Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

רק "הארץ" מדווח על מות פלסטיני מירי כוחות צה"ל | "ישראל היום" פחות הוגן ומאוזן מארגון אמנסטי | "ידיעות אחרונות" אינו מבליט בשערו את הטענה כי שרה נתניהו שותה שלושה בקבוקי שמפניה ביום | "דה-מרקר" הוא עדיין העיתון היחיד שמעודד רפורמה מקיפה בבנקים

העיתונים הבוקר שמנמנים יחסית, נשענים בנוחות על המודעות הרבות שמתפרסמות לקראת חג הפסח. ובכל זאת, רק בעיתון "הארץ" נמצא מקום לדיווח כי עלי מחמוד סאפי, בן 17 ממחנה הפליטים הפלסטיני אל-גלזון, מת אתמול מפצעיו, לטענת הפלסטינים, לאחר שנפגע מירי חי של כוח צה"ל בהפגנה שבה השתתף. גקי חורי מדווח בעמ 12 של העיתון כי סאפי נפצע אנושות לאחר שנורה בחזהו בשבוע שעבר. ההפגנה שבה נפגע התקיימה במחאה על הקמת מחסום בין מחנה הפליטים להתנחלות בית-אל, ולפי הדיווחים, חיילי צה"ל ירו לעבר המפגינים לאחר שאלה יידו לעברם אבנים. ב"ישראל היום" 35 עמודי חדשות הבוקר. בין הידיעות המתפרסמות בהם: 24 עולים חדשים יעשו השנה את סדר הפסח הראשון שלהם בישראל; נבחרה הכרזה הממלכתית ליום השואה; ילידת סורינאם ראתה בתערוכה של מוזיאון ישראל את בית-הכנסת שבו התפללה כילדה; חוקרים ישראלים גילו את אורך היממה בשבתאי; ואלוף רוני נומה החל אתמול באופן רשמי את תפקידו כמפקד פיקוד המרכז. לידיעה על מות פלסטיני החשוד ביידוי אבנים לעבר כוח צה"ל לא נמצא מקום. קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מחזיק 32 עמודים. באף אחד מהם אין מדווח על מות הפלסטיני. בין הידיעות שכן מתפרסמות בעיתון: מפגש בין שני כבאים ששמם סמי, אחד מהם כבאי אמיתי והשני בובה גדולה של דמות בדיונית; בית חם לחיילי צה"ל נחנך במודיעין; חגי פליסיאן, שנחשד ברצח בבר-נוער ונוקה מהחשדות, התחתן; שני מחשבים נגנבו ממכוניתה של גל לוסקי, יו"ר ארגון IFA; שגריר ישראל באו"ם סיפר לחברי מועצת הביטחון על פציעתה אנושות של הילדה אילה שפירא מבקבוק תבערה שהושלך לעבר מכונית משפחתה; 110 עולים הגיעו שלשום מאוקראינה; השמות הפופולריים ביותר לכלבים בישראל הם רוקי וליידי; משתתפת בתוכנית ריאליטי פגשה את אמה לאחר שש שנות נתק; ואחד מחברי להקת ואן-דיירקשן החליט לפרוש (שלוש הידיעות האחרונות מתפרסמות בכפולת האמצע של העיתון). "אני ציני למדי לגבי הסיכויים של תמונה להשפיע על המציאות", אומר צלם "הארץ" אלכס ליבק בראיון שהעניק לעופר מתן בשבועון "טיים אאוט". כשמתן מזכיר לו כי התמונה שצילם ובה נראה המחבל מקו 300 מורד מהאוטובוס בעודו בחיים טילטלה מדינה שלמה, אומר ליבק: "היום התמונה הזו היתה נכנסת לעמ 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז. לבנו כחברה הפך גס הרבה יותר מאז, והעניין שלנו במאבק הפלסטיני ובכיבוש פחת מאוד. בתקשורת הפלסטינית אתה רואה מדי יום דיווחים על הריסות בתים וגדיעת עצים, דברים שהם היומיום של הכיבוש, ובתקשורת הישראלית הדברים האלה חדלו להופיע. נקודה. לא מראים לנו יותר איך נראה המגע בין החייל לאזרח הפלסטיני, פשוט לא". בטור צד בראש עמ 17 של "ישראל היום" מדווח צבי הראל על דו"ח שפירסם ארגון אמנסטי, ולפיו "חמאס ביצע פשע מלחמה במהלך צוק איתן". "דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל מאשים קבוצות פלשתיניות חמושות, כולל חמאס, בהריגת אזרחים משני הצדדים במתקפות המהוות פשעי מלחמה", מציין הראל בידיעה ומוסיף: "מדובר בדו"ח השלישי שחיבר הארגון מאז פרוץ מבצע צוק איתן בקיץ 2014". הדו"ח הקודם של אמנסטי על "צוק איתן" ראה אור בדצמבר האחרון. חוקרי הארגון קבעו בו כי תקיפות של כוחות צה"ל על ארבעה רבי-קומות ברצועת עזה במהלך הימים האחרונים של המבצע נעשו ללא כל הצדקה צבאית ובניגוד לדין. להבדיל מהדו"ח הנוכחי, המוקדש לפשעי המלחמה של חמאס, כשהדו"ח הקודם פורסם בחרו ב"ישראל היום" לדווח על ממצאיו בשוליה של ידיעה שהתמקדה בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח על פגיעה בחופש הביטוי במהלך המבצע. חודש לפני כן, בנובמבר 2014, פירסם הארגון דו"ח תחת הכותרת "משפחות תחת ההריסות. התקפות ישראליות על בתים מאוכלסים". ב"ישראל היום" כלל לא דיווחו על ממצאי דו"ח זה. העיתון הנפוץ בישראל לא רק שנמנע מלחקור ולדווח בעצמו על מקרים שבהם יש חשד לפשעי מלחמה שביצעו חיילי צה"ל ("כוחותינו", בלשון "ישראל היום") במהלך המבצע הצבאי האחרון בעזה, אלא גם נמנע מלדווח על ממצאים בעייתיים שנחשפו בעבודת תחקיר של גורמים חיצוניים. למחרת הפרסומים בכלי תקשורת שאינם "ישראל היום" על הדו"ח הראשון של אמנסטי, בדבר התקפות צה"ל על בתי עזתים, מצא לנכון העיתון לפרסם מכתב למערכת שקיבל מיהודה רייף, תושב כוכב-יאיר. "ארגון אמנסטי בחסות האו"ם מאשים את ישראל בהרג מכוון של אזרחים פלשתינים במהלך מבצע צוק איתן, זאת בעוד הם עצמם איפשרו לחמאס לירות טילים מבתי-ספר שבאחריותם לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל", כתב רייף. "אמנסטי הוא הגורם שיש להאשים בפשעי מלחמה. בעוד צה"ל הודיע מראש על תקיפותיו, מדוע אין אמנסטי מתייחס להעדר הודעות חמאס מראש על הטילים שהם ירו קודם על ישראל, ואשר רצחו באמצעותם ילד ותושבים תמימים חפים מכל פשע?". כעת נענה ארגון אמנסטי לאתגר שהציב בפניו רייף, והציגו ישראלים רבים אחרים, והוא מפרסם דו"ח על פשעי המלחמה שביצעו חמאס וארגונים אחרים במהלך המבצע. בכך נמנע הארגון מלתקוף צד אחד בלבד במערכה והופך לכלי ביטוי הוגן ומאוזן יותר מאשר העיתון הנפוץ בישראל. בשער "ידיעות אחרונות" אין הבוקר זכר לעדות שמסר אתמול מני נפתלי, לשעבר אב-הבית במעון ראש הממשלה, בפני בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים. נפתלי, אורח קבוע בשער "ידיעות אחרונות" בשבועות שלפני הבחירות לכנסת, טען אתמול, בין היתר, כי שרה נתניהו שותה שלושה בקבוקי שמפניה ביום (או "כמעט שלושה בקבוקי שמפניה ביום", לפי הציטוט שמספק תלם יהב בדיווח שבעמ 12 של "ידיעות אחרונות"). בתחתית שער "מעריב" מופיעה כותרת על נפתלי, אולם זו מוקדשת דווקא לטענות פרקליטי נתניהו, שדורשים לפתוח בחקירה פלילית נגד אב-הבית לשעבר בעקבות הדלפת טיוטת התצהיר של שרה נתניהו. הטענה בדבר האלכוהוליזם של רעיית ראש הממשלה מוזכרת בכותרת המשנה. "נפתלי העיד: נחרדתי מכמות האלכוהול שנתניהו שתתה", קוראת כותרת קטנה בתחתית שער "הארץ". ב"ישראל היום" מגייסים שחקן חיזוק לצוות ההגנה של שרה נתניהו – יאיר גת, מבקר היין של העיתון – במהלך שנראה כמעט פרודי. "3 בקבוקי שמפניה ביום? לא הגיוני, לא מאמין", מכריזה כותרת בשער "ישראל היום" המפנה לטור מאת גת. "במסגרת העבודה שלי ככתב יין ואלכוהול, זכיתי להכיר לא מעט שתיינים מקצועיים. אנשים שהשתייה היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלהם, ולמרות שרובם אוהבים מאוד שמפניה, אפילו הם יתקשו להתמודד עם שלושה בקבוקים מדי יום ביומו", כותב איש המקצוע. טורו של גת נלווה לידיעה מאת צבי הראל על העדות של נפתלי, הנושאת כרגיל ב"ישראל היום" כותרת המוקדשת לתגובה לטענות שהועלו נגד נתניהו: הפעם הכותרת היא "מני נפתלי מנצל את עדותו כדי להפיץ שקרים", ציטוט מפי פרקליטה של נתניהו בתגובה לטענותיו של אב-הבית לשעבר. "אפעל לאחות את הקרעים בעם", מצוטט בכותרת הראשית של "ישראל היום" ראש הממשלה בנימין נתניהו, שקיבל על עצמו בטקס שהתקיים אתמול בבית-הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה. בניגוד לציטוט המובא בכותרת הראשית של העיתון, נתניהו לא הבטיח לאחות את הקרעים בעם (היהודי), אלא את "הקרעים שנפערו בין חלקי החברה השונים", כך לפי הציטוט המלא המתפרסם בידיעה מאת יורי ילון ומתי טוכפלד בכפולה הפותחת של "ישראל היום". להבדל הזה יש משמעות. אתמול, בטקס, מתח הנשיא ראובן ריבלין ביקורת על דברי נתניהו כשאמר כי "מכל הכיוונים נאמרו דברים שלא צריכים היו להיאמר, לא במדינה יהודית ולא במדינה דמוקרטית". עוד קודם לכן מתח ריבלין ביקורת חריפה יותר על ההתרעה של נתניהו מפני "המצביעים הערבים" ש"נעים בכמויות אדירות אל הקלפי". הבלבול בין החברה בישראל על מרכיביה השונים לבין העם היהודי היושב במדינת ישראל מובן מאליו בעיתון התומך ללא סייג במי שמציג את עצמו כמנהיג העם היהודי כולו וכשליח מטעמו, ולא כראש הממשלה של כל אזרחי המדינה, עיתון המדיר דרך קבע כחמישית מאזרחי המדינה מדיווחיו ומתייחס פעם אחר פעם אל הציבור היהודי בישראל כאילו היה הציבור הישראלי כולו. טעות דומה ניתן למצוא גם בכותרת הראשית של "מעריב" ("אפעל לאיחוי הקרעים בעם"). הדיווח בכפולה הפותחת, מאת אריק בנדר, מצטט את נתניהו במדויק. "ריבלין: מי שמפחד מפתקים בקלפי, סופו שיקבל אבנים ברחוב", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ", ציטוט מדברי נשיא המדינה, שמתפרסם גם בשערי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אבל לא הצליח להשתחל אפילו אל העמודים הפנימיים ב"ישראל היום", על אף היותו אחד המשפטים המשמעותיים ביותר שאמר אתמול ריבלין. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת למשא-ומתן הקואליציוני. "כחלון זועם: יחרים היום את המו"מ", נכתב בה. יובל קרני מדווח כי שר האוצר המיועד מביע בכך מחאה על הבטחת נתניהו להעניק לנציגי יהדות-התורה את ראשות ועדת הכספים ולהותיר תחת סמכותו של שר הפנים המיועד מש"ס, אריה דרעי, את מינהל התכנון. בשער "מעריב" מתפרסם חלק קצר מטורו של בן כספית, שיראה אור מחר. פרשן העיתון מעריך כי "בתנאים האלה, כחלון לא בממשלה הבאה", ומסביר כי "פראייר הוא לא". הכפולה הפותחת של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת לתוכניות של שר האוצר המיועד. גד ליאור ועופר פטרסבורג חתומים על טקסט נרחב יחסית למקובל במוסף הכלכלי, ובו הם מפרטים מה מבקש כחלון להשיג בכהונתו הצפויה במשרד האוצר. בנוגע לתוכנית שלו להעלאת התחרות בבנקים מבהירים ליאור ופטרסבורג כי בנק ישראל עתיד להתנגד לה ולהבהיר כי הנושא הוא בסמכותו. "לידיעת כחלון: הפשרות בדרך", נכתב אמש בכפולה הפותחת של "גלובס", מעל טור מאת אבי טמקין. "בנק ישראל יסביר לכחלון שמעל הכל יש לשמור על יציבות הבנקים", חזה טמקין, והעריך כי כחלון ייאלץ להתפשר ולא לבצע את תוכניתו להגדלת התחרות בשוק הבנקאי. "כשמדובר בבנקים, מי שבאמת מנהל את העניינים הם בנק ישראל והנגידה. לכן אני לא מצפה לרעידת אדמה", מצוטט דן פרופר, יו"ר אוסם, במדור הרכילות העסקית של ארי ליבסקר שבפתח מוסף "כלכליסט". כמו במדורים הכלכליים של עיתוני סוף-השבוע האחרון, הראשון לאחר היוודע תוצאות הבחירות, גם הבוקר נחלקת העיתונות הכלכלית לשתיים: זו שמרפה את ידי שר האוצר המיועד מלפעול למען קידום תחרות גדולה יותר בשוק הבנקאי, ו"דה-מרקר". "ראשי הבנקים לא יודעים איך להתמודד עם משה כחלון", נכתב בכותרת של דיווח מאת סיון איזסקו, המתפרסם בכפולה השנייה של "דה-מרקר". "אנחנו עדיין לא יודעים מה הוא מתכוון לעשות", מצוטט "יו"ר של אחד מחמשת הבנקים הגדולים". "מה שכתב במצע זה לא בהכרח מה שינסה לקדם בכהונתו, שכן בשלב הזה לא ברור עדיין מהי עמדת הקואליציה המתגבשת לרפורמות שהציע כחלון". איזסקו מזכיר כי המפקח על הבנקים עתיד להתנגד לכמה מהרפורמות של כחלון, כמו למשל זו שתפעל להפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. אולם לצד הקשיים, איזסקו הוא היחיד שנותן במה גם לתומכים ברפורמה. "מי שרואה בכהונתו של כחלון הזדמנות הם הגופים הצעירים שהוקמו בשנה האחרונה ומנסים לתפוס נתחי שוק בעוגת האשראי הצרכני", הוא מדווח, ומעניק פתחון פה למנהלים של שלוש חברות כאלה. "הטעות הגדולה של אובאמה שאינו מכיר את כוחות החירות המצויים בכל גרעין תא יהודי", כותב חיים שיין במדור הדעות של "ישראל היום". "היהודים, עם עתיק ולמוד ניסיון, יודעים ברגעי אמת לאסוף כוחות אדירים ולעמוד בנחישות ובאומץ מול כל מי שמסכן את חירותם ועצמאותם במולדת ההיסטורית". יונתן יבין, לעומת זאת, מגדיר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" את העם היהודי בישראל כ"טיפש" ו"גרוע", ומדגיש כי לא תמיד הרוב צודק. טיעון המחץ שלו הוא כדלהלן: "כשאומרים לי את המשפט המרגיז מיליארד סינים לא טועים, אני מיד מתקן למיליארד סינים לא טעים, כי הם אולי המונים, אבל הם אוכלים אורז כי אין להם כסף לקוויאר". בעיתונים החילוניים מדווח הבוקר על מבצע מעצרים נרחב של 21 איש בחשד כי סחטו בכירים בחברות מסחריות במטרה לאלץ אותם לפרסם בעיתון החרדי "הפלס". ברוב העיתונות החרדית, שנמנעת בדרך כלל מלדווח על מעשים פליליים, לא נכתב על כך דבר. רק "הפלס" מתייחס בהבלטה לפרשה שבלבה הוא ניצב. במאמר מיוחד המתפרסם בשערו תחת הכותרת "לא ישתיקו את קולנו!" נכתב כי "ועד ידידי הפלס מביע זעזוע ושאט נפש מנסיונות ההשתקה וההפחדה, תוך כדי נקיטת מהלכים חריגים וחסרי תקדים של משטרת ישראל, בצעדים חסרי פרופורציה שמעולם לא ננקטו כלפי עבירות מסוג זה". העיתון קובע כי "גורמים במשטרה פועלים באופן חד-צדדי, שקוף ומגמתי, בשירותם של גופים בעלי אינטרסים מסחריים ופוליטיים המשתמשים ברשויות החוק כדי להכריע באמצעותם עימותים הנוגעים למישור האזרחי", ומאשים ב"טירוף מערכות, אובדן עשתונות והתנהלות מגמתית של מקבלי ההחלטות, הפועלים תחת לחץ פוליטי ומסחרי". העיתון מאשים את מתחריו, ובעיקר "עיתון יומי מסוים" (הכוונה ל"יתד נאמן"), כי הם קוראים בגלוי לחרם מודעות נגד "הפלס", ומפנה אצבע מאשימה גם נגד "קרטל של חברות הפרסום" שפועל נגדו. לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי דורון שורר ויצחק קאול מועמדים לתפקיד יו"ר רשות השידור. יובל קרני מדווח הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי בצוות המשא-ומתן הקואליציוני של הליכוד חבר מנכ"ל אוויס יואב הורוביץ, שמוכר לקוראי אתר זה מהתקופה שבה כיהן בוועד המנהל של רשות השידור. עוד דיווח אתמול אברבך כי ברשות השנייה לא יחייבו את ערוץ 10 בשינוי מבנה הבעלויות כדי שיקבל רישיון.

האתר זאפ אינו מסתפק בהשוואת מחירים של חפצים, ומציע את מנגנון ההשוואה שלו ליישום גם על בני-אדם. בני-אדם? כן, גם משתתפים בתוכניות ריאליטי הם בני-אדם, אחרי הכל

על שמה של חברת זאפ רשומה אחת המהפכות הצרכניות החשובות שהתחוללו בישראל בשנים האחרונות. צרכנים רבים יודעים כיום שכדאי להם, לפני שהם עומדים להוציא כמה אלפי שקלים על מוצר כלשהו, להיכנס לאתר ולהשוות מחירים בין חנויות המציעות אותו מוצר ממש. אבל נראה שההצלחה של זאפ בתחום השוואת המחירים כבר אינה מרשימה את קברניטיה. לא די להם להשוות בין מכשירי מיקרוגל, מדפסות, ארונות או שעונים; הם החליטו שהגיע הזמן להתקדם לדבר הבא. שבועות אחדים לפני הבחירות השיקו בזאפ קטיגוריה חדשה שאיפשרה לגולשים להשוות בין המפלגות, ובעיקר בין המועמדים לראשות הממשלה. "אנחנו בזאפ מאמינים שבעצם כל דבר הוא בר-השוואה, אולי פרט לרגשות", אמרה אז ליאת אלון, מנהלת השיווק באתר זאפ, לאתר ערוץ 7. כדי להמחיש את ההצהרה, שמן הראוי להפוך אותה למדבקת פגוש, הודיע האתר כי אחרי שהשווה בין מועמדים לראשות הממשלה, הוא משיק את הפרויקט הבא: השוואה בין מועמדים בתוכניות הריאליטי. בהודעה לעיתונות שפירסם האתר מוסבר כיצד הדבר יעבוד: ההודעה הזו מציעה לקורא אתגר של ממש. מצד אחד, אתר זאפ מצליח לרשום שיאים חדשים של סחי. אם נכון המשפט "עבור אדם המחזיק פטיש הכל נראה כמו מסמר", אזי אין ספק שעבור אתר המשווה מחירים של מוצרים, הכל נראה כמו מוצר. אולי פרט לרגשות. אולי. מצד שני, ייתכן שזאפ עושה שירות אמיתי לתושבי ישראל. לא, לא מפני שהוא מאפשר להשוות בין המועמדים "בצורה לוגית ממש כמו שניתן לעשות באתר כאשר מחפשים מוצר כזה או אחר", אלא כיוון שהוא חושף את פרצופם האמיתי של משתתפי הריאליטי, עורכי התוכניות והצופים בהן. מנכ"ל זאפ, איתן זינגר, צוטט כמי שאמר: "נוכחנו לדעת כי בזאפ באמת ניתן להשוות הכל". טעית, מר זינגר. העניין הוא לא שאפשר להשוות הכל. העניין הוא שעבורך, כמו גם עבור צופי טלוויזיה רבים, הכל הפך לסחורה, וסחורה היא דבר שהוא בר-השוואה. אין מקום טוב יותר להדגים עובדת חיים מייאשת זו מאשר בתוכניות הריאליטי. בריאליטי, כלומר ב"מציאות", מתחרים אנשים זה בזה תוך שהם מציגים את עצמם כמוצר הנקנה ונמכר על-ידי חבריהם למשחק, כמו גם על-ידי הקהל בבית. שהרי כאשר צופה שולח אס.אם.אס עבור מועמד, הוא בעצם קונה לו קול תמורת כמה עשרות אגורות. כיאה למוצר, המשתתפים בתוכניות "נארזים", "משווקים", "ממותגים" ו"נמכרים" על-ידי ההפקה: זה תכמן, זו סקסית, זה אהבל, זו שקרנית. כמו כל מיתוג, גם במקרה הזה מדובר בשיווק ריק, חסר תוכן, חלול, כמו המוצרים עצמם. ככה זה עם מיתוג, אין מה לעשות. לא במקרה אמר אייל ארד ביום העיון שעסק באינטרנט והקמפיינים לקראת בחירות 2009 שאף שמועמדים לראשות הממשלה הם לא מעדן יוגורט, "הכלים התקשורתיים שבהם אנחנו משתמשים כדי לנסות לגרום לכם, הצרכנים, לבחור את היוגורט שלנו או את המועמד שלנו הם בסופו של דבר אותם הכלים". כך גם זאפ מציע לנו להשתמש באותו הכלי ממש כדי לבצע השוואה בין מערכות ספות לסלון ובין בני-אדם. אין להימלט מהמסקנה שכאשר זאפ מאפשר להשוות בין המועמדים וקורא לנו ללחוץ על הכפתור "לקנות", הוא חושף בפנינו פעם נוספת את העולם הדוחה שנוצק במרקע הטלוויזיה כמה פעמים בשבוע: עולם שבו קונים ומוכרים אנשים (אבל לא רגשות, חס וחלילה) כאילו היו מוצרי מדף; זורקים את הבלוי, את הבלתי משכנע, ומשאירים את הנוצץ, המשעשע, ואם אפשר, שיהיה קצת עילג. גם עילגות היא סוג מוצר. כיוון שבזאפ נוכחו לדעת שבאמת ניתן להשוות הכל, הנה רעיון לפרויקט השוואתי חדש: מה יותר בהמי, הרעיון של זאפ להשוות אנשים כאילו היו נגני MP3, ההתנהגות של האנשים שהאתר משווה, או הצגתם של האנשים כחתיכות בשר מבריקות הנסחרות בשוק על-ידי אנשי ההפקה של תוכניות הריאליטי שבהן הם משתתפים?

העיתונות, בחלקה, ממשיכה ללבות שנאת זרים | מוסף "הארץ" מוצא חן בעיני צרכן תוכן איכותי | "מעריב" נותן פתחון פה לבנקים ולתומכים בעסקאות בעלי עניין

על החלק החיצוני ביותר בחבילת "הארץ", על הנייר שעוטף את קונטרס החדשות של העיתון, מודפסת מודעה מטעם צומת-ספרים. המלים הראשונות שבהן נתקל הבוקר קורא "הארץ" הן: "סוף-סוף חדשות טובות". כך נכתב מעל הבשורה כי לרגל "חודש הספר העברי" ניתן להשיג כעת בחנויות הרשת "3 ספרים ב-99 שקלים וגם 50 שקלים מתנה לקנייה באיקאה". במלים אחרות, המודעה מציעה לקורא, בעסקה אחת, שלושה ספרים ומדף להציגם לראווה. המשפט האחרון נועד להיות מלגלג, אבל קשה ללגלג על המסר הסמוי של המודעה כאשר המסר גלוי: במרכז המודעה תצלום של מדפי איקאה אופייניים ועליהם כמה ספרים ("הטיגריס הלבן", "משחקי הרעב", "פינת הגיהנום", "מאושרת בדרכה", "סיפור שמתחיל בסוף" ואחרים). מאחורי המודעה – קונטרס החדשות; ובתוך קונטרס החדשות – ערימת מוספים, בין היתר מוסף "הארץ" השבועי; ובתוך מוסף "הארץ", מוסף "תרבות וספרות"; ובכפולת העמודים הפנימית היחידה של מוסף "תרבות וספרות", בחלק הכמוס ביותר של גליון "הארץ" שנחת הבוקר על מפתני המנויים, מתפרסמת רשימה מאת זהר שביט על אודות התחשיבים הכספיים שערך ברל כצנלסון לקראת הקמת הוצאת עם-עובד. "נקודת המוצא לתחשיב הכלכלי ולקביעת מחירו של הספר [...] היתה שאין סיכוי שהוצאת הספרים תהיה רווחית", כותבת שביט, על סמך מסמכים שמצאה בגנזך מפלגת העבודה בבית ברל. לפי רשימתה, "התחשיב קבע שכר סופרים שיהיה שווה ערך לסך כל הוצאות הייצור של הספר [...] לפי התחשיב היה בכוונת עם-עובד לשלם על אלפיים עותקים שכר סופרים בשיעור של יותר משש משכורות חודשיות של מורה". "צריך שיידע אדם כי מחקר טוב ומדע וספרות קלאסית אפשר למצוא לא רק בשפות-לועז, אלא גם בעברית", מצטטת שביט מדברי כצנלסון. "[...] כך צריכה ההסתדרות, אשר בנפשה הדבר, בנפש הדור השני והשלישי שלה, להתאזר לקראת ביצורנו הרוחני. הוצאת-ספרים אינה יכולה להיות אלא חלק של התוכנית". "מעריב" ממשיך ללבות את שנאת הזרים בכותרתו הראשית. אחרי שאתמול טינף את שערו בציטוט מפי שר הפנים של מדינת ישראל ("הרבה נשים נאנסו על-ידי זרים ומפחדות להתלונן שלא יחשבו שהן נשאיות איידס"), הבוקר קוראת הכותרת הראשית: "בקרוב: שיעור הפליטים בישראל – הגבוה במערב". על הכותרת חתום בן-דרור ימיני, שבמדורו הקבוע ב"מוספשבת", שהפעם מתפרסם בכפולה הפותחת של המוסף, מסביר כך: "בניגוד לאגדות שמושמעות אצלנו, ישראל נמצאת גבוה בטבלת המדינות הקולטות". ודוק: הכוונה לקליטת פליטים, אף על פי שישראל אינה קולטת את הפליטים, אלא רק מכניסה אותם לתוכה. "לפי נתונים שפירסמה נציבות הפליטים בשנה שעברה", ממשיך ימיני, "ומתייחסים למספרים של שנת 2010, שבדיה היא המובילה בין מדינות המערב, עם 8.8 פליטים לאלף איש. אחריה ניצבות נורבגיה, גרמניה, לוקסמבורג, שווייץ, קנדה, הולנד ובריטניה. או אז מגיעה ישראל, עם 3.43 פליטים לאלף איש. "[...] אלא שהנתונים הללו התייחסו למספר הפליטים באותם ימים, שעמד על 25,471. מאז מספרם יותר מאשר הוכפל. בהנחה שלא היה שינוי יחסי משמעותי במצבן של המדינות המובילות [...] הרי שישראל ניצבת היום עם כ-7.5 פליטים לאלף. [...] בעוד שלושה חודשים, כשיהיו כאן 67 אלף פליטים, ועוד הרבה לפני סיום בניית הגדר, ישראל תהיה המדינה בעלת שיעור מהגרי העבודה, שבינתיים נחשבים לפליטים, הגדול ביותר במערב". ימיני קורא לעצירה מיידית של כניסת אפריקאים לישראל. מיד לאחר רשימתו של ימיני מתפרסם הראיון המלא שערך שלום ירושלמי עם שר הפנים ישי. זהו ראיון ניצחון, בשורת ה"אמרתי לכם" שזורה לכל אורכו, וזו גם כותרתו. מקריאתו עולה כי השורה שהפכה אתמול לכותרת הראשית של העיתון נאמרה בכלל כשאלה: "אתה יודע שהרבה נשים בתל-אביב נאנסו ומפחדות להתלונן, שלא תדבק בהן סטיגמה של נשאיות של נגיף האיידס?", שאל השר ישי את מראיינו. על-פי המודפס בעיתון, ירושלמי לא השיב לשאלה זו במלה "לא", גם לא בשאלה "על מה אתה מבסס את דבריך?" אלא במלים: "אתה התרעת על מחלות הזרים כבר באוקטובר 2009. אז זה נשמע נורא". בכפולה הפותחת של "מעריב" מדווח יובל גורן כי הטענה של ישי בדבר נאנסות שחששו מפני תיוג כנשאיות איידס "מנותקת מהמציאות". לפי גורן, מחקר שבחן את שיעור השחפת והאיידס בקרב מהגרי עבודה ומסתננים בישראל, ופורסם במרץ האחרון, מצא כי רק 0.5% מכלל הישראלים שדווחו כנשאי HIV או חולי איידס נדבקו כתוצאה ממגע מיני עם מהגרי עבודה. נוסף על כך, כך נכתב, קבע המחקר כי הסיכויים של ישראלים להידבק בשחפת ממסתנן קטנים ביותר. לו היתה ידיעה כזו מופיעה אתמול בשער "מעריב", עוטפת את האמירה הדוחה של שר הפנים בהבהרה כי היא מתבססת על בורות, ניתן היה להצדיק את מעשה הנבלה שביצע העיתון. זו, אגב, אינה האמירה המופרכת היחידה שיצאה מפיו של שר הפנים בשיחתו עם ירושלמי. בהמשך הראיון מסביר ישי כי הוא אינו רואה סתירה בין עמדתו בגנות המהגרים מאפריקה ובין הדרישה "ואהבת את הגר", הכלולה בספר "דברים". "נכון", אומר ישי, "כתוב ואהבת את הגר. מי שעבר גיור יקבל ממני אהבה כמו כל אחד [קרי: יהודי] אחר. כאן לא מדובר בגרים, אלא במסתננים ומחפשי עבודה". מילא האתנוצנטריות הדתית שמפרידה כמובן מאליו בין יהודים נעלים לכל היתר; מילא ההתחסדות, כאילו אפריקאים שיתגיירו לא ייחשבו בעיני ישי וממשיכי דרכו לגרי שקר; השר ישי, אדם דתי, בן לילידי תוניסיה, מתעלם מהמשך הפסוק בספר "דברים" ("כי גרים הייתם בארץ מצרים"), המלמד כי משמעות המלה "גר" במקרה הזה היא אדם שבא לגור בארץ נוכרייה, ולא גוי שקיבל על עצמו את דת ישראל. "אתם צריכים להבין מה עומד מאחורי זה", אומר השר ישי מיד בהמשך דבריו לירושלמי. "רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן". והנה, כמו שאומרים, כל התורה על רגל אחת. בהמשך "מוספשבת" של "מעריב", כמה עמודים אחרי שהשר ישי מבטיח את אהבתו לכל אפריקאי שיהפוך ליהודי, מתפרסמת כתבה מאת אייל לוי על תושבי הכפר פוטי שבאוגנדה, שחשבו על זה קודם. ב-1919 הכריז על עצמו סמיי קאקונגולו כיהודי. על-פי הכתבה, לפני שהיה יהודי כיהן קאקונגולו כציף ומצביא באוגנדה וכמושל המחוז המזרחי של המדינה, והיה מקורב לאנשי האימפריה הבריטית, "שנעזרו בשירותיו בכיבוש שטחים והשלטת סדר". לאחר שהפך ליהודי הצטרפו אליו כמה מאות מתומכיו וחייליו. בשיאה מנתה הקהילה 3,000 איש, כיום נותרו בערך 1,000. שניים מהם, טרפון קמהיר ומשה מדוי, לומדים בישיבה בגוש-עציון במטרה להכשיר את גיור הקהילה ולהעלותה ארצה. "אני חושב שמי שנולד יהודי, הייעוד שלו הוא לחיות חיים יהודיים, ואנחנו מאוד מקווים שממשלת ישראל תאמץ אותנו ונהיה חלק מהחברה", אומר מדוי. בינתיים מדוי טרם עבר גיור כהלכתו, ועל כן, הוא אומר, בישיבה בגוש-עציון לא כוללים אותו במניין. "אפליית מהגרים, או טינה קולנית נגד מהגרים, או אפילו פגיעות פיזיות במהגרים אינן עניין של גרמניה הנאצית", כותב יואב קרני ב"גלובס". "ראינו חברות פתוחות, דמוקרטיות וליברליות נסוגות אל תוך קונכייתן כאשר גל פתאומי ובלתי מבוקר של מהגרים הציף את רחובותיהן או את חופיהן. [...] לואיסטון, במדינת מיין, בקצה הצפון-מזרחי של ארצות-הברית, היא מקרה מבחן מעניין. קטנה ולבנה מאוד (96% של האוכלוסייה, עם אחוז אחד בלבד של שחורים), היא התעוררה בוקר אחד בשנת 2001 וגילתה שפליטים סומלים התחילו לנהור אליה. "[...] הדמוגרפיה של לואיסטון השתנתה בהדרגה. כיום, לפחות עשירית, אולי 15%, מ-41 אלף תושביה הם סומלים. הסומלים בלעו נתחים עצומים של תקציבי הסעד העירוניים: 50% ויותר בשנים הראשונות, שירדו בינתיים לסביבות 25%. מקומיים מוצאים את עצמם נאבקים עם סומלים בתור לדיור עירוני. צריך למהר ולהוסיף שלואיסטון קיבלה עזרה ניכרת מן הממשלה הפדרלית וממדינת מיין. המתח היה מלכתחילה ניכר. ראש העיר דאז קרא לסומלים להאט את קצב הגירתם. אבל הסומלים עזרו להפיח רוח חיים בכלכלת לואיסטון. הם פתחו חנויות חדשות ברחובות מרכזיים, והם הביאו איתם כוח קנייה". כרגיל, כדאי לקרוא את טורו של קרני במלואו. הוא ממליץ לישראל "לפתח מדיניות אפריקאית", אולי גם למנות שר לענייני אפריקה, או לפחות סגן שר במשרד החוץ. "לישראל אין ברירה", מסביר קרני, "או שתשחיר קצת מרצון, או שתניח לבריונים ולדמגוגים להשחיר את פניה בעיניהם העייפות והמאוכזבות של ידידיה". "בשקלול כולל, קולו של הרחוב, שפתו ופחדיו הקמאיים היו על העליונה", כותב רועי ברק בהקדמה לשיחה עם יזהר באר שהתפרסמה אמש ב"גלובס". הנושא: סיקור הפליטים בישראל. "מעריב", כהרגלו, יש לציין, מציע ריבוי קולות המתפרשים על פני מנעד רחב; מכותרת ראשית קסנופובית, ועד לדיווחים השוטפים מאת יובל גורן, שעבר להתגורר באזור. הבוקר, בכפולה הפותחת של העיתון, לצד דיווחו של גורן, מדווח ניר ארנון על הגשת כתב אישום נגד 11 נערים בגין תקיפה סדרתית של עובדים זרים. כותרת הידיעה מצניעה את כל העובדות הרלבנטיות ומנוסחת כך: "קטינים ללא גבולות". ב"הארץ", לשם השוואה, מתפרסמת ידיעה דומה תחת הכותרת הברורה: "כתב אישום הוגש נגד 11 קטינים על תקיפת מהגרים מאפריקה בתל-אביב". יניב קובוביץ מדווח כי באחד המקרים, "הקבוצה הסתובבה באזור שוק התקווה בשעות הערב ותקפה שלושה מהגרים בקרשים, באלות ובאבנים". במקרה אחר "חברי הקבוצה הצטיידו בקרשים, אבנים ושרשאות ברזל. הם זיהו מהגר מסודאן שהולך לבדו ברחוב צדדי, שם התנפלו עליו, היכו אותו באמצעות שרשרת הברזל והקרשים, בעטו בו, השליכו עליו אבנים והשאירו אותו באמצע הרחוב כשהוא שותת דם ונזקק לטיפול רפואי". בידיעה המלאה מתוארים מקרים נוספים (רק ב"מקור ראשון" לא מדווח על הגשת כתב האישום). ריבוי הקולות של "מעריב" ניכר גם במוספים. ב"מוספשבת" מבקש אראל סג"ל את רשות הקוראים להיות פומפוזי, ואז כותב (מי שלא מרשה לו להיות פומפוזי מוזמן לדלג לפסקה הבאה): "אנו עומדים באמצעה של תזוזה טקטונית. שיטפון של נדידת עמים שמקורו בזעזועים גיאו-פוליטיים שלא הערכנו בזמן אמת. [...] הכיבוש החל. המטוטלת ההיסטורית נעה הפוך. [...] הצונמי השוטף את הציביליזציה המערבית עלול בהחלט להוביל לקריסתה. כמו בעוד רגעים היסטוריים מכוננים, נידונו להיות שפני נסיונות, המוצב הקדמי היבשתי". במוסף "סופשבוע" לעומת זאת, מתפרסמת כתבה מאת ליאת שלזינגר, המציגה פליטים אפריקאים בישראל לא כנחיל חסר זהות המאיים לשטוף את המדינה באיידס, שחפת ואלימות, אלא כבני-אדם. אמינאיי זגטה, אריתריאי, בעל הבר שנבזז בשבוע שעבר; אנאי סמואל ואשתו סוזן, סודנים שעובדים כצבע וחדרנית; נאדק מייקל, סודנית בעלת מספרה; פצום טקלריאם, אריתריאי שהיה מורה למתימטיקה וכיום עובד בניקיון; גרה בהטה, אריתריאי שאיבד את עבודתו ואת דירתו בזמן ששהה בבית-החולים לאחר שנדרס על-ידי ישראלים. ובכל זאת, בשקלול הכולל, קולו של הרחוב, שפתו ופחדיו הקמאיים על העליונה בעיתון זה. בעיתונים אחרים אין כלל תחרות. "מי אלים ומי תוקף את מי?", תוהה מאמר המערכת של "מקור ראשון". "התשובה החד-משמעית היא, שבסיוע ארגוני השמאל ובתמיכה אקטיבית של מערכת המשפט בישראל, מתבצעת התקפה אלימה על תושבי דרום תל-אביב ושכונותיה. מה שהתרחש שם בשנים האחרונות – שנים ספורות, צריך לומר – איננו גל הגירה והשתלבות הדרגתית של זרים בשכונה מקומית בעלת מסורת; מה שהתרחש בחסות ארגוני זכויות האדם ובתמיכת חלק מהממסד הישראלי ובתי-המשפט הוא טרנספר מהיר של אוכלוסייה זרה לחלוטין, שאין לה כל קשר לתרבות ולחברה הישראלית, היישר אל תוך שכונת מצוקה שבה דרים ישראלים קשי יום, אך בעלי מסורת יהודית וישראלית ובעלי גאווה עצמית. "[...] כתוצאה מהשיטפון הדמוגרפי המהיר הזה – שהביא עימו רמת פשיעה לא ידועה עד כה, וזאת בשכונות מוכות עבריינות – הופיעו כמה מקרים של אלימות נגדית. היו הפגנות שבהן נשמעו קריאות שלא נעמו לאוזן האסתטית של יושבי אולמות הקונצרטים על-שם מאן. מיד התחלפה הרוח; במקום זעזוע על ההרס החברתי שנגזר על העיר תל-אביב ועל החברה הישראלית, הוסט השיח הציבורי כלפי השעיר לעזאזל, בעיקר ח"כ מירי רגב". גם במדור המכתבים למערכת ב"מקור ראשון", המתפרסם סמוך למאמר המערכת, מופיעה הטענה על מידת הפשיעה החריגה של הזרים החיים בתל-אביב. "קוראי הקריאות [קריאות הגנאי נגד הזרים] נמצאים באותם תנאים ואינם שודדים, גונבים, אונסים ופוצעים כמותם", כותב ד"ר גדעון ארליך מנגוהות. רק שלשום דיווח תלם יהב ב"ידיעות אחרונות" כי גם המחקר העדכני ביותר, שמבוסס על נתוני משטרת ישראל, מצא כמו קודמיו כי זרים מעורבים בפשע פחות מישראלים. חרף עלייה קלה שמסתמנת בשנים האחרונות, שיעור הפשיעה של הזרים נמוך בהרבה משיעור הזרים מתוך האוכלוסייה הכוללת. גם שיעור עבירות המין שמבוצעות על-ידי זרים נמוך מהשיעור באוכלוסייה הכללית, הוסיף יהב. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווחו של דני אדינו אבבה, שליח העיתון לדרום תל-אביב, שהתחזה במשך כמה ימים לאדם (לא יהודי) שזה הרגע חצה את הגבול מאפריקה לישראל (אף כי בלילה הנפיץ ביותר, לאחר ההפגנה שהסתיימה במהומות נגד זרים, הלך לישון בביתו). כדאי לקרוא את הכתבה. לצד מידע טריוויאלי מעניין יש בה עדויות לחוסר תום לבם של בני-האדם מכל הגזעים ומנגד לרצונם הטוב של אחרים, אף הם בני כל הגזעים. "המינהל האזרחי רוצה לפנות את שכונת האולפנה לשטח צבאי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "לחץ על נתניהו: עצור את ההיערכות לפינוי", נכתב בזו של "מקור ראשון", שמתייחסת אף היא לשכונת האולפנה. "מחר: יום הדין של מובארכ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", לקראת גזר דינו הצפוי של נשיא מצרים לשעבר. "היועץ נגד המבקר", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". טובה צימוקי מדווחת כי היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, רומז כי מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, שיקר באשר למועד שבו ביקש ממנו המבקר לפתוח בחקירה פלילית נגד המעורבים בפרשת הרפז. "ימי הולדת של מלחמות שונים מימי הולדת של בני-אדם. בני-אדם גדלים עם השנים: המלחמות קטֵנות. מה שנתפס לפני 30 שנה כאירוע שישנה אחת ולתמיד את ההיסטוריה של מדינת ישראל נראה ממרחק הזמן כחוליה בשרשרת ארוכה של מלחמות, שתלמידי תיכון מתקשים להבחין ביניהן", כותב נחום ברנע בפתח מדורו הקבוע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "זו היתה מלחמה משונה", כותב ברנע, שהשתתף בה על תקן לוחם. "[...] כשהגעתי לחופשה ראשונה, חמוש בצעצועים לילדים ובענף של דובדבנים מלבנון, החברים שפגשתי בבית התארגנו להפגנה ראשונה מול בית ראש הממשלה. [...] הדובדבנים, שלפני 30 שנה הפעימו בעונה הזאת כל חייל שנכנס ללבנון, גדלים עכשיו בשפע במטעים של מטולה. יש המון דובדבנים השנה. זאת בשורה טובה לסוחרים, אבל בשורה קשה למגדלים: המחיר למגדל כל-כך נמוך, שרבים בחרו להשאיר את הדובדבנים על העצים. דובדבנים, זה מה שנשאר". בתחתית שער "מקור ראשון" מדווח יאיר קראוס כי בשל מזג האוויר גדלה כמות יבול הדובדבנים השנה פי שלושה, אך המחיר בשווקים עתיד להישאר גבוה. המגדלים מוכרים ק"ג ב-5 שקלים במקום ב-30 שקל, מדווח קראוס, אך "הרשתות הגדולות והמשווקים ברחבי הארץ לא מתכוונים להוריד את המחירים בהתאם למחיר הרכישה מהמגדלים". לא רק הטור של ברנע מוקדש במלואו לציון 30 שנה למלחמת לבנון, כל "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" עוסק בה. הגיליון [עורך: אביב הברון] הוא המיזם העיתונאי המקיף והמרשים ביותר המוקדש למלחמת לבנון שמוצע הבוקר לקוראי העיתונות המודפסת. חוויות אישיות, ראיונות, זכרונות, כתבה מפורטת מאת שמעון שיפר הטוען כי שרון לא הוליך את בגין שולל ועוד טקסטים רבים הראויים לקריאה. ב"מעריב", להבדיל, מתפרסם רק ראיון שערך בן כספית עם אלוף (מיל) אודי אדם, על אביו שנפל במלחמה ההיא. ב"ישראל היום", כיאה לחינמון רכבת משופר, מתגאים בעיקר בהדפסת תמונות נבחרות שצילם האלוף יוסי בן-חנן במהלך המלחמה. ב"הארץ", העיתון שממנו ניתן היה לצפות ליחס הסיקור היסודי והמגוון ביותר לציון 30 שנות מלחמה, מסתפקים בכתבה מפורטת מאת שי פוגלמן המוקדשת לקרב על הבופור. הכתבה של פוגלמן מתפרסמת במוסף "השבוע", ולא ב"מוסף הארץ", שנראה הבוקר כאילו עבר ניתוח לכריתת כל זכר לכבדות ראש שעלולה לגרום למדפדפים בו שלא להיות במצב רוח ההולם את קליטת מסרי הפרסומאים. אחרי שמדורו המדכא של גדעון לוי הוצא לגלות במוסף "השבוע", יחד עם מדורו ההיסטורי של תום שגב, נותר מוסף "הארץ" קונטרס שעיקרו כיף חיים אחד גדול. הנה התמהיל בגיליון שראה אור הבוקר [עורך: מייקי דגן. סגני עורכים: מורן שריר, נועה אפשטיין, נועה לימונה, מאיה לקר]: כתבת השער [סם אנדרסון, "ניו-יורק טיימס מגזין"] מוקדשת לבני-אדם המבלים זמן רב במשחקים אלקטרוניים מטופשים במכשירי הסלולר שלהם. הזווית הישראלית מסופקת בכפולת עמודים שבה מוצגים ארבעה ישראלים המכורים למשחקים כאלה. בהמשך מתפרסם ראיון של דורון חלוץ עם יוצר הטלוויזיה אורי גרוס, שלאחרונה השיק את תוכניתו "תנוחי"; ראיון של שני ליטמן עם הסופר ענר שלו, על רומן חדש שנבע מתוך דיכאון ממושך; וראיון שערך עידו קינן עם יוצרי קומדיית רשת מצליחה מארה"ב. מעבר לכך מופיעים הטורים הקבועים [סייד קשוע, דורון רוזנבלום ונרי לבנה]; מדור השטויות המורחב בפתח המוסף, "תוצרת הארץ", שכולל השבוע עמוד היתולי שמציג את "רשימת הספרים שכמעט הפכו לקלאסיקה" ("הגיסים קרמזוב", לדוגמה); מדור הראיונות האישיים של איילת שני, שנפגשת הפעם עם עפר שלח (הוא לא הולך לפוליטיקה); מדורי האוכל והמדע; המדור "האלף הבא" שמוקדש ל"תרבות" (זה המדור שמתעקש להמשיך בעיצוב המעצבן עם הקווים שיוצאים ממלה אחת בטקסט ומסתיימים בתצלום); ומדור ההורים והילדים, מאת אביבה לורי, שמארח הפעם את מיכל נגרין ובתה יסמין. בתשובה על השאלה "מה הכי חשוב בחיים" אומרת מיכל: "להבדיל בין טפל לעיקר והרמוניה". בתה יסמין משיבה: "כיף ועניין בחיים". בסך-הכל, מוסף שמקדם מוצרי צריכה ומספק בעיקר חומרי קריאה קלילים למי שיש לו חמש דקות פנויות להעביר ומכשיר הסלולר שלו בדיוק התקלקל. לא כולם מחזיקים בדעה הזו, כמובן. "בתוכנית הטלוויזיה הינשופים אמרו השבוע שמוסף הארץ מתכווץ", פותח אלדד גת מירושלים את מכתבו למערכת המוסף. "נחרדתי. כצרכן תוכן איכותי, מדובר בבשורת איוב, המקבילה להתכווצות הסינמטק, מכון ון-ליר, קולנוע סמדר, או הפסקת קונצרט אתנחתא. מין אסונות כאלה, מכות שכל פסימיסט מצוי ממתין להן באופן לא מודע. לאחר שציפיתי בחרדה לעיתון ביום שישי, שלפתי את המוסף, עיינתי, קראתי, נהניתי (מאוד), שרתי עם בוב דילן ונרגעתי. עדיין, עם 72 עמוד ברוטו, ומעל 50 אחוז תוכן מערכתי מהשורה הראשונה, בעיני שלושת הדורות של משפחתי מדובר במוצר הפרינט הפופולרי האיכותי ביותר הקיים במדינה". שווה פותחת. מודעה בדמות ידיעה מתפרסמת בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות". רז שכניק מדווח כי כמה שעות לאחר הופעתה בישראל קיבלה הזמרת מדונה "פחית דיאט קוקה קולה ראשונה מסוגה בעולם, שעליה הוטבעה דמותה של הזמרת". לידיעה הבלעדית נלווה תצלום [רוגר מקוץ] של הפחית הייחודית. בכפולת העמודים 33-32 של "7 ימים", ובעיתונים אחרים, מודעה גדולה מקדמת את המשקה לצד אותו איור של הזמרת שהוטבע על הפחית. "הארץ" של הימנים. נראה שב"מקור ראשון" התקנאו בסיקור המוטה לרעה שמעניק "הארץ" למשפטנים בעלי דעות שאינן לרוחו. בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות ב"מקור ראשון" הבוקר מדווח אריאל כהנא על מינויו הצפוי של שי ניצן למשנה ליועץ המשפטי. הכותרת: "במכרז מותאם ובהפתעה: שי ניצן צפוי להתמנות כמשנה ליועמ"ש". כותרת הגג: "צפוי להמשיך את הקו הלעומתי מול המתיישבים". לידיעה נלווה מאמר פרשנות מאת יצחק קליין. כותרתו: "מינוי ניצן – מסר שלילי לציבור". בעל עניין. יהודה שרוני מעניק במדורו הקבוע במוסף "עסקים" של "מעריב" פתחון פה לראשי הוועדים בבנק לאומי, דיסקונט והבינלאומי. כותרת המשנה: "ראשי הוועדים [...] מסכימים: שכר העובדים אינו מוגזם, העמלות נמוכות והתחרותיות בעיצומה, ובכל זאת הציבור אוהב לשנוא את הבנקים". בהמשך מצטט שרוני את שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, שדיברה בשבח עסקאות בעלי עניין בין בעלים פרטיים לבין חברות בורסאיות. נוחי דנקנר, בעל עניין בעסקאות שונות ובעיתון "מעריב", אינו מוזכר בשמו. לילך ויסמן ולי-אור אברבך דיווחו אתמול ב"גלובס" כי "ישראל היום" יקים בית-דפוס משלו. על-פי דיווחם, בישיבה שהתקיימה שלשום ב"ישראל היום" "הוחלט לצאת במהלך אסטרטגי זה". הנפגע העיקרי עתיד להיות "הארץ", שעל-פי הידיעה מרוויח 20-15 מיליון שקל בשנה מהדפסת "ישראל היום". רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, התפטר. שכניק כותב כי מקורבים לדירקטוריון טוענים שהמנכ"ל עזב "בגלל חילוקי דעות עם חבר המנהלים על תקצוב כמה תוכניות בעונות הבאות". ערן סויסה מדווח ב"ישראל היום" כי ביום ראשון הקרוב תתקיים הפגנה של עיתונאים מול משרד היועץ המשפטי לממשלה, במחאה על החלטתו להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו. מאמרים רבים מתייחסים להחלטת היועץ. מאמר המערכת של עיתון "הארץ" מזהיר מפני "איום ממשי על קיומה של עיתונות חופשית בישראל". מתי גולן, מנגד, קורא ב"גלובס" להעמיד לדין את מו"ל "הארץ" עמוס שוקן. עמיר רפפורט כותב בעמודי החדשות של "ישראל היום" כי אורי בלאו ו"הארץ" "חטאו בחטא היוהרה". גם דן מרגלית כותב ב"ישראל היום" על בלאו. מוטי גילת מסביר באותו עיתון מדוע הן בלאו והן היועץ טעו, וטוען שאין להעמיד את בלאו לדין.

ב"הארץ" מדווחים על יוזמת שלום | ב"מעריב" על יוזמת מלחמה | ב"ישראל היום" נחים על זרי הדפנה | וצריך קיבה חזקה כדי להיות קורא של "ידיעות אחרונות"

כותרות ארבעת היומונים הגדולים פונות הבוקר לארבעה כיוונים: ב"הארץ", "ישראל היום", ו"מעריב" הן מייצגות אגנדות פוליטיות, כשכל כותרת עוסקת בנושא אחר. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת מייצגת בעיקר את האגנדה של הסגנון הטבלואידי עצמו. ב"הארץ" הכותרת הראשית מבשרת כי "מסתמן: צפון הגדה לשליטת הרשות" [ברק רביד ואבי יששכרוף]. לפי ידיעה זו, ישראל והפלסטינים ינסו ליצור בצפון הגדה המערבית, מצפון וממזרח לטול-כרם, בשטח שגודלו כגודל רצועת עזה, "אזור לדוגמה" שבו תשלוט הרשות הפלסטינית "ותיאבק בטרור ללא נוכחות ישראלית". לא נכתב מהיכן נובע המידע הדרמטי, אך מצוין כי התקבל אישור בעניין מ"מקורות במשרד הביטחון". כך או אחרת, הידיעה כוללת מידע רב על ההסדר המסתמן. בין היתר מצוין כי השליטה הבטחונית של הרשות בחלק משטחי הגדה המערבית תוגבל בין שש בבוקר לחצות. "בשעות הלילה האחרות", כתוב, "השליטה תהיה משותפת, וצה"ל יתאם עם המנגנונים כל פעולה באזור". כמו כן צפויות הקלות בתנועה לפלסטינים. הכותרת הראשית ב"מעריב" מגיעה מצה"ל: "אשכנזי משנה עמדה: תומך במבצע בעזה" [עמיר רפפורט]. הכותרת בידיעה המרכזית המופיעה בכפולה הפותחת של העיתון חד-משמעית אף יותר: "הצבא רוצה מבצע בעזה" (אגב, גדעון לוי, בטור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ", מתייחס לפרשנות שהעניק אתמול בחדשות ערוץ 2 רוני דניאל, שהביע גם הוא תמיכה בפעולה נרחבת ברצועה). לפי רפפורט, "מתגברות ההערכות כי הסיכויים למבצע צבאי גדול בעזה גדלו". יש אפילו תאריך: "לאחר סיום ביקורו הנוכחי של הנשיא האמריקאי גורג בוש בישראל". רפפורט מוסיף ומזכיר כי עד היום הסתייגו בצמרת הצבא מפעולה נרחבת בעזה מחשש שהמבצע "לא בהכרח יעצור את הירי לישראל, אך יתקע את צה"ל לזמן ממושך בעומק השטח הפלסטיני". מה השתנה? האם בכלל אירע דבר מה שבגללו שונו ההערכות המקוריות? ובכן, לא. מאז שצמרת צה"ל התנגדה למבצע רחב היקף חל "שינוי דרמטי בעמדת הצבא", אך זאת בעקבות "הנפגעים הרבים בפיגועים" והקסאמים ו"העובדה שהמו"מ להחזרת שליט תקוע". יש בידיעה אפילו ציטוט שלא ברור מקורו המדויק, אך ייתכן שמדובר באשכנזי עצמו, שהוא תומך במבצע "בגלל שאין ברירה". בסיום הדיווח, בפסקה האחרונה, מציין רפפורט כי "יש עדיין גורמים צבאיים, מתמעטים והולכים, שסבורים כי כניסה של כוחות רבים לעזה תהיה טעות". לא מפורט מדוע הם חושבים שזו תהיה טעות. ב"ישראל היום" עדיין מעמידים במרכז השער את פרשת אולמרט-טלנסקי. בשער מבטיחים "גילויים חדשים" בפרשה, והכותרת הראשית קוראת: "טלנסקי: אני מוכן לעימות עם אולמרט". הכותרת מפנה למדורו של מוטי גילת, שם מתברר שמדובר במה שאמר טלנסקי בעדותו הראשונה: "רוח דבריו היתה: אם אולמרט מכחיש או יכחיש חלק מדברי, אני מוכן להתעמת איתו בחקירה פנים אל פנים". מאז, לפי הדיווחים, שינה כבר טלנסקי מעט את עמדתו, כך שהכותרת של עיתון "ישראל היום" מציגה, למעשה, מידע שאינו אקטואלי. מדור המופיע אחת לשבוע יכול להתמקד בניתוח אירוע שאינו הטרי ביותר בפרשה; עיתון יומי לא. ואגב, גילת פותח את מדורו במתן תשובה לשאלה של אהוד אולמרט מלפני כמה ימים: "מה אני, טוני סופרנו?". לפי גילת, "כן, אתה מזכיר בהתנהגותך את טוני סופרנו. [...] אתה מתנהל כבריון ומזכיר אנשים מסוכנים, אתה לא יודע לעצור באדום". ב"ידיעות אחרונות" היו יכולים להפוך את המידע הבלעדי שלהם על חקירת דניאל אברמס בפרשת אולמרט (ראו בהמשך) לכותרת ראשית, אך זה מופיע רק בכותרת גג לראשית. היו יכולים גם להפוך את החשיפה שלהם על העסקה המתגבשת עם בועז יונה לכותרת, אך זו נדחקת למשבצת קטנה בשער. תחת זאת נבחרו לכותרת הראשית המלים "סין בוכה", והן מלוות בעיבוד מחשב של תצלומים [איי.פי] המראים שלוש דמויות סיניות, כששתיים מהן בוכות. כמו בהזדמנויות אחרות, העיתון בוחר להתמקד בסנטימנטלי ולדחוף את הסבל האנושי לעיני הקורא כך שלא יוכל להתחמק ממנו, גם אם הוא רק עובר במכולת כדי לקנות לעצמו שלגון. סין, שבוכה הבוקר בשער של "ידיעות אחרונות", היא האדם שבוכה והקונה הפוטנציאלי של העיתון שבוכה. הכותרת לידיעה המרכזית, המופיעה בכפולה הראשונה של העיתון ועוסקת ב-13 אלף הרוגים ויותר מ-80 אלף נעדרים, היא: "בלתי נתפס". לצדה מופיע תצלום [רויטרס] של תלמיד או תלמידה הקבורים תחת ההריסות. ילקוט גב צבעוני מבצבץ מבין שברי הבטון, ויד קטנה המושטת הצדה בלא רוח חיים. בדיווח מבייגין [אורן כהן] נמסר על טייסים סינים שנשלחו לבחון את המצב מהאוויר ומצוין כי "בכלי התקשורת דווח כי טייסים רבים פרצו בבכי כאשר דיווחו בקשר על ההרס הרב". הדיווח על סין ממשיך בעמ 4 [איתמר אייכנר, נטשה מוזגוביה וצבי זינגר], שם מוקדש המקום לנעדרים הישראלים. אתמול, כך לפי הידיעה, הצטמצם מספר הנעדרים מ-12 לארבעה (בינתיים דווח כי שתי נעדרות נמצאו). ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים בנעדרת ענת בילו בלבד ומציינים כי "משפחותיהם של יתר הנעדרים ביקשו שלא לפרסם את שמות ילדיהן". בדיווח על האסון בסין ב"הארץ" [ברק רביד ויגאל חי], המלווה אף הוא בתצלום של תלמיד הקבור תחת ההריסות [איי.פי], מצוין כי חמישה ישראלים נעדרים, ולא נמנעים מלמסור את שמה של נעדרת נוספת. כך גם ב"מעריב". אתמול מסרו עדות שני מיליארדרים המעורבים בפרשה, שלדון אדלסון ודניאל אברמס. אדלסון הוא הבעלים של "ישראל היום", והמשפט "גילוי נאות: שלדון אדלסון ורעייתו, ד"ר מרים אדלסון, הם הבעלים של החברה המחזיקה במניות ישראל היום", שהופיע ביומיים האחרונים לצד הדיווח בעיתון זה על ועידת הנשיא (אדלסון תרם מחצית מתקציבה), מוצמד הבוקר לדיווח על העדות שמסר. איציק סבן, כתב "ישראל היום" לענייני משטרה, מדווח על החקירה, אולם לצד הידיעה שלו אין תמונה של אדלסון, אלא דווקא של דניאל אברמס. נכתב כי "חוקרי יאח"ה הגיעו אתמול לסוויטה שבה שוהה אדלסון לרגל ועידת הנשיא. הם ביקשו ממנו להעיד לגבי המכתב ששלח לו אולמרט. אדלסון מסר להם עדות קצרה". כמה קצרה? לא כתוב. מן הסתם פחות או יותר באורך הראיון שהעניק השבוע הנשיא בוש ל"ישראל היום", ושהוגדר ב"ידיעות אחרונות" כ"שיחה קצרה". ב"ידיעות אחרונות" יש דווקא גילויים חדשים של ממש בפרשה (גם אם בעמ 11). יובל יועז מרחיב על עדותו של אברמס ומדווח כי נהג לימוזינה לשעבר, ישראלי שעבד בניו-יורק, התעמת אתמול עם אברמס וטען שהעביר כספים ממנו לאולמרט. בהמשך הידיעה מצויר הנהג דווקא כאדם רודף בצע, לא אמין, שמניעיו מפוקפקים. הוא גם מצוטט כמי שאמר: "אני רוצה שאולמרט לא יהיה ראש ממשלה". אדלסון מוגדר בידיעה כ"איל הון", לא מצוין היכן נחקר וגם לא העובדה שהוא בעליו של "ישראל היום", ונמסר כי "ככל הידוע, תשובותיו לא סיבכו את ראש הממשלה". באותו עמוד, תחת תצלום [משה ימין] של אולמרט, נתניהו ואדלסון בוועידת הנשיא, מובאת גרסתה של שולה זקן לפרשה [איתמר אייכנר]. את גרסתה מסרה למקורביה, שכן לעיתונאים, כמו גם למשטרה, היא אינה אומרת דבר. אייכנר מציין כי "נאסר עליה עדיין להגיע ללשכת ראש הממשלה ולשוחח עם הגורמים המעורבים בחקירה בפרשת טלנסקי", אך מיד אחר-כך מביא את דבריה, שלפיהם "כל הסיפורים שפורסמו עלי ועל אהוד הם שקרים [...] עושים הכל כדי להפיל את ראש הממשלה. הכל מותר. אבל אני לא אתן את ידי למעשה הזה. שלא יבנו עלי". ב"הארץ" מוסיף גידי וייץ פיסה נוספת לפאזל. על השער מופיעה תמצית כתבה שתתפרסם ב"מוסף הארץ", ובה ציטוטים מהמכתב שכתב אולמרט לאדלסון, ונמצא בידי המשטרה: "אני מצרף מכתב עם פרטים של חברה המנוהלת על-ידי חבר קרוב ויקר שלי בשם משה טלנסקי, אני מקווה שיש אפשרות להשתמש בשירותים שמציעה החברה במלונות שלך". אגב, ב"הארץ" אדלסון הוא "איל הנדל"ן וההימורים" ש"העיד אתמול במשטרה", ולא בסוויטה שלו. כמו כן כתוב כי הוא "התקשה להיזכר במכתב ובבקשתו של אולמרט אליו", ומצוין שהוא "בעליו של העיתון ישראל היום" ומקורב לבנימין נתניהו. גיא לשם מוסיף בתיבה קטנה כי "בחוגים הפוליטיים אף מכונה העיתון ביביתון". ב"ישראל היום" מדווח בהרחבה על ועידת הנשיא [שלמה צזנה ויורי ילון], וזאת מתוך זווית הראייה הצפויה: "כצפוי בחר אולמרט להתעלם מהחשדות החמורים נגדו והתרכז בניסיון להוכיח כי למרות הכל, בכוחו להוביל להסכם עם הפלסטינים". על דברים אלה מוסיף צזנה בטור צד כי כי כשאולמרט אומר שהמנהיגים יימדדו בסופו של דבר על-פי מה שיורישו לבאים אחריהם, "גם במעמד המכובד היה מי שציחקק בקהל וסינן, כן. החקירות". ואילו דן מרגלית קובע כי "גם צופי הכדורגל שנשאו עינם אל 22 הכדורגלנים ברמת-גן חשו במשב הרוח האוהד-נעים שהגיע מהרי ירושלים". אנשיל פפר מביא ב"הארץ" מדבריו של אדלסון בארוחת הערב החגיגית. לפי דיווחו, המיליארדר אמר: "אני חושב שיהודים צריכים לעשות המון סקס. זה הפתרון לבעיית הילודה שלנו". אחר-כך הוסיף כי הוא ואשתו הם "זוג מוזר. אני גבר והיא אשה, וזה לא כל-כך מקובל בארה"ב בימינו". ב"ידיעות אחרונות" מתארת מרב בטיטו בטור צד את קבלת הפנים בוועידת הנשיא, עם דגש על נשיא המדינה שמעון פרס. לפי תיאורה, היה זה "כמו אירוע של יום-ההולדת של הילד הכי לא מקובל בכיתה; אותו ילד שאף פעם לא השכיל לחצוב את דרכו אל הספסל האחורי של האוטובוס, ורק היום, שנים אחרי שסיים את התיכון, הצליח לארגן מסיבה משלו". בטיטו לא מרחמת ומציינת כי גם היום, במסיבה הגדולה, הילדים הפופולריים באמת לא טרחו להגיע. בחירתו של אבי וייס לתפקיד מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מסוקרת בכל העיתונים. לפי דיווחו של אסף כרמל ב"גלריה", הבחירה התאפשרה הודות לתמיכה העקבית שקיבל וייס מאבי ניר, מנכ"ל קשת, שסירב ליישר קו עם בעל הבית מוזי ורטהיים, התעקש על דעתו ו"התנגד למעורבותם של גורמים שונים מחוץ לערוץ 2 שניסו לבחוש בהליך הבחירה לטובת משעל". בהמשך מציין כרמל כמה מהגורמים: יו"ר הכנסת דליה איציק ויו"ר מועצת הרשות השנייה נורית דאבוש. יעל ולצר מדווחת על אותו עניין ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "הרבה יין נשפך בחברת החדשות כאשר וייס נבחר למנכ"ל". הכותרת היא ציטוט מעובד עלום שם בחברת החדשות. בידיעה מובא גם ציטוט מגורם בערוץ 10, שאומר: "יותר חששנו ממשעל, שידוע כאיש של תחקירים. רווח לנו כשנודע שווייס הוא זה שנבחר לתפקיד"; וציטוט מפי "גורם תקשורת", המביע הערכה כי הקמפיין של משעל נכשל משום שהיה "תוקפני ואגרסיבי מדי" ודרש רפורמות מרחיקות לכת בחברת החדשות. לי-אור אברבך במוסף העסקים של "מעריב" ועירית יוסילביץ ב"כלכליסט" כותבים על האתגרים הצפויים לווייס כמנכ"ל. השורה התחתונה בדיווחים האלה קובעת כי הבחירה בווייס היא ניצחון ראשון לאבי ניר ולקשת לקראת הקרב על איחוד הזכייניות. ב"גלובס" מדווח [יעל גאוני] כי ערוץ 10 פנה לממונה על ההגבלים העסקיים בדרישה למנוע מהזכיינית קשת להעלות תוכנית מתחרה לתוכנית "מצלצלים", בטענה כי היא תשתלב בתוכנית מתחרה שכבר משודרת ברשת, ובכך ייווצר "הסדר כובל" בין שתי הזכייניות, עם רצועה אחידה וקבועה שתשודר כל השבוע.

הרמטכ"ל אשכנזי מוסר את גרסתו לפרשת "מסמך גלנט": העוזר עשה את זה | הכלכלונים דנים במשמעות הפחתת דמי הקישוריות | וב"הארץ" חגיגיים

פרשת "מסמך גלנט" ירדה לגמרי מסדר היום בימים האחרונים. זרקור תשומת הלב עבר מאולמות הקריה להיכלי התיאטראות, והיום גם התייחסות פומבית נרחבת ראשונה של הרמטכ"ל גבי אשכנזי לפרשה לא מגיעה ליותר מכותרת ראשית אחת: "לא ידעתי, לא אישרתי" ("ישראל היום"). כותרת המשנה תוהה: "העוזר אשם בכל? לדברי הרמטכ"ל, סא"ל הרפז העביר את המסמך לעוזרו, אל"מ וינר. וינר הראה לרמטכ"ל, שחשב שהמסמך אמיתי, והראה אותו לגנץ ואייזנקוט. וינר העביר על דעת עצמו לאל"מ סיבוני – שהדליף על דעת עצמו. המשטרה נוטה להסתפק בגרסת המתנקש הבודד, ולהאשים את הרפז בזיוף". הכותרת מסתיימת במלים שבן כספית – שמנה בטוריו האחרונים ב"מעריב" את המכשולים כביכול בפני מימוש המלצתו של שר הביטחון ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל – קיווה שלא ייכתבו מוקדם כל-כך: "ועדת טירקל למינויים: מאשרים את גלנט לרמטכ"ל". גם ב"מעריב" מקבלת "גרסת אשכנזי", כדבר הכותרת על השער, מקום מכובד, אולם מאבדת את הראשיות לטובת הכותרת "המשטרה אשמה", המוקדשת לביקורת שמתח בית-המשפט על מחדלי המשטרה בטיפול בתלונה על היעדרותה של ענבל עמרם, שנדקרה על-ידי גנב רכב והושארה לדמם למוות ("מעריב" חובט במשטרה כדבעי ומנפק טור של אבי אשכנזי, שסגנונו גורם לכאב שיניים). שער "ידיעות אחרונות" מתעלם לגמרי מן הסיפור; "גרסת אשכנזי", כדבר הכותרת, נפרשת על פני עמ 14. לפי איתמר אייכנר, ועדת טירקל עתידה לאשר את מינויו של גלנט, ולא אישרה כבר כב"ישראל היום". עוד מדווח אייכנר כי בפני הוועדה הוצגה חוות דעת של היועץ המשפטי וינשטיין ולפיה "הטענות נגד גלנט בדבר השתלטות לא חוקית על קרקע ציבורית במושב עמיקם", שנחשפה ב"מעריב", אינה מטילה דופי במינויו של גלנט משום ש"מדובר בסכסוך שכנים בלבד". ב"הארץ" דברי אשכנזי הם כותרת מתחת לקפל: "הרמטכ"ל מסר גרסתו לפרשת גלנט: עוזרי הפיץ את המסמך ללא ידיעתי". עמוס הראל כותב כי וינר "נשכב על הגדר" עבור אשכנזי. גילי איזיקוביץ ותומר זרחין חושפים כי עיתונאי נוסף לבן כספית נחקר במשטרה בקשר לפרשה: יוסי יהושוע, שמסתבר כי היה בקשר עם הרפז. יהושוע, כזכור, הוא מי שבפרסומיו נתגלו עקבות תואמים לכאורה לאלו שנכתבו במסמך. תיקון (31.8.10): כתבי "הארץ" מדווחים כי יהושוע, בדומה לכספית, מסר עדות במשטרה, ולא נחקר. העדות, כפי שמשתמע מ"הארץ", נסובה סביב "קשרים על רקע עיתונאי" שהיו ליהושוע עם הרפז. גם היום מקדיש "מעריב" מקום נרחב לסיקור ענייני חינוך, לרגל תחילתה של שנת הלימודים: העמודים הראשונים של "המגזין" מוקדשים ל"מסע של כתבי מעריב בעקבות הגאון של הכיתה", ומספקים את יצרו של מי שהתעניין במראהו של עורך "מעריב" יואב צור בילדותו או בהרכב כיתתה של הכתבת ליטל רוזנשטיין (היו: מלכה, ליצן, מופרע וגאון). אתמול סיפק "המגזין" פרויקט מיוחד אחר ("פרויקט גלובלי"): "כתבי מעריב בעולם מביאים את סוד ההצלחה של מערכות החינוך בשש מדינות", ובימים האחרונים הוקדש אף השער הראשי לפחות פעם אחת לנושאי חינוך (צפיפות בכיתות). נכון שחלק גדול מהסיקור מוקדש לגימיקים קצרי נשימה, אך אפשר להתנחם במגמה ולקוות שהיא תימשך גם ללא תלות באירוע כמו פתיחת השנה. גימיק קצר נשימה הוא, לכאורה, נושא השער של "24 שעות", המוסף המתחרה, אבל רק לכאורה. "מצאנו את שלושת הפלסטינים ששימשו רקע לתמונות הפייסבוק של עדן אברגיל", מכריזה כותרת המשנה. אברגיל היא החיילת והבחורה הלא-מעודנת שהצטלמה על רקע ערבים כפותים וחסומי עיניים והעלתה את התמונות לפייסבוק. אלו נחשפו בבלוג ועוררו הד תקשורתי עולמי. איתורם של מי שצולמו בעל כורחם, הבאת תצלומיהם מרצון ובפנים גלויות ודיבובם הוא מעשה אנושי כשם שהוא מעשה עיתונאי. גם אם לפחות כמה מההאשמות שלהם (למשל שאותה אברגיל נישקה אחד מהם) נשמעות מצוצות מן האצבע. "150 מרצים מהאקדמיה מצטרפים לחרם התרבותי על אריאל", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". "בעצומה שפירסמו הודיעו המרצים שלא ישתתפו בשום פעילות תרבותית בגדה. במקביל חתמו שורה של סופרים ואנשי רוח על עצומת תמיכה באנשי התיאטרון שמסרבים להציג באריאל. א.ב. יהושע: החרם הוא על המקום, לא על האנשים". מתחת לכותרת מודפסות תמונותיהם של נסים קלדרון, ירון אזרחי, שלמה זנד ודני רבינוביץ ("חותמי עצומת הפרופסורים"), סמי מיכאל, דויד גרוסמן, עמוס עוז וא.ב יהושע ("חותמי עצומת הסופרים"). במקרה זה, אף אחד מהחותמים לא מוגדר כבכיר בתחום הרוח. שער "גלריה" מוקדש בעיצוב חגיגי למאמר של מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון הרציני היחיד בעיתונות היומית, תחת הכותרת "גבולות הבמה". כך הוא נפתח: "הדבר המפליא באמת בעניין הסערה סביב הופעות-או-לא של שחקני תיאטרון בהצגות בהיכל התרבות החדש באריאל הוא שהיא מתעוררת רק עכשיו". הנה ההמשך. בעיתונים האחרים "סערת התיאטרון" שככה ו"מהומת השחקנים" נרגעה והידיעות על כך נדחקות לעמודים הפנימיים. גם שם האווירה חגיגית הרבה פחות מב"הארץ". "מעטים באו לתמוך באמנים" היא כותרת ידיעה בעמ 13 של "ישראל היום"; "עשרות אנשי שמאל הפגינו מול תיאטרון הבימה. גם הסופרים א.ב. יהושע ועמוס עוז הביעו תמיכתם בסרבנים. אמ"י ואגודת הסופרים גינו את מחאת האמנים" (אגב, לתשומת לבם של מנסחי הרטוריקה העיתונאית – ביטויים מוגזמים עלולים להתגלות כחרב פיפיות: אם מי שמסרב לשחק בהצגה הוא סרבן, הרי שאין ספק שהאמנות מגויסת). שתי הידיעות האחרות בעמוד עוסקות גם הן באותו עניין, ומדגימות כיצד התלהמות עיתונאית יוצרת התלהמות פוליטית וחוזר חלילה. "שטייניץ: לבדוק ביטול התקציב לתיאטראות", קוראת כותרת אחת. זאת, אחרי שבימים האחרונים הודיעו התיאטרונים מעל כל עמוד עייף כי הם לא יפסיקו להופיע מעבר לקו הירוק וכי מדובר ביוזמה של שחקנים פרטיים ולא של המוסדות עצמם. כך שהבסיס העובדתי לבדיקה של שטייניץ, ולידיעה על אודותיה, אינו קיים, גם אם מתעלמים מהיבטים אחרים כלשהם. אבל איך יועץ התקשורת של שטייניץ לא ייזום בדיקה מגוחכת ואווילית כזו אם בעיתונים מתפרסמות ידיעות ריקניות כמו "האזרחים ממשיכים להתקשר אך לא מבטלים מנויים" (הידיעה השלישית בעמוד ב"ישראל היום")? השיחות כללו "איומים לביטולים". נביחות אימפוטנטיות, כוחנות פחדנית ללא מחויבות – המציאות מחקה את הסיקור העיתונאי. הסיקור העיתונאי מחקה את המציאות. "במקביל לסערה התקשורתית שמעורר מכתב האמנים המסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, מעוניינים סטודנטים ממכון אבני להציג במקום תערוכת כרזות הקוראת לחופש הביטוי והתרבות תחת השם אמנות חוצה גבולות, ומושפעת מהאירועים שהתרחשו בימים האחרונים", נכתב בידיעה לא חתומה במדור "קצרי רוח" במוסף "המגזין". "ראש המחלקה, צבי פדלמן, יוצא בפנייה לראש עיריית אריאל, רון נחמן, במטרה לקיים את התערוכה בלובי החדש של היכל התרבות". הכותרת הראשית של "דה-מרקר" אתמול עסקה, כמו רבות מאחיותיה המבוגרות, ברפורמות בשוק הסלולר: "השר כחלון הכריע: הקישוריות תוזל [כך במקור] ב-70% כבר בינואר". בטור "שאלות ותשובות" בעמ 4 הסביר אמיתי זיו כיצד תשפיע הרפורמה על כיסו של האזרח. המחירים לא יירדו מיד, כתב זיו, אלא רק אולי בנוגע ללקוחות עסקיים. מחירי ההתקשרות מטלפון קווי לנייד יוזלו, ובעיקר – דמי קישוריות נמוכים הם חלק ממהלך של כניסתם של מפעילי סלולר חדשים לשוק, מה שיגביר את התחרות ויוביל לירידת מחירים. היום מקדיש "עסקים" את הכותרת הראשית שלו לחברות הסלולר. "9 מיליארד שקל" היא הכותרת, הכנסות חברות הסלולר במחצית הראשונה של 2010. בטור פרשנות מתייחס הדר חורש להשלכות המיידיות של הורדת דמי הקישוריות: חברות הסלולר נערכות להעלאת מחירים ב-15%–20%, ובמקביל לצעדי התייעלות, כלומר פיטורים. החברה המועדת לכך ביותר לפי חורש היא פרטנר, שבה מונה מנכ"ל חדש. דמי הקישוריות מגיעים גם לשער "ישראל היום": "כחלון חותך את חשבונות הסלולר". בכותרת המשנה מודגש כי לא קל היה להרים את הסכין: "למרות התנגדות הטייקונים". המשפט הפותח את הדיווח של נופר סיני על הפחתת דמי הקישוריות בעמוד הראשון של "ממון" הוא: "הקלה גדולה בחשבונות הטלפון הקווי שלנו". כותרת הכתבה, המתחילה במלים "למרות הלחצים", מדגישה את הדרך הלא קלה שעברה הרפורמה עד לשלב שאפשר להכריז על הורדת מחירים. "חברות הסלולר ניהלו מאבק עיקש במטרה למנוע את רוע הגזירה", כותבת סיני. סיני מזכירה גם כי "החודשים הקרובים עומדים להיות פוריים מבחינת רפורמות צרכניות שעשויות להועיל לכיסי הצרכנים. בנוסף להפחתת דמי הקישוריות, יבוטלו קנסות היציאה מחברות הסלולר ותופחת משך תקופת ההתחייבות ל-12 חודשים. רפורמה נוספת היא ביטול הביורוקרטיה המפרכת הכרוכה בייבוא מכשירי טלפון סלולרי, מה שיגביר את התחרות בתחום ש-80% ממנו נשלט על-ידי חברות הסלולר. הרפורמות הללו לא היו יכולות לצאת לפועל לולא האווירה הציבורית שיצר הסיקור האובססיבי של העיתון הכלכלי דה-מרקר את שוק הסלולר". טוב, את המשפט האחרון לא כתבו ב"ידיעות אחרונות". סבר פלוצקר קובל במוסף "ממון" על אי-שקיפות של עבודת הממשלה. פלוצקר מפגיע בשר התקשורת כי יחשוף את הדו"ח המתוקן של חברת הייעוץ NERA על אודות הפחתת דמי הקישוריות, באתר האינטרנט הממשלתי. "סודיות מלאכותית אינה רק מנת חלקו של משרד התקשורת", כותב פלוצקר, ומזכיר גם את הדרישה לחשיפת דיוני ועדת ששינסקי של משרד האוצר, הדנה בתמלוגי הגז. "יש למשרד האוצר אתר באינטרנט", הוא כותב.

לצד עבודה במשרד לביטחון פנים ובמשרד לנושאים אסטרטגים, קיים השר גלעד ארדן 240 ראיונות לתקשורת ופגישות עם עיתונאים והסתיר יותר מ-300 פגישות "פרטיות" או "פוליטיות". לפי היומן, לטיפול באלימות כלפי נשים הקדיש פחות משעתיים. ארדן: "3 מערכות הבחירות חייבו מתן ראיונות רבים לתקשורת"

בקשת חופש מידע של "שקוף" חושפת את יומן השר גלעד ארדן (הליכוד) לשנת 2019. ארדן, היום השר לשיתוף פעולה אזורי, עמד אז בראש המשרדים לביטחון פנים ולנושאים אסטרטגיים. מניתוח היומן עולה כי כ-40% מהפגישות, המצטבר לסך של 425 שעות, הוקדש לנושאי המשרדים שעמד בראשם. ארדן קיים עשר פגישות עם ממלא מקום המפכ"ל ו-3 פגישות עם ראש הממשלה, וכן כ-70 דיונים בנושאים בטחוניים ומשטרתיים – בהם 6 דיונים על אלימות במגזר הערבי. קראנו את היומן של ארדן כפי שקיבלנו אותו ממשרדו, וסיווגנו את הפגישות המופיעות בו. מניתוח היומן עולה כי חצי מהן הוקדשו בעיקר לפגישות שהוסתרו תחת ההגדרה "פרטית" או "פוליטית" (20% מהיומן), לראיונות לתקשורת (כ-14%), לפגישות בנושא מפלגת הליכוד ולקמפיין הבחירות שלה (כ-8%) ולהשתתפות בטקסים (כ-4%). כ-15% מהפגישות ביומן הן חתונות ואירועים נוספים. עם זאת בלשכת ארדן טענו כי השר לא נכח בסופו של דבר ברוב האירועים. לפגישות עם עיתונאיות ועיתונאים, לצילומים ולראיונות בתקשורת הקדיש השר ארדן 154 שעות בשנה. זה לא מעט. למעשה, יש ימים בהם הקדיש ארדן יותר זמן בראיונות מאשר לכל דבר אחר: למשל את יום רביעי, 30.1, פתח בראיונות לשתי תוכניות טלוויזיה, השתתף בישיבה, התראיין לגלי צה"ל, ערך פגישה שהוגדרה כ"פוליטית" ואז התראיין לתכנית בכאן 11. לאחר מכן ערך עוד פגישה "פוליטית" שמשתתפיה הוסתרו, ואז השתתף בשני כנסים פוליטיים, באשקלון ובבאר שבע. ביום הפריימריז לרשימת הליכוד (2.5.19), התראיין ארדן לא פחות מ-13 פעמים – ברצף – מהשעה 7:00 ועד 22:00.בשנה עם שלוש מערכות בחירות, עסק ארדן רבות גם במפלגתו ובקמפיינים שלה: 84 שעות עבודה הוקדשו ישירות לקמפיין – דרך שיחות עם פעילות ומתנדבים, כנסים מפלגתיים ופגישות עם חברות וחברי הרשימה. לשם ההשוואה, 238 השעות שהקדיש ארדן לראיונות בכלי התקשורת ולקמפיין הבחירות יחד, הן כמו 30 ימי עבודה של 8 שעות עבודה רצופות, שהן – ללא סופי שבוע – חודש וחצי של עבודה. "יומן הפגישות של השר ארדן, שהועבר בשקיפות לכלי התקשורת, מוצג על ידכם באופן חלקי ומטעה. באופן טבעי, תפקידו של השר ארדן עוסק פעמים רבות בטיפול מיידי באירועי חירום, אשר לאחריהם השר מקיים באופן דחוף הערכות מצב וסיורי שטח, שפעמים רבות אינם מופיעים ביומנו המתוכנן מראש. "וכך היה גם ב-2019. בנוסף, השר ארדן משתתף בישיבות רבות של הקבינט הביטחוני אשר אינן מופיעות בלו״ז הכללי כיוון שהיו סודיות. בשנה האחרונה התקיימו 3 מערכות בחירות, שחייבו מתן ראיונות רבים לתקשורת, שהיא כלי חשוב לשקיפות ולמתן דין וחשבון ותשובות לציבור, ויש לשבח את העובדה שהשר ארדן פעל גם במישור זה".אגב עיסוקו הנרחב של ארדן בתקשורת, הנה עדות לפגישה טריה של ארדן עם עיתונאים שקיבלנו מעוקב שקוף: סעודה ברמת אביב עם שדרן הרדיו יעקב ברדוגו ועורך ישראל היום, בועז ביסמוט, ממש מלפני כמה ימים. ארדן התראיין ארבע פעמים לתכנית של ברדוגו בגלי צה״ל, אבל מעבר לכך אף פגישה עם השניים לא מופיעה ביומן של שנת 2019 (ככל שידוע לנו. אולי פגישה כזאת מוסתרת כ"פרטית"). האם הפגישה הזאת תופיע ביומן של 2020? בשנה הבאה נוכל לבדוק. בניגוד למאות השעות שהוקדשו לתקשורת, למאבק באלימות כלפי נשים, נושא ליבה של המשרד לביטחון פנים – הקצה ארדן שעה וארבעים וחמש דקות בשנה. מדובר בשתי פגישות: אחת עם לילי בן עמי, פעילה חברתית שאחותה מיכל סלה נרצחה על ידי בן זוגה באוקטובר, ודיון אחד בנושא "רצח והגנה על נשים ערביות". זהו.תגובת השר ארדן: "בנוגע למאבק באלימות כנגד נשים – השר ארדן קיים דיונים רבים בנושא כולל במסגרת הערכות המצב השבועיות שהוא מקיים מדי יום חמישי (הנושא מופיע כחלק מהערכת המצב הכללית ולא בכותרת נפרדת בלו״ז). "לצערנו השנה החולפת הייתה שנת בחירות ללא פעילות של הכנסת ולכן ללא אפשרות לקדם חוקים או לקדם פרוייקטים הכרוכים בתקציבים חדשים. אולם למרות זאת השר ארדן פעל רבות במסגרת מאבק זה והקצה את כל התקציבים להם נדרש משרדו ומשטרת ישראל על פי המלצות הוועדה הבינמשרדית". ב-30 ביוני 2019 נורה ונהרג סלומון טקה על ידי שוטר ופרצו מחאות ברחבי הארץ. ארדן פרסם בתגובה פוסט בו הסביר את הסיבות להתנהלות המשטרה בימי ההפגנות, ודיבר על "הפנמת התיקון שיש לעשות ביחס כלפי בני קהילת יוצאי אתיופיה, תיקון שאני מתכוון שלא להרפות עד שיעשה וקודם כל במשטרה". פרסום היומן מאפשר לנו להציץ להתנהלותו של ארדן באותם ימים. כך נראה השבוע שלו: לפי היומן, ביום שני, בבוקר שלאחר מותו של טקה, נפגש ארדן עם השר הבריטי לביטחון פנים. הפגישה השניה שלו באותו בוקר היתה עם חברת הכנסת מאי גולן, המזוהה עם מאבק נגד המהגרים ומבקשי המקלט מסודן ואריתריאה בדרום תל אביב. ביום שלישי קיים פגישה "פרטית" ופגישה "פוליטית" והלך לניחום אבלים בביתו של חבר הכנסת לשעבר סילבן שלום. בערב השתתף באירוע ליום העצמאות האמריקאי ובשתי חתונות שמוגדרות ביומן כ"פוליטיות". בחשבון הטוויטר שלו העיד כי שוחח באותו לילה עם מפכ"ל המשטרה על המחאה (הפגישה לא מופיעה ביומן). A pleasure to host my dear friend, UK Home Sec. @sajidjavidWe agreed to establish joint working groups on combating online threats such as exploitation of children and terrorist incitement, and on facing the challenge of drones.1/2 pic.twitter.com/En2q25FaxW ביום רביעי בבוקר, התראיין ארדן לשלוש תכניות רדיו והשתתף בדיון ביטחוני. אחר כך נפגש עם מי שהוגדרו ביומן כ"ראשי הקהילה האתיופית", והשתתף בדיון בוועדת שרים בנושא המחאה. ביום חמישי בבוקר, 4.7, ארבעה ימים אחרי הירי, הלך לנחם את משפחתו של טקה. הפגישה הבאה שערך בנושא, לפי היומן, נערכה רק ב-8.7 עם מנכ"ל עמותת "טבקה – צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה". הפעם הבאה שהנושא מוזכר ביומן היא באוגוסט, כשנפגש ארדן עם נציגי קהילת יוצאי אתיופיה ושוב עם מנכ"ל אותה עמותה. מאז לא צוינו ביומן דיון או פגישה בנושא. על כך נמסר מלשכת ארדן: "בשבוע בו נורה ונהרג לצערנו סולומון טקה ז״ל, עסק השר ארדן במשך שעות עבודה רבות מאד בטיפול בנושא. השר ארדן קיים תחקירים והערכות מצב עם המשטרה, כולל הגעתו בדחיפות (בעקבות קיום מחאת יוצאי אתיופיה) לסיורי שטח וישיבות במחוזות השונים בכדי לפעול להרגעת המצב. עקב קיום ביקורים אלה בשעות הערב והלילה ולא לפי תכנון מראש – הם אינם מופיעים בלו״ז המתוכנן אך הם התקיימו ובהיקף משמעותי". 307 מהפגישות ביומן סווגו כ"פוליטיות" או "פרטיות". מדובר על כמעט רבע מהיומן שארדן בחר להסתיר מהציבור. מותר לנבחרי ציבור לעשות זאת, במידה. השקפת היומן לא נועדה לחשוף לציבור תור לטיפול רפואי, או בילוי עם בן או בת הזוג – פגישות הראויות מאוד לתואר "פרטי". גם לגיטימי שלא לחשוף פגישה פוליטית רגישה מדי פעם. אבל הסתרה מלאה של חלק משמעותי מהפגישות רעה גם לציבור, וגם למפרסם היומן: היא מונעת ממשלמי המיסים מידע, ומותירה לנו רק את האפשרות לדמיין מה היה חשוב לשר להסתיר. ביומן אין פגישות, למשל, עם לוביסטים. האם נכנסו לאחת מהקטגוריות האלה? כרגע אין לנו דרך לדעת. בנוסף, השתתף ארדן בלא מעט טקסים רשמיים – הענקת דרגות, הרמות כוסית לחג – בהם נכח כ-46 שעות בסך הכול. 149 שעות הוקדשו, לפחות לפי היומן, לחתונות, בריתות, אזכרות וניחומי אבלים – רובם מוגדרים כ"פוליטיים". יש ימים בהם מופיעים שניים או שלושה אירועים שונים בזה אחר זה. האם באמת הגיע לכולם? כנראה שלא – מדובר בכמות מטורפת של אירועים: 260 בסך הכל, שהם אירוע בממוצע בכל יום, בכל אחד מימי העבודה לאורך השנה. בחתונה של אמילי עמרוסי @Ayelet__Shaked ו @giladerdan1 . עוד נוכחים פה @naftalibennett @gidonsaar pic.twitter.com/NvOrtXtG7X בלשכתו הסבירו לנו כי הוא לא מרבה להגיע לאירועים כאלה, והם כתובים ביומן לשם תזכורת. עם זאת, היומן הוא המסמך הרשמי היחיד שמתעד עבורנו את עבודת השר. אם לא נכח באירועים, מה כן עשה בכל הזמן הזה? כך או אחרת, ביומן מופיעים שבועות עמוסים יותר ופחות, אבל כמעט ואי אפשר למצוא שבוע ללא אירועים פוליטיים, פגישות מוסתרות וראיונות רבים לתקשורת. כך למשל בשבוע אחד באוגוסט מופיעים ביומן עשרה ראיונות לכלי תקשורת, ראיון לסרט דוקומנטרי על ה-BDS, עשר חתונות ובר מצוות, שלוש פגישות שסומנו כ"פרטיות", טקס משטרתי ומפגש בחירות של הליכוד. זה כל מה שמופיע ביומן באותו שבוע: כמעט אפס עיסוק בנושאי המשרדים שארדן עמד ברא "באופן טבעי, תפקידו של השר ארדן עוסק פעמים רבות בטיפול מיידי באירועי חירום, אשר לאחריהם השר מקיים באופן דחוף הערכות מצב וסיורי שטח, שפעמים רבות אינם מופיעים ביומנו המתוכנן מראש. וכך היה גם ב2019. בנוסף, השר ארדן משתתף בישיבות רבות של הקבינט הבטחוני אשר אינן מופיעות בלו״ז הכללי כיוון שהיו סודיות. "בשנה האחרונה התקיימו 3 מערכות בחירות, שחייבו מתן ראיונות רבים לתקשורת, שהיא כלי חשוב לשקיפות ולמתן דין וחשבון ותשובות לציבור, ויש לשבח את העובדה שהשר ארדן פעל גם במישור זה. "בשבוע בו נורה ונהרג לצערנו סולומון טקה ז״ל, עסק השר ארדן במשך שעות עבודה רבות מאד בטיפול בנושא. השר ארדן קיים תחקירים והערכות מצב עם המשטרה, כולל הגעתו בדחיפות (בעקבות קיום מחאת יוצאי אתיופיה) לסיורי שטח וישיבות במחוזות השונים בכדי לפעול להרגעת המצב. עקב קיום ביקורים אלה בשעות הערב והלילה ולא לפי תכנון מראש – הם אינם מופיעים בלו״ז המתוכנן אך הם התקיימו ובהיקף משמעותי". בנוגע למאבק באלימות כנגד נשים: "השר ארדן קיים דיונים רבים בנושא כולל במסגרת הערכות המצב השבועיות שהוא מקיים מדי יום חמישי (הנושא מופיע כחלק מהערכת המצב הכללית ולא בכותרת נפרדת בלו״ז). לצערנו השנה החולפת הייתה שנת בחירות ללא פעילות של הכנסת ולכן ללא אפשרות לקדם חוקים או לקדם פרוייקטים הכרוכים בתקציבים חדשים אולם למרות זאת השר ארדן פעל רבות במסגרת מאבק זה והקצה את כל התקציבים להם נדרש משרדו ומשטרת ישראל על פי המלצות הוועדה הבינמשרדית". (איך זה משפיע עליך) שקיפות ביומנים של נבחרות ונבחרי ציבור מאפשרת לנו לפקח על עבודתם ולבקר אותה. פרסום יומן מפורט גם מאפשר לנו להתרשם מהעבודה הקשה שלהם ולהעריך אותה, ובד בבד מספק לנציגים שלנו תמריץ לעבוד יותר עבור הציבור הרחב ופחות עבור המקורבים ובעלי ההון. שרה שיודעת שפגישותיה יפורסמו, עשויה להעדיף פגישה עם אזרחים שזקוקים לעזרתה על פני פגישה עם לוביסטים. השקפת יומן יכולה לבלום את השחיתות הבאה. (מה עושים כדי שיתוקן) לא מספיק נבחרות ונבחרים מפרסמים את יומן הפגישות שלהם, ואלה שכן מרבים להשחיר פגישות או לסמן אותן כ"פרטיות". אנחנו פועלים כדי לחייב חברות וחברי הכנסת לפרסם יומן עם כמה שפחות פגישות מושחרות (למעט השחרות מוצדקות). נמשיך לדרוש מכולם – מימין ומשמאל – שקיפות ביומנים, נמשיך לעקוב אחר הפרסומים ולנתח אותם (כמו שעשינו בעבר). ככל ששקוף תגדל, נוכל להשקיע בסוגיה יותר משאבים.

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" חיים בשני עולמות נפרדים | "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מדווחים על גזענות יהודית מסוגים שונים | וגם שפעת החזירים ידעה ימים יפים יותר

יום לאחר הפיצוץ ביחסי ישראל-ארה"ב, האווירה נרגעה ונראה כי שיא המשבר מאחורינו. כלומר, המתח בשיאו, ונראה שיחלוף עוד זמן רב עד שהרוחות יירגעו. כלומר, כרגיל, תמונת העולם תלויה בשאלה איזה עיתון מחזיקים, ונראה שאין סיבה לסמוך על המידע שמספקים לנו כלי התקשורת בישראל. "סגן נשיא ארה"ב רותח על ישראל", קוראת כותרת גג לראשית בשער "ידיעות אחרונות". העילה, למי שפיספס את מהדורות החדשות ביממות האחרונות – הכרזה על אישור בנייה של 1,600 יחידות דיור חדשות בחלק של ירושלים שנכבש ב-1967, בדיוק כשסגן נשיא ארה"ב מגיע לביקור חגיגי בישראל במטרה לגשר על מחלוקות עם הפלסטינים. "ארה"ב: מאמינים שנתניהו לא ידע, אבל הוא ראש הממשלה", קוראת כותרת גג לראשית ב"ישראל היום". מה שנתניהו כביכול לא ידע הוא הכוונה להכריז על אישור הבנייה בעיתוי הנוכחי ("אל תאמינו לנתניהו שלא ידע", פותח יוסי שריד את טורו ב"הארץ"). ממש כמו במשברים קודמים בין ממשלת נתניהו לממשל אובמה, "ידיעות אחרונות" מוביל הבוקר את הקו הביקורתי, הטוען כי המשבר ביחסים חריף ומשמעותי, ואילו "ישראל היום" עושה כל שביכולתו לצנן את הרוחות. על-פי הדיווח מאת שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", ביידן "תקף אתמול בחריפות את אישור התוכנית ומתח ביקורת חסרת תקדים על ממשלת ישראל". שיפר מוסיף כי "ביידן תקף פומבית את ישראל בביקורו ברמאללה והתבטא בחריפות בשיחות פרטיות". אך על-פי הדיווח מאת שלמה צזנה ומתי טוכפלד ב"ישראל היום", "בסביבתו של נתניהו הביעו שביעות רצון לנוכח האמירות המתונות יחסית של סגן נשיא ארה"ב גו ביידן ברמאללה. להערכתם, הדבר מהווה סימן לכך שלא נותרו משקעים של ממש ביחסים בין ישראל לארה"ב". מה בדיוק אמר ביידן ברמאללה? אפילו על כך אין הסכמה בין העיתונים. "אני מגנה את ההחלטה לבנייה בירושלים. היא תפגע נואשות באמון בין הצדדים", אמר ביידן לפי הדיווח של איתמר אייכנר, רוני שקד וליאור זילברשטיין ב"ידיעות אחרונות". "חובה על שני הצדדים לייצר אווירה שתומכת במו"מ ולא מסבכת אותו. ההחלטה שקיבלה ממשלת ישראל שלשום חותרת תחת עקרון אמון זה", אמר סגן הנשיא האמריקאי לפי הדיווח מאת דניאל סיריוטי ב"ישראל היום". האם האשמת ישראל בחתירה תחת המשא-ומתן יכולה להיחשב לאמירה מתונה? בהחלט, במיוחד אם משווים אותה להצהרות ביידן אתמול ברמאללה, לפי דיווחו של שיפר, בשיחות סגורות: "זה מתחיל להיות מסוכן לנו, מה שאתם עושים כאן פוגע בבטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן. זה מסכן אותנו וזה מסכן את שלום האזור". תמצית עמדה זו הופכת לכותרת הראשית של העיתון. מה הלאה ביחסי ישראל-ארה"ב? ובכן, "בממשל האמריקאי לא קונים את ההסבר על כך שנתניהו לא ידע מראש. גם בבית הלבן וגם במחלקת המדינה טענו כי ישראל טמנה מלכודת לביידן", כותב שיפר ב"ידיעות אחרונות" ומוסיף כי "גורמים בוושינגטון מעידים כי במסדרונות הממשל רותחים על נתניהו". "למרות הגינוי האמריקאי החריף, מקורבי ראש הממשלה העריכו כי התקרית לא תגרום לנזק מדיני משמעותי בסופו של דבר", מדווח ב"ישראל היום", תחת כותרת הביניים "לא ייגרם נזק". "בכירים במשרד [החוץ האמריקאי] הבהירו כי הם מאמינים לנתניהו, אבל הוא ראש הממשלה", נכתב עוד בעיתון במסגרת דיווח קצר מאת ליאור יעקבי וסוכנויות הידיעות. שיפר, מצדו, מסמן את המועד לסיקור החצוי הבא של יחסי ישראל-ארה"ב: ביקורו של נתניהו בסוף החודש בוועידה השנתית של איפא"ק. "לא ברור מי מבכירי הממשל ייאות להיפגש עם נתניהו במהלך ביקורו", הוא כותב. ואולי, בעצם, תהיה הזדמנות קרובה בהרבה לקרוא שני דיווחים הפוכים בתכלית – היום יישא ביידן נאום באוניברסיטת תל-אביב. "וושינגטון ועימה הקהילה הבינלאומית לא יקבלו עוד בהשלמה, אפילו לא בהעלמת עין, בנייה ישראלית במזרח ירושלים", פוסקים אבי יששכרוף ועמוס הראל בטור פרשנות המתפרסם ב"הארץ". לדעתם, זו הנקודה העקרונית שעולה מאישור הבנייה במזרח ירושלים, ולא שאלת עיתויו של פרסום האישור והמבוכה שנגרמה בעקבותיו. אם נכונה הערכה זו, לישראל צפויה תקופה קשה בזירה הדיפלומטית. בכל העיתונים מדווחים הבוקר על תוכניות הבנייה בשטחי ירושלים שנכבשו ב-1967. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת "בדיקת ידיעות אחרונות", מאת עופר פטרסבורג, ולפיה "במשרד הפנים נמצאות בהליכי אישור שונים לא פחות מ-19 תוכניות בנייה שונות במזרח ירושלים, ובהן מתוכננות לקום 7,038 יחידות דיור". ב"ישראל היום" מדווח יורי ילון על 7,717 יחידות דיור שאושרו לאחרונה לבנייה בשטח המכונה "מזרח ירושלים". "מעריב" מדפיס מפה תחת הכותרת "משברים בבנייה", ובה נתונים על יחידות הדיור המתוכננות במה שמכונה "ירושלים המזרחית". בסך-הכל למעלה מ-8,000 יחידות דיור. הכותרת הראשית של "הארץ" [ניר חסון] קוראת: "בעיריית ירושלים קיימות תוכניות לבניית 50,000 יחידות דיור נוספות במזרח העיר". מקור ההבדל במספרים בין "הארץ" ליתר העיתונים – בעיתון זה נספרו גם תוכניות בנייה שטרם הוגשו לוועדת התכנון. ב"מעריב" כותב יובל גורן על יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במשרד הפנים, רות יוסף. היא זו שאישרה את בניית 1,600 היחידות מעבר לקו הירוק, ועל-פי הכותרת לידיעה ב"מעריב" – היא "האשה שמאחורי המשבר". גורן מדווח כי יוסף "בהלם". אחת הידיעות על שער "הארץ" נושאת את הכותרת "סקר: יותר ממחצית מבני הנוער תומכים בהגבלת זכויותיהם של אזרחים ערבים" [אור קשתי]. גם כותרת הידיעה המלאה, המופיעה בעמ 4 של העיתון, מוצגת מזווית דומה: "חצי מהנוער נגד זכויות שוות לערבים; הרוב שולל את זכותם להיבחר לכנסת". ידיעה על הסקר, שנערך לרגל יום עיון שיתקיים היום באוניברסיטת תל-אביב, מופיעה גם ב"ידיעות אחרונות" [תמר טרבלסי-חדד], בלי הפניה בשער. הבדל נוסף בין שתי הידיעות הוא שב"ידיעות אחרונות" הכותרת מדגישה את הגזענות בעם היהודי פנימה – "אני לא רוצה אתיופים בכיתה", ציטוט שלא נאמר על-ידי איש, אך מוסק מנתוני הסקר; 17% מהילדים לא רוצים אתיופים בכיתתם. אף שבידיעה המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" מוזכר כי 52% מבני הנוער שהשיבו לסקר סבורים שיש למנוע מערבים להיבחר לכנסת ו-46% סבורים שלערבים לא צריכות להיות זכויות שוות ליהודים (אחוזים גבוהים בהרבה מאלה שמביעים גזענות כלפי אתיופים, הקוראים לסנקציות גזעניות חמורות בהרבה מאלה הנדרשות לדעתם להטיל על האתיופים), המלה "ערבים" לא מגיעה לכותרת הגג של הידיעה, לכותרת הידיעה או לכותרת המשנה של הידיעה. בכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות" מתפרסמת כתבה מאת שרית רוזנבלום על דעיכתה המהירה מן הצפוי של שפעת החזירים. הכתבה מתפרסמת במלאת שנה לפרוץ המגפה, והיא מלווה בתצלום [AP] של שוטרים העוצרים אדם בתחפושת חזיר. כיתוב התצלום קורא: "השפעת נעצרת". בכתבה נאמר כי יש "תיאוריות קונספירציה על הפצת הנגיף במכוון" ו"קריאות לבדוק את הקשר בין חברות התרופות להחלטות שנתקבלו בחודשי המגפה הראשונים". חלקה של התקשורת ביצירת היסטריה המונית לנוכח השפעת אינו מוזכר בכתבה. בכל זאת, נראה שב"ידיעות אחרונות" נוקטים כעת זהירות יחסית לטון ההיסטרי שאיפיין את רוב העיתונים לפני כשנה. מחקר טרי המוזכר בכתבה, ולפיו "המחלה עלולה לשוב ולתקוף אותנו דווקא בחודשי האביב", אינו מובלט בשום אופן. גם ציטוט מפי ד"ר איתמר גרוטו ממשרד הבריאות, הטוען כי "הנחת העבודה שלנו אומרת שהיא [המחלה] תחזור כנראה במהלך הסתיו הקרוב, ואולי אפילו קודם", נדחק לפסקאות האחרונות ומוצנע יחסית. בימים הטובים של המחלה, מחקרים וציטוטים מבשרי רעות היו הופכים לכותרות ענק בעמודים הראשונים. אתמול פורסמו הדו"חות הכספיים של חברת הוט לשנת 2009. כותרת טור מאת אמיר טייג ב"דה-מרקר" מתמקדת בחצי הריק של הכוס – "HOT מפסידה על הפעילות בטלוויזיה". כותרת ידיעה מאת גילעד נס ב"כלכליסט" מתמקדת דווקא בחציה המלא – "הטלפון והאינטרנט היו מנועי הצמיחה של HOT בשנת 2009". לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו פתחה בהליך הפרה נגד זכיינית ערוץ 2 רשת, בשל תוכן שיווקי בתחרות מלכת היופי ששודרה השבוע. "בדיקה שנערכה ברשות השנייה", כתב אברבך, "העלתה כי בתחרות התגלתה חשיפה מוגזמת למותג של מעצב האופנה דני מזרחי ולמותג התכשיטים היוקרתי ה. שטרן. בין היתר הוצגו על המסך שמות המותגים שתרמו את ההלבשה והתכשיטים של המתמודדות, ועל הבמה הרבו בסופרלטיבים לשתי החברות, באופן – כך נטען – העולה על הסביר". מזל שאין רגולטור לעיתונות המודפסת. אחרת היה מוטל קנס על "ידיעות אחרונות", שבידיעה חדשותית על הטקס שפירסם שלשום ציין כי "לאורך כל הערב הציגו המועמדות את קולקציות האופנה לקיץ 2010 של אופנת גולף ואינטימה ושמלות הכלה והערב של המעצב דני מזרחי. הן ענדו את תכשיטי ה. שטרן וצעדו על הבמה בנעליים של רשת סקופ". גם בעיתונים האחרים הפרסום הסמוי מקבל מקום של כבוד. בין עמודי "מעריב" התחבאו הבוקר שישה מוספים פרסומיים מסוגים שונים; חמישה קטלוגים של רשתות שיווק ומוסף פרסומי בשם "עסקים@מנהלים". בעמוד השער של "הארץ" מתפרסמת הבוקר במלואה ידיעה שנלקחה מסוכנות הידיעות AP ולפיה "קמפיין פרסום חדש של רשת סופרמרקטים בישראל מנסה לנצל למטרות שיווקיות את תמונות החשודים בהתנקשות בבכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח". בידיעה ב"הארץ" לא מצוין מי היא רשת הסופרמרקטים, המוזכרת בידיעה המקורית שהעבירה סוכנות הידיעות, שהרי זו היתה יכולה להיות פרסומת בלתי הכרחית לרשת. במצב הנוכחי, הידיעה היא רק פרסומת לפרסומת לרשת. בכל העיתונים מדווח על תוכניתה של קולין לרוז, אמריקאית שהתאסלמה, להתנקש בחייו של הקריקטוריסט לארס וילקס, שאייר לפני שלוש שנים את הנביא מוחמד בדמות כלב. ב"הארץ" וב"מעריב" מצוין בידיעה כי אתמול פירסמו שלושה עיתונים שבדיים את הקריקטורה מחדש, כביטוי להבעת תמיכה בקריקטוריסט. העיתונות הישראלית אינה מתגייסת להבעת תמיכה דומה. רק ב"מעריב" מתפרסם האיור של וילקס. גודלו כגודל בול. רז שכניק מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על משבר ברשת, זכיינית ערוץ 2. בעלי המניות, כותב שכניק, הביעו לאחרונה מורת רוח בפני המנכ"ל, אבי צבי, בעקבות שיעורי הצפייה הנמוכים בתוכניות הזכיינית. נשקלת האפשרות, כך מדווח, למנות את אורי שנער ליו"ר פעיל. במוסף "דה-מרקר ויק" מתפרסמת כתבת פרופיל מאת שוקי שדה על זקי רכיב, השותף החדש בעיתון "מעריב". "השאלה מה בדיוק יעשה רכיב במעריב עדיין לא מפוענחת", כותב שדה. "מלבד השפעה, הוא מחפש במידה רבה גם הכרה מצד החברה והממסד בישראל", מעריך שדה. בהמשך הוא מצטט "מקורות בשוק התקשורת" שטוענים כי רכיב יתמקד בפיתוח הטכנולוגי של קבוצת התקשורת, וכי "הוא אינו מתכוון להתערב בתוכני העיתון". אופיר בר-זהר מחלצת כמה מלים מיעקב שחם, היו"ר החדש של ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה. "יש להקפיד ולא לאפשר שילוב חומר פרסומי על חשבון זמן השידורים. אם יש סרט של חצי שעה ובתוכו יש במצטבר ארבע דקות של תוכן שיווקי, זה זמן שצריך להיחשב לפרסום", אומר לה שחם. וכן, "תחום התחקירים, ובמיוחד לגבי אלה המוגדרים כטייקונים, אינו מקבל ביטוי ראוי בערוצים 2 ו-10". הנה כתבה נרחבת על שחם [אביבה לורי] שהתפרסמה ב"הארץ" לפני ארבע שנים. הדמות המצטיירת מכתבה זו רחוקה מהעמדות המובעות בשני הציטוטים שלעיל. במדור חדשות החוץ של "מעריב" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי כלי תקשורת רבים בצרפת הסירו מאתרי האינטרנט שלהם פרסומים על בגידות המיוחסות לנשיא המדינה ורעייתו. ב"הארץ" מסבירה דנה הרמן כי בכל הנוגע להסרת הפרסום מאתר "זורנל די דימנאש", "ייתכן פשוט שסרקוזי הרים טלפון לידידו הקרוב, הבעלים של קבוצת לאגארדר, המחזיקה בשבועון".

ניהול יומני הפגישות של גורמי ממשל ופקידים בכירים באופן שקוף לציבור יכול לעזור למנוע את "פרשת הולילנד" הבאה

יום ראשון, ה-6 באוקטובר 2013, היה יומה האחרון של חקירתו הנגדית של אהוד אולמרט במשפט השחיתות הידוע כ"פרשת הולילנד". בסביבות צהרי היום, חקירתו של ראש הממשלה לשעבר בשלביה האחרונים, באוויר האולם תלוי ועומד זמזומו החרישי של שירה של להקת כוורת "מחכים לשולה", והצדדים עוסקים בפגישה שנערכה לפני עשור בין אולמרט לעד המדינה המנוח שמואל דכנר. וכך נחקקו הדברים בעמודים 40–43 בפרוטוקול אותו הדיון: התובע: "מפנה לרישום ביומנך, נ/465, עם תחילת כהונתך כשר התמ"ת ביום 9 במרץ 2003, בשעה 14:30, אתה נפגש עם שמואל דכנר בלשכה. תקן אותי אם אני טועה, זה שבוע לאחר שהתחלת את כהונתך". אולמרט: "לא, זה עשרה ימים לאחר כניסתי לתפקיד שר". תובע: "מה היה בפגישה הזאת?". אולמרט: "אני לא זוכר, אבל תשאל אותי אם יש אפשרות שאולי בפגישה הזאת דכנר התייחס לעניין של הזרע, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, אני לא פוסל, זה אפשרי". בית-המשפט: "מה פתאום נפגשת איתו? זה מה שיש לך בראש? אתה עשרה ימים שר מסחר ותעשייה, אתה בתחילת התפקיד, אתה פוגש את כל הפקידים הבכירים, פוגש פקידים יותר זוטרים, שמואל דכנר, אותו מאכער מקומה שישית, אותו אתה צריך לפגוש בצהריים לשיחה? למה אתה מזמן אותו אליך?". אולמרט: "כבודו, יבדוק אדוני את יומני, יראה שבתשעת הימים האלה הספקתי גם להיות יום וחצי בלונדון בשליחות משרדי וגם להיפגש עם ראשי המשק, אני זוכר פגישה עם סטף ורטהיימר, גם כן מראשי התעשייה, ועוד כל מיני אנשים, אז נפגשתי גם עם שמואל דכנר, נקבעה פגישה, היא נפלה על התאריך הזה ונפגשתי איתו, אבל נפגשתי עם הרבה אנשים אחרים, באותו היום נפגשתי עם מנכ"ל משרד העבודה, כי אז שילבנו את משרד העבודה עם משרד המסחר והתעשייה, ויש לי פגישה עם מנכ"ל משרד העבודה ויש עוד דברים אחרים, כך שהשאלה היא שאלה והתשובה היא תשובה". בית-המשפט נשמע כלא משתכנע. "זה בדיוק מחדד את השאלה", שאל השופט שוב. "אם אתה נפגש עם אנשים כל-כך רמי מעלה, מה יש לך עם המאכער בקומה שישית?". בהמשך הפרוטוקול ניסה אולמרט להצביע על פגישה נוספת, עם בנו של הרב קלמנוביץ. אחר-כך הסביר גם שנפגש באותם ימים עם ד"ר עוזי ארד, שלא נשא שום תפקיד רשמי. "כשעוזי ארד ביקש, אז נפגשתי איתו", הסביר אולמרט. "אתה יכול להגיד שזה עומד במרכז סדר היום של משרד התמ"ת ומינהל מקרקעי ישראל? לא, אבל נפגשתי איתו". בית-המשפט השתומם נוכח ההשוואה: "אתה בוודאי לא משווה אותו לדכנר?". "אני לא משווה אף אחד לאף אחד", אמר אולמרט, "רק מראה שסדר היום הוא מגוון וסדר הפגישות נוצר לא בגלל שמישהו חשוב יותר או חשוב פחות, אלא בגלל צירופי מקרים, זמנים פתוחים וכו, אז זה יוצא ככה...". לשיחה המעניינת הזאת בין השופט דוד רוזן לבין אולמרט יש חשיבות החורגת מעניינו של המשפט המסוים הזה. היום, בדיעבד, מנסה בית-המשפט – יחד עם התביעה, הנאשמים, התקשורת והציבור – לבחון את נסיבותיה של פגישה שנערכה לפני כעשור במשרדו של שר התמ"ת. העניין הזה מחדד את חשיבות חשיפתם של יומני השרים ולשכותיהם וגם את יומני העבודה של פקידי ממשל בכירים בכל הנוגע לפגישותיהם עם גורמים חוץ-ממשלתיים. תארו לכם שיומנו של שר התמ"ת במרץ 2003 היה מתפרסם באופן מקוון ומתעדכן בזמן אמת. תארו לכם עיתונאי חרוץ שהיה מבחין בפגישה של אולמרט עם דכנר... שקיפות שלטונית המעבירה לציבור ולסוכנים מטעמו, כמו עיתונאים וגופי חברה אזרחית, מידע על תהליכי עבודת השלטון (גם בצורתו הגולמית) היא כלי ראשון במעלה לקידום פיקוח יעיל על עבודת השלטון. אמנם, לא כל דבר צריך לחשוף ולא כל פרט צריך לגלות באופן אוטומטי ובלא כללים מאזנים או בקרות – אבל נדמה שקשה לחלוק על העובדה שלציבור מגיע דין-וחשבון באשר לזהות האנשים שנפגשים עם אנשי הממשל שלו. גם אם יש מחקרים המצביעים שהשפעת הכלי הזה מועטת, העלות שבהנגשתו של מידע כזה לציבור אינה גדולה, וככל שנוכל למנוע בעזרתו פרשה פלילית אחת בסדרי הגודל של הולילנד – נדמה לי שמדובר בעניין ראוי לקידום. היו כאן כבר שרים שחשפו את יומנם באקט מוצהר של מדיניות. מיקי איתן עשה זאת באופן מסודר באתר האינטרנט שלו, וניתן למצוא נבחרי ציבור שונים הנוהגים מידת שקיפות גדולה מהסטנדרט הנקבע כיום בחוק. גם הם מבינים ששקיפות נחוצה לא רק למטרות הצהרתיות של בניית אמון, אלא כדי לייעל את העבודה עצמה ולהגן על עצמם מפני עצמם. את פגישותיהם האישיות ממילא מוטב שלא יערכו במשרדי הממשלה ועל חשבון זמן העבודה שלהם. גם אם לא ייחשף כל המידע, אלא רק זהות הנפגשים – יכולה להיות בכך תרומה משמעותית לעבודה עיתונאית יעילה בזמן אמת וליכולת של כלל הציבור, מתוחכם ומקצועי יותר או פחות, לפקח על ממשלתו ופקידיה. רק לפני כשנה ורבע הגישה ועדה בראשות פרופ רמי פרידמן את מסקנותיה בעניין יחסי הון ושלטון בישראל. הוועדה, שמונתה על-ידי מבקר המדינה הקודם השופט מיכה לינדנשטראוס, המליצה לעגן שורה של כללים הנוגעים ליחסי הגומלין שבין אנשי שלטון לאנשי "ההון" או נציגיהם. כמה מההמלצות נגעו לפגישות איתם ולתיעודן. כן המליצה הוועדה על רישום פרוטוקולים מפורטים לגבי דיונים הנוגעים למשאבי ציבור ולהחלטת רשויות בעלת משמעות בנושאים אלו. עד שההמלצות יקודמו, אולי כדאי להתחיל בדברים הקטנים והטכניים יותר. כאן יומן, שם לו"ז – מין אפריטיף לסקרנות עיתונאית בריאה. כך אולי נזכה להגיע למנות העיקריות והפליליות קצת לפני שיהפכו לערימת איטריות קרה ומתובלת בתירוצים.

הדרך ליישום המלצות ועדת לווסון מפלגת את השדה התקשורתי והפוליטי בבריטניה. האם ראש הממשלה קמרון והמו"לים הגדולים מנצלים את הדו"ח כדי לתפור עסקה חשאית?

מחלוקות קשות באשר לאופני היישום של מסקנות ועדת לווסון מסעירות בימים האחרונים את המערכת הפוליטית והעיתונאית בבריטניה. פגישה מכרעת בין ראשי שלוש המפלגות הגדולות, שהיתה אמורה להתקיים שלשום (12.3.13), בוטלה ברגע האחרון. זאת, לאחר שצוותי המשא-ומתן של המפלגות לא הצליחו להגיע לנוסחת פשרה ראשונית שעליה היו אמורים לדון ראש הממשלה השמרני דייוויד קמרון, סגנו הליברל-דמוקרטי ניק קלג, וראש האופוזיציה מסיעת הלייבור, אד מיליבנד. בתוך כך, שלושה מו"לים גדולים יצאו שלשום מעל דפי עיתוניהם בקריאת תיגר על חבריהם המנהלים את המשא-ומתן עם קמרון מטעם בעלי העיתונים. קולות מחאה נשמעים גם מכיוון ארגון העיתונאים הלאומי בבריטניה (NUJ), שחושש מקשרי עיתון-שלטון במתווה המסתמן על-ידי הממשלה, וגם מטעם הארגון של נפגעי פרשת האזנות הסתר (Hacked Off), הדורשים יישום מלא וללא פשרות של דו"ח הוועדה. כזכור, ועדת לווסון קמה בעקבות פרשת האזנות הסתר של עיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד", שבועון טבלואיד ותיק בבריטניה, שזכה לתפוצה רבה. עם הרשעתם של כתב וחוקר פרטי והתפטרותו של עורך העיתון לפני כמה שנים, היה נדמה שהפרשה דעכה. ואולם, בעקבות חשיפות של ה"ניו-יורק טיימס" וה"גרדיאן" ומאבק משפטי של נפגעי ההאזנות, התעוררה הפרשה שוב, והביאה לסגירתו הדרמטית של העיתון על-ידי טייקון התקשורת רופרט מרדוק, לחקירות משטרתיות ולהקמתן של ועדות חקירה פרלמנטריות. למחלוקות בנוגע ליישום מסקנות לווסון פנים רבות, אבל עיקרן בשאלת הרפורמה ברגולציה על העיתונות הכתובה ומידת המעורבות של המחוקק במערך הרגולציה החדש. במסגרת הדו"ח עב הכרס (1,987 עמודים) שפורסם בנובמבר 2012, קבעה ועדת החקירה בראשות הלורד לווסון כי נציבות התלונות על התקשורת הוותיקה (PCC, מעין מקבילה למועצת העיתונות בישראל) היא גוף נטול שיניים, וכי יש לכונן מכוח חוק ובשותפות בין הממשלה למו"לים ולעיתונאים עצמם מוסד רגולטורי חדש שיפקח באופן תקיף יותר על יישום הקוד האתי העיתונאי. על-פי המלצות הוועדה, עיתונים יהיו חייבים להיות חברים בגוף החדש, שיוכל להטיל קנסות בגובה של עד מיליון ליש"ט או אחוז ממחזור העיתון (הנמוך מביניהם). הוועדה גיבשה את מסקנותיה מתוך תפיסה דומה לזו שמציג בישראל בשנים האחרונות נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, ולפיה העיתונות הכתובה אמנם נשלטת על-ידי בעלים פרטיים, אך תפקידה בדמוקרטיה גדול מכדי שתוכל להתנהל אך ורק לפי סטנדרטים של השוק החופשי, ללא התחשבות באינטרס הציבורי. כבר עם פרסום הדו"ח הביעו מו"לים רבים התנגדות לכל מעורבות של הפרלמנט ברגולציה העיתונאית וחששות מצמצום חופש העיתונות. בעוד שארגון העיתונאים, כמה מו"לים ומפלגת הלייבור הביעו תמיכה בחקיקה, שתבטיח עצמאות לרגולטור החדש לצד ביצור מעמדו - קמרון והמפלגה השמרנית הכריזו שיסרבו ליצירת זיקה בין הרגולטור לפרלמנט. בחודשים שחלפו מאז פרסום דו"ח הוועדה בנובמבר נפגש קמרון כמה פעמים עם פורום מצומצם של נציגי המו"לים, בראשות פול ויקרס, מנכ"ל ה"טריניטי מירור", ופיטר רייט, עורך אמריטוס בקבוצת Associated Newspapers. לפני שבועיים הוציא ארגון העיתונאים הודעה חריפה בגנות המגעים. לטענת הארגון, בניגוד להמלצות הוועדה, שאת רובן אימצו בהצהרותיהם בנובמבר, מגבשים קמרון והמו"לים "עסקה מלוכלכת" מאחורי גבם של העיתונאים עצמם, של נפגעי פרשת ההאזנות ושל הציבור בכללותו. "חלק ממה שהוועדה חשפה הוא הקשר העמוק בין האליטה הפוליטית לאליטה התקשורתית, ובמשא-ומתן הנוכחי אנחנו רואים שוב בדיוק אותן עסקאות בין אותם אנשים שעליהם הוועדה כתבה", מאשימה מזכ"לית ה-NUJ, מישל סטניסטריט, בראיון ל"העין השביעית". "מבחינתם הם ממשיכים בעסקים כרגיל. בניגוד להמלצות הוועדה, התהליך לא נעשה בצורה שקופה, ומשדר תחושה שהכל מכור ותפור מראש. האבסורדי הוא שאותם מו"לים, שבתחילה התנגדו לכל חקיקה רגולטורית, תומכים עכשיו במשהו הרבה יותר קיצוני והרבה יותר מסוכן". בדבריה מכוונת סטניסטריט למתווה ההסכמות המסתמן בימים האחרונים בין קמרון לבין המו"לים הגדולים. לפי המתווה, הגוף הרגולטורי החדש יוקם באמצעות צארטר מלכותי, שהסמכות להפקתו ולשינויים בו תהיה נתונה באופן בלעדי למועצה המייעצת של המלכה, שבה יושבים בעיקר פוליטיקאים בכירים, ושניהולה השוטף מופקד באופן מסורתי בידי ראש הממשלה. כך לכאורה יישמר פיקוח ממסדי על הגוף, אך ללא חקיקה של הפרלמנט, בהתאם להבטחתו של קמרון. התגובות לפרסום תוכנית הצארטר לא איחרו לבוא. "מובן שגם זה סוג של חקיקה, אלא שהיא נעשית בדלת האחורית של ארמון בקינגהם במקום בדלת הקדמית של וסטמינסטר", תקף מאמר המערכת של ה"גרדיאן" ביום שני השבוע (וסטמינסטר הוא מקום מושבו של הפרלמנט). יחד עם המו"לים של ה"אינדיפנדנט" וה"פייננשל טיימס" הקימו בכירי ה"גרדיאן" אופוזיציה פנימית למנהלי המגעים מטעם המו"לים הגדולים, שהתבטאה במאמרי המערכת של השלושה ובמכתב פתוח ששלחו לוויקרס ולרייט. השלושה מצטרפים לארגון העיתונאים במחאה על תכנון הרפורמה מאחורי דלתיים סגורות, צעד שיקשה, לטענתם, על השבת אמון הציבור בעיתונות. השלושה גם גורסים שעדיף פיקוח דמוקרטי של הפרלמנט על פיקוח של פורום שרים גמיש ומשתנה, שאינו חשוף לביקורת ציבורית. שלושת המו"לים ציינו גם שהעיתונות הבריטית חוטאת לציבור קוראיה בכך שהיא ממעטת לסקר את הדיונים על עתידה, הגם שנציגיה הבכירים ביותר משתתפים בהם. בשלושת העיתונים התפרסמה גם ביקורת על הכוונה להעניק לנציגי המו"לים זכות וטו בבחירת הרכב הגוף הרגולטורי וזכות לסרב להגשת תלונות לגוף על-ידי צד שלישי. לטענת שלושת המו"לים, תגובתו של ויקרס, נציג המו"לים במגעים עם הממשלה, טרם התקבלה. ביקורת דומה לזו של שלושת המו"לים השמיעו בימים האחרונים בכירי הלייבור והליברל-דמוקרטים, שהתנו את תמיכתם בצארטר בפיקוח דמוקרטי. בכירי המפלגות הללו דורשים כי כל שינוי בצארטר מלכותי מעתה ואילך יצריך אישור של שני שלישים מחברי הפרלמנט (כיום פועלים בבריטניה למעלה מ-700 גופים מתוקף צארטרים כאלה, כדוגמת ה-BBC). כמה מחברי הפרלמנט אף החלו לקדם הצעות חוק עצמאיות ברוח ועדת לווסון, ללא תיאום עם היוזמה הממשלתית. בארגון העיתונאים מעודדים מהבקע בחזית המו"לים ומקווים שהאופוזיציה הגוברת ליוזמת השמרנים תקבור את רעיון הצארטר ותשיב לבמה מודלים שנזנחו בתחילת הדרך. "נראה שאותם אנשים שהיו אחראים על המהלכים השערורייתיים שבעקבותיהם בכלל קמה ועדת לווסון, ושהיו בהיסטריה מהמסקנות שלה, מנסים להיות אלה שייצרו את המנגנון המפקח על העיתונות", אומרת סטניסטריט. "הם מנסים לקבור רבות מההמלצות החשובות של הוועדה, שאולי אינן נוחות להם, במחיר כבד של פיקוח שרירותי על העיתונות, אם כי כרגע נראה שהם בעמדת מיעוט", אומרת מזכ"לית ארגון העיתונאים הבריטי. "לנו ברור שנציבות התלונות על התקשורת והפיקוח שהפעילו הבוסים – שניהם כשלו. לכן דרוש פיקוח חדש ואמיתי. "יש לנו ניסיון מעניין באירלנד, שם יש מועצת עיתונות המגובה בחוק, ואותם מו"לים שמתנגדים להקמת מועצה כזאת בבריטניה פועלים איתה טוב מאוד שם. לדעתנו, פיקוח משולב של מו"לים, עיתונאים ונציגי ציבור, כלומר של כל מי שיש לו אינטרס בתקשורת עצמאית, הוא הדרך היחידה לקיים רגולציה. כל פתרון שמסתמך רק על פוליטיקאים בכירים ומו"לים ישים ללעג את העבודה הרצינית של הוועדה, שחשפה הרבה מאוד טינופת במעגלים האלה". במסגרת המודל האירי, שזכה להערכתה של ועדת לווסון, הוקמה לפני חמש שנים מועצת עיתונות המורכבת משבעה נציגי ציבור, חמישה נציגי מו"לים ועורכים בכירים ונציג אחד ל-NUJ (הארגון משותף לעיתונאים בבריטניה ובאירלנד). האומבודסמן הממונה על-ידי המועצה מקבל פניות מהציבור, מברר אותן, ואם נמצא שנעשו עבירות על התקנון האתי של המועצה – הוא יכול לנסות לפייס בין הצדדים או לחלופין לחייב את העיתון שחטא בפרסום תיקון, התנצלות או מודעה מטעם מועצת העיתונות. מאז 2009 המועצה היא גוף מוכר במסגרת חוק איסור לשון הרע האירי, ובתי-משפט יכולים לפסוק פיצויים על סמך החלטותיה. עם זאת, אין לאף גוף פרלמנטרי או ממשלתי נגיעה בהרכב הוועדה או במדיניותה. בניגוד למודל האירי, הוועדה הבריטית הציעה לאפשר גם פניות צד שלישי לאומבודסמן, ייזום חקירות עצמאיות על-ידי המועצה וגם, כאמור, אפשרות להטלת קנסות על מפירי הקוד האתי. בתקופה הקרובה ינסו, אם כן, ראשי שלוש המפלגות, המו"לים, העיתונאים וארגון נפגעי האזנות הסתר להגיע להבנות באשר לאופן כינון הרגולציה החדשה על התקשורת. אם יצליחו, פרשנים מעריכים שבתוך פחות משנה יוכל הגוף החדש להתחיל בפעולתו. גם אז תיוותר עדיין מלאכה רבה: עדכון או החלפת הקוד האתי הקיים, ההחלטה כיצד לעודד הצטרפות לגוף מצד כלל המו"לים, הכרעה בדרישת ארגון העיתונאים לחייב את המצטרפים להוסיף "סעיף מצפון" בחוזי ההעסקה שיאפשר לעיתונאים לסרב לכתוב דברים המנוגדים לקוד, ובעיקר – השבת אמון הציבור הבריטי בעיתונאיו. און דה-רקורד / רפי מן יותר משנה לאחר שמונתה ואחרי ששמעה מאות עדים, הגישה אתמול ועדת לווסון את ממצאיה בדו"ח של כ-2,000 עמודים. בצהובוני בריטניה נושמים לרווחה

הדיווח אמש בחדשות 12 מספיק כדי להלך אימים על עיתונאי כאן 11 • המסר עבר ללא כל מסגור ביקורתי מצד המגישה יונית לוי • האם העורכים והכתבים יתחילו "לרכך" ו"לשנמך" ביקורת על השלטון - בשיטות המושחתות שכולנו נחשפנו אליהן בעדויות מתיקי האלפים - או שילחמו על החופש העיתונאי של השידור הציבורי? דעה

איך נראה היום הזה בתוך ראשו של ברוך שי, ראש חטיבת החדשות של כאן 11? מה הוא חשב לעצמו אמש, כשצפה בדיווח של עמית סגל בערוץ 12 על כוונת נתניהו לסגור את מחלקת החדשות של התאגיד? המסר נוסח באופן שאינו משתמע לשני פנים: "לא את אגפי הדרמה והדוקו – החלק המצליח בתאגיד – רוצים לסגור", עקץ סגל את המהדורה המתחרה, "זה לא על הכוונת, אלא מחלקת החדשות, בטלוויזיה וברדיו". למהלך, הדגיש סגל, אין מתנגדים בקואליציה. גם לא בחדשות 12, כך נראה. גוף העיתונות הפופולרי בישראל לא חשב שידיעה על חיסול החדשות הציבוריות זקוקה למסגור או פרשנות ביקורתיים. המקסימום שיונית לוי הצליחה להוציא מעצמה הוא שמדובר ב"דרישות שיעוררו מחלוקת עזה". אך המסגור החלבי הוא רק חלק מהסיפור. לעצם השידור של דיווח כמו של סגל יש אפקט עצום, כפי שהוא, העורכים שלו והמגישה שלצידו יודעים היטב. במקרה הזה, החדשות עצמן הן החדשות. הרי נתניהו לא צריך באמת לסגור את התאגיד, רק לאלף את עיתונאיו. המסר שקיבלו אתמול עיתונאים ועורכות בחטיבת החדשות של התאגיד הוא פשוט: נתניהו הוא בעל הבית האמיתי שלכם, ולא הציבור שעבורו אתם נדרשים ליצור עיתונות חופשית ואמיצה. הידיעה על הכוונה להעלים אתכם היא בסך הכל עוד אייטם. כפי שציינה יונית לוי, זה לא הסיבוב הראשון של נתניהו נגד השידור הציבורי. כראש הממשלה ניסה נתניהו למחוץ את התאגיד ב-2017, עוד לפני שהוקם. גם אז היה זה עמית סגל שסיפק דיווח מהלך אימים: אחת הסיבות שנתניהו מעוניין למנוע את פתיחת השידורים בתאגיד, היא זהותו של מפיק תוכנית התחקירים "זמן אמת", חיים סלוצקי. טלי בן עובדיה, שמונתה לעורכת תוכנית התחקירים של כאן 11, סיפרה בזמנו ל"גלובס" על האפקט של שידור ה"סקופ" בחדשות 12: "אנחנו לא שמענו את זה ממקור ראשון, מאף אחד", הבהירה. אבל הדיווח השפיע: "זאת תקופה מאוד לא טובה לעיתונות בכלל", אמרה. "העיתונות בישראל נמצאת תחת מתקפה שלא תמיד אפשר להבין את המניעים שלה… עדיין עושים כאן תחקירים, עדיין אנשים יכולים להתבטא. להגיד שאני לא חוששת שעל הדור הצעיר אווירת הפחד הזאת תשתלט? אני חוששת". בן עובדיה כבר לא משמשת כעורכת התוכנית. אפשר לנחש שאת הסקופ על הכוונה של נתניהו לחדש את המלחמה בשידור הציבורי, סגל לא השיג בזחילה בתעלות האוורור במצודת זאב. שעות לפני הדיווח של סגל במהדורה בערוץ 12, שיגר אלי ציפורי, מתומכיו הבולטים של נתניהו, סדרת ציוצים מכפישה נגד התאגיד (ועל הדרך טינף גם על סגל). נתניהו רוצה להעביר מסר, ויש לו הרבה צינורות. סגל מצידו רוצה לחזק את מעמדו התקשורתי ככתב פוליטי מקושר. כנראה שלדעתו האינטרסים של המקורות לא צריכים להיות חלק משיקול האחריות העיתונאית שלו כלפינו, הצופים. גם לא בכל הנוגע לעיתוי ולמסגור של הדיווחים שלו. 🔴 4 מיליארד שקל לפחות – זה הסכום ששרף תאגיד השידור השמאלני על חשבוננו מאז הקמתו ב-2017.🔴 4 מיליארד שקל, בין היתר, בשביל ״עיתונאים״ כמו מוטי גילת ותמר אלמוג, דובריה הנרצעים של הפרקליטות.🔴 וגם בשביל הליבסקינדים והנוביקים מכת רק לא ביבי.🔴 ומי תמך בהקמת התאגיד? עמית סגל. חרפה. סגל, יונית לוי והעורכים של חדשות 12 יכולים לומר שהם רק דיווחו. אבל מי שהעביר לסגל את הסקופ ידע היטב מה הוא עושה. כדי לרמוס את החופש העיתונאי של המחלקה הכי חשובה בתאגיד, חטיבת החדשות, לא צריך לסגור את כולו. כפי שהעולם נברא באמירה, גם הדיווח של סגל עלול להיות בבחינת "ויהי פחד". מה קורה כאשר עיתונאים מפחדים ורוצים להתרפס בפני הממשלה? מלאכת הרקמה המחברת בין השלטון לעיתון היא עדינה וסמויה. צריך להבין כיצד היא פועלת כדי לעמוד על השפעות הדיווח של סגל וחדשות 12. בימים שבהם אנחנו מצויים בלב לבו של המשפט החשוב ביותר בתולדות המדינה, שעוסק בשיטות להשחתת התקשורת – אי אפשר עוד להעמיד פנים שאיננו יודעים בדיוק כיצד זה מתבצע. הדיונים במשפט מלמדים אותנו: לא צריך לדבר גלויות. לא חייבים להנחית הוראות מפורשות ולא לצאת לקרבות ראווה. יעיל הרבה יותר לאותת, לסמן, להשרות אווירה מתאימה. שהעיתונאים יבינו לבד. כך גם כשמערכת חדשות מתגייסת עבור פוליטיקאי. יש בידה כלים מגוונים, סמויים מן הציבור, כדי להצליח במשימתה. עם פרסום תחקיר-הענק של "העין השביעית" על "שיטת ידיעות אחרונות", קיבלנו פירוט מעמיק לתולדות הנוסחה המושחתת. שלושה דורות של מו"לים שכללו את השיטה, כיצד לרתום מערכת עיתונאית שלמה לאינטרסים הזרים של בעל הבית. ארנון (נוני) מוזס עצמו, המו"ל הנוכחי של "ידיעות אחרונות", נשמע מתפאר בפני נתניהו בשיחות השוחד לכאורה בין שניהם, ש"צריך לדעת איך לנהל עיתונאים". נתניהו של 2015 שם על הכוונת את התקשורת והתוצאות ידועות. נתניהו של 2022 מצויד בניצחון על התקשורת הולך בכל הכוח על מערכת החוק והאכיפה. יש תהליכים שכשהם מתרחשים כמעט ואין דרך לחזור אחורה. ישראל משנה פניה במובן הכי עמוק שאפשר. בתכתובות שנתפסו במהלך החקירה המשטרתית נוזף מו"ל גדול במנכ"ל שלו: למה אתה לא יודע לעבוד כמו נוני. כולם מחפשים לעצמם עורכים בכירים שלא צריך לומר להם מה לעשות, הם יודעים לבד. מספיק דיווח כזה כמו של עמית סגל, כדי שהם יבינו בדיוק מה התפקיד שלהם. האמנות האמיתית היא להסתיר את השחיתות הזו מהקוראים. לכן זהו משחק של מסגור והעמדות פנים: לא לצנזר כליל, אלא לשנות את המיקום והנפח של הידיעה החדשותית, כדי להגביר או להמעיט בחשיבותה; לייצר איזון מלאכותי בין ימין ושמאל, בנושאים שבהם דווקא אין מחלוקת כי השחיתות פוגעת בכולם; לייבא כתבים ופרשנים בשם האיזון הקדוש, כשלמעשה הם משרתים את הפוליטיקאים שדחפו אותם; "לרכך" את החדשות והכותרות האמיתיות, כך שישאירו ניחוח של שדה חבצלות במקום סירחון של שחיתות. האם עיתונאי התאגיד הוכיחו את עצמם בשנים האחרונות, כך שיהיו "ראויים" לאיום הזה של נתניהו? כלל לא בטוח. לפני כשנה פורסם ב"העין השביעית" ניתוח עומק להיעדר הצורם של תחקירים נשכניים ופורצי דרך בתאגיד עתיר התקציבים. גם תוכנית התחקירים המבטיחה "זמן אמת" בעריכת בן עובדיה, שצוטטה פה קודם, לא נגסה באופן שייזכר לדורות (בלשון המעטה) בקשרים המושחתים בין השלטון להון ולעיתון. "המוסכמה בתאגיד היא שהתוכנית לא ממלאת את ייעודה", כתב אז איתמר ב"ז. "חלק ניכר מפרקיה הם מעין שחזורים של פרשות עבר ומבצעים ביטחוניים, שאותם מתווכים לצופים דרך ראיונות עם האנשים שהיו מעורבים בהם. מדי פעם מבליח איזה פרט חדש, אבל רוב הזמן הם מגישים חומר ממוחזר שמצולם מחדש ונארז באריזה ויזואלית יפה, אומר גורם בתאגיד שמכיר לעומק את תחום התחקירים". מאז ניכרים ניסיונות לשנות, להוסיף תחקירים וכתבים חוקרים. זו רק התחלה, אבל אסור שזה יהיה הסוף. הבוקר הזה במערכת החדשות של כאן 11 הוא "זמן האמת" של כל אחד ואחת מעובדיה. זהו מבחן ציבורי לאומץ וליושרה שלהם. כבר עכשיו רובצים איומים ממשיים לכיפופים מסוכנים של הדמוקרטיה: האם כאן 11 ישמיע קול ברור לטובת האינטרס הציבורי, או ינסה לרכך את הסכנה כדי לרצות את השלטון? העורכים והעיתונאיות בחדשות כאן 11 צריכים לדעת: לא רק הליכוד שם עליהם עין, גם אנחנו.

מכתב שהוציא השבוע משרד הרווחה לרכזי הטיפול באלימות במשפחה, מעיד על החשש העמוק מפני המהלך של השר בן גביר, להצפת המדינה במאות אלפי כלי נשק. המשרד לביטחון לאומי לא דורש הוכחה להיעדר אלימות במשפחה כתנאי סף לקבלת רישיון לנשק. "אנחנו לא יודעים באופן אוטומטי אם הוגשה בקשה, רק מטופלים מדווחים לנו", אומר מנהל תחום טיפול באלימות במשפחה ברווחה, "צריך להסדיר את התהליך"

מכתב שהוציא השבוע משרד הרווחה לרכזי הטיפול באלימות במשפחה בלשכות הרווחה, מעיד על החשש העמוק מפני המהלך של השר בן גביר, להצפת המדינה במאות אלפי כלי נשק באמצעות הקלה בתנאי הסף בהגשת רישיון לנשיאתם. "אנו מקבלים פניות רבות שמעלות חששות רבים לגבי המוגנות והביטחון בתוך המשפחה ודאגה מעלייה במקרי הרצח והאלימות בין חברי המשפחה וכלפי נשים בפרט, וזאת לאור העלייה בהיקף מחזיקי הנשק", כתב סאיד תלי, מנהל תחום טיפול באלימות במשפחה, הממונה על הערכת מסוכנות (יישום חוק כלי יריה). במכתבו הוא חידד את ההנחיות לגבי תפקידם של העובדים הסוציאליים במניעת מקרי אלימות במשפחה כתוצאה מהחזקת נשק, והזכיר כי בחוק כלי הירייה נקבע כי עובד סוציאלי המטפל באדם המחזיק בכלי ירייה ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, צריך לדווח על כך למנהל הכללי של משרד הרווחה. המשרד יבצע הערכת מסוכנות ויגבש תוכנית הגנה במידת הצורך. המכתב לא עונה על השאלה מה קורה אם אישה נפגעת אלימות לא יודעת שבן זוגה הגיש בקשה רישיון לנשק או אם הוא כבר מחזיק בנשק, שכן המשרד לביטחון לאומי לא דורש הוכחה להיעדר אלימות במשפחה כתנאי סף לקבלת רישיון לנשק. "השבוע היתה לי פנייה מיישוב במרכז הארץ לגבי זוג פרוד", מספר תלי. "נודע לנו שהוא הגיש בקשה לרישיון נשק, ואני התערבתי בתהליך. בדקתי מול אגף כלי ירייה של המשטרה את סטטוס הבקשה והתאפשר לי להגיב על המסוכנות שלו כבר בשלב הבקשה". אחד הקריטריונים לקבלת רישיון לנשק הוא היעדר עבר פלילי, אולם הליכים משפטים הנוגעים לאלימות במשפחה פעמים רבות לא מבשילים לכתב אישום. גם התנהלה חקירה פלילית וגם אם הוגש כתב אישום – לא יהיה רישום עבר פלילי עד שלא תהיה הרשעה. גם אי כשירות נפשית יכולה לעצור את תהליך בקשת רישיון לנשק. מדוח של פרויקט "האקדח על שולחן המטבח" לצמצום תפוצת נשק קל ולפירוקו במרחב האזרחי עולה כי בשנים האחרונות חלה עלייה של מאות אחוזים במספר פסילות הרישיונות על רקע אי כשירות נפשית: מ-58 פסילות ב-2019 ל-217 פסילות ב-2021. ובעוד אדם המעוניין להשיג רישיון נשק נדרש לעבור במשטרה ובמשרד הבריאות, אין כל דרישה להציג דוח ממשרד הרווחה על היעדר אלימות במשפחה. כך, המשרד לביטחון לאומי יוכל לאשר בקשה של גבר אלים לרישיון נשק, גם אם אשתו מטופלת ברווחה בשל אלימות במשפחה. "ככל שאותה אישה מטופלת אצלנו, ויש התרשמות של סיכון גבוה, אנחנו יכולים להתערב", אומר סאיד תלי בשיחה עם "המקום". "יחד עם זאת, אנחנו לא יודעים באופן אוטומטי אם הוגשה בקשה, רק מטופלים מדווחים לנו". כלומר, אם אישה לא מדווחת, איש לא ידע. "לא נוכל לדעת בלי שמגיע מידע. אבל ככל שמידע מגיע, אנחנו בודקים ולא מרפים. כל אישה שמגיעה למרכז לטיפול למניעת אלימות נשאלת על נשק ובקשה לרישיון כחלק מהערכת מסוכנות. בודקים האם בעלה מחזיק בנשק, האם הגיש בקשה ואף מפצירים בה לברר. "התפקיד שלנו הוא לדווח על מקרים תוך כדי טיפול. אם אישה באה לטיפול באלימות במשפחה ועולה שבן זוג או הפרוד, או כל סטטוס אחר מחזיק ברישיון לנשק. ולא משנה לנו אם יש לו תיק במשטרה או אין, העובד סוציאלי מדווח לי ואני בתור ממונה הערכת מסוכנות, מתערב". מה ההתערבות כוללת? "אני בודק מול העובד הסוציאלי, משלים שאלות ועושה תיקוף להערכת המסוכנות. אם אני מתרשם שיש סיכון גבוה, אני מדווח לגורמים הרלוונטים, אני מייעץ לעובד סוציאלי איך לנהוג, אני מעביר דיווח לאגף כלי יריה, שבו אני ממליץ לשלול את רישיון לנשק. "אנחנו לא נכנסים לתמונה בתהליך קבלת הרישיון, אלא עבור אלה שיש להם כלי נשק ואנחנו מקבלים איתות שהם מסוכנים. אנחנו רוצים לקיים ישיבה עם המשטרה, משרד הבריאות והמשרד לביטחון לאומי, להסדיר את התהליך ולחזק את שיתופי הפעולה".

ב"24 דקות" מצאו פרטנר מושלם | סמדר שיר מזעזעת את הקוראים גם בלי שתתכוון | אכזבה כללית ממידת הדרמה של חקירת טלנסקי

ברכות לעיתון "24 דקות" ולעורכו ערן טיפנברון: בעקבות הצלחתו הגדולה, הוחלט שייצא מעתה פעמיים ביום ויחולק לא רק בתחנות הרכבת, אלא גם בתחנות מפעל הפיס. גליון אחר הצהריים מיום אתמול, שהונח בערימה נאה על אדן חיצוני של דוכן מפעל הפיס, הדגים את יתרונות המהדורה המאוחרת: על שערו התנוססו הפניות לדיווח על הלוויותיהם של שני חיילי צה"ל שהוחזרו מלבנון ולדיווח על עדותו של מוריס טלנסקי. אבל לא רק אקטואליה הופיעה על שערו. בפינה השמאלית העליונה של שער הגיליון, מיד בהמשך לשמו של העיתון, הופיע סמליל של מפעל הפיס, כאילו היה שותף מלא להוצאה. התחושה כי מפעל ההימורים משמש יותר מסתם נקודת חלוקה של "24 דקות" מתחזקת למראה עמ 13 של העיתון. עמוד זה, כולו, הוא פרסומת למפעל הפיס המתחזה לשלל ידיעות חדשותיות. בראש העמוד סמליל נוסף של מפעל הפיס, ומתחתיו ידיעה שכותרתה צבועה בצבעי הסמליל. הכותרת לידיעה (שאינה חתומה, אך אין בכך כל דבר יוצא דופן בעיתון הזה) מעוררת תקווה – "הלכו לעשות קניות בסופר וזכו ב-5 מיליון שקלים בלוטו". בהקדמה עובדתית קצרה נאמר כי בני הזוג שזכו, במפתיע, בפרס הגדול של הלוטו, "נקלעו לאחרונה לקשיים כלכליים ולאחרונה החליטו אף למכור את ביתם על מנת לסגור את המשכנתא והמינוס אליו נקלעו". הזוכה האנונימי מספר לכתב האנונימי כי לאחרונה הוא אף פירסם כי הדירה והרכב שלהם למכירה, ואז ניגש לעצם העניין: "אני נוהג למלא לוטו פעמיים בשבוע בסכום סמלי של 5 שקל וארבעים [...] באחת הנסיעות לסופר, בגמר החשבון שאלה הקופאית אם ברצוני לרכוש טופס לוטו. התלבטתי מאוד, כי עלות הטופס עמד [כך] על 42.80 ולא כ"כ רצינו לבזבז כסף. המוכרת הוסיפה ואמרה, תמלאו זה יביא מזל, משום מה המשפט הזה חלחל לתוכי והחלטתי בכל זאת למלא". הסיפור ממשיך עד לרגע הזכייה ומסתיים באזכור כמה עובדות טכניות על "מערכת הפיס אקספרס" שנמצאת בסניפי רשת סופרמרקטים, ועל זוכים קודמים שמצאו בה את הונם, היישר ממערכת יחסי-הציבור של מפעל ההימורים. עוד שתי ידיעות חיוביות על מפעל הפיס מופיעות בעמוד זה. הראשונה, "התרבות זוכה בגדול", עוסקת במיזם "מעבדתרבות" של מפעל הפיס, ה"מיועדת לטיפוח העשייה התרבותית בפריפריה". את תוכן השנייה ניתן להבין מכותרתה – "הפיס ישקיע השנה 420 אלף שקל בהקמת מועדוני קריאה למבוגרים". כמו כן מופיעה בעמוד זה פרסומת המעוצבת כפרסומת לכרטיס חיש-גד חדש (העיקרון בו מהפכני – מגרדים וזוכים!), אך באף מקום בעמוד זה, או בכל מקום אחר בגיליון, אין זכר לכך שמדובר במודעה פרסומית ולא בתוכן חדשותי (אם ניתן למתוח עד כדי כך את המושג "תוכן חדשותי" כך שיתייחס גם לתוכנו של עיתון שבו מובלטת ידיעה על אורח חייו של אדם הדומה לכדורגלן חיים רביבו). למעשה העיתון מתפקד במקרה זה כאותה מוכרת בסופר שאמרה למתלבטים: "תמלאו, זה יביא מזל". נראה כי "24 דקות" מצא במפעל הפיס פרטנר מושלם. שני המיזמים מכוונים לעשירונים התחתונים, קשי היום, והחיבור בין השניים טבעי. אם בזבוז כסף על טופסי לוטו הוא מס שמוטל על המאותגרים סטטיסטית, הרי שבזבוז זמן על קריאה ב"24 דקות" הוא מס שמוטל על המאותגרים תקשורתית. אך דווקא על המאותגרים תקשורתית יש צורך להגן ביתר הקפדה מפני ידיעות-דמה שכאלה, שכן הן עלולות לחלחל לתוכם בקלות, כמו אותה הערה סתמית של המוכרת בסופר. כפולת העמודים 5-4 של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר למיזם המקורי של העיתון, שביקש אתמול מקוראיו לשלוח הודעות SMS ואי-מייל לזכר שני חיילי צה"ל המתים. בכפולת העמודים מופיע לקט של מיטב ההודעות ששלחו לוחמים וילדים, יהודים ודרוזים, בני "משפחת השכול", וסתם אזרחים שאכפת להם. סמדר שיר מספרת הבוקר, בעמ 3 של "ידיעות אחרונות", את סיפורה המזעזע של הלוויית אהוד גולדווסר מיום אתמול, וממנו ניתן ללמוד בעקיפין גם דבר או שניים על הצדדים המזעזעים של החברה בישראל. הכותרת לסיפור היא "כוחה של אהבה", וזו שאובה מתשובתה של קרנית גולדווסר לשאלה מהיכן יש לה הכוח להמשיך, אך לא רק אהבה יש בסיפור, גם הרבה נקמה ומיליטריזם, שטיפת מוח מגיל צעיר וסלבריטיזציה של השכול. לפי תיאורה של שיר, במהלך ההלוויה התקרב ילד "כבן 10" לאלמנה הצעירה והבטיח לה, "אני אתגייס לצבא ואני אהיה לוחם כמו אודי ואני אגמור את החשבון עם נסראללה", הבטחה שזיכתה אותו באזכור בכותרת המשנה של הידיעה. זהו משפט נוראי, כמובן, ונורא עוד יותר לשמוע אותו יוצא מפיו של ילד בן 10, אבל שיר אינה מעבירה, חלילה, ביקורת על האופן שבו מגדלים בישראל ילדים תאבי נקם ומלחמה; היא מסתפקת בתיאור תגובתה של גולדווסר: "חמוד, קרנית רוכנת אליו ומעבירה אצבע ארוכה בתלתליו, את החשבון עם נסראללה אנחנו חייבים לגמור הרבה לפני שאתה תתגייס לצבא". כך, לא אותה הבטחה נושנה שהילד לא יצטרך להתגייס לצבא, שיבוא השלום עד שימלאו לו 18 שנה, אלא ההפך הגמור. השילוב בין בשורות המוות והנקמה של האשה השכולה לבין הסגנון הספרותי השמאלצי המאפיין את כתיבתה של שיר נראה נורמלי לחלוטין בגליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", וזה מדכא ומזעזע עוד יותר מהבטחת נקמת הדם של הילד. שיר ממשיכה ומתארת כיצד ילד אחר, בן 5, ניגש לגולדווסר כדי לספר לה עד כמה דאג לגורל בעלה: "הרבה זמן דאגתי לאודי, הוא אומר. דאגתי מאוד. ככה דאגתי, הוא פותח רווח בין ידיו". נראה כי הילד נחשף בשנתיים האחרונות לכמות מספקת של תקשורת ישראלית, כמו הדיווח הזה של שיר, כדי שמוחו יישטף במידה כזו שהדאגה הלאומית לגורל שני הנעדרים חילחלה עמוק לתוכו. אולי יש מקום לבחון הגבלת צריכת תקשורת לגיל 18 ומעלה. שיר מתארת גם כיצד תיירת מאמריקה, שהגיעה להלוויה ומבקשת לנחם את קרנית, קוראת לפתע לאדם שיצלם את השתיים. "קרנית נרתעת במבוכה", היא כותבת, "התיירת צוהלת". עוד רגע נוראי של מחיר יקר שיש לשלם בגלל שנתיים של חשיפה בהקשר כה טרגי, אבל אצל שיר הוא חולף כמעט בלי להרגיש. עוד רגע ויהיה גם הוא למחזה נורמלי. אחדות דעים כמעט מוחלטת ניכרת בדיווחים על היום הראשון בחקירה הנגדית של מוריס טלנסקי – העד לא התרסק כפי שהבטיחו עורכי-הדין של ראש הממשלה. "במקום קולות הריסוק, ביום הראשון לעדות נשמעו באולם בעיקר קולות פיהוק", כותבת עפרה אידלמן ב"הארץ", ומוסיפה כי בשלב מסוים פנה עו"ד אלי זהר לעמיתו, עו"ד רועי בלכר, ולחש: "הקהל מאבד סבלנות, מה נעשה?". לדבריה, "לא משנה איזה שפן שלף מהכובע [...] דבר לא השתווה לדרמה שסיפקה חקירתו הראשית בחודש מאי". זאב סגל, הפרשן המשפטי של העיתון, מזכיר שהובטחה "חקירה נגדית דרמטית", אך בפועל התרחשה "מהומה על לא מאומה, בינתיים". גם נחום ברנע, בטור שתמציתו מובאת בתחתית שער "ידיעות אחרונות", קובע כי טלנסקי לא התמוטט אתמול על דוכן העדים, ומתלונן על מחסור חמור בדרמה. "הניסיון להפוך את החקירה הנגדית של מוריס טלנסקי לדרמה נוסח אמריקה נדון מראש לכישלון", הוא כותב, ומסכם כי באולם בית-המשפט היתה "תחושה של אנטי-קליימקס", וזאת משום שמאז החקירה הראשונה של טלנסקי עלו נגד אולמרט חשדות קשים יותר. דורית גבאי ב"מעריב" פוסקת כי "פרקליטי ראש הממשלה כשלו אתמול בשלב הראשון של החקירה הנגדית". רק בדיווחה של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" מצטיירת תמונה אחרת. "בתום היום הראשון לחקירה הנגדית נשמעו כל הצדדים מרוצים", היא כותבת. לדבריה, בפרקליטות שמחים שטלנסקי "לא קרס", ובצוות הפרקליטים של אולמרט אומרים ש"תדמיתו נסדקה", וכי היו הישגים "דרמטיים". מעניין לציין כי אף שהדיווחים קובעים כי טלנסקי לא התרסק, מוזכרות הסתירות הרבות שהתגלו בדבריו. כך, למשל, בדיווח של אידלמן ב"הארץ" נכתב כי "רגע אישר טלנסקי כי נהג לתת הלוואות, רגע הכחיש; רגע שלל שדרש אי פעם ריבית של 24% בגין הלוואה, ומיד נאלץ להודות; רגע אמר כי נהג להלוות לחברים סכומים כדי להרוויח ריבית, ורגע אחרי כן הצהיר שמחבריו מעולם לא גבה ריבית", אך מידע זה נמסר בפסקה השמינית של הידיעה. ההמתנה הדרוכה ל"דרמה", האכזבה מכך שזו לא התרחשה והבחינה של הצלחת החקירה לפי מידת הדרמה שהיא מעוררת מלמדות כי העיתונאים המכסים את התחום פועלים עתה מתוך עולם המושגים של התקשורת הממוסחרת לחלוטין, זו שמתעניינת בתהפוכות הנפש יותר מאשר בעובדות היבשות. יש לקוות שהשופטים עדיין יודעים להבדיל בין הדרמטי למשפטי. באותו עניין, בעז אוקון כותב מאמר ב"ידיעות אחרנות" נגד הגישה החופשית של הפרקליטים לאמצעי תקשורת: "עורכי-הדין של ההגנה רק נראים כמי שעסוקים בחקירה נגדית מפרכת ומדוקדקת. בפועל, הם פרשנים שרצים לכל אולפן כדי לדווח שהעד לא אמין או שהמשטרה שמה תשובות בפיו". אוקון קורא להטיל צו שיאסור על עורכי-הדין של שני הצדדים לדבר על המשפט עם התקשורת, כפי שנהוג בארה"ב. במדור "תוצרת הארץ" של מוסף "הארץ" נשאלת השאלה איך הגיעה לאתר "גלובס" ידיעה על סרט פורנו שתצלם פמלה אנדרסון על היאכטה של רומן אברמוביץ, ידיעה מפוברקת שמקורה באתר סאטירה [קובי בן-שמחון]. חגי גולן, עורך העיתון, סירב לענות על השאלה ואמר: "זה עניין של דורון אביגד, עורך אתר האינטרנט, אני לא מעורב בסיפור. הוא האיש שצריך להגיב על המקרה המצער הזה". אביגד עצמו סירב להגיב ל"הארץ". במוסף "תרבות" של "מעריב" מראיין לי-אור אברבך את מירב מילר, מגישת מהדורת "מבט" של הערוץ הראשון. לדברי מילר, המהדורה שהיא מגישה היא "עניינית. לא מגניבה ולא כבדה". לדבריה, "אנחנו מנסים לתת אמירה קצת שונה, להיות יותר חברתיים. אבל מאוד תכלס, לא מתחכמים". מי שיצליח לאתר את מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" יראה כי יצחק לאור מפרסם בו את החוזה הסודי שכל אמן הנוסע לחו"ל במימון המדינה חותם עליו, חוזה מול המחלקה לקשרי מדע ותרבות של משרד החוץ, שהופך את האמן ליחצן של המדינה ואוסר עליו להודות בעובדה זו. מצד אחד נכתב בחוזה כי "נותן השירות מודע לכך כי מטרת הזמנת השירותים ממנו היא לצורך קידום האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל"; מצד אחר נכלל בו סעיף הקובע כי "נותן השירותים לא יציג עצמו כסוכן, שליח ו/או נציג של המשרד".

האקטיביסט שפעל לשנות את מערכת המשפט מבחוץ, הוא כיום חבר הוועדה לבחירת שופטים. תומר אביטל התרוצץ איתו במשך יום שלם, לקראת מינוי ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון ("אני מתייעץ עם 30 איש על כל מועמד, גם עם התנועה למשילות ודמוקרטיה וקהלת") • במהלך היום רוטמן עבר בין ועדות, כנסים, מחאות נגד אלימות מתנחלים וגם ניהל קרבות טוויטר • ועם אילו ח"כים מהקואליציה הוא משתף פעולה?

המשימה הכי בוערת בימים אלו מבחינתו של ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הדתית היא מינוי ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון. ליוויתי אותו במשך יום שלם במליאה, ובין דיונים בוועדות, התכתשויות בטוויטר ומחאה קולנית בכנס נגד אלימות מתנחלים, הוא מספר איך זה נראה כשמחבר הספר "מפלגת בג"ץ" נבחר לוועדה לבחירת שופטים. "נפגשתי בדירות מסתור עם מועמדים לעליון ולמחוזי ונכנסנו כל אחד מצד אחר כדי שאף אחד לא יידע – כי חיות לא מרשה", הוא מספר. בשבוע שבו נפגשנו נראה היה כי כל רגע תתכנס הוועדה למינוי שופטים שבה רוטמן חבר, וכולם רוצים ללחוש על אוזנו לקראת המינוי. על הבוקר צלצל שר המשפטים גדעון סער, ובהמשך שרת הפנים איילת שקד. הם רוצים להגיע להסכמה על המועמדים, או כמו שרוטמן אומר – לרבע מעגל. יום קודם לכן ישב עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ועם ראש לשכת עורכי הדין אבי חימי ובלשכה פזורים חמישה קלסרים עבי קרס. הם מכילים מידע על 24 המועמדים לעליון: קורות חיים, פסיקות עבר עם חומר מהנהלת בתי המשפט ועוד. לרוטמן יש שמונה מועמדים מועדפים, שמחזיקים בעמדה שמרנית. מטרתו היא לאזן את כוחו הרב מדי, לטעמו, של בית המשפט העליון. הדרך להיכנס לרשימת המועמדים, הוא מסביר, היא ששר המשפטים או נשיאת העליון יציעו אותך, או שלושה חברי ועדה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אסרה על מועמדים להיפגש עם חברי הוועדה, בשל חשש מפוליטיזציה של הליך המינויים, אך רוטמן פגש אותם בכל זאת, "לשעה ואפילו שעתיים. אני בוחן לפי תפיסת עולם שיפוטית". לדבריו, הוא הציע לנשיאת העליון לנכוח בפגישות האלה: "אבל היא מרשה רק אם זה עם שר המשפטים ובתיאום מראש. היא טוענת שאם אפגש איתם זה פוליטי. אבל אי אפשר לבחור אפילו עוזרת בית אם אתה יושב איתה לצד עשרה אנשים במשך עשרים דקות". לאחרונה הוא צייץ לחברת הוועדה אפרת רייטן (העבודה): "איך את מרגישה במכלאה שנשיאת העליון שמה אותך בה?" הוא לא חוזר בו מהדברים הקשים האלה ואף מוסיף: "האמת שזו לא רק מכלאה, זה גם כיסוי עיניים ורסן על הפה. רייטן אמורה לבחור שופטים בלי לפגוש אותם ובלי לשאול אותם שאלות חשובות". בחודשים האחרונים יצאנו ב"שקוף" לפרויקט: ליווי ח"כ מכל סיעה למשך יום שלם. המטרה: להציג את פועלו בצורה מעמיקה ומקיפה. כך נראה היום לצד שמחה רוטמן. רוטמן (41), עורך דין במקצועו ובעל תואר שני במשפטים, התפרסם בעיקר סביב פועלו לשינוי מערכת המשפט. הוא ממייסדי התנועה למשילות ודמוקרטיה שעוסקת "בשמירת האיזונים בין מרכיבי הדמוקרטיה השונים במדינת ישראל: הכרעת הרוב, זכויות הפרט, הגינות שלטונית". בין הצעדים שהתנועה מבקשת לקדם: מינוי יועצים משפטיים למשרדים כמשרת אמון של השר, ושינוי שיטת מינוי השופטים כך שלנבחרי ציבור תהיה סמכות גדולה יותר על מינויים. מבקרי התנועה טוענים שמהלכים כגון אלו דווקא יחלישו את שלטון החוק ויגבירו את הפוליטיזציה במערכת השלטונית. עוד לפני שנבחר לכנסת קידם חוקים לחיוב שופטים בהגשת הצהרת הון ורפורמות במערכת המשפט. כאקטיביסט הוא היה מקורב לבכירי השלטון, בהם השר לשעבר אמיר אוחנה (שאותו ייצג בעתירה לבג"ץ כשכיהן כשר משפטים), ח"כ יריב לוין ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. הוא בקשר רציף עם ארגון קהלת ("אני מקיים איתם התייעצות בנושאים רבים שעל סדר היום"). בשנת 2019 הוא פרסם ספר בשם "מפלגת בג"ץ". כותרת המשנה שלו מבהירה את תפיסת עולמו: "כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל?" רוטמן מסתייג מאקטיביזם שיפוטי ומאמין כי "השלטון מסור בפועל בידי חבורת משפטנים שאיש לא בחר". על כל מועמד שהוא שוקל לעליון, הוא מתייעץ, לדבריו, עם 30-50 בני אדם, רובם עורכי דין, חלקם מהתנועה למשילות ודמוקרטיה ומארגון קהלת. תגיד, לפעמים יוצא לך לשפשף עיניים שאתה יושב עכשיו בקודש הקודשים, בוועדה לבחירת שופטים? "כן, זה נס. נוצרה קונסטלציה בגלל מאבק אגו בליכוד שלא תוכנן מראש", הוא עונה ומייד מוסיף: "אף שצריך לסגור את הוועדה. אני משפשף עיניים גם בגלל הסטנדרטים הנמוכים של שקיפות שהרגלנו את עצמנו אליהם. כשהציגו לנו את עבודת הוועדה בהנהלת בתי המשפט והתגאו במאגרי מידע פומביים שונים – זה היה בעקבות בג"צים שהגשתי בעבר ובגלל שטרללתי את המערכת בשנים האחרונות". הפתרון האמיתי, לשיטת רוטמן, הוא שימוע פומבי למועמדים, אבל שר המשפטים גדעון סער ירד מההצעה בנושא. רוטמן מתעקש שאילו היה מתקיים שימוע פומבי, ניתן היה לשאול שאלות קשות יותר. "היינו שומעים מהם, למשל, איך היו משנים את בג"ץ או מה הם חושבים על פסקי דין של כאלו שיושבים בוועדה ואמורים לבחור אותם", הוא אומר. "עכשיו אף אחד לא מעז לשאול". רוטמן גם היה רוצה שבחדר הוועדה לבחירת שופטים עצמו תחול שקיפות. "ביקשתי מסער, הוא כרגע לא רוצה", הוא אומר. "מה שקורה עכשיו הוא גם סודי, גם לא יעיל וגם לא נכון". במהלך היום, אחרי ישיבת הסיעה, חבר סיעתו איתמר בן גביר נכנס ללשכה של רוטמן לשיחה פרטית בנושא השופטים, שיחה שאני לא חלק ממנה. עמיתו לסיעה מנסה להבין את הדינמיקה בוועדה, ואיך אפשר לעזור למנות שופטים "טובים ושמרנים". הוא מברר עם רוטמן מי צריך חיזוק בדעת קהל או בשיחות מול סער ושקד: חרף המוניטין של הכנסת והתמונה שמצטיירת בכלי התקשורת, כולם כאן מדברים עם כולם. אין באמת ברוגזים. השיחות עם שקד וסער מתנהלות להבנתי בצורה הבאה: "תסכים לדיל X? תוכל לחיות עם הרביעייה הבאה? עם מה כן תוכל לחיות?" בווטסאפ ובטלגרם הם לא מעבירים שמות, ומקפידים לשוחח בעל פה. רוטמן עצמו רוצה לבחור שופטים "שיודעים שתפקידם לפסוק בהתאם לחוק". מאיפה הדרייב שלך למסע דווקא נגד מערכת המשפט? רוטמן עוצר לחשוב. "האמת שאני לא יודע למה זה כל כך מציק לי", הוא אומר לבסוף. "אבל 90% מהעוולות מקורן במערכת המשפט". הוא מצטט מהגמרא: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל. הדבר החשוב ביותר שאפשר לתקן במדינה זה מערכת המשפט". השופטים בסוף עושים מה שאתם קובעים כאן בכנסת "זה גם מה שאני חשבתי. ואז גיליתי שהם מתעלמים מהחוק ועושים זאת במנהל לא תקין תוך הסתרת מידע. אין לך מושג איך משבצים שופטים בערכאה נמוכה, ואיזה שופטים זוכים לקידום ושיש ועדה סודית שקובעת מי יקודם – ועדת השתיים. הם לא רוצים ביקורת". אני יכול להגיד אותו דבר בדיוק על הרשות המבצעת. למשל ועדת השרים לחקיקה שקובעת מה יקרה בכנסת. אתה עצמך הגשת הצעת חוק להשקיף אותה. "בממשלה יושבים בכל דיון 50 איש. אז הרבה אנשים יכולים להגיד מה קרה שם, ויש להם אינטרס פוליטי. מי שרוצה לדעת – יודע. אפשר גם לבחון את הממשלה דרך התוצאה. אבל בית משפט צריך לבחון רק לפי התהליך – וזה בלתי אפשרי". אבל דברים השתנו, אני מתעקש, בין היתר בזכות מאבקים שלך – כמו הצהרות הון לשופטים ושינוי הנהלים של קביעת הרכבים בבית המשפט העליון. "המצב", הוא מודה, "טיפה יותר טוב". נפגשנו בשעה תשע בבוקר בלשכה שלו בכנסת, אליה הוא הגיע בקורקינט ("אני מתנייד איתו בתוך ירושלים"). על הקיר בלשכה יש ציור ישן של ירושלים לצד מפה של "ההשתלטות הפלסטינית על שטח C". שני דיונים שמעניינים אותו נמצאים על הפרק, והוא בוחר לפתוח את היום בוועדת החוקה. על סדר יומה של הוועדה היום: רשויות מקומיות מבקשות אישור להטיל קנסות בסוגיות של ניקיון עד 750 שקלים. "אני מחרים את הדיון", הוא מתלוצץ כשהוא רואה שמי שמנהל את הישיבה במקום קריב הוא אוסמה סעדי מהמשותפת. בדרך לשם אני מעיר שאף שהוא בכלל לא חבר בוועדות, הוא עדיין לא מספיק ללכת לכל הדיונים שהוא רוצה. "זה סיוט", הוא מאשר ואומר שלדעתו צריכים להיות 180 ח"כים. מהלכים נוספים שיכולים לשפר את עבודת הכנסת לדבריו הם צמצום כמות הוועדות והגדלת הצוות הפרלמנטרי. "נכון, יש ח"כים שלא עובדים", רוטמן מדגיש. "אבל גם ח"כ שרוצה לעבוד – אין לו היום את הכלים". ועדת החוקה היא הוועדה שבה רוטמן מבלה את מירב זמנו אף שאין לו זכות הצבעה. במהלך דיוני התקציב, רוטמן נאבק להכניס שינויים ברפורמה להקמת רשות הרגולציה, שאותה סיקרנו ב"שקוף" מקרוב. הוא מגדיר אותה כגרועה. "היה צריך לתת את הסמכויות שרצו לתת לגוף שיקום – לוועדה לנושא בכנסת שתדון בכל רגולציה ותוכל לבטל אותה. הרפורמה שעברה רק מקימה גוף שיסרבל את הרגולציה". בשונה אולי מהתדמית שנוצרה מההתבטאויות בטוויטר ובריאיונות, גורמים בוועדה מציינים שרוטמן בקיא, חד ולא מתלהם. בהשבעת הממשלה אמנם הוציאו אותו מהמליאה לאחר שהרים שלט עם תמונות של נרצחים בפיגועי טרור, אבל מאז לא נרשמו הרחקות. יש אפילו סינרגיה מסוימת בינו לבין היו"ר גלעד קריב מהעבודה. שניהם הגיעו לכנסת "בשלים" אחרי שנים שפעלו מול הכנסת. "יש לנו מחלוקות עמוקות. אבל הוא רציני ואידיאולוגי", אומרת ח"כ גבי לסקי ממרצ שעובדת לצידו בוועדת החוקה ומפרגנת לו חרף התהום האידיאולוגית ביניהם. "בעיניי הדברים שהוא מייצג עלולים לפגוע במשטר הדמוקרטי בישראל. עם זאת, אני מעריכה אותו ויש לנו שיתופי פעולה". ואכן, לאחרונה שניהם שילבו ידיים נגד העברת חומר שלא כדין, לכאורה, מהנהלת בתי המשפט. מאוחר יותר, בדרך ללשכה מדיון נוסף, אני מלשין על המחמאה שקיבל מח"כ לסקי ממרצ. "כמות הדברים שאני יכול לשתף פעולה עם לסקי מוגבלת מטבע הדברים", הוא אומר. "אבל במה שאפשר – אני משתף". עם מי עוד אתה משתף פעולה בקואליציה? "כולם. אין כמעט ח"כ שלא יצא לי". אני דורש דוגמאות: "בוועדת חוקה שילבתי ידיים עם סימון דוידסון מיש עתיד, ועם היו"ר קריב. עם אוסאמה סעדי מהמשותפת יש לי הצעת חוק – שגם יריב לוין חתום עליה – להגברת הפיקוח הפרלמנטרי על תקנות סדרי דין ולהסדיר את הליך העבודה של בתי משפט. עם ענבר בזק מיש עתיד ושרן השכל מתקווה חדשה אנחנו מנסים לעשות שינוי בימי חופש במערכת החינוך". אבל שיתוף הפעולה הנקודתי בנושאים מסוימים מאד בוועדות הוא רק חלק אחד במערך היחסים בכנסת ומול הממשלה. רוטמן מתבטא בחריפות נגד חברי הקואליציה, ובין היתר כינה אותה "חבורת בריונים עלובה" בטוויטר. ביחס לשיבוץ חברי האופוזיציה בוועדות השונות דעתו של רוטמן אפילו קיצונית יותר ביחס לאחרים: הוא תומך בהפסקת כל שיתוף פעולה שהוא. "חרם מוחלט על הקואליציה או פיליבסטר במאה אחוז מהמקרים, ולא נותן להם להעביר כלום", הוא מתאר. "הסיפור היה נגמר במהירות". סלע המחלוקת העיקרי הוא הרוב של הקואליציה בוועדת הכספים: האופוזיציה דורשת לצמצם אותו לח"כ אחד במקום שניים. "הם גם לא נתנו אף ועדה חשובה לאופוזיציה", מזכיר רוטמן. "הליכוד בשלטון נתן לאיתן כבל לנהל ועדה חשובה גם כשהיה באופוזיציה קטנה יותר". "אנחנו לא נוצרים ולא ניתן את הלחי השנייה. אם התרבות השלטונית היא גונגל – אתה חייב להיות נמר" אבל חרם מוחלט הוא רק שלב אחד מבחינת רוטמן. אם יתרחש מהפך, הוא מאיים "להחזיר" ליריביו הפוליטיים במה שנדמה כנקמת "עין תחת עין": "מי שהתנהג כך כשהיה בידיו הכוח – לא אתן לו שום תפקיד. בסוף כולם יחטפו, ומרצ, שהיא מפלגה שבאופן מסורתי יושבת באופוזיציה, תסבול הכי הרבה, ולכן מפתיע שהם לא מתערבים. גם החברה של העבודה. ואני יודע שהם מנסים להיות הוגנים. באמת חברה טובים. אבל גם הם לא עושים מספיק כי זו כעת קואליציה של 61 וזה תלוי בכל אחד ואחד מהם שיכול לשים וטו". אני מסכים איתו שדווקא עכשיו השלטון חייב לתת לאופוזיציה כלים, אבל מזכיר שדודי אמסלם אומר שלא יכניס את האופוזיציה לכנסת כשהגלגל יסתובב. "זה מה שעושים לנו", עונה רוטמן. "יש עתיד וכחול לבן הקימו ועדות קבועות בניגוד לנוהג לפני שהייתה ממשלה והצדיקו את המעשים הנכלוליים שלהם באמצעות הליכוד וביבי – אבל עשו מה שלא נעשה מעולם". סיקרנו שלל הישגים שהאופוזיציה הגיעה אליהם, אני אומר לו. "אני עם פלסטר על הפה – כי סותמים לנו אותו", הוא עונה. "יו"ר הכנסת מוציא אנשים מדיון, ומעיפים מוועדות". אז אני שואל אם הוא מסכים עם הדברים הקשים שאמר אמסלם. "אני עם אמסלם", הוא אומר. "כל מה שהקואליציה עשתה יהפוך לסטנדרט כשנתחלף. אנחנו לא נוצרים ולא ניתן את הלחי השנייה. אם התרבות השלטונית היא גונגל – אתה חייב להיות נמר". מי שקורא אותך כעת משוכנע שהמצב רק ילך ויחריף. שאנחנו בספירלה שתמשיך להידרדר עד לתחתית התהום. מה עם חובתך לפעול למען הציבור הרחב? "תומר, אני בעד לשלם מחיר על ממלכתיות אבל אני חייב להגן על הציבור שלי. אי אפשר להיות פראייר. אם לא יתעוררו אנשים בקואליציה ויגידו – עד כאן, זה רק יחריף". מה ח"כים מהקואליציה יכולים לעשות? "יו"ר הכנסת מיקי לוי יכול להגיד שהוא לא מעלה הצעות לסדר יום עד שמסדרים את עניין הוועדות". זו הצעה ריאלית. יו"ר כנסת בהחלט יכול לכבות את השאלטר במידה שהוא סבור שהדמוקרטיה נפגעת. "כשיריב לוין היה יו"ר כנסת", ממשיך רוטמן, "ולא הייתי עדיין בכנסת, הצעתי לו שלא ייתן את ועדת הביקורת ליש עתיד אלא לימינה. הוא הודיע לי שלא יתערב באופוזיציה. אמרתי לו שיש עתיד רק יטרילו כל היום על הצוללות אבל מישהו בימינה כמו מתן כהנא או אופיר סופר – יעשו עבודה מקצועית. לוין סירב ואמר לי אפילו היום שהיה נוהג באותה צורה. איפה הוא ואיפה מיקי לוי שממנה בכוח אנשים לוועדת האתיקה". גם המשבר הזה על אחריותו של יו"ר הכנסת? לדברי רוטמן התשובה היא כן, אבל "הוא אפילו לא מנסה", לדבריו. גם שרים שלא עונים לשאילתות של חברי הכנסת זו בעיה שרוטמן מניח לפתחו של לוי: "יש שרים שלא מעבירים מידע ומפנים ח"כים לחוק חופש המידע, כמו אלי אבידר שמסרב למסור מידע לגבי טיסותיו לשאילתה של יריב לוין. לוי יכול להגיד לאבידר – אתה לא נכנס למליאה עד שאתה משיב לשאלה". אני מציין בפני רוטמן שהוא חתום על הצעת חוק למען קיום יום אחדות, ושואל מה יגרום לו להתנהגות יומיומית מקרבת יותר. "לאחד זו משימה חשובה, אבל הדרך אליה איננה טשטוש", הוא מסביר. "מקלות חלקים לא מתחברים, בניגוד למקלות מחוספסים. מה שמייצר חיבור בין אנשים זה לזהות איפה הבליטות והשקעים מתחברים". רוטמן קפץ לבריכה הפוליטית, לדבריו, כשראה איך נושאי דגל מרכזיים כמו איילת שקד וגדעון סער "ויתרו על הנושא מסיבות פוליטיות – עוד לפני הבחירות", והצטרף למפלגת הציונות הדתית בראשות סמוטריץ. יש לו חמישה ילדים, הוא תזזיתי ("אני שותה 5-6 קפה ביום") ומצטט לאורך היום את יצחק רבין לא מעט, וגם את מרגרט תאצר לצד משפטים מהגמרא. כל זאת תוך כדי ריצה בין ועדות – מחזה נדיר בימינו. חוץ מהחרם של האופוזיציה, חלק מחבריה בכלל לא מגיעים למשכן, למעט הזדמנויות להביך את הקואליציה. רוטמן, מנגד, הוא מהח"כים הנוכחים ביותר בקרב חברי האופוזיציה. מסקירת נתוני הנוכחות מסתבר שאפילו הגיע השבוע ביום ראשון, יום שבו הכנסת לא מתכנסת. "זה מקום העבודה שלי ואני מנהל פגישות פה", הוא מסביר. לאחרונה הוא שכר לשכה חוץ פרלמנטרית בלוד כדי "לחזק את העיר ולתת לתושבים תחושה שאנחנו איתם". ולא רק לשכה: באוקטובר האחרון הוא עבר עם משפחתו מפני קדם בגוש עציון ללוד, לאחר שנוצר קשר בינו לבין הקהילה בתקופת אירועי האלימות הקשים במאי האחרון. "לוד היא מקום מרכזי לברר איך מתמודדים עם המיעוט הערבי ובערים המעורבות", הוא אומר. "זה אתגר לא פשוט. התושבים שמחים שאני שם ושהם לא לבד". לפעמים יוצא לך כעיתונאי לסגור מעגל, אבל לא בדרך שלה ציפית. לפני כמה חודשים, כחלק מסדרת ליווי חברי הכנסת, ליוויתי את ח"כ מוסי רז ממרצ ביום שבו התחיל לארגן כנס שיעסוק באלימות של מתנחלים כלפי ערבים. התוכנית יצאה לפועל – וכעת אני עומד מהצד השני עם ח"כ רוטמן, שמתכנן לפוצץ את הכנס. אחרי ריאיון נוסף לרדיו הוא נכנס פנימה. רז מעיר לרוטמן שכבר איננו מתנחל כי עבר ללוד. רוטמן מעדכן שיש כאלו שחושבים שהוא מתנחל בלוד. בטוויטר אף הושק קמפיין #מתנחלוד. אבל השיחה לא נשארת מחויכת. רוטמן מאבד את זה כשאומרים שהתיישבות היא אלימות. "אם התיישבות היא אלימות אז אני מאוד בעד", הוא אומר אבל יש תור ארוך של דוברים, והתוכנית לפוצץ את הדיון נזנחה מפאת קוצר זמן. לאירוע אחר שהתקיים במשכן, רוטמן הרגיש מעט יותר מחובר: יום עיון שמוביל ח"כ עמיחי שיקלי ביוזמת עמותת "עד כאן" על התנהלות המנהל האזרחי ביהודה ושומרון. לכינוס של המורד הלא מוכרז של ימינה מגיעים רוב חברי הכנסת של הציונות הדתית. רוטמן בכלל מתווכח עם צייצנים בטוויטר תוך כדי, אבל ברגע שמגיע תורו לדבר ניכר שהקשיב להכול. "בתחום האזרחי אנחנו אסקופה נדרסת וקיבלנו החלטה להפסיד", הוא טוען. "אם לא ניקח על עצמנו יעד אסטרטגי לנהל מערכה – נמצא את עצמנו עם מדינה פלסטינית, שכבר קמה בינתיים. אנשים נחטפו לרשות כי היו מעורבים בעסקאות מקרקעין. אנחנו צריכים חומת מגן אזרחית". אחר כך רוטמן יוצא להתראיין שוב לתוכנית רדיו. הוא מתראיין תדיר. בכנסת הנוכחית הוא מככב בעשירייה השנייה של הח"כים המרואיינים ביותר, לצד בצלאל סמוטריץ ממפלגתו. לכל אחד מהם כ-230 הופעות בתקשורת מתחילת הקדנציה. עוד לפני המחאה שלא קרתה בכנס של רז, שליח חב"ד תופס את רוטמן במסדרון ומעניק לו פאזל לילדים וחנוכיה ומבקש סלפי. אני מצלם את שניהם. אחר כך בלשכה רוטמן מברר עם הרל"שית שלו והיועצת לענייני הוועדה למינוי שופטים, עו"ד רוני סטמפלר, מה החוק אומר לגבי מתנות. ח"כ צריך לדווח על מתנה ששוויה יותר מ-250 שקלים ובנסיבות מסוימות, אומרת סטמפלר. למרות השווי הפעוט, רוטמן משחק על בטוח וממלא את הטופס הרלוונטי, ואני עט על ההזדמנות לשאול אם לדעתו ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לא היה צריך למלא טופס כזה על סיגרים ושמפניות בשווי מאות אלפי שקלים. רוטמן לא מתרגש. "הכלל אומר שח"כ שמקבל מתנה בשל תפקידו צריך לדווח", הוא אומר. "אני קיבלתי מתנות שלא בשל תפקידי מהוריי, מחבר שבא לבקר וכו". נתניהו נאשם שקיבל מתנות בשווי אדיר מאנשי עסקים שהיו זקוקים לעזרתו. "חבר טוב וותיק רצה לקחת אותי לסקי בשווי 20 אלף שקל הרבה לפני שהייתי ח"כ", הוא עונה. "אם זה היה קורה היום – אז מה, עכשיו בגלל שאני ח"כ אסור לי לקבל זאת?" לא, אבל אני מצפה שתדווח על כך. "אסור לי לקבל מתנות על היותי ח"כ", הוא ממשיך לומר. "אם חבר מציע לי, לדעתי מותר לי. אם ארצה להיות בסדר גם אדווח לוועדת האתיקה כדי שבתחקיר הבא של שקוף אוכל לכסת"ח את עצמי. אבל כסת"ח זה לא ערך אלא פחדנות. להגיד שזו עבירה פלילית? אני חושב שתיקי 4000 ו-2000 הם בדיחה שמנדלבליט צריך לשבת בגללה בכלא. בתיק 1000 יש פוטנציאל למשהו אבל לא לכתב אישום נגד רה"מ שמפיל משטר בישראל". להגיד שמנדלבליט צריך לשבת בכלא בגלל התיקים זה לא קיצוני מדי לדעתך? אנשים יקראו את המשפט ועלולים לפעול באלימות. "ומה לגבי מי שאומר שביבי צריך לשבת בכלא?" למרות ההתחמקות, אני מהנהן ואומר שגם זה קיצוני ולדעתי המקסימום שצריך להגיד הוא שעל בית משפט להחליט בנושא. גם עם זה רוטמן לא מסכים וטוען שברור לכולם שאמירה שכזו פירושה להעמיד לדין ולהושיב בכלא. חזרה לוועדת חוקה, שם מבקש שר הבריאות ניצן הורוביץ ממרצ להאריך חוק שנוגע בסמכויות הממשלה סביב הקורונה. רוטמן מברך על המלחמה בקורונה אבל מזכיר שהורוביץ עצמו כינה מהאופוזיציה את מה שכעת הוא מבקש להאריך, כ"חוק ארדואן". "אני משער שדברים שרואים משם וכו. אני קורא לך להתנצל על האמירות שאמרת בזמנו", מציע רוטמן. הורוביץ מסרב. לאחר מכן רוטמן שואל את ראש שירותי בריאות הציבור ד"ר שרון אלרעי פרייס אם הגיע הזמן להגביל את כמות הנכנסים לישראל. פרייס מסבירה שהם עוקבים אחרי תחלואה הנכנסת. עוברים לוועדה לביטחון הפנים – שם מתנהל דיון על שיפור בתנאי המחיה הצפופים של האסירים. חלקם משוחררים מוקדם יותר בגלל הצפיפות ובהתאם להוראת בג"ץ. רוטמן מכריז כי חשוב לספק תנאי מחיה לאסירים, אבל מוסיף ש"אם אנחנו לא כולאים אנשים שאמורים להיכלא – יש לזה מחירים", ומבקש לשמוע על מעורבות בפשיעה של אסירים משוחררים. נציג השב"ס טוען שגם ככה היו משתחררים בהמשך, ורוטמן מבקש נתונים. אחרי הדיון מסביר רוטמן את המוטיבציה שלו בנושא הזה. "בג"ץ זורק אבן לבור ורוצה שאנחנו נוציא אותה", הוא טוען. "מי יישא באחריות של שחרור מוקדם? ומאיפה התקציב לשיפוצים בבתי הסוהר? בג"ץ יעלה מסים? ניסיתי להוביל את הח"כים לשם אבל לא הצלחתי". אני תוהה אם לדעתו אסור היה לבג"ץ לעסוק בנושא. "בית המשפט אמור להגיד שעל המדינה לפעול בכל המהירות האפשרית ובלי דדליין", הוא אומר. אתה מכיר את מדינת ישראל – זה יקרה בלי דדליין אם אפילו עכשיו הם לא עומדים בו? "זה יקרה רק אם אכפת לנבחרי ציבור מהנושא. אני מסכים שצריך לשפר את תנאי המחיה של אסירים. אבל מה עם תלמידים? השמיכה קצרה לשניהם. בג"ץ לא צריך להתערב אם יש השלכה תקציבית ולא להשפיע על סדרי עדיפויות. לו אני הייתי השר הייתי לוקח את הכסף הדרוש מתקציב בתי המשפט". קוראים לרוטמן להיכנס למליאה, ובדרך אני מעביר לו שאלה שהגיעה אלינו מהטוויטר: ‏‎מה הוא עושה לגבי משבר האקלים? "הדבר היחיד שמדינת ישראל ואני יכולים לעשות זה להתפלל, וזאת בהנחה שהמשבר בכלל קיים ושהוא קשור למעשי אדם. אני לא בטוח בזה", הוא עונה ונבלע במליאה. מאוחר יותר אני תוהה מולו אם הוא מכחיש את עליית הטמפרטורה, אפקט החממה והאסונות הגלובליים המשויכים למשבר האקלים ומה הוא חושב על צעדים שונים כמו הפחתת טיסות. "יש שינויים בטמפרטורה עם השנים", הוא טוען. "הייתה תקופת קרח ויש תקופת התחממות. השאלה היא האם הדבר הזה הוא מעשה ידי אדם וגם בהנחה שזה המקרה – האם צמצום או תיקון שתערוך מדינת ישראל ישנה משהו". "בוא נניח שנעצור את כל ההתקדמות הטכנולוגית – האם המחיר של זה באיכות וחיי אדם שווה את זה?", הוא ממשיך ותוהה. "אני סקפטי לגבי כל השאלות האלו. ההשלכה של מדינת ישראל על ההתחממות הגלובלית אפסית ולכן פגיעה ביתרון התחרותי של ישראל או השתת עלויות על האזרחים במטרה להיאבק בהתחממות גלובלית הם טעות. התחממות שספק שקיימת וספק שהיא מעשה ידי אדם וספק אם אנו כישראל ואנו כאנושות יכולים להשפיע עליה. לגבי טיסות – אני בעד". גם על זה לא נסכים, אבל חשוב להדגיש שגם אם השפעת ישראל על העולם קטנה, כולנו סובלים ישירות מזיהום באוויר, בקרקע, בים ובנחלים. כולנו מושפעים מהפסולת שאנו יוצרים. אני עובר לרשתות חברתיות – שם רוטמן פועל באינטנסיביות. יש לו 41 אלף עוקבים בטוויטר, רובם עוד לפני שנבחר לכנסת. "אני מקבל מהם הרבה רעיונות ומשתמש בזה כערוץ לקשר עם הציבור", הוא מספר. "בכנסת אתה כמו בצוללת. אתה לא באמת יודע מה קורה בחוץ". אחד הגולשים ביקש שאשאל אותך מדוע אתה מקדיש כל כך הרבה זמן להתנגחויות בטוויטר. "כמו שראית בוועדות אני עושה מולטי טאסקינג ומבצע אותן בו זמנית. יש לי חלוקת קשב וקצת הפרעות ADHD". לאחרונה ביקר רוטמן בכנס בארה"ב של משפטנים שמרנים וליברטריאנים, שדן בין היתר בשליטה של גופים כמו פייסבוק או טוויטר בשיח. הוא חשדן כלפי כל מעורבות הממשל בשוק הפרטי, אבל חושב שהגיעה העת לפעול. הוא מקדם חוק שיחייב רשת חברתית מוגבלת (כזו שמצנזרת לעתים את משתמשיה) "לתת מענה זמין בשפה העברית לבירור תלונות, ולמתן מענה בזמן סביר לתלונות ולבירורים בנוגע להסרת תכנים וחסימת משתמשים". בנוסף, ההצעה מבקשת לתת לאזרחים את האפשרות לתבוע את הרשתות החברתיות על הסרת תכנים שלא כדין. בקואליציה מקדמים כעת הצעת חוק אחרת הנוגעת לרשתות החברתיות, שנועדה לאפשר לבתי המשפט כוח רב יותר להורות על הסרת תכנים מסיתים. ראיתי שהתלוננת על כך שרה"מ נפתלי בנט חסם בטוויטר אב שכול שהיה אחד מפעיליו. אנשים התלוננו שהיד קלה מאוד על החסימה. "לא פרסמתי נייר רשמי אבל המדיניות שלי היא לחסום קללות ומילים גסות והטרלות. למשל שלא משנה מה אני מצייץ וכותבים לי משהו כמו בגללכם לביבי אין ממשלה. ואז אני נכנס לפרופיל שלו ורואה שהוא מטריל קבוע. אם כותבים לי בכל שרשור אותו דבר – אני חוסם. לא בשביל זה נועדו הרשתות. משתמשים ב-41 אלף עוקבים שלי להדהד הטרלות. כל עוד הדיון ענייני – אני משתדל לענות, גם כשמשתמשים במילים קשות – כל עוד זה לא קללה או תגובה שבלונית חוזרת". לרוטמן יש תוכניות חקיקה גם בנושא שקרוב לליבי: שקיפות. כשהמשבר בין הקואליציה לאופוזיציה יסתיים מתכוון רוטמן להמשיך בקידום הצעת החוק שלו להגברת השקיפות בוועדת השרים לחקיקה. במקביל הוא הגיש הצעת חוק להטלת סנקציה כספית על עובד ציבור שסירב להתייצב בוועדה בכנסת שדרשה זאת. כאן יש סיבה נוספת לעיכוב העלאת החוק. "כל עוד הוועדות לא שוויוניות לא אחזק את יו"ר הוועדה", חוזר רוטמן על הביקורת על הקואליציה. ללא קשר, הוא מדגיש, קידום חוק דורש "סבלנות של פיל. לקח לי שלוש שנים לקדם את פסקת ההתגברות שכעת עברה בטרומית – דרך פרסומים, הרצאות ועבודה מול חברי כנסת – והולכת בכלל להיקבר". אבל רוטמן רץ למרחקים ארוכים ובמקביל הוא משתמש בכלים פרלמנטריים שונים לקידום רפורמות במערכת המשפט – הצעות חוק, זימון דיונים בכנסת, הגשת שאילתות ישירות – בין היתר על על אפלייה בכתבי אישום, וגם פניות ישירות – למשל להנהלת בתי המשפט בבקשה למידע על קורסים של מועמדים לשפיטה. אך חוקי השקיפות הן הנקודה המשותפת האחרונה בינינו בנושא הזה. "תומר, הקדשת את חייך למלחמה בלוביסטים וזו לדעתי טעות, כי אחד הצינורות החשובים למידע הוא לוביסטים", מסביר רוטמן. "הם עושים עבודה חשובה, שלא לומר עבודת קודש. יש ח"כים שיש להם יכולת מחקר עצמאית ועדיין אתה צריך להנגיש לך מידע". אין לי בעיה עם הלוביסטים, אני מציין, אלא עם העובדה שמי שיש לו יותר כסף יכול לשכור לוביסטים משפיעים יותר, וכך מעוות את הדמוקרטיה באמצעות ממון. אני שואל מה לגבי גופים שאין להם לובי. "מרגרט תאצר אמרה שהשמאל מעדיף שכולם יהיו עניים מאשר שלמישהו יהיה יותר", הוא עונה. "בסוף זה לא משחק סכום אפס. קוקה קולה למשל פועלת לטובת הצרכנים שלה". לא נסכים לגבי זה, וכנראה גם לא לגבי דרישתנו ב"שקוף" שח"כים יחשפו נכסים ואינטרסים כלכליים וחלק מיומנם. אני יודע שאתה מתנגד, אני אומר. "נכון", הוא עונה. "אנשים כותבים לי בטוויטר אני משלם לך שכר ואתה עובד אצלי. והם טועים". הם צודקים, אתה עובד מטעם הציבור. "אין קשר בין תשלום השכר לבין העבודה כח"כ. אני ח"כ כי הציבור בחר בי. תשלום השכר לח"כים התחיל בגלל הדרישה שלא יעבדו בעבודות נוספות. זה לא טובה. יש ח"כים שהיו מרוויחים הרבה יותר אם היו מרשים להם לעבוד בחוץ ולא משלמים להם שכר. רבים באים בשליחות ויכולים לעשות יותר. אני לא חושף הצהרת הון כי אני מתנגד לתפיסה שלפיה נבחרי ציבור הם בחזקת חשודים. לא צריך להצדיק ולהתנצל". התפיסה הזאת לא חלה על שופטים, שעבורם רוטמן קידם חובת הגשת הצהרת הון. "שופט זה מישהו שלא אתה בחרת, וההצהרות שלהם לא גלויות", הוא מסביר. "המטרה היא שתהיה עין מפקחת. נציב תלונות הציבור על שופטים הוא הגורם המוסמך לבדוק את ההצהרות". לא מגיע לי לדעת שיש לח"כ עשר דירות ולכן הוא צפוי, כנראה, להתנגד למס על דירה שלישית? "לא. אתה יכול לבחון ח"כים תוצאתית במקום תהליכית. כך זה אמור לעבוד בכנסת, בניגוד לבית המשפט". אולי בעולם אידיאלי. אבל המציאות מורכבת, וכשאני מגיע לקלפי אין בידי, כשהשקיפות כה מעטה, מספיק מידע לקבל החלטה מושכלת. "אל תצביע לאף אחד שאתה חושב שיצביע אחרת מאיך שאתה רוצה. אני אמור לעבור במבחן התוצאה. בגלל זה חוק חופש המידע לא חל על ח"כים. אתה לא רוצה לדעת עם מי אני נפגש. אתה רוצה שאספק לך תוצאה מסוימת ולכן אתה מצביע. חברי כנסת הם היחידים במדינה שנבחנים במבחן התוצאה".

זינוק של "המוסף" ו"ערב חדש" • ערוץ 1 עם שיא ייצוג מאז תחילת המדידה • מדד הייצוג בשיתוף עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון: שבוע 9

בשבוע שעבר, על רקע כמה אירועים אקטואליים הקשורים לחברה הערבית בישראל, שילבו חמשת ערוצי התקשורת המרכזיים שיעור גבוה יחסית של מרואיינים ערבים, כך עולה מנתוני מדד הייצוג. המדד, מיזם מתמשך של אתר "העין השביעית" בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון, ויחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה, בודק מדי שבוע את מספר ושיעור המרואיינים הערבים בכלי התקשורת המרכזיים בישראל. לצורך השוואה, ערוץ 10, שכלל את שיעור המרואיינים הערבים הנמוך ביותר בשבוע שעבר, הגיע לתוצאה של 2.2%. אמנם, מדובר בתת-ייצוג חריף, במיוחד כשלוקחים בחשבון ששיעור הערבים באוכלוסיית ישראל מגיע לכדי כ-20%, אולם לו היה ערוץ 10 מציג שיעור דומה של מרואיינים ערבים בשבוע שלפני כן לא היה מתמקם במקום האחרון בטבלה אלא במקום השני. את הנתונים הגבוהים מהשבוע שעבר ניתן להסביר בכך שהתקשורת העברית בישראל עסקה בין היתר במשחק כדורגל סוער שנערך בסכנין, בפסילת מכרז דיור בעפולה שבו זכו ערבים בלבד, באירועי אלימות בכפר מנדא וביישובים ערביים אחרים ובחג הנביא שועייב שצוין על-ידי הדרוזים. משמעות העומק של השפעת אירועי הרקע היא שהשילוב הגובר של מרואיינים ערבים בתקשורת העברית נוצר בשבוע שעבר בהקשרים ערביים. כלומר, המרואיינים הערבים קיבלו את זכות הדיבור משום היותם ערבים, ולא בשל תחום התמחות או מקצוע החורגים מזהותם כערבים (בימים הקרובים נביא את ממצאי המדד החודשי של המומחים ששובצו בתקשורת העברית בחודש האחרון, ונעמוד מקרוב על החשיבות לחלץ את המרואיינים ממשבצת "הערבים"). אף שכל חמשת ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל הציגו בשבוע שעבר שיעור מרואיינים ערבים גבוה יחסית לנהוג, בולט במיוחד בטבלה השבועית שיעור המרואיינים הערבים בערוץ 1: 9.2%. זהו לא רק השיעור הגבוה ביותר של מרואיינים ערבים שרשם ערוץ 1 מאז החל איסוף הנתונים למדד הייצוג בתחילת השנה, זהו השיעור הגבוה ביותר שנרשם לכלי תקשורת כלשהו. בכך שובר ערוץ 1 את השיא הקודם, 7.8%, שגם בו החזיק, ואשר נקבע בשבוע הראשון של שנת 2016, שבמהלכו התרחשו תקריות בטחוניות רבות. בין התוכניות שתרמו לשיעור המרואיינים הגבוה של ערוץ 1 בולטות שתי תוכניות המגיעות למקומות הראשונים בטבלת התוכניות השבועית: "ערב חדש", המופקת על-ידי הטלוויזיה החינוכית ומשודרת מדי ערב בערוץ 1 בשעה 17:00 (עורכים: בינה לוז ושמואל כורזים), ו"המוסף", תוכנית האקטואליה היומית של הערוץ, המשודרת מדי ערב בשעה 19:00 (עורך: ישי צרניאק). שתי התוכניות כללו בשבוע שעבר ארבעה וחמישה מרואיינים ערבים (בהתאמה), וכיוון שמספר המרואיינים הכללי שלהן נמוך יחסית (מספר כלל המרואיינים מתבסס על בדיקה חד-פעמית שנעשתה בחודש ינואר), שיעור המרואיינים הערבים בתוכניות אלו עמד על 16% ו-14.7%, מספרים המתקרבים לשיעור הערבים באוכלוסיית ישראל. עבור שתי התוכניות מדובר בתוצאות חריגות. "ערב חדש" ידיעה עליות וירידות בשיעור המרואיינים הערבים מאז תחילת השנה, כולל תשעה שבועות (מתוך 17) שבהן לא אירחה ולו מרואיין ערבי אחד. עבור "המוסף" מדובר בתוצאה חריגה עוד יותר, לאחר שלאורך מרבית השבועות הראשונים של השנה בקושי ריאיינה ערבים, ובכל מקרה לא יותר ממרואיין ערבי אחד בשבוע. בשבוע שעבר חלה תפנית, כש"המוסף" כללה לראשונה שני מרואיינים ערבים בשבוע אחד. השבוע העלתה "המוסף" את מספר המרואיינים הערבים בתוכנית בצורה משמעותית, ולמעשה כמעט הכפילה את סך המרואיינים הערבים שכללה מאז תחילת השנה. "המוסף", המוגשת בדרך כלל על-ידי גאולה אבן, הוגשה בשבוע שעבר על-ידי אמיר איבגי, עודד שחר ואורי לוי. גם בשבוע שלפני כן, כש"המוסף" אירחה שני מרואיינים ערבים, הם הופיעו בתוכניות שהגיש איבגי, אחד המנחים המחליפים את אבן בחופשתה. יש לציין כי את "המוסף" ערכו בשבוע שעבר עורכים מחליפים, ובהם ענת ליבוביץ-טייב, אדי אהרונוף ומוטי פרנגי. מבט השוואתי מגלה כי "המוסף" עקפה בשבוע האחרון בכמה שברירי האחוז את אחת ממתחרותיה במשבצת תוכניות האקטואליה של שעות הפרה-פריים, "לונדון את קירשנבאום". תוכנית האקטואליה היומית של ערוץ 10, המוגשת על-ידי ירון לונדון ונערכת על-ידי דרור זרסקי, היא התוכנית המובילה בטבלה המשוקללת ובעלת השיעור הגבוה ביותר של מרואיינים ערבים לאורך זמן. בעוד הזינוק של "המוסף" בשבועיים האחרונים ראוי לשבח, ב"לונדון את קירשנבאום" יכולים להתגאות ביציבות לאורך זמן, המלמדת על מדיניות עקבית של המערכת לשלב יותר מרואיינים ערבים, בהתאם להצהרתה הפומבית. מנגד, תוכנית האקטואליה המרכזית של חדשות ערוץ 2 במשבצת הזמן של הפרה-פריים, "שש עם" בהגשת עודד בן-עמי ובעריכת תירזה אליה זיסמן, נותרה גם בשבוע שעבר מאחור. רק מרואיין ערבי אחד נכלל במהדורות השונות של התוכנית, וזאת מתוך 36 מרואיינים (2.8%). בסך הכל מאז תחילת השנה התראיינו ב"שש עם" רק 14 מרואיינים ערבים מתוך 723 מרואיינים שונים (1.9% בלבד). תת-הייצוג החריף של האוכלוסיה הערבית ב"שש עם" משתלב עם ההדרה המוחלטת של מרואיינים ערבים מתוכנית נוספת של חדשות ערוץ 2, "החדשות הלילה". המהדורה הלילית של הערוץ, בהגשת דוריה למפל וליאור פרידמן ובעריכת אסף וייס, לא אירחה גם בשבוע שעבר אפילו מרואיין ערבי אחד. מאז תחילת השנה היו כבר תריסר שבועות, מתוך 17, שבהם לא רואיין אפילו ערבי אחד באף אחת מהמהדורות היומיות של "החדשות הלילה". בשל ההדרה המתמשכת, לראשונה מאז תחילת פרסום ממצאי מדד הייצוג יורדת "החדשות הלילה" אל מתחת לשיעור משוקלל של 1% ונאלצת להסתפק ב-0.9%. עבורה מדובר בשוויון עם המקום האחרון, יחד עם "המטה המרכזי" (שלא שודרה גם השבוע בשל החג, יחד עם תוכניות סוף השבוע האחרות). אם במקרה של "לונדון את קירשנבאום" יש מקום לייחס את העקביות בשיעור הגבוה של המרואיינים הערבים למדיניות מכוונת, קשה שלא לייחס את ההדרה המתמשכת של מרואיינים ערבים מ"החדשות הלילה" למדיניות מכוונת הפוכה. תיקון, 9.5.16: בניגוד למצוין בטבלה לעיל, ב"אולפן שישי" התארחו עד למועד פרסום הידיעה 16 מרואיינים ערבים מתוך 300, כ-5.3%. שיעור הייצוג הנמוך במיוחד של האוכלוסייה הערבית בתוכניות החדשות והאקטואליה המשודרות בערוץ 2 גרם לכך שבטבלת כלי התקשורת המשוקללת יורד ערוץ 2, בפעם הראשונה מאז השקת המדד, אל המקום האחרון (מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ: אבי וייס, סמנכ"ל התוכן: גיא סודרי). תחנת הרדיו הצבאית, גלי-צה"ל, עלתה לראשונה לשיעור משוקלל של 2.0%, ובכך הותירה את ערוץ 2 מאחור. הנתון של ערוץ 2 מדאיג במיוחד משום שמדובר בערוץ הטלוויזיה המצליח בישראל, עם חברת החדשות החזקה ביותר במדינה והקהל הגדול ביותר. שילוב מרואיינים ערבים בשידורי החדשות והאקטואליה של ערוץ 2 יתרום פי כמה לביטול חומות ההפרדה בין יהודים לערבים מאשר שילובם בתוכניות המשודרות בכלי תקשורת אחרים. דווקא בשל הפופולריות שממנה נהנית חברת החדשות של ערוץ 2 מונחת על כתפיה (הציבוריות למחצה) אחריות גדולה יותר למתן ייצוג הולם לקבוצת מיעוט המונה כ-20% מהאוכלוסייה. לפני שבועות אחדים, בתגובה לידיעה על הדרת ערבים מסקר דעת קהל שפורסם באחת התוכניות של חדשות ערוץ 2, נמסר מהחברה בתגובה בין היתר כך: "אנו ממשיכים לשים דגש על ייצוגן של קבוצות מיעוט בכל תוכניותינו ובמגוון דרכים". נראה שאחת הדרכים היא לא להזמין את נציגי קבוצות המיעוט לאולפן. פרויקט "מדד הייצוג" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון ויחד עם יפעת מחקרי מדיה

פול קרוגמן, כלכלן ועיתונאי פופולרי, הוא החתן החדש של פרס נובל לכלכלה. הבחירה בכלכלן שמאלן שיודע לדבר בשפת בני-אדם היא איתות של האקדמיה לציבור: האגנדה הפוליטית שלנו מגוונת ויש לנו מה לתרום לדיון הציבורי האקטואלי

קודם כל צריך להוריד מהשולחן את הנימה הקונספירטיבית. פול קרוגמן הוא מועמד ראוי בהחלט לפרס נובל בכלכלה. שמו עלה לעתים קרובות כמועמד רלבנטי, ותרומתו למחקר הכלכלי אינה מוטלת בספק. אבל, אחרי כל אלה, קרוגמן מוכר לציבור הרחב קודם כל כעיתונאי: הוא בעל טור ב"ניו-יורק טיימס" וכותב בלוג. הוא גם ידוע כמבקר חריף של ממשל בוש. קרוגמן אינו הכלכלן הראשון או היחיד שכותב באופן קבוע בעיתונות הפופולרית. ובכל זאת, לא בכל יום מקבל עיתונאי פרס נובל בכלכלה. יותר מזה, למרות כל ההקדמות הנחוצות על חשיבות עבודותיו של קרוגמן, יש להניח שהעובדה שהוא אולי הכלכלן החי המפורסם ביותר בעולם כיום, לפחות בקרב קוראי עיתונים בארה"ב, לא נעלמה מעיניהם של אנשי ועדת הפרס בשבדיה. אולי אני חושד בכשרים, אבל יכול להיות שהממסד הכלכלי האקדמי מנסה כאן להושיט יד לכיוון הדיון הציבורי, לנסות להפוך את מומחי הכלכלה מהאקדמיה למשתתפים יותר רלבנטיים בדיון הזה. גם זו יכולה להיות סיבה, אף אם משנית, לתת את הפרס החשוב ביותר שיש בתחום למישהו שכולכם מכירים. מישהו שקראתם הבוקר, תוך כדי שתיית הקפה, את הטור שלו. קשה לקבוע עד כמה השיקולים האלה היו מכריעים בהחלטה להעניק את הפרס לקרוגמן, אבל קל מאוד להזדהות איתם. כל כלכלן באשר הוא שמע לפחות פעם אחת את ההאשמה הבאה, שבדרך כלל באה ממי שיש לו ידע מסוים בכלכלה, נניח בוגר תואר ראשון: "למה אתה מבזבז את הזמן שלך על מודלים מופשטים שברור לחלוטין שלא מתארים שום דבר במציאות?". האשמה אחרת, המשיקה להאשמה הזו ומובעת לעתים במפורש ולעתים במובלע, היא שהממסד הכלכלי באקדמיה הוא המסד האינטלקטואלי של הימין הכלכלי הקיצוני. מאז אדם סמית ועד מילטון פרידמן, החוגים לכלכלה באוניברסיטאות הם אוסף של מעריצים נטולי בינה של השוק החופשי. שתי ההאשמות, למותר לציין, מופרכות. אמנם המודלים שבהם נתקלים תלמידי תואר ראשון הם פשטניים למדי, וברור שבלתי אפשרי לגזור מהם ורק מהם המלצות מדיניות רציניות. אבל, המחקר הכלכלי היום מציג מודלים יותר ויותר משוכללים, ויותר ויותר אנרגיה מופנית לפרשנות של המודלים והתאמתם למציאות, כמו גם למאמץ להגדיר בדיוק מה ניתן ללמוד מהמודל בנוגע למציאות, שהיא תמיד מורכבת פי כמה וכמה אפילו מהמודל המשוכלל ביותר. באשר לזיהוי בין האקדמיה לימין הכלכלי – זו טענה שפשוט אינה מתיישבת עם העובדות. למעשה, כיום לא פחות עבודות נכתבות על הנסיבות שבהן השוק נכשל מאשר על הנסיבות שבהן השוק משיג את מטרותיו. משום מה, הממסד הכלכלי התקשה להעביר את המסרים האלה לציבור הרחב, וכלכלנים מהאקדמיה עדיין נחשדים בניתוק מהמציאות ובאמונה עיוורת בשוק. אם במקרה ואם במכוון – מפרס הנובל הנוכחי יוצאת קריאה של הממסד הכלכלי באקדמיה: "שתפו אותנו בדיון. הדיון הזה חשוב לנו. הנה, נתנו את החשוב שבפרסים לעיתונאי, הדובר שפת בני אנוש, שמרבה ליישם את המומחיות שלו בענייני השעה, ולא רק זאת – הוא מזוהה עם השמאל". לכלכלנים באקדמיה יש הרבה מה לתרום לדיון הציבורי. כעת השאלה היא אם יש מי שמוכן להקשיב.

"הטענה כאילו אני המנהל בפועל של הערוץ הראשון מופרכת", טוען זליג רבינוביץ, "עוזרו הבכיר" של מנכ"ל רשות השידור, המכחיש כי הוא מפר בשיטתיות את הוראות בית-המשפט

"זה חודשים ארוכים שדמי מותר ואני מוצא עצמי נאלץ להתמודד עם הליכים משפטיים רבים שננקטים כנגדי על-ידי המבקשת, ללא כל עילה וביסוס ותוך שהיא מנסה, פעם אחר פעם, להטעות את בית-הדין הנכבד ולצייר תמונה שקרית בפניו, של אדם אשר שם ללעג הוראות דין והחלטות שיפוטיות, תוך פגיעה במקצועי, בשמי ובשם משפחתי, ללא שיש שביב של אמת בטענות המועלות כנגדי", כך טוען זליג רבינוביץ, עוזרו הבכיר של מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם, בתצהיר שהגיש אתמול לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים. התצהיר הוגש לצד תגובה מטעם רבינוביץ לבקשת אגודת העיתונאים בתל-אביב לאכוף על רבינוביץ ורשות השידור לציית להחלטת בית-הדין לאסור עליו לתת הוראות והנחיות לדרג המקצועי ברשות השידור ולעסוק בענייני כוח אדם. החלטת בית-הדין ניתנה לפני חודשים רבים, אולם לטענת אגודת העיתונאים, רבינוביץ מפר אותה מאז באופן עקבי. בבקשה שהגישה האגודה לפני כשבועיים נמנו עדויות לכך שרבינוביץ משמש "מנהל בפועל של הטלוויזיה הישראלית". האגודה טענה, באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, כי רבינוביץ מנהל ישיבות עם מנהלי המחלקות בערוץ הראשון, מקבל החלטות על הנעשה בטלוויזיה, ואף מקצץ בתקציבי מחלקת התעודה כדי לאלץ את העומד בראשה, איתי לנדסברג, לפרוש. פעולות אלה, כך נטען, הן "ביזיון לשמו" של החלטת בית-הדין. "מדובר בניסיון ברור לתת לנתבע 3 [רבינוביץ] את תפקיד מנהל הערוץ הראשון בניגוד להוראות התקשי"ר, ההסכמים הקיבוציים הרלבנטיים (ובכלל זה נוהל 101), הדין, חובת מכרז וכיו"ב", נכתב בבקשה, "זאת כיוון שהנתבע 3 אינו עומד בדרישות הסף לתפקיד כה בכיר ברשות השידור. מדובר אפוא בניסיון מגושם ונלעג להסתתר מאחורי המנטרה כי הנתבע 3 מתפקד כזרועו הארוכה" של המנכ"ל". בתצהיר שהגיש אמש, באמצעות עורכי-הדין סיגל פעיל וזוהר גיפס, הכחיש רבינוביץ את כל הטענות נגדו וחזר על גרסתו שלפיה הן נובעות ממניעים זרים. "הבקשה לביזיון, הנתמכת בתצהיר שדינו כעדות שבשבועה, רצופה שקרים, לא פחות, בקשר לפעולות שכביכול אני מבצע במסגרת תפקידי כעוזר מנכ"ל רשות השידור, כאשר טענות ועובדות שקריות אלה המופיעות בבקשה ידועות היטב למבקשת כלא נכונות בעליל", טוען רבינוביץ. העוזר הבכיר למנכ"ל פוסל מכל וכל את הנטען נגדו ומציין בין היתר כי "הטענה כאילו אני המנהל בפועל של הערוץ הראשון מופרכת". לדבריו, הוא מסייע למנכ"ל בן-מנחם ותו לא. רשות השידור ובן-מנחם הגישו אתמול אף הם את תגובתם לבקשת האגודה, וזאת באמצעות עו"ד יונתן פסי. הרשות ומנכ"לה טוענים כי הם אינם מפרים את הוראות בית-הדין, וכי רבינוביץ אינו משמש אלא כזרועו הארוכה של המנכ"ל. "המשימות אותן אני מטיל על הנתבע 3", מצהיר בן-מנחם ביחס לרבינוביץ, "הן פעולות הקשורות לתפקידו כמרכז צוות הרפורמה". בהמשך מצהיר בן-מנחם כי רבינוביץ "מעולם לא היה - וגם כיום אין הוא משמש בתפקיד מנהל הטלוויזיה בפועל". 41447-07-12

"אני נוטה לדעה כי התגובות שנזכרו לעיל הן בעלות מאפיינים של לשון הרע. למרות זאת, ספק אם יש מקום לחיוב בדין בגין התבטאויות אלה, ולחיובה של הנתבעת שלפני בפרט"

בית משפט השלום תל אביב-יפו א 51859/06 בפני: כב השופטת תמר אברהמי תאריך: 28/10/2008 בעניין: עו"ד שמעון דיסקין בעצמו התובע נ ג ד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ע"י ב"כ עו"ד תמיר גליק (ליבליך- מוזר משרד עורכי דין) הנתבעת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, בעניינם של "טוקבקים" שפורסמו נגד התובע באתר עיתון "הארץ" באינטרנט אותו מפעילה הנתבעת. לטענת התובע, בין השאר, אחריות הנתבעת קמה מכוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע (הנוגע ללשון הרע שפורסמה באמצעי תקשורת) ובנוסף, הנתבעת אחראית כלפיו מכוח דיני הרשלנות. יצויין כי התובע – עו"ד במקצועו, נוהג להביע דעתו, בנוגע לכתבות המתפרסמות באתר. והטוקבקים נשוא התביעה, נשלחו כתגובה לטוקבקים שכתב התובע. בימ"ש השלום דחה את התביעה מהטעמים הבאים: ראשית, נוכח "הצהרה" אליה מופנה כל שולח תגובה, ונוכח התגובות הרבות ששלח התובע עצמו, הרי שהתובע היה מודע לכך שהנתבעת אינה רואה עצמה אחראית לתוכנם של הטוקבקים, והסכים שלא לראות בנתבעת אחראית לתוכן האמור. שנית, סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, אינו חל על הנתבעת לגבי התגובות נשוא התביעה. אמנם, השאלה האם אינטרנט הינו "אמצעי תקשורת" לצורך סעיף 11 הנ"ל, טרם הוכרעה, בין על ידי המחוקק ובין בפסיקת בית המשפט העליון. עם זאת, בימ"ש זה סבור (מהטעמים שבוארו בפסקי הדין בענין בורוכוב, סודרי, פלונית, רמי מור וסבו) כי, אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות ה"טוקבקיסטים" – כאשר ניתן לראות במובחן כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות – משום "אמצעי תקשורת" לצורך סעיף 11. ביהמ"ש הוסיף, כי גם על פי קנה המידה המשפטי שבחר התובע עצמו לדיון – "משקפי" קיומה של עבירה פלילית, לפי ענין פלונית, המקרה אינו מצדיק את חיובה של הנתבעת. וכן, כי הנתבעת איננה המפרסם. כמו כן, העיר ביהמ"ש, כי אין באמור כדי לקבוע כי טוקבקים ככלל, אינם יכולים להוות לשון הרע. כל התבטאות תבחן לגופה. יתכן שיהיו מקרים בהם ההתבטאות עצמה לא תגיע לכדי "לשון הרע", בין היתר נוכח מיקומה במסגרת טוקבק. יהיו מקרים, בהם מאפייני הטוקבק ישקלו במסגרת שיקולים אחרים, כגון היקף ההגנה הניתן להתבטאות או היקף הפיצוי ההולם. הטוקבקים בענייננו, הן בעלות מאפיינים של לשון הרע. למרות זאת, ספק אם יש מקום לחיוב בדין בגין התבטאויות אלה, ולחיובה של הנתבעת שלפני בפרט. שכן, יש לקרוא את האמור בהן על רקע כתיבתו של התובע, ומבלי להכריע בדבר, נראה כי התגובות הינן הבעת דעה על עמדתו של התובע כפי שהיא עלתה מהפרסומים שהוא עצמו כתב ומכאן, שהתגובות חוסות תחת הגנת תום הלב של סעיף 15(6) לחוק. גם אם נניח לצורך הדיון, כי התגובות נשוא התביעה הן לשון הרע וכי לא חלה בענינן הגנה – אין מקום לזכות את התובע בפיצוי ממשי מאת הנתבעת בגין התגובות. עוולת הרשלנות: העדרה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע (עוולת לשון הרע) במקרה מסוים, אינה שוללת אפשרות לקיומה של עוולת הרשלנות בענין אותו מקרה. עם זאת, שיקולי מדיניות העומדים בבסיס חוק איסור לשון הרע ופרשנותו, יבואו לידי ביטוי גם במסגרת שיקוליו של בית המשפט בבחינת עוולת הרשלנות. ערכי היסוד אותם יש להביא בחשבון, והאיזון שיש לבצע לצורך האמור גם בענין עוולת הרשלנות הינם מבחן משולש מצטבר (כפי שנפסק בפרשת בורוכוב) "של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה." יישום המבחן בענייננו, אינו מביא לשינוי התוצאה שהושגה עפ"י חוק איסור לשון הרע. עוד נקבע, כי אין זה המקרה הראוי למתן צו עשה לחשיפת זהות הגולשים כותבי הטוקבקים. [...] 6. התביעה שלפני הוגשה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") והיא מתייחסת באופן ספציפי ל-3 טוקבקים אשר פורסמו באתר הנתבעת ביום 23.6.06, בזנבה של כתבה בשם "עין תחת עין" מאת העיתונאי יואל מרקוס. 7. כתבתו של מר מרקוס (נספח ה לתצהיר התובע) עסקה בשאלת התגובה הראויה לירי הקסאמים מרצועת עזה לאזור שדרות. הכתבה גררה בעקבותיה לכל הפחות 269 תגובות (ר נספח ה הנ"ל), ובהן שלוש התגובות נשוא התביעה, וכן כמה וכמה תגובות פרי עטו של התובע. 8. התגובות נשוא התביעה שלפני, הן חלק מרצף תגובות אשר יש לו רלבנטיות לטיעוני הצדדים לתביעה. משכך, יוזכרו להלן גם תגובות אשר אינן כשלעצמן, הבסיס הישיר לדרישת התובע לפיצוי. כל התגובות שיצוטטו, יובאו כלשונן (לרבות טעויות סופר או טעויות לשון). 9. התגובה הראשונה הרלוונטית לדיון בתביעה שלפני, היא תגובה שנכתבה על ידי התובע. הנתבעת רואה בתגובה זו, פרי עטו של התובע, את "יריית הפתיחה". התובע שלח בשעה 08:02 תגובה (מספר 42), תחת הכותרת "שתי עיניים תחת עין אחת". בגופה של התגובה האמורה נכתב: "כתבה מעולה של עיתונאי ותיק ועייף, אך מידי פעם מבריק. רק דבר אחד צריך לתקן: מי שבא לעקור עין מחברו, שלא יתפלא אם יישאר בלא שתי עיניו, אוזניו וחלקים אחרים של הגוף." 10. בסמוך לאחר מכן, בשעה 09:14, שלח התובע תגובה נוספת (מספר 56), תחת הכותרת "לחבר יוסי שוורץ" ובה נכתב: "לאחר ניסיון התנקשות בלנין, נקבע כי על כל נציג השלטון הבולשביקי הרוג יש להרוג 100 נציגים של "מעמדות הנצלנים". זאת התשובה הקומוניסטית ההולמת. ועוד: בעת המרד של האיכרים (מעמד מנוצל, הקרוב ביותר למעמד הפועלים) במחוז טמבוב, ניתנה הוראה ישירה של לנין לקחת בני ערובה מבני הכפר ולהוציאם להורג אם המורדים לא יסגירו את עצמם. ועוד: טרוצקי וטוחצבסקי הפעילו נשק כימי (!!!) נגד המורדים המסתגרים ביערות, הרגו את כולם והרעילו את היערות ואת השדות הסמוכים. סטלין הורה להוציא להורג את טוחצבסקי ולרצוח את טרוצקי. אולי צדק?" תגובה זו התייחסה לתגובה מספר 53, אשר נכתבה ע"י אדם שהזדהה בשם יוסי שוורץ ולא תצוטט כאן בשל אורכה. [...] 12. בשעה 10:54, שלח התובע תגובה נוספת (מספר 83), אשר כותרתה "ל-76 (אלכס המזויף)"ו בה כתב התובע כך: "נכון שגם הישראלים מבינים כח טוב יותר מאמצעי שכנוע אחרים. לכן עלינו להפעיל יותר כח, וליתר דיוק, הרבה יותר כח כנגד הפלסטינאים, מאשר הם יכולים להפעיל נגדנו, כדי שהם ישתכנעו, ולא אנחנו." 13. בשעה 11:13 פורסמה תגובה מספר 86, שהיא התגובה הראשונה משלוש התגובות נשוא התביעה. מדובר בתגובה שיש לה כותרת בלבד וכינוי של השולח, אך אין לה תוכן מעבר לכך. בתגובות מעין אלה, לאחר כותרת התגובה, מופיעות האותיות לת בסוגריים (לת) על מנת לסמן שמדובר בתגובה ללא תוכן. תגובה מספר 86, נשאה את הכותרת "זהירות משמעון דיסקין העו"ד המפיוז, שמבין ומפעיל רק כוח (לת)". במקום שנועד לכינויו של הגולש, נכתבו המילים "אזהרה לציבור". 14. בשעה 11:22, פורסמה התגובה השניה משלוש התגובות נשוא התביעה, היא תגובה מספר 88. הכותרת של תגובה מספר 88, היתה - "יצא המרצע מן השק – שמעון דיסקין עוד מפיוז אוליגרך רוסי". תחת כינוי הגולש הופיעו המילים "מכיר אותו מאוזבקיסטן". בגופה של התגובה נכתב כדלקמן: "שמעון דיסקין מתחזה כאן לעו"ד אלעק תרבותי ומשכיל. סה"כ מדובר בעוד מפיוז אוליגרך שאתמול עמד רעב בתור ללחם בברית המועצות המתפוררת. אחרי שהלבשנו, האכלנו ונתנו לו מברשת שיניים דירה חינם ומענקי קליטה יצא שמעון דיסקין האמיתי. בריון שמבין ומפעיל רק כוח. הוא מאמין שאם הוא ירקוד על הדם של הערבים הוא יצליח לטפס למעלה ונשכח מאיזה בית זונות ושיכורים מתמוטט בברית המוצעות הבאנו אותו לכאן. ככה זה במאפיה של הזונות והשיכורים מרוסיה. תמיד להכות ולטפס על גב החלש ממך. פונימיי רוסקי? בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע" 15. בשעה 12:15, פורסמה התגובה השלישית נשוא תביעה זו, היא תגובה מספר 98. גם תגובה זו, בדומה לתגובה מספר 86, היא תגובה ללא תוכן. כותרת התגובה, שהיא למעשה תוכנה של התגובה, היתה "לסמיון דיסקינצקה 83, ברוך הבא ליוגנד ליברמן, המדים החומים בדרך (לת)". כינוי הגולש היה "אלקסי מהכרמל". 16. בשעה 13:19, שלח התובע תגובה (מספר 112), המתייחסת לשלושת התגובות דלעיל. כותרתה של תגובה 112 הינה "השמאל בפאניקה – טענות שקריות (98, 88, 86)". תוכנה של תגובת התובע היתה כדלקמן: "התגובות שמספרן 98, 88, 86 אינן ראויות, כמובן לתגובה, אינן מתייחסות לגוף העניין ויותר מכל דבר אחר חושפים את התיסכול של השמאל הקיצוני שאינו מצליח להביא נימוקים ענייניים התומכים בעמדתו. ובכל זאת, כדי לקיים את חובתי להקטנת הנזק לפני נקיטת צעדים משפטיים, אתייחס לטענות העובדתיות והשקריות שבאותן תגובות: 1. מעולם לא הייתי באוזבקיסטאן. 2. אין לי כל קשר למאפיה (רוסית או אחרת, בארץ או בחו"ל). 3. אינני "אוליגרך" בכל מובן אפשרי של המילה. 4. לא קיבלתי "דירה חינם" (בכלל, בכל שנותיי בארץ אני גר בדירות שכורות). 5. כשעליתי לארץ (בשנת 1988), בריה"מ, לצערי, עוד לא הייתה "מתפוררת", הגם שהסימנים הראשונים של ההתפוררות העתידית כבר הופיעו. 6. אינני בריון. 7. אינני נוהג להפעיל כוח. 8. אינני רוקד על הדם של הערבים. 9. אין לי כל קשר לשיכורים. 10. אין לי כל קשר לזונות או לבית זונות כלשהם". לקריאת פסק הדין המלא

ארגונים בינלאומיים: עשרות עיתונאים נהרגו ב-2022 • לפחות שמונה נהרגו במתקפה הרוסית על אוקראינה • שיא של כל הזמנים במספר העיתונאים הכלואים ברחבי העולם

בשנת 2022 נהרגו ברחבי העולם 68 עיתונאים בשל עבודתם, כך לפי פרסום של הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ), איגוד המייצג למעלה מ-600 אלף עיתונאים ברחבי העולם. מדובר בעליה לעומת השנה שעברה, אז נהרגו לפי הארגון 47 עיתונאים ברחבי העולם. לפי ה-IFJ, המתקפה הרוסית על אוקראינה גבתה את חייהם של 12 עיתונאים, ארגוני פשיעה במקסיקו רצחו 11 עיתונאים והתמוטטות החוק והסדר בהאיטי גבו את חייהם של 11 עיתונאים נוספים. במזרח התיכון, מציינים ב-IFJ, עלה מספר העיתונאים ההרוגים בשנה החולפת לחמישה, לעומת שלושה בלבד בשנת 2021. בין ההרוגים בשנה החולפת גם עיתונאית אל-גזירה שירין אבו-עאקלה, שנהרגה מירי כוחות צה"ל. לפי חישוב ארגון עיתונאים ללא גבולות (RSF), ארגון עולמי שמרכזו בצרפת הפועל לשמירה על בטחונם של עיתונאים ברחבי העולם, 57 עיתונאים נהרגו בשנה החולפת בשל עבודתם, מתוכם 53 עיתונאים מקצועיים וארבעה עובדי כלי-תקשורת. המספרים מעט שונים מארגון לארגון בשל שיטות הבדיקה והמדדים לקביעת מי נהרג בשל עבודתו ומי נהרג בלי קשר אליה. גם בחישוב של RSF מדובר בעלייה לעומת שנת 2021, אז נהרגו לפי הארגון 48 עיתונאים. מתוך שמונה עיתונאים שנהרגו לפי הארגון באוקראינה, חמישה היו עיתונאים זרים. 20 מתוך כלל העיתונאים שנהרגו מצאו את מותם בסיקור אזורי מלחמה, 13 בשל סיקור פשע מאורגן ו-12 בשל סיקור שחיתות. גם ב-RSF מזכירים כמובן את הרג אבו-עאקלה. בפרסום נפרד של RSF סיכם הארגון את מספר העיתונאים שנהרגו ב-20 השנים האחרונות ומצא כי מספרם עומד על 1,668, כלומר כ-80 עיתונאים בשנה. מנקודת מבט זו, נראה שהשנה החולפת אכן לא היתה קטלנית במיוחד. השנים הקשות ביותר היו 2012-2013, אז נהרגו למעלה מ-140 עיתונאים בעיקר בגלל המלחמה בסוריה. עוד עולה מהתחשיב הרב-שנתי כי המדינה המסוכנת ביותר לעיתונאים בשני העשורים האחרונים היתה עיראק, שם נהרגו 299 עיתונאים, אחריה סוריה (279), מקסיקו (125) והפיליפינים (107). לפי הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), ארגון עצמאי ללא מטרות רווח שבסיסו בארצות-הברית, 38 עיתונאים נהרגו בשנת 2022 בשל עבודתם ועוד עובד תקשורת אחד. גם הם, כמובן, מונים את שירין אבו-אעקלה בין הקורבנות. אולם הדגש העיקרי בסיכומי ה-CPJ את השנה החולפת היה דווקא על מספר העיתונאים הכלואים ברחבי העולם, שהגיע לשיא של כל הזמנים. לפי נתוני הארגון, ב-1.12.2022 היו 363 עיתונאים שחירותם נשללה, זינוק של 20% לעומת התאריך המקביל אשתקד. המדינות שבהן כלואים העיתונאים הרבים ביותר הם איראן, סין, מיאנמר, טורקיה ובלארוס. באיראן היו בחודש שעבר 62 עיתונאים כלואים, וזאת על רקע המחאות שפרצו בעקבות מותה של מהסה אמיני, שנעצרה ועונתה בשל הפרת תקנות לבישת החגאב במדינה. מספר העיתונאיות העצורות באיראן חסר תקדים ועומד על 24, מתוכן 22 נעצרו מאז פרוץ המחאות. בסין ירד מעט מספר העיתונאים הכלואים מ-48 בשנת 2021 ל-43 בשנת 2022. חלק נכבד מהעצורים הם עיתונאים אויגרים, מיעוט נרדף במדינה. במיאנמר כלואים 42 עיתונאים, זינוק לעומת 30 בשנת 2021, אז התחוללה הפיכה במדינה וחונטה צבאית השתלטה עליה. בטורקיה כלואים 40 עיתונאים, גם כן זינוק לעומת 18 בשנת 2021. לעלייה תרם מעצרם של 25 עיתונאים כורדים במחצית השנייה של השנה החולפת בחשד למעורבות בטרור. בבלארוס כלואים 26 עיתונאים, כמחציתם טרם נידונו למאסר. במזרח התיכון מובילות מצרים (21) וסעודיה (11) בכליאת עיתונאים. ישראל לא מוזכרת בדו"ח ה-CPJ. עדכון, 25.1: ב-CPJ עדכנו את הנתונים ודיווחו כי בשנת 2022 נהרגו 67 עיתונאים ועובדי תקשורת, זינוק של כ-50% משנת 2021. לגבי 41 מההרוגים בשנה שעברה נקבע כי מותם קשור ישירות לעבודתם. עמותת "העין השביעית" מסייעת ל-RSF במידע על חופש העיתונות בישראל להורדת הקובץ (PDF, 4.43MB)

בפריז הרובעים החלשים מקבלים יותר כסף • בדרום קוריאה בחרו אזרחים לאוורר את הרכבת התחתית • ובברזיל אזרחים התעקשו לשלם יותר מס • כשאזרחים משתתפים בהחלטות ובחלוקת הכסף - האמון בשלטון גובר, אבל בכנסת ישראל גוררים רגליים • כך זה עובד בעולם

האם ייתכן מצב שבו אזרחים יפגינו למען העלאת המסים על עצמם? תתפלאו, זה כבר קרה. לאחרונה ראיינה רוני דורי בכלכליסט את גורג מונביו – סופר, עיתונאי ואקטיביסט ותיק. מונביו לא הסתפק בסיקור מה שלא עובד, אלא גם נלחם לתקנו. אפשר לכנותו "כתביסט" אם אתם אוהבים הֶלְחֵמי מילים שנשמעים רע. עיקר הריאיון עסק במאבק האקלים, אבל אותי תפסה דווקא הסיפא שעסקה בדמוקרטיה. מונביו דוגל במערכות מבוזרות שבהן מתקיים "הרהור דמוקרטי מתמיד מלמטה למעלה". מה זה אומר? מונביו שם דגש על כלים דיגיטליים שמאפשרים גם להמונים, ולא רק לפוליטיקאים, לקבל החלטות קולקטיביות על בסיס שבועי או שנתי. אחת הפרקטיקות שעליהן הוא מדבר היא תקציב משתף (participatory budgeting) שבו הציבור עצמו מחליט כיצד להקצות חלק מהתקציב. המחשבה מאחורי הרעיון הזה היא שכשאזרחים מעורבים בנעשה בעירם או מדינתם, הם שואלים שאלות ומתעמקים בפרטים. איך מתחלק הכסף, לאילו מטרות, האם הן ראויות והאם יש לנו אפשרות לדרוש דרישות אחרות? "זה הונהג בפורטו אלגרה בברזיל", מונביו מספר. "באופן מדהים ממש, בתוך 15 שנה העיר הפכה מאחת הערים עם תנאי המחיה הגרועים ביותר לעיר שמדורגת במקום הראשון בתחום הזה. ואפילו מדהים יותר – היו אנשים שהפגינו ברחובות ודרשו שיעלו את המסים שלהם, כי הם היו אחראים בעצמם לתקציב שלהם". לדבריו, "הם הבינו שרק בהעלאת מסים הם ישיגו כסף לפרויקטים גדולים שישפרו את חייהם. זה מה שקורה כשנותנים לאנשים גישה למקורות כוח, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל מקום". נשמע כמו סרט אוטופי, אבל מונביו צודק – זה אפשרי, וזה קורה בעוד ועוד מקומות. איתי פידלמן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך ב-2020 מחקר על תקציב משותף, כלומר שילוב הציבור בקביעת סדר העדיפויות עצמו. הרעיון כאמור נולד בפורטו אלגרה שבברזיל בסוף שנות ה-80 ומשם התרחב, אך בעיקר ברשויות מקומיות. תקציב משותף קיים היום ביותר מ-1,500 ערים ברחבי העולם, וההצלחה גורפת. בערים שנסקרו חלה בשנים האחרונות "עלייה בתקציבים שיועדו לשיתוף, וכן במספר המשתתפים ובמספר הפרויקטים שאושרו". במדריד ובפריז, למשל, הוקצו בשנת 2019 לטובת התקציב המשתף 100 מיליון אירו, שהם 5% ו-2% מהתקציב העירוני, בהתאמה. ואיך זה עובד? בכל מקום קצת אחרת. בניו יורק למשל מתנדבים מהקהילה משמשים "נציגי תקציב", והם אמונים על הפיכת הרעיונות שהציבור מציע – להצעות תקציב ישימות. בכמה ערים התקציב המשותף נועד לסייע לאוכלוסיות חלשות, הסובלות מהדרה בתהליכי קבלת החלטות. כך למשל תקצוב הרובעים השונים בפריז עומד באופן הפוך למצבם הסוציו-אקונומי של תושביו. ככל שהרובע עני יותר כך התקצוב היחסי שלו גדול יותר. בפורטוגל, מהמדינות הבודדות שמאפשרות תקציב משותף ברמה הלאומית, הציע הציבור ב-2017 לא פחות מאלף הצעות לתקצוב. 39 פרויקטים נבחרו ומומנו בכ-3 מיליון אירו. שנה לאחר מכן התרחב התקציב ל-5 מיליון אירו. בדרום קוריאה אישר הפרלמנט ב-2018 תקציב ל-38 פרויקטים שיזם הציבור בעלות של 81.7 מיליון דולר. בין המיזמים שתוקצבו: אוורור הרכבת התחתית, ייעור ומרכז קריירה לנוער. בשנת 2020 התקציב המשותף נסק ל-224 מיליון דולר. ובישראל? הדוגמה המרכזית היא מיזם שיתוף ציבור שמתקיים בתל אביב מאז 1999: העירייה מבקשת באתר ייעודי הצעות מהתושבים מה כדאי לשפץ. לאחר מכן היחידות השונות בעירייה בודקות אילו מן ההצעות אפשריות ומה עלותן ואז התושבים והתושבות מצביעים ומחליטים מה יבוצע. במילים אחרות, במקום להחליט עבור התושבים כיצד לשפץ את השכונה – העירייה מעניקה את הכוח לתושבים לקבוע בעצמם. בשכונת שפירא, למשל, החליטה העירייה ליישם את כל ההצעות שהועלו – בעלות של כמעט מיליון וחצי שקלים. בין היתר הוחלט להתקין חניות אופניים, להתקין הצללה בחצר מתנ"ס, לשפר את התאורה ועוד. בצפון הישן החליטו לשדרג את המתקנים בכיכר היל בעלות של 160 אלף שקלים, בגן העצמאות יוקם מגרש משחקים בהשקעה של 750 אלף שקלים ועוד. במקביל, העירייה מאפשרת לתלמידי יסודי לתכנן פרויקטים במרחבי בתי הספר בהם הם לומדים, בתקציב של כ-50 אלף שקלים. סך התקציב המשותף בעיר עומד על כ-16 מיליון שקלים בשנה. עם זאת, היא יחסית בודדה במערכה הישראלית. שיתוף הציבור בהחלטות הקשורות לתקציב הוא רק דרך אחת לקשר ישיר יותר בין האזרחים למנגנון הדמוקרטי. בתחילת הקדנציה הנוכחית קידמה ח"כ גידא רינאוי זועבי ממרצ הצעת חוק שתאפשר לכלל הציבור ליזום מהלכים בכנסת. ההצעה ביקשה לתקן את תקנון הכנסת, כך שלציבור הרחב יתאפשר להגיש שאילתות דחופות והצעות דחופות לסדר היום תוך צירוף 30 אלף חתימות של בעלי זכות הצבעה לכנסת. מדי שבוע תאושר שאילתא אחת, והצעה אחת לדיון בכנסת. גילוי נאות: ההצעה נולדה ב"שקוף", והח"מ לצד עו"ד של "שקוף" אילן יונש סייעו בניסוחה, אך היא עברה לפסים מעשיים באמצעות אלון ספיר, מתמחה בן 17 בלשכתה של רינאוי זועבי. "אני עוקב המון אחרי הפעילות של שקוף", אמר ספיר. "תפס אותי משפט שכתבתם על כך שיש להתאים את עבודת הכנסת למאה ה-21, לרבות שילוב הציבור בהצעת הנושאים שיועלו לסדר יומה של הכנסת". ספיר לאחרונה סיים את ההתמחות בלשכתה של זועבי ועבר לחברת הכנסת אימאן חטיב יאסין (רע"מ) – יחד עם הצעת החוק. "אני תומכת בהצעה, מכיוון שאני מאמינה שמגיע לציבור לדעת ולהשפיע ולא רק פעם בארבע שנים", אמרה יאסין ל"שקוף". "זה צעד לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית". ספיר כבר נפגש בנושא גם עם יועמ"שית הכנסת שגית אפיק שבוחנת האם צריך לנושא חקיקה ראשית או שמספיק תיקון תקנון הכנסת. בדמוקרטיות נוספות מסביב לעולם מאפשרים היום קידום יוזמות "מלמטה למעלה". פידלמן גם ערך בדיקה מקיפה – כיצד פרלמנטים ברחבי הגלובוס מאפשרים לציבור להשתתף בדרכים שונות בתהליכי קבלת ההחלטות. בפינלנד, למשל, 50 אלף בעלי זכות הצבעה יכולים ליזום חוק או לבטל חוק קיים. כך למשל, הציבור יזם את ההחלטה המשווה את הזכויות המוקנות לזוגות נשואים מאותו מין – לזכויות של זוגות הטרוסקסואליים. כך גם קורה בכמה מדינות אחרות. במקביל, נבחרי ציבור ברחבי העולם לומדים להתייעץ עם הציבור. בצרפת למשל הוקמה פלטפורמה דיגיטלית אזרחית וחברי פרלמנט קיימו דרך הפלטפורמה כבר עשרות התייעצויות עם האזרחים, ואף העלו בעקבותיהן הצעות חוק. בפרלמנט של ברזיל אימצו רשמית מדיניות שיתוף פעולה עם הציבור באמצעים מקוונים, והקימו יחידה בשם LABHacker. היחידה מזמינה את הציבור לתמוך, להסתייג ולנסח הצעות חוק. כלי נוסף מאפשר לאזרחים להשתתף בדיוני ועדות בצורה אינטראקטיבית. השאלות שזוכות למספר המצביעים הגבוה ביותר מועברות לחברי הוועדה. הכלי הופעל בהצלחה כבר מאות פעמים. נכון, המחקרים מראים כי יש שלל חסמים, אבל באותה נשימה החוקרים מבהירים כי שימוש בכלים שמאפשרים לציבור לומר את דברו ואף ליישמו, משקמים את אמונו בשלטון. ואמון – זה הבסיס של כל דמוקרטיה. אני מאמין שבישראל זה חשוב במיוחד. מליאת הכנסת כיום ריקה ברוב הזמן, והדיונים בה הפכו עבור הציבור לכמעט חסרי משמעות. הפוטנציאל של השימוש בכלי דמוקרטיה ישירה הוא עצום. הציבור יוכל כך להפוך לחבר הכנסת ה־121, לקבוע סדר יום ולפקוח עין יעילה על הממשלה והכנסת. מעורבות הציבור אף תמתג את המליאה כמוסד ענייני וחדשני שעוסק במה שבאמת מעניין את האזרחים. כמוסד שמאיר את הדנים בו כאנשים קשובים הלוחמים לייצג את הציבור ששלח אותם לשם, במקום ח"כים רודפי קיזוזים ועימותים. הגיעה העת לתת לציבור לומר את דברו דרך טכנולוגיות שיחשפו את עמדותיו ויאפשרו לו להצביע בנושאים שונים. ומה איתכם? ספרו לנו בתגובות אילו כלי דמוקרטיה ישירה נוספים הייתם רוצים לראות בישראל.

מנכ"ל ערוץ הספורט מתעמת חזיתית עם יו"ר מועצת הכבלים | אתר האינטרנט של הערוץ מגרד את תחתית החבית עם אורן זריף ופרסום סמוי | "ידיעות אחרונות" צמא דם, ברקוביץ זוכה ב-ONE, "כלכליסט" חושף את נמני, ויש אתר לכדוריד

מלחמת העולם של ערוץ הספורט ברגולציה של מועצת הכבלים והלוויין גרמה למנכ"ל אבי בר, שאינו מרבה להתראיין, להגיע לאולפן "תיק תקשורת" ולהתעמת עם ניצן חן. כצפוי, זה היה דו-שיח של חירשים. מהדיון האמוציונלי לא נולדה שום בשורה לצופים. אולי בר יצא מעודד מעט יותר מהאולפן ברמת-אביב מאחר שחן אמר כי ההחלטה שלא לאפשר לערוצי התשלום לשדר משחקים מרכזיים איננה מקודשת וכי היא בת שינוי. ניתן לצפות בוויכוח כאן באתר "העין השביעית". בר טען כי ניצן מדבר בסיסמאות והוא בעובדות. לדבריו, "כמות השידורים עלתה ולא ירדה. מ-590 שידורים ישירים בשנה ערב עליית ערוצי התשלום ל-870 בערוצי הבסיס [...] בערוץ חמש אנחנו משדרים ארבעה משחקים, ומעבר לזה עוד שני משחקים בלייב. זו המדינה היחידה בעולם חוץ מה-NBA שמעבירה את כל משחקי הליגה בשידור ישיר". אם ניצן חן היה מגיע מוכן יותר לדיון, גם הוא היה יכול לשלוף עובדות מול אלו של אבי בר. עם כל הכבוד ל"ערב הכדורסל של ישראל", באמת הפקה משובחת, ומעבר לליגה הספרדית ולליגה הלאומית שלנו (פנינה של כדורגל ביזארי), ערוצי הבסיס הידלדלו ונזנחו לטובת ערוצי התשלום, שאליהם מופנים כל המשאבים, המאמצים והפרומואים הכי משובחים. בערוץ הספורט ניצלו בשנים האחרונות רגולטורים חלשים ונגסו עוד ועוד. עכשיו, כשהגיע אחד שלא מוכן שיעשו צחוק מהצופים, הם מגלגלים עיניים. גם אם הם צודקים במשהו, אף אחד כבר לא מאמין להם. ככה זה כששנים ארוכות הם מעוללים דברים לא יפים לכיסו של הצופה. רון קופמן כינה פעם את ערוץ 5 פלוס, זה שעכשיו נמצא בעדיפות שלישית, "ערוץ הגזל המקורי". אם ככה, אפשר לקרוא לערוץ 5 פלוס לייב "הערוץ השודד עם המסכה". טוב שניצן חן קורע אותה וחושף את הפרצוף האמיתי. באותו עניין, מייל שקיבלתי מצופה נזעם: "כשערוץ הספורט החליט להשיק ערב המונדיאל 2002 את ערוץ 5 פלוס, הם טענו שבערוץ זה ישודרו חומרים שבלתי אפשרי לשדר במפת התקשורת הנוכחית רק בערוץ אחד. פרט למונדיאל הציגו שם משחקים מהליגה הגרמנית והטורקית, שבה שיחק אז חיים רביבו. חוק ההתיישנות עדיין לא חלף על הבטחתם לצופים, שרכשו את 5 פלוס במיטב כספם. ברור שבשלוש השנים האחרונות הם לא החזיקו בזכויות השידור של הליגה הטורקית (מחוסר עניין ובעיקר מחוסר תקציב), אבל עכשיו הם עשו מעשה מכוער נוסף כששידרו משחק מטורקיה (קבוצתו של פיני בלילי) בחמש פלוס לייב. נמאס". הדרך הטובה ביותר לראות כיצד הפך ערוץ הספורט לערוץ של זליגת תכנים היא הצצה לאתר שלו. בשבועות האחרונים כתבתי על התנערותו של האתר מערכים עיתונאיים ואיך הוא הופך לאטו לערוץ הקניות של שידורי משחקים. מתברר שזה היה רק הפרומו. ההידרדרות באתר נמשכת גם במישורים אחרים. ביום חמישי פורסמה בו ידיעה ראשית על מכתב ששלח אורן זריף לשמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל-אביב, ובו הוא קובע כי מאגיה שלילית היא שהביאה לסיום העונה האירופית מוקדם מהצפוי. זריף כמובן מציע את שירותיו הטובים למועדון ומעוניין בפגישה עם ההנהלה, המאמן והשחקנים כדי לפעול לשיפור היכולות האנרגטיות והרוחניות של הקבוצה. מכתב של זריף להנהלת קבוצה זו כותרת ראשית? הריק והכלום השתלטו על עורכי האתר. או שמישהו שם מתחיל להשתעמם מחומרי הקידום העצמי והחליט לחמוד לצון לכבוד פורים. ואם הידיעה על זריף איננה תעלול פרסומי במסווה של ידיעה עיתונאית, מה תגידו על הדבר הבא? ידיעה בחתימת "מערכת אתר ערוץ 5", המספרת על חבילות טיולים משולבות למשחקי כדורגל באירופה. הידיעה מפנה את הקוראים לחברת טיולים העוסקת בשיווק חבילות ספורט. לא פחות. אתר ערוץ הספורט מתקרב במהירות לרמה של ONE, שאין נחותה ממנה בעיתונות. וכשכבר מעלים באתר ידיעה עיתונאית, מתברר שיש שם עורכים שאינם מכירים כללים בסיסיים. ביום חמישי הם פירסמו שם של חשוד בתקיפת כדורסלן מכבי תל-אביב, דאור פישר, וזאת עוד לפני שהובא למעצר. הבחור הובא בפני שופט רק למחרת, ובדיון הוטל צו איסור פרסום על שמו, אבל בערוץ הספורט, כאמור, ניסו להקדים את המאוחר: הידיעה התנוססה דקות ארוכות בפרונט, עד שמישהו תיקן. הנה הידיעה כפי שפורסמה באתר הערוץ: אדום, צהוב, כחול. ביום ראשון, כשיתר העיתונים עסקו בהרחבה בניתוח מקצועי של סיום העונה האירופית של מכבי תל-אביב בכדורסל, ב"ידיעות אחרונות" הקדישו לנושא ידיעה סטנדרטית. ביום שני נתנו שני עמודים בלבד למשחקי הליגה, וגם אותם השליכו לסוף המדור, אבל ביום שלישי חזרו פתאום בגדול לענף הזניח אצלם. ככה זה כשיש תקרית עסיסית שאפשר למרוח על כל השער עם כותרת ענק דרמטית, "דאור נפל וארבעה התנפלו עליו. אחד מהם ניפץ לו בקבוק זכוכית בפנים. הוא התמלא בדם". זה לא הספיק לעורכי ספורט "ידיעות אחרונות" צמאי הדם, שליתר ביטחון מרחו כותרת יפה גם בעמ 2: "4 בבוקר, פישר מוטל בשלולית דם". חגיגה אמיתית בצהוב. החברים של אופירה. אייל ברקוביץ הורשע השבוע בתקיפת המאמן של בנו ונגזרו עליו 100 שעות עבודת שירות ופיצוי למותקף. הידיעה עלתה ביום רביעי בכל האתרים ככותרת ראשית, מלבד ONE, להם יש זמן, ורק אחרי שעות ארוכות פירסמו ידיעה בשוליים, המבליטה במיוחד את תגובתו של ברקוביץ. בעוד שבאתרים האחרים רוב הטוקבקים יצאו נגד ברקוביץ וקראו להדחתו ממשרת הפרשן בערוץ 10, ב-ONE כל הטוקבקים יצאו מגדרם להחמיא לו ("אייל אתה מלך"). כנראה כשאתה חבר של מנהלת התוכן, אופירה אסייג, יש אתר אחד שיגן עליך, ולא משנה מה חושב בית-המשפט. האמת של נמני. ידיעה מעניינת בספורט "כלכליסט". אוריאל דסקל כתב על סקר שערכה חברת סיקור: מידת החשיפה של חמישה מאמנים מובילים בשישה עיתונים. התוצאה: אין קשר בין מידת הצלחת הקבוצה לסיקור בתקשורת. גם העובדה שמכבי תל-אביב משתרכת בתחתית הליגה אינה מבלבלת את העיתונאים. אצלם אבי נמני, כמו אצל האוהדים, היה ונשאר המלך. נמני זכה ל-120 אזכורים במהלך החודש שנדגם, הרבה יותר מהמאמנים האחרים. הפרסומים עליו היו יותר חיוביים משליליים (27:35, היתר ניטרליים). אלישע לוי, מאמן מכבי חיפה, המדורגת במקום הראשון בליגה, קיבל רק 17 אזכורים חיוביים, 18 פחות מנמני. מפתיע? לא אם זוכרים שהמנגר של מכבי שולט בעיתונאים רבים, שהלשון שלהם עובדת סביבו שעות נוספות. נתנו יד. בשורות טובות לאתר הכדוריד Shooter, שנסגר לאחרונה בגלל בעיות תקציביות. חברת ארט-אפ, האחראית בין היתר על אתרי הכדורסל של מכבי תל-אביב, הפועל ירושלים, מכבי חיפה ומינהלת הליגה ועל כמה אתרים של מועדוני אוהדים, לקחה על עצמה גם את הכדוריד. Shooter יעלה מחדש ובצורה משודרגת מיד לאחר שיימצאו עורך, כתבים ומנהלן שירכז את התוכן והשיווק. שיהיה בהצלחה.

שופטים בבריטניה נהגו להוציא צווי איסור פרסום גורפים, עד שחברי הפרלמנט הצטרפו למחאת העיתונאים, וכעת הוקמה ועדה בראשות שופט בכיר שתבחן איך עוצרים את הכרסום בחופש הביטוי ובדמוקרטיה

לרגע היה נדמה שהעיתונות הבריטית שוב נחלצת לפזר את הערפל המגוחך שבו מגשש בימים האחרונים הציבור הישראלי ביותר מפרשה אחת. "שופטים יחקרו את השימוש בצווי איסור פרסום", היתה הכותרת שקפצה הבוקר לעין מתוך מקבץ הכותרות הבינלאומי בגוגל-ניוז. אבל לא, יש להם שם בלונדון צרות משלהם, אם כי אלו דומות במידה רבה לאלו שלנו. וזה הסיפור הבריטי: אתמול (6.4.10) נמסר על הקמתה של של ועדה רמת דרג שתבדוק אם אצבעם של השופטים בבריטניה אינה קלה מדי בלחיצה על חותמת איסור הפרסום. בראש הוועדה עומד השופט השני בבכירותו בממלכה המאוחדת, הלורד נויברגר, וחברים בה נציגי העיתונים ועורכי-דין המתמחים בסוגיות דיבה ופרטיות. במקרה הבריטי אין מדובר בפרשות בטחוניות וגם לא בבקשות בהולות של המשטרה "כדי שלא לפגוע בחקירה", אבל במוקד הדיון עומדת שאלה המוכרת גם לנו: האם מערכת המשפט אינה עושה שימוש בהחלטות שיפוטיות שנויות במחלוקת כדי לפגוע בחופש העיתונות ונוגסת בכך בערך חיוני לחברה דמוקרטית? צווי איסור הפרסום שמטרידים עיתונים וארגונים החרדים לחופש הביטוי בבריטניה נוגעים בעיקר בסוגיות של פרטיות ובנסיונות להגן על השם הטוב ועניינים אחרים. לא הממסד אץ רץ לשופטים, אלא דווקא חברות או אנשים פרטיים. אלה אינם שוללים את אמיתות המידע, אלא רק תובעים שהוא לא יגיע לידיעת הציבור. הם מתבססים על סעיף 8 לחוק זכויות האדם, המעניק לשופטים מקום לפרשנות מורחבת בכל הקשור להגבלות על פרסום. המצב הגיע עד כדי כך, נטען ב"דיילי מייל", שידי העיתונאים כבולות יותר מאי-פעם כאשר הם מבקשים להביא לידיעת הציבור מידע מבוסס שיש בו עניין ציבורי, ואשר בעבר פורסם ללא כל קושי. שתי פרשות העלו את סוגיית צווי איסור הפרסום לכותרות, וקידמו את מינוי הוועדה. האחת נגעה לבקשתו של כוכב הכדורגל גון טרי להוציא צו איסור פרסום גורף על כל אזכור של הרומן שניהל עם ונסה פרונסל, חברתו של עמיתו לשעבר לנבחרת ויין ברידג. השופט דחה את הבקשה וטען כי לא פרטיותו של השחקן היתה המניע האמיתי לבקשת הצו, אלא חששו מפגיעה בהכנסותיו כשחקן מקצועי, וזה אינו ערך המצדיק פגיעה בעקרון חופש העיתונות. הביקורת של השופט שדחה את הבקשה להוצאת הצו הוצגה בפברואר בפרשנות ב-BBC כסימן אפשרי לכך שאחרי שנים שבהן התרחב השימוש בצווי איסור פרסום גורפים (על-פי אחת ההערכות מדובר בכ-300 צווים כאלה בשש השנים האחרונות), המטוטלת עשויה לנוע עתה לכיוון הנגדי, לטובת העיתונות וזכות הציבור לדעת. לכך קדמה הפרשה האחרת, שנגעה לחברת הנפט השווייצרית טרפיגורה, שהצליחה לשכנע שופט להוציא צו איסור פרסום על מעורבותה בהטמנת פסולת בחוף-השנהב. החברה טענה כי המסמכים שהובילו לפרסום נגנבו ממנה. הצו הרגיז לא רק עיתונאים אלא גם ובעיקר את חברי הפרלמנט, שכן הצו השנוי במחלוקת היה אמור למנוע אזכור הפרשה גם מעל במת הפרלמנט באוקטובר שעבר. רק לאחר שפרטי הפרשה נחשפו על-ידי בלוגר, הוסר הצו. העובדה שצו שיפוטי גורף פוגע ביכולתו של חבר פרלמנט לדבר על הנושא בווסטמינסטר היא שהאיצה את הקמת הוועדה. בפברואר השנה הועלתה סוגיה זו בדו"ח שהגישה ועדת התרבות, התקשורת והספורט של הפרלמנט, ובו הובעה דאגה מן הפגיעה ב"חופש הביטוי של חברי הפרלמנט". גם שר המשפטים אמר בשנה שעברה כי זהו "עיקרון בסיסי", ולא ייתכן שזכות מוחלטת זו, שבה זכתה הדמוקרטיה הבריטית לאחר מאבקים, תישלל או תכורסם באמצעות צו של בית-משפט. הוועדה בראשות הלורד נויברגר תתחיל בפעילותה בעוד כחודש, ועיתונאים בבריטניה מקווים שהעובדה שהפעם גם חברי הפרלמנט שותפים לדאגה מפני הפגיעה הנמשכת בחופש הביטוי תביא להגבלה משמעותית של השימוש בצווי איסור פרסום גורפים. מי יודע, אולי גם בירושלים ילמדו משהו מן ההליך הבריטי.

בעידן החוזים האישיים לא נותר לעיתונאים אלא לקבל בהבנה את קיצוצי השכר שכופים עליהם המו”לים

זה כבר הפך לשיגרה ברבים מאמצעי התקשורת בישראל: מכתב המודיע לעיתונאים על צמצום בהוצאות האישיות, הגבלת שיחות הטלפון במימון המערכת, הקטנת הוצאות הרכב, ואפילו צמצום בשכר - ובמקרים קיצוניים אף פיטורים. זו דרכה של הנהלת אמצעי התקשורת להודיע לעובדיה על המחיר שהם נדרשים לשלם, תוך גילוי הבנה למחיר של “המצב”. “המצב”, המרחף כעננה כבדה מעל המשק הישראלי כולו בשנים האחרונות, נותן אותותיו כמעט מדי שבוע בעולם התקשורת. מאז החלו בשנת 2000 מודעות הדרושים של תעשיית ההייטק להתכווץ בהיקף מדאיג, מצביעים הגראפים במחלקות הפרסום על ירידה עקבית ומתמדת בהיקף המודעות, הדלק המניע את עולם התקשורת. אפילו מערכת הבחירות, שבה נשפכו בשנים קודמות סכומים נכבדים למאזניהם של אמצעי התקשורת, לא הצליחו הפעם להחזיר את הצבע ללחיי מנהלי מחלקות המודעות. את המחיר משלמים, אלה לצד אלה, צרכני התקשורת - ובעיקר העיתונאים. בעיתון “הארץ”, למשל, הוחלט לקצץ במשכורות כל הכתבים והעורכים. עוד קודם לכן פוטרו כמעט בחשאי עובדים בודדים במרבית מחלקות העיתון, אולם לא היה די בכך. החל מינואר נאלץ כל מי שמשתכר בין 10,000 ל- 20,000 שקלים ברוטו בחודש לוותר על חמישה אחוזים משכרו, ואלה שמקבלים יותר מ- 20,000 שקלים ויתרו על שבעה אחוזים. בימים אלה נשלם התהליך, וגם שכרם של עיתונאים צעירים (לאו דווקא הזוטרים יותר), המרוויחים פחות מ- 10,000 שקלים, יופחת. הצעדים הללו היו בלתי נמנעים, מסבירים בצמרת העיתון. “בשנת 2001 התחילה מגמת המיתון, והמשבר הפרסומי התבסס ב-2002 . המדור שנפגע ביותר ב”הארץ” הוא, באופן טבעי, מדור הכלכלה. משבר ההייטק הביא לסגירת חברות רבות שנהגו לפרסם בעמודי המדור”, אומר יוסי קאסוטו, מנכ”ל “הארץ”. התוצאות ניכרו בדפי העיתון: עמודי הכלכלה צומצמו, נסגר המוסף השבועי “כלכלה חדשה”, ואילו “קפטן אינטרנט” הפופולרי התכווץ ונאסף אל בין עמודי מוסף התרבות והפנאי היומי “גלריה”. צעד משמעותי אחר של רשת שוקן היה למזג את הירחון המקוון המודפס “דה מרקר” - שנולד מאתר האינטרנט הנושא שם זה - עם חלק הכלכלה של “הארץ”. אבל היו לא רק קיצוצים: למרות המיתון החל “הארץ” בשנה שעברה לפרסם את “גלריה” גם בימי שישי. עלות מוסף זה, מסביר קאסוטו, מכוסה כראוי על-ידי המודעות. נראה שהמשבר פגע פחות, אם בכלל, במוספי תרבות ובילוי, כך שגם “עכבר העיר” של רשת שוקן כמעט לא נפגע. בצמצום ואיחוד המדורים לא היה די. בדומה לעיתונים אחרים, הוחלט על שורת צעדי חיסכון נוספים: זה החל בהחלטה על צמצום חשבון ההוצאות של עיתונאים - אש”ל ועלויות של טלפונים סלולריים. ואחר-כך הקיצוץ בשכר. המנכ”ל קאסוטו אומר שכל העובדים ששכרם נפגע קיבלו מכתב ארוך ומפורט שבו מנמקת ההנהלה, שהורדת השכר מונעת פיטורי עובדים. “הרוב המוחלט קיבל זאת בהבנה”, הוא אומר. עם זאת, כמה עיתונאים בכירים הגיבו במכתבי תשובה להנהלה, ובהם מחו על הורדת שכרם. כעת שוקלים אחדים מהם אילו צעדים לנקוט. במקביל בוטלה משרת שליח “הארץ” בצרפת, וצומצמה באופן משמעותי משרתה של כתבת העיתון בעמק הסיליקון שבארצות-הברית. כך עשו גם עיתונים אחרים, שקיצצו במשרות ובהעסקת פרילנסרים בחו”ל, שם עלותו של כתב גבוהה באופן משמעותי מזו של עמיתו בארץ. ב”מעריב”, למשל, נאלץ דסק החוץ לוותר משום כך על כמה מן הפרילנסרים שהועסקו במקומות שונים בעולם, דוגמת תורכיה, שם נפרד העיתון מן הפרילנסר הוותיק סם כהן. במקומות המרכזיים בעולם נותרו משרותיהם של הכתבים ללא פגע. ב”מעריב” קוצצו כבר באפריל שעבר משכורות העיתונאים בשמונה עד עשרה אחוזים. “הספירה אינה בגולגולות אלא בכסף”, מסביר עורך “מעריב” אמנון דנקנר, שבשנה החולפת החליט על פיטוריהם של עשרות עובדים ועל העסקתם של עשרות עובדים חדשים. דנקנר מסביר, שהקיצוצים הרגילים היו בהתאם לנתונים האמורים לעיל, אולם במקרים מסוימים נדרשו עיתונאים בכירים לקבל תכתיב של קיצוץ בשכר הנע בין עשרים לחמישים אחוזים. הסברים ניתנו לעיתונאים הן בכינוסים כלליים והן בפגישות אישיות. “אנו מנסים לחסוך במה שיקר ולהתרחב במה שזול”, אומר דנקנר, “במקרים של אנשים מסוימים, עשינו שיקולי עלות-תועלת”. כל העורכים והמנהלים של העיתונים ששוחחנו עימם מקפידים להדגיש, שמטרת הקיצוצים היא למנוע פיטורי עובדים או לצמצם אותם למינימום. אבל עצם החשש מפני פיטורים, וחרושת השמועות במסדרונות העיתונים על הבאים בתור, אינם מיטיבים עם מצבו הנפשי של העיתונאי. דנקנר, מצדו, מציע לבחון את הדבר מנקודת מבט בלתי שגרתית. “הפחד מפיטורים רק גורם לרצות להצטיין”, הוא אומר. עדות להשפעת המיתון ניכרה לאחרונה אפילו בעמודו הראשון של “מעריב”, שבתחתיתו הופיעה, לראשונה מזה שנים רבות, מודעה גדולה, שנגסה בשטח המוקדש לחדשות. החדרת מודעה גדולה לעמוד הראשון מעלה שאלות לגבי מערכת היחסים בין העיתונות עצמה לבין מה שמאפשר כלכלית את קיומה. דנקנר מסביר כי מדובר בצעד טבעי. “עיתונים היו נסגרים ללא מודעות וצריך לעשות את השיקולים הללו. לאחר דיון, זה מה שנקבע”, הוא חורץ. במקביל להתייעלות מתחולל כיום מאבק איתנים בין שני העיתונים הגדולים, “מעריב” ו”ידיעות אחרונות”. “מעריב” מצוי בהליך של גיוס מתמיד ובלתי פוסק של עובדים חדשים, שחלקם “חוצים את הכביש” מ”ידיעות אחרונות”. ובנוסף צפוי בקרוב לקום דסק חדש שיעסוק בעריכתו של מוסף יומי מחודש, שיחליף את “מעריב היום” הנוכחי. ההשקעות בבניית המערכת החדשה עומדות בסתירה מסוימת לדרישות המיתון לקצץ ולחסוך. גם ב”ידיעות אחרונות” חשים, כמובן, את “המצב”. בשנים הקודמות היו ימים שבהם פורסמו חמישה-שישה עמודי מודעות בחלק החדשות. בימים אלה נע הממוצע בין שניים לשלושה עמודים בלבד. התוצאה: צעדי חיסכון בתחומים שונים. סוף השבוע המסורתי השנתי שערך העיתון לעובדיו במלון מפואר באילת בוטל. תלושי חג לא חולקו, ואף האירוע השנתי לא התקיים. כתבים המביאים ידיעות בלעדיות לעיתון שוב אינם מקבלים לבתיהם זרי פרחים, כפי שהיה נהוג בעבר. וגם קיצוץ בשכר: שכר המשתכרים יותר מ-10,000 שקלים קוצץ בארבעה עד שמונה אחוזים. העורך, משה ורדי, סירב להגיב לשאלות בנושא תנאי ההעסקה של עובדים בעיתון. בעידן החוזים האישיים מוצאים עצמם העיתונאים בפני עובדה מוגמרת, בכל הנוגע לפגיעה בשכרם. החוזים האישיים מנטרלים כמעט לחלוטין את כוחם של ארגוני העובדים. כך, למשל, מסביר ראש ועד העיתונאים ב”הארץ”, רון קופמן, כי תפקיד הוועד מתמצה בעיסוק בענייני פנים של העיתון, ולא בחוזי העבודה של העובדים. עיתונאים רבים חשים שברוני תקשורת מנצלים את המצב הנוכחי לקידום מטרותיהם, תוך רמיסת זכויות העיתונאי. “המעבר לחוזים אישיים יוצר חוסר ביטחון מתמיד”, קובע ד”ר דני גוטווין מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. “הלב של העיתונות - עובדיה - מצוי במצב בעייתי. הלחצים מובנים בעצם אופן הארגון של השיטה. מצבם של העיתונאים נהיה קשה יותר, והרצון לרצות את המו”ל מתחזק. העיתונות אינה יכולה לבקר את השיטה, את ההפרטה שהיטיבה עם המו”לים”. לדבריו, מבנה התקשורת בישראל מביא לכך שהעיתונאים החלשים נמצאים כשידם על התחתונה בתהליך הזה. “החזקים ישרדו, כאשר המיתון פוגע בעיקר בקטנים”, הוא קובע. עד כמה חמור המשבר בעולם התקשורת הישראלי? סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של “ידיעות אחרונות”, גורס כי לא ניתן להשוות את התקופה הנוכחית לתקופות מיתון קודמות, ומדובר במצב שהוא לדבריו בלתי מוכר יחסית לעולם התקשורת הישראלי. על משבר הפרסום ניתן להתגבר בצורות שונות, מסביר פלוצקר. “ה’ניו-יורק טיימס’ מצליח למרות בעיית הפרסום. אחד האמצעים לכך הוא שאתר האינטרנט הפך לרווחי”. לדעתו, השפעת המיתון על העיתונות אינה גדולה. “העיתונאים נפגעו כמו כל המגזר העסקי. המיתון יחלוף ואז הבעיה תהיה למצב את כלי התקשורת. אנו מקווים שעברנו שני שלישים מהמיתון”, הוא אומר. גם המקומונים, שהוקמו בעיקר כדי למצות את פוטנציאל הפרסום המקומי, חשים את המיתון. בעלי עסקים, שהכנסותיהם יורדות, חושבים פעמיים בטרם יפרסמו. ההכנסות הפחותות משתקפות היטב במספר העמודים הקטן של המקומונים בשל העדר מפרסמים. אפילו הבולט שבמקומונים, “העיר” התל-אביבי בהוצאת רשת שוקן, נאלץ לרדת ל-80 עמודים בשבוע, כאשר בימים טובים יותר היו בעיתון יותר מ-120 עמודים עתירי מודעות. אך בניגוד לעיתונים הארציים, מרבית המקומונים אינם יכולים כמעט להתמודד עם המיתון באמצעות קיצוצי שכר. הסיבה: במקרים רבים גובה התלוש של כתבים ועורכים נושק לשכר המינימום במשק. בשנת 1998 חתם, למשל, כתב מתחיל על חוזה עם המקומון “חולון-בת-ים” של רשת “ידיעות תקשורת”. משכורתו הגלובלית היתה 2,970 שקלים ברוטו. לאחר ארבע שנות עבודה ברשת הסתכם שכרו ב- 3,960 שקלים ברוטו. ומדובר בכתב מצטיין שזכה למכתבי הוקרה במהלך עבודתו. ישנם עובדים ברשת ששכרם לא השתנה משמעותית גם לאחר עשר שנים. וכך גם באחד מעיתוני הבידור, שם שילמו לאחרונה לא יותר מ-3,000 שקלים ברוטו לחודש לעורכת מנוסה שהועסקה בשלושת רבעי משרה. לאחר מאבק עלה שכרה ל- 4,500 שקלים. מה עושים כדי לחסוך? גם כאן יש קיצוץ באש”ל, במכשירי טלפון סלולרי וכמובן, זהירות מופלגת במתן תוספות שכר. בנוסף, במקומונים בולטת התופעה של ניסיון להסתדר ללא מחליף לאנשים שפוטרו. כך ב”העיר”, לאחר עזיבת הכתב הפלילי רמי מיבלום והפובליציסט סייד קשוע. ב”העיר” מספרים כי פעם נהגו לשלוח צלם לאירוע, ורק לאחר מכן להחליט אם להשתמש בחומר. כיום שוקלים פעמיים לפני שמשגרים את הצלם. בתקשורת האלקטרונית נחת המיתון המחריף על עידן של התפשטות והתרחבות: 13 תחנות רדיו מסחרי-אזורי, ערוץ 10 הטלוויזיוני המחודש, הנהנה לפי שעה מגב כלכלי רחב, הערוץ הייעודי בשפה הרוסית, ערוצי הכבלים, ערוצי הלוויין, רשתות זרות הפועלות בישראל וזקוקות לכוח-אדם מקומי ועוד. אין ספק שנוצרו מקומות עבודה חדשים רבים. היצע המשרות אמנם גדל, אבל הביקוש לעבודה מרקיע שחקים. התור הארוך של מועמדים חדשים יוצר אצל עיתונאים רבים תחושה שתמיד נמצא מי שינשוף בעורפם, ותמיד יוכלו המעסיקים למצוא להם תחליף - טרי, “רעב” למשימות עיתונאיות, ואף זול יותר. שלמה פרץ, יועץ תקשורת אסטרטגי, העובד גם עם ערוץ 10, קובל: “מדוע שעיתונאי ילין על קיצוץ בשכרו אם במקומות אחרים מפטרים עובדים?". בשונה מהעיתונות הכתובה, בערוץ 2 ובערוץ 10 לא ניכר עדיין המיתון. חברת החדשות של ערוץ 2 אמנם ביצעה, כמו כלי תקשורת אחרים, קיצוצים המכונים “קוסמטיים”: הגבלת דיבור בסלולריים, עיתונים ואש”ל, אולם שכר העובדים לא נפגע. יחד עם זאת קיבלו העובדים מכתב שכותרתו היתה “והצנע לכת”. המגמות הסותרות בשוק הטלוויזיה נובעות מכך שלצד המיתון גוברת התחרות העזה בין הערוצים, וזו מחייבת השקעה, לא חיסכון. חברת החדשות של ערוץ 2 מוצאת את עצמה כשתקציבה השנתי - 20 מיליון דולר - נוצל עד הסנט האחרון ואף מעבר לכך. אם לא די באירועים השוטפים המגדילים ללא הרף את הוצאות ההפקה וכוח-האדם - האינתיפאדה הנמשכת, הבחירות, ההיערכות למלחמה בעיראק - באה גם התחרות עם ערוץ 10 על שדרים ועל שידורים. אחד הסממנים הבולטים ביותר של המיתון התקשורתי הוא ההחלטה על דחיית העלייה לאוויר של “חדשות ישראל” בערוץ החדשות הייעודי, שנועדה לחודש מרץ. הסיבה לכך היא שאחד המשקיעים נסוג בגין המצב הכלכלי. “נכנסנו לעידן של תחרות בתקשורת יחד עם המשבר בשוק”, אומר שמואל סלבין, יו”ר “חדשות ישראל” ומנכ”ל משרד האוצר לשעבר. “נתח הפרסום הולך וקטן, ומספר שחקנים גדול יותר נאבק על עוגה קטנה והולכת”. סלבין משוכנע, עם זאת, כי “בסופו של התהליך ישרדו החזקים יותר, שיהיו זולים יותר, בעלי אורך נשימה רב יותר ושימלאו צורך אמיתי”. חרף הקשיים מבטיח סלבין, שערוץ החדשות הייעודי יעלה לאוויר בספטמבר השנה. “אנו בשלבי סיום של משא-ומתן עם משקיע אחר”, הוא מבהיר. כיצד יצליח ערוץ חדשות רביעי לעמוד בתחרות עם ערוצים 1, 2 ו-10, ולשדר 24 שעות ביממה, כדוגמת הסי.אן.אן שהוזכר כמודל אפשרי? “אנו ניטול נתח שוק שלם, שבינתיים אינו מפרסם עקב סף הכניסה הגבוה מאוד של ערוץ 2 או ערוץ 10", משיב סלבין. עוזי פלד, מנכ”ל “טלעד”, אחת משלוש זכייניות ערוץ 2, משוכנע שכמות הערוצים אינה תואמת את מידותיו של השוק הישראלי. “הרגולטורים לא לקחו בחשבון את גודל השוק גם ללא המיתון”, מאשים פלד. “כל הכוונות הטהורות של מועצת הרשות השנייה מתנפצות על קרקע הכלכלה”. לדעת פלד, הזכייניות כבר התייעלו ככל שניתן, ולכן התוצאה הישירה של ריבוי הערוצים והמיתון תהיה ירידה בהפקות מקור, כלומר פגיעה בצופה, המשלם אגרה וסכום כסף נוסף לכבלים או ללוויין. גם מבחינת צריכת חדשות רואה פלד א-סימטריה בולטת בין ההשקעה הכלכלית ובין גודלה של ישראל. על-פי חישוביו, עלות ההפעלה של מערכות החדשות בערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, אולפני הבירה (JCS) וערוץ החדשות הייעודי (אם וכאשר יקום) היא כ- 120 מיליון דולרים. “להוציא סכום כזה, במדינה כה קטנה, זו טיפשות”, פוסק פלד. לגישתו יש להקים חברה המלקטת חדשות, ומוכרת אותן לרשתות השונות, כנהוג בבריטניה. בניתוח המצב שנוצר בעולם התקשורת קל להפנות אצבע מאשימה אל המו”לים והמשקיעים, המבקשים להטיל על עובדיהם את עיקר נטל המיתון - בקיצוצי שכר, תנאי עבודה ואף פיטורים. כלשונו של פרשן בכיר ב”הארץ”: “הבעלים אינם מערבים אותי בהשקעותיהם בתחומים שונים, וכשם שאינני שותף לרווחים מן ההצלחות הכלכליות שלהם - כך אינני חייב לספוג את הפסדיהם”. אבל בשיטת החוזים האישיים משחקים המו”לים לפי חוקי הקפיטליזם האמריקאי, שבהם המדד העיקרי, אם לא היחיד, הוא הרווח הכלכלי של הבעלים ושל המשקיעים. בשעת משבר, אגב, יש מן המו”לים הפונה לעובדים בנוסח המזכיר את השיטה הסוציאליסטית הישנה, שבה “כולם באותה סירה”, ולכן נדרשים העובדים “לתרום” באמצעות קיצוץ בשכרם. אבל אולי לא ברוני התקשורת אשמים. הם לא המציאו את יוקרת המקצוע וגם לא את השוק החופשי, ואין זו אשמתם שבתי הספר לתקשורת פולטים מדי שנה מאות צעירים רעבים לתעסוקה, וזאת בנוסף לבוגרים המיומנים של גלי-צה”ל ו”במחנה”, הפושטים את מדיהם ומצטרפים לשוק האזרחי. ואם לא די בכך, גם משבר ההייטק החזיר למקצוע העיתונות לא מעטים שהצטרפו לבועת ההייטק בימי נסיקתה. התקשורת היא עסק המגיב כמו כל עסק ולכן יש הצטמצמות, אומר ד”ר גוטווין. אבל כאשר תובעת התקשורת לעצמה מעמד של רשות רביעית, לצד הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, יש לעבודה במקצוע גם הילה רומנטית, כאילו מדובר בסוג של שליחות. “מטרת העיתונים לספק רווחים לבעליהם יוצרת סתירה מהותית בין הדברים: הרווח של המו”לים תמיד ייתקל באינטרס הציבורי”, אומר גוטווין. על רקע זה התחרות העיתונאית היא לדעתו רק למראית עין, בהעדר עיתונים בלתי תלויים כדוגמת “העולם הזה”, “מוניטין” או “כותרת ראשית”. “ומה עושה עיתונאי שלא ניתן לו להביע את דעותיו? לאן ילך?”, הוא מקשה. אין זה מקרי אפוא שגם עיתונאים בכירים סירבו להתראיין לכתבה זו, לא כל שכן הזוטרים יותר. עמית בן-ארויה הוא סטודנט למשפטים וכתב “זמן תל-אביב” גיליון 43, מרץ 2003

הפועל הסביל אורב לי בקצה הדף עוד מהשנים בהן ערכתי כתבות על פיגועים - אבל הפעם הפכתי את הכותרת על פיה• וגם: התכתבות ווטסאפ עם תומר אביטל הזכירה לי את הטעם המר שנלווה לפעמים ל"חשיפה" • מאחורי הקלעים ב"שקוף" - טור עורכת שבועי

ביום ראשון המאבק לשקיפות קרס לתוך עצמו. הוועדה שבה החליטו להפיל את הצעת החוק לשקיפות בהצהרות הון של נבחרי ציבור – אינה שקופה בעצמה, וכך אפלה אחת מחפה על אפלה אחרת. זו השיטה: לא רק שלא נוכל לאמוד את צבירת ההון, נכסיהם ומניותיהם של נבחרי הציבור – גם לא נוכל לדעת מי אשם בסיכול השינוי המבורך הזה. אלא אם כן נסתמך על הדלפות. זה מה שעשה תומר אביטל בחשיפה שלו השבוע ב"שקוף": הוא בירר מה הצביעו השרים, מי אמר מה באותו חדר שבו המיקרופונים כבויים, ואילו ידיים הורמו. כמה עצוב שכדי לדעת מידע בסיסי כמו מה הצביעו השרים בוועדת השרים לחקיקה ומהי עמדתם, צריך להתדפק על דלתם ולהשיג את המידע. "אלו החשיפות שאנחנו הכי נגדן", כתב לי תומר. "זה נורא להיות תלוי במדליפים, חייבים לשבור את השיטה". זה נכון, הפריווילגיה שלנו כעיתונות עצמאית היא שאיננו נשענים על אותם יחסי תן-קח שנרקמים בין מקורות מתוך המערכת לבין עיתונאים. או יותר גרוע: בין עיתונאים לבין יחצ"ני הח"כים והשרים, אותם יועצים אסטרטגיים ולוביסטים שמחזיקים בהררי מידע נחשק ובים של אינטרסים. התלות של העיתונאי במידע שמגיע ממקורותיו עלולה לגרום לו לחשוש לבקר אותם בבוא העת. הנה דוגמה מטרידה שפורסמה לאחרונה בנוגע לקשר שבין עמית סגל לשלמה פילבר, קשר ששירת לכאורה היטב את פילבר. ההדלפות הללו מסוכנות גם כי הן מספקות פעמים רבות מידע חלקי. כך למשל, הראינו בעבר כיצד הקלטות מישיבת ממשלה זהה נחשפו ב"פרסום ראשון" חגיגי בכאן 11 ובאותה שעה התפרסמו לראשונה בחדשות 12, כשבכל אחד מהערוצים שודרו חלקים אחרים מהישיבה. כל ערוץ קיבל מהמדליפים חלקים שמשרתים פוליטיקאי אחר – כאן 11 את בני גנץ וחדשות 12 את בנימין נתניהו. מה קרה שם? סביר להניח שהיועצים של שני הפוליטיקאים הקליטו, גזרו וערכו לנו את המידע – והעיתונאים לקחו מן המוכן וחגגו על הרייטינג. ואנחנו הצופים קיבלנו מידע מוטה בלי לדעת מי מרוויח מכך. לכן המילים "פרסום ראשון" או "חשיפה" משאירות טעם מר בפה ומזכירות לנו את השבילים המסוכנים שנרקמים כשהפוליטיקאים מדליפים את המידע – ובעיקר כשהוא מלכתחילה שייך לנו. מילים הן נשק. השבוע נזכרתי בפעמים הראשונות שהרגשתי כך: זה קרה בימים שבהם ערכתי כתבות על פיגועים באתר החדשות nrg, ונהגנו להתווכח שעות ארוכות, לעיתים על מילה אחת בלבד. מה קורה לתפיסת המציאות שלנו כשאנחנו קוראים: "נער נדקר בצומת תפוח" או "פלסטיני דקר נער בצומת תפוח"? או לחילופין מה ההבדל בין "המחבל חוסל" לבין "חיילת מג"ב ירתה במחבל והרגה אותו"? המטען הקטלני של המילים בדוגמאות ברור: אנשים לא נרצחים או מחוסלים בעצמם, יש מישהו, בשר ודם, שביצע את הפעולה הזו. השימוש בפועל הסביל "נדקר" או "חוסל" מטשטש את האמת הברורה הזו ויוצר מציאות מעוותת. לעיתים הטשטוש הזה משרת את האגנדה של האתר בו אתם קוראים, לעיתים הוא לא מודע. למזלי אני כבר לא עורכת כתבות על פיגועים, אבל ההבנה הזו נצרבה בתאי הגוף שלי. מילים מטשטשות הופכות אותנו לאנשים מטושטשים, כאלה שלא מבינים מה קורה סביבם. התפקיד של עורכות ועורכים הוא להפוך את המציאות לבהירה יותר על ידי מילים. אך הפועל הסביל תמיד אורב לעורכת בקצה הדף הלבן. כל יום מחדש צריך להיאבק בו. וזה מה שקרה לי שוב, ביום חמישי האחרון. מילים מטשטשות הופכות אותנו לאנשים מטושטשים. התפקיד של עורכים בתקשורת הוא להפוך את המציאות לבהירה יותר, לא להפך הגיעה לשולחני כתבה של עידן בנימין שהייתה ערוכה כבר תחת הכותרת: "3 חודשים אחרי: הסדר ניגוד העניינים של מיכל רוזנבוים טרם נחשף". לרגע ניתן לדמיין שהסדר ניגוד העניינים הוא ביישן כזה, ועדיין לא נגלה לנו מעצמו. ניסיתי להבין: אז מי לא חשף את הסדר ניגוד העניינים – מי אחראי למחדל? רק שתבינו את גודל העניין – מדובר בעורכת הדין מיכל רוזנבוים שבן הזוג שלה אלי קמיר מקבל כספים מחברות פרטיות כדי לקדם את ענייניהן מול הממשלה. הסדר ניגוד העניינים מבהיר באילו נושאים אסור לה לעסוק בשל כך – זו דרכה של המדינה להגן עלינו מפני שיקולים זרים, והייתי אומרת גם להגן עליה מפני עצמה. אבל כבר שלושה חודשים כמעט שהיא עובדת כשהסדר ניגוד העניינים שלה לא חשוף לציבור – והפקידים הבכירים ממשרד המשפטים שאחראיים לכך לא מרימים דגל אדום. הם טוענים ש"התהליך נמצא בעיצומו". הפועל הסביל היה קריאת השכמה עבורנו לברר כעת מי הם הפקידים בשר ודם בממשלה שאחראים למצב הזה. עד שנפרסם את שמותיהם, חשוב שתדעו שמאחורי כל הסדר ניגוד עניינים ש"טרם נחשף" יש אדם אחד שמועל בתפקידו.

הדיון בוועדת הכנסת על הגדלת מימון המפלגות ב-40 מיליון שקלים הוצנע בחסות הרעש הציבורי סביב היציאה לסבב בחירות נוסף • ח"כים מישראל ביתנו והעבודה התנגדו למחטף - והוועדה הציבורית שאמורה לאשרו תקבל בחזרה את סמכות ההחלטה - כפי שנקבע בחוק • ח"כ יבגני סובה: "זו גניבה של הקופה הציבורית לאור יום"

אם הייתם נכנסים לאתר ועדת הכנסת לפני הדיון הבוקר (שלישי), לא הייתם מוצאים זכר לניסיון לשדוד את הקופה הציבורית שצפוי לבוא. בחסות הרעש הציבורי סביב הבחירות, הח"כים ניסו להושיט שוב יד לכיס של הציבור. הפעם הם ביקשו תוספת של עשרות מיליוני שקלים לתקציב המפלגות. נזכיר – זה כסף לא שקוף ועל פי דוח מבקר המדינה הוא משמש גם לקמפיינים רעילים וספק חוקיים ברשת, שהופכים כל מערכת בחירות בשנים האחרונות ליצרית ומכוערת יותר ויותר. אף שניסו לזרז את המהלך, נתקלו יוזמיו בהתנגדות של ישראל ביתנו, שאליה הצטרפו בהמשך מרצ ומפלגת העבודה. התוצאה – אם יקבלו המפלגות תוספת מימון, זה כבר יקרה בהחלטה של הוועדה הציבורית שנועדה בדיוק למטרה הזו. "יש לנו בעיה עם החובות של המפלגות בגלל ארבע מערכות הבחירות האחרונות", אמר היום ח"כ דוד ביטן (ליכוד) בתחילת הדיון שהתקיים בחוק על פיזור הכנסת. "השיטה שקבעה המדינה היא שהמדינה מממנת את המפלגות ואין לנו ברירה אלא לפרוס שוב את ההלוואות ולהעלות את המימון". מה ביטן רוצה לומר פה? שפעם נוספת, כמו בכל מערכת בחירות בסבבים האחרונים, המפלגות צריכות לקחת מאיתנו יותר כסף. כמה יותר? 40 מיליון שקלים, שהם תוספת של כ-20% לכסף שהן כבר לוקחות מהציבור. וזה מעבר לפריסת החובות המחודשת שהן מבקשות. בכנסת היה קונצנזוס בקרב המפלגות, למעט מפלגת "ישראל ביתנו" שהתנגדה בתוקף לשוד הקופה ולהעלאת המימון באופן ספק חוקי. כפי שכינה זאת יו"ר סיעת המפלגה ח"כ יבגני סובה: "זו גניבה של הקופה הציבורית לאור יום". על פי החוק, יש להביא הצעה להגדל מימון המפלגות בפני ועדה ציבורית, שבראשה עומדת כעת השופטת בדימוס אילה פְּרוֹקַצְיָה. הוועדה שפועלת באופן עצמאי אמורה להחליט על גובה הסכום שיקבלו המפלגות. "קיבלתי את ההצעה שעה לפני תחילת הדיון", כך אמרה כשהבהירה עד כמה השערוריה גדולה, כשבכלל לא נתנו לה הזדמנות לחוות דעה. עוד הוסיפה ואמרה כמה הליך החקיקה הוא שערוריה ועוקף את החוק הקיים: "הכנסת לא מכבדת חוק שהיא עצמה חוקקה. ברגע שהיא עוקפת אותו היא עוקפת את עצמה. התהליך הזה לא זכה לאמון ציבורי והביקורת הציבורית שתהיה היא מוצדקת". במהלך הדיון נשאלה השופטת בדימוס פרוקציה על ידי יו"ר הוועדה ניר אורבך (ימינה) אם תסכים לקיים דיון מחר בבוקר לאחר שהחוק יעבור בקריאה ראשונה. היא סירבה בטענה (המוצדקת) שלא תשתתף במהלך שהתוצאה שלו כבר נקבעה. גינזבורג ניסה ללחוץ שוב ולהקציב לה חצי יום בזמן שהליך החקיקה מתקדם. פרוקציה המשיכה להתנגד וסירבה להשתתף בהצגה שגינזבורג ניסה לביים. גינזבורג ושאר הח"כים ביקשו לתת הזדמנות לוועדה ליישר קו עם הח"כים, שיעשו בסופו של יום מה שנוח להם. הסירוב של פרוקציה להשתתף בהצגה כנראה עשתה משהו והורידה את חברי הכנסת מהרעיון. לאחר הפסקה בדיון חזרו הח"כים, כשדוד ביטן בעצמו אמר כי "אנחנו מקבלים את הצעת כבוד השופטת שהיא תקבע בפעם הזו את גובה יחידת המימון לבחירות האלו. אנחנו סומכים עליה ועל הוועדה". כלומר, מי שיקבע את גובה המימון תהיה הוועדה – כפי שצריך. צריך לציין שהמפלגות עדיין יפרסו מחדש את החובות שלא החזירו בגלל התנהלות רשלנית שלהן. כמעט כל המפלגות נמצאות בחובות עצומים, מה שמוביל בכל פעם שיש בחירות לסחרור המימון. מה בעצם עושים הח"כים? משנים בכל סבב בחירות את החוק, ככה שיגדילו את הסכום שהם מקבלים מהכסף שלנו לקמפיין. הן עשו זאת בכל סבב בשנים האחרונות. זה היה בבחירות לכנסת ה-22, בבחירות לכנסת ה-23 וגם בבחירות לכנסת ה-24. אז לפחות זה היה לאחר דיון רציני בוועדה הציבורית. החובות של המפלגות גדולים בגלל התנהלות שערורייתית שלהן, ולא בגלל הבחירות. הן מקבלות כסף גם למימון הבחירות וגם למימון השוטף, אבל בפועל הן מוציאות את כל הכסף בקמפיין, בהנחה שהמימון השוטף יחזיר את החוב. ובסופו של יום כל סבב בחירות כזה עולה לציבור כ-200 מיליון שקלים, כסף לא שקוף שיוצא על בחלקו על גובים, הסתה ברשת וחוקרים פרטיים. הוועדה הציבורית צפויה לתת את החלטתה עד מחר בצהריים. אם הח"כים לא יאהבו את התוצאה – הם עלולים לנסות לכופף את החוק פעם נוספת. נמשיך לעקוב.

שני הגליונות החדשים של "ליידי גלובס", כמו קודמיהם, שורצים מצליחניות; עורך "מסע אחר" שואף לחנך את קוראיו, ולא רק להציג בפניהם אוסף גלויות נוף מפעימות של פלאי תבל

"בחודשים האחרונים חשבנו עליכן הרבה", פונה אל קהל לקוחותיה־קוראותיה יעל וינר, עורכת "lady גלובס" (כך בדו־לשונית) החדשה (גיליון 90). "ערכנו סקר, התייעצנו עם החברות שלנו, פתחנו עיתונים מהארץ ומחו"ל, ניסינו להבין מה אתן אוהבות לקרוא, מה אתן מחפשות כשאתן פותחות את הליידי". אז מי אתן, דיר ליידיז שאינן עלמות או לאשות, ולא מפנות ראש לקריאות כמו "את" או "מותק"? על־פי וינר (פסי בלונד, עגילי זהב משתלשלים עד לכתף) הנכן "חכמות, אינטליגנטיות, מצליחות" - "כן, זה נשמע כמו הפרסומת לדיאודורנט של מיסטר ביג. אבל וואלה זה נכון", וגם וואלה מעיד על עולמן התרבותי דקיק המסך של העורכת וקהלה. על־פי וינר (צעיף לבן מעל חולצה שחורה), "אתן, ואולי נכון יותר לומר אנחנו, יודעות ליהנות מהחיים ולא מפחדות להודות בזה. ולכן השתדלנו להכניס לליידי, לצד הכתבות הרציניות, גם הרבה גוי והפינס." גוי והפינס לאשת הביזנס, ירחון כמו־מקצועי לאשת העולם גדול המדבר אלייך בשפה שאת אוהבת ומבינה ומכירה מן הנסיעות שלך לחו"ל ומן הדיוטי־פרי. "טיים אאוט", "ביץפארטי", "מצ־אפ", "שופינג", "בייבי בום", "דיזיין", "סטיילינג", "דלישס" - אלו הם מקצת שמות המדורים שאליהם תוכלי להימלט - גברת מלהטטת בין הבית לקריירה שכמותך - מעול הבעל והילדים, או לחלופין, לקרוא על שכמותך ולהתנחם: ככה עושות כולן, ובעצם, מה חדש? שני הגליונות החדשים של "ליידי גלובס", כמו קודמיהם, שורצים מצליחניות. חיוכיהן צחורי אמייל, הן לבושות בגדי מעצבים, מסופרות טיפ־טופ, מאופרות מאובזרות ומתוכשטות בשיק; קשה להבדיל בינן לבין המצליחניות הנשקפות מעמודי הפרסומות למוצרי יוקרה (שעון "קארטייה", "מדיקל ספא", טיסות "לופטהאנזה" ליעדים בסקנדינביה וכו). איך אומרת הכותרת בפרסומת ל־Hummer, שבה נראית גברת מחויטת־חליפה משתמשת במראת הצד של רכבה כבמראת איפור לתיקוני ליפסטיק אחרונים: "האופי שלך, הסגנון שלך, ה־Hummer שלך... במידה שלך". זוהי - שוב ושוב - אותה הגברת באותה אדרת. מה מעניין אותה? נשים כמותה, שיחה קלה על כלכלה, עיצוב, אופנה, מזון גורמה - בתנאי שמישהו אחר מתקין אותו. "לא תמצאי שם טיפים לקילוף שום", כך מבטיחה לך העורכת בחגיגיות. "ליידי" איננה "לאשה". גם ל"מסע אחר" עורך חדש (יחסית, מזה כחצי שנה). "נעים מאוד, שמי דרור", כך הציג עצמו, סחבק, דרור פויר (גיליון 171, דצמבר 2005), ומגיליון לגיליון הוא הולך ומבסס את דימויו כעורך וכטייל-לא-תייר, אזרח עולם מוסרי ובעל מודעות חברתית ואקולוגית השואף לחנך את קוראיו, ולא רק להציג בפניהם אוסף גלויות נוף מפעימות של פלאי תבל. "העולם", כך הוא מזכיר לנו בפתח הגיליון הראשון בעריכתו, "הוא לא רק נופים עוצרי נשימה ודילים משגעים לסוף־שבוע רומנטי, הוא גם מקום מסוכן, מזוהם וקשה באופן כללי (...) העולם הוא מקום שצריך להיות בו. להיות בו באמת, עם הידיים והרגליים וקלקולי הקיבה וכיווצי השרירים וגיהוצי כרטיס האשראי". אכן, העולם ההולך ונחשף בגליונות הבאים עשוי להנחיל קלקולי קיבה ובחילה לתייר הנהנתן המצוי. למעשה, כבר לגיליון זה, אשר במרכזו סקירת "100 המקומות והמסעות הנבחרים לשנת 2006", מכניס פויר עז חתרנית בדמות "העשירייה האומללה" - "עשרה מקומות שיעשו לכם חשק להישאר בבית" (ובהם אתרי מלחמות אזרחים, ניצול מיני, פשע, אסונות טבע וכד). עוד באותו גיליון כתבה של תמר גולן על ליבריה השסועה וכתבה חשובה ועוכרת שלווה המהווה כמו מנשר רעיוני, "באנו, ראינו, הרסנו" (מאת גלי וולוצקי) על התיירות כניאו־קולוניאליזם (מלווה בשעשועון בחן־את־עצמך סרקסטי, "האם אתה תייר ניאו-קולוניאליסט?"). גיליון זה אינו אלא סנונית ראשונה המבשרת את בוא... החורף. בששת הגליונות הבאים צוברת המגמה תאוצה בדמות כתבות מצולמות על מלחמת האזרחים בסרי־לנקה, אסון רעידת האדמה שהחריבה את סן־פרנסיסקו ב-1906, על ילדים נפגעי הרעלה בטנזניה, על האופנים שבהם מנצלות חברות מערביות משאבי טבע באיים נידחים וזאת מבלי לתגמל את תושביהן העניים, על סמים, פשע והפלות באירלנד ועוד כהנה דיווחים ממבחר מחוזות שלא תבחרו לבלות בהם ירח דבש או חופשה חלומית. אחד משיאי המגמה, בגיליון 174, היה הכתבה המצולמת ובה "תמונות קשות לצפייה" על טקס קבורת השמים הבודהיסטי, כתבה אשר עוררה לא מעט תגובות קשות ונזעמות מצד קוראים רגישים ש...באו ליהנות. אך לא רק הכתבות, גם דבר העורך החודשי של פויר מעיד על התגייסות למשימת חינוכו של התייר-טייל הישראלי. כך, למשל, בפתח הגיליון השני בעריכתו, בפתחה של שנה אזרחית חדשה, כותב העורך מחרב המסיבות: "האם העולם הפך להיות מקום טוב יותר מאשר בשנה שעברה? חוששני שלא. (...) העולם נעשה מלוכלך יותר, חם יותר, פחות ופחות צודק. (...) לא הכל מעגלי. (...) אפשר להרוס חוף ולבנות בו מלון, לדוגמה, אבל אי אפשר להרוס מלון ולבנות במקומו ריף" (שם). לצד אלה - כמעין מס עינוגים - מתקיימים, בבועתם הנהנתנית, מדוריו הקבועים של המגזין שבהם נסקרים אתרי סקי וגאדגטים (חפיצים - מחידושי האקדמיה) לטיילים משוכללים, כגון מערכת ניווט לווייני אישי, קומקום המגיב לאס.אם.אסים ומצלמת וידיאו מתחברת לקסדה לעוסקים בספורט אקסטרים. יישר כוח מר פויר! העולם זקוק לשכמותך. גיליון 63, יולי 2006

"ישראל היום" מדווח על ביקור נתניהו בבריטניה | "דה מרקר" מכה בברזל בעודו חם | סבר פלוצקר בתפקיד הפרשן

במרכז שער "הארץ" מודפס הבוקר תצלום רחב [AP] מהלווייתה של מרגרט תאצר: כרכרת סוסים גוררת ארון קבורה עטוף בדגל הממלכה-המאוחדת, על רקע משמר כבוד. "הלוויה שמרנית לאשה מהפכנית" היא הכותרת שנבחרה לדיווחו של אנשיל פפר מלונדון. "בפעם הראשונה בעשרת הימים שעברו מאז מתה תאצר, אוהדיה גברו על שונאיה במספרם", הוא כותב. "בשש השנים האחרונות עושה [ראש ממשלת בריטניה דייוויד] קמרון הכל כדי להרחיק את מפלגתו השמרנית מהמורשת הקשה של תאצר ולייצר תדמית חדשה של שמרנות רחומה", מוסיף פפר. "כזו שתאפשר למפלגה להיבחר מחדש לשלטון, לאחר שלוש מערכות בחירות שבהן הפסידה. [...] בעוד כולם רצו להיפרד מתאצר – אף אחד לא רצה להיקרא תאצריסט. בדברים שנישאו לזכרה ביקשו הדוברים להדגיש צדדים אחרים, רכים יותר, באישיותה [...] רק קומץ ראשי ממשלה הטריחו עצמם ללונדון בניסיון לדבוק באבק כוכבים אחרון של מושא הערצתם. בהם, שמרנים כסטיבן הרפר מקנדה, דונלד טוסק מפולין וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו". בשער "ישראל היום" מתפרסמים שני תצלומים מהלוויית תאצר. השני הוא של חיילים נושאים את ארון הקבורה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. גם בפנים העיתון מתפרסם תצלום של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ורעייתו שרה במסע האשכבה של תאצר. שלמה צזנה, הכתב המדיני של "ישראל היום", התלווה לנסיעת בני הזוג נתניהו ללונדון ומביא ציטוטים מדברים שאמר ראש הממשלה לאחר הטקס ("מנהיגה גדולה עם נכונות לקבל מעת לעת החלטות לא פופולריות"). הידיעה של צזנה מסתיימת במשפט "דרך אגב, בשעה ששאר האורחים נעו ברחבי לונדון באוטובוס מיוחד לאורחים, בני הזוג נתניהו זכו להסעה מיוחדת בגיפ של הנסיך הארי". פרט שולי זה הגיע עד לכותרת המשנה של הידיעה. סקופ. צזנה שיגר למערכת העיתון ידיעה נוספת, נרחבת, על מותה של תאצר ומסע ההלוויה עצמו, בלי קשר לראש ממשלת ישראל ורעייתו. הידיעה מתפרסמת אחר כבוד בעיתון המודפס, אבל לא מצליחה להשתחל אל הידיעון היומי של "ישראל היום", שמקבץ רק את מיטב התוכן שיש לעיתון להציע לקוראים. החנופה של "ישראל היום" לבני הזוג נתניהו מעוררת לעג ורחמים, אולם לזכות העיתון ייאמר כי נראה שעורכיו מונעים מתפיסת עולם פוליטית, שנתניהו הוא תמציתה. ב"ידיעות אחרונות" הקש והגבבה הם העיקר. בעוד ש"הארץ" מעניק רקע היסטורי וחברתי למסע האשכבה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר ו"ישראל היום" בוחר להתמקד דווקא בראש ממשלת ישראל הנוכחי, "ידיעות אחרונות" מתמקד בסטיילינג. בידיעה מאת יניב חלילי מוזכר כי "הטקס, כמיטב המסורת הבריטית, הפך גם למפגן אופנתי מרשים: המוזמנות, ובהן שרה נתניהו, התהדרו בכובעים שחורים מעוצבים". לצד הידיעה של חלילי מתפרסמים חמישה תצלומים של אורחות נכבדות ואבלות בכובעים שחורים מעוצבים, ועוד תצלום אחד, של רעיית ראש ממשלת בריטניה, ש"קשרה מטפחת לצווארה בסגנון שאיפיין את תאצר". הנה עוד דרך להתעלם מהמסורת של תאצר – להתמקד בסגנון שבו קשרה מטפחת לצווארה, ולא בסגנון מנהיגותה של האשה ששינתה את כלכלת בריטניה. "מבחינה רעיונית, יותר משאפשר לומר שתאצר צדקה או טעתה, ברור שמשנתה פשוט אינה רלבנטית עוד, לפחות לא באירופה, החווה כעת את אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה", טוען דייוויד סטברו במדור הדעות של "הארץ". "כמו התיאוריה שהשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביב כדור הארץ, הרעיונות של תאצר הם מיושנים ומוטעים, ולאיש אין מה לעשות בהם כיום". "לנתניהו, ללפיד ולחבריהם התאצריסטים נוח לצייר את העולם כאילו הוא מחולק לבריטניה של תאצר וליוון של ימינו", כותב שי ניב ב"גלובס". "אך הם שוכחים לספר לנו שיש עולם נוסף, כלכלה אחרת, שמתנהלת לפי כללים קצת אחרים: שוק חופשי מצד אחד ומעורבות ממשלתית גבוהה מצד שני, עם שירותים חברתיים שאפשר לקנא בהם". "סליחה, טעות: מחקר התומך במדיניות הצנע התברר כשגוי", נכתב אתמול מעל ידיעה [רויטרס] שפורסמה ב"גלובס". "חוקרים גילו כי אחד היסודות האינטלקטואליים למדיניות שנוקטות ממשלות ברחבי העולם הוא אולי שגוי במסקנותיו, בין היתר בגלל שגיאות של קידוד בגליונות הנתונים הממוחשבים שלו". "באופן אירוני", כותב הבוקר אשר שכטר בשער האחורי של "דה-מרקר", "דווקא בשעה שהבריטים התחבטו בשאלה אם הדרך הראויה לכבד את זכרה של מלכת ההפרטות היא באמצעות הלוויה ממשלתית יקרה, זכה העולם לעוד ראיה לכך שמדיניות הצנע הנוכחית של מדינות המערב – הבנויה במידה רבה על התשתית הרעיונית שהניחה תאצר – רחוקה מלהיות מוכחת או מבוססת על הנחות מדעיות. "[...] לגילוי הטעות [...] עשויות להיות השלכות משמעותיות לא רק עבור הבריטים, אלא גם עבורנו בישראל [...] כעת, משאמינותו של המחקר הופרכה, ייתכן שקובעי המדיניות יתחילו להקשיב לקולות אחרים". "בנק לאומי מקפיא את המגעים למחיקת החוב של נוחי דנקנר", מבשרת הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר. שלוש הכפולות הפותחות בעיתון מוקדשות לדיווחים, ניתוחים ופרשנויות בנוגע למחיקת החוב לבנק לאומי, שעליה דווח לראשונה ב"דה-מרקר", ועל השהייתה. כרגיל בעיתון זה, המטרה מותקפת במקביל משלל כיוונים ובמגוון אמצעים רטוריים. עמי גינזבורג חתום על טקסט שחלק נכבד ממנו מוקדש לפירוט הכשלונות, המשגים והטעויות של נוחי דנקנר לאורך השנים, אולם הוא מסתיים בפנייה למנכ"לית בנק לאומי. "פחות משנה מאז שנכנסה לתפקידה, חייבת רוסק-עמינח לקבל החלטה קשה", כותב גינזבורג. "זו החלטה שעשויה להגדיר את הקריירה שלה בשנים הבאות. היא צריכה להחליט אם היא ממשיכה לקדם את הנסיונות להסדר חוב, או חוזרת בה ולא מוותרת לדנקנר על אף שקל". הוא עצמו קורא לה לא לוותר, להפסיד כסף בטווח הקצר, אולם לזכות מחדש באמון הציבור. גם עידו באום, הפרשן המשפטי של "דה-מרקר", חושב ש"רקפת צריכה להיפרד מנוחי". כך לפחות מנוסחת הכותרת לטור פרי עטו. בטור עצמו אין ביטוי ישיר לקביעה שבכותרת. למעשה, הפנייה העיקרית שעולה מטורו של באום היא לרגולטור, המפקח על הבנקים. מיכאל רוכוורגר וצבי זרחיה מדווחים על ההתפתחויות האחרונות בידיעה נרחבת, ואיתן אבריאל מספק "עוד שש סיבות לכך שרוסק-עמינח תיכננה למחוק חוב לנוחי דנקנר". מאמר המערכת של "הארץ", "מחיקה לא ראויה", משלים את סדרת הפרסומים בגנות המהלך של בנק לאומי בקבוצת "הארץ". דנקנר, נכתב במאמר המערכת של העיתון, שסובל מחרם מודעות של אי.די.בי, "ניהל את ענייניו בצורה כושלת ומושחתת", ועל כן ראוי להחליפו, יחד עם שדרת הניהול הבכירה שלצדו. "ישראל היום" מחרה מחזיק אחרי "הארץ–דה-מרקר". "תספורת בהקפאה", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של העיתון, והכפולה הפותחת מוקדשת לסיקור מחיקת החוב המתגבשת. כותרת המשנה לידיעה המרכזית בכפולה הפותחת [חזי שטרנליכט וזאב קליין] נפתחת במשפט: "בעקבות החשיפה בדה-מרקר והביקורת בישראל היום: אזרחים זעמו, בעלי חשבונות איימו, שר האוצר התערב ובנק לאומי סוף-סוף הבין". שני הפובליציסטים הבכירים, דן מרגלית וחזי שטרנליכט, מפרסמים טורים היוצאים נגד הכוונה למחוק חלק מחובות דנקנר. "מתחזקת התחושה כי מדובר בקומבינה נוספת של ההון-שלטון", כותב מרגלית. "[...] על רוסק-עמינח להודיע כי התספורת לדנקנר בטלה ומבוטלת". שטרנליכט דווקא ממליץ לקוראיו: "אל תפתחו שמפניות". "אגב", נכתב בידיעה של שטרנליכט וקליין, "בידיעות אחרונות ובמעריב [...] כלל לא התייחסו לנושא". אכן, אתמול לא התייחסו שני העיתונים למהלך של רוסק-עמינח. היום הם מצטרפים לסיקור. "בעקבות הביקורת הציבורית: הושהה ההסכם למחיקת חוב בסך 150 מיליון שקל לנוחי דנקנר", נכתב בשער "מעריב", מתחת לאיור לא מאוד מחמיא של דנקנר. בכפולה השנייה מדווחים יוסי גרינשטיין ואריק בנדר על ההתפתחויות האחרונות, וגיא מרוז מוסיף טור דעה שבו הוא קורא למחיקת חובות גם לאזרחים מן השורה, בעלי חובות זעומים. באותה כפולת עמודים ממשיך יובל גורן לעקוב (באופן בלעדי, אך לא בשל הסכם בלעדיות) אחר הפעילים החברתיים שמפגינים נגד מדיניותו הכלכלית של שר האוצר. החיבור שביצעו עורכי העיתון בין המחאה נגד בנק לאומי למחאה נגד שר האוצר מזכיר לקוראים כי אחריות יש לדרוש לא רק מטייקונים ובנקאים, אלא גם מממשלת ישראל ומשרד האוצר. העיתון שנמצא במצוקה הגדולה ביותר הבוקר הוא "ידיעות אחרונות", אחרון הנאמנים לנוחי דנקנר מבין ארבעת העיתונים הגדולים. בעיתון זה נהנה דנקנר לאורך השנים מסיקור מחניף ומגונן, הן בעמודי החדשות והן במוסף הכלכלי "ממון". הבוקר גם "ידיעות אחרונות" אינו יכול להתעלם מ"הסערה הציבורית" שהתחוללה בימים האחרונים בעקבות ההחלטה על מחיקת החובות לדנקנר (הקריקטורה היומית מוקדשת לכך. ברם, רוסק-עמינח עומדת במרכזה, ולא דנקנר. היא מגלמת ספרית המעניקה שירות חינם לטייקונים). "בנק לאומי משהה את מחיקת החוב של נוחי דנקנר", נכתב ברצועה דקיקה המודפסת בתחתית שער "ידיעות אחרונות". בעמ 10 מספק רועי ברגמן ידיעה קצרה המסתיימת בציטוט דוברו של דנקנר, רני רהב. בכל יתר העיתונים מודפס התצלום של צלם "הארץ" מוטי קמחי, שתיעד לפני כמה שנים פגישה אישית בבית-קפה בין דנקנר לרוסק-עמינח. בתצלום הנלווה לידיעה ב"ידיעות אחרונות" [צביקה טישלר] נראה דנקנר כחתן בר-מצווה מדושן עונג. קוראי "ידיעות אחרונות" שאינם מסתפקים בידיעה קצרה עם תמונה מחמיאה מופנים לקריאת טור פרשנות של סבר פלוצקר במוסף הכלכלי "ממון". הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון שומר על מעמדו כפרשן, אולם נראה כי קהל היעד שלו הבוקר מצומצם למדי. במקום להסביר לציבור הקוראים הרחב של "ממון" מה מתרחש בקרב עילית העסקים המקומית, פלוצקר משמש הבוקר פרשן לבעלי ההון ולמנהלי לאומי ומבאר עבור קוראיו בני האלפיון העליון מדוע זה "העם", אפעס, מתקומם. "קודם כל מפני שאדם מן היישוב יודע בדיוק מהי הלוואה מבנק ועד כמה מקפיד הבנק על פרעונה במועד", מסביר פלוצקר, ובהמשך מפרט ביחס לפן האישי והמוסרי בהחלטת בנק לאומי למחול על חובות דנקנר. בכתיבתו ניכר כי הנושא והאדם קרובים ללבו: "מנקודת ראות מוסרית, העובדה שהבנק לא מיצה תחילה את הדין עם דנקנר (ועם בעלי שליטה אחרים בגנדן) ולא הפך אותו לעני מרוד חסר כל העלתה את חמתם של רבים וטובים, יחד עם החשד שהטיפול בדנקנר נעשה בכפפות של משי ולא בכפפות של אגרוף". "[...] הדרישה הציבורית הסוחפת להתייחס לנוחי דנקנר כאל כל נושה ולפיכך להפקיע ממנו הן את נכסיו האישיים והן את שליטתו בתאגידים יונקת מעמדה מוסרית, לא כלכלית. לא מדובר כאן בחישובי חוב, אלא בתחושת צדק: הציבור מצפה לצדק עיוור צבעים, שאינו מבחין בין שועי הארץ לבין פשוטי העם, אם להשתמש בשפה ציורית". בהמשך הטור שולח פלוצקר קריצה לעמיתיו ב"דה-מרקר", העיתון שעם השקתו נשא בגאון את הססמה "זה הכל כסף והגיע הזמן שתבין את זה". גם הבוקר, מעמדת תבוסה, לא מוותר פלוצקר על הוויץ. "לא הכל כסף", הוא כותב, "גם לאתיקה צריך להיות משקל בעסקים". "המילואימניקים שווים פחות", מכריזה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" הבוקר. "שתי רקטות נורו לאילת; כיפת-ברזל לא הופעלה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "קרי: חלון ההזדמנויות לפתרון שתי המדינות ייסגר בעוד שנתיים", לשון הכותרת הראשית ב"מעריב". לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" על חילוקי הדעות בין משרד האוצר לרשות השידור בכל הנוגע לעיכוב בהתנעת הרפורמה. מדור רכילות הצמרת של ארי ליבסקר במוסף "כלכליסט" מוקדש לחגיגות קדם יום העצמאות של חברי אגודת ידידי בית-התפוצות. איש העסקים והפילנתרופ ליאוניד נבזלין, המחזיק גם בכחמישית ממניות "הארץ", השתתף בחגיגה, אך לא רקד. "אני אף פעם לא רוקד באף אירוע", הסביר נבזלין לליבסקר. על השקעתו ב"הארץ" אמר נבזלין כי העיתון "תואם את האגנדה הפוליטית שלי". חמי שלו מתאר ב"הארץ" את אופי סיקור הפיצוץ במרתון בוסטון בתקשורת האמריקאית. יעקב אחימאיר מקדיש את טורו במדור הדעות של "ישראל היום" לאופן שבו סיקרה (ולא סיקרה) העיתונות החרדית את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

העיתונים שוב מתמקדים באיראן במקום בישראל | "ידיעות אחרונות" מקדם הפגנה אחת ומתעלם מאחרת | "מקור ראשון" מעודד רכישת נדל"ן בחו"ל

"העניין החשוב ביותר על סדר היום הוא איראן", כותב בן-דרור ימיני בטורו הקבוע שב"מוספשבת" של "מעריב", ולוכד במשפט אחד את המסר העיקרי שעולה משלל גליונות עיתוני הדפוס לבוקר זה. בסופו של שבוע שבו הממשלה מאשרת תוכנית כלכלית חדשה, הכוללת העלאת מסים מסוגים שונים לצד קיצוצים בתקציבי כמה ממשרדי הממשלה, תופסת האפשרות שהצבא הישראלי יתקוף את מתקני הגרעין של איראן את מרכז הדיון הציבורי. לצד הדיון הבטחוני הענף יש במרכז עיתוני הבוקר מקום רק לנושא בלתי חשוב – אולימפיאדת לונדון. "חשיפה: כך תתקוף ארצות-הברית את הגרעין האיראני", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער "מעריב" (עיקר השער מוקדש להפסדו של גודוקא ישראלי בתחרויות האולימפיאדה). ב"מוספשבת", ששערו מוקדש לאפשרות של תקיפה באיראן, מגייס בן כספית את מלוא כשרונו כדי לשכנע את קוראיו להעדיף מתקפה אמריקאית על פני ישראלית. כספית משרטט, "פחות או יותר", את התוכנית האמריקאית לתקיפה באיראן. היא נשמעת נפלא. עם מינימום הרוגים אזרחים, בלי שקיעה בבוץ, בלי מעורבות ישראלית. "מה שנראה בשמי איראן זה מטס של מפציצים אסטרטגיים שטסים בגובה עצום, כמעט לא פגיעים לאש נ"מ ולהבלי העולם הזה, שפשוט יניחו על אתרי הגרעין האיראניים כמות מכובדת של פצצות בנות 13 טון כל אחת. לא הרבה יישאר שם אחרי כל זה", הוא כותב. המתקפה, מוסיף כספית, צפויה לעכב את התוכנית של איראן להשגת פצצת גרעין בחמש עד עשר שנים ("שינוי אסטרטגי"). מנגד, מתקפה ישראלית מוצגת בטורו כאסון נוראי. "ירי מסיבי של אלפי טילים על ישראל ייאלץ אותה לצאת למהלך קרקעי בלבנון, שפירושו מלחמה, ואם אחרי כל הסיפור הזה תוכנית הגרעין האיראנית תידחה בשנה וחצי, כך פורסם שאנחנו מסוגלים לעולל, הרי שהשורה התחתונה תהווה מכת מחץ להרתעה הישראלית באשר היא". הפרשן הבטחוני עפר שלח משתלב בעמדה שמציג כספית. בטורו הוא מכנה את התיאוריה של תומכי תקיפה ישראלית באיראן, כאילו נשיא ארה"ב ברק אובמה יצטרף למהלך בלית ברירה, "משונה" (וממליץ לקוראי העיתונים לחשוב פעמיים לפני שהם מאמינים למי שמצהיר כי מקור ההדלפה שקיבל על המתקפה באיראן הוא אמריקאי). "ביום של ההפצצה", נכתב בתחתית שער "ידיעות אחרונות" (עיקר השער מוקדש להישגו של שחיין ישראל וכשלונו של גודוקא). בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מספק שמעון שיפר תקציר לתוכנית שמציג כספית. המתקפה האמריקאית, מציין שיפר, תעכב את התוכנית האיראנית בחמש עד עשר שנים. כתבת השער של ה"מוסף לשבת" מוקדשת לביקור שר ההגנה האמריקאי על רקע האפשרות שישראל תתקוף באיראן. אלכס פישמן מסכם את ביקורו של ליאון פאנטה. ביחס לצורך בתקיפה ישראלית באיראן הוא אינו מביע עמדה חד-משמעית. "אם אני איראני, גם אחרי ביקור פאנטה הייתי ממשיך לא לישון בשקט", הוא כותב בסיום הטור. "אילו הייתי איראני, הייתי מודאג מאוד", מצטטת הכותרת הראשית של "ישראל היום", התומך בתקיפה ישראלית באיראן. הציטוט הוא מפי ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, ששוחח עם כתבות ה"ניו-יורק טיימס". המדור "משאל עם" מוקדש הבוקר לשאלה, "האם החרפת הסנקציות של ארה"ב על איראן תצליח לעצור את תוכנית הגרעין?". שלושה מארבעת תושבי באר-שבע עונים בשלילה. אחד מהם מצרף סימן קריאה. המוסף המדיני של "ישראל היום", כמו זה של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", מקדיש את שערו לאפשרות התקיפה באיראן. המסר בעיתון הפוך מזה שעולה משני הטבלואידים האחרים. "לפני שיהיה מאוחר מדי", נכתב בגופן אדום על רקע תצלום של חיילים איראנים צוהלים למראה טיל נוסק אל-על, בדרכו, מן הסתם, להשמיד את מדינת ישראל. הכותרת והתצלום מפנים לרשימה מאת העורך הראשי של העיתון, עמוס רגב, שמתחילה בתגובה האמריקאית לפרל-הרבור ומסתיימת ברמז לשואה גרעינית שתהרוס את מדינת היהודים. "זו מלחמה להבטחת קיומה של מדינת ישראל, בלי חשש להתקפה בנשק להשמדה המונית", מסביר רגב. "[...] אסור לישראל להימצא במצב שבו בכל רגע נתון עלולים האיראנים, מסיבותיהם-שלהם, ללחוץ על הכפתור האדום. אסור להגיע למצב הזה. אסור שתהיה להם פצצה ביד. צריך לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. וזה כל הסיפור. [...] את הבעיה של איום הגרעין האיראני צריך לפתור, ובמהירות. את ההחלטה צריך לקבל, ומהר. הצנטריפוגות מסתובבות, החומר המועשר נערם". חלק מרשימתו מקדיש רגב לדיון הציבורי שהוא עצמו נוטל בו חלק. רגב קורא להעלימו. עמדה דומה ניתן למצוא בטורו של דן מרגלית, הפותח את מוסף "ישראל השבוע". "בניגוד למהות הנחוצה של תקשורת בדמוקרטיה; ובניגוד לדעתי בכל ימות השנה ובכל נושא כי זכות הציבור לדעת כה חשובה, שיש לקיימה גם אם היא גורמת להאטה ולעיכוב ולביצוע חלקי בלבד של משימה נחוצה – המקרה האיראני הוא חריג", כותב מרגלית. "[...] זה נושא כה גורלי וכה חריג, שהדמוקרטיה לא תיפגע אם תניח לממשלה לשחק פוקר מדיני כאשר קלפיה צמודים לחזה. זה הסיכוי היחיד שתנצח בלי שתצטרך לשלוח לתקיפה באיראן את טובי בניה. ממילא האזרח מן השורה, שאינו יודע דבר על פרטי המבצע האפשריים, אינו יכול בשלב הנוכחי להטיל את כובד משקלו בעד או נגד". בשער "הארץ" מקיפה מסגרת שחורה דקה את תמצית מאמרו של דויד גרוסמן, הקורא למחאה ציבורית נרחבת אל מול האפשרות שראש ממשלת ישראל יחליט לתקוף באיראן. הכותרת הראשית, שאותה מספק עמוס הראל, משתלבת יפה בטיעוני המתנגדים למתקפה ישראלית: "ההערכות: תקיפה באיראן תעכב את איראן בשנה-שנתיים". אחרי כמה שבועות רצופים של שיחות עם מתנגדים לתקיפה באיראן, ושבוע הפסקה, שב למוסף "הארץ" המדור הקבוע "החזית המזרחית", מאת עיתונאי "הארץ" לענייני התקיפה באיראן ארי שביט. הפעם שביט משוחח עם אדם שאת שמו אין לגלות, התומך בתקיפה ישראלית באיראן תוך שיתוף פעולה עם האמריקאים. "לא הוא העניין", כותב שביט על בן שיחו האלמוני. "העניין הוא העניין. והעניין הוא עניין גורלי". הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מצטטת אלמוני אחר, "גורם מדיני בכיר" כינויו, שטוען כי "לארה"ב ואיראן אינטרס משותף למשוך זמן". אריאל כהנא, ששוחח עם הגורם, מביא בשמו את הטענה כי "מחירי הדלקים הם הדבר היחיד שמעניין כרגע את הנשיא [אובמה], ולכן הוא נמנע מפעולות באיראן". ב"מעריב", אגב, מבטל כספית במחי משפט את החשש מפני עליית מחירי הנפט בעקבות מתקפה אמריקאית באיראן. יש לאמריקאים עתודות נפט ענקיות, הוא מסביר. במוסף "ישראל השבוע" כותב דרור אידר כי בישראל מתנהל "מסע הסתה אדיר" נגד הממשלה והעומד בראשה. לדבריו, בשמאל הישראלי קיימות "כמויות שנאה איכותיות", ולא סתם שנאה רגילה, כמו זו שהופגנה כלפי שרון ובגין, אלא "שנאה עמוקה ומזוקקת". לדעת אידר, השנאה לנתניהו נובעת מהכרה בכך שראש הממשלה הוא "סמל מכונן של האליטה האלטרנטיבית שיום אחד תחליף את האליטה המתנוונת הנוכחית". אידר מציין שלוש האשמות מרכזיות שמטיחים השונאים בנתניהו: שיהרוס את מדינת ישראל בתקיפת איראן, שיהרוס את חייהם של בני השכבות המוחלשות על-ידי מדיניותו הכלכלית, ושיהרוס את הדמוקרטיה. משלוש האשמות אלה, דומה שהציבור מתחבר בעיקר לאישום השני. "הליכוד נחלש, העבודה מתחזקת, קדימה מתרסקת", נכתב אמש בכותרת הראשית של "גלובס". כותרת הגג הסבירה כי "הגזירות הכלכליות משפיעות גם על תמונת המצב הפוליטית". לילך ויסמן מסבירה כי "הצעדים הכלכליים הם רק הקש ששבר את גב הגמל, והציבור מעניש את ראש הממשלה בקלפיות". ויסמן כותבת כי "נתניהו משלם מחיר כבד על מדיניותו החברתית, ומי שמתחזק הם אלו המזוהים עם המחאה". להערכתה, "כל עוד סדר היום יהיה חברתי-כלכלי, נתניהו ימשיך להיחלש והעבודה תמשיך להתחזק". ממצאי סקר נוסף, שמתפרסמים במוסף "השבוע" של "הארץ", מביאים את הפרשן הפוליטי יוסי ורטר לקבוע אף הוא כי "לליכוד אסור ללכת לבחירות על סדר יום כלכלי-חברתי". לפי ויסמן, הראיונות שהעניק השבוע בנימין נתניהו לערוצי הטלוויזיה נועדו להביא ל"שינוי סדר היום והעלמת הגזירות הכלכליות לטובת הכנת המקלטים והצטיידות במסכות אב"כ". לדבריה, "בתוך 14 דקות של ראיון הצליח נתניהו לשנות את השיח. גזירות ומסים אאוט, איראן אין. אלא שכמה שעות לאחר שהודפסו העיתונים כשמסרים של הפחדה מתנוססים על גביהם, הגיע שר האוצר להסכמות עם החרדים, והכל התהפך שוב". והנה הבוקר מוכיחים העיתונים המרכזיים שאינם "ישראל היום", אלה ששונאים את נתניהו שנאה איכותית, עמוקה ומזוקקת, כי גם הם מעדיפים לעסוק במתקפה אפשרית באיראן על פני עיסוק במצב החברתי-כלכלי. כה מפחדים הם מההשלכות של שינוי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות, שהם משתפים פעולה ברצון עם הספין של שנוא נפשם. א. "ההפגנה המאוחדת", נכתב בתחתית שער "ידיעות אחרונות". בראש עמ 4 מדווחים תלם יהב וירון קלנר על ההפגנה שתתקיים ברחבת מוזיאון תל-אביב במוצאי השבת הקרובה. "בין הנאומים: הופעות של תיסלם ושל עידן רייכל", מובטח בכותרת המשנה. הדגש בכותרת הידיעה, בכותרת הגג, בכותרת המשנה ובגוף הידיעה הוא על שיתוף הפעולה בין "הכוחות המובילים במחאות החברתיות". מצד אחד סתיו שפיר, מצד אחר איציק שמולי וראשי הפורום לשוויון בנטל. גם בעיתונים האחרים מתפרסמים דיווחים על הפגנה זו, אך בכולם מצוין כי לצד "ההפגנה המאוחדת" תתקיים הפגנה אלטרנטיבית, במחאה על המסרים של ההפגנה המרכזית ועל ההערכה כי ישתתף בה גם הפוליטיקאי ובעל הטור ב"ידיעות אחרונות" יאיר לפיד. כך ב"מעריב", כך ב"הארץ", כך גם ב"ישראל היום". רק ב"ידיעות אחרונות" התעלמות מוחלטת מההפגנה האלטרנטיבית. ועוד בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" – מודעה גדולה, כמחצית העמוד היקפה, הקוראת לאזרחי המדינה להשתתף בהפגנה שתתקיים במוצ"ש ברחבת מוזיאון תל-אביב. ב. "המצב לא כל-כך נורא", כותב גונן גינת במוסף "השבוע" של "ישראל היום". הוא מתייחס למצב הכלכלי בישראל ומגיע למסקנה זו לאור מספר הטסים הקיץ לחו"ל. "לא נעים, אין ברירה" היא כותרת ראיון שערך חזי שטרנליכט עם ד"ר אבי שמחון, ראש הוועדה הכלכלית המייעצת לשר האוצר. "הדעה הרווחת בחלק מכלי התקשורת, שהממשלה מתעלמת מהמצוקות של השכבות החלשות ומעמד הביניים ומיטיבה עם העשירים, אינה נכונה", אומר שמחון. ג. "הצמיחה לא חילחלה למטה, היא נתקעה למעלה. קיצוצי המס התאגידיים היטיבו בעיקר עם השכבות החזקות, כל השאר קיבלו את הפירורים", כותב אלי ציפורי בטורו השבועי ב"גלובס". בהמשך הוא חושף נתונים המלמדים על שיעור המסים הגבוה שמשלמים הבנקים והמוסדות הפיננסיים יחסית לחברות ענק אחרות במשק. "החור המסתמן בתקציב 2013 אינו כה עמוק, והקיצוץ הנדרש לכיסויו נמוך בכמחצית מהסכומים המסתובבים בתקשורת", כותב סבר פלוצקר בטורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "אלה סכומים מנופחים, מפחידים", הוא כותב, "המשרתים את האוצר". ד. ב"ידיעות אחרונות" מספק גואל בנו שירות מעולה לאנשי יחסי-הציבור של מפעל הפיס והחברה "מועדון הלוטו שש". על פני מרבית עמ 7 (עם הפניה בולטת מהשער) מתפרסם סיפורה של אשה שזכתה ב-20 מיליון שקל בהגרלת הלוטו, דקות ספורות לפני שבקשתה לבטל את מנוי ההימורים הקבוע שלה נכנסה לתוקפה. "יותר מתוקה מזה אלילת המזל לא יכולה להיות", כותב בנו, ומסביר כי בשל מצוקה כלכלית, החליטה האשה לבטל את מנוי ההימורים זמן קצר לפני שזכתה בפרס הגדול. הידיעה החדשותית היא למעשה מודעה להגרלת הלוטו ולחברה שמספקת את המנוי להימורים. מנכ"ל החברה מצוטט בידיעה וגם תצלומו מעטר את דף העיתון. במובן זה הידיעה היא בלתי אתית. חמור מכך, זו ידיעה בלתי מוסרית; על אנשים שנקלעים למצוקה כלכלית לבטל את מנהגם להמר על שאריות כספם. עיתון שבעמודי החדשות שלו מעודד אותם לנהוג באופן הפוך לגמרי אינו יכול להציג את עצמו כבעל עמדה חברתית, לא משנה כמה כתבות שער יקדיש המוסף השבועי לכשלי הביטוח-הלאומי. ה. "הבהלה לנדל"ן בחו"ל" היא כותרת רשימה מאת שרון שפורר שמתפרסמת הבוקר ב"הארץ". שפורר מדווחת על פריחה ישראלית בתחום רכישת נכסים בחו"ל, ומשגרת אזהרה כללית. "את האמיתות הפשוטות - שאין רווחים קלים מהירים או בטוחים - אותם משקיעים ישראלים נרגשים מעדיפים להשכיח מלבם. [...] אותם ישראלים מעדיפים גם להתעלם מכך שהכלכלה העולמית בעיצומו של משבר חריף, אשר קצו כלל לא נראה באופק וכלכלנים רבים אף מעריכים כי ילך ויחמיר. אם כך יקרה, שוק הנדל"ן בחו"ל ימשיך להידרדר ויניב למשקיעים הפסדים כבדים. כן, גם השקעה בנדל"ן יכולה להיות מסוכנת. "[...] אם בכל זאת אתם מתעקשים להשקיע בחו"ל, הנה כמה עצות: אל תשקיעו שקל אחד לפני שטסתם לראות את הנכס במו עיניכם; ערכו מחקר מעמיק על האזור ועל חוקיו, שכרו יועץ מומחה מטעמכם שיעריך את שווי הנכס - ואל תסתפקו בליווי המשפטי שמציעות החברות השונות, שהנו ליווי הנאמן לאינטרסים של החברה ולא לאלו שלכם; בדקו ממי אתם קונים את הנכס, מי הבעלים של החברה המשווקת לכם אותו ואם הוגשו נגדו תביעות בעבר; נסו לאתר, בכוחות עצמכם, לקוחות של אותם בעלים, כדי לשמוע קצת על ההתנהלות וההוגנות שלהם. במלים אחרות, זכרו שהסיכון הוא שלכם, נסו למזער אותו". בעמודי החדשות של "מקור ראשון" מתפרסמת מודעה בכסות של ידיעה מאת צביקה קליין, המקדמת את עסקיה של חברה למכירת נדל"ן בניו-יורק. "הישראלים השתלטו על התפוח הגדול", נכתב בכותרת. "שמעון שקורי, מנהל חברת אריאל-נכסים: זה הזמן לרכוש נדל"ן בניו-יורק, מחירי השכירות ממשיכים לעלות, ומחירי הרכישה עדיין נמוכים", נכתב בכותרת המשנה. "רכישת בנייני מגורים לצורך השכרת הדירות תמיד תהיה רווחית", מצוטט שקורי בגוף הידיעה. "אין מה לחשוש מרכישת נכס להשכרה, השוכרים יגיעו והמחיר יהיה בהתאם", הוא מוסיף. שקורי נאלץ להתמודד עם שאלה מכשילה שמפנה אליו קליין, "למשקיע הישראלי כדאי לשקול רכישת נדל"ן בניו-יורק כעת?", ומיטיב להשיב, "בוודאי". בהמשך מובאת עדות מישראלי שרכש בחו"ל 14 נכסים, ומרוצה מאוד. המשקיע מצטט ממסרון ששלח אליו בנו: "אבא, מזל שהשקעת בנדל"ן בחו"ל ולא במניות". ידיעה זו, שאינה אלא מודעה, מכתימה את שמו הטוב של "מקור ראשון". חבל שפורסמה. ו. ב"דה-מרקר ויק" משוחח חיים הנדוורקר עם מיקי נפתלי, לשעבר מנכ"ל אלעד-גרופ, על העסקה המוצלחת שביצע איש העסקים יצחק תשובה, שקנה, שיפץ ומכר את מלון הפלאזה בניו-יורק. בניגוד למה שניתן היה להבין ממדור זה ביום שלישי, העסקה הניבה לתשובה רווח נאה של כמיליארד דולר. עם הקוראים ויצחק תשובה הסליחה. כתבת השער במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מאת שחר גינוסר, היא הראשונה בסדרה שמוקדשת למוסד לביטוח הלאומי. באופן חריג, היא זוכה גם להפניה בשער העיתון. "מדי יום ישראלים תוקפים פלסטינים בגדה ומשחיתים את רכושם", נכתב בכותרת משנה לכתבה מאת עמירה הס, התופסת את כל עמ 3 של "הארץ". "הכלא למהגרים יוכל לאכלס פי שניים משנטען", מדווחת גילי כהן באותו עיתון; במקום 15 אלף איש, 30 אלף. במוסף "השבוע" של "הארץ" מתאר אור קשתי את מצבו המחפיר של בית-החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי בכירים בעיתון "ישראל היום" ביקרו בבית-הדפוס של "מעריב", לקראת האפשרות שהחינמון ירכוש את המפעל. עוד מוזכרת בידיעה השמועה כי עורך "מעריב", ניר חפץ, ימונה למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10. חפץ הכחיש ואמר ל"גלובס": "הנושא כלל אינו נמצא על הפרק. בפני מעריב עומדים אתגרים עצומים, ואני מגויס כל-כולי להמשיך ולהצעיד את העיתון כעורך ראשי". רועי גולדנברג דיווח באותו עיתון כי ינון מגל גויס לאתר "וואלה" כחלק ממגמה של האתר לחזק את תוכני הווידיאו. לפי גולדנברג, בעתיד צפוי האתר להפיק מהדורת חדשות של ממש. אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי המאבק למען עצמאות רשת ב של קול-ישראל מחריף. בין היתר יצאה קריאה למרואיינים להחרים את הרשת. ב"מוספשבת" של "מעריב" מבקר קלמן ליבסקינד את סגנון הראיון התוקפני שנקטה לדעתו יונית לוי בפגישתה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בשער "מקור ראשון" מודיע העורך הראשי שלמה בן-צבי על שינויים בעיתון. בין היתר מוזכרים מעבר המערכת לירושלים והקמת אתר אינטרנט חדש "שיכיל את תוכני קבוצת מקור ראשון על מוספיה ומגזיניה השונים". לפי בן-צבי, "כחלק מהשדרוג" הוחלט לבטל שני מוספים ולחלק את תוכנם בין עמודי החדשות למוסף "מוצ"ש". או כפי שהוא מנסח זאת: "החלטנו להגיש את מוספי הכלכלה והספורט באריזה מגזינית מורחבת בדפי כרומו איכותיים".

התעקשות ארוכה ולחץ ממוקד של "סיירת השקיפות" על לשכת סגן שר הבריאות ליצמן, הביאה לחשיפת הדו"ח העדכני על מצב כוח האדם במערכת הבריאות. מהדו"ח עולה כי בכל הנוגע להכשרות בתחום הבריאות - המצב בישראל מטריד. רבע מהרופאים עברו את גיל הפרישה, ורוב המוסמכים השנה למדו בחו"ל

כמות כח האדם הרפואי בישראל נמצאת מתחת לממוצע הבינלאומי בכמעט כל מקצועות הליבה הרפואיים: רופאות, אחיות ורוקחות. בחלק מהמקרים אפילו בתחתית. כך עולה מדו"ח של משרד הבריאות שנחשף כאן לראשונה היום. עד לפני שנתיים, נהג משרד הבריאות לפרסם מדי שנה דו"ח המציג את מצב כוח האדם במשרד הבריאות (לכתבה המלאה שלנו בנושא). הדו"ח הציג מספרים מדויקים בנוגע לכמות העובדים במקצועות הרפואה השונים והביא שקיפות למצב מערכת הבריאות. בחודשים האחרונים לחצנו על משרד הבריאות לחשוף את המידע, שלא פורסם לציבור מאז 2016. זה לקח שלושה חודשים ומשימה של סיירת השקיפות – אבל בסוף הגיע הדו"ח לידינו. סיכמנו עבורכם את עיקריו המפחידים בכתבה זו. כהרגלנו, אנחנו מעמידים לבדיקתכן גם את נתוני המקור: תוכלו למצוא בדו"ח שלל נתונים על התפלגות כוח האדם הרפואי לפי גיל, מין, מומחיות, ארץ הלימוד ועוד. מצאתם משהו מעניין שלא כתבנו עליו? עדכנו אותנו. בליבת מקצועות הרפואה – רופאות, אחיות ורוקחות – ישראל נמצאת מתחת לממוצע בכמות לנפש, כאשר המצוקה הקשה ביותר היא בתחום הסיעוד (אחים ואחיות). ממוצע האחיות במדינות ה-OECD עומד על 9.2 לאלף נפש, בעוד בישראל רק 5.08. מתחת נמצאות רק לטביה (4.57), יוון (3.31) ומקסיקו (2.9). בראש הרשימה נורווגיה עם קרוב ל-18 אחיות לכל אלף איש – פי שלוש וחצי מישראל. בהשוואה לנתוני 2010 מקומנו בדירוג לא השתפר. נתון מדאיג לא פחות הוא כוח האדם המוכשר בבתי הספר הרפואיים בישראל. ישראל נמצאת בתחתית כמעט בכל פרמטר בהשוואה למדינות ה-OECD. רק 6.9 בוגרים בשנה לכל 100 אלף תושבים, לעומת ממוצע של 13.56 ב-OECD. בראש הרשימה בלגיה עם 28.79 בוגרים (יותר מפי ארבעה). המצב רע גם בהכשרות רופאי השיניים והרוקחות. בשורה התחתונה, לא רק שבישראל חסרים כבר עכשיו רופאות ורופאים – אלא שגם לא מכשירים חדש, מה שעשוי רק להגדיל את הפער בעתיד. ישנן שתי סיבות מרכזיות שמונעות, נכון להיום, קריסה טוטאלית של מערכת הבריאות בישראל: הראשונה היא פנסיונרים, והשנייה לימודים בחו"ל. מתוך הדו"ח עולה כי כמעט רבע מהרופאים המומחים בישראל נמצאים מעל גיל הפרישה (67). במספרים: 4,857 מתוך 20,846. מגמת הזדקנות המערכת ביחס ל-2010 היא גורפת, ונוגעת כמעט לכל תחומי המומחיות, פרט לרפואת שיניים ואופטומטריה. בדו"ח המשרד מסבירים כי "בשלוש השנים האחרונות שיעור הרופאים, רופאי השיניים והאחיות עלה, לאחר מגמת ירידה בעשור הקודם", וכי "שיעור הרוקחים, הפסיכולוגים, הפיזיותרפיסטים, המרפאים בעיסוק, קלינאי התקשורת, הדיאטנים, השינניות, האופטומטריסטים והגנטיקאים הקליניים ממשיך במגמת העלייה". לעומת זאת: "שיעור טכנאי השיניים, עובדי מעבדה רפואית ועוזרי רוקחים ממשיך לרדת". גם עם העלייה המוזכרת, הדירוג שלנו בהשוואה בינ"ל לא השתנה. כלומר: ביחס לעולם מצבנו לא השתפר. יתרה מזאת, עם גידול האוכלוסייה בישראל, גם בהשוואה לעצמנו יחס רופא-תושב לא השתפר (אך כן היה שיפור כזה במספר האחיות והרוקחות). עוד סיבה ששומרת כרגע מפני התרסקות המערכת הוא כאמור מתן רשיונות רפואה ללומדים בחו"ל. ב-2018 ניתנו 763 רישיונות לבוגרי לימודי רפואה שלא למדו בישראל ורק 650 לבוגרים מהארץ. 236 נוספים עלו לארץ לאחר לימודיהם וקיבלו פה רישיון. כלומר, רוב מי שקיבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל בשנה החולפת (כ-60%) בכלל למד בחו"ל. האם זו בעיה? ב-2018 קיבלו בישראל רישיון לעסוק ברפואה בוגרים ממולדובה, רומניה, ירדן, מצרים ואפילו סוריה. לנו אין את הכלים המקצועיים לבחון את רמת הרופאים שלומדים בחו"ל – אך פרופ שאול יציב, מ"מ מקום האגף לרישוי מקצועי במשרד הבריאות, הביע בראיון לדה מרקר דאגה מרמת הלימודים והסטאז הנמוכה באותן המדינות: "אין להם מושג ברפואה. יש סטאזרים עם תעודה מחו"ל שלא ראו חולה בחיים שלהם". יציב לא השאיר את דבריו באוויר ומשרד הבריאות יקשה בבחינות הרישוי למי שלמד בחו"ל – מה שצפוי להוריד את כמות הרופאים אם לא ימצא מענה בהכשרות המקומיות. בשורה התחתונה נראה שמערכת הבריאות מסתמכת בעיקרה על הכשרת רופאים בחו"ל – במדינות מזרח אירופה ובמדינות השכנות לנו. פער האחיות אותה נדרשת המערכת להשלים רק כדי לגרד מלמטה את ממוצע ה-OECD הוא עצום – ואם מחר בבוקר הרופאים הפנסיונרים יחליטו לפרוש, המצב יהיה חמור. המספרים הללו אינם רק נתונים סטטיסטיים: הם שיקבעו כמה זמן נחכה לתור לרופא וכמה שעות יעבוד לפני שיבדוק אותנו. הם אלו שקובעים כמה זמן נשב בחדר מיון לבדיקת האחות. אתם יודעים – החיים עצמם.

"מהפכת הוורדים" של גיאורגיה סינוורה את העיתונות הכלכלית, שדיווחה על המדינה כיעד אטרקטיבי להשקעות. ומה עם המתיחות הפוליטית, הסכסוכים הצבאיים והסכנות שבהפרטה פראית? עזבו אתכם, למה להרוס סיפור טוב

"מה שבא בקלות, הולך בקלות", לימדו אותי בקטנותי אנשים שלא קראו "דה-מרקר". מאז השתנו הרבה דברים. האתוס הלאומי של הגשמה התחלף בזה של הגשמה עצמית, המיליונרים החליפו את הגנרלים כגיבורים הלאומיים, ואמא שלי התחילה לקרוא "דה-מרקר". אבל לפחות דבר אחד לא השתנה, כך נראה: מה שבא בקלות עדיין הולך בקלות, וכסף קל הוא אשליה; אמנם כזו שעיתונות הכלכלה העממית נשענת עליה, אבל בכל זאת: אשליה. בחודשים האחרונים היתה גיאורגיה (גרוזיה) שחקן פעיל במשחק האשליות של העיתונות הכלכלית. הכלכלונים ששו לדווח עליה כעל "הזדמנות פז" ו"יעד אטרקטיבי נוסף" להשקעה (אלה לוי-וינריב, 21.5.08, "גלובס"); מדינה שבה "הצמיחה המהירה מושכת משקיעים, והישראלים לא מחמיצים את ההזדמנות" (אורה קורן, 19.5.08, "דה-מרקר"), והיא בעלת "פוטנציאל עסקי רב" (רועי ברגמן, 2.6.08, "גלובס"). אמנם בדרך-כלל הידיעות על פעילות עסקית ישראלית בגיאורגיה היו נקיות מעידוד בלתי מבוקר ולא אחראי, אלא שלמרבה הצער הן גם היו נקיות גם ממידע אחראי ומאוזן. למעשה רובן היו פשוט ידיעות "גזור והדבק", שמקורן בהודעות לעיתונות (אפשר להיווכח בכך בקלות אם משווים בין ידיעות באותו הנושא שהתפרסמו בכמה כלכלונים). לא שלא היו סיבות לזהירות. גיאורגיה החליפה את השם ואת הנשיא, אבל נשארה עם התשתית המינהלית הבעייתית וצעדה למציאות של הפרטה פראית. "איך נהפכה גיאורגיה בתוך שלוש שנים ממדינת עולם שלישי, ללא תשתיות בסיסיות של מים, חשמל וגז, ליעד אטרקטיבי בעבור משקיעים זרים? מה ממגנט אל המדינה הזאת את המשקיעים הישראלים, שנוהרים אליה בהמוניהם?", שאלה רז סמולסקי מ"דה-מרקר" בשנה שעברה (22.10.07). את התשובה, "הפרטה אגרסיבית", סיפק לה ראש עיריית טביליסי. בידיעה ב"דה-מרקר" מהשנה, על חברת נדל"ן ישראלית שההשקעה שלה בגיאורגיה ירדה לטמיון, הועלתה ההשערה כי הגורם לכך היה שחיתות בעיריית טביליסי (14.2.08). גם המתיחות הצבאית היתה ידועה: "כלכלת גיאורגיה צמחה במהירות בשנים האחרונות", כתב אבי טמקין ב"גלובס". "צמיחה זאת התרחשה למרות סכסוכי גבול וסכסוך עם חבל אבחזיה" (19.5.08). אבל כל זה לא הדליק נורות אזהרה בעיתוני הכלכלה. אחרי סוף שבוע עקוב מדם (הרוסים מאשימים את הגיאורגים ב"טיהור אתני", האוסטים טוענים שכאלפיים מאנשיהם נהרגו, הגיאורגים טוענים שהרוסים הפכו ערים שלמות לעיי חורבות בהפצצות מהאוויר), מופיעה גיאורגיה היום על שערי "דה-מרקר", "גלובס" ו"כלכליסט", ולא כהשקעה לוהטת. ב"דה-מרקר" מצטטים את ברוך נריה, לשעבר שגריר ישראל בגיאורגיה וכיום סוחר נשק הפועל באזור: "הרוסים לא יאפשרו [...] לה לפתח כלכלה פורחת". חבל שלא שאלו אותו לפני שנה ושנתיים. "בשנה האחרונה עלתה גיאורגיה על מפת ההשקעות הישראלית", כתבו מיכל מרגלית ואריאל רוזנברג ב"גלובס" רק בחודש שעבר (20.7.08). "איך ישפיעו הקרבות בגיאורגיה על השקעות הישראליות באזור זה?", שאלה היום כותרת ידיעה, לא חתומה, באתר "גלובס". בידיעה, שהועלתה כנראה בחיפזון לאתר כשהיא עמוסה בשגיאות כתיב, מוערכות ההשקעות הישראליות באזור בכמיליארד דולר. חבל שהשאלה הזאת, הממקמת את גיאורגיה במשבצת בעייתית על מפת ההשקעות העולמית, לא עלתה בדיווחים השוטפים ב"גלובס" על גן העדן החדש להשקעות. המהלך שבו הוחלף המשטר בגרוזיה כונה "מהפכת הוורדים": בנובמבר 2003 השתלטו תומכיו של מיכאיל סאקשווילי, ראש הממשלה הנוכחי, על בניין הפרלמנט שבו נאם הנשיא אדוארד שוורדנדזה, שהואשם בשחיתות ובזיוף תוצאות הבחירות. המפגינים היו חמושים בוורדים, וסאקשווילי הצעיר והנקי זכה בשלטון ללא אלימות. אלא שלוורדים יש גם קוצים, ולסיפורים עגולים יש גם פינות. העיתונות הכלכלית, כך נראה לפעמים, אינה יודעת לספר סיפורים כאלה. גם כשהם עשויים לחסוך כסף לקוראים שלה.

בסיקור המהלכים המדיניים סביב שיחות השלום, לתקשורת הישראלית אין ברירה אלא להיות מנוצלת על-ידי הממשל האמריקאי, וגם הישראלי. היא חייבת לציבור גילוי נאות של עובדה זו

ב-18 בינואר 1978 נקלע המו"מ לשלום שניהלו ישראל ומצרים למשבר חמור: הנשיא אנואר סאדאת הורה למשלחתו, ששהתה בירושלים, לשוב הביתה לקהיר. ההנהגה הישראלית היתה המומה: היא לא ציפתה למהלומה כזו ולא הבינה את פשרה. המו"מ היה רק בראשיתו, התגלעו אמנם חילוקי דעות אבל זה הרי היה צפוי, ההנחיה של הנשיא המצרי עמדה בניגוד משווע לאווירה שבה התנהלו השיחות, בתיווך משלחת אמריקאית בכירה, במלון הילטון בירושלים. בדיעבד התברר כי הצמרת הישראלית לא קראה נכון את המפה: בעיני הנשיא המצרי, קבלת הפנים שערכה ישראל לנציגיו היתה משפילה, עמדותיה בלתי נסבלות, והתדרוכים שנתנה לתקשורת על המהלכים המדיניים המצריים – פוגעניים. שבועיים לאחר מכן יצא סאדאת לביקור בוושינגטון וכבש את לב הציבור האמריקאי בגינוניו ובנימוקיו. הוא הצטייר בתקשורת כמנהיג אקזוטי, ששם נפשו בכפו בנכונותו לשבור את החרם הערבי על מדינת ישראל, וכמי שהממשלה הסרבנית והנוקשה בירושלים אינה יודעת לגמול לו על תעוזתו ועל רוחב לבו. טיעוניו – רצונו למנוע שפיכות דמים, חרדתו לכבודה הלאומי של ארצו, ציפייתו לזכות בהבנתו של העם האמריקאי הידוע בהגינותו – הקנו לו אהדה רבה. את הפירות הוא קטף מיד: הנשיא גימי קרטר, שמלכתחילה לא גילה חיבה מיוחדת למנחם בגין, החל לתבוע ממנו בפומבי להסתגל לרעיון כינונה של מדינה פלסטינית (בגרסה ההיא: שתהיה קשורה לירדן) והצהיר שההתנחלויות אינן חוקיות. עיקר הלחץ הופעל באמצעות התקשורת: דוברים אנונימיים של הממשל הזינו את כלי התקשורת בתחזיות קודרות שיוזמת השלום של הנשיא סאדאת עומדת בפני סיום אם ישראל לא תשנה את גישתה. בעיתונות האמריקאית הופיעו פרסומים שציירו את ממשלת ישראל כחבורה של מוליכי שולל ומאחזי עיניים שרוממות השלום בפיהם, אבל בפועל הם מקימים התנחלויות במסווה של משלחות ארכיאולוגיות כדי להשפיע באופן זה על קביעת גבולותיה של המדינה. בגין קיבל טיפול תקשורתי מיוחד: הוא צויר כמנהיג קשיש, עקשן, קנטרן, הדבק באופן חולני בניסוחים משפטיים ואינו רואה את התמונה המדינית הכוללת. בדיווחים עיתונאיים אחרים הוא הוצג כרמאי, תוקפן ויהיר, המסובב בכחש את סאדאת ואת הנשיא קרטר. המסר היה חד-משמעי: בגין הוא המכשול לשלום. ביממה האחרונה עובר בנימין נתניהו חוויה תקשורתית דומה בניצוחו של ממשל הנשיא אובמה. בהשראת הבית הלבן, מלאים כלי התקשורת בישראל באיומים ובפיתויים שנועדים להשפיע על ראש הממשלה להמשיך במדיניות ההקפאה לחודשיים נוספים. כותרות העיתונים מבשרות על "הצעות חסרות תקדים" ועל "זעם בממשל אובמה". הן מזהירות מפני ענישה מצד הממשל במקרה שנתניהו יסרב להיענות לדרישתו ("ידיעות אחרונות") ומפני פגיעה אישית בנשיא וביועצו הידידותי לישראל, דניס רוס ("הארץ"). מאמרי דעה מודפסים וטורי עמדה טלוויזיוניים מתריעים כי רעיונות אובמה הם "הצעה שאסור היה לסרב לה" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות"), וכי על נתניהו להתגבר על הקשיים הפנימיים ולהיענות לעסקה הבטחונית שמגיש לו הממשל האמריקאי (רוני דניאל, ערוץ 2). כותרות אחרות מבשרות שחברי קונגרס יהודים הגיבו בהלם כאשר התברר להם שנתניהו דחה את הצעות אובמה ומבהירות שאם יתמיד בסירובו, תאמץ ארצות-הברית את עמדת הפלסטינים ומדינות ערב שעל המו"מ להתנהל על בסיס התנאי של שיבה לגבולות 67. הדיווחים והסקירות הללו הם לחם חוקה של התקשורת. אין לה מנוס אלא להיות המרקע שעליו מתהווה ונשקף הדו-שיח הישראלי-אמריקאי (עם נוכחות פלסטינית בתפקיד משני). התקשורת רק ממלאה את חובתה הבסיסית כשהיא נותנת ביטוי לחילופי המסרים וושינגטון-ירושלים, גם כשהיא יודעת שבמידה רבה היא הזירה שבה ההתכתבות הזו מתנהלת. התקשורת ערה לכך שהיא לא רק הקנקן שבו מועבר תוכן מדיני מצד אחד לאחר, אלא היא השדה שבו מתנהל הקרב המדיני עצמו. היא מודעת לכך שהיא מנוצלת על-ידי הצדדים כדי להשפיע על עמדותיהם ושהיא חסרת הגנה מפני המניפולציות שעושים בה הממשל האמריקאי וגם, במידה פחותה, ההנהגה הישראלית (ראו, למשל, את הכתבות ביממה האחרונה המתארות את נתניהו כמי שאינו מסוגל בשום פנים לחזור בו מהפשרת ההקפאה, אחרת יאבד את שארית אמינותו ויסכן את קיום ממשלתו). אי-אפשר לבוא אל התקשורת בטענות בנסיבות אלו, לבד, אולי, מאחת: לתפוס יותר מרחק מהמקורות בעלי העניין המזינים אותה; לא להתמסר להם באופן גורף; להזכיר לציבור שוב ושוב שהדיווחים והפרשנויות הנוגעים למגעים עם הממשל האמריקאי בימים אלה אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם חלק ממהלך תקשורתי-מדיני מתוזמן שיוזם הבית הלבן. הנה המחשה: רק בעיתון אחד ("הארץ"), ובמאמר מוסגר בלבד, צוין ההקשר לפרסום טיוטת מסמך ההבנות הישראלי-אמריקאי שעל הכנתו עמל בימים האחרונים דניס רוס: הדלפה יזומה מכיוונו של רוס, שנועדה להכביד על נתניהו לדחות את העסקה המוצעת בתמורה להארכת ההקפאה ב-60 יום. לו הערות כאלו ומשפטי רקע דומים היו מלווים יותר את הדיווחים, היתה מוצעת לציבור בארץ נקודת מבט מפוכחת יותר להתבונן על ההתרחשות המדינית בציר ירושלים-וושינגטון. במלים אחרות, מה שדרוש הוא לא לשכוח להכריז על גילוי נאות: אנחנו, העיתונאים, מתפקדים בימים אלה, בעל-כורחנו, כשמשים שמונעים על-ידי ספין דוקטורים, בארצות-הברית ובישראל, על לוח השחמט שבו חותר הנשיא אובמה להכניע את בנימין נתניהו. שנה לאחר המשבר הראשון במו"מ הישראלי-מצרי, ב-17 במרץ 1979, שוב רקדה התקשורת האמריקאית, ובעקבותיה הישראלית, לצלילים מתוזמרים שהפיק הבית הלבן. היה זה בשלב האחרון של המשא-ומתן, כשעל שולחן הדיונים נותרו במחלוקת שתי סוגיות פעוטות (דרישת מצרים לפתוח משרד קישור בעזה ודרישת ישראל לקבל מקהיר התחייבות ארוכת טווח לאספקת נפט מסיני). הנשיא קרטר הגיע לירושלים כדי ללחוץ אישית על בגין ועל הממשלה, והוא עשה זאת בברוטליות חסרת מעצורים, בין השאר משום שהיה רעב להישג מדיני מרשים נוכח מצבו הירוד בדעת הקהל האמריקאית. בגין התנצח אתו, מול עיניהם המשתאות של שרי הממשלה, כשהוא מאשים אותו במפורש בהשחרת דמותו ודמותה של הממשלה הישראלית בעיני הציבור בארצות-הברית. קרטר לא הגיב, ובכך כמו הודה בצדקת אבחונו של ראש הממשלה. תשעה ימים לאחר מכן, על מדשאות הבית הלבן, נחתם חוזה השלום הישראלי-מצרי. אין זאת אומרת שלעימותים מדיניים, שבמסגרתם מבוצעים בתקשורת מעשים מגונים, יש תמיד סוף טוב.

ה"לאס-וגאס ריביו": דובר חברת לאס-וגאס סנדס שבשליטת שלדון אדלסון מוסר כי החברה "אינה חותרת כרגע באופן פעיל אחר הזדמנויות להימורים בישראל"

דובר חברת לאס-וגאס סנדס, שבשליטת שלדון אדלסון, מכחיש כי החברה מעורבת בימים אלה "באופן פעיל" להקמת קזינו בישראל. הדברים נאמרו בתגובה לידיעה שפורסמה ב"לאס-וגאס ריביו גורנל", ולפיה ישראל גילתה עניין בהקמת מיזם הימורים שכזה. הידיעה, מאת לאורה מאיירס, התבססה על שיחה שקיים קונסול ישראל בלוס-אנגלס, דוד סיגל, עם חברי מערכת העיתון. סיגל אמר כי כשמושל נבאדה בריאן סנדובל ביקר לאחרונה בישראל הוא שוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה שמעון פרס על האפשרות להקים מיזם הימורים בנגב. לדברי סיגל, מדינת ישראל שוקלת את האפשרות, אם כי הדיון נמצא בשלב ראשוני בלבד. נבאדה היא המדינה בארה"ב שבה עשה את הונו איל ההימורים שלדון אדלסון, בעליו של העיתון הישראלי הנפוץ "ישראל היום". בידיעה שהתפרסמה ב"לאס-וגאס ריביו גורנל" טוען סיגל כי ישראל יכולה ללמוד מנסיונה של נבאדה בכל הקשור להימורים ותיירות ומציין כי אדלסון הוא דמות מוכרת ומוערכת מאוד בעולם היהודי, אך לדבריו אינו יודע אם איל ההימורים שוקל לפתוח קזינו בישראל. לפי דובר חברת ההימורים של אדלסון, רון ריס, כמתפרסם בידיעה, החברה "אינה חותרת כרגע באופן פעיל אחר הזדמנויות להימורים בישראל". בעבר התבטא אדלסון בפומבי ואמר כי אינו מעוניין להקים קזינו בישראל‎. "אני זקן ועייף מכדי לעבור את כל הבלגן", הסביר.

סריקת מערכות: חדשות 2 | מבנה המשפט-פאוזה-שתי-מלים-סימן-קריאה של דני קושמרו והרגע שבו הבלתי דרמטי הופך לדרמטי

כשהאור האדום נדלק, רובם המוחלט של מגישי החדשות מסגלים לעצמם דיבור מגוחך. קשה לשים את האצבע על המרכיב המסוים שהופך אותו לכזה, בין היתר משום שהוא משתנה ממגיש למגיש. הדבר האינטואיטיבי ביותר שבכל זאת אפשר לומר עליו הוא שהוא לא "מציאותי", כלומר שהוא מתרחש בהכרח מחוץ למציאות; הוא לוקח חלק אך ורק במרחב האלטרנטיבי, המלאכותי, שנקרא "מהדורת החדשות". בעבר כתבתי על יונית לוי, שהמחוות וההבעות הבלתי מתקבלות על הדעת שלה חדלו להדהים אותנו רק משום שהן ניבטות מהמסך מדי יום ביומו; בכל צירוף אחר של נסיבות, הן היו נחשבות כהתנהגות קיצונית, ודאי ביזארית. ביקום האלטרנטיבי של החדשות הן הטבעיות. במחקר אקדמי שעיקריו התפרסמו השבוע ב"וואלה", לוי אף נבחרה ל"מותג האנושי" החזק ביותר כיום בישראל. בניגוד ללוי, הנוטה לקוטב הפומפוזי, מלא הפתוס, המותג דני קושמרו מייצג את הצד הקליל של הקיום החדשותי. אחד שלוקח את הבאסה בסבבה. לו היה מתהלך בינינו אדם שמעולם לא צפה בטלוויזיה, סביר שבכל זאת היה מזהה בדיבור של קושמרו תחושת דחיפות או חירום קיצונית ביחס למוכר לו מחיי היומיום, זאת בשל ההגייה הטעונה ומלאת ההבעה של המלים, העליות והירידות התדירות בטונים והפניות החדות שהוא לוקח באמצע המשפטים. אבל במונחים של הנחיית החדשות בישראל קושמרו נחשב, כאמור, קליל. משהו בהגשה שלו נתפס כבלתי מתאמץ או בלתי מחייב או בלתי אמצעי, או בקיצור, קושמרואי. מה הופך, אם כן, את קושמרו לקושמרו? הצפייה במהדורה של רביעי האחרון איפשרה לבודד מאפיין מסוים בהגשה שלו שייתכן שיש בו כדי לענות על השאלה, אבל מעניין מכך, הוא מגדיר אספקט חשוב של מהדורת החדשות הערוץ-שתיימית: כמעט כל פתיחי הכתבות שקושמרו מגיש מסתיימים בפאוזה, ומיד אחריה הגיית שתי המלים האחרונות של הטקסט כמעין פאנץ בטון גבוה וצוהל, הן בווליום והן בפיץ, המלווה בתנועת גוף או מחווה המבטאת פתרון/התרה. למשל: "בראיון שישודר מחר בתוכנית אנשים, אומר עורך-הדין מיכה פטמן, פרקליטה לשעבר של שולה זקן, הוא טוען שאולמרט מימן חלק מהגנתה... של זקן!". או למשל: "מערך [צ"ל מעצר] הבית שלהם [של הנערים החשודים באונס נערה] הוארך; בינתיים מדבר היום אביה של הילדה ויוצא נגד הורי הנערים שהאשימו למעשה... את בתו!". ועוד אחד: "מי שהתגייס בניסיון [לסייע לתיירים הישראלים שהשחיתו עתיקות בפרו וכך] להפחית את הנזק התדמיתי הם דווקא... אנשי חב"ד!". ואחד אחרון עם סיומת כפולה, בק-טו-בק: "הבחירות לנשיאות ארה"ב יתקיימו רק ב-2016, אבל שורה ארוכה מאוד של מועמדים רפובליקניים אפשריים עושה עכשיו את דרכה למלון של... שלדון אדלסון! בלאס-וגאס!". ראשית, כבר עצם הקריאה במשפטים הללו, כאשר הם מופשטים מההקשר הטלוויזיוני ועומדים כטקסטים בפני עצמם, מצליחה לחשוף ביתר שאת את האינפנטיליות הפשטנית שלהם, שהמבט התזזיתי והאפילפטי במהדורה – היא הרי מחייבת מבט כזה – אינו מגלה עד הסוף. קראו אותם שוב והיווכחו בעליבותם. מובהק מכך הוא האופן שבו הם מבוטאים – מבנה המשפט-פאוזה-שתי-מלים-סימן-קריאה (ואני סמוך ובטוח שאני לא גורם לממציא סימן הפיסוק הדרמטי עוול כשאני טוען שהוא התרגום הטקסטואלי הנאמן ביותר לאופן שבו קושמרו מבטא את המלים הללו בדיבור). על שום מה דווקא המבנה הזה? על שום איזשהו אלמנט של איפכא מסתברא הטמון לדעת קושמרו בסוף כל משפט, שיש בו כדי לסובב על-פיה את המשמעות של כל מה שקדם לו. אלא שבמרבית המקרים עוצמת הניגוד בין חלקו הראשון של המשפט לסופו קלושה (וואו, המועמדים הרפובליקניים עושים אודישן... אצל אדלסון! בלתי צפוי ממש!), כזו שאין בה כדי ליצור הפתעה אמיתית, שלא לדבר על מקרים שבהם האיבר האחרון של המשפט הוא בסך-הכל הלוואי של אחד מחלקיו האחרים (אם אנו דנים באפשרות שאולמרט מימן לכאורה חלק מההוצאות של אחת הנאשמות במשפט אולמרט-זקן, על מי בדיוק אנחנו מדברים אם לא... על זקן!). מדובר אפוא במחווה ריקה. היא נועדה להטעין את הרגיל והמובן מאליו בדרמה שלא באמת קיימת – המאפיין היסודי של החדשות באשר הן בעולם. הרגע שבו הבלתי דרמטי הופך לדרמטי מעניין משום שהוא מגדיר את המעשה החדשותי: הוא משנה את המשמעות של הסיפור, ובה בעת מקבע בתודעת הצופה את המשמעות החדשה. למשל, האמירה המופתעת מכך שדווקא אנשי חב"ד הם אלו שסייעו לעבריינים בפרו – והרי זה התפקיד של מבנה המשפט הנידון, לבטא הפתעה – מקבעת את התפיסה שברגיל אין טעם לצפות לעזרה מהמוזרים הללו עם הפאות, על אף שזו התכלית של הימצאותם בחו"ל. ואולם, המקרים המצערים באמת הם אלה שהדרמה כבר קיימת בהם באופן טבעי, והמגבר החדשותי הלז – הטון החצי-מופתע-חצי-עולץ ועל כל פנים המעושה – רק מחריף אותה. הדרמה בריבוע הזאת עלולה לעתים להניב טרגדיה בפני עצמה. ראו למשל את הדיווח על אונס הילדה בת ה-13. בעולם שמחוץ לחדשות, מאליו מובן (לפחות ברוב המקרים) שהורים ינסו להגן על ילדם, גם אם אנס ופשע, והדברים מגיעים לעתים עד כדי האשמת הקורבן. זו נקודת המבט הפרטית של ההורים, המבטאת עמדה נפשית שנולדה בנסיבות פרטיקולריות ביותר, וככזאת אין בה שום עניין ציבורי – מי שנמצא מחוץ לה לא באמת יכול לדבר עליה, או יותר נכון, אין טעם שידבר עליה. בנקודה זו הטלוויזיה נכנסה לתמונה, וכמו פיל בחנות חרסינה כופה על הפרטיקולרי מבט "ציבורי". ומה שאמור להצדיק את המבט הציבורי הוא היכולת לייצר איזושהי אמירה כללית, עקרונית, שתהיה נכונה לכווולנו ("לכל הורה וכל מורה", כדבריו המחורזים של הכתב שדיווח עליה, גלעד שלמור), ותסביר את הנבירה במקרה הפרטי במונחי הכלל; במקרה הזה, ההפתעה – המעושה, המלאכותית, הנלעגת – היא מעצם העובדה שההורים מאשימים דווקא... את הקורבן! איזה עניין ציבורי יש בהאשמה הזאת, זולת טינוף שמה של הנערה שנאנסה? מה היא תורמת לחיינו? מה הערך העיתונאי שלה? ומה קושמרו וחבריו להכנת המהדורה ציפו, שעה ששלמור דחף להורים מיקרופון לפה – שהם יאשימו את הבנים שלהם? את מערכת החינוך? את ערכי הפטריארכיה? התשובה היא לא. הם בסך-הכל רצו לייצר דרמה, ושאת הדרמה ניתן יהיה לשווק באמצעות ניגודיות קלילה שתנגיש אותה טוב-טוב לצופים. בדיוק כמו כותרות המשנה של "ידיעות אחרונות". המאמר מתפרסם כחלק מפרויקט "סריקת מערכות", שבמסגרתו נעמיד בכל פעם מתחת לזכוכית המגדלת של כותבינו תוצר עיתונאי יחיד – גיליון, מהדורה, תוכנית – של מערכת תקשורת מרכזית, במטרה לנסות לפצח את המנגנונים הפנימיים המניעים אותה. והפעם: המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 מיום רביעי, 26.3.14. ♦ לעמוד הפרויקט: סריקת מערכות – חדשות ערוץ 2 ♦ לעמוד הפרויקט הקודם: סריקת מערכות – "ידיעות אחרונות"

שכר חברי הכנסת עומד כיום על כ-44 אלף שקל. בינואר יקפוץ בלפחות 1,300 שקלים נוספים.זאת העלאה שנייה מאז שהכנסת הפסיקה לעבוד.זו השנה החריגה בתולדות המדינה – הכנסת לא תפקדה מאז דצמבר שעבר.לדעתנו, ראוי שהח"כים יוותרו כעת על ההעלאה הצפויה בשכרם, ויקבלו אותה רק החל מהרגע בו הכנסת תחזור לעבוד. מהלך זה צריך לקרות לא כיוזמה […]

שכר חברי הכנסת עומד כיום על כ-44 אלף שקל. בינואר יקפוץ בלפחות 1,300 שקלים נוספים.זאת העלאה שנייה מאז שהכנסת הפסיקה לעבוד.זו השנה החריגה בתולדות המדינה – הכנסת לא תפקדה מאז דצמבר שעבר.לדעתנו, ראוי שהח"כים יוותרו כעת על ההעלאה הצפויה בשכרם, ויקבלו אותה רק החל מהרגע בו הכנסת תחזור לעבוד.מהלך זה צריך לקרות לא כיוזמה אישית ופרטנית, אלא כהחלטה קולקטיבית של הכנסת.כבר פנינו ליו"ר הוועדה המסדרת, ח"כ אבי ניסנקורן (כחול לבן), על מנת שייכנס דיון וידחה את העלאת השכר, הפעלנו את סיירת השקיפות ואף פנינו לח"כים כדי שיעלו את הנושא ויקפיאו את העלאת השכר לכולם עד שיחזרו לעבוד.עד כה המאמצים כשלו, אז החלטנו להציע לכם, אזרחים משלמי מיסים, כהנהלת המדינה – שלא לאשר לעובדים שלכם את העלאת השכר.הכנסו לפוסט ועזרו לנו להפוך אותו לוויראלי.

"הארץ" הוא אתר החדשות הישראלי הראשון שיסגור את תכניו מאחורי חומת תשלום. ליאור קודנר, ראש חטיבת הדיגיטל של העיתון, מסביר את המהלך המהפכני. ראיון

החל מהשבוע הבא ייחסם אתר האינטרנט של עיתון "הארץ" ורוב התכנים, למעט הכותרות וחדשות מתפרצות, יהיו פתוחים רק למנויים בתשלום. בכך הופך "הארץ" לאתר החדשות הישראלי הראשון, וכרגע היחיד, המשיק חומת תשלום. על חומת התשלום עמלו בשנה האחרונה כ-30 מתכנתים, מעצבים ומנהלי פרויקטים בחטיבת הדיגיטל של העיתון, שבראשה עומד ליאור קודנר, וכן אנשי מערכת העיתון. על-פי המודל, כל הכותרות המופיעות באתר יישארו זמינות ללא תשלום, אולם גולש שיבקש לקרוא את תוכן הכתבות יידרש לשלם. המחיר לחודש ראשון יעמוד על 4.90 שקל. החל מהחודש השני יתבקשו הגולשים לשלם 39.90 שקל לחודש או 399 שקל לשנה. מי שיצטרף בחודש ההשקה יזכה להנחה: על החודש הראשון ישלם 4.90 שקל, אבל עבור כל חודש נוסף ישלם רק 31.90 שקל ויוזמן לעשות מנוי שנתי במחיר של 319 שקל. ל"הארץ" גם הצעה לגולשים שיבחרו להשאיר את פרטיהם באתר ("גולשים רשומים"). אלו יקבלו גישה לעשר כתבות "חסומות" מדי חודש. כאשר יגיעו לכתבה ה-11, יתבקשו לשלם. ב"הארץ" מאמינים שרוב הגולשים ישאירו את פרטיהם האמיתיים ובכך יאפשרו לעיתון לפתח איתם מערכת יחסים משמעותית יותר מזו שעם גולשים מזדמנים. "הארץ" מציע גם מסלול מיוחד למנויי יום שישי. אלה יוזמנו לשלם 90 שקל ובתמורה יקבלו את מהדורת יום שישי המודפסת, גישה לאפליקציית אייפד שפותחה עבור מוסף "הארץ" וכן גישה בלתי מוגבלת לתוכני האתר. לשם השוואה, כיום משלמים מנויי יום שישי 80 שקל. מנויים רגילים על העיתון המודפס (שמשלמים כיום כ-270 שקל בחודש) יקבלו גישה חופשית למהדורה הדיגיטלית המלאה של אתר "הארץ" לאחר שיזדהו מול המערכת באמצעות מנגנון מיוחד שפותח בעיתון. הגישה לאתר "הארץ" באמצעות האפליקציות לאייפונים ולטלפונים המבוססים על אנדרואיד תיוותר בשבועות הקרובים פתוחה, אך בתוך זמן קצר תיחסם גם היא בהתאם למודל של אתר האינטרנט. לדברי קודנר, הגם שרוב הכתבות בעיתון יהיו חסומות, ידיעות שמוגדרות כ"חדשות מתפרצות" יישארו פתוחות גם לגולשים מזדמנים, וזאת בשל ההנחה שבחדשות מתפרצות אין לעיתון יתרון יחסי בהשוואה לאתרי חדשות אחרים. לעומת זאת, פרשנויות, מאמרי דעה, כתבות במוסף "גלריה" וכדומה הם בבחינת יתרון יחסי ומבדל, ולכן גישה אליהם תחויב בתשלום. כדי למנוע מצב שבו "הארץ" ינותק באחת מהשיחה על כתבות "הארץ" שמתנהלת ברשתות חברתיות, פותח "הארץ" את האפשרות בפני הגולשים לקרוא את הכתבות המלאות המופיעות באתר במקרה שהגיעו אליהן באמצעות לחיצה על קישור שהופיע ברשתות חברתיות (פייסבוק, טוויטר וכדומה). גם גולשים שיגיעו אל הכתבות באמצעות חיפוש באמצעות אחד ממנועי החיפוש יזכו לגישה חופשית לכתבות. אם מישהו חושב שבכך יצליח לעקוף באופן תדיר את דרישת התשלום, הרי שקודנר מוסר כי "הארץ" יעקוב אחר דפוסי ההתנהגות של הגולשים. "במידה ונראה שגולשים מגיעים באופן שיטתי וקבוע לאתר באמצעות לחיצה חוזרת ונשנית על קישורים בפייסבוק או בחיפוש שיטתי אחר הכתבות שלנו בגוגל, נחסום אותם ונציג בפניהם הודעה שמזמינה אותם לעשות מנוי". קודנר מדגיש כי בשלב זה לא נקבע רף כלשהו למספר הכתבות שגולשים יוכלו לקרוא באמצעות לחיצה על קישורים ברשתות חברתיות או במנועי חיפוש. "כל עוד אתה מתנהג בצורה סבירה, לא תשמע מאיתנו", הוא אומר. לדברי קודנר, המשמש בתפקיד ראש חטיבת הדיגיטל של "הארץ" בשנתיים האחרונות, לאתר "הארץ" כמה סוגים של משתמשים. "המשתמש הקלאסי של הארץ מאוד מחובר לאתר. הוא גולש בו כמה פעמים ביום ומקדיש לו כ-40 דקות של קריאה. אנחנו מאמינים שהגולשים האלו צריכים להשתתף בעלות הפקת התוכן, בייחוד כאשר העתיד של הארץ נמצא בדיגיטל. אנחנו חושבים שהקוראים האדוקים שלנו, שרוצים שנמשיך להתקיים, צריכים לעזור לנו בכך. לקוראים הלא אדוקים אנחנו נותנים סוג של דלת כניסה אחורית לאתר, כיוון שממילא אנחנו לא חושבים שהם ישלמו". חומת התשלום של "הארץ" מזכירה את המודל של ה"ניו-יורק טיימס" בחדירות שלה, אך גם שונה ממנו. ה"ניו-יורק טיימס" מאפשר לגולשים גישה לכל תוכני האתר, ולאחר קריאה של עשר כתבות בחודש מבקש תשלום. המודל של "הארץ" הפוך – הוא חוסם את רוב תוכני האתר, אלא אם כן נרשמת או שילמת. "הבעיה עם המודל של הניו-יורק טיימס היא שהגולשים למדו למחוק את הקוקיז [עוגייה, קובץ קטן שמאפשר לאתר לזהות את הגולש] של העיתון, ובכך בכל פעם האתר כאילו מכיר אותך מחדש. המשמעות היא שהלכה למעשה אתה מקבל גישה בלתי מוגבלת לעיתון", מסביר קודנר את הבעיה. ומה באשר לאפשרות שגולשים יירשמו באמצעות חמש כתובות דואר אלקטרוני שונות ובכך יקבלו גישה ל-50 כתבות בחודש במקום לעשר בלבד? "זה אפשרי, ואם יהיו כאלו, אז שיהיו", הוא אומר. כמה מנויים משלמים אתם חושבים שתשיגו? "יש לנו הערכה, אבל אני לא יכול למסור אותה. באופן כללי קיימת בעולם חומות התשלום נוסחה שמדברת על אחוז מסוים מכלל הגולשים שלך שהופכים לגולשים משלמים. בניו-יורק טיימס, למשל, דובר על 1% מכלל הגולשים, וכיום הם כבר מתקרבים ל-2%. באתר הארץ באנגלית, שהושק במאי 2012 במודל דומה, נרשמו 10% מהגולשים, כ-150 אלף גולשים בסך-הכל, ומתוכם אחוז מסוים עשו מנוי, אבל ברור לנו שהשוק באנגלית בשל יותר למהלך הזה מהשוק בעברית, שאותו אנחנו צריכים לחנך". כמה גולשים יש באתר "הארץ" בעברית? "על-פי הוועדה למדרוג, יש לנו 700 אלף גולשים ייחודיים בחודש". ספר לי קצת על מהדורת האייפד של מוסף "הארץ". "זו מהדורה אינטראקטיבית שתעודכן ביום שישי בבוקר. האפליקציה פותחה בחודשים האחרונים והיא מבוססת על הפלטפורמה של אדובי, שעליה בנויים מגזינים מובילים רבים בעולם דוגמת ויירד, הניו-יורקר ואחרים. היא תותאם לתוכני המוסף ותכלול אינפוגרפיקות אינטראקטיביות, קישורים, קטעי וידיאו ועוד, אולם היא תהיה פתוחה אך ורק למנויים משלמים". מדוע לא להשיק אפליקציית אייפד גם לתוכני העיתון באמצע השבוע? "אני חושב שהיתרון היחסי שלנו באייפד הוא בעדכון חד-שבועי ולא יומיומי. העבודה העיתונאית שלנו מבוססת כיום על הגישה שאומרת, אם הידיעה מוכנה, תעלה אותה לאתר. אנחנו לא מחכים לעיתון המודפס. אנחנו לא רואים היגיון בלהשיק אפליקציה מהסוג של ידיעות אחרונות, שבה מעלים את העיתון לאייפד, אך העיתון לא מתעדכן במהלך היום. אתר הארץ מתעדכן במהלך היום, 24 שעות ביממה, גם בפרשנויות, גם בדעות – הכל מתעדכן. "האתר החדש שלנו הושק לפני כשנה והוא מתאים לגלישה גם באמצעות טלפונים חכמים וגם באמצעות מחשבי לוח. אנחנו לא מרגישים שיש צורך באפליקציה מיוחדת בשביל זה. ובכלל, באייפד אנשים אוהבים לקרוא בניחותא, בשקט, וזה מתאים הרבה יותר למוסף שבועי, כאשר יש לאנשים זמן. אם במהלך הזמן נראה שיש דרישה גם לאפליקציית אייפד ייעודית לתוכני העיתון במהלך השבוע, נשקול להשיק אחת כזו". אתם ודאי חוששים מהתסריט השחור: גולשים שיגידו, "סגרתם את האתר, אז נלך ל-ynet, נלך ל-nrg, נלך למקום אחר שבו לא דורשים מאיתנו כסף". "ההנחה שלנו היא שלא כל הגולשים ינטשו אותנו. יש לא מעט גולשים שפנו אלינו בתקופה האחרונה ואמרו לנו שהם רוצים לשלם. כמה מהם יש? אנחנו לא יודעים. אבל צריך להבין, אני לא רואה איך הארץ ימשיך להתקיים ללא תשלום מגולשי האינטרנט, ואם הוא לא יתקיים אז לא יהיה לא עיתון, ולא אתר, ולא שום דבר אחר. המודל הכלכלי של אתרי אינטרנט לא מצליח להחזיק אותנו מעל המים, ולאורך זמן פשוט לא נוכל להתקיים ככה. אם אנשים רוצים את התוכן האיכותי של הארץ, הם צריכים לשלם עליו". ובכל זאת, מן הסתם תגיע ביקורת מצד הגולשים. "כן, ייתכן שבהתחלה הסנטימנט יהיה שלילי, אבל מי שאנחנו חשובים לו יעשה את המאמץ". היו מאבקים בין המערכת לבין האגף המסחרי סביב המהלך הזה? "בניו-יורק טיימס היו מאבקים כאלו, אבל אצלנו לא, כי אלוף בן (עורך הארץ), אני ואנשי מערכת רבים מאמינים בכיוון הזה וחושבים שעדיף ללכת עליו עכשיו. אם נראה שיש לנו קהל נאמן שמוכן לשלם עלינו, נראה יותר חיוכים במסדרון ונראה סוג של אופק, שבמצב הנוכחי הוא פחות ברור, בלשון המעטה". הכסף שיגיע מהמנויים לאתר האינטרנט יציל את העיתון? "ראה, אם יהיו לנו 100 אלף מנויים משלמים באתר, זה משנה לגמרי את המשחק. אבל גם אם יהיו לנו הרבה פחות מנויים, זה כסף שאנחנו זקוקים לו, אנחנו זקוקים לו כדי להמשיך לקיים את המפעל העיתונאי הזה". האם העובדה שאתם ראשונים באימוץ חומת תשלום מלמדת על עומק המשבר ש"הארץ" נקלע אליו? "לא. הארץ הוביל הרבה מאוד מהלכים בעיתונות הישראלית. שוקן השיק את המקומונים, את IOL, את קפטן אינטרנט, את הדה-מרקר. אנחנו מנסים להוביל ולא להיות מובלים. אף אחד אחר לא בשל לעשות את המהלך הזה: ידיעות אחרונות נאבקים ב-ynet, גלובס השיקו אפליקציית אייפד בתשלום, שלדעתנו היא אסטרטגיה שגויה. זה לא שעמוס שוקן ישב אצלי בחדר ודחף אותנו להשיק את חומת התשלום במהירות. אין לחץ והיינו יכולים להעלות את חומת התשלום גם בעוד חצי שנה, גם בעוד שנה. אבל בשביל מה לחכות? אנחנו מוכנים". הכלכלה של חומת התשלום הראשונה בישראל / קן דוקטור אחרי שהתנסה בחומת תשלום במהדורה האנגלית שלו, "הארץ" מוכן להשתמש בניסיון שצבר וליישם אותו גם במהדורה העברית חומות של תקווה / רפי מן האם המו"לים של כלי התקשורת בארה"ב הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור, לדרוש תשלום עבור תוכן עיתונאי ברשת ולהישאר רלבנטיים? חומה שווייצרית / יובל דרור השאלה שנשאלת ביום שלאחר ההודעה של "הניו-יורק טיימס" כי יחל לגבות תשלום עבור תכניו המקוונים אינה אם שיטת הגבייה מתוחכמת דיה, אלא אם אינה מתוחכמת מדי לא ממצמצים / אורן פרסיקו שלא כמו איל התקשורת רופרט מרדוק, עורכים ומנהלים באינטרנט הישראלי אינם סבורים שניתן לגבות תשלום עבור תכנים ברשת: התחרותיות, ההרגל, חוכמת ההיסטוריה והתכנים עצמם יסכלו ניסיון כזה

אם מדינת ישראל לא תקים ועדת חקירה ממלכתית להתמודדות הממשלה עם נגיף הקורונה - איך היא תלמד מטעויות? ● למרות זאת, נראה שרה"מ בנימין נתניהו יעשה הכול כדי לחמוק מכך ● הוא אפילו שינה את הרכב ועדת הביקורת בכנסת, כך שלא תוכל להקים ועדת חקירה עצמאית ● כחול-לבן? גיבו את המהלך

בהיסטוריה הישראלית הוקמו 18 ועדות חקירה ממלכתיות. הנה כמה ועדות חקירה ממלכתיות שהוקמו סביב אירועים משמעותיים: חקירת שמועות להטיות משחקי כדורגל (1971), רצח ארלוזורוב (1982), אסון ורסאי (2001), סיוע לניצולי שואה (2008), ניהול משק המים (2008). האם צריך לשכנע מישהו שיש למנות ועדה כזו גם לבדיקת התמודדות הממשלה עם נגיף הקורונה? מצב מחסני החירום, התפשטות הנגיף בבני ברק, קבלת החלטות אפופת מסתורין – כל אלו יכולים להצדיק את הקמתה. הרי איך אפשר להשתפר בלי ביקורת? איך ניתן לוודא שנהיה מוכנים לנגיף הבא, או לאירוע חירום אחר, בלי שגורם בעל אמצעים וגישה ינבור ויחפור במה שקרה פה בחודשים האחרונים ויסיק מסקנות? עוד באותו נושא: בקרוב יתחיל מבקר המדינה לכתוב דוח על ניהול המשבר. זו הייתה יכולה להיות הביקורת שציפינו לה, אלמלא המבקר היה ידוע בשיטה שלו לריכוך הדוחות. לעומתו בראש ועדת חקירה ממלכתית עומדים לרוב שופטים בדימוס, עצמאיים ובלתי תלויים. אבל הסוגיה של הקמת ועדת חקירה לבדיקת הטיפול בקורונה לא נמצאת כלל על השולחן. למה? כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מתעב ביקורת. זו לא הערכה. עובדה: ועדות חקירה קמו תמיד רק מחוץ לקדנציות של נתניהו: לפני ואחרי הקדנציה הראשונה שלו (הייתה ועדה אחת ב-1995 והבאה רק בשנת 2000). ומה לגבי הוועדה האחרונה שפעלה בישראל לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף? היא הוקמה חודשים בודדים לפני השבעתו של נתניהו ב-2009. זה לא במקרה. ב-2010 טרפד נתניהו ועדת חקירה לאסון הכרמל, בין השאר באמצעות הקצאת מיליוני שקלים לישיבות ההסדר – מה שגרם לח"כ אורי אריאל לחזור בו מדרישתו – ולהכחדת הרוב להצעה. לאחרונה ביצע נתניהו מהלך פוליטי חכם יותר: הוא פעל באמצעות יו"ר הכנסת יריב לוין ויו"ר הקואליציה מיקי זוהר לשנות את הרכב ועדת הביקורת בכנסת כך שהצעה להקמת ועדת חקירה לעולם לא תזכה ברוב. בין חברי הליכוד המכהנים בוועדה נמצאים מקורביו – שלמה קרעי ואוסנת מארק. למה זה חשוב? כי במקום לחכות להחלטת ממשלה להקמת ועדת חקירה, ועדת הביקורת בכנסת יכולה להכריז בעצמה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אלא שההרכב הנוכחי של ועדת הביקורת הזו יהפוך את הקמת ועדת חקירה לחסרת סיכוי. שינוי ההרכב, אגב, לא יכול היה להיעשות ללא הגיבוי של כחול-לבן שהסכימו לוותר על חבר אחד בוועדה לטובת הליכוד. התוצאה: סיכוי אפסי להקמת ועדת חקירה בכל נושא – מהקורונה ועד הצוללות. נתניהו כנראה חושש גם הפעם שוועדת חקירה ממלכתית יכולה לטלטל את הכסא עליו הוא יושב – והוא לא רוצה להסתכן. את המחיר ישלמו אזרחי ישראל. ביקורת היא נשמת אפה של חברה חפצת חיים. משבר הקורונה הוא אירוע חסר תקדים שבדיקתו תוכל לסייע למוסדות המדינה להתייעל ולהשתפר. (איך זה משפיע עליך) אין תכנון לטווח ארוך. הטיפול בך אם תחלה או תחלי, או התמיכה בעסק שלך אם יהיה סגר – יהיה לקוי. כל זה יכול להימנע אם ועדת חקירה תיתן המלצות ומדינת ישראל תלמד מהביקורת. ביקורת גם מונעת בזבוזים עתידיים מכספינו ומזכירה לכולנו ממי צריך לדרוש דין וחשבון. אלא שנראה שבמקום לתעל אנרגיה לתיקון הליקויים, מקדיש אותה נתניהו לביטול ועדות. (מה עושים כדי שיתוקן) שתפו כדי שכולם יידעו איך קוברים ועדה עוד לפני שנולדה. כמו כן אנא שלחו את הכתבה לח"כים שאתם מעריכים (הדוא"ל שלהם באתר הכנסת). הציעו להם להרים את הכפפה ולפעול בכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותם להצפת הנושא בכנסת.

עיתונות הספורט התמסרה למסע היחצנות של אלירן עטר | ב-ynet לא שמעו על מרתון ירושלים

אלירן עטר הוא החלוץ הכי חם העונה בליגת-העל: מקום ראשון בטבלת מלך השערים, במדי מכבי תל-אביב הדוהרת לאליפות. לרגל הגיעו לשיאו המקצועי, הסכים להתמסר לתקשורת. ביום חמישי האחרון זכו אוהדי הספורט למסע יחצנות מפואר מתוצרת אלירן עטר ומכבי תל-אביב. פסטיבל מתוקשר ומיוחד כזה לא נראה כאן זמן רב. ראיון עם אלירן עטר אינו דבר של מה בכך. השחקן בורח מהתקשורת כמו מאש, ולא מטעמי צניעות. לעטר יש גיבנת שהוא סוחב זה שבע שנים. בכל פעם ששמו עולה לכותרות, בכל הזדמנות נדירה שבה דיבר לעיתון או לאתר, צץ עברו האפל, והשחקן שב ונעלם לדממה תקשורתית. ב-2006, כשהיה חייל בן 19 ושיחק בבני-יהודה, היה עטר חבר בכנופיה שביצעה מעשי שוד. בשלושה מקרים המיוחסים לחבורה הזו נחטפו תיקים מנשים ברחבי תל-אביב. שלושת חברי הכנופיה הורשעו ונשלחו לתקופות מאסר. מאסרו של עטר הומר בעבודות שירות של חצי שנה ובקנס של 2,500 שקל עבור כל אחת מהנשדדות. עטר שילם את חובו לחברה, אבל האוהדים לא שכחו לו. במגרשי הכדורגל השתרש מאז שיר בגנותו, המושמע על-ידי אוהדי הקבוצות היריבות. הפזמון החוזר: "אלירן שודד זקנות". בהתחלה עוד ניסה עטר להתעמת עם המשוררים, אחר-כך למד לחיות עם התופעה. עטר נמנע מראיונות כמעט תמיד, לטענתו, משום שנפגע מהתקשורת. ל"מעריב" סיפר בשבוע שעבר על המקרה ששבר אותו: לפני כמה שנים התפתה להכניס לביתו עיתונאי שהתחנן לעשות איתו ראיון מפרגן, אלא שהכותרת לכתבה היתה "התיקים של עטר". מאז אותו מקרה, איבד את האמון בעיתונאים ונמנע מקרבתם. בשנתיים האחרונות הפך לכוכב מכבי תל-אביב. העונה הנוכחית, במיוחד היא, מאירה לו פנים באופן יוצא מהכלל. במועדון החליטו לרכוב על הצלחתו המקצועית ולשווק אותו לציבור כשחקן שהתבגר, השתנה ולמד את הלקח. ביום רביעי שעבר, בניצוחו של הדובר עופר רונן, התמסר השחקן לכל עיתונאי שרק רצה, ובעצם כולם רצו, מלבד "הארץ". עטר העניק לכל אחד מהעיתונאים ראיון ספיישל של כחצי שעה. עיתונים, אתרים, ערוצי טלוויזיה. כל אחד והאלירן עטר שלו בראיון אישי/מיוחד/נדיר. הגדיל לעשות ערוץ הספורט, שבתוך יום אחד פינה לכבודו בשעת ערב משבצת שידור מכובדת של כחצי שעה בערוץ 5 פלוס. עטר הוצג בכל כלי התקשורת כמי שהתבגר, השתנה ולמד את הלקח. סוגיית התדמית עמדה, כצפוי וכרגיל, במרכז מסע הייחצון. "בלתי אפשרי לשנות את התדמית", סח עטר לכתב "וואלה", אבל בערוץ הספורט הביע תקווה שבכל זאת "אולי גם התדמית שלי תשתנה, פרשת השוד מאחורי, אני חי ונושם כדורגל עכשיו". העיתונאים מילאו את חלקם בהצגה הידועה מראש. כמעט אף אחד לא ניצל את המעמד כדי לפגום בחגיגיות האירוע. לא בכל שבוע השחקן הזה מתראיין, ולא בכל יום מכבי תל-אביב נדיבה כל-כך בהעמדת דמות מסקרנת שמתמסרת כל כולה לרשות התקשורת. השאלות הקשות נותרו מחוץ לתחום, רוב השאלות שכן נשאלו היו הרמות להנחתה. בראיונות המצולמים נראה עטר נינוח, בטוח בעצמו, וסיפק תשובות ענייניות וקורקטיות. אלא שתשובה אחת, שאותה דיקלם כמעט בכל ראיון, עברה מתחת לרדאר בלי שתפגום ולו במעט בעסקת החבילה. כשנשאל עטר (שוב ושוב) על עברו הפלילי, ענה (שוב ושוב): "הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון". המציאות מספרת סיפור קצת אחר. תפקידו של עטר בכנופיה היה נהג הרכב שמילט את חבריו העבריינים מזירות שוד ותקיפה ברחבי תל-אביב. יד המקרה לא שיחקה בדרמה האלימה ההיא, המתוכננת והחוזרת על עצמה. כשנדב צנציפר מ"ידיעות אחרונות" שאל אותו אם הוא מצטער על מה שקרה, השיב עטר, לא לפני שדיקלם, כצפוי, "מצטער שהייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון": "לא עשיתי משהו שאני צריך להצטער עליו". המשפט המאכזב הזה היה צריך לשמש כותרת הראיון, אבל ב"ידיעות" בחרו לציית לרוח הדיל היחצני ובחרו ב"התבגרתי". מעבריין צעיר לשעבר שהפך לכוכב כדורגל וטוען כי "התבגר", אפשר לצפות שלא יטייח את חלקו במעשים, ולפחות יביע חרטה והתנצלות. אלא שעטר בחר לטבול באמבטיית הכוכבות כששרץ נעוריו בידו, כשהתקשורת מסייעת למסע הזיכוך העקמומי הזה. עבורה, "שודד זקנות" לשעבר הוא עכשיו "מלך השערים". תדמית היא תדמית היא תדמית, והעובדות המורכבות שמהן עשויה המציאות שוקעות אל מול ההצלחה במגרש. במובן הזה, עטר מצטרף לשורה ארוכה של ידוענים מורשעים, ש"שילמו את חובם לחברה", ועם שחרורם מתכחשים לפשעים שבעטיים הורשעו. החוב שולם אולי מן הבחינה החוקית, אבל נשאר פתוח מוסרית. גם במקרה שלו התקשורת שיתפה פעולה בהתהפכות יוצרות אופיינית: אחרי שנים ארוכות שהתעקשה לשווק את המורשע התורן ככזה ולצבוע כל הישג שלו בצבעי העולם התחתון, היא מצטרפת אליו כעת, כשנוח לה, למסע הטיהור העצמי בדיעבד. כעת גם התקשורת וגם העבריין-לשעבר רשאים "לא להצטער על שום דבר" ולתלות את האשם בנסיבות, שבהן בסך-הכל היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. עכשיו הוא הזמן הנכון והמקום הנכון, כשלשני הצדדים יש אינטרס להפוך ערכים כמו לקיחת אחריות, הגינות ונאמנות לעובדות לסרח עודף של מסע היחצנות התורן. סיפור אישי בלט בשבת בצהריים בכותרת הראשית של ספורט ynet: "האהבה לספורט ניצחה את האנורקסיה" – סיפורה של נערה שמתכוננת למרתון תל-אביב. אלא שכותרת המשנה עוררה חשד שלא הספורטאית היא לב העניין. המשנה והפתיח לכתבה נפתחו בציון העובדה שבעוד חודש יתקיים מרתון תל-אביב, ליתר דיוק – מרתון גילט תל-אביב. הטקסט שהפנה לכתבת וידיאו הזכיר מודעת פרסומת למכוני כושר, והאייטם כולו הריח כמו הודעה לעיתונות של משרד פרסום. חולת האנורקסיה היתה בסך-הכל מקפצה לדבר האמיתי. דף הבית של ספורט ynet מציג בימים אלה אזור מיוחד למרתון תל-אביב, כולל שעון שסופר את הזמן עד לרגע הזינוק. מרתון תל-אביב יתקיים ב-15 במרץ 2013, אבל שבועיים לפניו, ב-1 במרץ, יוזנק מרתון ירושלים, שהוא איכותי ומעניין לא פחות. ניסיון למצוא ב-ynet אזכור לאירוע הירושלמי העלה חצץ. חיפוש אחר המלים מרתון ירושלים במנוע החיפוש של האתר מניב תוצאות המתייחסות למרתון תל-אביב. המופעים היחידים של המרתון הירושלמי מגיעים מקהילות הגולשים במערכת הפורומים של האתר (ואזכור ביקורתי אגב טור כללי של הרב יובל שרלו העוסק בעיר הבירה). לפני כמה ימים נערכה מסיבת עיתונאים לקראת מרתון ירושלים. כל האתרים הגיעו ודיווחו, מלבד אחד. בין אם ל-ynet יש הסכם מסחרי עם גילט ועיריית תל-אביב ובין אם לקחו חסות על המירוץ כספונסרים, אין שום תירוץ להתעלמות טוטאלית ממרתון ירושלים, אירוע בינלאומי שבו ישתתפו כ-1,600 רצים מ-52 מדינות ועוד כ-20,000 ישראלים. מהתכך הזה נזכור אנורקטית שניצחה מחלה בזכות האהבה לספורט, כשהיא מקשטת כתבה יחצנית באתר שמתיימר לאהוב ספורט ולסקר אותו ללא משוא פנים, אבל לא מצליח להתגבר על מחלה כרונית שנקראת תאוות בצע. אין שבוע שאני לא מקבל צילומי טעויות באפליקציות הספורט. "הזלזול בצרכנים הוא אינסופי", כתב אחד מהשולחים. להלן שתיים מהשבת האחרונה. בתצלום העליון: אסף בן-מוחא שוחרר מהפועל פתח-תקווה, ובכל זאת על-פי one כבש שער עצמי לחובתה. בתחתון מאפליקציית "וואלה": כיתוב התמונה טוען ששצפוביץ ממ.ס. אשדוד לא הצליח לכבוש מול עכו, אלא שהטקסט בידיעה עצמה גורס אחרת. פרט שולי: השחקן בתצלום הוא בכלל עידו אקסברד מבאר-שבע.

את מה שמערכת החינוך הישראלית לא טרחה להסביר לבן שלי במשך שמונה שנים, הבהיר פעיל שמאל אחד בתוכנית הטלוויזיה המנואצת ביותר

ילדים בני 14 מתלהבים מכלי נשק. השבוע, אחרי אחת מאותן פעמים שבני הבכור שאל אותי שוב אותן שאלות על מה יריתי ואיך יריתי כשהייתי חייל, אמרתי לו שכיוון שהוא עתיד להתגייס בעוד ארבע שנים, כדאי לו לחשוב על זה לא במונחים של רובים ויריות, אלא באמת להבין מה עושה חייל במדינת ישראל. כיוון שזה נושא שקשה לי לדבר עליו עם בני, דיברתי בלשון קצת מהוססת, אבל הוא הבין מיד למה אני מתכוון. "אתה מתכוון למה שסער מדבר עליו בתוכנית האח הגדול?", הוא שאל. זה הפרדוקס. קל מאוד להשמיץ את התוכנית "האח הגדול". בהשמצות האלה יש מידה רבה של צדק. זאת באמת תופעה מפחידה: המוני צופים משתעשעים מקורותיהם של אנשים הכלואים בבית, שאפילו היכולת להדליק ולכבות את האור נשללה מהם, שלא לדבר על ההתעללות המתמשכת והמגמתית בהם. אבל אחרי כל זה יש לומר: את מה שמערכת החינוך הישראלית לא טרחה להסביר לבן שלי במשך שמונה שנים, הבהיר פעיל שמאל אחד בתוכנית הטלוויזיה המנואצת ביותר. שמונה השנים הראשונות במערכת החינוך הישראלית, לפחות לפי הניסיון המשפחתי שלנו, מזכות תלמיד במעט מאוד ידע על כמה מהמושגים היסודיים ביותר של המציאות הישראלית: שטחים, קו ירוק, התנחלויות, שלא לומר, חס ושלום, "כיבוש". "האח הגדול" מאירה, על כן, על עוצמת ההדחקה של החברה הישראלית. אפשר להסביר אותה במלים פשוטות: מערכת החינוך באמת ובתמים אינה יודעת כיצד אפשר להסביר לתלמידים מציאות כמו "כיבוש", לא יודעת אפילו באילו מלים אפשר להשתמש לשם כך, ולכן בוחרת פשוט להתעלם ממנה. על חגי ישראל התלמידים יידעו. על כיבוש לא. משום כך אולי "האח הגדול" מעידה לא רק על עוצמת ההדחקה, אלא גם על כוחו של המודחק לחזור. נתעלם ממנו בכל ערוץ "רשמי", והוא יתפרץ דווקא לשיאה של חגיגת הבידור. אני תוהה: יכול להיות שבארבע השנים שעוד נכונו לבני במערכת החינוך הוא אכן ילמד דבר מה על המציאות הפוליטית של הכיבוש. אולי מערכת החינוך החליטה שנושא כזה הוא מורכב וטעון מכדי להעביר אותו בשמונה השנים הראשונות. אבל אפשר לטעון גם שההסתייגות הזו רק מציגה עוד פן של מערכת ההדחקה. אפשר לטעון כי מאחורי הרעיון של "מצב מורכב" מסתתרת ההבנה שלילד בכיתה ד, נאמר, אי-אפשר להציג את מציאות הכיבוש בלי ההכרה שזהו מצב של אי-צדק מיידי וזועק (או לחלופין של התגשמות מיידית של ציווי משיחי). מאחורי ההצטדקות של "מצב מורכב" עומדת לכן העובדה שלילד בכיתה ד אי-אפשר לשקר. אם נלמד אותו על הכיבוש, נצטרך למסור לו בצורה הישירה ביותר את הגרעין המגונה ביותר של המציאות הפוליטית שלנו: להסביר לו שאנחנו מוסיפים לשלוט על מיליוני בני-אדם חסרי זכויות פוליטיות (או לחלופין לומר לו שאנחנו מממשים את זכותנו האלוהית על אדמת ארץ ישראל). כיוון שאלו שתי עמדות שמערכת חינוך ממלכתית אינה יכולה להחזיק באופן רשמי, היא מעדיפה לחכות שהתלמידים יתבגרו קצת (שפירושו אולי שיתרגשו פחות מאי-צדק, או אולי שילמדו לקבל מלכתחילה את המסרים ה"חינוכיים" במידה של ריחוק ציני). המשתתפים ב"האח הגדול" מציגים גרסה אישית מאוד של הפוליטיקה. בתוכנית אתמול, סער השמאלני הציג בפני החברים מונולוג מתוך הצגה שהציג בעבר בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הצגה שגיבוריה הם סדאם חוסיין וגורג בוש. ככה, לבדר אותם קצת (למען האמת הם אפילו ביקשו את זה). המשתתף הימני, צבי, נכנס לסלון והזדעזע. קשה להניח שהוא הצליח להבין משברי הדברים ששמע את מלוא המשמעות של המונולוג הסמלי, שאמר משהו על משיחה בנפט ועל תופים מעור איילות. אבל לא צריך גם להאשים אותו. האם הוא באמת צריך לרדת לעומק המשמעות הסמלית של המונולוג כדי להבין שמדובר, נאמר זאת בגסות, בעוד הפלצה שמאלנית? הרי השמאלנות נודפת שם מכל מלה, מכל מחווה, ואפילו מזקנקנו של סער. אפשר כמובן להתלונן על הגרסה האישית הזאת של פוליטיקה: במקום פוליטיקה של עמדות, דעות ומידע, הרי לנו פוליטיקה של טיפוסים. אבל אפשר לטעון שדווקא בטרוניות האלה יש משהו מתחסד. האם באמת יש פוליטיקה רק של עמדות? האין ההתמקדות בעמדות מסתירה חלק ממשי מאוד ונרחב מאוד של הפוליטיקה, שמתמקד בזהויות, באישיות, בטיפוסים? האם אפשר באמת להבין את הפוליטיקה בישראל בלי להבין את העוינות של הימין לא רק לשמאל אלא ל"שמאלני" (ולהפך, בלי להבין את הבוז של השמאל ל"ליכודניק")? אולי זה לזכותה של "האח הגדול" שהיא מציגה את הפוליטיקה כעניין אישי. הרי במובן מסוים זה בדיוק מה שאנחנו מצפים לו כשאנחנו מדמיינים חברה פוליטית: זירה שבה אנשים לא רק מחזיקים בעמדות ("מה צריך לעשות", נו, חוכמה גדולה), אלא מגלמים אותן במלוא אישיותם. בהקשרים אחרים, לא בזויים כמו "האח הגדול", זה בדיוק מה שאנחנו קוראים לו מחויבות פוליטית.

שר התקשורת מנסה להעביר הוראת שעה שתעביר משאבים לרדיו המסחרי, ששחקנים בולטים בו מקורבים או קשורים לימין, לליכוד ולקרעי עצמו - על חשבון השידור הציבורי • חוות דעת שהוגשו נגד החוק: "ניסיון להביא למהפכה בשוק הרדיו בישראל בחסות מצב החירום"

בחסות המלחמה ותוך ניצול מצב החירום, שר התקשורת שלמה קרעי מנסה להוציא לפועל את תוכניתו להחליש את השידור הציבורי ולהעביר משאבים לרדיו המסחרי, ששחקנים בולטים בו מקורבים או קשורים לימין, לליכוד ולקרעי עצמו. כך למשל צביקה שלום, מהבעלים של תחנת הרדיו הביביסטית גלי-ישראל ושל רדיו דרום, מקורב לרב מאזוז, שקרעי הוא מחסידיו. דוד בן-בסט, יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזורי, היה חבר מרכז הליכוד. ב-103FM, תחנת הרדיו של אלי עזור, משדר ינון מגל, מאנשי התקשורת המקורבים ביותר לנתניהו. קרעי מבקש לחוקק הוראת שעה שתעניק לרדיו המסחרי, שבישראל הוא בפריסה איזורית בלבד, תדרים לשידור בפריסה ארצית. מהלך כזה מהווה הטבה כלכלית משמעותית עבור הרדיו המסחרי. תזכיר החוק מגביל את ההטבה לתקופה של שנה או עד לסיום מצב החירום, אולם מרגע שהתדרים יוענקו לתחנות, קשה יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. ד"ר תהילה אלטשולר-שוורץ מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ועו"ד אלעד מן מעמותת הצלחה, ועו"ד זוהר אלטמן-רפאל, מנהלת תחום ממשלה בלובי 99, הגישו חוות דעת המתנגדות לחקיקת הוראת השעה של קרעי. מומחי החברה האזרחית מסבירים כי התכליות לחוק אינן הגיוניות, הוא מהווה פוליטיזציה פסולה של הרגולציה, הוא סותר את החוק הקיים, יוצר ביורוקרטיה מיותרת וסיכונים ביטחוניים ומהווה פגיעה בחופש העיסוק. קרעי, חבר כנסת מטעם הליכוד הנחשב מקורב ליאיר נתניהו, הצהיר בעבר במפורש כי בכוונתו לפגוע ככל יכולתו בשידור הציבורי ובעצמאותו העיתונאית. הוא גם הצהיר כי בכוונתו להפקיע תדרים מתאגיד השידור, לסגור מספר תחנות רדיו ציבוריות על מנת להעביר את תדריהם לרדיו האיזורי ובמקביל לאסור על התאגיד למכור פרסומות בתחנות הרדיו שלו. אם חקיקה כזו היתה יוצאת לפועל, משמעות הדבר היתה גריעה של כמאה מיליון שקל מתקציב השידור הציבורי, בכספי פרסום שיהיו זמינים לטייקונים של הרדיו המסחרי. קרעי פירסם את תזכיר החוק הנוכחי להערות הציבור בסוף החודש שעבר. החוק, תחת הכותרת "הרחבת שידור רדיו אזורי מחוץ לאזור הזיכיון הקיים", מבקש להוסיף הוראת שעה לחוק הרשות השנייה, המסדיר את תחום הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל. הוראת השעה מפקיעה סמכויות מהרגולטור, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ומעבירה אותן לגורם פוליטי: שר התקשורת. זאת למרות שכדי למנוע מעורבות פוליטית בתחום הרגיש של אסדרת תקשורת הוקמו הגופים הרגולטוריים מלכתחילה (הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין). חקיקה כמו זו שמציע קרעי יוצרת תלות ברורה בינו לבין בעלי כלי תקשורת, מצב פסול שהחקיקה לדורותיה ביקשה להימנע ממנו. אם תעבור הוראת השעה, לקרעי תהיה הסמכות לאשר לבעלי תחנות הרדיו האזוריות להרחיב את שידוריהן לכלל איזורי הארץ ובכך להפוך לתחנות ארציות. קרעי מתרץ את הצורך בהוראת השעה באמצעות תיאור מצב היפותטי בו אזרחים רבים ייאלצו לשהות תקופת זמן ממושכת במקלטים, כשבמקביל תיפגע היכולת לקלוט את התראות פיקוד העורף באמצעות האינטרנט, הטלוויזיה או הרדיו הארצי. כפי שמציינים אלטשולר, מן ואלטמן, הרחבת הזיכיון של תחנות הרדיו האיזוריות ממילא לא תפתור בשום צורה תרחיש מופרך שכזה. קרעי מספק סיבה נוספת: יצירת "יתירות של משדרים לשידורי רדיו באמצעות פיזור רחב של משדרים שיאפשרו, בין היתר, שידור ההתרעות של פיקוד העורף וקליטתן, וכן ניתן יהיה לאפשר לציבור שחפץ בכך להמשיך להאזין על פי אורחות חייו והעדפותיו, לתחנה המועדפת עליו, בה יוכל לקבל התרעות פיקוד העורף". כפי שמציינים המומחים, לא ברור כיצד קשור מצב החירום לכך שתושב איזור מסוים יהיה מעוניין לשמוע שידורי רדיו של תחנה מאיזור אחר. תירוץ זה רק מדגיש את הניצול הציני של קרעי את המלחמה. ביקורת נוספת של המומחים מהחברה האזרחית מופנית להליך עצמו: העברת הוראת שעה בנימוק של מצב חירום במקום באמצעות חקיקה מסודרת. אם קרעי מעוניין לשנות מן היסוד את הרגולציה על הרדיו, כפי שכאמור כבר הצהיר בעבר, שיתכבד ויפנה לדרך המלך של חקיקה. חקיקת חירום אינה מיועדת באופן אופן לייצר שינויים מבניים. השימוש במצב החירום אינו רק ציני וחסר היגיון אלא גם פוגע במספר חוקים ומהווה סיכון ביטחוני, מציינים המומחים. כך כותבים אלטשולר ומן כי חוק הרשות השנייה כבר מכיל הוראות לשעת חירום, המעבירות סמכויות מהרשות לממשלה. תזכיר החוק של קרעי מתעלם מהוראות אלה ומפקיע את הסמכות לעצמו. בנוסף, הענקת תדרים ארציים לתחנות איזוריות תפגע במרחב הספקטרום הישראלי ותהווה סיכון ביטחוני. תדרים הם משאב מוגבל, בין השאר משום שרבים מהם מופקעים לצרכים ביטחוניים. זו אחת הסיבות בגינה הוגבלו שידורי הרדיו המסחרי מלכתחילה לשידורים מקומיים. בהנחה שקרעי לא ייצור תדרים חדשים יש מאין, התדרים שיעניק לברוני הרדיו האיזורי יצטרכו להיות מופקעים או להיות משודרים בכפילות שתגרום הפרעות שידור קבועות. אלטשולר ומן מצביעים גם על כך שהצעת החוק יוצרת ביורוקרטיה חדשה ומורכבת בכל הנוגע לקבלת התדרים החדשים – זאת בניגוד גמור להיגיון שבקביעת תקנות חירום האמורות לפשט הליכים ולקצר אותם. מה יהיה בינתיים על היתירות, הם עוקצים את קרעי. אלטמן מ"לובי 99" מסבה את תשומת הלב לכך שהצעת החוק של קרעי אינה שיוויונית ופוגעת בחופש העיסוק, משום שהוא מציע לחלק את התדרים הארציים למספר מוגבל של בעלי זיכיון קיימים, במקום לפתוח את השוק ולאפשר לכל מי שרוצה בכך ליהנות מהשינוי המבני שהוא מציע באמצעות הליך תחרותי ושיוויוני. "התחושה העולה מקריאת התזכיר היא של ניסיון להביא למהפכה בשוק הרדיו בישראל בחסות מצב החירום, שקידומה בעת שגרה לא צלח ושאין לה היתכנות בימים כתיקונם", מסכמים אלטשולר ומן, "מטרת התזכיר היא, ככל הנראה, לפגוע בתחנות הרדיו הציבוריות הארציות לטובת שוק הרדיו האזורי שבו שחקנים מסחריים רבי זרועות, שיהפכו למתחרים ישירים של השידור הציבורי הארצי ובלא בחינת עומק של ההשלכות – והכל בחסות המלחמה ותוך שימוש בטיעונים שיש בהם קושי רב". גם אלטמן מסכמת ברוח דומה: "מכל המפורט לעיל עולה כי למעשה מדובר בניסיון לקדם, פעם נוספת, מתן הטבה לבעלי זיכיונות הרדיו האזוריים, ללא כל תכלית ראויה, באופן לא תחרותי שפוגע בשוויון ובחופש העיסוק".

העיתונים מדווחים על מחאות אזרחיות בשל תנאי המחיה בישראל | "הארץ" מדווח על רעב קטלני בסומליה | "ישראל היום" מאשים את "ידיעות אחרונות" בהצפת השוק בגליונות חינם

"איפה ביבי?", שואלת כותרת בשער "ידיעות אחרונות". מתחת לה מודפסות כמה שורות מאת סימה קדמון. "השאלה היא איפה נתניהו והשרים החברתיים שלו", כותבת קדמון. "מה הם עושים כשמאות רופאים מתמחים נוטשים את המחלקות ויוצאים מבתי-החולים, וזה אחרי שביתה של למעלה ממאה ימים. מדוע ראש הממשלה, שהוא גם שר הבריאות, לא דופק על השולחן ומסיים את הסיפור הזה, מתוקף סמכותו, מתוקף מעמדו, מתוקף היותו האיש היחיד שיכול לעשות את זה. מה עוד צריך לקרות כדי שנתניהו ישים קץ לקטסטרופה הזאת. ואיפה הם, אותם שרים חברתיים, כשבכל הארץ נוטעים אוהלים כמחאה על מחירי הדיור". למשפטים הללו מצורפת ההערה "הטור המלא מחר במוסף לשבת", למי שעדיין מתלבט אם לרכוש את גליון סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות". כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", עוסקות בשביתת הרופאים המתמחים ובמחאות החברתיות בכלל. "צווי ריתוק למתמחים", מודיעה הכותרת של "ידיעות אחרונות", מעל הטעימה מהטור של קדמון. "המרד צובר תאוצה", לשון הכותרת המיליטנטית של "ישראל היום" (במהדורתו השנייה הוחלפה הכותרת ב"צווי מניעה נגד המתמחים"). "רחובות זועמים", קוראת הכותרת של "מעריב". אתמול פתחו הרופאים המתמחים בשביתה עצמאית, נפרדת מזו שמנהלת ההסתדרות הרפואית בשבועות האחרונים, וזאת כמחאה על ההסדר שהסתמן בין ההסתדרות לאוצר. "ציבור הרופאים, שהוא בדרך כלל נינוח, אולי אפילו אדיש, כל-כך מתוסכל מפרטי ההסכם, עד כדי כך שהמאבק הזה התעורר באופן ספונטני לגמרי", מצוטט ד"ר אליעז מילר בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". ראובן וייס, איתן גליקמן וליאור אל-חי מדווחים כי "מאות מרופאי איכילוב, שיבא ומאיר צעדו עד למשרד ההסתדרות הרפואית ברחוב זבוטינסקי ברמת-גן. [...] הידיעה על הפרובוקציה המתקרבת עשתה דרכה ליו"ר הסתדרות הרופאים, ד"ר ליאוניד אידלמן, שעזב את הבניין לפני שהמתמחים הגיעו. במקום שיחה פנים אל פנים, הסתפקו הקודקודים במשלוח קרטיבים צוננים למפגינים המיוזעים – ובהבטחה לדבר איתם הבוקר". הבוקר היו הרופאים המתמחים אמורים להגיע להפגנה בירושלים, אך בעמ 4 של העיתון מתפרסם דיווח מאת שרית רוזנבלום ונעם ברקן ולפיו בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי "פעולות המתמחים הן בגדר שביתה בלתי חוקית ובלתי מוגנת", והוציא צווי מניעה שמחייבים אותם לא לשבש את העבודה. "המתמחים קצת התבלבלו", כותב שי ניב ב"גלובס". "רוח מחאת האוהלים יחד עם ניחוח מאבק הקוטג יכולים לעשות את זה לבן-אדם. אבל קשה להבין את מי שסיפרו לנו במשך חודשים שהמאבק שלהם הוא לא על שכר, אלא על עבודה מסביב לשעון ועל תורנויות שלא נגמרות, והנה עכשיו הם טוענים שבעצם זה כן הכסף. זה קורה דווקא אחרי שהחליטו להגביל את מספר התורנויות ואפילו לחייב לראשונה גם את הרופאים המומחים בביצוע תורנויות". ב"ישראל היום" מסביר רן רזניק הבוקר את הסיבות לאכזבת הרופאים. לדבריו, כמה מההבנות שאליהן הגיעה ההסתדרות הרפואית עם האוצר היו "טובות, מועילות ומעודדות, הן לרופאים והן לציבור המטופלים [...] אם היו הרופאים בוחנים את ההבנות וההסכמות האלה כבסיס להסכם עבודה קיבוצי חדש, הם היו עשויים להבין כי מדובר בבסיס חיובי ומעודד מאוד. אלא שחלק מהרופאים ממאנים להסתכל על ההבנות האלה כבסיס להסכם העבודה החדש, ומתעקשים לראות בו ולבחון אותו כאילו היה הבסיס לרפורמה המיוחלת במערכת הרפואה הציבורית". כמה מהעיתונים ממקמים את מחאת המתמחים בהקשר של מחאות אחרות. "פיצוץ חברתי" היא הכותרת במרכז שער "גלובס", המלווה את הידיעות בעמודים הראשונים בעיתון, על מאבק הרופאים, מחאת הדיור ועסקי החלב. "התעוררות חברתית" היא הסיסמה שמצמיד "ידיעות אחרונות" לדיווחים על הנושאים הללו. "משבר מעמד הביניים" היא הכותרת לליווי סיקור המחאות שבחר "כלכליסט". "כל האיתותים מעידים על דבר אחד", כותבת רותי סיני בטור שמתפרסם בכפולה הפותחת של "מעריב", "המטוטלת הכלכלית-חברתית הגיעה לימין הקיצון של הספקטרום, הלכה רחוק מדי אפילו לטעמם של אלה שנחשבים קפיטליסטים אדוקים". גם רוב הטקסטים במדור המאמרים של העיתון מוקדשים למחאות השונות שהתעוררו בישראל. להבדיל, עיתון "הארץ" מציע לקוראיו מאמר מאת ארי שביט. "מה שמתרחש בקיץ הזה בשדרות רוטשילד ובעיירות הפיתוח וברשתות החברתיות הוא לא רק מחאת קוטג ולא רק מחאת דיור, אלא מהפכת נגד. אחרי שהאלפיון העליון הפר את הברית שלו עם 999 האלפיונים האחרים, 999 אלפיונים קמים על האלפיון העליון", הוא כותב. "[...] השעה טעונה ורגישה. היא מחייבת זהירות, בגרות, הגינות ושיקול דעת. אסור לשכוח שהמשק הישראלי הוא בכל זאת משק מפואר". "המחאה – דווקא כשהכלכלה בשיא", לשון כותרת בעמ 5 של "ישראל היום", ציטוט מפי שר האוצר יובל שטייניץ, כפי שהתפרסם ב"ניו-יורק טיימס". חזי שטרנליכט מביא מדברי השר לכתב העיתון בארץ, איתן ברונר. "בראיון שהעניק במסגרת הכתבה אמר שטייניץ כי האבטלה בישראל הגיעה לרמה של 5.8 אחוזים – מחצית מהשיעור במדינות אירופה – וכי מדובר בנקודת שפל בת 25 שנה בנתון זה. שטייניץ הוסיף עוד כי השקל הוא מטבע חזק ויציב, וכי הייצוא גדול מייבוא הסחורות". עובדה אחרת שמוזכרת בידיעה, "הפער בין עשירים לעניים בישראל הוא מהגדולים בקרב מדינות ה-OECD", לא הפכה לכותרתה. לדעת אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, התקשורת בישראל מסקרת את מחאת הדיור באופן מוטה. "אכן, יש מצוקת דיור, מחירי הדירות גבוהים ושכר הדירה מרקיע שחקים", הוא כותב במדור הדעות של "ישראל היום". "יש מקום למחאה, יש מקום לדרישה מהממשלה שתפעל בנמרצות לשנות את המצב. נכון עשתה התקשורת כאשר דיווחה על המחאה שקמה. אך דא עקא, ככל שעובר הזמן, כך מתברר שריבוי האוהלים אינו נובע דווקא ממחאה אמיתית, אלא מדחיפה כלכלית של הקרן לישראל חדשה. במלים אחרות, ניסיון נוסף על-ידי אותה קרן לפגוע בראש הממשלה מר נתניהו ואולי אף בשר האוצר ד"ר יובל שטייניץ". פולק קובל על כך שרוב אמצעי התקשורת לא דיווחו על תרומתה של הקרן החדשה – או בלשונו, "הקרן לישראל חדשה" – למחאת הדיור. "כל מי שעיניו בראשו", ממשיך פולק, "מבין שאילו התירו ממשלות ישראל לקיים תנופת בנייה ביהודה ושומרון, לא היתה מתקיימת מצוקה כה קשה.[...] ומה באשר לשאלות הקשות אל הקרן לישראל חדשה? האם היא לא מבינה שהתערבותה הפוליטית במחאה גורמת לדעיכתה? אכן יש מקום למחאה, וחשוב שהתקשורת תדווח על כך, אך עצוב לראות שהדיווח נגוע במניעים זרים. במקום למלא את ייעודה החשוב במדינה דמוקרטית, חלקים נרחבים מדי מהתקשורת מנצלים את כוחם כדי לשחק במגרש הפוליטי במקום לדווח ולשאול את השאלות הקשות. יש לקוות שראש הממשלה ושר האוצר יידעו גם הפעם להתעלם מהמחאה המזויפת ולפעול במדיניות ארוכת טווח שקולה אשר תקל את המצוקה בעתיד". באותו עיתון שבו מתלונן פולק על הסיקור המוטה של מחאת הדיור הדועכת בשל מעורבותה הפוליטית של "הקרן לישראל חדשה", נדחק דיווח קצר על המחאה עד לעמ 13, אחרי ידיעה מאת עדנה אדטו על טענתו של עמוס עוז כי עיתון "ידיעות אחרונות" עשה "מניפולציה" כשפירסם כאילו הוא תומך באריה דרעי, ואחרי ידיעה מאת דן לביא על החלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ולפיה אתר ynet פירסם ברשלנות דבר שאין בו אמת. לו המחאה באמת היתה דועכת בשל המעורבות פוליטית של הקרן החדשה, כפי שטוען פולק, ניתן היה אולי להבין את סדר העדיפויות של עורכי העיתון, אך לפי הכותרת לידיעה שבכל זאת מתפרסמת בעיתון זה (עדות כי קיימת עדיין מידה של יושרה עיתונאית במערכת "ישראל היום"), מאבק האוהלים דווקא "מסלים". בעמודי החדשות של העיתונים ובמוספים השבועיים שכבר ראו אור מתפרסמות כתבות חווייתיות על מתחמי האוהלים בערים השונות. גם גיא רולניק ביקר במתחם בשדרות רוטשילד בתל-אביב. "אולי לא יצא לכם לבקר השבוע באוהל המחאה המדליק, הסקסי והמדובר בשדרות רוטשילד בתל-אביב", הוא כותב בטורו הקבוע במוסף "דה-מרקר ויק". "אבל אם הגעתם לשם, לא יכולתם לפספס את ריחו של החומר המיוחד שנישא באוויר". "הכרזה נדירה של האו"ם: אזורים בסומליה מוכי רעב", נכתב בראש עמ 7 של "הארץ", מעל כתבה מתורגמת מאת מארק טרן מ"הגרדיאן". "הבצורת במזרח אפריקה מסכנת את חייהם של 11 מיליון נפשות", מדווח טרן. "סומליה נפגעה קשה יותר משאר מדינות האזור בעיקר בשל עשרות שנים של סכסוכים פנימיים ומלחמה. הכרזה רשמית על רעב התפרסמה בפעם האחרונה ב-1984, לאחר שכמיליון בני-אדם מתו ברעב באתיופיה ובסודאן. [...] אחד מכל עשרה ילדים באזורים מסוימים בסומליה עלול לרעוב למוות, כך נמסר בשבוע שעבר בהודעת הצלב-האדום הבינלאומי. גורמים בארגון, אחד מהבודדים שקיבל אישור כניסה לאזורים הפגועים בסומליה, אמרו כי אפילו באזורים שנחשבו לאסמי התבואה של סומליה, סובלים כ-11% מהילדים עד גיל חמש מתת-תזונה חריפה". "[...] ארגון אל-שבאב האסלאמי, שאנשיו מזוהים עם ארגון אל-קאעידה, שולט באזורים מהבירה מוגדישו ובחלקים מדרום ומזרח המדינה. בשבוע שעבר הודיעו גורמים בארגון האסלאמי כי יאפשרו מעבר סיוע זר לשטחים שבשליטתם, וביטלו איסור בן שנתיים שהתבסס על הטיעון שלפיו ארגוני הסיוע הם אנטי-מוסלמיים. עד כה נמלטו מסומליה מאות אלפי בני-אדם בשל הבצורת. פליטים רבים מתו מתנאי תזונה לקויים בעת בריחתם או זמן קצר לאחר בואם למחנות הסיוע". ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום בפינה התחתונה במדור חדשות החוץ של העיתון תחת הכותרת "סומליה מוכת רעב". בתצלום נראה ילד סומלי רזה ומסכן. כיתוב התצלום כולל כ-120 מלה. במדור חדשות החוץ של "ישראל היום"מתפרסמת ידיעה מאת ליאור יעקבי והסוכנויות על הכרזת האו"ם כי סומליה מוכת רעב. היא מכילה 54 מלה בלבד. ב"מעריב" אין דיווח על הכרזת האו"ם באשר לרעב בסומליה. בכפולה השביעית של "מעריב" מדווחת רותי סיני על תנאי העבודה של עובדי חברת הסקרים שווקים-פנורמה. 25 שקל לשעה, כולל הוצאות נסיעה. משמרות של שש שעות עם הפסקה אחת בת רבע שעה בלבד, איסור לאכול בכל אזור במקום העבודה, וחוזה העסקה נוקשה המדגיש כי "אין בין המכון לבין המראיין יחסי עובד ומעביד [...] והמראיין אינו רוכש זכויות סוציאליות הקיימות בין עובד למעביד מכוח דין [...] כל משמרת מנוהלת על-ידי מנהל משמרת. יש להישמע להוראותיו. סמכויותיו רחבות מאוד ובסמכותו גם להפסיק מיידית עבודתו של אחד מהמראיינים". ב"דה-מרקר" מדווח חיים ביאור כי ועד העובדים במפעל חיפה-כימיקלים צפון, המשבית את העבודה במפעל זה 80 יום, החל לגייס תרומות לעובדים שנפגעו מהשביתה. עובדי המפעל שובתים במטרה להשוות את תנאי ההעסקה של מי שמוגדר כ"דור ב" לאלה שמוגדרים כ"דור א", סולידריות נדירה בשוק העבודה הישראלי. החודש יהיה החודש השלישי שהעובדים לא יקבלו את משכורתם, ויש כאלה שנקלעו למצוקה כלכלית ומבקשים לחזור לעבודה. לא מדווח בידיעה כיצד ניתן לתרום לשובתים. הכותרת הראשית של "הארץ" מדווחת כי "הכנסת דחתה את ההצעה להקים ועדות חקירה לארגוני השמאל". ב"ידיעות אחרונות" מסמן נחום ברנע את ההצבעה אמש, והתגובה לה מצד שר החוץ אביגדור ליברמן, כיריית פתיחה לבחירות לכנסת. "שרי ליכוד לא רצו להצביע נגד ההצעה ולהיענש על-ידי מתפקדי ליכוד ימנים", כותב ברנע. "מרוב חששות, הלכו הביתה. [...] 54 ח"כים נאמו בדיון, אבל ראש הממשלה העדיף לשתוק. את המלה נגד סינן מבין שפתיו כאילו בלע סחוג". אנשי יחסי-הציבור החדשים של אילן בן-דב, המולטי-מיליונר שמבקש לא לשלם את מלוא חובותיו, מתחילים לעבוד. ברם, יש להם עוד לאן לשאוף. "בן-דב על ההסדר: אין תספורת, יש אפסייד", לשון כותרת שפורסמה אמש בכפולה השנייה במוסף "שוק ההון" של "גלובס". עירן פאר ורון שטיינבלט דיווחו על כמה משפטים שאמר להם בן-דב ועל הודעתו לעיתונות בדבר הצעתו החדשה לבעלי אג"ח של חברת טאו. "בשוק ההון לא התלהבו מהנדיבות של בן-דב", הם מעירים ומביאים ציטוט מפי יניב פגוט, האסטרטג הראשי של בית-ההשקעות איילון, שאומר: "ההצעה המקורית היא הצעה מבזה. ההצעה הנוכחית היא הצעה תקדימית [...] לבן-דב יש מספיק כלים להגיע להסדר ראוי ללא המצאה של נוסחאות משונות שיש להן השפעה רוחבית על כלל שוק ההון". גם עם "דה-מרקר" שוחח בן-דב, והציג את הצעתו החדשה לבעלי אג"ח של טאו. "אני מכניס היום את היד לכיס כדי לפצות את בעלי האג"ח, כדי שלא יהיה אחד שיפסיד על האג"ח של טאו, למרות מה שעבר על החברה. זה לא פייר, בסיטואציה הנוכחית, לומר לי להכניס את היד לכיס כדי שמישהו ירוויח, בשעה שהחברה הפסידה וסובלת מגירעון עצמי כה עמוק", אמר לסיון איזסקו ואסא ששון. מירב ארלוזורוב מלווה את הראיון עם בן-דב ברשימה שבה היא טוענת כי הטייקון העלה הצעה ש"מאיימת למוטט את העקרונות שעליהם מושתת שוק אגרות החוב". בן-דב לא קיפח את "כלכליסט". "אני נאמן לכללי הצדק שליוו אותי עד היום. זה דבר אחד לדבר על ערכים, אבל גם שמתי את הכסף במקום שבו הערכים שלי נמצאים. אני עושה את מה שאני מאמין בו, ואני מאמין במה שאני עושה. אני יכול להגיד היום: yes I can. יש לי את היכולת לעמוד בזה נפשית וכלכלית, ויש רק מעטים שיכולים לעשות דבר דומה", הוא אומר ללירוי פרי. "בן-דב תפר חבילה מנצחת – בעיקר לעצמו", לשון כותרת לרשימה נלווית מאת רועי ברגמן. "השיפור שהציג אתמול בן-דב בהסדר המוצע הוא לא יותר מגימיק שיווקי מבריק", כותבת רחלי בינדמן בטור פרשנות הצמוד לראיון עם איש העסקים. הרי בשביל זה הביאו את יועצי התקשורת החדשים, לא? ובינתיים, יצחק תשובה מצטרף באופן רשמי למבקשי הסדר החוב. הכותרת בראש שער "ישראל היום" מוקדשת לתוצאות סקר TGI שהתפרסמו אתמול (סקר בעל בעיות מובנות משמעותיות), שלפיהן "ישראל היום" הוא העיתון בעל שיעור החשיפה הגבוהה ביותר בישראל. כל הכפולה הרביעית בעיתון מוקדשת לחגיגות הניצחון, שהפכו לנוהג קבוע. הידיעה המרכזית, מאת "כתב ישראל היום", כוללת גזיר מההודעה לעיתונות של מכון הסקרים המבצע את סקר החשיפה, שבו ניתן לראות כי כותרת ההודעה לעיתונות קוראת: "לראשונה ניתן להכריז רשמית כי ישראל היום הינו העיתון הנקרא ביותר בישראל". ההחלטה לשלב את גזיר העיתון בידיעה מלמדת כי עורכי "ישראל היום" מודעים לעובדה שהדיווחים שלהם בנושאים מסוימים נחשבים ללא אמינים עד כדי כך שעליהם להביא עדות חיצונית לקביעותיהם. לשיא של חוסר מודעת עצמית מגיעה הידיעה בהתייחסה לעלייה המתונה שנרשמה במידת החשיפה לעיתון "ידיעות אחרונות" בחציון האחרון: "ידיעות אחרונות מחלק מאז מחצית החציון הקודם, ולמן היום הראשון של החציון הנוכחי, רבבות עותקים בחינם", נכתב. "[...] הצפת השוק בעותקי חינם היא הסיבה לעלייה של 2.1% שנרשמה בחשיפה לידיעות אחרונות בסקר הנוכחי". העורך הראשי עמוס רגב מספק טור נלווה תחת הכותרת הכמעט קבועה "בענווה, ובהכרת תודה לקוראים". "בברנזה לא ממש אוהבים אותנו, כי ניפצנו את המוסכמות", כותב רגב, "שיבושם להם". עורך "ישראל היום" מזכיר את הטורים הביקורתיים של נדב איל ב"מעריב" ויאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" על אודות המצב החברתי-כלכלי במדינה בלי להזכיר את שמות הכותבים, אך עם תזכורת לכך שהם עצמם עובדים אצל כמה וכמה טייקונים. ב"גלובס" מתפרסם טור פרשנות מאת לי-אור אברבך על תוצאות סקר TGI. "אם בכל זאת יש דבר שאינו תלוי שיווק והפצה שעשוי להשפיע על סקר TGI", כותב אברבך, "מדובר ברוח החדשה שמנשבת ברחוב הישראלי, ואשר ישראל היום בוחר במפגיע לא להיות חלק ממנה. העיתון בעל החשיפה הגדולה בציבור מתייצב לצד עוולות הממשלה ומבקש לעקר את המחאה ההולכת וגואה. ואם למדנו על עצמנו משהו בתקופה האחרונה זה שמי שבוחר לא לקנות קוטג ולא משלים עם מחירי הדיור, לא יהסס לוותר גם על עיתון, אפילו אם זה יינתן לו חינם". "יוני בן-מנחם, הנחשב לאחד ממקורביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור", מדווח רז שכניק ב"ידיעות אחרונות", בעקבות המלצתה (פה אחד) של ועדת האיתור לבחירת מנכ"ל הרשות לבחור בבן-מנחם. אם בנימין נתניהו, ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור, ייאות לקבל את המלצת ועדת האיתור למנות לתפקיד המנכ"ל את מקורבו, הרי ששתיים משלוש תחזיות אנשי רשות השידור יתבררו כמדויקות – מיכאל (מיקי) מירו למנהל הרדיו ובן-מנחם למנכ"ל הרשות. התחזית השלישית נגעה לבחירתו של משה נסטלבאום למנהל הטלוויזיה ברשות, תפקיד שטרם נערך לגביו מכרז. אם נסטלבאום ייבחר לתפקיד, תעלה שאלה פשוטה: אם המכרזים היו מקצועיים לחלוטין ולא נתפרו מראש כדי לבחור במי שלשכת ראש הממשלה חפצה בו, כיצד ידעו אנשי רשות השידור מי יזכה לכל תפקיד ותפקיד? ב"דה-מרקר" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מהעיתון "בלומברג" ולפיה האוליגרך אלכסנדר לבדב הביע עניין בהקמה מחדש של "ניוז אוף דה-וורלד".

"כוחה של תקשורת ההמונים התגלה לפנינו בפרשה זו בתפארתו ובכלימתו: העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, והוא גם התליין"

בית משפט השלום ירושלים א 3438/03 בפני כב השופט נֹעם סולברג 08/04/2008 בעניין: בתיה כרמון ע"י ב"כ עו"ד יעקב רובין ועו"ד אריאל רובין התובעת - נגד - 1. "ידיעות אחרונות" 2. ארנון מוזס 3. משה ורדי 4. מרדכי גילת 5. מיכל גרייבסקי ע"י ב"כ עו"ד מיבי מוזר ועו"ד שירה בריק הנתבעים כתבת תחקיר קשה על אודות התובעת (להלן - כרמון), פקידה בכירה במשרד הפנים, פורסמה במוסף השבת של העיתון ידיעות אחרונות. עניינהּ של הכתבה בחשיפת שיטות עבודה פסולות של כרמון, בתחום מתן אשרות כניסה ושהייה בישראל לזרים. לטענת כרמון, לא נעשתה הכתבה בהגינות ולא ביושר, ומכאן תביעתה לתשלום פיצויים ולפרסום התנצלות בגין פרסום לשון הרע על אודותיה. [...] 2. ביום ו, 13.9.2002, פורסמה בגיליון המוסף לשבת של ידיעות אחרונות כתבת-התחקיר נשוא התביעה, פרי עטם של מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי. הכתבה משתרעת על פני שלושה עמודים ויותר. עניינהּ, על-פי כותרתה - הש.ג. הכושל של המדינה. כך מחלקת ראש אגף האשרות במשרד הפנים אישורי כניסה לישראל למי שהיא חפצה ביקרו; על-פי כותרת בעמוד השער של העיתון, מדובר ב- תחקיר: כך מקבלים אשרות כניסה. השער הפרוץ של בתיה כרמון. בתחתית עמוד השער של המוסף, בצד תמונתה של כרמון, כותרת נוספת וכותרת-משנה: השער הפרוץ של בתיה כרמון. כך מגוננת ראש אגף האשרות במשרד הפנים על בעלי תעודות מזוייפות, מאפשרת לאנשים מפוקפקים להיכנס למדינה, משרתת בעלי אינטרסים ומכניסה לארץ עובדים בלתי חוקיים לשירות משפחתה. הכותרות משקפות נאמנה את התוכן, שבו טענות קשות וחמורות על האופן שבו מבצעת כרמון את תפקידהּ, ועל כך שכרמון אינה ישרה ולא הגונה. 3. בכתבה ניתן פירוט של כמה וכמה פרשיות שבהן מוּכחת לכאורה התנהלותה השלילית של כרמון, כמתואר בכותרות הללו. בכתבה כּוּנתה כרמון בכינויים שונים, כגון: מריה תרזה, המלכה, אשת הברזל, ועוד. בכתבה ישנן אמירות כלליות בגנות התנהלותה של כרמון, על כך שהיא פועלת בניגוד לנהלי משרד הפנים, בניגוד להחלטות הממונה עליה, על כך שהיא מנצלת את מעמדה לרעה, אינה נאמנה לאמת, ועוד כהנה וכהנה. 4. כרמון טוענת כי כל אֵלו - הכותרות, הפרשיות המתוארות בכתבה, הכינויים, ושאר ההיגדים המשובצים בכתבה - הנם דברי השמצה ולשון הרע. לדידה, פורסמה כתבת-התחקיר תוך רמיסת כל אמת-מידה מקובלת של הגינות, יושר ואמת. מכאן תביעתה על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק). 5. הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה. לטענתם, ביטויי-לשון שנקטו בהם, אינם עולים כדי לשון הרע כלל וכלל. דרכה של כתבה ביקורתית על איש ציבור להיות קשה וחריפה, וכרמון הינה איש ציבור. הנתבעים טוענים לקיומן של ההגנות שלפי החוק, בעיקר הגנת אמת הפרסום (סעיף 14) והגנות תום הלב (סעיף 15). (בכתב ההגנה טענו הנתבעים גם להגנה לפי סעיף 13 לחוק, אך זנחו את הטענה בסיכומיהם ואין עוד צורך לדון בה). [...] 73. בחינת השאלה האם האמור בכתבה הוא אמת או לא, איננה מלאכה פשוטה. בסופה של הדרך מצאנו כי חלקים מן הכתבה הם אמת, ואחרים אינם. ההפרדה בין אלה לאלה דרשה בחינה זהירה, ולעיתים גם הערכות של מידה: חלק מן הדברים שאינם אמת - דברי לוואי הם, טפלים לעיקר. אחרים - זוטות. אולם לגבי חלק מצאנו כי בהם החריגה מן האמת קשה דיה, כדי כך שלא תחול לגביהם הגנת אמת הפרסום. אלה הם דברים שבפרסומם נוסף מידע שלילי על כרמון. שיבוצם בתוך הכתבה הוסיף מימדים חדשים, מהותיים, לדברי האמת שנאמרו כלפיה. בלעדיהם - הפגיעה בשמה של כרמון הייתה חלשה במידה משמעותית. אין הם רק בבחינת הרחבה או העמקה של דברים שכבר נאמרו, אלא מדובר בנושאים אחרים או בציון עובדות חדשות. את אֵלו אין ניתן לסווג כפרטי לוואי. עמידה עליהם איננה בדיקה בציציותיה של כתבת התחקיר, הפוגעת יתר על המידה בחופש הביטוי, אלא הקפדה הכרחית לשם שמירה על השם הטוב של כרמון. [...] 107. לא תמי-לב היו הנתבעים בפרסום הכתבה. גם אם המניע לפרסום, בראשית הדרך, לא היה פסול, בהמשכהּ גבר אצלם היצר הרע, לצבוע בצבעים עזים את הכתבה, לעשותהּ פיקנטית וסנסציונית; אילוּ הסתפקו הנתבעים במעט, ופרסמו כתבה רזה מזו שפורסמה, המכילה אך ורק את הדברים שמצאנו כי הִנם אמת, כי אז היו מגלים נאמנות למקצועם, לציבור הקוראים, ולשלטון החוק. גם מפרסום שכזה כרמון לא הייתה רוֹוה נחת, אולם לא היה לאֵל-ידה לטעון נגדו ולתבוע את עלבונה בגינו. ההגנות שבחוק היו עומדות אז לימין הנתבעים. 108. אולם הם לא עשו כן. הנתבעים פרסמו דברים אשר הם עצמם לא האמינו לחלוטין באמיתותם, ומסתבר כי לא נקטו, לגבי חלק מן הדברים, את האמצעים הסבירים - כפי מידת חומרתם של הדברים - כדי להיווכח אם אמת הם, אם לאו. עוינות בלתי-מוסתרת של גדז כלפי כרמון, חייבה לדקדק היטב בדבריו ולא לקבל את תלונותיו על כרמון בחינת כזה ראה וקדש. דומה גם כי הנתבעים התכוונו על-ידי הפרסום לפגוע בכרמון במידה גדולה משהייתה סבירה לשם הגנה על תקינות המינהל הציבורי. בהתאם לסעיף 16(ב) לחוק, קמה אפוא חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב, חזקה שלא נסתרה, כשבנוסף לכך, לגופן של הפרשיות שנסקרו לעיל, מצאנו כי התחקיר והפרסום שבעקבותיו לא נעשו בתום לב. [...] 115. על הנתבעים לפרסם מודעה בנוסח זה: בכתבה במוסף השבת מיום 13.9.02 על גב בתיה כרמון, שכיהנה בתפקיד מנהלת המחלקה לאשרות ולזרים במשרד הפנים, נפלו שגיאות. בצד דברי אמת, נכתבו דברים שאינם אמת. פרסום הכתבה גרם עוגמת נפש לגברת כרמון. בית המשפט פסק כי בכתבה נכללו דברי לשון הרע ללא הצדקה. (פסק הדין פורסם באתר הרשות השופטת: ת"א (י-ם) 3438/03 כרמון נ ידיעות אחרונות). [מערכת ידיעות אחרונות מתנצלת בפני גב בתיה כרמון ומביעה צערה על הפגיעה בה]. [...] 119. כוחה של תקשורת ההמונים התגלה לפנינו בפרשה זו בתפארתו ובכלימתו: העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, והוא גם התליין. כחוקר - עליו למלא את שליחותו המקצועית והציבורית, לתור אחר מומיה של הרשות ושל הנושאים בתפקידים הציבוריים, ולאסוף ראיות לביסוס הטענות נגד המועלים בתפקידם. כשופט - עליו לבדוק ולאזן, לשקול היטב ולדקדק בכל ממצא, שלא תארע תקלה על-ידו ושלא ידון אדם לשבט, מעבר למידה הראויה. עליו להיזהר בכל אלה שבעתיים, משום שהוא גם המוציא לפועל. הוא מחליט, כמעט לבדו, מה לפרסם, כמה, היכן, כיצד ומתי. הפרסום הזה הוא הוא העונש. פגיעה בשמו הטוב של אדם, בתפוצה המונית, היא עונש כבד מנשוא. "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א), ופגיעה בשמו של אדם הריהי מרה כלַעֲנָה. פגיעתה הרעה של לשון הרע נמשלה בדברי חז"ל לגחלי צמח הרותם: "שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים, אף על פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים" (בראשית רבה צה, יט). הכוח האצוּר אצל עיתונאי, תפארת הוא לעושה בו שימוש נכון, הגון ומרוסן; וכלימה הוא למי שמתיר מידיו את הרסן, לא שוקל כדבעי את מילותיו, ונוטל חירות לעצמו להפיץ דברים על זולתו, שאין בהם אמת ולא תועלת. בכתבה הנדונה היה מזה ומזה גם יחד. דברי אמת שבהם עניין ציבורי ופרסומם היה לתועלת הרבים, בצד דברים שאינם אמת ושלחינם פגעו בשמה הטוב של כרמון. 120. הנתבעים יפרסמו אפוא את המודעה הנ"ל, בתוך 30 יום, וישלמו לכרמון פיצויים בסך של 200,000 ₪. כמו כן, יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט וישלמו לכרמון שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ניתן היום, ג בניסן תשס"ח (8 באפריל 2008), בהעדר הצדדים. לקריאת פסק הדין המלא

הממשלה מחסלת חוקים עוד לפני שחברי הכנסת אפילו ניסו להשיג להם רוב • הפיקוח על הממשלה רופף, מבולגן וחסר שיניים • החוק הנורבגי הוא ישראבלוף ועלול לייצר עוד "חיילים" לממשלה • חברי הקואליציה המסתמנת רוצים לחזק את רצון העם? במקום לעסוק בפסקת התגברות מול בג"ץ, הם צריכים ליישם שורה של צעדים אמיצים מול השלטון

"אזרחי ישראל, הכנסת שאתם בחרתם, שמייצגת את כל שדרות העם, המוסד החשוב ביותר בדמוקרטיה הישראלית, שמטרתו להביא את הקול שלכם, את החזון שלכם, את השאיפות שלכם לקדמת הבמה […] לא כך הדבר לצערי. המוסד הזה נטחן עד דק. הקואליציה רומסת את הכנסת. היא מעולם לא הייתה חלשה יותר – הפכתם את הכנסת לאסקופה נדרסת". את הדברים הנרגשים אמר ח"כ שלמה קרעי מהליכוד במהלך הקדנציה האחרונה מעל דוכן המליאה. באותה עת ישב קרעי באופוזיציה וחווה במלוא העוצמה את האיום שנשקף לדמוקרטיה ואת המהלכים הכוחניים של השלטון. האם הקואליציה הקרובה תפעל כדי לשנות את המצב, ולאפשר לכנסת לממש את רצון העם – או שנחזה שוב בקואליציה צרה שרומסת את מתנגדיה? הם דרסו את האופוזיציה, רמסו את רצון העם, והפכו את הכנסת לאסקופה נדרסת.צפו בתזכורת מהשנה האחרונה. pic.twitter.com/Bxr24YQq5t בינתיים, לכאורה בניסיון לחזק את רצון העם, עולה הצעה לשנות את מאזן הכוחות בין הכנסת לבית המשפט העליון, ולא בינה לבין הממשלה. ההצעה היא לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת לבטל פסיקת בג"ץ, וזאת על מנת שהרשות השופטת לא תגבר על הרשות המחוקקת. אך האם באמת ההצעה מחזקת את הכנסת – או שגם היא מעניקה כוח עודף לשלטון? שאלה זו נעוצה בסוגיית הרוב. אם פסקת ההתגברות תעבור ברוב רגיל של 61 ולא תחייב הסכמה רחבה יותר, של 80 חברי כנסת למשל – לא מדובר בחיזוק רצון העם, אלא בחיזוק הקואליציה. אותה אחת שח"כ קרעי ציין כי באופן מעוות היא מקבלת כוח עודף. לכן כדאי לחזור לטענה שהעלינו שוב ושוב: יש צורך בהול בחיזוק הכנסת. חולשתה אל מול הממשלה לא נובעת מגורם אחד אלא ממכלול שמייצר נחיתות אל מול הממשלה. אם מפלגות השלטון, שעד לפני רגע חוו את עצמן כ"אסקופה נדרסת", מעוניינים לחזק את הדמוקרטיה ואת רצון העם – הנה שורת צעדים שהם מוכרחים לבצע, מיד עם כניסת יו"ר כנסת חדש. נתחיל בהתחלה: ממשלה מנופחת מחלישה את הכנסת, שכן שרים וסגני שרים אינם רשאים לקחת חלק בעבודתה. ככל שיש יותר חברי ממשלה שהם חברי כנסת כך הכנסת חלשה יותר. הפתרון הוא "חוק נורבגי" אמיתי – חוק המחייב חברי ממשלה להתפטר מהכנסת לטובת כניסתם של ח"כיות וח"כים. לחוק ה"נורבגי" החלקי שנהוג בישראל כרגע צריך להדביק את הכינוי "ישראבלוף": כפי שהזהרנו שוב ושוב ב"שקוף" הוא מלא בחורים מסוכנים לדמוקרטיה: הוא אינו מחייב את כלל השרים להתפטר מהכנסת, אלא משאיר להם את האפשרות לבחור האם ומתי להתפטר; מעבר לכך הוא מוגבל ולא חל על כלל השרים. המשמעות היא שהח"כים הנורבגים תלויים בפועל בשררה ובכוח של הממשלה – שכן השרים יכולים לחזור בהם מההתפטרות ולסלק אותם מהמשכן בן ליל. כלומר, המבנה הנוכחי מייצר לנו עוד חברי וחברות כנסת מוחלשים שעשויים להיות "חיילים" של הממשלה. באותו נאום למען הדמוקרטיה עמו פתחנו, ח"כ קרעי הזכיר גם את הגוף הפועל במחשכים ומעקר את הכנסת כרשות מחוקקת. "ועדת השרים לחקיקה קובעת כל צעד ושעל כאן", אמר קרעי. "היא לא מאפשרת אפילו הצבעה בקריאה טרומית לצורך דיון ראשוני בוועדות הכנסת. זו סתימת פיות של הרשות המחוקקת בידי הרשות המבצעת". קרעי צודק. כפי שכתבנו בתחקירים ובכתבות, הוועדה המדוברת מעבירה את ההכרעה בדבר החקיקה בישראל מהכנסת לידי הממשלה. בוועדה חברים רק שרים ושרות, ללא ייצוג לחברי כנסת. בזמן שהשרים דנים בהצעות חוק של הח"כים, אין לאחרונים זכות אפילו להגיע לישיבות ולהציג את עמדתם, לנהל מו"מ עם חברי הוועדה ולמצוא פשרה. הם נתונים לחסדי השר הרלוונטי, אם יסכים להיפגש איתם באופן לא פורמלי. מעבר לכך, הוועדה היא ישראבלוף בפני עצמה. היא חותמת גומי להחלטות שמתקבלות במישור הלא פורמלי – כלומר היכולת של ח"כ להרים טלפון לשר הרלוונטי ולסגור איתו שיעביר את ההצעה. השיטה הזו חייבת להשתנות. יחד עם זאת, הכנסת מצידה צריכה לדאוג לצמצום החקיקה הפרטית. ריבוי הצעות החוק מקשה קודם כל על חברי הכנסת. הממשלה בסוף מנפנפת את ההצעות מבלי אפילו להסתכל עליהן והח"כים מכלים את זמנם בנאומים חסרי ערך ממשי. הצעה שהעלנו בעבר היא דיון בממשלה רק על חוקים שאושרו בטרומית בכנסת. כך השיטה דוחפת את חבר או חברת הכנסת המציעים לדאוג בעצמם לרוב במליאה. אולי אז יתקיים דיון אמיתי, כשהתוצאה לא ידועה מראש. ועדת השרים לחקיקה תתכנס רק לאחר האישור בקריאה טרומית, כאשר היא כבר יודעת את עמדת הכנסת – כלומר את רצון העם. רוב עבדות הכנסת היא פיקוח על עבודת הממשלה (הרשות המבצעת) אם דרך תיקון, שיפור ופיקוח על חוקים שהממשלה מבקשת מהכנסת, או במעקב אחר ביצוע עבודתה. לדוגמה דיון שיזמו בוועדת החינוך לאחר שחשפנו בשקוף על מעורבותן של חברות מזהמות הביא להוצאת חלק מהתכנים והפניית תשומת הלב של הוועדה לעבודת משרד החינוך בתחום. כמובן, שרק מעקב עיקש יוכל להביא לשינוי שיטמע. ראינו את זה גם בדיוני ועדת החקירה לאסון מירון. כיצד ראשי ועדות בכנסת התריעו פעם אחר פעם בפני רה"מ נתניהו כי אסון עומד בפתח אך אלו התחלפו באופן תדיר והנושא נפל כל פעם מחדש. הפיקוח היה חלש והאסון קרה. יש דרך לשפר את זה. ראשית, יש לדאוג להתאמה בין משרדי הממשלה לוועדות המפקחות. בזמן שבממשלה פותחים וסוגרים משרדים ומחלקים עבודה בין שרים, הכנסת לא מצליחה לייצר מאין "מראת פיקוח" למשרדי הממשלה. כלומר, על כל משרד שקם צריכה מיד לקום ועדה שתדע לפקח עליו או שהפיקוח יותאם לוועדה קיימת על ידי עדכון תקנון הכנסת. קחו לדוגמה את ועדת העבודה הרווחה והבריאות – ועדה שהייתה קיימת עד לפני שנה וחצי. מה הקשר בין פיקוח על משרד הרווחה למשרד הבריאות? אין קשר וזה פוגע ביכולת של הוועדה לפקח על אותו משרד. הכנסת הקודמת דווקא ניסתה לבצע התאמה בין השרים לבין פיקוח הוועדות בתקנון הכנסת. אבל אז נוצר מצב שבו ועדת הכלכלה פיקחה על שמונה (!) שרות ושרים: אנרגיה, בינוי ושיכון, חקלאות ופיתוח הכפר, פיתוח הנגב והגליל, תחבורה, תיירות, תקשורת וכמובן כלכלה. אפרופו שרת הכלכלה, גם ועדת העבודה והרווחה הייתה אמורה לפקח על עבודתה – אך כששתי ועדות אחראיות אז אף אחת לא אחראית. ברגע שהכנסת תחליט על החלוקה, עליה גם לעגן את תפקיד הפיקוח בתקנון הכנסת. הפיקוח על משרדי הממשלה אינו מותרות של הוועדה הרלוונטית אלא החובה שלה. ברוב הוועדות רבע מהדיונים אמורים להיות דיוני פיקוח – אנחנו ב"שקוף" נוודא את זה בכנסת הקרובה. הצעה נוספת היא הקמת שולחן עגול לראשי הוועדות – מפגש שבועי שמוביל יו"ר הוועדה לביקורת המדינה ומשמש לתיאום בין הוועדות בסוגיית הפיקוח. יש נושאים חוצי משרדים, כאלה שעשויים ליפול בין הכיסאות. לדוגמה, פגיעה של אימוני צה"ל בשמורת טבע. מי אמור לעסוק בנושא הזה? ועדת החוץ והביטחון או ועדת הפנים והגנת הסביבה? חיזוק משמעותי לפיקוח יהיה ריכוז ותיעוד דיווחים לכנסת. בחוקים רבים ישנם סעיפים שמחייבים את הממשלה להעביר דיווחים עיתיים לכנסת. לדוגמה, בזמן מעקב השב"כ בתחילת מגיפת הקורונה, משרד הבריאות היה אמור להעביר דיווחים שוטפים לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. היום אין מאגר מסודר ומקיף שעוקב אחר אותם דיווחים שמשרדי הממשלה אמורים למסור לוועדות, מה שמקשה על הפיקוח על הממשלה. יו"ר הכנסת יכול להוביל מהלך לשיפור המצב, בסיוע מנהלי ומנהלות הוועדות. אחד הכלים החשובים שיש לח"כים הוא השאילתות. לדוגמה, בעבר ח"כ אלון טל (כחול לבן) סיפר לנו כיצד שאילתא שלו לשרת התחבורה הביאה להחלטת ממשלה להקים מרכז לחיזוי אקלים. אך יש לכך חשיבות לא רק במובן המענה על השאלה ששואל הח"כ אלא גם בנוכחות השר במשכן והמפגש בינו לבין הח"כים. בממשלות הקודמות ראינו ששרים מגיעים באופן לא סדיר בכדי לענות על שאלות הח"כים. בנוסף, חלקם מתפטרים כחלק מהחוק הנורבגי, ובקושי נוכחים במשכן. היכולת של ח"כים לפגוש אותם מעבר לאירועים מיוחדים תהיה אפסית. ויו"ר הכנסת צריך ללחוץ על שרי הממשלה להגיע פעם בשבוע לכנסת כדי לענות לשאלות חברי הכנסת ואפילו לפגוש אותם. הכנסת היא לא מקפצה לממשלה. היא נקודת השיא של שליחת או שליח ציבור. אבל לצערנו השאיפה הרווחת בקרב חברי הכנסת היא להגיע לשולחן הממשלה. זה מתבטא לא רק בכבוד אלא גם בשכר. שר מרוויח היום כאלפיים שקלים יותר מח"כ, לאחר שהשרים בממשלה ה-33 התמרמרו שבגלל מנגנון עליית השכר של הח"כים הם עשויים להרוויח פחות מהם. בעיניי אין סיבה ששרה תרוויח יותר מח"כית. ואם כבר מפרגנים לח"כים אז צריך יותר מהם (בתנאי שיגבילו את מספר השרים) – אין מספיק חברי כנסת וטוב אם יהיו יותר. ישראל נמצאת בתחתית הייצוג של נבחרי ציבור לנפש במדינות ה-OECD עם משטר פרלמנטרי דומה. האמת היא שכבר שנים שיש בכנסת תוכנית להגדיל את מספר הח"כים ל-140 – אבל עולה חשש מהביקורת הציבורית. הביקורת הזו מוצדקת כל עוד ממשלות ישראל מנצלות את המצב ומגדילות עוד את הממשלה ללא שום הצדקה. הגבלת מספר השרים בתמורה להגדלת מספר הח"כים תחזק את הכנסת ותאפשר לח"כ להתמקצע בוועדה מסויימת מבלי לקפץ בין הצבעות. זה פחות נוח לממשלה וזה מהלך לא פופולרי – אך חשוב לציבור. *** יישום המהלכים שהצענו דורש, קודם כל, אומץ. את רובם יכול יו"ר הכנסת להעביר תוך זמן קצר, חלקם ידרשו דיונים ארוכים יותר, אבל כולם יחזקו את הרשות החלשה ביותר – הכנסת. הבעיה היא שהממשלה לא רוצה כנסת חזקה, לכן היא תנסה לחבל במהלכים האלו. הכנסת תאלץ לקחת את זה בכוח. לטובת זה דרוש יו"ר כנסת חזק שמוכן לריב עם יו"ר המפלגה שלו.

סורים מתים שוב כובשים את השערים | ראש ממשלת ישראל פונה לנשיא ארצות-הברית דרך התקשורת | וב"ידיעות אחרונות" מדווחים על אגדה מהלכת

"מצב האנושות משתפר כבר 200 אלף שנה, הדור שלנו חי טוב יותר מדור ההורים, ואין שחר לנבואות הזעם שפשטו בשנים האחרונות בעולם המערבי", מסכמת כותרת המשנה לראיון מסוגת "הגורו יוצא הדופן" ב"מוסף כלכליסט". הגורו הנוכחי, המזוהה כדוקטור לזואולוגיה מבריטניה שעמד בראש בנק שקרס ושרד כדי לכתוב ספרים עם מסר אופטימי, מבקש מהמראיין הלבנטיני להיכנס לפרופורציות. זה נכון שהכלכלה משתנקת, שכדור הארץ מתחמם ושהמונים מתים מרעב, אבל אם מסתכלים על הכל בפרספקטיבה רחבה – העתיד ורוד. "האנושות נעשית יותר ויותר עשירה, בריאה, מאושרת, נקייה, טובת לב, חופשית ושוויונית", מסכם הכתב, אורי פסובסקי, את משנתו של הגורו, מאט רידלי, המשליך את יהבו על ההנחה שהצרכנות תציל את המין האנושי, או לפחות את אלה שיוכלו לממן את גלגל ההצלה האקסקלוסיבי. כדי להגיע לראיון המעניין חרף תלישותו יש לקלף מהמוצר העיתונאי שבו הוא כלול חבילה עבה של עיתונים שעל החלק החיצוני שלה מרוח הבוקר תצלום גדול של גבר אבֵל המרים בפה חתום את ראשו המת של פעוט שפלומת ראשו טרם התחלפה, אחד מכ-20 מתים הממלאים את הפריים, שהם אך שבריר מכ-1,300 סורים שעל-פי הדיווחים נספו אתמול במתקפה שכללה שימוש בגז סארין. "והעולם שותק", נכתב באותיות ענק אדומות מתחת לתמונת הגופות. "סוף העולם בדמשק", נכתב בכותרת על שער "הארץ", שגם עליו נדפסה תמונת הגבר וגופת הפעוט. "האם זה יכול להיות? במאה העשרים ואחת? במרחק של כמה מאות קילומטרים מהמקום שבו אני כותב את המאמר הזה?", כותב מתחתיה ארי שביט, שטורו נקרא כאוסף של טוקבקים של אדם שנותר ללא מלים. "אם אפשר להרוג אזרחים בגז בשנת 2013 – זה סוף העולם". את גליון "ישראל היום" שחולק הבוקר לאזרחי ישראל יש לקרוא כאיגרת דיפלומטית כבדת פה שנועדה להעביר תחינה ישראלית נואשת לידיד הגדול, החזק והמוסרי שמעבר לים. "לתשומת לב אובמה" (או "אובאמה", לפי התעתיק הלא שגור של עורכי החינמון), נכתב בצהוב היסטרי על רקע אדום מעל תמונתם של גברים, נערים וילדים בשקי גופות, אותה תמונה המופיעה הבוקר על שערי "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". למקרה שהנשיא האמריקאי התבלבל ועילעל ב"ישראל היום" לפני שעלה בידו ללגום את כוס הקפה של הבוקר, מוצמד לכותרת דיוקנו של אובמה, שאותו ודאי לא יפספס. "כן אובאמה, אסד יכול", חוזרת ומזכירה כותרת ענקית התופסת כשליש עמוד בכפולה הפותחת של "ישראל היום", המרחפת מעל דיוקן נוסף של הנשיא האמריקאי ולימינה של תמונה נוספת של גופות. "האמריקאים בעד נפילתו של בשאר אסד, אבל אינם מוכנים לנקוף אצבע", מתגרה הפובליציסט הבכיר של העיתון, דן מרגלית. "אולי אצבע, אבל לא יותר ממנה", הוא מתקן. "אף שהיה כבר שימוש בנשק כימי, אתמול לראשונה זו היתה הפעלה מסיבית ולאור יום", מסביר הפרשן לענייני צבא יואב לימור, היוצא נגד "הרפיסות המערבית". טור צד המוקדש לסוג הגז שבו, על-פי הדיווחים, נעשה שימוש בסוריה מזכיר לקוראים (מעל ומתחת לתמונות נוספות של גופות) כי הנשק הכימי בא לעולם כ"פיתוח נאצי בשירות הדיקטטור". "בשאר כבר לא שוחט אותנו, הוא מרעיל אותנו כמו חרקים", מצוטט סורי שכול בידיעה שכותרתה "בלי צלם אנוש", שבה שובצו שלוש תמונות נוספות של סורים עם שקי גופות יקיריהם. "לתשומת לב אובאמה 2", נכתב על השער בצהבהב מתחת לתמונתו של הרודן המצרי המודח חוסני מובארכ, הצפוי להשתחרר מכלאו. "האביב המצרי – הסוף", מבשרים העורך הראשי עמוס רגב, עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט ופקודיהם האנונימיים לנשיא האמריקאי. "אובאמה לא רוצה, או לא יכול", מתסיס עורך חדשות החוץ והפרשן לענייני עולם בכותרת לטור פרי עטו, שבשער זוכה להפניה "ורק וושינגטון עדיין מגמגמת". "וושינגטון בבעיה אמיתית", כותב ביסמוט, ומזכיר כי רק לאחרונה הצהיר ראש המטות המשולבים של צבא ארצות-הברית כי ארצו אינה צריכה להתערב במלחמת האזרחים בסוריה. "מה לגבי מלה של מעצמה?", תוהה-לועג ביסמוט, וקובע כי גם במצרים "אמריקה לא רלבנטית היום", כפי שמוכיחות מהומות הדמים בשכנתה הדרום-מערבית של ישראל. "וושינגטון חייבת לקחת את העניינים בידיים", מבקש ביסמוט, ומוסיף קִנטור (עילג) משלו: "אסד רואה מסביב ומבין כי אובאמה לא רוצה או לא יכול או שפשוט לא יודע מה לעשות, ובכך הופך את הנשיאות שלו בנושאי חוץ למביכה". למקרה שהנשיא או הקוראים הישראלים אינם מבחינים בקשר שבין מלחמות האזרחים של השכנים לחייהם (במקרה של הישראלים) או למדיניות החוץ שלהם (אובמה), חותם העורך הבכיר במסקנה המתבקשת אצל כל מי שעובד אצל נתניהו: "בישראל צריכים לשאול היום שאלה פשוטה: איזה מסר בדיוק מעביר ברק אובאמה בהתנהלות שלו במזרח התיכון לאיראן?". האמונה כי אם יכתבו דבר-מה בעיתון ישראלי יגיעו הדברים אל אוזניו של הנשיא האמריקאי, או לפחות לאוזניהם של האנשים שלהם הוא נוטה להקשיב, אינה מופרכת. מרכיב בסיסי בעיסוקיהם הקבועים של דיפלומטים ואנשי מודיעין, ובכללם, יש לשער, גם אלו המועסקים בשירות ארצות-הברית של אמריקה, כולל סקירה של עיתונות מקומית והעברת הממצאים למי שעשוי להזדקק למידע בבואו להכריע הכרעות. האופן הצעקני והמתחנן שבו בחרו עורכי עיתונו של פטרון ראש הממשלה הישראלי לפנות לנשיא האמריקאי מעיד לא רק על תכליתו הידועה של "ישראל היום" כשופרו הבלתי מתנצל של נתניהו, כי אם גם על האופן המגושם והתוקפני שבו לשכתו מנסה להעביר מסרים אל מי שעדיין מוגדר כבעל-בריתה המרכזי של ישראל בעולם המערבי. "גבריאל בלחסן מת בשיריו פעמים רבות. בשיר השטן, למשל, מתוך האלבום עתיד, הוא תיאר את עצמו שוכב בתוך הקבר ואת השטן משתין לו לתוך הפה את כל מה שאגר בשלפוחיתו המזוהמת שנים, בן אלף זונות. בשירים, אפילו המוות לא זיכה במנוחה את נפשו הרצוצה, הרגישה כל-כך, של בלחסן. המאבק שלו נמשך לנצח" (בן שלו בפתיח לטור הספד למוזיקאי גבריאל בלחסן, שהלך לעולמו שלשום; "גלריה"). רוב העיתונים מדווחים הבוקר בקצרה על מינויו של יוסי כהן, איש מוסד ותיק, לתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי ויועץ ראש הממשלה לענייני ביטחון לאומי במקום יעקב עמידרור, הפורש טרם זמנו. כהן, שיסיים את כהונתו כסגן ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, הוא אניגמה עבור הכתבים המסקרים את מינויו. כולם יודעים לציין הבוקר כי איש המודיעין בן ה-52, יליד ירושלים, זכה בעבר בפרס בטחון ישראל, וכי הוא נשוי ואב לארבעה ילדים. איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", שמביא את הפרטים הרבים ביותר (כלומר, רמיזות והילולים) על האיש העלום, יודע לציין כי "כהן, תושב מודיעין, הוא ספורטאי חובב ורץ מרתון. חבריו במוסד קוראים לו הדוגמן, בגלל חזותו המרשימה". חרף הסופרלטיב, מהתצלומים שמפרסמים הבוקר העיתונים מתקבל דווקא הרושם שלכהן מראה סטנדרטי, שלא לומר בלתי זכיר, מה שאנשים מאופקים או קשישים נוהגים לכנות "נאה". אייכנר מציין כי חבריו של כהן מתארים אותו כ"מרגל המושלם". לא בגלל שמו הגנרי, שאותו נושאים אלפי ישראלים ויהודים ברחבי העולם (ובכללם עורך-דינו הפרטי של נתניהו), אלא משום שמדובר ב"אדם המצטיין בראייה רחבה ובעל ניסיון רב בניהול מערכות", שהוא גם "סוכן בעל קור רוח ואומץ לב נדירים, שההיסטוריה המבצעית שלו יכולה לפרנס כמה סרטי פעולה". עוד מציין אייכנר כי כהן הוא "דתי לשעבר" הנשוי לאחות במחלקה אונקולוגית בבית-חולים באזור ירושלים. אדם ששוחח עם "ידיעות אחרונות" מכנה את כהן "אגדה מהלכת", הדובר "ערבית רהוטה שיכולה להטעות כאילו נולד במדינה ערבית". "אתמול החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לעשות אאוטינג לאיש שכונה בעמודים אלו בעשור האחרון הדוגמן", כותב רונן ברגמן בטור פרשנות נלווה. ברגמן מספר כי כהן התגייס למוסד ב-1984 ועבר "קורס קציני איסוף (קצ"א), שבו לומדים החניכים כיצד לגייס ולהפעיל סוכנים". את רוב שנותיו בארגון, כותב ברגמן, העביר כהן בתפקידים הקשורים להפעלת סוכנים, ונחשב לאיש מודיעין "מצטיין, בעל מעוף ומקוריות", אם כי גם "עמית ובוס לא פשוט, שלא מעטים מהאנשים שעבדו איתו סבלו מנחת לשונו העוקצנית". עוד כותב ברגמן כי כהן הוא "איש העולם הגדול, מדבר אנגלית משובחת, רהוט ובעל גינונים ראויים", וכי אם יידע לכלכל בתבונה את צעדיו בשנים הקרובות, יהיה המועמד המוביל לתפקיד ראש המוסד הבא. ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ", הוא הכתב היחיד הבוקר שמעלה תהיות וביקורת על המינוי. "לא ברור מה עמד לנגד עיניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר החליט על המינוי התמוה של סגן ראש המוסד היוצא, יוסי כהן, לתפקיד הרגיש והמורכב של היועץ לביטחון לאומי", כותב רביד בטור פרשנות. "פקידים" ששוחחו עם רביד דווקא משבחים את יחסי האנוש של כהן, כמו את "יכולותיו הארגוניות", אך בכל זאת "הרימו גבה על עצם מינויו". הסיבה להרמת הגבה, כותב רביד, היא שכהן – הגם שהוא מתואר כ"מרגל ואיש מבצעים מוכשר", "מפעיל סוכנים מחונן" ו"מטיאור" – לוקה בסעיף הניסיון. כהן אינו אסטרטג, אינו דיפלומט ואינו מומחה למדיניות חוץ, כותב רביד, ועל כן אין לו למעשה כמעט ניסיון בתחומים שממלאים את סדר יומו של היועץ לביטחון לאומי. "האם יש לו הבנה מדינית עמוקה שתאפשר לו לגבש אסטרטגיה עבור ראש הממשלה? האם יש לו את הניסיון הדיפלומטי הנדרש כדי לנהל את הדיאלוג הרגיש עם הבית-הלבן? האם יש לו את הכלים כדי להכין את נתניהו לפגישות עם ברק אובמה, אנגלה מרקל או ולדימיר פוטין? בכלל לא בטוח", חורץ רביד, המכנה את המינוי "מוזר" וטוען כי הוא "מדיף ריח של סידור עבודה". בהמשך טורו מותח רביד ביקורת על כך שבממשלים אחרים יועציהם של ראשי המדינה לענייני ביטחון לאומי הם על-פי רוב דיפלומטים או אנשי אקדמיה בכירים, ולא אנשי ביון. "הדפוס הזה אומר משהו על תרבות הממשל בישראל ויותר מכך על הבלבול שתוקף כמעט את כל ראשי הממשלה כאשר הם נדרשים להבחין בין מודיעין למדיניות", הוא כותב, ומסכם: "כהן כנראה יידע להסביר לנתניהו מה קורה מתחת לפני השטח במצרים, בסוריה או באיראן, השאלה היא אם הוא יידע לומר לו מה לכל הרוחות עושים עם כל זה". כהן העביר את כל חייו המקצועיים בצללים, הרחק מהחנופה והביקורת העוטפים אותו כעת, עם הוצאתו אל אור הזרקורים. הכתבים, גם אלה המביאים פרטים שונים על אישיותו וכישוריו, אינם מגבים אותם עד כה בנתונים וסיפורים ומסתפקים בדיווח יבש שהוא הודאה באי-ידיעה ("מעריב", "מקור ראשון", "ישראל היום"), חנופה בוטה ומתרפסת (אייכנר), רמיזות ידעניות והערכה לצד ספקנות בריאה (ברגמן) וביקורת נחרצת לגופו של תפקיד, ולא בהכרח לגופו של האדם שימלא את התפקיד (רביד). איש מהם אינו מגבה את אבחנותיו בפירוט. מבין השורות מתחוור שכל מי שכותב הבוקר על יוסי כהן, אולי למעט ברגמן, אינו ממש יודע מיהו, או לכל הפחות בוחר שלא לספר. בקרוב כולנו נדע. פרסום. "למרות החשיפה הדומה של המתחרים: הטוטו מעדיף לפרסם בידיעות אחרונות", מודיעה כותרתה של ידיעה נרחבת מאת נתי טוקר ב"דה-מרקר", הכוללת נתונים רבים בנוגע לאופן שבו מחולק תקציב הפרסום של המועצה להסדר ההימורים בספורט. על-פי הנתונים, המיוחסים לדו"ח פנימי שהגיע לידי "דה-מרקר", הטוטו רכש מקבוצת "ידיעות אחרונות" משבצות פרסום בסכום של כ-14 מיליון שקל בשנתיים וחצי האחרונות, יותר משליש מכלל תקציב הפרסום של הגוף הציבורי. סכום זה, מציין טוקר, גדול פי 2.2 מהיקף הפרסום ב"ישראל היום". "ידיעות אחרונות תמך במועצה במאבקה נגד ההתאחדות לכדורגל", מוזכר בכותרת המשנה (מהכתבה עצמה פרט זה נעדר). שלמה מן כתב באתר זה לאחרונה על הקשר האפשרי שבין אופי הסיקור של אחד מכלי התקשורת בקבוצת "ידיעות אחרונות" להיקף התקציבים שמקבלים בעליו מהטוטו. "השוק הסיטוני". "גולן-טלקום עוברת למסך הגדול: תקיים פיילוט לשידורי טלוויזיה עם VOD", מדווחים ב"דה-מרקר" נתי טוקר ואמיתי זיו. בשלב זה, מדווחים השניים, יקיף הניסוי כ-100 משתתפים. "גולן-טלקום היא החברה הראשונה בישראל שתבצע ניסוי בפרקטיקה המכונה שוק סיטוני, שבה חברות תקשורת מעבירות שירותים לצרכן על רשת תקשורת אחרת, במקרה זה של בזק", כותבים טוקר וזיו. שחור לעיניים. "קבלו וידוי: עד הזמן האחרון לא ממש נהגתי להתאפר. מקסימום באירועים חגיגיים, וגם אז רק קצת סומק, שחור לעיניים, מסקרה ואודם, לא יותר. אז מה גרם לשינוי? פלטת הצלליות Style Eye Shadow Pellette מתוך Fall Style, קולקציית האיפור של גייד לסתיו 2013" (מתוך טור צרכנות מערכתי במוסף מבית קבוצת "הארץ").

יום סוער בשווקים, העיתונים בשלב הסיכומים | ההשפעות מגיעות למרחקים, מהונגריה ועד לקריביים | ויש גם אשמים: הסלבריטאים

הוריקן או צונאמי? ב"מעריב" לא החליטו, וכך ההפניות הגדולות על שער העיתון למוספי השבת מדברות על "הוריקן כלכלי – סיקור נרחב" ו"הצונאמי – סיכום ביניים". הכותרת, באותיות ענק, בעמ 2 של העיתון צווחת: "החשש: 55 אלף ישראלים יפוטרו". מי במפוטרים, לפי "מעריב"? עובדי התעשייה המסורתית, ההייטק, התיירות והמסחר. איך יודעים שהמצב הכלכלי חמור, שהנהנתנות פסה והאבטלה חוזרת? כשקוראים כותרות כמו "מסע בעקבות הערק – המשקה הכי טרנדי בארץ" (על שער "ידיעות רחובות". ואל תשאלו איך השגתי את העיתון הזה, אחרת אצטרך להשקות אתכם ערק חרובים ולהרוג אתכם). למעשה המצב כל-כך חמור שהעיתונים צריכים לגרד מתחתית החבית מדינות שאפשר יהיה להכריז על התמוטטותן הכלכלית. אחרי ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, אירלנד ומי לא (מישהו אמר איסלנד?), מזהיר "מעריב" כי הבאה בתור היא הונגריה. הכותרת הראשית של "הארץ": "יום סוער בשווקים, העולם מתכונן למיתון". ובעמ 2: "מנכ"ל הביטוח הלאומי: האבטלה תרים את הראש ומספר הנזקקים לסיוע יגדל". אבל הוא מדבר מהפוזיציה שלו, כפי שאולי יגיד אלי ברעם מהכתבה של פז וייסמן בעמ 3 של "הארץ", "הבורסות קרסו והסטודנט מירושלים שילש את הונו". ברעם, סטודנט בן 25 הלומד חשבונאות , מסביר ל"הארץ" את שיטת ההשקעות שלו, שאינה כוללת קריאת עיתונים כלכליים. גם זו תוצאה של המשבר: 12 ישראלים, מנהלי עבודה מחברת אשטרום, נלקחו כבני-ערובה על-ידי 300 פועלים סינים באתר בנייה באיים הקריביים. הסינים טוענים כי חלק מהכסף המגיע להם לא שולם, והם דורשים לקבלו. מחברת הבנייה אומרים כי הם שילמו את הכסף. כך התפרסם הסיפור אתמול בכלי התקשורת האלקטרוניים (אגב, הסיפור החל לפני ארבעה ימים, ורק עכשיו הגיע לתקשורת. לא זמן תגובה מהיר במיוחד). היום ב"מעריב" (רוני מלול, מיה בנגל ורונית מורגנשטרן) הפרטים אחרים: הבנייה באתר נעצרה בשל התמוטטות בנק ליהמן-ברדרס, והפועלים דורשים בחזרה את הכסף ששילמו לקבלני כוח האדם כדי שיקשרו אותם עם חברת הבנייה. מחברת הבנייה נמסר כי הכסף לא שולם להם ולא הם אלה שצריכים להחזירו. אלא שבסוף הידיעה חוזרים שוב אל הגרסה הקודמת. אז מה קורה שם? לא ברור. ב"ידיעות אחרונות" הדיווח זהה (רק ששם מדובר ב-15 ישראלים, והחשיפה נזקפת לזכות ynet). כך או כך, אתמול בלילה שיחררו הסינים שישה ישראלים (או בניסוח של "מעריב": "כתוצאה אמורים שוחררו שישה ישראלי". המגיה לא נרדם, הוא כנראה לא קיים). שישה? ב"הארץ" המספר הוא תשעה. וגם זו תוצאה של המשבר: אמיר בוחבוט מדווח ב"מעריב" כי ייתכן שבשל נסיגת איטליה ובריטניה מפרויקט מטוס החמקן, יתייקר מחירו, וייתכן שישראל לא תוכל להרשות לעצמה לקנותו. מי תיאר לעצמו שמהמשבר ייצאו גם דברים טובים, חושב לעצמו אחמדינגאד. כותרת השער האחורי של "דה-מרקר": "הבורסה מפגינה עוצמה: תל-אביב 25 ירד ב-2.8%; נדל"ן 15 איבד 5.9%". ההתמוטטות הבורסאית העולמית כבר כל-כך ברורה, שכותב הכותרות יכול לוותר על המלה "רק". ובשער הקדמי: "סכנה קיומית למאות עמותות בישראל". כותרת המשנה ההיסטרית: "הכיסים של התורמים הגדולים מתרוקנים במהירות מסחררת – ויחד עימם גם מקורות המימון של רבות מהעמותות בישראל. המגזר שמעסיק מאות אלפי עובדים – מבתי-חולים ועד עמותות לחלוקת מזון – צפוי להתחיל בפיטורים מיד לאחר החגים. ההיסטריה גדולה [...] לחלק מהעמותות לא תהיה ברירה אלא לחדול מלהתקיים [...] אנו עלולים להיקלע למשבר שלא היה פה מאז קום המדינה". אז הנה, לאחר שאתמול דיווח על נפילת הקפיטליזם וכתב בשבח ההתערבות הממשלתית, מצביע "דה-מרקר" גם על חזרת תחומי הרווחה והחסד מידיהם של נדבנים לידיה של המדינה. גם נחום ברנע פותח היום את טורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ברוח דומה. הוא מתמקד במוסדות חרדיים ש"מדווחים בימים האחרונים על התכווצות פתאומית, מאוד כואבת, בזרימת כספים מחו"ל". אלא שברנע מתעניין פחות בנושאים כלכליים ויותר בנושאים פוליטיים (כמו העיתונאים של פעם, וכפי שזה נראה עכשיו – עם ההלאמות והשערים על נפילת הקפיטליזם והעיתונים הכלכליים הקוראים להגברת הפיקוח מצד המדינה – גם כמו העיתונאים של העתיד), ולכן הוא כותב על ההשלכות הפוליטיות של המשבר הכלכלי שחווים (גם) מוסדות התורה החרדיים: "אם ישתכנעו הרבנים שתנודות הדאו-גונס מציבות איום ממשי על רווחתם של אברכי בני-ברק, יש לציפי לבני ממשלה". למרות העליות נמשכות הירידות הדולר מזנק הנפט צונח (מכותרות העיתונים) דן בורנשטיין ממוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מציע אשמים נוספים במשבר הכלכלי: הסלבריטאים. "נראה שאין קשר בין מגפת הסלבז למפולת הכלכלית. אלא שדווקא שם, ביום שבו נגיף הרדידות הזה התחיל להתפשט ולשתק את החשיבה הביקורתית, הפכה כל התרבות שלנו לבלוף אחד גדול [...] קו ישר מחבר בין הסגידה לאנשים יפים וחלולים בטלוויזיה או במוזיקה לבין סגידה לאנשים כאלה בכלכלה ובפוליטיקה". בורנשטיין מאשים את הסלבריטאים בהידרדרות ערך העבודה ועליית קרנן של אחיזת העיניים והתדמיות הריקות, אבל אולי יהיה נכון יותר להאשים את הציבור הסוגד לסלבריטאים. ואולי יהיה נכון עוד יותר להאשים את העיתונאים, המתווכים בין הציבור לידוענים ומוכרים להמונים סחורה מקולקלת בדמות ראיונות חלולים, מדורי רכילות וכתבות חנופה. אם אני לא טועה, גם "7 לילות" מספק סחורה כזו מדי פעם (לא בגיליון הנוכחי, שאפילו ראיון היחצ והשחץ השבועי שהוא מציע היום לקוראים – הפעם עם שחקן בשם אושרי כהן – מתגלה כאינטליגנטי למדי). ויש עוד אשמים. לא במפולת, אלא ביציבות היחסית של הבורסה הישראלית. לפי גד ליאור, בני ברק ואלי שמעוני מ"ידיעות אחרונות", "מצילים את הבורסה עם הפנסיה שלכם". לפי גרסה זו, "קרנות הפנסיה הוותיקות" קנו מניות ואגרות חוב ב-800 מיליון שקל. האם המדינה עומדת מאחורי ההחלטה? אתמול בחדשות ערוץ 10 נטען שכן, אולם כבר בסוף המהדורה פורסמה הכחשה של משרד האוצר. היום ב"ידיעות אחרונות" מקבלים את גרסת האוצר, וכותבים שלא היתה הנחיה ממשלתית, אלא יוזמה של מנהלי הקרנות, שזיהו הזדמנות להשקעה. "מעריב" מתהדר בפרויקט גדול במוסף "עסקים", ראיון עם שישה שרי אוצר לשעבר שמספקים עצות "כיצד על ישראל להתמודד עם המשבר הכלכלי" (בנימין נתניהו אינו ביניהם, ועל שער המוסף נכתב "ביבי ברח"). על-פי התקציר בעמודי החדשות, הנה ההמלצות: אברהם שוחט טוען כי אין צורך בהתערבות ממשלתית כמו זו שמתבצעת בארצות-הברית, ושיש לשמור על מסגרת התקציב. שר האוצר הנוכחי, רוני בר-און, מדבר גם הוא על אחריות תקציבית. לפי סילבן שלום הכלכלה שלנו מבוססת לא רק על הון, אלא גם על הון אנושי. תבינו מזה לבד מה התוכנית שלו. דן מרידור אומר שתפקידה של הממשלה בעת משבר הוא לשמור "על מתן שירותים נאותים של אחריות חברתית" ולתמוך בשכבות החלשות. מאיר שטרית מציע שלושה אפיקי פעולה: טיפול בנפגעי המשבר, תמיכה במקומות עבודה כדי להקטין את מספר המפוטרים ותמיכה זמנית בעסקים קטנים. ואהוד אולמרט אומר דברים שנראו כאילו הושמו בפיו על-ידי סאטיריקן הבא ללעוג לו, הנה הציטוט בשלמותו: "יש לנו מדינה שיודעת להוציא מתוכה אנשים יצירתיים, פיקחים, מתוחכמים. תפקידה של המדינה הוא לעזור להם לפרוח, ובעיקר לא להפריע להם יותר מדי, כי הביורוקרטיה הישראלית פיתחה דרכים להיות נטל על אלה שרוצים לעשות". תחת הלוגו "מרכיבים ממשלה" מדווחת היום מרב דוד ב"מעריב" כי "ש"ס העבירה ללבני את תנאיה המדיניים לכניסה לקואליציה"; "התחייבות בכתב: ירושלים לא במו"מ המדיני". דוד כותבת כי ייתכן שזו תהיה אבן הנגף במו"מ, ולא הנושא המדובר יותר של הדרישות הכלכליות: ש"ס דורשת מיליארד וחצי שקל לקצבאות ילדים, לבני מוכנה לתת רק חצי מיליארד. ולפי יובל קרני, צבי אלוש וניסן שטראוכלר ב"ידיעות אחרונות", לבני מוכנה לתת עכשיו גם 700 מיליון, "אבל ש"ס לא מוכנה לפרוס את הסכום על פני שלוש שנים". מזל מועלם כותבת ב"הארץ" על ביקורת שנמתחת על שר האוצר רוני בר-און בקרב מפלגתו, על כך שאינו מוכן להתגמש בנושא הקצבאות. ביקורת אנונימית כמובן. ואגב אהוד ברק. אתמול דיווח "ידיעות אחרונות" כי ברק מעוניין להגיע להבנה עם חמאס על הארכת הרגיעה. היום ב"הארץ" חוזרים על הידיעה הזו, אולם כותבים, באחת הכותרות על השער: "צה"ל צופה התלקחות בגבול הרצועה בינואר", אז יתקיימו בחירות ברשות הפלסטינית. ואמיר בוחבוט ועמית כהן מדווחים ב"מעריב": "תוך שלושה ימים: צה"ל הרג שלושה מיידי בקבוקי תבערה". לא בעזה, אלא כאן בישראל, ליד רמאללה ובית-אל. עם פרוץ המהומות בעכו כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" כי הן "סיפור מקומי" שישכך ולא יתפשט הלאה. כתבת השער של "המוסף לשבת" של העיתון היום עוסקת באפשרות ההפוכה. "ארבעה ראשי ערים מעורבות מדברים ביוזמת המוסף לשבת על סכנת ההתלקחות בין יהודים לערבים. מה שקרה בעכו, הם מזהירים, עלול לקרות גם אצלם". מדובר בראשי הערים ירושלים, חיפה, לוד ורמלה. "סביב השולחן הסתמנה הסכמה גורפת לגבי תפקודו המוצלח של שמעון לנגרי, ראש עיריית עכו", כותב אורי משגב, המראיין. האם זה יכול לקרות גם אצלם? אף אחד מהמרואיינים אינו מכחיש. היום במגזין השמאל הקיצוני "על צד שמאל", בכתבה של עבד א-סלאם נגאר: "הקיצוניים שהובילו את האלימות לא היו מצליחים אם המציאות הקיימת לא היתה עוזרת להם. הרשויות מתעלמות ממדיניות ההזנחה בעכו – לא רק של האוכלוסייה הערבית, אלא גם של האוכלוסייה היהודית ברמה הסוציו-אקונומית הנמוכה. קל לשכנע יהודים אלה שמצבם קשה בגלל הערבים, ולא בגלל הזנחת הממסד. אנשים שעוקבים אחרי הקורה בערים המעורבות יודעים שלא התושבים הערבים ולא התושבים היהודים נהנים ממצב כלכלי-חברתי טוב". ואם כבר ירושלים, כותרת על שער "מעריב" מכריזה: "החרדים מאבדים את השליטה בעיר". אבישי בן חיים מדווח כי חסידות גור החליטה שלא לתמוך במועמד החרדי מאיר פרוש. "אז מתי תהפוך הפוליטיקה הישראלית לעניין של חיים ומוות – עבור הפוליטיקאים ולא רק עבור חיילי צה"ל – והסאטירה הישראלית לכזו שמסוגלת לירות ולהרוג?", שואל היום רענן שקד בטורו במוסף "7 לילות". שקד קובל על כך שסאטיריקנית אמריקאית כמו טינה פיי מסוגלת לחסל קריירה של פוליטיקאית אמריקאית כמו שרה פיילין (מובן שהכל עדיין בגדר השערה), בעוד שסאטיריקנים ישראלים מסתפקים רק במציצת דמם של הפוליטיקאים הישראלים, ולא דורשים את ראשיהם.

אורי קיסרי, "בעל קולמוס חי ורוטט, מהיר, קל, גמיש ורב חן", מייסד "העולם הזה", כתב תרבות ומבקר תיאטרון כשאלו עשו כאן את צעדיהם הראשונים, ומי שכתב ב"דיו של בושם"

במשך עשרות שנים היה אורי קיסרי (1979-1901) אחד העיתונאים והעורכים הידועים ביותר בארץ. הוא כתב ב"דבר", "הארץ", "דואר היום" ו"מעריב", ייסד וערך את השבועונים "תשע בערב" ו"העולם הזה", היה כתב תרבות ומבקר תיאטרון בקול-ישראל – וזוהי רק רשימה חלקית. הוא נודע בכתיבתו הרהוטה, הקלילה לעתים, בתחומים שבין הרפורטזה, המאמר והפיליטון, וראה עצמו כל השנים כנציגה של התרבות האירופית, ובעיקר הצרפתית, בפינה זו של המזרח התיכון. אורי קיסרי היה צבר. יתר על כן, לו מיוחסת המצאת המונח "צבר" לבן הארץ. במאמרו "אנחנו עלי הצבר" ב"דואר היום" מה-18 באפריל 1931, דימה את ילידי הארץ לעלי הצבר, דוקרניים ועסיסיים. כמו צבר אחר שקדם לו, איתמר בן-אב"י, שנולד בשם בן-ציון בן-יהודה ושינה את שני שמותיו ל"צבריים" יותר, אף שמואל לבית קייזרמן, שמו הראשון, חשק בשם פרטי ארצישראלי: אורי. הדרך מקייזרמן לקיסרי היתה ארוכה יותר. תחילה החליף את קייזרמן לקיסרוב, אך עורכו הראשון, ברל כצנלסון, אמר לו: אם כבר החלפת את קייזרמן הגרמני-יידי, למה לשם בעל סיומת סלאבית? כך בא לעולם השם קיסרי. רק מעטים יודעים ששמואל קייזרמן, הרבה לפני שהיה לאורי קיסרי, התחיל את הקריירה העיתונאית שלו בגיל 10. ב-1911, בהיותו תלמיד המחזור החמישי של גימנסיה הרצליה, בעת שזו עברה לשכונת הגנים תל-אביב, ערך שבועון, ולאחר מכן דו-שבועון בשם "הדגל", שהיה בטאונה של "אגודת קדימה", שהוגדרה בראש כל אחד מהגליונות כ"הסתדרות ילדים השואפים להתפתחות רוחנית". בעיתון כתבו ילדים ובני נוער, תלמידי הגימנסיה, והוא ראה אור במשך שנתיים. בסך-הכל הופיעו 47 גליונות, שאת כולם, למעט שניים, ערך קייזרמן. אחד הכותבים החרוצים של "הדגל" היה נער שתרם סיפורים ואיורים לרוב. הוא חתם בכינוי "נחום נכד ציון". זה היה הסופר והצייר הנודע לימים נחום גוטמן, שסבר שאם אביו הסופר חותם בכינוי ש. בן-ציון, הוא, בנו, הריהו נכד-ציון... שמואל-אורי עבר עם משפחתו לחיפה, שם ניהל אביו את סניף בנק אנגלו-פלשתינה (כיום בנק לאומי), וסיים את לימודיו במחזור השני של בית-הספר הריאלי. הוא החל לכתוב, שלח סיפור למשורר ולעורך יעקב פיכמן, ששיבח אותו והעבירו ליוסף חיים ברנר, שהתכוון להדפיסו בכתב-העת שערך, "האדמה". ברנר נרצח במאי 1921, והסיפור לא ראה אור מעולם. תקופה מסוימת היה אורי הצעיר פקיד בנק. אחר-כך נסע לפאריז. "נרשמתי בפקולטה למשפטים, אך למדתי בפקולטה של החיים", כתב בזכרונותיו. הוא שלח רשימה לעיתון החדש "דבר", שהחל להופיע בקיץ 1925. זו התפרסמה, ובעקבותיה קירב אותו העורך ברל כצנלסון ופירסם את רשימותיו, אף שלעתים הן עסקו בנושאי בידור, שלא היו מקובלים אז ב"דבר". לפי עדותו שלו, היחסים הצטננו מעט כשראה אותו כצנלסון לראשונה ב"גודל טבעי". הוא הופיע לבוש במיטב האופנה הצרפתית, בארץ-ישראל המיוזעת והחלוצית של 1927. למרות זאת, ברל אהב לשוחח עם הצעיר המטורזן על תרבות ואמנות, ומדי פעם ניסה לשדלו לצאת לשטח, למשקי ההתיישבות ולוועידות המפלגתיות. קיסרי סירב בנימוס. וכך תיאר את אחת השיחות ביניהם: "ברל: דומני שחלפו כבר שלושה חודשים מאז חזרת לארץ. כלום ביקרת פעם באיזו ועידה? באיזו אסיפה? האם שמעת איזו הרצאה משלנו?. אמרתי: ניסיתי, אבל הוועידות מייגעות אותי. איני אוהב את האוויר של האולמות המלאים על גדותיהם. הוא הביט בי מתוך סקרנות ועניין: ומה אתה אוהב?. אמרתי: לשמוע דברים מפי אדם נבון, חכם רגיש... אני אוהב ספר טוב, מנגינה עצובה, אשה שכולה תכלת, זריחת חמה חגיגית, ואת נשמתי.... הוא אמר: אבל אתה צעיר... עליך עוד ללמוד הרבה. לא ייתכן לטייל בתוכנו בשוויון-נפש, בקלילות של תייר או הולך בטל...". היחסים נותקו כאשר אחד מחברי המערכת פירסם כמה מלות ביקורת על רשימה של קיסרי, והעורך כצנלסון דחה את בקשתו להגיב. קיסרי, שכתב כבר קודם לכן ב"הארץ" (ב"דבר" כעסו, אך כצנלסון גונן עליו), איבד גם בימה זו ולא הצטער הרבה, שכן "הארץ" הדלפון לא שילם לו כלל, בעוד ש"דבר" הדלפון אף הוא שילם לעתים רחוקות שכר סופרים מצומק. הוא קשר את גורלו עם היומון השלישי של הימים ההם, "דואר היום", ומ-1928 כתב בו לעתים קרובות מפריז האהובה עליו. בתחילת שנות ה-30 חזר לארץ והיה מזכיר המערכת ועורך הלילה בעיתון, שהקפיד להופיע בירושלים. ב-1937 נכנס להרפתקה שנמשכה 13 שנה: הוא חתם הסכם עם מו"ל בשם קומרוב לערוך שבועון בידור בשם "תשע בערב". אחרי שני גליונות פרש המו"ל וקיסרי הפך, נגד רצונו, לעורך ולמו"ל גם יחד. ב-1946 שינה "תשע בערב" את שמו והפך ל"העולם הזה". ב-1950 מכר אורי קיסרי את "העולם הזה" לאורי אחר, אורי אבנרי, שאף הוא נשא שמות אחרים בתחילה: הלמוט אוסטרמן. השם אורי, מתברר, היה סמל הצבריות, מימי רחל המשוררת ועד "הוא הלך בשדות". אורי קיסרי בלט במשך שנים בנוף העיתונאי והבוהמי של תל-אביב. בשנות המדינה הוא כתב במקביל ב"הארץ" וב"מעריב" (מצב לא מקובל בדרך כלל), כתב על סרטים, הצגות וקונצרטים ושימש חבר בצוות מבקרי התיאטרון של קול-ישראל. שנים לא מעטות התגורר בחוץ-לארץ ובין השאר היה כתב "הארץ" בפריז. בשנות ה-50 נסע ברחבי הארץ ותיאר ב"מעריב" מושבות ותיקות, מושבים וקיבוצים. ב-1960 הוענק לו פרס סוקולוב לעיתונאות. בנימוקי השופטים נכתב כי "אורי קיסרי הוא פיליטוניסטן בעל קולמוס חי ורוטט, מהיר, קל, גמיש ורב חן". כן הם ציינו במיוחד את התייחסותו הרבה לנשים בכתיבתו. אל עבודתו העיתונאית התייחס ברצינות ובקלילות בה מידה. הוא לא נהג לתקוף, לא להשמיץ, בעולם שהלך והקדיר עד שהיה "בין השמצות". על מקצוע העיתונאות היתה לו בדרך כלל דעה טובה והוא נהג לצטט בהקשר זה את הסופר הצרפתי אנדרה מורואה, שנודע ברומנים ההיסטוריים שלו. קיסרי פגש בו כשסיקר בתחילת שנות ה-50 את פסטיבל הסרטים בקאן עבור "הארץ". מורואה אמר לו: "בעצם אתם העיתונאים, ולא אנחנו, כותבים את ההיסטוריה. אתם הנכם ההיסטוריונים המובהקים! מאז הפעיל גוטנברג את מכונת הדפוס שלו, שוב אין היסטוריה אלא עיתונאות... כי מהו, אחרי הכל, ההיסטוריון אם לא עיתונאי המפגר לראות ומפגר לספר?...". עוד ציטוט של קיסרי, גם הוא ייבוא מצרפת, היה משל העיתונאי הצרפתי זול זארוויין: "לראות ביושר ולספר בכישרון". זוהי בתמצית, לדעתו, העבודה העיתונאית. ספרו האוטוביוגראפי "זכרונות ליום מחר (עתים, עיתונים, אנשים)" הוא מאגר בלתי נדלה של ידע על העיתונות בארץ ברוב שנותיה של המאה ה-20, כאשר קיסרי מציב עצמו – תוך התנצלויות אינסוף – במרכז הבימה, וגיבורי הברנזה באים ויוצאים כמו בקליידוסקופ ענק. 30 שנה לאחר מותו, ב-2009, הספיד אותו המשורר יוסי גמזו באודה ארוכה שפורסמה בכתב-העת האינטרנטי של הסופר אהוד בן-עזר. בין השאר תיאר גמזו כך את קיסרי, אנין הנפש וטוב המבע: "אורי... אורי קיסרי... לא דחילו ורכילו/ אלא דחילו ורחימו של עט מְטֹעָן/ לא ברעל צרוף כי אם דיו, דיו עם בֹּשֶׂם/ של סמטאות מונפרנס או מושבות הברון./ לא שיר-ארס, שנסון./ לא מרור, רק חֲרֹסֶת./ לא סגנון מה נשמץ?, אך כתיבה עם סגנון...".

גודי שלום-ניר-מוזס, הדוברת הרשמית של האליטה, קיבלה משום-מה תוכנית רדיו ומטיפה משם, על חשבונכם, נגד ביקורתיות

לגודי שלום-ניר-מוזס יש תוכנית רדיו ברשת ב. אין לי מושג למה לגודי שלום-ניר-מוזס יש תוכנית רדיו ברשת ב: האם היא הוגת דעות חשובה, עיתונאית רבת מעללים, אשת רוח חשובה, מוזיקאית, סופרת, פוליטיקאית? לא, שום דבר מאלה. היא אחותו של נוני מוזס, הבעלים והמו"ל של "ידיעות אחרונות", היא אשה עשירה בזכות עצמה ואשתו של סילבן שלום, שר בממשלת ישראל ועד לא מזמן מועמד מוביל לתפקיד נשיא מדינת ישראל. ב"ויקיפדיה" מכנים אותה "אשת תקשורת". אז אולי זו הסיבה שמדי יום שישי בשעה 11:00 מקבלת גודי שלום-ניר-מוזס אולפן ברשת ב ומהגגת. אני בעד הגיגים, ולכן אני בעד התוכנית של גודי שלום-ניר-מוזס. אבל מי שהקשיב לתוכניתה האחרונה (4.7.14) לא היה יכול שלא להתפעל ממונולוג הפתיחה שלה, שהיה מורכב משלושה נושאים אקטואליים שעל הפרק (לחצו על הקישורים לפרטים נוספים): השחיתות במשטרה, המיליארדר שקיבל בסיס צבאי לחגוג בו בת-מצווה לבנותיו, והרומן בין מנהל בכיר בבנק פועלים לעובדת שלו. לכאורה, אין שום קשר בין שלושת הנושאים, חוץ מזה שמגולם בדמותה ובדבריה של שלום-ניר-מוזס, שיובאו להלן בקיצורים הנדרשים. לנושא הראשון. "אני רואה בכל הכותרות זועקות טלטלה במשטרה בקרוב, ובאיזשהו מקום זה מאוד מקומם אותי, כי בסך-הכל אנחנו כל הזמן בסוג של מחפשים שעירים לעזאזל...", פותחת שלום-ניר-מוזס. "אני יודעת פחות או יותר על מה מדובר פה, יש צו איסור פרסום, מישהו אמר משהו, אף אחד לא יודע מה, הכל פה נראה לי נורא מנופח, ותאמינו לי, עברתי ניפוחים על בשרי ואני מבינה בניפוחים. ואחר-כך אני חושבת על השוטרים, אלו שמטפלים ביומיום בכל הדברים הקטנים, שאנחנו מציקים להם בכל הדברים שיש לנו בעיות איתם, עם כל הלב ועם כל הנשמה. השוטרים האלו שהולכים בירושלים להגן על הר-הבית, השוטרים האלו שיהיו שעות וימים שם ועובדים יום ולילה, שמנסים לפענח פשעים רציחות, לפענח גניבות, לתפוס סוחרי סמים, שעובדים באמת יום ולילה, יום ולילה". אחרי שתיארה את עבודתם הקשה של השוטרים, מבקשת שלום-ניר-מוזס שנזכור שאין כזה דבר שלמות. "כמו בכל מקום, יש עשבים שוטים. אבל תחשבו על כל אלפי השוטרים האלו שנמצאים ברחובות גם בחום וגם בגשם וגם משתדלים לבוא לעזרתכם בכל דבר, לצד זה שהם כותבים לכם דו"חות, כי זו העבודה שלהם, אבל הדברים האלו הם לא שחורים ולבנים. ואמנם הכותרות הן כותרות ענקיות ואנחנו נורא אוהבים למצוא שעירים לעזאזל, אבל חברה, תחשבו על המשטרה ולא על הבחורה במוקד 100 שטעתה, או פה ושם בעשבים שוטים שנחשפו בזמן האחרון. תחשבו על ציבור ענק של אלפי שוטרים שעושים ימים ולילות, ימים כלילות, למען האזרחים, למעננו, וזה ממש לא קל, אז בואו נהיה פחות ביקורתיים וניקח את הדברים באמת באמת בפרופורציות". אני מקווה שהפנמתם. כעת, לנושא השני. "עוד משהו שעיצבן אותי השבוע – חשיפה של יוסי יהושוע בידיעות אחרונות. ואני חייבת לומר שהתווכחתי איתו, סוג של רבתי איתו על זה בטלפון. איזה מיליונר עשה אירוע במתקן אדם או באחד המתקנים הצבאיים. או.קיי, אז יש פה בעיה. מצד אחד, רבים פונים אליהם ואומרים להם, בואו נרכוש ללוחמים ציוד, אין להם ציוד, בואו נרכוש להם. למשל עכשיו הייתי בבסיס השייטת וראיתי כל-כך הרבה בניינים על שם אנשים טובים ונדיבים שתרמו כספים, שבאמת קצת מקילים על הלוחמים ועל האנשים שמשרתים שם את החיים, וזה קורה בהרבה בסיסים. או.קיי, אז עשו פה... יכול להיות טעות שעשו את האירוע הזה באותו יום של הלוויה הנוראית, אבל הכל עליהום! הכל מבקר המדינה! הכל בדיקות! בסדר, הבנאדם כנראה תרם המון-המון כסף ובזכות הבנאדם הזה שתרם המון כסף, שאין לי מושג מי זה, ובזכות הרבה אנשים שתורמים המון-המון כסף, אז יש חדר כושר, ויש מקלחות יותר טובות". איפה מתחילה הבעיה? הבעיה, מסבירה שלום-ניר-מוזס, היא שהצבא, צבא הגנה לישראל, זה שמקבל 60 מיליארד שקל מתקציב המדינה, הוא צבא עני. "ואין, אין כסף, אין כסף לצבא. ונורא כיף להיות יפי נפש, שוב אני אומרת, אבל בואו נהיה קצת יותר קצת יותר פלקסיבל, קצת יותר גמישים, ולא לעשות עליהום מטורף על כל דבר. כי באמת המיליונרים האמריקאים האלו... אז פינקו אותו, סבבה, לא בסדר, אולי, אבל ישר מבקר המדינה! ישר לכסח! לא יודעת. לא מקובל עלי... אנשים מנסים לעזור, אז אתה מצפר אותם במשהו – בסדר, אף אחד לא מת. זה הכל, זה מה שרציתי להגיד". אבל כאמור, זה לא כל מה שהיא רצתה להגיד. יש עוד נושא אחד. "ולסיום עוד פרשה שבכיר בבנק פועלים שהתפטר לאחר שניהל רומן עם מישהי שעבדה אצלו... היא אמנם עבדה אצלו, אבל היה פה סיפור אהבה מאוד גדול. ששאלו אותם בבנק אם זה רומן, אז הם אמרו לא, אז הבנק לא יכול היה לעשות שום דבר להעביר אותה מתפקידה. אבל גם כן, חברה, נראה לי שעם כל החוקים ועם כל הבעיות האלה, אל"ף, רוצחים את הרומנטיקה... איפה אנשים מכירים בסך-הכל? מכירים במקומות עבודה, מכירים בצבא, מכירים נגיד בבית-חולים, כמה רופאים ואחיות התחתנו? היום זה מפחיד, זה לא יכול לקרות, בגלל זה אנשים נשארים רווקים עד גילאים מאוד-מאוד מאוחרים". על אף החשיבות של נישואים בגיל מוקדם, זה אינו הנושא שטורד את מנוחתה של שלום-ניר-מוזס. הנה הנושא: "הדבר שאותי יותר מטריד זה שאני לא מכירה כמעט אף מנהל, אף שר, אף מנכ"ל, שייקח לעבודה עוזרת צמודה, דוברת צמודה, אני לא מכירה, לא מכירה. כל מי שאני מדברת איתו לא מוכן לשמוע על הדברים האלו. ומי אוכל אותה? מי אוכל אותה בסוף!? רק הנשים. חבל. אז אם יש דברים שהם לא בסדר, כמובן שאסור שהם יקרו, אבל לדעתי באיזשהו מקום אנחנו זורקים את התינוק עם המים ואנחנו הנשים תפגענה הכי הרבה. וחבל". אז מה למדנו מכל הפרשות האלו אליבא דשלום-ניר-מוזס? למדנו שהעובדה שהציבור מזדעזע מכך שעורך-דין בכיר מבקש שוחד מחשוד כדי שהוא, עורך-הדין, יוכל להעביר אותו לאנשי משטרה שבתמורה יסגרו לחשוד את התיק, זה פויה. זו ביקורתיות! תפסיקו להיות ביקורתיים! אתם יודעים כמה קשה עובדים השוטרים?! אתם יודעים? אז יש כמה עשבים שוטרים או שוטרים שהם עשבים או משהו כזה. נו אז? אין שלמות. והם עובדים נורא קשה. בשביל מי? בשבילכם! אז חברה, בואו. לגבי הבת-מצווה. נו, הנה עוד פעם. אז קצת ציפרו מיליארדר. אז מה? אז הפכו בסיס צבאי לאולם שמחות. מה קרה? הבנאדם תרם הרבה והצבא עני ואין כסף, אין. אז חגגו בבסיס צבאי ואיימו על החיילים שאם הם יצלמו באירוע ישלחו אותם לכלא. אז מה? מישהו מת? העיתוי לא היה משהו כי זה קרה ביום של ההלוויה, שזה חבל, אבל חוץ מזה, מה קרה? מה קרה?! ולגבי העניין הזה עם בנק פועלים, טוב זו ממש הגזמה. מדובר בשני אנשים שהתאהבו. אהבה! גם אהבה זה אסור? אז הוא קידם אותה לתפקיד בכיר. נו, אז? מה קרה? הבנאדם מכיר אותה מקרוב, מכיר את האיכויות שלה, אז הוא קידם אותה. מה קרה? כל הביקורת הזו גורמת לזה ששרים, ואני מכירה שרים, לא רוצים עכשיו לשכור עוזרת צמודה. אתן קולטות כמה עבודות הפסדתן עכשיו עם כל הביקורתיות הזו? עוזרת צמודה! או דוברת צמודה! מישהי שצמודה איכשהו למישהו חשוב ועכשיו אין יותר. נגמר. זהו. אין. ולמה? כי כל הזמן ביקורת. ביקורת, ביקורת, ביקורת. עליהום. ישר חקירה, וישר מבקר המדינה. מה קרה? הטיעונים של שלום-ניר-מוזס עדינים ומתוחכמים כמו תעמולה סובייטית. שלום-ניר-מוזס מגיעה עם המטען האישי שלה (אשת שר שהיה תחת חקירה בשל חשד להטרדה מינית), המטען הכלכלי שלה ("התקשרתי לכתב ורבתי איתו"), והמטען המעמדי שלה ("ודאי פנו אליכם לתרום כסף להקים חדר כושר"), ומטיפה לעם הנבער מדעת שיפסיק כבר עם הביקורתיות הזו. זה לא קול-ישראל מירושלים, זה קול ההגמוניה מפי הדוברת הרשמית של האליטה. כל זה היה חמוד ומשעשע (לא) אם היה מדובר בכסף הפרטי של שלום-ניר-מוזס שהיה מממן את זמן השידור ואת האולפן ואת הטכנאי ואת המפיק. אבל לא. היא משדרת מקול-ישראל. אותו קול-ישראל שהוא השידור הציבורי שהעובדים מבקשים כעת שנתגייס למענו, כי השידור הציבורי הוא שלכם ובשבילכם. אני לא יודע מה אתכם – אני השתכנעתי.

מונח שהפך למטבע לשון בעקבות הכרזתו של הקריין חיים יבין עם היוודע תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977

את מהדורת החדשות שסיכמה את יום הבחירות לכנסת התשיעית, ב-17 במאי 1977, פתח הקריין חיים יבין בהכרזה: "גבירותי ורבותי, מהפך!". זו היתה הפעם הראשונה שבה הפסידה תנועת העבודה (בגלגוליה השונים כמפא"י, המערך ומפלגת העבודה) את השלטון למפלגת הליכוד (לשעבר גח"ל וחירות). המלה מופיעה במילוני האקדמיה ללשון העברית מאז 1957, אולם השימוש בה לא היה נפוץ. יבין הסביר לאחר מעשה כי חיפש מלה שמשמעותה חזקה יותר מ"שינוי", אולם כזו שאין לה ההקשרים הפרועים של "מהפכה". ב-2006 כתב יבין: "במוצאי יום הבוחר אני מקבל את התוצאות ורואה כי לראשונה בהיסטוריה מנחם בגין הולך להיות ראש ממשלה בישראל. מהפכה. אבל אני מהסס לכנות זאת כך. מהפכה עם בגין לא כל-כך הולך טוב אחרי שראש חירות היה במשך שנים מוקצה, פשיסט ומה לא. כמה דקות לפני השידור אני דולה מזכרוני את המלה מהפך ומשתמש בה" ("חיים במערכה", וואלה, 27.3.2006) המונח "מהפך" היה לתיאור ממצה של אותם חילופי שלטון במדינת ישראל, ששורשיהם ותוצאותיהם היו עמוקים ובעלי השלכות רבות-שנים, שחרגו מן התחום הפרלמנטרי. עם זאת, השימוש במונח הפך נפוץ גם לתיאור חילופי שלטון בכלל במדינת ישראל, ולתיאור שינוי דרמטי בכל תחום שהוא. כך למשל שודרה בערוץ 2 תוכנית בידור המונית בשם "מהפך", שמשתתפיה עברו סדרת שינויים בתסרוקתם ולבושם. סיקור בחירות 1977 היה הראשון שבו השתמשה הטלוויזיה הישראלית במדגם, והכרזתו של יבין באה עם היוודע תוצאותיו. בהמשך התחוור כי מפלגת הליכוד זכתה אף ביותר מנדטים מאלו שניבא המדגם. במהלך השידור, עת דיווח על תוצאות הבחירות בפירוט, עיווה יבין את פניו. מנחם בגין, מנהיג הליכוד באותה עת, פירש את ההעוויה כמביעה חוסר שביעות רצון מחילופי השלטון. הוא אמר בתגובה, "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". יבין טען כי עיווה את פניו בשל תקלה טכנית שהתרחשה באולפן. מאז 1977 סיפקה הפוליטיקה הישראלית הזדמנויות נוספות ליבין להכריז על "מהפך", במהדורות החדשות שסיכמו את הבחירות ב-1992, עת מפלגת העבודה חזרה לשלטון; את הבחירות ב-1996, עת חזר הליכוד לשלטון; ואת הבחירות ב-1999, עת העבודה שוב חזרה לשלטון. "חיים במערכה", וואלה, חיים יבין, 27.3.2006 "לא יעלה על הדעת", רפי מן. הד-ארצי הוצאה-לאור, 1998

"אין זה מן הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי", הודיעה מועצת העיתונות לאחר דיון סוער. עורך "הארץ" העריך כי בקרוב ימסור אורי בלאו לרשויות את המסמכים הצבאיים שברשותו

מסמכים הנמצאים ברשותו של העיתונאי אורי בלאו יימסרו בקרוב לשב"כ, כך העריך הערב עורך "הארץ" דב אלפון. מאחר שהמסמכים אינם ברשותו של בלאו ברגע זה, הסביר, ייצאו פרקליטיו לבקרו בלונדון "ברגע שהמרחב האווירי של בריטניה יהיה נקי מאבק הר געש, ישמעו ממנו כיצד לקבל את המסמכים האלה, אם ישנם מסמכים, ויגישו אותם בהנחיית הפרקליטות לגורמים המוסמכים". לדברי עורך "הארץ", "אנחנו כרגע רק מחכים לטיסה הזאת ללונדון ולהנחיות השב"כ לאן למסור את המסמכים ברגע שיתגלו". בהמשך דבריו ציין אלפון כי מדובר ב"עניין של ימים בודדים". דבריו של עורך "הארץ" נאמרו במהלך דיון שקיימה היום (חמישי, 15.4.10) מועצת העיתונות בפרשת ענת קם, המואשמת בהעברת מאות מסמכים מסווגים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. אלפון הגיע לדיון בתקווה לחלץ מהמועצה הודעת תמיכה בבלאו ובעיתונו. "המטרה היחידה של אורי בלאו היתה עיתונאית", הדגיש אלפון בפתח דבריו בפני חברי המועצה. "כאשר זומנו לתדרוך אצל ראש השב"כ, ריחפו מעל ראשי שמועות שונות. שהוא אנרכיסט, שהוא העביר מסמכים לארגונים, שהוא דיבר עם עיתונות זרה, שהוא אולי מכר את המסמכים האלה. בסופו של דבר ההר הוליד ברווז עיתונאי נוסף, וכל הצדדים מסכימים על העובדה הפשוטה הזאת – אורי בלאו ביצע עבודה עיתונאית. הייתי מצפה שתצא מכם הודעת תמיכה נלהבת באורי בלאו, הנאלץ כרגע להגן על עצמו מרחוק מאיום על חופש הפעולה העיתונאי שלו. דרך אגב, גם הודעת תמיכה בעיתון הארץ באה בחשבון מבחינתי". בתשובה לשאלה מדוע החזיק בלאו במסמכים הרבים מלכתחילה אמר אלפון כי "חלק חשוב מעבודתו של העיתונאי הוא איסוף מסמכים ופרסום מה שרלבנטי בהם, מה שעונה על האינטרס הציבורי". אלפון הדגיש כי "לא בחורה אלמונית שמתקשרת אליך באישון לילה יכולה לשפוט מהו האינטרס הציבורי. ייתכן שאותה בחורה סבורה שכל 200, או 87, או 700 המסמכים הם סוג של אינטרס ציבורי לפרסמם. תפקידו של העיתון, ובמקרה הזה של אורי בלאו והעורכים שלו, להחליט מה באמת עונה על ההגדרה הזאת. אחרי שיבדקו את אמינות המסמכים, ייתנו להם תוקף, יאספו תגובות מכל המעורבים, תפקידם לפרסם את זה. כמובן שאם הם טורחים להגיש לצנזורה אז אדרבה, אני לא מבין מה הדילמה". כשנשאל מדוע לא יידע "הארץ" את קם על החקירה שמתנהלת בעניינה ועל ההסכם שחתם בלאו עם השב"כ, אמר אלפון כי הוא עצמו לא ידע אז מי המקור של בלאו, כשם שאינו יודע מי המקור של עיתונאים אחרים הפועלים ב"הארץ". "אנחנו חתמנו על הסכם הכולל סעיף מפורש האוסר על השב"כ לאתר את המקור על-פי המסמכים שיועברו עליו", הדגיש. "גם פרקליטיו של אורי בלאו לא ידעו מי המקור, הם חתמו על הסכם אשר מגן על המקורות העיתונאיים של המסמכים האלה, ולכן זאת הסיבה שלא התקשרנו לענת קם, כי לא ידענו שהיא קיימת". כשנאמר לו כי בלאו בוודאי ידע על זהותה של קם אמר אלפון: "כאשר אורי בלאו יוכל לדבר באופן חופשי בלי שכל מיני אירועים מסתוריים יקרו לו, אז אנחנו נוכל לשאול אותו את השאלות האלה". אלפון התייחס בדבריו גם לטענה כי עצם פרסום צילומי המסמכים בעיתון סיכן את המקור שהעביר אותם. לדברי אלפון, טענה זו נשמעה מפי אדם אחד בלבד, חנוך מרמרי, וכי "האתר שפירסם לראשונה את ההאשמה הזאת, העין השביעית, סירב לפרסם את ההכחשה שלי במשך שלושה שבועות, עד למעשה להסרת צו האיפול, וגם אז הם הטביעו את זה בתוך כתבה מעורפלת". למען הדיוק יש לציין כי תגובתו של אלפון לכך ש"הארץ" בעריכתו נהג ברשלנות וסיכן את מקורותיו (ניתוח שתפוצתו הרחבה כנראה נשמטה מזכרונו של אלפון) התקבלה במערכת "העין השביעית" שבועות ארוכים לאחר פרסום המאמר מאת מרמרי, וגם זאת רק בתשובה לשאלות שהופנו אל עורך "הארץ" במהלך הכנות לפרסום כתבה אחרת. אותה כתבה התפרסמה ברגע שהסרת צו איסור הפרסום איפשרה זאת, וכללה את תגובתו המפורטת של אלפון. מכל מקום, אלפון ציין כי המסמכים המסווגים טופלו לפני פרסומם בעיתון, וכי "אפילו המסמכים שהועברו לשב"כ עברו שינויים קוסמטיים, בהסכמת השב"כ, כולל מחיקת מספרים סידוריים". אלפון הדגיש כי השב"כ ניסה במשך חודשים ארוכים לאתר את המקור על-פי התדפיס שפורסם במוסף העיתון. "עובדה היא שהגאונים לא איתרו את המקור", אמר. "למה לחזור ולהאשים את הארץ במשהו שלא היה ולא נברא? הרי המטרה האמיתית של הטענה הזאת היא לטעון שהארץ נהג ברשלנות ולכן אינו רשאי לקבל את הגנת הקולגות שלו. אבל זה שקר. ראש השב"כ אמר שעם קבלת 50 המסמכים בהסדר עם אורי בלאו, ואני פה מצטט מלה במלה, צמצום החשודים בהדלפה הפך להרבה יותר קל. מכאן נראה לי ברור שהארץ לא חטא כשהוא פירסם כפי שפירסם את המסמכים ושהשב"כ רימה את הארץ כאשר הוא אמר שהוא לא ישתמש במסמכים כדי לאתר את המקור". בקשתו של אלפון לתמיכה ממועצת העיתונות נתקלה בתמיכה נלהבת בקרב כמה מחברי המועצה ובמגוון הסתייגויות והתנגדויות מקרב חברים אחרים. חיים שיבי, למשל, טען כי ראוי היה להתחשב באמצעים שבהם השיג המקור את החומר המסווג. מרדכי שקלאר אמר כי אינו יכול לתמוך בתפיסת עולם עיתונאית שבה דוגל אלפון וזאת משום שעורך "הארץ" הצהיר בדיון כי ביקש לפרסם את תוכניות הצבא לכיבוש רצועת עזה טרם פתיחת מבצע "עופרת יצוקה" וכי רק בשל התערבות הצנזורה לא הובא המידע לידיעת הציבור. עו"ד אילן בומבך טען כי בעיניו המודל העיתונאי של בלאו ועורכיו "פסול". לדבריו, חשוב יותר לקרוא לעיתונאים לשמור על החוק. ביחס לכתב "ידיעות אחרונות" יוסי יהושוע, שאליו פנתה קם לפני שיצרה קשר על בלאו, אמר עו"ד בומבך כי "יכול להיות שיוסי יהושוע לא קיבל את המסמכים מהסיבות הנכונות. יש מצבים שבהם עיתונאי צריך לרסן את עצמו. המקרה הנוכחי הוא חציית קו אדום". בתגובה אמר אלפון: "דברים עצובים מאוד שמעתי היום, ולא מעטים, אבל דבריך הם בוודאי עצובים מכולם". לקראת סיום הדיון התרה הפרשן המשפטי זאב סגל בנוכחים שלא להחמיץ את ההזדמנות ולצאת בהצהרת תמיכה. "השאלה היא אחת", אמר סגל, "האם ראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי בלי לפרסם אותו ברבים ושאף הביע נכונות להחזירו לרשויות". "אנחנו מועצת העיתונות", הוסיף סגל, "וזה רגע שבו מועצת העיתונות או שהיא קיימת או שהיא לא קיימת". בסופו של דבר הציעה עו"ד אורנה לין, מ"מ נשיאת מועצת העיתונות, את הנוסח הבא לאישור חברי המועצה: "בלי להתייחס לעובדות בפרשה שעל סדר היום, שחלקן טרם נודעו, עמדת מועצת העיתונות היא שאין זה מן הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי". חברי המועצה הצביעו ברוב גדול בעד נוסח זה. רק שלושה התנגדו – מרדכי שקלאר, עו"ד אילן בומבך ויצחק טוניק, מפקד גלי-צה"ל, שלא לקח חלק בדיון.

ב"הארץ" נזכרים בפצצה הגרעינית | ב"מעריב" נזכרים בעניי צפת | ב"ידיעות אחרונות" נזכרים בנח מוזס | ב"ישראל היום" נזכרים במאבק על הזהות היהודית | נחום ברנע נזכר בנירנברג

"חמשת שרי המפלגה זועמים על היו"ר", נכתב בשער "ידיעות אחרונות" בכותרת המשנה להפניה לידיעה של איתמר אייכנר ויובל קרני. "תמיכתו בתיקון חוק האזרחות אינה מייצגת אותנו". ב"הארץ" מקדישים למה שמכונה "חוק הנאמנות" את הכותרת הראשית: "ברק שובר ימינה: תומך בדרישה להצהיר נאמנות למדינה יהודית". כותרת המשנה: "שר הביטחון הצטרף לעמדת נתניהו, בניגוד לעמדת שרי העבודה, ודורש להוסיף את המלים ברוח מגילת העצמאות". "חוק מיותר" היא כותרת טור הפרשנות של זאב סגל. "התיקון לחוק לא יעשה את מדינת ישראל ליהודית יותר", כותב נחום ברנע בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", המצוטט על שער העיתון. מה ימנע מאנשים להצהיר הצהרת שווא, הוא שואל. "התיקון יעשה דבר אחד בלבד", הוא קובע, "יחזק את הקמפיין העולמי שמוקיע את ישראל כמדינה גזענית. הנזק הוא מדיני, תדמיתי, כלכלי. [...] זהו חוק אנטי-ציוני". אבל, כותב ברנע, "כל זה מתגמד מול הטעם המוסרי. החוק המוצע לא רק מצטייר כגזעני, הוא גזעני באמת. הוא מחייב לא יהודים להצהיר שיהיו נאמנים למדינה היהודית, אבל פוטר מהחובה הזאת יהודים". ברנע מנצל את ההזדמנות כדי לחבוט בחרדים – "הם פטורים משום שהרבנים החרדים לא מוכנים להצהיר הצהרות נאמנות, לא למדינה, לא ליהודית ובוודאי שלא לדמוקרטית" – ומשתמש בנשק יום הדין (שלא כמו גולדה, השיח הישראלי מרבה להשתמש בנשק יום הדין): "זה עדיין לא חוק מחוקי הגזע של נירנברג. אבל הריח הוא אותו ריח". על שער "ישראל היום" מודפסים הדברים הבאים: "נתניהו: המאבק על הזהות היהודית – עמוק, ונכון"; "התיקון לחוק האזרחות צפוי לעבור בממשלה. ברק: בעד הצהרת נאמנות, אבל ברוח מגילת העצמאות". בעמ 5 ב"מעריב" מוכתר טורו של בן-דרור ימיני בכותרת "לא גזענות. טיפשות". "גם מבקריו הקשים ביותר של דיין מסכימים שאין זה הוגן שהזיכרון העיקרי מהאיש הוא אותם שמונה ימים קשים באוקטובר 73", כותבת עינת פישביין במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". אותם שמונה ימים קשים באוקטובר אינם הזיכרון העיקרי ממשה דיין, אולם העיתונות, כמתחייב משמה, שקועה במתרחש כעת, וכעת הוא הזמן שבו – בגלל גחמה של מישהו בגנזך המדינה – היא חיה שוב ושוב אותם שמונה ימים נוראים. אחרי שלושה ימים שבהם דשו העיתונים בפרטים ובבני פרטים שבתרשומות מישיבות ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, הגיע תורם של מוספי השבת להציע מבט מעט נרחב יותר. "לפרוטוקולים יש כוח", כותב בן כספית במוסף לשבת של "מעריב", "כל הספרים, התחקירים, הראיונות והגרסאות שפורסמו על המלחמה ההיא לא יכולים לעמוד בפניהם". הלקח של כספית הוא שאפשר היה למסור את סיני לפני 73 ולמנוע את המלחמה, וצריך למסור כעת את הגולן לסורים לפני המלחמה הבאה. "קשה לצאת טוב מפרוטוקול של דיון", כותב עפר שלח באותו מוסף של "מעריב". "העתקת הדברים לכתב עושה לעתים קרובות עוול לדובר [...] הקריאה מרתקת, קורעת לב. [...] קשה להפריז בחשיבות חשיפתם של המסמכים [...] תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שהתרשומות האלה מופיעות, 37 שנים לאחר מעשה, זהו מעשה מבורך. צודק מי שאומר שהעובדות העולות מהן אינן חדשות. אבל הדעות המקובלות על יום הכיפורים כל-כך מקובעות, ששווה בהזדמנות זו לבחון אותן". במוסף של "ידיעות" משרטטת פישביין קווים לדמותו של דיין ומצטטת בין השאר את יעקב חסדאי. "ההתמקדות המחודשת בדיין היא משגה", הוא אומר, "בפרוטוקולים שהתפרסמו עכשיו אין שום חידוש. כל העובדות עליו היו ידועות. השאלה הגדולה היתה מה קרה במלחמה". עוד במוסף של "ידיעות": רונן ברגמן שב לשורות המחוקות בתרשומות שנחשפו, וקושר אותן לכך ש"על-פי התקשורת הבינלאומית, באותו שחר היו בישראל כאלה שחשבו ברצינות לעשות שימוש בנשק גרעיני" ("גרעין הסיפור" היא כותרת המאמר). אחת הכותרות על שער "הארץ" שאובה מראיון של נועם שיזף עם היסטוריון הגרעין הישראלי אבנר כהן, המוציא כעת ספר חדש: "מלחמת יום הכיפורים: דיין ביקש מגולדה לדון בתקיפה גרעינית, ראש הממשלה סירבה". ברגמן מסכם בהערה על אודות הבעלות על הזיכרון הישראלי: "צה"ל ומערכת הביטחון הקדישו כל השנים מאמצים גדולים למנוע מהציבור כל מידע אודות המלחמה. משיקולים פוליטיים וממניעים זרים אחרים נעלו את כל התיעוד הגולמי של המלחמה מאחורי פלדה ומנעולי צופן, ומנעו גישה, אפילו מקצינים בדרגת אלוף, לשני מחקרים אדירי ממדים שכתבה בנושא מחלקת ההיסטוריה של צה"ל – מחקרים שהתבססו, בין השאר, על הפרוטוקולים של קבינט המלחמה". "למדנו לא לזלזל באף אויב" היא הכותרת הראשית של "מעריב" ("מיוחד למעריב"), ציטוט של הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, ב"מאמר בלעדי למעריב": "כותרות העיתונים בימים האחרונים פועלות כמו מכונת זמן", הוא כותב. "אין זו קלישאה שחוקה להגיד כי צה"ל של לפני יום הכיפורים 1973 ולאחריו – איננו אותו צבא". הטראומה, כותב אשכנזי, היא "נוכחות קבועה כצל בישיבות המטה הכללי", ומוסיף: "אני סבור כי ההפתעה המודיעינית ותחושת אי-הוודאות הקיומית שהביאה איתה המלחמה היא תובנה חשובה לעשייה הצבאית [...] היא ההסבר לעבודה הסיזיפית על העצמת כוחו ויכולותיו של צה"ל". אחת מ"הדעות המקובלות" ששלח כותב עליהן היא כי מודיעין נוסף היה מונע את המחדל. שלח כותב כי הפרוקטוקולים מוכיחים כי "גם כשכל המודיעין ביד, ההנהגה המדינית והצבאית היתה נתונה בשיגיון ששום מידע לא היה יכול לגבור עליו". שלח שואל: "עד כמה השתנה פיקוד צה"ל באמת, עד כמה הוא מבין את מגבלותיו ואת הלקחים האמיתיים של 1973? התשובה אינה נמצאת בפרוטוקולים, אבל כששומעים את האמירות הרווחות גם היום על איכותו של הצבא, שיקומו בדרך פלא אחרי מלחמת לבנון השנייה ואיכות מפקדיו, כדאי לחזור ולהרהר בהם". "יותר נוח להפיק לקחים באיחור של 37 שנים", כותב אסף גפן בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". הגיבורים והאנטי-גיבורים של מלחמת יום הכיפורים הם לא הדמויות היחידות המגיחות מן העבר אל דפי העיתון. שער המוסף "7 ימים" מוקדש להפניה לראיון של אמירה לם עם דליה רבין ("לא שוכחת ולא סולחת"), וברצועה בראש עמוד השער נכתב: "רגע לפני פתיחת משפטו, ארקדי גאידמק מבטיח: אגיע לישראל – ואלחם. אני לא מפחד מכלום". מילא לחזור לגאידמק; הוא אמנם אחד מסמלי העשור בכל הקשור להנצחת האדיוטיזם והעיוורון של התקשורת שלנו. אלא שלקראת פתיחת משפטו יש עניין להחליף איתו מלה. אבל מדוע לחזור לדליה רבין (ועוד להקדיש לה מקום נרחב כל-כך)? באמת, מה יש לדליה רבין להציע לציבוריות הישראלית בכל הקשור לזכרון הרצח מלבד הקשר המשפחתי לנרצח? מסתבר שיש. רבין קשורה למוזיאון ההנצחה החדש שהוקם לזכר אביה, והיא אף מצליחה להשחיל כמה מלים על אודותיו בכתבה ב"ידיעות", למשל: "גם ההחלטה על המסר של המוזיאון היתה מורכבת. רבין לא רצתה שתודבק לו התווית של השמאל. המרכז הוא לא מרכז אוסלו ולא מרכז השמאל, זה מרכז רבין, היא אומרת". לדליה רבין יש, אם כן, סיבה להתראיין לעיתון, והסיבה היא הנצחת זכר אביה. אבל מה הסיבה של "ידיעות אחרונות"? "השבוע דליה רבין עוצרת לרגע, מביטה לאחור ומדברת לראשונה על פרידתה מבעלה השני עו"ד אבי פילוסוף, ועל ההידרדרות שחלה בבריאותה בימים שבהם החליטה להקדיש את עצמה להקמת המוזיאון לזכרו של אביה". ואם את הגירושים של דליה רבין מבזבזים ב"ידיעות" כבר באוקטובר, מה יעשו בעיתון בנובמבר? "מכאן גם רגישותו המיוחדת של העיתון למצוקה ולסבל של אנשים קטנים. אין בעינינו קטנים: אומה גדולה היא ציבור של אנשים קטנים, וענייניהם הם העניינים החשובים והקובעים ביותר בעינינו", כתב נח מוזס, המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות" לפני 31 שנה (ועל כך בהמשך). בינתיים, "מעריב" ממשיך לטפל ברצינות בנושאים שמקובל לכנות "חברתיים", דהיינו, ענייניהם של האנשים הקטנים. ודוק: לא כל ידיעה שעניינה "איש קטן" (מי שאינו "מפורסם" בשום צורה) היא ידיעה "חברתית". אנשים "קטנים" מרבים להופיע בדפי הטבלואידים, אולם בדרך כלל משמעות הדבר שהיו שותפים לאירוע יוצא מגדר הרגיל (נדקרו, נדרסו, בישלו קערת חומוס שנכנסה לספר גינס). לעומתם, מעטים יותר האנשים "הקטנים" שזכו לתשומת לבו של העיתון בשל מעורבותם בעניינים שבשגרה (קופחו בשכרם, נרמסו על-ידי הרשויות). אחת הכותרות המרכזיות היום על שער "מעריב" היא "שוק העבדים בעיר המקובלים". מאחורי הכותרת המטופשת מסתתרת עבודה עיתונאית שלא מרבה להגיע לשערי העיתונים: יובל גורן מסקר את מציאות החיים של עולים מובטלים מאתיופיה, המשמשים כוח עבודה זול המנוצל על-ידי תושבי צפת האוספים אותם מפינת רחוב. הדיווח של גורן פותח את העיתון ומקבל את כל העמוד הראשון. "הקרב על הדולר" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "ירוק יורד" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("נגיד בנק ישראל סטנלי פישר קנה אתמול 700 מיליון דולר, אבל לא הצליח למנוע את צניחת המטבע האמריקאי"). על שער "הארץ" אין זכר לירידת הדולר, אבל מדווח שם כי מריו ורגס יוסה הוא הזוכה בפרס נובל לספרות. בסופה של כותרת המשנה על שער "ידיעות" נכתב "המלצות: איך מרוויחים משקיעת הדולר" (סבר פלוצקר וגד ליאור). בטורו השבועי ב"ממון" קובע פלוצקר כי בועת הנדל"ן "לא בהכרח מתפוצצת, היא נוחתת", וכי שורה של שינויים (כמו ייקור המשכנתאות), ובעיקר ריבוי התחלות הבנייה, גורמת למהלך שתוצאותיו – בשוק נדל"ן המגיב באיחור של שנתיים-שלוש לשינויים בשטח – יהיו ירידת מחירי הדירות. תחזיותיו של פלוצקר מתאפיינות לא מעט פעמים באופטימיות, זהירה יותר או פחות. תחזית ה"תיקון" שלו לפני שנתיים התפוצצה בעוצמה עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול. יש לקוות שהפעם התחזית תנחת בשלום, יחד עם הבועה. יש גם תחזיות אחרות: "ציר הרשע הולך ונרקם סביבנו", כותב בן כספית במוסף לשבת של "מעריב", "עשרות אלפי רקטות וטילים כבדים ומדויקים מכוונים אל מרכזי ערינו. לא עוד יורדים למקלטים בצפון. תתרגלו: בפעם הבאה הפרויקטים של משפחת גינדי הולכים לחטוף בגדול. אולי זה מה שיפוצץ, סוף-סוף, את בועת הנדל"ן". "זאב רוזנשטיין הוא בכלל בן יחיד. איך הוא יהיה משפחת פשע?" (העבריין מאיר אברגל מתראיין לאתי אברמוב במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"). "כשפגשתי את ארקדי בפעם הראשונה הוא תיעב תקשורת. שנא ממש. היה סגור ודיסקרטי", טוען יוסי מילשטיין, מי שהיה יועץ התקשורת של העשיר ארקדי גאידמק, באוזני צדוק יחזקאלי ב"7 ימים". "אבל כשזה התחיל, אי-אפשר היה לעצור אותו. זה היה מעבר מטורף מקיצוניות לקיצוניות. זו היתה פשוט התמכרות. הוא היה קם בבוקר ורואה את התמונה שלו בעיתון, ורצה עוד ועוד. הבנאדם הפך למכור. הוא גם התמכר לרצון להיכנס לפוליטיקה. "הבנאדם התאהב בתדמית שלו כמלך העולם. הוא התאהב, הראש שלו הסתחרר והוא היה הרבה פחות ממוקד. היה שלב שאי-אפשר היה להפסיק אותו יותר. עוצמת הפרסום והכוח יצרה אצלו אשליה. ולא רק אצלו. אני נפלתי באותו פח. כשאתה יוצר כותרת אחרי כותרת, זה נותן תחושה מאוד משכרת. אני יושב בבית-קפה עם סנדלים וגינס, ובטלפון אחד משפיע על כל מה שהולך מסביב. "בוקר אחד הגיעה ידיעה שהולכים לחקור את גאידמק ביאחב"ל. לא בעיה. הזמנתי אוטובוסים שייקחו ילדים משדרות לאילת. בחדשות אף אחד כבר לא דיבר על החקירה, רק על זה שדאגנו לילדים שהמדינה לא סופרת אותם. "הוא אומר היום שאותו זה השחית. הפכתי לאדם לא רגיש, שטחי ואטום. לא ראיתי אף אחד מסביב. לא את החברים שלי, לא את האשה ולא את הילדים. כל היום אתה מתעסק בללטף את האגו של ארקדי ובדרך גם את האגו שלך. לא היה עוד עולם מסביב. אבל זו היתה אשליה. הוא לא הבין שכמו שמכתירים אותו, כך גם יפילו אותו. "לדבריו, גם רכישת בית"ר ירושלים נבעה מתאוות הפרסום. יום אחד הוא מתקשר אלי ואומר, תרמתי 400 אלף דולר לסכנין. הוא היה מאושר. אמרתי לו, ארקדי, יאכלו אותנו חיים. נהיה מאוד לא פופולריים. בוא נאזן מיד ונמצא קבוצה אחרת. אני לא מבין בכדורגל, אבל ישר קפצה לי בית"ר לראש. זה טוב לאינטרס שלנו. קבוצה ירושלמית, ההפך מסכנין. אמרתי לו שיתרום אותו סכום ונגמור. לא התכוונתי שיקנה, אבל זה שירת אותנו בצורה מטורפת. תקשורת הספורט קונה הכל. אם ארקדי רק פותח את הפה, הם יצטטו הכל". מילשטיין, אגב, מתראיין אחרי שמיזם עסקי שהקים, ספא לעשירים, התמוטט חודש אחרי הפתיחה והותיר אותו עם חובות של מיליונים. התקשורת, אגב, סיקרה ביד נדיבה את פתיחת הספא הגרנדיוזי. "ההתעניינות התקשורתית השבוע בשני מקרי הרצח בעיר נולדה כמעט באקראי, אולי בטעות", כותבים גדעון מרון ועודד שלום על לוד במוסף לשבת של "ידיעות". "חיגאזי נורה למוות בערב לא הרחק מבניין העירייה, ובערוץ 2 דיווחו שהיו יריות בלשכת ראש העיר ויש נפגעים קשה. יורם הרוש, הדובר של אילן הררי, ראש העירייה הממונה, מספר כי שמע את הדיווח ברדיו. היינו בדרך לאירוע ועשינו אחורה פנה. הגענו כל עוד נפשנו לעירייה להוכיח שברוך השם כולם בסדר. מיד התחילו המון טלפונים מכל כלי התקשורת, ומכיוון שלמחרת נרצחה הבחורה, העיר מיקדה עניין והרבה עיתונאים הגיעו הנה". "ידיעות אחרונות, ראשית כל, הוא עיתון חופשי: חופשי כלפי פנים וחופשי כלפי חוץ", כתב נח מוזס ב"ספר השנה של העיתונאים" במלאת 40 שנה ל"ידיעות אחרונות" ב-1979, והדברים מובאים היום בכפולת העמודים במוסף לשבת של העיתון, המוקדשת לזכרו של מוזס. "כלפי חוץ, מבחינה פוליטית הוא אינו תלוי בשום זרם ושייך לכולם. במידה שהוא מחווה דעה או יוצא בתביעה, הרי זו נקיטת עמדה על רקע פטריוטי. כלפי פנים – בגלל הימצאותו בבעלות פרטית נהנים הכותבים בו מחופש ביטוי, שאינו מצוי בדרך כלל בעיתון מפלגתי, המשמש שופר למחנה מוגדר. יש כועסים – וטיעון זה מושמע לפעמים במכתבים המגיעים למערכת – כי בידיעות אחרונות ניתנת לפובליציסטים יד חופשית מדי". ההפניה לכפולת העמודים מודפסת בשער העיתון, במשבצת שחורה ("25 שנה למותו של נח מוזס"), ומזכירה, מעבר לגיחוך המסוים שמעוררים כעת הדברים בדבר "היד החופשית מדי", כי עיתון בבעלות פרטית שייך לא לכולם, אלא למאן-דהו פרטי מסוים, ושלכן חצי יובל שמלאו לפטירת מי שחשוב לאותו מאן-דהו פרטי הוא מאורע בעל חשיבות לאומית שיש להזכירו בשער העיתון. גם ב"מעריב" מפקיעים חלק מעמוד השער לדבר היו"ר, יו"ר דירקטוריון קבוצת "מעריב" החדש, ד"ר זקי רכיב. "קוראים יקרים, אני פונה אליכם בהתרגשות מלאה ביראה", פותח רכיב, מכנה את העיתון "מותג" ו"גוף תוכן", מבטיח מהפכה ו"עידן חדש ומלהיב" (אולם לא מופלא), ומצהיר כי יוביל את "מעריב" ל"דרך חדשה רצופה בחידושים". במאמר לא חושף רכיב טפח מתוכניותיו העתידיות להצלת העיתון, הניצב על פי פחת. מה עומד מאחורי הקלישאות הבומבסטיות בדבר "מהפכה דיגיטלית" ו"קדמה אינסופית ורצופת אתגרים"? רכיב לא יודע לכתוב, נקווה שהוא יודע לנהל. "אי-אפשר יותר לסבול את כל הבשלנים והבישולים בטלוויזיה" (מנחם בן, "תרבות מעריב"). "ענת טלשיר, מחושפי פרשת הקישון, מוציאה ספר ראשון אחרי שלושים שנות עיתונות", נכתב בכותרת המשנה לראיון במדור הספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "כשהתחלתי לכתוב", היא מספרת לנבו זיו, "הייתי עם המרפקים קרובים מאוד אל הגוף. יש משהו מדויק בכתיבה עיתונאית. תחקיר, בדיקה, שאלות, הצלבות, תגובות. ביסוד שלך אתה כמו נגר או נפח, רוצה לכתוב על מה שאתה מכיר, על מה שראית והיית. נקודת המפנה התרחשה ברגע שהסרתי מעלי את התיעוד וההיצמדות לאמת. החירות הזו פנטסטית". שבת שלום.

עיתונאים מסוגלים להשפיע על מהלך מלחמה או לגרום לבורסה להתרסק, אבל כשזה מגיע לנעשה בחצר האחורית שלהם, קולם לא נשמע. 2011 יכולה להיות שנת המפנה

אם נמשיך להביט מנגד על כוחות ההיצע והביקוש המעצבים את מקצוע העיתונאות, בקרוב מאוד לא יישאר ממנו כלום: כמעט כולנו נהפוך לאנשי תוכן – תפקיד שמבחוץ נראה מאוד דומה לעיתונאי, אבל נטול הערך המוסף שלרוב נסתר מהעין: שליחות חברתית, אתיקה ושאיפה לחשוף את האמת. או במלים אחרות: איש התוכן הוא זבן של טקסטים. אחד שיודע מה הלקוח רוצה, וגם ידאג לספק לו את זה. בהתחלה עוד יקראו לנו עיתונאים, אבל אחרי זמן מה יבינו שזה כמו לקחת נער שהופך המבורגרים במקדונלדס ולכנות אותו שף, ולכן יאפשרו למונח עיתונאי להישאר נחלת האנציקלופדיות וספרי ההיסטוריה. הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה: אין אף אחד שיעצור את התהליך הזה. מבחינת המו"לים, לייצר עיתונות זה הרבה יותר יקר מסתם להפיק תוכן בידורי, את רוב הפוליטיקאים זה בכלל לא מעניין, לבעלי ההון נוח לקבל עיתונות בלי שיניים שיכולה לעטוף את הפרסומות שלהם בניחוח של אסקפיזם, ולאזרחים עצמם כבר נמאס מהאנשים שקובעים בשבילם מה חשוב. כך או כך, המשבר הזה לא ייפתר מעצמו. צריך להכניס למשוואה כוח נוסף שיפעיל לחץ לכיוון הנכון. מלבדנו, העיתונאים, איש לא יעשה את זה. ובעצם, האם בכל הקשור לעיתונאים בישראל אפשר להשתמש במלה "אנחנו"? העיתונאי והסופר וולטר ליפמן היה מספק לשאלה זו תשובה שלילית נחרצת. אין באמת כזה מושג ציבור, הוא טען בפולמוס ידוע שניהל בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת עם הפילוסוף גון דיואי. לדבריו, מה שמכונה בטעות "ציבור" הוא אוסף של יחידים שכל אחד מהם פועל בנפרד למען עצמו. לעומתו, דיואי גרס שקבוצה גדולה של אנשים יכולה להפוך לציבור, אם חבריה יבינו שהם מדוכאים בשיטתיות, יפתחו תודעה משותפת ואף ינסו לשנות את המצב. אנחנו העיתונאים אמנם נמצאים בתחרות חיובית מתמדת שגורמת לנו להביא את הסיפור הכי טוב והכי בלעדי, את העיצוב הכי יצירתי ואת הדעות הכי חתרניות. אבל התחרות יכולה גם להזיק – להפוך את העיתונאים משותפים-לדרך לאויבים, למצב שבו עיתונאי לעיתונאי – זאב. ההתנהלות הזו באה לידי ביטוי בכתבים שמסכלים זה לזה סיפורים, במתחים בתוך מערכות ובצלמים שמגלים לאם על מות בנה כחלק מהמרדף מי יביא ראשון את התמונה. לתחרות פרועה שכזאת יש חלק מרכזי בשחיקת המקצוע. השינוי יבוא רק אם לצד התחרות נצליח לייצר גם תחושת שותפות. תחושת שותפות מייצרים על-ידי מפגשים, חוויות ומוסדות, אבל קודם כל על-ידי החלטה שהמצב הנוכחי מאוס. שאנחנו קודם כל שותפים לדרך. מהפך תודעתי הוא תנאי הכרחי, אך לא מספק. עלינו לתרגם את החשיבה כציבור לפעולה משותפת, להפוך לכוח שיכול להוביל שינוי ולייצג את האינטרסים של המקצוע ושל העוסקים בו בתוך המשא-ומתן המתמיד שמעצב את תחום עיסוקנו. כוח כזה נוצר רק מתוך התאגדות, שהופכת אותנו מיחידים לקבוצה, שמוסמכת להיאבק למען האינטרס של חבריה – במקרה זה העיתונאים. אילו אגודות העיתונאים לא היו נוסדות עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, היה צריך להמציא אותן. הרעיון שעומד מאחוריהן – שילוב בין ארגון עובדים לגילדה מקצועית – טומן בחובו את יכולתם של העיתונאים לקחת אחריות על גורלם. אולם עצם קיומן אינו מספיק כל עוד הן נכשלות פעם אחר פעם במילוי תפקידן, וכל עוד הן אינן כוח אמיתי שיפעל למען האינטרסים העיתונאיים בישראל. בתוך כך, האיגוד הארצי – שאמור לאגד את האגודות לחוד חנית שיוביל את המאבק – רוקן מתוכנו במודע ובמוצהר על-ידי הנהגתו הנוכחית. אסור לנו להמשיך לעמוד מנגד ולצקצק על חוסר הרלבנטיות של האגודות, או לספר לעצמנו ולאחרים שיש דברים שאי-אפשר לשנות. הציניות הזאת, שמאפיינת עיתונאים והיא תוצר לוואי כמעט הכרחי אצל מי שאמון לבקר את כולם, היא בעוכרינו. בנוגע לעתיד עולם העיתונות, להבדיל משדות אחרים שאנחנו מסקרים, אין לנו המותרות להשתלח ולחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה. הגיע הזמן להיפטר מהציניות, להפשיל שרוולים ולהתחיל לשנות את אגודות העיתונאים מבפנים. אחת הנגזרות של שיטת ההעסקה בעיתונות, שמתגמלת רבים מעט ומעטים הרבה, היא שהזוטרים מפחדים לסכן את הסיכוי להגיע לצמרת ואילו הבכירים מפחדים לסכן את מה שכבר השיגו. כך לא יבוא שינוי. התקוממות של המאסה העיקרית של העיתונאים – הזוטרים, הצעירים, הפועלים השחורים של הענף – היא תנאי הכרחי, אך לא מספק, לחולל את השינוי הדרוש. התקוממות כזאת התרחשה ביולי 2008, כשכ-350 עיתונאים הגיעו לבית סוקולוב לכנס הקמת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. במקביל צריכה להיווצר הנהגה שתתווה כיוון ודרך ותסחוף אחריה את האחרים. עיתונאים מסוגלים, בכוח מלותיהם, להשפיע על מהלך מלחמה, לגרום לבורסה להתרסק או לאחד את הציבור הישראלי מול מסך הטלוויזיה. כשזה מגיע לנעשה בחצר האחורית שלהם, קולם לא נשמע. הגיע הזמן שהם ייקחו את המושכות לידיהם, ויעסקו לא רק בביקורת, אלא ביצירת אלטרנטיבה ועיצוב מחדש של העיתונאות בישראל. 2011 יכולה להיות שנת המפנה דווקא בגלל כל הדברים שאנחנו נוטים לראות בהם אויבי המקצוע, ובראשם התחזקות האינטרנט על חשבון הפרינט. המשבר הכלכלי בענף העיתונות, הירידה בדימוי המקצוע, ריקון כללי האתיקה מתוכנם והמבוכה אל מול המדיה החדשה שכבר החלה לשנות ובקרוב תשנה לגמרי את הפרקטיקה המוכרת – כל אלה יכולים להביא את קבורת החמור של העיתונאות, אך מאידך גם להיות מבשריו של עידן חדש שמתאפיין בנגישות המידע, בתלות פוחתת בבעלי הון וביכולת להגיש טקסטים עיתונאיים באופנים שלא היו בנמצא בעבר. לא חסרים כוחות שינסו לחזק את התקשורת כאמצעי לספק לחם ושעשועים להמונים. אנחנו צריכים להיות הכוח שימשוך לכיוון השני. יאיר טרציצקי הוא עיתונאי וכותב יחד עם יואב ריבק את הבלוג "עיתונאים"

התפטרותו של עורך nrgמעריב נכנסת לתוקפה בשבוע הבא. לאתר לא ימונה בינתיים עורך ראשי, סממן נוסף לתופעת "הכסאות הריקים" בבית "מעריב"

החל מהשבוע הבא יפעל nrgמעריב ללא עורך ראשי. עובדי האתר קיבלו הודעה שלפיה העורך הנוכחי, ארנון גל, יסיים את דרכו באתר בסוף החודש, ובמקומו לא ימונה בשלב זה עורך אחר. כתחליף ימונה ליאור לנדנברג, ראש מערכת החדשות באתר, כאחראי כללי על האתר, במקביל לעבודתו השוטפת כראש מערכת החדשות. לצד לנדנברג מונתה שלומית חביב, המפיקה הראשית של האתר, לאחראית על כל יתר הערוצים, גם במקרה זה במקביל לעבודתה השוטפת. בפועל תפקיד העורך הראשי של האתר אינו מאויש זה שבועות. בסוף יוני הודיע גל לעובדיו כי יעזוב בקרוב כדי להגשים את חלומו ולעבוד בטלוויזיה. "בשבועות הקרובים, במקביל לתחילת עבודתי בחברת החדשות של ערוץ 10, אמשיך ללוות אתכם עד לרגע שבו יימצא מחליף והוא יסיים את חפיפתו", כתב אז גל לעובדי האתר. "אני כבר מתנצל מראש אם אהיה אולי לפרקים מעט פחות זמין, או אם החלטות כבדות משקל ייאלצו להמתין למחליף, אך מבטיח לעמוד לשירותכם בכל דבר ועניין". בשבועות האחרונים גל אכן בילה זמן ממושך מחוץ למערכת nrgמעריב, כחלק ממעברו לתפקיד החדש. כעת, כאמור, גל פורש בלי שמונה לו מחליף קבוע. פרישתו מותירה עוד כיסא אחד ריק בקבוצת "מעריב", המשך למגמה שמאפיינת את התנהלות העיתון בשנה האחרונה. בתגובה לפניית "העין השביעית", התקבל מ"מעריב" המסר הבא: "ממעריב נמסר אין תגובה".

פרופ מוטי רביד, הפרשן לענייני בריאות של "ידיעות אחרונות", הוא גם מנהל בית-חולים. בעוד שרביד סבור כי אין בכך ניגוד אינטרסים, ההסתדרות הרפואית מכנסת את לשכת האתיקה לדון בנושא. ב"ידיעות אחרונות" סירבו להגיב

בישיבה הקרובה של לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית יעלה לדיון נושא עקרוני – האם ראוי שרופאים בכירים ישמשו בו בזמן גם עיתונאים. רופא בכיר ועיתונאי בכיר שיעמוד במרכז הדיון הוא פרופ מוטי רביד, המנהל הרפואי של המרכז הרפואי מעייני-הישועה ומי שמשמש במקביל פרשן לענייני בריאות של "ידיעות אחרונות". אין חולק על נסיונו הרפואי של רביד והיכרותו עם מערכת הבריאות. לאורך השנים שימש במגוון רחב של תפקידים רפואיים, ביניהם סגן המנהל הרפואי של קופת-חולים מכבי, ראש מינהל התרופות של קופת-חולים כללית ומנהל בתי-החולים וולפסון בחולון וזיו בצפת. הסוגיה שתידון בלשכת האתיקה היא אם ראוי שאדם התלוי בגורמים שונים במערכת הבריאות ישמש במקביל פרשן לענייני בריאות. "אני חושב שמוטי רביד נמצא בניגוד אינטרסים מובנה, שראוי לבדוק אותו", אומר ל"עין השביעית" פרופ אבי רכס, יו"ר לשכת האתיקה. לדבריו, לרופא עם השכלה משפטית אסור לעסוק במקביל גם בעריכת-דין, ויש לבדוק אם אין ניגוד אינטרסים דומה בקרב רופאים בכירים העובדים במקביל כעיתונאים. המרכז הרפואי מעייני-הישועה, יש לציין, הוא בית-חולים פרטי השוכן בבני-ברק ומשרת בעיקר ציבור חרדי. סגן שר הבריאות, המשמש שר הבריאות בפועל, אף הוא מהמגזר החרדי. אמנם תקציבו של המרכז הרפואי שבניהולו של רביד אינו תלוי ישירות במשרד הבריאות, אך המשרד הוא רגולטור שלו. לדברי רכס, רביד השתתף באחרונה במפגש עיתונאי עם סגן שר הבריאות וחבש בו את כובע העיתונאי. "[במצב כזה] הוא לא יכול להיות בעמדה ניטרלית לחלוטין", טוען רכס. נוסף על כך, קופות-החולים, הנמצאות בתחום הכתיבה של רביד, הן שמפנות לקוחות למרכז הרפואי שהוא מנהל. לדעת רביד, אין כל ניגוד אינטרסים עקרוני בכך שפרשן קבוע מטעם כלי תקשורת מכהן במשרה בכירה בתחום שעליו הוא אמור לחוות דעה. "עשיתי בימי חיי פחות או יותר את כל קשת התפקידים במערכת הבריאות", הוא אומר, "ואין לתפקיד שאני עושה בפועל שום השפעה על ההשקפות שלי ועל הראייה שלי את הרפואה. אני חושב שאני כבר מספיק זקן, שלא לומר בשל, בשביל להעריך אובייקטיבית. אתה לא רואה בכתיבה שלי אף פעם את האספקט של מנהל בית-חולים, כמו שכשכתבתי כמנהל מחלקה לא ראית את האספקט הזה. אני כותב מתוך ראייה של מבקר". לדברי רביד, עבודתו דומה לעבודת פרשנות שמספקים מומחים אחרים. "פרשנים מקצועיים הם אנשי מקצוע, הם לא עיתונאים", הוא אומר. לדבריו, מקובל עליו שראש קרן השקעות או מנהל בנק יתפקד כפרשן קבוע בכלי תקשורת. הוא מדגיש כי עובדה היא שרבים מהמרואיינים בתחום מחזיקים במשרות רמות במגזר העסקי. אבל הם לא פרשני הבית. "בכלכלה זה אולי פחות נפוץ, אבל במקצועות אחרים, במיוחד במקצועות כמו מדע, סוג כתיבה שאני כותב יכול לכתוב ברוב המקרים רק רופא, ורק רופא מנוסה. אלה זוויות ראייה שעיתונאי, ככל שיהיה אינטליגנטי, לא יראה אותן כי הוא לא בתוך המקצוע. אני חושב שתפקידו של איש מקצוע ברמה גבוהה לתת לציבור את דעתו והשקפותיו". לדברי רביד, הוא מעולם לא איפשר לעבודתו להשפיע על כתיבתו, ובמקרים שמתח ביקורת לא נתקל ביחס שונה מצד המבוקרים בעקבות פרסומיו. "אני חושב שמיעוט המאמרים שלי היא ביקורת, ואם יש ביקורת אני חושב שהיא ביקורת בונה", הוא אומר, ובכל אופן, "ביקורת זו לא מטרה בפני עצמה". לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית נמצאת כעת בפגרה ותתכנס שוב רק בספטמבר. בסמכותה להרחיק רופא מההסתדרות הרפואית ולתת לכך פומבי, סנקציה שננקטת לעתים נדירות בלבד. בעבר התערבה לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בעבודת עיתונאי שכתב על ענייני בריאות. הלשכה פנתה לאיתי גל, המשמש פרשן לענייני בריאות באתר ynet, וביקשה ממנו לחדול לפרסם ביקורות על בתי-חולים מתחרים. במקרה של רביד, אין תלונות ממוקדות על פרסומים פרי עטו שנבעו ממניעים לא ענייניים, ועל כן הדיון צפוי להיות עקרוני. עורך "ידיעות אחרונות", שילה דה-בר, סירב למסור תגובה.

בקבוצת "ידיעות אחרונות" מתקשים להשיב על השאלה מדוע חפץ נתניהו ביקרו של אלוביץ | "ישראל היום" מעניק למפכ"ל מתנת פרידה | "גלובס" יוצא נגד האינטרס של בעל השליטה בעיתון

"המנכ"ל פוטר, הציבור ישלם", קוראת הבוקר הכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות". העיתון, שידוע בהסתייגותו מרפורמות מבניות במשק ושפרשנו הכלכלי הבכיר כותב בעקביות על שוליות יוקר מחיה בישראל, העיתון שסיקר את הרפורמה בסלולר תוך הסתייגות בולטת בדומה ל"מעריב" של נוחי דנקנר חרף העובדה שאף בעל חברת סלולר אינו מחזיק ב"ידיעות אחרונות", אותו עיתון מעריך הבוקר בכותרת המשנה שעל שערו כי "הפיטורים נועדו לטרפד הרפורמה לצמצום חשבון האינטרנט". פתאום הפך "ידיעות אחרונות" למעודד מוצהר של רפורמות צרכניות בתחום התקשורת? שני התצלומים שמלווים את הכותרת מעלים את האפשרות כי עניינו של "ידיעות אחרונות" בסיכול הרפורמה אינו נובע רק מחשבון האינטרנט שיגיע לצרכן. מצד אחד של הכותרת מוצג דיוקנו של שר התקשורת וראש הממשלה בנימין נתניהו, מן העבר האחר של הכותרת מוצג דיוקנו של ח"כ גלעד ארדן. דומה שהיריבות האישית בין השניים והפוטנציאל לצמיחת מנהיג אלטרנטיבי למפלגת השלטון הם שהביאו את טרפוד הרפורמה אל ראש שער "ידיעות אחרונות". עקיבא נוביק ויובל קרני מדווחים בכפולה השנייה של העיתון כי ארדן הודיע אתמול שבשבועות הקרובים יגיש הצעת חוק לפירוק חברת בזק על-ידי חיובה למכור את אחזקותיה בכל חברות התוכן והשירותים שברשותה. ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", מבהירים אורי תובל ואופיר דור כי הצעת חוק זו לא קודמה עד כה על-ידי משרד התקשורת ונשמרה כסנקציה שאפשר לאיים בה במקרה שחברת בזק תקשה על קידום רפורמות מתונות יותר. גם כעת, הם מוסיפים, די ברור שהצעת החוק הזו לא תעבור והיא משמשת יותר כאיום, הפעם מצד ארדן על נתניהו. במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "ממון", מדווח ישראל וולמן בהרחבה יחסית על הרקע וההשלכות לפיטוריו של מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר. הרפורמה שבלב המחלוקת, המכונה "רפורמת הפס הרחב" או "רפורמת השוק הסיטונאי", עלולה לפגוע במוקד ההכנסות של בזק, מה שמכונה לעתים בעיתונות הכלכלית "הפרה החולבת" של החברה – התשתית שעליה היא מעבירה שיחות קוויות וחיבורים לאינטרנט. פיטורי המנכ"ל שהוביל את הרפורמה, מציין וולמן, הובילו אתמול לעלייה של 4.5% במניית בזק, כמו גם לעליות במניות אחרות של קבוצת אלוביץ (אמיתי זיו מעריך ב"דה-מרקר" כי הרפורמה עולה לבזק מיליון שקל ביום. עצירתה בשלב הנוכחי עשויה לחסוך לחברה לפחות מחצית מהסכום). "בכירים בענף התקשורת שעימם שוחחנו בעקבות פיטורי ברגר הביעו ספק אם מערכת היחסים הקשה וחסרת התקדים שהתפתחה בין בזק לבין משרד התקשורת ניתנת בכלל לשינוי", מוסיף וולמן. "אם המשרד יתקפל פתאום מול סרבנותה, אמרו, הדבר יעורר חשד מיידי. כל הצמרת המקצועית שותפה למהלכים הנוקשים האחרונים מול בזק ותמימת דעים בעניין. קשה להאמין שמנכ"ל חדש שימנה נתניהו יוכל לעשות זאת מבלי להפוך מטרה מיידית לבדיקת מבקר המדינה". "ארדן נגד נתניהו: אגבש הצעת חוק לפירוק בזק", נכתב אמש בכותרת הראשית של "גלובס". "הסיכוי שהצעת החוק של ארדן תאושר בכנסת הוא קלוש עד אפסי", מעריכים בכפולה הפותחת של העיתון גד פרץ ולילך ויסמן. "האם באמת ניתן יהיה לעצור עכשיו רפורמות בשוק התקשורת?", תוהה פרץ בטור פרשנות נלווה. "האם מומו פילבר, המנכ"ל המיועד, יוכל להורות לדרג המקצועי להוציא את הרפורמה בטלפוניה מרפורמת הפס הרחב? הרי באותו הרגע מבקר המדינה ואולי אפילו היועץ המשפטי לממשלה יתחילו לשאול שאלות. זה יהיה מהלך כל-כך מסריח, שהם לא יצליחו לחנוק את הריח". לדעת פרץ, המהלך של נתניהו הוא "נצחון פירוס" עבור בזק ואלוביץ, שהוכתמו בכתם ההון-שלטון ומעתה ייבחנו בהקפדה יתרה. נקודה נוספת שמעלה פרץ היא היחס המיוחד שיש לנתניהו לתחום התקשורת בכלל. "אנחנו מתפלאים וכועסים על ההדחה של ברגר, אבל שוכחים שנתניהו הלך לבחירות בגלל חוק ישראל היום", כותב פרץ. "רוצה לומר, הפרנויה של ראש הממשלה בנושאי תקשורת ידועה לכל, ולכן צריך לקחת את המהלך בפרופורציה – ולו רק בגלל הנזק שהוא מחולל לנתניהו מעבר לנזק הציבורי". "מדוע פיטר נתניהו את מנכ"ל משרד התקשורת?", תוהה כותרת ביניים בכתבה מאת תובל ודור ב"כלכליסט". התשובות שמציעים שני הכתבים כוללות את האפשרות שנתניהו רצה להיטיב עם אלוביץ, אך אינן מעריכות מדוע. מה יש לאלוביץ להציע לנתניהו? קוראי "כלכליסט" לא ילמדו זאת הבוקר מעיתונם. התיבה "וואלה", שמו של אתר האינטרנט שבשליטת אלוביץ, אינה נכללת בכתבה. גם לא האפשרות שהאתר יעלה ערוץ חדשות עצמאי על גבי פלטפורמת הלוויין, שאף היא בשליטת אלוביץ. גם בעיתון האב, "ידיעות אחרונות", קשה למצוא תשובה למניע לפיטורים. ב"ממון" כותב וולמן כי "יש שפירשו את פיטורי ברגר כצעד של נתניהו לטובת שאול אלוביץ, בעלי קבוצת בזק, הכוללת גם את יס ואת אתר החדשות וואלה. לפי אותה תיאוריה, ראש הממשלה מנסה בכך למנוע פגיעה בבזק ובאלוביץ". אבל מדוע חשוב לנתניהו למנוע פגיעה בבזק ובאלוביץ? טוב לב, אולי. מחוץ לקבוצת "ידיעות אחרונות" אפשר היה למצוא כבר אתמול הסברים אחרים, הקושרים בין טרפוד הרפורמה לסיקור שמקבל נתניהו באתר "וואלה", ולסיקור שהוא עתיד לקבל מכלי התקשורת שבשליטת אלוביץ. נתי טוקר מזכיר הבוקר לקוראי "דה-מרקר" כי ל"וואלה" אולפן חדשות שהושקעו בו כ-20 מיליון שקל והוא רק מחכה לאישור לעלות לאוויר על הפלטפורמה של yes. עוד מזכיר טוקר כי באתר "וואלה" זכו עסקיו האחרים של אלוביץ וכן משפחת נתניהו עצמה לטיפול אישי, שכלל אי-דיווח והסרת ידיעות ביקורתיות. לפי טוקר, היה זה מנכ"ל האתר אילן ישועה שהורה על כך. "היינו צריכים להיאבק איתו פעמים רבות. הוא ניסה להוריד ידיעות שהיו בעייתיות לאינטרסים המסחריים של בזק ואלוביץ", מצוטט בידיעה אדם המוגדר "בכיר לשעבר" באתר (ישועה עצמו הודה בראיון לאתר זה כי לתפיסתו, יש לו הסמכות לפסילת ידיעות שמזיקות לאינטרסים הכלכליים של האתר). לעומת זאת, "גורמים באתר" מסרו לטוקר הכחשה נמרצת. "אלה דברים חסרי שחר. אנחנו לא פרו-ביבי, אלא פשוט אובייקטיביים, בניגוד לאתרים עם אגנדה, כמו הארץ ו-ynet". "הצורך הדמוקרטי כעת", נטען במאמר המערכת של "הארץ", "הוא שסיעות הקואליציה יפקיעו את התקשורת מידי נתניהו באמצעות ביטול משרד התקשורת המיותר והעברת סמכויותיו לרשות עצמאית בלתי תלויה". באותה מידה יכלו לקרוא לנתניהו לסגת מהשטחים. עיתון הבית של נתניהו מצניע מאוד גם הבוקר את הנעשה במשרד התקשורת ואת המאבק בין ארדן לנתניהו. מתי טוכפלד ואילן גטני מדווחים על המתרחש תחת הכותרת "ארדן-נתניהו: המתיחות גוברת, גם גישושי הפיוס". השניים מצטטים "בכירים בליכוד" שהעריכו כי אין קשר בין הרפורמות המדוברות בתקשורת לאפשרות שארדן ונתניהו ישובו לשתף פעולה בממשלה, שכן "ברגר כלל לא היה מקורב לארדן, והשניים אף לא היו בקשר בחצי שנה האחרונה". אותם בכירים גם אמרו ל"ישראל היום" כי "החוק שיזם אתמול ארדן אינו בא כדי לפגוע בנתניהו, המעוניין לשמור על מונופול בזק, וכי להערכתם ספק רב אם נתניהו אכן מעוניין לטרפד את הרפורמה שתפגע בחברת התקשורת". אם כך, מהומה רבה על לא מאומה. אפשר להירגע ולדפדף הלאה לעמוד הבא, שבו מכריז ראש הממשלה: "ירושלים לא תחולק". הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", מוקדשות למבצע מעצרים שביצעה משטרת ישראל, בין היתר נגד ראשי ארגוני פשע. "מכה לפשע המאורגן", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", החוגג הבוקר את ההישג המשטרתי ומעניק את הקרדיט לחביב העיתון, רב-ניצב יוחנן דנינו. בכותרת הגג לראשית מצוטט מפכ"ל משטרת ישראל דנינו. תצלום של דנינו מודפס צמוד לכותרת הראשית. אותו התצלום ממש, בממדים גדולים בהרבה, מודפס גם בכפולה הפותחת של "ישראל היום". כותרת המשנה לידיעה המרכזית בכפולה נפתחת בקרדיט למפכ"ל. כותרת הביניים בידיעה קוראת "המפכ"ל הפתיע". טור הפרשנות הנלווה, מאת הכתב איציק סבן, מוכתר במלים "מתנת הפרידה של דנינו", אך נקרא דווקא כמתנת פרידה שמעניק העיתון למפכ"ל. מידע מפורט על המבצע המשטרתי קשה למצוא ב"ישראל היום", בין היתר בשל צו איסור פרסום גורף על החקירה. "ראשי הפשע במעצר", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בשער העיתון אין שום אזכור למפכ"ל דנינו. למעשה גם בכפולה הפותחת, שמוקדשת כולה לפרשה, אין תצלום של דנינו ושמו אינו מוזכר בכותרות ובהפניות. רק בשולי הידיעה, מאת ירון דורון ואלי סניור, מצוטטים שני משפטים שאמר אתמול המפכ"ל. במקום חנופה לעומד בראש משטרת ישראל, ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לספק לקוראיהם מידע, ככל הניתן וגם קצת מעבר לכך. "בעולם הפשע מעריכים: אחד העבריינים הבכירים חצה את הקווים וסייע למשטרה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה. "במוקד החקירה נמצא אירוע פלילי דרמטי מלפני כעשור שהסעיר את המדינה וטרם פוענח". בתחתית כפולת העמודים תזכורת ל"פרשיות החיסול ונסיונות החיסול הגדולים ביותר שטרם פוענחו". בין היתר מציעים עורכי "ידיעות אחרונות" לקוראיהם לקשר בין כותרת המשנה הרומזנית לנסיון החיסול של זאב רוזנשטיין משנת 2003. מי שיטרח ויקרא את הידיעה עצמה, מאת ירון דורון ואלי סניור, יגלה כי אותו אירוע מסתורי התרחש "לפני עשור או יותר", ובעקבותיו התקבלה ההחלטה על הקמת יחידת להב 433. מי שבבעלותו מחשב וחיבור לאינטרנט יכול לקרוא את הדיווחים המעודכנים, הכוללים פרטים נוספים שהותרו הבוקר לפרסום. "הערכה: עדי מדינה מפלילים את ראשי ארגוני הפשיעה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". המפכ"ל דנינו דווקא מקבל תשומת לב מעורכי "מעריב", אולם זו אינה חיובית. "המפכ"ל מיהר לדווח", נכתב בכותרת ביניים בידיעה המרכזית של הכפולה הפותחת. תחתיה מדווח אלון חכמון כי "מבוכה קטנה נרשמה אתמול דווקא במשטרה: בעוד שהפרשה היתה תחת צו איסור פרסום, לרבות על עצם קיומה, הודיע המפכ"ל יוחנן דנינו בגאווה בכנס לשכת עורכי-הדין באילת כי בימים הקרובים תיחשף אחת הפרשיות הגדולות ביותר שחקרה המשטרה". "צו איסור הפרסום", כותב אמיר זהר בטור פרשנות נלווה "[...] מונע את האפשרות לספר מה תבנית הסיפור ומי הגיבורים הראשיים, אף שכולם בישראל כבר מבינים מי הם שלושת האחים העצורים ואיזה ארגון פשע מסוכן הם מובילים כמעט שני עשורים". בהמשך טורו מעריך זהר, על סמך שפת הגוף של באי-כוחם של החשודים והחשודים עצמם, כי "הארגון המפורסם שבו מדובר ספג מכה אנושה שספק רב אם יתאושש ממנה אי-פעם". הגם שהכותרת הראשית ב"הארץ" אינה מוקדשת למבצע המשטרתי, כל עמ 3 בעיתון עוסק בפרשה. עם זאת, הכתב יניב קובוביץ פועל גם הפעם כמצנן ההתלהבות המשטרתית. "ארגוני פשע לא מתים, הם רק מתחלפים", נכתב בכותרת הסיקור שלו. "אף כי לא רבים מערערים על הצלחת המשטרה במקרה זה, גם הם יודעים כי הוואקום, אם נוצר כזה, לא יישאר ריק זמן רב: לאורך השנים הוכח כי בכל פעם שיורד שחקן אחד מבמת הפשע, באים חדשים במקומו, לא פחות מסוכנים ולעתים אף יותר מתוחכמים", הוא כותב. בסיום רשימתו מצטט קובוביץ "בכיר במשטרה" שאמר לו אתמול: "הפשיעה זה כמו לגזור ציפורניים. אנחנו כל יום גוזרים ויודעים שמחר זה יצמח מחדש, אבל ממשיכים לגזור". "כן למס ירושה" היא הכותרת המלווה פרויקט מיוחד שתופס הבוקר חמישה עמודים ב"גלובס". "על סדר-יומו של שר האוצר הנכנס, משה כחלון, כבר מרחפת השאלה המתבקשת: עד כמה הוא ילך רחוק ויהיה רציני במאבקו באי-השוויון", נכתב בכותרת המשנה לכתבה המרכזית בפרויקט, מאת אלה לוי-וינרב. "אחד הכלים לכך הוא התוכנית להחלת מס ירושה על עזבונות בהיקפים גדולים של מיליוני שקלים; אלא שהאינטרסנטים כבר אצים-רצים לקבור את מס המוות בטרם נולד, תחת ערימת טיעונים משכנעים. האם כחלון ייסוג לאחור?". "גלובס החליט לעשות סדר בסבך הביורוקרטי והאינטרסנטי האופף את הדיון סביב מס הירושה", נכתב בכתבה עצמה, "ולהבהיר מה הורג את מס המוות, תחת אילו אינטרסים הוא נקבר, והאם יש הצדקה להחלתו". לוי-וינרב מצטטת בהרחבה מומחים התומכים בחוק, וכן כאלה המתנגדים, אך המסגור ברור – "גלובס" תומך במס ירושה וקורא לשר האוצר כחלון לפעול להחלתו. עמדה זו של "גלובס" עקבית. רק לאחרונה הקדיש סגן עורך העיתון אלי ציפורי מאמר שלם לסוגיה תחת הכותרת "למה צריך מס ירושה בישראל", וטיעונים דומים אפשר למצוא במאמרים של ציפורי גם מלפני חמש שנים ויותר. זו בוודאי עמדה שאינה פופולרית בקרב האליטה העסקית, הקוראת את "גלובס", שלא לדבר על בעל השליטה בעיתון, איש העסקים אליעזר פישמן, בן 72 ומי שנחשב לאחד מעשירי המדינה. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" ונתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי ביומו האחרון במשרד האוצר חתם נתניהו על דרישת חוב גבוהה מערוץ 10. ב"גלובס" מדווח שההחלטה נפלה בניגוד לעמדת אגף התקציבים באוצר. ב"דה-מרקר" מדווח כי המהלך של נתניהו נעשה בניגוד לסיכום שהיה לו עם השר הנכנס משה כחלון, שלפיו לא יקבל בימיו האחרונים באוצר החלטות הנוגעות לסכומים של יותר מ-10 מיליון שקל. במדור הדעות של "מעריב" מזכיר יהודה שרוני כי לן בלווטניק, איש העסקים הצפוי לרכוש את השליטה בערוץ 10, קשור עם ראש הממשלה נתניהו באמצעות אלוף במיל יוחנן לוקר, לשעבר מזכירו הצבאי של נתניהו ואחיו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, וכיום יו"ר קבוצת נייר-חדרה שבשליטת בלווטניק. "כפי שניתן לראות, העולם קטן ואין מקריות בחיים", כותב שרוני, שבתקופת נוחי דנקנר ב"מעריב" דווקא הרבה, באופן מקרי, להתאים את עמדותיו לאלו המשרתות את בעל השליטה בעיתון. עוד מדווח אברבך ב"גלובס" כי השבועון "בשבע" יודפס החל מהשנה הבאה בדפוס "ישראל היום" במקום בדפוס "הארץ". לפי דיווחו, ההערכה היא כי "ישראל היום" הגיש לשבועון הצעת מחיר הנמוכה בעשרות אחוזים מזו של "הארץ". עמוד שלם ב"מעריב" מוקדש למודעה מטעם בנק הפועלים המקדמת את המיזם המסחרי המשותף לבנק ולעיתון.

אף שראש הממשלה ממשיך להיחקר שוב ושוב על-ידי המשטרה, התקשורת כמעט שהפסיקה לעסוק בנושא. מדוע הודעת הפרישה של אולמרט שמה לכאורה קץ להדלפות מחדר החקירות, ומי יוצא נשכר מהשינוי בסיקור התקשורתי?

ב-30 ביולי, אחרי חודשים ארוכים של חשדות, חקירות משטרתיות ודיון ציבורי סוער, הודיע ראש הממשלה אהוד אולמרט כי לא יתמודד בבחירות המקדימות של מפלגתו, וכי יפנה את כסאו לכשייבחר ראש חדש לקדימה. מאז, ממשיך אולמרט לתפקד כרגיל, למעט שינוי אחד בולט בהתנהלות התקשורתית סביבו: אף שהוא ממשיך להיחקר על-ידי המשטרה שבוע אחר שבוע, הרי שתוכן החקירות נשאר נחלתם של אולמרט והחוקרים, וכמעט לא נפרש על דפי העיתונים. לא תמלילי חקירה מלאים, כפי שפורסמו סמוך לפני הודעת הפרישה שלו, ואפילו לא הדלפות חלקיות כפי שאירע לא אחת קודם לכן. העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה כאילו איבדו עניין בחקירות ראש הממשלה, נושא שאך לפני חודש כיכב שוב ושוב בכותרות הראשיות. "אם כך היו מטפלים בפרשת ווטרגייט, ניקסון היה נשיא עד היום", אומר משה נגבי, הפרשן המשפטי של רשת ב, על השתיקה הפתאומית של התקשורת. "החקירה של אולמרט ופרסום פרטים מתוך החקירה של אולמרט חשובים היום לא פחות משהיו לפני חודשיים, כי האיש הזה ממשיך לנהל את חיינו. הצד הציבורי וההשלכות הציבוריות לא מוצו. כל עוד האיש הוא ראש ממשלה אין סיבה להתעייף מהנושא. פרסומים על החקירה היו יכולים להגביר את הלחץ שיכריז על נבצרות, או ליצור לחץ על היועץ המשפטי שיכריז על נבצרותו של ראש הממשלה". מדוע, אם כן, הפסיקה התקשורת להתאמץ להביא מידע פנימי מהחקירות? על פניו, נראה כי עצירת הקמפיין התקשורתי וההדלפות המפורטות מחדרי החקירות מחזקת את טענותיו של ראש הממשלה ומקורביו, כאילו לאורך חודשים ארוכים נרדף על-ידי רשויות האכיפה והתקשורת במטרה להדיחו מתפקידו. הנה, יגידו מקורביו, מרגע שהכריז על פרישתו הצפויה, רודפיו הגיעו למסקנה כי המטרה הושגה, ועל כן החוקרים אינם מדליפים והעיתונאים אינם מפרסמים. עיתונאים המסקרים את הנושא מציעים תשובה אפשרית אחרת: כיוון שחקירתו הנגדית של טלנסקי עמדה להסתיים סמוך להודעת הפרישה של אולמרט, פסקה ההעברה של חומרי חקירה לפרקליטיו של ראש הממשלה. כך נסתם הגולל על אפיק הדלפה אפשרי, אם אכן היו הדלפות מצד צוות ההגנה של אולמרט – אם במטרה לציירו כדמות נרדפת, או מכל סיבה אחרת. את החומרים הקשורים למרכז ההשקעות ראשון-טורס והפרשיות האחרות יקבלו הסניגורים רק אחרי שיוחלט, אם יוחלט, על הגשת כתב אישום. אפשרות נוספת: הפרסומים פסקו משום שהסיפור, מבחינתם של עורכי העיתונים ומהדורות החדשות, מוצה. אין עוד מידע חדש, בוודאי לא מידע דרמטי ומשמעותי כגון זה שנחשף עם התפוצצות פרשיות טלנסקי וראשון-טורס, ועל כן הידיעות מופיעות בעמודים פנימיים ותחת כותרות קטנות. לפי הסבר זה, בחקירות שפרצו בחודשים האחרונים אל התודעה הציבורית נחשפו האשמות שהציבור כלל לא היה מודע להן, ולכן הן זכו להבלטה רבה. כעת, משהחקירות חזרו אל הפרשיות הישנות, שעליהן כבר פורסם בתקשורת לא מעט לאורך השנים, הסיפור אינו נתפס עוד כחדשה הראויה לסיקור מקיף. זו גם האפשרות שבה בוחר נגבי. "לדעתי, צמצום הסיקור מעיד בעיקר על השטחיות של העיתונות הישראלית", הוא אומר. "ברוב הפעמים העיתונות מפוצצת נושא, וכשדי מהר נמאס לה ממנו היא עוברת לנושא הבא, ולא בודקת את הדברים בצורה רצינית ומהותית. אני לא קונה את זה שמי שהדליף הפסיק להדליף. אני מעריך שהוא ממשיך להדליף, אבל את התקשורת, לדעתי, זה כבר לא מעניין ולכן היא עוברת לסיפורים אחרים, כמו הסיפור של ברק (החברה שהקימה אשתו), שגם אותו היא לא בודקת לעומק". לדעת נגבי, הירידה בהיקף הפרסומים על חקירות אולמרט נובעת מתפיסה לא נכונה של עבודה עיתונאית. "אם עיתונאי חושב שהפרסום היה צריך להביא לתוצאה מסוימת, והוא לא הביא, אז חשוב להמשיך לפרסם את זה", הוא אומר, וטוען כי התקשורת מעניקה לחקירות הנוכחיות "טיפול חפיפניקי", הנובע מ"חוסר מקצועיות, עצלנות, בורות ולחץ בעבודה". בכך, מדגיש נגבי, התקשורת משחקת לידיו של אולמרט ולספין שביצע ברגע שהכריז על פרישתו העתידית.

רק "הארץ" מדווח בהבלטה על הפגנות המחאה | "ישראל היום" מסביר את ההיגיון בתוכנית ראש הממשלה לנסר ולהעביר בתי מתנחלים | לילך סיגן וגדעון לוי חלוקים באשר למעשיו של אורי בלאו

ביום חמישי האחרון דיווחו עיתוני הדפוס על הפגנה שהתקיימה יום קודם לכן בדרום תל-אביב, במחאה על ריבוי הזרים שגרים בקרבם. ב"ידיעות אחרונות" הקדישו כמעט את כל עמ 4 לדיווח על ההפגנה. ב"מעריב" התפרסם דיווח על ההפגנה בכפולה הפותחת. "הארץ" דיווח על ההפגנה בשערו ופירסם את המשך הדיווח בעמ 6. "ישראל היום" דיווח על ההפגנה בראש עמ 15. על-פי הדיווחים, מספר המשתתפים בהפגנה עמד על כ-500 איש. הבוקר מדווחים העיתונים על הפגנה שהתקיימה אתמול במרכז תל-אביב. מספר המשתתפים בה, על-פי הדיווחים, גדול בערך פי עשרה עד פי עשרים ממספר המשתתפים בהפגנה של יום רביעי האחרון. למרות זאת, הדיווחים עליה בכל העיתונים, למעט "הארץ", מצומקים ביחס לדיווחים על ההפגנה בדרום העיר. ב"ידיעות אחרונות" הדיווח הדל והמדכא ביותר. ידיעת תצלום בראש עמ 20 תחת הכותרת "חזרה אבל פחות" (הזכויות לנוסח שמורות לעיתון "ישראל היום"). לצד תצלום [צביקה טישלר] של קהל מפגינים מדווחים תלם יהב, ליאור אל-חי ודני אדינו אבבה על ההפגנות, ללא ציון מספר המשתתפים. ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה בראש עמ 14. תחת הכותרת "כ-12 אלף מפגינים יצאו לרחובות" מדווחים נתיב נחמני, עדי חשמונאי ויוסי אלי כי "המחאה החברתית הוכיחה אתמול שהיא חיה ובועטת". גם כותרת הגג לדיווח מעודדת – "הקיץ חזר ואיתו העצרות החברתיות" (זהו שינוי כיוון לעומת הדיווח על ההפגנה הקודמת, לפני כשלושה שבועות, אז הופיעה בתחתית עמ 14 של "מעריב" הכותרת "אכזבה למארגני ההפגנות", כותרת שלא תאמה את רוח הטקסט שהופיע תחתיה). ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה קצרה בראש עמ 20 תחת הכותרת "אלפים הפגינו במחאה החברתית". יהודה שלזינגר, יורי ילון ודניאל סיריוטי מדווחים כי "הפגנות נגד יוקר המחיה התקיימו אתמול ברחבי הארץ". ב"הארץ" מתפרסמת בעמוד השער תחילת דיווחם של אילן ליאור, רויטל חובל, ניר חסון ועוז רוזנברג. ההמשך ממלא את כל התוכן המערכתי של עמ 7. לפי דיווחם, בתל-אביב צעדו לפחות 7,000 איש. מובן שממדי סיקור הפגנה נקבעים לא רק על-פי מספר המשתתפים. גם ההקשר חשוב (כמה ימים לפני ההפגנה בדרום העיר, הפגנה אחרת נגד זרים הסתיימה במעשי אלימות וביזה) ואירועים אחרים שהתרחשו במקביל. בכל זאת, קשה שלא להבחין בשינוי שחל באופן שבו מסקרת תקשורת הזרם המרכזי בישראל את הפגנות המחאה החברתית. בקיץ שעבר היה הסיקור, במשך שבועות ארוכים, מוטה מאוד למען ההפגנות, גם אם לא למען כל המסרים שיצאו מהן. בקיץ הנוכחי, נכון לעכשיו, הסיקור מוצנע. בדיווח של "הארץ" על ההפגנה אתמול מצוטט בין היתר רגא זעתרא, תושב חיפה, שאמר בנאומו בהפגנה: "הממשלה הזו לא נחה על זרי הדפנה. היא עושה הכל כדי לסתום את הגולל על היכולת להשיג שינוי. אחת הדרכים היא להסית את קורבנות השיטה אלה נגד אלה. אתמול היו אלה הפליטים והמסתננים, שלשום החרדים והערבים – כולם אשמים, חוץ משלטון ההון". לא רק הממשלה מבקשת לסתום את הגולל על היכולת להשיג שינוי, גם מרבית כלי התקשורת. מהרגע שבו הובהר שמובילי המחאה אינם מסתפקים בהחלפת הבובה התורנית שמבצעת את מדיניותם של בעלי הממון, אלא מבקשים לשנות מן היסוד את המדיניות הכלכלית, כדי להחזיר חלק מההון אל שכבות נרחבות בציבור, חדלו כלי התקשורת המסחריים לספק להם תמיכה. הראיה: הפגנה פצפונת נגד אחת האוכלוסיות העניות ביותר בישראל זוכה לכיסוי נרחב יותר מאשר הפגנה של כמה אלפים נגד האוכלוסיות העשירות ביותר בישראל. בפתח מוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח דוד ליפקין כי "בדירוג המדינות על-פי מספר המיליונרים בהן ביחס לגודל האוכלוסייה נמצאת ישראל במקום השמיני, מיד לאחר ארה"ב ואיחוד-האמירויות". מתחת לידיעה זו מתפרסמת ידיעה נוספת מאת ליפקין, ולפיה ד"ר פיליפ המינגס, ראש הדסק הישראלי ב-OECD, אמר כי שיעור העוני בישראל ממשיך לגדול. "הבתים יועתקו, על כל אחד ייבנו 10", מצוטט ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בראש עמוד השער של "ישראל היום". שלמה צזנה, גדעון אלון, מתי טוכפלד ואפרת פורשר מדווחים על הפתרון שמצא נתניהו לסוגיית הבתים בשכונת האולפנה, שבג"ץ קבע כי יש לפנותם. "הפתרון מתבסס על שני חלקים – פרקטיקה ומסר", מוסבר בפתח הידיעה החדשותית שמתפרסמת ב"ישראל היום". "בפרקטיקה, הפתרון של רה"מ הוא כי במקום הרס הבתים, הם ינוסרו ויועברו למתחם מותר, על אדמות מדינה, בתוך שטח היישוב בית-אל. לא מדובר בהזזת הבתים מטרים ספורים, כפי שנעשה בפרויקט בתי הטמפלרים סמוך לקריה בתל-אביב, אלא בניסורם ובהרכבתם מחדש במרחק של כמה מאות מטרים משם. עלות הפרויקט עדיין לא נמסרה. "[...] בנוסף, החליט ראש הממשלה נתניהו כי על כל בית שינוסר בעקבות החלטת בג"ץ, יוקמו עשרה בתים חדשים. המטרה של ההחלטה היא למנוע שיטפון של תביעות דומות של פלסטינים, בעידוד ארגוני שמאל ישראליים, שעלול להפוך את פרשת גבעת האולפנה בבית-אל לריטואל קבוע בעוד עשרות יישובים". "ביבי הובלות", נכתב בראש שער "ידיעות אחרונות" מעל תמצית טורו של נחום ברנע. פרשן העיתון מחמיא לנתניהו על הנכונות לפעול לפי פסיקת בג"ץ ומציע למתנגדי הבנייה בהתנחלויות לא להתרגש מההתחייבות לבנות עשרה בתים על כל בית שיוזז. "בית-אל היתה זוכה ב-50 הבתים הנוספים האלה גם בלי החלטה מיוחדת", כותב ברנע. לבד מהתנגדותם של חלקים בימין הישראלי והתושבים בהתנחלות, ב"ידיעות אחרונות" מבליטים גם ביקורת מפי מהנדסים על תוכנית נתניהו. "משימה בלתי אפשרית", מצוטט יו"ר איגוד מהנדסי התשתיות בישראל, ישראל דוד, בראש עמ 6 בעיתון. "זה טירוף מערכות, המדינה השתגעה", הוא אומר. "מבחינה הנדסית, זה כמו להציב את הבתים האלה על הירח". לפי הידיעה, מאת עופר פטרסבורג ועקיבא נוביק, מהנדס בכיר מעריך את עלות ניסור הבתים והרכבתם מחדש בכ-100 מיליון שקל לפחות, וזאת לעומת הערכת משרד הביטחון, שעומדת על כ-30 מיליון שקל. גם ב"מעריב" דיווח דומה, מאת שלומית צור. "רעיון הזוי", מגדיר המהנדס דוד את המרכיב המעשי בתוכניתו של ראש ממשלת ישראל. "נראה שהרעיון הוא תוצאה של שליפה מהמותן בלי שנבחן הנדסית כלל". בשערי כל העיתונים מתפרסמת הפניה לידיעה על מותו של סמ"ר נתנאל מושיאשווילי, בן 21, שנהרג שלשום מירי מחבל בגבול עזה. ב"הארץ" מתפרסמת לצד הפניה לידיעה זו הפניה נוספת בזו הלשון: "מתנחלים כפתו והיכו פלסטיני פצוע". בעמ 4 של העיתון מדווח, זה לצד זה, על שני האירועים. גילי כהן מדווחת כי חייל צה"ל נהרג מאש פלסטיני שהצליח לחדור לשטחי החקלאות של קיבוץ נירים ליד עזה. כעת בודקים בצה"ל כיצד חמק הפלסטיני מאמצעי התצפית. יניר יגנה חתום על פרופיל קצר של מושיאשווילי. הוא היה תושב אשקלון. עד גיל 16 למד בישיבה חרדית, אז עבר לתיכון דתי וסיים את לימודיו בהצטיינות. הצבא רצה לגייסו לגבעתי, אך מושיאשווילי התעקש להתקבל לגולני, כמו אביו. בהלוויה ספדו לו מפקדו ואביו ודיברו בשבחו. "אני מתנחם בכך שבנפשו הוא הגן על עם ישראל ומדינת ישראל", אמר אביו. "אני בטוח שמסרת את נפשך למען ההגנה ומקווה שזו תהיה טיפת הדם האחרונה שאויבינו ייקחו מאיתנו". מושיאשווילי הותיר אחריו הורים וחמישה אחים ואחיות. בידיעה אחרת של כהן מדווח כי על-פי תחקיר שערך צה"ל, לפני כשבוע אזקו נערים מההתנחלות יצהר פלסטיני שנפצע בבטנו מאש כיתת הכוננות של היישוב, והיכו אותו. בתוך שניות מנעו חיילי צה"ל שהיו במקום את המשך ההתעללות. ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה קצרצרה על ממצאי תחקיר צה"ל תחת הכותרת "נערים מיצהר היכו פלסטיני פצוע וכפות" [אחיקם משה דוד]. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה שעליה חתום כתב "ישראל היום". נוסח הכותרת: "נערים יהודים קשרו והיכו פלסטיני חמוש ופצוע", אף על פי שלפי גוף הידיעה, הנערים היכו את הפלסטיני לאחר שקשרו את ידיו. בכל הידיעות מוזכר שאיש מהמכים לא נעצר. ב"ידיעות אחרונות" לא מדווח על ממצאי תחקיר צה"ל. "אזרח סודאן הותקף בדרום תל-אביב ונפצע בינוני", מדווח יניב קובוביץ ב"הארץ". על-פי דיווחו, אתמול בשעת בוקר מוקדמת פרצה תגרה בין תושב תל-אביב לסודאני. "עדיין לא ברור אם התקיפה אירעה בשל שנאת זרים או עקב עימות על רקע אחר בין השניים", כותב קובוביץ. החשוד במעשה סיפר למשטרה כי הבחין באפריקאי הולך אחרי צעירה ומדבר איתה בניגוד לרצונה. תצלום של חוסני מובארכ מאחורי סורגים [AFP] מתפרסם הבוקר בשערי כל העיתונים. "מאסר עולם לנשיא מצרים המודח מובארכ", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "האיש בן ה-84, שסבל בשנים האחרונות מסרטן הלבלב, עבר אתמול את אחד הימים המשפילים והקשים בחייו", מדווח אבי יששכרוף. "העיתונות המצרית דיווחה בהרחבה כיצד התחנן שלא יעבירו אותו למתקן הכליאה במזרעה טורה [...] מובארכ סירב לרדת מהמסוק שהטיס אותו לבית-הכלא בו הוא אמור לרצות את מאסר העולם. [...] הוא פרץ בבכי וביקש שיחזירו אותו לבית-החולים הצבאי בו אושפז עד להקראת גזר הדין. לאחר כחצי שעה מובארכ התרצה ופונה למרפאה בכלא החדש". בטור פרשנות נלווה כותב צבי בראל על התסכול שחש הציבור המצרי לנוכח העונש שהטיל בית-המשפט על מובארכ ולנוכח זיכוי שני בניו, עלאא וגמאל. "ספק אם פסק דין כלשהו, חוץ מעונש מוות, היה מספק את תחושת הנקם שמפעפעת בחלקים גדולים בציבור", כותב בראל, אך בהמשך טוען כי פסק הדין "יכול לשמש את הצבא, שספג ביקורת ציבורית על שהוא ממשיך להגן על המשטר הישן". פרשן "ישראל היום" בועז ביסמוט רואה את הדברים אחרת. "בסופו של דבר, כולם לא היו מרוצים, להוציא את האחים-המוסלמים", הוא כותב בטור המסכם את גזר דינו של נשיא מצרים לשעבר. "כמעט כל דבר שקורה במצרים מאז ינואר 2011 תואם את שאיפותיהם ומקדם את האגנדה שלהם". ב"מעריב" מגדיר נדב איל את העונש שהוטל על מובארכ "מידתי", ואילו עודד גרנות משמיע עמדה דומה לזו של ביסמוט. "רוח גבית לאחים", קוראת כותרת טורו. גם יששכרוף, בהמשך דיווחו ב"הארץ", כותב כי "גזר הדין הזה מספק את ליטרת הדם שהתנועות האסלאמיות במצרים ובראשן האחים-המוסלמים רצו לקבל. עונש של מאסר עולם למובארכ ערב הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות משחק לטובת התנועה ומועמדה, מוחמד מורסי, משום שהוא מאפשר לה לטעון כי אויבי המהפכה ממשיכים לשלוט במדינה אפילו בבית-המשפט, וכי המהפכה עדיין לא הסתיימה". סמדר פרי מתארת ב"ידיעות אחרונות" את גזר הדין כ"דיל שרקחו יחד אב בית-הדין, השופט אחמד ריפעת, המועצה הצבאית והפרקליט של מובארכ". כמו בעבר, גם הבוקר מתקשים כמה מפרשני העיתונות לחזות בנפילת מובארכ. בסיום טורה כותבת פרי כי "מהזווית שלנו – זה סופו של עידן. הלב נצבט. קשה היה לראות את מובארכ אתמול על האלונקה, זקן ותשוש, חמוש במשקפי שמש שנועדו להסתיר את מה שחש בעת ששמע את גזר הדין". "כישראלי", כותב גרנות ב"מעריב", "היה קשה לצפות במובארכ – שותף לשלום קר ואף על פי כן שלום יציב – שכוב בגיל 84 על מיטת בית-החולים ומוסק מאולם המשפט היישר לכלא טורה, שם הוא אמור להעביר את שארית ימיו". "יחידה סודית של צה"ל חיבלה בכור האיראני", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", המתבססת על דיווח של ה"ניו-יורק טיימס". "דולפין גרעיני", נכתב בלב שער "ידיעות אחרונות". רונן ברגמן מדווח, על סמך פרסום שלו ושל אחרים ב"דר שפיגל", כי מומחים בגרמניה מודים לראשונה שהצוללות שישראל רכשה מהמדינה נושאות טילים בעלי ראש נפץ גרעיני שיאפשרו לה להגיב במקרה שתותקף בפצצת אטום. הכותרת הראשית של "כלכליסט" מדווחת כי תאגיד האציסון יקבל בחזרה את השליטה בחברת פרטנר, תמורת כ-100 מיליון דולר. לידיעה מוצמד הלוגו "בלעדי לכלכליסט", על אף שמדווח על כך גם בכותרת הראשית של "דה-מרקר" ובעמודי החדשות של "מעריב", "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת מורן רייכמן תחת הכותרת "רווחי אי.די.בי עלו ב-300% ל-317 מיליון שקל ברבעון הראשון". גירעון של 634 מיליון שקל בהון העצמי, שהובלט בכותרת ידיעה של "דה-מרקר" על דו"חות החברה, אינו מוזכר בידיעה של "מעריב". כתב "ישראל היום" מדווח במדור התרבות של העיתון כי הערב יוקרן בערוץ הראשון סרט תיעודי על פועלו של בנציון נתניהו, אביו המנוח של ראש ממשלת ישראל. אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי רון לאודר מחזק את כוחו בערוץ 10. על-פי דיווחה, דירקטוריון הערוץ הודיע אתמול כי אבי בלשניקוב, נציגו של לאודר, ימונה לסגן יו"ר הדירקטוריון, וכי מיכל גרייבסקי, אף היא נציגה של לאודר, תמונה ליו"ר ועדת הכספים. שלי פריצקר מדווחת ב"כלכליסט" כי הדירקטוריון בערוץ 10 עתיד להחליט על קיצוץ של 15% נוספים בשכר הטאלנטים ופיטורים של למעלה מ-20 איש בחברת החדשות. לפי דיווחה, מגזין "שישי" עשוי להתבטל ותוכניות "המקור" ו"לונדון את קירשנבאום" תיפגענה. אלי לאון וסוכנויות הידיעות מדווחים ב"ישראל היום" כי בטורקיה הוגש כתב אישום נגד הפסנתרן והמלחין פאזיל סאי, בגין העלבת ערכי דת מוסלמיים בהערות שכתב בטוויטר. במדור הדעות של "מעריב" מתפרסמת רשימה מאת לילך סיגן על העמדתו לדין של עיתונאי "הארץ" אורי בלאו. ביתר דיוק, הרשימה מתייחסת לתגובת עיתונאים להחלטה. "אני מתנצלת מראש על חוסר הסולידריות, אבל משהו ממש הפריע לי בהתגייסות הכוללת של נציגי העיתונות נגד החלטת היועץ המשפטי וינשטיין להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו", כותבת סיגן בפתח רשימתה. לדבריה, ההתגייסות למען בלאו היתה אחידה מדי. עוד טוענת סיגן כי עיתונאים שיוצאים להגנת עיתונאים אחרים דומים לרופאים שמחפים על טעויות של עמיתיהם, ובסופו של דבר פוגעים בשמו הטוב של המקצוע. "מי שאינו מוכן לקבל ביקורת אלא רק למתוח אותה על אחרים אינו מיטיב עם עצמו", מסבירה סיגן. "[...] אף אחד לא רוצה שמה שקרה לבלאו יקרה גם לו, אבל השאלה היא אם זו הדרך למנוע את זה. האם לא עדיף לעשות חושבים ולגלות אחריות ציבורית אמיתית במקום להילחם על הזכות שלא יבקרו אותנו? אולי כדאי לחשוב מחדש על משמעותה של אחריות ציבורית של עיתונאי". במדור הדעות של "הארץ" כותב גדעון לוי על אותה הסוגיה. "אלמלא נהג אורי בלאו כפי שנהג – היה עורך הארץ צריך לנזוף בו", טוען לוי. לדבריו, "פרס ישראל מוענק כאן לעיתונאים מסוגו של יעקב אחימאיר, אחראי, פטריוטי וממלכתי, כמו שישראל אוהבת. הוא היה מחזיר את המסמכים. אבל בלאו הוא העיתונאי האמיתי, והכוונה להעמידו למשפט היא לא פחות מהעמדתה לדין של העיתונות הישראלית כולה".

בית-הדין לעבודה ביטל שוב את פיטוריו של חגי מטר מ"מעריב", קבע לו פיצוי נדיב ונזף בהנהלה: מגנה בכל פה עובד שמחזיק באידיאולוגיה פוליטית מסוימת, ומכשירה העסקתו של עובד אחר שמחזיק באידיאולוגיה הפוכה ואף הורשע בגינה בפלילים

"מעריב" בראשות שלמה בן-צבי נקט אפליה אסורה כלפי חגי מטר כשפיטר אותו על רקע עמדותיו הפוליטיות, כך פסק היום בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו. בית-הדין חייב את "מעריב" לבטל את פיטוריו הבלתי חוקיים של מטר ולפצותו בסכום של 100 אלף שקל. מ"מעריב" נמסר כי בכוונתם להגיש ערעור. זו הפעם השנייה שבית-הדין מבטל את החלטת "מעריב" שלא להעסיק את מטר, יו"ר ועד העובדים בעיתון וסרבן מצפון הפעיל פוליטית בהפגנות נגד הכיבוש. לפני כמחצית השנה הוציא בית-הדין תחת ידיו פסק דין חריף שבו הטיל ספק בגרסת הנהלת "מעריב" באשר לאי-קליטתו המקורית של מטר לעבודה והעריך כי זו נבעה ממניעים זרים. בית-הדין חייב אז את "מעריב" להעסיק את מטר, אולם הנהלת "מעריב" ערכה לו בתוך כמה ימים שימוע והודיעה לו על פיטוריו מהעיתון. בשל כך פנה שוב ארגון העיתונאים לבית-הדין, באמצעות עורכי-הדין שי תקן, אמיר בשה ומורן סבוראי, בטענה כי פיטוריו של מטר היו בניגוד לחוק, נבעו ממניעים זרים ונועדו לפגוע בהתארגנות העובדים. הנהלת "מעריב", באמצעות עורכי-הדין איתמר נצר ויעל דולב, טענה מנגד כי מטר פוטר בשל המשבר הכלכלי שבו נתון "מעריב". יחד עם זאת, העיתון הוסיף כי שיקול נוסף היה מה שהוגדר כ"פעולות עברייניות" של מטר. שופט בית-הדין אורן שגב ונציגי הציבור ד"ר מירה ארינובסקי ואורי מתתיהו הוציאו הפעם תחת ידם פסק דין חריף עוד יותר, המבקר במלים קשות את הנהלת "מעריב". "בניגוד להליך הקודם, הפעם המצב חמור ומטריד הרבה יותר", נכתב בפסק הדין, "שכן בעוד בהליך הקודם אמירות בנוגע לדעותיו ופעילויותיו הפוליטיות של מר מטר באו בסוף ההליך, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, הרי שבהליך כאן, העמידה אותן המשיבה בראש טענותיה ושבה והטעימה כי זכותה לבחור עובדים שלא דבק בהם רבב, וכדבריה, היא איתנה בדעתה כי מי שעובר על החוק והכללים המקובלים והלגיטימיים של השיח הפוליטי וקורא לפעולות עברייניות (או אף מבצע אותן בעצמו) – לא יעבוד ככתב אצלה – דווקא בשל היות עיתון מעריב מעמודי התווך של ענף התקשורת. אמירה זו מקוממת, שעה שהמשיבה לא טרחה להוכיח הוכחה של ממש כי דבק במר מטר רבב מבחינה פלילית". בית-הדין מדגיש את "המוסר הכפול בו נוקט מעריב" לנוכח העובדה שחגי סגל, שהורשע בחברות בארגון הטרור המחתרת-היהודית, מועסק בעיתון הנוסף של הקבוצה, "מקור ראשון", זאת בזמן שמחגי מטר, שמעולם לא הורשע בעבירה פלילית כלשהי, נמנעת האפשרות לכתוב ב"מעריב". בית-הדין מצטט את טענות הנהלת "מעריב" כאילו "מעסיק רשאי שלא לקלוט לשורותיו ולחלופין לפטר עובד שמבצע פעולות בלתי חוקיות או בלתי לגיטימיות בעיניו של המעסיק", ופוסק כי "מדובר בטענות צדקניות ובלתי לגיטימיות שעה שאין חולק כי העיתון מעסיק עיתונאי אחר שהורשע במעורבות פלילית על רקע אידיאולוגי". לפי פסק הדין, "המשיבה, על אף היותה חברה פרטית, אינה רשאית לעשות איפה ואיפה; מחד גיסא לגנות בכל פה עובד שמחזיק באידיאולוגיה פוליטית מסוימת, ומאידך גיסא להכשיר העסקתו של עובד אחר שמחזיק באידיאולוגיה הפוכה ואף הורשע בגינה בפלילים. "[...] זכותם של בעלי השליטה במשיבה להחזיק בדעות פוליטיות ואידיאולוגיות, בדיוק כמו כל אדם אחר. העובדה כי הן הפוכות מדעותיו ואמונותיו של מר מטר אינה נותנת למשיבה גושפנקא לסמנו כאויב הציבור ולהדיר אותו מחצרי העיתון, משל יש בהימצאותו שם סכנה מיידית לשלום העיתון או לשלום עובדיו". בהמשך מדגישים השופט ונציגי הציבור את הנקודה הבאה: "יש להצר על כך שאנו נתקלים בגישה פסולה זו דווקא בקרב בעלי חברה המוציאה לאור עיתון ותיק ועתיר זכויות כמעריב. חופש הביטוי והזכות להביע דעה הנם מושכלות יסוד, שמן הראוי שישמשו נר לרגליהם של בעלי העיתון, עורכיו וכתביו". בית-הדין, שבחן את הליך השימוע והפיטורים שנערך למטר, קובע בפסק דינו כי "המשיבה כשלה פעם נוספת להרים את נטל ההוכחה כי פיטוריו של מר מטר נעשו משיקולים ענייניים בלבד, שאינם נוגעים להיותו יו"ר ועד העובדים. וגם אם תמצי לומר כי פיטוריו נבעו רק מדעותיו הפוליטיות ומפעולות מחאה בהן השתתף, הרי שגם אז, דין ההחלטה לפטרו להתבטל". לאור האפליה נגדו, החליט הפעם בית-הדין לפסוק לטובת מטר פיצויים ללא הוכחת נזק, וזאת מכוח חוק שוויון הזדמנויות. "מן הראוי להעביר מסר מרתיע למשיבה", הוסבר בפסק הדין, "אשר מצאה לנכון לזמנו לשימוע , שעה שלמעשה לא התכוונה להשיבו לשורותיה בשל דעותיו ומעשיו [...] כך גם בשל העובדה שהתייחסה אל מר מטר באופן משפיל ומבזה שעה שאסרה את כניסתו לחצריה". מטר טען בפני בית-הדין כי עצם ההתייחסות אליו במהלך המשפט כאל "עבריין" משפילה אותו. בית-הדין מקבל זאת וכותב בפסק הדין כך: "אנו דוחים את ההתייחסות למר מטר במהלך הדיונים בפנינו כאל עבריין מורשע. תהיינה דעותיו בלתי מקובלות על בעלי העיתון ככל שתהיינה, לא הוכח, אף לא בקירוב, כי ביצע פעולה עבריינית כלשהי, כי הוא בעל עבר פלילי או כי דעותיו ו/או פעולות המחאה בהן הוא השתתף השפיעו באופן כלשהו על פעילותו ככתב בעיתון". מלבד פיצוי בסך 100 אלף שקל למטר עצמו, חייב בית-הדין באופן חריג את "מעריב" לשלם לארגון העיתונאים הוצאות משפט בסך 10,000 שקל. 37876-08-13

"ידיעות אחרונות", ערוץ 10, "טיים אאוט", "העיר", Yes; נדמה שאין כלי תקשורת בשנים האחרונות שלא שש להציג לראווה את אסי דיין במצבי צבירה מביכים, כשהוא מסומם, מגדף או עירום. זה לא רק עניין של טעם רע, אלא גם של אחיזת עיניים: העיתונאים משלמים לדיין עבור החשיפה הוולגרית, שלטענתו, לפחות במקרה של הכתבה הפרובוקטיבית בערוץ 10, היא בכלל מבוימת. ככה זה: דיין מוכר, התקשורת קונה, ואתם אוכלים את זה

"אני מאשים את כלי התקשורת בנסיונות חוזרים ונשנים לרצוח את אסי דיין", כתב לפני כחודשיים ב"מעריב" יהונתן גפן, בן דודו של דיין, לאחר שהאחרון הספיק תוך כמה ימים להצטלם בעירום מעל דפי "ידיעות אחרונות" ולהופיע בערוץ 10 כשהוא מוטל בחדרו מוקף בערימות זבל. "אני מאשים את המראיינים החסודים, הצלמים אטומי הלב והעורכים שיעשו הכל כדי להראות כאב ודם, לתפארת גלי הרייטינג של הצהוב הגדול", הפנה גפן אצבע מאשימה לעבר עמיתיו בעיתונים ובטלוויזיה. מאז הספיק גם המקומון "העיר" לרכוב על שולי הגל, ופירסם בהרחבה יתרה שני מונולוגים תלושים של דיין. כי ככה זה, כמו גלי הים, גם ההתמסרות ההדדית של אסי דיין והעיתונות נשברת שוב ושוב אל חופי הטעם הטוב, ובכלי התקשורת מופיעה עוד כתבת זאנר מסוג אסי דיין מדבר על הכל, אסי דיין יורק על הכל, ולאחרונה גם אסי דיין מראה את הכל. שחקנים ואמנים ובדרנים וסופרים ופוליטיקאים ומי לא תורמים לתקשורת דרך קבע את לטרת הבשר של החשיפה האישית תמורת קידומם העצמי, אבל אצל דיין מדובר בהתערטלות מוחלטת. צרפו לזה כישרון צרוף מהול בראייה ביקורתית אסוציאטיבית המתנסחת בקקי-פיפי במקום בפסיקים ונקודות; תבלו באלכוהול, ריטלין וקוקאין הזורמים בדמו המלכותי של הצבר המיתולוגי – וקבלו את התחושה המלווה תמיד את ההופעות של אסי דיין בתקשורת, תחושת הציפייה להחלקה הידועה מראש של אדם הפוסע לתוך מגרש מרוצף קליפות בננה. משטח החלקה צהוב שמעלה את רף הפרובוקציה מראיון לראיון. האם הפרסומים האלה הם ניסיון לרצח, כמו שגפן טוען, ניצול צהוב במיוחד של אדם במצוקתו, או שאולי דיין הוא זה שמנצל את התקשורת? מה שבטוח, העיתונאים מוכנים בהחלט למתוח את גבולות המקובל כדי להשיג פיסת דיין. למשל, בכך שהם משלמים לו תמורת הראיונות והכתבות שבכיכובו, תשלום שמן הסתם משמש, בין היתר, לתחזוק הרגלי צריכת הסמים שלו. דיין הכריז כמה פעמים בריש גלי שהוא אינו מתראיין ללא תשלום. "אם המנחה מקבל כסף, אז אין סיבה שאני לא אקבל כסף. הרי חצי מהתוכנית זה אני", אומר דיין בראיון ל"העין השביעית". "אני לא מרואיין כמו אולמרט, אני לא חייב לאף אחד כלום. אני לא איש ציבור. באמריקה כך נהוג, זו נורמה: חייבים לשלם למרואיין". לא בטוח שדיין חקר את הנורמות העיתונאיות בארצות-הברית, אבל בישראל נוהג כזה הוא לפחות בעייתי. "שבירת הערכים העיתונאיים", כינה מוטי שקלאר, אז יו"ר הרשות השנייה, את התשלום של ערוץ 10 ב-2005 בעבור ראיון עם עזאם עזאם. בעקבות המקרה אסרה הרשות השנייה על תשלום עבור ראיונות מסוג זה. מבדיקת ההתנהלות התקשורתית של דיין, נראה כי הוא אכן מצליח להנחיל סטנדרטים אחרים. ביוני 2006 הקדימה אילנה דיין את המתחרים ושידרה בתוכנית "עובדה" כתבה על אסי דיין, ששוחרר מאשפוז בעקבות נטילת מנת יתר של סמים. המרואיין טען אז כי קיבל עבור הכתבה אלפי דולרים. במערכת "עובדה" הכחישו, אבל בדוברות קשת, זכיינית ערוץ 2 שבמסגרתה משודרת התוכנית, הודו שאכן שילמו לדיין, אך טענו כי התשלום ניתן עבור סרט עתידי שיופק לקשת. לשון התגובה היתה: "קשת אכן העבירה תשלום למר דיין עבור סרט תיעודי שעליו מופקד בנו ליאור, אך לא עבור הראיון. הסרט אמור להיות משודר לפני הקרנת הסדרה בטיפול בערוץ 2 בקיץ הקרוב". אלא שמאז קיץ 2006 ועד כה, אף סרט תיעודי מעין זה, בהפקתם או בבימוים של ליאור או אסי דיין, לא שודר. מקשת נמסר כעת כי "אכן נכנסו לתהליך עבודה עם ליאור דיין, אך לצערנו בשל אי-הסכמה לגבי תוכני הסרט, הפרויקט לא צלח. מערכת עובדה מעולם לא שילמה עבור ראיון במהלך כל 15 שנות קיומה". לפרשה הזו מוסיף כעת אסי דיין בראיון ל"העין השביעית" את הטענה כי ערב שידור הכתבה ב"עובדה", הוא פנה באמצעות עורך-דינו והפסיכיאטרית המטפלת בו למערכת התוכנית כדי לעצור את שידורה, בטענה כי נוצל כאשר היה במצב קשה. "הרופאה שלי אמרה, תורידו את הכל, ואני שיכנעתי אותה שתיתן לשדר לפחות חלק, אחרי כל הפרסום המקדים שכבר רץ בטלוויזיה. הם הכינו את עצמם לעשות על הגב שלי כאלו אני פסיכוטי. אמרתי לבמאי: אני יפרק את השיניים התותבות, ונפעיל את המזגן. אילנה היא קרובת משפחה, ואני שחקן לא רע. עובדה שבסוף לא אישפזו אותי, ועברתי את זה בשלום עם חמשת אלפים דולר". יהא זה תשלום בעד ראיון ב"עובדה" כפי שטוען המרואיין דיין, או תשלום בעד סרט שלא התממש כפי שטוענים בקשת – דיין דורש ודיין מקבל. זהו אינו הגבול היחיד שנחצה בכל הקשור לכיסוי התקשורתי של דיין. העיתונאים הנבנים מהופעותיו הפרובוקטיביות של דיין אינם מתעלמים מהעובדה שהכסף שהם משלמים לו משמש לתחזוק הרגלי צריכת הסמים שלו. כך, מצד אחד, הם יכולים לגלגל עיניים ולקונן על מצבו הנפשי העגום, ומצד שני לעזור לו להמשיך להחריף את ההתמכרות שלו לסמים קשים. רק השבוע, בראיון ששודר בתוכניתו של ארז טל "איפה צדקנו", נשאל דיין על-ידי טל: "גם כאן כשבאת לתוכנית ביקשת כסף ושיהיה במזומן ביד מיד, למה? כי צריך לממן את הסם?". ל"העין השביעית" סיפר דיין כי קיבל עבור הראיון אלפי דולרים. מקשת מוסרים כי "תוכניות מחויבות בתשלום אמ"י, ואנו מכבדים את ההסכם הזה". בשבועות האחרונים מתגייס המקומון "העיר" למימון צרכיו הנרקוטיים של דיין. בסוף השבוע האחרון הקדיש העיתון ארבעה עמודים לציורים ולטור של דיין תחת כותרת המשנה: "כנראה לאסי דיין שוב נגמר הכסף לריטלין, אז הוא שלח עוד ציורים לפרסום ומכר בזול את הסודות של אבא. העורך שוב עשה גסטה". ה"גסטה" הקודמת אירעה שבועיים קודם לכן, עת התפרסמו ב"העיר" ציוריו של דיין, בצירוף מכתב שלו "לזלמן שוקן" תחת הכותרת "מכתב לעורך מנרקומן באגוטריפ". בכותרת המשנה נכתב: "מהערצת המונים ומגאונות אי-אפשר להשיג פה שורה קולומביאנית, ולאסי דיין יש תערוכה בספטמבר, אז העורך עשה גסטה". בתוך הטקסט המבולבל, שספק אם עיתון כלשהו היה מפרסם לולא היה חתום עליו מי שחתום, מסביר דיין את ציוריו, בפני עצמם אוסף קווים לא לגמרי ברור. הנה שורה לדוגמה: "פורטרט צדי ומדויק של אודי אולמרט המקבל מעטפה של קוקאין מפרו, ככה שהוא לא שלח כספים לכיסו, אבל הסניף מעטפות באפו". בהערת הסיום מציע דיין לשוקן להוסיף למדורי הביקורת גם ביקורת קוקאין, שאותה הוא מתנדב לכתוב. הטקסטים והציורים של דיין פורסמו במדור "ויטרינה", המוקדש לחשיפה של תערוכות. אמנים אינם מקבלים תשלום עבור הצגת עבודותיהם במדור, כמקובל במדור שאינו מדור מודעות; שכרם הוא בעצם הפרסום. אלון עידן, העורך הטרי של המקומון מבית "הארץ", אינו מכחיש כי דיין קיבל תשלום על הפרסום. "אנחנו קרקע להשכרה עבורו", הוא אומר, "אסי דיין הוא יוצר מאוד מוכשר, וכל עבודה שהוא עושה אני רוצה שיהיה לה מקום אצלנו". עורך התרבות של "העיר", איתמר הנדלמן, הוא מהגולשים הוותיקים על גל "בואו תראו את אסי דיין מסומם ואומר דברים לא יפים". כתבה שלו על דיין התפרסמה בהבלטה גדולה בעיתון הפנאי התל-אביבי "טיים אאוט" במרץ 2006. הכתבה התחילה כך: "פגשתי את אסי דיין לראשונה בשלוש לפנות בוקר בבראסרי, רגע לפני יום הולדתו השישים [...] אסי שתה יין לבן וסירב כשהצעתי לו גוינט קטן של חשיש. לא, לא תודה, תעיף את הדבר הזה ממני. אני נגד סמים קלים... אני בעד עלה לבן, מפלגת לבן עולה. אני תמיד אמרתי, רק סמים קשים, רק דרך האף". הכתבה תיארה את חוויות הסנפת הקוקאין המשותפות לכותב ולדיין, וכיצד הנדלמן הפך לספק סמים לעת מצוא של דיין. תגובתו של הנדלמן, השוהה בחו"ל, לא התקבלה עד להעלאת כתבה זו לאתר. בעבר היתה עילת החשיפה הדיינית הצהובה בעיקר סגירת חשבונות אגרסיבית בין בני משפחת דיין. ב-1988 כתב דיין במוסף "7 ימים": "משפחת דיין היא השכבה העליונה בערימת התרבות הישראלית, היא מיצג אדיר בארץ השטות והפנאי. היא עונה על משאלתו העיקרית של צרכן המותרות להופעה חיה. הדיינים הם התשובה לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הגורסת: חרדה, בדידות ואנונימיות. עם דיין אתה אינך לבד. אנחנו מצמצמים את העולם עבורך, משתפים אותך במיטב הסודות, גוררים את העם אל הביוגרפיות שלנו, דואגים שהכביסה תישאר מלוכלכת". מאז, אם בשל חילופי הדורות וירידת קרנן של משפחות האצולה הצבריות ואם בשל התמכרותו של דיין לסמים, תפסה התנהגותו המבולבלת את עיקר הבמה. אולם גם הכביסה המשפחתית המלוכלכת נותרה סחורה אטרקטיבית בעיני עורכי העיתונים. כך למשל בפברואר האחרון קיבל דיין מ"ידיעות אחרונות" במה נרחבת לטקסט מרושע על אמו, רות דיין. העובדה שמדובר בריטואל קבוע שאחריו מגיעה בדרך-כלל התנצלות, ריטואל שנמשך כבר כמעט שנות דור, לא השפיעה על החלטות העורכים ב"ידיעות אחרונות". לא רק העיתונים, גם הטלוויזיה אינה מושכת ידה מהצגה מביכה ומגוחכת של דיין. כך, לדוגמה, ב-2006, בתוכנית "פעם בחיים" שהפיקה חברת הלוויין יס, הספיק דיין לעבור חוקן קפה, לפצוח בדיאטת מיצים, לעבור טיפול פסיכותראפי קבוצתי, לטבול עירום במעיין, לפרק את שיניו התותבות ולנופף בהן מול הקבוצה, לשחזר את טראומת הלידה שלו כשהוא צורח כתינוק, ולהיקבר חי על-ידי בנו ליאור כשרק צינורית קטנה מאפשרת לו לנשום אוויר מתחת לאדמה. אולי כדי להמשיך להעלות את הרף הופיע דיין לפני כחודשיים בסדרת צילומי עירום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הצילומים לוו בטקסט של גיבור הכתבה, שהמשיל את קמילת גופו להידרדרותה של המדינה. "אני מביט בעצמי ורואה את המדינה, בת 60, שנתיים מתחתי וכבר מזדקנת. שמנה ולא מאושרת, נטולת שיניים לא בגלל גילה ולא מחוכמתה". במעין הספד עצמי כותב דיין, בין השאר: "כבר היה ניכר שהצבר המיתולוגי שהלך בשדות, יפה ובלוריתי, החל בהליכה אל שדות הקנביס ומטעי הקוקה, ומשם לכרוניקה של נרקומן ההולך שלוותה". גורמים ב"ידיעות אחרונות" מספרים על מחלוקת שעוררו הצילומים, גם בקרב אנשי המערכת. גורמים במערכת גם מאשרים, באופן בלתי רשמי, את טענתו של דיין שקיבל תשלום עבור הצילומים והמאמר. מה הביא אותך להחלטה להצטלם בעירום? "אני יזמתי את הכתבה. זו החלטה שלי שמוסברת במאמר. אני חבר טוב של ניר חפץ (עורך "7 ימים"; י"ק), אמרתי, נמאסתי על הציבור, אז מה אתם באים להוסיף לו. הוא בזמנו היה סחבק ואמר לי: תן לי רשימת קניות שלך, אני אפרסם אותה. זה מוכר עיתונים, אני לא יודע למה. חשבתי שיהיה שער. מ-3,000 מלה המאמר ירד ל-1000 מלה, בגלל כתבה על דודו טופז. אמרתי לחפץ, אתה הופך את העיתון ללאשה". כשבוע לאחר פרסום הצילומים ב"7 ימים", פירסם ערוץ 10 כתבה מציצנית של חיים אתגר, שהציגה את דיין במצב נפשי ופיזי קשה. אתגר הראה את דיין שוכב בדירתו בתחתונים בלבד, מוקף בערימות זבל, כשעל אפו מרוחה אבקה לבנה והוא מתאר את מצבו האנוש במלמולים. כתבתו של אתגר גררה תגובות קשות בשל התמונות הבוטות ומה שנראה כניצול של אדם במצוקה. בראיון לתוכנית "תיק תקשורת" טען אתגר כי מטרת הראיון לא היתה צבירת רייטינג אלא הושטת עזרה לדיין, ואף השווה אותו ואת מצבו לזה של המשורר דוד אבידן בסוף ימיו. "האם ייתכן שדיין עשה מניפולציה?", שאל המנחה חיים זיסוביץ, ואתגר ענה: "לתחושתי, יש כאן משהו שהוא על גבול הסופני". כעת אומר דיין ל"העין השביעית" (אגב, ללא בקשת תשלום) כי הוא מתחרט בדיעבד על הכתבה ומצהיר שביים אותה כדי להקצין בצורה קולנועית את מצבו הכלכלי הקשה. איך נולדה הכתבה בערוץ 10? "באותו שבוע, היה מצב שחזרתי מניתוח ולא עבדתי חודש. אני OCD, מנקה באובססיביות את הבית, והבן שלי הפוך, מבלגן את כל הבית. הוא מוציא הכל, מפזר את כל הספרים, ועל זה הוא מבשל. לא הייתי בבית, וכשנכנסתי נדהמתי. הזמנתי את חיים אתגר, שהוא ידיד, וזה נראה כאילו אני חי ככה. גם הריטלין, שהוא תרופה חוקית שאני מסניף, היה על האף כאילו זה קוקאין. נראה כאילו אני סמרטוט. זו הצגה. צולם יענו באווירה של שכונת עוני בדרום תל-אביב. השפה של העין יותר חשובה מהשפה המדוברת. להסביר את מצבו הכלכלי הקשה של בנאדם במלים זה לא מעניין, לא תראה דיאגרמות. הרבה יותר מעניין מלהסביר לאנשים שיש לי מינוס גדול בבנק ושמס הכנסה עיקל את התגמולים. זה קולנוע והייתי באמת במצב חמור, לא ייתכן שאני מתקרב לאבידן, שמת בחוסר כל. אם אתם מעריכים אותי תעזרו לי בתור אמן. זו רמאות, הונאה במובן הטוב של המלה. כדי להסביר לקהל איך אתה חי, בראש שלהם, לא משנה שהבן שלי עשה את זה. מיד אחר-כך, 14 שעות ניקיתי את הבית כאילו לא היה כלום, אבל זה לא שינה את החובות שלי". מה רצית להשיג בכתבה הזו? "הייתי אז במצב נפשי רע. אני חייב להבין למה אנשים מתייחסים אלי כאילו אני עשיר מיליונר. מסתבר שאני נצלן לא קטן של התקשורת, כשאני צריך משהו אני עושה את זה דרכם. אני מצטער על הכתבה, הייתי צריך להגיד לחיים, כי הוא בחור טוב. הוא לא ריאיין אותי. דיברתי למצלמה כי הוא הלך ואמר לצלם להישאר ולקחת זוויות. תקפו אותו כאילו הוא מנצל אותי, ואני בכלל הזמנתי אותו. אני חושב שזה לא היה חכם. לא יפה כלפי חיים אתגר. אני מתנצל בפניו כבר עכשיו. אני מתחרט על הכתבה. אני לא רוצה להיות נתמך – כל חיי עבדתי. באותו לילה אזרחים רצו לשלוח כסף, ואמ"י רוצים לעזור לי. אמרתי, זה לא שירותרום, אני רוצה לעבוד". במבט לאחור, אתה לא חושב שזו היתה כתבה פולשנית מדי, שניצלה אותך? "אין דבר כזה. אבל אולי עוד שבוע אני אתנצל ואגיד שכן. לא מכיר את ערוץ 10, אין לי טלוויזיה, אבל אני מבין שהם בענייני הישרדות. אם היה רייטינג ללכלוך שלי הם היו עושים סדרה מזה. אם היו רואים שהעוני של אסי תפס הם היו עושים סדרה, משהו כמו הבטלנים של פליני. אני לא כזה מניפולטור. לא מנצלים אותי. מנצלים אותי כי אני מוכר". מ"חדשות 10" נמסר: "התלבטנו לא מעט בטרם הוחלט על שידור הכתבה, והחלטנו לשדר אותה רק לאחר שהשתכנענו שמצד אחד מצבו של דיין אכן קשה ואותנטי, ומצד שני, הוא מודע לעצמו בבקשותיו החוזרות ונשנות כי נציג אותו במצב זה. דיין רצה שצוות של חדשות 10 יגיע לביתו עם מצלמה. לדבריו, הוא לא הצליח לצאת לבד מהתסבוכת הנפשית והפיזית שנקלע אליה, ורק טלטלה חיצונית בדמות חשיפה לציבור תוכל אולי להזיז משהו. בשלב העריכה, לאחר שראינו את חומרת החומרים, פנינו שוב לדיין והסברנו לו עד כמה קשות התמונות. דיין ביקש שוב שלא נגנוז את החומר. אחרי התייעצות נוספת הוחלט לשדר את הכתבה. העריכה נעשתה מתוך רגישות למצבו של דיין, וחלקים קשים הרבה יותר מאלה ששודרו נשארו בחוץ. אחרי שידור הכתבה יצרו גורמים רבים קשר עם חדשות 10. ציבור רחב הציע לעזור בדרכים שונות ומגוונות: מסיוע כלכלי, דרך חברים ועד למוסדות גמילה. מפאת כבודו של דיין לא ניכנס עימו לוויכוח. רק נאמר שאנחנו מאחלים לו בריאות". מ"ידיעות אחרונות" לא נמסרה תגובה עד לפרסום הכתבה.

כניסתו של אבי לוזון לתקשורת הספורט אינה בגדר חדשות טובות לעולם העיתונות | יעקב בוזגלו מדגים צעד דרסטי | חילופי אשמים ב"הארץ"

אתר "ישראל ספורט" מכוון גבוה: הוא הצהיר שהוא רוצה להתחרות ב-one. הצחקתם את אופירה. אתר ערוץ הספורט נאבק בזירה הזו ברצינות כשמונה שנים, השקיע רבות בתכנים ובעיצוב, ועל-פי מדדי גלישה שונים – נותר עדיין במקום השני, אם כי בפער קטן. "ישראל ספורט" נמצא ברשת זה כשנה, אבל כמשתתף שקט. יותר מדי שקט. הוא לא הותיר עד כה את רישומו, ולא זכור שום גל או אפילו אדווה שהצליח לייצר בשלולית בזכות סקופ בינוני מינוס. הפרסום הגדול ביותר שיצר עד עכשיו הוא מהשבוע – הצטרפותו של אבי לוזון, לשעבר יו"ר ההתאחדות לכדורגל, כבעלים של האתר. לוזון יודע לייצר כותרות. כבר עם ההודעה לתקשורת כי רכש אחוזים רבים בבעלות על האתר, הוא הפציץ ב"גלובס" את הכותרת: "הכתבים באתר שלי יצטרכו לשרוף סוליות נעליים". לא סתם לקרוע זוג נעליים, כמאמר הקלישאה. "לא אהיה שותף שקט", הגדיר לוזון את תפקידו באתר, והצהיר שהוא מתכוון לעסוק גם בגיוס מפרסמים וגם לשלוח את ידו בעיתונות: "אעזור לכתבים לגייס ידיעות, כתב שלא יעמוד בסטנדרטים – לא יהיה". לא ברור לאילו סטנדרטים התכוון. אפשר להעריך שלא מדובר בסטנדרטים אתיים מתוצרת מועצת העיתונות. הבטחותיו כי "לא יגויס אף כתב חדש ללא אישורי" מציגות את הבעלים החדש כמי שישמש גם עורך ראשי וגם מנהל מסחרי. התייצבותו של לוזון בחזית הביצועית של הבייבי החדש שלו מסמנת את הכיוון של "ישראל ספורט": אתר מטעם. שק האינטרסים של אבי לוזון מלא עד להתפקע. הוא ומשפחתו מנהלים את מכבי פתח-תקווה ומזוהים איתה. לפני כשנה סיים את תפקידו כיו"ר ההתאחדות, אבל נותר בה בתפקיד מפתח (חבר המזכירות) וממשיך להיות מקושר היטב לכל המי ומי בכדורגל הישראלי והאירופי (הוא חבר בוועד הפועל של אופ"א). על רקע כל זה סביר להניח שבתוך זמן קצר מאוד יהיה ברור לכתבי האתר, גם לוותיקים וגם לאלה שלוזון יאשר את העסקתם, מאיזה כיוון הם צריכים לנסח את ידיעותיהם. האם קוראי "ישראל ספורט" יזכו למטר אייטמים בשירות האינטרסים של בעל הבית, דברי חנופה לקבוצה של המשפחה ודברי הלל לאחיין, המאמן גיא לוזון? כך או כך, כל ידיעה הקשורה להתאחדות לכדורגל שתתפרסם באתר של לוזון תהיה חשודה כנגועה ומוטה. יחסיו של לוזון עם התקשורת הם יחסי שנאה-אהבה. הוא מרואיין צבעוני שיורה בלי לעשות חשבון. כיו"ר ההתאחדות היו לו כמה כתבי חצר, אבל רוב הפרשנים תקפו אותו ללא הרף, בעיקר סביב ניגוד העניינים שלו בהיותו קשור לקבוצה בליגת-העל. לוזון לא נותר חייב ויצא נגד התקשורת בכמה הזדמנויות: "אתם שונאים אותי כי אני לא סופר אתכם", "על אפכם ועל חמתכם נישאר בליגה" וכן הלאה. לאחר אחד המשחקים דחף את צלם "הארץ" שהתקרב לעברו. לפני כשנתיים היה בעין הסערה במהלך מאבקה חסר הפשרות של שרת הספורט לימור לבנת להדחתו מתפקידו בשל ניגודי עניינים. דו"ח זליכה שפורסם בעניין זה חילץ מלוזון את הכותרת "משהו רקוב במוח של זליכה". לא ברור מדוע החליט לוזון להשקיע את כספו באתר ספורט. האם הוא באמת מאמין שיצליח להרוויח מהעסקה, או שעשה זאת למטרות פרסום, או כפי שהתבטא ב"גלובס": "מעכשיו מי שירצה לדעת מה אבי לוזון חושב על הא ועל דא, יצטרך להיכנס לאתר הזה". מה שבטוח, "ישראל ספורט" לא יצליח לקנות לו מעמד רק על סמך הזיהוי שלו עם השם מושך האש "לוזון". הוא יהיה חייב לגייס טאלנטים, לשלם עבור תוכני וידיאו ואף להשקיע בשינוי פני האתר: העיצוב הקיים לגמרי לא מזמין ולא אטרקטיבי. גם אם התנאים הללו יתמלאו, עדיין יצטרך האתר המתעורר להתמודד עם ענן כבד של אינטרסים וחוסר אמינות. אולי לסממנים האלה התכוון לוזון באומרו שהוא חותר להגיע ל-one. "יעקב בוזגלו שוקל צעד דרסטי נגד גוטמן". הידיעה המיני-סנסציונית שצצה לפני כשבועיים ב-one – אתר הבית של משפחת בוזגלו – מאת כתב לעת מצוא לענייני סנסציות זולות, הגיעה השבוע לרגע האמת שלה. על הידיעה המגוחכת שהתפרסמה באתר ועל ניגוד האינטרסים של בוזגלו בשבתו בתוכנית נכתב כאן לפני שבוע. שלשום החליטו ב-one לנצל את הבמה של "המינהלת", התוכנית שבוזגלו משתתף בה, ולאפשר לו לפרוק דרכה את זעמו הקדוש על מאמן הנבחרת שאינו משתף את בנו, מאור, ולנקוט, כמובטח, את הצעד המאיים. במשך כחמש דקות סיפר בוזגלו למה מגיע לבנו לשחק ואיך זה ייתכן שלא נותנים לו הזדמנות, ואז שלף את הצעד הדרסטי. "אם זה היה תלוי בי", הכריז, "הייתי ממליץ למאור לא להגיע לנבחרת". נשק יום הדין התברר כרעשן לילדים. את החלק המעניין יותר של הדיון סיפק עמיר פלג. איש "ידיעות אחרונות", שנוהג לרדת על האינטרסנטים של "יציע העיתונות" בערוץ המתחרה, לא היה יכול להחריש לנוכח התופעה הזהה שמתרחשת בתוכנית שבה הוא משתתף. "אני נמנע לדבר על מאור כל עוד יעקב יושב פה על תקן של פרשן", אמר פלג. "זאת שערורייה, יושב פה אבא של שחקן, אתה האחרון שיכול לדבר". וגם: "דעתך לא מעניינת כי אתה אבא של שחקן". במהלך הוויכוח הסוער צעק בוזגלו: "אם אליך היו מתקשרים בבוקר שלאחר משחק הנבחרת 20 כתבים רק כדי לשמוע את התגובה שלך...", ופלג ענה: "אתה יודע למה הם מתקשרים אליך? כי הם יודעים שאתה תדבר שטויות". והוסיף: "אני שמח שהילד יותר חכם מהאבא ולא הולך לדבר עם גוטמן". בוזגלו הנסער הבטיח בהמשך לפלג כי את הסיבה האמיתית לאי-שיתוף בנו יספר לו בארבע עיניים ויחשוף בעוד שנתיים. פלג ענה: "תגיד פה, אל תהיה פחדן". בסיום הדיון האמוציונלי נראה בוזגלו כותב על פתק במטרה להגישו לפלג. ספק אם הסיום הדרדלה שסיפק בוזגלו לסאגה הזו ימנע מהכתב התורן של one לצלצל אליו גם לאחר משחקה הבא של הנבחרת, כדי לרשום בשקיקה כמה ציטוטים נזעמים ואיומים מפי הנמר של נייר, לתפארת הרייטינג. באשר לסוגיה האתית ב"המינהלת": פלג תקף בדיון את בוזגלו בלי לעשות לו הנחות, ועל כך מגיע לו כל הכבוד. מאידך, בבואו לכתוב בטור הבא שלו ב"ידיעות" על אבי נימני האינטרסנט או על אלי אוחנה מנוגד העניינים, כדאי שיזכור שהקוראים יודעים על יד מי הוא יושב. בטור הקודם נמתחה ביקורת על אתר "הארץ": הוא הותיר בראש מדור הספורט אייטם שכלל ראיונות מפוברקים עם אנשי מכבי תל-אביב על הדחתם מהיורוליג עוד לפני המשחק, אבל גם אחרי המשחק שבו ניצחה הקבוצה ועלתה שלב נותר האייטם הסאטירי על כנו – זאת לעומת הדיווח על המשחק עצמו, שהיה אייטם שני. "איך נוצר מצב שבו דאחקה הזויה גוברת על החיים עצמם?", נשאל כאן. בטעות הופנתה הביקורת כלפי אנשי הספורט של "הארץ", בעוד שהכתובת היתה צריכה להיות עורכי דף הבית של האתר, שהיו האחראים למצב הזה. ובכל זאת, מאחר שענייני הספורט רחוקים ממרבית העורכים ומקבלי ההחלטות ב"הארץ", על עורכי הספורט להיות עם אצבע על הדופק ולוודא שדף הבית מציג את תוכני הספורט בסדר עניינים הגיוני ולא מעוות את המציאות, כפי שקרה בליל חמישי, ה-9 באפריל 2015. מנויים על שני ערוצי ה-HD של ערוץ הספורט אינם מרוצים: ביום שלישי (14.4.15) שודר באחד מערוצי ה-HD משחק הכדורסל בין מכבי תל-אביב לפנרבחצה, כשבערוץ השני שידרו את משחק ליגת האלופות בין יובנטוס למונאקו. מי שרצה לצפות במשחק המרכזי באותו ערב, בין אתלטיקו לריאל מדריד, באיכות HD, נאלץ להסתפק באיכות בינונית. לידיעת מקבלי ההחלטות התמוהות בערוץ הספורט.

סריקת מערכות: חדשות 2 | האם מהדורת מדורת השבט, המכורה לפלילים, מאבדת קשר עם עולמו וסדר יומו של הדור הבא?

דמיינו את המהדורה המרכזית של חדשות 2 נפתחת בידיעה על קמפיין המיליונים שעומדים להשיק ראשי חברות המזון הגדולות במשק לקראת יום העצמאות. על פי הדיווח, גופים כשטראוס, יוניליוור, תנובה והחברה המרכזית למשקאות, נועדו יחדיו והם מאשימים את המיסוי הממשלתי בהגדלת יוקר המחייה ודורשים להפחית את המע"מ על מוצרי המזון עד לביטולו מלא. הידיעה הזאת מזמינה ביקורת, וקל לדמיין איך היא תיראה. הכתבת עמליה דואק תציג תרשימים הממחישים את מאות המיליונים שהרוויחו שלושה יצרני המזון הגדולים במשק ואת משכורות המיליונים שמקבלים המנכ"לים שלהם. כל זאת כדי לומר שישנן דרכים להוזיל את עלויות היצרן מבלי לגלגל את עלות ההוזלה על רשות המסים שתעמיס אותה על גבם של משלמי המס. נחמיה שטרסלר יגלם את הפרשן שכבר שלושה עשורים מתנגד בחירוף נפש לשבירת העיקרון של "מע"מ על כל מוצר", והנה הסכר נפרץ. שטרסלר ניבא לפני שבועיים כי ביטול המע"מ על מחירי הדירות לצעירים יביא בעקבותיו מצעד של גורמים הטוענים בשם הציבור שיש צורך להסיר את המע"מ גם מעליהם - החל ביצרני תרופות מצילות חיים, דרך רשתות הספרים והנהלות התיאטרונים, ועד לספקי מי שתייה. ובעוד מצעד מבקשי הפטורים מתחיל לצעוד, שטרסלר יזכיר כי במקומות המעטים שבהם ביטלו או לא הטילו מע"מ (אילת, פירות וירקות ) לא ירדו המחירים. זו תהיה ידיעה פותחת חשובה, הנוגעת לכל אדם. ועכשיו דמיינו מצב בו מכאן יעברו המגיש קושמרו וצוות הפרשנים משה נוסבאום, גיא פלג, ועמית סגל לדון בנדבך החדש בדרמה המתחוללת סביב עסקת הטיעון שרוקמת הפרקליטות עם שולה זקן בתמורה למידע קשיח שיפליל את אהוד אולמרט. ידיעת ביטול המע"מ על מוצרי מזון לא פתחה את המהדורה המרכזית, וכל מי שצפה במהדורה יודע שהידיעה כלל לא שודרה בה. אם ישנם צופים שהסיפור נשמע להם מוכר, הרי זה מפני שהידיעה שודרה באותו ערוץ (2), באותו יום (26.3.14), רגע לפני כשכל צופי המהדורה המרכזית יתמקמו שמוטי לסת בכורסאותיהם לקראת מנת התדהמה היומית. אם לדייק, הידיעה שודרה כ-20 דקות לפני פתיחת מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, ב"תכנית חסכון", בהגשת אורן וייגנפלד. אף כי מדובר באותו ערוץ עצמו ובסמוך מאוד לשיא הפריים טיים, קו הגבול שבין "תכנית חיסכון" (6.1% רייטינג) ו"חדשות 2" (9.7%) רחב במיוחד וצדו הפנימי מוגן הרמטית בגדר ביטחון קונספטואלית מפני כל ניצוץ של אקטיביזם חדשותי. קו הגבול אמנם סומן בידי קברניטי הערוץ, אבל הוא התקבע בליבו ובראשו של כל צופה. הלעטה שיטתית ורבת שנים בדיאטת פלילים עשירה בנתה כאן קהל צופים פסיבי לתפארת. מה הפלא שהאופנובנק, שודד הבנקים הנערץ, הפך לאושיה תקשורתית. ואם כך, למה לא לקבל כמובנת מאליה את אפשרות מועמדותו של חגי פליסיאן להיכנס לבית האח הגדול גם אם הוכחשה על ידי הערוץ. ועדיין לא מאוחר לו להתמודד על כהונה כנשיא המדינה. למה לתת לציבור משהו בעל ערך ונגיעה לחייו, כשאפשר לטלטל אותו בסיפורים על "ההם". על אנסי הקטינות, דוקרני המועדונים, משחיתי אתרי המורשת, משבשי העדויות, קרובי הנאשם, קרובי הקורבן, מאריכי המעצרים, המערערים. "כשאגדל, אהיה מפוקסל" יכתוב ילד-משורר שצורך את עולמם של הוריו מספת הסלון, שעולמו גן עדן של מצלמות אבטחה, מצלמות זעירות, דמויות מוצללות, מפוקסלות, מעוותות קול, שוטרים עילגים שגובים מכתביהם את הקרדיט על שהכניסו אותם לזירת הפשע, אולמות משפט, זינזאנות, פרקליטים ממולחים, חפים מפשע שדמם הותר, נבלים שיש לכלוא לכל חייהם ומקבץ קדימונים ופרסומות. כן, כמו שקורה לכל משפחה ותיקה, גם הכתבה המטלטלת, הקדימון המסקרן והפרסומת המגניבה, נהיים דומים זו לזה ולזו, עד שנדמה כי גם משפחת פשע היא סוג של משפחה חמה. אבי הטחול זה ההוא מהארכת המעצר או מהפרסומת לכבלים או לקולה? המהדורה המרכזית כבר מזמן איננה המדורה המרכזית. היא טקס המוני, מכני כמו צחצוח שיניים או תפילה, וכלי הפולחן המשמשים בו הם הפוליגרף, הסכין והאקדח המעשן. הטקס היומי למאמינים, הטקס המרגש, המפחיד, המטמטם והמרגיע, המספר לא "מה שקורה עכשיו", אלא "מה שקורה עכשיו למישהו אחר". מדי יום ביומו, באותה שעה, משודר אותו סיפור באותה תבנית, סיפור שאין בו משמעות או לקח. סיפור הבנאליה של הפשע. השפה מצטמצמת, מתעוותת, אנשים חיים, מתים, מורדמים ומונשמים עקודים לאלונקה, הופכים מול המצלמה לקלישאות. עוד לא יצאנו מחדר ההתאוששות הלשוני שחולל המושג "הַמִּסָבִיבִים", כלומר תשלום לתייר מרפא על עבודת הרופא מסביב לניתוח, וכבר נוסחה הגדרה מכוננת חדשה לייסוריו של הנער החשוד באונס, מפי פרקליטו: "סוג של חרטה בדיעבדית". לולאה מילולית המעוררת געגועים לקלאסיקה "מרשי לא ידע דבר וחצי דבר". קרובי הנרצח, הורי הרוצח, השכן שלא שמע, השכן ששמע בום, השכן שהכיר מחדר המדרגות את משפחת הנרצחים כמשפחה שקטה ומנומסת, הזונה הקטינה הפתיינית המנוסה שהשחיתה את נפשו של הנער האנס, שהוא-הוא הקורבן האמתי, החף מפשע. החדשות הן הכל חוץ מחדשות. הן אינן מרחיבות אופקים, אינן מאתגרות, אינן מעשירות. יתרונן הוא בכך שאינן גוזלות משאבי זיכרון והן מתפוגגות מאליהן הרבה לפני המהדורה של מחר. דווקא במופען הרפטיטיבי הן מייצרות מראית עין של יציבות, המחזקת את הביטחון שבשגרה. כל יום זורחת עלינו שמש הפלילים ומביאה בשורות חדשות-ישנות. כמה טוב להיות בצד הזה של הכורסה, ושלא נדע פלזמה. כשראשי מערכת החדשות בגלי צה"ל ביקשו לתבל מעט את הכרוניקה החדשותית בסיפורי פלילים, הם ארזו אותם בפינה נידחת בשולי מהדורת הבוקר, קצת לפני הספורט, והעניקו לה נופך אנקדוטלי המלווה בהגשה משועשעת (הגנב ביש המזל ששכח את המרשם שלו לקנביס רפואי בתוך הכספת ששדד). בערוץ 2 קרה מקרה דומה, אבל הפוך. ענייני הכלכלה והצרכנות הודרו מן המהדורה המרכזית והפכו לפינה שלפניה, ומחוצה לה. בעולם בו ההון מתעצם והשלטון נגוע באינטרסים זרים, פינת הכלכלה נועדה להיות סופגנייה רכה, אבל לפעמים גם סופגניות מצמיחות שיניים. מה היה קורה אילו שיבצו במהדורה המרכזית את הכתבה המרעננת ששודרה ב"תכנית חסכון" אודות דיירי שיכון מתפורר שמשכו את עצמם בציצית ראשם ויזמו פרויקט פינוי-בינוי שהבוקר יצא לדרך בהריסה במפץ מרהיב של קירות הבלוקים? היום זה לא יכול לקרות. הסיכוי של נושא כזה להתפרסם במהדורה המרכזית נמוך מפני שנועדה לו משבצת שידור אחרת. ואילו את שתיים וחצי הדקות היקרות שהוקדשו לפרקליטו המאוים של חגי פליסיאן אפשר רק לקצר או לזרוק, ולכן הוא זוכה לככב בהן, על רקע מכוניות ירויות וזגוגיות מנופצות שאין להן תחליף. כפי שהעיסוק המוגזם בפלילים אינו מקרי, גם שינוי תמהיל המהדורה איננו נתון ביד המקרה. החלטה כזו, שאפשר להגדירה כ"קביעת סדר יום חדש", יכולה להתקבל רק בדרג הבכיר שמתווה את האסטרטגיה של הצגת החדשות. קשה להיגמל מן ההתמכרות לפלילים, וליצרני החדשות זהו תהליך קשה הרבה יותר מאשר לצופים. הפלילים נובעים כמעיין - כל יום והרצח שלו - ומספקים רצף של חומר ויזואלי נטול עלות, לא רק מאולמות בתי המשפט וחדרי החקירות אלא דווקא מן העובדה שהכל מצולם ומוקלט במצלמות רחוב, במצלמות אבטחה, בסמארטפונים ובמצלמות כפתור. גיבורי הפלילים, בניגוד לאילי ההון ולפוליטיקאים, אינם קבוצת אינטרס, ופרדוקסלית אינם מהווים קבוצת לחץ על המערכת העיתונאית. משפחת דומראני לא תפסיק לפרסם אם יכתבו עליה דברים לא נעימים. נושאי החברה האזרחית – חינוך, בריאות, דיור, רווחה, תשתיות וגם בנקאות ביטוח, קרנות פנסיה תאגידי מזון ואנרגיה - קשים יותר להצגה ויזואלית מכל סיפור פלילי, ולפעמים תובעים מאמץ מסוים מן הצופה, אבל תהיה זו טעות לחשוב שהציבור אינו מעוניין בהם. מאז קיץ 2011, חל שינוי מהותי בצרכיה של החברה האזרחית ובסדר יומה. סדר היום הטלוויזיוני מחמיץ לחלוטין את השינוי הזה. עניין אזרחי שזכה בכל זאת להיכנס לליין אפ העמוס של המהדורה המרכזית באותו ערב, הוא דילמת תיירות המרפא. כתב הבריאות יואב אבן דחק בזריזות תמצית משלוש המלצות המתגבשות בוועדה שבראשה עומדת שרת הבריאות יעל גרמן, תחת הכותרת "מהפכה בתיירות המרפא". כותרת זו נראתה יומרנית עד גיחוך ביחס ל-58 השניות שלהן זכה הדיווח בסביבות הדקה ה-45 למהדורה. ככה לא מחוללים מהפכה. גם אם המערכת העיתונאית המשדרת מתקשה לשכוח למעננו את חולשותיה, יהיה עליה להתאמץ. בני דור ההמשך שגדלו בביתנו, כמו רוב חבריהם, נטשו מזמן את הטלוויזיה המשודרת שאיננה מספקת את צרכיהם. חלקם התנתקו כליל. עם קושי דומה להיפרד מן החדשות הריקות, התמודדה העיתונות האזרחית בשני העשורים האחרונים, במיוחד לאור החסך הכרוני באמצעי המחשה. אבל מרגע בו הוחלט, בעיקר בעיתונות הכלכלית, שהחברה האזרחית צריכה להימצא בלב סדר היום ולעתים בראשו, נמצאו דרכים יעילות להציג תרשימים, תמציות טקסטואליות וטבלאות נתונים. לצרכי המחשה קל להיעזר בסוכנויות האימגינג, המספקות שפע חומר גרפי שאפשר לרכשו במחיר זעום בהשוואה להפקות וידיאו. הדבר כרוך אמנם ביזמות בלתי נלאית ובאקטיביזם יצירתי רב מצד המערכת המרכזית, תוך ויתור על הנוחות שמספקת שגרת הפלילים. אבל חברות חדשות בסדרי גודל של הערוצים המסחריים יכולות להתגבר עליהן, ואם ינסו ויצליחו תהיה לכך השפעה מכרעת גם על העיתונות הכתובה. חדשות הטלוויזיה הן קטר שמושך אחריו את סדר יומם של העיתונים ובראשם "ידיעות אחרונות", המנסה מאז קום הטלוויזיה המסחרית בראשית שנות ה-90 להתחרות בשידור הטלוויזיוני מונחה הרייטינג. שינוי מהותי בסדר היום הטלוויזיוני היה מביא בעקבותיו גם שינוי דומה גם בסדר יומה של העיתונות הכתובה והמודפסת. הבעיה היא, שהן עיתונות טלוויזיה והן העיתונות הכתובה נאבקות, מתוך חולשה, על שימור הקיים. ולא ניכר בהן כל סימן לקיומם של משאבי הנפש שיחוללו שינוי מהותי בשיח בינם לבין קהליהם. המאמר מתפרסם כחלק מפרויקט "סריקת מערכות", שבמסגרתו נעמיד בכל פעם מתחת לזכוכית המגדלת של כותבינו תוצר עיתונאי יחיד – גיליון, מהדורה, תוכנית – של מערכת תקשורת מרכזית, במטרה לנסות לפצח את המנגנונים הפנימיים המניעים אותה. והפעם: המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 מיום רביעי, 26.3.14. ♦ לעמוד הפרויקט: סריקת מערכות – חדשות ערוץ 2 ♦ לעמוד הפרויקט הקודם: סריקת מערכות – "ידיעות אחרונות"

רונן זרצקי, ראש מערכת החדשות בעיתון "הארץ", יפרוש בקרוב מתפקידו. זרצקי היה בעבר סגן עורך מדור הספורט בעיתון, ועורך מוסף הספורט הנוכחי הוא בין המועמדים להחליפו

רונן זרצקי, ראש מערכת החדשות בעיתון "הארץ", יפרוש בקרוב מתפקידו. זרצקי התמנה לתפקיד בדצמבר 2004. בין המינויים שעשה זרצקי בולטת בחירתו באבי יששכרוף, שחבר לעמוס הראל בסיקור הבטחוני-מדיני. בתקופתו בוטל חלק ב של העיתון ואוחד עם חלק א. זרצקי, לשעבר סגן עורך מדור הספורט בעיתון וסגן ראש מערכת החדשות, יפנה לעשייה קולנועית וטלוויזיונית. בעבר כבר היה שותף לבימוי הסרט התיעודי "המורדים האחרונים", על השורדים האחרונים מבין לוחמי גטו ורשה. פרישתו של זרצקי באה על רקע חילופי גברי ומינויים משמעותיים בקבוצת "הארץ" בחודשים האחרונים. העורך הראשי דוד לנדאו הודיע כי יפרוש, ואת מקומו עתיד לתפוס דב אלפון; העורך הראשי של "דה-מרקר", גיא רולניק, מונה לתפקיד סגן המו"ל. בין המועמדים להחלפת זרצקי איתן מרקוביץ וגריג דוידוביץ. מרקוביץ הוא עורך מדור הספורט בעיתון ולשעבר עורך המקומונים "כלבו", "כל העיר" ו"העיר" של רשת שוקן. דוידוביץ הוא עורך אתר "הארץ" ולשעבר סגן ראש מערכת החדשות בעיתון. זרצקי אישר את הפרטים.

פסילת מועמדותם של ברוך מרזל, אחמד טיבי ועזמי בשארה סוקרה בתקשורת שלנו כמעט כמו אירוע ספורט

יש הסבורים שהתקשורת משפיעה באורח פעיל על המציאות, אחרים סבורים שהתקשורת היא במקרה הטוב משקפת של המציאות. עיתונאים רבים, בכירים כזוטרים, מאמצים דווקא את ההשקפה השנייה. מכל מקום, בהעדר תחליף אחר, כלי התקשורת הם לוח המודעות של החברה. האופן שבו מסוקרת פרשה הוא בדרך-כלל המדד היחיד (והרע) שיש לנו כדי להעריך את אופיה החמקמק של דעת הקהל. התקשורת מספרת סיפור הפרטים שהיא מדגישה ומשמיטה מכתיבים את גבולות הדיון הציבורי. לכך בלבד יש, לעתים, השפעה על מקבלי החלטות, פוליטיקאים, פקידי ממשל, שופטים, הפועלים כולם במסגרתו של הדיון הציבורי וביחס אליו. פסילת מועמדותם של ברוך מרזל, אחמד טיבי ועזמי בשארה סוקרה בתקשורת שלנו כמעט כמו אירוע ספורט. בסיבוב הראשון מרזל - 1, טיבי ובשארה - 0. בסיבוב השני, המכריע, הושג תיקו. כתב ספורט טוב, כזה שמכיר היטב את כללי המשחק שהוא מסקר, היה מבין שבעצם, מרזל זכה בסופו של דבר בנוק-אאוט. עוד לפני שפורסמו נימוקיו של בית-המשפט, ניתן להכריז על הישגו המשמעותי: מרזל קיבל "תעודת בג"ץ", המכשירה אותו כפוליטיקאי לגיטימי. לסיקור התקשורתי היה חלק בהכרעה הזאת. אף שנשמעה ביקורת רבה, ובדין, נגד הדיונים בוועדת הבחירות שהוצגו כפוליטיים ולא ענייניים, התרכז הסיקור התקשורתי בעיקר בהשלכות הפוליטיות ובדרמה שמסביב: "מי ייכנס?", "מי ייפסל?", "מי אמר מה למי?". מזירת האיגרוף הזו, שבה הוצב מרזל בפינה הימנית, טיבי ובשארה בפינה השמאלית, נעדר כמעט לחלוטין דיון ענייני בנימוקים שהובאו בעד ונגד הצעות הפסילה השונות. ההבדלים המשמעותיים בין המועמדים לפסילה לא הובאו בפני הציבור. נזכיר רק כמה: מרזל הואשם בגזענות חברי הכנסת הערבים - בהתנגדות לאופיה היהודי של המדינה ובתמיכה בארגוני טרור. מבלי להיכנס לפרטים, כל אחד יכול להבין את ההבדל שבין הטפה למשנה גזענית ובין מאבק של מיעוט לשינוי אופיה הלאומי של המדינה. השאלה העובדתית החשובה ביחס לבשארה ולטיבי נסובה על התבטאויות שלהם שהביעו לכאורה תמיכה בארגוני טרור. חלק מן ההתבטאויות היו דו-משמעיות לבוטות שבהן, אשר דלפו מתוך דברים שאמרו בדיונים סגורים, התכחשו שני הח”כים. הדיון הראייתי במקרהו של מרזל היה פשוט - ברור שמרזל היה איש "כך" והשאלה היחידה שעמדה לבירור היתה אם הפך את עורו. דרושה מידה רבה של תמימות לקבל את גרסתו שאכן התנער מהשקפות "כך", ויעידו הופעותיו בתשדירי הבחירות של מפלגתו, ואף על פי כן, התקשורת לא הציקה לו בעניין זה. מעניין כיצד היתה מגיבה העיתונות הישראלית לו זאן מארי לה-פן, למשל, היה מצהיר שזנח את משנתו. גם המשמעות המיוחדת של פסילת נציגיו של מיעוט בישראל לא הצליחה להסתנן לדיון הציבורי. בית-המשפט העליון, שנדרש להכריע בעניין, פעל בתוך דיון ציבורי מגביל. בית-המשפט מחויב אמנם לליברליזם ולשמירה על זכויות מיעוטים, אך הוא גם זקוק ללגיטימציה ציבורית, בעיקר בתקופה שבה מתנהל מאמץ לערער את מעמדו. בעיצומה של מערכת בחירות לא רצה בית-המשפט להצטייר כמי שמכריע בין שמאל לימין. בהשפעה חלקית, לפחות, של הדיון הציבורי-תקשורתי, דומה שבית-המשפט נאלץ לפסוק פסיקה "מאוזנת", לטובתו של מרזל ולבושתנו אנו. גיליון 43, מרץ 2003

בסוף החודש המסך יירד על מערכת הבחירות שאמורה היתה לקרוע את המדינה בוויכוח נוקב על עתיד אחיזתה בגדה המערבית, אך בפועל דמתה לסדרה תיעודית מפוהקת

בסוף החודש יקפלו מטות המפלגות את השלטים, משרדי הפרסום יגנזו את התשדירים, היח"צנים יתייקו את הזמרירים, מומחי ההסברה יפטרו את כותבי הבלוגים והטוקבקים, והאסטרטגים יניחו מאחור את הסקרים. המסך יירד על מערכת הבחירות שאמורה היתה לקרוע את המדינה בוויכוח נוקב על עתיד אחיזתה בגדה המערבית, אך בפועל דמתה לסדרה תיעודית מפוהקת. החיים האמיתיים סיפקו חומרים דרמטיים מאין כמותם לחיזיון שנגול כאן בחודשים האחרונים: ראש הממשלה שיזם את ההתנתקות מרצועת עזה נקלע למצוקה פוליטית שאילצה אותו להכריז על הקדמת הבחירות. כדי להציל את שלטונו ולהבטיח את הצלחת מהלכו המדיני ההיסטורי, הוא פרש ממפלגתו והקים מפלגה חדשה. המהלך חולל זעזוע פוליטי רבתי שהביא לשידוד מערכות מפלגתי חסר תקדים. כאילו לא די בכך, נחתה על ראש הממשלה פורענות בריאותית אנושה שהוציאה אותו משורת הנפשות הפועלות בזירה הציבורית, בנו נדון למאסר על חלקו הפלילי בסלילת דרכו של אביו להנהגת המדינה, מנהיגה של מפלגת האופוזיציה הראשית נטש אותה והתחבר למפלגה היריבה, את מקומו תפס טוען־לכתר אלמוני יחסית, מפלגת השלטון התכווצה לממדים של מפלגה בינונית ומטה, בשוליים הימניים התגבש גוש פוליטי משמעותי עם מנהיג כריזמטי, בעוד שבשוליים משמאל עלה מנהיג חיוור. מה עשתה העיתונות עם ההתרחשויות המסעירות האלו? היא התייחסה אליהן כמו אל אולימפיאדת החורף: התבוננה עליהן בריחוק, צייתה לכללי המשחק שהכתיבו האמרגנים, תיארה אותן בשפה של מדורי הספורט, ובעיקר חתרה להפיק מהן רווחים. מערכת הבחירות, שאמורה היתה להכריע בוויכוח ההיסטורי המשסע את המדינה כמעט ארבעים שנה – כיצד לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני – התגלגלה בכלי התקשורת הישראליים לעוד מופע ריאליטי־טיווי מנוכר שיש בו קצת מהחיים הממשיים, הרבה בימוי והעמדת פנים, קצת תיעוד והרבה בידור, ובעיקר הזדמנות נוספת להגדיל את הרייטינג ולשפר את הרווחים. התקשורת והעיתונות מדווחות על מערכת הבחירות במונחים של תחרות: המתמודדים מתויגים בקטגוריות של "מנצחים" ו"מפסידים", כל יום מביא איתו רשימת הישגים וכשלונות חדשה, הסקרים משווים למערכה הפוליטית המתנהלת אופי של חיזיון הישגי הנמדד כל שעה, מפלגות ומנהיגיהן מוצגים בתוך תבניות לשוניות הלקוחות ממדורי הרכילות ("אין" ו"אאוט"), לציבור הבוחרים לא נועד מעמד של שותפים בהתרחשות אלא של שופטים, אם לא של צופים בלבד. נכון שהמערכה עצמה מייצרת את סוג ההתייחסות הזה. זירת הבחירות נשלטת באופן מוחלט על־ידי יועצי תקשורת, פרסומאים ואסטרטגים פוליטיים שהם בעלי מקצוע טכנוקרטים, המביאים לשדה המערכה נוסחאות ושיטות פעולה הלקוחות מעולם השיווק. כתוצאה מכך נמוגים התכנים, המהות, הסוגיות שעליהם אמורה מערכת הבחירות להיסוב. מתסכל לראות עד כמה העיתונות והתקשורת מתמסרות לכללי המשחק האלה. זה אולי אינו מפתיע בעידן שבו העיתונות הולכת ומאבדת את צלמה ונהפכת מכלב שמירה לחיית מחמד. בסוף החודש תתבונן העיתונות לאחור ותיווכח שלא מילאה את תפקידה: היא לא העלתה על שולחן הדיונים את הסוגיה העיקרית העומדת להכרעה בבחירות; היא לא הציקה למפלגות בדרישה לתת תשובות רציניות וכנות לבעיות הניצבות בפתח; היא לא לקחה על עצמה את התפקיד הנועד לה – להנהיג את הדיון המתבקש על דמות המדינה ועתידה בהקשר לגורל השטחים. אלא שספק אם חשבון הנפש הזה ייעשה ב־29 במרץ. קרוב לוודאי שהעיתונות כלל לא תרגיש בהחמצתה ובוודאי לא תודה במחדלה. היא תפנה לפרויקט השיווקי הבא. גיליון 61, מרץ 2006

זו קריאה לעמיתי העיתונאים: צאו מהקיבעון המחשבתי וצרפו כתבים אתיופים צעירים למערכות התקשורת שבהן אתם עובדים

לפני יותר משנה מתה חברתי, ד"ר ויקי שירן. מצאנו עצמנו, בעלה חיים שירן ועוד חברים, מתלבטים מהן הדרכים להנציח אשה שעיקר חייה הוקדש למאבק למען שוויון וצדק חברתי – מגדרי, אתני, לאומי, מעמדי. חיים הציע לפתוח קורס תקשורת לאוכלוסייה המוחלשת והמודרת ביותר בחברה בכלל: יוצאי אתיופיה; אוכלוסייה מוחלשת ומודרת באופן בולט בעיקר בתקשורת. כמאה אלף יוצאי אתיופיה חיים היום בישראל, ובתקשורת דוברת העברית יש להם נציג אחד, דני אבבה, פרילנסר ב"ידיעות אחרונות". בעבר עבדה הכתבת רוני מלקאי בחדשות "הוט" בדרום, אבל במסגרת הצטמצמות החדשות המקומיות נסגרה התחנה ומלקאי, כמו אחרים, פוטרה. גם כתבת יוצאת אתיופיה בערוץ 10 לא שרדה במקצוע. ליוצאי אתיופיה, כמו לשאר הקבוצות האתניות־לאומיות, יש תקשורת "גטו": "דרך העיניים שלנו" של הטלוויזיה החינוכית, שמשודרת בערוץ 2 בימי שישי בצהריים ובשידורים חוזרים בערוץ 23. זוהי תוכנית באמהרית, עם תקציב קטן, שלא מצליחה לענות על צורכי הקהילה. "ידיעות אחרונות" מוציא עיתון קטן, חציו בעברית חציו באמהרית. קיימים גם שידורי קול־ישראל באמהרית, שהלכו וקוצצו במשך השנים. חשבנו שקורס תקשורת ליוצאי אתיופיה יאפשר להם להשתלב בתקשורת העברית הכללית. לקחתי על עצמי את הניהול ובניית התוכן שלו (יחד עם אילנה שמאי). בחרנו לקורס 22 משתתפים – כולם בעלי תואר ראשון, כולם אנשים עובדים. משתתפי הקורס, כולם באמצע שנות העשרים לחייהם, מאפיינים במידה רבה את יוצאי אתיופיה. אף אחד מהם לא נולד בארץ, אבל כולם גדלו כאן, התחנכו כאן, למדו כאן. כולם רכשו השכלה במוסדות אקדמיים בישראל, אך כמעט איש מהם לא הצליח להשתלב בעבודה מחוץ לקהילה האתיופית. ממחקרים מתברר שיותר מתשעים אחוזים מיוצאי אתיופיה עובדים בפרויקטים שקשורים לקהילה. נכון שכדאי שבקהילה יטפלו אנשים מתוכה, ולא רק מהחברה הקולטת, כדי שלא לשדר פטרונות, אבל אלה שרוצים להשתלב במקצועם בחברה הכללית נתקלים במחסום שאין דרך לתאר אותו חוץ מאשר גזענות. נדמה לי ששילובם בתקשורת העברית בכלל ובטלוויזיה בפרט יכול להוות מנוף לשאר יוצאי אתיופיה. שאלתי את אחת המועמדות לקורס מדוע היא רוצה ללמוד תקשורת. היא סיפרה לי שערב אחד ישבה מול מסך הטלוויזיה וראתה את יונית לוי מראיינת את בנימין נתניהו, שר האוצר וראש הממשלה לשעבר. "חשבתי לעצמי", סיפרה, "יונית בחורה אקדמאית כמוני, בגילי, אז למה גם אני לא יכולה לשבת ולראיין את נתניהו?". לא היתה לי תשובה אינטליגנטית למישהי שנראית לא פחות טוב מיונית, רהוטה כמוה, משכילה וחכמה. אבל, בניגוד אליה, יונית לוי (שאיני מטילה ספק בכישוריה) זכתה לצאת מבית־הגידול של גלי־צה"ל. אין כמו התחנה הצבאית להעניק את התשתית, ובעיקר את רשת הקשרים הדרושה לעיתונאים. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שפרצוף שחור בטלוויזיה יכול לעשות הבדל עצום. גם ליוצאי אתיופיה וגם לנו, החברה הקולטת. הקורס יימשך שנה, הוא מתקיים פעמיים בשבוע ואינו כרוך בתשלום. כל המשתתפים מגלים מחויבות גבוהה למסגרתו. הרשות השנייה נרתמה ומממנת את סדנת הטלוויזיה של הקורס. עוד כספים מגיעים מהקרן לעידוד אמנים עולים ומהקרן לידידות. שלום קיטל, מנכ"ל חדשות ערוץ 2, שמח לתת חסות לקורס, והוחלט שהמשתתפים יעשו את תקופת ההכשרה המעשית בחדשות ערוץ 2 ובערוץ הכנסת. לפני חודשים אחדים ערכנו מיון נוסף, ובחרנו בתריסר משתתפים המתאימים ביותר להיות עיתונאים טובים. המשתתפים מקבלים קורסים מובְנים, דומים לאלה שמקבלים הסטודנטים לתקשורת ב"כותרת" ובמכללה למינהל: קורס בסיסי בעיתונות, קורס בטלוויזיה וקורס בעברית לעיתונאים. בנוסף לכך ניתנות הרצאות אורח בהתנדבות של הבכירים בעיתונאי ישראל. המשתתפים לומדים עריכת תחקירים, עבודה עם מקורות, בדיקת אינטרסים של מקורות, הגדרת הסיפור העיתונאי, ניסוח כותרות ועוד. הלימוד נעשה גם תוך צפייה בסרטים דוקומנטריים, בכתבות טלוויזיה, בהרצאות וגם בהצגות (תרומת הבימה והקאמרי) ועוד. עכשיו, זמן קצר לפני תום הקורס (שיסתיים בדצמבר), הלחץ גדול. זו הפעם הראשונה שקורס מקצועי מסוג זה נערך ליוצאי אתיופיה. לדעתי אפשר יהיה לסמן הצלחה רק אם נראה השתלבות של בוגרי הקורס בתקשורת העברית. 12 איש זה לא הרבה, גם בתקשורת מצטמצמת, גם בתקופות פיטורים. לא מדובר בצדקה; מדובר בפתיחות ובאחריות. אחריות חברתית רחבה, של כולנו, של המעצמה השביעית, של מגזר שתפקידו העיקרי ביקורת חברתית, פוליטית, מדינית. אבל עלינו גם להסתכל פנימה לתוך הבית (כל כלי תקשורת לעצמו) ולשאול איפה אנחנו בסיפור הזה שהכותרת שלו גזענות. עיקרה של הרשימה הזאת הוא קריאה לעמיתי בתקשורת הכתובה, המצולמת והמשודרת: לפתוח את השורות, להסתכל הצדה גם למי שאין להם הקשרים, התשתית החברתית ומי שידבר עבורם, ימליץ עליהם וידחוף אותם. לכן, בפעם הבאה שאתם בוחרים לעבוד עם תחקירן, כתבת או כל תפקיד עיתונאי אחר, צאו קצת מהקיבעון המחשבתי, התבוננו מסביב, תנו הזדמנות. העיתונאים האתיופים החדשים טובים כמו הילדים שלנו ושל החברים שלנו שסיימו עכשיו תיכון, או צבא, אבל אבא שלהם לא יכול להרים טלפון. הם טובים כמו מי שסיימו עכשיו שירות צבאי בגלי־צה"ל או בדובר צה"ל. זו נבחרת רצינית, שיש לה מה להציע, שיכולה להצליח בכל דבר, וכבר הוכיחה את עצמה במקומות אחרים. רק צריך לתת הזדמנות והם יכולים להשתלב בכל אחד מהתפקידים הקיימים בתקשורת. מי שייקח אותם, ייצא נשכר. ענת סרגוסטי היא כתבת חדשות ערוץ 2 ורכזת הקורס לתקשורת ליוצאי אתיופיה גיליון 58, ספטמבר 2005

"ישראל היום" מרגיע וחוזה את צמצום הגזירות בתקציב המדינה שטרם גובש | העיתונים מדווחים על תוכניות הממשלה לטיפול במהגרים מאפריקה | שכונה בבית-אל ממשיכה לתפוס כותרות

"פינוי האולפנה: היועץ וינשטיין מסתייג מתוכניתו של נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", המתייחסת לשכונת גבעת-האולפנה שבבית-אל, שבג"ץ הורה לפנות. "בדיון שקיים היועמ"ש התברר כי יש בעייתיות להעתיק את הבתים לשטח שהופקע לצרכים בטחוניים. אם לא יימצא פתרון לתסבוכת, ליברמן עשוי לתמוך בחוק ההסדרה ולסחוף אחריו חלקים אחרים בקואליציה", נכתב בכותרת המשנה. ב"ידיעות אחרונות" מוקפץ ליברמן, הזוכה ממילא לסיקור חיובי בעיתון, לפחות בחודשים האחרונים, לקדמת הבמה: תצלום שלו מעטר את עמוד השער ובכותרת הראשית נכתב "המפתח: ליברמן". "לקראת ההצבעה על חוק ההסדרה, שנועד לעקוף את החלטת בג"ץ לפנות בתים בגבעת-האולפנה: בימין מעריכים כי בלי ליברמן לא יושג רוב בעד החוק", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות". "מבחן לנתניהו", היא ממשיכה, "האם יפטר שרים שיצביעו בעד". "ליברמן החליט אמש שלא לחשוף את החלטתו", מסכמת הידיעה המרכזית של העיתון. שני טורי הפרשנות המלווים את סיקור הסוגיה ומקודמים בשער, של ירון לונדון ושל איתן הבר, לועגים לנתניהו על פתרון ההעתקה שהציע. הבר קורא לנתניהו "ללמוד מבגין ושרון" ולהרוס את בתי המתנחלים. "דילמת ההצבעה על חוק ההסדרה לבתי האולפנה שעומדת בפני שרי הליכוד היא אכזרית", כותבת מזל מועלם בעמוד הפותח של "מעריב". "מרגע לרגע היא הולכת ומתבררת כבחירה בין מנהיגותו של נתניהו לכוחם המאיים של פייגלין והמתנחלים במפלגה". דברים ברוח דומה כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "בינתיים, ההערכה היא שחוק ההסדרה לא יעבור", נכתב בכותרת המשנה לידיעה המרכזית. "אני מעריך שגם אם נצביע בניגוד לעמדת ראש הממשלה, הדבר לא יביא לפירוק הקואליציה", מצטטת כותרת הראיון היומי של "מעריב", עם השר דניאל הרשקוביץ (הבית-היהודי). "רה"מ: פתרון לאולפנה או חוק הסדרה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". האיום של נתניהו מכוון, כך לפי הכפולה הפותחת של העיתון, ליועץ המשפטי לממשלה, המתנגד ל"פתרון", דהיינו מבצע העתקת הבתים ממקומם, ולחקיקה שתבטיח הגנה מתביעות דומות בעתיד. "הקרב על התקציב: קיצוצים – ומסים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". כרגיל, זו מנוסחת ככתב חידה, ואולי משום שהסיקור הכלכלי חלש במיוחד אפילו ביחס למקובל ב"ישראל היום", זו חידה ששער העיתון אינו מציע לה פתרון, אלא חידה נוספת בדמות כותרת המשנה: "שר האוצר הציג לרה"מ את תוכנית הקיצוצים לקראת תקציב 2013, שצפוי להיות חד-שנתי. במוקד: העלאת המע"מ ב-1%, העלאת מס הכנסה לשכבות הביניים, מס לעשירים ושורה של קיצוצים בתקציב המשרדים. עוד בוחנים: העלאות: העלאת המס על דלק, סיגריות ואלכוהול. מה שבטוח: יש כאן לא מעט עיזים". מי הן העיזים, מי נמצא מחוץ למוקד ובאיזה קרב מדובר? לא ברור, ייתכן שמדובר בקרב תת-ימי. לפי "דה-מרקר", הסיכויים להשתתו של מס העשירים שזאב קליין מדווח עליו ב"ישראל היום" "נמוכים מאוד". עוד לפי "דה-מרקר", "ההטבות" שהתקציב יכלול, לפי קליין (בדמות סבסוד הוצאות חינוך שונות לפי המלצות ועדת טרכטנברג), עתידות דווקא להתבטל. "האוצר: סגירת תקציב 2013 תחייב הכבדה קשה של נטל המס", נכתב בכותרת הידיעה בעמוד הפותח של "דה-מרקר". "ראש אגף התקציבים, גל הרשקוביץ: תקציב 2013 יהיה תקציב של גזירות, ולממשלה לא יהיה מנוס מקיצוץ חד בצד ההוצאות", נכתב בכותרת המשנה, המוסיפה: "מערכת הביטחון תדרוש תוספת של 7-5 מיליארד שקל. יעד הגירעון יוכפל ל-3% מהתוצר". לפי האינפוגרפיקה המצורפת לכתבה של מוטי בסוק, "הגדלת יעד הגירעון" תחסוך את הסכום הגדול ביותר (14 מיליארד שקל), יותר מהעלאת המע"מ באחוז (4 מיליארד), מקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה (8–9 מיליארד), מדחיית המלצות טרכטנברג (3.3 מיליארד) או העלאת מס החברות באחוז (700 מיליון). ברם, אותם 14 מיליארד ייחסכו רק לכאורה, כמובן: הממשלה פשוט תספור אותם על צד הפלוס במקום על צד המינוס. "לקצץ בהוצאות לפני שמעלים מסים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", ציטוט של "היועץ הכלכלי הראשי של בנק הפועלים". "פרופ ליאו ליידרמן קורא לממשלה להתמודד עם הגירעון בתקציב תוך רגישות מרבית לנושא החברתי. הוא מציע לקצץ בהוצאות הביטחון, להגדיל את יעד הגירעון ולהימנע ככל האפשר מהעלאת מסים" (אמנון אטד). "שוב מזגזג", נכתב בכותרת על שער "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "והפעם: שטייניץ משנה את דעתו וחוזר לתקציב חד-שנתי". "עלייתו ונפילתו של התקציב הדו-שנתי", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב". "הסיבה הרשמית" להחלטה לזנוח את התקציב הדו-שנתי: "שנת הבחירות – בדיוק זו שגרמה לו להתעקש עד כה על תקציב דו-שנתי", נכתב בכותרת המשנה. "במערכת הפוליטית מעריכים שהניסוי המהפכני נגנז לעד", היא מסתיימת (רותם סלע). ב"דה-מרקר" מדווח בסוק כי שר האוצר דווקא מוסר שימליץ לראש הממשלה לחוקק כי כל התקציבים, למעט אלה של שנת בחירות, יהיו דו-שנתיים. "דה-מרקר" ממשיך לתת מקום לניסיון לשחזר את מה שמכונה "המחאה החברתית". כפולת עמודים מוקדשת לנושא תחת הכותרת מוקפת המרכאות: "המאבק החברתי הוא לא זבנג וגמרנו". הכותרת "מה חושבים המפגינים" מציעה ראיונות קצרים ומציגה ציטוטים נבחרים: "השיח החברתי הוא כבר לא רק בשמאל – אלא בכלל הציבור", "המחאה יצרה מודעות לכך שהמצב הנוכחי אינו גזירת גורל", "לילדים שלנו שמסיימים צבא אין איפה לגור", "אנשים שרוצים לעבוד בחינוך לעולם לא יהיו בעלי דירה", "אנשים חושבים שלא קרה כלום – אך שינויים גדולים לוקחים זמן", וגם: "הממשלה מגלגלת עלינו את הגירעון בתקציב המדינה". "התרופה להורדת נטל המס גורמת לתופעות לוואי", נכתב בכותרת טור העוסק בחשבונאות באחד העמודים האחרונים של "דה-מרקר". "המקרה של טבע, גאווה ישראלית שכמעט לא משלמת מסים למדינה, מייצג את ההשלכות המורכבות של החוק לעידוד השקעות הון. כך, למשל, מזרימה טבע רווח הפטור ממס להשקעות דווקא מחוץ לישראל", כותב רואה-החשבון שלומי שוב. "שרון דרש, המינהל התרפס ואולמרט הכשיר את השרץ", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "כלכליסט" (ענת רואה), מתחת לכותרת הגג: "כך קיבל סמי שמעון הטבות בשווי כמיליארד שקל". "דו"ח סודי שהזמין מינהל מקרקעי ישראל בעניין הקרקעות שניתנו לסמי שמעון שופך אור על ההתנהלות הרשלנית של פקידי המינהל, שלא פעלו למנוע מתן הבטחה שלטונית ללא סמכות למיליארדר המנוח", נכתב בכותרת המשנה. "אתה רוצה רק אושר, דאגלס. אני רוצה עושר, כוח, תהילה וגם אושר", אומרת דמות נשית מצוירת לדמות גברית מצוירת היושבת מעברו השני של השולחן בקריקטורה של ה"ניו-יורקר" המתפרסמת בשער האחורי של "גלריה". "רגע לפני שובן לארה"ב, שש צעירות יהודיות החליטו להוציא לפועל מיזם חדש כדי להסביר טוב יותר את ישראל בעולם", נכתב בכותרת המשנה לכתבה הפותחת של המוסף היומי של "מעריב" (כרמית ספיר-ויץ). "האמצעי: חולצות שעליהן הדפסים של עובדות חיוביות על המדינה. המטרה: שיהודים ולא יהודים יידעו על הדרכים שבהן ישראל עוזרת לעולם". על חולצות הנערות המצולמות נכתב (באנגלית): "ישראל היתה המדינה הראשונה שהקימה בית-חולים שדה ביפן לאחר הצונמי". "מדינת ישראל חייבת לנצח לפני שיהיה מאוחר מדי. המאבק במסתננים מורכב משלושה קווים מנחים – לעצור, לאסור ולגרש. איך? באמצעות קידום חוקים, הפעלה של צוותים משפטיים ויצירת לחץ ציבורי שיאפשר את גירוש המסתננים. כך נוכל לפתור את הבעיה ולנצח את המצב הקיים, שבו צונמי של מסתננים מאיים להטביע את החברה הישראלית", כך כתב הח"כ מהליכוד דני דנון, "יו"ר השדולה לטיפול בבעיית המסתננים", ב"ישראל היום" לפני כחודש. "נתניהו: ניתן לגרש מיידית 25 אלף מהגרים", נכתב היום בכותרת הראשית של "הארץ". "היום: בית-המשפט ידון בגירוש אזרחי דרום סודאן לארצם", נכתב בכותרת ידיעה של יובל גורן ואלי ברדנשטיין ב"מעריב", זאת לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אישר כי אין מניעה להחזירם למדינתם. לפי הידיעה, מדובר בכ-10,000 איש. בטור צד כותב יובל גורן על אמירתו של ח"כ אריה אלדד שלפיה יש לירות באפריקאים המנסים לחצות את הגבול לישראל, ועל כך שלא ניתן לקיים את ההוראה לעצור את המסתננים לשלוש שנים משום שאין מספיק מקום במחנה המעצר. "כיוון שמתקני הכליאה מתמלאים במהירות, ראש הממשלה החליט: מסננים יוחזקו באוהלים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ 31 של "ידיעות אחרונות". "מנכ"ל איכילוב דורש מהממשלה כיסוי רפואי לפליטים: הם שקופים", נכתב בכותרת ידיעת עמוד של רוני לינדר-גנץ ב"דה-מרקר". "הפליטים אינם מבוטחים, אך בתי-החולים מחויבים לטפל בהם במצבי חירום, וההוצאות מגיעות לעשרות מיליוני שקלים בשנה. איכילוב מאיים לעתור לבג"ץ, אך מדגיש שאינו מתכוון להפסיק לטפל בהם", נכתב עוד בכותרת המשנה. המנכ"ל, גבי ברבש, אומר לעיתון: "ההנחיה שלנו לצוות הרפואי מאוד ברורה – אתם לא מפלים את האנשים האלה, על אף שאין להם ביטוח. הם מקבלים אצלנו יחס וטיפול רפואי בדיוק כמו כולם. [...] מספר הלידות של מבקשי המקלט מוכפל כל שנה, ובשנה האחרונה הגיע ליותר מ-450 לידות. עבור לידה רגילה בית-החולים מקבל יותר מ-10,000 שקל ועבור לידת פג עשרות אלפי שקלים. עבור הלידות הללו אנחנו לא מקבלים שקל. [...] הלידות הן בתמהיל הכי קשה. שליש מהן מסתיימות בניתוח קיסרי דחוף, הילודים מגיעים פי 3 לטיפול נמרץ, יש המון לידות מוקדמות ותמותת התינוקות היא בסביבות 1% מהלידות, פי 70 מהממוצע באוכלוסייה". הסיבות לכך, לדבריו, הן העובדה ש"נשים רבות אינן מנהלות מעקב הריון, וכן מחלות רקע ותנאי חיים קשים". מנגד, "במשרד האוצר טוענים כי כלל לא בטוח שלבתי-החולים אכן נגרמות הוצאות יוצאות דופן כתוצאה מהטיפול בפליטים. לדברי בכיר במשרד, [...] עד כה אף אחד לא הוכיח שנוצרה עלות נוספת משמעותית לבתי-החולים. התחשיב שמשרד הבריאות ובתי-החולים מציגים לא מתבסס על הוצאות בפועל, אלא על אובדן לכאורה של הכנסה אלטרנטיבית – כלומר, הכנסות שהיו מתקבלות לו המאושפזים היו תושבי ישראל. בפועל, מרבית ההוצאות של בתי-חולים הן על כוח אדם וציוד רפואי, בתי-החולים לא מעסיקים יותר כוח אדם וההוצאות על ציוד רפואי נוסף הן בשוליים. ההוצאה הלאומית לבריאות לא גדלה כתוצאה מהטיפול בפליטים". "בדומה לפארקי שעשועים שמסתמכים על נושא, כמו למשל שודדי הקריביים או פארק היורה, גם לפארק השעשועים אקו-אלברטו שבמקסיקו יש נושא", נכתב בידיעה לא חתומה במדור השטויות ("עולמי") במוסף היומי של "מעריב". "האטרקציה התיירותית הביזארית הזאת מציעה לתיירים את ההזדמנות לחוות סימולציה של הסתננות וגניבת הגבול, בניגוד לחוק כמובן, לתוך ארצות-הברית". הסימולציה נמשכת חמש שעות וכוללת מעבר בליווי מבריח ב"בוץ, מנהרות, שטח הררי קשה, צמחים רעילים, נחשים ועכבישים", ולבסוף מאבק במשמר-הגבול האמריקאי. "כ-90 אחוזים מאוכלוסיית אל-אלברטו היגרה ממנה לפני שנים אחדות", ממשיכה הידיעה, "והעיר הפכה למעשה לעיר רפאים. אבל פתיחתו של פארק אקו-אלברטו החזירה אליה רבים מבניה, כי הוא יצר עשרות מקומות עבודה". "שישה מגמגמים שתפסו אומץ מעלים הצגה", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 28 של "ידיעות אחרונות". "במשך שנים הם פחדו לפתוח את הפה, אבל כעת הצליחו שישה מגמגמים להתגבר על הפחד", נכתב בכותרת המשנה. "בשבוע הבא הם יעלו הצגה ויפתחו בסיבוב הופעות ברחבי הארץ". "ארה"ב ואירופה זיעזעו את הבורסה: תל-אביב 25 איבד 2.3%", נכתב בכותרת גליון נתוני הבורסה המצורף ל"דה-מרקר". ב"גלובס" וב"ממון" זו הכותרת הראשית: "אירופה וארה"ב גררו את תל-אביב לירידות חדות" ו"כמה הפסדנו בבורסה". "רכישת מגדל מתנדנדת: שימוע לשלמה אליהו", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המפקח על הביטוח עודד שריג יערוך את השימוע כתנאי הכרחי לקבלת השליטה בחברת הביטוח. אליהו נקנס בכ-3 מיליון שקל בשל אי-דיווח על הוצאה והכנסה לישראל של המחאות בנקאיות ב-74 מיליון שקל. הערכות: אליהו יידרש להסביר את העברות הכספים, ששימשו בין השאר להימורים בחו"ל", נכתב בכותרת המשנה. וב"ממון": "אליהו טען בחקירה: אני חבר במספר מועדונים שהם חוקיים לחלוטין. אין איש עסקים שלא נכנס מדי פעם לבתי-קזינו", ואילו דוברו של אליהו מסר: "נכון שהוא נהג לבלות במועדונים שבהם צמרת יהדות עיראק נוהגת להיפגש מעת לעת בבירות אירופה. במועדונים אלה נוהגים לאכול, לבלות ואף להמר. יש להדגיש שמר אליהו עשה זאת תמיד מחשבונו הפרטי, ללא קשר לעבודתו". "עם זאת", מוסיפים אלי שמעוני וגד ליאור, אליהו "הסביר רק את המקור ל-13.5 מיליון שקל מתוך הסכום שהעביר". "בן-דב מוכר את כל מניותיו בפרטנר – ונוטש את בעלי האג"ח בסקיילקס", נכתב בכותרת כתבת השער האחורי של "דה-מרקר". שלושה עמודים מוקדשים לנושא, תחת הלוגו "פרטנר חוזרת להאציסון". "חזרתה של האציסון לשוק הישראלי כמוה כחזרתו של מבוגר אחראי לזירת משחקים שהידרדרה לקיצוניות לא בריאה" הוא הציטוט המודגש מתוך טור הפרשנות של אמיר טייג. האציסון הוא תאגיד הונג-קונגי ענק שממנו רכש בעבר בן-דב את השליטה בפרטנר. כותרת הטור של טייג היא "זה היה גדול עליו". מה אתם יודעים. "מה מוביל זוגות רבים בשנות ה-60 לחייהם לעזוב את הבית הישן והמוכר ולעבור להתגורר במגדלי יוקרה בתל-אביב?" (עינת טורס) היא כותרת "המגזין", מוסף "מעריב", שזוכה הבוקר בשני פרסים: גם פרס הכותרת המנותקת (מקהל הקוראים הפוטנציאלי בפרט, וממציאות החיים בישראל באופן כללי) וגם פרס הכותרת היחצנית הבוטה (שמונה מגדלי עשירים מקודמים בשמותיהם בכתבה). כותרת המוסף "זורנל", המקופל בתוך "המגזין", היא "וודי אלן, תאכל אבק: תפקיד היהודי הנעבך בניו-יורק עבר לעידו ברטל" (מי זה עידו ברטל? שחקן בטלנובלות ישראליות ש"יהיה בן 28 בספטמבר הקרוב, אבל בזכות הבלורית הבלונדינית והגזרה האתלטית, שהוא מתחזק באמצעות אימוני שחייה שוטפים, הוא עדיין יכול לגלם באליפים תלמיד בכיתה ט בלי להיראות פתטי"). לי-אור אברבך מנתח ב"גלובס" את מצבו הפיננסי של ערוץ 10 ואת סיכויי הישרדותו על רקע עזיבת המנכ"ל יוסי ורשבסקי והקיצוץ בתוכניות ובחדשות. יחד עם טלי ציפורי הוא מדווח על מגעים המתנהלים עם עשיר בריטי ממוצא ישראלי בשם יעקב אגם, לרכישת חלק ממניות חברות הטלוויזיה רשת או ערוץ 10. "דוברת רשות השידור נגד היו"ר: הושפלתי כי לא קידמתי את אמיר גילת בתקשורת", נכתב בכותרת ידיעה של מיה מנע במוסף "עסקים". "פנתה במכתב לחברי מליאת הרשות: גילת התנכל לי עד שהתמוטטתי ונאלצתי ליטול תרופות. רשות השידור: אנו דוחים את המכתב על הסף". נתי טוקר מדווח על כך במדור הרכילות של "דה-מרקר". הסאגה הנוכחית היא עוד פיתול, עלוב במיוחד, בפתטונובלה של ההנהלה הנוכחית, האיומה, של רשות השידור. אמנם יש בה, אולי, סימן מעודד: לקוראים בין השורות ברור כי מדובר בסדקים בשורות: העניין אינו סכסוך בין היו"ר (אמיר גילת, היחצן שהוצנח על-ידי נתניהו לראשות הרשות והחזיר את אנשי בראל לשלוט בה) ובין הדוברת; האחרונה היא רק פיון במאבק בין היו"ר למנכ"ל יוני בן-מנחם, איש בראל, השולט ברשות יחד עם זליג רבינוביץ. עוד מדווח טוקר במדור הרכילות של "דה-מרקר" כי אתר nrg של "מעריב" הסיר טור של גיא מרוז שתקף בחריפות (נלעגת אמנם) את מיקי רוזנטל, לאחר שרוזנטל שלח ל"מעריב" מכתב ובו דרש התנצלות, תיקון העובדות בטור שלטענתו הן שקריות ופיצוי של 20 אלף שקל ש"ייועד לשיפור דרכי האתיקה של העיתונאים". "בעלי תחנות רדיו אזוריות יקבלו הנחה באגרה על שימוש בתדרים", מדווחים צבי זרחיה ונתי טוקר ב"דה-מרקר". "מכה כלכלית נוספת לאתרי התוכן: הבאנרים הנעלמים", נכתב בכותרת כתבה של ענבל אורפז ב"דה-מרקר", "כ-10% מהפרסומות המקוונות בעולם נחסמות על-ידי הדפדפנים ולא מגיעות כלל אל הגולשים", נכתב בכותרת המשנה. יובל דרור כתב על כך כאן באתר באפריל האחרון. המדור "קופה קטנה" של מרים קוץ במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לשבוע הספר. חציו עוסק בספרים דיגיטליים ומתמקד בעיקר בהמלצות קנייה מ"מיזם עברית – הראשון שמאפשר קריאת ספרים דיגיטליים במכשירי מגע מתקדמים ורכישת והתקנת אפליקציות אינטראקטיביות על כל מכשיר מגע". העורכים ב"ידיעות אחרונות" שוכחים לציין כי "עברית" היא חברה השייכת ל"ידיעות אחרונות". וב"כלכליסט", פרסומת לאתר תוכן שיווקי בנושאי נדל"ן בחסות בנק הפועלים מוגשת כידיעה בעמודי החדשות. ובמדור הדעות של "מעריב", עיתונו של איל ההון נוחי דנקנר, כותב הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, יהודה שרוני, טור בגנות רפורמות כלכליות כגון אלו שנעשו לאחרונה בשוק הסלולר. ועוד ב"ידיעות": כתבת השער האחורי מוקדשת לטקס קבלת דוקטור לשם כבוד לכבודו של שלמה ארצי. "בתאריך 29.5.12 פורסמה בעיתוננו ידיעה תחת הכותרת: רכב הסמפכ"ל צולם בחניה על המדרכה", נכתב בידיעה קטנטנה ולא חתומה בשולי עמ 28 של "ידיעות אחרונות". "ברצוננו להבהיר כי עיריית יבנה טוענת כי ברחוב המדובר ניתן אישור לתושבים להחנות על המדרכה, וכי עובדה זו היתה ידועה לכלל בעלי הרכב המתגוררים ברחוב זה וברחובות נוספים בעיר". פארק אקו-אלברטו ש"המגזין" מדווח עליו היום מציע למעשה את חוויית "הברחת הגבול" כבר מ-2007.

התמונה העולה מקובץ המאמרים והכתבות שלהלן היא של עיתונות מובלת, המתמסרת בקלות רבה מדי לשלטון ולגרסאותיו

טליה ששון התוודתה לפני כחודש, בדיון שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, כי בדו"ח שהגישה לראש הממשלה על אופן הקמתם של המאחזים הבלתי חוקיים היא רואה מעין נסיון תיקון לכשלונה בתפקידה הקודם, כעובדת בכירה בפרקליטות המדינה. רצתה לומר, גם הרשויות הממונות על אכיפת החוק, ובתוכן משרד המשפטים, אחראיות להפקרות ולהפרות החוק שתוארו במסמך שחיברה. בדפים הבאים נעשה ניסיון להאיר את האופן שבו מסקרת התקשורת את תוכנית ההתנתקות. במידה מסוימת גם זו חוכמה–שלאחר–מעשה, משום שהמוצר העיתונאי הזה ("תיק התנתקות") מודפס למעלה משנה אחרי שהודיע ראש הממשלה על תוכנית ההתנתקות וחודשיים-שלושה בלבד לפני המועד שנקבע ליישומה. כמו במקרה של טליה ששון, גם "תיק התנתקות" נולד מתוך תחושת אי נוחות על האופן שבו מתפקדת התקשורת בתהליך זה (ל"העין השביעית" תעמוד ההגנה כי עסק בסיקור ההתנתקות ואיבחן את חולשותיו, במאמרים ובעמודי שער, כבר במאי 2004 ובנובמבר 2004). התמונה העולה מקובץ המאמרים והכתבות שלהלן היא של עיתונות מובלת, המתמסרת בקלות רבה מדי לשלטון ולגרסאותיו. זה אינו חיזיון חדש: העיתונות הישראלית (כמובן, עם כמה יוצאים מן הכלל) גיבתה את ראשי הממשלה מאז ומעולם. כך היה בשנים הראשונות למדינה, כאשר היחסים בין מנהיגיה לבין בכירי העיתונאים היו כשל אחים במסדר מיוחס, וכך היה גם בשנים הבאות, כשהעיתונות התפכחה לכאורה, פיתחה בתוכה נוגדנים מפני חיידק הקִרבה המופרזת לשלטון והפכה למעצמה בפני עצמה. אפילו הלקחים שהפיקה לכאורה העיתונות ממלחמת יום הכיפורים, שבה נחשפו סתגלנותה ונכונותה לאמץ את גרסת הממסד, נשחקו. העיתונות של היום מגלה אותה נטייה עצמה, אם כי בלבוש שונה; גם היא מעניקה אשראי גדול מדי לעמדת השלטון ומגלה נטייה מופרזת להזדהות עם מהלכיו. די להיזכר באופן שבו סיקרו כלי התקשורת תהליכים מרכזיים בעשר השנים האחרונות, ובהם הסכם אוסלו, מגעי אהוד ברק עם הפלסטינים, מהלכיו המדיניים של ראש הממשלה שרון, המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו, התפיסה הבטחונית של שרון מול הפלסטינים ובכללה שיטת הסיכולים הממוקדים. ייאמר שוב: התקשורת אינה מִקשה אחת ויש בתוכה גם קולות ייחודיים, אבל התמונה המצטברת, העולה מהעמודים הבאים, אינה מחמיאה. העיתונות הישראלית, ברובה, מסתפקת בשיקוף המצב, לא בקריאת תיגר עליו. היא אינה ממלאה דיה את תפקיד המנהיגות האינטלקטואלית המוטל עליה, זו המערערת על תפיסות השלטון ואינה משתעבדת לשיח התקשורתי שהוא מייצר. גיליון 56, מאי 2005

"ישראל היום" מונה את שלוש סגולותיה של מדינת ישראל | בנימין נתניהו נדחף ל"ידיעות אחרונות" על גבו של אופיר אקוניס | ל"מעריב" שוב יש עמדה בנוגע לשאלה אם אמיר אורן איים על משה יעלון

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסם הבוקר עוד מאמר מאת חיים שיין, פובליציסט קבוע בעיתון, שלאחרונה זוכה בו למקום של כבוד. זו בחירה עריכתית מעניינת, שכן סגנון כתיבתו של שיין נפוח במידה כזו שאחרי קריאת מאמר פרי עטו אפילו רשימה מאת ארי שביט נראית כאילו נכתבה בשפה רזה. הבוקר מקדיש שיין את מאמר הדעה שלו לפרשת אדם ורטה, המורה שתלמידתו התלוננה על העמדות הפוליטיות השמאליות שהביע בכיתה. שיין כותב אגב כך על כל אנשי השמאל הקיצוני בישראל: ברור, האל הטוב ברוב חסדו העניק לתושבי מדינת ישראל את היכולת להיזהר מפני שימוש יתר בחופש הביטוי וחופש המצפון, וזהו אחד משלושת העקרונות החשובים ביותר של הדמוקרטיה האמיתית היחידה בכל המזרח התיכון, שעליה גאוותנו. מעל טורו של שיין מתפרסמות תוצאות סקר דעת קהל שבחן עבור "ישראל היום" את השאלה "האם מותר למורה להביע דעות פוליטיות בכיתה?". כרגיל בעיתון הנפוץ ביותר בדמוקרטיה האמיתית היחידה בכל המזרח התיכון, זהו סקר מוטה מראש, סקר אפרטהייד, סקר שמוציא מתוכו כחמישית מאזרחי מדינת ישראל, סקר שסוקר במכוון רק את דעותיהם של יהודים. "החינוך לדמוקרטיה מעוגן ביכולתם של תלמידים להיות חשופים לדעות שונות ומגוונות", כותב שיין, והסקר שמעליו כמו משיב: "כל עוד מדובר בדעות של יהודים". גם על כך לא מומלץ לסמוך לאורך זמן. שיין מברך את רשת אורט על שהחליטה לא לפטר את המורה, אולם בהמשך שולח אזהרה: "חשוב מאוד שמורי ישראל יפנימו בעקבות עניינו של אדם ורטה שלמורים בישראל, המבקשים להפוך את הכיתות לחוגי בית פוליטיים, הוצא כרטיס צהוב". עוד כרטיס צהוב אחד, וגם היהודים הקיצוניים מדי יוצאו מהמשחק. אז יתפרסמו ב"ישראל היום" סקרי דעת קהל שבוחנים את עמדות הציבור הציוני-ממלכתי בלבד. "רגע לפני שהראיון מתחיל וכפתור ההקלטה נלחץ, מחליף צבי פלג, מנכ"ל רשת אורט, מספר מלים בטלפון עם רני רהב, איש יחסי-הציבור של הרשת", כותב שחר סמוחה במוסף "G" של "גלובס". "פלג מקשיב לרהב בריכוז, מהנהן לכיוונה של נציגתו של רהב שנוכחת בראיון ואומר לו שלא ידאג: הוא מוכן לחלץ את הרשת מהמשבר שאליו היא גררה את עצמה, תוך שהיא עושה כל טעות אפשרית". "לאורך השיחה בינינו", מוסיף סמוחה, "אפשר להבחין בקלות במסרים שנוסחו [...] בכל פעם שפלג חוזר על אחד מהמסרים הללו – והוא עושה זאת אינספור פעמים במהלך השיחה – מהנהנת נציגתו של רהב בסיפוק". אתמול נערך שימוע חוזר למורה לאזרחות ורטה, ובסיומו הוחלט שיוכל להמשיך ללמד. "אורט לא תפטר את המורה אדם ורטה", מודיעה כותרת בשער "הארץ", העיתון שנשא את המורה על כתפיו. "ימשיך ללמד" היא הכותרת הראשית(!) של "ידיעות אחרונות" הבוקר. "בתום שימוע של שעתיים החליטה אורט לא לנקוט הליכים נגד אדם ורטה", נכתב בתחתית שער "מעריב", על רקע תצלום של המורה בדרכו לשימוע. "המורה שמתח ביקורת על צה"ל לא יפוטר", קוראת הכותרת השנייה בגודלה בשער "ישראל היום". בשער "מקור ראשון" מוקדשת להחלטת רשת אורט שורה צרה על רקע אפור: "רשת אורט נכנעה ללחצים משמאל: המורה שהשמיץ את צה"ל ישוב ללמד". הידיעה עצמה, בעמ 13 של "מקור ראשון", היא ידיעת תצלום קטנה הדחוקה בפינה התחתונה של העמוד. בתצלום [ראובן קסטרו] נראה ורטה עם עורך-דינו מיכאל ספרד. הכותרת שנבחרה: "שיעור באזרחות כפולה". הכותרת הראשית של "ישראל היום", שהודפסה הלילה ב-400 אלף עותקים ומופצת הבוקר לעוברים ושבים חינם אין כסף, נוגעת להתבטאות של פוליטיקאית שסתרה התבטאות קודמת של עצמה. "מבוכה גדולה בבית-היהודי", נכתב בלב השער של "ישראל היום", לצד תצלום של ח"כ איילת שקד, שאמרה לפני שבועות אחדים בראיון לערוץ i24news כי אין מניעה להתיר התנחלויות של יהודים בשטחים הכבושים גם לאחר נסיגת כוחות צה"ל מהאזור. בשל העימות הפוליטי שפרץ השבוע בין ראש הממשלה נתניהו (שיועצו אמר דברים דומים בשם שולחו) לבין יו"ר המפלגה של שקד, השר נפתלי בנט, מסתערים עורכי "ישראל היום" על דברי שקד כאילו חייהם תלויים בכך. חברה ורווחה "56 חברי-כנסת היו אמורים להמריא לאושוויץ ביום שני האחרון. ברגע האחרון המריאו רק 54. השרים שי פירון ומאיר כהן מיש-עתיד החליטו להישאר בארץ ולא להמריא למגה-ביקור הממלכתי. זה היה מפתיע, בהתחשב בעובדה שפירון אמור היה להדריך את חברי-הכנסת בין הבלוקים במחנה", כותב עמית סגל במדור הפרשנות הפוליטית הקבוע שלו ב"מקור ראשון". "בשני ניתנה התשובה: שרי יש-עתיד, בהנהגת לפיד, קיימו בבאר-שבע מסיבת עיתונאים משותפת ובה הצהירו על תוכנית הביטחון התזונתי. 12 שעות אחר-כך הוסר האמברגו מעל הדו"ח המטריד של מרכז אדווה על הפערים החברתיים המעמיקים בישראל בין מרכז לפריפריה, בין אשכנזים ומזרחים. האם יכול להיות שפירון וכהן, המזרחים, הוזעקו מפולין לבירת הנגב כדי להסיט את האש מהדו"ח החריף כל-כך כלפי משרד האוצר?". אתמול ציין שוקי טאוסיג במדור זה שבפתח דו"ח מרכז אדווה כותבים המחברים כי לא ניתן להשוות את הנתונים העדכניים ביותר הקיימים, של שנת 2012, לשנים קודמות, בשל שינוי אופי המדידה של הלמ"ס. טאוסיג תהה מדוע העיתונאים כולם מתעלמים מנקודה עקרונית זו. הבוקר, במדורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", מצטט סבר פלוצקר את הסייג שבפתח הדו"ח כדי לבקר דווקא את אלה שמתריעים מפני הפערים הגדולים בחברה בישראל. מיד לאחר מכן מבקר הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" את הבולטות הרבה שניתנה למידע מתוך הדו"ח על הפערים בין אשכנזים למזרחים. "שני משפטים – אני חוזר, שני משפטים – בסקירה מוקדשים למה שנקרא פער בין מזרחים לאשכנזים", כותב פלוצקר. "[...] בתוך שעות הפכו שני משפטים מסויגים אלה בסקירת מרכז אדווה למסר המוביל של הסקירה בשיח החברתי הישראלי, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהבעייתיות של הנתונים". מי שאחראי במידה רבה לכיוון הזרקור אל שני המשפטים הללו הוא העיתון שבו כותב פלוצקר, "ידיעות אחרונות", שביום רביעי פירסם על שערו כותרת ראשית זועקת בזו הלשון: "הפער לא נסגר: האשכנזים מרוויחים יותר". במוסף "ספרים" של "הארץ", שהפצתו הועברה לאחרונה לגליונות יום שישי, מתפרסמת סקירה מאת ורד לי של שתי חוברות "חברה ורווחה" שיצאו לאור בשנה החולפת. לי מציינת כי הגיליון מספטמבר 2013 נפתח בביקורת של העורך, פרופ דוד בר-גל, על יוסי סילמן, מנכ"ל משרד הרווחה (שמוציא לאור את החוברת בשיתוף מועצת בתי-הספר לעבודה סוציאלית בישראל). סילמן אמר: "נכון שיש בישראל ילדים רעבים – אבל אין אנשים עם בטן נפוחה מרעב". פרופ בר-גל כתב: "זוהי ראייה צרה ביותר של תוצאות העוני". הגיליון הקודם, מיוני 2013, מציינת לי, הוקדש כולו לאלימות נגד נשים במשפחה. "במחקר רצחתי אותה אך בחיים לא הרמתי עליה יד: הבדלים פנומנולוגיים בין רצח בנות זוג לאלימות כלפי נשים, בוחנות ד"ר דליה יסעור-בורכוביץ וד"ר רוחמה גוסינסקי את עולמם הרגשי של גברים האלימים כלפי בנות זוגם ואת המשמעות המיוחסת לרצח בת זוג מנקודת מבטם של גברים שרצחו את בנות זוגם", כותבת לי. "המאמר משרה תוגה, ואני מודה שהנתונים והסטטיסטיקות שהוא כולל באשר לסיכוייהן של נשים להירצח בידי בני זוג – מטרידים ומדכדכים לקריאה". ב"ישראל היום" מתפרסם תצלום [טל שחר] שבו נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו בלב קבוצת ילדים האוחזים בטאבלטים. נתניהו עצמו מחזיק בידו ילד המחזיק טאבלט. זהו תצלום חגיגי מטקס שנערך אתמול בהיכל-התרבות העירוני של לוד, שבמהלכו קיבלו 94 ילדים מחשב לוח. "הפרויקט מבטל את הפריפריה החברתית", מצוטט נתניהו על-ידי הכתב שלומי דיאז. "המחשב נותן שוויון הזדמנויות לכל הילדים ומבטל את המרחק הגיאוגרפי". תצלום דומה [טל שחר] מתפרסם גם ב"ידיעות אחרונות". דומה, אבל לא זהה. במרכז התצלום של "ישראל היום" נמצא ראש הממשלה נתניהו. במרכז התצלום של "ידיעות אחרונות" נמצא סגן השר אופיר אקוניס. הוא גם המצוטט על-ידי הכתב איתמר אייכנר ("זה מעשה של צדק חברתי אמיתי"). בתחילת החודש פירסם אביב הורביץ במדור התקשורת של mako כי אקוניס החל לקבל יחס חיובי מ"ידיעות אחרונות" בעקבות מפגש שערך עם עורך העיתון וראש מערכת החדשות. נראה כי היחסים בין הצדדים ממשיכים להיות טובים, עד כדי כך שהעיתון מוכן להציג באופן עקיף גם את נתניהו באור חיובי. אגב, זו הפעם השנייה החודש שראש הממשלה מופיע בתצלום יחסי-ציבור ב"ידיעות אחרונות". בפעם הקודמת הוכנס לעיתון אגב מתן כבוד ליו"ר קק"ל אפי שטנצלר. אם נתניהו רוצה שתצלומי יחסי-ציבור שלו יגיעו לעמודים בולטים יותר בגליונות "ידיעות אחרונות", הצעד הבא יחייב אותו להגיע להופעה של שלמה ארצי. אלון עידן מקדיש את טורו שבפתח מוסף "הארץ" לניתוח טור ביקורת המסעדות שפירסם בעיתון שבוע קודם לכן המבקר שגיא כהן. כהן שיבח מסעדה חדשה ויוקרתית של השף יונתן רושפלד, אך מחה על מחיר הסודה – 44 שקל לבקבוק פרייה גדול. "יש מקום לחשוד שלא מחיר בקבוק הפרייה הוא שהטריד בהכרח את מבקר המסעדות, כמו עובדה אחרת שקשורה אליו באופן עקיף", כותב עידן. "ייתכן שהמשפט שכתב מיד לאחר שהתלונן על התרת הרסן עשוי לספק את הרמז הרצוי: ובו בזמן שאפשר – לא מוכרחים, אבל אפשר – להבין מדוע נתח פריים ריב בבישול ארוך עולה 196 שקל, אין דרך להסביר או להצדיק גזל שכזה. זה משפט חשוב, שזו תמציתו: בעוד שאני יכול להסביר 196 שקל שנדרשים עבור חתיכת בשר, אני לא יכול להסביר 44 שקל שנגבים עבור בקבוק סודה. [...] הכעס של כהן הוא למעשה על רשלנות. רושפלד רשלן לא משום שלא בישל כמו שצריך, אלא משום שהעמיד בסכנה את היכולת להצדיק את מה שבדרך כלל כן מצדיקים השגיא כהנים של העולם, ובעקבותיהם גרגרני האוכל. הסודה עלולה היתה לחשוף את קודש הקודשים: שגם הפריים ריב בבישול ארוך לא שווה 196 שקל". בעוד שכתבת השער ב"דה-מרקר" מוקדשת למחיר היקר של הבשר בישראל (מחיר במובן של עלות לקונה, לא סבל לחיות), בכל העיתונים מדווחים על ענייני סודה. השחקנית ההוליוודית סקרלט גוהנסון החלה לאחרונה לפרסם את מוצרי סודה-סטרים, אך כיוון שלחברה מפעל בהתנחלות שבשטחים הכבושים, דרש ממנה ארגון למען מאבק ברעב ובעוני בשם אוקספם, שבו היא משמשת שגרירה של רצון טוב, לוותר על התפקיד הפרסומי. גוהנסון סירבה. כל עמ 2 של "ידיעות אחרונות" מוקדש לכך ("תוססת נגד הזרם", "בחירתה של סקרלט: כן לסודה-סטרים, לא לארגון שקורא להחרים את ישראל"). ציפי שמילוביץ, נוית זומר ויניב חלילי מדווחים על החלטתה של השחקנית ומביאים מדברי מנכ"ל החברה דניאל בירנבאום. "יש 500 פועלים פלסטינים במפעל שלנו", הוא אומר בגאווה. מתחת לציטוט מופיע תצלום של "עובדים פלסטינים במפעל סודה-סטרים". "אל תנסו לחנך את סקרלט", מציע בועז ביסמוט במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". גם ב"מעריב" מדווח על החלטתה של גוהנסון לעזוב את ארגון אוקספם לטובת פרסום מוצרי סודה-סטרים, אולם לא מצוין כי שיעור ניכר ממניות חברת סודה-סטרים הוא בשליטתו של קונרד מוריס, אבי רעייתו של עורך "מעריב" שלמה בן-צבי ובעל השליטה בחברה שמוציאה את העיתון לאור. "הבנק הסיני: המדינה נגד העברת חומרים בטחוניים לבית-משפט בארה"ב", נכתב בכותרת ידיעה קצרצרה ב"ישראל היום" (עדנה אדטו). "נשקול להעביר מסמכים לארה"ב", נכתב בכותרת ידיעה קצרה על אותה הפרשה ב"ידיעות אחרונות" (תלם יהב). ב"מוספשבת" של "מעריב" מבקר קלמן ליבסקינד בחריפות את פרשן "הארץ" אמיר אורן, בעקבות התבטאויותיו בגנות ריבוי חובשי הכיפה בשב"כ. בטורו מצטט ליבסקינד מתצהירים שהגישו נגד אורן הרמטכ"ל לשעבר והשר בהווה משה יעלון ועדים מטעמו במהלך תביעה משפטית של אורן נגד יעלון ו"מעריב", בעקבות פרסום הטענה כי אורן איים על יעלון שאם לא יעשה כרצונו, יעביר אותו "מהצד של הטובים לצד של הרעים". לפי ליבסקינד, התביעה ההיא הסתיימה בפשרה, "שאיפשרה לכל הצדדים להמשיך לטעון שהצדק איתם". זה לא לגמרי מדויק. ליעלון נשמרה הזכות להמשיך לטעון כי אורן איים עליו, אך בפשרה של אורן עם העיתון הבהיר "מעריב" כי הדיווח שפירסם בשנת 2005 "מתבסס כולו על ציטוט ואמירות שהובאו לידיעת העיתון על-ידי מקור עיתונאי, ולא על כל תחקיר עצמאי ואימות מטעמו. מכאן, שלמעריב אין כל עמדה לגבי תוכן הדברים, כמו גם לגבי אופן פעולתו של מר אמיר אורן בעניין זה, אשר הינו לכל הדעות מהכתבים הבטחוניים המובילים במדינה". למרות זאת ליבסקינד כותב הבוקר בטורו כי "בשנת 2005 חשף מעריב כי אורן איים על בוגי יעלון כי אם ימנה בניגוד לדעתו את אלעזר שטרן לראש אכ"א, הוא יעבור אצלו... נכון, לצד של הרעים". בכותרת המשנה של הטור נכתב שאורן "בוחש וממנה, סוחט ומעניש". לצד הטור מופיע תצלום של יעלון עם הכיתוב "איים עליו". נראה כי כעת ל"מעריב" יש עמדה באשר לתוכן הדברים. כתבת השער במוסף "גלריה" של "הארץ" היא תחקיר שערכה תמר רותם על חיים פרלוק, יו"ר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות במשרד התרבות. לצד התחקיר מדווחת רותם כי פרלוק התנגש במכונית החונה שבה ישב צלם "הארץ" ניר קידר. "כמה דקות לפני כן יצא ד"ר פרלוק – מושא התחקיר של הארץ – מביתו, והצלם צילם אותו ברחוב", כותבת רותם. "הצלם נשאר יושב במכוניתו, כשלהפתעתו הגמורה נכנס ד"ר פרלוק למכונית ונסע לאחור עד שהתנגש בו. או-אז יצא פרלוק מהמכונית, פנה לצלם וביקש את פרטי הרכב. לא יודע, אולי החלקתי, הוא ענה כשהצלם שאל אותו כיצד קרתה התאונה". טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ באתר mako נפתח בתהייה מדוע בראיון שערכה דנה ספקטור עם מירי בוהדנה עבור המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אין התייחסות לעובדה שבן-זוגה של בוהדנה הורשע בעבר באונס. "הובהר לי שזה נושא שלא כדאי לגעת בו. לא באיום", הסבירה ספקטור להורביץ, ולא פירטה. במוסף של "מקור ראשון" לענייני משפט, "צדק", מתפרסמת רשימה מאת איציק וולף בעקבות פסק הדין התקדימי שניתן בבית-המשפט העליון בנושא עברייני מין שנפלו בפח שטמנו להם תחקירני ערוץ 10. ל"מעריב לילדים" מצורף הבוקר פוסטר של עצלן.

ב"ידיעות אחרונות" מתחפשים ל"ישראל היום" | ב"ישראל היום" לא חושבים שחל משבר בין נתניהו לארדן | הימין מספיד את הרב משה לוינגר | והערה על סיקור מחאת עובדי כיל בעיתון של המדינה

"אובמה: הסכם שלום ישראלי-פלסטיני אינו אפשרי בשנה הקרובה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המבוססת על דברים שאמר נשיא ארצות-הברית בראיון במהלך סוף-השבוע. על אף שכל העיתונים מצאו לנכון לתמצת עבור קוראיהם את ההתבטאות הפסימית של ברק אובמה, "הארץ" הוא העיתון היחיד המעניק לה את הכותרת הראשית. "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" נמנעים מלשבץ בשעריהם הפניה כלשהי לדיווחיהם בנושא. "לצערי, בשנים האחרונות הפוליטיקה של הפחד היתה חזקה יותר מהפוליטיקה של התקווה", מצטט כתב "הארץ" ברק רביד את אובמה. "דבריו של הנשיא האמריקאי אינם ביטוי להחלטה על מדיניות חדשה כלפי תהליך השלום, אלא תיאור של המציאות", מציין רביד בהמשך הידיעה. "עדיין נמשך תהליך ההערכה מחדש של המדיניות האמריקאית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שעליו הכריז הנשיא אובמה בעקבות דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בזמן מערכת הבחירות נגד הקמת מדינה פלסטינית", הוא כותב. בטור פרשנות נלווה מביע חמי שלו פקפוק בנתניהו ובמאמצי ההסברה שלו. "רעמי הצחוק שפרצו במליאת הכנסת ביום חמישי שעבר כשבנימין נתניהו הכריז שממשלתו החדשה תחתור לשלום הפכו בתוך שעות לאייטם ויראלי במדיה החברתית והידהדו ברחבי העולם כולו", הוא כותב. "אפילו נתניהו יתקשה לשמור על ארשת רצינית כשינסה לשכנע, אם ינסה, שהקואליציה הימנית והצרה שהקים תקדם הסכם על הקמת מדינה פלסטינית. האפשרות הזאת נראית רחוקה עכשיו, אמר הנשיא אובמה, באנדרסטייטמנט היסטרי". בעיתון החצר של נתניהו, "ישראל היום", לא חוסכים מהקוראים את ההערכה המלומדת של אובמה, ואף מדגישים אותה בכותרת בולטת בעמ 9. עורכי החינמון של שלדון ומרים אדלסון נוהגים באופן קבוע להצניע מידע ביקורתי מפי מתנגדיו של נתניהו באמצעות הבלטה חסרת פרופורציות של תגובתו של ראש הממשלה לביקורת. ההחלטה להבליט את דבריו של אובמה מעידה אולי כי בסביבתו של נתניהו לא מתביישים במיתוגו כאיש שלא יתפשר מול הפלסטינים, וכפועל יוצא גם לא יחתום עימם על הסכם שלום. לצד קביעתו של הנשיא האמריקאי כי בממשלת נתניהו החדשה יושבים "אנשים שלא מאמינים ברעיון שתי המדינות" (מהקוראים נחסך הסבר שלפיו מדובר, בין היתר, בנתניהו), מבליטים עורכי "ישראל היום" גם אמירה שממנה משתמע כי אובמה אינו מעוניין להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה. אף שנתניהו אינו מוזכר בידיעה בשמו או בתפקידו, לוגו בולט הנדפס בפינת העמוד נושא דיוקן עז מבע של ראש הממשלה ומזכיר לקוראים את ההקשר: "ממשלת נתניהו הרביעית – המו"מ המדיני". ב"ידיעות אחרונות", בהתאם למגמת הרכנת הראש שהחלה לאחר הבחירות האחרונות, שתוצאותיהן הסבו מורת רוח רבה לעורכים ולפרשנים הבכירים, נמנעים היום מלהשתמש בציטוטיו של הנשיא האמריקאי לשם ניגוח נתניהו. למעשה המלה "נתניהו" נעדרת כליל מהידיעה הקצרה של אורלי אזולאי בנושא, כאילו זו התפרסמה ב"ישראל היום" ולא בעיתון שעד לאחרונה תקף, ניאץ ולעג לנתניהו בכל דרך אפשרית. "אדוני האפיפיור, הקמת מדינה פלשתינית על הרי השומרון בלבה של ארץ-ישראל ההיסטורית היא המשך הניסיון לצלוב את העם היהודי" (דרור אידר, "ישראל היום"). כל העיתונים מקדישים הבוקר חלק ניכר מעמודיהם הפוליטיים לסיקור ספיח מרכזי של הקמת ממשלת נתניהו הרביעית: הודעתו של השר לשעבר גלעד ארדן כי אין בכוונתו לקבל את התפקיד שייעד לו נתניהו בממשלה החדשה, וכי במצב זה יעדיף להישאר ללא תפקיד ממשלתי כלשהו. ב"ידיעות אחרונות", שבשנים האחרונות סיפק לארדן סיקור נוח וגם קיבל ממשרד שבראשו עמד תקציב נדיב לקמפיין תוכן שיווקי בשיתוף עם המערכת העיתונאית, המתח בין נתניהו לשר הפנים היוצא מובלט בעמ 4, שכותרת הגג שלו מזמינה את המעיינים לקרוא על "הפיצוץ הגדול בין נתניהו לזוכה הגדול בפריימריז". מסגור הידיעה מבליט את אופייה המשברי של הסיטואציה. "נתניהו וארדן לא שוחחו מאז חמישי בלילה, והנתק נמשך אף שרה"מ קרא לו לחזור בו ולהצטרף לממשלה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של יובל קרני ומאיר תורגמן. בתוככי הדיווח מובהר כי "גם לא נקבעה ביניהם פגישה בינתיים". "המשבר בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למס 2 בליכוד גלעד ארדן המשיך להעסיק את מפלגת השלטון בסוף-השבוע", נכתב בפתיח. "חוץ או בחוץ", חורזת הכותרת, המבליטה את דרישתו של ארדן לקבל לידיו את תיק החוץ. ב"מעריב", שם המסגור דומה לזה של "ידיעות אחרונות", מצטטים דנה סומברג ואריק בנדר "גורמים בליכוד" הטוענים כי "המקרה של ארדן מצער, ומראה כי מי שיושב מימינו ומשמאלו של נתניהו הם אנשים שסוחטים אותו. אלה האנשים שלוחשים על אוזנו, ומי שמתגייס לכל משימה, כמו ארדן, ובוחרי הליכוד רואים בו האיש האהוב, דווקא נשאר בחוץ. זה מראה על אינטרסים זרים שמעורבים. כנראה שבסביבת ראש הממשלה פועלים אנשים שלא רוצים את ארדן בסביבה". סומברג ובנדר, שכמו כתבי "ידיעות אחרונות" מגדירים את מצב היחסים בין נתניהו לארדן כ"נתק", קובעים גם כי ארדן "חש פגוע", ונוקבים גם במונחים "שבר", "זעם", "עלבונות" ו"פצעי המשא-ומתן המדממים". מבחינת יוסי ורטר ב"הארץ", ארדן נפל קורבן לתמרון ציני של ראש הממשלה. "זו נאמנות וזה שכרה", מתמצתת הכותרת. ב"ישראל היום" המונחים "משבר", "נתק", "שבר", "פיצוץ" וכיוצא באלו אינם מוזכרים. הכותרת בשער ובידיעה עצמה מפייסת, ומבליטה את המסר שמן הסתם ביקשו להפיץ בסביבתו של ראש הממשלה: "בליכוד מקווים שתימצא הדרך לכניסת ארדן לממשלה". א. מפלה שספג אויב משותף מעבר לגבול מאפשרת ל"ידיעות אחרונות" ול"ישראל היום" לאוורר את בנק הדימויים ההוליוודיים שלהם. שלשום בלילה תקף כוח קומנדו אמריקאי מעוז של ארגון דאע"ש בסוריה, וחיסל (בין היתר) את אחד מבכירי ארגון הטרור האסלאמי. ב"ישראל היום" מעניקים לעוז הרוח האמריקאי את הכותרת הראשית ("כוח דלתא נגד דעא"ש") ואת כפולת העמודים הפותחת. "לאחר קרב יריות, כמו בסרטים, הכוחות המיוחדים חיסלו את שר הנפט של דאע"ש, לפחות תריסר משומריו, ושבו את אשתו – ששימשה מגן אנושי", נכתב בשער החינמון. "שפחתם היזידית שוחררה", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "כוח דלתא פשט עם שחר". ב. ב"הארץ" מדווח אמיר אורן כי הממשלה צפויה לאשר את מינויו של זאב שניר לתפקיד ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. "שניר יחליף בתפקידו את ראש הוועדה בשמונה השנים האחרונות, תת-אלוף במיל ד"ר שאול חורב", כותב אורן. "על שניר יהיה לנווט את הוועדה לאנרגיה אטומית בתקופה סבוכה של אילוצים חיצוניים ופנימיים – דרישת מדינות ערב לפירוז גרעיני של המזרח התיכון, וערעור צה"ל על נתח התקציב השנתי המוענק למערך האמצעים המיוחדים והמתחרה בנתח הצבאי של תקציב הביטחון". ג. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים שני עמודים ו-19 טורים קצרים למשימות העומדות בפני ארסנל השרים של הממשלה החדשה. "השרים, לטיפולכם", נכתב בכותרת. לצד נפקדותו של משרד החוץ, שעוד לא ברור מי יעמוד בראשו, בולטים בהעדרם שני שרים: שר הביטחון והשר המופקד על שירותי המודיעין והוועדה לאנרגיה אטומית. נראה שב"ידיעות אחרונות" לא חשו נוח להציע להם מה לעשות. גם היום מוקדשת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" לאירוע מחאה של תושבי הדרום, חלק ממאבקם של עובדי חברת כיל (כימיקלים-לישראל) לשמירה על מקום עבודתם. כפולת העמודים הפותחת של העיתון כוללת דיווח כללי על שביתה הצפויה היום בדימונה, בערד ובירוחם; מעליו נדפסים שני טורים של נערות מהדרום המשמשים מאיצי לחלוחית-עין. הכותרת הראשית של העיתון לקוחה מאחת העדויות הללו: "אבא יושב בבית כבר שלושה חודשים. להורים אין כסף. אחותי ואני נתנו להם את החסכונות שלנו, אני לא רואה את העתיד שלי בדימונה". בעיתון של ארנון מוזס מפגינים דבקות במטרה לא רק בהתגייסות לקידום המחאה, אלא גם בכללי הזהירות הנלווים לעשייה העיתונאית הזאת. גם היום לא מוזכרים בדיווח החדשותי של "ידיעות אחרונות" שמו של מנכ"ל החברה סטפן בורגס, שמו של היו"ר ניר גלעד ושמו של בעל השליטה, עידן עופר. שלושת המנהלים הבכירים ועמיתיהם מתוארים בדיווח של מתי סיבר כ"הנהלת כיל". ההימנעות מנקיבה בשמותיהם של בכירי החברה אינה רק מסייעת לשמירת תדמיתם של האישים רבי-הכוח, היא גם פוגעת ברוחב הסיקור שמספק "ידיעות אחרונות" לקוראיו. בתחתית כפולת העמודים הפותחת של העיתון נדפסת ידיעה קצרה על "הרקע לשביתה", ובה מציין הכתב מתי סיבר כי העובדים מוחים על מהלך פיטורים רחב היקף שבכוונת ההנהלה להוציא אל הפועל, כחלק מ"תוכנית התייעלות במפעלים שהפכו בשנים האחרונות לגרעוניים". סיבר ועורכיו אינם מוצאים לנכון לעדכן את קוראיהם בפיסת מידע פיקנטית: ביום שישי דיווחה התקשורת הכלכלית כי חרף הטענות לקשיים עסקיים, חברת כיל הקצתה לאחרונה ליו"ר גלעד ולמנכ"ל בורגס אופציות ומניות בשווי של כ-2.2 מיליון דולר. דבר נוסף שנחסך הבוקר מהקוראים הוא שעוד קודם לכן דווח כי הרווח הנקי של כיל ברבעון הראשון של 2015 הסתכם ב-193 מיליון דולר. דיווח זה התפרסם גם ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", אם כי תחת כותרת המאשימה את העובדים בקיזוז 164 מיליון דולר מהכנסות החברה. "שביתת עובדי כיל במפעלי ים-המלח ובמפעל החברה בנאות-חובב גרעה 76 מיליון דולר מרווחי החברה", ציין הכתב, רועי ברגמן, בפתיח הידיעה ההיא. המגמות הסותרות בדיווחי "ידיעות אחרונות" על כיל – תמיכה בעובדים בעמודי החדשות אל מול הבלטת הפגיעה בתזרים הכספים של החברה בעמודי הכלכלה ‒ נראות אולי כמלמדות על פלורליזם במערכת העיתון, אך למעשה מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. בעמודי החדשות נוטלים העורכים את המחאה העממית, מפשיטים אותה מהדרישות הכלכליות ומהטיעונים הביורוקרטיים של מוביליה ומותירים אותה כמעט עירומה, כשלגופה הרדיד הדק של המצוקה האנושית. בעיניים הצהובות של "ידיעות אחרונות", מחאה חברתית מסתכמת בזעם כללי, חשבון בנק ריק ובטן מקרקרת. בעמודי הכלכלה, המשמשים באופן מסורתי לקידום ענייניהם של בעלי הון, מרדדים גם כן את הסיטואציה: מגלחים ממנה את הפן האנושי ומגישים אותה לקוראים כשהיא מעוצבת על-פי הנארטיב העסקי שבראשו הכנסות, רווחים וטובת התאגיד. לא פלא שבדיווח ב"ממון" דווקא אוזכר שוב ושוב שמו של המנכ"ל בורגס, שקיבל בו בימה להשמעת טענותיו. לא פלא שמול דבריו לא הוצבה ולו טענה אחת של נציג מטעם העובדים השובתים. התוכן אולי שונה, אבל אופן הטיפול במידע דומה: בשני המקרים, העורכים לקחו סיפור מורכב ושיטחו אותו. בדרך הם השמיטו פרטים, איתרגו בעלי כוח והיטו את התוכן בצורה הפוגמת בקוהרנטיות וברוחב היריעה של הדיווח. כך נחסכה מקוראי "ידיעות אחרונות" הזדמנות להיחשף לתמונת המצב בדרום במלוא מורכבותה. אם הם קוראים קבועים – הם ודאי כבר רגילים. בכל שערי העיתונים מדווח על מותו של הרב משה לוינגר, ממייסדי תנועת גוש-אמונים. בכל העיתונים מוזכרת תקרית הירי שבה הביא למותו של פלסטיני, ושבעקבותיה ישב בכלא במשך כמה חודשים; בכל העיתונים למעט "הארץ" נדפס לצד הדיווח על מותו גם טור הספד. "גוש-אמונים איבד בזמן קצר ארבעה אישים חשובים שהיו מזוהים איתו", כותבת ב"ישראל היום" אמילי עמרוסי, בטור הספד שכותרתו היא "חלוץ לפני המחנה". "חנן פורת, אורי אורבך, אורי אליצור וכעת הרב לוינגר. אחד האבות המייסדים. מכל אלו, לוינגר היה פחות פוטוגני. הוא לא היה כריזמטי כשחקן קולנוע, לא רומנטיקן ולא סטיריקן, אבל היתה בו אמת סוחפת שהדביקה המוני צעירים". "כמו שהיה כל חייו, הרב לוינגר פעל מאחורי הקלעים, וכך גם בשנים האחרונות. הוא הקים תנועה של צעירים בני 20‒25 בשם נחלה, ולצדו תלמידתו הנאמנה דניאלה וייס", כותבת ב"מעריב" שרה ב"ק, בטור שכותרתו היא "ישר, צנוע ופעיל עד ימיו האחרונים". "לא רבים יודעים, אבל את הפגנת הימין הגדולה בכיכר רבין שלושה ימים לפני הבחירות, זו שהיתה נקודת המפנה במערכת הבחירות האחרונה, יזם הרב לוינגר". ב"ידיעות אחרונות" מספיד את לוינגר אליקים העצני. "סמל למסירות נפש", נכתב בכותרת. "בדור של נהנתנות, עכשוויזם ואנוכיות הוא סימל מסירות נפש. צדיק היה, שלא רצה בעבור עצמו כלום, כל כולו מסור אך ורק למטרה אחת: החזרת הזכות היהודית והכבוד היהודי לעיר האבות", כותב העצני, ובהמשך גם משווה את לוינגר לבן-גוריון. אל מול רצף הקינות והגעגועים הפתאומיים ראוי להזכיר כי בשנותיו האחרונות היה היחס ללוינגר שונה בתכלית. "שני עשורים אחרי שהגיע לוינגר, חמוש במקרר ובבני משפחתו, למלון פארק בחברון, בליל הסדר הראשון שלאחר הכיבוש, הוא נותר מנהיג ללא עם", כתבו עליו ב-2004 עקיבא אלדר ועדית זרטל בספרם "אדוני הארץ". "מפאת כבודו וזכויות העבר שלו הוסיף לוינגר לקבל משכורת וחדר קטן מהגוש, אך תומכיו שוב לא היו אלא קומץ כהניסטים. גם בבטאון המתנחלים נקודה נכתב כי האיש הפך בעיני רוב הציבור לקוריוז, לאיש שוליים. תמהוני התועה בשדות הבור הנצחיים". "אנשי מעמד הביניים? הזוג קלינטון הרוויח יותר מ-25 מיליון דולרים מהרצאות", עוקצת כותרת ב"ישראל היום", שעורכיו ובעליו שוטמים את הילרי קלינטון, המועמדת הדמוקרטית הבולטת במירוץ לנשיאות ארצות-הברית ומי שתעמוד מול המועמד הרפובליקאי שימומן בין השאר על-ידי שלדון אדלסון. "אף שהיה ידוע כי בני הזוג קלינטון בעלי ממון רב, הקלות שבה הרוויחו אותו עלולה ליצור נטל על הקמפיין של קלינטון", מצוין בידיעה. "נתונים אלו נחשפו אתמול כאשר בני הזוג מסרו דיווח על הכנסותיהם לוועדת הבחירות לנשיאות, כנדרש על-פי חוק", מובהר בידיעה המקבילה המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", שבשבועות האחרונים מציג תמונת מראה של הדיווחים על קלינטון ב"ישראל היום". "הרפובליקאים יהפכו את הנתונים האלה לאמצעי ניגוח בהילרי קלינטון, שכן הקמפיין שלה לנשיאות מבוסס על שאיפתה להיות לוחמת למעמד הביניים, ובעבר הצהירה כי תפעל למען צמצום הפער בין עניים לעשירים", מציינת הכתבת, אורלי אזולאי. נתניהו יאסדר. ב"דה-מרקר" ממשיכים לדוש במשמעויות האפשריות של כהונתו של נתניהו בתפקיד שר התקשורת, מעל מקורבו ודוברו לשעבר אופיר אקוניס, שיכהן כשר בלי תיק. "לא מספיק לנתניהו להציב במשרד התקשורת שר מקורב", כותב עורך מדור התקשורת אמיר טייג. "הוא רוצה להיות מעורב בניהול המיקרו של הענף המורכב הזה. הוא רוצה לחתום בעצמו על כל כלל חדש של הרשות השנייה, על כל תקנה שיקבע המשרד, על כל רישיון חדש שיעניק למפעיל או לערוץ ועל כל יוזמת חקיקה שתצא מהמשרד". "אז מה צפוי לנו בקדנציה הקרובה?", מוסיף טייג בהמשך. "אם יש דבר אחד שאחראי יותר מכל על העיוותים הרבים בשוק התקשורת, זוהי העובדה שהמשרד המיותר הזה נותר כלי פוליטי בידי ראשי ממשלה לדורותיהם ולא נהפך לרשות מקצועית כבר לפני 20 שנה. עכשיו, הכלי הפוליטי נהפך לדחפור. כל החלטה, כל תקנה, כל חקיקה וכל רפורמה תימדד בהתאם לצרכים הפוליטיים של ראש הממשלה". טור נוסף מאת טייג, "הקשר המוזר בין נתניהו לטלפון הקווי" כותרתו, מספק ספקולציה על קשר אפשרי בין ראש הממשלה לבעל השליטה בחברת בזק, בחברת הלוויין yes ובאתר "וואלה", שאול אלוביץ. "נתניהו ואלוביץ יכולים לסגור דיל: הראשון יגביל את הרפורמה בתקשורת הקווית ולא יפגע בפרת המזומנים של אלוביץ, והשני יקים באמצעות וואלה ערוץ תקשורת מפרגן", מוסבר בציטוט מובלט מתוך המאמר. "תרחיש דמיוני? לא כאשר ראש הממשלה הוא גם שר התקשורת", חותם טייג. ערוץ 10. "מפחדים משר התקשורת החדש? ערוץ 10 ביטל שידור ראיון עם מני נפתלי", נכתב בכותרתה של ידיעה קצרה ב"דה-מרקר". הכתב, נתי טוקר, מציין כי "ממשפחת נתניהו" נמסר שראש הממשלה או רעייתו אינם מעורבים בהחלטה. במדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" נדרש עינב שיף לתוכנית שבמסגרתה הופק הראיון, שמנחה שי שטרן. "אפשר לחשוב אילו יצירות מופת מככבות בשי בשידור בדרך כלל", כותב שיף. שמועות. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על הפרכת השמועות בנוגע לאשפוזו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. "כל השמועות עלי אינן נכונות", מצטט רועי קייס את נסראללה, בלי לציין כי המידע השגוי על מצבו הרפואי של הטרוריסט הלבנוני המפורסם הופץ בין היתר ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר. המידע המפוקפק הולבן באמצעות ההסבר כי מדובר, בינתיים, רק בשמועות המבוססות על דיווחים בכלי תקשורת שוליים מהעולם הערבי. אנטישמיות והסברה. "פורום מטעם משרד החוץ יפעל למחיקת אתרים אנטישמיים", מדווח ב"ישראל היום" שלמה צזנה. הטקסט ההסברתי של צזנה רצוף הגזמות. לטענת צזנה, "הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות" הוא גוף ובו 1,000 מומחים; בפועל, אין מדובר במומחים היושבים על המדוכה, אלא במספרם המדווח של המוזמנים לכנס שנערך בשבוע שעבר בירושלים – מראש ממשלת ישראל, דרך שר החינוך של בולגריה ועד השחקן האמריקאי אדוארד גיימס אולמוס, הזכור בין היתר מתפקידו כמפקד צי ספינות החלל מ"בטלסטאר גלקטיקה". עוד עולה מדיווחו של צזנה כי משרד החוץ הישראלי יקים יחידות מיוחדות ב"כל מדינה", ואלו יעסקו ב"אכיפת חקיקה" נגד אתרי שנאה. מקריאה בין השורות, ובדיווחים אחרים, עולה תמונה אפורה הרבה יותר: משרד החוץ ישתמש בכלים דיפלומטיים ומשפטיים כדי לפנות לגופים פרטיים וממשלתיים שונים ברחבי העולם, ויבקש מהם להסיר מהרשת פרסומים בעייתיים. הדבר, כך נראה, יתאפשר רק לאחר שתגובש "עמדה אחידה וגלובלית של תעשיית האינטרנט להגדרת המונחים שיח שטנה ואנטישמיות". כלומר, לא בעתיד הנראה לעין.

בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", שהפך לימים לעורך הראשי של העיתון, אוהב להצטלם במקומות שונים בעולם • ב"ישראל היום" אוהבים לפרסם את התמונות בעיתון • טור מצולם

בועז ביסמוט אוהב להצטלם עם בני-אדם אחרים במקומות שונים בעולם. ב"ישראל היום" אוהבים לפרסם את התמונות של עורך חדשות החוץ, שהפך לימים לעורך הראשי. אנחנו ליקטנו אותן באהבה, בשביל מי שלא הספיק בעיתון. הפוסט עודכן לאחרונה ב-1.2.2022. נתקלתם בתמונות נוספות של בועז ביסמוט מצולם בכתבות שלו? ספרו לנו. עם ההכרזה על פרישתו הצפויה של עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט מתפקידו, פורסם טור פרידה בעיתון. באופן טבעי, הטור לווה בתצלום של העורך הפורש. לרגל מותו של סידני ישראל, בעל מועדון הקברט הפריזאי פראדי לאטן, נזכר עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט בימים שבהם בילו יחדיו. בעיתון הדפיסו את טורו של העורך ושיבצו בו תצלום של השניים במועדון. שנה חלפה מאז מת מייסד ומממן "ישראל היום" שלדון אדלסון ובעיתון דיווחו על אזכרתו. לדיווח נלווה תצלום שבמרכזו האלמנה ד"ר מרים אדלסון. צופה מהצד נראה עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט השתתף בוועידת זבוטינסקי לציונות, עליה פרש העיתון את חסותו. למחרת התפרסמו ב"ישראל היום" שני תצלומים שלו מהאירוע. עיתון "ישראל היום" ערך ועידת בריאות במסגרתה נשא נאום גם העורך הראשי בועז ביסמוט. בכפולה הפותחת של גיליון המחרת פורסם תצלום של העורך. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, טס לאיחוד האמירויות הערביות, לראשונה מאז הסכמי אברהם. בעיתון פרסמו טור שלו על רשמיו, לצד שני תצלומים: באחד, משנת 2010, הוא נראה מחזיק את גיליון "ישראל היום" במגדל בורג חליפה בדובאי. זהו אחד התצלומים הראשונים של ביסמוט שהופיעו ב"ישראל היום". בשני, העדכני, הוא נראה במטוס, מצביע על מפה המציגה מסלול שעובר דרך סעודיה. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט השתתף בכנס שנערך במוזיאון "אנו" בבית התפוצות, לצד סנאטור לשעבר, שרים ואישי ציבור. בעיתון פרסמו ידיעה על הכנס ומשתתפיו, ובחרו לשבץ בה תצלום של ביסמוט. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט השתתף בפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. בעיתון דיווחו על כך וצירפו תצלום. עורך "ישראל היום" השתתף בכנס קטיף, שנערך במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. בעיתון דווח על השתתפותו, צוטטו דברים שנשא וצורף תצלום שבו הוא נראה מקבל אלבום. מו"ל "ישראל היום" ד"ר מרים אדלסון חנכה בירושלים יחידת אופנולנסים שנרכשו בתרומתה. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט נכח בטקס. תצלום שתיעד את השניים באירוע הודפס ב"ישראל היום". במרכז הרפואי איכילוב נחנך מבנה חדש של מרפאה לטיפול במכורים לסמים על שם מייסד "ישראל היום" שלדון אדלסון המנוח ואלמנתו ד"ר מרים אדלסון. הכתב דן לביא דיווח על האירוע עבור "ישראל היום" ולידיעה שלו הוצמד תצלום שבו נראים ד"ר אדלסון, מנכ"ל איכילוב פרופ רוני גמזו ועורך העיתון בועז ביסמוט. מבין השלושה, ביסמוט הוא היחיד שמתבונן ישירות למצלמה. את סגירת הקלפיות בבחירות לכנסת מרץ 2021 ליוו באתר "ישראל היום" בשידור מיוחד בשיתוף i24News. למחרת הופיע בעיתון דיווח על השידור, כולל תצלום של העורך הראשי בועז ביסמוט מביע את דעתו. הפעם התארחה ח"כ איילת שקד במשדר המשותף ל"ישראל היום" ו-i24News. בעיתון דווח בקצרה על עיקרי דבריה לצד תצלום שבו הופיע בין היתר גם העורך הראשי בועז ביסמוט. הפעם התארח השר בני גנץ במשדר המשותף ל"ישראל היום" ו-i24News. בעיתון דווח בקצרה על עיקרי דבריו לצד תצלום שבו הופיע בין היתר גם העורך הראשי בועז ביסמוט. הפעם התארחה ח"כ מרב מיכאלי במשדר המשותף ל"ישראל היום" ו-i24News. בעיתון דווח בקצרה על עיקרי דבריה לצד תצלום שבו הופיע בין היתר גם העורך הראשי בועז ביסמוט. העורך הראשי של "ישראל היום" בועז ביסמוט ובעל הטור אמנון לורד ראיינו את ראש הממשלה בנימין נתניהו. על אף שיום קודם לכן פורסם תצלום של השלושה לצד תמצית הראיון, גם בראיון המלא משובץ תצלום אחר שמתעד את המפגש בין נתניהו, לורד וביסמוט. העורך הראשי של "ישראל היום" בועז ביסמוט ובעל הטור אמנון לורד ראיינו את ראש הממשלה בנימין נתניהו. בעיתון פרסמו תמצית מהראיון שיתפרסם מחר, וצירפו לדיווח תצלום של השלושה: נתניהו, לורד וביסמוט. במסגרת ההכנות לבחירות 2021 ממשיך שיתוף הפעולה בין "ישראל היום", לערוץ i24News. חברת הכנסת אורנה ברביאי העניקה ראיון למשדר המשותף ולרגל האירוע פורסם ב"ישראל היום" גם תצלום שלה והמראיינים, כולל עורך העיתון בועז ביסמוט. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט ראיין את יו"ר ימינה נפתלי בנט באולפני i24News. כדי לציין את האירוע צולמו השניים והתצלום שובץ בידיעה שפורסמה ב"ישראל היום" והביאה את עיקרי הדברים של בנט. במלאות 30 למותו של שלדון אדלסון, מייסד ומממן "ישראל היום", עלה העורך הראשי של העיתון לקברו בהר הזיתם. בעיתון פרסמו תצלום המתעד את האירוע. לקראת הבחירות לכנסת התארח עוזי דיין במשדר הבחירות שמפיק "ישראל היום" בשיתוף ערוץ i24NEWS. למחרת הופיעה בעיתון ידיעה על הראיון שהעניק דיין, לצד תצלום שלו עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט, ומגיש הערוץ זאן שארל בנון. שלדון אדלסון מת, ובמסגרת סיקור האירוע מתפרסם ב"ישראל היום" מאמר נרחב מאת העורך בועז ביסמוט. בלב המאמר שובץ תצלום של השניים, על רקע שערי גיליונות העיתון. בועז ביסמוט, העורך הראשי של "ישראל היום", דיווח לעיתון על עצרת תומכי טראמפ בוושינגטון, שבסופה פרצו לקפיטול. בעיתון פרסמו את הדיווח בכפולה הפותחת, ושילבו בו תצלום שבו נראה העורך הראשי כשברקע מפגינים, הקפיטול (ודגל ישראל). לקראת הסיבוב השני בבחירות לסנאט בגורגיה, ארה"ב, הגיע עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט לביקור בעיר ושוחח עם כמה מצביעים פוטנציאליים. ביסמוט גם שלח סלפי של עצמו עם אוהד טראמפ. בעיתון שיבצו את התצלום בלב הדיווח מחו"ל. חודש אחרי זכייתו של פיטר פלציק באליפות אירופה בגודו ערכה מערכת "ישראל היום" קבלת פנים לספורטאי שנהנה מחסות העיתון. ידיעה על כך פורסמה ב"ישראל היום", יחד עם תצלום שבמרכזו לא הספורטאי המצטיין אלא דווקא עורך העיתון, בועז ביסמוט. שליח "ישראל היום" לבחירות בארה"ב, העורך הראשי בועז ביסמוט, הגיע לווילמינגטון, דלאוור, לשכונת מגוריו של הנשיא הנבחר גו ביידן. ביסמוט הצטלם במקום וב"ישראל היום" שיבצו את התצלום בכפולה הפותחת של העיתון. ביסמוט אמנם לא השיג סלפי עם ביידן, אך בעיתון פרסמו מחדש תצלום של השניים מתחילת השנה. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, ממשיך לדווח מארה"ב על הבחירות לנשיאות, והפעם מוושינגטון הבירה. בין היתר מדווח ביסמוט על עסקים שהתמגנו לקראת אפשרות של מהומות. כדי לספק תוקף לקביעה מספק ביסמוט תצלום של עסק ממוגן שכזה. כדי לספק תוקף לטענה כי ראה עסקים כאלה במו עיניו, בתצלום שהעביר לעיתון ואשר מודפס בכפולה הפותחת מופיע העורך הראשי בעצמו, על רקע בית העסק. בועז ביסמוט, העורך הראשי של "ישראל היום", ממשיך ללוות את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בימים שלפני הבחירות לנשיאות. הפעם הוא מדווח מסקרנטון, פנסילבניה, שם גם הצטלם על רקע תומכי הנשיא. ב"ישראל היום" שיבצו את התצלום שלו בדיווח, המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. בועז ביסמוט, העורך הראשי של "ישראל היום" ושליח העיתון לבחירות בארה"ב, הגיע לפילדלפיה כדי לדבר עם אזרחים ולדווח חזרה הביתה. לצד הדיווח שיגר תצלום של עצמו עומד ברחוב בפילדלפיה, מחוץ לדיינר. בעיתון החליטו להדפיס הן את הדיווח הכתוב והן את התצלום. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, ממשיך במסע לרוחב ארה"ב לקראת הבחירות לנשיאות. הפעם מדווח ביסמוט לעיתון על המצב בפלורידה, ואף נפגש עם חבר בית הנבחרים מייקל וולץ שמבטיח לו שטראמפ ינצח במדינה. אל הדיווח של ביסמוט נלווה תצלום של ביסמוט, לצד וולץ. לרגל גיליון סוף השבוע של "ישראל היום" שיגר העורך הראשי בועז ביסמוט דיווח נרחב ממסע הבחירות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. התצלום שפורסם יום קודם לכן בעיתון, שבו נראה ביסמוט עם טראמפ ברקע, כנראה הוביל לתגובות חיוביות מאוד מהקוראים. אחרת קשה להבין מדוע ב"ישראל היום" החליטו לשבץ אותו פעם נוספת בעיתון. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, הגיע לאריזונה, שם ערך נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עצרת בחירות. ביסמוט דיווח לעיתון על רשמיו וגם צירף תצלום של עצמו כשטראמפ נראה ברקע. בעיתון הדפיסו את הדיווח והתצלום גם יחד. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, ממשיך לשוטט בארה"ב לקראת הבחירות לנשיאות, והפעם מדווח מעצרת למען טראמפ בפנסילבניה. את הדיווח הכתוב מלווה תצלום של ביסמוט בעצרת. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, ממשיך לסקר עבור העיתון את ההכנות לבחירות לנשיאות ארה"ב. הפעם שיגר ביסמוט דיווח מלאס-וגאס, מרכז העסקים האמריקאי של מייסדי ומממני "ישראל היום", שלדון וד"ר מרים אדלסון. ביסמוט ביקר בקלפי בעיר ושוחח עם עובדת בשם גולי. לצד דיווח כתוב שיגר העורך הראשי תצלום של עצמו בשטח, ובעיתון החליטו שראוי להדפיס את התצלום. העורך הראשי של "ישראל היום" ממשיך לשגר לישראל דיווחים מנאשוויל, טנסי, שם נערך העימות האחרון בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. לצד הטקסט שלח ביסמוט גם תצלומים. אחד מהם שובץ לצד ידיעה שלו בעמודי החדשות של העיתון. האחר בכתבה מגזינית שלו במוסף "ישראל השבוע". העורך הראשי של "ישראל היום" נשלח לדווח מנאשוויל, טנסי, שם יתקיים העימות האחרון בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. בשער העיתון הודפס תצלום המוכיח כי העורך הראשי אכן נמצא במקום שבו יתקיים העימות. בפנים העיתון הודפס תצלום נוסף של העורך הראשי. בנוסף, בעמוד אחר בעיתון דווח על כנס שנערך במהלכו ראיין ביסמוט את שגריר ארה"ב בישראל. כמקובל ב"ישראל היום", תצלומו של המראיין הודפס לצד המרואיין. תצלום נוסף מהכנס, שגם בו נראה ביסמוט, הודפס בנפרד. ב"ישראל היום" הכריזו על כנס חגיגי בעקבות הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין. בידיעה על ההכנות לכנס שובץ תצלום של חלק מהמשתתפים שערכו שיחת זום מקדימה. ביניהם נמנה גם עורך העיתון בועז ביסמוט. עם ההכרזה על כינון יחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות פרסם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט טור מיוחד. בעיתון הוחלט להצמיד לטור תצלום של העורך הראשי מלפני עשור, אז ביקר בדובאי. בני הזוג ד"ר מרים ושלדון אדלסון תרמו את מטוסם למשימה לאומית, חילוץ ישראלים ממרוקו. עם נחיתת המטוס בישראל עלה עליו העורך הראשי של "ישראל היום" בועז ביסמוט לתצלום מזכרת. בעיתון החליטו להדפיס את התצלום. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, נשלח לכמה ימי בידוד בביתו מחשש כי נדבק בנגיף הקורונה. ביסמוט ניצל את ההזדמנות כדי לפרסם טור לקוראיו, ולשבץ לצדו תצלום של עצמו מנופף בידו לשלום. ערב בחירות מרץ 2020 הגיע העורך הראשי של "ישראל היום" בועז ביסמוט לאולפן הטלוויזיה של העיתון. למחרת היום עיטר תצלום שלו את הידיעה בעיתון המודפס על כך ש"ישראל היום" העביר שידור על תוצאות הבחירות. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט טס לצפות במשחק כדורגל בליגת האלופות על חשבון חברת תיירות. קוראי "ישראל היום" קיבלו טור פרשנות שלו על המשחק, וגם בונוס: תצלום של העורך. העורך הראשי של "ישראל היום" מסכם עבור המוסף השבועי של העיתון, "ישראל השבוע", את סבב הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית באיווה. לדיווח שלו מוצמד תצלום שבו הוא נראה ליד תומך של נשיא ארה"ב הרפובליקאי דונלד טראמפ. בכך משלים ביסמוט סדרה של חמישה גיליונות בשבוע עם תצלומים שלו. זהו היום הרביעי ברציפות שעורך "ישראל היום" בועז ביסמוט נמצא באיווה כדי לדווח על הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית. זהו היום הרביעי ברציפות שבעיתון מדפיסים תצלום שלו משם. העורך הראשי של "ישראל היום" ממשיך לעדכן את קוראי העיתון מהנעשה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. הפעם צירף ביסמוט לדיווח ששיגר מאיווה תצלום של עצמו על רקע שלט המברך את המצביעים. בעיתון החליטו להדפיס את התצלום בצמוד לידיעה. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט עדיין מסתובב באיווה, ארה"ב, לקראת הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. לדיווח שלו בעיתון הוצמד תצלום שבו נראה ביסמוט מחזיק גיליון של עיתון מקומי. מעניין אם גם העורכת של ה"דה מוין רגיסטר" מופיעה דרך קבע מעל עמודיו. הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב יוצאות לדרך באיווה, ועורך "ישראל היום" שלח את עצמו לסקר את האירועים מקרוב. למערכת שבישראל שיגר כתבה ותצלומים, אחד שבו הוא נראה עומד על רקע אוטובוס של המועמד גו ביידן והתצלום האחר, שהגיע עד לראש שער העיתון, שבו נראה ביסמוט בסלפי עם ביידן. לרגל סיום שנת 2019 סיכם מוסף "ישראל היום" את העשור החולף. עורך העיתון, בועז ביסמוט, כתב על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אגב, ידעתם שהשניים נפגשו? אם לא, כדאי שתציצו בתצלום ששובץ בכתבה ומתעד את אחת הפגישות בין השניים. בפריז התכנסו יותר מ-130 מנהיגים יהודים מ-16 מדינות. מובן שגם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט הוזמן. בעיתון החליטו לדווח על כך, ולצרף תצלום שבו נראה ביסמוט ליד שני אנשים שזהותם לא נמסרת. בועז ביסמוט, העורך הראשי של "ישראל היום", טס לפלורידה להשתתף בועידת ארגון IAC, הנהנה מתרומת בני הזוג שלדון ומרים אדלסון. במסגרת האירוע נפגש ביסמוט עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. תצלום המתעד את המפגש הודפס על שער העיתון. תצלום נוסף של ביסמוט וטראמפ פורסם בעמוד פנימי של "ישראל היום", יחד עם תצלום שלו עם נשיא הונדורס. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט השתתף בכנס ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית (IAC) וראיין במהלכו את ח"כ ניצן הורוביץ. בעיתון דיווחו על הכנס וצירפו תצלום המתעד את האירוע. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, קיבל בקייב פרס מטעם הקונגרס היהודי האוקראיני. בעיתון פרסמו תצלום שלו מהאירוע. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבתו של העורך הראשי בועז ביסמוט, שטס ליפן לחזות בטקס הכתרת הקיסר. בין היתר מודפס בכתבה תצלום של ביסמוט, אותו תצלום שפורסם בעיתון יום קודם לכן, כשהוא עומד לצד "מיאה, נציגת משרד החוץ, בכניסה לארמון". אותה מיאה, אגב, שוב לא מוזכרת כלל בכתבה. לרגל הכתרתו של קיסר חדש שוגר בועז ביסמוט, העורך הראשי של "ישראל היום", ליפן. בעיתון פרסמו את הדיווח שלו, והוסיפו תצלום שבו נראה ביסמוט לצד "מיאה, נציגת משרד החוץ היפני". בידיעה עצמה, אגב, אין זכר ל"מיאה". נשיא צרפת לשעבר זאק שיראק מת, וב"ישראל היום" ספד לו העורך בועז ביסמוט. להספד נוסף תצלום של השניים, זה לצד זה, במפגש שנערך בשנת 2003. את ערב הבחירות העבירו בכירי "ישראל היום" בשידור מיוחד מאולפן העיתון. בין המופיעים היה גם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט. תצלום של ביסמוט ממשדר הבחירות מתפרסם הבוקר בין עמודי העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם יאיר לפיד פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. תצלום שלו יחד עם יאיר לפיד ושותפיו לראיון מתפרסם הבוקר בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. תצלום שלו יחד עם איילת שקד ושותפיו לראיון מתפרסם הבוקר בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. לקראת ראיון עם איילת שקד הוחלט לפרסם תצלום ישן שלו לצדה בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם יולי אדלשטיין פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. יום אחרי ש"ישראל היום" פרסם תצלום של העורך הראשי שלו בועז ביסמוט מראיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתפרסם תצלום נוסף של השניים (עם אמנון לורד). הפעם, התצלום מתפרסם בלב עמוד השער של העיתון. לרגל הפיכתו של בנימין נתניהו לראש הממשלה שכיהן יותר זמן מכל ראש ממשלה אחר בישראל, העניק נתניהו ראיון לעורך הראשי של "ישראל היום" בועז ביסמוט ולפרשן העיתון אמנון לורד. תצלום של השלושה יחדיו התפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. יום אחרי ש"ישראל היום" פרסם תמצית מראיון שערך העורך הראשי בועז ביסמוט עם בכיר בארגון חב"ד (כולל תצלום של ביסמוט בפעולה), מתפרסם הראיון המלא. במרכזו, כמובן, תצלום גדול של ביסמוט והמרואיין. במלאות 25 שנה למותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון, הוא הרבי מלובביץ, טס העורך הראשי של "ישראל היום" בועז ביסמוט לביקור בברוקלין ונפגש עם הרב יהודה קרינסקי, יו"ר המוסדות המרכזיים של חסידות חב"ד העולמית. בעיתון מתפרסם דיווח על המפגש, ובאופן טבעי גם תצלום של הרב קרינסקי. בתצלום מופיע גם ביסמוט. איל ההימורים שלדון אדלסון, מייסד ומממן "ישראל היום", קיבל תואר של כבוד מהמרכז הבינתחומי הרצליה. בעיתון פורסמה על כך ידיעה גדולה ובאחד התצלומים נראה בין היתר גם העורך הראשי בועז ביסמוט, שהגיע לחלוק (ולקבל קצת) כבוד. במסגרת כנס שערך "ישראל היום" על יחסי המדינה עם ארה"ב ראיין העורך הראשי בועז ביסמוט את ראש הממשלה בנימין נתניהו. תצלום של השניים הודפס בשער העיתון, ותצלום נוסף בעמודי הפנים. כמו כן הודפס תצלום של ביסמוט מעניק שי למו"ל "ישראל היום", ד"ר מרים אדלסון. ל"ישראל היום" צורף הבוקר (27.6.19) מוסף מיוחד לקראת כנס שהעיתון עורך על אודות יחסי ישראל-ארה"ב. בלב המוסף התנוסס פעם נוספת תצלום של העורך הראשי, בועז ביסמוט, עם שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מי שפספס את שער "ישראל היום" בגיליון שישי, קיבל הזדמנות נוספת ביום ראשון (23.6.19) לראות את תצלומו של עורך העיתון בועז ביסמוט בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל מרים ד"ר אדלסון. לקראת ועידה שעורך "ישראל היום" התנוססו (21.6.19) בראש עמוד השער של העיתון דיוקנאותיהם של בכירי המשתתפים. בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל מרים ד"ר אדלסון נמצא מקום גם לעורך העיתון, בועז ביסמוט. יום אחרי ש"ישראל היום" פרסם בעמוד השער שלו ובכפולה הפותחת תצלומים של העורך הראשי בועז ביסמוט מראיין את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי, ראה אור הראיון המלא שערך עמה במוסף "ישראל השבוע". אל הראיון נלווה תצלום נוסף של השניים, הפעם עם הופעת אורח של אחד מגיליונות עיתון "ישראל היום". עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט קפץ לניו-יורק לראיין את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. בשער העיתון פורסם תצלום מהראיון, שבו נראה כמובן גם המראיין. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" התפרסם תצלום נוסף של המראיין (והיילי). עורך "ישראל היום" הגיע לאוניברסיטת בר-אילן, שם קיבלה מו"ל העיתון מרים אדלסון תואר ד"ר לשם כבוד. בשער העיתון התפרסם תצלום מהאירוע, ובו מופיעה לא רק המו"ל של "ישראל היום" אלא גם העורך הראשי ביסמוט. אותו התצלום הופיע בעמודי הפנים של העיתון, וגם בו נראה העורך ביסמוט. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט שוב ראיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו. בעמודי החדשות של העיתון פורסמו שלושה תצלומים מהראיון, בשלושתם רואים את ביסמוט, כולל מתחת לכותרת הראשית בעמוד השער. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" פורסם היום (5.4) ראיון שערכו עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט והפרשן הבכיר אמנון לורד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. לפני יומיים, בקדימון לראיון, שובץ תצלום של השלושה בפעולה. הבוקר, בגוף הראיון המלא, שובץ תצלום נוסף של השלושה. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט והפרשן הבכיר של העיתון אמנון לורד הגיעו ללשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו לצורך ראיון, "מיוחד" כמובן, לקראת הבחירות. תצלום של השלושה מתפרסם הבוקר (3.4) בכפולה הפותחת של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם נפתלי בנט פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם משה כחלון פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם משה פייגלין פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם יאיר לפיד פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם משה יעלון פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם יולי אדלשטיין פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם תמר זנדברג פורסם תצלום של ביסמוט לצדה בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם ישראל כץ פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם אחמד טיבי פורסם תצלום של ביסמוט לצדו בעמודי החדשות של העיתון. לקראת הבחירות נערך שיתוף פעולה בין "ישראל היום" לערוץ i24News. בערוץ מראיינים פוליטיקאים ובעיתון מדווחים על כך. אחר המראיינים הוא העורך הראשי של העיתון בועז ביסמוט. בעקבות ראיון עם איילת שקד פורסם תצלום של ביסמוט לצדה בעמודי החדשות של העיתון. אמנם "ישראל היום" שלח לצאד את כתבו המדיני אריאל כהנא, כדי שיתלווה לביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל גם העורך הראשי בועז ביסמוט הצטרף לנסיעה. צלם אלמוני לכד את ביסמוט לצד שרים בכירים וחיילים זוטרים. התצלומים פורסמו בכפולה הפותחת של "ישראל היום". העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, הגיע לטקסס כדי לסקר באופן אישי את הטקס שבו קיבלה ד"ר מרים אדלסון, מו"ל העיתון, את מדליית החירות הנשיאותית. מלבד תצלום של הנשיא דונלד טראמפ מעניק את המדליה לד"ר אדלסון, ותצלום נוסף של ד"ר אדלסון עם בן זוגה שלדון, התפרסם בעיתון גם תצלום של העורך ביסמוט עם ד"ר אדלסון. העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט, נותר בפלורידה כדי לדווח משם על בחירות אמצע הקדנציה. גם הפעם שיגר למערכת "ישראל היום" תצלום שלו עם שלט בחירות. גם הפעם בחרו לפרסם את התצלום בכפולה הפותחת של העיתון. הכיתוב לתצלום חד משמעי: "עורך ישראל היום, בועז ביסמוט". בועז ביסמוט, העורך הראשי של "ישראל היום" ממשיך לסקר את בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב. הפעם הגיע ביסמוט לפלורידה, כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מהאווירה ברחובות. בין היתר נעמד ביסמוט על מרבד דשא מוקף שלטי בחירות והצטלם. ב"ישראל היום" פרסמו את התצלום בכפולה הפותחת של העיתון. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט הוא גם שליח העיתון לסיקור בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב. את מסעו האמריקאי החל ביסמוט בדיווח מווירגיניה המערבית, ומלבד טקסט על האווירה במדינה שיגר עורך "ישראל היום" למערכת גם תצלום שלו על רקע דגל ארה"ב, תצלום נטול ערך מוסף שאפשר היה באותה המידה ממש לצלם ברחוב השלושה בתל-אביב. במערכת "ישראל היום" בחרו לשבץ את התצלום בלב הדיווח של העורך. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט השתתף אתמול (8.8.18) בכנס שערך פורום קהלת. בעיתון פורסמה על כך ידיעה מאת "כתב ישראל היום", כולל תצלום של העורך הראשי. עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, טס לבירת אוקראינה כדי לצפות בגמר גביע אירופה לאלופות. תצלום שלו עם אוהדים נשלח למערכת העיתון והודפס במדור הספורט. בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" נפגש לראיון עם נשיא פנמה. צלם הוזמן לתעד את האירוע והתצלום של השניים יושבים, זה לצד זה, פורסם בשער העיתון. בפנים העיתון התפרסם תצלום נוסף של השניים, כולל ההבהרה מיהו נשיא פנמה, עבור אלה מבין הקוראים של "ישראל היום" שאיכשהו לא נחשפו מעולם לתצלומו של ביסמוט. לרגל העברת שגרירות גואטמלה לירושלים, פרסם "ישראל היום" גזיר מהגיליון שבו ראיין העורך בועז ביסמוט את נשיא המדינה המרכז אמריקאית. בגזיר הארכיון שצורף לידיעה נראה ביסמוט מגיש גיליון של "ישראל היום" לנשיא גואטמלה. לא ניתן לראות האם בגיליון שהגיש ביסמוט לנשיא מופיע תצלום של העיתונאי. בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", נפגש בירושלים עם שר האוצר האמריקני סטיבן מנוחין, נציג ממשל טראמפ בטקס חנוכת השגרירות האמריקנית בירושלים. ההישג הגדול שבעצם המפגש תועד, והתצלום הודפס בשער גיליון מיוחד של "ישראל היום" שיצא לאור לרגל חנוכת השגרירות בירושלים. תצלום נוסף של השניים פורסם בעמודי הפנים של העיתון. בנוסף, בכפולה הפותחת של "ישראל היום", נמצא מקום לגזיר עיתון מהארכיון ובו שתי דמויות מוכרות (אחת מהן היא בועז ביסמוט). עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט ביקר בגואטמלה לרגל העברת שגרירותה בישראל לירושלים. בין היתר נפגש עם נשיא המדינה לראיון. תצלום של השניים משוחחים התפרסם בשער גיליון סוף השבוע של "ישראל היום". בפנים העיתון הודפס תצלום נוסף, שבו תועד כיצד העניק ביסמוט לנשיא גואטמלה עותק מגיליון "ישראל היום". במוסף "ישראל השבוע" הודפס תצלום נוסף של עורך העיתון, הפעם תצלום ארכיון, מפגישה שלו עם מנהיג נוסף שהכריז על העברת השגרירות לירושלים. אחד היתרונות בלהדפיס תצלום של עצמך בעמוד השער של העיתון שאתה עורך הוא שאם וכאשר תחליט לעשות סיפור המשך לכותרת הראשית שנתת, תמיד תוכל לשבץ אותה מחדש בידיעה, והקוראים יזכו לראות פעם נוספת את דמותך נשקפת מעל דפי העיתון. עורך "ישראל היום" שוב ראיין את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ובעיתון מדפיסים שני תצלומים של האירוע, משתי זוויות שונות. הקרדיט לתצלום, אגב, הוא לצלמת הרשמית של הבית הלבן. עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט שב לארצות-הברית לפגישה עם חבר ותיק, הנשיא דונלד טראמפ. מלבד ראיון בלעדי עם הנשיא ביסמוט שיגר לישראל גם תצלום בלעדי שלו עם האיש החזק בתבל. ב"ישראל היום" הדפיסו את התצלום בלב שער העיתון. לרגל חגיגות העשור להפצת הגיליון הראשון של "ישראל היום" פרסמו העורך המייס עמוס רגב והעורך הנוכחי בועז ביסמוט טורים חגיגיים בכפולה הפותחת של העיתון. הטורים הוקפו במיטב שערי "ישראל היום" מהעשור האחרון. שלושה מהם נשאו את דיוקנו של ביסמוט. אם לא די בכך, שער רביעי עם דיוקנו של ביסמוט הופיע בלקט שערים שהתפרסם בשער "ישראל היום" הבוקר. בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", מופיע בשער העיתון במפגש פסגה שערך עם ראש ממשלת הודו (למי שפספס יש גם תצלומים של העורך בשתי הכפולות הפותחות). נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, שרוי בעיצומן של ההכנות לקראת ביקורו בישראל. בועז ביסמוט טס לניו-דלהי כדי להיפגש איתו שם, ויש לו צילום שמוכיח זאת. תצלום של העורך הראשי של "ישראל היום" שוב מופיע על שער העיתון. הפעם נראה בועז ביסמוט משוחח עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כשלצדו מייקל אנטון, יועצו הבכיר של טראמפ לענייני ביטחון לאומי. למי שהספיק לשכוח כיצד נראה התצלום שפורסם בשער הגיליון הקודם של "ישראל היום", מגיש העיתון שירות מיוחד ומפרסם אותו מחדש בכפולה הפותחת של גיליון הבוקר, מעל הראיון שקיים ביסמוט עם טראמפ. מאז שהפך בועז ביסמוט מעורך חדשות החוץ לעורך הראשי של "ישראל היום" לא פורסם אף תצלום שלו בעיתון. עד הבוקר. לקראת ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בישראל הגיע ביסמוט אל החדר הסגלגל וזכה לראיון בלעדי. תצלום של שני האישים הבכירים נשלח למערכת "ישראל היום" בתל-אביב ופורסם בהבלטה, מתחת לכותרת הראשית בגיליון יום שישי של העיתון. לרגל הבחירות לנשיאות צרפת הוטס למדינה בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", כדי לעקוב אחר האירוע מקרוב. בין היתר הגיע ביסמוט ליישוב שממנו יצא אדם שלפני ימים אחדים רצח שוטר בלב פאריס. תצלום של ביסמוט, כשפניו למצלמה וגופו תופס את מרבית הפריים, הודפס בלב הדיווח שלו. למען יראו וייראו. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, יצא להולנד כדי לעקוב מקרוב אחר הבחירות המתקיימות במדינה. בדרך פגש את האנס באלטוס, "בעל מעדנייה מקומי", והצטלם איתו למזכרת. את התצלום שלח ביסמוט למערכת "ישראל היום" ובעיתון פרסמו אותו בלב הדיווח על הבחירות. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו סיים את ביקורו בארה"ב, ובועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", שיגר למערכת כתבת סיכום. אל הכתבה צירף תצלום עצמי על רקע הבית הלבן. ב"ישראל היום" הדפיסו את שניהם במוסף "ישראל השבוע" של העיתון. יומיים אחרי שתצלומו של בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", התנוסס בשער העיתון כשהוא עומד לצד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בחדר הסגלגל, שוב מודפס תצלום גדול של השניים בעמוד השער. אלא שהפעם הצלם אינו האלמוני שאחראי למרבית התצלומים של ביסמוט שמופיעים בחינמון, הפעם לתצלום יש קרדיט מכובד: "הבית הלבן". למעשה, מדובר בתצלום שלכד את אותו הרגע ממש שהופיע בשער העיתון יומיים קודם לכן, רק באיכות טובה יותר ומהזווית שאליה התבוננו השניים. בעמודים הפותחים של העיתון מודפסים עוד שני תצלומים של עורך חדשות החוץ ביסמוט לצד נשיא ארה"ב. תצלום אחד גדול שבו השניים נראים מתכוננים ללחיצת יד ותצלום שני, קטן יותר, שבו מתועדת לחיצת היד בבית הלבן. בנוסף הודפס מחדש בכפולה הפותחת חלק משער העיתון של יום שישי, עבור מי שפספס את התצלום ההוא. אמנם בשנה האחרונה פורסמו ב"ישראל היום" שלל תצלומים שבהם נראה בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון, עומד לצד דונלד טראמפ, אבל הבוקר מתפרסם התצלום הראשון של השניים כשטראמפ מכהן כנשיא ארה"ב. כיאה לחשיבות האירוע, התצלום מתפרסם בלב השער ב-400 אלף גיליונות יום שישי של העיתון, עם הסטמפה "בלעדי". על אף שב-19.1.2017 פורסם בעמוד השער של "ישראל היום" תצלום סלפי של בועז ביסמוט עם נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ, בוודאי היו כמה קוראים של העיתון שפספסו אותו. אולי משום כך, יום לאחר מכן, ב-20.1.2017, פורסם התצלום מחדש, הפעם במסגרת כתבת מגזין מאת ביסמוט שהופיעה במוסף "ישראל השבוע". חיתוך התצלום הפעם שונה, ומאפשר להבחין כי שליח "ישראל היום" לטקס השבעת טראמפ הניף את אגודלו למצלמה בעודו מצמיג את ראשו לזה של הנשיא הנבחר. כבונוס צורף תצלום סלפי נוסף של עורך חדשות החוץ בעיתון, לצד יועצת בכירה של הנשיא הנבחר. לקראת טקס השבעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נשלח עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, לעקוב אחר העניינים מקרוב. ביסמוט הגיע עד לנשיא הנבחר עצמו ואף שלח למערכת העיתון הוכחה לכך. ב"ישראל היום" בחרו להדפיס את התצלום המשותף בשער העיתון. שליח "ישראל היום" לסיקור הבחירות בארה"ב, בועז ביסמוט, חיבר כתבה המסכמת את ניצחונו המפתיע של דונלד טראמפ ושלח את הטקסט למוסף "ישראל השבוע". לצד הכתבה שגר גם תצלום עצמי, ברגע אינטימי במטה הבחירות של המועמד הרפובליקאי. בעיתון שיבצו את הסלפי בכתבת הניצחון. בעקבות ניצחונו של דונלד טראמפ במירוץ לנשיאות ארה"ב הדפיסו ב"ישראל היום" מבחר תצלומים של הנשיא הנבחר עם עורך העיתון עמוס רגב ועורך חדשות החוץ בועז ביסמוט. במסגרת שליחותו לסיקור הבחירות בארה"ב ביקר עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" בועז ביסמוט בליברטי סיטי, שכונה במיאמי שבה ריכוז של אוכלוסיה שחורה. ביסמוט שמע על האכזבה מטראמפ, הרתיעה מקלינטון וגם על סיבות להצביע לטראמפ, ויחד עם הציטוטים שאסף שיגר למערכת העיתון גם תצלום של עצמו על רקע ציור קיר מגוון אתנית. במערכת "ישראל היום" פרסמו את התצלום בכפולה הפותחת של העיתון. בכתבה נרחבת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" (4.11.2016) מתאר שליח העיתון בועז ביסמוט את רשמיו מעצרת בחירות שערך דונלד טראמפ במיאמי, פלורידה. אמנם קוראי "ישראל היום" כבר קיבלו יום קודם לכן הוכחה כי ביסמוט אכן נכח בעצרת, בדמות תצלום שלו על רקע דגל ארה"ב, אולם במערכת העיתון החליטו להדפיס פעם נוספת את התצלום, אולי כדי שגם קוראי גיליון שישי של העיתון יידעו שעורך חדשות החוץ בו אכן נכח במקום. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, הגיע לעצרת של המועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ, ודיווח (3.11.2016) כי לצידו ראה הרבה היספנים, שחורים ונשים. יחד עם הכתבה שהכין על העצרת שיגר ביסמוט למערכת "ישראל היום" תצלום של עצמו, עומד על רקע דגל ארה"ב, כשכובע לראשו ופנקס העיתונאים בידו. ב"ישראל היום" החליטו לפרסם את התצלום של שליחם בעצרת של טראמפ בלב הכפולה הפותחת של העיתון. ראיון שערכו עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, והעורך הראשי של העיתון, עמוס רגב, עם המועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ התפרסם במוסף "ישראל השבוע" (21.10.2016). תמצית הראיון פורסמה יום קודם לכן, ותצלום של השלושה מצא מקום של כבוד בשער העיתון. הבוקר מתפרסם הראיון המלא כשהוא מלווה באותו תצלום, אלא שהפעם התצלום גדול הרבה יותר ומעוטר בדגל ארצות-הברית. מפאת גודלו של התצלום קל לראות כי על השולחן בסוויטה של טראמפ בלאס-וגאס מונח עיתון האח של "ישראל היום", שאף הוא בבעלות שלדון אדלסון, ה"לאס-וגאס ריביו גורנל". שעות בודדות לפני העימות השלישי והאחרון בין דונלד טראמפ להילרי קלינטון, נפגש המועמד הרפובליקני לשיחה עם עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, והעורך הראשי של העיתון עמוס רגב. תיעוד הפגישה הודפס בלב שער העיתון. שליח "ישראל היום" לוועידה הרפובליקנית בקליבלנד, בועז ביסמוט, פגש את המועמד לנשיאות מטעם המפלגה דולנד טראמפ. כמו בפגישות הקודמות בין השניים, בחר ביסמוט להצטלם לידו כדי להנציח את האירוע. אלא שהפעם הצטרף לתצלום המזכרת גם העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב. במערכת העיתון החליטו להדפיס את התצלום המשולש בלב שער גיליון יום שישי, שהודפס וחולק חינם ב-550 אלף עותקים, כך שכל קוראי "ישראל היום" יוכלו לראות ולדעת שהעורך הראשי רגב ועורך חדשות החוץ ביסמוט באמת פגשו את המועמד לנשיאות ארה"ב. עבור מי שפקפק באותנטיות של התצלום, ועבור אלה מבין הקוראים שמתעלמים מעמוד השער של העיתון ומתחילים את הקריאה היישר בכפולה הפותחת, הודפס בראש עמוד 3 של "ישראל היום" תצלום נוסף של השלישייה. כמו גם תצלום של ביסמוט ורגב עם הסנאטור טד קרוז. המכורים האמיתיים לפוליטיקה האמריקאית (ותצלומים של ביסמוט עם אנשים אחרים), דפדפו אל עמודי המוסף "ישראל השבוע" כדי לקרוא את כתבת העומק על המתרחש בוועידה הרפובליקנית, ומצאו שם עוד שני תצלומים של ביסמוט ורגב, הפעם עם איוונקה טראמפ, בתו של המועמד, ומייק פנס, המועמד לתפקיד סגן הנשיא. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" טס לקליבלנד, ארה"ב, כדי לסקר מקרוב את הוועידה הרפובליקנית. יחד עם הטקסט שלח גם תצלום למזכרת. בעיתון החליטו לפרסם את שניהם בכפולה הפותחת. ב"ישראל היום" היו כל-כך מרוצים מהתצלום שתיעד את שליח העיתון לארה"ב, בועז ביסמוט, עומד לצד המועמד לנשיאות דונלד טראמפ, שהחליטו לפרסם אותו מחדש על מרבית שער המוסף הפוליטי של העיתון, ופעם נוספת באחד העמודים הפנימיים. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, נכח במסיבת הניצחון של דונלד טראמפ בפלורידה. בדרך החוצה נתקל במקרה במועמד עצמו. חיש קל הציג את עצמו, הפנה לו כמה שאלות, וזכה גם לתצלום משותף. ב"ישראל היום" פרסמו את התצלום לצד הכותרת הראשית של העיתון. תצלום נוסף המתעד את המפגש פורסם בכפולה הפותחת. בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", הגיע למיאמי כדי לעקוב מקרוב אחר הבחירות המקדימות לנשיאות ארה"ב שהתקיימו במדינה. לבוש בחולצה פרחונית, על רקע פסל של פלמינגו ומכונה למכירת משקאות קלים, הצטלם ביסמוט לצד מנהלת קלפי בעיר. את התצלום שיגר למערכת "ישראל היום" ושם החליטו שיש מקום לפרסמו בכפולה הפותחת של העיתון. כתב "ישראל היום" בועז ביסמוט נפגש במלון המלך דוד בירושלים לראיון עם רודי גוליאני, לשעבר ראש עיריית ניו-יורק. במערכת העיתון דאגו לתעד את האירוע ולהפיץ את התמונה ב-300 אלף עותקי חינם. עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום" שיגר למוסף הפוליטי השבועי של העיתון דיווח מפורט על הבחירות המקדימות בארה"ב. נראה כי במערכת "ישראל היום" אהבו את התצלום שהדפיסו יומיים קודם לכן, ועל כן שיבצו אותו מחדש גם במוסף הפוליטי. שליח "ישראל היום" לסיקור הבחירות המקדימות בארה"ב, בועז ביסמוט, מדווח לעיתון על המתרחש בטקסס. כבונוס שלח למערכת תצלום של עצמו יושב ליד שלט בחירות. במערכת "ישראל היום" בחרו להדפיס את התצלום בכפולה השנייה של העיתון. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, שב למדינת האם של מייסד ומממן העיתון, נבדה, ונפגש לראיון עם המועמד הרפובליקאי המוביל, דונלד טראמפ. עורכי "ישראל היום" מדפיסים תצלום גדול של ביסמוט עם טראמפ בכפולה הפותחת של העיתון. תצלום נוסף של השניים, שצולם והודפס כבר לפני כחודשיים, מופיע מחדש במוסף הפוליטי של "ישראל היום", בלא הבהרה נאותה על מועד הצילום. השוואה בין שני התצלומים מעלה שגם התצלום שמתפרסם בכפולה הפותחת צולם ככל הנראה כבר לפני חודשיים. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" נכח בעימות הרפובליקאי האחרון שהתקיים בלאס-וגאס, במלונו של מייסד ומממן "ישראל היום" שלדון אדלסון. שליח העיתון נפגש עם ארבעה מהמועמדים הרפובליקאים המובילים, והצטלם עמם למזכרת. במוסף "ישראל השבוע" הדפיסו את התצלומים, וצירפו גם תצלום של ביסמוט לשער. בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", נסע לצרפת ודאג לכך שיתעדו אותו מדבר עם עוברי אורח על אירועי הטרור האחרונים. תצלום אחד פורסם אתמול, בעמודי החדשות. הבוקר (20.11.15), במוסף "ישראל השבוע" של העיתון, שיבצו תצלום נוסף. שליח "ישראל היום" בועז ביסמוט שב לרחובות פריז ושוחח עם מוסלמי על הפיגועים האחרונים. לא מאמינים? תצלום שמתפרסם הבוקר (19.11.15) בעיתון מוכיח שאכן נפגשו. ויש גם חידוש: קרדיט לצלם. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" ממשיך לתעד את עצמו בלב שכונות אירופאיות שבהן חיים מוסלמים. הפעם הגיע בועז ביסמוט למולנביק שבבירת בלגיה בריסל, והצטלם על רקע בית עסק ששמו "מוחמד". ב"ישראל היום" החליטו לפרסם את התצלום בכפולה הפותחת של העיתון (17.11.15). אחרי הפסקה ארוכה במסע התיעוד העצמי שלו, שב עורך החוץ של "ישראל היום" להרגלו הוותיק. בביקור בצרפת, אחרי מתקפת טרור רצחנית, תיעד בועז ביסמוט את עצמו בבונדופל, פרבר של פריז. תצלום שלו התפרסם בשער העיתון (16.11.15), ותצלום נוסף בכפולה הפותחת. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" הגיע לעיר ההימורים האמריקאית, מרכז עסקיו של מייסד ומממן העיתון שלדון אדלסון. יחד עם העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב, נערך ראיון נרחב עם נשיא ארה"ב לשעבר גורג וו. בוש. במוסף הפוליטי של העיתון הודפס תצלום למזכרת (12.6.15). בעקבות פיגוע בקופנהגן נשלח בועז ביסמוט אל דנמרק ושבדיה כדי לעמוד מקרוב על מצב הקהילות היהודיות ולפרסם תצלומים למזכרת (20.2.15). אחרי שמחבל רצח יהודים במרכול כשר בפריז, מגיע (11.1.15) שליח "ישראל היום" בועז ביסמוט לבית החולים שבו מאושפזים הפצועים מהאירוע. תצלומו מתפרסם בגוף הכתבה, וכן בעמוד השער של העיתון. כמו בראיון הקודם עם מקקונל, גם לראיון עם הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם הגיע שליח "ישראל היום" בועז ביסמוט עם גרבי המזל האדומות שלו. בעיתון פורסם תצלום למזכרת שליח "ישראל היום", בועז ביסמוט, נפגש לראיון אחד על אחד עם מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיץ מקקונל. הזדמנות טובה לצילום משותף. שליח "ישראל היום", בועז ביסמוט, הגיע לתאילנד, היכן שהוכרז שלטון צבאי, ופגש שם תיירים ישראלים וחיילים תאילנדים. בעיתון מה-22.5.14 פורסמו שני תצלומים שלו לצד חיילים, האחד בראש עמוד השער של העיתון, והשני בכפולת החדשות השנייה. למחרת, 23.5.14, שוב פורסמו תצלומים של ביסמוט לצד חיילים תאילנדים, הן בעמוד השער, בכותרת הראשית, והן בכפולה הפותחת של העיתון. בשער המוסף הפוליטי "ישראל השבוע" וכן בפנים המוסף הודפסו עוד שני תצלומים של ביסמוט לצד חיילים תאילנדים (כפי שניתן לראות, אחד מהם כבר הודפס בגיליון של יום קודם). כעבור יומיים, ב-25.5.14, פורסם תצלום חדש של ביסמוט בתאילנד. גם הפעם צולם עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" לצד חיילים. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, "שהה בדרום קוריאה כאורח של קרן קוריאה ושגרירות קוריאה בישראל", נכתב בגילוי הנאות שבסיום עוד כתבה של ביסמוט על ביקור שלו בחו"ל (9.5.14). כפי שאפשר לצפות מכתבה שמומנה על ידי המדינה המארחת, ביסמוט כותב על הארץ, תושביה ותרבותה. אולם בתצלום העצמי שבחר הפעם ביסמוט לשלוח למערכת "ישראל היום" ניצב לידו דווקא "אורח מלכותי מגואטמלה". בכתבה, אגב, אין כל רמז לזהות הגואטמלי שזכה בכבוד. "שליח ישראל היום בועז ביסמוט מדווח מגבול ירדן-סוריה", נכתב בראש שער מוסף הפסח של החינמון (20.4.14), שהוקדש לנסיעתו של הפרשן ועורך חדשות החוץ לשכנה ממזרח כדי לפגוש פליטים שהגיעו ממדינת האויב שבה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם. כדי למנוע פקפוקים שובצה בגדול תמונתו של ביסמוט למרגלות שלט המודיע כי אכן ביקר במחנה פליטים. למי שפספס, שולבה התמונה גם בשער העיתון. תמונה נוספת של ביסמוט, "על רקע המסגד העתיק ביותר בעמאן", שולבה בכתבה עצמה; כמחווה של מודעות עצמית בנוגע לקאלט שיצר, אולי, הוא מצולם בה כשהוא אוחז מצלמה. עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", בועז ביסמוט, נסע לסקר את המהפכה באוקראינה. לדיווחו מקייב בגיליון מה-24.2.14 נלווה צילום שלו, בכיכר מרכזית בעיר. בהמשך ביקורו בקייב נפגש ביסמוט עם אדם שאמר לו כי הוא גנרל קוזאקי ואיים על רוסיה פן תעז לפלוש לאוקראינה. ביסמוט הצטלם עם האיש, ו"ישראל היום" פרסם את התצלום (26.2.14). נראה כי עורכי "ישראל היום" התלהבו מאוד מתיעוד המפגש בין ביסמוט לקוזאק, שכן אותו התצלום הופיע פעמיים נוספות במוסף "ישראל השבוע" שראה אור יומיים לאחר מכן, ב-28.2.14. פעם בשער המוסף ופעם בכפולה פנימית. ביסמוט פוגש "שחורים מאושרים" ביוהנסבורג שליח "ישראל היום" להלווייתו של נלסון מנדלה ביקר בשכונה שבה התגורר המנהיג הדרום-אפריקאי המנוח, שם פגש ילדים ששמחו להצטלם איתו למזכרת. התצלום התפרסם בגליון "ישראל היום" שראה אור ב-12.12.13. למחרת (13.12.13) הופיע תצלום נוסף של ביסמוט עם ילדים בשכונה, הפעם במסגרת כתבה במוסף "ישראל השבוע". בועז ביסמוט נסע לוועידת סבן בארצות-הברית, שם הציג שאלה בפני הנשיא ברק אובמה במסגרת מפגש עם עיתונאים. המפגש צולם ופורסם על שער "ישראל היום" למחרת (8.12.13). ביסמוט דיווח (7.6.2013) ממוקד המהומות בכיכר טקסים באיסטנבול. באותה הזדמנות הוא הסתפר אצל הספר של ראש ממשלת טורקיה ארדואן, כפי שדיווח לקוראים בתמונה על שער העיתון ועוד אחת בעמוד חדשות החוץ. בסקירת העיתונות (9.6.2013) כתב אורן פרסיקו: ראוי לציין כי בשער אותו הגיליון, וכן בעמודי החדשות שלו, התפרסמו תצלומים של ביסמוט בטורקיה, מסתפר במספרה שבה נהג בעבר להסתפר ראש ממשלת טורקיה, רגפ טאיפ ארדואן. ככל שמי מבין קוראי הסקירה הסיק כי "ישראל היום" וביסמוט אימצו לעצמם סטנדרטים עיתונאיים ראויים לסיקור חדשות חוץ, מערכת "העין השביעית" משגרת בזאת התנצלות כנה, והתחייבות להקפיד בעתיד על בחינה מדוקדקת יותר של עמודי החינמון, טרם פרסום דברי שבח. סעיד גלילי מסתמן כמועמד המוביל לנשיאות איראן. ב"ישראל היום" מפרסמים (30.5.2013) כתבה עליו (לא של ביסמוט) ותמונה שלו (עם ביסמוט), שפורסמה כבר ב-16.4.2012. בגליון שבועות פרסם ביסמוט את סיפורם האישי שלו ושל אשתו ונסה "במסע המפרך בדרך להגשמת החלום המשפחתי: להפוך לזוג יהודי". במודעה שמקדמת את הכתבה (13.5.2013) מופיע ביסמוט בתמונה עם בני משפחתו, כשלראשונה הוא עצמו באמת הסיפור. הכותרת: "בועז ורות". ביום פרסום הכתבה (14.5.2013) מקדמת אותה תמונה של ביסמוט ואשתו ונסה בבאנר שבראש קונטרס החדשות. לכתבה עצמה, במוסף שבועות, מצורף אלבום משפחתי עם שש תמונות שונות של משפחת ביסמוט. עם רכישת 20 האחוזים הנותרים מישקר על ידי ברקשיר האתוויי התראיין וורן באפט למספר כלי תקשורת ישראליים, ובהם "ישראל היום". ביסמוט לא פספס הזדמנות לשני צילומים עם באפט, אחד שבו השניים מסבים לראיון, והשני שבו ביסמוט מעניק לבאפט שטר של דולר עם ברכת הרבי מלובביץ, מתנת חב"ד (!), שזכתה להגיע לשער "ישראל היום" (2.5.2013). למחרת (3.5.2013) הופיע תצלום של ביסמוט בכתבה נוספת, חיבור ששלח מהטיול לנברסקה. אורן פרסיקו, סקירת העיתונות, 14.4.13: שליח "ישראל היום" לקוריאה מציין כי פאן שי סו הותירה מאחוריה בני משפחה, ועל כן היא "מבקשת שנטשטש את התמונה שלה". ביסמוט ו"ישראל היום" נענים לבקשתה ומונעים את זיהויה. הם היו יכולים לוותר כליל על תצלום שלה, אולם העיתונאי ועורכיו החליטו ללוות את הדיווח מדרום-קוריאה בתצלום שבו ביסמוט נראה לצד פאן שי סו, כשפניה של הקוריאנית מטושטשים. מדובר בפריט אספנים לחובבי סדרת התצלומים "ביסמוט עם בני-אדם אחרים במקומות שונים בעולם" שמספק העיתונאי בשנים האחרונות לקוראיו. פריט שמדגיש בסובטיליות שאיפיינה את שליטה המנוח של צפון-קוריאה את העיקר והטפל בחיים. לגזור ולשמור. ("ישראל היום", 14.4.13) אורן פרסיקו, סקירת העיתונות, 12.4.13: זו אינה הפעם הראשונה ולא השנייה שתצלומים שבהם נראה ביסמוט באתרים שונים מחוץ לישראל משולבים בכתבות פרי עטו. אם זהו פועל יוצא של סעיף הכלול בחוזה העבודה שלו, הרי שמדובר בשערורייה. אם אין סעיף כזה בחוזה של ביסמוט, אזי מדובר בעדות נוספת להיגיון השטחי שבבסיס העבודה העיתונאית הגסה של "ישראל היום". עורך חדשות החוץ שלנו מסתובב הרבה בעולם. הנה, תראו. "ישראל היום", 27.7.12: ביסמוט חולק רגע קודאק עם עורך "ישראל היום", עמוס רגב, והמועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, מיט רומני. "ישראל היום", 17.5.12. שוקי טאוסיג, סקירת עיתונות, 16.4.12: (ישראל היום, 16.4.12). "ישראל היום", 20.1.12. שוקי טאוסיג, סקירת העיתונות, 24.11.11: ("ישראל היום", 24.11.11) אורן פרסיקו, סקירת העיתונות, 25.11.11: ("ישראל היום", 25.11.11) "ישראל היום", 28.10.2011: "ישראל היום", 14.10.11: "ישראל היום", 28.9.11: ביסמוט מדווח ב"ישראל היום", 24.12.10: "ישראל היום", 8.9.10: "ישראל היום", 29.3.10: ישראל היום, 22.1.10, ובניוזלטר מאותו תאריך: "בועז ביסמוט ביקר בבורג דובאי, לב הנסיכות שבה אין מה לדבר על פחות מגרנדיוזי". "ישראל היום", 8.3.09: לצד דיווח על גירוש שגריר ישראל במאוריטניה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", ביסמוט כותב על ימיו כשגריר ישראל במאוריטניה, בליווי תמונתו עם נשיא מאוריטניה. שמו של הנשיא אינו מופיע בכיתוב התמונה. שמו המלא של ביסמוט כן. נתקלתם בתמונות נוספות של בועז ביסמוט מצולם בכתבות שלו? ספרו לנו. מתוך חשבון הפייסבוק של אלי לאון, כתב "ישראל היום". • תודה: עמיר שיבי, אלי חלבין

בדיקת "שקוף" מעלה כי מכון המחקר הממלכתי שפועל תחת משרד האנרגיה, מקיים קשרים מסחריים עם חברות ותאגידים שחלקם מפוקחים על ידי המשרד עצמו • הסכומים ששולמו עבור מחקרי המכון לא מופיעים באתר המכון, לא ניתן ללמוד על אופי קשריו בזמן אמת ואין כל גילוי נאות • שיאנית התשלום היא חברת כיל שהעבירה מאות אלפי שקלים למכון שעשוי להשפיע על פרויקט ענק שלה

ד"ר אלון אלוני הוא חוקר מנוסה במכון מחקר ממשלתי ותיק. למכון שבו הוא עובד יש לקוח גדול, חברה מסחרית ועניפה שבאופן קבוע מספקת למכון עבודה: סקרים, מחקרים, בדיקות ועבודת מעבדה. חשוב לציין, לא מדובר בסתם לקוח גדול, אלא בלקוח הגדול ביותר של המכון מבין כל החברות המסחריות שעובדות עימו לאורך זמן. ואם לא די בזה, זו חברת ענק, מבוססת, רבת זרועות וממון, מהתעשיות הגדולות והשמנות במדינה כולה, כזו שכדאי לעמוד עימה בקשר. לאורך השנים אלוני, חוקר מקצועי, הספיק להכיר את בכירי החברה, להחליף עימם מיילים ורעיונות, טלפונים ופגישות. אחרי הכל, מדובר בשנים ארוכות של עבודה מקצועית משותפת. אלא שלמרות היחסים ההדוקים בין החוקר אלוני, המכון והחברה, הקשר אינו מדווח בשום מקום רשמי לציבור הרחב. האם אפשר לסמוך על המכון שיפעל בשם האינטרס הציבורי מול אותה החברה כשידרש לכך? האם הקשרים הענפים והנסתרים של החברה ישפיעו על קבלת ההחלטות של חוקרי המכון? זהו כמובן תרחיש דמיוני, ד"ר אלוני הוא דמות פיקטיבית והחברה מומצאת לחלוטין. אבל מה מתרחש במציאות? תחקיר "שקוף" מגלה כי המכון הגיאולוגי, מכון מחקר ממלכתי שפועל תחת משרד האנרגיה, מקיים קשרים מסחריים עם חברות ותאגידים שחלקם מפוקחים על ידי המשרד עצמו. ממידע שהגיע לידי "שקוף" עולה כי בין החברות הבולטות ברשימת מקבלי השירותים, תאגיד כיל (כיום ICL) שבשליטת עידן עופר. התאגיד שילם למכון לאורך השנים מאות אלפי שקלים בעבור שירותים שונים, בהם פעולות הקשורות בניטור ים המלח שממנו החברה מפיקה את רווחיה, אולם הקשרים והיקפם נותרו חסויים מהציבור. המכון הגיאולוגי הוא למעשה שלוחה מחקרית בתחום מדעי האדמה, שפועל במנהל מדעי המדינה שבמשרד האנרגיה. הוא פועל כיחידת סמך ולפי אתר המכון, בין תחומי העיסוק המרכזיים של המכון, יצירת מפות גיאולוגיות, ניתוח הסיכונים הסביבתיים הטבעיים ומעשי אדם, הגדרת תהליכים ומגמות בעלי השלכות על התשתית, על הסביבה והאקלים כבסיס לגיבוש מדיניות לאומית וניטור והקמת מסדי נתונים לאומיים מפורטים למשל בתחומי קידוחי מים ונפט, פצלי שמן, פוספטים, סיכונים סיסמיים, גיאוכימיה וחקר תת הקרקע. המכון מופקד על "יצירת מרכז ידע מדעי-יישומי ממוקד ומותאם לצרכים הלאומיים של ישראל בתחום מדעי האדמה, בראייה ממלכתית, להבטחת האינטרס של המדינה ולרווחת תושביה". למרות ההצהרות, האינטרסים המסחריים של מכון אינם באים לידי ביטוי באתר המכון, לא ניתן ללמוד על היקף הכנסותיו או אופי קשריו בזמן אמת ואין כל גילוי נאות. מה כן כתוב? באתר הממשלתי מפורט שהמכון מנהל שיתופי פעולה הדוקים מקצועיים עם מוסדות מחקר ממשלתיים, אוניברסיטאות וגורמים אחרים בארץ ובחו"ל, ללא הסבר על איזה גורמים מדובר. עוד כתוב כי פעילות המכון ממומנת באופן ישיר גם מהכנסות מגורמי חוץ, אולם אין כל פירוט. בדיקת "שקוף" מעלה כי בין השנים 2017-2021 חברות מסחריות רבות נהנו משירותי המכון בנוסף לכיל והכניסו למכון במצטבר מיליוני שקלים. ממידע שנחשף בעקבות בקשת חופש מידע עולה כי בשנת 2018 לבדה כמיליון שקל הגיעו מחברות מסחריות ותאגידים שונים שנהנו משירותי מעבדה, מחקר וסקרים של המכון. כך למשל, החברה "ציון אויל אנד גז", חברה לקידוחי נפט וגז, שילמה בשנים 2017-18 מעל ל-100 אלף שקל למכון עבור שירותים שונים. החברה המשיכה לצרוך את שירותי המכון גם בשנת 2019 אך בעבור סכום נמוך משמעותית ובשנת 2021 החברה שילמה כ-44 אלף שקל עבור שירותי המכון. חשוב לציין כי משרד האנרגיה הוא הרגולטור שמפקח על משאבי הטבע וחיפושי הגז והנפט בישראל ובהם גם פעילויות אפשריות של החברה. ומי עוד בין לקוחות החברה? בשנת 2021 מפעל "חיפה נגב טכנולוגיות" רכשו שירותים מהמכון. מדובר במפעל של קבוצת חיפה מתמחה במוצרי דשנים במישור רותם, אזור תעשייה עתיר מזהמים. עוד בין לקוחות המכון גם חברת "גבעות עולם חיפושי נפט", חברה שנסחרת בבורסה העוסקת בחיפושי גז ונפט. לצד זה, אפשר למצוא לקחות נוספים ומפתיעים כמו הכנסייה האוונגלית והעמותה הישראלית לפרה-היסטוריה. עוד בין הלוקחות לאורך השנים, מועצות אזוריות, רשויות ניקוז, אנשים פרטיים, אגודות חקלאיות ו"אהבה" מעבדות ים המלח. מרישומי החברה עולה כי שנת 2018 היתה חריגה במיוחד במכון. באותה השנה מפעלי ים המלח ביצעו הזמנות עבודה בהיקף של יותר מ-300 אלף שקל, הסכום הגבוה ביותר שחברה פרטית העבירה באותה השנה למכון הממשלתי. לשם השוואה, מדובר בשליש מהסכום אותו העבירו יחד כל המוסדות להשכלה גבוהה בישראל עבור שיתופי פעולה מחקריים עם מכון המחקר. בשנים שלאחר מכן ועד שנת 2021 הכנסות המכון ירדו משמעותית, אולם חלקה של כיל נשמר בהתאמה וחלקו היחסי אף עלה. כך בשנת 2019 המכון סיפק לחברות מסחריות שירותים בגובה של כחצי מיליון שקל, ואילו חלקה של כיל עמד על כ-90 אלף שקל. גם בשנת 2021 הכנסות המכון מחברות מסחריות עמדו על כחצי מיליון שקל, ואילו חלקה של כיל אף גדל ועמד על כ-150 אלף שקל. באותה השנה גם רותם אמפרט, חברה נוספת בשליטת התאגיד השתמשה בשירותי המכון, אך העבירה אלפים בודדים. לרשימת ההכנסות המלאה של המכון הגיאולוגי היועץ המשפטי של עמותת הצלחה, אלעד מן, מסביר כי אמנם אין למכון חובה לחשוף את קשריו לפי חוק, אך מוטב כי יפעל כך כדי למנוע בעתיד שיקולים שאינם ענייניים. "ככלל, ראוי, רצוי ועדיף שמכלול המידע הרלוונטי לפעולות והחלטות הרשות יהיה נגיש לציבור ויפורסם על ידה", הסביר." כך יכול הציבור להעריך את האופן שבו היא ממלאת את משימותיה ומקבלת את החלטותיה בצורה מושכלת ומודעת יותר. כך אפשר גם לאתר בקלות רבה יותר מצבים אפשריים של חשש לניגוד עניינים או השפעות לא רצויות ולאתר שיקולים זרים אפשריים ולטפל בהם בהתאם". ומה הקשר בין כיל למכון הגיאולוגי? לשם כך צריך לצלול קצת להיסטוריה, למים עמוקים ומלוחים שעולים על גדותיהם: כבר עשרות שנים שחברת "מפעלי ים המלח" מפיקה אשלג מהמים המלוחים של ים המלח. החברה שכבר יותר מ-30 שנה בבעלות עידן עופר, מחזיקה בזיכיון להפקת מינרלים מים המלח, זיכיון שבסוף העשור הנוכחי יפקע, והמדינה תצא למכרז. האשלג שמממן את משפחת עופר, משמש בעיקר לדישון. בתהליך ההפקה שלו, החברה שואבת מים מחלקו הצפוני של הים אל תוך בריכה מספר 5, בריכה מלאכותית שיצרה כיל באגן הדרומי של ים המלח. בשלב זה מתחיל תהליך האידוי שבו נוצרת התמיסה שממנה מפיקים את האשלג. ומה קורה למלח העודף מהמים שנשאבו, בתום תהליך הייצור? אין בו כל צורך ואין לו כל שימוש. כבר שנים שהוא מתגבש ושוקע בקרקעית הבריכה המלאכותית. וככל שהוא שוקע, כך גם פני המים עולים בהתאמה. בכל שנה נרשמת תוספת של כ-20 סנטימטרים שמאיימת להציף את המלונות והכביש. אחרי עשורים של הזנחה, המדינה קבעה כי יש צורך בפתרון קבוע. מדובר בפרויקט הנדסי חריג בהיקפו: חפירת 16 מיליון קוב של מלח שהצטבר בקרקעית הבריכה, בכל שנה, על ידי מחפרי ענק, דרגרים בשפה מקצועית. המלח שנחצב יעבור בחזרה אל הים הצפוני, הים המקורי, זה שבכל שנה נסוג וחושף קרקע יבשה. שם הפרויקט: קציר המלח. אלא שכפי ששחשפנו בעבר, כיל אינה עומדת ביעדים ונדרש פתרון נוסף מהיר. המכון הגיאולוגי, שבין השנים 2017 ועד 2021 סיפק שירותים לכיל בגובה של כ-800 אלף שקלים, נרתם לסייע לתאגיד של עידן עופר. ל"שקוף" נודע כי בימים אלה חוקרי המכון בודקים יוזמה חדשה-ישנה: שינוע המלח העודף מהבריכות הדרומיות והמלאכותיות של ים המלח אל עבר האגן הצפוני דרך נחל ערבה. על פניו, אם הזרמת המלח דרך נחל ערבה היתה חוסכת את הקמת המסוע, אפשר שהיה מדובר בפתרון סביבתי. אולם לדברי גורמים המעורבים בתכנון, זה עדיין אינו נותן מענה מספיק. בנוסף, זוהי אינה היוזמה הראשנה של המכון לפתרון קציר המלח. בספטמבר האחרון פורסמה עבודת מחקר של המכון שבודקת את יתכנות המסת המלח וסילוקו באמצעות המסה במי ים ומי רכז מהתפלה. בעיית מפלס המים אכן אמורה להעסיק את צוות החוקרים לפי הגדרת המטרות של המכון. אולם הסכומים שלאורך השנים קיבל המכון והקשרים שחוקריו עשויים לפתח עם בכירי החברה, עלולים להטות את האופן שבו המכון בוחן פתרונות עבור כיל ומקדם אותם, ולו למראית עין. ובסופו של דבר אם אין בכך כל פגם, וכפי שמתעקשים במכון מדובר ב"שירותים זניחים" בהיקפם, אז לא אמורה להיות כל בעיה להוסיף לאתר רשומה "זניחה" שכזו לאתר החברה וליידע את הציבור במקורות המימון של המכון וחוקריו. תגובת משרד האנרגיה בשם המכון הגיאולוגי: "מחקרי המכון הגיאולוגי בנושאי ים המלח נערכים עבור גופים ממשלתיים במימון המדינה. בנוסף, המכון עורך סקרים מוזמנים ומספק שירותי מעבדה לחברות שונות, ביניהן גם חברת מפעלי ים המלח (כי"ל). שירותי המעבדה ניתנים לרשימה ארוכה של גופים במשק ללא כל הטבה לחברה כזאת או אחרת ואינם כוללים ייעוץ או המלצות. בכל מקרה, היקף שירותי המעבדה והסקרים הניתנים לחברות הפרטיות זניח ביחס למחקרים הכוללים בהם עוסק המכון".

סיקור הכרעת הדין במשפטי אולמרט הוא יום כיפור של התקשורת הישראלית, אומר פרופ מרדכי קרמניצר. "כל ההצגה של המפולת של הפרקליטות בגלל טלנסקי היא טעות והטעיה"

פרופ מרדכי קרמניצר, מומחה למשפט פלילי וסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה), מכנה את סיקור הכרעת דינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט "יום כיפור של התקשורת הישראלית". לדבריו, התנהלות התקשורת ביממה שלאחר פרסום הכרעת הדין היתה "בעייתית ביותר". מה היה בעייתי בעיניך? "ראשית, נמסרה אינפורמציה לא מדויקת, לא נכונה או מעוותת. שנית, התקשורת התמסרה לקמפיין שלדעתי הוא חסר כל בסיס, ולפיו משה לדור צריך להתפטר. שלישית, התקשורת, רובה ככולה, לא עסקה כלל, מעבר לשאלות של זכאי/אשם בפלילים, בנורמות הציבוריות שחלות על שר או עובד ציבור בכיר לאור התמונה העובדתית כפי שהיא עולה מפסק הדין. "כמו כן, לא נתקלתי בניתוח מפורט של ההרשעה של אולמרט, שלדעתי היא סיפור מאוד מעניין. זו ממש פנינה שדרכה אתה יכול לראות את דפוסי ההתנהגות של הון, שלטון ועורכי-דין שפועלים כמאכערים. אתה רואה איך זה פוגע בשוויון ההזדמנויות ואיך זה מתקשר לשלטון שמחלק טובות הנאה למקורבים, לריכוזיות, לבעיות רציניות מאוד של הכלכלה והמשק הישראליים". בבואו לספק דוגמאות לסיקור מעוות ומטעה, מציין ראשית פרופ קרמניצר את הטענות בדבר עדותו של משה טלנסקי והכינוי שהודבק לו כביכול על-ידי בית-המשפט – "הזוי". "כשבודקים את העדות של טלנסקי", אומר קרמניצר, "רואים שבית-המשפט קבע לגביו את הממצא הקריטי שהוא לא עד מפליל ולא עד מעליל, כלומר שלא היתה לו שום מוטיבציה נגד הנאשם. אכן, היו בעיות בעדות שלו, הוא רצה לגונן על שולה זקן ואהוד אולמרט, הוא חשש מהפללה עצמית ובדברים מסוימים לא זכר פרטים. על הרקע הזה, בית-המשפט קבע ממצאים על סמך עדותו של טלנסקי במקום שבו העדות הזו נתמכה בראיות נוספות, ובולטים במיוחד שני סיפורים שהוכחשו על-ידי אולמרט – מימון שהות במלון בנסיעה פרטית ונתינת 15 אלף דולר לאולמרט. במקרים הללו היו גרסאות נוגדות, ובית-המשפט דווקא בחר להאמין לעד ההזוי הזה". בעמ 402 להכרעת הדין אמנם נכתב כי "במהלך חקירה זו טלנסקי בכה, דיבר על הקמת מדינת ישראל, על סיגרים וסוויטות בבתי-מלון, והצופה בקלטת החקירה חש כי מדובר ברגעים הזויים". לדברי קרמניצר, "מכאן לבוא ולומר שכאילו הביאו תמהוני פסיכי שלא הועיל בדבר למשפט יש מרחק גדול מאוד. כל ההצגה של המפולת של הפרקליטות בגלל טלנסקי היא טעות והטעיה. מה גם שהתביעה היתה מודעת לבעיות בעדות של טלנסקי, ובנאום הפתיחה עו"ד אברבנאל אמר שהתביעה תבקש להאמין לטלנסקי ככל שהעדות שלו תיתמך על-ידי ראיות נוספות". דוגמה נוספת למידע מוטעה שפורסם בהבלטה נוגעת, לדברי קרמניצר, להחלטה של לדור לקיים העדה מוקדמת של טלנסקי. "אמרו שלדור חייב להתפטר משום שאמר שהוא לוקח אחריות אישית על המשפט הזה", מזכיר קרמניצר. "זה לא נכון, לדור אמר שהוא לוקח אחריות אישית על ההחלטה לבקש מבית-המשפט לקיים העדה מוקדמת של טלנסקי. לדור לא עשה מעשה שרק תובע פסיכי היה עושה ואמר, אני הגשתי כתב אישום, ואם אני לא אשיג הרשעה מלאה, אני אתפטר. לדור אמר שעל ההעדה המוקדמת הוא לוקח אחריות אישית. ביחס לזה שני בתי-משפט, שישה שופטים, אישרו את הבקשה של לדור. "נכון שחקירה מוקדמת היא הליך חריג, וגם אני השמעתי בזמנו ספק אם הצעד הזה הוא צעד מתחייב, אבל אחרי שאני קורא את פסק הדין, ואני מזכיר לעצמי שבמהלך המשפט היה שלב שטלנסקי נסע לארה"ב ולא רצה לחזור והיה צריך לעשות מאמצים מיוחדים כדי להביא אותו, וכאשר אני קורא שלטלנסקי היו שיקולים מאוד כבדים לא להעיד במשפט הזה, החשש של התביעה שייסע לארה"ב ולא יחזור משם כל עוד המשפט מתנהל נראה לי חשש סביר ומוצדק. נניח שהחשש הזה היה מתממש, ברור שאולמרט והמגינים עליו לא היו מזילים דמעה, אבל מה היינו אומרים על לדור? היינו אומרים שהוא תובע רשלן, שלא מסוגל לקשור את שרוכי הנעליים שלו. "כל כלי תקשורת וכל עיתונאי שמציף דרישה להתפטרות של לדור צריכים להביא בחשבון את התוצאות מרחיקות הלכת של אמירות כאלה לגבי היכולת של התביעה לנהל מהלכים נגד אולמרט ואנשים שכמותו. זה לא אומר לא להשמיע את הקריאות האלה, אבל צריך לדאוג לאזן את הקריאות האלה. אני בשלבים הראשונים לא ראיתי שהיו אחריות ורגישות לצורך לתת מענה לקריאות האלה". הטענות הללו נשמעו בימים האחרונים בתקשורת מפי מצדדי הפרקליטות. "אני מתייחס בביקורת למחול השדים שהתנהל ביום פרסום הכרעת הדין, וחלק מהיום שאחריו, בזמן שאני הייתי עסוק בקריאת פסק הדין. לדעתי רוב האנשים שהסתערו על התקשורת לא היה להם מושג מה כתוב בפסק הדין. למשל, שמעתי את השר בר-און אומר שהוא חושב שמתחו ביקורת על הפרקליטות, אבל הוא עוד לא יודע, אבל יבדוק. זה מסוג האמירות שכמה מהאנשים ששומעים אותן קולטים שהיתה ביקורת. אם קוראים את פסק הדין רואים שלא רק שלא היתה ביקורת על ההעמדה לדין, אלא שבית-המשפט מתייחס בכובד ראש עצום לטענות של התביעה. בהרבה מקרים הוא אומר שהפירוש של התביעה הוא פירוש יותר סביר מהפירוש של הנאשם, אבל משיקולים של ספק סביר הוא לא דוחה את גרסת הנאשם. "כל בן-אדם עם קצת מיומנות שקורא את פסק הדין ושואל את עצמו אם זה מקרה שאפשר לבוא בו בטענות לתביעה על שהגישה את האישומים, האם היתה להיטות יתר, יענה לדעתי בשלילה. ההפך; אם התביעה לא היתה מגישה כתב אישום על סמך הראיות שהיו בפניה כפי שהן עולות מהכרעת הדין, היא היתה חוטאת לתפקידה. "נוסף לכך, עשו ספין לגבי ההרשעה בהפרת אמונים, על-ידי זה שהציגו את זה כעניין אדמיניסטרטיבי, טכני, פרוצדורלי, איזשהו ליקוי קטן וחסר חשיבות. ראיתי למשל את אחד הכתבים בערוץ 2 שואל מרואיין, אתה יכול להגיד שאולמרט עבריין אחרי ההרשעה?, כאילו שהעניין הזה של הפרת אמונים זה לא עבירה, אלא איזה מין דו"ח חניה. בית-המשפט עצמו מסביר מהי עבירה של הפרת אמונים". בעמ 474 של הכרעת הדין נכתב: "יש לזכור כי העבירה של הפרת אמונים, בדומה ליתר עבירות השחיתות, הינה עבירה מסוג של mala in se, כלומר, עבירה הנמנית עם העבירות שהרע שבהן נגלה על פניהן [...] לפיכך ניתן להרשיע בהפרת אמונים רק אם מעשהו של עובד הציבור משתייך לאותן התנהגויות שטבוע בהן חותם של אנטי-חברתיות ואנטי-מוסריות". בית-המשפט, כזכור, החליט להרשיע את אולמרט בעבירה זו. "כל הניסיון להציג את זה כאיזה עניין שולי וטכני הוא הטעיה", מדגיש קרמניצר. לצד זאת מדגיש קרמניצר כי הוא מבקר באותה המידה גם את מי שטען שיש להגיש ערעור עוד לפני שעיין בהכרעת הדין. "שליפות וקפיצות, ואנשים שלא יכולים להיפרד ממה שחשבו אתמול, זה דבר לא רצוי", הוא אומר. בעצם אתה מתאר מצב שבו מקורביו של אולמרט עשו בשעות הראשונות לאחר פרסום הכרעת הדין עבודת יחסי-ציבור מאוד טובה, ואילו הצד שכנגד הפקיר את הבמה. אבל מה אתה מצפה מעיתונאי ביום כזה, שנתון בסד של זמן, וחייב לדווח על הכרעת הדין? "ברור שיש מחנה, ואם אתה מעביר משהו מהמחנה, צריך לומר שזה מהמחנה. אתה צריך קודם כל להיות חשדן לגבי מה שבא מהמחנה. אם אתה חשדן אתה צריך גם לפנות לצד השני ולשאול לתגובתו, וכך יוצרים איזשהו איזון. לפי התוצאה, אני חושש שהדבר הזה לא נעשה". בפועל נוצר מצב של שני מחנות, כאשר כל עיתון תומך כמעט לחלוטין באחד מהם. "התופעה הזו היא לדעתי תופעה רעה כשלעצמה. אני הייתי מצפה מעיתון גדול, עיתון מדינה כמו ידיעות אחרונות או ישראל היום, שלא יהיה עיתון מחנה, שלא יהיה עיתון שמי שפותח אותו יקבל את התחושה שמה שמתפרסם בו נמכר בכפית על-ידי איזשהו צד להתגוששות הזו. רע מאוד אם עיתונים גדולים לא מצליחים לתת תמונה אמיתית ומאוזנת של מה שהיה פה". טענת למחסור בדיון על הנורמות הציבוריות שראויות לעובד ציבור. "בתחום השחיתות, לתקשורת יש לדעתי תפקיד קריטי – לשאול את השאלה שהיא מעבר לשאלת ההליך הפלילי. מה אני, כקורא ממוצע, כאזרח, יכול להגיד לעצמי שקרה כאן? זו השאלה שצריכה לעניין את הציבור. לא מה הוכח מעבר לספק סביר, אלא מה הסיפור שהתרחש ברמת הוודאות שלפיה אנחנו חיים, שהיא אף פעם לא מעל לספק סביר, ומה המשמעויות הציבוריות הערכיות שלו. "למשל בשאלה אם אולמרט היה או לא היה מודע לגביית היתר שנעשתה בלשכתו עבורו בהוצאות נסיעותיו. ברור לגמרי למי שקורא את פסק הדין שלמרות שנקבע שיש פה ספק סביר, גרסת התביעה היא גרסה יותר סבירה. לכן אדם צריך לומר לעצמו, לא ברמה הפלילית, שזה מה שהיה. "מעבר לכך, בנורמה הציבורית, באמת לא אכפת לי מה הוא [אולמרט] ידע, אלא מה אני רשאי לצפות ממנו, כאזרח מול מנהיג, שהוא יידע. או, למשל, השאלה איך מתייחסים לאנשים פוליטיים שפועלים באמצעות זרוע ארוכה. כמו שרון שפעל באמצעות הבנים שלו או אולמרט שפעל באמצעות שולה זקן. המשפט יכול להגיד על זה מה שהוא רוצה, אבל אני חושב שהנורמה הציבורית צריכה להגיד שכשאתה פועל באמצעות זרוע ארוכה, כל מה שהזרוע הארוכה עושה לרעתך או לטובתך – הוא עליך, על ראשך. "כל השיח הזה, של הנורמה הציבורית שמתחת לקליפה הפלילית, לא נמצא בתקשורת. הדבר הזה הוא בעיני קריטי, משום שאם היה אצלנו שיח ציבורי תקשורתי משמעותי על נורמות ציבוריות, גם השאלה של ההליך הפלילי היתה יכולה להיות פחות קריטית. יכול להיות שאפשר היה, לאו דווקא במקרה של אולמרט, להימנע מהליך פלילי אם השיח הציבורי וגביית האחריות הציבורית היו ברמה מספיק טובה. "בעניין הזה התקשורת לחלוטין לא מילאה את חלקה. ככל שאנשים כן התייחסו לזה, הם כתבו בעיני דברים מוזרים. נחום ברנע כתב שאולמרט זכה לזיכוי ציבורי. אני לא יודע מה הבסיס של הדבר הזה. הוא שואל את עצמו אם יימצאו בהמשך פגמים או כתמים על אולמרט. אני לא חושב שהשאלה היא של ההמשך, צריך לקרוא את פסק הדין ולספור כמה כתמים ופגמים יש על אולמרט כבר מהכרעת הדין, לרבות שאלת האמינות שלו. שככה יהיו לי שמחות בחיים כמספר הפעמים שבהן בית-המשפט לא קיבל את גרסתו. "דווקא אולמרט, באינטואיציות הפוליטיות שלו, הבין מהתחלה שהסיפור של טלנסקי, העברת מעטפות עם מזומנים לכסף שלא נרשם ולא מדווח, הוא מכת מוות. ולכן אחרי המשפט, מתוך אי-ידיעה, הוא אמר שנקבע שלא היה כסף ולא היו מעטפות. הוא הבין באינטואיציה פוליטית בריאה שאם יש מעטפות, הוא לא יכול להיות במגרש הפוליטי אדם שאפשר לתת בו אמון". בתקשורת יש גם קולות אחרים. הרי פרשת מרכז-ההשקעות צמחה מפרסום תחקיר של גידי וייץ ואורי בלאו בעיתון "הארץ". "אם הקולות של וייץ ובלאו היו הקול של התקשורת המרכזית, היינו יכולים לקבל תמונה לגמרי אחרת. במקום זה, מה שאנחנו מוצאים בתקשורת המרכזית הן כמה גישות. גישה שאומרת שהכל לפי הפוליטיקה, כלומר אם אתה מוצא חן בעיני כראש ממשלה כי תביא שלום או תעשה הינתקות, אז כל חטאיך מלבינים. או שאם מדובר בראש ממשלה כרוחך, שנראה לך אפקטיבי ושהמדיניות שלו טובה, תעזוב שטויות מהצדקנות והטהרנות על זה שהוא עושה מה שכולם עושים בעצם. זו גישה שלדעתי, מבחינת התפקיד העיתונאי, לחלוטין לא מתקבלת על הדעת. "הגישה השנייה אומרת שכל מה שמעניין זה העניין הפלילי. כל מה שאנחנו דורשים מהמנהיגים הוא שלא יורשעו מעל לספק סביר בפלילים, וכל דבר אחר הוא חסר חשיבות. זו לדעתי גישה איומה ממש, גישה לא מוסרית, אנטי-ציבורית. אני חושב שהגישות האלה, ולא הגישה של וייץ ובלאו, הלוואי רבים כמותם, הן הגישות הדומיננטיות, והן מאוד לא בריאות".

נתניהו: "עצמאות בית המשפט זה דבר מובנה והכרחי. אנחנו יכולים להבדיל בין משטרים למשטרים לפי מידת העצמאות ואי התלות של בית המשפט. אני גנזתי כל הצעה שנועדה לפגוע או לקצץ בכל צורה שהיא בעצמאותו של בית המשפט"

בפברואר 2012 נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם סגל בית המשפט העליון והנשיאה דורית ביניש. הנה הדברים שאמר. "תמיד כשאני מסתובב בעולם ושומע שאלות או התרסות על מדינת ישראל אני תמיד נותן את בית המשפט. מערכת המשפט ובית המשפט העליון בפרט, זו דוגמה לבית משפט מופתי. אני חושב שבעולם מעריכים אותו כנדבך יסוד בדמוקרטיה שלנו. במשולש הרשויות, אפשר להגיד שזה קודקוד הפירמידה, בוודאי אחד מהיסודות האיתנים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. "אני חושב שעצמאות בית המשפט זה דבר מובנה והכרחי. אנחנו יכולים להבדיל בין משטרים למשטרים לפי מידת העצמאות ואי התלות של בית המשפט. בישראל, בית המשפט היה, הנו ויישאר עצמאי. כל ניסיון להביא דברים שיפגעו בעצמאות בית המשפט נופלים. אני גנזתי כל הצעה שנועדה לפגוע ולקצץ בכל צורה שהיא בעצמאותו של בית המשפט. ברגע שאתה נוגע בדבר הזה, כל יתר חלקי המשולש מתפרקים".

אילנה זפרן, מוותיקות "עכבר העיר", נפרדת מהעיתון שנסגר ומקווה למצוא בית חדש לקומיקס "רישומון", שבו סיפרה על חייה עם זוגתה ושני חתוליהן. "הרבה אנשים חוששים שיתקשו להסתדר בלי רפי וספגטי"

גליון סוף-השבוע הנוכחי של "עכבר העיר" הוא האחרון שיצא, בעקבות ההחלטה לסגור את שבועון הבידור והפנאי. האם זו תהיה גם הרצועה האחרונה של "רישומון", מדור הקומיקס השבועי של אילנה זפרן? עצומה מקוונת, שצברה 719 חתימות מאז שפורסמה לפני שבוע, קוראת להציל את "רישומון" ולהעבירו ל"מוסף הארץ". "רישומון" מספר על חייה של זפרן, המכונה שם "אמא 1", ושל זוגתה, "אמא 2", אולם גיבוריו המרכזיים הם הילדים של שתי האמהות, החתולים רפי וספגטי. את האגנדה מאחורי רישומון פרשה זפרן בראיון ל"אונלייף" במאי 2012: "אני לא מאמינה בלסביות מיליטנטית – אני רוצה שכולם יקראו את הטור שלי. דרך הקומיקס אני מציגה את הלסביות שלי כמשהו נורמטיבי ומובן מאליו. ברור שיש בזה משהו חתרני, כי זוגיות לסבית אינה נורמטיבית עדיין. מצד שני, זה מעניק לטור איזשהו נופך מיינסטרימי ולא מיליטנטי, וזה אולי גם מסביר למה הטור הפך להיות אהוב גם על מבוגרים וגם על ילדים". זפרן עבדה ב"עכבר העיר" מ-2002 ועד 2005, ומתחילת 2006 ועד סגירתו השבוע. "הייתי העורכת הגרפית של העכבר, ואחרי חצי שנה שעשיתי מדי פעם קומיקסים להעיר ולעכבר, הצעתי לעורך דאז אלעד וינגרד לעשות טור אישי בקומיקס, וכך נולד רישומון", היא אומרת בראיון ל"העין השביעית". "רישומון" החל להתפרסם ביולי 2006 על חצי עמוד, ואחרי שנה גדל לעמוד שלם ועבר לעמוד האחורי. עם איחוד ה"עכבר" עם "העיר", המקומון שאליו היה מצורף, והמעבר לנייר כרומו, נדד הקומיקס לתחילת העיתון. זפרן מספרת שסגירת ה"עכבר" הפתיעה והעציבה אותה: "אני למעשה העובדת הכי ותיקה בין אנשי המערכת הנוכחיים, ויצא לי לעבוד תחת חמישה עורכים שונים. "על הסגירה נודע לי עם שאר העובדים לפני כשבועיים. כינסו אותנו והודיעו ששני הגליונות הקרובים יהיו האחרונים. אני לא צפיתי את זה בכלל, ועד עכשיו אני לא לגמרי מעכלת את זה. ידעתי שמצבנו הכלכלי לא בשחקים, אבל לא חשבתי שאנחנו בסכנת סגירה. מבחינתי עכבר העיר הוא מותג ועיתון מאוד אהוב. זה מאוד-מאוד עצוב כל הסיפור הזה. "אתמול", היא מספרת [הראיון נערך ביום רביעי השבוע, 20.3.13], "הורדנו לדפוס את העכבר האחרון, וזה היה יום העבודה האחרון שלנו ביחד. בניגוד לימי סגירה רגילים, שבהם אתה רוצה לסיים מה שיותר מהר וללכת הביתה, הפעם עבדנו לאט, העורכים עיכבו אצלם את העמודים, וניסינו שלא ייגמר לנו היום. "אני לא חושבת שמישהו כבר סגור על עבודה חדשה", היא אומרת בתשובה לשאלה על עתידם התעסוקתי של עובדי העיתון, "אבל נעשים נסיונות לשלב לפחות כמה מהעובדים בהארץ. בגלל שמדובר בסגירה דרמטית ובגלל שזה קרה בן-רגע, יש בהחלט ניסיון ללכת לקראתנו ולדאוג שנפוצה כראוי. הוצע לי לעבור לעבוד בהארץ, אבל החלטתי בכל זאת לעזוב, לקחת איזשהו פסק זמן ולהחליט מה הלאה". העצומה היא יוזמה עצמאית של עדו פרץ, "אחד מקוראי רישומון הוותיקים והנאמנים", כלשונה של זפרן. לדבריה, "החתימות והתגובות מאוד מחממות את הלב. אני מאוד מקווה למצוא לקומיקס בית חדש. הוא צבר במשך השנים מגוון רחב מאוד של קוראים, והרבה אנשים חוששים שיתקשו להסתדר בלי רפי וספגטי. עשיתי אותו כמעט שבע שנים, שבוע-שבוע, אז בשבילי זה יהיה מאוד מוזר אם אפסיק לעשות אותו. אם לא תימצא לו קורת גג חלופית, בהחלט אשקול להמשיך אותו באופן עצמאי. מגיעות אלי הרבה פניות מקוראים שמציעים לי לפרסם אותו באינטרנט בתשלום. יכול להיות שאלך בכיוון הזה. נוסף על כך, אוסף של טורי רישומון עתיד לצאת לאור בספר בהוצאת פרדס".

15 הרוגים שינו את הלך הרוח התקשורתי והפוליטי בבריטניה והובילו את העיתונות לביקורת נוקבת על תפקוד הממשלה במלחמה שנמשכת מאז 2001

באנגלית זה מצלצל יותר טוב, אבל גם בתרגום חופשי זה עובר: "חייבים לערוף את קודקודי מערכת הביטחון". כך, בדפוס שחור של פעם, כמו תזכורת לעידן אחר, טרום-אינטרנטי, התנוסס לפני ימים אחדים המסר של היומון "איבנינג סטנדרד" על אלפי הפוסטרים שמוצבים ליד דוכני העיתונים ברחבי לונדון. 15 חיילים בריטים נהרגו באפגניסטן בתוך עשרה ימים. השבוע הקטלני ביותר מבחינת הצבא הבריטי מאז ימי מלחמתו בארגנטינאים באיי פוקלנד ב-1982, הוגדרו הימים הללו בעיתונים. תחילה טפטוף יומי של ידיעות על שני הרוגים, הרוג אחד, ועוד שניים, ועוד. ואחר-כך שמונה חללים בתקרית אחת, במארב של הטליבאן. למבקר בלונדון נראתה הכותרת של ה"איבנינג סטנדרד" במבט ראשון מפתיעה, חריגה. הרי הפטריוטיזם בימי מלחמה טבוע עמוק בדי.אן.איי של הטבלואידים הבריטיים, ממש כמו שערוריות ממשפחת המלוכה ומחיי המין של הפוליטיקאים. אבל ה"סטנדרד", שמצליח לשרוד כעיתון ערב לונדוני כבר 150 שנה אף שאין בו נערת עמ 3, איננו מוצא סתירה בין תמיכה בחיילים ובין ביקורת נוקבת על מהלכי המלחמה, במיוחד כשאפשר להפנות חצים לעבר ממשלת הלייבור. מאחורי הפרומו הטבלואידי עמד מאמר שבו ניתח הלורד אוון, מי שהיה שר ההגנה ושר החוץ בשנות השישים והשבעים, את הצורך הדחוף בשינוי צמרת הפיקוד: החלפת רמטכ"ל צבא היבשה ועוד יותר מכך החלפת שר ההגנה, בוב אינסוורת, פוליטיקאי זוטר יחסית שקיבל אצל ראש הממשלה הנוכחי גורדון בראון את תיק הביטחון, ולדעת אוון ומבקרים אחרים, אינו מתאים למשימה המורכבת. "צרציל מעולם לא היסס להחליף מפקדים כאשר אלה כשלו", כתב אוון. אזכור שמו של ראש הממשלה מימי מלחמת העולם השנייה איננו רק טריק נפוץ של כותבים, שיודעים למצוא תמיד ציטוט צרצילי הולם: גם אחרי מאות ספרים על אודותיו, כמה מהם ביקורתיים, נותר צרציל המודל הנערץ של מנהיג-מלחמה שידע לקבל החלטות אמיצות וגם לשכנע את בני עמו שהימים הקשים ביותר הם שעותיה היפות ביותר של בריטניה. במדינה שבה בכל עיירה ניצבות אנדרטות הירואיות ללוחמי "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, וללוחמי מלחמת העולם השנייה, ההשוואות הן בלתי נמנעות: איפה צרציל ואיפה ראש הממשלה הנוכחי, שנכנס לסערת חללי אפגניסטן כשהוא חבוט מפרשת ההוצאות האישיות של חברי הפרלמנט ושערוריות אחרות? המאמר של אוון והכותרת של ה"איבנינג סטנדרד" לא היו ביטוי יחיד לנכונותם של הבריטים, עיתונאים ופוליטיקאים כאחד, לקיים דיון ציבורי על דרך ניהולה של המלחמה גם בימים שבהם נוחתים באי ארונותיהם של לוחמים, ובהם גם בכיר ההרוגים בזירה האפגנית, מפקד גדוד החי"ר רופרט תורנלו. להפך: דווקא מספרם המצטבר של ההרוגים הוא שהביא לשינוי באווירה הציבורית, להצגת שאלות באשר למלחמה, לדרך ניהולה ולהצטרפות העקבית למלחמות שבהן החל גורג בוש. לרוב זכתה המלחמה נגד הטליבאן, מאז 2001, לתמיכה מקיר לקיר בפרלמנט, אבל בשבוע שעבר, כשהחלו להגיע הדיווחים על מספרי ההרוגים, זוהתה בעיתונים התבטאותו של מנהיג הליברלים-הדמוקרטים ניק קלאג כ"סדק ראשון" בחזית המאוחדת. קלאג קרא לחשיבה מחודשת על דרך ניהול המלחמה, בעיקר לנוכח הטענות שהממשלה הבריטית משגרת את בניה להילחם, אבל אינה מעניקה להם את הציוד הנדרש. מדובר בעיקר בטענות כלפי הממשלה על שאיננה מגדילה את תקציב הביטחון, ומשום כך חסרים ללוחמים באפגניסטן לא רק מסוקים להובלת הגייסות ממקום למקום, אלא גם כלי רכב עם מיגון מתאים לזירה. הטענה היא שהלנד-רוברים המיושנים של הצבא הבריטי, שהתאימו לרחובות אירלנד הצפונית, אינם מעניקים לחיילים הגנה מפני מטעני הצד שמפעיל הטליבאן במחוז הלמנד, שבו מתנהלים עתה הקרבות. הצבא צויד על-ידי הממשלה "באופן קטסטרופלי", צוטט בעיתונים ליאם פוקס, שר ההגנה בממשלת הצללים של השמרנים, שהגדיר את תפקודו של בראון "ההפקרה האולטימטיבית של אחריותו". הדיון התקשורתי והפוליטי מתנהל לא רק בצד תמונות ההרוגים (ה"טיימס" פירסם בעמודו הראשון תמונות מיניאטוריות של 184 החללים הבריטים במלחמה), אלא גם בתוככי הקשר היסטורי אסוציאטיבי. "הבוץ האפגני" טעון בזכרונות מעומעמים על מלחמות במדינות רחוקות, שלא ניתן לנצח בהן. ספק אם קוראי העיתונים בבריטניה זוכרים את מלחמות האימפריה באפגניסטן במאה ה-19, אבל ההסתבכות של מוסקבה באפגניסטן, "וייטנם של ברית-המועצות", בשנות השמונים של המאה הקודמת היא התרחשות קרובה יותר. וכמובן הבוץ העיראקי, שהבריטים בוססו בו לאחר שטוני בלייר חבר ב-2003 לגורג בוש במלחמה נגד סדאם חוסיין. כל מדינה והבוץ המטפורי שלה. גורדון בראון מודע למציאות שבה תצלומי ההרוגים בעמודים הראשונים שוחקים לא רק את התמיכה הציבורית במלחמה, אלא גם את מעמדו הפוליטי. הספין-דוקטורס שלו, שספגו כמה וכמה חבטות לאחרונה, יצאו לקרב. בפסגת הגי 8 באיטליה טבע בראון את המונח "שרשרת הטרור" – האח האפגני של "ציר הרשע" – והציג את הקשר החולייתי בין המלחמה בטליבאן באפגניסטן למתחולל בפקיסטן ומשם לרחובות בריטניה. המסר לציבור הבריטי: החללים הם מחיר המאבק שנועד למנוע חזרה על פיגועי הרכבת התחתית בלונדון ביולי 2005, על 54 הקורבנות שגבו, שהחודש צוינו בטקסי זיכרון בלונדון. הבריטים בטוחים יותר היום הודות להקרבה ולאומץ שמפגינים לוחמינו באפגניסטן, אמר. גם ברק אובמה הבין שהוא עלול לאבד את בת-בריתו והעניק ראיון לרשת סקיי, שבו הביע הערכה עמוקה לכושר הלחימה ולגבורה של חיילי הוד מלכותה. אבל למרות הדיון הציבורי על דרך ניהול המלחמה, על שרשרת הפיקוד ועל הציוד החסר, בתחום אחד אין שינוי: התמיכה הגורפת בחייל הפשוט בשדה הקרב, וכמובן בחללי המלחמה. "הילדים שלנו" היתה הכותרת הראשית של "הסאן" באחד מימי השבוע הקטלני. בעמ 3 התנוסס אמנם, כבימי שגרה, החזה החשוף של הצעירה התורנית קיילי, אבל דפדוף לכפולה הבאה הוביל לסיפורים האישיים של ההרוגים. "נערים בגיל שבקושי מתאים לקרב", כמו הרובאי גו מרפי בן 18, "הגיבור הצעיר שידע שהוא עושה את הדבר הנכון"; גיימס בקהאוז, גם הוא בן 18, "שמיהר להתנדב לצבא במיוחד כשידע שיישלח להילחם באויב", וגם הקפטן (סרן) גונתן הורן, בן 28, שלפני מותו הספיק לסייע בטיפול בפצועי מארב הטליבאן. החינמון של רופרט מרדוק, "לונדון פייפר", נדחף ללא הרף לידי העוברים ושבים על מדרכות העיר. הכותרת הראשית שלו העבירה מסר לטליבאן מפיו של שר החוץ דייוויד מיליבאן: "האבידות הנוראות לא יעצרו אותנו".

כמה השקיעה הכנסת בקמפיין הפרסומי על "שקיפות הכנסת" שכל מי שיש לו טלוויזיה ראה. איש המיזםNir Ben-Zviיצא לבדוק וחזר עם תשובה: הקמפיין הזה שאתם רואים ב- 19:59 על המרקע ובשלל זמנים אחרים עלה 3.34 מיליון ש"ח מהכסף שלנו. בלי ציניות – ישנם הרבה דברים שקופים וטובים בכנסת היום: שידורים חיים , מאגר חקיקה דיגיטלי ועוד. […]

אבל אדלשטיין אינו מעז לגעת באינטרסים האישיים של נבחרי הציבור. חמור מכך, אדלשטיין עצמו הפיל את ההצעות הנחוצות כל כך שעלו במהלך כהונתו והצביע נגד חוקי שקיפות. אדלשטיין לא עשה דבר להגברת השקיפות האפסית במסדרונות הממשלה ובוועדות השרים. אפילו ברמה הערכית, אדלשטיין מסרב לנקוט עמדה. הרי מה שחשוב מהשקיפות זו הנורמה. ראו כמה עוצמה הייתה להדלפה על דברי אדלשטיין, לפיהם חבריו לליכוד מביישים את הכנסת. או לעמדה שנקט בנוגע לטקס הדלקת המשואות. [su_button_with_icon link="https://shkifut.info/2017/06/sayeret/" line="נמאס גם לכם? לחצו כאן עכשיו והצטרפו לסיירת השקיפות!"] יו"ר כנסת שיגביה את הרף הנורמטיבי ושיוביל "שיימינג" בלתי מתפשר לפעולות מסואבות – ללא קשר לשיוך פוליטי – ישנה את המציאות כפי שאלף תשדירים לא יעשו. זה לא בשמיים. למעשה, תפקידו המרכזי של ראש הרשות המחוקקת איננו ישיבה זקופה בטקסים. תפקידו להבטיח פיקוח יעיל על הרשות המבצעת. ואת מחיר הרפיסות כולנו משלמים. אז מה אתה אומר, יו"ר הכנסת, יש לנו סיכוי לראות את האדלשטיין האמיתי, שכה אכפת לו ממדינת ישראל, עושה יותר מאשר לדאוג שיהיו פחות צרחות במליאה? ותעקבו אחרי איש המיזם Nir Ben-Zvi [su_two_lines_box line1="רוצים לקחת חלק במאבק?" line2="לתמיכה ותרומה לחצו כאן!" link="https://shkifut.info/donation/"] יו"ר כנסת שיגביה את הרף הנורמטיבי ושיוביל "שיימינג" בלתי מתפשר לפעולות מסואבות – ללא קשר לשיוך פוליטי – ישנה את המציאות כפי שאלף תשדירים לא יעשו. זה לא בשמיים. למעשה, תפקידו המרכזי של ראש הרשות המחוקקת איננו ישיבה זקופה בטקסים. תפקידו להבטיח פיקוח יעיל על הרשות המבצעת. ואת מחיר הרפיסות כולנו משלמים. אז מה אתה אומר, יו"ר הכנסת, יש לנו סיכוי לראות את האדלשטיין האמיתי, שכה אכפת לו ממדינת ישראל, עושה יותר מאשר לדאוג שיהיו פחות צרחות במליאה? ותעקבו אחרי איש המיזם Nir Ben-Zvi [su_two_lines_box line1="רוצים לקחת חלק במאבק?" line2="לתמיכה ותרומה לחצו כאן!" link="https://shkifut.info/donation/"]

גיורא איילנד הוא גיבור שערי היומונים | עוזי לנדאו מככב בכלכלונים | נוחי דנקנר והקולגות תופסים מקום של אי-כבוד ב"דה-מרקר"

הכותרות הראשיות: "הרמטכ"ל מינה ועדה לבדיקת אירועי המשט בראשות האלוף גיורא איילנד" ("הארץ"); "ועדה לייט" ("ידיעות אחרונות"); "ועדת איילנד" ("מעריב"); "צוות מומחים יבדוק את צה"ל" ("ישראל היום"). "די להתחמקות מחקירה", קוראת כותרת מאמר המערכת של "הארץ": "רק הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שאת חבריה תמנה נשיאת בית-המשפט העליון, יכולה להבטיח בירור יסודי של המדיניות ותוצאותיה, שאינו נרתע מפני השררה". "חליפת החילוץ שהממשלה מנסה לתפור בעקבות אירועי המשט מיועדת כולה לייצוא", כותב נחום ברנע בטור שמודפס על שער "ידיעות אחרונות" והמשכו בכפולה הפותחת. "כישראלי אהיה מאושר לשמוע שהממשל האמריקאי רואה בהקמת הגוף הזה תשובה מספקת למשאלותיו, וכך גם ממשלות מערב אירופה, ממשלת טורקיה ומשפטנים ידועי שם מהארץ ומחו"ל שיוזמנו להצטרף אליו. אם כך יקרה, ממשלת נתניהו תוכל לרשום לעצמה הישג גדול. ההישג הזה", הוא מוסיף, "משול להשחלת פיל דרך קוף של מחט". "מריחה שלא תעזור" היא כותרת טורו של בעז אוקון באותה כפולה ב"ידיעות אחרונות": "ועדת חקירה נטולת חוקרים – זה המתכון שבאמצעותו מנסה הממשלה להכשיל את הבדיקה הנחוצה של אירוע המשט". "יש בעברית כמה מלים שמשמעותן הפכה עם השנים להפך הגמור ממה שנדמה", כותב עפר שלח במדור הדעות של "מעריב". "הבולטת שבהן בשנים האחרונות היא חקירה. באולפן או בבית אבא למדתם ודאי שחקירה היא בירור של העובדות לצורך הסקת מסקנות. במילון הישראלי המודרני חקירה היא ההפך הגמור: או שהיא טיוח כלפי חוץ, כדי שהעולם יירד מאיתנו, או שהיא ייצור נייר חסר משמעות על-ידי גורם רשמי, כדי שהדרג שכשל יוכל להתחמק מאחריותו. בחקירת אירועי המרמרה יש קריאה לחקירות משני הסוגים". מסקנתו של שלח היא כי "שום מסקנה תהליכית לא יכולה להחליף שכל ישר והשקפת עולם. שום גוף ביורוקרטי לא יגאל אותנו מהשפעות הפופוליזם והשטחיות. ושום דו"ח לא יחפה על היעדרה של האחריות [...] חבל על זמנו של המבקר, חבל על הנייר של הדו"ח. הוא מיותר כמו דו"ח וינוגרד, מגוחך כמו הסיפורים שמספרים לנו כבר שנה על רצינות דיוניה ואיכות החלטותיה של השביעייה. אתם רוצים שמשהו יקרה? לכו לעמוד על יד מגדלי אקירוב או בכניסה לקריה, עם שלט ביד. כל השאר הוא הבל, בדיוק כמו דיון בקבינט". גם בלי ועדת חקירה, הפרשנים, יותר ויותר מהם, קובעים יותר ויותר כי הבעיה האמיתית של מדינת ישראל היא הבידוד הבינלאומי שהיא נקלעת אליו, ויותר ויותר מתחוור להם – פרשנים משמאל, מימין ומהאמצע – כי אין מדובר בבעיה חד-ממדית שאשם בה גורם אחד, אלא במערכה מתוכננת מחוץ וכאוס לא מתוכנן בפנים. כך כותב היום ד"ר אריאל לויטה ב"הארץ" תחת הכותרת "הסברה אינה הבעיה": "לב הכישלון הצורב בהתמודדות עם המשט לעזה לא היה בצד המבצעי, ואפילו לא בתכנון ובביצוע הכושל של ההסברה. הוא אפילו לא נעוץ במדיניות הסגר על עזה, שחדלה לשרת את מטרתה ונהפכה לאבן ריחיים על צווארנו. מקורו בחוסר יכולתנו להבין את אופיה של המערכה שמתנהלת נגדנו ואת המתחייב ממנה. משכשלו נסיונותיהם לנצחנו בכוח הזרוע, העתיקו אויבינו הנותרים את מאמציהם לנסיונות לערער את ההבנה העולמית בדבר צדקת מאבקנו, ולהביא לדה-לגיטימציה של עצם קיומנו. הם עושים זאת בשיטתיות ובדבקות בכל הזירות, תוך נכונות להקרבה ולשימוש בכל האמצעים. לצערנו, הם נוחלים הצלחה ניכרת". "הקץ לדמוניזציה של ישראל" היא כותרת טור של ברנאר-אנרי לוי, המודפס בחלקו על שער "הארץ" ועוסק בדרך שבה מכוננת אותה "בעיה אמיתית" על-ידי מי שאינם שוחרי טובתנו ברחבי העולם, הנאור ושאינו נאור. כותבת צפי סער במדור "גברת מגונדרת" במוסף "גלריה" של "הארץ": "ל"ג בעומר, 1980. אני וחברתי הטובה, בנות 14, מטיילות בין המדורות. כמה נערים הולכים מולנו ופתאום אחד מהם, חיוך מלגלג על פניו, חופן את השד הקטן של חברתי בידו. ועוזב וממשיך ללכת, צוהל בלעג יחד עם חבריו. אנחנו ממשיכות ללכת. את לא מספרת על זה. לאף אחד. לעולם, היא מסננת. אני מבטיחה. ובאמת לא סיפרתי עד עכשיו. "מרץ 2010. אני יושבת עם בתי בבית-הקפה השכונתי שלנו ברמת-גן. פתאום נכנסת למקום ילדה בת 13, בוכה, נסערת. הוא נגע לי בחזה, היא קוראת ומצביעה על צעיר שעדיין מסתובב ברחוב. אנחנו מזמינות משטרה ובעזרת בחור מבית-הקפה מעכבות את המנוול עד שבאה ניידת. שני סיפורים שהיו באמת – 30 שנה ושינוי חברתי-משפטי מבורך מפרידים ביניהם. "כמעט אין אשה שלא חוותה הטרדה מינית בדרגה זו או אחרת. מהערה משפילה והרבה צפונה. זו עובדה, ועד לפני שנים מעטות בלבד, לא רק החוק התייחס לכך בשוויון נפש, אלא אפילו הנשים המוטרדות עצמן לא הבינו לעתים קרובות שנעשה בהן מעשה שלא ייעשה. בדור של אמא שלי, טפיחה קטנה על הישבן מעמית לעבודה או חיבוק הכתפיים שגלש מטה היו עניין שבשגרה. בוודאי הערה על הגודל של אותו ישבן או חזה. הן חשבו שככה זה. הדחיקו, לא סיפרו, חשו אשמה. "גם כיום אפשר לשמוע גברים רבים, ואולי גם נשים, שמתלוננים על החוק נגד הטרדה מינית בטענות שהוא, נאמר, מקלקל את משחקי החיזור בין גבר לאשה או מונע ספונטניות ביחסים או פולש לחיי הפרט וכהנה וכהנה. האמת, אולי יש משהו בדבריהם. אבל בואו ננסה לעבור איזה 20–30 שנה בלי ניצול פושע של לטיפות כמו-חבריות עד שנבחן מחדש את החקיקה הזאת". ועוד כותבת סער: "נכון, הממזרות שינו את הכללים. פעם מפקד שלא הטריד מינית חיילות היה חריג. פעם מנהל שלא צבט בישבנן של פקידות צבט כנראה בישבנם של פקידים. כיום, יש לקוות, הם חוששים. היום, 8 ביוני, הכנסת גם מציינת לראשונה את יום המודעות למניעת הטרדה מינית. ונכון, אנחנו כבר לא רצות עם נעלי בית מחוממות לבעל שמגיע הביתה. אין מצב. אדית באנקר לא גרה פה יותר. אבל האם ארצי נעלם?". ההסברה אולי אינה הבעיה האמיתית, אך היא בהחלט בעיה אמיתית, כפי שעלה שוב מהסיקור העולמי של אירוע המשט. "מלכוד 22 של סיקור המשט" היא הכותרת שניתנה לטור של אל"מ עופר קול, ראש מחלקת תקשורת בדובר צה"ל, המתפרסם במדור הדעות של "דה-מרקר". קול יוצא נגד דברים שכתבה כתבת העיתון, אילה צורף, על ההתנהלות הבעייתית של דובר צה"ל, ורובו של הטור מוקדש לתיאור תמונת מצב היפותטית, שאילו היתה מתרחשת, טוען קול, היו העיתונאים מכתירים את מאמצי הדובר כמוצלחים. הטור, שתפריו הדמגוגיים תפורים בגסות חובבנית, יכול ללמד משהו על אותה רשלנות (וחמור מכך) שיוחסה לדובר צה"ל על-ידי עיתונאים בכלי התקשורת השונים, וגם כאן אצלנו ב"עין השביעית". קול מצייר תמונה מוגזמת ומופרכת של חשיפה תקשורתית של אירוע המשט, ששום בר-דעת לא היה רוצה בה וממילא אינה אפשרית, ומשתמש בכך כדי להצדיק את האופן ההפוך שנקט הדובר (ביחס למשט, ובכלל): איפול תקשורתי ושליטה פנאטית בתוצרים תקשורתיים, והיכן שאפשר – גם באנשי התקשורת עצמם. קול מתייחס גם לטענה שלפיה לא רק האסטרטגיה של דובר צה"ל כשלה, אלא גם הטקטיקה, וטוען מצדו כי הדובר שיחרר את הסרטונים מהמשט (התומכים בעמדת ישראל) במהירות ובזמן. ייתכן כי קול מדייק בדבריו ביחס לפרט זה או אחר בהתנהלות דובר צה"ל, אך ההתנהלות כולה, על כל פרטיה, כפי שתיארו אותה אילה צורף ב"דה-מרקר", ישראל רוזנר ב"המקור", אורן פרסיקו כאן ועוד – היא כזו של התכווננות כלפי התקשורת המקומית ולא הבינלאומית, והשקעת המאמצים בהגנה על צה"ל ולא על מדינת ישראל. יולי אדלשטיין, שר ההסברה (והתפוצות) של מדינת ישראל, שספג ביקורת חריפה ביותר בטורו של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, מתראיין ליובל קרני בכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות". הכותרת היא "מצאנו את שר ההסברה", והראיון עצמו, המציג את אדלשטיין כליצן, מוכיח ששר ההסברה לא מבין כלום גם בתקשורת. "לנדאו בעד תשובה" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "העלאת מחיר של רשיונות שכבר חולקו לחיפושי נפט וגז היא דבר נוראי, שיכול לגרום נזק שאי-אפשר יהיה לתקנו, כך אמר היום יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, בטקס הרמת כוסית עם שר התשתיות ד"ר עוזי לנדאו במשרדי רשות המים בתל-אביב", כותב עמירם ברקת בכפולה הפותחת של העיתון. "יצחק תשובה הוא מלך הגז הטבעי של ישראל, נכון. הוא השקיע מיליוני שקלים בחיפוש הגז גם כשמדינת ישראל עצמה לא האמינה שיש שם גז. והוא לא צריך להתנצל על כך. לא הוא, ולא החברה האמריקאית שותפתו לחיפושים, מסוג החברות הזרות שאנו כל-כך רוצים שתשקענה בישראל. הכוונה של משרד האוצר לשנות את כללי התמלוגים כעת, כשיש ממצאים חיוביים, תמוהה ומעוררת שאלות, אבל גרוע מכך – היא דוחקת את השניים האלה לפינה, וגורמת נזק בלתי הפיך לכלכלת ישראל ולתדמיתה של כלכלת ישראל בעולם", כותב רו"ח משה ליאון באותה כפולה. "מה שמשלמות חברות גז זה מצחיק מאוד", מצטט אדיראן פילוט את ח"כ משה גפני, ועוד באותה כפולה כותבת סטלה קורין-ליבר: "פראבדה? צה גווארה? מאיפה מביא שר התשתיות הלאומיות של ישראל, עוזי לנדאו, את רמת ההתבטלות הזו? מה זו ההסתודדות האישית החייכנית הזו, הרמת כוסית עם יצחק תשובה, כאשר בעצם הימים הללו דנה בעניין התמלוגים ועדה מקצועית שאליה שלח לנדאו עצמו שני נציגים? בשביל מה שותף לנדאו לוועדה אם לא כדי לשמוע, קודם כל, את טיעוניה המקצועיים? אם אין לו עניין בזה, אם הוא יודע יותר טוב מכולם, אם הוא לא מצליח לעמוד בלחץ, אז שימשוך משם את אנשיו". "לנדאו נגד שטייניץ" היא אחת הכותרות על שער "כלכליסט" ("שר התשתיות מצטרף ליצחק תשובה במלחמתו נגד שר האוצר על העלאת תמלוגי הגז"). הדיווח, של ליאור גוטמן, מודפס בעמ 3 תחת הכותרת "לא נשנה את כללי המשחק ונחזור לימי צה גווארה". הציטוט של לנדאו מובא גם בתוך הידיעה ושם כולל גם את הביטוי "ימי פראבדה". בתחתית העמוד מודפסת מסגרת (אמנון אטד) עם הכותרת "גפני מתייצב לצד שטייניץ: אנחנו המדינה שגובה הכי מעט עבור משאבי טבע". "שר התשתיות מרים כוסית עם יזמי הגז" היא כותרת הגג לידיעה המתפרשת על רוב עמ 4 של "עסקים". הכותרת היא "לנדאו: מתנגד להעלאת התמלוגים – הסכמים צריך לכבד". "לנדאו נגד האוצר: אסור להעלות את התגמולים על קידוחי הגז" היא כותרת ידיעה לא בולטת של עופר פטרסבורג בעמ 5 של "ממון". ב"דה-מרקר" הדיווח בעמ 10, תחת הלוגו הקבוע "נסיכות הגז הישראלית", מוכתר בכותרת "לנדאו מציע לשחרר לתשובה את הזרם: יחזיק עד 10% משוק החשמל בישראל". לצד הקביעה "בלעדי" נכתב כי "משרד התשתיות המליץ כי ספק גז טבעי יוכל להחזיק עד 10% מייצור החשמל. משמעות ההמלצה – הסרת המגבלות על כניסת יצחק תשובה ויוסי מימן לתחנות כוח" (אבי בר-אלי). מסגרת בתחתית הדף מוקדשת לטקס הרמת הכוסית ומובלע בה ציטוט של לנדאו: "הסכמים צריכים לקיים. לאחר שניתנו זכויות, נעשו השקעות ונתגלו תגליות – צריך לעמוד לימין מי שהשקיע כבר, ובזה אסור לגעת". כותרת טורו של עידו באום, המתפרש על פני מחצית עמ 11, היא "האינטרס הציבורי עשוי לנצח בבג"ץ" ("האם גילוי מאגר הגז הענק מצדיק ביטול או תיקון רשיונות? בג"ץ קבע בעבר ששינוי נסיבות משמעותי יכול להצדיק תיקון החלטות מינהליות"). צדו הימני של שער "דה-מרקר" מוקדש לציטוטים של משתתפים בישיבת ועדת הכספים אתמול: "הריכוזיות מאיימת על הדמוקרטיה. זוהי מונרכיה של בעלי ההון" (ח"כ שלי יחימוביץ); "מתחיל להיות פה מפחיד. המדינה מאפשרת לעשיר להיות סוג של דיקטטור" (ח"כ משה גפני); "אנו כאזרחי המדינה לא רוצים כלכלה המרוכזת בידי מספר קטן של משפחות" (ח"כ חיים אורון); "ריכוז כוח מעבר לרמה מסוימת הופך לכוח להשחית. הצמיחה במשק נפגעת" (ירום אריאב, לשעבר מנכ"ל האוצר). הכפולה הפותחת מוקדשת לדיון שנערך באותה ישיבה, תחת הכותרת "למשפחות השולטות במשק יש יותר כוח מלממשלה ולכנסת" (ציטוט של יחימוביץ). המסר שיצא מן הוועדה: "גפני: אם הממשלה לא תקים ועדה ציבורית לבחינת העניין, נקבל החלטה בעצמנו". כותרת המשנה מסתיימת במלים: "רק שמונה מבין 17 חברי הוועדה השתתפו בדיון". בגוף הכתבה (צבי זרחיה) נכתב: "בכנסת אמרו שחברי-הכנסת שנעדרו מהדיון השתתפו בדיונים חשובים אחרים [...] עם זאת, לא מן הנמנע שהיו ח"כים שלא רצו להתעמת עם הטייקונים". הכפולה השנייה מוקדשת לכתבה של חגי עמית תחת הכותרת "הריכוזיות – אם כל המחלות של המשק הישראלי". ברצועה התחתונה מודפסות תמונותיהם של נוחי דנקנר, יצחק תשובה, צדיק בינו ושרי אריסון, לצד הכותרת "כולנו חברים – דוגמאות לבעיות ריכוזיות במשק הישראלי". משני צדי הכפולה הפותחת (הכוללת גם טור של מוטי בסוק, המצליף בנתניהו שלא הקים ועדה לבחינת הריכוזיות, כפי שהבטיח שיעשה), לצד הציטוטים "עשיר סוג של דיקטטור" ו"מונרכיה של בעלי ההון", מודפסות תמונותיהם של נוחי דנקנר, שרי אריסון, סמי עופר, יצחק תשובה, צדיק בינו ומוזי ורטהיים. חגיגת הצילומים הזו אינה דבר מובן מאליו; מדובר בהדהוד מתגלגל של "אפקט דנקנר". אגב, במדור הרכילות של "דה-מרקר" (ומדורי הרכילות הכלכלית הם לב לבה של העיתונות הכלכלית החדשה שלפני המהפך של השנה וחצי האחרונות, ותחום שלפחות אחד העורכים הראשיים של הכלכלונים עורך באופן אישי) מודפס צילום של נוחי דנקנר והטניסאית שחר פאר בליווי ידיעה על תרומה למרכז טניס בעכו, כשהכותרת היא "שובר אי-שוויון". "גלובס" מקדיש את כל עמ 8 לדיווח על ישיבת הוועדה, תחת הכותרת "יחימוביץ: הריכוזיות במשק - סכנה לדמוקרטיה" (אדריאן פילוט). "יחימוביץ: הריכוזיות מסכנת את הדמוקרטיה" היא כותרת דיווח של רותם סלע בעמ 5 של "עסקים". ב"כלכליסט" אין דיווח על ישיבת ועדת הכספים בנושא הריכוזיות, גם לא ב"ממון". תיקון: ב"כלכליסט" כן מוזכרת ישיבת ועדת הכספים, בידיעה בתחתית עמ 3 (שהוזכרה בפסקה הקודמת של סקירה זו), בהקשר של אמירתו של ח"כ גפני בנוגע לתמלוגים שהמדינה גובה על אוצרות טבע. כל העיתונים מציינים בשעריהם כי הרב מרדכי אליהו נפטר אתמול. "נפרדים מהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית" ("ידיעות אחרונות"); "המנהיג הנערץ של הציונות הדתית הובא אמש למנוחות בירושלים" ("ישראל היום"); "הרב מרדכי אליהו, שכיהן כראשון לציון וכרב הראשי לישראל והיה מאבות הציונות הדתית, הלך אתמול לעולמו בגיל 81. אמש: אלפים השתתפו בהלוויה בירושלים" ("מעריב", הכותרת: "בראש מורכן"); "מת הרב הראשי לישראל לשעבר מרדכי אליהו" ("הארץ"). במדור היומי "התעמלות בוקר", המתפרסם בשער האחורי של מוסף "גלריה" של "הארץ" ומביא דרך קבע שתי שאלות ידע כללי, מתפרסמת היום השאלה "מהו התער של אוקאם", כשאחרי המלה "התער" נכתב בסוגריים "סכין". מיד דימיינתי איש שמן מאוד עם לחץ דם גבוה שמעמל את אצבעו מול הטלוויזיה. לעיתונים "ישראל היום" ו"הארץ" מצורף היום מוסף המוקדש לתחרות הכדורגל "מונדיאל". כותרת משער זה של "ישראל היום": "יאללה סמבה" ("סקר: ברזיל האהודה בישראל, גרמניה הכי שנואה"). על שער זה של "הארץ" כותרת אחת: "גביע העולם שלי" ("שבעה אלופים משבע המדינות שזכו בגביע משחזרים את סיפור המונדיאל שלהם. על הפחדים, האהבות, היריבות, האחווה והרגע בו הפכו מבני אנוש לאלופי עולם"). "ראש הממשלה, מעריב וידיעות אחרונות הפכו שורה של שונאי ישראל עם תעודות לחבורת פעילי שלום. תעשיית השקרים מנצחת", נכתב בכותרת המשנה לטור של בן דרור ימיני במדור הדעות של "מעריב". ימיני מתייחס לא למרמרה, אלא לרייצל קורי, הספינה שנעצרה לאחרונה ללא אלימות בדרכה מאירלנד לעזה. "אתמול נפל דבר בשוק התקשורת", כותב גד פרץ ב"גלובס", "בפעם הראשונה בהיסטוריה של המשרד סמנכ"ל בכיר הגיש עתירה נגד מנכ"ל המשרד. עתירה זו [...] שופכת אור על הנעשה מאחורי הקלעים במשרד התקשורת ועל האופן שבו מתקבלות בו החלטות. התמונה העולה ממנו, איך לומר, מאוד לא משמחת. אפשר להעריך שחוסר שיתוף הפעולה והמצב הכאוטי שאליו נקלע המשרד הזה בעקבות הסכסוכים והקרעים השונים בצמרת אינו מוסיף רבות לשוק התקשורת ולשחקנים בו, וייתכן שאף נגרם לו נזק ממשי". העתירה של הסמנכ"ל חיים גרון נגד המנכ"ל עדן בר-טל באה אחרי שהאחרון אסר על הראשון לחתום על מסמכים רשמיים עם תוארו, "עו"ד".

"ישראל היום" קורא תיגר על "ידיעות אחרונות" | דו"ח אדווה נדחק לשוליים | הצהובונים מוגבלים בבריטניה ופורחים ברוסיה

את תוצאות סקר TGI, המודד את רמת החשיפה לכלי התקשורת, יש לקחת בעירבון מוגבל. זאת יודע כל עורך עיתון, ובמיוחד אלה שעורכים עיתונים שחשיפתם לציבור, לפי הסקר, ירדה. דרך אחת להתמודד עם נתונים לא מחמיאים בסקר היא התעלמות גורפת, כמו זו של "ידיעות אחרונות" (ו"כלכליסט") ו"מעריב" (ומוסף "עסקים" של העיתון). דרך אחרת היא לשחק בנתונים כך שיציגו תמונה ורודה יחסית, כפי שעושים "הארץ" ו"גלובס". עיתון ששיעור החשיפה שלו עלה באופן דרמטי, בכ-35%, פטור מהדילמות הללו כמובן. הכותרת המופיעה הבוקר בראש עמוד השער של "ישראל היום" מדווחת בהתלהבות על התוצאות של הסקר: "מהפך! ישראל היום מזנק לצמרת העיתונות. בתוך פחות משנה הפכנו לעיתון השני בגודלו בישראל; מעריב שלישי". ההפרש ניכר – חשיפה של 20.2% ל"ישראל היום" לעומת 15.1% בלבד ל"מעריב". הכותרת מפנה את הקוראים לידיעה שמופיעה בעמ 2 [כתב "ישראל היום"], ובה לא רק מדווחים על ההישג בהרחבה, אלא גם מסמנים מטרות: "העיתון ישראל היום הצליח בתוך פחות משנה לחולל מהפכה של ממש בעולם העיתונות המודפסת בישראל, לכבוש את המקום השני בדירוג העיתונים היומיים ולתפוס עמדת זינוק מצוינת לקרב הממשמש ובא על צמרת הטבלה של העיתונות הישראלית". זו קריאת תיגר ישירה על המונופול של העיתונות המודפסת בישראל – "ידיעות אחרונות", שיכול להרשות לעצמו רק עיתון עם גב כלכלי בדמות מיליארדר שאינו מצפה לרווח ישיר מעסקי העיתונות, אפילו לא לשקל אחד. יהיה מעניין לראות כיצד יתפקד העיתון אם המועמד החביב עליו לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, יזכה בתפקיד. האם יהפוך מעיתון אופוזיציוני לוחמני לעיתון מאתרג? ואם כן, האם תהיה לכך השפעה כלשהי על הקוראים, או שהם ממילא מתעניינים בעמודי הפנאי והחדשות הרכות יותר מאשר בכותרות הפוליטיות? עד שיגיע לדילמות הללו, "ישראל היום" מנצל את הידיעה על תוצאות הסקר כדי להכריז כי בקרוב ייצא במהדורת יום שישי קבועה (ולא במהדורה היוצאת רק כשמוסר צו איסור פרסום על פרשת שחיתות של ראש הממשלה), ומו"ל העיתון, אשר בהרב, המצוטט בידיעה, מבטיח גם אתר אינטרנט חדש. עמוס רגב, עורך העיתון, מצוטט אף הוא בידיעה וקופץ למסקנות מעט נמהרות: "ההישג המרשים מוכיח שהציבור בישראל רוצה עיתונות טובה יותר – ומוצא אותה בעיתוננו". ההישג, ראוי להערכה באמת, מלמד שהציבור נחשף יותר לעיתון, ולא מוכיח דבר על טיבו. יחד עם זאת, יש לציין כי העיתון אכן התגלה בשנה האחרונה פעמים רבות כסולידי יותר מ"ידיעות אחרונות" ו"מעריב". העובדה ש"ישראל היום" מחולק חינם ואינו חושש להפסיד כספים מאפשרת לו שלא לפרסם את הכותרת הצעקנית ביותר שניתן להעלות על הדעת, כותרת, נניח, כמו זו שמופיעה הבוקר על שער "מעריב". העיתון היחיד שמצטרף הבוקר לחגיגת ה-TGI של "ישראל היום" הוא "הארץ", שעד לאחרונה קיים שיתוף פעולה עסקי עם "ישראל היום" כשהעביר לו ידיעות כלכלה מהמוסף "דה-מרקר". בתחתית עמוד השער של עיתון "הארץ" מופיעה הכותרת הבאה: "עלייה בחשיפה של הארץ. ישראל היום עקף את מעריב" [איילה צורף]. איך תיתכן עלייה בחשיפה לעיתון? ב"הארץ" מודדים את החשיפה לאורך השנה האחרונה ולא לעומת תוצאות הסקר האחרון. כך, במצטבר, יוצא ש"מבין העיתונים היומיים, להוציא את הזינוק של החינמון, הארץ הוא היחיד שרמת החשיפה שלו עלתה – ב-10% בשנה האחרונה (יוני 07 עד יולי 08)". ב"גלובס" נאלצו להתבונן בטווח זמן נרחב עוד יותר כדי להציג תמונה אופטימית של מצב העיתון. בדיווח על תוצאות הסקר [יעל גאוני] מתוארת, הן בגוף הטקסט והן בטבלה גראפית צבעונית, העלייה בשיעור החשיפה במחצית הראשונה של שנת 2008 לעומת החשיפה הכללית בשנת 2001. לפי השוואה זו, "גלובס" שרוי בירידה מצטברת של 9% בלבד, לעומת "הארץ", שירד ב-23%, ו"מעריב", שירד ב-44%. גם המוסף הכלכלי והעיתון העצמאי "דה-מרקר" מבליט הבוקר את הישגיו: על עמוד השער שלו מתנוססת הכותרת "מס 1", ומתחתיה הבשורה כי העיתון זינק ב-15.7% בשנה האחרונה "ומקבל חשיפה גבוהה ב-148% מזו של גלובס". הישג אחד בכל זאת מצניע "דה-מרקר" באופן יחסי: לפי הסקר, שלראשונה מדד את "דה-מרקר" כעיתון עצמאי, המוסף לשעבר משיג 7.7% חשיפה כעיתון עצמאי, וזאת לעומת 7% בלבד לחבילה המשותפת ל"הארץ" ו"דה-מרקר". נתון זה מופיע בגוף הידיעה בלבד, ללא אזכור כלשהו בכותרת ובכותרת המשנה. אולי לצנעה מסוג זה מתכוון משרד הפרסום של "דה-מרקר", שמדפיס הבוקר על פני כפולת עמודים שלמה ב"הארץ" פרסומת עצמית לעיתון – צמד המלים "קצת טאקט" מופיע בגופן לבן עצום ממדים על רקע שחור המכסה את כל כפולת העמודים. למטה, בקטן, נכתב על הישגי "הארץ" ו"דה-מרקר" (לפי מספר המינויים, ובלי קשר לסקר TGI) ומצוין כי "כולנו קולגות, וכשכולם מתרסקים מסביב זה ממש לא הולם להשוויץ בנתון הזה, אין לזה צורה". נתון נוסף שנבלע בדיווחים ויש לתת עליו את הדעת: החינמון הצהוב מצהוב, "24 דקות", היוצא לאור על-ידי "ידיעות אחרונות", זוכה לנתוני חשיפה של 5% – הישג לא רע בכלל למוצר שהושק עם תחילת השנה. ואם כתבנו קודם כי ב"ידיעות אחרונות" אין כל אזכור לסקר TGI האחרון, הרי שבכל זאת יש התייחסות עקיפה. "עקב עלייה בתשומות הייצור", מודיעה הנהלת העיתון לקוראיו במודעה קטנה בתחתית עמוד השער, יעלה מחיר הגיליון בימי שישי החל מה-1 באוגוסט. התצלום המתעד את משפחת לאוטין על חוף ימה של בת-ים, כרבע שעה לפני שהאם נהרגה על-ידי מתנקש שנשלח לחסל חשבון בעולם הפשע הישראלי, מופיע הבוקר בשערי כל העיתונים. זה תצלום קלאסי של משפחה מאושרת, שאף עיתון לא יכול לסרב להדפיסו. "רגע של קודאק", היו קוראים לזה פעם, לפני הזילות שהביא הצילום הדיגיטלי לתמונות הסטילס. אב המשפחה נראה בו כשהוא שוכב על החול, בתו מכוסה עד מותניה לידו, הבן נשען על אחוריו והאם יושבת כפופה מאחור, תומכת בבן ומחייכת. התצלום כה דרמטי, בהתחשב בנסיבות, עד שב"הארץ" שוכחים לרגע כי הם אינם מכנים תצלומים בשם "תמונות", ומדפיסים את התצלום תחת הכותרת "התמונה האחרונה". התצלום, שלפי הקרדיט ב"ידיעות אחרונות" נעשה במצלמתו של האב, מופיע על רובו המוחלט של שער "ידיעות אחרונות", ושוב בעמ 3 של העיתון. גם "ישראל היום" ו"מעריב" מציגים אותו פעמיים, בעמוד הראשון ובעמ 3. "מעריב" הוא העיתון היחיד הבוקר שמטשטש את פני הילדים המופיעים בתצלום, אך המתינות מסתיימת בכותרת הראשית, אשר הבוקר היא בת מלה אחת בלבד: "די!". הכוונה היא לתופעה שבה אזרחים תמימים נקלעים בטעות למלחמות החיסולים של העולם התחתון. מעל הכותרת מופיעה סדרת תצלומי הקורבנות האזרחיים התמימים של עולם הפשע הישראלי מהשנים האחרונות. אתמול פורסם דו"ח של מרכז אדווה על השכר בישראל, ולפיו גברים מרוויחים פי שניים ויותר מנשים, וכשליש מהעובדים בישראל משתכרים פחות משכר מינימום. בעמודי החדשות של "הארץ" אין כל התייחסות לדו"ח. גם לא בעמודי החדשות של "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" הנתונים מופיעים באופן מובלט יחסית, בעמ 26 של העיתון [דוד רגב]. אלא שגם שם, וגם בדיווח על הדו"ח המופיע בעמודי הכלכלה של "ישראל היום" [ליאת עזר], הידיעות מתמקדות כמעט לחלוטין בפער (המשמעותי באמת) בין שכרם של גברים לזה של נשים, ומצניעות עד כדי התעלמות כמעט את העובדה כי "לא פחות משליש מהעובדים בישראל (כמיליון איש) משתכרים פחות משכר מינימום, שעמד על 3,335 שקל בעת הבדיקה". בשני המקרים הנתון מופיע רק בגוף הידיעה. ב"ישראל היום" ניתן למצוא גם את הנימה האנטי-ערבית הרגילה בעיתון. הכותרת לידיעה קוראת "גברים מרוויחים יותר מנשים בסביון – וגם בכפרים ערביים", אך בפסקה האחרונה מצוין דווקא כי "ביישובים הערביים ובעיירות הפיתוח הפערים בין הנשים לגברים מצטמצמים, ושכר הגברים גבוה פי 1.5". אמנם גברים מרוויחים יותר מנשים גם ביישובים ערביים, אך בפער נמוך יחסית מזה הקיים ביישובים מבוססים יותר. במסגרת מה שנותר מעמודי המגזין היומי של "הארץ" מוקדש הבוקר עמוד שלם להתפתחויות בעולם הצהובונים – כתבה על הפריחה ברוסיה, ואחרת על החשש לעתיד הצהובונים בבריטניה, כשבשני המקרים הגבלות על חופש העיתונות מניעות את השינוי. שתי הכתבות מתורגמות מה"ניו-יורק טיימס". בראשונה [אן ברנרד] מתואר כיצד המגבלות שהושתו על חופש העיתונות ברוסיה, וחוסר היכולת למתוח ביקורת כלשהי על השלטון, הביאו למה שמוגדר כ"תרבות צהובונים תוססת". לפי הכתבה, מאז שהקרמלין כפה את מכירתם של תחנות טלוויזיה ועיתונים עצמאיים לידי בעלים ידידותיים לפוטין, אין לכלי התקשורת ברירה ממשית אלא להתעסק בזוטות. ואם כבר מתעסקים בזוטות, עדיף שיהיו עירומות. כך הפך העיתון "קומסומלסקיה פרבדה" (הנשלט חלקית על-ידי חבר קרוב של פוטין) מזרוע של תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית לצהובון הפופולרי במדינה. לדברי הכתבת, עיתונות חוקרת בצהובון זה, ובדומים לו ברוסיה, "מתמצה בחשיפות של פעילות משטרתית כושלת, פקידי ממשל מושחתים בדרג נמוך או תחנות רכבת מטונפות – בעיות יומיומיות שמטרידות את האזרח הרוסי". בכתבה השנייה [גון ברנס] מדווח בהרחבה על פסיקת בית-המשפט בבריטניה, ולפיה נשיא פורמולה 1, מקס מוזלי, שהואשם על-ידי הצהובון "ניוז אוף דה וורלד" בהשתתפות באורגיה סאדו-מזוכיסטית נאצית, יפוצה ב-120 אלף דולר, לא כולל הוצאות משפט, שכן לא הוכח כי האורגיה הסאדו-מזוכיסטית אכן היתה נאצית באופיה (אף על פי שמוזלי עבר בדיקת כינים על-ידי נשים שלבשו מדים בסגנון הצבא הנאצי, וספר את המכות שהצליף בהן בגרמנית). לפי הכתבה, הפסיקה עשויה להוות תקדים שימנע מצהובונים לפרסם מידע על חייהם הפרטיים של אישי ציבור. "נראה שבריטניה מתקדמת לכיוון מגביל יותר של חופש העיתונות", נכתב. חזי שטרנליכט כותב הבוקר במדור הכלכלה של "ישראל היום" על המיזם האינטרנטי של גדי סוקניק, המאפשר צפייה מרחוק בשידור חי במסיבות עיתונאים. להערכתו המיזם ייכשל, לא מסיבות טכנולוגיות, אלא מפני שהוא מאמין עדיין בעיתונאים. "למיזם הזה דרושים עיתונאים מנומנמים, פסיביים, כאלה שמסתגלים לשאלות מנומסות. עיתונאים שיבחרו להשתמש בדרך הזו, פשוט יישארו מאחור. משום שבתום המסיבה הווירטואלית, המנכ"לים ייאלצו לשוחח עם עיתונאים אמיתיים שיגיעו להביא את הסיפור מהעולם האמיתי", כותב שטרנליכט. נמתין ונראה מי מכיר את נפש העיתונאים טוב יותר, הוא או סוקניק. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווחת נופר סיני כי לדברי עו"ד דורון אבני, היועץ המשפטי של הרשות השנייה, החלטה סופית בעניין ערוץ 10, חובותיו והארכת זכיונו תתקבל כבר בישיבה הקרובה של מועצת הרשות. אמיתי זיו מדווח בדפי החדשות של "הארץ" כי עמית לוין יהיה, ככל הנראה, מנכ"ל הוט הבא. כך סוכם, לפי הדיווח, בין בעלי השליטה בחברה, נוני מוזס, יצחק תשובה ואליעזר פישמן.

עם התחלפותו של האביב הערבי בחורף השלטון הצבאי, גם התקוות לעידן חדש בתקשורת המצרית נדמות כעת רחוקות. התעוררותו של האיגוד המקצועי היא בכל זאת חדשה משמחת

"מאז נפילתו של מובארכ בפברואר האחרון, קרועה מצרים בין שני רצונות – רצונם של המהפכנים מול רצונה של המועצה הצבאית, שנוגד את המהפכה. המועצה הצבאית מעוניינת לשמר את השלטון הישן ככל שניתן, והאנשים שמאחורי המהפכה מעוניינים בפעולות מהפכניות", אמר ל"גרדיאן" ב-18.11.11 הסופר המצרי עלאא אסואני, מחבר רב-המכר "בניין יעקוביאן". האופוריה שלאחר מפלתו של מובארכ בפברואר האחרון התנדפה זה מכבר מרחובות מצרים. אירועי סוף-השבוע ותחילתו, שכללו דיכוי אלים של הפגנות בתחריר, אלכסנדריה ושאר חלקי מצרים, מייצגים במידה רבה את הלך הרוח הציבורי לקראת הבחירות הפרלמנטריות הקרבות. נדמה שהמועצה הצבאית העליונה, שמונתה לאחראית על תקופת המעבר וההכנה לעתיד דמוקרטי, מסרבת להרפות מסדרי השלטון הישן. העומד בראשה, מוחמד חוסיין טנטאווי (שהיה יד ימינו של מובארכ), חשוף לביקורת ציבורית קשה, והרחוב המצרי מפגין כלפיו תיעוב. גם התקוות לעידן חדש של תקשורת מצרית נגוזו במהרה. על אף שניתן לקבוע בוודאות שהשיח הציבורי במצרים ליברלי יותר, הצבא מפקח על התקשורת ומשתמש בה כראות עיניו. עם זאת, אופי הצנזורה וההשתקה השתנה: עיתונאים מספרים כי על אף ש"קווים אדומים" ברורים שנמתחו בעבר בנוגע לנושאים האסורים בדיווח בוטלו אחרי המהפכה, הרי שבחודשים האחרונים הצבא התפרץ פעמיים למשרדי אל-גזירה בקהיר, מנע הדפסת עיתונים לא פעם וזימן עיתונאים לחקירות. כתוצאה מכך נמתח מחדש הקו האדום, ועיתונים רבים החלו לנקוט צנזורה עצמית חמורה ביותר בכל הקשור לדיווחים על הצבא. המשך הגבלת חופש הביטוי מתאפשר, במידה רבה, על-ידי הפעלתו של סעיף 148 בחוק העונשין המצרי, הקובע כי "מי שפוגע [...] בבית העליון או התחתון של הפרלמנט המצרי, ברשויות מדינה אחרות, בצבא, בבית-המשפט, בסמכות הציבורית או באינטרסים של הציבור", צפוי לעונש. מקומו של הצבא בחוק זה הפך למשמעותי ביותר מאז מפלת מובארכ. במרץ האחרון דיווח הארגון האמריקאי הוועד להגנת עיתונאים כי לכמה הוצאות לאור מצריות נשלח מכתב מיוחד שקרא לעורכי עיתונים "להימנע מלפרסם כל אייטם [...] אשר קשור לכוחות המזוינים או למפקד הכוחות המזוינים בלי להוועץ קודם עם הוועדה לעניינים מורליים ועם המחלקה הצבאית למודיעין ואיסוף מידע". מואטז אל-עקד, מגיש תוכנית רדיו בתחנה הממשלתית קולות-הערבים, סיפר לעיתון "אל-מסרי אל-יום", שבבעלות פרטית, כי הממונים עליו הורו לו באופן מפורש שלא לבקר בשידור את המועצה הצבאית ואת מדיניותה. "ההנחיות לא ניתנות בדרך כלל בכתב, אך לעתים הם מפיצים מסמך של רגולוציות מומלצות או טיוטה של מדיניות שידור שאינם נושאים חתימה או שמות", סיפר עקד. כמה בלוגרים ועיתונאים שהפרו את הסטטוס-קוו התקשורתי בנוגע לפרסומים על אודות הצבא נחקרו ולעתים אף נכלאו. מייקל נאבי סאנאד, בלוגר, נידון באפריל האחרון לשלוש שנות מאסר משום שכתב מאמר שדן בעינוי אסירים על-ידי הצבא. על-פי פסק הדין, סאנאד הורשע ב"פגיעה בצבא". ביוני זומן לחקירה חוסם אל-סוואיפי, עורך העיתון "אל-ואפד", הנמצא בבעלות המפלגה הליברלית הנושאת שם זה, לאחר שפירסם מאמר שדן במערכת היחסים בין האחים-המוסלמים לצבא. עורך-דינו סיפר לאחר מכן כי אל-סוואיפי הואשם ב"הפצת מידע שקרי שעשוי להפר את השלווה". האירוע שמדגים בצורה המאלפת ביותר את השימוש שעושה הצבא בכלי התקשורת התרחש, באופן סמלי, מול בניין הטלוויזיה בקהיר, בניין מסאפרו. ב-9.10.11 צעדו מאות מצרים לעבר בניין הטלוויזיה במחאה על אי-השוויון שנוקט השלטון המצרי כלפי האזרחים המצרים-קופטים. ההפגנה, שנודעה מאז בשם "טבח מסאפרו", דוכאה באלימות על-ידי הצבא המצרי. מניין ההרוגים הגיע ל-27 ומניין הפצועים ל-329. עדויות כתובות ומצולמות על אלימות הצבא נגד המפגינים הופצו עוד באותו היום. "עוד לפני שהצעדה הגיעה לבניין הטלוויזיה, הצבא התחיל לירות באוויר כדי לפזר מפגינים […] הם פתחו את הכביש כדי לאפשר לרכבים לחדור אל תוך ההמון […] כדורים רבים נורו באוויר וזרעו פחד ואלימות", סיפר רביע פהמי, שהגיע למקום במקרה, לאתר גדלייה. בו בזמן דיווחה מגישת חדשות של הטלוויזיה הממשלתית כי נוצרים חמושים תוקפים את החיילים. מאוחר יותר קראה אותה מגישה ל"אזרחים ההגונים" לבוא אל מקום ההפגנה ולהגן על הצבא. דיווחים נוספים קבעו כי "הפצועים מההפגנה מאשרים שיש בבעלותם של המפגינים הקופטים תחמושת". אלא שאזרחים שאכן הגיעו אל ההפגנה גילו כי הצבא הוא זה שיורה במפגינים, ולא להפך: "באתי כדי להגן על הצבא משום שאמרו שהנוצרים יורים על החיילים. הגעתי וגיליתי שהצבא יורה בכולם; מוסלמים תוקפים זה את זה, נוצרים תוקפים זה את זה, ואף אחד לא מבין מה קורה. אז מה באמת התרחש שם?", אמר אחד המפגינים לאתר גדלייה. שבוע לאחר אותו אירוע פירסמה ועדה ממשלתית שהוגדרה על-ידי המועצה הצבאית כ"בלתי תלויה" דו"ח שקבע כי הטלוויזיה הממשלתית לא היתה אחראית להסתה לאלימות. המייגור גנרל איסמאעיל עטמן מהמועצה הצבאית ושר המידע אוסאמה הייקל הוסיפו ושיבחו את האופן שבו סיקרה הטלוויזיה הממשלתית את האירועים. "היינו בהלם. אף אחד לא ציפה לכזה סיקור מבזה מצד הטלוויזיה הממשלתית, במיוחד אחרי המהפכה", אמר טאעריד אל-דסוקי, מפיק בערוץ נייל-לייב, לתקשורת המערבית. לאחר אירוע זה השתנו פני הדברים במצרים, ונדמה שההמונים, ובפרט העיתונאים, איבדו כל סבלנות כלפי הצבא. כמה ימים לאחר האירוע הפגינו עשרות עיתונאים מול בניין אגודת העיתונאים במחאה על הצנזורה, ושלושה בעלי טור בעיתון העצמאי "אל-תחריר" אף פירסמו טורים ריקים במחאה על ההגבלות על חופש הביטוי. "מסאפרו הפך לבסיס צבאי; המסדרונות מלאים בשוטרים צבאיים, שערוכים לתקוף ולהכות כל מי שמתנגד", סיפרה חלה חלמי, מגישת תוכנית בערוץ הטלוויזיה הממשלתי שלא הופיעה בטלוויזיה מאז ימיה הראשונים של המהפכה. חלמי היא אחת מאנשי התקשורת שהתאגדו ל"קואליציית אנשי התקשורת העצמאיים" (IMPC), שהחלה לפעול בעקבות טבח מסאפרו. הקבוצה פועלת למען הקמתם של איגודי עובדים עצמאיים לכל מדיום תקשורתי וסגירתו של משרד המידע. משרד המידע, אגב, אמנם נסגר זמן קצר לאחר מפלת מובארכ, אך הושב על כנו ביולי האחרון בראשותו של הייקל. לאחר אירועי מסאפרו פירסמה הקואליציה הודעת גינוי לאלימות ודרשה את פיטוריו של הייקל ובכירים אחרים באיגוד הטלוויזיה והרדיו המצריים. "אוסאמה הייקל הוא צנזור של הצבא במסאפרו", אמרה דאליה חסונה, מגישת רדיו בתחנה ממשלתית ושותפה לקואליציית אנשי התקשורת. אירועי ה-9 באוקטובר ממשיכים לעורר הדים תקשורתיים, במידה רבה בעקבות משפטו המתמשך של הבלוגר עלא עבד אל-פתאח, שהשתתף בהפגנות במסאפרו ומואשם בהסתה לאלימות. בשבוע שעבר נודע כי מעצרו של אל-פתאח הוארך ב-15 ימים נוספים בעקבות סירובו להיחקר על-ידי התובע הצבאי. הבאתו של אל-פתאח מול שופט צבאי אינה דבר יוצא דופן; מאז פברואר נשפטו כ-1,200 אזרחים בבתי-משפט צבאיים. לאחרונה נרשמו מקרים רבים של סירוב אזרחים להיחקר או להישפט בבית-דין צבאי ואף קמו גופים כמו "התנועה נגד העמדת אזרחים לדין צבאי" ו"הקמפיין לשחרור עלאא". "האופטימיות והשמחה של ינואר ופברואר נעלמו והתחלפו במתח ובחרדה [...] האווירה כעת דומה לאווירה שהיתה בינואר. כולם מודעים לאפשרויות. כולם יודעים מה הצבא עושה", אמרה אהדף סויף, דודתו של עלאא וסופרת המועמדת לפרס בוקר. התעוררותו של איגוד העיתונים המצרי היא בגדר החדשה המשמחת של התקופה האחרונה, וזאת לאחר שפירסם בשבוע שעבר קריאה לעיתונאים לבטא התנגדות נחרצת נגד העמדת אזרחים לדין. האיגוד קרא לעיתונאים לעמוד על הגנת זכותם של אזרחים להישפט בבתי-דין אזרחיים, כמובטח בחוקה המצרית. ההודעה היא בגדר הצהרה ראשונה של איגוד מקצועי נגד הפרקטיקה הנ"ל, והיא משמעותית במיוחד משום שאיגוד העיתונאים נשלט בעבר, כמו יתר האיגודים המקצועיים, על-ידי מפלגתו של מובארכ. שלשום פירסם האיגוד הודעת גינוי לאלימות הצבא נגד עיתונאים במהלך סוף-השבוע, אז איבד עיתונאי "אל-מסרי אל-יום" את עינו הימנית כתוצאה מירי של כדור גומי לכיוונו. "הצבא והמשטרה תקפו עיתונאים באופן מכוון. זו היתה התקפה שלא היה לה תקדים מאז המהפכה", אמר כרים מחמוד, מזכיר איגוד העיתונאים.

נראה כי עידן התמימות בן 16 השנים, שבהן נהנה קורא העברית מדירוג ספרים רבי-מכר, מסתיים. עידן חדש איננו נראה בינתיים באופק

מאז ה-14 ביוני, היום שבו הודיעה מנכ"ל סטימצקי איריס בראל כי רשת חנויות הספרים שהיא עומדת בראשה לא תעביר עוד נתוני מכירות לטבלאות רבי-המכר המתפרסמות בעיתונים ("הארץ", "גלובס", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"), הופסק כליל פרסומן של הטבלאות. בראל טוענת כי ברשת סטימצקי כל הספרים מוצגים בצורה שווה, ואילו ברשת המתחרה, צומת-ספרים, מוצגים באופן מובלט ספרי ההוצאות כנרת-זמורה-ביתן ומודן, שמחזיקות בשני שלישים מהבעלות על צומת. כתוצאה מכך נוצר, לטענתה, "עיוות חמור" ברשימות רבי-המכר המתפרסמות בעיתונים, כלומר הטיה קשה לקידום מכירת ספרי ההוצאות הללו. זהו סוף השבוע השני שהרשימות אינן מתפרסמות – וכפי שהדברים נראים, אין פתרון פשוט למשבר. פתרון זמני אפשרי אחד הוא שכל רשת תוציא רשימה נפרדת של רבי-מכר הנמכרים בחנויות שלה, אבל זהו פתרון חלקי ומסורבל. הנתונים יהיו בלתי מבוקרים, ובכל מקרה לא יכללו את החנויות העצמאיות. קשה לי להעלות על הדעת מצב שבו עיתון יהיה מוכן לפרסם רשימות מקבילות מרשתות שיווק שונות כתוכן מערכתי. מכאן שיהיה על ההוצאות לעשות זאת על חשבונן, כמודעה, מה שיפחית מאוד ממשקלן של הרשימות. אפשרות אחרת היא לפנות לגורם מוסכם, איגוד המו"לים למשל, שיפיק סקר שבועי מקיף של כל הרשתות והחנויות ויערוב למהימנותו. זהו מהלך מורכב, יקר, שסיכויי הצלחתו נמוכים. כל עוד המו"לים והרשתות שרויים בסכסוך כה עמוק, קשה להאמין שיימצא גורם שיזכה לאמונם של כל הצדדים. וגם אם יימצא כזה, חולשתו עלולה להכפיפו ללחצים ולמניפולציות. אפשרות שלישית היא שארבעת העיתונים יתאגדו למימון סקר עצמאי ומשותף. מעבר לעלותו הנכבדה, שספק אם העיתונים יואילו לשאת בה, קשה לראות עיתון שיהיה מוכן להתפשר ולהקצות שטח מערכתי למוצר משותף. התחרות בין כלי התקשורת היא כה עזה עד שגם באשר לנתוני מזג האוויר לא תיתכן הסכמה ביניהם על מקור אחד. הבלעדיות היא אבן יסוד בהווייתם של עיתונים בפרט וכלי תקשורת מסחריים בכלל. כמו שאני מכיר את שוק העיתונות, לא יימצאו אפילו שני עיתונים שיסכימו ביניהם על הנוסחה לדגימת הנתונים, הנחשבת לסוד מקצועי ודורשת תחכום ומשאבים. כל עיתון ירצה, בצדק, שיטת דירוג וסיווג משל עצמו. נראה כי עידן התמימות בן 16 השנים, שבהן נהנה קורא העברית מדירוג ספרים רבי-מכר, מסתיים, ועידן חדש איננו נראה בינתיים באופק. אחת האפשרויות הסבירות, בהעדר פתרון מוסכם, היא כי שוק טבלאות רבי-המכר יתפרק למרכיביו, יופרט, וכמו בשאר תחומי התקשורת, האחריות לשקלול הנתונים (הבלתי מבוקרים, כמובן) תוטל לפתחו של הקורא. ייתכן אפוא שגם בעניין הזה יהיה עלינו לנסות להרכיב את תמונת מיקומו של הספר בשוק המכירות על-פי טבלאות שונות, שתיווצרנה על-ידי גופי שיווק שונים, ואשר מידת אמינותן תעורר חשד מתמיד. אולי, כפי שהתרגלנו לקבל מידע על ספרות מתורגמת מכלי תקשורת בחו"ל, יהיה עלינו לפנות ישירות לרשימות הדירוג בעיתונים המובילים בעולם או להסתמך על בטאוני מו"לות כמו "פבלישרס ויקלי" כדי ללמוד על מצב המכירות שלהם. עם זאת ברור כי היקף המכירות של ספר בשוק האמריקאי או הגרמני אינו מלמד דבר על סיכוייו בישראל. וכיוון שהרגלי קריאה הם דבר מתפתח, ייתכן שנתרגל לעיין ברשימות רבי-המכר של "הניו-יורק טיימס" או בנתוני הדירוג של רשת אמזון כדי להבין איך הולך בארצות-הברית ספר שתרגומו משווק כאן. לא יהיה בכך כמובן שום פתרון עבור השוק המקומי לדירוג המכירות של ספרי מקור. בשבוע שבו נכנס ספר שכתבתי לאחת מרשימות רבי-המכר, אמרה לי בעלת חנות ספרים עצמאית (שנסגרה בינתיים): "עד עכשיו היינו צריכים לשכנע את הלקוחות לרכוש את הספר שלך. מעכשיו הם באים אלינו ודורשים אותו". מאותו רגע הספר אכן התמקם למשך שבעה שבועות בחלקה האמצעי והתחתון של הרשימה, עד שנדחק החוצה על-ידי גל הספרים שראו אור אחריו. אבל גם כשנשר מן הטבלה, המשיכו מכירותיו ליהנות מקצב מכירה אינרטי, גבוה יחסית, במשך כמה שבועות נוספים, עד שמספר העותקים הנמכרים החל לגלוש לעבר תקופת החיים הבאה שלו, תקופת המכירה הנמוכה, היציבה, המגלגלת את עצמה, ה-steady selling. טבלאות רבי-המכר מילאו ב-16 שנות הופעתן תפקיד מרכזי במערכת היחסים שבין קוראי העיתונים וקוני הספרים, בין הסופרים להוצאות הספרים. לא פחות מכך, הן הפכו גורם חשוב ביחסים שבין קוראי העיתונים לעיתוניהם. יש כנראה חפיפה רחבה בין שוק קוראי העיתונים לשוק רוכשי הספרים. בימי עבודתי ב"הארץ", הערכנו כי המתאם הוא כמעט מלא, אבל כנראה שהוא קיים גם עם עיתונים אחרים. הנה, לאחר צאתו לאור של מוסף "ספרים" ב"הארץ", גם שאר העיתונים פיתחו את מדורי הספרים (בהבדל ממדורי הספרות, הישנים) ובמרכזם טבלאות רבי-המכר. אלה הם הגורמים העיקריים המניעים אדם להיפרד מכספו ולרכוש ספר: היכרות ודעה טובה על הסופר או על היצירה, כיסוי תקשורתי לספר החדש (יחצנות ואירועי קידום), ביקורות חיוביות (או לפחות פולמוס מעניין), שיווק אגרסיבי (מחיר ומבצעים), כוח המכירה הישיר של המוכר בחנות, והאמון בחנות או ברשת המכירות. אפשר גם לראות את התהליך הזה מזווית אחרת ולהבדיל בין בחירה מוקדמת, עוד בבית, בכותר מסוים (על בסיס ידע אישי, יחסי-ציבור, מיקום בטבלת המכירות, חוות דעת שעוברות מפה לאוזן), ובין בחירה בחנות (מוכר ממליץ, קונה עמית ממליץ, מחיר טוב, צורה מושכת – ומדבקת הקסם "רב-מכר"). כך או כך, להופעתו של ספר ברשימת רבי-המכר יש השפעה מהותית על ההחלטה לרוכשו. אני מניח שאין סופר המוציא לאור בהוצאה מסחרית שאינו נושא עיניו אל הטבלאות במוספי הספרים והתרבות של סוף השבוע. לא רק כדי לאמוד את סדר גודל הכנסותיו הצפוי מן היצירה – אלא בחיפוש אחרי הכרת שוק הקוראים בה כיצירה הראויה להירכש. סופרי הביכורים מחפשים בטבלאות סימנים לקבלת פנים אוהדת של שוק הקונים, וסופרים ותיקים מחפשים ברשימות אישוש למעמדם. סופרים אכן שואפים לקבל ביקורות טובות, והצלחה מסחרית עלולה לעתים לעורר במבקרים את יצר הקטילה. אבל חולשתם של מבקרי הספרים (הוגים וכותבים מזדמנים, לרוב) הופכת את הביקורת הטובה לכלי שיווקי שאפשר להשתמש בו, ואילו מן הביקורות הגרועות קל להתעלם. גם אם השפעת טבלאות רבי-המכר במכלול שיקוליו של קונה הספר אינה מרכיב שניתן לבידוד ולמדידה, ברור כי רוכשי הספרים נושאים עיניהם אל הטבלאות. רבים מחליטים לקנות ספר לאחר שהתרשמו ממצבו בטבלה. האִמרה "כל-כך הרבה סינים לא יכולים לטעות" נכונה גם בנוגע למניע לרכישת ספרים רבי-מכר. אף אחד לא יודע עד כמה, אבל רשימות רבי-המכר תפסו מקום חשוב בשוק הספרים, עד שקשה להבין איך העולם התנהל בלעדיהן. רשימת רבי-המכר השבועית לספרים בעברית נבנתה במערכת "הארץ" ויצאה לאור לראשונה בשנת 1993, עם השקתו של "ספרים", מוסף שבועי בהשראת "הניו-יורק טיימס בוק ריוויו", 51 שנה אחרי שזה הושק. כמו לא מעט מהפכות בעיתונות, "ספרים" נולד בארוחת צהריים חטופה במסעדה בדרום העיר. את ההנעה לפעולה בעניין אפשר לייחס לחברת מערכת "הארץ" דאז, נירה רוסו, שבעודה בודקת מנות חצילים בחברתו של העורך הראשי, הרצתה בפניו בהתלהבות על הצורך במוסף שישקף את שוק הספרים בישראל, כדוגמת זה של "הניו-יורק טיימס", "הניו-יורק ריוויו אוף בוקס" ומוספים אחרים שצרכה בשקיקה בתקופת חייה בארצות-הברית. כמי שהיה בתפקיד העורך הראשי בעת הסעודה עם נירה רוסו, אני לא זוכר מה אכלנו, שתינו או הסנפנו, אבל קל היה לי להשתכנע שיש כאן הזדמנות אמיתית לכונן נישת קריאה חדשה, המתאימה ככפפה ל"הארץ" ולקוראיו, שרבים מהם רוכשי וקוראי ספרים. באותו יום הותנע מהלך מורכב שבסופו התבקש כתב ועורך מדור המו"לות הקטן שבעיתון, מיכאל הנדלזלץ, להתחיל בתכנון מוסף שבועי, שיכלול בין השאר טבלת רבי-מכר, "בהשראת" כתבי-העת ומוספי הספרים החשובים בעולם. "הארץ", בשיתוף עם מכון סקרים, דגם את חנויות הספרים העצמאיות והרשתות, בעיקר בערים הגדולות, והריץ את רשימותיו – שאין איש יכול לקבוע את מידת דיוקן – ללא חריקות. עם הזמן הצטרפו עיתונים נוספים, כל אחד ושיטת הדגימה שלו. לכאורה יכלו הוצאות הספרים להצביע על פגמים בשיטה או לערער על אמינותה, אבל איכשהו הסכינו כולם עם התוצאות – עד לאחרונה. האם הגפרור שהצית את הלהבה הוא ספרה של מירי רוזובסקי, שראה אור בכנרת-זמורה-ביתן וזכה למכור כמעט 5,000 עותקים בשבוע אחד בחנויות צומת, והודות לכך זינק ישירות לראש הטבלה, וזאת כשעל-פי נתוני סטימצקי, בחנויותיה נמכרו מן הספר עותקים מעטים בלבד? בראל, בראיון ל"גלובס" (15.6.09), מכחישה שהפסקת העברתם של נתוני המכירות לעיתונות, בדיוק באותו שבוע, היא פרי התפרצות זעם רגעית. אפשר להניח, ברוח דבריה, שהכעס והתסכול נטענו בה במשך תקופה ארוכה. בעולם שבו כל דירוג שווה כסף, גדל בהתמדה הלחץ המניפולטיבי על המדרגים. כך העיתונים בעניין דו"חות החשיפה החצי שנתיים (TGI), כך ערוצי הטלוויזיה בעניין הפיפל-מטר, וכך כל אתר אינטרנט המנסה להשפיע על דירוגו בראש רשימת התוצאות במנועי החיפוש. וכיוון שמיקום גבוה ברשימות רבי-המכר משמעו הגברת מכירות, המאמצים להשפיע על הרשימות יימשכו, וככל שתגבר התחרות, אף יתעצמו. קרן האור היחידה בפרשה היא שמצב שבו רשימות רבי-המכר אינן מתפרסמות עוד הוא בלתי נסבל לכל הצדדים. ראשונים לסבול מכך הם הסופרים, במיוחד הסופרים החדשים, המבקשים לפרוץ לתודעה. בעקבותיהם סובלות מכך הוצאות הספרים ורשתות השיווק, ואחים אחרונים לסבל הם העיתונים, שמוספי התרבות והספרים שלהם מאבדים נקודת משיכה חשובה, בהעדרה של טבלת רבי-מכר אמינה ומשכנעת. הבה נתנחם בתקווה כי מצב שהוא רע לכולם יכול פעמים ליצור מציאות חדשה, טובה יותר.

דיון בוועדה לביטחון לאומי הציף מחדש את הלאקונות בהליך אישור רישיון נשק, שלא כולל בדיקה מול המוסד לביטוח לאומי. זאת על אף שהמוסד מתעד מצבים של פגיעה קוגניטיבית משמעותית, סיכון אובדני והיסטוריה של אלימות על רקע מצב רפואי או נפשי • אגף רישוי כלי ירייה גם לא מקיים קשר מקדים עם משרד הרווחה, אף שמדובר באחד מהגורמים המרכזיים לטיפול באלימות במשפחה

האם המדינה יכולה לדעת אם אזרח שמגיש בקשה לנשיאת נשק חם הוא מתמודד נפש? בדיון בוועדה לביטחון לאומי שהתקיים השבוע (ראשון, 10.12) התגלה כי לא תמיד. הדיון התקיים נוכח הגידול בכמות הבקשות לרישיון החזקת נשק וההקלה בתבחינים לרישיון. "אני רוצה לסבר פה את האוזן לכולם", אמרה ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד). "בהליך הרישוי אין בדיקה מול ביטוח לאומי. אז אם למבקש הרישיון יש נכות נפשית – יש כאן בעיה עם נושא הפיקוח". כתנאי מקדים להוצאת רישיון, אגף רישוי כלי ירייה מקיים ממשק עם כמה מערכות ממשלתיות. אחת מהן היא משטרת ישראל שבודקת מסוכנות פלילית. גם אזרחים שהוגש נגדם צו בית משפט המורה על הגבלה בנשיאת כלי ירייה (לרבות בתי משפט לענייני משפחה) מנועים מלהחזיק ברישיון. "חלוקת נשק ללא הבחנה יכולה להתפוצץ בפרצוף" – ח"כ מירב בן ארי מבקשת ממשרדי הממשלה לפעול יחד בנושא חלוקת רשיונות הנשק: "בחינת מסוכנות לא מסתכמת רק במשטרה"@Meravbenari pic.twitter.com/YZYxYFGtSF ואולם, הליך הרישוי לא כולל דרישה מקדימה לאישור מטעם גורמים מקצועיים חיוניים נוספים. הכשירות הנפשית של מבקשי הרישיונות נבדקת אמנם מול משרד הבריאות, אך לא מול המוסד לביטוח לאומי. וזאת על אף שהמוסד עורך אבחונים מקצועיים, ונחשף למצבים של פגיעה קוגניטיבית משמעותית, מצבים פסיכוטיים, סיכון אובדני והיסטוריה של אלימות על רקע מצב רפואי או נפשי. בנוסף, כפי שעלה מהתראה שנשלחה בחודש שעבר לרכזי הטיפול באלימות במשפחה, אגף רישוי כלי ירייה לא עומד בקשר מקדים מול משרד הרווחה. וזאת על אף שמדובר באחד מהגורמים המרכזיים לטיפול באלימות במשפחה והתמכרויות, ובידיו מידע קריטי הנוגע למסוכנות הפוטנציאלית של מבקש הרישיון. תפקידו של משרד הרווחה מסתכם בהעברת דיווחים בדיעבד על מטופלים שנושאים כבר נשק, במקרים שבהם להערכתם יש לשלול את הרישיון. באופן דומה, גם מול הביטוח הלאומי לא נערכים בירורים מקדימים במהלך אישור רישיון לנשק פרטי, ותפקידו בא לידי ביטוי רק במסגרת חובת דיווח בדיעבד. לפי נתונים שמסר המשרד לביטחון לאומי, מתוך 265 אלף בקשות שהתקבלו מפרוץ הלחימה ועד ל-8 בדצמבר, אושר הטיפול ב-86 אלף בקשות. 8,500 אלף בקשות נדחו בגלל קביעת המשטרה שהאדם מסוכן פלילית, 2,129 בקשות נדחו בשל בעיה בכשירות הרפואית לפי קביעת משרד הבריאות, ו-57 בקשות נדחו בשל צווי בית משפט. הלאקונות בהליך אישור רישיון נשק אינן בלתי ידועות. דוח הוועדה לבדיקת הליך קבלת רישיון מ-2019 – "ועדת רונן" שהקים השר לביטחון פנים דאז גלעד ארדן – הציג תמונת מצב מדאיגה. דוח הוועדה התריע כבר אז על כך שמאגרי המידע של הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה עצמאיים ואינם חופפים למאגרים של המערכות שמקיימות ממשק עם האגף. כעת, עם ריבוי כלי הנשקים, השאלה אם להדק את הליך הרישוי ולדרוש אישורים מקדימים גם ממשרד הרווחה והביטוח הלאומי, עלתה מחדש, ביתר שאת. "מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהעסק יעבוד יותר טוב?", ניסה לברר יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, צביקה פוגל (עוצמה יהודית), בדיון שהתקיים אתמול. "צריך לרענן את נוהל הטיוב ברווחה", השיב המשנה למנכ"ל במשרד לביטחון לאומי, אליעזר רוזנבאום. "אנחנו אמרנו כל הזמן לרווחה תעבירו את הדיווחים ונטפל בהם". רוזנבאום הוסיף כי בימים אלו המשרד עובד על ממשק מקוון עם משרד הרווחה והתייחס גם לניסיונות שכשלו בהכנת ממשק מול הביטוח הלאומי: "עם הביטוח הלאומי אני אישית ניסיתי לעשות לפני כמה שנים ממשק – ונאדה". "למה סורבתם לקבל מידע על מתמודדי נפש שמקבלים קצבה?", שאלה ח"כ בן ארי. "ביטוח לאומי סירב", נענתה על ידי נציגה נוספת במשרד לביטחון לאומי. לפניית "שקוף" בנושא, לא הגיבו בביטוח הלאומי לעניין. בדיון לא דיבר נציג מטעם המוסד לביטוח לאומי, אולם מדוח ועדת רונן מ-2019 עלה שבבחינת שאלת הממשק מול ביטוח לאומי היה חשש שתהליך העברת המידע יפגע בצנעת הפרט. אף שעברו מאז שנים רבות, לא נמצא פיתרון לסוגייה. באופן דומה, לא ניתן מענה מספק לשאלה מדוע העבודה על הממשק עם משרד הרווחה התעכבה עד כה. "התחושה שלי היא שאנחנו לא מתקדמים בעניין יישום המסקנות", אמרה ח"כ פנינה תמנו שטה (יש עתיד). "היו דוחות מבקר מדינה, הייתה ועדת רונן, הגיע הזמן ליישם את המסקנות לגבי ממשק בין משרד הרווחה לאגף כלי רישוי העירייה. אנחנו מבינים שבמציאות יש קשר שוטף אבל זה לא מספק ואסור שזה יניח את דעת נבחרי הציבור". עוד הוסיפה בעניין הביטוח הלאומי: "כל מה שקשור לבריאות הנפש חייב לקבל מענה. אין דבר כזה שנותנים אישור לכלי נשק בלי שהתקבלה התייחסות מביטוח לאומי".

הארגון היה מוצלח, הנוכחות היתה בשיאה, העיתונאים הבכירים טפחו על שכמם שלהם, והמבט נישא עד לקצה החוטם. כנס אילת לעיתונות 2009, סיכום

פאנל הסיכום של כנס אילת השלישי לעיתונות היה סיום הולם לשלושת ימי הדיונים שקדמו לו. אחרי שבכירי מערכות החדשות בעיתונות המודפסת והמשודרת סיימו לטפוח לעצמם על השכם, הגיע תורם של המארגנים. יוסי בר-מוחא, יו"ר הכנס, הודה לכל שותפיו להכנות ולביצוע, מראש עיריית אילת ועד לשף של בית-המלון, ואמר כי הכנס היה הצלחה גדולה שגורמת לו לצאת מאילת "בתחושה נפלאה". יתר המארגנים הודו לבר-מוחא. הנימוס, כמובן, מחייב הכרת תודה. הכנס אמנם היה נטול בעיות ארגוניות קשות, פרט למקרים יוצאי דופן, ובתור מה שהוא – הזדמנות לחופשה מסובסדת באילת – הוא אורגן ובוצע בהצלחה. הנוכחות היתה בשיאה, והאולמות היו מלאים יחסית. אך בתור מה שהוא מתיימר להיות – כינוס מוביל של עיתונאים הדנים בבעיות היסוד של מקצועם – מצער היה להיווכח בכשלונו. בשורה לא יצאה מהכנס, אלא אם מחשיבים ויכוחים מתלהמים, ביקורות על עמיתים שלא נמצאים בחדר וכמה הצהרות של בעלי שררה, כבשורה. דיון על תרבות הרייטינג שנראה בעצמו כשעתוק של התוכנית "פופוליטיקה" הוא אירוני במקרה הטוב. סוהיל כראם, מנכ"ל רדיו א-שאמס, הציע בפאנל הסיכום לקרב את כנס אילת לעיתונות למודל של כנסי הרצליה וקיסריה, ולדאוג לכך שייצאו ממנו באופן קבוע גם החלטות ביצועיות. זו המלצה ראויה, ממש כמו ההמלצה לתאם מראש עם ראש הממשלה שישחיל לנאומו איזו מלה או שתיים על תקשורת או עיתונות כשהוא נושא דברים בכנס שכל משתתפיו עיתונאים ואנשי תקשורת. צמצום מספר המשתתפים בכל דיון עשוי לתרום אף הוא לשיפור הכנס. שינוי אפשרי נוסף, גם אם פחות פשוט לביצוע, הוא מהפכה באופיו הבסיסי של הכנס, כך שלא יהיה עוד במה לדיוני סרק, אלא כנס מקצועי, כנס שמלמד, שמציג חידושים, שמרענן את החשיבה, שמרחיב את האופקים ומתגמל את משתתפיו מבחינה מקצועית ואינטלקטואלית. כנס שאליו מוזמנים עורכים ומנהלים מובילים מכלי תקשורת בעולם כדי לספר איך הם מתמודדים עם התהפוכות שעובר הענף. כנס שבו במקום להתפלש שוב בדעות המוכרות המנשבות בבצות המקומיות, יכלול סדנאות עבודה והרצאות ממוקדות מפי בכירים בענף. כנס שעורכים בכלי התקשורת בישראל ירצו לשלוח אליו את עובדיהם כדי שיחזרו לא רק שזופים יותר, אלא גם נבונים יותר. דווקא הנושאים שבהם תעשיית העיתונות ועובדיה זקוקים לבשורות כלל לא עלו על הפרק בכנס הנוכחי. בדיון שנערך אתמול, על גורל המודל החינמי של אתרי האינטרנט, נגעו המתדיינים בקצה הקרחון של בעיית הישרדותה של עיתונאות האיכות בעתיד נטול רווחים. הם הזכירו כמה מודלים אפשריים לעתיד, מפילנתרופיה הנובעת ממניעים פוליטיים, דרך סיוע ממשלתי לגופי תקשורת מובילים ועד למעבר למודל של עמותות שלא למטרת רווח. פתרונות אלה, ואחרים, מעסיקים בימים אלה את כל מי שחרד לעתיד עיתונאות האיכות ברחבי העולם, וכל אחד מהם היה ראוי לדיון נרחב ומעמיק. נוסף על כך אפשר היה להקדיש דיון לבמות האלקטרוניות שבהן יקראו בעתיד חדשות (מכשירי קינדל למיניהם) ועל האופן שבו המעבר מקריאה על נייר לקריאה במכשיר אלקטרוני המדמה נייר ישפיע על תעשיית התקשורת. דיונים כאלה בוודאי היו רלבנטיים יותר מאשר עוד שיחה בנושא חבוט שעלה לדיון בשנה שעברה, בהשתתפות אותם הדוברים פחות או יותר. אך כנס אילת לעיתונות אינו עוסק בעתיד התעשייה, אלא בהווה ובעבר שלה. זו תוצאה מובנת מאליה אם לוקחים בחשבון את אישיותם ומזגם של רוב המשתתפים בכינוס, אך זו עדיין תוצאה עגומה למדי. נראה כי רוב ניכר של משתתפי הכנס אינם מתעניינים באפשרות לקיים מודל כלכלי רווחי בזמנים של צריכת עיתונות בלא תשלום, משום שהם שייכים לדור שלא יסבול מהשפעותיה. הקינדל, עבורם, הוא חפץ מוזר, ולא כלי עבודה שחובה לערוך עימו היכרות. באופן טבעי, רבים מבאי הכנס מעדיפים לקיים דיונים על טיהורים פוליטיים שהתקיימו ברשות השידור לפני 20 ו-30 שנה. מנגד, הדור הצעיר של העיתונאים, שהתמורות בענף יעצבו את המשך עתידו המקצועי, לא יכול להרשות לעצמו להדרים ולהשתתף בכנס, ולמען האמת אין לו סיבה טובה לעשות זאת. האבסורד הזה הוא אבסורד מובנה, ועל כן לא נראה כי הוא עתיד להיעלם בשנה הבאה. מעבר לכך, אם יש רצון כן לדאוג לעתיד המקצוע והעובדים בו, ארגון רבי-שיח אחת לשנה, גם אם אלה יהיו מעניינים ורלבנטיים יותר לעתיד התעשייה מאלה שנידונו בכנס הנוכחי, אינו יכול להיות המשימה העיקרית של אגודת העיתונאים בתל-אביב. דיון על מעמד העיתונאי הוא יוזמה ראויה, אך עצם העיסוק בו, החוזר על עצמו מדי שנה, במיוחד אם הוא מבולבל ושטחי כפי שהיה השנה, אינו תחליף לנקיטת פעולה מתמדת לחיזוק מעמדו של העיתונאי. המחויבות של האגודה היא לפעול לאורך כל השנה למען מטרה זו, ולא להסתפק במתן ייעוץ משפטי ומקום חניה לחברי האגודה, או השכרת אולם בית-סוקולוב לאירועים שונים. אחרת, היא אינה ראויה לשמה.

מה מניע גוף תקשורתי להעניק מחסדיו – פרסום, יוקרה, פתחון פה, לגיטימציה ורהביליטציה – למי שמסומן כתמצית הרעה החולה ביציעי הכדורגל?

בעוד חודשיים או שנתיים אתם עשויים לגלות את פואד ב"יציע העיתונות", שם יביע את דעתו על האלימות בכדורגל, הבעיות המקצועיות בהפועל תל-אביב והתקופה הנפלאה של רונאלדו בכל המסגרות. ככה זה כשיש חלקים בתקשורת שבוחרים לרומם חוליגנים למעמד של גיבורי תרבות. אלרואי ידעי, אוהד הפועל תל-אביב הידוע בכינויו "פואד", החל במהומה שגרמה לפיצוץ המתוקשר של הדרבי התל-אביבי בבלומפילד. כמעט מדי יום בשבועיים האחרונים מתפרסמות באתרים ובעיתונים התמונות שבהן הוא תקף את ערן זהבי. טירוף המערכות שגרם פיצוץ המשחק יעסיק עוד זמן רב את הכדורגל ואת התקשורת. ואז מגיע הרגע שבו אתר ספורט מוביל שוכח מי האיש ומהי תרומתו הייחודית לענף, והופך ציטוט שערורייתי מפיו למושא בכותרת הראשית שלו. יום קודם התייצבו הפועל ומכבי תל-אביב בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל, לדיון באירועי המשחק. חיים רמון, הבעלים של הפועל תל-אביב, פנה לדיינים וסיפר על האלימות של אוהדי הקבוצה הפוגעים במועדון: "הם בריונים. תעזרו לי להילחם בהם. תתפסו אותם. כשאני בא ומשקיע הון באבטחה ובשיטור וממלא אחר ההוראות ואתם מענישים אותי, אתם מענישים את כל הכדורגל הישראלי. מה עוד אתם רוצים? להוריד אותנו ליגה? אתם חושבים שהפואדים יירתעו מזה? אתם רוצים שאני ומיץ גולדהאר [הבעלים של מכבי תל-אביב] נהיה שבויים של הפואדים? העונש שלכם לא מעניין את הפואדיזם". מאז הדרבי ההוא הובא "פואד" כמה פעמים להארכות מעצר. התקשורת נכחה בבית-המשפט, לבריון הופנו שאלות, ורק ביום שלישי השבוע הוא זרק לאוויר כמה משפטים. בתשובה לשאלה של הכתבת שירי אלגם מערוץ הספורט הוא אמר: "רמון הוא גנב שבא להתעלק על הפועל, אין לו מקום אצלנו". הציטוט הפך לכותרת ראשית באתר הערוץ, ובכך התהפכו היוצרות. החוליגן, הבריון, האלים, השיכור, הועלה לדרגת גיבור-עם, אנרכיסט ברישיון, מהפכן באדום, צה גווארה להמונים, שדעתו על הניהול בקבוצה חשובה ומעניינת עד כדי מיתוגה ככותרת ראשית. יצוין כי חלפה שעה ארוכה עד שנמחקו מהטקסט הדברים החריפים שאמר "פואד" על רמון, הידיעה עברה ריכוך והכותרת הראשית שונתה. כדאי לחדד: לא על זהבי שאותו תקף דיבר "פואד", לא על פיצוץ המשחק, לא על הנזק שגרם לספורט ולקבוצה שהוא אוהד. הוא הביע את דעתו על חיים רמון, שהעז להתריע על תופעת הבריונות, ואמר שהוא גנב ומתעלק. הנה כי כן, האדם שגרם לפיצוץ משחק מוסיף חטא על פשע וזוכה לתהילה. יידעו נא אוהדים צעירים הרואים ב"פואד" מופת ומודל לחיקוי (השבוע הם שרו לכבודו בדרבי הכדורסל "פואד זיין את זהבי"): עבור פריצה למגרש, תקיפת שחקן, הורדת נקודות לקבוצה וסגירת יציעים בפני אוהדים, הם יבלו אמנם כמה ימים במעצר ואחר-כך כנראה יישבו קצת בכלא, אבל מה זה לעומת התהילה שמחכה להם בחוץ: יכתבו עליהם שיר, ערוץ הספורט יעניק כותרת ראשית להגיגיהם ואולי אף יזכו לככב בתוכניות ריאליטי. אי-אפשר שלא לתהות: מה מניע גוף תקשורתי להעניק מחסדיו – פרסום, יוקרה, פתחון פה, לגיטימציה ורהביליטציה – למי שמסומן כתמצית הרעה החולה ביציעי הכדורגל? רמז אחד אפשר למצוא בבחירה של ארי שמאי לציין את העובדה שהבריון האלים הוא "ידידי" בתוכנית "תיק תקשורת" האחרונה. שמאי אמנם הוקיע את מעשהו של "פואד", אבל מיהר להפנות את האש למחוזות כלליים יותר: "הסכנה שיש לספורט הישראלי גבוהה הרבה יותר בניגוד האינטרסים של ערוץ הספורט המסואב מאשר כל אוהד אלים אחר", אמר שם. שמאי הוא כנראה לא ה"ידיד" המתוקשר היחיד של "פואד", אבל לא רק קשרים בחלונות הגבוהים (או שמא ההולכים ומתנמכים) מסייעים בהפיכתה של תחתית החבית לקצפת של העוגה התקשורתית. שדרוגו המסתמן של בעל האגרוף לסלב שעיתונאים משחרים למוצא פיו הוא ביטוי לדו-ערכיות של גוף התקשורת ביחס לאוהדים אלימים בפרט ולענף שהם מסקרים ויושבים עליו בכלל. מצד אחד, מצוות אנשים מלומדה היא להתנער מהעשבים השוטים בקרב אוהדי הכדורגל ולהתריע על הנזק העצום שהם מסבים. מצד שני, דווקא אותם עשבים הם שמייצרים את הדרמה המסעירה ביותר, המקוממת וגבוהת האפיל, ומעוררים בצופים ובקוראים את התערובת הנחשקת ביותר, של משיכה-דחייה, גועל והיקסמות. הפיכתם לדוברים לגיטימיים היא רק פרס מתבקש אחרי שהעניקו לתקשורת מנת בידור עסיסית כל-כך. במובן זה, ערוץ הספורט לוקח חלק פעיל, המתחזה לחינוכי, במציאות שעליה הוא אמור בעיקר לדווח: הוא פועל כמו מורה שמעניק למופרע של הכיתה תפקיד אחראי, וכך מסייע לו לנתב את האנרגיה השלילית שלו למחוזות חיוביים, ולספק בדרכים מועילות את הצורך שלו לבלוט ולשלוט. אלא שהמרחב התקשורתי הוא לא כיתה טיפולית, ובמקום שבו כל דאלים טאלנט – המסר המתבקש הוא הפוך מזה הבית-ספרי: כל הדרכים לכותרת הראשית כשרות. מעשה האלימות מרוכך ואף נצבע בגוונים רכים, סלחניים, ומושאי האלימות – שחקנים, בעלי קבוצות ובעיקר הקהל – נאלצים להיחשף לצליפות לשונו של בעל הזרוע. בכך נוהג ערוץ הספורט אלימות לא פחותה מהפואדים באשר הם, רק שנגדו לא יועיל שום מאבטח לעת מצוא. רדיו-ללא-הפסקה: יוני הללי טועה פעמיים בזהות המרואיין, מחליף שמות של שחקנים וקבוצות, והחברים הטובים לא מרחמים (קופמן: "האיש נטול הכנה למוח"). תערובת שגרתית, ומצחיקה בדרכה העכורה, של עבודה רשלנית ואפס כבוד קולגיאלי.

מכתב שהתפרסם במדור המכתבים למערכת של עיתון "הארץ" ב-1966, וכלל התקפות חריפות נגד ראשי מפלגת חירות. אף שהמדור "מכתבים למערכת" מוערך לרוב כחסר השפעה ממשית, מכתב זה הניע מהלך פוליטי משמעותי. יוזמי המכתב, שנחתם בשם בדוי, נחשפו כאופוזיציונרים מתוך המפלגה, וכתוצאה מכך עזבו אותה או הושעו ממנה

מכתב למערכת שהופיע בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי 1966, בחתימת ש רוזנבאום, וכלל התקפות חריפות נגד ראשי תנועת חירות מנחם בגין ואריה בן-אליעזר. בין השאר נכתב במכתב, אולם לא פורסם, כי צריך להתפלל שבגין לעולם לא יגיע לשלטון. בתוך ימים אחדים התברר שכותב המכתב הוא חיים אמסטרדם, חבר מרכז המפלגה ומתומכיו של שמואל תמיר. התברר גם כי תמיר עצמו ידע על המכתב, כמו גם אדם שלישי, שמואל מינצר, תומך אחר של תמיר. תמיר ניהל באותה עת מאבק פנים-מפלגתי בבגין. עם היוודע העניין נתבעו השלושה למשפט בפני בית-הדין של המפלגה. מינצר ואמסטרדם הודיעו על פרישתם מהמפלגה, ותמיר נשפט והושעה. בעקבות ההשעיה פרש מחירות הגוש-החופשי בראשות תמיר והוקם המרכז-החופשי. "הכל פוליטי", לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, עמוס כרמל. הוצאת דביר, 2001 "ראיתי אותם", דן מרגלית. הוצאת זמורה-ביתן, 1997

כמה דברים שלא ידעתם על מאבק האמהות החד-הוריות ועל האופן הבעייתי שבו סיקרו אותו הכתבים לענייני רווחה

בליל שבת ה-4 ביולי הופיעה ויקי כנפו בחיינו. זה היה בכתבה בתוכנית "יומן" של הערוץ הראשון. הכתבה תיארה את מצוקתה האישית כתוצאה מקיצוץ הקצבה שקיבלה עד אז, ואת החלטתה היוצאת דופן לצעוד מביתה שבמצפה-רמון אל משרד האוצר בירושלים, משום ש"אין לה כסף לאוטובוס". בכתבה נראתה כנפו צועדת בשולי הכביש לאורך כמה מאות מטרים בנוף מדברי. התמונות צולמו עם יציאתה ממצפה רמון, ביום רביעי בבוקר, ה-2 ביולי. בעת שידור הכתבה, בליל שבת, נחה כנפו בקיבוץ בארי שבנגב המערבי, לשם הוקפצה כדי לעשות את השבת ולנוח. המפגש הבא של הציבור עם כנפו נקבע ליום ראשון בבוקר, בעיתון "מעריב". כתבה במוסף "היום" תיארה את מנוחת השבת של כנפו בקיבוץ בארי. מאז גדל והתעצם נפח נוכחותה של כנפו בכל כלי התקשורת, עד שהיה לנושא הבוער ביותר שעל סדר-היום. במשך שבוע ימים הקדישה התקשורת ברובה מקום ניכר לדיווח אוהד על מסכנותן של ויקי כנפו ושל אמהות חד-הוריות נוספות שהחלו לצאת מבתיהן ולצעוד לכיוון הבירה. באמצעות התקשורת נוצר מאבק חברתי ובד בבד נבנה סיפור עיתונאי. "מעריב" בחר להקדיש את כפולת עמודי 2 ו-3 היוקרתיים לוויקי כנפו עצמה, כשהוא מביא את דבריה מפיה ומלווה אותם בצילומי צבע גדולים. החרה החזיק אחריו "ידיעות אחרונות", גם אם באיחור של יום-יומיים. אל שני היומונים הצטרף מאוחר יותר גם "הארץ", שדיווח מדי יום בהרחבה על הנעשה באוהל המחאה שהוקם מול משרד האוצר. כלי התקשורת התחרו ביניהם, באמצעות כתבי הרווחה, בגילויי האמפתיה וההזדהות עם האמהות החד-הוריות: "מעריב" בחר בלוגו "זעקת האמהות", וגם "’מעריב’ עם החד-הוריות", בעוד ש"ידיעות אחרונות" בחר במעקב יומיומי אחרי המצטרפות החדשות תחת הלוגו "מצעד האמהות". בערוץ 10, במשדר מיוחד שכותרתו "ערוץ 10 הולך עם הלב", הודה המגיש יעקב אילון ש"הנשים הצועדות שבו אותנו, את כולנו כאן בטלוויזיה..." שם גם קבע חבר מערכת החדשות של ערוץ 10 רינו צרור ש"המאבק יצליח". מעל דפי "ידיעות אחרונות" פנה הכתב בדרום, צבי אלוש, לשר האוצר בכותרת "ביבי תתעורר". ניידות השידור וכתבי הרווחה חנו באוהל המחאה לראיונות שוטפים מסביב לשעון. השיח הציבורי כולו נסוב על אומללות החד-הוריות כתוצאה מגזירות האוצר ופקידיו נתבעו לתת תשובות. באולפן "מהיום למחר" של הערוץ הראשון פנתה המגישה, ענת שרן, לאביב בושינסקי, ראש המטה של שר האוצר, ואמרה לו: "מחר בטח יתעצם המאבק ויגדל וכנפו תפתח בשביתת רעב...". ככל שהרבתה התקשורת לסקר את הצעדות, כך נוצרה התחושה שהצועדות מתרבות, עד כדי עלייה המונית לרגל של אזרחים ואזרחיות במצוקה. באקלים שנוצר השתררה תחושה שהתוכנית הכלכלית של האוצר, מהלך ממשלי מרכזי שאושר בכנסת, עשויה להתבטל. הישגן התקשורתי של האמהות החד-הוריות ראוי לציון גם כשלוקחים בחשבון שההודנה פינתה את עמודי חדשות לנושאים אחרים מלבד פיגועים. זאת ועוד, בשבועיים שבהם עמדו החד-הוריות בראש החדשות נחטף נהג המונית אליהו גוראל, ואירע פיגוע הדקירה בטיילת בתל-אביב. חרף זאת נותר מאבקן בכותרות. לאורך השבועיים הראשונים של מאבקן זכו החד-הוריות לפרסומים חיוביים בלבד. החלטת מערכות כלי התקשורת להטיל את עיקר משימת הסיקור על כתבי הרווחה ולא על הכתבים הכלכליים היא שהכתיבה את אופן הסיקור האוהד. כשבוע לאחר פתיחת המאבק כינס שר האוצר מסיבת-עיתונאים ובה הציג נתונים ובצדם את תגובתו לטענות המפגינות. גרסתו נתקלה בביקורת של כתבי הרווחה ושל מומחים לנושא שנשאלו לדעתם, והוא הואשם בזריית חול בעיניים ובאי מתן פתרונות מעשיים למצוקת הנשים השובתות. היה ברור שהעיתונות נקלעת למאבק אידיאולוגי על המדיניות הכלכלית-חברתית הראויה, כשהיא אינה משכילה לשמור על המרחק המקצועי הדרוש: הכתבים הכלכליים הזדהו, בדרך-כלל, עם עמדת האוצר ואילו הכתבים לענייני רווחה קיבלו לחלוטין את טענת הנשים המוחות ואת השקפת הארגונים שתמכו בהן. ההזדהות היתה כה גדולה, שחלק מהכתבים לענייני רווחה לא סיפקו לציבור את כל המידע הרלבנטי שהיה ידוע להם, בהניחם שבדרך זו הם מגוננים על האמהות השובתות. רק בשבוע השלישי למחאה החלה הכף התקשורתית לנטות לחובת הנשים המפגינות. העיתונאית מיכל קפרא פרסמה ב"מעריב" שבנה של ויקי כנפו אסיר - עובדה שהיתה ידועה לרוב כתבי הרווחה אך הם נמנעו מלדווח על כך - ואמנון אברמוביץ’ העיר בערוץ 2 הערה סרקסטית על "נשים שיוצאות מחצור ואחרי שעתיים הן כבר בירושלים". אפשר בהחלט לחלוק על הטענה שהמידע על מאסרו של בנה של כנפו נוגע למאבקה, אבל בהתחשב בעובדה שפורסמו עליה כתבות דיוקן נרחבות, שבהן הוצגה למשל בתה השואפת להיות דוגמנית והוזכרו בעיות האכילה שלה, אין מנוס ממסקנה שהעלמת המידע על בנה היה מכוון ונבע מרצון הכתבים לגונן על מושא סיקורם. לא מופרך להניח שמאבקן של ויקי כנפו ואילנה אזולאי, שדחפה, כביכול, את כיסא הגלגלים של בנה המשותק לכל אורך הדרך מערד לירושלים, חדר ללבבות בזכות מאמץ הצעידה. לא בכל יום קמה אשה וצועדת 200 קילומטרים כדי לבטא את מחאתה. האם אכן צעדו עשרות האמהות, שעליהן דיווחו כלי התקשורת, את כל הדרך? האם בנה של אזולאי באמת רתוק לכיסא גלגלים? במאהל המחאה ליד משרד האוצר, בינות לעשרות אנשי התקשורת המסקרים את המאבק מדי יום, מתרוצץ יוסי, בנה המשותק של אילנה אזולאי, על רגליו, נעול בסנדליו ומתבדח עם כל עובר ושב. כיסא הגלגלים שלו, שניבט אלינו מכל עיתון ומסך טלוויזיה, אינו נראה בסביבה. אזולאי אמנם צולע מעט, אבל לא נראה כמי שזקוק לכיסא גלגלים. לא פשוט לאתר אותו ואת אמו במאהל, משום שבשבועות האחרונים הם שוהים חלק ניכר מהזמן בחדר ששכרה בעבורם ח"כ יולי תמיר (עובדה שהתפרסמה בתקשורת רק חמישה שבועות לאחר תחילת המאבק, הגם שהיתה ידועה כבר קודם לכן לכתבים המסקרים). אמו של יוסי מאשרת בעצמה כי לפחות את הקטע שבין שער-הגיא לבירה עשתה במכונית. היא גם מודה שבנה הוקפץ במכונית לאורך רוב המסלול. קל וחומר שרוב האמהות החד-הוריות האחרות ש"צעדו לירושלים ושבו את לב כולנו כאן בטלוויזיה" לא עשו את כל הדרך ברגל, בניגוד לרושם שיצרה התקשורת. היחידה מביניהן שקרוב לוודאי (אין תיעוד מלא) צעדה את כל הדרך היתה ויקי כנפו, שעשתה זאת במשך שישה ימים, בסיוע צמוד של מזכיר התנועה הקיבוצית, יואל מרשק. כל יתר האמהות החד-הוריות זכו להקפצות של עשרות קילומטרים מהדרך, במערך לוגיסטי משומן שהופעל על-ידי מרשק, שחלקו בהתרחשות הוזכר בתקשורת לרוב רק בדרך אגב. מרשק מתגאה בשרשרת המאבקים שהוא מנהל נגד הממשלה: "התחלתי כשפורקה ממשלת האחדות. בהתחלה ב’כיכר הלחם’, אחרי זה הקמנו בירושלים (מאהל החד-הוריות ח"ע), אחרי זה הקמנו בבאר-שבע, אנחנו עושים עכשיו מאהל בצומת מסמייה, והיעד הוא מה שיותר מאהלים וכיכרות כאלה, כדי להתסיס את החברה ובסוף זה ישפיע פוליטית...". לשם כך גייס מרשק מערך הסעות שדאג להקל על הצועדות. מרשק, יש לזכור, הוא נציגה של התנועה הקיבוצית, המזוהה עם מפלגת העבודה ומרצ, שכזכור יושבות באופוזיציה. את קטע הדרך מצומת שער-הגיא ועד לכניסה לירושלים עשתה כנראה רק ויקי כנפו. משטרת התנועה הארצית אילצה את מרשק, לדבריו, "לעשות הקפצות לגינות סחרוב בגלל הסכנה שבצעידה". דוברת משטרת התנועה הארצית מאשרת שמכיוון ששולי הכביש החל מצומת שער-הגיא צרים והסיבובים מסוכנים, המליצו השוטרים לנשים לבחור בדרכים חלופיות או לעשות את הדרך במכונית, וחלק ניכר מהן אכן עלו במכונית לירושלים. לשאלה כמה צועדות עלו לבירה במכוניות, ענתה הדוברת שהמשטרה לא ניהלה רישום מדויק, אבל הן היו "חלק ניכר". כל זה לא הפריע למצלמות הטלוויזיה להמתין מדי יום לנשים המגיעות לירושלים ולצלמן כשהן נכנסות בהליכה לגינות סחרוב. זכורות במיוחד תמונותיהן המרגשות של אזולאי ושל בנה בכיסא הגלגלים. כנפו אומרת שמרשק אמר לה שהוא "מסיע את הנשים, רואה תקשורת, מוריד אותן מהאוטו שילכו לפני המצלמות ומעלה אותן חזרה עד הפעם הבאה שיש תקשורת". מרשק מכחיש את התיאור הזה. עוד מספרת כנפו כי משראתה את אזולאי מגיעה לבירה ואת בנה קם מכיסא הגלגלים ומתחיל ללכת, חשה רע בגלל הגימיק שהיה בעיניה לא ראוי. לפי עדותה, היא היחידה שהלכה את הדרך לכל אורכה. למרבה האירוניה, האשה היחידה שהלכה את כל הדרך היא גם היחידה שסברה שאפשר לקבל את הצעת התמריצים שהציג האוצר כשבוע לאחר תחילת המאבק וללכת הביתה. שאר הנשים שהצטרפו אליה לחצו עליה, לדבריה, "שלא תעז להישבר". לדבריה, היא נשארה במאהל משום שחששה לשלומה. היא חששה ממה שיעשו לה שאר הנשים. את העדות הזו של כנפו ניתן לקלוט בביקור בן חצי שעה במאהל (כפי שעשה החתום מעלה), אך כתבי הרווחה נמנעו מלדווח על כך לציבור. יש בין כתבי הרווחה שמודים כי נדברו ביניהם שלא לדווח על הצדדים השליליים של מאבק הנשים החד-הוריות, כדי לא לפגוע בסיכויי הצלחתו. לפיכך, את הסיפור על בנה האסיר של כנפו פרסמה קפרא ולא איש מכתבי הרווחה, על אף שכולם ידעו זאת, כמו שידעו שיוסי, בנה של אילנה אזולאי, אינו רתוק לכיסא גלגלים. איש מהם גם לא שאל את הנשים הצועדות אם עשו את כל הדרך ברגל, והרי הצעדה הרגלית הפכה לסמל המרכזי של מאבקן. בדיעבד אומר כתב לענייני רווחה: "לא צריך להיות חייל חי"ר כדי לראות אותן נכנסות לירושלים אחרי שכביכול צעדו 200 קילומטרים ביומיים, ולהבין שזה לא יכול להיות. אנחנו לא אמרנו את זה משום שהציבור מבין זאת בעצמו וגם משום שהעובדה שהן לא צעדו את כל הדרך עדיין לא מבטלת בעינינו את גודל הסיפור התקשורתי". היחידה שהסכימה להתראיין בשמה לכתבה זו היא אורלי וילנאי-פדרבוש, הכתבת לענייני רווחה של הערוץ הראשון. היא מודה שלא היתה מפרסמת את עניין בנה האסיר של כנפו לו ידעה עליו, ושגם היא ידעה שיוסי אזולאי לא רתוק לכיסא גלגלים. "בעיני זה קטנוני לדווח שהן (הנשים הצועדות ח"ע) לא ממש הלכו. אם מישהו הקפיץ אותן חלק מהדרך זה לא ממש חשוב. אז מה אם היא הלכה פחות? זה מוריד מחשיבותו של האקט?". יחד עם זאת היא מסכימה כי "לו הייתי מלווה אותה בצעידה, אולי הייתי שואלת אותה אם מישהו הקפיץ אותה, אבל לא אני עשיתי את זה כי הייתי בחופש". כתבת רווחה אחרת, שסיקרה בהרחבה את המאבק, מגדירה את השאלה - האם האמהות הלכו או לא הלכו - "עניין טכני לא חשוב". "המאבק אמנם הורכב מערימת גימיקים אחד על השני, אבל הוא היה יותר חשוב מהם, לדעתנו, ולכן לא התעסקנו בזה". ההסעות שאורגנו לחלק מהצועדות ליישובים שאירחו אותן ללינה קשורות למערך הלוגיסטי הרחב שפעל מאחוריהן. המאבק, על כך מסכימים כולם, החל בצורה ספונטנית, אבל כבר לאחר השלב ההתחלתי זכו הצועדות לעידוד ולסיוע צמודים של גופים שונים. לגרסת אנשי האוצר, נתניהו צפה בוויקי כנפו בטלוויזיה וביקש מיועציו להסדיר ביניהם פגישה. ביום ראשון בערב, לקראת סוף מסעה לבירה, כאשר נחה בקיבוץ נחשון, צלצל אליה פקיד בכיר מלשכת נתניהו ואמר לה ששר האוצר רוצה להיפגש עמה. כנפו, לטענת האוצר, ניאותה ברצון וההחלטה המשותפת היתה שהיא תצעד משש בבוקר את המרחק שבין קיבוץ נחשון למחלף לטרון, שם, בשעה שמונה, ימתין לה רכב שיסיע אותה לפגישה עם השר. כעבור שעתיים צלצל יואל מרשק אל אותו פקיד והודיע לו שכנפו לא תיפגש עם נתניהו, אלא לאחר שתשלים את המסע ורק בנוכחות תקשורת. כשנשאל מה לו ולה ענה, לטענת אנשי נתניהו, שהוא העוזר שלה (גרסת מרשק: "אמרתי שאני מסייע לה"). סיוע נוסף העניקה למפגינות "הקרן החדשה לישראל", שותפות פילנתרופית הפועלת לשינוי חברתי, גוף שזהותו החברתית-מדינית השמאלית אינה סוד. היא העמידה לרשות המפגינות יועצת פוליטית ותקשורתית, שהכינה אותן לראיונות בכלי התקשורת. גם על כך נמנעה התקשורת מלדווח בתחילה, משום ש"כשראינו איך תופסים על המאבק טרמפ כל מיני עמותות וגופים", אומר אחד מכתבי הרווחה המעורבים, "החלטנו לא לתת להם פרסומת בחינם, אלא לדווח רק על המאבק". בהתאם לרוח זו לא בדקה התקשורת, בימי המאבק הראשונים, מי מממן את המאבק, מי מנסח הודעות לתקשורת, מי מחלק חולצות וסטיקרים וכד’, למרות שכל הכתבים ששהו באוהל המחאה מודים שמעורבות הארגונים היתה לנגד עיניהם. רק בשלב מאוחר יותר פורסמה מעורבות ההסתדרות וגופים נוספים. התחושה שרוב כתבי הרווחה נסחפו ולא שמרו על הריחוק המקצועי הראוי בסיקור מאבק האמהות החד-הוריות מחריפה לנוכח וידויו של אחד מהם: "אותי שלחו לשם (למאהל) כדי להביא צבע ואת קולות האמהות. היתה לי תחושה שלא מדובר במאבק חברתי עממי סוחף, זה שעליו נתבקשתי לדווח מדי יום, אלא בוויקי כנפו ועוד שתיים-שלוש נשים ולא יותר מזה. באוהל היו הרבה יותר כלי תקשורת ממפגינות ולא זו התמונה שהצטיירה בדיווחים. כך זה נמשך יותר משבוע. היו גם כל מיני ריבים ודיבורים מכוערים בלילה באוהל בין הנוכחות, אבל לא העברנו למערכת. לשיא האבסורד הגיעו הדברים כשוויקי כנפו הלכה בסופו של דבר להיפגש עם נתניהו. היא נכנסה לשם עם כל מיני יועצות שבאו לעזור לה למרות שהן עצמן לא חד-הוריות ולא בשום מצוקה, ובחוץ נשארו רק שתי נשים עם מגאפון. היו שם גדודים של עיתונאים. חיפשתי בשלושת האוהלים שהיו שם איזו אם חד-הורית כדי לראיין אותה לגבי הציפיות שלה מהפגישה בפנים, בזמן שכל התקשורת בארץ עוסקת רק במאבק ובפגישה, ולא היה לי את מי לשאול, כי חוץ מהשתיים שהיו עסוקות עם המגאפון, לא היתה אף אחת. זאת לא היתה מחאה עממית. זה היה בעיקר פרויקט של העיתונות שמנסה להמציא ולטפח מוטי אשכנזי חדש. זה היה ניסיון ליצור מציאות יותר מאשר לדווח עליה". עורך בכיר באחד העיתונים היומיים מוסיף: "ברור שכשיש הודנה ואין פיגוע, יש עמודים ריקים, והנושא המדיני ממצה את עצמו. אבל לא בגלל זה הלכנו על זה בכל הכוח. כבר כמה זמן שיש לנו תחושה שעוד בקדנציה שלנו בעיתון נראה מהפכה, שבמהלכה המוני אדם מבאר-שבע ודרום תל-אביב מסתערים ובוזזים את עומר וצהלה. הסיפור של החד-הוריות הביא איתו את הריח של המהפכה הזו. זה איתות למחלה חברתית קשה ומעניינת. בנוסף לכך, העיתוי החדשותי היה בשל". גם העורך הבכיר, כמו וילנאי-פדרבוש, מסכים ש"אם עיתונאים מהעיתון שלי ידעו על מה שציינת ולא דיווחו, זה לא בסדר. יחד עם זאת, כשאני שואל את עצמי על איזה סיפור ללכת, אני שואל את עצמי לאיזה סיפור יש פוטנציאל לרגש ולעורר סערה ודיון ציבורי. כשאני מנסח כותרת, אני רוצה שידברו עליה בארוחת השבת המשפחתית. כל החוכמה היא לעלות על הנושאים שיעוררו את הדיון וכל מה שנשאר לך כעורך הוא לשאול את עצמך אם סדר-היום הציבורי יעכל את זה". חנן עמיאור הוא סטודנט לתואר שני במכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית גיליון 46, ספטמבר 2003

עיתון "הארץ" ומוספו "דה-מרקר" לא יצאו לאור בשל שביתת עיתונאים | "ישראל היום" מאחר ביממה | סגן עורך "מעריב" מביע סולידריות עם עובדי "הארץ"

סקירת העיתונות לבוקר זה חסרה את עיתון "הארץ" ומוספו הכלכלי "דה-מרקר". באסיפת עובדים שהתקיימה אתמול אחר הצהריים החליטו עיתונאי "הארץ" ו"דה-מרקר" לפתוח בשביתה של כמה שעות במחאה על כוונת ההנהלה להוציא אל הפועל תוכנית פיטורים נרחבת. אתרי האינטרנט של הקבוצה לא עודכנו אתמול מ-16:00 ועד חצות (הכותרת "שביתה", שמובילה זה כמה שבועות את גולשי אתר "הארץ" מראש דף הבית למדור פרסום סמוי המקדם סדרת טלוויזיה בשם זה, נטענה משמעות נוספת). בלילה לא הודפס העיתון היומי, הבוקר לא הופץ ולא נחת על מפתני דלתותיהם של המנויים. חסרונו של העיתון מורגש. בוודאי אצל מי שרגיל לפתוח את היום עם קריאה השוואתית של כל עיתוני הבוקר, מן הסתם גם בקרב מנויים מן המניין. יותר מכך, אפשר להניח שחסרונו של העיתון מורגש אצל ישראלים שאינם מנויים על העיתון היומי, אבל רואים את עצמם חלק מקהל היעד של "הארץ" או "דה-מרקר". אפשר להניח כך, משום שאחד המאפיינים של "הארץ" ו"דה-מרקר" הוא קיומה של קהילת קוראים נאמנה למדי, שרואה בעיתון או במוספו הכלכלי (או בשניהם) את כלי התקשורת שלה. זהו יתרונו הגדול של "הארץ" על פני "מעריב", ומקור לתקווה יחסית לאלה החפצים בטובתו. אליטה, אליטה ישנה, אחוסלים או סתם סנובים שלא רוצים שכלי התקשורת שהם קוראים יתייחס אליהם כאל אינפנטילים. קראו להם איך שתקראו. העובדה היא שמקומם של "הארץ" ו"דה-מרקר" במפת התקשורת הישראלית, הן מבחינת התוכן ובמקרה של "הארץ" גם מבחינת סגנון הגשתו, ייחודיים וחסרי תחליף. "מעריב" חיסל בדור האחרון את נאמנות קוראיו בשיטתיות. אם ייעלמו עיתון זה ואתרו מעל פני מפת התקשורת הישראלית, יאבדו 2,000 משפחות מקור פרנסה, אבל קוראיו ימצאו מקורות מידע אחרים, דומים. הטעימה הקטנה שסיפקו ביממה האחרונה עיתונאי "הארץ" ו"דה-מרקר" מעולם ללא "הארץ" ו"דה-מרקר" מותירה בקרב הקוראים הוותיקים ריק. הכותרות הראשיות בשני היומונים הנפוצים בישראל עוסקות במתיחות שבין ראש הממשלה לשר הביטחון, זאת על רקע אפשרות של הקדמת הבחירות. בעיתון "ישראל היום" מאחרים ביממה בלבד אחר כל יתר העיתונים ומבליטים הבוקר את הביקורת שמטיח בנימין נתניהו באהוד ברק. "נתניהו למקורביו: ברק חתר תחתי בארה"ב", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. הכתב מתי טוכפלד מספק שני ציטוטים חדשים שאמר נתניהו בשיחות "סגורות": "ברק חתר נגדי בארה"ב" ו"אין לי עוד אמון בשר הביטחון". לפי טוכפלד, נתניהו זועם על ברק משום שבפגישות שקיים עם בכירי הממשל האמריקאי "הציג את עצמו כגורם מתון ואחראי ואילו את ראש הממשלה הציג כגורם קיצוני ובלתי ריאלי, אף אם לא אמר זאת מפורשות באותן פגישות". אנשים המכונים "מקורבי ברק" מכחישים זאת. בטור פרשנות נלווה מדגיש טוכפלד כי חילופי ההאשמות בין נתניהו לברק אינם הצגה לצורך בחירות, כפי שטענה אתמול זהבה גלאון. "הכעס אמיתי ולא מבוים", נכתב בכותרת הטור, ובגוף הטקסט מוסבר: "שר הביטחון לא אהוד כמו פרס. השפעתו הפוליטית זניחה עד לא קיימת. לנתניהו אין שום סיבה פוליטית לביים מריבה עם ברק. זה אולי טוב לברק. לא לראש הממשלה". לאור המקום הבולט שמקבלת הבוקר ב"ישראל היום" ביקורתו של נתניהו על ברק, ביקורת שרק אתמול נדחקה לכותרת קטנה לטובת הצהרה אחרת של ראש הממשלה, מותר לשער כי הצנעת הביקורת של נתניהו בגליון יום אתמול של "ישראל היום" נבעה לאו דווקא מרצון לטשטש את העימות בין ראש הממשלה לשר הביטחון, כפי שנכתב במדור זה, אלא מתוך חוסר החלטיות או העדר תיאום זמני בין לשכת ראש הממשלה למערכת העיתון (אולי נגמר הנייר במכשיר הפקס). הדיווחים בעיתוני אתמול התבססו על פרסום במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 כמה שעות קודם לכן, ולא על הודעה מבוקרת שנמסרה מלשכת ראש הממשלה לכלי התקשורת. הדיווח הבוקר מתבסס על אדנים מוצקים יותר. "אנשי נתניהו הודיעו אתמול באופן רשמי כי ברק פעל מאחורי גבו של ראש הממשלה כשנפגש לפני כשבועיים עם מושל שיקגו, רם עמנואל, המקורב לנשיא אובמה", מדווחת מזל מועלם ב"מעריב". כעת, כשברור שפומביות הביקורת אינה עומדת בניגוד לרצונה של לשכת ראש הממשלה, יכולה המתקפה של "ישראל היום" על ברק לקבל כותרת שמנה בראש עמוד השער ולהיות משקל נגדי למתקפה של "ידיעות אחרונות" וברק על נתניהו. "רה"מ גרם נזק לישראל כשתמך ברומני", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנתונה בין מרכאות ושני תצלומים – האחד של נתניהו, האחר של ברק. יובל קרני מספק בכפולה השנייה של העיתון את הציטוט המלא, שיצא לדבריו מפי "מקורביו של ברק". אם למישהו היה חשש ששר הביטחון ייוותר בלא עיתון שיעניק לו בית חם, הוא יכול להירגע. כל עוד ברק תוקף את נתניהו, "ידיעות אחרונות" ישמח לתת לו רוח גבית. יחד עם זאת, ברק אינו המועמד המועדף על "ידיעות אחרונות". הוא אינו יאיר לפיד, ציפי לבני, חיים רמון, אריה דרעי או אהוד אולמרט, שזוכים בעיתון זה, כל אחד על-פי דרכו, ליחס מועדף. בכפולה הפותחת של "מעריב" מדווחת מזל מועלם על כוונתה של ציפי לבני לשוב לפוליטיקה ומנבאת לה את ריסוק מפלגת קדימה ופגיעה במפלגת העבודה. בדיווחה של מועלם מתואר חיים רמון כ"רוח החיה" מאחורי מפלגת המרכז החדשה, שעתידה לכלול גם את יאיר לפיד. לפי ידיעה קצרה ב"ישראל היום" [מתי טוכפלד], בחדשות ערוץ 10 פורסם אתמול כי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שוקל לעמוד בראשות המפלגה החדשה, שתכלול את ציפי לבני, יאיר לפיד וחיים רמון. ב"ידיעות אחרונות" לא מדווח הבוקר על המהלכים מאחורי הקלעים להקמת מפלגת מרכז חדשה עם שלל הפוליטיקאים החביבים על העיתון (אולי נגמר הנייר במכשיר הפקס). "בעלי הבית האמיתיים במחנה המרכז-שמאל הם עורכי-דין צמרת, אנשי עסקים, עיתונאים בכירים ופוליטיקאים בדימוס", כותב טוכפלד ב"ישראל היום". "ברגע שאולמרט זוהה כיחיד שעשוי לסכן את שלטון נתניהו, הפך בעיניהם מיד לבן-טיפוחים. מכבש הלחצים, כמו גם זה המופעל על יאיר לפיד, ציפי לבני וחיים רמון, שיסתופפו כולם תחת מטרייה אחת, הוא אדיר. אולמרט רואה עצמו כמנהיג. הם רואים בו עוד פיון". הפרשנות הפוליטית של יוסי ורטר ב"הארץ" חסרה. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם הבוקר מאמר מאת טלי בן-עובדיה על שי אגסי, שהודח השבוע מניהול חברת בטר-פלייס. טון המאמר ממשיך את הסיקור האוהד מאוד כלפי אגסי, שאיפיין אתמול את "ידיעות אחרונות" ומוספו הכלכלי "ממון". בן-עובדיה, המעידה על עצמה כמכרה של אגסי זה שנים, קובלת על "חוסר הפרגון, שנאת המצליחנים והציפייה הדרוכה לנפילה של מי שנתפס בעינינו כמצליח". לדבריה, "אי-אפשר לקחת ממנו את הקבלות שכבר הנפיק. כן, הוא עשה מה שרוב הישראלים רק חולמים עליו: אקזיט מטורף של 400 מיליון דולר וטיפס לצמרת ההנהלה של חברת התוכנה הענקית סאפ. על הדרך הוא גם היה אחד ממאה המשפיעים של המגזין טיים". כמובן, אף מלה על חוסר היכולת של החברה שבראשה כיהן בשנים האחרונות לעמוד בהבטחותיה. ב"כלכליסט" מזכיר שניר הנדלר את הפערים בין ההבטחות של אגסי למשקיעים לתוצאות בפועל. בשנת 2007 חזה מאות אלפי מכוניות כבר ב-2009. כיום, ב-2012, בכל העולם יש רק כ-700 כלי רכב של החברה. בשנת 2011 העריכה החברה כי תסיים את השנה עם הכנסות של 2 מיליון יורו מפעילותה בישראל. בפועל החברה לא רשמה הכנסות. עוד העריכה החברה כי את שנת 2012 תסיים עם הכנסות של 15 מיליון יורו מפעילותה בישראל. את המחצית הראשונה של השנה סיימה החברה העולמית עם הכנסות של 2.7 מיליון יורו בלבד. בן-עובדיה מצרפת את אגסי לקבוצה המונה את יאיר לפיד ונוחי דנקנר. "תראו כמה שמחה יש לאידו של נוחי דנקנר", היא כותבת, "שעד לפני רגע היה כאן יפה הבלורית והתואר נוחי מלך ישראל". ב"ידיעות אחרונות" אגסי הוא עדיין משה רבנו, ישראלי פטריוט שהקים את החברה לא כדי להתעשר, אלא כדי לשחרר את ישראל מהתלות בנפט. דנקנר, לעומת זאת, שומר על התואר "הישראלי היפה" על אף שהשקיע מאות מיליוני שקלים מכספי חברות ציבוריות לרכישת כלי תקשורת שישרת את מטרותיו האישיות. במוסף "ממון" מדווח הבוקר בקצרה כי תאגיד אי.די.בי ימנע מכלל-ביטוח לחלק דיבידנד בשנה הבאה. גם במוסף "עסקים" של "מעריב" מופיע דיווח קצר בעניין. הדיווח על כך ב"דה-מרקר" חסר. א. בשערים האחוריים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ובעמ 13 של "ישראל היום" מדווח על סידור פרחים שנפל אתמול על נשיא מדינת ישראל שמעון פרס. ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מציינים כי למרבה המזל, פרס לא נפגע כלל. ב"ישראל היום" מוגדרת יציאתו של נשיא המדינה מהאירוע בלא פגע "נס". ב. המלה "מסתורי" משובצת בכותרת דיווח מאת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות" על פיצוץ שאירע אתמול בלבנון, כשתוצאה ממנו נהרגו כמה "לוחמי חיזבאללה" ("פעילי חיזבאללה" הם מכונים ב"מעריב" וב"ישראל היום"). כדי להדגיש את מה שלא ניתן לומר במפורש, משובצת לצד הידיעה של פרי תיבת פרשנות קטנה מאת רונן ברגמן, המתאר אף הוא את הפיצוץ כ"מסתורי" ומספק ציטוט מ"מקור בטחוני בכיר", שתיאר זאת כ"תקיעת חרב בלבו של הארגון". ג. "לטס טוק דוגרי זה אני", אומר מוטי גלעדי, הבדרן הוותיק וחברו של בנימין נתניהו, בראיון ליואב בירנברג שמתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". לדברי גלעדי, לאחרונה הוא "מעורב גם בנאומים" שנושא ראש הממשלה, ומלבד שורת המחץ על הדוגרי, הוא אחראי גם לרעיונות אחרים שמשתלבים בנאומי נתניהו. לאיור הפצצה שנשא ראש הממשלה בנאומו האחרון גלעדי אינו מתייחס. א. תלם יהב מדווח ב"ידיעות אחרונות" על נוהל חדש של משרד הפנים שנושא את הכותרת "נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי". לפי הנוהל, גם אם אדם המוגדר כמסתנן נחשד במעורבות בעבירה פלילית, בלי שהורשע או אף הוגש נגדו כתב אישום, ניתן לשלוח אותו למעצר לתקופה בלתי מוגבלת, כפוף לתנאים מסוימים. שוב, די בחשד שלא הוכח בבית-משפט כדי לשלוח אדם למעצר לתקופה בלתי מוגבלת. על הנוהל דווח בבלוג "לסה פסה" בתחילת השבוע שעבר. ב"מקור ראשון" מדווח חור אוריאל נזרי כי פליטים סודאנים וארגוני זכויות אדם עתרו אתמול לבית-המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לאסור על שר הפנים אלי ישי לכלוא את הסודאנים שנכנסו לישראל, בתואנה שמדובר במבקשי מקלט. ב. "בעוד כשבועיים היא [נשיאת בית-הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד] תקיים דיון בעניין התאגדותם של עובדי חברת פלאפון", מזכיר שי ניב במדור הדעות של "גלובס". "הדיון הזה והפסיקה שאולי תגיע בסופו נוגעים לכלל העובדים במשק. ארד תידרש להכריע בעניין עקרוני: האם רשאי מעסיק להביע עמדה נגד התאגדות עובדיו, ואם כן – מה הם הכללים והמגבלות שחלים עליו". ניב קורא לארד לאסור על מעסיקים להביע עמדה בנושא. "אם חופש ההתאגדות הוא זכות מקודשת", הוא כותב, "אזי אין שום מקום לעוד פסיקה שתקבע כללים של עשה ואל תעשה. יש לאסור על המעסיקים באופן ברור ונחרץ הבעת עמדה נגד מהלך של התאגדות". כמה עמודים קודם לכן מביא ניב את סיפורו של אחד מעובדי פלאפון, המזוהה בשם פרטי בלבד – ואדים. לפי ניב, ואדים הצטרף לחברה לפני חודשים אחדים בלבד, אך לאחרונה הוא שולח הודעות דואר ומסרונים לכלל עובדי החברה עם מסרים הדומים לאלה שמשמיעה ההנהלה. לפי ניב, בעקבות אחד המיילים ששלח לעובדים ובו התנגד להתאגדות, קיבל תגובה ממנכ"ל החברה, גיל שרון, שכתב לו "כל הכבוד". ג. במוסף "ממון" מדווח עופר פטרסבורג כי "ענף הבנייה יקבל תוספת של 8,000 עובדים פלסטינים". לא מדווח מנין יגיעו ומי העניקם לענף, אך יש ציטוט מפי נסים בובליל, נשיא התאחדות בוני-הארץ, שמתלונן כי עדיין חסרים עובדי בנייה בישראל. במדור החוץ של "כלכליסט" מדווחת מיכל פופובסקי כי ממשלת ספרד שוקלת להגביל את חופש ההפגנה במדינה, בעקבות גל המחאות נגד מדיניות הצנע והקיצוצים. לפי הדיווח, כריסטינה סיפוונטס, נציגת הממשל, הצהירה כי זכויות ההתאספות וההפגנה "מתירניות ורחבות מיד". לדבריה, "לא ייתכן שיתקיימו במרכז מדריד עשר הפגנות בו-זמנית [...] בעלי העסקים מיואשים ובצדק". במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח יוסי גרינשטיין על ממצאי סקר חדש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וזאת תחת הכותרת "פערים גדולים בין עשירים לעניים". ידיעה קצרצרה במדור הכלכלה המצומצם של "ישראל היום" מוקדשת לשביתת עיתונאי "הארץ". חזי שטרנליכט אינו מציין בידיעה כי עיתונאי "מעריב" הפגינו אתמול מול ביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ההפגנה מול בית נתניהו מחוללת דיווח חריג ב"ידיעות אחרונות", שבדרך כלל מתעלם מהנעשה בכלי תקשורת מתחרים. "עובדי מעריב הפגינו מול בית רה"מ", נכתב בכותרת הגג לידיעה קצרה מאת נעם ברקן, המתפרסמת על פני מרבית עמ 14 וכוללת דיווח על הפגנת עיתונאי "מעריב" לצד שתי פסקאות על השבתת עיתון "הארץ". "מעריב" מעניק את הבמה הנרחבת ביותר לסיקור מחאותיהם של עיתונאי ישראל. כל כפולת העמודים החמישית וחלק מרכזי בשער העיתון מוקדשים לסיקור המצב ב"הארץ" וב"מעריב". יובל גורן מדווח בהרחבה על השבתת "הארץ" ו"כתבי מעריב" מדווחים על הפגנת עובדי העיתון מול בית ראש הממשלה. בשער "מעריב" מוזכר כי "גם בעיתון ידיעות אחרונות הודיעו על קיצוץ בשכר של רבים מהעובדים". עוד בכפולת העמודים – תיבה מאת "עובדי מעריב" המכריזה על החלטה לחזור ולהזכיר את שמות שרי הממשלה בעמודי החדשות (הם הוזכרו כבר אתמול), וטור מאת שי גולדן, סגן עורך העיתון, שנושא ברכה לנוחי דנקנר ועמוס שוקן, מביע סולידריות עם עובדי "הארץ" ומושיט לעברם יד לשלום (השם המפורש "דה-מרקר" אינו מוזכר). בכל העיתונים מדווח כי בית-המשפט העליון יקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים בפרשת סרן ר ואילנה דיין.

בשלוש השנים האחרונות מצטיירת תמונה לא מעודדת כלל מבחינת הגנת בתי-המשפט על החופש העיתונאי. העדר הנכונות להתערבות משפטית אקטיבית ממשיך קו שצויר על-ידי בתי-המשפט בעבר

רומנטיקה משפטית היא עניין מסוכן. אדם עלול להתאהב ברעיון שבסופו של יום יעניק לו בית-המשפט סעד תקדימי, פורץ דרך, נחוץ וראוי לשם הגנה על אינטרס ציבורי מפני קבוצה חזקה או יחידים בעלי כוח גדול. התאהבות כזו היא עניין מסוכן בעיקר למתאהב ולסביבתו, הנדבקת לפעמים בחיידק הרומנטי. את הקלישאות הנוגעות למלחמות וטחנות רוח שחקנו עד תום. מאחוריהן, בסופו של יום, מתחבאת סטטיסטיקה שקשה להתווכח איתה – בכל הנוגע לאנשים הפועלים לפי דפוס הפעולה של כניסה עם הראש בקיר, ברובם המוחלט של המקרים, הקיר מנצח. הדיאלקטיקה של בית-המשפט כפי שהיא באה לידי ביטוי בהחלטתה של השופטת ענת ברון לסלק על הסף את תביעתו של עו"ד שחר בן-מאיר בעניין חרם המודעות של קבוצת אי.די.בי נגד עיתון "הארץ" מדגישה ומדגימה את הפער בין התפיסה הרומנטית לבין המציאות כפי שהיא נתפסת על-ידי בתי-המשפט בעת הנוכחית. בן-מאיר פנה לבית-המשפט לקבלת סעד הצהרתי באשר לקיומו של חרם המודעות וצו המורה לחברות הקבוצה להימנע מפעולה בקו זה. לטענתו, חרם המודעות פוגע בחופש העיתונאי ובכך פוגע גם בזכויותיו כמנוי עיתון "הארץ". בית-המשפט לא התרשם מהטיעון הרומנטי (והמוצדק מהותית לטעמי) של בן-מאיר, וסילק את התביעה משני טעמים מרכזיים: העדר עילה משפטית והעדר יריבות משפטית בין בן-מאיר לחברות הנתבעות. "לטענת התובע", כותבת השופטת ברון בפסק הדין, "לעיתון ככזה קיימת חובה כלפי קוראיו, והתובע בכללם, לכתוב דברים שלא מתוך לחץ או כפייה. עמדתו זו של התובע נסמכת על ההנחה שעיתון הוא גוף דו-מהותי ציבורי. בהקשר זה התובע מעלה טיעון שלפיו חובה על העיתון לאפשר חופש ביטוי בלא שהוא מושפע ומאוים. ואמנם מושכלות יסוד הן כי קיימת חשיבות ראשונה במעלה לשמירה על עיתונות חופשית, והדבר מחייב את העיתון והעיתונאי, בין היתר בהפרדה בין פרסום מסחרי ומגמתי לבין התוכן המקצועי והמערכתי של כלי תקשורת זה". עד כאן תמצית הטיעון הרומנטי. מולו מציבה ברון את המציאות המשפטית כפי שהיא, ולא רק היא, תופסת אותה. "[...] דומה כי טיעונו של התובע מתעלם מהיותו של עיתון נשלט על-ידי גורמים פרטיים. אלה משקיעים בו ממון רב ומונחים, לכל הפחות בין יתר שיקוליהם, על-ידי אינטרסים כספיים ושיקולי רווחיות. התעלמות ממצב דברים זה היא בגדר היתממות המנותקת מן המציאות, ולכל היותר משאלת לב". את הניגוד הזה קשה להקצין יותר מכפי שהוא עולה מהטקסט המשפטי המקורי. ברון אינה עוצרת כאן. היא מדגישה ומחדדת את הפער התפיסתי והריחוק שיש לחוליות החזקות במשולש – צרכן תקשורת–כלי תקשורת–גורם מסחרי – מהאחריות לנזק שהן גורמות. "[...] גם אם ניתן לראות בעיתונות הפרטית משום גוף דו-מהותי, ובוודאי שאין חולק כי חלים על העיתונות עקרונות מתחום המשפט הציבורי וחובות מיוחדות כלפי קוראי העיתון, לא ניתן להסיק מכך על חובות של גופים פרטיים אחרים, ובענייננו הנתבעות, שהממשק שלהן עם העיתון הוא אך בהיותן מי שרוכשות בו שטחי פרסום. לשון אחר – החובות, ככל שקיימות, הן של העיתון; ולא ניתן להטיל מכוחן חובות על הנתבעות, שלגישת התובע אף מצמיחות לו זכות תביעה נגדן". במאמר מוסגר אומר כי יש כאן שגיאה קונספטואלית. אחריותם של מפרסמים אינה תלושה או נטולת עיגון במקרים שונים, וגם במקרה הזה. לעתים היא עולה מתוך מצגים או התחייבויות חוזיות, ולעתים מסטנדרטים כלליים של התנהגות סבירה – כמו במקרה של רשלנות. גם אם אין קשר ישיר בין צרכן התקשורת למפרסם, הרי שמערכת היחסים בין המפרסם לכלי התקשורת, וההגנות העומדות במסגרתה לכלי התקשורת, יכולות להיתפס כמי שמגינות גם על הצרכן. גישה כזו ניסיתי להציע באחד הטורים הקודמים. באותה הזדמנות טענתי שניתן לראות בתקנון אתי חוזה הנכרת בין מי שקיבלו את הוראותיו על עצמם. במקרה זה מחייב אותם ההסכם לאמות מידה התנהגותיות שונות, שהפרתן משמעה הפרת חוזה. עוד ניתן לומר כי הסכמים אלה הם במידה רבה הסכמים לצורך הגנה או לטובת צד ג כלשהו (ציבור קוראים וצרכנים למשל, הנחשפים למודעות המפורסמות ומושפעים מתוכנן). סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע כי "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". מאחר שמטרתם של תקנוני אתיקה היא בעיקרה לרכוש את אמון הציבור ולהגן על המושפעים מפעולות הצדדים לתקנון, הרי שבהחלט ניתן לראות באותם מושפעים צדדים שלישיים שמעצם החוזה ותכליתו עולה הכוונה להגן עליהם ולהקנות להם זכויות שונות. אם אכן כך הדבר, חשבתי אז ואני סבור כך גם היום, במקרה שהם מוצאים עצמם נפגעים בשל הפרת אותו הסכם, קמה להם עילת תביעה אם יוכלו להצביע על נזק כלשהו כתוצאה מהפעולה המפירה. כשמצמידים את העובדות האלו להוראות מפורשות בתקנוני אתיקה של החברות הנתבעות (כלל, שופרסל וסלקום) שחייבו אותן להיצמד לשיקולים ענייניים בלבד בהתקשרותם עם ספקים, ובכלל זה ספקי מודעות, ניתן להבין גם מבחינה משפטית מציאותית כי חופש הפעולה של הנתבעות אינו בלתי מוגבל, והן צריכות להביא בחשבון מסגרת שיקולים שלקחו על עצמן באופן מוצהר. הכיוון הזה היה משרת לטעמי את תביעתו של בן-מאיר יותר, בכך שהוא מגבש את העילה המשפטית ומאפשר לו ליצור קשר ישיר בינו לבין המפרסמים, שבחריגתם מהנורמה שקיבלו על עצמם פגעו גם בו ובזכויותיו. בפרספקטיבה של הסתכלות לאחור אל עבר שלוש השנים האחרונות, מצטיירת תמונה לא מעודדת כלל מבחינת הגנת בתי-המשפט על החופש העיתונאי. העדר הנכונות להתערבות משפטית אקטיבית – בפרשות כמו זו של ההתנצלות בפני שלדון אדלסון, הפרשה האמורה של חרם המודעות של קבוצת אי.די.בי ותיקים אחרים שנוהלו גם בבתי-הדין לעבודה, כמו למשל פיטוריה של העיתונאית שרי רוט – ממשיך קו שצויר על-ידי בתי-המשפט בפרשות גואנה יחיאל, יואב יצחק ושלמה כהן, ושהוטמעו כבר כחומר לימוד בסיסי ומדכא ביחס השיפוטי לחוזק ההגנה על חופש עיתונאי. מכל אלו נותרה פרשה אחת שהאמירות השיפוטיות בה טרם נשמעו, ואולי יישמעו בחודשים הקרובים. קריסת "מעריב" בשליטתו של נוחי דנקנר עשויה להיות זו שתחשוף את העצבים הרופפים של מערכות תוכן בישראל ואי-יציבותן מול רצונותיו של מו"ל בעל אינטרסים מתנגשים. יהיה צורך להמתין לדו"ח הנאמנים על תפקוד החברה כדי לקבל מושג עד כמה ההגנה השיפוטית הזאת אינה בגדר משאלת לב רומנטית, אלא צורך קיומי מציאותי. יש בטקסט הזה לא מעט מחשבון הנפש הפנימי בדבר הצורך לאזן את המציאות המשפטית כפי שהיא עולה מהפסיקות האחרונות של בתי-המשפט עם המצב המשפטי הרצוי, לפחות לטעמם של הפונים לקבלת הסעד המשפטי. עם זאת, לעתים צריך לזכור כי המציאות של חיינו אינה מעוצבת רק בבתי-המשפט, חרף הנטייה של ישראלים להתדיינות-יתר. לפעמים, כדי לבסס תיקון ושינוי ארוך טווח, כדאי ואפשר להשתמש בכלל הבא, שהוא גם פרפרזה על שירו של גידי גוב – "לא חשוב פסיקה, העיקר זה הרומנטיקה". בינתיים ועד פרוץ התקופה הרומנטית החדשה, עדיין נשארנו עם זמנים קשים בארץ עוץ. גילוי נאות: מאמר של אלעד מן צורף לכתבי הטענות בתיק התביעה של עו"ד בן-מאיר. עו"ד אבירם, המייצג את עו"ד בן-מאיר, עבד בעבר עם מן באותו משרד ויש ביניהם יחסי קרבה. מן היה בעל מניות מיעוט במעריב-אחזקות בעת שנוחי דנקנר היה דירקטור בה ועמד בראש קבוצת אי.די.בי, שהיתה בעלת השליטה ב"מעריב". בתקופה זו התגלעו מחלוקות קשות בין הצדדים, ומן אף פנה לבית-המשפט שדן בהסדר החוב של קבוצת מעריב, בבקשה לקיום חקירות בנוגע להתנהלויות שונות של מנהלי החברה. עו"ד מן הוא גם היועץ המשפטי של "הצלחה", שעתרה לבג"ץ בפרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון.

הנהלת רשות השידור חוברת למדינת ישראל בבקשה לבית-המשפט שידחה את דרישת איגודי העיתונאים לאשר את הרפורמה ברשות; המדינה מציעה הידברות עם העובדים באשר להסדר ביניים על מבנה השכר

רשות השידור ומדינת ישראל מבקשות מבית-הדין הארצי לעבודה לדחות את הבקשה שהגיש האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל על רקע הקפאת הרפורמה ברשות השידור. האיגוד, שמורכב מאגודת העיתונאים בירושלים ובתל-אביב, ביקש מבית-הדין להורות לממונה על השכר במשרד האוצר להצהיר כי אישר את הסכמי הרפורמה או לחלופין להודיע כי כעת הוא מאשרם. עוד דרש האיגוד להורות לרשות השידור ליישם את ההסכמים, וזאת בשל הפגיעה המתמשכת בתנאי ההעסקה של העובדים, שנגרמת מהקפאת הרפורמה. לפני כחודש הגיבה רשות השידור, באמצעות עורכי-הדין יונתן פסי וסיגל הורוביץ, וטענה כי אגודות העיתונאים, "עקב רצונן להשיג הישגים כלכליים וארגוניים מרביים, גרמו [...] לעיכוב רב בחתימה הסופית על הסכמי הרפורמה". לטענת הנהלת הרשות, היא "אינה רשאית לפעול על-פי הסכמי הרפורמה ללא קבלת אישור הממונה על השכר, מחד, והינה מחויבת לפעול באיזון תקציבי לאור הגירעון העצום בו הינה שרויה, מאידך". היום (חמישי) הגישה מדינת ישראל את תשובתה שלה לבקשת האיגוד הארצי, באמצעות עו"ד יעל ברלב, הממונה על אכיפת שכר בפרקליטות המדינה. לטענתה, אין לדון כלל בבקשה, "שכן מדובר למעשה בתקיפת עקיפין של תקפות החלטתם של שר האוצר ושר התקשורת מיום 21.7.13 להקפיא את יישומה של הרפורמה ברשות השידור". לפי פרקליטות המדינה, "ככל שהמבקשים רוצים לתקוף את ההחלטה עליהם לעשות זאת בתקיפה ישירה בפני הערכאה המתאימה, תוך הצגת הטעמים הרלבנטיים, ולא באמצעות דרכים עקלקלות המסתתרות מאחורי טענות מפוקפקות על זכויות עובדים, הטבות שכר ותנאי העסקה". פרקליטות המדינה מציינת כי אגודות העיתונאים אכן עתרו לבג"ץ בעניין הקפאת הרפורמה. מעבר לכך מציינת המדינה כי הסכם הרפורמה לא יושם בשל "כשלים שונים שצפו בחודשים האחרונים בהתנהלותה של רשות השידור", אשר "רק הגבירו את החששות שהשגת התכלית של הצלת השידור הציבורי לא תצלח בדרך שהותוותה וכי יש לבחון דרכים חלופיות". יחד עם זאת, המדינה מצהירה כי היא מוכנה לדון עם אגודות העיתונאים בכל הנוגע להסדרה כוללת של אופן תשלום שכרם של עובדי רשות השידור. לדבריה, מצד אחד 35% משכרם של עובדי הרשות מבוססים על "רכיבי שכר חורגים או חורגים לכאורה", ומנגד העובדים דורשים בבקשתם תוספות שונות שהוקפאו בשנים האחרונות. "המדינה", כך נכתב בתשובתה, "מוכנה לקיים הידברות עם העובדים באשר לתקופת הביניים שעד להחלטה על מתווה הרפורמה שייושם, שבמסגרתה תידון הסדרת כלל מבנה השכר של עובדי רשות השידור, כלומר – טיפול בחריגות והחתמת כרטיס נוכחות בשעון אלקטרוני כתנאי לתשלום תוספות ארציות". 20183-08-13

הישג מפוקפק ל"ידיעות אחרונות" | כובע מסתורי התגלה בישיבת מרכז-הרב | ושפל צהובוני חדש בסיקור עלילות פרס בפריז

אושר טויטו חתם על הסכם בלעדיות עם "ידיעות אחרונות". כך, לפחות, עולה מהלוגו שהוצמד לסיפור הראשי של העיתון הבוקר - "מיוחד לידיעות אחרונות". המסגור שנבחר לסיפור - תקווה ישראלית בצבעי כחול-לבן. בתמונה שבמרכז עמוד השער (צילום: משפחת טויטו) נראה הילד שוכב על מיטת בית-החולים, עיניו פקוחות ומבטו למצלמה, כשמשני צדיו שוטרים המחייכים חיוך רחב. הוא עצמו לא ממש מחייך, קצת חושף שיניים, זה הכל. הכותרת הראשית שמעל התמונה, "אני גיבור, אני אבריא", היא ציטוט של אושר טויטו. כן, ציטוט ישיר של הילד, כפי שמדגישה כותרת הגג לידיעה התופסת את הכפולה הפותחת בעיתון: "לראשונה מאז שנפצע מפגיעת קסאם ורגלו נקטעה, אושר טויטו בן ה-8 מדבר". הכוונה כאן בפועל "מדבר" אינה, כמובן, שהוא פותח את הפה ומתקשר באמצעות מלים, אלא שהוא מצוטט לתקשורת. הכתבה עצמה [נעם ברקן] עמוסה ברגעים אנושיים מרגשים, ונטולת כל ערך עיתונאי. "מדי פעם הוא פותח את עיניו הכחולות ומחפש את הוריו", הוא משפט המאפיין אותה. "אושר נאנח מכאבים. האנחות הופכות לזעקות כאב: הקוצים, הקוצים, הוא צועק. הוא מרגיש קוצים בכף הרגל שנקטעה, מסביר האב", כך מובלט בצד הטקסט. אגב, בצד הידיעה סוחטת הדמעות, מודעת לוח דרושים שמביא מתן צורי תחת הכותרת "דרושה: אחות אמיצה". האחות בקיבוץ שעל גבול רצועת עזה יצאה לחופשת לידה, ואין מי שמסכימה להחליפה. בסוף הידיעה, מספר טלפון למעוניינות בתפקיד. מי אמר שהאינטרנט לקח לעיתונות המודפסת את כל מודעות הדרושים? אבל נחזור לידיעה הראשית. השוטר שמופיע בתצלומים לצד אושר טויטו ומבטיח לו שעוד יבוא היום וישוב לשחק כדורגל הוא ניצב אורי בר-לב, בעצמו קטוע רגל. בעיתונות דווח כבר לפני יומיים כי טויטו התעורר ובר-לב בא לבקרו והבטיח לו שעוד ישחק כדורגל. בפינת התצלום של השניים ב"ידיעות אחרונות" הבוקר מובלטת המלה "אתמול". האם הניצב מבקר קבוע במקום ומבטיח בכל הזדמנות מחדש שטויטו ישחק כדורגל, או שרק עכשיו השיגו בעיתון אישור לפרסום ראיון ותצלומים, אבל לא רוצים להודות שהם מדווחים על חדשה בת שלושה ימים? האמת, במקרה הזה, שולית. היא היתה יכולה להיות רלבנטית רק אם היה מדובר בידיעה עיתונאית של ממש ולא בסיפור אנושי נטו, שהוא, מטבעו, על-זמני. מה שחשוב כאן הוא לא המועד, אלא ההבטחה שאושר עוד ישחק כדורגל. הבטחה שלא מפסיקה להדהד בדיווחים על טויטו הצעיר מהיום שבו נקטעה רגלו, ממש כמו התקווה העמומה שראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, יקום איכשהו ממיטת חוליו וילטף את ראשי נכדיו. השער האולטימטיבי של "ידיעות אחרונות" - אריאל שרון מלטף את ראשו של אושר טויטו לאחר שזה הבקיע שער. גם ב"מעריב" הולכים על ביקור חולים בשער, אבל כיוון שהם לא העיתון של המדינה אלא צהובון המשתרך מאחור במלחמה מול חינמון, הם נאלצים להסתפק במקום בטויטו בחיימוב (עוד ילד שנפצע מקסאם, אבל קוראים לו חיימוב), ובמקום בביקור של ניצב משטרה בביקור של ראש ממשלה. בתצלום המופיע על השער (אבי אוחיון, לע"מ) נראה אולמרט מניח ידו על ראשו של חיימוב כאילו היה מקובל המברך אותו. חיימוב לא מחייך. הידיעה שלצד התמונה, הכותרת המרכזית שעל השער, כלל לא עוסקת בביקור או בחיימוב. למעשה בעיתון כולו אין ידיעה המתייחסת לתמונה שעל השער; כל המידע על הביקור מתמצה בכיתוב: "ובינתיים, באשקלון. אולמרט מבקר את הילד יוסי חיימוב, שנפצע מירי קסאם בשדרות". בצדק אין ידיעה המתלווה לתמונה, כי אין מה להגיד עליה. לא קרה שם דבר מלבד פוטו-אופ לראש הממשלה. זו גם הסיבה שאין לה מקום על שער העיתון. הידיעה הראשית ב"מעריב" עוסקת בכלל בביקורת של שרי ממשלה על הרגיעה בחזית הדרומית. בן כספית ועמיר רפפורט מדווחים כי "לפחות שלושה שרים בקבינט המדיני-בטחוני סבורים כי ישראל מקיימת, בעצם, מו"מ עם החמאס". התיבה המשמעותית במשפט זה היא "בעצם", המסוגלת להוסיף לכל טיעון שבעולם זרם תחתי של רב-משמעות עמומה. מעל ידיעה זו, בראש השער בעצם, עוד חשיפה של מיה בנגל על אחורי הקלעים של מפלגת העבודה, והפעם חשד להעלמות מס. בעמ 6 מפרטת בנגל ומדווחת כי במשך שנים מנהלת המפלגה חשבון בנק שאליו מוזרמים מדי חודש עשרות אלפי שקלים, ובאמצעותו היא מעניקה לעובדיה מתנות וזאת בלי להצהיר על הכספים למס-הכנסה. ועוד ב"מעריב", כתבה של אלי לוי על מאבק צפוי של דרוזים להשבת אדמות שהופקעו מהם, "לטענתם", על-ידי מדינת ישראל. לפי הכתבה, "הדרוזים" מכריזים כי ב-28 במרץ יתקיים "יום האדמה הדרוזי הראשון". גם ב"הארץ" תמונה של לע"מ על השער - אולמרט מבקר בבית-ספר באשקלון. גם כאן התמונה לא ממש קשורה לידיעה הראשית שמביא אבי יששכרוף - "ההסכם המתגבש: המעברים יוחזרו לידי הרשות" - שעוסקת בעיקר בהסכמות המרכזיות בין ישראל לפלסטינים. רק בהמשך הידיעה מוזכר, בחטף, כי "ראש הממשלה גם ביקר בבית-ספר [באשקלון] ושוחח עם התלמידים". עוד בשער ה"ארץ", מעל הקפל, ידיעת נדל"ן [מיכל גרינברג]. מחירי הדירות בנתיבות וביתר היישובים שמחוץ לאזור עוטף עזה עלו בתקופה האחרונה בכ-30%. ובתחתית השער, תחילתו של סיפור אנושי (אסירים שהתנקו מסמים באמצעות התיאטרון), המובא בהרחבה בעמ 12. בהמשך העיתון פרטים מעניינים על חקירת הפיגוע במרכז-הרב, שהולכת ומסתעפת. יהונתן ליס ויאיר אטינגר מביאים את הכותרת "מבוכה בתחקיר המשטרתי: לא ברור כמה שוטרים היו במקום וכמה זמן המחבל ירה". מוקד הבעיה, כרגע, הוא הכובע שלקח סרן דוד שפירא מהשוטר שניצב בשער הישיבה ומיאן להיכנס. הכובע היה כובע בלש, ואילו השוטר – שוטר סיור. האם היה גם בלש במקום? אף אחד לא יודע. אגב, ב"ידיעות אחרונות" מספר ירון דורון כי משפחת שוטר הסיור שנותר בשער הישיבה כשראשו חשוף חוששת לחייו. לדברי המשפחה, הוא לא רוצה להתאבד אף שהוא נתון "בסערת רגשות". החשש הוא "שגורמי ימין קיצוניים ינסו לפגוע בו". מעניין ש"בידיעות אחרונות" חוששים לחייו של השוטר מפני גורמים בימין הקיצוני, בעוד שהסיפור שהביאה אתמול איילה חסון על האישור ההלכתי לנקום בערבים בעקבות הפיגוע כלל לא מוזכר בעיתון. היו יכולים לפחות לפעול כמו "ישראל היום", שמדווח על העניין (בעמוד השער) באמצעות ההכחשה של אנשי הישיבה: "זעם בישיבת מרכז-הרב: מעלילים עלינו". ואם כבר הזכרנו את "ישראל היום", שם מעניקים הבוקר את הכותרת הראשית לרצח שהתחולל בעקבות מריבה על מקום חניה, סיפור המופיע בעמודים הפנימיים ביתר העיתונים. מעל הכותרת הראשית מופיעה כותרת אנטי-אולמרט אופיינית לעיתון: "אולמרט לאשקלון: תתרגלו", המתייחסת לאמירתו של ראש הממשלה בעת ביקור בעיר כי "אין שום דרך למנוע ירי טילי גראד". הידיעה המפורטת, המופיעה בכפולה השנייה של העיתון, מלווה במאמר פרשנות של דן מרגלית הנושא את הכותרת "איש בלי בשורה". ב"ידיעות אחרונות" צוללים הבוקר לשפל צהובוני שלא נראה כמותו זה 24 שעות לפחות. דני אדינו אבבה, המתלווה לפמליית הנשיא בפריז, שוב פותח את דיווחו בריכולים ומדגיש כי קיים כעס בפמליה על שהדוגמנית בר רפאלי השתתפה בארוחת ערב חגיגית, וזאת אף שלא שירתה בצבא. לכו תבינו את הקוד הדיפלומטי. בקבלת הפנים לנשיא היא היתה אורחת כבוד, בארוחה החגיגית - איסור מוחלט. מכל מקום, אדינו אבבה עובר עד מהרה לחנופה צרפתית מאולצת ומצטט את רעיית נשיא צרפת, קרלה ברוני, המחמיאה לתל-אביב, ולפרס. "אני באמת אוהבת אותך. בעיני אתה אדם מרתק", היא אומרת לנשיא לפי הדיווח, ואז שואלת אם הוא באמת בן 84. "אתה נראה צעיר, מטופח ויפה", היא מוסיפה, ולפי העיתון ממש שואלת אותו מה הסוד שלו. פרס עונה לה שהוא עושה כושר ומקפיד על אכילה נאותה (ב"מעריב" מדווח מרדכי חיימוביץ כי ברוני שאלה אם פרס באמת בן 85, ובתשובה לשאלת הסוד נתן נשיא המדינה את הקרדיט ל"סקרנות ועניין". אף אחד כבר לא אוכל יוגורט?). הפסקה האחרונה בדיווח של אדינו אבבה מתחילה במשפט הלא ייאמן "והיו גם כמה נושאים חשובים במהלך הביקור", אבל שיא הצהובונות מגיע דווקא מעורך העמוד, המציב בראשו תמונה שקיבלה את הכיתוב: "פוליטיקה בגובה העיניים: סרקוזי מציץ לבר רפאלי". בתמונה נראה סרקוזי כשפניו למצלמה, רפאלי בגבה, לוחצת ידו של אדם שנמצא מחוץ לפריים. התצלום באיכות נמוכה, ככל הנראה נלקח מערוץ טלוויזיוני בלי לתת קרדיט. אך גם אם היה באיכות גבוהה יותר קשה היה לראות אם מדובר בהצצה, או סתם בשבריר שנייה שבו נראה כאילו הוא מציץ, וזאת מפני שמדובר בתצלום סטילס ולא וידיאו. נראה כי ההנחה של עורך העיתון היא שהקוראים ראו אתמול חדשות בטלוויזיה וצפו בסרקוזי מישיר מבט לשניות ארוכות אל עבר החזה של רפאלי, והיום הם רוצים להיזכר בתענוג שאחז בהם בליל אמש. מי שלבטח מוצא את עצמו הבוקר בעמדת המציצן הוא קורא "ידיעות אחרונות". אגב, ב"הארץ" מגיש אדר פרימור, שליח העיתון בפריז, דיווח נרחב ורציני על יומו של נשיא המדינה בעיר. ברוני מוזכרת במשפט אחד בלבד, הקבור עמוק בטקסט, ורפאלי מועלמת לחלוטין. תחת זאת יש ראיון עם פרס, האומר דברים כגון "עדיף נשיא שלפן - השולף רעיונות חדשים - ממנהיג עצלן שנבהל מסקרים ומחדשנות". הכוונה לסרקוזי. ועוד ב"ידיעות אחרונות": ידיעת רכילות בעמודי החדשות תחת הכותרת "עמרי, בת הזוג ובקשת החנינה". הידיעה, שחתומה על-ידי "כתב ידיעות אחרונות", פותחת בשאלה "מי בעצם עומד מאחורי בקשת החנינה לעמרי שרון שהגיש שר האוצר רוני בר-און?", ובהמשך רומזת כי מדובר ביועצת התקשורת של שר האוצר, לי גת, חברתו לשעבר של עמרי שרון. הגיבורה המזרחית של השמאל הלא-ציוני ביקרה אתמול בסוכת האבלים של בני משפחת הפלסטיני שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז-הרב. "ידיעות אחרונות" מסקר את האירוע באמצעות תמונה וכיתוב בלבד, ללא אזכור לדרישה של פחימה כי המשטרה תשחרר את גופת המחבל לקבורה. אולי לזה מתכוון איתן הבר, שבטור לצד התמונה קורא להתעלמות ממעשי פחימה. בעמוד המאמרים של "הארץ" כותב שלומי ברזל על סיקור המפגש בין קבוצות הכדורגל של בית"ר ירושלים לאח"י נצרת. לדבריו, עיתונות הספורט "העדיפה באופן ברור את האלמנט המסחרי והתחרותי על פני השאיפה למתן ולהרגיע לקראת מפגש טעון ממילא. לא מדובר חלילה בפרסום בדיות, אלא בבחירה להתעלם מהנסיבות ומהנפיצות ולשים דגש דווקא על אלמנטים מיליטנטיים". והוא מביא דוגמאות ממוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" ומערוץ הספורט. גדעון לוי כותב בטור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" על הסיקור, או חוסר הסיקור, של תקיפת ארי שמאי. "עיתונאי שהוכה באכזריות, כנראה בשל דברים שאמר, היה צריך להפוך לסיפור מרכזי", קובע לוי. "זה לא עניין לירכתי החדשות, אלא לראשיתן. היום שמאי, מחר עיתונאי אחר; היום אלות, מחר כדורים, כמו ברוסיה". אסף כרמל מביא ב"גלריה" כותרת על "בכיר ברשות השידור המואשם במעשים מגונים בקטינה אחראי על הרדיו החינוכי". מדובר במנהל חטיבת הביצוע בקול-ישראל, שבין היתר אחראי על מיזם בשם "הרדיו החינוכי". כתב האישום נגדו הוגש כבר לפני שנתיים, בעקבות תחקיר "כל העיר". בינתיים הוא לא משעה את עצמו. מדוע הפרסום כעת? בידיעה עצמה לא כתוב. ב"כלכליסט" עוד ידיעה מהמלצות ועדת גרונאו, שיוצגו היום [אמיר טייג]: "הכבלים והלוויין ישווקו חבילות ערוצים בסיסיות". החבילות הללו, כך מדווח, שהן בנות מספר ערוצים מצומצם, אמורות להיות משווקות במחיר מוזל שיהיה תחת פיקוח משרד התקשורת. ואילו לי-אור אברבך מדווח במוסף העסקים של "מעריב" על עוד מהלך מצד ראשי רשות השידור שנועד ללחוץ על עובדיה להסכים לתנאי הרפורמה המוצעים. "רשות השידור שכרה מומחה לפירוק חברות", זו הכותרת. מתברר כי יו"ר הרשות קיים לאחרונה פגישות עם עו"ד אבנר כהן, המומחה לפירוקי חברות, ושכר את שירותיו למקרה שלא יושג הסכם עם העובדים עד סוף החודש.

האדמה לא רעדה, אבל היא רועדת הבוקר בכל העיתונים | הפרשה החדשה חוללה הפתעה, אבל לאו דווקא אצל רה"מ | הפרשנים כולם מאוחדים בדעותיהם, אבל בן כספית נותר מקורי כתמיד

מי שלא עושה, לא טועה; מי שלא מעריך, לא מתבדה; ומי שלא מבטיח גדולות ונצורות באופן חד-משמעי לא צריך לאכול את כובעו, אבל גם לא יכול לגזור קופון. ביום שישי האחרון כתב אמיר אורן טור פרשנות שהופיע על שער "הארץ" תחת הכותרת "לקראת ערב האדמה תרעד", ובו קבע כי "בצהרי היום, כשהמכוניות הלבנות עם הפסים הכחולים יפליגו לדרכן, יחדל אהוד אולמרט לכהן כראש הממשלה. רשמית, עוד יישארו הליכים מסוימים שנחוץ לסדר, למען העברה תקינה של השלטון למנהיג שיבוא אחריו, אבל לכל תכלית מעשית, הבוקר מסתיימת תקופת אולמרט בראשות הממשלה [...] לקראת ערב ירעדו אמות הספים. משמעות הדיווח על חקירת אולמרט תחייב את המערכת הפוליטית לזרז את קצב הדחתו, משבועות לשעות". מלים קשות, תקיפות, שלא מותירות מקום לטעות. העובדה כי ביום שישי בבוקר העלה אתר האינטרנט של העיתון את הרשימה הבולטת הזו ללא השורות המצוטטות לעיל מעוררת את החשד כי יש מי שחושב שאורן הגזים בפסקנותו. האם, בדיעבד, אכן רעדה האדמה? כיוון שאין עדיין שעשועון נושא פרסים בשם "הסייסמוגרף", שיכריע בשאלה באופן ברור, ניאלץ לשאוב אותה מהעיתונים עצמם, וזו חד-משמעית פחות מהקביעות שסיפק אורן ביום שישי. בעמוד הדעות של "מעריב" כותב רפי מן: "עד אמש הסייסמוגרפים לא נעו, בניגוד לנבואתו הפזיזה של אמיר אורן בראש העמוד הראשון של הארץ ביום שישי". סימה קדמון פותחת הבוקר את הטור שלה ב"ידיעות אחרונות" בציטוט דבריו של יועץ התקשורת החדש של ראש הממשלה: "אז זו לא רעידת אדמה, וגם השמים לא נפלו עלינו". שניהם, אגב, יוצאים בדבריהם נגד האדישות הציבורית. ב"ישראל היום", לעומת זאת, כותב דן מרגלית: "בביעותי ובסיוטי לא העליתי בדעתי שכאשר אמיר אורן כתב שלשלום בהארץ כי כהונת ראש הממשלה מגיעה לסיום מיידי, היתה כוונתו לגזל מזן כה ירוד". כלומר, לפחות אצל דן מרגלית פנימה, האדמה רעדה ביום שישי. הסייסמוגרף התקשורתי אכן מורה הבוקר על רעידת אדמה, אך זו רעידה המתרחשת בשערי העיתונים. כולם כאחד עומדים נגד ראש הממשלה, מדווחים בפירוט על החשדות החדשים ומבליטים את דברי הפרשנים הקוראים לו להתפטר. אמיר אורן בוחר שלא לאכול את הכובע, אלא לגזור קופון. בצדק, מבחינתו. הטור הדרמטי שלו מיום שישי האחרון נועד להדגיש עד כמה הוא מצוי בפרטים הסמויים ביותר של החקירה נגד ראש הממשלה לא פחות מאשר נועד לספק תחזית סייסמוגרפית, ומבחינה זו, המציאות הוכיחה שצדק. הטור שאורן מפרסם הבוקר, "יד וצק" שמו, חודר עמוק עוד יותר אל אחורי קלעים של החקירה ופותח בתיאור השעות האחרונות של יום חמישי, כשחוקרי המשטרה עקבו אחר הפרסומים בתקשורת על החקירה הצפויה של ראש הממשלה ונרגעו לגלות שכולם עוסקים בטלנסקי, ושעניין החשבוניות הכפולות של ראשונטורס הצליח שלא לדלוף. דיווחים רבים מוקדשים הבוקר לתכסיס של המשטרה. "רה"מ הופתע משאלות החוקרים" היא כותרת הגג לידיעה ב"הארץ" [יהונתן ליס, ברק רביד ותומר זרחין]. ב"ידיעות אחרונות" ניתן למצוא כותרת ברורה עוד יותר: "חשב שייחקר בפרשת טלנסקי" [יובל יועז]. בגוף הידיעה מתואר "התרגיל המשטרתי" בפירוט רב, ובסופה נכתב כי "התוצאה היתה הפתעה מוחלטת של אולמרט כשנוכח לדעת במה בסופו של דבר עוסקת החקירה". אך בדיווח של "מעריב" הבוקר [דורית גבאי ועמי בן דוד] מצוין כי "כאשר החלה חקירתו של אולמרט ביום שישי, התברר שהוא ידע על מה הוא עומד להיחקר והכין את תשובותיו מבעוד מועד". אם הדבר נכון, נראה כי היחידים שהופתעו היו כלי התקשורת והעיתונאים (פרט לאורן). יתר על כן, הבוקר הם בוחרים לספק לקוראים בעניין זה את הגרסה המשטרתית בלבד, זו שטופחת על שכם החוקרים. אחדות דעים שלא נודעה בקרב פרשני ארצנו מאז התפוצצות פרשת טלנסקי מאפיינת הבוקר את כל העיתונים. יוסי ורטר כותב ב"הארץ": "אם לפני כמה שבועות חשבנו שאיש ציבור, מנהיג ישראלי, אינו יכול להסתבך במשהו נמוך יותר, מביך ומביש יותר מפרשת טלנסקי ומעטפות הכסף – הרי שנתבדינו". בעז אוקון כותב ב"ידיעות אחרונות": "יש שלב שבו כמות הופכת לאיכות. חקירתו של אולמרט עברה את השלב הזה [...] ראש הממשלה חייב לצאת לחופשה או להתפטר". שלום ירושלמי כותב ב"מעריב": "אהוד אולמרט צריך לעשות דבר פשוט. לקום וללכת. היום, מקסימום מחר. ללא דיחוי". בן כספית מצטרף לעמיתיו כשהוא פוסק "אהוד אולמרט צריך לוותר. די, זה כבר עובר כל גבול [...] אתה לא יכול להמשיך להיות ראש ממשלה בישראל", אבל בהמשך מצליח כספית לשמור על מידה מסוימת של מקוריות כשהוא מתאכזב מכך שאולמרט לא חשוד בגניבה גדולה יותר: "הוא אפילו לא גנב. הוא נוכל קטן [...] אם לפחות היה גונב איזו קופה מרשימה. אבל איפה". אפילו חנוך דאום, שבזמנו הביע אכזבה מחשיפת פרשת טלנסקי, מפרסם היום טור שבו הוא כותב: "זה מתחיל להיות מביך מאוד, אדוני ראש הממשלה [...]. זה פשוט לא נעים". גם נחום ברנע מצטרף להערכה כי זמנו של אולמרט תם. "אהוד אולמרט הוא מי שהיה. הקריירה שלו מחוסלת", הוא כותב. יחד עם זאת, ברנע תוקף גם את המשטרה, שמדליפה "דברי אמת ושקרים", ומתלונן על האופן שבו הפרקליטות דיווחה על החקירה האחרונה: "או.קיי: זעזוע חטפנו. חשבונות לא ראינו: אפילו לא חשבונית אחת". מוטב היה לו המשפט האחרון לא היה נכתב, שכן הבוקר מופיעות על שער עיתון "הארץ" שתי חשבוניות, לשני גופים שונים, למימון אותה הטיסה [גידי וייץ]. מעל צילומי החשבוניות שמספק וייץ, כותרת "הארץ": "בכיר בפרקליטות: אולמרט מסובך עד צוואר". החגיגה של "ישראל היום", הנמשכת מאז התפוצצה פרשת טלנסקי, מגיעה הבוקר לשיא חדש, כשהשער מכוסה כולו ברשימת ההאשמות הטרייה כלפי ראש הממשלה. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" יוצאים הבוקר בכותרת ראשית זהה, כותרת מתבקשת עבור כל צהובון שמכבד את עצמו – "אולמרטורס". זו כותרת הנשענת על שנינות לשון, אך למעשה היא אינה מביעה עמדה חד-משמעית לגבי מהות העניין. סימן חריף עוד יותר למצבו של אולמרט ניתן למצוא בדיווחים השליליים שמופיעים בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". לא רק בטורי הפרשנות, גם בידיעות עצמן: על כך שביזבז את זמנם של החוקרים [יובל יועז], על כך שנותר עם חברת ראשונטורס גם לאחר שזו לא זכתה במכרז לניהול נסיעותיו [יובל יועז, דני שדה וניר גונטז], על כך שגם צבירת נקודות אסורה לפי חוק [נורית פלתר]. נראה כי העיתון החליט הבוקר להינתק סופית מראש הממשלה, ויותר משהדבר מעיד על חומרת מעשיו של אולמרט, יש בכך עדות כי מבחינת העיתון, כבר לא משתלם לעמוד לצדו. תגובתה של מתאמת נסיעותיו של אולמרט לחו"ל, רייצל ריסבי-רז, מופיעה הבוקר בכל העיתונים. היא טוענת כי "ראש הממשלה אהוד אולמרט אינו גנב ואינו רמאי. הוא לא לקח שקל לכיסו, וכן לא השתמש בכספים ציבוריים לצורכי משפחתו [...] צר לי שבמדינה שלי התקשורת מחמיאה למשטרה שהיא הצליחה לא להדליף חודש שלם". גם תגובות צוות הסניגוריה מופיעות בכל העיתונים, וב"הארץ", למשל, עו"ד נבות תל-צור טוען שמדובר בספין: "אנשים שהצהירו שנושא השחיתות הוא בסדר היום שלהם רוצים קבלות". המשפט האחרון הזה מעורר את השאלה היכן אמיר דן, יועץ התקשורת המיוחד שנשכר על-ידי אולמרט לצורך ניהול המשבר הנוכחי. היכן האדם הרגיש תקשורתית שיסביר לצוותו של אולמרט כי אין להשתמש בשום צורה והטיה במלים "קבלה" או "חשבונית" בחודשיים הקרובים? יש גם מפסידים הבוקר פרט לאולמרט, ואלה כל מי שאינם זוכים לתשומת לב תקשורתית. השוטרים שנפצעו אתמול בפיגוע בירושלים, למשל, מקבלים ב"ידיעות אחרונות" רק משבצת קטנה בצד עמ 10 [ירון דורון, דני אדינו אבבה ורוני שקד]. גם המפגינים שיצאו אתמול לעורר את דעת הקהל בעניין החזרת החטופים נדחקים עמוק אל הדפים הפנימיים של העיתון. נחום ברנע מציין בטורו כי תצלומו של ראש הממשלה עולה על כבש המטוס בדרך לפריז, תצלום שהיה בוודאי מתנוסס הבוקר על כל השערים לאור ההאשמות החדשות שמופנות נגד אולמרט, לא נשלח למערכות העיתונים. "תקלה טכנית, הודיעה לשכת העיתונות", כותב ברנע. במדור חדשות החוץ של "הארץ" מתפרסמת ידיעונת על כך שבקמבודיה נרצח עיתונאי חוקר [איי.פי]. לפי הדיווח, קם סאבו, עיתוני הכותב ביומון התומך באופוזיציה, שנהג לדווח על פרשיות שחיתות, נורה למוות יחד עם בנו כשרכבו יחדיו על אופנוע. ערן סויסה מדווח במדור התרבות של מוסף "המגזין" של "מעריב" כי יאיר לפיד הסיר את מועמדותו מטקס פרסי האקדמיה בקטיגוריית תוכניות האירוח. סוכנו מסביר: "אני חושב שהוא עשה נכון, מאחר שכעת הוא מגיש חדשות". ב"דה-מרקר" ראיון עם יו"ר בלוקבסטר, עופר לוי, החושף כי בתוך פחות משנה תחל החברה בשיווק של ממיר חדש שיקלוט את הערוצים 1, 2 ו-10, ויאפשר הזמנה של שאר התכנים באמצעות האינטרנט [אמיתי זיו ומעיין כהן].

חיסול בן-לאדן דווח לראשונה בטוויטר, אולם מחקר מקיף של מיליוני סטטוסים הראה כי התקשורת הממוסדת עסקה באספקת מידע, בעוד שהרשתות החברתיות פיתחו נראטיבים. הנפוצים ביותר: בדיחות ותיאוריות קונספירציה

בעיני רוב המשתתפים ב"מסיבת המוות הגדולה ביותר בעולם", כתיאורו של כתב השבועון "טיים" אלכס אלטמן את הילולת החוגגים ברחובות אמריקה את חיסול אוסאמה בן-לאדן, אין ספק שגיבורי היום היו הנשיא ברק אובמה ו"אריות הים", לוחמי הקומנדו של הצי. אבל מי שקרא את עיתוני אמריקה, ובעיקר את אתרי התקשורת באינטרנט מאז החיסול, יכול להתרשם שגם קית אורבאן ושׁוֹעֵייבּ אַטְהַר מילאו תפקיד משמעותי במבצע. שמו של קית אורבאן, בן 27, היה מוכר לפחות לכמה מצרכני התקשורת בארצות-הברית. הוא קצין מילואים במודיעין של הצי, ומועסק בשנים האחרונות כראש המטה של שר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד ועוזרו הבכיר בקרן רמספלד, שהקים לאחר שפרש מהפנטגון. לעומתו היה שועייב אטהר, איש הייטק פקיסטני, אלמוני לחלוטין. כמה ציוצי טוויטר ששיגרו שניהם בלילה שבו חוסל מנהיג אל-קאעידה הקפיצו את השניים לא רק לעמודי החדשות, אלא גם למוקד דיון לוהט על מקומה של התקשורת החדשה בהפצת מידע. בשעות ובימים שלאחר מבצע החיסול הוכתר אורבאן לאיש הראשון שבישר לעולם על חיסולו של בן-לאדן. מי שעקב אחריו בטוויטר יכול היה לקלוט שם, ולא בשום רשת טלוויזיה או אתר חדשות באינטרנט, את הידיעה על סופו של המצוד אחר המבוקש מס 1 בעולם. "אדם מהימן אומר לי שהם חיסלו את אוסאמה בן-לאדן. סיפור גדול", צייץ אורבאן. ההנחה הראשונית היתה שמקור המידע היה הבוס רמספלד. אבל בציוץ טוויטר ששיגר למחרת גילה אורבאן כי שמע את המידע דווקא ממפיק חדשות בטלוויזיה, שפנה אליו בבקשה לתאם ראיון עם רמספלד על חיסול בן-לאדן. אורבאן לא חשף מי המפיק שבו מדובר, אבל אזכור המקור מצביע על אחד ההבדלים העקרוניים בין הרשתות החברתיות לרשתות השידור. מפיק הטלוויזיה החל להיערך לקראת שידור הידיעה על חיסול בן-לאדן, ואפילו פנה למרואיינים אפשריים. אבל הוא ועורכיו לא פירסמו את המידע בדבר החיסול בטרם היה בידיהם אימות ממקורות מוסמכים. גורמי ההפקה רצים תמיד קדימה כדי להיות מוכנים לשידור, אבל עם שמועות לא עולים לאוויר. באותה מידה של זהירות אחז אחד העוקבים אחר אורבאן, כתב הטלוויזיה של אתר "הניו-יורק טיימס" בריאן סלטר. סלטר לא פירסם את הידיעה באתר, אלא מיהר לשגר את הציוץ הלאה – לכ-54 אלף העוקבים אחריו. מרגע זה ואילך קשה להיה לבלום את התפשטות המידע: ההערכה היא שעד תחילת נאומו של הנשיא אובמה כבר שוגרו כ-15 מיליון ציוצי טוויטר שעסקו בנושא. "הניו-יורק טיימס" העלה את הידיעה בכותרת הראשית של האתר שלו רק לאחר שכתבת הבית הלבן וכתבים אחרים קיבלו אישור לכך שנאומו הבלתי צפוי של אובמה יעסוק בחיסול. אחר-כך התברר כי היה מישהו שהקדים אפילו את אורבאן. כך צץ שמו של שועייב אטהר, איש מחשבים בן 33, שישב בביתו במרחק 2.5 קילומטרים מהבית שבו הסתתר בן-לאדן. אטהר שיגר לחלל הטוויטר ציוץ קצר: "מסוק מרחף מעל אבוטאבאד ב-1 בלילה (אירוע נדיר)". אחר-כך דיווח על התפוצצות ("אני מקווה שזו לא התחלה של משהו נבזי", כתב) ועל שקט שירד בעקבותיה. בכך נהפך האזרח האלמוני להערת שוליים בהיסטוריה, כמי שדיווח למעשה ראשון על ההתקפה. כמעט בשידור חי, אונליין ממש. בעיני רבים, אטהר מצטייר עתה כדגם האופייני של "העיתונאי האזרח", האדם הפשוט שהולך ודוחק ממקומו את העיתונאי המקצועי. "אטהר איננו עיתונאי אזרח משום ששיגר הודעה כלשהי בטוויטר", כתב על כך סטיב מאיירס באתר המכון לתקשורת פוינטר. "הוא עיתונאי אזרח משום שכאשר נתקל באירוע יוצא דופן – הוא נהג בדרך עיתונאית". אטהר אמנם דיווח, אבל אחר-כך הודה בעצמו כי לא היה לו כל מושג במה מדובר. רק בדיעבד קיבל הציוץ מהשטח משמעות של ממש. הנה עוד מאפיין של עידן הרשתות החברתיות כיצרניות של חדשות: מדובר בטפטוף אינסופי של מידע, שאיננו עובר מיון מוקדם לפי הגדרות של ערכים חדשותיים. רק בדיעבד אפשר לזהות את החשוב, החדש, המעניין, המשמעותי. מבחינת צרכני התקשורת, לפחות אלה שמורגלים בדפוסי העבודה של העיתונאות הישנה, אין ערך בטונות של רסיסי עובדות, שמועות, הערכות ודעות. למי יש זמן לעקוב אחרי אלפי חשבונות טוויטר, לסרוק את הסטטוסים של אלפי חברים בפייסבוק? מי יודע להעריך מה מדויק ומה הזוי, מי אמין ומי בודה מלבו אירועים ואמירות? כדי לבחון את ההבדלים בין התקשורת הממוסדת ובין הבלוגרים ומשתמשי פייסבוק וטוויטר, הושלמה לפני ימים אחדים בארצות-הברית בדיקה מקיפה של תוכני התקשורת לסוגיה בכל הקשור לחיסולו של בן-לאדן. לצורך זה בחן מכון המחקר PEW, במסגרת הפרויקט למצוינות בעיתונאות, יותר מ-120 אלף ידיעות חדשותיות, 6.9 מיליון סטטוסים בטוויטר ובפייסבוק וכ-100 אלף פוסטים בבלוגים משעות הערב של ה-1.5.11, סמוך לנאום אובמה, ועד ה-4.5.11. הבחינה נעשתה באמצעות טכנולוגיה שמפעילה חברת Crimson Hexagon, המאפשרת ניתוח תוכן בפלטפורמות שונות באינטרנט. הבדיקה העלתה כי מי שביקש מידע – היה יכול לקבל זאת בעיקר באתרי העיתונות הממוסדת. אלה התמקדו בימים הראשונים בעיקר בדיווח על פרטי הפעולה (25% מכלל הידיעות) ובגלי התגובות בארצות-הברית ובעולם (24% מכלל הידיעות). רק במקום השלישי (11%) נמצא הדיון בהשלכות הפוליטיות של הפעולה, ובעיקר בהערכות לגבי יחס הציבור לנשיא שהבטיח בשנת 2008 ש"כן, אנחנו יכולים". לא שכל המידע היה מדויק. בלחץ הזמן, ותוך חיפוש אחר מרכיבי תוכן דרמטיים, מיהרה התקשורת הממוסדת לאמץ הודעות על כך שבן-לאדן נהרג תוך כדי חילופי אש, ואף שאשה שהיתה במקום נורתה לאחר שמנהיג הטרור העולמי ניסה להשתמש בה כמגן אנושי. גלן בק עשה שימוש נלהב בתיאור זה ("למה זה לא מפתיע אותי?", שאל מגיש הטלוויזיה האולטרה-ימני וגילגל עיניו לשמים), אבל לאחר יממה התברר שלא היו דברים מעולם. אם התקשורת הממוסדת עסקה בעיקר באספקת מידע לציבור על ההתרחשויות, הרי הרשתות החברתיות, נחלתם של "האזרחים הקטנים", פיתחו נראטיבים שונים לעיסוק בנושא. הבדיקה של פיו העלתה כי הנראטיב הנפוץ ביותר בסטטוסים בפייסבוק ובטוויטר היה התייחסות הומוריסטית לאירועים. 19% מכלל 6.9 מיליון הסטטוסים שאותרו כללו בדיחות. "עכשיו ידרוש דונלד טראמפ מאובמה לפרסם את תעודת הפטירה של בן-לאדן" היתה אחת הנפוצות בהן, בהתייחס לתביעתו של איש העסקים, שמבקש לרוץ לנשיאות, כי אובמה ייתן פומבי לתעודת הלידה שלו. אחרים העלו שורה של שמות למועמדים נוספים לחיסול, אחרי האיקסים שסומנו על האנשים הרעים בתבל – היטלר, סדאם חוסיין ואוסאמה בן-לאדן. 17% מכלל הסטטוסים – יותר ממיליון! – בחרו להתמקד בנושא החביב על האמריקאים: תיאוריות קונספירציה והונאה. כך ניסח זאת אחד מהם ב-3.5.11: "האם אוסאמה בן-לאדן באמת מת? אין תצלום אמין, אין די.אן.איי, אפילו לא זיהוי באמצעות השיניים. המממ, אני לא חושב שזה באמת קרה". אחרים התייחסו לעניין "הקבורה בים" כדרך נוחה להעלים לא רק את הגופה, אלא גם את האמת. בכמה מן הסטטוסים נעשה ניסיון נואש של גולשים אחרים לנפץ את הטענות הללו ולהציג את האיוולת שבכמה מהתאוריות הספקניות. גם בבלוגים, שנבחנו בנפרד, מילאו תיאוריות הקשר תפקיד משמעותי בשיח: אחד מכל עשרה פוסטים הוקדש לדיון באפשרות שהגרסה הרשמית רחוקה מהמציאות. היו שהזכירו כי למודיעין האמריקאי ידוע זה שנים כי "בן-לאדן מת ב-2001 מסיבוך רפואי בריאותיו שלא טופל", ואחרים משוכנעים שגופתו של מנהיג אל-קאעידה נשמרה על-ידי הממשל בחשאי כבר שנים, ורק עתה הוחלט להכריז על מותו. העיסוק הנרחב בתיאוריות מסוג זה הפך בשנים האחרונות למאפיין מרכזי של התרבות הפופולרית באמריקה: מה שהחל בעיסוק בפרשת רוזוול ועב"מים התרחב גם לפוליטיקה ולכמה מהישגיה המדעיים של ארצות-הברית. סרטו של אוליבר סטון "JFK" קיבע את חוסר האמון בגרסה הרשמית באשר לרצח הנשיא גון קנדי, והפך את תיאוריית הקשר לנראטיב הנפוץ ביותר בהקשר זה. הסרט "קפריקון 1" חיזק את הטענה כי הנחיתה על הירח ביולי 1969 מעולם לא התרחשה; ואלה רק שניים ממכלול רחב של אירועים שמיליונים באמריקה משוכנעים כי הבית הלבן, ה-CIA וארגונים חשאיים אחרים ביימו במטרה להסתיר את האמת מעיני העולם. הנשיא אובמה החליט אמנם בשבוע שעבר לא לפרסם את תצלום גופתו של בן-לאדן, בעיקר כדי שלא תצית גלי מחאה בעולם המוסלמי, אבל הוא נדרש להתמודד עם הטענות על אמיתות החיסול. זו היתה כנראה אחת הסיבות להחלטה לשחרר קטעי וידיאו שנמצאו בבית בפקיסטן. בסרטים הללו נראה בן-לאדן מתאמן בקריאת נאום, ובעיקר צופה בדמות עצמו על מסך הטלוויזיה. ואי-אפשר בלי פוליטיקה: מיד לאחר שנודע דבר החיסול החל עיסוק בשאלת הקרדיט להצלחה. 10% מהסטטוסים בפייסבוק וטוויטר העניקו את הכבוד לנשיא אובמה, 5% הלכו בדרכה של שרה פיילין והעדיפו להדגיש את תרומתו של גורג בוש הבן להצלחה. חקר עולם התוכן של הבלוגוספירה העלה כי בניגוד לשבועות אחרים, שבהם מתאפיין השיח בחלוקה חדה למדי לשמרנים וליברלים, הרי הפעם נחצו הקווים. שאלת הקרדיט לנשיא הנוכחי או לקודמו נדחקה יחסית לשולי הדיון, עם תיקו בין תומכי אובמה לתומכי בוש. יחד עם זאת, נשמר מאפיין אחר אצל חלק ניכר מהבלוגרים: הם מציגים עמדות ספקניות, ביקורתיות או לעומתיות, יותר מאשר העיתונות הממוסדת. בין היתר, 13% מהפוסטים בחרו להדגיש את ההשלכות השליליות האפשריות של החיסול, כדוגמת מתקפת טרור מחודשת. מה באשר למידע? 14% מהשיח בטוויטר ובפייסבוק אמנם הוקדשו להעברת מידע על האירועים, אבל מתברר שקית אורבאן ושועייב אטהר היו בין בודדי הבודדים שחשפו משהו חדש. רוב משתמשי פייסבוק וטוויטר גילו נאמנות למצוות שימור הסביבה ועסקו בחריצות רבה במיחזור. הם סיפרו לחבריהם על מה שראו בטלוויזיה או קראו באתרי האינטרנט. לפעמים הוסיפו גם נופך אישי, דרמטי: "וואוו, ראיתי כרגע את CNN והם בדיוק אמרו שיש אישור לכך שאוסאמה בן-לאדן מת. וואוו". וואוו. הרשתות החברתיות, הבלוגים ויתר הפלטפורמות הלא-ממוסדות אכן השתלטו בהצלחה על חלק ניכר מהתקשורת האנושית. אין ספק. אבל אם מישהו מבקש לדעת מי, מה, מתי, מדוע, היכן, כיצד ולמה – מוטב שיגלוש לאתר של ארגון תקשורת ממוסד, יאזין לרדיו או יצפה בטלוויזיה. אולי גם יקנה עיתון. עובדה, כמה יומונים בריטיים דיווחו על זינוק של 25% בתפוצתם ביממה שלאחר האירוע הגדול. לא, לא בגלל חיסולו של בן-לאדן, אלא בזכות קץ רווקותם של הנסיך ויליאם וקיית מידלטון.

המבקר ציין במבוא לדוח שפרסם כי הביקורת על הסוגיות הביטחוניות שנוגעות לטבח 7 באוקטובר "תיפתח כשהמציאות תאפשר זאת" • בשיחה עם "שקוף" מפרט שלמה רז כמה מקרים מהעבר שבהם דווקא ביקורת בזמן אמת הייתה קריטית לבירור האירועים ולתיקון הכשלים • על נציבות תלונות הציבור שאותה ניסה אנגלמן להאדיר בדוח הוא אומר: זה גוף לא רלוונטי, אנגלמן פשוט מבלף

"הביקורת על סוגיות הליבה הביטחוניות תיפתח כאשר המציאות תאפשר זאת" – כך ציין מבקר המדינה מתניהו אנגלמן בהודעה לעיתונות שליוותה את הדוח שפרסם היום (שלישי) על פעילות נציבות תלונות הציבור במשרד המבקר בחודש הראשון של מלחמת עזה. ההערה הזאת, שנדמית שולית, מגלמת בתוכה את המדיניות השנויה במחלוקת של אנגלמן, ואף מציבה סימני שאלה על עיתוי פרסום הדוח הנוכחי, הרווי בהאדרה עצמית לנציבות ולמבקר עצמו. "נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה פתחה קו חם באופן מיידי והגיעה לאתרי המפונים לשם מתן מענה לאלו שנפלו בין הכיסאות של משרדי הממשלה והרשויות השונות", מחמיא המבקר לעצמו, "על השרים והמשרדים להפיק לקחים מתלונות הציבור ולפעול לטיוב השירות לאזרחי המדינה בפרט בעת חירום זו". אולם מה עם עת החירום עצמה? מה עושה המבקר בנידון מלבד לקבל תלונות מהציבור? אנגלמן ציין בהודעתו כי בכוונת משרד המבקר לטפל ב"סוגיות הביטחוניות" וב"התנהלות הדרג המדיני והצבאי" סביב מחדל ה-7.10 והמחדלים שבאו בעקבותיו, אולם הדבר רק מדגיש את העובדה כי הוא נמנע מלטפל, בזמן אמת, בסוגיות המרכזיות ביותר כיום בציבוריות הישראלית. לדברי דובר משרד מבקר המדינה לשעבר, שלמה רז, בראיון עם "שקוף", ישנה משמעות קריטית לבירור האירועים בעודם מתרחשים, ולא לאחריהם, וייתכן שהתמהמהות במקרה כזה עלולה להיות הרסנית לבירור האמת. חוק מבקר המדינה נחקק בשנת 1958 ועבר שינויים רבים עם השנים. מבקר המדינה רשאי לבקר כל גוף ציבורי או גופים שאינם ציבוריים אך מקבלים תקציב משמעותי מהמדינה וגם גופים שפועלים מתוקף החוק ואינם מקבלים תקציב ישיר מהמדינה, כמו למשל ארגוני עובדים. למבקר יש כלים חוקיים לבדוק כל נושא, לדרוש את כל המסמכים העוסקים בו ולהצביע על מוקד הבעיה. במהלך השנים נתפס מוסד מבקר המדינה כאחד משומרי הסף החשובים, ודוחות המבקר חשפו כשלים ושחיתויות בתפקוד מוסדות המדינה. כחלק מהמתקפה על שומרי הסף שם ראש הממשלה נתניהו על הכוונת גם מוסד חשוב זה. במהלך 2017-2018 ניסה בצלאל סמוטריץ לחוקק חוק שיסרס באופן מהותי את עבודת המבקר, אולם נכשל. במקום לשנות את החוק, שינו את המבקר. ב-2019 בחר נתניהו לראשונה מועמד למשרת המבקר שאינו שופט בדימוס: מתניהו אנגלמן. אנגלמן לא הכזיב את ממניו: זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הצהיר כי בכוונתו לקדם צעדים שיקטינו את הפיקוח על הממשלה, גנז דוחות שליליים הקשורים לנתניהו והפך את דוחות הביקורת לחסרי שיניים. "מבקר המדינה במשך שנים רבות עושה ביקורת בזמן אמת, ואנגלמן, מסיבות פוליטיות, לא", אומר רז. "במלחמת לבנון השנייה צוותים של המבקר הגיעו תוך כדי הקרבות, לעורף. הייתי בנהריה בתור כתב של חדשות 2 וראיתי את הצוותים בעיניים. כך שהוא פשוט משקר, אין מילה אחרת". רז מציין דוגמה בולטת נוספת: "השריפה בכרמל – תוך כדי האש, צוותים של המבקר דאז מיכה לינדנשטראוס יצאו לשטח והחלו בביקורת תוך כדי האש עצמה". לדברי רז, גם המבקר שאחריו, יוסף שפירא, נהג באותה צורה. "יש מקרה מובהק מאוד ובולט – המכרז להפרטת תע"ש", הוא מתאר. "שפירא נכנס לתמונה תוך כדי אירוע, העיר הערות וכתוצאה מהתערבותו כל המכרז שונה. ולמדינה נחסכו לבסוף הפסדים גדולים". "יש אינספור דוגמאות נוספות לכך", מוסיף רז. "בקיצור, הוא פשוט מבלף". אם המדיניות שעליה מצהיר אנגלמן פעם אחר פעם היא לבצע את הביקורת רק לאחר מעשה, מתחדדת השאלה מדוע בחר לפרסם בעת הזאת דוח ביקורת על פעילות הנציבות במשרדו? האם הגוף הזה אכן מרכזי וחשוב לציבור כפי שמנסה לצייר הדוח באופן בוטה? נציבות תלונות הציבור היא יחידה נפרדת בתוך המשרד שתפקידה לברר תלונות על גופים שלפי החוק נתונים לביקורתו של מבקר המדינה. כל אדם רשאי להגיש תלונה לנציבות נגד משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וגופים מוניציפליים אחרים כגון איגודי ערים ותאגידי מים וביוב, מפעלים או מוסדות של המדינה, חברות ממשלתיות וגופים ציבוריים אחרים. עם זאת, כפי שאומר רז, "בימים כאלה בעייתיים הנציבות לא הפכה לכתובת העיקרית לכל אדם, לכל מילואימניק, לכל עצמאי ולכל אדם שנפגע מהמצב שנקלענו אליו. זה מראה את מידת חוסר הרלוונטיות של הגוף הזה למרות הדוח המפואר". בדוח מפורט כי הנציבות קיבלה 1,329 תלונות שנוגעות למלחמת עזה, ועוד מספר לא ידוע של פניות שאינן קשורות למצב החירום. הנתונים הללו אינם מאפשרים השוואה למספרים בשנים קודמות, משום שהדוח הנוכחי כלל בתוכו פניות שלא הפכו לתלונות רשמיות, כפי שנעשה בדוחות קודמים. כך או כך, טוען רז, "רבים בציבור לא יודעים על קיומם, גם בימים אלה", אומר רז. "כלומר זה גוף לא רלוונטי למרות שהוא מעסיק 100 איש". במשרד מבקר המדינה בחרו לא להגיב לדברים.

במערכת "שער השבת" הסגירו את הבמה העיתונאית לחיסול חשבונות של אחד מחבריה | מלה על ספורט "ידיעות אחרונות"

"לאבא שלי יש סולם", כך שר במוצ"ש גיא לוי, מאמן כדורגל ופרשן "שער השבת" בערוץ הספורט. זה קרה במסגרת הפינה "היי, רק רגע", שבה הפאנליסטים של התוכנית מקריאים טור אישי. ארבעה ימים קודם לכן פוטר לוי מאימון הפועל רמת-גן. הטור שחיבר תחת לחן שיר הילדים הידוע היה חיסול חשבונות עם מי שלדעתו גרם לפיטוריו: ישראל דיאמנט, אביו של שחקן הקבוצה, לירון דיאמנט. שמו של האבא לא הוזכר, אבל מי שמעורה בכדורגל ומכיר את הנפשות הפועלות צריך לדעת, ואם לא – שיבדוק, ואם לא יבדוק – לא נורא. העיקר שהאיש שאליו כוון החץ הפנים את המסר והסמיק מבושה, ויידעו כולם שגיא לוי הוא מאמן עם עקרונות. "רציתי לספר לכם סיפור דמיוני על קבוצה דמיונית, כל קשר למציאות שלנו הוא פרי דמיונו של הצופה בלבד. הלחן, אגב, הוא עממי", פתח גיא לוי בהקדמה (שעשתה עוול עם מלחין השיר נמרוד טנא). מיד אחר-כך עבר לשורר את המלים שחיבר במו ידיו העממיות: "לאבא שלי יש סולם/ מגיע הוא עד גבעתיים/ ואבא שלי מממן/ אז אני בהרכב בינתיים/ ובא מאמן שחשב שיכול/ להעיף מקצועית ולקבוע המון/ ורק בגללי, בזכות אבא שלי/ קיבל הוא עכשיו מכתב פיטורים/ ומה הוא מוסר ההשכל/ שחשוב לכל אבא ואבא?/ כי הילד יכול להתרגל/ שהכל בחיים זה סבבה/ אז תן לו לדעת לצעוד לבדו/ ואפילו אם קושי יעמוד בדרכו/ כי כך בחיים לא תמיד ההורים/ יהיו שם זמינים לפתור משברים". כשגיא לוי החל לפרשן בתוכנית בפתיחת העונה, הוא עוד לא היה מאמן הפועל רמת-גן (הקבוצה שאני אוהד). הוא מונה לתפקיד באוקטובר 2013, לאחר פיטוריו של אריק גילרוביץ. בערוץ הספורט החליטו שאין בעיה שמאמן פעיל ימשיך להיות הפרשן שלהם, מאחר שהתוכנית מבוססת על משחקי ליגת-העל, בעוד שהפועל רמת-גן משחקת בליגה הלאומית. כך המשיך גיא לוי לאמן בליגה השנייה, ובמקביל לבקר ולהחמיא לקבוצות, למאמנים ולשחקנים מהליגה הראשונה. מדי פעם, בעת הסקירה הקצרה במהלך התוכנית על משחקי הליגה השנייה, הגניב לעברו המגיש יונתן כהן משפט מחויך או הערה על הקבוצה שלו, ולוי הגיב במשפט ובהערה. כך הם זרמו להם על מי מנוחות עד מוצ"ש האחרון (1.3.14). פיטוריו של גיא לוי מהקבוצה ריחפו באוויר בשבועות האחרונים. לפני כעשרה ימים התחוללה ברמת-גן מהומה לאחר שפורסם כי לוי פוטר והיו"ר התפטר. אלא שלאחר כמה שעות התברר שלוי לא פוטר והיו"ר חזר בו. ב"יציע העיתונות" של ה-20.2.14 אף הקדישו לנושא דיון מיוחד. גיא לוי לא נכח באותה תוכנית, אבל יומיים אחר-כך, ב"שער השבת", התוכנית הקבועה שלו, הוא היה גם היה. התברר כי מה שרלבנטי ל"יציע העיתונות" לא נמצא מתאים ל"שער השבת". גיא לוי כלל לא נשאל באותה תוכנית מה בדיוק קורה בקבוצה שהוא מאמן: האם פוטר והוחזר, או שלא היו דברים מעולם. אולי עורכי התוכנית חשבו שאין זה מן הראוי לברר את הנושא, שהיה מעמיד את איש הצוות שלהם במבוכה, אולי זה לא לעניין ואולי סתם לא מעניין. המגיש יונתן כהן, בגיבוי העיתונאים הדעתנים ויודעי-הכל של התוכנית, משה פרימו ומוטי פשכצקי, מצטיירים כמי שאינם נותנים לשום בדל של ידיעה או שמועה לחמוק מתחת לרדאר שלהם. דווקא כשלצדם ישב מי שיכול להאיר טוב מכולם מה קורה בהפועל רמת-גן, הם נאלמו. (בשולי הדברים: מוטי פשכצקי וגיא לוי מופיעים כבר חודשים רבים ב"שער השבת". בן דודו של פשכצקי הוא השוער השני של הפועל רמת-גן, שמאז הגעתו של גיא לוי כמעט שאינו משחק. יתרה מכך: אביו של השוער, שהוא הדוד של מוטי פשכצקי, פעל מאחורי הקלעים אצל הבעלים של הקבוצה לפיטוריו של גיא לוי.) ביום שלישי שעבר פוטר, כאמור, לוי בעקבות האכזבה מהתיקו נגד עפולה. מה בדיוק קרה מאחורי הקלעים? שום כלי תקשורת לא חשף. בראיון קצרצר ל-one סירב גיא לוי לספר על נסיבות פיטוריו. "צריך לדעת ברגע זה לשמור על כבוד הדדי", אמר. "לא רוצה להיכנס לדברים מסביב, זה לא ראוי. אני רוצה לשמור על הכבוד של כולם. זה הדבר הכי נכון לעשות". חלפו שלושה ימים, גיא לוי חזר והפציע ב"שער השבת", אבל העיתונאים חברי הפאנל, שאינם מהססים להיכנס לכל חור של גרב מיוזעת בחדר ההלבשה, לא שאלו את גיא לוי המפוטר מדוע ואיך. ככה זה עובד כשהמסוקר שלהם חולק איתם אותו אולפן, אותו שולחן ואותה מכונת קפה בשעות שלפני התוכנית. נראה שלפרימו ופשכצקי גונבה השמועה שהמאמן המפוטר עומד להפוך למשורר עממי, שתחת איצטלה של סיפור דמיוני על קבוצה שלא היתה ולא נבראה, ישמיע מחאה מקורית שנועדה לצייר אותו כמי שפוטר רק בגלל שלא נכנע ללחצים מבית. בלי לנתח את השיר ואת משמעויותיו העמוקות, בלי לנסות להבין את גיא לוי, שכמה ימים קודם הטיף על שמירת כבוד הדדי, ובלי קשר לשאלה אם הביקורת שהשמיע על פיטוריו מוצדקת – הבמה שלקח לעצמו היא ניצול בוטה של מעמדו ותפקידו. מערכת התוכנית שאיפשרה את חיסול החשבונות הנמוך הזה מעלה גם היא בתפקידה. ממרומי העץ שממנו הטילו את מימיהם, גם הסולם הכי גדול של אבא לא יעזור לרדת. ביקורת תקשורת ספורט יש גם בפייסבוק: הקורא יוסי זעפרני חובט ב"ידיעות אחרונות".

ב"ישראל היום" הלחץ בוקע מבין השורות | "ידיעות אחרונות" מגייס בדרנים נגד האדישות | ב"הארץ" וב"מעריב" כותבים על הישגי מבצע "עופרת יצוקה"

יומיים לפני הבחירות לכנסת, וכרגיל בתקופה האחרונה, הזירה התקשורתית המסקרנת ביותר היא "ישראל היום", כלי השופר התועמלני של מחנה נתניהו במפלגת הליכוד. מסע הבחירות של מועמד המפלגה, שלרגעים נראה מוכרע עד כדי כך שנתניהו הרשה לעצמו לטוס בעיצומו לכנס כלכלי בדאבוס, עוד עלול להסתיים בספר נוסף תחת הכותרת "האיש שניצח את עצמו" (אורלי אזולאי-כץ, הוצאת "ידיעות אחרונות", 1999). בימים האחרונים, כך לפי סקרי דעת הקהל, נושרים המנדטים מהמפלגה ונוחתים בחיקו של אביגדור ליברמן. אך להבדיל מעיתוני הבוקר האחרים, ב"ישראל היום" אין הבוקר דיווחים על כך שראשי הליכוד "בלחץ", על כך שבמפלגה מורגשת בימים האחרונים "מצוקה", ועל כך שיש שם גם מי שחש "פחד" מפני התחזקות ליברמן בסקרים (הרמז היחיד לכל זאת נמצא בציטוט המובא מדבריו של ליברמן עצמו, הטוען כי ההתקפות נגדו מונעות "מרוב פחד"). תחת זאת מדווחים כתבי העיתון רק כי בליכוד "מחדדים מסרים" ו"יתמקדו במניעת זליגת קולות לליברמן". החליפו את "בליכוד" ל"בישראל היום" ותקבלו תיאור מהימן של המתרחש הבוקר בעיתון. למען האמת, אין צורך להדפיס ב"ישראל היום" מאמר פרשנות המתאר את הלחץ, המצוקה והפחד הגוברים בליכוד. אלה ניכרים בעוצמה בעמודי העיתון ומבצבצים מבין שורותיו. רק בעיתון זה הפכה הבוקר ההצהרה של הרב עובדיה יוסף לפני יומיים נגד הצבעה לליברמן לכותרת מרכזית בעמוד השער ("הצבעה לליברמן – כוח לשטן"), ולידיעה המתפרשת על פני כמעט כל עמ 5 (שוב הכותרת: "ליברמן – כוח השטן"). רק בעיתון זה הפכה ההצהרה של יעלון נגד ליברמן לכותרת משנה בשער ("יעלון מאשים: אחרי הבחירות ליברמן עוד יחבור ללבני"). מי שמתקשה בהבנה מקבל את הכפולה הפותחת של העיתון, שם מתפרסם הבוקר מאמר מאת גונן גינת תחת הכותרת "כשליברמן אומר ימין, למה הוא מתכוון?". גינת תוהה מדוע לא המליץ מנהיג ישראל-ביתנו על נתניהו (ומזכיר גם את החקירה המתנהלת נגדו). ועוד בכפולה הפותחת, מאמר של דן מרגלית היוצא נגד לבני, וידיעה קטנה [שלמה צזנה] תחת הכותרת "אנריקו מסיאס ובועז שרעבי: תומכים בליכוד" (בגוף הידיעה מצוין כי גם קובי אשרת וננסי ברנדס תומכים במפלגה, ללמדכם על ההייררכיה האכזרית של עולם הידוענים). כותרת המאמר הראשי במדור הדעות של העיתון חד-משמעית: "אני מצביע נתניהו: למה צריך ליכוד גדול" [איזי ליבלר]. נדגיש, אין כל פסול בהחלטת עיתון לתמוך במועמד זה או אחר, ונתניהו בוודאי ראוי לסיקור אוהד לאחר הטיפול האכזרי שקיבל מהתקשורת הישראלית לאורך השנים. הבעייתיות טמונה בעובדה כי התמיכה במועמד מחלחלת מהעמודים המערכתיים עמוק אל תוך עמודי החדשות, בעוד שהעיתון ממשיך להצהיר כי הוא "מאוזן". גם קוראי "מעריב" מוזהרים הבוקר מפני התעצמותו של ליברמן. בעמ 9, לצד ידיעה על אפשרות שהעבודה תפתח בקמפיין שיזהיר מפני מינוי ליברמן לשר הביטחון במקום אהוד ברק, מופיע טור מאת נדב איל העוסק בתגובה העולמית להתעצמות ליברמן בישראל, טור המשתלב יפה באזהרות אלו. "העולם כולו מודאג", כותב איל, "התקשורת העולמית, מהסניפים המכובדים שלה בארצות-הברית ועד לעיתונים זניחים בדרום-אמריקה, עוסקת בליברמן בהתמדה ובחשש". לפי דיווחו, כמו גם לפי כותרת הרשימה, אם ליברמן אכן יהפוך לכוח פוליטי מוביל בישראל, "העולם כולו יהיה נגדנו". "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הוא העיתון המבטא הבוקר את היחס החיובי ביותר כלפי ליברמן, כפי שניתן לצפות מטבלואיד מנצח החייב את כוחו להמון. אמנם בעומק מאמרו של נחום ברנע, אי-שם בעמ 23, נכתב כי במקרה שליברמן יקבע מי יהיה ראש הממשלה בישראל ניתן יהיה להחליף את הכתובת "כהנא צדק" ל"כהנא ניצח" (גם כותרת מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" הבוקר היא "כהנא ניצח"), אך מי בימינו קורא המשכי מאמרים בעומק העיתון? בולט הרבה יותר הוא התצלום המתפרש על פני כל עמ 5, ובו נראה ליברמן בעת משחק טניס [חיים הורנשטיין]. אגב, לפי הדיווח של הכתבים אדוה כהן, נורית פלתר וצבי אלוש, "הנוכחים [במגרש הטניס] ציינו כי ליברמן הפגין כושר גופני לא רע". וכיוון שעיתונות ההמון נסמכת על תצלומים לא פחות מאשר על מלים – עוד הערה בעניין. הכפולה המרכזית ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר כולה למיזם פרטי של העיתון: מקבץ תצלומים רב-משתתפים [אילן ספירא], ובו נראים שלל "כוכבי ישראל" ה"קוראים לכם לא להיכנע לאדישות וללכת מחרתיים לקלפי". 31 ידוענים, מאסי כהן ועד עינת שרוף, מצווים עלינו "לכו להצביע". העיתונות שבין בחירות לבחירות דואגת לפטם את קוראיה בעלילות קש וגבבה, שמייצרות ללא הרף את "כוכבי ישראל", מספרות את סיפוריהם והופכות אותם לדמויות בעלות משמעות. העיתונות שדוחקת הצדה דיווחים רציניים על סוגיות עקרוניות לטובת רכילות על בדרנים ודוגמנים מבקשת לנצל כעת את הכוח שבידה לטובת ההליך הדמוקרטי. זה מעט מדי ומאוחר מדי, וגם נלעג, כמובן. אם במקום לגייס במיזם מיוחד 31 בדרנים ודוגמנים הקוראים לציבור לצאת מהאדישות היתה העיתונות מנצלת את התקופה שבין מערכת בחירות אחת לאחרת לדיווח מעמיק ומשכיל על תהליכי העומק העוברים על החברה בישראל, ועל השלכותיהם על פני השטח, היה קטן הסיכוי שהציבור יגיע אל יום הבחירות כשהוא נגוע באדישות. הנושא האחר השולט הבוקר בכותרות העיתונים נוגע להתפתחויות האחרונות במשא-ומתן עם חמאס על רגיעה ושחרור החייל השבוי גלעד שליט. הכותרת הראשית ב"הארץ", "גובשה נוסחה לשחרור גלעד שליט", מובילה למאמר פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף. לפי מאמר זה, "השינוי המשמעותי התרחש בעמדת הנהגת הפנים של חמאס", כלומר ההנהגה העזתית, ומחולל השינוי הוא מבצע "עופרת יצוקה". הראל ויששכרוף כותבים: "ספק אם בלי המכות שספג חמאס אפשר היה להביא לשינוי בעמדת הנהגתו בעזה ולהסכמתה לרגיעה ארוכת טווח". לדבריהם, המכשול הנוכחי בדרך להסכם טמון בהנהגה החיצונית של התנועה, קרי חאלד משעל. השניים אף מצטטים פתגם ערבי האומר, "לא דומה מי שמקבל את המלקות למי שסופר אותן". ומה באשר למי שמחלק את המלקות? האם בישראל לא התחולל שינוי עמדות? הראל ויששכרוף אמנם מציינים במאמרם כי "אולמרט הגמיש באחרונה את עמדתו", אך לא מרחיבים. בן כספית מתאר ב"מעריב" את הדיונים על ההסכם ככאלה הנערכים בין ראש ממשלה ישראלי "נטול אינטרסים פוליטיים או שיקולי רייטינג" ובין הנהגת חמאס, "ארגון מוכה וחבול שזקוק בדחיפות להישג בולט עבור הרחוב". נדמה כי על שתי הקביעות במשוואה הזו ניתן להתווכח. אולמרט בוודאי חושב על רישומו בספרי ההיסטוריה ואולי אף על עתידו הפוליטי גם כעת, ואילו מצבו של חמאס כבר מזמן לא היה טוב יותר, כפי שעולה מסיום הדיווח של הראל ויששכרוף. לפי הידיעה של כתבי "הארץ", ההסכם הקרוב בין ישראל לחמאס אמור לכלול הפסקת אש, פתיחה מלאה של המעברים לסחורות, החזרת שליט, והסכמה כי מעבר רפיח ייפתח בנוכחות אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית ואנשי חמאס בצד הפלסטיני של המעבר. לפי העיתון "אל-חיאת", כך נכתב, גם מרואן ברגותי ישוחרר מהכלא הישראלי. עד כמה תנאים אלה שונים מהתנאים שדרשו בחמאס לפני מבצע "עופרת יצוקה"? העיתון סומך כנראה על זכרונו של הקורא ולא מפרט. יהודה שרוני מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי בנק לאומי, המחזיק כ-16% ממניות קשת, צפוי לאשר את בקשתו של יוסי מימן לקבל ערבות בנקאית בסך 70 מיליון שקל, ערבות שנועדה להבטיח את המשך קיומו של ערוץ 10. נמרוד הלפרן מדווח ב"דה-מרקר" כי לפי עדותו של מנהל ההשקעות הארי מרקופולוס, כבר לפני שלוש שנים מסר לעיתונאי חוקר של ה"וול סטריט גורנל" מידע על הונאת מיידוף, אך עורכי העיתון מנעו את חקר הפרשה ופרסומה ברבים. מרקופולוס הציג במהלך דיון בוועדת השירותים הפיננסיים של בית- הנבחרים תכתובת מיילים לחיזוק טענתו, אך הודה כי אין בידו הוכחה לכך שעורכי העיתון אכן מנעו במכוון את חקירת ההונאה. תגובת העיתון להאשמות אינה מצוינת. במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח ["לה-מונד"] כי שני צלמי פפרצי שחדרו לחשבון המסרונים של קרלה ברוני והעבירו את ההודעות לפרסום בעיתונות נעצרו לחקירה.

ב"ידיעות אחרונות" מאמצים בחום פרשת שחיתות חדשה | ב"מעריב" חושפים את הסוד למניעת הרג בני-אדם | "הארץ" כותב על תגובות בעולם המוסלמי | אמנון לורד חושף מי שולט בתקשורת הישראלית

ב"ידיעות אחרונות" מככב בכותרת הראשית, לצד "5 הנשים של הבית-היהודי", אביגדור ליברמן ("פרסום ראשון: אורלי לוי במקום השני"), זאת על אף שהכותרת היא "סוגרים רשימות" והרשימה של ליברמן תיסגר רק ביום שני; ועל אף שלפי הסקרים, ישראל-ביתנו הופכת ממפלגה בינונית לקטנה, ושחבריה הבכירים נשמטים ממנה – לחדרי החקירות או לחיים האזרחיים – כמו תפוחים רקובים מעץ חולה. כותרת הידיעה הבולטת על רשימת ישראל-ביתנו מנוסחת בזהירות ואיפוק מרשימים: "זינוק בעלייה" לשונה. שער "המוסף לשבת" מוקדש ל"שש הנשים שדורגו השבוע במקומות ריאליים ברשימת העבודה". ב"ישראל היום", עיתון "הוגן ומאוזן", הפלורליזם חוגג: כותרת עמ 3 היא "ליברמן מתקשה לגייס כוכבים", וכותרת נוספת היא "עוד עזיבה אצל ליברמן? מסתמן: יאיר שמיר יפרוש מישראל-ביתנו". כותרת עמודים 2–3, המוקדשים לבית-היהודי וישראל-ביתנו, היא "לא בדיוק מה שרצו". כדי לאזן את הרוח הקרירה הזו כלפי ליברמן ובנט, מוקדש עמ 5 לשתי רשימות, מאת חיים שיין ודן מרגלית. אלו כותרותיהן, בהתאמה: "על הצרות של יו"ר ישראל-ביתנו – אובדן הדרך של ליברמן" ו"על הצרות של בנט: למה ליכוד ב כשיש ליכוד". מאחר שהאיזון לא צלח, מנסים בחינמון לאזן בעמ 7, בידיעה המוקדשת למפלגתו של כחלון, יריבה נוספת של הליכוד בראשות נתניהו: "רשימת כחלון: מי מכיר, מי יודע?" היא הכותרת החיובית ונוטפת הסימפטיה. ב"מעריב" זוכים ליברמן ודרעי לידיעות הבולטות בעמודים הפותחים. ב"ישראל היום" ממליצים להם לפרוש. "חלפו שלוש שנים מההכרזה הזאת של ראש הממשלה [תהיו כחלונים], שנראה שנועדה בעיקר להקניט ולהרגיז את שריו. בחודש האחרון מתברר שאדם אחד לפחות הבין את המסר והולך עליו במלוא הכוח", כותב גיא רולניק בטורו השבועי ב"דה-מרקר". "[...] הכחלון החדש הוא לא אחר מהמתמודד יאיר לפיד, יו"ר יש-עתיד. כמעט את כל מה שכחלון אמור היה להגיד בקמפיין הבחירות שלו כדי להפוך את מפלגתו למפלגה מרכזית שאוחזת במשרד האוצר ובמשרדים החברתיים המרכזיים – אומר עכשיו לפיד: המלחמה בשחיתות, בהון-שלטון, בקבוצות האינטרס, במיליציות המיסוי – את כל הרעיונות האלה אימץ לפיד בחודש האחרון, והוא משווק אותם בכל מקום בכישרון אופייני. "יש כמובן בעיה אחת קטנה שמעיבה על העניין", ממשיך רולניק. "בדיקה שערכתי בארכיון והוצלבה גם בחיפושים בגוגל העלתה שהמתמודד לפיד, שאימץ את הטקסטים החשובים על הצורך להילחם בקבוצות אינטרס מיוחדות, בשחיתות, בהון-שלטון וכדומה, הוא כנראה אותו יאיר לפיד ששימש מאז מרץ 2013 כשר האוצר". "נפתלי בנט קיווה לרשימה צעירה, נאה, חילונית למחצה, ואם מותר לכתוב את המלה הזו בעיתון הזה – כן, גם סקסית", כותב עמית סגל ב"מקור ראשון", "אלא שאתמול הוא קיבל שוב את מוטי יוגב, אבי וורצמן וניסן סלומיאנסקי. מועדפיו, רונן שובל ודני דיין, נדחקו למקומות לא ריאליים. יהודית שילה זכתה במירוץ לאשה החדשה על אפו ועל חמתו. הוא יחפש עכשיו בנרות אשה, רצוי מזרחית, כדי לשריין לה במקום ה-14 ולדחוק את שילת מחוץ לכנסת. בקיצור: הוא רצה מגל, מתפקדיו העדיפו מפד"ל-חרד"ל". "המועצה האזורית תמר זכתה לתמיכה מישראל-ביתנו במאבקה על גביית הארנונה. עיירות הפיתוח שבהן מתגוררים תומכי המפלגה קיבלו כתף קרה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של אלישיב רייכנר ב"יומן" של "מקור ראשון", המוקדש לפריפריה הישראלית. "חברת-הכנסת היחידה בדיון שלא תמכה במאבקה של ירוחם לצדק חלוקתי היתה פאינה קירשנבאום, שבחרה באופן מוזר להתייצב לצד מועצת רמת-נגב", הוא כותב. העיתונים מדווחים כי בכיר ברשות מקרקעי ישראל נחקר באזהרה. ב"ידיעות אחרונות" פרשת השחיתות החדשה זוכה לידיעה בעמוד הראשון ולפרסום בולט על השער, שכותרת המשנה מסבירה מיד את הגיונו הפנימי: הבכיר "מקורב לראש הממשלה נתניהו". בעיתון מתחכמים לאיסור הפרסום של שמו של העצור, ומדפיסים את תמונתו – כביכול בהקשר אחר. בתחתית העמוד נדפסת ידיעה על "פרשת פאינה קירשנבאום". הידיעה עצמה, של ירון דורון, נפתחת דווקא במלים "פרשת ישראל-ביתנו" (רשלנות שמישהו ייתן עליה את הדין?) ומוקדשת בכלל ל"הסתעפות" צפויה של הפרשה, לכיוונה של מפלגת הבית-היהודי. הטיפול של העיתון מרמז שזה לא שב"ידיעות אחרונות" תומכים בשחיתות ציבורית או מתנגדים לה – לדידם מדובר בסך-הכל בעוד כלי בארסנל המוקדש לטיפול באויבים או מקורבים. "נאור בטקס השבעתה: בניגוד לקולות הנשמעים בציבור, בבית-המשפט העליון יש מגוון דעות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "נשיאת העליון החדשה הכריזה כי הפלורליזם מאפיין גם אותנו, נשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". "סקירת הפסיקות השונות של השופטת מרים נאור, מאתמול נשיאת בית-המשפט העליון, מעלה תמונה מורכבת שלא פעם מספקת הפתעות. קשה להעריך כיצד ייראה העליון בתקופת כהונתה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של יהודה יפרח במוסף "צדק" של העיתון. עמוד אחר-כך מקוננת כותרת המשנה לסקירה של יעל פרידסון על הנשיא הקודם: "בין הרס עמונה וגבעת-האולפנה לחוק טל וחוק האזרחות, השמרנות של גרוניס היתה הרבה יותר משפטית-מקצועית ופחות פוליטית". "יחסה של היהדות החרדית בארץ ישראל לערכאה השיפוטית הגבוהה, לבג"ץ, אינו נגזר מזהותו של שופט זה או אחר, לא מהשתייכותו הפוליטית לזרם זה או אחר, ואף לא מאורחות חייו האישיים", נכתב במאמר המערכת של "המודיע". "ערכאה של יהודים שאינה דנה כדת תורתנו הקד ואינה ממנה שופטיה כדת תורה"ק – אין כל נפקותא אם שופטיה דתיים או חרדים באורחות חייהם הפרטיות – אם לאו". "מבצע נרחב בבלגיה נגד פעילי גיהאד שתיכננו פיגועים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בלגיה נלחמת בטרור: 2 גיהאדיסטים חוסלו", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "משטרת בלגיה: מנענו פיגוע בנוסח שארלי הבדו", נכתב מעל לכותרת הראשית של "מעריב". "הטרור הגיע לבלגיה", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן". "קל יותר לייצר תמונה של שחור-לבן, טוב ורע. מעוות אמנם, אבל קליט", כותב איל שגיא ביזאוי, מחזיק התיק המזרחי ב"גלריה" עם המדור "רלבנט", על סיקור העולם המוסלמי בקשר לטבח הטרוריסטי ב"שרלי הבדו" וההיפר הכשר בפריז. "הכנתי לכם לקט תגובות מהעולם הערבי, אומר אחד מכתבינו לעניינים של ערבים באחד מערוצי התקשורת, באייטם שהוקדש לפיגועים המחרידים. הלקט כולל שתי תגובות, שתיהן ממצרים, שתיהן של אנשי האחים-המוסלמים: האחד מציג את מעשה הנבלה כמעין נקמה מאוחרת על הטרור הצרפתי באלגיריה, שגבה את חייהם של מיליון מוסלמים; השני מבהיר כי מי ששם ללעג את הנביא מוחמד – זהו דינו! מדובר במלחמת תרבויות המתנהלת על אדמת אירופה, מסכם כתבנו ותורם את תרומתו הצנועה, אך הלא-מבוטלת מבחינת דעת הקהל הישראלית, להצגת המקרה הטרגי כמאבק בין בני החושך המוסלמים לבני האור המערביים. "בקפיצת שלט קלה אל ערוצי הטלוויזיה הערביים מצטיירת תמונה מורכבת יותר, סבוכה, מלאה בנימי נימים של ניואנסים ורגישויות. במיוחד ביום שבו התאספו מיליונים בכיכר הרפובליק לעצרת הזדהות, יום ראשון השבוע. פתאום אפשר לראות כל-כך הרבה מוסלמים בהפגנת התמיכה. דגלים של תוניסיה, אלגיריה, סוריה, מצרים, כורדיסטן, דגלם של האמזירים (הברברים מצפון אפריקה), לבנון, פלסטין, טורקיה. פתאום נראים שלטים בערבית: אנא שארלי, אסלאם, נצרות ויהדות – כולנו שארלי, האסלאם נגד קיצוניות ואפילו אנא יהודי. פתאום מופיעות תמונות שבהן נערים נושאים במקרה אחד את דגל אלגיריה ואת דגל ישראל יחד, ובמקרה אחר את דגל פלסטין ודגל ישראל, דבר שלא היה עולה על הדעת קודם לכן. "פתאום ניתן לשמוע ראיון עם רב יהודי-תוניסאי, הקורא לשיתוף פעולה בין קהילות היהודים והמוסלמים החיים בצרפת; ראיונות עם מוסלמים המציינים שהפיגוע נגד הקהילה היהודית הוא פעולה אנטישמית שאין לה דבר וחצי דבר עם בעיית פלסטין; ראיונות עם מוסלמים שמגיעים לבית-הכנסת הגדול כדי להביע הזדהות; וחכמי דת מוסלמים שהגיעו לעצרת ומגנים את האירוע. ביניהם זה שאומר שחופש הביטוי אין פירושו שאפשר לקלל את מה שקדוש בעיני האחר, ואסור שהקריקטורות על הנביא מוחמד יהיו לסמל של חופש ביטוי, אך מוסיף כי לשפוך דיו ולשפוך דם אלה דברים שונים לגמרי, ואין שום ציור בעולם ששווה לשפוך דם בעבורו. אבל אלו לא אוזכרו בלקט התגובות". בהמשך הטור כותב ביזאוי על דברים שנשא זמר אלגיראי-קבילי: "בדומה לדברים שאמרו האמנים הסורים בעצרת ההזדהות, בדבריו אלה ביקש מנקלאת להזכיר לעולם שמי שמשלמים את המחיר הכבד ביותר על הטרור של האסלאמיסטים הקיצוניים הם בראש וראשונה המוסלמים. אלו שמתים יום-יום, במאות ובאלפים, ואיש לא עומד דקה דומייה לזכרם. גם לא שנייה. בדבריו אלה הראה מנקלאת כי לא מדובר במלחמת תרבויות; שכן מי שנלחם יום-יום, כבר שנים, למען חופש הביטוי הם המוסלמים שחיים בארצותיהם, ולא אלה שחיים במערב וחופש הביטוי מובן מאליו בעבורם. "הניסיון להציג את ההתרחשויות כמלחמה בין בני אור לבני חושך הוא גס, מטשטש, מחטיא את המטרה ובעיקר משרת את הקיצוניים ומזין את האינטרסים שלהם. כך גם הצגת לקט התגובות מהעולם הערבי. אין ספק שאפשר למצוא בו לא מעט ביטויים מזעזעים ומכעיסים, אך לצדם גם יש קשת רחבה של דעות אחרות, מעניינות, מעוררות מחשבה, מרתקות, לפעמים מרגשות מאוד ובעיקר עדינות. כאלה שמתייחסות לדקויות. ועדינות חסרה כל-כך במקרים שכאלה. אפשר לעצור לרגע. לא להעביר חוטר בקנה ולהשהות את חידוד העיפרון. לעצור לרגע ולנסות להקשיב". "תגובת התקשורת על הטבח קרובה יותר לתמונת עולמו של נשיא ארה"ב מאשר לזו של נתניהו", כותב אמנון לורד ב"מקור ראשון", "זאת משום שהכלי שנקרא התקשורת הישראלית נתון בחלקיו הגדולים לשליטת הבית-הלבן". "הצרפתים בדרך. ישראל מוכנה?", שואלת כותרת "דה-מרקר". "מבוגרים, אמידים ואוהבים את החיים הטובים. העולים החדשים מצרפת, שמספרם גדל בעקביות וצפוי להגיע השנה לשיא עם התגברות גילויי האנטישמיות באירופה, שונים מכל מה שהכרנו. האם המדינה ערוכה לקליטתם?", שואלת כותרת המשנה. "הקריאה הממשלתית ליהודי צרפת לעלות ארצה מתעלמת מההתנהלות הלא אחראית של המדינה, שמנעה בעבר את הגעתם של רבבות עולים. הסיבות: מאבקים פוליטיים, ביורוקרטיה מתישה וטיפול כושל. כך התמוססה תוכנית צרפת תחילה. מעקב מקור ראשון", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של צביקה קליין ב"יומן". "עלייה לישראל לא צריכה להיות בגלל הטרור", נכתב בכותרת כתבה אחרת במוסף, ראיון עם שגריר צרפת בישראל. "בעקבות מסע התעמולה שמנהלים גורמים ממשלתיים למען עליית יהודי צרפת", נכתב בכותרת על שער "הפלס" החרדי, "גורמים בקהילה התורנית בצרפת מזהירים: עלייה לישראל ללא הכנה ראויה – סיכון חמור לקלקול רוחני". גם טורו של יותם זמרי, בעמודים הראשונים של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", מתייחס לעלייה מצרפת: הוא מונה "סיבות טובות לעלות לישראל". לדוגמה: "יוקר מחיה – יקר פה, אבל אתם משלמים באירו. אז לא כל-כך יקר פה" (או "כדורגל", "אוכל", "מוזיקה" וכן הלאה). לא כל טקסט בעיתון חייב להיות כבד-ראש, אי-אפשר בלי הומור ויש מקום גם לחומרי מילוי אווריריים. אבל גם טור במשקל נוצה צריך לשמור על קשר כלשהו עם המציאות – בוודאי אם הוא מתיימר להיות טור הומוריסטי במשקל נוצה המקדם תפיסת עולם שמרנית (משימה שגדולה גם על כותבים מוכשרים הרבה יותר מזמרי, שקנה את תהילתו ככותב סטטוסים מרובי לייקים בפייסבוק), ובכך מאבד את היכולת לטעון כי מדובר למעשה בסאטירה משוננת (בטח לא כשהטור מסתיים בשמאלץ ציוני כשר למהדרין). מוזר שעורכים של מוסף המתיימר להיות מוצר דגל (עם כתבות מרתקות כמו זו של מאיה פולק על פעיל זכויות האדם הפלסטיני באסם עיד או הרטרוספקטיבה של יואב שורק על תנועת מנהיגות-יהודית) של עיתון המציג עצמו כעיתון איכות מתפארים בטקסט מהסוג הזה בקדמת הבמה שלהם. העובדה שמדורי הפאלפ ברוב המוספים המתחרים מביכים עוד יותר אינה תירוץ מספק. לציבור הלאומי-שמרני מגיע יותר, וב"מקור ראשון" מסוגלים ליותר: המדור הסאטירי "בריחת המוחות" (נועה אנגל, נועם פתחי וגדעון דוקוב) מנצח בקלות את המתחרים ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"המודיע". "כשהבנתי שנוחי מעורב, ידעתי שאני דיפ אין דה שיט" הוא הציטוט של עדי שלג, עד המדינה במשפט דנקנר, בפינת הציטוט הקבועה בפתח המוסף "G" של "גלובס". לצדה נכתב: "כל מלה נוספת מיותרת". על אף שהדימוי וההקשר במשפט המצוטט אכן מסכמים יפה ובמהודק את תופעת נוחי דנקנר ומה שהיא ייצגה (ומייצגת) בכלכלה הישראלית, נדמה שיש עדיין מקום לכמה מלים נוספות, ואת אלו מספקים רותם שטרקמן ויסמין גואטה בכתבה אינפורמטיבית ב"דה-מרקר", המצליחה בכוונתה להנהיר לקורא את נבכי ופיתולי המשפט הפלילי שדנקנר מככב בו כעת כנאשם מס 1. את מוסף "כלכליסט" פותחת כתבה מרגשת ומעוררת השראה של אמיר זיו, העורך, על "הדייג החשוב בעולם", שכמובן לא מי יודע מה אוהב את הים וגר בשיכון בתל-אביב, ושמספר לזיו על מסעותיו בעולם ומספק שיעור מאלף ועצוב בכלכלה, מאבקים מעמדיים, שוויון ודיכוי. גם הכתבה הבאה במוסף, של שי אספריל, מעניינת ומצליחה לשפוך אור על פיסה חשוכה במרכז המפה הכלכלית בישראל ("אם מישהו היה זורק אותנו אל 1994, כמה חודשים לאחר שערוץ 2 הוקם, היינו מגלים כי חלק גדול מהפרסומות באותה התקופה התמקדו במוצרים בינלאומיים שהצרכן הישראלי לא נהג לרכוש קודם לכן. מפיצי המוצרים הללו בישראל החלו אז בהחדרה מסיבית שלהם לשוק המקומי והצליחו בכישרון רב לגרום להתמכרות של הציבור הישראלי למותגים בינלאומיים. אבל כמו מכור שמכיר רק את המוצר עצמו ואת המקום שבו אפשר לרכוש אותו, כך גם הצרכן הישראלי לא התעניין בכל אנשי האמצע, שלא רק גוזרים עליו קופון קבוע מראש, אלא בעצם קובעים כמה הוא יוציא מהכיס"). ואחרי כל זה – וב"זה" הכוונה לעיתונות מזווית הראייה והאינטרס של הציבור – את השער תופס דיוקן של אשה עשירה מדי, המפנה לכתבה מהסוג הישן, המתארת עולם שגיבוריו הם מנהלים מיליונרים וישויות תאגידיות, שאת החלל ביניהם ממלאים מאבקי כוח חלולים, אסטרטגיות עסקיות חלולות ובעיקר המון אוויר חם. כתבות מהסוג שאפשר להחליף בהן את כל השמות או למחוק אותם כליל, וחוויית הקריאה לא היתה משתנה באופן מהותי. כי למי אכפת, לעזאזל, מה עובר על מאריסה מאייר? "גם לאבירים בימי הביניים היה עצוב כשהמציאו את האקדח וכבר לא היה בהם צורך. מה שחשוב זו היעילות ולא הרומנטיקה. כשטייסי הקרב היו מועילים זה היה מקצוע חשוב, היום זה לא חשוב בכלל", מצטטת שרה ליבוביץ-דר את טייס הקרב הוותיק יפתח ספקטור בכתבת השער של מוסף סוף-השבוע של "מעריב", המוקדשת לקליטתם של מטוסים חדישים בחיל האוויר – אך ממוסגרת ומתמקדת, באופן מעניין וחתרני, דווקא בהיעלמותם הצפויה של טייסי הקרב האנושיים והחלפתם במטוסים ללא טייסים. "אין יותר סנדלרים", אומר לליבוביץ-דר גם עודד מרום, טייס קרב מפורסם אחר, המזכיר את מוראות המלחמה וההרג, גם כשזה נעשה מרחוק בלחיצת כפתור. "חיי אדם של טייסים ייחסכו מפני שלא יהיו טייסים, אבל חייהם של המופצצים לא ייחסכו. במקום טייס קרב שיפציץ אותם, מל"ט יפציץ אותם. הדרך היחידה להימנע מהרג של בני-אדם היא לא לעשות מלחמות". במוסף "הארץ" מגיש עורך העיתון, אלוף בן, כתבה על המתרחש מאחורי הקלעים של הסכסוך המשפטי בין איראן לישראל סביב צינור הנפט, סכסוך שבשלו הוטל איפול ממשלתי על חברת קצא"א, שעולה לכותרות מדי גרימת אסון סביבתי נוסף. עיתונות בשירות הלקוח. יהודה שרוני מראיין ב"סופשהבוע" של "מעריב" את סמי פרג, בעל צלמנייה ("הוא הקדים את מדורי הרכילות, ריטש תמונות לפני כולם", מתהדרת, משום-מה, כותרת המשנה). הנה ציטוט מאלף של פרג שמביא שרוני, שגם הוא, בדרכו, מומחה לריטוש: "יכולנו לתקן את האף או לשנות את זווית המשקפיים. זה התחיל עם חרדים שחיפשו שידוכים. כדי לייפות את החתנים או הכלות מחקנו בצילומים, לבקשת השדכנים, את החצקונים. הבעיות התחילו כשהמשודכים נפגשו וראו את שהסחורה במציאות שונה". רשת. "ידיעות אחרונות" שוב נקלע לסבך אינטרסים: הקרבה ארוכת השנים לזכיינית ערוץ 2 רשת (שהיתה בעבר בבעלותו של מוזס, שנאלץ למכור את מניותיה בשל חוק הבעלויות הצולבות), שקהתה אולי עם עזיבתו של רפי גינת, הופכת כעת לעוינות גלויה עם ההתקרבות של הבעלים העיקרי, אודי אנגל, לבנימין נתניהו – שנוא הנפש העיקרי של "ידיעות" ומי שאחראי (כראש ממשלה ושר תקשורת) על עתידה הרגולטורי של הזכיינית. התוצאה: כתבה במוסף "7 לילות" עם השליח המיוחד רז שכניק, שקובע (בלי לספק הוכחה) כי ברשת הורידו את התוכנית הקומית "מצב האומה" בשל לחץ של נתניהו: "גורמים המקורבים ללשכת רה"מ הביעו אי-שביעות רצון ממצב האומה כבר לפני כשנתיים, למרות שהוא עצמו התארח בתוכנית לפני מספר חודשים. בכירים בתעשיית הטלוויזיה מספרים כי מסרים ברוח דומה הועברו בתקופה האחרונה גם לראשי רשת, וכי בזכיינית חששו מאוד מלחצים פוליטיים שיגיעו בקרוב, ולכן העדיפו מראש לוותר על התוכנית", כותב שכניק (כאמור, בלי לספק תימוכין כלשהם). הכתבה של שכניק אינה ירייה בודדת, אלא חלק ממטח. מבקר הטלוויזיה המוצלח של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, ממשיך גם היום לעקוב אחר החסדים הקטנים שמעניקים ברשת לנתניהו. היום הוא מסב את תשומת הלב לחזרתה למסך של תוכנית בהגשתו של עו"ד יוסי כהן, ממקורביו של הזוג נתניהו. "שאלה משפטית היא תוכנית זניחה עם רייטינג אפסי ועלות מינימלית. אבל היא פלטפורמה נוספת שמעניקה לשלטון דריסת רגל ללא גילוי נאות ועם מראית עין שצורחת לשמים", כותב שיף. "כשמצב האומה עוזבת, ושאלה משפטית נכנסת, כל אחת וחשיבותה, המסר די ברור. אל תשכחי אותנו כשתהיי שרה, נפרד כהן מגמליאל. ברשת לא יכלו לנסח את זה טוב יותר". הקמפיין הנוכחי של "ידיעות" רק מדגיש את ההפסד של החברה הישראלית מכך שמדובר בעיתון מושחת. בניגוד ל"ישראל היום", שלא היה מצליח למצוא בחושך גם את הישבן של עצמו (ישבנים מסוימים אחרים – כן), ב"ידיעות אחרונות" יש מסורת עיתונאית ויכולות מקצועיות מוכחות, אלא שהן מתבזבזות על השגת "ראיונות הישגיים" במקרה הטוב ("אנגי שלנו", מתרגשת ההפניה המרכזית למוספי העיתון על עמוד השער מעוד ראיון עבש עם אנגלינה גולי, שכל אחד מכם היה יכול לכתוב גם מתוך מצב של תרדמת), וחיסולי חשבונות במקרה הרע. כך יוצא שמפעם לפעם, פקעת האינטרסים מביאה לכך שהעיתון מפנה את חציו למטרה ראויה, והקוראים זוכים להיחשף, למשל, לאופן שבו ערוץ 2 מתנחל בכיסו של ראש הממשלה. בשאר הזמן, איך כתב שיף? "ידיעות אחרונות" הוא פלטפורמה נוספת שמעניקה לשלטון דריסת רגל ללא גילוי נאות ועם מראית עין שצורחת לשמים – רק שהשלטון הוא שלטון המו"ל, לא ראש הממשלה. קחו למשל את שרון גל. שרון גל. האופן שבו מטפלים ב"ידיעות אחרונות" בשרון גל, ובכן, "צורח לשמים". ב-2013 כתב עליו שכניק – אותו שכניק – ביקורת שלילית במיוחד ב"7 לילות". כשהחשדות והשמועות התעבו, התפרסמה כתבת תחקיר תוקפנית באותו מוסף. אלא שאחר-כך שינה העיתון את טעמו. ההחלטה על האופן שבו מכסים את הדמות הפופולרית כאילו הופקעה, והחל מסע רהביליטציה של גל, שזכה מאז מהעיתון למסע חיבוקים ולטיפות שמגיע לשיאו היום, בכתבת שער מפומפמת במוסף הדגל של העיתון. גל, כמובן, הוא לא הסיפור. הוא רק טאלנט שהוכן ליום פקודה, שהגיע עת התפקד למפלגתו של אביגדור ליברמן, המקורב האולטימטיבי הנוכחי של "ידיעות". וכך גל, שרק לפני שנה תואר בפרוטרוט ב"7 לילות" כדמות פרברטית ואלימה, נעטף בשושנים על שער "7 ימים". גם יוסי שריד נדרש לגל. בטור המקבל מקום של כבוד בפתח מוסף "הארץ" הוא מספר על מפגש שלו עם גל כשהוא היה שר חינוך וגל כתב "הארץ" בצפון. הסיפור מעט מוזר ודי משעמם, אבל יש בו עניין לציבור כי הוא מציג את גל, חבר-כנסת בפוטנציה, כשקרן כרוני. גל, בתגובה בדף הפייסבוק שלו, לא כותב שהוא אינו זוכר את המקרה, אלא שהוא כלל לא התרחש כפי ששריד תיאר אותו. פורמט (1). מוסף "ספרים" שוב משנה את ממדיו, לפורמט גדול יותר. כלומר – קטן יותר מטבלואיד, קטן הרבה יותר מהברודשיט של הקונטרס הראשי, אבל גדול יותר מפורמט הממחטה הקודם, קריא ומאפשר פרישה סבירה של תמונות. זה שינוי משמח משום שאם הוא אינו מעיד על שינוי בחוסנו הכלכלי של העיתון, עניין משמח בפני עצמו, הרי שהוא מעיד על נטישת הגישה המתרגמת את הקושי הכלכלי לשינויים במוצר באופן ליניארי. ובמלים אחרות: מוסף ממחטה אינו פשרה חכמה, אלא הפסד במערכה. פורמט (2). בשבוע שעבר כתב כאן אורן פרסיקו על הסיקור של חילופי הגברי החשודים במוזיאון חיפה: "עד לאחרונה היה בישראל מוסף תרבות יומי עם אפשרות לשלוח עיתונאית כמו ליטמן להכין כתבה מקיפה על המצב הנוכחי במוזיאון חיפה והכוחות השולטים בו, אולם לאחרונה הפך גלריה למוסף ממוקד חדשות, עם מעט מקום לכתבות. הסיכוי שכתבה כזו תתפרסם במוסף החדש נמוך יותר". היום מפצים על כך עם כתבה של גליה יהב ב"גלריה שישי", שנערך בנפרד מהמוסף היומי ומושקעות בו, כנראה, תשומות גדולות יותר.

אפשר לשער שאת פרסומת "גדר ההפרדה" של סלקום הגו שמאלנים רכים, הפוכים על הפוכים, אחלה בחלה של חברה. מה אתה רוצה, סבאלה – אני שומע את קולם – די, אל תהיה כבד. קח את זה בסבבה

בין תופעות הלוואי שמחוללות הפרסומות בטלוויזיה אפשר לציין את היותן בית-הקברות הגדול לרגעי הקסם המוזיקליים. סוף דרכו של שיר שנגע בלבבות ונרכש לעת בלות כדי לקשט הפקה פרסומית מושקעת. שורת הפרסומות המשודרות אלינו היא גם שורה של מצבות לשירים גדולים שהלכו לעולמם: "Creep" של רדיוהד, "Mad About The Boy" של דיינה וושינגטון, "No Milk Today" של הרמנס הרמיטס, "Se a vida E" של הפט-שופ בויס או "שובי אל ביתי" המרטיט של ענת בן-חמו – מי זוכר על מזבח איזה קמפיין טורטר כל אחד מהשירים הללו עד שנפח את נשמתו והותיר רק אפר?הפרסומות בטלוויזיה הן גם בתי-קברות לרעיונות. רעיונות טובים יותר או פחות, בהשראת מה שמכתיב עולם הפרסום העולמי, עם הטוויסט הישראלי הממזרי, קוצר המדליות. מה שברור הוא כי ההרעשה הכותשת של "התעשייה" תהפוך כל רעיון נחמד לשטיפת מוח אלימה וכל הברקה חביבה למעוררת מיאוס – עד שאכן תימאס. כמו כל צופה, גם בי יש סתגלנות גבוהה, ואף שאני יכול, אני לא תמיד מממש את הזכות לזפזפ כשמגיעה הפסקת הפרסומות ולנדוד לערוצי הסקנד אופיניון. למדתי להיאטם בפני הפרסומות. מחקתי את "שובי אל ביתי" מן התודעה יחד עם אלף רעיונות מבריקים אחרים שהופגזתי בהם. אבל השבוע ניתרתי מהכורסה לגובה שני מטרים כשראיתי את הפרסומת הטרייה לסלקום-מדיה. חיילים, סוג של מג"בניקים עם גיפים כהים ("המציגים אינם חיילים", כתוב בצד, כפי שדורש הרגולטור), חוטפים כדור (רגל) מן העבר השני של חומת הבטון ישר על הפח של מכסה המנוע. והנה, במקום לרסס בתגובה ברימוני עשן וכדורי פלסטיק (כפי שאנו מצפים, אולי), קורא המפקד, "יאללה חברה, בלגן!", וכל המחלקה מצטרפת, כולל בנות המפקדה הקופצניות, שמעודדות את הגברברים. ומכאן מתפתח משחק הקפצות, בעיטות יעף ונגיחות עם מי שנמצא בעבר השני של החומה. ממש יופי טופי, אחלה בחלה, כדברי הגיבורים. את התמימות איבדתי מזמן ואני מבין שמפרסם לא יכול לתקשר עם קהל צעיר בלי להשתמש בהטבעות לסל, סלטות, קפיצה למים, השפרצות, סקייט-בורדינג וכדורגל. יוטיוב מלא בקליפים של פרסומות מן העולם שבהן נוער הורמונלי שמחובר לעצמו פיזית מפגין להטוטים שובביים, ריקים, כמו מוצרי הצריכה שהם מייצגים. אבל בין משובת הנעורים הסינתטית לחומת ההפרדה הממשית, הכואבת, נפער מרחק שאינו ניתן עוד לגישור. כמי שמעריך את תרומתה של הגדר להפחתה הדרמטית בטרור הפלסטיני, אני מסכין איתה בצער ובבושה ומייחל לרגע שבו תפורק. מי שמבקש להפוך את הגדר למגדל האייפל שלנו ולגייס אותה לצורך מכירת עוד מוצר שיווקי מבית-היוצר של חברת סלולר, בנק או משקה מוגז, מראה איזו דרך ארוכה נעשתה כאן במורד המדרון התרבותי החלקלק. הנה, כמו שאר המטפורות הנדושות שבחיינו, גם גדר ההפרדה מוצאת את ייעודה הבלתי נמנע – על מגרש הגריטה הגדול של פרסומות הפריים-טיים. בכך הופכת הגדר, שבמחיר בטחוננו היחסי ממררת את חייהם של השכנים ממול, לשעשוע ריק, כיף, שפריץ, סתם, בלגן. קריאת המפקד: "כנסו, יהיה אחלה בחלה!" הוא שיא של סיאוב, במיוחד על הרקע העכשווי של שערוריות ההתעללות הממשיות של חיילים ומפקדים מאוגדת כפיר בפלסטינים החיים מעבר לגדר. מי יודע מה תהיה הסצינה בפרסומת הגדולה הבאה, אחרי שמוטיב גדר ההפרדה יגיע למיצוי? קרב מעדני חלב כיפי באחד המחנות הנודעים לשמצה? אפשר לשער שאת פרסומת האחלה בחלה הזאת הגו, כמו את אחיותיה המהוגנות יותר, אלה שאובחנו כטאלנטים מבריקים באחת האקדמיות או המכללות לפיתוח היצירתיות, ואשר הגשימו את עצמם ועשו קריירה מזהירה במשרדי הפרסום המובילים. שמאלנים רכים, הפוכים על הפוכים, אחלה בחלה של חברה. מה אתה רוצה, סבאלה – אני שומע את קולם – די, אל תהיה כבד. קח את זה בסבבה. לפני שלוש שנים יצרו שניים מתלמידי המחלקה לאנימציה בבצלאל – זו שכמה מבוגריה היו בצוות שהניע את "ואלס עם באשיר" – סרט קצר שנקרא "בטון" (קישור נוסף לסרטון). השניים, אריאל בלינקו ומיכאל פאוסט, איירו חיילים המשחקים שש-בש באבני מחסום בעמדה שלהם שמתחת לגדר ההפרדה. עפיפון שמונף מן הצד השני ממריא אל מעבר לגדר ומסיג את המרחב האווירי שמעל לראשם. עד כדי כך שלוותם מופרת, שהם עושים כל מאמץ כדי להעלימו. החל בניסיון להסוותו, המשך בירי מכוון כלפיו וכלה בפלוגת תותחנים שמבצעת כתישה ארטילרית. סיפור שעשוי בכישרון ובאהבה ומבקש לומר משהו על אנשים וגדרות המפרידות ביניהם. "בטון" גרף פרסים בפסטיבלי אנימציה במקומות שונים בעולם, לא רק בזכות השפה החזותית המיוחדת וכשרונם הרב של יוצריו. הוא הצליח, בחוכמתו, לגעת באנשים שונים זה מזה ולעורר בהם רגש ומחשבה. אני מזכיר את "בטון" כי הוא נעשה על-ידי אותם אנשים, מאותם בתי-יוצר, שעשו את אחלה בחלה בלגן. מחלקות התקשורת החזותית, הווידיאו והניו-מדיה מוציאות מאותן כיתות, מאותם מחזורים ממש, את טייסי המפציצים החמקניים של עולם הפרסום ואת החתרנים ואנשי המחאה שייצאו לקרב גרילה נגדם. הרי באותו כישרון, באותו ברק ובאותם הכלים ממש אפשר לעשות כך או כך. "בטון" הוא לא סרט אלמוני. כבר שלוש שנים שהוא מסתובב בברנזה התקשורתית-עיצובית-קולנועית, וייתכן שהשתקע איכשהו בתודעתם של יוצרי אחלה בחלה וביצבץ מתוכה כמעין וריאציה, או מוטציה, של הרעיון המקורי. וייתכן שלא. שמישהו, במיטב הספונטניות היצירתית הנדרשת כדי לצקת תוכן בבריף פרסומי, הגה את הרעיון המקורי, ולא הוא ולא אף אחד אחר בשרשרת היצירה והייצור – פרסומאים, לקוחות, מנהלי תוכן, מנהלי יצירה – מצאו בעצמם די כוח פנימי כדי לוותר עליו ולהעבירו למקום הכי חשוב בכל סטודיו: לפח. אני מתבונן שוב ושוב בפרסומת האחלה בחלה ופתאום מבין אחרת את "בטון". עכשיו "בטון" הוא סרט שאיננו עוסק עוד בגדר הפיזית, המדינית-בטחונית שסביבנו, כי אם בגדר מטפורית העוטפת את עולמנו התרבותי. "בטון" הוא עפיפון היצירה החופשית, ואנחנו בכלל נמצאים בצד השני של הגדר, בצד הכלוא. עכשיו אני רואה בבירור מי הם החיילים ומי שולחיהם. מקווה שגם אתם.

כתב האישום מתקרב ורה"מ בנימין נתניהו טוען שוב ושוב ש"אין בעיה עם מתנות מחברים". מדובר במתנות שנתניהו דרש בצורה קבועה, והגיעו לשווי כולל של כמיליון שקל. המכתב למעלה הוא כמובן בדיחה. זה ניסיון להבהיר שאפילו בעובדה הכי בסיסית שמופיעה בכתב האישום – יש אמת מטרידה.הרי לפי נתניהו, כל אחד יכול לבקש מאנשים שיעבירו לו בשיטתיות […]

כתב האישום מתקרב ורה"מ בנימין נתניהו טוען שוב ושוב ש"אין בעיה עם מתנות מחברים". מדובר במתנות שנתניהו דרש בצורה קבועה, והגיעו לשווי כולל של כמיליון שקל. המכתב למעלה הוא כמובן בדיחה. זה ניסיון להבהיר שאפילו בעובדה הכי בסיסית שמופיעה בכתב האישום – יש אמת מטרידה. הרי לפי נתניהו, כל אחד יכול לבקש מאנשים שיעבירו לו בשיטתיות ובקביעות במקום משכורת – דברים שהוא זקוק להם, וכך למעשה להתחמק מתשלום מס. נתניהו דרש שוב ושוב לקבל את אותן מתנות במשך לא פחות מ-5 שנים. קראו את המשפט הזה שוב. מהחישוב יוצא שנתניהו קיבל מהצד מתנות בשווי של 17 אלף שקל לחודש **בקביעות** ועדיין הדבר לא הוכר כהכנסה, ולא שולם עליו מס. בחקירותיו אף סיפר נתניהו, כבדרך אגב, שקיבל גם מבן דוד אחר אלפי דולרים בחודש. נכון, מתנות פטורות ממס, אך האם מדובר במתנה גם אם הפוליטיקאי דורש אותה והיא ניתנת בקביעות? מה דעתך?לפי רשויות המס התשובה ברורה. "המבחן לסיווג התקבול כמתנה או כהכנסה בידי המקבל, הוא האם התקבול ניתן בתור מחווה של הבעת תודה במישור הרגשי, כנדיבות לב גרידא, או שמא כתמורה וכגמול עבור שירות שניתן על ידי מקבל המתנה", הסביר ג׳ק בלנגה, רו״ח ועו״ד סגן נשיא לשכת רואי חשבון. הוא הדגיש כי "שירות יכול שיהיה גם מתן עצות, קידום אינטרס עסקי וכדומה". לדבריו, כדי שתהיה פטורה ממס – אסורה להיות אצל מקבל המתנה ציפייה לקבלה. מלבד מתנות מובהקות, על כל אגורה שאזרח בישראל מקבל, עליו לשלם מס – לא משנה למה זה משמש. גם תרומות. אין כזה דבר לקבל תרומה מבלי להוציא קבלה. כל פעולה חשבונאית בישראל חייבת במס.ככה מממנים את הכבישים ובתי החולים שלנו. ככה מממנים את צה"ל ואת כיתות הלימוד.נתניהו, שהודה כי ביקש את ה"מתנות" האלו, ואין על העובדות האלו מחלוקת, למעשה גזל כסף מהקופה הציבורית. זה רק חלק מהתמונה. נתניהו הוא מקבל ההחלטות מספר 1 במדינת ישראל. בסמכותו לקבל החלטות שמשפיעות על כולנו. לכן יש כאן כמה מחדלים חמורים:1) רה"מ אמור לדווח על כל אדם שיש לו איתו קשר חריג כדי למנוע ניגודי עניינים. אלא שנתניהו לא סיפר מעולם על הזיקה שלו למרעיפי המתנות – אף שאלה פינקו אותו לאורך שנים בסכומי עתק. נתניהו העלים מידע זה ממשרד המשפטים.2) לא רק זאת, חוק שירות הציבור (מתנות), תש"ם-1979 מנוסח ברור להפליא: שרים, ח"כים ופקידים חייבים לדווח על כל חולצה או עט שהם מקבלים. וכפי שהראינו בעבר – החוק איננו אות מתה, כולם, מלבד נתניהו, מדווחים על מתנות גם בשווי של שקלים בודדים: https://shkifut.info/gifts. לא רק זאת, המתנה אצל איש ציבור בכלל אמורה לעבור לרשות המדינה (לחצו לפירוט נוסף). נתניהו? לא דיווח על מתנות בשווי שהתקרב לכמיליון שקל (!) בניגוד לחוק. למה? כנראה שידע שבסכום ובשיטתיות שכאלו – אין עו"ד או רו"ח בעולם שיחשוב שמדובר במשהו אחר מאשר משכורת קבועה ולא חוקית מהצד.3) נתניהו קיבל במקביל שכר יפה לצד כיסוי של כלל הוצאותיו – והמימון ימשיך גם אחרי שיסיים את כהונתו.4) הדילים האלו פוגעים ישירות בך.

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים מסמכים על משרד הפנים

מהו מדור "הגנזך" רישיון העיתון "ידיעות אחרונות" רישיון העיתון "הארץ" רישיון העיתון "מעריב" רישיון העיתון "ישראל היום" רישיון העיתון "מקור ראשון" רישיון העיתון "גרוזלם פוסט" רישיון העיתון "חדשות" רישיון העיתון "דבר" רישיון העיתון "על המשמר" רישיון העיתון "העולם הזה" רישיון העיתון "כותרת ראשית" רישיון העיתון "שישי" רישיון העיתון "ישראלי" רשימת העיתונים בעלי הרישיון, מחוז תל-אביב רשימת העיתונים בעלי הרישיון, מחוז ירושלים רשימת העיתונים בעלי הרישיון, מחוז חיפה רשימת העיתונים בעלי הרישיון, מחוז מרכז רשימת העיתונים בעלי הרישיון, מחוז דרום רשימת העיתונים בעלי הרישיון, מחוז צפון תזכיר הצעת החוק לביטול פקודת העיתונות, 2016 קמפיין בנושא רחצה בטוחה בים, יולי 2014 קמפיין בנושא רחצה בטוחה בים, אוגוסט 2014 קמפיין בנושא פנקס הבוחרים לקראת הבחירות לכנסת, פברואר 2015 קמפיין בנושא הודעה לבוחר לקראת הבחירות לכנסת, מרץ 2015 קמפיין בנושא אמצעי הזדהות בקלפי לקראת הבחירות לכנסת, מרץ 2015 קמפיין בנושא רחצה בטוחה בים, יולי 2016 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

ניתוחי ההוצאות שהתקשורת מפרסמת – שטחיים. הכתבות השנתיות מתמקדות בשורה התחתונה: אלופי ההוצאות. זה קורה מכיוון שזה מה שזמין לפרסום, למעט כמה הוצאות ססגוניות

מדי שנה אנו מפרסמים את ההוצאות המפורטות של חברי הכנסת. חלק מהרכישות הזויות ובזבזניות, אבל הרוב סבירות ונחוצות לשמירה על קשר עם הציבור. אז למה התקשורת צולבת את השיאנים? כי הפירוט שהכנסת מפרסמת שקוף חלקית בלבד. הכנסת למעשה כופה על אלו שינתחו אותו להיות פופוליסטיים: בדו"ח שמתפרסם מדי שנה מופיעות רק הקטגוריות – ללא פירוט או חשבוניות. כתוצאה מכך, ניתוחי ההוצאות שהתקשורת מפרסמת – שטחיים. הכתבות השנתיות מתמקדות בשורה התחתונה: אלופי ההוצאות. זה קורה מכיוון שזה מה שזמין לפרסום, למעט כמה הוצאות ססגוניות. רק דרכן אפשר לראות לאן בדיוק הולך הכסף: מי באמת מוציא את זה כדי להתעדכן במה שהציבור רוצה, ומי מבזבז את כספינו למען עצמו. כך למשל מצאנו זיקה בין ישראל ביתנו לבין ספק המואשם בפלילים, הראינו שח"כים מוציאים בעיקר בסוף שנה לפני שרוב התקציב מתאפס ועוד. את הניתוחים האלו אנו עושים בסיוע מתנדב המיזם המגה-מוכשר יוגב שרביט, ובאיחור ענק הגיע הזמן לניתוח 2016. העיכוב נובע באשמתי (תומר), וגם משום שהשנה הצטרף "כלכליסט" לניתוח המורחב (וזה מצוין, אמן שכל התקשורת תנהג כל מדי שנה). בכל מקרה כולכם מוזמנים לדלג על המלל והניתוחים הגאונים שיבואו למטה – והביטו בעצמכם בכל ההוצאות ובניתוח של יוגב ושלנו: הוצאות חברי הכנסת המכהנים צמחו בשנת 2016 באופן משמעותי, בין היתר עקב קביעת רף הוצאה חדש של 100,000 ש"ח לח"כ וזאת ללא הפרדה בין תקציב ללשכה ותקציב למטרות אחרות. כאשר לוקחים בחשבון שחלק מהוצאות חברי הכנסת בשנת 2015 דווחו בשנת 2016, מתקבל כי אף ח"כ לא חרג מהמגבלה השנתית (ללא התחשבות בשנת ההוצאה, חברי הכנסת מיקי מכלוף זוהר ושרן השכל חרגו מעט מהמגבלה). האם 4 שנות ביקורת ציבורית על הוצאותיהם הובילה לכך שנבחרינו הקפידו יותר על האופן שבו הם משתמשים בכספי הציבור? מכיוון שברור שהגדלת המגבלה הובילה להגדלת ההוצאה, החלטנו השנה לבחון האם השימוש בכספים לטובת קשר עם הציבור אכן שימשו לטובת המטלה לה הוקצו ובמידה ולא, מה עשו עם הכסף? האם התקציב אכן משמש לקשר עם הציבור או לצרכים אחרים? סיווגנו כמה שיותר הוצאות תחת שלוש קטגוריות: הגרף מסודר באופן הבא: המפלגה שאחוז ההוצאה של חבריה על קשר עם הציבור הוא הגבוה ביותר נמצאת בצד שמאל. המפלגה עם אחוז ההשקעה הנמוך ביותר בצד ימין. סך ההוצאה השנתית של חברי המפלגה מצוינת מעל לעמודות המפלגה הרלבנטית. אחוז ההוצאה על קשר ישיר מתוך סך התקציב ששימש לקשר עם הציבור וכן התקציב כאשר כוללים את הוצאות הלשכה מצוין אף הוא. שנת 2014 507 אלפי ₪ שנת 2015 420 אלפי ₪ שנת 2016 412 אלפי ₪ שנת 2017 275 אלפי ₪. עד שנת 2016 הייתה קשורה הכנסת בהסכם עם פלאפון בהתאם למכרז חשכ"ל, עדיין במחירים הישנים. בסוף 2016 התקשרה הכנסת בהסכם חדש בו באו לידי ביטוי המחירים החדשים של חבילות ב – 70 ₪ לחודש. בשנת 2017 באה לידי ביטוי מלוא ירידת העלות של ההסכם החדש. חברי הכנסת משתמשים בטלפונים שעלותם נקבעה במכרז שעשה החשב הכללי. החל מסוף 2016 חבילת התקשורת הינה במחירים סבירים. יחד עם זאת חברי הכנסת מרבים להשתמש בטלפון בשיחות מחו"ל ובשיחות לחו"ל. עלויות אלו אינן כלולות בחבילה. חבר כנסת הנוסע לחו"ל עושה חבילת גלישה שכן כיום לא ניתן לגלוש בחו"ל ללא פתיחת הטלפון לנדידה מידי נסיעה. בנוסף נוסעים חברי הכנסת למדינות להן אין הסכם נדידה עם חברת טלפונים בארץ כמו מדינות באפריקה, במקרים אלו עלות השיחה נעשית במחיר של משתמש מזדמן שהם יקרים יותר. גם השנה חברי הכנסת קיבלו מבצעים שווים ולא ויתרו על הזדמנות להצטייד בציוד מחשוב ופלאפונים חדשים: שיאן ההוצאות על ניידים, מחשבים וכו הוא ח"כ נחמן שי, המוביל במעט על יצחק וקנין וח"כ עבדאללה אבו מערוף.

נמשך מסע התביעות של שקמה ברסלר נגד תומכי נתניהו המכפישים אותה: תובעת 400 אלף שקל מהגולשת אסתר יוחאי • מאז טבח ה-7 באוקטובר תובעת ברסלר, ממובילות המחאה נגד ההפיכה המשטרית, מפיצים של תיאוריית השקר "בוגדים מבפנים"

שקמה ברסלר, ממובילות המחאה נגד ההפיכה המשטרית בישראל, ממשיכה במסע התביעות שלה נגד משמיציה. היום (26.12) הגישה תביעה בסך 400 אלף שקלים נגד אסתר יוחאי, תומכת נתניהו שהדהדה את תאוריית הקשר השקרית כאילו ברסלר ידעה מראש על טבח חמאס בתושבי היישובים ליד רצועת עזה, ואף הביעה הסכמה לכך. לפי התביעה, יוחאי הפיצה בקבוצות וואטסאפ מרובות משתתפים סרטון מזויף של ברסלר עם הכותרת "שקמה ברסלר: טבח יהודים טוב לאירגון הטרור הפרו פלשתיני בג"צ". על אף שחברת הקבוצה אורלי לב כתבה ליוחאי "אתי אהובה, הפצת פייק יכולה לעלות 400,000 שקל למה להפיץ?" לא מחקה יוחאי את הסרטון. בהזדמנות אחרת פרסמה יוחאי בפייסבוק תמונה מזויפת של ברסלר כשהיא נראית מובלת באזיקים ובמדי אסירה תחת הכותרת "אשמה: בגידה במולדת". לפי יוחאי "שקמה הסכימה שחמאס יבצעו טבח". עוד פרסמה יוחאי בטוויטר כי "שקמה ידעה שמחבלים יבצעו טבח בגלל רפורמה בבג"צ, באישור בג"צ", וכן פרסמה כי "שקמה זו שעזרה לחמאס לבצע טבח וזכתה לצו איסור פרסום מבג"צ, תאמרי לנו מי צועק למחבלים בעברית לא לגעת בתצפיתנית החטופה". שקמה ידעה על הטבח שיוטל על ביבי כבר מחודש מרץ pic.twitter.com/a4Niskni7a — אתי יוחאי (@YwhTy27931) November 15, 2023 בפרסומים אחרים חזרה על טענות דומות וטענה בין היתר כי ברסלר היא "ראש ארגון טרור", "שותפה לטבח בעוטף", "ידעה על הטבח שיוטל על ביבי כבר מחודש מרץ", וכן כי "הזמינה טבח למפגינים שגרים בעוטף, כמו חמאס, היא מסתתרת מאחורי בלתי מעורבים כדי להאשים את ממשלת ישראל". בכך הדהדה יוחאי תיאוריית קונספירציה שקרית שנפוצה בישראל כבר בשעות הראשונות של הטבח שערך חמאס ב-7 באוקטובר, וזוכה מאז לפופולריות בקרב חלקים נרחבים בציבור. התיאוריה, "בוגדים מבפנים", מייחסת לגורמים שונים בחברה הישראלית שיתוף פעולה עם מתקפת חמאס ואף ייזום שלה, על מנת לאשש אמונות כוזבות של המפיצים. השקר מצא את דרכו גם לכלי תקשורת מגזריים כמו ערוץ "טוב אקטואליה יהודית", ומופץ ברשתות החברתיות על-ידי חסידי קונספירציות, סוכנים זרים ותומכי נתניהו. בגין כל הפרסומים הללו, ואחרים, דורשת ברסלר באמצעות עורכי-הדין אוהד רוזן, נתן שוורצמן ועידן סגר, פיצוי בסך 400 אלף שקלים. טרם הוגש כתב הגנה. זו אינה תביעת הדיבה הראשונה שמגישה ברסלר מאז היתה לאחת הדמויות הבולטות במאבק בחוקי הפיכה המשטרית של ממשלת בנימין נתניהו. בסך הכל תובעת ברסלר פיצויים בסך 3,170,000 שקלים בשבעה הליכים נפרדים. בחודש שעבר הגישה ברסלר תביעה בסך 600 אלף שקלים נגד פאני מיכאלי, שגם היא טענה שברסלר היתה שותפה לתכנון הטבח של חמאס בישראל. שבועיים קודם לכן הגישה ברסלר תביעה בת מיליון שקלים נגד אנליסט בורסה בשם זהר ליבוביץ, שהשמיץ אותה וקרא להוציאה להורג. באוגוסט האחרון תבעה ברסלר פיצוי בסך 250 אלף שקלים מהידוענית נטלי דדון. ברסלר, יחד עם גורמים מרכזיים נוספים במחאה, שותפה גם לתביעה בסך כ-620 אלף שקלים נגד רונית לוי, המוכרת כ"רונית הביביסטית". באוגוסט הגישה ברסלר תביעה נוספת, בסך מיליון שקלים, נגד אלון בק ומאיר אזולאי, שלטענתה השמיצו אותה. בחודש אוקטובר האחרון תבעה ברסלר 300 אלף שקלים משמואל לוי, שהשווה אותה לפושעת המלחמה הנאצית מריה מנדל ותיאר אותה בין היתר כמי שמובילה את "השואה בעם היהודי" מספקת "גג ומחסה להכשרת פדופיליה" ומשמשת "שפחה, עבד למולכ". בשבוע שעבר הגיש לוי מסמך הנושא את הכותרת "כתב הגנה" אולם מחזיק רק כמה משפטים שבהם נכתב: "בעקבות המלחמה הצער הכאב שאחז בעם. שכל העם מגוייס ובהם שני הילדים שלי כבר מהיום הראשון למלחמה ועד היום, אני מביע צער וחרטה אם פגעתי במישהו אין ולא הייתה בכווונתי לפגוע באופן אישי באף אחד. מצטער מאוד". 54965-12-23 4058-10-23

על משמעותה של הבימה האוהדת שנתן ערוץ 10 למפגן האלימות וההסתה של ברוך מרזל

דווקא היום, כשהרשת רוטטת מגינויים של תקיפת חנין זועבי ויועצת התקשורת שלה אמילי מואטי בפאנל במכללה ברמת-גן (הכל יחסי, כן? או יותר נכון, כל פיד הוא בעיני המתבונן בו), שווה להפנות מבט לתשתית התרבותית שאיפשרה אותה. למשל: כתבת התלוות לברוך מרזל ששודרה ברביעי שעבר במהדורה המרכזית של ערוץ 10, הממסגרת את פעילותו באופן אמפתי. במיינסטרים, פעימה אחת בלבד מלב הקונסנזוס. במהדורה שברגיל נחשדת כשמאלנית יתר על המידה. אלא שהפעם, חשוב לומר, הנזק שיצרה הכתבה הנידונה אינו רק מהסוג ארוך הטווח, המופשט, אפילו הספקולטיבי, שכיוונתי אליו בפסקה הקודמת. לא: הפעם היה זה גם נזק מיידי, ממשי, שנוצר כתוצאה מהתקפה אלימה שיזמו מרזל ואנשיו על חנות של תושב חברון לעיני המצלמות, ואף תועדה בה. אבל לפני שניגש לתקרית ההיא, בואו ננסה לאפיין תחילה: מיהו ומהו ברוך מרזל. אם כל שחקן בשדה הפוליטי מבקש למצב את עצמו בזכות איזו תכונה או תחום פעילות שהוא נבדל בזכותו מהאחרים, הרי שאצל מרזל זה היותו אדם אלים. אלימות ממש, פיזית. לא רק מילולית. מרזל, במלים אחרות, מבקש לסמן את עצמו כ"חיה אחרת" בנוף הפוליטי על שום היותו בריון. לכן, לבד מן העובדה שהוא מנהל קמפיין אלים שמטיף לאלימות ושאת תוצאותיו ראינו היום, הוא גם מתגאה ומבליט את הרקורד שלו עמוס המעצרים והתקריות האלימות שבהן היה מעורב. כאן נכנסים לתמונה כתב ערוץ 10 עמרי מניב וחבריו למהדורה המרכזית, שמייחסים לאלימות הזאת אותה התכונה בדיוק שמרזל כה מקווה שתשתקף בה, גם אם לא במלים הללו: סקסיוּת. העובדה שמדובר באדם שמעורר סביבו אלימות-ממש היא בעיניהם עניין אקזוטי, סִפי, אחר. כזה שלא מוכר להם מהיומיום. וזה גם מה שהופך אותו בעיניהם למוֹכֵר. וכך, במהלך הכתבה שמלווה את מרזל, תחילה ברחובות חברון ובהמשך בירושלים, הוא זורק שלל פתיונות שמאזכרים אלמנטים אלימים מהביוגרפיה שלו, מתורתו האידיאולוגית או מאישיותו סתם, ומניב בולע אותם בשקיקה. במקרים אחרים הכתב עצמו מרים לו להנחתה. כך, למשל, הוא שואל את מרזל חלקיק שנייה אחרי שנכנסו לקרוואן שלו בחברון בלי שסגרו את הדלת: "אצלך הדלת תמיד פתוחה, ברוך?", וזה עונה: "ערבי אף פעם לא נכנס לי בטעות לתוך הבית, הם יודעים לשמור מרחק". הסבטקסט הוא: "אני אדם אלים ומסוכן, ולכן חשוב לי גם להפגין את זה כלפי חוץ". בסצינה אחרת מניב מקריין לא-בלי-הערכה: "הוא מתהלך כמו שריף ברחובות חברון, שולף ויורה לכל הכיוונים" (הכוונה לירי מילולי, לא של כדורים חיים), ובאחת נוספת הוא ממש מחניף לו על אלימותו: מניב: "ראינו פה את כל הערבים שרואים אותך וממש נותנים ספרינט קדימה. ההרתעה הזאת לא נוצרה היום". מרזל: "ודאי, זה הרבה שנות עמל ועבודה. לימדתי את השכנים שלי שאני לא פראייר". מניב: "איך לימדת אותם?". מרזל: "איך שצריך להסביר במזרח התיכון. לפעמים צריך להסביר עם הפה ולפעמים עם הידיים". על פניו של מניב מתפשט חיוך לא קטן. כך זה נמשך ונמשך: מונולוג נרגש של מרזל על כך שבימים אלה בחברון "ברוך ה הכל שקט, כי אין שלום", ללא אזכור אפילו ברמז של העובדה שאחד הגורמים האלימים ומפירי השקט בעיר הוא מרזל עצמו; דחקות עם בנצי גופשטיין; שאלות-כאילו-קשות-אבל-בעצם-חצי-קורצות על מידת הלגיטימיות שבפגיעה בחיילים וקצינים מצד נוער הגבעות (על פגיעתם בפלסטינים אין מה לשאול, היא כנראה נושקת ללגיטימית); ולבסוף, יצירת הסימטריה הבלתי נסבלת בין מרזל לחנין זועבי – בין עבריין מורשע, סדרתי, לבין אשת ציבור שדעותיה קשות לעיכול לקונסנזוס המיינסטרימי. הסימטריה הזאת היא מוטיב דומיננטי בכתבה – מעין אמצעי ספרותי שנועד להטעין את דבריו של מרזל בדרמה טלוויזיונית מלאכותית. היא ננקטת במטרה לצייר קונפליקט לכאורה טבעי, שבפועל אינו אלא הסתה ברישיון. מובן שערוץ 10 אינו אחראי ליצירת הסימטריה הזאת. היא התגבשה במגרשים אחרים – הפוליטי, המשפטי – בצד זירות תקשורתיות נוספות. מובן שהוא גם לא דוחה אותה, אלא מאמץ אותה לחיקו בחום גדול. כדי להדגיש את קווי המתאר של הסימטריה הכוזבת, מניב פשוט מרים למרזל להנחתות, בזו אחר זו. הוא אומר, בהקשר של תוכניותיו של חבר-הכנסת לעתיד, "[מרזל] מתכוון לעורר תסיסה במגזר הערבי, בעיקר מול האויבת המושבעת שלו, חנין זועבי" – אמירה שנוסף לכל גם לוקה באינפנטיליות, בנסיונה להציג את היריבות בין השניים כאישית, שלא לומר מגדרית. מרזל, בתגובה, עונה ברוח סלוגן הקמפיין שלו: "רק היא רואה אותי והיא כבר לא מחייכת, אבל אני אעשה עוד כמה פעולות שהחיוך שלה יירד" – משפט שלאור השבוע שחלף מאז ששודר, כבר נקרא בצורה פיזית לגמרי. אגב, השורות הללו נכתבות לפני שידור המהדורה המרכזית של שלישי בערב, שאמורה להביא את סיקור התקפתם האלימה של אנשי מרזל על זועבי, אבל בואו נאמר שהן לא נכתבות תוך נשימה עצורה מציפייה להכאה על חטא מצד כתביה, מגישתה ועורכיה. אלו שהעניקו למרזל חופש פעולה להסית כאוות נפשו. מעניין גם להיווכח כיצד הסימטריה הזאת אינה דו-סטרית. כשמרזל נשאל על יחסו לברוך גולדשטיין, ומגמגם בתגובה שהוא יכול להזדהות אבל זוהי לא דרכו, הוא נעזב לנפשו. איפה זה ואיפה כל אותם המקרים שבהם מראיינים עטו על זועבי ונעלו עליה את לסתותיהם כל אימת שסירבה לקרוא לרוצחים פלסטינים "טרוריסטים". כל הנזכר לעיל היה רק הסיפתח לקראת הקליימקס של הכתבה, שבדומה לטקסט שאתם קוראים כעת, אוזכר בתחילתה כמעין טיזר, בבחינת "יש למה לחכות": ההתקפה האלימה של מרזל ואנשיו על חנות של תושב חברון פלסטיני מול מערת המכפלה. תחילת התקרית בבקשתו של מרזל להיכנס לחנות, באקט שהפתיע ככל הנראה את המוכר. הוא הגיב בקריאה: "מה זה, ברוך מרזל רוצה לקנות מערבים?!", וסירב להכניסו. מרזל התעקש, אנשיו התאספו סביבו, כמו גם כמה תושבים פלסטינים, ודחיפה קלה אך הפגנתית מצד אחד האחרונים נתנה את האות להתנפלות אלימה של מרזל ואנשיו על החנות. באחד הפריימים נראה איתמר בן-גביר כשהוא משליך לרצפה סטנד של בגדים. הנה מקרה מאלף שבו פעולה של עיתונאים גרמה להשלכות ממשיות בעולם האמיתי. מדוע? משום שאפשר להסתכן בניחוש שלא בכל יום מרזל מבקש לפתע להיכנס לחנות המזכרות של עאבד מול מערת המכפלה – הנחה שהשתקפה היטב בתגובתו של בעליה. אלא שמרזל – שאפשר רק להניח שהיה מעוּדד מחליפת האגו שמניב תפר לו במהלך היום – ביקש כנראה להראות שיש ממש מאחורי הצהרותיו; שהוא כלב נושך, לא רק נובח. אז הוא הפיק התפרעות אלימה לכבוד ערוץ 10. מיד לאחר הצגתה, מניב התייחס לתקרית כאל דבר שבשגרה, ללא תחילתה אפילו של הבנה שיש לנוכחות שלו חלק (גם אם עקיף) ביצירתה. הוא חתם אותה באמירה ש"כמה צעירים, יהודים ופלסטינים, עוכבו לחקירה, בינתיים כולם שוחררו, ומרזל ממשיך בסיור". קאט לביקור שלו במערת המכפלה. בסיום הקרנת הכתבה, התרחש באולפן דיון קצר בעניינה. מניב נשמע במהלכו ביקורתי בהרבה כלפי מרזל, מה שמעורר תחושה מעט לא נוחה של חוסר עקביות, והזהיר כי מרזל מתכנן לייבא את הפרובוקציות שלו מחברון גם לכנסת ולירושלים – מה שמעורר את התהייה למה מניב לא עימת את מרזל עם הטענה הזאת בכתבה (שנענית בכך שהוא לא עימת אותו עם כלום בעצם). במהלך אותו דיון, חוסר המודעות של מניב ביחס לחלקו בתקרית נראה אף חריף יותר. הוא אומר למגישה, תמר איש-שלום: "כמעט מדהים לראות עד כמה אירוע שגרתי, אירוע שלא היה אמור לגלוש לפסים האלה, כמה נפיץ האזור הזה של חברון... ומספיק איזו פרובוקציה קטנה פלוס דחיפה...". איש-שלום [קוטעת את דבריו]: "פלוס מצלמה". מניב: "...פלוס מצלמה, וזה הופך לעימות אדיר". כלומר, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מדלג על החלק של המצלמה. מבחינתו היא היתה כלא היתה. אלא שכאן גם המקום להעיר בהתייחס להערתה הכביכול מודעת לעצמה של איש-שלום, שהמצלמה כשלעצמה היא אינה מחוללת של אירועים באופן בלתי תלוי. יש משמעות להקשר שבו היא פועלת. וכאן ההקשר היה זה: טקסט עיתונאי שהוקדש להתפעמות מהפלירטוט ארוך השנים של ברוך מרזל עם אלימות (מאז שהיה בן 14, כך לפי הכתבה), כאשר בטקסט כזה – לשיטתו של מרזל – כמעט מתבקש להראות גם מימד מעשי, שיגבה את האמירות. אלא שלטקסט הזה אחראית מערכת החדשות של ערוץ 10 כולה. הוא לא על המצלמה לבדה.

לא ייתכן שבכל פעם שתצוץ לה פרסומת סרת טעם, יישמעו בעקבותיה יללות צרודות של חתול עייף וזעקה צרודה עוד יותר לשחרר את כלבי הצנזורה

מדיום שוט. שני גברים חייכנים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם עומדים מאחורי בר ומשתעשעים עם כוסות בירה. כל אחד מהם הוא החבר הכי טוב שלך, כל אחד מהם יודע בדיוק מה טוב בשבילך בחיים. התפאורה מזמינה, ההומור רדוד וקליל עד משקל נוצה, והם עומדים שם ומחרחרים מלחמות. למי שמצמץ ופספס את יצירת המופת, הנה תמצית המלל של אחת מפרסומות בירה גולדסטאר: "ברוך הבא לתנועה לשחרור הגבר. מה קורה איתך? מה, היא נשארה לישון? בלי שתשים לב היא תרצה להשתקע כל לילה. לא יהיה מקום במיטה לבחורות האחרות". והסיומת: "תשתחרר גבר. בירה גולדסטאר". הקמפיין החדש של בירה גולדסטאר וחברת "טמפו" הצליח להעיר כמה מתים משנתם. בין אלה שהתעוררו בפיהוק רחב היו, כמובן, ארגוני נשים והרבה פמיניסטיות זועמות שהחליטו, כנראה, שהגיע הזמן שוב ללבוש את מדי ז’אן ד’ארק ולהילחם בדרכן אל החופש. על הדגל שלהן, כשהן צועדות לנציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, היה כתוב בצבע אדום לוהט: "אחיותי! הבה נתאגד ונילחם". קריאה שכדאי היה אם היתה נעשית באופן שקול יותר ובתדירות יותר עניינית. אחיות יקרות, בשנות השבעים רקדנו מסביב למדורה ושרפנו חזיות, בשנות השמונים לבשנו סרבלים והסתפרנו קצוץ, בשנות התשעים הוכחנו לעולם כולו שאנחנו יכולות גם להחזיק בקריירה, גם לגדל ילדים ובעל, וגם להיות יפות. עד מתי תחטטו בפינות חשוכות עם נר דולק ונוצה בידכן ותחפשו בקדחתנות את האישור החברתי לכך שאתן שוות זכויות? עם יד על הלב, היום כשאתן מביטות סביבכן, האם הליצנים מפרסומת גולדסטאר הם הגברים שאתן מכירות? למה לא לתת קרדיט לגברים שבינינו, להפסיק לזלזל באינטליגנציה ובכושר השיפוט שלהם, ולרדת קצת להתרועע עם העם? לא ייתכן שבכל פעם שתצוץ לה פרסומת סרת טעם, יישמעו בעקבותיה יללות צרודות של חתול עייף וזעקה צרודה עוד יותר לשחרר את כלבי הצנזורה. היד הקלה על הדק הצנזורה תהיה בעוכרינו אם לא נדע להשתמש בה באופן אחראי, מה שנקרא - להגיב בזמן ובמקום הנכון. המפרסמים, שדאגו לאשר את סרטון הפרסומת הבנאלי ודל היצירתיות, לבטח מודים לכן היום על שירותי היח"צנות חסרי התקדים שזכו להם בזכות מחאתכן. בהשראת סיסמת בירה גולדסטאר אני קוראת שוב: "תשתחררי אשה". לכי, תשתי משהו ותירגעי. יהיו מלחמות מספיק חשובות בדרך. רק זכרי, כשאת יושבת לך בפאב ובוחנת את מבחר הבירות, אל תשכחי שיש גם בירות אחרות בתפריט. שרון לוי–מיכאלוביץ’ היא תסריטאית וקופירייטרית גיליון 51, יולי 2004

ב"הארץ" נפרדים משלומי ברזל, ב"מעריב" מחכים למלה מבן-צבי; האם "ידיעות" יישאר בודד בזירה? | סקופ: מנהלת התוכן עושה כושר

סיום דרכו של שלומי ברזל כעורך ספורט "הארץ" הוא גם הצהרת כוונות של ראשי העיתון. כל סוף הוא התחלה חדשה, אלא שבמקרה הזה למדור המודפס אין תקווה. סופו מסומן וממתין מעבר לפינה. גורלו נגזר לפני כשנה, לאחר ביטולו כמוסף עצמאי נפרד והכנסתו למיטת סדום בחלק החדשותי. מחאת הקוראים היתה חלושה ולא התגבשה לחרם צרכנים. סקרים בקרב מנויים שנערכו מעט קודם לכן מטעם הנהלת העיתון לא הותירו ספק: אסור לגעת ב"גלריה" או במוסף "ספרים", אבל איש לא יחתוך ורידים בגלל מדור ספורט מקוצץ. ברזל, 42, עורך המדור ב-4.5 השנים האחרונות, הוא אחרון לדור העורכים הוותיק. כשמונה לתפקיד, מדור הספורט כבר היה בדעיכה: ארבעה עמודים שנחבאו בתוך חלק ב. טור שכתבתי כאן בזמנו המליץ לחסוך את הבושה מפמפלט הספורט ולהכניסו לעמודי החדשות. אלא שברזל השאפתני הצליח כעבור כמה חודשים לשכנע את ההנהלה להשיב את החולה לאיתנו: מוסף ספורט עצמאי של שמונה עמודים. לצד NBA, הוקי, גולף, סקווש וכדורעף נשים, נתן העיתון מדי פעם גם פייט ל"ידיעות" ו"מעריב" בענייני הכדורגל הישראלי, והמשיך להצטיין בגזרת המוספים המיוחדים (אולימפיאדה, מונדיאל, פתיחות העונה בכדורגל ובכדורסל). משבר העיתונות, שהחריף ב-2011, אילץ את "הארץ" לבצע כמה קיצוצים כואבים. מכות קשות במיוחד הונחתו על מדור הספורט האליטיסטי: פיטורי כתבים ועורכים, צמצום דרסטי בתקציב וביטולו כמוסף עצמאי. גם הקטנתו לשני עמודים בחלק החדשותי לא נעצרה. במקרים רבים בחודשים האחרונים הוא כלל עמוד וחצי, לפעמים בקושי עמוד בודד. חרף מצבו הקשה נותרו בו כותבים משובחים: אלון עידן, אלעד זאבי, ניר צדוק, איתי מאירסון, שאול אדר, אמיר ענבר, עוזי דן, אייל גיל. הגלריה הזו, מפוארת ככל שתהיה, שווה תחת מטריית "הארץ" לפלח שוק מזערי. קוראיו הם קומץ בשולי צרכני ה"סודות מחדר ההלבשה". ביטולו כמוסף עצמאי פגע באיכותו ובמעמדו של הסכר הכמעט אחרון כנגד השיטפון הצהוב בתקשורת הספורט. הקיצוצים הותירו על כנם שני כתבים בלבד, כדורגל וכדורסל, לייצור חומר מקומי מקורי. היריעה הקצרה לא הותירה מקום לכתבות גדולות ולפרויקטים מיוחדים. היו שסברו שמיקומו של הספורט בתוך החלק החדשותי יגביר את העניין סביבו, אבל הקוראים לא נהרו בהמוניהם. מדור הספורט, שבתקופה שהיה עצמאי שקק מדי ערב אנשים ורעיונות, הפך בחודשים האחרונים לשומם ועצוב. אווירה של קדרות ואנשים שדואגים לעתידם. העורך החדש, אייל גיל, סגנו של ברזל בחצי השנה האחרונה, הוא איש של אינטרנט יותר מאשר של פרינט. לעידן חומות התשלום גיל הוא האיש הנכון. אם לא הוא, הבחירה היתה צריכה להיות בעוזי דן הוותיק. מעבר לחומה יחכה עידן הספורט דיגיטל, שבו ינסה "הארץ" לשכלל את התמודדותו בסבך אתרי הסלאמס. מצד שני, מינויו של גיל כמו מבשר את סופו הקרב של הספורט בעיתון הדפוס. כפולת העמודים תהפוך לעמוד, העמוד יתכווץ לחצי, והחצי יתמזער לפינה בירכתי החדשות. משכורות שמתעכבות, שיבושים בהפצה, חיסול המקומונים, בעיות עם קופות גמל – הצרות ב"מעריב" מחלחלות גם אל אתר האינטרנט, בלי או עם קשר לעזיבתו המפתיעה בשבוע שעבר של אודי הירש, עורך nrg. במהלך השבת האחרונה לא נרשמה שום תנועה בספורט של nrg. סמוך לכניסת השבת הספיק האתר לעדכן על עלייתה של הפועל רעננה לליגת-העל (לידיעה צורף צילום ארכיון, על אף שצלם "מעריב" נכח במשחק), ומאז ועד מוצ"ש נרשמה שם דממה מוחלטת. קוראי האתר לא עודכנו בגמר הגביע הספרדי שהתרחש בשישי בלילה, לא בגמר הגביע לנוער בשבת בצהריים ולא בשום דבר אחר. האם ההאטה הזו היא סימן לבאות? אחד מאנשי הספורט ב"מעריב" אומר: "אנחנו עושים בדיוק את מה שצריך, אין מוטיבציה לכלום. רק מחכים לראות איך יסתיים כל העניין הזה". הכוונה היא לשגרה המעיקה הנושאת בשורות רעות. הבעלים שלמה בן-צבי הכריז לאחרונה על רצונו להפוך את "מעריב" למוצר סוף-שבוע עם מהדורה דיגיטלית יומיומית. במדור הספורט, כמו ביתר המחלקות, נאנקים תחת מטלות רבות עם כוח אדם מצומצם, מצליחים לתת פייט ל"ידיעות", אבל אין להם מושג אם בעוד חודשיים הם עדיין יהיו קיימים על הנייר. הם זוכרים היטב איך בתחילת דרכו ב"מעריב" תיכנן בן-צבי לוותר על מרבית אנשי הספורט ולהשתית את המדור על תוכני ערוץ הספורט. בן-צבי מביט בעניין על המהלכים שמבצע עמוס שוקן. ספורט "מעריב" הוא מצרך יסוד בחבילה היומית, אבל יהיה מהראשונים שישלמו את המחיר. לכמה אנשים דחוף לדעת מי יהיה מאמן הכושר של מ.ס. אשדוד? נחדד את השאלה: כמה מאוהדיה המועטים של הקבוצה מרפרשים באצבעות כסוסות בניסיון למצוא תשובה לשאלה הזו? באתר one היו משוכנעים ביום שישי האחרון שמדובר בעניין גורלי. הסוגיה, כך נכתב בפתיח לידיעה, "ממשיכה לתפוס תאוצה". על הידיעה חתומה לא פחות מאופירה אסייג, מנהלת התוכן של האתר, או אם תרצו – העורכת הראשית. כיתתנו את אצבעותינו ברחבי הרשת והדפוס אחר עמדת הזינוק של הסיפור החשוב הזה, שבקצה זנבו אוחזת אסייג בעקשנות ראויה, ונאדה. שום עיתון או אתר לא טרחו לבזבז מלים על "סוגיית מאמן הכושר" של אשדוד. החל בפסקה השלישית הופכת הידיעה העיתונאית למכתב המלצה נמרץ מבית-היוצר של מנהלת התוכן, שאינה בוחלת בעבודה שחורה של עיסוק בזוטות, כולל ענייני כושר גופני. המומלץ, נא להכיר, הוא רני גולדינג. "מדובר במאמן מוערך מאוד באגודות בהן עבד בעבר", תיקתקה אסייג עדות מומחה. "[...] הוא הותיר את חותמו מבחינת כושרם של השחקנים שעבדו תחתיו והמאמנים שעבדו לצדו", הסבירה בסגנון שעוד יילמד בקורסים להנפקת קורות חיים. גולדינג הנ"ל, זאת יש לזכור, הוא מועמד חם מהתנור: "לאחר שאמש (חמישי) נודע כי מאמן הכושר היוצא של הפועל ת"א, דרור שמשון, הוצע לקבוצה ולמאמן הנכנס, ניר קלינגר, מסתבר כי יש מועמד נוסף למשרה". טוויסט מסעיר בסוגיה מואצת. מפנה מדהים בעלילה. הקורא, שמבין מיד שלא הוא הנמען של הטקסט הזה, ולא לטובת השכלתו הספורטיבית הוא נועד, חובש בעל-כורחו את כובע הבלש הפרטי, ותוהה אם מדובר למשל בהכרת תודה של אסייג לאחד מהסמוכים לצלחתה או למצער אחד ממקורותיה, שנוסף לדברי קילוסין ורזומה נרגש זכה גם לתצלום מחמיא. ובכל זאת נותר הקורא הבלש עם כמה שאלות בוערות, בינתיים חסרות מענה: אם מנהלת התוכן ביקשה לצפר מקור, מדוע בחרה לעשות זאת באופן בוטה כל-כך, שמסגיר את מניעיה הבלתי ספורטיביים לכאורה ביחס לקריירה שלו? הרי מעתה כל הדלפה ל-one מהקבוצה שבה עובד גולדינג תהפוך אותו לחשוד המיידי. וגם: כיצד אירע שסקופ לוהט כל-כך נסתר מעיניו של כתב one המסקר את מ.ס. אשדוד? מדוע לא נשלח הוא לכתוב את הידיעה, גם אם הטיפ הראשוני ניתן למנהלת שלו? מה מסתתר מאחורי בחירתה של עורכת ראשית להירתם במסירות לידיעה אפרורית, שכל עורך אחר לא היה טורח להתעסק איתה בכלל? ובמלים אחרות: מי אתה, רן גולדינג, שזכית לכבוד הזה? ומי הם קוראי one, ששוב זוכים למקום שולי בסולם העדיפויות של מנהלת האתר שלהם?