמיד | וב"גלובס" מספידים את אדם ברוך

במאמר שמקבל את כותרת הגג "מיוחד לידיעות אחרונות", יוצאת הבוקר פרופ רות גביזון נגד ההתנהלות התקשורתית סביב פרשת אולמרט-טלנסקי. "גם אם נגזר עלינו שראש ממשלה יודח באמצע כהונתו בשל כך שהתגבש נגדו כתב אישום", כותבת גביזון, "לא נגזר עלינו להרשות את ההפקרות המתבטאת בכך שהחקירה מתנהלת באמצעות התקשורת, בצורה הפוגעת הן ביעילותה, הן בפרטיות של הנחשדים ושל העדים והן בסיכוי שיהיה אמון בהחלטות על הגשת כתב אישום ובתוצאות ההליך הפלילי. גם לא נגזר עלינו שראש הממשלה, רשויות אכיפת החוק, התקשורת והציבור כולו יעסקו כולם בחקירות ובחשדות נגד ראש הממשלה ולא בעניינים האחרים, החשובים מאוד, הנמצאים על סדר היום של כל אחד מאלה". מלים כדרבנות, ללא ספק, ורק בעיה אחת עולה מהן: מה הם אותם "עניינים אחרים" שאמורים להיות על סדר יומה של תקשורת אשר לא עוסקת בחקירות ובחשדות נגד ראש הממשלה? כי אם לשפוט לפי העיתונים של הבוקר, לעורכים אין כל מושג. זו הפעם הראשונה זה עשרה ימים שפרשת טלנסקי אינה מופיעה ככותרת ראשית ב"ישראל היום" (אז פגע טיל בקניון), ומובן שגם לא באף עיתון אחר. תחת זאת, "הארץ" ו"ישראל היום" מצטטים את אזהרות ראש השב"כ מאתמול כי רקטות מעזה ינחתו באשקלון; "מעריב" ספר כמה שרים ממפלגת קדימה תומכים בנסיגה מהגולן, ועשה מהמסקנה כותרת ראשית ("רוב שרי קדימה נגד נסיגה מהגולן"); ואילו ב"ידיעות אחרונות" מפנה הכותרת הראשית את הקוראים למוסף הכלכלי "ממון" ("מיתון? לא בישראל"), עדות שאין טובה ממנה למצוקה שאליה נקלעים העיתונים ברגע שפרשת טלנסקי מגלה סימני רגיעה זמניים. היום תחל שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות, וזאת במחאה על כך שאינו מקבל תנאים סוציאליים ואקדמיים, וגם לא תשלומי פנסיה. הידיעה על כך בעיתון "הארץ" [עפרי אילני] ממוקמת בעמ 12, עמוד מודעות האבל. זו ידיעה קצרה (יש מודעת אבל גדולה ממנה באותו עמוד), וכדי למצוא בה את הסיבות לשביתת הסגל הזוטר יש לקרוא אותה עד למלה האחרונה ממש. ב"מעריב" אין כל ידיעה בנושא הזה, ואילו ב"ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעה בעניין בעמ 9, תחת ידיעה נוספת ("נערכים לשביתה הגדולה") העוסקת בשביתה הצפויה בסוף השבוע ברשויות המקומיות, וזאת במחאה על קיצוץ כ-10 מיליארד שקל מתקציביהן בשש השנים האחרונות [נורית פלתר ודוד רגב]. באותה ידיעה מוזכר כי הסתדרות העובדים אישרה אתמול סדרה של סכסוכי עבודה חדשים במגזר הציבורי, ולכן "עוד שביתות מתרגשות ובאות עלינו". בין הארגונים העלולים לשבות: משרד החינוך, חברת הדואר, חברת החשמל, בית-החולים וולפסון וכבאי איגוד ערים חיפה. בידיעה מפורטות הסיבות לכל אחד מהסכסוכים הללו – פיטורים וקיצוצים למיניהם. אף אחד מהם אינו ראוי בפני עצמו לידיעה, לפי התקנים של העיתונות. ב"ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו, הכתבת לענייני משפט, כי פרקליטות המדינה מכחישה את הטענות שפירסם מרדכי גילת ב"ישראל היום", ולפיהן המסמכים שהובילו לפתיחת החקירה בפרשת טלנסקי היו ברשותה ולא הועברו למשטרה. לטענת הפרקליטות, היא לא קיבלה את המסמכים האלה מאנשי מבקר המדינה. ב"הארץ" מופיעה הבוקר מסגרת קטנה תחת הכותרת "המשטרה: לא הדלפנו" [יהונתן ליס]. מצוטט שם "גורם אכיפה המעורה בפרשה" שאומר: "אפשר להניח שהשבוע יתפרסמו בכלי התקשורת חומרי חקירה שונים, באופן סלקטיבי [...] עכשיו תתחיל המלחמה האמיתית על כלי התקשורת ועל דעת הקהל". ואמנם, ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמים היום ציטוטים חדשים מחקירתו של משה טלנסקי, ובה הוא טוען כי אולמרט אינו הפוליטיקאי היחיד שקיבל כסף מזומן מאנשי עסקים [טובה צימוקי ואיתמר אייכנר]. כבר בפסקה השנייה של הידיעה נכתב: "יש לציין שידיעות אחרונות לא יודע על פוליטיקאים נוספים שטלנסקי ציין שקיבלו כסף", אבל מיד אחר-כך עולה שמו של יצחק רבין. "אתם חושבים שרבין לא עשה זאת?", מצוטט טלנסקי, "עשיתי זאת לרבין", ובהמשך מופיע ציטוט די מבולבל וכמעט בלתי ניתן להבנה ובו טלנסקי מתאר את שיטת העבודה מול רבין כשהוא קופץ מנושא לנושא וכמו משמיט משפטים שלמים בלי לשים לב. עוד בידיעה, ציטוט מפי "גורמים בסביבת אולמרט", הטוענים כי טלנסקי מסר במשטרה "עדות מבולבלת": "הוא פרץ בבכי וצחק לסירוגין וסיפק סיפורי אלף לילה ולילה – ועל כך יש המעוניינים לבסס עדויות נגד ראש הממשלה. זו ההוכחה עד כמה דבריו לא אמינים". ב"גלובס", אחד העיתונים שערך אדם ברוך, מספידים אותו אמנון אברמוביץ, מיכה קירשנר, גיל גיבלי וסטלה קורין-ליבר. אברמוביץ נזכר שברוך אמר לו פעם: "אני לא שואף לקורא אשר ידמה לי, כי אני לא מציע את עצמי כמודל, כי אני לא נחוש בדעותי ולא בטוח בטעמים שלי, ולכן אני לא משוכנע". בעיני אברמוביץ, זו "תמצית הליברליות" של ברוך. קירשנר כותב: "ללא צורך להידרש למלודרמה מיותרת, אציין שבפברואר 1979 השתנו חיי המקצועיים ללא הכר", ומגדיר את ברוך כ"מנטור אולטימטיבי". גיבלי מפרסם מחדש איור של ברוך שצויר לפני 14 שנה, ואילו קורין-ליבר מספרת על עבודתה מולו וכותבת, "אין יום שבו רוחו לא מבקרת". "ידיעות אחרונות" מדווח כי כחלק מהפגנות הדרוזים במחאה על הפקעת אלפי דונמים מאדמותיהם, המפגינים "השחיתו ניידות ותקפו כתבת" [ליאור אל-חי]. לפי הידיעה, מפגינים דרוזים איימו על כתבת רדיו חיפה טלי ליבמן, שהגיעה למקום כדי לסקר את ההפגנה, ודרשו ממנה להסתלק מהמקום. "כמה מהם הקיפו את הכתבת, לקחו ממנה את מכשיר ההקלטה וניפצו אותו". בידיעה עצמה הצטמצמו סיבות המחאה למשפט אחד: "הם עשו זאת במחאה על הפקעת קרקעותיהם". ללא ציון כמות האדמות, רקע להפקעה או היסטוריה רלבנטית. במוסף הנדל"ן של "דה-מרקר" מיום שישי האחרון התפרסם תיקון למידע השגוי שנמסר שם שבוע קודם לכן במדור "יד שנייה". קוראי מוסף הנדל"ן של "גלובס" לא זכו אתמול לקרוא במדור "יד שנייה" תיקון לטעות זהה שהופיעה שם בשבוע שעבר. במדור הדעות של "מעריב" עונה ציפי חוטובלי לבן דרור-ימיני, שבעצמו ענה לארי שביט בטורו מיום שישי האחרון. "מותר לעיתונאים לטעות", כותבת חוטובלי, "אבל מותר גם לעיתונאים להתפכח. לשיטתו של ימיני, העובדה שעיתונאי נקט קו מסוים אוסרת עליו לשנות את הקו ולומר את האמת כשזו מתגלה לו במלוא כיעורה". בהמשך תוקפת חוטובלי את אמנון דנקנר וטומי לפיד על שהגנו על אולמרט והעלימו עין מחשדות שחיתות. לי-אור אברבך מדווח ב"המגזין" של "מעריב" כי מנהל מחלקת התעודה של הערוץ הראשון, איתי לנדסברג, זועם על פורום היוצרים הדוקומנטריים על שלא הכליל ולו סרט אחד של רשות השידור ברשימת המועמדים לפרסים שהוא מעניק השנה. "תופעה מוזרה בעיני, שלא לומר חשודה", כתב לנדסברג לפורום היוצרים. במוסף "גלריה" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מה"הראלד טריביון" על נסיונותיה של רשת אל-גזירה באנגלית למצוא דרך לשדר גם לתושבי ארה"ב. בינתיים הרשת ניתנת לקליטה בארה"ב רק באמצעות האינטרנט. טוני בורמן, המנכ"ל החדש של אל-גזירה באנגלית, מדגיש כי הרשת מתכוונת להרבות בדיווחים מארה"ב בתקופה הקרובה ואומר: "הרבה מאוד ערוצי חדשות מקצצים בסיקור הגלובלי שלהן [כך]. אנחנו מתכוונים ללכת בדרך ההפוכה". ב"דה-מרקר" מדווח כי הרשות השנייה קבעה ש"דרישת התשלום של צרלטון על הקרנת משחקי יורו 2008 במסעדות – חוקית" [משה הרוש]. מדובר בדרישה לקבל מבתי-עסק עשרות אלפי שקלים גם על 19 המשחקים בתחרות שישודרו בערוץ הפתוח לכלל הציבור, ערוץ 10. את הידיעה מלווה טור פרשנות מאת עידו באום, המסביר ש "זה נשמע מרגיז", אבל ההחלטה "עולה בקנה אחד עם המגמה השלטת כיום בתחום הקניין הרוחני". אמיתי זיו מדווח ב"דה-מרקר" כי "מכרז הרדיו הדיגיטלי ממשיך להתעכב עקב מחלוקת בין משרדי האוצר והתקשורת". שורש המחלוקת – מענק מהמדינה שאמור להינתן לחברה הזוכה, בסך 25 מיליון שקל, לצורך "פרישה והיתכנות". האוצר מתנגד למענק.

"ידיעות אחרונות" מסיר את חסותו מנוחי דנקנר | "ישראל היום" לא חוגג ניצחון של נתניהו | ב"הארץ" וב"מעריב" לא מרוצים מסגירת התיק נגד אביגדור ליברמן

הצהרות של יו"ר הרשות הפלסטינית תופסות היום את הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"מעריב": "עבאס לאובמה: מתנגד להצעות שהציג קרי" ו"אבו-מאזן: יש לנו הכרה הדדית עם ישראל, ואנו לא דורשים מאף אחד להטיל עליה חרם", בהתאמה. בשני העיתונים הכותרת הראשית מלווה בהפניה קטנה לאירוע שהתרחש, כנראה, סמוך למועד הסגירה של העיתונים: "פלסטיני נהרג מירי ימ"מ" ("הארץ") ו"אמש בגנין: הרוג פלסטיני בפעילות של הימ"מ ללכידת מבוקש בכיר". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא טיזר לראיון ב"מוסף לשבת" עם חייל צה"ל שנפצע והתעוור: "אני אחזור לצבא. אני כבר רואה צבעים וזה מעודד אותי", נכתב בה. "נתניהו בלם את הפילוג בין הליכוד לישראל-ביתנו", נכתב בכותרת דיווח של יהונתן ליס ב"הארץ". עוד מדווח ליס: "בכיר בקואליציה: נתניהו מתנגד למינוי עופר שלח [ליו"ר ועדת החוץ והביטחון] כי הוא אינו ממלכתי מספיק". "אלתור קואליציוני: יו"ר ועדת חוץ וביטחון יתחלף בכל ישיבה", נכתב בכותרת ידיעה של אריק בנדר וזאב קם ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מוצאים דרך לדווח על ההצלחה היחסית של נתניהו כעל כישלון מוחלט: "הצביעו ברגליים" היא כותרת הדיווח של יובל קרני מוועידת הליכוד; "רגע לפני כינוס ועידת הליכוד, עתר נתניהו נגד נשיאות המפלגה והצליח למנוע הצבעה נגד האיחוד עם ליברמן. התגובה הגיעה בערב – כשרק 350 מתוך 3,500 חברי המרכז התייצבו לנאום שלו". ב"ישראל היום" מדווחים לעומת זאת על "ניצחון לנתניהו בוועידת הליכוד", אבל בידיעה קטנה בתחתית עמ 12. אחרי הכל, המפסידים הם, לכאורה, קהל היעד של העיתון, ולא המנצח. "תיק סגור: וינשטיין לא יערער על זיכוי ליברמן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "תיק בלארוס הסתיים אתמול בצליל צורם: דווקא את התיק שהיה הכי מזוהה עימו בלם וינשטיין בערכאה הנמוכה ביותר", נכתב בכותרת המשנה למאמר של ברוך קרא ב"מעריב", "הוא ציין שאינו נותן הכשר למעשי ליברמן, אבל בפועל נתן לו את האמא של ההכשרים". ב"ידיעות אחרונות", לצד הידיעה שכותרתה "ליברמן: תיק סגור", מופיע טור פרשנות מאת אותה עיתונאית (טובה צימוקי) תחת הכותרת "עלייה באמון ביועץ המשפטי". "עם הבושה – בלי המאסר", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" המוקדשת לגזר דינו של הרב מוטי אלון, שהורשע במעשים מגונים בכוח בקטין. גם כפולת העמודים הפותחת של העיתון מוקדשת לגזר הדין וטורים על אודותיו. הנימה הכללית העולה מהם היא של ביקורת על קלות העונש (שישה חודשי עבודות שירות), המודגשת בכותרות, בטורו של דן מרגלית וב"משאל עם" של שישה אנשים. גזר הדין של אלון הוא הקצה של הליך ציבורי ומשפטי ארוך שגם זכה לסיקור עיתונאי מקיף. הבחירה של "ישראל היום" לדחוף אותו לקדמת הבמה נדמית כניסיון לסלק משם דבר-מה אחר – דווקא ביום שאפשר היה להכריז בו על הישג לנתניהו. כך או כך, הביקורת על ההעדפה שזכה לה כביכול אלון בגזר הדין נדמית פתטית כשהיא לא מלווה בבדיקה עיתונאית בסיסית של חומרתם הממוצעת של עונשים על עבירות דומות, או לפחות של העונשים שניתנו במקרים דומים. "שליחתו של הרב אלון לעבודות שירות איננה נקודת מפנה כמו שהיא סגירת מעגל של התפכחות", כותב אשר כהן ב"מעריב". "ביום ראשון, בגאלה של בילינסון, כבר היה ברור שעולם העסקים השלים עם לכתו של נוחי דנקנר: כולם עברו לצד של מוטי אחלה גבר בן-משה", נכתב בכותרת המשנה לטור החברה של ארי ליבסקר במוסף "כלכליסט", תחת הכותרת "יחי המלך החדש". באותו מוסף כותבת עורכת העיתון גלית חמי על נטישת דנקנר על-ידי מנהליו והמיליה שלו: "זה אחד הצדדים המכוערים של עולם העסקים, שמתגלה בכל פעם שמישהו נופל: אין רגע של חסד, אין אפילו חמלה צבועה. יש רק צד אחד מכוער יותר מזה: הצביעות, ההתרפסות והחנופה שבדיוק אותם אנשים מפגינים כשמישהו עולה לגדולה". על שער "ידיעות אחרונות", העיתון שהעניק לדנקנר עיתונות מיטיבה ממש עד לא מזמן (לפרקים מיטיבה אפילו יותר מזו של "מעריב" בתקופה שהיה בלפיתתו המצמיתה של דנקנר כבעל השליטה), מתפרסמת היום הפניה למוסף "ממון" ולשונה: "דנקנר העביר לאשתו חצי בית". היא מלווה בתצלומים של נוחי דנקנר ואשתו אורלי. הידיעה המשפילה תופסת לא פחות מהכותרת הראשית של המוסף ("דנקנר נערך ליום שאחרי"), כשלתצלום של בני הזוג מצורף כרקע תצלום של האחוזה והבריכה בהרצליה-פיתוח. "הערכות: המהלך עלול להקשות על הנושים לשים יד על הנכסים במקרה שיפשוט רגל", נכתב בלשון מכובסת בכותרת המשנה. בשנים האחרונות, כשגורל קונצרן בשווי עשרות מיליארדים עמד לנשייה, לא דאגו ב"ידיעות" לנושים. עכשיו נזכרו. ב"דה-מרקר" מקדישים את כתבת השער האחורי לגורלם הצפוי של אנשי דנקנר בתאגיד אי.די.בי. "כ-20 מנהלים בכירים בקבוצת אי.די.בי נהנו בתקופת דנקנר מעלות שכר של כ-600 מיליון שקל – מתוך סכום זה חלקו של דנקנר מוערך ב-60 מיליון שקל", כותב עמי גינזבורג. "עלות זו כוללת שכר בפועל, מענקים, אופציות ותנאים נלווים. זאת בזמן שמניית אי.די.בי אחזקות רשמה מאז מאי 2003 – המועד שבו דנקנר ושותפיו, מנור ולבנת, השלימו את ההשתלטות על אי.די.בי – תשואה שלילית מותאמת דיבידנד של כ-84% ושוויה ירד אל מתחת ל-200 מיליון שקל". מאמר המערכת של "הארץ" חוזר על הקריאה של איתן אבריאל בכותרת ראשית ב"דה-מרקר" ושל גולן חזני ב"כלכליסט": לפרק את אי.די.בי. "אני רק מתאר לעצמי מה היה קורה אם ערבי היה שורף תפילין ביציעי טדי", כותב אייל לוי בטור המופיע כולו על שער מוסף הספורט של "מעריב", מתחת לתצלומי דפיו הקרועים של ספר קוראן שהשאירו אחריהם, כנראה, אוהדי בית"ר ביציע בסכנין. כותרת המוסף היא "במקום שבו קורעים ספרי קודש", והכותב קורא לדתיים ו"כל מי שיש לו מושג קלוש בדת" מקרב אוהדי הכדורגל למחות על הפגיעה ב"קודש הקודשים". זו תפיסה מרעננת של הדת – עבור עיתונאי הספורט של "מעריב" היהדות והאסלאם הן רק צורות שונות של פולחן של אותו אל, ודת היא גורם מקרב בין כל מאמיניה של דת באשר היא דת. "האוצר הסכים למענק של 3.5 מיליארד שקל לאינטל", מדווחת הכותרת הראשית של "כלכליסט". "80 מיליון שקל הושקעו ברשות החירום הלאומית – ונקברו תחת השלג", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "שיעור העוני לא ירד, זו המדידה ששונתה", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", המפנה לבדיקה של מיקי פלד, הקובע כי בעוד שהשכר עלה באחוז אחד בלבד בשנה שעברה, ההכנסה הריאלית עלתה בכמעט 12% בשל שינוי מדידה טכני של הלמ"ס. הפניה נוספת על שער העיתון היא לבדיקת מחירי דירות בישראל: "חלום הדירה הקטנה בגוש דן הקפיץ ב-25% את המחיר הממוצע למ"ר בדירות חדר בתוך שלוש שנים. המחירים הגבוהים בתל-אביב דחפו את מחירי הדירות הקטנות בגבעתיים ב-66%. למרות הביקוש הגבוה, מתחילת השנה נבנו רק 35 דירות בגודל זה" (עינת פז-פרנקל). "התיירות הרפואית – תופעה רעה, עשב בר שוטה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", ציטוט של מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו. "משרד התיירות פועל לקדם אותה כאילו מדובר באיזה כפר נופש. פרופ גמזו מותח ביקורת גם על כשל השוק שיצרו הביטוחים המשלימים והפרטיים: הובילו לסחרור בשכר הרופאים הבכירים, זה ממש כבר כלכלת השכר של כוכבי ה-NBA" (שי ניב). הכותרת מלווה בלוגו "פשיטת הרגל של הרפואה הציבורית בישראל" ולצדה הפניה לאייטם נוסף של ניב: "נתניהו, לוקר וקנדל דוחפים להגדלת היקף תיירות המרפא על חשבון החולה הישראלי" (ציטוטים דומים נתן גמזו גם לרוני לינדר-גנץ ב"דה-מרקר", ויפה ש"גלובס" לא נמנעו בשל כך מהבלטת הראיון). "באמת יקר פה", נכתב בכותרת על שער "ממון". "דו"ח ה-OECD: רמת המחירים בישראל גבוהה ב-10% מאשר בארה"ב", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של רועי ברגמן. ליטל דוברוביצקי מדווחת כי "מספר ימי המחלה שלקחו העובדים בכל הענפים במשק ירד משמעותית לעומת השנה שעברה". כותרת המשנה נפתחת במלים "חוששים מפיטורים?". תלם יהב מדווח באותו עמוד כי "בני נוער יוכלו לעבוד בחופשות עד חצות ולא ייאלצו להוציא פנקסי עבודה". כפולת עמודים מוקדשת לעצות כיצד להאריך את חייהם של ירקות ופירות ("כשהמחירים עולים, עוד יותר כואב לזרוק"). המוסף השנתי של "דה-מרקר" דק הרבה יותר מאלה של שנים קודמות, או אולי זה הזיכרון שמתעתע? כך או כך, הוא ממחיש את המהפך שעבר העיתון מסיקור ההון לסיקור החברה ומספק חומר קריאה מעניין בנושא של הפער הישראלי – הפער העדתי, החברתי והגיאוגרפי. במוסף "כלכליסט" אורי פסובסקי לוקח פסק זמן מסדרת הראיונות שלו עם כלכלנים מהפכנים ברחבי העולם כדי לראיין לכתבת השער של המוסף את בנו של המשקיע וורן באפט, הווארד, ש"קיבל מאביו 2 מיליארד דולר ובחר להציל את עניי העולם". ואולי אין זה פסק זמן? שתי הכתבות האחרות קוראות לפרק את גוגל (דור צח) ולגעת נכון בתינוקות (קרן צוריאל-הררי). כתבת השער של "שישבת", מוסף "ישראל היום", מאת מיכל יעקב-יצחקי ונעמה לנסקי, היא מתקפה חריפה על משרד הרווחה, תחת הכותרת הבוטה "זהירות, פקידי סעד": "הם מוציאים ילדים מבתי הוריהם בקלות בלתי נסבלת, נהנים מאמונם של בתי-המשפט וחורצים גורלות של אלפי משפחות. איך הפכו פקידי הסעד לגורם בעל כוח עצום – וכמעט ללא בקרה". שער מוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדש למחזאי חנוך לוין, שבמלאות 70 להולדתו עלה לרשת אתר חדש שבו יוצגו כל יצירותיו (כרמית ספיר-ויץ). "טוב נו, ישראלית לשעבר" (שני ליטמן כותבת ב"גלריה" של "הארץ" על השחקנית ש"תהדוף בקרוב מאוד את בר רפאלי וגל גדות ממשבצת השחקנית המצליחה ביותר בהוליווד"). "הבמאית שירי שחר עברה במשך שנים 15 טיפולי הפריה ואינספור אכזבות עד שהביאה לעולם ילד. עם המטען הכבד הזה היא הגיעה לסרט שבו ליוותה מטפלת פיליפינית שבנה התינוק נקרע ממנה וגורש מישראל. ולא, בסצינת הפרידה בנתב"ג אף עין לא נשארה יבשה" (כותרת משנה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מסגירה את עילת הסיקור התדיר של גורלם המר של ילדי מהגרים בישראל). ארי שביט מקדיש את טורו במדור הדעות של "הארץ" להצלחה של ספר שכתב: "משהו מחשמל התרחש". ב"ידיעות אחרונות" לא מרפים מ"פרשת הבנק הסיני", שבניגוד לנכתב גם היום בעיתון, לא נחשפה על-ידי "ידיעות אחרונות", אבל בהחלט כן מונפה על-ידיו לשוט נגד ראש הממשלה. עמ 12 מוקדש לדיווח של עקיבא נוביק, שמדובב משפחות נפגעי טרור שנפגעו מנתניהו.

הדיון הפומבי על הצנזורה אתמול באוניברסיטת בן-גוריון הניב מסקנות מפתיעות: הצנזורה הראשית מוצאת עצמה נלחמת מול פוליטיקאים ומול גורמים במערכת הביטחון ובמערכת המשפט, שפועלים במסלולים עוקפי צנזורה כדי לרמוס את חופש הביטוי

שורה של עדים בעלי זוויות ראייה שונות ותפקידים מגוונים ציירו אתמול תמונה מטרידה ביותר של הדרכים שבהן מסוכל חופש הביטוי בישראל. במסגרת ערב עיון שנערך באוניברסיטת בן-גוריון לרגל פרסום ספרו של עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן, "The Secret War With Iran", התנהל רב-שיח על צנזורה וחופש מידע בישראל בהשתתפות ברגמן עצמו, עורך-הדין הוותיק מיבי מוזר, גנז המדינה לשעבר טוביה פרילינג והצנזורית הראשית סימה ואקנין. תחת הכותרת "אורך המספריים" נמסרו מעל הבימה באולם הסנאט של האוניברסיטה עדויות אישיות, הערכות ואנקדוטות ייצוגיות, שמסיכומן עולה המסקנה כי בעלי השררה בישראל עוקפים את החוק, ולחלופין מנצלים חלקים ממנו לרעה, כדי למנוע מהציבור גישה למידע אף שאין בפרסומו איום על בטחון המדינה במידה המצדיקה את גניזתו. אם בפתח המושב המיוחד, כשהצנזורית הראשית טענה כי בישראל "חופש הביטוי נשמר לא למרות הצנזורה, אלא בגלל הצנזורה", היה מי מהצופים שחייך לעצמו, הרי שבסיומו התברר כי העמדה הזו מקובלת על כל המשתתפים, וכי נסיונות לעקוף את הצנזור מתבצעים בישראל לא רק כאמצעי לשחרור מידע עבור הציבור, אלא גם מהכיוון האחר – כניסיון להסתיר מידע שהצנזור אינו מתנגד שיובא לידיעת הציבור. "הצנזור הראשי איננו צנזור ראשי", קבע עו"ד מוזר והסביר שבישראל יש "יותר מצנזור אחד". לדבריו, מאז שבג"ץ שניצר קבע כי לצנזורה רשות לפסול אך ורק חומרים שבהם "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה", נוצרה תנועת נגד שנועדה להביא לפסילת חומרים תוך עקיפת הצנזורה. "מישהו החליט שבג"ץ שניצר הוא רחב מדי", הסביר מוזר, ומשום כך "שלטונות הביטחון במדינת ישראל מצאו דרך איך עוקפים את הצנזור". זאת, אף שלצנזור הסמכות החוקית להחליט מה יפורסם ומה לא. לדבריו, שני הצנזורים האחרים, שפועלים במקביל לגוף שקיבל את הסמכות החוקית, הם בתי-המשפט וועדת השרים. מוזר תיאר את מהלך איסור הפרסום בשני הנתיבים הללו. בנתיב הראשון יוזמים "שלטונות הביטחון", כהגדרתו, פנייה לפרקליטות המדינה ומבקשים שתדרוש, בטענה של פגיעה בבטחון המדינה, צו איסור פרסום על מידע שאינם מעוניינים שיגיע לידיעת הציבור. הפרקליטות מבקשת מבית-המשפט, "בטון מאוד רציני ובצורה מאוד מרשימה", כלשונו, את הצו, ובקשה זו נענית בחיוב "לעתים קרובות בלי שהשופט ייכנס לעומק הדברים". מרגע זה ההחלטה על פרסום המידע הזה מופקעת למעשה מידיו של הגוף שהוסמך לכך על-ידי החוק. לדברי מוזר, כשעיתונים מגישים כתבות וידיעות לצנזורה טרם פרסומן, ידיה של זו כבר כבולות. בכל הנוגע לפרטים שלהם הוצא צו איסור פרסום, הצנזורה אינה מתערבת, ולמעשה אינה משיבה למבקשים, אלא מכפיפה את עצמה לצו איסור הפרסום. במקרים אחדים, הסביר הפרקליט, נציגי "שלטונות הביטחון" מבקשים להיפגש עם השופטים בלשכתם, בפרטיות, ולהסביר להם את חומרת המידע. "כשהשופטים יוצאים משם, נעלם העיקרון של חופש הביטוי", אמר מוזר. "אני לא יודע מה אמרו בלשכה, אני לא יודע להיאבק בזה. אני לא יודע איך לשכנע שאולי היה מקום לכבד את חופש הביטוי דווקא". הנתיב השני שבו נאסר פרסום באופן שעוקף את הצנזור הרשמי הוא ועדת השרים למתן היתר לפרסומים, שבידיה הסמכות להעניק ולמנוע פרסומים של עובדי הציבור ועובדי הציבור לשעבר. הוועדה פועלת במקביל לצנזורה ופוסלת לעתים גם פרסומים שעברו את מבחן הצנזורה. לדברי מוזר, זהו "הצנזור הכי קשה" משום ש"בוועדת השרים אנחנו לא יודעים את הקריטריונים לפי מה מחליטים לפרסם או לא לפרסם". לדבריו, במקרה אחד הוא הצליח לשים את האצבע על הסיבה למניעת פרסום. בספר ספציפי, שלא הותר לפרסום, "נכלל קטע שהתייחס לאחד מבעלי השררה או הכוח להשפיע על ועדת השרים". לאחר שהספר הוגש לוועדה ללא קטע זה, נעלמה גם התנגדות הוועדה לפרסומו. "ברור לי לחלוטין", הצהיר מוזר, "שזה היה בלתי ענייני, שזה היה אפילו לא פוליטי, אלא אישי לחלוטין. אותו איש רצה להסתיר את מבושיו". בתגובה לדברים אלה אמרה הצנזורית הראשית, סימה ואקנין, כי היא "מסכימה כמעט לכל מלה" של עו"ד מוזר. "לא רק שיש לנו כמה מסלולים עוקפי צנזורה במדינת ישראל", הוסיפה, "אני יכולה להגיד שאני נאבקת בלא מעט מהם". לדבריה, "בסופו של דבר זה מאבק של כולנו. כולנו צריכים לצאת נגד צווי איסור פרסום וועדת השרים, שלפעמים מפעילה שיקולים זרים בתהליך קבלת ההחלטות". ואקנין ציינה כי מאבקה נושא פרי: במהלך כהונתה ירד שיעור צווי איסור הפרסום ב-70%. עמדה דומה לזו של עו"ד מוזר הביע טוביה פרילינג, שהיה גנז המדינה בשנים 2001–2004. לדבריו, בתום כהונתו הגיע למסקנה כי חוק הארכיונים של מדינת ישראל, שבזמן חקיקתו היה חוק ראוי, הוא כיום "חוק מפגר, שאינו מציג איזונים כיאות לחברה דמוקרטית". פרילינג תיאר התנהלות בעייתית של שלל מערכות המשיקות ומקבילות לגנז המדינה הרשמי. לדבריו, "הגנז לא מייצג את הציבור בפני המדינה. אין לו סמכויות ממשיות שמאפשרות לו לפתוח את החומר בתום תקופות החיסיון". הכוח, הסביר פרילינג, נמצא בידי המשרדים המייצרים את המידע, ודעתו המקצועית כגנז מתבטלת בפני דעתו האישית של השר. כדוגמה הביא פרילינג את מקרה התיעוד הגנוז של מלחמת יום הכיפורים, מקרה שהביא ל"שחיקה במעמד הגנז", כהגדרתו. לדבריו, לקראת מלאת שלושים שנה למלחמה, פנה מתוקף סמכותו כגנז למנהלת ארכיון צה"ל וביקש ממנה להתחיל בהליך של פתיחת תיקים, אך היא, שלפי החוק כפופה לגנז המדינה, הסבירה לו כי את הוראותיה היא מקבלת משר הביטחון. "אני לא חושב שארכיון צה"ל צריך להיות גוף עצמאי", קבע פרילינג כשהוא מזכיר שגם הצבא, המחזיק בארכיונו את דו"ח ועדת אגרנט, הוא בין הגופים המבוקרים בדו"ח. פרילינג סיפר כי גם במקרה שחוקר ביקש תיעוד על ההקרנות שביצע משרד הבריאות בעולים החדשים בשנות החמישים לצורך מניעת גזזת, "המערכת עשתה ככל שיכלה כדי לא להעמיד לרשותו את החומר הזה". לדבריו, במשרד הבריאות ניצלו תקנה הקובעת שלמשרד ממשלתי יש רשות למשוך חזרה חומר ארכיוני מגנזך המדינה לצורכי עבודתו, כך שלפתע, בעקבות הבקשה לעיין במסמכים משנות החמישים, החליט משרד הבריאות שהוא זקוק להם לצורכי עבודה. לדברי הגנז לשעבר, חלק גדול מהחומר התיעודי שמשרדי הממשלה אמורים להעביר לגנזך המדינה אינו מועבר, ולעתים הוא מועבר מהסיבות הלא נכונות. "יש מתח בין חוק הארכיונים לחוק חופש המידע", הסביר פרילינג. יום אחד, סיפר, הגיע למשרדיו שליח עם מסמכים לגניזה ממשרד ממשלתי "שבמשך שנים התעקש לא להפקיד חומר בגנזך המדינה", למרות הפצרות הגנזים. מה הביא לפתע לשינוי המדיניות? בקשה מתוקף חוק חופש המידע לעיין בחומר שבידי המשרד. פרילינג הסביר כי ברגע שתיעוד ממשלתי מופקד בגנזך המדינה, הוא אוטומטית הופך חסוי לשנים רבות. "אלה דברים שהאזרחים והעיתונאים והפרופסורים וכל אדם שאכפת לו צריכים לקום ולומר, לא לשם זה קיים החוק", אמר פרילינג, "ואני לא בטוח שהגנז הנוכחי והקודם נהנו מהגיבוי הציבורי ומההבנה הציבורית שיש כרסום בדבר הזה". העיתונאי רונן ברגמן, שלכבוד ספרו נערך הרב-שיח, קבע כי "הבעיה קשה", וכי זכותם של העיתונאים לפרסם וזכותו של הציבור לדעת נפגמות כתוצאה מהמנגנונים עוקפי הצנזורה. לדבריו, את מרבית המחלוקות מול הצנזורה הרשמית העיתונאים מצליחים בסופו של דבר לפתור, אך זרועותיו של "התמנון המסומם", כפי שהוא מגדיר את מערכת הביטחון הישראלית, פועלות ללא תיאום וללא מדיניות אחידה. ברגמן הזכיר אף הוא את הסירוב לפתוח לעיון מסמכים במלאות שלושים שנה למלחמת יום כיפור, וסיפר כיצד נמנעה ממנו הגישה לתיעוד ולמחקרים בתואנה כי פרסומם יגרום לנזק בלתי הפיך לבטחון המדינה. בסופו של דבר נאלצו בעיתונו להבריח מהארכיון מחקרים סודיים ומסמכי מודיעין "בדרך לא דרך". לדברי ברגמן, הפעולה התבצעה בעזרת שיתוף פעולה עם גורמים בתוך המערכת, שאף הם הגיעו למסקנה כי מניעת הפרסום של מסמכים אלה נובעת מלחצים שמפעילים גורמים פוליטיים ("בעיקר אריאל שרון", ציין ברגמן) מסיבות אישיות ולא מטעמי ביטחון. כהוכחה לצדקתו אמר ברגמן כי בטרם פרסום הכתבה שהתבססה על מסמכים אלה, הגיש העיתון לצנזורה עשרות אלפי מלים מתוך המסמכים הסודיים, ורק שתי מלים לא עברו את אישורה. "לא סוד, ולא כמוס ולא חשאי, אלא סיבות שאינן רלבנטיות", סיכם. "יש חוסר אחידות מוחלט, אך אחד לא קובע מה סודי ומה לא, ואף אחד לא עורך דיון עקרוני במה סודי ומה לא סודי". מנחה הדיון, פרופ יורם מיטל, סיכם בקביעה שהכותרת שניתנה לכנס, "אורכם של המספריים", התבררה כשגויה. "מה שעולה כאן", אמר, "הוא [שהבעיה היא] לאו דווקא אורכם של המספריים, אלא יותר מי אוחז בהם".

בצהובונים נמשך הסיקור הפוליטי לקראת שיחות השלום | שרון שפורר פותחת חשבון | אורי משגב בשגרת תעמולה

"השרים אישרו שחרור 104 אסירים פלסטינים; המשא-ומתן יחל היום", נכתב בכותרתו הראשית של "הארץ". "13 שרים תמכו, שבעה התנגדו ושניים נמנעו. נתניהו: להחלטה יש מחיר כבד. ראש השב"כ: חידוש המו"מ ירגיע את השטח", נכתב בכותרת המשנה, המתמצתת משוואה ברורה: ההתנגדות למחווה היא פוליטית, לא בטחונית. כך טוען במפורש גם עמוס הראל בטור פרשנות בעיתון: "המחלוקת בדבר שחרור האסירים היתה בעיקרה רגשית ופוליטית. מעט בדוחק אפשר לייחס לה גם השלכות מדיניות בעלות משמעות. אבל ויכוח בטחוני של ממש לא היה. כשחלק ניכר מהמשוחררים לעתיד כבר חצו את גיל ה-50, קשה לדמיין תרחיש שבו זקני הפת"ח הללו חוזרים לפעילות טרור". האם מדובר אכן בעניין רגשי ולא בטחוני? "רובם אמנם לא יבצעו פיגועים בעצמם", מצטט משה רונן ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" "הערכה במערכת הביטחון", "אבל הם יאמנו ויגייסו מחבלים צעירים ויאספו כספים למען ארגוני הטרור בעזרת המוניטין שלהם". יש אכן, כנראה, מימד בטחוני להחלטה, אולם בשני העיתונים הנפוצים, שני הממדים, הרגשי והבטחוני, משועבדים כרגיל למימד הפוליטי. בהפגנה נגד שחרור האסירים מול משרד ראש הממשלה נכחו לא יותר מ-50 מפגינים, כותב ברק רביד ב"הארץ", ויוסי ורטר מעיד כי "איש מהשרים לא נהנה להצביע בעד שחרור סיטוני של רוצחי יהודים. נתניהו, העידו כמה מהשרים, שנא כל רגע. הוא נראה סובל". על שער "ישראל היום" מיטשטשות הפרופורציות, כך גם על שער "ידיעות אחרונות". המחאה המינורית באופן יחסי של המשפחות השכולות מקבלת ביטוי בולט על שער "ישראל היום" וכובשת את כל שער "ידיעות אחרונות" ("הרוצחים ישוחררו" בכותרת הראשית, אם שכולה ממררת בבכי ומחזיקה בתמונה ענקית של בנה שנרצח). ברם, ב"ישראל היום" היא משמשת רק תבלין להחדרת דף המסרים של נתניהו ("בדרך למו"מ, בלב כבד", "מתחילים מחדש" האופטימי, "רגשות מעורבים", תמציות פרשניות בתמהיל "מאוזן"). "ככל שהכאב האישי של ביבי עצמו ושל הציבור גדול יותר על עסקת השחרור הזאת, כך נתניהו יהיה מחויב יותר לעמוד על תביעותיו הבטחוניות", כותב ב"מעריב" אמנון לורד, הטוען כי שחרור האסירים דווקא מחשק את הימין הרך ומקשה על הצלחת השיחות. גם ב"מעריב" וב"מקור ראשון" מסקרים בהבלטה את שיחות השלום הנפתחות ושחרור האסירים. העמדה הברורה שמציגה המהדורה היומית המדולדלת של "מקור ראשון" (נגד ויתורים, באופן כללי, תחת הכותרת הראשית "למרות מחאת המשפחות השכולות, הממשלה אישרה שחרור 104 מחבלים") הופכת לסיקור רב-ממדי ב"מעריב", ההולך ומידלדל בעצמו ומציג קשת עמדות, מקריאה להקפאת הבנייה בהתנחלויות (שלום ירושלמי בכפולה הפותחת ודוברת יוזמת זנבה בעמודי הדעות) ועד להתנגדות נחרצת לשחרור אסירים כמחווה לפתיחת משא-ומתן (אורי אליצור ואב שכול בעמודי הדעות). אגב, בלי קשר, במדור החוץ של "מעריב" מדווחת ידיעה מתורגמת מה"טיימס" כי לראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה, יפן "מאותתת על שינוי היסטורי במדיניות ההגנה שלה, עם דו"ח רשמי של משרד ההגנה הקורא לשים קץ לעמדה הפציפיסטית שהיא אימצה" לאחר המלחמה, וזאת בעקבות "המתח בינה לבין סין והאיום מצד צפון-קוריאה". "אז ככה. לגבי הבני דודים... ערבים, דרוזים, איך שאתה קורא להם. אנחנו לא נותנים מיד אשראי... אסור לי להגיד את זה בטלפון, אבל אני אומרת לך שתבין בין השורות, יש דברים שלא אומרים, אבל אני מצטערת, פשוט זה מה שעובד פה בבנק הזה, בסניף שלנו". זה הציטוט שנבחר להפניה מראש שער "הארץ" לכתבה מקיפה ומפורטת של שרון שפורר על אפליית לקוחות ערבים בבנקים בישראל (עיצוב ההפניה יוצא דופן, גם ביחס למראה הנוכחי של העיתון, המשוחרר והצבעוני יותר. כהבלחה לא שכיחה, העיצוב משרת היטב מטרות של הדגשה וזעזוע, אולם עוצמתם של אלו תדעך ככל שירבה השימוש באמצעים ויזואליים כאלה). "לפני שהצטרף ליאיר לפיד במפלגת יש-עתיד היה יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר והיום שר המדע והטכנולוגיה, יו"ר בנק מזרחי-טפחות", כותבת שפורר. "זהו אותו פרי שבסרט שומרי הסף אמר שאחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן. לצדו, כמנכ"ל הבנק, כיהן אלי יונס, שבסוף 2012 נאם בכנס כלכלי גדול והתייחס גם לשוק העבודה בישראל. נשים ערביות, ערבים וחרדים, אמר המנכ"ל יונס, הם קבוצות ענק שאנחנו לא מעודדים אותם או לא עוזרים להם להיות חלק במאמץ הכולל. הם משתוקקים להשתלב בשוק התעסוקה. לפחות בסניף הצפוני, כפי שחושפת ההקלטה, הדברים נראו אחרת לגמרי". גם על שער "גלובס" בוחרים העורכים להפקיע כותרת – כותרת ראשית – לציטוט ארוך מתוך תמלול של שיחת טלפון: "הרגנו אותם, רצחנו אותם, רועי, הורדנו אותם אחוז. אתה יודע איזה קשה זה להוריד את כל העקום הבינוני אחוז? וזה מה שעשינו", תחילת הציטוט. מדובר אכן בשיחה של מי שנחשדו בהיותם עבריינים, אולם למרות הזרגון הססגוני, אין מדובר באלימות פיזית, אלא בעבירה לכאורה על חוקי הבורסה. מהשיחות בין המנכ"ל לשעבר של בית-ההשקעות פסגות רועי ורמוס לסוחר הנוסטרו (תיק ההשקעות הפרטי של החברה) דוד אדרי משתמע, כך לפי כותרת המשנה לראשית של "גלובס", "שוורמוס ידע מראש" על נסיון ההשפעה האסור על מדדי המניות. בטור פרשנות מלין יובל יועז על מורך הלב של הפרקליטות, שהחליטה שלא להגיש כתב אישום בתמורה לכופר של חצי מיליון שקל ששילם ורמוס. "אין לנו כוונה להגיב להדלפות מגמתיות של קטעי שיחות", מובאת תגובתו של ורמוס עצמו. אל דברי הפרשנות ראוי להוסיף גם תזכורת: רועי ורמוס בלט מבין מנהלי בתי-ההשקעות בקרבתו לעיתון הכלכלי "דה-מרקר". "דה-מרקר" ו"גלובס" נתונים בתחרות שלפני שנים גלשה מן התחום המקצועי לזה הייצרי. "מלכתחילה לא התכוונו ללכת למקום של סאטירה", אומר לגילי איזיקוביץ מ"גלריה" אחד מתסריטאי הסדרה הקומית "פרופיל 64", העוסקת בהווי בבסיס צבאי לא קרבי. "אנחנו גדלנו על סיטקומים אמריקאיים קלאסיים, ואותנו מה שעיניין הוא להצחיק ולעשות כיף". "אם מישהו מצפה, אז הוא מצפה", אומר תסריטאי שני, "אני לא חייב ליישר קו". והתסריטאי השלישי: "מבקרים כותבים בדיעבד. מה שעיניין אותנו הוא לכתוב סיפור". איזיקוביץ משוחחת גם עם במאי הסדרה, איתן צור, מהמוצלחים בטלוויזיה הישראלית ("החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", "המשרד"). "אני מגלה בכל פעם מחדש שגם כשאתה לא אומר משהו ישיר, עצום, סאטירי, עצם הקונטקסט של זה מדבר. כל התייחסות לצבא לא כאל רע הכרחי היא פוליטית". "מחקר חדש בארצות-הברית גילה שרוב המיליונרים אינם מחשיבים את עצמם עשירים", נכתב בדיווח ב"גלובס". "ועדת החוקה בכנסת אישרה: אחוז החסימה יעלה ל-4%", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "החוק צפוי לפגוע בסיעות הקטנות ולאלץ את המפלגות הערביות להתאחד", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של יהונתן ליס, המכנה את החוק ("חוק המשילות"), שבמסגרתו, בין השאר, יעלה אחוז החסימה, "שנוי במחלוקת". כעת עתיד החוק לעמוד בפני אישור בקריאה ראשונה. במפלגת יש-עתיד, כך ליס, מעוניינים לתקן את החוק כך שהעלאת אחוז החסימה תהיה מדורגת לאורך כמה שנים. עוד מדווח ליס כי הוועדה ביטלה את "חוק מופז", המאפשר התפלגות של שבעה ח"כים ממפלגתם כדי ליצור מפלגה חדשה, ושקודם בקדנציה הקודמת על-ידי נתניהו כדי לפורר את מפלגת קדימה. במדור הדעות של "הארץ", תחת הכותרת "טוב שיצאנו מעזה", מנפק אורי משגב, פעם תקווה עיתונאית בעיני עורכיו והיום משרבט מאמרים, תעמולת שמאל כה שגורה, שהאבסורד שבה כמעט חומק מתחת לקלישאות. משגב מאשים את הימין ב"תעמולה שקרית ומתמשכת" בקשר ל"התנתקות", וזאת משום שהם מכנים אותה "עקירה" או "גירוש" ומשום שהם מצביעים על ירי הטילים המתמשך מעזה כהוכחה לאיוולת שבמהלך. העובדה שעיתונאי מאמץ בנחרצות כזו מינוח דוברות-ממשלתי ("התנתקות") ומכנה שיח אלטרנטיבי "שקר" היא תעודת עניות מקצועית; ההתכחשות לכך שתושבי עזה היהודים אכן גורשו מיישוביהם ונעקרו מבתיהם מעידה כבר על בוחן מציאות לקוי. גם הפיתול המילולי שלפיו "קסאמים נורו על יישובי הנגב עוד לפני הנסיגה", ולכן אזכור הירי מעזה לאחריה כהוכחה להיותה טעות הוא "שקר מתמשך", קלוש כמו קריקטורה ב"ישראל היום": רציפותה של האלימות הופכת אצל משגב הוכחה לצדקת המהלך להפסקתה. משגב מוסיף גם את הקביעה שלפיה "טוב שחיילים ואזרחים אינם נמצאים בעזה ואינם נהרגים ונפצעים בה [לאחר ההתנתקות]", משל לא נפלו ונפצעו חיילים מעבר לגבול הדרום (החדש) בפיגועים ובשני מבצעים צבאיים גדולים. קביעה שגויה בנושא כה רגיש מעידה על עורך שהשגרה הכריעה אותו. פרסומם של טורים מסוג זה מעיד על מערכת הנתונה בקיבעון אידיאולוגי. "הסיכונים במגזר נובעים מבעיות אינהרנטיות ומאפיינים שונים, שהם כמובן לא גנטיים, אבל הם תוצאה חברתית וגם תוצאה של מיעוט שקשה לו", מצטטת שרון שפורר "בנקאי בכיר" בכתבה הנזכרת למעלה המתפרסמת ב"הארץ". "למשל, מוסר התשלומים שם נמוך יותר. יש אמנם הרבה ערבים עם מוסר תשלומים מאוד גבוה, ושמבחינתם להחזיר הלוואה עד השקל האחרון זה עניין של כבוד – כזה שלא תמצאי אצל נוחי דנקנר, למשל – אבל מוסר התשלומים באופן כללי ירוד". "גבאי ממליץ להוציא את אי.די.בי מידי דנקנר: להנהלה חדשה סיכויי הצלחה גדולים יותר", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הדו"ח שהגיש אתמול אייל גבאי לבית-המשפט מתחקה אחר המינוף החריג, חלוקת הדיבידנדים, שכר המנהלים ועסקות בעלי העניין שהביאו את קבוצת אי.די.בי למשבר. המלצתו של גבאי: להעביר את השליטה לידי בעלי האג"ח ולמנות הנהלה חדשה מטעמם", נכתב בכותרת המשנה. שלושת העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לנמסיס המתקרב לקצו של הפרק הנוכחי בקריירה העסקית שלו. "מנהלים חמדנים, מפקחים חלשים, משקיעים עלובים – 9 דברים שלמד גבאי בחצי שנה", נכתב בכותרת מאמר של רותם שטרקמן, המשתרע על פני כל עמ 3. "ניתן לראות בדו"ח גבאי כתב אישום לא רק נגד נוחי דנקנר והמנהלים תחתיו, אלא גם נגד שוק ההון כולו – כולל המוסדיים, הבנקים והרגולטור". גם שותפיו לשעבר של דנקנר זוכים לכותרת – זו של השער האחורי: "משפחת לבנת קונה פטור מתביעות בכסף", נכתב בה. "חיים צוף ומשפחת לבנת הסכימו לשלם 60 מיליון שקל לקופת הפירוק של חברת קווי אשראי בהסכם פשרה שמתגבש עם מפרקי החברה. באחרונה הסכימה משפחת לבנת להשיב לאי.די.בי אחזקות של 90 מיליון שקל כנגד דיבידנדים שקיבלה בעבר לצורך הסרת תביעה נגדה". "המומחה שמינה בית-המשפט: לקחת את השליטה באי.די.בי מידי דנקנר", נכתב גם על שער "גלובס על הבוקר". באותו עמוד שבו מופיעה הידיעה חתומה אפרת פרץ על ידיעה אחרת, שלפיה "דנקנר מכר את מטוס המנהלים בשליש מהמחיר בו נקנה". "אל מול מצבת החובות האדירה של קונצרן אי.די.בי (מעל ל-8 מיליארד שקל), מדובר אמנם במכירה שהיקפה זניח. אלא שמטוס המנהלים, שהפך בשנות הגאות לסמל סטטוס בקרב הטייקונים המקומיים, עורר ביקורת ציבורית רבה בשנים האחרונות, כאשר עסקיהם של האחרונים החלו לקרוס, והם נקלעו בזה אחר זה להסדרי חוב. בביקורת זו, נזכיר, החל לא אחר מאשר רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, כאשר בדצמבר 2008, בשיאו של המשבר בשווקים, דרש מהטייקונים שנמצאו בהסדר חוב: תחזירו את הכסף או שתמכרו את המטוסים". "סודות התקציב נחשפים", נכתב לצד הכותרת הראשית על שער "כלכליסט": "395 מיליארד שקל, תקציב חדש, עדיפויות ישנות". הנה קישור לפרויקט באתר. "נאבקים: עובדי החדשות המקומיות פותחים בצעדים ארגוניים מחשש לסגירה", ו"גל"צ תפסיק להעביר את מהדורת חדשות 2" הן שתי הכותרות של לי-אור אברבך ב"גלובס". השלישית מבשרת על אחוזי צפייה גבוהים יחסית לפרק בתוכנית "כלבוטק", שחשף כמה יצרני טחינה המפרסמים נתונים לא נכונים של אחוזי הסידן במוצר. ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כותבים צביקה ברוט ויהודה שוחט על "הצעת חוק חדשה המאיימת לקנוס ב-50 אלף שקל את המתחזים" לפוליטיקאים בדפים סאטיריים ברשתות החברתיות. "מישהו אמר סתימת פיות?", מסתיימת ההפניה על השער. "אני תוהה על עורכי העיתון שלא מצאו לנכון לפסול כותרת כזאת", כותבת אילת וידר-כהן במכתב למערכת המתפרסם ב"הארץ" ועוסק במאמר של בני ציפר. "למלה יש כוח הנעה רב עוצמה. מיזוגניה ושוביניזם המוטמעים בחומרים תרבותיים ומוסווים בערכי דמוקרטיה וחופש ביטוי מסוכנים לא פחות מהשוביניזם הגלוי והמוצהר של האורתודוקסיה. צר לי על הזילות בערכן של הנשים המבצבצת כאן מבעד לאג’נדה של נאורות, אינטלקטואליות ותרבותיות".

התוכנית "תיק תקשורת" מה-22.01.09: סיכום מבצע "עופרת יצוקה" | על המחיר המוסרי של המלחמה | ורד קלפטר יוצאת נגד השינויים שעוברים על תחנת הרדיו 88 אף.אם | ועמנואל רוזן קורא להציל את ערוץ 10

בפתח התוכנית מספר עמנואל רוזן על תוצאות סקר דעת קהל שערכה "תיק תקשורת" לפיו רוב מכריע מהציבור הישראלי היה מרוצה מהערפל התקשורתי והסיקור המוגבל של מבצע "עופרת יצוקה". בהמשך משוחח רוזן עם הפרשנים הצבאיים אלון בן-דוד (ערוץ 10), רוני דניאל (ערוץ 2) ויואב לימור (ערוץ 1) על משמעות תוצאות סקר זה, בהתחשב בנתוני הצפייה הגבוהים להם זכו שידורי המלחמה, על שתיקתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ועל תפקודם של העיתונאים הישראליים במהלך המלחמה. האם התקשורת בישראל היתה מגויסת? האם הביקורת על הפרשנים הצבאיים היתה ראויה? ומה ההבדלים בין סיקור מבצע זה לבין סיקור מלחמת לבנון השנייה? עמנואל רוזן משוחח עם עפר שלח, כתב "מעריב" וחדשות ערוץ 10, בעקבות טור חריף שכתב נגד מבצע "עופרת יצוקה". האם התקשורת הצליחה להראות את חומרת הנזק שנגרם לרצועת עזה? האם התקשורת אימצה את עמדתו של דובר צה"ל לאורך המלחמה? האם שיקולי רייטינג השפיעו על אופן סיקור המלחמה? ורד קלפטר יוצאת נגד השינויים שעוברים על תחנת הרדיו 88 אף.אם ועמנואל רוזן קורא להציל את ערוץ 10.

רשות המסים הגיעה להסכמות עם "עובדה"; לא תקבל באופן גורף את חומרי הגלם של תחקיר הרופאים

רשות המסים נסוגה מבקשתה לקבל לידיה באופן גורף את כל חומרי הגלם שאספה מערכת התוכנית "עובדה" במסגרת תחקיר על תופעת תיירות המרפא. מוקדם יותר החודש התייצבו חוקרים מטעם רשות המסים במערכת "עובדה" בתל-אביב כשבידם צו חתום על-ידי שופט, המורה על מסירת "גיבוי מלא של כל החומרים הגולמיים, קרי, החומרים טרם עיבודם וכשהם אינם ערוכים, באמצעותם הוכן התחקיר והופקה התוכנית בעניין תיירות המרפא בישראל". במערכת "עובדה" סירבו לדרישה יוצאת הדופן. עורך התוכנית, איל גונן, הגדיר את הדרישה כ"פגיעה במרחב הפעולה העיתונאי"; מסירת חומרי הגלם במלואם עלולה לפגוע בחיסיון העיתונאי ולחשוף את מקורות המידע שבהתבסס עליהם הוכן תחקירם של שרית מגן וניר שחק – תחקיר שבעקבותיו הוחלט ברשות המסים לחקור את התנהלותם של הרופאים צבי רם, יוסי פז ושלומי קונסטנטיני. היום (19.3.14), בתום משא-ומתן בין הצדדים, הודיעה רשות המסים לבית-משפט השלום בראשון-לציון כי החוקרים החליטו לצמצם את היקף החומר שהם מבקשים לקבל לידיהם: במקום לקבל את כל חומרי הגלם שנאספו במסגרת הכנת התחקיר – מצולמים, כתובים ואחרים – תסתפק רשות המסים בקטעי הווידיאו שבהם צולמו בסתר שלושת הרופאים העומדים במרכז החקירה, בתוספת תמלול של אותם קטעים. מהקטעים הללו, הוסכם בין הצדדים, יוסר כל פרט שלדעת מערכת "עובדה" עלול לפגוע בחיסיון העיתונאי – וזאת "על-פי שיקול דעתה הבלעדי", כהגדרת בא-כוחה של רשות המסים, עו"ד איתי שוורץ. על-פי רשות המסים, ההסכמות המפורטות בהודעה שהוגשה לבית-המשפט מקובלות על נציגי "עובדה", עורכי-הדין נועה גבע ומודי שרפסקי ממשרד ארדינסט–בן-נתן. את החומרים המנופים תידרש מערכת "עובדה" להעביר לידי חוקרי רשות המסים בתוך חמישה ימים. 11483-03-14

בראשון בינואר שכר חברי הכנסת ינסוק. הוא צפוי לזנק מ-41,500 שקלים לחודש לכ-43,000. זה קורה כל שנה. אין לנו מושג מה גובה השכר צריך להיות. הבעיה במקום אחר: בעובדה שאלו חברי הכנסת שקובעים לעצמם את שכרם

הפעם בטרחנות לשבת (הדברים שכולכם מרגישים שצריך לתקן, אך ממשיכים כאילו אין דין וחשבון ולכן אמשיך לחפור עליהם עד שיתוקנו): שכר חברי הכנסת. עוד פחות מחודש זה שוב קורה. בראשון בינואר שכר חברי הכנסת ינסוק. הוא צפוי לזנק מ-41,500 שקלים לחודש לכ-43,000. זה קורה כל שנה. הם סידרו לעצמם טייס אוטומטי. אבל לפני שאתם קופצים, תקשיבו רגע: יש הגיון שנבחרי הציבור ירוויחו שכר נאה ויהיה להם שקט תעסוקתי. השיח מתרכז היום – בטעות – בניסיון לגרום לחברי הכנסת לוותר על תוספות שכר או להפחית משכרם. שימו לב – אין לנו מושג מה גובה השכר צריך להיות. הבעיה במקום אחר: בעובדה שאלו חברי הכנסת שקובעים לעצמם את שכרם. ההטבות, תקציב הבזבוזים וכו. הכנסת הנוכחית אף יצרה תיקון מעוות להשתקת ח"כים הגונים- כעת מתאפשר להם לוותר על תוספת שנתית. למה זה רע? כי במקום תיקון רוחבי – זה מעודד את הציבור לצאת נגד אלו שלא מוותרים על התוספת, במקום לפעול לתיקון כל המנגנון. ואיך זה עובד? צפו בסרטון- יש ועדה מייעצת, ובסוף הח"כים עושים מה שבא להם. https://www.facebook.com/100yamimshelshkifut/videos/2041667476117388/ אז מה עושים? חייבים לטפל במנגנון עצמו. כפי שחברת הכנסת יעל גרמן מ"יש עתיד" מציעה: להפריד את החתולים מהשמנת, ולסתום את הפרצות בהן מתחבאת עוד שמנת. צריך למנות ועדה עצמאית שתוכל להעניק לחברי כנסת הטבות ראויות שהם באמת צריכים – כמו עוד תקצוב למחקרים מקצועיים, או הגדלת מספר הח"כים, ומנגד לבטל תוספות תלושות מהמציאות. אינני מומחה, אך אני כן יודע שבמדינה בה השכר החציוני עומד על כ-7000 שקל, מוזר שמי שמייצג אותו קוטף תנאים מפלנטה אחרת. ומה שבטוח שלא הגיוני זו השיטה המעוותת. בארה"ב, למשל, תוספת שכר שהקונגרס יחליט עליה – תחול רק עבור חברי קונגרס עתידיים. הכנסת הנוכחית התעסקה בעצמה, ובתנאי חבריה יותר מכל כנסת אחרת. הוביל את העיסוק חבר הכנסת דוד ביטן. זה מגעיל, דוחה, ופורם את המרקם החברתי. כפי שאתם רואים, זה לא מחויב המציאות. ועדה ציבורית – מנותקת מאינטרסים אישיים – תחזיר לכנסת ולחבריה ולו מעט מכבודם האבוד. אולי היא אפילו תציע להגדיל את השכר – וזה יהיה הגיוני. לה יש את הכלים לדעת זאת, לא אנחנו, ובטוח לא הח"כים עצמם. פודקאסט מקיף בנושא: אחת ולתמיד: מה הבעיה בשכר הח"כים? ————————— הכתבה היא חלק מפינת "טרחנות לשבת" השבועית בפייסבוק. לפינות קודמות –

ח"כ חיים אורון ניסה לתאם בין העיתונים ביטול של עמודי הבורסה, אך נסוג לאחר שהממונה על ההגבלים העסקיים קבעה כי מדובר בהסדר כובל. אורון: בגלל "ישראל היום" אי-אפשר לקיים דיון רציני על סבסוד העיתונים

עיתוני הכלכלה בישראל מעוניינים להיפטר מפרסום נתוני הבורסה בגליונות הדפוס שלהם, אך נמנעים מלבצע מהלך מתואם בשל חשש להסדר כובל, כך סיפר ח"כ חיים אורון במהלך דיון של ועדת הכספים שנערך באוקטובר האחרון. במהלך הדיון, שעסק בהצעה לצמצם את גודל המודעות שמפרסמת על-פי חוק הרשות לניירות ערך, סיפר אורון כי לפני כשנתיים-שלוש ביקש ליזום ויתור משותף של העיתונים על פרסום העמודים המכילים נתוני בורסה (מדדי מניות, שערי אגרות חוב וקרנות נאמנות), ואף זכה להסכמה מבכירים בעיתונות הכלכלית, אך הבין מהממונה על ההגבלים העסקיים כי אם יקדם את יוזמתו, יהיה שותף להסדר כובל המנוגד לחוק. "קיבלתי מכתב מכל בעלי העיתונים, מכל המו"לים, גם מידיעות אחרונות וגם מהארץ, שהם כולם מוכנים להוריד את העמודים האלה ושהם עולים להם הרבה מאוד כסף", אמר אורון בוועדת הכספים. בהמשך הדיון הוסיף: "הממונה על ההגבלים העסקיים הסבירה לי שאני עושה הסדר כובל ושאני אזוז הצדה, ואכן זזתי הצדה". בשיחה עם "העין השביעית" מאשר אורון כי בעקבות פנייה של עיתונאי לשעבר בחן את הנושא והגיע למסקנה שבעידן האינטרנט אין צורך ממשי בעמודים הללו. "פניתי לכל העיתונים במקביל", הוא אומר, "ושאלתי, אם נגיע למצב שכולם מורידים, האם אתם מסכימים?. כולם ענו לי בחיוב, עם הערה שזה כפוף להסדרים העסקיים, כלומר שזה לא יהיה קרטל". לדברי אורון, קיבל תשובות חיוביות מ"הארץ", "ידיעות אחרונות", "גלובס" ו"מעריב". הוא מוסיף כי עמדת העיתונים היתה שפרסום נתוני בורסה בהיקפים גדולים בגליונות המודפסים אכן מיותר. "הם לא מורידים את זה כי אף עיתון לא מעז להוריד את זה לבד, כדי שלא יהיה בנחיתות מול האחרים". כאמור, בעקבות פגישה עם הממונה על ההגבלים העסקיים, נסוג אורון מהיוזמה. ברשות להגבלים עסקיים אישרו כי הנושא אכן עלה בשיחות שקיים ח"כ אורון עם הממונה על ההגבלים העסקיים, אך לא הבשיל לכדי הצעה רשמית. תיאום מראש בין העיתונים אכן נחשב להסדר אסור, אך יוזמה של עיתון אחד שמשפיעה על עיתון אחר מותרת על-פי חוק, כפי שיודע כל קורא שעוקב אחר התיאום בעליית מחירי העיתונים. אף שהממונה על ההגבלים העסקיים סיכלה את הצמצום המתואם של עמודי הבורסה, בפועל מספר העמודים הלך והצטמצם בשנים האחרונות. לפני כשנתיים, בתקופה שבה, לדברי ח"כ אורון, יזם פנייה לעיתונים הכלכליים בעניין עמודי הבורסה, דיווחנו כאן על קיצוץ שחל במספר עמודי הבורסה בעיתונים הכלכליים. עיתון "דה-מרקר" יצא לעולם בשנת 2005 בגליונות שכללו 11 עמודים של נתוני הבורסה והגיע בשנת 2007 לשיא של 14 עמודי נתונים. בשלהי 2008 צימצם את מספר העמודים ל-10, ובתחילת 2009 ל-8 עמודים בלבד. כמה ימים לאחר הצמצום של "דה-מרקר" ל-8 עמודים, צימצם "גלובס" את מספר עמודי הבורסה שלו מ-13 ל-9. סמי פרץ, עורך "דה-מרקר", מסר בזמנו ל"עין השביעית" כי הסיבות לכך הן יעילות, התאמה לצורכי הקוראים וטובת איכות הסביבה. חגי גולן, עורך "גלובס", הכחיש כל קשר בין הצמצום שהתבצע בעיתונו לצמצום שחל שבוע קודם לכן בעיתון "דה-מרקר". מאז פחת עוד יותר מספר עמודי הבורסה בעיתונים. "דה-מרקר" מפרסם כיום שישה עמודים עם נתוני בורסה, וכך גם "גלובס". "כלכליסט", שיצא לדרכו לפני כשלוש שנים עם שישה עמודי בורסה, מפרסם כיום חמישה עמודים בלבד. בדיון שנערך בוועדת הכספים קישר ח"כ אורון בין הבזבוז המיותר לדעתו בפרסום עמודי נתוני הבורסה בעיתוני הדפוס ובין ההפסד הכספי שייגרם לעיתונים אם תצומצם חובת הפרסומים הממשלתיים השונים. בשל כך הציע לחברי הוועדה לקיים דיון עקרוני ורחב בנושא. השבוע אישר בפני "העין השביעית" כי טרם נקבע מועד לדיון. "אני לא נבהל היום מאיזשהו מודל של סבסוד העיתונות, אם דרך מחירי הנייר או מנגנון אחר", הוא אומר ומוסיף: "אני רואה כחלק מתפקידי במציאות הקשה מאוד של העיתונות, לא לפגוע בהם מעבר למה שהחיים פוגעים בהם, כי אני חושב שזה אינטרס ציבורי שתהיה עיתונות טובה. יש מצוקה גדולה של כלי תקשורת כתובים, ואני רוצה שהעיתונים לא ייעלמו ונגמור בסוף עם עיתון אחד שגם הוא יהיה חינמון". יחד עם זאת, אורון מודה שהתנאים אינם מתאימים להחלטות על סבסוד עיתונים בישראל. "אין שום סיכוי בעולם להעביר היום הצעה על איזושהי מערכת של סבסוד העיתונים", הוא אומר, ומסביר כי "הרעשים" שקיימים בגלל "ישראל היום", העיתון המופץ בחינם וממומן על-ידי ידידו של ראש ממשלת ישראל, מונעים כל אפשרות לקיים דיון רציני ונטול פניות בנושא.

הביקורת שנמתחת על עיתונאים המצטרפים לפוליטיקה אינה מוצדקת: אחרי הכל, הם נוטלים סיכון אישי וכלכלי לא מבוטל, מביאים איתם מטען שהכנסת יכולה דווקא להתהדר בו, ועוזבים מקצוע שממילא קשה מאוד להזדקן בו

אפילו בתוכנית הפתיחה של "ארץ נהדרת" כבר לא יכלו להתעלם מהתופעה: עיתונאים ואנשי תקשורת רצים לכנסת, והרשימה רק הולכת ומתארכת. ב"העין השביעית" עוסקים בנושא זה כמה שבועות מזוויות שונות, ובימים האחרונים הפוקוס מתמקד על ה"סלבריטאות". ביום שישי הגיע הנושא למדורו הפופולרי של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ברנע תקף את מה שהוא רואה כטרנד חדש – עיתונאים ואנשי טלוויזיה שרואים עצמם כסלב, וככאלה הם משתלבים ברשימות המועמדים לכנסת ומנסים לפתוח שם בקריירה שנייה. גם לפני שלוש שנים, כאשר העיתונאית דאז שלי יחימוביץ החליטה להצטרף למפלגת העבודה, ברנע תקף. אני קורא מושבע של ברנע, אני מעריץ הרבה פחות מושבע של דעותיה וגם של סגנונה של יחימוביץ, ובכל זאת מתקפתו צרמה לי (אף שגם אני לא אהבתי את הראיון הידידותי שערכה עם עמיר פרץ ימים אחדים לפני שהצטרפה למפלגתו). יחימוביץ היתה אז בשיא הקריירה העיתונאית שלה, עזבה בשיא ולקחה הימור לא מבוטל. מה פסול בזה? הטור האחרון של ברנע מעלה שתי נקודות. הראשונה היא שאלת יכולתם של עיתונאים להתמיד במקצוע עד הפנסיה. לכולם ברור שרק מעטים יכולים לעשות זאת בכבוד. ברנע הוא אחד מאותם יחידי סגולה, כזה שגם אחרי עשרות שנים מצליח לייצר מדי שבוע טור מעניין וקריא שמופק מכיתות רגליים אמיתי בשטח. הוא מותג. יש מעטים מוצלחים ומצליחים כמוהו, הרוב לא. הנקודה השנייה היא השאלה מי ראוי להיות חבר-כנסת. בעולם שבו כמעט לכל מקצוע ותפקיד יש דרישות ברורות של ניסיון, השכלה, מבחני אישיות וכו, אחד העיסוקים היחידים שאין בפועל שום מחסומי כניסה אליו הוא חבר-כנסת. עד עכשיו טיפלו שם בסגנון הלבוש. עוד לא טיפלו בסגנון הדיבור ובוודאי שלא באיכות האנשים. כשאנחנו רואים בשנים האחרונות מי מאייש כמה מהמושבים במשכן, עיתונאים לשעבר בוודאי אינם פסולים למשימה. יש בהם משכילים, רהוטים, דעתנים; עיסוקם חייב אותם ללמוד נושאים חדשים, והוא מתיימר להיות למען הציבור. האם קציני צה"ל ובכירים בשב"כ בדימוס, או סתם עסקנים פוליטיים, מתאימים יותר למלאכת החקיקה? המועמדות של ניצן הורוביץ, לדוגמה, צריכה להיבחן לא על סמך היותו סלב טלוויזיוני. הורוביץ הוא אינטלקטואל מלא אנרגיות וידע, עיתונאי שהיה שליח בבירות זרות, ראה עולם וקיבל פרספקטיבה. מה רע בזה? ובכלל, לא חייבים להתייחס לרשימת אנשי התקשורת באופן גורף, אלא לגופם של אנשים. עם כל הכבוד, אורלי לוי ואנסטסיה מיכאלי הן לא בדיוק עיתונאיות. לא ממש הוגן לכרוך אותן בנשימה אחת עם דניאל בן סימון. דווקא ממרום מעמדו העיתונאי כועס ברנע על העיתונאים שמנסים לעבור לפוליטיקה. אולי מדובר חלילה בקנאה קטנה על שהעזו לנסות? בעולם של חוסר ביטחון תעסוקתי הולך וגובר, גם בהצטרפות לכנסת אין פוליסת ביטוח לחיים טובים. העיתונאים-סלבריטאים לוקחים כאן סיכון. הרי בכל פעם צריך להיבחר מחדש. כולנו צריכים לקוות שמי שייבחר לקדנציה נוספת יהיה זה שיפעל ויעשה למען בוחריו, לא רק זה שיצליח לגייס יותר תרומות. אם הוא בטעות עיתונאי לשעבר, ממש לא נורא. הכותב הוא עיתונאי לשעבר

העיתונאי הלבנוני הבכיר ארנסט חורי כותב על השיח הפנימי בארצו על רקע המלחמה עם ישראל • פרויקט אופק

יש פנים רבות לעליבות מצבה של ארצנו בימים אלה. כאזרחים, אין לנו מה לעשות לנוכח המלחמה שישראל מנהלת נגד הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית חוץ מלספור שוב ושוב את קורבנותיה המתרבים. וכי מה יכולים לעשות מי שהתרגלו, כמותנו, למראות הטבח, לסטטיסטיקות של מוות, למהדורות חדשות על טוהרת המלחמה? בהיעדר ברירה אחרת אנחנו יושבים וסופרים קורבנות בקהות של מי שיושבים לצפות בתחזית מזג האוויר אחרי יום עבודה ארוך. אוזלת ידם של העיתונאים גדולה לא פחות, ומקצועם מסתכם כיום בניסיון לחזות כיצד תיראה המלחמה העתידית נגד לבנון ולחשב את הסיכויים לפריצת מלחמה כוללת. אולם איזו ברירה יש לעיתונאים באזור כמו שלנו? אחרי הכול, זהו אזור שבו מלחמות כבר מזמן אינן מסתיימות בתוצאות מדיניות ברורות, ולנו נותר רק להתנהג כאילו "מדיניות" ו"מדינאים" הם בדיונות ספרותיים. זה נכון, כפי שאנו רואים, לגבי המלחמה בעזה היום, וזה יהיה נכון גם לגבי מלחמה בלבנון. בסופו של דבר, אירועי 7 באוקטובר לא היו יכולים לעולם להשיג תוצאה מדינית שתשרת את הפלסטינים ואת המאבק הלאומי שלהם. גם מלחמת ההשמדה של ישראל לא תשיג לעולם את מטרותיה, אחרי שמקבלי ההחלטות הישראלים טיפסו על עץ גבוה מדי. ומה באשר ללבנון? אם לקחת ברצינות את איומי הבכירים הישראלים הששים אלי קרב, המלחמה תימשך עד שהאיום של חזבאללה יוסר ותושבי הגליל יוכלו לשוב לבתיהם בבטחה. וכי איזו תוצאה מדינית יכולה להיות למלחמה כזו? ומה נותר לעשות מלבד להעריך מראש את הנזקים? אולם יותר מכול, הדברים נכונים כאשר מתבוננים בשיח בלבנון עצמה. כאן, אנחנו מקבלים תזכורת למותה של המדיניות בכל פעם שעל המסך מופיעות פניו של המזכיר הכללי של חזבאללה חסן נסראללה. את התזכורת האחרונה קיבלנו ב-3 בינואר, בשעה שהלה נאם לכבוד יום השנה להתנקשות בקאסם סולימאני. באותו נאום, נסראללה שינה פתאום את טעמו. בעבר, הוא הצהיר בפה מלא שכל מה שיש לארגונו – מזון ושתייה, נשק ואימונים, משכורות ואידאולוגיה – כולם מגיעים מטהראן ומהאייתוללות בקום, ואף הוסיף ואמר שבתמורה לנדיבות זו איראן זוכה מחזבאללה לציות ונאמנות מוחלטים. אלא שבנאום האחרון הוא אמר בדיוק את ההפך, והצהיר שהוא עצמו – כמותו כיתר שותפיו לציר האיראני – מקבל החלטות באופן עצמאי וחופשי. לא אנתח כאן בהרחבה את הצורה שבה התמודד נסראללה בנאום זה עם פניית הפרסה שלו עצמו בנוגע ליחסים בין איראן לבין עושות דבריה. היה שם מבחר מרשים מהתחבולות הרטוריות האופייניות לנסראללה – ניסוחים פשטניים ופופוליסטיים, פנייה לעולם דימויים דתי, סופרלטיבים מוקצנים ונטייה לשרטט חלוקות דיכוטומיות שבאופן מסתורי מוציאות תמיד את נסראללה "בצד של הטובים" ואת יריביו במעמד של רוע מוחלט. לא אתעכב על כל אלה, אף שנסראללה ניסה לטעון שהם בה בעת גם אמת מוחלטת וגם מודל חדשני של יחסים בינלאומיים. במקום זאת, אביא כאן כמה משפטים שמקפלים בתוכם את כל התמונה כולה. "בציר ההתנגדות", קבע אפוא נסראללה, "אין יחסי אדון ועבד; יש בו רק אדונים – מכובדים, מפקדים, שהידים שמביאים ניצחון לאומה". וכאילו הוא יודע בדיוק איזו טענה עשויה להתעורר נגדו, הוסיף נסראללה "אולם יש מי שאינם מסוגלים להבין זאת, ומסרבים לתפוס שהתנועות בציר ההתנגדות מקבלות החלטות באופן עצמאי, מתוך שכנוע פנימי, כוח רצון, אמונה ונאמנות, ובפרט שאינן פרוקסי". נשמע מופרך? אדרבה ואדרבה: "הדוגמה של ציר ההתנגדות", אליבא דנסראללה, "היא דוגמה יחידה במינה, שאין לה תקדים בהיסטוריה". לא פחות ולא יותר: תופעה חריגה לא בקנה המידה של העשורים האחרונים, של האזור, של הערבים או של המוסלמים – "דוגמה יחידה במינה בתולדות האנושות". חולפות הדקות, נסראללה ממשיך לנאום, והנה מתברר שאת המעשייה בדבר תנועות הפרוקסי האוטונומיות שמקבלות החלטות בעצמן הוא לא סיפר לחינם. למעשה, זהו רק סיפור המסגרת שבתוכו משתלבת התכלית האמיתית לפתיחת החזית עם ישראל ב-8 באוקטובר – "כדי להתקרב לאללה, וכדי לתמוך באחינו הסובלים בעזה ולהקל עליהם". באשר לחלק השני של הפסוקית, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שמדובר בהבל: לא החזית בדרום לבנון, לא האיום על השיט בים האדום ולא הירי הסמלי על בסיסים אמריקניים בעיראק, אף לא אחד מאלה מסייע במאום למצוקתם של תושבי עזה הנטבחים. אי-אפשר להסיח את דעתה של ישראל באמצעות פתיחת חזיתות חדשות, שכן בזמן שחלק ממכונת המוות הישראלית מופעל בעזה – יתר חלקיה ממתינים לזירות נוספות. אולם חשוב יותר הוא החלק הראשון: "כדי להתקרב לאללה". לא בכדי חושף כאן המזכיר הכללי של חזבאללה את המאזינים ליחסים שהוא מנהל עם אלוהיו. מה שבין אללה לבין נסראללה איננו רק עניין דתי אישי, אלא גם סיבה להחלטה לפתוח חזית בין ישראל ללבנון. נסראללה רוצה להתקרב לאלוהים, והתוצאה ידועה: נתחים גדולים מכפרי דרום לבנון נהרסו, 69,009 אזרחים לבנונים נעקרו מבתיהם, 152 מלוחמי חזבאללה נהרגו נכון לרגע כתיבת שורות אלה. אז האם יש בכלל תועלת בלהיאבק כדי לשפר את מצבה של ארצנו? מה הטעם כאשר את מה שישראל מותירה מחריבות אצבעותיה הארוכות של איראן? ארנסט חורי הוא העורך הראשי של היומון "אל-ערבי אל-גדיד", שבו התפרסם המאמר המקורי ב-10 בינואר 2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: איתי מלאך

במיזם השטנה של ישראל זעירא, "טוב אקטואליה יהודית", ממשיכים להפיץ קונספירציות בסגנון אנטישמי • המקור הפעם: חשבון טוויטר תמהוני

אתר "טוב - אקטואליה יהודית" הפיץ הבוקר בכותרתו הראשית תיאוריית קשר בסגנון תיאוריות קשר אנטישמיות, מעלילת הדם המפורסמת של הפרוטוקולים של זקני ציון שמקורה במשטרה החשאית הצארית ועד לקונספירציה שמפיץ המנהיג האוטוריטרי ההונגרי ויקטור אורבן. המשותף לתיאוריות השקריות הללו הוא ההאשמה של אדם אחד או קבוצה קטנה של אנשים, כאילו הם המחוללים של שלל אירועים היסטוריים בלתי קשורים, שמפיץ התיאוריה טוען כי הם התרחשו כולם בגלל מטרה נסתרת של אותו אדם או קבוצה, ללא קשר לדעותיהם ופעולותיהם של מיליוני האנשים שחוללו את אותן ההתרחשויות בפועל, וכמובן - ללא שום הוכחות. במיתולוגיה הקונספירטיבית של אורבן, שלמרבה האירוניה הגה יועץ הסתרים היהודי ארתור פינקלשטיין, הדמות הדמונית שמניעה את ההיסטוריה למטרותיה הזדוניות היא המיליארדר היהודי גורג סורוס. במיתולוגיה הקונספירטיבית של האוכרנה הצארית אלו חברי מועצת חכמים יהודית דמיונית. עבור שר התעמולה הנאצי גבלס זהו "היהודי זיס" האנונימי. עבור מאיר אוחנה מ"טוב אקטואליה יהודית", מדובר ביהודי אהוד ברק, לשעבר הרמטכ"ל וראש ממשלת ישראל. לפי אתר "טוב", אהוד ברק, יחד עם "חבריו", הוא המחולל של כל המחאות שהתרחשו בישראל בעשור וחצי האחרונים, מהמחאות החברתיות של ראשית העשור הקודם ועד למחאות המגוונות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו בשנים האחרונות. המטרה של כל המחאות הללו שחולל אהוד ברק, לפי "טוב אקטואליה יהודית", אינה המטרה המוצהרת שלהן - למשל, מאבק ביוקר המחיה או בחוקי ההפיכה המשטרית - אלא הקמת מדינה פלסטינית. מיליוני המשתתפים במחאות השונות לאורך השנים הם למעשה, ללא ידיעתם, פיונים במשחק השח של אהוד ברק, ראש ממשלה כושל ולא פופולרי שלפי תיאוריית הקונספירציה הזו הצליח איכשהו להיות המושך בחוטים של המציאות הישראלית. "ברצותם הם מתדלקים מחאות כמו: מחאת הקוטג בשנת 2011. מחאת בלפור בעיצומה של מגיפת הקורונה וכמובן מחאת קפלן שהתחילה במסווה של הרפורמה המשפטית", כותב מאיר אוחנה מ"טוב", "לכל אלה מטרה אחת משנית ועיקרית. המשנית להדיח את רה"מ נתניהו בכל מחיר משום שהוא מונע את המטרה העיקרית – שתי מדינות לשני עמים". לפי הדיווח, עבודת המחקר של כתב "טוב" מסתכמת בחיפוש בטוויטר. מלוא הטרלול של הפרסום ב"טוב אקטואליה יהודית" נחשף כבר במשפט הפתיחה: "חשיפה של חדשות 15 ברשת החברתית X של ארבלאו צייד הטונות, מראה באמצעות רצף של סרטונים משנת 2011 ועד לימים אלה, כיצד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וחבריו, עורכים ניסוי על תושבי מדינת ישראל". הכותרת עצמה, כמיטב המסורת הקונספירטיבית, מנוסחת בצורת שאלה: "האם אהוד ברק עורך ניסוי על מדינת ישראל?". אם לא שמעתם על "חדשות 15", הרי זה בגלל שהן לא קיימות. מדובר בהאשטאג של משתמש הטוויטר "ארבלאו צייד הטונות", תחתיו הוא מרכז את ה"חשיפות" שהוא מפרסם. אותו צייד טונות שנחשב כמקור אמין וחשוב של אקטואליה יהודית, מתאר את עצמו בפרופיל הטוויטר שלו כך: "משתין ואז מרים את הקרש. קפיטליסט וימין ליברל. שוק ההון, אלכוהול ומין". בנוסף להאשטאג "חדשות 15", הצמיד צייד הטונות לחשבונו את ההאשטאג "#סוציאליסטים_לא_יודעים_לספור", המיועד לציוצים שלועגים לסוציאליסטים ואת ההאשטאג "#ישלהפות", המיועד לציוצים שלועגים לפמיניסטיות. מדור קבוע אחר הוא "הנה אימוגי מוזר". "רצף הסרטונים" של צייד הטונות, שמהווה את ההוכחה לתיאוריית הקונספירציה שמפיצים ב"טוב אקטואליה יהודית", הוא מיצג קונספירטיבי אופייני: לקט של קטעי חדשות וראיונות גלויים שקובצו יחדיו, ואינם מכילים שום מידע רלוונטי לטענה שבכותרת, דהיינו, משיכה נסתרת של ברק בחוטי המחאות השונות. כוכבי הקטעים בפרודוקציה של "ארבלאו צייד הטונות" הם ברק עצמו, ראש לשכתו לשעבר גלעד שר וסגן ראש המל"ל לשעבר ערן עציון. יוצר הסרטון ליקט התבטאויות של השלושה מראיונות שהעניקו לאמיר אורן, טובי פולק, דמוקרטTV לצד הופעות שלהם בשלל מקורות אחרים. השיא הקומי של הסרטון הוא בהצמדת כתוביות מטעות בעברית לדברים שאומר ברק באנגלית. ערוץ "טוב" שייך לאיש הנדל"ן ישראל זעירא, שעלה לכותרות לפני המלחמה בשל מיזם אחר שהוא מוביל, הארגון האנטי-חילוני "ראש יהודי", אותו הוא משווק תחת הסיסמה של "קירוב לבבות". בערוץ "טוב", כפי שכבר דווח בעבר בתוכנית "הצינור" של רשת 13, נפוצות תיאוריות קשר בשלל תחומים והוא מוטה פוליטית למחנה הביביסטי בליכוד ולסיעות הקיצוניות בציונות הדתית. תיאוריות קונספירציה שבמרכזן אהוד ברק נפוצות מאוד ביקום הביביסטי. הן נועדו להפחית מעוצמת המחאה נגד נתניהו, בניסיון שקרי, ומעט פתטי, לטעון שמדובר במזימה מהונדסת של אדם אחד. רק לפני יומיים דווח כאן על תאוריית קשר נוספת שקידמו ב"טוב", ולפיה איראן וקטאר מממנות את המחאה נגד ממשלת נתניהו וחוקי ההפיכה המשטרית. בערוץ טענו ללא כל ביסוס כי "כל השמאל הרדיקלי ממומן ע"י כספים איראניים וקטאריים". בתחילת החודש, בעיצומה של המלחמה, ראיין המגיש יצחק זאגא את פעיל הימין שי קלך וניסה לקדם תיאוריית קונספירציה נוספת, מזאנר "בוגדים מבפנים", המופצת על ידי תומכי נתניהו וגורמים איראניים. תיאוריות קשר שקריות אינן קוריוז, אלא נשק מסוכן. הן יכולות לשמש משטרים רודניים על מנת ללכד את העם נגד אויב דמיוני, או על מנת לערער ולפורר מדינות דמוקרטיות יריבות על ידי שיסוי חלקים בציבור זה נגד זה. באופן היסטורי, השחקן שנבחר על כורחו לככב בתיאוריות השקריות הללו הוא יהודי. למרבה הצער, כך הדבר גם בערוץ שמקימיו קראו לו "טוב אקטואליה יהודית". מ"טוב - אקטואליה יהודית" טרם נמסרה תגובה.

ערוץ 2 הוביל במהלך חודש מאי במספר הערבים שרואיינו בשל מומחיותם ולא בשל ערביותם • מאז השקת המדד: עלייה עקבית בשיעור המרואיינים הערבים ב-19 תוכניות החדשות והאקטואליה המובילות • מדד הייצוג: בדיקת עומק חודשית

מספר המרואיינים הערבים שהוזמנו לכלי התקשורת המרכזיים בישראל כדי לדבר על תחום התמחותם שב ועלה בחודש מאי, כך עולה מנתוני מדד הייצוג. המדד, מיזם מתמשך באתר "העין השביעית" בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון ויחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה, בודק באופן שוטף את מספר ושיעור המרואיינים הערבים בחמשת כלי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל: ערוצי הטלוויזיה 1, 2 ו-10, ותחנות הרדיו רשת ב וגלי-צה"ל. כמו כן נבדקות דרך קבע 19 תוכניות החדשות והאקטואליה המרכזיות המשודרות בחמשת כלי התקשורת. במקביל לכך, אחת לחודש מתבצעת בדיקת עומק לבחינת מספר הערבים שהתראיינו לכלי התקשורת בעברית לא מפני שהם ערבים, אלא בשל מקצועם ותחום התמחותם. מדד הייצוג שם דגש על מספר המומחים הערבים בתקשורת העברית ולא רק על מספר המרואיינים הערבים, מתוך הנחה כי לא די בספירת ראשים כדי לשנות את התפיסה של הציבור הערבי בעיני הקהל היהודי. כדי לנסות ולגשר על הפערים בין שתי קבוצות האוכלוסייה, אי-אפשר להסתפק רק בריבוי מספר המרואיינים הערבים הנחשפים לעיניהם ואוזניהם של הציבור היהודי, אלא יש צורך גם לטפל בסוג הסיקור שמקבלת האוכלוסייה הערבית בישראל. הסברה היא שברגע שמרואיינת ערבייה משתתפת בתוכנית בשל מקצועה או תחום התמחותה, היא יוצאת מהמשבצת של "הערבייה", ומקבלת מכלי התקשורת וקהלו קודם כל יחס כשל כל בן-אדם אחר. לא זו אף זו, עמדת המומחית מעניקה לה יוקרה ומעמד והקשר שבהכרח יהיה חיובי. בחודשים הראשונים של השנה, טרם השקת מדד הייצוג, נע מספר המומחים הערבים שרואיינו לכלי התקשורת בעברית סביב 30 בחודש. בחודש מרץ, לאחר השקת המיזם, קפץ מספר המומחים ל-51. כעת, לאחר ירידה קלה בחודש אפריל, שב ועלה מספר המומחים והגיע לכדי 49. לפי נתוני החודש החולף, בתוכניות החדשות והאקטואליה של ערוץ 2 נרשמה העלייה המרשימה ביותר, מ-2 מומחים בלבד בחודש אפריל ל-13 מומחים בחודש מאי, כמעט פי שניים מהשיא הקודם של הערוץ. ערוץ 10, ערוץ 1 וגלי-צה"ל רשמו עליות קלות יותר במספר המומחים הערבים בהשוואה לחודש הקודם. ברשת ב, לעומת זאת, נרשמה בחודש מאי ירידה במספר המומחים, מ-15 ל-11, אולם הרשת עדיין מובילה במספר המומחים לעומת גלי-צה"ל וערוץ 1. גם בדיקת שיעור המומחים הערבים מבין כלל המרואיינים הערבים בכלי התקשורת מלמדת על השינוי הדרסטי שחל בערוץ 2 בחודש האחרון. את אפריל סיים הערוץ במקום האחרון, עם פחות מ-5% מומחים מבין כלל המרואיינים הערבים. את חודש מאי מסיים הערוץ במקום הראשון, כאשר קרוב לרבע מכלל המרואיינים הערבים בתוכניות החדשות והאקטואליה בערוץ הוזמנו על סמך מקצועם ותחום התמחותם. עלייה בשיעור המומחים נרשמה גם בגלי-צה"ל וערוץ 1, בעוד שערוץ 10 שמר על שיעור דומה לחודשיים האחרונים וברשת ב נרשמה ירידה קלה. במהלך חודש מאי נרשמה גם במדד השבועי עלייה חדה של ערוץ 2, בעקבות חשיפת כתב הערוץ טענות כלפי הכומר גבריאל נדאף. חברת החדשות של הערוץ סיקרה בהרחבה את הפרשה, בהשתתפות מרואיינים ערבים, כולל בתוכניות שבדרך כלל נמנעות מאירוח ערבים. עם זאת, בדיקת עומק שבוצעה על-ידי חברת יפעת מחקרי מדיה מעלה כי שיעור המומחים בערוץ עלה בחודש האחרון בלי קשר לפרשה. בין היתר התראיינו בתוכניות ערוץ 2 רוקחת, שף, פרמדיק, מומחה לקרקעות, מומחית לחינוך, קצין מצטיין, מדליקת משואה, עו"ד מהסנגוריה הציבורית, רופא ובעל חברת ניקיון, כולם ערבים וערביות. למרות העלייה במספר המומחים הערבים שהתראיינו במהלך החודש האחרון, בחינת שיעור כלל הערבים שהתראיינו (מתוך כלל המרואיינים) מלמדת כי הדרך לייצוג הולם עוד ארוכה. בחודש מאי התראיינו בחמש ערוצי הטלוויזיה והרדיו המובילים בישראל כ-13,500 מרואיינים (מספר כלל המרואיינים מתבסס על בדיקה חד-פעמית שנעשתה בחודש ינואר). מתוכם, רק 300 היו ערבים. מדובר בשיעור של 2.2%, כעשירית משיעור הערבים באוכלוסיית המדינה. מי שמבקש בכל זאת למצוא נקודת אור יכול לבחון את המתרחש בחודשים האחרונים ב-19 תוכניות החדשות והאקטואליה המובילות של הערוצים המרכזיים. בחודש ינואר עמד שיעור הייצוג הממוצע של מרואיינים ערבים בתוכניות אלה על 3.8%, אולם היה זה חודש סוער ביותר מבחינה בטחונית, עם שיאים של אלימות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל מרדף בן כמה ימים אחר נשאת מלחם, שביצע פיגוע ירי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. אירועים שכאלה בוודאי השפיעו על מספר ושיעור הערבים שהופיעו בתוכניות החדשות והאקטואליה. בחודש פברואר נרשמה ירידה חדה בשיעור הייצוג הממוצע של ערבים ב-19 התוכניות המובילות, והוא עמד על כ-3% בלבד. אולם מאז חודש מרץ, עם השקת מדד הייצוג, נרשמה עלייה עקבית בשיעור המרואיינים הערבים ב-19 תוכניות החדשות והאקטואליה המובילות, וזאת אף שגל הטרור הלך ונרגע. בחודש מרץ עמד שיעור הייצוג על כ-3.5%, בחודש אפריל על כ-3.7% ובחודש מאי כ-3.8% מכלל המרואיינים ב-19 התוכניות המובילות היו ערבים. בדיקת שיעור המומחים מבין המרואיינים הערביים ב-19 תוכניות החדשות והאקטואליה מעלה כי כמו בחודשים מרץ ואפריל, גם בחודש מאי התמקמה "לונדון את קירשנבאום" של ערוץ 10, בהגשת ירון לונדון ובעריכת דרור זרסקי, במקום הראשון. שמונה מתוך 19 המרואיינים הערבים בתוכנית זו הוזמנו בשל תחום התמחותם – כ-42%. "ערב חדש" של הטלוויזיה החינוכית הגיעה למקום השני בטבלה מבחינת שיעור המומחים מבין המרואיינים הערבים, אך כדאי לשים לב כי מדובר במומחה אחד מבין שלושה מרואיינים ערבים במשך חודש שלם. לתוצאות משמעותיות יותר הגיעו מהדורות החדשות המרכזיות של ערוץ 2 וערוץ 10, עם חמישה וארבעה מומחים בהתאמה, מתוך 18 ו-16 מרואיינים ערבים בחודש מאי. "סדר יום", בהגשת קרן נויבך ובעריכת מירית הושמנד, שבחודש שעבר התמקמה במקום השני בטבלה, מסיימת את החודש האחרון במקום החמישי מבחינת שיעור המומחים. בין היתר משום שמספר המרואיינים הערבים שנכללו בה דווקא גדל. שלוש תוכניות לא ריאיינו אף ערבי או ערביה בחודש מאי, מומחה או שאינו מומחה: תוכנית הפוליטיקה השבועית של חדשות ערוץ 2 "פגוש את העיתונות", בהגשת רינה מצליח ובעריכת יונתן למזה; מהדורת "אולפן שישי", גם כן של חברת החדשות של ערוץ 2, בהגשת דני קושמרו ובעריכת איתי דנקנר; ו"שישי" של ערוץ 10, בהגשת איילה חסון. מבין שלוש התוכניות ששמרו על ליין-אפ נטול ערבים במשך חודש שלם, רק ל"אולפן שישי" יש הכבוד המפוקפק להופיע פעם שנייה בשלושה חודשים בתחתית הרשימה החודשית עם אפס מרואיינים ערבים. פרויקט "מדד הייצוג" של "העין השביעית" ‒ בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון ויחד עם יפעת מחקרי מדיה

העיתונאי אלי אושרוב ליווה את סירת המחאה איירין בדרכה לעזה. בשיחה עם "העין השביעית" הוא מספר על ההתנגשות עם חיילי השייטת ועל ההוראות "לחפש מדיה"

כמעט יומיים לאחר השתלטות חיילי השייטת הישראלית על הסירה איירין, חייו של אלי אושרוב, העיתונאי הישראלי היחיד ששהה על סיפון הסירה, שניסתה להגיע לחופי רצועת עזה, טרם שבו לשגרה. הציוד המקצועי ששימש אותו לתיעוד המסע – מצלמת סטילס שבבעלותו, מצלמת וידיאו ומיקרופון שקיבל מחברת-החדשות של ערוץ 10 וקלטות שבהן תיעד את השיט – הוחרם. יחד איתם נלקח גם הטלפון הנייד האישי שלו. "אני חושב שההחרמה הזו דרקונית", אמר אושרוב בשיחה טלפונית עם "העין השביעית" בערב יום רביעי (29.9.10). "אם יש חומרים שעלולים לסכן את בטחון המדינה, אפשר לקיים על זה דיון מול הצנזורה. אבל כבר יום אחרי האירוע אפשר היה להחזיר לי את הקלטות שאין בהן אף חייל, רק ראיונות עם הפעילים. הנימוק של בטחון המדינה פשוט לא עומד כאן. זו השתקה מכוערת וגסת רוח, וזה בעיני מאוד מצער". לבד מסיכול עבודתו העיתונאית, החרמת הרשויות בישראל את הציוד המקצועי של אושרוב מעוררת חשש להפרת החיסיון העיתונאי, שכן הטלפון הנייד שנלקח ממנו משמש אותו בעבודתו העיתונאית היומיומית, ככתב מגזין במקומון הירושלמי של "מעריב", "זמן ירושלים". "מתייחסים אלי כמו אל כל חשוד", הוא קובל, "אבל זה הרי המקצוע שלי. אני לא חושב שיש לי מה להסתיר, רוב המספרים שיש לי בטלפון הם של אנשים שמרואיינים בכתבות שלי בשמם, אבל בכל זאת אני עיתונאי והטלפון שלי עם כל השמות נמצא כרגע אצל רשויות הביטחון. זו טעות שלי, לא חשבתי על זה, אבל אני חושב שמן הראוי היה להחזיר לי כבר למחרת היום את המכשיר". עיתונאי המיומן בתיעוד אזורי עימות אולי היה לוקח בחשבון את האפשרות שהטלפון הנייד שלו יוחרם על-ידי הרשויות והיה נושא עימו מכשיר זמני, אך אושרוב אינו מורגל במבצעים כאלה. בן 29, בוגר החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, אושורב החל את דרכו העיתונאית בעיתון הסטודנטים "פי האתון", שם היה סגן עורך ובהמשך עורך העיתון. לפני מעט יותר משנה החל לכתוב ב"זמן ירושלים". הצטרפותו לסירה שנשלחה על-ידי הארגון יהודים למען צדק לפלסטינים (JFJFP) כעיתונאי מטעם "חדשות 10" לא היתה מתוכננת וסוכמה ברגע האחרון. לדבריו, מאז ההשתלטות על המשט הטורקי, ולאור העובדה שעל ספינות המשט לא היה ולו עיתונאי ישראלי אחד, ניסה ליצור בשבועות האחרונים קשר עם מארגני משטים אחרים כדי לקבל את ההזדמנות לסקר מקרוב תופעה שלדעתו יש בה עניין רב לציבור. "זה אינסטינקט עיתונאי", מסביר אושרוב, "כשקורה משהו אתה רוצה להיות שם". בשעות אחר הצהריים של יום שישי האחרון נודע לו על האפשרות להצטרף למשט של JFJFP, שנאלץ ימים אחדים לפני יציאתו לדרך לתור אחר עיתונאי מלווה. על-פי אושרוב, מארגני המשט הגיעו קודם לכן להסכם בלעדיות עם ערוץ 4 הבריטי, שהיה אמור לשדר מהסירה לאורך כל ימי ההפלגה, אך הערוץ נסוג ברגע האחרון כשהתברר כי היא קטנה מכדי להתקין על סיפונה את האנטנה הלוויינית הנדרשת. "הם היו בדילמה", מעיד אושרוב על מארגני המשט. "הם מאוד חששו שאם הם ייחשפו יותר מדי בתקשורת, יעלו עליהם והמוסד יחבל בסירה. נוסף על כך הם לא רצו להעלות כל אחד למשט". בדקו כדי לוודא שאתה בעל דעות שמאליות, שאתה מזדהה עם המטרה? "אני חושב שהם היו יכולים להעלות גם עיתונאים לא שמאלנים, אבל הם העדיפו תקשורת אוהדת. באופן טבעי, זה אירוע תקשורתי בעיקרו והם מאוד חוששים לתדמית שלהם, מפני שעושים הרבה דמוניזציה לשמאל. מלבד זאת זו סביבה אינטימית של תשעה-עשרה אנשים, ואתה לא יכול להכניס כל אחד". אם לא היית עיתונאי, היית עולה על משט כזה כחלק מפעילות פוליטית? "לא. ממש לא. זה לא הסגנון שלי. אני כן הולך להפגנות, אבל לא הייתי עולה על משט כזה. אני עליתי בתור עיתונאי, וזה היה מוגדר מראש". לאחר שקיבל אישור להצטרף למשט, יצר אושרוב בשעות הצהריים של יום שבת קשר ראשוני עם מערכת החדשות של ערוץ 10. "אחרי התלבטות קצרה הם הסכימו", הוא מספר, ומוסיף כי הוא מעריך מאוד את הגישה הפתוחה שהפגין הערוץ. לדברי אורי רוזן, העורך הראשי של מהדורת "חדשות 10", המערכת בערוץ ממילא ניסתה להעלות עיתונאי מטעמה למשט הזה, מכמה כיוונים שונים, אך לא הצליחה. על כן היה זה הגיוני ביותר לקבל את הצעתו של אושרוב. במוצאי שבת הגיע אושרוב למשרדי "חדשות 10", קיבל לידיו מצלמה ומיקרופון, קלטות ואיחולי הצלחה, ומשם עלה על טיסה לקפריסין (שמומנה על-ידי JFJFP, ולא על-ידי הערוץ, הוא מציין). אושרוב הגיע היישר למסיבת עיתונאים מאולתרת שנערכה בקפריסין, שבסיומה עלה לסיפון האיירין יחד עם שבעה פעילי שמאל: קפטן הסירה הבריטי גלין סקר, ראובן מוסקוביץ (ניצול שואה וממייסדי הישוב נווה-שלום), רמי אלחנן (אב שכול וממייסדי הארגון פורום המשפחות השכולות), יונתן שפירא (לשעבר טייס בחיל האוויר וכיום פעיל בארגון לוחמים-לשלום), אחיו איתמר שפירא והפעילות הזרות ליליאן רוזנגרטן ואדית לוץ. אליהם נוסף ויש וישוונאת, צלם עיתונות פרילנסר מבריטניה, אקטיביסט ותומך בארגון, שהעביר בזמן אמת תצלומים למרכז התקשורת של JFJFP. במשך 48 שעות ריאיין אושרוב את הפעילים, התדיין איתם בנושאים פוליטיים ותיעד פעולות של יום-יום, החל במקלחות וכלה בשיחות הרבות שניהלו עם אמצעי תקשורת בישראל וברחבי העולם. "החומרים היו אדירים", הוא מעיד. לדבריו, האווירה על הסיפון היתה רגועה מאוד במשך רוב זמן השיט, והצוות אפילו עצר בדרך לטבילה במי הים התיכון. הוא מדגיש כי הוא עצמו הקפיד שלא להתראיין לכלי תקשורת באמצעות הטלפון הלווייני כיתר הנוסעים ולא לדברר את המשט, כדי לשמור על עמדה של עיתונאי עצמאי. כשהתקרבו לחופי עזה נערך, לדבריו, תדריך לקראת השתלטות חיילי השייטת על הסירה. "היתה הוראה לא לנהוג באלימות", הוא אומר, "יחד עם הוראה מאוד ברורה שלא עוצרים את הסירה. זה העיקרון של מאבק לא אלים – אי-ציות". בבוקרו של יום שלישי, ה-28.9.10, הגיעו למערכת הקשר בסירה הקריאות הראשונות לעצור. בתשובה הוקראה הכרזה שנוסחה מראש ובה נאמר כי הסירה מסרבת לשנות מסלול. על-פי אושרוב, חלוקת העבודה בשלב זה היתה ברורה: איתמר שפירא דיבר בקשר, הקפטן הבריטי אחז בהגאים, ויונתן שפירא שוחח במכשיר הלווייני עם כלי תקשורת. בתוך זמן קצר, הוא מספר, הופיעו כשמונה כלי שיט מסוגים שונים סביב הסירה. אחד מהם, שעליו לוחמי שייטת, התקרב אליהם ומפקדו קרא להם במגאפון לעצור. "זה הפך למשהו מאוד אישי נגד יונתן ואיתמר", מעיד אושרוב. "היה ברור שהם המנהיגים, שמבחינת הצבא הם יעשו הכי הרבה צרות בזמן ההשתלטות. פנו אליהם אישית, כאילו מכירים אותם. היה מין שיח בין אלה שבתוך השבט לאלה שעזבו את השבט. לפעילים הבריטים היהודים החיילים בכלל לא התייחסו". על-פי תיאורו, לאחר דין ודברים קצרים בצעקות התכוננו חיילי השייטת להשתלטות. הם נסוגו מעט, התחלקו בין שתי סירות, ואז איגפו את הסירה משני צדדיה. 10–15 לוחמים, "חמושים עד השיניים", כהגדרת אושרוב, קפצו אל סיפון היכטה, בעוד הפעילים יושבים ושרים שירים. הוא עצמו עמד בצד וביקש לתעד את האירוע. על גופו לא היה וסט שזיהה אותו כעיתונאי, אך לדבריו החיילים ידעו בדיוק מיהו כיוון שצוידו מראש במידע מודיעיני על כל נוסעי הסירה. זה לא מנע מהם להעיף מידו, מיד עם עלייתם לסיפון, את המצלמה שאחז. מיד אחר-כך הופרד אושרוב מיתר נוסעי הסירה והוכנס לתא שעל הסיפון. צלם העיתונות הבריטי הופרד מיתר הפעילים עוד לפני עליית לוחמי השייטת לסירה, כיוון שהנוסעים החליטו שהוא יתעד את האירוע מהסיפון הקדמי, המנותק מהאחורי. לוחמי השייטת השתלטו עליו חיש קל, החרימו את ציוד הצילום שלו, הורו לו לשבת ושמרו עליו בסיפון הנפרד. אושרוב מדגיש כי הקפיד לא להתנגד להוראות החיילים, אך בכל זאת ניסה להציץ ללא הרף מתוך תא הספינה אל הסיפון האחורי. על-פי תיאורו, הלוחמים התייחסו בתקיפות ליונתן ואיתמר שפירא, כדי לנטרלם ולהפרידם מיתר הפעילים. "היה ברור שיש שם משהו מאוד אמוציונלי", הוא אומר, "הם גם היחידים שהיו במצב פיזי להתנגד. היו כמה שניות שלא ראיתי, אבל כשהצצתי החוצה ראיתי את איתמר מוטח על גבי הסיפון. הוא נאזק ונגרר אל הסירה של השייטת, והושב שם. ראיתי את יונתן נאחז ברמי, האב השכול, ומחבק אותו ואומר משהו בסגנון, אני לא זז מכאן!. קצין בדרגת סרן הוציא שוקר חשמלי ואמר לו, אני הולך להכאיב לך, תעזוב אותו!. הוא אמר, לא, אני לא עוזב אותו. אחרי שתיים-שלוש אזהרות הקצין התקרב אליו וחישמל אותו מתחת לכתף. "יונתן התחיל לפרכס, צרח צרחות מאוד לא נעימות, ואז נאזק ונלקח לסירה של השייטת, שהתרחקה מאיתנו במהירות מאוד גבוהה כשעליה האחים שפירא אזוקים. בסך-הכל אף אחד לא נהרג שם ולא נתנו מכות רצח, אבל להגיד שלא היתה אלימות [כפי שטען דובר צה"ל] זו לא אמירה מדויקת". לדברי אושרוב, כל מהלך העניינים תועד על-ידי חיילים של דובר צה"ל, שצילמו מקרוב את המתרחש. "את זה דובר צה"ל לא שיחרר לתקשורת", הוא מעיר. האווירה על הסירה השתנתה לאחר שהאחים שפירא הורדו ממנה, אומר אושרוב. יתר הפעילים לא נאזקו וזכו ליחס הוגן. הוא עצמו הורשה לצאת מתא הסירה, ובשעתיים שלאחר מכן התנהלה שיחה בין הפעילים לחיילים. כשכמה מהנוסעים קבלו בפני החיילים על השימוש המוגזם בכוח נגד האחים שפירא, מספר אושרוב, החיילים טענו בפניהם כי חששו שיונתן שפירא ייפול למים תוך כדי מאבק ומשום כך, הסבירו, הפעילו כוח פיזי ושוקר חשמלי. בכל זאת, היה רגע אחד של מתח בעת ההפלגה אל נמל אשדוד. לדברי אושרוב, בשלב מסוים, זמן רב לאחר שהעימות הסתיים, הצלם הבריטי קם ממקומו ובתגובה שלף אחד מקציני השייטת סכין קומנדו. "לשלוף סכין מול מישהו שעשו עליו חיפוש על כל הגוף והוא שוקל בערך 45 קילו ומוקף בעוד שני לוחמים, זה נראה לי כל-כך מטומטם ולא במקום", אומר אושרוב ומוסיף: "זה עושה נזק לישראל כשצלם בריטי קם ואת פניו מקדם מישהו בסכין שלופה". לדבריו, לו עצמו היה חשוב לציית להוראות החיילים, כדי להפריד את עצמו מהפעילים. לאחר שנלקחה ממנו מצלמת הווידיאו, הוציא מכיסו מצלמת סטילס, וכשהחיילים ביקשו אותה ממנו, נענה. כשהוציא אחר-כך מכשיר טלפון נייד מכיסו כדי להקליט את המתרחש, גם זה הוחרם. בהמשך מסר לחיילים את הקלטות שצילם, לבקשתם. הוא מציין כי בחיפוש ראשוני שנערך על הספינה הושם דגש על החרמת ציוד עיתונאי. הוא עצמו שמע קריאות כגון "לחפש מדיה" ו"בדקת מדיה?". במהלך החיפוש נלקח גם כונן קבצים מצלם העיתונות הבריטי, שעליו נשמרו גם כמה מהתצלומים שצילם אושרוב. קלטות נוספות שהיו באחד מתיקי הנוסעים הוחרמו בנמל אשדוד על-ידי המשטרה. אושרוב מספר כי היחס שקיבל מהחיילים ומהמשטרה היה כאל מעוכב רגיל, אף שתפקידו העיתונאי היה ידוע. הוא הואשם ב"הפרת הוראה חוקית" (ההוראה שהפר היא "חוק יישום תוכנית ההתנתקות"), ובמהלך חקירתו נשאל אם האחים שפירא הפעילו אלימות כלפי החיילים. הוא התבקש לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב להגיע כאשר יקראו לו למשפט או לחקירה נוספת, ואז שוחרר. "בסופה של החקירה על-ידי חוקר תחנת אשדוד", מוסיף אושרוב, "ציינתי רשימה מדוקדקת של חומר הגלם שחסר לי ושנלקח על-ידי הצבא". לדבריו, ראה את הציוד שנלקח ממנו, כולל הקלטות, בתוך שקית שחורה שנשא עימו שוטר בתחנת אשדוד. כעת ממתין אושרוב שהמשטרה תשיב לו את חומרי הגלם שצילם, בתקווה שיוכל להכין מהם כתבה לערוץ 10. רוזן, העורך הראשי של "חדשות 10", אמר ל"עין השביעית" כי הערוץ פנה למשטרה בבקשה להשיב את הציוד והחומרים. לדבריו, "במשטרה הבטיחו לעשות מאמץ להחזיר לנו את הציוד וחומרי הגלם. אנחנו ניתן להם כמה ימים להשלים את החקירה, ואחר-כך נשקול צעדים משפטיים". רוזן מוסיף כי אין לו כל אינדיקציה על כוונת המשטרה למחוק את חומרי הגלם. "בעיני זה לא מעשה עיתונאי אמיץ או יוצא דופן", אומר אושרוב. "אני לא מגדיר את זה כהישג הכי גדול שאפשר להשיג. במצב נורמלי היה צריך להיות תור כדי לעלות לשיט כזה, ואני בתור עיתונאי מתחיל ולא מוכר הייתי צריך להיות במקום האחרון בתור. בפועל, יש הרבה כלי תקשורת בישראל שלא מתעניינים בתופעה הזו, ומצד שני ההתנהלות התקשורתית של הארגון לא היתה כל-כך נכונה, וזה יצר הזדמנות בשבילי לעלות על הסירה. "זה מצער, כי תופעת המשטים תיחרת בזיכרון. לטוב או לרע, ההיסטוריה תשפוט, אבל זה מהלך שמעצב את התודעה. זו גם תופעה שהולכת על הגבול האפור של החוק, ואני חושב שעל הגבול האפור עיתונאים מחויבים להיות. אם עיתונאים מגיעים לסקר הפגנות בבילעין, הם יכולים גם לבוא לסקר משטים". בתשובה לשאלה אם ירצה לסקר מקרוב משט נוסף משיב אושרוב כי הוא מקווה שבעקבותיו יבואו עיתונאים אחרים. טרם נמסרו תגובות דובר צה"ל ומשטרת ישראל. עדכון, 3.10. מדוברות משטרת מחוז דרום נמסר: "כל הציוד הקשור למדיה אלקטרונית וכן ציוד הצילום השייך לחמשת הישראלים שהיו על היאכטה, נתפס ע"י המשטרה עפ"י צו בית משפט. לאחר שתוכנם ייבדק הן ע"י המשטרה והן ע"י צה"ל, ואם יתברר שתוכנם אינו מהווה עבירה הקשורה לביטחון המדינה, תישקל החזרת הציוד. בשלב זה כאמור, הכל נתפס ע"י המשטרה לטובת החקירה המתנהלת".

העיתונים מדווחים היום על ישנות | חדשות, כמו שביתת שירותי הרווחה, אינן בנמצא | והממשלה שוב עושה פניית פרסה

ב"ידיעות אחרונות" אין זכר. ב"הארץ" – יוק. ב"מעריב", ידיעה בעמ 15 למטה: "מהיום, אין שירותי רווחה בכל הארץ". עיצומי העובדים הסוציאלים נמשכים כבר חודשיים וחצי, והחל מהיום הם שובתים באופן מלא. לפי מרב דוד ב"מעריב", כשני מיליון איש נעזרים דרך קבע בשירותים הסוציאליים בארץ. אבל הכותרות הראשיות של העיתונים היום הן מכתב שלא מחדש דבר, תקיפה שנערכה לפני שבועות ורצח שקרה לפני יותר משנתיים. עכשיו מובן למה קוראים בעברית לעיתונים "עיתונים" ולא "ניירות-חדשות" כמו באנגלית. המכתב בכתב ידו של החייל החטוף גלעד שליט פותח את כל העיתונים היום. ב"ידיעות אחרונות" זה מקאברי במיוחד: תצלום המכתב נמתח כמעט על כל השער, למעט שתי רצועות למעלה ולמטה. הקיטש חוגג: תמונתו המוכרת של שליט הוצבה חיווריינית ברקע האותיות, כותרת המשנה הבומבסטית זועקת "ממרתפי החמאס לבג"ץ בירושלים: המכתב של גלעד שליט", והכותרת היא פשוט "מתגעגע, גלעד", כשגם שם לא התאפק העורך והורה לגרפיקאי להשתמש בשני סוגי פונטים. האם מדובר ברגשנות שהולידה טעם רע או בניצול ציני של רגשנות כזו? הרצועה העליונה, פרסומת משותפת ל"ידיעות אחרונות" ומפעל הפיס, שבה נראית דוגמנית מחייכת על רקע שטרות מתעופפים והכיתוב "שיגעון המיליון", מציעה תשובה. המכתב של שליט מופיע בעיתונים רק עכשיו, אף שנמסר כבר לפני כמה ימים, משום שרק כעת מפרסמת אותו המשפחה, שצירפה אותו לעתירה שהגישה נגד ממשלת ישראל. כזכור, בעתירתה מהשבוע שעבר מבקשת משפחת שליט לבג"ץ שיורה לממשלה להתנות את הסכם הפסקת האש עם חמאס בשחרור בנם. נחום ברנע כותב ב"ידיעות אחרונות" כי הוא מודאג משחרור פעילי הטרור שחמאס דורש בתמורה להחזרת החייל החטוף משום ש"בהנהגתם עשוי חמאס לשקם את מערכת הטרור שלו בגדה". עוד מאשים ברנע את הרמטכ"ל בהיותו "לכאורה ראש קטן" משום שהוא "היה אמור להיות הגורם המרכזי שלוחץ לשחרור חייל שנלקח בשבי". אלא שגם ברנע עצמו לא הזדרז לכתוב מאמר חריף הקובע באופן מפורש את מה שהוא כותב בין השורות בטור צד מצטנע: ממשלת ישראל והעומד בראשה חתמו על הסכם הפסקת אש הרפתקני שהם אינם מאמינים בו, והסירו את המצור על עזה בלי שיקבלו את התמורה המתבקשת: החזרת גלעד שליט. רן אדליסט כותב על הסכם הרגיעה בכפולת הדעות של "המגזין" של "מעריב". הוא דווקא בעד. "תרגיעו", הוא כותב למי שאומרים כי הרגיעה שברירית, ואל תבלבלו את המוח: הרי הגענו אליה משום שלא יכולנו לעמוד במחיר הנפגעים שתדרוש פעולה גדולה בעזה, נפגעים ישראלים ואפילו נפגעים ערבים (אדליסט משווה את שר הביטחון, אם בכל זאת יורה לצאת לפעולה בעזה, לפושע המלחמה מילושביץ). עוד הוא טוען כי ההסכם עם חמאס הוא "חלק ממהלך שאמור לכרוך את הדיאלוג עם סוריה ולבנון תוך חיזוק הרשות". אלא שעורך המדור התבלבל, ונתן למאמר את הכותרת "הרפיית חגורת האיבה" במקום "מזרח תיכון חדש". ובינתיים, העיתונים מנצלים את הדיווח של ה"ניו-יורק טיימס" כדי לעקוף את הוראות הצנזורה ולדווח על תרגיל רחב היקף שערך חיל האוויר בתחילת החודש, המדמה תקיפה של מתקני גרעין באיראן. "מעריב" מייצר לוגו מיוחד לרגל האירוע, "בדרך לתקיפה?", ומורח אותו על פני העמוד המכיל את הידיעה על התרגיל, ועל פני עמוד שבו מדווח בן כספית על פגישה של אולמרט עם אל"מ (במיל) אביאם סלע, מי שתיכנן את תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. עמוס הראל כותב ב"הארץ": "בניגוד לסערה שחולל לפני שבועיים האיום המפורש של שר התחבורה שאול מופז, הפעם נראה שהדיווח בעיתון [ניו-יורק טיימס] משדר בדיוק את המסר שישראל מבקשת ליצור: אנחנו מתכוננים, צוברים בהדרגה את היכולת לתקוף – ובמקרה הצורך, ייתכן שנפעל". זוכרים את המהפכה החוקתית של אהרן ברק? את האקטיביזם השיפוטי? ובכן, שחר אילן מדווח היום ב"הארץ" על התפתחות במה שהיתה אחת מאבני הבוחן המרכזיות לתוקפה של המהפכה הזו, "חוק האזרחות". עכשיו הוחלט להאריך בשנה את תוקפו של "חוק האזרחות", הוראת שעה, המגבילה כמעט לגמרי "איחוד משפחות" של אזרחים ישראלים עם פלסטינים. בכפולת הדעות של "המגזין" של "מעריב" מתייחס יובל אלבשן, בין היתר, לעיצומים של פקחי המזון של משרד הבריאות בעקבות פרשת רמדיה. הפקחים בנמלים תבעו חסינות מפני תביעות אזרחיות הנוגעות למזון מזיק, סיפור שאמנם זכה לאזכורים בעיתונות, אבל לא הוקדשה לו תשומת לב מספקת. אלבשן יוצא נגד עובדי הציבור השובתים ושכמותם, הדורשים להרחיב את החסינות המשפטית שניתנת להם. "במדינה נאורה אנו רוצים עובדי ציבור שלא יחששו לעבוד, אבל שלא יעזו להתרשל", כותב אלבשן. באותו מוסף נותן שמעון איפרגן פתחון פה נרחב, על פני כפולת עמודים, לעובד ציבור שסרח ונדרש לשאת באחריות: שוטר התנועה איתן עובדיה הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה, גניבה, חבלה במזיד בכלי רכב, בידוי ראיות ושימוש לרעה בכוח המשטרה, ונידון ל-15 חודשי מאסר בפועל. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווחים על הרעיון החדש של חברת הדואר המופרטת להתמודדות בשוק הדואר שנפתח לתחרות: מכירה של ציוד משרדי ב-700 סניפי הדואר ברחבי הארץ והתחרות ברשתות כמו אופיס-דיפו וקרביץ (נווית זומר). עוד ידיעה מעניינת ב"ממון", על עוד פליפ-פלאפ של ממשלת אולמרט: יוזמה של ראש הממשלה להעלאת קצבאות הילדים: "רוני בר-און אמר שהקצבאות יועלו על גופתו? אנשי אולמרט וסיעת ש"ס כבר מנהלים מגעים שקטים על תוספת של 50 שקל לחודש החל בילד הרביעי" (גד ליאור). נתן ליפסון מדווח ב"דה-מרקר" על שירות חדש של גוגל, המציע השוואה של נתוני גלישה באתרים. השירות יוצע כחלק מגוגל-טרנדס ויתחרה באתרים כמו אלקסה ובסקרי חשיפה כמו סקר טים. עוד ב"דה-מרקר", דיווח על עלייה של 23% ברווחי המו"לית של העיתון הכלכלי "האקונומיסט", זאת למרות מה שמכנים "משבר העיתונות המודפסת".

כיצד הרגיז אובמה את העיתונאים, מהן ההנחיות של העיתונים לגבי שימוש של עובדיהם במדיה חברתית, מה עשה מכשיר ההקלטה לעיתונות ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

הנשיא אובמה הצליח להרגיז את התקשורת האמריקאית כשנסוג מהצעת חוק שנועדה להגן על חסיונם של מקורות עיתונאיים. בשינוי לחוק שהוצע השבוע יוסר חסיון המקור במקרה שהמידע שברשותו מסכן את בטחונה של ארצות-הברית. "ואניטי פייר" מפרסם כתבה נוספת על רופרט מרדוק ועל תוכניותיו המתגבשות לגביית תשלום מגולשים עבור קריאה מקוונת בעיתוניו. איזה שימוש אמור עיתונאי לעשות בערוצי המדיה החברתית (רוצה לומר פייסבוק, טוויטר וכיו"ב) הזמינים לו? האם עליו לנצל את האפשרות לנהל קשר לא פורמלי עם קוראיו? האם עליו להקפיד על הופעתו גם בעת מפגשים מקוונים? או שאולי עליו להפנות לטכנולוגיה עורף ולשמור את האנרגיות היצירתיות לעבודה האמיתית שלו? כדי לענות על כל השאלות האלו פירסמו לאחרונה עורכי ה"וושינגטון פוסט" מסמך נוקשה שמפרט את ההגבלות הלא מעטות שחלות על כתביו בכל מה שקשור לאינטראקציה במדיה חברתית. רוח הדברים: תזכרו שאתם עיתונאים, אל תעשו בושות, ואם אין לכם משהו טוב להגיד, עדיף שלא תגידו כלום. דייוויד קאר מה"ניו-יורק טיימס" חושב קצת אחרת (וכך גם העיתון שלו), ואילו גואן וולש, העורכת של המגזין המקוון "סלון", הולכת קצת רחוק יותר ומספרת שהיא מעודדת את העורכים והכתבים שלה לשלוח טוויטים בכל הזדמנות. הסיבה? זה טוב לעסקים. יותר מ-100 אלף מפגינים צעדו בשבת האחרונה ברומא במחאה נגד ראש הממשלה ברלוסקוני ובעד חופש העיתונות. בין השאר מחו המפגינים על כך שברלוסקוני תוקף במלים חריפות את העיתונאים שמבקרים אותו במקום לחשוף את האמת על הפרשיות המיניות המביכות שבהן הוא מעורב. על-פי תקנות חדשות של ה-F.T.C (הוועדה הפדרלית למסחר), בלוגרים אמריקאים יידרשו לשקיפות מלאה בכל מה שקשור למוצרים שעליהם הם ממליצים. במלים אחרות, הם יתבקשו לחשוף כל קשר בינם לחברות המסחריות שעומדות מאחורי המוצרים שזוכים להמלצתם, שכן במקרים רבים אותן חברות מלעיטות את הבלוגרים בהטבות בתמורה לכמה מלים טובות. יובל דרור עמד על כמה כשלים בשיטה. העיתונאי הקשיש גיי טאליס ממשיך להעלות זכרונות מהקריירה המזהירה שלו ב"ניו-יורק טיימס". והפעם: על הדרכים שבהן מכשיר ההקלטה הרג את העיתונאות. רבקה מייז כותבת ביקורות על משחקי וידיאו, ואז היא מלחינה ושרה אותן. כעת מסתבר שהביקורות/שירים הפכו את מייז לסוג של סלבריטי בעולם הגיימינג. קבוצת ההוקי האמריקאית לוס-אנגלס קינגס לא היתה מרוצה מהסיקור התקשורתי שקיבלה. מה עשתה? צירפה לשורותיה עיתונאי. בר-המזל שנבחר לתפקיד: ריץ האמונד, שסיקר את הקבוצה עבור ה"לוס-אנגלס דיילי ניוז" (והרוויח עבור מאמציו הרבה פחות כסף). בתפקידו החדש יתלווה האמונד לקבוצה בכל משחקיה וידווח עבור אתר האינטרנט של הקינגס. לפני כמה שבועות סיפרנו לכם על הפופולריות הגואה של המריחואנה בעיתונות האמריקאית. ובכן, הטרנד הזה קיבל השבוע זריקת מרץ רצינית ממקומון בדנבר שפירסם מודעת דרושים למבקר שיכתוב לעיתון ביקורות על "בתי-המרקחת" בעיר שבהם מחלקים גראס לחולים עם המרשם הרפואי המתאים. עורך המקומון סיפר שלמערכת הגיעו כמה עשרות פניות לתפקיד וציין שרובן ככולן היו מצחיקות באופן מיוחד. חלקן גם הריחו טוב. מחקר אקדמי חדש מנורבגיה עומד על ההבדלים בין כתבות מגזין בעיתונות המודפסת לכתבות דומות שנכתבות עבור העיתונות המקוונת. השורה התחתונה: באינטרנט מחפפים. מה שנכון.

ארגון העיתונאים מערער על החלטת בית-המשפט שלא להורות ל"מעריב" על העסקתו מחדש של יו"ר הוועד חגי מטר ומוסיף: "שמי העיתון התקדרו עד מאוד בימים האחרונים"

בית-הדין האזורי לענייני עבודה בתל-אביב–יפו שגה כשהסיק כי שיקולים כלכליים עסקיים הביאו את "מעריב" להחלטה שלא לקלוט מחדש את יו"ר ועד העובדים בעיתון, חגי מטר. כך טוענים באי-כוחה של הסתדרות העובדים, עורכי-הדין איריס ורדי, שי תקן ואמיר בשה, בערעור שהגישו בשבוע שעבר לבית-הדין הארצי לעבודה בעקבות החלטתו של שופט בית-הדין האזורי אורן שגב. "בפני בית-הדין הארצי הנכבד מונחת סאגה, אופיינית למאבקם של מעסיקים, העוינים את זכות ההתארגנות של עובדיהם, ומבקשים להדיר מחצרם את מנהיגות ועד העובדים", נכתב בבקשת הערעור. "סיפור התארגנותם של העיתונאים עובדי מעריב, ומר מטר בראשם, אינו ייחודי במובן זה, למגינת לב". לטענת באי-כוחה של ההסתדרות, שבמסגרתה פועל ארגון העיתונאים בישראל, "המניע מאחורי מעשיה של המשיבה הוא מדיניות מכוונת להחלשת הכוח הארגוני של העובדים, על-ידי פגיעה בחברי הוועד שתחליש או תסכל כליל את התארגנות העובדים". בערעור נמנות תשע שגגות שנפלו, לטעם באי-כוח ההסתדרות, בהחלטת בית-הדין האזורי. בין היתר נטען כי ראוי היה לתת משקל נאות "לטענה השקרית" של הנהלת "מעריב" כאילו לא ידעה כי מטר משמש יו"ר ועד הפעולה; כי ראוי היה לתת משקל נאות לעובדה שעורך המקומונים ב"מעריב", שנטען כאילו קיבל את ההחלטה על אי-קליטתו של מטר בעצמו, בחר שלא להעיד בתיק; וכי בית-הדין האזורי התעלם מפסיקות קודמות בעניין נסיונות מעסיקים להביא לפיטורי פעילי התארגנות עובדים "אך ורק כדי להביא לפגיעה בבטן הרכה של ההתארגנות". לטענת באי-כוחה של ההסתדרות, "מארג העובדות והפסיקה שהובאו בפני בית-הדין קמא מחייב אפוא החלטה של מתן לגיטימציה לעבודה המאורגנת ולמארגניה וקליטתו של יו"ר הוועד לעבודתו ולתפקידו ללא מורא ופחד מהתנכלותה של המשיבה. העניין המונח בפני בית-הדין הארצי הנכבד הוא חשוב מאין כמוהו, נוכח התנהלותה הדורסנית של ההנהלה והותרתו מחוץ לשערי מקום עבודתו של מר מטר. לאור החלטת בית-הדין קמא, מתבקשת התערבותו הדחופה של בית-הדין הארצי הנכבד". בבקשת הערעור מצוין דרך אגב כי החשש שמא הנהלת "מעריב" מבקשת להתנער מחובותיה כמעסיקה מקבל משנה תוקף בשל מצבו של המשא-ומתן הקיבוצי בינה לבין העובדים. "שמי העיתון התקדרו עד מאוד בימים האחרונים חרף העובדה כי אנו נמצאים בעונת האביב", נכתב בבקשת הערעור. "מו"מ קיבוצי בין הצדדים בנושא הסכם קיבוצי מפורט לא נפתח כלל. גרוע מכך, המשיבה, שרכשה את העיתון, הודיעה כי בכוונתה לפטר עשרות עובדים, מעבר להוראות ההסכם הקיבוצי, וכן כי בכוונתה להעביר את מערכת העיתון ממקום מושבה המיתולוגי ברחוב קרליבך 2 בתל אביב לכתובת אחרת, כשאחת האפשרויות שהוצגו על-ידיה נמצאת בעיר ירושלים. אם לא די באמור, הרי שהמשכורות בעיתון לא שולמו במועדן החודש. נדמה כי אין צורך להכביר מלים על חומרת הדבר ומשמעויותיו". דיון בבקשה אמור להתקיים ביום חמישי הקרוב. 33603-04-13

ההתנהלות הבעייתית של אתר "גלובס", שמחק את הדיווח הראשוני והמביך על "מדבקת הפלא", צריכה לגרור דיון ציבורי: כיצד על העיתונות להתמודד עם תיקוני טקסט במדיה המקוונת בלי לזייף את ההיסטוריה או לברוח מאחריות

לאחר הבחירות לכנסת ה-12, שנערכו בנובמבר 1988, הזדרז ראש הליכוד, יצחק שמיר, לחתום על הסכם קואליציוני עם תנועת התחייה, מפלגה-אחות מבחינה רעיונית ומזג פוליטי. אלא שהמהלך לא איפשר לשמיר להקים ממשלה: תוצאות הבחירות קבעו תיקו בין שתי המפלגות הגדולות (הליכוד 40 מנדטים, המערך, שהיה גלגולה הקודם של מפלגת העבודה, 39 מנדטים), ועד מהרה הבין שמיר שעליו להגיע להסכם עם שמעון פרס, שעמד בראש המערך. כך כוננה ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה שתי המפלגות הגדולות, ואליה הצטרפו שלוש מפלגות קטנות (ש"ס, המפד"ל ואגודת-ישראל). התחייה נשארה בחוץ. כאשר תהה פרופ יובל נאמן, יו"ר התחייה, באוזני שמיר על התנהגותו ושאל אותו, ומה יהיה על ההסכם שחתמת איתנו? השיב לו שמיר: "אתה יכול לתלות אותו על הקיר". שמיר העניק להתחייבות פוליטית כתובה וחתומה מעמד של קוריוז, קריקטורה, מזכרת קישוטית, שהמקום היאה לה הוא וו על הקיר. בכך נתן תעודת כשרות לכל נכלול פוליטי ולהפקעת תוקפו של כל מסמך ציבורי. ראש הממשלה כמו אמר לאזרחי המדינה – אלה כללי המשחק: מלה אינה מלה והתחייבות היא אפילו לא כוונה. ושמיר, למי שלא יודע, נחשב לפוליטיקאי אמין, סגפן וכבד ראש. הלגיטימציה שנתן יצחק שמיר, מלכתחילה ובדיעבד, למנהיגי המדינה לדורותיהם להפר את הבטחותיהם ולהפנות גב להתחייבויותיהם החתומות היתה מאז לשוט שבו מצליפה התקשורת בפוליטיקאים הישראלים בבואה לבקר את התנהלותם ולקרוא אותם לסדר על אי-אמינותם. התקשורת הוקיעה את גישתו של שמיר, הכניסה את אמירתו הצינית ללקסיקון המכתמים הפוליטי ותבעה מאנשי הציבור לנהוג ביושר ולעמוד מאחורי מלתם. גם הציבור לא השלים עם התפיסה המגונה שייצג שמיר בשיג ושיח שניהל לפני 21 שנה עם יובל נאמן. סקרים חוזרים ונשנים מעידים על ירידה עקבית באמון שרוחש הציבור למערכת הפוליטית ועל אכזבתו מהתנהלותה ומצופן הערכים המנחה אותה. ראו, למשל, את מדדי הדמוקרטיה הישראלית של ארבע השנים האחרונות שמוציא לאור המכון הישראלי לדמוקרטיה: לכנסת, ובעקבותיה למפלגות, מוענק האמון הקטן ביותר מכלל מוסדות המדינה, ומשנה לשנה האמון בהן קטן והולך: בשנה שעברה נתנו רק 21% מהציבור אמון במפלגות, לעומת 32% בשנת 2003; האמון בכנסת ירד מ-52% לפני ארבע שנים ל-33% אשתקד. התקשורת נהנתה עד כה מיתרון על פני המערכת הפוליטית במידת האמון שרוחש לה הציבור. אמנם גם היא אינה מככבת ברום סולם הרשויות שהציבור מעריך אותן ומייחס להן אמינות גבוהה, אבל היא עדיין נחשבת לגורם חשוב בשמירה על האופי הדמוקרטי של המדינה. מדד הדמוקרטיה של 2007 מצא ש-34% מהציבור מציבים את התקשורת במקום השני (אחרי בית-המשפט העליון ובמרחק של 5% בלבד ממנו) כ"מוסד השומר באופן הטוב ביותר על הדמוקרטיה הישראלית". לשם השוואה: האמון בראש הממשלה ובכנסת בעניין זה מגיע ל-14% ול-13% (בהתאמה) בלבד. אלא שמעמד זה של התקשורת מועד לכרסום אם היא לא תשפר את אמינותה ותגדיל את נכונותו של הציבור לסמוך על דיווחיה. השבוע הזה סיפק המחשה עד כמה היא רחוקה מכך. בתזזית הדיווחים על מדבקת הפלא שהפיקה חברת סייף-סקיי נשטפה התנהלות בעייתית של עיתון "גלובס", שהמחישה את יכולתה של התקשורת, בעידן האינטרנט, להעצים לאין שיעור את המלצתו של יצחק שמיר להתעלם ממלים כתובות. לא רק להתעלם, אלא להעלים ממש. "גלובס" מחק מאתר האינטרנט שלו את הדיווח הראשוני שפירסם על עסקת המדבקה, ולאחר מכן ניגח את מתחריו ("דה-מרקר" ו"כלכליסט") על שנכשלו לכאורה בהפצת הסיפור בהבלטה רבה בלי להטיל בו ספקות. העובדה שגם "גלובס" נפל קורבן למניפולציה התקשורתית של סייף-סקיי נחשפה במהרה: היה מי שאיתר את הדיווח של העיתון במאגרי הזיכרון של גוגל, העלה אותו ברשת והציב סימן שאלה גדול מעל יומרתם של עורכיו לטעון כי הם נהגו בפרסום הפרשה בזהירות ובאחריות גדולות משל מתחריהם. נושאו של מאמר זה אינו התחרות הלוהטת בין עיתוני הכלכלה, והוא גם לא בא להתערב בשאלה אם יש יסוד לטענת "גלובס" כי התנהל בפרשה באופן מקצועי ומוצלח יותר ממתחריו. "העין השביעית" עסק בכך באופן נרחב השבוע ("מדבקת מיליארד הדולר – סיקור מיוחד"). העניין הנדון בשורות אלו הוא תוקפה של המלה ברשת. עורכי "גלובס" המחישו התנהלות מקובלת בעולם האינטרנט: מחיקת טקסטים. עיתון מקוון נהנה מהיכולת הטכנית למחוק את שגיאותיו ולהעלים את בזיונותיו. לחיצה קטנה על כפתור, ומשפט בעייתי או מאמר שלם, שמעוררים בדיעבד מבוכה אצל כותביהם, נעלמים מן העין כאילו לא היו (אלא אם מישהו מתעקש לשאוב אותם חזרה ממאגרי הזיכרון של גוגל). הגישה הזו מקלה מאוד על עיתונאי הרשת; היא יוצרת כסאות מפלט נוחים מפני הסתבכויות עם מושאי כתיבתם – והיא גם מאפשרת למי שנפגע מהכתוב לקבל תרופה יעילה (אם כי לא מוחלטת) לעוול שנעשה לו: הטקסט המעליב התאדה. אלא שבפרקטיקה הזו גלומה בעיה לא פשוטה: היא נותנת אור ירוק לעיתונאים להקל ראש במלים שהם כותבים; היא כמו מחנכת אותם לא להתייחס בחרדת הקודש הראויה למשפטים היוצאים מהמקלדות שלהם; והיא גם מרגילה את התקשורת לזייף את ההיסטוריה. כאשר עיתון מקוון מוחק קטעים ממאמרים וכתבות שכבר פירסם, או מרשה לעצמו להעלים טקסטים שלמים שהעלה ברשת, הוא חותר תחת היסוד שעליו הוא ניצב (האומנם ניצב?). עיתונאי או עורך שמסלק מהאתר טקסטים משום שבדיעבד הם גרמו לו מבוכה או חוללו עימות בינו ובין מושא סקירתו דומה למי שבורח מאחריות. הוא כמו אומר: לא היה ולא נברא. לא כתבתי, לא פירסמתי. עיתונאים עושים שגיאות. גם ברשת. מתבקש דיון, ואולי גם קביעת כללי משחק, בשאלה מה היא הדרך הראויה לתיקון כשלים תוכניים שנפלו ברשת: האם לגיטימי למחוק טקסטים שלמים? האם מנגד נכון לעמוד על קוצו של יו"ד ולתבוע מהמערכות להצהיר על כל תיקון, ולו גם פעוט, שעשו בטקסטים לאחר שפורסמו? בעולם האינטרנטי התפתחה קשת רחבה מאוד של נהלים בעניין זה – החל מהתערבות שוטפת בטקסטים, עד כדי מחיקתם, בלי להצהיר על השינויים המתבצעים בהם, ועד להנהגת מדורי תיקונים המתעדים כל שינוי. זה תחום המחייב בירור והחלטה – אם של מוסדות התקשורת ואם של כל עיתון מקוון לעצמו (בכלל זה "העין השביעית").

אתר "וואלה" דיווח על סקר שקבע כי ציפי לבני היא האישה המתאימה ביותר לראשות הממשלה, תחת הכותרת כי אילת שקד היא המתאימה ביותר

אתר "וואלה" פירסם תוצאות סקר לרגל יום האישה הבינלאומי, שבחן את "שיעורי התמיכה בחמש מהפוליטיקאיות הבולטות כיום – שרת המשפטים שקד, הח"כיות לבני, שלי יחימוביץ וסתיו שפיר מהמחנה הציוני, שרת התרבות והספורט מירי רגב - לתפקיד החשוב ביותר במדינה" - ראשות הממשלה. תוצאות הסקר, כפי שמציינת כתבת "וואלה" טל שלו, העלו כי ציפי לבני מגיעה למקום הראשון ואחריה אילת שקד, או בניסוחה של שלו: "מהסקר, שכלל הן את האוכלוסייה היהודית והן את המגזר הערבי, עולה כי שקד היא האישה הפופולרית ביותר במגזר היהודי, ומנגד זוכה לשיעורי תמיכה נמוכים במיוחד במגזר הערבי. מסיבה זו היא מתברגת במקום השני במדגם הכללי, שבו מובילה לבני". ב"וואלה" כנראה לא היו מרוצים מתוצאות הסקר, ובחרו להכתיר אותו בכותרת שהבליטה דווקא את הפוליטיקאית שהגיעה למקום השני בסקר - אילת שקד, וגם להעניק לה בהזדמנות זאת את המקום הראשון. "סקר וואלה! NEWS: שקד היא האישה המתאימה ביותר לכהן כראשת ממשלה", נכתב בכותרת. גורמים באתר "וואלה" ציינו בתגובה כי מראש החליטו לערוך סקר שיכלול גם את מדגם מייצג של הציבור העברי במדינת ישראל, וזאת כדי לתת לו את הביטוי הראוי, על אף שהמהלך ייקר את עלויות הסקר. עם זאת, בהתבונן בתוצאות, הגיעו למסקנה כי הכותרת על שקד היא המתאימה ביותר. הגורמים הסבירו כי במציאות הישראלית, רוב מוחלט של הציבור הערבי מצביע לרשימה-המשותפת ולא למפלגות ציוניות. משום כך, במצב שבו איילת שקד תעמוד בראש מפלגת ימין וציפי לבני בראש מפלגת שמאל-מרכז, מותר להניח כי המצביעים הערבים לא יצביעו לאף אחת מהן. לכן, כך נטען, היתרון של שקד הופך לרלוונטי ולמשמעותי יותר.

הקושי בהגדרת החולה הנוטה למות פתר בעיה ויצר אחרת; הגדרת "המחנה הציוני" יוצרת הדרה ואינה פותרת דבר; וכשהשער נעול מגיע הטיל הראשון לציון ובעקבותיו בא הטיל הראשון מציון

בסקירת העיתונות היומית הפנה אתמול שוקי טאוסיג את תשומת לבנו למושג שכה התרגלנו אליו, עד שקהו חושינו: "הראשון מאז תום המבצע". הכוונה לטיל, לרקטה או לפגז שנורו משטח האויב לאחר ימים או חודשים של שקט. ומהי התשובה הצבאית-מדינית הראויה למפירי השקט אם לא הכותרת: "לראשונה מאז תום המבצע, צה"ל תקף". "ידיעות אחרונות" הזדרז להעלות בפינת הדילמה שבמוספו היומי את השאלה "האם צריך ליזום פעולה בעזה ולהרוס את המנהרות שנחפרו מחדש". העיתונאית סמדר שיר משיבה בחיוב לשאלה היומית ומציעה – תחת הכותרת "להקדים תרופה למכה" ובנוסח בדיחת המערב הפרוע – "להרוג אותם כשהם קטנים". קוראי "ידיעות" כבר שרויים בעיצומה של התלבטות אם הם בעד או נגד. את המחזה "גורודיש" כתב הלל מיטלפונקט וביים לראשונה לפני שני עשורים, ועניינו עלייתה והתרסקותה של דמות הגנרל הישראלי בשלושת העשורים שקדמו לכתיבתו. "גורודיש" נגע בחיינו כשנכתב, וייגע בהם בכל מועד שבו ישוב ויעלה על במות התיאטרון. הזמן הישראלי תקוע במצב מתמיד של אחרי מבצע ולפני מבצע. "גורודיש" עולה עכשיו בבימויו העדכני של מיטלפונקט, אקטואלי יותר מכל דיווחי החדשות, הסובבים – כאז כן עתה – סביב עצמם. הפעם, ממרום שני עשורים נוספים, ברור כי הגנרל המיתולוגי שסיפק את תמונת הניצחון ב-1967 ואת תמונת הכישלון ב-1973 אינו גורודיש האיש, המנדה והמנודה. הפעם ברור שהוא זה אנחנו. ישראלים של כל הדורות, ובהם עיתונאים וסופרי חצר שאינם מסוגלים להינתק ממעגל הדמים. דמות משנית במחזה, שצברה עם השנים ותק ועוצמה, היא דמותו של פרידמן, החייל המתאבד שגם אחרי מותו ממשיך לרוץ סביב המחנה (הציוני?) עם רשת הסוואה על גבו, עד שהמפקד העסוק בהצלת המולדת יתפנה לרגע, יבחין בו וישחרר אותו בפקודה מן המשא הכבד. הפעם מתברר כי גיבורת המחזה היא בכלל רשת ההסוואה הכבדה, שבמקום לטשטש את פריסת כוחותינו, מטשטשת את תמונת המציאות שלהם ואת תפיסת המציאות שלנו. אם רשת ההסוואה היא המשל, הסימביוזה בין עיתונות הצבא לבין המלחמה הן הנמשל. בארבעה החודשים שבין הכרזת הפסקת האש לאתמול, עזה לא היתה קיימת. הרבה עסקו בלקחי המבצע בתקשורת ובבמות אקדמיות. היו דיונים, מהם נוקבים, על נזקי המבצע, המהותיים והאגביים. עסקו בעבר, אבל כמעט לא נגעו בעתיד – הצבאי, המדיני, האזרחי. כאילו הוא כתוב מראש. לא עסקו ביחסי ישראל-עזה, לא עסקו בעזה עצמה ובוודאי לא בשיקום הרצועה. עזה קיימת בתודעה הישראלית רק כפלטפורמת שיגור. "הארץ" מעז מעת לעת להציץ אל מעבר לגדר המערכת, ומשלם על כך ביוקר. הוא נתפס בתקשורת ובציבור כעיתון שמחוץ למחנה. מי שיגגל "שיקום", יקבל השלמה אוטומטית: שיקום שיער, שיקום תל-השומר, שיקום ביטוח-לאומי, שיקום שכונות, שיקום הפה. "שיקום עזה" מופיע כאפשרות תשיעית. את השנה ה-67 בחיי מדינת ישראל מאפיין הצורך לנסח הגדרות שאין בהן צורך ואף מסוכן לנסחן. אחת ההברקות בתחום היתה קמפיין המלחמה של "וואלה", שהגדיר עבורנו, העיתונאים, שאנחנו קודם כל ישראלים. כאילו קיימת סתירה בין היותנו עיתונאים להיותנו פטריוטים. קמפיין הפטריוטיות הוא המשך מתבקש ליוזמות לנסח מחדש את מגילת העצמאות, כדי להתאימה להלכי הרוח אתנוצנטריים עכשוויים. כך גם חוק הלאום שבא בעקבותיה וחוק הנכבה, שעוד בטרם עבר בכנסת, הספיק להקים חומה בין אזרחי המדינה היהודים לאזרחיה הערבים. המשותף למהלכים הללו הוא שאלה הם מהלכי הסתגרות, שכן הגדרה היא מעשה של מיון, הפרדה וצמצום. עכשיו מתברר כי לא רק הימין הקיצוני עוסק בתיוג עצמי, אלא גם הגוש המורכב ממפלגת העבודה והתנועה, המגדיר עצמו כמפלגת המרכז הציוני. ייתכן כי הסיסמה "המרכז הציוני ולא הימין הקיצוני" תתגלה כיעילה בפנייה לבוחרי הימין המתון. ועם זאת תמוהה ההחלטה לקרוא למפלגה המשותפת "המחנה הציוני". למה לא ללכת עד הסוף ולקרוא למפלגה החדשה "מפלגת הישראלים היהודים"? זוהי הפעם השלישית שמפלגת העבודה מוחקת את זהותה. החל מבחירות 1965 הובילה מפא"י את אחדות-העבודה ובהמשך גם את מפ"ם תחת השם הסתמי "המערך". ב-1992 החלה המפלגה המאוחדת להיקרא "העבודה". ב-1999, בימי הקמפיין האישי של אהוד ברק, נקראה המפלגה בשם הסתמי "ישראל אחת". הפעם מדובר בהכרזה בעייתית. אף כי רוב מוחלט של היהודים אזרחי ישראל רואים עצמם כציונים, רק מיעוט זניח מבין מאות המפלגות שקמו ב-20 כנסות ישראל שיבץ את המושג "ציונות" בשמו. המפלגה המשמעותית היחידה שנשאה את הציונות בשמה היתה מפלגת הציונים-הכלליים, אולי מפני ששורשיה היו כתנועה ציונית בפולין בשנות ה-30 ונציגיה כיהנו בכנסת ישראל תחת שם זה מימי קום המדינה ועד איחודה עם המפלגה הפרוגרסיבית תחת השם "המפלגה הליברלית", ב-1961. דווקא מפני שהציונות כה מובנת מאליה וחוצה זרמים פוליטיים, הרשו לעצמן מפלגות לאפיין עצמן בדרך פרטנית יותר מן ההגדרה "ציונית", או בדרך כוללנית יותר. מעטים המקרים שבהם מתעורר במפלגות צורך להכריז על ציוניותן – לא כהתרסה נגד הגויים האנטי-ציונים ולא מול קומץ הלא-ציונים המקומי. והנה דווקא כשהציונות כה מבוססת ואילו הבעיות של מדינת ישראל הן כה חריפות – כלכליות, חברתיות, מדיניות ובטחוניות – עולה בדעתם של הרצוג ולבני להתעטף מחדש בדגל הלאום ולשאתו ציונה. תועלת רבה אין בשם החדש, אבל הנזק הטמון בו ברור. הנזק הנובע מן העובדה שבכל בחירה יש הדרה. למעשה מפלגה העבודה מכריזה חגיגית כי היא אינה מתכוונת להיות בית פוליטי לחמישית מכלל אוכלוסיית ישראל, שאינם ציונים. במקרה הטוב זוהי דרך בעייתית להגדרה עצמית. במקרה הרע זוהי טעות גסה במישור הלאומי. גוש פוליטי המגדיר עצמו כמחנה הציוני אינו יכול להיות מפלגת המונים כלל-ארצית, אלא להתקיים כגוף מגזרי. לא שבוחרים שאינם יהודים ינהרו אל הגוש החדש בהמוניהם, אבל עצם ההכרזה העומדת בשם המפלגה החדשה, "המחנה הציוני", שבוודאי נוצר או לפחות אושר בסדנאות הקמפיינרים, היא הודאה מרה בבדלנותה. את המחנות שבראשם עמדה ציפי לבני ייצגו מלים ריקות, "קדימה", "התנועה", ואפילו "הליכוד". אבל "העבודה", על כל פגמיה, ראתה עצמה בגלגוליה השונים כמפלגת שלטון הפועלת בשם הציבור הרחב ולמען הציבור הרחב. מפלגה רב-שכבתית, פלורליסטית, שדלתה פתוחה – למראית עין לפחות – לכל. והנה באבחת קופי פזיזה הפכה העבודה את עצמה למגזרית: מפלגת מחנה לציונים כשרים. בכך הולך ונשלם תהליך רגרסיבי, שבו כנסת ישראל מורכבת ממפלגות מוקפות גדר ובשערן שלט: "אין כניסה לאלה שאינם כמונו". "יהודה, אתה מאשר לי למות?" היא כותרת טורו של אלון עידן במוסף "הארץ" מלפני שבוע וחצי. עידן תוהה איך זה שהמדינה היא המחליטה בעניינו של החולה הנוטה למות, אם להחיות אותו נגד רצונו או להרשות להמיתו. לא רק הפלפול המשפטי בשאלה הוא שנתפס בעיני עידן כאבסורד, אלא עצם העובדה ש"אדם מבקש מן המדינה אישור למות". חולה ALS עתר לבית-המשפט המחוזי במכתב שהכתיב באמצעות תנועות עפעפיו, בתביעה נוקבת לאפשר לו למות על אף שמבחינת "חוק החולה הנוטה למות 2005", הוא אינו עומד בקריטריונים: למרות ניוון השרירים המוחלט שבו לקה, גופו יכול להתקיים זמן רב בעזרת מערכות תומכות חיים. "חיי הינם גיהנום עלי אדמות ואיני סבור כי ניתן לכנותם חיים. אני מעוניין ליטול בחזרה את השליטה על חיי, להתנתק ממכונת ההנשמה ובכך לקבוע את עתידי ולסיים את חיי בכבוד", כתב החולה לבית-המשפט. מנגד מביא עידן קטע מדבריו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, בנימוקי החלטתו בתיק, שאיפשרה חריגה מן החוק במקרה זה: "לא ברור אם אכן עלול המבקש לאבד את התנועה בגלגלי העיניים, [ועם זאת] חששו מפני אפשרות כזאת איננו חסר יסוד". המדובר, כזכור, באדם בן 49 שסבל זה עשור ממחלה ניוונית חשוכת מרפא והיה על סף נתק מוחלט מתקשורת עם סביבתו. לנוכח תמיכתו של "יהודה" באישור הבקשה, נגאל האיש מסבלו יומיים לאחר ההחלטה. האבסורד אינו בכך שאדם מבקש מן המדינה רשות למות. המדינה, באמצעות מנגנוניה, מרבה לחרוץ גורלות בענייני חיים ומוות. אדם שמסיבה כלשהי איבד טעם לחייו, אין מי שימנע ממנו התאבדות. השאלה עולה רק במקרים שבהם נבצר מן הנוטה למות להביע את רצונו הנחוש בסיום חייו, ונדרשת עזרת הרופאים כדי לממש את רצונו. עידן מחמיץ את לב הבעיה. במקרה שאליו הוא מתייחס נרשמה הצלחה משפטית מסוימת, בעקבות החלטת אותו "יהודה" לאפשר חריגה מקביעת החוק (בסעיף 8א), הקובע: "רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכח כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים". כאן אושר להמית אדם שתודעתו ערה וגופו יכול להתקיים בהנשמה והזנה מלאכותית לאורך תקופה העולה בהרבה על שישה חודשים. הקושי בהחלטה נובע מהיותה תחומה במרחב המשפטי. זהו מקרה אחד ממקרי מחלה רבים, שבו משפחה התעקשה להיאבק בבית-המשפט כדי לקבל היתר להמתת חסד בנסיבות חריגות, והצליחה בכך. אין לזלזל בהישג שבפסיקה התקדימית, שתקל על מקרים דומים לזה לקבל אישור להמתת חסד, אבל כל משפחת חולה תיאלץ להיאבק לבדה בערכאות על זכותו למות, כמקרה נפרד ואישי. אלון עידן קובע שהמדינה אינה אלוהים. הוא מציע, כתרגיל מחשבתי, "להפשיט את יהודה וינשטיין מחליפתו, ולהפשיט את האדם המבקש למות מבגדיו, וכעת להביט באבסורד: האם איש יאשר לאיש למות?". ובכן, כן. מותר התרבות האנושית הוא בהיותה תרבות של אחריות הדדית: איש אחד מאשר לאדם אחר למות, ואולי בבוא יומו יעתור בבקשת אישור למות מידי אדם שלישי, שגם יומו יבוא. כדי למנוע מצב של אי-שוויון בין חולה לחולה – בין חולה שמשפחתו כשירה ונכונה למאבק משפטי לבין חולה חסר תמיכה חיצונית – נדרשת פעולה במישור החקיקתי: הכנסת תיקונים לחוק וריכוך ההגדרות שנקבעו בו. לתיקונים כאלה, שאמורים לעבור דרך המערכת הפוליטית בכנסת ובוועדותיה, יש סיכויי שרידות נמוכים. זוהי הבעיה הממשית, ולא השאלה מיהו אלוהים. ומן הראוי כי לתמיכה בתיקונים הללו יתגייסו אנשים דעתנים ורבי השפעה, כמו אלון עידן למשל.

אם צרכני התקשורת למדו השבוע שאחוז החסימה הוא נשק של הימין לחיסול השמאל והערבים, עליהם להודות ליו"ר העבודה על השיעור הגרוע באזרחות ולעיתונים על הכיסוי הרדוד של פארסת ה-67:0

המוחות שלנו מתוכנתים לשים לב לנראה לעין, לגדול-הממדים, לשערורייתי, הצעקני, המטלטל, לסיפור האנושי, למשתנה במהירות. למוחות שלנו יכולת הקצאת קשב פחותה למידע מתוחכם, מופשט, רב-משמעי, נטול קול, המתפתח לאטו. מערכות החדשות מנצלות את ההטיה הזאת באופן שיטתי" ("אל תצרכו חדשות", רולף דובֶּלי, 2010. לתרגום העברי) מה לימד את הציבור בוזי הרצוג, יו"ר האופוזיציה הטרי, שניצח בימים שני ושלישי על "ישיבות המליאה האלטרנטיביות" מחוץ לאולם מליאת הכנסת? מה לימדה המחאה הפרלמנטרית על שהנהלת הקואליציה העלתה להצבעה מתואמת שלושה חוקים מהותיים בחבילה אחת, וביניהם חוק המשילות? ממרום מעמדו כדמות הפרלמנטרית השלישית בחשיבותה, לימד אותנו הרצוג שיעור באזרחות שעל-פיו הכנסת ומליאתה ראויות לכל ביזוי אם הוא מייצר כותרות בולטות במהדורות הכתובות והמשודרות. הוא לימד אותנו שחרם הוא נשק שימושי כל עוד אתה הוא המחרים, וכי עדיף שלא לעלות למגרש אם אתה יודע שתפסיד. הרצוג יודע שגם אם יגייס את כל חברי סיעות האופוזיציה, לא יוכל לשנות את הכיוון, ולכן הוא מביע סולידריות מדומה עם חברי הקואליציה הכנועים, שאלמלא ההסכם החתום של מנהיגיהם יכלו לפחות אחדים מהם להצביע אחרת. יו"ר העבודה העדיף מאבק יומיומי עקבי וענייני בחוקים שאינם לרוחו. ואף כי האופוזיציה לא חתמה על מסמך התחייבות איך יצביעו חבריה, כפי שחברי הקואליציה חתמו, סודרו שורותיה בצייתנות לא פחותה מזו של הקואליציה, ודובריה שוררו במקהלה אותן סיסמאות חבוטות. תמונת ראי של אותה משמעת סיעתית שכפו ראשי הקואליציה על חבריהם. גנבו להם את הפיליבסטר. הרצוג זכה לתהילת רגע כמנהיג לוחמני, ואפילו יצר מצג מדומה של ברית עם החרדים, שאולי תביא אותו להיות מועמד עתידי להתמודדות על ראשות הממשלה. הרצוג הוא הראשון לדעת שרבים מחברי מפלגתו היו מוכנים לתמוך לפחות בכמה מהתיקונים אם מערך הכוחות בכנסת היה שונה. הרי הוא עצמו תמך בעקביות בהעלאת אחוז החסימה ובתיקוני משילות אחרים. יועציו של הרצוג, נסים דואק ורן אהרן ממשרד היח"צ יוניק, יכלו להשיק כוסיות עם ראש מטהו אייל שויקי. תקשורתית, הרצוג יצא צדיק על-פי מדד חיים הכט. הוא הכניס מעט דרמה שהאפילה לרגע על הניצחון הקואליציוני הבלתי נמנע וסיפק לתקשורת נקודת משען להיאחז בה לצורך כיסוי המהלך. אבל ראש אופוזיציה הוא לא רק משעשע-חך תקשורתי. הוא אחראי על כבוד המערכת הפוליטית ובמיוחד על כבוד הכנסת. המהומה הפרלמנטרית וההתרגשות התקשורתית שהתחוללו סביב העברת חבילת התיקונים מלמדת לא רק על הרפלקס הפוליטי, אלא בעיקר על הרפלקס התקשורתי השולט בו. אפשר להבין ללבן של מפלגות שסעיפים שונים בתיקון שיטת הממשל נתפסים בעיניהן כאיום – ובמיוחד סיעות שמכירות מקרוב את חרדת הקיום במצב של שניים עד ארבעה מנדטים – אבל ראוי למחות על השגרה התקשורתית הבוחרת לסקר את הדרמה המזויפת שבוימה עבורה ולהתעלם מן המהות. הרושם הוא שהפערים בין המציאות לבין השתקפותה בתקשורת לא היו מעולם רחבים כפי שהיו השבוע. העיתונות אמנם לא הכריזה על חרם, אבל כלי התקשורת בחרו להסתפק בסיקור שגרתי של הדרמה המבוימת, תוך ויתור על דיון יזום בחוקים עצמם. אמנם לראשונה בהיסטוריה הגיע אחוז החסימה לכותרתו הראשית של "הארץ" (יום ראשון שעבר, 9.3.14), אבל מי שהופנה מן הכותרת אל הכתבה בעמ 3 מצא שם תמצית מינימליסטית של אירועי היום. האומנם הרצוג, דרעי וגלאון – ועימם "הארץ" – גילו לראשונה שיש בכנסת דבר נורא הנקרא "דילים פוליטיים"? האומנם התגובה ההולמת לשלושת החוקים ולדרך העברתם היא ציטוט מן הפואטיקה של זהבה גלאון, יו"ר מרצ, "מה שנראה כמו דיקטטורה ומגעגע כמו דיקטטורה הוא דיקטטורה"? כמי שקידם תוכנית של המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) לתיקון שיטת הממשל במהלך 27 חודשים בכנסת שעברה, אני יכול להעיד מקרוב על הקלישות הבלתי נסבלת של סיקור המערכת הפוליטית על מבניה וכשליה. אם נושא כ"שוויון בנטל" זכה לתשומת לב תקשורתית ערה ולסיקור נמרץ הנישא על גל רגשות התסכול של האזרח המשרת, ואם סוגיית משאל העם נתפסת כגלגל הצלה פוליטי למתנחלים ותומכיהם, הרי שהמאמץ לקדם רעיונות מבוססי מחקר לתיקון שיטת הממשל נתקל כמעט תמיד בעיניים עיתונאיות מזוגגות. למאות השיחות שקיימתי עם עיתונאים וחברי-כנסת בנושאי תיקון השיטה היה מאפיין דומה: קשב מוגבל לאבחנות עצמן והיאטמות להצעות התיקון שהן מנגנוניות מטבען, ולא ניתן לנסותן בתנאי מעבדה שיציעו ודאות קרובה לתוצאת אמת. הסיכוי להעביר בדרכי נועם תיקונים בשיטת הממשל התברר כקלוש, ועוד לפני שיאיר לפיד הודיע על כניסתו לחיים הפוליטיים היה ברור שרק מהלך קואליציוני מתואם ונחרץ יכול להביא לחקיקת חלקים מן התוכנית. כיוון שרוב עבודת החקיקה הראשית נובעת מתוך משברים, נוח למערכת הפוליטית לשמר את המבנה השלטוני הקיים, תוך יצירת הגדרה חדשה ליחס בין המקולקל לדרוש-תיקון: אם זה שבור אבל לא משברי, למה לתקן? תיקון שיטת הממשל אינו מסומן בדגלון הדחיפות, שכן הוא אינו נובע ממשבר נראה לעין. כל שינוי באיזון הרעוע המתקיים במערכת השלטונית מעורר במחוקקים חשדנות. השאלה "מה תעולל הטלטלה שבשינוי למפלגה שלי ולי עצמי" ריחפה מעל כל שיחת נימוסים על אודות התוכנית. אווירת חוסר הדחיפות מחלחלת גם לתקשורת, הפועלת על דלק המשברים, והשאלה "מה בוער" ריחפה השבוע גם מעליה. תגובה נפוצה להצעות לתיקון השיטה נאחזת בדימוי שלפיו התוכנית הזאת היא "כמו אקמול לסרטן". על אמירה כזאת נהגתי להשיב כי זו אינה שפעת ולא סרטן, אלא מחלה ניוונית. רוצחת שקטה שמקננת במערכות השלטון וסופה להתפרץ ולהכריע את המנגנונים החלודים וליצור כשל שלטוני ששיקומו יצריך תרופות אגרסיביות, הרבה פחות דמוקרטיות. כבר בכנסת ה-18 הציג ח"כ דני איילון בשם ישראל-ביתנו תוכנית לשינוי השיטה למשטר נשיאותי רב-סמכויות בסגנון הפוטיני – כמעין המחשה לפגיעותה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, הגוברת ככל שהכנסת מתקשה לתפקד. מעבר לכל הקשיים הללו ישנם המתנגדים המסורתיים לכל שינוי. המפלגות החרדיות, שהצליחו לכופף את המערכת הפוליטית לצרכיהן המיוחדים, מתנגדות לא רק לשוויון בנטל, אלא רואות איום בכל שינוי. כאשר הצענו בשעתו תיקון פשוט וקל לביצוע, כהדפסת שמות מועמדי המפלגה לפי סדר הופעתם ברשימה לכנסת על פתק ההצבעה ביום הבחירות, הטיל נציג ש"ס בוועדת השרים לחקיקה וטו על ההצעה בנימוק הפשוט שזה אמנם שינוי תמים, "אבל ברור לאן הוא יכול להוביל". כך אמר והתכוון למזימה לעודד דמוקרטיה פנימית במפלגות – דבר המנוגד בעליל לאופייה של מפלגת חצר כמפלגתו. העלאת אחוז החסימה היא מהלך שתוצאתו פשוטה, נטולת עלויות וקלה מאוד ליישום. סף החסימה הוא נקודת האיזון בין ייצוגיות למשילות. במדינות עם משטר פרלמנטרי מפותח נקודת האיזון היא סביב ה-3% מכלל הקולות הכשרים. מדינת ישראל החלה את דרכה עם 100% ייצוג, כלומר אחוז חסימה אפס, והגיעה בשלושה דילוגים לסף החסימה הנוכחי (ל-1% ב-1951, ל-1.5% ב-1991, ול-2% ב-2004). בהשראת קבוצת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות פרופ גדעון רהט, הונחה בכנסת ה-18 הצעת חוק להעלאת סף החסימה באחוז אחד, ל-3%, בשתי פסיעות, האחת בכנסת ה-19 (הנוכחית) והשנייה בכנסת ה-20. העלאת אחוז החסימה לא היתה החוק החשוב בחבילת התיקונים שהציע המכון, אבל תיקון זה, כמו תיקונים נוספים, תומך במגמה של יצירת גושי מפלגות גדולות, שתוכלנה לקלוט בתוכן מחנות רעיוניים ממוקדים יותר, כפי שהיו כאן בעבר. הצעת החוק העומדת בליבת התוכנית אינה מופיעה כלל בחוק המשילות שעלה להצבעה ואושר השבוע. על-פי הצעת חוק זו, ראש המפלגה הגדולה יוכרז מיד עם גמר ספירת הקולות כראש הממשלה. מטרת ההצעה היא ליצור דפוסי הצבעה חדשים לאשכולות מפלגתיים שיתחרו ביניהם על הזכות להעמיד מתוכם את ראש הממשלה הבא. להורדת הקובץ (PDF, 128KB) להורדת הקובץ (PDF, 128KB) ההצעה הזאת, כאמור, אינה מופיעה בחבילת חוק המשילות, אולי משום שהיא מזכירה לראש הממשלה נתניהו את הסיוט של בחירות 2009, שבהן הפכה קדימה בראשות ציפי לבני למפלגה הגדולה עם 28 מנדטים ואילו הליכוד זכה ב-27 מנדטים בלבד. אילו חוק כזה היה קיים אז, לבני היתה מוכתרת אוטומטית לראשת הממשלה הבאה, וטובים היו סיכוייה להעמיד ממשלה בתוך פרק הזמן שהיה נקבע. בנימין נתניהו חייב לשיטה הקיימת את היותו ראש הממשלה, ועל כן הוא מתנגד שיטתי ומסורתי לכל גורם שמנסה לשחק בברגיה של המערכת הפוליטית בנקודה רגישה זו. העלאת סף החסימה ללא המרכיב המרכזי בתוכנית עשויה לשפר במידה מסוימת את תפקוד הקואליציה בממשלה ובכנסת, אבל היא רחוקה מלהיות העיקר. זו הסיבה שהצעת החוק שנוסחה בהשראת תוכנית המכון בכנסת ה-18 הוגשה בשתי פסיעות מתונות, כך שהמפלגות הקטנות יוכלו להסתגל במתינות לשינוי עד תחולתו המלאה. ד"ר עופר קניג, חוקר בכיר בקבוצת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מיטיב להסביר את ההיגיון שבכך. עם זאת, קשה לסמוך על חקיקת מהלכים המיועדים לביצוע בכנסת עתידית, שמערך הכוחות בה לא ניתן לחיזוי. לחברי-הכנסת העתידיים קל יהיה לבטל את החוק שנחקק לפני זמנם או לשנותו. ובכל זאת אין מניעה מהותית מחקיקה שתיושם כבר בבחירות לכנסת הבאה. כיוון שסוף כהונת הממשלה הנוכחית אינו נראה באופק, יש למפלגת הקטנות די זמן להתארגן למצב החדש ולצלוח אותו בשלום. כשיאיר לפיד החל במסע הבחירות שלו, הוא הציג את תיקון שיטת הממשל כאחד מארבעה העקרונות שבכוונתו לקדם. בשלב מסוים הוא דיבר, לנוחות קהלו, על שלושה מספרים זכירים – 6, 16, 66. להדחת ראש ממשלה מכהן ולהחלפתו ללא בחירות יידרש רוב של 66 ח"כים לפחות; אל שולחן הממשלה ייסבו 16 שרים בלבד, וסף החסימה יוגדל פי שלושה ויוזנק לכדי 6 אחוזים תמימים. כשאמרו ללפיד שהוא מתקרב מדי לסף החסימה הדרקוני בטורקיה של ארדואן (10%), השיב כי 6% אינם המספר הסופי, אבל הוא מבטא את רצינות כוונתו להגבהה משמעותית של הסף. המספר הסופי שעליו הכריזה קואליציית נתניהו-בנט-לפיד הוא 3.25, מספר שנראה כפשרה בין ההצעה הנמוכה האפשרית (2.5%) להצעה הגבוהה עד הגזמה שבקצה סקאלת הדמוקרטיות המפותחות (4%). בשנים שבהן ציפי לבני עמדה בראש קדימה הגדולה, האופוזיציונית, היא התייחסה בביטול להצעות המכון הישראלי לדמוקרטיה שהוצגו בפני סיעתה. כבר ב-2010 הגדירה את רוב התיקונים כ"חלביים", או בלשונה, כ"Nice to have". היום חתומה לבני בשם "התנועה" הקואליציונית על תוכנית תיקון השיטה החלקית, הפושרת ונטולת הליבה, ואילו מופז, אחד משני הח"כים שנותר בסיעת קדימה, מצטייר כאחד מראשי המוחים נגד רודנות הקואליציה וכמי שמיוחס לו רעיון ניהול "ישיבת המליאה האלטרנטיבית". הדבר שעלול להעיב במידת מה על הישגו הרגעי של בוזי הרצוג הוא תגובתו המהירה והמשועשעת של יאיר לפיד בנאומו בכנסת בעת העברת חוקי המשילות. לפיד הזכיר כי "ח"כ יצחק הרצוג הציע פעמיים להעלות את אחוז החסימה. בפעם הראשונה בהצעת חוק פ/4056/18 מהכנסת ה-18. פעם שנייה בהצעת החוק פ/1131/19. הוא אף הסביר [...] שבמצב של סף חסימה חוקי נמוך, כוחן של מפלגות קטנות ורסיסי מפלגות עולה מעבר לכוחן היחסי האמיתי ועלולה להיווצר מערכת מפלגות מקוטבת המקשה על הרכבת קואליציות. התוצאה היא פגיעה ביציבות השלטון וערעור כושר המשילות, ועל כך תעיד המערכת הפוליטית בישראל". לפיד מתכוון להצעת החוק שנוסחה על-פי המלצת המכון הישראלי לדמוקרטיה בכנסת ה-18 וח"כ הרצוג מהעבודה חתום עליה בין 32 ח"כים מן העבודה, הליכוד, ישראל-ביתנו וקדימה. בכנסת הנוכחית (בימי היו"ר שלי יחימוביץ) חזר הרצוג והציע כמגיש יחיד "להעלות את אחוז החסימה בבחירות לכנסת העשרים מ-2% ל-3%, וזאת כחלק מעלייה הדרגתית אשר המשכה ייבחן בעתיד". בתגובתו לדברי לפיד מאשר אייל שויקי, ראש המטה של הרצוג, ל"ידיעות" כי יו"ר העבודה אכן תומך בהעלאת אחוז החסימה, "אך ורק בהידברות ובצורה הדרגתית". הפער בין הצעתו של הרצוג להצעת הקואליציה הוא של רבע אחוז בלבד. "הדרגתיות" אינה קיימת כלל בהצעת החוק העדכנית שהגיש. היא קיימת רק כאופציה להעלאות נוספות של סף החסימה בהמשך. אחוז החסימה הוא מן הנושאים שקל להנחילם לציבור הרחב. יש בו היגיון ליניארי: ככל שעולה סף הכניסה, כן פוחת מספר המפלגות שיחלקו את המנדטים והן מתרחבות בהתאם. עשרות מפגשים שבהם השתתפתי בנושא תיקון השיטה לימדו כי יחס הציבור למפלגות קטנות דומה לחלקן בעוגת המנדטים. סקר סטטיסטי שנערך עבור עמותת "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" באפריל 2011 (באותה תקופה שימשתי מנכ"ל העמותה), על-ידי מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא כי 70% מכלל הנשאלים תומכים בהעלאת אחוז החסימה ו-26.2% מתנגדים. 57.1% מהבוחרים עד גיל 35 תומכים בהעלאת סף החסימה ו-37.8% מתנגדים. גם בין הבוחרים הערבים היה רוב לתומכים בהעלאת אחוז החסימה, אם כי רוב מתון יותר: 55.6% בעד לעומת 41.1% נגד. זאת, על אף שמהלך כזה יכפה על מפלגות ערביות קטנות התארגנות מחדש ואולי הליכה משותפת לבחירות של מפלגות שמבטאות תפיסות רעיוניות שונות. לציבור הערבי בישראל יש יכולת לקבוע את זהותם של 24 חברי-כנסת, אך השתתפותו הנמוכה בבחירות מכניסה לכנסת רק מחצית מן המספר הזה. גם המפלגות הערביות יכולות לבנות מערכים שונים של התמודדות משותפת או מיזוגים מלאים כדי לדלג מעל סף החסימה המוגבה. התחזית שמפלגה בגודלה של מרצ בכנסת הקודמת (3 מנדטים בכנסת שעברה, 6 בנוכחית) עלולה להיעלם אינה משכנעת. אילו היתה מרצ בסכנת אי-עמידה בסף הכניסה לכנסת, היא היתה חוברת לעבודה, בין אם במיזוג מלא ובין אם בהתמודדות משותפת. לחוק המשילות החדש הוסף סעיף שאמור להפחית מחרדת המפלגות הקטנות מפני העלאת אחוז החסימה. זהו "סעיף הליכוד-ביתנו", הקובע כי מפלגות שיתמודדו לכנסת ברשימה אחת יוכלו להתפלג לאחר הבחירות ללא סנקציות כספיות. אני בטוח כי גם ד"ר עופר קניג יראה בסעיף זה מעין פיצוי על העלאת סף הכניסה לכנסת באחוז אחד שלם.

כבר עשור שמבקר המדינה מתריע על כשלים עמוקים באופן האכיפה של המשרד להגנת הסביבה, אולם כמעט דבר לא נעשה. מהדוח עולה כי מול 60% מהמפגעים לא ננקטו כל אמצעי אכיפה, וכי רק 17 צווים לצמצום זיהום אוויר הוצאו במשך חמש שנים. בנוסף, המבקר מביע חשש מפגיעה במערך האכיפה בעקבות רפורמת הרישוי שמקדם המשרד. המשרד להגנ"ס: בכוונת השרה ליישם את תיקון הליקויים שעלו

דוח המעקב שפרסם היום (שלישי) מבקר המדינה חושף הזנחה עקבית והתעלמות מליקויים מוכרים של המשרד להגנת הסביבה. בביקורת עולה כי מתוך 12 הפרקים שהמבקר סקר בעבר, רק פרק אחד בלבד תוקן. בתקופה שבה בחן המבקר את פעילות המשרד, בדוח הנוכחי ובזה הקודם, התחלפו במשך כעשר שנים ממשלות ומנכ"לים שלא טרחו ליישם את ההמלצות, לערוך רפורמה מקיפה ולשפר את המערך. לדוח המלא באתר מבקר המדינה נדמה כי מדובר בעניין פנים משרדי, אלא שהיעדר אכיפה מספקת וכשלים אינם רק מצביעים על ניהול לקוי, אלא בעיקר חושפים את הציבור לסכנות בריאותיות רבות. הדוח שמתייחס לנתונים מינואר 2018 ועד יוני 2022 מלמד כי בשנים אלה תועדו 5,199 מפגעים ברחבי הארץ ומתוכם 3,674 מפגעים מהותיים. כמה טופלו? 40% בלבד. כלומר מול 60% מהמפגעים לא ננקטו כל אמצעי אכיפה, ואם הם טופלו, אז רק באמצעות אסדרה. היכן התרחשו עיקר האירועים? מחוז מרכז ודרום מובילים במספר המפגעים, 2,350 ו-1,202 בהתאמה. אחריהם מחוז חיפה עם 666 מפגעים, מחוז צפון עם 476 מפגעים, ירושלים – 335 מפגעים ומחוז תל אביב עם 170 מפגעים מתועדים בלבד. בשנה החולפת, במסגרת פרויקט "מפת המזהמים" של "שקוף", חשפנו פעם אחר פעם את הכשלים המהותיים של המשרד להגנת הסביבה בטיפול במפגעים וזיהום, את משך הזמן הארוך למשרד לוקח לאכוף אותם, ואת ההשלכות האפשריות והחמורות על בריאות התושבים. בתגובה לדוח, המשרד להגנת הסביבה פרסם תגובה ארוכה, המצורפת בתחתית הכתבה, שמצהירה כי בימים אלה המשרד מגבש אסטרטגיה לתחום. אלא מדובר במעט מדי ומאוחר מדי, ובמקומות רבים העדר האכיפה והטיפול עלולה היתה לגרום לתחלואה אמיתית, והנזקים שיתכן שכבר התרחשו. כמה מהמפגעים אינם מטופלים בהליך כלשהו? נמצא כי 70% מכלל המפגעים אינם עוברים כלל הליך אכיפה מנהלי או פלילי, עלייה של 11% מהדוח הקודם. המשמעות היא שרוב התלונות של הציבור לא טופלו. ומה לגבי הליך פלילי? מהדוח עולה כי רק 568 תיקים נפתחו בשל מפגעים, כאשר בשנת 2021 נפתחו 92 תיקים בלבד, לעומת 2020 שבה נפתחו 147 תיקים. ובכמה מהם מוצו הליכים והוגשו כתבי אישום? 0.4% בלבד. גם משך הטיפול אינו סביר: תשעה תיקים מתוך 42 תיקים שהגיעו לידי הלשכה המשפטית נגררו על פני שנתיים וחצי בין השנים 2017-2021. הטיפול ב-19 מהם נמשך בין שנה וחצי לשנתיים וחצי, הטיפול ב-11 תיקים נמשך בין חצי שנה לשנה וחצי ורק שלושה תיקים בתקופת זמן זו זכו לטיפול של פחות מחצי שנה. "מומלץ שהמשרד יגביר את השימוש בסמכות המינהלית המוקנית לו", כתב המבקר, "כדי להביא להסדרת מפגעים ולהסרתם באופן יעיל ומהיר ככל הניתן, לממש את תפקידו ולמנוע פגיעה ביכולתו להרתיע כנגד מעַוולים סביבתיים". המבקר הוסיף כי המצב אינו תואם את הצרכים הסביבתיים. המשרד להגנת הסביבה אינו מפרסם לציבור באופן עקבי זימונים לשימוע והתראות למפעלים או לגורמים שעלולים לפגוע בסביבה, כפי שפרסמנו בעבר, ולציבור אין דרך לדעת אם המפגע שאליו נחשף נמצא בהליכי טיפול או לא, ויתכן שאין זה מקרי. בחמש השנים האחרונות חלה ירידה בהליכי האכיפה של המשרד כמעט בכל המחוזות. כך למשל, במחוז דרום נרשמה ירידה של 33% במספר ההתראות שהמשרד חילק ביחס לביקורת הקודמת וירידה של 58% במספר השימועים. נזכיר כי מדובר במחוז הגדול ביותר של המשרד, הכולל בין היתר אזורי תעשייה רחבים כמו אשדוד למשל. במחוז זה ריכוז המפעלים המזהמים הגדול ביותר, מספר מתקני הפסולת הגבוה, היקף מפגעים השני בגודלו בארץ וכן שטחו, כ-60% משטח המדינה. גם במחוז מרכז, הכולל בין היתר תחנות כוח שונות ואת מפעל "נשר" אותו סיקרנו בהרחבה, נרשמה ירידה של 38% בשיעור המפגעים שבגינם הופקה התראה ביחס לביקורת הקודמת וירידה של 31% במספר השימועים ביחס לביקורת הקודמת. המבקר מציין לחיוב את מחוזות חיפה וירושלים ששיפרו את שיעורי האכיפה המינהלית בכל אחד מהשלבים, עם גידול של 100% ויותר במחוז חיפה ובמחוז ירושלים גידול של 375%. לרשות המשרד עומדים אמצעי אכיפה נוספים, המחמיר מכולם הוא צו מנהלי במספר קטגוריות: צו פינוי רעלים, צווים לסילוק מפגע, צו ניקוי, צו לצמצום זיהום אוויר, צו למניעת מפגעי אסבסט וצו סגירה מנהלי. נתוני המבקר חושפים כי מאז ינואר 2018 ועד לחודש יוני בשנה שעברה, המשרד להגנת הסביבה הוציא 218 צווים בלבד מתוך 5,199 מפגעים מדווחים. מדובר בנתון נמוך במיוחד של 4.19%. בחלוקה למחוזות הנתונים קשים אף יותר, וגם פה, מחוז דרום, הגדול ביותר, מציג את הנתונים הנמוכים ביותר: 19 צווים סך הכל שהם 9% מכלל הצווים בארץ. בראש הרשימה מחוז צפון, שם הופקו 103 צווים שהם 47% מכלל הצווים. אחריו מחוז חיפה, עם 23 צווים, תל אביב 12, ירושלים 20 ומחוז מרכז 41 צווים. ומה נושאי הצווים? הרוב המכריע היו צווי ניקוי, 115 מתוך 218. השאר – 15 צווים בלבד שהורו על סגירה של מקום בתקופה של חמש שנים ובכל הארץ, ו-17 צווים לצמצום זיהום אוויר ושמונה צווים לסילוק מפגע לפי פקודת בריאות העם. "מנתונים אלו מסתמנת מגמה של הפקת צווים בעיקר כנגד מפגעים ויזואליים גלויים, שאינם דורשים מומחיות מדעית-טכנולוגית", כתב המבקר, "ועל פניו הם קלים יותר לאכיפה". המבקר המליץ כי המשרד יבחן את הצורך בהגברת השימוש בצווים מינהליים "תוך מתן הדעת על אפקטיביות פעולות האכיפה מצד אחד ועל מידתיות מצד שני". בתגובתו, המשרד להגנת הסביבה התייחס לצו סגירה מנהלי בלבד, וענה כי "על פי הנחיית הלשכה המשפטית במשרד – צו סגירה מנהלי ייצא במקרים חריגים ביותר ורק כאשר קיימת סכנה מיידית ומוחשית לאדם ולסביבה". תשתית לפעולות האכיפה הן פעולות הפיקוח, כך ציין המבקר. אולם גם פה, חלה ירידה מתמשכת. מאז שנת 2018 ועד 2021 מסתמנת ירידה "כללית ומתמדת במספר הביקורים שמחוזות המשרד קיימו במפעלים", כתב. 5,680 ביקורים בשנת 2018 ואילו בשנת 2021 המשרד להגנת הסביבה קיים 3,182 ביקורים בלבד, ירידה של 44%. אלא שהירידה בכמות הביקורים אינה תואמת את היקף הנזקים: "על אף הירידה במספר הביקורים, בביקורת המעקב עלה שמספר המפגעים המתועדים בשנים 2013 עד 2021 גדל ב-137%", כתב. "נוכח העובדה כי המידע שנאסף במסגרת פעולות הפיקוח מהווה תשתית לפעילות האכיפה, לירידה במספר ביקורי הפיקוח במפעלים עשויות להיות השלכות גם על היקף פעולות האכיפה שמבצע המשרד", ציין המבקר "ובכך לפגוע ביכולתו של המשרד לממש את סמכויותיו באופן מיטבי וביכולת ההרתעה שלו", כתב. "על המשרד להגביר את פעולות הפיקוח והאכיפה שלו ולשפר את דרכי תיעודן כך שיאפשרו לבצע ניטור רצוף של מפגעים סביבתיים ולעקוב אחר מידת הציות של המפוקחים לדיני הגנת הסביבה". המבקר המליץ כי ראוי שהמשרד ישקול את הרחבת מספר הביקורים, "לרבות באמצעות קביעת יעדים למחוזות, ובקרה אחר עמידתם ביעדים אלו". אלא שהוא אינו אופטימי. בימים אלה המשרד להגנת הסביבה מקדם רפורמה ברישוי המפעלים שתאריך את משך היתר הפליטה של כל מפעל לעשור. "נתון זה, נוסף על הנתונים על הירידה של 44% בפיקוח על מפעלים בשנים האחרונות, דורשים כי תבוצע התאמה של מערכות הפיקוח והאכיפה של המשרד להגנת הסביבה על כל יחידותיו לשינוי הצפוי", הזהיר. "משרד מבקר המדינה ממליץ כי הנהלת המשרד להגנת הסביבה תמפה את המצב היום בתחום הפיקוח האכיפה, תעריך את השפעת השינויים הצפויים של החוק עליו; תפעל לביצוע ההתאמות הנדרשות בתהליכי הפיקוח והאכיפה כדי להבטיח את האפקטיביות שלהם; ולהקצאת המשאבים והקשב הניהולי הנדרשים ליישום התאמות אלו". ומי גורמי האכיפה? ככל שזה נוגע למחוזות, המבקר מציין כי אין הפרדה במשרד בין גורמי האסדרה לבין גורמי האכיפה, מגמה שלשיטתו נמשכת עוד מהדוח הקודם. "שימור הסטטוס קוו בעניין עירוב התפקידים במחוזות והיעדר הטיפול של הנהלת המשרד לאורך השנים בקשיים שנוצרו בשל כך עשויים להסביר את היקף האכיפה הנמוך במשרד". עוד כתבו כי "ביקורת המעקב העלתה עוד כי אף שגורמים באשכול אכיפה ובמחוזות סבורים שהרכזים המקצועיים במחוזות אינם צריכים לעסוק בו זמנית ברגולציה, פיקוח ואכיפה, המשרד לא נקט פעולות שיביאו להפרדה בעניין". כך למשל, הוא מציין כי רכזים מקצועיים לא קיבלו תקנים לתחומים יעודיים. המשמעות היא שתחומי האכיפה נדחקו לטובת תחומי הרגולציה. לקראת הרפורמה ברשיוי, המבקר דואג כי המגמה רק תחמיר: "כניסתה לתוקף של רפורמת הרישוי המשולב צפויה להחמיר את המצב הזה בשל תוספת 46 תקנים לרישוי ופיקוח ללא הגדלה מקבילה של התקנים לאכיפה". גם כוח האדם עצמו לוקה בחסר, כך למשל במחוז הגדול ביותר, מחוז דרום, מחזיק שלושה תקנים פחות משאר המחוזות " הדבר מקשה על מחוז דרום לבצע כראוי את תפקידו בתחום הפיקוח והאכיפה", כתב. "עוד עלה כי במחוזות דרום וחיפה, אף שקיימים רשמית תקנים מאוישים בתחום הפיקוח והאכיפה, בפועל חלק מהעובדים המאיישים תקנים אלו עובדים בו-זמנית גם עבור תחומים אחרים במחוז, לרוב בתחום הרגולציה, על חשבון פעילות הפיקוח והאכיפה". ואם לא די בזה, אז המבקר ציין כי במחוז ירושלים ותל אביב כלל לא הוקם תחום פיקוח ואכיפה. המשטרה הירוקה היא מהגופים המרכזיים שאחראיים על הפיקוח. טענות לגבי תקנים ועומס עבודה, עלו בדיון בכנסת אותו סיקרנו בעבר. אז ציין יוסי בר, מנהל המשטרה הירוקה של המשרד להגנת הסביבה, את מיעוט התקנים. אלא שהמבקר מתייחס לסוגיה נוספת ומותח ביקורת על ההשכלה של גורמי האכיפה. ואיפה הם מקבלים הכשרה? מבקשת חופש מידע שהגיע לידי "שקוף" עולה כי נכון ליולי 2022 הליך ההסמכה באחריות המכללה ללימודי משטרה, "כאשר משטרת ישראל משמשת כמנחה מקצועי", ענו. והוסיפו פירוט: קורס חקירות בסיסי, קורס חקירות מתקדם, קורסים באכיפה כלכלית, סדנאות, מודיעין והכל לפי העניין. ומה לגבי הכשרות פקחים לתחומי זיהום אוויר ומפגעים אחרים שאינם בולטים לעין? לפי דוח המבקר, זה לא קורה. בדוח שיצא בשנת 2019 ציין המבקר כי לעובדי המשטרה חסר ידע בתחומי המידע הרלוונטי ולכן החוקרים תלויים בגורמי המקצוע במחוזות. כעת בדוח המבקר מציין כי הליקוי, כמו רבים אחרים, לא תוקן. "לתפקיד מפקח במשטרה הירוקה וכן לתפקיד ניהולי של מרכז במשטרה הירוקה לא נדרשת השכלה אקדמית", כתב המבקר. המשמעות היא כי במשטרה טיפלו בעיקר במפגעי פסולת, "עבירות ויזואליות שאינן דורשות מיומנויות מדעיות מקצועיות וטכנולוגיות רבות", ציין. זאת ועוד, כתב המבקר, אין הלימה בין היקף התחומים והמשימות שנוספו לאחריותה של המשטרה הירוקה לבין כוח האדם שהוקצה. המפגעים גדלו וכך גם החקיקה, אולם התקנים במשטרה הירוקה לא אוישו במלואם, ומספר התקנים קטן מ-53 ל-52 בשנים אלה. אלא שגם המספר הזה, רחוק מלשקף את תמונת המציאות. במענה לחופש המידע שהגיע לידי "שקוף" נכון ליולי 2022 מונה המשטרה הירוקה 47 עובדים, אולם רק חלק מהם אמונים על פיקוח בשטח. כך למשל, מתוך מספר זה, בסגל הפיקודי של המשטרה הירוקה מאויישים שישה עובדים, שכוללים את מנהל המשטרה הירוקה, סגנו וכן המטה המנהלי. שאר הצוות מחולקים לשלושה מערכים: מערך שטח, מערך מקצועי ומערך מודיעין. ומי נמצא בשטח לשמור עלינו? במערך השטח, האמון על הפיקוח השוטף, שישה צוותי מפקחים בהתאם למחוזות המשרד. במילים אחרות, לכל מחוז יש 3-4 פקחים בלבד ומרכז צוות, כך שבסך הכל, על פני כל המחוזות בארץ פרוסים 25 אנשי שטח בלבד. 11 עובדים נוספים במשטרה משוייכים למערך המקצועי הכפוף ישירות לראש היחידה. הוא מורכב מראש תחום חקירות ושישה עובדים שמחזיקים בתחומי ידע שונים, בין היתר חקירות כלכליות, זיהום אוויר מתעשייה ושפכים וחומרים מסוכנים. לצידם, שלושה מרכזי חקירות שמומחיותם היא חקירות ותשאול. שאר העובדים במערך הם מטיסי רחפנים שקיבלו הסמכה יעודית רק לזה. המערך השלישי, מערך המודיעין, זכה לתשבוחות מפי המבקר. למעשה מדובר בגוף היחיד מכל המשרד שהפיק באופן מלא לקחים מאז הדוח האחרון ויישם אותם. נכון ליולי 2022 מכהנים במערך חמישה עובדים, בהם מנהל תחום, ראש ענף דסק איסוף ועיבוד ושלושה ראשי ענפי מודיעין שטח. וכיצד ניתן למדוד את פעילותם? בין היתר בהיקף הקנסות והסוג שלהם. כך למשל, מחוק החופש המידע עולה כי בין השנים 2018 ל-2021 המשטרה הירוקה חילקה בסך הכל 1,100 הודעות תשלום קנס ברחבי הארץ בכל התחומים: בתחום שמירת הניקיון חולקו 862 קנסות, בתחום חוק הפיקדון 128 קנסות, תקנות למניעת מפגעים – שמן משומש, 65 קנסות, עבירות על חוק סילוק ומחזור צמיגים 24 קנסות, פינוי יריעות פלסטיק 11 קנסות, תנאים תברואיים בתחנות דלק חמש קנסות בלבד בארבע שנים, כאשר בשנת 2021 ובשנת 2019 לא חולק אף דוח, ושלושה קנסות על מפגעי יתושים בשנים 2019-20 בלבד. בשנים אלה חולקו 715 דוחות ליחידים לעומת 385 דוחות לתאגיד. בנושא החקירות, בדוח המבקר הקודם, בשנים 2013 עד 2017, כשליש מתיקי החקירה נפתחו בגין מפגעי פסולת, כלומר 152 תיקים. ואילו בשנים 2018 עד 2022 עלה מספרם של תיקי הפסולת ל-259 כלומר כ-59%. המבקר ציין את השנים בשנת 2020 ו-2021 בהן שיעור התיקים בגין מפגעי פסולת היה גבוה יחסית לממוצע בתקופה הכוללת – 63% בכל אחת מהשנים. דאגה שחוזרת שוב ושוב לאורך ההמלצות עוסקת ברפורמה הקרובה, ובדאגה עמוקה כי השינויים הקרובים בעקבות הרפורמה, עלולים אף לפגוע יותר באכיפה. "לאור השינויים הרגולטוריים הצפויים בעבודת המשרד להגנת הסביבה במסגרת רפורמת רישוי משולב, ולנוכח הזמן הרב שחלף מאז בוצעו שינויי עומק בתחום האכיפה במשרד, מוצע שהמשרד ישקול מחדש את המתווה המתגבש של תורת האכיפה באופן שיתאים גם לרפורמת הרישוי המשולב המתגבשת, יאיץ את פעילותו בנושא ויקבע עקרונות יסוד לאכיפה אשר ינחו את פעילותו, כך שהאכיפה תתבצע באפקטיביות ובאופן שוויוני ואחיד", ציין המבקר. "כמו כן מומלץ כי המשרד יקבע עקרונות שיבהירו את הממשקים שבין רגולציה, פיקוח ואכיפה". תגובת המשרד להגנת הסביבה המשרד להגנת הסביבה פועל רבות לפיקוח הדוק ואכיפה נוקשה מול מזהמים, באמצעות זרועות הפיקוח והאכיפה הקיימות במחוזות ובאשכולות המשרד. כל זאת במסגרת האמצעים וכוח האדם העומדים לרשותו, במטרה לשמור על בריאות הציבור והסביבה. ואכן, גם מבקר המדינה עמד על הצורך הדחוף בהתאמת המשאבים הדרושים למשרד כדי שיוכל למלא את תפקידיו ומשימותיו בתחום הפיקוח והאכיפה הסביבתית. בכוונת השרה והמנכ"ל להעמיק בממצאי הדוח וליישם את תיקון הליקויים שעלו. תהליכי הפיקוח שעורך המשרד נועדו לבצע בקרה על מנת לזהות מפגעים ובעיות, לוודא כי מפעלים עומדים בדרישות הרגולציה הסביבתיות ולהביא למניעתם או להסרתם ולצמצום הפגיעה בסביבה ובציבור אם קרו. עצם קיום הפיקוח על ידי המשרד, הנוכחות במפעל והאפשרות שיתגלו הפרות, יוצרים במפעל תהליכי בדיקה עצמית, תיקון ליקויים ועמידה טובה יותר בדרישות הסביבתיות. במקרה הצורך, תהליכי הפיקוח מובילים לתהליכי אכיפה מנהלית או פלילית. בשל מורכבות והיקף התיקים, המשרד סבור כי נכון שההליכים הפליליים ינוהלו על ידי תביעה פנימית ולא על ידי תביעה חיצונית, ופועל בנושא מול הגורמים הרלוונטיים. במהלך השנים האחרונות מקדם המשרד להגנת הסביבה תהליכים משמעותיים רבים העומדים בליבת העשייה של המשרד, החל משלב הרישוי דרך הפיקוח ועד האכיפה והתביעה, כגון: המשרד מוביל רפורמה ברישוי סביבתי משולב אשר נוגעת לתפיסת ההפעלה של תהליכי הרישוי והפיקוח. במסגרת זו, עתידים מחוזות המשרד לעבור שינוי מבנה ארגוני ותוספת כוח אדם למימוש רפורמה ברישוי המשולב הכוללת פיקוח על מפעלים. המשרד מוביל יישום של רפורמת דיגיטל, בדגש על הקמת מערכת הליבה המסדירה את תהליכי הרישוי, הפיקוח, האכיפה והתביעה. בימים אלו, מגבש המשרד אסטרטגיה לתחום האכיפה והתביעה אשר תחל במהלך השנה הקרובה, שתשלים את ההסתכלות על שרשרת הרישוי: פיקוח, אכיפה, תביעה. עו"ד עמית ברכה מנכ"ל אדם טבע ודין לדו"ח החריף בנוגע לאכיפה סביבתית: "הדו"ח מחזק את התחושה הקשה השוררת בקרב הציבור הישראלי ולפיה, בישראל אין מי שדואג לבריאותו כתוצאה מחשיפה לנזקים סביבתיים. אם בעבר, המשרד להגנת הסביבה, צדק בטענתו שאין לו מספיק תקני אכיפה ופיקוח על המפעלים המזהמים, הרי שהדו"ח החמור מבהיר שגם כאשר אושרו התקנים, המשרד בחר שלא לאייש את כולם". מנכ"ל מגמה ירוקה, אלעד הוכמן, מסר בתגובה לממצאי הדוח: "המשרד להגנת הסביבה מפקיר את בריאותינו. מספר המפגעים הסביבתיים הוכפל, האכיפה הולכת ונעלמת והליקויים לא מטופלים. המחדל הזה עולה לנו בבריאות וברווחה, לצד נזק של 31 מיליארד שקלים מדי שנה. באופן אבסורדי, במקום שהמדינה תפעל לתיקון העוולות הללו, חוק התשתיות הלאומיות שמקודם בימים אלו על ידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ ושר האנרגיה ישראל כ"ץ צפוי להפוך את חוק אוויר נקי לאות מתה – ולהחמיר בצורה דרמטית את זיהום האוויר והמפגעים הסביבתיים. הדוח החמור הזה כאין וכאפס לעומת מה שצפוי להיות במדינה ללא רגולציה ואכיפה – וכולנו נשלם את המחיר". יו"ר איגוד ערים מפרץ חיפה להגנת הסביבה, עו"ד שרית גולן שטיינברג: "מדוח המבקר ניכר כי ישנו פער אדיר בין צרכי האכיפה הסביבתית לכח האדם והמשאבים המצויים בידי המשרד להגנת הסביבה. עובדה זו קשורה בקשר ישיר למידת ההרתעה של הרגולטור מול מפעלים מזהמים ועברייני סביבה. איגוד ערים מפרץ חיפה מתריע על הפער הזה ואף ציין זאת בהתנגדות שהגיש לשינוי חוק רישוי העסקים ומתן היתר משולב למפעלים המזהמים. במסגרת החקיקה הזו, שנידונה בימים אלו בועדת פנים וסביבה, לא הוקצו תקנים נוספים לאכיפה מול מפעלים ועסקים בינוניים וקטנים, מולם פועלים איגודי הערים והיחידות הסביבתיות".

הטרור חוזר לכותרות, ודוחק מטה את נאומו התיאטרלי של ראש הממשלה | מה ידוע ומה לא ידוע על המפכ"ל המיועד | גור מגידו חושף טפח ממשלח היד המגונה של מוטי מורל | ונחום ברנע חולק סיפור בלעדי על מוטי קירשנבאום ותעמולה שלטונית

כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים מוקדשות הבוקר לפיגוע טרור שאירע אמש בגדה המערבית. "בני זוג נרצחו בפיגוע ירי ליד שכם", מודיעה ביובש הכותרת הראשית של "הארץ". "איתם ונעמה הנקין נורו למוות ליד ההתנחלות איתמר, ארבעת ילדיהם שהיו ברכב לא נפגעו", מפרטת כותרת המשנה. "בעקבות הפיגוע הוקפצו לאזור ארבעה גדודים והוטל כתר על כמה כפרים". שלושת הטבלואידים בוחרים הבוקר לספק לקוראיהם מסגור מסוג אחר. "אמא ואבא נרצחו לעיני הילדים", זועקת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (המלה "נרצחו" הוגדלה ונדפסה בגופן ענק), הזהה כמעט לחלוטין בלשונה לזו של "ישראל היום" ("איתם ונעמה נרצחו לעיני ארבעת ילדיהם"). "זוועה בשומרון", מפחידים עורכי "מעריב", וממהרים להבהיר: "זוג הורים נרצחו בפיגוע לעיני ילדיהם". ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", המבוססים מבין הטבלואידים, הספיקו להזמין מכותביהם גם טורים אישיים. "השטן שדומם את חייהם של נעמה ואיתם לעיני ילדיהם. הוא מסתובב כמו רעל בין הגינות שלנו, בין בתי-הספר, בכבישים בהם נוסעות יולדות ומיילדות ומשפחות מטיילות", כותבת ב"ישראל היום" אמילי עמרוסי, המעידה כי הכירה את הנרצחים. "הבטן מתהפכת. שני הרוגים. בעל ואשה. אשה ובעל. הורים. עם הילדים ברכב", מעכלת יפעת ארליך מעל דפי "ידיעות אחרונות". "מה יש להם, לארבעה ילדים רכים בעולם, אם לא זוג הורים?", תוהה חנוך דאום בעמוד השער, בטור המסווה את מציצנותו הגסה באמצעות מסך של אמפתיה. "איזה אסון בלתי נתפס זה עבור ארבעה ילדים קטנים, לחזות במות הוריהם. להביט ברציחתם. לשמוע את זעקות הכאב", כותב דאום, ומזמין את קוראיו לדמיין כיצד הגיבו הילדים למשמע נשימותיהם האחרונות של הוריהם, כלומר חרחורי המוות. הרצח של בני הזוג הנקין הוא מעשה מחריד מכל הבחינות, וככזה הגיוני שיעורר תגובות עזות מבע מצד אלה הכותבים עליו, אך סיקורו דרך פריזמת ההלם והתוכחה היא רק אחת מבין כמה דרכי סיקור אפשריות. עמוס הראל, הכתב והפרשן הצבאי של "הארץ", מדגים היום כיצד ניתן לעסוק ברצח אידיאולוגי גם מהזווית המערכתית. "רצח בני הזוג הישראלים בירי מן המארב לעיני ילדיהם, אמש בשומרון, אירע בהמשך לתקופה ארוכה יחסית של הסלמה בטחונית בגדה המערבית ובירושלים", כותב הראל בטור פרשנות הנדפס בעמודי החדשות של "הארץ" (בגרסה המקוונת של המאמר נוספו שמות הנרצחים). הפיגוע שאירע אמש, מזכיר הראל, אינו מעשה אקראי ונטול הקשר, כי אם חלק מתופעה השרויה בתהליך הדרגתי של הסלמה. "קציני צה"ל מאשרים את הטענה שמשמיעים המתנחלים", הוא כותב. "מתחילת הקיץ מורגשת עלייה במספר תקריות יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכבישים. השטח מבעבע, ולמגמה הקטלנית הזאת הצטרף כעת פיגוע ירי קטלני, הראשון מאז שני הפיגועים שבהם נרצחו דני גונן ומלאכי רוזנפלד. "למרות ההשוואות לימי האינתיפאדה השנייה – ומראה המכונית המשפחתית מנוקבת הקליעים אכן מעלה בזיכרון תמונות דומות מאותה תקופה איומה – עוצמת האלימות בשטח ומספר המעורבים בתקריות עדיין אינם דומים למה שאירע אז. ועדיין, התקריות והנפגעים מצטברים בהתמדה: יותר מארבי אבנים של תלמידים פלסטינים למכוניות ישראליות בתום הלימודים בבתי-הספר, יותר עימותים מתוחים בשטח, יותר עצבנות וחרדה של אזרחים ישראלים". את התקריות הנקודתיות מקפיד הראל לקשור למהלכים הדיפלומטיים של שתי הישויות המדיניות שחולקות את השטח שבו מתרחשים העימותים ומעשי הטרור. "אין הסבר אחד למגמה הזו", כותב הראל. "משתלבות כאן כנראה כמה סיבות, ובהן ההתמקדות המחודשת במחלוקת בהר-הבית, הקו התקיף והלעומתי של הרשות הפלסטינית (ואיומי נשיאה, מחמוד עבאס) כלפי ישראל על רקע הקיפאון בתהליך המדיני והתחושה הכללית בציבור בגדה כי המאמצים הדיפלומטיים אינם מעלים דבר וכי הקהילה הבינלאומית שכחה מהעניין הפלסטיני. כרגע, לא נראה באופק מתכון לרגיעה מהירה", הוא מפרט. "למרות הכרזות עבאס שהרשות אינה מחויבת יותר להסכמים עם ישראל, לא נותק עד כה התיאום הבטחוני בין הצדדים. אבל ספק אם בנסיבות הנוכחיות יפגינו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מוטיבציה עודפת לסכל את האלימות". המידע הראשוני על פיגוע הטרור הגיע למערכות העיתונים אמש בסביבות השעה תשע ואילץ את העורכים לדחוק הצדה את הנושא שהיה אמור להשתבץ בכותרות הראשיות אלמלא אירעה התקרית: נאום דרמטי שנשא ראש ממשלת ישראל בעצרת הכללית של האו"ם. ב"ישראל היום", בטאונה של לשכת ראש הממשלה, מפגינים הבוקר את קשיי ההיפרדות העיקשים ביותר – ובהתאם, מפרסמים את הפניית השער הבולטת ביותר לסיקור הנאום, כלומר לייחצונו. "נאום של תוכחה ושתיקה רועמת", מחמיאה כותרת גדולה הנדפסת על שער החינמון, מתחת לכותרת על הפיגוע ולצד תצלום של נתניהו בפנים זעופות ובשפתיים חתומות. "היסטוריה באו"ם", מפרשנת כותרת הגג. "האיראנים רוצים להשמיד את עמי ואתם שותקים, האשים נתניהו – ושתק 44 שניות", מפרט עורך השערים. מי שידפדף אל כפולת העמודים השנייה של החינמון יוכל להסיק שב"ישראל היום" לא התבלבלו. העורך הראשי עמוס רגב, או מי מבין אלה הכפופים לו, אכן סבור כי ה"היסטוריה" שעשה אתמול ראש ממשלת ישראל באו"ם היא החלטתו לשתוק במשך קרוב לדקה כדי להמחיש את צביעותן של האומות. "היסטוריה באו"ם: 44 שניות של שתיקה", קובעת בהחלטיות הכותרת. "זה היה נאום עוצמתי, אבל יותר מהמלים, הוא ייזכר בשל השתיקה הממושכת שלו", מסביר שלמה צזנה בפתחה של כתבה ארוכה המוקדשת כמעט כולה לתמלול דבריו של המנהיג. "נאום נתניהו משקף 90 אחוזים ממצביעי ישראל", מצוטט יו"ר הקואליציה בכותרת אחרת. "בהעברת מסר – אין עליו", מסכמת כותרתו של מאמר מאת דן מרגלית. הידיעה של צזנה, כמצופה מעיתונאי תועמלן, חפה מכל ניתוח או אזכור של דברי ביקורת או גיחוך שעוררו הנאום והגימיק. הטיפול בסוגיה זו נמסר לידיו של בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ומי שהוגדר בעבר ככזה שמקיים "יחסי אמון מלאים" עם ראש הממשלה, שבטור פרשנות פרי עטו מסביר לקוראים – ולעולם – למה בדיוק התכוון נתניהו. "ראש ממשלת ישראל יודע לנאום. גם יריביו המרים ביותר מודים בכך", כותב ביסמוט. "האנגלית מושלמת, שפת הגוף תואמת, והמשפטים הם בדיוק באורך הנכון. אבל גם הנאומים המבריקים ביותר של נתניהו בשנים האחרונות באו"ם לא הצליחו למנוע את ההסכם הרע שחתמו המעצמות עם איראן. ואולי בדיוק בגלל זה החליט אתמול נתניהו כי לעתים השתיקה היא התשובה הטובה ביותר, כפי שאומר הפתגם". בהמשך המאמר, כמענה לביקורת אפשרית המוזכרת בחטף וללא פירוט, מבהיר ביסמוט כי "כל מי שחי במדינה הזאת יודע בדיוק באיזו מציאות אנחנו חיים", וכי "תפקידו של נתניהו בעצרת הוא לתאר את המצב גם אם העולם לא אוהב לשמוע – ולא למכור את האשליות, שהעולם כל-כך אוהב לשמוע" (קביעה המודגשת גם בכותרת המאמר, שנדפסת שוב בשער החינמון). המוטיב הזה – הנאום כמראה, המציאות הקשה שמולידה מלים קשות – משתלב היטב עם מסגור הנאום באו"ם כמאורע היסטורי. מדובר, למעשה, בשני חלקיו של מסר רשמי שהפיצה אתמול לשכת ראש הממשלה, המובא כפשוטו ובלי תחפושות בסקירה הארוכה של צזנה. "בלשכת ראש הממשלה", ציין ביובש שליח "ישראל היום" לניו-יורק, "אמרו כי מדובר בנאום היסטורי שמציב תמונת מראה אמיתית לעולם". ואם כך אומרים בלשכה, אין באמת על מה להתווכח. "כמה ימים אחרי שהוכרז על עסקת הגרעין, חמינאי פירסם את ספרו האחרון. מדובר ברשימה באורך 400 עמודים שבה מפורטת תוכניתו להחריב את מדינת ישראל", הצהיר נתניהו באחד מרגעי השיא של נאומו, והציג בפני הקהל ספר כתמתם ועליו מפת ישראל. מדובר בגלגול תמוה של ברווז עיתונאי שקשר בטעות בין ספרו של הפונדמנטליסט האיראני לבין עסקת הגרעין: הגרסה המקורית של הספר (שאותה הציג ראש הממשלה אתמול) ראתה אור לפני שנים אחדות, והמהדורה בשפה האנגלית פורסמה בשנה שעברה – הרבה לפני ההודעה על עסקת הגרעין. "אנשים מוּנעים מרע. בשיווק יש כלל: אם פוגעים במישהו, הוא מספר זאת ל-15 איש, ואם קרה לו משהו טוב – הוא מספר לשלושה-ארבעה אנשים. רע מוכר יותר מאשר טוב. כל הקמפיינרים יודעים זאת. גם בפוליטיקה. פחד הוא אחד הדברים המשמעותיים בחיינו" (פדי מרגי, מומחה למיתוג, "דה-מרקר"). "בית-המשפט המחוזי קבע: קמפיין שיצא ממשרדו של איש התקשורת מוטי מורל, להשחרת שמו של עו"ד כאנס סדרתי, היה עלילת דם", מדווח גור מגידו בעמודי החדשות של "גלובס". שמו של עורך-הדין, מציין מגידו, נאסר לפרסום – אך לא כך פרטיו של קמפיין ההכפשה, שזכה לכינוי "תוכנית הנאנסות". "מה בתוכנית? הוצאה לאור של טענות על אונס שביצע עוה"ד כביכול מצד ארבע נשים – טענות שבית-המשפט המחוזי בתל-אביב קבע שהיו למעשה מסע הכפשה מתוזמר נגד עורך-הדין", מוסבר בכתבה. "בית-המשפט פסק כי שלוש מן המתלוננות הן חלק מקבוצה (כת, להגדרת עורך-הדין, קבוצה ללימוד פילוסופיה, להגדרת המתלוננות), שעורך-הדין היה חלק ממנה ופרש ממנה בעקבות סכסוך עם מנהיגת הקבוצה, הגורו. הרביעית גויסה על-ידי הקבוצה כדי להגיש תלונה כוזבת נגד עורך-הדין", כותב מגידו. בבוקסה נלווית הוא מציין כי מורל עצמו, איש מקצוע שקמפייני הכפשה אינם זרים לו, הוא "פעיל ידוע ומוכר בדת (ויש שיאמרו, כת) הסיינטולוגיה". מסכת האירועים שמתאר מגידו מהממת. "הצעדים שנכללו בתוכנית הנאנסות שנהגתה בבית-היוצר של מורל כללו קמפיין וידויים של נאנסות שהובילו דמויות פיקטיביות ברשתות החברתיות; כתבות בעיתונות עם עדויות מפי המתלוננות (דבר שלא צלח לאור צו איסור פרסום שהוטל על זהות המעורבים בפרשה); תלונות שהוגשו נגד עורך-הדין לוועדת האתיקה של עורכי-הדין; והפגנות מתוקשרות מול לשכת עורכי-הדין עם שלטים, אנס בלשכה". מורל עצמו, כותב עוד מגידו, נחקר במשטרה בעקבות מעורבותו בפרשה; לדברי מורל, תיק החקירה נסגר מחמת חוסר אשמה. בתגובה שהעביר ל"גלובס" אישר איש יחסי-הציבור כי לקח חלק בהכנת תוכנית ההכפשה, אך טען כי אף חלק ממנה לא יצא לפועל – טענה שפרטי הכתבה סותרים (מי שיקליד במנוע חיפוש את שמו של עורך-הדין שאותו אמורה היתה התוכנית להפיל דווקא ימצא שלל פרסומים מקוונים המייחסים לו ביצוע של מעשי אונס). לפי "גלובס", מסמך שהוכן במשרדו של איש יחסי-הציבור חושף לא רק פרטים על קמפיין ההכפשה שעומד במרכז הכתבה, אלא גם מקרה מן העבר שבו לכאורה רקח מורל כתבה מכפישה על המרכז לנפגעי כתות. הכתבה ההיא, כותב מגידו, פורסמה ב"עיתון גדול" באופן ש"תאם את קמפיין הנגטיב שתוכנן במשרדו". הדבר אינו מצוין ב"גלובס" במישרין, אבל מי שייגש לאתר המרכז לנפגעי כתות יוכל להסיק כי הכוונה היא ככל הנראה לכתבה שפורסמה בשנת 2011 במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כתבו שהוא איש חכם עם אגו קטן, מקצוען, רציני, מקורי, נועז, אפילו גאון. כתבו שהוא שועל קרבות רב-מעללים, אחד המוחות המבריקים שיש, שקשה למצוא מישהו שיגיד עליו משהו שאינו מבטא התפעלות או הערכה. הדברים האלה לא נכתבו על נפוליאון, שייקספיר, איינשטיין או מוצרט. גם לא על אפלטון או צרציל. עיתונאים קשרו את התכונות האלה לסגן ראש השב"כ, רוני אלשיך – המועמד לתפקיד המפכ"ל", כותב יניב קובוביץ במאמר המתפרסם ב"הארץ". "חוק חופש המידע אינו חל על השב"כ, הרחוק שנות אור משקיפות, ודאי כלפי התקשורת. דומה, אם כן, שאותם עיתונאים החליטו לתאר את מעלותיו של אלשיך מתוך פטריוטיות, אבל לא כאנשי מקצוע האמונים על מסירת מידע לציבור", הוא כותב, ומוסיף בהמשך: "איש מהעיתונאים שתיארו את סגולותיו הנעלות של אלשיך לא ציין, ולו במשפט, מהן האיכויות המקצועיות שהפכו אותו למועמד המוביל לתפקיד המפכ"ל". "רוני אלשיך הוא מינוי בטוח הן מבחינה ציבורית והן מבחינת טוהר המידות שדורשת ועדת טירקל", כותב אלכס פישמן בטור הנפרש על פני כפולת עמודים שלמה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "האיש מגיע מארגון אליטיסטי, הנהנה מיוקרה ציבורית רבה. הוא עובר באופן סדיר מבדקי פוליגרף הבוחנים אם דבק בו רבב", הוא טוען. "ההחלטה למנות את רוני אלשיך‫ למפכ‫"ל המשטרה‫ תפסה כמה פרשנים שתיכננו להתנגד גם למינוי הבא לא כל-כך מוכנים", כותב גונן גינת בטורו השבועי במוסף "ישראל השבוע"‫. "הוא לא היה ברשימה של המועמדים שהם כבר הכינו להם תיק‫, והגיליון שלו נקי מכל צל של הסתבכות, ולו השולית ביותר. בנוסף, כל מי שמכיר אותו ונשאל עליו היה מלא שבחים, ובכלל אלשיך התגלה כבחור מבריק, שקפץ כיתות בלי הפסקה". "ועדת טירקל, שאישרה אתמול את המינוי", כותב פישמן ב"ידיעות אחרונות", "קיבלה לידיה גם את תיקו האישי של אלשיך, זאת מעבר לעדויות האישיות של ראש הממשלה ושל ראש השב"כ. אלא שחברי הוועדה לא יכלו ללמוד הרבה מהתיק הזה. השב"כ עוסק בפעילות מאוד חשאית, באזורים האפורים. לא הכל מתועד ולא הכל ידוע. ועדת טירקל, שעמדה איתן מול סוגיות כמו תיק לחליפות שלא שילמו עליו בדיוטי-פרי או כמה מטרים-רבועים של בנייה לא חוקית, לא באמת יכולה לדקדק בפעילותו של אדם שיצא רק השבוע מתוך הצללים". "נציבות שירות המדינה תפתח מיד אחרי החג בהליכים להשעייתה של הבכירה בלשכת ראש הממשלה החשודה במרמה ובהפרת אמונים", מדווחים טובה צימוקי ויובל קרני בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "לידיעות אחרונות נודע כי הפתיחה בחקירה, תחילה כחקירה סמויה, אושרה בלב כבד על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין", הם מציינים. הבוקר הותר לפרסום כי היועצת הבכירה של נתניהו שנחקרה בחשד לביצוע עבירות מרמה והפרת אמונים היא פרח לרנר, רעייתו של איש יחסי-הציבור אבי לרנר, שמשרדו מייצג בין היתר את העיתון "ישראל היום". באתר "ישראל היום" נמנעים לפי שעה מפרסום שמותיהם של בני הזוג. "1,150 דולרים היה שער הביטקוין לפני פחות משנתיים, 230 דולרים הוא השער שלו כיום. מה צופן העתיד למטבע הווירטואלי, והאם הוא בכלל ישרוד?", תוהה כותרת המשנה לכתבה מאת שחר סמוחה המתפרסמת במוסף "G" של "גלובס". האדם הראשון שהוא מראיין, המבקש לשכנע אותו ואת הקוראים כי יש עתיד לביטקוין, חושף בהמשך הכתבה כי הוא למעשה מושקע במטבע ותלוי בגיוסם של משתמשים חדשים שיעלו את ערכו. "הפסדתי חצי מיליון שקל בגלל הירידה של הערך מכמעט 1,200 דולר ל-230 דולר כרגע, אבל אני מחזיק את מה שיש לי כי אני משוכנע מעבר לכל ספק שהביטקוין יעלה", אומר המרואיין, יקיר רטנר. "מבחינתי, המטבע הזה הוא שפת החופש, הוא הערך הקבוע היחיד. ומכיוון שאני מאמין לחלוטין במה שאני אומר, אני מתכוון להמשיך ולהחזיק את מה שיש לי". בחלק אחר של הכתבה מעלה סמוחה את האפשרות שהמרואיין שלו הוא חסיד שוטה. ב"מוסף הארץ" מראיין רועי ציקי ארד את רועי ברזילי, אדם שהוא מגדיר כ"אחד ההוגים הימנים המעניינים הפעילים היום", שהוא גם "סוחר בבורסה" ו"חבר בתנועה הליברטריאנית". "לפי התיאוריה של ברזילי, התרבות העולמית מושפעת כמעט אך ורק על-ידי מצב הורמונים מחזורי; בשל טסטוסטרון נמוך עולות כיום מגמות של הומוסקסואליות, פמיניזם, טבעונות וסוציאליזם. כמו כן, לפי התיזה, תיאוריות מסוג ההתחממות הגלובלית ותיאוריית הקוונטים קשורות למדענים דלי-הורמונים", כותב ארד. "יש קריסה מתועדת של 60% בזרע מאז 1940", אומר לו המרואיין. "כעוברים, עד גיל חודש וחצי כולנו נקבות. אם האם סובלת מלחץ נפשי, היא גונבת את הטסטוסטרון של העובר והילד יוצא גיי או טראנס, זכר בלי מוח זכרי, אחרת למה הוא נמשך לגברים? יש לו מוח של אשה. גם העלייה בטבעונות קשורה לזה. המוח של הטסטוסטרון הגבוה רוצה לשלוט בטבע, ואילו הצמחונות קשורה לרצון למות, להיות חלק מהטבע. רואים את זה גם בהינדואיזם". "אני שואל אם הוא עצמו נגד הומואים", כותב ארד, "וברזילי מסביר: אני לא מאשים אותם. זה ההורמונים. בקבוצת פייסבוק המבדרת שהוא מנהל, ושהתמכרתי לה לאחרונה, ברזילי פחות דיפלומטי. הוא מקשר בין זהבה גלאון לדאע"ש ומעלה סטטוסים כמו מדוע הפמי-פגאניות רוצות גיהאד אנאלי?". "את החשש מהתחממות גלובלית רואה ברזילי כחלק מבעיה הורמונלית שמשבשת את מוח המדענים", מוסיף ארד. "לדבריו, יש דווקא התקררות גלובלית. למעשה, הקרינה הנמוכה של השמש מביאה לקריסת הטסטוסטרון. העולם הולך להתקררות. לא במקרה הפאניקה של ההתחממות הגלובלית התרחשה במקביל לנפילה העולמית בבורסה. כשההורמונים גבוהים, יש רצון להימור, שגורם לעליות בבורסה". בחלק אחר של הראיון קובל המרואיין על התנהלותה של "האליטה הקומוניסטית", טוען כי "אנחנו חיים תחת דיקטטורה הורמונלית", ומתרץ כך את המכירות הנמוכות של ספר שהוציא לאחרונה: "הספר לא הצליח כי הוא מהפכני, כמו דרווין. יעברו עשרות שנים עד שיבינו. [...] הספר יוצא נגד הסטטוס-קוו שנשלט על-ידי שמאל, סוציאליסטים ופמיניסטים. הטסטוסטרון שולט באידיאולוגיה שלהם, והם רוצים למות בתור תרבות". "במהלך ההלוויה של מוטי קירשנבאום במכמורת, ביום ראשון, פגשתי את שבתי שביט, ראש המוסד בשנות ה-90. היה לו סיפור לספר, סיפור שלא סופר מעולם", כותב נחום ברנע בחטיבה החותמת את טורו השבועי. "מדינה מסוימת נתפסה כאיום על ישראל", הוא מצטט את שביט. "הרעיון היה להקים עבורה תחנת רדיו שתשדר דברי תעמולה באחת השפות המקומיות בכוונה להשפיע על התנהגות האוכלוסייה. התחנה תשדר בפועל מישראל. העלות תהיה נמוכה: הציוד יושאל מרשות השידור. "הזמנתי את עצמי לפגישה עם מנכ"ל רשות השידור, מוטי קירשנבאום. ידעתי שהוא נחשב לשמאלן, אחד שמרבה לתקוף את הממסד. הכנתי את עצמי לדיון ארוך ונוקב עד שישתכנע; הנחתי שידרוש שאביא לו קודם אישורים מהיועצים המשפטיים, אולי גם מהשר הממונה; ציפיתי לצרות. כשפירטתי באוזניו את הרעיון, הוא אמר מיד: תגיד מה אתה צריך. "הוא הזין אותי בעצות מקצועיות, הוסיף רעיונות משלו ופתח לרווחה את המחסנים של הרדיו. כל דבר שהיה מונח בהם ללא שימוש הועמד לרשותנו. גייסנו כוח אדם והקמנו תחנת שידור. התחנה עבדה לאורך שנים. במבחן התוצאה לא השגנו הרבה. עם זאת, ידענו שלשידורים היתה השפעה מסוימת. את קירשנבאום הערכתי פעמיים: על שנרתם מיד לעזור, ועל שלא שיתף בסיפור הזה אף אחד". במוסף "שישבת" של "ישראל היום" משוחח ערן סויסה על קירשנבאום עם כמה מחברי צוות התוכנית "ניקוי ראש". "אני לא חושבת שניקוי ראש היתה חריפה כמו חנוך לוין", אומרת לו עליזה רוזן. "היא לא שחטה פרות קדושות ממש. מוטי בעצמו אמר שזו לא היתה תוכנית לקהל שבא מבחירה לראות קברט סאטירי. היה ערוץ יחיד בטלוויזיה, והיה צריך להגיע לכולם. לא הגענו לאמירות קיצוניות, אבל התוכנית היתה בהחלט נשכנית ופורצת דרך, במובן הזה שעד אז אף אחד לא עשה צחוק מהמנהיגים". "למרות שקראו לנו מאפיה שמאלנית, זה לא היה מדויק", אומר טוביה צפיר בהמשך הכתבה. "כולם ידעו שספי [ריבלין] בא מבית בית"רי, ושדובי [גל] ליכודניק. אבל מוטי, למרות שממקמים אותו בשמאל, שפט את הדברים על-פי הדברים עצמם ולא על-פי ימין ושמאל, ולכן הגישה שלו היתה מפתיעה". "היעדרותו העקבית של נתניהו מהתקשורת יוצרת את הוואקום שאליו נשאב אקוניס", כותב רוגל אלפר בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", העוסק היום בתוכנית "מדברים על זה" בערוץ 2. "מראיינים מסכינים עם הצגת שאלות לנציגו הלבלרי והאפרורי. כמו קיסר פרנואיד שמשוכנע שזוממים להרעילו ולהתנקש בחייו, נתניהו משגר את אקוניס לטעום את התקרובת. שימות במקומו. "ואמנם פה ושם נאלץ אקוניס לבלוע איזו לענה. אבל לו רק היה נתניהו צופה בתוכנית כמו מדברים על זה, היה מבין שחששו מוגזם מאוד. במדברים על זה הזמינו את אקוניס כדי לתת לו במה חופשית כדובר. מי שמושיב באולפן את נעמה חן, השיבוט של הילה קורח, חדורת חיוניות ועליזות כמוה, לא מחפש עימותים. ושי גולדן ככל הנראה לא רוצה לגרום כאבי ראש למעסיקו הנוכחי, שממש לא רוצה להרגיז את נתניהו. "גולדן הכריז שאת נאום אבו-מאזן כבר שמענו בווריאציות שונות איזה 30 או 50 פעם, וכך גם את הנאום שעתיד נתניהו לשאת בעצרת הכללית. הוא מסמא את הציבור להאמין ששום דבר חשוב לא קורה, שעה שהימים גורליים. וכשהצהיר אקוניס שאין ולא יהיה אפרטהייד, חן וגולדן החרישו. כשהכריז שהוא מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, הם לא תהו איזו חלופה הוא מציע. זו בעצם תוכנית שנועדה לא לדבר על זה, אבל לייצר פוזה הפוכה". אלימות נגד עיתונאים. "הודח קצין גבעתי שחייליו תקפו עיתונאים זרים בהפגנה ליד שכם", מדווח ב"הארץ" עמוס הראל, בידיעה שבה מזוהה הקצין באמצעות דרגתו בלבד (סגן). בתום שימוע שנערך לקצין, מציין הראל, נקבע כי הוא "נכשל בתפקידו". עיתונות בהפתעה. "מישהו בהארץ בשם ניר גונטז מטלפן ומשוחח עם אנשים. רוצים או לא רוצים – הוא מפרסם זאת בעיתון. ברגע שטילפן אלי לפני זמן מה סגרתי בנימוס מה תקיף את השיחה, והוא החל להסביר לי מה זו עיתונות, אבל נואש ממני וחדל", מגלה דן מרגלית בטורו השבועי ב"ישראל היום". בהמשך, במסגרת דברי ביקורת על ראיון מסוג זה שערך גונטז עם נשיאת בית-המשפט העליון מרים נאור, כותב מרגלית את הדברים הבאים: "קראתי ודימיתי את עורכי הארץ גרשום שוקן וחנוך מרמרי, שהיה לי לכבוד לעבוד תחתם, מוצאים על שולחנם חומר עיתונאי עם הגיג כזה, ותהיתי באיזו תנופה היו משליכים אותו לאשפה". רשות השידור. בגליון סוף-השבוע של "דה-מרקר" סוקר נתי טוקר את ההתפתחויות האחרונות בהליך הפירוק של רשות השידור. "עיתונאים מפוחדים הם עיתונאים חלשים שמעדיפים לוותר ולא להסתבך עם גורם כלשהו שאולי יכול להשפיע על עתידם המקצועי", הוא מצטט אדם המכונה "עיתונאי בכיר ברשות". "המצב הנוכחי הזמני והשברירי הזה טוב לפוליטיקאים", מוסיף אותו אדם. החרדים והרשת. "החרדים מגדילים את נוכחותם ברשתות החברתיות, בלי להסתתר. עשרות אלפי נשים מהמגזר מבשלות יחד בפייסבוק, עיתונאים מביעים דעתם בטוויטר לעיני אלפי עוקבים, וגם ההומור הפנימי תופס מקום של כבוד", גורסת כותרת המשנה של כתבה מאת יהודה שלזינגר המתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "האם כל המגזר כבר שם? עדיין לא". פרסום מקוון. ב"גלובס" מתרגמים עבור הקוראים כתבת תחקיר מפורטת שפירסמה לאחרונה סוכנות בלומברג, העוסקת בתרמית הרובוטים שכתב עליה כאן באחרונה יובל דרור. דעות פוליטיות. קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" לבעלי טור ועיתונאים שמתחו ביקורת על מינויו של רוני אלשיך למפכ"ל על רקע אמונתו הדתית, בחירתו לחבוש כיפה והעובדה שבעבר התגורר בהתנחלות. "למה זה קורה? כנראה משום שבישראל רק לדתיים יש דעות פוליטיות", הוא כותב. "כל האחרים הם תינוקות שלא טעמו טעמה של אגנדה, ושהגיעו לתפקידם בטרם הספיקו לגבש עמדה על מה שקורה כאן".

את מקומה של התחרות העיתונאית, שנסבה על ידיעות בלעדיות בעלות ערך ופרשנויות חדות אבחנה, תופס מירוץ אחר כותרות רעשניות וחדשות תזזיתיות שרובן ממוחזרות מאתרים ברשת

אורן פרסיקו כתב בלגלוג בראשית השבוע, בסקירת העיתונות של יום שני, על נטייתה של העיתונות הישראלית לשוות לכל מהלך ציבורי חשוב אופי של תחרות אישית. היה לו במה להיאחז: באותו בוקר סיפרו העיתונים על מאמצים מקבילים שעושים ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן להשגת תרכיב חיסון נגד שפעת החזירים. כל אחד מהשניים הצטייר בדיווחים האלה כמי שעיקר מעייניו נתונים להגיע ראשון לקו המטרה כדי לזכות באהדת הציבור. פרסיקו גרס שהצגה זו של מהלך הדברים מדגישה את הטפל ומגמדת את העיקר – תפקידם של מנהיגי המדינה למנוע פורענות בריאותית מתושביה. התחרות האישית היא אכן הדלק המניע את הפוליטיקה, אבל מוטב לא לשכוח כי היא גם הדחף העיקרי המזין את העשייה העיתונאית. שתי הרשויות הללו – הרשות המבצעת והרשות המדווחת (בכל הצניעות המתבקשת) – ממלאות שליחות ציבורית חיונית, אך היא יוצאת אל הפועל אך ורק בגלל היצרים האישיים והשאיפות האנוכיות שיש לכל אחת מהנפשות הפועלות בשתי הממלכות האלו. אי-אפשר להבין את התנהלותם של מנהיגי המדינה ללא התחשבות במרכיב התחרות המניע אותם, כשם שלא ניתן לפענח את ביצועיהם של אנשי התקשורת אם מתעלמים מעוצמת האגו שלהם. ראוי לתת את הדעת לתפנית, שלא לומר למוטציה, שמקבלת התחרות בענף התקשורת. אם בעבר נמדדו עיתונאים על-פי איכות דיווחיהם, הרי עתה הם נשפטים בעיקר על-פי מד המהירות. ההישג העיתונאי נתפס יותר ויותר במונחים טכניים, ופחות ופחות בקני מידה ערכיים. כלי התקשורת המוצלח נחשב למי שמושך את הרייטינג הגבוה ביותר, ולא זה שמציע תכנים בעלי חשיבות. העיתונאי הלהיט הוא מי שמביא ראשון את הסקופ, גם כשהוא חלול, ולא זה שמציע את האבחנה המדויקת. העיתון הנחשב אינו זה המסייע לקוראיו לקרוא נכון את המציאות, אלא זה שבידו העוצמה הכלכלית הגדולה ביותר. גם בעבר הניע המרדף אחר הראשוניות את התחרות העיתונאית, אלא שהמאבק המבורך הזה נסב על הישגים מקצועיים שיש להם ערך ממשי ושהציבור יוצא נשכר מהם. כאשר כתבים ובעלי טורים היו נפגשים מדי יום מעל דפי עיתונים מתחרים ופורשים את מרכולתם בפני קוראיהם (ואיש בפני עמיתו), היו הצלחותיהם וכשלונותיהם המקצועיים נגזרת של חריצותם וכשרונם. בעידן שבו הרשת מפציצה את הגולשים ללא הפסקה בדיווחים ובהגיגים – התחרות הופכת למכאנית: לא האינטליגנציה, הקשרים, יכולת הדיבוב והשקדנות של העיתונאים עומדים למבחן אלא זריזות הקריאה שלהם (באתרים אחרים) ומהירות ההקלדה שלהם. המבחן הקובע הוא מי הראשון שהבחין בידיעה שעלתה באתר כלשהו והשכיל להעתיק אותה לפני מתחריו. וכך אכן נראית התחרות ברשת – מירוץ בלתי פוסק אחר כותרות תזזיתיות, לא פעם ממוחזרות, כאשר שעון העצר הוא המדד העיקרי להצלחה. האופי הגרוטסקי שמקבלת התחרות העיתונאית ברשת זוכה אמנם, מדי פעם, לתשומת לב ולהערות עוקצניות, אך אין בהן כדי להפסיק את ריצת האמוק: התחרות, על-פי כללי המשחק הללו, רק מעצימה – וגולשת גם לכלי התקשורת המסורתיים. עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה נסחפים במרדף שעיקרו לכידת תשומת לבו של הצרכן באמצעות הצגה רעשנית ככל האפשר של ההתרחשויות. ההכללה הזו אמנם עושה עוול לעיתונאים שמוסיפים לשמר איי איכות במפת התקשורת, אך היא מוצדקת בהתחשב בעובדה שמספרם קטן והולך. מוטב לא להיוואש מהאופי הנלעג שמקבלת התחרות המקצועית בעולם התקשורת. ההתפתחות הטכנולוגית אמנם מרדדת את האליפות הבלתי פוסקת הזו, אבל היא עדיין ההורמון המפעיל את תשוקת העיתונאים להביא הישגים, לזכות בהכרה, להצליח. צריך רק להחזיר אותה למגרש שבו מתנהל המשחק על-פי חוקים בעלי ערך המביאים תועלת ממשית לציבור.

עוזי מחניימי מככב ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" | ב"הארץ" דוחקים הארגונים הירוקים את תומכי תיאוריית האבולוציה | וסבר פלוצקר תוקף את "העיתון לאנשים חושבים"

בעיתון ה"סנדיי טיימס" מתפרסמת הבוקר כתבה נרחבת ועמוסת פרטים על חיסול מחמוד אל-מבחוח ועל הארגון שעומד מאחורי החיסול – המוסד הישראלי. על הכתבה חתום עוזי מחניימי, האיש שלנו בלונדון, הכתב לענייני עקיפת צנזורה במזרח התיכון. עיקרי הכתבה מתפרסמים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". "הארץ" ו"מעריב" נמנעים מכך. אולי לא הספיקו. בעוד הכתבה ב"סנדיי טיימס" ממוסגרת כמעין כתבת פרופיל על ראש המוסד מאיר דגן, העיתונים הישראליים מבליטים דווקא את חלקו של ראש הממשלה במבצע החיסול של בכיר חמאס – אישור וברכת הצלחה. "נתניהו למחסלים: עם ישראל סומך עליכם, בהצלחה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "נתניהו אישר את החיסול; המוסד תירגל המבצע במלון בתל-אביב", קוראת זו של "ישראל היום". כרקע לקורא האנגלי, כותב מחניימי על ה"אכזריות" של ארגון המוסד, על "זרועו הנקמנית" המחסלת את אויבי ישראל מאז אולימפיאדת מינכן. התארים הללו אינם נכללים בפרסומים בעברית. ניתן להבין זאת, בהתחשב בקיצוץ המסיבי שעבר הטקסט של מחניימי בדרכו מבריטניה לישראל. קשה יותר להבין מדוע חדשה משמעותית הנכללת בדיווח של מחניימי – העובדה שבעקבות חשיפת מבצע החיסול החליט המוסד להקפיא "פעילות דומה במזרח התיכון" – אינה מובלטת בעיתונים הישראליים, אלא מוזכרת רק בגוף הידיעות (ובמקרה של "ישראל היום" אף לא בפסקאות הפותחות). תחת זאת, הכותרות וכותרות המשנה של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מתמקדות בברכת הדרך של נתניהו, בהכנות שנעשו לקראת המבצע ובמיקום המפגש של נתניהו עם דגן וכמה ממבצעי החיסול – מִפקדת המוסד, המכונה "המדרשה". ב"הארץ" ו"מעריב" מסתפקים בתרגום ידיעה מה"דר שפיגל", שחשף אמש כי הדרכון הגרמני שבו נעשה שימוש במבצע חיסול אל-מבחוח לא היה מזויף. הדרכון הוצא על-ידי אדם שטען כי הוא מתגורר בקלן וזכאי לאזרחות גרמנית על-פי זהות סבו וסבתו (טור נלווה מאת עופר אדרת מסביר באריכות לקוראי "הארץ" את המסלול שעל צאצאי יוצאי גרמניה לעבור בדרך לקבלת דרכון גרמני, כאילו שזה מה שחשוב בפרשה הנוכחית ולא ההשלכות של המעשה על יחסי ישראל-גרמניה). בכל העיתונים מתפרסמים תצלומים מטושטשים של חרדי מבני-ברק ששמו זהה לשמו של בעל הדרכון הגרמני, מיכאל בודנהיימר. התצלומים לקוחים מאתרי האינטרנט החרדיים "כיכר השבת" ו"בחדרי חרדים". רק ל"מעריב" תצלום איכותי [חן גלילי] של בודנהיימר המקורי, שצולם בביתו בבני-ברק, אך הדיווח של עמית כהן ואילן מציק בעניינו של החרדי קצר ביותר. הוא כולל את המשפט הבא מפיו: "כל הסיפור הזה לא שייך לי והוא לא מפחיד אותי. יש בורא עולם". "מדובר בהסתבכות שאין לזלזל בחשיבותה", סבור רונן ברגמן, הכותב ב"ידיעות אחרונות" על הגילוי כי הדרכון הגרמני שבו נעשה שימוש לא היה מזויף. "על-פי החוק הגרמני, אסור לאזרח המדינה להיות חבר בכוחות המזוינים או בקהילות מודיעין של מדינות שהן לא גרמניה", הוא מזכיר. בדיווחו מצוינת גם תגובתו של בודנהיימר מבני-ברק, כמעט מלה במלה כפי שהופיעה אמש באתר nrg של "מעריב" והבוקר בעיתון "מעריב". לא ניתן קרדיט למקור הציטוט. ב"ישראל היום", בין שלל הדיווחים המתפרסמים הבוקר בעקבות החיסול בדובאי, גם ידיעה קצרצרה בענייני תקשורת. בעיתון לא מפספסים הזדמנות לבקר את המתחרים ומפרסמים דיווח מאת "כתב ישראל היום" תחת הכותרת "מפקד משטרת דובאי: לא דיברתי עם ידיעות אחרונות". על-פי סוכנות הידיעות גולף-ניוז-קום, מדווח הכתב האלמוני של העיתון כי מפקד המשטרה בדובאי, דאחי חלפאן תמים, הכחיש ששוחח עם "ידיעות אחרונות", וזאת לאחר שביום שישי האחרון פירסמה בעיתון זה סמדר פרי ידיעה ובה ציטוטים מפי האיש. הפרסום ב"ישראל היום" מעט מוזר, בהתחשב בכך שב"ידיעות אחרונות" נכתב במפורש כי מפקד המשטרה מסר את הפרטים "לשני אנשים שנפגשו איתו לבקשת ידיעות אחרונות", ולא למי שהציגו את עצמם בפניו ככתבי העיתון. גם בידיעה הבוקר ב"ישראל היום" מוזכר הנוסח הזה. על פניו, נראה ש"ידיעות אחרונות" השיג באופן ממזרי פרטים בלעדיים על חקירת המשטרה, והפרסום אילץ את מפקד המשטרה להוציא הודעת הבהרה. תרגום הודעה כזו לידיעה מעיד על מוטיבציה מוגברת מצד "ישראל היום" לנגח את העיתון המתחרה. גם התיקון הנוסף מפי הכתב האלמוני של "ישראל היום", שלפיו הדרגה שניתנה ב"ידיעות אחרונות" למפקד המשטרה היתה שגויה (הוא אינו "קולונל" אלא "לוטננט גנרל"), קנטרני במיוחד. קטנוניות כזו, מוטב לה שתיעדר ממערכות החדשות הגדולות ותישמר למבקריהן. בתחתית שער "הארץ" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת אור קשתי וצפריר רינת, ולפיה המדען הראשי במשרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, כופר בשתי תיאוריות המקובלות על רוב מוחץ של הקהילה המדעית בעולם – התחממות כדור הארץ והאבולוציה. אף שתיאוריית האבולוציה ותיקה ומבוססת יותר מתיאוריית התחממות כדור הארץ, הידיעה ממוסגרת כך שההתמקדות היא דווקא בטענותיו של ד"ר אביטל כלפי תיאוריית התחממות כדור הארץ. "סערה בארגונים הירוקים", קוראת כותרת הגג לידיעה. הכותרת בשער מנוסחת כך: "המדען הראשי במשרד החינוך: בני-האדם אינם האחראים להתחממות כדור הארץ", והציטוט מפי ד"ר אביטל שנבחר להוביל את הידיעה קורא: "אני מתאמץ לשים את הפלסטיק בפח אשפה רגיל. כדור הארץ לא יושמד. הקב"ה הבטיח לנו". גם כותרת המשך הידיעה בפנים העיתון באה מזווית שימור הסביבה ("הירוקים: לפטר את המדען הראשי של משרד החינוך"). בגיליון המודפס יש לקרוא את גוף הידיעה כדי ללמוד על מידת הכפירה של המדען בתיאוריית האבולוציה (בין היתר הוא מצוטט כמי שאמר כי "אם בספרי הלימוד יכתבו באופן מפורש שמוצא האדם מהקוף – ארצה שהתלמידים ייחשפו לדעות אחרות ויתמודדו איתן. יש הרבה אנשים שלא חושבים שתורת האבולוציה היא נכונה"; וכן: "כאשר התורה שלך מתבססת על תורת ההתפתחות של דרווין והנגזרות שלה, אתה מתבסס על יסודות לא-אמוניים, כלומר, אין אלוהים, יש משהו מקדם, והיו התפתחויות כאלה ואחרות אקראיות, שהביאו אל היצור שהוא נזר הבריאה – שזה האדם"). הסבר אפשרי למסגור הירוק של הידיעה על פני המסגור האבולוציוני הוא שמתנגדי פליטת הפחמן מקובצים בארגונים בעלי קשר ישיר ושוטף עם כתבים לענייני הסביבה בכלי התקשורת. מדענים המתנגדים לתיאוריה שמציג ד"ר אביטל, שלפיה הישות המכונה "אלוהים" בראה את כדור הארץ ואת המין האנושי, חסרי ארגונים מסודרים ומחלקות יחסי-ציבור תואמות. ביום שישי האחרון פירסם עמוס שוקן במדור הדעות של "הארץ" מאמר בזכות מינויה של גליה מאור לתפקיד יו"ר דירקטוריון בנק לאומי. בתחתית המאמר צוין כי "הכותב הוא המוציא לאור של הארץ, המנהל קשרים עסקיים בתחומי מימון, פרסום ומנויים עם בנק לאומי". את סבר פלוצקר הגילוי הנאות הזה רחוק מלספק. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב הבוקר פלוצקר על "עיתון לבעלים חושבים" (לאורך כל הטור שלו נמנע פלוצקר מלהזכיר את השמות המפורשים "הארץ", "דה-מרקר" ו"עמוס שוקן"). "אם רופרט מרדוק, הבעלים של וול-סטריט זורנל, היה מפרסם בעיתונו מאמר הקורא למנות מישהו לראש בנק-אוף-אמריקה או להדיח מישהו מראשות גולדמן-זקס, היתה דעת הקהל האמריקאית מזדעזעת", כותב פלוצקר. "גם בארץ נמנעו בדרך כלל הבעלים של אמצעי התקשורת מלהתערב בגלוי, באמצעות מאמרים חוצבי להבות בעיתונם, בהליך מינוי של ראשי בנקים מסחריים. הרי מעורבות כזו מדליקה סערה פובליציסטית תחת הכותרת עיתון והון. מלבד שני מקרים, שניהם באותו עיתון פרטי ועם אותו בעלים פרטי". פלוצקר מכוון, נוסף על המאמר של שוקן מיום שישי האחרון, למאמר שפירסם מו"ל "הארץ" בשנה שעברה, ובה חיווה דעתו על יו"ר בנק הפועלים דאז, דני דנקנר. "שני המאמרים לא היו מוצאים את דרכם לדפי העיתון שלו עצמו אלמלא נכתבו על-ידי בעל הבית", קובע פלוצקר. "אני מכיר את העורכים של המוסף הכלכלי של אותו עיתון – מעבודתם – ואני סמוך ובטוח שהם היו פוסלים מאמר שכזה, מחמת רמתו המקצועית והעיתונאית הירודה [...] איזה זעם קדוש היה נשפך מעל דפי העיתון לאנשים חושבים אילו העז אחד הבעלים של ערוץ טלוויזיה מסחרי להפקיע זמן שידור במהדורת החדשות של יום שישי בערב [...] כדי להודיע לקהל הצופים מה דעתו על מינוי מנכ"ל או יו"ר לאחד הבנקים בישראל". יש מידה רבה של צדק בטענותיו של פלוצקר, אך כלל לא בטוח שעדיפה התערבות סמויה, שבה בעל המאה נמנע מלהפוך לבעל הדעה, אך נותן השראה לפובליציסטים שמועסקים על-ידיו. במדור הדעות של "מעריב" מנתח רן יגיל את הפואטיקה של יצחק לאור, על רקע ההאשמות כי הסופר והמשורר הטריד ותקף מינית נשים רבות לאורך עשרות השנים האחרונות. "הפואטיקה של לאור", פוסק יגיל, "נשענת ברובה על אורבניות המלווה במין ואלימות". יגיל מביא דוגמאות משני שירים מאת לאור. בסיום רשימתו תוהה הכותב, "איך זה שבעיתון אינטלקטואלי ומכובד כמו הארץ חוגגים את הסקופ התקשורתי על הרב מוטי אלון על ימין ועל שמאל [...] אבל מצניעים לכת בפרשת יצחק לאור, העובד וכותב בעיתון זה". תשובה חלקית עולה משולי מאמר שמפרסם גדעון לוי ב"הארץ", מאמר שעיקרו פורום תקנה ותגובות הציבור הדתי לפרשת הרב מוטי אלון. בסיום מאמרו משווה לוי בין היחס של הציבור הדתי לאלון ובין יחס הציבור השמאלני ללאור. "המשורר יצחק לאור עומד לבדו לגורלו", כותב לוי, "אין תקנה שתבדוק את החשדות, הכל נחשף לציבור מיד, אולי אפילו באורח מופרז; אין שבר בשמאל ולא קריעה במחנה השלום, תלמידיו של לאור לא מצטלמים איתו בנשיקות ובחיבוקים דביקים ומביכים ולא כותבים מאמרים נסערים בעיתונות. ומולו – הצגות התמיכה המתוקשרות היטב עם הרב במושבה מגדל, אחרי שתיקה מחפירה של שלוש שנים מצד תקנה". בראש מדור חדשות החוץ של "מעריב" מתפרסם הבוקר דיווח מאת רגיב צאנדרסקארן, שליח ה"וושינגטון פוסט" המתלווה לחיילי הצבא האמריקאי שלוחמים באפגניסטן. דיווחו הוא דוגמה בוטה לסיקור מגויס. ציטוט לדוגמה: "הם התקדמו בקושי דרך בוץ עד גובה הברכיים, עם ציוד במשקל 50 קילוגרם על גבם, ואצבעותיהם דבוקות להדק רובי אם-4, ללא הרף תרים אחרי מורדים". מהדיווח קשה לחלץ מידע על ההתפתחויות במלחמה. לכל היותר ניתן ללמוד על מצב הרוח בקרב הלוחמים – המורל גבוה. אמיר טייג מדווח ב"דה-מרקר" כי קבוצת "הארץ" מחדשת את המשא-ומתן עם טייגר הולדינגס וקרן ההשקעות סקיי למכירת אחזקותיה בפורטל וואלה. כפולת עמודים ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת למשבר החריף ברשות השידור. רז שכניק מראיין את מוטי קירשנבאום, עוזי פלד ודוד ויצטום. נוסף לכך מתפרסם מאמר מאת ירון דקל, הקורא לנתניהו לא לנטוש את מחויבותו לשידור הציבורי, שאותה הביע לפני כשנה, ערב הבחירות לכנסת. "האם גם עכשיו תהיה מוכן למנות איש מקצוע מהשורה הראשונה", שואל דקל את נתניהו, "או שתיענה לעצות אחיתופל של יועצים מטעם שמביאים לפניך שמות שהמכנה המשותף שלהם הוא: מי מהם יהיה יותר נאמן לך". ממאמר המערכת של "הארץ" עולה דרישה דומה: "הצלחת הרפורמה תלויה בנכונותו [של נתניהו] לוותר על נוחותו הפוליטית ולמנות לרשות הנהלה מקצועית ועצמאית, לטובת הצלת השידור הציבורי". בתחתית הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר מודעה צבעונית הקוראת: "לאדם, מזל טוב בהגיעך לגיל מצוות". על החתום – "משפחת ישראל היום". בברכה לא מצוין מי הוא אותו אדם הזוכה לכבוד כזה מהעיתון, אך יש להניח כי מדובר באדם ארתור אדלסון, בנו של שלדון אדלסון, שנולד לפני י"ג שנים.

ב-2001 כתב מרדכי גילת על המפעל הציוני המפוקפק של שלדון אדלסון. ב-2008 הצטרף למפעל אחר של המיליארדר

"ערב הבחירות הגיע אדלסון לישראל, שכר סוויטה מפוארת במלון המלך דוד, ולמחרת הניצחון אירח בה את ראש הממשלה הנבחר נתניהו. נתניהו בא כדי להודות לו על העזרה ועל התמיכה הכספית ושהה בחדרו כחצי שעה. הוא הסביר לו שלשכתו תהיה מעכשיו פתוחה בפניו, הקפיד לשמור איתו על קשר טלפוני ולא שכח, כמובן, להזמין אותו לטקס הניצחון של היידה שרה. זוג כסאות נשמרו לו ולאשתו בקדמת בנייני-האומה". טרגדיה? פארסה? על כך ניתן להתווכח. מה שברור הוא שההיסטוריה חוזרת על עצמה. השורות שלעיל נכתבו ביחס למסע הבחירות הראשון שבו ניצח בנימין נתניהו, בשנת 1996. גם אז היה אדלסון התומך הנדיב, גם אז היו הקשרים בין לשכת נתניהו למיליארדר חמימים, גם אז נשמרו לאדלסון ולאשתו שני מקומות בחגיגות הניצחון (את בנייני-האומה החליף בפעם האחרונה משכן הכנסת, שאירח את אדלסון ואשתו בטקס השבעת הממשלה). הבדל אחד בכל זאת ניכר – את התיאור שלעיל כתב מרדכי גילת. כשעשה זאת היה עדיין תחקירן "ידיעות אחרונות"; כיום הוא כותב בחינמון שבבעלות אדלסון, "ישראל היום", שאליו הצטרף לפני שנתיים. בספטמבר 2001 פירסם גילת, יחד עם מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר-קריץ, כתבת תחקיר במוסף "7 ימים" של העיתון תחת הכותרת "שני זיטונים על פרס, חמישה על נתניהו". הכתבה תיארה את מסע השתדלנות של אדלסון למען הכשרת הימורים בישראל. "אדלסון, 67, הוא מיליארדר יהודי ציוני, תומך ימין מוצהר, שבמשך שנים אהב את הארץ מרחוק", כתב עליו גילת. "הביקור הראשון [של אדלסון] בישראל לא הוקדש לעסקים, אבל אדלסון ביקש לדעת אם יש כאן בכלל בתי-הימורים. אין, השיבו לו ידידים, כאן זה לא אמריקה. לא נותנים לזה רישיון. הוא צחק, אמר שאינו מבין מדוע, ופלט שלכל בעיה אפשר למצוא פתרון". בכתבה מתאר גילת בפירוט את נסיונות השכנוע להקמת קזינו באילת, בים המלח או בשיתוף עם ירדן. כיצד שכר אדלסון יועצי תקשורת, נפגש עם חברי-כנסת ושרים בכירים, ופגש אפילו את הרב עובדיה במסגרת נסיונו לשכנע את ש"ס לתמוך בשינוי החוק במדינה. גילת מספר גם על "איש סודו" של אדלסון, עו"ד יעקב נאמן, ועל התרומות בסך כמיליון דולר שהעביר אדלסון למען מסע הבחירות שערך בנימין נתניהו ב-1996. "כשניצח נתניהו את פרס בהפרש זעום, ובעיתונות קצר המיליונר גוטניק את תהילת הניצחון, גיחך אדלסון בקול רם", כותב גילת, "שיחשבו כולם שזה הוא, אמר, זה עושה לי רק טוב [...] אדלסון קרן אז מאושר ולא הפסיק להרעיף שבחים על חברו [נתניהו]. הוא האמין באמת שנתניהו יעשה טוב למדינה וגם לחוק הקזינו. [...] הוא הסביר למקורביו שבזמן שנתניהו ראש הממשלה ונאמן שר האוצר, יש לו גישה ישירה למלכות". בסופו של דבר החברות עם נתניהו לא הועילה, וחוק המכשיר הימורים בישראל, "המפעל הציוני המפוקפק הזה", לשון הכתבה, טרם נחקק. אולי בקדנציה הנוכחית. כיצד חש מוטי גילת כיום, כשהוא מועסק בעיתון שמממן מושא הסיקור הביקורתי שלו לפני תשע שנים? גילת סירב להגיב.

במקום למנוע את פרשת הצוללות הבאה - כחול לבן דווקא מרחיבים את הפתח לשחיתות בעסקאות ביטחוניות ● גנץ לא קיים שלל הבטחות שכלל לא קשורות לנתניהו או לישיבה עמו - כמו מניעת מכירת נשק למדינות רצחניות או לפעול בשקיפות ● לקראת הבחירות: עובדות שראשי הרשימות לכנסת מקווים שלא תזכרו

את העובדה שהבטיח שמפלגת כחול-לבן לא תשב עם נתניהו, אף אחד לא ישכח. אך יש כמה החלטות נוספות שיו"ר המפלגה בני גנץ מקווה שלא שמרנו בזיכרון. למעשה, הוא מחזיק בשלל התחייבויות שלא קוימו ויש לו תמיד תירוצים מדוע – בגלל הרכב הממשלה. אלא שרה"מ החליפי נתן אשתקד גם הבטחה שהייתה תלויה רק בו. בפברואר 2021 התחייב גנץ: "נפעל להפסקת מכירת נשק למשטרים שמואשמים ברצח עם". הבטחה חשובה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תהיה מגדלור מוסרי. וכל הכוכבים הסתדרו גם בהתאם: בחודש מאי 2020 גנץ התמנה לתפקיד אידיאלי ליישום ההבטחה הזו: שר הביטחון של מדינת ישראל. יד ימינו – גבי אשכנזי היה לשר החוץ, ואפילו השר הנוסף במשרד הביטחון, מיכאל ביטון, הוא מכחול לבן. האם ישראל הפסיקה למכור נשק למשטרים רצחניים? להבנתי התקיימו דיונים בנושא במשרד הביטחון – אך לא ידוע מה הוחלט. פעילים ותיקים בתחום איתם דיברתי טוענים שהם לא מצליחים לקבל תשובות, וחוששים שהמכירה ממשיכה במחשכים. משרד הביטחון בחר לא להגיב לבקשתי לפירוט המנגנונים שנקבעו כדי לוודא שנשק ישראלי לא יימכר למשטר שמבצע הפרות חמורות של זכויות אדם. גם לא נמסר מידע אודות כמה עסקאות בפועל לא קיבלו אישור בגלל השינוי במדיניות. השר ביטון הפנה אותי לגנץ וגם הוא בחר שלא להשיב. הם כולם ממלאים את פיהם מים. וזה לא הדבר היחיד שגנץ לא מצטיין בשקיפות לגביו. לקראת הבחירות, אנחנו מפרסמים עובדות על ראשי המפלגות – שהם היו רוצים שתשכחו. לפני ההצהרות וההבטחות שנועדו לגרום לנו להצביע להם בקלפי, חשוב שהם יידעו שאנחנו זוכרים היטב כיצד התנהלו בעבר. אחרי בנט, לפיד, הורוביץ, ליברמן וזליכה – הנה גנץ. נכון, גנץ הקים לבסוף ועדת חקירה לפרשת הצוללות. מגיע לו כל הקרדיט על כך. אין זו אשמתו שהוועדה הוקפאה. זה קרה בהוראת היועמ"ש. אלא שגנץ היה יכול לעשות דברים אחרים כדי למנוע את הפרשה הבאה. למשל לקדם תקנות שיאפשרו פיקוח מחדש על סוכני נשק, כפי שהיה נהוג טרם הפרשה – אך גנץ לא עשה זאת. אבל הפעם "כחול לבן" לא רק נשארו פסיביים: גנץ וביטון מקדמים תקנות שיעניקו לתעשיות הביטחוניות הממשלתיות פטור ממכרזים בעסקאות בסכומים גבוהים יותר פי שלוש מאשר היה עד היום. מכרז נועד לוודא שההצעה הטובה והמשתלמת ביותר למדינה תתקבל בהליך הוגן לכולם: לחברות קטנות כמו למונופולים. פטור ממכרז יכול לתרום לגופים חזקים על חשבון חלשים, לעודד שחיתות וערבוב בין ההון לשלטון – בכירים במערכת הביטחונית עלולים לקבל, למשל, הצעות רכישה של חבריהם מהתעשייה, ולמחרת להפוך לבכירים באותן חברות. במקום להחמיר את הכללים כדי למנוע שחיתות, כחול לבן דווקא מבקשים להגדיל את המרחב שבו יכולות לצמוח עסקאות מפוקפקות: כיום הפטור ניתן לעסקה עד גובה 220 אלף ש"ח – גנץ מעוניין לאפשר פטור לעסקאות עד 2 מיליון. אישור מנכ"ל לפטור נדרש בעסקאות עד 1.8 מיליון – כחול לבן מעוניינים לשנות את הרף לחמישה מיליון. גנץ, למעשה, לא קידם חוקי שקיפות ולא נלחם עליהם. כשעלתה אשתקד להצבעה הצעה לשקיפות בניגודי עניינים של השרים – הוא נעדר מהמליאה. חרף ההבטחות במצע למלחמה בשחיתות ולקידום מנהל תקין גנץ גם לא חשף את הוצאות מפלגת כחול לבן. בדיוק כמו עצירת מכירת הנשק למשטרים רצחניים – על אף השוני המהותי – גם אלו הם סעיפים שהשקפתם תלויים אך ורק בו. אך ורק בבני גנץ. לא צריך את נתניהו, ולא צריך את הליכוד. אגב, אתם בטח חושבים שהוצאות המפלגות זה עניין אפור ומשעמם. טעות. מדובר בכסף של כולנו. ואם פוליטיקאים מחלקים אותו באפלה – הוא עלול להתבזבז. זו לא תיאוריה: אשתקד נחשף שגנץ חילק מאות אלפי שקלים ליועציו דרך תקציב המפלגה. יועציו הקרובים ביותר זוכים לשכר של כ-80-100 אלף שקל בחודש, באפס שקיפות. בד בבד, גנץ סירב לבקשת "שקוף" לחשוף את היומן שלו ואת האינטרסים הכלכליים שלו. הוא יכול לרוץ בין אולפנים ולהאשים את נתניהו עד מחר בהכנסת מקלות לגלגלים – אבל זה שוב סעיף שתלוי רק בו. ניצן הורוביץ ואביגדור ליברמן, למשל, חשפו הצהרות הון. גנץ? כלום. הוא אפילו איחר משמעותית בהגשת הצהרת הון למבקר המדינה לשנת 2020. גנץ מדבר בממלכתיות, וטוען ש"ישראל מעל הכל", אבל הוא ושוב ושוב מתכופף בפני קבוצות לחץ. לאחרונה הניחו על שולחנו כשר משפטים תקנות חשובות להחלת שקיפות באגודות עותמאניות. מדובר באלפי עמותות שניזונות מכספי ציבור אך פועלות באפלה. התגלו בחלקן שחיתויות מפוארות בחסות אותה אפלה. גנץ מכיר את הנושא וכבר ערך ישיבות בנושא, אך מופעלים עליו לחצים נגדיים מהאגודות – בהן הסתדרות העובדים והסתדרות המורים. הוא יודע שחתימה אחת תאפשר לציבור לדעת מה עושים בכסף שלו, ועדיין – עד לרגע זה הוא לא חתם על התקנות. אדגיש שוב: זה תלוי אך ורק בו. אם יאזור אומץ ויעשה היסטוריה – נהיה הראשונים לפרגן לו. ועוד מילה אחת על בזבוזי כסף מהכיס של כולנו. כיום מתנהל מאבק אדיר בבית משפט לביטול בונוסים לא חוקיים שרמטכ"לים מחלקים בעלות של כמיליארד שקל בשנה. כרמטכ"ל גנץ הגדיל בעצמו באופן לא תקין ולא שקוף את הפנסיות התקציביות. מילא, אז היה חלק מצה"ל – לוביסט של אנשי הקבע. אלא שכיום הוא ראש הממשלה החליפי. הוא אמור לייצג את האינטרס הציבורי הרחב. למרות זאת גנץ, יחד עם נתניהו, פועל לביטול העתירה ולהנצחת העוולה – על חשבוננו. גנץ סירב להגיב לטור. מילה אחרונה. הסיפור הוא לא ש"כולם גרועים" או "כולם מושחתים", תמיד אפשר לברור מבין המהלכים החיוביים לעומת השליליים שנזקפים לזכות כל מפלגה והעומדים בראשה.קראו את סדרת הכתבות שלנו על כל ראשי המפלגות, תשקללו את המידע ותצביעו:

אמיר אורן נזכר בפרשה מעברו של יעקב פרנקל | אמנון לורד לא מכיר קואופרטיבים | בן-דרור ימיני מצר

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מסביר הפרשן המדיני הבכיר של העיתון, דן מרגלית, באילו נסיבות מותר לאנשי ציבור ישראלים לשקר לעולם ולבוחריהם. הטור של מרגלית עוסק בפרסומים בארה"ב שלפיהם ישראל אחראית לתקיפה נוספת בסוריה. הפרשן מזכיר ("לצורך תורת המשחקים בלבד") את האפשרות כי ההדלפה על התקיפה הגיעה ממקורות אמריקאיים במטרה לגרור את ישראל למערכה בסוריה, וטוען כי אם כך הדבר, הרי ש"זה המקרה הקלאסי המאשש את התבטאותו של יצחק שמיר כי למען ארץ ישראל מותר לשקר", ובמקרה זה יש להמשיך להצהיר כלפי חוץ כי אין לישראל כל קשר לאירוע. אמנם, לפי מרגלית ממשלת ישראל אינה רשאית "לשקר גם כלפי פנים", אולם הגדרת ה"פנים" גמישה. "על הממשלה לומר את האמת לגוף פרלמנטרי מצומצם המצוי ופועל בחשאי במסגרת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ולראשת האופוזיציה", מסביר מרגלית. "לגבי כל שאר הגורמים בארץ ובעולם, הממשלה היא שחייבת להחליט מה לומר להם, ולקחת על עצמה את הסיכון של המחיר אשר תשלם אם תיתפס בדבר שקר בלתי נבון". במלים אחרות, הממשלה רשאית לשקר לציבור הישראלי, שהביא אותה לשלטון, בלי להניד עפעף, בכל פעם שיש צורך בכך. "ראוי ללמוד מדוד בן-גוריון", מסיים מרגלית את טורו, "שאחרי הפעולה רווית האסון בכפר קיביה, הצהיר בכנסת כי שום יחידה של צה"ל לא נעדרה בשעות הקרב מבסיסה. אמת, אוי לאמת שכזאת, אבל תשובה חכמה ומותרת". הנה עוד תשובה חכמה ומותרת: "הרשויות המקומיות בהונג-קונג הגיעו למסקנה שמדובר באי-הבנה מצערת, והביעו את התנצלותן ואת הערכתן על כך שאיני תובע פיצויים על אי-ההבנה". זוהי תשובתו של נגיד בנק ישראל המיועד, פרופ יעקב פרנקל, בתגובה לטענות כי לפני כשבע שנים נחשד בגניבה של בקבוק בושם מחנות פטורה ממכס בנמל התעופה של הונג-קונג. הפרשה מסוקרת בהרחבה ב"דה-מרקר" על-ידי עיתונאי "הארץ" אמיר אורן, ומתמקדת בשני אירועים. הראשון, החשד לגניבה. "בצאתו מהחנות, כשבכליו פריט – ככל הנראה בקבוק בושם – שלכאורה לא שולם עבורו בקופה, עיכב אותו מאבטח ומנע ממנו להמשיך לטיסתו", כותב אורן. לדבריו, המקרה תועד במצלמות האבטחה. האירוע האחר התרחש לאחרונה, כשפרנקל נמנע מלדווח על החשד בגניבה לוועדת טירקל, ועדת המינויים לתפקידים בכירים בשירות המדינה. אורן, שהביא את האירוע לידיעת הוועדה כשביקש את תגובתה, מדגיש כי אי-דיווח על האירוע עומד בניגוד לכאורה לחובת ממלאי שאלון המועמדות לתפקיד. לסיקור הנרחב של אורן נלווה טור פרשנות פרי עטו, המשלב כרגיל בין חיבה עזה למשחקי מלים לבין עובדות שיש בהן עניין לציבור. אורן מציע לקבוע את המלה "לקחנות" כתרגום עברי למונח "שופליפטינג", ומסביר: "לקחנות. לקיחה מחנות". בהמשך מגדיר אורן את האירוע מלפני שבע שנים כסיפור של "הונג ושלטונג". לצד ההלצות המילוליות, מידע: אורן מגלה בקיאות בממדי תופעת הלקחנות בהונג-קונג ("מכת מושבה"), ביחסה של משטרת הונג-קונג ללקחנות ("גניבה, אם כי לא כה חמורה כפריצה"), ואף בסעיפים של תקנון משטרת הונג-קונג שעל-פיהם ניתן גם היום להשיג מידע מדויק על המקרה של פרנקל. זאת ועוד, לפי הטור של אורן, בהונג-קונג יש מסורת של סגירת תיקים מביכים לבכירים החשודים בלקחנות. אורן תוהה על ההסבר של הנגיד המיועד, שהגדיר את המקרה "אי-הבנה מצערת". "מה לא ברור כאן?", שואל אורן. "הפרופסור לקה בפיזור נפש? הסינים חושבים שכל המערביים דומים? בחנות התבלבלו בינו לבין סטנלי פישר? סרטי האבטחה הורצו לאחור?". עיתון "דה-מרקר", שגילה התלהבות למינוי הצפוי של פרנקל לתפקיד הנגיד, מעניק במה נרחבת לאורח מ"הארץ", אולם לצדה גם עמוד לטור מאת עיתונאי הבית מוטי בסוק. פרנקל הוא כלכלן מוצלח ומבחינה מקצועית בחירתו לתפקיד הנגיד ראויה, אולם מהבחינה האישית "פרנקל איננו מלאך", כותב בסוק. עיתונאי "דה-מרקר" מזכיר את החשש כי בעטיה של הביקורת הציבורית הנוכחית, פרנקל יחזור בו מנכונותו לכהן שוב כנגיד, גם אם ועדת טירקל ובית-המשפט (במקרה שתוגש עתירה) יאשרו בסופו של דבר את מינויו. "יש הערכות שונות לגבי זהותו של האדם שהביא את הסיפור לידיעת הוועדה", מזכיר בסוק בטורו. "ההערכה היא כי ניסה לטרפד את המינוי, כנראה כדי לקדם מועמד אחר לתפקיד. אף שהמטרה לא קדושה, טוב שהמידע הגיע לוועדה וטוב שהוא הגיע לפני שהוועדה הודיעה על החלטתה. ברור כי עדיף שמידע כזה יונח על שולחן הגוף הממליץ על המינוי לפני המינוי, ולא אחרי שפרנקל ייכנס לתפקיד". בשולי הפרשה מצוי מאבק על קרדיט. לפי הידיעה של אורן, "בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו [...] אמרו כי נתניהו לא ידע על התקרית בהונג-קונג ושמע אודותיה רק בעקבות פניית הארץ לוועדת טירקל. [...] בעקבות פניית הארץ לוועדת טירקל, הפועלת באמצעות מזכירות הממשלה ונעזרת בשירותי משרד ראש הממשלה, נודעה פרשת הונג-קונג גם לנתניהו. גם שר האוצר יאיר לפיד, שתיאר את פרנקל כשכן וחבר והיה שותף להחלטת נתניהו למנותו לנגיד, לא ידע עד השבוע על תקרית הונג-קונג". "נתניהו ידע גם על הסיפור ההונג-קונגי של פרנקל", קובע מנגד מוטי בסוק. "הוא הרי פורסם בתקשורת הישראלית לפני שבע שנים". אורן אינו מזכיר כי הסיפור פורסם בעבר בתקשורת הישראלית. בסוק אינו מזכיר היכן פורסם הסיפור. קוראי "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, לא ילמדו הבוקר על חלקו של "הארץ" ברענון הפרשה. "בשבוע האחרון הובא לידיעת חברי הוועדה דבר החשד לגניבה לכאורה של הבושם בשדה התעופה", כותב גד ליאור בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", ומסתפק בכך. מנגד, חלקו של "ידיעות אחרונות" בפרשה מובלט בדיווח של העיתון, ובצדק. לידיעה של ליאור צמוד הבוקר גזיר עיתון עם כותרת שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" ב-20.11.06: "תקרית מביכה בסין לנגיד לשעבר פרנקל". לפי הדיווח של ליאור, הפרשה נחשפה לראשונה בעיתונו, ובתגובה המקורית של פרנקל, לפני שבע שנים, טען הנגיד כי לא נחשד בגניבה, אלא עוכב משום ש"התבלבל בתור למטוס בנמל התעופה וחשב שהוא זכאי לבדיקה מקילה בתנאי VIP לאור נאומו בפסגת המדינות המתועשות". נראה כי כתב "הארץ", או מקור שפנה אליו, ניחן בזיכרון טוב יותר מאשר אנשי מערכת העיתון שחשף את הפרשה ב-2006 ("אמיר אורן הוא מאחרוני הידענים בעיתונות הישראלית", אמר עליו עמיתו אמנון אברמוביץ). ב"גלובס" לא יכולים להתהדר בכך שחשפו את החשד בגניבה לפני שבע שנים, ואף לא בכך שנזכרו בו כעת, אולם גם אנשי עיתון זה מעוניינים לתת לעצמם קרדיט על הפרשה. על כן בידיעה המתפרסמת הבוקר במוסף "גלובס על הבוקר" שמצורף ל"מעריב" נכתב: "כפי שפורסם בגלובס לפני יותר משבוע, ועדת טירקל כבר אישרה את מינויו של פרנקל, אך טרם פירסמה הודעה רשמית בנושא. גלובס פנה השבוע לוועדה בשאלה מדוע לא פורסמה הודעה, וגורמים בוועדה מסרו כי מדובר בעניין טכני של עיכוב בכתיבת הפרוטוקולים". בהמשך ניתן קרדיט ל"הארץ". ב"ישראל היום", העיתון שמשרת בנאמנות את מי שבחר בפרנקל לתפקיד הנגיד, מתפרסם דיווח שולי לפרשה – ידיעה קצרצרה במדור הכלכלה בלי אזכור כלשהו בשער. "הפעם זה ממש לפגוע בו ברמה הכי נמוכה שיש – אבל זה לא יעזור להם", מצוטט "גורם בכיר בוועדת טירקל" בתגובה לטענה כי נחשד בגניבת בושם. התוכן המערכתי הנוסף במדור הכלכלי המצומצם של עיתון זה מוקדש למדור הקבוע שמשווה עלות של מוצרים בישראל ובעולם. הבוקר מושווה מחירו של בקבוק בושם לגבר. אם לא היה זה "ישראל היום", ניתן היה לחשוד שלמישהו שם במערכת יש חוש הומור. בעוד שדן מרגלית מזכיר ב"ישראל היום" את האפשרות שארה"ב הדליפה את המידע על תקיפה ישראלית בסוריה בניסיון לגרור את ישראל למלחמה (כדי להימנע מהתערבות שלה בנעשה במדינה), ב"ידיעות אחרונות" מעלה הפרשן הבטחוני אלכס פישמן אפשרות אחרת. בטור המתפרסם הבוקר במדור הדעות של העיתון כותב פישמן כי אפשר שההדלפה האמריקאית קשורה לניסוי שביצעה ישראל בירי טיל בליסטי ארוך טווח. "אולי הניסוי הזה הוא שהרגיז כמה פקידים בפנטגון, שהחליטו לקלקל לישראל בחזיתות אחרות?", שואל פישמן, ומשאיר את השאלה פתוחה. בעמודי החדשות של העיתון מצטטים אורלי אזולאי, איתמר אייכנר וסמדר פרי "גורמים בירושלים" שזעמו על ההדלפה האמריקאית: "התבטאויות כאלה לא מחזקות אותנו". לדעת גורמים בישראל, מצוין בהמשך הידיעה, ההדלפה נועדה דווקא למנוע התערבות נוספת של ישראל בסוריה. ב"ישראל היום" לא מוזכר הזעם של הגורמים הירושלמיים. ב"מעריב", שבשבוע שעבר רמז באופן הבוטה ביותר כי ישראל אחראית לתקיפה נוספת בסוריה, מתפרסם הבוקר טור מאת עמיר רפפורט. הפרשן אינו מתייחס להדלפה, אלא להשלכותיה: "כנראה שאסד וגם נסראללה לא יבליגו לנצח, לנוכח הפרסומים בתקשורת הזרה, שמייחסים תקיפות לישראל. במציאות כל-כך מתוחה, כל אירוע עלול להצית להבה גדולה". עמוס הראל, שכתב ב"הארץ" לאחר הדיווחים הראשונים על התקיפה בסוריה כי ישראל "איננה מתערבת במתרחש בסוריה, אבל נותרת דרוכה", מפרסם הבוקר טור פרשנות נרחב בעיתון ומציין כי ישראל אמנם נמנעה מלאשר רשמית את אחריותה לתקיפות קודמות בסוריה, אולם שר הביטחון הקודם, כמו גם זה הנוכחי, רמז לכך בכמה הזדמנויות. דעתנות מפוקפקת "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שאינו מדווח בשערו על הפגנה של כמה אלפי בני-אדם שנערכה אתמול בתל-אביב, לציון שנתיים למחאה החברתית. כאמור לעיל, גם פרשת פרנקל אינה מוזכרת בשער עיתון זה. מה כן זכה למקום בשער העיתון הנפוץ בישראל? בין היתר הכחשה של הזמר סיי כי יופיע כאן בקרוב; שחרורה של הילדה אדל ביטון, שנפגעה בפיגוע, לחופשה מבית-החולים; טביעת אדם בנחל חצבני; הלידה הצפויה של קייט מידלטון; ופסיקה של בית-משפט בארה"ב שלפיה מותר לפטר עובדת "יפה מדי". כל אלה, לדעת עורכי "ישראל היום", אירועים ראויים יותר לציון מאשר ההפגנה בתל-אביב וההסתבכות האחרונה של פרנקל. "מטרתם [של מובילי המחאה החברתית] היתה להסב נזק לכלכלה הישראלית בכמה ממדים, והמטרה הזאת הושגה", כותב אמנון לורד במאמר המערכת של "מקור ראשון", המתפרסם גם ב"מעריב". לדעת לורד, "היתה יותר מדי דעתנות מפוקפקת לגבי מבנה הון בישראל, מלווה בהסתה נגד בעלי הון גדולים, ופחות מדי יזמות חברתית אמיתית ברמת השטח [...] ההמונים האלה, כמו בכיכר תחריר, יכולים להפיל ממשלה, הם יכולים למוטט משטר, הם יכולים לרסק חברה. הם לא יכולים לחולל שינויים כלכליים וחברתיים אמיתיים". לורד משווה בין המחאה של השנתיים האחרונות בישראל לזו שהתעוררה בארצות-הברית בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70. לדבריו, בעוד שהפעילים החברתיים בארצות-הברית ליוו את ההפגנות שלהם בשותפויות וקואופרטיבים, בישראל אין לכך זכר, רק "דמגוגיה סוציאלית [...] בעמודים היוקרתיים ביותר של מוספי כלכלה". מוזר שלורד מזהה את הדמגוגיה הסוציאלית בעיתוני הכלכלה ולא רואה את שלל הפרסומים שמופיעים שם ובכלי תקשורת אחרים על קואופרטיבים חדשים שצמחו מאז פרוץ המחאה החברתית. ב"ידיעות אחרונות" (פיהוק) נבחר לעמוד השער תצלום של מפגין אוחז בשלט המבקר באופן ישיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו. תצלומו של המפגין מתפרסם גם בין שורות הידיעה בעמ 8. ב"הארץ" מתפרסם דיווח נרחב יותר על ההפגנה, לצד טור מאת רועי ציקי ארד. "מעריב", שעיתונאיו מאוגדים ועומדים על סף תהום זה זמן רב, מעניק להפגנה את היחס הנדיב ביותר. כל כפולת העמודים האמצעית מוקדשת לאירוע וכוללת דיווח מאת יובל גורן ושלושה מאמרים המעודדים את המחאה (שלום ירושלמי, הרבה עידית לב וכרמן אלמקייס-עמוס). בתצלום המרכזי בכפולה נראים בבירור שלטים מטעם תושבי גבעת-עמל הקוראים "שרי אריסון שודדת קרקעות", "אריסון + תשובה מושחתים" ו"שרי אריסון שותפה לפשע". שלטים אלה נראים גם בתצלומים שמתפרסמים בעיתונים האחרים, אולם בתצלום של "מעריב" הם בולטים וקלים לקריאה. א. בתחתית עמ 16 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת נח קליגר המציגה בנק באור חיובי. לאור דיווח קודם בעיתון על מצוקתה הכלכלית של ניצולת שואה, שביקשה למכור תמונה שציירה בתקופת המלחמה, החליט הבנק לרכוש את הציור במחיר חובותיה ולתרום אותו ליד-ושם. "הסיפור נגע לבנק שאליו היא משתייכת", כותב קליגר, ובהמשך מתברר כי מדובר בבנק הפועלים. ב. ביום שישי התפרסם ב"מעריב" טור של בן-דרור ימיני על האירוע שבמהלכו עצרו חיילי צה"ל ילד בן חמש. ימיני הסיק כי "חיילי צה"ל הם מלאכים", משום שמעשיהם מצולמים תדיר, והנה כל מה שמצאו הצלמים לגנותם הוא מעצר של ילד. הבוקר מתפרסם בעיתון טור תגובה קצר מאת רביב דרוקר, שקורא לימיני להתנצל ("אתה לא מזדעזע שחיילים בצבא שלך ושלי מגיעים לרמה כזו שהם עוצרים ילד בן פחות משש?"). ימיני, חובב פולמוסים ידוע, משיב לדרוקר בטור משלו ומבהיר: "לא כתבתי בשום מקום שהעיכוב של הילד הוא עניין ראוי. למען הסר ספקות, רביב, אני מצר על ההתנהגות של אותו חייל שעיכב ילד בן חמש". במדור חדשות החוץ של "הארץ" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ולפיה אדוארד סנודן התחייב שלא להדליף עוד מידע על ארה"ב תמורת מקלט מדיני ברוסיה. ידיעה נוספת במדור קובעת כי ביוון עלתה לאוויר רשות שידור חדשה וקטנה בהרבה מזו שנסגרה בהוראת הממשלה. לפי הידיעה, הרשות החדשה ספגה ביקורת חריפה משום ש"לוח השידורים שלה צנוע מאוד וכולל בעיקר סרטים ישנים או סרטים דוקומנטריים". עוד מדווח כי 2,700 עובדי הרשות המקורית עדיין מתבצרים במשרדיהם וממשיכים לשדר משם באמצעות לוויין. המאבק של "דה-מרקר" וכתבתו רוני לינדר-גנץ, לצד התנועה לחופש המידע, למען שקיפות במערכת הבריאות נמשך גם הבוקר. במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר מתורגם מאת גפרי גולדברג על המשבר שרשת אל-גזירה נקלעה אליו. מחלקת הגרפיקה של "ידיעות אחרונות" סיפקה לכתבה על מועמד ש"ס לרב הראשי הספרדי צללית גנרית במקום דמותו של הרב יעקב שפירא. השימוש בצללית לגיטימי, אולם במקרה הזה נעשה ברישול. הצללית היא של אדם חילוני. ללא זקן או מגבעת.

התקשורת צריכה להתייחס לאהוד אולמרט כאל מי שהוא חף מפשע עד שאשמתו תוכח ומי שאינו ראוי לבוא בקהל עד שחפותו תוכח

כל עוד נמשך משפטו של אברהם הירשזון ועד שהורשע בסדרה של אישומים פליליים חמורים, הוא נחשב לסלב. שלמה בניזרי מוחזק גם היום יקיר ש"ס אף שהוא יושב בכלא על עבירות שוחד מכעיסות. ואת קרבתו של אריה דרעי מבקשים פוליטיקאים מכל עברי הזירה הציבורית כשהם מתעלמים מקופת השרצים התלויה לו מאחוריו. בתרבות הציבורית הישראלית, עובדת היותו של פוליטיקאי אדם שכתם מוסרי טבוע על מצחו אינה מרחיקה אותו אל מחוץ לגדר; הוא מוסיף להיחשב למי שלגיטימי להתרועע עימו ולהיראות במחיצתו. קל וחומר כשזו הנורמה המיושמת כלפי איש ציבור ש"רק" מואשם בעבירות מביכות ודינו המשפטי עדיין לא הוכרע. אין פלא לכן שאהוד אולמרט מוסיף להיחשב לידוען שזכות להיות בקרבתו. אף שהוא עומד לדין על מעשים מפוקפקים המיוחסים לו בפרשות שונות – מעטפות טלנסקי, ראשונטורס, מרכז-ההשקעות – וחרף העובדה שתלויים ועומדים נגדו חשדות, מהם קשים – פרשת הולילנד, המינויים הפוליטיים – הוא עדיין נהנה מרייטינג גבוה בבורסה הפוליטית ובזירה התקשורתית. במקרה שלו יש לכך לכאורה גם הצדקה פורמלית: עומדת לו חזקת החפות, ואין זה הוגן לחרוץ את דינו לשבט כל עוד לא הסתיימו ההליכים המשפטיים והמשטרתיים התלויים ועומדים נגדו. אלא שהגישה הפורמליסטית הזו היא אחד הגורמים להשחתה הגוברת של החברה הישראלית. בתוקף התפיסה שהמבחן היחיד לכשרותם של פוליטיקאים לנהל את ענייני המדינה הוא המבחן המשפטי, צמחו פה כל הפירות הבאושים שמעסיקים בשנים האחרונות את חדרי החקירות של המשטרה ואת בתי-המשפט. אילו הציבור היה מפעיל סנקציה חברתית על אנשים ששמותיהם נקשרו בהתנהלות מוסרית לא ראויה, גם אם זוכו בדין מטעמים משפטיים-טכניים, היו כמה מהידועים שבהם פורשים מהפוליטיקה כבר לפני שנים וחוסכים מהמדינה נזקים ממשיים ועוגמת נפש. המעמד היאה לאהוד אולמרט בימים אלה הוא של מצורע על תנאי: מי שצריך להוכיח את חפותו לפני שהוא בא בקהל. כל עוד לא עמד במשימה זו, שיתכבד ויישב בביתו ואל יעטה על עצמו את גלימת המוכיח בשער. אלא שהציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת כל-כך התרגלו לטשטוש הגבולות בין הראוי לפסול, שהם מעניקים לראש הממשלה לשעבר, זה שמופיע שלוש פעמים בשבוע על ספסל הנאשמים בבית-המשפט המחוזי בירושלים, מעמד של אוראקל שמייחלים למוצא פיו. האיש, שאמינותו עומדת עתה לעיונם של שלושה שופטים מקצועיים, שגרסאותיו סותרות גרסאות של עדים המופיעים במשפטו, עולה על בימות מכובדות ומככב בתקשורת כמי שמגולל את האמת לאמיתה על תקופת כהונתו בראשות הממשלה. לכאורה, מה יכולה התקשורת לעשות בנסיבות אלו מלבד להיכנע להן? אולמרט כתב ספר שתכניו הם חדשות עסיסיות שתפקידה להביאן לידיעת הציבור; לכותב עומד חופש הביטוי כמו לכל אדם אחר (לפחות); הוצאת ידיעות-ספרים זכאית לסחוט את המירב מעיסוקה בהפקת האוטוביוגרפיה. אלא שגם בתנאים אלה יש לתקשורת תפקיד: להזכיר ולחזור להזכיר לציבור מי הוא אולמרט ועל איזה רקע הוא מפיץ את גרסתו; להסביר כי כשהוא מפנה את האש אל עבר אהוד ברק, הוא מסיט את תשומת הלב מהמשפט המתנהל נגדו; לעורר את השאלה מדוע השלים אולמרט עם כהונתו של ברק במשרד הביטחון בכל התקופה שבה כיהן בראשות הממשלה, חרף ליקויי האישיות והתפקוד הנוראיים שאיבחן אצלו; לדרוש מאולמרט תשובות לשאלה כיצד הוא מרשה לעצמו לחשוף סודות מדינה כמוסים רק משום שבוער לו עתה לנגח את ברק שהפך ליריבו המר רק לאחר שאילץ אותו להתפטר; לעמת אותו עם השאלות הנובעות מהפער התהומי בין עמדותיו המוצהרות בעת כהונתו, בעניין ההסדר עם הפלסטינים, ובין ותרנותו המופלגת כפי שהוא מציג אותה עכשיו; לדרוש ממנו תשובה לשאלה מדוע רק בדיעבד, לאחר שסיים את תפקידו, נגהה עליו ההארה שזו הנוסחה לסיים את הסכסוך; להקשות מדוע לא הנהיג את המדינה בערוץ הזה בעודו בעל סמכות, והאם ניתן לתת אמון בגרסתו ביום שאחרי. אולמרט נשאר איש יהיר ונקמן. ראשות הממשלה לא ביגרה אותו ולא הנחילה לו את חוכמת האיפוק ואת תבונת הקברניט הרואה למרחקים. הספר שלו (כפי שהתפרסם עד כה וכפי שעולה מדבריו אמש בפני פעילי יוזמת זנבה) הוא ניהול חשבונות קמעונאי של פוליטיקאי קטן, ולא מסכת של לקחים ותובנות של מדינאי בעל אופקים רחבים. הוא, ראש הממשלה עד לפני 18 חודש, אומר לאמהות ולאבות שכאשר הם שולחים את בניהם ובנותיהם לצבא, הם מפקירים אותם לגחמותיו של שר ביטחון שהוא אדם תככן, רמאי, מנומנם, פחדן, הססן ואינו מסוגל לקבל החלטות. התקשורת תמעל בתפקידה אם לא תעמיד את אולמרט על מקומו, אם תתיר לו להמשיך להטיל בוץ לכל עבר בלי להציק לו בשאלות, בלי לתבוע ממנו תשובות, בלי להציף לדיון את שאלת היסוד – האם ראוי להוסיף להעניק לו את הלגיטימציה הציבורית והחברתית שממנה הוא מוסיף ליהנות.

מנהלי הקמפיין האינטרנטי של הליכוד, קדימה ומרצ התכנסו כדי לסכם ולהסיק מסקנות. הסיכום: השבחים העצמיים לא הצליחו להסתיר את ההישגים הדלים. המסקנה: ברשת הרבה יותר קשה ליצור מניפולציות ריקות ולפברק תמיכה המונית

בשבוע שעבר נערך במרכז האוניברסיטאי אריאל יום עיון שכותרתו "קמפיינים אונליין". בכנס נעשה ניסיון לבדוק איזה שימוש עשו המפלגות באינטרנט בתקופת הבחירות, ועד כמה הרשת היתה אפקטיבית והשפיעה על דעת הקהל. בשיאו של היום התיישבו על במה אחת שלושה מנהלי קמפיין של שלוש מפלגות. השלושה הציגו שלוש גישות שונות כלפי האינטרנט ככלי לשיווק פוליטי ושלוש גישות שונות כלפי הקונספט החמקמק הזה שנקרא "האמת". ראשון לדבר היה סני סנילביץ, מי שהיה אחראי על הקמפיין המקוון של הליכוד. סנילביץ הגיע מצויד במצגת מוקפדת של יותר מ-180 שקפים שהציגו דוגמאות להישגי הקמפיין. כבר בראשית ההרצאה הבהיר סנילביץ את מטרת הקמפיין המקוון של הליכוד: "לבנות דאטה-בייס גדול, לזהות בתוכו מי תומך ומי מוכן לעזור. הגענו ל-12 אלף מתנדבים שאמרו שהם מוכנים לעזור בדרכים שונות, גם דרך כתיבת טוקבקים, גם דרך עבודה במטה וכן כמשקיפים ביום הבחירות. המטרה השנייה היתה ליצור כלי ניהולי לתפעול ושליטה במתנדבים ובפעילים השונים". מצויד בפילוסופיה הזו השתמש הליכוד באינטרנט ככלי פו"מ (פיקוד ומטה) לכל דבר: גיוס מתנדבים, גיוס תרומות, הנעת מסרים, משלוח הודעות דואר אלקטרוני, בניית רשתות חברתיות ושאר כלים שתפקידם ניהול כוח האדם, שינועו ועוד. לא שלא היתה תעמולה מהסוג הרגיל: את נתניהו ליוו צוותי וידיאו לכל מקום במטרה לתעד אותו ולהעלות את החומר לאתר, אבל זה היה משני למטרה הראשונה. המסקנה של סנילביץ היא שהאינטרנט עושה את העבודה. עובדה, הליכוד גייס אלף משקיפים ליום הבחירות באמצעות האינטרנט, אף שהניח שיצליח לגייס רק 200. נוסף לכך הצליחו אנשי הקמפיין להגיע ל-475 אלף כתובות דואר אלקטרוני של אנשים שביקשו עדכונים. באמת? לא ממש. גם אני קיבלתי עדכונים מאתר הליכוד. בימים שלפני הבחירות, ואפילו סנילביץ מודה בכך, הם ממש הטרידו אותי. אלא שמעולם לא נרשמתי או ביקשתי את העדכונים האלה. מסתבר שבתוך סל הנתונים שהציג סנילביץ יש גם אנשים, כמוני, שהוטרדו על-ידי האתר הנפלא של המפלגה, וכעת נספרים כ"הישג" של הקמפיין. אחרי סנילביץ עלה אייל ארד, שהיה האחראי על ניהול הקמפיין הדיגיטלי של מפלגת קדימה. הגישה של ארד להרצאה היתה שונה בתכלית: אין סיבה להציג דבר – אפשר להסתפק בדיבורים. הגישה של קדימה לאינטרנט היתה שונה משל הליכוד: אין צורך בדאטה-בייס, יש צורך במשהו אחר: "המטרה שלנו היתה לייצר שיח, וזאת על-ידי העברת מסרים מצדנו ויצירת תגובה מהצד השני. הגענו למסקנה שהשימוש הנכון באינטרנט הוא כמדיה, כפלטפורמה להעברת מסר שיש בו משהו מעניין. המסר יכול להיות לא פורמלי, המסר יכול להיות מאוד אישי, המסר יכול לייצר אפשרות לתגובה, וברגע שיש תגובה, אפשר לייצר דיאלוג". לדברי ארד, בניגוד לליכוד, קדימה העלתה את אתר האינטרנט שלה באיחור ניכר, כשבועיים וחצי בלבד לפני הבחירות. למה? זה היה בכוונה, טוען ארד. קשה להאמין שהיה אדם אחד בקהל שקנה את הלוקש הזה. כדי לייצר דיאלוג, פתחו אנשי הקמפיין של קדימה עשרות פרופילים בכל הרשתות החברתיות הגדולות. ההפתעה היתה עצומה כאשר אותה "שיחה" מצופה פשוט לא התפתחה. במקביל נפתח בלוג לציפי לבני והועלו בו סרטוני וידיאו שצולמו בכוונה במצלמה ביתית, כדי לייצר "אותנטיות". ארד מודה שייתכן שזו היתה טעות, שכן כמה מהסרטים היו ברמת הפקה שהקשתה על הצפייה בהם. מסתבר שמסובך לפברק אותנטיות. ארד סיפר ששני הצעירים שהפיקו את הסרטון "לבני בוי" פנו לאחד מאנשי הקמפיין של קדימה והציגו בפניו את הרעיון. הרעיון נדחה בטענה ש"זה לא ויראלי". השניים לא נכנעו וצילמו את הסרטון בכוחות עצמם. "כמובן שדחפנו את זה ברגע שגילינו את זה", אמר ארד בגאווה. אחרי הכל, הנה משהו אותנטי, כלומר לא אותנטי, כלומר נתפס כאותנטי. לא משנה. אבל יש בעיות עם האינטרנט הזה, אומר ארד. הבעיה הראשונה היא הפצה. "לא היתה פעילות משמעותית של מי מהמפלגות שהצליחה לייצר באז והתנהלה רק באינטרנט. הדברים היחידים שתפסו היו אלה שהתחילו ברשת ואז יצאו החוצה לכלי התקשורת האחרים. יש לזה ערך, אבל החשיפה משמימה", קובע ארד. הבעיה השנייה, אמר ארד, היא שקשה ליצור ברשת גלים. מצד שני, גלים נוצרים בתוכה כל הזמן, ומי שיודע לרכוב עליהם, מרוויח. כך לדוגמה, סיפר, בקדימה כלל לא חשבו לעשות קמפיין מבוסס מגדר, אך בעקבות התגובות באינטרנט לקמפיין הליכוד "זה גדול עליה", הבינו שכדאי לרכוב על הגל המקוון שזעם על הנימה השוביניסטית בקמפיין הליכוד. אם לסכם, ארד הקדיש את רוב ההרצאה שלו לתלונות על כך שאת האינטרנט, בניגוד לרדיו, העיתונות או הטלוויזיה, אי-אפשר לנהל בצורה מניפולטיבית. אפשר להבין מדוע הוא היה כל-כך מאוכזב. אחרון לעלות על הבמה היה ערן ארדן, מנהל הקמפיין המקוון של מרצ. ארדן דווקא הציג מצגת. הוא הכין אותה על הבמה בזמן שארד דיבר. היא נראתה בהתאם. בעוד שסנילביץ דיבר על האינטרנט כאמצעי להשגת דאטה-בייס וארד דיבר על האינטרנט כדרך לייצר שיחה, ארדן הסביר שהמטרה של מרצ היתה "לבנות מרחב". אם הבנתי נכון, המונח המעורפל הזה הוא שם קוד לניסיון לפנות לקהלי יעד קטנים ומדויקים. במרצ החליטו לפנות לצעירים. כיוון שלמפלגה היה תקציב זעום בהשוואה לשתי המפלגות האחרות, האמצעים היו בהתאם: מרצ הפיקה סרטונים והעלתה אותם ליו-טיוב. זה בחינם. מרצ רכשה את הפרסומות המופיעות לפני קטעי וידיאו באתרים אחרים, של תוכניות אקטואליה לדוגמה, והציגה בהן את גומס. פרסומות אלו נקראות בשפה המקצועית "פרה-רול", והן זולות יחסית. מרצ גם פתחה בלוגים – גם זה זול מאוד – וניסתה לייצר "אירועי מדיה". אחד מאירועי המדיה הללו, ציין ארדן בגאווה, היה כאשר מרצ הצליחה להרגיז את גוגל בעקבות השקת גומייל, "הדואר האלקטרוני של גומס", שלכאורה רכב על המוניטין של גימייל, שירות הדואר הפופולרי של גוגל. לטענת ארדן, חברת גוגל שלחה מכתב נזעם למרצ, והדבר הוביל לפרסום רב באמצעי התקשורת. העובדה שגוגל שלחה את המכתב רק אחרי שעיתונאי פנה אליה, יומיים אחרי שהקמפיין עלה, לא הפריעה לארדן לראות בפרובוקציה הזולה הזו אחד מהישגיו הגדולים. ארדן דיבר רבות על "מרחבים", "שיחות", "הנעה לפעולה", "אירועי מדיה" ושאר ביטויים ריקים מעולם הפרסום, אך בשום רגע בהרצאה שלו לא התייחס לחוסר האפקטיביות המוחלט של "הפנייה לצעירים", שלא הצליחה להציל את מרצ מהתוצאה העלובה ביותר שידעה מאז שנוסדה. בסופו של יום העיון נותרו המשתתפים מעט מבולבלים: האינטרנט עובד או לא? צריך להשתמש בו כאמצעי מדיה? כפלטפורמה? כדרך לייצר שיחה? כדרך לגיוס תרומות? ליצירת ספינים? אולי כל התשובות הנכונות? על דבר אחד נראה שלא היתה מחלוקת: לאף אחד משלושת המשתתפים בפאנל אין מושג ירוק איך מפצחים את החיה המוזרה ואיך מעקמים אותה כך שתשרת את מסרי הבחירות החלולים שלהם. בעיה.

זהו הגיליון האחרון של "העין השביעית" בצורתו המודפסת; בשבועות הקרובים יעלה כתב־העת הזה לרשת כעיתון מקוון לענייני תקשורת

זהו הגיליון האחרון של "העין השביעית" בצורתו המודפסת; בשבועות הקרובים יעלה כתב־העת הזה לרשת כעיתון מקוון לענייני תקשורת. המעבר מוכיח ש"העין השביעית" יושב בתוך עמו, למרות שפה ושם מאשימים אותו בהתנשאות: הוא נישא בזרם התהליכים העוברים על התקשורת שאותם ניסה לשקף ולהאיר בתריסר שנות קיומו. ההתפתחות הזו מאשרת את אמונת עורכיו וכתביו שהם ניגשו למפעל הצנוע הזה לא מתוך תחושת גדלות אלא מתוך רצון ירחמיאלי "לתקן עולם", שזה, כך אנחנו מאמינים, המניע העיקרי הגורם לעיתונאים לבחור במקצוע העתיק הזה. רוצה לומר, לאנשי "העין השביעית" לא היתה מעולם יומרה להציע פטנט פלאי לשיפור התנהלותה של התקשורת; הסתפקנו בהמלצה לדבוק בכללים המקצועיים הראויים. כתבנו וערכנו קרוב לאלפיים טקסטים כשאנחנו משתמשים בכלי המלאכה המקובלים במקצוע; לא עמדו לרשותנו אמצעים חוצניים. הואיל וכך, גם אנחנו לא היינו פטורים, פה ושם, משגיאות וכשלים. לזכותנו נאמר שעשינו את העבודה בתום לב, ללא משוא פנים ובחסות אכסניה הפועלת שלא למטרות רווח. ההחלטה לעלות לרשת נבעה מהרצון לדבר בשפה עכשווית, לפנות לקהל רחב יותר ובעיקר - לאפשר לנו להגיב על ההתרחשויות בעולם התקשורת בתכיפות גדולה בהרבה מאשר פעם בחודשיים. כוונתנו המקורית היתה להמשיך ולקיים את כתב־העת במקביל להפעלת האתר המקוון, אלא שאילוצים כלכליים שהציג המו"ל הנדיב שלנו, המכון הישראלי לדמוקרטיה, הכתיבו את הוויתור על המוצר המודפס. המכון, עם כל רצונו הטוב, אינו מסוגל לשאת בעלות הוצאתם לאור של כתב־העת והאתר המקוון גם יחד. זה המקום להודות לו על הנכונות לקיים את "העין השביעית" בתריסר השנים האחרונות ולהמשיך בכך גם בשנים הבאות. הגיליון שלפניכם מנסה להציג תמונת מצב של עולם התקשורת הישראלי מאז הופיע "העין השביעית" ועד היום. זו תקופת זמן שרירותית שנגזרת מלוח הזמנים הפרטי של כתב־העת הזה: מועד היוולדו ומועד סגירתו. אף על פי כן, ההתפתחויות המתוארות בדפים הבאים מפליגות בעוצמתן והן מלמדות שגם בפרק זמן קצר של 12 שנה עברה התקשורת בארץ (כך גם בעולם) טלטלה אדירה. כמה תופעות מצדיקות הדגשה: המידה שבה ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום התקשורת משנות את תרבותה המקצועית, אם לא את מהותה ממש; ההשפעה המדאיגה של השיקולים העסקיים על תכני המידע המסופקים לציבור; טשטוש הגבולות בין עיתונאות־פרסום־בידור־יח"צנות. אין טעם לקונן. כל דור מעצב את עולמו לפי צרכיו, מושגיו וההתפתחויות הסביבתיות האופפות אותו. "העין השביעית" לא רק מביטה אחורה בגעגוע אלא גם קדימה בסקרנות: מה יהיו פניה של "הרשות המדווחת" בשנים הקרובות. יש לנו תיאבון רב להוסיף ולתאר את עולם התקשורת המתחדש כל הזמן ואנחנו מקווים שלאלפי קוראי כתב־העת (הוא הודפס בלמעלה מ־5,000 עותקים) יתווספו רבים אחרים באתר המקוון. להתראות. גיליון 70, ינואר 2008

כפי שהובטח בעת השקת המיזם - קיימנו סוף סוף את פיקניק ההוקרה לתומכיםב-29 במרץ 2016. היה בלתי נשכח

מדובר בתשורה האחרונה שהובטחה לתורמים. סיימנו עם המטלה המענגת של להחזיר ולו טיפה ממה שנתתם למען הצלחת המיזם. כעת נותרה רק עוד משימה קטנה- עיגון עוד שורה של חוקי שקיפות. בפיקניק דיברו שורה של מומחי שקיפות מהדרגה הראשונה רפאר שקוף ולהקת עיתונאים מגניבה. בתחתית הווידאו המלא מהערב. מתחתיו- תמונות שובבות מהארוע! תייגו ותעלו חופשי את עצמכם המקום היוקרתי נתרם (תודה מקרב לב לאלון קסטיאל). כך גם התמונות (תודה חמה לאביעד רייך ועופר שרייבר), צילום הווידאו נתרם ע"י הסדנא לידע ציבורי, חלק מהאוכל והשתייה נתרמו (תודה לכם!), בנוסף סתיו חביבי ערך בהתנדבות הקליפ ששודר בארוע (וחיבוק הודיה לאוהד סטון שבהתנדבות הוסיף כתוביות). עוד תודה לסטודיו פיקסל על הלוגואים הדינמיים של המיזם שהכינו לנו ללא תמורה, וכמובן למעצב הגרפי שלנו אביתר רוזנוולד שקישט את הפיקניק כהרגלו בהתנדבות. כל שאר ההוצאות שקופות כרגיל בתקציב שלנו. והנה האקסל המפורט נתראה ב-1000 ימי שקיפות מדובר בתשורה האחרונה שהובטחה לתורמים. סיימנו עם המטלה המענגת של להחזיר ולו טיפה ממה שנתתם למען הצלחת המיזם. כעת נותרה רק עוד משימה קטנה- עיגון עוד שורה של חוקי שקיפות. התמונות: [av_gallery ids=2829,2828,2827,2826,2825,2824,2823,2822,2821,2820,2819,2818,2817,2816,2815,2814,2813,2812,2811,2810,2809,2808,2807,2806,2805,2804,2803,2802,2801,2800,2799,2798,2797,2796,2795,2794,2793,2792,2791,2790,2789,2788,2787,2786,2785,2784,2783,2782,2781,2780,2779,2778,2777,2776,2775,2774,2773,2772,2771,2770,2769,2768,2767,2766,2765,2764,2763,2762,2761,2760,2759,2758,2757,2756,2755,2754,2753,2752,2751,2750,2749,2748,2747,2746,2745,2744,2743,2742,2741,2740,2739,2738,2737,2736,2735,2734,2733,2732,2731,2730,2729,2728,2727,2726,2725,2724,2723,2722,2721,2720,2719,2718,2717,2716,2715,2714,2713,2712,2711,2710,2709,2708,2707,2706,2705,2704,2703,2702,2701,2700,2699,2698,2697,2696,2695,2694,2693,2692,2691,2690,2689,2688,2687,2686,2685,2684,2683,2682 style=thumbnails preview_size=portfolio crop_big_preview_thumbnail=avia-gallery-big-crop-thumb thumb_size=portfolio columns=5 imagelink=lightbox lazyload=avia_lazyload av_uid=av-95hi9]

האם מה שמנחה את העיתונות הוא "החתירה הבלתי פוסקת אחר האמת" (כדברי חוקר העיתונות הוהנברג) או "השקר, הטיפשות, תאוות הבצע וחוסר האחראיות המוסרית" (כאבחנתו של מרלון ברנדו) - ממצאי מחקר

חוקר העיתונות ג הוהנברג כתב ב-1969, בספרו הקלאסי "מדריך לעקרונות ולפרקטיקות של הדיווח החדשותי", ש"במנותק מההישגים של הטכנולוגיה המודרנית ומהשינויים שחלו לאחרונה באופן הדיווח החדשותי, העיקרון המנחה את הדיווח העיתונאי היום הוא אותו עיקרון שהנחה אותו תמיד: החתירה הבלתי פוסקת לתיאור האמת". שנתיים לאחר מכן נשאל מרלון ברנדו כיצד היה מגדיר את אופן התנהלותה של העיתונות האמריקאית. "ארבעת עמודי התווך של העיתונות הכתובה", השיב ברנדו, "הם השקר, הטיפשות, תאוות הבצע וחוסר האחראיות המוסרית". מבחינות רבות ניתן למקם את הביקורות - האקדמיות והפופולריות - שהוטחו (ועדיין מוטחות) באופן התנהלותה של התקשורת המסחרית הפופולרית מאז הנהגתה ופריחתה המטיאורית בסוף המאה ה-19 באנגליה, בין הקצוות הללו: בין הקצה האידיאליסטי, הגורס כי קיימת אמת אחת, אובייקטיבית, שמשתקפת וצריכה להשתקף בדיווחי התקשורת המסחרית (הכתובה או המשודרת), והקצה (הציני?) שטוען שכל מה שמעניין את "התקשורת" - המקצוע השני הכי עתיק בעולם - הוא למכור סיפורים. "האמת", לפי התומכים בעמדה זו, מעניינת עיתונאים בערך כמו שעיתונאים עניינו את מרלון ברנדו. מטרתו של המחקר המסוכם כאן הוא להציע מודל שלישי לבחינת התכנים המיוצרים על-ידי התקשורת המסחרית (במקרה הזה, הכתובה). מטרתו לבדוק, מצד אחד, עד כמה עיתונאים אכן בוחנים את תפקידם (במודע או שלא במודע) כ"מספרי סיפורים" סובייקטיבים לעומת מדווחי מציאות "אובייקטיבית", ולטעון, מצד שני, כי האיכות ה"סיפורית" של דיווחי התקשורת יכולה לשמש לנו, חוקרי התקשורת וצרכניה, כלי אנתרופולוגי וסוציולוגי מצוין להבנת תרבויות וקהלים מסוימים. במלים אחרות, ברצוני לטעון כי אם אכן קיימת התאמה בין הדרך שבה עיתונאים תופסים את עבודתם לבין טכניקות של מספרי סיפורים - ואנחנו נראה שההתאמה הזו אכן קיימת - פיצוח תכנים תקשורתיים בכלים הלקוחים מעולם הכתיבה הדרמטית יכול ללמד אותנו על מיתוסים בסיסיים הקיימים בחברות מסוימות. מהבחינה הזו, כתיבה עיתונאית אינה שונה מכתיבת מחזות או תסריטים. אם זה המצב, השאלה היא איך אנחנו (הקוראים והחוקרים) עושים בכל זה שימוש ואיך אנחנו (העיתונאים) מסמנים לעצמנו קווים אדומים כדי לא למעול באמונם של אלה שמשלמים את משכורתנו (לא, לא המו"ל, אלא הקוראים). מאמר זה מבוסס על עבודת מאסטר ב"תקשורת גלובלית" שהוגשה ל"לונדון סקול אוף אקונומיקס" באוקטובר 2001. המחקר כלל ניתוח טקסטים מהעיתונות הכתובה והמקוונת, כמו גם סדרת ראיונות עם עשרה עיתונאים ישראלים, פלסטינים, יהודים-בריטים וערבים-בריטים, שנערכה בין יוני ליולי 2001. העיתונאים, ששמם לא יצוין במסגרת מאמר זה, כותבים בעיתונים הבאים: "מעריב", "הארץ", "The Guardian Chronicle" ,"Al-Awda" (אתר האינטרנט של המרכז הפלסטיני למען זכות השיבה), "Al-Hayat"ו- "Arabic News Agency" . לבסוף יש לציין כי מסקנותיה של עבודה זו קוראות לניתוח מעמיק יותר מכפי שהתאפשר במסגרת המחקר. כמו כן הייתי רוצה להודות מעומק לבי לקבוצת העיתונאים שהואילו להעניק לי מזמנם ולהשתתף במחקר. העיתונאים רואיינו בתל-אביב, לונדון, מזרח ירושלים ומערבה. הם נשאלו 13 שאלות זהות שנועדו לבחון בראש ובראשונה את האופן שבו הם רואים את עבודתם כעיתונאים ולבדוק באיזו מידה הם רואים את תפקידם כ"מספרי סיפורים". החלק השני של קבוצת השאלות נועד לבחון את עמדתם ביחס לסיפור משותף אחד: "סיפור" פריצתה של אינתיפאדת אלאקצה. סדרת השאלות הראשונה חשפה דמיון ברור בין האופן שבו עיתונאים תופסים את מלאכתם לבין האופן שבו אנו נוהגים לחשוב על "מספרי סיפורים" מקצועיים, כמו סופרים, מחזאים וכו. יותר מ"רצון לחשוף את האמת" תואר העיסוק העיתונאי כ"עשיית סדר" במציאות הסבוכה שהקיפה את העיתונאים בילדותם, ועדיין מקיפה אותם בבגרותם ("רציתי להיות מעורב בדרמה של החיים", "ההיסטוריה של העם שלי ריתקה אותי", "רציתי להיות או עיתונאי או ראש ממשלה"). חמישה מהעיתונאים ציינו כי קודם לכניסתם לעולם העיתונות הם השתעשעו בעיסוקים אמנותיים אחרים (ציור, כתיבה, פיסול ועוד). העיתונות, אם כן, היא סוג של יצירה אמנותית, ולא רק דיווח אובייקטיבי. רק אחד מתוך העשרה אמר כי הוא "החליט להתעסק בעיתונות כדי לחקור את האמת". העיתונות, רוצה לומר, תוארה בשמות תואר הלקוחים מעולם האמנות, ולא מעולם הבילוש. בנוסף, כל הנחקרים אישרו כי שלושת האלמנטים שעליהם מושתתת הכתיבה הדרמטית (לפי אריסטו) -"הגיבורים", "הקונפליקט", ו"הקהל" -הם כלי קריטי בעבודתו של העיתונאי. העיתונאים הבהירו כי "סידור" המציאות ה"אובייקטיבית" המורכבת לכדי מבנה סכמטי-דרמטי "סובייקטיבי", שבו גיבור אחד נלחם בגיבור אחר (קונפליקט), ושבו מערך הכוחות בין הגיבורים נועד לספר ל"קהל" סיפור מסוים, מאפשר לעיתונאי להתגבר על מוגבלותו של המדיום העיתונאי-חדשותי התחום והרדוף בשיקולי דד-ליין, מספר מלים וכד. בנוסף, כמו בכתיבה דרמטית, התגלה כי בעיני הכותבים יש קשר הדוק בין סוג הקהל (צרכן התקשורת הספציפית) לבין הסיפור שאותו ינסה העיתונאי "לספר". "המטרה שלי", הסביר עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות, "היא לכתוב בדרך שתיראה הגיונית לקהל שמאלני ולעשות את החיים קצת יותר קלים לקהל ימני". "הדבר הראשון שאתה לומד בעיתונות", הסביר עיתונאי מוסלמי בעל דעות נציות, "הוא שאתה כותב לקהל שקונה את העיתון. אם אתה לא כותב לקהל שקונה את העיתון אתה תמצא את עצמך מהר מאוד מחוסר עבודה". "הכרת הקהל שלך", הסביר עיתונאי ישראלי בעל דעות יוניות, "היא חלק בלתי נפרד מהעבודה העיתונאית שלך, למרות שלפעמים אני מוצא את עצמי כותב דווקא מתוך ידיעה שהדברים ייתפסו כפרובוקטיביים". נראה היה כי עיתונאים נמנעים מלספר לקהלים שלהם סיפורים שהם לא מעוניינים לשמוע. עוד מסקנה מעניינת, בייחוד בקשר לסדרת השאלות הבאה (הנוגעת לאופן שבו העיתונאים הנשאלים סיפרו לעצמם ולקוראיהם את "הסיפור" של פרוץ אינתיפאדת אלאקצה) היא מידת החשיבות שהעיתונאים העניקו לממד הדרמטי בסיפוריהם - או בלשון דרמטורגית, לקיומו של מאבק או קונפליקט בין שני גיבורים מתחרים. "אני תמיד אוהב לשמור על מתח דרמטי בסיפורים שלי", אמר עיתונאי ישראלי, "כי כך אני כובש את תשומת לבו של הקורא". "כתיבה על מאבק תמיד תהיה יותר מעניינת מכתיבה על שלום", אמר עיתונאי מוסלמי-בריטי. "כולם אוהבים לקרוא על דברים דרמטיים, כי זה הרבה יותר מעניין". "אנחנו, כבני-אדם, נמשכים לקונפליקטים", הסביר עיתונאי ישראלי, "בספרות, בשירה ובדרמה, כי הם מעוררים צבעים עזים ויש בחוויה הזו משהו חושני". "אתה חייב דרמה בסיפור שלך", הסבירה עיתונאית יהודייה-בריטית, "אחרת הקורא ישאל את עצמו -איפה פה הסיפור?" לסיכום, הנחת היסוד כי עיתונאים מודעים לתפקידם כ"מספרי סיפורים", כמו גם למוגבלות "האמת" שהם מדווחים בכלי התקשורת המעסיקים אותם, לא הופרכה. עשרת העיתונאים התבקשו "לספר את הסיפור" של אינתיפאדת אלאקצה ולהתמקד בתפקידם של כמה מהגיבורים המרכזיים: ראש הממשלה אהוד ברק, ראש הרשות-הפלסטינית יאסר ערפאת, חבר-הכנסת אריאל שרון, הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני. כל אחד מהעשרה בחר להתחיל לספר את הסיפור מנקודת זמן שונה, שנגזרה מתפיסתו האידיאולוגית את הסכסוך הישראלי-ערבי. למרות שניתן לטעון כי האינתיפאדה התחילה, מעשית, עם עלייתו של אריאל שרון למתחם אלאקצה ב-29 בספטמבר 2000, נקודת הפתיחה של הסיפור בתשובות העיתונאים שנשאלו נעה מתקופת התנ"ך, דרך המאה ה-19 (תחילתה של התנועה הציונית), 67 (מלחמת ששת-הימים), 93 (הסכם אוסלו) ועד ספטמבר 2000. האופן שבו גוללו העיתונאים את "הסיפור" תואם את המבנה הסכמטי של מיתוס דוד וגולית. באופן כללי, ובמגבלות המחקר הנוכחי, ניתן לקבוע כי ככל שעיתונאי מסוים הוא נצי יותר בדעותיו, כך כוחם של גיבורי הצד שלו יפחת בעיניו (תיאור הצד שלו כדוד), וכוחו של הצד שמנגד יגבר (תיאור הצד שמנגד כגולית) - ולהפך. למשל, בעיני עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות, ערפאת "לא השתנה" ואינתיפאדת אלאקצה היא לא יותר מאשר "המשך יישום תוכניתו ארוכת הטווח לחסל את ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית". במלים אחרות, ערפאת היה בשליטה והאנתיפאדה היתה אירוע מתוכנן, חלק מתוכנית. משמע, ערפאת הוא מנהיג חזק. לעומתו, עיתונאי פלסטיני בעל דעות נציות הסביר כי "הידיים של ערפאת היו קשורות כשהוא חתם על הסכם אוסלו". להבדיל, עיתונאי יהודי-בריטי בעל דעות יוניות הסביר כי "ערפאת לא יכול לקבל את הצעתו של ברק (בקמפ-דייוויד), כי אם הוא היה חותם על ההסכם הוא היה חותם על צו ההוצאה להורג שלו". במלים אחרות, ערפאת הוא מנהיג חלש. עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות, שנשאל על אחריותו של ברק לפרוץ האנתיפאדה, הסביר כי "ברק היה מוגבל מאוד, ולמעשה לא היה לו מושג מה קורה סביבו. הוא היה כמו נזיר בודהיסטי שמאמין שאם הוא יגדל פרח על הראש הוא ישיג נירוונה". כלומר, ברק היה חסר שליטה. בנוסף, ושוב בהתאם למיתוס התנ"כי, נקיטת יוזמה (ללא התגרות) היא צעד שלילי שמעיד על זהותו של גולית. לפיכך, פעולה תתואר תמיד כ"תגובה". בבואו לתאר את התגובה הפלסטינית לעלייתו של שרון למתחם אלאקצה, התמקד עיתונאי פלסטיני ב"אלף השוטרים שהקיפו את שרון ושירו במפגינים שנהרגו במהלך ניסיון להגן על מקום קדוש". בדומה התמקד עיתונאי ישראלי בעל דעות יוניות ב"שבע השנים הארוכות שבהן משכנו ומשכנו את אוסלו, עד שהפלסטינים לא יכלו יותר". לעומתם הסביר עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות כי תפקידו של שרון בסיפור האינתיפאדה הוא "מקרי לחלוטין". לסיכום, העיתונאים שהשתתפו במחקר, ושהעידו (במסגרת קבוצת השאלות הראשונה) על הדמיון הרב שקיים בין עיסוקם העיתונאי לבין העיסוק הסיפורי-בדיוני, המשיכו והדגימו כיצד תפיסתם את המציאות, גם כאשר זו מורכבת מאוד (אינתיפאדת אלאקצה), נופלת במודלים סיפוריים שבו גיבור אחד (דוד) נלחם בגיבור אחר (גולית), שבו גיבור אחד יוזם (גולית) וגיבור שני מגיב (דוד), שבו גיבור אחד עתיד לנצח והשני להפסיד. עם זאת, העובדה כי העיתונאים מודעים לאיכות הסיפורית-סובייקטיבית של דיווחיהם אינה מורידה מהלהט שבו הם שוללים גרסאות מתחרות לזו "שלהם". למשל, עיתונאי ישראלי נצי קבע כי ישנם עיתונאים שמאלנים שהדיווחים שלהם מוטים. עיתונאי ישראלי נצי אחר קבע כי "נכון שהאמת היא דבר מסובך, אך עדיין יש אמיתות שאי-אפשר להתכחש להן, ורוב התקשורת הישראלית תומכת בלי בושה בצד הפלסטיני". עיתונאי פלסטיני קבע כי הדיווח ה"מרשים" ביותר (קרי, הקרוב ביותר ל"אמת") מצוי בעיתון "הארץ" ועיתונאית בריטית-יהודייה קבעה כי "לעיתון (הבריטי) גארדיאן יש עמדה מאוד מסוימת (קרי, אנטי-ישראלית) ביחס לישראל". נראה כי ההכרה בסובייקטיביות של הדיווח התקשורתי אינה סותרת, בעיני עיתונאים, את הצורך לטעון כי הדיווח הסובייקטיבי שלו יותר אובייקטיבי מדיווחים אחרים. עד כה התמקדנו באופן הבניית הדיווחים התקשורתיים, כתיבתם או עריכתם. מה לגבי בחירת הנושאים התקשורתיים על-ידי העיתונאים? במהלך הכנת המחקר נדרשו העיתונאים לבחור את "הסיפור החשוב ביותר שלהם שפורסם בשנים האחרונות במסגרת כיסוי הסכסוך הישראלי-ערבי". לאחר ניתוח התשובות הסתמנה התאמה בין בחירת הנושאים התקשורתיים על-ידי העיתונאים, לבין "הסיפור" האידיאולוגי שהם מעוניינים לספר. במלים אחרות, הסקופ הגדול ביותר בעיני העיתונאים היה ה"סיפור" שהוכיח לקוראיהם (לדעתם) כי הם צדקו בתפיסתם הסובייקטיבית את הסכסוך הישראלי-ערבי. האם מה שמנחה את העיתונות הוא "החתירה הבלתי פוסקת אחר האמת" (הוהנברג), או "השקר, הטיפשות, תאוות הבצע וחוסר האחראיות המוסרית" (ברנדו)? ככל הנראה אף אחת משתי הקביעות אינה נכונה (או, אם להיות נבזי, קצת מכל אחת מהן). במנותק מהספורט הבינלאומי (לא רק בישראל) להאשים את התקשורת בטיפוח סוגיות פוליטיות צרות, הייתי רוצה לטעון כי עיתונאים הם מספרי סיפורים כנים, המנסים, במגבלות הרבות של המדיום הנתון להם, להבנות סדר במציאות מסובכת שבלתי אפשרי לתארה בידיעה חדשותית, או במאמר דעות, של 300 מלה. הבניית הסדר הזו תלויה הן בעמדותיו האידיאולוגיות-הסובייקטיביות של העיתונאי, והן בדרישותיו של הקהל הספציפי שהעיתונאי (חושב שהוא) מתכתב אתו. לפיכך, על צרכן התקשורת הרוצה להבין "מה באמת קורה" לקחת בחשבון את הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של העיסוק העיתונאי ולהצליב כמה מקורות עיתונאיים (או כמה כותבים). מצד שני, על העיתונאי המעוניין להתקרב קצת יותר להגדרה האידיאליסטית של המקצוע העיתונאי ("חיפוש האמת") לאתגר את תפיסות העולם הסובייקטיביות שלו ולנסות להבין את עמדות "הצד השני" - יהיה אשר יהיה. בעז גאון כותב ב"מעריב". לאחרונה סיים לימודי מוסמך ב-London School of Economics גיליון 39, יולי 2002

דוד ארצי, הטוען שראה חוזה סודי וספק חוקי בין בנימין ושרה נתניהו, חושף כי קיבל שיפוי משפטי ממקור לא ידוע

קיומו של חוזה סודי בין בנימין נתניהו לאשתו שרה במסגרתו מוענקות לה סמכויות שלטוניות היה בגדר שמועה, עד שאדם בשם דוד ארצי הצהיר בשנה שעברה כי ראה את החוזה במו עיניו. כעת מתברר כי לפני שיצא לציבור, קיבל התחייבות כי הוצאותיו המשפטיות במקרה של תביעה יכוסו, עד לגובה של 100 אלף דולר. מקור ההתחייבות עדיין אינו ידוע. בשנה שעברה פרסם ארצי סרטון שבו הוא מתאר באזני דן רביב כיצד ב-1999 נפגש עם עו"ד דוד שמרון, קרוב משפחתו ומקורבו של נתניהו, והלה הראה לו חוזה שערך בין בני-הזוג נתניהו בעקבות החשיפה המתוקשרת של רומן מחוץ לנישואים שניהל נתניהו, עם אשה בשם רות בר. בחוזה, טען ארצי, התחייב נתניהו התחייבויות שונות, בין היתר לתת לאשתו זכות וטו במינויים בכירים במערכת הביטחון וזכות להשתתף בדיונים סודיים. ארצי כבר הצהיר בעבר כי מאחורי הפצת הסרטון עומדת "קבוצה של קצינים לשעבר בצה"ל", המקורבים לרביב, וטען כי חתם עמם על חוזה המעניק לו "הגנה משפטית". כעת מתברר כי טרם פרסם ארצי את הסרטון ובו טענותיו לגבי החוזה בין בני-הזוג נתניהו הוא אכן קיבל לידיו, בפברואר 2021, מכתב ממשרד עורכי-הדין גלוזמן, חוברס, להט ושות, שבו מובהר כי המשרד "מחזיק בידיו כתב התחייבות בלתי חוזר אליו מצורף כתב הוראות" ולפיו המשרד מתחייב: 2. השיפוי המשפטי מוגבל לסכום של עד 100,000 דולר (מאה אלף דולר) (לעיל ולהלן: תקרת השיפוי). 3. ככל שיידרשו סכומים נוספים מעבר לתקרת השיפוי, יפעלו לגיוס כספים מתורמים נוספים ו/או לפתיחת גיוס המונים אשר מטרתו גיוס תרומות נוספות מהציבור". עו"ד דן להט, מהשותפים במשרד, חתום על המכתב שמוען לארצי. כפי שניתן לראות, המשרד מתחייב בפני ארצי לא רק לשיפוי של 100 אלף דולר אלא גם לפעול לגיוס כספים נוספים במקרה שיחויב בפיצוי גבוה יותר. ההתחייבות מותנית בכך שארצי יפרסם את גרסתו עד סוף דצמבר 2021. בפועל, הוא המתין זמן קצר, פרסם כבר במרץ אשתקד, ומיד נתבע על-ידי שמרון, שדרש פיצוי של 425 אלף שקלים. בכתב התביעה הכחיש שמרון, באמצעות עו"ד שאול שמרון, את קיומו של החוזה וטען כי הפרסום מוציא את דיבתו. בכתב ההגנה שהגיש, באמצעות עו"ד ליעד ורצהיזר, טען ארצי בין היתר להגנת אמת דיברתי ועמד על כך שגרסתו נכונה. עוד עולה מתצהיר התשובות לשאלון שהעביר ארצי לשמרון כי צילומי הסרטון נערכו ב-24.12.2019 וב-1.1.2020. כמו כן מצהיר ארצי כי נפגש עם שמרון בתחילת 2020 וכי עמד בקשר עם העיתונאי בן כספית בנוגע לפגישה זו. כספית חשף בעבר כי שוחח עם ארצי על החוזה עוד קודם לפרסם ואף שלח אותו בתחילת 2019 לבדיקת פוליגרף, שמצאה כי הוא דובר אמת. כתב השיפוי נחשף כעת, במסגרת הליכי גילוי מסמכים, לקראת דיון בהליך שהתקיים היום (11.9). לפי פרוטוקול הדיון טענה עו"ד ורצהיזר כי ארצי אינו יודע ממי כתב השיפוי. השופט זכריה ימיני פנה אליה בשאלה "האם ארצי הוא למעשה קוף?" ועל כך השיבה באת-כוחו בשלילה. השופט ימיני קבע כי "אכן מוזר הדבר שצד ג מוכן להתחייב לשלם שכ"ט עו"ד לנתבע כאשר מדובר בתביעה נגד הנתבע עצמו ולא ידוע מה הקשר או מה העניין של אותו צד ג עלום להליך". עם זאת החליט השופט כי לעו"ד שמרון תישמר הזכות לשאול את ארצי על כך בחקירה נגדית. 37977-03-21

"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" פירסם תחקיר מאלף על התנהלות שערורייתית של אייל ברקוביץ | אירוע נדיר בעיתונות הספורט, וחידה למבקרי התקשורת | ועוד על המתנה, אלמוניות וקטנוניות

התחקיר שהתפרסם ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מאת אמיר שואן, על ההתנהלות השערורייתית בעמותת הכדורגל נשר בניהולו של אייל ברקוביץ, הוא התגלמות העיתונות האחרת שכה חסרה לתקשורת הספורט. בים של ידיעות מניפולטיביות, טורי פרשנות וכתבות אווירה מרפרפות, עיתונות הספורט הישראלית משוועת לחשיפות ולתחקירים שיגעישו את המים העומדים בבצה וייקחו את הקוראים למחוזות מדשדשים פחות מעיתונות ביבים בנוסח "פרסום ראשון: גומא אגייאר שוחרר מאברבנאל". מהתחקיר עולה, בין השאר, כי ברקוביץ קיבל מעיריית נשר איצטדיון חדש לשימושו ללא תמורה, כשהוא גוזר קופון יפה מתשלומי ההורים, ממנה את קרובי משפחתו לתפקידי מפתח ואינו מדווח כחוק על הפעילות לרשם העמותות. אם ייבדקו התנהלויות של מנהלי עמותות כדורגל אחרות, הממצאים יהיו דומים? אין לדעת. אבל רק אחד זכה לשער ב"7 ימים": זה שראה את עצמו מאמן נבחרת ישראל וניפנף בעבודתו בנשר כמופת ודוגמה של מי שהתנדב למען הנוער והקהילה. עכשיו מתברר: הקוסם הוא עירום. לא מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" התבשם במהלך העיתונאי המרענן הזה, אלא מוסף סוף-השבוע הפופולרי. מצד אחד, כקורא של מדורי ספורט הייתי שמח לראות בהם תחקיר כזה שמקפיץ את הסביבה. מצד שני, התחקיר מצדיק אכסניה כללית ורחבה יותר, במיוחד שבוע אחרי מסיבת העיתונאים המהדהדת שכינס המועמד מטעם עצמו לאימון הנבחרת. לצד הסופרלטיבים, מעניין להרהר בחריגות הכתבה הזאת בעולם העיתונות בעוד כמה היבטים. כשמסיבת העיתונאים של ברקוביץ מלפני כעשרה ימים הפכה לבומרנג, מיהרו כלי תקשורת לשמוח לאידו. זו היתה גם שמחה לאידו של ONE, שהריץ אותו לתפקיד. תגידו שככה זה בתחרות, שאינטרסים כלכליים, יוקרתיים ואנוכיים משחקים תפקיד מרכזי. אבל מה תגידו על השחיטה שביצע "ידיעות אחרונות" בברקוביץ? אילו אינטרסים היו כאן? ברקוביץ הוא יקיר ONE, אתר הספורט ש-51% ממנו נרכשו על-ידי נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות". עובדים בכירים לשעבר בעיתון האשימו לא פעם את מוזס כי צינזר או השתיק כתבות שפגעו באינטרסים שלו. והנה, דווקא במוסף של המדינה מתפרסמת, ללא מורא וללא משוא פנים, כתבה שפוגעת באחד המותגים המזוהים ביותר עם נכס של המו"ל. ולא זו בלבד: בכתבה נשזרו לא מעט עקיצות גם כלפי ONE. כך, למשל, נחתם התחקיר של "7 ימים" בסיפור שפורסם ב-ONE לפני כמה חודשים, בסגנון החנפני הרגיל שנוקט האתר כלפי ברקוביץ, ולפיו הכוכב הציל ילד בן 12 שהתמוטט במהלך אימון ובלע את לשונו. התחקיר מצטט כמה טוקבקים שפורסמו ב-ONE בנוסח "אין על ברקו - מלך", אבל חושף לבסוף כי מי שהציל את הילד לא היה ברקוביץ, אלא רופא המועדון, שניגש אליו ראשון, וכי תוכן הציטוט המתפאר של ברקוביץ היה חסר כל בסיס במציאות. מי שעוקב כבר שנים אחרי עולם התקשורת המקומית, נפתוליו ורשת האינטרסים שמתווה את דרכו, עלול לחשוב שלפניו פאטה-מורגנה: נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", יורה לנוני מוזס, הבעלים של ONE, כדור ברגל. כיוון שמדובר בתופעת טבע מעניינת שלא רואים כל יום, אני מרשה לעצמי להשתעשע בספקולציות קונספירטיביות באשר לנסיבות פרסומה של הכתבה המצוינת הזאת. 1. אחרי שורה של פרסומים שהאשימו את פרנסי "ידיעות אחרונות" בהתערבויות בוטות בתכנים, החליט נוני מוזס לנתק את איש העסקים שהוא מן המערכת העיתונאית ולאפשר לה חופש פעולה מוחלט. 2. רשת האינטרסים של ברוני התקשורת, שעליה מבססת ביקורת התקשורת את טיעוניה, היא הרבה פחות נוקשה מכפי שנדמה לנו. 3. מאחורי פרסום הכתבה יש מניע נסתר שאיננו מודעים לו, קשר סמוי ברשת האינטרסים הידועה. ראו סעיפים 4 ו-5. 4. למוזס נמאס מ-ONE ומהפרסומים הלא מחמיאים שמוטחים באתר ובמנהלת התוכן שלו, אופירה אסייג, ולכן החליט לתרום גם הוא את תרומתו הצנועה למיגור הרשע והשחיתות בספורט, כמו גם לאלה המסקרים אותם באהדה. 5. מוזס מבין שכל סיפור על ברקוביץ, שלילי או חיובי, ובלבד שידיף ריח של שערורייה, יחולל באזז סביב טאלנט הבית, אתר הבית ועיתון הבית - ויגביר את הרייטינג של שלושתם. כך או כך, שלושה נשכרים עיקריים יש לתחקיר שפירסם "7 ימים", ירבו כמותו: העיתונות הישראלית בכלל, שמדי פעם נזכרת ומזכירה גם לנו לשם מה היא קיימת; עיתונות הספורט בפרט, שלא תוכל להתעלם מהעובדה שקוסמים יש רק באגדות, ואילו גיבורים בשר ודם ראויים לטיפול עיתונאי הראוי לאנשים בשר ודם, דהיינו, לא רק ערימות של סופרלטיבים ריקים; והקוראים, כמובן, שלשם שינוי זוכים לאינפורמציה עם בשר, ולא לעוד מאמר דעה המתחזה לידיעה חדשותית. בשולי הסיפור: מדוע שמו של המאייר אופיר בגון, האחראי על איור השער המרהיב, נפקד מהשער? האיור או הצילום משווקים את שער המוסף הנקרא ביותר במדינה, אבל בכל זאת את שמות המבצעים תמצאו רק בעמוד התוכן והקרדיטים. למה לא נוהגים כך גם עם שמות העיתונאים, שמקבלים קרדיט בשער? אף פעם לא הבנתי את ההיגיון מאחורי שיטת הקרדיטיזציה הזו. מי שמחכה. אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר-שבע, כינסה ביום שני מסיבת עיתונאים בעקבות התפטרותו של מאמן הקבוצה, לאחר שהותקף בסיום המשחק בשבת. היחיד שידע או העריך איזו פצצה הולכת ליפול היה ספורט "ידיעות אחרונות", שהלך על הסיפור חזק בשער ("ככה אי-אפשר להמשיך"), והיה העיתון היחיד שנותר רלבנטי ב-11:00 לפני הצהריים, כשברקת הודיעה כי תעזוב בסיום העונה. הישג. המאמן האלמוני. ב-ONE מדווחים על זימונים לנבחרת, אבל מאחר שהמאמן אינו אייל ברקוביץ (או סתם כל אחד אחר), אלא הצילבה אלי אוחנה, פשוט העלימו את שמו. אז מי קבע את הסגל? אין גבול לפתטים מ-ONE. אוף ליין. אם הפועל תל-אביב ניצחה וכך גם מכבי חיפה, איך בדיוק הצטמצם הפער בצמרת? תבררו אצל "שירות הארץ" הארכאי של האתר. זה שירות זה?

"צינורות הכסף": 80% מתרומות החברה לעיר נשארו במחשכים הודות למסלול עוקף השקיפות של העיריות • באשדוד השקיפות רבה יותר - ומאפשרת הצצה לתרומות הנרחבות של חברת ייצור הדשנים המזהמת אדמה • ומה קורה בבאר שבע? • במשרד הפנים מכירים את הפרצה וגוררים רגליים בטיפול בה: "שוקלים לבצע ביקורת בנושא"

"בקרוב לא תהיה פינה מוצלת בדימונה בלי ספסל חדש ויפה שאפשר לשבת ולנוח עליו", מספר ד"ר מקס פרץ, ראש מנהל החינוך בעיריית דימונה. פרץ מתייחס לפרויקט "קרש קפיצה" – נגרייה קהילתית שנפתחה בעזרתה הנדיבה של חברת הכימיקלים כיל, או בשמה החדש ICL. חצר האגודה למלחמה בסרטן, מועדון לקשיש, הקונסרבטוריון העירוני – נראה שלאן שלא ילכו תושבי דימונה, הם יוכלו לשבת על ספסלי העץ החדשים, לחייך חיוך רחב ולהישען בנוחות על תמיכת חברת הכימיקלים הדואגת. הקשר החם של כיל ודימונה הוא לא סוד ולא מסתכם בספסלים נוחים ברחבי העיר. התאגיד המזהם תורם גם שוברי מזון לנזקקים בשווי של מאות אלפי שקלים, ודואג לתמוך בפרויקטים שונים בעיר בעקביות, כבר יותר מ-15 שנים. מי שדאג להדק את הקשר בשנים האחרונות הוא ראש עיריית דימונה בני ביטון, שהפך לדובר הנאמן ביותר של החברה, בתקשורת ובכנסת, כשהסיסמה הקבועה מפיו היא "בלי כיל – אין נגב". אך אף שהחיבה ההדדית לא מוסתרת, הקשרים הכלכליים דווקא כן. אמנם עיריות מחויבות להשקיף את כלל התרומות שהן מקבלות – אך את רוב התרומות של כיל לדימונה אי אפשר למצוא. מה הכוונה? באתר העירייה אפשר למצוא רק 20% מהתרומות של תאגיד הכימיקלים לעיר מאז שנת 2007 ועד היום. ה-80% הנותרים מתחבאים במסלול עוקף השקיפות, או בשמו הרשמי: "הקרן לדימונה" – עמותה שמגייסת תרומות עבור העירייה, אך לא כפופה לכללי שקיפות. מי שמכהן בתור יו"ר הקרן לדימונה הוא לא אחר מראש העיר בני ביטון. ומדוע זה בעייתי? ברגע שקרן שמגייסת תרומות לעיר מנוהלת על ידי בכירים בעירייה, עלולה להתקצר הדרך ליחסי תן-קח במסגרתם התרומה תאפשר לתורם להשיג אוזן קשבת בעירייה. תארו לכם שראש עיר יגיע ליזמי נדל"ן בכובעו כיו"ר קרן וינסה לקושש מהם כספים – ויום למחרת יחרוץ את גורלם בתחום תכנון פרויקטים בעיר. תופעת "הקרן לעיר" מתרחשת כמעט בכל עיר בישראל. מדובר במאות מיליוני שקלים של תרומות שמגיעים לערים בנתיב עוקף נהלים ושקיפות, דרך עמותה "פרטית" כביכול. במקום שהכסף ייתרם ויגיע ישירות לעירייה, הוא מגיע לעמותה בשם "הקרן לעיר" ("הקרן לחיפה", "הקרן לדימונה", וכו) שמסרבות לעיתים לחשוף את זהות התורמים, ואז משקיעות את הכסף בעיר במקום שהעירייה תעשה זאת. "צינורות הכסף": החצר האחורית של העיריות לתרומות מבעלי ההון בניגוד להוראות משרד הפנים: עשרות עיריות מסתירות תרומות מתאגידים מתוך החשש שגורמים בעלי אינטרס ינסו להשפיע על מקבלי החלטות בעירייה באמצעות תרומות, ב-2016 כתב משרד הפנים נוהל המחייב את כל הערים בארץ להשקיף תרומות שהן מקבלות באתר שלהן, ולנהל דיון בניגוד עניינים אפשרי בקבלת התרומות. אך הנוהל לא חל על "הקרן לעיר", שכן מדובר בעמותה פרטית. כך, הלכה למעשה, כסף נתרם לעיר על ידי גורמים שפעמים רבות מחזיקים באינטרסים מרובים, וברגע שהתרומות לא מגיעות ישירות לעירייה, אלא עוברות דרך הקרן, הן לא רשומות באף מסמך רשמי של העירייה ובפועל לא ניתן לדעת מי תרם, וכמה. חשוב לציין שסיבה מרכזית לפעילות הקרנות בערים נוגעת להחזרי מס שתורמים מקבלים כשהם תורמים ישירות לקרן ולא לעירייה, וכך הם יכולים לכאורה לתרום יותר כסף. עם זאת, "תופעת הלוואי" של שיטת תרומה זו היא חוסר שקיפות מוחלט, וחשש כי הנוהל של משרד הפנים יהפוך לחסר תועלת. "הייעוד של התרומה הוא העירייה, לא משנה מי הצינור שדרכו מתקבל הכסף", אומרת דינה בר אולפן, שכיהנה עד שנת 2016 בתור מנכ"לית הקרן לאשדוד, במקביל להיותה משנה למנכ"ל העירייה. "מהרגע שנכנס הנוהל חשבנו שיש טעם לפגם, שמישהו עוד עלול לייצר קשר בין התפקיד שלי בעירייה לבין הבקשות לתרומה, אפילו למראית עין. לכן עזבתי את תפקידי כמנכ"לית הקרן. גם בתקנון הראשון של הקמת קרן אשדוד, יו"ר הקרן היה ראש העיר, אבל הנושא הופסק מיד כשראש העיר הנוכחי, יחיאל לסרי, נכנס לתפקיד ב-2012. הוא ביקש לעשות שינוי ורצה לייצר ניתוק בין הקרן לעירייה – שלא יחשבו שהוא בתור ראש העיר מבקש תרומות". מי הם אותם מפעלים שתורמים לקרנות ולתושבי ערי הדרום ומסבים להם בו זמנית נזק? תורמת מרכזית לקרן לאשדוד והקרן לבאר שבע היא חברת אדמה-אגן המייצרת כימיקלים המשמשים בין היתר לקוטלי עשבים. לפי המשרד להגנת הסביבה לחברה, היו בשנתיים בלבד (2013-2015) עשרות תקלות והפרות באשדוד, ובבאר שבע השאירה החברה קרקע מזוהמת. "ממצאים ראשוניים מעידים על זיהום חמור ביותר של מי התהום בחלקו הדרומי של המפעל בממסים ובחומרי הדברה", נכתב בדוח של רשות המים. בין השנים 2007-2020 תרמה החברה לקרן לאשדוד כשמונה מיליון שקלים, ולקרן לבאר שבע תרמה בין השנים 2013-2020 סכום של כארבעה מיליון שקלים. באתר של עיריית באר שבע אין זכר לתרומות אלו, בדיוק לפי השיטה עוקפת-השקיפות שמאפשרת "הקרן לעיר". ולאן מגיע הכסף? ב"העין השביעית" פורסם כי החברה תורמת למוזיאון המדע בבאר שבע ומעבירה דרכו מסרים המיטיבים עמה. עוד משתתפת אגן-אדמה במימון פרויקט "עיניים ירוקות" שמטרתו "לחנך תלמידים למהות של חיבור האדם לטבע". "אדמה אגן מנוטרת באופן מלא ע"י כל הגורמים הסביבתיים, והם פועלים בדיוק לפי הרישיונות שלהם" אומרת בר-אולפן, כששאלנו אותה על התרומות שאשדוד מקבלת מהחברה. "אם יהיו להם חריגות אנחנו לא נקבל מהם תרומות. אנחנו לא נותנים להם להתחמק או הקלות באמצעות התרומות". בר אולפן מפרטת על העזרה של החברה במגוון פרויקטים סביבתיים בעיר, ומדגישה שבאשדוד "הם התורמים הכי משמעותיים". בהקשר הזה כדאי להזכיר שב-2009 הוגשה תביעה נגד החברה על סך 60 מיליון שקלים, על ידי תושבי ניר גלים הגרים בסמוך למפעל וסובלים מזיהומו. התביעה הסתיימה בהסכם גישור בשנת 2012. למרות ההדגשה, בר-אולפן מסתייגת ומבהירה שהתרומות לא מטות את שיקול דעתה של העירייה: "כדי שתרומות ישפיעו הן צריכות להיות בהיקף כזה שהן מחזיקות את העירייה והפיתוח שלה. זה לא קורה בשום מקום בארץ. אין מפעל אחד שמחזיק. גם אדמה-אגן תורמים 100-200 אלף שקל בשנה במצטבר, זה לא כסף בהיקף כזה שבשביל עיריית אשדוד, שהתקציב שלה הוא יותר ממיליארד וחצי שקל, יטה את ההחלטות". עוד היא מסבירה ש"מדובר בתרומות שמפוזרות במגוון תחומים: רווחה, סבסוד כרטיסים למופע תרבות, זה תמיד הולך לאוכלוסיות קצה". בר אולפן מדגישה שכל התרומות של החברה לא זוכות ליחסי ציבור מטעם העירייה. אך האם באמת אין לתרומות אלו השפעה? הדברים של בר-אולפן עשויים לשכנע, אך מספר מקרים שחשפנו מראים שההשפעה של קשרים כלכליים על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות בעירייה אינה זניחה. ניתן לראות זאת במקרה של חבר הכנסת מיכאל ביטון (המחנה הממלכתי), שהיה ראש עיריית ירוחם ואמר ש"תושבי הנגב צריכים להחזיר" לכיל עבור כל התרומות שהיא נתנה להם לאורך השנים. אל ירוחם מצטרפות גם באר שבע ודימונה שנהנות מתרומות מכיל, ותומכות באינטרס החברה לאורך השנים. סדרת הכתבות של יעל געתון מתארת כיצד מפעל "נשר" ברמלה ממשיך לזהם את הסביבה במשך שנים, בזמן שהעיר והקרן לעיר מקבלות תרומות מהמפעל המזהם. ראש העיר לא מפגין התנגדות רבה, אם בכלל, לפעילות המפעל. טימור מיכאלי, פעיל למען שקיפות ומייסד "הלובי המקומי" הפועל בבאר שבע מדגיש את התלות של התושבים באותן תרומות: "במיוחד במקומות של פריפריה, כל שקל כזה באמת עוזר. הוא מאפשר לאנשים כאן להתפתח, לקבל מלגות, ללמוד יותר". לכל המקרים האלו מכנה משותף – בשגרה, כשאין תקלות חמורות שפוגעות בתושבים, אין חיכוך בין המפעל לעיר, ושיקול דעתם של נבחרי הציבור לא מגיע לכדי מבחן. אך השאלה מה קורה כשמגיעה העת בה החברות גורמות לנזקים לתושבים. או אז העירייה צריכה לבחור בין האינטרס של התושבים לזה של המפעל המזהם. כפי שניתן לראות במקרים של "נשר" ו"כיל", ברגע שאינטרס החברה עמד מול האינטרס הציבורי, ראשי העיר התייצבו לצידו של המפעל המזהם. ממש כפי שאמר ח"כ ביטון, ראש עיריית ירוחם לשעבר: "אנחנו חייבים להם". השקפת הקשר הכלכלי עוזרת לפקח על יחסי העירייה ואותם מפעלים, ולצמצם את הנזק האפשרי. לכן יש חשיבות גדולה כל כך ליישומו של נוהל משרד הפנים – שהתייתר לחלוטין עם העברת התרומות דרך הקרן לעיר. "האינטרסים שלנו, התושבים, הם לא האינטרסים של החברה המזהמת", אומר עומרי טל, פעיל ארגון "מגמה ירוקה" בבאר שבע. "גם אם זה היה באופן שקוף, היינו זועמים, אבל כשזה נעשה מאחורי איזו קרן או עמותה, זה הופך את זה להרבה יותר דרמטי". ואיך מתייחסים לנושא הזה במשרד הפנים, שאמון על החלת השקיפות בתרומות לעיריות? כששאלנו אם יפעלו להחיל את הנוהל הקיים על הקרנות הפועלות בערים השיבו שם כי "הנושא דורש בחינה מקצועית והכרעת מדיניות". מתי זה יקרה? לא קיבלנו תשובה. עד כה במשרד מסירים אחריות ואומרים: "ההנחיות בנושא מפורסמות במסגרת חוזרי מנכ"ל ועל הרשויות המקומיות לפעול על פיהן". כמו כן, מאז שנכתב הנוהל ב-2016, במשרד לא ביצעו אפילו ביקורת אחת כדי לבדוק האם הנוהל מיושם. עד שמשרד הפנים יפעל, בעלי האינטרס לא מחכים לאף אחד, וממשיכים להעמיק את אחיזתם בערי הדרום. המקרה הפוטנציאלי הבא כבר כאן: בחינת הדוחות הכספיים של הקרן לדימונה על ידי "שקוף" מצאה תרומה חריגה של 150 אלף שקלים מחברת "חיפה כימיקלים" לקרן. מה לחברת הכימיקלים מחיפה ולדימונה? מסתבר שבעוד שנים בודדות יוקם מפעל האמוניה של החברה במישור רותם, אחרי שהוזז ממפרץ חיפה, וסביר שעובדים רבים מדימונה יעבדו במפעל זה. האם מדובר באיתות לראש העיר המכהן גם כיו"ר הקרן לדימונה, איתות שמשמעותו חזרה לאותה משוואת אינטרסים? תרומות ומקומות עבודה בתמורה לתלות כלכלית במפעל המזהם. מתי במשרד הפנים יתעוררו ויבדקו את הנושא? במשרד השיבו ל"שקוף" כי נבחנת "אפשרות של ביקורת בנושא באמצעות מחוזות המשרד ואגף הביקורת ברשויות המקומיות". נמשיך לעקוב. ** ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "כפי שהבהרנו בתגובתנו בעבר, ההנחיות בנושא מפורסמות במסגרת חוזרי מנכ"ל ועל הרשויות המקומיות לפעול על פיהן. "לגבי הקרן הייעודית, הנושא דורש בחינה מקצועית והכרעת מדיניות לגבי תחולת נוהל תרומות על גיוס תרומות באמצעות קרנות. "היות שוועדת תרומות היא אחת ממיני רבים של ועדות פרטיקולריות המתכנסות ברשויות, ובהתייחס לחשיבות להקמת ניגוד עניינים מובהק, ראוי שהוראות יישום הנוהל ייבדקו ע"י מבקרי הרשויות ויפורסמו באתר הרשות עם נימוקי הוועדה לכלל ציבור התושבים. "אגף בכיר לביקורת בוחן באופן תדיר נושאים שונים בתחומים המוניציפליים ועורך מדי שנה ביקורת בכלל הרשויות המקומיות, בנושא זה טרם בוצעה ביקורת. "עם זאת, משרד הפנים בוחן אפשרות של ביקורת בנושא באמצעות מחוזות המשרד ואגף הביקורת ברשויות המקומיות". מעיריית באר שבע נמסר בתגובה: "מדובר בעמותה פרטית (קרן ב"ש) שמטרתה לגייס תרומות לעיר באר שבע (גופים, ארגונים ועמותות שונות). "בין העמותה לעיריית באר שבע יש הסדר המגדיר הוראות והנחיות כשמתקבלות תרומות לטובת פרויקטים עירוניים". מעיריית דימונה לא התקבל מענה עד למועד פרסום הכתבה. מחברת אדמה-אגן נמסר בתגובה: "אדמה רואה חשיבות בשותפות עם הקהילה באזורים בהם היא פועלת והיא גאה בפעילות זו מאוד. הטענה כי יש קשר כלשהו בין השותפות לפעילות הסביבתית מופרכת ומטעה".

"הארץ" עותר לבג"ץ נגד החלטת משרד הפנים להוציאו מרשימת העיתונים שמתפרסמות בהם מודעות תכנון: סקר TGI אינו קובע חשיפה לתכנים; "ישראל פוסט", שהחליף אותנו, אינו עיתון יומי ותפוצתו מוגבלת

הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ עתרה לבג"ץ נגד החלטת משרד הפנים להוציא את העיתון מרשימת שלושת העיתונים היומיים הנפוצים ולהחליפו ב"ישראל פוסט". לפני שלושה חודשים החליט שר הפנים גדעון סער לעדכן את רשימת שלושת העיתונים הנפוצים, כך שבמקום שתכלול את "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", תכלול מעתה את "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"ישראל פוסט". להחלטה זו משמעות כלכלית בעלת משקל עבור "הארץ", שכן לפי חוק התכנון והבנייה, יש חובה לפרסם הליכי תכנון שונים בשלושת העיתונים הנפוצים. שווי המודעות לפרסום הליכי תכנון עומד על עשרות מיליוני שקלים מדי שנה. משרד הפנים מסר עם ההודעה על השינוי כי "בעקבות פניות חוזרות ונשנות של העיתונים ישראל פוסט וישראל היום", הוחלט לעדכן את רשימת העיתונים היומיים הנפוצים, לראשונה מאז 2005. "במצב דהיום", נמסר, "ההודעות השונות שנקבעה לגביהן חובה לפרסמן בעיתון נפוץ – על מנת להבטיח את הבאתן באופן המיטבי ביותר לידיעת הציבור – מתפרסמות בעיתונים אשר אינם, לכל הדעות, בין שלושת העיתונים הנפוצים בישראל, תוך סיכול תכלית החקיקה". השינוי התבצע לאחר קבלת נתוני סקר TGI, ש"הינו המחקר המקיף ביותר בתחום התקשורת, הכולל גם ממדים השוואתיים וממנו ניתן ללמוד על נתוני החשיפה לעיתונות", לשון הודעת משרד הפנים. לפני כחודש, בעקבות החלטת משרד הפנים, הגיש "הארץ", באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד ואלון נדב, עתירה לבג"ץ ובה דרש לשנות את ההחלטה כך ש"הארץ" ייכלל ברשימה במקום "ישראל פוסט". "החלטת שר הפנים, בכל הכבוד הראוי, אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת השיפוטית", טענו באי-כוחו של "הארץ". "ההחלטה מנוגדת לדין, ניתנה בחריגה מסמכות, והינה בלתי סבירה באופן קיצוני". בחוק התכנון והבנייה נקבע כי על השר לקבוע את רשימת העיתונים הנפוצים לאחר היוועצות עם "האיגוד המייצג את רוב המפרסמים במדינה". בהודעת משרד הפנים נמסר כי התייעץ עם איגוד השיווק הישראלי, ו"במסגרת הליך ההתייעצות הובהר על-ידי איגוד השיווק הישראלי כי הם אינם עורכים כיום סקרים, אולם למיטב ידיעתם המפרסמים מסתמכים בתמהיל המדיה שלהם על סקרי TGI, המבוצעים על-ידי חברת קנטאר". "בהחלטת כב השר אין שמץ פירוט, מי באיגוד השווק הישראלי מסר את המידע; על איזה מפרסמים מדובר; כיצד נקבע תמהיל המדיה; ואיך מחלקים המפרסמים את המודעות בשיקוליהם לקביעת תמהיל המדיה בין העיתונים", נטען בעתירה. באי-כוחו של "הארץ" אף טוענים נגד עצם הסתמכותו של השר סער על נתוני סקר TGI. בעתירה מוזכר כי החשיפה לעיתונים נמדדת בסקר על זה סמך השאלה "באיזה מהעיתונים והמגזינים הבאים יצא לך לקרוא, לדפדף או לעיין לפחות 2 דקות בתקופה האחרונה?". בהמשך נטען כך: "על-ידי אימוץ תשובה אחת מכלל שאלות הסקר, נתן כב השר העדפה בולטת להפצה רוויה של עיתונים המחולקים חינם, במוקדים שונים, המעצימה את החשיפה לשם המותג על פני החשיפה לתוכני העיתון. [...] ברור כי דפדוף של שתי דקות בלבד, כשלעצמו, אינו יכול לשמש אבן בוחן בלעדית למבחן המהותי של מידת חשיפת המידע לציבור". בעתירה מובעת ביקורת גם על החלטת השר להסתמך על נתוני סקר TGI באשר לחשיפה לעיתונים בימים ראשון עד חמישי בלבד, תוך התעלמות מנתוני החשיפה לעיתונים בסופי-השבוע. "אילו שר הפנים היה ממלא כהלכה אחר חובת ההיוועצות הקבועה בחוק, ומבקש מן המפרסמים או מאיגוד השיווק הישראלי את תמהילי המדיה, ולמצער מבצע כהלכה את הליך איסוף הנתונים בטרם קבלת החלטתו, ובוחן כיצד ובאיזה אופן המפרסמים מסתמכים בתמהילי המדיה שלהם על סקרי TGI, על בחירת מקום הפרסום, הוא היה מגלה כי עיתון הארץ מוביל, הלכה למעשה, בפער ניכר, על ישראל פוסט, לפחות בכמות הפרסום של מודעות בכלל, ובכמות המודעות המגיעות ממשרד פרסום בפרט". לעתירה צורפה טבלה המשווה את מספרי ושווי המודעות שרכשו משרדי הפרסום הגדולים ב"הארץ" וב"ישראל פוסט" על סמך נתוני חברת יפעת בקרת פרסום בשנת 2013 ובתחילת 2014. טבלה נוספת שצורפה לעתירה משווה בין היקפי הפרסום ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "הארץ" ו"ישראל פוסט". "הממצאים האמפיריים, המצביעים, באופן בולט, על היקף הפרסום בעיתון הארץ, הגבוה פי כמה מזה של ישראל פוסט, מדברים בעד עצמם, משליכים על אפקטיביות הפרסום וממחישים את חוסר הסבירות באי-בדיקת ממצאים אמפיריים אלו לצורך קביעת מידת הנפוצות של העיתונים", נטען בעתירה. כמו כן טוענים באי-כוחו של "הארץ" כי אין לראות ב"ישראל פוסט" עיתון יומי, כפי שמחייב החוק, משום שהוא יוצא לאור בימים ראשון עד חמישי בלבד, ואינו מתפרסם בימי שישי וערבי חג. משרד הפנים התייחס לכך בהודעה שפירסם וציין כי "לעניין זה, ובוודאי בשים לב לשינויים המהותיים שחלו במשק העבודה במדינת ישראל על רקע המעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים, לא מתחייבת פרשנות כאמור להוראות המחוקק וניתן לראות את המונח עיתון יומי כחל גם על עיתון שמתפרסם בימי העבודה ואינו מתפרסם ביום שישי". אולם ב"הארץ" עומדים על כך ש"ישראל פוסט" אינו יכול להיחשב "עיתון יומי". "הפרשנות האמורה", נטען בעתירה, "לא רק שחורגת מלשון החוק, אלא אף חוטאת לתכליתו, כפי שהגדיר אותה השר עצמו בהחלטתו – לפרש את המונח נפוץ על בסיס מבחן מהותי של מידת חשיפת המידע לציבור – ולו מהטעם שדווקא בימי ו ובסוף השבוע בכלל, מידת החשיפה של הציבור והזמן המוקדש לקריאה גדלים באופן ניכר". לפי באי-כוחו של "הארץ", העיתון מופץ בסופי-השבוע במספר כפול מאשר בימי חול. לפי "הארץ", אין להכליל את "ישראל פוסט" ברשימת העיתונים היומיים הנפוצים ביותר במדינה גם משום שלהבדיל מ"הארץ", העיתון אינו מופץ בכל המדינה "ונעדר כליל מערים רבות בצפון הארץ ובדרומה". בין היתר מוזכר בעתירה כי לא ניתן להשיג את "ישראל פוסט" מדרום לבאר-שבע, בצפת, בקריית-שמונה או מטולה, ברמת-הגולן ובהתנחלויות שבאזורי יהודה ושומרון. "בעוד שכל החפץ בכך יכול לרכוש מנוי להארץ, והעיתון יסופק לו בכל יעד במדינה (ממטולה עד אילת, מקצרין לאריאל), הרי שהזמינות לעיתוני ישראל פוסט מוגבלת למקומות החלוקה הרוויה בלבד, וכשמערך מנויים לא קיים בכלל", נכתב בעתירה. בג"ץ 4465/14

"מעריב" תומך באוהדים מהסיבות הלא נכונות | ב"ידיעות אחרונות" מתעלמים מהזרוע האינטרנטית של בעל הבית | וואלה עושה בית-ספר לשניהם

"מקריית-חיים עד הקו קלוקס קלאן", היתה כותרת השער של ספורט "מעריב" ביום רביעי האחרון. הסיפור היה המשך לפרסום ראשון של nrg, ערב קודם לכן, שעסק ביואב כץ, הבעלים של הפועל חיפה. כץ אמר לאוהדי הקבוצה בפגישה איתם לפני שנה וחצי: "מה שהיה באתר האוהדים שלכם ובאתר של הקו קלוקס קלאן זה לא כל-כך שונה". לכץ ולאוהדי הפועל חיפה מערכת יחסים עכורה זה כמה שנים. עכשיו בא ספורט "מעריב" וחושף באיזה צד הוא. האמירה של כץ אינה כה בעייתית כמו שהיא נשמעת, במיוחד על רקע אמירות קשות שהטיחו בו אוהדים לא פעם. ב"מעריב" ידעו לספר כי לפני כמה ימים, בעת משחק ליגה, קראו האוהדים לעבר כץ: "חבל שהיטלר לא הרג את אבא שלך", "היטלר נתן אוכל לילדים, אתה לא נותן אוכל לשחקנים" ו"נאצי, תחזור לגרמניה". השער של "מעריב" מעוצב ככתב אישום נגד כץ – תמונתו מתפרסמת בגודל מלא, על רקע אדום. בכותרת הגג על השער נכתב כי חלה הסלמה נוספת ביחסים בין הצדדים, כשהכוונה היא להתקפות המילוליות הקשות מצד האוהדים, אבל ב"מעריב" בחרו להדגיש דווקא אמירה של הבעלים מלפני שנה וחצי, ולא את האמירות האקטואליות מצד האוהדים. למקרא סגנון הקללות שהוטחו בכץ, ולא בפעם הראשונה, ההתבטאות שלו נשמעת לגיטימית לחלוטין. כך או כך, הבחירה להבליט את החלק הצבעוני בדבריו היתה פופוליסטית ומלבת יצרים. מדוע לא פירסמו בכותרת את קללות האוהדים, שהיו קשות פי כמה ונאמרו בזמן אמת? ב"מעריב" בחרו להתחנף לאוהדים, אולי בתקווה שאלו יגדילו את מכירות העיתון באזור חיפה והקריות. סיבה אפשרית נוספת להבלטת דברי כץ בשער המדור היא שהסיפור נחשף באתר האינטרנט של "מעריב". כמה סמלי שבאותו שער, מתחת לסיפור כץ והקו קלוקס קלאן, בישרה כותרת אחרת על סגירת פרשת ההברחות של דרור קשטן תמורת תשלום כופר. גם הסיפור הזה נחשף ב-nrg והובלט למחרת ב"מעריב" באופן חסר פרופורציות. חלפו כמה שבועות, וב"מעריב" הוציאו את האוויר מבלון החשיפה ההיא. כך גם הסיפור המנופח על יואב כץ, נולד ב-nrg ולא המריא לשום מקום. הכתב יונתן הללי כתב בפולו-אפ למחרת על "סערה בהפועל חיפה" בעקבות הפרסום, אבל נראה שזו היתה מהסוג שמתחולל בכוס תה. זו גם ההזדמנות להתייחס לטור שכתב עורך מדור הספורט של "מעריב", יואב גולן, שישה ימים קודם. במאמר, שנמרח על פני עמוד וזכה להבלטה בשער המדור, כתב גולן על "שעתה המבחילה של תקשורת הספורט" ביחסה למצבו הרפואי של גומא אגייאר. לדעתו של גולן, רק בשל העובדה שאגייאר לא נולד בישראל ולא נחשב ל"אחד משלנו" הרשו לעצמם כלי תקשורת מסוימים, ובהם ONE וערוץ הספורט, לפגוע בו ולזלזל בכבודו. "אין עיתונאי שנקי משגיאות", כתב גולן, "ואין מערכת תקשורתית שחפה מטעויות. גם אנחנו במעריב טעינו, טועים ובוודאי עוד נטעה בעניינים של שיקול דעת וטעם רע". יואב כץ הוא מהסוג של אגייאר. ישראלי שנולד בארץ, אבל חי בארה"ב כבר עשרות שנים, וכבר לא כל-כך "אחד משלנו". ב"מעריב" נקטו אפליה ביחסם לשני הבעלים. האחד זכה להגנה, האחר הופקר לחסדי האספסוף. פחות משבוע אחרי כתב האישום נגד התקשורת, חטא גם המאשים בשיקול דעת שגוי ובטעם רע. הסיפור המעניין של השבוע היה על אייל גולסה ממכבי חיפה, שטס בסוף השבוע בחשאי לאיטליה וחתם בלאציו, קבוצה בעלת גוון אנטישמי. פרסום ראשון על כך עלה ב-ONE במוצ"ש אחר חצות, בדיוק ברגעים שבהם העיתונים עשו את דרכם לדפוס. אלא שלמחרת פורסם הסקופ הזה גם ב"ידיעות אחרונות". מתברר שב"ידיעות" עבדו על הסיפור כבר בשעות הערב המוקדמות של מוצ"ש. אף שהוא פורסם תחילה ב-ONE, תחת שלל עיטורי "פרסום ראשון" ו"בלעדי", התייחסו אליו ביום שני בעיתון כאילו פורסם אצלם בלעדית. בשער הדגישו: "הפרסום בידיעות אחרונות תפס את מכבי חיפה מופתעת". בעמודים 3-2 המשיכו לטפוח לעצמם על השכם, עם צילום השער יום קודם. בכותרת המשנה של הידיעה נכתב: "היציאה של גולסה לאיטליה, עליה פורסם בידיעות אחרונות, הפתיעה את ראשי מכבי חיפה וגם את הוריו". ONE עלה עם הידיעה שש שעות לפני ש"ידיעות אחרונות" הגיע אל דלתות המנויים. אפשר להעריך שכבר בשעת לילה מאוחרת החלה התרוצצות במכבי חיפה בגלל הפרסום. אבל ל"ידיעות אחרונות" זה לא הפריע לחגוג: "יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, נדהם לקרוא בידיעות אחרונות", נכתב בעיתון. חיזוק הם קיבלו גם ממדורי ספורט בעיתונים מתחרים. "מעריב": "מכבי חיפה התעוררה אתמול למציאות הזויה". "הארץ": "ראשי המועדון התעוררו וגילו לתדהמתם". לא ברור מדוע ב"ידיעות" לקחו את מלוא הקרדיט לעצמם, כשכבר בלילה שלפני הפרסום הם ראו את הסיפור ב-ONE. אולי הם לא סופרים את האתר, חרף העובדה שהוא נמצא ברשימת הנכסים של בעל הבית שלהם, או שהם סתם מזלזלים באחד המפרסמים שלהם: בשער ספורט "ידיעות" של יום ראשון, מתחת לידיעה על גולסה, היתה מודעה שבישרה כי ONE הוא מס 1 בספורט. הסקופ המשובח של הימים האחרונים התפרסם בוואלה, על קיצוץ משכורות במכבי תל-אביב בכדורסל, לראשונה בתולדותיה. בוואלה פורסם בקיץ שעבר אחד הסקופים הגדולים של תקשורת הספורט בעשור האחרון, פירוט משכורות השחקנים ובעלי תפקידים במכבי. אמרו אז כי לאחר הרחקתם מהדירקטוריון של רענן כץ, כתבי האתר כבר לא יזכו לקבל פירורים מהנעשה במועדון. מתברר שאף כי כתב וואלה אוהד גרינוולד מזוהה עם עיתונאי האופוזיציה של מכבי תל-אביב, הוא הצליח להכות שוב. מה שמוכיח פעם נוספת שמה שעיתונאי צריך כדי להביא סיפורים הוא לאו דווקא לשון גדולה במיוחד. זנדברג בבני-יהודה או בהפועל פתח-תקווה? עבור ONE זה לא משנה, העיקר שיהיה פרסום ראשון.

סבר פלוצקר כותב על פרשת לאומי בלי להזכיר את מאור ורף | לשלום ירושלמי יש סקופ בן שבוע | אמיר אורן רוצה לשבת במרכז השולחן

"גליה מאור ואיתן רף צריכים להחזיר את הבונוסים", כותב עורך "דה-מרקר" סמי פרץ בטורו הבוקר. פרץ מזכיר לקוראיו כי בנק לאומי חתם לאחרונה על הסדר עם משרד המשפטים האמריקאי שבו הודה כי במשך למעלה מעשור, בתקופה שאיתן רף היה היו"ר וגליה מאור המנכ"לית, סייע ללקוחותיו להונות את רשויות המס בארה"ב. במרכז הטור של פרץ מופיע תצלום של רף ומאור. "נהנו מפירות ההתנהלות הפסולה", לשון הכיתוב. "קשה למצוא סיבות טובות לכך שמנהלים בכירים, מסודרים, עשירים, בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוה, יאפשרו דפוס כזה של התנהלות פלילית, זולת תאוות בצע", כותב פרץ. "[...] בשנותיהם כמנהלי בנק לאומי מ-1995 ועד לאחרונה (רף כיהן עד 2010, מאור עד 2012), צברו השניים עשרות מיליוני שקלים. אמנם הם לא כיכבו בצמרת מקבלי השכר במערכת הבנקאות, אבל לנוכח הנזק שגרמו לבנק במחדליהם, מה שקיבלו היה הרבה מעבר למה שהגיע להם. וזו הבעיה העיקרית עם שכר המנהלים, בוודאי במערכת הפיננסית. כשהבנק מפגין ביצועים טובים, המנהלים מושכים שכר עתק. כשהוא נכשל ומשלם קנס של 400 מיליון דולר (יותר מ-5% מהונו העצמי), אין מי שמשלם את המחיר. תיקון: יש מי שמשלם את המחיר – הלקוחות, בעלי המניות, הציבור. "שנים רבות מציגים לנו מנהלי הבנקים והחברות הפיננסיות את השכר הגבוה שהם מקבלים כפיצוי על האחריות הכבדה הרובצת על כתפיהם. הם מנהלים מאות מיליארדי שקלים של הציבור, וזו באמת אחריות כבדה. והנה, כשמתברר שיש מחדל חמור של חוסר אחריות, פתאום הם מתנערים, מגלגלים את זה לבנק ולחברת הביטוח שלו. פתאום אין אחראים ואין אשמים. [...] הפרשה הזו לא יכולה להסתיים כשרק הבנק (לקוחותיו ובעלי המניות שלו) נושאים בנזק הזה, אלא יש לגרום לכך שמי שנהנו מפירות ההתנהלות הפסולה ישיבו לבנק כספים ששולמו להם שלא כדין וגם ייקחו חלק בתשלום הקנס. ללא הפקת לקחים מהסוג הזה, הכדאיות לקחת סיכונים שבהם נושא רק הבנק תישאר בעינה, ובכך תכשיר את המחדל הבא". "מנכ"לית בנק לאומי לשעבר, גליה מאור, צריכה להחזיר את הבונוס שלה?", שואלים בהמשך "דה-מרקר" עידו באום ויסמין גואטה את עו"ד פנחס רובין, המעניק להם ראיון נרחב. "לא הגיוני לחלוטין", הוא משיב. "היתה מדיניות בונוס, וברגע שהבונוס יצא, אין טכניקה של משיכתו חזרה במסגרת ההסדרים החוזיים בינה לבין הבנק, אז התשובה היא בוודאי שלא. מה גם שאין לה כל נגיעה לפרשה באופן אישי". "היא היתה מנכ"לית בזמן שהבנק עשה משהו לא חוקי", מתעקשים באום וגואטה. "זה אומר שהמנכ"לית ידעה על ההתנהלות?", משיב להם רובין בשאלה. "אם כך, אז שר הביטחון והרמטכ"ל צריכים לשלם מחיר על כל פליטת כדור. יש גבול לכמה שהאנשים שנמצאים בקודקוד צריכים לשלם מחיר. מבחינה חוזית, לא יכול להיות שעובד קיבל שכר ולוקחים לו את זה חזרה. זה גימיק עיתונאי. אני חושב שגם המפקח על הבנקים מבין שלהבדיל ממדיניות הבונוסים החדשה, שמאפשרת להתחשבן על העבר, מדיניות בונוסים קודמת לא מאפשרת את זה". "פרשת לאומי: החזר הבונוסים זה לא הסיפור", נכתב אמש בשער גליון "גלובס". הכותרת הפנתה לטורו של סגן העורך, אלי ציפורי, שפורסם בכפולה הפותחת. "מסכת עבריינית פלילית ושיטתית שנמשכה זמן רב, הקיפה לא מעט עובדים ולא מעט חשבונות זרים", מגדיר ציפורי את הפרשה, וקורא ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין לבדוק אותה עד תום. בראש כפולת העמודים משובצות כותרות ראשיות שפירסם "גלובס" על הפרשה מאז התגלתה לפני כשנתיים. במרכז הכפולה – איור גדול (גיל גיבלי) של גליה מאור. "מבחינתה של מאור", כותב ציפורי, "לא ברור איזו אפשרות גרועה יותר: האפשרות שלא ידעה מה קורה מתחת לאפה כשבנקאי לאומי טסו בחשאי בשליחות הבנק כדי לסייע ללקוחות להעלים מס, או האפשרות שידעה ועצמה עיניים כי כך היה נהוג במערכת הבנקאות הגלובלית, שהעדיפה שנים על גבי שנים לנקוט פרקטיקה של עיניים עצומות לרווחה בכל הקשור ללקוחות שמנסים להעלים מס באמצעותה". הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, מתייחס גם הוא לפרשת לאומי בטורו שבמוסף "ממון". בניגוד לעמיתיו מ"דה-מרקר" ומ"גלובס", פלוצקר אינו מתמקד בעבירות הפליליות שבהן הודה בנק לאומי, אלא במי שאילץ אותו להודות. תצלום של איתן רף וגליה מאור אינו מתלווה לטורו של פלוצקר. במקום זאת יש תצלום של סניף בנק לאומי בניו-יורק. למעשה, אפילו שמותיהם של ראשי הבנק בשנות העבריינות בארה"ב, רף ומאור, אינם מוזכרים בטורו של הפרשן הכלכלי. במקום זאת הוא כותב על "ראשי בנק לאומי בעבר". עד כדי כך הוא נזהר בכבודם. תחת הכותרת המרכזית "אשמים ואשמים לכאורה" וכותרת הביניים "איבדו את המידה" משווה פלוצקר בין בנק לאומי לבין אדם חף מפשע שנאלץ להודות תחת לחץ בעבירות שלא ביצע, רק כדי שלא יאשימו אותו בעבירות חמורות פי כמה. פלוצקר טוען כי משרד המשפטים האמריקאי "סחט" מבנק לאומי "הודאה באשמה". כן, מודה פלוצקר, הבנק "אכן סייע בכמה מקרים לבעלי אזרחות אמריקאית [...] לא רק להסתיר את זהותם, אלא גם להסתיר מעיני רשויות המס האמריקאים את נכסיהם המוחזקים בבנק". אבל "גם מי שסבור כמוני כי מתן סיוע להשתמטות ממס הוא עבירה חמורה ושראשי בנק לאומי בעבר חייבים להתמודד עימה במסגרת משפטית ישראלית ואף להחזיר לבנק חלק מהבונוסים שקיבלו (או אפילו את כולם), לא יכול שלא לתהות ולשאול: מה הניע את ראשי משרד המשפטים של ארה"ב להתנפל בכוחנות כזו על הבנקים הישראליים דווקא, תוך פסיחה על הבנקאות הגרמנית, הצרפתית, ההולנדית, הבריטית והאמריקאית?". התשובה, לפי פלוצקר, מתחלקת לשניים. ראשית, בנק לאומי התנהל בצורה מחפירה באמת (הוא אינו משתמש במלים אלה), כשהמשיך במעשיו העברייניים גם אחרי 2008, אחרי שנחשפו מעשים דומים שביצע הבנק השווייצרי UBS וכולם ידעו שהם על הכוונת. שנית, וזה הגורם המשמעותי יותר לפי פלוצקר, האמריקאים מנסים לאלץ את ישראל לחתום על הסכם שבמסגרתו ייחשפו ספרי הבנקים הישראליים לרגולטורים האמריקאים, כפי שהתרחש בשווייץ. פלוצקר שומע את הטיעון הזה מ"אישיות בנקאית בולטת ובלתי תלויה", שמזהירה אותו – "משמעות ההסכם הוא אובדן הריבונות הפיננסית של מדינת ישראל לטובת ארה"ב ללא שום תמורה [...] אסור לנו להגיע למצב שבו כל עולה לישראל הפותח חשבון בבנק בארץ ייחשב אוטומטית לעבריין על חוקי ארה"ב", מתריעה האישיות הבנקאית הבולטת והבלתי תלויה, ופלוצקר מסכם: "לא מדובר בהגנה על פשיעה; מדובר בהגנה על מידתיות". התשובה שמספק פלוצקר מעניינת, אבל השאלה חשובה יותר. לשאלה מדוע בארה"ב תקיפים כל-כך כלפי הבנקים הישראליים יש יתרון אחד בולט, מבחינת "ראשי בנק לאומי בעבר": היא מטאטאת הצדה את השאלות על הבנקים הישראליים והאחריות של העומדים בראשם. כשמדברים על סחיטה באיומים ועולים לישראל שהופכים אוטומטית לעבריינים, אין מדברים על גליה מאור ואיתן רף והתנהלות עבריינית באמת שהתנהלה במשך שנים ארוכות בבנק שבראשו עמדו. בדיוק כשם שכשמדברים על הסכנה הצפויה להסכם מכירת הגז לירדן ומפרסמים תחזיות מלומדות שלפיהן דואופול במשק הגז לאו דווקא יוריד את המחיר של הגז לצרכן, לא מדברים על הסכנה שבמצב הנוכחי – כשקבוצה אחת שולטת ללא עוררין במונופול רב-עוצמה על משאב טבע בממדים שגדולים על המשק הישראלי בכמה מידות. יהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", אינו מתייחס השבוע כלל לפרשת בנק לאומי. עם זאת, בין שלושת העמודים המוקדשים לטורו השבועי הוא מוצא מקום לצדד בפגישות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לאיל ההון והגז יצחק תשובה, ובין פוליטיקאים לבעלי הון בכלל. "שלי יחימוביץ וזהבה גלאון העלו כמובן את תיאוריות קונספירציית ההון-שלטון, קידוחי הגז וכל זה", כותב שרוני על התגובות לפרסום הפגישות בין השניים, "אבל עדיין לא ברור מה בדיוק מושחת בפגישות מעין אלה. ראשי ממשלה בעולם נוהגים להיפגש עם אנשי עסקים מבלי שייעצרו בעוון בגידה. אנשי עסקים מחוזרים על-ידי השלטונות, כי הם אלה המייצרים מקומות עבודה [...] אלא שאצלנו כל מה שנוגע לקשרי הון-שלטון פסול ומהווה כפירה בעיקר". כשעו"ד פיני רובין נשאל ב"דה-מרקר" אם כיום הוא מתקשה יותר לשכנע את מקבלי ההחלטות לפעול למען לקוחותיו, בעלי ההון, הוא משיב: "לחלוטין לא, אבל אני חושב שהאגדה שלאותם אילי הון יש כוח שכנוע גדול יותר מתוקף היותם אילי הון, אין לה רגליים במציאות. המציאות התהפכה: כשאתה איל הון – אלה שצריכים לקבל החלטה נרתעים מלקבל החלטה שתיראה כאילו היא נוטה לטובתך, שמא יגידו...". רגב. זאב קם מדווח ב"מקור ראשון" כי ראש הממשלה בנימין נתניהו שינה גישתו כלפי ח"כ מירי רגב. "בכל הקשור לרגב מתכוון ראש הממשלה לעשות חזרה בתשובה ממש", כותב קם ומצטט מפי מקורבי ראש הממשלה: "נתניהו מודה בשיחות סגורות שטעה ביחס למירי רגב. היום הוא כבר מבין שהיא נחשבת נכס לליכוד, במיוחד בפריפריה, וכתשובה לכחלון היא קלף חזק מבחינת המפלגה. לא רק שהיא לא תוסתר, אלא בדיוק ההפך – היא תובלט באופן משמעותי בקמפיין". אם ההחלטה הזו אכן התקבלה, היא טרם הגיעה לשולחן המערכת של "ישראל היום". בעיתון של לשכת ראש הממשלה, רגב עדיין אינה מובלטת. למעשה, בקושי רב אפשר למצוא בעיתון את שמה. סקופ. "מתחת לפני השטח בעבודה מתנהל בימים אלה קרב אדיר, קצת סמוי מהעין, בין שלי יחימוביץ לבין מי שהפעילים מכנים כנופיית הארבעה: איתן כבל, אראל מרגלית, מרב מיכאלי ודני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע", כותב שלום ירושלמי במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". אתמול פורסם הקטע על יחימוביץ באתר nrg. הפרסום התהדר בהכרזה המודגשת "חשיפה ראשונה ב-nrg". אלא שאין מדובר בפרסום ראשון. כבר בסוף-השבוע שעבר כתב דוד חרמץ, עורך המקומון "471 – העיתון שמחבר", שמופץ לציבור הדתי באזור פתח-תקווה, גבעת-שמואל והסביבה, כי "בעבודה נרקם דיל בין ארבעה מתמודדים ממקורבי הרצוג, במטרה לדחוק את רגלי יו"ר המפלגה לשעבר שלי יחימוביץ". למחרת דווח על כך באתר News1, תוך מתן קרדיט לחרמץ. ארבעה ימים אחר-כך הגיעה "החשיפה הראשונה" ב-nrg, והיום, בדיוק שבוע לאחר הפרסום הראשון במקומון של חרמץ, מגיע הדיווח על הדיל נגד יחימוביץ גם לקוראי "מקור ראשון". בלי קרדיט לחרמץ כמובן. אגב, לפי דיווח של זאב קם באותו העיתון, בשבוע האחרון, במהלך הימים שבין הפרסום הראשון לפרסום של ירושלמי, יחימוביץ הספיקה להיפגש עם כבל ויישרה עימו את ההדורים, לפחות כלפי חוץ. כחלון וגלנט. "אם גלנט לא היה מנצל את הופעת הבכורה שלו כפוליטיקאי אמש (חמישי) להודאה בטעות והכאה על חטא, ללא התפתלויות וגמגומים מיותרים, הוא היה הופך בן-רגע לנטל על רשימת כולנו, שגם כך מתקשה להתרומם מן הקרשים", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". בהמשך הוא מוסיף: "אבל המלים בהן בחר להתבטא אמש, נעשו טעויות בפרשת הקרקעות והיום הייתי נוהג אחרת, אינן מספיקות. בראיונות הצפויים לו הוא יידרש להיכנס לפרטים. הוא אמר אמש שפניו לעתיד ואין לו עניין להתעסק בעבר, אבל מהר מאוד הוא יגלה שהתקשורת דווקא מעוניינת לחזור לשביל הגישה ההוא ולקורות אותו". לטור של ורטר נלווה איור נפלא מאת עמוס בידרמן, שבו רואים את כחלון וגלנט יושבים להנאתם על האחוזה שעמדה במרכז פרשת הקרקעות. שמעון שיפר חתום על טור פרשנות הנלווה לידיעה ב"ידיעות אחרונות" על מסיבת העיתונאים שבה הכריז גלנט על הצטרפות רשמית למפלגה של כחלון. שיפר תומך בגלנט, תומך בכחלון ותומך בחיבור בין שניהם. "באו לעבוד", נכתב בכותרת טורו. שיפר אינו מזכיר את חריגות הבנייה של גלנט. במקום זאת הוא מסיים בסיפור על הכמעט רמטכ"ל שהציל את חיי חברו הפצוע, באלסקה ב-1981, כשסחב אותו עשרה ק"מ כדי שיקבל טיפול רפואי. "חריגות הבנייה באחוזה שהקים במושב עמיקם פסלו אותו מלכהן כרמטכ"ל", מזכירה חן שליטא לאלי אלאלוף, במסגרת ראיון עם המועמד לכנסת מטעם כולנו, שמתפרסם במוסף "G" של "גלובס". "הן לא מהוות מבחינתך בעיה בצירופו למפלגה?". "למה? שפטו אותו?", תוהה אלאלוף, ובתשובה לשאלת המשך משיב: "אם החוק לא עושה לו בעיות, אז למה שהאזרחים ישפטו אותו? כל אחד נהיה שופט פה. מספיק. יאללה תנו לחיות. אנשים שואלים למה אתה לא הולך לפוליטיקה, וברגע שאתה הולך, תוקפים אותך. העמידו לידיו את זכות הקיום של המדינה, את היחסים של שלום וביטחון, ופתאום אומרים לו על חמישה מטר גדר שהוא טעה, שזה אסור? מספיק. אנשים נפלאים לא יגיעו לפוליטיקה בגלל העליהום המטורף הזה". פיקוח נפש. אמנון לורד מקדיש את טורו השבועי במוסף "יומן" של "מקור ראשון" לנוכחות של אברהם בורג בוועידת חד"ש, או איך שהוא מכנה זאת: "ההליכה הבוטה שלו לחד"ש, ועוד בצורה מתריסה תוך נסיעה בשבת". בהמשך הטור שב וחוזר לורד על נקודה זו, של נסיעה בשבת. "פיקוח נפש, קרא אברום בורג לנסיעה בשבת לוועידת חד"ש בנצרת", הוא כותב, וכן: "כדי להבין את מלוא המשמעות של בורג-נוסע-לחד"ש-בשבת [...]". אולם הבלוגרית טל שניידר, שנכחה בוועידת חד"ש שנערכה בנצרת, ציינה בפוסט שפירסמה על הוועידה כי בורג הגיע אליה לאחר ש"צעד ברגל". הייתכן שתיכנן מראש את הופעתו בנצרת, לן שם בלילה שלפני הוועידה והגיע אליה בלי להיות מה שלורד מכנה "בורג-נוסע-לחד"ש-בשבת"? בורג עצמו, בשיחה עם "העין השביעית", סירב להשיב על השאלה. מכל מקום נראה כי לורד, או לפחות עורכיו, היו מודעים לפוסט של שניידר על ועידת חד"ש, שבו נטען כי צעד ברגל למקום. אחרת קשה להבין מנין קיבלו את התצלום של בורג בוועידה, תצלום שצילמה שניידר עצמה ופורסם בבלוג שלה. נתניהו והתקשורת. בן כספית מדווח ב"מעריב" כי ביום ראשון שעבר התקיימה במעון ראש הממשלה בירושלים מסיבת יום-ההולדת ה-100 של שמואל בן-ארצי, אביה המנוח של אשת ראש הממשלה. לא אזכרה, מדגיש כספית, אלא יום-הולדת. לפי דיווחו, דודו פישר שר את "הכניסיני תחת כנפך", ראש הממשלה הקריא שיר, הוקרן סרטון על בעל השמחה והיה במקום גם צוות צילום שמכין בימים אלה סרט ביוגרפי על המנוח. כספית מציין כי שיגר שאלה בנוגע למימון האירוע, אך לא קיבל מלשכת ראש הממשלה כל תשובה. בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מונה נחום ברנע את הישגיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבוע האחרון. בין היתר הוא מתייחס ליחסי נתניהו והתקשורת בישראל, או כפי שהוא מכנה זאת, בנוסח המזכיר את עמיתו מ"מעריב", "השלמת ההשתלטות על אמצעי התקשורת". "נתניהו הגיע בתחום הזה להישג שעולה על כל מה שהשיגו קודמיו, כולל בן-גוריון", טוען ברנע. "לבד מהחינמון, העלון המגויס, גורלם של שלושת ערוצי הטלוויזיה נתון לחסדיו. הוא המפקח עליהם מטעם הציבור; הוא המחוקק; הוא האיש עם האצבע על השטקר: ברצותו יאריך את חייהם. ברצותו יקצר. הערוץ הממלכתי נרתם לקמפיין שלו בלי להתנצל: ההתנצלות יצאה לאחרונה מהאופנה. הבעלים בערוץ 2 וערוץ 10 משחרים לפתחו. אחד מבכירי הליכוד הסביר לי לא מזמן שאין די בכך: ההשפעה של הבעלים על חברת החדשות של ערוץ 2 מוגבלת. נתניהו פעל כדי לסגור גם את הפינה הזאת. מה שמציל את כבודם של ערוץ 2 ו-10 הוא המעמד המקצועי של פרשניהם, כתביהם, עורכיהם. אם תרצו, האגו שלהם. אין כמו אגו לחסן עיתונאי מפני השפעות זרות". ברנע, נזכיר, אמר בעבר בראיון לאתר זה כך: "אני מניח שיש יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט. נכון שידיעות אחרונות היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו". מכל מקום, כעת "ידיעות אחרונות" נחרד מהשפעת ראש הממשלה המכהן על התקשורת. ניתן לראות זאת גם בשער גליון יום שישי, שם נמצא מקום לכותרת "דווקא עכשיו: ערוץ 2 (רשת) מוותר על הסאטירה הפוליטית". רז שכניק מדווח בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" כי זכיינית ערוץ 2 החליטה לוותר על התוכנית "מצב האומה". כותרת המשנה נפתחת בביטוי "באופן תמוה". "לפי הערכות של גורמים בתעשייה, ההחלטה התקבלה מסיבות כלכליות, אך גם מחשש ללחצים פוליטיים על מנהלי הזכיינית. [...] בכירים בתעשיית הטלוויזיה אומרים כי באחרונה הגיעו מסרים מכמה פוליטיקאים ומראשי מפלגות – כולל מסביבת ראש הממשלה בנימין נתניהו – על אי-שביעות רצון מהתכנים של מצב האומה. זאת, בעיקר אחרי הופעתה של ציפי לבני, שמתחה ביקורת על נתניהו בשפה בוטה". בליכוד וברשת, מוסיף שכניק, מכחישים טענות אלו מכל וכל. "כיצד ההדחקה של החרא והשיבה שלו בצורות מעודנות יותר ונטולות ריח קשורות לצמיחת המדינה המודרנית והקפיטליזם?", שואל אבנר שפירא במוסף "גלריה" של "הארץ" את ד"ר עירן דורפמן, עורכה המדעי של המהדורה העברית של הספר "היסטוריה של החרא", מאת דומיניק לפורט, הרואה אור כעת בהוצאת בבל. "יעלון: אין מקום לקיים חקירה פלילית על יום שישי השחור ברפיח", נכתב בשער "הארץ", מעל לקפל. "יום שישי השחור" הוא הכינוי, בין היתר ב"הארץ", לאירוע שהתרחש לקראת סיום מבצע "צוק איתן", אז הפעיל צה"ל כוח אש גדול ובלתי מדויק לאחר חטיפתו של הקצין הדר גולדין. מהירי נהרגו עשרות פלסטינים, תושבי האזור. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של העיתון, טוען כי יעלון פסע "ברגל גסה משהו" אל שדה המוקשים המשפטי שבמסגרתו צריך להכריע הפרקליט הצבאי הראשי אלוף דני עפרוני אם לפתוח בחקירה פלילית של האירוע או לא. "יש כאן מסר מפורש מיעלון לעפרוני, בעניין הנתון לסמכותו הבלעדית של האחרון", כותב הראל. "בהחלטות משפטיות, הפצ"ר אמור ליהנות מעצמאות מקצועית מוחלטת והשר והרמטכ"ל אינם צריכים להתערב בעמדותיו". לדעתו, "ספק אם באווירה הנוכחית יורה עפרוני על חקירה פלילית של רפיח". צוות חוקרים של האלוף נועם תיבון, שמונה לחקור את האירועים במהלך המבצע, הביא לפרקליטות הצבאית תיק עם "ביקורת מקצועית לא פשוטה על תפקדום של המפקדים באותו הקרב", כותב אלכס פישמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". מעבר לעובדה שצוות החוקרים הגיע למסקנה כי באירוע נהרגו 41 פלסטינים, לא 70 או 150 כפי שטענו הפלסטינים, "תיבון ואנשיו מצאו שורה של בעיות מקצועיות, המחייבות את הנוגעים בדבר לחזור לספסל הלימודים הצה"לי". עם זאת, מציין פישמן, "זווית הראייה של הפצ"ר שונה". אשר להתבטאות אתמול של יעלון, פישמן אינו חוסך ביקורת. "לא מדובר בעוד קיביצער שעומד ביציע ונותן עצות, אלא במי שעומד בראש מערכת הביטחון. התבטאות כזו מעמידה את הפצ"ר במצב בלתי נסבל, כי כל החלטה שיקבל עכשיו תתפרש בארץ ובעולם ככזו שהתקבלה תחת לחץ. זו אמירה אומללה שנודף ממנה ריח של פופוליזם". "יגאל סרנה, אחד מכותבי השמאל המוכשרים והמרגשים בישראל, העניק השבוע לבנט שני מנדטים חינם, אין כסף. ככה סתם, על הדרך", כותב בן כספית ב"מעריב". לדבריו, האשמת בנט באחריות להרג כ-100 פליטים בלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" הביאה לעלייה בפופולריות של יו"ר הבית-היהודי. "בשורה התחתונה, בנט יצא גיבור", קובע כספית. "מי שיבדוק את הפרשה הזו ברצינות (עשיתי את זה) יבין שלא הוא אחראי למה שקרה. להפך". לפי כספית, "התקלה היתה באיכות המפות שהיו בידי צה"ל בחפ"ק. בתחקיר התברר שבסיס האו"ם שבו הסתתרו הפליטים היה מסומן רק בחלקו. היו בו סככות חיצוניות שלא היו ידועות לצה"ל, באחת מהן הסתתרו הפליטים. שניים מתוך חמשת הפגזים ששוגרו לשם נפלו על הסככה הזו וגרמו לאסון". "באשר לטענת ישראל דאז שלא ידעה שמאות פליטים מצאו מחסה במחנה האו"ם", כותב סרנה במדורו שב"ידיעות אחרונות", "כתבה לי השבוע עלמה זהר, שבעת אירועי כפר כנא היתה סמב"צית ביחידת הקישור לכוחות זרים של צה"ל. במו ידי רשמתי ביומן המבצעים מספרים מפורטים שקיבלנו על הפליטים שמצאו מחסה בבסיס האו"ם בכפר כנא. כשישראל טענה שלא ידעה על קיום הפליטים, נכנס תת-אלוף דודו צור, מפקד היחידה שלנו, לחמ"ל ולקח במו ידיו את יומני המבצעים. יותר לא ראינו אותם. שם איבדתי את בתולי האמון במערכת". עמ 14 בקונטרס החדשות של "הארץ" מוקדש לפרסום טקסט מאת עמירה הס על פועל פלסטיני שהתמוטט ומת במחסום שער אפרים ולמדור הקבוע של גדעון לוי ואלכס ליבק, "אזור הדמדומים". פעם פורסם המדור של לוי וליבק במוסף "הארץ". במרץ 2007 עבר למוסף "הארץ השבוע", מה שהיה אז החלק הרציני, הפוליטי יותר של העיתון. בקיץ 2012 נסגר "הארץ השבוע", והמדור מצא את עצמו בעמודי החדשות של "הארץ". כאן, בתחתית עמ 14, מדווח הבוקר לוי על הריסת ביתם של בני משפחת כעאבנה מעין-אלחילווה שבצפון בקעת הירדן. לדיווח שלו נלווה תצלום של ליבק ובו רואים את חאדר אבראהים כעאבנה פוסע במקום שבו קודם לכן היה ביתו. נדמה שהתצלום מוצלח, כפי שניתן לצפות מליבק, אבל קשה להתחייב על כך. הוא כל-כך קטן, 6X4 ס"מ בסך-הכל, שקשה להבין מדוע עדיין טורחים ב"הארץ" לשלוח צלם כליבק ללוות את המדור של לוי. בשביל הדיגיטל, כמובן. שם מקבלים התצלומים את הכבוד הראוי להם. כמה מהקוראים הקבועים של "אזור הדמדומים" הם לקוחות דיגיטל-פירסט, שמעדיפים לעיין ב"הארץ" במחשב או בטאבלט, וכמה מקוראי המדור של לוי וליבק הם לקוחות פרינט, שמעדיפים לקרוא את הגרסה המודפסת של המדור? לא ברור, אבל ברור שבפרינט כל ס"מ עולה כסף רב. ולקוחות הפרינט? זה עניין של זמן עד שלא יישארו יותר. גידי וייץ מדווח בשער "הארץ" כי שוטרים מצאו בביתו של מנכ"ל משרד החקלאות רמי כהן 450 אלף שקל במזומן. "לחוקרי המשטרה נראה חשוד שאדם רגיל, שמחזיק חשבונות בנק וידוע בין השאר כיועץ כלכלי חד חושים, מוותר על רווחי תשואה מהשקעת סכום כזה, במניות למשל, ומחזיק את הכסף בביתו". כהן, מוסיף וייץ, נעצר בשל חשדות הקשורים לכהונתו כמנכ"ל משרד החקלאות ולקשריו עם פאינה קירשנבאום. "שר החוץ אביגדור ליברמן מתלונן על השם שהדביקה התקשורת לחקירת השחיתות המהדהדת, פרשת ישראל-ביתנו, אך ככל שהימים נוקפים נדמה שהשם מתאים וכי רשת מקורביו הצפופה של יו"ר המפלגה הולכת ומסתבכת", כותב וייץ. עם זאת, בהמשך רשימתו מוסיף כתב "הארץ": "ייתכן שבקרוב יתברר כי ליברמן בכל זאת צדק, והפרשה הזו תפסיק להיות רשומה רק על שם המפלגה שהקים ב-99, כשהשתחרר מצלו של נתניהו. זה יקרה כאשר המניפה תיפתח וייבדקו לעומק חשדות ראשוניים, המיוחסים גם למפלגות נוספות שנטלו חלק בביזה". ב"דה-מרקר" ממשיך שוקי שדה, בוודאי הכתב הפורה ביותר בעיתונות המודפסת בכל הקשור לקשרי הון-שלטון, בסיקור אחורי הקלעים המטונפים של המערכת הפוליטית בישראל. הפעם מפרסם שדה פרופיל על ראש עיריית מודיעין חיים ביבס, "האיש החזק בליכוד", שנושא אחריו "לא מעט סימני שאלה". "לדעתי, חופש המחשבה הוא הערך העליון!", כותב שלמה כהן, קריקטוריסט הבית של "ישראל היום", בטור המתפרסם היום בעמודי החדשות של העיתון, לצד דיווח על המצוד אחר מבצעי הטבח במגזין הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו". עם זאת, טוען כהן, אין להשוות בין חופש המחשבה לחופש הביטוי. "דווקא עכשיו, לאחר הטבח המזעזע בפאריס, אנחנו צריכים לבחון באומץ איפה הקו האדום, והאם חופש הביטוי חייב להיות חסר גבולות", כותב כהן. הוא נזכר כיצד אדם ברוך התעקש בעבר לפרסם קריקטורה שצייר ונחשבה לאנטישמית, ותוהה אם ברוך היה רואה את הדברים באופן דומה גם כיום. "קריקטוריסט טוב הוא קריקטוריסט שאין לו אלוהים. גם כשמדובר באלוהים. במיוחד כשמדובר באלוהים", כותבת ב"ידיעות אחרונות" דניאלה לונדון-דקל, בעלת מדור מאויר קבוע בעיתון. "אילו הייתי מוסלמית ומחר הייתי צריכה לצייר קריקטורה", היא מוסיפה בהמשך, "הייתי מציירת את הנביא מוחמד בוכה. אבל לא, לא בעירום. אני בכל זאת רוצה לחיות". ב"הארץ" מתפרסם מאמר מאת אנדרו הסלופ, מנהל התוכנית לחופש הביטוי בהתאחדות העיתונים והמו"לים העולמית. "עם כל הזעזוע שמעוררת ההתקפה הקטלנית על המערכת של השבועון הסאטירי המוביל בפריז, בשביל אלפי עיתונאים בעולם היא אינה תקרית מבודדת, אלא ביטוי קיצוני של מציאות אכזרית. אם תדברו עם עיתונאים בתימן, בסוריה, בעיראק, בפקיסטאן, במקסיקו ובאינספור מדינות אחרות, תיווכחו שהזעזוע והפחד שפוקדים כעת את צרפת מוכרים להם היטב", הוא כותב. מעל מאמרו מתפרסמים ארבעה איורים מאת מעצבים ב"הארץ". אחד מהם מציין, לצד העובדה כי עשרה עיתונאים נהרגו במתקפה על "שרלי הבדו", כי "כ-13 עיתונאים נהרגו הקיץ במתקפה על עזה". בנוגע לאחד מהעיתונאים שנהרגו בעזה במהלך מבצע "צוק איתן" התברר לאחרונה כי במקביל לעבודתו כעיתונאי היה גם פעיל בארגון הגיהאד-האסלאמי, ארגון מוסלמי קנאי, שהאידיאולוגיה שלו קרובה יותר למבצעי הטבח בעיתונאי "שרלי הבדו" מאשר לקורבנותיו. ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במוסף "מעריב" כי ביום ראשון האחרון, במסגרת השתלמות של כתבים צבאיים במכללה לביטחון לאומי, נתפס פרשן "הארץ" אמיר אורן מחליף את הפתקים שהורו על סדר הישיבה בשולחן, כך שהוא יישב באמצעו ואילו פרשן "ידיעות אחרונות" אלכס פישמן יישב בצד השולחן. "מדובר על יהודי בן 64, והוא עדיין ממשיך לשחק בקקה", אומר לה פישמן. בתשובה לפנייתה אמר לה אורן: "יושבים שם איפה שרוצים [...] כל אחד מחליט". בשבוע שעבר התפלמסו יואב קרני ודרור פויר מעל דפי המוסף "G" בדבר הלגיטימיות של מעבר עיתונאים לפוליטיקה. קרני יצא נגד ינון מגל, ואחרים, שעשו זאת בלא תקופת צינון. פויר הגן על מגל והזכיר שגם מנחם בגין, מאיר וילנר, גרשום שוקן, משה סנה, גאולה כהן, משה שמיר, יוסי שריד ואורי אבנרי היו עיתונאים שהפכו לפוליטיקאים. "(וילנר?!)", מזדעזע קרני, ולגופו של עניין כותב: "איש מהם לא החזיק מיקרופון ולא ניצל את גלי האתר לרעה. [...] הם היו פוליטיקאים משחר נעוריהם, גם אם כתבו בעיתונים" (את שוקן הוא מגדיר "עניין מסובך יותר"). יעקב אחימאיר מתייחס לסוגיה במדור הדעות של "מקור ראשון". "רובם של המכונים חוצי קווים היו תמיד פוליטיקאים, אמנם עם תעודת עיתונאי", הוא כותב. בפרס הידיעה שנראית יותר מכל כאילו נולדה לאחר שמישהו הפסיד בהתערבות זוכה היום ידיעה מאת איתמר אייכנר, המתפרסמת בתחתית עמ 13 של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "חצויה בין ארצות". אייכנר מדווח על שגרירה של מדינה דרום-אמריקאית שנאלצה בקיץ האחרון לשוב לארצה להתייעצות כמחאה על מבצע "צוק איתן", בעוד שבמקביל בנה משרת בצה"ל. "החזרה לארצה עוררה בשגרירה סערת רגשות, שכן היה לה חשוב להיות במהלך המלחמה קרובה לבנה כמה שיותר", כותב אייכנר. בשל מזג האוויר העלה העיתון "מקור ראשון" את גליונו המלא לרשת. הקריאה מומלצת, במיוחד למי שאינו מכיר את העיתון.

לפי ד"ר עדי אייל, פיצול ערוץ 2 עלול להוביל ללחץ מסחרי על חברות הטלוויזיה שיתורגם ללחץ על הרגולטור • מי שצפויים להיפגע הם הצופים והיוצרים

בנובמבר השנה אמור ערוץ 2 להיעלם מהשלט, והזכייניות המפעילות אותו, קשת ורשת, צפויות להתפצל. מדובר במהלך שיכול לשנות את פני הטלוויזיה המסחרית בישראל, המתאפיינת בדומיננטיות הגדולה של הערוץ המסחרי הראשון. ד"ר עדי אייל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן עמד בראש הוועדה ליישום הוראות החוק בדבר הפקות מקור בערוצים המסחריים, "ועדת אייל", שהגישה את המלצותיה לראש הממשלה נתניהו בינואר 2015. בראיון ל"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, תיאר ד"ר אייל את המכשולים שעומדים בפני שוק ישראלי ובו שלושה ערוצי טלוויזיה מסחריים, הן מבחינת היכולת והרצון להפיק הפקות מקור והן מבחינת התועלת לתחרות. להלן גרסה ערוכה של השיחה שקיימו עימו מנחי התוכנית, אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל. הראיון עם ד"ר אייל, מומחה להגבלים עסקיים, התקיים ימים ספורים לפני הודעת הרשות השנייה כי קשת ורשת, זכייניות ערוץ 2, יוכלו לקבל כל אחת רישיון לערוץ חדש, זאת כחלק מההיערכות לקראת הפיצול הצפוי של ערוץ 2. בפתח הראיון נשאל ד"ר אייל האם מעבר משוק שבו שני ערוצים, כשאחד מהם מופעל על ידי שני זכיינים, לשוק שבו שלושה ערוצים נפרדים, יהיה טוב לתחרות. "לכאורה, זה פשוט", משיב ד"ר אייל. "תמיד טוב יותר שיהיו יותר מתחרים. אבל במקרה הזה זה לא כל כך מדויק מכיוון שהשאלה העיקרית היא עד כמה יש ישימות מסחרית לשלושה ערוצים לפעול במקביל בעולם שבו, גם היום, שני ערוצים מסתדרים בקושי עם עוגת פרסום שדי מתכווצת והוצאות שדי עולות. אם שלושה ערוצים יוכלו לפעול ולהיות עצמאיים ולהיות מספיק רווחיים כדי לשרוד, אז המצב יהיה יותר טוב מהיום". שאלת התוכן שישדרו הערוצים רלוונטית מבחינתך? "בוודאי. ההסתכלות על ערוצי טלוויזיה היא שונה מאשר על עסקים אחרים. במובן של תחרות, אנחנו רוצים שיהיו יותר ספקים של תוכן טלוויזיוני כיוון שאז יש לציבור יותר אפשרויות בחירה, וזה בוודאי טוב. אבל אחת הסיבות שקשה להפריד את הנושא של הפקות מקור מהנושא הכללי של התחרות בין הערוצים, היא שמדינת ישראל מעוניינת לא רק בעצם קיומם של תכנים שמשודרים בטלוויזיה אלא אכפת לה גם מהם התכנים האלו. "לצורך העניין, אם יש שלושה ערוצים אבל שלושתם מתמקדים בתוכניות בידוריות מסוגים שונים, זה נחשב פחות טוב מאשר שידורים שיש להם גם איכות, אמנותית או חדשותית או אחרת. ודווקא התוכניות האיכותיות יותר, לפחות כך מקובל להסתכל עליהן, אלו שמביאות תוכן חדשני יותר, אחר, שמאתגר קצת את הצופים, הן לאו דווקא המהלך הנכון מבחינה מסחרית". האם המבנה הנוכחי של ערוץ 2, שבו שתי זכייניות משדרות בימים נפרדים, לא מעלה בפני עצמו חשש מצינון התחרות? "זה קצת מורכב. לכאורה המצב דומה למונופול מקומי. תחשוב על המצב שבו היה שידור בכבלים ונתנו לכל חברה אזור מסוים שבו היא מונופול. רשת וקשת מקבלות בעצם כל אחת מונופול על ימים מסוימים. לכן אני, בתור צופה טלוויזיה שמעוניין בערוץ ישראלי, יכול לצפות כל יום בערוץ 1 או בערוץ 10 או בערוץ 2 - ולא משנה שבכל פעם זה עם זכיין אחר. אבל כשאנחנו מסתכלים על התחרות בהקשר של הפרסומות, וזה הרי מה שמניע את התחרות בערוצים המסחריים, אנחנו רואים שרשת וקשת בהחלט מתחרות ביניהן על מפרסמים". מה יכולות להיות השלכות הפיצול של ערוץ 2 בכל הקשור למחויבויות הזכיינים? "כל אחת מהזכייניות תצטרך להתמודד עם מצב שהוא קשה יותר מבחינה מסחרית. צריך למלא שבעה ימים וזה לא רק עלות ההפקה או קניית תוכניות לאותם שבעה ימים, אלא עד כמה אני יכול בתור מי שהיה זכיין ועובר להיות בעל ערוץ למצוא מפרסמים שיכסו לי את העלויות הגבוהות האלה. "המאבק של בעלות הרישיון או הזיכיון הוא בדרך כלל לא רק האחת מול השנייה אלא גם מול הרגולטורים. הסיבה שיש את הכמות הנוכחית של תוכניות מקור היא בין השאר בגלל רגולציה שכופה את זה. לכן צפוי שאם התחרות תגרום ללחצים כלכליים על הזכייניות שיהפכו לבעלות ערוץ, הן יבואו לרגולטורים, כמו שהן יודעות לעשות כשהמצב קשה, ויגידו תראו, הדרישות שאתם כופים עלינו בחוק הן כאלה שקשה לנו לעמוד בהן. והן יראו שאכן קשה להם לעמוד בהן, ורגולטורים רגישים לנושא הזה ובהחלט צפוי לחץ להקטין את חובות התוכן המקורי". מה אתה יכול להגיד על האופן שבו הזכיינים פועלים מול מקבלי ההחלטות והרגולטורים כדי לשמור על האינטרסים שלהם? "הזכייניות פועלות כמו כל בעל אינטרס שיש עליו רגולציה מאוד פולשנית. אבל צריך לקחת בחשבון שאם אני בעל ערוץ בטלוויזיה, הרגולציה עלי היא הרבה יותר משמעותית מאשר מול מפעל רגיל. יש המון אינטראקציה עם רגולטורים ולמעשה יש רגולציה כפולה. מצד אחד יש רגולציה שנקרא לה רגולציה מקצועית, של הרשות השנייה, שמקבלת הוראות מהמחוקק, וזו רגולציה צפויה. תמיד יהיו מאבקים, תמיד יהיו אנשים שמנסים להשפיע וזה לגיטימי שהם מנסים להשפיע ושום דבר כאן לא ישתנה. "לרגולציה מהסוג השני אפשר לקרוא רגולציה פוליטית. ההפרדה היא לא חדה. רגולציה מקצועית, כמו הרשות השנייה, יש בכל מקום. אבל במקרה של רשתות טלוויזיה, מכיוון שיש מעורבות פוליטית מאוד משמעותית, אנחנו תמיד מסתכלים בעין חוששת על המעורבות של חברי כנסת ופוליטיקאים אחרים, שפונים אליהם מחברות הטלוויזיה, ואנחנו יודעים על פניות רבות. שוב, קשה להפריד בין פנייה לגיטימית, כשאני רוצה להשפיע על ועדה של הכנסת שיושבת בענייני, לבין מצב שבו פוליטיקאים מאוד רוצים יחסים טובים עם מי שאחר כך אחראי על הברז של הנגישות לקהל צופי הטלוויזיה". בזמן פעילות הוועדה על שמך חוויתם לחצים כלשהם? "היו גורמים שמאוד רצו להשפיע, בצורה שהיא לגיטימית. הם רצו מאוד להשמיע את קולם , רצו מאוד לשכנע בקולם. לא היה משהו חריג, שמפריע או שהוא פלילי. אני כן יכול להגיד שהיו לא מעט גורמים, דווקא מקרב היוצרים העצמאיים, שסיפרו על לחצים מאוד מאוד קשים עליהם. בפני הוועדה כל מה שהובא, הובא בצורה מקצועית ועניינית וכמובן אינטרסנטית מכל הצדדים וזה לגיטימי, מותר להם לנסות לבוא ולהשפיע. אבל בתוך השוק עצמו יש גם בהחלט גורמים חזקים, הזכייניות או בעלות הערוץ, ויש גורמים חלשים, ואלה היוצרים העצמאיים. אילולא היו חלשים לא היה המחוקק צריך להגן עליהם". שר התקשורת הנוכחי, בנימין נתניהו, פועל ליישום ההמלצות של הוועדה שעמדת בראשה? "זו שאלה שצריך לבדוק יותר לעומק עם השר. בוא נאמר כך: הוועדה שלי עשתה שני דברים. בדיקה מעמיקה של הדין הקיים והאופן שבו הוא מיושם, ודיון במה צריך לשנות, איזו חקיקה צריך לעשות כדי לשפר את המצב. בשני הפרמטרים האלה המצב הקיים לא טוב, הוא בעייתי. האכיפה חלקית מאוד. אפשר להתווכח האם ליישם או לא את שינויי החקיקה שהמלצנו עליהם, אבל גם אז - שינויי חקיקה מבחינתי הם הצעד הגדול אך הפחות קריטי. הצעד הקריטי הוא לאכוף את החקיקה הקיימת, וזה לא נעשה מספיק". "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק. הכתבה מתפרסמת במסגרת פרויקט משותף של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", תחת הכותרת "שוק הטלוויזיה בישראל בעידן של שינויים טקטוניים", במימון מפעל הפיס. הכתבות והמאמרים במסגרת הפרויקט יתמקדו בתפקיד ובאופי של הטלוויזיה ובסוגיות של חופש הביטוי והיצירה, על רקע השינויים במבנה וברגולציה של שוק התקשורת בישראל והשינויים העולמיים בצריכת המדיה

באתר הספורט מאשימים את הארגון בהדלפה ל"העין השביעית". הארגון: המידע הגיע לתקשורת בגלל ההתלהמות של one

הנהלת אתר הספורט one תעביר לארגון העיתונאים של ההסתדרות מידע מפורט בנוגע לעובדים בשתי החברות שמפעילות את אתר וערוץ one, כך הוסכם בדיון שנערך בשבוע שעבר בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו. one הוא בשליטת קבוצת "ידיעות אחרונות". בחודש שעבר התלונן ארגון העיתונאים, באמצעות באי-כוחו עורכי-הדין אמיר בשה ומורן סבוראי, כי בהנהלת one מסרבים לספק להם את הנתונים הדרושים כדי לנהל עימם משא-ומתן, ותחת זאת מעבירה ההנהלה נתונים חלקיים וכלליים בלבד. כדי להדגים זאת צירף ארגון העיתונאים דוגמה לטבלה ובה נתונים בנוגע למספר העיתונאים באתר וערוץ one, לוותק שלהם ולשכרם. בהנהלת one טענו כי עמדו בהתחייבותם מדיון קודם להעביר נתונים על העובדים. נוסף לכך התרעמו בהנהלת one על שהארגון הגיש לבית-הדין את המסמך שקיבל מידם. בא-כוחו של one, עו"ד שי אליאס, טען כי מדובר במידע "חסוי וסודי" ש"הוגנב" לתיק תוך הפרת הסכם הסודיות. בדיון שהתקיים השבוע בפני השופטת קרן כהן נחלקו הצדדים בנוגע לנסיבות הפרסום של המסמך המדובר ב"העין השביעית". לפי פרוטוקול הדיון, באי-כוחו של ארגון העיתונאים הכחישו שהעבירו את המסמך ל"העין השביעית", וטענו כי הפרסום נבע רק מהתרעמות נציגי one והכותרת הבולטת שניתנה בתגובה שהגישו לבית-המשפט. "הסיבה שזה התגלגל לתקשורת לעמדתנו", טענו, "זה רק בעקבות הודעה של המשיבות [הנהלת one] לבית-הדין עם כותרת של הגנבת מסמכים, שכן חלף שבוע וחצי בין המועד שאנו הגשנו את הנספח לבין התגובה של המשיבות שבעקבותיה היה הפרסום באתר העין השביעית". בא-כוחו של one טען, לעומת זאת, כי האחריות היא של הארגון מעצם העובדה שהגיש לתיק בית-הדין את המסמך. באשר לפרסום באתר זה הוסיף עו"ד אליאס: "מדובר בצירוף נסיבות מדהים, שכן הכתב שפירסם את הכתבה הינו זה שהיה במספר דיונים שהתקיימו ויש לו קשר לעובדים שהינם חלק מהוועד, גם לאור השיחות שניהל איתם במהלך הדיון ולאחר מכן". כך או אחרת, בעניין המחלוקת העקרונית בין הצדדים חלה התקדמות. הנהלת one הסכימה כי לישיבת המשא-ומתן הבאה, שתתקיים ב-26.4.15, יגיע מנכ"ל החברות עם נתונים נוספים, "שיימסרו בעל-פה". בין היתר יקבל ארגון העיתונאים פירוט מספרי בנוגע לוותק של העובדים בחברות שמפעילות את האתר והערוץ, נתונים מפורטים באשר לעובדים המועסקים במתכונת המכונה "משמרות סטודנט", נתונים ביחס למספר הכתבים העובדים במשרה מלאה ושיעור הפרילנסרים שהועסקו בחצי השנה האחרונה לעומת שיעור העובדים השכירים. הצדדים הסכימו כי מעתה והלאה, וכדי למנוע זליגת מידע רגיש לתקשורת, "כל מסמך שיוחלף במהלך המו"מ שנבקש להביא לידיעת בית-הדין יוגש במעטפה סגורה ולתיק בית-הדין תיסרק רק ההודעה או הבקשה ללא הנספחים". 50378-09-14

יש היום מאבק על לבה ונשמתה של החברה הישראלית וככה זה במלחמה, אתה לא יכול להיות מן האו"ם אם יש לך השקפת עולם כשהצד השני עושה את כל מה שמצטייר בעיניך כרע שמעבר לחוק ולנורמה

רק נמיכות רוח משונה, או תלות ינקותית בהורה מזדמן, עשויה להביא את אמנון אברמוביץ למצב שבו הוא מגן על אריאל שרון (גילוי נאות – אברמוביץ ואני קצת חברים). כנ"ל, ללא ה"קצת חברים", נחום ברנע, שגילה בגיליון הקודם את נפלאות מסיבת העיתונאים בחוות קרופורד. חודש לאחר קיומה. הזמן הוא הכל גם אצל עיתונאים שאמורים ללמוד וללמד את לקחי אותה מסיבת עיתונאים, או כל תופעה שיש לה השלכות אקטואליות ותאריך תפוגה מבחינת ההשפעה הראשונית והמכרעת על דעת הקהל. ב"ידיעות אחרונות" מדווח ברנע על פגישת שרון–בוש כחלק מן ההמולה התקשורתית, וב"העין השביעית" הוא מקונן על היות הדיווח העיתונאי חלק מן ההצגה, כשהוא נתלה בתרגיל ההרמה של איילה חסון להנחתה של אריק שרון. לזכותו של ברנע ייאמר כי נטע כבר בדיווח הראשוני את התחושה שמדובר בהצגה, אבל טקטיקת המשחק היום היא אגרוף ללא כפפות ומי שמנצח הוא מי שתוקע אצבע לעין ולא מי שקורץ באלגנטיות כדי לקצור גיחוך של יודעי ח"ן. העסק מתחיל להיות בעייתי ממש כאשר טוראים כמו יואל מרקוס ואמנון אברמוביץ מסרבים להכיר בעובדות המונחות מולם ובונים מערך הגנה תקשורתי סביב ראש הממשלה. הבעיה לא רק מנטלית או כספית, אלא אותו ערפל קרב שאיננו מאפשר זיהוי ברור של האינטרס הלאומי האמיתי, ומונע משני החברים הנכבדים הללו, כמו רבים אחרים, לזהות נכוחה את המציאות. נכון ש"המציאות" היא מהומה בלתי פוסקת של אינטרסים והשקפות עולם, כשהכל נחתך מתוך הבשר החי וטובל ברוטב דם, ונכון שהעיתונאי אמור לדווח ולפרשן תוך שמירה על קוד של "אובייקטיביות" ומחויבות לבטחון ישראל, צור ישראל וישראל הגינגי עם מפתחות החניה. אבל, כפי שזה מצטייר ממעוף הציפור על פני מרחבי התקשורת הישראלית, הסידור הזה פשוט לא עובד. לכן החיפוש המתמיד אחרי עוגן. ממשלה. מערכת. ארגון. מנהיג חזק. לכן התלות המשונה של השמאל בשרון וההתנפלות "המקצועית" על עיתונאי הגדה הימנית. אברמוביץ מזהה ו"חושף" בעלי טורים שיש להם אגנדה ימנית, כאשר הוא וחבריו מחויבים לסוג של אתיקה שאותם סוכני השפעה המתחזים לעיתונאים מתנערים ממנה. יש כאן טעות אופטית שהיא גם טעות לוגית: גם "הם" וגם "אנחנו" מדברים על אותה עובדה מנהמת לבנו אבל משתי נקודות מבט שונות. ההגזמות וההטעיות, אגב, הן החלק הזניח של מאבק הלחץ על פני כל המגרש. הדיווח בנושאים הטעונים של היום הוא לא עניין לאובייקטיביות, אלא להשקפת עולם ולניתוח המציאות המתחייבת ממנה, ויותר מזה: יש כאן מאבק על נצחון אותה השקפת עולם וצריך לקרוא לדברים בשמם: זה או הם או אנחנו. מה לעשות, יש היום מאבק על לבה ונשמתה של החברה הישראלית וככה זה במלחמה, אתה לא יכול להיות מן האו"ם אם יש לך השקפת עולם כשהצד השני עושה את כל מה שמצטייר בעיניך כרע שמעבר לחוק ולנורמה. מובן שאתה יכול להצהיר שאתה מן האו"ם נוסח אברמוביץ. אבל בדרך־כלל מי שמתיימר לעשות זאת עושה שימוש באו"מניקיות הזו שלו כדי לדחוף את השקפת עולמו. ממילא הצד השני כבר מזמן חצה את קווי האתיקה ולא רק בתקשורת. ממילא כל צד סבור שמדובר באיום אמיתי על איכות החיים, על ערך החיים ועל החיים עצמם. כיוצא בזה אברמוביץ מסרב לתקוף את שרון, כיוון שהוא איננו רוצה לשחק לידיהם של תוקפי שרון מן הימין. שוב: מדובר בטעות טכנית. שרון של היום איננו רלבנטי יותר לתהליך; לא זה של ההתנתקות ובייחוד לא של מימוש מפת הדרכים. הוא את שלו כבר תרם. לא צריך להיות פרשן גאון או נביא בעירו כדי לדעת שהקשר בין שרון לבין הנסיגה מן השטחים בכלל ומעזה בפרט איננה נובעת מ"החלטתו", "הבנתו" הפתאומית את מגבלות הכוח, או "הפנמת הכיבוש" ושאר תובנות מצחיקות (אותו). שרון יוצא מעזה כיוון שהוכרח לצאת. שאלמלא היה יוצא, היה מסיים כמו יצחק שמיר. לכן מוזרה תמיכתו הגורפת של יואל מרקוס, אבל מה לי כי אלין על מרקוס, שכותב כי הרמטכ"ל עשה עבודה נהדרת במלחמה נגד האינתיפאדה והטרור. להזכירך מר מרקוס: במלחמה ההיא הפסדנו. המלחמה היתה אמורה לאפשר לשרון לנהל את המשא ומתן מול הפלסטינים מעמדה של כוח, ועמדה של כוח מבחינתו של שרון זה ל א לסגת מנצרים. רק לאחר שצה"ל והשב"כ נכשלו, שלא לדבר על קריסה כלכלית וגרוע מכל מוסרית, התערב האח הגדול והניח לשני מתאגרפי הגרוגי האלה ליפול זה על צווארי זה. האמצע האובייקטיבי התקשורתי הקדוש אינו מונח בין העצני למרקוס, אלא בין האינטרס הלאומי על־פי השקפתו של כל עיתונאי ובין יישומו בשטח. לא צריך להצטייד בטלסקופ או מיקרוסקופ כדי לזהות מהו אינטרס לאומי, אפילו ברמה של עלות–תועלת, וניתן לזהות אותו גם בלי להיתקל בו בבומבה באמצע החיים. היתקלות מעין זו מותירה אותך לפעמים המום וחסר עשתונות אבל לא חסר דעה, ואת הדעה הזו חייבים לשווק בתזמון המתאים: ברגע שהתברר (כמה ימים לאחר הסכם שארם) ששרון איננו מתכוון למלא אחר סעיפיו, היו צריכים גם ברנע, גם אברמוביץ וגם מרקוס לתקוף אותו לאורך כל החזית. כל אחד מהם יודע (בערך) מהו האינטרס הלאומי, והבערך הזה אמור להספיק. החשש שללא שרון לא תהיה התנתקות נובע יותר מחולשת דעת מאשר מהערכת מצב. ההתנתקות, כמו התהליך כולו אגב, אינה ניתנת לעצירה והיא לא תלויה בשרון. השאלה איננה אם ניסוג אלא כמה קורבנות ייפלו עד שניסוג. אם התשובה לשאלה כמה קורבנות ייפלו כאן היא שרון, אזי מדובר בנחל איתן של דם ודמעות. שרון, מאז ההסכם, עושה ככל יכולתו כדי לדכא את אבו־מאזן, וגם כאן הוא זוכה לגיבוי תקשורתי בעייתי. ביום רביעי (4.5) נהרגו בגדה שני ילדים מאש חיילי צה"ל. כל כלי תקשורת הגיב על־פי רמת רגישותו. בתגובה ירה חמאס קסאם על שדרות. נפח התגובה התקשורתית היה כמקובל גדול יותר מנפח הידיעה על מות הילדים (זה כאילו בסדר; הרוגי קל"ב יקירים יותר). אלא שעיתונות אמיתית אמורה לכרוך את שני הדברים בסדר הבא: בפעולה שבה נהרגו הילדים, חרג צה"ל מרמת הפעילות המצופה בתקופת רגיעה וחמאס הגיב בירי קסאם. כלומר, צה"ל התחיל. ולהניח את התובנה הזו במסגרת החדשותית המיידית ולא להשאיר את הקשר בין הדברים לפרשנות שלמחרת או לעמודי הדעות של סופשבוע. אבל גם בסוף־השבוע (יום ו) עוסק זאב שיף רק בירי הקסאמים ובכך ש"אבו־מאזן אינו עושה די למנוע אותו", וכי "צה"ל בדרך־כלל אינו נוהג להבליג אלא שהפעם לא היו נפגעים בנפש". אגב, מפקד אירוע הילדים הושעה – והמקרה בחקירה. מבחינת שרון, התקשורת מגבה אותו והוא חש עצמו חופשי לדכא את אבו־מאזן ולהעלות את החמאס. מכאן ואילך (לאחר הבחירות ברשות), ובעזרת קמפיין השחרה וכמה פרובוקציות, הוא יוכל להציג לעולם ארגון פונדמנטליסטי שלא ניתן לעשות איתו שלום – ושלום על פלסטין. הנכון הוא שיש כאן משחק נגיעה מרפרף על קשקש של יחסי הכוחות והרגישויות: הרי גם שרון רוצה רגיעה ותמיכה כדי להוכיח ליהודים ולעולם שהוא אכן "עשה את זה", והוא אכן יקבל אותן. אבל במקביל לרגיעה תתבצע התחמשות פלסטינית בממדים שמבעיתים כיום את מערכת הביטחון, והיא תדבר בסיבוב הבא. אז מה הקטע של תמיכה בשרון? כדי שילך לבחירות עם נתניהו (אין בר דעת הסבור שהם יפרקו את הליכוד) ויעשה מכה נוספת של 40 מנדטים? כדי שיוכל לעמוד מול פריצת אינתיפאדה חדשה ולדחות את מימוש מפת הדרכים, כאשר הפעם זה יקרה עם סבב חללים הרבה יותר גדול? למן היום שבו עמד על דעתו בצה"ל (נניח מאז ה־101), נושא שרון בתרמילו את שרביט המנצח על־פי הפרטיטורה שלו, ורק שלו, וכל תו שם (כמעט; להוציא מלחמת העצמאות) נושא מזכרת עוון, כולל תרומתו העכשווית להשחתת המידות והמדים. עיתונאי מסוגו של אברמוביץ, המזהה את האינטרס הלאומי ופועל בהתאם, אמור לנטוש את מושא תמיכתו ברגע שהמציאות מציבה בפניו אלטרנטיבה טובה יותר, וכל מה שמסתובב בשטח עכשיו – פרט לשרון – הוא בגדר אלטרנטיבה טובה יותר. כולל נתניהו שתלותו בימין תקרב אותנו מהר יותר לסדק הגואל בבלוק הפרלמנטרי של שחיתות נוסח מרכז הליכוד ומשיחיות נוסח מרכז הרב. הקרע בימין אמור להוביל לזיהוי ברור יותר של הציבור את הימין הקיצוני, ובעיקר יביא סילוק שרון את המדינה אל הנקודה שבה העולם, כולל ארה"ב, יתאחדו נגדה. ומכאן הדרך קצרה אל הסיכוי היחיד והאמיתי לשינוי המצב: מהפך קואליציוני. כל האמור למעלה, אגב, הוא כמובן אמירה מקצועית ואובייקטיבית שיש לה קשר עם אידיאולוגיה והשקפת עולם. אם שרידות אישית היא אידיאולוגיה ושרידות לאומית היא השקפת עולם. הכותב הוא עיתונאי גיליון 57, יולי 2005

מידת העניין של עורכי "ידיעות אחרונות" בהסכמי עדי מדינה נגזרת, ככל הנראה, מזהותם של מי שאלו מעידים נגדם

"הסכם המיליון", הכריזה אתמול הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". על הכוונת: ההסכם שנחתם עם ש, עד המדינה בפרשת הולילנד, שבה מעורב גם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. "כמה משתלם להעיד נגד ראש ממשלה לשעבר?", נשאל בכותרת המשנה, והתשובה סופקה מיד: "יותר מ-11 אלף שקל בחודש לשנים הקרובות, כמיליון סך-הכל". כל עמ 6 בעיתון הוקדש לדיווח מאת יורם ירקוני על ההסכם, שלפיו יקבל ש קצבה חודשית של יותר מ-11 אלף שקל למשך תקופה של כשש שנים, הלוואה מהמדינה ומחיקת תיקים שיש למדינה נגדו בנושאי מסים. "גורמים הבקיאים בהסכמי עדי מדינה", נכתב, "מציינים כי אחד הדברים יוצאי הדופן בהסכם הוא העובדה שהקצבה תשולם במשך מספר שנים רב". בהמשך הידיעה מודגש עברו המפוקפק של עד המדינה. ההסכם אולי חריג, אך אינו תקדימי. לפני 17 שנה, יומיים לאחר שעורך "מעריב" ויו"ר דירקטוריון החברה דאז עופר נמרודי נעצר, כתב עיתונאי "ידיעות אחרונות" חיים ברוידא כי החוקר הפרטי יעקב צור הוא עד המדינה בפרשת נמרודי. "יעקב צור הוא מוותיקי החוקרים בענף. הוא שירת במשטרה תקופה קצרה. יש לו בן המשרת עתה ביחידה המרכזית של משטרת תל-אביב", נכתב. "ככל הידוע, יעקב צור מסר עדויות המחשידות באופן ישיר את נמרודי בהזמנת האזנות סתר בלתי חוקיות מחברת אגם ומחוקרים פרטיים". מי שרצה באותם ימים לקרוא על התמורה שקיבל צור מהמדינה, נדרש לפתוח את "מעריב", שם הובלט ציטוט פרקליטו של נמרודי, עו"ד דן אבי-יצחק, שאמר כי לא מן הנמנע שלמדינה עד שקיבל ממנה סכומי כסף נכבדים. כמה חודשים אחר-כך כתבה עמירה שגב בשער "הארץ" כי צור מקבל עבור עדותו כ-200 אלף דולר מהמדינה. על-פי דיווחה, בהסכם שחתם צור עם משטרת ישראל והפרקליטות נכתב כי תמורת עדויותיו יקבל 66,600 דולר, כל שנה במשך שלוש שנים, ונוסף לכך התחייבות כי לא יועמד לדין פלילי בגין עבירות מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי. ב"ידיעות אחרונות" לא הופיע באותם ימים פרסום דומה. בשלהי 1996, כשבית-המשפט התיר לפרסם את זהות האדם שתיווך בין עד המדינה צור למשטרה, שוחח עיתונאי "ידיעות אחרונות" יורם ירקוני - אותו יורם ירקוני - עם המתווך. בדיווחו כותב ירקוני כי לטענת המתווך, יעקב צור קיבל תמורת הסכמתו להיות עד מדינה הטבות כספיות בשווי של כמיליון דולר. מידע זה לא הוזכר בכותרת או בכותרת המשנה של הידיעה, שפורסמה בתחתית עמוד פנימי של העיתון. ב-1998 דיווח ירקוני, יחד עם אפרת מילנר, על יום העדות הראשון של צור במשפט נמרודי. העובדה כי קיבל כמיליון שקל תמורת עדותו לא הוזכרה כלל.

הטבלואידים מדווחים בהבלטה על שפעת החזירים | "הארץ" הופך אופטימי ביחס ליחסינו עם אירופה | ואברי גלעד יוצא חוצץ

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מוקדשות היום לשפעת הקטלנית במקסיקו. "ידיעות אחרונות" בוחר בכותרת העניינית "חשש: מגפת שפעת קטלנית", ואילו "מעריב" בכותרת הצהובה "התפרצות". המגפה מגיעה גם לשער "ישראל היום", עם הכותרת "שפעת החזירים: סכנה למגפה עולמית". בשער "הארץ" מדווחת הכותרת המוקדשת לעניין כי "68 בני-אדם מתו מזן חדש של שפעת במקסיקו". עד כמה האיום חמור? לפי "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", ארגון הבריאות העולמי של האו"ם "הכריז אמש כי שפעת החזירים שהתפרצה לפני כחודש במקסיקו והתפשטה גם לארה"ב היא מצב חירום רפואי המעורר דאגה בינלאומית". לפי "ישראל היום", "המרכז האמריקאי לפיקוח על מחלות ומניעתן" (CDC) פירסם "הודעה יוצאת דופן" שלפיה "זן חדש וחריג של שפעת התפשט בעולם באופן נרחב ולא ניתן לבלום אותו", לא פחות. "ישראל היום" הוא היחיד המביא את הציטוט הזה. גם ב"מעריב" ניתן למצוא הד לאמירה האפוקליפטית הזו: בכותרת המשנה לידיעה בכפולה הפותחת של העיתון נכתב: "[...] בארגון הבריאות העולמי שוקלים להעלות את רמת הכוננות מפני מגפה ומעריכים: אי-אפשר לעצור את הנגיף". רגע, אי-אפשר לעצור? לא ניתן לבלום? האם הקיץ הקץ על כולנו? כנראה שלא, כי באותה ידיעה ב"מעריב" נכתב כי "יש סכנה להתפרצות מגפה עולמית", אבל הדבר כלל אינו בטוח (כרגע אובחנו מקרי הידבקות במקסיקו ובארצות-הברית, כשבארצות-הברית הם כנראה לא קטלניים). האם יש סתירה בדיווח? נראה שכן. ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מביאים בכלל ציטוט אחר, של "יו"ר ארגון הבריאות העולמי מרגרט צאן", שלפיו "אין ביכולתנו לקבוע על בסיס המידע הזמין כעת אם אכן תיגרם מגפה". רגע, אז ההיסטריה ב"ישראל היום" וב"מעריב" היתה מיותרת? כנראה שכן. בכלל, היסטריה היא תמיד מיותרת. אולי כדי למנוע את ההיסטריה שדיווחים בלתי אחראיים עלולים לגרום, מאמצים היום כל העיתונים את סוגת השאלה-תשובה כדי לדווח על המקרה. כך, למשל, ב"ידיעות אחרונות" נכתב בתשובה לשאלה "האם המחלה קטלנית": "לפי דיווחים שהתקבלו ממקסיקו נראה שהמחלה קטלנית ביותר, אולם הדבר אינו ודאי. זאת מכיוון שהמידע שהתקבל משם חלקי וחסר, ואינו אמין בחלקו". ובתשובה לשאלה: "האם קיים טיפול יעיל": "לפי המידע הקיים בידינו כעת, נראה כי התרופה תמיפלו, המשמשת לטיפול בשפעת רגילה, צפויה להיות יעילה במידה כזו או אחרת". ועוד: השבים ממקסיקו עם חום מתבקשים לפנות למרפאה. אין אזהרה מלנסוע למקסיקו. לא זוהו מקרים בישראל. מותר לאכול חזיר (המחלה לא מועברת דרך מזון). ב"ישראל היום" היו צריכים למלא איכשהו גם את טור הצד המופיע בפורמט הקבוע של הכפולה הפותחת שלהם, המוקדש לטקסטים קצרצרים במיוחד. הכתב אלי לאון נשלח להביא 80 מלה על מגפות "בספרות ובקולנוע". מדובר בטקסט מכונן, שמפנה לסרטים הוליוודיים מסחריים מהשנים האחרונות, ומסתיים במשפט האלמותי: "הבשורה הטובה היא שכמעט תמיד, האנושות ניצלת והסוף הטוב". באמת בשורה טובה. הנה הצעה לסדר: בקשו מהגרפיקאים שלכם שיכינו פילרים למקרה שאין ברשותכם טקסט ראוי (למשל, הלוגו: "ישראל היום חזקה נגד שפעת החזיר"). אגב, הדיווח בעיתונים, אף שהוא מובא בכמה מהם ברעש וצלצולים, אינו רחב יריעה במיוחד ואינו מביא יותר מהעובדות הבסיסיות. ייתכן כמובן שאין עדיין על מה לדווח, אולם הדבר מאיר את מהותם של דיווחי הבריאות בעיתונים: יום ראשון הוא היום המוקדש, ב"הארץ" לפחות, לכתבות בענייני בריאות. ניתן היה לשער כי דסק הבריאות ישמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו לסקר בהרחבה את האירוע הבריאותי המשמעותי שנפל "ביום שלו". זה כמובן לא קורה, משום שאותו דסק, אם הוא קיים, עוסק בתוכני מגזין ולייף-סטייל, ולא בעיתונות חדשותית. עולם הפוך: השר לאיומים מעדיף לרמוז, ואילו שר הדיפלומטיה מבכר איומים. הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא ציטוט של "השר לאיומים אסטרטגיים" משה יעלון: "גורמים ישראליים מסיתים בארה"ב נגד הממשלה", ובעמ 5 של העיתון מובאת הכותרת: "ליברמן: סוריה לא שותפה לשלום". הידיעה ובה הציטוט של יעלון היא תקציר ראיון שערך עימו שלמה צזנה ויתפרסם ביום שלישי ב"מוסף יום העצמאות" של "ישראל היום", הסנונית הראשונה של מחלקת המוספים שהוקמה בעיתון. כותרת המשנה מבהירה כי יעלון "סירב לנקוב בשמות אותם גורמים" ש"מציירים את ממשלת נתניהו כמו ממשלת חמאס, שני סרבני שלום". חבל שיעלון נוקט גישה של הפרחת רמזים אפלוליים. כנראה שעם המעבר לפוליטיקה איבד האיש את לשונו המתגלגלת, שאותה שיחרר זה לא מכבר בספרו האוטוביוגרפי. תזכורת: הפעם האחרונה שבה התלונן מישהו כי גורמים ישראליים מסיתים בארצות-הברית נגד ראש הממשלה היתה כאשר אהוד אולמרט טען כי אנשי ימין מחפשים בארצות-הברית מי שיעליל עליו עלילות. מי שלא איבד את הלשון הוא שר החוץ שלנו, אביגדור ליברמן, שאמר לעיתון אוסטרי כי אי-אפשר לעשות שלום עם סוריה, בשל שיתוף הפעולה שלה עם חמאס ואיראן. גם ב"הארץ" מדווחים, בהרחבה, על האמירה הזו של ליברמן (ומוסיפים גם אמירה משמעותית לא פחות: "ישראל לא תתקוף באיראן, זו בעיה שהעולם כולו יצטרך לפתור"), אולם הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת בנשיא האיחוד האירופי, שאומר כי "אירופה לא מבינה את גודל האיום האיראני" ומבטיח לפעול למניעת פגיעה "בתהליך שדרוג היחסים" של ישראל עם האיחוד. היחס המפויס הזה נמשך גם בעמודי הדעות של העיתון, שם כותב יהודה בן מאיר תחת הכותרת "ליברמן איננו גזען": "אני מתקומם נגד הדה-לגיטימציה שחוגי השמאל מנסים לעשות לליברמן ולכל מי שקשור עימו. הגיעה העת שגם השמאל וגם הימין ילמדו לנהל ויכוח ענייני לגופם של דברים ולא לגופם של אנשים". אולי משום שהיום יום ראשון והכתבים עוד לא התעוררו, ואולי משום שהיום יום ראשון וסוף השבוע היה מוזר במיוחד עבור אנשים מסוימים – כך או כך, העיתונים מלאים היום בסיפורי מעשיות וידיעות קוריוז מתחום הפלילים ועבריינות התנועה. ב"ישראל היום" אחת מכותרות השער (לא פחות) היא "אם שוכבים לא נוהגים", המפנה לידיעה של איציק סבן על זוג שקיים יחסי מין ברכב תוך כדי נהיגה (גם העיתונים האחרים מדווחים על המקרה). ב"ידיעות אחרונות" מתפרש על פני חציה העליון של כפולת עמודים דיווחם של אריה אגוזי ונעם ברקן על התפרעות של נוסע ישראלי בטיסת דלתא מניו-יורק (פרס הפטריוטיות לכותרת טור הצד: "אנחנו בהלם, הוא בוגר סיירת". כמובן שגם העיתונים האחרים מדווחים על המקרה). עוד ב"ידיעות אחרונות", שכרגיל מוביל את הזאנר: זוגתו של קבלן שהוא אחיין של איש עסקים ידוע החלה לנגח עם הגיפ שלה את הגיפ של הקבלן אחרי שצפתה בו נפגש עם אשתו-בנפרד. על השער האחורי של העיתון מדווח שמעון איפרגן כי משטרת באר-שבע מחפשת אחר גברים בגובה 2.05 מ כדי שישתתפו במסדר זיהוי של חשוד גבוה במיוחד. ואם בכל זה לא די, בעמוד לפני האחרון של "ידיעות אחרונות" מצולם אהוד אולמרט כשהוא לבוש טישרט צמודה בצבע אדום ורוכש מצרכים בסופרמרקט במבשרת-ציון. במהלך סוף השבוע קרו גם דברים משמעותיים בתחום הפלילים: רימון רסס הושלך לעבר משטרת בת-ים (שני חשודים נעצרו: שלומי ביטון ודניס דוידוב). זו תופעה מדאיגה במיוחד, וכפי שכותבים בעיתונים, היא הולכת ונעשית שכיחה (כלומר, גם תופעת העבריינים המעזים לאיים על שוטרים ולפגוע בהם, וגם תופעת זריקת הרימונים כאמצעי איום והפחדה המכוון לא רק לשוטרים). מי יודע, אולי כדאי להורות לכתבי הפלילים שלא לבזבז זמן על דיווח על אודות התעלסות במכוניות נוסעות ולהתמקד בהבאת המידע הרחב והכולל על אירועים משמעותיים מהסוג הזה. איתמר אייכנר הבלתי נלאה מביא היום את הציטוט הבא, מפי "גורמים המקורבים לנתניהו", המותחים ביקורת על ריבוי הערבים המועסקים בלשכתו: "מדובר באנשים איכותיים מאוד ומוכשרים, אבל כמו כל דבר טוב, אסור להגזים". הדיווח מוקדש לאייל גבאי, ערבי והמועמד המוביל, אליבא ד"ידיעות אחרונות", למשרת מנכ"ל משרד ראש הממשלה. את הדגש העיקרי שם אייכנר על מוצאו של גבאי, כמו גם על מוצאם של תשעה יועצים אחרים של נתניהו (כולם ערבים). "נתניהו הוא ראש הממשלה שמחזיק יותר יועצים ערבים מכל ראש ממשלה אחר בישראל", מעיר אייכנר בביקורת לא מסותרת. את הידיעה הוא מסכם כך: "ראש הממשלה הסביר למקורביו כי זה לא שחיפש בכוונה ערבים, אך יצא שרוב האנשים המקצועיים שאיתר הם מהעולם הערבי". (* הערה: ב"ערבים" הכוונה ל"חובשי כיפה".) אחת ההפניות על שער "ישראל היום" היא "שלמה ארצי בשיחת נפש נדירה עם קוטנר". בעמ 33 חוזר הסופרלטיב בכותרת המשנה: "שלמה ארצי מתפנה לשיחת נפש נדירה". שיחת הנפש הנדירה היא תקציר ממוחזר של ראיון רדיופוני מתחנות הרדיו האזורי עם כוכב זמר שמגיש תוכנית שבועית ברדיו, מביע את דעתו על כל דבר ועניין לעתים מזומנות בכל אמצעי התקשורת, כותב מדי פעם לעיתונים בעצמו, ורק לאחרונה התראיין באריכות לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". בקיצור: נדיר זה לא. היום על שער "מעריב", כותרת: "אברי מסתבך". אברי הוא אברי גלעד, וכותרת המשנה מרחיבה: "מנחה אחד נגד 100 תקף את המירוץ למיליון והצליח להרגיז את הבוסים בערוץ 2". הסיפור בקליפת אגוז: "טאלנט" – כלומר, שכיר באחד מכלי התקשורת, בעל משכורת גבוהה יחסית, הנהנה, על-פי הסברה, מפופולריות בציבור – מעז לחרוג מכללי המותר והאסור ביחסיו עם מעבידו ולמתוח עליו ביקורת באופן גלוי. תיאור מפורט של האירוע ניתן לקרוא בבלוג "המסך הקטן". כמובן שגם בזכיינית המתחרה, קשת, מיהרו לדווח על העניין. רק שלשום קראנו על ירון לונדון שמיהר לחזור בו מביקורת שמתח על ערוץ 10 בראיון עיתונאי (לדבריו, לא דייק בדברים שאמר). כעת מביא ערן סויסה ב"מעריב" את תגובתה הרשמית של רשת לדברים שאמר גלעד: "אברי גלעד הוא טאלנט ייחודי עם דעות מוצקות במגוון נושאים, ועובדה זו הופכת אותו לפופולרי. רשת מעודדת פלורליזם של דעות גם כשמדובר בתכנים שלה"; ואת התגובה הלא רשמית, ובעלת המסר ההפוך, מפי "גורם בחברה": "זכותו לחשוב מה שהוא רוצה נגד רשת, אבל הוא לא יכול להגיד את זה בשידור חי כשהוא מקבל משכורת מרשת". מדובר במקרה מבחן חשוב ומעניין. יש כאן נגיעה בסוגיית ההגינות שבמתיחת ביקורת על מקום העבודה שלך (מקרה רותי סיני היה האחרון שעורר דיון מסוים בעניין), אולם זו הסוגיה החשובה פחות. העוקץ בדבריו של גלעד לא היה שהם כוונו כלפי המעסיק, אלא שהם גרמו לו נזק כלכלי (על-ידי פגיעה בתדמית). העניין הוא, אם כן, האם לעיתונאי (במשמעות הרחבה של המלה) שכיר יש החופש להתבטא בסוגיות הנוגעות לאינטרסים המסחריים של מעסיקו. ואם ל"טאלנט" (עיין ערך) אין חופש כזה, ודאי שאין חופש לפועלים השחורים של התקשורת.

חלפה שנה מאז קמפיין מפלגתו של כחלון שהבטיח התנהלות שקופה. שלושה מחברי המפלגה חשפו את יומניהם, אך שמונה אחרים החליטו שמצעים לחוד - ויומנים לחוד

בינואר האחרון הפתיעה מפלגת ״כולנו״ הצעירה, כשהציבה את השקיפות והמלחמה בשחיתות בראש המצע שלה. בעוד שמפלגות אחרות עמעמו את מסריהן, ׳כולנו׳ נקבה בתכניות מרחיקות לכת. בין השאר מפלגתו של משה כחלון התחייבה – בולד על גבי לבן – להציג את כל יומני הפגישות של חבריה, ולפעול בשקיפות מלאה בכל החלטה שלטונית. התוצאה: 10 מנדטים מהציבור ושר נוסף בונוס (אבי גבאי). במושגים שלנו – 11 יומנים של חברי כנסת שיהיו חשופים לציבור מדי שבוע. חיככתי את ידיי בהנאה – בכנסת החדשה יוצבו סטנדרטים גבוהים מאי פעם של שקיפות. שחר של יום שקוף חדש. חלפה לה כמעט שנה. שלושה מהם אכן חשפו את יומנם, אך לא פחות משמונה מהם החליטו שמצעים לחוד ויומנים לחוד. בראש המסתירים עומד הפוליטיקאי המשופשף משה כחלון, יו״ר המפלגה. זה עצוב במיוחד משום שכחלון הרי ידע בדיוק מה משמעות ההבטחה. הוא אף טרח לתדרך כתבים ערב הבחירות לציין אותה, רק כדי לשכוח אותה יום אחרי מינויו לשר האוצר. וכשכך נוהג הבוס ברור שהעובדים לא ייצאו מגדרם להוכיח אחרת. הצטרפו אליו באי-חשיפת יומנם: רועי פולקמן, יפעת שאשא-ביטון, אלי אלאלוף, יואב גלנט, רחל עזריה, מייקל אורן ואלי כהן. זה צריך להרתיח אתכם אפילו שלא מדובר בשקר סקסי כמו ׳אעסוק בגז׳ למה? כי לא מדובר כאן על הבטחה לחוקק חוקים, על שינוי סדרי עולם – אלא על הבטחה אישית, סטנדרט שקבעה המפלגה בנושא שאינו תלוי באף אחד מלבד חברי המפלגה עצמם. אם להיות תכלסיים – שני שליש מהמפלגה פשוט שיקרו לבוחריהם. אדגיש- שלושה מחברי ׳כולנו׳ – מירב בן ארי, אבי גבאי וטלי פלוסקוב- כן מפרסמים את יומנם. העובדה הזאתי ראויה לציון ולשבח, ובעלת חשיבות היסטורית של ממש. שלושת אלו לצד השר אורי אריאל שגם כן מפרסם את פגישותיו, זכאים לאינספור מילים חמות ומחמאות. הם היחידים בכנסת שעושים זאת (בימים אלו שני ח״כים נוספים מתייעצים איתנו כיצד להנגיש את יומניהם). האמת שזה לא רק מעורר השראה: העובדה שהם מפרסמים את יומניהם ללא השחרות, כפי שהוא מופיע במחשבים שלהם מראה שזה אפשרי. כדאי לכם פשוט להיכנס ולקרוא וקשה להאמין שלאחר מכן תחשבו שאותם ח״כים לא משרתים את בוחריהם.. אין לכם זמן לנבור ביומנים? זה גם בסדר. עצם הידיעה כי היומן שקוף מוביל את נבחרי הציבור לגוון את פגישותיהם, לשמוע דעות מכל הצדדים ולעבוד קשה. האמת – זה די מוכח אצל אלו שכן חושפים, ומכאן חשיבות הנושא. סעיף חשיפת היומנים במצע ׳כולנו׳ לא היה תלוש. הוא הוזרק למצע לאחר החלטה שהתקבלה במטה הבחירות על ידי הבכירים ביותר במפלגה, ואפשר להבין מדוע. יותר מדי פגישות חשובות מתקיימות באפילה. ולא, לא מדובר בפגישות ביטחוניות, או רגישות (למשל עם חושפי שחיתויות) בהן האפילה מובנת ולעתים הכרחית. כל בן אדם שנפגש עם חבר כנסת רוצה להשפיע עליו. בין אם הוא לוביסט, מנהל עמותה או בעל חנות בגדים. אם לצטט את איילת שקד: ״מי שבוחר בפוליטיקאי בוחר בו ובכל האנשים שמשפיעים עליו״. מי שעוד מסכים איתה הוא נשיא ארה״ב ברק אובאמה שניתן לראות ברשת את כל מי שמבקר אותו בבית הלבן. אתם קולטים? יומן הפגישות של האיש החזק והחשוב בעולם גלוי לכל. שקיפות היא לא עניין של שמאל או ימין – היא עניין של מחויבות לבוחרים שלך. לא אתמם. בשאר המפלגות המצב גרוע הרבה יותר, ובראשן מפלגת השלטון, הליכוד, שאין לה מצע לזלזל בו משום שפשוט לא טרחה לפרסם כזה. אבל זה לא מוריד במאומה את האחריות של אותן מפלגות שרכבו על גלי המחאה ועל הסלידה משחיתות – ׳יש עתיד׳ ו׳כולנו׳ – להביא תרבות שלטונית אחרת. מה קרה בינתיים? ׳יש עתיד׳ הצביעה בעצמה נגד חוקי שקיפות, מתעלמת מפניות עיתונאיות (כולל שלי) ומתנהגת כדיקטטורה. וב׳כולנו׳ שלושת חברי הכנסת לא יכולים להלבין את האחרים, בייחוד שאחד מהם הוא שר האוצר והדין וחשבון שלו לבוחרים חשוב הרבה יותר מאשר חבר כנסת מהשורה. אז יחד עם הקמב״צית של ׳מאה ימים של שקיפות׳ מיכל פור פנינו ל׳כולנו׳ בשאלה פשוטה – ׳מה נסגר? במפלגה עצמה התנערו מהר מאוד מההבטחה הכוללנית ומסרו בתגובה כי ״יש לפנות באופן אישי לחברי הכנסת עצמם״. ח״כ יפעת שאשא ביטון הפתיעה אותך בכך שאמרה שאינה מאמינה בפרסום יומנים. היא לדבריה מסתפקת בהעלאת סיכום שבועי לדף הפייסבוק שלה. הדוברת של חבר הכנסת אלי אלאלוף הבהיר שאינם מעלים עצמאית את הלו״ז, אלא במסגרת דו״ח השקיפות של הסיעה. חיפשנו את אותו הדו״ח, שהוביל אותנו לעמוד הפייסבוק ״כולנו בעד שקיפות״, שם מתפארים בהישגי המפלגה בתחום השקיפות. זכר ליומנו של ח״כ אלי אלאלוף טרם נמצא. הדובר של רחל עזריה הודיע כי ״אין להם עמדה נחרצת בעד או נגד פרסום הלו״ז״. אלי כהן, רועי פולקמן ויואב גלנט לא השיבו. שקיפות היא לא דבר קל או נוח. ברגע שאתה חושף את היומן שלך אתה הרבה יותר חשוף לביקורת. ככל שתחשוף יותר- תקריב יותר מפרטיותך. מאידך הזכות לעצב את המציאות בה אנו חיים היא גם לא דבר של מה בכך. או במילים אותן כתבה ב-22 ביוני הח״כית הטרייה מירב בן ארי פוסט: ״מפלגת כולנו חרטה על דגלה את נושא השקיפות וכך גם אני. נבחרתי לכנסת על מנת לשרת את הציבור. חלק מהשירות לציבור הוא לפתוח בפניו את לוח הזמנים שלי ולקבל את הערותיו הנבונות״.

ככל שרמת הרעש הפרסומי עולה - קטן הקשב של הצרכנים. לכן נערך עולם הפרסום להשתלטות על התוכן התקשורתי עצמו

פרסומות. אנחנו שונאים אותן, אבל לא מסוגלים להינתק מהן: הן ממלאות את כל איברי החישה שלנו ללא הרף; אחרי הכל, גם אם אין לך טלוויזיה, רדיו, מחשב, סלולרי ומנוי לעיתון, בכל זאת תיאלץ לצאת בשלב כלשהו מן הבית, רק כדי לגלות את יהודה לוי, חמוש במבט מפתה, פרוש על הבניין שמול ביתך. אולי צודקים המפרסמים ושליחיהם באומרם כי תרבות הצריכה וקידוש המותגים היו פה תמיד. ההבדל הוא שכיום הכלים העומדים לרשות אנשי תעשיית הפרסום מתוחכמים ומגוונים מאי פעם, ולפיכך מאפשרים להם לפלוש אל התודעה ביתר קלות. לפני תריסר שנים, כשהאינטרנט עוד היתה "אינטר־נט", מסכי ה־LCD היו מצרך נדיר שלא גרם לתאונות דרכים ובניינים משופצים עטו פיגומים במקום פרסומות ענק, עמדו לרשות המפרסמים צינורות ספורים להציג בהם את מרכולתם: ערוץ 2 הצעיר, עיתונים, מגזינים ושלטי חוצות לגמרי דו־ממדיים. כיום נראה שגם הפרסומאים עצמם לא יודעים לבחור משפע האפשרויות, ותעשיית הפרסום מחפשת את דרכה: לא עוד התלבטות בין מודעות עמוד במוספי סוף־השבוע או קמפיין בערוץ 2. הבחירה עכשיו היא בין פרסום במנועי חיפוש, פרסום ממוקד באתרי נישה, קמפיין באנרים באתרים הגדולים, דיוור ישיר, פרסום גרילה, פה־לאוזן, תוכן שיווקי (המונח המכובס לפרסום סמוי), אירועי קד"מ, יח"צ, PPC, PPD, CTR, CPM ושאר ראשי תיבות ליודעי ח"ן. אפילו לפרסום החוצות היתה עדנה והוא נהנה ב־2006 מעליה של 5% בנתח תקציבי הפרסום המופנים אליו, וגרף הכנסות של 42 מיליון דולר. אלא שככל שגדלה רמת הרעש - כך קטן הקשב, ועל הפרסומאים לעבוד הרבה יותר קשה כדי לתפוס את תשומת לבנו. היום יש מיתוג ויש מיצוב, וכל קמפיין פרסומי, חובבני ככל שיהיה, נדרש לעמוד ביעדים ולהגשים מטרות כמו הנעה לפעולה, סיפוק צרכים רגשיים ונפשיים, יצירת הזדהות ועניין וזכירות. ומאחר שככל שיענו את תודעתנו כך היא תרבה ותפרוץ, גם הפרסומאים, כמו פרעה בשעתו, נדרשים להמציא ולחדש ללא הרף. ▪ ▪ ▪ את קפיצת המדרגה הבולטת בין הפרסום של אז לזה של היום מדגים האינטרנט - יחד עם אמצעי התקשורת האלקטרוניים של המאה ה־21: היכולת לקבל פילוח מדויק עד אימה של צרכני הפרסום. הודות לטכנולוגיות מתוחכמות ("קוקיז", פיסות תוכנה המיועדות לליקוט מידע, שאתרים רבים שותלים במחשבי הגולשים; מערכות סטטיסטיקה העוקבות אחרי הרגלי גלישה בפירוט מפלצתי; יכולות איכון מדויקות להחריד באמצעות הסלולר וכרטיסי הפלסטיק למיניהם) ואמצעי תקשורת אישיים מאין כמותם (מהמחשב האישי, דרך מכשיר הסלולר ועד ערוץ ה־VOD), לא רק חברות הטלפוניה והאינטרנט יודעות בדיוק מה אתם עושים בזמנכם הפנוי - גם בעלי האתרים, ובעיקר מחלקת המכירות שלהם, מנתחים כל תזוזה של האישון שלכם. מבחינת שוק הפרסום, המפסידה הגדולה היא, כמובן, העיתונות המודפסת. על אותו משקל, המנצחת שעתידה להיות גדולה - היא רשת האינטרנט. אחוזי החשיפה לעיתונים נמצאים בירידה מתמדת מאז שנות התשעים. ב־2006, לראשונה מזה עשרים שנה, חלה ירידה בחלקה של העיתונות בעוגת הפרסום. כבר היום כובש האינטרנט נתח ניכר מאחד מאפיקי ההכנסה המרכזיים ביותר בדפוס - מודעות המלים. מי מכם שחיפש לאחרונה דירה, מכונית או עבודה, יודע בדיוק מדוע מורטים מנהלי הלוחות המודפסים את שערותיהם. העיתונים המודפסים לא מפנים את הבמה בשקט מכובד. "עיתון אינו רק עסק כלכלי. שימת דגש על המפרסם כלקוח, במקום על הקורא כלקוח, מובילה לעיתונות העוסקת בעיקר ביחסי־ציבור. זה הרבה יותר משתלם", כתבה ב־1993 העיתונאית אורית שוחט, בהתייחסה לחרם המודעות שהטיל קונצרן "כלל" על "מעריב", וכאילו חזתה את העתיד. נדמה כי ראשי עיתון "הארץ" חצו לפני חודשים אחדים את הגבול שסימנה שוחט, כשהחלו להשתמש במחציתו של עמוד השער של העיתון למודעת פרסומת. הם אינם היחידים. כמעט בכל סוף־שבוע (ולעתים גם בסתם יום של חול) ניתן לראות עיתונים שמוכנים להקדיש את שטחי המערכת היוקרתיים ביותר לטובת מודעות. ריבועי פרסומות שמופיעים מעל לוגו העיתון, עמודי מודעות שעוטפים את העמוד הראשי או פרסומות עצמיות הבאות במקום הכותרות הראשיות כבר הפכו מזמן למחזה נפוץ. הביזור בשוק התקשורת, התחרות המתגברת בשוק שנעשה יותר ויותר צפוף, המודל של אתרי האינטרנט ושל עיתוני החינם הנסמכים באופן בלעדי על הכנסות מפרסומות - החלישו את כוחה של העיתונות ואת יכולתה לשמור על אמינות ועצמאות. על אף שלעת עתה המצב בישראל שונה מאשר בשאר מדינות העולם, ומרבית תקציבי הפרסום עודם מופנים לעיתונות המודפסת (46.4%, על־פי אומדן של איגוד המפרסמים ו"יפעת בקרת פרסום"), מדובר בספינה רעועה שאיש אינו יודע כמה זמן תחזיק מעמד באוקיינוס התקשורת התחרותי. כך שעיתון שהפך להיות שופר של המפרסמים במקום לשמש סוג של שירות לציבור לא יכול לשמור על יושרה לאורך זמן. אין מי שיעמוד בפרץ היח"צנים, מקדמי המכירות ובעלי האינטרס, בוודאי לא העורכים הזוטרים והכתבים שחוששים להישאר במקצוע אחרי גיל שלושים. "כשאתה צריך להתאמץ כדי למשוך מפרסמים שיש להם ערוצי פרסומת חלופיים, אתה בהכרח נעשה יותר גמיש, ותרן וקשוב לרצונותיהם", מודה עיתונאי שהפך ליח"צן. ▪ ▪ ▪ הסיפוח הזוחל של המודעות לא מגביל את עצמו לשטחים המיועדים לכך ומנסה לנכס לעצמו גם את התוכן עצמו, זה שלכאורה הפרסומות אמורות רק לממן. מסקר שערכו "דה מרקר" ואיגוד המפרסמים בינואר השנה, עולה כי שיעור ניכר (38%) מתקציבי הפרסום של החברות המרכזיות במשק יופנה ליחסי־ציבור ולפרסום סמוי. אישוש לתחזיות אלה ניתן למצוא גם בנתוני הפרסום של איגוד המפרסמים ו"יפעת בקרת פרסום" לשנת 2005, שעל־פיהם ההוצאה לתוכן שיווקי בשנת 2005 הגיעה לכדי 35 מיליון דולר בערוצי הטלוויזיה. "התוכן השיווקי נמצא גם בשידורי הרדיו האזורי ואינו פוסח על האינטרנט", אמרה מנכ"ל האיגוד, תלמה בירו, בראיון ל־nrg, "ואנו צופים כי מגמה זו תלך ותתחזק ב־2006". דוגמאות לא חסרות: המיתוג המוחלט שביצעה "סלקום" לתוכנית "כוכב נולד"; סדרת הריאליטי "היאכטה", שמומנה כולה על־ידי "בזק בינלאומי" ונועדה לקדם את השימוש בשירותי האינטרנט שלה; תוכנית יום העצמאות של יהורם גאון, שקידמה באופן בלתי סמוי בעליל את "אל על"; תוכניות בריאות ולייף־סטייל שמשדרות אייטמים במימון חברות תרופות וקופות־חולים; כל אלו הן רק הקצה החשוף של הקרחון. הפרסום הסמוי לא מסתפק בנסיונות השתלטות על יצרני התוכן (כלומר, העיתונאים), הוא מנסה לגייס גם את הצרכנים, לא רק כלקוחות, אלא כלוחות מודעות אנושיים. הפנייה לפלטפורמות תוכן לא ממוסדות, כמו תגובות או בלוגים, היא חלק מהניסיון ללכוד את תשומת לבנו בלי שנדע שאנו מקדישים אותה למישהו. כמעט כל משרדי הפרסום הגדולים מפעילים כיום מחלקות אינטראקטיב, שאחראיות על באנרים וקמפיינים מקוונים "לגיטימיים". מן הצד השני, בשנה האחרונה קמו חברות המתמחות בשיווק מקוון סמוי, כזה המתבצע כשאיש הפרסום מתחזה לגולש מן השורה שהתרגש עד דמעות ממוצר כלשהו וחש צורך בלתי נשלט לשתף את גולשי כל העולם בפלא. טוקבקים שתולים, בלוגים מטעם, טרולים שמציפים פורומים ואפילו פרופילים פיקטיביים ברשתות חברתיות מובילות; כל האמצעים הללו, שמכונים לעתים "פרסום גרילה", כבר מזמן אינם עילה למבוכה. נדמה שככל שגדלה הביקורת כלפי ענף הפרסום, כך גובר הרצון של ראשיו למתוח את החבל. ▪ ▪ ▪ לא רק שוק הפרסום השתנה, גם המפרסמים. נראה שכיום הרבה יותר קשה להיות פרסומאי. "גיליתי את סגנון הכתיבה המרתק והמפרך ביותר... אני מתכוון לפרסומות. קל הרבה יותר לכתוב עשר סונטות סבירות, שישביעו את רצונו של מבקר עצל, מאשר לחבר פרסומת אחת, שתשכנע המונים חסרי ביקורת לרכוש מוצר". דומה שמרבית אנשי המקצוע יאמצו בשתי ידיים את האמרה הזו, המיוחסת לסופר המדע הבדיוני אלדוס האקסלי, ויציגו אותה כסניגוריה בפני הלקוחות הכפולים שלהם - הצרכנים והמפרסמים. ממש כמו הציבור, גם המפרסמים התבגרו והחלו לשאול שאלות ולהביע מעורבות הולכת וגדלה בתהליכי העבודה של הפרסומאים. גם היכולות הטכנולוגיות לניטור ההשפעה של קמפיין פרסומי הביא לדרישות גבוהות מצד המפרסמים. חזית אחרת שנפתחה מול הפרסומאים היא עמלות היתר שגובים משרדי הפרסום הגדולים, שהרשות השנייה מאיימת לשים להן קץ. בחודש נובמבר האחרון הגיש דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, את הדו"ח שחיבר לרשות, ועל־פיו זכייניות הטלוויזיה יחויבו לדווח מה גובה העמלות שהן משלמות למשרדי הפרסום. באמצע השנה הבאה תקבע מועצת הרשות רף מקסימלי לעמלות המשולמות. על אף שאין נתונים רשמיים המקובלים על כל הצדדים על הסכומים שגובים המשרדים מלקוחותיהם (שחלקם זוכים לעתים בהחזר חלקי), מדובר בסכום ניכר שהפרסומאים אינם ששים לוותר עליו, בוודאי לא בלי מאבק. לדברי שטרום, ב־12 השנים האחרונות זינקו עמלות היתר מ־15% ל־28%; באינטרנט, העיד אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה", מדובר בסכומים גבוהים אף יותר, שמגיעים לעתים ל־50 אחוזים. אך הפרסומאים חולקים על הנתונים. אילן שילוח, מנכ"ל "מקאן אריקסון", שדיבר בכנס ראש־פינה 2006, כינה את הסכומים שבהם נקב שטרום "אגדה עממית". גם הוא וגם עמיתיו, ביניהם אייל חומסקי, טוענים בתוקף כי עמלות היתר עומדות כיום על 20-15 אחוזים לכל היותר. לדבריהם, הדו"ח כולו הוא התערבות רגולטורית מיותרת, שנועדה לפטור את המועצה מהתמודדות עם בעלי ההון שעומדים בראש "רשת", "קשת" וערוץ 10 מהצד האחד, וחששן של הזכייניות להתמודד באופן ישיר עם המפרסמים הגדולים מהצד השני. על הלקוחות שנעשו תובעניים יותר יש להוסיף גם את השחיקה במעמד. אם בעבר פרסומאי היה מקצוע נחשק, שנהנה מסקס אפיל נוטף יצירתיות ונחשב לזוהר ומכניס, הרי שהיום חל פיחות לא רק במעמדם של פועלי הפרסום מדרג הביניים ומטה, אלא גם בכוח המשיכה של הענף כולו. "הרבה אנשים מהצד של הפרסומאי עברו לצד של המפרסם. הם לקחו תקציבאית נחמדה ומינו אותה למנהלת פרסום. התזוזה היא מאיתנו לצד השני. מי רוצה לחזור לקריעת התחת של נותן שירות?", תהה אודי פרידן בראיון שהעניק ל"גלובס" ביוני 2007. מענף צעיר ובועט הפך הפרסום לעסק אפור ומורכב, כזה המחייב עבודה תהליכית ומסודרת שמקנה חשיבות גדולה יותר למה שמכונה באנגלית Number Crunchers - הממונים על הכספים, המנהלה והקשר עם הלקוחות - על פני קופירייטרים, ארט־דירקטורים ודומיהם במחלקות הקריאייטיב. כך מפנה המרכיב הקלאסי של פרסומת - רעיון יצירתי - את מקומו לטובת שיווק עצמי לטווח קצר. ▪ ▪ ▪ האם יש מי שמגן על הציבור מהשטף הפרסומי והנסיונות, הישירים והסמויים, ללכוד את תודעתו? נראה כי המחוקקים והרשויות מעדיפים להתייחס אל האזרח כאל לקוח שאמור לשרוד בעולם בכוחות עצמו. היזכרו בהמלצותיה של ועדת כשר, שסייעה למועצת הרשות השנייה לאמץ בחום את הפרסום הסמוי, או בהצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו שמבקש לשנות את החוק המגביל את שלטי החוצות כך שיתיר הצבת שלטי חוצות בדרכים בין־עירוניות. הידלדלות כוחה של התקשורת, התחרות העזה בתחום, המעבר לחוזים אישיים והעדר האיגודים המקצועיים, כמו גם שתיקתה של מועצת העיתונות, הפכו את עבודתם של אנשי היח"צ והקד"מ (יח"צנות וקידום מכירות) לקלה מתמיד. העיתונים, בניסיון נואל לעצור את הצטמקות מצבת הקוראים, תולים את תקוותיהם במודל עסקי המבוסס באופן כמעט מוחלט על הכנסות מפרסום. ההשלכות האתיות של התלות הזו לא מאחרות לבוא: עיתונאים שתפקידם לבצע קופי־פייסט להודעות לעיתונות, עורכים המאשרים כתבות יזומות על־ידי יח"צנים, אנשי תקשורת שמשמשים כ"פרזנטורים" בפרסומות (ובמקרה של גדי סוקניק, אפילו בלי תקופת צינון), העלאת פרסומות שנפסלו לשידור בטלוויזיה באתרי אינטרנט, קידום תוכניות של זכיין או גוף משדר באמצעות מהדורות החדשות, ערוצים שלמים של תוכן שיווקי ממומן בפורטלים הגדולים ועוד. כתעשייה שמבחינות רבות ארוגה בנימיה של התקשורת, נדמה שמה שהיה נכון בראשית דרכה של העיתונות - אז רווחה התפיסה שפרסומות הן רע הכרחי וניתן להתקיים רק ממנויים - הפך היום ללא יותר מאנקדוטה היסטורית. תעשיית הפרסום, בהיותה אחת מאבני היסוד של הכלכלה העולמית, מהווה כיום מקור הכנסה עיקרי (ולעתים אף יחיד) של כלל אמצעי התקשורת - החל מרדיו, עבור בטלוויזיה ועיתונות וכלה באינטרנט. ואולי, כמו שסבור אחד מוותיקי הענף בארץ, פרסום הוא אכן מרכיב הכרחי בלתי נפרד מהתקשורת במובנה הבסיסי - העברת מסרים בין אדם לחברו; או במונחים קרובים יותר ללבו: "בין צרכנים ליצרנים". גיליון 70, ינואר 2008

"אין להתעלם מכך שכאשר מדובר בפרשה שיש בה כדי להניע את אמות הסיפים [...] יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו כאמור כדי למנוע ממידע על-אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל"

ע"פ 8225/12 בש"פ 8239/12 לפני: כבוד השופטת א חיות כבוד השופט ע פוגלמן כבוד השופט י עמית המערערים בע"פ 8225/12: 1. חברה פלונית בע"מ 2. פלונית המבקשת בבש"פ 8239/12: פלונית (קטינה) נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב השופט צ קפאח) בתיק ע"ח 46171-04-12 מיום 6.11.2012 תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התשע"ג (7.1.2013) בשם המערערים בע"פ 8225/12: עו"ד שירה בריק חיימוביץ; עו"ד עינת ברג-סגל בשם המבקשת בבש"פ 8239/12: עו"ד שירה דורפמן-אלגאי בשם המשיב 1: עו"ד אבי וכניש; עו"ד אורי שנהר בשם המשיבה 2: עו"ד איתמר גלבפיש המשיב, מטפל במקצועו, נעצר בחשד לביצוע מעשה מגונה במבקשת בבש"פ 8239/12, קטינה, (להלן: המבקשת), בעת שטיפל בה. בימ"ש השלום האריך את מעצרו ביומיים והורה על איסור פרסום של כל פרט מפרטי התיק. משהסתיימה החקירה נגד המשיב, החליטה הפרקליטות שלא להגיש נגדו כתב אישום. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לפרקליט המדינה. במקביל, לבקשת המבקשת, בימ"ש השלום הסיר את איסור הפרסום הכולל שהוטל על הפרשה, וקבע שהיא תפורסם מבלי שיוזכר שמו של המשיב או כל פרט מזהה שלו. המשיב ערער על החלטה זו. עם הגשת הערעור עיכב בימ"ש המחוזי את ביצוע החלטת בימ"ש השלום עד להחלטה אחרת. בינתיים התקבל ערר המבקשת על ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב ותיק החקירה נפתח מחדש, אך לאחר השלמת חקירה שוב הוחלט לסגור את התיק. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר התלוי ועומד בפרקליטות. המערערות הגישו בקשה לבימ"ש המחוזי להצטרף לערעור של המשיב על ההחלטה להתיר את הפרסום ותמכו בעמדת המבקשת. בימ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה הכף נוטה לאסור פרסום של כל פרטי הפרשה ועל החלטתו זו נסבים הערעור והבקשה דנן. בית המשפט העליון (מפי השופט פוגלמן ובהסכמת השופטים חיות ועמית) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי: בימ"ש דן בהליכים מתוך נקודת הנחה לפיה חל בענייננו סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) המתייחס ל"חשוד" כהגדרתו בסעיף 70(ה2) לחוק כ"מי שנפתחה נגדו חקירה פלילית"; בימ"ש קבע כי הערעור בע"פ 8225/12 הוגש בלא שעמדה זכות להגישו, אך לא הכריע בשאלה כיצד יש לנהוג בו, הואיל והמבקשת הגישה בקשת רשות לערער, המצדיקה לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור. בימ"ש ציין כי סוגיית האיסור לפרסם פרטים מזהים של אדם שנחשד בפלילים מצריכה איזון בין הכלל הנובע מעקרון-העל בדבר פומביות הדיון בבימ"ש, לבין זכויות האדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות. עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת הם הכלל, והם ייסוגו אחור מפני הצורך להגן על שמו הטוב ופרטיותו של חשוד בהתקיים נסיבות חריגות. אחת הנסיבות קבועה בסעיף 70(ה1)(1) לחוק, המקנה לבימ"ש שיקול דעת למנוע זיהוי של אדם החשוד בפלילים בנסיבות שבהן אינטרס ההגנה על שמו הטוב גובר על חופש הביטוי ואינטרס הציבור לדעת. בימ"ש יאסור את הפרסום בהתקיים שני תנאים מצטברים: על החשוד להראות שעלול להיגרם לו נזק חמור כתוצאה מהפרסום; ראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני העניין הציבורי שבפרסום. בימ"ש ציין כי חשיפת חקירה בעלת עניין, ולצדה האפשרות לפרסם באינטרנט מידע באופן אנונימי, מגבירות את החשש שזהותו של חשוד תיחשף חרף איסור פרסום שהוטל בעניינו. ככל שהעניין לציבור רב יותר, כך גובר הסיכוי שזהותו של החשוד תיחשף ושכתוצאה מכך ייגרם לו "נזק חמור". הערכת הסתברות זו כרוכה במידה רבה של אי-ודאות. בימ"ש קבע כי מן הראוי שבימ"ש יביא במניין שיקוליו את האפשרות שצו איסור פרסום יופר בשוקלו אם לאסור פרסום של פרטים נוספים, עד כדי הטלת איסור פרסום על פרטי הפרשה כולה. בימ"ש הוסיף כי שומה על בימ"ש לשקלל גם את ההסתברות שפרסום פרטים של פרשה נחקרת אף בלא שם החשוד יביא לזיהויו ויסב לו "נזק חמור". הסתברות זו ותוחלת הנזק הנגזרת ממנה ייבחנו בכל מקרה לגופו. בימ"ש פירט, מבלי למצות, את השיקולים האלה; בימ"ש קבע כי נקודת המוצא היא שצו איסור פרסום יקוים ושדי בו כדי למנוע זיהוי. על החשוד המבקש למנוע פרסום של פרטים נוספים, עד כדי איסור פרסום של פרטי הפרשה כולה, מוטל להראות שבנסיבות שלו קם חשש ממשי כי הצו יופר, כי הפרסום יגרום לזיהויו, כי הזיהוי יגרום לו "נזק חמור", וכי אינטרס הציבור במניעת הנזק גובר על העניין הציבורי שבפרסום. בימ"ש קבע כי באיזון בין תוחלת ה"נזק חמור" שעלול להיגרם למשיב מהפרסום המסויג, אשר מצויה ברף שאינו גבוה, לבין העניין הציבורי שבפרסום, יש להתיר את פרסום הפרשה תוך השמטת שמו של המשיב וכל פרט מזהה על-אודותיו. לפיכך, הערעור התקבל והצו שקבע בימ"ש השלום הוחזר על כנו. בימ"ש הדגיש כי אין באמור משום הבעת עמדה בשאלת האיזון הראוי בין האינטרסים אם ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין תיעשה חלוטה. לקריאת פסק הדין פלונית (קטינה) נ פלוני המלא

"מטרת החוק לא היתה להביא מעביד לקבל עובדים חדשים. מטרת החוק היתה [...] להסדיר את תנאי העסקה של העובדים שהועסקו באמצעות קבלני כוח אדם"

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק עיקרי: עב 002918/08 בפני: כב השופט אייל אברהמי 28/09/2008 בעניין: 1 . גולן זוהר 2 . יאנה קרלי ע"י ב"כ עו"ד שביון אלעד, עידו אקרמן מבקשים נ ג ד 1 . או.אר.אס משאבי אנוש בע"מ ואח 2 . רשות השידור ע"י ב"כ עו"ד 1 . זיוה דהן – מנהלת סניף ירושלים, עו"ד טולדו 2. דוד יאיר, הילי מאיר משיבות המבקשים עבדו בחדר החדשות של המשיבה 2 ("רשות השידור") ככתבנים. שניהם קיבלו מכתב מאת המשיבה 1 על כי עבודתם תסתיים "בשל השינויים החקיקתיים". הכוונה הייתה לאור השינויים בסעיף 12 א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם. הבקשה שבנדון היא למתן סעד זמני שיאסור על המשיבה 1 לפטר את המבקשים ושיחייב את רשות השידור לקלוט את המבקשים כעובדים בשורותיה. ביה"ד האזורי לעבודה (השופט א אברהמי ונציגי הציבור א מחלב וי ענר) דחה את הבקשה בקובעו: הצו המבוקש הינו צו עשה זמני, כטענת המשיבות, ולא צו מניעה זמני, כטענת המבקשים. כפי שנפסק, צריכות להיות נסיבות יוצאות מן הכלל כדי להביא בימ"ש להיעתר לבקשה כזו וצריכות להיות בפניו הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של מבקש ולא רק הוכחות על זכות לכאורה. זאת מאחר ולא מדובר בבקשה לשמור על מצב קיים, אלא לשנותו מעיקר. בענייננו, המבקשים לא הרימו את הנטל האמור – לא הוכחה זכות מוחלטת ואף לא זכות לכאורה. המחוקק קבע הסדר כולל ממנו עולה כי העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם נועדה להיות מוגבלת בזמן וכי לאחר תקופה של 9 חודשים רצופים, יחשב העובד כעובד המעסיק בפועל. בדרך זו אין אפשרות להעסיק עובד, דרך חברת כוח אדם, במשרה קבועה ללא הגבלה של זמן. מדובר בהסדר מהפכני שפוגע בחופש העיסוק ובחופש החוזים של הצדדים. יחד עם זאת נראה, כי ההסדר המגולם בסעיף 12א עונה על התנאים הקבועים בפסיקת ההגבלה. המחוקק תחם תקופה של 9 חודשים בה יכולים שני הצדדים לשקול האם הם מעוניינים שהעובד יחשב כעובד המעסיק בפועל. עת ימשיכו הצדדים את ההתקשרות מעבר ל 9 חודשים, יהפוך העובד מעובד של קבלן כוח האדם לעובד של המשתמש. יש לזכור כי תקופת המבחן המשותפת הינה 9 חודשים. אין מקום לשנות תקופה זו ולהרחיבה, ולקבוע כי מי שפוטר בסמוך להשלמת 9 החודשים גם כן יחשב כעובד המשתמש. המשתמש רשאי להפסיק את ההתקשרות עם חברת כוח האדם ביחס לעובד בטרם הושלמה התקופה של 9 חודשים, כדי שלא יחול עליו ההסדר. יש לזכור שלמעביד, חובה לנהל את מפעלו בצורה יעילה. במקרה דנן רשות השידור עומדת בפני הצורך לפטר למעלה מ 700 עובדים. במצב דברים כזה ובשים לב לאורך התקופה בה הועסקו המבקשים אצל המשתמש, לא יהיה זה נכון להעדיפם על פני עובדים ותיקים הרבה יותר. יש למנוע את "הדלת המסתובבת" – קבלת עובדים בחסות סעיף 12א לחוק, בשעה שבצד האחר מפוטרים עובדים רבים וותיקים הרבה יותר. מטרת החוק לא הייתה להביא מעביד לקבל עובדים חדשים, אלא להסדיר את תנאי העסקה של העובדים שהועסקו באמצעות קבלני כוח אדם. הפסיקה קבעה כי מספר תנאים מצטברים צריכים להתמלא על מנת שינתן סעד זמני. אלה לא התמלאו במקרה דנן וגם בשל כך, אין מקום ליתן סעד זמני של צו עשה כמבוקש. לקריאת ההחלטה המלאה

ענייני גיור בכותרות הראשיות | הטבלואידים מצניעים התפתחות בפרשת שחיתות שלטונית | ב"גלובס" לא כותבים על מכירת נכסיו של בעל הבית | וב"מעריב" לא באמת יודעים מה מעניין את הנוער

כותרותיהם הראשיות של שלושה מבין ארבעת העיתונים הכלליים מוקדשות הבוקר ליוזמה הלכתית שנועדה לשבור את המונופול שניתן לרבנות הראשית על ענייני גיור באמצעות הקמת "בתי-דין" אלטרנטיביים להמרת דת. בשערי שלושת העיתונים – "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" – מגדירים את היוזמה כ"מרד", ולמעשה נותנים לה רוח גבית. ב"ידיעות אחרונות" מעניקים ליוזמה את החיבוק החם והאפקטיבי ביותר: עורך עמוד השער מיתג את המהלך ככזה המשקף את הציונות הדתית, ואף החמיא לרבנים שמאחוריו וכינה אותם "ליברליים". כפולת העמודים הפותחת של העיתון מורכבת מארבע חטיבות: דיווח חדשותי חגיגי ("בשורה ל-300 אלף חסרי הדת בישראל"), ידיעת תמונה אמפתית המוקדשת לראשוני המגוירים האלטרנטיביים ("עכשיו אני באמת מרגישה חלק מעם ישראל"), טור פרשנות חיובי מאת רכזת הכתבים הדתייה חן ארצי-סרור ("אולי הגיע הרגע להיפרד לשלום מהרבנות המסואבת והמאוסה"), וטור נוסף מאת חבר-הכנסת לשעבר אלעזר שטרן, שגניזת רפורמת הגיור שהוביל בכנסת הקודמת מסומנת כעילה למהלך החתרני. "הרבנות הראשית – או ליתר דיוק, פטרוניה הפוליטיים – השתמשה ביהדות לקידום מטרות מגזריות צרות והפכה אותה מיהדות מקרבת ליהדות מפלגת ומרחיקה", כותב שטרן. "היהדות אמורה להיות דת סובלנית, אנושית, שפויה – לא כת משיחית אפלה וסגורה", מובהר בכותרת המשנה לטור מאת בן כספית המתפרסם ב"מעריב". "הרבנות הראשית לישראל מתמודדת בשנים האחרונות עם גילויי מרד שונים, למשל בנושאי הנישואים והכשרות, מצד שומרי מצוות המעוניינים לקיימן מבלי לערב את המוסד, גם כשהדבר אסור לכאורה על-פי חוק", כותב בשער "הארץ" יאיר אטינגר. "אף על פי כן, זו הפעם הראשונה שרבנים מרכזיים, בעלי תפיסות ממלכתיות, מעזים לפעול בגלוי ובאופן ממוסד נגד הרבנות הראשית לישראל ובתי-הדין הממלכתיים לגיור". "הגיור אמנם לא יוכר באופן רשמי – אך תומכיו מקווים שהמהלך יוביל ללחץ ציבורי על הממשלה ועל בג"ץ ובסופו של דבר להפרטת הגיור", מוסבר בכותרת המשנה לידיעה החדשותית של "ידיעות אחרונות", שעליה חתום קובי נחשוני. במעמקי הדיווח מוכמנים פרטים על הגופים שלקחו חלק בקידום היוזמה: מכון עתים, בית-מורשה והסוכנות-היהודית. נחשוני מביא גם ציטוט תומך מפי נפתלי בנט, אך מבהיר כי שר החינוך חובש הכיפה "נמנע מלהתייצב מאחורי היוזמה החדשה – אך הביע את תמיכתו בכוונותיה". ב"מעריב" מספקים סיקור דומה לזה של "ידיעות אחרונות", אך בניגוד ל"ידיעות אחרונות" מקפידים להבליט בשער גם את עמדתם של המתנגדים ליוזמה – ובכלל זה את עמדתו של הרב חיים דרוקמן, מבכירי רבני הציונות הדתית, שאמר אתמול כי הוא "מתנגד בכל תוקף לגיור אלטרנטיבי גם כשהוא על-פי ההלכה, כי כל דבר אלטרנטיבי פוגע בחיי תורה מסודרים במדינת ישראל". "ישראל היום", העיתון שכמו הרב דרוקמן מתנגד לכל דבר אלטרנטיבי, נבדל הבוקר משלושת מתחריו לא רק בהחלטה להדיר את היוזמה מהכותרת הראשית, אלא גם באופן שבו היא ממוסגרת. על אף שגם ב"ישראל היום" מדווחים על "מרד הרבנים" (סלוגן מהכפולה הפותחת, שבשער משונמך לכדי "קריאת תיגר"), זהו העיתון היחיד שבו ניתן מקום גם לביקורת מערכתית על המהלך, והדיווח החדשותי אינו נצבע בצבעיהם של הרבנים הסרוגים. יהודה שלזינגר, שטורו נדפס לצד מאמר שבו מהלל דן מרגלית את היוזמה, מגלה הבנה לרקע שהצריך את המהלך הדרמטי של הרבנים, אך טוען שהפרקטיקה החדשה שהם מבקשים להנחיל עשויה לעמוד בסתירה להלכה היהודית – קביעה המודגשת בכותרת המאמר. "הניסיון של רבני הציונות הדתית להקים מערך אלטרנטיבי לדיינים בבתי-הדין לגיורים בטענה שאינם מסבירים פנים, ידידותיים או מחמירים אינו הוגן", כותב שלזינגר. "מתוך 27 דיינים בבתי-הדין לגיור, רק תשעה מוגדרים כחרדים. היתר בוגרי ישיבות סרוגות, ששירתו בצבא, המנסים להקל ולמשוך את קצה גבול ההלכה, ורבים משלמים על כך כשהם נדחים מלשמש דיינים בבתי-הדין הרבניים. אבל ישנם מקרים שגם הם לא יכולים, פשוט כי זו ההלכה, טמבל". בעיתונים החרדיים נעים בין היסטריה להתעלמות. עורכי "יתד נאמן" ו"המבשר" מקצים למרד הרבנים הסרוגים את כותרותיהם הראשיות ("הרס חומות הגיור" ו"פרצה חמורה: הוכרז על הקמת בית-דין עצמאי לגיור שעלול לפגוע קשות בגיור כהלכה וכמסורה", בהתאמה). ב"המודיע" ו"הפלס" מחרישים. אתמול חלה התפתחות בפרשת השחיתות שבעיתונים שאינם "ידיעות אחרונות" זכתה לכינוי "פרשת ישראל-ביתנו", על שם המפלגה שאליה קשורים כמה מבכירי החשודים. "הארץ" הוא הבוקר העיתון היחיד המסקר את ההתפתחות בהבלטה – בכתבה מאת גידי וייץ הנדפסת בעמודי החדשות ובסיקור מורחב התופס את כל השטח המערכתי בכפולת העמודים הפותחת של "דה-מרקר". העילה לסיקור היא מעצרם המחודש של ארבעה מהחשודים – הלוביסט ישראל יהושע, שאול מזרחי (יו"ר החברה למשק וכלכלה), אלכס ויזניצר (מנכ"ל מע"צ לשעבר) ושי ברס (מחליפו בתפקיד), ש"פרש באחרונה ושמו לא נקשר עד כה בפרשה", כפי שמוסבר ב"דה-מרקר". "ארבעת האנשים שנעצרו אתמול אמנם אינם דמויות מוכרות לציבור, אבל בשנים האחרונות הם החזיקו ברשת קשרים ענפה ובעמדות השפעה שהיו לעתים משמעותיות יותר מאלה של חברי-הכנסת וחלק משרי הממשלה", כותב וייץ, ומפרט. "ההתפתחות האחרונה שבגינה התבקש המעצר נוגעת לתת-פרשה חדשה בתוך פרשת השחיתות הגדולה בישראל-ביתנו", כותבת ב"דה-מרקר" יסמין גואטה. "בפרשת ישראל-ביתנו המרכזית נחקרים חשדות לקיומה של שיטת פעולה מאורגנת, שלפיה בכירים בשירות הציבורי בעבר ובהווה העבירו במסגרת תפקידם הציבורי סכומי כסף ניכרים מהקופה הציבורית לגופים מתוקצבים ולרשויות שונות שלא כדין. זאת, בתמורה למתן טובות הנאה לחשודים ולמקורביהם, בין היתר באמצעות מינויים ותשלומים". בידיעה הנדפסת לצד כתבתה של גואטה מציין אבי בר-אלי כי מפרוטוקול דיון הארכת המעצר עולה כי "החקירה סובבת סביב ציר דמותו של הלוביסט והפעיל הפוליטי ישראל יהושע, שחשוד ביותר מעשר פרשיות שעיקרן הזרמת כספי ציבור לכיסים פרטיים". לדברי גואטה, תת-הפרשה העומדת כעת במוקד העניינים כוללת, על-פי החשד, העברה של כספים קואליציוניים לגופים שונים בתמורה לשוחד. "חלק מהכספים שימשו לפרויקטים חוקיים, אך ההוצאות בגינם נופחו, כדי שיוכלו לגזור מהם קופון ‒ וחלקם היו תשלומים פיקטיביים", היא מוסיפה, ומציינת כי הלוביסט יהושע היה "אחד הגורמים המקשרים בין המעורבים בפרשה". בהמשך הכתבה נוקבת גואטה גם בשמותיהם של נבחרי הציבור בדימוס החשודים במעורבות בפרשה: השר לשעבר סטס מיסזניקוב וסגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום מישראל-ביתנו. גידי וייץ משרטט ב"הארץ" קו בין הלוביסט החשוד למנהיג המפלגה שבה התגלתה השחיתות, אביגדור ליברמן. "יהושע נחשב למקורב האולטימטיבי של ליברמן וכבעל קשרי זהב במפלגת השלטון", הוא כותב. "יהושע שימש בעבר לוביסט של אנשי העסקים יצחק תשובה ונוחי דנקנר וייצג חברות ממשלתיות רבות בתחום התשתיות והאנרגיה. במקביל הוא היה אחד האנשים החזקים של סניף הליכוד בירושלים, עמדה שאיפשרה לו, בתוספת קסמו האישי, את הנגישות הגבוהה לראשי ממשלה, שרים ורגולטורים". לפי דיווחו של וייץ, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין "נוטה להגיש אישומים נגד רוב כוכבי הפרשה לפני שיעזוב את תפקידו בינואר". הסיקור הנרחב והמתבקש שמספקים הבוקר עיתוני קבוצת "הארץ" הוא, כאמור, מאמץ יוצא דופן בהשוואה לכל יתר המתחרים. "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב", "גלובס" ו"כלכליסט" מסתפקים בידיעות קצרות או בינוניות באורכן, המספקות בעיקר דיווח אינפורמטיבי על הליך הארכת מעצרם של החשודים, ללא פירוט על ההקשר הרחב או דברי פרשנות. מלבד כתבי "הארץ" ו"דה-מרקר" וכתב "גלובס" חן מענית, כל העיתונים מקפידים להצניע את הקשר בין החשודים לנבחרי הציבור שהיו קרובים אליהם. כל עיתוני הכלכלה מדווחים בהבלטה על דברים שאמרה אתמול נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, בהרצאה שקיימה בירושלים. לדברי פלוג, הגוף שבראשו היא עומדת תומך ב"מתווה הגז", הסכם הפשרה שגובש בין ממשלת ישראל לחברות הגז, אולם אנשיו סבורים שיש להכניס בו תיקונים. "עמדת בנק ישראל היא כי בנסיבות שנוצרו, המתווה החדש נותן מענה סביר לצורכי המשק, ובפרט לצורך לזרז את חיבורו של צינור גז נוסף ולקדם את פיתוח מאגרי לווייתן וכריש-תנין. כדרכו של משא-ומתן, המתווה אינו משיג את התוצאה האידיאלית, אך יש בו יתרונות רבים למשק", אמרה פלוג (בין היתר), והדברים מצוטטים במדויק בשלושת הכלכלונים. ההבדל הוא הפרשנות שניתנה לדברים בכל אחד מהם: ב"כלכליסט" מדלגים על הדיווח החדשותי על דברי הנגידה, וקופצים ישר לפרשנות. "חודש וחצי לאחר שאמרה שלא שותפה בפרטים, הביעה הנגידה לראשונה תמיכה במתווה הגז. אבל באותה נשימה טענה שיש לשנותו כמעט מן היסוד, ולכלול בו מנגנון פיקוח מחירים וסנקציות על עיכוב בפיתוח לווייתן", מסבירה כותרת המשנה לניתוח, שעליו חתום שאול אמסטרדמסקי. "בשלוש פסקאות בסך-הכל הצליחה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג לתמוך במתווה מצד אחד, אבל לתקוע לתמיכה הזאת חתיכת כוכבית מצד שני", מנתח אמסטרדמסקי, המגדיר את טור הפרשנות שלו כ"דברי נגידת בנק ישראל מאתמול, בתוספת תרגום לעברית פשוטה". "מבחינת בנק ישראל, הדבר החשוב ביותר שצריך לעמוד לנגד עיניה של הממשלה הוא לחבר עוד מאגר גז לישראל, או לפחות להניח עוד צינור אחד ממאגר הגז תמר, שהוא כרגע המאגר היחיד שמספק גז למשק ומסתמך על צינור אחד בלבד. המצב הזה מדיר שינה מעיניהם של אנשי בנק ישראל, משום שהנזק למשק במקרה של תקלה משמעותית במאגר תמר הוא בלתי נסבל". ב"דה-מרקר" כותב אבי בר-אלי כי הודעתה של פלוג היא בעצם שרטוט של "קו אדום" לנתניהו. פלוג ועמיתיה, טוען בר-אלי, מפחדים מנחת זרועה של המערכת הפוליטית – ולכן נמנעים מלהביע דעות נחרצות יותר בסוגיה. "פלוג לא תתייצב מול בנימין נתניהו, ולא רק משום שהיא זקוקה להגנתו מפני יוזמות הרפורמה של שר האוצר, משה כחלון", כותב בר-אלי. "גם פלוג ויועציה קוראים עיתונים. גם הם עדים לתיאורי התזת ראשם של רגולטורים סוררים. לכן, ולמרבה האכזבה, הסתפקה פלוג בתיאורים עמומים ומרומזים על מתווה סביר, ועל נסיבות שנוצרו". ב"גלובס", העיתון שבחודשים האחרונים התגייס באופן המובהק ביותר לשירות חברות הגז (אם כי תוך מתן ביטוי גם למידע וקולות שאינם נוחים להן – ובכלל זה כותרת בולטת משלשום על כך שניתן להוריד את מחיר הגז ל-4 דולרים ליחידת חום, ומאגר תמר עדיין "יניב תשואה דו-ספרתית" למפעיליו), מסבירים כי דבריה של פלוג מוכיחים כי "יש כלכלנים בירושלים". כתב המאקרו והפרשן לענייני אנרגיה עמירם ברקת הולך בעקבות סגן העורך אלי ציפורי ולועג למתחרים בלי להזכיר את שמותיהם, תוך האשמתם ברקימת תיאוריות קשר מופרכות. "התמיכה המסויגת של ד"ר קרנית פלוג במתווה הגז איננה צריכה להפתיע איש", הוא כותב. "מי שכן הופתעו מעמדת הבנק הם כל אלו שנכבשו בסיסמאות קמפיין הדה-לגיטימציה שנעשה לכל מי שלא התנגד למתווה באופן גורף וחד-משמעי, וכל מי שהאמין באמת ובתמים שהמתווה הוא סכנה לדמוקרטיה ומהלך מסוכן מאין כמותו שיזמו הטייקונים ועושי דברם. "אין ספק שמובילי התעמולה נגד המתווה ביצעו טעות חמורה כשלא דאגו מראש להכניס את בנק ישראל וכלכלניו לרשימת המושמצים החשודים בשחיתות ובפלילים. היה צריך לדרוש לחקור באילו מניות מושקעות קרנות הפנסיה וההשתלמות של בכירי הבנק המרכזי. "היה צריך לתבוע מרשויות החוק והאכיפה לברר אם התארחו אנשי מחלקת המחקר של בנק ישראל באישון לילה על אסדת קידוח מרוחקת, בהזמנתו של אחד הברונים. היה צריך לערוך חיפוש יסודי ומעמיק ברשת החברתית, כדי לברר אם פלוג ויצחק תשובה הם חברים וירטואליים. היה צריך להציע פרס כספי למי שיביא לפרסום תצלום משותף של השניים, משיקים כוסות שמפניה במהלך אירוע חברתי. עדיין לא מאוחר לתקן, חברים". חרף דברי הלעג כלפי המתנגדים למתווה, התופסים קרוב למחצית מטור הפרשנות, ברקת עושה מאמץ מיוחד כדי לבדל עצמו גם מתומכיו המובהקים של המתווה. "תומכי המציאות המורכבת ניצחו היום את חסידי דת בני האור ובני החושך הפשטנית, אך אין ספק שמדובר רק בניצחון זמני", הוא כותב בפסקת הסיכום של מאמרו. אל מול סיקור משק האנרגיה שמציעים בדרך כלל "דה-מרקר" ו"כלכליסט", החותר להנגשת המידע המורכב על הגז לכלל הציבור, עורכי וכתבי "גלובס" ממשיכים לא להחמיץ הזדמנות למצב את עיתונם כעיתון מגיב, שרק אחר-כך מדווח ומפרש, ומעדיפים לשקוע בוויכוח פנים-ענפי צר במקום לשרטט עבור קוראיהם תמונה מלאה ככל הניתן של המציאות. "תשובה, יש לך עבודה בשבילי?" (פרט מתוך כותרת לידיעה חדשותית, "ממון"). "בועת האשראי לרכב: לא ראינו, לא שמענו", נכתב בכותרת בולטת בשער "גלובס". "האמריקאים מוטרדים כיום מחקירת הממשל הפדרלי על התנפחות בועה של מימון לרכב. בישראל, נראה שאף אחד לא מוטרד מהתופעה המקבילה", מפרטת כותרת המשנה לניתוח, שעליו חתום דובי בן-גדליהו. כתב הרכב של "גלובס" מציין כי אין בנמצא נתונים מדויקים על היקף החובות שלקחו על עצמם אזרחי ישראל כדי לרכוש כלי רכב, אך מעריך כי מדובר ב-30 מיליארד שקל. "עד כמה המאסה הזאת מורכבת מהלוואות סאב-פריים בסיכון גבוה? ומה שיעור הפיגורים בהחזר התשלומים החודשיים של אשראי לרכב בישראל? התשובה היא שאנחנו לא יודעים". בניגוד לאשראי הניתן לצורכי רכישת דירות, במקרה של מכוניות ערך המוצר יורד הרבה יותר מהר – ועל כן כישלון בהחזר החוב עשוי להקשות על נותני האשראי לממש את השקעתם. "כמו בארה"ב, הסיכון הטמון באשראי הרכב בישראל הוא לא רק של הבנקים ושל אזרחים שרוצים להגשים את חלום הרכב מהניילונים למרות שהם לא יכולים להרשות אותו לעצמם", כותב בן-גדליהו. "אפשר לשער שחלק נכבד מאותם תיקי אשראי רכב במיליארדים גם מאוג"חים ומונפקים על ימין ועל שמאל, בעקיפין כמובן, נרכשים על-ידי מוסדיים רעבים ומגיעים בסופו של דבר לתיקי ההשקעות ולפנסיות של כלל הציבור". ב"מעריב" ממשיכים לזנב ב"ישראל היום" בתחום מפוקפק, ומציגים גם הבוקר סקר שנערך בקרב יהודים בלבד ככזה המייצג ממצאים כלל-ישראליים. הסקר, שעורכי "מעריב" גוזרים ממנו מסקנה שלפיה "הנוער הישראלי" סבור ש"משפחה חשובה יותר מכסף", נערך בקרב מדגם לא מייצג של הנוער הישראלי – ולא רק משום שבסקר לא נכללו נשאלים לא-יהודים. אף שבסוף הידיעה נטען כי בסקר השתתפו 350 נשאלים שהם "מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הישראלית" בגילים 12–17, ניתן להניח שהקבוצה לא כללה שיעור מייצג של בני נוער מהמגזר החרדי, שכן הסקר בוצע באמצעות האינטרנט. לצד ההדרה הפסולה, שעליה כתב כאן בתחילת השנה אורן פרסיקו, מדובר גם בכישלון מקצועי של "מעריב" ושל הכתבת החתומה על הידיעה, גלי מרקוביץ-סלוצקר. תוצאות של סקר, במיוחד כאלה שניתן למסגר כמשהו שמעיד על מחוזות העניין של "הנוער של ימינו" (כפי שמגדירה זאת כותרת המשנה הירחמיאלית), הן חומר גלם מפתה עבור עיתונאים מכל הסוגים: הן מאפשרות לאסוף עמדות של ציבור גדול, בהיקף שכמעט אף פעם לא ייבדק על-ידי המערכות באופן עצמאי. את התוצאות ניתן לפלח ולסכם בקלות, ולגזור מהן מסקנות. זו, מן הסתם, אחת הסיבות לכך שכתבים מרבים לצטט סקרים גם כשהם אינם מספקים תמונה מקיפה של המציאות. להשטחה הטבעית שכופים סקרים על האוכלוסיות שבקרבן הם מתבצעים – השטחה מתבקשת, לנוכח הצורך לחלק את הנשאלים לרשימה צרה של קטיגוריות שנקבעו מראש – הצטרפה במקרה של "מעריב" גם הטעיה שלפיה התוצאות משקפות דבר-מה שהן אינן משקפות. גם אם נניח שהסקר מדויק ושמידת ההשטחה הגלומה בו זניחה, תוצאותיו אינן מאפשרות ל"מעריב" לטעון כי "הנוער הישראלי" סבור ש"משפחה חשובה יותר מכסף", משום שנציגים מקרב כשליש מהנוער הזה כלל לא נשאלו לדעתם. לו היו נשאלים, היו יכולים להפוך את תוצאותיו של הסקר על ראשן. לפיכך, העובדות שהגישו הבוקר עורכי "מעריב" לקוראיהם הן במקרה הטוב עובדות חלקיות בלבד, ובמקרה הפחות טוב – אינן נכונות בעליל. במוסף "גלריה" של "הארץ" ובמדור התרבות של "ישראל היום" מדווחים כי בקרוב יראה אור ספר חדש מאת דודו גבע, כעשור לאחר מותו בטרם עת. שמו: "הברווז בעובי הקורה: בלבטי שליחות אזרחית". "זהו ספר פרוזה – היחיד שחיבר גבע – והוא רומן מכתבים שגיבורו הוא דמות הברווז שברא", כותבת ב"גלריה" גילי איזיקוביץ, ומפרטת: "בספר החדש הברווז הוא טיפוס רומנטי ורגשן החולם על מהפכה שתתחולל בזכות מכתביו במשרד האפור שבו הוא עובד". ב"כלכליסט" ממשיכים לסקר בהרחבה את הליכי פירוק אחזקותיו של הטייקון אליעזר פישמן, מו"ל העיתון הכלכלי המתחרה "גלובס" (ובעל מניות מיעוט בחברה המחזיקה ב"כלכליסט"), שהוביל את עסקיו למצוקה תזרימית אקוטית. כתבת השער של מוסף "השוק" (ניר צליק) מוקדשת הבוקר לנבירה בהיסטוריה הכלל-לא-רחוקה של בני שטיינמץ, המסתמן נכון לרגע זה כמי שעשוי לרכוש את השליטה בחברת הנדל"ן כלכלית-ירושלים. "האם מי שלא פרע את החוב בסקורפיו יציל את כלכלית?", תוהה הכותרת הראשית. כותרת המשנה מבארת: "בני שטיינמץ, שעומד לרכוש 40% מכלכלית-ירושלים ב-400 מיליון שקל, עוד לא הגיע להסדר חוב עם מחזיקי האג"ח של סקורפיו. השליטה בכלכלית תגלגל אליו אג"ח בהיקף אדיר של 9 מיליארד שקל. הציבור מוכן להשתתף בניסוי?". "לשטיינמץ אין עבר של מי שהשביח חברות נדל"ן בסדר גודל של כלכלית-ירושלים, ומניעיו להשתלטות על החברה אינם ידועים", כותב ב"דה-מרקר" מיכאל רוכוורגר. לפי "דה-מרקר", בנק לאומי, ששיעבד 40% ממניות החברה, מנהל כעת "מירוץ נגד הזמן". בידיעה המתפרסמת בתוככי מוסף הבורסה של "כלכליסט" מציין גולן חזני מתי אמור להסתיים המירוץ הזה: ב"31 בחודש, אז צפויה כלכלית לפרסם את דו"חות הרבעון השני". "האיום הגדול ביותר על החברה ועל עסקת שטיינמץ-לאומי מגיע בדמות הורדת דירוג אפשרית של כלכלית בשתי דרגות, שמהווה עילה לפירעון מיידי של חוב האג"ח", כותב חזני בהמשך הידיעה. "עילות נוספות לפירעון מיידי יכולות להגיע גם מהערת עסק חי, הרעה מהותית במצב העסקי והפיננסי או העברת שליטה בחברה המלווה בהורדת דירוג. כל אחד מהאירועים האלה עלול להביא את בעלי האג"ח לפעול נגד כלכלית ולחבל בעסקת המכירה". ב"גלובס" נמנעים מלעדכן את הקוראים בהתפתחויות או בתחזיות האחרונות בנוגע לבעל הבית. ממשל ותקשורת. "בקול-ישראל מככבים אנשי השמאל, בערוץ 1 הכוכב הוא השר הממונה על הרשות", מודיעה כותרת גדולה המתפרסמת בכפולה החמישית של "גלובס". כתב המדיה לי-אור אברבך פורש בפני הקוראים את הנתונים, שהתקבלו בתשובה לבקשת חופש מידע שהגישה עמותת "הצלחה". הנתון המעניין ביותר הוא זה העוסק במרואיין הפופולרי ביותר בערוץ 1 מתחילת 2013 ועד חודש מאי האחרון, שהוא, כפי שניתן להבין מהכותרת, השר אופיר אקוניס. "ככל הנראה מדובר בהעדפות של גורמי מקצוע מסוימים ברשות מטעמים לא מקצועיים, ומהרצון לכוון לטובתו של גורם פוליטי זה או אחר. בכלל לא אתפלא אם הקשר לעובדה שהוא היה ממתנגדי חוק תאגיד השידור הציבורי לא מקרי, והדברים מדברים בעד עצמם", מצטט אברבך דברי פרשנות מפי עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ויו"ר עמותת "העין השביעית". דמותו של אקוניס שבה וצצה בעמודי החדשות של "דה-מרקר", שם מסכם צבי זרחיה דברים שאמר לו השר בראיון ששודר בערוץ הכנסת. "נתחיל לראות את השינויים המשמעותיים בתחום התקשורת בישראל ב-2016", מצוטט אקוניס בידיעה. "כבר בתחילת מושב החורף נגיש הצעת חוק לאיחוד מועצת הכבלים עם מועצת הרשות השנייה, מה שמכונה הקמת ברית המועצות. הגוף המאוחד החדש יחד עם תחילת פעילות תאגיד השידור הציבורי ודה-רגולציה יגרמו לכך שבשנה שהבאה נתחיל לראות מפנה בשוק התקשורת". פובליציסטיקה אקולוגית. עומר דוסטרי, פעיל ליכוד ופובליציסט, מפרסם היום שני מאמרים על טרור פלסטיני ויהודי – האחד במדור הדעות של "מעריב", והאחר במדור הדעות של "ישראל היום". מי שיקרא את שניהם יבחין כי הכותב מיחזר את הפסקה העוסקת ב"תחרויות ספורט, כיכרות ובתי-ספר הנקראים על שם טרוריסטים", כמו גם את החלקים שבהם הוא מפרט את דעתו על צביעותם של הפלסטינים, על חיבתם להסתה ועל דבריו המכעיסים של גיבריל רגוב. עושים לביתם. המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מחזיק הבוקר רק 16 עמודים, ובהם כתבת מגזין אחת בלבד. כפולת התוכן השיווקי של תנובה, המתפרסמת בדרך כלל במוסף זה, נדדה היום אל מוסף הספורט. מבין שלל עורכי וכתבי המוסף, אף לא אחד הסכים לחתום על המלל השיווקי, שנועד למתג את תנובה כחברה המשווקת מזון בריא.

תחייתה הפתאומית של ועדת העורכים, המבקשת לחדש ימיה כקדם ואף להגדיר עצמה כגוף פעיל בזירה התקשורתית, הפרלמנטרית והמשפטית, מעוררת תמיהה ודורשת בירור באשר למטרותיה האמיתיות

בתחילת 1996 – רצח רבין עדיין טרי בתודעה, שמעון פרס ראש הממשלה ושר הביטחון, והבחירות נקבעו לסוף מאי – פנה אלי היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, בעניין ההסכם בין ועדת העורכים לצנזורה. "לפני שאני מפנה את השולחן למי שיבוא אחרי הבחירות", אמר בן-יאיר, "אני רוצה להשאיר כאן הסכם צנזורה חדש בין מערכת הביטחון לוועדת העורכים – והסכם כזה ייתכן רק אם הארץ יהיה חלק ממנו". "הארץ" היה אז יותר משלוש שנים מחוץ לוועדת העורכים. העילה לפרישת העיתון מן הוועדה היתה פסילת הצנזורה בנובמבר 1992 את דבר נוכחותו של הרמטכ"ל אהוד ברק בתרגיל "צאלים ב", שבו נהרגו חמישה מלוחמי סיירת מטכ"ל במהלך תרגול משימה שהתבררה לימים כמבצע להתנקשות בחייו של סדאם חוסיין. ככלל, "הארץ" ראה בהסכם הצנזורה המיושן שבין מערכת הביטחון לוועדת העורכים הכבּדה קשה על חופש הביטוי העיתונאי, שכן בהסכם היה ויתור הדדי מהותי: המדינה ויתרה על זכותה לסגור עיתון שעבר עבירת צנזורה, והעיתונים ויתרו על זכותם היסודית לעתור לבג"ץ נגד פסילות הצנזורה והסכימו כי כל עניין שבמחלוקת יובא בפני ועדת בירור (ועדת השלושה) שבה יושבים נציג העיתונות, נציג מערכת הביטחון ונציג ציבור (שהיה לרוב בעל רקע צבאי בעברו, אלוף במיל למשל). "הארץ" העדיף באותן שנים – אחרי בג"ץ שניצר, שנים שבהן עוצבו מחדש יחסי העיתונות והצנזורה – לפעול מחוץ למסגרת המגבילה של ההסכם הישן, ועל כן עזב את הוועדה, הסתלק בכך מחברותו בהסכם, ופעל ללא קושי מיוחד בסביבה הפתוחה. מאז הפרישה מן הוועדה שום גורם בהנהלת מערכת העיתון לא העלה בדעתו לחזור לוועדה או להסכם, וההנחה היתה כי זהו מצב של קבע, עד ליום שבו מוסד הצנזורה יבוטל כליל. בשלוש ומשהו השנים ההן התפתחה תופעה חיובית, מעין מאזן אימה הדדי: העיתון נזהר שלא להתפתות לביצוע עבירות צנזורה בוטות, ואילו הצנזור נזהר שלא להרחיק לכת בפסילותיו שמא יאולץ לגמגם בהגנה עליהן בבג"ץ. היועץ המשפטי בן-יאיר קיבל על עצמו להעביר שני תנאים שהציג "הארץ" להצטרפותו מחדש להסכם: האחד, שאם דעתו של עיתון אינה נוחה מפסיקת ועדת השלושה, יהיה באפשרותו לעתור לבג"ץ, וכי הדיון בוועדת השלושה יהיה ברוח הלכת ברק בבג"ץ שניצר. כלומר, הפסילה תיבחן על-פי השאלה אם יש בחומר הפסול כדי לגרום בוודאות קרובה פגיעה ממשית בבטחון המדינה – ולא על-פי שום פרוצדורה אחרת. התנאי השני היה שההסכם יהיה פתוח להצטרפות לכל כלי תקשורת הרואה אור בישראל בכל שפה (לא רק יידיש, אלא גם ערבית) ומוכן לחתום עליו, בלי קשר לשאלת חברותו בוועדת העורכים. בכך ביקש העיתון להשיג שתי מטרות; האחת, כללית, שלא תהיה עוד אפליה בין עיתונים החברים בוועדה ובין אלה שאינם חברים בה – כלומר בין עיתונים החשופים לסנקציית הסגירה על-פי שרירות החלטתו של הצנזור ובין אלו שלא. והאחרת היא לאפשר את חתימתו של "הארץ" על ההסכם בלי לחזור לחברות בוועדת העורכים. המשא-ומתן על ההסכם החדש היה ענייני ויעיל. בן-יאיר ניהל אותו ישירות מול מערכת הביטחון ומולי, כנציג "הארץ", בהנחה שכל הסדר שיהיה מקובל על "הארץ" יתקבל על-ידי שאר חברי ועדת העורכים. ב-22 במאי 1996, שבוע לפני הבחירות שבהן ניצח בנימין נתניהו, נחתם ההסכם החדש על-פי העקרונות הללו, ו"הארץ" הצטרף אליו כאחד מ"כלי תקשורת אחרים" המוזכרים בו, בלי לחזור לוועדה. בסעיף מס 1 בהסכם החדש נאמר כדלקמן: "מטרת הצנזורה היא למנוע פרסום מידע בטחוני שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון מדינת ישראל". זהו, למעשה, המסמך הרשמי הראשון שבו חתום שר ביטחון על מסמך משפטי המאמץ את הלכת השופט ברק כלשונה ומגדירהּ כבסיס היחיד לקיומה וכטעם היחיד לפעולתה של הצנזורה. ההסכם הפך סיבה והצדקה יחידה לקיומה של ועדת העורכים, החתומה עליו. עד לאחרית הימים, כשמוסד הצנזורה יבוטל כליל, הוועדה חייבת להתקיים כגוף שמעמדו המשפטי תקף כדי שההסכם עצמו יישאר בתוקפו. כשלעצמה, ועדת העורכים (של העיתונים היומיים בישראל) היא גוף שנחשב אנכרוניסטי עוד בשנות השמונים. קודם לכן, בעידן העיתונות המוסדית הקונפורמית, שימשה הוועדה מועדון סגור שחבריו (עורכים וכותבים בכירים, שמספרם נקבע ביחס למספר העיתונאים המועסקים בעיתונם – בין שניים לארבעה נציגים לעיתון). אלה זכו בנגישות מרבית לקברניטי התקופה, ונהנו מתדריכי עומק בתמורה להבטחתו למנוע את פרסומם. מעבר לכך לא תרמה ועדת העורכים שום דבר בעל ערך למדינה ולחברה. לא שהיה רע לצאת לטיולים בשמי הארץ. היסעור ממתין בשדה דב במנועים רועמים, וליד המנחת – הצפוני או הדרומי, הלבנוני או העזתי – מסודר הכיבוד, והאלוף ומפקד האזור כבר שם, פורשים מפות ומציגים תרחישים. לא שהביקור בשטח לא היה מעניין. מה יכול לשעמם בביקור במוצב צד"ל, או בתרגיל מסכם של מפקדת חילות השדה? אבל בינינו, גם בביקור בקו המעדנים במחלבה נודעת או בהרמת כוסית בהשקת דיאודורנט בשישי בצהריים בכיכר המדינה אפשר למצוא עניין מסוים. ואשר לסודות, המיתוס הרווח שהעורך הוא גורם יודע-כל – יודע יותר מכל אחד מכתביו – היה כבר אז בדעיכה. הכתבים, עמיתי לוועדה, שקעו בנמנום מופגן למשמע התדריכים הרכים שהורעפו עלינו, ובטיסה חזרה היה כל אחד מהם מציג בפני רובד עמוק יותר של החומר המוצג, כאומר: "את כל זה יכולת לקבל ממני אצלך בחדר – ועוד הרבה יותר מזה". פעם הופיע בפנינו שר החוץ. זה היה דוד לוי, אם אינני טועה, שבדרך אגב הזכיר שהוא עומד לצאת למדינה אפריקאית בעניין שפרטיו פרחו מזכרוני. דוברו, שישב בינינו, זינק מכורסתו ופנה אלינו ברוח חברית: "חברים, הנסיעה הזאת היא לא לפרסום!". בתגובה לדבריו אמרתי: "אם כתב שלנו יביא את הסיפור – אני לא אעצור אותו". ככל שהוועדה התרחבה והתחרות בין העיתונים התעצמה, חלה התרחקות בין הצדדים. המתדרכים שחששו מהדלפות שיחררו מידע דליל יותר, ואילו העורכים חששו ממלכודות נבדל, כמו במקרה של שר החוץ ואפריקה. יום אחד התקיימה פגישה של ועדת עורכים עם שר הביטחון, משה ארנס אם אינני טועה, שבאותו ערב חזר – אחד לאחד – על הדברים שהשמיע באוזנינו, בראיון טלוויזיוני. טלוויזיה, חשבתי, עדיף לראות במשרד, בלי בורקס ומשקה מוגז פושר. כן, בשלוש שנות חברותי בוועדה שימשתי גם יו"ר שלה. לא כי אני מוכשר במיוחד, אלא כי הגיע תורי בסבב. היו"ר היה יוזם (או ניאות לקיים) מפגשים וסיורים, ובעת המפגש מציג את הדוברים. זהו. בשנה ההיא זכיתי לאחת מ-15 דקות התהילה שלי כשבמפגש השנתי (כ"ט בנובמבר) הצגתי את ראש הממשלה (שמיר) וניהלתי את סדר השואלים לאחר נאומו. אדוני ראש הממשלה, האם אינך חושש שהקיפאון המדיני יבודד את ישראל בעולם? עכשיו, כמומיה המרימה את מכסה הארון ומתחילה לפרוף את תכריכיה, חוזרת ועדת העורכים לגלות סימני חיים. גם אם איש אינו שם לב לכך, יש טעם לתהות על משמעות התחייה הפתאומית של הגופה החנוטה. אולי הדבר קשור בנוכחותו הנמרצת של מוטי שקלאר, שאוסף כותרות כ"יו"ר ועדת העורכים" (תואר חסר משמעות, כאמור, וטוב שכך). זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, פנה שקלאר ליו"ר אחת מוועדות הכנסת (שדנה בתיקון לחוק הנוער בעניין צילום קטינים), והציג בפניו עמדה המתנגדת לתיקון. בשם מי? לשם מה? לא שעורכי עיתונים לא הופיעו בפני ועדות הכנסת בדיונים כמגיבים על הצעות חוק בנושאי עיתונות – לעתים קרובות כנציגי מועצת העיתונות – אבל זה עשרות בשנים שוועדת העורכים לא הופיעה בפני גורם שלטוני כלשהו כגוף יציג, בין אם כמעין איגוד מקצועי ובין אם כקבוצה של בעלי עניין. וכאן עולה השאלה, האם ועדת העורכים אכן מבקשת לחדש ימיה כקדם ואף להגדיר עצמה כגוף פעיל בזירה התקשורתית, הפרלמנטרית, המשפטית? בתקנון הוועדה מוגדרות מטרותיה באופן כללי ועמום דיו, כך שהוועדה יכולה לכאורה לבחור לעצמה מטרות כרצון חבריה: 1. לשמש מסגרת לחילופי דעות ולקביעת עמדה בנושאים שיש בהם עניין משותף. 2. לשמוע מידע מאת שרי המדינה ונציגי מוסדות ציבור. 3. לייצג את כלי התקשורת המאוגדים בוועדה בעניינים שהוועדה תחליט עליהם. ועדת העורכים הישנה היתה מועדון חברים, ולא גוף סינדיקלי או לוביסטי. "הוועדה" ההיא לא פעלה כגוף יציג ולא היתה פעילה כלל בנושאים הקשורים בערכי העיתונות, באופן תפקוד העיתונות ובמערכת היחסים של העיתונות עם הציבור ומערכות השלטון. והנה מתברר כי חוק הצינון לעיתונאים המבקשים לרוץ בבחירות לתפקיד פוליטי (חוק לפיד), שעבר לאחרונה בקריאה טרומית, מועבר באופן בלתי מוסבר לטיפולה של ועדת העורכים. מתברר כי במסגרת דיון פומבי שנערך על "חוק לפיד", "התחייב מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר לכנס את ועדת העורכים לדון בתקופת צינון לפוליטיקאים" (nrg, 23.6.10). ועדת העורכים יכולה, כנראה, להתכנס ולדון בכל עניין, סתם כי בא לה. השאלה היא מי זו ועדת העורכים החדשה, את מי היא מייצגת ומה הן מטרותיה. ככל הידוע, ועדת העורכים רחוקה מלייצג אפילו את "עורכי העיתונים היומיים", כבימים הטובים ההם. "ידיעות" פרש מן הוועדה יחד עם "הארץ" ב-1993, "הארץ" מעולם לא חזר אליה, ופני העיתונות המודפסת השתנו דרמטית משנות השמונים. מאז נוספו לא רק מהדורות חדשות ברדיו ובטלוויזיה, אלא גם עיתוני ומהדורות רשת – וגם, בל נשכח, מעמד העורכים אינו מה שהיה. לא שאין לאפשר לעורכי עיתונים אפיק לתגובה על מעשי החקיקה (מלבד המתפרסם בעיתונם). עד כה, הדרך לעשות זאת היא במסגרת חברותם במועצת העיתונות, שאינה גוף נטול פגמים, אבל לפחות יש בו שלד מבני נכון. מועצת העיתונות מאגדת עיתונאים ועורכים עם נציגי ציבור, יש לה תקנון אתיקה ומנגנוני דיון ובירור, ובראשה עומד איש ציבור (השופטת דליה דורנר). מה יתרום הסלון המתחדש של ועדת העורכים ואילו אינטרסים (פרט לאישיים) הוא ישרת? לחלוטין לא ברור. מן הסיבות האלה אני מודאג מן הדיון שוועדת העורכים עומדת לקיים בנושא הצינון. לא שהוועדה מנועה מלדון בכל דבר שעולה בדעת חבריה, אבל בשום דרך לא ניתן להסביר מדוע זה תפקידה. מה הקשר בין מועדון הקצינים האימפריאלי הזה ובין הדיון על משך תקופת הצינון של עיתונאים המבקשים לרוץ לכנסת? נראה כאילו היו"ר התורן שקלאר מבקש להפוך את ועדת העורכים לשחקן נוסף על המגרש הגדול. אם זה יקרה כגחמה, יהיה בכך ביטוי לאנרכיה יותר מאשר לתיקון. אם שקלאר רוצה לקחת ברצינות את תפקידו בוועדה, הוא יצטרך לגייס תמיכה מקצועית וציבורית כדי להקימה מחדש כך שיהיה ברור מראש במה תשרת את טובת הציבור – ולא רק את עצמה.

פלוג נגד נתניהו | שלום ירושלמי כותב על פינטו ללא גילוי נאות | כתב "מעריב" עוסק במבושיו של מנכ"ל וייבר | וב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לפרגן

נאום שנשאה אתמול נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ממוסגר הבוקר כקריאת תיגר מצדה על המדיניות הכלכלית שמנהיג בשנים האחרונות בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. אף שפלוג לא התייחסה בנאומה באופן ישיר לראש הממשלה או למדיניות המוצהרת שלו, לפחות שלושה כתבים יודעים לציין כי כמה מהצהרותיה הן למעשה ביקורת על נתניהו. "פלוג נגד נתניהו: חייבים להגדיל את השירותים החברתיים", מודיעה כותרת גדולה בכפולה הפותחת של "כלכליסט", המתייחס לנאום כאל אחד מסימניו המקדימים של משבר כלכלי חדש. "נגידת בנק ישראל קרנית פלוג הסירה אתמול את הכפפות ונכנסה חזיתית בראש הממשלה בנימין נתניהו", מובהר לקוראים בכותרת המשנה. "בהרצאה שנשאה בכנס פני החברה לאן של הלמ"ס פירטה הנגידה באריכות תחזית אפוקליפטית ומטרידה למשק הישראלי, אותה סיימה במסר חד וברור שסוטה ב-180 מעלות מחזונו הכלכלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו", כותב אמנון אטד בפתיח הכתבה, ומפרט במה נבדלת תפיסתה של הנגידה מזו של ראש הממשלה: "לטענת הנגידה, יש הכרח בהגדלה משמעותית של השירותים הציבוריים באמצעות הגדלת תקבולי המסים". בהמשך הדיווח מזכיר אטד כי פלוג בחרה להשמיע את דבריה ימים אחדים לאחר הצהרה פומבית של נתניהו, ולפיה בכוונתו להוריד מסים במרוצת שנת 2015. "וזו לא הפעם הראשונה", מבהירה כותרת הגג של בוקסה המתפרסמת בצד דיווחו תחת הכותרת "היסטוריה של אי-הסכמה". "זאת לא הפעם הראשונה שד"ר קרנית פלוג, חוקרת עתירת ידע ומוניטין, אינה מהססת להתעמת חזיתית עם משנתו הכלכלית של בנימין נתניהו", מזכיר ומחמיא אטד, הקושר בין עמדותיה של הנגידה לדרך החתחתים שעברה עד מינויה. גם ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מקדישים לנאומה של פלוג מחצית מהכפולה הפותחת. בהתאם לרקע הכלכלי המשוער של קוראי המוסף, עיקרי הנאום מובאים בצירוף הדגשות ופירושים. כתב "ממון" גד ליאור, החתום על קטעי הפרשנות, אינו מבליט את הסתירה הכללית בין עמדותיה של פלוג לאלו של נתניהו, אך יודע לציין כי עמדתה בנוגע להעלאת מסים מנוגדת להצהרותיו של ראש הממשלה. גם ב"גלובס", שם דווח על הנאום בגליון אמש, ידע הכתב אדריאן פילוט לציין כי פלוג הציגה גישה "שמאלית" העומדת בסתירה לגישתו של נתניהו. "דה-מרקר", שבו מדווח על הנאום בהרחבה מוטי בסוק, הוא היחיד מבין העיתונים הכלכליים שעורכיו נמנעים מהפרשנות המייחסת לנגידה קריאת תיגר על נתניהו. ב"ישראל היום" האזינו לנאומה של פלוג והגיעו למסקנה אחרת: "פלוג נגד החרדים", קובעת כותרתה של ידיעה קצרצרה (חזי שטרנליכט, זאב קליין ויהודה שלזינגר) המתפרסמת במדור הכלכלה המצומק של החינמון, המתפרש היום על פני חצי עמוד בלבד. לפי ציטוט קצר מדבריה המובא בעיתון, לצד דברי ביקורת מפי חברי-כנסת חרדים, צפוי "גידול במשקלם של המגזר הערבי, ויותר מכך של החרדי", ואם "שיעורי התעסוקה של מגזרים אלו יישארו כפי שהם היום, אנו יכולים להראות שהמגמות הדמוגרפיות כשלעצמן צפויות לגרוע כ-7% משיעור התעסוקה בטווח הארוך". טענתה של נגידת בנק ישראל בנוגע לצורך בהרחבת השירותים החברתיים אינה מוזכרת. קריאתה הלא פופולרית להעלאת מסים דווקא כן. "פרשה חדשה בבית רה"מ", מודיעה כותרת אדומה בתחתית שער "ידיעות אחרונות" – המפנה לידיעת המשך לגילוי של חדשות ערוץ 2, שלפיה סכסוך סביב תנאי עבודתו של אב הבית במעון ראש הממשלה עלול להביא לפרסומם של "פרטים שיביכו את הזוג נתניהו". ידיעה דומה, אם כי קצרה יותר, מתפרסמת במקביל בעיתון "הארץ", שעורכיו בוחרים גם הם להבליט בכותרתה את איומיו של העובד. ב"ישראל היום" נוקטים את האסטרטגיה הקבועה השמורה למקרים שבהם פרשות מביכות מאיימות לפגום בתדמיתו של ראש הממשלה: להצניע את המידע המעניין ולהבליט את תגובת נתניהו. כדי להרחיקו מעט מהסוגיה הלא נעימה מובאת התגובה בשם לשכתו ולא בשמו, ונשלחת לאחד העמודים האחוריים (היום זהו עמ 19). "משרד רה"מ: לא ניכנע לאיומים מצד עובד לשעבר", קוראת כותרתה של הידיעה, שעליה חתום הכתב שלמה צזנה. "חרם על ישראל? ההפך", קבעה הכותרת הראשית של העיתון "מקור ראשון" בסוף-השבוע האחרון, שהוקדשה להפרכתה של הטענה שלפיה יחסה של מדינת ישראל לפלסטינים עשוי להיות קשור לבידודה הדיפלומטי ולחרם צרכנים על תוצרתה. "חרם? הצחקתם. אין חרם ולא עומד להיות. לא מסובך לאבחן שחבורת קרי-לפיד-לבני-שמאלה והלאה מהלכת אימים על הציבור בקמפיין מתוזמר, והיא עושה זאת כדי לקדם אגנדה פוליטית", גרס אריאל כהנא. אורי אליצור, בטור שהתפרסם גם ב"מוספשבת", היה זהיר ממנו ונדרש לא לעצם קיומו של החרם, אלא למניעים שמאחוריו. "האיום בחרם אירופי כולל הוא כבר לא רק הפחדה שהשמאל הישראלי מנפנף בה כדי להלך אימים על הציבור, הוא הופך שם לאט-לאט להיות משאת נפש, סוג של תקוות גאולה", כתב אליצור. "שיבואו כבר האירופים והאמריקאים ויכו אותנו עד שיכאב. שירמסו אותנו, שיכריחו אותנו, כי רק אם ירביצו למדינה הזאת עד זוב דם היא אולי תתעשת ותחזיר את השלטון לידינו, כלומר לידי האליטה החילונית שמאלנית ליברלית". הבוקר מתגייס לקמפיין הכחשת החרם גם פובליציסט "מעריב" בן-דרור ימיני, המבצע סינתזה בין גישתו של אליצור, שלפיה יש חרם אבל מניעיו אינם ענייניים, לגישתו של כהנא, שלפיה אין חרם, ואם יש, אז מדובר לכל היותר בקמפיין פוליטי נטול השפעה כלכלית של ממש. "לקמפיין החרם אין, בינתיים, השפעה ממשית על הכלכלה הישראלית. ההצלחות הן מורליות ופרסומיות בלבד. עוד חברת השקעות ועוד בנק. מפלס הרעש בהתאם", כותב ימיני, המדמה את החרם ל"מחלה כרונית" שעלולה להתפתח לכדי מחלה קטלנית. כדי למנוע החמרה מציע ימיני לממשלת ישראל להפסיק לספק הצדקות לאלו הפועלים להחרמתה, צבועים ככל שיהיו. בצד טורו של ימיני מתפרסמת ידיעה בחתימת יוסי גרינשטיין וסוכנויות הידיעות, המבשרת לקוראים כי בבנק הגרמני דויטשה-בנק מוצע ללקוחות המעוניינים בכך אפיק השקעות בעל "תו תקן מוסרי", שיבטיח למשקיעים כי כספם לא יושקע ב-16 חברות שהוגדרו "לא מוסריות". בין החברות הללו, רובן יצרניות נשק וציוד צבאי, נכללת גם חברה ישראלית – בנק הפועלים. "במסמך לא מופיעים הנימוקים הרשמיים לפסילת החברות. עם זאת, בנק הפועלים נכלל ברשימה ככל הנראה על רקע פעילותו ביהודה ושומרון", נכתב בידיעה, המסתיימת במלים "בנק הפועלים לא הגיב". "נתניהו: הקריאה לחרם – חרפה", מודיעה ידיעה המתפרסמת הבוקר ב"ישראל היום", עיתון הבית של ראש הממשלה, שהוא היחיד שבו מתפרסמים דברים אלה. "נתניהו הבהיר כי יש בכך אנטישמיות חדשה, שכן החרמות מופעלים רק נגד ישראל במוסר כפול", כותבים שלמה צזנה וחזי שטרנליכט על ראש הממשלה שלהם (ובכך מתעלמים מאחד הקמפיינים המרכזיים שקידם בשנים האחרונות: הטלת חרם כלכלי על איראן). ב"מקור ראשון" מצטט צביקה קליין הסבר דומה שניפק השר נפתלי בנט, שכמו נתניהו אמר את הדברים אתמול בנאום שנשא בפני פעילים ציונים אמריקאים. הוקעתן של הסנקציות הכלכליות ככאלו הנובעות משנאת יהודים זוכה להדהוד גם במכחולו של רוני גורדון, הקריקטוריסט הקבוע של "מעריב", שמספק לפולמוס את שתי האגורות שלו. כרגיל אצל גורדון, שתי האגורות הללו מתאפיינות בדימויי רשע ורקב, בצירוף פירושונים למתקשים. בקריקטורה, המתפרסמת במדור הדעות של "מעריב", נראית בלונדינית חטובה ("אירופה 2014", נכתב על שמלתה) המביטה בדמותה הנשקפת במראה – קצין אס.אס בעל פני גולגולת, שבמקום צלב קרס מופיע על זרועו סמל השלום. "המראה לא משקרת", נכתב מעל האיור. "החרם פוגע בתוכניות הממשלה: חברות זרות פרשו ממכרז הנמלים", מודיעה הכותרת הראשית של "דה-מרקר", שתמציתה מתפרסמת גם על שער "הארץ". "חברות מהולנד ומאיטליה פרשו באחרונה מההליך המרכזי מנימוקים פוליטיים, וחברה שלישית מבלגיה ניגשה באמצעות חברה-בת, מחשש לחרם", נכתב בכותרת המשנה לידיעה מאת אבי בר-אלי. "אני מברך על כלל החברות שמתחרות על הקמת שני הנמלים החדשים, שיביאו לתחרות. המרוויח העיקרי יהיה הציבור", מצוטט שר התחבורה ישראל כץ בידיעה מאת עופר פטרסבורג המתפרסמת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". פרישתן של החברות הזרות אינה מוזכרת. "מצד אחד הבחור נימול, אך מצד שני אין ספק שהוא סובל מציונות עצלה" (כתב "מעריב" ו"מקור ראשון" אלקנה שור מותח ביקורת על התנהלותו התקשורתית של מרקו טלמון, מנכ"ל חברת ההייטק וייבר, משום שהוא "מתעקש להסתיר את הקשר הישראלי וטוען שהחברה אינה ישראלית"). "תרומות גדולות לעמותות יזכו לפטור מפיקוח", מודיעה כותרתה של ידיעה מאת תומר גנון המתפרסמת היום ב"כלכליסט". "החוק המתוכנן יפטור עמותות שנהנות מתרומות גדולות מפיקוח של רשם העמותות, וזאת בתנאי שלפי הגדרות החוק החדש אותה עמותה פועלת לתועלת הציבור", כותב גנון, המייחס את היוזמה לאבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אחד מסעיפיו של החוק המוצע, נכתב לקראת סוף הידיעה, יצמצם את אפשרותה של המדינה לחשוף הלבנות הון המתבצעות באמצעות עמותות. שר הפנים גדעון סער אחראי מתוקף תפקידו למלאכה המורכבת של ניהול מדיניות ההגירה של מדינה שלה אין מדיניות הגירה מוצהרת באשר למהגרים שאינם בני הדת היהודית. סער הוא הגורם הממשלתי האחראי על הטיפול במבקשי מקלט ומהגרי עבודה למיניהם, ובמסגרת זאת מפעיל (בדומה לקודמו בתפקיד, אלי ישי) מדיניות שנויה במחלוקת, לעתים אף בלתי חוקתית, הפוגמת בשל כך בתדמיתו הציבורית. למזלו של השר סער, יש לו חברים טובים בעיתון הנמכר במדינה, הששים להעניק לו שוב ושוב בימה להלבנת תדמיתו, באמצעות ייחצון החלטותיו להעניק היתרי שהייה ותושבות למהגרים יפים או בעלי סיפור חיים יוצא דופן והצנעת חלקו בנסיונות לגרש עשרות אלפים אחרים. הבוקר מקבל ביטוי החלק הראשון של המשוואה במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", שקוראיו מתבשרים כי השר החליט להעניק תושבות קבע לתייר מסיירה-ליאון שנפצע בפיגוע בתל-אביב לפני שני עשורים. "20 שנה של עינויי נפש ואי-ודאות, ורק כשהגיעה הסאגה הזו למשמרת של גדעון סער זכתה לסיומה השלם והראוי", כותבת יעל גבירץ, שליוותה את התושב הזר מאז פציעתו. "מעגל התופת נסגר. סוף-סוף יזכה לשלווה ויוכל להתחיל להשתקם". טביעות האצבע של מחלקת הפרגונים של "ידיעות אחרונות" ניכרות גם בידיעה בלתי חתומה הנדפסת באחד עמודים האחוריים של העיתון, המשמשת שוב לקידום תדמיתו של גוף המקיים שיתופי פעולה מסחריים ותוכניים עם קבוצת התקשורת. תחת כותרת הגג "יצירה מגויסת" מוצע לקוראי העיתון לקרוא על מיזם פילנתרופי של בנק הפועלים, המלבין באמצעות מיזמים מסוג זה את תדמיתו הציבורית המעורערת. כרגיל, העיתון מתמסר למשימה בחפץ לב. ידיעות דומות, בלתי חתומות אף הן, נדפסות גם בעיתונים "מעריב" ו"ישראל היום". קבוצה של שותפי תוכן נוספים נדחקת לעמ 30 של העיתון, המוקדש היום במלואו לשיתופי פעולה תוכניים של מערכת העיתון עם גורמים חיצוניים. חלקו העליון של עמוד זה מוקדש לפרויקט "המורה של המדינה", שבו משתף העיתון פעולה עם מפעל הפיס, הסתדרות המורים, הסוכנות-היהודית, בנק מסד, חברת משאבי האנוש קינן-שפי וחברת אל-על, כפי שמבהירה המודעה המתפרסמת בעמוד הסמוך (כפולת עמודים נוספת המוקדשת לפרויקט מופיעה במוסף "24 שעות"). חלקו התחתון של עמ 30 מוקדש לשיתוף פעולה של קבוצת "ידיעות אחרונות" עם עמותה המסייעת לילדים חולי סרטן, שבאמצעותה הופקה סדרת רשת שתשודר באתר ynet. במשפט השני בידיעה מציין הכתב, ראובן וייס, כי הסדרה היא למעשה חלק מ"קמפיין יחסי-ציבור" של העמותה שאחראית על הפקתה. על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", נדפסת הבוקר תמונתו של אביב גפן, מהמוזיקאים החביבים על מחלקת הבידור ב"ידיעות אחרונות", הזוכה בתקופה האחרונה לשלל ידיעות המקדמות את הופעותיו ברחבי ישראל. "אביב הגיע!", נכתב בהפניה לידיעה מאת רז שכניק, שמקריאתה עולה כי גפן יופיע בקרוב בפסטיבל מקומי לצד שורה של אמנים אחרים; אף שכמה וכמה מהם חשובים ואהודים ממנו פי כמה, השתתפותם באירוע מוצנעת. ב"מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעה בלעדית (יעל פרידסון) על עסקת טיעון שנחתמה עם דור עובד, צעיר שהורשע בעבר בעבירות אלימות, ובכללן איומים על פעילת שלום-עכשיו חגית עופרן. עובד, היושב בכלא, ירצה שנת מאסר נוספת בגין איומים ברצח ששיגר לראש הממשלה בנימין נתניהו. על זהותו של עובד, בנו של איש שב"כ, הוטל בעבר צו איסור פרסום, אך צו זה הוסר זה מכבר. אף על פי כן, בדיווח המתפרסם ב"מעריב" לא מוזכר שמו. ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", נדפסת היום ביקורת שפורסמה באתר האינטרנט של העיתון כבר לפני שישה ימים. הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת הבוקר לפרשת פינטו-ארביב. שלום ירושלמי, חברו של פינטו, שהצליח להיחלץ מפיטורים לאחר שהתוודה בפני הרב כי מבקשים לסלקו מתפקידו, חתום על דיווח חדשותי על בכיר בפרקליטות המדינה שהורחק מטיפול בתיק לאחר שהתגלה כי משפחתו קיבלה סיוע כלכלי מהרב. בידיעה, שכותרת הגג שלה היא "ניגוד עניינים בחקירת הרב פינטו", לא מופיע הסבר כלשהו בנוגע לקשר בין הכתב לרב, וזאת חרף הצהרה שנתן לאחרונה ירושלמי, ולפיה בכל מקום שבו הוא מתבטא בנושא הוא מבקש לכלול הבהרה בנוגע ליחסיו עם הרב החשוד בביצוע מעשי שחיתות. נתי טוקר וצבי זרחיה מביאים הבוקר ב"דה-מרקר" את תמציתו של דו"ח ביקורת פנים חמור על אגף הגבייה של רשות השידור. נוסף לסיפורים הידועים על סיאוב ביורוקרטי, עכירות ובזבוזים, מהדו"ח עולות גם עדויות בנוגע למעילות שביצעו עובדי אגף הגבייה, ושלא ברור אם וכיצד טופלו. "לא ידוע על מקרה שבו הרשות התלוננה במשטרה על גניבת כספי האגרה", מציינים טוקר וזרחיה. במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם הבוקר ראיון שערכה שני ליטמן עם אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, שסיים לאחרונה את כהונתו בתפקיד ופינה את מקומו למפיקה אסנת טרבלסי. "יוצרים דוקומנטריים כבר מזמן לא עובדים לא בקשת ולא ברשת. כמעט ולא", אומר רוזנווקס בראיון. "במסגרת הקמפיין שלהם להפיכת האזרחים פה לצרכנים, הם כבר מזמן טיאטאו החוצה את מרביתנו. אנחנו עובדים במקומות אחרים. לכן אנחנו נלחמים על השידור הציבורי, ויש לנו את הערוצים של הוט ויס שמייצרים היום את מרבית העבודה של הדוקו ויש לנו יחסים טובים איתם". "טבע איימה להוציא לחו"ל פטנטים, והמדינה נכנעה", הודיעה אתמול הכותרת הראשית של "כלכליסט", שהפנתה את הקוראים לכתבה מאת שאול אמסטרדמסקי ושניר הנדלר. הבוקר חוזרים בהם עורכי "כלכליסט" מקביעה זו. "הבהרה: בניגוד לפרסום אתמול (כלכליסט, 17.2), בדיקה נוספת של העובדות העלתה כי חברת טבע לא השמיעה איום כלשהו בנוגע להעברת פטנטים וקניין רוחני לשווייץ. כלכליסט מצר על הטעות", נכתב בתחתית הכפולה הפותחת של היומון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות". במקביל הוסרה הכתבה מאתר האינטרנט של העיתון. במוסף "השוק" של "כלכליסט" מתפרסם פרויקט מיוחד המוקדש לפירמידות עסקיות שיידרשו לשנות את מבניהן בעקבות אישורו של "חוק הריכוזיות". "החובה לפרק פירמידות שלהן יותר משתי שכבות תשפיע על חברות רבות במשק ותאלץ את בעלי השליטה להטמיע או להיפרד משכבות באחזקה", נכתב במרכזו של תרשים שבו הובאו כמה פירמידות לדוגמה. אחת מהם היא זו של אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", מראשי המתנגדים לקמפיין הריכוזיות של "דה-מרקר" ומי שעיתונו עמד בראש המחנה שקידם את הטענה שלפיה המשק הישראלי אינו לוקה בריכוזיות יתר.

עיתונאים וכלי תקשורת מצנזרים את עצמם ומתאימים את התנהלותם לעמדות ולציפיות הממונים עליהם משום שהם חשים פגיעים ומאוימים בעוצמה שלא נודעה בעבר

תשמעו סיפור: מוסד אקדמי תיכנן כנס על התנהלות התקשורת. המארגנים פנו לדמות ידועה ברשות השידור והציעו לה להנחות את הדיון. הדמות הידועה סירבה בנימוק שהיא חשה שההנהגה החדשה של רשות השידור אורבת לה ומחפשת עילה להדיחה מתפקידה. הפצרות המארגנים לא הועילו, גם לא הנימוק המוחץ שאין בנושא הכנס דבר וחצי דבר הנוגע לרשות השידור. ללמדנו מה כוחו של הטרור השורר עתה באולפני רשות השידור. עובדים בכירים בארגון הזה, שדרים ידועים ודעתנים, חשים כעלה נידף מול הבוסים שמונו מעליהם לאחרונה. הם מפעילים צנזורה עצמית ולוקחים טווחי ביטחון מוגזמים כדי לא להיקלע, חלילה, למצבי עימות עם מנהליהם. שיקולים ענייניים, או אינטרסים אישיים לגיטימיים (כמו היענות להצעה להופיע בפני סטודנטים), נדחים מפני האילוץ העליון – לא להרגיז את הממונים עליהם ולסכן בכך את הפרנסה. כך זה ברשות השידור. ומה בערוץ 10, שחרב הסגירה מונפת מעליו? עדות להלך הרוח של עובדיו פורסמה באתר זה והיא שיקפה פיכחון מריר של עיתונאים ותיקים ומנוסים הנחשפים לשוט האילוף של הפוליטיקאים. רביב דרוקר, התחקירן הראשי והאמיץ של חברת החדשות של הערוץ הזה, שיתף את עמיתיו, בכנס החירום של העיתונאים שנערך בחודש שעבר, בתובנות שלו על יעילות האיומים והסנקציות שמפעיל השלטון כדי לביית אותם: "אחרי שפעם אחת מעבירים כלי תקשורת בזובור הזה בוועדות הכנסת, כשאתה חוזר אחר-כך לכלי התקשורת שלך עם הבשורה הגדולה ניצחתי, נשארנו בחיים, אתה כבר קצת לא אותו בן-אדם. אתה עברת משהו, וזה נכון גם לגבי הפוליטיקאים. פעם אחת הם עוברים את התענוג הזה של עיתונאים ומנהלים של כלי תקשורת שצריכים להתחנף ולהתרפס בפניהם, ואחרי זה כל מערכת היחסים היא כבר לא אותו הדבר". אלו אינן אבחנות של משקיפים חיצוניים, אלא עדויות אישיות של עיתונאים מקצועיים, שחשים כיצד מרחב הפעולה הטבעי שלהם הולך ונחנק. ומי שחושב שהנגע הזה תחום לכלי תקשורת שיש לשלטון דריסת רגל בהם, מוזמן לקרוא את עדותם של עיתונאי "מעריב" על המתרחש בביתם. יובל דרור הביא השבוע את דבריה המפורשים של רותי סיני, שפוטרה מעיתון זה, ואת ההערכות הנשמעות ברחוב קרליבך על נסיבות פיטוריו של עיתונאי מיומן אחר, אביב לביא. סיני מספרת כי כתבות שלה שעסקו ביחסם של בעלי הון לעובדיהם ובהשפעת התנהלותם של טייקונים על הפערים החברתיים לא פורסמו. פיטוריו של לביא, כפי שהם נתפסים על-ידי עמיתיו בבית "מעריב", באו, כנראה, על רקע האופן שבו העורך הראשי החדש, ניר חפץ, קורא את רוח המפקד, נוחי דנקנר. גם כאשר לוקחים בחשבון את האפשרות שאלו פרשנויות או עדויות של בעלי עניין – עיתונאים מתוסכלים ושואפי נקם על פיטוריהם, או עמיתיהם הקרובים השותפים לתחושת עלבונם – אי-אפשר להתעלם מההקשר הריאלי של הטיעונים האלה ומדיווחים אחרים על המתרחש ב"מעריב" בתקופה האחרונה. השידור הציבורי לחוץ אפוא על-ידי השלטון (ועדיין לא הזכרנו את מצוקתם של עובדי הטלוויזיה החינוכית, שמולם מנפנפת לשכת ראש הממשלה בצו סגירה או מיזוג עם רשות השידור, ואת הדרישות החוזרות ונשנות לסרס את כוח השיח הפוליטי של גלי-צה"ל), ואילו בכלי התקשורת שבבעלות פרטית גובר והולך משקלם של האינטרסים העסקיים של המו"לים והזכיינים. שלא לדבר על צייתנותה של העיתונות החרדית לדעת התורה, יהיה מי שיהיה המפרש אותה, את הרגלה של העיתונות בשפה הרוסית להתיישר לפי קו אידיאולוגי, או עסקי, שמכתיבים גורמים חיצוניים, ואת הערבוביה הבוטה בין תכנים עיתונאיים לתכנים פרסומיים הרווחת בתקשורת בשפה הערבית. טענות על שיקולי עריכה פסולים ב"ידיעות אחרונות", שמניעיהם התחשבות ברצונו של המו"ל, נכללו בתביעות ובתצהירים שהגישו בשנה שעברה לבית-המשפט עיתונאים שהועסקו בעיתון זה, וארי שביט פירסם שלשום מאמר המרמז שאפילו ב"הארץ" הוא חווה התנסות מאיימת על רקע של הטיה אידיאולוגית או קרבה פוליטית של אחד מעורכי העיתון בעבר לראש הממשלה. אם בארזים נפלה שלהבת, עם מה נותרנו? אה, עם "ישראל היום", עיתון שאינו מפעיל טרור, חלילה, על עובדיו, אלא סומך על הזדהותם המלאה עם הקו שמתווים עורכיו, הלהוטים מצדם למלא אחר ציפיות המממן האמריקאי שלהם, שהציב לעצמו מטרה להקים ולהחזיק עיתון שישביע את רצונם של ראש הממשלה ורעייתו. אז מה היה לנו? זירה תקשורתית שחלק הארי של שחקניה נע בה כשכבלים על ידיו. עיתונאים, עורכים ושדרים, שזקיפות הקומה האישית והיושרה הפנימית אמורות להיות הלב והריאות של התנהלותם המקצועית, פועלים כיום מתוך תחושה של פגיעות חסרת תקדים. כתבים, פרשנים ותחקירנים, שהדעתנות, האכפתיות והדחף להציג את האמת שלהם הם ההורמונים המכתיבים בדרך כלל את ביצועיהם, פועלים כיום בנמיכות רוח ומתוך תפיסה עצמית של מי שנמצאים תחת אזהרה. התסמונת הזו מקיפה את כל המרחב התקשורתי, הציבורי והעסקי כאחד, ויש לה אופי מידבק בגלל הסביבה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית שבה היא מתפשטת. נכון אמנם שניתן עדיין למצוא עיתונים ועיתונאים עצמאיים – לא רק "הארץ", אלא גם בעלי טורים נחשבים ב"ידיעות אחרונות", ופה ושם אפילו ב"מעריב", ב"ישראל היום" ובכלי התקשורת האלקטרוניים, אך האקלים האופף את הזירה התקשורתית כולה מעיק ומבשר רעות.

הקיצוץ בתקציב: "ישראל היום" מתפתל, "מעריב" מרחיב | תוכניות השלום: "הארץ" מחריף את מסריו | ו"ידיעות אחרונות" לא מהאו"ם

ענייני מלחמה ושלום תופסים היום את המקום המרכזי בשערי העיתונים. המלחמה היא מלחמה על התקציב, והשלום הוא הפיל שבחדר, זה שהבכירים הישראלים והאמריקאים חגים סביבו, מזדחלים מתחתיו ואף מטפסים על גבו, כשהם לופתים כוסות קוקטייל ומזיעים בחוזקה. במערכה הראשונה, שלשום, גבר ראש הממשלה נתניהו: שני שלישים מחברי הממשלה הצביעו בעד התקציב שהציע. רק שר אחד ממפלגתו, שר החינוך גדעון סער, הצטרף לחברי העבודה וש"ס, שהתנגדו. "זו היתה ההחלטה הממשית הראשונה של ממשלת נתניהו", נכתב אתמול ב"ידיעות אחרונות", "והיא גם חשפה את חילוקי הדעות בתוך ממשלת האחדות" (ובניסוח של "ישראל היום": "ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ צלחו את אבן הנגף הראשונה שלהם"). סך הקיצוץ עומד על 14 מיליארד שקל. לפי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מאתמול, "הקיצוץ הגדול" יהיה בחינוך ובביטחון ויפגע גם בעובדים במגזר הציבורי, ששכרם יוקפא. "הארץ" לא פירט בדיווחו על הקיצוץ על מה בדיוק הוא יחול, אולם הביע תמיכה מפורשת בסירובו של נתניהו להגדיל את התקציב. לעומת זאת, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, סנט במשרד האוצר וטען כי כל העולם מתמודד עם המשבר הכלכלי בדרך של הגדלת ההוצאות, ורק ישראל נוקטת דרך הפוכה. "ישראל היום" הלך גם הוא בדרכו של "הארץ" ולא התייחס לאופן שבו יושת הקיצוץ, רק מסר בכותרתו הראשית שהקיצוץ לא יהיה בתקציב הביטחון (בעקבות הסכמה בין נתניהו ושטייניץ ובין ברק). כל העיתונים הזכירו כי הצעת התקציב אינה סוף פסוק, אף שהתקבלה, ושנתניהו הצהיר כי ייתכן שתקרת התקציב תורם בכל זאת, בהתאם להסכמות שיושגו עם ההסתדרות. היום נעלם התקציב מהכותרות. ענייני תקציב כובשים רק את הכותרת הראשית של "מעריב", המתמקדת בקיצוץ הצפוי במשרד החינוך: "התלמידים ישלמו" היא לשון הכותרת, וכותרת הגג מזכירה: "נתניהו התחייב להשקיע בחינוך, אבל מתכוון לקצץ 800 מיליון שקל בתקציבו". תקציב החינוך מגיע גם לשער "ישראל היום", שאחת מכותרותיו היא: "מאבק סביב הקיצוץ בחינוך; חשש לפיטורי 5,400 מורים". כותרת המשנה מפנה את האצבע המאשימה לא כלפי נתניהו, אלא כלפי שר החינוך גדעון סער ("במשרד החינוך אומרים: אם שר החינוך גדעון סער לא יצליח לבטל את הגזירה, ייאלצו תלמידי יסודי לסיים את יום הלימודים ב-11:30 ותלמידי בתי-ספר תיכוניים בשעה 12:30"). מה באשר לסקופ של "ישראל היום" מאתמול (שלמה צזנה), שהופיע ככותרת ראשית, ולפיו ראש הממשלה ושר האוצר הגיעו להסכמה עם שר הביטחון שתקציב משרדו לא יקוצץ? היום, בטור צד צנוע בעמ 13, המוקדש ל"דיוני התקציב", כותבים זאב קליין ושלומי דיאז כי "האוצר והביטחון מתחפרים [בעמדותיהם], רה"מ יכריע" (אגב, ב"ידיעות אחרונות" מקדישים ידיעה להתבטאויות קודמות של שטייניץ, שהתנגד בעבר בתוקף לקיצוצים בתקציב הביטחון). באותו עמוד מביע העיתון התנגדות נחרצת לקיצוץ בתקציב משרד החינוך. "הקיצוץ המוצע – וידוא הריגה למערכת החינוך", מכריזה הכותרת הנתונה במרכאות של הידיעה של ליאת עזר. בידיעה ציטוטים והאשמות קשות. כלפי מי הם מופנים? לא כלפי ראש הממשלה ושר-העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו. למעשה, השם היחיד המוזכר כאשם בקיצוץ הוא דווקא זה של שרת החינוך הקודמת, שלא היה לה יד ורגל באישור התקציב הנוכחי, וזאת על שום ש"הסכימה בצעד חסר תקדים לממן את רפורמת אופק חדש על חשבון תקציבים אחרים של המשרד". ובכל זאת, אף שהביקורת אינה מפורשת, היא כוללת ביקורת מרומזת כלפי נתניהו, מקורבו של מו"ל העיתון שלדון אדלסון. הכיצד? האם הדבר קשור לעובדה שאחד הדוברים בידיעה המתלוננים נגד התקציב, והבכיר שבהם, הוא שמשון שושני, מנכ"ל משרד החינוך ומקורבו של שלדון אדלסון, מו"ל העיתון? ועל זה נאמר: קשה בלי חברים, אבל קשה גם עם יותר מדי חברים. בחזרה ל"מעריב": הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לידיעה של אפרת זמר ומרב דוד, שאינן מסתפקות בהבאת ציטוטים זועמים מפי אנשי משרד החינוך, אלא מפרטות את משמעותו של הקיצוץ, את "שעות הלימוד שיתקצרו, מורים שיפוטרו, תוכניות שיוקפאו". תחתית הכפולה מוקדשת לציטוטים מפיו של נתניהו, "הצהרות בחירות" מכנה אותם העיתון, בנושא החינוך. בטור פרשנות תחת הכותרת "תבוסתנות טוטאלית" טוען ד"ר איציק ספורטא כי "לאורך השנים קוצצו למעלה משני מיליארד שקלים מתקציבי החינוך". אגב, מובלעת בתוך הטור טענה הסותרת את הנטען ב"ישראל היום" נגד תמיר: "אמנם בשנתיים האחרונות התחילו להתווסף תקציבים, אבל הם היו ייעודיים לתוכניות כגון אופק חדש". שלום ירושלמי קרא אתמול מעל דפי "מעריב" שלא לקיים משא-ומתן עם סוריה, מאחר שהרודן הסורי אסד, ששלטונו נשען על כידונים, לעולם לא יוכל לוותר על שנאת ישראל, ומשום שבאותה רוח, הוא לעולם לא יפתח שוב במלחמה עם ישראל. ירושלמי בחר בתזמון מוצלח לאזהרתו, שלא נשאה פרי: "נתניהו מעדיף את המסלול הסורי" היא כותרת הגג היום על שער "מעריב". הידיעה היא של בן כספית, שטוען כי נתניהו מעוניין לחדש את המשא-ומתן עם הסורים, הפעם בתיווך אמריקאי, זאת משום ש"[המו"מ עם הסורים] הוא הרבה פחות בעייתי מבחינה פוליטית, יש בו פרטנר ברור, והוא מוציא ממשוואת הכוחות את סוריה". ייתכן, כמובן, שהסיבות שכספית מונה שגויות, והידיעה שלו מתיישבת דווקא עם הקריאה של ירושלמי לנתניהו, שהולך בדרכו של שמיר ומעדיף להסיט את תשומת הלב ואת המאמצים לאפיק חרב ממילא. אבל הגנרל העומד היום בראש צבא דיפלומטיית השלום אינו שמיר, גם לא נתניהו, אלא פרס, שנשלח לארצות-הברית לסיבוב הופעות, לפני ביקור נתניהו ובמקום ביקורו המיועד של ברק, שבוטל על-ידי נתניהו. יואל מרקוס כותב היום על "הקאמבקאים ביבי וברק, שלא החמיצו שום הזדמנות ללעוג לפרס, [וכעת] הפכו אותו לאיש סודם ויועצם, לנציג הכי אמין ומקובל בעולם. עם פרס כבולם זעזועים, ביבי הוא לא בגין וברק הוא לא דיין; רק פרס שבע הכשלונות מגשים את חלומו להיות הכוכב המוביל בלהקת השלושרים". האמירה של פרס בנאומו בארצות-הברית, "נתניהו רוצה שלום", זוכה רק לידיעה קטנה בעמ 17 של "ידיעות אחרונות", אבל ב"מעריב" האירוע הוא הכותרת של עמ 4, "פרס בשירות נתניהו", וב"ישראל היום" ההתייחסות החיובית של מנהיג העבודה לשעבר אל נתניהו נמצאה מתאימה לשמש הכותרת הראשית של העיתון: "פרס: נתניהו רוצה לעשות היסטוריה". ההיסטוריה כמובן אינה הליכה בדרכו של שמיר, אלא להפך, כפי שמבהיר ראש הסגל בבית הלבן רם עמנואל, המצוטט בעיתון כאומר: "הצעדים נגד איראן תלויים בהוכחת התקדמות של ישראל בתהליך המדיני", ו"ישראל צריכה לתת את חלקה על-ידי הפסקת הבנייה בהתנחלויות והורדת מאחזים בלתי חוקיים". ומה ב"הארץ"? האמירה החיובית של פרס כלפי נתניהו מגיעה, בחלקה, לכותרת העמוד הפותח, אולם היא מלווה במסר מאזן: "יועצו של אובמה: הוא יהיה תקיף כלפי ישראל; הנשיא פרס: נתניהו רוצה לעשות היסטוריה". הכותרת הראשית של העיתון היא "ממשל אובמה מחריף את מסריו: הטיפול באיראן תלוי בפתרון הסכסוך הפלסטיני". ובקיצור, ב"הארץ" צריכים יותר ממסרים מרגיעים מהנשיא פרס כדי להשתכנע שאפשר להפסיק להחריף את המסרים כלפי הממשלה הנוכחית. "האו"ם נגד צה"ל" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". אמנם האו"ם אינו יוצא נגד צה"ל בכוחות מזוינים, בינתיים, אלא רק בדו"ח, אך לפי "ידיעות אחרונות", מדובר ב"דו"ח קטלני". הכותרת הראשית מעוטרת בחותמת צהובה של "חשיפה", וכותרת הגג קובעת: "בישראל זועמים". הדו"ח, כמובן, אינו חמוש ואינו קטלני, אבל תוכנו קשה לישראל: "צה"ל ירה בכוונה במוסדות ובאנשים של אונר"א בעזה במהלך עופרת יצוקה", דבר כותרת המשנה המסכמת את ממצאי הדו"ח. כתבי העיתון יוסי יהושוע, איתמר אייכנר ויניב חלילי מדווחים כי צה"ל שיתף פעולה עם מחברי הדו"ח, ובראשם פעיל זכויות האדם הבריטי איאן מרטין. אין לבלבל את הדו"ח עם דו"ח אחר שצוות של האו"ם בראשות השופט הדרום-אפריקאי ריצרד גולדסטון עסוק בחיבורו. עם דו"ח זה מדינת ישראל לא הסכימה לשתף פעולה. שיתוף הפעולה עם הדו"ח, שממצאיו מתפרסמים היום, לא הועיל, ככל הנראה, למדינת ישראל. "מחברי הדו"ח בחרו להתעלם מהטענות של ישראל וקבעו חד-משמעית: ישראל ירתה באופן מכוון אל מוסדות האו"ם [...] הדו"ח מאשים את ישראל בירי לא פרופורציונלי ובשימוש בכוח מוגזם", נכתב בעיתון. לא רק ממשלת ישראל אינה מרוצה מהדו"ח, אלא גם כתבי "ידיעות אחרונות", הקובעים: "יש לציין שהדו"ח מנוסח באופן חד-צדדי וכולל האשמות רבות וחמורות נגד ישראל. מנגד מתעלם הדו"ח כמעט לחלוטין מחמאס ומירי הרקטות לעבר יישובים בישראל". כזכור, לפי העיתונים, ישראל סירבה לשתף פעולה עם צוות החקירה האחר של האו"ם מאחר שסירב לחקור גם את פעולות חמאס. כתבי "ידיעות אחרונות" והמצוטטים העלומים שלהם אינם חוסכים במלים כדי לתאר את המשמעות של הדו"ח לישראל: "רעידת אדמה", "חסר תקדים בחומרתו", "נזק אדיר ממדים", "סיבוך ישראל במערכה דיפלומטית". לפי העיתון, ישראל מנסה כעת לשכנע את מזכ"ל האום "לדחות את פרסום הדו"ח או לפחות לצמצם את ההאשמות הקשות הכלולות בו". ידיעת ההמשך לזו של בן כספית מאתמול, הנוגעת למתיחות בין נתניהו לעופר דקל, שליח ראש הממשלה הקודם לענייני השבויים, מופיעה היום ב"ידיעות אחרונות". לפי איתמר אייכנר וטובה צימוקי, "ראש הממשלה הציע את התפקיד לעו"ד פנחס מרינסקי, שיתמודד מול אל"מ (מיל) ליאור לוטן על תפקיד הממונה על המו"מ לשחרור גלעד שליט". לוטן, מציינים בעיתון, הוא איש סיירת מטכ"ל שזכה לצל"ש הרמטכ"ל על תפקודו במבצע (הכושל) לחילוץ נחשון וקסמן ז"ל. עוד מדווחים בעיתון כי נתניהו יקים צוות בכירים שיעסקו בעניין השבויים והנעדרים, ויהיו חברים בו מי שסבורים כי אסור להיכנע לדרישות המחבלים. הבהלה כבר לא כאן, ואולי אף פעם לא היתה מחוץ למערכות העיתונים, אבל השפעת כנראה עדיין כאן. "חשש מגל שני של שפעת חזירים" היא אחת הכותרות היום בעמ 14 ב"ידיעות אחרונות". "בארגון הבריאות חוששים מגל שני של המחלה, שעלול להיווצר כשהנגיף יתערבב עם נגיפים אחרים של השפעת".

איש עסקים ועיתונאי לשעבר. כעיתונאי היה כתב, מנהל מחלקת החדשות וסגן מפקד גלי צה"ל, העורך הראשי של רשת המקומונים רחוב ראשי, עורך ברשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 והעורך הראשי של "ידיעות אחרונות"

נולד ב-1951 ברמת-גן ולמד בבית הספר "החשמונאים" בעיר. ב-1969 התגייס לשירות בגלי צה"ל ואחרי שחרורו ב-1973 נותר לעבוד בתחנה כאזרח עובד צה"ל. היה כתב כלכלי, כתב מדיני וכתב בסיני, עד שב-1974 מונה למנהל מחלקת החדשות. בתפקיד זה גיבש את מתכונת יומני החדשות של גלי צה"ל והיה בין הוגי רעיון מבזקי החדשות והאוניברסיטה המשודרת. ב-1977 יצא לשנת לימודים בארה"ב. ב-1978 שב לתחנה ומונה לסגן מפקד גלי צה"ל עד פרישתו ב-1982. ב-1983 מונה לעורך הראשי של רשת המקומונים "רחוב ראשי". כעבור שנה הצטרף לצוות ההקמה של העיתון היומי "חדשות". ב-1985 עזב את "חדשות" והצטרף כעורך לרשת המקומונים של "ידיעות אחרונות". היה עוזרו של דב יודקובסקי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", עד לפרישתו של יודקובסקי בסוף 1986. בראשית 1987 הקים יחד עם גיסו יורם אלרואי את חברת הרפואה הפרטית שח"ל. כיהן כדירקטור בחברה, ובחברות נוספות בהן סלקום, אביב גלעדי הפקות, טלעד ואגיס. היה המנכ"ל הראשון של חברת החדשות של ערוץ 2 מאז הקמתה ב-1993 ועד 1995. יזם את התוכנית "5 עם רפי רשף". ב-1995 פרש מחברת החדשות של ערוץ 2 וביוני 1996 מונה לעורך "ידיעות אחרונות". ב-1999 פרש מתפקידו בעקבות חילוקי דעות עם מו"ל העיתון. ב-2000 מונה על-ידי נשיא דיסקונט-השקעות יורם טורבוביץ לסגן נשיא האחראי על תחום התוכן, ועזב כשנה לאחר מכן. היה ממקימי חברת התוכן הסלולרי לוגיה.

תביעת הדיבה של אמיר חצרוני נגד אורטל בן-דיין הסתיימה בפשרה: בן-דיין התנצלה על טענתה כי חצרוני צורך שירותי זנות ופיצתה אותו בסכום בלתי ידוע

תביעת הדיבה שהגיש פרופ אמיר חצרוני נגד אורטל בן-דיין הגיעה לסיומה בשבוע שעבר בהסכם פשרה. חצרוני תבע מבן-דיין, באמצעות עו"ד יעל תותחני, 400 אלף שקל אחרי שכתבה בפייסבוק כי הוא נוהג לשלם עבור שירותי מין. בן-דיין, באמצעות עו"ד עילית גלעד, טענה כי כתבה זאת משום שראתה את פרופ חצרוני מסתובב ברחוב צלנוב, באזור הסמוך לבתי-זונות רבים. במקביל הגיש פרופ חצרוני קובלנה פלילית בגין לשון הרע. בשבוע שעבר הגיעו ההליכים המשפטיים לסיומם כאשר בעקבות "המלצתו הכבדה של בית-המשפט" הסכימו הצדדים להגיע לפשרה. במסגרת הפשרה מבהירה בן-דיין כי הפרסום שלה בפייסבוק "היה שגוי לחלוטין, אין לו כל יסוד, והנתבעת מודה כי טעתה בו". עוד נכתב כי בן-דיין "מצרה על כל נזק שנגרם לתובע עקב פרסום זה, ובעיקר על נזקים שנגרמו לבני משפחתו הקרובים". לפי הסכם הפשרה, בן-דיין תשלם לפרופ חצרוני סכום כסף, שנותר חסוי, ותפרסם בפייסבוק סטטוס המבהיר כי טעתה בפרסום וכי היא מצרה על כל נזק שנגרם לפרופ חצרוני וקרוביו כתוצאה מהפרסום. שלשום פירסמה בן-דיין את הסטטוס. עוד נכתב בהסכם הפשרה כי הצדדים "לא יפרסמו פרשנויות ו/או הערות נוספות לסטטוס שיפורסם", וכי "שני הצדדים מסכימים כי אם יהיו דיונים ביניהם בעתיד, יימנעו מעלבונות וטענות אישיות". השופט אברהם טננבוים, שהמליץ כבר בראשית הדרך על סיומה של התביעה בדרך של פשרה, נתן להסכם תוקף של פסק דין. במקביל לסגירת תיק תביעת הדיבה, וכחלק מהסכם הפשרה, נמחקה גם הקובלנה הפלילית שהגיש פרופ חצרוני. 5472-07-13 5294-09-13

יש עיתונים שממשיכים למכור לציבור את אשליית נתניהו בקשר למלחמה בחמאס ויש מי שמתעקשים להציף את המציאות | מכונת הרעל לא נחה | "הארץ" מתעקש לא ללחוץ על כפתור ההשמדה העצמית

בשבוע שעבר בסקירת עיתוני השבת כתב כאן אורן פרסיקו כיצד בינות לפרצי האבו-עלי, העיתונות מתחילה להכין את הציבור למלחמת התשה, במקום הניצחון-כתישה-מיגור-וחיסול של החמאס שהבטיח נתניהו. גם השבוע בשערי העיתונים מתחרים זה בזה שני הטבעים של העיתונות: האיד והסופר-אגו. מחד, החלק המעוניין לספק את הצרכים המיידיים של קהל הקוראים, לנחם ולשעשע אותם, להפוך את השיחות מהפרלמנט השכונתי וארוחת השבת לכותרות בפונט חיים שמן. לצעוק להם שהם, כלומר אנחנו, הכי צודקים, חכמים וחזקים. ומכיוון שאת הכל אפשר לפתור בכוח, הרי שלכל דבר יש פתרון, והוא פשוט ומיידי. שאנחנו הכי מוסריים ולכן מותר לנו להתנהג בכל דרך שנראה לנכון. ואם המציאות מסרבת להתיישר למצוא מי אשם בכך ולספק כתובת פשוטה ומיידית, כזו שממוקמת מחוץ לאיזור המיקוד שלנו. מאידך, ישנו החלק המעוניין לעמוד מנגד ולהסתכל במציאות על כל מורכבותה, ואז לציין את כל פגמיה וכשליה. למתוח ביקורת ולציין את המגבלות והקשיים. לתת קול למצפון ולהציף את כל מה שאנחנו לא אוהבים לספר לעצמנו על עצמנו ועל המציאות שסביבנו. "הלחימה הנמרצת של צה"ל גבתה מחיר אדיר מחמאס ומתושבי הרצועה — הרג אלפי מחבלים, הרס מסיבי בצפון הרצועה, הרחקת כמעט כל תושביה דרומה, פגיעה נרחבת באמצעי לחימה ובמנהרות", כתב שלשום עמוס הראל ב"הארץ", "מה שהיא לא עשתה בינתיים הוא לגרום לקריסה מוחלטת של מערך הפיקוד והשליטה של חמאס, או לשלול את רוח הלחימה של אנשיו". לכן, "לאחר השלב האווירי ושלב התמרון", "בדרג המדיני ובמערכת הביטחון הולכת ומתגבשת ההבנה" כי המלחמה מתקדמת לקראת השלב השלישי, שלב מלחמת ההתשה (למרות שהוא נמנע מלכנות אותו כך). מלבד הלחץ האמריקאי, במיוחד בשל ההרג הנרחב של אזרחים עזתים, "אילוץ נוסף הניצב בפני ישראל קשור לעומס חסר התקדים על מערך המילואים ולהשפעותיו ארוכות הטווח על המשק", ולחשש מריבוי נפגעים בקרב החיילים ולפגיעה בחטופים, וכמובן האיום התמידי מצפון. ובקיצור: השאיפה לפתרון צבאי מוחלט ומיידי נתקלה באויב אכזר ונחוש: המציאות. אלא ש"ישנו מכשול מרכזי אחד בפני המעבר — מצבו הפוליטי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החושש מקריסת הקואליציה שלו תחת לחץ ותרעומת מימין". כפי שמציין הראל, נתניהו אינו משמש כ"אגו" הישראלי, האמור לאזן בין האיד והסופר אגו, אלא מגלם את האיד האינפנטילי: "היה זה נתניהו עצמו שהתעקש, חרף אזהרות ששמע, להתחייב על רף מטרות כה שאפתני כבר מתחילת המלחמה. כעת, התקוות הללו מתנגשות עם המציאות". היום, הכותרת הראשית של "הארץ" מתמצתת את המציאות במילים "לאט ובזהירות", מעל לטור פרשנות נוסף של הראל: "יש פער גדול, כמעט בלתי ניתן לגישור, בין ההבנה שצה"ל כבר בעיצומה של היערכות לשלב השלישי של המלחמה ברצועת עזה, ובין מה שהדרג המדיני משדר כלפי חוץ. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר חדשות לבקרים כי המלחמה בחמאס תימשך פחות או יותר לנצח. [...] לפעמים גם האמת היא אופציה, אבל נראה שראש הממשלה כלל לא מעלה על דעתו להציג לציבור את התמונה האסטרטגית המלאה. הוא עדיין מנסה להרוויח זמן פוליטי". ה"לאט ובזהירות" של "הארץ" יוצא דופן בנוף העיתונאי. "ידיעות אחרונות" גם הוא יחסית זהיר ומפוכח, אולם בעיתונים האחרים נעים על קשת שרגליה במחוזות הדמיון ורגליה האחרות באותם מחוזות בדיוק. הכותרת הלא מתחייבת של "ידיעות אחרונות" היא "מדרום ומצפון" ("בצל המגעים לעסקה: הסלמה בלחימה בשתי החזיתות", נכתב בכותרת הגג) אבל ההפניות לטורים מתעקשות לצנן את ההתלהבות. "גם האמת היא אופציה", כותב רונן ברגמן על האמירה של הממשלה ומערכת הביטחון כי "התמרון הקרקעי הוא אמצעי הלחץ המרכזי על סינוואר להגיע לעסקאות החטופים". מדובר באמירה "איך לומר, לא ממש מדויקת. ובשורה התחתונה, ישראל פגעה בחמאס, אבל רחוקה מלהכריע אותו". נחום ברנע כותב על החזית הצפונית כי "בצד הישראלי יש לא מעט הישגים [...] אבל גם חיזבאללה יכול להתגאות בהישג משלו: הוא כפה על ישראל ליצור רצועת ביטחון ריקה מתושבים". בטור עצמו של ברגמן הוא חריף עוד יותר: זאת המציאות, למרות שאף גורם רשמי לא מוכן להודות בה: אי אפשר גם לחסל את חמאס וגם להחזיר את החטופים. טורו של הפרשן הצבאי של העיתון, יוסי יהושוע מוכתר בכותרת המלחמתית "לא מתכוונים לעצור", אבל בתוככי הטור מצטט יהושוע "גורם הערכה בכיר" (מה זה?), לפיו כדי להשמיד את יכולות חמאס ולשמר את ההישג "יש צורך בשנה של לחימה בתצורות שונות בעזה כי אחרת חמאס יחזור מיד ויצליח במלאכת השיקום". "צריך להגיד את זה באומץ", נכתב באותו עמוד בכותרת המשנה לטור של סימה קדמון, "חמאס לא יתמוטט ולא ייעלם". ואילו אבי יששכרוף קובע כי בינואר ישתנה דפוס הפעולה הצבאי וצה"ל יעבור לפשיטות ממוקדות. ב"מעריב" המציאות היא כבר אחת מקורבנות המלחמה. הכותרת הראשית היא "מגבירים לחץ". כותרת המשנה מסבירה כי השלב הבא הצפוי בלחימה הוא "כניסה למקומות חדשים", ולא דשדוש וכתישה. ההפנייה לטור הפרשן הצבאי טל לב-רם, דווקא אחד הפרשנים הבודדים שאינו מתלהם מקצועי או עובד קבלן של דובר צה"ל, סתמית ומעידה על המשך מגמת ההתעלמות מהמציאות: "עם חיילי הקומנדו בבית של יחיא סינוואר". זאת למרות שבכתבה עצמה מדגיש לב-רם כי "הישג משמעותי עלול לקחת עוד זמן". הקביעה של בן כספית, בטורו בעמוד 10, לפיה "75 יום אחרי האסון מגיע שלב ההתפכחות, לא תהיה תמונת ניצחון", לא מקבלת ביטוי בשער העיתון. "ישראל היום" כבר נמצא בשלב הבא, שהוא השלב הקודם, או במילים אחרות: ההתעקשות שלא להתקדם מהלך הרוח האידי של ימיה הראשונים של המלחמה. "התקפה ללא תנאים" היא הכותרת המפוצצת מעל לצילום של תמרות אש עצומות העולות מפיצוץ אדיר של שכונה עזתית. "הלחץ הצבאי על הנהגת חמאס גובר", קובעת כותרת הגג. "צה"ל תקף בעוצמה ומרחיב את התמרון בעזה", קובעת כותרת המשנה. שער "ישראל היום" מציע לקוראים אשלייה שקרית. במציאות התמרון הקרקעי מוריד הילוך, כלומר ההיפך ממתרחב. במציאות ההתקפה נעשית תחת תנאים רבים: אילוצי הלחץ האמריקאי (מי שיכולים ברגע לעצור את מכונת המלחמה הישראלית, התלויה בארה"ב לחלוטין על מנת שיהיה לה מה לירות), אילוצי גיוס המילואים, אילוצי המשק, אילוצי החזית הצפונית, אילוצי הדין הבינלאומי (לפחות לפי הצהרות הצבא וחלקים בממשלה) והאילוצים הנובעים מכך שהמלחמה מתרחשת במציאות, מול אויב מציאותי, ולא בדמיון הקודח של עיתונאים במזגן במערכת בתל-אביב. כותרות הכתבות בעמודי החדשות ממשיכות באותה רוח: "רק שלא יבלמו אותם באמצע" (מתי טוכפלד) ו"ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסס" (לילך שובל). במציאות, צה"ל כבר מתחיל בפועל להיבלם וישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולפעול באותה מתכונת צבאית של תחילת הלחימה, אבל ב"ישראל היום" מעדיפים לחסוך מהקוראים את המציאות ולמכור להם אשליה חמוצה. להשלמת התמונה הכוזבת, מספקת כותרת המשנה לראשית שני ציטוטים של נתניהו (האחד מיוחס לו ישירות, השני ל"ישראל"): "יושלמו כל יעדי המלחמה - השמדת חמאס ושחרור החטופים", המסר לציבור הכללי, ו"כפי שהרשות הפלשתינית נראית כרגע - היא לא תשלוט ברצועה", המסר לבייס. העובדה כי הלחימה בעזה תיאלץ, מכל הסיבות שנמנו לעיל, להתמתן עוד יותר, מוצנעת בתוך הידיעה הראשית (אריאל כהנא, שירית אביטן כהן ודנה בן שמעון), ומיוחסת כמובן לגנץ. גם ההצהרה של נתניהו בקשר לרשות היא אחיזת עיניים ש"ישראל היום" משתף איתה פעולה. "ההכנה לקראת שינוי בפורמט הלחימה מגבירה את העיסוק בשאלת היום שאחרי", כותב יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", "וגם כאן בצבא לא שוגים באשליות: בשלב זה של המלחמה אין יכולת להחליף את חמאס וקיים ספק אם מצב כזה יכול לקרות גם לאחר המלחמה. [...] על רקע זה יש לראות גם את המאמר שפרסם ראש המועצה לביטחון לאומי, צחי הנגבי, באתר אילאף. לדברי הנגבי, ישראל מודעת לרצון הבינלאומי לשלב את הרשות הפלסטינית בעזה ולא שוללת את הרעיון, בתנאי ששלטון אבו-מאזן יעבור רפורמה מקיפה. כיוון שהדברים לא עומדים בקנה אחד עם הצהרות ראש הממשלה בנושא, בנימין נתניהו חזר על הסלוגן של לא חמאסטן ולא פתחסטאן, אך ברור לכך שהנגבי לא כותב אפילו רשימת קניות בלי אישור מנתניהו". טור הפרשנות בכפולת העמודים הפותחת של העיתון ניתן למאיר בן שבת, ראש מכון משגב, הזרוע הביטחוניסטית של פורום קהלת ומי שאליהו יוסיאן המוקיון הוא אחד מחבריו. "ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להידרדר לתרחיש של דשדוש", הוא קובע. כיצד? על-ידי מניעת חזרת תושבי הרצועה לשטחים שהותקפו וסילוקם מהשטחים שטרם הותקפו. כדי להשלים את התמונה, הוא קורא למנוע הכנסת מזון ודלק לרצועה. הוא אמנם משתמש בתחילה במילה "הפחתה" במקום "מניעה", אולם כותב בהמשך על "מצור מלא". בן שבת כן מצביע על נושא לא דמיוני: השימוש שעושה חמאס באספקה ההומניטרית לרצועה. "ישראל היום" מציג טיפול עיתונאי בנושא, בכתבה של שירית אביטן כהן על ארגוני צדקה המזוהים עם חמאס וקשורים כביכול לחלוקת אותה אספקה. העבודה העיתונאית כאן היא במיקור חוץ: אביטן כהן רק מצטטת מידע של ארגון הימין "בוחרים בחיים", שעיקרו הבאת תמונות מפייסבוק. לטענת הארגון, בעוד ישראל עובדת מול האו"ם בנוגע לאספקה, הרי שעדויות גלויות ברשתות החברתיות מצביעות על כך שאותם ארגונים מעורבים בחלוקתה. אלא שאפילו ב"ישראל היום" לא טוענים שבידיהם עדויות לכך שהארגונים למעשה מנתבים את האספקה לחמאס, אלא רק שמשום שאותם ארגונים "מזוהים" עם חמאס, העובדה הלכאורית שהם מעורבים בחלוקת האספקה מביאה לשיפור בתדמיתו של חמאס. וישנה גם העיתונות המגזרית. "משפחות הלוחמים דורשות ניצחון", נכתב בכותרת הראשית של "בשבע", המתגייס לתפקיד הילד בן ה-4 של העיתונות הישראלית, שטרם למד על קיומה של מציאות חיצונית לזו של רצונותיו המיידיים. כותרת המשנה מצטטת את "פורום הגבורה" שדורש "להמשיך עד לניצחון המלא". זו אינה עיתונות אלא אנטי-עיתונות, המוכרת ללקוחותיה את האשלייה כי "אין דבר העומד בפני הרצון" למלא את כל מאוויה כאן ועכשיו. "בשורה התחתונה", כותב ברגמן ב"ידיעות אחרונות", "ישראל פגעה בחמאס אבל רחוקה מלהכריע אותו. [...] אז מה היה התכנון של ישראל? - שאלתי את הבכיר מתחילת המאמר. המכה הנוראית שקיבלנו ב-7 באוקטובר יצרה אצל רבים בצמרת תחושה שמה שקרה כל כך איום ונורא, שזה משחרר אותם מהצורך לתכנן הרבה קדימה. פשוט צריך להיכנס בהם חרבו-דרבו, ואחרי זה לחשוב מה הלאה. ומה הלאה? הברירות שיעמדו בשבועות הקרובים בפני ראשי המדינה ומערכת הביטחון, אמר האיש המנוסה מאוד, הן ברירות שטן אכזריות. אבל הכי גרוע יהיה לקבל אותן בלי להכיר ראשית במצב שיצר אותן, במציאות". הפער בין הבטחות נתניהו לבין המציאות אינו ניתן לגישור, ואת הפער הזה צריך למלא איכשהו. מכונת הרעל, שלא נחה אפילו יום אחד מאז ה-7 באוקטובר, מעלה הילוך. נתניהו לא הפסיק ליישם לרגע את אסטרטגיית הקמפיין הפופוליסטי שלו, שאחד מעיקריה הוא התקרבנות תמידית, התנערות מאחריות ומציאת אשמים. "לנתניהו, מצדו, יש עוד כמה עניינים שמעסיקים אותו", כותב הראל, "השבוע ייחד זמן רב ליוזמתו להגות שם רשמי חדש למלחמה. אבל על הלך הרוח האמיתי בבית ראש הממשלה העיד כנראה בנו, שבחר לסמן לייק לציוץ שהאשים את הרמטכ"ל בארגונה של הפיכה צבאית נגד נתניהו ב–7 באוקטובר. מי שחושב שהמלחמה השכיחה את המחלוקת הפוליטית החריפה סביב נתניהו, פשוט אינו יודע על מה הוא מדבר". אם עד ה-7 באוקטובר על הכוונת היתה מערכת המשפט ואכיפת החוק, כעת מטרגט נתניהו את מערכת הביטחון. "ההתנפלות הגסה והפרועה של שרי הממשלה, כלומר חבורת בריונים רפי שכל ושטופי שנאה, על רמטכ"ל צה"ל, היא חלק ממכונת הרעל הביביסטית", כותב בן כספית ב"מעריב", "ההבדל בין יגאל מלכה מהטוויטר לדודי אמסלם מהקבינט דומה להבדל בין רונית הביביסטית למירי רגב, כלומר מדובר בסמנטיקה. "[...] יאיר נתניהו, המנהיג הגולה ששב לממלכתו, סימן אתמול לייק לציוץ של חבר בכיר במכונת הרעל שקבע כי תדעו לכם, ב־7 באוקטובר היינו בתוך הפיכה צבאית בניצוחו של הרצי הלוי. שלא הודיע לראש הממשלה על ההתקפה המיועדת להתרחש בבוקר שמחת תורה. ההפיכה לא הסתיימה ולא הושלמה. מפקד הצבא ושר הביטחון מונעים מהשר לביטחון הפנים להיכנס לבסיס צבאי... אשכרה חונטה צבאית. "צריך להדגיש: יאיר נתניהו הוא האיש החזק בבית משפחת נתניהו. במקום השני ניצבת הרעיה. האב משתרך במקום השלישי המכובד. כך מתקבלות שם ההחלטות, וזה פורסם והודגם בהזדמנויות רבות. כשהוא מסמן לייק לציוץ כזה, זו אינה פליטת קולמוס. זו מערכה מחושבת. כשאביו נשאל במסיבת עיתונאים (לפני כשלושה שבועות) על תיאוריות הקונספירציה שלפיהן צה"ל והשב"כ שיתפו פעולה עם חמאס כדי להפיל את ביבי האומלל, הוא מלמל רבע משפט לא מחייב ("אין תיאוריות קונספירציה") והמשיך הלאה. כי זו השיטה". "קמפיין השטנה שבוער כעת נגד כל אויבי נתניהו, אמיתיים ודמיוניים, כולל כאלה שלוהקו בעל כורחם, כמו הרמטכ"ל הרצי הלוי, מתעצם במכפלות מבהילות מאז סוף נובמבר. בהתאמה מוחלטת לשובו של נסיך האופל מהגלות המפנקת במיאמי", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". ורטר מתאר את הדפוס שחשף כאן איתמר ב"ז כבר ב-2019: "נתניהו האב נכנס מיד למוד קמפיין. השיטה חזרה להיות אותה שיטה. האב שולח מסרים מעל הקו, כמו סימון הרשות הפלסטינית כאויבת, או זה שרקביבי יחסל את חמאס. הבן שולח מתחת לקו. קבוצות, פרטים ובוטים ברשתות החברתיות, וכמובן שופרי הקיסר שהתנקו בשמחה מכל האחדות הפיכסית הזו. בערוגת הרעל, השתילים האלה מקבלים את הזבל האורגני של האב והבן, ואז יוצאים מעל הקרקע כדי לזהם לנו את האוויר. חבורת הזבל האורגני". לעבודת המכונה יש תוצאות: "נתניהו מתחזק בקרב מצביעי מפלגתו", קובעת כותרת "מעריב" מעל לדיווח על הסקר השבועי. "שבעה מתוך עשרה מצביעי הליכוד רוצים שנתניהו ימשיך בתפקידו", מדווח משה כהן. מכונת הרעל אינה מתקיימת רק בחלל מוגדר ומוגבל התחום ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת ביביסטיים כמו ערוץ 14 וגלי-ישראל. אחד העיתונאים הבולטים המאפשרים את פעילותה הוא בן כספית, אותו אחד המרבה לכתוב על המכונה ועל נתניהו בביקורתיות השכם והערב. רק היום מקדיש כספית חלק מטורו ב"מעריב" לתיאור כיצד ינון מגל, מההרכב הפותח של המכונה, מייצר אינואנדו קונספירטיבי נגד טייסי חיל האוויר. כן, אותו ינון מגל שכספית מגיש איתו תוכנית יומית בתחנת הרדיו הפופולרית 103FM. בערב, אגב, פעם בשבוע, כספית מצטרף לעמית סגל כדי להגיש את "פגוש את העיתונות". כי יש מכונה, ויש פרנסה. הראל מצטט את השר בלי תיק גדי אייזנקוט, שאמר לאיתמר בן גביר בישיבת הקבינט הביטחוני: "אי אפשר לדבר רק בסיסמאות. העיקרון צריך להיות הפעלת מקסימום כוח במינימום זמן — ואז להבין שייקח כשנה להשיג את כל המטרות. זה מה שהצבא הציג פה לפני חודשיים. יש פה שרים ששבויים ברטוריקה מתלהמת, שבינה ובין הפעלת כוח אין דבר. נוצר מצג שווא שאפשר בכמה שבועות להגיע לאחרון החמאסניקים ולפרק אותם. לזכותו של הרמטכ"ל ייאמר שהוא הסביר שזה לא יכול לקרות. המלחמה בטרור היא תהליך ארוך. צריך לנהלו במקצועיות". עוד כותב הראל כי "הצבא מדבר כמעט מתחילת המלחמה על מטרתו לפרק את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, ואינו מתיימר להבטיח שהארגון יושמד. ההישגים המבצעיים מרשימים, וכמוהם גם הנחישות של הלוחמים, אבל הבעיה היא שוב בפער בין הדיבורים הנמלצים ובין המציאות, שאינה מתקדמת בקצב של הבטחות הפוליטיקאים". אבל גם לצבא יש מה להשתפר בכל הנוגע לטיפוח תקוות שווא וניפוח אשליות: "המאמץ של דובר צה"ל לשמר תודעה של הישג בציבור ניכר כעת, באמצעות רצף אינטנסיבי של הודעות המתפרסמות לאורך רוב שעות היום, מתוך זירות הלחימה. אולם נדמה שהאפקט של המערכה התודעתית הזאת על הציבור הישראלי הולך ופוחת. המסרים חוזרים על עצמם, הדיווחים אינם מבשרים על אירוע שיכול להיתפס כ"שובר שוויון" במלחמה, ובד בבד נרשם טפטוף קבוע של אבידות יומיות בחזית. מבחינת הצבא, לאורך זמן יש סכנה שהציבור יאבד אמון באמינות ההודעות, ויפקפק בהשגת מטרות המלחמה". הביטוי המובהק ביותר לטמינת הראש בחול של העיתונות הישראלית הוא היחס לאוכלוסיה העזתית. בחזית זו של המציאות העיתונות כולה נכנעת לילד הפנימי ושוללת באופן כמעט מוחלט את האנושיות מתושבי הרצועה. המציאות לפיה בקרב הפלסטינים יש ברבריות רצחנית לצד אנושיות פשוטה, היא טאבו עבור התקשורת בישראל. יוצא דופן יחיד הוא "הארץ". בשער העיתון מתפרסמת תמונה של עזתיות מקוננות מעל שקי גופות, עם הכיתוב "ברצועת עזה סופרים 20 אלף הרוגים. מאחורי המספר הזה יש פנים ושמות", המפנה לכתבה של שירין פלאח סעב. ההתעקשות של "הארץ" להנכיח את מציאותם של בני אדם ברצועה גררה כבר את תגובות הנאצה הפבלוביות הרגילות. "והנה בבואת טימטום השמאל הראדיקלי. כותרת עיתון הארץ. שמות לוחמינו הגיבורים הנופלים?? חס וחלילה את מי זה מעניין.. במקום זה העיתון מקדיש בכותרת כתבה להרוגים העזתים. אין ספק שמישהו לחץ שם על כפתור השמדה עצמית", כתבה בטוויטר חברת הכנסת טלי גוטליב, מהבדיחות היותר אכזריות של אלוהים על חשבון העם הנבחר. "הארץ", כמו שאר העיתונים, הקדיש ומקדיש אינספור כתבות לקורבנות והחללים הישראלים. אם כבר, דווקא בקרב התקשורת החרדית אפשר למצוא התעלמות או הצנעה של אספקט זה של המציאות. אבל לגוטליבים שלנו העובדות לא חשובות, מדובר הרי בתעמולת בחירות. הבעיה היא שההתעלמות של התקשורת הישראלית מכך שיש בני אדם ברצועת עזה, התעלמות שמתרחשת בגלל הפחד המצמית מהגוטליבים, היא לחיצה על כפתור ההשמדה העצמית שלנו. ההתעלמות הזו מביאה לכך שהציבור בישראל חי בבועת אשלייה בקשר למציאות האמיתית של המלחמה מול חמאס והיחס לישראל בעולם. זו אותה התעלמות שעליה נבנות קונספציות לפיהן חמאס לא מסוגל לייצר מתקפה נרחבת על ישראל (הרי מדובר בחרקים). זו אותה התעלמות שמביאה להתעצמות הרוח החמאסית הישראלית, זו של כהנא פינת בן גביר את יאיר נתניהו. התעלמות שמרחיקה אותנו מלהיות אומה רציונלית ואנושית ומקרבת אותנו להיטמע בחלק הברברי והרצחני של המרחב. ההכרה בכך שהפלסטינים הם בני אדם היא כורח קיומי לישראל, וההתעלמות מכך היא איום קיומי. ההכרה בכך שבקרב הפלסטינים ישנה אנושיות והם אינם קריקטורה צבי-יחזקאלית, חיונית לכך שלא נהפוך בעצמנו לקריקטורה צבי-יחזקאלית. כדי שמדינת ישראל תושמד בידי אויביה לא צריך שכל העיתונאים שלנו יהיו צבי יחזקאלי ושכל המנהיגים שלנו יהיו איתמר בן-גביר. מספיק שנעבור סף מסוים, שאת מיקומו המדוייק אפשר יהיה לגלות רק בדיעבד, כשיהיה מאוחר מדי. וישנן גם החזיתות הנוספות: בצפון, בגבול הלבנוני, ובדרום הרחוק, בים סוף. אם בדרום הגענו לשלב בו הפתרון הצבאי מתקרב למיצוי, בצפון הפלונטר מסובך עוד יותר שכן פתיחת חזית נוספת, מול אויב חזק בהרבה והתנגדות אמריקאית נחרצת, תכניס את ישראל לאיום שאולי לא יהיה מופרז לכנות אותו קיומי. לזכותו של "מעריב" יש לציין כי הוא פותח בדיווח של טל לב-רם על ההסלמה בצפון, שנדמה לפעמים שמטוטאת תקשורתית לא רק בגלל החזית הדרומית אלא גם בגלל הרצון של המערכת הביטחונית והממשלתית. "בשבע" החרד"לי נפתח בטור של זאב קם. בניגוד לאשלייה הכוזבת שמוכר העיתון ביחס לחזית הדרום, קם מתעקש להציף את הקשיים והמגבלות שבהתנהלות מול חזית הצפון, שכרגע מכוונת לפתרון מדיני בדמות הרחקת כוחות חיזבאללה מהגבול. קם מציין בצדק שנראה כי מדובר בפתרון קוסמטי, משום שתשתיות האויב יישארו בשטחים הסמוכים לגבול ואת מקום חייליו יתפסו חיילי צבא לבנון, שלא ברור עד כמה חיזבאללה שולט בו. אבל קם הוא עיתונאי רק של המגזר. היכולת שלו להתבונן בביקורתיות על המציאות מסתכמת בהצבעה על הקשיים והמגבלות שבניסיון לפתרון מדיני. הוא אינו מספק מילה על הקשיים והמגבלות שבפתרון צבאי. "בשקט יחסי, בעוד ימים ספורים צפוי להתחלף שר חוץ. ישראל כץ יחליף את אלי כהן", כותב יהודה שלזינגר ב"ישראל היום", "העובדה שחילופים שכאלה, באחד משלושת המשרדים הבכירים ביותר, נעשים בעיצומה של מלחמה ועוברים בשקט יחסי, יכולה להעיד או על חולשתו של תפקיד שר חוץ בישראל תחת נתניהו ורון דרמר (האחראי על הקשר עם האמריקנים), או על השכונה שבה מתנהלת הפוליטיקה הישראלית. ואולי זה גם וגם". ואולי גם חולשתה של העיתונות הישראלית המסורה לנתניהו ומעדיפה להצניע את המידע על איכותו של הממשל הישראלי אחרי 15 שנות שלטון נתניהו בהערה קצרה במעבה טור בעמוד 13. ש. ישראלי כותב ב"הפלס" נגד מנכ"ל "החינוך העצמאי" אליעזר סורוצקין, הפועל בניגוד לאזהרות "גדולי הדורות האחרונים". פשעו של סורוצקין: הוא התגאה בהישגים של בנות סמינר "בית יעקב" במתמטיקה. "אין להתייחס לכל הלימודים האחרים כאל ערך בפני עצמו, מתוך טיפוח שאיפות להישגיות ומצליחנות ברכישת ידע והשכלה", מזהיר כתב "הפלס" כשהוא מסתמך על הרב המנוח אלישיב. י. שכטר כותב ב"הפלס" על "מסע התעמולה האגרסיבי לשינוי הציבור החרדי ולהרס עולם התורה ח"ו", ונגד "המכון החרדי למחקרי מדיניות" וסקר שפירסם לפיו "73% מהחברה החרדית מעידים כי התעצמה תחושת שותפות הגורל שלהם עם החברה הישראלית בעקבות המלחמה, 75% מצהירים כי הם מרגישים חלק מהסיפור הישראלי ו-32% בעד הגדלת המעורבות החרדית בחברה הישראלית". זאת בנוסף לשורת נתונים אחרים המעידים גם על שינוי מסוים ביחס לגיוס לצבא ונשיאה בעול הביטחון. שכטר מבקש להרגיע: לדעתו, מדובר בסקר מזויף ונתונים לא אמיתיים. שמירת חוק מלאכותית. בנק הפועלים מפרסם בעיתונים מודעה המנצלת את חיילות צה"ל לקידום תדמיתו של הבנק. אמנם הדבר אסור על פי חוק, אבל בבנק הפועלים מצאו פתרון עקום: החיילות בתמונה אינן אמיתיות אלא פרי תוכנת בינה מלאכותית. שחיתות היא. מאמר של אהוד אולמרט בעמוד הדעות של "הארץ". דעיכת העיתונות המודפסת. היום מתפרסמת על שער מוסף G של "גלובס" ההודעה: "בשל המצב הביטחוני חלק מהמדורים לא יתפרסמו השבוע". לצערם של "גלובס" ושוחריו, כנראה שהבעיה אינה רק המצב הביטחוני. "גלובס" הולך ומצטמק בשנים האחרונות. מוסף G שהחזיק אי-אז יותר ממאה עמודים, ירד לאחרונה עד ל-20. דעיכת העיתונות המודפסת אינה אופיינית רק ל"גלובס" כמובן. "ידיעות אחרונות", למשל, שהבעלים הקודם של "גלובס", אליעזר פישמן, החזיק שליש ממניותיו, ירד מ-1,250 עובדים בשנת 2000 לכ-460 בלבד כיום. באותה תקופה מספר העמודים המודפסים ירד ב-88%. עם זאת, "גלובס" כן נראה כיוצא דופן בכך שהצליח לשחזר תהליך ארוך שנים בתוך כשנה בלבד: מוסף התרבות של העיתון, שהושק בסוף השנה שעברה כקונטרס נפרד בן 16 עמודים, הוא כעת 3-4 עמודים פנימיים בתוך עמודי החדשות.

סיפורו הבלתי ייאמן של דני נישליס, הבעלים והמנכ"ל הכל-יכול של רדיו חיפה, ושל הפקעת העסקית, הפוליטית והתקשורתית שגילגל כל הדרך להתמודדות כתף אל כתף עם ראש העיר יונה יהב בבחירות לעיריית חיפה

חודש אחרי שהודיע דני נישליס, הבעלים והמנכ"ל של רדיו חיפה, כי הוא מתמודד על מקום במועצת העיר חיפה, הופיע בעמוד הפייסבוק שנפתח לכבוד הקריירה הפוליטית החדשה סרטון תעמולה מעניין. מטרתו המוצהרת של הסרטון היתה להמחיש "לאלה שאומרים שחיפה היא עיר מחורבנת" את תנופת העשייה "למען הצעירים" בעידן ראש העיר יונה יהב, שנישליס הוא מס 3 ברשימתו. אלא שלסרטון רובד נוסף: איש התקשורת הוותיק מצליח לדחוס לתוך דקה של תעמולת בחירות פרסום לא כל-כך סמוי לפרויקט הבנייה היקר והשנוי במחלוקת של איצטדיון סמי עופר, למלון ליאונרדו (המוזכר בדבריו של נישליס פעמיים, בזמן שהמצלמה חולפת באטיות על השלט הנושא את שמו) ולחברת הנדל"ן אלמוג כ.ד.א.י, הבונה את השכונה העתידית חיפה-מערב. הדירות העתידות להיבנות בחיפה-מערב "נמכרו כמעט כולן לפני שיצא אפילו פרסום אחד", מדגיש נישליס בהתלהבות, ומגלה כי הוא אף מחפש עבור ילדיו דירות לרכישה בגבולותיה. חודש אחרי פרסום הסרטון דיווח נישליס בפייסבוק שהחיפוש הצליח, והנישליסים הצליחו לחדור לשכונה על אף שכל הדירות בסבב הראשון כבר נמכרו: "הילדים שלי קנו דירות בשכונת מערב-חיפה", כותב נישליס תחת הכותרת "מחשבות לשנה החדשה". "לפני שנה מי בכלל חלם לגור שם". ערבוב התחומים בסרטון מאפיין את נישליס, מספרים מכריו ושדרנים ועובדים בתחנה, שגם הדביקו לו את הכינוי "דני בארטר". "הוא תמיד עשה טריקים של אירועים תמורת פרסום. כך היה בפעילויות רבות שקשורות לרדיו. המון דברים היו מחוברים לבארטר והיו קידומי מכירות על ימין ועל שמאל. זה כבר הפך לבדיחה בתחנה, שבמקום להוציא את הארנק ולשלם על דברים, דני מיד מארגן בארטר", מספר אחד מאנשי הרדיו. האומנם הזדקק נישליס למסע חיפושים מתיש כדי לאתר דירות לילדיו? חברת אלמוג כ.ד.א.י ערכה "מכירה מוקדמת למקורבים" – כ-100 ידוענים ומעצבי דעת קהל שזכו להנחה ורכשו דירות ארבעה חדרים ב-975 אלף שקל. מנכ"ל אלמוג כ.ד.א.י, יקי אמסלם, מאשר שנישליס היה בין אותם מקורבים שזכו לקבל גישה למחירי הרצפה. המכירה המוקדמת למובילי דעת קהל, מסביר אמסלם, נועדה "לטעת אמון בציבור הרוכשים העתידי, המהסס להשקיע באזור חדש". מבחינה זאת, הוא מסביר, אין הבדל בין ידוענים שהוזמנו לקבל הנחת סלב לבין מעצבי דעת קהל מהפוליטיקה המקומית: "לכל אחד יש מאגר החברים שלו, מישהו כמו איל ברקוביץ זה יותר בכיוון של ידוען, ודני נישליס זה יותר במעגל של הפוליטיקה והתקשורת". ההנחה שמקבלים במכירה מוקדמת משתלמת? "זאת לא הנחה מיוחדת, זה היה לקנות במחירי הפתיחה. המחיר של 975 אלף הוא אכן סופר-אטרקטיבי. אנשים בשלב ההוא קנו גם שתיים, שלוש וארבע דירות. כן, נישליס קנה דירות לילדים" (דידי נישליס, בנו של דני, מיתמם בשיחה עימנו ואומר: "אני שוקל לקנות שם בית"). בינתיים האמירו המחירים, מ-1.1 מיליון שקל ל-1.2 וכן הלאה. כיום כבר מציעים את הדירות שנותרו ב-1.4 מיליון שקל. מהבטחתו של נישליס ל"מחירים זולים" לא נותר הרבה. כנראה גם לא מההבטחה ל"דיור לזוגות צעירים": על-פי פרסום ב"דה-מרקר", בפרויקט מתעניינים עכשיו בעיקר רוכשים לצורכי השקעה. מה שכן, אם ימכור נישליס את הדירות, הוא יעשה רווח יפה, בזמן שיא. עבור מכריו, ההחלטה של נישליס להיכנס לפוליטיקה המקומית היא רק ביטוי רשמי לחיבור ההדוק הקיים ממילא בין תחנת הרדיו והעומד בראשה לבין עיריית חיפה והעומד בראשה. "נישליס הוא חלק מחבורה מצומצמת של מקורבים העוטפים את יהב כבר שנים, ניזונים ממנו ומסייעים לו במתקפת יחצנות עצמית חסרת תקדים בנוף המוניציפלי", אומר גורם בכיר בעירייה. "החבורה הזאת כוללת גם שורה של בכירים בעירייה ואת שני הנציגים הבולטים של התקשורת המקומית, נישליס והעורך והמנכ"ל של המקומון הגדול בעיר ידיעות חיפה, יעקב שחם. שני הצדדים נהנים מהקשר הסימביוטי הזה כבר שנים, ואינם עושים כל מאמץ להסתיר אותו. הם מופיעים יחד לאירועים ולכנסים, זוכים בכיבודים בדמות משרות ציבוריות, בעוד שהעירייה נהנית מחגורה עבה של תמיכה בתקשורת המקומית רבת העוצמה". נישליס הוא הבעלים הדומיננטי והמנכ"ל הכל-יכול של רדיו חיפה, המשדר היום בשני תדרים: 107.5 ו-99.5. בתחום הכיסוי של חיפה, מדובר בכלי התקשורת האלקטרוני החשוב ביותר בעיר. ב-2012 עלו שיעורי החשיפה הארציים לתחנה ב-28% ל-3.6%. מאז הם ירדו, ועומדים על 2.7%. ועדיין, רדיו חיפה היא התחנה המואזנת ביותר בצפון הארץ, משאירה מאחור את קול-רגע בגליל ובעמקים וצפון-ללא-הפסקה, המשדרת ממעלות. עיריית חיפה היא אחד המפרסמים הגדולים ביותר באזור המפרץ, אם לא הגדול שבהם. תקציב הפרסום השנתי הישיר שלה עומד על 7 מיליון שקל, אבל בפועל, בחישוב של חברות-בת כמו אתו"ס (ארגון תרבות וספורט, המשמשת קבלן ביצוע להפקת מופעי בידור), התיאטרון העירוני חיפה, שותפות חיפה-בוסטון שעיריית חיפה לוקחת בה חלק, בית-החולים הציבורי בני-ציון ועוד – הופכת העירייה לענק פרסום בסדר גודל של כ-40 מיליון שקל על-פי הערכה מתונה. ברוב חברות-הבת האלה יש לנישליס ייצוג ישיר ותפקידים רשמיים: הוא היה יו"ר התיאטרון העירוני במשך חמש שנים, יו"ר ידידי בני-ציון במשך 13 שנה, יו"ר שותפות חיפה-בוסטון (להנהלה של ארגון זה נכנסו גם שותפיו בתחנה ואחד מבניו), ולאורך השנים מונו מקורביו גם לתפקידים באתו"ס. שמו של רדיו חיפה צץ שוב ושוב באירועים תרבותיים שהעירייה מפיקה או פורשת עליהם חסות, וכאלה יש רבים מדי שנה; לפעמים כמפיק שותף, לפעמים כגורם שמסקר מסביב לשעון, ולעתים כבנק להשכרת שדרנים המשמשים די.גייז בתשלום. גם בני משפחתו של נישליס מעולם לא סבלו מהחיבור עם העירייה: בנו ליעד (דידי), הבעלים של חברת הפקת האירועים גולדפיש, מפיק שוב ושוב אירועים רבים מטעם העירייה ובחסותה. אשתו של דני, ענבל, דיאטנית, זכתה במשרה עירונית שלא היתה קיימת קודם לכן – "מנהלת התוכנית העירונית לאורח חיים בריא". ברדיו שולטת משפחת נישליס באופן מוחלט: האב הוא הבעלים והמנכ"ל; הבן הבכור דולב, המגיש בתחנה מגיל 8, מונה לפני כמה שנים למנהל התוכניות ("סימנתי אותו כיורש", סיפר נישליס בראיון, "זה מקובל בתקשורת"); האח אריאל מנהל את תחנת-הבת חם-אש, המשדרת בתדר 99.5 – תדר שבמקור ניתן לרדיו חיפה כדי לשפר את הקליטה והפך בינתיים, בהליך שחוקיותו שנויה במחלוקת, לתחנה עם שידורים עצמאיים. בעבר הועסק בתחנה גם אביו של דני כמנהל חשבונות. "בל נשכח שזה עסק פרטי", אמר בראיון למקומון "זמן חיפה" ב-2008. "אתה עושה מה שאתה חושב לנכון [...] פעם כתבת ליכלכה על העובדה שאני מעסיק את אבא שלי [...] הכלבה צריכה להתבייש". ראשי תחנות אזוריות אחרות נוהגים להצביע על דרגות של הפרדה בין עסקיהם לבין העיריות שהם מסקרים. בעיקר, לא מוכרות דוגמאות רבות של תחנות אזוריות שהפקיעו שעה שבועית קבועה שבה ראש העיר יכול להעביר את מסריו ללא כל תיווך עיתונאי. נישליס אינו מאמין בהפרדה כזאת. כשיהב נבחר ב-2003, נישליס העביר לידיו את המיקרופון ששירת במשך שנים את עמרם מצנע, ויהב החל להגיש תוכנית רדיו אישית ("ראש בראש"). בתוכנית שוחח יהב עם מאזינים, אבל את חלקה הראשון נהג להקדיש לפירוט העשייה השבועית של העירייה בהנהגתו. רק בחודשים האחרונים, בהתאם להנחיות חוק הבחירות, הוצאה התוכנית לחופשה. יש ראשי תחנות אזוריות שרואים בסימביוזה הזאת טעם לפגם. "חשוב לי שתדגיש שאין לי בעיה עם נישליס", אומר אהרון אורגד, מנכ"ל רדיו אמצע-הדרך בשרון. "אני לא חיפאי ולא מצוי בחיפה. יש בינינו שיתופי פעולה. אבל לגופו של עניין, גם היום כשאני מנכ"ל תחנה, אני מחדד לעצמי כל הזמן שאני עדיין עיתונאי. חוק הרשות השנייה קבע שמנכ"ל בתחנת רדיו מקומית הוא גם עורך ראשי. אנחנו לא חלק מהשלטון המקומי. ואפשר לעשות הפרדה בין עיתונות לשלטון גם ברדיו מקומי, בוודאי שאפשר. אני מקפיד על ההפרדה הזאת ממש קלה כחמורה. אני לא ראיתי לנכון שבתחנה שלי יהיו תוכניות שפוליטיקאים יגישו. אני שומר על יחסים טובים עם הפוליטיקאים באזור שלי, אבל אני לא מתרועע איתם, ואני לא חבר באף דירקטוריון של גוף עירוני, כי אני חושב שקשר כזה יקשה עלי בניהול של הרדיו". "ישראל מקום קטן וצריך לזכור את זה", אומר מנכ"ל מתחרה. "אתה לא באמת יכול לנתק את תחנת הרדיו המקומית מההנהגה המקומית. זכותו של נישליס להתמודד לעירייה, וזה ברור. השאלה אם הוא נזהר בשימוש שהוא עושה בקשריו. התשובה היא במלה אחת: לא. ממש ממש לא. זה לא באופיו להיזהר. הוא כוחני באופן דווקני. אני אראה לכם, זאת היתה תמיד גישתו. תמיד בברנזה היו ויכוחים אם שיטת הניהול שלו מקובלת, אבל זה האיש. הוא מחובר בהווייתו". בחודשים האחרונים קיבל נישליס שורה של החלטות משמעותיות, ותחנת הרדיו משנה את פניה. אחרי שנים של שמועות הוא החל באופן רשמי את המירוץ לעבר לשכת ראש העיר, משאת נפש ותיקה על-פי מקורביו. "עוד בישיבות מערכת ב-2003 נישליס היה אומר בלי להתבייש שיום אחד, כשאחליט לרוץ לפוליטיקה המקומית, יעזרו לי", מספר עובד לשעבר בתחנה. נישליס המתין לשעת כושר מתאימה, כמעט עד לרגע האחרון, עם ההכרזה. מכריו מעריכים שהפור – לרוץ לפוליטיקה המקומית – נפל אצל נישליס כבר מזמן, אבל הוא המתין לראות כיצד ינהג מקורבו, שר התקשורת לשעבר משה כחלון. בחיפה מעריכים שאם כחלון היה מחליט להתמודד, הוא היה "לוקח את הבחירות בהליכה", כפי שהגדיר זאת פעיל בעיר. כשראה נישליס שכחלון מוותר על ראשות העיר, חבר ליהב. בסביבתו מעריכים שאם יהב ייבחר, זאת תהיה הקדנציה האחרונה שלו. אז יוכל נישליס להיעזר בקרבתו ליהב כדי להגשים את החלום ולהחליף אותו בלשכת ראש העיר. בינתיים השעה נישליס את עצמו מהרדיו. כלומר, כך הוא מגדיר זאת. בפועל הוא נמנע מלמנות מנכ"ל אחר במקומו, השאיר את בנו הצעיר כאחראי וממשיך לפקוד את משרדו בתחנה כדרך שגרה. גם לאירועים הרשמיים בתחנה הוא ממשיך להגיע וטלפונים המיועדים למנכ"ל התחנה ממשיכים להעביר אליו כמו תמיד. "כולם יודעים שהניתוק שלו מהרדיו כעת הוא פרפורמה ותו לא, בגלל הוראות החוק", אומר המנכ"ל המתחרה. "זה סוג של בלוף גדול, ברור וגלוי. הוא לא מסוגל להתנתק מהרדיו, וטביעות האצבע שלו מצויות בכל מקום. הדומיננטיות שלו שורה שם כמו תמיד". כשנשאל על כך על-ידי העיתונאי אביב הורביץ, כותב הטור "מי נגד מי" ב"מאקו", ענה נישליס כך: "נכון, אני עדיין הבעלים. אני מגיע אחרי ארוחת הבוקר, עושה כמה טלפונים בעניינים שלי, במשרד שלי, אבל אני לא מעורב במה שקורה ברדיו". כאמור, לצד נישליס, השולט ברדיו המקומי שגם הגיש תוכנית בחדשות המקומיות, בולט חברו הטוב יעקב שחם, המנכ"ל והעורך של "ידיעות חיפה", שכבר שנים ממוצב כמקומון המצליח באזור. שחם פעיל גם בזירה הארצית, כבכיר ברשות השנייה, הגוף המפקח על הטלוויזיה המסחרית והרדיו האזורי בישראל. על התנהלותו שם ניתן לקרוא בכתבת התחקיר שהתפרסמה כאן השנה. עבור שאר המועמדים לראשות העירייה, הדומיננטיות של השניים בזירת התקשורת המקומית היא מכה קשה. "שחם, נישליס ויהב הם משולש שקשה לחדור דרכו", אומר פעיל פוליטי של אחת המפלגות. "אנחנו לא מצליחים להיכנס הרבה לתקשורת המקומית, והטענות של האופוזיציה בעיר לא נשמעות. האירועים שלנו מסוקרים באופן מוגבל, וזה מדכא". בצר להם, נשענים המועמדים האחרים על התקשורת האלטרנטיבית שהתפתחה בחיפה בשנים האחרונות, בעיקר שני בלוגים אקטיביסטיים בעלי אגנדה חברתית, סביבתית ואופוזיציונית: הבלוג "חי-פה", שהוקם, על-פי הכתוב באתר, על-ידי "קבוצה של תושבים מודאגים", והבלוג "השיפוד" שהקים בועז כהן, הרכילאי מהמקומון "כל-בו" של רשת שוקן. עם רווחים מוערכים גבוהים ושליטה בסדר היום הפוליטי בחיפה, היה נישליס יכול לגלות מעט אורך רוח כלפי הבלוגים הללו, שמקפידים לבקר את ראש העיר בשפה חריפה אך עניינית. אבל נישליס, בגלל אופיו או משום שהוא מזהה פוטנציאל למוקד כוח לעומתי לתקשורת הממסדית והחזקה, הבהיר באחרונה שהוא אינו רוכש כבוד גדול לעיתונות האלטרנטיבית. למייסד "השיפוד" כתב את הדברים הבאים: "בועז יקירי, אני לא יודע איך לבשר לך את זה, אבל אתה עדיין לא כלי תקשורת. אתה רכילאי במקומון שפתח בלוג. זו לא בושה, זו רק המציאות. וגם חי-פה הוא לא כלי תקשורת. לא כל מי שאומר שהוא כלי תקשורת הוא באמת כזה. כעיתונאי, אני מצפה שתשמור על כבודה של העיתונות". על אירוע שכינסו שלוש סיעות האופוזיציה הרצות לעירייה, וסוקר על-ידי "השיפוד", כתב נישליס בבוז: "שמעתי שאפילו הכיבוד היה עלוב". אחרי שכהן ביקש להגן על שמו הטוב ("אולי אני רכילאי במקומון, אבל עומד בסטנדרטים עיתונאיים שהייתי מאחל להרבה"), הגיב נישליס בלעג: "הכתב הפוליטי בועז כהן סיקר את האירוע על גבי האייפון שלו. בדרך לפוליצר". דני נישליס הוא הדמות הדומיננטית ביותר ברדיו החיפאי כבר למעלה משני עשורים, למעשה מאז שחזר בסוף שנות ה-80 עם משפחתו משליחות מטעם הסוכנות-היהודית בקנדה. נישליס חבר אז, בעידודו של חברו לעולם הפרסום שחם, אל רדיו פיראטי מקומי ששידר מלב ים. באוטוביוגרפיה הבלתי חתומה של שחם, "שחם וחברים", מתוארת ההצלחה שנחל רדיו 1 שהקים נישליס בתחילת שנות ה-90, במסגרת הצמא של תושבי חיפה לשידורי רדיו מקומיים בשעות הארוכות של המתנה להפוגה בירי הקסאמים של מלחמת המפרץ. פיראטי או לא – כבר ברדיו 1 הפגין נישליס את דרכו לזכות בתמיכת הממסד: הוא העניק לראש העיר דאז עמרם מצנע תוכנית אישית. בהמשך נמסר המיקרופון לגופים ואישים פוליטיים אחרים בעיר. ספרו של שחם מתאר סימביוזה מושלמת, שעזרה לתחנה הפיראטית להפוך למוסד חיפאי. חוק הרשות השנייה, שביקש להסדיר את הרדיו האזורי ולחסל את הפיראטיות הרדיופונית, הביא גם לסגירתה של רדיו 1. בכיר לשעבר במשטרה מספר כי זו הסכימה למחוק את התלונות שהוגשו נגד נישליס כדי שיוכל להתמודד במכרז לתחנת הרדיו האזורי בחיפה. באוגוסט 1995 זכו נישליס ושותפיו – דן ארנון, יוסי שיין, פיני קרן ועופר ברעם – במכרז הרשות השנייה, ורדיו חיפה 107.5FM פתח את שידוריו מקניון חוצות-המפרץ. בספרו של שחם מתואר כל צעד ושלב בהתפתחות הרדיו במונחים הירואיים. נישליס, על-פי הספר, הלך וכבש עוד ועוד מעוזים – הוא נכנס כשותף ברדיו תל-אביב, הקים את מערכת החדשות של רדיו חיפה, ניהל במקביל את רדיו צפון במעלות, זכה בפרס רדיו עולמי בלאס-וגאס ועוד. שדרים ועובדים אחרים ברדיו חיפה, בעבר ובהווה, מכירים בכישוריו השיווקיים המוכחים, אך טוענים שכמנהל נישליס היה בעייתי, בלשון המעטה. מהם מצביעים על סגנון ניהול קפריזי ופיטורי בזק. מצבת כוח האדם בתחנה התאפיינה בתזוזות בלתי פוסקות. נישליס היה יכול לשכור ולפטר אותו אדם שוב ושוב, לעתים בנסיבות שנויות במחלוקת. "הוא שכר ופיטר אותי שלוש פעמים לאורך 15 שנה", מספר מגיש לשעבר. "בפעם הראשונה זה היה בטלפון, בגלל ראיון שהענקתי ללא אישור. הייתי ילדון, אחרי צבא, לא ידעתי בכלל שצריך לבקש אישור, וזה לא נעשה בכוונה. אבל דני לא טרח לעשות בירור, והעונש היה לגמרי בלתי מידתי. זה הזכיר לי את הסיפורים האלה על משרדי ממשלה שמפטרים עובדים זוטרים רק בגלל שהגיעה העת לתת להם קביעות". נישליס האמין בתשלום של סכומים נמוכים יחסית לרבים מהעובדים, ובהם גם שדרנים של תוכניות קבועות שהועסקו בשכר של כמה עשרות שקלים לשעת שידור. "יש טאלנטים שמחזיקים את כולם בביצים", הסביר פעם את השקפת עולמו בראיון עיתונאי. רבים בתקשורת יסכימו עימו, אבל שדרנים מתלוננים שנישליס שכח מה מושך מאזינים לתחנה. "לתפיסתו, הרדיו זאת פלטפורמה שהשדרנים צריכים לשלם לו כביכול על ההופעה בה", אומר אחד השדרנים, "לכן יהיה להם שווה לשדר ב-25 שקלים לשעה, בלי תנאים סוציאליים, רק כי מקבלים מיקרופון. הוא משתמש באנשים לתקופה מסוימת, ובהזדמנות הראשונה אומר נקסט". המנכ"ל פיתח שיטת נזיפות שהפכה לפולקלור בתחנה. בחדר השידור הוצב מכשיר מירס, מחובר ישירות אל מכשיר הטלפון של המנכ"ל. מדי פעם נשמע קולו הרועם של נישליס נוזף במפיקות, ולפעמים אפילו במגיש, תוך כדי שידור. המכשיר זכה לכינוי "נישמירס" והיה לאימת התחנה. "הוא היה מגיע עצבני לתחנה, ופורץ עם הנישמירס לאמצע השידור", מספר גורם בתחנה. "מאזינים היו נדהמים לשמוע מישהו צורח פתאום סתמו תפה! בקולי קולות, או זה ארוך מדי או תורידו את האידיוט הזה מהקו. אחרי תקופה השדרנים למדו להתמודד עם הגחמה. אחת השדרניות היתה אומרת לבן-זוגה לשידור, סגור את המיקרופון, כי תיכף הבוס יצעק עלינו במירס". "היה כאן שלטון אימה", אומר שדר לשעבר. "נישליס נהג להעליב ולצעוק תוך כדי שידור. היה גם אלמנט של השפלה בדרך שבה הוא דיבר לאנשים. אני חושב שזה היה שילוב של אופי, אבל גם טקטיקה של ניהול: לשדר שאני בעל הבית, אני הקובע היחיד. ולראיה, אנשים באמת פחדו". "הוא הפעיל שיטה של הטלת קנסות, המנוגדת לכאורה לחוק", מספר עובד. "מי שביצע טעות בשידור – היה חוטף מדני במסדרון. לפעמים דני היה נותן לשדרים קנסות של מאות שקלים על טעויות כמו שיבוץ פרסומת או מלה לא ראויה בשידור. הוא לא בהכרח מימש את הקנס. המטרה לא היתה הכסף – אלא אפקט הפחד". כמה מהעובדים למדו לחבב את המנכ"ל הססגוני, עם הלשון המשתלחת והכריזמה המתפרצת. אחרים סלדו ממנו, והיו גם כאלה שנפגעו ממש. "עבדתי שם לפני עשר שנים בערך", מספרת עובדת זוטרה לשעבר בתחנה. "היינו באירוע חברתי של העובדים. ישבתי עם חברים, ופתאום אני רואה שהם מסתכלים מאחורי גבי. שאלתי אותם מה העניין, והם אמרו שדני מסתכל עלי ועושה תנועות מזלזלות כאילו שאני שמנה. אז הסתובבתי אליו והוא אמר בחיוך, אל תדאגי. זה לא משהו שכמה חודשים בהולמס-פלייס לא יסדרו". העובדת, שהיתה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, נפגעה מאוד מההערה. "נכנסתי לסרטים בגללו. התחלתי להתאמן כמו מטורפת, ואכלתי והקאתי. ירדתי מאוד במשקל. ואז, באחת הפעמים שהוא ראה אותי, הוא העיר בבוז, שימו לב, היא אנורקטית. לקחתי את ההערות האלה מאוד קשה. הייתי ילדונת, והוא היה מלך התחנה. לקח לי זמן להתגבר". יש לך הסבר למה הוא עשה את זה? "כי הוא אדם כוחני וגס רוח. לא היינו ידידים, לא היינו בדיבור. לכן גם לא אמרתי לו כלום. אם הייתי חזקה יותר באותה תקופה, אז הייתי אוזרת אומץ להתעמת איתו. אבל בגלל שהרגשתי חלשה, לקחתי אותו כל-כך קשה. היום אני יודעת שהוא סתם אדם גס שצחק על חשבוני". במסגרת הכנת כתבה זו שמענו תלונות של כמה עובדים שסיפרו כי תחנת רדיו חיפה לא הפרישה עבורם סכומי כסף לפנסיה במשך שנים. תלונות אחרות נגעו לתשלומי פיצויים אחרי פיטורים. היו עובדים שנאלצו לפנות לבית-המשפט. "כשהוא פיטר אותי, התחיל בינינו ויכוח האם מגיעים לי פיצויי פיטורים", מספר שדר. "הוא מנסה אותך, זאת מין שיטה כזאת. הוא איים שאם אני אתבע אותו, הוא יתבע אותי חזרה. בתכלס, האיומים האלה בדרך כלל עובדים. צריך הרבה ביצים כדי לתבוע את דני, שכולם יודעים שהוא סוג של שריף בחיפה. אבל אני החלטתי לא לוותר, וכשהוא ראה שהוא הולך להפסיד – הגענו לפשרה, והוא שילם פיצויים בלי שהשופט יצטרך להכריע. אני מכיר אחרים שפחדו לתבוע". בתחנה נוצרו עם השנים מעמדות. "על העובדים האהודים על נישליס הורעפה תמיד חיבה, והם הוזמנו לאירועים החברתיים הרבים שהוא אירגן", מספר שדר. "אני, לעומת זאת, כאחד השדרנים הפחות אהובים שלו, לא קיבלתי פעם אחת בעשר שנים הזמנה לנופשון השנתי באילת. לא שרציתי במיוחד, אבל אני מודה שכאשר שמעתי מאחד העובדים המועדפים איך דני ממש מבקש ממנו להצטרף, הרגשתי מוזר. הוא לא חשב שמן הראוי, לפחות למראית עין, להזמין אותי. היתה פה אפליה בוטה". מלבד הנופשונים הסטנדרטיים באילת, היו גם בילויים אחרים במסגרת התחנה, פחות קונבנציונליים. ב-2004 הזמין נישליס את העובדים הגברים ברדיו חיפה למועדון החשפניות סקסו שבעיר. "כולנו נסענו אחריו, וכשהגענו הוא אמר, מה שקורה כאן לא יוצא החוצה", משחזר אחד העובדים. "זה היה מעמד מאוד מביך. דני הביא איתו גם את הילדים שלו, שלקחו איתו חלק בפעילות. מי שהיסס להשתתף דני הקניט והתבדח איתו על כך. לי ולרבים אחרים היה ברור שיש כאן משהו לא ראוי". גם יריביו של נישליס מודים שרדיו חיפה היה בית-ספר מעולה לרדיו ודרך טובה להשתפשף מול המיקרופון. כמה מהשדרנים שצמחו בצלו של נישליס חשים שהם חבים לו את הקריירה: "זה איש שלקח אותי והאמין בי ובזכותו אני נמצא איפה שאני נמצא היום", אומר המגיש עופר דומינגז, שהגיש את תוכנית הבוקר בתחנה. "אני חושב שכשהוא אוהב אותך, אז האהבה היא חסרת גבולות. אני לא יודע איך זה מרגיש כשאתה בצד השני של המטבע". כשנכמרו רחמיו של נישליס על עובד שנקלע למצוקה, הוא ידע גם לעזור, במחוות גרנדיוזיות ופומביות. "היתה בחורה שעבדה אצלו והיתה בהריון והיה לה קשה בבית", מספר עובד בתחנה. "אז יום אחד הוא זימן את כולם ואמר לה, יש שלוש מעטפות, ואנחנו נאסוף כסף וכל שעתיים את תפתחי מעטפה ותראי מה הכנו לך. וכך היה, כל שעתיים עזבו כולם את הכל, והיא פתחה לעיניהם מעטפה עם מתנות. בסוף היום הזה היא יצאה עם חדר ילדים מלא, עגלה לתינוק ובגדים. נכון, זה ציני, זה אופרה וינפרי סטייל, אבל זה היה גם מרגש". לאורך השנים הקפיד נישליס לא להסתפק בניהול מאחורי הקלעים. את תוכניתו "זירה חופשית", בימי שישי בבוקר, החל לשדר מימיה הראשונים של התחנה. במסגרת התוכנית הרבה לשוחח עם אורחיו על ענייני הפוליטיקה המקומית. גם כמגיש נישליס לא החליף סגנון, ונהג להשתמש במיקרופון כדי לנגח את יריביו. אלה היו זהים לעתים ליריבים הפוליטיים של ראש העיר המכהן, יונה יהב. על חברת המועצה וחברת-הכנסת לשעבר נטע דוברין מהעבודה אמר: "ילדה חיפאית מטומטמת, בת 28 [...] שהתחת שלה במקום הרביעי במועצת העיר היה יותר חשוב לה מאשר שלמות המפלגה". דוברין תבעה את נישליס ואת התחנה, ובמסגרת הפשרה שודרה התנצלות. נישליס נהג לסגור חשבונות בשידור. העיתונאי בועז כהן תיאר לאחרונה בבלוג שלו, "השיפוד", את תגובתו של נישליס להתייחסות ביקורתית של כהן לרדיו חיפה שהתפרסמה ב"כלבו". לדבריו, נישליס הדביק לו בשידור את הכינוי "רכילאית", בלשון נקבה, בניסיון לרמוז לנטייתו המינית. לאחר מכן הקדיש לו נישליס את שירה של דנה אינטרנשיונל "100 אחוז גבר". "לא הבנתי מה ניסית לרמוז", פנה כהן לנישליס בפוסט גלוי, "אבל אחרים עשו לי את האינטרפרטציה [...] שאלת (בשידור) אם עוד מעט מפטרים אותי". אבל היריב הגדול ביותר של נישליס היה יו"ר סיעת הירוקים וסגן ראש העיר לשעבר שמואל גלבהרט, האופוזיציונר האפקטיבי ביותר של יהב בעירייה כיום. בסכסוך בינו לבין נישליס, שמתנהל בפומבי כבר כמה שנים, קשה להפריד את הטינה האישית מהיריבות הפוליטית ואינטרסים פרטיים של מנכ"ל רדיו חיפה מהסיקור העיתונאי. בבחירות 2003 עוד רץ יהב בראש רשימת הירוקים. גלבהרט היה מס 2 שלו. באותה תקופה ניהל נישליס מערכה תקשורתית תקיפה נגד בחירתו של יהב וקרא לציבור להימנע מלבחור בו ובגלבהרט. לאחר הבחירות החל נישליס להתקרב אל ראש העיר החדש, ובהזדמנות זו זימן אליו גם את גלבהרט ל"שיחת פיוס" וביקש: "בוא נפתח דף חדש". אבל אז נחתה על שולחנו של גלבהרט, שהחזיק בתיק המינהל וההנדסה והיה ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בקשה של נישליס לאישור של בריכה בחצר ביתו ברמת-אלמוגי. גלבהרט בדק את הבקשה ומצא כי היא אינה עומדת בהוראות החוק. "הבקשה הזאת נגדה את התב"ע המאושרת של האזור הזה, ולפיה על מגרשים בגודל מסוים לא ניתן להקים בריכה, בגלל מטרד לשכנים", מספר גלבהרט. "לתדהמתי, חברי הוועדה הצביעו בעד. אחר-כך חברי המליאה תמכו גם כן. נדהמתי לראות שתוכנית המתאר אומרת משהו אחד, וכולם תומכים בהפך. "אפילו ראש העיר החליט להתערב. יהב אמר לי, תגיד לי, אתה יודע עם מי אתה מתעסק? מה אתה, מתאבד שיעי?, ואני בתמימותי אומר לו: אבל זה נוגד את התוכנית המאושרת. הוא לא ענה דבר, אבל שפת הגוף אמרה: איזה דביל אתה, שמואל". גלבהרט סירב לוותר והגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית. בוועדת הערר התקבלה דרישתו, והבקשה להקים בריכה בחצר של הנישליסים נדחתה על-פי חוק. גם נישליס לא התכוון לוותר. "התחיל קמפיין להדיח אותי ממועצת העיר", אומר גלבהרט. "בקיצור, מאותו יום הפכתי לאויב מספר אחת של העיר חיפה. דני נישליס הקדיש תוכנית אחרי תוכנית כדי להכפיש אותי. אף פעם לא טרח לציין שיש לו עניין אישי נגדי. תמיד העמיד פנים כאילו מדובר בעובדות עיתונאיות לכל דבר". גלבהרט קנה לעצמו שם כראש אגף מינהל והנדסה קפדן, שנלחם בכמה מהפרויקטים הנדל"ניים מעוררי המחלוקת בעיר, למגינת לבם של כמה מפרנסיה. בתוכניתו הצמיד נישליס לגלבהרט את כינוי הגנאי "הרב-תוקע של חיפה", והרבה לטעון בשידור שפעולותיו יעצרו את התקדמות העיר. כך למשל שידר במאי 2005: "מה שכן בטוח שמי שנתפס היום בשקר גס לציבור הוא סגן ראש העיר שמואל גלבהרט, שכבר שנים אני טוען שהוא המקור לרע בעיר הזאת [...] אני אומר לכם שגלבהרט עוד ישלם תשלום יקר על השקר שלו". במקרה אחר כינה את גלבהרט בבוז "מגלה השחיתויות", כיוון שחשף פרשת שחיתות שבה היה מעורב מנכ"ל העירייה דאז אבי גולדנברג, שהואשם בשורה של עבירות פליליות. נישליס התייצב בגלוי לצדו של המנכ"ל המואשם, מקורבו של ראש העיר, וקבע כי "גלבהרט יודע שזמנו קצר, ולכן הוא ניסה באמצעות פרובוקציה של מלך השלטון התקין להרוויח שתי ציפורים במכה אחת: גם להתפטר משנוא נפשו, אבי גולדנברג, וגם להצטייר כמציל העם". גולדנברג, יצוין, הודה במסגרת עסקת טיעון בעבירות של זיוף, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה, ונאלץ להתפטר מתפקידו כמנכ"ל. גם בתוכנית השבועית שהגיש בחדשות הטלוויזיה המקומית של הוט לא התאפק נישליס: "גלבהרט שלף בסוף-השבוע שעבר מבטנו של יהב סכין כזאת ארוכה, אותה הוא תקע עם הרבה שמחה לאיד"; "גלברט גרם לכך שאדם שיותר מכולם, יש הרבה בעירייה ששונאים אותו, רואים אותו כמטרד, מסמנים אותו כאיש שעצר את העיר הזאת, מתנגד כמעט לכל פרויקט חדש..."; "גלבהרט לא יכול לסבול שפקיד עירוני, בכיר עד כמה שיהיה, לא יסכים איתו ועם דרכו הנלוזה..."; "אני כבר שמעתי מלשכת ראש העיר שיצאה פקודת חיסול נגד גלבהרט, זה רק עניין של זמן עד שיפוטר מתפקידו"; "כך הביא לנו יהב את המתנה הכי יפה לעיר הזאת, סגן ראש העיר והמלה הנרדפת לשמו היא לא"; "האסון האורבני-כלכלי שהביא גלבהרט על חיפה יורגש בעוד כמה שנים, ויהיה קשה מאוד לשקם אותו" ועוד. בעקבות השידורים הללו תבע גלבהרט את נישליס תביעת לשון הרע. בתביעתו התלונן גם כי נישליס נותן יד חופשית לשדרניו להשתלח בו באין מפריע. כך, למשל, התבטא בשידור נמרוד שיין, מנהל התוכניות בתחנה ואחד השדרנים המקורבים לנישליס, שלימים יחצה את הקווים ויעבוד כעוזרו של יונה יהב בעירייה: "בוא נשאל את צחי טרנו [ראש מינהל הדוברות בעירייה; א"ה] כמה זמן יוכל להחזיק מעמד ראש העיר יונה יהב עם שמואל גלבהרט בתור סגן ראש עיר וכמה זמן ייקח עד שהוא יארגן את העזיבה שלו?". בראיון אחר, עם יעקב שחם, חברו הטוב של נישליס מהמקומון "ידיעות חיפה", העיר שיין: "בקיצור, מה שאתה אומר, יעקב שחם, במלים קצת עדינות [...] מייעץ ליונה יהב – שמואל גלבהרט גלגל מיותר בעגלת העירייה, וצריך להיפטר ממנו". מעמדו של סגן ראש העיר עלה גם בראיונות של נישליס עצמו עם יהב: "[...] השבוע התברר ששמואל גלבהרט תקע בך סכין [...] אז מדוע אתה ממשיך להחזיק אותו? [...] יש לך סגן שמחבל בעבודתך ובהתקדמות העיר, מדוע אתה עדיין מחזיק אותו?". נישליס טען להגנת "אמת דיברתי". השופט דחה טיעון זה מכל וכל: "הנתבע לא הביא ראיות ממשיות לתמיכה בטענותיו כי ההתבטאויות נשוא תובענה זו, במסגרת הפרסומים במשדרי הרדיו, הן אמת", כתב בפסק הדין. "[...] אין ספק כי כל שהציגו בפני הנתבעים, תוך ניסיון להוכיח אמיתות הפרסומים נשוא תובענה זו, עולה כדי עדויות שמיעה [...] הנתבעים לא הביאו ראשית ראיה לכך כי האמינו באמיתות הפרסום. למעשה לא מונח בפני שם של אדם אחד שבדק את הדברים. יתרה מזו, הנתבע מודה כי לא פנה לשאול את התובע האם יש אמת באמור בפרסומים, ולשיטתו, הטיל זאת על אחרים, אלא שלא ידע לומר מי ביצע את הדבר ודיווח לו, כך או אחרת. עוד הוכח בפני כי אף אחד מהנתבעים לא נקט אמצעים סבירים לברר את נכונות הפרסום, בשונה ממתן זכות התגובה". בעקבות פסק הדין נאלץ נישליס לשלם לגלבהרט פיצויים של כ-60 אלף שקל ולפרסם התנצלות, אך הוא לא פסק מלחבוט בו בפומבי. לאחרונה נדחתה תביעת דיבה נוספת של גלבהרט נגד נישליס, אך גלבהרט אומר כי בכוונתו לערער על פסק הדין, שקבע כי אין בדברים החדשים שאמר עליו נישליס לשון הרע. נישליס, בינתיים, ממשיך לדבוק בדף הפייסבוק שלו בתואר "הרב-תוקע" שהדביק לגלבהרט. לבחירות 2003 הגיע יונה יהב עם אופוזיציה חזקה מצד התקשורת המקומית. לקראת בחירות 2008 הוא למד היטב את הלקח. בשנתיים שקדמו לבחירות מינה את שני בעלי כלי התקשורת המקומיים החזקים בעיר לתפקידים יוקרתיים: יעקב שחם מונה ליו"ר חברת המוזיאונים העירונית חרף העדר זיקה לתחום האמנות, ואילו נישליס מונה ליו"ר תיאטרון חיפה בלי שיהיה קשור לעולם התיאטרון. האופוזיציה בעירייה התנגדה נמרצות למינויים, גם בגלל ניגודי העניינים הברורים – המוזיאונים והתיאטרון הם מפרסמים פוטנציאליים חשובים לכלי תקשורת מקומי. יהב ענה לשאילתות בבוז גלוי. כך, למשל, כאשר ביקש חבר מועצה לקבל את נתוני הפרסום של תאגידים עירוניים דוגמת תיאטרון חיפה ומוזיאוני חיפה בעיתון של שחם וברדיו של נישליס – ענה יהב: "זה לא רלבנטי". "לא רלבנטי" היתה גם התשובה לבקשה לקבל את פירוט הפרסומים היזומים שמבצעת עיריית חיפה ב"ידיעות חיפה" וברדיו חיפה בעניינים הקשורים בתיאטרון ובמוזיאונים המוחזקים ברשותה. מינויו של נישליס עורר טלטלה בצמרת התיאטרון שבניהולו של עודד פלדמן, לשעבר מנכ"ל הקאמרי, יו"ר מינהל התרבות בירושלים ומנכ"ל "מעריב", שנקרא לשקם אותו ממצבו הגרעוני. אחרי זמן קצר הודיע המנכ"ל פלדמן כי לא יסכים לעבוד עם היו"ר החדש, והתפטר. פלדמן אומר היום כי ניהול התיאטרון לצדו של נישליס היה "בלתי נסבל": "הוא היה מתערב יומם ולילה בכל דבר ועניין, ותמיד קיבל גיבוי אוטומטי מיונה יהב. התנהלות של תיאטרון היא דבר מורכב. כבר הייתי יו"ר של תיאטראות, ויש הבדל בין גורם ביצועי לבין הוועד המנהל. הוועד המנהל לא אמור להתערב בניהול היומיומי של התיאטרון, אלא לקבוע מדיניות. אבל לי התברר שדני מדבר עם עובדים ועם שחקנים מעל לראשי, והודעתי לראש העיר שאיני יכול להמשיך כך יותר. ביקשתי את עזרתו, אבל יהב סירב להתערב. אז לא היתה לי ברירה אלא לעזוב. אתה יכול לתאר לעצמך שלא הופתעתי כשראיתי שנישליס חבר אליו לרשימה. הקשר הקרוב ביניהם היה ברור מאליו". נישליס, אגב, טען שפלדמן התפטר בגלל הגירעון. השחקנים הצטערו על עזיבתו של פלדמן, וקיוו שתחליף אותו אישיות רבת ניסיון בתחום. התיאטרון שקיבל לידיו נישליס היה במצוקה כלכלית תמידית. אחד הצעדים הראשונים של יו"ר התיאטרון החדש היה להוציא מכתבי פיטורים ל-33 מעובדיו – יותר משני שלישים מהעובדים הקבועים. בית-הדין לעבודה ביטל את הפיטורים הללו, העביר ביקורת על החלטת הדירקטוריון והכריח את ההנהלה לשבת למשא-ומתן על צמצום מספר המפוטרים. הצעד המשמעותי השני היה למנות מנכ"ל חדש. נישליס הקים, לטענתו, "ועדת איתור", ש"בחרה פה אחד", כפי שהצהיר בתקשורת, את דרור גרבר, הבעלים של משרד הכרטיסים קופת-גרבר. המינוי של גרבר עורר תמיהות רבות בחיפה, בגלל ניגוד העניינים הברור שמינוי כזה מזמין – משרדו של גרבר מרוויח במישרין ממספר הכרטיסים שמוכר התיאטרון ומנהל בקשרים עסקיים ישירים עם התיאטרון. אבל נישליס ביטל את הטענות במחי יד כשנשאל על כך בזמנו על-ידי עיתונאים. בין נישליס למשפחת גרבר היתה היכרות מוקדמת. בסוף שנות ה-70, עוד לפני שנכנס לעסקי הרדיו, חבר נישליס ליאיר גרבר, אחיו של דרור, והשניים הקימו ביחד מוסף לתרבות ובידור בן שמונה עמודים בשם "בימדור". בדיקה של מבקר הפנים של עיריית חיפה ב-2009 העלתה תהיות לגבי האופן שבו נבחר גרבר לתפקיד. המבקר פשוט לא הצליח לאתר את ועדת האיתור. "בהתייחס לאופן בחירת מנכ"ל התיאטרון", כותב מבקר הפנים, "לא נמצאו מסמכים המעידים על קיומה של ועדת איתור למנכ"ל לתיאטרון, לרבות פרוטוקולים מישיבותיה". הצמד גרבר ונישליס עורר תרעומת רבה בתיאטרון ומחוצה לו. בעירייה ובמועצה היו מי שטענו כי הם מנהלים את התיאטרון כאילו היה החצר האחורית הפרטית שלהם. דו"ח ביקורת הפנים על פעילות צמרת התיאטרון העירוני ב-2009 אושש במידה רבה את התחושות הללו, והיה חמור באופן יוצא דופן. הוא כלל שורה של עבירות על התקנון, ניגודי עניינים, ואפילו חשדות למעשים חמורים יותר. מבקר הפנים מצא כי נישליס לא טרח להקים ועדת מכרזים לתיאטרון, כנדרש בחוק. נישליס, בתשובתו, הבהיר כי הדירקטוריון יקים ועדת מכרזים "ספציפית לכל אירוע, אם יהיה כזה". המבקר לא השתכנע וקבע: "חובת קיום ועדת מכרזים אינה נתונה לשיקול דעתו של הדירקטוריון. יתר על כן, גם במקרים בהם היה צורך בכינוס ועדת מכרזים – לא כונסה הוועדה". הדירקטוריון של נישליס, קבע המבקר, לא הקפיד לפקח על פעולותיו של המנכ"ל בעל משרד הכרטיסים. ועדת הביקורת של הדירקטוריון כמעט שלא כונסה, בזמן שהמנכ"ל עירבב בין עסקיו הפרטיים לתפקידו הציבורי. "בין היתר", כותב המבקר, "נוהג המנכ"ל לחתום גם על ההמחאות המיועדות לקופת הכרטיסים גרבר, על אף היותו בעליה. מיותר לציין כי הדבר מהווה ניגוד עניינים ברור". גרבר, מצאה הביקורת, קיבל אישורים לנסיעות לחו"ל ישירות מיו"ר הדירקטוריון נישליס, בלי להביא את הדבר לאישור חברי הדירקטוריון כנדרש. באחת הנסיעות אירע מקרה מוזר: נישליס הצטרף לנסיעה ללונדון, על חשבונו, יחד עם המנהל האמנותי של התיאטרון. נישליס הצהיר כי שילם על ההצגות שבהן צפה עם המנהל האמנותי מכיסו, אך בבדיקת המבקר התברר כי המנהל האמנותי קיבל החזר על חמישה כרטיסים, הגם שצפה בשלוש הצגות בלבד. ההסבר שניתן למבקר: הטעות שהביאה לחיוב כפול על שתיים מההצגות נבעה מההזמנה באינטרנט. רוב המינויים הבכירים שביצע גרבר, באישורו של נישליס, נעשו ללא מכרז, ביניהם אחראי שיווק, דובר, מנהלת פרסום ועוזרת מנכ"ל. אחת מבעלי התפקידים, מנהלת שיווק המנויים, גם עבדה עם גרבר במשרד הכרטיסים שלו בעבר, והמבקר מצא כי דרך ההתקשרות עימה ותשלום השכר עבור עבודתה נעשו באופן בלתי תקין ולא ראוי. נישליס השיב למבקר כי "לאור מצב החירום שבו היה מצוי התיאטרון", היה צריך לגייס אנשים ללא מכרז. המבקר לא קיבל תשובה זאת. הדו"ח החמור, שתקצר היריעה מלפרט את כל מסקנותיו, הביא את חברי ועדת הביקורת של העירייה להמליץ לסיים לאלתר את עבודתם של יו"ר הדירקטוריון נישליס והמנכ"ל גרבר. על בסיס ההסכמה הזאת, נמנעו מלהעביר את הממצאים לבדיקה פלילית. אבל נישליס סירב לקבל את האחריות על מעשיו. פעמיים הוזמן לוועדה כדי לשטוח את הסבריו, ופעמיים לא הגיע. במקום זאת מצא במה נוחה יותר לשטוח את טענותיו – טור אישי חד-פעמי במקומון של חברו יעקב שחם, "ידיעות חיפה". בטור בחתימתו שב והתייצב נישליס לימינו של "החבר", המנכ"ל גרבר, שיבח את ראש העיר יהב והעביר ביקורת חריפה על מבקר הפנים. בישיבות הבאות של ועדת הפנים החליט ראש העיר לפרוש את חסותו על האיש שמינה ליו"ר הדירקטוריון, חרף הממצאים הקשים. גרבר, על-פי בקשת ראש העיר, אכן יסיים את תפקידו, אך נישליס יישאר בתפקיד היו"ר: "יצוין כי ראש העיר ביקש מיו"ר הדירקטוריון להישאר בתפקידו עד שיקום התיאטרון", נכתב בפרוטוקול. השאלה כמה זמן דרוש לשיקום התיאטרון נותרה פתוחה. חברי המועצה מהאופוזיציה לא רוו נחת מהחלטה. "ההחלטה האחרונה של הוועדה היא אחת, אין החלטות אחרות: להדיח לאלתר את יושב-ראש התיאטרון", זעק בדיון חבר המועצה יעקב בורובסקי. "כל יתר ההחלטות, בוודאי בנוסח הזה, שבהן ראש העיר מכתיב, הן החלטות מזויפות, הן החלטות בלתי חוקיות, והוועדה יכולה לעשות מה שהיא מבינה, מועצת העיר יכולה לעשות מה שהיא מבינה, ממילא ראש העיר מנסח את ההחלטות ולא מתבייש". נישליס נשאר בתפקיד שנתיים נוספות, עד מרץ 2012. גורם בעירייה הסביר ל"העין השביעית" שהשתלשלות העניינים בפרשת התיאטרון, למרות תהפוכותיה המוזרות, אינה חריגה בנוף הפוליטיקה העירונית. "זר לא יבין זאת, אבל בחיפה אנחנו כבר רגילים. אתה חייב להבין שכבר לא כל-כך פוחדים אצלנו לעשות שטיקים. זאת אמנם עיר גדולה, אבל מבחינה ציבורית היא מתנהלת במנטליות של חנות מכולת. בישיבות המועצה אתה רואה בדרך כלל שניים-שלושה חברי אופוזיציה שזועקים, ואז נציגי השלטון סותמים להם את הפה ומצביעים כרצונם. לפעמים גם זורקים את חברי האופוזיציה מהחדר. נוצרה חבורה רבת כוח, אשר חבריה מסייעים זה לזה ומגינים זה על זה בגלוי. לא כל-כך מפריעה להם הביקורת הציבורית – המטרה, מבחינתם, מקדשת את האמצעים". הנסיונות לקבל תגובות לכתבה זו היו משימה בפני עצמה. למעשה, עד עכשיו אנחנו תוהים למי להפנות את השאלות שעולות ממערכת הקשרים בין הבעלים של רדיו חיפה לבין ראש העיר שלה. בתחילה פנינו לדני נישליס עצמו בבקשה לשוחח עימו. נישליס, שאותו איתרנו בנקל בתחנת הרדיו שממנה הוא טוען שהשעה את עצמו, הבהיר כי לא יתראיין "לפני הבחירות". אחר-כך ביקשנו להפנות אליו רשימה של שאלות – הוא סירב בנימוס. הצענו שלפחות יעיין בשאלות, אולי יהיה לו דבר-מה להעיר, להשלים או לתקן – אבל הוא עמד בסירובו: "כפי שכבר אמרתי לכם, איני מתראיין או מגיב עד לאחר הבחירות. אחרי כן... בשמחה". במקביל פנתה התחקירנית רוית קלימר לשניים מילדיו של נישליס, המעורבים בעסקי רדיו חיפה או בעסקים עם העירייה. הראשון היה ליעד (דידי) נישליס, הבעלים של חברת ההפקות גולדפיש, שמפיקה אירועי תרבות, ספורט ובריאות שונים של העירייה או בחסותה – פעמים רבות בשיתוף רדיו חיפה. נישליס הבן נעתר ושוחח עימנו כמה דקות על הקריירה התקשורתית והפוליטית של אביו. ליעד נישליס מעיד כי במשפחה הופתעו מההחלטה של אביו לרוץ לפוליטיקה: "זה היה לנו מאוד תמוה בהתחלה. לעזוב עבודה כמנכ"ל רדיו חיפה, איש עסקים מצליח, אדם עם מעמד, שמרוויח גם יפה, לעזוב הכל ופתאום להפוך להיות עובד ציבור, זאת לא החלטה פשוטה. הוא דמות מוכרת מאוד בחיפה, אוהבים אותו כאן מאוד. הוא גם היה פעיל בהרבה מאוד גופים, היה יו"ר תיאטרון חיפה והציל אותו מקריסה, היה יו"ר אגודת הידידים של בית-חולים בני-ציון וגייס שני מיליונים מתרומות. הרבה מאוד תפקידים ציבוריים שעשו פה טוב. כל הדברים האלה בהתנדבות, במסגרת היותו עצמאי, כיזם בתחום התקשורת. עכשיו הוא טרף את הקלפים של עצמו כי הוא כזה – אוהב לאתגר את עצמו. ואנחנו מפרגנים לו". באשר לחברת ההפקות שלו, גולדפיש, הזוכה להפיק באופן קבוע אירועים הקשורים בעיריית חיפה, אמר ליעד כי "אנחנו עובדים גם עם עיריית חיפה וגם עיריית תל-אביב". לדבריו, אין בכך כל בעיה. "זה לא שהעירייה פונה אלינו בבקשה שנעשה להם משהו. אנחנו כיזמים, כמו כל יזם אחר שמגיע, באים לעירייה עם קונספט, מוכרים להם את הרעיון ובעצם כמה שהוא מגניב ומיוחד. והעירייה, או שהיא אוהבת או שהיא לא אוהבת. לרוב היא אוהבת – ואז יוצאים לדרך". נישליס הבן מייחס את הצלחת חברת ההפקות שלו למחסור במפיקים עצמאיים בחיפה: "תל-אביב חיה מהסיפור הזה, של מפיקים שבאים ועושים בה דברים. בחיפה כמעט לא עושים שום דבר. חיפה היא עירייה שלוקחת על עצמה המון הפקות. פשוט קשה, עדיין לא מגיעים מספיק יזמים. רוב חברות ההפקה נמצאות במרכז והם עושים אירועים במרכז". מה אתה חושב על הסיקור של הבחירות בחיפה? "קודם כל, הבחירות בחיפה הן מאוד משעממות. מאוד-מאוד משעממות. אני רוצה קצת אקשן, ואין! אני לא צוחק. תלכי עכשיו לרחוב, תשאלי עשרה אנשים מי מתמודד בבחירות, יגידו לך, יונה, ואולי עוד אחד. עכשיו יש פה איזה עשרה מתמודדים, אבל אנשים לא מכירים. זה לא כמו בתל-אביב, שיש כמה מוכרים". ליעד נישליס מאשים את המועמדים עצמם באלמוניותם, לא את התקשורת המקומית שנמנעת מלסקר אותם: "בחיפה אנשים לא מכירים את המועמדים כי הם לא יוצרים באזז. הצוותים שלהם כמעט לא קיימים. ברור וידוע שיונה ייקח. המלחמה היא עכשיו על המושבים בסיעה. ליונה יש עכשיו מעט מאוד מושבים בסיעה – ארבעה מ-31. ככה מאוד קשה לעבוד". אחרי השיחה הראשונה עם ליעד נישליס, ביקשנו שיחת המשך. ליעד סירב. ביקשנו לשוחח גם עם דולב נישליס, בנו של דני נישליס, המנהל את התוכניות ברדיו ומופקד בפועל גם על ניהול התחנה, אחרי שאביו הודיע על החלטתו להתמודד בבחירות. דולב ביקש שהות להיוועץ עם אביו, ואז הודיע כי לא יוכל להתראיין. מבדיקה שערכנו מתברר שלעת עתה לרדיו חיפה אין דובר. יובל קאופמן, מי ששימש דובר הרדיו עד לפני כמה שבועות, פרש מהתחנה וחבר, אף הוא, לרשימתו של יהב. את רשימת השאלות העברנו גם לנמרוד שיין, עוזרו של יהב, איש רדיו חיפה לשעבר. עד לעת הזאת לא קיבלנו תשובות לשאלות. לבסוף פנינו לדובר עיריית חיפה, עידו מינקובסקי, עם שורה של שאלות המופנות לראש העיר. ביקשנו תגובה על ההתנהלות הבעייתית סביב ניהול התיאטרון, לקבל מידע בנוגע לתקציבי הפרסום שהעירייה משקיעה ברדיו המקומי, ולנסות להבין את הקשר הגורדי בין העיתונות המקומית לפוליטיקאים שהיא מסקרת. על אף שחלק ניכר מהשאלות נגעו במישרין לתפקוד העירייה והעומד בראשה, טען מינקובסקי כי אינו יכול לענות על שאלות בעלות "אופי פוליטי", והפנה אותנו אל דובר מטה הקמפיין של יהב לבחירות. "למרבה האירוניה", כתב מינקובסקי, "דובר המטה הפוליטי שלהם הוא דני נישליס".

לרשות הח"כים עומד כלי פשוט להמשיך לשרת את הציבור בשגרה ובחירום, בפגרה ובשוטף - הגשת שאילתה ישירה. מדובר בכלי פרלמנטרי דיגיטלי פשוט, המאפשר לח"כים לפנות בצורה ישירה למשרדי הממשלה ועל אלה מוטלת החובה להשיב לפניה תוך זמן קצוב. בימים כתיקונם, הח"כים עושים בשאילתות ישירות שימוש תכוף. כמה בחרו הח"כים להגיש בפגרה האינסופית הנוכחית? בדקנו, וגילינו נתון עצוב

בחודשים האחרונים מחינו כאן שוב ושוב על הפגרה האימתנית. הפצרנו בח"כים להקים ועדות זמניות, לוותר על הטבות, לבקר בבתי חולים – ועוד. גולשים ועיתונאים מגוונים טענו שאנו מגזימים. שהפגרה הקיצונית נכפתה על הח"כים ואין להם ממש ברירה מלבד להתבטל בתקופה בה הכנסת כמעט ולא מתכנסת. אלא שכעת אנו חושפים את אחד הנתונים המרתיחים ביותר, המראה כי כי רוב רובם של הח"כים מתעצל – אין מילה אחרת – מלשרת את הציבור אותו הוא מייצג ומממן את שכרו. מדובר בכמות השאילתות הישירות שחברי הכנסת הגישו בשנה החולפת. השאילתות הן אחת הדרכים היעילות ביותר של ח"כים לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות נבחרינו לפנות למשרדי הממשלה בכל שאלה, ואלה חייבים להגיב בתוך זמן קצוב. דרך השאילתות ניתן לבדוק מדוע תקציבים לא מגיעים ליעדם, איך הממשלה נערכת למצב חירום, האם היא מטפלת במחדלים המשפיעים על כולנו ועוד. ישנן שאילתות רגילות ודחופות עליהן השר הרלוונטי עונה במליאת הכנסת. בשנה האחרונה, בה אנו עדים לפגרה הארוכה בתולדות המדינה, הוגשו כ-10 שאילתות בלבד לפיקוח על הממשלה – במקום 556 בתקופה מקבילה רגילה. המספר מקומם, אך מכיוון שהכנסת כמעט ולא מתכנסת ניתן להבין מדוע יהיה נמוך מאשר בשגרה. אך מה לגבי השאילתות שנשאלות מחוץ למליאת הכנסת? כן, קיים מסלול נוסף: שאילתה ישירה. היא מוגשת באופן אלקטרוני, וגם המענה נמסר אלקטרונית, עד 21 יום מרגע ההגשה. כל ח"כ רשאי להגיש עד 80 שאילתות ישירות במושב. בניגוד לשאילתות הפומביות, מדובר בהתכתבות רשמית ח"כ-ממשלה, שנשארת במסגרת הכתובה בלבד והשר לא נזקק להשיב עליה בע"פ במליאה. למרבה הצער, הכנסת לא משקיפה כלל את השאילתות ישירות. הדבר מעלה תהיות במיוחד לנוכח העובדה שהשאילתות מהסוג "הישיר" הן דיגיטליות ממילא, וקל במיוחד להשקיף אותן. אנחנו כבר נלחמים להשקיפן. עד שננצח, פנינו לכנסת בבקשה ממוקדת – מספר השאילתות הישירות שהוגשו השנה. הגיעה תשובה: מדובר ב- 138 בלבד. כמה מוגשות בשנה רגילה? 1059. העובדה שהח"כים הגישו רק עשירית מהכמות מעצבנת כפליים. ראשית, משום שהמספר נמוך בצורה שערורייתית מאשר בשנה רגילה. שנית כי ניתן היה לצפות שדווקא בתקופה הנוכחית – בה שאילתות ישירות הוא מהכלים הבודדים שנשארו בידי חברי הכנסת ויכולים לסייע להם לדאוג לציבור – המספר דווקא יהיה כפול או משולש. חשוב להדגיש: קל (מאוד) להגיש שאילתה ישירה, ולא צריך בשביל זה את הכנסת, את המליאה, או משאבים אחרים. צריך רק ח"כ חרוץ ואכפתי. אין לדעת. כאמור – אפילו המספר איננו פומבי. ביקשנו מהכנסת את פירוט שמות החרוצים, אולם לא נעננו. ברגע שנקבל את הרשימה – נשמח לפרגן להם. בינתיים,אם הנכם עובדים בלשכת ח"כ – מוזמנים לשלוח לנו את השאילתות הישירות שהגשתם והתשובות שקבלתם – כדי שנוכל לפרסם ולשבח. השר בצלאל סמוטריץ למשל הגיש בכנסת הקודמת לפחות 54 שאילתות ישירות, ודרש תשובות על נושאים כמו חניונים ציבוריים לאורך מקורות הירדן, איחוד רשויות בת ים-ת"א, הצהרת דת למלש"ביות דתיות ועוד. לסיכום, נראה שהמספר הזה מסמל לא רק את הקיפאון הממשלתי הדקדנטי של השנה האחרונה, אלא גם את הקיפאון המחשבתי שחברי הכנסת נכנסו אליו. (איך זה משפיע עליך) מספר נמוך של שאילתות ישירות אומר שכולנו נפגעים. זה אומר שירות ממשלתי שיכול היה להשתפר, ובמקום זה ימשיך לפעול ללא דין וחשבון.מנתונים שהשגנו בעבר היה אפשר לראות למשל כיצד ח"כ שלי יחימוביץ פיקחה על הממשלה דרך שאילתות ישירות בשלל סוגיות. היא למשל תבעה דין וחשבון בנושאים כמו אלימות בכפרי נוער, שינויים בהוראת אזרחות והפרות חוק הנפט. (מה עושים כדי שיתוקן)

אחרי הפרסום ב"העין השביעית" על מבצע האתנן לעיתונאים של אייגיאן-איירליינס, מיהר דובר החברה בישראל להודיע כי "ההצעה בטלה ומבוטלת"

שלשום (יום שלישי, 31.12.13) כתבתי כאן על שוחד עיתונאי מרקיע שחקים: חברת התעופה היוונית אייגיאן-איירליינס הזמינה באימייל רב-תפוצה עיתונאים ישראלים – כל עיתונאי שהוא, בכל מסגרת שהיא – לכתוב על החברה תמורת אתנן של חצי כרטיס טיסה סדירה הלוך ושוב לאתונה, ללא המסים. תהינו אם אפשר לקנות את האתיקה והכבוד המקצועי של כתבים בסכום פעוט כל-כך ובאופן בוטה כל-כך. נציג חברת אייגיאן בישראל, דן ארקין, סירב אמנם להגיב למבצע באופן רשמי, אך גורם מקורב לחברה הבהיר שכך עושים כולם, כל החברות וכל העיתונאים. "היום אתיקה לא נחשבת. היום עיתונאים נוסעים בחינם וכותבים על כך. העניין האתי אצל העיתונאים מת לגמרי", אמר אותו גורם וניבא: "ואני מניח שיהיו עוד הרבה מבצעים דומים גם בעתיד". ובכן, נראה שלא. משום שבינתיים, מישהו באייגיאן אולי נבהל מהפרסום ומהשלכותיו, ואתמול שיגר לעברי ארקין הודעה כי "המבצע בטל ומבוטל". הנה חילופי הדברים: יחצן: "ביררתי את עניין ההצעה של אייגיאן-איירליינס לעיתונאים: זה הועבר לישראל בטעות, לא מיועד לנו, אלא לשוק היווני, וזה בטל ומבוטל. אשמח אם תתייחס לכך. תודה". "העין השביעית": "מעניין. מה גרם לטעות?". יחצן: "לדעתי פשוט טעות במשלוח חומר שלא מיועד לישראל. זה קורה בחברה גדולה שמפיצה המון חומר לכל העולם". "העין השביעית": "זה ההסבר?". יחצן: "זה ההסבר ואין בלתו, והוא דווקא מתקבל על הדעת. קורות טעויות. שורה תחתונה, ההצעה בטלה ומבוטלת". "העין השביעית": "אבל אתמול אמרתם ההפך, ואפילו הצבעתם על האסטרטגיה [מאחורי המהלך]. ואם זה [האימייל] ליוון – למה הוא בעברית? מוזר הסיפור...". יחצן: "לא מוזר. אמרתי שהחברה הציעה הצעה, אך התברר שהיא לא נועדה לשוק הישראל אלא היווני, ובטעות הופצה בארץ. אני מציע לקבל פשוטו של מקרא [...] אני מקווה שתמצא דרך לתקן את הדבר גם בכתובים". "העין השביעית": "מה זה לתקן? הרי כתבנו מה שהצהרתם בריש גלי. אני חושב שעשיתם את הדבר הנכון כשביטלתם את המבצע, אבל למה לא פשוט להגיד שהמבצע היה טעות בשיקול דעת מצד החברה?". יחצן: "אסביר: המשרד בארץ הוא בסך-הכל נציגות של החברה. הנציגים בארץ לא יכולים לדבר על טעויות של החברה-האם. לכן נפלה טעות. המבצע בוטל, נסגר העניין".

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים מסמכים על חברת שידורי קשת, זכיינית ערוץ 2

מהו מדור "הגנזך" תזכיר התאגדות שידורי קשת תזכיר התאגדות שידורי קשת תעודה לאיגודה ולרישומה של חברה פרטית, 26.2.93 תעודת התאגדות שידורי קשת, 26.2.93 תזכיר התאגדות שידורי קשת בע"מ (1), 26.2.93 תזכיר התאגדות שידורי קשת בע"מ (2), 25.2.93 פרוטוקול אסיפה כללית שלא מן המניין, 7.3.93 פרוטוקול אסיפה כללית שלא מן המניין, 29.3.93 פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון, 4.8.93 בקשה לתיקון טעויות המופיעות ברישומי רשם החברות, 14.4.93 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 5.6.94 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 5.6.94 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 5.6.94 שטר תיקון משפטי, 19.7.95 הודעה בדבר הגדלת הון, 1.6.94 אישור בדבר רישום הגדלת הון, 19.6.94 הודעה בדבר הגדלת הון, 6.7.04 החלטה בעניין שינוי תזכיר והגדלת הון רשום, 6.7.04 הגדלת הון החברה, 1.8.04 תקנון שידורי קשת בע"מ, 7.7.08 שידורי קשת בע"מ, תיקון לתקנון, 12.1.99 החלטה מיוחדת של בעלי המניות, 12.1.99 אישור בדבר רישום החלטה מיוחדת, 12.1.99 תקנון שידורי קשת בע"מ, 27.1.05 תקנון שידורי קשת בע"מ, 19.6.06 שינוי תקנון, 3.9.08 תקנון שידורי קשת בע"מ תקנון שידורי קשת בע"מ, 25.2.93 תקנון שידורי קשת בע"מ, 1.5.94 החלטה על תיקון תקנון החברה פרוטוקול אסיפה כללית מיוחדת, 1.5.06 דו"ח שנתי, 10.4.95 דו"ח שנתי, 15.5.96 דו"ח שנתי, 10.11.97 דו"ח שנתי, 31.12.98 דו"ח שנתי, 6.10.99 דו"ח שנתי, 22.12.99 דו"ח שנתי של חברה פרטית, 22.2.07 דו"ח שנתי של חברה פרטית תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 17.5.05 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 21.6.05 כתב תיקון לאגרת חוב, 5.6.05 פרטי משכנתאות ושעבודים, 16.6.05 רישום ביטול מישכון, 3.7.05 דיווח על שינויים בהרכב בעלי המניות, 27.1.05 הודעה על מינוי מנהלים, 17.11.02 הודעה בדבר קבלת החלטה מיוחדת, 2.6.94 החלטה מיוחדת, 25.7.94 החלטה מיוחדת של בעלי המניות פרטי משכנתאות ושעבודים הודעה על כתובת משרד רשום או כל שינוי כתובת, 7.3.93 הודעה על כתובת משרד רשום או כל שינוי כתובת, 1.6.94 הודעה על מען משרד רשום או כל שינוי בו, 19.2.02 רישום ביטול מישכון, 23.12.97 כתב יפוי כוח, 25.2.93 הצהרת עו"ד לפי פקודת החברות, 25.2.93 הודעה על עדכון תזכיר, 20.12.04 בעלי המניות והמניות שברשותם ד"וח הקצאת מניות, 6.9.93 הודעה על העברת מניות, 29.3.93 דו"ח הקצאת מניות, 10.7.94 בעלי המניות והמניות שברשותם, 14.11.97 הודעה על העברת מניות, 4.7.99 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 27.1.05 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 29.1.06 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 23.4.06 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית (הודעה מתוקנת), 23.4.06 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 25.6.07 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 21.7.08 העברת מניות, 21.7.08 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 7.3.10 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 29.4.10 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 7.3.93 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 29.3.93 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 13.5.93 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 17.3.94 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 17.3.94 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 1.6.94 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 2.1.95 הודעה על סיום כהונת דירקטור, 4.1.95 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 4.9.95 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 18.8.97 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 3.12.97 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 29.12.97 הודעה בדבר מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 2.4.98 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 11.7.99 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 27.9.99 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 7.11.99 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 22.3.00 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 11.9.00 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 16.10.01 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 4.11.02 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 2.2.03 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 1.8.04 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 27.1.05 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 28.6.05 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 1.1.07 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 18.6.07 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 28.2.08 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 24.9.08 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 22.9.09 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 8.3.10 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 29.4.10 הסכם לייסוד והפעלת ועדת המדרוג לשידורי טלוויזיה (1995) והסכם הארכה (2014) – רשות השידור, רשת, קשת, הרשות השנייה, הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 10, איגוד השיווק הישראלי ואיגוד חברות הפרסום מצגת: הזכיינית רשת מאשימה את קשת בקידום פסול של ערוץ 24. הוצגה בכנסת, יולי 2012 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

במשרד להגנת הסביבה מדדו ריכוזים גבוהים של החומר המזהם ליד גדר מפעל "נשר" ברמלה, אבל לא טרחו ליידע את הציבור על סכנה אפשרית, ורק פנייה ישירה למשרד הניבה את המידע • כשמדובר במפעלים מזהמים אנחנו צריכים להפוך למומחים לחלקיקים כדי לקבל מידע קריטי - וזה לא חייב להיות ככה • דעה

מחלות עצבים, קוצר נשימה, לחץ בחזה, סימפטומים של דלקת ריאות, פגיעה במערכת העצבים, פגיעה במערכת העיכול, הקאות, שלשול, פגיעה בכליות, הפרעה בדיבור ורעידות. פניתי לכימאי מומחה שגר ליד מפעלי "נשר" בבקשה לתאר לי איזה נזק עלול להיווצר מחשיפה ממושכת לכספית. הוא שלח לי עמוד מלא בתיאורים והסברים, זה רק חלק מהם. "יש שלושה סוגים של חומרים מכילי כספית שעשויים להיפלט מהארובות של נשר", הסביר לי. "כולם מאוד רעילים ומזיקים למערכות שונות לבני אדם". לפני חצי שנה בערך, בנובמבר האחרון, המשרד להגנת הסביבה מדד ריכוזים גבוהים של כספית על גדר המערכת של המפעל המזהם "נשר". המשרד גם פתח בסדרת פעולות אכיפה: הוציא התראה להנהלת המפעל וזימן אותם לשימוע, שהתרחש ארבעה חודשים מאוחר יותר. האירוע הזה לא פורסם בשום מקום. ייתכן שילדים שחזרו מבית הספר נשמו כספית לריאותיהם והחלו לגלות תסמינים חשודים – אך להוריהם אין צל של מושג מה התרחש. של מי האחריות ליידע אותם? תפקידו של המשרד להגנת הסביבה לאכוף את פליטת החומרים המסוכנים מול המפעל – וגם לאפשר לציבור לדעת בזמן אמת מה מתרחש, ולא לחכות שעיתונאים ילקטו מידע ממקורות ויפנו אליו. כך קרה גם הפעם. אחרי שורה של תקלות וסדרת כתבות על "נשר", מקור סיפר לי על שורה של חריגות שהתרחשו שם לאחרונה. רק לאחר ששאלתי את המשרד על כך – הם אישרו, במהירות יש לציין, ואף הוסיפו פרטים לבקשתי, כמו למשל שתי חריגות במדידות כספית על גדר המפעל, בספטמבר בשנה שעברה ובנובמבר האחרון. ורק כעת הציבור מקבל לראשונה מידע שלם על אירועים שהתרחש לפני כמה חודשים. מדוע המשרד לא טרח ליידע ברגע שהחל לחקור את הנושא? "על פי רוב, המשרד מדווח על הליכי אכיפה בסיומם", אומרים במשרד. "למשל כשמוטל עיצום כספי, נפתחת חקירה, או מוגש כתב אישום, ולא כשהוא שולח מכתב בירור או זימון לשימוע לחברה". חשוב להבין שהשימועים הללו אורכים שנים ארוכות – עד שהם מסתיימים, הילד שהחל לרעוד או האישה שעברה הפלה לא ברורה, כבר לא יוכלו להבין את המקור לצרות. זה לא חייב להיות ככה. הרי לו היה מדובר בשוקולד, והיה עולה חשד קל שהוא מקולקל, משרד הבריאות היה נעמד על הרגליים האחוריות, הודעות היו עוברות לכל התושבים, והיסטריה רבתי היתה מתפתחת סביב לשלשת היונים שספק אם מישהו אכל אותה, ספק אם בכלל הגיעה לחטיף. אגב, שוקולד מזיק לבריאות גם בלי לשלשת יונים. שמחתי לעזור. אבל איכשהו, כשמדובר במפעלים מזהמים, אף אחד לא יודע על זה. הציבור נדרש לפתח מומחיות בכימיה, הליכי אכיפה ועבודת גששות עם מצלמות לילה רק בשביל לקבל שביבי מידע. ובמקרה של "נשר" מדובר בשורה של שימועים שעורך המשרד להגנת הסביבה בימים אלה, על חריגות שונות, הסתרה של תקלות וריכוזים גבוהים של חלקיקים. אם כל המידע הזה היה מתפרסם על שקית חטיף בוטנים, כבר מזמן התקשורת היתה חגה סביב גופת הנשנוש ומשרד הבריאות פוצח בבדיקת מערכות מעמיקה ובפסטיבל מסיבות עיתונאים. משום מה כשבעל הון שכלל לא גר בישראל מזהם את ריאות התושבים ונקרא לשימוע, איש לא יודע על כך. משום מה זה לא מובן מאליו שעל כל שימוע שנערך לבתי הזיקוק, לנשר, לקצא"א, לחברת החשמל ולשאר המזהמים בארץ, כולם חייבים לדעת מיד. אמנם לפי היתר הפליטה החדש של "נשר" המפעל אמור לפרסם את כל התקלות שלו באתר האינטרנט – התקדמות חיובית בזכות המאבק הציבורי – אך האחריות לא יכולה להיות שלהם בלבד. לא סביר שהאזרח הפשוט יאלץ בכל בוקר להיכנס לכל אתרי המפעלים שנדרשו לכך מסביבו בשביל להבין אם מישהו מהם פלט הלילה חומר שסיכן את הילדים או הקשישים או הנשים בהיריון. לו רק הארובות שם היו פולטות פסק זמן. התגובה המלאה של המשרד להגנת הסביבה: "במסגרת הליך האכיפה שמנהל המשרד מול מפעל נשר, נכללות בין היתר מספר הפרות מרכזיות: חריגות מערכי הפליטה של כספית התרחשו בחודש נובמבר 2021, חריגה מערך היעד בכספית נמדדה בספטמבר 2021 בסמיכות לגדר המפעל, וכן חריגה מערך פליטה של חלקיקים שזוהתה בדיגום פתע באחת מארובות המפעל. על נושא זה הוציא מחוז מרכז של המשרד התראה בפברואר 2022 וקיים שימוע לחברה במארס 2022. הליכי האכיפה ממשיכים ומתנהלים בימים אלו מול המפעל. "במהלך חודש יוני 2022 התרחשו מספר תקלות במפעל אשר לא דווחו למשרד כנדרש בהיתר הפליטה. חלק מהתקלות גרמו לעלייה משמעותית בריכוזי החלקיקים בהתאם לנתוני ניטור אוויר בניידת שנמצאת על הגדר המזרחית של המפעל. בעקבות כך, מחוז מרכז של המשרד הוציא התראה נוספת למפעל. המחוז ישקול להוסיף את הפרה זו להליך האכיפה המתנהל מול המפעל. על פי רוב, המשרד מדווח על הליכי אכיפה בסיומם – למשל כאשר מוטל עיצום כספי, נפתחת חקירה, או מוגש כתב אישום, ולא כאשר הוא שולח מכתב בירור או זימון לשימוע לחברה. "במהלך חידוש היתר הפליטה של מפעל נשר, שנכנס לתוקף בחודש יוני, המשרד שקל את כלל הנתונים לרבות תובנות מהליכי האכיפה שבוצעו. בהיתר המעודכן, נדרש המפעל על ידי המשרד לצמצם באופן ניכר את הפליטות לאוויר. כמו כן, המפעל נדרש בתנאים נוספים בהתייחס לניטור ודיגום פליטות לאוויר ושקיפות מידע לציבור. "המשרד להגנת הסביבה ימשיך לפעול מול המפעל למניעת תקלות וזיהום האוויר, וכן לפקח על עמידת המפעל בתנאים והדרישות שהציב במסגרת ההיתר, ולבצע אכיפה במקרים שיימצאו חריגות, במטרה לשמור על בריאות הציבור".

מו"ל "מעריב" שלמה בן-צבי בשיחה עם עובדים: רכשתי את "מעריב" כדי לתעל את המנויים והמפרסמים ל"מקור ראשון"; יתבעו אותי אם ישמעו שאמרתי את זה – אבל אל תצטרפו לוועד

שלמה בן-צבי רכש את "מעריב" כדי לנצל את המותג הוותיק למשיכת מפרסמים וכדי לזכות ברשימת מנויים, ולא כדי לשמור על העיתון בחיים – כך עולה מדברים שאמר העורך הראשי לעובדי העיתון השני שבראשו הוא עומד, "מקור ראשון". בן-צבי, המנהל את שני העיתונים עבור בעל השליטה בהם, אבי רעייתו קונרד מוריס, כינס את עשרות עובדי "מקור ראשון" השבוע (8.7.13) לשיחה שבה מסר להם עדכון על המשא-ומתן המורכב שמנהלים הוא ואנשיו עם ועד עיתונאי "מעריב" והנחה אותם כיצד לנהוג בתקופה הרגישה שנקלעו לה. "רכשתי את מעריב כי ראיתי הזדמנות להציל את מקור ראשון – יש למעריב קהל של מפרסמים וקהל של מנויים שאנחנו הולכים לתעל לטובתנו", אמר בן-צבי לעובדי העיתון בעל הצביון הדתי-לאומי, כך על-פי כמה מהנוכחים בכנס, שנערך במערכת "מקור ראשון" בירושלים. "הוא אמר שהוא כבר כמה שנים מחפש דרך להציל את מקור ראשון, מחפש משקיעים, ומבחינתו מעריב היה הזדמנות שנפלה לידיו כדי להציל את מקור ראשון", מספר עובד שנכח שם. "למה? כי זה מותג מוכר – הוא לא דיבר על המוצר, הוא דיבר על המותג. הוא מבחינתו מקבל גם שם מוכּר, גם מפרסמים וגם מנויים – כל השאר לא מעניין אותו. הוא אמר: כבר 25 שנה לא יצא דבר טוב ממעריב. הוא בפירוש אמר שהוא קנה את מעריב בשביל השם, לא בשביל העיתון". "בן-צבי הסביר שמקור ראשון לא הצליח לחדור לשוק בשני מובנים", הוסיף עובד אחר. "הוא אמר שהאדם הממוצע ברחוב לא יודע מה זה מקור ראשון, ושזה כישלון שלנו. כישלון שני הוא המפרסמים – שעכשיו, כשיש את מעריב, אפשר להביא יותר מפרסמים גם למקור ראשון". עובדים ששוחחו עם "העין השביעית" סיפרו כי הכנס הוקדש בחלקו הגדול לעידוד העובדים להשיב על שאלון מקוון שהפיצה ההנהלה במטרה לעקוף את הוועד היציג ב"מעריב", ושבו התבקשו עובדי שני העיתונים שבראשות בן-צבי להביע תמיכה בתוכנית קיצוצים נרחבת במערכת "מעריב". בן-צבי, מספרים ב"מקור ראשון", ניצל את ההזדמנות גם כדי לבקש מהעובדים שלא להתאגד. "יתבעו אותי אם ישמעו שאמרתי את זה", אמר לעובדיו, מספרים שניים מהם, רגע לפני שהתריע מפני השלכותיה של ההתאגדות (לטענת אחד מהעובדים ששוחחו עימנו, זו אינה הפעם הראשונה שהוא שומע את המלים הללו מפי העורך הראשי). "בן-צבי הבהיר לנו שהוא חושב שזה רעיון רע להתארגן ולהקים ועד עובדים, או להצטרף לוועד של מעריב", אומר עובד שנכח בכנס. "הוא אמר שזה לא יהיה טוב לחברה, ויקשה על המכירה שלה", הוסיף העובד. אישור לדברים אלה ניתן גם מפי גורם בכיר בקבוצת בן-צבי, הנמצא בקשר רציף עם המו"ל, שביקש להציג את עמדת ההנהלה אך לא הסכים להיות מזוהה בשמו. עובד אחר, שאינו מייצג את ההנהלה, הוסיף: "בכנס שנערך ביום שני בן-צבי אמר שהפיטורים יבואו רק על חשבון מעריב, ולא על חשבון מקור ראשון. הוא אמר שכאן אין אף אחד שאני יכול לפטר – כולם חשובים". עובדים ב"מעריב" ששוחחו עם "העין השביעית" בימים האחרונים מעידים כי בשיחות עימם בן-צבי נוקט לשון אחרת – ומצהיר כי הוא שם לו למטרה להציל את שני העיתונים. עובדים ב"מקור ראשון" מעידים כי במערכת היומון הירושלמי חשים אי-נוחות בנוגע להתעסקות הבלתי פוסקת בגורלו של "מעריב" – וזאת לנוכח האפשרות כי קריסתו של היומון הוותיק תפגע גם ב"מקור ראשון". "כולם מדברים עכשיו על התוכנית של בן-צבי לפטר 25 מעובדי מעריב – אבל לא מדברים על עובדי מקור ראשון, שקיבלו מכתב שאומר שגם 15 מהם יפוטרו", אומר אחד מעובדי "מקור ראשון". בשיחה עם "העין השביעית" מבקש בן-צבי להבהיר למה התכוון בדברים שנשא בכנס רב-המשתתפים. "כחלק מתוכנית ההבראה הצהרנו שכולנו נשב בניוזרום אחד, בירושלים", הוא אומר בנוגע לאפשרות שמערכת "מעריב" תחדל להתקיים כגוף נפרד ועצמאי. "הצהרנו שהמותגים יאוחדו והמגזינים והמוספים יישארו נפרדים, רובם אם לא כולם – אנחנו עדיין דנים על איזה כן ואיזה לא". הקונספט של רכישת "מעריב" עבור "מקור ראשון", אומר גורם בכיר בהנהלת העיתונים שביקש שלא להזדהות בשמו, הוא "על גבול ההזוי לחלוטין". לדבריו, "מעריב היה ויהיה המוצר הדומיננטי". לדברי אותו גורם, הדרך היחידה לקיום שני העיתונים הוא צירוף המנויים, ודברים ברוח זו נאמרים בסגנון שונה לעובדים בכל אחד מהעיתונים. אנשי "מעריב", כך הגורם, יישארו בכל מקרה הגורם הדומיננטי במערכת המאוחדת בכל הקשור למהדורה של ימות השבוע. בנוגע לדבריו על האפשרות שעובדי "מקור ראשון" יתאגדו, אומר בן-צבי, הוא אינו זוכר אם אמר להם שמדובר ברעיון רע. "אני לא זוכר שהשתמשתי בביטוי כזה", הוא אומר בתשובה לשאלה "האם אמרת לעובדי מקור ראשון שזה רעיון רע להתאגד". עם זאת, הוא מסביר, אכן אמר להם דברים שמהם משתמע כי מי שמתאגד זוכה לחיים קשים – ומי שלא, לא. "אני מודע לכך שבמסגרת החוק אסור לי להציע לעובדים להתארגן או לא להתארגן, או אצל מי להתארגן, ולא הייתי אומר דבר כזה – רק הצבעתי על העובדה שעד יום רביעי בצהריים, עד שעופר עיני נכנס לתמונה, לא היה לנו שום דבר חוץ מסחבת והתמהמהות, ושהיא לא הועילה בשום דבר לעיתון, וזה היה – ממוסמך – נגד רצון 90% מהעובדים", אומר בן-צבי. לדבריו, רק "הצבענו על ההתנהגות של מי שכן היה מיוצג לעומת מי שלא מיוצג. אצל מי שלא היה מיוצג הכל עבר באופן חלק ודמוקרטי – יכולנו להתקדם מולם. מי שהיה מיוצג – נתקע, וזה על אף הרצון המוחלט והטוטאלי של העובדים להתנהג אחרת", הוא מוסיף, ומשבח את יו"ר ההסתדרות עופר עיני ואת אבי ניסנקורן, ראש האגף לאיגוד מקצועי, שעימם ניהל חלק מהמשא-ומתן בימים האחרונים. "העובדים באו אלי ואמרו, שלמה, מה נעשה, איך נתגבר על הוועד הזה? אנחנו רוצים להתקדם במתווה ההבראה ולא נותנים לנו – תעזור לנו", אומר בן-צבי. "ואני עומד שם, מצד אחד על-פי החוק אסור לי לפתוח את הפה נגד ההסתדרות, ואני לא מתכוון לעשות את זה, ומצד שני העובדים שלי אומרים לי, תעזור לנו שלמה, אנחנו רוצים את המתווה הזה, תן לנו רק עבודה. לכן אמרתי להם להסתכל על מה שקרה השבוע: מי שלא היה מיוצג קיבל הרבה יותר ממי שהיה מיוצג". מן הארכיון: לשלמה בן-צבי ולשותפיו העסקיים יש היסטוריה של השתלטות על עיתונים וסגירתם. התנהלותם לאורך העשור הקודם עשויה להצביע על תוכניותיהם בנוגע ל"מעריב" (9.9.12)

צבי אבישר שהתמודד ב-2018 לראשות עיריית קריית מוצקין ועבר מסע הכפשות ברשתות החברתיות, יפוצה בסכום של מיליון שקל. על פי פסק הדין, יוסי דואק, בעלים של משרד פרסום ומקומון שסיפק שירותים לעירייה, ניסה להשפיע על תוצאות הבחירות בין היתר באמצעות פוסטים ממומנים שנועדו להכפשת שמו הטוב וביזויו ברבים של אבישר

ניצחון לצבי אבישר, מתמודד לראשות עיריית קריית מוצקין, בתביעת לשון הרע נגד העורך של המקומון ״חדשות הקריות״ ובעליו של משרד פרסום מקומי, יוסי דואק. שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, מנחם רניאל, חייב את דואק לשלם לאבישר 30 אלף שקל על כל פרסום מכפיש שהופץ נגדו ברשתות החברתיות, וסך הכל סכום של כמיליון שקל על 35 פרסומים שנועדו, כך לפי פסק הדין, לפגוע בהתמודדותו של אבישר בבחירות מול ראש העיר חיים צורי ב-2018. לפי כתב התביעה, שפורסם לראשונה בשנה שעברה ב״המקום הכי חם״, מסע ההכפשה כלל עשרות פרסומים בפייסבוק, חלקם אף קודמו בתשלום. הפוסטים טענו כי אבישר, שעבד כמנהל אגף תקשוב והסברה בעירייה, גונב ממקום העבודה, נחקר ביאח"ה וכללו גם התקפות על חייו הפרטיים: פרסומים בעלי רמיזות מיניות בוטות וכאלו הנוגעים לחיי הנישואים שלו. הפרסומים הופצו בפייסבוק באמצעות עשרות פרופילים מזוייפים שהחלו לפעול ב-2016, סמוך למועד שבו הקים אבישר את תנועת "רוח חדשה" והפסיקו להתבטא נגד אבישר מיד עם סיום מערכת הבחירות. גם הקבוצות בהן התפרסמו ההכפשות, נפתחו בעיתוי ובאופן מחשיד, כך על פי כתב התביעה. דואק באותה תקופה היה עורך של המקומון "חדשות הקריות", במקביל היה בבעלותו גם משרד פרסום. לפי כתב התביעה, דואק מכר שטחי פרסום לעירייה במקומון שברשותו וסיפק לעירייה שירותים באמצעות משרד הפרסום שלו. הנתבע השני בכתב התביעה, שי לנדמן, היה אז בעלים של עסק מחשבים שסיפק שירותים לדואק, ומאוחר יותר התמנה למנהל המחשוב של העירייה. בכתב התביעה נטען כי כבעלים ומנהל של הקבוצה "שהשיח היחיד בה היה האדרת חיים צורי והכפשת התובע", לנדמן "היה ער לפרסומים המכפישים" ויכול היה להסיר אותם ולחסום את הפרופילים הפיקטיביים. בפסק הדין השופט רניאל קבע כי לנדמן אינו חב בגין הפרסומים שפורסמו בה ודחה את התביעה. "מסכת פרסומי לשון הרע נמשכה במשך שנתיים", נכתב בכתב התביעה שהגיש אבישר. "אין מדובר בהתלהטות יצרים שהביאה להתבטאות אומללה כזו או אחרת, אלא במסע הכפשה מתוכנן, פעמים רבות ממומן, אשר כלל עשרות פרסומים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו וכאשר הם מצטברים ביחד, כל אחד מעצים את משנהו. פתיחת מספר רב של פרופילים פיקטיביים, יצירת דפים מתחזים וקבוצות שישמשו כר פעילות לפרופילים הפיקטיביים, כולם מעידים על תכנון מחושב ומוקפד ובכך יש ללמד על התנהלות מכוונת של דואק בכוונה לפגוע". דואק, מצידו, הכחיש כל קשר לאותם פרופילים פיקטיביים, והגיש תביעה נגדית על סך של לא פחות מ-3 מיליון שקלים, בה הוא טען כי אבישר הוא זה שהוציא את דיבתו כשפירסם בפומבי שדואק עומד מאחורי קמפיין ההכפשה נגדו. דואק טען כי "לא כתב מילה וחצי מילה ברשתות החברתיות נגד התובע או נגד כל אדם אחר בשמות בדויים על ידי אנשים פיקטיביים", וכי אין לו "חוש טכני למדיה הדיגיטלית… ובגילו המופלג לא נראה שיתחבר לזה". בכתב ההגנה טען דואק כי ככל שיקבע כי הוא קשור לפרסומים, עומדת לו ההגנה כי הפרסומים היו בגדר הבעת דעה. "הואיל והפרסומים שקבעתי שדואק אחראי לפרסומם נעשו באמצעות פרופילים פיקטיביים, לא ניתן לקבל את הטענה שהם נעשו על ידו כהבעת דעה בתום לב", כתב השופט. "חופש הביטוי נועד לעודד שיח פורה במרחב הציבורי. "לפרופילים פיקטיביים אין חופש ביטוי. הם לא שחקנים לגיטימיים במרחב הציבורי. אין מה להתווכח אתם ואין אפשרות לשכנע אותם בצדקת דרכך. אדם המפרסם את דעותיו באמצעות פרופילים פיקטיביים מעיד על עצמו שהוא רואה לנכון שלא לעמוד מאחורי עמדותיו במרחב הציבורי אלא להסתתר. מי שנוקט פעולות הסתרה מבין שמה שהוא עושה מוטב להסתיר, משום שאינו לגיטימי. תום לב אין כאן". השופט הבהיר כי גם בעניינים ציבוריים שנכתבו בזמן תקופת הבחירות על אבישר כדמות ציבורית, אין לתת הגנה לכל ביטוי תחת צמד המילים "חופש הביטוי". לדבריו תוכן הפרסומים חרג מדברי ביקורת או הבעת דעה על אבישר כדמות ציבורית ומטרתם היתה הכפשת שמו הטוב וביזויו ברבים. לפי סעיף 7 (א) לחוק איסור לשון הרע, במשפט שבו הוכח שלשון הרע פורסמה במטרה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי של עד 50 אלף שקל. "שמו הטוב של איש ציבור הוא הנכס העיקרי העומד לזכותו בפעילותו הציבורית", כתב השופט רניאל בפסק דינו. "ללא שמו הטוב, נשמט הבסיס למעמדו, פעילותו וסיכויו להנהיג או לקחת חלק בפעילותה של קבוצה פוליטית". השופט קבע כי 35 מתוך 46 הפרסומים שהוגשו במסגרת כתב התביעה הינם בגדר לשון הרע, ומשכך קבע את הפיצויים. מנגד, קיבל השופט רניאל את טענת דואק לגבי שני פרסומים שפרסם נגדו אבישר וקבע כי הם בגדר לשון הרע, וחייב את אבישר ב-60 אלף שקל. כיום משמש אבישר כיו"ר האופוזיציה של קריית מוצקין ומתמודד על ראשות העיר בבחירות שיתקיימו בסוף אוקטובר. צורי הושעה מתפקידו בחודש יוני האחרון, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, פגיעה בפרטיות, קבלת דבר במרמה ושיבוש מהלכי משפט. "פסק הדין אולי תקדימי, אבל נעשתה עבודה סזיפית באיסוף גרגר על גרגר, כפאזל של אלפי חלקים", אומר אבישר בראיון ל"המקום הכי חם". "המטרה היתה לייצר מסה אדירה של ראיות וזה היה הליך שקשה לנהל. הושקעו בו כרבע מיליון שקל עבור מומחים ואיסוף נתונים והוא נגע בתמצית תעשיית הפרופילים הפיקטיביים. הייתי דרוך לקראת פסק הדין, במשך שנתיים אני ומשפחתי היינו קורבנות של הסיפור הזה". הסקרים מראים כי לאבישר סיכוי לנצח את הבחירות הקרובות. "אני מסרב לוותר", הוא אומר. כיום מכהן כראש עיר עדי שטנברג, שהתמודד ב-2018 על הבחירות לרמלה, הפסיד והגיע במהלך שהוביל צורי לכהן כסגן ראש עיר בשכר ולאחר מכן, משהושעה צורי, לכהן כראש העיר. האופוזיציה עתרה אז על המינוי של שטנברג וביקשה צו ביניים, אך בית המשפט דחה את הבקשה בטענה שמשרד הפנים אישר את המינוי.

"מעריב", 1952: ראש שירותי המודיעין משה פרלמן הכריז מלחמה על השעמום בשידורי קול-ישראל. מעתה ישודר בכל יום א קונצרט של התזמורת הפילהרמונית

היום נפתחת "המלחמה בשעמום" בשידורי קול-ישראל, שהוכרזה על-ידי ראש שירותי המודיעין החדש משה פרלמן. אין זה סוד כי מאז הקמת המדינה מצפים רבבות מחזיקי מקלטי רדיו ברישיון (היום מגיע מספרם ל-150 אלף) ל"מלחמה" זו. רוב המאזינים פותחים את המקלטים לפנות ערב, בשובם הביתה, אחרי יום עבודה מייגע. פתיחת המקלט גורמת להם לעתים קרובות לאכזבה מרה. הם מצפים למשהו קל, מבדר ומשעשע, אולם לרוב מגישים להם שיחות שגרתיות שעניינן לחוגים מצומצמים ביותר. "המלחמה בשעמום" תתבטא בשלב ראשון בחיסול הצד השלילי. חוסלו וצומצמו השידורים שמעניינים רק חוגים שונים. שעות הצהריים ושעות הערב משעה שש שוחררו לגמרי מתוכניות "כבדות". חלק מהן ישודרו מחדש, אמנם בצורה קלה ומושכת, החל בסוף פברואר בתוכנית מקבילה באמצעות תחנת השידור של צה"ל. מה ישודר מעתה בשעות הערב? תוכניות בידור "קל" – קונצרטים, מוזיקה קלה, גז, פזמונים, ריקודים ומחולות ותסכיתים. פרט לקונצרטים, שישודרו כמעט ערב ערב מעל גבי תקליטים, ישודר מהערב בכל יום א קונצרט התזמורת הפילהרמונית. תזמורת קול-ישראל תנגן שלוש פעמים בשבוע. חושבים על הקמת תזמורת שידור קלה בתל-אביב. "המסך עולה", נקראת מסגרת התסכיתים שישודרו בכל יום ב בערב. מחר יפתח התיאטרון הקאמרי את המסגרת ב"מלכת שבא" מאת סמי גרונמן. חידוש אחר בשידורי הערב יהיה סדרת "משחקים בהשתתפות הקהל". הסדרה תתחיל במשחק "מה עסקך". לאולפן יוזמנו אנשי ציבור – סופרים, עיתונאים ואמנים. המוזמנים הראשונים יהיה ח פיינר [חיים חפר], ב תמוז וש בר-שביט. מולם יעמוד אזרח סתם, בעל מקצוע מיוחד. תפקיד המוזמנים יהיה לנחש על-ידי כל מיני שאלות מבדחות מה עסקו ומה מקצועו. תוכניות קבועות אחרות כגון "פרקי היום בתנ"ך", "לנוער" וכו יוקדשו לשעות אחרי הצהריים. מעתה תשודר גם בשעת צהריים יום-יום תוכנית חדשה בשם "מעת לעת ליד המקלט", שתכיל הודעות על תוכניות היום בליווי הדגמות של קטעי מוזיקה. מהפכה תחול גם בצורת שידור החומר ההסברתי. גם חומר זה ישתדלו לשדר בצורה קלה ומשעשעת. הכוונה היא לשדר "ראיונות" קבועים עם אישים מחוגי הציבור ובעלי דעות שונות. במקום שיחות מצד אישים ובעלי מקצוע, מתכוונים להזמין לאולפן כתבי העיתונים, כדי לערוך שיחה חופשית עם האורח. בקרוב יוקם האולפן החדש בתל-אביב שבו יהיה מקום מלבד לאנשי התזמורת גם לקבוצת מוזמנים קטנה. קול-ישראל מתכוון להזמין מדי פעם בפעם אנשים מהחוץ כדי להשתתף בשידורי הקונצרטים, ההסרטה וההקלטה. מתכוונים להזמין נכי מלחמה, עיוורים, פקידים מסוגים מסוימים, יושבי מעברות וכפרי עבודה וכו, ובייחוד אנשים שאין להם מקלטים בבתיהם, אלא מקלט ציבורי משותף. מ מייזלס, "מעריב", 13 בינואר 1952

המנכ"ל מיודד עם שר הביטחון, מזכיר החברה לשעבר הוא כיום היועץ של נתניהו והמזכירה הנוכחית מקורבת לשר האנרגיה ישראל כ"ץ - כך נראית מפת הקשרים של צמרת הליכוד עם בכירי קצא"א, חברת הנפט שמקדמת מהלך מסוכן להגדלת היקפי שינוע הנפט באמצעות הסכמים חסויים. קצא"א: "מסע ההכפשות לא ירתיע את החברה". כ"ץ: "נקבל החלטות באופן ענייני"

לקראת אמצע נובמבר של שנת 2021 עלה יו"ר קצא"א ארז כלפון לראיון רדיו קולני במיוחד אצל בן כספית וינון מגל. הרקע לראיון היה אישור הסכם רד-מד השנוי במחלוקת, לפיו ישראל תהפוך לגשר לשינוע נפט ממדינות המפרץ הפרסי אל נמל אילת, כאשר זה יוזרם באמצעות התשתיות של קצא"א אל נמל החברה באשקלון, ומשם יופץ למדינות המערב. באותם ימים התעוררה התנגדות עזה למהלך, שלוותה בשלל תהיות בנוגע למעורבות של גורמים זרים בעסקת הנפט, כפי שנחשף בתחקירו של אבי עמית בתכנית "זמן אמת". שרי אנרגיה לשעבר יצאו נגד ההסכם והזכירו כי הנפט כלל לא מיועד לשרת את ישראל אלא רק מדינות זרות. הביקורת העזה, לדברי כלפון, היא אחת הסיבות שגרמו לו "פעם ראשונה לעלות ולהגיב". אותו הסכם, לפי כלפון, יגרום לכך שכ-70 מכליות נפט בשנה, בגודל של כשלושה מגרשי כדורגל כל אחת, הנושאות כ-300 אלף טון נפט, יפקדו את נמל קצא"א באילת. המשמעות – הגדלה משמעותית של זיהום האוויר באילת כתוצאה מהגעת המכליות, וחמור מכך, הגדלת הסיכון לדליפת נפט, אסון שיפגע אנושות בסביבה הימית ובכלכלת העיר. אך כלפון לא הצליח, המשרד להגנת הסביבה בתקופתה של השרה תמר זנדברג ממרצ החליט להתערב כדי למנוע אסון והגביל קצא"א למעבר של עד עשר מכליות בלבד. מאז, התנאים הפוליטיים השתנו. כפי שכתבנו ב"שקוף", בחודשים האחרונים משרד ראש הממשלה מוביל מהלך לביטול מדיניות המשרד ובקרוב אמור להתקיים דיון שיכריע את הנושא. ל"שקוף" נודע כי הטיעון שחזר לפתע לשולחן הוא הטיעון הביטחוני, אותו השמיע כלפון גם באותו ראיון ב-2021. "בשעת חירום, כשנמלי הים התיכון ייסגרו, המקום היחידי שתוכל להכניס אנרגיה דרכו למדינה זה דרך נמל קצא"א באילת", אמר אז בתכנית הרדיו. גורמים המעורים בפרטים מסרו ל"שקוף" כי הם חוששים מהאפשרות שבכירי קצא"א מנצלים את הקשרים הקרובים שלהם לבכירי הליכוד כדי ללחוץ עליהם לבטל את המגבלה שהטיל המשרד להגנת הסביבה, ולהגדיל את היקפי שינוע הנפט מאילת. יש לציין כי השרה עידית סילמן, גם היא מהליכוד, מתנגדת לקצא"א נכון לעכשיו וממשיכה את מדיניות המשרד. מי הולך להרוויח אם תכניתה של קצא״א תתממש? ישנם שלושה אנשי עסקים שכנראה ירוויחו לא מעט מהמהלך – יונה פוגל – לשעבר מנכל חברת הדלק פז, מלאכי אלפר – לשעבר מנכ"ל בז"ן, ויריב אלבז – איש עסקים יהודי-מרוקאי. השלושה תיווכו בעסקה בין קצא"א לאמירויות, וצפויים לגזור קופון כאשר פעילות החברה תורחב. פוגל, אגב, תועד ב-2015 במסיבת בריתה של נכדתו של שר התיירות מהליכוד חיים כץ, ואמר כי השניים "חברים זה שנים". כמו כן, סקירת מסמכיה של החברה מעלה שמדינת ישראל מחזיקה ב-50% ממניות החברה. מי מחזיק ב-50% הנוספים? התשובה למרבה האבסורד מוגדרת כסודית. צו החיסון של החברה מגדיר את זהות בעלי המניות של קצא״א כ"עניין סודי" שפרסומו אסור. כעת, תחקיר "שקוף" חושף את רשת הקשרים בין בכירי קצא"א לבכירי מפלגת הליכוד, שעשויים לשרת אותם במהלך האסטרטגי. בצמרת הקשרים לשלטון עומדים שני מקורבים לשר האנרגיה ישראל כ"ץ, שהיו איתו בקשר במשך כעשור וממלאים כיום תפקידים בכירים בחברת קצא"א ובכיר לשעבר בקצא"א המתפקד כיום כיועצו הקרוב של ראש הממשלה. על פי גורמים המעורים בנושא, אחת מדמויות המפתח העיקריות במאמציה המחודשים של קצא"א להגדיל את היקף שינוע הנפט שלה היא דוד שרן. כיום יועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובעברו מזכיר חברת הנפט. לשרן היסטוריה ארוכה עם מפלגת הליכוד, ובפרט עם ראש הממשלה נתניהו. עוד בתקופת לימודיו באוניברסיטת תל אביב היה מפעילי הליכוד בקמפוס ושימש יושב ראש מועצת הצעירים של המפלגה. ב-1999 מונה על ידי שטייניץ ליועצו, כאשר זה כיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, ועשר שנים לאחר מכן, ב-2009, מונה על ידו שוב להיות ראש המטה שלו כאשר כיהן כשר האוצר. ב-2013 מונה שרן למזכיר חברת קצא"א, ומילא את התפקיד במשך כשנה וחצי, עד לנובמבר 2014, אז מונה למנהל לשכתו של בנימין נתניהו. ב-2016 חזר שרן לתפקידו בקצא"א, אך הורחק ממנה ב-2017 בעקבות מעורבותו בפרשת הצוללות. על פי כתב האישום שהוגש נגדו באפריל 2021, שרן נאשם שפעל במסגרת תפקידיו כראש מטה שר האוצר, מזכיר קצא"א, וראש מטה נתניהו לסייע לנאשם מיקי גנור לקדם את עסקאות כלי השיט ולמסור לו מידע, תוך הבנה שגנור יגמול לו עבור פעולותיו. בין השנים 2016-2013 גנור שילם באמצעות המתווכים יצחק ליבר ורמי טייב בשלוש הזדמנויות סכום כולל של כ-130 אלף שקל לשרן, כל זאת בעודו משמש עובד ציבור בתפקידים בכירים. עוד ב-2017 חזר לעבוד כמזכיר החברה בתנאים מגבילים, עקב ההליך המשפטי המתנהל מולו. קצא"א מסרו ל"שקוף" כי ביוני 2021 הודיעו לשרן על סיום העסקתו. ב-2019 התמודד שרן בפריימריז של הליכוד והפסיד, אך ב-2023, סמוך לאחר עדותו במשפט נתניהו, שנחשבה נוחה לנתניהו – נתניהו מינה אותו ליועץ פוליטי בליכוד. אחד הקולגות שעובד עם שרן במשרד ראש הממשלה הוא מנכ"ל המשרד – יוסי שלי, שכעת לשרן גישה ישירה אליו מתוקף תפקידו כיועצו של ראש הממשלה. שלי הוא אחת הדמויות המרכזיות שמובילות את הבחינה המחודשת להגדלת היקפי שינוע הנפט של קצא"א, והתבטא בנושא בשידור חי. דמות מפתח נוספת אליה לשרן יש גישה ישירה הוא ראש המל"ל והיועץ לביטחון לאומי לראש הממשלה, צחי הנגבי, שהתבטא בעבר בעד הגדלת שינוע הנפט של קצא"א: "כל המשרדים הביעו עמדה שצריך לשנות את המדיניות – חוץ, ביטחון, אוצר ואנרגיה. המשרדים חושבים שהעמדה של הממשלה הקודמת היא מוגזמת, כי משמעותה היא שלא תהיה פעילות מרחיבה במשק… לכולם יש הסתייגות מהמדיניות (של המשרד להגנ"ס, ד.ג) והם סבורים שהיא מוגזמת. ההחלטה על מדיניות האפס תוספת סיכון התקבלה ללא דיון ממשלתי". בכיר נוסף בקצא"א המקושר להנגבי הוא היו"ר ארז כלפון. הקשר בין השניים החל לכל הפחות ב-2005, אז כלפון השתתף במגעים עמו להצטרפות למפלגת קדימה, בתור יועצו הפוליטי של שרון. שרן ומפלגת הליכוד בחרו שלא להגיב לתחקיר "שקוף". בחזרה לעסקת הנפט. כאמור, גורמים המעורים בפרטים מסרו ל"שקוף" כי "הטיעון הביטחוני" שהושמע מפיו של כלפון ב-2021, מושמע כעת גם מפיו של משרד האנרגיה. בקצא"א אף אישרו ל"שקוף" כי משרד האנרגיה תומך "בעמדת קצא"א כי יש לשנות את ההחלטה השרירותית שקיבלה השרה לשעבר זנדברג". מדובר בשינוי גישה המעלה סימני שאלה, נוכח העובדה שבעבר שרי האנרגיה בכללותם דווקא התנגדו להסכם ולהרחבתו. כך למשל, בתחקיר "זמן אמת", שר האנרגיה בזמנו יובל שטייניץ אמר שמדובר "בשערורייה שלא התייעצו איתנו" על אישור ההסכם, ואישר שלא ידע על הכוונה להפוך את ישראל לצינור נפט גלובלי, שיעביר נפט שכלל לא מיועד עבור המדינה. שרת האנרגיה לאחריו, קארין אלהרר, טענה כי "יש לבטל אותו, אין לו שום יתרון מבחינת המדינה". גורם בכיר באיחוד האמירויות טען ש"מבחינתנו זו עסקה מסחרית פרטית", שלא תפגע ביחסים עם ישראל אם תבוטל. בדיקת "שקוף" מצאה שהמכליות שהגיעו בשנה האחרונה לנמל קצא"א אכן לא הביאו עימן נפט לשימוש מקומי. הן הגיעו ריקות ויצאו מלאות בנפט מנמל החברה. כך או כך, מדובר בטענה תמוהה, שמשרד האנרגיה נמנע מלהשיב עליה כאשר נשאל עליה ישירות על ידי "שקוף". נוכח העובדה שגם בימים אלו נמל הנפט של קצא"א באילת פעיל ומסוגל לקלוט נפט, לא ברור מדוע יש צורך בקליטה של עשרות מכליות נפט בכל שנה כדי לשמור על אפשרות זו פתוחה, וכיצד הדבר אמור לחזק את הביטחון האנרגטי של ישראל. במשרד האנרגיה לא הגיבו לטענות אלו שהועברו אליהם על ידי "שקוף", וניסו להוציא עצמם מהמשוואה: "שינוע הנפט הגולמי באילת נתון להחלטותיה העסקיות של חברת קצא"א המפוקחת על ידי משרד האוצר וכן לכללי הרגולציה לפריקה וטעינה הנקבעים על ידי המשרד להגנת הסביבה. אנו בטוחים כי איזון האינטרסים החשובים הללו יביא לפתרון בקרוב של סוגיה זו". שתי דמויות שמקשרות בין חברת הנפט לממשלה הן יעקב גנות – דירקטור בחברה משנת 2019 והילה קירון-רווח – מזכירת קצא"א הנוכחית, מיוני 2022. שניהם מקורבים שנמצאים בקשר עם שר האנרגיה ישראל כ"ץ כבר כעשור. הסדר ניגוד העניינים של השר, כמו של רוב השרים, טרם פורסם, כך שלא ידוע האם הוא מנוע מעיסוק בתחומים המצויים באינטרסים של שני חבריו מחברת הנפט. קירון-רווח תפקדה לפחות מינואר 2016 בתור עובדת בלשכתו של ישראל כ"ץ כיועצת מקצועית לשר, בתקופה בה היה שר התחבורה. בעלה של קירון-רווח, משה רווח, הוא המשנה לראש עיריית רמת-גן, ואף נבחר להוביל את סיעת הליכוד בעיר. על פי תצלומים של הזוג, מסתמן שהשניים מקורבים מאוד לכלל צמרת הליכוד – בין 2013 ל-2023 הזוג נצפה מצטלם עם כל צמרת בכירי הליכוד, נכחו איתם בפגישות ובמסיבות משותפות, כאשר דמותו של שר האנרגיה כ"ץ חזרה פעמים רבות, ובאירועים רבים ביחד עם בני הזוג. הזוג נצפה מתחבק גם עם ראש המל"ל הנוכחי צחי הנגבי, התומך כאמור בעמדתה של קצא"א. בקצא"א מסרו כי קירון-רווח נבחרה לתפקיד מזכירת החברה ביוני 2022, לאחר שזכתה במכרז. קצא"א התבקשה על ידי "שקוף" להעביר את רשימת המועמדים שהתמודדו מול קירון, אך סרבה למסור את המידע. כמו כן, נשאלה השאלה מדוע לא נעשה גילוי נאות, למשל באתר החברה או בכל מקום אחר, בנוגע לקשרים שבין שר האנרגיה כ"ץ ליועצתו לשעבר קירון-רווח, כיוון שהיא מצויה על פניו בניגוד עניינים בשל תפקידה הנוכחי המצריך קשר הדוק עם השר, שנמצא בקשרים קרובים עמה. על פי פרסומים, תפקיד מזכירת החברה כולל עבודת שוטפת מול משרדי הממשלה הנוגעים לפעילותה של החברה ומול הכנסת בתהליכי חקיקה ובוועדות שונות. משה רווח, בעלה של הילה, הוא איש ליכוד ותיק. תחקיר "שקוף" מגלה שבין 2014-2023 נפגש רווח עם נתניהו מספר פעמים, כאשר ב-2014 ו-2020 פרסם רווח שהשניים נפגשו בביתו של ראש הממשלה. בנוסף, בשנים אלו נפגש ונכח באירועים משותפים עם מספר רב של שרים בכירים במפלגה, כאשר בחלקם נצפה אף מחובק איתם – ישראל כ"ץ, צחי הנגבי, יואב גלנט, ניר ברקת, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, יריב לוין, יובל שטייניץ, מירי רגב, עידית סילמן, בועז ביסמוט, חיים כץ, מיקי זוהר, דני דנון, יואב קיש, דוד ביטן, ושר החוץ אלי כהן, שנטען שמשרדו תומך בהסרת המגבלה הנוכחית על פעילות קצא"א, ובהגדלת היקף שינוע הנפט על ידה. דמות נוספת שמחזיקה בקשרים עם בכירים בליכוד הוא יעקב גנות, דירקטור בחברת הנפט בהווה, ומנכ"ל משרדו של ישראל כ"ץ ב-2009-2010 כאשר זה היה שר התחבורה. בשנת 2011 כיהן לשנה אחת כמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים, ולאחר מכן חזר לשתף פעולה עם כ"ץ במשרד התחבורה – בין 2012-2021 כיהן גנות כמנכ"ל רשות שדות התעופה, עליה אמון משרד התחבורה. כ"ץ כיהן כשר התחבורה עד לשנת 2019, כך שלשניים הייתה עבודה משותפת של כמעט 10 שנים ביחד. בהקשר זה ראוי לציין שהסדר ניגוד העניינים של השר כ"ץ עדיין לא נחשף, ולא ניתן לדעת האם מצויינים בו קשריו לבכירי קצא״א. בתגובה לתחקיר נמסר מלשכתו של השר ישראל כ"ץ כי "המחשבה כי כל קשר של אחד מהכפופים לאורך כל שנות כהונתו כשר מקימים עליו הגבלות, במסגרת הסדר לניגוד עניינים, הינה מופרכת – ואינה עומדת על שום בסיס משפטי, ולכן הטענות שהעליתם נדחות על הסף… במידה והשר כ"ץ יידרש לקבל החלטות בנושא הוא יקבל אותן באופן מקצועי וענייני – כפי שפעל בעבר בכל התחומים השונים אשר עליהם היה מופקד, לטובת המשק והציבור הישראלי הרחב". בדומה לשרן, גם כלפון החל את קשריו עם הליכוד כבר בשנות ה-90. על פי פרסומים, הקשר של יו"ר קצא"א הנוכחי עם מפלגת השלטון החלה בהיכרות עם עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, ושלומי עוז, פעיל ליכוד ותיק. כלפון תפקד כ"איש השטח" של שלומי עוז בדרכו להשתלטות על סניף רמת גן של הליכוד, ומשם – בסיוע שרון הבן – על התנועה כולה, שנערכה אז לבחירות 2001. ביחד הצליחו עוז וכלפון להכניס את מועמדיו של שרון למרכז הליכוד ולהבטיח את בחירתו של שרון האב. "הייתי עם שרון כמעט שש שנים, גם במשרד ראש הממשלה", אמר כלפון, וב-2006 נבחר למנכ"ל משרד הקליטה, במהלך שהעלה תהיות בנוגע למעורבות פוליטית זרה. אפילו אחד, יריב לוין שמו, פנה אז למבקר המדינה בדרישה שיחקור את נסיבות מינויו של כלפון, בשאלה מדוע הועדף מועמד בלתי מנוסה ובעל זיקה פוליטת ברורה כל כך לתפקיד מנכ"ל משרד הקליטה. ב-2009 עזב כלפון את המגזר הציבורי לטובת משרת יו"ר ארגון נפש בנפש לעידוד עלייה מצפון אמריקה, וב-2015 עבר לתפקיד ראש מטה שר האוצר כחלון. על פי פרסומים, כלפון "נהנה מיחסים טובים גם עם הדרג המקצועי באוצר", ובהמשך היה נציגו של כחלון בהסכמים הקואליציוניים מול הליכוד. בסוף כהונתו מונה על ידי כחלון ליו"ר קצא"א. מעבר לקשריו הוותיקים של היו"ר כלפון עם מפלגת השלטון, גם מנכ"ל קצא"א, איציק לוי, מחזיק בקשר ישן לבכיר במפלגה – שר הביטחון יואב גלנט. בראיון מפרגן שהעניקו לו ב"וואלה" בשנה החולפת, אמר לוי כי במסגרת שירותו הצבאי היה "אחראי על הפלגה הטכנית בנמל אשדוד ואחר כך על הפלגה הטכנית בשייטת 13", שם לדבריו הכיר את יואב גלנט, שר הביטחון כיום, "ומאז אנחנו בידידות", כך לדבריו. ה"ידידות" עם שר הביטחון עשויה לעזור לחברת הנפט בעתיד. ככל שהיא תצטרך לשכנע בנחיצות "הטיעון הביטחוני", לוי יוכל לפנות לידידו הוותיק גלנט. אך מעבר לטיעון הביטחוני, לוי סיפק באותו ראיון גם הצצה לטיעון נוסף שהחברה מחזיקה בשרוול – "טיעון הפיטורים". "אם ההגבלה עלינו לא תוסר, הדבר יוביל לסגירת נמל אילת, כי לא יהיה כדאי להפעיל אותו", איים המנכ"ל. המשמעות של משפט זה ברורה – אם הנמל ייסגר, העובדים יפוטרו, ואין מנוף לחץ טוב יותר על פוליטיקאים מאשר שימוש באיום לפיטורי ענק של עובדים מאילת ואזור הדרום. טיעון ההגנה על העובדים כבר נשמע בעבר מתוך החברה, כשעלו הטענות הסביבתיות במהלכים להגדלת רווחיה. לפני כשנה קיים חבר הכנסת לשעבר אלון טל דיון בוועדת הבריאות על הנזקים הבריאותיים והסביבתיים של קצא"א. בתגובה לכך עובדי החברה, בגיבוי רמי גואטה, יו"ר ההסתדרות במרחב אשקלון, שלחו מכתב לטל וקראו לו "להפסיק את המתקפה האובססיבית אשר גורמת נזק לנו ולמשפחותינו. אנו לא אויבי העם, אנו מהעובדים החיוניים והחשובים למשק. […] עובדי חברת קצא"א הינם מהמסורים והמקצועיים ביותר במשק הישראלי. עובדי החברה עובדים עשרות שנים, בתנאי שטח קשים, ימים, לילות, סופי שבוע וחגים על מנת להבטיח שתהיה אנרגיה במדינת ישראל". בתגובה לכך ח"כ טל טען כי "הנהלת החברה מנסה להסיט את הדיון". חברי הדירקטוריון הנוכחיים של קצא"א הם ארז כלפון, יעקב גנות, גל לנדו (נציג משרד האוצר), הרצל עמיקם (יו"ר ועד עובדי קצא"א), עו"ד רימה כמאל, וחנן טל (נציג העובדים בדירקטוריון החברה). קצא"א השיבה בתגובה: "מדובר בכתבה שקרית, מגמתית ומופרכת שהיא חלק מקמפיין פופוליסטי ושיקרי. מסע ההכפשות של ארגונים ו׳עיתונאים׳ מטעם לא ירתיע את החברה, והיא תמשיך להיות מחויבת להבטחת הביטחון האנרגטי לאזרחי מדינת ישראל, בשגרה ובחירום. החלטת השרה להגנת הסביבה לשעבר, תמר זנדברג, על מדיניות "אפס תוספת סיכון", היא החלטה לא מקצועית שהתקבלה ממניעים פוליטיים למרות התנגדות גורמי המקצוע במשרד האוצר ואגפיו, רשות החברות, משרד האנרגיה והמלל ואפילו לא גובתה על ידי הגורמים המקצועיים במשרד להגנת הסביבה. זו החלטה שמסכנת את ביטחונה האנרגטי של מדינת ישראל. כלל הגורמים המקצועיים במשרדי הממשלה, בהם משרדי האוצר והאנרגיה, המל"ל ורשות החברות ערכו דיונים מקצועיים בנושא ותומכים בעמדת קצא"א כי יש לשנות את ההחלטה השרירותית שקיבלה השרה לשעבר זנדברג. קצא"א היא חברה ממשלתית, מפוקחת ומבוקרת. רווחי החברה מגיעים לקופת המדינה והחברה פועלת בהתאם לתקנים הבינלאומיים המחמירים ביותר בנושאי הגנת סביבה ועומדת בכל דרישות החוק. כלל ההליכים המכרזיים המתקיימים בחברה מנוהלים על פי נהלי רשות החברות והיועצים המשפטיים של החברה ומפוקחים על ידם. קצא"א אמונה על אספקת אנרגיה רציפה למדינת ישראל ואזרחיה וכך גם תמשיך לפעול על אף הקמפיין השקרי נגד החברה". מלשכת שר האנרגיה כ"ץ נמסר: "שר האנרגיה והתשתיות, חה"כ ישראל כ"ץ, מכהן למעלה מ–16 שנים כשר בממשלות ישראל השונות, החל משנת 2003 ועד היום (בהפסקות שונות). החל מכהונתו הראשונה כשר ועד היום, עבדו בכפיפות לשר עשרות רבות של אנשי צוות, יועצים ומנהלים במסגרת המשרדים עליהם היה מופקד ו/או באמצעות חברות ממשלתיות או תאגידים סטטוטוריים אחרים עליהם היה מופקד מתוקף תפקידו. המחשבה כי כל קשר של אחד מהכפופים לאורך כל שנות כהונתו כשר מקימים עליו הגבלות, במסגרת הסדר לניגוד עניינים, הינה מופרכת – ואינה עומדת על שום בסיס משפטי, ולכן הטענות שהעליתם נדחות על הסף. במידה והשר כ"ץ יידרש לקבל החלטות בנושא הוא יקבל אותן באופן מקצועי וענייני – כפי שפעל בעבר בכל התחומים השונים אשר עליהם היה מופקד, לטובת המשק והציבור הישראלי הרחב".

ב"ישראל היום" מדווחים על מריחואנה בצבעי לבן-אפור | יגאל סרנה מיתן את הביקורת על נתניהו ב"ידיעות אחרונות" לבקשת עורכו | סבר פלוצקר כותב על עיתונות עם "גב עסקי חזק"

שני הטבלואידים הוותיקים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", חוגגים בכותרותיהם הראשיות את ההחלטה לשנות גישה כלפי מעשני מריחואנה בישראל. "מהפכה ירוקה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד צילום של צמד עלי מריחואנה. "מהפכת הקנאביס" נכתב בראשית של "מעריב", גם כן בליווי עלה בעל שבע זרועות ירקרקות. שני הטבלואידים מעניקים את הבכורה בקונטרס החדשות להחלטה של השר לבטחון פנים לשנות את מדיניות האכיפה כלפי מעשני מריחואנה – כל עמוד 2 ב"ידיעות אחרונות", השווה בגודלו לכל הכפולה הפותחת של "מעריב". הרקע של העמודים, כמובן, ירוק, ומשחקי מלים יש בשפע, בעיקר ב"ידיעות אחרונות": "השאיפות התגשמו", "קל וחומר", "ארגון הגוינט". העמדה החוגגת את ההחלטה של ארדן מתבקשת, הן בשל שיעור השאכטיונרים הגבוה יחסית בקרב עיתונאים ישראלים (וזאת על סמך היכרות אישית עם מדגם בלתי מייצג, שאינו כולל עיתונאים יהודים בלבד), והן משום שההחלטה שהתקבלה היא צעד קטן בדרך המקובלת בשנים האחרונות בעולם, דרך שבה צעדו רבות ממדינות ארצות-הברית ואירופה. מבין שני הטבלואידים, "ידיעות אחרונות" מציג עמדה חד-משמעית בעד אי-הפללת מעשני מריחואנה. אברי גלעד חתום על טור התומך בהחלטה של ארדן, וגם הידיעה עצמה, מאת מאיר תורגמן, רועי ינובסקי וצחי דבוש, כוללת רק תגובות התומכות במהלך. אם לא די בכך, ידיד המערכת חיים רמון מקבל עמוד שלם ב"מוסף לשבת" כדי להצדיק את המהלך ("להלבין את הירוק"), ועמוד השער של העיתון מפנה את הקוראים לטורו של הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר, שמסביר כי למרות שהוא קיבל רק בחילות משימוש במריחואנה רפואית שנרשמה לו כחוק, הוא עדיין תומך בלגליזציה של קנביס. ב"מעריב", חרף הצבע הירוק השולט בכפולה הפותחת, נותנים מקום לשני טורי דעה. האחד מלווה באגודל המונף מעלה, ואילו האחר מלווה באגודל המונף מטה, רמזים לאנאלפביתים מבין קוראי העיתון כי הטור הראשון תומך במהלך ואילו השני מתנגד לו. המקרה המעניין יותר הבוקר הוא של הטבלואיד השלישי, והנחשף ביותר במדינה (למעט סופי-שבוע), החינמון "ישראל היום". מייסדיו ומממניו, איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון ורעייתו ד"ר מרים אדלסון, ידועים כמתנגדים נחרצים להתרת השימוש בסמים הנחשבים קלים. בנו של שלדון אדלסון מת ממנת יתר (לא של מריחואנה) ואילו ד"ר מרים אדלסון היא מומחית בגמילה מסמים. כאשר רכשו השניים, במהלך סמוי מן העין ובאמצעות חברת קש, את העיתון המוביל של נבאדה, "לאס-וגאס ריביו גורנל", הם פעלו לשינו עמדת העיתון כלפי עישון מריחואנה. בכירי מערכת ה"ריביו גורנל", שעד לרכישתו בידי משפחת אדלסון היה בעל עמדות ליברטריאניות שכללו תמיכה בלגליזציה של עישון מריחואנה, הוזמנו אחר כבוד לביקור באחד ממרכזי הגמילה מסמים הקשורים לד"ר מרים אדלסון. באופן רשמי, העיתונאים התבקשו להגיע לביקור "בראש פתוח" ולשוחח עם הנגמלים, מתוך רצון שבהמשך "ישקלו מחדש" את עמדתם כלפי לגליזציה של מריחואנה. שבועות אחדים לאחר הביקור במרפאה, כשהעיתון לא הראה סימני שינוי, התעניין אדלסון עצמו מדוע טרם באו לידי ביטוי תוצאות הביקור. נראה שלתהייה מטעם הבעלים החדש היתה השפעה, שכן בעקבותיה שינה העיתון את גישתו. במאמר המערכת שפרסם הסביר ה"ריביו גורנל" לקוראיו כי בניגוד למה שהטיף במשך שנים, למעשה אין כלל מקום ללגליזציה של עישון מריחואנה. ב"ישראל היום", העיתון הראשון של משפחת אדלסון, מדווחים על החלטת השר ארדן בדבר שינוי המדיניות כלפי מעשני מריחואנה עם מעט מאוד צבע ירוק. כותרת קטנה יחסית, לבנה על רקע אפור (צבעים של הרואין?), מתפרסמת בתחתית עמוד השער ומובילה לעמוד 9. שם מדווחים איציק סבן ונועם (דבול) דביר על הכרזת השר ארדן. הציטוט המודגש בידיעה שייך לשר ארדן, אך הוא לא לקוח ממסיבת העיתונאים שכינס אתמול ובה בישר על שינוי המדיניות, אלא מדברים שאמר בראיון לפני עשור. "ארדן נשמע אחרת ב-2007", מזכירים עורכי העיתון לקוראים, ומצטטים מדבריו מאז: "יש הרבה מקרים של בני נוער שהתחילו בסמים קלים והידרדרו לדכאונות שהובילו אותם להתאבדות". זהו גם המסר (החינוכי) שעולה מטור הדעה היחיד שנלווה לידיעה, אותו חיבר יוסי אטיה, מנכ"ל מרכז גמילה בראשית. "סמים קלים – הדרך להידרדר לסמים קשים", נכתב בכותרתו. "המטופלים היום במרכז גמילה בראשית נדהמו לשמוע על הצעת החוק החדשה, ובשורה זו עוררה בהם קונפליקטים. לחלקם היו קולות של תחושת פספוס", כותב אטיה. "[...] ולחלקם סלידה מממשלת ישראל שבכלל נותנת לגיטימציה לדבר שהרס אותם ואת משפחתם. [...] הייתי מציע לכבוד השר וליועציו להתעמק קצת יותר בהשלכות הפסיכוטיות והנוירולוגיות של השימוש במריחואנה, ובקלות הבלתי נסבלת שבה עובר השימוש לסמים קשים יותר. אפשר היה לשמור את ההחלטה לגבי השימוש באזור הדמדומים ולא להפוך אותה לנושא חדשותי". נראה כי במערכת "ישראל היום" לא מקובל לקחת הפסקה באמצע היום כדי לנפס איזו צינגלה שמנמנה. מקסימום פותחים עוגה מ"לחמנינה". במקום מריחואנה, הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לדונלד טראמפ, חביבו של מייסד העיתון אדלסון. "עימות: טראמפ יבנה חומה, מקסיקו זועמת", נכתב בה. חביבו הקודם של אדלסון, ומי ש"ישראל היום" הוקם למענו, בנימין נתניהו, זוכה רק לכותרת השנייה בחשיבותה בשער העיתון. "רה"מ מאשים: מנסים לבצע הפיכה שלטונית", נכתב בה. הכותרת מובילה לידיעה שמצטטת מתוך פוסט שפרסם נתניהו בחשבון הפייסבוק שלו. "לחץ של אנשי תקשורת ופוליטיקאים על היועץ המשפטי וגורמי האכיפה כדי שיגישו כתב אישום בכל מחיר נגדי", כתב נתניהו. "זהו ניסיון לבצע הפיכה שלטונית בדרך לא דמוקרטית‭."‬ הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, הביע אתמול בחשבון הטוויטר שלו תמיכה בעמדת עמיתו מעיתון "הארץ", ברק רביד, שלפיה "נתניהו כבר מזמן שכח שלא כל ביקורת עליו היא נסיון הפיכה". צזנה אינו חתום הבוקר על הידיעה בדבר הפוסט של נתניהו. את מקומו תופסים מתי טוכפלד, איציק סבן ויאיר אלטמן. בראיון שערכו צזנה ודן לביא עם השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, המתפרסם ב"ישראל השבוע", הם שואלים אותו: "אתה רואה קשר ישיר בין החקירות לניסיון להפיל את ראש הממשלה? האם לא ייתכן שחוקרים ראש ממשלה פשוט מפני שיש חשדות נגדו? תמיד מדובר בנסיונות של בעלי אינטרס להחליף אותו?". אלקין משיב כי "תפקידה של המשטרה לבדוק", אולם "הסיקור של החקירות הללו, ההדלפות, יצירת אווירה ציבורית שפחות מהרשעה זו פגיעה בדמוקרטיה – אני חושב שזה ניסיון להכתיב מראש את תוצאות החקירות וההחלטות של המערכת המשפטית. זה דבר פסול". הסיקור של החקירות הללו ב"ישראל היום" שונה, כמובן, מזה שמתאר אלקין. "יורדים לחיי פוליטיקאי בגלל סיגרים? יש דברים חשובים יותר", מצוטט בכותרת אחת הידיעות בעיתון ראש עיריית ניו-יורק לשעבר ומי שהיום משמש יועץ הסייבר של הנשיא טראמפ, רודי גוליאני. בפתח מוסף "ישראל השבוע" ממשיך דן מרגלית לכתוב בלשון רכה יחסית בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו. עורכי "ישראל השבוע", או עורך "ישראל היום" עמוס רגב, ממשיכים להקפיד שלא תהיה לביקורת הזו כל בולטות בכפולת העמודים שמוקדשת לטור של מרגלית. שמו של נתניהו מופיע עשר פעמים בטור של מרגלית, אבל כולן בגוף הטקסט. לא צילום, לא כותרת ביניים, לא ליד. מצב דומה שורר השבוע בטור של עמיתו למוסף, מרדכי גילת. שמו של נתניהו מופיע חמש פעמים בטורו של גילת, אבל כולן בגוף הטקסט. שני הכותבים הללו, מהבכירים שיש ל"ישראל היום", ממשיכים לבזות את עצמם בעיתון. גם אם מתוקף החוזה שלהם, או כל סיכום אחר, עמוס רגב לא משנה את תוכן הטקסטים שהם כותבים על נתניהו, הרי שאת דברי הביקורת שלהם על ראש הממשלה מחביאים כך שרק הקוראים האדוקים ייתקלו בהם. בנוסף, בימי חול כבר כמעט שלא מזמינים מהם מאמרי דעה. במבט מן החוץ נראה כי במערכת "ישראל היום" עושים הכל כדי לגרום להם להבין שאינם רצויים. זה השלב שבו עיתונאי (גם זוטר, ובוודאי עיתונאי עתיר זכויות) אמור להודיע לעורך הראשי "עד כאן" ולנתק כל קשר מהעיתון. במדורו שב"מעריב" מזכיר בן כספית כי יחסי "ישראל היום" ונתניהו כבר לא מה שהיו פעם. ואמנם, הבוקר, לאחר כמה שבועות שבהן לא התפרסמו נתוני גיליונות יום שישי, מתפרסם בראש שער "ישראל היום" כי הודפסו ממנו 450 אלף גיליונות, 100 אלף פחות משהיה נהוג בימי שישי. "מעניין אם במצב הדברים הנוכחי, ולאחר פרסום קלטות נוני-ביבי, ימליץ אדלסון לטראמפ לצאת מגדרו למען נתניהו", תוהה כספית. בינתיים, הוא מדווח, זימן המולטי-מיליארדר את עורך-דינו ד"ר דורי קלגסבלד לפגישה. המשבר בין העיתון לראש הממשלה, ממשיך כספית, לא התחיל בפרסום הקלטות שמהן עלה כי נתניהו סחר לכאורה במספר העותקים של החינמון שמאדיר את שמו. "לחברים בישראל היום נמאס לקבל תכתיבים מהבוס, אחר-כך מרעיית הבוס, אחר-כך מיורש העצר", כותב כספית. במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת המשפטן אלן דרשוביץ, המציג עמדה נוחה עוד יותר לראש הממשלה מזו שהביע שר אלקין בראיון ל"ישראל היום". לדבריו, אין מקום כלל לחקור את הפרשה שבמרכזה המפגשים בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס וההצעה האסורה לפגיעה ב"ישראל היום" תמורת סיקור חיובי של נתניהו ב"ידיעות אחרונות". "איני כותב את המאמר הזה כדי להגן על נתניהו. הייתי כותב אותו בלי קשר לזהות האיש המכהן בתפקיד", טוען עו"ד דרשוביץ, פרקליטו של שלדון אדלסון ומי שציטוט מפיו היה לכותרת ראשית של "ישראל היום" בתחילת החודש ("יש רדיפה אובססיבית אחרי נתניהו"). "כבר שנים רבות אני אומר דברים דומים ומתנגד לחקירות פליליות נלהבות מדי של פוליטיקאים. הקרימינליזציה של חילוקי דעות פוליטיים מסכנת את הדמוקרטיה". דרשוביץ ממשיך וכותב כך: "הקשר בין פוליטיקה לתקשורת ובין פוליטיקאים למו"לים מורכב ורגיש מכדי לעמוד תחת ידו הכבדה של החוק הפלילי. הצבעות רבות של פוליטיקאים נועדו – במודע או שלא במודע – כדי להשיג סיקור תקשורתי חיובי או תועלת אחרת. בדומה לכך, דיווחים רבים שמפרסם כתב, עורך או מו"ל, מושפעים לעתים מהרצון לקדם אינטרסים אישיים – כלכליים, פוליטיים וכיוצ"ב. כאשר מעניקים לתובעים סמכות לחקור את המניעים המורכבים האלה, מעניקים להם סמכות לשלוט באופן לא דמוקרטי במוסדות שחיוניים לדמוקרטיה". בניגוד לראיון עמו שהתקיים בעיתון של אדלסון, בתחתית המאמר של דרשוביץ ב"הארץ" מובהר כי הוא "מספק שירותים משפטיים לתאגיד הציבורי The Sands, ששלדון אדלסון ומשפחתו הם בעלי המניות העיקריים בו". במאמרו קובע דרשוביץ כי בפרשת נתניהו-מוזס יש לבדוק את המניעים של השניים. בין היתר תוהה המשפטן הנודע "האם האמין ראש הממשלה שהמו"ל ישנה פתאום את התנהגותו ארוכת השנים ויעבור מהתקפה נגדו לתמיכה בו? האם חשב שהוא עושה מעשה פלילי כשדן בסוגיות אלה? אם כן, מדוע הקליט את השיחות ומדוע לא מחק את ההקלטות?". כמה עמודים קודם לכן מעלה אמיר אורן את השאלה "האומנם ההקלטה נועדה להשמעה לשרה נתניהו, שלא נכחה בפגישות". רעיית ראש הממשלה מופיעה גם בטור של הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, שמספק סיפור נוסף על חמדנותה, הפעם באדיבות חברי בני הזוג. ב"מוסף הארץ" משוחחת שני ליטמן עם "שישה דון-קישוטים לעת מצוא" ש"הסכימו לספר מדוע הם לא ינוחו עד שבנימין נתניהו ייפול". לא רביב דרוקר, אלדד יניב, אמנון אברמוביץ, ליאור שליין ואהוד ברק, כפי שמנה האחרון בראיון שהעניק ל"וואלה", אלא אזרחים מן השורה, פחות או יותר. אחד מהם הוא העיתונאי יגאל סרנה, שלאחרונה נתבע על-ידי בני הזוג נתניהו בשל פוסט שפרסם על אודותיהם. "בעבודה ביקשו ממני להרגיע", אומר סרנה לליטמן. "הגיעו לעיתון תלונות שנגעו לשצף-קצף שלי בפייסבוק. אנשים לא מבדילים בין הכתיבה הפרטית לזו שבעיתון. העורך פנה אלי ואמר שהוא ישמח אם ארסן קצת, כי הרסיסים עפים על העיתון". בתשובה לשאלה מה עשה בעקבות בקשת העורך משיב סרנה: "כל אדם שפונה אלי בהיגיון וממליץ על ריסון, אני לוקח את זה בחשבון. כל אדם צריך עורך. אז הרגעתי קצת". טורו של סרנה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נפתח מדי שבוע בציטוט. הפעם הציטוט הוא מהמסה "אמת ופוליטיקה" מאת חנה ארנדט: "טראמפ הוא שקרן כה אובססיבי, שבימים הבאים ובשנים הקרובות הדמוקרטיה שלנו תהיה תלויה יותר מאי-פעם בעיתונות בלתי-תלויה בממשלה, עיתונות שתגלה את האמת, תדווח עליה ותדרוש מטראמפ דין וחשבון על שקריו", מצטט באותו מוסף הפרשן הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר את הכלכלן האמריקאי רוברט רייך. פלוצקר מתאר כיצד אל מול "מסע השקרים של ממשל טראמפ" מתייצבים אמצעי התקשורת המרכזיים בארצות-הברית. "לאמצעי התקשורת הללו ואחרים יכולת להגן על הדמוקרטיה ללא חשש מהתנכלות שלטונית משום שהם נתמכים על-ידי תאגידים עסקיים ענקיים", מסביר פלוצקר, ובהמשך טוען: "כדי למלא את תפקידה ולהוות משקל נגד לממשל, היא [התקשורת הלא-ממשלתית במערב] זקוקה לבעלים עם כיסים עמוקים, והכיסים הללו שייכים לקבוצות עסקיות וכלכליות גדולות ולבעליהן. ללא גב כספי חזק, עיתונות שאינה משרתת של הממשלה לא תשרוד". כל ההקדמה הזו של פלוצקר נועדה לשמש רקע לביקורת שלו על הוועדה לצמצום הריכוזיות, שפרסמה השבוע הודעה תחת הכותרת "בדיקת ריכוזיות כלל-משקית תתמקד בכוח מיקוח כלפי קובעי מדיניות". ההודעה שעליה כותב פלוצקר מפנה לטיוטה לשימוע בדבר "מתודולוגיה לבחינת ריכוזיות כלל-משקית". פלוצקר מצטט אך ורק מההודעה בדבר הטיוטה לשימוע, שאותה הוא מכנה "מסמך משונה ביותר", ולא מהטיוטה עצמה. ציטוטו מסתכם במשפט אחד שלפיו "כוח המיקוח של גורם ריכוזי (כלפי פוליטיקאים שהם קובעי המדיניות) עשוי להיווצר... כתוצאה מהחזקה משמעותית בענף התקשורת, שהיא בעלת השפעה על שיח ציבורי". "במלים אחרות", כותב פלוצקר, "הוועדה סבורה שעיתונות הזוכה לגב עסקי חזק סותרת את טובת הציבור ומחלישה את הדמוקרטיה. השאלה הגורלית הניצבת לפיכך בפני רגולטורים – לפי המסמך – היא כיצד להגן על פוליטיקאים מפני עיתונות בעלת כוח כדי שזו לא תטרידם, ולא כיצד להגן על עיתונות מפני פוליטיקאים כדי שלא יתנכלו בה. השיטה, המתודה כלשון המסמך, היא למנוע את חיזוקה העסקי של העיתונות עד שלא יהיה לה כוח מיקוח להשפיע על השיח הציבורי ולכוונו נגד קובעי המדיניות, הם הפוליטיקאים שבשלטון. "זו גישה מוטעית מן היסוד. לדרוש לסרס כלכלית את העיתונות ו/או להתנגד לחיזוקה במטרה להגן על הממשל זה עיוות גמור של טובת הציבור בחברה דמוקרטית. בריא לדמוקרטיה שקובעי המדיניות, הממשל הפוליטי ורשויותיו, עומדים לתחקיר ולמשפט העיתונות וחוששים מפניה. המצב לא נורמלי ואנטי-דמוקרטי אם העיתונות עומדת למשפט הפוליטיקאים וחוששת מפניהם". לא ברור אם פלוצקר קרא רק את ההודעה בדבר הטיוטה לשימוע או שקרא גם את הטיוטה אך בחר לצטט רק משפט אחד מההודעה עליה. בכל מקרה, בטיוטה המלאה (שם תוכלו למצוא גם את ההפניות למחקרים השונים שעליהם היא מבוססת) מוסבר החשש של ועדת הריכוזיות מפני כוח המיקוח של בעל החזקה משמעותית בענף התקשורת כלפי פוליטיקאים וקובעי מדיניות. "מחקרים מתחום הכלכלה הפוליטית מוצאים מתאם בין הנושאים המדווחים בתקשורת לבין הנושאים שנמצאים על שולחנם של מקבלי החלטות", מוסבר בטיוטה. "מחקרים אלו הצביעו על התקשורת החדשותית כגורם העיקרי אשר מנגיש לציבור מידע על החלטות מדיניות, נוכח קיומה של א-סימטריה בין מקבלי החלטות לבין הציבור הרחב בנוגע למידע על תהליכים פוליטיים והחלטות מדיניות. בהיותה ספקית המידע העיקרית של הציבור לגבי הנעשה בממשלה, התקשורת היא גם בעלת השפעה רבה על קביעת סדר היום הציבורי דרך בחירתה לדווח – או בחירתה שלא לדווח – על נושאים מסוימים או להציג אותם בצורה מסוימת. "בו בזמן, בדומה למודל של רגולטור שבוי, הספרות האקדמית מתארת מצב של תקשורת שבויה, אשר פועלת לקידום רגולציה המיטיבה עם קבוצות מסוימות על חשבון אחרות באמצעות מניפולציה של המידע החדשותי עליו היא מדווחת. התקשורת יכולה להיות שבויה בידי השלטון או בידי קבוצות אינטרסים המעוניינות להשפיע על דעת הקהל. בספרות אף נמצא תימוכין לכך שבעליהם של גופי תקשורת משפיעים על התוכן החדשותי שמוצג על-ידי הגופים שבבעלותם, באופן המשרת את האינטרס הכלכלי שלהם. "המודל הכלכלי של גופי תקשורת אשר עיקר הכנסותיהם מתקבלות מענף המדיה והפרסום עשוי להעניק כוח גם למפרסמים הגדולים, בשל החשש מפני פגיעה בתקציב פרסום שהוא משמעותי לקיומו של אותו גוף תקשורת. צירוף הדברים מלמד על כוחם של גופי התקשורת, המחזיקים בהם והגורמים המממנים אותם (גופי המדיה והפרסום), להשפיע על סדר היום של מקבלי ההחלטות ועל תוכן החלטותיהם". במלים אחרות, ועדת הריכוזיות מבקשת לפעול נגד עיתונות מהסוג ש"ידיעות אחרונות", "מעריב" בתקופת דנקנר, או "גלובס" בתקופת פישמן, מתמחים בו, וזאת כדי שהצופים והקוראים יוכלו להתמצא טוב יותר בעולם הממשי. טיוטת המדיניות, כך מובהר באתר רשות ההגבלים העסקיים, עומדת לשימוע ציבורי וניתן להעיר עליה הערות עד ליום 17 במרץ 2017. פלוצקר כבר העיר. גם אתם, חברי וחברות הציבור, מוזמנים לשלוח לוועדה את הערותיכם. במדור של ליאת אלקיים ותומר אפלבאום, "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות", המתפרסם מדי שבוע לקראת סוף "מוסף הארץ", מתראיינת השבוע ורוניקה היטרוזה, בת 37 מתל-אביב, שממריאה למנילה, הפיליפינים, כדי לבקר את משפחתה. בישראל היא חיה כבר תשע שנים, מטפלת בקשישים. אלקיים חותמת את השיחה איתה בשאלה "ומי מטפל במבוגרים בפיליפינים?". "זה תלוי", משיבה היטרוזה. "אנשים עשירים יכולים ללכת לבית-אבות טוב, אבל אנשים עניים כמונו לא יכולים, אז בדרך כלל בני המשפחה מטפלים במבוגרים, הבן או הבת או הנכדים, ולפעמים גם אף אחד". שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", וחלק נכבד מעמודיו מוקדשים לדו"ח מבקר המדינה שטרם התפרסם בעניין איום המנהרות של חמאס. תמלילים מתוך ישיבות הקבינט שעסקו באיום המנהרות פורסמו השבוע ב"ידיעות אחרונות" על-ידי הכתב יוסי יהושוע. האיור בשער המוסף מציג את נפתלי בנט, זה שהזהיר מפני האיום, כמי שמביט ממעל על שר הביטחון בתקופת המבצע משה (בוגי) יעלון וראש הממשלה בנימין נתניהו, הקבורים במנהרה תחתיו. "הנזק שגרם שר ההדלפות חמור", צייץ אתמול יעלון, תוך שהוא רומז לבנט. "בקודש הקודשים של הקבינט ידברו לפרוטוקול? מנהיגות ימנית, ממלכתית ובטחונית לא עושה פוליטיקה מביטחון לאומי". לדעת כספית ב"מעריב", "סביר מאוד" שבנט הוא אכן מי שהדליף את התמלילים ל"ידיעות אחרונות". אך לדעתו, "בנט מנסה למנף את העובדה שצדק בהערכותיו במהלך צוק איתן קצת יותר מדי. לפעמים האוברקיל הורג את הסיפור". כספית מסכים גם לקביעה של יעלון כי שרי הקבינט במהלך מלחמה צריכים לדבר בחופשיות ולא לחשוש שדבריהם יודלפו, אך מיד בהמשך הוא מצטט באופן נרחב מדו"ח מבקר המדינה שטרם פורסם פומבית וכנראה הודלף לו (על פניו, יש בכך עבירה על סעיף 28 לחוק מבקר המדינה, הקובע כי מי שמפרסם חלקים מדו"חות וחוות דעת של המבקר לפני פרסומם הרשמי או בלא רשות דינו מאסר שנה אחת או קנס. אולם סעיף זה בחוק הוא כבר שנים בבחינת אות מתה, וטוב שכך). "אסור להתבלבל", מציע יוסי מלמן בטורו שב"מעריב". "ההדלפות השבוע ובהמשך הן תוצר של ספינים פוליטיים ומאבקי כוח [...] ולכן לא צריך להתרגש מהכותרות ומהציטוטים החלקיים והמגמתיים, שמשרתים בעיקר את המדליפים ואת התקשורת. עדיף להתמקד במהות". על-פי מלמן, אנשים שראו את הדו"ח טוענים כי יש בו ביקורת משמעותית על נתניהו ויעלון. בהמשך טורו כותב מלמן על דו"ח נוסף שיובא בקרוב לאישור הממשלה, דו"ח מאת יוסף צחנובר, יוחנן לוקר ויעקב עמידרור, שמונו לוועדה שתפקידה להציע כיצד לשפר ולייעל את דיוני הקבינט. "אחת הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את הוועדה היתה ההדלפות מדיוני הקבינט", כותב מלמן, ומצטט מהדו"ח: "חשיפתם של סודות מדינה היא רעה חולה המשרתת את האויב ויוצרת נזק משמעותי למדינת ישראל". הוועדה שקלה להמליץ כי שרי הקבינט יעברו בדיקת פוליגרף תקופתית, אולם ירדו מהרעיון אחרי ששרים התנו זאת בכך שגם ראש הממשלה ייבדק. במקום זאת השלושה ממליצים כי אחת לשנה יצהירו כל חברי הקבינט כי הם יודעים שהדלפה מהדיונים היא עבירה פלילית. "במקרה של הבדואים, לא העכבר גנב, אלא החור גנב", טוען קלמן ליבסקינד בטורו שב"מעריב". לדבריו, "מדובר בציבור שהמדינה מחנכת אותו בכל רגע ורגע, שמי מתוכו שבוחר לשמור על החוק או לשתף פעולה עם המדינה ועם רשויותיה השונות, איננו אלא אידיוט גדול ופראייר בקנה מידה בינלאומי. בפרספקטיבה של שבוע וחצי אחרי הבלגן באום אל-חיראן, קשה מאוד לבוא בטענות אל מי שהפנו אצבע משולשת למדינה וסירבו להתפנות". ליבסקינד מתאר כיצד חלק מתושבי אום אל-חיראן ("כפר בלתי חוקי", הוא הביטוי שבו הוא משתמש לתיאור היישוב), סגרו עסקה כבר לפני שנים עם המדינה, קיבלו "פיצוי כספי" ומגרשים חדשים ביישוב חורה והתפנו מהמקום. אלו שנשארו רצו יותר. "רגע לפני ההריסה, באה המדינה אל אחרוני העקשנים שסירבו במשך שנים לזוז", כותב ליבסקינד, "והניחה להם על השולחן הצעה ששמה בכיס הקטן את מה שקיבלו כל מי שחתמו בעבר". לא רק מגרש לכל משפחה, אלא גם מגרש נוסף לילדים הקטינים, וכן שטחים לחקלאות. אנשי אום אל-חיראן התעקשו, אך המדינה לא יכלה לסגת מהקביעה כי הקצאת קרקעות תהיה רק ל"אזרחי מדינת ישראל, בעלי משפחות או רווקים מעל גיל 24", ועל כן הבהירה לתושבי הכפר כי עשרה מגרשים נוספים יחולקו למי שיתחתן עד לסוף חודש פברואר (או יהפוך לבן 24). "כיוון שלהגיע לגיל 24 זו משימה מעט קשה למי שתאריך הלידה שלו שם אותו במקום אחר, הרמז היה ברור", מסביר ליבסקינד. "יש לכם חודש לגשת לבית-הדין השרעי ולרשום שם עוד עשרה זוגות חדשים לנישואים. הישראבלוף הישראלי במיטבו". במוסף "G" של "גלובס" מפרסם דרור פויר את רשמיו מביקור באום אל-חיראן, שבוע לאחר העימותים עם כוחות משטרת ישראל שהסתיימו בשני הרוגים. "הדרך מחורה לאום אל-חיראן כעורה ומדכאת לא פחות, למרות יפי המדבר. זו מזבלה שלא ברור איפה היא מתחילה ומתי היא נגמרת. נוסעים דרך הזבל, עוברים את החורשות הדלילות הקרויות יער מיתר ויער חירן עד שפונים שמאלה אל הכפר הלא מוכר. מרחוק נראות לא מעט הריסות, אף על-פי שלא ברור אם אלה הריסות או סתם עוד ערימות של פסולת", כותב פויר. "[...] וכל הזמן אני חושב רק על דבר אחד, שמשום מה לא תופס את הכותרות הראשיות: בסוף השביל העלוב הזה, ואחרי שאירע מה שאירע, השאירה משטרת ישראל את יעקוב אבו-אלקיעאן לדמם למוות במשך כחצי שעה. זה מטריף אותי. גם אם כל הדברים שלא הוכחו כנכונים, נכונים – הירי היה מוצדק, הוא היה מחבל, היו לו קשרים לדאע"ש, יודעים מה? הוא היה מנכ"ל דאע"ש העולמית – איך עושים דבר כזה לבן אדם? ואיך בכל הזמן הזה כולם ממשיכים להתווכח על כל מה שמסביב, חשוב ככל שיהיה". פויר משוחח עם תושבי הכפר הבלתי מוכר על-ידי מדינת ישראל, ושומע מהם על חייהם ועל חייו של חברם המנוח. "יעקוב היה אחד שאף פעם לא רב עם המשטרה", אומר לו טווה אבו-אלקיאן, מנהיג הכפר. "זה הילד של כולנו". "המדינה טוענת שאתם פוצצתם את המשא-ומתן הלילי בדרישות בלתי סבירות אחרי שהוצעו לכם הצעות מפליגות", אומר פויר לעלי אבו-אלקיעאן, קרוב משפחתו של יעקוב. "שקר", זה משיב לו. "והאמת?", שואל פויר. "ב-‭48‬ השעות האחרונות, אחרי שלושה חודשים, הגענו להסכם מסגרת על מעבר לשכונה 12 בחורה. אבל השכונה לא מוכנה, אין שם כלום. איך נחתום? אמרנו להם אפילו, בואו נחתום ונעבור רק כשהשכונה תהיה מוכנה. לא הסכימו. הציבו תנאים. אמרו רק הזכאים (למגרש) שנמצאים פה היום, יקבלו. אמרנו להם: תנו לנו עוד חודשיים לארגן רשימת זכאים. לא הסכימו". בהמשך עולה כי תושבי הכפר חוששים לעבור לחורה גם בשל סכסוך דמים עם בני שבט שחי שם ופחד מפני נקמת דם. צפריר רינת מדווח ב"הארץ" על מחקרים חדשים שלפיהם הקרינה שיוצאת מטלפונים סלולריים לא רק תורמת להיווצרות תאים סרטניים, אלא גם גורמת לנזקים אפשריים להתפתחות המוח של ילדים ולפגיעה בפריון. אף שבדיווח של רינת מצוטטים גם מומחים המפקפקים בממצאים, זו הזדמנות טובה להזכיר כי באתר החדשות שבשליטת שאול אלוביץ, הבעלים של אחת מחברות הסלולר, פורסמה לפני כחצי שנה "כתבה" שנועדה לעודד את הקוראים להעניק לילדיהם מכשירים סלולריים, וזאת כדי לסייע להם להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז. "לנוכחות הסמארטפון בחיי הילדים עשויות להיות תועלות רבות", נכתב "בכתבה" שפורסמה "בשיתוף" חברת פלאפון. שחר גינוסר מפרסם ב"7 ימים" את תמלילי חקירת פרשת השוחד בחברת החשמל (בשער "ידיעות אחרונות" לא נמצא מקום להפניה לפרסום. כן נמצא מקום להפניות לכתבות על איוונקה טראמפ, איילת זורר, ולראיונות עם חן אלמליח, אלמנת טייס שנהרג באסון המסוקים, מפקד אוגדה 98 ומנכ"ל קופיקס). אבי בניהו, מפקד גלי-צה"ל לשעבר, כותב ב"מעריב" כי ההחלטה להכפיף את התחנה למשרד הביטחון היא "החלופה הטובה ביותר לתחנה". לדבריו, "משרד הביטחון, בדומה לצה"ל, הוא משרד ממשלתי ולא פוליטי. כל שר ביטחון נדבק בממלכתיות שעה לאחר שכף רגלו דורכת בקריה, לכן אינני חושש מפוליטיזציה של התחנה". בשולי מדורו בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתייחס גם נחום ברנע לגלי-צה"ל. "בצה"ל התחנה היתה אנומליה שבדוחק הניחו לה", כותב ברנע. "במשרד הביטחון היא תהיה מטרד: במקום גל"צ, גליברמן; גל"ל. ההנחיות שהוציאו בעניין הזה המשפטנים לא יבלמו את הליברמינזציה של התחנה. אם לא בהוראה מפורשת מלשכת השר, ביוזמה עצמית". יוסי ורטר כותב ב"הארץ" כי הרעיון להכניס את כלל השידור הציבורי, כולל הטלוויזיה החינוכית וגלי-צה"ל, אל מתחת לכנפי תאגיד השידור הישראלי, זכה השבוע לחיים חדשים בעקבות ההחלטה להוציא את תחנת הרדיו מהצבא. מאמר המערכת של "הארץ" קורא להקמת ועדת חקירה ממשלתית שתבחן את יחסי המערכת הבנקאית עם איש העסקים אליעזר פישמן, עד לאחרונה בעל השליטה ב"גלובס". סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי שוב מטריח את קוראיו, האליטה העסקית של ישראל, באתר ה"זניח", כלשונו, שאתם קוראים כעת, ומייחס לכותביו מניעים זרים. דווקא כשהוא כותב באותו הטור על התחקיר של "המקור" בדבר יחסי פישמן, הבנקים ו"גלובס" יש לו כמה טיעונים עובדתיים ראויים (לא ניתן גילוי נאות לכך שהערוץ תובע אותו בתביעת דיבה אישית, למשל). במוסף "ספרים" של "הארץ" (עדיין בעריכת בני מר ותרצה פלור), מתפרסמת ביקורת מאת בועז סנגרו על ספרו של עמרי אסנהיים "לתפוס רוצח". "למחבר", כותב סנגרו על אסנהיים, "כוונות טובות, ומאחר שסייע בחשיפת הרוצח, הוא גם אזרח טוב. אך לא בהכרח מדובר בעיתונאות למופת ולא מדובר בספרות יפה. לא ספרות יפה – משום שהספר אינו כתוב כספרות יפה ואינו מתרומם מעל לרמתה של כתיבה עיתונאית. לא עיתונאות למופת, משום שהעיתונאי אמנם סייע למשטרה לבצע את תפקידה – לחקור היטב אם מדובר ברצח – אך לא מילא תפקיד עיתונאי משמעותי כגון חשיפת ליקויים מערכתיים הקיימים בכל רשויות אכיפת החוק, מהמשטרה, דרך הפרקליטות ועד לבתי-המשפט. חשיפת ליקויים כאלה היא עיתונאות במיטבה. עזרה למשטרה לחשוף רוצח היא אזרחות טובה. אילו נמנעה המשטרה בכוונת מכוון מלתפוס עבריין, למשל בשל שוחד, היה לחשיפה ערך עיתונאי גדול. סיוע למשטרה בעבודתה הוא לאו דווקא תפקיד עיתונאי". במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסם ראיון עם רותם סלע, עיתונאי לשעבר שהפך למו"ל בהוצאת ספרים עצמאית שהקים, "סלע מאיר". "היתרון בעולם הוצאת הספרים, לעומת התקשורת למשל, הוא שמדובר בעולם הרבה יותר דמוקרטי", אומר סלע למראיינו, משה גלנץ. במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך יהודה נוריאל עם חן אלמליח, שפוטרה מגלגל"צ בעקבות הציוץ שפרסמה על רקע פינוי תושבי אום אל-חיראן ("גם אני הייתי דורסת שוטר אם היו מפנים אותי בכוח מהבית כדי לבנות יישוב לאנשים חזקים ממני"). לדבריה, אחרי הציוץ קיבלה מסר מנדב רביד, מנהל גלגל"צ: "את מבינה שזה עושה לנו בעיות [...] יש מצב שאת מורידה את הסטטוס? זה יכול להנמיך את הלהבות". "מחקתי את הסטטוס, וכמובן, זה כבר היה מאוחר מדי. עוד הודעה מנדב, והיה לי ברור מה הולך לקרות. נדב אמר, יצאתי מפגישה. ואני מאוד מצטער, אבל זה שם אותנו במקום לא טוב. במיוחד עכשיו, כשאנחנו על הכוונת של הממשלה. אנחנו ניאלץ לסיים את התוכנית". יורם ירקוני מדווח ב"ידיעות אחרונות" על החלטת בית-המשפט לדחות את בקשת בני הזוג בנימין ושרה נתניהו לקבל פטור מהגעה לדיון ההוכחות בתביעת הדיבה שהגישו נגד סרנה. מהידיעה עולה כי הכתב ועורכיו לא הבינו את ההחלטה. בניגוד לדיווח, שלפיו בני הזוג ביקשו שלא להעיד בתביעה אך בית-המשפט יאלץ אותם לעשות כן, בנימין ושרה נתניהו הגישו בקשה שלא להגיע לדיון שבו סרנה ועדיו היו אמורים להעיד. בית-המשפט קבע כי באותו הדיון ממש יעידו גם עדי התביעה, ועל כן ברור שאין להם פטור מהגעה.

העיתונים מדווחים על ההתפתחויות בלוב | "ישראל היום" ו"הארץ" טוענים לראשוניות | ו"ידיעות אחרונות" קוטע את מעגל הדמים הישראלי-פלסטיני

ביום רביעי האחרון התפלמסו מעל דפי המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" סמדר פרי ויקיר אלקריב בשאלה, "האם העולם צריך לשלוח כוחות צבא לעזרת המפגינים בלוב". היא כתבה טור "בעד", הוא כתב טור "נגד", הקוראים התבקשו להצביע באמצעות מסרונים. ביום ראשון הבא יתפרסמו התוצאות. בינתיים קדאפי ממשיך לטבוח בבני עמו. כל כותרות עיתוני הבוקר עוסקות בלוב. "תיעוד ראשון לטבח אזרחים בלוב", נכתב בפתח הכותרת הראשית של "הארץ". "חיילים שהוצאו להורג כפותים לאחר שסירבו לטבוח במפגינים, קברים שנחפרו במהירות: לאכזריות של קדאפי אין גבול", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום מטושטש [רויטרס] של גופות שרועות על הקרקע, פניהן מטה, ידיהן קשורות מאחורי הגב. "במה שנראה כמתקפת נגד", מדווח ב"הארץ" אבי יששכרוף, "הצליח אתמול קדאפי להשיב לעצמו חלק מהשליטה בערים שבהן כבר דווח שהאופוזיציה שולטת [...] על-פי הדיווחים בערוץ אל-גזירה, לפחות 16 בני-אדם נהרגו בהתקפה של הצבא ועוד עשרות רבות נפצעו [...] קדאפי למעשה הרים ידיים לעת עתה באשר לאפשרות להשיב שליטה במחוז קריניקה שבמזרח לוב, ופועל כעת כדי לבנות מחדש את התמיכה בו במחוז טריפוליטיינה במערב המדינה". על-פי דיווח נוסף המתפרסם ב"הארץ", דיווחם המתורגם של כתבי ה"ניו-יורק טיימס" כארים פאהים ודייוויד קירפטריק מהעיר ביידה שבמזרח לוב, "תושבי הבירה מתארים מחזות של אנרכיה נוסח סומליה: קבוצות של גברים במדים לא אחידים האוחזים במקלעים ונכונים לציית לפקודות לפתוח באש על אזרחים, שאותן סירבו שוטרים, חיילים ואפילו טייסי קרב, לבצע". הבוקר גם ל"מעריב" דיווח מתורגם מתוך לוב, מאת לילה פאדל, כתבת ה"וושינגטון פוסט". "בסמטאות המהפכה", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב", כשהאות פ"א צבועה אדום ומשום מה כתובה בגופן המדמה כתב יד. פאדל מספקת דיווח "מיוחד למעריב", אף הוא מרחובות העיר ביידה. הטון של דיווחה אופטימי יותר מזה של דיווח עמיתיה מה"ניו-יורק טיימס". "הצעירים בעיר הזאת", כותבת פאדל, "בעלת האווירה האידילית השוכנת בהרים המוריקים של מזרח לוב, השתלטו עליה בקרב שארך ימים [...] בתוך הנוף המופלא של ביידה, עם שמיה הכחולים והריה המוריקים, מתחבא חוסנם של תושביה, שמאיימים לסייע לשים קץ לשלטונו של מועמר קדאפי באמצעות התקוממות כלל-ארצית, שכבר סחפה חלק ניכר ממזרח המדינה". פאדל מסתמכת על רופאים מקומיים כדי לדווח כי "לפחות תשעים אזרחים נהרגו באזור המשתרע על פני 15 ק"מ בין ביידה לעיר שחאט", ובהמשך מוסיפה: "למרות המתיחות, אין כאן סימנים למלחמות פנימיות. כולם חמושים, אבל העם מאוחד באיבה שלו לקדאפי". "מארג חברתי מעורפל", קוראת כותרת גג לרשימת רקע [רויטרס] המתפרסמת בכפולה הפותחת של "הארץ". "האליטות הצבאיות החזקות הן שהכריעו בסופו של דבר את תוצאות המהפכות במצרים ובטוניסיה", נכתב, "אך המארג החברתי בלוב הוא הרבה יותר מעורפל ומורכב, בשל המבנה השבטי החזק במדינה". גולה לובי בשם נומען בנותמן מסביר בהמשך הרשימה כי קדאפי הקפיד לא לאפשר לצבא להיות כוח חזק במדינה, כדי למנוע ממנו להפוך לאויב לשלטונו. "במקום זאת", הוא אומר, "הכוח מושקע במיליציות, שנשארו ברובן נאמנות למשפחת קדאפי". "מה לעשות בקולונל", תוהה יואב קרני ב"גלובס". "מה אפשר לעשות כלפי לוב, חוץ מאשר להכריז מלחמה?", הוא שואל, ועונה: "אפשר למשל להטיל עליה הסגר אווירי, כפי שארה"ב עשתה בצפון עיראק ב-1991, כדי למנוע מסדאם חוסיין לטבוח את הכורדים. אפשר להצניח אספקה למורדים במזרח לוב ולהגן עליהם מפני תותחי הצי של קדאפי. אפשר לדרוש בחומרה מממשלות אפריקאיות למנוע גיוס של שכירי חרב בתחומיהן". קרני מזכיר שמועות שלפיהן לתושבי מדינות אפריקאיות הוצעו 2,000–2,500 דולר ליום כדי להצטרף למיליציות של קדאפי (סמדר פרי מרחיבה על צבא שכירי החרב של קדאפי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות") וכותב: "מועמר קדאפי מוכן לפתור את בעיותיו הפוליטיות באמצעות השמדה המונית של לובים. 17 שנה לאחר רואנדה, 35 שנה לאחר קמבודיה, המערב יצטרך להחליט בימים הקרובים, אולי בשעות הקרובות, אם יש לו חשק לחזור ולהיות צופה פסיבי בניסיון של ממשלה לעשות גנוסייד נגד אזרחיה". "ארצות-הברית: לא פוסלים פעולה צבאית בלוב", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום". על-פי הדיווח מאת בועז ביסמוט, "נשיא ארה"ב ברק אובמה שוחח אתמול עם ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון ועם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי במטרה לבחון תגובה בינלאומית לאירועים בלוב". ביסמוט מצטט את דובר הבית הלבן, שאמר: "מובן שסנקציות הן דבר שאנחנו בוחנים". "על קדאפי קשה להגיד כי זקנתו מביישת את צעירותו", מציין ביסמוט בטור פרשנות נלווה, "הוא היה ונשאר מטורף, הוא היה ונשאר מסוכן ורוצח". כותרת מוסף "ישראל השבוע" מכילה מלה אחת בלבד – "הטירוף", ומפנה את הקוראים לכתבה מאת ביסמוט על טירופו של מועמר קדאפי. "כמה אכזריים אנשים יכולים להיות כשהם מתקוממים יחדיו, שיטפון הרסני חסר רחמים לכל דבר העומד בדרכו", כתב מועמר קדאפי בפתח סיפור קצר פרי עטו בשם "הבריחה לגיהנום" (ראה אור באנגלית בשנת 1998 בקובץ "הבריחה לגיהנום וסיפורים אחרים", הוצאת Stanké). אף עיתון לא יוצא הבוקר בקריאה נחרצת (גם אם חסרת תועלת ממשית) למדינות העולם שלא לעמוד מנגד, להתערב כבר כעת בנעשה בלוב ולהציל המוני לובים שחייהם בסכנה. כותרת שמנמנה "לעולם לא עוד" אינה מתפרסמת בשערי הטבלואידים הישראליים. מאמר המערכת של "הארץ" קובע כי "אם יימשך הטבח בלוב, על העולם להתערב, כדי למנוע רצח עם". לא יותר. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מדווחת סמדר פרי כי "הבית הלבן הכחיש אמש בכל תוקף שמועות על כך שמנהיג לוב מועמר קדאפי נורה ונהרג". על-פי הדיווח, "מקור השמועות הוא כנראה לא בלוב עצמה, אלא בשווקים הכלכליים העולמיים שהגיבו לזינוק במחיר הנפט". בעוד השווקים מחליטים להגיב לעלייה החדה במחירי הנפט על-ידי הפצת שמועה כי קדאפי נורה ונהרג, שומר סבר פלוצקר, כהרגלו, על אופטימיות יחסית. בטור המתפרסם אף הוא בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" הוא כותב: "עד כה לא נרשמה ירידה של ממש בכמות הנפט המוצעת למכירה בעולם [...] המחיר עולה בעיקר בגלל ספקולציות". יחד עם זאת, פלוצקר מזהיר מפני מיתון כלל-עולמי שיתחולל אם מחירה של חבית נפט יעלה ל-200 דולר. להערכתו, במצב כזה, "אין להוציא מכלל אפשרות השתלטות צבאית משותפת של המעצמות, בברכת מועצת הביטחון של האו"ם, על שדות הנפט הגדולים של המזרח התיכון, אם אלו יעמדו בסכנת סגירה". בדיווח החדשותי של פרי מצוין כי המורדים בקדאפי טענו אמש "שמסופי הנפט המרכזיים במזרח המדינה נמצאים בידיהם, וכי הם מוגנים היטב". התבטאות אומללה. לו מסופי הנפט היו בסכנה, אולי היו זוכים המורדים בקדאפי לעזרה צבאית מן המערב. "אם לכל מדינה ערבית היה ייחוד תרבותי מובהק", כותב חגי סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "אפשר היה עוד להבין את הצורך שלהן בשטח כה עצום. עם זקוק למרחב כדי לממש את תרבותו. אבל כפי שאפשר להתרשם עכשיו ערב-ערב בטלוויזיה, עמי ערב דומים להפליא זה לזה. מפגיני בחריין צועקים ברוח ובדם נפדה אותך, יא מנאמה, ומפגיני לוב ברוח ובדם נפדה אותך, יא בנגאזי. גם הגינונים הרודניים של השליטים דומים למדי, שלא לדבר על תחביבי הלינץ של ההמון. אצלנו יש סגנון אחר לגמרי, תרבות לאומית נבדלת בעליל, ובכל זאת העולם משתוקק לדחוס דווקא אותנו לתא שטח קטנטן ממערב לקלקיליה". "סוף-שבוע חורפי – אובך וקור, גשמים בצפון", נכתב בראש דיווח על מזג האוויר המתפרסם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "בניגוד למנהגי אפתח בהמלצה לשבת: היום ומחר בבוקר אמור להיות יום יפה, קומו מוקדם, היכנסו למכונית וסעו לשמורת נחל שורק", כותב יאיר לפיד בפתח טורו השבועי, המתפרסם במוסף "7 ימים" של אותו עיתון. לעיל נכתב כי כותרות כל העיתונים עוסקות בלוב. זה נכון, אך מי שיביט על חציו העליון של שער "ידיעות אחרונות" הבוקר, כלומר כל מי שיקנה את העיתון בדוכני המכירה, יראה בעיקר הפניות לארבעה סיפורים בולטים הנכללים במוספים. מתוך ארבעת הסיפורים שכובשים את חלקו העליון של שער "ידיעות אחרונות", שניים מתפרסמים הבוקר (לפחות באופן חלקי) גם בעיתונים אחרים, תוך טענה לראשוניות. "הנוכל ומשפחת שליט", מפנה כותרת משער "ידיעות אחרונות" לכתבה נרחבת מאת תחיה ברק, ענת מידן וגואל בנו, המתפרסמת ב"מוסף לשבת" של העיתון ומוקדשת לעלילותיו של רונן בר-שירה, החשוד בהונאה בכספי עמותה למען גלעד שליט. כפי שציין אתמול שוקי טאוסיג, במקביל לדיווח אתמול ב"ידיעות אחרונות" על בר-שירה, גם "ישראל היום" דיווח על מעשיו. הבוקר מתפרסמת ב"ישראל היום" ידיעת המשך מאת הדס שטייף, הנפתחת במלים "בעקבות הפרסום אתמול בישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת ירון דורון וגואל בנו, ובה המלים "בעקבות הפרסום אתמול בידיעות אחרונות". "משפט האולטרסאונד הגדול: מי נושא באחריות לתוצאות בדיקות ההריון בישראל", קוראת כותרת נוספת בשער "ידיעות אחרונות", המפנה לכתבת השער של מוסף "7 ימים" [סמדר שיר]. "וינשטיין ימנה ועדה לבחינת תביעות שהוגשו בשם תינוקות עם מומים", קוראת כותרת לידיעה מאת דן אבן ב"הארץ". כותרת הגג מנוסחת כך: "בעקבות הפרסום בהארץ", ומתייחסת לידיעה שהופיעה בעיתון זה לפני יומיים. "אחרי הגראד: חיסול בעזה", נכתב בכותרת בולטת בשער "מעריב". על-פי דיווח קצרצר מאת עמית כהן ואחיקם משה דוד, המתפרסם בעמ 9, "שעות ספורות בלבד לאחר שראש הממשלה ושר הביטחון הבטיחו לנקוט יד קשה בעקבות פגיעת רקטת גראד בשכונת מגורים בבאר-שבע שלשום בלילה, הפציץ אמש חיל האוויר כלי רכב בו נסעו פעילי חמאס ברפיח, סמוך לגבול עם מצרים. הפלסטינים מדווחים על הרוג ושני פצועים". עוד בדיווח, ציון העובדה כי "מדובר בפעולת החיסול הממוקד הראשונה שמבצע צה"ל ברצועת עזה זה יותר משלושה חודשים". "חיל האוויר תקף בעזה בתגובה לירי הגראד", קוראת כותרת בראש עמ 9 של "הארץ". על-פי הדיווח מאת יניר יגנה וגילי כהן, "מדובר בתקיפה הנרחבת ביותר שביצע צה"ל באזור הדרום בשנה האחרונה". בטור פרשנות נלווה כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף כי "היום יתברר אם החמאס מתכוון להבליג גם על תקיפה זו, כדי לסיים את מעגל הדמים הנוכחי". "משיבים אש: צה"ל תקף יעדים ברצועת עזה", נכתב בראש עמ 9 של "ישראל היום" [לילך שובל ושלמה צזנה]. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, אין הבוקר דיווח על פעולת צה"ל בעזה. אפילו לא שורה אחת על מה שמוגדר בעיתונים אחרים כ"פעולת החיסול הממוקד הראשונה שמבצע צה"ל ברצועת עזה זה יותר משלושה חודשים" ו"[ה]תקיפה הנרחבת ביותר שביצע צה"ל באזור הדרום בשנה האחרונה". גם זו דרך להבליג כדי לסיים את מעגל הדמים הנוכחי. לפני שבוע בדיוק דיווח "גלובס" בכותרתו הראשית על "כתב אישום לליברמן". "היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, עתיד להודיע בימים הקרובים על החלטתו להעמיד לדין את שר החוץ אביגדור ליברמן, בכפוף לשימוע, בעבירות של מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ושיבוש מהלכי משפט", דיווח כתב העיתון יובל יועז. הבוקר, תחת הכותרת "היועץ טרם החליט – ההחלטה בעניין ליברמן נדחתה שוב", מדווחת טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" כי "הצוות המשפטי המייעץ ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין אמור לקיים עוד כמה התייעצויות לפני שהיועץ יהיה בשל לקבל החלטה". בכל העיתונים מדווח כי בית-משפט בריטי קבע כי מייסד ויקיליקס, גוליאן אסאנג, יוסגר לשבדיה כדי לעמוד לדין באשמת אונס. בשולי הדיווח מאת אבי יששכרוף על הנעשה בלוב, מציין הכתב כי אלגיריה ביטלה את חוקי החירום במדינה, שהיו בתוקף ב-19 השנים האחרונות, והטילו בין היתר מגבלות על חופש הביטוי וחופש העיתונות. במוסף "הארץ" משוחח שחר סמוכה עם איתמר שאלתיאל על הבלוג שלו "מדרון חלקלק". סיימון ספאנגין מדווח ב"הארץ" כי העיתונאי גרולד קסל, לשעבר שליח רשת CNN לירושלים וכתב "הארץ", מת אתמול ממחלת הסרטן. "למדתי ממנו המון כשעבדנו ביחד", אמרה ל"הארץ" הכתבת הבינלאומית הידועה כריסטיאן אמנפור.

פרשת האזנות הסתר מתרחבת וסוחפת גם את ראש ממשלת סקוטלנד, העיתונאי פירס מורגן והזמר פול מקרטני. בתו של רופרט מרדוק, אליזבת, הודיעה כי לא תצטרף לדירקטוריון ניוז-קורפ

אלכס סלמונד, ראש ממשלת סקוטלנד, הוא אחרון המצטרפים לרשימה השחורה של הפוליטיקה הבריטית: זו של הפוליטיקאים ששמם נקשר לפרשת האזנות הסתר של "ניוז אוף דה-וורלד", מי שקיימו מערכת קשרים ענפה עם ניוז-אינטרנשיונל, הזרוע הבריטית של ניוז-קורפ, תאגיד התקשורת הבינלאומי של רופרט מרדוק. במהלך סוף-השבוע דיווח אתר "הגרדיאן" כי סלמונד העניק למרדוק ולמנהלים בכירים בתאגיד שבבעלותו מתנות ונפגש עימם לעתים תכופות. את מערכת היחסים בין סלמונד ובין אנשי ניוז-קורפ תיאר העיתון, בעקבות איאן גריי, מנהיג מפלגת הלייבור הסקוטית, כ"נסיונות פיתוי". "ברור לנו שמאז מינויו ערך אלכס סלמונד קמפיין בן ארבע שנים לפיתוי מרדוק וניוז-אינטרנשיונל, שכלל מתן מתנות", אמר איאן גריי. "הדבר היה בגדר עדיפות עליונה עבורו ומחצית מהופעותיו התקשורתיות היו בכלי התקשורת של ניוז-אינטרנשיונל, יותר מכל מנהיג מפלגה אחר בבריטניה", הוסיף. מאז החל למלא את תפקידו ב-2007, נפגש סלמונד עם מנהלים בכירים מניוז-אינטרנשיונל וניוז-קורפ 25 פעמים. בין השאר נפגש עם בכירים מהעיתונים "ניוז אוף דה-וורלד" (שנסגר בעקבות פרשת האזנות הסתר), "הסאן", "הטיימס", ה"סאנדיי טיימס" וחברת הטלוויזיה הלוויינית סקיי. על-פי הדיווח, בשנה האחרונה חלה עלייה חדה בתכיפותן של הפגישות, ובמרץ האחרון הודיעו המהדורות הסקוטיות של "הסאן" ו"ניוז אוף דה-וורלד" כי הן מגבות את מפלגתו של סלמונד, "המפלגה הלאומית הסקוטית". עיתונים אלו הם הנפוצים בסקוטלנד. ההאשמות המוטחות בסלמונד מגובות בתכתובת בת 17 עמודים בינו ובין בני משפחת מרדוק ומנהלים בשירותם. התכתובת, שפורסמה על-ידי הממשלה הסקוטית, חושפת כיצד מרדוק וסלמונד החלו להחליף מתנות באוקטובר 2007, אחרי שמרדוק פגש את סלמונד בניו-יורק וקיבל את הזמנתו להצטרף למסדר של אנשי עסקים המקושרים עם הממשלה הסקוטית. תשובתו של מרדוק הגיעה בצורת ספר ששלח לסלמונד, והזמנה להשתתף כאורח כבוד בפתיחה הרשמית של בית-דפוס חדש של ניוז-אינטרנשיונל ליד גלזגו. סלמונד גמל לו בכרטיס למחזה "בלק ווטש", הפקה של התיאטרון הסקוטי בניו-יורק על אודות המלחמה בעיראק, ולמפגש עם צוות השחקנים מאחורי הקלעים. הקשר בין השניים נמשך לאורך השנים, והתכתובת מעידה על חילופי מתנות לפחות עד מאי האחרון. דוברו של סלמונד אמר ל"גרדיאן" כי פגישותיו של ראש ממשלת סקוטלנד עם מרדוק ואנשיו היו ענייניות ו"הולמות לחלוטין". לדבריו, במהלך הפגישות האחרונות של מרדוק וסלמונד, דנו השניים בחברת הלוויין הבריטית BskyB (בריטיש סקיי) שבבעלותו החלקית של מרדוק (נסיון ההשתלטות של מרדוק על החברה נכשל על רקע פריצתה האחרונה של פרשת ההאזנות). BskyB מעסיקה כ-6,000 עובדים בסקוטלנד והיא אחד המעסיקים הפרטיים הגדולים במדינה. לטענתו של הדובר, בפגישותיו ביקש סלמונד לשכנע את מרדוק להגדיל את השקעותיה של BskyB בסקוטלנד. השנה נוספו 150 משרות שמציעה החברה במדינה. עוד דווח לאחרונה כי בניגוד לציפיות, אליזבת מרדוק, בתו של איל התקשורת, לא תצטרף לוועד המנהל של ניוז-קורפ. בהצהרה שמסר התאגיד נכתב כי אליזבת טענה בפני חבר המנהלים שהצטרפותה לוועד תהיה בגדר צעד "בלתי הולם". הציפייה כי בתו של מרדוק תצטרף לוועד המנהל הגיעה בעקבות רכישת קבוצת שיין, חברת הפקות טלוויזיה בניהולה, על-ידי ניוז-קורפ. שוויה של עסקת הרכישה של החברה עמד על 415 מיליון פאונד (כ-2.5 מיליארד שקל), ורווחיה של אליזבת, שהחזיקה ב-53% ממניות החברה, עומדים על כ-153 מיליון פאונד. בגזרת החקירות המתנהלות נגד ניוז-אינטרנשיונל דיווח "הגרדיאן" כי חברת HCL, שעבדה בקבלנות עבור ניוז-אינטרנשיונל, שלחה מכתב לוועדת הפנים החוקרת את פרשת ההאזנות. HCL הודיעה כי התבקשה על-ידי ניוז-אינטרנשיונל למחוק עשרות אלפי מיילים בין אפריל 2010 ליולי 2011, אך לא ידעה דבר על מניעים בלתי הולמים לבקשת המחיקה. "הגרדיאן" דיווח כי המכתב, שנשלח ליו"ר ועדת הפנים קית ווז, חשף תשעה מקרים של מחיקת מיילים המונית. HCL הוסיפה כי היא אינה אחראית לאכסונם של מיילים בני יותר מכמה שבועות במערכת התקשורת הפנימית של ניוז-אינטרנשיונל. בה בעת, פרשת ההאזנות ממשיכה להסתעף גם אל מחוץ לגבולות קבוצת התקשורת של מרדוק, אל הטבלואידים הבריטיים האחרים. ה"פרס גזט" הבריטי דיווח כי הזמר המפורסם פול מקרטני הצהיר כי הוא מתכוון לפנות למשטרה בעקבות חשדותיו כי האזינו לתא הקולי שלו. הצהרתו של מקרטני הובאה על רקע טענתה של זוגתו לשעבר, התר מילס, כי עיתונאי מקבוצת ה"מירור", המוציאה לאור את העיתונים "דיילי מירור", "פיפל", "סאנדיי מייל" ואחרים, הודה בפניה כי האזין להודעות שהשאיר מקרטני בטלפון הסלולרי שלה. במהלך הופעתה בתוכנית "ניוז נייט" סיפרה מילס כי ב-2001 התקשר אליה עיתונאי אנונימי וציטט באוזניה חלקים מהודעה שהשאיר לה מקרטני בתא הקולי לאחר שהשניים רבו. מילס סיפרה כי מיד אמרה לעיתונאי: "ברור שהאזנת לטלפון שלי, ואם תעשה משהו עם המידע הזה [...] אפנה למשטרה". מילס סיפרה כי בתגובה אמר הכתב: "או.קיי, או.קיי, כן, האזנו לתא הקולי שלך, אני לא אפרסם את זה". ההתפתחות האחרונה סחפה אל פרשת ההאזנות גם את העיתונאי ואיש הטלוויזיה הבריטי פירס מורגן. מורגן התפרסם בעיקר כמנחה ומשתתף בתוכניות ריאליטי, והשנה החל להגיש תוכנית ראיונות ב-CNN, במשבצת הזמן שבה שודרה תוכניתו של המגיש והמראיין המפורסם לארי קינג. בשנים 1995–2004 היה מורגן העורך הראשי של ה"דיילי מירור". ב-2006 פירסם מורגן בעיתון כתבה שבה התייחס לכך שהאזין להקלטה של הודעה שהשאיר מקרטני למילס: "בשלב מסוים ניגנתי קלטת עם הודעה שפול השאיר להתר בטלפון הסלולרי שלה". ברם, טרם נקבע אם העיתונאי שעליו דיברה מילס הוא מורגן עצמו. עוד מדווח ה"אובזרבר" כי מקורות משפטיים ציינו בפני מורגן כי עורכי-דין של קורבנות האזנות סתר מתכוונים להגיש בקרוב כמה תביעות שייאלצו פתיחת חקירה מדוקדקת יותר על אודות התקופה שבה ערך מורגן את ה"מירור".

IPI וארגונים מסוגו עומדים היום לפני משבר שמזכיר לא במעט את המשבר שפוקד את העיתונות בכלל. יחד עם ענקי התקופה שחלפה, הולכים ונעלמים ערכי העיתונות הקפדנית, המחמירה, התובענית

ידידי הנס־אריק ואני נחשבים בעגת הצוות הווינאי לאנשי מוסקבה־אדינבורו. יחד נבחרנו לוועד המנהל של IPI, מכון העיתונות הבינלאומי, בעצרת הכללית שקיים הארגון במוסקבה במאי 1998. ויחד, בתום הכהונה השנייה והאחרונה, כעבור שמונה שנים בדיוק, העברנו את התפקיד למחליפינו. החילופים נערכו לפני שבועיים באותו הטקס, אותו הכנס, אותו המלון, אותו המשקה, אותם החברים מקטמנדו, אבוגה, לובליאנה, איסטנבול, ורשה, מנילה, בואנוס־איירס, סיאול, קופנהגן, לונדון, קייפטאון, בנגקוק, ניירובי, הלסינקי - אבל כשיצאנו החוצה, העיר היתה הפעם אדינבורו והזמן לפרוש הגיע. ידידי הנס־אריק מאטרֶה חזר לא מזמן לכהן כעורך הראשי של "אפטן פוסטן", היומון החשוב, השני בגודלו, בנורבגיה, אחרי כמה שנים שבהן שימש בתפקיד בכיר בתאגיד המו"לות הענקי "שיבסטד", שהוא גם הבעלים של העיתון. באותם ימים השיק הנס־אריק כמה מעיתוני מותג החינם "20 דקות" בשווייץ, ספרד וצרפת, עיתונים שמופצים היום ביותר מחמישה מיליון עותקים. הנס־אריק הוא בחור בעל הומור ארקטי, שהיה רוטן בכל פעם שלא הצלחנו לאזן את התקציב השנתי: "נכון שאנחנו הנורבגים יכולים תמיד לפמפם קצת נפט בשבילכם, אבל אל תבנו עלינו". והנה, כל כשרונותיו העסקיים לא עמדו לו כשקנה פשמינה במחיר מופקע בחוצות דלהי. לאיסמעילה עיסא, איל העיתונות מקאדוּנה, ניגריה, דבר כזה לא יכול היה לקרות. החברות בארגון עיתונות בינלאומי היא חוויה מכוננת לכל מי שעוסק בעריכת עיתון. עוד לפני המטרה הצודקת המשותפת, ולפני התועלת הפוליטית שבנוכחות בזירה העולמית, ולפני האדרת המוניטין של כלי התקשורת שממנו באים - אפשר לסמן את הרִישוּת, נטוורקינג, כצורך חיוני לכל איש עיתונות. עורך עיתון שאיננו מקושר למקביליו מן העולם, במיוחד אם הוא פועל במדינה מסוגרת מבחינה תרבותית, כמו מדינת ישראל, עלול להתבוסס בתוך המגבלות שמכתיב לו השוק המקומי. שני ארגונים בינלאומיים גדולים מאגדים את ראשי העיתונות בעולם. האחד WAN, World Association of Newspapers, הוא הגוף המקצועי המוביל, שפועל כיריד ענקי לבחינת חידושים תפיסתיים, טכנולוגיים, תוכניים, צורניים ושיווקיים. השני הוא IPI, International Press Institute, ארגון נושא שליחות מוצהרת: לטפח את חופש העיתונות, לקדם את ערכי זרימת המידע והזכות לדעת, ולשכלל את צורת העבודה העיתונאית. זהו ארגון כבד־ראש במהותו שעוסק לא רק בדיונים ובהתבוננות פנימית, אלא במעקב שיטתי אחר מצב חופש העיתונות במדינות העולם, בפעולות מחאה שונות במקרים שבהם חופש העיתונות מופר, ובמעורבות פעילה במדינות שבהן חופש העיתונות נרמס. IPI הוא ארגון שפועל ישירות מול ממשלות, ואינו נרתע משימוש בכל סוג של לחץ פוליטי, אם בכוחו להביא לביטול תקנה מגבילה, למניעת סגירת עיתון או לשחרור עיתונאי ממעצרו. יתרונו הוא בעבודת שטח באפריקה ובחלק ממדינות אסיה ודרום־אמריקה, ולא פחות מזה בעבודת שתדלנות ומחאה מעודנת יותר במוסדות השלטון האירופיים. הרי האיחוד האירופי שִכלל את זכויות האזרח עד כדי הקמת חומות של פרטיות שמשבשות את תפקודה של העיתונות החושפת. כמה מן הפעילים הוותיקים ב־IPI הם עיתונאים ועורכים מיתולוגיים, בני הדור הנחוש שהוביל את העולם במחצית השנייה של המאה שעברה. כעורכים בדימוס הם ממשיכים לנהל מאבק עיקש על ערכי המקצוע ועל זכויות וחירויות העוסקים בו - אנשים כמו פיטר פרסטון מה"גרדיאן", יוגין רוברטס מה"ניו־יורק טיימס", אדם מיכניק מה"גאזטה ויבורצה". וגדול מכולם הוא החבר הפעיל ריימונד לואו שערך את ה"ראנד דיילי מייל", העיתון הדרום־אפריקאי הלבן שלחם ללא חת במשטר האפרטהייד. לואו עדיין מכתת רגליים מבירה אפריקאית אחת לאחרת, כותב דו"חות, מנסח כתבי מחאה, פותח עיתונים סגורים ומחלץ עורכים מכלאם. אין עוד אנשים כאלה. בני דורו של ריי לואו מישראל היו חברים פעילים ב־IPI. חנה זמר, ארי רט, גרשום שוקן ואחרים. בסוף שנות השמונים היו לארגון 23 חברים מישראל. לנוכח מספרם ומשקלם, הוקצה לישראל מקום בבורד. עידו דיסנציק, שהיה עורך "מעריב" עד שנרכש על־ידי רוברט מקסוול, כיהן בבורד של IPI משנת 1991. בתקופתו התארח הקונגרס השנתי של המכון בבנייני־האומה בירושלים. זה היה במרץ 1996, בעיצומם של ימי פיגועי האוטובוסים. מכיוון שעיתונאים לא מבטלים אירועים בגלל סיכון מקצועי, נהרו המשתתפים במאותיהם והנוכחות היתה מלאה. צריך לתקן את הרושם: חברות בארגון בינלאומי שכזה אינה כרוכה רק בסבל והקרבה, גם אם יוצאים במשלחת מעקב לאדיס, נפאל, קראקאס או ירושלים. ארגוני העורכים והמו"לים מבינים שכדי להביא משתתפים באירועים ולגייס פעילים, נדרשים תנאי חמישה כוכבים, הכוללים טיולים מאורגנים למי שמוכן לשלם וסיורים לבני הזוג המלווים. לחלק מן המשתתפים זוהי חופשתם השנתית. הרבה אלכוהול זורם בכינוסים האלה, ולעתים קרובות הפטפוט מחוץ לאולמות וההתרועעות הלילית בברים מעשירים יותר מן ההיצע שבתוכנית הרשמית. אנשים כה שונים זה מזה, בשפתם, מראם, מנהגיהם ודתם, יכולים לנהל שיח קרוב וגלוי לב סביב עיסוקם המשותף, והחברויות הנוצרות בהקשרים כאלה הן אמיצות לא פחות מאלה שנקשרות בהפסקת הסנדביץ במשרד. מתי לאחרונה נכחתם בוויכוח מזדמן בין מוסלמי ניגרי למוסלמי תורכי, שניהם עיתונאים, על כפייה דתית מול הזכות לפולחן. בשנים האחרונות הפכה התחרות את שני הארגונים הללו (המתקיימים בעיקר מדמי חבר, גבוהים למדי) לדומים זה לזה. WAN מואיל לחלק אותות הוקרה לעיתונאים נרדפים ו־IPI מתגבר את הצד המקצועי־תכליתי במאמץ למשוך את הדרגים הבכירים לאולמי הכינוסים שלו דווקא. IPI הוא הוותיק (והקטן יותר) בין שני הארגונים. הוא הוקם בשנת 1950 בניו־יורק על־ידי קבוצת עורכים, אמריקאים בעיקר, כחלק ממאמצי המערב לתיקון החברה שאחרי מלחמת העולם, וכינס לעצרת הראשונה 34 עורכים מ־15 מדינות. לימים העביר הארגון את מטהו ללונדון, ובשנת 1993, אחרי משבר כספי וניהולי, הוקם מחדש בווינה, תחת הנהגתו הנמרצת של איש ניהול עיתונים אוסטרי, יוהאן פריץ, שעומד מאז בראש הארגון. לפעמים מתברר שלא רק הכינוסים דומים אלא כל המנהיגים הפוליטיים, הנשיאים וראשי המדינות שפותחים אותם דומים: אני כבר יודע מראש מה יאמר ראש הממשלה, לא חשוב מאיזה משטר, בנאומו: הוא ידבר תמיד על חשיבותה של העיתונות, יתגאה בפתיחותו של המשטר, ברוחב אופקיו שלו עצמו ויסיים בהדגשת הצורך בעיתונות אחראית. אחרי שנים יודעים בדיוק באיזה רגע תיזרק לאוויר המלה "רספונסיביליטי". והיא לעולם מגיעה, ותמיד מאכזבת. אחד הדברים שלמדתי בשנותי בעיתונות הוא ש"אחריות" היא דרך אחרת לומר טשטוש, טיוח, צנזור, הסתרה... ישראל, יחסית לגודל אוכלוסייתה ולתקשורת הערנית שפועלת בה, אינה נוכחת עוד בזירה הזאת. רק שני עורכים מישראל הם משתתפים קבועים ב־WAN ושלושה חברים בלבד רשומים ב-IPI. שניים מהם, דיסנציק ואני, אינם עורכים פעילים. השלישית היא תמי ליטני, סגנית עורך "הארץ", שנבחרה באדינבורו לבורד. גם אם המעורבות בקהילת העורכים העולמית נתפסת כאן כדבר מיותר, כדאי שהעורכים בישראל ייקחו בחשבון את העובדה שאין מאבטח יעיל יותר מ־IPI למקרה שהממשלה או הכנסת כאן ינסו להגביל את חופש העיתונות. במרץ 2003, כשהאמריקאים החלו להסתער מכוויית אל תוך עיראק, נחתו בנתב"ג הנטוש חברי משלחת הבירור של IPI כדי לבדוק מדוע אין לשכת העיתונות הממשלתית מאפשרת לאנשי צוות מזרח־ירושלמים של רשתות שידור זרות לקבל אישורי מעבר במחסומי השטחים. בעוד עיני העולם מופנות לקרבות בבצרה, חרשו חברי המשלחת את משרדי השרים והפקידים הנוגעים בדבר כדי לקדם את קבלת האישור. נוכחות המשלחת הבהירה לרשויות כאן שהן עומדות בפרשה הזאת בפני תסבוכת תקשורתית ומדינית - ולפתע נעשה מאמץ ממשלתי נמרץ לפתור את הבעיה. נכון, חברי המשלחת גם שתו כאן יין טוב והצטלמו למזכרת במסכות הגז שהחתימו אותם עליהן בשדה התעופה. IPI וארגונים מסוגו עומדים היום לפני משבר שמזכיר לא במעט את המשבר שפוקד את העיתונות בכלל. יחד עם ענקי התקופה שחלפה, הולכים ונעלמים ערכי העיתונות הקפדנית, המחמירה, התובענית. הקוד האתי מתפוגג, השוק שולט, הכללים גמישים. המציאות הדינמית מכתיבה כישורים חדשים. באחד המושבים בקונגרס באדינבורו נערך דיון על הקריקטורות הדניות והפגיעה באסלאם. פיטר פרסטון הזכיר בו את גורדון מקגרגור, שהיה היו"ר הראשון של נציבות קבילות העיתונות הבריטית, ואשר אמר: "הצרה היא שאם אתה מניח לעיתונות להיות אחראית, אתה מותיר לה גם זכות להיות בלתי אחראית לפעמים". המשפט הזה, שנאמר בדאגה מפוכחת, צוטט כדי לבטא צער על שקריקטורות תמימות לכאורה הביאו לשריפת שגרירויות. פרסטון רוצה לומר שזה אולי לא כבוד גדול להיות בלתי אחראי, ואולי אף מצער שזו רמת הפרסומים, אבל זוהי משמעות חופש העיתונות: הזכות להיות לפעמים גם בלתי אחראים. וכמורשת לדורות הבאים, לדור האיקס בעיתונות המודפסת והמשודרת, לפעילי האתרים ולבלוגרים באשר הם, הייתי מציע את אותו משפט בשינוי משקל: "חופש הביטוי צריך לאפשר לכם להיות לא אחראים, אבל נסו לפעמים בכל זאת גם את ההפך". גיליון 63, יולי 2006

מו"ל "מעריב" דורש את הזכות ששלל בג"ץ מבן-גוריון כשניסה לפטר את ישראל אלדד – לנעול בפני עובד שערי פרנסה בגלל דעותיו

הטיעון החדש שמעלה הנהלת "מעריב" להצדקת פיטוריו של העיתונאי חגי מטר מבטא הסלמה – מסוכנת וקטלנית במיוחד – בחומרת האיום הנשקף מכוחם של בעלי ההון השולטים בתקשורת על חירות העיתונאי ועצמאותו. כדי להדוף את ההאשמה שהפיטורים נובעים ממאבקו הנחוש של מטר כיו"ר ועד העובדים, טוענת כעת ההנהלה כי עילתם אינה המאבק המקצועי שהוא מוביל, אלא השקפותיו והתבטאויותיו "האנרכיסטיות", וכי הסתירה בינן לבין האידיאולוגיה של העיתון ובעליו החדשים היא שמצדיקה את סילוקו. חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה משנת 1988 אוסר במפורש פגיעה בעובד בגלל השקפתו, אלא אם כן הדבר מתחייב מ"אופי התפקיד ומהותו". בהנהלת "מעריב" כנראה סבורים שאופי התפקיד העיתונאי ומהותו מחייבים חפיפה, או לפחות העדר סתירה, בין השקפותיו להשקפות שמקדם בעלי העיתון. לא רק "אנרכיסטים אנטי-ציונים" ולא רק עיתונאים צריכים להיות מוטרדים מן האפשרות שבית-הדין לעבודה ישתכנע לאמץ את התיזה הזאת. אם יכיר חלילה בית-הדין בזכות לפטר עיתונאים רק משום שהשקפותיהם והתבטאויותיהם הן לצנינים בעיני מעסיקיהם, וחורגות מהקונסנזוס הציוני, עלולה להשתלט על התקשורת ועל המרחב הציבורי בישראל אותה אימה משתקת שאיפיינה את העידן המקארתיסטי בארה"ב, כאשר עיתונאים ויוצרים ידעו שכל ביטוי שלהם העלול להתפרש כשמאלני ישבור את מטה לחמה של משפחתם. עד היום נחשב העידן ההוא לאפל ולמביש ביותר בתולדות הדמוקרטיה האמריקאית. השופטים בארה"ב לא ממש הגנו על נרדפי המקארתיזם. הפחד מפניו שיתק גם אותם. הלוואי והייתי סמוך ובטוח ששופטינו יפגינו חוסן מוסרי וערכי רב יותר בהגנה על פרנסתם של עיתונאים האוחזים, כמו חגי מטר, בהשקפות הנראות "רדיקליות". בעבר שופטי בית-הדין לעבודה לא הפגינו חוסן כזה. להפך: בית-הדין הארצי לעבודה העניק לפני כ-20 שנה סמכות בלתי מוגבלת למו"ל ה"גרוזלם פוסט" לצנזר את עיתונאיו וקבע חד-וחלק כי "רשאי בעלי עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו ואיננו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות". מאז פסק הדין התקדימי הזה, שליטתם של המו"לים בשוק המידע והדעות עולה בעוצמתה על זו של הצנזורה הצבאית. בעוד שהצנזורית הצבאית צריכה לנמק את פסילותיה ולהוכיח כי יש "סכנה ברורה ומיידית" המצדיקה אותן, יכול המו"ל לצנזר את המתפרסם בעיתונו ללא הנמקה וללא הגבלה. הנשיא דאז של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, הביע הסתייגות מהקביעה האמורה, ואף התריע ש"אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. שוק הרעיונות עלול להפוך לשוק הרעיון הבלעדי. אין לך דבר רחוק יותר מדמוקרטיה" (בג"ץ 6218/93). למרבה הצער, דעתו של שמגר נותרה דעת מיעוט, והרוב בבית-המשפט העליון אימץ את גישת בית-הדין הארצי לעבודה והכיר גם הוא בכוחו הבלתי מוגבל של המו"ל לשלוט שלטון ללא מצרים בתוכן ובמסרים של עיתונו. ואולם כעת נראה שמו"ל "מעריב" כבר אינו מסתפק בשלטון המוחלט הזה במידע ובדעות שעיתונאיו מפרסמים בכלי התקשורת שבבעלותו, אלא הוא מבקש גם לשלוט – בכוח האיום על פרנסתם – בהשקפות שהם מביעים במרחב הציבורי בכלל. הרי הבקשה מבית-הדין להכשיר את פיטורי חגי מטר אינה נסמכת עוד – כפי שהיה בתקדים ה"גרוזלם פוסט" – על דעות שהביע מטר בעיתון שבו הועסק. כפי שהעיד גם עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד, מטר כלל לא עסק בכתיבה פובליציסטית-פוליטית ב"מעריב". פיטוריו אינם אפוא תגמול על ניסיון לשנות בכתיבתו את הקו הפוליטי של העיתון, אלא "עונש" על השקפות שביטא בזירות ציבוריות אחרות. הטלת "עונש" כזה פוגעת אנושות לא רק בחירות הביטוי והמצפון של חגי מטר, אלא עלולה – בגלל ההרתעה הגלומה בה – להצמית את חירותם של עיתונאים אחרים, ולא רק ב"מעריב". הללו יחששו להזדהות בפומבי, גם מחוץ למקום העבודה (למשל בדף הפייסבוק שלהם או באמצעות השתתפות בהפגנה), עם עמדות שאינן מקובלות על המו"ל, פן יבולע לפרנסתם. דווקא משום שתקדים ה"גרוזלם פוסט" מגביל את חופש הביטוי של העיתונאי בעיתון שבו הוא מועסק ומשעבד אותו לחלוטין להשקפות המו"ל, חיוני שבעתיים לכבד את זכותו לבטא את השקפותיו שלו, ללא מורא, מחוץ למקום העבודה. מתן הכשר משפטי לפיטורי חגי מטר יהיה בבחינת "סיכול ממוקד" של הזכות החיונית הזאת. ב-1950 הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון על פיטורי המורה לתנ"ך ולהיסטוריה ד"ר ישראל אלדד מנימוקים המזכירים את הנימוקים לפיטורי חגי מטר מ"מעריב". בן-גוריון כתב למנכ"ל משרד החינוך שאין זה סביר להעסיק בהוראה אדם ש"מטיף להשתמש בנשק נגד מדינת ישראל". ד"ר אלדד עתר לבג"ץ, ובית-המשפט העליון ביטל את הפיטורים. השופט שניאור-זלמן חשין קבע כי "גם אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר, ואין נועלים בפניו שערי פרנסה". כעת מבקש לעצמו מו"ל "מעריב" את הזכות ששלל אז בג"ץ מראש הממשלה ושר הביטחון – לנעול בפני עובד שערי פרנסה בגלל דעותיו ה"פסולות". להכרעה של בית-הדין לעבודה בבקשה הזאת תהיה השפעה קריטית על עתיד הדמוקרטיה שלנו, לא פחות מכפי שהיתה להכרעת בג"ץ בעתירת ד"ר אלדד. משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל

פרשת "נתיבי נפט" משנת 1971 היתה אחת הדוגמאות הראשונות להצלחתה של העיתונות הישראלית לטפל בשחיתות שלטונית

ההווי השלטוני ב-25 שנותיה הראשונות של המדינה הצמיח את התופעה הבאה: אנשים היו מגיעים למשרדי הממשלה ובידיהם פתק שאמר: "המוכ"ז הוא מאנ"ש. נא לעזור לו". כל אחד מהפקידים הבכירים שאליהם הופנה הפתק ידע לפענח את הכתוב: "מביא כתב זה הוא מאנשי שלומנו. נא לעזור לו". הימים ימי שלטונה של תנועת העבודה, על גרורותיה הקואליציוניות, והתרבות הניהולית היא תרבות הפרוטקציה המפלגתית והאישית. בעידן של מוסכמה שעל-פיה יד רוחצת יד ושל נאמנות פוליטית מעל לכל, היתה המערכת השלטונית כולה – הפוליטית והפקידותית גם יחד – משועבדת לתפיסה שאחד מתפקידיה הוא להגן על חבריה, לעזור להם, ובדרך זו להנציח את מעמדה. הערבוביה בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי הבכיר בשירות המדינה היתה כמעט מוחלטת, והזיקה למפלגה ולחבריה היתה מובנת מאליה. על רקע זה התפוצצה פרשת "נתיבי נפט" וסימנה תפנית בעולם הערכים שהכתיב את ההתנהלות השלטונית עד אז, כמו גם שינוי ממשי במשקלה של התקשורת בקביעת עמדותיה של הממשלה והחלטותיה. על שער גליון 1771 של השבועון "העולם הזה", בראשית אוגוסט 1971, הופיעה הכותרת המרעישה הבאה: "על איש זה איימו ברצח בגלל עדותו על שחיתויות ומעילות בנפט הישראלי בסיני". תצלום האיש שבו מדובר התנוסס לצד הכותרת: משה בן-מנחם, מבכירי עובדי הקידוח בחברת נתיבי-נפט בסיני, שקמה לאחר מלחמת ששת-הימים כדי להמשיך את תפעולן של בארות הנפט שאיתרו וחפרו המצרים, ולהביא לישראל את התשואה הנובעת מהן. בעמודי הפנים של הגיליון, על פני כפולה וחצי, השתרעה כתבה שכותרותיה זעקו: "הזהב השחור – לכיסו של מי? האם התעשר המנכ"ל מוטי פרידמן מהנפט של סיני?". הדיווח גולל את סיפור המעשה הבא: בשבוע שעבר מונה באופן סודי עו"ד משה בן-זאב (לשעבר היועץ המשפטי לממשלה) לחקור טענות על אי-סדרים ומעשי שחיתות בחברת נתיבי-נפט. מינויו נעשה על-ידי שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, בתיאום עם שר האוצר פנחס ספיר וסגנו ד"ר צבי דינשטיין. החקירה תיסוב על טענות בדבר התנהלות כספית בעייתית מצד פרידמן, ניהול לקוי, מעשי חבלה שהתגלו בציוד הקידוח והובלתו וניגוד אינטרסים. גיבורי הסיפור הם בן-מנחם ועמיתו, אברהם יעקב (המכונה "ההודי"), שניהם עובדים בכירים בחברה, שסירבו להבליג על מה שראו עיניהם. הכתבה פותחת בתיאור איומים והטרדות טלפוניות שהופנו אל בן-מנחם ומשפחתו, לקראת עדותו בפני עו"ד בן-זאב. שבוע לאחר מכן התפרסמה ב"העולם הזה" כתבה יחצנית להפליא שטביעות אצבעותיה של חברת נתיבי-נפט ניכרו בה היטב: כתב וצלם של השבועון הוזמנו לתעד ולסקר אסדת קידוח ישראלית שמפעילה החברה בלב מפרץ סואץ. הקידוח הימי הזה היה סוד מוחלט בהחלט עד אז. העיסוי התדמיתי שביצעה נתיבי-נפט באנשי "העולם הזה" לא כל-כך הועיל לה: שבוע לאחר מכן, בגליון 1773, הופיע המבזק הבא ב"דף תשקיף" – מדור סקופים תמציתי שבישר מדי שבוע על התהוותן של חדשות מרעישות בעודן באיבן: "השבוע צפויות מסקנות החוקר בן-זאב בעניין נתיבי-נפט. לא מן הנמנע שנוסף לפרשת המנכ"ל, שהואשם בהתעשרות שלא כדין, התגלו לחוקר פרשיות נוספות בהתנהלות נתיבי-נפט שיש לחקור אותן". המידע שגולל השבועון, הן בכתבה הראשונה והן במבזק החדשותי, היה מדויק בעיקרו. עו"ד בן-זאב אכן מונה על-ידי שר המשפטים לבדוק חשדות על התנהלות מושחתת בחברת נתיבי-נפט, בעיקר של המנכ"ל מוטי פרידמן. הטענות נגדו נכללו בתזכיר שהגיש לשר האוצר כמה חודשים לפני כן הגיאולוג ד"ר דוד ניב על סמך מידע שהגיע אליו מתוך החברה. ניב העלה את טענותיו על הכתב לאחר שנכשלו נסיונותיו לברר את הדברים ישירות מול פרידמן ובכירים אחרים בחברה. השר ספיר העביר את המסמך לשר המשפטים שפירא, וזה, לאחר התלבטות, בחר למסור את תפוח האדמה הלוהט לידיו של בודק מיוחד שמינה לצורך זה – עו"ד בן-זאב, שהיה אף הוא מאושיות הממסד המשפטי והשלטוני באותם ימים (הגדרת תפקידו היתה בודק, לא חוקר בעל סמכויות חקירה משפטיות). הפרטים שנכללו בסקירה הראשונה של "העולם הזה" אכן היו חלק ניכר מליבת גרסתו של ניב. המבזק אכן קלע לאמת כשבישר שממצאיו של בן-זאב מובילים להרחבת יריעת השחיתות הנחקרת. אלא ש"העולם הזה", משום מה, לא המשיך ללוות את הפרשה. להוציא ידיעה אחת, בספטמבר 1971, שבה סיפר כי מופעלים לחצים על העיתון "דבר" להפסיק את פרסומה של סדרת כתבות תחקיר החושפות את המתרחש בנתיבי-נפט, לא חזר השבועון הלוחמני לדווח על העניין אלא כעבור שלושה חודשים. גם העיתונים האחרים התעלמו ממנו, אם משום שהיו חסרים מידע, אם משום שהכתבה הסנסציונית הראשונה ב"העולם הזה" לא עשתה עליהם רושם או נראתה להם בלתי אמינה, אם משום שהושפעו מעמדת השלטון, שחתר לבלום פרסומים על הפרשה, אם משום שלוז הסיפור נתפס כחסר חשיבות ממשית: שני עובדים בחברה ממשלתית הפועלת במקום נידח קובלים על התנהלות בלתי תקינה. לא ביג דיל. היה עיתונאי אחד שתפס את השור בקרניו. למרבית ההפתעה הוא כתב ב"דבר". באוגוסט 1971 היה יונה שמשי כתב לעניינים מיוחדים ב"דבר", עיתון ההסתדרות ובטאונה של תנועת העבודה. הוא הגיע ל"דבר" מ"למרחב", בטאונה של תנועת אחדות-העבודה, בעקבות המיזוג בין שני העיתונים שיצא אל הפועל חודשים אחדים קודם לכן. ב-3 בספטמבר 1971 החל שמשי לפרסם ב"דבר" תחקיר בן שבעה פרקים על הנעשה בנתיבי-נפט. התמונה שפרש היתה מטרידה מאוד: עסקאות כספיות תמוהות בין הנהלת נתיבי-נפט לחברת קונטיננטל, שהיתה קודם לכן בבעלותו הפרטית של מוטי פרידמן; גניבת ציוד; פיקוח רופף על התנהלות החברה בשדות הקידוח; ערבוביה בין תפקידו של פרידמן כמנכ"ל החברה הממשלתית נתיבי-נפט לבעלותו על חברת קונטיננטל, שמוזגה בחברת "מדבר"; ידיעות על הווי חיים מופקר של עובדי ההפקה באבו-רודס, ועוד. שמשי סיכם את הסדרה בקריאה למינוי חוקר או ועדה בעלי סמכויות משפטיות, כדי שיגיעו לחקר האמת. רק בגליון 1783 היכה על חטא אלי תבור, העורך בפועל של "העולם הזה" (אורי אבנרי היה באותה תקופה חבר-כנסת). הוא הזכיר לקוראים את הסקופ מלפני שלושה חודשים בעניין נתיבי-נפט, והתנצל (כביכול) על כך שהתמונה שהוצגה אז היתה חלק קטן בלבד מהיקף השחיתות שנחשף בפועל. ממדיה האמיתיים של השערורייה נגולו בדו"ח שחיבר עו"ד בן-זאב ושבעקבות פרסומו (בסוף אוקטובר) החלו העיתונים לעסוק בפרשה בהדרגה. תבור התגאה ש"העולם הזה" סייע לבן-זאב בכך שהביא לידיעתו מידע ותצלומים על המתרחש בנתיבי-נפט, בעיקר בכל הנוגע במידת השליטה של ההנהלה על ציוד הקידוח. פרסום הדו"ח של בן-זאב לא היה מובן מאליו. כמו בכל התנהלותה של הממשלה בפרשה, כך גם בקטע שבו נמסרה בדיקתה לידי בן-זאב, ניסה השלטון להסתיר מהציבור את המתרחש. הגיאולוג דוד ניב הגיש את תזכירו להנהלת משרד האוצר כבר באפריל 1971. מנכ"ל המשרד, ד"ר יעקב ארנון, עיין בו והודיע לשר ספיר שהתלונות מחייבות בדיקה רצינית. ספיר העביר את העניין לשר המשפטים שפירא, וזה החליט להפקיד את הטיפול בידיו של בן-זאב. בדיקתו של בן-זאב הושלמה ב-22 באוגוסט. השלטון לא מצא לנכון לפרסם דבר מההליכים האלה – לא על התזכיר של ניב, לא על הבדיקה הראשונית של ארנון ולא על ממצאי החקירה של בן-זאב. מי שפרצה את מעטפת החשאיות היתה העיתונות. החל בכך, כאמור, "העולם הזה", המשיך ופיתח את הגילויים יונה שמשי ב"דבר" והחרה-החזיק אחריו "הארץ", כאשר התחוור והלך שהממשלה, בניצוחו של שר המשפטים, חותרת לגמד את השערורייה ולהוציא בזול את מי שאחראי לה. שפירא סבר שדי להשאיר את הטיפול בתלונתו של ניב בידי בן-זאב. את ממצאיו של בן-זאב ביקש להעביר לטיפולו של מבקר המדינה. הוא דחה המלצות להפקיד את המשך הטיפול בפרשה בידי המשטרה והגיב בסירוב נחרץ לדרישה לכונן ועדה ממלכתית, בעלת סמכויות משפטיות, למיצוי החקירה. דו"ח בן-זאב עצמו היה פושר: הוא כפר בכמה מתלונותיו של דוד ניב, אך אישר כמה מאבחנותיו הנוגעות לניהול נתיבי-נפט. ניכרה אצלו נטייה לפטור את מרדכי פרידמן מחשדות להתנהגות אישית מושחתת, אך לתת את הדעת על טיב השליטה המינהלית של ראשי החברה על הנעשה בשטח. מכל מקום, בן-זאב עצמו המליץ לפנות למשטרה ולבקש ממנה להעמיק חקור במתרחש בחברה. שפירא העדיף להתעלם מההמלצה. העיתונות לא ויתרה. "הארץ" הוביל את המתקפה על שר המשפטים. העיתון, שלא הצטיין בזיהוי השחיתות בנתיבי-נפט ולא מצא לנכון לסקר אותה בעקבות גילוייהם של "העולם הזה" ושל יונה שמשי ב"דבר", התעורר מתרדמתו לאחר פרסום הדו"ח של בן-זאב. התעורר – ולא הרפה. הידיעה הראשונה על עצם ההתרחשות באבו-רודס התפרסמה בעמ 10 של "הארץ" רק ב-26 באוקטובר. נאמר בה כי הממצאים בפרשת "נתיבי נפט" יפורסמו בקרוב והוצגה בה בקצרה תמצית תלונתו של ניב. כעבור שלושה ימים התפרסמה ידיעה, בינונית באורכה, עדיין בעמוד פנימי, שהביאה את עיקרי דו"ח בן-זאב וציטטה את שר המשפטים, שקבע כי אין מקום לסלק את מוטי פרדימן מתפקידו ואין צורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. משרד האוצר אימץ את עמדתו של שר המשפטים. ב-31 באוקטובר 1971 התפרסם המאמר הראשי הראשון של "הארץ" בפרשה זו. "טרם נתבהרה פרשת נתיבי נפט", קבע העיתון ותקף את גישתו של שר המשפטים, שהתנגד להעברת העניין לחקירת המשטרה. המאמר הצביע על חומרת הממצאים ועל ההתנהלות המושחתת שחשפה בדיקתו של עו"ד בן-זאב. כעבור יום פירסם "הארץ" מאמר ראשי נוסף, שקרא שנית לערב את המשטרה בחקירת הפרשה והביע התנגדות נחרצת לכוונת השר שפירא למסור את העניין לבדיקת מבקר המדינה. העיתון חזה כי מהלך כזה יוביל לקבורת השערורייה. ב-2 בנובמבר הגיעה פרשת "נתיבי נפט" לראשונה לעמוד הראשי של "הארץ". העיתון פירסם ידיעה על פנייה של מבקר המדינה למשטרה בבקשה שתחקור את העניין. במקביל פירסם "הארץ" מאמר ראשי נוסף, שדרש להקים ועדת חקירה, נוסף לחקירת המשטרה. המאמר הזכיר מאמר שפירסם יונה שמשי ב"דבר" ביום הקודם, שהשיג על כמה מקביעותיו העובדתיות של בן-זאב וחלק מכל וכל על אבחנתו שמוטי פרידמן פעל בתום לב בעניינים שנחקרו. "הארץ" הגדיר את הפרשה "מעשה שחיתות מהחמורים והגדולים ביותר בתולדות המדינה" ותקף את תגובתו הנרתעת של שר המשפטים עליה. המאמר מתח ביקורת גם על בן-זאב וקבע כי גילה גישה סלחנית כלפי התנהלותו הקלוקלת של מוטי פרידמן וניכר בו שעשה הכל כדי לטהרו מאשמה. פרידמן מתואר במאמר כמי שגזל את כספי המדינה ורכושה במיליוני לירות (זה היה ההילך החוקי באותה תקופה) וכמי שנהנה מהאיפול שהטילה הצנזורה על הפרשה (בגלל היות אתרי הקידוח בחצי האי סיני, שהיה שטח כבוש הנתון לשליטת צה"ל, קל היה לשלטון להחיל את צווי הצנזורה גם על התנהלות רשות אזרחית כדוגמת חברת נתיבי-נפט). וכאילו לא די בכך, באותו היום התפרסם ב"הארץ", לצד המאמר הראשי, מאמר חתום על-ידי יואל מרקוס, שכותרתו "יד רוחצת יד" וכותרת המשנה שלו "פרשת מרדכי פרידמן מדיפה יותר מאשר ריח נפט". מאמרו של מרקוס גולל את תולדות הפרשה והציג אותה באור דומה לזה שנשקף מהמאמר הראשי. באחד מעמודי החדשות באותו יום הביא "הארץ" גם את תגובתו של פרידמן ובה ההבטחה לגלות את האמת בבוא היום. למחרת השיב יעקב שמשון שפירא מלחמה שערה. בנאום מעל בימת הכנסת תקף את "הארץ" על מאמריו מהיום הקודם והאשים את העיתון בביצוע רצח אופי למשה בן-זאב. "הארץ" לא הרפה: "חקירה מוזרה – על מי מחפים ואת מי מסתירים בפרשת נתיבי נפט" (אמנון רובינשטיין, מאמר פותח בעמוד המאמרים של יום שישי, 5 בנובמבר); "דינשטיין: אין הוכחה ממשית שמישהו בנתיבי-נפט מכר ציוד והתעשר מכך" (ידיעה המסכמת משדר טלוויזיוני על הפרשה שבו הופיעו גיבוריה, 7 בנובמבר); "דיווחתי להנהלה על הגניבות בסיני" (ראיון עם מוטי פרידמן, שהתפרסם בעמוד הראשי, ובו טוען מנכ"ל נתיבי-נפט כי יעקב ארנון, שמינה אותו לתפקיד, ידע שהוא בעליה של חברת קונטיננטל, ולכן אין הוא יכול לטען עכשיו שהיה בכך פגם אסתטי, 8 בנובמבר); "עסק ביש 1971", מאמר של יואל מרקוס שפתח את עמוד מאמרי הדעות של העיתון, ובו השווה הכותב בין שערוריית "נתיבי נפט" ל"הפרשה" – טיוח אחריותה של ממשלת ישראל לחשיפת המחתרת היהודית במצרים בראשית שנות ה-50. מרקוס קבע כי הלך הרוח בשני המקרים, המתנגד למיצוי האמת, דומה, וכי הנפשות הפועלות זהות; לידו התפרסם מאמר נוסף של אמנון רובינשטיין שכותרתו "חקירה חייבת להיות". וכך זה נמשך יום אחר יום: כתבות, ידיעות, ראיונות, מאמרים חתומים ומאמרים ראשיים שהופיעו ב"הארץ" וקראו לחקור את פרשת "נתיבי נפט" עד תומה. "דבר" נקט עמדה דומה, אך בנימה יותר רכה ובתכיפות הרבה יותר דלילה. העיתונים האחרים הצטרפו לדרישה אט-אט, רובם בקול ענות חלושה. בסופו של דבר קראו גם "מעריב", "על המשמר", "ידיעות אחרונת" ו"הצופה" לכינונה של ועדת חקירה. הלחץ פעל. ב- 15 בנובמבר בישרה הכותרת הראשית של "הארץ": "הממשלה אישרה הקמת ועדת חקירה לנתיבי-נפט". דן מרגלית דיווח שבישיבת הממשלה יצאה גולדה מאיר להגנת שר המשפטים שפירא וסגן שר האוצר צבי דינשטיין ומתחה ביקורת על מי שהטיל בהם דופי. ראש הממשלה קבעה כי לכל אחד הזכות להחזיק בדעתו בעניין זה ותקפה את החשדות על מניעים נסתרים שעמדו כביכול מאחורי עמדתם של אלה שהתנגדו מלכתחילה להקמת ועדת חקירה. היא הזכירה כי הפרשה נדונה ונחקרה במערכת השלטונית מאז הוצג תזכירו של ניב, ולכן לא נכונה הטענה כי היה ניסיון להסתירה. גולדה גינתה את "האווירה העכורה" שאפפה את הפרשה. השר שפירא סקר בפני חברי הממשלה את גלגולי הפרשה והדגיש כי בכל צעד שנקט נועץ במבקר המדינה או דיווח לו. "הארץ" חגג את נצחונו במאמר ראשי שבירך על החלטת הממשלה וציין כי זה אחד המקרים היחידים שהממשלה נענית ללחץ ציבורי. המאמר קרא לניהול חקירה ממשית ולא פורמליסטית גרידא, והזכיר את חומרת החשדות על המתרחש בשדות הנפט בסיני. באותו יום פורסמו ב"הארץ" שתי כתבות נוספות בעניין זה: ראיון עם דוד ניב, שבו אמר כי נאלץ להתלונן בפני הנהלת משרד האוצר "משום שכולם מפחדים, ולאן נגיע", וראיון עם השופט שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון, שהודיע כי ימנה את ועדת החקירה בהקדם. כפי שצוין לעיל, הסתמך "הארץ", באחד ממאמריו הראשיים, על מאמר שפירסם יונה שמשי ב"דבר". ואכן התחקירן הידען הזה מיהר להגיב על ממצאי בן-זאב בסדרה חדשה של מאמרים, שחלקו על דעתו של הפרקליט וקראו תיגר על אבחנותיו. במאמר מ-1 בנובמבר קבע שמשי כי דו"ח בן-זאב לוקה בחסר ומסקנותיו תמוהות. הכותב תוהה מדוע סמך שר המשפטים ידו עליהן, ולאחר שסמך – מדוע התעלם מהמלצתו של הבודק להעביר את סוגיית נתיבי-נפט לחקירת המשטרה. כעבור יומיים פירסם שמשי מאמר נוסף ובו תקף, בין השאר, את הימנעותו של בן-זאב מלבדוק את מעורבותו של סגן שר האוצר צבי דינשטיין בעסקת המכירה של ציוד חברת קונטיננטל (שבבעלות פרידמן) לחברת "מדבר", ואת קביעתו שפרידמן ביצע את העסקה בתום לב. המאמר האחרון של שמשי בסדרה זו פורסם למחרת ובו טען כי המחיר ששולם לפרידמן עבור הציוד של קונטיננטל היה גבוה לאין ערוך מערכו האמיתי. הגיבוי שנתן "דבר" לתחקיריו ועמדותיו של שמשי אינו מובן מאליו. העיתון הזה היה בימת הבית של מפלגת השלטון והוא נחשב (במידה רבה, בצדק) לכלי שרת של ראשי תנועת העבודה. בפרשת "נתיבי נפט" (ובכמה מקרים אחרים) נהג "דבר", תחת שרביטה של חנה זמר, כעיתון מקצועי לכל דבר ונתן חירות מפתיעה לעיתונאיו הבכירים לכתוב על-פי צו מצפונם. לא רק תחקיריו וניתוחיו של שמשי פורסמו ב"דבר" והשפיעו במידה לא קטנה על הלך הרוח הציבורי בפרשת "נתיבי נפט", אלא גם עמודי המאמרים של העיתון. כך פירסם מיכאל שמר, כבר ב-31 באוגוסט, מאמר ראשי במדור הכלכלי שהצביע על חומרת החשדות הנוגעים לניגוד האינטרסים של פרידמן וקרא להקמתה של ועדת חקירה; חיים גורי כתב טור שתקף את שר המשפטים והחמיא לעבודתו העיתונאית של שמשי (3 בנובמבר); אריה ל. אבנרי מתח ביקורת נוקבת על צבי דינשטיין בגין יחסו המזלזל לממצאיו של שמשי; מאמר ראשי קרא להקמת ועדת חקירה (12 בנובמבר); ותזכיר מפורט של עו"ד חיים צדוק, שהועבר לשר המשפטים, ניתח את דו"ח בן-זאב, הצביע על ליקוייו וכלל המלצה תקיפה להעביר את העניין לוועדת חקירה. "דבר" לא היה נמרץ ועיקש כמו "הארץ" במסע הפובליציסטי לחשיפת מלוא השחיתות בשדות הנפט בסיני, אך מילא תפקיד מכריע בהבאת הבסיס העובדתי לידיעת הציבור ותפקיד מסייע ביצירת הלחץ על הממשלה לכונן ועדת חקירה. ביום שבו החליטה הממשלה על הקמת הוועדה, קרא יונה שמשי מעל דפי העיתון להשעות לאלתר את מוטי פרידמן מתפקידו, לכונן מיד את ועדת החקירה ולנקוט אמצעים כדי שעבודתה לא תשובש על-ידי גורמים בעלי עניין. המאמר הראשי של "דבר" לאחר החלטת הממשלה ציין, כמו המאמר הראשי של "הארץ", את התקדים החיובי שנוצר בהיענות הממשלה ללחצי דעת הקהל. "בדמוקרטיה לא די במתן ביטוי לדעת הקהל", פסק העיתון, "יש גם להתחשב בה". כעבור שנה פירסם דוד פדהצור, המשנה לעורכת הראשית של "דבר", מאמר בעיתונו ובו ניתח את התנהלותה התקשורתית של הממשלה בפרשת "נתיבי נפט", הצביע על כשליה ועל כוונתה להסתיר את השערורייה מעיני הציבור, הזכיר את תרומתו של העיתון לחשיפת הפרשה ורמז על הלחצים שהפעיל השלטון על מערכת "דבר" כדי לסתום את פיות עיתונאיה (5 במאי 1972). בשבוע שעבר שיתף אותי יונה שמשי בזכרונותיו על מסכת הלחצים שהופעלו על "דבר" לפני 40 שנה. הוא שמע על ההתנהלות הבעייתית בנתיבי-נפט בשיחת חולין שניהל עם מרדכי חן, מנכ"ל לפידות, חברת הנפט הממשלתית שפעלה לפני הקמת נתיבי-נפט. הוא בא למשרדו של חן ברמת-אביב כחלק משגרת חיפושיו אחר מידע בעל ערך עיתונאי. שמשי הכיר את חן מעבודתו הקודמת ב"למרחב", שתחום סיקורו כלל ענייני כלכלה, הסתדרות העובדים ופיתוח. השיחה התארכה ושמשי, לדבריו, לא מצא בה דבר להיאחז בו. היה יום חם והוא חתר לסיים את המפגש ולרוץ לחוף הים. לפתע הזכיר חן משהו על שמועות המתרוצצות בנוגע למתרחש בשדות הנפט בסיני והמשיך לדבר על דא והא. שמשי סיים את השיחה ועט על קצה החבל שזיהה בה. לפי עדותו, הוא שקע עד צוואר בעבודת התחקיר: נפגש עם מקורות, נסע לסיני, אסף ראיות, הצליב עדויות, דובב פקידים ופוליטיקאים. הוא דיווח לזמר ולפדהצור על עבודת האיסוף שלו, והם אישרו לו להמשיך בה. אבל שמשי ידע היטב באיזה עולם הוא חי: הוא הניח שברגע האמת יופעלו על זמר לחצים אדירים מצד ראשי העבודה כדי למנוע את פרסום התחקיר. לפיכך החליט לפנות למוטי פרידמן לקבלת תגובה רק ערב פרסום הסדרה ולנסח את המאמר הראשון באופן כוללני, אם גם רווי בהאשמות, בלי לצרף אליהן ראיות של ממש. באופן זה, תיכסס שמשי, ייקלע "דבר" למלכודת שבה יהיה עליו לפרסם את כל פרקי הסדרה כדי לאשש את מה שנכתב בה בפרק הראשון. אחרת, ייחשף העיתון לאיומים בתביעות דיבה. וכך היה. שמשי תיזמן את הגשת כתבתו הראשונה לפרסום לערב שבו שהתה חנה זמר בהצגה, כך שהעורכת הראשית לא עברה עליה לפני פרסומה. ביום שישי, 3 בספטמבר, בעמ 11 של העיתון, תחת הכותרת "סערה פורצת ממעמקים", הופיע הפרק הראשון בסדרתו של שמשי. הפסקאות הראשונות הביעו תמיהה על מסע יחסי-הציבור שניהלה נתיבי-נפט בשבועות האחרונים תוך שהיא מסירה את מעטה החשאיות מעל פעילותה באבו-רודס. הכותב קשר את המהלך התדמיתי הזה לפרסומו הקרוב של דו"ח שמכין עו"ד בן-זאב על התנהלות החברה. שמשי אכן תיאר במלים כלליות בלבד את הטענות המוטחות במוטי פרידמן והודיע לקוראים כי בהמשך הסדרה יציג את הראיות שבידיו המאששות אותן. למחרת החלה ההרעשה: מזכ"ל העבודה, ישראל ישעיהו, צילצל לזמר; עו"ד מיכאל פירון, פרקליטו של מוטי פרידמן, שיגר שני מכתבים, לזמר ולשמשי, שבהם איים בתביעת דיבה, אך הודיע שיימנע מכך אם פרקי ההמשך של הסדרה לא יודפסו. זמר כינסה את חברי המערכת הבכירים, שאליהם הצטרף ח"כ ארי אנקוריון, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שתיפקד גם כיועץ המשפטי של "דבר". שמשי הפציר בנאספים לפרסם את הסדרה במלואה כדי להוכיח את הטענות שנכללו בפרקה הראשון. הוא הציג את הראיות שברשותו, והם השתכנעו שממצאיו אמינים. הצמרת השלטונית לא הרפתה. יגאל אלון, צבי דינשטיין, ספיר ואפילו ראש הממשלה גולדה מאיר ניסו לדבר על לבו של שמשי להפסיק את הפרסומים. גם חנה זמר נחשפה להפצרות, ובאחד מגלגולי הפרשה נלקחה על-ידי מוטי פרידמן (יחד עם עורכי עיתונים נוספים) לסיור אווירי מעל שדות הנפט בסיני, וכששבה הודיעה לשמשי כי השתכנעה שהוא טועה בקריאת המצב. התחקירן הציג בפניה את הראיות שבידיו כדי לשנות את דעתה. פה ושם נתקל שמשי באיומים ובהפחדות (מכוניתו נגנבה, צמיגיה הושחתו ועל מושב הנהג הונחה תמונתו כשהיא חתוכה) וגם בפיתויים (בוועדת החקירה הכחיש צבי דינשטיין כי ניסה לשחד את שמשי בכרטיסי טיסה לחו"ל והסביר כי כל שהציע לו היה עזרה כדי לטוס ולפגוש את עורכי-הדין של חברת הנפט הבינלאומית שהיתה השותפה של פרידמן). מה שסייע לשמשי להשלים את משימתו עד תומה היה נוכחותו של דוד פדהצור בתפקיד בכיר במערכת "דבר". השניים עבדו יחדיו ב"למרחב", ושמשי ידע כי פדהצור ייתן לו גיבוי, ככל יכולתו, ויספק לו משענת מוסרית. זיקתו של פדהצור לראשי מפא"י (גולדה, ספיר, דינשטיין, יעקב שמשון שפירא) היתה קטנה בהשוואה לקרבתה של חנה זמר אליהם. עם זאת, התנהלותה של זמר בפרשה זו ראויה לציון: היא נתנה יד לפרסום סדרה מהדהדת שהביכה את השלטון, כשהיא מעדיפה את זכות הציבור לדעת ואת חובת העיתון לחשוף שחיתויות על פני נאמנות אישית או מפלגתית. דני הלפרין, שהיה באותה תקופה דובר משרד האוצר ויועצו הקרוב של פנחס ספיר, מסביר בדיעבד כי המאמץ שעשה השלטון למנוע את פרסום הסדרה או לבלום אותו לא נבע בהכרח מרצון לחפות על מעשי שחיתות של אנ"ש, אלא יש להבינו גם בהקשר לסודיות שאפפה את כל עיסוקה של המדינה בתחום הדלק. אלה היו ימים שסוגיית אספקת הדלק למדינה (מאיראן, מסיני) נחשבה לרגישה במיוחד, והיא הוכפפה, באופן קפדני, לאישור הצנזורה. פרסום סדרה החושפת, בין השאר, את פעולות הפיתוח וההפקה של ישראל באבו-רודס נתפס על-ידי הנהגת המדינה כחיטוט עיתונאי עם פוטנציאל היזק גדול. עוד אומר הלפרין כי כדי להבין את עמדתו של שר האוצר בפרשה, יש לזכור את מעמדו הציבורי והפוליטי הרם של שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, ואת יוקרתם המקצועית שלו ושל מאיר שמגר, היועץ המשפטי לממשלה באותה תקופה. ספיר נשען על המלצותיו של שפירא בענייני מדינה רבים, בוודאי בנושא עם אופי משפטי מובהק כמו "נתיבי נפט", ולכן קיבל את דעתו כיצד על הממשלה להתנהל בפרשה. משהוקמה ועדת החקירה (בראשות השופט אלפרד ויתקון), ליוותה העיתונות כולה את דיוניה ודיווחה עליהם בהרחבה. התקשורת נתנה ביטוי מקיף גם לגרסאות דינשטיין ופרידמן ("אני עומד נדהם מול מחול שדים וציד מכשפות שאני מרכזו וקורבנו" – ראיון בטלוויזיה, 6 בנובמבר). ועדת החקירה הקלה עם פרידמן. ברוב דעות קבעה כי החולשות שהתגלו בניהול נתיבי-נפט אינן מצדיקות את הדחתו. דעת מיעוט (של מאיר זורע) היתה הפוכה. הוועדה אף שיבחה את תושייתו של פרידמן ואת הצלחתו להביא במהירות לתפעולו מחדש של שדה הנפט בסיני ולפיתוחו, ומתחה ביקורת רפה על כישוריו הניהוליים. היא קבעה כי כמה מהאשמותיו של דוד ניב היו מבוססות על שמועות בלבד. מאיר זורע החמיר בהרבה משני חבריו (ויתקון והתעשיין אברהם קליר) בהערכת ההתרחשויות בנתיבי-נפט. מסקנות הוועדה לא סיימו את הפרשה. אדרבה, דעת הקהל, בניצוח העיתונות (למעט כותבים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" שקראו לחדול מעיסוק בנתיבי-נפט), סערה בעקבות ההמלצות והניעה את הממשלה למסור את ממצאי הוועדה לבדיקה נוספת במשטרה. חבר הוועדה קליר ראה בתגובות התקשורתיות והציבוריות עדות להתלהמות יצרית ("הארץ נתפסה להיסטריה וציפתה שהוועדה תספק לה את התליות בכיכר"). ערב החלטת הממשלה הודיע פרידמן על התפטרותו. חקירת המשטרה הובילה להגשת כתב אישום נגדו על עבירות של העלמת הכנסות ועבירה על חוקי מטבע חוץ, והוא אכן הורשע בהן. פרשת "נתיבי נפט" כלולה בספר שיצא לאחרונה לאור, "הסביבה הפוליטית של קביעת מדיניות ציבורית בישראל", פרי עטם של פרופ יצחק גלנור, ד"ר גניפר אושר ואלמה גדות-פרז. הספר מיועד לסטודנטים למינהל ציבורי ולכל מי שמתעניין בעיצוב המדיניות הציבורית בישראל ויישומה. בהיותו כזה, בנוי הספר מפרקים שכל אחד מהם מציג אירוע מחיי המדינה והתנהלות ממסדה. הפרק על נתיבי-נפט נכתב מנקודת המבט של המתח שבין התנהלות ביצועיסטית, שתכליתה לקבוע עובדות מהירות, לבין ההתנהלות הראויה במישור החוקי והמוסרי. אנחנו בחרנו להיאחז בו כדי להאיר ולהזכיר את תפקיד המפתח שמילאה העיתונות בפרשה ואת כיוון הדרך שסימנה לדורות של עיתונאים.

פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה את חומות הגטו התקשורתי שלה

בטווח הארוך ייתכן שלמפת התקשורת החדשה מבית-מדרשם של נתניהו, לבנת ופלד תהיה השפעה לא פחות מכרעת על דמותה של ישראל ממפת ההסדר הסופי עם הפלסטינים. אם מפת ההסדר הסופי מתייחסת בעיקר לגבולות גיאופוליטיים, הרי שמפת התקשורת תקבע באופן ישיר יותר את גבולות הזהות החברתית-תרבותית של ישראל ואת התכנים הפנימיים שעליהם יצמחו הדורות הבאים. יהיה זה אירוני אם בעוד חמישים שנה, במלאות מאה שנה להקמת המדינה, יכתוב ההיסטוריון הפוסט-פוסט-ציוני שכאשר אבירי הזהות היהודית הלאומית מהמפד"ל עסקו בשמירת שטחי ארץ-ישראל ובבניין המינהל לחינוך ערכי, גנב להם משרד התקשורת את העם. שהרי שעות הטלוויזיה והקשב של הנוער ליד המסך הקטן רבות לאין שיעור מאשר בכיתות. עזרו לנו לעשות עיתונות עצמאית באמת "העין השביעית" שומרת על השומרים כבר 27 שנים. הצטרפו אלינו תמכו בעין השביעיתלכאורה אומרים לנו ראש הממשלה ושרת התקשורת דברים מרגיעים. הם חוזרים על מחויבותם לצמצום ההתערבות ה"בולשביקית" של המדינה בתקשורת ומעלים על נס את ערך הפלורליזם וחופש הבחירה של הצופים או המאזינים בין ערוצי התקשורת. בשם הקדמה הטכנולוגית והגלובליזציה ייפתח שוק התקשורת המקומי לתחרות ללא מיצרים במינימום של תנאי סף. ממש אוטופיה: ערוץ לכל אזרח. הבשורה הגדולה של העתיד מלווה, לפי דבריהם, גם בראייה מפוכחת וריאליסטית של ההתפתחות הדטרמיניסטית, שאינה ניתנת לעצירה, של טכנולוגיית התקשורת העולמית. בקרוב נחיה בעולם של מאות ערוצים, חלקם באמצעות שידורי לוויין, ולא נותר לנו אלא למוטט את הסכרים ולהשתלב בתקשורת הגלובלית כמדינה מתקדמת. לצורך שמירת הצביון המקומי נפתח כמה ערוצים ייעודיים, ביניהם ערוץ למסורת ישראל, לרוסים, לערבים ולמוזיקה ים-תיכונית, והשאר פתוח לתחרות כלכלית ללא הגבלות. איור: צחי פרבר המלים המרוממות על זכות הבחירה של הצרכן הזכירו לי את הזעזוע שפקד את הציבור האמריקאי לפני שנים, כאשר הלוחם למען זכויות הצרכן בארה"ב, ראלף נדר, גילה את השיטה שבה החברה הגדולה לייצור מזון לתינוקות כבשה את השוק. היא הורידה את המרכיבים התזונתיים היקרים שבמזון לתינוקות כדי שאפשר יהיה להוריד את מחירו, הוסיפה לו סוכר ושיפרה את צבעו באמצעים מלאכותיים. ההנחה השיווקית, שהוכחה כנכונה, היתה שהאמהות יטעמו ויקנו, יטעמו ויקנו. תחי זכות הבחירה! הצרכן תמיד צודק. את הירידה המסוכנת ברמת התזונה, ולכן בבריאותם של התינוקות, לא יכלו הצרכנים לראות או למדוד, עד שנדר ואנשי צוותו נכנסו לתמונה. נדר גם כפה על תעשיית המכוניות בארה"ב להכניס אביזרי בטיחות ולא להשקיע רק בצורה החיצונית. היצרנים כעסו כמובן על החוצפה של אנשי המדע האליטיסטים, שאומרים לעם מה טוב בשבילו. נכון, ערוצי טלוויזיה אינם מזון רק לתינוקות, אך מה זה אופרת סבון או ערוץ פורנוגרפי אם לא מזון עם ערך תזונתי נמוך או שלילי לנשמה? בהקשר זה ההיענות לבחירת הצרכן היא היענות לדרישה לסיפוקים מיידיים על חשבון אינפורמציה פוליטית וכלכלית חיונית לחופש אזרחי וחוויות תרבותיות בונות ומעשירות בטווח הארוך. האם נגזר עלינו לשכוח את לקח ההיסטוריה, שהראתה כי פיתוי העם לעסוק בבידור ובשעשועים הוא דרך אפקטיבית להסיח את דעתו מענייני חברה ומדינה, שיטה יעילה להגדיל לממדים מבהילים דווקא את חופש הפעולה של הפוליטיקאים? לבקשתו של בנימין נתניהו בדק יועץ הסקרים שלו, שי ראובני, ומצא ש-60 אחוז מהציבור תומכים בביטול אגרת הטלוויזיה. זהו כמובן רציונל לחיסול מבצרו האחרון של הציבור מפני ההפרטה הפראית של התקשורת. אך יש כאן גם סילוף של דעת הציבור. נתניהו לא ביקש מיועצו לשאול את העם אם הוא רוצה בערוצי טלוויזיה הנשלטים בידי מספר מצומצם של בעלי הון, הוא לא שאל את הציבור אם הוא חושש שהפרטת התקשורת תפתח את שוק התקשורת בארץ להשתלטות חברות תקשורת זרות שלא יהיו מחויבות לאינטרס הציבורי בישראל, והוא לא שאל את הציבור אם הוא רוצה בחירה בין עשרים ערוצים שישדרו בו בזמן עשרים אופרות סבון, או יעדיף עשרה ערוצים שישדרו תוכניות שונות ומגוונות. לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו "חדשות" ויצרה שני עיתוני ערב המשתמשים באותה נוסחה – "מעריב" שהוא תואם "ידיעות אחרונות" (או להפך) – כך שלמעשה אולי יש לנו בעצם רק עיתון אחד. זו דוגמה לריבוי טכני והומוגניות בתוכן, כמו שני ערוצים המשדרים כמעט אותן תוכניות. מובן שבתנאים שבהם נשמר שידור ציבורי מוגן, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לפורטוגל), יכול להיות צד חיובי לפתיחת התקשורת לתחרות מאוזנת. אף שהשידור המסחרי המכוון על-ידי מוטיב הרווחים מפרסומות נוטה לעודד עיוות, ביום, הגזמה, שטחיות וקיטוב בשידורי חדשות, הרי שביזור בעלות ושונות יכולים לצמצם את הנזק. אולם על הציבור לדרוש מהממשלה שפתיחת התקשורת לתחרות בין אינטרסים כלכליים תהיה מותנית בתקנות וכללים שאכיפתם מגובה בסנקציות שיבטיחו את פיזור הבעלות באמצעי התקשורת. על הציבור להיות ער לעניין זה, כי לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) ולשריו אין תמריץ פוליטי לפזר את הבעלות. כשהשליטה באמצעי תקשורת מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, קל יותר לפוליטיקאים להשיג איתם הבנה סמויה מעיני הציבור, שחידוש הזכיונות יינתן למי שלא מרגיז יותר מדי של השלטון. מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת. למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 לכאורה אומרים לנו ראש הממשלה ושרת התקשורת דברים מרגיעים. הם חוזרים על מחויבותם לצמצום ההתערבות ה"בולשביקית" של המדינה בתקשורת ומעלים על נס את ערך הפלורליזם וחופש הבחירה של הצופים או המאזינים בין ערוצי התקשורת. בשם הקדמה הטכנולוגית והגלובליזציה ייפתח שוק התקשורת המקומי לתחרות ללא מיצרים במינימום של תנאי סף. ממש אוטופיה: ערוץ לכל אזרח. הבשורה הגדולה של העתיד מלווה, לפי דבריהם, גם בראייה מפוכחת וריאליסטית של ההתפתחות הדטרמיניסטית, שאינה ניתנת לעצירה, של טכנולוגיית התקשורת העולמית. בקרוב נחיה בעולם של מאות ערוצים, חלקם באמצעות שידורי לוויין, ולא נותר לנו אלא למוטט את הסכרים ולהשתלב בתקשורת הגלובלית כמדינה מתקדמת. לצורך שמירת הצביון המקומי נפתח כמה ערוצים ייעודיים, ביניהם ערוץ למסורת ישראל, לרוסים, לערבים ולמוזיקה ים-תיכונית, והשאר פתוח לתחרות כלכלית ללא הגבלות. המלים המרוממות על זכות הבחירה של הצרכן הזכירו לי את הזעזוע שפקד את הציבור האמריקאי לפני שנים, כאשר הלוחם למען זכויות הצרכן בארה"ב, ראלף נדר, גילה את השיטה שבה החברה הגדולה לייצור מזון לתינוקות כבשה את השוק. היא הורידה את המרכיבים התזונתיים היקרים שבמזון לתינוקות כדי שאפשר יהיה להוריד את מחירו, הוסיפה לו סוכר ושיפרה את צבעו באמצעים מלאכותיים. ההנחה השיווקית, שהוכחה כנכונה, היתה שהאמהות יטעמו ויקנו, יטעמו ויקנו. תחי זכות הבחירה! הצרכן תמיד צודק. את הירידה המסוכנת ברמת התזונה, ולכן בבריאותם של התינוקות, לא יכלו הצרכנים לראות או למדוד, עד שנדר ואנשי צוותו נכנסו לתמונה. נדר גם כפה על תעשיית המכוניות בארה"ב להכניס אביזרי בטיחות ולא להשקיע רק בצורה החיצונית. היצרנים כעסו כמובן על החוצפה של אנשי המדע האליטיסטים, שאומרים לעם מה טוב בשבילו. נכון, ערוצי טלוויזיה אינם מזון רק לתינוקות, אך מה זה אופרת סבון או ערוץ פורנוגרפי אם לא מזון עם ערך תזונתי נמוך או שלילי לנשמה? בהקשר זה ההיענות לבחירת הצרכן היא היענות לדרישה לסיפוקים מיידיים על חשבון אינפורמציה פוליטית וכלכלית חיונית לחופש אזרחי וחוויות תרבותיות בונות ומעשירות בטווח הארוך. האם נגזר עלינו לשכוח את לקח ההיסטוריה, שהראתה כי פיתוי העם לעסוק בבידור ובשעשועים הוא דרך אפקטיבית להסיח את דעתו מענייני חברה ומדינה, שיטה יעילה להגדיל לממדים מבהילים דווקא את חופש הפעולה של הפוליטיקאים? לבקשתו של בנימין נתניהו בדק יועץ הסקרים שלו, שי ראובני, ומצא ש-60 אחוז מהציבור תומכים בביטול אגרת הטלוויזיה. זהו כמובן רציונל לחיסול מבצרו האחרון של הציבור מפני ההפרטה הפראית של התקשורת. אך יש כאן גם סילוף של דעת הציבור. נתניהו לא ביקש מיועצו לשאול את העם אם הוא רוצה בערוצי טלוויזיה הנשלטים בידי מספר מצומצם של בעלי הון, הוא לא שאל את הציבור אם הוא חושש שהפרטת התקשורת תפתח את שוק התקשורת בארץ להשתלטות חברות תקשורת זרות שלא יהיו מחויבות לאינטרס הציבורי בישראל, והוא לא שאל את הציבור אם הוא רוצה בחירה בין עשרים ערוצים שישדרו בו בזמן עשרים אופרות סבון, או יעדיף עשרה ערוצים שישדרו תוכניות שונות ומגוונות. לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו "חדשות" ויצרה שני עיתוני ערב המשתמשים באותה נוסחה – "מעריב" שהוא תואם "ידיעות אחרונות" (או להפך) – כך שלמעשה אולי יש לנו בעצם רק עיתון אחד. זו דוגמה לריבוי טכני והומוגניות בתוכן, כמו שני ערוצים המשדרים כמעט אותן תוכניות. מובן שבתנאים שבהם נשמר שידור ציבורי מוגן, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לפורטוגל), יכול להיות צד חיובי לפתיחת התקשורת לתחרות מאוזנת. אף שהשידור המסחרי המכוון על-ידי מוטיב הרווחים מפרסומות נוטה לעודד עיוות, ביום, הגזמה, שטחיות וקיטוב בשידורי חדשות, הרי שביזור בעלות ושונות יכולים לצמצם את הנזק. אולם על הציבור לדרוש מהממשלה שפתיחת התקשורת לתחרות בין אינטרסים כלכליים תהיה מותנית בתקנות וכללים שאכיפתם מגובה בסנקציות שיבטיחו את פיזור הבעלות באמצעי התקשורת. על הציבור להיות ער לעניין זה, כי לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) ולשריו אין תמריץ פוליטי לפזר את הבעלות. כשהשליטה באמצעי תקשורת מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, קל יותר לפוליטיקאים להשיג איתם הבנה סמויה מעיני הציבור, שחידוש הזכיונות יינתן למי שלא מרגיז יותר מדי של השלטון. מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת. למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 נכון, ערוצי טלוויזיה אינם מזון רק לתינוקות, אך מה זה אופרת סבון או ערוץ פורנוגרפי אם לא מזון עם ערך תזונתי נמוך או שלילי לנשמה? בהקשר זה ההיענות לבחירת הצרכן היא היענות לדרישה לסיפוקים מיידיים על חשבון אינפורמציה פוליטית וכלכלית חיונית לחופש אזרחי וחוויות תרבותיות בונות ומעשירות בטווח הארוך. האם נגזר עלינו לשכוח את לקח ההיסטוריה, שהראתה כי פיתוי העם לעסוק בבידור ובשעשועים הוא דרך אפקטיבית להסיח את דעתו מענייני חברה ומדינה, שיטה יעילה להגדיל לממדים מבהילים דווקא את חופש הפעולה של הפוליטיקאים? לבקשתו של בנימין נתניהו בדק יועץ הסקרים שלו, שי ראובני, ומצא ש-60 אחוז מהציבור תומכים בביטול אגרת הטלוויזיה. זהו כמובן רציונל לחיסול מבצרו האחרון של הציבור מפני ההפרטה הפראית של התקשורת. אך יש כאן גם סילוף של דעת הציבור. נתניהו לא ביקש מיועצו לשאול את העם אם הוא רוצה בערוצי טלוויזיה הנשלטים בידי מספר מצומצם של בעלי הון, הוא לא שאל את הציבור אם הוא חושש שהפרטת התקשורת תפתח את שוק התקשורת בארץ להשתלטות חברות תקשורת זרות שלא יהיו מחויבות לאינטרס הציבורי בישראל, והוא לא שאל את הציבור אם הוא רוצה בחירה בין עשרים ערוצים שישדרו בו בזמן עשרים אופרות סבון, או יעדיף עשרה ערוצים שישדרו תוכניות שונות ומגוונות. לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו "חדשות" ויצרה שני עיתוני ערב המשתמשים באותה נוסחה – "מעריב" שהוא תואם "ידיעות אחרונות" (או להפך) – כך שלמעשה אולי יש לנו בעצם רק עיתון אחד. זו דוגמה לריבוי טכני והומוגניות בתוכן, כמו שני ערוצים המשדרים כמעט אותן תוכניות. מובן שבתנאים שבהם נשמר שידור ציבורי מוגן, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לפורטוגל), יכול להיות צד חיובי לפתיחת התקשורת לתחרות מאוזנת. אף שהשידור המסחרי המכוון על-ידי מוטיב הרווחים מפרסומות נוטה לעודד עיוות, ביום, הגזמה, שטחיות וקיטוב בשידורי חדשות, הרי שביזור בעלות ושונות יכולים לצמצם את הנזק. אולם על הציבור לדרוש מהממשלה שפתיחת התקשורת לתחרות בין אינטרסים כלכליים תהיה מותנית בתקנות וכללים שאכיפתם מגובה בסנקציות שיבטיחו את פיזור הבעלות באמצעי התקשורת. על הציבור להיות ער לעניין זה, כי לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) ולשריו אין תמריץ פוליטי לפזר את הבעלות. כשהשליטה באמצעי תקשורת מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, קל יותר לפוליטיקאים להשיג איתם הבנה סמויה מעיני הציבור, שחידוש הזכיונות יינתן למי שלא מרגיז יותר מדי של השלטון. מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת. למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 האם נגזר עלינו לשכוח את לקח ההיסטוריה, שהראתה כי פיתוי העם לעסוק בבידור ובשעשועים הוא דרך אפקטיבית להסיח את דעתו מענייני חברה ומדינה, שיטה יעילה להגדיל לממדים מבהילים דווקא את חופש הפעולה של הפוליטיקאים? לבקשתו של בנימין נתניהו בדק יועץ הסקרים שלו, שי ראובני, ומצא ש-60 אחוז מהציבור תומכים בביטול אגרת הטלוויזיה. זהו כמובן רציונל לחיסול מבצרו האחרון של הציבור מפני ההפרטה הפראית של התקשורת. אך יש כאן גם סילוף של דעת הציבור. נתניהו לא ביקש מיועצו לשאול את העם אם הוא רוצה בערוצי טלוויזיה הנשלטים בידי מספר מצומצם של בעלי הון, הוא לא שאל את הציבור אם הוא חושש שהפרטת התקשורת תפתח את שוק התקשורת בארץ להשתלטות חברות תקשורת זרות שלא יהיו מחויבות לאינטרס הציבורי בישראל, והוא לא שאל את הציבור אם הוא רוצה בחירה בין עשרים ערוצים שישדרו בו בזמן עשרים אופרות סבון, או יעדיף עשרה ערוצים שישדרו תוכניות שונות ומגוונות. לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו "חדשות" ויצרה שני עיתוני ערב המשתמשים באותה נוסחה – "מעריב" שהוא תואם "ידיעות אחרונות" (או להפך) – כך שלמעשה אולי יש לנו בעצם רק עיתון אחד. זו דוגמה לריבוי טכני והומוגניות בתוכן, כמו שני ערוצים המשדרים כמעט אותן תוכניות. מובן שבתנאים שבהם נשמר שידור ציבורי מוגן, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לפורטוגל), יכול להיות צד חיובי לפתיחת התקשורת לתחרות מאוזנת. אף שהשידור המסחרי המכוון על-ידי מוטיב הרווחים מפרסומות נוטה לעודד עיוות, ביום, הגזמה, שטחיות וקיטוב בשידורי חדשות, הרי שביזור בעלות ושונות יכולים לצמצם את הנזק. אולם על הציבור לדרוש מהממשלה שפתיחת התקשורת לתחרות בין אינטרסים כלכליים תהיה מותנית בתקנות וכללים שאכיפתם מגובה בסנקציות שיבטיחו את פיזור הבעלות באמצעי התקשורת. על הציבור להיות ער לעניין זה, כי לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) ולשריו אין תמריץ פוליטי לפזר את הבעלות. כשהשליטה באמצעי תקשורת מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, קל יותר לפוליטיקאים להשיג איתם הבנה סמויה מעיני הציבור, שחידוש הזכיונות יינתן למי שלא מרגיז יותר מדי של השלטון. מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת. למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 לבקשתו של בנימין נתניהו בדק יועץ הסקרים שלו, שי ראובני, ומצא ש-60 אחוז מהציבור תומכים בביטול אגרת הטלוויזיה. זהו כמובן רציונל לחיסול מבצרו האחרון של הציבור מפני ההפרטה הפראית של התקשורת. אך יש כאן גם סילוף של דעת הציבור. נתניהו לא ביקש מיועצו לשאול את העם אם הוא רוצה בערוצי טלוויזיה הנשלטים בידי מספר מצומצם של בעלי הון, הוא לא שאל את הציבור אם הוא חושש שהפרטת התקשורת תפתח את שוק התקשורת בארץ להשתלטות חברות תקשורת זרות שלא יהיו מחויבות לאינטרס הציבורי בישראל, והוא לא שאל את הציבור אם הוא רוצה בחירה בין עשרים ערוצים שישדרו בו בזמן עשרים אופרות סבון, או יעדיף עשרה ערוצים שישדרו תוכניות שונות ומגוונות. לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו "חדשות" ויצרה שני עיתוני ערב המשתמשים באותה נוסחה – "מעריב" שהוא תואם "ידיעות אחרונות" (או להפך) – כך שלמעשה אולי יש לנו בעצם רק עיתון אחד. זו דוגמה לריבוי טכני והומוגניות בתוכן, כמו שני ערוצים המשדרים כמעט אותן תוכניות. מובן שבתנאים שבהם נשמר שידור ציבורי מוגן, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לפורטוגל), יכול להיות צד חיובי לפתיחת התקשורת לתחרות מאוזנת. אף שהשידור המסחרי המכוון על-ידי מוטיב הרווחים מפרסומות נוטה לעודד עיוות, ביום, הגזמה, שטחיות וקיטוב בשידורי חדשות, הרי שביזור בעלות ושונות יכולים לצמצם את הנזק. אולם על הציבור לדרוש מהממשלה שפתיחת התקשורת לתחרות בין אינטרסים כלכליים תהיה מותנית בתקנות וכללים שאכיפתם מגובה בסנקציות שיבטיחו את פיזור הבעלות באמצעי התקשורת. על הציבור להיות ער לעניין זה, כי לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) ולשריו אין תמריץ פוליטי לפזר את הבעלות. כשהשליטה באמצעי תקשורת מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, קל יותר לפוליטיקאים להשיג איתם הבנה סמויה מעיני הציבור, שחידוש הזכיונות יינתן למי שלא מרגיז יותר מדי של השלטון. מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת. למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 מובן שבתנאים שבהם נשמר שידור ציבורי מוגן, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לפורטוגל), יכול להיות צד חיובי לפתיחת התקשורת לתחרות מאוזנת. אף שהשידור המסחרי המכוון על-ידי מוטיב הרווחים מפרסומות נוטה לעודד עיוות, ביום, הגזמה, שטחיות וקיטוב בשידורי חדשות, הרי שביזור בעלות ושונות יכולים לצמצם את הנזק. אולם על הציבור לדרוש מהממשלה שפתיחת התקשורת לתחרות בין אינטרסים כלכליים תהיה מותנית בתקנות וכללים שאכיפתם מגובה בסנקציות שיבטיחו את פיזור הבעלות באמצעי התקשורת. על הציבור להיות ער לעניין זה, כי לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) ולשריו אין תמריץ פוליטי לפזר את הבעלות. כשהשליטה באמצעי תקשורת מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, קל יותר לפוליטיקאים להשיג איתם הבנה סמויה מעיני הציבור, שחידוש הזכיונות יינתן למי שלא מרגיז יותר מדי של השלטון. מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת. למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת. למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור. האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי? ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 9, יוני 1997 גיליון 9, יוני 1997 גיליון 9, יוני 1997

"ישראל היום" מתמודד בפחדנות עם מחלת השכחה | "הארץ" זוכר שהוא ישראלי | "ידיעות אחרונות" מוגש לכם בחסות | העיתונים החרדיים עזבו את הארץ

בחודש שעבר הדגים כאן אורן פרסיקו כיצד ב"ישראל היום" ממחזרים מדי ערב יום השואה אותה כותרת ראשית, וכיצד בכל שנה הכותרת הראשית ביום השואה עצמו היא ציטוט של בנימין נתניהו. "ישראל היום" הוא עיתון צעיר, נטול ביטחון עצמי (כפי שמוכיח, למשל, האופי הוולגרי של התקפותיו את יריביו השונים) ומי שלאנשיו מעולם לא ניתנה האפשרות להתמודד בחופשיות בזירה שבה הם פועלים כשהם כבולים לעורך ראשי ריכוזי, בעל בית כוחני, מוצר חינמי ואגנדה מצמיתה בתחומי הסיקור המרכזיים. בעיתון כזה אך טבעי שיתפתחו שמרנות ממאירה ונטייה כפייתית לייצור מסורות. כך, לא רק ביום השואה חוזרים עורכי העיתון על עצמם כמו שעון המראה תמיד על השעה ה-25, גם בימי הזיכרון והעצמאות: אותה הכותרת ("בכאב ובגאווה", "מדמעה לשמחה", "בדמעות ובגאווה", "הכאב והשמחה"); אותו ראיון מיוחד עם שמעון פרס ("הנשיא שמעון פרס מזווית אחרת", "שיחה מרגשת וגלויה", "ילדים מראיינים את שמעון פרס", "התמונות המשמעותיות בחייו", "הנשיא שלא הכרתם"), "טאלנט" משתנה של קשת, מאמר (מיוחד) של דן מרגלית. להלן הדוגמאות. שערי גליונות יום העצמאות של "ישראל היום", מצאו את ההבדלים שערי מוספי יום העצמאות של "ישראל היום", מצאו את ההבדלים אפשר להעיר כי אולי לא בכדי גולש על גדותיו העובש הרגיל בעיתון דווקא בחגי ישראל הקשורים לתקומתנו העכשווית. מסכות רבות עוטה על עצמו "ישראל היום" (למשל זו שבה הוא מתיימר להיות עיתון). הגדולה שבהן היא אולי זו המזהה אותו עם אידיאולוגיה לאומית, וממילא בימי הזיכרון והחג של הלאומיות המתחדשת שלנו גובר החשש הקמאי בעיתון פן תוסר המסכה וייחשף הזיוף. "לא לשכוח שאנחנו ישראלים" הוא אחד מעקרונות-העל המודפסים דרך קבע בעמוד הפותח של כל אחד מגליונות החינמון, מי שרגלו הסמויה נטויה תמיד מעל תהום השכחה, פסע לפני הנפילה. לעומת "ישראל היום", שאין לו לבטים באשר לזהותו וגם אין לו זהות, ב"הארץ" מסורת מפוארת של התלבטויות והתייסרויות והתמודדות רבת שנים עם האשמות כי הם שם, בעיתון, שכחו מה זה להיות ישראלים. ימי הזיכרון והעצמאות הם הימים שבהם מעניקים בעיתון מקום של כבוד לאפשרות כי "יש דבר כזה ישראלי" (כותרת מאמר המערכת) ומודיעים לקוראים כי יש לעמוד בצפירה (מאמרה של טל ניב, מדור הדעות). הכותרת הראשית של העיתון היא "פרס: צוואתם של הנופלים – להיות עם שוחר שלום". הכותרת הראשית של "מקור ראשון", המצוטטת מאותו נאום, היא "מדינת ישראל המופלאה קמה בדם בניה שנפלו במלחמות". בהפניה לראיון עם פרס ב"עצמאות ישראל היום" נכתב כך: "הנשיא שמעון פרס על הנשיקה הראשונה, נשים, ולמה הוא עולה על המשקל בכל בוקר". "עברי! בהיכנסך למרכבה ולאוטו פנה לנהג אך ורק בעברית! אל תענה לנהג, אם שפה אחרת בפיו!", נכתב בכותרת כתבה של זהר שביט במוסף "תרבות וספרות" המחולק היום עם "הארץ". "גדוד מגיני השפה, שניהלו פעילות אלימה להשלטת העברית בתל-אביב, הצליחו להטיל את חיתתם על אנשים פרטיים ועל הממסד העירוני", נכתב בכותרת המשנה, "ומעניין שאף לא אחד מהאישים הנכבדים שנידון ברותחין על שום שדיבר או כתב בשפה זרה לא העז להתעלם מחברי הגדוד". היום מצורפים ל"ידיעות אחרונות" חמישה מוספים, רק שניים מהם מוקדשים ברובם לפרסום סמוי: מוסף "מסלול" של קק"ל ("קק"ל לא תוכפף למבקר המדינה", מדווחים תלם יהב וגד ליאור בעמ 11 של קונטרס החדשות) ומוסף "אוכל ישראלי" של איגוד תעשיות המזון בישראל (גוף של התאחדות התעשיינים). בניגוד למוספי התוכן השיווקי המצורפים היום ל"הארץ", למשל, ב"ידיעות" מציגים את המוספים כמוצרים מערכתיים שנעשו "בשיתוף" עם הגופים המסחריים ולא מייחסים אותם למחלקה המסחרית. זאת, כנראה, בין היתר, משום ששיתוף הפעולה אכן לא נעשה בין הגוף המסחרי למחלקה המסחרית בלבד. כתבת השער של מוסף שלישי, בעריכת רענן שקד, מקדמת את עלייתו של ערוץ סרטים ישראליים בטלוויזיה בלוויין והיא כוללת תצלומים של סצינות מסרטים ישראליים שצולמו מחדש. הפתיח לסדרת הצילומים, שיר הלל פרסומי לערוץ, אינו חתום ("כעבור 66 שנה הגיע כנראה הזמן שיהיה לקולנוע הזה בית משלו. ערוץ yes קולנוע ישראלי, שעולה לשידור בערב יום העצמאות עם שתי הקרנות בכורה [...] מתעתד להיות הבית הזה ולשדר מדי שנה מאות סרטים שישקפו את התפתחות העשייה הקולנועית הישראלית לאורך השנים, לצד הקרנות בכורה לסרטים ישראליים חדשים" וכו וכו). כתבת השער של מוסף רביעי היא ראיון עם פרס, אבל זה כבר באמת לא פרסום סמוי. "היום: מגזין חיים בתבונה מצורף לעיתון", מכריזה כותרת על שער "המודיע", "החוברת מסכמת את מבצע חיים בתבונה שנערך ביוזמת בנק הפועלים ובשיתוף המודיע, כאשר הוא מרתק אליו את קוראי העיתון". הכותרות הראשיות של היומונים החרדיים "המבשר", "המודיע" ו"הפלס": "דיווח: עשרות סוכנים אמריקאים שוהים באוקראינה ומסייעים לממשלה בקייב"; "דיווח: פקיסטן תיכננה פיגוע נגד הקונסוליה הישראלית בהודו"; "דאגה בקרב יהודי אוקראינה". הכותרת הראשית של "גלובס" לקוחה מראיון עם יו"ר בית-החולים אסותא, פרופ שוקי שמר: "הייתי מציף את מדינת ישראל ברופאים; אני מלמד אותם חמלה ויושר". הכותרת הראשית של "כלכליסט" לקוחה ממאמר של יו"ר גוגל אריק שמידט: "הקרן שלי תגדיל את השקעותיה בישראל". לעיתון מצורף "מוסף עצמאות" – "50 הסטרטאפים המבטיחים". התצלום היחיד בגליון "דה-מרקר", מחוץ ללוגו העטוף דגל ישראל, הוא של קליפת בננה מושלכת על רצפה חשופה. "רק לא ליפול" היא הכותרת הפסימית, "החיפוש אחר ביטחון כלכלי מעולם לא נראה נחוץ יותר, או אבוד יותר. כששניים מכל שלושה ישראלים חוששים לעתידם הכלכלי, האם אתם מרגישים בטוחים?". טור של רותם שטרקמן שכותרתו "ארץ נהדרת נגד חדשות סוף-השבוע" מצורף לגליון "דה-מרקר", ולמעשה מודפס על שערו האחורי. "שתיים מתוכניות הדגל של ערוץ 2 בסוף-השבוע עסקו במבנה המעוות של המערכת הפיננסית הישראלית – האחת מהכיוון הביקורתי והשנייה מהכיוון היחצני. אלא שהיוצרות התהפכו. ארץ נהדרת הושיבה את מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן (ציון כן-יין) לצד מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח (רקפת רוסק כמה-נוח), והשניים ביכו את החיים הקשים עכשיו, כשממשלת ישראל מתכוונת לדרדר אותם לשכר של 3.5 מיליון שקל. "המערכון הגחיך את חלוקת הדגלים המסורתית של בנק הפועלים ליום העצמאות, שתלייתם על המרפסת אמורה לסמן לבנקים איזה בית לעקל", כותב שטרקמן, "כמה אירוני שרק דקות קודם לכן התראיינה ברכה זיסר, רעייתו של מוטי זיסר, לדנה וייס בחדשות סוף-השבוע ודיברה על הקשיים שאליהם נקלעו ועל הזעם הציבורי כנגדם. ואיפה נערך הראיון? בסלון ביתם המגלומני של בני הזוג, אחד הבתים המפוארים ומנקרי העיניים בישראל (כולל בריכה, אולם קולנוע ומגרש באולינג)". ביום שישי האחרון נדרש גם עורכו הראשי לשעבר של שטרקמן לטיפולה של הטלוויזיה המסחרית במערכת הבנקאית. בטור שכותרתו "המועדון ששולט במדינה מגיע לאילנה דיין" המשיך גיא רולניק גם בטורו השבועי האחרון להדגים כיצד השיח הציבורי, לדבריו, משתנה ומתקרב יותר ויותר לדעותיו של רולניק עצמו. "לכאורה, אין משמעות גדולה לדיון על המועדון בערוץ 2: הרי אנחנו נמצאים שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה החברתית, שסייעה לנו להפיץ את המידע על הריכוזיות בין מאות אלפי ישראלים. רוב צופי ערוץ 2 התעוררו בשנתיים האחרונות והבינו את המבנה האוליגרכי של המדינה שבה הם חיים", כתב רולניק. "אבל המתקפה הישירה, המפתיעה והרהוטה של דיין על המועדון היא שלב חשוב בתהליך השינוי: היכולת של חברי המועדון להמשיך לבזוז את הציבור ולהחליש את הדמוקרטיה נשענת לא רק על כוח, כסף, גובים לרגולטורים, תרומות, חסויות, דירקטוריונים צולבים והפחדה – אלא גם על לגיטימציה ציבורית". בשולי הדברים כדאי להעיר (וגם אם לא כדאי, הרי אני מעיר) כי טיבם של מועדונים להיווצר בכל מיני תנאים ומקומות, ולפעמים גם מי שנלחם בתופעת המועדונים מכתר עצמו בגדר וקובע עליה שלט "מועדון סגור". בטורו שהוזכר לעיל נוזף רולניק ב"העין השביעית" כי טיפלה בשחיתות שפשתה ב"מעריב" בתקופה שנוחי דנקנר היה בעל השליטה "באיחור של שלוש או חמש שנים". העילה לטענה האגבית: "כתבה מדהימה" (טור דעה) על עורך "מעריב" דאז ניר חפץ שהתפרסמה כאן לאחרונה. למעשה, רולניק כלל אינו מזכיר את המלה "שחיתות" בהקשר של העיתון של דנקנר וחפץ. בעצם, רולניק גם לא מזכיר את השם המפורש "ניר חפץ". למה להסתבך. רולניק גם לא מזכיר, או לא זוכר, כי "העין השביעית" היה הבימה היחידה בעיתונות העברית שבה סוקר, מדי יום ומדי שבוע, האופן שבו דירדרו דנקנר וחפץ את "מעריב" (שגם קודם לכן לא היה מעיין נובע של אתיקה עיתונאית) לתהומות של ניוון עד לפשיטת רגל מוסרית וכלכלית. עם נטישתו של דנקנר את העיתון, כשאפשר היה לנסות להוציא, במאמץ רב, את וידויי העיתונאים העדיין-מפוחדים ולשרטט את תמונת ההשחתה, ב"דה-מרקר" (העורך הראשי: גיא רולניק) בחרו לוותר על המאבק באיומי התביעה (ואיומים אחרים) ולפרסם כתבת מסדרונות אנמית. התחקיר היחיד על תקופת דנקנר ב"מעריב" פורסם כאן, על-ידי שלמה מן, וזכה להדים רבים. הגם שאין לי הוכחה לכך, אני סבור שרולניק אכן לא זכר את כל זאת, וגם לא טרח לבדוק – משום שהוא נסמך (בנושא הזה כמו בנושאים אחרים) על תמונת העולם המגובשת שבראשו, ההולכת ונעשית חסינה להפרעות ורעשים חיצוניים. בתמונה הזו, "העין השביעית" מסומנת כאויב משום שנמתחת בה גם ביקורת על רולניק, ולא רק שירי הלל למהפכנותו. כל זה חבל מאוד, כי רולניק הוא אכן עיתונאי מהפכן. חבל יהיה אם יבחר להיות מהפכן יעקוביני. "הממשלה אישרה לרכוש מטוס לרה"מ ולבנות לו מעון ומשרד במיליארד שקל", נכתב בכותרת דיווח ב"ידיעות". לדיווח מצורף גזיר עיתון מ-2009 ובו נכתב "נתניהו החליט לבטל בניית בית רה"מ החדש". ידיעה דומה התפרסמה ב-2009 גם ב"ישראל היום", היום, כמובן, לא מזכירים אותה בחינמון. בתוך הידיעה הנ"ל ב"ידיעות", בטור צד בעמ 11, מובלע הדיווח כי הצעת החוק לסגירת רשות השידור אושרה אתמול בממשלה. ב"וואלה" כותבים כי בן-דרור ימיני, שחקן הרכש החדש של "ידיעות אחרונות", פירסם בעבר חלקים מהטור החגיגי שכתב היום לעיתונו החדש – ב"מעריב". שני טורים חגיגיים נוספים בגליון העצמאות של "ידיעות" הם מאת רובי ריבלין ופואד בן-אליעזר. טורים מאת דליה איציק וסילבן שלום לא נדפסים בעיתון – תמונותיהם של כל הארבעה מלוות את הידיעה המרכזית בעמ 11 תחת הכותרת "זורקים בוץ" ("המירוץ לנשיאות: חוקרים פרטיים וטענות על הטרדות מיניות וביקורים בקזינו").

התפטרות הנהלת הפועל תל-אביב מעל דפי "ידיעות אחרונות": יו"ר הקבוצה והדובר מספרים מה התרחש מאחורי הקלעים | והלקח שמלמדת הסערה התורנית בתקשורת הספורט

"המרד", שאגה ביום ראשון הכותרת משער ספורט "ידיעות אחרונות". "חשיפה", דאג הלוגו להבהיר, והפעם לשם שינוי עם כיסוי נאות. הדרמה שזכתה לכבוד המיוחד תמשיך להסעיר את תקשורת הספורט עוד ועוד: בכירי הפועל תל-אביב – היו"ר והמנכ"ל – הודיעו על התפטרותם באמצעות העיתון. גם הבעלים המושמץ של הקבוצה, אלי טביב, ממקום הימצאו בארה"ב, למד על העריקה רק מן התקשורת. כל עיתוני ואתרי הספורט הצטרפו לשערורייה בשמחה רבה, הגם שאף אחד מהם לא נתן קרדיט לסנדק החשיפה, "ידיעות". הקוראים לא ניחשו שמאחורי הדרמה הגלויה רוחשת דרמה אחרת, עסיסית לא פחות. לא ניחשו, הגם שנרמזו: בכותרת המשנה של הידיעה ב"ידיעות" נכתב שנוסף ליו"ר ולמנכ"ל התפטרה "דמות מרכזית נוספת". הדמות הזאת, התברר עד מהרה, ויתרה על מעטה המסתורין שלה בכל שאר כלי התקשורת. הסיבה לכך קשורה ליחסיה של הדמות עם נדב צנציפר, חושף "המרד". צנציפר, המסקר את הפועל תל-אביב, נחשב למקורב לבעלים הקודם, מוני הראל, ובתקופת ניהולו זכה לסקופים רבים. לאחר קרב מכוער על השליטה במועדון, שבו זכה לבסוף אלי טביב, הפכו דיווחיו של צנציפר לעוינים כלפי הקבוצה. העונש לא איחר: בקיץ האחרון היה צנציפר העיתונאי היחיד שלא קיבל ולא פירסם את הידיעה הראשונה על החתמת השוער אפולה אדל. בשבועות שלאחר מכן התפרסמו ב"ידיעות" כתבות רבות שחשפו בעיות ותככים בקבוצה, שהגיעו לשיאן ב"הקומבינה", כתבה על התנהלות מפוקפקת של טביב סביב העברת שניים משחקני הקבוצה לגרמניה. היחסים העכורים ביותר שררו בין צנציפר לדובר הקבוצה, קובי ברדה, שהאשים את צנציפר כי פירסם בשמו ציטוטים שלא אמר, ואף שקל, לדבריו, להגיש נגד העיתונאי תביעה פלילית על דיבה ולשון הרע. ברדה הוא גם "הדמות המרכזית הנוספת" שצוינה בסקופ של צנציפר. מתברר שהדובר הוא שדרש ששמו יושמט מהסקופ של הצילבה שלו, מה שמחדד את השאלה, מדוע דווקא "ידיעות אחרונות" התכבד בבלעדיות על-ידי ראשי הקבוצה הפורשים. ביום שישי קיבל ברדה טלפון מהיו"ר דורון אוסידון, שדיווח לו על כוונתו להתפטר יחד עם המנכ"ל ניר ענבר. יחסיהם של השניים עם הבעלים טביב כבר היו רעועים, הם מודרו מכמה מההחלטות ופיטוריהם ריחפו באוויר. כשברדה שמע על החלטתם, הוא החליט להתפטר יחד איתם. באותה הזדמנות אמר לו אוסידון כי בכוונתו לפרסם את הסיפור בלעדית ב"ידיעות", באמצעות נדב צנציפר. "אמרתי לו שזו טעות", מספר ברדה ל"העין השביעית". "היה צריך לצאת בהודעה מסודרת לכל כלי התקשורת, מעבר לזה שלא רציתי שהסקופ הגדול הזה יהיה של ידיעות וצנציפר. ידעתי שהתוצאה תהיה שיתר כלי התקשורת יקרעו אותנו". אבל אוסידון היה נחוש לפרסם את ההתפטרות רק ב"ידיעות". ברדה, כאמור, דרש שלפחות שמו לא יוזכר בידיעה, ואוסידון השיג הבטחה כזו מצנציפר, שגם קיים. גורמים שונים בברנזה משערים ש"ידיעות" השיג בלעדיות על הסקופ גם בעזרת הבטחה לאוסידון לראיון גדול ב"7 ימים". בשיחה עם "העין השביעית" אוסידון מכחיש. "עוד לא החלטתי אם אני רוצה להתראיין ל7 ימים", הוא אומר. אז למה בכל זאת רק ב"ידיעות"? "ידיעות אחרונות הוא עיתון רציני וחזק, הוא העיתון של המדינה", מסביר אוסידון את פשר החלטתו, אבל כן דיו להודות ש"חוץ מזה, צנציפר הוא חבר שלי, חבר טוב, אנחנו מכירים עוד מלפני התקופה שלי בהפועל תל-אביב". על השאלה מדוע בחר להודיע למעסיק שלו על התפטרותו דרך העיתון עונה אוסידון: "טביב אוהב דרמות כאלה. גם את יוסי אבוקסיס [שהיה מועמד לאימון הקבוצה] הוא פיטר דרך העיתון. הרבה החלטות שלו היו דרך התקשורת, אז החלטתי גם אני להחזיר לו באותה המטבע". לשאלה איך ספג את הכתבות המאוד לא מחמיאות של צנציפר על הפועל תל-אביב בחצי השנה האחרונה, מאז הפך טביב לבעלים היחיד, עונה אוסידון שאכן היה לו קשה, לאור החברות בין השניים. "אבל צריך לזכור שנדב לא הלך נגדי, אלא כתב אמת", הוא מדגיש. "הוא אמנם נכנס בנו חזק והיינו בנתק מסוים לאורך תקופה, אבל היום אני רואה כמה טעיתי וכמה נדב צדק". לכתבים האחרים שסיקרו את הקבוצה אוסידון לא רוחש כבוד. "יש כמה עיתונאים שלא כיבדו את המקצוע, הדיווחים שלהם על הקבוצה לא היו אמינים, ועובדה שכמה מהם עשו לי נקמה אישית אחרי שהסיפור התפרסם בידיעות". אוסידון מתכוון לכינויי הגנאי שספג אחרי שבחר לצפר את חברו בסקופ הגדול. ברדיו 102 כינו אותו "אבק", עורך אחד כתב עליו "סמרטוט", וכלי תקשורת אחר כינה אותו "דון אוסידון". הדובר ברדה לא מתפלא: "ברציונל העיתונאי זה התבקש. כל אחד היה רוצה סיפור כזה, וכשזה הגיע רק למקום אחד – אז הולכים ומטנפים". ברדה מגלה כי ביום הפרסום קיבל טלפונים נזעמים מעיתונאים ועורכים, שדרשו לדעת למה לא יצאה הודעה לכולם. ברדה אומר כי מאחר שהוא לויאלי למועדון, כיבד את ההחלטה של היו"ר והתיישר על-פיה, הגם שבאופן אישי היה לו קשה מאוד לעכל אותה. "עיתונאים אמרו לי שהייתי חייב לשרוף לצנציפר את הסיפור ולהעביר לכולם, כדי שידיעות יתבזו עם הבלעדי שלהם. אבל יש לי נאמנות למעסיקים שלי ויישרתי קו. אני מבין את הכעס של כלי התקשורת, אבל מקווה שגם הם יבינו אותי. היה לי קונפליקט אדיר, נקרעתי בין ערכים של אמינות ודיסקרטיות, ולבסוף הלכתי עם היושר המקצועי שלי". מעבר לכעס על הבלעדיות ש"ידיעות" קיבל, כלי התקשורת חגגו את הסיפור הגדול, שזכה לתואר "רעידת אדמה". כולם, חוץ מ"מעריב", שלמחרת ניסה לגמד את הפרשה והקדיש לה בשער רק את הרבע התחתון, עובדה שלימדה כמה קשה לקחו בקרליבך את הבלעדיות של המתחרים. בכל זאת הקדישו לפרשה ב"מעריב" כמעט כפולת עמודים, ואף גייסו את האוהד הכי מפורסם של הקבוצה, אריק איינשטיין, לטור מיוחד. הגדיל לעשות הפרשן אביעד פוהורילס, שמעבר לביקורת הקשה על שלושת המתפטרים ("היו שותפים מלאים לרודנות של טביב ולהפיכתה של הפועל תל-אביב לבדיחה מהלכת"), קרא לשחקני הקבוצה לא להופיע למשחק הליגה מול הפועל חיפה, כדי לשים סוף לשלטון טביב. כשפרשן נדרש להמלצה כה חריגה, ברור שמדובר בזעזוע חריג בעוצמתו במועדון מוביל, ושהסיפור הוא ענק בכל קנה מידה. אבל ב"מעריב" העדיפו להבליט בשער את נצחונה של בית"ר ירושלים, ובכך שיחררו קצת חבל לעלבון הצורב שלהם. גם ההפניה בשער הריחה מפאסיב-אגרסיב: "לא לעשות דרמה, לא קרה כלום", בחרו שם לצטט את טביב, שכמו דיבר גם מגרונו של העיתון הנעלב. אז מה למדנו מהסקופ של "ידיעות" ומהסערה שחולל? עבודה עיתונאית גדולה לא היתה כאן. החברות שיחקה תפקיד מכריע. אינטריגות פנימיות, תרבות של תן-וקח, חיסולי חשבונות וסדר יום עיתונאי שמושפע מעלבונות קטנוניים והעדפות אישיות לא ענייניות – מאלה היה לנו בשפע. תקשורת הספורט, באופן מסורתי כמעט, תופסת את עצמה כחלק בלתי נפרד מהתחום שהיא מסקרת, וגם זה לא חדש. הפרשה האחרונה, מעבר לערך החדשותי והדרמטי הרב שיש בה, מספקת מבט נוסף אל מאחורי הקלעים של ההצגה הגדולה, המלמד משהו על היצרים הרוחשים על הבמה עצמה. המועצה לשידורי כבלים ולוויין נגסה השבוע בקטנה באטרקטיביות של תוכנית סיכום המחזור, שזכויותיה נרכשו לפני כשנתיים והועברו לערוץ חמש פלוס לייב. כשהגניבה הזו מהציבור התגלתה, היה מאוחר מדי: חודש קודם לכן פירסמה המועצה את מפרט השידורים החדש, שתוכנית הסיכום לא נכללה בו מאחר שטרם היתה רכושו של ערוץ הספורט. אוהדי הכדורגל זעקו, התלונות זרמו, והמועצה הצליחה בשבוע שעבר להגיע להסכם עם ערוץ הספורט שלפיו לאחר סיום התוכנית במוצ"ש, יפורסמו תקצירי המשחקים באינטרנט. ממוצ"ש האחרון, שעת התוכנית הוקדמה: היא מתחילה בשעה 22:30 ומסתיימת כעבור שעה. ובכל זאת בערוץ הספורט החליטו למשוך כמעט שעתיים נוספות: התקצירים עלו רק בשעה 01:15. מעניין כמה אוהדי כדורגל שלא מחוברים ל-5 פלוס לייב המתינו במתח עד השעות הקטנות. זוהי אמנם הטבה מסוימת עבור הצופים, שעד עכשיו נאלצו להמתין לתקצירי האינטרנט, שעלו רק ביום ראשון בצהריים, אבל זה לא צריך להיות סוף פסוק. בעונה הבאה המועצה חייבת לבצע תיקון במפרט ולהכליל את תוכנית הסיכום בערוץ הבסיס. דין התוכנית כדין "חדשות הספורט". ערוץ הספורט הצליח באמצעות התוכנית לסחוב עוד לקוחות שמשלמים תשלום על תשלום. צריך לשים סוף לשיטת הסלמי הזאת. חומר מילוי. חבל על "וואלה", אתר ספורט מעניין בדרך כלל, שנגרר לאייטמים כמו "האיש הכי שנוא בכדורגל". שלפו שמות של עשרה אנשים, לא ברור לפי איזה קריטריון, הצמידו להם טקסטים עם ציונים ומדד, והגישו סוג של תבשיל לכבוד שישבת. הצולנט הזה התגלה כתבשיל תפל. בכל זאת. בחירת המשחק המרכזי בין מכבי חיפה לסכנין בערוץ 1 ספגה ביקורת בטור הקודם. בדיעבד התברר כי לא היו ברירות רבות בגלל חצאי גמר גביע הטוטו, שהתקיימו ביום שלישי. מה שאומר שלא ניתן היה לשדר את באר-שבע מול הפועל תל-אביב ואת קריית-שמונה נגד ראשון-לציון. מכבי חיפה מול סכנין היתה ברירת מחדל, ועדיין מדובר במשחק מרכז טבלה לא הכי מעניין. המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי נתניה, בעל חשיבות לתחתית, היה אטרקטיבי הרבה יותר. לא סמרטוט. דו-קרב מילולי חריף ברדיו ללא הפסקה הגיע השבוע לבית-משפט השלום בירושלים. דובר איגוד הכדורסל, מוטי אקסמיט, הגיש תביעת לשון הרע נגד רון קופמן, שכינה אותו בשידור "שקרן", "סמרטוט רצפה" "טומטום" ועוד, ואף חזר על כמה מהדברים ב"יציע העיתונות" בערוץ הספורט. אקסמיט, התובע מקופמן 200 אלף שקל והתנצלות פומבית, ציין כי בעוד שבתחנת הרדיו הסירו את הראיון מאתר האינטרנט ואף הציעו לו התנצלות מטעמם, בערוץ הספורט השיבו לו כי הנושא בבירור, אבל לא חזרו אליו מאז. קופמן אמור להגיש כתב הגנה. בערוץ הספורט הבטיחו לוח שידורים מעודכן "בהקדם". המקש "ריפרש" עבד שעות נוספות במהלך שבת עד שהתייאש.

"משך הזמן שנדרש למשיבים לצורך טיפול בבקשת העותר היה ארוך ביותר [...] הוטרדנו ממשך הזמן הנדרש למשיבים לצורך השלמת הליכי חשיפתם של חומרים שונים המצויים בארכיון שלא מכוח בקשות יזומות"

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2467/05 בפני: כבוד הנשיאה ד ביניש כבוד השופט א רובינשטיין כבוד השופט ח מלצר העותרים: 1. גרשום גורנברג 2. האגודה לזכויות האזרח בישראל נ ג ד המשיבים: 1. הממונה על ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון 2. הוועדה לאישור חוקרים מורשים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון 3. ראש הממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשס"ט (22.04.2009) בשם העותרים: עו"ד אבנר פינצוק בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן נדחתה עתירה הנוגעת לתהליכי חשיפת חומר ארכיוני המצוי בארכיון צה"ל. העתירה מוצתה נוכח מכלול השינויים שהתרחשו בעתירה זו מאז הוגשה - הן בהיבטיה הכלליים והן הפרטניים, ובמתכונתה הנוכחית היא אינה מגלה עילה למתן צו על תנאי. העותר 1 (להלן: העותר) הינו חוקר ועיתונאי אשר עורך בשנים האחרונות מחקר על ראשית ההתיישבות היהודית באזור יהודה ושומרון ובאזור רצועת עזה בשנים 1977-1967. במסגרת מחקרו פנה העותר, בבקשה לקבל מעמד של "חוקר מורשה" ולעיין בחומר ארכיוני מוגבל בנושא מחקרו המצוי בארכיון צה"ל, בהתאם לתקנה 7(ב)(4) לתקנות הארכיונים. בקשותיו לעניין זה נדחו, ובעקבות זאת הוגשה העתירה, בה התבקשו סעדים בשני מישורים; במישור הכללי, ביקשו העותרים: א. כי יפורסמו ברבים הכללים והקריטריונים המשמשים את המשיבים בחשיפת המידע המצוי בארכיון צה"ל ובהענקת מעמד של "חוקר מורשה"; ב. כי במסגרת שיקולי "בטחון המדינה" – המונעים חשיפה של חומר ארכיוני – לא יכללו שיקולים של פגיעה בתדמית המדינה ואישיה ושל מניעת מחלוקות פוליטיות; ג. כי יתאפשר העיון ברשימות מלאי ובאינדקסים של החומר המצוי בארכיון צה"ל, בעזרתם ניתן יהיה לבחור את תיקי המידע בהם מבוקש העיון; ד. כי תבוטל תקנה 7 לתקנות הארכיונים, הקובעת את התנאים לעיון בחומר ארכיוני מוגבל. העותרים ביקשו כי יבוטל הסדר "החוקר המורשה", ולחלופין כי יוענק לעותר מעמד של "חוקר מורשה"; במישור הפרטני, ביקשו העותרים כי יינתן צו המורה למשיבים לאפשר לעותר לעיין בכל החומר המצוי בארכיון צה"ל הנוגע למחקרו. בג"ץ (מפי הנשיאה ד ביניש, בהסכמת השופטים ח מלצר וא רובינשטיין) דחה את העתירה מהטעמים הבאים: בהיבטיה הכלליים עתירה זו מיצתה את עצמה בשלב זה – הן משום שהוענקו לעותרים חלק מן הסעדים שנתבקשו במסגרתה (הסעדים שעניינם בפרסום הקריטריונים המשמשים את המשיבים בחשיפת החומר המצוי בארכיון צה"ל ובהענקת מעמד של "חוקר מורשה", פרסום רשימות המלאי והאינדקסים של החומר המצוי בארכיון כמו גם בהשמטת שיקולי פגיעה בתדמית המדינה ואישיה ומניעת מחלוקת פוליטיות מגדר "שיקולי הבטחון" שיש בהם כדי להצדיק מניעת חשיפתו של חומר) והן נוכח העובדה שבכל הנוגע לסעד שעניינו ביטול חלק מן ההסדרים שבתקנות הרי שאלו מצויות בהליכי שינוי שטרם הושלמו, ומן הראוי כי יתאפשר למחוקק המשנה להשלים מלאכתו בהיבט זה טרם יועמדו הן לביקורת שיפוטית. לפיכך, לעת הזו היבטיה הכלליים של העתירה אינם מקימים עילה להוצאת צו על תנאי. גם בעניינם של הסעדים הפרטניים שהתבקשו, אין עתירה זו מגלה עוד עילה להוצאת צו-על תנאי, עת שניים מן המסמכים שהתבקשו (לאחר צמצום העתירה) נמסרו לעותר ומסמך אחד נבחן על-ידי בג"ץ במעמד צד אחד ונמצא כי הוא אינו רלוונטי למחקרו של העותר כך שממילא אינו נופל לגדרי הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה. עם זאת, צויין כי על-פני הדברים משך הזמן שנדרש למשיבים לצורך טיפול בבקשת העותר היה ארוך ביותר ויש לקוות כי במסגרת השינויים המשיבים ייתנו דעתם אף לפרק הזמן הסביר הדרוש לצורך טיפול בבקשותיהם של פרטים, כך שינתן מענה הולם לצורכי המחקר האקדמי כמו גם לאינטרסים ציבוריים כבדי משקל אחרים ובעיקרם החשיבות שבמימוש זכותו של הציבור להיחשף למידע המצוי בידי רשויות השלטון. לקריאת פסק הדין המלא

האם ראוי לראיין עבריינים? הדס שטייף ואבנר הופשטיין מסבירים למה כן ולמה לא • מוסטפא שלאעטה על "כתבות החמלה" בכיכובם של מתנחלים שפונו מבתיהם • ועקיבא ווייס מתאגיד השידור הציבורי על מלחמות העיתונים בחברה החרדית • "קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס

התוכנית ה-85 במספר של "קול העין", הפעם בהנחיית איתמר ב"ז וחן ליטבק, נפתחת בשיחה עם עקיבא ווייס, כתב הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי כאן. ווייס פרסם באתר התאגיד כתבה שהתחקתה אחר הנזק הכלכלי שגרמה מלחמת היומונים בחברה החרדית, בהתמקד במאבק על ההכנסה ממודעות בין "הפלס" הצעיר ל"יתד נאמן" הוותיק והמפלגתי. לפי בדיקתו של ווייס, הנזק המצטבר של המאבק בין העיתונים מוערך בכ-110 מיליון שקל בארבע שנים. העיתונאי, שבתפקידו הקודם היה כתב באתר "בחדרי חרדים", מספר שעמיתיו מכלי התקשורת החרדיים אמרו לו שהם חוששים לעסוק בסוגיה. "זה נושא מאוד רגיש, זה טאבו", אומר ווייס, "יש חרם של רבנים, ואם נסתכל על ההנהגה של יתד נאמן, יש להם עמדות כוח מאוד חזקות במגזר החרדי, גם בפוליטיקה – דגל-התורה, משה גפני, יעקב אשר, אורי מקלב בכנסת. אף כלי תקשורת לא מסתכן ועוסק בזה". הנושא הבא הוא "כתבות חמלה": סוגה עיתונאית שבה כלי התקשורת מראיינים אנשים במצוקה ומבליטים את רגשותיהם בלי לדון בגורמים למצוקה, ותוך הצגתם כקורבנות. בשבועות האחרונים, בעקבות פינוי והריסת הבתים בהתנחלויות עמונה ועפרה, התמלאה העיתונות העברית ב"כתבות חמלה" שבהן התראיינו המפונים, בדרך כלל בלי לדון בכך שהסיבה לכך שאיבדו את ביתם היא שבחרו, מסיבותיהם, להתגורר על אדמה השייכת לאחרים. מה משרתות כתבות כאלה, ומדוע נראה שהקורבנות המככבים בהן הם תמיד מסוג מסוים? על כך מדברים ב"ז וליטבק עם מוסטפא שלאעטה, מגיש תוכניות אקטואליה ברדיו א-שמס. "חמלה זה דבר טוב, אני תמיד אעדיף חמלה על פני התאכזרות ואטימות לב", הוא אומר, "הקושי הוא כשהחמלה נשארת יחידה בשטח, כשאתה עושה כתבת חמלה מבלי לתת את הרקע והפריים, מבלי לתת לחמלה את הקונטקסט". שלאעטה מסכים עם דברי המנחים על כך ש"כתבת חמלה" יכולה להיות מסמך פוליטי גם כשלא מוזכרת בה באופן ישיר אפילו סוגיה פוליטית אחת. "אין כתבה שהיא לא פוליטית", הוא אומר, "התקשורת העברית בחרה להזדהות מאוד עם הסבל של מתנחלי עמונה, אבל היא התעלמה כמעט לחלוטין מהסבל של מפוני אום אל-חיראן או בעלי הבתים בקלנסווה". התוכנית נחתמת בשיחה עם הדס שטייף ואבנר הופשטיין מגלי-צה"ל, הדנים בסוגיה עקרונית: האם ומתי ראוי להימנע מקיום ראיונות עם עבריינים או אישים שסרחו. עצם ההחלטה לראיין אדם כזה, מסבירים המנחים, עשויה לתת לו לגיטימציה ציבורית שתשכיח או תלבין את מעשיו. הרקע לשיחה הוא ראיון עם נעמה בוכריס, אשתו של הקצין אופק בוכריס שהורשע בעבירות מין, ששודר לאחרונה ב"אולפן שישי", ומקרה שקרה בגלי-צה"ל: לירן חגבי, קצין צה"ל שהורשע בהתנהגות לא הולמת כלפי חיילת ונאלץ לפרוש מהצבא, התראיין על תקן פרשן אורח בתוכניתו של אראל סג"ל. לאחר מכן אירח אותו סג"ל גם בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20. לדברי שטייף, אדם שהורשע בעבירה לא ראוי לעלות לשידור ולשמש פרשן, ויש להמתין "הרבה מאוד שנים" עד אשר ישובו לראיין אותו בתחום מומחיותו. עם אנשים שהטרידו מינית, היא מעירה, יש להחמיר. "בעניין של הטרדות מיניות – גם אם חולפות הרבה מאוד שנים אני לא רואה שום צורך לראיין את אותו אדם ולתת לו את זכות ההתבטאות". הופשטיין אוחז בגישה שונה. הוא סבור שאין מקום לפסילה קטגורית של מרואיינים בלי להתחשב בערך שיש למידע שניתן להפיק מהם. מבחינתו, אפשר וצריך לראיין עבריינים, אך יש להקפיד לשאול אותם שאלות קשות ולעמת אותם עם מעשיהם. הוא אישית, לדבריו, היה רוצה לראיין אפילו את יוזף מנגלה, והוא מוצא עניין רב במחשבותיהם של טרוריסטים. "אני חושב שכל ניסיון להגיד טוב, זה מחבלים, אני לא רוצה לשמוע אותם, זו מחשבה שכאילו באמצעות הראיון אנחנו נותנים להם פרס", הוא מסביר. "אבל האמת היא שהפרס הכי גדול שאנחנו יכולים לתת זה לעצמנו, שאנחנו נדע יותר טוב איך הצד השני חושב. אם נדע יותר טוב איך הצד השני חושב, יהיה קל יותר להתגונן מפניו". "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.

שבועון שראה אור ביוזמת השב"כ ובמימון משרד הביטחון ומפלגת מפא"י בשנים 1956–1958, במטרה לפגוע בהשפעתו ותפוצתו של "העולם הזה". אף שהושקעו בו מאות אלפי לירות, לא הצליח במשימתו ונסגר

שבועון סנסציוני שיצא לאור ביוזמת איסר הראל, ראש המוסד, ובתמיכת מפלגת מפא"י, תחת מסווה של מגזין צילומי א-פוליטי. מומן מקופת משרד הביטחון ומפלגת מפא"י במטרה למוטט את אמינות "העולם הזה", שמאז רכישתו ב-1950 על-ידי אורי אבנרי ושלום כהן הרבה לבקר את פעילותם של גופי הביטחון השונים, ובראשם הש"ב (לימים השב"כ). שיתוף הפעולה בין הממסד הבטחוני לעיתון חרג מהפן הכלכלי, והראל אף דאג להעביר לעורכיו סיפורים בלעדיים בנושאים מדיניים-בטחוניים, כדי ש"רימון" יצבור הישגים עיתונאיים שיסייעו לו לגבור על "העולם הזה". גליונו הראשון הופיע ב-1 באוגוסט 1956. סיסמתו – "עצמאי, שקול, מראה הכל" – ביקשה לתת תשובה לסיסמת "העולם הזה" ("ללא מורא, ללא משוא פנים"). הודפס על נייר איכותי וכלל דפים ושער צבעוניים. בראש המערכת הועמד שלמה טנאי, אשר מהגיליון השישי הפך לעורך אחראי ואת מקומו תפס חזי לופבן. כמו"ל נרשמה חברת עין-וספר בע"מ, שבעליה היו אשר ודן (מקס) טנאי, אחיו של שלמה, שנודעו ביחסיהם הקרובים לממשל. דן טנאי, חברו הטוב של הראל, אף קיבל תואר רשמי בעיתון: "יועץ כללי". במאמר המערכת הראשון נכתב: "קוראים רבים יקדמו את הופעתו של רימון בשאלה: מי עומד מאחוריו? אנו מאמינים כי תוך זמן קצר יעמוד הקורא על מהותו של רימון. הוא ילמד לדעת כי ללידתו אין כל רקע מפלגתי וכי הוא צמח מתוך כוונה של קבוצת עיתונאים ואנשי כלכלה למלא את החסר בעיתון מסוגו בישראל". בפועל כוונתו לא היתה תמימה, והוא היה מקושר היטב למפלגת מפא"י. שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "רימון" כתב משה שרת ביומנו: "פגישה עם איסר, עמוס מנור [ראש הש"ב] והעיתונאי לוי יצחק הירושלמי בעניין השבועון החדש רימון, המיועד להכות את העולם הזה. לוי יצחק קטיגור ואיסר סניגור". "רימון" ניסה לחקות בשפתו החזותית, בניסוחיו הפומפוזיים ובתמהיל שבין תכנים חדשותיים כבדים לקלילים את "העולם הזה", אלא שהחליף את העמדות החתרניות של מושא החיקוי בממסדיות, ושם דגש על חשיפת שחיתויות דווקא בקרב חוגים שאיימו, לדעת עורכיו, על יציבות הממשל. תוכנו הורכב מכתבות בנושאי היום ולצדן רכילות, הומור עם נופך מיני, סנסציות לא-מזיקות, ספורט, בידור ושערוריות רומנטיות. כתבת השער בגליון הבכורה, "שעשועי חול", עסקה בחוף הים. בין יתר כתבותיו: "הפרחח אלוויס פריזלי" וריקוד ה"רוקן רול" – "הטירוף החדש המעורר את הגוף והמשתק את המוח". את השקתו ליווה מסע פרסום אינטנסיבי שכלל מודעות שרשרת בעיתונות, מודעות צבעוניות ברחובות, מודעות על מסך הקולנוע וחלוקת אלפי "כובעי רימון" לצופי תחרות הכדורגל הבינלאומית ישראל–ברית-המועצות. שבועות אחדים לאחר השקתו הגיע לתפוצה של עשרת אלפים עותקים, כפי שדיווח שרת ביומנו: "רימון מהודר מאוד בניירו ובדפוסו ומרהיב בתמונותיו, אך חסר כל תוכן של ממש ואין בו שמץ מלח ופלפל. אף על פי כן אומרים כי הוא נפוץ כבר ב-10,000 טפסים – הצלחה לא תשוער. השאלה היא האם הוא מתחרה בהעולם הזה או בדבר השבוע". כעבור חודשים מספר החלה לצאת מהדורה אנגלית של העיתון, ובשלב מסוים אף נעשה ניסיון למכור מהדורה בשפה הפולנית. לאורך כל הדרך שמר "רימון" על יחסים קרובים לשלטון, ואף העביר לשרים את כתבותיו על אודותיהם, כדי שיערכו אותן. בספטמבר 1956 ציין שרת ביומנו: "שליח מרימון הביא הגהה של הסיפור עלי עם התמונות שנקבעו לפרסום. הכתוב היה לי אפתעה נעימה – תרבותי ונבון למדי, בלי פגיעות בטעם וללא כל תעלולי פרסומת זולים, אם גם חף מכל חן, ברק ושאר רוח. תיקנתי זעיר שם זעיר שם, במגע קל ומרפרף בלבד". במקביל המשיך העיתון להציג את עצמו כעצמאי. בפברואר 1957, במאמר המערכת שחגג שישה חודשים להופעתו, נכתב: "הנה כי כן, לא קל ולא פשוט להיות עיתון לוחם. אבל בישראל עוד הרבה יותר קשה להיות עיתון עצמאי. ולא בגלל הלחץ שיש על עיתון, בדרך-כלל, מצד גופים פוליטיים וציבוריים, אלא בגלל הפחד המוזר וההסתייגות הראשונית, העיקשת, שיש לכל גוף פוליטי וציבורי כלפי עיתון אשר עצמאותו ואי-תלותו הם לחם חוקו ויסוד קיומו". שבועות אחדים לאחר מכן הפך "רימון" באחת לעיתון מגויס באופן גלוי והחל להקדיש כתבות שער, מאמרי מערכת ועמודים רבים לתקיפת "העולם הזה", שאותו כינה "מגזין הארס". תחילה חשף קשרים בין אורי אבנרי לאיש הימין ד"ר ישראל אלדד על רקע פרשת קסטנר, אחר-כך טען כי "לקראת פסטיבל הנוער במוסקבה עוזר אבנרי לקומוניסטים בישראל להפיל אנשי ציבור אל תוך המלכודת של מק"י" וכי מטרת "בית-המלון המצויר של מר אבנרי" היא "להרוס את הדמוקרטיה הישראלית". שבוע לאחר מכן, במדור המערכתי "בקו הראשון", כתב לופבן כי המלחמה שבה פתח "רימון" היא "מלחמת מנע נגד הידיים שביקשו לערער עד היסוד את הדמוקרטיה הישראלית בעזרת המרירות, האכזבות והאמונות המשיחיות". בסוף יוני חשף העיתון כי "מטה ההכנות של משלחת מק"י לפסטיבל הנוער נמצא במערכת העולם הזה, שאינו אלא מכשיר תעמולה קומוניסטי מס 1". בגוף הכתבה נכתב כי "במשך שנים מנסה העולם הזה להעמיד פנים של ביטאון אובייקטיבי אשר טובת האומה והמדינה לנגד עיניו, אבל למעשה זהו ביטאון תעמולה קומוניסטי המסתיר את כוונותיו האמיתיות מאחורי מסווה של מלחמה לצדק ולטוהר מידות ציבורי". מאמר המערכת הבא, תחת הכותרת "אל תיגע בארס זה", קרא: "בשבוע שעבר, כאשר התועמלן הקומוניסטי אבנרי גייס את כל גבהות לבו, יהירותו ושאיפת השלטון המכרסמת בו כמעט מילדותו כדי להריק את מטען הזוהמה ממנה קורץ על ראש ממשלת ישראל, הבין כל אזרח כי בא הרגע לנפץ את הקרדום, ולא רק להכיר בצורך הדחוף הזה, אלא ממש לקום ולנפצו". המלצת "רימון" לקוראיו: "אל תחזיק בנייר עליו נדפס הארס אם אינך רוצה שארס זה ידבק גם בך". באוגוסט 1957, במלאות שנה לעיתון, טען לופבן כי "על-ידי שורה של גילויים השיג רימון שורה של הצלחות, וחשובה שבהן היתה הצלחתו להוכיח את הזיקה של בטאון הארס עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בדרך זאת ועל-ידי פרסום עובדות והוכחות, שאיש לא קם ולא ניסה אפילו לערער אותן, התערער תוך שבועות מספר האמון שרכש לעצמו בטאון הארס אצל אנשים ומפלגות". עוד באותו חודש כתב לופבן על האויב הפנימי בישראל כך: "כת של נביאי שקר המעכירים את אווירת החיים הציבוריים ברעל של תבוסתנות ומסכנים בכך את בטחונה של ישראל לא פחות מן הסוכנים הזרים והמקצועיים המנסים להעביר לידי האויב מסמכים סודיים ואינפורמציה צבאית וכלכלית. [...] ויש תרופה אחת שאנו חוזרים וממליצים עליה, והיא בדוקה ומשובחת ואין טובה ממנה – אל תיגע בארס זה, אל תקנה אותו, אל תפיץ אותו, אל תדפיס אותו, אל תתלה אותו לראווה ואל תסכים שחבריך ייגעו בו, שכנע אותם". העימות בין "רימון" ל"העולם הזה" הגיע לשיאו בנובמבר 1957, כשכתב "העולם הזה", אלי תבור, טען שנחטף ונחקר על-ידי הש"ב. בתגובה פירסם "רימון" סדרת כתבות ומאמרים ששללו את דברי תבור מכל וכל. ההתקפות על "העולם הזה" הזיקו לתפוצת "רימון". בספטמבר 57 רושם שרת ביומנו: "לוי יצחק הירושלמי בא לשיחה. שפך מרי שיחו על מצב המפלגה בעיתונות. קיטרג חמורות על רימון, שהוצאתו עלתה עד כה, לפי אומדנו, בהפסד של 300,000–400,000 ל"י, ועם זה לא הועיל לערער את העולם הזה אף כלשהו והזיק רק לדבר השבוע". בתחילת 1958, עם עזיבתו של העורך האחראי שלמה טנאי, נעלמו מ"רימון" ההתקפות הישירות על "העולם הזה". העיתון המשיך לצאת עוד חודשים מספר, עסק בנושאים שונים ומגוונים, עד שבאפריל חדל מלהופיע. חרף הקשר הישיר עם ראש השב"כ, שבאותם ימים נשמרה זהותו בסוד, גם לאחר סגירתו של "רימון" טען העורך האחראי לופבן כי כוונותיו היו כנות: "כאשר עבדתי שם לא ידעתי מי עומד מאחורי המגזין, אם כי המטרה שלו היתה ברורה וידועה, והיא תאמה בהחלט את דעותי שלי. אף אחד לא נתן לנו הוראות מגבוה, אבל מצד שני, כאשר היינו זקוקים למידע בנושאים שונים שקבענו לעצמנו, איסר הראל, שהיה ידיד העיתון, היה מספק לנו את המידע. השגיאה שלנו היתה שהתמקדנו יותר מדי במאבק נגד העולם הזה, כי זה שיעמם את הקוראים". שלמה טנאי חזי לופבן • דוד אבידן • אריה אבנרי • יעקב אגמון • בלה אלמוג (מזכירה) • אוהד זמורה (מזכיר המערכת) • מרדכי נאור • משה שמיר "הקוזאק הנגזל – עד כמה מוצדקות הטענות על תקשורת שמאלנית", מאת יחיעם ויץ, גיליון מס 40 "עוז יעוז נגד העיתונאים", אלי אשד, "ליטרטורה", 22.11.2003 (פורסם בגרסה שונה ב"מקור ראשון") “תשקורת", אורן פרסיקו, "פירמה”, 14.07.2004 מופיע גם באתר ה"מאסף"

שבועון ישראלי בשפה הערבית. העיתון בשפה הערבית הרביעי בתפוצתו בישראל. נוסד ב-1987 בטייבה על ידי בסאם גאבר. מחזיק גם את אתר האינטרנט "פאנט"

השבועון "פנורמה" החל את דרכו כמקומון באזור המשולש והפך לעיתון בהפצה ארצית. כיום הוא נחשב לעיתון הרביעי בתפוצתו בשפה הערבית (למרות שבעלי העיתון טוען שעל פי סקרים שנעשו למענו, "פנורמה" הוא העיתון הנקרא ביותר במגזר הערבי). בסאם גאבר, ותיק "קול ישראל", ייסד את העיתון והוא הבעלים והעורך הראשי. כיום העיתון מעסיק כ-60 עובדים ומפעיל גם אתר אינטרנט, "פאנט", שפועל במקביל לשבועון. בתו, פרידה גאבר-בראנסי עובדת גם היא כעורכת בעיתון. קבוצת התקשורת של "פנורמה" התמודדה במכרז להקמת הרדיו המקומי עם קבוצת משקיעים ערבים יהודים שכללה גם את גודי שלום ניר מוזס, אבל הפסידה במכרז. מכיוון שבעלי העיתון עבד שנים ארוכות עבור כלי התקשורת העבריים, נתפס השבועון כמקורב לממסד הישראלי, ונוטה לרכך את זהותו הלאומית. עוד סיבה לתפיסה כי "פנורמה" מקורב לממסד היא העובדה שלשכת הפרסום הממשלתית נוהגת להעביר את נתח הפרסום הגדול ביותר לשבועון ולא לעיתונים הנפוצים יותר. עיקר סיפורי השבועון עוסקים בנושאים אזרחיים מקומיים ופנימיים, לצידם מביא השבועון גם סיפורים צבעוניים מהעולם הערבי. בסאם גאבר פרידה גאבר-בראנסי אברהים אבו עטא יוסף שדאד נאיף זידאני סמי עבד אל-חמיד (Panet) אתר העיתון "ערבים ברשת: המלחמה של פרידה גאבר ודיאנה חדד", הארון חתוכו, חדשות "נענע". "מדריך החברה הערבית", מרכז מוסאווא, 2005 "העיתונות הערבית בישראל כמכשיר לעיצוב זהות חדשה", ד"ר מוסטפא כבהא, מכון חיים הרצוג, 2006

"ידיעות אחרונות" מצניע את כתב האישום נגד אולמרט | לבייב חוטף על ימין ועל שמאל | ומדונה מחליפה את "כוכב נולד"

בראש הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מופיעה הבוקר סדרת תצלומים של שערי העיתון מימים עברו, כולם שערים שהוקדשו לפרשיות השחיתות השונות שבהן חשוד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. מכותרת ראשית על החקירות המוקדמות, עבור בגיליון המיוחד שיצא בבוקר יום שישי עם חשיפת החשדות החמורים, ועד לשער שדיווח על התפטרותו מתפקידו. שער הגיליון שיצא הבוקר, עם הכותרת הראשית "מדינת ישראל נגד אהוד אולמרט", יכול היה להשתלב ברצף השערים בטבעיות. מחווה דומה, לו היתה מודפסת ב"ידיעות אחרונות", היתה נראית מוזרה ביותר. עיתון זה צידד בעמדת אולמרט ופרקליטיו לאורך כל הדרך, ועדיין שומר לו אמונים. הבוקר, יום לאחר הגשת כתב האישום הראשון בתולדות מדינת ישראל נגד ראש ממשלה לשעבר, יש להתאמץ כדי לאתר את הכותרת על כך בשער "ידיעות אחרונות". כולה משבצת שחורה קטנה, כשישית מגודל התצלום המופיע לצדה ומתעד את ביקור הזמרת מדונה בכותל המערבי. הכותרת במסגרת השחורה קוראת "הנאשם: אולמרט", מדגישה את אי-ההאשמה בקבלת שוחד, ומפנה את הקורא לעמ 8(!). כפולה אחת בלבד, הרביעית, מקדיש "ידיעות אחרונות" לסיקור כתב האישום שהגישה אתמול הפרקליטות. הידיעה הראשית בה מצומצמת יחסית, אין טור פרשנות, ולצד המסגרת המביאה את תגובת פרקליטי אולמרט מופיעה מסגרת נוספת שכמו לקוחה מתוך התגובה ומבליטה את אחד הכשלים, לכאורה, בכתב האישום. זוהי תמונת מראה ליחס שמעניקים שאר העיתונים לפרשה. ב"מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום" רוב השער עוסק בכתב האישום, ומיד אחריו מוקדשים כמה עמודים לדיווחים ופרשנויות. האם ייתכן שהשיקול המקצועי של עורכי שלושת העיתונים הללו שגוי ורק זה של עורכי "ידיעות אחרונות" הכריע בצדק כי הגשת כתב אישום נגד מי שהיה עד לאחרונה ראש הממשלה אינה חדשה הראויה לכותרת ראשית ועמודי הפתיחה? ואולי שלושת העיתונים האחרים סובלים מהטיה פוליטית הגורמת להם לרדוף את אולמרט במרץ רב מהראוי, ואילו עיתון "ידיעות אחרונות" נותן לו ליהנות כראוי מהספק כי אינו אשם בדבר? התשובה לשתי השאלות שלילית. אין זה מקרה ששלושה עיתונים אחרים מסקרים בטון חמור את הגשת כתב האישום נגד אולמרט. זהו אירוע חדשותי הראוי לסיקור בולט, מקיף ומפורט. גם אם מקבלי ההחלטות ב"ידיעות אחרונות" חושבים כי ראש הממשלה לשעבר נרדף על לא עוול בכפו, גם אם הם סבורים שיש לעזור לו להילחם על חפותו, גם אם בסופו של משפט ייצא אולמרט זכאי לחלוטין – אין הצדקה עניינית להצנעת האישומים החמורים נגדו באופן כה בוטה. מסגור הפרשה כאירוע שחשיבותו אינה מרכזית חוטא לאמת, ולקוראי "ידיעות אחרונות". זהו בוקר עצוב לעיתון, ולכל מי שמקצועיותו יקרה ללבו. מה מצליח לדחוק את כתב האישום נגד אולמרט מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"? הפגנה של 14 ילדים משלוש משפחות, המוחים על כך שערב פתיחת שנת הלימודים אין להם כסף לספרים ומחברות. "ילדי האוהלים", קוראת הכותרת הראשית של העיתון, ולפי הידיעה המופיעה בעמ 3 [יונתן גולן ותמר טרבלסי-חדד], כבר חודשיים שהילדים ומשפחותיהם גרים באוהלים בגן הוורדים בירושלים, שם הם גם מתכוונים ללמוד בבית-ספר מאולתר שהוריהם מנסים להקים. ועוד על שער העיתון, הפניה למבצע מיוחד של "ידיעות אחרונות" בשיתוף הארגון "לתת", שבמהלכו מתבקשים הקוראים לתרום ארוחת חג לילדים במצוקה. גם על כך הרחבה בעמ 3. בעיתונים המרכזיים האחרים, כאמור, מוצגת תמונת מראה. "בפעולות המרמה, ההסתרה וההונאה שלו, פגע אהוד אולמרט בשמה של מדינת ישראל", קוראת הכותרת הראשית הארוכה של "הארץ" (ציטוט זה אינו מופיע כלל בסיקור "ידיעות אחרונות" את הפרשה). שלושת העמודים הבאים מוקדשים לכתב האישום והשלכותיו. הפרשן המשפטי זאב סגל כותב כי "כתב האישום החמור והקשה [...] נכתב בזעם", אך מתריע כי הוכחת המעשים המיוחסים לאולמרט "לא תהיה קלה" וקורא לציבור לראות בו חף מעוון עד להכרעה המשפטית. אמיר אורן מוסיף טור משלו שנפתח בהערכת תרומתו של אהוד אולמרט לעיתונות העברית. "מי שהתרועע איתו לא קופח במידע, ומי שלא הוקסם ממנו נחשף לחומר רב ומטריד". ב"ישראל היום" מבטיח מרדכי גילת כי "לא יהיה משעמם" במהלך המשפט של אולמרט (שאמור להימשך כמה שנים), ואילו דן מרגלית, ידידו לשעבר שהפך למקטרגו המושבע, פותח את טור הפרשנות שלו בווידוי אישי: "ואז, כאשר המציאות הגיעה אתמול אל יעדה וכתב האישום החמור נגד אהוד אולמרט קרם עור וגידים ואור, ושנים של מאבק למען טוהר המידות בחברת בני האור שהיו שם לפני אמורות היו להתפרץ בצהלת מנצחים, שהנה דוד גבר על גוליית – נותרתי פעור פה, ללא אוויר בריאות, כמעט שמוט כתפיים. כך, מין הלך רוח סתמי, שהרי זה כה מובן מאליו, וצריך היה לקרות מזמן, וטוב מאוחר מאשר בכלל לא". אתמול כינס לב לבייב, טייקון, מסיבת עיתונאים לאור מסקנתו כי יתקשה בעתיד להחזיר את הכסף שלווה בשנים האחרונות לצורך עסקיו. באופן טבעי, הביקורת על לבייב, שזכה בשיא הצלחתו לחנופה והילולים, הולכת וגוברת בתקופה האחרונה. כעת הוא נדרש להסיק מסקנות קשות. "לבייב צריך ללכת הביתה", קוראת הכותרת לטור של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". פלוצקר אינו חוסך ביקורת אישית מלבייב ומטיל עליו את האחריות למצב החברה: "המסקנה המתבקשת היא שלב לבייב, ועימו חלק נכבד מהצמרת של אפריקה-ישראל, שגו שגיאות קשות ומהותיות בניהול החברה, ואין הם ראויים יותר להחזיק בהגה שלה". גם חזי שטרנליכט ("ישראל היום") יוצא בקריאה דומה. גולן חזני ("כלכליסט") קובע כי "אפריקה בראשות לבייב, ורק בראשותו, עשתה כמעט את כל הטעויות האפשריות בהתנהלות, הן בימי טרום המשבר, אבל בעיקר עם פריצתו", אך אינו קורא להעברתו מתפקידו. ב"דה-מרקר", שכותרתו הראשית הבוקר ("תעזרו לי") נקראת ככותרת שנועדה להשפיל, הדגש הוא על כספי המשקיעים מקרב הציבור הרחב. רותם שטרקמן מאגד את לבייב עם משפחת עופר, שאף חברת צים שבבעלותה נקלעה לאחרונה לצרות כלכליות. "ההתעשרות שלהם היתה גם, ובעיקר, בזכות הכסף שלנו", כותב שטרקמן וקורא למנהלי בתי-ההשקעות לדאוג לחסכונות הציבור. "אליעזר פישמן ושאר אנשי העסקים שלנו מסתכלים על ההתרחשות הזאת מהצד", מזכיר שטרקמן, "ומחכים לראות כיצד היא תסתיים". שני עמודים אחר-כך יוצא סמי פרץ במסר דומה להגנת כספי המשקיעים. מובן גם שעתה יתחילו לצוץ כל מיני שאלות שלא היה נעים להעלותן כשלבייב נחשב להצלחה מסחררת. טלי ציפורי הזכירה אתמול ב"גלובס" כמה פרטים על הבית שרכש לבייב בלונדון, בית הכולל, בין היתר, "גרם מדרגות, שעלותו עמדה על 750 אלף ליש"ט והוא נבנה בטכניקות שבהן השתמשו לאחרונה לפני 150 שנה, בעת בניית טירות בצרפת, לא פחות", וכמו כן גם "אח מאבנים שגולפו ביד, שעלותו היתה 100 אלף ליש"ט". דרור מרמור הוסיף כמה תהיות עקרוניות יותר. "זה הזמן לדרוש מלבייב", כתב, "חשיפה רבה יותר של עסקיו הפרטיים. מותר לנו לדעת מה כוללים אותם כיסים עמוקים, שהיו חלק מהרקורד העסקי של לבייב, שמשרדיו הראשיים ממוקמים בבורסה ליהלומים ולא במטה אפריקה ביהוד. באותה הזדמנות נרצה תשובה למה הוא באמת עבר ללונדון (להיות קרוב למניה אף פעם לא נשמע משכנע); האם הידידות עם רומן אברמוביץ כוללת מיזמים או חובות משותפים; מי עומד מאחורי הקבוצות העלומות להן מכרה החברה את הפרויקטים האחרונים ועוד". ברור כי הזמן לדרוש מלבייב חשיפה של עסקיו הפרטיים היה בעבר, כאשר חשיפה ראויה שלהם היתה מועילה למנהלי ההשקעות של כספי הציבור בבואם להחליט אם ראוי להשקיע בלבייב או לא. אתמול, אגב, במסיבת העיתונאים, לבייב שמר על שתיקה בכמה נושאים עקרוניים. במצבה של העיתונות כיום, על חוסר יכולתה לתחקר כראוי את ההון הגלובלי, עצם העלאת השאלות על מקורות המימון של לבייב היא מעשה מבורך. עדיין לא מדובר בתחקיר נשכני וחובק עולם על הסודות האפלים שלו, אבל גם מסע בן אלף מילין וגו. הקריקטורה המופיעה הבוקר ב"ידיעות אחרונות" [דניאלה] מסמנת את חילופי המשמרות בתרבות הפופולרית: בדוכן הקבלה במלון מתבקשת הזמרת מדונה לשמור על שתיקה משום שהיא מפריעה לעובדים לצפות בגמר העונה השביעית של "כוכב נולד". הקריקטורה מסמנת גם את חילופי המשמרות בקידום מופעי בידור על-ידי העיתונות. עד אתמול נתן "מעריב" את הטון, בשיתוף הפעולה שלו עם הפקת "כוכב נולד". הבוקר מוביל בבטחה "ידיעות אחרונות". אתמול הקדיש העיתון ידיעה לכך שהזמרת עתידה לנחות בישראל. הבוקר מעטר תצלום שלה בכותל המערבי את השער, ואף הכפולה המרכזית מוקדשת לזמרת וביקורה בישראל, עם ידיעות כגון "המטה למען שחרור שליט פנה למדונה" ו"המעריצים החדשים: נתניהו ולבני". אדר פרימור מדווח ב"הארץ" כי שבדיה תגנה את האנטישמיות, בתקווה כי בכך יבוא לסיומו המשבר הדיפלומטי שנוצר בעטיה של הכתבה על חיילי צה"ל בעיתון "אפטון-בלאדט". לפי דיווחו של פרימור, שר החוץ האיטלקי נועד עם עמיתו השבדי, והשניים סיכמו כי "בכינוס מועצת שרי החוץ של האיחוד, בסוף השבוע הקרוב, תתקבל הצהרה שבה יובהר שאירופה בראשות הנשיאות התורנית השבדית מגנה בנחרצות את האנטישמיות ומתכוונת לפעול נגד כל גילוי שלה ביבשת". מדור הרכילות הקבוע של עיתון "ישראל היום" נעדר הבוקר. לפי ידיעה שפורסמה באתר וואלה [ענת קם], כותבת המדור, טלי מזרחי דהאן, הושעתה לאחר שהציעה לאנשי יחסי-ציבור להמליץ ללקוחותיהם לשכור את הלהקה שבה חבר בעלה. בתחתית מדור המכתבים של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מכתב מאת גיורא פורדס, דובר הכנסת. לדבריו, כותרת ידיעה שהתפרסמה בעיתון ("120 חברי-כנסת הוזמנו, רק אחת הגיעה"), שהתייחסה לאירוע לציון יום הולדתו של החייל השבוי גלעד שליט, היתה שגויה. "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט לא שלח כלל הזמנות אישיות לחברי-הכנסת להשתתף באירוע", מבהיר פורדס.