Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

האם רק שיקולי עריכה מסבירים את הסערה שחוללה הידיעה ב"ידיעות אחרונות" על דברי השגריר האמריקאי בפני צוערי משרד החוץ?

"ידיעות אחרונות" לא הותיר ספקות אצל קוראי גליון יום שישי, 25 במרץ. הכותרת הראשית וכותרות המשנה בישרו ששגריר ארה"ב, דן קרצר, אמר שהממשלה תיפול אחרי ההתנתקות, שאין כל הבנה בין ישראל לממשל האמריקאי בנוגע לגורל גושי ההתיישבות הגדולים, ושלשכת שרון לא מבינה את מה שאומרים לה האמריקאים. הדיווח מאת הכתב והפרשן המדיני, שמעון שיפר, התבסס על דברים שנשא השגריר בפני צוערי משרד החוץ וכלל, בין יתר ההתבטאויות החריגות של השגריר, גם תלונה צינית על כך שבכל פגישה עם האמריקאים חוזרים הישראלים על המנטרה של ירושלים–בירתנו–הנצחית–המאוחדת. באופן טבעי גרר הדיווח המרעיש תגובת שרשרת טרנס–אטלנטית. האיומים להפלת הממשלה בישראל, וההכרח המיידי לפרסם הכחשות והבהרות באמריקה, גררו את בכירי המדינאים בשני הצדדים לתקשורת, כדי להתמודד עם הפרסום. הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" לא רק קבע את סדר–היום המדיני, אלא כמעט הפך אותו על פיו. בתוך זמן קצר התברר שלא את כולם שכנע הדיווח ההחלטי. הכתבים והפרשנים המדיניים האחרים התייחסו לדיווח לגופו של עניין, ולגבי מידת הדיוק בחלקו התעוררו השגות. חמתם של עורך "מעריב" אמנון דנקנר ושל הפרשן המדיני בן כספית בערה בהם להשחית והם פרסמו מאמרים אגרסיביים, שכללו ציונים לגנאי לשיפר ולעיתונו. כמה שאלות חשובות ניתן לברר מסיפור שיפר-קרצר: חלוקת העבודה והאחריות בין הכתב לדסק, סוגיית האבחנה שבין ידיעה לפרשנות, כללי הציטוט המקובלים, אינטרס המקור ועיתוי הפרסום. גם שאלה כללית יותר, על דרך ארץ, תהיה במקומה. הכותרת הראשית בעמוד הראשון, כאמור, ייחסה לשגריר האמריקאי את האמירה שהממשלה תיפול אחרי ההתנתקות. המלים האלה לא מופיעות בפרוטוקול ולכן יש להניח שלא נאמרו. מה שקרצר אכן אמר מופיע בכותרת המשנה של הידיעה בעמוד 2. שם, במרכאות, מתקן העיתון ומייחס לקרצר אמירה שונה. "הממשלה לא תסיים את הקדנציה". בין "אחרי ההתנתקות", כלומר אוגוסט–ספטמבר 2005, ל"סוף הקדנציה", כלומר יוני 2006, לא מפרידים רק סתיו, חורף וחצי אביב, אלא גם הערכה נמוכה יותר של השגריר את חוסנה של הממשלה. זהו אי–דיוק לא שולי שמטרתו להציג את קרצר באור חצוף יותר, למרות שבכל מקרה ראה העיתון בהתבטאות הזו התערבות לא ראויה של השגריר בעניינים לא לו. על זה, בספסל הגינה הציבורית אחר–הצהריים, אומרת הטרחנית לרכלנית שהסיפור מספיק עסיסי גם ככה וחבל לקלקל אותו בהגזמות נוספות. ב"ידיעות אחרונות" זוכרים את קרצר כתוחב חוטם סדרתי בענייניה הפנימיים של ישראל, החל מנעוריו, שבהם הוגדר על–ידי יוסי בן–אהרון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי יצחק שמיר, לכינוי "היהודון של בייקר", וכלה בבגרותו, אז קרא לסטודנטים בגבעת חביבה להפגין נגד מדיניות הממשלה. כך או כך, אי הדיוק רשום לחובתו של העורך בדסק, המנסח את הכותרות, ולא לחובת שיפר, שבטקסט שהעביר דייק בציטוט. אמירה נוספת שיוחסה בכותרת המשנה לשגריר היתה לגבי אי ההסכמה בין ישראל לארה"ב על גורל גושי ההתיישבות. גם המלים האלה לא מופיעות בפרוטוקול, שכן קרצר אמר שאין הבנה לגבי תוואי הגדר סביב גושי ההתיישבות, ואלה, לכאורה, שני עניינים שונים. ההבדל בין האמירה המיוחסת לבין שאר האמירות נעוץ במשמעותה המדינית הכבדה. זו אינה עוד החלקה לא דיפלומטית. אם אכן מכחיש השגריר האמריקאי הסכמה על גושי ההתיישבות, כי אז משקר שרון לעם כבר שנה שלמה. ב–14 באפריל בשנה שעברה התקבל מכתב ההתחייבות של בוש לשרון, והוצג על–ידי אנשי שרון כהישג מדיני ישראלי חסר תקדים. לטענת לשכת שרון מבהיר המכתב, בין היתר, שאי–אפשר יהיה להתעלם מגושי ההתיישבות בדיונים על הסדר הקבע. שרון חזר והשעין בשנה האחרונה את הצדקת ההתנתקות על מכתב ההתחייבות של בוש, בטענה שבוויתור על גוש–קטיף מצילה ישראל את גוש אריאל, גוש מעלה–אדומים וגוש–עציון. אלא שהאמת עמומה יותר ומתסכלת את הכתבים המדיניים כבר שנה שלמה. במכתב ההתחייבות של בוש לא כתוב "גושי התיישבות" אלא "עובדות דמוגרפיות" ו"מרכזי אוכלוסייה" שנוצרו בשטח. אף כתב מדיני עוד לא הצליח לפסול את התיאוריה שהאמריקאים בעצם מתכוונים, למשל, לשכונות רמות–אשכול וגילה בירושלים, שנבנו על שטח שנכבש ב 67. בשלב מסוים הוחלט להעמיד את ההתחייבות האמריקאית במבחן ולהקיף את גושי ההתיישבות בגדר, כדי לשלול את התיאוריה. האמריקאים התנגדו, וקרצר אמר זאת בצורה ברורה לצוערי משרד החוץ. שמעון שיפר הרגיש שהצליח סוף–סוף לחצוב את הפרצה המיוחלת בחומת העמימות האמריקאית, ולקח את דבריו של קרצר חצי צעד קדימה: במקום לצטט בדיוק הוא ייחס לקרצר את המשמעות הבלתי נמנעת של דבריו, מתוך הנחה שמה שיישאר בתוך הגדר יישאר בידי ישראל. גם כאן הפגין הדסק עצמאות. שיפר העביר טקסט שאמנם מוצג כידיעה, אבל ללא המרכאות, המהוות את החותמת הברורה לכך שמדובר בציטוט. בכותרת המשנה הופיעה פרשנותו של שיפר, ששם בפיו של קרצר, כציטוט במרכאות. כך שבסופו של דבר, הטענה העיקרית נגד "ידיעות אחרונות" ושיפר היא שפרסמו ידיעה שלא היתה ולא נבראה; קרצר לא אמר את הדברים ששיפר טוען שאמר. שיפר מסכים שהדברים שאמר קרצר לצוערים כוונו לתוואי הגדר ולא לגושי ההתיישבות, אבל טוען שהכוונה האמיתית של השגריר, כפי שהובנה גם על–ידי רבים מהנוכחים בהרצאה, היתה לאי–הסכמה על היישובים, המבצבצת מאחורי אי–ההסכמה על הגדר המקיפה אותם. למרות שגם הוא מסכים שאפשר היה לערוך את החומר יותר צמוד ויותר מדויק, הוא לא רואה בעצמו רק דווחן, תחנה עיוורת–חירשת שהמידע נקלט אצלה ומועבר, גולמי כמו שהגיע, לקוראים. בהיותו לא רק כתב מדיני אלא גם פרשן מדיני, מצופה ממנו להעביר לקוראים לא רק את המידע, אלא גם את הקשרו ומשמעותו. המהומה המדינית שחוללה הידיעה של שיפר, שכללה לחץ על שרון מתוך הליכוד ולחץ על האמריקאים מצד שרון, כמעט שהצליחה לפזר את הערפל האמריקאי. הכתבים המדיניים, רובם ככולם, מסכימים שמסקנתו של שיפר הגיונית ואף מתבקשת, אבל גם מסכימים שלא בטוח שעיוות קל של האמת היא הדרך הנכונה לטפל בה. ייתכן שהכל היה נראה אחרת לו ביקש שיפר מקרצר תגובה לפרסום. שיפר בחר שלא לבקש אותה, משום שהחליט שאם יש בידיו מסמך רשמי של משרד החוץ, המוצלב במקורות נוספים, אין טעם לפנות לקרצר, שממילא, אם יאשר יאשר ואם יכחיש, אין חשיבות להכחשתו. עורך "מעריב", אמנון דנקנר, טען גם ששיפר הופעל על–ידי מקור בעל אינטרס, שרצה "לתקוע מקל בגלגלי ההתנתקות". על כך יש להזכיר שכל מידע שמועבר לעיתונאי על–ידי כל מקור נועד לשרת אינטרס כלשהו; לא האינטרס אמור לעניין את העיתונאי, אלא אמיתות הסיפור, תהא השלכתו אשר תהא. העיתוי שהמקור בחר בו להעביר לשיפר את הפרוטוקול אכן רתום כנראה לאינטרס, משום שהחומר הועבר כמעט חודש לאחר ההרצאה ב–24 בפברואר. הוא פורסם ב–25 במרץ, בעיצומו של שבוע הצבעות גורלי בכנסת ובשיאו של ויכוח ישראלי אמריקאי על הבנייה בין מעלה–אדומים לירושלים. בשעת נאום קרצר לא עמדה כל מחלוקת בין שתי המדינות. לו תוכן התדרוך היה מתפרסם אז, ולא ממתין במגירתו של המקור, לא היתה מתחוללת המהומה ושרון לא היה נאלץ לבלום מהלומה פוליטית מסוכנת במפלגתו. אבל גם הסיבה שבגינה התעכב הסיפור לפני שנחת לידיו לא אמורה לעניין את העיתונאי. שיפר כתב שהשיחה עם הצוערים נערכה לפני "ימים אחדים", חודש אחרי השיחה. בין הכתבים המדיניים היו שראו בסיפור אטרייה קרה שחוממה במיקרו והוגשה כטרייה. שיפר דוחה את הטענה וסבור שעל פני הרצף שמאז קבלת מכתב בוש, לא מאבד המידע מחשיבותו גם בחלוף שלושה שבועות. לגופו של עניין, כשקיבל לידיו את הנייר לא שם לב שהשיחה נערכה לפני כחודש ולכן טעה טעות לא חמורה. "אתם תביאו את הסיפורים, ושאחרים יביאו את התגובות", משננים המדריכים באוזני התלמידים בקורסי הכתבים. בסופו של דבר, זה מה ששיפר עשה. כל המערכת המדינית התרוצצה ועבדה לפי הדיווח שלו, והעמימות באשר למכתב בוש הועמדה בפני האתגר העיתונאי הרציני ביותר עד כה. בידיעה שהביא שיפר מתדרוך קרצר, מודים רוב הכתבים המדיניים, היו הישגים לצד טעויות. גם בטעות המקצועית הגדולה, ייחוס דברים שלא נאמרו לשגריר אמריקאי, יש צד בריא של אי–ציות לספין שקוף שמבקש הנחתה. מהסיבה הזו, ומטעמים של דרך ארץ והערכה אישית ומקצועית לשיפר, נמנעו עמיתיו לתא הכתבים המדיניים מלתקוף ולהכחיש אותו. התנהגויות מוזרות מהסוג הזה מוציאות את דנקנר מדעתו. במצב כזה, נראה שכל מי שמעז להקשות עליו שעה שהוא מסביר מדוע תקף את שיפר באופן אישי, נדון למטר קללות וניתוק פתאומי של הטלפון. יחד עם זאת, גם סגנונו של דנקנר לא מבטל את ההרהור כי ייתכן שיש צדק בטענת "מעריב" - שאם זה היה קורה להם, תגובת החברים–למקצוע היתה ארסית בהרבה. גיליון 56, מאי 2005

"הסמטוכה בהסברה" שהוא לא הצליח לפתור ● הלחצים הפוליטיים ● החיפוש אחר הגיון בהחלטות ● הסגר השני שאולי היה ניתן למנוע ● לפרויקטור הקורונה יש בטן מלאה על הפוליטיקאים ● מדוע צמצם את הופעותיו בתקשורת? ● ואיך אפשר לפעול בלי מינוי וסמכויות? ● רגע לפני שהוא מסיים את תפקידו, רוני גמזו פותח הכל

"אני חושב שנבחרי הציבור מתרכזים בלעשות צעדים שנשמעים טוב, שנראים טוב, יותר מאשר באמירת האמת. זה הפך להיות תרבות במידה מסוימת", אומר פרויקטור הקורונה היוצא רוני גמזו בראיון ל"שקוף". לדבריו, "הציבור מעריך שהמנהיג אומר אמת – גם אם היא לא נעימה לפעמים. המנהיגות שאומרת את מה שנשמע טוב היא מנהיגות שבסוף הופכת חלשה. הציבור הרבה יותר חכם מזה". לפני שלושה חודשים פרופ גמזו (54) נקרא לדגל כדי לרכז את המאבק בקורונה, ומאז הפך לפנים מוכרות בכל בית בישראל. בניגוד לנבואות הזעם שצפו שיתפטר או יעזוב בזעם את התפקיד, ולמרות עימותים בלתי פוסקים עם הממשלה, בקרוב יסיים את תפקידו כפרויקטור, כמתוכנן, ויחזור לבית החולים איכילוב שם הוא משמש כמנכ"ל. תקופת כהונתו כפרויקטור הקורונה אופיינה מצד אחד בניסיון שלו להתחבר לשטח ולבזר סמכויות, ומצד שני בקושי לפעול מול הפוליטיקאים. לא פעם הותקף על ידם בחריפות. את תוכנית הרמזור שניסה לקדם כמעט מיומו הראשון בתפקיד, לא הצליח לדחוף מספיק מהר כדי למנוע מכולנו סגר שני קטלני. כעת הוא חושף את הסיבה: שתי ישיבות קבינט קורונה נקטעו באמצע. נפגשנו יום אחרי תחילת ההקלות והיציאה מהסגר השני, בבניין משרד הבריאות בלוד, שם הוא יושב יחד עם צוות "מגן ישראל". גמזו ישיר, פתוח ולא חוסך בביקורת על הממשלה. על האופן שבו היא מתקשרת עם האזרחים, ועל חוסר ההיגיון שבהחלטות שמתקבלות לעיתים. "אי אפשר להגיד שאין צדיקים בסדום", הוא פולט דווקא כשהוא מרגיש שהיה חריף מדי בביקורת שלו. אבל דווקא הניסיון הזה לתקן את עצמו חושף את עומק הביצה הטובענית של לחצים פוליטיים עימם התמודד בחודשים האחרונים. עם פרספקטיבה של שלושה חודשים מאז שנכנס לתפקיד, גמזו בטוח שאחד הגורמים לאובדן האמון של הציבור בממשלה הוא התחושה שלא תמיד אפשר למצוא הגיון בהחלטות שמקבלת הממשלה. "הציבור מחפש את ההנחיות או את ההגבלות שלא הולכות בהיגיון, שמתנגשות לו מול העיניים – והוא מוצא אותן. למשל, הקניונים נסגרו בסוף שבוע, אבל את המסעדות החליטו להשאיר פתוחות כי קבוצת הלחץ שלהם גברה. מסעדה שיש לה פתח מתוך הקניון – פתוחה, אבל המסעדה שאין לה פתח מתוך הקניון כי היא בקומה שלישית – סגורה. זה לא הוגן, לא הגיוני, וזה גומר את הציבור. "במצב הזה, אני בא לפוליטיקאים ואומר שזה נכון שיש יתרון בסגירת הקניונים – אבל יש חיסרון מאוד גדול בחוסר ההיגיון, בדרך שעשיתם את זה, אז תפתחו את הקניונים. אמנם פתיחת הקניונים פחות תורמת לבריאות הציבור, אבל תפתחו את הקניונים כדי להחזיר את ההיגיון. זה מה שניסיתי להגיד להם כל הזמן: תחזירו את ההיגיון". כדי להצליח להעביר החלטות גמזו נדרש לעבודת שכנוע מורכבת. במובן מסוים הוא הלוביסט של מערכת הבריאות בנושא הקורונה מול הממשלה. "למדתי לזהות מתי יש מצבים מול השרים, שלקראתם אני צריך ממש לחשוב על המכניזם ולתכנן הכל נכון, כדי להביא את השרים לא להתנגד להמלצות, אלא ללכת איתן. אני חושב מראש איך לכוון אותם נכון, איך להציג את הדברים בצורה שמדברת את השפה שלהם, בלי להתפשר על המקצועיות". "הפוליטיקאים כנראה יקראו את זה ויגידו מה הוא רוצה? את כל ההחלטות שלו קיבלנו", הוא מדגיש. "אבל זה פשוט לא נכון. הייתי צריך להיאבק, להיאבק ולהיאבק". הוא נותן כדוגמה את פרשת איסור הנסיעות לאומן בראש השנה. גמזו ביקש לאסור על הטיסות לחלוטין. "זו הייתה החלטה מאוד קשה, שאני חטפתי עליה את כל האש", הוא מזכיר. "אחרי שקיבלנו את ההחלטה – הפוליטיקאים חזרו בהם". חלק מהשרים אף קראו לו להתפטר. הפתרון עליו הוחלט היה להקים צוות שרים שתפקידו להציע מתווה נסיעה לאומן. עכשיו גמזו אומר: "אני לא הצלחתי להבין – למה צריך עוד ועדת שרים בנושא? למה "מתווה"? הרי האחריות עלי, זה לא עליכם. שבו בצד! למה אתם עושים את זה?". נראה שאמון הציבור בממשלה ירד עוד יותר לאחר המינוי שלך. "כשממנים פרויקטור רמת הציפיות עולה", טוען גמזו. אבל, הוא אומר, "הציבור לא טיפש". גמזו מסביר כי הציבור "רוצה לראות שכל תהליך קבלת ההחלטות מאוחד לחלוטין, ושכולם עומדים מאחורי הפרויקטור". עכשיו גמזו כבר מעט נסער, "לכן בפעם הראשונה שתוקפים את הפרויקטור על הבסיס הפוליטי, בפעם הראשונה כשלוקחים החלטה שלו ומעקמים אותה – האמון קורס. קורס!". "כשאתה אומר שאין השנה לטוס לאומן, אין השנה לראות את אמא, אין השנה ארוחות חג, אין השנה הרבה דברים, ואז הפוליטיקאים אומרים לך לא / כן / מתווה / בוא נעשה ועדת שרים – זה מקריס את אמון הציבור. ועל זה עוד נוסיף את השרים וחברי הכנסת שהפרו את ההנחיות ופגעו באמון גם כן". עוד בשקוף: עשרים דקות לתוך הראיון גמזו מתחיל להרגיש נוח. הוא שולף מתחת לכסאו בקבוק בירה. הכיתוב על הבקבוק: "קורונה". כשהוא משכל רגליים, אפשר להבחין כי בין המכנסיים המחוייטים לנעליים האלגנטיות, מבצבצים להם גרביים אדומים עם הדפס צבעוני ועליז. ניגוד מוחלט לדמות הרצינית והמהודקת שלו. ביקשתי את רשותו לצלם והנה התוצאה: אני מנסה להבין מגמזו מתי הוא הבין מה המשמעות של להיות "פרויקטור הקורונה" של המדינה. "בין רביעי לחמישי מוניתי לתפקיד. מוניתי בבזק, כך שביום שישי כבר הייתי צריך לעמוד מול המצלמות ולהגיד משהו", הוא מספר. "אחרי שהופעתי לראשונה, לא הייתי בטוח אם אמרתי את הדברים מספיק טוב, לא ידעתי איך הייתי. לפתע, קיבלתי שצף של וואטסאפים מפרגנים. וברגע הזה זה הבנתי מה תפקיד פרויקטור הקורונה. מעבר לדברים הבנאלים, שזה ברור שאתה צריך להיות מקצוען, בקשר טוב עם משרד הבריאות ועם השרים והפוליטיקאים, להשפיע על כולם, וכולי – 90 אחוז מהתפקיד זה קשר טוב עם הציבור. כל הזמן לדבר עם הציבור בגובה העיניים". גמזו לא היה הבחירה הראשונה של רה"מ נתניהו ושר הבריאות אדלשטיין לתפקיד. הוא הוצע קודם לכן למועמדים אחרים, בהם האלוף במיל רוני נומה, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, וגם פרופ גבי ברבש – הפרשן הכוכב של ערוץ 12. כולם אמרו "לא". הסיבה המרכזית לסירוב, כך פורסם, היתה הידיעה שלא יוענקו סמכויות רשמיות לאף אחד. שיש סיכוי שמטרת התפקיד היא להיות שק חבטות אליו מפנים הפוליטיקאים את האש. גמזו לעומתם, מיד נענה להצעה. הוא הסכים לקחת על עצמו את התפקיד בלי סמכויות, וקיבל על עצמו את המשימה בלילה בו פנו אליו. "באתי באלטרואיזם כי ראיתי את המצוקה של שר הבריאות ושל מנכ"ל משרד הבריאות", הוא מספר על ההחלטה שלו לקבל את התפקיד. "היה בי כנראה קמצוץ של נאיביות, אף על פי שאני למוד ניסיון, מפני שחשבתי שבמצוקה הזו בטח ישמעו לי. לא קיבלתי הבטחה לכך מאף אחד, אבל הייתה תחושה שיעמדו מאחורי, כי אמרו לי אנחנו תלויים בך, אנחנו איתך. בסופו של דבר, זה לא קרה". והנה משהו שכנראה רובכם לא יודעים: עד היום פרויקטור הקורונה מתנהל מבלי שחתם אפילו על כתב מינוי. כלומר, לא רק שאין לו סמכויות – הוא בכלל לא מונה לתפקיד באופן רשמי. למעשה אי אפשר לפטר אותו. לכן אי אפשר לתת לו סמכויות או לקחת אותן. האם בדיעבד אתה חושב שדווקא היה טוב אם היה דורש סמכויות טרם התחיל בתפקיד? "לא, לא הייתי צריך לבקש. אם הייתי דורש סמכויות הכל היה היה נתקע עוד ארבעה שבועות לפחות, וגם צריך לזכור: כל אלו שביקשו סמכויות ביקשו ממישהו – השר, המנכ"ל – שיאבד חלק מהן. אני חושב שגם בלי פורמליסטיקה של סמכויות יש לי מחויבות כלפי הציבור. אמרתי זאת בעבר: את המינוי קיבלתי מהממשלה, ואת המנדט – מהעם". מה היתרון שיש לך בניהול המשבר על פני אנשי בריאות הציבור במשרד הבריאות? – הרי להם כבר יש סמכויות רשמיות והגדרות תפקיד "מנכ"ל משרד הבריאות הוא מינוי של שר הבריאות, שהוא דמות פוליטית, ולכן גם המנכ"ל נתפס לעיתים כדמות פוליטית. הציבור מחפש עוד אדם שאין לו כפיפות פורמלית לפוליטיקאים", הוא עונה. "אף אחד לא תופס כאילו שאני חייב משהו לראש הממשלה. הרי אני לא בן מפלגתו. לעומת זאת על חזי לוי המנכ"ל, אומרים שזו משרת אמון של שר שהוא ממפלגתו של רה"מ. אני לא מגיע ממקום כזה, ולכן אם לעיתים יש מתיחות ביני לבין ראש הממשלה מבינים שזה טבעי. "אמרתי את זה לשרי הליכוד כמה פעמים: הרי טבעי שלפעמים האזרחים יזהו הבדל בין הדעות שלי לדעות של הפוליטיקאים או רה"מ. זה אפילו נדרש באמון הציבור. אל תנסו להכניע אותי! כשאתם מנסים להכניע אותי – אתם מנסים להכניע את הציבור, וכשאתם תוקפים אותי – אתם תוקפים את הציבור". גמזו מייעץ למחליפו לזכור שהאנשים שעובדים עכשיו במשרד הבריאות, כמו חזי לוי המנכ"ל, איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל, ושרון אלרועי פרייס, ממלאת מקום ראש שירותי בריאות הציבור – הם אלה שאמורים לסחוב את האירוע הזה עוד חודשים, אולי שנים, "ואיתם צריך לעבוד. אם יש לך אישיות ראויה, כמות חילוקי הדעות שלך תהיה מצומצמת. כמות חילוקי הדעות שהיו לי עם חזי לוי, למשל, היא אפס. בקיצור אם אתה אדם אגו-מניאק, רודף סמכויות ורודף כבוד – אל תהיה באירוע הזה". מהרגע בו נכנס גמזו לתפקיד ועד שהציג לציבור את תכנית "הרמזור" שהפכה מזוהה איתו, חלפו רק חמישה ימים. אבל בשבועות שלאחר מכן הדברים כבר לא התקדמו כל כך מהר: הממשלה קיבלה את התוכנית רק ביום האחרון של אוגוסט, יותר מחודש לאחר הצגתה. אם הייתה מאושרת קודם לכן, אולי היינו יכולים להימנע מסגר שני. גמזו מספר שכבר ביום הראשון לתפקיד נפגש עם אורי גורדין, אלוף פיקוד העורף, וחיים ביבס, ראש מרכז השלטון המקומי, שהציגו בפניו את התוכנית. "הגעתי לתפקיד עם ההבנה שאת האירוע הזה צריך לנהל מהרשויות המקומיות, אז כשהם הציגו לי את הרמזור אמרתי – בינגו. זה מה שאני צריך". התוכנית הובאה לקבינט לראשונה בתחילת אוגוסט אבל אושרה רק ביום האחרון של החודש. מה לקח כל כך הרבה זמן? גמזו מסביר: ראשית, גמזו אומר שהיה צריך לשכנע את כלל הגורמים המעורבים, וזה לקח לו שבועיים, במקום שבוע כפי שחשוב. שנית, שתי ישיבות קבינט שונות בנוגע לתכנית – נקטעו באמצע, מה שדחה את אישורה. "תחילה אני עושה "לובינג" לתכנית, ממש הולך ומשכנע את כולם לתמוך בה: מרכז השלטון המקומי, ראשי ערים, משרד האוצר, משרד הפנים… וגם, אולי המשוכה הגדולה ביותר – את המומחים של בריאות הציבור. זו משוכה, כי יש להם השגות מקצועיות על התכנית עצמה. "בהמשך אני מניח את עקרונות התכנית ב-13.8 על שולחן הממשלה, אך הישיבה נקטעת באמצע, מפני שרה"מ – ואני אומר את זה לזכותו – היה עסוק יותר בשלום עם איחוד האמירויות. זה היה היום בו הכריזו על השלום והוא היה צריך לצאת באמצע. ב-20.8 אני מגיע עם התכנית המוכנה לישיבת הקבינט, ואני בטוח, בטוח, שהממשלה תאשר אותה, כי כאמור עשיתי כבר את כל הלובינג. אבל מפוצצים לי את הישיבה באמצע מפני שהשרים החרדים התנגדו לה. הם מפוצצים את הישיבה באמצע ויוצאים. זה תוקע אותי עד ה-30.8, רק אז התכנית מאושרת". גמזו מדגיש נקודה חשובה בלוח הזמנים: "מהלך העניינים היה די טרגי. בסופו של דבר תכנית הרמזור אושרה בדיוק יום לפני תחילת שנת הלימודים, כך שרק אז יכולתי להתחיל להיאבק על לא לפתוח את מערכת החינוך בערים האדומות – כי רק מהרגע הזה יכולתי להגדיר שישנן ערים אדומות. אם הייתי מגדיר ערים אדומות לפני כן, הייתי מתנפל עליהן כמה ימים לפני בכל מיני תהליכים". אם התוכנית הייתה מאושרת מוקדם יותר ומתחילה לפעול בזמן שתכננת, היינו היום במקום אחר? או שזה לא היה משנה את המצב והיינו בסגר שני בכל מקרה? "בקורונה, כל יום קריטי. אני חושב שהיה לנו סיכוי להמנע מסגר אם זה היה מאושר 10 ימים קודם, אבל אני לא יודע לנבא את זה בצורה ברורה". אתה רואה בזה שהתכנית לא עברה מוקדם יותר כישלון שלך? "אני לא מתחמק מהעובדה שבתחילה נמנעתי מסגר, ושלבסוף בכל זאת היה סגר. אני מצר על כך, נחמץ לי הלב, אבל אני לא רואה את זה כהצלחות אי כשלונות אישיים. זה מורכב. אני לא רוצה ליצור תחושה אצל הציבור שנכנסנו לסגר בגלל שהרמזור איחר, או בגלל שמערכת החינוך נפתחה, או כי לא היה סגר על ערים אדומות, או כי פוליטיקאים אכזבו. אני לא רוצה לשים אצבע על שום דבר כי קרוב לוודאי שזה שילוב של הרבה מאוד גורמים". גמזו מאמין שסגר בחגים היה עדיף על סגר בזמן אחר. "אם היו שואלים אותי מתי אני מעדיף להטיל את הסגר, באוגוסט או בחגים, הייתי אומר שאני מעדיף בתקופת החגים. זה נשמע מוזר, הרי חגים הם תקופה קדושה וחשובה, אז אסביר: תקופת החגים הייתה צריכה להיות במתכונת של ריחוק חברתי בלאו הכי. בנוסף ידעתי שאני רוצה את מפקדת אלון מוכנה כשנצא מהסגר, כדי שהסגר יהיה אפקטיבי". מפקדת אלון היא המערך שמטרתו לתחקר אפידמיולוגית את כל הנדבקים בנגיף ולדאוג שכל מי שבאו איתם במגע יכנסו לבידוד, כדי לקטוע שרשראות הדבקה. "אם הייתי עושה את הסגר באוגוסט, מפקדת אלון לא הייתה מוכנה ביציאה ממנו, והתחלואה הייתה עולה בחזרה מהר מאוד. עכשיו מפקדת אלון מוכנה עם 2,000 חוקרים, זאת אומרת עם יותר חוקרים מחולים מאומתים. בול פגיעה בלוחות הזמנים". ביקורת רבה נשמעת על ההסברה לציבור לאורך תקופת המשבר. הקושי להבין את ההנחיות ואת הרציונל שעומד מאחוריהן, האיומים וההפחדות, השינויים המהירים בהנחיות, העובדה שהחלטות מתקבלות ברגע האחרון ובאמצע הלילה, שהדיונים אינם שקופים לציבור – כל אלו יוצרים אווירה של לחץ וחוסר ודאות, ומורידים את המוטיבציה של הציבור לשתף פעולה. מה אתה חושב על עבודת ההסברה שנעשתה בישראל עד היום? "יש קצת סמטוכה בהסברה, שאני לא הצלחתי לחלוטין לסדר אותה. הבעיה היא שיש לא מעט ראשי הסברה וכל אחד מהם מושך לצד שלו – משרד הבריאות, משרד רה"מ, פיקוד העורף. נושא ההסברה יכול להיות טוב יותר וראוי יותר". גמזו צודק – יש בלאגן בתחום. נראה כי משרדי הממשלה האחראים על הסברה, עובדים ללא תיאום ודורכים אחד על האצבעות של השני. ישנה תחרות רבה בין מערכי ההסברה של המשרדים השונים. קשה מאוד להתנהל מול מפלצת רב ראשית כזאת, ונראה שגמזו הרים ידיים בנושא. יש האומרים כי עניין נוסף שמקשה על ניהול תחום ההסברה הוא הפוליטיקה בין המשרדים האחראים על ניהול המשבר. משרד ראש הממשלה ומשרד הבריאות מנוהלים על ידי אותה מפלגה – הליכוד. פיקוד העורף, שנמצא תחת משרד הביטחון – מנוהל על ידי כחול לבן, השותפה-יריבה של הליכוד. יכול להיות שלנסות לייצר הבנות בין הליכוד לכחול לבן בתחום ההסברה הייתה משימה פוליטית מידי. לדעתך פרויקטור הקורונה צריך להיות הפנים של ההסברה בנושא? כמו נחמן שי? "אני חושב שהדבר הכי חשוב בהסברה הוא שיח של מי שהכי מזוהה עם האירוע – עם הציבור. שום קמפיין דיגיטל או שלט חוצות לא דומה לתדרוך לאזרחים שאני נדרש לעשות כל זמן מסוים. לכן בתחילת התפקיד חשבתי שאופיע בין פעמיים לארבע בשבוע, וכך עשיתי. אך להפתעתי זה לא עבר יפה", הוא אומר. "קיבלתי המון ביקורת על ההופעות המרובות בתקשורת: כל אנשי התקשורת וההסברה המומחים בארץ הרימו לי דגלים. הם אמרו לי אתה מופיע יותר מידי. אמרו לי שאני מתוקשר מידי, שאני שוחק את עצמי, שאנשים יחשבו שאני מנהל קמפיין אישי. זו הייתה באמת התלבטות בשבילי – כי היה לי מה לומר. כך נולד המצב שאין לי תדרוך יומי, אלא תדרוך שבועי". גורם המעורה בנושא, טען בפני כי זו לא הסיבה היחידה שגמזו נאלץ להוריד מינונים בכמות ההופעות בתקשורת. לדבריו,כל פעם שגמזו הופיע בטלוויזיה, ראש הממשלה רצה להופיע לידו. גורמים בסביבתו חששו כי זה יהפוך את גמזו לדמות פוליטית שמזוהה עם רה"מ. לכן החליטו שלא להתחרות עם ראש הממשלה על כמות ההופעות בתקשורת, ולצמצם את מספר ההופעות של גמזו. גמזו מסיים את התקופה שלו עם בטן מלאה על הממשלה, על השרים שמינו אותו לתפקיד והיו הראשונים לבקר אותו ולדרוש את ראשו. אותם שרים שנכנעו ללחצים, חששו לקחת מנהיגות ולנקוט בצעדים הנכונים גם אם הפחות פופולריים. אלו הותירו אותו פעמים רבות לבד בחזית. "אין מנהיגות בלי לומר את הדברים הלא נעימים, ובלי להיות חרוץ, מסור ומורכב", הוא אומר. "הציבור מעריך שהמנהיג אומר אמת – גם אם היא לא נעימה לפעמים. המנהיגות שאומרת את מה שנשמע טוב היא מנהיגות שבסוף הופכת חלשה. הציבור הרבה יותר חכם מזה". גמזו התנגד בהתחלה לסגר. הוא חשב שאם נצליח לעקוב אחר מודל הרמזור, נוכל להימנע מכך. בסופו של דבר הוא שינה את דעתו ונאלץ לתמוך במהלך. "באותו יום שקיבלתי את ההחלטה לגבי הסגר, הוואטסאפ שלי התמלא בהודעות מאנשים שכעסו עלי, כתבו לי הבטחת לנו", הוא נזכר. "אבל למרות כל זה, בסופו של יום, האנשים שנמצאים בסגר עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי תודה. אומרים לי תודה על זה שאתה אומר לנו את האמת". "מי שרואה את הוואטסאפ שלי, אומר לי שאי אפשר לחיות ככה. מכסחים אותי מצד ימין ומצד שמאל, יוצרים קבוצות וואטסאפ שיבלבלו לי את המוח. כשקיבלתי את ההחלטה שלי לגבי סגר, כתבו לי כל מכחישי הקורונה, שזה קבוצות רציניות של הרבה אנשים: יא שקרן, כולא אותנו, נגד החופש… אבל אין מה לעשות. בסוף – האמת הכי חשובה, גם אם זה אומר שאתה סופג על הגב שלך אי אלו דברים. בתפקיד הזה, צריכה להיות לך יכולת עמידה". *** גמזו מסיים תפקיד שלמעשה מעולם לא מונה אליו. מינוי של קומבינה, ללא הגדרות רשמיות, בישראל כמו בישראל. עכשיו כשהוא מסיים את הפרק הקצר שלו בתפקיד, עולה השאלה – מה הוא מותיר לבא אחריו? האם גם את המחליף שלו יזרקו למים בתקווה שהוא ידע לשחות? האם גם הוא ישמש כשק חבטות של הממשלה שניתן להטיל עליו את האשמה כשצריך? וכמה חודשים הוא יחזיק מעמד? הסיפור של גמזו מלמד שחברי הממשלה עדיין לא הפנימו: אנחנו לא במשבר זמני. נגיף הקורונה אינו קוריוז. הגיע הזמן לשים את האגו בצד ולהציג לציבור פתרונות של קבע. אם לא, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בדרך לסגר הבא. *** תודה רבה ל-106 המו"לים של "שקוף" ששלחו לנו שאלות לקראת הראיון עם פרופ רוני גמזו. עזרתם לנו מאוד! תודה מיוחדת למו"לים איליה רץ, יעל גור איסן, עופרה מקובר, אסף חנני, איתי גולדמן, ונורית גרינברג.תיקון טעות:לאחר פרסום הכתבה פנה אלינו רוני גמזו וביקש לתקן את עצמו. לדבריו במהלך הראיון הוא שגה בתאריכים: במהלך הראיון הוא סיפר כי היום בו הניח את תוכנית הרמזור על שולחן הממשלה היה היום בו הודיעו על הסכם השלום עם איחוד האימירויות. זו טעות. לכן תוקנה הכתבה בהתאם, ושונתה גם הכותרת הראשית.

"ישראל היום" הוא הדוגמה הניצחת לכך שהחייאתה של העיתונות המפלגתית אינה רעיון מוצלח. תגובה לחנוך מרמרי

חנוך מרמרי ("דבר דיגיטל", 5.1.12) מציע פתרון קסם למשבר העיתונות: חזרה לעיתונות המפלגתית של ראשית המדינה. הדוגמה שעומדת מול עיניו היא זו של העיתון "דבר" והעורכת המיתולוגית שלו חנה זמר. לדברי מרמרי, "עורכי דבר מונו מטעם המנגנון הפוליטי ופעלו בשם התנועה הרעיונית, אבל בפועל נהנו מן העובדה שלא היה להם בוס מובהק [...] כך שיכלו להקדיש את רוב מרצם לעיסוק בעיתונות". לראיה, "אפילו דוד בן-גוריון בשיא כוחו, שראה בעיתון ההסתדרות כלי עבודה בשירותו, שבע ממנו מרורים". במישור הפרקטי מציע מרמרי כי "העיתון המפלגתי הדיגיטלי החדש ייערך וייכתב על-ידי מערכת עיתונאית המחויבת לפרקטיקה ולאתיקה של המקצוע", ובהמשך הוא מוסיף כי "אובייקטיביות היתה תמיד שאיפה ומעולם לא מצב נתון. היום, השקיפות היא האובייקטיביות החדשה". לכאורה, זו הצעה שכולם מרוויחים ממנה. תרוויח העיתונאות, מקצוע ההולך ונכחד לנגד עינינו, שיימצא לה מודל כלכלי חדש; וממילא תרוויח הדמוקרטיה וירוויחו העיתונאים. ירוויח המוסד הפוליטי: על-פי הצעתו של מרמרי, חלק מהכספים הממלכתיים שמקבלות המפלגות יוקדש ל"פיתוח רעיוני" שיכלול, בין היתר, את מימונו של העיתון המפלגתי הדיגיטלי. בכך, לצד מציאתו של מקור מימון (ציבורי) לעיתונות, יווצר מחולל מצוין להתחדשות רעיונית-אידיאולוגית בכל אחת מהמפלגות שתרים את הכפפה. וירוויח הציבור שייהנה מהרחבת הפלורליזם התקשורתי. ויש גם בונוס נוסף: זו תהיה קונטרה לעיתונות התאגידית על האגנדות שלה, פוליטיות (כמו "ישראל היום") או מסחריות (כמו "ידיעות אחרונות"). איני פוסל מן העיקר את הצעתו של מרמרי. עיתונות מפלגתית-דיגיטלית אכן יכולה להיות רעיון יפה, שיממש לפחות כמה מהתועלות שמניתי קודם. אולם האם הדבר באמת אפשרי באקלים הפוליטי-חברתי-כלכלי ששורר היום בישראל? "ישראל היום", שמרמרי מביא כדוגמה לא טובה לדגם החדש שהוא מציע, מספק את הנדבך העיקרי לספקנות באשר לממשותו של דגם העיתון המפלגתי במאה ה-21. "ישראל היום" הוא עיתון מפלגתי, אך לא מוצהר ככזה. כל מי שעיניו בראשו ומעיין מדי פעם בדפי החינמון הזה מבין למי נתונה תמיכתו ולאיזה כיוון פוליטי (וחברתי/כלכלי) נוטים כותביו ועורכיו. וזאת, גם אם המעיין אינו מודע לזהותו של המו"ל, חברו ותומכו של ראש ממשלתנו. ב"ישראל היום" יש עיתונאים מקצועיים, לא פחות מאשר בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים, כמה מהם אפילו אינם מזוהים פוליטית עם נתניהו או עם הליכוד. גם עורך העיתון, עמוס רגב, שמחויב למו"ל אדלסון ולאלילו הפוליטי נתניהו, היה בעברו עיתונאי מקצועי ובכיר, גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"מעריב". האם המקצועיות של כמה מהעיתונאים ב"ישראל היום" ומקצועיותו של עורכו הראשי משנות משהו מהטייתו הפוליטית של העיתון? דומה שהתשובה ידועה: "ישראל היום" הוא עיתון מפלגתי/אישי חרף העובדה שהמפלגה אינה הבעלים שלו, אלא איל הון זר. האם החינמון משרת את הליכוד או את נתניהו אישית? גם כאן דומה שהתשובה ידועה: העיתון משרת את יו"ר המפלגה, חביבו של אותו איל הון זר. האם עיתונים מפלגתיים דיגיטליים על-פי הדגם של מרמרי, שימומנו על-ידי המפלגה, אכן ישרתו את המפלגה, את האידיאולוגיה, או שמא ישרתו את יו"ר המפלגה, כל יו"ר ובכל מפלגה? עיתוני המפלגות בעשורים הראשונים של ימי המדינה שירתו מפלגות שבמידה רבה ייצגו אידיאלים, שהיו תנועות רעיוניות, שיושבי-הראש שלהן, אפילו בן-גוריון הגדול ומנגד גם יריבו המר מנחם בגין, היו אמנם ראשונים בתנועה, אך חברים בהנהגה משותפת. רוב הבוחרים באותן שנים התייחסו גם לרעיונות שייצגה המפלגה, ולא רק לזהותו של העומד בראשה. האם זהו המצב היום? הרי המפלגות השונות משמשות רק מסגרת ארגונית והרבה פחות מסגרת רעיונית, הרי רוב המצביעים אינם מבחינים בין האידיאולוגיות השונות של המפלגות (ככל שאידיאולוגיות כאלו קיימות) ומתייחסים בעיקר לזהותו של יושב-הראש. הבחירה הפוליטית – הגם שאינה מוכרזת כך רשמית – היא בחירה אישית ופחות מפלגתית, וגם הדיונים בכנסת בין נציגי המפלגות השונות אינם עוסקים במחלוקות אידיאולוגיות, אלא בעיקר בהתנצחויות אישיות ושטחיות, שבינן לבין ויכוחים רעיוניים אין כמעט דבר. כלומר, סביר להניח שהעיתון המפלגתי החדש ישרת בעיקר את היו"ר וישמש בעיקר בימה להתנצחויות עם היריבים הפוליטיים הפנים-מפלגתיים, ולאו דווקא לבירור רעיוני, כפי שמקווה/מצפה מרמרי. "ישראל היום" רק מעיד על מה שיתרחש גם אצל מתחרים עיתונאיים אם יהיו כאלה בתנועות פוליטיות אחרות. סוגיית הבעלות (בין אם היא פרטית ובין אם מפלגתית) לא כל-כך תשנה לעניין התכנים והסגנון. התרבות הפוליטית העכשווית בישראל תכתיב לעיתונים המפלגתיים המוצעים על-ידי מרמרי רדידות תוכנית, שטחיות פוליטית, התכתשות אישית, חנופה לעומד בראש המפלגה, ולא כר פורה לליבון אידיאולוגי. ספק בעיני אם התרבות הפוליטית ומקצוע העיתונאות בישראל ייצאו נשכרים ממימוש הרעיון של עיתונים מפלגתיים-דיגיטליים הממומנים בכספי ציבור. הייתי מעדיף שאנשים פרטיים מכל קצות הקשת הפוליטית יראו בהקמת עיתונים דיגיטליים – גם אם הם מזוהים פוליטית – משום אתגר חדש, חברתי ופוליטי, ואולי אף אתגר כלכלי. כן, לגמרי לא יהיה רע אם יהיו כאן עוד שלדון אדלסונים, אבל גם מהקצה האחר של הזירה הפוליטית. כך גם תיוושע העיתונות הגוססת וכך גם ייחסך כסף ציבורי. ליותר מזה אין, לדעתי, טעם לצפות. ד"ר אבשלום גינוסר הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק-יזרעאל

עפר שלח הוקיע ב"מעריב" אמירות גזעניות, אנטי-אסלאמיות, של אברי גלעד. תגובות גולשי nrg על המאמר מלמדות שהימין הקיצוני נע למרכז

עפר שלח פירסם היום טור דעה ב"מעריב" שבו יצא נגד דבריו של אברי גלעד בתוכנית "המלה האחרונה" בגלי-צה"ל. גלעד טען ש"האסלאם היום הוא המחלה הקשה ביותר המשתוללת בעולם. הוא מרעיל את המאמינים בו ומרעיל כל מקום שהוא מגיע אליו", ומשום כך "כל מוסלמי שנכנס לכאן עשוי ליהפך לנושא דגל האסלאם הגלובלי [...] ולכן אנחנו צריכים להיזהר על חיינו". שלח מקשר בין דבריו של גלעד לשאלת הצדקת קיומה של גלי-צה"ל וכותב: "מדובר בתחנה הממומנת מתקציב ממשלתי, שהוא כשלעצמו ממומן ממסי האזרחים, שלפי נתוני הלמ"ס 17, אחוז מהם נושאים את וירוס האסלאם. כלומר, אחד מכל שישה ישראלים מצא את עצמו אתמול מממן מכיסו תחנה שבה אמרו עליו שהוא נושא מגפה [...] תחנה כזו פשוט לא יכולה להסכים לאמירות כאלה מפיו של עובד שלה". טור הדעה של שלח פורסם באתר nrg מעריב, והתגובות החלו להיערם. החלטתי לבצע ניתוח תוכן קצר של התגובות. בזמן הבדיקה שלי, בשעות הצהריים של יום רביעי (13.6.12), היו באתר 358 תגובות, כאשר כמה מהן זכו לתגובות בעצמן. בסך-הכל נבדקו 417 תגובות שנכתבו בתגובה לטקסט של שלח. את התגובות סיווגתי לשלוש קטיגוריות: אלו שתומכות בדבריו של שלח וכותביהן סבורים שדבריו של גלעד ראויים לגנאי; אלו שמתנגדות לדבריו של שלח וכותביהן סבורים שהוא, במלים פשוטות, "מבלבל במוח"; ואלו שעמדתן ניטרלית – או שהן אינן קשורות לנושא או שהן מביעות עמדה אמביוולנטית ביחס לנכתב. כיוון שקראתי מספר רב של תגובות, ייתכן שסיווגתי בטעות כמה תגובות לקטיגוריה הלא נכונה, אולם הפער בין הקטיגוריות כה גדול עד שאני חש בנוח להציג את התוצאות: 83% מכלל התגובות (346 תגובות) התנגדו לעמדה שהציג שלח. ההתנגדויות נעו בין התנגדויות מנומקות, אך בחלק לא מבוטל מהמקרים הכותבים הסתפקו בקריאות נוסח "יפה נפש", "גם שמאלנות היא מחלה", "צבוע", או פשוט קבעו "אברי צודק". רק 9.5% מהתגובות (40 תגובות בסך-הכל) תמכו בעמדתו של שלח, ו-7.5% מהתגובות (31 תגובות) היו תגובות שסווגו בקטיגוריית התגובות הניטרליות. מה אפשר ללמוד מחלוקת התגובות לטקסט הזה? הרבה ושום דבר. "שום דבר" כיוון שאין כל דרך לדעת מי עומד מאחורי התגובות, בכמה אנשים מדובר (ייתכן כי כמה מהתגובות נכתבו על-ידי אותו אדם או עלי-ידי קבוצה קטנה של אנשים ששלחה עשרות רבות של תגובות) ואם הם מייצגים אוכלוסייה גדולה יותר בחברה הישראלית. התגובות לטקסט של שלח אינן בגדא מדגם או סקר מייצג, וממילא כיום ידוע שרק מיעוט מקרב גולשי האינטרנט טורח לכתוב תגובות כלשהן. אם נבקש בכל זאת להסיק משהו ממקרה הבוחן הזה, הרי שיש כמה אפשרויות. אפשרות אחת היא שאתר הבית של "מעריב" הפך לבית החם של אנשי הימין הקיצוני. קבוצה קטנה השתלטה על התגובות באתר, והיא מתגודדת סביב טקסטים של אנשים דוגמת קלמן ליבסקינד ובן-דרור ימיני ודואגת לגדף את מי שמביע, בעיניה, עמדה "שמאלנית". אפשרות שנייה היא שהמונח "ימין קיצוני" אינו עושה עוד צדק עם המגיבים, שכן במונח "קיצוני" מקופלת ההערכה שמדובר במיעוט; אחרי הכל, "הרוב" לא נמצא בקצוות, אלא במרכז. העובדה שיותר מ-80% מהתגובות מצדיקות באופן מפורש את התבטאויותיו של גלעד, וכמה מהן אף טוענות שהוא אמר את הדברים בלשון המעטה, עשויה להצביע על כך שאין מדובר עוד בחבורה קיצונית, אלא במיינסטרים של החברה הישראלית, שרואה בהתבטאות הצובעת את המוסלמים כמי שסובלים מ"המחלה הקשה ביותר המשתוללת בעולם" כהתבטאות סבירה, ראויה ואף מתונה. אפשרות שלישית היא שהמגיבים פשוט לא סובלים את שלח. התגובות אינן מבטאות סנטימנט ימני או שמאלני, אלא סנטימנט אישי, ומשום כך אין לגזור מהן מסקנות פוליטיות, אלא מסקנות אישיות. תהיה הסיבה אשר תהיה, קריאת התגובות באתר nrgמעריב אינה חוויה המומלצת לילדים, אנשים הסובלים ממחלות לב או נשים בהריון. הגידופים שעוברים את מסנני התגובות של האתר (אם האתר עדיין מעסיק כאלה) מלמדים שקהו חושיהם או שבעיניהם תגובות שיש בהן הסתה, גידופים וקללות הן תגובות לגיטימיות.

מתוך שתי הרצאות ביקורתיות שנתן פייר בורדיה, הסוציולוג הצרפתי הנודע, ב-1996 בנושא הטלוויזיה ושדה התקשורת, נחרת בי משפט המתאר את עולם העיתונות כ"משחק, שבו מראות משתקפות זו בזו". כנראה שכך מבינים עיתונות גם בעיתון "העיר"

מתוך שתי הרצאות ביקורתיות שנתן פייר בורדיה, הסוציולוג הצרפתי הנודע, ב-1996 בנושא הטלוויזיה ושדה התקשורת (תמליל ההרצאות, ששודרו בזמנו בטלוויזיה הצרפתית, יצא לאור כספרון שגם תורגם לעברית), נחרת בי משפט המתאר את עולם העיתונות כ"משחק, שבו מראות משתקפות זו בזו". כנראה שכך מבינים עיתונות גם בעיתון "העיר". מספיק לפתוח את שבעת העמודים המרכזיים של גליון ה-22.11.01, המוקדשים בהתרגשות להגיגים, לאישיות ולקריירה של העיתונאי ואיש התקשורת יאיר לפיד, כדי להבין למה הכוונה. בכל עמוד (כולל עמוד השער) מופיע צילום של לפיד בפוזה מבוימת אחרת: מדפיס במכונת כתיבה (רציני ורגיש), מעשן סיגר (אנין טעם ואיש העולם), משחק סנוקר (מנוסה ומחוספס), מחופש למרלון ברנדו (גבר שבגברים). התמונה הסמלית ביותר, וזו המסכמת את כל השאר, היא זו שבה מביט לפיד הצעיר בהשתקפותו במראה, המחזירה אליו מבט רב-משמעות. האירוע החדשותי המשמש סיבה לסיקור הנרעש הוא צאת ספרו החדש של לפיד, רומן בלשי בשם "החידה השישית" (הוצאת "קשת"), שנמצא במקום הראשון ברשימת רבי-המכר כבר כמה שבועות. בצמוד לראיון, שרק פסקאות ספורות מתוכו עוסקות בספר החדש, מתפרסמת גם חליפת מכתבים שניהל לפיד עם המראיינת כשהיתה בגיל העשרה. ואכן, כמו בקריאת בלש טוב, הקורא/ת נותר/ת במתח לאורך הקריאה כולה, תוהה אם יתגלה קשר בין התמונות והמכתבים האישיים (המוצגים כמסמך היסטורי מרתק, בסגנון מכתבי נפוליאון לגוזפין) לספר החדש. ייתכן, אמרתי לעצמי, שנעשה כאן ניסיון מקיף ולא מתפשר לעמוד על "כוונת המשורר". אמנם איני חושבת, ברוח הניו-קריטיסיזם, כי באופן גורף אין לזה חשיבות להבנת הספר, וכי הביוגרפיה המקצועית והאישית של לפיד אינה משמעותית בהקשר זה - אבל לא צריך להגזים: באצטלה של הצגת ספר חדש מציג יאיר לפיד בפעם המי-יודע-כמה את עצמו, כשהכתבת ועורכי העיתון מספקים לו בימה חופשית למטרה זו. יאיר לפיד אינו הסלבריטי היחיד שמקדם מכירות באמצעות דימויו, ושמכירות (ריאליות או בצורת רייטינג) מחזקות את דימויו הציבורי ומקדמות את מעמדו המקצועי וחוזר חלילה. פוליטיקאים עושים את זה; ספורטאים ודוגמנים עושים את זה; שחקנים ומוסיקאים עושים את זה, וגם אנשי תקשורת. אבל לפחות מנקודת המבט של האידיאל של העיתונות היא אינה אמורה לסייע להם בכך - ולפיד יודע את זה. התקשורת האלקטרונית והכתובה אולי אינה מצליחה למלא את תפקידה המוצהר - שהוא לספק מידע אמיתי ככל האפשר - באופן חסר פניות לחלוטין; ומפוכחים במידה זו או אחרת אנו מודעים לכך, שנוכחותו של ממד פרספקטיבי בדיווחים חדשותיים ואחרים היא בלתי נמנעת; אבל, כקוראים, יש לנו ציפייה שישתמר איזה מרחק ביקורתי בין הגורם המדווח לבין נושא הדיווח. גם אם הכתבת חשה שזכתה להכיר "יאיר לפיד שלגמרי לא הכרתם" בחייה האישיים, אין זה הופך את תגליותיה לעיתונאיות. הצגתן ככאלה מחפה על העדרו של מרחק כזה - והתוצאה היא עיתונות בטעם רע. גיליון 36, ינואר 2002

כמה אפשר עוד להתרגש מעיתונאים המנצלים את המוניטין שצברו בחשיפת האמת, כדי למכור משהו לאותם צרכנים שנותנים בהם אמון?

בשורות טובות אינן תופעה שכיחה במחוזותינו, ולפיכך שמחתי מאוד לשמוע כי סכנת הדגים המזיקים לבריאות חלפה. כחובב דגים מושבע, חזרתי לפקוד את המסעדות המשובחות ולהתענג על סלמון בגריל או בורי עשוי היטב בלי שספקות יעיבו על הנאתי. אף לא שמץ של פקפוק חלף במוחי בטרם נגסתי בבשר הרך והטעים. לרגע לא הירהרתי בחומרים המסרטנים שאולי אני מכניס במו ידי לפי, וכאילו לא היתה ולא נבראה כל אותה סערה תקשורתית שהבהילה את הצרכנים. כל זאת למה? איך אני יודע שהסכנה חלפה? פשוט מאוד: שמעתי במו אוזני את התשדיר של ארגון מגדלי הדגים, ובו קריין המודיע בקול סמכותי ביותר כי "הבריאות מובטחת, דגי הבריכה חוזרים לצלחת". ומיהו אותו קריין המצטט מומחים עלומי שם שביצעו לכאורה בדיקות כלשהן? אם אוזני לא בגדו בי, הרי שזיהיתי את קולו של רפי גינת, איש "כלבוטק", אביר הגנת הצרכן, הוא ולא אחר. אם כך, אפשר להירגע. אם רפי גינת, האיש שמישיר אליך מבעד למסך מבט קורן אמינות, מאיים באצבעו על נוכלים ורמאים ומבטיח לך בקולו הרועם כי יחשוף עד תום את המזימות שנועדו לעבוד עליך, אם איש זה מבטיח לך שהדגים בסדר, מה עוד אפשר לבקש? לו מגדלי הדגים היו ניחנים בחוש הומור, הם היו יכולים לשכור לתשדיר את שירותיו של גלעד "שותק כדג" שרון, אולם במחשבה שנייה, ייתכן שהוא היה גובה על כך מיליון וחצי דולרים. אבל לא עת בדיחות היא. מגדלי הדגים היו זקוקים למישהו שיכבה עבורם את השריפה במהירות, כיבוי צופי מוחץ, ואם אפשר, יותיר גם משהו לסמא את עיניהם של הצופים במחזה. רפי גינת הוא האיש. כמה אפשר עוד להתרגש מעיתונאים המנצלים תמורת כסף רב את המוניטין שצברו בחשיפת האמת, כדי למכור משהו - תמורת כסף רב - לאותם צרכנים שנותנים בהם אמון? הרי גדעון רייכר הגדול, שעם "גברת רבינוביץ שקמה בבוקר ולבשה את בגדי מחלצותיה" וכו קנה לו שם של מגן הצרכן הקטן, כבר העמיד את עצמו לרשות "המכרז של המדינה". כך הוא פותח כל חוברת של מכרז במאמר צרכני שנועד לשכנע את המשתתף כי רק טובת הצרכן עומדת בראש מעייניהם של יזמי "המכרז". ומדוע נבחר דווקא רייכר, ולא, נאמר, מיכל ינאי, או יעל אבקסיס, שגם להן סגולות שכנוע מוכחות? כי כפי שיאמר לכם כל דייג, סוד הדיג הוא בפיתיון: כשצריך לרכוש באמת את אמונו של הצרכן, יש לקחת את הטוב ביותר, ומי טוב מרייכר, המשדר לקוראים הבטחה סמויה של עברו ב"כלבוטק"? תשדירי הפרסומת אינם מפריעים לגינת להמשיך להגיש את "כלבוטק". הנה שאלה: אם התחקירנים שלו יעלו על פרשה מסעירה, כמו למשל "איך עובדים עלינו מגדלי הדגים", האם נזכה לראות אותו מישיר אלינו מבט ובקולו הסמכותי מבטיח לנו לחשוף את כל האמת? אורי דרומי הוא מנהל הפרסומים של המכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 48, ינואר 2004

אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהשחתת התקשורת בשנים האחרונות הוא אדם שאתם כנראה לא ממש מחברים בין שמו ופרצופו לבין פועלו. ניר בן צבי מסביר - כך הוא הגיע לעמדת ההשפעה שלו, וזה מקום העבודה הנוכחי שלו

זיהית את האיש בתמונה? אני אניח ברשותך כי הוא אלמוני לחלוטין עבורך. אבל כפי שיתברר לך בסוף הכתבה, ההשפעה שלו על החיים שלך גדולה יותר ממה ששיערת. נצא למסע בלשי קצר בעקבותיו – התשובות בסוף. "אם יש לבעלים של העיתון רצון מסוים, העורך הראשי יודע להוציא את זה לפועל בצורה מסוימת בלי שצריך לבקש כל יום" אז נותרה לנו עוד שאלה משמעותית אחת לענות עליה: איפה העיט-טיפנברון עובד היום? וגם שאלת בונוס: מי הוא העורך השני שמוזס הזכיר כמי שיכול לבחוש במערכת "ולסובב את הספינה". ועכשיו, הגיע הזמן לתשובות: טיפנברון הוא העורך הראשי של וואלה. והאדם השני הוא רון ירון, העורך הראשי של "אולפן שישי" של חדשות 12. הסיפור על העיט הוא נחלת העבר – אלא מעלה כמה שאלות נוקבות על גופי התקשורת גם כיום. מדוע מינה אלי עזור, המו"ל של וואלה וגרוזלם פוסט, את "העיט" טיפנברון לעמוד בראש המערכת העיתונאית? כמי שיצא לו מוניטין של אדם שיודע להשתמש במערכת העיתונאית לשירות האינטרסים של בעל ההון המחזיק בעיתון, המינוי הזה מחייב קריאה בזכוכית מגדלת באתר הפופולרי, והטלת ספק רצינית בתיווך המידע. בעיקר בכל הנוגע לשר האוצר אביגדור ליברמן, המוכר על פי פרסומים כידידו הטוב. לא רק וואלה צריך להיות תחת העין הבוחנת – אלא כל העיתונאים שמוכנים לעבוד תחת העורכים שהניעו את גלגלי המערכות המושחתות. אם למדנו ממשפט המו"לים, תיקי 2,000 ו-4,000, הוא שהשירות שנתנו עורכים כמו ירון וטיפנברון לבעלי העיתונים הוא הבסיס עליו צמח הניסיון לכאורה של ראש ממשלה לנסות להשפיע על דעת הציבור באופן כה בוטה. האם בפעם הבאה שיאלצו לשרת אינטרסים זרים ולעוות את המציאות בדיווחם – ירימו קול? חשוב לי לומר היום תודה מיוחדת לראש מערכת החדשות של @WallaNews ליאור לנדנברג והעורך הראשי ערן טיפנברון על התמיכה והפרגון האדירים. זה לא טריוויאלי בכלל ואני מעריך זאת מאוד. תודה מיוחדת גם לעורך הראשי הקודם מעין דגן שנתן לי את ברכת הדרך

סכסוך העבודה הראשון בין הנהלת "מעריב" החדשה לבין ארגון העיתונאים הסתיים בהתחייבות של ההנהלה לא לבצע שינויים מבניים באופן חד-צדדי

סכסוך העבודה הראשון בין הנהלת "מעריב" החדשה לארגון העיתונאים הגיע היום לסיומו. הנהלת העיתון התחייבה ליידע מראש את ועד העובדים על ביצוע כל שינוי מבני בעיתון (לרבות מיזוגו של "מעריב" עם "מקור ראשון"), וזאת לפני שתתקבל החלטה על השינוי. עוד התחייבה ההנהלה לנהל משא-ומתן עם ועד העובדים על השלכות אפשריות של שינויים מבניים בעיתון לפני שתתקבל החלטה בעניין. שני הצדדים התחייבו לקיים משא-ומתן "בתום לב וביעילות ותוך פרק זמן סביר", ולשוב לקיים פגישות עדכון שבועיות "ברוח טובה ותוך שיתוף פעולה הדדי". אל ההסכמות הללו הגיעו הצדדים בסיומו של דיון היום בבית-הדין האזורי לעבודה, לאחר שנשלחו לדון ביניהם על-ידי השופטת, סיגל דוידוב-מוטולה. משהגיעו להסכמות, סגרה השופטת את התיק. היה זה סיום רגוע ומחויך, משני הצדדים, לסכסוך שהחל בטונים צורמים. לפני שבועיים הגישה ההסתדרות לבית-הדין, באמצעות עו"ד איריס ורדי ועו"ד אמיר בשה, בקשה לאסור על אחוזת-הירש בע"מ, בעלת "מעריב", לבצע שינוי מבני חד-צדדי בעיתון. "נראה כי מטרת המשיבה הינה ליצור עובדות מוגמרות בשטח, לפגוע בעובדים, לפגוע במעמד ועד העובדים ובמעמד ארגון העובדים היציג", נכתב בבקשה. "[...] על אף העובדה כי המשיבה קיבלה לידיה את מעריב באמצעות סרטיפיקט בדמות של הסכם קיבוצי עם נציגות העובדים – המשיבה אינה רואה עצמה מחויבת למערכת יחסי עבודה קיבוציים [...] שבועות בודדים לאחר החתימה על הסכם קיבוצי ומיד עם העברת עיתון מעריב לידי המשיבה, החלה חרושת של שמועות במסדרונות מערכת העיתון ברח קרליבך 2 בתל-אביב בדבר מעבר המערכת לירושלים או לראש-העין. כמו כן ובפועל, עיתונאים החלו לבצע עבודות ללא תמורה עבור מקור ראשון, לאחר שהתבקשו לעשות כן". בתגובה שהגיש ביום חמישי האחרון עו"ד איתמר נצר, כתבה הנהלת "מעריב" לבית-הדין כי "הטענה בדבר פגיעה לכאורה בזכויות העובדים הינה מגוחכת". לטענת הנהלת "מעריב", "כלל העובדים מרוצים מעבודתם החדשה, אלא שהמבקשת החליטה באופן מודע לפגוע במערכת יחסי העבודה מתוך שיקולים זרים [...] המבקשת החליטה להעכיר ולטרפד את מערכת יחסי העבודה, ושמה לה למטרה להערים קשיים על דרכה של המשיבה ללא כל הצדקה רלבנטית, אך ורק כדי להפעיל עליה לחץ להיכנע לתכתיבי המבקשת ולקלוט לעבודה את מר מטר" (חגי מטר, יו"ר ועד העובדים, שפוטר מהמקומון "זמן תל-אביב"). כדי להדגים את הרצון הטוב שהפגינה, לטענתה, ציינה הנהלת העיתון כמה צעדים שנקטה לטובת העובדים. בין היתר הוזכר כי הוחלט להעניק לכתבים חדר מנוחה, לקלוט עובדת שנותר זמן קצר לפרישתה לגמלאות, להחזיר לעיתונאים את המנוי ל"מעריב", להפעיל מחדש מוניות לעובדי הלילה ולאפשר לוועד להשתמש בחדרי הישיבות של ההנהלה לצרכיו. לגופן של הטענות שהעלה ועד "מעריב" השיבה ההנהלה כי "נכון להיום אין עדיין החלטה בדבר המעבר לירושלים [...] אין מדובר במעבר מלא של כל המערכת. במהלך המתוכנן והנשקל, מדובר על מעבר של חלק מהמערכת לירושלים, בזמן שיתר המערכת תיוותר בתל-אביב או בגוש דן. [...] אין צידוק כלכלי ואין צידוק ארגוני-ניהולי להחזיק שתי מערכות עיתון נפרדות, אחת בתל-אביב ואחת בירושלים. [...] המשיבה בוחנת אפשרויות שונות, האופציות כללו גם אפשרות של מעבר לראש-העין, אך בשלב זה מדובר באפשרות שירדה מן הפרק. המשיבה שוקלת גם מעבר של המערכת מתל-אביב לירושלים, למשרדי מקור ראשון. מדובר כרגע ברעיון שטרם גובש, ואשר המשיבה עדיין אינה יודעת מה בדיוק ברצונה לעשות". אשר לאפשרות ש"מעריב" ימוזג עם "מקור ראשון", טענה ההנהלה כי אף זו "ביצה שטרם נולדה". כמו כן הכחישה הנהלת העיתון את הטענה שעיתונאים מ"מעריב" התבקשו לבצע עבודה ללא תמורה ל"מקור ראשון". בתשובה לתגובת "מעריב" טען ועד העיתונאים, בין היתר, כי ההנהלה ביטלה לאחרונה את הפגישות השבועיות עם נציגות העובדים, וכי בניגוד לתיאור שעלה מצד ההנהלה, יש דווקא עובדים ב"מעריב" שאינם מרוצים מהמצב החדש. "באתר ובגרפיקה, העובדים אינם מעזים לפצות פה וגם אין להם בפני מי להתלונן מלבד הוועד", נכתב. "כנ"ל לגבי אנשי דרג הביניים בעיתון, שהעומס עליהם הוכפל ואינם מעזים לפצות פה משום קרבתם היחסית להנהלה הבכירה. פניותיהם לוועד נעשות, אם כן, בצירוף בקשה חוזרת ונשנית כי שמם לא יוזכר". עוד ציין ועד העיתונאים כי התנאי הבסיסי של הסעת עובדים ממשמרת המסתיימת בלילה לא הושב על כנו במלואו. "עובדי המקומונים בבאר-שבע עדיין הולכים ברגל לביתם, וזאת בשעה 02:00 לפנות בוקר, והבעיה שם טרם נפתרה חרף פניות הוועד", נכתב. על חילוקי הדעות האלה, ואחרים, יוכלו הצדדים לשוב ולדון כבר בימים הקרובים, עם חידוש הפגישות השבועיות בין ההנהלה לוועד בבית "מעריב", ולא בבית-הדין לעבודה. 41045-01-13

פחות עורכים ומשכתבים, יותר עבודות עריכה לעיתון המודפס ולאינטרנט במקביל, הרבה יותר טעויות שמעצבנות את קוראי ה"וושינגטון פוסט"

לפיליפ כהן נמאס משגיאות הכתיב הרבות שהוא מגלה בעיתון שלו כמעט מדי בוקר. "אם אתם מתעלמים מעניינים בסיסיים כמו תחביר וכתיב", כתב בזעם למערכת, "מעניין באיזו מידה של אחריות אתם מתייחסים לדיוק העובדתי?". האומבודסמן, נציב קבילות הקוראים של מערכת ה"וושינגטון פוסט", לא הופתע מן הפנייה: הוא עצמו מוטרד מריבוי הטעויות הקופצות לעיניו בכל פעם שהוא פותח את העיתון. השגיאות הן קטנות, כתב לפני ימים אחדים האומבודסמן אנדרו אלכסנדר, אבל אין להן קץ. הן מביכות, בלשון המעטה: בידיעה על טקס קבורה בבית-העלמין הצבאי בארלינגטון נכתב ב"פוסט" כי אחד החיילים נעל "סירות (boats) מצוחצחות" במקום מגפיים (boots), ובמקרה אחר דווח כי שדרן רשת הטלוויזיה NBC טום ברוקאו, שהיה מעורב בתאונה, "לחץ על ההפסקות" (breaks) במקום על הבלמים (brakes), ואפילו שמה של קפריסין שובש באחת הידיעות. מספר השגיאות הולך וגדל, ואף אחת מהן אינה נעלמת מעיני הקוראים. היקף התלונות גדל בהתמדה. "העריכה הרשלנית הזו באחד העיתונים החשובים ביותר במדינה, שנחשב מקור אמין של מידע, היא מטרידה ומאכזבת", כתבה הקוראת סוזנה יובינו. עורכי עיתונים מודעים לנזק המצטבר של טעויות, גם זעירות לכאורה. מחקר שנערך לפני כעשר שנים בארצות-הברית על אמינות העיתונים קבע כי "כל שגיאת כתיב, גרש שאינו במקומו, משפט לקוי ומסורבל, כיתוב תמוה או מפה שגויה שוחקים את אמון הציבור ביכולתו של עיתון לעשות את מלאכתו כראוי". איך זה קורה? אלכסנדר משוכנע שזו אחת התוצאות של הצמצום המשמעותי בכוח האדם של העיתון. לפני עשר שנים הועסקו במערכת ה"פוסט" כ-900 עיתונאים, בלי למנות את עובדי המהדורה המקוונת. השנה נמצאים ברשימת מקבלי השכר של העיתון רק 650 עיתונאים, כולל אנשי האינטרנט. מספר העורכים-משכתבים (copy editors) ירד מ-75 בשנת 2005 ל-43 ב-2008, בעיקר באמצעות הסדרי פרישה מוקדמת. בקרוב צפוי ב"פוסט", כמו בעיתונים רבים אחרים, גל נוסף של הצעות פרישה, שיקטינו עוד את כוח האדם המיומן העוסק הן בכתיבה והן בעריכה. גם בטור קודם של האומבודסמן שעסק במכת השגיאות – לא רק בטעויות כתיב אלא גם בהפניה מעמוד השער של אחד מחלקי העיתון לכתבה שלא הופיעה או בידיעה שנקטעה באמצע משפט – התמקד אלכסנדר בצמצומים כסיבה העיקרית. בשיחה עם ראש דסק החדשות בעיתון, ביל וולש, התברר לו כי בעוד שלפני שנים אחדות עסקו מדי ערב 20 עורכים-משכתבים בהכנת עמודי החדשות לדפוס, הרי שבאחרונה יש בכל משמרת שבעה או שמונה אנשים בלבד. אפשר שגם ב"ניו-יורק טיימס" עומד תהליך זהה של פיטורים המוניים מאחורי הגידול המביך, שעליו דווח לאחרונה, במספר התיקונים שהעיתון מפרסם מדי יום בעמ 2, ואשר הגיע לשיא ב-9.1.10 עם 36 תיקונים ביום אחד. אבל אלכסנדר משוכנע שהקטנת מספר העורכים והמשכתבים אינה הסיבה העיקרית למבול השגיאות. לב הבעיה הוא השינוי שחל בשנים האחרונות בהגדרת תפקידיו של המשכתב ומשימותיו, כחלק מן התהליכים העוברים על עיתונים הנדרשים למזג את פעילויותיהם בדפוס ובאינטרנט. ה"וושינגטון פוסט" היה בין העיתונים הגדולים הראשונים באמריקה שהבינו במחצית הראשונה של שנות התשעים שעתיד התקשורת טמון באינטרנט, הקים חברה מיוחדת לשם כך (Digital Ink) והעלה לרשת מהדורה מקוונת לפני רבים אחרים. גם כשהחלו העיתונים המודפסים לדעוך, התפוצה ירדה וההכנסות מפרסום הצטמצמו, הזדרז העיתון להתאים את עצמו למציאות, ובנה דסק חדשות חדש, משולב לפרינט ולאינטרנט, שבו גם אולפנים לשידורי רדיו וטלוויזיה. במערכת נבנה תפקיד חדש: Multiplatform Editing Chief – עורכת ראשית לעריכה רבת-פלטפורמות. אוחדו גם תפקידי העריכה שפעלו בנפרד במשך דורות בדסקים העירוני, הארצי והבינלאומי ובדסק השכתוב. הבעלים יכלו להתגאות בצעד כלכלי יעיל ומוצלח, אבל מנקודת מבטם של העיתונאים והקוראים, התברר שיש לכך מחיר באיכות המוצר. אם בעבר היה עורך יכול להתמקד בטיפול דקדקני בטקסט ובכותרת לעיתון שיצא לאור פעם ביום, הרי עתה הוא נדרש לעסוק במגוון של עניינים נוספים – בעיקר בשל הצורך להכין במקביל את הטקסט למהדורה המקוונת. האינטרנט הוא מדיום תובעני, ולא רק משום שבמקום דדליין יומי אחד עובדים העורכים מסביב לשעון, ונדרשים לטפל בכמויות גדולות יותר של ידיעות וכתבות. אלכסנדר מתאר את המשימות החדשות שמוטלות על העורך: לצד העריכה המסורתית של הטקסט, עכשיו עליו לנסח כותרות שונות לאינטרנט, כאלה שיזוהו על-ידי לקטני החדשות המקוונים; לאתר חומרים נוספים וליצור אליהם קישוריות; ולבחור את מלות המפתח, התגיות שבאמצעותן יגיעו מנועי החיפוש אל הטקסטים. גם ה"פוסט", מכובד ועטור תהילה ככל שיהיה, מנהל 24 שעות ביממה תחרות מתישה על צמרת הידיעות שיזנקו לעין הגולש כשהוא מחפש משהו בגוגל או ביאהו. זה לא רק עניין של כבוד מקצועי, מדובר בלחם ובחמאה: חשיפה גדולה יותר באמצעות מנועי החיפוש תגדיל את ההכנסות של העיתון מהפרסומות המשובצות באתר שלו. המשימה המשולבת הזו מוטלת לפי שעה ב"פוסט" רק על כמה מעורכי העיתון, שעברו הכשרה לבצע במקביל את כל התפקידים. אבל בשבוע שעבר החלה בעיתון תוכנית השתלמות מקיפה, שבסיומה יוכלו עוד עורכים, כמו גם כתבים, לתת יד במשימות העריכה המשולבת. תחקיר השגיאות של האומבודסמן מסתיים בנימה אופטימית: אף שהטכנולוגיה החדשה יחסית של האינטרנט היא שורש הבעיה, דווקא ממנה מקווים לבשורה. בקרוב ייכנסו לשימוש מערכות תיקון מתוחכמות, שיוכלו לזהות שיבושים מן הסוג שמטריף את קוראי ה"פוסט" ועיתונים אחרים. כל גולש יודע שיש כבר עתה תוכנות לתיקון שגיאות כתיב, אך הלשון והטקסט מציבים להן אתגרים מסובכים: מתקן השגיאות האוטומטי מזהה שגיאת כתיב, אבל אינו יכול לדעת אם הכותב התכוון להזכיר בטקסט את מייקל גקסון או מייקל גורדן. הדור החדש של מתקני הלשון הממוחשבים אמור לתת מענה לבעיות מסוג זה, או לפחות להתריע עליהן בפני עורך לחוץ שמנסה לרקוד על כמה פלטפורמות בעת ובעונה אחת. אבל גם בעידן עתידני זה, אלכסנדר מאמץ את אזהרתו של חוקר התקשורת פיטר רוי קלארק מפני הסתמכות יתר על טכנולוגיה. מדובר בכלי עזר בלבד, ולא בכוח אלוהי שיכול להבטיח טקסט נקי משגיאות, הוא כותב, ומזכיר לעמיתיו למערכת את הכלל הישן והטוב: אין תחליף לעורכים מנוסים וקפדנים בשר ודם. וגם: את העזרה הרבה ביותר יכולים להעניק להם הכתבים – אם יקפידו על ניסוח ואיות מדויקים בטקסטים שהם מעבירים למערכת.

עיתונאי שמוצא לנכון למתוח ביקורת על מבקר המדינה מכונה על־ידי אוהדיו קרנף, מושחת ואפילו בוגד. לא ברור כיצד יתויג כותב שורות אלו

לא עניין פשוט, בימים אלה, להיות עיתונאי שמותח ביקורת על מבקר המדינה. למען האמת, זה יכול להיות די מסוכן: עלולים לכנות אותך "בוגד", להאשים אותך בעזרה לאויבי ישראל, או חמור מכך - בהגנה על ראש הממשלה אהוד אולמרט(!). בקרב אוהדיו של המבקר המשוואה פשוטה: אם אתה יוצא נגד מבקר המדינה, אתה מן הסתם בעד ראש הממשלה, וזה - כידוע לגולשי האתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק - גרוע כמעט כמו שחיתות. במיכה לינדנשטראוס - כמו ביתר חבריו למועדון הלוחמים בשחיתות, ובהם החשב הכללי ירון זליכה, התנועה לאיכות השלטון בראשות עו"ד אליעד שרגא, ואפילו קצין המשטרה אפרים ארליך ("קרמשניט"), שחשף את פרשת פרניאן - אסור לגעת, פן יסומן העיתונאי ככתב־חצר מושחת. מבקר המדינה נוהג להדגיש כי לתקשורת יש חלק חשוב במאבק הציבורי נגד השחיתות. הוא אף החמיא לכותבי תחקירים ואמר כי לרבים מהתחקירים העיתונאיים, שבעקבותיהם התחיל לבדוק פרשיות שונות, היה בסיס. לא מפליא, אם כן, שאחד התומכים הגדולים בלינדנשטראוס הוא העיתונאי יואב יצחק, שכמה מתחקיריו אומצו על־ידי המבקר. "בגידת כתבי ופרשני החצר", קרא יצחק למאמר על עיתונאים ופרשנים בכירים שהעזו לכתוב נגד מבקר המדינה: הוא האשים אותם בהתגייסות למען ראש הממשלה וטען כי בכך הם מסייעים, למעשה, להחליש את יכולת העמידה של מדינת ישראל. לא פחות. הבעיה של יואב יצחק (ושל לינדנשטראוס, כמובן) היא שבחלוף שנתיים מאז כניסתו של המבקר לתפקיד, רשימת העיתונאים "הבוגדים" הולכת ומתארכת, והיא מקיפה עיתונאים ופרשנים בכירים כמעט מכל כלי התקשורת. נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות" כי לינדנשטראוס מזכיר את קריימר מ"סיינפלד": מתפרץ לתוך דלתות סגורות, עסוק בעצמו, נתון לתנודות חריפות במצב הרוח. "תאוות הפרסום העבירה אותו על דעתו... מבקר המדינה נשבע לקשור לחגורתו גולגולת של ראש ממשלה. בהתנהגותו אין, או לפחות לא היה, שום דבר אישי: רק התמכרות חסרת בושה לכותרות". ליואל מרקוס מ"הארץ" המבקר דווקא מזכיר את השפן הממהר מעליזה בארץ הפלאות: "רדיפת הפרסום האישי של לינדנשטראוס היא דוגמה לגולם שקם על יוצרו". בן כספית הגדיר ב"מעריב" את התנהגותו של המבקר סביב הדו"ח על העורף "מגלומניה": "בסוף, מי יתייחס אל הדו"ח לגופו של עניין? העיקר שלינדנשטראוס יקדים את וינוגרד ויגזור עוד שניים־שלושה קופונים תקשורתיים בדרך אל הכאוס". גם הביקורת והעקיצות של פרשן ערוץ 2, אמנון אברמוביץ, לא נעמו לאוזניו של המבקר, עד כדי כך שהתנה את השתתפותו בתוכנית "פגוש את העיתונות" בהוצאתו של אברמוביץ מהרכב המראיינים. אמנון אברמוביץ סבור שרדיפת הפרסום של מבקר המדינה פועלת דווקא לטובת המבוקרים: "מיכה לינדנשטראוס אולי גורם נזק ציבורי ותקשורתי לנחקרים, אך למעשה הוא עוזר להם ומיטיב איתם כשהוא חושף ומפרט את חומרי החקירה בתקשורת. אני כמעט שלושים שנה במקצוע. כולם היו מקורותי, גם בנושאים רגישים בהרבה ממשרד המבקר, ואני יכול להעיד שמעולם לא פגשתי פתולוגיה תקשורתית כמו הפתולוגיה הקיימת אצל לינדנשטראוס וסביבתו. למבקר המדינה יכול להיות תפקיד ראשון במעלה בחשיפה, הרתעה ותיקון המידות. אבל אצל לינדנשטראוס - הפתולוגיה שלו הופכת את כל העניין לפארודיה מזיקה". לשמחתם של הנחקרים, המבוקרים והחשודים, גם באגף החקירות והמודיעין של המשטרה מסכימים עם דבריו של אברמוביץ: "לינדנשטראוס מפרסם הכל ומשבש חקירות", ציטט כתב המשטרה של "מעריב", עמי בן־דוד, קצין בכיר בסוף חודש אפריל - יום לאחר שמבקר המדינה פרסם עוד דו"ח בעניינו של ראש הממשלה. "השיטה הזאת, שבה כל חומר הבדיקה יוצא החוצה לפרסום ונטחן תקשורתית ופומבית עוד לפני שהמשטרה ראתה את החומר והחלה לחקור, זה שיבוש חקירה ממדרגה ראשונה... ברגע שהיועץ המשפטי לממשלה ינחה את המשטרה לחקור את הפרשה, איזו אפקטיביות יכולה להיות לחקירה כזאת, שכל החומר גלוי לפני המעורבים, החשודים וכל עם ישראל?... המבקר פשוט דופק את כל החקירות עוד לפני שהתחילו". התנהלותו של לינדנשטראוס בתקשורת מקלקלת לא רק חקירות; נפגע גם אמון הציבור בביקורת המדינה. המהלכים שנוקט המבקר מעבר לפרסום הרשמי של הדו"חות מסיטים את תשומת הלב התקשורתית - והציבורית - לרובד האישי, פעמים רבות על חשבון דיון מעמיק בביקורת עצמה. כשראש הממשלה מצהיר בהודעה רשמית כי איבד את אמונו במיכה לינדנשטראוס ומבקש מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח נגדו בחקירה פלילית; כשדוברו אומר כי "לינדנשטראוס התנתק זה מכבר מכל ממד של ממלכתיות והוא מייצר מראית עין של ביקורת באמצעות הופעות תקשורתיות, דבר שאהוב עליו במיוחד" - הוא אינו מעלה את יוקרתו של מוסד מבקר המדינה, גם אם לוקחים בחשבון שאהוד אולמרט הוא אחד המבוקרים העיקריים. הודות לנטייתו של המבקר למשוך אליו אש, ראש הממשלה מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שהוא בחברה טובה: מודעה שפרסמו לפני כמה חודשים חמישה פרופסורים נגד לינדנשטראוס סייעה לאולמרט, בעקיפין, לחזק את טענותיו במאבקו במבקר. בראיונות עיתונאיים דחה לינדנשטראוס את הטענות כי הוא רודף אחרי ראש הממשלה. "אני בכלל לא מכיר אותו", הדגיש. אבל לאחד העיתונאים, העוקב מקרוב אחר התנהלותו של מבקר המדינה, יש גרסה אחרת: שני חברי כנסת לחשו באוזניו דברים שאמר להם לינדנשטראוס כבר בשלבים ראשוניים מאוד של החקירה בעניין "מרכז ההשקעות", עוד לפני ששלח המבקר לראש הממשלה את השאלות, ובוודאי לפני שקיבל את התשובות: "אני הולך להפיל את ראש הממשלה. הוא גמור". לינדנשטראוס מכחיש בתוקף את הציטוט המיוחס לו. יותר מ־45 דו"חות וחוות דעת - זה היבול של מיכה לינדנשטראוס בתום שנתיים לכהונתו במשרד המבקר. מצד אחד, הספק מרשים ופעלתנות של ממש, הרבה יותר מקודמיו. מצד שני, מרוב עצים לא רואים את היער: קשה לזכור במה בעצם עוסק המבקר כשכמעט כל בדיקה מלווה בפסטיבל תקשורתי הכולל אינסוף ראיונות, כתבות, קדימונים, הדלפות מ"מקורבים", אזהרות, ריבים והתנצחויות מילוליות. "האיש היחיד המוסמך לפרסם דו"חות ביקורת, על־פי החוק, הוא המבקר. בשביל מה המבקר צריך להדליף אם הוא יכול לפרסם?", תהה לינדנשטראוס באחד הראיונות, והוסיף כי לדעתו ההדלפות באות דווקא מקרב אנשים בגופים המבוקרים, המקבלים טיוטות של דו"חות לפני פרסומם. בכלל, ביקורת על הדלפות גורמת למבקר להרחיק מדי פעם בהרהוריו אל עברו כעיתונאי צעיר ודובר: הוא אינו מבין כיצד עיתונאים שמרוויחים את לחמם מהדלפות יוצאים נגדן בתקיפות כה גדולה. באתר האינטרנט של משרד מבקר המדינה נכתב כי המבקר רואה בתקשורת גורם חיוני להבאת ממצאיו והמלצותיו לידיעת הציבור הרחב. ההערה הזאת מופיעה בסעיף שכותרתו "תהליכי עבודה". הקשר עם התקשורת, מתברר, הוא בעידן לינדנשטראוס חלק בלתי נפרד מעבודת הביקורת. על ההתרחשויות מאחורי הקלעים של "תהליכי העבודה" סיפרו ב"הארץ" העיתונאים יוסי ורטר וצבי זרחיה. ורטר היה עד לניסיון שעשה שר הפנים רוני בר־און לשוחח עם מבקר המדינה בכנסת, ניסיון שנכשל באיבו כשעבר במקום כתב של Nfc: "לא עכשיו, היסה לינדנשטראוס את השר בר־און בהתרגשות, יש פה כתב מ־Nfc, הוא צריך אותי. בר־און ניסה שוב: רק מלה, אמר, פשוט, הדו"ח שלך הגיע אלי לפני יומיים ו..., אבל הכתב צריך אותי!, נזף לינדנשטראוס בבר־און. שר הפנים נסוג בתיאטרליות לאחור. סליחה, אמר בסרקאזם, לא רציתי להפריע. את ההתנצלות של בר־און המבקר כבר לא שמע. הוא והכתב פסעו, אחוזי ידיים, לעבר החניון", תיאר ורטר בעיתונו (המבקר, מספרים אנשיו, זעם למקרא התיאור הצבעוני: הוא בכלל לא הכיר את העיתונאי מ־Nfc, ולבטח לא אחז בידו בהתרגשות). הכתב צבי זרחיה פירט לקוראיו איך ידיעה בלעדית של "הארץ" מצאה את דרכה ל"גלובס": ערב אחד הוא התקשר אל דוברת משרד מבקר המדינה וביקש לשוחח עם המבקר בקשר לסיפור בלעדי שהגיע לידיו. לאחר כעשרים דקות של המתנה, חזר אליו המבקר בכבודו ובעצמו והתנצל כי התעכב מאחר שיצא לטייל עם הכלב. בשיחתם התבקש המבקר להגיב על מכתבו של נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, שיפורסם למחרת ב"הארץ", ובו טוען הנציב כי המבקר רודף אותו באופן אישי. באורח פלא, כשעה לאחר השיחה, התפרסמה באתר האינטרנט של "גלובס" ידיעה כמעט זהה לתגובה שהעביר לינדנשטראוס לשאלות "הארץ" על מכתבו של הולנדר - כתובה מנקודת מבטו של המבקר. "הארץ" לא נשאר חייב: "שוחח עם הארץ - פרסם באינטרנט", האשים העיתון ותיאר את כל השתלשלות האירועים (בתוך כך התברר כי גם כשכועסים ב"הארץ", הם יודעים לשמור על חוש ההומור: בהשראת הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", העניק העורך לידיעה את כותרת־הגג: "המבקר שירד עם הכלב בשעת לילה"). בלשכתו של לינדנשטראוס טוענים כי הסיפור שונה לחלוטין: הכתבת מ"גלובס" היא שפנתה אל המבקר ראשונה באותו עניין. מכריו של המבקר יודעים לספר כי הוא מאוד לא אוהב ביקורת. בכמה מקרים אף שיגר מכתבים אל עורכי עיתונים כדי למחות על דברים שנכתבו עליו. במיוחד מרגיז אותו שהעיתונאים שפרסמו נגדו דברי ביקורת נוקבים, לא ביקשו לפני הפרסום את תגובתו. בשיחות סגורות הוא אף שקל להחריף את התגובה ולהגיש תביעה נגד כמה עיתונאים, אך אנשיו הניאו אותו מכך, לאכזבתו הרבה. את החלטותיו התקשורתיות הוא מקבל בעצמו - מלא ביטחון עצמי בהיכרותו עם הזירה ועם הנפשות הפועלות בה (לאחר בחירתו, הוא נפגש ואף שוחח כמה פעמים בטלפון עם יועץ התקשורת מוטי מורל. השניים עבדו יחד עוד בתפקידו הקודם של לינדנשטראוס כיו"ר נציגות השופטים, ומורל נשכר אז על־ידו כדי להילחם במשוב השופטים של לשכת עורכי־הדין). הוא גוזר ושומר כל מלה שנכתבת נגדו. כלפי חוץ, רשימת הפרשנים הבכירים שכותבת עליו ביקורת לא מרשימה אותו. בלשכתו אומרים כי מדובר במיעוט: רוב העיתונאים דווקא תומכים בו ומספרם גבוה אף מעבר למה שציפה עם כניסתו לתפקיד. המבקר, מרגיעים אנשיו, שלם עם עצמו לחלוטין. הטענות נגדו לא יעזרו: הוא ימשיך להוציא דו"חות, לפרסם שמות ולדרוש שקיפות ואחריות אישית. הוא סבור שמבקריו מפריחים נגדו האשמות שווא על היותו "רודף כותרות" ו"מדליפן חולה תקשורת", רק משום שאינם יכולים למצוא שום פגם של ממש באדם שהיה שופט במשך 35 שנים. מאז כניסתו לתפקיד, הספיק מבקר המדינה להסתכסך עם לא מעט אנשים: שרים, עיתונאים ופרשנים בכירים, קצינים במשטרה וקציני צה"ל. לתפיסתו, הסיפור הוא על מאבק בין שני מחנות: תומכי הביקורת מול תומכי ראש הממשלה. הוא סבור כי אנשי הקבוצה השנייה מנסים - באמצעות הטחת האשמות שקריות - לתקוע מקלות בגלגליו, כדי למנוע ממנו לנקות את האורוות. קשה להתייחס לטיעון הזה ברצינות: רשימת המתנגדים למבקר מגוונת מכדי להיות מאורגנת. מתנגדיו בוחנים את התנהלותו לגופה ולא ברור להם מה קודם למה: האם הלהט להשיג כותרות נולד מתוך הדו"חות, או חמור מכך - הדו"חות נולדים מהתשוקה לכותרות. כך או כך, מוסד הביקורת ניזוק. שנתיים חלפו, ומבקר המדינה מתעקש לא להבין: תקשורת היא לעתים כמו סמים - מינון יתר עלול להיות קטלני. גיליון 68, יוני 2007

משבר הטלוויזיה המסחרית: חדשות ערוץ 2 סיקרו את ענייני הערוץ באופן מוטה וניצלו את המסך לטובת אינטרסים של בעלי הבית

לפני שבועיים הוקדש אחד מפרקי תוכנית הריאליטי "מאסטר שף" למוצר המזון הידוע בישראל בשם "פתיתים". חיים כהן, אחד השופטים בתוכנית, אמנם הפליג בשבחיו של המאכל העממי, אבל בשום שלב לא נמסר לצופים גילוי נאות ששידור הפרק מומן על-ידי חברת אוסם, יצרנית הפתיתים הגדולה בישראל. גם השבוע בתוכנית, בפרק שבו המתמודדים נשלחו במפתיע למסע קולינרי קצר בקהילות יהודיות ברחבי הגלובוס, לא נאמר איזה סכום שילמה על כך הסוכנות-היהודית. כמו שערוץ 2 מוכר לכם פתיתים, ככה הוא מוכר לכם פגיעה בדמוקרטיה. בשבוע שעבר הודיע הערוץ בקול תרועה רמה על ביטולן של התוכניות "שש עם" ו"פגוש את העיתונות" ועל קיצור המהדורה המרכזית בשל מצוקה כלכלית חריפה. בכירים בערוץ, כמו מנכ"ל רשת אבי צבי וסגנו שאול מגנזי, קוננו בראיונות שנתנו על ביטולם של משדרי חדשות דווקא ערב בחירות והזהירו מפני פגיעה בדמוקרטיה. שקופית בגוון שחור מאיים, שהעלה הערוץ שוב ושוב לאורך ערב שידורים אחד לפחות, הודיעה בלי היסוס על מי מוטלת האשמה: "שינויים בלוח השידורים בעקבות מדיניות הממשלה". הנארטיב שבחרה חברת החדשות של ערוץ 2 לשווק לצופים היה צר מאוד. חדשות 2 בחרה שלא לספר שראשי קשת ורשת תבעו מהממשלה הקלות תוכן משמעותיות ובאותה עת לא נענו; לא סופר שלערוץ 2 כבר הובטחו הקלות פיננסיות משמעותיות, כמו אלו שניתנו לערוץ 10; לא סופר שמשמעות ההקלות הנוספות שדרש ערוץ 2 היא פחות דרמה ותעודה על המסך; לא סופר שההקלות עלולות להוביל לשלילת פרנסה ממאות יוצרים ובני משפחותיהם; ולא נאמר שאפשר בהחלט לפרש את ההקלות הללו כעוד תספורת של חובות לציבור של טייקונים – בעלי הבית של ערוץ 2, כולם אנשי עסקים מובילים במשק הישראלי, שלפני כמה שנים הבטיחו הרים וגבעות כדי לקבל לשליטתם ערוץ שידור, ועכשיו מתקשים לעמוד בהבטחותיהם. במהלך חודשי התגלגלותו הארוכים של משבר ערוץ 10 אכן התעורר חשש אמיתי שמא ראש הממשלה מנסה להתנכל לחופש הביטוי של הערוץ. רגע לפני שחלף המשבר הזה השכילו ראשי ערוץ 2 להתלבש עליו ובעיקר ליטול ממנו את הסלוגן המנצח: גם בחופש הביטוי שלנו מנסים לפגוע, ולכן נאלצנו להוריד את "שש עם". מה יהיה עכשיו על הדמוקרטיה הישראלית?! גם כותב שורות אלו, שממלא תפקיד באיגוד במאי הקולנוע והטלוויזיה, אינו אובייקטיבי: ציבור הבמאים עתיד להיפגע קשות מקיצוץ מחויבויות התוכן של ערוץ 2. זכייני הטלוויזיה המסחרית אכן שרויים במשבר כלכלי לא פשוט, ויש מחלוקת נוקבת בשאלה אם פתרון המשבר צריך להיות כרוך בפגיעה משמעותית ביצירה המקורית על המסך. בינתיים הכריעה הכנסת שכן. גם כך, לא מוגזם היה לצפות מחדשות 2 לפרוש בפני צופיה את מלוא התמונה. במקום השקופית השערורייתית וגונבת הדעת היה על החברה להכין אייטם מקצועי שייתן ביטוי הוגן והגון לכל הצדדים המעורבים בסיפור – זכיינים, יוצרים ונציגי הממשלה. אבל חדשות 2 לא רצתה או לא יכלה למלא את תפקידה העיתונאי המובן מאליו. חברת החדשות, מן הסתם במצוות ראשי הערוץ, הצטרפה למלאכת הלובינג וניצלה את המסך – משאב ציבורי, יש להזכיר – כדי ללחוץ על פוליטיקאים לחיצים ערב בחירות. זה כמובן עבד. שלי יחימוביץ למשל מיהרה לכנס מסיבת עיתונאים שבה השוותה בין התמלוגים המגוחכים, כהגדרתה, שמשלמת כימיקלים-לישראל לבין התשלומים הגבוהים השונים שמושתים על הערוצים המסחריים. את העובדה שכי"ל ואחת מזכייניות ערוץ 2 חולקות אותו בעל בית שכחה משום מה יו"ר העבודה להזכיר. כשפוליטיקאי מנצל את מעמדו כדי לקדם אינטרס אישי שלו, הוא יודע שכלי התקשורת, וחדשות 2 בתוכם, עלולים לעוט עליו ובצדק. מי יעוט על חדשות 2 כאשר היא מסקרת את עצמה בצורה מוטה, שלא לומר מנצלת את המסך בבריונות? אז בפעם הבאה שנחמיה שטרסלר מקונן ב"אולפן שישי" על ועד עובדי נמל אשדוד שמנצל לרעה את משאבי הנמל או מתלונן על מתנות שנתניהו מחלק לפני ה-22 בינואר, תזכרו שגם האכסניה שלו נקטה אותה טקטיקה של עובדי הנמל ואף זכתה ליהנות ממנעמיה של כלכלת בחירות. שלא יעבדו עליכם. אסף כרמל הוא אחראי קידום היצירה המקורית באיגוד הבמאים

עוד פרטים על הפיגועים בהודו, שעדיין לא ידוע עליהם הרבה | עוד קרבות רחוב מילוליים שמביאים כתבי הכנסת | וערוץ 10 מתעורר לבוקר לא משהו

"פרטי הפיגוע המשולב הולכים ומתבהרים", נכתב בסוף כותרת המשנה על שער "מעריב". ואכן, היום ניתן למצוא מידע רב באופן יחסי על פיגועי הטרור הרצחניים בבומביי (או מומבאי בשמה האחר). לאור מורכבותו של הפיגוע, שביצעו כנראה כמה עשרות מחבלים שהגיעו כנראה מפקיסטן וכנראה דרך הים והיכו בכמה נקודות ברחבי הכרך הענק, ולאור העובדה שהכל קרה בהודו המבלבלת ממילא, ניתן להתפעל מתמונת המצב – חסרה, מלאת חורים ונשענת על תקשורת זרה, אמנם – שמצליחים לשרטט היום העיתונים. מצד שני, ניתן ללגלג על העובדה שהתקשורת העולמית כולה, חמושה בטכנולוגיות מתקדמות ומקושרת גלובלית מכל חור לכל חור, לא מצליחה לשרטט תמונת מצב מלאה של אירוע המתרחש במקום אזרחי מרכזי, שורץ עיתונאים ועמוס אזרחים בעלי סלולרי ודוברי אנגלית. כפי שאמר אתמול הקריין בלקוניות בהירה ברשת סקיי-ניוז הבריטית: איננו יודעים כעת כלום, שום דבר. באותה עת עמיתיו בערוצים 2 ו-10 דיסקסו שוב ושוב את הפרטים שאינם יודעים. העיתונים הישראליים לא הסתפקו במידע שלוקט מהסוכנויות הזרות ומערוצי הטלוויזיה, ומיהרו למצוא אנשי קשר בהודו, או לשלוח לשם עיתונאים משלהם. ב"ידיעות אחרונות" מדווחת איימי גינזבורג, שהצליחה לראיין את המטפלת שחילצה את בנם בן השנתיים של שליחי חב"ד מבית-חב"ד הנצור. העיתון מספק גם פרטים על כמה מבני-הערובה, תשעה במספר לפי "ידיעות אחרונות", ש"קיים חשש כבד לחייהם". איתמר אייכנר מראיין שני אנשי עסקים ישראלים שהצליחו להימלט מהמחבלים. ב"הארץ" שלחו להודו את אנשיל פפר, וגייסו את כריסטיאן אמנפור, כתבת CNN המפורסמת, שכתבה טור "מיוחד להארץ". "הארץ" גורס שמספר בני-הערובה הישראלים הוא "כעשרה". יאיר אטינגר משרטט את דיוקנם של כמה מהם. ב"מעריב" מדווח מבומביי כתב בשם אלכס חיים. "מיוחד למעריב", זועקת הכותרת על השער, "דיווח מלב התופת". אבל כגודל ההתפארות קוטן הדיווח, שהיה יכול להילקט מסוכנויות הידיעות. הדיווח של ראוי טיקסיט ("מיוחד למעריב") ארוך מעט יותר, אולם גם הוא אינו מביא מידע ממקור ראשון. לפי העיתונים, עד כה נהרגו בפיגוע 125 איש (130 לפי אחד הדיווחים ב"מעריב"). יותר מ-235 נפצעו. 12 שוטרים נהרגו, ביניהם ראש היחידה ללוחמה בטרור. עשרות בני-ערובה עדיין מוחזקים בידי המחבלים. על מה ולמה? מי הם המחבלים ומה הם רוצים? העיתונים מנחשים כעת כי מדובר בקבוצת טרור קשמירית בגיבוי פקיסטני שאומנה על-ידי אל-קעידה, שכנראה רוצה לשחרר אסירים, לפגוע בכלכלה ההודית ועוד כהנה וכהנה. פרטים בהמשך, או שכן או שלא. עוד עניינים: שרת החוץ אומרת ל"ידיעות אחרונות" כי בית חב"ד נמצא בסמטה צדדית, ולכן המשרד מניח כי ההתקפה עליו היתה מכוונת ולא תוצר לוואי של התקפה מרכזית אחרת. ב"הארץ" מביאים הערכה "ממערכת הביטחון", שלפיה לא ניתן לקבוע אם ההתקפה מקרית או מכוונת. העיתונים מדווחים כי הודו דחתה את הצעת הסיוע הבטחוני של ישראל. ותזכורת: ב-1993 וב-2006 בוצעו בבומביי פיגועים רצחניים עוד יותר. "משרד החוץ הישראלי החריף את אזהרת הנסיעה לתאילנד", מדווחים רן עזר ואיתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות". חשש מהפיכה. בתאילנד שוהים כעת בין 5,000 ל-6,000 ישראלים. העמוד שבו מתפרסם הדיווח מוקדש רובו למודעה של חברת התעופה אל-על, המציגה מספרי טלפון של מוקדי חירום בישראל, בנגקוק ובומביי. ב"הארץ" ספציפיים יותר, עם הכותרת: "משרד החוץ: חשש מהפיכה בתאילנד בתוך 48 שעות". ובמוסף "הארץ" כותב יותם פלדמן על המסע האנתרופולוגי של הסוציולוג גיא ברוקר ברובע הזונות של בנגקוק, ועל כך שכנראה לא היה נעים בתאילנד כבר מזמן. בן כספית כותב במוסף לשבת של "מעריב" על הברית לכאורה בין אהוד אולמרט לבנימין נתניהו נגד ציפי לבני. ב"ידיעות אחרונות" ידיעת חצי עמוד (עמ 10) מוכתרת בכותרת: "אולמרט על ביבי: הוא מגלה אחריות". הידיעה עוסקת בתוכנית הכלכלית של האוצר ושל ראש הממשלה ובתמיכה של נתניהו, אולם ממותגת בלוגו "אולמרט נגד לבני" ובסופה מביא גד ליאור הערכות של שרים אנונימיים על ברית בין אולמרט לנתניהו על רקע רצונו של האחרון לחסום את לבני מלכהן כראש הממשלה בפועל עד לבחירות. ליאור אינו מגלה מה האינטרס של אולמרט לפי התסריט הזה. בעמוד הבא ב"ידיעות אחרונות": לוגו "לבני נגד אולמרט" מודפס בידיעה על אודות קריאתה של לבני לאולמרט להתפטר. ובקיצור, בשתי מלים, לפי העיתונים, הכל אישי. אבל אי-אפשר להאשים רק את העיתונים. גם הרצפה עקומה. הנה למשל מזל מועלם מביאה ב"הארץ" את דבריו של אולמרט ("שנאמרו למקורבים"): "ציפי לבני מנסה לבנות קמפיין בחירות על הגב שלי". ויש עוד ועוד חילופי דברים בין מקורבים שונים. שלא כמו לבני, מאמר המערכת של "הארץ" (שחלקו מודפס היום על שער העיתון) עקבי, וקורא גם היום לאולמרט לפנות את כסאו לאלתר. "נכון, הפוליטיקה אינה מחזה-מוסר. אך היא גם איננה צירוף של טיעונים משפטיים פורמליים", נכתב במאמר. אז מה היא כן? לפי העיתונים: פארסה. לפני כשבועיים כתב כאן שלמה מן, במדור ביקורת עיתונות הספורט שלו "עומד בשער", על פרשת הגיפ הגנוב של הכדורגלן לשעבר אייל ברקוביץ: "לפני כשבועיים התפרסמה גניבת הגיפ היוקרתי שרכש אייל ברקוביץ עוד לפני שהספיק לעשות עליו ביטוח. ביום רביעי התברר שהגיפ הוחזר לו בדרך מסתורית. גם המשטרה מעוניינת לשמוע איך זה קרה בדיוק, אחרי שהשקיעה מאמצים ואמצעים באיתור השודדים. אולי בסוף עוד יתברר שהמקרה הזה דומה לסיפור גניבת מכשיר הסלולר של ברקוביץ לפני חודשיים, שהתגלה בדיעבד כגימיק פרסומי". מן גם כתב נגד מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהקדיש לנושא מקום כאילו מדובר באירוע ספורטיבי. ובכן, כחודש אחרי המקרה עצמו החליטו ב"ידיעות אחרונות" שהסיפור שווה אפילו יותר מאזכור בולט במוסף הספורט, והקדישו לו שני כתבים (יגאל סרנה ואורון מאירי) וכתבה במוסף סוף השבוע "7 ימים". ההפניה בשער הראשי של העיתון מכריזה על "הסיפור המלא על החזרת הגיפ הגנוב של אייל ברקוביץ". הסיפור, שכתוב בפרוזה מצטעצעת, בהחלט ארוך, אבל כלל לא מלא: לא מתברר בסופו בוודאות מה קרה לגיפ (כנראה לא גימיק פרסומי, כנראה כן כופר ששולם לגנבים. תלוי למי מאמינים: ברקוביץ, המשטרה, צמד נוכלים או פרסומאי), ובעיקר, לא ברור למה זה מעניין אותנו בכלל. "ריב בגלל שטות", לפי מאיר תורגמן ב"ידיעות אחרונות", המצטט את תיק החקירה בנושא, הוא כנראה הסיבה לרצח של משפחת פישר בידי אבי המשפחה, השוטר מייקל פישר. חוקרי הפרשה מפרטים: "ייתכן שמדובר בריב בגלל סיבה הכי שטותית, שתפס תאוצה והסתחרר". "ידיעות אחרונות" מקדים את המתחרים עם ציטוט הפרטים מתיק החקירה, אולם אינו מעלה סימני שאלה באשר להסבר. "אכן, הבן הטוב", לשון ההפניה על שער עיתון "הארץ". לצדה נכתב: "גלריה, שי גולדן", ללמדך שההפניה היא לטקסט שכתב גולדן, הרכש הטרי של עורך "הארץ" דב אלפון, במוסף "גלריה". אלא שהתמונה שליד ההפניה היא תמונתו של גולדן. האם ב"הארץ" החלו לאמץ את הנוהג של העיתונים הכלכליים "דה-מרקר" ו"גלובס" ולפרסם את תמונת הכותב ליד הטקסט שכתב? מתברר שלא. הטקסט בעמ 4 ב"גלריה" נכתב אמנם על-ידי שי גולדן, אבל עניינו גם הוא שי גולדן (בן 37). וליתר דיוק: "סיפור חייו יוצא הדופן". וליתר דיוק: קידום מכירות לספרו החדש, אוטוביוגרפיה. רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי הרשות השנייה לא תאריך את הזיכיון לערוץ 10. מכרז יתקיים בינואר 2010, אם שר התקשורת יקבל את המלצות הרשות. ב"מעריב" העניין מקבל את הכותרת הצבעונית: "גורל ערוץ 10 בידיים של אטיאס". גילי איזיקוביץ ממשיכה לדווח ב"הארץ" על המאבק של ארגון העיתונאים הזרים FPA בממשלת ישראל, האוסרת עליהם להיכנס לעזה. "אני בעד שמערכת הבחירות הזו תהיה פתוחה ושכולם יענו לכל השאלות ויתייצבו מול כל הטענות", מצטט היום בן כספית את ציפי לבני ב"מוסף לשבת" של "מעריב", ולבני מוסיפה: "השבוע פתחתי בלוג אישי. אני מקווה להגיע, דרכו, לכמה שיותר אנשים". זה כבר טרנד ולא תופעה יחידנית, זה ברור, אבל מה יקרה כשהניסיון של פוליטיקאים להשתמש באינטרנט כדי לדבר עם הבוחרים ללא תיווך יהפוך מטרנד להתנהלות שגרתית? כלי התקשורת שמעסיקים את בן כספית ועמיתיו יצטרכו להמציא את עצמם מחדש. יהיה מעניין. אתמול הקדיש "דה-מרקר" עמוד שלם ואת השער האחורי שלו לכתבה עוקצנית שחבטה ללא רחם בעופר נמרודי ובעתיד הפיננסי של העיתון שהוא מוציא לאור, "מעריב". היום, הכתבה הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב" עוסקת בשאלה "האם המשבר הכלכלי מבשר את דעיכתם" של העיתונים הכלכליים (ש"מעריב" הוא העיתון הגדול היחיד שלא השקיע בהוצאה לאור של אחד מהם), ומכוונת במיוחד ל"דה מרקר": "יותר מכל זו תהיה תקופת המבחן של קבוצת הארץ. החשש בהארץ הוא שפגיעה אנושה בעיתון הכלכלי החזק, שעליו שם רולניק את כל הקופה, תפיל גם את עיתון האם הוותיק". בסוף הכתבה, של לי-אור אברבך וחני יודל נכתב "תגובת דה מרקר לא התקבלה עד לשעת סגירת הגיליון". יתכן שהתגובה דווקא נשלחה, אבל לא ל"מעריב".

המונדיאל עד כה אינו אטרקטיבי, אך על מדורי הספורט עוברים ימים יפים. חסר רק מי שישבור את השטאנץ

שליחינו למונדיאל כבר חזק בעניינים, משחק רודף משחק והעיתונים ממלאים עשרות עמודים בחומר מדרום-אפריקה. מי שחושב שעיתונאי שנשלח לאירוע כמו מונדיאל קיבל צופר – מסיבות עיתונאים עם כיבוד עשיר, מקום נוח באיצטדיונים ביציע העיתונות ופינוקים אחרים – חשוב שיידע את האמת: מדובר בשגרה מטורפת של לחץ בלתי פוסק במרדף אחרי חומרים. בייחוד אין לקנא בכתבי האינטרנט, שצריכים לספק אייטמים כל כמה שעות. כשכולם יחזרו לארץ הם צפויים ליפול לתחושת ריקנות ולהרגשת תשישות, סוג של הלם קרב עיתונאי. גם חופשה של שבועיים לא תמיד עוזרת. "ידיעות אחרונות" שלח למונדיאל את עמיר פלג ואמיר אפרת, שניים בעלי קילומטרז רציני בטורנירים גדולים. פלג הוא אחד הכותבים האטרקטיביים בעיתונות הספורט, ואין צורך לשווק אותו עוד יותר. כשכותרת המשנה ב"ידיעות" סיפרה ביום רביעי שהוא "הסתנן" למחנה נבחרת ארגנטינה, זה היה לא רק מיותר, אלא מגוחך. ל"הסתננות" יש קונוטציה של אחד שחצה את הגבול תוך סיכון ותעוזה. אלא שכניסה למחנה הארגנטיני היא עניין של מה בכך עבור כל עיתונאי המצויד באקרדיטציה של פיפ"א. באימון שאליו "הסתנן" פלג נכחו כאלף עיתונאים וצלמים, נוסף למאות אוהדים שהגיעו לצפות באימון של אחת הנבחרות היותר מעניינות. אייל לוי, שליח "מעריב" לדרום-אפריקה, היה צנוע הרבה יותר. לוי, שביקר במחנה האיטלקי, כתב על האנשים הרשאים להיכנס: אנשי התאחדות, ספונסורים ועיתונאים, "כולל הישראלי המזדנב". מה שמלמד במקצת על הגישה של העיתונים – אחד שמנסה להאדיר את המציאות ואחר שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. העובדה שאת אירוח המונדיאל קיבלה, לראשונה, מדינה מאפריקה עשויה להיות מקור בלתי נדלה לסיפורים על הנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית הכדורגל. עד עכשיו קראתי רק שני עיתונאים שחרגו משגרת הכדורגל והעזו לכתוב גם על דברים אחרים. אמיר אפרת, "ידיעות", הביא סיפור טוב מאוד מביקור שערך במכרה זהב שנסגר, כשכתב על מאות שנות ניצול של פועלים שחורים מצד האדם הלבן. אמנם סיפור נטול כדורגל, אבל במדור הספורט מצאו אותו ראוי לעמוד אחד. מוצדק היה להקדיש לכך כפולה במגזין החדשות היומי. סיפור דומה הביאו חמי אוזן וברני ארדוב, שליחי וואלה, שנסעו לאחת הערים העניות והאומללות בדרום-אפריקה, והביאו סרטון על אנשים שהביוב זורם אצלם בחצר ושהמונדיאל עובר לידם בלי שיוכלו לגעת בו. מרתק. פינה טובה ב"ידיעות" היא "ישרא-מונדיאל", שבה מובאות מדי יום תמונות קבוצתיות של צופים במשחקים, בסגנון המזכיר את "מצב משפחתי" במוסף שישי של "הארץ". מדי פעם חורגים בספורט "ידיעות" מ-16 העמודים היומיים ומקצים לסיקור 20, כמו למשל ביום חמישי. נראה שהעורכים לא הסתדרו עם היקף החומר ונאלצו למרוח בכפולת האמצע תצלומים של ריקודי אוהדים ושחקנים. חוץ מלספק תוכן סתמי למודעת חסות של בנק לאומי, שהקיפה את הכפולה כמו מסגרת, לא היה לתמונות הללו שום ערך. חוסר האטרקטיביות של המונדיאל עד כה גרם ל"מעריב" לסטות ביום שלישי מהמסלול ולעשות לעצמו כבוד מלכים על ידיעת מלפפונים שפירסם לפני חודש: יוסי בניון על סף חתימה בצלסי. יונתן הללי חתום על הידיעה, שעומדת להפוך לסקופ הגדול של תקופת הפגרה. כדי לא לברוח לגמרי מאליפות העולם, הכותרת בשער ספורט "מעריב" היתה "המונדיאל של בניון". המשנה היה שבח והלל למדור הספורט מרחוב קרליבך: "13 במאי – מעריב חושף כי צלסי מתעניינת בקפטן נבחרת ישראל. התקשורת הבריטית מפקפקת באמיתות הידיעה. 14 ביוני: העסקה נסגרת". בכתבה עצמה הוזכר "מעריב" עוד שלוש פעמים, ועכשיו מחכים שם במתח כדי לגזור סופית את הקופון. מה שמגיע – מגיע. "ישראל היום" נהנה מטקסטים שנשלחים מדרום-אפריקה על-ידי שלושה אנשים, גם אם לא כולם ממומנים על-ידי העיתון – עמית לוינטל, רונן דורפן ושלמה שרף. בסך-הכל, למרות מיטת הסדום הרגילה, מדור הספורט של שרוליק מצליח לייצר עניין ונראה טוב גם מבחינה עיצובית. בשרוליק שלפו את דורון קרמר, כוח עולה בתקשורת הספורט, והפכו אותו למבקר טלוויזיה. ביום חמישי התעלה בביקורת מלגלגת על שידורי המשחקים בערוץ 2; "רמת הדיונים סביב המשחקים נגועה בגזענות, בורות וקלישאתיות יתר", כתב. ועוד אמירה חדה: "הליין-אפ שחוק יותר מהשיער הצבוע של קובי פרץ, האורח המרכזי ביום שני". קרמר הוא כותב שכיף לקרוא וראוי לתדירות גבוהה יותר של טוריו. ביום רביעי פירסמו בספורט "ישראל היום" עמוד דעות על הנושא "האם המונדיאל גרוע או שזו רק ההתחלה?". העורך אלי סהר ירד בבוז, כהרגלו, על כתבי הכדורגל: "חלק משליחי התקשורת באצטדיונים בדרום-אפריקה, שרוב ימות השנה מלגלגים על הכדורסל ועל יתר הענפים, עסוקים בזמן משחק בשליחת הודעות טקסט בסלולרי ובעדכון שורת הסטטוס בפרופיל שלהם בפייסבוק". בסיום הטור ביקש סהר לעדכן אותו בתוצאות המשחק בין ברזיל לצפון-קוריאה, מפני שהוא העדיף לראות את משחק האליפות בכדורסל הספרדי. אלא שבדפדוף אחד קדימה מתגלה המציאות שסהר סולד ממנה: העמוד היחיד באותו יום בספורט של שרוליק שאינו קשור למונדיאל נפתח עם אימון הבכורה של הפועל תל-אביב בכדורגל. דווקא שתי ידיעות כדורסל טובות (טל בורשטיין חוזר למכבי תל-אביב וליאור אליהו זוכה באליפות ספרד עם ויטוריה) נדחקו לתחתית. ספורט "הארץ", שהבריק עם מוסף המונדיאל, זוכה גם להערכת הממונים ברחוב שוקן: מדור הספורט לא יורד כעת משמונה עמודים, שכולם מהודקים בסיכה! מלבד הסיקור המקצועי הרהוט של שליח המדור, עוזי דן, ספורט "הארץ" מפתיע-משהו כשהוא יורד קצת אל העם: תום פרייז צופה במשחקים מברים, בתי-קפה ותחנות טוטו, ומביא רשמים בצבע. כמו ב"ישראל היום", גם ב"הארץ" מקדישים 3-2 טורים בשבוע לביקורות טלוויזיה. אייל גיל כתב ביום חמישי כי החלשת רעשי הוובוזלות על-ידי טכנאי ערוץ 1 היא צעד אנטי-דמוקרטי ולא פחות מסתימת פיות: "נכון שזה מעט מטריד, אבל כזו היא הדמוקרטיה. אם כבר, טשטשו קודם את הנהמות הגזעניות וקריאות המוות לערבים במגרשי ליגת-העל". אלה ימים טובים למדורי הספורט בעיתונות המודפסת, שמצליחים לספק מנת עניין משמעותית. למרות זאת, קצת מתסכל שכל העיתונים נראים כמעט אותו דבר, מדברים באותה שפה ולפעמים מפרסמים אותן תמונות, מה שמעלה חשד כאילו בחירתם תואמה בשיחת ועידה של כל העורכים. נותר רק לראות מי יהיה השליח שיביא סיפור מדהים, שישבור את השטנץ ויכתיר אותו כמנצח הגדול באמת של מונדיאל 2010. מלה על אינטרנט. מבין האתרים, ערוץ הספורט קוטף בהליכה את תואר המצטיין בסיקור המונדיאל. מושקע, רציני, יסודי, כולל סיקור משחק ב-play by play המשובח. בנסיבות אלו, חבל שהם מכניסים את עצמם כל פעם מחדש לאנרגיות שליליות במאבק הסיזיפי והמגוחך מול ONE בשאלה הרת הגורל, מי פירסם ראשון על מעבר של חלוץ או מגן בשוק הישראלי. אתר רציני לא צריך להיכנס לבולשיט הזה. כפיים למחלקת הדוברות של רשות השידור: ההודעה ששלחו בנושא נצחון טכנאי ערוץ 1 על רעשי הוובוזלות היתה כל-כך רהוטה, עד שנמצאה ראויה להדבק-העתק כמעט בשלמותה על-ידי רוב מדורי הספורט, ובהם וואלה ו-ynet. כבוד.

לאחר שפרסמנו שהמשרד להגנת הסביבה הפסיק להשתמש בכלים חד פעמיים, פנו אלינו קוראי שקוף שביקרו במשרד וראו שהמציאות אחרת. האם במשרד הפסיקו להשתמש בחד פעמי באופן מוחלט? בדקנו

בחודש שעבר פרסמנו כי המשרד להגנת הסביבה עבר לשימוש בכלים רב פעמיים בלבד.איך גילינו את זה? עברנו על הוצאות המשרד (השקופות לכל), וראינו שהופסקה קניית כלים חד פעמיים, ובמקומם נקנו כלים רב פעמיים. לאחר פרסום הכתבה, פנו אלינו כמה קוראי "שקוף" שביקרו במשרד וגילו שכן נעשה עדיין שימוש בכלים חד פעמיים.מובן לנו שהמציאות עשויה להיות מורכבת יותר מטבלת התקשרויות, אז פנינו למשרד ושאלנו אם השינוי המובטח תקף לכלל יחידות המשרד ברחבי הארץ, ואם הופסק השימוש בכלים חד פעמיים גם באירועים וכנסים. במשרד להגנת הסביבה אמרו לנו כי "הנהלת המשרד הנחתה את כל היחידות במטה ובמחוזות להפסיק את השימוש בכלים חד-פעמיים. משום כך, נרכשו בשלב ראשון 1,000 כוסות זכוכית ו-1,200 כפיות מתכת. כמו-כן, בכל אירועי המשרד ייעשה שימוש בכלים רב-פעמיים". אך האם עדיין נעשה שימוש בכלים חד פעמיים בחלק מהמשרדים? באשר לכך ענו מהמשרד: "מכיוון שיש עדיין יחידות העושות שימוש במלאי הישן הנמצא ברשותן, מנכ"ל המשרד הורה השבוע על הפסקה של השימוש גם במלאים אלה וסיום השימוש בכל יחידות המשרד. מנכ"ל המשרד אף חידד כי המשרד יספק את כל האמצעים הנדרשים ליישום ההנחיה. המשרד נחוש לשמש דוגמה לשימוש אחראי במשאבים ולשמירה על הסביבה". משמח תמיד לקבל מכם תגובות לכתבות שלנו – המשיכו לשלוח לנו שאלות, תהיות והצעות לבדיקות נוספות.עובדות או עובדים במשרד ממשלתי? מכירים יוזמה דומה או דווקא מגמה הפוכה?

מפלגות הליכוד-ביתנו, העבודה, הבית-היהודי, ש"ס, יש-עתיד, התנועה ומרצ נשאלו על-ידי "העין השביעית" באשר למצען בענייני תקשורת ועיתונות. רק במרצ ידעו לענות

קשה לדעת מה כוללים מצעי המפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות. באתרים של רוב המפלגות אין מצע מסודר, אלא לכל היותר רשימת הבטחות כללית. אלו מתייחסות בדרך כלל לענייני ביטחון וכלכלה. נושאים שוליים יותר, כגון חופש העיתונות, כמעט שאינם מוזכרים, אולם השנים האחרונות הוכיחו כי לחברי-הכנסת השפעה מכרעת על מידת חופש העיתונות במדינה. הצעת חוק להפרדת רשות השידור מהממשלה סוכלה, ומסתמנת מגמה להכפיף את הערוצים המסחריים לרגולטור חדש שיישלט אף הוא על-ידי הממשלה. הצעת חוק להגדלה משמעותית של הפיצוי על לשון הרע הועלתה, ומנגד נסיונות לשנות את החוקים המחייבים פרסומים בעיתונות הדפוס נבלמו. כדי לעמוד על השקפות המפלגות ביחס לנושאים אלה, שלחה מערכת "העין השביעית" למפלגות בולטות סדרת שאלות: "האם ראוי לתקן את חוק רשות השידור כך שהרשות תופרד מהממשלה ותהיה גוף עצמאי?"; "האם ראוי להבטיח שהגוף הרגולטורי שיאחד את הרשות השנייה ומועצת הכבלים לא יישלט על-ידי הממשלה?"; "האם ראוי לבטל את המימד הפלילי מלשון הרע בישראל?"; "האם יש להעלות את סכום הפיצוי על לשון הרע בלא הוכחת נזק?"; ו"האם יש להעביר את הפרסום המנדטורי, בחלקו הגדול, מהעיתונות המודפסת לאינטרנט בלבד, כפי שמבקש משרד האוצר?". דוברי הליכוד-ביתנו, העבודה, הבית-היהודי, ש"ס, יש-עתיד, התנועה ומרצ קיבלו את השאלות לפני ארבעה שבועות. בתוך זמן קצר נמסר מדוברות התנועה בראשות ציפי לבני כך: "הרמנו מפלגה ותנועה בשבוע. על נושא התכנים ומצע נוכל לדבר רק בעוד כמה ימים... הכל בתנועה...". עד היום לא הגיעו תשובות מתנועתה של לבני. מיתר המפלגות לא התקבלה כל תגובה, למעט מרצ. דוברות מפלגה זו העבירה בתוך כמה ימים תשובה מפורטת לשאלות שקיבלה. "מרצ תומכת בשידור הציבורי, ורואה חשיבות בשידור ציבורי שיהיה משוחרר משליטה של טייקונים", נמסר מטעם זהבה גלאון, יו"ר מרצ, בתשובה לשאלה על רשות השידור. "דווקא בעת הזו, כשאנו עדים להשתלטות של הטייקונים על כלי תקשורת רבים, דבר המביא בהכרח לדרדור הרמה והימנעותם של אותם כלי תקשורת מעיסוק בנושאים שהם לכאורה כבדים ומשעממים, חשוב שיהיה כלי תקשורת אחד חזק שיהיה משוחרר מהלחצים הללו, וזאת בתנאי שלא יהיה נתון ללחצים פוליטיים גסים וקיצוניים. "במשך שנים היה לרשות השידור דין משמעתי עצמאי שלה, אך היום הוכפף הדין ברשות לנציבות שירות המדינה, הכפופה אף היא למשרד ראש הממשלה. זה מצב מביש שבו יש התעמרות ממשית ושיטתית בעובדים וזימונים לחקירות משמעתיות נגד כל מי שהם טרבל-מייקרס בעיני משרד ראש הממשלה. מרצ רואה חשיבות בבלימת הירידה של רשות השידור. "השידור הציבורי הוא אינטרס כדי לממש דמוקרטיה, ומימונה של הרשות צריך להיות חלק אינטגרלי מתקציב הממשלה. אנו מאמינים כי נדרשים ביטול של מחלקת הגבייה ברשות השידור וקביעת סכום קבוע ואוניברסלי לתשלום, בלא כל קשר לקריטריונים לא רלבנטיים (מצב משפחתי, גובה הכנסת וכו). אנו רואים באגרה מעין מס דמוקרטיה, כדי לאפשר שידור ציבורי בלתי תלוי. קביעת הסכום תיעשה לפי קריטריון נוקשה וקבוע, שלא ייקבע על-ידי גוף פוליטי, אלא על-ידי גוף מקצועי". באשר לגורל חברות החדשות של הערוצים המסחריים, נמסר כי המפלגה בהחלט תומכת במניעת מצב שבו רגולטור מאוחד יישלט על-ידי הממשלה. "אנו מתנגדים למעבר מזכיונות לרשיונות", נמסר עוד בהקשר זה. "השידור הוא מכשיר דמוקרטי, ואסור שינוצל לרעה למטרות מסחריות, ולכן חשוב מאוד שיהיה פיקוח ציבורי. באמריקה, למשל, בכל שנה נדרשים לחדש את הרישיון שניתן לחברה, ולא כל עשר שנים כמו בישראל. כל תחנה נבדקת אם שירתה את הציבור, אם היתה מאוזנת ונתנה ביטוי למיעוטים. כך צריך להיות מונהג גם כאן. "יש לבטל את המימד הפלילי מלשון הרע בארץ, ובוודאי שלא צריך להעלות את סכום הפיצוי", מסרה גלאון בהמשך תשובתה. "שני הללו מרתיעים את העיתונות החוקרת מלעשות את עבודתה נאמנה". ובאשר לפרסומים המנדטוריים, נמסר כי מרצ אינה תומכת בהעברת המודעות מעיתונות הדפוס לאינטרנט. "זו דרך שבאמצעותה המדינה יכולה לסבסד את התקשורת המודפסת, שנמצאת כרגע במשבר, ובכך להבטיח תקשורת איכותית, טובה ובלתי תלויה", נכתב.

גם אחרי שהתייצב, לראשונה מתחילת המלחמה, וענה לשאלות עיתונאים, שאלות רבות נותרו ללא מענה מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו • שאלנו את קהילת תומכי "שקוף": מהם הנושאים שעדיין מחכים למוצא פיו?

מסיבת העיתונאים היחידה שכינס ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבה התייצב לענות על שאלות של עיתונאים, הותירה שאלות רבות יותר ללא מענה מאלה שנענו. פנינו למו"לים של "שקוף", "העין השביעית" ו"המקום הכי חם בגיהנום" (קהילת התומכים שלנו) שישלחו לנו את השאלות הבוערות שלהם. והנה הן: דוד: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, ראש המל"ל, שר החינוך, שר האוצר – הם כולם כבר לקחו אחריות למחדל, בזמן לחימה ובלי צורך בוועדות חקירה. האם ראש הממשלה אינו חש כנושא באחריות? בר: לאחר מיטוט שלטון חמאס, כיצד תמנע ממשלת ישראל מגופים אחרים של טרור שנמצאים בעזה, כמו הגיהאד האיסלאמי, לקחת את מושכות השלטון ולאחר כמה שנים להפוך לחמאס 2? דוד: אדוני ראש הממשלה, מה אתה חושב תהיה המורשת שלך? גיל: מהן שלוש הטעויות הגדולות ביותר שטעית בחייך? מור: אדוני ראש הממשלה, האם תוכל לשטוח את החזון שלך למדינת ישראל בעשור הקרוב? מהם האתגרים העומדים לפתחה של ישראל, לפי סדר החשיבות ואיך בכוונתך לטפל בכל אתגר, כולל מקורות המימון? ומי לדעתך הצוות שראוי להוביל את המדינה נוכח האתגרים הצפויים? אולג: מה מטרת המלחמה האמיתית? שלטון החמאס מתבסס על כ-60% תמיכה בבחירות האחרונות שנערכו. האם הולכים להרוג מיליון איש? ואם לא למה לשקר, למה לא להגיד מה המטרה האמיתית? ברוך: האם אתה מוכן כמו החיילים להקריב את עצמך למען המדינה, או להקריב את המדינה עבורך? זו שאלה רטורית כמובן. איילת: האם תזכה אותנו אי פעם בנאום סליחה טוב כזה, בו אתה מודה במיליון הטעויות שלך, בדרך המושחתת שבחרת ובהפקרת מדינת ישראל ואזרחיה? דרור: במדינות דמוקרטיות ראשי מדינה לוקחים אחריות על כישלונותיהם ומתפטרים. מתי אתה מתפטר? דניאל: האם קיימת שיחה עם ראש המודיעין המצרי כ-10 ימים לפני ה-7 באוקטובר? כפי שהוא עצמו אמר, ודווח ברשתות זרות. עידית: מדוע אינך מתפטר כעת? חיים: אנחנו במלחמה אז מדוע הממשלה מאפשרת לחלק מהעיתונות הישראלית להכפיש ולבזות את ממשלת ישראל ומוסדותיה בעת שכזו? איפה הצנזורה לשעת חירום? רחל: אומרים שלחמאס לא אכפת שייהרגו 20 אלף אזרחים עזתיים ויותר. האם לך אכפת כמה חיילים ייהרגו בפלישה קרקעית, והאם אינך רואה דימיון מטריד בין צה"ל הבלתי מנוצח לכאורה לצבא הרוסי המהולל שכשל רק לאחרונה באוקראינה? כי זו אותה טקטיקה שמאחדת את שני הצבאות. חדוה: מה עוד צריך לקרות כדי שתקים ממשלת חירום מתפקדת לזמן המלחמה והמשבר הכלכלי, ואתה תודיע שמכתב התפטרותך כבר מוכן ליום שאחרי המלחמה? רובי: איך מרגיש מבחינתך להיות ראש הממשלה הראשון והיחיד בעולם המערבי הנאשם בעבירות פליליות חמורות? האם היית מעסיק מנכ"ל נאשם בפלילים בעסק שלך? מה בדיוק היה השיקול שלך שהחלטת למנות את בן גביר לשר לביטחון לאומי? מה עבר לך בראש כשהחלטת לתת את המשרד הממשלתי לאדם שהוא עצמו סיכון בטחוני? איך נראה לך לגיטימי לתת לסמוטריץ את תיק האוצר? איך זה מרגיש לדעת שהפכת אותנו למדינה עם שיעור העניים הכי גדול בפער בקרב מדינות ה-OECD? איך זה מרגיש להיות ראש ממשלה עם משרדים מומצאים, חסרי תועלת וערך, שהם בזבוז מזעזע של כספי ציבור? איך אתה מסביר את הנזק המטורף שהצלחת לחולל כאן תוך 10 חודשים? של מי האחריות על המדינה? אשר: אם מטרות המלחמה הן מיטוט שלטון החמאס בעזה, מהי תכנית היציאה ליום שלאחר המלחמה? אלון: מהו חזונך המדיני-ביטחוני עבור ישראל של שנת 2043, וכיצד פעלת בעבר ובכוונתך לפעול בעתיד על מנת לממשו? משה: האם אתה מתכוון להחזיר לקופת המדינה את כספי הגזל שחילקת ביד נדיבה לחרדים ולשותפים הקואליציוניים? ענבל: האם תסכים לעבור הערכה פסיכיאטרית רחבה? זהר: לאחר האסון ב-7.10, כשברור לך כי העם לא איתך, מדוע אתה ממשיך בהתנהלות פוליטית נכלולית כמו מינוי גל הירש, האיש הכי פחות מתאים לתפקיד החשוב ביותר היום? תפקיד שמחייב דיפלומטיות ורגישות שחסרים אצל הירש, כפי שהוכיחו כישלונותיו למכביר. מדוע אתה ממשיך להכניס אנשי יח"צ כמו ברדוגו לדיוני קבינט? מדוע לא פרסמת תמונה עם לוחמי סיירת מטכ"ל שמסרבים ללחוץ את ידך? יורם: מה מספר ההרוגים הצפוי בעקבות פלישה קרקעית לרצועת עזה? פרט את המספרים בצד הישראלי ובצד הפלסטיני. זאב: בהינתן שישראל תוכה בתוך שנה באסון אקלימי – האם היא ערוכה למלחמה בכל כך הרבה חזיתות?

המשנה לראש הממשלה משה יעלון דוחף את הפלילים מהכותרות הראשיות | אלו מככבים עדיין על השער | ומוכיחים את אוזלת ידה של העיתונות המודפסת

האם התבטאויותיו של המשנה לראש הממשלה בוגי יעלון הן המשכו של גל האלימות? לפי העיתונים, נראה שכן. אחרי כמה ימים שבהם הקדישו העורכים את הכותרות הראשיות לגל פשע שבדו ממוחם הקודח ("מספר מקרי הרצח נותר יציב", אמר אתמול המפכ"ל בישיבת הכנסת), מככב עכשיו יעלון כמלפפון הראשי של גליונות ה-20 באוגוסט. להלן הממצאים: הכותרת ב"הארץ" היא, כבדרך כלל, עניינית ולא מתלהמת: "המשנה לרה"מ יעלון: האליטות ושלום-עכשיו הם וירוס". כותרת המשנה נצמדת גם היא לעובדות, וכוללת תגובה של הנוגעים בדבר (ראש הממשלה ותנועת שלום-עכשיו): "השר משה (בוגי) יעלון אמר בכנס משותף עם ראש חטיבת מנהיגות-יהודית בליכוד, משה פייגלין: כשהפוליטיקאים מביאים את יונת השלום, הצבא צריך לנקות אחריה. בעקבות הדברים, זימן נתניהו את יעלון לבירור. שלום-עכשיו: יעלון הוא האיום האסטרטגי האמיתי על ישראל". "תקלת בוגי" היא הכותרת של "מעריב". כותרת הגג: "יעלון: שלום-עכשיו והאליטות הן וירוס". כותרת המשנה: "הפה של בוגי יעלון שוב מסבך אותו. אני לא מפחד מהאמריקאים, הכריז המשנה לראש הממשלה בכנס של הפייגלינים, הפלג הימני ביותר בליכוד, כבר כרמטכ"ל אמרתי – כל פעם שהפוליטיקאים מביאים הנה את יונת השלום, אנחנו כצבא צריכים לנקות אחריה. נתניהו רתח – וזימן את יעלון לשיחת נזיפה בארבע עיניים". יעלון, אם כן, הוא "בוגי" (ומה זה "תקלת בוגי"? אני לא מבין את ההתחכמות שאמורה להיות טמונה בכותרת הזו. ובעצם, האם כותרות מתחכמות אינן אמורות להיות נחלתם של מקומונים?), ראש הממשלה "רתח" (אולי הוא לא רתח? אולי הוא רק כעס מאוד? ואולי הוא בכלל לא כעס, רק חש אי-שביעות רצון? האם עורכי "מעריב" מטיילים תדיר בתוך ראשו של ראש הממשלה? ואם כן, מדוע הם אינם מביאים משם מידע יותר מעניין מאשר קביעות בדבר מצבו הרגשי?), וחטיבת מנהיגות-יהודית בליכוד הם "הפייגלינים" (מדוע לקרוא לדברים בשם עממי מבזה ולא בשמם? האם מעכשיו יכונה "מעריב" "צהובון שהיה פעם נפוץ" בכל פעם שייזכר שמו?). הכותרות ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" נמצאות בתווך שבין אלו של "הארץ" ו"מעריב". כותרת המשנה של "ישראל היום" נותנת פתחון פה ל"לשכת יעלון" ("עמדותיו ידועות והוא עומד מאחוריהן"), ואילו זו של "ידיעות אחרונות" ל"בכירים בליכוד" ("בוגי הפך לימין תמהוני"). הסיקור של "ידיעות אחרונות" הוא החריף ביותר נגד יעלון, ולו רק בגלל טורה של סימה קדמון, שחלקו מודפס על שער העיתון. קדמון טוענת שמאחורי דבריו של יעלון לא עומדת אידיאולוגיה, אלא טיפשות. זהו טיעון מעגלי, המלמד בעיקר על חוכמתו של הטוען. לא רק הפובליציסטים, גם הדיווח החדשותי ב"ידיעות אחרונות", וגם בעיתונים האחרים, חריף מאוד בביקורתו כלפי יעלון. מיהן ה"אליטות" שיעלון תקף? אולי התקשורת היא אחת מהן. ובכל זאת, בלי פלילים אי-אפשר. בתפריט הכותרות: המשך סיקור מעשי הרצח (אלה, כרגיל, מתרחשים מדי פעם) והמשך החיפוש אחר סיבות לאלימות הפושה כאן (היא פושה? לאו דווקא. הנתונים מראים אחרת). יש גם מי שלא מחפשים סיבות, אלא אשמים. כך חציו התחתון של שער "מעריב" מוכתר בכותרת "להם אין פתרון". התצלום הוא של השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה, שנתפסו בתנוחות מביכות (יכול לקרות לכולנו, גם לעורכים ב"מעריב"). הכיתוב: "הפנים אומרות הכל" (תמונה כמעט זהה מופיעה כאן בהמשך). "12 אזרחים כבר שילמו בחייהם, אבל השר לבטחון פנים והמפכ"ל מודיעים לציבור: אין לנו איך לעצור את הרצח הבא", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת הזו, והגישה הזו, הן דמגוגיה צרופה. "מעריב" מאשים את המפכ"ל והשר ברצח הבא; נראה שהמלה לינץ, או קריאה ללינץ, תהיה מתאימה כאן. אולי אפשר יהיה לחפש אחריה בדיווחים על רצח ליאונרד קרפ. כותרת עמ 4 ב"ידיעות אחרונות" היא ציטוט של המפכ"ל דודי כהן: "רוצים גוליאני? תנו לי תקציב". בהמשך למאמר המערכת המבולבל של "הארץ" מלפני כמה ימים, שהזכיר את בנייני המטה המפוארים של המשטרה, מתפרסמת היום כותרת על שער העיתון: "האוצר תוקף את המשטרה: התקציב גדל, שירכזו מאמץ בשטח ולא בניפוח המטות". כלומר, לפי האוצר, גודלו – או קוטנו – של תקציב המשטרה אינו יכול להיות הסבר מספק לשיעורי האלימות בישראל. גדעון לוי מספק בתחילת טורו היום בדעות "הארץ" נתונים סטטיסטיים, שהוא שאינו מסגיר את מקורם, ולפיהם מבחינת תדירות מקרי הרצח, אנחנו בין שבדיה לניו-יורק. אף שמדובר בנתון סביר למדי, לוי אינו מרוצה ממנו והוא יוצא לחפש סיבות למציאות העגומה, לדעתו. הוא חוזר עם סיבה מפתיעה: החלטתה של ישראל להתגונן מפני אויביה יצרה כאן חברה אלימה (באופן מפתיע מעט יותר, גם ב"מעריב" מתפרסם טור המביע טענה דומה, אם כי מרוככת בהרבה, של שי להב). "זאת היתה הכרעתנו: לגונן על עצמנו לדעת מפני כל סכנה חיצונית, על חשבון כל הסכנות האחרות, מאיימות לא פחות". האם זו הסיבה היחידה? לא, "זה לא כל הסיפור", מודה לוי, יש עוד כמה גורמים: "יש רוצחים פסיכופטים, יש אלכוהול שזורם כמים, יש נוער שגדל במועדוני הסלקציה, יש קבוצות מודרות, מקופחות ושנואות". אבל אלה עניינים שבשוליים. הסיבה העיקרית היא ש"ישראל בחרה להיות ארץ קשוחה". לפעמים גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה. נדמה שלא הפעם. מהי בכל זאת הסיבה לאלימות? לא ברור. אולי זה פשוט טבע האדם. אותו טבע שגורם לאנשים מהוגנים בתכלית כמו העורכים ב"מעריב" לעטר, גם היום, את דפי העיתון בלוגו נוראי של יד מניפה סכין ממורטת משל היה זה עלון של חמאס. "מי ייהנה מהשתלטות בן-דב על פרטנר", שואלת כותרת מאמרו של גיא רולניק, המתפרסם היום במוסף "מרקר ויק". רולניק קובע שהמחיר ששילם אילן בן-דב על חברת הסלולר פרטנר (המחזיקה במותג אורנג) לא היה נמוך (כפי שטען המתחרה נוחי דנקנר, הבעלים של סלקום), מזכיר כי המחיר ששולם הוא תוצאה של מינופים גבוהים מאוד, ובעיקר מדגיש את העובדה כי שוק הסלולר הוא שוק לא תחרותי, ושזיכיון להיכנס לשוק הזה כמוהו כרישיון להדפסת כסף. "לבן-דב, לדנקנר, לסבן ולמנהלים שלהם אין כל סיבה להתחרות זה בזה", כותב רולניק. "שוק הסלולר רווי, הרווחיות של החברות גבוהה ולא שונה מהותית, וכל שנותר להם הוא לאחד כוחות נגד כל ניסיון של רגולטור, מחוקק או יזם המבקש להכניס תחרות לשוק". הנמענים של הטור הם "הרגולטורים של שוק התקשורת והשר משה כחלון בראשם, והמשקיעים המוסדיים המעמידים הלוואות לבן דב. אם הם לא יעשו את עבודתם נאמנה, הציבור ישלם פעמיים על עסקת פרטנר: דרך חשבון הסלולר ודרך חשבון הפנסיה שלו". כיצד יעשו את עבודתם נאמנה? "כחלון צריך להיערך לקרב הענקים שלו ולהחדיר לשוק הסלולר תחרות בכוח, בנחישות ובמהירות – בכל דרך אפשרית. המנהלים של המשקיעים המוסדיים צריכים לדאוג שהריביות ושהבטחונות שהם דורשים מהיזמים הממונפים מפצים את לקוחותיהם על הסיכון". כחלון צריך להחליט, מסכם רולניק, "אם הוא כאן בשביל שבעה משקיעים עשירים או בשביל שבעה מיליון בעלי מכשירים ניידים". דברים כדורבנות, בדיוק כאלו שצריכים ללוות סיקור של מאורע כלכלי כמו העברת בעלות על חברת סלולר, גם אם באיחור של כמה ימים. די כבר, נמאס. "למרות הסקפטיות: יוצאים מהמיתון", מכריזה הכותרת הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב". "גם לבנק ישראל כבר אין ספק", קובעת כותרת המשנה, "יש שיפור ממשי, תפנית במשק". לעורכים שלוחה תחינה: אנא הזדיינו בסבלנות. כשנצא מהמיתון – על בטוח ובאופן הקרוב ביותר לוודאי – הודיעונו על כך בכותרת ראשית. עד אז, האם אין מספיק עניינים כלכליים לעסוק בהם? "היום: פרשת הגופות המבותרות נחשפת", מכריזה כותרת המודפסת ברצועה התחתונה של שער "מעריב" ומפנה לעמ 4. מה אמור להבין מכך הקורא? הרי היום הוא "היום", כלומר – ממש עכשיו, ואם כן, בעמ 4 יידפס פתרונה של הפרשה. ברור שלא. "היום" בזמן-עיתונים הוא למעשה "מחר" – עת לא מושגת שעדיה לעולם לא נגיע. "אתמול" הוא היום של העיתון (ו"שלשום" הוא עבר רחוק מצועף בערפילים). היום, אם כן, תסיר המשטרה את צו איסור הפרסום מעל פרשת הגופות המבותרות, אתרי האינטרנט ידווחו על כך בזמן אמת, תוכניות האקטואליה בטלוויזיה יחרו יחזיקו אחריהם, והעיתונים ידפיסו את הפתרון מחר, יחד עם שאר חדשות אתמול, למשל: התאבדותו בתלייה של הבדרן ופושע התרבות דודו טופז. ובקיצור, נדמה לי שאפשר להחליף את הכותרת "משבר העיתונות המודפסת" באחת הולמת יותר: "גסיסתה של העיתונות המודפסת". גו אמזון, הגיע הזמן לעיתון אלקטרוני. ועוד מסמר אחרון: ב"ידיעות אחרונות" כותבים ניר גונטז ואמיר זוהר כי הרוצח חשף את עצמו ככל הנראה בטוקבק באתר וואלה (הנה קישור, הטוקבק עצמו הוסר). מדהים. זוכרים את פרשת בנק הפועלים? התבטאות – אומללה? – של המפקח על הבנקים רוני חזקיהו שלשום הוציאה אותה מהארון. "הגיע הזמן לחקור", דורשת הכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "עכשיו, כשהאבק בבנק הפועלים שקע, בנק ישראל לא יכול להמשיך ולהסתיר מאיתנו את הסיבות למהלכיו הקיצוניים. מבקר המדינה חייב לפתוח בחקירה, ועכשיו". העמוד הפותח מוקדש לטור של סבר פלוצקר, המגייס לטובת דרישתו את מבקר המדינה, המותח ביקורת על המפקח על הבנקים ועל בנק ישראל שלא סיפקו לו עדיין את ההבהרות שדרש מהם. ב"גלובס" כותבת סטלה קורין ליבר ברוח דומה, תוקפת בחריפות את חזקיהו ואת סטנלי פישר וקוראת להם לחשוף את הסיבות שהביאו אותם לדרוש את התפטרותו של יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר. "דבריו והתנהלותו של המולטי-מיליונר, שעלה לישראל לא מזמן, מביע אהבה רבה לירושלים, תורם סכומים גדולים ומממן את בית"ר ירושלים, מזכירים את התבטאויותיו ואת דרכו של מולטי-מיליונר זר אחר – ארקדי גאידמק. גם גאידמק חזר וטען שהוא שווה הרבה יותר מההערכות לגביו, בלי לפרט מדוע", כך כותב ליאור דטל בכתבת דיוקן מוצלחת וחשובה על גומא אגייאר במוסף "מרקר ויק". גם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתפרסמת כתבה דומה, מוצלחת פחות ומסתחבקת יותר, של גבי בר חיים (באותו מוסף מתפרסמת גם כתבה מאלפת של אריק וייס ושרה ליבוביץ דר, על עניינים מפוקפקים ביותר בהתנהלותו של המיליארדר האוסטרי-יהודי מרטין שלאף, ששמו הוזכר צמוד לזה של אריק שרון ושל אביגדור ליברמן. בסך-הכל מדובר בגיליון מוצלח במיוחד של המוסף). כותרת המשנה של כתבתו של דטל ב"מרקר ויק": "בגיל 31 ואחרי שחברה שבה היה שותף נמכרה תמורת 2.5 מיליארד דולר, עלה גומא אגייאר לישראל. מאז הוא קונה נדל"ן, משקיע בחברות, תורם לאגודות ומממן את בית"ר ירושלים. לטענתו הוא שווה הרבה יותר מ-100 מיליון דולר, אבל ערפול סביב עסקיו, תביעות משפטיות והסתבכות עם המשטרה מעיבים על התדמית הזוהרת של הפילנתרופ החדש בעיר". בכותרת הזו יש מלת תיאור מדויקת מאוד: "זוהרת". התדמית של אגייאר, ושל אנשים עשירים אחרים, אכן מסנוורת רבים מהעיתונאים הישראלים. אלא שהבלגן העסקי, התביעות וההסתבכויות המיוחסים לאנשי עסקים אלה אינם אמורים להעיב על הזוהר, אלא לעמעם את הסינוור. ובמלים אחרות: גומא אגייאר מספק לתקשורת הישראלית הזדמנות פז לכפר על חטא הסיקור את ארקדי גאידמק: פשפשו בציציותיו, אל תעריצו אותו, אבל גם אל תתייחסו אליו כאל קוריוז. קחו את העניין ברצינות. תחסכו לעצמכם את המבוכה. במקומון "העיר" מספרת חן שמש על התנהלות של אנשי מועדון תל-אביבי בשם קלרה. שמש מצטטת את הזוג פולינה ברויטמן ויבגני ויינשטוק, שביקשו לערוך מסיבת נישואים ל-30 איש במועדון. הם הופנו למפיק בשם ירון חן, מחברת טוטאל-הפקות, שביקש מהם רשימה שמית של המשתתפים. "משקיבל את הרשימה, התקשר חן לזוג הצעיר ואמר שהוא מוטרד מאחד השמות המופיעים בה, ראיד סלחן [...] הוא שאל אם הוא ערבי ואמרתי שהוא דרוזי, אז הוא אמר שזו בעיה מבחינתו", מצוטטת ברויטמן, שאף טרחה לפרט לפני המפיק, ירון חן, את מעלותיו של סלחן: שירת בצה"ל ובוגר אוניברסיטה. "אבל הוא עדיין לא היה מרוצה", אומרת ברויטמן. "רק כשאמרתי שראיד הוא פיזיותרפיסט של נבחרת כדוריד הוא התרצה ואמר, אז תדאגי שיגיע בחולצה מכופתרת ובמכנסיים". שמש מביאה גם את תגובתו של המפיק של קלרה (שאמר לברויטמן בין היתר: "יש אצלנו סלקציה מאוד חזקה"): "בסוף הסכמתי לסגור לה את האירוע, אז מה הבעיה? [...] רציתי לבדוק אם מדובר בערבי ישראלי [...] ביקשתי שכולם יתלבשו יפה, לא רק הוא. זהו. אני לא מוכן לענות יותר על שאלות". בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ" מודעת עמוד מטעם הארגון כוח-לעובדים, המופנית לשר התמ"ת וקוראת לו להעלות את שכר המטפלות. ארגון כוח-לעובדים לא מימן בעצמו את עלותה הגבוהה למדי של המודעה: היא התפרסמה בזכות עסקה שעשה ועד העובדים של "הארץ" עם הנהלת העיתון, שלפיה יוכלו העובדים לאפשר לעמותות לפי בחירתם לפרסם מודעות ללא תשלום "על בסיס מקום פנוי". "הלחץ שיצרה המודעה קידם את המאבק", כתבו אנשי ארגון כוח-לעובדים במכתב שנשלח בשבוע שעבר לוועד "הארץ". "מחר הולך בנימין בן אליעזר להכריז רשמית על מחויבותו לנושא, אין ספק שלפרסום היה חלק בכך". "ערוץ 10 נתקל בקשיים למכור את החסות לעונה השלישית של הישרדות, ונאלץ להוריד מחירים ולקצר עסקאות", נכתב בכותרת משנה לכתבה של חני יודל ב"עסקים". "הראיון עם נורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה היוצאת, שפורסם השבוע בגלובס הערב, מקומם כבר מהכותרת שלו", כותבת עדי לוי-איתן ("כלכלנית, מבקרת פנים ומרצה לארגון וניהול במכון אבני") ב"גלובס". "דאבוש אומרת כי ערוץ 10 הוא החמצה גדולה שכולנו אחראים לה. מי זה כולנו? קראתי את הראיון בעיון ולא מצאתי [...] האם כוונתה שגם הכתבת אחראית? ואולי העיתון אחראי? ואולי אנחנו, עם ישראל, אחראים להחמצה הגדולה? תמהני. "בהמשך היא אומרת כי [...] למועצה יש אחריות לשוק היצירה, עובדי הערוץ והרפורמה שבשער. מה הבנתי מכל זה? 1. מותר לעבור על החוק או צריך להתגמש איתו באיזושהי צורה כדי שערוץ 10 הנוכחי, שנכשל כישלון עסקי חרוץ, יוקם מן המתים וימשיך לעבוד. 2. הסיבה לכל הגמישות הזאת [...] היא כי נורית דאבוש דואגת ליצירה של ערוץ 10 [...] תרבות? ערוץ 10? הלו! מי שדירדר את התרבות בשם אלוהי הרייטינג והתחרות מול ערוץ 2 הוא ערוץ 10, דרך תוכניות כמו "הישרדות", "הבלוק", "לרדת בגדול", "הדוגמניות", "מחפשים אהבה", "קרב סכינים", "היפה והחנון" ועוד [...]. "ובחזרה לכותרת ולדבריה המתיימרים והצדקניים של דאבוש: ערוץ 10 הוא החמצה גדולה, שכולנו אחראים לה. יכול להיות שהיא צודקת: בימים אלה, לפני ראש השנה ויום הכיפורים, חובה עלינו לעשות חשבון נפש. אולי הפלנו, באמת, במו ידינו את ערוץ 10. אני מודה שחטאנו כשריחמנו על הבנות משוק הבשר בתוכנית הדוגמניות, ואולי טעינו כשנגעלנו מהתככים של הישרדות, או ייתכן שפשענו כי פיהקנו בהיפה והחנון, הבלוק ושות. לסיכום, אני מקווה שאכן מודה ועוזב ירוחם ומן השמים ירחמו עלינו – ומכרז חדש ייצא לדרך במהרה בימינו".

"ישראל היום" מתגונן מאולמרט | "ידיעות אחרונות" תוקף מהעתיד | "מעריב" מציע כניעה ללא קרב

"אחרי הבחירות: מתקפה מדינית", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "האיחוד-האירופי מכין מארב לישראל", קובעת כותרת המשנה ומפרטת: "תוכנית לחידוש המו"מ עם הפלסטינים, שתוצג מיד לאחר הקמת הממשלה והשבעת אובמה לקדנציה שנייה". העיתונים האחרים מדגישים בשעריהם כותרות הנוגעות גם הן לסכסוך עם הפלסטינים, אולם מתייחסות לאירועים המתרחשים עכשיו, ולא לאלה שאולי יתרחשו בעתיד. וליתר דיוק, מאחר שיום ראשון היום ובכרוניקה החדשותית המודפסת נפער חור של יום: לתגובה מאתמול לאירוע שהתרחש שלשום. "נתניהו הורה להרוס את המאחז הפלסטיני ב-E1, אך מרביתו על קרקע פרטית", נכתב בכותרת התמונה המרכזית על שער "הארץ". כותרת הפוכה בנטייתה מתפרסמת מעל שער עיתונו של נתניהו: "המדינה: צורך בטחוני לפינוי הפלסטינים מ-E1". "ראש הממשלה נתניהו הורה אתמול להרוס את המאחז הפלסטיני שהוקם שלשום בשטח E1", נכתב בכיתוב התמונה על שער "הארץ". "עם זאת, בדיקת הארץ העלתה כי מרבית המבנים והאוהלים במאחז נמצאים על קרקע פלסטינית פרטית, ולכן לא ברור אם המדינה תוכל ליישם את הפינוי באופן מיידי. בג"ץ הוציא אתמול צו ארעי האוסר לפנות את המאחז", כותבים חיים לוינסון וברק רביד. "רה"מ הורה לפנות מאחז אוהלים ליד מעלה-אדומים", נכתב בכותרת המשנה על שער "ישראל היום". "עד הכרעת בג"ץ – האזור הוכרז שטח צבאי סגור". ב"מעריב" מספקים ידיעה טרייה יותר: "לאחר חצות: היערכות לפינוי המאחז ב-E1", נכתב בכותרתו, ומתחת לה: "לאחר שבג"ץ הוציא צו נגד פינוי האוהלים שהקימו פלסטינים ופעילי שמאל בין מעלה-אדומים לירושלים, קבע אמש היועץ המשפטי לממשלה: המהלך דרוש מסיבות בטחוניות. המשמעות: ניתן יהיה לפנות ללא דיון נוסף". "מעריב" של תקופת בן-צבי החל דווקא ליישר קו לאחור מבחינת שעת הסגירה שלו, שהלכה והתאחרה בתקופת נוחי דנקנר, וייתכן שהדבר מעיד על החשיבות שרואה הנהלת העיתון הדתית-ימנית בסיקור אירוע המחאה הפלסטיני המקורי. הכותרות על שער עיתונו המקורי של בן-צבי, "מקור ראשון", אגרסיביות יותר: "נתניהו הורה לפנות את המאחז הפלסטיני שהוקם בשטח E1" היא הכותרת הראשית. כותרת המשנה קובעת כי "עם צאת השבת הודיעה לשכת ראש הממשלה כי בכוונת המדינה להרוס את ההתקהלות בשטח שבין מעלה-אדומים לירושלים. המפגינים במקום: ניאבק בכוחות שיגיעו. גורמים במשטרה: מקימי המאחז – פרובוקטורים מוכרים". המאמר המרכזי המודפס על השער בשני העיתונים הוא של אמנון לורד. ב"מקור ראשון" הוא תוקף את הקולנוענים התיעודיים המתמודדים על פרס האוסקר ומאשים אותם ב"כוונות זדון לבצע מניפולציות תעמולתיות" וקובר באותה הזדמנות גם את "הוליווד" ("אזור אסון אידיאולוגי מאז שנות ה-30"). ב"מעריב" הוא בוחר מטרה קרובה יותר, ואגב המשבר ב-E1 תוקף בחריפות את בית-המשפט העליון כמי שמחבל באינטרסים של מדינת ישראל. "המאחז הפלסטיני" (שאף עיתון אינו מכנה אותו בכותרת בשם שנתנו לו מקימיו, באב אל-שמס, "שער השמש") היא כותרת כיתוב תמונה בעמ 9 של "ידיעות אחרונות", שהיא כלל הסיקור שמעניק העיתון לפרובוקציית ההתנחלות של הפעילים הערבים והיהודים ("פעילי שמאל קיצוני"). באותו עמוד מתפרסמת הידיעה שזכתה לכותרת הראשית. איתמר אייכנר ויובל קרני מדווחים כי אחרי הבחירות תקום, אולי, "ועידה אזורית" במצרים כדי לדון בתוכנית מדינית, ואם ישראל "לא תיענה להזמנה, היא תוצג כסרבנית שלום". זכות הדיבור והתגובה (והתמונה המצורפת לכתבה) ניתנת לא לשרת החוץ של האיחוד-האירופי או לשר ישראלי, אלא לשרת החוץ הישראלית לשעבר, ציפי לבני, חביבתו של "ידיעות אחרונות". חביב אחר של העיתון זוכה גם הוא לכותרת ולתמונה באותו עמוד, הגם שהכזיב את התקוות שנתלו בו להתמודד בבחירות לכנסת הבאה (אחרי שהתפטר בבושת פנים מזו שקדמה לנוכחית). "הממשלה הוציאה 11 מיליארד שקל על הזיות שלא יבוצעו", נכתב בכותרת הידיעה, "ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט רמז להכנות לפעולה באיראן: הבהילו את העולם ובסוף לא עשו כלום". "ישראל הוציאה בשנתיים האחרונות מיליארדי שקלים על הזיות בטחוניות, כך גילה ראש הממשלה אהוד אולמרט בסוף-השבוע, כשהוא רומז להכנות לפעולה צבאית באיראן", ממתיק סוד הפתיח לידיעה, של איתמר אייכנר גם היא. עוד ב"ידיעות אחרונות": "ש"ס הושיטו יד לליכוד – וקיבלו בתגובה סטירה", נכתב בכותרת הגג לידיעה של יובל קרני ועקיבא נוביק על אודות להטוט יחצנות של אריה דרעי אתמול בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. דרעי פנה לנתניהו, הזמין אותו "באופן מיידי לפגישה כדי לנהל משא-ומתן קואליציוני לקראת הקמת הממשלה הבאה" – ונענה בסירוב. נסיון הסנדול המגוחך הזה מזכה את הליכוד בתואר "קשים להשגה", כדבר כותרת הידיעה ב"ידיעות אחרונות". בעוד שב"ידיעות אחרונות" לא מבליטים, מסיבותיהם שלהם, את דבריו של אולמרט (שנאמרו לחדשות ערוץ 2), ב"ישראל היום" מפגינים היסטריה בפרסום התגובה הצפויה בכותרת הראשית. במה שהפך להרגל, גם הפעם השוט של הליכוד ו"ישראל היום" הוא הרמטכ"ל לשעבר, השר לאיומים אסטרטגיים בהווה והרוצה להיות שר ביטחון בעתיד, משה (בוגי) יעלון: "דברי אולמרט – חוסר אחריות והפקרות", נכתב בכותרת לצד תצלום גרוע במיוחד של אולמרט, הנראה בו כחולה סרטן שלקה בשבץ. "תקף השר בוגי יעלון את רה"מ לשעבר", ממשיכה כותרת המשנה. "הליכוד-ביתנו: ביקורת חלולה מפי מי שהורשע בפלילים וניהל באופן כושל את מלחמת לבנון השנייה". בחינמון לא מסתפקים ביעלון ושולפים גם את שני הפרשנים הבלתי תלויים: המומחה למכתמים דן מרגלית והמומחה ל"ידיעות אחרונות" דרור אידר. מרגלית קובע כי אולמרט "מתלהם ומתעלם מהמציאות", מרחיב את היריעה ושוטח את הטיעונים המוכרים בסוגיות המוכרות של התקיפה באיראן, המלחמה בעזה ופרשת הרפז, שאליהן התייחס אולמרט בראיון. מזווית זו – של מקורבו של ברק הכותב בעיתון של נתניהו ביקורת על חביבו של "ידיעות אחרונות" המתבטא בערוץ 2 – העניין כולו נראה כבדיחה אכזרית על חשבון אזרחי ישראל. ואילו אידר הצליח לשחוק את גידופי-טיעוניו בכזו יסודיות שאפילו עורך העמוד מסמן לו "התייבשתי" כשהוא מפרסם בפעם המאה את הקריקטורה של מוזס כמפעיל בובות. ואולי זה חוסר היצירתיות הרגיל המאפיין את העיתון. למרות ענייני אולמרט, הפלסטינים והבחירות, הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מוקדשת בכלל למזג האוויר (שלג בחרמון). "האם לדעתך שוב יירד שלג השנה בירושלים?" היא השאלה הנבחרת למדור "משאל העם". "אנחנו נמשיך בשלנו", כתב לפני כמה חודשים עורך "ישראל היום" עמוס רגב באחד ממאמרי האגרסיב-אגרסיב שלו נגד מעסיקו לשעבר ברחוב מוזס. "אנחנו חושבים שמדינת ישראל היא מדינה צודקת, ושלעם ישראל אין מדינה אחרת. אנחנו חושבים שצריך להגן עליה, תמיד, ומפני כל אויב. אנחנו דוחים את ההנחה שהישראלים תמיד טועים ושהצד השני תמיד צודק. אנחנו סבורים שצריך לראות את המציאות הכלכלית כמות שהיא: ישראל אינה גן-עדן, אך גם אינה קורסת ומתמוטטת, כמו שרבים בתקשורת נוטים להציגה. שצריך לראות דברים בפרופורציה". "פקקים ונהנים" היא אחת הכותרות על שער העיתון היום. "בחירות 2013 – עוד 9 ימים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", ומתחת לכותרת (באותיות לבנות-שחורות על רקע צהוב-שחור) סדרת שאלות האמורות להמשיך להפיח חיים בספירה הדרמטית לאחור (ולהיענות ב"סקר עומק של ד"ר מינה צמח", אם רק תהפכו את הדף): "כמה מנדטים שווים הקולות הצפים? איזו מפלגה הכי פופולרית אצל העולים? לאן התפזרו הקולות של מצביעי קדימה? ומיהו הכוכב המפתיע של הצעירים?". הפניה נוספת מתחת לסדרת השאלות היא למאמר של סבר פלוצקר ולשונה: "להצביע ולהכריע". חשוב אכן שגם עיתוני ההמון יעסקו בחגה של הדמוקרטיה ויעודדו אנשים לקחת חלק פעיל בעיצוב גורלם על-ידי בחירת מועמדים לרשות המחוקקת. חבל שאותם עיתונים אינם מסוגלים לעשות זאת, בדרך כלל, אלא בהבלטת שאלות טריוויה ותמרונים פוליטיים, תוך הישענות על מומחים לניחוש. כך או כך, כפולת העמודים הפותחת עצמה נדמית פחות כמפעל עיתונאי למען הדמוקרטיה ויותר כניסיון נואש לממש את מדיניות הקמפיין של העיתון, שאחרי שהמועמדים שניסה להעמיד מול נתניהו נכשלו בזה אחר זה (אולמרט לא הסכים; לבני ולפיד אינם אלטרנטיבה לנתניהו; שיתוף הפעולה בין שני האחרונים ליחימוביץ לא צלח), מצא לו מן ההפקר גונדת מצביעים שתהפוך את התמונה: "מחכים לקולות הצפים" היא הכותרת הראשית המתחננת של העמודים. "שבוע וחצי בלבד לפני הבחירות לכנסת – והמפלגה השנייה בגודלה בסקרים היא מפלגת המתלבטים". "הקול עוד פתוח", נכתב מעל למשבצת הניתוח המרכזית של הסקר, ולפיה הנתח הגדול יותר של המתלבטים אינו יודע אפילו לומר אם הוא נוטה לימין או לשמאל. טורו של פלוצקר קובע כי אם הצפים יעלו אל פני המים ויצביעו, הם יגרמו למהפך שיגביר את כוחו של "גוש המרכז שמאל" על גבי זה של "גוש הימין". אם ב"ידיעות אחרונות" מנסים לייצר מתח בדמות ספירה לאחור ולהבריח מחוריהם את הקולות הצפים בתקווה שאלו יצביעו לפייבוריטים של העיתון, ב"מעריב" מלווה אותה ספירה בפיהוק: "תשעה ימים לבחירות: ראש הממשלה יכול לישון בשקט", טוענת כותרת המפנה לטקסט של שלום ירושלמי. "למרות טעויות בניהול הקמפיין, אף מפלגה לא מדגדגת את הליכוד והפער בין הגושים נותר בעינו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ירושלמי. "השמאל מפולג ושקוע במאבקי אגו, הימין והחרדים מכריזים שנתניהו הוא ראש הממשלה שלהם. למעשה, הבחירות כבר הוכרעו". "מתפללים לשלומו", נכתב בכותרת בשולי דף השער של "מקור ראשון". "מנהיגה הרוחני של ש"ס עבר אירוע מוחי קל במהלך השבת, ואושפז בבית-החולים הדסה. רופאיו מוסרים כי מצבו טוב". "תפילה לילית לבריאותו של הרב עובדיה", נכתב באוזן שמאל של שער "מעריב", אחיו החילוני של "מקור ראשון". "מנהיגה הרוחני של ש"ס בן ה-92 אושפז אתמול בעקבות אירוע מוחי קל". "מתפללים לשלומו", נכתב בחותמת צהובה על גבי מסגרת אדומה התופסת את חלקו העליון של "ידיעות אחרונות", הצהובון של המדינה, המנהל קמפיין נגד נתניהו. "מנהיג ש"ס בן ה-93 אושפז אתמול בבית-החולים הדסה. הרופאים: מצבו טוב והוא צפוי להשתחרר בימים הקרובים". "הרב עובדיה יוסף עבר אירוע מוחי קל מאוד", נכתב בכותרת בתחתית שער "ישראל היום", עיתון מפלגת הליכוד-ביתנו, המתחרה בש"ס על נתח בוחרים דומה. "הרב יוסף עבר אירוע מוחי קל, ש"ס תתמקד במצבו בתשדיריה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". כתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ", עוסקת בתחרות פרסים בתחום הקולנוע. "אפשר היה להמר שהזוכים הגדולים בטקס "גלובוס הזהב", שיתקיים הלילה, יהיו שוב סדרות הטלוויזיה הומלנד ומשפחה מודרנית או הסרט לינקולן. אבל אם יש משהו שהגוף הבוחר אוהב זה להפתיע", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של רותה קופפר. טקסט נוסף בגיליון, של נירית אנדרמן, עוסק גם הוא באותה תחרות, ואורי קליין כותב כמה עמודים אחר-כך על תחרות נוספת, זו של האוסקר: "כבר שנים לא התפרסמה רשימת מועמדויות לאוסקר שקשה לחזות את תוצאותיה" היא כותרת המשנה המטעה של המאמר, שבו מציין קליין לחיוב שהשנה כן התפרסמה רשימה כזו. המתעניינים בתחום תחרויות הקולנוע מכירים ודאי את הביקורת החריפה הנמתחת על שני מוסדות הפרסים, זה של "גלובוס הזהב" וזה של האוסקר. הגלובוס מחולק על-ידי קבוצה קיקיונית, קטנה וממילא נוחה להשפעה של "כתבים זרים", שלפחות בחלקם אינם ממש עיתונאים ו/או רלבנטיים. חברי ה"אקדמיה" המעניקה את האוסקר רבים יותר, אולם הם נתונים למתקפת לובי אדירה שכבר הניבה כמה זכיות מגוחכות באמת ("גלדיאטור" למשל). לפני שנה, בכל אופן, דיווח ה"וושינגטון פוסט" (ותודה לשא"מ) כי מארגני התחרות מנסים להילחם בלוביסטים בשורת תקנות חדשות. לפי הסיכום של קליין, נראה כי ראו ברכה בעמלם. ומה עם הגלובוס? עדיין מסתובב.

במערכת הבחירות הקרובה הפוליטיקאים שוב יפזרו הבטחות שיכולות לעלות הרבה כסף. הבעיה היא שבחשבון המשותף שלנו (תקציב המדינה) יש מינוס גדול שלא היה כמותו יותר מ-15 שנה. תשלומי הריבית על החובות עומדים לבדם על כמעט 10% מהתקציב השנתי. בסבב הזה, כאשר מועמדים מבטיחים - דרשו לדעת מאיפה יגיע הכסף

| טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" | 2019 היא שנה כלכלית מיוחדת למדינת ישראל: מצאנו את עצמנו בשתי מערכות בחירות בתוך כמה חודשים, וכל זה מתרחש בזמן שתקציב המדינה נמצא בגירעון גדול וחריג. בזמן שהממשלה מתפקדת חלקית בתקופת מעבר, ישראל מתמודדת עם בעיות רציניות בדיור, בתחבורה, בחינוך ועם יוקר מחיה גבוה. אך בכתבה זו נתמקד רק באחד האתגרים לכלכלה הישראלית, אולי מהגדולים שבהם: הגירעון שמלווה אותנו בתקופה פוליטית כל כך בעייתית. כבר בחודש מרץ התבשרנו שהגירעון (החוב) עומד על 3.5% מהתוצר – משמע שבחודשיים הראשונים של 2019, היינו בגירעון בגובה 5.6 מיליארד שקל. לשם השוואה, בחודשיים הראשונים של 2018 הצטבר בקופת המדינה עודף של 2.3 מיליארד שקל. 2019 היא השנה הראשונה מאז 2003 (!) בה המדינה בגירעון כבר בחודש ינואר. לפני כחודש קרן המטבע העולמית וארגון ה-OECD פרסמו את החשש שלהם מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית. ללא טיפול בחריגה התקציבית הגדולה שנוצרה בתקופתו של שר האוצר כחלון, קרן המטבע העולמית מזהירה שהעבודה הטובה שהממשלות עשו בשני העשורים האחרונים תמחק – ונתחיל לצעוד בכיוון כלכלי מסוכן ויקר מאוד. בפשטות, גירעון הוא מצב בו אנחנו מבזבזים יותר כסף ממה שיש לנו ומגדילים את המינוס בבנק. סכום המינוס הוא מה שידוע כיחס "חוב-תוצר" של המדינה. בדיוק כמו בחשבון הבנק הפרטי שלנו, אם אנחנו צריכים להוציא יותר כסף ממה שיש לנו, אין לנו ברירה אלא לקחת הלוואות למימון ההוצאות. על ההלוואות הללו – אנחנו גם משלמים ריבית. המשמעות של הגירעון היא למעשה שאנחנו, האזרחים, מקבלים מוצרים ושירותים מהממשלה – אבל מתחייבים לשלם עליהם בעתיד, כאשר נחזיר את ההלוואות, בתוספת ריבית. בהסתכלות אחרת, גירעון הוא בעצם התחייבות להטיל מיסים גבוהים יותר על עצמנו ועל ילדינו בעתיד. מאיפה הממשלה לווה כסף? כאשר אין לה מספיק הכנסות, הממשלה מגייסת כספים דרך שוק ההון (אגרות חוב), בנקים ועוד. לשם גם הולכים כספי הריבית שאנחנו משלמים, על החוב של כולנו (הגירעון). אז עד כמה החובות האלה משמעותיים? אם נפתח את אתר תקציב המדינה נגלה שתשלומי הריבית לבדם אחראים על לא פחות מ-9.9 אחוזים מהתקציב של 2019. מדובר ב-39 מיליארד שקל, המהווים את ההוצאה החמישית בגודלה (!) אחרי הביטחון (68 מיליארד שקל), החינוך (55 מיליארד), העברות לביטוח לאומי (46 מיליארד) ובריאות (41 מיליארד). במילים אחרות יכלנו בכל שנה כמעט ולהכפיל את תקציב הבריאות במידה ולא היו למדינת ישראל חובות בכלל. למרות הכל, חשוב לומר שחוב הוא לא בהכרח דבר רע. קצת בדומה לקנייה בתשלומים, כשמדובר בפרויקטים כלכליים גדולים שמשרתים דורות של אזרחים, כמו בנייה של תשתית רכבת או נמל חדש, פיצול ההוצאה הראשונית הגדולה לאורך שנים ארוכות הוא מהלך הגיוני, המבטיח כי הדור הנוכחי לא יצטרך לספוג את כל העלות לבדו. בנוסף, בדומה להשקעות אישיות שמגדילות את ההכנסה שלנו, פרויקטי תשתית שהופכים את הכלכלה ליעילה יותר, יכולים להצדיק את עצמם במידה והצמיחה הכלכלית החדשה שנוצרה בעזרתם גדולה מהחוב שנלקח. לדוגמא: נמל חדש במקום מוצלח יכול להגדיל את המסחר הבינלאומי, להרחיב את הפעילות העסקית במדינה וליצור השפעה חיובית הרבה יותר גדולה מההשקעה הראשונית בנמל, אפילו בתוספת עלות הריבית. אז הגירעון לא כל כך נורא? לצערי, הגירעון הנוכחי לא קשור להשקעות חכמות וצמיחה כלכלית. חלק גדול מהחריגה בתקציב הקיים קשורה להוצאות ייחודיות כמו מחיר למשתכן, 22 מיליארד שקל שעברו לגמלאי המשטרה או קבוצות לחץ שזוכות לתמיכה כלכלית. בכל הדוגמאות הללו לא מדובר בפרויקטים שמובילים לצמיחה כלכלית, אלא בפרויקטים שיוצרים נזק ארוך טווח. מדובר בהתחייבויות שנתיות קבועות שמזיקות לכלכלה ורק מחמירות את הבעיה, מעבר להוצאה של תשלומי הריבית. נקודת האור היחידה שניתן להצביע עליה היא שבזכות מדיניות כלכלית אחראית בעשורים האחרונים, מדינת ישראל קיבלה העלאה בדירוג האשראי מה שמוביל לעלות ריבית נמוכה יותר בהחזרי ההלוואות. למרות המצב החיובי, קרן המטבע העולמית מזהירה שהמשך המדיניות הקיימת תוביל לערעור הביטחון העולמי בכלכלה הישראלית, מה שעלול להחזיר אותנו לדירוג אשראי יותר נמוך. צעד כזה מצד סוכנויות דירוג האשראי יגרום לכך שנצטרך לשלם יותר כסף על ההלוואות שלנו, ואולי נמצא את עצמנו עם הוצאות ריבית אפילו יותר משמעותיות. בבחירות הקרובות אנחנו צפויים לשמוע הרבה פוליטיקאים שידברו על איך הם מתכננים לבזבז את כספי המיסים שלנו. אסור ליפול לחלומות וההבטחות. שמעת הבטחה? כדאי קודם כל לשאול מאיפה יגיע הכסף, במיוחד בזמן שהתקציב המשותף שלנו נמצא במינוס הולך וגדל. זה אולי לא פופולרי, אבל לדעתי אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כלפי הבטחות חברתיות יקרות ולשקול לחבק דווקא את מי שידבר באומץ על קיצוצים, התייעלות וטיפול בגירעון. להבנתי, אנחנו חייבים את זה לא רק לעצמנו אלא גם לילדים שלנו – שיצטרכו להחזיר את החובות שאנחנו נגלגל עליהם. * טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

חוץ מכל מה שעשתה בנוגע לתחקיר "עובדה" על תיירות המרפא, יעל גרמן לא עושה דבר בנוגע לתחקיר "עובדה" על תיירות המרפא

"עבר כמעט שבוע ממועד שידורו של תחקיר עובדה ביחס לתיירות המרפא וכמה מכוכביה. וגם מפרסומים בהארץ ובמקומות אחרים בעקבות התחקיר. הרבה דברים נאמרו, לכאן ולכאן. רק מישהי אחת נאלמה דום: שרת הבריאות יעל גרמן. זה די מוזר. מדובר בכל זאת במגרש שלה, במשמרת שלה. התירוץ של שתיקה עד שהוועדה שמינתה לבדיקת התחום תסיים את עבודתה לא מחזיק מים. [...] האם יכול להיות שחברותו הקרובה של מנהיג המפלגה עם אחד מנשואי התחקיר משתקת את גרמן?", תוהה העיתונאי אורי משגב ברשימה שפורסמה היום (22.12.13) בבלוג שהוא מנהל באתר "הארץ". ובינתיים, במציאות: השרה גרמן התבטאה לפני כשבוע בגנות התופעה והאישים המעורבים בה, ופנתה למערכת אכיפת החוק בדרישה לבדוק חשדות לביצוע מעשים פליליים. פנייתה סוקרה בהרחבה בכלי תקשורת שונים.

עזיבתנו את ynet אינה פוגעת בוועד שקם באתר או בהצלחתו של ארגון העיתונאים, אומרים תני גולדשטיין ויהונתן זילבר

נצחונו של ארגון העיתונאים על אתר ynet בבית-הדין האזורי לעבודה קיבל בימים האחרונים תפנית, עם פרישתם של תני גולדשטיין ויהונתן זילבר מהאתר. גולדשטיין, כתב כלכלה בכיר באתר, עמד במרכז פניית ארגון העיתונאים לבית-הדין בטענה כי הנהלת ynet מתנכלת לעיתונאים המנסים להקים ועד באתר. זילבר, עורך המחשבים באתר, העיד לטובתו של גולדשטיין במשפט בזמן שההחלטה על פיטוריו שלו מושעית עד למתן פסק הדין. הארגון ניצח, האתר נאלץ לבטל את פיטורי גולדשטיין ולקבלו חזרה לתפקידו, אך לא חלף חודש מהכרעת בית-הדין, ודווקא בימים שארגון העיתונאים מכריז כי הגיע לסף מספר העובדים המקנה לו יציגות, עוזבים שניים מהפעילים הבולטים במהלך: גולדשטיין פורש וכמוהו גם זילבר, לאחר שהגיע לסיכום עם ההנהלה. אראלה גניסלב, העובדת השלישית שנטען כי פוטרה בשל מעורבותה בהקמת ועד באתר, הגיעה להסכם עם האתר עוד במהלך משפט גולדשטיין. כך שבפועל, שלושת העובדים הבכירים שהובילו את הקמת הוועד ב-ynet ושפיטוריהם חוללו את המאבק המשפטי בין ארגון העיתונאים לאתר אינם עובדים בו עוד. אבל לדברי גולדשטיין וזילבר, אין בעזיבתם עדות לכשלון המאבק להקמת ארגון עיתונאי ynet. זילבר אף טוען כי עזיבתו דווקא תסייע לוועד העובדים ב-ynet, שכן היא תספק את השקט שיאפשר לו להמשיך בעבודתו. מדוע לא נלחמת על זכותך לעבוד ב-ynet בבית-הדין לעבודה? זילבר: "בשלב הזה נראה נכון, גם לי ואני חושב שלכל הצדדים, להרגיע את השטח, לקחת צעד אחורה ולהתעסק במה שבאמת חשוב. יכולנו לגרור את זה שנה וחצי, שנתיים של משפטים והכפשות, אבל בשלב הזה לא ראיתי איך מישהו ייצא נשכר מזה". אתה לא חושב שהעובדה שגניסלב, גולדשטיין ואתה כבר לא באתר היא עדות לכישלון של הארגון או לפחות לכך שלא כדאי להיות פעיל בארגון? "אני מקווה מאוד שלא. אני חושב שהדרך שבה דברים קרו הובילה באופן כמעט בלתי נמנע לעזיבה. אם אפשר היה להחזיר את הזמן אחורה שלושה-ארבעה חודשים, אני בטוח שכולם היו פועלים בצורה הרבה יותר רגועה, צורה שלא היו בה נפגעים". הארגון נלחם עבור שלושתכם, ודווקא אחרי הניצחון אתם פורשים? "הארגון נלחם על הזכות שלו להקים ועד בשקט. בסיטואציה שנוצרה בפברואר, שבה ארבעה אנשים קיבלו מכתב פיטורים בבת אחת אחרי שבוע של נסיון התארגנות, כמובן שהדרך היחידה היתה להילחם". האם עזיבת שלושתכם אינה ניצחון לגישה הנוגדת הקמת ועד? "לא. בגלל זה הדברים האלה התעכבו עד עכשיו. עכשיו יש ועד. זה הניצחון. זה הניצחון בשטח". גם גולדשטיין מחזיק בדעה דומה. את עזיבתו הוא מגדיר "דבר טריוויאלי לחלוטין". לדבריו, "קורה שאנשים עוזבים את מקום העבודה שלהם בשביל להתקדם וללכת הלאה. זה דבר טוב וזה מה שקרה לי". אתה מיתמם. ניהלת מאבק משפטי כדי ש-ynet יחזירו אותך, ואחרי שניצחת וחזרת, אתה שוב פורש. גולדשטיין: "זה לא קשור. אני פורש מרצוני, מבחירה שלי. המאבק לא נועד להשאיר אותי ככתב ynet לעוד 30 שנה, אלא לקבוע שעיתונאים לא יפוטרו בגלל שהתאגדו. והמאבק הצליח". גולדשטיין מדגיש כי יש הבדל בין החלטה חופשית של עובד להתפטר, כפי שעשה כעת, ובין החלטה של מעסיק לפטר עובד בעת שהוא פועל להקמת ועד. מבחינתו, הוא אומר, המסר שעולה ממהלכיו האחרונים דווקא חיובי: לא ניתן לפטר עובד שפועל להקמת ועד, אך אותו עובד חופשי לעזוב את העבודה מסיבות שכלל אינן קשורות לוועד. הנהלת ynet טענה בפני בית-הדין, בין היתר, שהיא לא רוצה להעסיק עיתונאי שנמצא עם רגל אחת בחוץ. בעזיבתך אתה מוכיח שהיא צדקה. "אני לא מסכים. הזמן הממוצע שעובד מועסק ב-ynet הוא שנה-שנתיים. אני שהיתי תשע שנים. לא הייתי עם רגל בחוץ וגם צורת העבודה שלי לא היתה של עובד עם רגל בחוץ. אגב, גם לעובד שלא נעול על זה שהוא יישאר כל חייו באותה עבודה מותר להתאגד ואסור לפטר אותו בשל כך". האם מהרגע שחזרת ל-ynet התחלת לחפש עבודה אחרת? "לא. חזרתי מתוך רצון מלא להמשיך לעבוד, ולא במחשבה שאני עומד לעזוב בקרוב. זה הפתיע גם אותי, אבל החיים מלאים הזדמנויות והפתעות". גולדשטיין מעדיף שלא למסור מידע על תוכניותיו לעתיד, אך ההערכה היא כי יישאר בעולם העיתונות. אם כך הדבר, הרי שאכן יועבר מסר מעודד לעיתונאים – ניתן לפעול למען הקמת ועד עובדים, ניתן אף לתבוע מעסיק שפיטר אותך שלא כדין, ובכל זאת למצוא מאוחר יותר כלי תקשורת שיהיה מעוניין לשכור את שירותיך. בתשובה לטענות כי המשיך להיות פעיל בוועד גם כשידע שהוא עומד לעזוב את האתר, אומר גולדשטיין כי לפני ימים אחדים, מרגע שהבין כי הוא בדרכו למקום אחר, חדל לשדל עובדים להצטרף לארגון. מה לגבי הפגיעה באמון עמיתיך? אתה נוטש באמצע המשמרת. "זה לא בדיוק באמצע המשמרת. בצירוף מקרים מבורך נודע לי שהתאפשרו הנסיבות לעזיבתי סמוך מאוד לזמן שבו הגענו ליציגות. זה נורא שימח אותי, כי רציתי שכשאני אעזוב יהיה ועד. חשוב לי שאנשים יסתכלו על המקרה שלי ויגידו לעצמם שאפשר לתת אמון, שלא צריך לפחד יותר". אכן, אם רצף הזימונים לשימועים מלפני שלושה חודשים הטיל אימה על עובדי האתר והניא רבים מהם מלהצטרף לארגון, הרי שלאחר מתן פסק הדין פג החשש, לפחות אצל כמה מהם, והארגון הצליח לגייס, לטענתו, את המספר הדרוש כדי להקים ועד יציג באתר. יצוין כי למרות עזיבתם של גניסלב, גולדשטיין וזילבר, באתר נותרו פעילים מרכזיים בארגון העיתונאים, וביניהם נתנאל שלומוביץ, גילי גוראל, בועז פיילר ואריאל דניאלי. שלומוביץ מכהן כעורך דף הבית של האתר והעיד לטובת גולדשטיין במשפטו; גוראל משמשת עיתונאית בדסק החדשות והיא אחת מהעיתונאים שהוזכרו במכתב שהפיץ זילבר זמן קצר לפני שפעילי הוועד זומנו לשימועים; הכתב פיילר הוא מי שזומן לפני כשלושה חודשים לשימוע לפני פיטורים יחד עם עיתונאים אחרים, אך בסופו של דבר הוחלט להשאירו בתפקידו; דניאלי, אף הוא ממחלקת החדשות, הוא מי שקיבל מגוראל מכתב פרטי על אודות ההתארגנות שהוצג בפני בית-הדין על ידי ynet. באופן אירוני, הצגת המכתב במשפט על-ידי הנהלת ynet תמכה בסברה שבהנהלה ידעו על ההתארגנות ותרמה להפסדה במשפט. יאיר טרציצקי, ממקימי ארגון העיתונאים, טוען כי עזיבת גניסלב, גולדשטיין וזילבר אינה פוגעת בהישגו של הארגון בבית-הדין. "תני עזב מבחירה", הוא אומר. "בית-הדין נתן את פסק הדין בשביל להגן על ההתארגנות, וזה מה שקרה. אין ספק ששלושת מנועי ההתארגנות, כלשונו של שי ניב בבית-הדין, היו גוני [יהונתן זילבר], אראלה ותני, אבל בחודשים שעברו מאז, הנהגת הוועד התרחבה. כיום יש ועד רציני וחזק שמורכב מעיתונאים בולטים במערכת ynet, שמגיעים כמעט מכל המחלקות והתפקידים". מאתר ynet לא נמסרה תגובה רשמית.

"אכן, הציבור מפיק תועלת מהאפשרות לצפות בערוצים הזרים הרבים אשר שידוריהם מועברים ארצה. אך העובדה כי הפרת חוק זכות היוצרים, והפגיעה בזכויות הקניין של היוצרים, נעשות בהיקף נרחב, משך זמן ארוך, ואולי אף להנאת הצופים, אין בה להצדיק הפרה של החוק"

בבית המשפט העליון דנ"א 6407/01 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת אור (בדימ) כבוד המשנה לנשיא א מצא כבוד השופט מ חשין כבוד השופט י טירקל כבוד השופטת ד ביניש כבוד השופט א ריבלין כב השופטת מ נאור העותרות: 1. ערוצי זהב ושות 2. תבל תשדורות בינלאומית לישראל בע"מ 3. גוונים טלוויזיה בכבלים בע"מ 4. מערכת תקשורת בכבלים (סי.אס.אמ.) בע"מ 5. אי.סי.אס מערכות כבלים ישראל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. TELE EVENT LTD 2. THE ALL ENGLAND LAWN TENNIS & CROQUET CLUB WIMBLEDON דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון בע"א 2173/94 מיום 2.8.01 שניתן על-ידי כב השופטים א מצא, ט שטרסברג-כהן וי טירקל תאריך הישיבה: ט בסיוון תשס"ד (4.11.03) בשם העותרות: עו"ד ראובן בכר עו"ד איריס סורוקר עו"ד קובי מאיר בשם המשיבים: עו"ד אמנון עברון עו"ד אמנון שורק עו"ד נטעלי זלצר דיון נוסף בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 2173/94 לפיה חברות הטלוויזיה בכבלים בישראל הקולטות באמצעות לוויינים שידורים של ערוצי טלוויזיה זרים, המוגנים בדין זכויות יוצרים, ואשר מעבירות אותם, בזמן אמת, ברשתות הכבלים בישראל מפרות את זכויות היוצרים של בעלי הזכות. בית המשפט העליון דחה, ברוב דיעות, את הערעור ופסק כי: הוראת סעיף 6כה(2)(5) לחוק הבזק האוסרת על שידור שידורים שיש בהם משום הפרת זכות יוצרים, חלה אף על העברתם של שידורים מערוצים זרים בזמן אמת על ידי חברות הכבלים ("שידורי משנה"). מקום ששידורים אלו מוגנים בזכות יוצרים מפרות חברות הכבלים את חוק זכויות יוצרים. אכן, הציבור מפיק תועלת מהאפשרות לצפות בערוצים הזרים הרבים אשר שידוריהם מועברים ארצה. אך העובדה כי הפרת חוק זכות היוצרים, והפגיעה בזכויות הקניין של היוצרים, נעשות בהיקף נרחב, משך זמן ארוך, ואולי אף להנאת הצופים, אין בה להצדיק הפרה של החוק. העובדה שעבירה על החוק היא נפוצה, ויש המפיקים ממנה תועלת, וודאי שאין בה כדי להתיר את ביצועה של העבירה. בשל השימוש המסחרי אותו הן עושות ביצירה, ולאור תפקידן האקטיבי, חברות הכבלים נחשבות למשדרות לכל דבר ועניין. בעשותן כן, הן מבצעות ביצוע פומבי של היצירות המשודרות בשידור משני, ובנסיבות שכאלה, אין כל הבדל בין המשדר הראשי למשדר המשני, ועל כן חב משדר המשנה בקבלת רישיון מאת בעל זכות היוצרים. אין בכך לומר, כי בפועל, יחוייבו חברות הכבלים לפקח על כל שידור המשודר בערוצים הזרים ולשאת ולתת עם כל בעל זכות יוצרים שיצירתו משודרת באחד מהערוצים אשר שידוריו מועברים לציבור על ידן. הפתרון ימצא בהסדרים חוזיים שייחתמו בין חברות הכבלים לבין הערוצים הזרים. כמו-כן, בית המשפט קרא להתערבות של המחוקק בהסדרת הסוגיה ובהתאמת ההגנה על זכויות היוצרים למציאות הטכנולוגית המודרנית. לקריאת פסק הדין המלא

במשך שנים ארוכות למדו ולימדו מנהלי הרדיו, הטלוויזיה והרשות כיצד ניתן להשתמש במשאבי השליטה על התקשורת הציבורית כדי לחזק את כסאותיהם ולהאריך את כהונתם

התפוררותה של רשות השידור הציבורי, ובעיקר ההידרדרות של ערוץ 1 ושל תוכניות מסוימות ברשת ב’, אינן תוצאה של שבר פתאומי, אלא של שחיקה מתמשכת. במשך שנים ארוכות למדו ולימדו מנהלי הרדיו, הטלוויזיה והרשות כיצד ניתן להשתמש במשאבי השליטה על התקשורת הציבורית כדי לחזק את כסאותיהם ולהאריך את כהונתם. הפקידים הממונים האלה מתנהגים באורח דומה מאוד לפוליטיקאים שמינו אותם. הפוליטיקאים מנציחים את מעמדם באמצעות חלוקה של כספי ציבור ומינויים פוליטיים, ומנהלי השידור עושים זאת באמצעות סלקציה של מראיינים ומרואיינים ובקרה על תוכני השידור. לפני שנים אחדות, במסגרת פעולתי במכון הישראלי לדמוקרטיה, שלחתי מכתב לדליה יאירי (רשת ב’) ובו הבעתי את התנגדותי, שנבעה משיקולים ציבוריים, למעמד שרכש לעצמו עו"ד דב ויסגלס כמראיין-אורח של קבע, המופיע פעם בשבוע בתוכניתה ברשת ב’. מכתבי לא שינה את המצב. קירבתו המיוחדת של ויסגלס לאריאל שרון ועבודתו כעורך-דין של דמויות פוליטיות מרכזיות במדינה לא הפריעו לדליה יאירי ואמנון נדב, מנהל הרדיו דאז, לתת לוויסגלס מיקרופון בכיכר העיר הרדיופונית של המדינה. רוב הציבור, שלא היה מודע לקשרים המיוחדים של ויסגלס עם הממסד הפוליטי ובעיקר עם אריאל שרון, לא היה מצויד בכלים ובמיומנות לזהות את הקשר בין הנושאים שבהם בחר להתבטא ובין האינטרסים שהוא משרת. סגנון דיבורו והתנהגותו הסמכותית של ויסגלס משכנעים. הוא היה אפוא מסכה רכה עם חיוך, שמאחוריה מסתתרים האינטרסים המשולבים של בכירי הרשות ושל אלה שמינו אותם. לימים, כשהגיע ויסגלס ללשכת ראש הממשלה, נחשף לעיני כל הקשר המיוחד שהפך אותו לאישיות תקשורתית. בניגוד לוויסגלס, אורי דן אינו מסכה. הוא הפרצוף האמיתי של השפעת ראש הממשלה בתקשורת. הוא פיתח ז’אנר ייחודי של נוכחות תקשורתית המוכיח, כמעט בניגוד לחוקי הטבע, שאדם יכול להיות מראיין ומרואיין בו בזמן, בלי לתת למוזמנים האחרים לאולפן להפריע לדיאלוג שהוא מנהל עם עצמו. ראש ממשלת איטליה, ברלוסקוני, השתלט בדרך אל הפוליטיקה על חלק גדול מהתקשורת המסחרית בארצו. לשרון, למרות חבריו הנדיבים, אין די כסף, והוא נאלץ להסתפק במה שיכול לקנות הכוח הפוליטי בתקשורת הציבורית. לשם כך מינה עצמו לפני הבחירות האחרונות לשר הממונה על רשות השידור (תפקיד שרק לאחרונה העביר לסגנו הנאמן אהוד אולמרט). אחת התוצאות של המהלכים הללו היא הקריירה המזהירה של אורי דן בתקשורת הישראלית כנציג ראש הממשלה בנוסח ברלוסקוני לעניים. המעבר הזה בין ויסגלס לדן מעלה את השאלה, מה יותר מסוכן לתקשורת דמוקרטית - מודל ויסגלס או מודל דן? איזו דרך משחיתה יותר את השידור הציבורי? נראה שאם מודל ויסגלס הוא סוג של סטייה המתחזה לנורמה מקובלת, מודל דן משקף את השלב שבו האגרוף קורע את הכפפה. יש כאן ללא ספק צעד נוסף, שבירה פומבית וגלויה של נורמה. לא פירצה הקוראת לגנב, אלא שער הניצחון של שחיתות פוליטית בתקשורת. במבט ראשון נראה הדבר כאיום חסר תקדים על החופש התקשורתי ועל מהימנותה של התקשורת הציבורית בישראל. ואולם, באופן פרדוקסלי, נוכחותו של אורי דן בתקשורת עושה גם משהו טוב לדמוקרטיה הישראלית: היא מבטיחה שקיפות לשחיתות. מסתבר שגם שחיתות פוליטית, כמו מועמד לראשות הממשלה, יכולה לזכות בשיווק טוב או רע. ויסגלס כמראיין-אורח הוא שיווק טוב ולא מקומם. דן, על צעקותיו וסגנונו הגס והמעליב, הוא שיווק רע ומזיק לשחיתות, ולכן טוב לדמוקרטיה. יש בכך ללא ספק אירוניה. נראה אפוא שלאמצעי התקשורת יש יכולת, לא בהכרח מכוונת או מודעת, להביא לתוצאות הסותרות את הכוונות והמטרות של השחקנים. לכן, למשל, לא מעטים בשמאל היו שמחים אם התקשורת היתה נותנת יותר זמן מסך למתנחלים. הוכח שהקנאות והאלימות המתנחליות משרתות את מחנה השלום לא פחות מיוזמת זנבה. גם צה"ל (ע"ע דן חלוץ) כבר למד כיצד הביטחון העצמי וה"גבריות" של מפקדים לא עושה טוב לכל הצופים. וכל אלה באים ללמדנו שלמרות הבעלות הצולבת והפוליטיזציה של התקשורת, גם לבעלי הכוח לא יכולה להיות שליטה מוחלטת על המסרים שהם מנסים לייצר ועל התקבלותם בציבור. ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים גיליון 48, ינואר 2004

עורכת ב"גלובס" העניקה עצה בדבר האופן הראוי לסיקור מתחרה בצרה. לא בטוח שהיא ועמיתיה בחרו להקשיב לעצתה

"בלי להזכיר שמות, כי מיד אחשד גם אני בכך שאני בעלת אינטרס כלכלי, בימים האחרונים קשה להצביע על עיתון אחד שהציג לציבור קוראיו את הדברים בצורה אחראית, שלוקחת בחשבון את כל ההשלכות", כך כתבה השבוע לילך סיגן, עורכת "הערב ,"מוסף בעיתון "גלובס", על הסיקור העיתונאי של פרשת קם-בלאו. "העיתון בו פורסם התחקיר", המשיכה, "מציג את הדברים כאילו אינטרס הפרסום הוא מעל לכל. העיתונים האחרים, לעומתו, מוקיעים את העיתון בו פורסם התחקיר, למרות שאם הם היו עומדים בדילמה דומה – יש סיכוי טוב שהיו מפרסמים את החומר בעצמם. עיתון אחד משולהב ומשתולל במה שנראה כמו דפנסיביות מוגזמת, ואילו האחרים רק עסוקים בלהפנות אצבע מאשימה". התיאור של סיגן מדויק למדי. אף שמדובר בפרשה בעלת חשיבות ציבורית, כל עיתון, כפי שסיגן מנסחת זאת, תופס "זווית חד-צדדית, שבמקרה או שלא גם משרתת את האינטרס שיש לו כגוף שרוצה להתקיים מבחינה כלכלית". הסיקור ב"הארץ" אכן הגנתי מאוד, ואילו הסיקור ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" תוקפני ביותר. ומה עם "גלובס"? נראה שגם בעיתון שבו סיגן עורכת מקבל הסיקור זווית "שבמקרה או שלא במקרה גם משרתת את האינטרס שיש לו כגוף שרוצה להתקיים מבחינה כלכלית". מתי גולן פירסם השבוע טור ב"גלובס" שבו תקף בחריפות את התנהלות "הארץ" בפרשה. באופן חריג, תמצית הטור הופיעה על שער "גלובס". ועוד על שער "גלובס" השבוע, הפניה בולטת לידיעה שהופיעה תחת הכותרת "תעלומת תחקיר דה-מרקר נגד הרמטכ"ל". בפתח הידיעה, מאת חן מענית, צוין כי "ב-23 באוקטובר 2009, זמן קצר לאחר שנחתם, לפי הפרסומים, ההסכם בין העיתונאי אורי בלאו לבין השב"כ, שבו התחייב בלאו להעביר את המסמכים שקיבל מענת קם, כתב בלאו כתבה שפורסמה במוסף דה-מרקר של עיתון הארץ". כתבה זו, כך מדווח ב"גלובס", עסקה בקשרים העסקיים של הרמטכ"ל גבי אשכנזי בשנה שהיה אזרח פרטי. מנוסח הידיעה ב"גלובס" לא עולה כי המידע שפירסם בלאו היה בלתי מדויק, אך משתמע ממנה כי יש אפשרות שבלאו ביסס את כתבתו על מסמכים שאמור היה להחזיר לשב"כ. אמנם בעיתון התפרסמו גם טקסטים מאזנים, אך הם זכו להבלטה פחותה מאשר הידיעות והפרשנויות שתקפו את "הארץ", העיתון שמוספו הכלכלי הוא מתחרה ישיר של "גלובס". עובד ב"גלובס" סיפר ל"עין השביעית" כי בשל הסיקור המוטה, "עיתונאים מסתובבים פה עם הראש למטה". שלשום זכתה ידיעה קצרה מאת יובל יועז להפניה בולטת נוספת משער "גלובס" תחת הכותרת "הארץ הטעה?", ואילו אתמול התפרסמה באתר "גלובס" ידיעה בלתי חתומה ("שירות גלובס") תחת הכותרת "מאות ביטולים להארץ–דה-מרקר בעקבות פרשת ענת קם". במהדורה המודפסת הופיעה ידיעה זו במוסף הערב של העיתון, המוסף שעורכת, כאמור, סיגן. תגובת "הארץ" שהובאה בידיעה כללה את הטענה כי "כל ניסיון של מתחרה להשתמש בדיון הציבורי ככלי לניגוח מסחרי הוא בעייתי מיסודו", טענה דומה להפליא לזו שהביעה סיגן רק לפני ימים אחדים. מ"גלובס" נמסר בתגובה: "סיקור הפרשה בגלובס הוא ענייני ואינו נובע משיקולים כלכליים או זרים. לראיה, כמה כתבות ומאמרים בעניין, שפורסמו השבוע, נטו באופן מובהק לטובת הארץ. ביניהם, טור של ליאת רון (מרגלת היא לא) מיום 12.4.10, שפורסם באתר גלובס, וכן כתבה של יובל יועז, חן מענית ועמי ברנד, שפורסמה בגלובס הערב (השב"כ קם על העיתונות החוקרת) בגליון 12-13.4.10. אם התפיסה הזאת משקפת את התפיסה בהארץ–דה-מרקר, על זה נאמר הפוסל במומו פוסל, גם לאופן סיקור גלובס בדה-מרקר, וגם לאופן סיקור בעלי מניותיו".

האתגר העומד בפני העורכים החדשים של "מעריב" אינו רק הצל הרודף את מו"ל העיתון אלא המשבר שבו נתונה העיתונות המודפסת כולה

לפני חודש שונה קרדיט העורך בעיתון "מעריב": במקום שמו של אמנון דנקנר החלו להופיע שמותיהם של דורון גלעזר ורותי יובל. על אף שדבר מינוים של השניים היה ידוע מזה זמן, הרי שההוכחה הניצחת לכך, שחור על גבי לבן, עוררה מן הסתם השתאות רגעית, שהרי בעבר היה השידוך בין "מעריב" לבין גלעזר ויובל בגדר הזיה פראית. מסתבר שאנשים משתנים, המציאות משתנה, וגם עיתונים משתנים. התחרות העזה בשוק קטן וצפוף, הגעתם לארץ של הטלוויזיה המסחרית והרב־ערוצית, ובמיוחד פריחתו של האינטרנט, אילצו את העיתונים להמציא עצמם מחדש: מו"לים הודיעו על בחירות מפתיעות בעורכים ראשיים, גלי פיטורים שינו כליל את ההרכב האנושי במערכות ומודלים חדשים של שיווק צצים חדשות לבקרים - מחינמונים ועד טבלואידים לענייני כלכלה. כבר לפני 12 שנה היה "מעריב" בגדר עיתון שעברו המפואר מאחוריו. עופר נמרודי, שמשפחתו רכשה את העיתון ב־92 כשהיה על סף פשיטת רגל, היה המו"ל, ויעקב ארז היה העורך הראשי. כאיש עיתונות ארז היה היפוכם הגמור של דנקנר, שהחליף אותו ב-2002, ושל צמד העורכים הנוכחי. סגנון העריכה שלו התבסס על ערכים מקצועיים שמרניים שהשרו על העיתון טון ממלכתי, מכובד ומאופק יחסית - המשך למסורת עיתוני הערב של התקופה שקדמה למהפך הטבלואידציה שחולל "ידיעות אחרונות". כך, למשל, הדבר הבולט ביותר לעין בהשוואה בין העמוד הראשי של "מעריב" בשנת 1996 לבין זה של היום הוא היעלמותן של המלים. בעמוד השער של גליון "מעריב" שראה אור ב־1 בינואר 1996 הופיעו שתי ידיעות חדשותיות, דיווח אחד על מסיבות הסילבסטר בגואה שבהודו וטור פרשני של משה נגבי. כל אלה כללו, מעבר לכותרת הראשית והמשנית, גם לא מעט טקסט. לצדם, בשולי העמוד, היו שלוש הפניות לידיעות בעמודים הפנימיים. לעומת זאת, בעמוד הראשי של גליון "מעריב" עכשווי, מה-8.11.2007, אין זכר לטקסט. העמוד מורכב כולו מארבע הפניות שער המופיעות כל אחת במסגרת צבעונית נפרדת, שיש בה כותרת עיקרית ומשנית, תמונה, והפניה לעמוד פנימי. מעבר לכך נפקד מקומן של המלים האמורות להוות את הידיעה החדשותית עצמה. הפיחות במעמדו של הטקסט לטובת כותרות גדולות יותר, תמונות רבות יותר והפניות שער, מאפיין את כל אמצעי התקשורת המודפסים. במהלך השנים שחלפו מאז 1996 התרחבו בכל העיתונים הרווחים בין השורות והפונטים, וכתוצאה מכך הטקסט נעשה הרבה פחות צפוף. "זוהי מגמה כללית של ירידת ערך המלה שאופיינית למדינה כולה", אומר עיתונאי "הארץ" דניאל בן־סימון. "השינוי בכמות הטקסט בעיתון משקף את השינוי שהתחולל בהרגלי הקריאה של הצרכן הישראלי. אנשי השיווק של העיתון מנסים להפוך אותו למוצר חדש, מושך יותר עבור הקורא, תמציתי ומקוצר יותר. לשיטתם, הם צודקים. הגישה שלי, שמצדדת בקדושתה של המלה הכתובה, היא ארכאית. העיתונות המודפסת בכל העולם נאבקת על חייה וכדי לשרוד עליה לבצע מהלכים כואבים". ירידת ערכה של המלה ניכר גם בשינוי שהתחולל ביחס לעמודי הדעות של העיתון. ב–1996 פורסמו מאמרי הדעות בכפולה הפותחת של המוסף היומי "מעריב היום". בגליון יום שני ה–1.1.96, לדוגמה, הופיעו חמישה מאמרי דעות, טור אישי אחד וקריקטורה. בשלהי 2007 הורחקו עמודי הדעות לעמודים 6-7 של המוסף היומי, ששינה את שמו והוא קרוי היום "המגזין". גם בגליון ה-8.11.07 הופיעו חמישה מאמרי דעות (כמו לפני תריסר שנים), אך הם קצרים באורח משמעותי. לצדם הופיע המדור "מכתבים למערכת". רוביק רוזנטל, שערך את עמודי הדעות ב"מעריב" בין השנים 1997-2002, הנהיג, עם היכנסו לתפקיד, מכסה של 400 מלים למאמר. "בשנות השמונים נהגו לפרסם מאמרי דעות ופרשנות של 1,500 מילים ובשנות התשעים הם צומצמו לבין 800 ל־600 מלה", מספר רוזנטל. הוא מצדיק את ההחלטה: "הקיצוץ הזה נעשה ממניעים מקצועיים. מספר רב של מלים אינו ערובה לאיכות; הוא רק מייגע את הקורא". ההנחה הרווחת בקהילת התקשורת המקומית היא שנמרודי הזעיק את גלעזר ויובל להציל את "מעריב" מכיליון לאחר שמהלכיו של דנקנר כעורך נכשלו ותפוצת העיתון הוסיפה לרדת. נמרודי היה מוכן למחול על הביקורת שהוטחה בו מעל דפי המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", תחת שרביטם של העורכים גלעזר ויובל, בעבור הסיכוי להושיע את עיתונו שלו. באשר לדנקנר, רבים ב"מעריב" סבורים שהוא הותיר אחריו אדמה חרוכה ו"מעריב" זקוק לישועה. המשבר הכלכלי, שפגע בעיתונות המודפסת כולה, פגע בו יותר מכל. גם התהליכים שהניע המשבר הזה באו לידי ביטוי בצורה מודגשת במעריב: גלי קיצוצים, הצערת המערכת וכיסאות מתנדנדים. "במעריב נערכו חילופי דורות מהירים מדי שהותירו את העיתון ללא כותבים ותיקים, מנוסים ומקושרים, שתפקידם לשמש אבן שואבת לקוראים ולעצב את דעת קהל באמצעות סגנון כתיבה מושחז ונקודת מבט ייחודית על ענייני השעה. כמו למשל דורון רוזנבלום בהארץ", אומר גורם המקורב לעיתון. "תוך זמן קצר מאוד לאחר כניסתו של דנקנר לתפקיד העורך ב־2002, עזב את מעריב דור של עיתונאים ותיקים, ובמקומם הגיעו כותבים צעירים שטרם גיבשו לעצמם זהות ואישיות מוגדרות כאנשי תקשורת. הדבר פגע בעיתון ובמה שיש לו להציע לקוראים, אשר מבחינתם איבדו את העוגנים שמשכו אותם לעיתון. לא היה תהליך מסודר של העברת המסורת ארוכת השנים שאיפיינה את מעריב" לדור הצעיר, וכתוצאה מכך הוא איבד ממעמדו". אף על פי כן, מגמת ההצהבה של "מעריב" לא החלה עם דנקנר. כבר בעת שהעיתון נרכש על־ידי רוברט מקסוול, ב־1990, הצהיר המו"ל החדש על כוונתו להפוך את העיתון לעממי יותר כדי להתחרות ב"ידיעות אחרונות". יחד עם זאת, במהלך 12 השנים האחרונות הואץ התהליך באורח משמעותי. השינוי לא היה רק במספר המלים על השער, אלא גם בתוכנן של הכותרות שהחליפו אותן. ב־96 עסקו הידיעות בעמוד השער של העיתון בנושאים מדיניים, פליליים וחברתיים בטון שרובו ענייני ואינפורמטיבי. כך נראו הכותרות אז: "המלך חוסיין לביקור פומבי ראשון בתל־אביב", "סקר גאלופ העולמי: הישראלים - במקום השלישי בעולם באופטימיות". אפילו בידיעות בעלות ממד סנסציוני בולט יותר הסתפקו העורכים בניסוח שנחשב היום חיוור ובלתי מתלהם: "סערה בגרמניה", בראשה של ידיעה על פסיכולוגית ישראלית שסייעה לעבריין מין להימלט מהכלא הגרמני, ו"כסדום היינו" בכותרתו של טור משפטי פרשני של משה נגבי על העונשים הקלים שהוטלו על נאשמים בפרשת אונס. כמה תמימה נדמית הכותרת הזו לעומת המלים "מפלצות בני 13" שהתנוססו בכותרת הראשית של "מעריב" ב־29.10.07, בידיעה על קבוצת נערים שנחשדה באונס נערה בת 12 בפרדס־חנה. מאוחר יותר הסתבר שהעיתון אף הזדרז להרשיע את הנערים, שכן כעבור זמן מועט התעוררו במשטרה ספקות באשר לתקפותו של הדיווח על האונס. בגיליון עכשווי של "מעריב", מה־8.11.07, שולט בעמוד הראשי טון בוטה ופופוליסטי הרבה יותר. שתיים מהידיעות המרכזיות עוסקות בשחיתות: "גנבו לשופט רדיו מהאוטו? מקימים צוות חקירה מיוחד" היא כותרתה של ידיעה הטוענת ליחס מפלה של המשטרה לטובת אישי ציבור בכירים כמו שופטים. בתחתית עמוד השער של אותו גיליון מופיעה ידיעה נוספת שמשקפת הלך רוח האופייני ל"מעריב" של היום. תחת הכותרת "מחירון החתונות" מפורטים התעריפים הגבוהים שבהם נוקבים אמנים מהשורה הראשונה, כמו שרית חדד, בעבור הופעה בחתונה. הכתבה עצמה מתפרסמת במלואה במוסף "המגזין". האובססיה הנוכחית של החברה הישראלית בעניין חייהם של הידוענים ניזונה מהעיתונים והם מטפחים בשקדנות רבה את הפולחן הזה. כתוצאה מכך, פיסות מידע, שהיו בעבר מוגבלות לטורי הרכילות, זוכות היום למקום של כבוד בעמודים הראשיים של העיתון. מאז 2003 ניכרים ב"מעריב" נסיונות להתנער מסממנים של התנהלות עיתונאית רצינית העלולה להיתפס כמיושנת ומאובנת. הדבר בא לידי ביטוי גם במהלכים שיזם דנקנר באותה שנה במוספי העיתון: הפורמט של המוסף היומי, "מעריב היום", הוחלף אז ושמו שונה ל"המגזין". המוסף המחודש ניסה למשוך קהל קוראים צעיר ומעודכן באמצעות גרפיקה קצבית, טון קליל יותר והרבה פחות עיסוק בפוליטיקה ובחברה מאשר בתקופת העורך הקודם. גם המוסף השבועי, "תרבות מעריב", נסגר ובמקומו נפתח "פרומו". גל אוחובסקי, שהיה עורך המוסף השבועי "תרבות מעריב" בין השנים 1995-2002, שאף, ולדבריו גם הצליח, לבנות מוצר שסיקר את חיי התרבות בישראל מתוך גישה ביקורתית ומשכילה: "עד 95 היו במעריב כל מיני מוספים קיקיוניים ששימשו בעצם כמדריכי בילויים וטלוויזיה. אנחנו הקמנו מוסף יום שישי בן 24 עמודים שהוקדש כולו לעיסוק בתרבות באופן מתוחכם, שנמנע מגלישה לעממיות אך באותה עת שמר על קשר עם הקהל הרחב, בעזרת כותבים בעלי שיעור קומה כמו מאיר ויזלטיר ומנחם פרי. עד אז, תחום התרבות בקושי טופל בתקשורת הישראלית". לעומת זאת, עלעול בדפיו של "פרומו" מעלה כי על אף מתיחת הפנים והשם המאונגלז והקליט, מדובר במוסף בידור ופנאי סטנדרטי וחסר כל ייחוד. עם זאת, לא אלה הסיבות שבגינן נפערה בעבר תהום כה עמוקה בין בני משפחת נמרודי ו"מעריב" לבין האסכולה העיתונאית של גלעזר ויובל; הגורם העיקרי לכך היה הרשעתו של נמרודי בפלילים. ב־1998 נשלח עופר נמרודי לשמונה חודשי מאסר בעוון האזנות סתר לעיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". בתוך כך החלה המשטרה לחקור חשדות נוספים, ולפיהם עופר נמרודי הזמין את רציחתם של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, ושל מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. בעקבות זאת, בשנת 2001, במסגרת עסקת טיעון שהשמיטה את האישום בקשירת קשר לרצח, נידון נמרודי ל־25 חודשי מאסר, שריצה בפרק הזמן שבין מעצרו למשפט. בינואר 2001 הוגש נגד יעקב נמרודי, אביו של עופר, כתב־אישום על שיבוש מהלכי המשפט של בנו. יעקב נמרודי הורשע על־פי הודאתו ונגזרו עליו חמישה חודשי עבודות שירות. בוויכוח הציבורי הסוער שהתעורר אז טענו מבקריהם של בני משפחת נמרודי שעבריינים מורשעים אינם יכולים להוסיף לכהן כמו"ל וכבעלים של עיתון. עופר נמרודי אמנם שינה את הגדרת תפקידיו ב"מעריב", אך בפועל המשיך לשלוט בעיתון. הוא בוודאי שם את מבטחו בזיכרון הקצר של התקשורת ושל קהל הקוראים. עשר שנים מאוחר יותר מוכיחה נכונותם של גלעזר ויובל לעבוד אצל נמרודי שהוא צדק. בספר שפרסם ב־1997 טען דן מרגלית, העורך הראשון של "מעריב" בתקופת נמרודי, כי המו"ל מנצל את העיתון לקידום מטרותיו הכלכליות. בתקופת "פרשת נמרודי" ולאחריה הפכה הביקורת החריפה על המשטרה ועל מערכת המשפט ללחם חוקו של "מעריב", גם בתקופה שבני משפחת נמרודי היו מצויים תחת חקירה משטרתית או בערכאות משפטיות. גיוס העיתון ככלי פוליטי־אידאולוגי בשירותו של המו"ל, איפיון מובהק של העיתונות המפלגתית שעברה מן העולם, חוזר ומופיע בשנים האחרונות בעיתונות המסחרית. רק לאחרונה טענה אילנה דיין שקטעים מראיון שנערך עימה ב"ידיעות אחרונות" הושמטו מכיוון שביקרה את מדיניותו של שר המשפטים דניאל פרידמן. או, למשל, ה"קמפיין נגד השחיתות" ש"מעריב" פתח בקול תרועה רמה באביב 2005. מאז ועד היום מתיימר העיתון להוביל קו של התנגדות לנגע השחיתות שפשה במדינה ומאז ועד היום מפקפקים רבים בטוהר הכוונות העומד מאחורי הזעם הקדוש של עורכיו. "עיתון שרוצה באמת ובתמים להילחם נגד השחיתות צריך לעשות זאת באמצעות תחקירים עיתונאיים בלתי מתפשרים, חשיפות אמיצות ועבודה עיתונאית רצינית ומעמיקה, לא באמצעות סיסמאות נבובות", אומר גורם המקורב לנעשה בעיתון. "היה פה ניסיון פופוליסטי לקלוע לטעם הקהל ולנצל את אווירת המיאוס של הציבור מהפוליטיקאים כדי להרוויח נקודות זכות ולהגדיל תפוצה. הרי עיתון הוא לא תנועה חוץ־פרלמנטרית שמובילה גל של מחאה עממית". גיליון 70, ינואר 2008

"ישראל היום" מצניע מהלך להדחת ברק | פרשת רציו מפציעה מחדש | וב"ידיעות אחרונות" מחמיאים לרביב דרוקר

כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "ישראל היום", מוקדשות למתחולל במפלגת העבודה. מה מתחולל? אתמול אמר השר בנימין (פואד) בן-אליעזר כי יש להביא מועמד חיצוני לראשות המפלגה. מה עוד מתחולל? אתמול אמר יו"ר ההסתדרות עופר עיני כי אהוד ברק "אהבל". "בפעולת מלקחיים, תוך שימוש בשני ראשי חץ מחודדים ומורעלים, ובתזמון מופתי אך מקרי, חיסלו אמש שני הבוסים הגדולים, שני קבלני הקולות המרכזיים במפלגת העבודה, את סיכוייו של אהוד ברק להמשיך בקריירה הפוליטית שלו", כותב יוסי ורטר בפתח טור פרשנות המופיע ככותרת הראשית של "הארץ" ("עיני ובן-אליעזר הכריזו על סוף עידן אהוד ברק בעבודה"). בעוד פואד אמר את דברו בכנס בכפר המכבייה (שמומן בחלקו הגדול על-ידי מפלגת העבודה, מגלה ורטר), עיני אמר את דברו לכתבת "חדשות 2", דנה ויס. הנה כך מתאר זאת ורטר: "במשפט אחד, פשוט, שווה לכל נפש, מובן לכל אדם וחד כסכין יפני, סיכם עופר עיני את פרשת העוזרת הפיליפינית של אהוד ברק ונילי פריאל במלים: אתה שר בממשלה. מה אתה מביא פיליפינית הביתה? מה אתה, אהבל?. אלפי המלים שנכתבו בנושא, המאמרים, הראיונות, הרכינו ראשם בבושה אמש, למול 11 המלים הללו. איך לא חשבנו על זה? כל-כך פשוט שזה גאוני. אין ספק, האהבל הזה ייכנס לפנתיאון הביטויים הפוליטיים". לפנתיאון הכותרות הראשיות הביטוי כבר נכנס. "מבצע אהבל", קוראת זו של "מעריב". בכפולה הפותחת מזכירה מיה בנגל פרסום בעיתון "מעריב" מלפני כחודש, שבו דווח על מהלך להדחת ברק מראשות המפלגה. בנגל מדווחת הבוקר כי המועמד המועדף כעת על בן-אליעזר לרשת את ברק הוא הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי. גם ורטר מזכיר זאת בטורו, ואילו יובל קרני מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי בן-אליעזר אומר "בשיחות סגורות" בזמן האחרון כי "אם אחד כמו גבי אשכנזי היה מגיע למפלגה, העבודה היתה מתרוממת". בטור פרשנות כותב בן כספית על ברק, מושא הביקורת הראשי שלו בחודשים האחרונים, שאינו אהבל. "זה מגניב לקרוא לאהוד ברק אהבל", הוא טוען, "וממש מתבקש לאלתר חגיגה על חשבון סיסמת הבחירות ההיא (לא מנהיג, אהבל), אבל האמת שונה. [...] אהבל הוא אחד שלא מסוגל לגרום נזק אמיתי. ילד כאפות כזה. משקל קל. אפשר להגיד על ברק הרבה דברים, אהבל הוא לא. אהוד ברק הוא איש מוכשר (בתחומים מסוימים), מניפולטיבי, מסוכן. פגיעתו רעה. נזקו אדיר. אין במערכת הפוליטית בישראל אדם שהשאיר אדמה יותר חרוכה ממנו. בכל התחומים, בכל הנושאים, בכל הזמנים". ההגדרה של כספית לשם התואר "אהבל" ("אחד שלא מסוגל לגרום נזק אמיתי. ילד כאפות כזה. משקל קל") עושה הנחה גדולה לכל האהבלים שבעולם. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", כשירות לציבור הנבער, מתפרסמת תיבה קטנה שלקוחה מהמילון "רב מילים" ובה הגדרה מילונית בודדת: "אַהְבַּל – תואר, [ערבי] (סלנג) טיפש, אידיוט, מטומטם, קשה תפיסה". כדי להבין עוד יותר טוב את הנזק הפוטנציאלי של האהבלים בעולם מומלץ להיזכר בערך של המלה ב"מלון עולמי לעברית מדוברת" מאת דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה. השניים נותנים שם דוגמה אופיינית לשילוב "אהבל" במשפט: "רצה לראות אם נשאר בנזין בטנק, אז הוא מדליק גפרור, האהבל הזה!". ב"ישראל היום", העיתון שפרשנו הבכיר דן מרגלית הוא ידיד אישי של ברק, הדיווח על המתחולל במפלגת העבודה מוצנע יחסית לעיתונים האחרים. משבצת קטנה בתחתית השער מדווחת כי עיני קרא לברק "אהבל", ומביאה את תגובת "מקורבי ברק". ידיעה מאת חזי שטרנליכט ומתי טוכפלד מופיעה על פני מרבית המחצית העליונה של עמ 9. הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לציטוט בן מלה אחת מפי נשיא ארה"ב ברק אובמה – "הובסנו". סיקור הבחירות בארה"ב תופס את העמודים 2–5 בעיתון. בולטת בו ההזדהות של "ישראל היום" עם המפלגה הרפובליקאית, ועם רופרט מרדוק. דוגמה קטנה אך מייצגת: בצד הכפולה הפותחת סדרת תצלומים של שערי כמה מהעיתונים הבולטים בארה"ב. ה"ניו-יורק טיימס" נעדר. גם אתמול הופיעו בכפולה הפותחת של "ישראל היום" תצלומי שערי כמה עיתונים בולטים בארה"ב. גם אתמול ה"ניו-יורק טיימס" נעדר. ניתן לבקר את ההטיה הליברלית של ה"ניו-יורק טיימס", אך אין בהטיה זו כדי להצדיק את ההתעלמות מהעיתון, במיוחד לא כשמבקשים להציג בפני ציבור הקוראים בישראל את הלך הרוחות בתקשורת האמריקאית. כותרתו הראשית ושערו של ה"ניו-יורק טיימס" ראויים להשתלב בין אלה של ה"וול-סטריט גורנל", ה"וושינגטון פוסט", ה"וושינגטון טיימס", ה"לוס-אנגלס טיימס" וה"ניו-יורק פוסט", שמופיעים הבוקר ב"ישראל היום". "הנשיא שסטה מן הדרך האמריקאית", קוראת כותרת טור הפרשנות של דן מרגלית, המופיעה בכפולה הפותחת של העיתון. "איש אינו יודע לומר בפירוט מה היא", מוסיף מרגלית בטורו, "אבל ביטויים כמו מסיבת התה שהתרחשה בבוסטון לפני 237 שנים נוגעים בעצב יסודי של האבות המייסדים, והם חסרו בממשלו של אובמה". גם בועז ביסמוט, שנשלח מטעם "ישראל היום" לארה"ב לרגל הבחירות, מתייחס לאותו מרכיב כל-אמריקאי חמקמק שחסר בנשיאות אובמה. "הסיבה האמיתית לתבוסה הדמוקרטית אתמול עמוקה יותר", כותב ביסמוט לאחר שהוא מונה את המשבר הכלכלי, "העם האמריקאי רצה את הגאווה שלו בחזרה. מיליוני אמריקנים אמרו לא לרצון לשנות את הייחודיות שלהם, הייחודיות הכה יקרה להם שהפכה אותם למה שהם, לטוב ולרע". על-פי ביסמוט, ממשל אובמה רצה לשלול מהאמריקאים את החירות והעצמאות שלהם, לקחת מהם את השליטה בגורלם. ידיעה ב"ישראל היום" מאת שלמה צזנה וגדעון אלון נושאת את הכותרת "רה"מ: נמשיך לעבוד עם אובמה". הבהרה זו נחוצה, כך מדווח, לאחר ש"גורמים מדיניים" אמרו בגלי-צה"ל כי תבוסת הדמוקרטים טובה לישראל. מה יהיו ההשלכות של ההפסד הדמוקרטי על מעורבותו של אובמה במשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים? "בשנת 2011 תהיה פלסטין לנשיא הנחוש מה שביטוח הבריאות היה בעבורו בשנת 2009", חוזה ארי שביט במאמר המתפרסם במדור הדעות של "הארץ". "אובמה לא מתכוון להרפות מתהליך השלום בינינו לבין הפלסטינים", מעריכה אורלי אזולאי, כתבת "ידיעות אחרונות" בוושינגטון. אתמול, נזכיר, העריכו פרשנים כי התבוסה תיאלץ אותו להתמקד בענייני פנים דווקא. דן מרגלית מרקיד את הנשיא האמריקאי בשתי החתונות. "מבחינתה של ישראל דבר אינו ברור", הוא כותב. "התגובה הראשונה היא שאובמה יתמקד עתה בכלכלה [...] הוא יזנח את ציר ירושלים-רמאללה. התגובה האחרת היא שבהעדר הסכמה בענייני פנים, ובעוד הרפובליקאים שואפים לבטל את חוק ביטוח הבריאות – יתמקד הנשיא דווקא במשא-ומתן הישראלי-פלסטיני. ההערכה המקובלת בירושלים היא שהלחץ על ישראל יגבר [...] כל הימור טוב כהיפוכו". "זה היה שיעור בלראות איך התקשורת הישראלית מתנהלת ואיך אני – כעיתונאית שמחזיקה מעצמה כבעלת אינטגריטי ואכפתיות ואחת שהאמת תמיד נר לרגליה – אף פעם לא ראיתי את העוול הגדול" אומרת לילך סיגן, עורכת בכירה ב"גלובס" ואשתו של ליגד רוטלוי, אחד המעורבים בפרשת "רציו", על חוויותיה תחת אור הזרקורים. סיגן מתראיינת לעיתונאי רונן טל במוסף "סופשבוע" של "מעריב" לרגל צאת ספר חדש שכתבה, ומדברת בהרחבה על הפרשה שבה הסתבך בעלה ועל האופן שבו היא סוקרה. "בסיפור האמיתי יש בין שלושה לחמישה אחוזים ממה שהתפרסם באמצעי התקשורת", היא אומרת. "התקשורת נופלת בפח הזה כי היא אוהבת את הסיפורים האלה. ואני מבינה את זה. היינו יושבים עם אנשים, אפילו חברים, והיו אומרים לנו, זה אחלה סיפור. ואמרתי נכון, זה אחלה סיפור, אבל הבעיה היחידה היא שהוא לא אמיתי. הוא לא אמיתי, אבל לגיטימי לפרסם אותו כי זה מופיע במסמך משפטי שאפשר לצטט ממנו. יש כלי תקשורת שהיו יותר אחראיים ואמרו שמדובר בצד אחד, ויש כלי תקשורת שכתבו את זה כעובדה". על הטענה שהעיתון "גלובס" היה אחד מאותם כלי תקשורת אחראיים פחות, לשיטתה, אומרת סיגן: "אני לא אתווכח איתך. אין לי מה להגיד יותר מזה. אבל לא ציפיתי ליחס מיוחד. בקטעים האלה אני קצת חננה בעצמי, יותר צדיקה מהאפיפיור. אם יש ידיעה או אייטם שקשורים איכשהו לתחום העיסוק של בעלי אני הולכת לחגי גולן, אומרת לו שאני לא נוגעת בזה ושיתעסק בזה עורך אחר. דואגת לא לערבב. גם במקרה הזה לא התערבתי". סיגן מצדיקה פרסום טור מפרי עטה על הפרשה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מאותן הסיבות. היא עשתה זאת, לדבריה, כדי שלא יגידו "שאני מנצלת את הבמה שלי כעיתונאית ועורכת ובעלת השפעה בגלובס בשביל לעזור לעסקים של בעלי". בעקבות פרסום הטור בעיתון המתחרה הושעתה לשבוע. "אני שלמה עם מה שעשיתי", היא אומרת בראיון. אתמול הגישה חברת רציו את כתב ההגנה שלה לבית-המשפט. הנה, סוף-סוף, ההזדמנות להציג את הטיעונים שכנגד. בעיתון "כלכליסט" מדווחת ענת רואה על כתב ההגנה והפרשה כולה על פני העמודים 4, 5 ו-8. בעיתון "דה-מרקר" תופס הדיווח על כתב ההגנה, מאת נורית רוט, את כפולת העמודים 22–23. בעיתון "גלובס" מדווח יובל יועז על עיקרי טענות החברה על פני עמ 12. "ידיעות אחרונות" מקדיש את העמודים 10–12 בקונטרס החדשות לפרוטוקולים חסויים מההכנות למבצע אנטבה, שנחשפו אתמול בתוכנית "המקור" בערוץ 10. זווית עיתונאית שולית: הפרוטוקולים כוללים ציטוטים מפגישה של ראש הממשלה דאז יצחק רבין עם חברי ועדת העורכים. "היום תהיה התכנסות גדולה של בני המשפחות, שתובעים מהממשלה להיכנס למשא-ומתן", אומר רבין. "ביקשתי מאוד מהרדיו והטלוויזיה לא לראיין אותם ולא לפרסם זאת". שלום רוזנפלד, עורך "מעריב", אמר לו: "אי-אפשר למנוע מאמר ראשי בעיתון שידרוש מהממשלה להיכנע. זו דעה לגיטימית, אם כי אני שולל אותה". גרשום שוקן, עורך "הארץ", שאל, "מה הרכב החטופים?" ורבין ענה: "בדרך כלל, מעוטי יכולת לא נוסעים לטייל בעולם". שוקן אמר לו: "יש גם יוצאי צפון אפריקה אמידים". בתמליל הפרוטוקולים שהועלה הבוקר לאתר nana10 מצוטט מאותה ישיבה גם נח מוזס, לשעבר העורך האחראי של "ידיעות אחרונות". "אני מבקש לחזור ולהדגיש מה אני מבקש מכם. בעניין קניה, על כל נושא הקשור או במטוס או בחמישה ובישראל לא לפרסם דבר", אומר רבין, ומוזס משיב: "עד מחר". "לא רק עד מחר", אומר רבין. "לדעתי, זה יהרוס כל אפשרות להציל יהודים בעתיד". מוזס אומר: "אני מסכים". אגב, ב"ידיעות אחרונות" מתבלבלים הבוקר משום מה בין תפקיד בעל הבית לתפקיד העורך הראשי ומעירים לגבי גרשום שוקן כי הוא "אביו של עורך הארץ כיום, עמוס שוקן". זו הפעם השנייה שמיוחס למו"ל "הארץ" תפקיד זה בשבוע האחרון. "ידיעות אחרונות", שבעבר הסתכסך פומבית ומשפטית עם מגיש "המקור" רביב דרוקר, משנה את גישתו הבוקר. לא רק שהסיקור של הפרוטוקולים נרחב, אפילו בטור ביקורת הטלוויזיה של העיתון, מאת נופר סיני-פורת, מפרגנים ומתארים את התוכנית כ"מקרה נדיר שבו זחיחותו המפורסמת של רביב דרוקר ויכולותיו העיתונאיות יישרו קו". ב"ישראל היום" מדווח דן לביא על הפרוטוקולים על פני עמ 15. בעמ 9 של "הארץ", בלי כל אזכור על השער, מתפרסמים ציטוטים מפרוטוקול דיון שנערך ב-2 ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים. ב"מעריב" לא עוסקים הבוקר בפרוטוקולים, למעט ביקורת הטלוויזיה של דורון ברוש, המחמיאה לתוכנית "המקור". "עד עתה סברנו כי אנשי מעלה – אלה המקשיבים לקול הענוג של הקתרוס הגדול של היקום – מסתתרים אי-שם בהרי ההימליה, או על גדות הגנגס. עתה מתברר כי בתוכנו הם נמצאים. פרקליט המדינה, משה לדור, וזוהר גושן נטלו לידיהם את הקתרוס הגדול, והם מפליאים לנגן בו. להם נאה וגם יאה המזמור הסנסקריטי האומר, הו ישות אור, בעל חדק מעוקם וגוף גדל ממדים". הפסקה שלעיל לקוחה מרשימה מאת עו"ד אביגדור פלדמן, שהתפרסמה אתמול ב"גלובס" והוקדשה לאופן שבו הביאו פרקליטות המדינה ורשות ניירות הערך את פרשת פסגות לידי סיום. מי שמחבב את סגנונו של פלדמן ימצא ברשימה ממתקים לרוב. בראש שער "ישראל היום" כותרת המכריזה על הגדלת מספר עותקי העיתון המודפסים מדי יום ל-300 אלף. הודעה מאת "הנהלת ישראל היום", שמופיעה בתחתית הכפולה הפותחת, מדווחת כי "עיתון ישראל היום ממשיך בתנופה", וכי הגדלת מספר העותקים נובע מ"ביקוש גובר מצד הציבור וקהל הקוראים". לא מוזכרת העובדה כי העיתון נאלץ השבוע להפסיק להפיץ את גליונותיו בתחנות הרכבת, אך יש להניח כי יש קשר בין האחד לאחר. במדור חדשות החוץ של "מעריב" מדווח גדעון קוץ, כתב העיתון בפריז, כי בשבועון "לה-קנאר אנשנה" דווח שנשיא המדינה ניקולא סרקוזי הקים יחידה מיוחדת של שוטרים ואנשי שירות הביטחון המאזינה לעיתונאים ומנסה לאתר מדליפים. הנשיא מכחיש. המוסף "כלכליסט" מחזיק הבוקר 40 עמודים בלבד. הגיליון הראשון, מינואר השנה, כלל 58 עמודים. המוסף "דה-מרקר ויק" מחזיק 48 עמודים. הגיליון הראשון, מפברואר 2008, לפני משבר האשראי, כלל 96 עמודים.

הקרב בין שמרנים לליברלים באמריקה גולש גם לעיצוב הזיכרון, סביב מיני-סדרה המתוכננת בערוץ ההיסטוריה, שבה חיי המין של גון קנדי תופסים מקום מרכזי

"האינטרנט", כך בישר לנו לפני שנים אחדות נשיא המדינה שמעון פרס, "משחרר אותנו מהצורך להשקיע בזיכרון. למה לזכור? העבר לא מדהים במיוחד, הוא מלא טרגדיות ומלחמות. תיכנס לגוגל ותפסיק לזכור. המשימה של האנושות עכשיו אינה לזכור, אלא לדמיין, ליצור, לגלות". פוליטיקאים אינם קונים את המסר הזה, אלא אם כן מדובר ביצירתיות היסטורית או בגילוי העבר. תשאלו את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת אנשי מועצת יש"ע שעסקו השבוע בקדחתנות בזיכרון הלאומי שלנו, בין תל-חי למערת המכפלה. ולא רק פוליטיקאים, אלא גם חובבי היסטוריה, מקצועיים כחובבים. כשאצלנו נזעקו בקצווי הימין להכליל אפילו את בית-הכנסת ביריחו ברשימת אתרי המורשת הלאומית מסובסדי הממשלה, באמריקה נשמע קולם של אנשי השמאל. שם אין מדובר בהיסטוריה רחוקה בת אלפי שנים, אלא בעניין קרוב למדי: המורשת של משפחת קנדי. יש מעט נושאים בהיסטוריה האמריקאית שזכו לחשיפה רבה כל-כך בביוגרפיות, באוטוביוגרפיות, בתחקירים, בסרטים ובסדרות טלוויזיה כמו קנדי, האיש, המשפחה, הרצח והרומנים מהצד. אבל עכשיו, כשאמריקה נערכת לציון חמישים שנה לבחירתו של קנדי בחודש נובמבר הקרוב, הוויכוח מתלהט מחדש. הפעם אין מדובר בעיסוק הכפייתי בשאלת היורה השני (או השלישי), המאפיה, ה-CIA ויתר מרכיבי תיאוריית הקשר, אלא בקונספירציה מסוג אחר. לפני חודשים אחדים פורסם כי ערוץ הטלוויזיה בכבלים ובלוויין "היסטוריה" (History), המוכר יותר בשמו הקודם ערוץ ההיסטוריה, קיבל את הצעתו של גואל סרנאו, מפיק סדרת הטלוויזיה "24", ליצירת מיני-סדרה חדשה בשם "הקנדים". ההחלטה עוררה חשדות מהרגע הראשון: סרנאו מוכר כעוף חריג בהוליווד בשל דעותיו השמרניות וקרבתו למפלגה הרפובליקאית. הליברלים לא סולחים לו, למשל, על כך ש"24" גילתה סובלנות לעינויים של חשודים כחלק מהמלחמה בטרור. אחר-כך, כאשר החלו להסתובב בהוליווד טיוטות ראשונות של תסריט הסדרה, נזעקו אנשי תקשורת, פוליטיקאים ומקורבי משפחת קנדי. זו תהיה סדרה "נקמנית וזדונית", פסק טד סורנסן, שהיה יועצו של קנדי, למראה הטיוטות שהוצגו לו. על המרקע אמור להיות מוקרן פרק משמעותי בפוליטיקה ובחיי החברה באמריקה של אמצע המאה הקודמת, אבל העלילה האמיתית מתרחשת ממש עכשיו, בראשית 2010. זו מלחמת הימין והשמאל על עיצוב העבר כחלק ממלחמות ההווה. בדיוק כפי שכתב ההוגה היהודי-גרמני ולטר בנימין: "ההיסטוריה היא מושא של הבנייה, שמקומה איננו הזמן ההומוגני והריק, אלא הזמן הממולא בהווה". בהווה האמריקאי מוכר סרנאו כידידו של מטיף הרדיו מהימין הקיצוני ראש לימבו וכמקורב לרוגר איילס, נשיא רשת הטלוויזיה פוקס-ניוז, מובילת הקו השמרני. ואילו את המערכה נגד סרנאו ו"הקנדים" מנהל איש הקולנוע הליברלי רוברט גרינוולד, שהסתער באחד מסרטי התעודה האחרונים שלו על פוקס-ניוז, על בעליה רופרט מרדוק ועל מה שהוגדר כמלחמתו של איל התקשורת "נגד העיתונות". מצטרפת אליו חבורה של דמוקרטים וליברלים, החוששים ממאמץ ימני להשחיר את דמותו של קנדי, הנשיא הצעיר שהפיח באמריקה תקווה חדשה ושימש השראה גם למנהיגים דמוקרטים מאוחרים יותר כביל קלינטון וכברק אובמה. את טענותיו נגד הסרט מציג גרינוולד בסרטון יו-טיוב "עצרו את השמצת קנדי", שבו שוטחים מרואיינים את מכלול הטענות נגד המיני-סדרה. טד סורנסן אומר שם, לדוגמה, כי כל אחת מהשיחות בבית הלבן המתוארות בתסריט, שבהן כביכול השתתף הוא עצמו, מעולם לא התקיימה. הביוגרף פרופ נייגל המילטון, שכתב גם ספר על חיי ההוללות של קנדי בצעירותו, אומר כי סדרה כזו ראויה אולי להיות משודרת בערוץ אחר, אבל אין להציגה כאילו מדובר בהיסטוריה רצינית. "מדוע להכניס את הזבל הזה לערוץ ההיסטוריה?", הוא שואל. המילטון מתייחס בעיקר להתמקדות של התסריט בחיי המין של הנשיא. באחד מקטעי התסריט אומר גון לאחיו רוברט, שכיהן כשר המשפטים בממשלו, כי כאשר חולפים כמה ימים בלי שקיים יחסים עם אשה זרה, "אני חוטף מיגרנה". בסצינה אחר שקוע הנשיא בפעילות מינית בבריכת שחייה עם אחת הנשים הללו, בשעה שסוכן של השירות החשאי מנסה לשווא למשוך את תשומת לבו כדי להודיע לו שהיועץ לביטחון לאומי מבקש לדבר איתו על עניין בהול. וגם כמה החלטות חשובות מתקבלות על-ידי הנשיא בעיצומו של סקס. המין הוא רק חלק מהבעיה, אומר המילטון בתשדיר, מדובר במאמץ כולל להציג את קנדי בצורה הגרועה ביותר. בתסריט נטען, למשל, כי קנדי תמך ב-1961 בהקמתה של חומת ברלין כדי לעצור את שטף הפליטים ממזרח העיר וממזרח גרמניה, בשעה שכל המסמכים מעידים על התנגדותו של המשטר הקומוניסטי לצעד זה. ואילו משבר הטילים בקובה, שנלמד עד היום כדגם המרשים ביותר של תהליך קבלת החלטות בתחום היחסים הבינלאומיים, אינו מופיע כלל. סטיבן קורניש, התסריטאי של "הקנדים", המגדיר עצמו כדמוקרט ליברלי, אמר בשבוע שעבר ל"ניו-יורק טיימס" כי הוא כותב על-פי הסטנדרטים הקפדניים של ערוץ ההיסטוריה, שעל-פיהם כל קטע חייב להיות מבוסס על מראה מקום ביבליוגרפי, ובהתאם לכך הסתמך על ספרים שנכתבו על המשפחה. חכו לסדרה עצמה, אומר קורניש, ואז תשפטו. זה לא סרט דוקומנטרי, הסביר, אלא דוקודרמה, המחזה דרמטית של אירועים היסטוריים. "אינני נכנס לזה עם אגנדה פרט לרצון להיות מדויק ומבדר", טען קורניש, וטען כי משימתו היא "להוציא את הדמויות הללו מהעמודים המאובקים של ההיסטוריה ולעורר אותן לחיים". ההכלאה בין היסטוריה לדוקודרמה היא שדה מוקשים, כפי שנלמד גם בישראל בהקשר לתוכניות טלוויזיה במתכונת דומה על חנה סנש ובהקשר לסדרת הדוקודרמה "משפט קסטנר" מאת מוטי לרנר ובבימויו של אורי ברבש בשנת 1994. יוצרי התרבות הפופולרית מסוגלים להשפיע על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ועל קיבועם של דימויים יותר מאשר היסטוריונים מקצועיים. משום כך, אגב, ישראל חייבת להיות מוטרדת מאוד מדימויה המצטייר בסדרות טלוויזיה במדינות ערב ובעולם לא פחות מאשר מכותרות העיתונים. הסרט "אקסודוס" היה אחד המרכיבים המרכזיים בעיצוב תדמיתה החיובית של ישראל ברחבי העולם, והסרטים "רשימת שינדלר" ו"הפסנתר" עוררו מחדש את ההתעניינות בשואה. ומה רואים עכשיו? חזרה לאמריקה: לערוץ ההיסטוריה יש כבר היסטוריה בעייתית בכל הקשור לעיצוב זיכרון קנדי ומנהיגים אחרים מתקופתו. ב-2003 שידר הערוץ את המיני-סדרה "האיש שהרג את קנדי", שבאחד מפרקיה הועלו חשדות בדבר מעורבותו של סגן הנשיא לינדון גונסון ברצח. מקורבי גונסון זעמו, והנשיא לשעבר גרלד פורד, שהיה בזמנו חבר ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי, אף איים בצעדים משפטיים. בתגובה לביקורת מינה הערוץ ועדה של היסטוריונים, שקבעה כי לא היה ראוי לשדר את הפרק בשל חוסר אמינותו. הפרשה ההיא הסתיימה בהודעת התנצלות על כך שהפרק לא הציג לצופים את "ההקשר והפרספקטיבה הנאותים" ולא עמד בסטנדרטים הגבוהים שהערוץ מציב לעצמו. כל זה, כך טוענים המבקרים, אינו מונע מראשי "היסטוריה" לחזור ב-2010 על הטעות ולהנחיל לציבור האמריקאי תמונת עבר מסולפת דווקא בשנה שבה צפוי עיסוק מוגבר בקנדי. בינתיים מדובר בתסריט בלבד, והצילומים טרם החלו, אבל לטענת המתנגדים, 40 אלף איש כבר חתמו על עצומה המופנית לערוץ וקוראת שלא לצרוב את זכרו של קנדי בדרך מכפישה זו. שנים רבות, אומר ההיסטוריון והסופר דייוויד נסאו, נדרשו כדי להוציא מראשיהם של האנשים את הרושם כאילו "חלף עם הרוח" הוא תיאור אמיתי של המציאות בדרום בתקופת מלחמת האזרחים. "ועכשיו ילמדו דורות את ההיסטוריה שלהם מן השטויות האלה", הוא אומר על התסריט על קנדי. "זה ממש לא מצחיק. אני רוצה לבכות".

כשקמה השדולה השמאלנית של יהודי ארה"ב, גיי-סטריט, מחא "הארץ" כפיים. כעת מתברר כי לצד הקרבה האידיאולוגית מתקיים גם שיתוף פעולה מסחרי

עיתון "הארץ" החל לאחרונה בשיתוף פעולה מסחרי עם ארגון פוליטי בשם ברית צדק ושלום. זהו ארגון אמריקאי הפונה ליהודים אמריקאים המזדהים עם צדה השמאלי של המפה הפוליטית, ומעיד על עצמו כי מטרתו לקדם פתרון של "שתי מדינות" לסכסוך היהודי-פלסטיני. באחרונה דווח כי הארגון עתיד להשתלב בגיי-סטריט, השדולה היהודית שהוקמה לפני כשנה וחצי כדי לשמש אלטרנטיבה יונית לאיפא"ק. באתר עיתון "הארץ" באנגלית מופיעים דרך קבע קישורים למיני-אתר משותף לעיתון "הארץ" ולארגון, שכתובתו ברשת נמצאת תחת דומיין העיתון. הקישורים אל מיני-אתר זה, בנוסח "תומכי ישראל חייבים לצדד בהקפאת התנחלויות", או "עברית וערבית מאוחדים בשירה", מופיעים תחת הכותרת "אובמה פועל למען שלום". קישורים אלה מוגדרים על-ידי האתר כחלק מהשותפויות המסחריות שלו. בראש האתר המשותף ל"הארץ" וברית צדק ושלום מופיעים סמלילי העיתון, המוסף הכלכלי שלו "דה-מרקר" והארגון הפוליטי, המקשרים לאתרי הגופים הללו. כותרתו קוראת "שתי מדינות – עתיד אחד", וכלולים בו, בין היתר, הפניות למאמרים וכתבות של נטשה מוזגוביה, עמוס הראל, אבי יששכרוף ונתן גוטמן שהופיעו ב"הארץ" ועוסקים במדיניות אובמה במזרח התיכון, סרטונים המתעדים פגישות של נשיא ארה"ב עם מנהיגים באזור, גלריית תמונות של ברק אובמה ומידע מטעם הארגון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומעורבותה של ארה"ב בו. בחלקו העליון של כל עמוד מופיעה קריאה לתמוך בתוכנית השלום של נשיא ארה"ב במזרח התיכון, תוך הפניה לעצומה מקוונת המופנית לנשיא ובה מובעת תמיכה במהלכיו למען פתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעיתון "הארץ" הופיעו בעבר כמה התייחסויות לארגון ברית צדק ושלום, לפני שהחל שיתוף הפעולה הגלוי בין העיתון לארגון, כחלק מהסיקור הרגיל של הנעשה בקרב יהודי ארה"ב. גם הקו המדיני של גיי סטריט הובלט לא פעם בעיתון. כך, למשל, לאחר "נאום קהיר" של אובמה העדיפו ב"הארץ" להדגיש את התגובה החיובית של גיי-סטריט על פני זו של הארגון הגדול והוותיק יותר, איפא"ק. החיבור האידיאולוגי בין "הארץ" לברית צדק ושלום נראה טבעי. העיתון אינו מסתיר את עמדותיו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבר, יש לציין, השתתף מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, בסרטון שנועד לקדם את בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארה"ב. על הקמת השדולה גיי-סטריט נכתב במאמר המערכת של "הארץ": "זו בשורה חשובה הן לתומכי השלום בישראל והן ליהדות ארה"ב [...] טוב לשמוע קול חדש מיהודי אמריקה". החיבור המסחרי בין "הארץ" לברית צדק ושלום מפתיע יותר. עיתון עצמאי אינו נוהג לקיים שיתוף פעולה מסחרי גלוי עם ארגון פוליטי מובהק, גם אם מדובר בארגון שפעילותו ממוקדת במדינה זרה. ממשרד יחסי-הציבור של ברית צדק ושלום נמסר כי הארגון אינו מגיב על המדיניות התקשורתית שלו. עורכי אתר "הארץ" בעברית ובאנגלית סירבו להגיב. המנהלת המסחרית של אתר "הארץ" באנגלית לא השיבה לפניית "העין השביעית".

עשרות אמצעי תקשורת בארצות-הברית ובאירופה נפלו בשנה האחרונה קורבן ל"אמן המתיחות" גואי סקגס. מהדורה אמריקאית של "שרוף" סדרתי

זה היה סיפור מצוין: מסקרן, יוצא דופן, משעשע. מסוג הסיפורים ששום עורך או כתב אינו רוצה להחמיץ. קצת ביזארי, אבל בהחלט נושא לכתבת צבע נחמדה על דיוקנה המוזר של חברת השפע האמריקאית. עובדה: עשרות עיתונאים דיווחו עליו בעיתונים ובתחנות רדיו וטלוויזיה ברחבי ארצות-הברית ובאירופה. סקרנותם של חלק מן העיתונאים ניצתה לראשונה במרץ 1999, כאשר נתקלו במודעה קטנה שפורסמה בכמה עיתונים בארצות-הברית, ביניהם ב"וילג ווייס" בניו-יורק: "המוות מדכא אותך? סוף-סוף יש אלטרנטיבה", בצירוף הפניה לאתר אינטרנט של "מסך אחרון" (בכתובת www.finalcurtin.com). מי שהחמיץ את המודעה קיבל הודעה לעיתונות, עם פרטים ומספר טלפון. גואל בראון, בעל טור בעיתון "בוסטון הראלד", למשל, מצא על שולחנו הודעה כזו, שנשלחה למאות עיתונאים. הוא גלש לאתר האינטרנט, ומצא שם את המלה האחרונה בתחום הקבורה בארצות-הברית: יוזמה של חברה מניו-גרזי להפוך את בית-העלמין מאתרים מדכאים ומשמימים למעין פארק שעשועים, שיגרום לאנשים לרצות לבוא ולבקר את המתים. היזמים, כך דווח, מזמינים אמנים וסתם אנשים בעלי נפש יצירתית לא להסתפק במציבת שיש שגרתית על קבריהם, אלא ליצור משהו ססגוני ומיוחד כחלק מבית-הקברות החדש. על-פי התוכנית, בית-העלמין כולו יכלול גם אתרים שימשכו קהל, החל ממסעדות "הגריל של דאנטה" ו"מדרגות לגן העדן", דרך אמפיתיאטרון שבו יתקיימו טקסי קבורה חגיגיים וקונצרטי הנצחה. המוות כחגיגה. "האינטרנט מלא תוכניות תמהוניות ומוזרות שלעולם אינן מתממשות. אז אני (וחבורה של עיתונאים נוספים ברחבי אמריקה) כתבתי על האתר", שיחזר בראון לאחרונה. לא רק הוא מיהר לכתוב. מעבר לים, בלונדון, פירסם ה"דיילי טלגרף" כתבה ב-8 בדצמבר 1999 על פרויקט פארקי הקבורה הנקראים "מסך אחרון". הבריטים אוהבים במיוחד להציץ אל ההיבטים הביזאריים של החיים באמריקה. לורל איבס, כתב העיתון, לא הסתפק במידע הנכלל באתר האינטרנט, אלא הרים טלפון למשרדי החברה. אחד המנהלים, פול קורי, הסביר לו, באדיבות מיומנת של סוכן מכירות, כי יש אנשים רבים שאינם מוכנים להסתפק לאחר מותם בבית-עלמין שגרתי ואפור. "אם מישהו משתוקק להיקבר בתוך הקדילק שלו, כאשר כלבו לצדו, אתה חושב שהוא יוכל לעשות דבר כזה בבית-קברות דתי רגיל?", שאל המנהל קורי. הוא גם סיפר על תוכנית לשרוף את גופתו של מי שיבקש והאפר יועבר כל שלושה חודשים לפארק קבורה אחר. "תאר לעצמך, כך תוכל לבלות את האביב בפריז, את הסתיו בניו-יורק ואת החורף בפלורידה", אמר המנהל. נשמע תמהוני? כתב ה"טלגרף" הסביר לקוראיו כי ככל שבני דור הבייבי-בום באמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה מתקרבים לגיל המעבר, כך מתרחבת שם "תעשיית הקבורה", בניסיון לספק את רצונותיהם ותאוותיהם של אנשי חברת השפע, שיש להם כמעט הכל בחייהם, ועכשיו הגיע הזמן לדאוג לחיים שאחרי המוות. היוזמה של "מסע אחרון", כך דיווח העיתון הבריטי, הציתה את דמיונם של כמה אמנים. מאייר ניו-יורקי בשם ניק גאטנו כבר עיצב את קברו בפארק, ומעליו יתנוסס שלט ניאון זוהר עם הכתובת "ניק מת". אשה אחת הזמינה מצבה בדמות גוק-בוקס (מכונה להשמעת מוזיקה) ורחבת ריקודים, כדי שידידיה וקרוביה (וגם יריביה) יוכלו לחולל על קברה. זוג אוהבים הזמין שעון חול שבו יונח אפרם המשותף. לקוח אחד ביקש להיקבר עירום, כאשר מצלמת וידיאו תעביר בשידור ישיר למצבה את מראה הגופה הנרקבת ונעלמת. ועוד כהנה וכהנה סיפורים, הכל ממידע שקיבל מן היזמים. עד אמצע מאי דיווחו לפחות 39 עיתונים, 19 תחנות רדיו ושש תחנות טלוויזיה על הדרך החדשה שבה מבקשים אמריקאים מסוימים לסיים את חייהם. אבל מי שבסופו של דבר רצו לקבור את עצמם היו דווקא העיתונאים. ב-31 במאי השנה חשף מגזין האינטרנט "סלון" את העובדה המביכה שהסיפור העיתונאי המשובח על בתי-הקברות לא היה אלא מתיחה מתוכננת היטב. מאחוריה עמד גואי סקגס, "אמן תקשורת" כהגדרתו, המתמחה מאז שנת 1966 בהונאות מסוג זה של אמצעי התקשורת. סקגס, המתגורר בניו-יורק ובהוואי, הסביר כי כמו במתיחות קודמת, ביקש גם הפעם להעביר מסר חברתי, סאטירה שתשים ללעג את "תעשיית המוות" המשגשגת בארצות-הברית כ"מזימה עסקית ענקית", מבזבזת שטחים, גורמת נזק לסביבה הטבעית ובעיקר מנצלת באופן ציני את רגשותיהם ואת כספם של לקוחותיה. וחוץ מזה, כמו תמיד, הוא ביקש לומר משהו על עולם התקשורת, על עיתונאים שמוכנים לבלוע הכל, ובלבד שיהיה בידיהם "סיפור טוב". העובדה שסקגס עמד מאחורי מהתלת הקבורה לא היתה צריכה להפתיע עיתונאים: תיקי הארכיונים בעיתוני ארצות-הברית עמוסים במידע על מעלליו הקודמים. כל מתיחה מתוכננת בקפדנות, עם פיתיון שעיתונאים אינם מסוגלים לעמוד בפניו. "דווקא לסיפורים בקטיגוריה על מוזר-מכדי-להיות-אמיתי יש במדיה ביקוש רב כל-כך", מעיד סקגס. אחת המהתלות של סקגס שזכתה לחשיפה הגדולה ביותר בוצעה ב-1995, בעת שאמריקה היתה שקועה עד צוואר במשפט הרצח של או.גיי סימפסון. בעיצומו של הוויכוח הציבורי על פסק-דינם של המושבעים, שזיכו את סימפסון במשפט הפלילי, קיבלו עיתונאים ואנשי אקדמיה מכתבים מפרופסור למשפטים בשם ד"ר גוזף בונוסו, שפיתח מחשב משוכלל המיועד להחליף את המושבעים: הוא משקלל את האישומים, העדויות והראיות – וחורץ את דינו של האשם. בונוסו דיווח כי עמד בראש צוות של 150 מומחי מחשב ומשפטים, שעמלו במשך שבע שנים על פיתוח המחשב המשוכלל, המבוסס על בינה מלאכותית. ההמצאה הדמיונית קסמה לרבים: בונוסו הבטיח כי הניתוח הדקדקני שיבצע המחשב ימנע לא רק מניפולציות של עורכי-דין חלקי לשון, אלא גם עיוותים בפסיקה הנובעים ממינם או מהשתייכותם הגזעית של המושבעים. העיתונאים רצו לראיין את ד"ר בונוסו. סקגס השיב במיומנות מקצועית של כל שאלותיהם. הכתבות הופיעו בעיתונים, ברדיו, ובטלוויזיה. למחשב ניתן שם: סלומון, הוא שלמה, המלך החכם באדם. סלומון, אגב, הרשיע את סימפסון. בדצמבר 1995 התייצב צוות גדול של רשת הטלוויזיה בכבלים סי.אן.אן במשרד פרויקט בלומון בסוהו בניו-יורק וצילם את המחשב ואת אנשי צוותו של סקגס-בונוסו. בהקלטה הציג הכתב לא מעט שאלות ספקניות למפתחי המחשב, אבל על המרקע הוקרנה בסופו של דבר כתבה אוהדת ומפרגנת על חידוש היי-טק משפטי מופלא. חודש אחרי השידור נחשף הביזיון, והרשת נאלצה להודות שנפלה בפח. להגנתה טענה סי.אן.אן כי הסיפור היה מאה אחוז בדוי, אבל היה בו משהו "שניתן להאמין בו". עובדה: עיתונים רבים דיווחו עליו, וכמה פרופסורים למשפטים אפילו גילו בו עניין. בסי.אן.אן הבטיחו לבדוק את נוהלי העבודה העיתונאית, כדי לא ליפול בעתיד בפחים דומים, והביעו תקווה כי סקגס יסיים בכך את תעלוליו. סקגס, מצדו, חגג את הצלחתו והסביר כי חשף לא רק את האיוולת שבשיטת המושבעים, אלא גם את דרך תפקודם של אמצעי התקשורת האמריקאיים. "לרבים יש תחושה שהתקשורת נוהגת בחוסר אחריות", הסביר, "אבל אני רוצה להמחיש זאת". עשר שנים קודם לכן שיכנע סקגס עשרות עיתונאים ותחנות טלוויזיה לדווח על "משמרות הדיאטה", יוזמה עסקית חדשה שבמסגרתה יוכל מי שמתקשה לשמור בעצמו על פיו לקבל ליוו צמוד של שומר או שומרת ראש. מאבטחי "משמרות הדיאטה" יבטיחו כי מי ששוכר אותם (תמורת 300 דולר ליום) לא יוכל לנגוס בשום מאכל אסור. כמה מידידיו של סקגס התחזו ל"לקוחות מרוצים" שסיפרו לכתבים כיצד השירות החדש אפשר להם לראשונה לרדת במשקל. זו היתה אמורה להיות בעיקר סאטירה על הגיחוך שבהתמכרותה של אמריקה לתעשיית הדיאטות המגלגלת מיליארדים, אבל אמצעי התקשורת שוב אכלו אותה. המהתלה הגיעה לשיאה כאשר סקגס עצמו, בדמותו של ממציא השיטה גו בונס, הופיע בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה "גוד מורנינג אמריקה" ברשת איי.בי.סי, והשיב בכובד ראש על שאלותיו של המגיש דייוויד הרטמן. המראיין הוותיק לא זכר כי שנתיים קודם לכן ריאיין באולפן את סקגס בדמות אחרת, של מעצב שתיכנן פסלים תת-מימיים ענקיים, המיועדים לשמש כבנייני מגורים לדגים. "אני מבין את תסכולם של אנשי התקשורת", אמר סקגס אחרי שחשף את מתיחת הדיאטה, שהפילה בפח גם את ה"וושינגטון פוסט" והבי.בי.סי, "אבל זה איננו אומר שהם לא יכולים לעשות מלאכתם טוב יותר...". סקגס נהנה לשוב ולהתל בעיתונאים, המסרבים ללמוד את לקח מתיחותיו הקודמות. אפילו כאשר הוזמן להופיע – בזהותו האמיתית כ"אמן המתיחות" – בראיון טלוויזיה בלוס-אנגלס בתוכנית "בידור הערב", שלח במקומו ידיד מתחזה. רק בתום השידור התקשר למפיקי התוכנית וגילה להם שנפלו בפח, וכי סקגס האמיתי צפה בהנאה בשידור מביתו בניו-יורק. באתר האינטרנט שלו הוא מתעד את המתיחות, שנה אחר שנה. אם להאמין למה שנכתב שם, הוא עומד מאחורי המהתלה (שזכתה אף היא לדיווח בלא מעט אמצעי תקשורת) על הקמת בית-בושת לכלבים, שם יוכלו הולכים על ארבע לפרוק את יצריהם תמורת 40 דולר, בלי להתנפל על כלבתו של השכן, כמו גם פנייתו של תעשיין קוריאני לרכישת כלבים גלמודים מבתי-מחסה לתעשיית המזון למזרח הרחוק. התקשורת דיווחה על כך כאילו מדובר בעסקים אמיתיים. סקגס אומר שהוא לעולם אינו מופתע מנכונותם של עיתונאים ליפול במלכודת שהוא טומן להם. כמה מן הכתבים, מתברר, מסתפקים בהודעות לעיתונות שהוא משגר אליהם ואפילו לא טורחים להתקשר כדי לנסות לברר את העובדות ולאמתן. אחרים שואלים כמה שאלות ומתמסרים בהנאה לבליעת הפיתיון. הכל כדי שלא להחמיץ סיפור עסיסי, הזוי ומוזר ככל שיהיה. "חיישן הבולשיט שלי לא עבד הפעם", התנצל גואל בראון מ"בוסטון הראלד" בפני קוראיו כאשר נחשפה מהתלת הקבורה, והודה כי לא טילפן לאיש כדי לנסות אפילו לאמת את המידע בטרם הפרסום. כאשר נכשלה סי.אן.אן בפרשת מחשב-המושבעים "סלומון", הכתירה את דיווח ההתנצלות שלה באתר האינטרנט: "המדיה נפלה קורבן להונאה". הניסיון המצטבר של סקגס מעיד כי דווקא הקורבנות מסרבים בעקשנות ללמוד את הלקח, ומטילים עצמם כמעט בהתלהבות אל המלכודת הבאה. אחרי הכל, מה לא עושים בשביל סיפור טוב? גיליון 27, יולי 2000

לפני מעט יותר משנה עבדנו על כתבה שעסקה במנהלת "תנופה" – הגוף שטיפל בצורה כושלת למדי במפוני גוש קטיף. מצאנו כי אם פשוט היו מחלקים את כל הכסף שהוקצה לתנופה ישירות למפונים – 13 מיליארד שקל בסה"כ – אז כל משפחה הייתה מקבלת כ- 6.5 מיליון שקל. במהלך התחקיר לכתבה ההיא, התגלגלנו לבדוק את ישיבת […]

לפני מעט יותר משנה עבדנו על כתבה שעסקה במנהלת "תנופה" – הגוף שטיפל בצורה כושלת למדי במפוני גוש קטיף. מצאנו כי אם פשוט היו מחלקים את כל הכסף שהוקצה לתנופה ישירות למפונים – 13 מיליארד שקל בסה"כ – אז כל משפחה הייתה מקבלת כ- 6.5 מיליון שקל. במהלך התחקיר לכתבה ההיא, התגלגלנו לבדוק את ישיבת "תורת החיים" – שמושבה המקורי בנווה דקלים וזכתה בפיצויים מהמדינה כחלק מהפינוי, בין היתר בעבור נכס שלא באמת היה קיים. בעודנו צוללים למסמכי הישיבה (המאוגדת כעמותה) – גילינו כי בראשה עמד כוח חיזוק משמעותי: חבר הכנסת יהודה גליק (ליכוד), אשר כיהן כשמונה שנים כיו"ר העמותה. גליק מונה מחדש לתפקיד היו"ר ב- 2017, וזאת לאחר שכבר החל לכהן כחבר כנסת (החל ממאי 2016). יש לציין לא קיים איסור מפורש על כהונת ח"כ בתפקיד התנדבותי. עם זאת, כאשר ההתנדבות מערבת מינוי לתפקיד רשמי, על הח"כ לקבל אישור מוועדת האתיקה כדי למנוע ניגוד עניינים. פנינו לגליק לברר על חלקו בעמותה והוא הצהיר באופן חד-משמעי כי ברגע שנכנס לכנסת, התפטר מכל שאר תפקידיו, ביניהם זה בתורת החיים. אלא שפרוטוקול האסיפה הכללית של תורת חיים מאוגוסט 2017 מראה אחרת: חתימתו של גליק מסכמת את פרוטוקול הישיבה, בצמוד לשמו ומספר תעודת הזהות שלו. חתימה דומה מופיעה גם על הדו"ח המילולי השנתי של העמותה. נציין בשולי הדברים כי פרוטוקול האסיפה הכללית והדו"ח המילולי הינם מסמכים קריטיים, אותם מגישה העמותה לרשם העמותות (משרד המשפטים) במטרה לקבל אישור ניהול תקין, ובעקבותיו תקצוב מהמדינה. מלשכתו של גליק נמסר: "ח"כ גליק התפטר מכל תפקידיו הציבוריים לאחר שנכנס לכנסת ישראל. ח"כ גליק הודיע ב 25 למאי 2016 על התפטרותו מחברות ומכל תפקידיו בעמותת תורת החיים. ככל הנראה הייתה אי-הבנה בהוצאת הפרוטוקול באוגוסט 2017 על-ידי העמותה שלח"כ גליק לא היה כל קשר אליה. בעקבות הפניית תשומת ליבו על ידכם הפנה ח"כ גליק שוב את תשומת הלב של העמותה למכתבו מיום 25/5/16". מישיבת "תורת החיים" נמסר: "חבר הכנסת בעבר היה קשור בפועל לעמותה. כיום הוא אינו קשור בפועל לארגון, ובפרוטוקול המדובר היתה טעות מתוך אי הבנה שלא קשורות לח"כ". סליחה – לא מדובר בזיוף אלא ב"אי הבנה". למיותר לציין, נכון לכתיבת שורות אלה, על מסמכי העמותה שנוצרו באי הבנה עדיין מתנוססת חתימתו של גליק.

מה עומד באמת מאחורי נאום ה"אני מאשים" של העד דוד שרן נגד המשטרה והפרקליטות? • מי חשב שכסף עדיף תמיד להחזיק במזומן? • הפגישה משולשת שעמדה במרכז החקירה הנגדית שערכו פרקליטי נתניהו: מנגנון שחיתות דומה לזה שתואר בעדויות על הבחישה ב"וואלה" • ומדוע העדה הדי-עוינת יפעת בן-חי-שגב מספקת בסוף לתביעה את הסחורה • אורחים: גור מגידו ואור-לי ברלב • אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג מפרקים את משפט השחיתות החשוב בתולדות התקשורת בישראל

 הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. למעדיפים לקרוא: "בעדיפות גבוהה אצל השר": "הם ציפו שאני אבוא עם סכין בין השיניים ואשים את הראש של נתניהו. זה היה ברור. וכשזה לא קרה, הם התחילו עם הטקטיקות וההטעיות" • יפעת בן-חי-שגב המשיכה בחקירתה הנגדית להתלונן על חקירת המשטרה וזרמה עם סניגורו של נתניהו, אולם בסופו של דבר אישרה: פילבר העביר לה הנחייה מנתניהו לקדם את האינטרס של בזק "אני מרגיש מאוים טוטאלית, לא היה חוקר אחד שהסתכל עלי כאדם נקי": היקום הביביסטי ומשפט המו"לים מתנגשים: דוד שרן, שנאשם בשוחד בפרשת הצוללות, עלה לדוכן העדים ותקף באריכות את החוקרים • "אני תחת החרב שלהם, כבר חמש וחצי שנים מתעללים בי ובמשפחתי", אמר האיש שהגדיר את עצמו כ"אדם הכי מקורב לראש הממשלה" בתקופת "תיק 4000" • העדה יפעת בן-חי שגב הגיעה עם ליווי צמוד של עורך-דין שהאשים את מערכת המשפט בתפירת תיקים וייצג אדם שטפל תלונת שווא על יריב של משפחת נתניהו "תמיד היה לרגלי הדבר הזה שאנחנו אמורים לתת שירות לאזרח": העד דוד שרן, מקורבו של נתניהו ונאשם בפלילים בעצמו, הציג הפתעה רבתי מפרט לוואי שקשה להאמין שלא הכיר קודם לכן, השווה את המשטרה לטליבאן והרים להנחתות של סוללת פרקליטי נתניהו • עוד נחשפה מסכת היחסים בין שרן, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה, לבין בכיר בבזק ומאכער המקורב הן לבזק והן לנתניהו לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"

רני רהב צריך לעצור ולנסות להבין מה שאותו ציבור שלועג לו מנסה להסביר לו, אחרת ימצא את עצמו במקום הכואב מכל. תגובה

קראתי את מכתבו של רני רהב שפורסם פה ("אני לא גימיק", 24.11.13), ובו הוא מאשים אותי ועוד רבים אחרים ברצח אופי. אנחנו מתנכלים לו. לועגים לו. למראהו. לחולשותיו. קראתי גם את האופן שבו הוא מתפאר בשליטתו במדיה החדשה ובאמצעותה באהבת ההמונים. קראתי את כל אותן מלים-מלים ואת ה"נתונים" שהניח כאן כהוכחה לקנאתנו בו וב"עשירים" שהוא מייצג: "הלייקים" שהוא מקבל בדף הפייסבוק שלו. קראתי את מכתבו של רני רהב שפורסם פה, ועצב הציף את לבי. הרבה-הרבה מלים-מלים שמסתירות חור גדול בלב. חור גדול שיש לכל אחד מאיתנו, מילדות. רק שאת החור הגדול הזה בלב לא ממלאים ב"לייקים", רק באהבה נקייה ואמיתית. וכדי לזכות באהבה נקייה ואמיתית, אתה צריך שיאהבו אותך. וכדי שיאהבו אותך – אתה צריך לאהוב את עצמך. וכדי לאהוב את עצמך, אתה צריך להיות במקום הנכון. רהב לא במקום הנכון. רהב לא יבין גם את הטקסט הזה, כי רהב לא מקשיב. הפחד מהשינוי, החרדה מהעולם החדש, חוסר ההבנה של כללי המשחק ההוגנים, הגבולות שהשתנו, המותר שהפך אסור, דרגת הרתיחה שלו והפאניקה ששולטת בו – כל אלה יביאו אותו במוקדם או במאוחר למצב שבו כמו סופרנובה, יעכל את עצמו וייבלע אל תוך תוכו. כמו שקרה לקליינטים שלו: נוחי דנקנר. עידן עופר. אייל גולן. החיים זזים. משנים את הכל. שום דבר לא נשאר כמות שהוא ושום דבר הוא לא לנצח. סופרנובה. גם לי זה קרה. גם אני חשבתי שאני חסין מפני כל שינוי. עד שיום אחד הבנתי שלא. גם לי הוכיחו החיים כי עלי להשתנות ועלי להתפתח. הזחל שמתכנס אל תוך עצמו לגולם ויוצא שוב כפרפר. אלו לא הכללים שהמנוולים שינו. זו התקופה שהשתנתה. זו התודעה. זה מצער מאוד, אבל רהב עוד לא מבין את זה. רהב הוא עדיין זחל. מסרב לשחרר. להשתחרר מהתפיסות הישנות של "הם" ו"אנחנו". רהב עוד לא מבין שבמרקם התודעה החדש של העולם, ה"הם" וה"אנחנו" הם היינו הך. כולנו מתנהלים תחת אותם השמים וכולנו שואפים לגדול. לחיות. לחוות. לקוות. לאהוב. להיות נאהבים. וכדי שזה יקרה, כולם צריכים לפעול יחד. והראשונים להתחיל הם החזקים והשבעים. רהב צריך לעצור. לעצור ולנסות להבין מה שהציבור מנסה להסביר לו. אותו ציבור שצוחק עליו, שלועג לו, שמתייחס אליו בזלזול. שרואה בו בדיחה. ליצן החצר. אותו ציבור שיודע להאדיר באחת ולכרות ראש ברגע. הציבור מנסה לשדר לרני רהב תדר, שאם אינך מפליג עליו הוא ירסק אותך בדהרתו קדימה. מי שלא מתפתח בהתאם, מי שנאחז במי שהיה, ייבלע אל תוך חלל ריק של גלקסיות שועטות קדימה מכוחו של המפץ הגדול. המרדף אחר הכסף הגדול יצא מהאופנה. האני ואפסי עוד – כבר לא לגיטימי. את האני החליפו האנחנו. את השופוני החליף השוויון ואת המשפט החליף המוסר. שום משטרה ושום פרקליטות לא יחליטו בשבילנו מה מוסרי ומה לא. אנחנו מבינים לבד שליד אהוד אולמרט עברו מעטפות, שהבת של איווט ליברמן ונהגו לא הפכו למיליונרים סתם כך, שטבע וצק-פוינט עשו סיבוב על המדינה, שעמנואל רוזן לא יכול יותר לעבוד בסביבת עבודה שבה פועלות נשים ושאייל גולן ניהל אורח חיים מכוער למי שמתיימר להופיע כזמר הלאומי ביום-ההולדת ה-90 של שמעון פרס. אני לא יודע מה רהב מתכנן לימים, לשבועות, לחודשים הבאים, כשייהפך לפליט ריאליטי. באיזשהו מקום קראתי שהוא חושב על פוליטיקה. אולי גם הוא מבין בלבו פנימה שמה שהיה לא יהיה. שתמה תקופה. שהטייקונים זה אאוט ושאין כבר את מי לשרת. אולי. הלוואי. רק שאם רהב לא יעצור במקום, לא יישב לחשב ולשפוט את מהלכיו, הוא ימצא את עצמו במקום הכואב מכל: חסר לגיטימיות. טובע בחור שחור. ברגע אחד ייעלמו ה"לייקים". אף אחד לא ירצה להתקרב אליו, לבל ייבלע איתו פנימה, לחור השחור. אהבת ההמונים שבה הוא כל-כך מתפאר תסתער בחמדה על הרהב הבא על המסך. אם רהב יתעקש לא לגדול ולהישאר זחל, הוא לעולם לא ייהפך לפרפר. הוא יישאר עם חור גדול בלב, ואף פעם לא יגיע למקום הנכון. ובעיקר, הוא יעביר את חייו על כדור הארץ בלי להיות באמת מאושר. רני רהב חייב לעצור. אחרת הוא יסיים כמו דנקנר. כמו עופר. כמו גולן. ביום אחד הוא יאבד הכל. בלי התראה מראש.

הדיווחים על החקירה המתנהלת נגד שר האוצר אינם שעתה היפה של התקשורת: יותר משהיא יודעת, היא מנחשת

בסוף חודש מרץ האחרון הצטרף שר האוצר אברהם הירשזון למועדון הצפוף־משהו של פוליטיקאים ואישי ציבור הנחקרים בחשד למעשים פליליים. יחד עם שר המשפטים חיים רמון, נשיא המדינה, משה קצב, וראש הממשלה אהוד אולמרט, הפך הירשזון למושאה של "פרשה" הנושאת את שמו, והחל לככב במהדורות החדשות כשהוא יוצא ונכנס במשרדי החקירות של המשטרה. במקביל החלו כלי התקשורת להתחרות זה בזה בניסיון להביא פרטים חדשים מתוככי החקירה על היקף החשדות נגד הירשזון וההסברים שהוא מספק לחוקריו. מדובר במשימה לא קלה כלל, משום שתנ"צ יואב סגלוביץ, העומד בראש החקירה, ומפקדו ניצב יוחנן דנינו, ראש אגף חקירות ומודיעין, ידועים כקצינים הממעטים ככל האפשר לשתף פעולה עם התקשורת ומפגינים כלפי העיתונאים יחס חשדני ואפילו עוין. גם פרקליטו של הירשזון, עו"ד אלדד יניב, שמר על שתיקה ולא מיהר לספק מידע לכתבים. החקירה נגד הירשזון החלה בחודש דצמבר 2006 בעקבות מידע על אי־סדרים כספיים וחריגות בעמותות של הסתדרות העובדים הלאומית שהתרחשו בעת שהוא כיהן כיו"ר שלה. בינואר השנה הטיל בית־המשפט צו איסור פרסום על הפרשה, אשר הוסר רק ב־20 במרץ. מיד למחרת הסרת הצו, הקדישו העיתונים ומהדורות החדשות כותרות ראשיות ומקום נרחב לסיפור. הסיקור האינטנסיבי דעך לאחר ימים אחדים ומאוחר יותר אף נדחק הצדה לנוכח דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, אך הוא שב ומתחדש בכל פעם שהירשזון נחקר, או שחלה התפתחות אחרת בפרשה. הסיקור התקשורתי הזה, מלבד היותו מוגבר, מתאפיין בריבוי גרסאות ובסתירות. השילוב בין הצורך לספק מידע על פרטי החקירה ולהקדים את המתחרים לבין המדיניות הממודרת והחשאית של חוקרי המשטרה ושל עורכי־הדין הוליד פרסומים סותרים ובלתי עקביים בתוך כלי התקשורת ובינם לבין מתחריהם. "בגלל הגישה האנטי־תקשורתית של סגלוביץ ודנינו, אי־אפשר לאמת מידע ולקבל תגובה רשמית על פרטים שדלפו מהחקירה", אומר עיתונאי המכסה את הפרשה ומעדיף להיוותר בעילום שם. "הכתבים צריכים לספק חדשות ולמלא עמודים, ולכן הם נאלצים לפנות למקורות אחרים ולפרסם ידיעות שאינן בדוקות עד הסוף. התוצאה היא שבכל אחד מכלי התקשורת מופיעה גרסה שונה. אם הדברים מתבררים כטעות, סומכים על הזיכרון הקצר של הקורא ולא טורחים להבהיר או לתקן". דוגמה מובהקת לכך הן הגרסאות השונות על סכומי הכסף שהירשזון חשוד בנטילתם. כל הכתבים המסקרים את הפרשה מסכימים שהמעילה בכספי עמותת ניל"י מסתכמת ב־5.6 מיליוני שקלים, אך בכל הנוגע לשאלה כמה כסף הוזרם לחשבונו האישי של הירשזון, ומהו ההיקף הכולל של המעילה גם בכספי עמותות אחרות - הנתונים מתפצלים. על־פי הכותרת הראשית של "מעריב" ב־25.3 "היקף המעילה: 10 מיליון שקל". בידיעה נאמר עוד ש"חלק לא מבוטל מהכסף הגיע לידי הירשזון". יום למחרת, ב־26.3, נכתב ב"הארץ" כי "מבדיקה של חוקרי המשטרה בחשבון הבנק של הירשזון מתברר כי בתחילת העשור הופקדו בחשבונו סכומי כסף בסך כולל של כמיליון ש"ח". "ידיעות אחרונות" מפתיע עם נתון נוסף: "על־פי החשד נעלמו שבעה מיליון שקלים שהוזרמו לעמותות מצעד החיים כהלוואה" (21.3). ובזאת לא תם הבלגאן. ב־23.3 דיווח הפרשן המשפטי ברוך קרא בחדשות ערוץ 10, כי "מקורות במשטרה אומרים לי כי יש בידיהם ראיות שהמעילה היתה גדולה בהרבה מ־5.6 מיליון שקל... מדובר במיליוני שקלים נוספים". ב־5.4 מכריז הפרשן אמנון אברמוביץ, בחדשות ערוץ 2, כי בדיקה מחודשת של המשטרה בחשבון הבנק של הירשזון ושל בנו עופר "מעלה את הסכום הכללי התמוה שזרם לחשבונו של הירשזון ליותר מארבעה מיליון שקלים". רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של ערוץ 10 שמרבה לעסוק בפרשת הירשזון, כמו גם עיתונאים אחרים שעמם שוחחתי, מתייחס בסלחנות לבלבול ולמידע הסותר בנוגע לסכומי המעילה. "אני לא חושב שנגרם למישהו עוול עצום אם הנתונים בדבר היקף המעילה לא מדויקים לגמרי. מיליון שקל לפה ולשם, זה לא מה שיעשה את ההבדל. זו פרשה מסובכת, שהמעילות בה מתבצעות בצורות שונות. אפילו המשטרה לא יודעת בדיוק באילו סכומים מדובר. כל אחד עושה את הספירה שלו, שואלים קצין משטרה והוא עושה איזשהו חישוב משלו. קשה שלא להיגרר למשחק הסכומים הזה". נושא נוסף שנמצא במחלוקת עובדתית הוא השאלה אם הירשזון נחקר על העבירות שביצע לכאורה ב"מצעד החיים". דרוקר בערוץ 10 ואורון מאירי ב"ידיעות אחרונות" דיווחו כמה פעמים שהמשטרה חוקרת חשד, ולפיו הירשזון הוציא כספים מעמותות הקשורות ל"מצעד החיים" שעמד בראשו והעביר את הכספים לחשבונו. לעומתם, פרסם ב־21.4 כתב המשטרה של ערוץ 2, משה נוסבאום, כי "נושא מצעד החיים והנושא שהירשזון נתפס בנמל התעופה בווארשה עם מזוודה ובה 250 אלף דולר - הנושא הזה לא נחקר, ובמשטרה מטילים ספק אם ייחקר". ב"הארץ" אף הפליאו לעשות ופרסמו יום אחר יום שני דיווחים סותרים בעניין זה. ב־21.3 נכתב בכותרת ידיעה של עמירם ברקת כי "החקירה מתמקדת גם בהעברת כסף לעמותת מצעד החיים". למחרת פורסם תחת הקרדיט "כתב הארץ" כי "בצוות החקירה נוטים להתמקד בפרשת המעילה בעמותת ניל"י". יש לציין כי פרקליטו הנוסף של הירשזון, עו"ד יעקב ויינרוט, הכחיש בראיון לגבי גזית בתוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב את הידיעה של דרוקר בדבר החשדות לעבירות ב"מצעד החיים". "עד שהחקירה לא מסתיימת ולא מוגשות המלצות של המשטרה", אומר נוסבאום בתגובה, "אי־אפשר לסכם ולומר עד כמה טעינו, הולכנו שולל, מי צדק ומי לא. רק מאוחר יותר ניתן יהיה לשפוט את הדברים, כשתהיה יותר פרספקטיבה. כל עיתונאי שמכסה את הפרשה עושה לעצמו את החשבון באיזו מידה הדברים שהוא כותב ומפרסם אמינים, ובאיזו מידה הוא מהמר ועושה ספקולציות. כל אחד לוקח על עצמו את הסיכון הזה. סיקור של חקירה משטרתית זה לא מחקר מדעי מדויק. יחד עם זה אנחנו חייבים לעשות זאת, במיוחד שמדובר באיש ציבור". המרוץ להביא ידיעות בלעדיות ולהקדים את המתחרים מוליד שפע של "גילויים וממצאים חדשים" שזוכים להבלטה ביום הפרסום, אך נעלמים בדממה מהכותרות תוך יום או יומיים. כך, למשל, דיווח ב־24.3 כתב המשטרה של קול־ישראל, רן בנימיני, מפי "גורם במשטרה" כי "אין לפסול את האפשרות שתופרים להירשזון תיק". אותו מידע פורסם באותו יום גם בכותרת הראשית ב"הארץ": "גורם במשטרה המקורב לחקירה לא פוסל את האפשרות כי המעורבים במעילה בהסתדרות הלאומית מנסים להעליל על השר הירשזון ולתפור לו תיק כדי לפגוע בו". ידיעה ברוח דומה הופיעה גם באתר האינטרנט של יואב יצחק "מחלקה ראשונה". מיד לאחר הפרסום עסקו כלי התקשורת בידיעה בהרחבה, אך לאחר שלא ניתן לה אישור מגורם רשמי היא ירדה מהשיח הציבורי. "ציטטתי דברים מפיו של גורם במשטרה המקורב לחקירה, ולפיהם אין לפסול שתופרים להירשזון תיק", אומר בנימיני בתגובה. "דברים אלה נאמרו בשלבים הראשונים של החקירה, והיה לי חשוב להביא אותם ולפרסם אותם גם כיוון שהם עמדו בניגוד לרוח הכללית של כמעט כל כלי התקשורת, ולפיה התיק נגד הירשזון עשוי מבטון". "מעריב" הצטרף לחגיגה, וב־22.3 פרסם בכותרתו הראשית, תחת הלוגו "חשיפה", ידיעה של כתב המשטרה עמי בן־דוד, ולפיה "חשד: הירשזון העביר כספים לאישיות פוליטית בכירה". בכותרת המשנה נכתב: "צוות החקירה בודק אם אישיות פוליטית בכירה, שבשלב זה לא ניתן לפרסם את שמה, קיבלה מהירשזון 200 אלף דולר". לא חסרות עוד דוגמאות לידיעות חד־פעמיות ובעלות תוחלת חיים קצרה, אשר את מידת אמינותן ניתן יהיה לברר רק אם וכאשר יוגש כתב־אישום. למשל: "רשימת נכסים שלפי המשטרה נמצאים בידי הירשזון: מגרשים לבנייה ברמת־הגולן, מגרשים לבנייה בזכרון־יעקב, בית בהולנד, חשבון בנק בשווייץ, תחנת דלק" (רביב דרוקר, חדשות ערוץ 10, 7.5); "המשטרה בודקת אם הירשזון זכה לטיפולים רפואיים במשך שנים על חשבון הסתדרות העובדים הלאומית" (עדי מאירי, קול־ישראל, 22.4); "החקירה העלתה כי להירשזון יש כספת סודית הנמצאת בבנק בתל־אביב שלא דווח עליה למבקר המדינה כמתחייב בהצהרת ההון של חברי הכנסת" (יואב יצחק, אתר האינטרנט "מחלקה ראשונה", 18.4); "בין החשדות: שינוי הייעוד של שטח קרקע גדול סמוך לבנימינה, שנרכש על־ידי קרוב משפחה של הירשזון ביחד עם שני שותפים נוספים - שינוי שהעלה באופן ניכר את שווי הקרקע" (עמי בן־דוד, "מעריב", 22.3). בדומה לסיקור הפלילי־משפטי של פרשת הירשזון, גם הסיקור הפוליטי־מפלגתי שלה מתאפיין בגיבובי דיסאינפורמציה ובדיווחים מקוטעים וחלקיים. קצרה היריעה מלתאר את שפע הנבואות והספקולציות בנוגע למועד פרישתו של הירשזון מתפקיד שר האוצר ולזהות המשוערת של מחליפו, שהופיעו בכלי התקשורת והתבדו בזו אחר זו. כך, למשל, כתבה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" ב־25.3: "מיד עם סיום החקירה השבוע, שצפויה להיות דרמטית, כי הירשזון יעומת בה עם ראיות ועדויות שנערמו נגדו ממקורות שונים, עשוי מזוז לפנות לשר האוצר ולבקש שיפרוש מרצונו, ואם צעד זה לא יצלח, מזוז יכול לפנות לראש הממשלה אהוד אולמרט בבקשה שיוציא את שר האוצר". כחודש לאחר מכן, ב־20.4, דיווח נוסבאום במהדורת "אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2: "עד סוף השבוע יודיע מזוז לראש הממשלה ולבג"ץ שיש תשתית ראייתית להגשת כתב־אישום והירשזון ייאלץ להתפטר מתפקידו". נכון לשעת כתיבת שורות אלה, באמצע מאי, שתי התחזיות הללו לא התממשו. יום למחרת פרסום דבריו של נוסבאום, ב־21.4, הודיע הירשזון שהוא משעה את עצמו מתפקיד שר האוצר למשך שלושה חודשים. "האלתור והניסיון לדלות ולגרד חומרים מאפיין בעיקר את הסיקור של הפרשנים, ולא של כתבי המשטרה", אומר עמי בן־דוד. "בשנים האחרונות החלו פרשנים לכסות חקירות משטרתיות משום שהן נוגעות לאישי ציבור בכירים. הבעיה היא, שיש עיתונאים שאין להם גישה למקורות במשטרה והם נאלצים לדלות מידע ממקורות עקיפים ומשניים, כמו מבקר המדינה והפרקליטות. התוצאה היא סלט ובלגאן. בחקירה של הירשזון היו שלל שמועות שהציפו את כלי התקשורת, משום שהעיתונאים פעלו על־פי שיטה של לירות לכל הכיוונים בתקווה שבסוף משהו יפגע במטרה, כמו למשל העיסוק בפרשת מצעד החיים, שלמעשה כלל לא נחקרה, והכספת הסודית, שהסתבר שאינה רלבנטית לחקירה. כשיוגש כתב־האישום, ניתן יהיה להשוות בין מה שאכן קרה לבין מה שפורסם". סנ"צ מיכל חיים, דוברת אגף חקירות ומודיעין במשטרה, מוסרת בתגובה: "המשטרה מודעת היטב לפערים העצומים הקיימים בין מה שמתרחש בחדר החקירות לבין מה שמתפרסם בכלי התקשורת. הדבר מעיד על כך שלא מודלף מידע מצוות החקירה, ויש בכך חשיבות לגבי הנחקר כמו גם לגבי החקירה עצמה. המשטרה פרסמה הודעה רשמית אחת עם פתיחת החקירה ופירטה בה את החשדות המיוחסים להירשזון. מעבר לכך, איננו מתייחסים לפרטי החקירה כל עוד היא מתנהלת. זכות הציבור לדעת תבוא על סיפוקה עם סיום החקירה ולאחר גיבוש המסקנות". את תגובתו של עו"ד אלדד יניב לא ניתן היה להשיג. גיליון 68, יוני 2007

חרף ההכחשות, הפך התשלום בעבור מידע לתופעה רווחת בכלי התקשורת. האם זכות הציבור לדעת היתה נפגעת אלמלא נענו התביעות הכספיות שהציגו כרמלה בוחבוט, יצחק דרורי, דוד בן-שימול ואחרים?

ב-2 בינואר 1996 יצאה כרמלה בוחבוט מהכלא, אחרי שריצתה עונש של שלוש שנות מאסר על הריגת בעלה. היא מיקדה סביבה תשומת לב ציבורית רבה והפכה לסמל של אשה שנטלה את גורלה בידיה והשיבה מלחמה לבעל שייסר אותה כל חייה. חברות כנסת נהגו לבקר אותה בכלא, העיתונות התגייסה למענה, ובית המשפט העליון קיצר את עונשה המקורי, שעמד על שבע שנות מאסר. בצאתה המתינו לה עשרות עיתונאים וצלמים שביקשו לשוחח עמה. חלקם אף חשבו שבוחבוט חבה להם אישית את שחרורה המוקדם מהכלא. אבל היא לא שוחחה עם איש: כפי שניתן היה לראות בתמונות ששודרו משערי הכלא, הגנו עליה בניה בגופם ומנעו מהעיתונאים להתקרב. סיפורה של בוחבוט פורסם באופן בלעדי ב"ידיעות אחרונות", ובתוכנית "שטח הפקר" בערוץ 1 (כמו גם במקומות אחרים) דווח כי הבלעדיות הושגה תמורת תשלום של "עשרות אלפי דולרים". זו אינה הפעם הראשונה שהעיתונות משלמת למרואיין בעבור סיפורו האישי. המקרה הראשון אירע, כנראה, כבר בשנת 1960. בחור חיפאי שגלש על חסקה נסחף ללב ים, ובמשך שלושה ימים נערכו אחריו חיפושים. לאחר שחשבו שטבע, הוא נמצא במצב של אפיסת כוחות. כשחזר, ביקשו העיתונים לראיין אותו, אבל האיש דרש תשלום. "ידיעות אחרונות" הסכים לשלם ועורר סערה ציבורית. עורך "העולם הזה", אורי אבנרי, כתב על כך מאמר גינוי חריף וטען שהסיפור אינו שייך לניצול באופן אישי, אלא לאומה שחיפשה אחריו. התופעה הפכה מאז לנפוצה למדי, אבל במקרה של בוחבוט ובמקרים נוספים שאירעו בשנה האחרונה נשבר טאבו נוסף: מרואיינים שפשעו, הועמדו לדין והורשעו קיבלו תשלום כדי לספר על חטאם. תופעה זו, והשמועה שיגאל עמיר, הנאשם ברצח יצחק רבין, כותב יומן, הביאו את ח"כ נעמי חזן ממרצ להגיש הצעת חוק, האוסרת לקנות או למכור את סיפורם של פושעים. העונש על העבירה, לפי החוק המוצע: שלוש שנות מאסר. חזן מסבירה, כי היא מבקשת למנוע מצב של "רצחת וגם ירשת". היא סבורה שגם כרמלה בוחבוט, שאיש אינו חולק על מידת סבלה, אינה צריכה להרוויח כסף מהפשע שביצעה. היא יכולה, לדברי חזן, לכתוב ספר על חייה ולמכור את זכויותיו. הצעת החוק מתבססת על חוק הקיים בבריטניה והאוסר על פושעים למכור את סיפורם האישי ועל עיתונים לקנות את הסיפור. למרות שהתשלום למרואיינים הוא סוד גלוי במציאות התקשורתית בישראל, קשה היה למצוא עיתונאי או עורך שיסכים לדבר בגלוי על התופעה. ההערכה היא שהעיתונים משלמים במקרים רבים מאוד: בכל פעם שמתפרסם בטלוויזיה או באחד העיתונים ראיון או תחקיר בלעדי, שבות ועולות הטענות כי החומר הושג בכסף. להלן חמישה מקרים, שבהם התשלום היה חלק מתהליך השגת המידע. כרמלה בוחבוט, הנמצאת בימים אלה בשיקום, אינה משוחחת עם זרים. שני בניה, איציק ואיתן, מסרו גרסאות שונות בדבר התשלום שקיבלה. תחילה טען איציק: "מה שפורסם לא נכון. לא קיבלנו בתמורה שום כסף, אלא משהו אחר, כמו מלון ורכב שכור". הוא סירב להוסיף פרטים וטרק את הטלפון. יומיים אחר-כך אמר אחיו, איתן, כי המשפחה לא קיבלה כסף או שווה כסף, וטרק גם הוא את הטלפון. העיתונאית ענת טלשיר, שראיינה את בוחבוט יחד עם איתן גליקמן, סירבה לענות לשאלות בעניין זה. העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, סירב להגיב אף הוא והתנגד לכך שמישהו אחר מבכירי העיתון יתייחס לנושא. ב"מעריב", כפי שיתברר בהמשך, גילו נכונות לדבר על תופעת התשלומים. האפשרות שנותרה היתה להסתמך על כתבים ועורכים בכירים ב"ידיעות אחרונות", שהסכימו לדבר בעילום שם בלבד. עורך ב"ידיעות" סיפר כי לבוחבוט שולמו 30 אלף דולר. עורך בכיר אחר טען כי מעטים האנשים בעיתונו היודעים כמה באמת קיבלה - אם אכן קיבלה - שכן נושאים כאלה נסגרים בצנעה בין העורך (דאז) משה ורדי ובין המו"ל נוני מוזס. לדבריו, כשהעורכים בדרגי הביניים מקבלים לידיהם את הסיפור, עניין התשלום כבר נסגר והם צריכים לטפל רק בצדדים העיתונאיים. העורך הבכיר הגן על ההחלטה לשלם לבוחבוט והסביר כי זו היתה גמילות חסדים. "אני לא מהמתחסדים. מי שמתנגד לתשלום הוא בדרך-כלל זה שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. העובדה שמרואיין מקבל כסף אינה הופכת אותו לעבריין, ואין שום עיקרון שקובע שמרואיין חייב לפתוח את הפה בחינם". אז מתי תתנגד לתשלום? "בעיני, השאלה היא אם אני מסייע באמצעות התשלום לאדם שלילי ואם אני מאדיר את שמו כעבריין. במקרים כאלה צריך לחשוב פעמיים". הנפגעת העיקרית מן הבלעדיות שהשיג "ידיעות אחרונות" על סיפורה של בוחבוט היתה התוכנית "עובדה" של אילנה דיין בערוץ 2. ב"עובדה" הקדישו בעבר משדר לפרשה וביקשו לראיין את בוחבוט גם בהשתחררה. דיין אף נקלטה במצלמות הטלוויזיה ביום השחרור, כשקיבלה את פניה של בוחבוט ביציאה מהכלא. השתיים התנשקו, אך פניה של דיין הושבו ריקם. עורך "עובדה", דורון ויינשטוק, מספר כי אנשי התוכנית רצו מאוד לראיין את בוחבוט ואף ניסו לשכנע אותה בנימוק שבעבר כבר העמידו לרשותה במה. לדברי ויינשטוק, הם כלל לא הציעו לבוחבוט כסף, שכן "ההחלטה של עובדה היא שלא משלמים כסף למרואיין בשום מקרה. אנחנו", הוא מסביר, "לא רוצים להיכנס למצב של מסחר במרואיינים. אנחנו מאמינים שהאמינות של התוכנית היא זו שתגרום למרואיינים להעדיף אותנו. כשמבקשים ממני כסף אני אומר כאן לא משלמים, אני יכול להציע רק במה מכובדת וחשיפה בפריים-טיים". לדבריו, העובדה שהתוכנית אינה משלמת לא גרמה לה להפסיד מרואיינים רבים. ומדוע שלא תשלמו? "משום שאני מאבד כך את החופש העיתונאי שלי. זה עיקרון. ברגע שמדובר בעסקה, המרואיין יכתיב על מה יתקיים הראיון, ואחר-כך הוא עלול לומר ששיחה על נושא מסוים תעלה 2,000 דולר יותר". דווקא התוכנית "עובדה", שוויינשטוק טוען כי אינה משלמת, נכוותה קשה בגלל תשלום למרואיין. המשטרה חקרה חשד כי צוות של התוכנית שילם 200 שקלים לנער ששימש זונה ממין זכר, כדי שישחזר פריצה לאוטובוס של "אגד" וינהג בו ללא רשיון. ב"עובדה" הכחישו כי שילמו לנער בעבור ביצוע העבירה, הסבירו כי כלל לא התכוונו שינהג באוטובוס והודו שנתנו לו את הכסף כי היה חסר כל. ב-31 בינואר 1996 השתחרר מהכלא יצחק דרורי, שכונה "המוח". דרורי הורשע במעורבות בתכנון שוד הכספות הגדול בבנק הפועלים בירושלים בשנת 1986 וישב במאסר עשר שנים. כתב ערוץ 1 ניסה לראיינו, אך הוא סירב. ב"מבט" דווח כי דרורי נושא ונותן עם אחרים על ראיון תמורת תשלום. כמה ימים אחרי כן הופיע דרורי בתוכניתו של דן שילון בערוץ 2, במסגרת שידורי "רשת". פנינו אל דרורי כדי לנסות ולברר אם קיבל תשלום ומדוע החליט להתראיין דווקא אצל שילון. דרורי התנצל וביקש שבמאי הקולנוע ארנון צדוק ישיב בשמו. צדוק סיפר כי התשלום לדרורי מתבצע בצורה סיבובית, ולא ישירות על-ידי תוכניתו של שילון. צדוק הסביר כי רכש מדרורי את הזכויות על סיפור חייו וכי הוא עומד להפיק על כך סרט. חברת "רשת" שותפה בהפקת הסרט, וכחלק מהעסקה היא מחזיקה בזכות סירוב ראשונה לראיונות עם דרורי. לדברי צדוק, במסגרת ההסכם הופיע דרורי בתוכניתו של שילון מיד עם שחרורו מהכלא, והוא יופיע בתוכנית פעם נוספת סמוך להקרנת הסרט בבתי הקולנוע. צדוק מספר כי דרורי יצא מהכלא חסר כל, "ממש מקרה סוציאלי". לדבריו, התשלום אינו על הראיון אלא על סיפור חייו. הוא מדגיש כי לא היה משלם לכל אחד, וגם לא על כל נושא. במקרה הזה החליט לשלם, משום שמדובר בסיפור על פושע המנסה לחזור למוטב, אדם שגדל כיתום לתוך מציאות אכזרית; "המוטו של הסרט הוא שהפשע אינו משתלם". דוברת "רשת", גל מור, אומרת כי החברה אינה משלמת למרואיינים כמעשה של עיקרון. לדבריה, דרורי פנה בעצמו לתוכנית של שילון והציע להתראיין. הוא אכן ביקש כסף, אך הובהר לו שהתוכנית אינה משלמת. "הוא ביקש פסק זמן למחשבה", מספרת מור, "ובסופו של דבר החליט להתראיין, ללא תשלום, לתוכנית של שילון". מור אומרת, כי חברת "רשת" אינה שותפה בהפקת סרט על חייו של דרורי, אלא השתתפה בסרט אחר של ארנון צדוק, "לילה לבן", שכבר הופק ויצא לאקרנים. בעקבות תגובת "רשת" פנינו שוב לארנון צדוק. בתחילה חזר על גרסתו הקודמת, ולאחר מכן, כשהוצגה בפניו גרסת "רשת", חזר בו ואמר כי ל"רשת" זכות סירוב ראשונה על הסרט, ולא על ראיונות עם דרורי. צדוק אומר עתה, שהוא זה שהחליט שדרורי יופיע דווקא בתוכניתו של שילון, והוא עשה זאת משיקולים של שיעורי צפייה גבוהים. לדבריו, אסר על דרורי להופיע ב"מבט" משום שידע כי במקרה כזה תבוטל הופעתו בתוכניתו של שילון. ביום ששי, 18 בנובמבר 1994, יצא "מעריב" בכותרת ראשית שעוררה הרבה רעש: "בעקבות תחקיר מעריב נחשף מעטה השתקה; משרד הבריאות הקים ועדת חקירה. נבדק חשד שחולים נפטרו באיכילוב לאחד שצינורות חמצן נותקו בטעות". תמצית הסיפור נמסרה בכותרת המשנה: "ביום שני השבוע, סמוך לשעה 7:30 בבוקר, נותק בטעות צינור המוביל חמצן לחלק ממחלקות בית החולים. החמצן נותק לדקות מספר. באותו יום מתו בבית החולים 13 חולים - חלקם במחלקות שנפגעו. סגנית מנהל איכילוב: קשה לשלול בצורה מוחלטת קשר בין האירוע הזה ובין עיתוי הפטירה של אנשים. אולם רק אתמול, שלושה ימים לאחר האירוע ולאחר שמעריב החל לחקור בפרשה - הודיע ביה"ח למשרד הבריאות על הפרשה". בשני העמודים הפותחים נפרש הסיפור בהרחבה. העיתונאים אבי פלד וישראלה שקד סיפרו כי ניתוק החמצן נבע מטעות של קבלני שיפוצים שעבדו בבית החולים. "מעריב" האשים את "איכילוב" בשני מעשים חמורים: האחד - הוא לא דיווח למשרד הבריאות על התקלה וניסה לטייח את הפרשה. השני - התקלה גרמה למות חולים. העיתון סיקר את הפרשה בדרמטיות, על פני שני העמודים הראשונים, עם כותרות גדולות במיוחד. לכתבה הוצמד גם צילום אוויר של בית החולים ולצדו תרשים שהסביר היכן בדיוק נותק הצינור. יש לציין כי הכותרות אמנם היו גדולות, אך "מעריב" נזהר מאוד מלקבוע במפורש שהיה אפילו חולה אחד שמת כתוצאה מהניתוק. העיתון שב וחזר על המלים "נבדק החשד כי...". בגוף הידיעה הובאה תגובתה של הנהלת "איכילוב": "במשך יום שני כולו נפטרו בבית החולים 13 חולים - עשרה באגף הישן (שבו נותק הצינור, א.פ.) ושלושה בחדש. השאלה כמה חולים מתו בשל תקלת ניתוק החמצן - אם בכלל - עדיין בבדיקה". ב"מעריב" מתגאים מאוד בחשיפה ואף מזכירים את התחקיר במסע הפרסום העצמי של העיתון, כדוגמה להישג עיתונאי. השאלה היא אם אכן מדובר בהישג עיתונאי, ולא בהישג כלכלי. מתברר כי גם במקרה זה, המידע שהביא לחשיפת הסיפור נקנה בכסף. ידיעה קצרה בעיתון "גלובס" מ-6 בדצמבר 1994 סיפרה לראשונה על התשלום. תחת הכותרת "מעריב שילם בסיפור איכילוב" סיפרה העיתונאית הדס מגן כי העיתון שילם כמה אלפי דולרים למקור האינפורמציה, שיוצג בידי עו"ד אמנון וינר מתל-אביב. בתגובה לפניית "גלובס" השיב אז עופר נמרודי, הבעלים של "מעריב", ב"אין תגובה". הוא הוסיף כי אינו מבין מה מעניין בכך. העיתונאי אבי פלד מכחיש גם היום כי עיתונו שילם על הסיפור ואומר כי אינו מתעסק בענייני כספים. "בשבילי זה היה סיפור עיתונאי רגיל - התבקשתי לבדוק סיפור, אז בדקתי". לדבריו, הוא קיבל מהמערכת מידע ראשוני, "מאוד לא מבושל", והתבקש להיפגש עם המקור. הפגישה התקיימה בנוכחות עורך-דין, אך לדברי פלד אין בכך שום דבר חריג. "הרבה אנשים שהם מקורות מידע מעדיפים להיפגש בנוכחות עורך-דינם". פלד אומר כי אחרי שקיבל את המידע הראשוני, הסתובב כל הלילה ב"איכילוב" כדי לחפש את הצינור המנותק ואת רשימות הנפטרים. ב"גלובס" פורסם ש"מעריב" שילם כסף תמורת הסיפור. "אני לא יודע על כל תשלום ששולם למקורות". האם יש לך התנגדות עקרונית לתשלום? "אם מישהו יפנה אלי ויאמר שיש לו סיפור טוב שהוא מוכן לתת תמורת תשלום, אני אומר לו שאם הוא רוצה לספר - שיספר, אבל אני לא מתעסק בכסף". עו"ד אמנון וינר, שייצג את מקור האינפורמציה, התייעץ עם המקור והודיע ששניהם מסרבים להגיב ל"העין השביעית". דוברת "איכילוב", אביבה שמר, אומרת כי בסופו של דבר, אחרי שוועדת החקירה שמינה משרד הבריאות סיימה את עבודתה, התברר כי שלושה חולים בלבד מתו בסמיכות זמנים לניתוק החמצן. אחת נפטרה ב-7:10, עוד לפני שהצינור נותק; לגבי השניים האחרים לא ניתן לשלול או להוכיח קשר בין הפטירה ובין הניתוק. הפרסום ב"מעריב", אומרת שמר, לא היה שגוי - רק הפרופורציות שלו. באופן לא רשמי טוענים בבית החולים, כי קשה שלא לקבל את הרושם שהיה קשר בין סכומי הכסף שהוציא "מעריב" על הסיפור לבין עוצמת הפרסום. למרות זאת, ב"איכילוב" לא מתכחשים גם היום לכך ש"היתה פאשלה". בניגוד לדברי העיתונאי אבי פלד, מאשר בהחלטיות עורך "מעריב", יעקב ארז, כי העיתון שילם כסף בעבור המידע בפרשת "איכילוב". "זו היתה פרשה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה", אומר ארז. "שילמנו תמורת האינפורמציה, אבל בדקנו אותה. אם המידע היה מתברר כשגוי, לא היינו משלמים". ארז מספר, כי בחוזה שעליו מחתימים את המקור, תנאי התשלום המרכזי הוא אמיתות הפרטים. הוא גם דוחה את הטענות על כך שהתשלום משבש את שיקול הדעת המקצועי. לדבריו, גם כאשר העיתון משלם בעבור אינפורמציה או ראיון, הוא בודק כל פרט לפי הקריטריונים העיתונאיים המקובלים. ארז דוחה את טענות "איכילוב" כאילו העיתון ניפח את הסיפור. "אני מציע להם לא להתהדר יותר מדי. יכול להיות שרק אדם אחד נפטר ישירות מניתוק החמצן, אבל איש לא יודע כמה נפטרו בעקיפין". אז "מעריב" קונה סיפורים? המצב היום הוא שיש סיפורים שממש מוצעים למכרז. אנחנו מוכנים לשלם משום שאיננו רוצים להיות ירחמיאלים. מספיק שנים התמודדנו בידיים קשורות. אני בהחלט נגד העניין הזה, ואם הייתי יכול שלא לקנות סיפורים - לא הייתי קונה. צר לי על המצב הזה. הייתי מאושר אם הוא לא היה קיים". אבל מדוע לקנות סיפור, שאינו מעיד על כך שאתה עיתון טוב יותר אלא רק מוכיח שאתה עשיר יותר? "אני קבעתי כבר לפני הרבה שנים שכמות הופכת לאיכות. כשאין אמצעים, היכולת המקצועית מצטמצמת והיכולת להתמודד עם המתחרים פוחתת. כסף שווה איכות, וכשיש לך כסף, אתה יכול לשלוח כתבים למקומות מרוחקים, אתה יכול לרכוש עיתונאים מוכשרים יותר ואתה יכול גם לרכוש סיפורים". יש סיפורים שלא היית קונה? "לא נקנה סיפורים רגישים מבחינה ציבורית. לא נשלם לרוצח בשום מקרה, כמו למשל רוצחו של הילד אורון ירדן, צבי גור, שרצה להתראיין למעריב. הבהרנו לו שלא נשלם לו אגורה, וגם לא שווה כסף או כל טובת הנאה אחרת". מול הפרקטיקה הנהוגה ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" ניצב עיתון "הארץ", שלדברי עורך המשנה שלו, יואל אסתרון, אינו משלם בעבור סיפורים. אסתרון אומר כי אינו רוצה לקבוע מראש שכך ינהג גם בעתיד. לדבריו, מפעם לפעם קיבל העיתון הצעות כאלה, ובכל פעם נבדקה ההצעה לגופה ונדחתה. מדוע אתה מתנגד לתשלום? "אנחנו לא משלמים מהטעמים הידועים: כשאתה קונה סיפור של מישהו קיימת סכנה שהמספר יגדיל את הדרמה - אולי כדי להגדיל את המחיר. בוודאי שאיננו מעוניינים להשתתף במשחק הזה כשמדובר ברוצח שיושב בכלא על רצח ילד, או במישהו שמעורב בפעילות חמורה. סיפורים כאלה אינם עומדים במבחן האתיקה שלנו, אבל איני רוצה להיות בעמדת הצדיק ולהטיף לאחרים". ב"מעריב" שילמו בעבור המידע בפרשת ניתוק החמצן ב"איכילוב". אתם הייתם משלמים? "אני לא מכיר את הפרטים". וברמה העקרונית: האם היית משלם על מידע בתחקיר בעל חשיבות ציבורית? "אני מוכן לתת דוגמה היפותטית: אם מישהו יביא חומר על כך שראש ממשלת ישראל לוקח שוחד, ויתברר שיש לו מסמכים והכל אמין, ולא תהיה דרך אחרת להשיג את החומר אלא באמצעות תשלום למקור, נצטרך לשקול אם במקרה כזה מוטב לשלם כדי לחשוף את זה שראש הממשלה לוקח שוחד". אומרים ש"הארץ" מתנגד לתשלום משום שאין לו אמצעים לשלם. "הטענה אינה נכונה. הסיפור הכי גדול עולה 30 אלף דולר. זה סכום זניח כשמדברים על תקציב של עיתון. כל מודעת חוצות עולה לנו יותר". מנהל ערוץ 1, יאיר שטרן, ומנהל חברת החדשות של ערוץ 2, שלום קיטל, אומרים גם הם שבאופן עקרוני לא ישלמו למרואיין או למוסר מידע. לדברי שטרן, ערוץ 1 משלם תמורת חומר מצולם המגיע מצלמים חובבים או מקצועיים, כשם שהוא משלם בעבור כל חומר שמגיע באמצעות הלוויינים או מתחנות טלוויזיה זרות. שטרן אומר גם, כי תעריפון רשות השידור מאפשר תשלום "מאות בודדות של שקלים" למרואיין המופיע בתוכנית אירוח, כתמורה על ביטול הזמן שנגרם לו. "לפושע", הוא אומר, "לא הייתי משלם בכל מקרה, אבל אם כרמלה בוחבוט היתה מסכימה להופיע אצלנו, הייתי מסכים לשלם לה - אם היא היתה מבקשת - לכל היותר את תעריפון רשות השידור". עמדתו של שלום קיטל דומה. הוא אומר שחברת החדשות לא משלמת למרואיינים או למציעים מידע. לדבריו, הוא משלם ל"טיפרים" שעובדים בקביעות עם ערוץ 2 בעבור המידע שהם מוסרים, "מעזה למשל, או ממקומות אחרים שבהם אין לנו כתב". העיקרון הוא, מסביר קיטל, שאפשר לשלם לאדם שהחדשות הן מקצועו ופרנסתו. "כשמשלמים תמורת סיפור, המשחק מפסיק להיות על היכולת המקצועית והופך להיות על גודל הארנק". מדוע שילמתם בעבור הקלטת של רצח רבין? "לו היית שואל אותי בעבר אם אשלם רבע מיליון שקל על קלטת, לא הייתי מאמין. אבל בעיתונות צריך להיות גם היגיון, ובמקרה הזה, אם לא היינו קונים את הקלטת, העוולה שהיתה נגרמת היתה הרבה יותר גדולה". מתברר כי "מעריב" אינו עומד בנורמות שקבע לעצמו. לפחות במקרה אחד הבטיח העיתון תשלום כספי לרוצח. הכסף לא שולם בסופו של דבר, אך היה זה משום שהמרואיין - לטענת "מעריב" - לא עמד בתנאים והתראיין גם במקומות אחרים. מדובר בסיפורו של דוד בן-שימול, שירה טיל לאו על אוטובוס ערבי והרג אדם אחד. הוא נדון בשנת 1984 למאסר עולם. הנשיא חיים הרצוג קצב את עונשו ל-17 שנה, והוא שוחרר בניכוי שליש ב-19 בספטמבר 1995. העיתונאי דן מרגלית סיפר בתוכנית "פופוליטיקה" כי הוא מכיר את ב-שימול כבר שנתיים. לדבריו, בן-שימול צילצל אליו וסיפר שהוא עומד להשתחרר, ואז הציע לו מרגלית להתראיין ב"ערב חדש". "הוא סיפר", אמר מרגלית ב"פופוליטיקה", "שפנו אליו מעיתון אחד וביקשו ממנו ראיון תמורת תשלום. הוא שאל אותי אם זה בסדר - אמרתי שזה בסדר מבחינתי. אחר-כך באה רשת טלוויזיה אחרת והציעה לו, לפי מה שסיפר לי, הרבה מאוד כסף. אמרתי לו שאני לא יכול לעמוד בדרכו". בן-שימול משלים את התמונה: לדבריו, ה"עיתון" שהזכיר מרגלית היה "מעריב", ו"רשת הטלוויזיה" היתה תוכניתו של דן שילון. בן-שימול מגן בקנאות על זכותו ועל זכותם של דומים לו לקבל תשלום בעבור ראיון. "העובדה היא שהם רצו אחרי, ואני לא חיזרתי אחרי אף אחד", הוא אומר. "אני לא חושב שיש בעיה עם זה שערוץ או עיתון מסחרי, שחי מפרסומות, ישלם כסף. זה עסק כמו כל עסק אחר. הם מראיינים מישהו כי הוא אייטם טוב וגורם לשיעורי צפייה גבוהים. אפילו אם נניח שמה שאני רציתי זה לעשות קופה - אם חשוב לכם לשמוע, אז תשלמו. האדם לא חייב לתת את הסיפור בחינם". אתה יודע שרוצים לחוקק חוק שיאסור תשלום למרואיינים שביצעו פשע? "אם אדם הוא מאוס, אז שלא יראיינו אותו. במקרה כזה, אני לא הייתי נותן את הבמה ולא את הכסף. הכסף הוא חלק קטן. אבל אם כבר מחליטים לראיין מישהו, אני לא רואה שום סיבה שלא ישלמו לו. אם חשוב לכם לשמוע, אז אתם צריכים לשלם". בן-שימול מספר כי נשא ונתן "עם כולם". לדבריו, תוכניתו של שילון הסכימה לשלם בעבור הופעתו, אך חזרה בה ברגע האחרון. הוא מסביר זאת בכך שמיד אחרי ששוחרר פורסם בתוכנית "שטח הפקר" בערוץ 1 כי הוא מבקש כסף. "אני החלטתי שיותר חשוב לי להתראיין, אז הסכמתי להתראיין גם ללא תשלום". בן-שימול אומר כי סיכם עם "מעריב" על תשלום "של כמה אלפי שקלים" בעבור הראיון, אבל החליט מיוזמתו שלא לקחת את הכסף. "חששתי שזה יציג אותי בצורה מכוערת, אז העדפתי לוותר על הגרושים שהם משלמים". עורך "מעריב", יעקב ארז, אומר כי בן-שימול אכן לא תבע את כספו, אך "מעריב" גם לא היה משלם לו, משום שלא עמד בתנאי הבלעדיות שסוכמו. דוברת "רשת" מכחישה את דבריו של בן-שימול ואומרת שמעולם לא הציעו לו תשלום בעבור הראיון. בעקבות דבריה אמר בן-שימול כי אינו מעוניין להתווכח עם אנשי "רשת". "ניהלו איתי משא ומתן, ובסוף לא שילמו", אמר. את פתיחת העידן החדש, שבו מתחרים העיתונים ביניהם בתשלום למרואיינים, נהוג לקשור לסיפורו של דוד אוביץ. אוביץ, סוחר רהיטים מגבעתיים, נעצר במצרים בפברואר 1992, בחשד שריגל למען ישראל. הוא ישב בכלא המצרי שלושה חודשים ושוחרר ב-5 במאי 1992, ערב יום העצמאות. למרות שבתקופת מאסרו סיקרה העיתונות כולה את המאמצים לשחרורו ויצרה דעת קהל אוהדת כלפיו, מכר אוביץ את סיפורו באופן בלעדי ל"ידיעות אחרונות". אוביץ הגיע ארצה בחצות. ליד ביתו חיכה לו דן מרגלית, עורך "מעריב" באותם ימים. אוביץ ניהל משא ומתן עם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" במקביל. "ידיעות" קנה את הסיפור אחרי ש"מעריב" פרש מן המרוץ, משום שהסכום שביקש אוביץ עבר את הסכום שהקציבו לכך בעיתון. העיתונאית בירנית גורן כתבה לפני כשנה במקומון "כל העיר", כי אוביץ קיבל בתמורה 50 אלף שקל. אלא שבפועל, הבלעדיות לא קוימה. ביום ששי, 8 במאי 1992, הקדישו שני העיתונים את הכותרת הראשית לתיאוריו המצמררים של אוביץ מהכלא. "אוביץ: הייתי בטוח שיתלו אותי" - היתה הכותרת ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" היתה הכותרת: "בלעדי - יומן הכלא של אוביץ". הפרסום הכפול התאפשר משום שבטיסה ממצרים לארץ ישבו עם אוביץ שני עיתונאים שראיינו אותו באריכות: סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות" ודוד לביא מ"מעריב". כך מכר אוביץ את "יומן הכלא" ל"ידיעות אחרונות", אך התראיין לשני העיתונים. אוביץ חזר לעסקי הרהיטים, וממרחק ארבע שנים הוא מצדיק את מעשיו. הוא טוען שאינו זוכר כמה כסף קיבל מ"ידיעות אחרונות", אך הוא בטוח שהכסף לא כיסה את הנזק הנפשי והכלכלי שנגרם לו. "ישבתי שלושה חודשים בצינוק בגלל ריב בין ממשלות", הוא אומר, "ולא ביקשתי פיצויים מאף אחד. אני לא רואה סיבה שהעיתונים, שביקשו למכור יותר עותקים באמצעות הראיון איתי, לא ישלמו בעבור הסיפור". הטענה היא שהמדינה כולה התגייסה להצלתך, ואתה, כשחזרת, דאגת רק לכיסך. "ראשית, בזמן הטיסה לארץ התראיינתי לכל העיתונאים שהיו שם. חוץ מזה, אם הנכדה של רבין דורשת מיליון דולר בשביל הסיפור שלה, אני לא רואה סיבה שלא ישלמו גם לי". כמנהגם בנושאים אחרים הנוגעים לעיתונם והמסוקרים בגיליון זה, סירבו עורכי "ידיעות אחרונות" להסביר את עמדתם. עורך "מעריב" דאז, דן מרגלית, סירב גם הוא להגיב. הוא הסביר כי אינו מעוניין שדבריו יתפרשו כשדולה לקידום ענייני "ערב חדש" ו"פופוליטיקה", שתי תוכניות שבהן הוא מעורב ואשר אינן משלמות למרואיינים. כפי שעולה במובהק מן הממצאים, התשלום למרואיינים אכן הפך לתופעה רווחת. להערכת העוסקים במלאכה, הדרישות לתשלום רק יילכו ויגברו, בפרט אחרי שפורסם ברבים כיצד חיזרו כלי התקשורת אחרי צלם הווידאו שהנציח את רצח רבין. בימים אלה עומדת מועצת העיתונות לאשר תקנון אתיקה חדש. בתקנון הנוכחי אין כל התייחסות לנושא התשלום למרואיינים. כך גם בתקנון החדש. ממלאת מקום נשיא מועצת העיתונות, פרופ ניצה שפירא-ליבאי, אומרת כי הנושא כלל לא עלה לדיון, וגם אילו עלה, היא סבורה שחברי המועצה לא היו מסכימים לשנות את התקנון בנושא זה. "אני יכולה לא לאהוב את נושא התשלומים", היא אומרת, "אך אינני יכולה לאסור דבר שמקובל בעיתונים בכל העולם". פרופ אסא כשר, העומד בראש הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה באוניברסיטת תל-אביב, סבור כי מבחינה אתית התשלום למרואיינים פסול כמעט בכל מקרה. במקרים חריגים מציב כשר ארבעה סייגים בסיסיים: הראשון - שהתשלום לא יהיה במסגרת נורמה אלא במקרים חריגים, על יסוד הצדקה מיוחדת במינה. השני - שהתשלום יבוצע רק במקרה שבו העיתון יזם את הפנייה למרואיין, ולא להיפך. השלישי - שהתשלום לא יינתן לפושע או לכל מי שפסול לעודד את העניין בו. הרביעי - שהתשלום יהיה גלוי וידוע לקוראי העיתון. כשר אומר, כי אפשר לראות בעיסוק בעיתונות פעילות ציבורית בעלת ערכים של שליחות והתנדבות, מעבר למשכורת שהעיתונאי מקבל. "במסגרת כזו", הוא אומר, "אנו מצפים גם מהמרואיין לאותה מידה של התנדבות. לא מתקבל על הדעת לשלם לו, כמו שלא מתקבל על הדעת שאזרח יבקש תשלום כתנאי לעזרה שהוא מוכן להגיש לשוטר במרדף אחרי פושע". כשר מוסיף שבעיני חלק מהעיתונאים וחלק מהציבור, נתפסת העיתונות כמערכת כלכלית המבטאת ערכים עסקיים. גם למסגרת כזאת יש אתיקה, למשל בתחום של שמירה על איכות המוצר. נורמה של תשלום למי שפנה ביוזמתו אל העיתון עלולה לגרום לפרסום ידיעות מפוברקות למטרות רווח. בתנאים שאתה מציב, למי בכלל אפשר לשלם? "אפשר לשלם, למשל, לאמן דגול בעל רעיונות מקוריים, שאינו מבקש פרסום, יושב אוהלים שבקושי אפשר לדובב אותו, אבל מוכן לשוחח באופן יוצא דופן אם יתרמו כסף למטרות צדקה". אבל הדוגמה הזו מנותקת לחלוטין מהמציאות העיתונאית היומיומית. "אני מסביר לך את הרצוי, לא את המצוי. לא חייבים לקבל את המצוי כמו שהוא. תמיד אפשר לשפר אותו. חוץ מזה, יש דוגמאות נוספות המצדיקות תשלום". ותשלום בעבור מידע? "זה הרבה יותר גרוע מתשלום למרואיין. זה יוצר המצאה של טענות עובדתיות למכירה". ומה דעתך על תשלום "מעריב" בפרשת ניתוק החמצן ב"איכילוב"? "זו שאלה של חיים ומוות. אם אין דרך אחרת להגיע אל המידע, השיקול של הצלת חיים עדיף, אפילו בחזית העקיפה של החשיפה העיתונאית. עם זאת, במקרה כזה חייבים ליידע את הקוראים בכך שהעיתון שילם כסף, ועליהם יהיה לקחת את זה בחשבון". אבי פוזן הוא רכז המערכת של "יומן השבוע" בערוץ הראשון מרץ 1996, גיליון 2

בית"ר ירושלים וגומא אגייאר: התקשורת גיששה באפלה, ONE ירה באוויר, המלפפון של "מעריב" הבשיל לסקופ | ועוד קטנות: מדד הברווזים, השפל הגדול והראש הקטן

אחרי חודש של אי-ודאות והמון ספקולציות, נמצא סוף-סוף פתרון למשבר בית"ר ירושלים, שאושר השבוע בהתאחדות לכדורגל ויאפשר לקבוצה לפתוח את העונה. הנעלם הגדול בכל הסיפור היה ארקדי גאידמק, שמאז שיצא לרוסיה מאימת הנושים ניתק מגע באופן כמעט טוטאלי. אפילו יו"ר בית"ר יצחק קורנפיין לא ידע במשך שבועות רבים כיצד לנהוג ולאן הולכת הקבוצה. על גאידמק נכתבו כל מיני סיפורים. אומרים שהוא חולה ומאושפז בבית-חולים, מה שמעורר את התהייה איך זה שאף אחד לא שלח למוסקבה עיתונאי לאתר את מקום הימצאו של הגביר ולשוחח איתו פנים אל פנים. כבר ראינו במקומותינו עיתונאים מצליחים במשימות קשות מאלו. גל הפרסומים בשבועות האחרונים על בית"ר היה מבלבל, מטעה ולא מדויק. אתר ONE, הנחשב מקורב לגאידמק, הרבה באייטמים של "פרסום ראשון", אבל חוץ מלעשות באז עם 238 תגובות, לא סיפק את הסחורה. התרומה הבולטת של האתר לכאוס התקשורתי שאפף את המתרחש בבית"ר היתה ב-13.7.09, כשאופירה אסייג פירסמה ציטוט דרמטי של גאידמק ממיטת חוליו: "תוך 48 שעות אני אעביר כסף, אין פירוק!". כל זה תחת הלוגו המבטיח "בלעדי". כעבור 48 שעות התבררה החדשה המסעירה הזו כאייטם בלעדי נוסף הסובל מאפס אמינות. שום כסף לא הגיע מגאידמק. וכשגם האתר המדברר את גאידמק מאבד את הדרך, אין להלין על היתר. כולם ירו באפלה כמיטב יכולתם, בניסיון לפגוע מה שיותר באזור שבו נראו בעיקר מטרות דמה. במבחן התוצאה, אפשר לסמן כרגע בזהירות את "מעריב" כמי שהיה הקרוב ביותר, או כזה שטעה הכי פחות. "מעריב" היה הראשון שדיווח לראשונה על מועמדותו של גומא אגייאר ללוקח החסות על בית"ר ירושלים (אלי ברדנשטיין, 4.5.09). אגייאר, שגזר קופונים תקשורתיים נאים משידוכו האפשרי עם בית"ר, ירד מהכותרות לפני כחודש אחרי שהודיע כי לא ירכוש את הקבוצה. בנקודת הזמן ההיא, "מעריב" היה בעמדה של גנן מלפפונים. אלא שבתחילת השבוע – מהפך. אחרי אינספור התפתחויות והתפתלויות הפך אגייאר למושיע, תרם את הסכום שהיה נחוץ לבית"ר, הציל את המועדון מפירוק והפך לספונסור הראשי. "מעריב" היה הראשון שהחזיר לעניינים את אופציית אגייאר (ביום ראשון השבוע). "מעריב" היה גם זה שדיווח לפני חודש לראשונה על מועמדותו של יצחק שום למאמן הקבוצה (שני האייטמים האחרונים מאת יניב טוכמן), מה שהתאמת לבסוף. חשוב להדגיש: "מעריב" לא ידע הרבה יותר מכל היתר, אבל הפגין בכל זאת עבודה טובה של הכתב המסקר (טוכמן), שכללה שיחות רבות עם מקורבים ויכולת לזהות תהליכים בלי להתלהם כנהוג בכלי תקשורת אחרים. העבודה הזו, מה לעשות, היתה שזורה גם בפרגונים ובליקוקים ההכרחיים בעת הסיקור, כדי להגיע למעמד של שיחות רקע וסמול טוק עם האנשים בצמרת. זה קורה כמעט בכל עיתון ובכל אתר במינונים משתנים. וכשאנחנו עוסקים בצד המנצח, כדאי לקרוא את כותרת המשנה של שער ספורט "מעריב" ביום רביעי, כדי להבין מי האנשים שהביאו אותו עד הלום: "איציק קורנפיין עשה את הבלתי ייאמן והצליח להציל את בית"ר ירושלים מאימת הפירוק והורדת הנקודות. בלי ניר ברקת וגומא אגייאר זה לא היה קורה". באותו עניין: בבוקר היום שבו כונסה מסיבת העיתונאים שבישרה על הפתרון לבית"ר, החליטו ב"ישראל היום" כי "היום יוחלט שאין מנוס מפירוק", וקבעו שהיו"ר קורנפיין גרם לה נזק כבד. נכון שהסאגה המתמשכת עלתה לכל עורכי הספורט על העצבים, אבל עוד גרם אחד של סבלנות היה מונע את הנפילה הזו. עליית המדד. עדכון בשיעורי הפגיעה של תקשורת הספורט בעונת המלפפונים. בשבוע שעבר דיווחתי על דיוק של 4% בדיווחים על שחקנים העומדים לחתום בפועל תל-אביב. שחקן נוסף שהצטרף העלה את שיעור הפגיעה ל-6% (ארבעה שמות מ-66). אוהד הפועל פתח-תקווה, שהתקנא באחוזים של הפועל תל-אביב, הפנה אותי לרישום אצלם: תשעה שחקנים מ-102 שהוזכרו – כמעט 9%. זו כבר הצלחה מרשימה יותר של כתבי הספורט. המיתון כבר כאן. בחמש השנים האחרונות נהגו ב"ידיעות אחרונות" לשלוח בתקופה הזו כתב וצלם שחרשו את מערב אירופה בסיקור מחנות האימונים של הקבוצות הישראליות. "מעריב" הצטרף לשנה או שנתיים, ובמקביל עשו זאת גם אתר ערוץ הספורט ו-ONE. והשנה? "מעריב" כבר שלוש שנים מחוץ לתמונה מטעמי חיסכון, וערוץ הספורט הצטרף אליו כעת. דוד בן-שימול מ"ידיעות", שהיה הכתב הקבוע לנסיעות הללו, נסע השנה לשלושה ימים בלבד והתלווה רק למכבי תל-אביב, כחלק מהיכרותו עימה (לא מזמן מונה לסקר אותה). ב"ידיעות" הסתפקו בצילומים ששלחו מחו"ל צלמי פרילנס מקומיים, והכתבים השלימו את הדיווחים מהמערכות בארץ עם טלפונים לגולה. אתר ONE היה היחיד שהשקיע – שלח שני כתבים עם מכבי חיפה והפועל תל-אביב. נכון לעכשיו, אף כתב מהעיתונים לא התלווה לקבוצות הישראליות במשחקיהן בשלבים המוקדמים במפעלים האירופיים. משחקים בנדמה לי. שבוע אחרי ההישג המעולה של נבחרת הטניס, חשף "מעריב" מחלוקת קשה בין הטניסאים לראשי האיגוד על גובה המענקים. המשבר גרם לתקרית מביכה לאחר שהשחקנים ביטלו בעקבות כך קבלת פנים חגיגית שיזם ראש הממשלה. חיפשתי אישור לידיעה הזו אצל המתחרים מרחוב מוזס, ולא מצאתי. כנראה סתם המצאה של "מעריב". וברצינות: ספורט "ידיעות" נכשל בסיקור המפגש ישראל-רוסיה, לפני ההתמודדות ואחריה. אם אנשיו היו מביאים את הסיפור ראשונים, אפשר לדמיין את הלוגואים האדומים שהיו רצים אצלם. הגיע הזמן שיבינו: העובדה ש"מעריב" הקדים אותם לא אומרת שהסיפור לא קרה. יותר מכך: ההתעלמות שלהם היא בעצם ההודאה הכי ניצחת בתבוסתם.

העיתונים לא מרפים מאסון המסוק | "דה-מרקר" מתמקד במלחמות המו"לים | ו"מעריב" ממשיך להיטפל לנתניהו

"זוהו סופית גופות כל ששת אנשי צוות האוויר", מבשרת כותרת ידיעה בעמ 5 של "הארץ" (אנשיל פפר). בכל מה שנוגע לתאונת המסוק ברומניה, הזיהוי הסופי של החללים הוא ההתרחשות היחידה שהיתה ביממה האחרונה. לכן הידיעה, התופסת את המחצית העליונה של העמוד, מורכבת מטלאי מידע שרובו דווח פעמים רבות בימים האחרונים ומקצתו פרטים חסרי חשיבות. "מעריב", "ישראל היום" (שניהם שלחו כתבים לרומניה) ו"ידיעות אחרונות" מגישים לקורא דיווחים דומים – ידיעות לעוסות שאין בהן כמעט תוכן. אלא שבניגוד ל"הארץ", שלושת העיתונים מוצאים לנכון לקדם את הדיווח אל השער, לכותרת הראשית ("טיסה אחרונה", "ישראל היום") או הכמעט ראשית ("דרכן האחרונה" ב"מעריב" ו"חוזרים הביתה" ב"ידיעות אחרונות"), ולהקדיש לו את הכפולה הפותחת. יש טעם להתעכב על ניסוח הכותרת ב"ידיעות אחרונות": "חוזרים הביתה". האם דניאל שיפנבאור, ניר לקריף, אורן כהן, אבנר גולדמן, יהל קשת וליאור שי זכרונם לברכה חזרו הביתה? לצערנו, התשובה היא לאו מוחלט. הכי מוחלט שיכול להיות. ששת חיילי צה"ל נהרגו בעת מילוי תפקידם, ולא יחזרו הביתה לעולם. כשילדים רכים נתקלים במציאות של אובדן, נוהגים המבוגרים לגונן עליהם ולספר להם מיני מעשיות – משום חולשת השגתם של הילדים ובשל חוסר בשלותם. השקר מוצדק על-ידי הרצון לאפשר לילדים התבגרות תקינה אל תוך הוויות החיים. מדוע "ידיעות אחרונות" מתייחס לקוראיו כאל ילדים? מאחר ש"ידיעות אחרונות" נוהג להגיש לקוראיו את הרשע, המוות והשכול כשהם מדממים ובוטים, ברי שאי-אפשר לתרץ את ההתיילדות הזו במטרה להגן על הקוראים מהנורא והכואב. לכן נשאר רק ההסבר האחר: ההנחה של קברניטי העיתון כי קוראיו הם רפי שכל. התצלום שבוחרים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" לשער הוא של אחד הטייסים שאכן חזרו הביתה, כשפניו כבושות בשקע צווארה של אשה שבאה לקבל את פניו בנמל התעופה. ב"ישראל היום" (וב"הארץ") התצלום שנבחר הוא של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל רפי פרץ, כשהוא מחבק את אחד הטייסים שחזרו הביתה. פרץ, רב ראשי וטייס יסעור, חיכה בתל-נוף גם לחבריו הטייסים וגם למשלחת הזיהוי שהוא מפקדה העליון. פרץ חיכה בבסיס – ולא נסע לרומניה, כפי שחשף אתמול האתר "כיפה". מדוע צריך לחשוף עובדה גלויה כזו? משום שבעיתונות נטען אחרת. ביום רביעי נכתב על שער "ידיעות אחרונות" כי פרץ יוצא לרומניה – מידע סתמי שהחשיבות היחידה להיותו נכון היא האמינות של העיתון, שלא מצא לנכון לתקן את הטעות, היום או אתמול. חמורה מכך ההתנהלות של "ישראל היום". "הזוי לשלוח את הרב פרץ לרומניה", טענה כותרת ידיעה בעמ 7 של גליון יום חמישי. "עיתוי מצמרר", נפתחה הידיעה של עדנה אדטו. "שתי אמהות שכולות, לאה צוריאנו ומאיה נוסבאום-רוזנברג, שבניהן נהרגו באסון הכבל ב-1992, תקפו אתמול בבג"ץ את הרב הצבאי הראשי". פרץ היה הטייס במסוק שממנו ניתק הכבל שגרם למותם של שני חיילים. אדטו ציטטה הן את צוריאנו והן את פרקליטה, אליעד שרגא, שחבטו בצה"ל ובפרץ על כך שהוא שיפקד על משלחת הזיהוי ברומניה. "ישראל היום" לא מפרסם היום תיקון לטעות, זאת חרף העובדה שכתביו שוחחו בהרחבה יחסית עם פרץ. על רקע זה מעניין לקרוא את תגובת השופטת לצוריאנו ושרגא, כפי שהביאה אותה אדטו אתמול: "כולנו קוראים עיתונים, אבל זה לחוד וזה לחוד. אנו לא מביאים את הנושא הזה בחשבון". אתמול לא הבנתי את פשרו של הציטוט, שנשמע תלוש. היום הוא הרבה יותר מובן. העיסוק בתאונת המסוק ובששת ההרוגים נמשך גם במוספי השבת, שם הוא מגיע לשערי המוספים כולם, ללא יוצא מהכלל. המוספים ממשיכים את הסיקור של עיתוני השבוע. כך ב"ידיעות אחרונות" הכתבה המרכזית היא ראיון עם אלמנות הנופלים, וב"ישראל היום" המשך לחשיפה שלפיה קצין רומני (בכיר) אמר כי "טייסי צה"ל קיבלו מאיתנו תדריך לקוי". "המשך" היא אולי מלת תיאור מוגזמת – יותר נכון לכתוב "חזרה", מאחר ששליח "ישראל היום" אינו מצליח להתקדם מעבר לאותו ציטוט של הקצין עלום השם. "קיר המוות" היא הכותרת הראשית של המוסף לשבת של "מעריב" (ראיון של שרה ליבוביץ-דר עם מפקד טייסת לשעבר), ובמוסף "הארץ" כתבת השער של אנשיל פפר היא "מעבר להרי החושך" ("התאונה הקשה ברומניה לא החלישה את האמונה של מפקדי חיל האוויר בכוחם של אנשיהם וביכולתם לתקוף מטרות מרוחקות"), ועוד לא פחות משלושה כותבים מגויסים לצורך סיקור האירוע והשלכותיו: אמיר אורן ("חוקרים וטסים"), יוסי ורטר ("האסון, המסיבה והדימוי של נתניהו") ועמוס הראל ("יציאה מפרופורציות"). על רקע ההתגייסות הזו ב"הארץ", ובכל העיתונים, ראוי לצטט כאן מה שכותב הראל: "בסיקור התקשורתי של התרסקות היסעור ברומניה השבוע ניכר ניסיון לשדרג את מעמדה של התאונה לזה של אסון המסוקים הקודם. קשה להשוות ביניהם [...] לתאונה בקרפטים אין השלכות אסטרטגיות [...] מהתאונה הנוכחית יוסקו בוודאי מסקנות, אבל אלו יהיו לקחים נקודתיים על אופן הטיסה ואולי מתכונת האימונים בחו"ל. צה"ל לא יוציא לפנסיה את היסעורים, שאין להם תחליף ממשי, ולא יפסיק את האימונים המשותפים עם צבאות זרים. "התובנות הללו כמעט שלא השתקפו בסיקור התקשורתי השבוע. העיתונות שיחקה ברגשות הציבור, כאילו ניסתה להפוך בכוח תקלה טקטית לטראומה לאומית. זה היה מקרה מובהק של יציאה מפרופורציות. בכירי חיל האוויר בדימוס נקראו לאולפני הטלוויזיה, והסיקור במרבית העיתונים לבש אופי דומה. "[...] הסבטקסט של פולחן האבל שהתקיים השבוע הוא השאלה לשם מה?. אם תאונה כזו כמעט משביתה חיי מדינה, למה להתאמן כך ומדוע בחו"ל? גישה דומה ניכרה לפני כשנה, בפסטיבל התקשורתי סביב התאונה שבה נהרג הטייס אסף רמון. ולהבדיל, גם לפני שבועיים סביב החייל שדפק נפקדות מסיירת מטכ"ל ותואר כמעט כגיבור לאומי (יודח או לא יודח? מזל שלא נדרשה הצבעה באס.אם.אס). "הדברים קשורים גם בחטיפת גלעד שליט ואפילו בעצירת המשט לעזה. אם כל חייל הוא ילדנו הקולקטיבי, חובה לשלם כל מחיר תמורת שחרורו. ואם חיילי השייטת הם קדושים, ביקורת על ניהול הפעולה על המרמרה כמוה כבגידה כמעט. אבל שליט אינו ילד. הוא חייל מאומן וחמוש שנחטף בעת שהגן על גבולות ישראל. המחויבות להחזירו צריכה להיות חלק מעיסוק ענייני, לא תחרות על שיא הרגש. זו השטחה, אינפנטילית במתכוון, של הדיון הציבורי". על רקע התוכחה של הראל כדאי לקרוא (אם בכלל) את הידיעה בכפולה הפותחת של "מעריב", ולפיה "שרים בממשלה הביעו אתמול מבוכה וזעזוע מהתנהגותו של ראש הממשלה לאחר התרסקות המטוס ברומניה. אתמול פירסם מעריב, בין היתר, כי "אף שנתניהו ידע על האסון לכל המאוחר קצת אחרי 18:00, הוא שהה במסיבת יום ההולדת של בנו כמעט עד עשר בלילה ויצא רק לשתיים או שלוש שיחות טלפון קצרות במעונו הרשמי". כותרת הידיעה היום היא "שר בליכוד: התנהלותו של נתניהו מביכה". אבל מה שמביך היא התנהלותו של "מעריב". בן כספית מתמחה בהיטפלות לראש הממשלה בזוטות, וההיטפלות השבוע, על כך שהעז לחגוג את יום ההולדת של בנו ביום האסון ברומניה, נמוכה במיוחד. ראש הממשלה הוא גם אב וראוי שיחגוג את יום ההולדת של בנו. כראש ממשלה, לא היה דבר שהיה יכול או צריך לעשותו בנוגע לאסון – שהיה ונגמר, ועל כן לא היתה מניעה שימלא את חובותיו כאב. העובדה שעמיתיו הפוליטיקאים של נתניהו מנצלים את ההרמה להנחתה של כספית כדי לצבור הון פוליטי, מבחילה אם גם צפויה. זה שכתבי "מעריב" אחרים, כמו מיה בנגל היום, נסחפים לסערה המלאכותית הזו, מעציב מאוד. בסך-הכל, ההתנהלות הזו של כספית היתה הדובדבן השחור בערימת הקצפת הצמחית של החלשת החוסן הלאומי שעיתוני השבוע התמחו בו. בני-אדם אינם אוהבים להודות בטעות. כיוון שאת העיתונים עושים בני-אדם (כן, אני יודע מה הבדיחה המתבקשת כאן), הרי שגם עיתונים אינם אוהבים להודות בטעויות. אבל לפעמים העיתונים לא טועים – זו רק המציאות שהם מדווחים עליה שמשתנה, והם, העיתונים, מסרבים לדווח על החדשות שלא מתאימות לתמונת המציאות שהוחלט עליה במערכת. ביום רביעי ה-21.7.10 כיכב בעל כורחו הרופא המרדים, ד"ר חוסה פארה, על שערי הטבלואידים – תמונתו היתה האייטם הגדול ביותר על שער "ידיעות אחרונות", והוא קיבל מקום מרכזי, בליווי תצלום, גם על שערי "מעריב" ו"ישראל היום". ההפניות דיווחו כולן כי הוא חשוד באונס סדרתי של נשים באמצעות סם הרדמה. ב"ישראל היום" טרחו להוסיף בסוף ההפניה כי "הרופא מכחיש הכל". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" גם זה לא. עד כאן – התנהלות סבירה פחות או יותר: המשטרה מוסרת מידע לעיתונים והעיתונים מפרסמים, כל אחד וסגנונו (או טעמו הרע). ביום חמישי ה-29.7.10, אתמול, הודפסה ברבע התחתון של עמ 17 של "ישראל היום" ידיעה תחת הכותרת "הרופא המרדים שוחרר מחוסר ראיות". כותרת המשנה סיפרה כי הוא "נחשד כי רקח משקה, הרדים נשים וניצל אותן. אתמול התברר: התרכובת הסודית – בקבוק יין". בידיעה עצמה ציין אבי כהן כי המשטרה לא הביאה תלונות של מתלוננות נוספות, אף שטענה כי יש כאלו, וכי "המשטרה עצמה הסכימה לשחרר את ד"ר פארה למעצר בית, הליך מקובל לקראת שחרור מוחלט". הידיעה לא הגיעה לשער. ב"ידיעות אחרונות" או ב"מעריב" לא מצאתי ידיעה כזו בכלל, לא היום ולא אתמול, בוודאי שלא על השער. וזו כבר לא התנהלות סבירה בכלל. גם אם נפוצה ומקובלת. מי שהואשם והורשע הוא ארז אפרתי, הידוע בעיתונים (היום – גם על שער "הארץ") בכינויו "מאבטח הרמטכ"ל". על אפרתי נגזרו שמונה שנות מאסר באשמת ניסיון לביצוע מעשה סדום. "כמה רגעים מרגשים היו במפגש הזה עם מיקי גורביץ", כותבת ציפי שוחט בפתח ראיון על שער "גלריה" ב"הארץ", "שהיה שונה מכל מפגש עימו עד כה. האחד, כשיצא ממכוניתו נושא על זרועו תינוקת יפה וחייכנית, התינוקת שלו, נעמה שמה. לרגע היה קשה לזהות את האיש שהבעת עצב תמידית על פניו. פניו זרחו והוא חייך חיוך גדול של אושר מהול בגאווה. המראה הזה של גורביץ, לרוב בגפו וכעת אוחז בבתו כבאוצר, עורר התרגשות". מיכאל רוכוורגר וחגי עמית כתבו אתמול בטור בשער האחורי של "דה-מרקר" על סוגיית הבונוסים שמחלק לב לבייב, בעל השליטה בתאגיד אפריקה-ישראל, למנהלים הבכירים. זאת, לאחר שבשנה החולפת עמד התאגיד בפני פשיטת רגל והגיע להסדר חוב ענק שבמסגרתו הפסיד הציבור כסף רב שהלווה ללבייב. העיתון שהוביל את הקו הלוחמני נגד "תספורת" לבעלי האג"ח, כלומר – את הקו התוקפני ביותר נגד לבייב – הוא גם העיתון שמוביל את הקו התוקפני ביותר בשנה-שנתיים האחרונות נגד העשירים והטייקונים – "דה-מרקר". מכאן אפשר היה לשער כי עמדת העיתון, שכתביו מיישרים איתה קו כמעט ללא יוצא מהכלל, בסוגיית הבונוסים ברורה מאליה. הפתעה! לבייב "פועל בשוק שבו מתקיימת תחרות על משרות המנהלים, ולעתים אין לו ברירה אלא לשלם", כתבו רוכוורגר ועמית וקבעו כי "חלוקת בונוסים מצטיירת כמו שערורייה, אבל לבייב זקוק למנהלים טובים". אם היה לי שקל על כל פרסום ב"דה-מרקר" שהוכיח באותות ובמופתים (במסגרת הקמפיין נגד שכר הבכירים) כי אין קשר בין בונוסים למנהלים טובים, ובשיטת התגמול הנוכחית הקשר הוא אפילו הפוך – היה לי מספיק כסף לעשות מנוי על "גלובס". מוספי השבת של "ישראל היום" ("ישראל שישבת" ו"ישראל השבוע") הגיעו היום כשהם עטופים בפוסטר. מצדו האחד נכתב בגדול: "כובש לבבות", ומצדו השני מודפסת הסיסמה: "העם בחר: העיתון מס 1 בישראל". העיתוי הוא, כמובן, פרסום סקר TGI, שקבע כי "ישראל היום" עקף בשברירי אחוזים את "ידיעות אחרונות" בימי חול מבחינת "חשיפה". השמחה לאיד לנוכח המהלומות שמנחיתים "ישראל היום" וקשת על "ידיעות אחרונות" מובנת בהחלט: העיתון של המדינה, ששלט במשך עשרות שנים כמעט ללא עוררין בתחום העיתונות המודפסת, ומעבר לה, היה נגוע בלא מעט רעות חולות: עיתונאיו הבכירים שפרשו מספרים כי מאחורי הקלעים מתנהלת מסכת של לחצים מצד המו"ל, ניגודי אינטרסים, דיווח מוטה וניצול של העיתון למטרות לא ראויות. לפני הקלעים הוביל "ידיעות" מהלך של וולגריזציה וצהוביזציה עיתונאיות ותרבותיות, ובתפר שבינו ובין הציבור הצטיין בכך שראשיו נמנעו באופן עקבי מלתת דין-וחשבון על התנהלותם והפגינו התנשאות וסגירות כמעט מוחלטות. אבל בכל זאת אין מקום לשמחה. התחרות הזו לא מובילה לשום מקום טוב. "ידיעות אחרונות", למרות הפאניקה שמופגנת בכמה ממהלכי התגובה שלו, לא נפטר מהארוגנטיות, הצהבהבות והוולגריות, להפך. ואילו התחליף, "ישראל היום", גרוע פי כמה. במקום ניגודי אינטרסים מקומיים ודיווח מוטה רנדומלי, מציעים לנו בעיתון הזה ניגוד אינטרסים מובנה ודיווח מוטה אינהרנטי. במקום עיתון יומי עתיר טראש עם מהדורת סוף-שבוע עמוסת תכנים, מציעים לנו עיתון יומי דל ומדולדל עם מהדורת סוף-שבוע צולעת ודיאטתית ומערכת עיתונאית מצומקת. מדוע נתווספה קשת ל"ישראל היום" בפסקה שלפני הקודמת? משום שבמסגרת הקואליציות המתגבשות בשוק (כמה מתאימה המלה הזו כאן) התקשורת הישראלי, מתייצבת קשת כשותפה (אסטרטגית?) של "ישראל היום", מול "ידיעות אחרונות", שלבעליו, ארנון (נוני) מוזס, אחזקות בחברת הכבלים הוט. עדות לשיתוף הפעולה הזה מודפסת היום לכאורה על שער "ישראל שישבת", שהכתבה הראשית שלו מוקדשת לסרט העתיד להיות מדובר "זוהי סדום", של כוכבי תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". אבל רק לכאורה, שכן דפדוף לעמ 28 מגלה כפולת עמודים (בלבד), שמכילה לא ראיון בלעדי או כתבת מגזין מקורית, אלא הגיג של אבי שילון, שמתפרש על פני כפולת עמודים שלמה. תמציתו של ההגיג – "במחשבה שנייה זה אומר שהם [אנשי ארץ נהדרת] הצליחו לומר משהו עמוק על רוח התקופה: אנחנו חיים בעידן של ימי קטנות, לא רע מדי ולא טוב מדי" – לוכדת באופן לא רע בכלל את רוחו של המוסף של "ישראל היום". אגב, "ידיעות אחרונות" משתף פעולה עם קוקה-קולה במיזם הפרסומי שלה "קוקה-קולה ויליג". יו"ר החברה בישראל הוא מוזי ורטהיים, הבעלים של קשת, שסיפר פעם בראיון שהקים את חברת הטלוויזיה כדי שיוכל לחסוך בהוצאות הפרסום שלו. כך שלא כל מה שקורה נופל באופן חלק לסיפור המסגרת של "מי נגד מי" בעולם התקשורת. גם לא העובדה שמוזס הוא שותף קטן בסך-הכל בהוט, וכזה שחלקו אולי ידולל בעתיד, אם פטריק דרהי יחליט לעשות זאת. ובכל זאת, הכותרת הראשית של "דה-מרקר" משרטטת, לא בפעם הראשונה, את קווי המתאר החלקים של התחרות המשולשת הזו. "מי יוביל את שוק התקשורת" היא הכותרת ומתחתיה נכתב: "יום לאחר שידיעות אחרונות איבד את תואר העיתון הנפוץ במדינה, נפתח קרב על השליטה העתידית בשוק התקשורת. נוני מוזס, מו"ל ידיעות ומבעלי HOT, סימן את קשת כאיום על מעמדו והחליט להוריד מהכבלים את ביפ, ערוץ הצעירים מבית קשת. במסגרת המאבק יוסרו גם כוכב נולד, ארץ נהדרת ושאר התוכניות של קשת ממערכת ה-VOD של HOT". באופן יוצא דופן, גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על העניין. "הוט נפרדת מערוץ ביפ" היא כותרת ידיעה קטנטונת בעמ 8, של רז שכניק, המכילה את הפרטים היבשים בלבד וכמעט כולה מוקדשת לערוץ שיחליף את ביפ בהוט: הערוץ האמריקאי קומדי-סנטרל. עמיחי אתאלי מדווח ב"מעריב" על כך שבלוגים שחשפו את שמו של חוקר השב"כ "קפטן גורג" הופלו מהרשת. עידו קינן כתב על כך בבלוג שלו, "חדר 404".

כשאוסנת סקובלינסקי הוטרדה מינית, היא פנתה לפייסבוק במקום למשטרה. מי שחושב שיש לו זכות למתוח ביקורת על הצעד האמיץ שנקטה לוקה בטכנופוביה, בלגליזם ובשוביניזם

בשנת 1501 הציב הקרדינל אוליביירו קראפה בכיכר רומאית קטנה, לא הרחק מפיאצה נבונה, פסל של מנלאוס מלך ספרטה מחזיק את גופתו של פטרוקלוס. מנלאוס היה בעלה של הלנה, היפה בנשות תבל, ופטרוקלוס - גיבור מיתולוגי שהיה אחד ממחזריה הרבים. מאז התקיימה בכיכר מדי חודש אפריל תחרות כתיבת פרוזה ושירה בלטינית, והיצירות הוצמדו לפסל. הקשר ההדוק של הפסל למלה הכתובה הביא לכך שהוא הפך ללוח מודעות שאליו הודבקו מאז גם שירים סאטיריים בגנות בכירי הכנסייה והשלטון, ביקורות פוליטיות והשמצות אישיות. מסיבה שלא הובהרה עד תום קיבלו הפסל והכיכר את הכינוי "פסקינו", שמצא את דרכו למלה היידית פשקוויל. הפשקווילים שזועקים מקירות השכונות החרדיות הם, אם כך, מנהג עכו"ם (הקתולים, המאמינים בשילוש, הם עובדי עבודה זרה לפי ההלכה), אבל זה לא גורע מהפופולריות שלהם: כתבי פלסתר והודעות נוקבות, לעתים חתומים על-ידי אישים או קבוצות אמיתיות, לעתים מיוחסים לגורמים פיקטיביים ופעמים רבות אנונימיים. הם משמשים לקריאה להפגנות, לאזהרה מפני תועבות, ולא פעם – לחרמות, נידויים ורצח אופי. הפופולריות שלהם לא פחתה אפילו כיום, כשרוב החרדים כבר מחוברים היטב לטלפונים סלולריים, אינטרנט ואפילו צופים בגלוי או בסתר בטלוויזיה. שכן הפשקווילים מכסים היטב את כל מה שמדיה ראויה לשמה נדרשת לעסוק בו – מפובליציסטיקה גבוהה ועד רכילות בזויה. על רקע המסורת המקומית והבינלאומית הזו, תמוהות התמיהות שעלו סביב תוכן הכתבה המרתקת של חן שמש שפורסמה בסוף השבוע שעבר במקומון התל-אביבי "העיר". תקציר הסיפור: אוסנת סקובלינסקי, לקוחה בבר תל-אביבי אופנתי בשם ריף-רף, הוטרדה מינית על-ידי בעלי המקום, אחד רן אורן. משלא זכתה ממנו להתנצלות, הקימה ברשת החברתית פייסבוק קבוצה בשם "גם אני הוטרדתי על-ידי רן אורן". כלקוחה ותיקה, היא לא הופתעה מהתגובות, שאישרו מה שכבר ידעה – היא אינה היחידה. הלחץ בעולם הווירטואלי עשה את שלו, אורן פנה לסקובלינסקי, נפגש איתה ואף התנצל, לכאורה, בפני כל הנפגעות. "אני מבין שמעשי היו לא הגונים, לא חוקיים, פולשניים ומבזים לכל הנשים שהוטרדו על-ידי. מכיר אני שבתקופות מסוימות בחיי התנהגתי בצורה לא ראויה. ברצוני לציין שבתקופות אלה צרכתי תרופות אנטי-דכאוניות ואנטי-חרדתיות, שבשילוב עם צריכת אלכוהול מופרזת גרמו לשיבושים בהתנהגותי [...] מבטיח אני לא לחזור על מעשים מסוג זה לעולם ומבין שבמידה ואחזור על כך תוגש נגדי תלונה במשטרה". לטעמי, השאלה המשמעותית שעולה מכל המידע הקשיח שקיים – העדויות וההתנצלות – היא מדוע מוטרדות רבות שתקו, ואף המשיכו לבלות במקום עד שסקובלינסקי אזרה אומץ. התשובה לכך מורכבת, וחלקה בתחום הפסיכולוגיה של הקורבן. אבל התגובות לפרשה נותנות רמז לצד החברתי של התשובה. בהינף עכבר, סקובלינסקי הפכה לתוקפן, לא לקורבן. היא העזה, החצופה, לקחת את גורלה בידיה. היא לא פנתה למשטרה, ואפילו לא לעיתונאי. אפילו בד"ר נעמה כרמי, בימים כתיקונם סמן של יושר אינטלקטואלי, העלה הדבר "אי-נוחות". זה משעשע, שכן חוץ מהטכנולוגיה, דבר לא השתנה: מאז הסאטירות על הפסל בכיכר פסקינו הקטנה, דרך הפשקווילים ופייסבוק ואינסוף ואריאציות אחרות – תמיד יש לפרט אמיץ שלוקח את גורלו בידיו אפשרות לעקוף את מנגנוני השלטון והמתווכים ולהציג את עמדתו. נכון, הנפגעת מתל-אביב יכלה לפנות למשטרה. היא היתה זוכה לחוויה מעצימה. אם המטריד מפורסם דיו, היא היתה זוכה גם לתמונה מפוקסלת שלה בטבלואידים. כיוון שבתגובה מאוחרת הוא העיד על עצמו כשמאלני רדיקלי שראוי בשל כך לחמלה ולאהדה, אולי אחד מסניגוריו של משה קצב היה מתנדב לייצג אותו, ואז התקשורת היתה מתעמקת במריבות של סקובלינסקי עם השכנים על מקום חניה. קל לדמיין מה היה עובר עליה בחקירה נגדית. אז למה לה? תכניסו לכם טוב-טוב לראש: אתם רוצים אותה בתפקיד הקורבן, אבל היא הנפגעת שבחרה לא להיות קורבן. הנה הפרשנות לתגובות המסתייגות: המתווכים – עיתונאים, עורכי-דין, שוטרים, אולי אפילו מרכזי סיוע לנפגעות אונס – מרגישים פתאום מיותרים. זה לא היה שונה אם סקובלינסקי היתה משתמשת באימייל או ב-SMS, או, אילו היתה חרדית, מפיקה פשקוויל מנוסח היטב. היו דברים מעולם: כשבנו של דיין ירושלמי ידוע עיגן לפני כשנה את אשתו, הפשקווילים צצו חיש מהר. וגם גרפיטי – כי האשה הכירה אנשים מחוץ לעדה החרדית, עם גישה לתקשורת אלטרנטיבית. ככה צריך. סקובלינסקי זיהתה היטב את לוח המודעות הנכון לפשקוויל הנכון. ולראיה, מהסתייגותם של סוכני הקורבנות הוותיקים מבצבץ צירוף המשיכה-דחייה שלהם מטכנולוגיה מתקדמת או בכלל. ממש כשם שאונס בשכונה לא יגיע לעמודי החדשות, אבל "אנס צעירה שהכיר באינטרנט" – יופיע בעמוד הראשון. אלא שהיא רק הלכה בדרכי תושבי רומא שבחלו בשלטון הדיכוי האפיפיורי (ולבסוף הגבילו אותו לוותיקן). נראה שמי שחושב שיש לו זכות למתוח ביקורת על צעדה האמיץ (הלו, את הישבן שלכם או שלה הוא צבט?) לוקה, מי יותר ומי פחות, בטכנופוביה, לגליזם ושוביניזם (לא בהכרח יחד). אגב, לא יעלה על הדעת שמישהו באמת חושב שלאורן מגיעה הנחה בזכות היותו – ציטוט מתגובה אומללה ומאוחרת יותר שלו באותה כתבה ב"העיר" – "איש שמאל רדיקלי שעמד על דעתו מול גורמים כוחניים כמו הצבא, המשטרה ומנגנון העירייה המגה-קפיטליסטי, בניגוד לברים פופולריים אחרים המשתפים פעולה עם העירייה והמשטרה ולא מביעים התנגדות לשום אקט מלחמתי ישראלי. לא אתפלא אם לפמיניסטיות המזויפות או לחלקן אף יש קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי, כגון הפגזות חפים מפשע, הריסות בתים והשפלות יומיומיות אחרות, אך מה זה לעומת ליטוף ישבן". ואולי כן. יוסף כהן הוא מו"ל הוצאת "עברית" ועורך "כל העיר" לשעבר

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דן לאחרונה בשאלה, אם עיתון יכול להמשיך ולהעביר ביקורת על פסק-דין שניתן במשפט לשון הרע, כאשר בביקורת זו הוא שב ומשמיע לשון הרע על התובע במשפט

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דן לאחרונה בשאלה, אם עיתון יכול להמשיך ולהעביר ביקורת על פסק-דין שניתן במשפט לשון הרע, כאשר בביקורת זו הוא שב ומשמיע לשון הרע על התובע במשפט. זה היה הפרק האחרון (בינתיים) בפרשה היסטורית ארוכה וסתומה. התובע, משה סבוראי, חבר לח"י לשעבר, החביא את מנהיג לח"י, יאיר, בדירתו בתל-אביב בראשית 1942. זמן קצר לפני לכידתו של יאיר וחיסולו בידי הבריטים נתפס סבוראי עצמו, וסירב לגלות להם את כתובתו. עם זאת, ביום שבו נצוד יאיר בדירת סבוראי שכב בעל הדירה פצוע בבית-החולים וביקש ממכרה לסור אל אשתו, תוך שהוא מוסר לה בעברית את כתובתו. מכאן דלפה שמועה שבסמוך עמד שוטר אנגלי דובר עברית שהעביר לבריטים את מקום מחבואו של יאיר, ולפיכך אחראי סבוראי, בעקיפין, למותו. התובע הכחיש מכל וכל את ההאשמה על רשלנותו והוכיח, לטענתו, כי "פליטת הפה" שלו היתה שעתיים לאחר הירצחו של יאיר. והנה בשנת 1989 פירסם חבר לח"י אחר, אנשל שפילמן ז"ל, את זיכרונותיו ובהם טען בריש גלי כי סבוראי הוא האחראי למות יאיר. סבוראי הגיש, כאמור, תביעת דיבה ובשנת 1993 קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפסק-דינו של הנשיא אליהו וינוגרד, כי אין אמת בטענת שפילמן. הנתבע חויב לפצות את סבוראי. לא חלפו חמש שנים, וסבוראי מצא עצמו מוכפש שוב, הפעם על-ידי "מעריב", באחריות ברשלנות למותו של המנהיג שהסתיר בדירתו. בכתבה במוסף "סופשבוע" ביולי 1998, שכותרתה "הפללתו הסופית של החשוד העיקרי", לא התעלם הכתב, משה זונדר, מפסק-הדין של השופט וינוגרד, אך מתח עליו ביקורת חריפה, תוך טענה שהשופט לא היה הוגן והחליט מראש על התוצאה הסופית, העדים לא זכרו דבר, ולפיכך לא היה למשפט "סבוראי נגד שפילמן" כל ערך. אמנם הופיעו בכתבה גם התבטאויות אחרות, כגון של חוקר שחלק על הקביעה שסבוראי אשם במותו של יאיר, ושל ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שטען שאין לדעת מה קרה ואין להפליל איש, אך למעשה חזרה הכתבה וטענה כי לא ניתן לשלול אפשרות שפליטת הפה של סבוראי גמרה למותו של יאיר. השופט, ד"ר עדי אזר, פסק כי בעצם הקביעה הזו יש לשון הרע, שכן אפשרות זו מעוררת בוז ורגש שלילי מצד הקורא כלפי סבוראי. "מעריב" טען כי היה זכאי למתוח ביקורת על פסק-הדין, וכי אם יש ביקורת על השופט ו/או העדים במשפט הראשון, הרי היחידים הזכאים לתבוע אותו הם השופט והעדים עצמם. השופט אזר לא קיבל את הטענה. קביעות חריפות אלה גוררות בעקבותיהן מסקנה ברורה אצל קורא הכתבה, כאילו סבוראי, למרות נצחונו המשפטי בתיק הקודם, הוא האחראי לתפיסת יאיר, ולכן הביקורת על השופט ועל פסק-הדין במקרה זה, היא גם ביקורת על התובע עצמו. השופט אזר מצא גם כי העיתון אף לא הוכיח את ביקורתו הקשה על פסק-הדין הראשון. העיתון טען כי הוא מתבסס על מסמך בריטי חדש, שהשופט וינוגרד לא התיר את הגשתו במשפט הקודם, אך השופט אזר קבע כי אין די בכך ואף אין די בטענה שבית-המשפט טעה בפרט זה או אחר, שכן אם העיתון אינו יכול להוכיח כי האמור בכתבה הוא אמת, הרי מדובר עדיין בלשון הרע. בית-המשפט דחה את הטענה שיש לעיתון הגנה של הבעת דעה בתום לב, משום שלא ראה תום לב באופן הטיפול של "מעריב" בחומר ההיסטורי שהיה, לדעתו, מהיר, שטחי וסנסציוני. למעשה, חוק איסור לשון הרע אינו כולל במפורש הגנה מביקורת על פסק-דין. לפיכך, ביקורת זו מותרת כל עוד לא משתמעת ממנה לשון הרע, או שיש ללשון הרע הגנה שבחוק. השופט אזר ציין כי הוא סבור שיש לצמצם במיוחד את האפשרות לבקר פסק-דין שניתן במשפט לשון הרע ואת ההגנות על פרסום מחודש של לשון הרע, דווקא משום שהפגיעה בתובע היא לאחר שהוא עבר כבר מסע מפרך בין כותלי בית-המשפט להוכחת שמו הטוב. בחודש ינואר השנה דן שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, נסים ישעיה, בבקשת המדינה, באמצעות פרקליטות מחוז תל-אביב, לנקוט הליכי בזיון בית-משפט על-ידי "ידיעות אחרונות". העיתון עמד לפרסם בספטמבר שעבר כתבה על פרשת מנבר ובה פרטים חסויים, שפרסומם נאסר בצו נפרד. המדינה פנתה והשיגה צו למניעת הפרסום, אלא שהצו ניתן ביום חמישי בשבוע, כאשר המוסף "7 ימים" כבר הודפס. לפיכך פנתה המדינה בו ביום בבקשה לנקיטת הליכי בזיון בית-משפט נגד העיתון. באולם בית-המשפט הגיעו הצדדים להסכם שהעיתון ידפיס מהדורה חדשה, ללא הכתבה, או שיתלוש מהמהדורה המודפסת את הדפים האסורים, והדין במתן צו בזיון בית-המשפט יידחה למועד אחר. בסופו של דבר התברר כי בחלק מגיליונות "ידיעות אחרונות" נמצאה הכתבה האסורה, פרי עטו של הכתב רונן ברגמן. עם חידוש הדיון טענה המדינה כי הפצת הכתבה בניגוד לצווי בית-המשפט מביאה לנזק כבד לבטחון המדינה, ואף לשלטון החוק, ולפיכך יש להטיל קנס על העיתון, כמתחייב מכוח פקודת בזיון בית-המשפט. השופט ישעיה לא קבע אם העיתון הפר את הצו או לא, אלא ניתח את משמעותו צו הניתן לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הצו אינו בא להעניש אדם שהפר צווים שיפוטיים, אלא למנוע את המשך ההפרה או להבטיח את קיומו של הצו. לפיכך, הטלת סנקציה (בצורת מאסר או קנס) מתאימה לצווים אשר אכיפתם, באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט, תבטיח את קיומם מכאן ולהבא. לעומת זאת, הטלת קנס על "ידיעות אחרונות", שבועות או חודשים לאחר שהכתבה כבר פורסמה, כלל איננה יעילה ואין בה כל מענה להפרת צווי בית-המשפט, שכן הכתבה כבר פורסמה. לפיכך, אם תבקש המדינה להעניש את העיתון על הפרסום האסור, קבע השופט, עליה להגיש כתב-אישום על הפרת הוראות בית-המשפט, לפי חוק העונשין, ודחה את הבקשה להטיל קנס מכוח פקודת בזיון בית-המשפט. תודה לעו"ד צבי בר-נתן ולעו"ד מיבי מוזר איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 31, מרץ 2001

העיתונים מנסים לפרש את ההכחשות סביב הידיעה על שיחות ישירות עם איראן | מדווחים על עימותים בלבנון וסיכול בירדן | וממשיכים לסקר את מערכות הבחירות בישראל ובארה"ב

אתמול תפסה את הכותרות הראשיות של העיתונים בישראל ידיעה של ה"ניו-יורק טיימס" על אודות הסכמות כביכול בין בכירי המשטר האיראני לבכירים בממשל אובמה על פתיחת שיחות ישירות בסוגיית הגרעין האיראני מיד אחרי הבחירות בארה"ב, שיתקיימו בעוד שבועיים. אתמול גם יצאה הכחשה לפרסום מהבית-הלבן, והיום נדחקים הדיווחים על האפשרות של מו"מ ישיר בין שתי המדינות לעמודים הפנימיים. רק בשער "ישראל היום" נכתב בכותרת הגג לראשית כי "איראן וארה"ב הכחישו הדיווח כי הסכימו למו"מ ישיר על תוכנית הגרעין. נתניהו: איראן משתמשת במגעים איתה כדי להרוויח זמן". "אין לי כל מידע על מגעים כאלה, ואני לא יכול לומר שהם מתקיימים. אני כן יכול לומר שאיראן משתמשת במשא-ומתן איתה כדי להרוויח זמן. בשנה האחרונה היו לאיראן שיחות עם המעצמות, כשבמקביל העשירה איראן אלפי ק"ג של אורניום בתוכנית הגרעין שלה", מצטט אלי ברדנשטיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו בידיעה בעמ 5 של "מעריב". כותרת ידיעה זו ועיקרה מוקדשים לפרסום בכלי תקשורת אמריקאי אחר, נחשב מעט פחות מה"ניו-יורק טיימס", ה"אל-מוניטור", שבו התראיין ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי והציג תפיסות שונות מאלו של ראש הממשלה של ישראל: "ישראל צריכה לשנות רטוריקה מול איראן" ו"מה שהבנתי בשנותי במוסד הוא שדיאלוג עם האויב הוא הכרחי, אין לך מה להפסיד". גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על ההכחשות לפרסום ב"טיימס": "לא צריך להתייחס ברצינות להכחשות הלא-באמת נחרצות שיוצאות מוושינגטון", כותב אלכס פישמן בטור פרשנות בעמ 4. "לממשל אובמה יש מה להסתיר", ולכן ארה"ב לא יידעה את בעלות-בריתה, טוען פישמן, ו"כשהאיראנים מכחישים, זה סימן מובהק שמדובר באמת לאמיתה". סיכומו של דבר, לפי הפרשן הצבאי של "ידיעות", הדלפת המידע נעשתה מהבית-הלבן ערב העימות התקשורתי בין אובמה לרומני כדי להדגים כי מדיניות ההידברות של אובמה נוחלת הצלחה, ולכן זהו ספין. אולם, זהו "ספין שיש לו רגליים", ואם אובמה ייבחר הרי שכנראה, "לא מעט בזכות הסנקציות", יישבו האיראנים לשיחות עם האמריקאים. אגב, השיחות מוגדרות "חשאיות". מעט מצחיק בהתחשב בנסיבות. ב"הארץ" כותב צבי בראל שגם להכחשות של נתניהו אין להאמין, וכי ייתכן שהוא נמצא בסוד העניינים וכי הארכת האולטימטום שנתן לה פומבי בנאומו באו"ם היתה כדי לתת ארכה לממשל אובמה למצות את פריצת הדרך, לכאורה, במגעים עם איראן. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם טור נוסף של פישמן. הוא קובע שם כי "אין ספק" שהפרסום ב"ניו-יורק טיימס" "הוא עוד ניסיון של טהרן לשחרר מעט את החבל המתהדק על צווארה", משום שהמשטר חושש כי המשך הסנקציות ימוטט את כלכלת המדינה, יגרום למחאה עממית המונית ויחשוף את "הבלוף הגדול לגבי היכולות הצבאיות". האם ההסכמה שאולי קיימת מצדה של איראן לשוחח עם "השטן הגדול" באה משום שאובמה הסכים לתנאי של אי-תקיפה כל עוד מתקיימות שיחות (תנאי שבוש סירב לו)?, שואל בראל. "האם יש איזושהי התחייבות שנתן ממשל אובמה לאיראנים, כפי שטוענים כמה מידידינו הרפובליקאים (שגם להם יש עניין לחמם את ישראל)?", שואל פישמן. ואילו ב"ישראל היום" קובע הפרשן המעופף בועז ביסמוט: "אם הדיווח אכן נכון, אפילו בחלקו, איראן מוכנה להעניק סיוע לא מבוטל למחנה הדמוקרטי". העיסוק בפוליטיקה האמריקאית, המעטר היום את הדיווחים בעיתונות על סוגיית הגרעין האיראני, תופס מקום מרכזי בפני עצמו. "אובמה ורומני ייפגשו היום לעימות שובר שוויון", נכתב בכותרת ידיעה של "סוכנויות הידיעות" במעלה שער "הארץ". "שבועיים לבחירות תיקו", נכתב בכותרת הראשית הצולעת של "ידיעות אחרונות". "סקר חדש: מירוץ צמוד לבית-הלבן", "מיליוני אמריקאים יעקבו הלילה אחרי כל מלה של אובמה ורומני בניסיון לקבוע מי ראוי יותר להנהיג את ארה"ב. במוקד העימות: ישראל ואיראן", נכתב בכותרות הגג והמשנה. גם על שער "מעריב" מודפסת הכותרת "הלילה: ישראל במוקד העימות בין אובמה לרומני". הכותרת הראשית הפתטית של "ישראל היום" היא "עימות גורלי". "אחרי שני עימותים, וכשמיט רומני נהנה מעלייה בסקרים, מגיע רגע האמת", נכתב בכותרת המשנה. נדמה שבהכתרת העימות הטלוויזיוני הקודם לבחירות כ"רגע האמת" מזקק העורך ב"ישראל היום" את תמצית הטמטמת של היחס העיתונאי הנפוץ לדמוקרטיה בפעולה. לצד הנעשה בארה"ב, גם היום מתפרסמים בעיתונים דיווחים על המערכת הפוליטית הישראלית, המתכוננת לבחירות בתחילת השנה הבאה. "הקיבוצים מאיימים להתנתק מהעבודה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בכירים במחוז הוותיק זועמים על כוונת יו"ר המפלגה לצמצם את מספר השריוּנים. הקיבוצים היו כאן לפני שלי ויהיו גם אחריה. שתעשה חושבים", נכתב בכותרת המשנה המפנה לידיעה של יוסי אלי. על שער "הארץ" מתנוססת הכותרת "ציפי לבני נוטה להתמודד בבחירות בראשות מפלגה חדשה", לצד כותרת המשנה: "עם זאת, לבני אינה פוסלת חבירה ללפיד או לעבודה" (יהונתן ליס). גם ב"הארץ" לא פוסלים הדפסת ידיעת או-שכן-או-שלא. כותרות פוליטיות נוספות בעיתוני היום: "הסנדביצים למתנדבים יעלו 1,320,000 שקלים" (אריק בנדר, "מעריב"), "מחוז תל-אביב של האוזר הידרדר למקום לא ריאלי" (ניר ארנון, "מעריב"), "ראשי הערים יפרסמו המלצות" (יובל קרני, "ידיעות אחרונות"), "מחיר הבחירות: רבע מיליארד שקל" (תלם יהב, "ידיעות אחרונות"), "מרגי עלול לשלם על התמיכה בישי" (עקיבא נוביק, "ידיעות אחרונות"), "רשימת החיסול של נתניהו - הערכות בליכוד: לקראת הפריימריז יפרסם רה"מ רשימת מומלצים לא רשמית" (יובל קרני, "ידיעות אחרונות"), "הדיל, מיו"ר הכנסת לנשיא?" (מתי טוכפלד, "ישראל היום"), "ש"ס: דרעי מונה ליו"ר מטה הבחירות" (מתי טוכפלד, "ישראל היום"). אם כן: תמרונים, הרכבים, עלויות. כדאי לשים לב לידיעה המעניינת של עמרי מניב בכפולה הפותחת של "מעריב": "האסטרגיה של לפיד: לרדת מהחרדים, לתקוף את ליברמן". לפי מניב, "סקרים פנימיים במפלגת יש-עתיד" באשר לאופן הפנייה לקהל הבוחרים מקרב העולים מרוסיה "הכריעו: לתקוף את ישראל-ביתנו ולא את החרדים" (ברם, בהמשך מצטט מניב "גורם במערכת הפוליטית" ולפיו "הדגלים המרכזיים של לפיד" הם אלו שבהם מחזיק גם ליברמן, "שינוי שיטת הממשל וגיוס לכולם". האחרון, למיטב הידיעה, אינו חלק ממצע של אף מפלגה חרדית). זו ידיעה מאלפת משום שהיא לבן על לבן: דיווח על קמפיין ואסטרטגיה פרסומית במקום על מצע ואסטרטגיה יישומית הופך הגיוני כשמדובר במפלגה שהיא מסע פרסום שמוביל מגיש טלוויזיה. דיווח בלון על מפלגת בלון. הרמוניה. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב ירון לונדון על הבחירות לוועד הבניין שבו הוא מתגורר ("250 דירות בצמד מגדלים"). "למדתי עוד משהו על הדמוקרטיה בפעולה", הוא מסכם, בשישה סעיפים, הנה קיצורם: "כל קהילה נידונה להתחלק למחנות. אופן הפנייה לבוחרים אינו תוספת ערך, אלא הערך כולו. אנחנו זקוקים לאויב מהלך אימים, איננו מסוגלים להתעמק במצעים. הבוחר אינו נותן קולו לזה האומר כי הוא מונע מהרגשת שליחות אלא למי שנחוש בדעתו להיבחר וקורע את התחת כדי להצליח. אפילו פוליטיקה של עיירה, ואולי דווקא פוליטיקה של עיירה, תיגרר להכפשות ועלבונות". בסעיף השישי והאחרון כותב לונדון: "אינני מופת למצביע משכיל ומעמיק. אני חושד שגם אתה כזה". זה, כנראה, נכון (קטיגורית, תרתי משמע), אולם ככל שגם עורכי העיתונים יאמינו כי אופן הפנייה לבוחרים הוא תחליף לתוכן עצמו וכי הציבור אינו מסוגל להתעמק בתכנים עצמם, קשה לראות כיצד האמת העלובה הזו תשתנה אי-פעם. "עימותים בלבנון מגבירים את החשש ממלחמת אזרחים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אלפי מפגינים אנטי-סורים הסתערו על מתחם הממשלה בביירות, אחרי הלווייתו של בכיר המודיעין שנרצח", נכתב בכותרת המשנה הסתומה, מעל לתצלום של רעולי פנים חמושים במקלות. לפי כותרת הידיעה הראשית, של אבי יששכרוף ועמוס הראל, "אסד מייצא את הכאוס ללבנון": "רצח בכיר המודיעין בשבוע שעבר נראה כאירוע המטלטל ביותר בלבנון מאז רצח רפיק אל-חרירי ב-2005. חיזבאללה אמנם שומר על פרופיל נמוך והמחנה האנטי-סורי יודע שאין לו סיכוי נגדו – אך הקולות הולכים ומזכירים מלחמת אזרחים", נכתב בכותרת המשנה (המנוסחת אף היא בצורה משונה). בידיעה נפרדת מדווח יששכרוף כי ירדן "סיכלה מזימה לפיגועי ענק נגד דיפלומטים ואזרחים" שתיכנן "ארגון הקשור לאל-קאעידה". שני הדיווחים, על "ההסתערות על בית הממשלה" בלבנון והסיכול בירדן, מופיעים בעמ 16 ב"ידיעות אחרונות" בחתימת רוני שקד. ב"מעריב" מדווח על ההתרחשויות רימון מרגייה, בעמ 4. "הלווייתו של ויסאם אל-חסן, ראש המודיעין הלבנוני שנרצח בפיצוץ מכונית תופת, הפכה אתמול למפגן מחאה נגד הממשלה הפרו-סורית", נכתב בכותרת המשנה. אל הידיעה מפנה מהשער הכותרת "זעם בביירות", לצדה של תמונה דרמטית של המונים מאחורי מחסומים משטרתיים. ב"ישראל היום" מדווח על הנעשה בלבנון ובירדן דניאל סיריוטי, בעמ 7. דיווח שלישי באותו עמוד הוא על התפוצצות של מכונית תופת בדמשק. לא ברור אם על-ידי המשטר או על-ידי המורדים. "שדות-ים צפוי למכור את אבן-קיסר בשווי של 600 מיליון דולר לפחות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המו"מ למכירת יצרנית משטחי הקוורץ הגדולה בעולם מתנהל בין הקיבוץ וקרן טנא לקרנות זרות. חברי שדות-ים צפויים לקבל כ-200 מיליון דולר ולהישאר עם אחזקת מיעוט. קרן טנא, שהיתה שותפה לעסקת הענק של נטפים, תקבל 150 מיליון דולר", נכתב בכותרת המשנה (יורם גביזון). דיווח דומה מופיע גם בכותרת הראשית של "גלובס". "ישראל במו"מ עם קוריאה לרכישת ספינות טילים בשווי 400 מיליון דולר", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב". "עסקת הענק צפויה לפייס את הקוריאנים לאחר שהפסידו במירוץ לעסקת המטוסים הגדולה של חיל האוויר. גם התעשייה הבטחונית המקומית צפויה להרוויח מאות מיליוני דולרים מהעסקה" (דוד ליפקין). "קרנות ההשתלמות מציגות: תשואה של 7% מתחילת השנה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט" (אסף גילעם ורחלי בינדמן). ב"דה-מרקר" משווה מירב ארלוזורוב בין ביצועיה הכלכליים של ממשלת נתניהו לאלה של זו שקדמה לה. הכותרת היא "הכישלון הגדול ביותר של ממשלת נתניהו". העיתונים הכלכליים מדווחים על סקר הוצאות לנפש בערים הגדולות בישראל שערך הלמ"ס. תל-אביב מובילה, ואיתה רחובות, שעקפה את ראשון-לציון. "בבת-ים מבזבזים הכי פחות". "מחירי המזון יצנחו? לא בדיוק", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הגג "הממשלה אישרה את המלצות ועדת קדמי ואת הרפורמה בחלב". "מהפכה זה לא" היא כותרת ההפניה לטור הפרשנות של סבר פלוצקר. "הממשלה אישרה את המלצות ועדת המזון והפחתת מחיר החלב הגולמי", נכתב בכותרת הגג לכתבה של אילנית חיות ב"גלובס". "הוזלה שולית, במקרה הטוב", היא הכותרת עצמה. "יצרניות המזון חמקו מפגיעה בדרך לממשלה" היא כותרת הדיווח של אורנה יפת ב"כלכליסט". "עשו לאחותי שטיפת מוח נגד הפלה", נכתב בין מרכאות בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אחותה של הנערה בת ה-17 שהרתה לרז אטיאס מאשימה את אגודת אפרת: נציגה שלהם לחצה עליה לשמור על ההריון". הכותרת על שער המוסף היומי היא "בעיטה בבטן". "הם מאתרים נערות בהריון ומשכנעים אותן לא לעשות הפלה. השיטה: לחץ בלתי פוסק והפחדה מעקרות. באגודת אפרת מכחישים אמנם שפנו גם לחברתו של רז אטיאס, אבל בארגוני הנשים זועמים: צריך לפקח עליהם בצורה יסודית. הדרך שלנו לגיטימית, מגיבים באפרת", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של נעם ברקן ועקיבא נוביק. אתמול הפגין "ידיעות אחרונות" במירעו כיצד ליטול טרגדיה אנושית ולעבד אותה לסנסציה עיתונאית חלולה וצינית. היום הוא מדגים כיצד ניתן למצוא בטרגדיה אישית, אחת מני רבות המתרחשות כדבר של יום ביומו, תוכן לידיעה בעלת ערך חדשותי וציבורי. "המשבר בענף התקשורת: רשת תקצץ עד 10% משכר העובדים", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". קיצוץ צפוי גם בקשת. עוד מדווח טוקר על טענות של חברת הפורמטים הבריטית castaway ולפיהן "ערוץ 10 מתנהל בצורה בריונית וחייב לנו כ-100 אלף יורו". ועוד מדווח טוקר כי "חיים הכט יתמודד מול רם לנדס על הפקת החדשות המקומיות". "מרדוק מכחיש: הדיווחים על מו"מ לרכישת לוס-אנגלס טיימס שגויים לחלוטין", נכתב בכותרת דיווח של "בלומברג" ב"גלובס". "וואלה תשווק עבור מיקרוסופט את שטחי הפרסום באתרים שלה", מדווח רועי גולדנברג ב"גלובס". בתחתית ידיעה של מורן רייכמן במוסף "עסקים", על אודות מינויו של מנכ"ל חדש לכלל-ביטוח, חברה בשליטתו של קונצרן אי.די.בי, נכתב "מעריב נמנה עם קבוצת אי.די.בי". רייכמן מזכיר כי כלל-ביטוח עמדה להימכר, וכי המהלך צפוי להתחדש בקרוב. "מעריב", לעומת זאת, יצא כבר מחזקתה של אי.די.בי, אחרי שתחת ניהולה המשיך לצבור הפסדי עתק והקונצרן נפטר ממנו וזרק אותו לחיקו של בית-המשפט. במציאות הנוכחית, שבה העיתון מנוהל על-ידי נאמן שתפקידו למכור את העיתון, "מעריב" כבר אינו נמנה עם קבוצת אי.די.בי. אלא אם כן, כמובן, עורכי המוסף מעוניינים להצביע בכך כי נמשכת ההתערבות הבוטה בתכנים העיתונאיים. "הסיטי", מדור הרכילות של "עסקים", לא מתפרסם היום בעיתון. העיתונים מדווחים כי אחרי 33 שנה, צפוי להתבטל משדר ההתרמה לצה"ל, ה"שירותרום". "השנור יורד משידור" היא הכותרת לידיעה בנושא ב"ידיעות אחרונות".

מצלמות הווידאו הנמצאות בכל מקום אינן מאפשרות היום למנהיגים, לקצינים, לחיילים ולשליחים אחרים של המדינה להסתתר או להסתיר את מעשיהם

עד לפני כעשרים שנה, המושג "דעת קהל עולמית" היה מבוסס על תהליכים ארוכי טווח של התגבשות עמדות בקרב הציבור המשכיל של קוראי עיתונים בחברות מפותחות, ובמידה רבה גם בקרב המאזינים לתחנות שידורי רדיו בינלאומיות כמו הבי.בי.סי. זה היה, במידה רבה, מושג מופשט וקטוע, מעין אידיאה שברגעים של חסד קיבלה ביטוי ממשי, בדרך-כלל חולף. מרגע כזה נהנתה ישראל כשחטפה את אדולף אייכמן בארגנטינה והעמידה אותו למשפט על פשעים נגד האנושות לפני כארבעים שנה. בשל הקונסנזוס העולמי שעמד מאחורי גינוי פשעי הנאצים, נוצרה לשעה דעת קהל עולמית שנתנה גיבוי לצעד חריג של מדינה, שנטלה לעצמה סמכות שיפוט אוניברסלית והפעילה אותה על נתין זר. מאז השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. את המהפכה הביאו מצלמות הטלוויזיה של רשתות תקשורת גלובאליות כמו סי.אן.אן, בי.בי.סי-וורלד ותחנות שידור בינלאומיות אחרות. רשתות תקשורת אלו מייצרות ומתחזקות דעת קהל עולמית חיה ורציפה, הפועלת בזמן אמת ומפעילה לחצים כבדים על ממשלות ועמים שמצלמות הטלוויזיה מחשידות אותם, או את נציגיהם, בהפרות גסות של זכויות אדם ובפשעי מלחמה נגד מיעוטים חסרי הגנה. בשנים האחרונות החלה דעת הקהל הבינלאומית הזאת, המקבלת חיזוק מהאינטרנט העולמי ומעיתונים בינלאומיים כמו ה"הרלד טריביון" וה"אקונומיסט", לחדור ולכבוש לעצמה חלקים נכבדים מדעת הקהל בתוך המדינות הלאומיות של זמננו. אנשי עסקים, אקדמאים, אמנים, חברים באגודות מקצועיות בינלאומיות, תיירים ואפילו פוליטיקאים וסתם אזרחים משכילים, הנחשפים כל הזמן למתרחש בזירה הבינלאומית, מגלים רגישות גוברת והולכת למעמדה הבינלאומי של מדינתם ולהשלכותיו על חייהם בתחומי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה. הרגישות הזאת התחדדה אצל פוליטיקאים רבים בשל השינוי הדמוגרפי שחל במבנה הבוחרים בארצותיהם. כיום כמעט שאין מדינה מודרנית המבוססת על חברה הומוגנית מבחינה אתנית ותרבותית. ברוב המדינות יש מיעוטים גדולים שהתעוררו לאחרונה מתרדמה ממושכת וכנועה לרוב הגמוני, או מיעוטים שנוצרו כתוצאה מהגירת עובדים זרים, או הגירה ממניעים אחרים, בעיקר מארצות העולם השלישי. אשר על כן, פוליטיקאים במדינות כגרמניה, צרפת ואיטליה, למשל, שאינם נמנים עם חוגי הימין הקיצוני, אינם יכולים להתעלם מהכוח הפוליטי של מיעוטים מוסלמיים המגלים איבה כלפי ישראל וארה"ב. מהפכת התקשורת, שעשתה את דעת הקהל הבינלאומית מאידיאה כמעט קנטיאנית לכוח פוליטי אדיר, מצליחה כיום לכופף ממשלות ופרלמנטים. אפילו הפרלמנט הבריטי, הדוגמה המובהקת ביותר לריבונות מוסד המחוקקים במדינה המודרנית, נאלץ להתאים את חוקי בריטניה לחקיקה של האיחוד האירופי בענייני זכויות האדם. בית-המשפט הפלילי הבינלאומי שהוקם לאחרונה הוא רק ביטוי דרמטי אחד לפורומים המשפטיים החדשים שדעת הקהל העולמית החדשה מייצרת. המגמה מצביעה על נטייה גוברת של מדינות רבות ליטול לעצמן סמכויות שיפוט אוניברסליות, שיאפשרו להן לעצור ולהעמיד לדין נתינים זרים העוברים דרכן, שיש חשד למעורבותם בפשעי מלחמה או בהפרות אחרות של זכויות האדם. להתפתחות זו יש השלכות מפתיעות על התחרות בין שתי התפיסות היריבות של הזירה הבינלאומית: זו הלאומית-דרוויניסטית וזו הליברלית-פרוגרסיבית. הראשונה רואה את הזירה הבינלאומית כשדה כוחות שבו החזקים מכריעים את החלשים. השנייה רואה את הזירה הבינלאומית במונחים של זכויות ועקרונות של סדר בינלאומי הוגן, המגן על יחידים חסרי ישע ומיעוטים חלשים. אם במהלך רוב המאה העשרים (בעיקר במחצית הראשונה שלה, אך גם לאחר מכן), ייצג הריאליזם של הכוח את הגישה הדומיננטית, הרי שלקראת המאה ה-21, ובניגוד לציפיות, הפכה דעת הקהל העולמית בצורתה החדשה את הגישה לזכויות מגישה המזוהה עם פילוסופים, קומץ משפטנים אידיאליסטים ויפי נפש, לגישה העומדת בקלות רבה יותר במבחני הריאליזם הפוליטי. כיום יש לדעת הקהל העולמית ולמסגרות שהיא יוצרת יכולת לשלול את הלגיטימיות של מדינה הנתפסת כפושעת, להטיל עליה סנקציות ואף להצדיק את הפגיעה בריבונותה. בהקשר הזה נוצרה זיקה חדשה בין שמה הטוב של מדינה לריבונותה - ומצד שני בין איבוד שמה הטוב לסכנה של שחיקה בנכונות המדינות האחרות לכבד את ריבונותה. לשון אחר: שמה הטוב של המדינה הפך לנכס אסטרטגי חיוני. בניגוד לתפיסה המסורתית בדבר הריאליזם של הכוח (תפיסה המקובלת כיום בעיקר בחוגי הימין בארץ ובעולם), איבוד יכולתה של מדינה לגייס לטובתה שיקולים מוסריים של הגנה ושמירה על זכויות חלשים בתחום שליטתה עלול לסכן את עצם יכולתה לשלוט בגורלה. עיראק, בוסניה ואפגניסטן הן דוגמאות קיצוניות לתהליך הזה. התהליך יכול להתחיל בשידור תמונות של הרג ילדים, משפחות הבורחות מחשש לטבח, אזרחים ההולכים המומים בין הריסות בתיהם. תמונות אלה מזעזעות ציבורים שלמים ברחבי העולם. הצופים חשים אין-אונים מול הסבל האנושי והטרגדיה הניבטת מן המסך, שכן אין ביכולתם להגיש עזרה לאנשים הנמצאים במקומות רחוקים. אי היכולת לתרגם את החמלה למעשים ולהושטת עזרה מיידית לקורבנות הופך את רגש החמלה - כפי שמראה הסוציולוג הצרפתי לוס בולטנסקי - לתסכול ולשנאה כלפי מי שנתפס כאחראי לזוועות הנראות על המרקע. מצלמות הווידיאו הנמצאות בכל מקום אינן מאפשרות היום למנהיגים, לקצינים, לחיילים ולשליחים אחרים של המדינה להסתתר או להסתיר את מעשיהם. בסופו של דבר, טייס שהפציץ אוכלוסייה אזרחית, וגם אלה ששלחו אותו, לא יוכלו להיות בטוחים ששמותיהם לא ייוודעו. כשיתברר לציבור שגם מדינתו לא תוכל להגן עליו מפני שיני המשפט הבינלאומי, ההולכות ונעשות חדות יותר, עלולה תופעת הסירוב לשרת בצבא לקבל ממדים שאיש לא חזה. מובן שכל אדם רגיש מבחינה מוסרית אינו זקוק לנימוקים פרגמטיים כדי לצאת נגד פשעי מלחמה. אך באוזני האנשים הרבים, המדברים בשם הריאליזם של הכוח, חשוב להדגיש שכאשר שיקולים מוסריים מקבלים משקל כה כבד בדעת הקהל העולמית, הם הופכים לשיקולים אסטרטגיים. ההתפתחויות האחרונות מלמדות שגם מדינות גדולות כארה"ב, סין והודו לא יוכלו להתחמק מן המסגרת הבינלאומית החדשה המתגבשת לנגד עינינו. קל וחומר מדינה קטנה ופגיעה כישראל. ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 40, ספטמבר 2002

העיתונאית דנה ויס העידה על מכונת ההסתה נגד עיתונאים • זו מכונה שיודעת להפיץ את מספר הטלפון שלך, לגרום לו לקרוס כך שלא תוכל לעבוד, מערכת שלמה שמלבה ומסיתה ומסמנת מטרה • ויס, שאמרה את הדברים בדיון במשפטו של אזרח שאיים על משפחתה ברצח, העידה על שטף האיומים והחשש מהרגע בו יהפכו הדיבורים למעשים • ויס התייחסה גם לאחריות חדשות 12 לקיטוב בישראל: "הגדלנו את השסע והפכנו את האולפן לזירה שבה אנחנו מלבים את היצרים"

העיתונאית דנה ויס, מגישה ופרשנית מדינית בחדשות 12, העידה בשבוע שעבר על האיומים שקיבלה על חייה בחודש מאי 2021, על רקע סיקור מבצע "שומר החומות" והמהומות האלימות שפרצו בין ערבים ליהודים ברחבי המדינה. ויס העידה כעדת תביעה מטעם המדינה בהליך שבו הואשם תושב בת-ים יוסי זריהן באשמת עבירת איומים. "טפו יכלבה, בשבת הזאת תשרף לך כל המשפחה", נכתב בהודעת הטקסט ששלח זריהן לויס. זריהן כפר באישום וטען כי עשה שימוש בחופש הביטוי המוקנה לו כדי לבטא את מחאתו וכאבו. לדבריו, הוא חש שוויס מסקרת את המלחמה בצורה מגמתית, מוטה ואף כזו שמסכנת את ביטחון המדינה וכי נוסח ההודעה ששלח לא עולה כדי איומים שלא כדין. עוד טען כי ההודעה המקורית ששלח לוויס ארוכה יותר מהמשפט שצוטט בכתב האישום, מוצג באופן מגמתי ומוציא אותה מההקשר המחאתי שלה. זריהן הוא אחד משלושה ששלחו הודעות מאיימות לויס והואשמו בעבירה. כתב אישום שהוגש נגד תושב רחובות עמי מסיקה בגין איומים על ויס, הסתיים לאחרונה בהסדר טיעון של חודשיים וחצי עבודות שירות בלבד. כתב אישום שלישי, נגד תושב בת-ים תומר יהודה, אמור להגיע לשלב ההוכחות בעוד כחודשיים. ביום חמישי האחרון (5.1) נפגשו ויס וזריהן באולמו של השופט איתי הרמלין מבית-משפט השלום בת"א-יפו, כדי לשמוע את עדותה. ויס סיפרה בפירוט על תחושותיה באותה תקופה ובייחוד לאחר שקיבלה את ההודעה של זריהן. בא-כוחו של הנאשם, מנגד, ביקש לתת את הרקע לשליחת ההודעה וטען כי אפשר להבין את ההודעה כתפילה או איחול, ולא כאיום. את המדינה ייצגו עורכי-הדין צוריאל שגב ויעל גבריאלי ואילו זריהן יוצג בידי עורכי-הדין אהרון מלכה ואלעד שאול. "אנחנו בשבת, בתוך מבצע שומר חומות כשהאווירה הציבורית כלפיי באופן אישי וכלפי עיתונאים מתלהטת", סיפרה ויס לבית-המשפט במענה לשאלות התביעה על היום שבו קיבלה את ההודעה, כך לפי פרוטוקול הדיון. "אני בשלב הזה יום אחרי שהצמידו לי אבטחה בעקבות מתקפה של איומים והקרסה של הטלפון. יום חמישי יש שידור באולפן, מתחילים האירועים בתוך מדינת ישראל בלוד, בעכו. במהלך שידורי אחר הצהריים יש דיון, פאנל באולפן. נמצאים שם רוני דניאל ו[יאיר] שרקי, מתחילה מתקפה שלא ראיתי כמוה על הטלפון שלי. אין סוף שיחות, הודעות, עד כדי כך שהטלפון קורס, אני נאלצת לצאת מהאולפן כדי לנסות ולראות איך אני ממשיכה לעבוד. "הטלפון הוא כלי העבודה המרכזי שלנו בימים האלה, בעיקר תוך כדי שידורים מתגלגלים. זה עד כדי כך שבאותו יום אני מקבלת ידיעה מאוד חשובה ולא מצליחה לברר אותה תוך כדי שידור כי הטלפון פשוט במתקפה". לדברי ויס, נשלחו אליה אינספור "הודעות נאצה, קללות, אימוגים, כל מה שאפשר להעלות על הדעת, ואני לא מצליחה לבצע את העבודה שלי". "אני מרגישה שאני תחת מתקפה וגם ככה זו תקופה מאוד משמעותית, כל מילה יש לה משמעות, שידורים מתגלגלים, אנחנו באמצע מבצע, אנחנו הבמה המרכזית. זה נמשך כל הזמן, למחרת התקשר אליי יאיר שרקי [כתב חדשות 12; א"פ] אם זה בסדר שייתן לאנשים שמבקשים את הכתובת האישית שלי בבית, כי הם רוצים לשלוח לי משהו הביתה, אבל זה לא משהו בעייתי. התקשרתי ואמרתי לו יאיר, אתה אמיתי? האמת שקצת כעסתי. אני מסתובבת עם אבטחה, ויאיר שרקי שואל אם זה בסדר לתת את הכתובת שלי. "30 שנה אני עיתונאית וזה עוד לא היה אף פעם. כבר בימים האלה אני מרגישה שהרף הוא רף אחר ובתוך הבית יש מתח כי כבר יש אבטחה, הילדים מאוד במתח, בעלי במתח. בשבת עליתי לנווה אילן, יצאתי מתל אביב ואני זוכרת שנסעתי בכביש ובדיוק ירד טיל ונאלצתי לעצור בצד מתחת לגשר ואז כשעצרתי בצד, אני לא יכולה לדייק בדיוק בזמנים, אני זוכרת תחושה כללית, אז הסתכלתי בטלפון - כי אני משתדלת לא להסתכל בטלפון בזמן נהיגה - וראיתי את ההודעה הספציפית הזאת, אני אגיד אותה בקול טפו יא כלבה, בשבת הזו תישרף לך כל המשפחה". "עכשיו אני רוצה להגיד משהו", המשיכה וייס, "אני 30 שנה עיתונאית, עברתי המון, שידרתי מהפגזות מזירות פיגוע, אני יודעת מה זה להיות בעין הציבורית, אני יודעת שעם השנים האווירה הפכה להיות הרבה יותר רעילה ומקוטבת, ועדיין, לקבל הודעה כזו, טפו יא כלבה, השבת הזאת תישרף לך כל המשפחה והמילים השבת הזאת קפצו לי. וזה אחרי שביקשו את הכתובת שלי. אחרי שכתב שלנו אומר שכבר מישהו התקשר אליו כדי לבקש ממנו את הכתובת שלי. לא נתקשר ל-144 אלא נוודא שזו הכתובת של דנה ויס. "אני זוכרת שהנסיעה בהמשך היתה ממש קשה, התקשרתי לרפי, בעלי, מה שאני לא עושה בדרך כלל, לא מערבת אותם במה שעובר עליי, כי העבודה שלי לא צריכה להקרין עליהם, הם עברו מספיק, ואני אומרת לו רפי אל תגיד לילדים, אבל שים לב, הגיע איום מאוד קונקרטי, בשבת הזו תישרף כל המשפחה, ואני מבקשת שתשים לב שהילדים (שהם גדולים) לא מסתובבים, תפתח עין, אני אגיע למערכת ואני אטפל בזה. "רפי מאוד נסער ובפעם הבאמת ראשונה הוא אומר לי את לא יכולה להמשיך לעשות את העבודה הזאת, זה מגיע למשפחה, איך את ממשיכה, למה את ממשיכה, לא יודעת להגיד כל מילה באופן ספציפי מה הוא אמר אבל זו רוח הדברים. אמרתי לו שאני בדרך לעבודה וגם ככה קשה לי והוא אומר בשבת הזו תישרף כל המשפחה, למה עוד את מחכה?. ואני אומרת לו שזה העבודה שלי ואיך אני אפסיק לעשות את העבודה שלי עכשיו, זה חשוב, והוא אמר אבל זה מגיע למשפחה שלנו ולילדים ואתמול ביקשו את הכתובת שלנו. תוך כדי הנסיעה אני רואה שהוא שולח עוד הודעת קול בשעה 14:03, לא פתחתי אותה, אני רואה שהיא באורך של 4 שניות ואמרתי עד כאן, מספיק. "אז הגעתי למערכת ודיברתי עם יאיר, הייתי מעורערת, אני לא מתערערת בקלות, העבודה הזו דורשת הרבה יכולת עמידה, אני לא מתערערת בקלות והייתי באמת בחרדה ולא יודעת, הרגשתי שאני גם מסכנת את המשפחה שלי ורק רציתי לנסוע הביתה להיות איתם. "אני לא אומרת את זה בפרפרזה, אני חושבת שיש לנו עבודה שהיא שליחות, בטח בעת הזו, יש לנו מערכת שלמה ואני לא יכולה להראות שאני עוזבת והולכת למשפחה שלי ואז דיברתי עם המפיק הראשי ועם המנכ"ל, העורך, ומכיוון שהייתי לפני שידור ודיברנו, החוקרים מהמשטרה הגיעו אלינו לנווה אילן, לא יכולתי אני לצאת ואז הוא לקח את העדות. "גם תוך כדי העדות הגיעו כל הזמן הטלפונים. אני זוכרת שבאותו יום כבר יצאתי מהמערכת עם אבטחה, אבל ביום קודם הם חיכו לי בבית ופה כבר ליוו אותי שני אופנועים הביתה, כאבטחה והם באו לסרוק את הבית, וזה לא הועיל לילדים שלי בוא נגיד, לא ארחיב. באותו שידור בשבת בערב בשמונה, אבי וייס העורך הראשי מדבר איתי באוזניה ואומר לי דנה, מה קרה לך איפה האנרגיות?, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהרגשתי איזה פחד קיומי מלעשות את העבודה". אחרי שבא-כוח המאשימה הציג לבית-המשפט שלל הודעות נוספות שקיבלה ויס באותם הימים, נשאלה ויס איך היא מתייחסת לטענה כי היא מאוימת גם ברשתות החברתיות. ויס שבה וחזרה על נוסח ההודעה ששלח לה זריהן ואמרה: "בשבת, הזו, קונקרטית, לטלפון, בהודעה, פעולה, משפחה, זה הכי קונקרטי, הכי מפורש, הכי מפחיד, הכי מאיים שיש, בטח בהתחשב באווירה הכללית, זה לא נוחת משום מקום. זה לא יום אחד היה שידור וקיבלתי את ההודעה. יש איומים, ביקשו את הכתובת שלי בבית. זה כל כך מפורש, אני זוכרת אותי מסתכלת על המילה הזאת. זה העיד על מסוימות, קונקרטיות, כוונה לפעולה, אי אפשר להתעלם מזה. זה הגיע אליי. מישהו עשה את המאמץ כדי שאני אראה את האיום, שאני אפסיק לעשות את העבודה שלי. והוא כמעט הצליח". "לאורך השנים", המשיכה ויס את עדותה, "בטח בשנים האחרונות, זה הולך ומתגבר". לדבריה, למרות שטף הנאצות והאיומים, היא ממעטת להתלונן במשטרה. "הגשתי תלונות במקרים מאוד ספורים ורובם ככולם הגיעו לכתבי אישום". חופש הביטוי צריך להיות רחב, אמרה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא עצמה עיתונאית, "צריך להיות גמישים ולהבין שהתקופה סוערת והרוחות סוערות והעצבים מתוחים. אבל יש מקרים שחוצים את הגבול ועל המקרים האלה אני מתלוננת. כי אני רוצה להמשיך לעשות את העבודה שלי, זו השליחות שלי, המקצוע שלי, אני רוצה לדעת שאני יכולה לצאת מהבית, להגיד את מה שאני צריכה להגיד, לעשות את העבודה שלי ולחזור הביתה בשלום ולא להגיע למצב שסותמים לנו את הפה. ויס טענה בעדותה כי תופעת האיומים אינה תוצאה של התלקחות יצרים ספונטנית אלא פרי יוזמות מאורגנות ומתוכננות. "זו מלחמה, זו מכונה, זו מכונה שיודעת להפיץ את מספר הטלפון, להקריס אותו, שיודעת בקבוצות להלהיט אחד את השני, קבוצה שיודעים שהפעילים שלה מעודדים ואומרים יופי שאתם עושים את זה. ואנחנו יודעים שהמרחק בין מילים למעשים הולך ומתקצר". כשהגיעה עת החקירה הנגדית הציגו הסנגורים של זריהן סרטון המתאר מה קרה במדינה במקביל למשלוח ההודעה: פגיעת רקטה ברמת-גן, שגבתה את חייו של תושב העיר, בן 50. בהמשך החקירה דייקה ויס והבהירה כי הרקטה הקטלנית פגעה ברמת-גן כחצי שעה אחרי משלוח ההודעה. יומיים לפני שליחת ההודעה המאיימת, הוסיף בא-כוחו של הנאשם זריהן, התעמתה ויס עם הפרשן הביטחוני של חדשות 12, רוני דניאל, בעקבות דיווח על תקיפת יהודי שנכנס לטמרה. חלק מהעימות הזה הוצג בפני בית-המשפט, ובו נשמעה ויס כשהיא מותחת ביקורת על מקום עבודתה, אחרי שהיא מעידה על קבלת הודעות מאיימות רבות שגרמו לה להתחיל לחשוש לשלומה, וטוענת כי ישנן השלכות מסוכנות לאופן שבו עמיתיה מסקרים את הנעשה במדינה. "למיטב זכרוני, הדבר המסוכן שעשינו זה שהתייחסנו לאירועים שקרו והשלכנו מהם לגבי כל החברה היהודית והערבית", הסבירה ויס בבית-המשפט. "הגדלנו את השסע והפכנו את האולפן לזירה שבה אנחנו מלבים את היצרים במקום לתת קונטקסט, עובדות ולשים אותם בפרספקטיבה. הרוחות באולפן סערו, היו ויכוחים וזה לא התפקיד שלנו בעת הזו. התפקיד שלנו להיצמד ככל הניתן לעובדות, לתת להן הקשר". בא-כוחו של זריהן הזכיר כי יום קודם לכן הותקף ערבי בבת-ים והאירוע שודר בגל פתוח, בעוד תקיפת היהודי בטמרה לא זכתה לדבריו לסיקור דומה, והפנה לויס שאלות על מידת האובייקטיביות של חדשות 12. השופט הרמלין פסל את קו החקירה בשל חוסר רלוונטיות. בהמשך פסל מסיבה דומה גם שאלה על הסערה שקמה בעקבות הגדרתה של ויס את המושג "ביביזם" כ"וולגריות, הסתה ובעיטה בכל הכללים הממלכתיים". "בחקירה הראשית שלך הצהרת שיש איזושהי מכונה שמפיצה את המספר שלך ומפצירה באזרחים לאיים ולהטריד, מה זו המכונה?", שאל בא-כוחו של זריהן. "מנגנון", השיבה ויס. "קבוצות שבהן מפיצים את הטלפון עם קריאה לפעולה ומנהלי הקבוצות מעודדים להמשיך, זה משהו מאורגן, זה לא אדם שיושב בבית באופן עצמאי אלא מערכת שלמה שמלבה ומסיתה ומסמנת את המטרה". בהמשך הטיח הסנגור בפני ויס כי בהודעה קולית ששלח מרשו זמן קצר לאחר ששלח את ההודעה נשוא כתב האישום, אמר לה "וואלאק את בושה וחרפה". "האם זו ביקורת לגיטימית?", שאל הסנגור. "אתה אומר שאחרי שהוא איים הוא גם אמר שאני בושה וחרפה", חידדה ויס, שלדבריה כלל לא שמעה את ההודעה הקולית. "אם הייתי יודעת את זה, זה היה מחזק את תחושת האיום. הוא לא רק שלח את הודעת האיום, הוא שלח עוד הודעה עם קולו כדי להעצים את תחושת האיום. הייתי רואה שהוא נחוש, לא רק שהוא שלח הודעה מאיימת, הוא עוד עצבני יותר ושולח הודעה קולית, וזה לא כמו הודעה כתובה, יש בה את תחושת הזעם, זה מראה שאדם נחוש לאיים ולפגוע". בהמשך החקירה אישרה ויס כי האמירה "וואלאק את בושה וחרפה" היא ביקורת לגיטימית, ככל שהיא לא מתחברת לאיום. בא-כוחו של זריהן הציע לבית-המשפט שתי דרכים לקרוא את ההודעה "בשבת הזאת תישרף לך המשפחה". בראשונה, אמר את המשפט בטון אגרסיבי תוך דפיקה על השולחן. בשנייה, אמר את המשפט כשהוא מביט למעלה, מרים ידיו באוויר ומדגיש את המילה "בשבת". "האם את סבורה שאת אותה אמירה ניתן להבין כתפילה ולא כאיום?", שאל. "אני לא מסכימה", השיבה ויס. בהמשך הוסיפה: "בהודעה הזאת אני לא רואה בה איחול אלא איום ישיר ומפורש בזמן ספציפי על כל המשפחה שלי". "אני אומר לך שהנוסח הזה כפי שאני ביטאתי אותו בפנייך, זו הדרך של הנאשם כאדם שהוא יחסית מוחלש לבטא את הכאב שלו והזעם שלו באחת השעות הכי קשות של מדינת ישראל, כפי שאת אמרת בעצמך", אמר הסנגור. "מה יש לך להגיד?". "זו דרך פסולה ואסור לנו להסכים שאלימות תהיה דרך להביע רגשות", השיבה ויס. "יש היום הרבה דרכים להביע רגשות, אבל איומים על חיים ועל משפחה הם לא חלק משיח לגיטימי. גם אם מישהו מתעצבן וגם אם למישהו קשה או מתנגד, יש דרך לעשות את זה וזאת לא הדרך". הסנגור של זריהן טען עוד כי בהמשך להודעה הקולית ששלח לוויס שלח לה גם את ההודעה "למה את לא משדרת? חצי מדינה עולה באש יא לא מתביישת, הנה יש נפילה בטייבה, תעלי לאוטו". העיתונאית טענה כי לא ראתה את ההודעה הזו, ככל הנראה משום שבשלב זה חסמה את מספר הטלפון של הנאשם, אך לתפיסתה המשך משלוח ההודעות רק מחזק את האיום. בהמשך נשאלה ויס על כתבי האישום הנוספים שהוגשו בעקבות איומים עליה. "אין לי עניין אישי עם האנשים מהצד השני, אני אפילו מרחמת עליהם, מרחמת עליהם שהם נותנים להסתה לגרום להם לעשות מעשים שפוגעים בהמשך חייהם", השיבה, "האנשים הקטנים משלמים את המחיר". בהמשך התייחסה ויס לכך שזריהן לא בחר להודות אלא לטעון כי המסר ששיגר כלל לא היה איום. "יושבים פה הנאשם ואימא שלו שמוציאים הרבה כסף על ההגנה ומבזבזים את הזמן לבית המשפט. אין לי עניין בפגיעה באנשים האלה כי הם הקורבנות של ההסתה הגדולה. אבל הם אלה שחוצים את הקו ולא ירחק היום שאני או מישהו מעמיתיי נגמור עם כדור, או עם שריפה, ואנחנו צריכים כחברה לקחת אחריות על הדבר הזה וזו המשימה שלי פה. זה לא נעים לי ולא בא לי כאב הראש הזה, אבל זו השליחות שלי לעמוד פה כדי למתוח את הקו בחול". "אני מסתכלת פה כאמא לאמא ואני יודעת שהאמא הזאת לא מגיע לה לסבול", אמרה ויס כשהיא מתייחסת לאמו של זריהן שישבה באולם, "אני מסתכלת עליה ואני רואה שהיא לא חינכה ככה את הילד שלה. לפעמים מודה ועוזב ירוחם, זה לא קרה במקרה הזה. אני מאוד חושבת שיש משמעות למסר שייצא מפה, מסר ברור שאומר אלה דברים שיש בהם איום ויש בהם פוטנציאל. אני רוצה לקוות שאפשר ללמוד לקח ואני מקווה שתתגייס יחד אתי לנקות את הרשת מהביטויים האלה ויש לך הטלפון שלי כשקשה לך. אמא של יוסי, לא יודעת איך קוראים לך...". "את מרגשת אותי עכשיו, אמרה אמו של הנאשם לויס, "אני מאוד מעריכה, הוא לא התחנך ככה והוא ילד טוב, זה חמור מה שהוא שלח". "זה לא מוריד כהוא זה מכמה שחשתי מאוימת וההודעה חמורה", המשיכה העיתונאית. "אני מסתכלת וגם רואה את התמונה הגדולה, אז אלה המילים האחרונות שלי בבית המשפט". "בחקירותיו הדבר הראשון שהנאשם אמר שהוא מתנצל כי לא היה לו איתך שום בעיה, את מקבלת את ההתנצלות?", שאל הסנגור. "נדבר בסוף התיק", השיבה ויס. בימים הקרובים תימשך שמיעת הראיות בתיק. 41455-05-21

"הארץ" נע בין מכובדות לצהבהבות | "ישראל היום" לוקה במגפת סימני הקריאה | וב"מעריב" מגדלי התאומים עדיין עומדים על תִלם

כמו אתמול, גם הבוקר הכותרות הראשיות והעמודים הפותחים ממשיכים לדווח באופן קורע קרביים על מותו של לאון קלנטרוב, בן שבע, שעל-פי החשד נרצח על-ידי התאומים אדיר ונאור סודמי. רק ב"מעריב" מוקדשת הכותרת הראשית לנושא אחר – "תוכנית השלום האמריקאית", שעל עיקריה מדווח בן כספית. תצלומו של האב, ארתור קלנטרוב, כשהוא נתון בסערת יגון במהלך הלוויית בנו, מופיע בשערי כל העיתונים למעט "הארץ", שם מופיע התצלום בעמ 3 בלבד ("הארץ" אינו צהובון). ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מופיע תצלום נוסף של האב השבור לרסיסים גם בעמודים הפנימיים. ב"ישראל היום" הגדילו לעשות ונוסף לתצלום האב המתייסר באבלו, שמופיע על שער העיתון תחת הכותרת הראשית "החיוך שלך זועק לשמים", מתפרסמים בעמ 3 של העיתון עוד שני תצלומים שלו מההלוויה, האחד לצד האחר. זו בחירה משונה של עורכי העיתון, במיוחד לנוכח העובדה ששני התצלומים הללו כמעט זהים. כותרת זהה לחלוטין שמופיעה הבוקר הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"מעריב" קוראת "נקבר עם הצעצועים", שכן הוריו של קלנטרוב החליטו לצרף לקברו כמה מצעצועיו. ב"ישראל היום", שמעוצב הבוקר כעיתון בתשלום הזועק אל עבר לקוחות מזדמנים ולא כחינמון הנדחף לידיהם של עוברים ושבים, הפרט האנקדוטאלי הזה נראה חשוב דיו כדי שיגיע עד לכותרת הגג לראשית – "לאון קלנטרוב בן ה-7 מבני-עי"ש נקבר עם שקית צעצועים". בראש עמ 3 ב"הארץ" קוראת הכותרת "לאון בן השבע נקבר עם הצעצועים שלו". מאז רצח הילדה רוז פיזם לא זכור מקרה שבו הדיווח העיתונאי על מקרי פלילים הידרדר לתחתית שכזו. למעשה, אין בין הכותרת הזו של "הארץ" ובין כותרות הסנסציה של הטבלואידים כל הבדל ("הארץ" הוא צהובון). הפרט המודגש בה אינו קבורת הנרצח, אלא האלמנט שעשוי לעורר את רגשות הקוראים. הנרצח עצמו מוזכר בה בשמו הפרטי, כאילו היה עוד "ילד של כולנו", ולא אדם זר. הקדשת הכותרת הראשית של "הארץ" לאירוע הפלילי שמרתק את הציבור הישראלי מוכשרת על-ידי הפיכת הדיון לעקרוני (וסטטיסטי). "אריאל, עפולה ובת-ים – הערים המובילות באלימות נגד ילדים", קוראת הכותרת מעל דיווחם של דנה ויילר-פולק ויניר יגנה, המתבסס על נתוני השנתון הסטטיסטי של המועצה לשלום הילד. בולט בהעדרו הבוקר – טור מצמרר אך קריא מאת יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות", על התחושות והמלמולים שנשמעו בקרב הקהל שהתאסף להלוויית קלנטרוב. ידיעה קצרה המופיעה בתחתית עמ 9 של "הארץ" [שירות "הארץ"] מזכירה שניתן לדווח על מקרים מזעזעים באופן אחר. "אב שיסף את גרונותיהן של שלוש בנותיו", קוראת הכותרת לידיעה, שכולה מנוסחת בלשון ישירה ולקונית. אבל זה קרה בצרפת. עם כל הכבוד לפדופילים, פסיכופתים, רוצחי ילדים או מרעיביהם, סיפור ההפחדה המרכזי שמעסיק את התקשורת הישראלית בשנים האחרונות נוגע לאפשרות שאיראן תשיג נשק גרעיני. החשש מפצצה איראנית, שעל-פי פרסומים זרים עשויה להיות בשיעור של מאית ואף פחות מכמות הפצצות שבידי ישראל, מלובה באופן תדיר בתקשורת על-ידי כותרות מזרות אימה, החוזות מתי יגיע יום הדין. כמו כת משיחית שבכל פעם דוחה במעט את מועד האפוקליפסה כדי שהפורענות תמיד תישאר מעבר לפינה, גם ההערכות לגבי מועד פיתוח פצצת האטום האיראנית הראשונה מתקדמות עם השנים. כעת חל עיכוב נוסף. על-פי כתבה שהופיעה ב"ניו-יורק טיימס" תחת הכותרת "ארה"ב רואה הזדמנות ללחוץ על איראן בנושא הדלק הגרעיני", המודיעין האמריקאי מגבש הערכה שלפיה למשטר באיראן ייקח עוד שנה וחצי, ואולי אף שלוש שנים, עד שיצליח לפתח פצצת אטום ראשונה. שלושה עיתונים ישראליים מפרסמים הבוקר ידיעות המשך לכתבה, כשכל אחד מושך לכיוון אחר. "המחאה מעכבת את הפצצה" היא הכותרת שנבחרה לדיווח מאת אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". לפי כותרת המשנה, "המשטר האיראני עסוק בעיקר בהישרדות, והעיסוק בתוכנית הגרעין אינו בראש סדר העדיפויות". אזולאי פותחת את כתבתה במשפט: "איראן נתקלה בבעיות טכניות קשות שמעכבות את תוכנית הגרעין שלה, ונראה שבשנים הקרובות לא צפויה התקדמות של ממש במירוץ אל הפצצה". במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מדווח בועז ביסמוט על ההערכות החדשות של המודיעין האמריקאי, כפי שצוטטו ב"ניו-יורק טיימס". העיכוב בתוכנית הגרעין האיראנית אינו מופיע בכותרת, גם לא בכותרת המשנה. אלו קוראות כך: "עכשיו הזמן לסנקציות – יועציו של אובאמה סבורים שזו העת לעיצומים נגד משמרות המהפכה העסוקים בדיכוי האופוזיציה. בכיר בממשל האמריקאי: הכור בנתאנז סובל מבעיות טכניות" (הערת אגב: בנתאנז אין כור גרעיני, כפי שכותב ביסמוט, אלא מתקן להעשרת אורניום, כפי שמצוין גם בכתבה המקורית ב"ניו-יורק טיימס"). העיכוב בתוכנית הגרעין האיראנית נדחק לשולי הידיעה, וההערכה כי "אין היום לאיראנים אפשרות של ממש להתקדמות אמיתית בתוכנית" מופיעה רק בפסקה התשיעית והאחרונה של הידיעה. ב"הארץ" מגיעה הידיעה של ה"ניו-יורק טיימס" עד לראש עמוד השער. יוסי מלמן מדגיש את התפנית הגלומה בהערכת המצב החדשה. "המודיעין האמריקאי חוזר בו: איראן אכן חותרת לנשק גרעיני", קוראת הכותרת לידיעה, שבה מוזכר כי ההערכה הקודמת של המודיעין האמריקאי, שפורסמה בשנת 2007, קבעה כי איראן חדלה כבר בשנת 2003 לחתור להשגת נשק גרעיני. לפני כחודש מסרה רשות ההגבלים העסקיים כי מעמד המונופולין של "ידיעות אחרונות" בשוק העיתונות היומית בשפה העברית נמצא בבדיקה. אתמול שיחררה הרשות הודעה לעיתונות שלפיה החליטה לבטל את הכרזת "ידיעות אחרונות" כמונופול, בשל שחיקת מעמדו מאז החל לצאת לאור העיתון "ישראל היום". ידיעה קצרצרה מאת נווית זומר, המופיעה בצד עמ 5 במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", נושאת את הכותרת "לבקשת העיתון: ידיעות אחרונות לא מונופול". ידיעה כמעט זהה, המקבלת את הקרדיט "כתב כלכליסט", מופיעה הבוקר בעיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות". בשני המקרים מודגשת היוזמה של העיתון להיפטר ממעמד המונופולין בשוק העיתונות היומית בשפה העברית כדי "שהעיתון יוכל לעשות פעולות שיווקיות שעד כה נמנעו ממנו". בשני המקרים נעדר מהדיווח המהלך שעל-פי הממונה על ההגבלים העסקיים הביא לשינוי במעמדו של העיתון – כניסתו לשוק של "ישראל היום". בעיתון האחראי לשינוי יחסי הכוחות בשוק העיתונות היומית בשפה העברית מופיעה הבוקר בתחתית השער כותרת תכולה-לבנה המסתיימת בסימן קריאה: "ישראל היום שבר את המונופול של ידיעות אחרונות!". סימן הקריאה שבכותרת מעוצב כסימן הקריאה שמופיע דרך קבע בסמליל העיתון. הידיעה המרכזית במדור הכלכלי של "ישראל היום" [זאב קליין וצבי הראל] מוקדשת אף היא להכרזת הרשות להגבלים עסקיים. העיתון אף מפרסם מודעה עצמית החוגגת "שברנו את המונופול!" ומבטיחה: "...נמשיך להילחם בעד עיתונות הוגנת!". ריבוי סימני הקריאה עשוי להעיד על תחושה של רוממות רוח במסדרונות "ישראל היום", אך על-פי טור פרשנות מאת אורה קורן, המופיע הבוקר ב"דה-מרקר", להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים עשויה להיות תוצאה הפוכה מזו שב"ישראל היום" מקווים לה. ההכרזה "אינה בשורה טובה לתחרות", קובעת קורן וטוענת כי היא "משחררת את בעל השליטה בעיתון, נוני מוזס, ממגבלות רבות [...] ובשורה התחתונה היא מחזקת דווקא את כוחו במשק". לפי קורן, פירושו המעשי של הנוסח התמים למראה המופיע ב"ממון" וב"כלכליסט" ("פעולות שיווקיות שעד כה נמנעו ממנו") הוא הרה גורל. "כמעט כל מה שהיה אסור הופך מותר", היא כותבת. "כלומר, נראה כי מוזס יוכל לקבוע מחירי פרסום שונים למפרסמים, להעלות מחירים עד גבול חוסר כדאיות למי שהוא רוצה להקשות עליו ולהיטיב עם מקורביו. הוא יוכל להתנות מכירת פרסום בידיעות אחרונות בפרסום בעיתונים או אתרים אחרים שבבעלותו ואף לתת הנחה משמעותית למפרסם בידיעות אחרונות, תמורת פרסום במוצרים אחרים. הוא יוכל לקשור בין מכירת מוצר תקשורת, או שטח פרסום, במכירת מוצר אחר משלל עסקיו, הכוללים גם הוצאת ספרים ו-17% מ-HOT. ובמשפט אחד – הוא יוכל להעניק ללקוחות או ספקים מסוימים יתרון שאינו תחרותי על פני מתחריהם". על פני מרבית הכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מדווח ירון ששון על סגן א, בן למשפחה ובה שבעה טייסים, שהפך בעצמו לטייס ביום חמישי האחרון. אין הבוקר עיתון אחד המדווח על כך שוועדת השרים לחקיקה דחתה את הצעת החוק של ח"כ אחמד טיבי להקצאה שוויונית של קרקע לאזרחים היהודים והערבים בישראל. הכפולה המרכזית בקונטרס החדשות של "מעריב" מודפסת על הצד משום שהיא מוקדשת כולה למגדל הגבוה בעולם, בורג דובאי, שייחנך היום בטקס רב רושם. לצד דיווח נרחב יחסית על הבניין [דוד ליפקין וסוכנויות הידיעות] מופיע גם איור השוואתי של "הבניינים הגבוהים בעולם", ממגדלי עזריאלי בתל-אביב, ועד למגדל החדש בדובאי. בין היתר כולל האיור גם את מגדלי התאומים בניו-יורק, שאינם קיימים כבר קרוב לעשור. איור דומה הופיע בעיתון סמוך ליום השנה התשיעי למתקפת הטרור. ב"גלובס" מדווחת בהרחבה הדס מגן על המשך עדותו של מו"ל "מעריב" עופר נמרודי במסגרת משפט המתנהל בעקבות תביעת העיתון את "דה-מרקר" בגין העתקת כתבות. לידיעה בעיתון המודפס מתלווים שלושה תצלומים, של נמרודי, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן והמשנה למו"ל והעורך הראשי של "דה-מרקר" גיא רולניק. תחת תצלומיהם של שוקן ורולניק מופיעים כיתובים בלתי מחמיאים המצוטטים מעדותו של נמרודי. רז שכניק מדווח ב"ממון" על הקשיים שמערים ועד הטכנאים ברשות השידור על הסכמי הרפורמה. בתגובה טוען יו"ר ועד הטכנאים כי דווקא האוצר הוא שאינו מעוניין בהתקדמות הרפורמה. במאמר המתפרסם במוסף היומי של "גלובס" מתייסחת לילך סיגן לראיון שהעניק ח"כ גמאל זחאלקה לתוכנית "ערב חדש", שבמסגרתו התפתח עימות קולני בינו למנחה דן מרגלית. סיגן ממליצה לאמצעי התקשורת בישראל לנקוט "רגולציה עצמית". לדעתה, אין לתת במה ל"עוכרי ישראל" כמו זחאלקה.

21.10 | עסקת שליט מסוקרת בהרחבה, על כל צדדיה | תמונתו של קדאפי המת מודפסת על כל השערים | רציחות ואלימות תופסות מקום בולט

עסקת שליט, תום עידן קדאפי בלוב ואלימות עבריינית בישראל, אלו הנושאים שהובלטו בעמודים הראשיים של שלושת העיתונים הארציים בערבית. כל העיתונים מתייחסים בשעריהם לרצח המשולש של תאופיק הייכל אגברייה ושני בניו, אחמד ומחמוד, בביתם שבאום אל-פחם, ולנסיון ההתנקשות בחייו של ראש מועצת גת הנבחר, חאלד גארה. "א-סינארה" מדגיש גם את דבריו של כארם אבו-רומי, שבנו נרצח, האומר לכתב מוחמד עוואד: "אם גורל בנינו למות, שיהיה זה רחוק מהקטטות והברבריות". מעגל הדמים במגזר הערבי "הפך לשגרה", כותב עוואד ב"א-סינארה", ובחלקו השני של מאמר המערכת ב"כל אל-ערב", המוקדש להסלמת האלימות במגזר הערבי, נכתב כי זו "מאיימת על קיומנו". "א-סינארה" ו"כל אל-ערב" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם לעסקת שליט, ואלו מפנות לסיקור נרחב עם תמונות רבות וראיונות בלעדיים. "השמירה על שליט כל התקופה הזו היתה בעיני ההתנגדות יעד בטחוני ומודיעיני מהמעלה הראשונה", נכתב בכותרת הראשית של "א-סינארה", ציטוט דברים שאמר אבו-מוגאהד, דובר גדודי א-נאסר סלאח א-דין בעזה, הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות, לכתב אמין אבו-גבל. מתחת לכותרת הראשית פרושים תצלומים של אסמאעיל הנייה חוגג עם האסירים המשוחררים בעזה; של גלעד שליט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל בני גנץ; של שליט בראיון לטלוויזיה המצרית מיד עם שחרורו; של חאלד משעל חוגג עם אחת האסירות המורחקות בעזה; של שליט חוזר לחיק משפחתו, ושל ההמון החוגג עם האסירים בעזה. העורכת והבעלים וידה משעור שופכת מים צוננים על התפארות ישראל סביב העסקה: "עד מתי תמשיך ישראל לפאר את הישגיה, בעיקר בעניין ערך האדם היהודי ואי-ויתורה על חייליה? האם שליט לא נשאר חמש שנים בשבי? ורון ארד לא שב זה 25 שנים! נראה שהלחץ של בני המשפחה ושל כלי התקשורת בעיקר, ושל העם בכלל, הוא שהחזיר את גלעד שליט". מי ניצח? שואלת משעור, ועונה: "הניצחון האמיתי יהיה בסיום הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, בהקמת מדינת פלסטין וסיום הכיבוש של עם אחר בידי ישראל. מקווים לטוב". הכתב המדיני של "א-סינארה", זיאד מעדי, מראיין את ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, שאומר כי "העסקה הוכיחה שיש אפשרות בעתיד למהלך מדיני עם חמאס". ח"כ דליה איציק (קדימה) אומרת למעדי כי שליט לא היה שבוי מלחמה. "הוא נחטף מתוך ישראל", אומרת איציק וממשיכה: "אינני יודעת אם מדובר בעסקה טובה [...] עם זאת, הייתי חותמת על העסקה". כזכור, בתחילת השבוע התראיינה יו"ר קדימה ציפי לבני ל"ידיעות אחרונות" והביעה התנגדות לעסקה. קונסול מצרים בישראל, סאמח נביל, גוזר קופון מדיני כשהוא אומר למעדי: "ההנהגה המצרית עמדה על סיום העסקה ויישומה". במאמרו השבועי ב"א-סינארה" מתייחס לעסקה גם שיח כמאל חטיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית, וקובע: "מדובר בהישג להתנגדות הפלסטינית וסטירת לחי מצלצלת לכובש, שלמרות כוחו הצבאי והעליונות המודיעינית שלו, לא הצליח לשחרר את החייל השבוי". העיתונאית המצרית שהירה אמין, הראשונה שריאיינה את שליט ועוררה זעם רב בישראל, דוחה את ההאשמות מכאן ומכאן כשהיא אומרת לכתב מוחמד עוואד: "כל מי שאמר כי הייתי קשוחה עם שליט [ישראל], או שהפכתי אותו לגיבור [קולות בעולם הערבי] – הוא אויב השלום". אמין מוסיפה כי "כלי התקשורת בישראל זעמו משום שלקחתי מהם סקופ, וכי רצו להכין אותו כדי שיענה בצורה אחרת". עוד מראיינים בעיתון את "הנוצרי היחיד" בין 477 האסירים ששוחררו בעסקה, כריס אל-בנדק (22), שנידון לשלושה מאסרי עולם בגין רצח שלושה ישראלים בירי לכיוון שכונת גילה. "היחסים שלי עם חמאס יותר ממצוינים", הוא אומר. "כל אל-ערב" מקדיש לעסקה חמישה עמודים בקונטרס החדשות. הכותרת הראשית: "חגיגת החירות מאחדת את הפלסטינים!", ובכותרת המשנה מובאים דבריהם של האסירים מערביי ישראל ששוחררו בעסקה: "סאמי יונס: אני שמח על שחרורי, אך כואב את משפחתי השנייה שנותרה בבתי-הכלא. מוחמד גבארין: אנחנו עם אחד שבולט באחדות ובמאבק למען החירות. עלי עמריה: על חברי-הכנסת לפעול לשחרור שאר האסירים. דגלי סוריה מונפים בגולן הכבוש כדי לחגוג את שחרור האסיר ויאם עמאשה. לוד מקבלת את פני האסירים מוחמד זיאדה ומוחלס בורגאל, שאומר: יש אסירים שהיה עדיף לשחרר לפני". אבו-מוגאהד, דובר הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות, מתראיין כאמור לכתב המדיני של העיתון סעיד חסנין, ומבטיח: "כל האסירות, כולל ערביי 48, ישוחררו מהכלא בתוך זמן קצר!". הדובר מוסיף גם כי "השב"כ התמקח עם אסירי הפנים [ערביי ישראל, באשר לדרישה] לחתום על מסמך שימנע מהם לנסוע לגדה המערבית או לשוחח עם מנהיגים בחמאס". ואילו לחבר הוועד המרכזי בפת"ח, גנרל תאופיק טיראווי, ששימש בעבר מפקד המודיעין הפלסטיני, יש תובנה משלו בעקבות העסקה. במדור "עימות" עם סעיד חסנין, הנפרש על פני שני עמודים, הוא מצהיר: "באלוהים, לו ניהלנו משא-ומתן במשך יובל שנים עם ההנהגה הציונית הזו, לא היינו משחררים שעל אחד של אדמה או אסיר אחד". הוא מודה כי העסקה היא הישג לחמאס "ועלינו לכבד את המאמצים שלו". בהמשך הוא מדגיש כי "עלינו להסביר לאמריקה כי האינטרסים שלה אצלנו בסכנה". "פנורמה" מקדיש את הכותרת השנייה בחשיבותה בשער לעסקת שליט, ועוד שישה עמודים בקונטרס החדשות, הכוללים בעיקר תצלומים. "דיווחים על כוונה לשחרר עוד תשע אסירות לפני ביצוע השלב השני בעסקה", נכתב בכותרת, לצד תצלומים של גלעד שליט מחבק את אביו ושל האסיר הערבי המשוחרר סאמי יונס, המתקבל בדמעות שמחה בערערה שבוואדי עארה. הלוגו המלווה את הסיקור הוא "עסקת חילופי האסירים" וחתומים עליו "כתבי פנורמה", שאינם מקבלים קרדיט מפורט. תמונתו של יונס מובילה את התצלומים בעמודים הפנימיים; מתחת לה תמונתו של החייל גלעד שליט מצדיע ותמונות האסירים המשוחררים מערביי ישראל מחובקים עם בני משפחותיהם. הכתב בכר זועבי מביא את סיפורו של מוסטפא סלים ממוקייבלה, המכונה "חומייני", שלא התגלח או הסתפר מאז נחטף שליט ועד לקיום העסקה. "אני יודע שהנדר שלי לא מצא חן בעיני רבים, אבל אני מרוצה ממה שעשיתי", הוא אומר. כותרת הידיעה היא "חומייני ממוקייבלה הסתפר לאחר חמש שנים, כהבעת שמחה על שחרורו של גלעד שליט". בראיון המלא שהתפרסם באתר "פאנט", אתר העיתון "פנורמה", אמר סלים כי "ההזדהות שלי עם גלעד שליט היתה הומנית". כמה מ-341 הטוקבקיסטים התייחסו אליו כאל "חולה הזקוק לטיפול", אחרים הצדיעו לו על המעשה, גם בעברית. "פנורמה" מקדיש את הכותרת הראשית לתום עידן קדאפי בלוב: "מסתורין סביב עתיד לוב לאחר הריגת קדאפי". תמונה זעירה של השליט המת מובאת בעמוד הראשי, ולצדה תמונת מורדים החוגגים את מותו בעיירה סירת, שם נלכד. "א-סינארה" ו"כל אל-ערב" מדפיסים שניהם את התצלום באוזן שמאל של עמוד השער. "כל אל-ערב" מקדיש חלק ממאמר המערכת לחיסול קדאפי: "מדובר במסר ברור לבשאר אסד בסוריה, לעלי עבדאללה סאלח בתימן וליתר המנהיגים בעולם הערבי. עליהם להבין כי העמים הערביים לא יסכימו להשפלה". עורך הכבוד ב"כל אל-ערב", המשורר סמיח אל-קאסם, משגר מסר לעולם תחת הכותרת "לא לדו-פרצופיות". הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המלך בבחריין שטובח בבני עמו, שרובם שיעים, והעולם הסוני שותק. "הגיע הזמן לעמוד ליד האחים בבחריין נגד הגנבים ושודדי הזכויות", הוא כותב. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", ועורך העיתונים "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב

בפייסבוק צריך לגלוש באותה רמת חשדנות שבה צופים בחדשות ערוץ 2 או קוראים את "ידיעות אחרונות"

האם ביכולתה של פייסבוק להטות את תוצאות הבחירות בארצות-הברית? כתבה של ה"ניו-יורק מגזין" מהשבוע שעבר ניסתה לענות על שאלה זו. ההקשר: מלים חריפות שאמר נשיא ומנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, על המועמד המסתמן של המפלגה הרפובליקאית, דונלד טראמפ (אף שלא קרא לו בשמו); ודיווח שלפיו בעקבות ההתבטאותו הזו עובדים בפייסבוק שאלו את צוקרברג האם עליהם לנסות למנוע את בחירת טראמפ באמצעים העומדים לרשותם. בהסתמך על שיחות עם פסיכולוגים חברתיים נטען בכתבה כי אופן הפעולה של הרשת החברתית, במקרה שבו תרצה להשפיע על תוצאות הבחירות, יהיה פחות או יותר דומה לטקטיקות מסורתיות של שיווק: בראש וראשונה היא תשאף להגביר את החשיפה של המועמד המועדף עליה (אם כי לא בצורה מוגזמת), זאת בהתבסס על ההנחה שאנשים נוטים לבחור בדבר שאותו הם כבר מכירים – תופעה פסיכולוגית המכונה Familiarity bias ("הטיית ההיכרות הקודמת", בתרגום חופשי). אבל כמובן שהעסק הולך ונעשה מורכב בהרבה. הואיל ופייסבוק מחזיקה בפילוחים שונים ומדויקים (Microtargeting data), פתוחה בפניה האפשרות להשתמש במניפולציות רבות ומגוונות, יש שיאמרו נלוזות. כך למשל, אם היא "יודעת" שאתה חובב כדורסל, לאור ההתנהלות והבחירות שלך בגלישה בפייסבוק, היא תציג בפניך תכנים שבהם נראה המועמד המועדף בהקשרים של כדורסל. יתר על כן, יש ביכולתה של הרשת החברתית לבנות אלגוריתם שמראה את המועמד מתבטא לגבי סוגיות ספציפיות שידוע לגביך, המשתמש, כי אתה מוטרד מהן, ואף לדחוף לך אותן לפיד בשעה המסוימת ביום שבה ידוע לגביך שאתה רספטיבי יותר. הכתבה של ה"ניו-יורק מגזין" אינה קובעת מסמרות בשאלה האם פייסבוק אכן תשאף לשנות את תוצאות הבחירות או לא, אלא מתמקדת באופנים שבהם היא עשויה לעשות זאת במקרה שתרצה. בין השורות, היא מעניקה את הרושם שכיוון שעומדים לרשותה של פייסבוק כל-כך הרבה כלים המאפשרים לה לעשות זאת – כאלה שבמקור נועדו לצורכי פרסום ושיווק – אך טבעי שתשתמש בהם. אם מותחים את ההיגיון הזה עוד יותר לאורך ציר הזמן, מתחוור שהעלאת השאלה רק עכשיו, והמסגור שלה בהקשר של טראמפ ותו לא, מעט נאיביים. אם פייסבוק מתעניינת בהשפעה על תוצאות הבחירות הכלליות, לא מן ההיגיון שגם היה לה עניין בפריימריס של שתי המפלגות? אם לעצור את טראמפ, אז מדוע רק עכשיו? ואם להתערב נגד המועמד הרפובליקאי, אזי מדוע לא להתערב גם נגד המועמד הדמוקרטי, ברני סנדרס, שמצהיר על רצונו להעלות את מס החברות, וכך לפגוע ישירות בפייסבוק עצמה? מאמר נוסף מהעת האחרונה שעסק בנושא דומה הצביע על מוטיבציה קונקרטית יותר, ולכן גם מטרידה יותר, שבגינה ענקית טכנולוגיה אחרת (הפעם גוגל) תשאף להשפיע על תוצאות הבחירות – קשרים כאלה ואחרים בין התאגיד לבין המועמדת הילרי קלינטון והמפלגה הדמוקרטית. החוקר רוברט אפשטיין סקר בכתב-העת הבריטי המקוון Aeon שורת מחקרים שביצע, שעולה מהם כי במידה שגוגל תרצה להטות את תוצאות הבחירות, היא תוכל לעשות זאת בפשטות יחסית, באמצעות ארגון אינטרסנטי של סדר הצגת התוצאות במנוע החיפוש שלה. על-פי ניסויים שונים שצוות בראשות אפשטיין ערך, ניכר שהגולשים מגבשים דעה חיובית יותר על מועמד בהתבסס על סדר ההופעה של ידיעות חיוביות על אודותיו במנוע החיפוש: ככל שהידיעות החיוביות מתקבלות במקומות גבוהים יותר של הדירוג, כך דעתם נעשית חיובית יותר. בניסויים שבמסגרתם הציגו לגולשים את אותן ידיעות על מועמד כלשהו, האופן שבו היו מסודרות התוצאות השפיע דרמטית על יחסם אליו. מדוע אם כך שגוגל תרצה לתמרן את תוצאות מנוע החיפוש – שפעולת האלגוריתם שקובע אותן איננה שקופה, ויותר מזה, מרבית האנשים כלל לא יודעים שהיא מוטה – לטובת הילרי קלינטון? אפשטיין מציין כמה סיבות: העובדה שגוגל ומנהליה הבכירים תרמו בבחירות האחרונות 800 אלף דולר למועמד המפלגה הדמוקרטית ברק אובמה, ורק 37 אלף למועמד המפלגה הרפובליקאית מיט רומני; העובדה שקלינטון שכרה את סטפני האנון, לשעבר בכירה בגוגל, כדי לשמש כראש המטה הטכנולוגי שלה; ויותר מכל, ההערכה הדי-מבוססת שלפיה אריק שמידט, יו"ר גוגל, הקים כמה חודשים לפני כן, מתחת לרדאר, חברה קטנה שאמורה לסייע בבחירתה של הילרי קלינטון, The Groundwork שמה. "אנחנו מעריכים שביכולתם של החברים הוותיקים של האנון להניע בין 2.6 ל-10.4 מיליון איש לקלפיות כדי להצביע לקלינטון ביום הבחירות, מבלי שאדם אחד יידע שזה קורה וללא שום תיעוד", סיכם אפשטיין את דבריו. גוליאן אסאנג, מייסד ויקיליקס, אף כינה את גוגל "הנשק הסודי של הילרי קלינטון". הכשל במאמר של אפשטיין טמון בעיני בהנחה שאנשים בכלל מגגלים שמות של מועמדים בניסיון להחליט האם להצביע להם; אפילו אם מותחים את הנחת היסוד הזאת של אפשטיין עוד יותר ומחילים אותה גם על התוצאות הנוגעות לכלל מילות החיפוש המקיפות את כל הסוגיות שבמחלוקת – עדיין, ספק אם אנשים מחפשים אותן בגוגל ולא פשוט נחשפים אליהן בצורה פסיבית, בין אם דרך המדיה המסורתית ובין אם באמצעות הרשתות החברתיות. הנקודה העקרונית יותר המעוררת התנגדות בשתי הכתבות הנידונות גם יחד, היא הקרדיט המועט שניתנת לסוכנוּת (Agency) של הבוחר – ליכולתו לבצע בחירה אוטונומית המשרתת את האינטרס שלו. כלומר, כזו שחפה מהשפעות בלתי ענייניות דוגמת הופעתו החוזרת ונשנית של מועמד בפיד כשהוא משחק כדורסל. הטקסט העוסק בפייסבוק מציין כבר בתחילת הדברים שמה שמלכתחילה הופך את ההשפעה האפשרית של הרשת החברתית לאפקטיבית כל-כך הוא עצם היכולת לפלח בדיוק רב את "המתלבטים": אותה קבוצה באוכלוסייה שאינה מחויבת פומבית לאף מועמד, שאינה החלטית ושאדישה באופן כללי לסוגיות פוליטיות. דווקא משום שפייסבוק טובה כל-כך בפילוח, נאמר שם, היא מחזיקה ביכולת משמעותית יותר להטות את הבחירות. ואכן, חרף ההתנגדות האינסטינקטיבית לכך, נדמה שאם ננסה לחשוב על האנשים האדישים ביותר מבחינה פוליטית שאנו מכירים, הנחה כה רדוקטיבית כמו זו הגורסת שעצם הופעתו של מועמד מספר רב של פעמים בפיד שלהם תגרום לבחירה שלהם בו – תיעשה מתקבלת יותר על הדעת. כך זה לפחות לגבי האנשים האדישים ביותר פוליטית שאני אישית מכיר (עם זאת, בכתבה לא מוצגים נתונים על המתאם בין אדישות פוליטית לדפוסי שימוש בפייסבוק. אם להמשיך את הדוגמה על בסיס הניסיון הפרטי והבלתי מייצג שלי: לשניים מתוך שלושת האנשים האדישים ביותר פוליטית שאני מכיר אין פרופיל פייסבוק, ואיכשהו נראה לי שהדבר איננו מקרי). ואולם, שימו לב לסתירה הבאה. שני החוקרים שכתב ה"ניו-יורק מגזין" דיבר עימם ועליהם ביסס את הכתבה אמרו לו שפוטנציאל ההטיה המשמעותי ביותר של פייסבוק לא נובע דווקא מיכולות השיווק שלה (הטרגוט, החשיפה וכל שאר האפשרויות שמניתי), כי אם מהשליטה שלה על תמונת העולם החברתית המוצגת למשתמשיה. מראה העולם הנשקף מהחלון שלהם, שאיננו אלא הפיד הפרטי. אחד החוקרים גיבה את דבריו אלה בהסתמך על מחקר שערך, שבמהלכו הראה למשתמשים ברשת החברתית כתבות עיתונאיות על אודות מועמד פוליטי פיקטיבי, כמו גם את התגובות להן בפיד; הוא גילה שלתגובות היתה השפעה חזקה יותר משמעותית בגיבוש דעת המשתמשים על המועמד. אבל האם העובדה שהקריטריון החזק ביותר הקובע את דעת המשתמשים הוא "מה חברי חושבים", אינה כבר כשלעצמה מסגירה סנטימנט הפוך בתכלית לאדישות פוליטית? הרצון של אדם לקלוע לדעת הקהילה הווירטואלית שלו סותר במובהק את הדימוי של הבוחר האדיש המסתובב בעולם תלוש וחסר עניין ועושה בכלל טובה שהוא מצביע – התנהלות שכעולה מדברי החוקרים המרואיינים לכתבה, היא בגדר תנאי הכרחי לנסיונות ההשפעה של פייסבוק. מדוע הדברים סותרים זה את זה? משום שהאדם שמנסה לקלוע לדעת חבריו הוא אדם שממילא מצוי עם היד על הדופק ומנסה להתאים את ההתנהגות שלו לסביבה האידיאולוגית הקרובה. כלומר: הוא אדם פוליטי. בהגדרה. במובן המיידי ביותר, האריסטוטלי, של המונח – יצור חברתי הנמצא באינטראקציה עם הסביבה ומנסה להתאים את התנהגויותיו אליה. אנחנו מכירים זאת היטב מנסיון החיים שלנו בישראל, וביתר שאת לאחר הבחירות האחרונות – מהו היות-פוליטי אם לא השייכות לקבוצה מסוימת על-ידי ההזדהות עמה? אם הייתי נדרש להמר, הייתי אומר שהסתירה הזאת נובעת מההפרזה, האפוקליפטית לעתים, שיש בכוחה של פייסבוק כמעצבת אידיאולוגיה, הנובעת מחוסר השקיפות העקרוני של פייסבוק. בכל האמור באלגוריתם שלה, אנחנו הרי לא יודעים מה בוחרים להראות לנו, או אפילו מה העקרונות שעל-פיהם בוחרים מה שבוחרים להראות לנו. כפי שמצוין יפה בכתבה, לא רק שפייסבוק היא הגורם שמבצע את המניפולציות הללו, אלו שרק היא יודעת שהיא מבצעת, אלא שהיא גם היחידה שביכולתה לבדוק את ההשפעות שלהן. רק לה יש גישה לנתונים. והוואקום הזה, כך נראה, הוא כר פורה להיווצרותה של חשדנות בסיסית, שהביטויים שלה נעים בין ספקנות בריאה, לייחוס עוצמה מוגזמת לפייסבוק, לתחושה שהיא אומניפוטנטית, לפראנויה. לכן המסקנה המתבקשת היא שבהיעדר ידיעה ברורה בנוגע לרמת השפעתה של הרשת החברתית, כדאי לצרוך אותה תוך הנחה שהיא תמיד כבר מוטה אידיאולוגית. או, בקיצור, בביקורתיות. כמו שצופים בערוץ 2, כמו שקוראים "ידיעות אחרונות". אין אמנם שום חינוך לזה מצד אף גורם, אבל זה מתבקש לאור ההטיות שאנחנו רואים בה פעם אחרי פעם. וזה לא רק נאמר בהקשר של פעולת האלגוריתם. "הטריק הכי גדול של השטן היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים", אומר גיבור הסרט "החשוד המיידי". האדפטציה הפייסבוקית של האמירה הזאת היא שתמיד נראה לנו שמה שהרשת החברית מציגה בפנינו אמיתי מכדי להיות מפוברק – זה חבר שלי, זו התמונה שלו, וזה מה שהוא כתב. לכאורה, אין שום משמעות לבחירות האלגוריתם מה להראות. אבל צריך לזכור שמה שמלכתחילה גרם לחבר לכתוב את מה שכתב, זו בין השאר הטיה המובנית במדיום, הגורמת לא פעם למשתמשים לנסח את האמירה המקורית ביותר, ולכן גם הרדיקלית ביותר. למה? כדי להישמע, כדי להותיר חותם. כדי לצוד את האלגוריתם. כך המדיום עובד. הזרקור שהוא שם על ממד הביטוי האישי כמעט שכופה התמקדות בשולי ובמפריד, במטרה להתבדל ולהותיר רישום כלשהו. זה נכון לגבי הסגנון כשם שזה נכון לגבי התוכן. כך, משתמשים בוחרים במקרים רבים להתייחס לנקודה מעורערת שהתגלעה בראיון או בטור עיתונאי שהם משתפים, פעוטה למדי לא פעם, וכתוצאה היא מאפילה על הרוב המוסכם ויוצרת עיוות. כך, במקרים רבים אובד הרצון לשמוע ביקורת מופשטת יותר, עקרונית או פילוסופית, לטובה אמירה חדה, המעודדת לפעולה, משום שהיא מהדהדת חזק יותר. וכל זאת, כאמור, עוד בטרם האלגוריתם פעל את פעולתו, המוטה ממילא. לכן ביכולתו של שימוש ביקורתי בפייסבוק, הלוקח בחשבון את ההטיות הטבועות במדיום, לחסן אותנו גם מקריאה תמימה של תכני הפיד, אך גם מההשפעות האפשריות של פעולת האלגוריתם; שניים במחיר אחד. העובדה שההטיות הללו זולגות גם להתנהלות של המשתמשים בחיים האמיתיים היא חלק ממה שיצר את טראמפ, יריבו החדש של צוקברג. אבל זה כבר סיפור אחר.

"ברור שחלק ניכר ממה שחשבנו וממה שכתבנו לפני זמן קצר היה מופרך". מה בין פרשני הספורט לפרשנים הפוליטיים

כך תיארו בשבוע שעבר (12.5.15) פרשני הספורט נדב יעקבי ושגיא כהן רגעים במשחק ברצלונה–באיירן מינכן שהסתיים בניצחון 3:2 לקבוצה הגרמנית, אך בעלייתה של הקבוצה המתחרה לגמר ליגת האלופות: "בארסה נראית משקשקת" (דקה 12:19). רוצים לומר: בניגוד למשחק הקודם, בשבוע שלפני כן, אז הביסה בארסה את באיירן 3:0, במשחק הנוכחי הנבחרת הגרמנית שולטת במגרש. הערכת המצב הזו הושמעה בעקבות הבקעת השער הראשון על-ידי הגרמנים. "באיירן בהלם. היא לא ציפתה שהתגובה של בארסה תהיה כל-כך מהירה" (דקה 14.40, בעקבות הבקעת שער השוויון על-ידי ניימאר הספרדי). "מערך ההגנה של באיירן פשוט לא מספיק טוב מול קבוצה כמו בארסה" (דקה 25.30). "עכשיו גם נס לא יעזור לבאיירן" (דקה 29.09, בעקבות הבקעת שער יתרון לבארסה). "גוורדיולה [מאמן באיירן] יודע שהכל גמור" (דקה 43.00). "באיירן משחקת בחוסר אחריות ומשאירה רק שחקן אחד [בואטנג] מאחור. אם מסי מקבל כדור, בואטנג יהיה מסכן" (דקה 48.00). "מאחורי כל דחיפה יש מחשבה. הדחיפה נועדה לעכב את חידוש ההתקפה של באיירן" (דקה 61.00, לאחר ששחקן ברצלונה דחף אחד משחקני באיירן). "זה נראה הזוי, אבל אם בשלוש-ארבע הדקות הבאות באיירן תבקיע עוד שער – נדבר כאן אחרת" (דקה 74.30, לאחר שהקבוצה הגרמנית עולה ליתרון של 3:2). "זו הדקה שבה במשחק לפני שבוע החלה בארסה להבקיע את שלושת השערים" (דקה 76.00). כלומר, הפרשנים מחזקים את הרושם, שהציגו לראשונה במשחק דקה וחצי קודם לכן, בדבר אפשרות לנצחונה של הקבוצה הגרמנית. "יש פה פתאום באזז שזה [ניצחון גרמני] אפשרי" (דקה 76.30). "בארסה פשוט לא משחקת עכשיו" (דקה 79.30). "בארסה צריכה להיזהר כי באיירן מרגישה שזה אפשרי. השאלה מתי הבאזז הזה ייגמר ומסי יחליט להשוות ל-3:3" (דקה 80). כעבור 12 דקות הסתיים המשחק באותה תוצאה. עכשיו הבה וניזכר באחדות מהפרשנויות הפוליטיות של התקופה האחרונה. "העין השביעית" שיחזר את התחזיות, המוטעות, לתוצאות הבחירות, ואין טעם לחזור עליהן, אבל כדי להדגים את סגנונן ואת הפסקנות שהן מייצגות הנה כמה דוגמאות בולטות: "בנימין נתניהו המאיס את עצמו אפילו על הליכודניקים השרופים ביותר. הליכוד נחלש באופן דרמטי אפילו במעוזים המובהקים ביותר" (ארי שביט, "הארץ", 6.3.15). "הישראלים עייפו מנתניהו. הם מיצו אותו והוא מיצה אותם. לאחר תשע שנים בראשות הממשלה, שלוש ועוד ארבע ועוד שתיים, ולאחר 22 שנה בכותרות, הקסם פג" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 13.3.15). "נדמה לי שהציבור לא מעוניין בו [בנתניהו] יותר. ימין, שמאל, לא משנה. האיש מיצה אותנו, אנחנו מיצינו אותו" (בן כספית, "מעריב", 15.3.15). "הציבור חש רוויה מנתניהו" (יוסי ורטר, "הארץ", 13.3.15) . ואי-אפשר שלא להזכיר את קביעותיו החד-משמעיות של פרשן "הארץ" אמיר אורן לאחר נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקאי: "אם זה אמור להיות רגע השיא של בנימין נתניהו במערכת הבחירות, הקצה התחתון של המדרון, מצבו די סופני. המופע שלו בקונגרס היה רוב נאום על לא מאום, מלווה באווירת השלמה עם אובדן ראשות הממשלה". בדיעבד, עיתונאים מקיר אל קיר היכו על חטא הערכותיהם השגויות ביחס להלכי הרוח של הציבור ערב הבחירות ועל חטא הטיותיהם בסיקורן. ניתן היה להניח שמעתה ייזהרו בניבוייהם ויהיו מרוסנים בקביעותיהם. הנה שתיים מהערכות המצב הפוליטיות שהופיעו בתקשורת מיד לאחר הבחירות: "בהינתן שנתניהו יקבל בכל מקרה את המנדט מהנשיא, כחלון גם לא מחזיק יותר בתואר ממליך המלכים, כפי שהתוצאות ניבאו עד אמש בחצות. האפשרות של נתניהו לבחור בין שתי קואליציות שונות תוריד את המחיר של יתר הסיעות, והרכבת הממשלה, על פניו, יכולה להסתיים בתוך ימים ספורים" (עמרי נחמיאס, "וואלה", 18.3.15). "לפני שבוע מצבו [של נתניהו] היה נואש. ובכל זאת, הקמפיינר המעולה הצליח לחולל מעשה קסם פוליטי עוצר נשימה, אשר העניק לו כהונה נוספת כראש ממשלה" (ארי שביט, "הארץ", 19.3.15) זה הטון ששלט בתקשורת כולה בימים הראשונים לאחר ספירת הקולות: נתניהו הוא קוסם, בעורמתו ובנחישותו הצליח בכוחות עצמו בלבד להשיג ניצחון מהדהד. ברוח זו דיווחה גם התקשורת הבינלאומית. כמה שבועות לאחר מכן – והערכת המצב של הפרשנים הפוליטיים השתנתה לחלוטין: המלך ביבי חזר להיות מתואר כמי שאינו יודע לכלכל את צעדיו וכמי שהישגיו בבחירות הם במעמד של נצחון פירוס. הקביעות האלו מלוות בתיקוני גרסה על משמעותן של תוצאות הבחירות: לא ניצחון ברור של הימין על השמאל (זו היתה הערכת המצב בכל כלי התקשורת עם תום ספירת הקולות), אלא שינוי מערך הכוחות בתוך מחנה הימין, ללא תזוזה אמיתית בין ימין לשמאל. הנה המחשות: ארי שביט: "במבט שלישי ורביעי מתברר שתוצאות הבחירות האחרונות היו חמורות פחות משהיה נדמה במבט ראשון ושני [...] חבלי הלידה הנואשים של הממשלה ה-34 מוכיחים מעל לכל ספק שהמלך ביבי איננו מלך, המלכה שרה איננה מלכה, ומלכות נתניהו הרביעית איננה מלכות [...] ברור שחלק ניכר ממה שחשבנו וממה שכתבנו לפני זמן קצר היה מופרך. אין זה נכון שישראל פנתה באופן חד אל הימין. אין זה נכון שנתניהו הוא כעת שליט יחיד. אבל מאידך גיסא, המצב שבו (שוב) אין מלך בישראל הוא מצב מפחיד" ("הארץ", 7.5.15). בן כספית: "סוף דבר: הניצחון בבחירות הפך לנצחון פירוס. השפלת השותפים הקואליציוניים עלתה לנתניהו ביוקר. הממשלה הוקמה על חוט השערה, ברגע האחרון, אחרי שלא מעט אנשים מנוסים ונבונים ניבאו שזה יהיה כמו סכין בחמאה ושנתניהו יכול לסגור עניין תוך שבועיים-שלושה" ("מעריב סופהשבוע", 10.5.15). המו"מ הקואליציוני לא סוקר בנימה זהירה יותר. הקופצנות מחוות דעת אחת להיפוכה הוסיפה ללוות את הפרשנות הפוליטית. נפתלי בנט תואר כמי שאוכל שיירים מעוגת הקואליציה. עכשיו, עם כינון קואליציית ה-61, הוא מתואר ככריש שכפה על ביבי את תנאיו. איווט ליברמן תואר כמי שנהנה להתעלל בביבי, אך יצטרף לממשלה. עכשיו הוא מתואר כשועל שתיכנן מלכתחילה לקלוע את ביבי לדוחק זמן ולסרב ברגע האחרון להצטרף לממשלה. הנה תזכורות: פאנל יום שישי, חדשות ערוץ 2 (17.4.15): "למרות התרסקותו בבחירות לשישה מנדטים, נראה כי ליברמן בסופו של דבר ימשיך את תפקידו במשרד החוץ. נתניהו, אגב, אמר למקורביו כי אם השותפים הפוטנציאליים ימשיכו לגלות תיאבון בלתי נסבל, לדבריו, יש אופציה גם להקמת ממשלה אחרת, כנראה רמיזה נוספת לאפשרות של ממשלת אחדות". תמצית דבריו של יוסי ורטר ב"הארץ" (24.4.15): ממשלת 61 אינה בין הקלפים שבידי נתניהו משום שכחלון מסרב לה וליברמן קיבל את מבוקשו – תיק החוץ. ורטר גם מנבא שנתניהו מתחיל להיערך לבחירות לכנסת הבאה – לכהונה חמישית בראשות הממשלה. ואילו בשבוע שעבר כתב ורטר כך: "בחוכמה שלאחר מעשה, אפשר להניח שליברמן תיכנן מלכתחילה שלא להיכנס, אך העדיף, בעורמה, להמתין עד לדקה ה-89 [...] מה היה לו לחפש בקואליציה הזו? הוא הרי נכנס אליה כסרח עודף. אמנם בתפקיד בכיר ונחשק, אבל חלש, בלי קלפים, ללא כל השפעה על מהלכיה, מה שהיה לו מלוא החופן בשתי הממשלות האחרונות. בעלי הבית החדשים הם כחלון, ליצמן את גפני, ודרעי. על פיהם יישק דבר. את משרד החוץ הוא כנראה מיצה אחרי שש שנים" ("הארץ", 4.5.15). כמו פרשני הספורט, כך גם הפרשנים הפוליטיים מסתמכים על מה שרואות עיניהם. הם אינם בודים דברים מלבם, אבל נסחפים אחר ההתרחשויות, זורמים עם היפותזות מסעירות, ואינם שולטים מספיק על מוצא פיהם. זה נחמד, זה מסקרן, זה קליט – אבל זה לא מספיק רציני. וגם לא מספיק אחראי.

הציטוט המקובל והתדיר של מקורות עלומי שם מבלבל את הקורא, פוגע באמינות כלי התקשורת ומעורר חשד לניגוד עניינים אצל הגורם המצוטט

רותם שטרקמן, סגן עורך "דה-מרקר", הביא ביום שישי האחרון באמצעות חשבון הטוויטר שלו מידע חשוב ומדאיג גם יחד לידיעת עוקביו. שטרקמן צירף תצלום הודעה לעיתונות מטעם משרד הביטחון שעסקה בביטול תרגיל צה"לי גדול בשל טענות למשבר תקציבי, ונכללה בה התייחסות מצד מי שהוגדר בה כ"גורם בטחוני בכיר". אותו גורם עלום טען כי "דחיית התרגיל היא צעד ראשון בדרך להפסקה כמעט מוחלטת של האימונים בצה"ל ובמערכת הביטחון". עוד הודגש בציטוט, כמתקפת מנע מקדימה, כי אין מדובר בספין וזו המציאות. כנראה משום שמדובר בספין וזו לא המציאות. מה שמדהים יותר בכל הסיפור הזה הוא שמסמך רשמי היוצא בתפוצה רחבה לעיתונאים היישר משולחנו של יועץ התקשורת לשר הביטחון מכיל ציטוטים מפי אישים עלומים שהכוונה היא שהדיווח יסתמך על דבריהם. "גורם בטחוני בכיר", היישר מלשכת שר הבטחון, ממשיך להפחיד. החולים העניים הילדים וההורים יחכו. צה"ל צריך להשמין עוד קצת pic.twitter.com/eIjQKFxg3u — Rotem Shtarkman (@RotemShtarkman) May 9, 2014 כתבתי כאן בעבר על הבעייתיות שבמאמרי דעה אנונימיים, אך האנונימיות מטרידה עוד יותר דווקא בידיעות עיתונאיות. לא רק בנוגע לזהותו של הכותב (או העורך), אלא גם באשר לזהותם של המקורות שעליהם מתבססת הידיעה והמצוטטים בה בעילום שם. צריך להדגיש שלקורא הסביר, הבלתי מקושר או מקשר, קשה מאוד לדעת מה מידת החשיבות והרצינות שיש לייחס לאמירות וציטוטים עלומים מפי מי שהתקשורת אוהבת לכנות בשמות חיבה כמו "בכיר ישראלי", "גורם בכיר", "גורם בכיר מאוד", "מקור צבאי/מדיני/בטחוני בכיר" או כל קוד צירופים אחר. לעתים יותר מכלי תקשורת אחד מצטט דברים מפי אותו מקור עלום, ואז מעניין לבחון איך בוחר כל אחד מאלה להגדיר אותו בשפת הקודים של המקורות. "מקור בכיר" בכלי תקשורת אחד הוא "מקור בכיר מאוד" אצל אחר, אבל אצל כלי התקשורת השלישי הוא רק "מקורב לגורם מדיני בכיר". כל עוד לא מתפרסם "דירוג מקורות אנונימיים" על-ידי כלי התקשורת, מדובר בתארים ריקים ומבלבלים. עוד חשוב להעיר שאם המקור העלום הוא גם זה שמקבל את ההחלטות שהוא מדליף ידיעות בנוגע אליהן, או שהוא עושה שימוש בתקשורת לצרכיו באמצעות הדלפה חסויה ואנונימית שכזו – הרי שמדובר בניגוד עניינים של ממש, שממנו צריך כלי התקשורת לשמור את לקוחותיו מבעוד מועד. כל המשחק הזה, ככל שכלי התקשורת משתף איתו פעולה בחפץ לב כדי להרגיש מקורב יותר או כזה שיש לו מקורות מידע מובחרים יותר לכאורה, אינו מעורר אמון עודף בכלי התקשורת ובמקורות הבכירים שהם מצטטים. תגידו, אולי צריך להסתמך במקרים כאלה על שיקול דעתו ומקצועיותו של כלי התקשורת? יש שיגידו, ולא בלי הצדקה, כי מקצועיותו של העיתון בהערכת מידע ונתונים ושיפוטו את מידת בכירותו, אמינותו ורצינותו של אותו מקור, כמו גם את האינטרסים המניעים אותו, מספיקים לצרכן החדשות כדי להסתמך עליהן. מובן שכדי לעשות זאת, רצוי שכלי התקשורת יידע מיהו המקור בעצמו – דבר שנמנע ממנו הפעם באדיבות לשכת שר הביטחון. אחרים, כמוני, יפקפקו קצת יותר גם בהנחות המוצא. לכל עיתון יש הבכירים שלו, האינטרסים שלו והמקורות המקורבים לכתבים ופרשנים כאלה ואחרים שלו, ובמקרים מסוימים עצם הציטוט עצמו מייצר סיטואציה מעניינת לפרסום, בייחוד כשעננת בלעדיות מרחפת ממעל. מה שחמור ומקומם יותר מכל במקרה הנוכחי הוא שערפול זהותו של המקור נעשית כבר מראש על-ידי מתווך הפועל בשליחות ארגונו של המקור. ואולי אין בכלל מקור כזה והציטוט הוא פרי ניסוח מתוחכם של מערך דוברות שמצא לנכון לא לייחס את הדברים לאף אישיות ספציפית, כדי להימנע מהצורך שבמתן הסברים על-ידיה או מהמבוכה שתיגרם לה כשדיוקם יוטל בספק. בכל מקרה, די ברור גם בקריאה שלא באמצעות כוונות לילה או אמצעי ראייה מיוחדים שמדובר בהתנהלות חשודה בגזרת המותר והאסור ביחס שבין דוברות לעיתונות וביחס שבין מקור למי שאמור להסתמך על מידע שהוא מוסר בדיווחיו. ובכל זאת נמצאו כלי תקשורת (ולא רק אחד או שניים ולא הזניחים ביותר) שעשו שימוש בהודעה לעיתונות תוך שמירת המתכונת המדויקת שהופיעה בה לגבי דברי אותו "גורם בכיר". גם מי שהביא מקורות אחרים שסתרו את ציטוט המקור הראשון (זה מהודעת הדוברות), כמו חדשות 2 למשל, לא הקפידו לסייג ולאבחן את המקורות שהיתה להם נגישות ישירה אליהם מאלה שהוכתבו להם בהודעת דובר. זה עניין חמור להפליא בהתחשב בנסיבות ההודעה הזאת. האם שיקול הדעת של כלי התקשורת והצורך שבהבאת מידע אמין לציבור הקוראים לא חייבו אותם להסביר שזהות אותו גורם בכיר אינה ידועה להם ואולי אין ולא היה כזה גורם והכל נובע מעמדת דוברות שמאחוריה לא עומדת שום פרסונה אמיתית? האם הניסוחים של אותן ידיעות לא היו צריכים לכלול הבהרה בהקשר זה? דומה שדווקא כן. ועד שהתקלה הזאת תתוקן (או שלא), נישאר כולנו עם תהייתו של שטרקמן בציוץ עוקב: "למי מותר לאמץ את התואר גורם בטחוני בכיר? יש על זה פקודת צה"ל?".

אבי לרנר הוא יועץ פוליטי לשר האוצר בצלאל סמוטריץ. רשימת הלקוחות שלו חסויה אך ככל הנראה כוללת בתוכה בעלי עסקים ורשויות מקומיות. למרות זאת, לרנר משתתף בדיונים שבהם מעצבים גורמי המקצוע את סדר העדיפויות החדש של ישראל • מדוע זה צריך להדאיג אתכם ומה אומרים על כך במשרד האוצר?

בשבועות האחרונים נערכים דיונים קדחתניים במשרד האוצר. מלחמת השבעה באוקטובר שינתה לגמרי את מפת הצרכים, ואנשי האוצר, ובראשם השר בצלאל סמוטריץ, מעצבים מחדש את סדר העדיפויות הכלכלי של מדינת ישראל. אלא שלצד אנשי המקצוע מסתבר שמשתתף באותם דיונים חשובים גם גורם עסקי: היועץ הפוליטי אבי לרנר. ל"שקוף" נודע כי לרנר משתתף קבוע בדיונים גורליים עם שר האוצר ואנשיו, בניגוד לנהלים. לרנר, מבעלי קבוצת הפרסום "גל אורן לרנר", מייצג במקביל שורת לקוחות פרטיים. לפי ההערכות לרנר מייצג בין היתר רשויות מקומיות ובעלי עסקים, ומעניק שירותי פרסום ויח"צ למגזר הדתי לאומי. כך, ב-2018 ייצגה החברה של לרנר בין היתר את תנובה, בנק הפועלים, קופת חולים מאוחדת, פרטנר, ישיבת פוניבז, סונול, העיתונים "ישראל היום" ו"מקור ראשון", המועצה האזורית גוש עציון ועוד. ואת מי הם מייצגים היום? הלקוחות חסויים. זאת אף שכעת מסתבר כי בכובעו הנוסף לרנר פועל לצד שר האוצר שמחליט מי מהם יקבל כספים. ״יועץ אסטרטגי״ היא מילה מכובסת ללוביסט, ואם זה נכון ולוביסט מסחרי יושב בדיונים פנימיים של האוצר ומשתתף בקבלת ההחלטות המקצועיות ללא חתימה על הסכמי ניגוד עניינים ובאפס שקיפות ופיקוח על מי הלקוחות המסחריים האחרים שלו ואיך הם מושפעים מקבלת ההחלטות, זה בלתי מתקבל על הדעת. https://t.co/5dEitsClLp גורמים ממשלתיים שונים מבהירים כי השתתפותו של לרנר בישיבות בעייתית – ללרנר, כך נראה, אין הסכם למניעת ניגוד עניינים, והפרוטוקולים מהדיונים לא שקופים לציבור. גם בימים אלו, בזמן המלחמה, לרנר ממשיך להגיע למשרד. במילים אחרות, גורם פרטי עם אינטרסים מסחריים מעורב בקבלת החלטות על מאות מיליוני שקלים – ואף אחד לא יודע מי הלקוחות העסקיים שלו. בתוך כך, סמוטריץ מסרב להקפיא את הכספים הקואליציוניים. השר אף פועל כיום להעברת סכומי עתק לאיו"ש, לגרעינים תורניים ולרשתות החינוך החרדיות. הכספים עוברים בין היתר לעמותות וגורמים מגוונים. השיקולים הפוליטיים מובילים בין היתר לכך שמינהלת "תקומה" לשיקום יישובי עוטף עזה תקבל השנה רק חצי מהסכום שהובטח. לפי כלכליסט, סמוטריץ מעכב מאות מיליוני שקלים לשיקום העוטף כדי לא לפגוע בהסכמים הקואליציוניים. מה עוד אנחנו יודעים על לרנר? הוא האסטרטג של מפלגת הציונות הדתית, ובמערכות בחירות קודמות ליווה את אריה דרעי ובנימין נתניהו. בעבר הוא הסתבך כאשר זוגתו, פרח לרנר, כיהנה כיועצת של נתניהו לענייני הכנסת. ב-2017 היא הודתה כי חלק מלקוחותיו של בעלה שכרו את שירותיו – בגלל קרבתה שלה לנתניהו. הלקוחות של בן זוגה למעשה השתמשו בה כ"קיצור דרך" לראש הממשלה. גם אז סירבו בני הזוג לחשוף את רשימת לקוחותיו של לרנר. פרח לרנר הודתה לבסוף במרמה והפרת אמונים, הורחקה משירות המדינה לחמש שנים ושילמה קנס. לאחר מכן הפכה ללוביסטית. כעת שוב מעורב בן זוגה במוקדי קבלת ההחלטות, אולם השאלה הגדולה יותר מופנית לשר האוצר: בזמן כה רגיש, האם ראוי שההחלטות הכלכליות הדרמטיות יתקבלו בשיתוף יועץ חיצוני בעל אינטרסים מסחריים? מה מנחה את קבלת ההחלטות הכלכליות בעת הזאת – פוליטיקה או כלכלה? כשנשאלו במשרד המשפטים על העניין, הפנו למשרד האוצר. בדוברות משרד האוצר הפנו לתגובת לשכת שר האוצר. בלשכה צפצפו על זכות הציבור לדעת ועל השקיפות השלטונית והתעלמו מפניות חוזרות ונשנות בנושא. לרנר עצמו מסר: "אני יועץ אסטרטגי של מפלגת הציונות הדתית. במסגרת הזו אני מייעץ ליו"ר המפלגה בצלאל סמוטריץ בנושאים פוליטיים ותקשורתיים". הוא סירב לספר מי הלקוחות הנוספים שלו וגם לא הגיב לשאלה האם אין בהסתרה בעייתיות – במיוחד כשאיננו חתום לכאורה על הסכם למניעת ניגוד עניינים. הקופה הציבורית שייכת לכולנו. לא ייתכן שבזמן כה רגיש הכסף שלנו יחולק במחשכים בסיוע מקורבים עם אינטרסים מסחריים.

גל הפיטורים האחרון באתרי האינטרנט מקו ונענע10 הוא דפוס מוכר, שתחילתו בציפיות תפוחות ואגו מנופח, וסופו בעיתונאים שאיבדו שני מקומות עבודה

המשבר הכלכלי פוגע בכולם, ואמצעי התקשורת ואתרי האינטרנט הגדולים אינם יוצאים דופן. ובכל זאת היה משהו משונה בהודעה שפורסמה בשבוע שעבר, שלפיה אתר מקו מבית קשת, שהושק רק לפני כשישה שבועות לאחר שנה וחצי של פיתוח והשקעה של עשרות מיליוני שקלים, מפטר כשישית מעובדיו, עשרים מ-120 העובדים שהעסיק. הסיבה לפיטורים, כך הוסבר, היא קיצוץ של 15% בתקציב הזכיינית, קשת. כשלעצמה ההודעה הזו אינה משונה. הרי אמרנו, המשבר הכלכלי פוגע בכולם, גם בקשת. מה שמשונה הוא שרק בקיץ האחרון, בסוף חודש יולי, פורסמה הודעה ששבוע לאחר שחגגה השקה מפוארת ומתוקשרת של האתר החדש שלה, שרק עלות עיצובו נאמדה בכמיליון שקל, מפטרת נענע10 עשרים עובדים, משמע כ-10% מכלל כוח האדם שהאתר מעסיק. האם מדובר בצירוף מקרים? ביוני 2004 השיק "מעריב" את האתר החדש שלו, nrg, שבו הושקעו 25 מיליון שקל ושתפקידו היה להחליף את אתר "מעריב" הישן. כתבה שפורסמה ב"העין השביעית" ביולי 2004 דיווחה על התקוות הגדולות שתלו מייסדי nrg ואנשי "מעריב" באתר החדש ועל גיוס של עשרות כתבים מתחומים שונים למערכת העיתונאית שתפעל במקביל לזו של העיתון המודפס. אחרי חצי שנה החלו דיווחים על גל פיטורים בעיתון, שכלל גם את אנשי האתר ואת סגירתו של האתר באנגלית. ומה באשר ל-ynet? האתר הושק ביוני 2000 לאחר שפותח במשך שלוש שנים. על-פי ההערכות, הושקעו בו כ-50 מיליון שקל. גם במקרה זה לא חלפה שנה מהשקתו של האתר עד שפוטרו עשרות מלמעלה מ-120 העובדים שגויסו לצורך הקמתו (כיוון שאני הוא זה שחתום על הידיעה בקישור האחרון, עלי לציין שלמיטב זכרוני, בסופו של דבר פוטרו פחות מ-40% מעובדי האתר). נראה כאילו כל אתר תוכן גדול בישראל מתעקש לחזור על הטעויות של קודמו, והדפוס חוזר על עצמו בצורה מרתיחה ממש: קודם משקיעים בהקמת האתר עשרות מיליוני שקלים; משקיעים בעיצוב חדש, בטכנולוגיה חדשה, מפמפמים לתקשורת אינספור דיווחים על כך שאו-טו-טו האתר יושק ושהשוק ייפול לרגליו. זמן קצר לאחר שהאתר נחשף, האופוריה מתאיידת. בעלי הבית, שקודם לכן כתבו המחאות בלי לחשוב פעמיים, מבינים שהקמת האתר היתה החלק הזול. החלק היקר הוא תפעולו היומיומי – רכישת רוחב פס, שרתים ושאר ירקות, וכמובן, תשלום משכורות לכוח האדם העצום שגייסו לקראת האירוע המכונן. זה הרגע שבו הם מתחילים ללחוץ על מנהלי האתר להתחיל לקצץ, שכן החשבון שמנהלי האתר מגישים להם מוציא אותם מדעתם. אם לא די בזה, התוכניות הגרנדיוזיות בדבר הכנסות מפרסום מתגלות כמנותקות מהמציאות. בעוד שבמקרה של Ynet ו- nrgחלפו כמה חודשים עד שבשורת הפיטורים נפלה על העובדים, בנענע10 ובמקו חלפו רק כמה שבועות, לעתים כמה ימים. יש כמה סיבות אפשריות להתנהלות הזו: מהתאהבות ילדותית בפרויקט שמסמאת את עיני המקימים והבעלים ומובילה לגיוס מנופח של עובדים, דרך ראייה לטווח קצר שאינה לוקחת בחשבון תנאים כלכליים משתנים, ועד אגו נפוח שמכתיב פעילות מגלומנית; הם רוצים להיות הכי גדולים, הכי חזקים, ולשם כך הם מפתים עוד ועוד עובדים, ובהם עיתונאים רבים, חלק במשרות מיותרות וכפולות, לעבור אל המדיום החדש, זה שיכריז על המהפכה ולאחר מכן יגדיר מהי בדיוק. אלא שהמהפכה מבוששת להגיע. הגיוס הראוותני, שהיה סמוי מהעין רגע לפני שהאתר עלה לאוויר, הופך בלתי נסבל זמן קצר לאחר השקתו. הראשונים לשלם את המחיר הם העובדים, אלו שעזבו מקום עבודה אחר, שפותו במשכורת גבוהות מאלו שהשתכרו קודם לכן, שהסבירו להם כי הפעם זה יהיה אחרת ושבאתר הזה יעשו עיתונאות אחרת, תוכן ברמה, תוכן עצמאי. בטח. למרבה הצער, רק כעבור כמה גלי פיטורים אכזריים תופסים האתרים את הפרופורציה המתאימה, הצנועה, המתאימה לתנאי השוק. האם לא ניתן היה לחסוך את כל זה? אין בלבי ספק כי מנהלי האתרים לא גייסו עובדים רק כדי לפטר אותם שבועיים לאחר השקת האתר. אין בלבי ספק כי הם כואבים את פיטוריהם. ועדיין יש לקח לעובדים, ביניהם, כאמור, לא מעט עיתונאים: דינם של פרויקטי תוכן גדולים באינטרנט הישראלי הוא להיפתח בקול תרועה רמה ובהמון עובדים מריע, ולהפוך תוך זמן קצר לפס ייצור מדכא של מפוטרים ממורמרים. אין בכך להטיף לשמרנות, אין בכך להמליץ על אי-נטילת סיכונים או לקבוע שאין סיכוי למיזמי תוכן חדשים. ואולם נראה שיש לקחת בחשבון שלא פעם הקשר בין ההצהרות היומרניות למציאות היומיומית הוא קלוש. מצד שני, כאשר נזכרים במה שקרה לעיתונים החדשים, אלה שמודפסים על נייר עיתון, שצצו כפטריות אחר הגשם בשנים האחרונות, מגיעים למסקנה שייתכן שהבעיה אינה טמונה בעובדה שמדובר בפרויקטי תוכן מקוונים. הערה קצרה לסיום: אף פעם לא הבנתי את הטעם או התועלת בהתנצלות כמו זו שמודיעה בחגיגיות כי "לא היה מקום לפרסם את תמונתו של אלון בן-דוד אליה נלוו כיתוב וציור, מיום 16.3.07". היש מישהו שאומר לעצמו, "אהה, התמונה מה-16.3.07? ודאי! אני זוכר את התמונה הזו"? כך גם ההחלטה של אתר nrg לפרסם את ההתנצלות תחת ערוץ "רכילות – לוקאלי". אם רוצים לקבור את ההתנצלות, מדוע לא למקם אותה בערוץ "ספורט – כדור-מים"?

שלושה ימים לאחר שבית-הדין ביטל את פיטוריו של חבר בוועד הפעולה הזמני של ארגון העיתונאים מאתר one וכינה אותם "מעשה קיצוני", קיבל אור זילברמן זימון לשימוע נוסף. עדכון: השימוע בוטל

הנהלת אתר וערוץ one זימנה לשימוע נוסף את אור זילברמן, עובד החברה ומחברי ועד הפעולה הזמני של עובדי האתר, וזאת חרף העובדה שבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו החליט כי פיטוריו בטלים ועל החברה להחזירו לעבודה לאלתר. כך עולה מבקשה שהגיש אתמול (4.11.13) ארגון העיתונאים לבית-הדין. בשבוע שעבר קבע בית-הדין, בין היתר, כי "לא עלה בידי המשיבה [הנהלת one] לשכנע ברמה הלכאורית כי הליך הפיטורים של מר זילברמן נעשה כדין ומשיקולים ענייניים". את הזימון המקורי לשימוע של זילברמן כינה בית-הדין "מעשה קיצוני", לנוכח הנסיבות שבהן התרחש: זמן קצר לאחר ההודעה על התארגנות העובדים ובערב יום הכיפורים. בית-הדין אילץ את החברה לקבל מחדש את זילברמן לעבודה, עד להחלטה סופית בעניינו. שלושה ימים לאחר החלטת בית-הדין קיבל לידיו זילברמן מכתב תחת הכותרת "הנדון: זימון לשימוע חוזר". מנהליו של זילברמן כתבו לו כי בשל החלטת בית-הדין שלפיה בשימוע שנערך לו נפלו פגמים, הוא מוזמן לשימוע נוסף. לפי המכתב, בשימוע יידרש זילברמן להשיב לטענה כי החתים את כרטיס העובד שלו 80 דקות לאחר סיום המשמרת "בכדי לקבל תשלום שלא כדין מהחברה", וכן להשיב לטענה כי שיקר למנהליו. "המשיבה מתעלמת באופן בוטה מהחלטתו של בית-הדין הנכבד", כתבו באות-כוח ארגון העיתונאים, עורכות-הדין חגית רימון ושירי לב-רן. "היא אינה מגישה ערעור על ההחלטה של בית-הדין הנכבד, אלא פשוט עושה דין לעצמה, ושוב מזמינה את העובד לשימוע, ולא שימוע נוסף אלא חוזר, וזאת למרות שבית-הדין הנכבד קבע שישנו קשר לכאורי בין ההזמנה לשימוע לבין העובדה שמר זילברמן היה חבר בוועד הפעולה של התארגנות עובדי המשיבה". לפי באות-כוח הארגון, הזימון לשימוע החוזר הגיע לידיו של זילברמן יום לאחר שהוא וחבריו לוועד הפעולה הזמני העבירו מכתב להנהלה. "אחרי שהתקבלה החלטת בית-הדין אנו חושבים שהגיע הזמן לטהר את האווירה בינינו", כתוב חברי הוועד להנהלה. "נדגיש כי המטרה שלנו היא לכונן בין הוועד להנהלה יחסי עבודה תקינים, אשר יאפשרו את המשך פעילותה ושגשוגה של חברת one. אנו מקווים כי תכבדו את בחירתנו להתאגד ותפתחו עימנו ערוץ הידברות פורה המבוסס על הוגנות וכבוד הדדי". במכתב צוין כי "כצעד בונה אמון ולמען קידום התהליך", נלווים אליו טופסי ההצטרפות לארגון שמהם עולה כי מדובר בארגון עובדים יציג. לטענת עורכות-הדין רימון ולב-רן, התנהגות הנהלת one במקרה זה "מחזקת את הטענה לפיה המשיבה מתנכלת לעובד בשל היותו חלק מועד הפעולה". לטענתן, הנהלת one "סימנה את מר זילברמן, כמו גם את שאר הפעילים בהתארגנות, ואינה נותנת להם מנוח, כאשר במקביל נוקטת היא באמצעי הפחדה כלפי שאר עובדיה". לפי הבקשה, לאחר החלטת בית-הדין התקינה הנהלת one מצלמות במשרדיה, בלי לעדכן בכך את העובדים. "שלוש מצלמות חדשות הותקנו באזור הקונטרול, שם ממוקמת עמדת העבודה של מר זילברמן, כאשר אחת המצלמות החדשות מכוונת לעמדתו של מר זילברמן", נכתב בבקשה. עוד נטען בבקשה כי מנכ"ל ובעלי one, גיל מנקין, פנה למנכ"ל ערוץ i24news, מקום העבודה הנוסף של זילברמן, ואמר לו כי מדובר בעובד "בעייתי". בשל כל זאת מבקשות באות-כוחו של הארגון מבית-הדין, בין היתר, לתת צו המבטל את השימוע ומונע מהנהלת one לפגוע בוועד הפעולה הזמני. עדכון, 6.11: בית הדין הורה לדחות את השימוע, שהיה אמור להתקיים היום, עד לדיון שיתקיים בתיק. 17962-10-13

המשרד להגנת הסביבה מסר ל"שקוף" כי בסביבת התחנה נמדד זיהום האוויר שחורג מהמותר בחוק - אך בעירייה מתעקשים כי זה לא נכון • משרד הבריאות לא ממהר לערוך סקר שיבחן את הנזק של הרעלים לבריאות תושבי האזור • ביום ראשון תתכנס ועדה לאומית לדון בחלופות למסופי האוטובוסים המזהמים

בחודש אפריל הקרוב שעון החול של עיריית תל אביב ייגמר – והיא תצטרך לספק פתרון להפחתה משמעותית בזיהום שנפלט מהתחנה המרכזית בתל אביב. התאריך הזה נקבע לאחר שבאוקטובר האחרון השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג הכריזה על התחנה המרכזית כאזור מוכה זיהום אוויר, מהלך תקדימי וחריג. אם העירייה לא תציג פתרון, המשרד להגנת הסביבה רשאי לכפות עליה פתרון משלו. במקביל, ביום ראשון הקרוב תתכנס הוועדה לתשתיות לאומית כדי להציג חלופות זמניות להפחתת התחבורה שעוברת בתחנה. כפי שנפרט בהמשך, ההתלבטויות התכנוניות סבוכות, וההחלטה היכן להקים חלופה זמנית לתחנה המרכזית, עד להקמת מסוף קבוע באזור רחוב בן צבי, נדחית שוב ושוב. אלא שהזיהום אינו כפוף לדיונים. במשרד להגנת הסביבה הבהירו ל"שקוף" כי גם כעת, לקראת סיומה של 2022 נרשמו חריגות. בין המזהמים המרכזיים – חלקיקי PM2.5, חלקיקים עדינים שלפי משרד הבריאות מסוגלים לחדור לעומק דרכי הנשימה ולריאות. הם מורכבים מחומרים רבים כמו למשל מתכות, פחמן שחור ופחמן אורגני, כימיקלים אורגניים ואמוניה. החלקיקים נפלטים לסביבה מתהליכים טבעיים כמו סופות אבק, אך גם מכלי תחבורה. למרות שנתוני המשרד להגנת הסביבה חד משמעיים, בעיריית תל אביב טוענים את ההפך. "אנו חוזרים ואומרים, בשנה האחרונה לא נמצאו חריגות במזהמים מתחבורה ויש מגמת ירידה בריכוזי המזהמים באזור", מסרו ל"שקוף". מעבר לכך, אמרו כי "ההכרזה על אזור התחנה המרכזית כמוכה זיהום אינה מוצדקת". בינתיים, מועצת העיר אישרה השבוע תוספת של שלושה מיליון שקלים לבחינת הנושא, אך לא לטיפול ייעודי בזיהום אלא לבדיקת תשתיות מבנה התחנה המרכזית, והאם מומלץ להרוס אותו או להסב אותו לשימושים חדשים. יחד עם זאת, במסגרת התקציב יבחן גם מסוף תחבורתי מצומצם, שעשוי להקל על העומס בתחנה ובתורו על הזיהום. עד כמה זיהום האוויר פוגע בבריאות התושבים? לאחר ההכרזה, המשרד להגנת הסביבה עדכן את משרד הבריאות בכל המסמכים הרלוונטיים אולם אין עדיין נתונים עדכניים על הנזקים האפשריים מהזיהום. במשרד הבריאות טוענים כי "אין חובת ביצוע סקר בריאותי בסמוך להכרזה". יחד עם זאת, בשנתיים האחרונות פעילים רבים הגישו בקשות לבדיקת התחלואה בסרטן באזור והמשרד ביצע בדיקה הנוגעת לשנים 2014-2018 בין שכונות הסמוכות לתחנה, כמו נווה שאנן, שפירא, מערב התקווה ומערב יד אליהו לשכונות בעלות רקע חברתי-כלכלי זהה בשנים 2014-2018. תוצאות הבדיקה, לפי משרד הבריאות, הציגו תחלואת סרטן חודרני גבוהה מהצפוי ליד התחנה המרכזית, בקרב גברים בלבד. יש לציין כי באזור התחנה המרכזית מתגוררים תושבים רבים חסרי מעמד שאין רישום על אודותיהם ויתכן שהנתונים אף גבוהים משידוע לרשויות. במשרד הבריאות מבהירים ל"שקוף", כמו בכל פעם, שלא ניתן לקשור בין היקף התחלואה הגבוה מהצפוי, לבין הסיבה. גדי טונס, תושב השכונה ופעיל עקבי בנושא מול הרגולטורים, מספר כי הוציא את ביתו מהגן הסמוך לתחנה בשל שיעולים בלתי פוסקים, ואף רישת את ביתו הסמוך במסנני אוויר בעלות של אלפי שקלים. "לצערי, לא כל 40 אלף התושבים שגרים פה באזור יכולים להרשות לעצמם מסננים או לעבור גן, והם נאלצים לסבול את הזיהום. אנחנו מחכים ליום שנוכל לפתוח חלון ולנשום לרווחה", אמר. "על כל הרשויות המעורבות לפעול כך שגם תושבי דרום תל אביב ינשמו אוויר נקי ושההצהרות לא ישארו על הנייר. במידה שהמפגע לא ימוגר, חוק אוויר נקי יהפוך לאות מתה ואיכות האוויר בכל המדינה תדרדר". מנתוני משרד התחבורה עולה כי במהלך היום נכנסים ויוצאים מהתחנה המרכזית מעל ל-5,000 אוטובוסים, מתוכם רק עשרה מחושמלים. "ישנה מורכבות בקידום טעינה חשמלית לאוטובוסים במבנה התחנה המרכזית החדשה", הבהירו במשרד התחבורה לפניית "שקוף". והוסיפו כי עד לפינוי המלא, "יושקע המאמץ בקידום מתקנים חלופיים, אשר יהיו חשמליים במלואם ויאפשרו תוספת של מאות אוטובוסים חשמליים בגוש דן". ההכרזה של השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, כי האזור מוכה זיהום אוויר, התבססה על נתונים שנאספו בין השנים 2019-2021. "היו חריגות בכל המזהמים שנמדדו באזור התחנה המרכזית בזמן הזה", הסבירה ל"שקוף" ד"ר לבנה קורדובה-ביזונר, מנהלת מערך ניטור אוויר ארצי במשרד להגנת הסביבה. "קיימנו דיונים רבים על הנתונים האלה ולבסוף, השרה שוכנעה שיש להכריז על האזור שנפגע זיהום אוויר". כבר ב-2018 משרד התחבורה החל להפנות אוטובוסים אל יעדים אחרים, כמו מסוף סבידור. המהלך ברבות השנים הפחית במידת מה את היקף הזיהום, אולם הוא עדיין נותר גבוה. ההכרזה של זנדברג באוקטובר היא הפעם הראשונה שהמשרד להגנת הסביבה מפעיל את הסעיף בחוק, כך שאין תקדימים לזה. "מדובר בחריגה על יממתית של חלקיקי PM2.5, חריגה שנתית בחלקיקי pm10, חריגות בפליטת תחמוצות החנקן, ואף ריכוזים גבוהים של חנקן דו חמצני", אמרה קורדובה-ביזונר. עוד הבהירה, כי החוק מתיר 18 חריגות יומיות של פליטת חלקיקים עדינים – ובאזור התחנה המרכזית נמדדו בשנה החולפת 22 חריגות ליום. "אין תופעה כזו בכל העולם המערבי", אמרה ל"שקוף" חברת מועצת עיריית תל אביב, שולה קשת ממובילות המאבק. "באופן אבסורדי, כולם מבינים ויודעים את זה. יש כאן מפגע קשה בלב שכונת מגורים, אגזוזים נכנסים לתוך הבתים ולתוך החדרים, זה המוקד הקשה ביותר, מפנים ובחוץ. לא נקלט שאנחנו במאה ה-21 ועדיין מתמודדים עם אסון סביבתי כזה, כבר שלושים שנה". לקראת הדיון ביום ראשון הקרוב, אליו מוזמנים עשרות משתתפים מרשויות שונות, חברת נתיבי איילון הפיצה מסמך ובו חמש אפשרויות לבניית מסופי תחבורה: מתחם פנורמה, חניון הלוחמים, בלומפילד, קיבוץ גלויות ומחלף מסובים. האתרים נועדו לשמש חלופת ביניים עד להקמת מתחם התחבורה הסופי בבן צבי, לקראת סוף העשור הבא. יש לציין כי החלופות המוצעות יהיו עדיין בקרבת מגורים ולכל הפחות במרחק 140 מטר. חשוב להבין, החברה הממשלתית נתיבי איילון, עובדת על תכנית אב ארצית למסופי תחבורה ציבורית וחניוני לילה. לאחר שכשל הניסיון של משרד התחבורה לקדם פתרון מהיר במתחם פנורמה, כלומר להוציא 50% מכלל האוטובוסים של התחנה המרכזית לפנורמה ולמתחמים נוספים בתוך שנתיים, נדרש פתרון אחר. ההתנגדות אז עלתה מהתושבים סביב המתחם אך בעיקר מעיריית תל אביב שטענה כי מדובר בשטח בעל משמעות אקולוגית. בשעה שהפתרון המהיר עדיין מצוי בשלבים משפטיים – משרד התחבורה ממשיך לקדם את תכנית האב, כלומר הקמה של מתחמים תחבורתיים בפנורמה ובמקומות נוספים בגוש דן, שיפנו 80% מהתחבורה שעוברת בתחנה המרכזית, אולם בניגוד לפתרון המהיר, כאן הבנייה תסתיים לכל הפחות בעוד ארבע שנים. כמו כן, אופי המתחם בשלב הראשון הוא זמני ועד להקמת מתחם התחבורה בבן צבי. התכנית של הוועדה לתשתיות לאומיות (תת"ל) היא בעצם הכלי של משרד התחבורה לחייב את העירייה להקים מסופים בשטחה וזאת גם ללא אישורה. יש לציין כי בשלב זה, העירייה אינה מתנגדת לתוכנית הכללית, אלא רק להקמה המהירה של המתחם. ביום ראשון יחל "הקונגרס", כלומר שלב ראשוני של הצגת חומרים בנושא. מהמסמך עולה עוד כי התכנית המוצעת, בשם הקליט תת"ל 149, תקים מתקנים שיאפשרו להפחית את העומס מהתחנה המרכזית עד להקמתו והפעלתו של המתחם בבן צבי, תוך הגדרה שמדובר במתקנים זמניים בלבד. יש לציין כי בהערות לתכנית העבודה, הדגישו בנתיבי איילון כי בחלופות המוצעות אין כוונה לעכב תכניות קיימות בשטחים הרלוונטים, או להקים להקים מערך מסלולים על פני רמפות בדומה לתחנה המרכזית. זאת ועוד, נתיבי איילון מתחייבים שיבחנו ההשלכות הסביבתיות של המסופים החדשים ויותקנו שם תשתיות לטעינת אוטובוסים חשמליים.

השב"כ רודף את אורי בלאו לא כדי לגונן על בטחון המדינה, אלא כדי להתנקם בו ולהרתיע את כלל העיתונאים ומקורותיהם. הוא מפעיל בעצם ענישה סביבתית

בינואר 1982 הושלמה במטכ"ל "תוכנית אורנים" הגדולה, שנועדה לחסל את נוכחות אש"ף בלבנון, להוביל את צה"ל לביירות ולכונן בה ממשלה בראשות הפלנגות הנוצריות, שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. לו התוכנית המבצעית הזו היתה מודלפת לעיתונאי ישראלי ומתפרסמת בזמן אמת (תוך אישור הצנזורה), האם היתה גורמת נזק למדינה או שמא מצילה אותה מהסתבכות אומללה שהשלכותיה מוחשיות עד היום? ללמדנו שמוטב לא להיסחף אחר הספין שמחולל השב"כ ביומיים האחרונים סביב האסון הבטחוני שעומד להמיט עלינו כביכול העיתונאי אורי בלאו מפני שמצויים בידיו מסמכים סודיים ביותר, ובהם תוכניות מבצעיות שהן בבחינת "אוצר מודיעיני" לאויב, כלשונו של ראש השב"כ יובל דיסקין. לאחר שמערך בטחון שדה של צה"ל נכשל בשמירה על מסמכים מסווגים בלשכת אלוף פיקוד המרכז ולאחר שהשב"כ (בשיתוף פרקליטות המדינה) העכיר באופן משמעותי את תדמיתה הדמוקרטית והנאורה של ישראל בגין צווי איסור הפרסום שהטיל על ההליך המשפטי שנקטו נגד ענת קם – מצליח השב"כ להסיט את תשומת לב הציבור אל עבר העיתונאי אורי בלאו ולהפוך אותו לאויב העם. מאלף להיווכח עד כמה חלקים לא מבוטלים בתקשורת רוקדים לפי החליל הזה ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות התנהלותם. אורי בלאו אינו בוגד. הוא עיתונאי שמילא את תפקידו כראוי ובהצלחה מרשימה. יש בידיו מסמכים שמאששים את המידע שמסר לקוראיו, ובכך הוא הגיע לביצועים מקצועיים ראויים להערכה. לא לעתים קרובות מסוגלים עיתונאים להציג את הראיות לדיווחיהם באופן כה משכנע. רדיפת השב"כ את בלאו היא מסע נקמה והרתעה יותר משהיא מהלך שנועד לגונן על בטחון המדינה. צה"ל אינו זקוק למסמכים שבידי בלאו – הם הרי אגורים במחשבי מערכת הביטחון – הוא רוצה לשים עליהם יד כדי להמחיש, לעין כל, את מיגורה של ההדלפה הזו, למען יראו וייראו. יובל דיסקין, רב-אלוף גבי אשכנזי ופרקליטי המדינה המשרתים אותם מבקשים להפחיד עיתונאים ומקורותיהם בממסד השלטוני לבל יעזו להוסיף להדליף ולפרסם מידע שהשלטונות מבקשים לשמור בסוד, ולהזכיר להם כי זרועו הארוכה של צה"ל תשיגם. טענת השב"כ כי השבת המסמכים נחוצה מסיבות בטחונית היא אחיזת עיניים: גם אם יחליט בלאו שבנסיבות שנוצרו אין לו מנוס אלא להיכנע לדרישות השב"כ, תוכן המסמכים חקוק בזכרונו. איך ינטרל השב"כ את הסכנה הזו – ידרוש מבלאו לעבור ניתוח מוח? ומדוע להניח מלכתחילה שבלאו מסכן את בטחון המדינה? מה בהתנהלותו עד כה מעיד על כך? יכול להיות שאורי בלאו הוא "שמאלן". יכול להיות שלפי הסרגל של השב"כ הוא "שמאלן קיצוני". התנהלותו העיתונאית עד כה היתה תקינה לפי כל קנה מידה מקצועי, והמידע שסיפק לקוראיו ענה על כל המבחנים המקובלים בעיסוק העיתונאי. הוא פירסם כתבות וידיעות שיש בהן עניין לציבור, שמהימנותן העובדתית אינה שנויה במחלוקת, שנכללו בהן תגובות של מושאי הדיווח ושעברו את אישור הצנזורה. כזו גם היתה הכתבה במוסף "הארץ" שעומדת במרכז פרשת ענת קם: היא חשפה התנהלות בעייתית של צמרת צה"ל, שהפרה, לכאורה, את הנחיות בג"ץ בעת קבלת החלטות על ביצוע סיכולים ממוקדים. המידע הזה צריך היה להרעיש כל אזרח שומר חוק, לאו דווקא "שמאלנים". מן הסתם במסמכים שבידי בלאו טמונים אוצרות עיתונאיים נוספים. ייתכן שיש בהם מידע בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה – לאו דווקא תוכנית מבצעית סודית – שפרסומו עתיד לקבל את אישור הצנזורה, ממש כמו הפרטים המאלפים שפירסם בלאו במוסף "הארץ". הדרישות הכוחניות שמכתיב לו השב"כ נועדו לבלום את האפשרות הזו. השב"כ מבקש לסרס את יכולתו של בלאו להמשיך לתפקד כעיתונאי, גם אם יחזיר את המסמכים. גם אני מבין שהתנהלותה של ענת קם במקרה זה היתה מופקרת ושתפקידם של צה"ל והשב"כ לפעול כדי שהפרצה הזו תיחסם. הדרך הנאותה, וגם היעילה בסופו של דבר, לטפל בדליפה החמורה אינה דווקא במהלכים ברוטליים, אלא בתרופות נקודתיות, מידתיות. באופן שבו מערכת הביטחון רודפת את אורי בלאו היא מפעילה, אולי מתוך הרגל, ענישה סביבתית כלפי כל ציבור העיתונאים בארץ. כי מה שהיא חותרת לעולל לבלאו נועד להיות תקדים.

עונת כדורגל חלשה, והאקשן ממשיך להתרחש בזירה האחורית, במאבק בין ערוץ הספורט להתאחדות | "מעריב" עוקצים את "ידיעות אחרונות" | ואתר ערוץ הספורט מלמד איך מאבדים קהל

עונת הכדורגל נפתחה ברגל שמאל. הליגה מקרטעת, הקבוצות הגדולות משתרכות מאחור, הרייטינג צולע, והתקשורת עוסקת בשבועיים האחרונים בקטילות חסרות רחמים. ההתאחדות נכנסה למגננה, אבל כעת החליטה לעבור למתקפה משלה. הדם הרע הוא בעיקר בגזרה מול ערוץ הספורט. בין ההתאחדות לערוץ יש מחלוקת סביב התשלום על זכויות השידור. בהתאחדות החליטו בינתיים לחלט 2.4 מיליון שקל מערבויות הערוץ, שמצדו העביר את המחלוקת לבוררות. בקרוב אמור הבורר, מאיר שמגר, להתחיל בהתדיינות. אלא שבינתיים, טוענים בהתאחדות, העביר ערוץ הספורט את הסכסוך העסקי למימד המערכתי. לדבריהם, הביקורות והפרשנויות נגדם בערוץ הספורט מתלהמות ותוקפניות במיוחד, ונובעות מנקמנות. בתגובה נקטו בהתאחדות סנקציות פסיביות ולא טיפלו באקרדיטציות של כתבי הערוץ למשחקי החוץ של נבחרת ישראל מול לוקסמבורג ולטביה (במוצ"ש הקרוב וביום רביעי הבא). ערוץ הספורט טיפל בעניין לבדו מול ההתאחדויות של אותן מדינות. בהתאחדות כועסים במיוחד על דבריו של רון קופמן בתוכנית "יציע העיתונות", שבה כינה את הדובר גיל לבנוני "שקרן", ואף כתב באתר הערוץ טור ארסי במיוחד ובו קטל את ההתאחדות ובמיוחד את עוזרי היו"ר – "חבורה של יסמנים שבכל יום חושבים איך לרצות את הבוס יותר, או שחשיבותם היא רק השיקול מה הבוס היה רוצה". הנה מה שאמרו השבוע בהתאחדות לכדורגל על ערוץ הספורט: "מאחורי חבילת השידורים הנוצצת שלהם מסתתרים חובות גדולים. כל הקמפיין השיטתי שלהם נגד ההתאחדות ונגד הליגה נועד, בין היתר, להוזיל את מחיר המוצר לקראת העונה הבאה (אז מסתיים הזיכיון). הם התרגלו כל השנים שמותר להם לומר על כולם מה שהם רוצים ולפרק חופשי, אבל ברגע שהודענו שאנחנו מפסיקים לטפל בהם, הם פשוט נטרפו. חבל שערוץ שבא מאהבה לספורט ולכדורגל הפך כיום לנוטף שטנה ורעל". בערוץ הספורט בחרו שלא להגיב על הדברים. ביום חמישי עמוק בלילה העלה אתר טלספורט ידיעה על הגעתו האפשרית של הקשר הרוסי, אלכסיי סמרטין, למכבי תל-אביב. הידיעה התפרסמה למחרת גם ב"מעריב", שעשה פולו-אפ ביום ראשון וטרח לציין בידיעה את המלים "כפי שפורסם במעריב". אמנם לא כתבו "כפי שפורסם לראשונה במעריב", אבל גם זו דרך לומר, אצלנו זה התפרסם קודם. "מעריב" אינם חשודים בניסיון לגנוב את התהילה ממישהו אחר, אז מה בכל זאת מסתתר מאחורי הפרסום הזה? בעיקר עקיצה כלפי ספורט "ידיעות אחרונות", שהידיעה הזו לא התפרסמה אצלו. דוגמה לצורה שבה כתבי ועורכי העיתונים מתנצחים ביניהם על הכבוד והתהילה בעזרת קודים סמויים. כחלק מהניסיון להעלות רייטינג, נוהג אתר האינטרנט של ערוץ הספורט לשדר משחקים בשידור חי. אלא שלשידור יש מגבלת שימוש למספר מסוים של צופים. זו בעיה שבערוץ הספורט מכירים ומנסים להיערך אליה כשמשודרים משחקים מסקרנים במיוחד, לא תמיד בהצלחה. כך, למשל, במשחק שנערך בארץ בין שראפובה לשחר פאר קרס השידור באתר בגלל עומס. השאלה היא אם באתר למדו מהתקלה והוסיפו שרתים כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. לא נראה שזה מה שקורה. משחק הפרידה שערכה במוצ"ש מכבי תל-אביב לניקולה ויציץ הותיר צופים של האתר מתוסכלים, אחרי שנסיונותיהם לצפות בשידור הישיר נתקלו בבלוק חוסם. התקלה נמשכה לאורך רוב המחצית הראשונה. במחצית השנייה ויתרתי. ככה מאבדים רייטינג. לתגובות והערות: [email protected]

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נהנה נוויל צמברליין מעורף פוליטי אוהד בבריטניה, ולא פחות מכך - גם מגיבוי נלהב של העיתונות

נוויל צ’מברליין זכור בעיקר תודות למעמד שבו הניף את מטרייתו השחורה בשובו ממינכן ובישר לבני עמו: "השגנו שלום לדורנו". מי שהיה ראש ממשלת בריטניה ערב מלחמת העולם השנייה נותר מאז בשולי ההיסטוריה וזכור כמנהיג שכשל ובחר לנסות לפייס את אדולף היטלר כמעט בכל מחיר, במקום לעמוד בדרכו בתקיפות. אבל צ’מברליין לא היה לבד: בשנים שקדמו למלחמה הוא נהנה מעורף פוליטי אוהד בבריטניה, ולא פחות מכך - גם מגיבוי נלהב של העיתונות, שהציגה קו כמעט אחיד, כמעט נלהב, של תמיכה במדיניות הפייסנות. למחרת ועידת מינכן, בספטמבר 1938, ניתחו מאמרי מערכת בחלק ניכר מעיתוני בריטניה את ההסכם כהישג מדיני רב־חשיבות. ה"דיילי אקספרס" הבטיח בכותרתו הראשית: "בריטניה לא תהיה מעורבת בשנה הבאה במלחמה באירופה". ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה, ולכן הניסיון לקרוא את הדברים הבאים כאמירה על המתרחש במקומותינו (ע"ע אוסלו, תוכנית ההתנתקות וכדומה) יהיה שגוי מעיקרו. ובכל זאת, אם תרצו, יש כאן לקח מקצועי אוניברסלי על הסכנות הטמונות בקו עיתונאי אחיד, הנגזר מתמיכה פוליטית של עיתונאים במדיניות הממשלה ומקשרים אישיים הדוקים מדי עם הצמרת, כמו גם ממכונת ספין ממשלתית חסרת מעצורים. אבל נחזור ללונדון של סוף שנות השלושים. הטלוויזיה הבריטית היתה בחיתוליה, והרדיו היחיד היה זה של הבי.בי.סי הממסדי. התקשורת היתה אפוא פליט סטריט, רחוב העיתונות בלב לונדון, והיא הוחזקה בידי כמה ברוני תקשורת, או ליתר דיוק לורדי העיתונות: חלקם אכן נשאו בגאווה תוארי אצולה שהעניק להם בית המלוכה לאות הוקרה על שירותם המסור כנושאי דברה של האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. אחד מהם, הלורד קמסלי, היה האוהד הנלהב ביותר של צ’מברליין, קובע ההיסטוריון הבריטי ריצ’רד קוקט, שחקר את מערכת היחסים בין העיתונות לממשלה באותן שנים. קמסלי, הבעלים של ה"סנדיי טיימס", ה"דיילי סקץ’" ועוד שורה של עיתונים מקומיים, מילא לא פעם גם שליחויות מדיניות בשם ידידו ראש הממשלה. התלהבותו לא שככה גם כאשר פעמי המלחמה כבר הידהדו באוויר: חודש וחצי לפני שגרמניה פלשה לפולין ב־1 בספטמבר 1939 יצא קמסלי לשיחות עם הצמרת הנאצית בברלין, בניסיון להפיק ממנה הכרזה פייסנית בנושא הפולני, כדי לשכנע את מבקרי צ’מברליין מבית שלא צפוי משבר עולמי. עמיתו, הלורד רותרמר, היה חסיד נלהב של מוסוליני, ראה בו מנהיג סמכותי שיציל את איטליה מאנרכיה ומהתמוטטות כלכלית והזהיר ב־1933 את קוראי עיתוניו שלא ללכת שבי אחר הפרסומים השליליים על היטלר ואנשיו. הוא הבטיח בראשית 1938 לצ’מברליין כי נתן הנחיה לעיתונים שבבעלותו, ה"דיילי מייל" (עם תפוצה של 1.5 מיליון עותקים) וה"איבנינג ניוז" (כ־800 אלף עותקים) "להעניק את תמיכתם לאיש היחיד המסוגל להציל את השלום". הם לא היו היחידים שנשבו בקסמו של האיש עם המטרייה השחורה. הלורד ביברברוק היה נלהב לא פחות לקדם את מדיניות הפיוס. בבעלותו היה בין היתר הנפוץ בעיתוני בריטניה באותן שנים, ה"דיילי אקספרס" (2.3 מיליון עותקים), כמו גם ה"סנדיי אקספרס" וה"איבנינג סטנדרד". לביברברוק היו קשרים הדוקים בצמרת. הוא היה שר ההסברה במלחמת העולם הראשונה, ועתיד היה לשוב לקבינט גם במלחמת העולם השנייה. בין היתר היה מקורב לשר הפנים סר סמואל הור, וביקש לקדם את סיכוייו לרשת בבוא היום את צ’מברליין. בשנת 1938 החל להעביר להור בחשאי תשלום חודשי נדיב, כדי לאפשר לו להמשיך בפעילותו הפוליטית. במקביל הקפיד הלורד לקבל מידידו ובן חסותו מידע והערכות על מדיניות הפייסנות, ולדאוג שאלה יחלחלו אל המאמרים בעיתוניו. שותפות הדוקה לא פחות היתה בין העורך הראשי של ה"טיימס", ג’פרי דאוסון, ובין צמרת הממשלה. ה"טיימס" נחשב ברחבי העולם עוד מהמאה ה־19 לשופרן של הממשלה והאימפריה. למרות תפוצתו הנמוכה יחסית (192 אלף עותקים בשנת 1938), מעמדו של ה"טיימס" העניק לו חשיבות מיוחדת במערכה המדינית והפוליטית שניהל צ’מברליין לקידום הפיוס עם ברלין. דאוסון היה משוכנע שטובת העולם בכלל ובריטניה בפרט היא עילה מוצדקת להפוך על פניהם את הסכמי ורסיי מסוף מלחמת העולם השנייה, לפני שגרמניה תעשה זאת באופן חד־צדדי. באחד ממאמרי המערכת שלו כתב: יכול להיות שיגיע היום שבו יהיה עלינו להתייצב בפני גרמניה, אבל עד אז "עלינו לעשות מאמץ עליון לפיוס". למגינת לבו של דאוסון, חתול שחור עבר בין עיתונו לשלטון הנאצי ב־1937, כאשר דיווח כי מטוסים גרמניים השתתפו בהפגזה על גרניקה, במלחמת האזרחים בספרד, זו שהונצחה לדראון עולם בציורו המפורסם של פבלו פיקסו. הגרמנים השתוללו מזעם על הכתבה - שתיארה את המציאות במדויק - והטילו בתגובה חרם על העיתון ועל כתביו. "אינני יודע מה הגרמנים רוצים מאיתנו", נאנח דאוסון במכתב לסופר העיתון בשווייצריה, "הרי אני עובר לילה אחר לילה על העיתון כדי להוציא ממנו כל דבר שעלול לפגוע ברגשות שלהם". הציטוט הזה ממשיך לרדוף אחרי דאוסון עשרות שנים לאחר שנכתב. ההיסטוריון הבריטי אי.ג’י.פי טיילור הקדיש לו כמה שורות בספרו על בריטניה במחצית הראשונה של המאה העשרים וכתב בין היתר: "הוא הפך את ה’טיימס’ לעלון תעמולה, ולא היסס לעוות או לצנזר את הדיווחים של כתביו שלו". דאוסון ינק את האידיאולוגיה שלו מאותה קבוצה מצומצמת שהתכנסה מדי פעם בקליבדן, מעונו הכפרי של הלורד אסטור, הבעלים של ה"אובזרבר", ופעלה במרץ לקדם את מדיניות הפיוס כלפי היטלר. אחד מאנשי חבורת קליבדן היה שגריר בריטניה בברלין, סר נוויל הנדרסון, שהזהיר באחד ממברקיו כי תהיה זו טעות איומה אם עיתוני בריטניה לא יתארו את היטלר כפי שהוא באמת - שוחר שלום. אבל התמיכה בפייסנות לא היתה רק נחלת השמרנים. הלורד סאותווד, בעליו של ה"דיילי הראלד", תומך לייבור מובהק, נזף קשות בנובמבר 1937 באחד הקריקטוריסטים בעיתונו, שצייר את דיוקנו של היטלר ב"אכזריות שאין לה הצדקה", ומאוחר יותר הדיח את עורך העיתון בגלל מאמרים לוחמניים מדי. לא רק תפיסות מדיניות וכלכליות הנחו את הכתיבה האוהדת לפייסנות. לצד אלה פעלה מערכת משומנת של יחסי־ציבור ממשלתיים, מה שיכונה חצי מאה אחר־כך "ספין". הספין־דוקטור הבולט באותו דור היה ג’ורג’ סטיוארט, יועץ התקשורת שצ’מברליין ירש מקודמיו ברחוב דאונינג 10. פה ושם היו גם כמה קולות אחרים. ה"מירור" (עם תפוצה של 1.36 מיליון עותקים ב־1938) לא רק תקף בחריפות את מדיניות הממשלה, אלא גם גייס לשורותיו את וינסטון צ’רצ’יל, שהיה באותן שנים במדבר הפוליטי, אבל נותר מעודכן בהתפתחויות המדיניות והצבאיות, ונחוש בדעתו כי בריטניה חייבת להתחמש במהירות לקראת המלחמה הקרבה. בהעדר במות אחרות, פרט לדוכן הנואמים בפרלמנט, פנה צ’רצ’יל לעיתונות. לצד צ’רצ’יל בלט גם הקו התקיף והעקבי נגד מדיניות הפיוס שהציג ארתור מאן, עורך ה"יורקשייר פוסט". והיה גם הקריקטוריסט דייוויד לואו, ששלח את חציו השנונים לא רק לעבר היטלר וצ’מברליין, אלא גם אל העיתונות הבריטית. בינואר 1938 צייר את הלורד רותרמר, את עורך ה"טיימס" דאוסון ואת עורך ה"אובזרבר" ג’י גארווין רוקדים תחת שרביטו של גבלס, לצלילי תקליט של מדיניות החוץ הגרמנית. הקריקטורות של לואו, שהופיעו ב"איבנינג סטנדרד", הכעיסו כצפוי את הגרמנים. המו"ל, הלורד ביברברוק, נענה לפנייתו של גבלס והורה ללואו להפסיק את פרסומה של סדרת קומיקס בשם "היט אנד מוס", שגיבוריה היו שני דיקטטורים אירופים, שהוחלפו מיד בדמות חדשה, הדיקטטור מוסלר. לואו הרגיז את ברלין שוב ושוב, ובסופו של דבר נאסרה הפצת ה"איבנינג סטנדרד" בגרמניה ובאיטליה. השאלה איך הפך כלב השמירה של הדמוקרטיה לפודל של צ’מברליין המשיכה להעסיק את בריטניה גם לאחר המלחמה. ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה בשנת 1947, עסקה בין היתר בהתנהלות העיתונות בשנות השלושים, ובחנה כיצד קומץ ברוני התקשורת הובילו בעיתוניהם קו אחיד של תמיכה בפייסנות. ב־1989, חמישים שנה לאחר פרוץ המלחמה, כתב הלורד קודליפ, שהיה עורך ה"מירור" ערב המלחמה, כי היטלר ומוסוליני היטיבו לקרוא את מאמרי המערכת ב"טיימס" ובעיתונים אחרים כקולה של הממשלה, והבינו שבריטניה של צ’מברליין לא תעמוד בדרכם. ואילו הציבור הבריטי ניזון באותם ימים מתפריט של שקרים, עיוותים ואופטימיות חסרת כל בסיס. גיליון 52, ספטמבר 2004

אם ועדי העובדים ברשות השידור רוצים לזכות באהדה ציבורית, עליהם להשתחרר מהתדמית המזהה את התנהלותם עם זו של הוועדים הסחטניים בחברת החשמל ובנמל אשדוד

איש היה בישראל וחיים לסקוב שמו. איש אמיץ, גבה קומה, עיניים חודרות לו. הוא היה גיבור (היה רמטכ"ל), כל העם אהב אותו. יום אחד, שנים לאחר שפרש מצה"ל, התמנה לסקוב למנכ"ל רשות הנמלים. ואז החלה להתערער אמונתו בסדרי עולם. עד אז היה לסקוב איש בטוח בעצמו, תקיף, ישר, נחוש למלא את המשימות שהוטלו עליו. בכוח סגולות אלו, שהתחשלו בקריירה בטחונית ארוכה, למן ימי ההגנה בחיפה ועד לארגון חיל האוויר ולהקמת חיל השריון, רכש לעצמו מוניטין של איש עשוי ללא חת, הראוי למלא גם תפקידים ציבוריים חשובים, לאו דווקא בטחוניים. התכונות האלו הביאו אותו לראשות רשות הנמלים. שם התוודע לסקוב לפניה של המציאות הישראלית שלא הכיר. פגש, ונפגע. הגבר המוצק הזה עמד משתאה מול כוחו והתנהגותו של ועד הפועלים בנמל אשדוד, ניסה לקרוא אותו לסדר, להטיל עליו מרות, לבוא עימו בדברים – עד שנשבר ופרש. אני זוכר פגישה עם לסקוב בדירתו בתל-אביב, באמצע שנות השבעים. באתי אליו כדי להבין כיצד איש כמוהו, עתיר ניסיון ניהולי, יוקרה ואמונה בדרכו, מוצא את עצמו ניגף בפני יהושע פרץ, ראש ועד העובדים בנמל אשדוד. לסקוב הסביר לי כי הוא היה רגיל עד אז להניח שאם פותחים את הברז זורמים ממנו מים, ואם סוגרים את הברז, הזרם נפסק. בעימות שהיה לו עם ועד העובדים בנמל אשדוד נוכח שכללי המשחק השתנו לחלוטין. שמלה אינה מלה, שההייררכיה המקובלת ביחסי העבודה בין ההנהלה לעובדיה שוב אינה תקפה, שהממשלה אינה מפעילה את סמכותה ומעדיפה להיכנע לסחטנות העובדים. איש שיחי לא ביטא את האבחנות האלו במפורש – הוא היה גנטלמן מרובע, שספג חינוך בריטי ונזהר מלפגוע בממונים עליו – אבל זו היתה משמעות דבריו. לסקוב מצא את עצמו נאלץ להיכנע להתנהגות פרועה של יהושע פרץ וחבריו – והוא לא יכול היה לשאת זאת. ועד העובדים בנמל אשדוד אכן שינה את כללי המשחק ביחסי העבודה בארץ. הוא הכתיב את רצונו ואילץ את המדינה לציית לתביעותיו. לא פעם גלשו תביעותיו מעמידה על דרישות לגיטימיות אל עבר גחמות וסחטנות שערורייתיות. באחד המקרים השבית יהושע פרץ את הנמל משום שזקיף חדש בשער, שלא הכיר את יו"ר הוועד, דרש ממנו להזדהות, והיו"ר נעלב. נמל אשדוד התקבע בתודעה הציבורית כמקום עבודה בעייתי, קשה לניהול, שם נרדף לזירה ששומר נפשו ירחק ממנה. הכוח המוגזם של ועד הנמל נתפס עד היום כמקל התקוע במנגנון הניווט של ההנהלה ומסכל את תנועתו. בד בבד חוללה עוצמתו של הוועד תהליכים של נפוטיזם והשחתת מידות שמובאים לא פעם לידיעת הציבור. כך קרה גם בחברת החשמל. גם שם איבדה ההנהלה – ויהיו המנכ"לים או יושבי-הראש של החברה מוכשרים ומסורים ככל שיהיו – את יכולתה לעצב את דמות החברה ולקבוע את סדרי העדיפות שלה. וכך קרה גם ברשות השידור. הבון-טון בימים אלה הוא להדהד בתקשורת את גרסת אגודת העיתונאים ונציגי העובדים ברשות השידור, כאילו מוקד החולי המאיים על קיומה של הרשות הוא המעורבות הממשלתית בניהול ענייניה. בלי להמעיט בחשיבות כינונה של מסגרת ארגונית חדשה שתנתק את רשות השידור מתלות כלשהי במערכת הפוליטית, עושים לעצמם עובדי הרשות חיים קלים כשהם מצניעים את אחריותם המכרעת של ועדיהם להתמוטטותה. כמו בנמל אשדוד ובחברת החשמל, צברו הוועדים ברשות, בראשם ועד הטכנאים, עוצמה שסיחררה את ראשיהם וטישטשה את יכולתם להבחין בין ראוי לפסול. נציגי העובדים ברשות אמנם טוענים כי הכוח שבידיהם הושג ברשות ובסמכות, בהתאם להחלטות הוועד המנהל של הרשות והיו"ר שלה לדורותיהם, אבל זו היתממות: הם יודעים היטב עד כמה הושחת מוסר העבודה ברשות כתוצאה משכרון הגבהים שתקף את הוועדים. נציגי העובדים מצביעים על שורה של החלטות ניהוליות שגויות – החל מההשקעה בהקמת בניין הרשות במתחם שערי-צדק הישן, דרך קיצוץ האגרה ועד להקצאת תקציבים לא נבונה ברכישת זכויות שידור – כגורמים העיקריים למשבר הכספי שהרשות נתונה בו. זו הצגה חלקית בלבד: ועדי העובדים מילאו תפקיד ראשי בתרבות הניהולית הקלוקלת שהתפתחה ברשות, ותביעותיהם המופרכות שמו לאל גם את הנסיונות להבריא אותה. גם אם הצגת מצב זו עושה עוול לוועדים, עליהם להבין שזו תדמיתם. הם נתפסים כחבריהם של ועדי העובדים בחברת החשמל ובנמל אשדוד. הצעד הראשון, ההכרחי, להבראת רשות השידור ולרכישת אהדת הציבור למאבק העובדים הוא ביטול הסכמי העבודה הקיימים ברשות ובהשתתת יחסי העבודה על בסיס חדש לחלוטין.

הפרקליטות: מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 משה נסטלבאום ממשיך להתנכל לכפופים לו, שהתלוננו והעידו נגדו במסגרת חקירת נציבות שירות המדינה; נסטלבאום מכחיש: נציבות שירות המדינה רודפת אותי

מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1, משה נסטלבאום, ממשיך להתנכל לעובדים הכפופים לו שהתלוננו והעידו נגדו במסגרת חקירת נציבות שירות המדינה. כך עולה מעדויות שהעבירה פרקליטות המדינה לבג"ץ, לקראת דיון בעתירה הדורשת להעביר את נסטלבאום מתפקידו. לטענת עובדים בכירים בערוץ 1, נסטלבאום עוקף את האיסור שהוטל עליו לשמש מנהל ישיר של המתלוננים נגדו, מנסה לפגוע בעבודתם ומאיים בצפוי להם בעתיד. נסטלבאום מצדו מכחיש כל התנהלות בלתי תקינה מצדו וטוען כי נציבות שירות המדינה רודפת אותו ונוקטת אכיפה בררנית. בתחילת השנה הגישה נציבות שירות המדינה תובענה משמעתית נגד נסטלבאום לאחר שכמה עובדים הכפופים לו התלוננו והעידו, בין היתר, כי פנה אליהם באמירות שהן בבחינת הטרדה מינית. על אף שנציבות שירות המדינה המליצה לרשות השידור להעביר את נסטלבאום מתפקידו הניהולי, החליט הוועד המנהל של הרשות להימנע מכך והתחייב ליצור "נתק ארגוני וכפיפותי בין מר נסטלבאום לבין עדי התביעה עד לגמר ההליכים המשמעתיים". בשל כך עתרו אגודות העיתונאים של תל-אביב וירושלים לבג"ץ, בדרישה כי יורה לרשות השידור להעביר את נסטלבאום מכל תפקיד ניהולי ברשות, לפחות עד שתסתיים התובענה המשמעתית נגדו. ביום שני הקרוב אמור להתקיים דיון בעתירה, ולקראתו הגישה מדינת ישראל, באמצעות עו"ד יובל רויטמן, עדכון על ההתפתחויות האחרונות. "המדינה עומדת על עמדתה [...] כי יש להורות על קבלתה של עתירה זו ועל העברתו מתפקיד של מר נסטלבאום עד לבירור התובענה המשמעתית כנגדו", נכתב בתגובת פרקליטות המדינה שהועברה לבג"ץ. לפי הפרקליטות, הצהרת מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם כי יבטיח את קיומו של הנתק הארגוני והכפיפותי בין נסטלבאום לעדי התביעה נגדו אינה עומדת במבחן המציאות. המדינה מונה שורה של תלונות שלפיהן נסטלבאום ממשיך להתנכל לעובדים שהעידו נגדו. בשלהי אוגוסט האחרון פנה עורך "מבט" אבי מוסקל לעו"ד אילה הוניגמן-ליפץ מנציבות שירות המדינה והתלונן כך: "מאז נקראתי להעיד בעניינו בנציבות שירות המדינה, לא חדל מר נסטלבאום מלנסות להשפיע על עבודתי". לפי החלטת הוועד המנהל ברשות השידור, מוסקל היה אמור להיות כפוף בימים אלה מינהלית ומקצועית לאלון מזר, ממלא-מקום מנהל חטיבת החדשות, אלא שלדבריו, "מאז הגשת העתירה לבג"ץ בנושא, החל מר נסטלבאום להפגין בגלוי ובמישרין את העובדה שהוא מנהל אותי". מוסקל מציין כדוגמה מקרה שבו יצר קשר עם מזר בבקשה לקבל אישור לדיווח לווייני מקהיר. לדבריו, "תוך דקות הופיע מולי פיזית מר נסטלבאום, שאמר בקול רם, בנוכחות אחרים בחדר החדשות: אני מבין שביקשת אישור ללוויין, תברר מי יכול לשדר לך ותחזור אלי כדי שאאשר לך את זה". כמה ימים קודם לכן פנה אליו נסטלבאום בטלפון וביקש ממנו להעביר אליו את הליין-אפ של המהדורה. "יודגש כי הוא יכול היה להשיג את מבוקשו גם מבלי לפנות אלי, אך בחר לעשות זאת ישירות באמצעותי", כתב מוסקל לנציבות. המקרה שהוביל את מוסקל להתלונן אירע באוגוסט האחרון, אז פנה אליו רכז הכתבים אדי אהרונוף, שאותו מגדיר מוסקל כ"איש אמונו של נסטלבאום", וביקש ממנו להכין כתבה על שיתוף פעולה בין להקת אתניקס לרשת ג. כשמוסקל השיב כי כל הכתבים עסוקים אמר לו אהרונוף: "אני חושב שאתה לא מבין את המצב, זו הוראה של נסטלבאום!". אחרי שמוסקל הבהיר לרכז הכתבים כי אינו כפוף לנסטלבאום, ענה לו אהרונוף: "אם כך, זו הוראה שלי". בתגובה אמר לו מוסקל כי הוא מקבל הוראות רק מאלון מזר. בעקבות התקרית הוציא נסטלבאום נוהל עבודה חדש שלפיו "עורכי המהדורות, הכתבים והתחקירנים כפופים לרכז המערכת והוא עבורם הסמכות המינהלית והמקצועית". מוסקל טוען כי "מעבר לבעיה המינהלית החמורה בהכפפת עדי תביעה לנתבע באמצעות שליחו, הרי שמדובר בנוהל שאין לו אח ורע במערכות עיתונאיות מקבילות. עורכי המהדורות המרכזיות בערוצים 2 ו-10 אינם כפופים לרכז המערכת. שינוי כפי שמבקש מר נסטלבאום להכניס מרוקן מתוכן למעשה את תפקיד עורך המהדורה, מאחר שהסמכות העיתונאית עוברת לידיו של רכז המערכת". מוסקל טען גם שנסטלבאום מנסה להרחיק אותו כליל ממהדורת "מבט". במקביל לתלונת מוסקל פנה העורך אסף אפרתי, אף הוא עד בתובענה נגד נסטלבאום, בתלונה משלו. כמו מוסקל, גם אפרתי ביקר את מינויו של אהרונוף כממונה מטעם נסטלבאום, והתלונן כי מעשיו של נסטלבאום עולים לכדי "הטרדת עד". "מכתבו של נסטלבאום [שבו הוא מבהיר כי העורכים כפיפים לרכז הכתבים] מדיף ריח רע של ניסיון נואל לעקוף את החלטת הוועד המנהל בדבר ההפרדה מהעובדים הכפופים לסמכותו של נסטלבאום המשמשים עדי תביעה בתובענה העומדת ותלויה נגדו בנציבות", כתב אפרתי. "ישנה כאן מגמה מתמשכת וברורה של כרסום במעמדי כעורך חדשות וניסיון להכפיף אותי לרכז המערכת, שלא כדין, וזאת בשל היותי עד תביעה במשפט של נסטלבאום". לפי אפרתי, אחרי שהעדים בתובענה נגד נסטלבאום התלוננו כי עצם הוראתו הישירה אליהם מפרה את ההתחייבות לשמור על חיץ ניהולי בינו לבינם, מצאה ההנהלה פתרון: מכתב מממלא-המקום מזר, שלפי אפרתי "אינו אלא העתק הדבק" למכתבו של נסטלבאום, "ללא כל סייג ו/או הערה". לפי המסמכים שמציגה פרקליטות המדינה, מוסקל ואפרתי אינם המתלוננים היחידים. גם יאיר ויינרב, כתב כלכלי בחטיבת החדשות, טען להתנכלות מצד נסטלבאום על רקע מסירת עדות נגדו. לדבריו, הוא קיבל מסרים מכיוונו של נסטלבאום ולפיהם "אין לו מה לחשוש למשרתו כל עוד ההליך המשמעתי נגד העובד [נסטלבאום] מתנהל". בנציבות שירות המדינה עמדו על כך כי "מן ההן למד מר ויינרב את הלאו, הווה אומר, בתום ההליך המשמעתי כנגד העובד, יהיה לו ממה לחשוש". פרקליטות המדינה מזכירה גם את המקרה של יגאל רביד, אחד המתלוננים נגד נסטלבאום, שביולי האחרון קיבל צו הגנה זמני ממבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא. בעקבות התערבות מבקר המדינה נחתם באוגוסט האחרון הסכם גישור בין רביד למנכ"ל הרשות בן-מנחם, ובו סוכם כי רביד יחזור להגיש תוכניות ברשת ב ובטלוויזיה. בשבוע שעבר שלח רביד מכתב למבקר המדינה ובו הוא מעדכן אותו באשר למצבו ומודיע כי "שום סעיף בהסכם לא התקיים עד כה, למרות בקשות חוזרות ונשנות". לדברי רביד, למרות סבב שיבוצים חדש של מגישי תוכניות אקטואליה ברשת ב, עבודתו ברדיו הופסקה. בטלוויזיה, הוא ממשיך ומעדכן, "דבר לא קורה למרות פניותי", וכן "נעשה ניסיון לסכל הנחיה של אירוע השקת תוכניות חדשות, שהפך לניסיון לסכסך ביני לבין עובדים שתומכים בי". כמו כן, טוען רביד, "נעשו נסיונות לתכך ולסכסך ביני לבין עודד שחר, יואב קרקובסקי ואחרים". רביד מוסיף וכותב למבקר המדינה כי נעשה גם ניסיון לסכל את חידוש תוכנית הטלוויזיה בהנחייתו, "כך היה". "מתברר כי אחרי שהודחתי מכך היה ומחדשות השבת, ההנהלה חידשה את כך היה כפינה (עם אותות התוכנית וזיהויה) כחלק מחדשות השבת!! חוץ מהמהלך הנבזי והשקוף רוצים כעת שתי תוכניות כך היה שאולי גם תתחרינה זו בזו", כותב רביד. לדבריו, אחרי שמערכת "כך היה" הכינה רשימת תכנים לשנה הקרובה, החליטה ההנהלה לקצץ את התוכנית משעה ל-28 דקות ולחייב את המערכת להתעלם מנושאים היסטוריים כלליים ולהתמקד בנושאי בידור בלבד. "זוהי רק התמצית על קצה המזלג", כתב רביד למבקר המדינה. בשל הצטברות התלונות על נסטלבאום פנה לפני כחודש עו"ד אסף רוזנברג מנציבות שירות המדינה במכתב ליו"ר הרשות אמיר גילת ובו ביקש כי התלונות נגד נסטלבאום "תיבדקנה ותטופלנה". עו"ד רוזנברג מנה את המקרים המצוטטים לעיל, וכתב לגילת: "אנו רואים בחומרה רבה את התלונות מצד עדי תביעה המלינים על כך שהחיץ הניהולי בינם לבין העובד לא מקוים בפועל ואת טענותיהם להתנכלות מצד העובד [נסטלבאום]. [...] הדעת אינה סובלת מצב דברים בו מספר עדי תביעה, שאינם קשורים זה לזה, פונים ומביעים מצוקה קשה נוכח התנכלות שחווים, לטענתם, מצד העובד, וזאת אך ורק בשל העובדה שמילאו את חובתם ומסרו עדות בהליך המשמעתי". נסטלבאום לא נותר חייב. בתגובה למכתבו של עו"ד רוזנברג מנציבות שירות המדינה שיגר מכתב חריף ביותר ובו טענות אישיות נגד עו"ד רוזנברג בפרט והנציבות בכלל. לדברי נסטלבאום, עו"ד רוזנברג "ממשיך במסע הרדיפה נגדי כשהוא מנצל לכאורה את מעמדו ואת כוח המשרה [...] נוצר בלבי הרושם כי עו"ד רוזנברג בחר לנצל את שמי כדי שישמש מנוף לקידומו האישי, כמי שתאוות הפרסום אצלו אינה יודעת כנראה גבולות". לדבריו, עו"ד רוזנברג פועל מתוך "תאוות נקם בלתי נשלטת, שמביאה אותו לכתוב דברי הבל שאין בינם ובין חיץ ניהולי ולא כלום". במכתבו הביע נסטלבאום בין היתר זעם על כך שעו"ד רוזנברג הציג אותו כמי שחשוד ב"עבירות של הטרדה מינית" ולא בעבירות של הטרדה מינית מילולית. "לא ברור לי האם עו"ד רוזנברג הוא אב לילדים או סב לנכדים, ואולם ברור לי שגם הוא יודע שרצח האופי שנעשה לי על-ידי אגף המשמעת שהוא עומד בראשו, ובכלל זה הצגתי כמטריד מיני, הוא מעשה חמור ביותר, שבבוא העת אקדיש לו את הזמן הנדרש". לגופן של הטענות כתב נסטלבאום כי החלטת הוועד המנהל שלא להעבירו מתפקידו התבססה על חוות דעת מקצועית מפורטת שהכין עו"ד רון גזית לבקשת היועצת המשפטית של רשות השידור. נסטלבאום מוסיף כי מעולם לא העביר ליאיר ויינרב שום מסרים. "השיטה המוכרת שעל פיה א.א.א, אשה אחת אמרה, יפה אולי למדורי רכילות, אבל בוודאי שאינה יכולה לשמש טיעון או קביעה מצדו של הממונה על המשמעת, שחייב לדייק בדבריו ולהסתמך על עובדות בלבד", הוא כותב. בנוגע לטענותיו של מוסקל כותב נסטלבאום כי דבריו "אינם נוגעים לחיץ הניהולי ואין כל קשר בין המכתב שנשלח לכל עורכי החטיבה לבין החיץ הניהולי. [...] מאז מינויו של אדי אהרונוף לרכז הכתבים לפני כשנה וחצי, מסרב אבי מוסקל לקבל את סמכותו. ואולם מוסקל אינו יכול לקבוע מי יהיו הממונים עליו ומי יהיו מנהליו [...] טענתו של מוסקל לגבי התנכלות קשה כלפיו משוללת כל יסוד. איש לא ניסה להרחיק את מוסקל מעריכת מבט ואיש גם לא שוחח איתו על כך". לפי גרסת נסטלבאום, החלטתו "להדק את הקשר בין ריכוז הכתבים וצוות התחקירנים" אינה אלא "החלטה ניהולית רוחבית ואין מדובר בשום הפרה של חיץ ניהולי". במקביל לתגובות הזועמות על התלונות נגדו, מאשים נסטלבאום את עו"ד רוזנברג שאינו עושה את תפקידו כראוי, שכן לדבריו, הוא אינו פועל לטפל בתלונות שהוא עצמו הגיש, באמצעות בא-כוחו עו"ד יוסי כהן, נגד יגאל רביד. לדברי נסטלבאום, "במשך קרוב לשנתיים מנהל נגדי יגאל רביד, עד מס 2 בקובלנה שהוגשה נגדי, מסע הכפשות חסר תקדים, כשהוא אינו בוחל במלים. אבל עובדה זו נעלמת מעיניו של עו"ד רוזנברג. עובדה היא שלא נעשה דבר מרתיע שיביא להפסקת רצח האופי המתנהל נגדי ונגד עדי תביעה אחרים המופיעים במשפטי. [...] עו"ד רוזנברג בוחר לנהוג באכיפה בררנית ומסרב להכריע בעניינן של 5 תלונות שהגיש פרקליטי [...] בעוד שכל תלונה שמוגשת נגדי, גם אם מדובר בתלונת כזב, נבדקת מיד ודיני נחרץ גם אם לא מתבקשת תגובתי". לטענת נסטלבאום, "עו"ד רוזנברג בוחר לאתרג את מר רביד ולהמשיך במסע הרדיפה נגדי מבלי שהוא טורח לבדוק את העובדות". פרקליטות המדינה צירפה את מכתב התגובה של נסטלבאום לעדכון שהעבירה לבג"ץ וציינה כך: "יש להצר על סגנונו של מכתב זה, שאינו עולה בקנה אחד עם דרך ההתבטאות המצופה מעובד ציבור בכיר, בפרט כשהוא מתייחס למי שאמון על אכיפת המשמעת בשירות המדינה, והפועל בתום לב על מנת לבצע את תפקידו. יתר על כן, ניתן היה לצפות לתגובה ניהולית מצד הממונים על מר נסטלבאום, נוכח סגנונו של המכתב האמור, דבר שלמיטב הידיעה לא נעשה". בג"ץ 4051/13

פרשת דנקנר חוזרת ואיתה המחנאות העיתונאית | "גלובס" מסקר את כתב האישום הצפוי נגד ליברמן | כספית ומרגלית ממשיכים להתכתש על רקע יריבות אשכנזי וברק

"להעמיד לדין את דנקנר וקינן", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", המוקפת מרכאות ובאה אחרי כותרת הגג: "זעזוע בצמרת בנק הפועלים לאחר שהמשטרה המליצה". "המשטרה ממליצה: כתב אישום נגד דני דנקנר ומנכ"ל בנק הפועלים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "המשטרה: להעמיד לדין את דנקנר וקינן" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "טלטלה במערכת הפיננסית", נכתב בכותרת המשנה של "הארץ", "הפרקליטות תכריע אם להעמיד לדין את היו"ר לשעבר דני דנקנר בגין קבלת שוחד, ואת המנכ"ל ציון קינן בגין מרמה והפרת אמונים. המשטרה: קינן הציג מצג כוזב כדי לאשר הלוואה של 14 מיליון שקל ליו"ר". ב"מעריב" נדחקת המלצת המשטרה ביחס לצמרת בנק הפועלים, בעבר ובהווה, למשבצת לא גדולה בתחתית שער העיתון. הכותרת המרכזית מוקדשת למאמר בסגנון בכייני ומתלהם, אך עם תוכן שיכול לעורר הזדהות, על דעיכתו של מעמד הביניים בישראל. ב"ידיעות אחרונות" דנקנר וקינן נעדרים לחלוטין מהשער. הכותרת הראשית מדווחת על פינוי השגרירות והקונסוליה בטורקיה עקב חשש מפני התקפות חיזבאללה. הסיקור הנוכחי – תמיכה בולטת ותקיפה של "הארץ" ו"דה-מרקר" בבנק ישראל, ההצטרפות של "ישראל היום", העמדה המסויגת של "כלכליסט" ו"ידיעות אחרונות" ("כלכליסט" לא יוצא היום בגרסתו המודפסת, והדברים מכוונים לסיקור אתמול באתר. מעניין יהיה לראות כיצד יתנהל "כלכליסט" המודפס בשבוע הבא), הסיקור המינורי יותר של "מעריב" – הוא שחזור של היחס העיתונאי לפרשת דנקנר כשזו היתה בעיצומה, בעימות המתוקשר בין בנק ישראל (סטנלי פישר ורוני חזקיהו) ובין בנק הפועלים (שרי אריסון ודני דנקנר), או אם תרצו: בין ההון לשלטון. ואם תרצו: בין אחד המפרסמים הגדולים במשק, בעל השפעה גדולה על מפרסמים גדולים אחרים, ובין פקיד. "נפתח ונגיד בצורה ברורה – אם הפרקליטות תגיש כנגד מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן כתב אישום, יהיה עליו לפרוש מתפקידו באופן מיידי. מנכ"ל בנק שהוא נותן האשראי השני בגודלו במשק, עם 2 מיליון לקוחות קמעונאיים, לא יוכל להמשיך לתפקד כשמעליו מרחפת עננת חשדות כבדה, זה פשוט לא הולך ביחד", כותב עירן פאר ב"גלובס" תחת הכותרת "קינן יישאר מנכ"ל בנק הפועלים כל עוד לא יוגש נגדו כתב אישום" (באתר האינטרנט). "מפגן הכוח של קינן התרחש בחתונת בנו, בה התייצבו כל הלווים הגדולים של בנק הפועלים. האם ראוי שהאיש האחראי על הענקת אשראי במיליארדי שקלים לאנשי עסקים יקיים עימם יחסים חברתיים?", שואל חגי עמית ב"דה-מרקר". בטורו הקבוע במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מזכיר מרדכי גילת פרשה אחרת הקשורה לבנק הפועלים. לטענתו, נגד קינן התנהלה חקירה משטרתית סמויה בנוגע לעזרה שהגיש "לחבר מפורסם שלו מעולם העסקים, הנמצא בהליכי גירושים, בקידום ובזירוז הטיפול בתיקו". לפי גילת, פרקליט המדינה משה לדור וראש אגף החקירות יואב סגלוביץ "מרחו" את התיק, אולם המתלוננת "לא מוותרת" וצפויות התפתחויות. "כתב אישום לליברמן" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, עתיד להודיע בימים הקרובים על החלטתו להעמיד לדין את שר החוץ אביגדור ליברמן, בכפוף לשימוע, בעבירות של מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ושיבוש מהלכי משפט", כותב יובל יועז. "לגלובס נודע כי היועץ החליט שלא לכלול בטיוטת כתב האישום נגד ליברמן את עבירת השוחד. באשר לעבירת קבלת דבר במרמה, היועץ עדיין מתלבט. בלשכת היועץ צפויים דיונים נוספים בימים הקרובים, שיוקדשו לניסוח, וההחלטה צפויה להתפרסם בשבועיים הקרובים". עוד כותב יועז: "בזירה הפוליטית, המהלכים ימשיכו להיגזר מלוח הזמנים של הפרשה. ליברמן כבר הודיע בעבר כי לא יוותר על שימוע. כתוצאה מכך, רק במועד שבו תתקבל החלטה סופית על העמדתו לדין, אחרי שקילת טענותיו בשימוע, יחויב ראש הממשלה להעביר את ליברמן מכהונת שר. עד אז צפויים חודשים ארוכים, אף שווינשטיין ופרקליט המדינה לדור הכריזו על קיצור כללי במשכי הזמן הניתנים לסניגורים ללמוד את חומרי החקירה לפני שימועים. "כל התפתחות אחרת במישור הפוליטי – בין אם בדמות פרישת סיעתו של ליברמן מהקואליציה, הקדמת הבחירות או תוכנית מדינית חדשה – תתורגם מיידית ללחצים ישירים ועקיפים על לשכת היועץ המשפטי. אפשר שתקום דרישה לאתרג את ליברמן ולמנוע ממנו את הטרדה הכרוכה בהעמדה לדין, בשעה שבפיו בשורה מדינית או פוליטית חדשה. מבחנו של וינשטיין יהיה בהותרת כל השיקולים הזרים מחוץ לחדר. מבחן בוזגלו מעולם לא היה רלבנטי יותר". "גם וגם. זו שיטת עבודה, חלק מהקמפיין של ליברמן", כותבת באותו עיתון סטלה קורין-ליבר, "גם להיות בממשלה וליהנות ממנעמי השלטון וגם ללכת לבחירות במעמד של אופוזיציונר לוחם. [...] כך היה בממשלת אריאל שרון וגם בממשלת אהוד אולמרט. [...] לשבור שמאלה. עד כמה שזה נשמע הזוי, כמעט מטורף, זו בדיוק הציפייה מליברמן הסופר-מתוחכם. האפשרויות לעשות זאת רבות ומגוונות – בין בדרך של התחברות פוליטית-מפלגתית זמנית, בין בגיבוש ובפרסום תוכנית מדינית עדכנית לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של חילופי שטחים ואוכלוסיות (כפי שהופיעה בספרו האמת שלי). זה משרת את שתי המטרות המרכזיות שלו: אישית – הוא צריך להוריד מגבו את כובד התיק המשפטי; פוליטית – בדרך להעצמת כוחו, עליו לאסוף סביבו גם את קולות מרכז המפה הפוליטית. "ליברמן מכיר היטב ומקרוב את האקסיומה הישראלית: שברת שמאלה – הפכת למחמד התקשורת. הבן יקיר לי. זה קרה לאריאל שרון, זה קרה לאהוד אולמרט. המעבר ממצב של ימני למצב של אתרוג שמור ומוגן כולל בתוכו ציפייה שמערכות האכיפה יידעו להגיב בהתאם ויאפשרו למנהיג פוליטי מדיני מבטיח לצאת בזול מחשדות כבדים על שחיתות וטובות הנאה אישיות". "14 הרוגים בהפגנות בלוב", נכתב בכותרת על שער "הארץ", "צבא בחריין הרג שלושה מפגינים בכיבוש הכיכר". "גם בתימן נמשכו העימותים האלימים בין תומכי הנשיא עלי עבדאללה צאלח לבין מתנגדיו – זה היום השביעי ברציפות", כותב אבי יששכרוף בידיעה עצמה. "מלך בחריין ושליט לוב ראו איך הופל מובארכ והחליטו שרק דיכוי אכזרי ישאיר אותם בשלטון. כוחות הביטחון יורים במפגינים: עשרות נהרגו, בתי-החולים מתמלאים פצועים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" תחת המלים "היד הקשה" וליד תצלום של "טנקים ברחובות בחריין". "מנהיגים בסכנה" היא הכותרת הראשית (או לפחות כותרת בולטת במיוחד; עיצוב השער לא ברור) של "מעריב", הבוחר בתמונה של "המחאה האלימה ברחובות צנעא, בירת תימן, אתמול", ללוות את הדיווח על "הדומינו בעולם הערבי" ש"הופך בהדרגה לצונמי של מחאה עממית" (אם ההתפתחויות ימשיכו להתפתח ו"היד הקשה" לא תוכל להמונים, הרי שיש כבר קלישאה מוכנה ל"מעריב" לכותרות יום שישי הבא: "הצונמי בעולם הערבי הופך לדומינו של מחאה עממית"). "מיליונים בעולם הערבי נמצאים באופוריה, אבל בירושלים מודאגים, כיוון שהמכנה המשותף הרחב ביותר בעולם הערבי הוא השנאה לישראל", כותב בועז ביסמוט בכתבה על העולם הערבי במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". ביסמוט, עורך חדשות החוץ של העיתון, מוביל בו קו עוין להתפתחויות במדינות ערב, מחשש לעליית כוחות קיצוניים. באותו מוסף כותב דורי גולד כי דמוקרטיזציה בעולם הערבי היא "אינטרס ישראלי". "לישראל יש אינטרס מובהק לראות שהמדינות בסביבתה יאמצו ערכים דמוקרטיים אמיתיים. למעשה, העדר דמוקרטיה בעולם הערבי סייע בהנצחת הסכסוך הערבי-ישראלי בעשורים האחרונים". לפי גולד, השנאה לישראל לובתה על-ידי המשטרים הרודניים, שהשתמשו בה ככלי לשימור שלטונם. סבר פלוצקר פותח את טורו השבוע במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" בראיון עם שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים ושותפו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני לדרישות השונות ממשרד האוצר ולאיומים בעיצומים הנלווים אליהן. הראיון מוקדש להצהרה של ברוש כי לא יסתפקו ב"חבילת ההקלות הרזה" של נתניהו ושטייניץ, ומאשים את שר האוצר שלא נהג כשורה בכך שהשתמש ב-12 מיליארד שקל עודפי המסים להקדמת פרעון חובותיה של המדינה. במדור הדעות של "הארץ" תוקף נחמיה שטרסלר בבוטות עצית אופיינית את ברוש, מבקר אותו על האיום בשביתה ועל החבירה ליו"ר ההסתדרות, ולבסוף, בסוף הטור ממש, בקרשצנדו, מאשים אותו בכך ש"מבחינת דעותיו הכלכליות הוא מתאים דווקא למרצ" וקורא לו להתחרות על תפקיד יו"ר המפלגה. העובדה שזהות רעיונית עם מרצ יכולה להיות מודפסת ב"הארץ" על-ידי עורך בכיר כהאשמה חמורה מלמדת משהו על הצרימה הפנימית שמלווה את העיתון הזה כבר עשרות שנים; העובדה שאותו עורך כבר אינו בכיר כשהיה מלמדת גם היא משהו. שפתיו המשוכות בחיוך מבוכה מעט מאיים של מו"ל "ידיעות אחרונות", העורך האחראי ארנון (נוני) מוזס, מופיעות היום בשולי עמוד השער של מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "מי מנסה להביא לבחירות – ולמה", שואלת ההפניה לכפולת עמודים שמקבל מתי טוכפלד כדי לכתוב על הנושא הבא: "מה משותף לטייקונים ולבעלי אינטרסים כלכליים, לאריה דרעי ולחיים רמון, לידיעות אחרונות ולאנשי קדימה? כולם, ועוד גורמים נוספים, מעוניינים בהקדמת הבחירות. אולם, גורמים בליכוד, בישראל-ביתנו ובש"ס, כמו גם גורמים באופוזיציה, מאמינים שממשלת נתניהו יציבה, לא הפסידה עד כה באף הצבעה ותשלים קדנציה מלאה. כפי שהדברים נראים עכשיו, הבחירות הבאות יתקיימו במועדן ב-2013". כתבה לגיטימית לחלוטין, כמובן, אבל מה שאירוני וקצת עצוב בה הוא שאפשר היה לפרסם אותה כתבה בעיתון של מוזס, כשאת "ידיעות אחרונות" מחליף "ישראל היום" בתור המכשיר התקשורתי שמטרתו לשמר את השלטון. ומה שעוד יותר עצוב ומעט אירוני הוא האופן הדמוני שבו מוכרים לציבור את הניסיון הבסך-הכל חוקי ודמוקרטי של אנשים לשנות – או לשמר – את השלטון הנבחר. באותו מוסף, דן מרגלית מנצל את טורו הקבוע כדי לבוא חשבון עם עיתונאי "מעריב" בן כספית, על רקע ההאשמות שהטיח כספית במרגלית כי הוא משרתו של שר הביטחון אהוד ברק, וכי הספר שהוציא יחד עם רונן ברגמן על הרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי, ופרשת הרפז, הוא דברור גרסתו של ברק. מרגלית מדגים כי כספית כתב את ביקורתו לפני שעיניו שזפו את הספר, ומקדיש את רוב הפסקאות לציטוט התנצלויות של כספית על פרסומים עיתונאיים שלו, בפרשות שאינן קשורות למחלוקת הנוכחית (עד לפרשת אוחנה מגיע מרגלית), כדי להוכיח שהוא "דוקטור למשגים", וגם כנראה סתם להנאתו. כספית, לעומת מרגלית, דווקא מספק בטורו מידע ממשי ומעניין (ומרגלית יאמר: עד שיתברר כי הוא שגוי). לפי כספית, שר הביטחון התייצב בפני ועדת המשנה לשירותים חשאיים כדי לגלות מה עמד מאחורי ההאשמות הכבדות שהטיח באשכנזי. התברר, לפי כספית, כי מדובר בגיבוי שאשכנזי המשיך לתת לבועז הרפז גם בשבועות האחרונים. כספית מספק אישוש מהגורמים המוסמכים הקשורים בעניין לכך שטענה זו אינה נכונה. או בלשונו של כספית: שקר גס. כספית מקדיש עוד חלק גדול מטורו, המתפרש על פני שלושה עמודים, לפרשת הרפז, שהיא אצלו פרשת ברק ("ועיתונאי החצר"), כותב כי למרות השמועות על עסקאות נשק אפלות, טרם נמצאה להן, לדבריו, ראיה, ממשיך בקעקוע עוד פרט מידע מתוך הספר של מרגלית וברגמן, וגם מודה כי טרם קרא אותו. "השורדת שלא תוכלו להישאר אדישים אליה", לשון ההפניה על שער "ידיעות אחרונות" לראיון במוסף "7 לילות" עם משתתפת בתוכנית ריאליטי (מפיקת-אירועים-אשת-כדורגלן-לשעבר-עם-חזה-מסיליקון). מה שמזכיר שוב את האיום החמור ביותר, המתגבר והולך, על תוכניות הריאליטי: האדישות. זו רק אחת הסיבות שהפריק-שואו הולך ומקצין, עם טיפוסים שאומרים דברים כמו: "לא מעניין אותי מה יגאל עמיר עשה, אם הבנאדם יבוא וירצה לעשות אירוע, אני לא אגיד לו לא. אני פה בשביל לשמח אנשים. אבל יש דברים שאני לא מוכנה לקבל באירוע, כמו אנשים בגינס" (מתוך הראיון). עוד ב"7 לילות": "סודו של אמנון דנקנר הוא סודו של בדחן חתונות עממי: הוא יודע בדיוק מה הקהל רוצה לשמוע", מסכמת כותרת המשנה את ביקורתו של יוני ליבנה על ספרו החדש של דנקנר. הכותרת היא "זה ייגמר בטחורים". יואב קרני נפרד ב"גלובס" מפרופ מיכאל הר-סגור ותוכנית הרדיו שלו בגלי-צה"ל. ולמרות עדותו שלו, נפרד בטור גם, אולי, ממשהו בו עצמו.

פרשן "ישראל היום" מאיים בהשמדת הפלסטינים | "ידיעות אחרונות" מוצא סיבה לשוחח עם בן למשפחת ארצי | מהפך בדיווח על דפני ליף

התבטאות של שר החוץ האמריקאי גון קרי בדבר עתיד מדינת ישראל תופסת את הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר. "יש כרגע שגשוג וביטחון רגעיים בישראל, אבל זו אשליה", אמר קרי במהלך סוף-השבוע, לפי התרגום שמופיע ב"ידיעות אחרונות". "כל זה ישתנה אם השיחות ייכשלו", הוסיף. "קרי מאיים", נכתב בראש שער "ידיעות אחרונות". בעיתון, שהקדיש לאחרונה את שערו לאזהרה דומה מפי "100 בכירים במשק", מציעים לשקול בתשומת לב את האיום. "עדיף להיות חכם מצודק", נכתב בשער "ידיעות אחרונות", מעל תמצית טורו של העיתונאי הבכיר שמעון שיפר. "לדברי ישראלים המשתתפים בוועידה [במינכן, שם דיבר קרי], במערכה הזו כבר הפסדנו, והאשמה בכל מקרה תיפול עלינו, שכן הפלסטינים נחשבים לצד הפגוע, לאנדרדוג", מסביר שיפר. "גם אם זה לא בדיוק המצב ויש הרבה צביעות בעמדה האירופית, הרי שכדאי שנתחיל להפנים שזה המצב ועדיף להיות חכם מאשר צודק [...] אם ישראל תסרב, היא תשלם במטבע קשה". ב"מעריב", המתעקש על כותרות ראשיות של יותר משתי מלים, נכתב בראש השער: "קרי מאיים: אשליית השגשוג של ישראל תשתנה אם המו"מ ייכשל". לידיעה המרכזית נלווים כמה טורי דעה, ובהם טור מאת אמנון לורד, שאינו רואה עין בעין עם מזכיר המדינה האמריקאי. לדעתו, מדינת ישראל והרשות הפלסטינית שרויות ב"יציבות מבורכת", או במלים אחרות, "ביטחון שהוא שלום". לורד מאשים את קרי כי דבריו (שנאמרו "במינכן מכל המקומות") מסוכנים, שכן הם "כאילו מזמינים טרור ומוציאים מכרז פתוח להצעות חרם על ישראל". "הארץ", שמזהיר זה שנים מפני לחץ כלכלי בינלאומי על מדינת ישראל בשל המשך כיבוש השטחים בגדה המערבית, דווקא אינו מדגיש את אזהרת קרי מפני השלכות כשלונו של המשא-ומתן. תחת זאת מעניק העיתון את הבכורה ללוח-הזמנים שהציב שר החוץ האמריקאי. "קרי לוחץ: הסכם מסגרת לפני שחרור האסירים במרץ", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה. בכפולה האחרונה של העיתון חתום דניאל אברהם על טור דעה המבקש לשכנע את הקוראים כי אסון גדול יתרגש על מדינת ישראל אם שליחות קרי תיכשל. מאמר הדעה המרכזי ב"הארץ" שמור הבוקר לגדעון לוי, שמכריז דווקא על מותו של פתרון שתי המדינות וקורא להקמת מדינה אחת בין הירדן לים. "ישראל היום", כרגיל במקרים כאלה, מדגיש את התגובה לדברי קרי ולא את הדברים עצמם. "זעם בימין על קרי: שילחץ על אבו-מאזן", נכתב בכותרת הראשית. "הימין", במקרה זה, הם השרים נפתלי בנט ואורי אריאל מהבית-היהודי, שמצוטטים בעמוד השער כאומרים: "לא נולד העם שיוותר על ארצו בגלל איומים כלכליים" ו"זה לא מתווך הוגן", בהתאמה. בנימין נתניהו טרם הביע דעתו בפומבי, אולם סגן השר אופיר אקוניס, הנחשב מקורב לו, מצוטט בכפולה הפותחת של "ישראל היום" כאומר: "קרי מרחיק השלום". גם עיתון "ישראל היום" עצמו, הנחשב מקורב לנתניהו, מוחה נחרצות על דברי קרי. הפרשן הבכיר דן מרגלית ממליץ לנתניהו להמשיך במשא-ומתן, אך מבקר את קרי על התעלמותו מתרומת הפלסטינים לכשלון השיחות. בעל הטור חיים שיין, הכוכב העולה בשמי העיתון, שמאמרו נבחר להוביל את הידיעון היומי של "ישראל היום", בוטה בהרבה. שיין מאשים את שר החוץ של ארה"ב באנטישמיות ("כיהודים, אנחנו זוכרים היטב אמירות בנות מאות בשנים כי יהודים מבינים רק פגיעה בכיסם"), מייחס למדינות ערב אופי נכלולי ("הפכו את השקר והכזב לאמנות ייחודית"), מזהיר כי לחץ על ישראל יביא לתוצאה הפוכה ("כאשר מנסים להכות ביהודים – בוודאי במדינתם – הם מתאחדים, מתחשלים ומחזקים איש את רעהו. הופכים לטיטניום בלתי ניתן לכיפוף"), ומשווה אפשרות של נסיגה מהשטחים הכבושים להשמדת היהודים ("לעולם לא נהיה הרמפה שעליה יבנו ויניעו הזיות ואשליות שמסכנות את קיומנו"). בסיום המאמר מאיים שיין בהשמדת הפלסטינים. הוא מתייחס לטענת סאיב עריקאת, שאמר במהלך סוף-השבוע כי הפלסטינים הם צאצאיהם של הכנענים ועל כן בעלי הזכויות על אדמת ארץ ישראל, ומזכיר: "איך לטפל במורשת הכנענית כבר קיבלנו הוראות מדויקות בתורה". ההוראות, מפי הגבורה, ניתנו בספר "דברים", פרק כ: "לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה". "הכרזתם על גיוס אהוד ברק לתפקיד יועץ מיוחד למנכ"ל יוליוס-בר בשווייץ. מה לדעתך גרם לבנק להעסיקו כיועץ, אף שאין לו רקע פיננסי?", שואל ב"דה-מרקר" סיוון איזסקו את סטפן קמפ, מנכ"ל בנק יוליוס-בר בישראל. "ברק הוא יועץ למנכ"ל יוליוס בר בנושאים גיאופוליטיים", משיב קמפ. "חשוב לגופים פיננסיים לדעת מאיש פנים וממי שהיה בעולם הפוליטי שנים רבות מה קורה מאחורי הקלעים, איזה דיונים נמצאים על סדר היום, מה קורה באזורים שונים של העולם – ולנצל הזדמנויות במקומות אלה". "[...] בנוסף, מכיוון שאנחנו חזקים בקרב קהילות יהודיות, למינוי של ברק יש אפקט פנטסטי עבורנו. כשהמנכ"ל שלנו מגיע לאירוע עם ברק, זה דבר חשוב ביותר לחברים בקהילה היהודית, שעבורם זה סימן למחויבות גדולה של הבנק למדינה, היות שהוא דמות חשובה בהיסטוריה הישראלית. זה בהחלט מסייע לנו בעסקים [...] כשברק מגיע יחד עם מנהל אזור דרום אמריקה לאירועים שם, האנשים נלחמים כדי לזכות בפגישה עימו". בכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון קצר שערך משה רונן עם בן ארצי, בנו של הזמר שלמה ארצי. ארצי האב הוא אחד הטאלנטים הבכירים של העיתון, הזוכה לקידום מסיבי דרך קבע. ארצי הבן הוא זמר ומלחין בפני עצמו, אולם פחות מצליח מאביו. הבוקר נשאל ארצי הבן חמש שאלות "בעקבות הנפילה של גסטין ביבר". מנוסח השאלות עולה כי ארצי הבן יכול להסביר לקורא את העובר בזמן האחרון על כוכב הפופ הבינלאומי בשל נסיונו האישי. "גם אתה פרצת בגיל צעיר", אומר רונן לארצי. "איך מתמודדים עם המעריצות?", הוא שואל בהמשך. לסיום מזכיר רונן את הייחוס: "אתה דור שני של זמר מצליח". "דווקא בבית שבו גדלתי היה משהו מאוד נורמלי ועם פרופורציות", משיב ארצי. במדור חדשות החוץ המורחב של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מאת ויל אנגלנד, כתב ה"וושינגטון פוסט", בדבר התנכלות שלטון פוטין לערוץ טלוויזיה שהעז לפקפק באתוס המצור על לנינגרד. לפי הידיעה, במלאות 70 שנים לסיום המצור, החליטו בערוץ דוזד להציב בפני הצופים את השאלה: "האם מוטב היה אם לנינגרד היתה נכנעת כדי להציל את חייהם של אלפי בני-אדם?". "לסיפור עמידתה העיקשת חלק חשוב בנארטיב הרוסי, שכל סטייה ממנו אינה מתקבלת בברכה", מדווח בידיעה. ואכן, בעקבות הצגת השאלה הגדירה זאת חברת פרלמנט ממפלגת השלטון כניסיון לשקם את תדמית הנאצים. פוליטיקאים אחרים האשימו את הערוץ ב"גילויים של קיצוניות", מעשה פלילי ברוסיה. משרד התובע בסנט-פטרבורג (שמה החדש-ישן של לנינגרד) הודיע שהוא בוחן אם הערוץ חצה את גבולות המותר. כמה חברות כבלים אף הודיעו על הסרת הערוץ מחבילותיהן, וכעת הוא בסכנת סגירה. תומכי הערוץ טוענים לנקמנות פוליטית מצד השלטון, שכן בערוץ דוזד סיקרו בהרחבה את הפגנות האופוזיציה שנערכו ברוסיה בשנים האחרונות. לאות הזדהות עם הערוץ האופוזיציוני ברוסיה, החליטו בערוץ 9 בישראל להעלות בפני צופיהם שאלה פרובוקטיבית, כדי להראות כיצד נוהגת מדינה דמוקרטית מתקדמת שנהוג בה חופש ביטוי. על היוזמה הזו מדווח הבוקר ערן סויסה ב"ישראל היום". "המטרה היתה להראות שבישראל אפשר לשאול כל שאלה", מצוטטים גורמים בערוץ 9. השאלה שנבחרה לאתגר את הסובלנות בישראל היתה "האם יהודי אירופה גרמו לשואה?". נכון לעכשיו, חברת-כנסת ממפלגת השלטון לא מחתה, פוליטיקאים אחרים לא האשימו את הערוץ בקיצוניות ובמשרד היועץ המשפטי לא שוקלים להעמיד את ראשיו לדין. יחד עם זאת, ב"ישראל היום" הוחלט לדווח על מפגן ההזדהות של הערוץ הישראלי עם הערוץ הרוסי תחת הכותרת "סקר בערוץ 9: האם יהודי אירופה גרמו לשואה?". יסמין גואטה משוחחת ב"דה-מרקר" עם דפני ליף על העמדתה לדין באשמת תקיפת שוטר. "הדבר הכי חשוב שיש לי להגיד זה שאם אני יכולה להוסיף מסר לכל הצעירים שנמצאים בשנות התיכון, ואולי מסתכלים על מה שקורה, שלא יפחדו להביע את דעתם, להילחם על מה שחשוב להם וללכת עם האמת שלהם. לא משנה כמה מנסים לדחוק אותך לפינה", אומרת ליף. לפי גואטה, על רקע הביקורת הציבורית הנרחבת שנמתחה על משטרת ישראל על רקע היחס לליף, התערב היועץ המשפטי יהודה וינשטיין במקרה, ובעקבות התערבותו הודיע מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו כי אף הוא רוצה לבחון את העניין. ב"ישראל היום" מתארים מצב עניינים מעט שונה. "המפכ"ל דנינו: לבחון מחדש את תיק ליף", נכתב הבוקר בכותרת ידיעה מאת איציק סבן ועדנה אדטו, המתפרסמת בתחתית עמ 15 של העיתון. לפי דיווח זה, היה זה המפכ"ל דנינו (הזוכה מהעיתון ליחס מחניף במיוחד) שפנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש את התערבותו. לסיום מוזכר כי דנינו ציין גם בעבר שהמעצר של ליף היה מיותר. ניחא, אלה הבדלים פעוטים. מעניינת הרבה יותר התמורה שחלה בתיאור ההליך המשפטי עצמו. בכותרת המשנה לידיעה הבוקר ב"ישראל היום" נכתב כי "הראיות והעדויות מהמעצר התגלו במשפט כבעייתיות". סבן ואדטו מדווחים כי "פעולותיו של דנינו באו לאחר שבשבוע שעבר התבררו במהלך שלב ההוכחות במשפט סתירות בנוגע לראיות ולעדויות ממעצרה של ליף". זהו מסגור שונה בתכלית מזה שניתן לסיקור שלב ההוכחות במשפט בזמן אמת ב"ישראל היום" עצמו. בשבוע שעבר, בעקבות הדיון בבית-המשפט בעניינה של ליף, הדגישו ב"הארץ" את הביקורת של השופט כלפי המשטרה, וב"דה-מרקר" השווה רותם שטרקמן את משפט ליף למערכון של הגשש-החיוור. אך באותו הזמן ב"ישראל היום" התפרסמה ידיעה תחת הכותרת "עדות בבית-המשפט: ראיתי את ליף דוחפת שוטר". דיווחו של צבי הראל מבית-המשפט התמקד בעדות שמסר שוטר סיור, שראה לדבריו כיצד ליף דוחפת שוטר. נראה שכעת, עם שינוי היחס בקרב משטרת ישראל, מותר גם לקוראי "ישראל היום" לדעת שבעדויות השוטרים התגלו סתירות. ב"כלכליסט" מתפרסם פרויקט מיוחד המוקדש לרשת החברתית פייסבוק, וזאת לציון עשר שנים לקיומה. רויטל חובל מדווחת ב"הארץ" כי ועדה מיוחדת לבחינת השימוש של שופטים ברשתות חברתיות ממליצה לאפשר לשופטים לפתוח חשבון בפייסבוק, תוך הגבלת פעילותם: ייאסר עליהם להציע ולקבל חברות של עורכי-דין, להתבטא בתיקים שבהם הם דנים, להגיב על דברים שמפרסמים עליהם, להעלות פסקי דין שכתבו ולצפות בעמודי פרופיל של צדדים בהליך המתנהל בפניהם. רוגל אלפר פונה לקוראי "הארץ" בבקשה שישלמו על תוכן חדשותי באינטרנט.

"ידיעות אחרונות" מכריע לטובת בית-המלוכה הבריטי | "הארץ" משתדל לעסוק בנושאים רציניים יותר | אף עיתון אינו מסביר מדוע הורשע רופא ישראלי בהוצאת דיבתו של גמאל א-דורה

עורכיהם של עיתוני הבוקר נאלצו להתמודד אמש עם אילוצים מנוגדים. מצד אחד, בחזית הבלתי חדשותית, דרשו שני אירועי-על את התייחסותם: יום הזיכרון לשואה ולגבורה יצוין הערב במדינת ישראל; ולהבדיל, הבוקר יוצא לאור הגיליון הראשון מאז חתונת הנסיך הבריטי ויליאם ורעייתו קייט. מצד אחר, בחזית החדשותית, סוף-השבוע הביא עימו המשך לעלילות תמול שלשום – השלכות הפיוס הפנים-פלסטיני מתחילות להתבהר; עוד כמה עשרות מפגינים בסוריה נהרגו מכוחותיו של בשאר אסד, וכדומה. ב"ידיעות אחרונות" הבחירה ברורה. הכותרת הראשית, לצד טלאי צהוב, קוראת "דור הולך ונכחד". על-פי כותרת המשנה, "13 אלף ניצולי שואה הלכו לעולמם בישראל בשנה האחרונה". מרבית השער מוקדשת לתצלום חגיגי [רויטרס] של הנסיך ויליאם ורעייתו קייט, יחד עם ילדים ממשפחותיהם. הקורא מופנה ל"סיקור נרחב בעמודים 10–15" ולמוסף "24 שעות". רצועה דקיקה בתחתית השער כוללת את הבשורה "מחיר הפיוס: ישראל מעכבת העברת כספים לפלסטינים", הפרטים בעמ 6. ב"מעריב" בחירה דומה, כמעט זהה, וכבדרך כלל – בעלת תוצאה מעט פחות מוצלחת. במקום הכותרת הראשית "דור הולך ונכחד", הכותרת הראשית "זיכרון הולך ונעלם". במקום טלאי צהוב, טלאי צהוב כהה. על מרבית השער תצלום של הזוג המלכותי נוסע ברכב מקושט לאחר הטקס. בתחתית השער, מידע על נושאים אחרים – מחיר הדלק שוב עולה, ותמצית מאמר מאת נדב איל, עד לפני רגע שליח העיתון לחתונה המלכותית, על הסיבות להבלגת המערב כלפי סוריה. ב"הארץ" ניכר ניסיון להקפיד בשער על כותרות אינפורמטיביות המתייחסות להתפתחויות שמקובל לכנות "רציניות". "מצרים לישראל: אל תתערבו בסוגיית פתיחת מעבר רפיח", לשון הכותרת הראשית. "סוריה: 70 הרוגים נוספים בסוף-השבוע", לשון כותרת במרכז השער, מתחת לקפל. "בית-המשפט לערעורים בצרפת זיכה את גאידמק מאשמת סחר בנשק, שוחד והלבנת הון", מדווח יוסי מלמן בתחתית השער. על ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדווח העיתון בשערו לא באמצעות סיסמה, אלא על-ידי ידיעה מאת אורלי וילנאי העוסקת בקושי של ניצולי השואה לקבל טיפול ראוי ("ריבוי ארגוני הסיוע מקשה על ניצולי השואה"). בכל זאת, בלב הידיעה שבשער – טלאי צהוב. בראש השער, לצד הכותרת הראשית, ידיעה בולטת על חתונת ויליאם וקייט, וזאת תחת הכותרת הפסקנית "לעיני מיליארדים, חתונה מושלמת". לתצלום המלווה, שבו נראה הזוג ברכבו לאחר הטקס, מוענק הכיתוב המופרז "דוהרים אל האושר". בשער "ישראל היום" מופיעה הבחירה המוזרה ביותר: הכותרת הראשית הממלכתית, על רקע תכול חגיגי, קוראת "מפכ"ל חדש למשטרה", ומפנה את הקוראים לידיעה קצרה מאת איציק סבן והדס שטייף, המתפרסמת בתחתית עמ 9 של העיתון ולפיה היום יקבל יוחנן דנינו את דרגת רב-ניצב ויחליף את דודי כהן בתפקיד המפכ"ל. ידיעות דומות מתפרסמות גם בעיתונים האחרים. לא מדובר בהפתעה, אלא באירוע טקסי שתוכנן מראש. מתחת לכותרת זו שתי כותרות נוספות, על הכוונה המצרית לפתוח את מעבר רפיח ועל מחיר הדמים בסוריה. בראש השער מופיעה רצועה המודיעה כי הערב יחל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אין טלאי צהוב, אך את הכותרת מלווה איור של חוט תיל. בצד השער, תיבה המוקדשת לחתונה המלכותית בבריטניה. סדר העדיפויות שבשערי העיתונים בא לידי ביטוי גם בעמודי הפנים. "ידיעות אחרונות" יוצא מגדרו ומספק את הסיקור הנרחב ביותר לחתונה המלכותית בבריטניה. עמודים 10–15 בקונטרס החדשות מוקדשים במלואם, ללא מודעה אחת, לסיקור החתונה. יניב חלילי מדווח מלונדון, בין היתר, כי בעת שהנסיך נשק לרעייתו, "הקרקע רעדה, אנשים סביבי היו באקסטזה". בידיעה נפרדת מתייחס חלילי ל"פיפה מידלטון, אחותה המהממת של הכלה", ומדווח כי "העולם התאהב בה בן-ליל". ידיעה נוספת מאת חלילי מספרת שהנסיך צרלס העיר לבנו ויליאם על התקרחותו. בידיעה אחרת מדווח חלילי כי "מאז שתמה החתונה המלכותית, השאלה שהכי מעניינת את האנגלים היא באיזה יעד יבחרו בני הזוג לבלות את ירח הדבש". רענן שקד תורם טור פרשנות פרי עטו, ובו הוא קובע כי מדובר בחתונה "טהורה" ובאהבת אמת. מבקר הטלוויזיה איתי סגל, לעומת זאת, טוען כי האירוע היה "משמים". המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדש ברובו (כל התוכן המערכתי מעמוד השער ועד עמ 12, כולל) לתצלומים מהאירוע ולפרשנויות על התלבושות שנראו בו. העיתונים האחרים, באופן יחסי, שומרים על פרופורציות בדיווח על החתונה המלכותית בבריטניה. קשה למצוא זכר כלשהו ל"גבורה" בסיקור עיתוני הבוקר את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בלוגו שבראש עמ 6 של "הארץ", למשל, נכתב רק "יום השואה". כמקובל בשנים האחרונות, העיתונים מתמקדים ראשית כל בקשיי היומיום של הניצולים שעדיין בחיים, לא במעשה ההשמדה עצמו ולא בקהילות היהודיות שאבדו לבלי שוב. הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לסיקור מצבם הכללי העגום של ניצולי השואה בישראל, ולידיעה על מיזם סיוע חיפאי לניצולים. בעמוד נוסף שיוחד ליום הזיכרון מתפרסמת ידיעה מתריסה מאת דוד רגב ונעם ברקן על צעירים פרובוקטיביים המקעקעים על זרועותיהם את המספרים שקועקעו על זרועות בני משפחותיהם בתקופת השואה. בכפולה הפותחת של "מעריב" דיווח דומה על מצבם המידרדר של הניצולים, ולצדו שני דיווחים מאת דליה מזורי על תצלום של בני משפחתה של ניצולת שואה, ששרד את מחנה אושוויץ כשהוא חבוי בכריך, ועל סידור תפילה שהוסתר במרתף ביתו של רב נורבגי. עמ 6 של "הארץ" נפתח בדיווח על מצבם הכלכלי הקשה של הניצולים. עוד בעמוד, ידיעה מאת דנה ויילר-פולק על אוסף תצלומים המתעד את תנועת הנוער עקיבא בפולין בראשית שנות ה-30. בראש הכפולה המוקדשת ליום הזיכרון ב"ישראל היום" ידיעה ממלכתית, המספקת מידע על מועדי הטקסים ברחבי הארץ ומיקומם. במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסמת רשימה מאת סיני גז, על התרשמותו (השלילית) מסרטוני משפט אייכמן שהועלו לאחרונה לצפייה באתר יו-טיוב. גז מציין כי הסרטונים הם באיכות ירודה, קטועים, ללא כל מידע רקע וערוכים ללא סדר כרונולוגי או הגיוני. לצד רשימתו, תצלום מתוך אחד הסרטונים, שנקטע באמצע עדות מהמשפט ומציג לרגע תצלום של זוג מתחבק. כאמור, הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לכוונת מצרים לפתוח את מעבר רפיח. אבי יששכרוף, ברק רביד ואנשיל פפר מדווחים על הרקע למהלך והשלכותיו. בין היתר הם מספרים כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מתכוון לשלוח למצרים את עו"ד יצחק מולכו, כדי להיפגש עם בכירים בממשל ובצבא המצרי. במדורה הקבוע בחלק ב של "הארץ" מספרת עמירה הס כי שני דיפלומטים מצרים ודיפלומט אירופי העריכו באוזניה כבר בחודש שעבר כי התמורה במצרים תביא לפיוס בין פת"ח לחמאס. לדבריה, היא נמנעה מלדווח על כך משום ש"כעיתונאית שמרנית, אני לא ששה לדווח על העתיד. [...] אני מעדיפה להתרכז במה שקרה ונעשה ונאמר אתמול והיום". ב"ידיעות אחרונות" מדווחים איתמר אייכנר, סמדר פרי וסוכנויות הידיעות כי "שר האוצר יובל שטייניץ הורה לאנשי משרדו לא להגיע למפגש שתוכנן להיום עם הממונה על המע"מ ברשות הפלסטינית". על-פי הדיווח, במפגש היה שר האוצר אמור לאשר העברת 300 מיליון שקל לרשות, כספי מכס, מע"מ ומסים נוספים שישראל גובה עבור הפלסטינים מתוקף הסכמי אוסלו. עוד מדווח כי שטייניץ הורה לאנשיו לא להגיע למפגש שתוכנן להתקיים ביום רביעי ובו אמורים היו לדון עם נציגי הרשות הפלסטינית בבקשתה לשנות את מנגנון התשלומים והריביות לחברת החשמל. ב"ישראל היום" מדווחים שלמה צזנה, דניאל סיריוטי ומתי טוכפלד על קריאת השרים משה כחלון ויולי אדלשטיין לספח את שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל, אם הפלסטינים יכריזו על מדינה עצמאית באו"ם. בטור פרשנות נלווה, מאת ח"כ אופיר אקוניס, טוען יו"ר צוות התגובות של הליכוד (המקבל במה קבועה לדעותיו ב"ישראל היום") כי הפיוס בין פת"ח לחמאס מוכיח כי "אין עם מי ואין על מה לדבר". לדבריו, החבירה של הרשות לחמאס מעידה שהפלסטינים הכריעו כך: "אנחנו עם החשוכים, עם מדכאי זכויות האזרח ועם מי שלא מהסס לטבוח במפגינים הקוראים לחירות". אקוניס מדגיש כי "לא במקרה המדינה הראשונה שבירכה על ההסכם היתה איראן". מנגד, במדור הדעות של "הארץ", טוען צבי בראל כי "התגובה הפבלובית של ישראל לפיוס הפלסטיני, שכוללת כרגיל איום בחרם, היא תוצר של חרדה מובנת של מי שאיננו שולט עוד במהלך העניינים". לדבריו, מדינת ישראל מנסה להציג "תסריטי אימים, שלפיהם המדינה הפלסטינית תהפוך למדינת חמאס, לשלוחה איראנית, למוקד טרור, וכי הפיוס הזה הוא פסק דין מוות לתהליך המדיני. אותו תהליך שגופתו ממילא כבר מונחת במקרר". בראל מכנה זאת "איומי סרק". התרעה מפני השפעה איראנית על אזורנו צצה גם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", ברשימה מאת אלכס פישמן, הכותב כך: "בינתיים, מי שמפיק תועלת ממצוקת המשטר בסוריה היא איראן". לדבריו, "המעורבות האיראנית בסוריה הולכת ומתעצמת, בניסיון לשמר בכל מחיר את המשטר העלאווי, שהוא אחד הנכסים האסטרטגיים שלה". פישמן מוסיף כי "עדיין אין כוחות איראניים על אדמת סוריה שעוסקים בהתמודדות עם הפרות הסדר, שכן הציבור הסורי ביסודו מתעב את האיראנים, אבל השלב הזה לא רחוק". פישמן מנתח התפתחויות נוספות בעולם הערבי ומתריע מפני "מפלצת פרו-איראנית, השולחת זרועות מעיראק דרך סוריה, לבנון, עזה, מצרים ועד סודאן". ב"הארץ" מדווח אבי יששכרוף על למעלה מ-70 הרוגים בסוריה, במהלך סוף-שבוע נוסף של הפגנות ועימותים עם כוחות הצבא. יששכרוף מציין כי בדיווח שיצא מסוריה נטען כי "קרוב ל-300 חיילים ערקו משורות הצבא בדרעא והצטרפו למפגינים". ב"מעריב" מציין נדב איל שלוש סיבות להבלגה של ארצות-הברית ואירופה מול ההרג ההמוני בסוריה: העולם המערבי אינו בטוח מי יתפוס את השלטון לאחר הסתלקות אסד; העובדה שכבר קיימת התערבות בינלאומית בסכסוך פנימי אחר בעולם הערבי; לא ברור במה ייצא המערב נשכר מחילופי שלטון בסוריה. ב"ידיעות אחרונות" מדווחת סמדר פרי כי "ארצות-הברית נוקטת צעד ראשון נגד נשיא סוריה". ביום שישי האחרון הוציא נשיא ארה"ב ברק אובמה צו ובו שורה של סנקציות נגד בכירי המשטר הסורי. בכל עיתוני הבוקר מדווח כי ביום שישי האחרון הרשיע בית-משפט צרפתי את ד"ר יהודה דוד בהוצאת דיבתו של גמאל א-דורה, אביו של מוחמד א-דורה, שמותו נעשה לסמל והיה אחד הגורמים להצתת האינתיפאדה השנייה. בידיעות השונות מדווח כי ד"ר דוד נתבע על-ידי א-דורה לאחר שאמר בראיון עיתונאי כי הפציעות שא-דורה טען שנגרמו לו מירי כוחות צה"ל באירוע שבו נהרג בנו, מקורן בכלל בתקיפה מוקדמת יותר, וכי הצלקות שהציג לעיני המצלמות הן תוצאה של ניתוח שהוא (ד"ר דוד) ביצע בו. עוד מדווח כי ד"ר דוד הורה לפרקליטיו להגיש ערעור, וכי לאחרונה נמסר לו שמדינת ישראל תסייע לו במימון המשפט. באף ידיעה לא מצוין על סמך אילו עדויות וראיות קבע בית-המשפט את מה שקבע ומה היו נימוקי השופטים. "מיכאל מור נעצר לאחר שנתפס עם סמים במלון", קראה ביום חמישי האחרון כותרת מעל דיווח מאת אבי אשכנזי, באתר "מעריב". "העבריין מיכאל מור נתפס עם כמות גדולה של סם וטען: זה מלבין קפה", קראה כותרת באתר "הארץ", מעל דיווח מאת יניב קובוביץ. הבוקר מדווח קובוביץ ב"הארץ" כי בדיקת המעבדה העלתה כי האבקה הלבנה אכן היתה מלבין קפה. אשכנזי מדווח ב"מעריב" כי האבקה הלבנה שנמצאה בחדרו של העבריין מיכאל מור, ושבגללה נעצר ביום חמישי האחרון בחשד לאחזקת סם מסוכן מסוג קוקאין, התגלתה לאחר בדיקת מעבדה כאבקת סוכר. ב"ישראל היום" מדווח מתי טוכפלד כי אתר מפלגת ישראל-ביתנו נפרץ בסוף-השבוע, ונכתב בו כך: "בתגובה לקיצוני ליברמן".

"ידיעות אחרונות" יוצא לחופשת חג | "הארץ" מפצה את צה"ל על פרסום העדויות מ"עופרת יצוקה" | ועידן עופר מתראיין

"החג שהתחבר לסוף השבוע יצר גשר ממושך", מסבירים ב"ידיעות אחרונות" [עמיר בן דוד, ליאור אל-חי, איתן גליקמן וצבי זינגר] את הסיבה לכך שמשפחות רבות עשו את דרכן לשהייה בת כמה ימים בחוף הים. החג שהתחבר לסוף השבוע יצר עוד כמה תופעות. כמו ידיעה על החג שהתחבר לסוף השבוע בראש הכפולה הפותחת של העיתון הנפוץ במדינה, או כתבות מגזין קצרצרות במסווה של ידיעות חדשותיות שהוכנו מבעוד מועד למלא את עמודי החדשות, או העובדה ש"דה-מרקר" הופך הבוקר לשילוב בין העיתון הרגיל למוסף השבועי שלו (בין היתר מופיע בגיליון ראיון עם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, הטוען כי "תיק בנק לאומי נסגר מחוסר ראיות, ולא מחוסר אשמה", וכי "יש סכנה גדולה למדינה דמוקרטית ושוויונית כאשר ההון משתלט על אמצעי התקשורת ועל השלטון"). "בידיעות אחרונות" הגיעו, כאמור, למסקנה שבראש סדר העדיפויות של הנופשים בישראל עומד הרצון לקרוא על הנופשים בישראל. הכותרת הראשית בעיתון, על סיכול פיגועים בסיני ובבריטניה, מובילה לדיווחים בכפולה השנייה והשלישית, ואילו כל הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לידיעות פסח רכות; מתחזית מזג האוויר הצפויה לימי חול המועד, ועד להלכות הסדר של נשיא ארה"ב. רק הידיעה על סדר המחאה שערכו חבריו של גלעד שליט מעיבה מעט על הכפולה החגיגית, אך ידיעה זו מופיעה כשהיא מוצנעת יחסית ונטולת תצלום (להבדיל מתצלומי ענק נטולי ידיעות המופיעים מעליה). בעיתונים האחרים שומרים על סדר עדיפויות שפוי יותר – עמוד אחד בלבד לדיווחים על בילויי החג, וגם זה בכפולה השלישית של העיתון. הדיווחים בעמודים הפותחים נוגעים לעניינים רציניים יותר, כגון תוכנית הגרעין האיראנית. ב"מעריב" דורש "גורם בטחוני" ישראלי כי השיחות בין ארה"ב לאיראן לא יארכו זמן רב. ב"הארץ" מתבטא "גורם בכיר" בלשכת ראש הממשלה נתניהו בלשון התומכת בעצם הדיאלוג בין ארה"ב לאיראן. הכותרת לידיעת החג ב"הארץ" קוראת: "המדינה בצימר: 350 אלף איש יצאו לטייל בחג; תפוסה של 95% בחדרי האירוח בצפון". מה משמעות צירוף המלים הפותח את הכותרת? מה מוסיף הביטוי "מדינה בצימר" לקורא הידיעה? שום דבר הקשור למידע, כמה דברים הקשורים לעיתונות צהובה. למעשה, הכותרת המלאה של הידיעה מכילה בתוכה כבר כעת את מה שבעתיד עשוי להפוך לכותרת של ידיעת חג ב"הארץ" ("המדינה בצימר"), ולכותרת המשנה שלה (כל היתר). השוו לכותרות המופיעות כבר היום ב"ידיעות אחרונות" ("פסח, מצה וטיול") ו"מעריב" ("בצאת ישראל"). מוסף "השבוע" של עיתון "הארץ", אותו מוסף שפירסם לפני כמה שבועות את העדויות מעוררות המחלוקת של החיילים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה", מקדיש היום את כתבת השער שלו לפנים היפות (גם אם המטושטשות) של הלוחמה הצה"לית. עמוס הראל, העיתונאי שחשף את העדויות, יחד עם אבי יששכרוף ועיתון "הארץ" בכלל, מפצים במעט את צה"ל ומראיינים תחת הכותרת "איפוק הוא כוח" את שלושת חיילי יחידת המסתערבים דובדבן, שזכו ממש לאחרונה לציונים לשבח מהרמטכ"ל "בגין הימנעות מפגיעה באזרחים שלא לצורך". הראל ויששכרוף מעניקים פתחון פה נרחב ללוחמים, המתארים את ההפך הגמור מהעדויות שנשמעו מעזה, הן מפי חיילים והן מפי פלסטינים וגורמים בינלאומיים. במקום ירי חסר הבחנה – מניעה, חוזרת ונשנית, של פגיעה בחפים מפשע. הלוחמים מתארים כיצד פעם אחת פרצו לבית בגדה המערבית בעקבות מבוקש ולא פגעו באשה ששהתה שם אף ש"ברור שפריצה כזו לבית, בלי לפגוע בכל מי שנמצא בו, מסכנת אותנו", כפי שמסביר החייל ש. הם מתארים מקרה אחר, שבו מבוקש הסתתר מאחורי אשה וילדים, והיה עלול להסתיים במוות המוני, אלמלא הסתערו עליו החיילים בלא נשק. "כל החוכמה היא להפעיל ירי סלקטיבי" אומר א, ור מוסיף: "זה מתקשר לכל האנושיות הזו, שמדברים עליה עכשיו [...] בצבא אחר היו קוברים אותם בחדר, המבוקש עם האשה והילדים". בהזדמנות אחרת אומר ר: "כל מה שעשיתי עד היום, אני שלם אתו במאה אחוז. זה לא שאני חסר אנושיות. להפך, אולי אני אנושי מדי". מדוע דווקא עכשיו יש את "האנושיות הזו" ש"מדברים עליה"? ממתי בכלל מעניקים בצה"ל ציונים לשבח על אי-פגיעה בחפים מפשע? האם יש קשר בין מועד הדיבור על אנושיות והענקת הצל"שים הללו לעדויות על פגיעה מסיבית בחפים מפשע במהלך המבצע בעזה? (והאם חיילי דובדבן קוראים ניטשה בארץ המרדפים?) סוגיות אלה אינן עולות בכתבה. המיליארדר עידן עופר, מאנשי העסקים החזקים בישראל, מעניק ראיון עומק ("לראשונה בחייו") למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" [אמיר שואן]. בפתיחת הראיון מסביר עופר כי החליט להתראיין משום שהסיק כי התדמית השלילית של משפחתו נובעת מ"ניהול לא נכון של תקשורת". הראיון ל"7 ימים", שמככב כמובן על שער המוסף, נועד לשנות את התדמית. אגב, זהו אותו המוסף שבשבוע שעבר סיפק כתבת שער חיובית ליועצי התקשורת של משפחת עופר, מוטי מורל ורונן צור. המסגור לראיון מחמיא: תצלומים רכים של עופר מציפים את המדפדף לאורכו [אלדד רפאלי], כותרת המשנה של הראיון מציבה את עופר באופן רשמי כשליט החדש של עסקי משפחתו, ויש גם תצלום שלו מתקופת שירותו הצבאי, אוחז בתת-מקלע מסוג עוזי. על השאלות הקשות באמת הקשורות לעסקי משפחתו הוא אינו עונה, לפחות לא בפירוט. על הטענה כי בפרשת בז"ן קיבלה משפחת עופר מתנה בת מאות מיליוני דולרים מהמדינה אומר עופר: "בוא תשאל את עצמך אם יש לך אומץ עיתונאי לכתוב את הדבר הבא: המדינה עשתה עסק פנטסטי"; על הביטוי "שקשוקה", שבו השתמש עו"ד רם כספי לתיאור המשא-ומתן למכירת צים, אומר עופר: "רם לא היה בצבא בזמן שאנחנו היינו, בשבילו שקשוקה זה לא לסדר מישהו. בשבילו זה לשים שתי ביצים ולהוציא משהו אחר". על הערת האזהרה שאביו, סמי עופר, ביקש לצרף להסכם תרומתו למוזיאון תל-אביב, שלפיה תוכל עיריית תל-אביב לשנות את ייעוד המוזיאון רק באישורו של עופר האב, אומר הבן עידן: "אין לה כל משמעות"; על זיהום האוויר של מפעל רותם-אמפרט שבבעלותו הוא אומר כי האבק העולה מן המפעל "גם יורד"; על מיקי רוזנטל, שהכין את הסרט "שיטת השקשוקה", אומר עופר: "הו דה פאק מייד יו שליח הציבור?" (גם במקום אחר בראיון משתמש עופר במלה "פאק"). מבין השורות עולה דמות חיובית פחות מזו הניבטת אל הקורא מן התצלומים המבוימים בקפידה. על תפיסת עולמו של האיש תעיד ההתבטאות המסכמת את הראיון: "טיפסתי על הקלימנגרו, ואני אוהב שופינג. אני חי במתכונת שמתאימה למה שאני יכול להרשות לעצמי". כשאומר לו המראיין כי הוא יכול להרשות לעצמו כמעט הכל, משיב עופר, "שמע, כך העולם בנוי". כמתבקש – מנצח תוכנית "האח הגדול" מופיע בשער מוסף "סופשבוע" של "מעריב". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי אביב גלעדי, המחזיק ב-20% ממניות זכיינית הטלוויזיה רשת, יזרים שני מיליון שקל לזכיינית "לאחר החג". לפי הדיווח, זהו חלקו של גלעדי בהזרמה בגובה 10 מיליון שקל, שנעשתה על-ידי יתר בעלי המניות. מדור חדש של דניאלה לונדון-דקל מופיע הבוקר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

אף שהכנסת מתפקדת באופן מלא - בממשלה בחרו לאשר את האיכונים, גם אם באופן מוגבל, בתקנות לשעת חירום. זאת במקום ללכת בדרך המלך ולחוקק חוק שיהיה כפוף לפיקוח הכנסת • תזכורת: בפעם הקודמת לממשלה לקח זמן רב להיגמל מהשימוש בכלי על אזרחי ישראל

הממשלה אישרה אתמול (ראשון) בתקנות לשעת חירום, ללא פיקוח של הכנסת אלא רק בדיעבד, את השימוש המחודש בכלי האיכון של השב"כ. האישור אמנם ניתן רק עד יום חמישי השבוע ורק לשימוש מצומצם – על מי שנדבקו בזן החדש של נגיף הקורונה. אבל חברי הכנסת חייבים להשגיח היטב על המהלך הזה, משום שבפעם הקודמת לממשלה לקח זמן רב להיגמל מהשימוש בכלי, שמהווה חדירה לפרטיות האזרחים. הממשלה עשתה שימוש פעם נוספת בתקנות לאחר שחוק המסגרת פקע ביולי – ואף שהוועדות הרלוונטיות בכנסת עובדות ופעילות. לפי החלטת הממשלה, הכלי ישמש ככלי משלים לחקירה אפידמיולוגית, וכל עוד מספר המאומתים קטן. רק לפני שנה וחצי הייתה בישראל כנסת במצב לימבו, והממשלה הייתה ממשלת מעבר שנמשכה יותר משנה מאז הוכרזו הבחירות לכנסת ה-21 בדצמבר 2018. אבל העולם, שלא סובב בהכרח סביב המצב הפוליטי בישראל, שקע לפנדמיה. הממשלה נדרשה לנקוט בצעדים דחופים והחליטה להשתמש בתקנות לשעת חירום כדי להגביל התקהלות, יציאה מהבית ואפילו את הפעלת כלי האיכון של השב"כ על אזרחי מדינת ישראל. רק חודשיים וחצי לאחר כניסת הנגיף לארץ הוקמה הממשלה ומונו ועדות קבועות בכנסת. אז היה ניתן לחוקק את אותם חוקים, כולל את השימוש בכלי השב"כ. לעיתים, בגלל הדחיפות, החקיקה ארכה יממה בלבד. גם היום אנחנו במצב שבו יש כנסת מתפקדת (לפחות בכל הנוגע לוועדות הרלוונטיות), ועם זאת הממשלה בחרה להפעיל את כלי השב"כ בתקנות לשעת חירום ולא בחקיקה שבה הכנסת יכולה לפקח, להכניס תיקונים באופן השימוש ולפקח על השימוש בכלי. זאת עד שתאשר את המהלך בחקיקה. הפסקת השימוש באיכונים בפעם הקודמת הייתה קשה לממשלה. למעשה, היא הייתה עשויה להמשיך עד היום ללא התערבות בג"ץ. כשהתחלואה עלתה – הממשלה טענה שחייבים להשתמש בכלי כדי להציל חיים באופן מידי. כשתחלואה ירדה – הממשלה טענה שחייבים להשתמש בכלי כדי למנוע עלייה בתחלואה. והאמת בסופו של דבר היא שהשימוש בכלי התגלה כלא יעיל ואולי אפילו להיפך – מזיק. מאות אלפי אזרחים נשלחו לבידוד ללא צורך פעמים רבות מבלי יכולת לערער. רק לאחר התערבות בג"ץ צומצם השימוש בכלי למאומתים שלא שיתפו פעולה או שלא היה ניתן לבצע מולם חקירה אפידמיולוגית. לבסוף אזרו חברי הכנסת של ועדת החוץ והביטחון אומץ ועצרו את השימוש בכלי. לאורך זמן התברר, בהשוואה בין לאומית, שלא היה כלי טכנולוגי שפעל כמטה קסם. הדבר היעיל ביותר, ככל הנראה, היה חקירה אפידמיולוגית אנושית, כשהכלי הטכנולוגי יכול להיות כלי משלים בלבד. ועוד משהו חשוב מאוד שראוי לזכור: זמן משבר הוא זמן טוב לכל שלטון להיכנס לחיי האזרחים שלו בטענה שהוא רוצה להגן עליהם. זה יכול להיות נכון וראוי. אבל ראשית, זה מסוכן ובתהליך הזה עשויים להתגנב גם מהלכים שלא הכרחיים. שנית, קשה לשלטון לוותר על הכלים האלו בהמשך. קחו לדוגמה את חוק ההסדרים, שמאפשר לממשלה לחוקק ולבטל כמעט כל מה שתרצה בהליך כוחני מול הכנסת. חוק שאמור היה לייצב את המשק בשנות השמונים, בזמן אינפלציה גואה ומשבר, נשאר איתנו גם ב-2021. ועכשיו שימו לב לשימוש בכלי השב"כ, שלאחר שהופסק מבצבץ שוב בחיינו. עד שהחוק שאיפשר את השימוש בכלי פקע סופית ביולי השנה סיקרנו את הנושא באופן הדוק. נמשיך לעשות זאת גם הפעם.

עיתון "הארץ" והעיתונאי אורי בלאו ראויים לעונש חמור גם למען יידע כל עיתונאי שגם עיתונאים אינם מעל חוק ושיש קווים אדומים שהם אינם רשאים לעבור אותם

מאמרו של עוזי בנזימן ב"עין השביעית", אשר בו נטען שהשב"כ רודף את העיתונאי בלאו, מחייב תגובה. העיתונאי בלאו לא בסדר. אין שום הצדקה, לא עיתונאית ולא אחרת, שיחזיק בידו שלא כדין, ללא שום זכות ובניגוד לחוק, בין בדיסק ובין במודפס, 2,000 מסמכים מסווגים (אפילו לא היו נגנבים מצה"ל אלא היה מוצא אותם במזבלה) שמהם 700 מסווגים כ"סודיים" ו"סודיים ביותר". הטענה שכל 2,000 המסמכים חשובים לו "לצורך כתבות בעתיד" אינה רק מגוחכת, אלא גם קרוב לוודאי שקרית. גם פרסומיו בעבר, מוצדקים ככל שיהיו, אינם מצדיקים החזקת כ-2,000 מסמכים שאין להם שום קשר לפרסומים שנעשו. הוא גם לא בסדר כאשר סירב להחזיר את הרכוש הגנוב בכלל, והסודי בפרט, לפי דרישת המדינה, בעלת הרכוש הגנוב. הוא גם מאוד לא בסדר כאשר רימה במצח נחושה ובטיפשות את השב"כ ונתן להם 50 מסמכים תוך העלמת העובדה שהוא מחזיק 1,950 מסמכים נוספים (אולי בהנחה שהוא חכם ואנשי השב"כ מטומטמים). מעשיו אלה של בלאו הם חמורים כשלעצמם. ולמען הסדר אציין שלדעתי הוא גם לא היה בסדר כאשר הסכים לקבל את 2,000 המסמכים מהחיילת קם (והוא הרי אינו חיילת צעירה ואולי תמימה) כאשר מסרה לו אותם, והוא גם היה בלתי הוגן כלפיה כאשר פירסם מסמכים מהמסמכים שמסרה לו, אף שביקשה ממנו במפורש שלא יפרסם מסמכים. הטענה שדרישתו של השב"כ מהילד הטוב בלאו להחזיר את ה"צעצוע", החומר הבטחוני הגנוב שבידו, אשר אין לו כל זכות חוקית להחזיקו, ואשר ייתכן שיש להחזקתו בידיו (במקום ראוי ומאובטח) סכנה כלשהי לבטחון המדינה, היא התנכלות אינה מחזיקה מים. אם יוכח שהחיילת קם, שמעלה באמון שניתן בה, אכן הוציאה מרשות הצבא חומר מסווג שלא כדין, כי אז היא ראויה לעונש חמור, למען יידע כל חייל וקצין בעתיד שעל הוצאת חומר מסווג מרשות הצבא ללא רשות נענשים בכל חומר הדין. חיי אדם תלויים בכך. וגם אם היה חומר זה "מופקר" בלשכה, אין זה תירוץ. היה עליה להפנות לכך את תשומת לב יחידת בטחון השדה ולא לקחת אותו לרשותה, כשם שאם היתה מוצאת כלי נשק זרוק או מופקר, לא היתה רשאית לקחתו לעצמה והיה עליה למוסרו לרשות צה"ל. אם יוכח שבידי בלאו חומר בטחוני רב שהוא מסרב להחזירו, כנטען, כי אז ראוי הוא לעונש חמור, וזאת למען יידע כל אדם, ולא רק עיתונאי, שאין להחזיק מסמכים צבאיים מסווגים ללא רשות, ואם הגיעו לרשותו, עליו למוסרם לרשויות המוסמכות (ולפי מיטב הפרסומים, בלאו אינו טוען שלא ידע שאסור לו להחזיק ב-2,000 המסמכים). בלאו ראוי לעונש חמור גם למען יידע כל עיתונאי שגם עיתונאים אינם מעל החוק ושיש קווים אדומים שהם אינם רשאים לחצות, בין בהחזקת רכוש גנוב בכלל ובין רכוש בטחוני בפרט, ובמיוחד בניגוד לדרישת המדינה להחזירו, בין שהיא דורשת זאת מטעמי חשש לבטחון המדינה ובין פשוט מפני שהוא שלה. תמיכתו של עיתון "הארץ" בהתנהגות הבלתי ראויה של כתבו, בלאו, היא בלתי ראויה אם לא שערורייתית. עצת העיתון לבלאו להתחמק ולהישאר בחו"ל ולא להתייצב לחקירת השב"כ, אשר מתבקשת כל-כך לאחר שהתברר מחקירת החיילת קם שרימה ומסר לשב"כ רק 2.5% מהחומר שנתנה לו ושהיה בידו, תוך הצגת מצג כוזב שכביכול אותם 2.5% הם 100% של החומר, היא הוספת חטא על פשע. ואם נכון מה שנכתב בדבר מימון שהותו של בלאו בחו"ל בעת התחמקותו מלהתייצב, הרי העיתון הוא שותף לעבירה, אם לא רק בעת מעשה, כי אז גם לאחר מעשה. ראוי היה שעיתון "הארץ" ("העיתון לאנשים החושבים", כהגדרתו) "יעשה חושבים", שמא הכללים והחוקים החלים על כל אזרח ותושב חלים גם עליו ועל כתבו, ואולי יבין ש"זכות הציבור לדעת", אשר כבודה במקומה מונח, ושלעתים היא מצדיקה הפרת חוק (אולי תוך נכונות לשאת בתוצאות הפרת החוק), אינה מתירה לעיתון ולעיתונאי לעשות, רק מתוקף היותם כאלה, ככל העולה על רוחם ולפי שיקול דעתם הבלעדי. לכן שוגה "העין השביעית" במאמרו של עוזי בנזימן בהצגת דרישתו של השב"כ מבלאו כרדיפה בניסיון לסתום פיות וטועה במתן גיבוי לו, ובאשר לתמיהה שבמאמר, מה אפשר לעשות כאשר המסמכים שבידי העיתונאי בלאו כבר "מצויים במוחו", התשובה היא פשוטה: כמה שנים בכלא יהפכו את המידע שבמוחו לבלתי רלבנטי, וגם ייתנו לצה"ל את הזמן הדרוש לביצוע כל השינויים המתחייבים מהחשש שהחומר (אפילו רק בחלקו) דלף לידיים בלתי מורשות. תיאודור אורין הוא עורך-דין

לא תיארתי לעצמי, גם לא בחלומותי השחורים, שהנה דווקא בגיל שישים אני אהיה אחד מהם, מהמובטלים

אסור לכתוב בגוף ראשון. כך הרהרתי, ביני לביני. הרי מחר, כאשר הדברים יתפרסמו, כולם יפנו לעברך באצבע: "לך זה קרה? באמת, לא האמנו". אתה תחייך לעבר המכרים, החברים ובני המשפחה, ותמשיך במשחק שכפית על עצמך. "סתם", קרוב לודאי אשיב בחיוך, "אתה יודע, זה בשביל הסיפור"... לא כאן המקום, וכנראה גם לא השעה, לתאר מה מרגיש אדם המקבל מכתב פיטורים, בגיל שישים, לאחר כמעט 43 שנות עבודה. זאת אני משאיר בין כותלי ביתי ומצפין בלבי פנימה. אמצעי התקשורת מרבים בחודשים האחרונים לעסוק באבטלה ובמצב הכלכלי הקשה. מראיינים מובטלים "תורנים", ובניגוד לעבר - כאשר "חגיגת האבטלה" בתקשורת נמשכת כמה שעות - אנו עדים לגל בלתי פוסק של דיווחים. ככל הנראה המצב אכן קשה מנשוא. בניגוד לעבר, כאשר יצאתי ללשכות שירות התעסוקה, או "לשכות העבודה" בשמן ההיסטורי, ככתב "מעריב", לראיין ולהביא "צבע", הפעם אני עומד בתור כאחד המובטלים. מותיר מאחור עשרות שנות עבודה ובית חם. כן, עד כמה שהדבר יישמע באוזנכם לא הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת, שדווקא אני - זה שפיטרו אותו מהעבודה בגלל סיבות שאיש לא יבין אותן - כותב זאת: "מעריב" היה בשבילי ה כ ל. במיוחד מקום עבודה מעניין, אשר מעולם לא הרגשתי בו דקה אחת של חוסר עניין. נחזור לאותם רגעים שבהם אמור אני להתייצב, כעבור כמעט 43 שנים, בשירות התעסוקה. לבקש עבודה. הרגשה מוזרה. בלשון המעטה. המקום מוכר לי מעבודתי כעיתונאי. ביקרתי במקום הזה, בשירות התעסוקה הירושלמי, פעמים רבות. כתבתי על מובטלים. כתבות שגרמו לי כאב רב. אין זה מהדברים הקלים לראיין גברים ונשים מבוגרים, הבאים ללשכות העבודה. לא תיארתי לעצמי, גם לא בחלומותי השחורים, שהנה דווקא בגיל שישים אני אהיה אחד מהם, מהמובטלים. הנה, התחלתי לדמיין לעצמי, בעוד כמה דקות יבוא כתב צעיר לראיין אותי: "איך אדוני מרגיש? בן כמה אדוני? כמה זמן אתה מחפש עבודה?" ועוד כל מיני שאלות מרגיזות נוספות. בדיוק אותן שאלות בנאליות, פחות או יותר, שנהגתי לשאול כעיתונאי. בכניסה לבניין עומדים אנשים רבים. ממתינים, בדיוק כמוני, לפתיחת הדלת הראשית. כמו בכל משרד ממשלתי המכבד את עצמו, גם כאן, בשירות התעסוקה, ניצבים אנשי ביטחון. בודקים כל אדם, ובעיקר כל תיק. שירות התעסוקה, אני מנסה לחייך לעצמי, רוצה למנוע כותרות בעיתונים בנוסח: "אתמול הם הפסידו את מקום עבודתם והיום את חייהם"... החיוך שלי נעלם כאשר הבחנתי בבניין האפור הניצב מולי. הסיוט הופך למציאות. לאחר בדיקה קפדנית של שני אנשי ביטחון, אני מוצא את עצמי בתוך הבניין: לאן עכשיו? פקידה, חמורת סבר, מחזיקה בידה שפופרת ומשוחחת עם חברתה על המסיבה של ליל אמש. אני ממתין בשקט לסיום השיחה. הפקידה מבחינה בי ושואלת לרצוני. מבלי שתעיף מבט לעברי. "אני בפעם הראשונה כאן ואני רוצה לשאול...". הפקידה הפסיקה את שטף דיבורה והצביעה, בבוהן, כלפי מטה. ומבלי להמתין לתגובתי, אם בכלל הבנתי את תנועות הפנטומימה שלה, המשיכה בשיחה כאילו הרחיקה מעליה זה עתה עוד יתוש טורדני. בתנועות אטיות והססניות ירדתי למטה. למרתף. למטה, על הספסלים, ישבו כבר אנשים רבים, ממתינים לתורם. אני עושה דרכי, שוב, לקומת הכניסה. היא, הפקידה, עדיין ממשיכה בשיחתה הטלפונית. הפעם אני קצת "מתחצף" ומעז לשאול: "אני בפעם הראשונה פה... את בטוחה שאני צריך להיות למטה... כלומר, אולי אני צריך להצטייד בטופס, או בפנקס כלשהו...". היא מאבדת את סבלנותה. האיש הזה מפריע לה בפעם השנייה בשיחה הטלפונית החשובה. "תרד למטה", פסקה בקול, "וזהו". בלית ברירה עשיתי דרכי, פעם נוספת, למרתף הטחוב. הבחנתי בצעיר התולש מספר ממתקן המוצב בכניסה. עשיתי כמוהו. המספר 573 התנוסס בגאווה במרכז הפתק הצהוב. מול ספסלי הממתינים לתורם ניצבו חמש עמדות. אף אחת מהן לא היתה מאוישת. תמהתי: למה בדיוק ממתינים. בעוד אני תוהה עלה בראשי זיכרון מימי הנערות: התייצבות ראשונה בחיי ב"לשכת העבודה", כפי שהיא נקראה אז: הדבר היה בסוף חודש דצמבר 1958. העבודה במפעל הנגרות הקטן, באחת מסמטאותיה של יפו, שבו עבדתי הכבידה על נשימתי. אבק העץ "התיישב" לו בריאותי. ובעיקר: העבודה בפוליטורה לא עניינה אותי. החלטתי ללכת ללשכת העבודה, במטרה למצוא משהו שונה. בין שני מוטות ברזל עמדו עשרות נערים ונערות. כיוון שהיה יום גשום במיוחד, כל הנערים היו רטובים עד לשד עצמותיהם. באולם רחב הידיים לא היה חימום כלשהו. על הסקה מרכזית לא ידע אז איש. לאחר המתנה ארוכה הגיע תורי. הפקיד, בעל סבר פנים מאירות - רק מאוחר יותר נודע לי שעלה ארצה, בדיוק כמוני, שמונה שנים קודם לכן, מעיראק - הציע לי שני מקומות עבודה. לא אחת, אלא שתי אפשרויות: אצל יבואני הרכב האחים קרסו, ובעיתון "מעריב". "קח את שתי הפתקאות. תלך, תשמע ותראה מה מציעים, ואז תחליט במה לבחור", הציע בחביבות. עשיתי כעצתו ומיהרתי, רגלי, לדרך פתח-תקווה בתל-אביב. לא הרחק מלשכת העבודה. "האחים קרסו" היה מקום העבודה הראשון שאליו סרתי. עובד בכיר, שאליו הושטתי את הפתק מן הלשכה, הסביר לי בקצרה במה מדובר: "50 לירות לחודש וטיפים". רק מאוחר יותר הבנתי את מהות העבודה: על עבודתי כשוטף מכוניות אקבל 50 לירות לחודש. בנוסף לכך אקבל טיפים, מבעלי המכוניות, אשר את רכבם אמור אני לשטוף ולמרק... אמרתי תודה והמשכתי למקום העבודה הסמוך, "מעריב". בכניסה לבנין "הענק" - כך הוא נראה בעיני באותו יום - לא שיערתי לעצמי, שזו תהיה "כניסה כמעט לכל החיים": למעלה מ-42 שנות עבודה בעיתון. פקיד המודיעין ב"מעריב" הפנה אותי ל"מר נהרי". "מר נהרי" היה מאוד תכליתי: "מדובר בשליחויות. 100 לירות לחודש ורכב צמוד". מיד הבנתי כי עלי לשמור על האופניים, ש"מעריב" מעמיד לרשותי, כעל "רכב צמוד". "אסור להעבירו לאחר", "אסור לקחת אותו הביתה בלא אישור", "אסור לנסוע עליו בחולות" ועוד סוגי איסורים. בו במקום נתתי את הסכמתי לתנאי העבודה המוצעים. מוטב 100 לירות בטוחות מאשר לסמוך על הטיפים של הנהגים הישראלים. טובים חיי הרחוב והנסיעה על אופניים, אמרתי לעצמי, מאשר שהייה בתוך מוסך סגור, לשטיפת מכוניות... תמונת העבר הרחוק התחלפה, במהירות, למציאות החדשה והעגומה, בבניין שירות התעסוקה בירושלים: רק אחת מתוך חמש העמדות היתה מאוישת. אחד הצעירים, שישב לא הרחק ממני, הסביר בלחש: "היא הלכה לאכול". אני מפנה ראשי לצד שמאל, מנסה לתפוס דמות מוכרת לשוחח. הכל כדי לשבור את הקיפאון הנורא, ואת מצב הרוח הקודר שהחל להשתלט עלי: אתה בפעם הראשונה כאן? שאלתי את שכני, חובש הכיפה. הוא נענע את ראשו בחיוב, מבלי לומר מלה. נראה בעליל, כי גם עבורו, בדיוק כמוני, המעמד הנוכחי חדש בשבילו וקשה מנשוא. בעוד עיני ממשיכות לחפש "מכר" כלשהו מגיח במדרגות עובד נוסף. "חמישה נרשמים יכולים לעלות אתי לקומה השנייה", הוא קורא. בעוד כל הנוכחים תוהים לפשר הקריאה, אני מחליט לקום ולהתייצב מולו. מה כבר יכול להיות? במהירות עלינו, חמישה מובטלים, לקומה השנייה. נכנסתי לחדרו. הוא הציג עצמו בשם שהרבני. "אני מבין שאתה בפעם הראשונה כאן". עניתי בחיוב. כאשר שמע את מספר השנים שבהן הייתי עובד "מעריב", השיב במחמאה: "לא שאלתי על הגיל שלך...". ולאחר מכן המשיך: "מה לעשות: ככה זה בחיים. אתמול היית מנהל סניף ’מעריב’ בירושלים, וקיבלת עובדים לעיתון, והיום אתה בשירות התעסוקה". לא עניתי. מיהרתי ליטול מידו את הפנקס החדש, שילווני בכל חודשי ביקורי בשירות התעסוקה. דבר שיבטיח לי את דמי האבטלה. למחרת קראתי בעיתון שמספר המובטלים במשק גדל. הפעם לא אני כתבתי את הידיעה, כפי שעשיתי במשך שנים רבות. בחודש הבא, בנתונים החדשים, כבר אופיע ברשימת המובטלים במשק. ללא שם וכתובת. רק מספר. אדם בלא שם. רק עם עצמו הוא חי. מה עושה אדם מובטל? מחפש עבודה, כמובן, לא רק בלשכת העבודה. כשפוטרתי, דבקה בי במהירות הרוח האופטימית ששררה סביבי. כולם הרי אמרו לי: "אתה, במעמדך, בנסיונך ובקשריך, בוודאי לא תתקשה למצוא מקום עבודה חדש". ואכן ההתחלה דווקא בישרה טובות: הרבה מאוד הצעות עבודה. אחדים אף מיהרו לנקוט לשון מליצית: "חיכינו לך הרבה שנים..." ההמשך, בלשון המעטה, היה פחות מרנין. אמת, המיתון, "המצב", פגעו קשות באותם גופים, ממשלתיים ופרטיים, אשר היו אמורים להעסיקני. לעתים הרגשת כיצד הם מתקשים להשיב את פניך ריקם: "קיצצו לנו את התקציב. צריך להמתין כמה חודשים"; "תתקשר בשבוע הבא, נראה מה יהיה"... פגשתי לא פחות משבעים(!) בעלי תפקידים, במהלך חודשי האבטלה שלי שבהם התעניינתי במקום עבודה חדש. "החברים", במרכאות, לא אכזבו. מראש לא היו מהם ציפיות; החברים, בלי מרכאות - אלה הקרובים באמת, ואלה, איך לא, תמיד אותם חברי ילדות, הוסיפו להתקשר. להתעניין. לעודד. הם לא מחכים למפגשים של יום שישי. הפוליטיקאים לא אכזבו אותי, כי אני מכיר אותם מקרוב. הם לא מיהרו להשיב לשיחות הטלפון, כפי שעשו עד חודש מאי 2001. דובריהם של אחדים מהם אף אמרו לי בגלוי: "תבין, אתה כבר לא רלבנטי בשבילם". ערפאת, אתה לא לבד. ואז נזכרתי בדברים שאמר עורכו לשעבר של "מעריב", שלום רוזנפלד: "ביום שבו תחדל לכהן בתפקידך (כעיתונאי; ב.מ.), מסיבה זו או אחרת, כל עדת החנפנים, כל המשחרים לפתחך, כל הרודפים אחריך כדי שיזכו בעזרתך בשתיים-שלוש שורות ובצילום בעיתון, כל המדליפים לך בדל מידע, בבחינת ’שלח לחמך על פני המים’, או כתחמושת במאבקים בין סיעתיים או תוך סיעתיים - כל אלה יהיו כלא היו ביום שלא יהיה להם עוד צורך בך". ברוך מאירי היה למעלה מארבעים שנה עיתונאי ב"מעריב". בתפקידו האחרון היה ראש סניף "מעריב" בירושלים. גיליון 37, מרץ 2002

הכתב המסקר את מכבי תל-אביב עבור ערוץ הספורט מנחה אירוע שיווקי של הקבוצה | עוד פריצה גסה של האתיקה המקצועית או הכרזה על עיתונאות חדשה המוותרת מראש על טובת הצרכנים לטובת האינטרס המסחרי?

הפתיח מציג רצף תצלומים דרמטי של שחקני מכבי תל-אביב בכדורסל, מיד אחריו את הלוגו הרשמי של המועדון, ואז מתחיל האירוע בדבריו של המנחה: "שלום לכולם, חברים, אנחנו נמצאים בהנג-אאוט של גוגל-פלוס, בעצם טכנולוגיה חדשה שלכם האוהדים, שיכולים לתקשר ישירות במקרה הזה עם אנשי מכבי תל-אביב. מכבי תל-אביב בנושא הזה היא בעצם פורצת גבולות, הראשונה בארץ, בישראל, שמשתמשת בטכנולוגיה הזו". הדובר הוא רועי גלדסטון, כתב ערוץ הספורט, המכסה את מכבי תל-אביב בכדורסל. האירוע: מסיבת אוהדים-עיתונאים בשידור ישיר, וכל כולה הפקה מטעם המועדון בשיתוף עם גוגל ישראל. האירוע האינטרנטי התקיים לפני כעשרה ימים, כשהקבוצה שהתה בבלגרד במסגרת משחקיה בליגה האדריאטית. המאמן דייוויד בלאט, עוזרו דרק שארפ והשחקן דייוויד בלו ענו על שאלות של שמונה אוהדים, בהנחיית גלדסטון. הראיון, שארך כשעה, הוצג באתר הרשמי של מכבי תל-אביב ובעמוד הפייסבוק שלו, והובטח כי בעתיד ייערכו מפגשים נוספים דומים. גלדסטון הגיע לפני שנה לערוץ הספורט מ-ONE, שם סיקר את הפועל תל-אביב, הפועל רמת-גן ונבחרת ישראל בכדורגל. במקום עבודתו החדש הוא הוקפץ היישר אל התפקיד הבכיר והיוקרתי של סיקור קבוצת הספורט מס 1 בישראל, במקומו של עמר בנוביץ הפורש. לכתב המסקר את מכבי תל-אביב בערוץ הספורט חיים די נוחים. ערוץ הספורט ומכבי תל-אביב קשורים בקשר אמיץ: אודי רקנאטי הוא גם הבעלים של הערוץ וגם של הקבוצה, שבה הוא מכהן כסגן היו"ר. לפני שלוש שנים רכש ערוץ הספורט את זכויות שידורי היורוליג. בעבר הכחיש רקנאטי שהוא מתערב בתוכני הערוץ בכל הקשור למכבי. נראה שאין צורך בהתערבות כזו; הערוץ מבין לבד את תפקידו במשחק ומתפקד עבור מכבי כבית תקשורתי חם בדרך כלל, למעט עקיצות פה ושם באולפן "חמישיות" בהנחיית עפר שלח. בשנה האחרונה היה גלדסטון חתום על כמה פרסומים ראשונים בולטים מהנעשה במכבי תל-אביב, ביניהם פנייה לעמרי כספי כדי שישוב לקבוצה, פאפאלוקאס שביקש לעזוב, החתמת לנגפורד, והסקופ האחרון מהשבוע שעבר – מכבי תל-אביב במו"מ להכנסת שותף נוסף במועדון. הרושם הוא שאין כיום כתב המקורב לקבוצה יותר מגלדסטון. בפברואר אשתקד הפיק אייטם מיוחד שבו בתו של המאמן בלאט, שני בת ה-18, ריאיינה את אביה. לא כל עיתונאי יזכה לגסטה כזו. בין סיקור אוהד של קבוצה ובין הופעה מטעמה ובשירות האינטרסים שלה עדיין פעורה תהום. אולי לא התהום העמוקה ביותר שבנמצא, אולם עמוקה מספיק כדי שעיתונאי יבחין בקווים האדומים המגדרים אותה. אלא שגלדסטון מרגיש בן-בית במכבי עד כדי כך שהוא אינו רואה בעיה בביצוע עבודת שירות לאירוע שיווקי של הקבוצה. "מכבי תל-אביב פורצת גבולות", הילל גלדסטון בדברי ההקדמה לאירוע שהנחה, בלי לשים לב שהוא עצמו פרץ גדר ברגל גסה. כשתקראו מעתה את הידיעות של גלדסטון או תקשיבו לדיווחים שלו בערוץ הספורט בענייני מכבי תל-אביב, קחו אותו בעירבון מוגבל. עוד יותר מוגבל. ואולי לא. אולי הזעזוע מהזליגה הגסה הזאת מעיתונאות לשיווק הוא כבר פאסה. אולי גלדסטון הוא העיתונאי החדש, אחד שאין לו שום יומרה לעמוד לשירות האובייקטיביות, שאין לו שום כבוד לגבול המיושן בין המסקר לתחום הסיקור שלו. אולי העיתונאי החדש שגלדסטון מייצג כבר פשט מזמן את תחפושת כלב השמירה, פיטר את חיילי הגילוי הנאות, ויתר לחלוטין על מראית העין של עיתונות לוחמת וחוקרת, שמייצגת את טובת הקוראים והצופים. אולי צריך לנסח מחדש קווים לדמותו של העיתונאי ולהודות שהוא פשוט פועל במפעל, וכל מה שמביא כסף – כשר. עובדה: למעט כמה מבקרי תקשורת, שבואו נודה, רובם בני הדור הישן, כולם – עיתונאים כצופים – ששים להשתתף בחגיגה החדשה, בלי להרגיש אי-נוחות. בלי להרגיש שמרמים אותם. בעולם הישן, כשעיתונאי נאשם למשל בהטיה קבועה לטובת "הקבוצה של המדינה", ברוב המקרים הוא היה מכחיש את ההאשמות בזעם ושולף הוכחות, ולו קלושות, למקצועיותו, להעדר משוא הפנים שלו. בעולם הישן העובדה שמכבי תל-אביב שימשה פרה קדושה של תקשורת הספורט היתה עבור כמה מהעיתונאים המסקרים אותה מקור לבושה ולהכחשה. בעולם החדש זו היסטוריה, או אפילו ארכיאולוגיה. קבוצה היא גוף עסקי בדיוק כמו שערוץ ספורט הוא גוף עסקי, ואתיקה-שמתיקה היא מקל דק ומיותר בגלגלי מכונת הכסף. אפשר להזדעזע, אבל העיתונות החדשה הזו עוברת כמו כל שיירה, שבכל תחנה מטפסים עליה עוד ועוד צרכנים מרוצים. בקצב הזה, עיתונאות כפי שהכרנו עד לפני עשר שנים תהפוך להיות מעשייה עממית תמימה, שמפארת ערכים שאיש כבר אינו מכיר. הלוח של אתמול. מעניין מה הם הקריטריונים בבחירת המשחק המרכזי בערוץ 1. השבוע שידרו שם את מכבי חיפה מול סכנין – מפגש של מרכז טבלה. שתי קבוצות שהן לא למעלה ולא למטה. שום ניצחון של אחת מהן לא היה מטלטל את הטבלה. כל זאת כשהמחזור סיפק משחק מעניין פי כמה עם השלכות על הצמרת ועל התחתית, בין באר-שבע להפועל תל-אביב. וזה עוד בלי להזכיר את משחקה של המובילה, קריית-שמונה, שאירחה את ראשון-לציון. האם "המשחק המרכזי" כשמו כן הוא, או שהוא נתון לחסדי חכמי מחלקת הספורט ברוממה, שתקועים עדיין בסדר הישן של "ארבע הגדולות"? או שאולי בוחרים את המשחק באמצעות הגרלה. פרסום שני. אחת התופעות המעצבנות בהתנהלות של כלי תקשורת היא התהדרות לא מוצדקת בפרסום ראשון. כך היה ביום שלישי, כשבספורט "ידיעות אחרונות" התגאו כי יום קודם לכן חשפו שבהפועל תל-אביב מדברים על אפשרות למנות מאמן אחר. בכך ניסו ליצור רושם כי היו הסנונית הראשונה לבשר על פיטוריו של דרור קשטן. ובכן, חשיפה ראשונה לא היתה, מקסימום הם יכולים להתהדר ב"פרסום שני": ב"וואלה" הקדימו את "ידיעות" ביום אחד כשפירסמו כי נשקלת האפשרות להחליף את קשטן, זאת נוסף לפרסומים קודמים אחרים שלהם על יחסים עכורים בצמרת המועדון, ולא רק שלהם. כנראה שמאז שעורכי "ידיעות" השתלטו על ספורט ynet, הם כבר לא גולשים באתרים מתחרים. גם הם בנמוכות. בהמשך לטור הקודם שעסק בליגות הנמוכות בתקשורת – ראוי להוסיף לרשימת המסקרים הקבועים גם את אתר גולר, את הבלוג המתחדש של רון עמיקם, עיתונאי בכיר בספורט "מעריב" שמעורב בנושא כאחד ממנהלי מכבי קביליו יפו מליגה א, ואת המדור "מתחילים מ-א" בספורט "ידיעות", שלא מופיע בצורה סדירה (אבל התפרסם, למשל, השבוע). ב"ידיעות" של יום שני התהפכו המספרים, ושעות שידורי הטלוויזיה השתגעו. כך למשל נכתב כי ב"יורוספורט" ישדרו בשעה 00:51 את יובנטוס מול קאשימה היפנית, במשחק לנבחרות עד גיל 71. הגרפיקאית של ספורט "הארץ" התחננה לליד, ובינתיים שתלה אחד ישן. העורך היה כל-כך עסוק בשכתוב הכתבה שעסקה בחקירתו של אבי לוזון, ששכח לעדכן, וזו התוצאה. הפועל תל-אביב הוליכה 0:1 על באר-שבע, וב-ynet עשו טעות של טירונים בפרסום התוצאה.

פרופ איתן גלבוע: התקשורת הזרה נכשלה כישלון חמור בסיקור מבצע "צוק איתן"; מסרה מידע שקרי ומוטה לרעת ישראל

הסיקור התקשורתי של מבצע "צוק איתן" בארצות-הברית ובאירופה היה "כישלון חמור, גם אתי וגם מקצועי", כך טען בשבוע שעבר פרופ איתן גלבוע במסגרת כנס על מבצע "צוק איתן" שנערך במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן. על סמך עדויות של עיתונאים שעבדו בעזה במהלך המבצע תיאר פרופ גלבוע את האסטרטגיה התקשורתית של חמאס ככזו המבוססת על שלושה עקרונות: איומים על עיתונאים; אספקת מידע שקרי במכוון, בעיקר על אבידות אזרחים; וביום אירועים. "את המידע השקרי, המעוות והמוטה אפשר היה לראות בכל המדורים שקיימים בתקשורת, הכתובה והמשודרת. בכותרות, בתמונות, בחדשות, במאמרי מערכת, בקריקטורות", אמר פרופ גלבוע, ראש בית-הספר לתקשורת וראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן. מנגד, טען, ניכרה השמטה של מידע רב בסיקור המבצע בעזה. "לא ראינו שיגורים מתוך אזורים אזרחיים, לא ראינו שיגורים מתוך מסגדים, בתי-חולים ובתי-ספר", אמר פרופ גלבוע. "חמאס הלך לעיתונאים ואמר להם, אלו פעולות צבאיות, ולכן אסור לכם לשדר או לכתוב על זה, ואם תעשו, אנחנו נטפל בכם. לא ראינו שיגורים כושלים, שגם גרמו להרג נשים וילדים. לא ראינו אבידות והלוויות של לוחמים. לא קיים, לא נהרג אף לוחם של חמאס, כל ההרוגים הם הרוגים אזרחיים. לא ראינו מתקני חמאס הרוסים. לא ראינו בכלל את מנהיגי חמאס. "הבעיה שלי", הדגיש, "היא עם התקשורת שאינה מגלה לצרכניה את התנאים שבה היא פועלת". בהמשך דבריו הוסיף: "אני זוכר שפעם באו בטענות לניו-יורק טיימס, למה אתה לא מפרט את התנאים שבהם העיתונאים שלך עובדים בעזה, והתשובה היתה: אנחנו לא מפרסמים את התנאים שבהם העיתונאים שלנו עובדים. אבל כאשר עיתונאי של הניו-יורק טיימס עוכב לכמה שעות במעבר אלנבי, התפרסמה על זה ידיעה בעמוד הראשי של העיתון ועשו מזה סיפור של התנכלות לחופש העיתונות וחופש המידע. ואיומים על כתבים בטרור ואולי אפילו בחיים, לזה אין מקום בעיתון". לדברי פרופ גלבוע, הסיקור הלקוי גרם נזק דיפלומטי למדינת ישראל. ה"ניו-יורק טיימס", טען, תיפקד בצורה "גרועה מאוד" לאורך כל המבצע, ואילו בבריטניה ה"גרדיאן" וה"אינדיפנדנט" "מתחרים בשנאה שלהם לישראל". משום כך, "לא פלא שאנגליה היא המדינה הכי אנטישמית בעולם חוץ מהעולם המוסלמי". סוגיה נוספת שעליה שם פרופ גלבוע דגש נוגעת לדיווח על מספר וזהות ההרוגים בעזה. לדבריו, הדיווח בתקשורת על מספר האבידות בישראל לצד מספר האבידות בעזה יוצר מיד "דימוי של חוסר מידתיות". "זהו היגיון עקום", טען פרופ גלבוע, והביא כדוגמה את יחס ההרוגים בין האמריקאים לגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. אשר לזהות ההרוגים בעזה, הדגיש פרופ גלבוע, מקור כל הנתונים שיצאו מעזה בחמאס ובגופים הנתונים לשליטתו, גם אם בתקשורת מוצגים המספרים ככאלו שבאו ממקורות האו"ם. ביחס לנתונים שסיפק במהלך הלחימה הארגון הישראלי בצלם אמר פרופ גלבוע כי אלו "שקריים" ומבוססים על בדיקות לא אמינות. "תמיד התקשורת אוהבת לומר לקובעי המדיניות ולממשלה, מחדלים! תחקרו את עצמכם!", סיכם פרופ גלבוע. "הייתי רוצה לראות שהם היו חוקרים את עצמם ומבקרים את ההתנהלות שלהם לאורך המבצע". מארגון בצלם נמסר בתגובה: "לא ברור מה המומחיות המקצועית של פרופ גלבוע בתחום ספירת ההרוגים, מעבר לגלישה באינטרנט, אולם נתוני ההרוגים של בצלם מתבססים על עבודת שטח עצמאית, ואינם מוכתבים על ידי אף גורם. התחקיר שלנו על הרוגי צוק איתן רחוק מסיום ולכן הוא עדיין לא התפרסם, אולם נחזור ונדגיש כי אחוז ההרוגים שלא השתתפו בלחימה לא מוכיח בעצמו אם דיני הלחימה נשמרו. מה שנדרש הוא חקירה ישראלית אמינה ובלתי תלויה של אירועי הלחימה, שלא התרחשה ולצערנו ככל הנראה גם לא תתרחש".

ומתי בפעם האחרונה אמרנו "מלח הארץ" על אשה? על עיצוב הדמיון והאתגר המגדרי של השפה העברית

בפרק הפתיחה של אחת מעונות סדרת הטלוויזיה "הישרדות", בגרסתה הישראלית, מגיעים המשתתפים לאי ומיד מתבקשים על-ידי המנחה: "בחרו לכם מנהיג". המשתתפים, שאינם מכירים את חבריהם אפילו בשמם, רושמים את בחירתם על פתק לפי תיאור ("הבחור עם החולצה האדומה", "הבחור עם הקעקוע", "הבחור עם הבנדנה"). המנחה סופר את הקולות, "מנהיג" נבחר והסדרה יוצאת לדרך. אף אחד לא שם לב לתמימות הדעים המשונה, שלפיה אף משתתף או משתתפת לא בחרו באשה. "הישרדות" היא תוכנית שאולי אין הרבה דברים לומר לזכותה, אך היא מעניקה הזדמנות שווה לגברים ולנשים לנצח. מדוע, אם כן, לא עלה בדעת אף אחד מהמשתתפים להציע אשה לתפקיד? התובנה שלפיה השפה מייצרת מציאות זוכה לרוב להנהוני הסכמה, עד שמגיעים להיבט המגדרי ("עוד פעם הפמיניסטיות האלה"). האם שפה באמת משפיעה על האופן שבו אנו תופסים גברים ונשים? עצמו רגע עיניים ונסו לענות: "מיהו ישראלי בעיניך?" או "מיהו ישראלי בעינייך?". מה דימיינתם? ברוח הימים האלה, אולי את אריק איינשטיין? האם דמותו של יאיר לפיד עלתה באוב? ביום העצמאות אולי יהיה זה בחור עם כרס מנפנף במנגל? המבוגרים שבינינו אולי יהרהרו ביפה הבלורית והתואר, הצבר עם הקוצים, והצעירים יהגו אולי בדימוי קצת יותר עדכני, של איש הייטק יוצא 8200 בקרוקס וקפוצון. יש לנו שורה ארוכה של דימויים שהתפתחו עם הזמן, אבל בכנות, כמה מאיתנו מדמיינים אשה לשאלה השגורה הזו של מיהו ישראלי? מתי בפעם האחרונה אמרנו "מלח הארץ" על אשה? ומיהי בכלל הישראלית הטיפוסית? צריך להתאמץ מעט כדי לשרטט קווים לדמותה, וגם אז סביר שתישאר ייצוג של הנשים הישראליות בלבד ולא של כלל החברה, בעוד שהדוגמאות הגבריות נתפסות כמייצגות את כלל החברה הישראלית. בין שלל הגורמים לכך אי-אפשר לשלול את חלקה של השפה, שבדומיננטיות של לשון הזכר מנתבת אותנו, שלא לומר מגבילה אותנו, למאגר דימויים מאוד מסוים. בספרו רב-המכר "קיצור תולדות האנושות" כותב יובל נוח הררי על תפיסת המציאות המדומיינת של המין האנושי. כדוגמאות הוא מציין את המדינות כישויות מדומיינות ואת הכסף ככלי מסחר מדומיין. אם כוחם של מושגים רבי עוצמה כל-כך כמו מדינה או כסף אינו בממשותם הפיזית, אלא בהיותם חלק מהדימוי המשותף והמוסכם שכולנו חולקים, הרי שלא ניתן להמעיט בכוחו של הדמיון על חיי היומיום שלנו. נסכים ודאי שהשפה היא הכלי שבאמצעותו אנו ממשיגים את הדמיון. לכן אין זה מופרך להניח שכאשר השפה בלשון זכר, ממילא גם הדמיון שלנו מתמלא בייצוגים זכריים. כך, למשל, דמיונם של גברים ונשים המבטאים את המלים "יועץ", "ילד", "מבקר המדינה" או "רב-חובל" מאויש בדמויות גבריות. לדמיין אשה למלה בלשון זכר זו פעולה שמצריכה מאמץ ואינה מיידית. מטבעה של אסוציאציה שהיא חסרת מאמץ, לכן אין פלא שברוב המקרים נישאר עם דימוי שמאפייניו גבריים. הדימוי אינו נשאר בראש. הוא מתורגם למעשים. לכן אני רוצה להעלות את האפשרות, עד כמה שזה נשמע מגוחך ובלי להפחית מחשיבותן של סיבות כבדות משקל אחרות, ששכחה פשוטה היא בין הגורמים להעדר שילוב ראוי של נשים בזירות ציבוריות שונות. כיוון שהיומיום של רובנו משלב גברים ונשים אלה לצד אלה, ניתן לתהות, איך אפשר לשכוח שקיימות נשים? והנה, עובדה ששוב ושוב נשמטת הנוכחות הנשית בקלות מעוררת פליאה. ממנים ועדות, מרכיבים פאנלים לאולפן שישי, מדפיסים מוספי עיתונות, ופשוט לא שמים לב ש"החברה הישראלית" מיוצגת חלקית. העין רגילה והדמיון רגיל לדמות גברית כברירת מחדל טבעית לייצוג כלל החברה. לכן בחברה החילונית, שבה שילוב נשים הוא במקרים רבים אחרי שלב המאבק המשפטי, נותר עדיין להילחם על השדה התודעתי, ושם אלוהי השוויון נמצא בפרטים הקטנים, כמו השפה. איני תמימה להאמין שדי במלה ניטרלית כדי לפתור כל הטיה מגדרית, אבל אין ספק ששינוי לשוני יכול לעורר את מוחנו להיפתח ולדמיין נשים וגברים במקומות שבהם התרגלנו לאבטיפוס מגדרי אחד. לשון פנייה היא כלי נהדר לתזכורת תמידית. ביכולתה לשבור את המונופול שיש לדימוי הזכרי על חיינו, שאנו עיוורים אליו מכוח ההרגל. במה זה כרוך בפועל? בדיבור זה כרוך בשילוב מודע של התייחסות לבנים ובנות, בעיקר מצד אנשים שיש להם במה וקהל, ממורים ועד עיתונאים ומגישים ופוליטיקאים. בכתיבה אחלק את התייחסותי לשניים – תחביר ותוכן. בתחביר נדרשת חשיבה מעמיקה. כמתרגמת ועורכת אני נתקלת באתגר המגדרי של העברית מדי יום, והוא אכן לא פשוט. בזמנו נטלתי חלק בכתיבת הספר "נשים לגופן" שהוציאה עמותה בשם זה, ונכתב מתוך מודעות מלאה לקהל יעד נשי. הבעיה הלשונית שעמדה בפני הכותבות צפה במלוא עוזה. שיבוץ קווים נטויים בטקסט מפריע לקריאה במבט ראשון, ואינו הנורמה המקובלת (עובדה שגם בטקסט הזה נמנעתי מלעשות זאת). יחד עם זאת, צריך לזכור שאם הדבר נעשה במידה, יש לקווים נטייה להיעלם. האלכסון יכול להפוך לתו נוסף במלה. פעם היו אלה מודעות הדרושים שעברו מהפכה דומה, והיום תשומת הלב מופנה לשילוט. אין לי ספק שתידרש חשיבה בלשנית ופתרונות מומחים כדי לייצר תוצאה טובה, אבל כדי להגיע לפתרונות צריך קודם כל להאמין שזה חשוב. סוגיית התוכן פשוטה יותר, למרבה המזל, משום שכל שנדרש הוא מודעות. אינספור פעמים נתקלתי בעיתונות, לרוב בטורים אישיים ובמדורי דעות, בניסוחים שמתחילים כביכול בדיבור לכלל החברה, ומהר מאוד גולשים בהיסח הדעת לחוויות גבריות, בלי שהכותב ישים לב שאיבד בדרך את קהל הקוראות שלו. לדוגמה "אנחנו לא מורידים את העיניים מהסמרטפון, מפספסים את החיים, לא מתייחסים לבת הזוג". או "מעמד הביניים בסך-הכל רוצה להרים את הראש מעל המים, להרוויח מספיק, לקנות דירה לאשה ולילדים". אלה דוגמאות פיקטיביות אבל מייצגות. אפשר להניח שעיתונאי שכותב מדמיין את הקהל שלו. וכשהוא מדמיין בלשון זכר הוא גם כותב לקהל של גברים. נשים מצדן כבר התרגלו לעשות את ההיפוך, אבל אני מבטיחה לכם שלא משנה עד כמה אנו מיומנות בלוליינות ההיפוך השפתי, יש לכך מחיר שמתבטא בתחושת ניכור. מרתק לצפות בקטע מתוך "הישרדות", ולו כדי לראות את עוצמת כוח הדמיון. כיצד מוח שמדמיין "מנהיג" כאבטיפוס גברי ננעל עד שאפילו מראה עיניים של קבוצת נשים בשר ודם לא חודרת אליו. יש שינויים שמצריכים מהפכות גדולות, אבל יש מקרים שבהם כל מה שצריך כדי שנשים יחושו שותפות במשחק הוא שידברו ישירות אליהן. ליאורה ענת-שפיר היא עורכת ומתרגמת

העיתונים מדווחים כי צפויה שנה רזה | שר החוץ מדווח על דעותיו האישיות | כל העיתונים מדווחים על חיי האהבה של מייסד "פלייבוי"

"הדלק בישראל מהיקרים בעולם", נכתב באותיות גדולות בכותרת הראשית על שער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "מכל שקל שאתם משלמים בתחנת דלק, 56 אגורות הולכות למדינה", נכתב בכותרת המשנה. "התוצאה: הנהג הישראלי מוציא על ליטר דלק יותר מרוב הנהגים בעולם" (אותו חישוב נכון גם, כמובן, באשר למחיר המכוניות עצמן). על אותו שער, קצת יותר למטה, מודפסת הכותרת "הטיסות מתייקרות" ("בגלל הדלק"). הכותרות במוסף הכלכלי של "ידיעות" הן רק מתאבן לכותרות בעיתון עצמו. "המחירים עולים", מכריזה בפשטות הכותרת הראשית על שער "ידיעות אחרונות": "לקראת השנה החדשה: מכה לכיס שלנו. בדרך: העלאת הריבית על המשכנתאות וגל התייקרות בשכר הדירה. התעשיינים מזהירים: אם הדולר יירד, נפטר אלפים". הכפולה הפותחת מוקדשת להתייקרויות, תחת הכותרת "ישראל מתייקרת", וזורקת לקלחת עוד התייקרויות: בתעריפי התחבורה הציבורית, הסלולר, הארנונה והרכבים. גם על שער "הארץ" מודפסת, בתחתית העמוד, כותרת על גל התייקרויות, אלא ש"הארץ" מעמיד את הגל הזה בהקשר, כחלק מים שלם: "גל ההתייקרויות נמשך". לצד הידיעה מודיע "הארץ" על תרומתו לגל הנוכחי: מחיר המנוי לעיתון יתייקר. לבד מזאת, אבי בר-אלי וזוהר בלומנקרץ מוסיפים לחבילה גם התייקרות בתעריפי המים. הידיעה הקצרה מסתיימת בעמוד השער, בהפניה ל"סיקור נרחב" ב"דה-מרקר", כשהכוונה אולי לכפולת העמודים המוקדשת למחירי הדלק וכוללת צרור עצות לחיסכון בדלק, ביניהן "סעו פחות" הגאונית ו"תדלקו כשזול" המלווה במכונת זמן. אם אתם מבוגרים מספיק או חובבי היסטוריה מספיק כדי שעצות כאלה יישמעו לכם כרטרו לשנות ה-50, אתם צודקים. "אנחנו חווים תופעות שמוכרות לנו משנות הצנע", מצוטט דייוויד פרנקלין, מנכ"ל סוגת, יצרנית האורז והסוכר הגדולה בישראל, בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "עסקים" של "מעריב". המשך הציטוט הוא: "אי-אפשר להשיג חמאה, קונים 3–4 עגבניות כי המחירים בשמים – וזה רק יחמיר". הכותרת עצמה גם היא ציטוט של פרנקלין: "תתחילו להתרגל, ההוצאות שלכם על מזון רק יגדלו". ומדוע מראיינים דווקא את מנכ"ל סוגת? משום שמחיר הסוכר יעלה לכ-7 שקלים, "כפול ממחירו לפני שנתיים". "התייקרות הסוכר תביא לגל התייקרויות נלוות כמעט בכל תחומי המזון המערבים סוכר במוצריהם – ובעיקר ממתקים, ריבות ומאפים, וכן לחם, שגם כך התייקר פעמיים השנה בשל התייקרות החיטה", כותבים רונית מורגנשטרן ויוסי גרינשטיין בכתבה עצמה, בכפולה הפותחת של העיתון. הם מראיינים גם את גדי לסין, יו"ר איגוד המזון ומנכ"ל קבוצת שטראוס, שאומר כי עליית מחירי המזון נעוצה בגידול האוכלוסין בעולם ובפגעי טבע המזיקים לגידולים. נורית קדוש, בטור פרשנות צמוד, טוענת כי מדובר בלפחות חצי קשקוש: "כבר שלוש שנים נשמעות ברחבי העולם ובישראל תחזיות קודרות בנוגע להשפעות הקשות על כמות חומרי הגלם, מחיריהם ואיכותם – מצד פגעי הטבע, המעבר לייצור תחליפי דלק מבוססי תירס והצטרפות מדינות המזרח הרחוק לצריכת מזון מערבי מתועש. התחזיות הן רק פרומו לעוד גל התייקרויות של מחירי הסחורות בעולם, מה שכמובן נותן לגיטימציה לחברות המקומיות להעלות את המחירים גם עבור צרכן הישראלי. זאת, למרות שלאותן חברות יש מלאי גדול שנרכש בטרם הזינוק במחירי הסחורות, שמספיק בדרך כלל עד להזמנה הבאה – המתקיימת לא פעם לאחר שהמחירים בבורסת הסחורות, כבכל בורסה, מתמתנים או יורדים. "אולי הסיפור הוא אינו משבר המזון העולמי, אלא שורת הרווח שמציגות חברות המזון הציבוריות רבעון אחר רבעון. את העלייה המתמדת ברווחים מצליחות החברות להשיג בזכות הריכוזיות שנוצרה בענף לאורך השנים, לאחר שהתאפשר לכל אחת מענקיות המזון הישראליות לקנות כמעט כל חברת מזון קטנה – דבר שיצר מציאות מעוותת", כותבת קדוש. פרשן אחר, אולי בוטה יותר, היה שואל אם יש קשר, סימבולי לפחות, בין מספר העגבניות שעל שולחנו של מנכ"ל סוגת ובין אותו מספר על שולחנות לקוחותיו. לא רק בתחום המזון הקשר בין ההתייקרות למציאות אינו ברור: "כך נופחו תעריפי המים" היא כותרת טור של הדר חורש באותה כפולת עמודים ב"עסקים". חורש כותב כי לכאורה התייקרות מחירי המים ברורה: המים נעשים מצרך יקר יותר בשל שנות הבצורת. אולם לפי חורש, רק לכאורה: "מחיר המים הנוכחי אינו מבוסס על חישוב כלכלי אמיתי", כותב חורש, "והמספרים נראים מצוצים מהאצבע. [...] אין קשר בין שיעור ההעלאה הצנוע של 35%, שעליו דיווחו אנשי משרד האוצר ורשות המים, לבין התנפחות של 50% ויותר בחשבונות המים". את מה שכתבו ב"ממון" על האין קשר בין מחירי הנפט למחירי הדלק הזכרנו בתחילת הפסקה. "בעקבות ההאטה יוטלו גזירות ומסים בשווי 9 מיליארד שקל", נכתב בכותרת כפולת העמודים הבאה של "עסקים". "ההערכה: משרד האוצר יבחר בדרך הקלה – העלאת המסים העקיפים", כותב יוסי גרינשטיין. "[...] חשוב לציין כי העלאות מסים עקיפים הינן קלות לביצוע ואינן מחייבות את אישור הכנסת. הן פוגעות בעיקר בשכבות החלשות, שאינן יכולות להילחם נגדן". מה למשל? סיגריות, אלכוהול, דלק, העלאה של המע"מ. מה המשותף למסים העקיפים? שהם אינם פרוגרסיביים, כלומר, הם לא מבדילים בין עשיר לעני. מס פרוגרסיבי הוא מס ההכנסה. מה עם מס ההכנסה? "הנטו יגדל בעשרות שקלים", נכתב בכותרת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" תחת הלוגו הכנראה סאטירי "החדשות הטובות". "בשורה לעובדים", נפתחת הידיעה מאת גד ליאור, "החל מ-1 בינואר תגדל המשכורת נטו הודות לריווח מדרגות המס במסגרת שלב נוסף ברפורמת המסים". אם כן, מסים עקיפים יגרמו לעליית מחירי הדלק, המים, האלכוהול, הסיגריות, הארנונה, כל המוצרים שמע"מ הוא מרכיב במחירם וכיוצא בזה. לעומת זאת, הנטו יגדל בעשרות שקלים. נדמה שלפחות מסקנה אחת צריכה לצמוח מסיקור המצב הכלכלי היום בעיתונים: קוראי העיתונים צריכים לחזור ולהרהר בשאלה שפעם אולי השיבו עליה בשלילה: האם גם אתם "השכבות החלשות"? העניים יישארו עניים, העשירים ייעשו עשירים יותר, ואלו שבאמצע ייעשו עניים יותר, מה שמשאיר חלק גדול מהציבור ממורמר. כדי למנוע מרמור, תיתן התקשורת במה למוכרי אשליות בפרוטה (או 9.99 פרוטות), ובראשן האשליה האמריקאית האולטימטיבית: כל אחד יכול. "הוא הגיע לארה"ב בלי פרוטה וישן במונית שלו במינוס 12 מעלות", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", "אבל גם זה לא גרם לרן שמעוני לוותר על החלום האמריקאי. היום הוא מריץ סדנאות קואוצינג מצליחות ומבטיח לאמריקאים: אם אני הפכתי למיליונר, גם אתם יכולים". כיצד תשלמו לקואוצר? ובכן, הנטו גדל בעשרות שקלים. תחסכו. "את שר הביטחון ואלופי המטכ"ל לא מעניין כלל מה מתרחש במשק הישראלי", מאשים ראובן פדהצור במאמר במדור הדעות של "הארץ". "הם מתנהגים כאילו העיסוק בתקציב הביטחון מתרחש במקום שונה, המנותק מכלכלת ישראל. דרישתם לתוספת צנועה של שישה מיליארד שקל לתקציב הביטחון מעידה לא רק על אטימותם, אלא גם על חידלון של חברי-הכנסת ושרי הממשלה, האמורים לפקח על תקציב הביטחון. כמדי שנה מעלה מערכת הביטחון דרישות מופרזות וחסרות הצדקה לתוספת תקציב, שהרי תקציב הביטחון גדל בכ-30% בחמש השנים האחרונות, בשעה שקשה להצביע על שינויים במפת האיומים המצדיקים תוספת כה נכבדה. "הבעיה היא שאיש אינו מנסה לבחון את הקשר בין גודל התקציב להיערכות צה"ל לאיומים. חברי ועדת חוץ וביטחון, למשל, אינם מנסים אפילו לברר מה מסתתר מאחורי סעיפי התקציב, ואם ההשקעות במערכות לחימה עתירות משאבים אכן מוצדקות. די בכך שלפני חברי הוועדה יופיעו קצינים בכירים ויפחידו אותם בתיאור האיומים המתרגשים עלינו, כדי שהח"כים יסכימו לכל דרישה של הצבא". "לא ראוי" היא הכותרת על שער "ממון". "איש ציבור לא יכול להביע דעות כאלה", נכתב בכותרת המשנה שמסתיימת בקריאה של סבר פלוצקר לאותו איש ציבור "ללכת הביתה"."כולנו בעד אנשים מקוריים ובעד זכותם להבעת דעה", כותב פלוצקר בטור, ומוסיף שמי שמשמש בתפקיד רשמי "מקבל על עצמו גם שורה של מגבלות ההולכות ביחד עם התפקיד. אחת מהן היא להימנע מהבעה פומבית של דעות חריגות ופרובוקטיביות". אותן דעות חריגות ופרובוקטיביות הן "עשו פחות ילדים ולא תהיו עניים" (ואמירות נוספות, עדכניות יותר, המטילות ספק ביהדותם של כמה מהעולים מרוסיה), ובעל הדעות החריגות האלה הוא ד"ר אבי שמחון, "יועצו הכלכלי של שר האוצר שטייניץ". "גם אם דעותיו בזכות כלכלת שוק חופשי קפיטליסטי בלתי מרוסן תואמות את האידיאולוגיה הכלכלית של ראש הממשלה נתניהו", כותב פלוצקר, "שמחון לא ראוי להישאר בתפקידו". "פרשת שמחון", כפי שממהרים להכתיר אותה ב"ממון" (ההתבטאויות אכן מככבות בכל העיתונים), מתחברת היטב לשני נושאי הסיקור המרכזיים היום בעיתונים: מחד הדיווחים על הסדקים המאיימים ההולכים ומתרחבים באותו שוק חופשי בלתי מרוסן ("המשבר יימשך עוד שלוש שנים לפחות", מצטטת הכותרת הראשית של "כלכליסט" תחזית לגבי כלכלת אירופה), ומאידך הדיווחים על איש ציבור אחר, בכיר יותר, שגם הוא איש מקורי ובעל דעה. "ליברמן: אני לא מוכן לסבול את השקרים של ראש ממשלת טורקיה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "שר החוץ: טורקיה היא זו שצריכה להתנצל על המשט. לשכת נתניהו: דברי ליברמן משקפים את עמדותיו האישיות", נכתב בכותרת המשנה. דעותיו האישיות של ליברמן הופנו לא רק כלפי ארדואן, אלא גם כלפי נתניהו: "שר החוץ ליברמן תקף את נתניהו בכנס השגרירים השנתי", נכתב בכותרות הדיווח ב"ידיעות אחרונות". "בנאום חריף אמר שר החוץ כי רה"מ יוצר ציפייה לא ריאלית שניתן להגיע בקרוב להסדר כולל". ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "נתניהו: ליברמן לא משקף את עמדות הממשלה". האם לליברמן, בעל התפקיד הציבורי, אסור להביע את דעותיו האישיות? זו, כמובן, שאלה מצחיקה. "הוא כנראה צחק לתוך השרוול צחוק ארוך, ארוך, ארוך", כותב הבר על ניחושיו לגבי מצב רוחו של ליברמן בסוף נאומו. "בנאום אחד, הזוי לדעת רבים, אמר ליברמן מה שרבים בישראל חושבים בשקט – וכך עשה נפשות לדעותיו ולמפלגתו. לא מעטים יאמרו: הוא אומר אמת, אומר מה שהוא חושב". ליברמן לא רק אומר, הוא גם אומר שהוא עושה: "ליברמן מגבש תוכנית להסדר ביניים עם הפלסטינים", נכתב בכותרת ידיעה של ברק רביד בעמ 4 של "הארץ". עיקרי התוכנית, לפי "הארץ", הם: "הידוק שיתוף הפעולה הבטחוני עם הפלסטינים, שיקנה להם יותר אחריות בשטח. הסרת מחסומים והגברת חופש התנועה בין הערים הפלסטיניות. חיזוק הכלכלה הפלסטינית כדי להגיע לתל"ג של 20 אלף דולר לנפש". עוד לפי "הארץ": "לא ברור אם התוכנית כוללת העברת אזורים נוספים בגדה לידי הפלסטינים". גם ב"מעריב" מדווחים על התוכנית של ליברמן: "אחרי שכינה את הטורקים שקרנים וחצופים, חשף שר החוץ בפני אנשי משרדו את תוכניתו המדינית החלופית, שעיקרה: חשיפת פרצופם האמיתי של הפלסטינים", מדווח אלי ברדנשטיין. "מחכים לאסון" היא הכותרת הראשית של "מעריב": "עבריינים מסוכנים יוצאים לחופשי, כתבי אישום מתבטלים, אלפי דיונים נדחים, תיקים חשובים מעוכבים – והמדינה מפסידה עשרות מיליוני שקלים. אלו נזקיה של שביתת הפרקליטים, השביתה שאיש לא טורח לנסות ולפתור", נכתב בהפניה לכתבה של נועם שרביט. "הפקרנו את הציבור לגורלו", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 4 של "ידיעות אחרונות", ציטוט של "הפרקליטה הבכירה במכתב נרגש לעמיתיה השובתים". "אני לא יכולה לשתוק יותר, כתבה סגנית פרקליטת מחוז צפון ברשת הפנימית של פרקליטות המדינה, נטשנו מזמן את העיקרון שעליו הכרזנו ולפיו מחיר השביתה לא יכלול פגיעה בחיי אדם", נכתב בכותרת המשנה. "חשוד ברצח נעצר שבועיים קודם על שוד, אך שוחרר בגלל שביתת הפרקליטים", נכתב בכותרת לידיעה של יניב קובוביץ על שער "הארץ". "אתם יודעים מה צריך לקרות כדי ששביתת הפרקליטים תסתיים מהר ויימצא פתרון", שואל בן כספית בטורו בכפולה הפותחת של "מעריב", ועונה: "אסון צריך לקרות". בעמ 5 של "הארץ", היכן שמתפרסם המשך הידיעה של קובוביץ, מדווחים תומר זרחין ופאדי עיאדאת כי "נתניהו הורה לאנשי משרדו לסייע במו"מ עם הפרקליטים השובתים". "אילן לוין: הפרקליטים יקבלו תוספת של 8% מקסימום", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "דה-מרקר". "סוף עצוב למודו", נכתב באחת הכותרות על שער המוסף "ממון". "החזון הסלולרי של דב מורן מתנפץ: בית-המשפט מינה כונסת לחברת מודו, שלא הצליחה לעמוד בחובות המיליונים שלה". כותרת לא גדולה על שער "עסקים" מבשרת כי מי שדרש את כינוס הנכסים הוא בנק דיסקונט. הכותרת על שער "דה-מרקר" קטנה עוד יותר ("דב מורן שולח את מודו לכינוס נכסים; הכישלון של יצרנית הסלולר הישראלית מתגלגל לאולמות בתי-המשפט"). ב"כלכליסט" ההתפרקות של "מה שהיה נדמה כפנטזיה" לא מגיעה אפילו לשער. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מציע ירון לונדון כי מדינת ישראל תהפוך את החייל השבוי גלעד שליט "מבן-ערובה לערב", על-ידי כך שתוציא להורג את ראשי חמאס, אחד-אחד, עד שישוחרר. "איך אפשר בלי נציג ים-תיכוני? עידן יניב הצטרף לצוות הבוחן את המועמדים ללהקות הצבאיות", נכתב בכותרת על שער המוסף "24 שעות", המפנה לעמ 23 במוסף. מה זה אומר? האם זהו הצעד הראשון של המוזיקה המזרחית, הנמצאת כעת בשיא כוחה, לקראת חוסר רלבנטיות? ומדוע אין במוסף עמוד 23? "הממשלה תתמוך באיסור צילום נפגעי עבירות מין", מדווח נועם שרביט ב"מעריב" תחת הלוגו "הסוף לטשטוש?". המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", עיתונו של ארנון מוזס, מדווח – ומלווה בתמונה – על פתיחת "מועדון שפנפנות" של "פלייבוי" באזור ההימורים במקאו, היכן ששלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", המתחרה הגדול של "ידיעות", עושה כיום את רוב הונו. אם כן, נמצאה נקודת ההשקה בין היריבים המרים. לא רק ביניהם: "מייסד פלייבוי יו הפנר בן ה-84 הציע נישואין לחברתו בת ה-24", מדווח "הארץ" בעמוד "חדשות תרבות ובידור" בקונטרס החדשות הראשי. ידיעה דומה מעטרת גם את השער האחורי של "מעריב", מתחת לידיעה על בוגרי קורס טיס וקורס חובלים מאותו יישוב בנגב. אותה ידיעה מככבת במדור חדשות החוץ, המגוחך תמיד, של "ישראל היום". לידיעת כל מי שחושב שטוויטר מגניב: לפי דירוג המגזין "פורבס", מדווח מוסף "גלריה", המקום השני ברשימת האנשים המשפיעים ביותר בטוויטר הוא פאולו קואלו. וחכו: הראשון הוא גסטין ביבר.

סיקור רצח קריסטין לוגן ב"ידיעות אחרונות": בעוד חוקרי המשטרה מחויבים להטיל ספק בטוהר כפיו גם של הצדיק ביותר, העיתונאים מחויבים להתאפק

בשבת קרירה, באמצע חודש דצמבר, נמצאה מדריכת הטיולים קיי וילסון דקורה וכפותה בידיה ליד המושב מטע בהרי ירושלים. חברתה, התיירת קריסטין לוגן, שטיילה איתה, נעלמה, והחיפושים אחריה נמשכו משעות אחר הצהריים אל תוך הלילה. התעלומה היתה כבדה: מי דקר את גברת וילסון ולאן נעלמה חברתה. גם הגרסה שסיפרה וילסון היתה עמומה ומעוררת תהיות. מדריכת הטיולים סיפרה שהיא וחברתה הותקפו על-ידי שני בני מיעוטים חמושים בסכינים. התוקפים דקרו את השתיים, ווילסון ניצלה רק משום שהעמידה פני מתה. מדוע כפתו התוקפים את המדריכה? מדוע לא נמצאה גופתה של החברה במקום שעליו הצביעה חברתה? על כל השאלות הללו נוסף עוד צו איסור פרסום שהטילה המשטרה על כל פרטי האירוע. המעט שהיה ברור נאסר גם הוא לפרסום. למחרת, ביום ראשון בבוקר, נמצאה גופתה של לוגן, אבל התעלומה לא נפתרה גם אז; מדוע נרצחה ובידי מי? רוב כלי התקשורת הסתפקו במסירת פרטי האירוע וציטטו את חוקרי המשטרה, שמסרו כי כל כיווני החקירה נבדקים: האפשרות שהרצח נעשה מטעמים לאומניים וגם האפשרות שהרקע למעשה פלילי. "ידיעות אחרונות" לא הסתפק בניסוח הסתום הזה ובחר לחלק עם קוראיו את החשדות המפורטים. בכותרת הראשית ובעמודי הפנים דיווח העיתון: "כיווני החקירה: חטיפה לאומנית או ריב בין השתיים", כלומר: בעוד קיי וילסון מתבוססת בדמה, נאבקת על חייה, בחר העיתון להטיל בה חשד שאולי היא זאת שדקרה את חברתה. לא קורבן – רוצחת. ייאמר מיד: תפקידם של חוקרי המשטרה הוא לבדוק כל אפשרות, גם ההזויה וגם החמורה ביותר. תפקידם הוא להפוך כל אבן עד שתימצא המטיילת הנעדרת ולבדוק כל אפשרות שבגינה נרצחה. אבל האם נכון והאם מוסרי לחלוק את החשדות האלה עם הציבור? האם נכון לעורר ספקות בציבור בנוגע לחפותה של אשה שלא נעצרה ולא הואשמה בשום אשמה? האם מה שחייבים החוקרים לעשות בחדרי החקירות, להטיל ספק בטוהר כפיו גם של הצדיק ביותר, רשאים הכתבים לעשות בפומבי בלי שום בסיס של ממש? התשובה, לדעתי, לא, לא ולא. חוקרי המשטרה רשאים, ואולי אף חייבים, לבדוק אם תינוק שנמצא מת נרצח על-ידי הוריו, אבל פרסום החשד הזה בעיתונות הוא לא פחות ממעשה נבלה. תלונה של נאנסת תיבדק כדי לוודא שאינה בדויה או עלילה, אבל מתן פומבי לבדיקה הזאת בכותרת העיתון תהפוך את ההליך המשטרתי לעלילת כזב. הטלת חשד בכשרים, כידוע, נפסלה זה מכבר. על אחת כמה וכמה פסולה הטלת חשד במי שבעצמו היה קורבן לפשע. חיים זיסוביץ הוא בעל משרד ליעוץ תקשורת ויחסי-ציבור נאור-תקשורת

אתר "וואלה" יפצה אדם שדווח עליו למרות צו איסור פרסום. בית-משפט השלום: האחריות לבירור קיומו של צו מוטלת על כלי התקשורת

אתר "וואלה" ועורכו לשעבר גדי להב חויבו לאחרונה בתשלום פיצויים בסך עשרות אלפי שקלים לפקיד בעיריית קריית-מלאכי לשעבר, וזאת בשל הוצאת דיבה, כך פסקה לאחרונה השופטת רונית פינצוק-אלט מבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. לפני כשלוש שנים נעצר אבי עמית, אז מנהל מחלקת כוח אדם בעיריית קריית-מלאכי, יחד עם בכירים אחרים בעירייה. המשטרה חקרה פרשת שוחד ומין, וביחס לעמית עלו חשדות לשיבוש הליכי חקירה. המשטרה ביקשה וקיבלה צו איסור פרסום גורף, ובהמשך הוארך הצו ביחס לעמית, בשל חלקו השולי יחסית בפרשה. לפי פסק הדין, באתר "וואלה" פורסמה אז ידיעה מאת גלעד גרוסמן שבה נכללה הפסקה הבאה: לטענת עמית, לא רק ששמו נכלל בידיעה, אלא שמהנוסח ניתן היה להבין כי המשטרה ייחסה לו חשד בעבירת אונס, כחשודים אחרים בפרשה. פסקה זו חזרה עוד פעמיים בידיעות אחרות באותם הימים. באמצעות עו"ד ענת אשבל הגיש עמית תביעה נגד חברת וואלה תקשורת בע"מ והעורך דאז גדי להב, ודרש לקבל פיצוי בסך 900 אלף שקל בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הנתבעים, באמצעות עורכי-הדין גלעד נאמן וגבריאל יעקובסון ממשרד הרצוג, פוקס, נאמן ושות, טענו כי כלל לא יוחסה לעמית עבירת אינוס, וכי בכל מקרה מדובר בדיווח הוגן ואמיתי שנעשה בתום לב. עוד נטען כי לא היה ידוע למערכת על צו איסור פרסום שמו של עמית בעת פרסום הידיעות. השופטת פינצוק-אלט קבעה כי הפרסום ביחס לעמית הוא אכן בבחינת לשון הרע, אף כי לא ניתן להבין שנחשד באינוס כאחרים בפרשה. "פרסום שמו של התובע כמי ששוחרר ממעצר ונשלח למעצר בית וכחלק מפרסומים בדבר פרשה שעניינה נטילת שוחד ואינוס יש בו מן הפוטנציאל הדרוש לפגיעה, ומשכך הוא נכנס לגדר לשון הרע", פסקה. לדבריה, אמנם בשלושת הפרסומים על הפרשה שעמדו במרכז התביעה היה אמת בפרסום, אולם לא התקיים "עניין ציבורי" בפרסום חלקו של עמית בפרשה, בין היתר בשל החלטת בית-המשפט דאז להאריך את צו איסור פרסום שמו. בית-המשפט פסק אז כי יש להאריך את צו איסור פרסום שמו של עמית, כתבה השופטת, ובכך התייחס למעשה לרכיב "העניין הציבורי" אשר מתקיים גם בדיני לשון הרע. צו איסור הפרסום, המשיכה השופטת וכתבה, מונע מהנתבעים ליהנות גם מהגנת תום הלב. "בנסיבות העניין ביצעו הנתבעים בדיקה ביחס לאלמנט העובדתי של תוכן הידיעה בדבר מעצר הבית, אך לא ביחס לקיומו של צו איסור פרסום, ובשל כך לא עמדו בדרישת תום הלב ביחס להגנה בגין פרסום לשון הרע", כתבה. "בדיקה מעין זו מצופה מעיתונאי שעה שמדובר בסיקור של דיון מעצרים בו עשוי להתבקש ולהינתן צו איסור פרסום, וכאשר מדובר בבדיקה בלתי מסובכת. טענת הנתבעים לפיה היה על התובע שבעניינו הוטל צו איסור פרסום להקטין את נזקו ולהודיע לגופי הפרסום על צו איסור הפרסום יכלה אולי להישמע בימים בהם היה מדובר על גופי תקשורת מעטים וטרם העידן הדיגיטלי בו קיימים גופי תקשורת רבים והטלת נטל שכזה על מי שהוטל בעניינו צו איסור פרסום אינו סביר". בשקלול העובדות כי מחד הפרסומים היו אמת ולא פורסמו בכוונת זדון ומנגד הופר צו איסור פרסום, פסקה השופטת כי האתר ולהב יפצו את עמית בסך 50 אלף שקל, לא כולל שכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 שקל. 19700-08-12

בגלל סמיכותה של התקשורת אך ורק על שולחן הפוליטיקאים, היא אינה מבחינה במה מתרחש מתחת לקצה אפה

תפקיד התקשורת, כך למדנו פעם, לגלות סיפור, לאתר את קווי המתאר שלו, לאפיין אותו, להגדיר אותו ולספר אותו כמות שהוא ככל האפשר, בלי כחל ושרק, בלי משוא פנים, וכך הלאה וכך הלאה. אבל מה עושים כשלא ברור מה הסיפור, ולמרות כל המאמצים אי-אפשר לאתר אותו, ועל אחת כמה וכמה להגדיר אותו? איך מספרים מה שלא מבינים? מה עושים כשמגלים שהסיפור שאנחנו מספרים כבר המון זמן הוא בכלל לא מה שחשבנו? יש כמה דרכים להתמודד עם מצב בלתי נעים שכזה. האחת, להודות בקוצר היד ובמבוכה, נפסלת על הסף. לא התקשורת תודה בכאלה. היא חייבת לדבוק בתדמית הידועה שלה כיודעת כל, כמושכת בחוטים ומכוונת את המריונטות שעל הבמה. דרך אחרת היא לדבוק עוד יותר בשיטות המקובלות ובהעמדת הפנים שהכל בסדר. אלא שלא הכל בסדר, כפי שעולה מכמה וכמה הפתעות שהתקשורת נתקלה בהן בחודשים האחרונים. נניח לרגע לזירה המדינית-בטחונית-פוליטית, שגם היא בבחינת עולם הפוך, ששום דבר כבר אינו ברור ומוכר בו. אם שרון מדבר על איפוק שהוא כוח, והשמאל תומך בו ואומר שאין עם מי לדבר בצד השני, וחבריו משכבר של שרון המומים ולא מבינים מה קרה לאריק, מה הפלא שקצת קשה להבין מה קורה, מהם קווי המתאר של הסיפור ואיך לספר אותו. ה"מצב" שאנחנו נתונים בו כבר תשעה חודשים חושף עוד מצבים, שהמשותף להם הוא ההפתעה הגדולה שבה התייחסה אליהם התקשורת, משום היותה נסמכת אך ורק על שולחנם של פוליטיקאים, עד שהיא אינה מבחינה במה שמתרחש מתחת לקצה אפה. הפיגוע הנורא בדולפינריום גילה לרגע עולם שלם שמתקיים לצדנו, ואנחנו לא ידענו, ובדרך- כלל גם לא ממש הסתכלנו והקשבנו. הפיגוע המחריד, חוץ מהיקפו והפגיעה הקשה כל-כך בבטן הרכה של חוף הים בתל-אביב, בלט בעיקר בשל זהותם של הנפגעים, עולים חדשים מברית-המועצות לשעבר. התקשורת נהגה כמו תמיד. לאחר הטיפול באירוע עצמו, בחילוץ, בפינוי וכיוצא באלה, מיהרה לטפל בקורבנות, בין בתי-החולים לאבו-כביר. ומשום שהיא כל-כך מורגלת בתגובות שהשתרשו אצל קורבנות אסונות בשנים האחרונות, לשתף את האומה כולה ברגעי האבל הכמוסים והקשים ביותר, לא היתה מוכנה למה שנתקלה בו. בני המשפחות של ההרוגים והפצועים סירבו לשתף פעולה בדרך-כלל. הם התכנסו בתוך עצמם, לא היו להם בדרך-כלל הצהרות מוכנות למדינה ולעומדים בראשה. כתבת אחת נשמעה צועקת על בני משפחה שקיבלו זה עתה את הבשורה המרה באבו-כביר: "לפחות תני לי משפט אחד!", ולא הבינה מה היא אומרת. אפילו המושג "משפחה" בקבוצה שהתגלתה לעינינו לרגע אחד שונה ממה שמקובל כאן. לא משפחה מורחבת, ואפילו לא משפחה גרעינית "תקנית". בעיתונים כתבו שבני המשפחות לא מודעים לתפקיד הלאומי שהם ממלאים ותיארו את התדהמה שהם חשו לנוכח הרצון של המדינה כולה להשתתף באבלם. הם גם לא יודעים, מחמת הניתוק הגמור שלהם, שמעתה ואילך הם נושאי דגל מאוד מסוים, לכן לא נרתעו מלומר דברים כגון שאם המצב יחמיר, הם יארזו את חפציהם ויסתלקו מכאן. הם כבר עשו זאת פעם, ואין להם שום קושי לעשות את זה שוב. בתקשורת התקיימו דיונים על "הבעיה". הם ואנחנו. אלא שהבעיה אינה באבלים, ולא יכולה להיות בהם, אלא במשבצת שבה ביקשו להציב אותם לצורכי התקשורת, בלא כל קשר לצורכי המשפחות. היטיבה להגדיר זאת אינה קרסיק, תלמידת בית-הספר שבח, שסיכמה: "העיתונאים כולם בני-זונות", והסבירה שהמשפחות לא עניינו את הצלמים שנדחקו בהלוויות ובמסדרונות בתי-החולים, שם היא בילתה ימים ארוכים עם חבריה, וכל מה שהם רצו היה לתפוס אותם ברגעים הקשים ביותר. "הם רצו רק למכור עיתונים בלא להתחשב באיש", אמרה בסוג של הפתעה וכעס. מה שבטוח זה שהסיפור הרגיל, האוטומטי, של כיסוי הלוויות ומסדרונות בתי-חולים, טעון מחשבה נוספת. אין סיפור אחד משותף ונכון לכל, יש הרבה סיפורים. עיתוני יום א שלאחר הפיגוע ייחדו, כמובן, שטחים גדולים לנפגעים. הגדיל לעשות "מעריב", שהוסיף שתי מלים ברוסית לכותרת הראשית. יופי. עוד יום-יומיים אירחו את תלמידי שבח המרתקים בזכות עצמם בתוכניות האקטואליה. ב"=" של הערוץ הראשון ביום שישי שלאחר מכן אפילו הובאה כתבה על העולים, מאת כתבת עולה, שאפילו הורשתה לקריין את הכתבה במבטאה המיוחד(!). מחווה יפה מאוד. אבל מעניין לעקוב ולראות מתי תורשה הכתבת הזאת לעשות כתבה נוספת, לאו דווקא על עולים, ומתי ייחד היומן כתבה נוספת לנושא. העולים לא יחכו לכתבה הזאת בנשימה עצורה. ממילא יש להם ערוצים אחרים, שם הם מקבלים את כל מה שהם צריכים. הם אולי לא זקוקים לכתבות האלה. התקשורת הישראלית, על הזרם המרכזי שבה, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל דוגמת לילי גלילי ב"הארץ", שבה חיש מהר להתכנס בתוך הזרם המרכזי הזה ואיבדה עניין. וכך היא מאבדת במהירות הזדמנות לגלות שמחוץ לכביש ירושלים-תל-אביב הנוף כבר אחר לגמרי, והיא כבר מזמן לא רלבנטית בו, ואפילו לא יודעת שהיא כזאת. ▪ ▪ ▪ הוא הדין בידיעות שזעזעו רבים בדבר החלטתם של ראשי מכבי-העולמי לבטל את המכבייה ושל ראשי התנועה הרפורמית לבטל את תוכניות הקיץ של בני הנוער שלה בישראל, מטעמי דאגה של ההורים. כל מי שמבקר בחוץ-לארץ יודע כבר מזמן שישראל חדלה להיות גורם בגיבוש הזהות היהודית בתפוצות וטיפוחה. אדרבה, היא הופכת לגורם המעיק על הזהות הזאת ומסבך אותה. אפשר להתווכח עם זה, אפשר לכעוס על זה, אי-אפשר להתעלם מזה. זאת אומרת, אפשר, כפי שמוכיחה התקשורת הישראלית. כולה, כאיש אחד כמעט, היתה המומה, והסתערה בזעם קדוש על הרפורמים - בעזרתם האדיבה של הפוליטיקאים, כמובן - על שאין הם מגלים את מידת הסולידריות הדרושה עם ישראל בשעתה הקשה. כל ימות השנה מתקשים הרפורמים לזכות בדקות שידור, חוץ מכמה מסגרות יוצאות מן הכלל, ונחשבים למוקצים מנימוקים של נוחות פוליטית. מתעלמים מגודלם וחשיבותם בעולם היהודי ומעדיפים את יחסו המתנשא והדוחה של הממסד הדתי האורתודוקסי אליהם. עכשיו הם חייבים לנו סולידריות, והמקהלה זועקת בקול אחד. ואיש, כמעט, אינו טורח לנסות להעיף מבט אחר אל הבעיה: אם מנהיג של התנועה בארצות-הברית, שעובד כל השנה קשה מאוד כדי לשמור ולחזק את הקשר של בני הקהילה שלו ליהדות, מגלה שאם יקיים את המפעל בישראל איש לא יגיע אליו, מנימוקים אנושיים מאוד, והשנה כולה תרד לטימיון - אבל אם יקיים אותו ביערות קליפורניה, הצלחתו מובטחת וגם עתיד השנה הבאה והמשך הקשרים החשובים כל-כך של בני הנוער האלה עם הקהילה היהודית מובטחים - האם יימצא מזכיר של תנועת נוער בישראל שלא היה מביא בחשבון את הנתונים האלה? זה לא נעים, אבל זה מה יש. אלא שגם כאן התקשורת מתעלמת כל ימות השנה מהיחסים בין העם היהודי לישראל. כתבים בכירים לא מתנדבים לעסוק בנושא, והוא נדחק בדרך-כלל לעמודים האחוריים, אם בכלל. ולא הזכרנו את ערביי ישראל או את קריית-שמונה, או עולמות אחרים, מרחק חמש דקות מכביש ירושלים-­תל-אביב. מתברר שבזמן שאנחנו עסוקים כל-כך בהתבטאויות מרעישות עולם של אחרון חברי-הכנסת, קורים בשטח דברים, ואנחנו לא יודעים. ושוב אנחנו מופתעים והמומים ומזועזעים לכמה רגעים, עד לשערורייה ולתדהמה הבאות. ▪ ▪ ▪ ואולי יש משהו משותף לתלמידי שבח, לספורטאי המכבייה, לרפורמים בארצות-הברית ולערביי ישראל, שגם מסביר את הקושי של התקשורת להתמודד איתם. קוראים לו, איך נאמר, סוג של פוסט-ציונות רחמנא לצלן. לא זה של השיח האקדמי החדש והישן הנפוח, אלא משהו מאוד-מאוד אמיתי, תוסס, מקומם לפעמים, מטריד, אבל סוג של דיון שהתקשורת מחויבת בו, גם אם שוב יכנו אותה "עוכרת ישראל". פעם, מזמן, היינו רגילים לכינויים מסוג זה. הם נחשבו אפילו לסוג של נוצה בכובע. אבל זה באמת היה מזמן. מה שבטוח - הסיפור הזה יותר רלבנטי ונוגע מדיונים אינסופיים על מקומו של הפסיק הרביעי בהצהרת טנט. גיליון 33, יולי 2001

האם העירייה מתעדפת מבני דת בהחלטה על שטחי הציבור? תושבים המבקשים להיות מעורבים בהחלטות מספרים על חוסר שקיפות ונגישות בנוגע להקצאות. בתשובה לשאלת "שקוף" התחייבו כל המועמדים בבחירות להגדיל את השקיפות ולהנגיש את כל המידע

לפני כשלוש שנים גילה עו"ד אוהד דונגי, תושב השכונה ההולנדית ברחובות, שעמותה דתית בשם "חב"ד שכונת רחובות ההולנדית" החלה להפעיל בית כנסת "זמני" במבנה ציבורי נטוש של כחצי דונם ברחוב הר ציון. להפתעתו, התברר כי בית הכנסת מתקיים בעידודה של עיריית רחובות – למרות שהמבנה היה יכול לשמש עבור גן ילדים בשכונה שסבלה באותו הזמן ממחסור במבנים ייעודיים לגנים. מכיוון שבעיר ישנו מחסור משמעותי בשטחים לטובת הציבור, והאפשרויות הולכות ומתמעטות, כל הקצאה עבור שימוש דתי, שנעשית דרך גורם חיצוני שאינו העירייה, באה על חשבון הקצאה עבור שימושים אחרים, כמו מבנה לתנועת נוער, מרכז יום לקשישים ואפילו מתחמי ספורט — שאינם חלק מהתקציב השוטף. דונגי נאלץ לנהל הליכים משפטיים נגד העירייה במהלך השנים מאז הגילוי. כאשר ביקש לברר כיצד התקבלו ההחלטות הנוגעות להקצאה לבית הכנסת נתקל בקושי באיתור המסמכים הרלוונטיים. כך למשל לא יכול היה לדעת מה עמדת הגורמים המקצועיים בנוגע לבקשת ההקצאה של העמותה, והאם בכלל נחתם הסכם הקצאה מסודר בין העירייה לעמותה. הוא מספר כי ״לאורך השנים לא ניתן היה לדעת מהו הסכום שהעירייה מפרישה מהתקציב על מנת לסבסד את הגורמים המעורבים בהליך״, כלומר מה השימוש שעושה העירייה בכספי ציבור. לשאלת שקוף שהופנתה לכל המועמדים ברחובות (כולל ראש העיר המכהן, רחמים מלול), האם יקדמו את השקיפות צעד נוסף ויקיימו מדיניות רחבה יותר, שתחשוף את הבקשות להקצאות של עמותות לציבור, את הסכמי ההקצאות וחוות הדעת המקצועיות שהובילו לאישור ההקצאה, ואת התנהלות התשלומים השוטפת שבין העמותות – כולם ענו בחיוב, גם המועמדים לראשות העיר וגם הסיעות המתמודדות למועצת העיר. אחד הנושאים הנפיצים ביותר שבהן עוסקות הבחירות של שנת 2023 בעיר רחובות הוא נושא הקצאות קרקע ומבנים לעמותות שעוסקות בפעילות דתית בעיר. הקצאות של קרקעות ציבוריות לגורמים חיצוניים עבור בנייה של בתי כנסת, ישיבות ובתי מדרש שלעיתים ממוקמים במרכזן של שכונות המוגדרות כבעלות צביון חילוני ליברלי מובהק הפכו לסלע המחלוקת בין תושבי השכונות לבין העירייה. אוזלת ידה של הרשות במקרה הזה, התגלתה רק לאחר שפנה לבית המשפט, אז התברר כי במהלך השנים 2012-2022 העמותה לא שילמה חשמל, מים, ארנונה או מיסים אחרים כמתחייב על־פי חוק וכי עד שנת 2019 לא שילמה דמי שכירות בכלל. בשנה האחרונה החלה העירייה בהליך הקצאה קבוע לאותו מבנה הציבור, זאת על אף שבאזור פועלים יותר בתי כנסת מאשר דורשת הפרוגרמה. בשלוש השנים האחרונות הסתפקה העירייה בסכום של 400 שקלים בלבד לחודש שכירות, ששולמו רובם רטרואקטיבית ואינם משקפים את ערך הנכס. "מה שמרתיח הוא שעל מנת לקבל את המידע והמסמכים היינו צריכים לפנות עד היום באמצעות ארבע עתירות שונות לפי חוק חופש המידע", אומר דונגי. במקרה שלו הוא מוסיף, האזרח הקטן נאלץ לשלם מחיר כספי בשל חוסר השקיפות של העירייה. "בכל פעם שביקשנו לקבל מידע בעניין ההקצאה הזו, נאלצנו לעבור דרך בית המשפט תוך השקעת משאבי עתק ובזבוז כספי ציבור". הנתונים העקביים מהשנים האחרונות מלמדים כי השלטון המקומי – הרחוק יותר מתשומת הלב הציבורית ומנורמות השקיפות המאפיינות את השלטון המרכזי – עלול להיות קרקע פורייה במיוחד להתפתחותם ולקיומם של דפוסי התנהלות פסולים שאינם משרתים את טובתו או את רווחתו של הציבור. מנגד, היתרונות בשיתוף התושבים בתהליכי תכנון ופיתוח ברמה המקומית ובשקיפות והנגשת המידע, ברורים למדי. ברחובות, אחד הנושאים הנפיצים ביותר הוא נושא הקצאות קרקע ומבנים לעמותות שעוסקות בפעילות דתית בעיר. במחקר ראשוני מסוגו שפורסם בדה מרקר ושנערך על ידי ד"ר אריאל פינקלשטיין ואילה גולדברג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה נערך מיפוי של כלל ההקצאות ושימושיהן ברשויות המקומיות בישראל. מתוך המחקר עולה שמבין 255 רשויות, רק 43 רשויות (17%) פירסמו את ספר הקצאות, כאשר מתוכן רק 35% הן עיריות. עיריית רחובות כן טורחת לפרסם באתר האינטרנט שלה את ההקצאות המחולקות כבר משנת 2004, ואף דאגה לעדכן אותו באוגוסט האחרון. עם זאת שאלות רבות עדיין נותרות ללא מענה. אילו בקשות להקצאות מגישות עמותות? מה היא עמדת הגורמים המקצועיים לכל הקצאה? מהם חילופי הדברים בישיבות שנערכות בעירייה בנוגע להקצאות? ומהם התשלומים השוטפים שמועברים כל שנה בין העירייה לעמותות מכוח ההסכמים ביניהן? לתושב הרחובותי שמעוניין לקחת חלק פעיל ולהיות שותף במתרחש, אין באמת דרך לדעת. לדבריו של פינקלשטיין, ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה, התנהלות עיריית רחובות, לפחות בהקשר של פרסום ההקצאות, לא שונה מרוב הרשויות המקומיות "החוק אינו מחייב את הרשויות המקומיות לפרסם את הפרוטוקולים של ועדות הרשות של העירייה, מלבד הוועדה לתכנון ובנייה, ובהתאם לכך גם אין חובה חוקית לפרסם את הפרוטוקולים של ועדת ההקצאות, את הבקשות של העמותות או ההסכמים שנחתמים לבסוף בינן לבין הרשויות". פינקלשטיין מדגיש שמה שקיים כיום באתר של עיריית רחובות הוא מעל לדרישות החוק "נוהל ההקצאות של משרד הפנים קובע שעל כל רשות המקומית לנהל ספר הקצאות שבו ירוכזו כל ההקצאות שניתנו על ידה. אך לצערי לא נקבעה חובה לפרסם אותו באתר האינטרנט של הרשות, כך שהרשויות יכולות להסתפק במתן אפשרות לתושבים המעוניינים בכך לעיין בספר." עד שנת 2019 עיריית רחובות לא טרחה לפרסם את ההקצאות באתר ולתושבים לא הייתה גישה אליהן. אלא שלפני ארבע שנים קידמה חברת המועצה איטל בציר אלשיך הצעה שתחייב את פרסום הקצאות הקרקע של עיריית רחובות לציבור הרחב. ההצעה אושרה פה אחד. "אנחנו כאזרחים מפסידים לא מעט מהיעדר השקיפות, כי אנחנו מרגילים את הגופים הציבוריים בכך שהם יכולים לעבוד בלי שהציבור מתעניין ושואל שאלות. כשהרשות המקומית יודעת שתוכן החלטות המדיניות ודרך קבלת ההחלטות חשופים בפני הציבור, היא מתנהלת באופן מחושב ונכון יותר" מבהיר פינקלשטיין. תגובת עיריית רחובות: העיר רחובות מאופיינת ומעודדת חיי קהילה מגוונים, תוך מתן מענה לצרכים של כולם, ללא יוצא מן הכלל וללא משוא פנים. במסגרת זו, העירייה מקצה בהתאם לאפשרויות העומדות בפניה, מבנים ומגרשים לצרכי רווחה, חינוך, תרבות, חסד ודת- הכול למען רווחת תושבי העיר. במסגרת זו העירייה אפשרה לשלל גופים ועמותות להשתמש בנכסים ציבוריים כגון ניצן, תאיר- סיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגי, עמותת עלה למען התושבים הוותיקים, כלל תנועות הנוער ועוד. חשוב לציין כי מכתבת תחקיר בנושא שערך דה מרקר בתחילת החודש, עולה כי רחובות נמצאת הרחק מאחור בנושא הקצאות למטרות דת, במקום ה- 15, אחרי ערים כמו ראשון לציון,פ״ת, תל אביב ומודיעין. וועדת ההקצאות הינה וועדה מקצועית , והדיונים בוועדת ההקצאות מתקיימים על פי נוהל הקצאות קרקע ומבנים של משרד הפנים. חברי וועדת ההקצאות הם אנשי מקצוע והחלטותיה מלוות בייעוץ משפטי.

הסניגוריה הבטיחה רעידת אדמה בדמות עד מומחה, ערוץ 10 הכין את הקרקע והקדיש כתבה לעד המפתח. אבל אז שינו סימני השאלה כיוון, העד התגלה כמומחה לסקס ואוכל, ומשפט זדורוב סיפק עוד רגע תקשורתי מביך

ביום חמישי האחרון הגיע לבית-המשפט המחוזי בנצרת חיים סדובסקי, עד מטעם ההגנה במשפט שבו מואשם רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, ולאחר חודשים של חקירה עצמאית ניגש להציג את ממצאיו. אף שההבטחה של הסניגוריה ל"רעידת אדמה" בבית-המשפט לא התממשה, זכו באותו ערב סדובסקי וצוות ההגנה כולו לכתבה אוהדת ב"חדשות 10". "ועוד מעט, כשנחזור אליכם בהמשך חדשות 10 הערב, תמונות ראשונות משחזור רצח תאיר ראדה", הבטיח יעקב אילון בטרם יצאה המהדורה לפרסומת. בהמשך אמנם שולבו תמונות משחזור הרצח בכתבה שהכינה הכתבת איריס מיזן על עדותו של סדובסקי, שבמסגרתה ריאיינה את סדובסקי עצמו ואת סניגורו של זדורוב. הגם שלפי כתבה שפורסמה כבר באותו אחר צהריים באתר Ynet, גם לפני מתן העדות של סדובסקי טענה התביעה כי הוא אינו עד מומחה ולכן אין לו יתרון על פני שיקול הדעת של בית-המשפט, ואף שדווח כי הרכב השופטים היה שותף לדעה זו, הוצג העד ב"חדשות 10" כ"ד"ר חיים סדובסקי, שהעיד גם במשפטו של ברנס", והכתובית שהופיעה תחת שמו קראה "עד מומחה מטעם ההגנה". בסופה של הכתבה אמנם נקבע כי "רעידת אדמה לא היתה היום בבית-המשפט, רק כמה סימני שאלה שצצו", אבל אמינותו של העד לא הוטלה בספק. שלשום הכל השתנה. הפרקליטות עירערה את מהימנותו של העד, וסדובסקי עצמו ביקש לבטל את המשך עדותו ולמחוק מהפרוטוקול את תחילתה. לפתע התברר כי הוא אינו "עד מומחה", ספק דוקטור, וגם לא בדיוק חוקר פרטי כפי שהציג את עצמו. כתבה נוספת שהכינה מיזן על סודובסקי, ושודרה באותו ערב, כבר נקטה קו שונה לחלוטין. הפעם הכתובית שהופיעה תחת שמו לא קראה לו "עד מומחה מטעם ההגנה", אלא "עד מטעם ההגנה". התארים השגויים והמידע שהוצג ביום חמישי על-ידי "חדשות 10" יוחסו בכתבה זו לצוות ההגנה בלבד. "זהו חיים סדובסקי", אמרה מיזן בפתח הכתבה. "צוות ההגנה של רומן זדורוב כינה אותו עד מפתח [...] סיפרו לנו שהוא חוקר פרטי בעברו, שחקר והעיד גם במשפטו של עמוס ברנס". בהמשך הגדירה מיזן את ביטול העדות בבית-המשפט כ"פארסה", ושאלה, "אז מיהו אותו עד מפתח שלטענת ההגנה עבד על התיק במשך שנתיים?". בכתבה נראו קטע ארכיון שבו מדבר סדובסקי על הסכנות שבצבעי מאכל, כמו גם אתר אינטרנט המעיד כי הוא נטורופאת המגיש, בין היתר, הרצאות על סקס ואוכל. מיזן סבורה שלא היה כל פגם בהתנהלותה בסיקור סדובסקי. "אני לא מצאתי לנכון ביום חמישי ללכת ולבדוק על אודותיו", היא מסבירה. "אנחנו נתקלים בבית-המשפט בהרבה אנשים עם כל מיני סיפורים, וכשסניגור רציני מספר לך שבנאדם עובד שנתיים על תיק, ושהוא בעצם עזב את משפחתו ובא לחיות בצפון מטעמים אידיאולוגיים כדי לחקור את התיק הזה, אז אתה מטיל ספק במה שסניגורים אומרים, אבל לא בביוגרפיה שלו או ברזומה שלו". אף שלדבריה גם היא התרשמה כבר ביום חמישי כי העד פחות מהימן מכפי שהסניגורים הציגו אותו, היא סברה כי יש מקום להציג את עיקרי טענותיו. "זה עדיין לא אומר שהוא לא יוכל לומר דברי טעם", היא אומרת ומדגישה, "ביום חמישי עדיין לא עלו סימני שאלה ביחס אליו, בטח לא ברמה שעלו ביום ראשון, והוא באמת הציג כמה דברים שבעיני העלו סימני שאלה לגבי הרצח". האם לא הרגשת שהסניגוריה משתמשת בך כדי להאדיר את מומחיותו של העד? "ברור, אבל לא מעניין אותי מה הסניגור רוצה. אם הסניגוריה מנסה להשתמש בך כדי להאדיר עד, אבל אתה מוצא דברי טעם בדברים שלו, אז זה משרת את האינטרס העיתונאי. אותי לא עיניין שהם קראו לו עד מומחה ושהוא לא מומחה בשום דבר, אותי עיניין שהוא הראה לי כמה דברים שבאמת העלו סימני שאלה, ואגב, זו גם הסיבה שהפרקליטות נלחצה". את חושבת שהפגנתם די חשדנות וזהירות ביחס לעד? "סימני השאלה הרציניים על אודותיו צצו ביום ראשון. הפרקליטות שאלה אותו כל הזמן מי אתה?, אבל זה לא התפקיד שלי. וגם אם יש משהו לא בסדר עם האיש, אנחנו עדיין לא יודעים את כל הממצאים שלו, ויכול להיות שיש לו ממצאים חזקים אפילו שהוא לא מומחה". בית-המשפט לא יתייחס באותה מידה של רצינות לממצאים של אדם שמהימנותו מוטלת בספק. "כן, אבל אני עיתונאית, אני לא בית-משפט. אני יכולה לקחת תיק ולהגיד לאנשים, שימו לב, אלה העובדות שהעד מציג, תשפטו אתם". לדברי מיזן, אם בעתיד יציג סדובסקי את ממצאי חקירתו הפרטית, לא תהסס לפרסמם.

ה"וושינגטון פוסט" עומד לחולל מהפכה בנוהלי העריכה שלו: במקום שישה עורכים הקוראים ומלטשים כל ידיעה, יטפלו בחלק מהטקסטים רק שניים. באתר "עיתונות האזרחים" החדש של CNN אין עורכים בכלל

כמה עורכים צריכים לעבור על ידיעה כדי להכין אותה לדפוס בעיתון רציני? שניים? שלושה? חמישה? לא, זו לא בדיחה על עיתונאים פולנים, אלא עניין שנידון עכשיו במלוא הרצינות במערכת ה"וושינגטון פוסט". הנה התשובה: מתברר שבנוהל העבודה הרגיל בדסק של היומון הוושינגטוני, שזכה לתהילת עולם בזכות פרשת ווטרגייט, מטפלים לפחות שישה עורכים בכל ידיעה המיועדת לעמודי החדשות. אבל בדיקה שנערכה לאחרונה גילתה שבמקרים מסוימים זוהו במחשב טביעות האצבעות של לא פחות מתריסר עורכים שנגעו, שיכתבו, נתנו כותרות, הזיזו, קיצרו, הוסיפו, שיפרו, שינו, חידדו, מיתנו, הידקו, הבהירו ומה לא בכתבה אחת. המידע הזה, הנראה בוודאי מוגזם בעיניו של עורך חדשות ישראלי, לא נאסף כחלק מתחקיר לסדרת טלוויזיה חדשה בסגנון העורך הבלתי נלאה "לו גראנט". בדיקת נוהלי העבודה נעשתה לצורך שינויים ושיפורים בתהליכי עריכת החדשות, שכמה מהם מסתמנים כמהפך של ממש בתרבות הארגונית של דסק ה"פוסט", שמתנהל באותה צורה, כמו רוב עיתוני העולם, כבר עשרות שנים. לא לחינם נחשבת העיתונות המודפסת למדיום שמרני: ריח העופרת היצוקה כבר נמוג מזמן, אבל קשה להתנתק מן המסורת. המזכר הפנימי שכתבו העורך הראשי של "הוושינגטון פוסט", ליאונרד דאוני, וסגנו פיל בנט, ופורסם בטור ביקורת התקשורת של גק שאפר במגזין האמריקאי המקוון "סלייט", מאפשר הצצה לקרבי הדסק של "הפוסט". זה לא עניין של מה בכך: אמנם ראינו את הדסק הזה, בגלגולו הישן, ב"כל אנשי הנשיא", אבל לפחות בכמה מן העיתונים שאני מכיר, תהליך העריכה היה ונשאר "קופסה שחורה" אטומה לציבור הקוראים, ולא פחות מכך גם למרבית הכתבים. מי באמת יודע מה עושים החברה האלה בלילה, כשהם מגלגלים את הטקסט ממחשב למחשב? דסק של עיתון אמריקאי הוא חיה מרובת ראשים, השונה מן הגרסה הישראלית. יש בו חלוקה קפדנית בין הדסק העירוני, שמטפל בכל הידיעות המקומיות, הדסק הארצי, שבו עוסקים בסיקור מה שמתרחש ברמה הלאומית, מן הבית הלבן ועד שריפות בקליפורניה, ודסק החוץ. תהילת ווטרגייט נפלה לידי וודוורד וברנסטיין, שני כתבים זוטרים מן הדסק העירוני, רק משום שהפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית סוקרה בראשיתה כאירוע פלילי שגרתי. כאשר התבררו ממדי הסיפור ביקש הדסק הפוליטי לחטוף מידיהם את הסיפור, אבל העורך הראשי וסגניו הניחו להם להמשיך במלאכה. גם בימי שגרה נאבקים עורכי כל אחד מהדסקים בשני הדסקים האחרים על המקום והבולטות בעיתון, ובעיקר על חלוקת השטח בעמוד הראשון. בימים שלפני השתלטות המעצבים הגרפיים על המוצר העיתונאי, היה העורך הראשי קוצב בישיבת אחר הצהריים את מספר האינטשים שיקבל כל דסק לטקסטים שלו בעמוד השער. לשלושת הדסקים מצטרף שולחן רביעי: דסק השכתוב, ה-copy desk, העוסק בעיקר בטיפול לשוני בטקסט ובכותרות. המהפך העריכתי המתוכנן ב"פוסט" מיועד, כלשון המזכר, בעיקר לצמצם את "שכבות העריכה" שעובר כל טקסט, לגבש שיטה יעילה יותר לטיפול בחומר ולהגביר את שיתוף הפעולה בין הדסקים, כמו גם בין העורכים הגרפיים ויתר המעורבים בתהליך. עריכת הטקסטים תתחיל מעתה עוד במהלך היום, וידיעות וכתבות לא ימתינו כמקובל עד שתרד החשכה ומשמרת הערב תתייצב לעבודה. רכז הכתבים, "עורך המשימות" (Assignment editor) בלשונם, לא רק יתאם, אלא גם יתחיל לערוך ידיעות בעצמו. הכל ייעשה תוך שיתוף פעולה מוגבר עם מערכת אתר האינטרנט של העיתון. הנהלים החדשים, כך מוסבר במזכר, מיועדים לשנות את תהליך העריכה, להחליף את פס הייצור הליניארי הישן במבנה דמוי רשת, התואם יותר את תהליך איסוף המידע והפצתו בארגונים כמו ה"פוסט", שתכניהם מזינים לא רק את העיתון, אלא גם את המהדורה המקוונת, וסמוך לדסק נמצא גם אולפן טלוויזיה, שאליו מדלגים מדי פעם כתבים ופרשנים כדי לעלות לאוויר בערוצי טלוויזיה הקשורים לעיתון. זה לא נאמר במפורש, אבל ברקע מרחפת לא רק הטכנולוגיה החדשה, אלא גם המציאות הכלכלית. הירידה הנמשכת בתפוצת עיתונים ובהכנסותיהם מחייבת ניצול יעיל יותר של כוח האדם ואולי גם את צמצומו. הכנסות המהדורה המודפסת של ה"וושינגטון פוסט" ממודעות ירדו ב-2007 ב-13% בהשוואה ל-2006, והגיעו ל-496 מיליון דולר. עסקי האינטרנט של העיתון הכניסו 114 מיליון דולר - עלייה של 11% בהשוואה לשנה שקדמה לה. בחודש שעבר הציע העיתון לעיתונאים מעל גיל 50, שעובדים ב"פוסט" לפחות חמש שנים, תמריצים ליציאה מוקדמת לפנסיה: היענות מלאה להצעה תאפשר לצמצם במאה איש את כוח האדם העיתונאי, העומד עתה על כ-750. הנתונים הללו מחזירים אותנו לשאלה שבה פתחנו על מספר זוגות הידיים שאמורות ללוש את המוצר העיתונאי אחרי הקיצוצים והרפורמה. התשובה של דאוני ובנט ברורה: די בשני עורכים, במיוחד לידיעות שמגיעות מוקדם ואפשר לטפל בהן בנחת במשך היום. שאפר כותב כי ההנחיה לצמצם את מספר העורכים תתקבל בברכה על-ידי הכתבים: כמו כל אנשי השטח, גם הרפורטרים של ה"פוסט" מתעבים את העובדה שכמה וכמה עורכים מפשפשים בידיעות שהם כותבים. מערכת יחסים בעייתית בין כתבים לעורכים היא עניין מובנה, יסוד מוצק בסוציולוגיה של התקשורת. מצד שני, אם הכתבים יבקשו לחגוג את צמצום מספר העורכים בפאב הסמוך, הם עשויים לגלות בשובם למערכת שלא הכל השתנה. טקסטים שיגיעו בשעות הערב, קרוב לדד-ליין, יקבלו את הטיפול המסורתי. שישה עורכים, לא פחות. כל זה מתרחש בשעה שאגפים אחרים של עולם התקשורת ממשיכים לצלול לעידן נטול עורכים. פני הקִדמה הם עתה מערכות משוכללות יותר להעברה בשידור חי של צילומי וידיאו איכותיים מטלפונים סלולריים הישר לתחנות טלוויזיה ואתרי אינטרנט. "עיתונאות הרחוב" היא הגרסה המעודכנת של העיתונות של האזרח, זו שכבר הפכה כל צרכן תקשורת לעיתונאי מן השורה, ולעזאזל הניסיון המקצועי. אחרי שיו-טיוב, אתר הווידיאו הפתוח לכל, קבע את הכללים, הבינו ארגוני תקשורת הממוסדים שאי-אפשר בלי. רשת הטלוויזיה האמריקאית בכבלים, CNN, שכבר בסוף שנות השמונים גייסה קטעי וידיאו של אזרחים כדי לסקר אירועים שעיתונאים הורחקו מהם, הקימה את היו-טיוב שלה: i-Report, המבטיח קבלת סרטים "ללא עריכה, ללא סינון". לאתר יש שורת כללים, כצפוי: בלי מין, דיבה, הסתה לאלימות ותוכן פוגעני אחר. מי בודק ואוכף? הגולשים עצמם, המוזמנים להרים דגלון אזהרה ליד כל קטע שנראה להם חשוד או בלתי ראוי. מי שמסומן בשלושה דגלונים מסולק וחשבונו נסגר. אז מי צריך עורכים?

פעילות הלובינג בכנסת צוברת תאוצה, לאחר תקופה משברית כשכמות לקוחות הלוביסטים עלתה ל-538, במגמת פתיחה גבוהה מהעבר. מספר הלוביסטים הרשומים ירד, ונראה כי החברות עברו לאפיקי פעולה גם מחוץ לכנסת. בין הלקוחות הגדולים שהצטרפו: דיפלומט, בנק הפועלים, אוניברסיטת בן גוריון ואלקטרה, שתפעיל בארץ עשרות סניפים של רשת סופרמרקטים בינלאומית. טיקטוק נגרעה לאחרונה מהרשימה. כל הנתונים: מדד הלוביסטים לכנסת ה-25

תעשיית הלובינג המסחרי בכנסת הצליחה להתגבר באופן מרשים על המשבר הפוליטי ומשבר הקורונה שבשיאו נרשם ביוני 2020 נתון נמוך של 402 לקוחות. נכון לאחד בפברואר 2023 תעשיית הלובינג המסחרי בכנסת מייצגת 549 לקוחות שונים, 37% יותר מאותו נתון שהתעשייה רוצה לשכוח. מדובר בעלייה של 7% בכמות הלקוחות מאז מועד הבחירות לכנסת ה-25 ופתיחת המושב הראשון של הכנסת. הלקוחות מיוצגים בכנסת באמצעות 105 לוביסטים שונים, מספר המהווה ירידה של 13% מאז החלה פעילות הכנסת הנוכחית, מה שמצביע כנראה על שינוי אופני הפעולה שלהם מול מקבלי ההחלטות בכנסת. ניתן להעריך כי קיימים אופני פעולה שהתפתחו בתקופת הקורונה, כגון שיחות זום, המצמצמות את הצורך של שהייה פיזית בכנסת. בנוסף, יתכן ותהליך החלשות כוחה של הכנסת מול הממשלה, גרם להעתקת פעילותם של חלק מהלוביסטים למשרדי הממשלה, ושם נוכחותם איננה מדווחת. פרויקט מדד הלוביסטים ולקוחותיהם מצביע על כך שנתוני החודשים הראשונים בכל כנסת שתפקדה לאורך זמן (שנה ומעלה) הם לרוב הנתונים הנמוכים ביותר לאותה כנסת. הכנסת ה-25 התחילה את פעילותה עם כמות של 513 לקוחות שהיו רשומים בנובמבר 2022, קצת מתחת לנתון הפתיחה של הכנסת ה-24 (529 לקוחות), אולם נתון גבוה מכל כנסת אחרת מאז הכנסת ה-20. גם ממוצע כמות הלקוחות בחודשי כהונת הכנסת ה-25, העומד על 527 לקוחות, מצביע על חוזקה של תעשיית הלובינג המסחרי בכנסת ועל תחילת פעילותה בנתוני פתיחה גבוהים, כשהמגמה כרגע היא מגמת התחזקות. הלקוחות המעניינים שנוספו למרשם הלוביסטים מאז החלה הכנסת ה-25 לפעול בחודשים האחרונים יידענו את קוראי "שקוף" על שני לקוחות מעניינים שהצטרפו למרשם לקוחות הלוביסטים בכנסת – טיקטוק הסינית ששכרה את שירותי חברת כהן-רימון-כהן, וארגון עובדי תנובה ששכר את שירותיו של הלוביסט מאיר אסרף כשהחלה המחאה נגד העלאת המחירים של מוצרי החברה. עתה ניתן לעדכן ששובה של טיקטוק היה זמני ושהחברה נגרעה לאחרונה מהמרשם. לקוחות מעניינים שהצטרפו בחודשים האחרונים הם דיפלומט מפיצים בע"מ שהצטרפה למרשם הלוביסטים תחת חברת הלובינג ריפבליק, יממה לאחר שדווח על הוצאתו מחוק ההסדרים של החלק הנוגע להגבלות על היבואנים הגדולים. דיפלומט היא חברת ההפצה הגדולה בישראל, את שנת 2021 היא סיימה עם הכנסות של 2.74 מיליארד שקלים. דור כימיקלים בע"מ, בבעלות גיל דנקנר, שכר את שירותי חברת גלעד לובינג. לאחרונה דור כימיקלים הוזכרו כמי שניהלו מאבק משפטי נגד המשרד להגנת הסביבה. בנק הפועלים חוזר למרשם הלוביסטים, לראשונה מאז סגירת חברת הלובינג פוליסי לפני יותר משנה. הבנק יוצג על ידי פוליסי עשרות שנים ועתה שכר את שירות חברת נהלה שבבעלות פורשות פוליסי. למרשם שב גם אגודת האשראי אופק – הבנק הקואופרטיבי שעתיד להיכנס לפעילות במהלך השנה ואולי להכניס תחרות לענף הבנקאות. את האינטרסים של אופק מייצגת חברת גויסקי קשרי ממשל. אלקטרה מוצרי צריכה בע"מ, שלאחרונה דווח על כוונתה לפתוח 50 סניפי קארפור בישראל, ופתחה את הסניף הראשון של סבן אילבן מבין 30 שאמורים להיפתח בישראל עד סוף 2024, שכרה את שירותי חברת ריפבליק. החברה הסינית SIPG, שהופרטו לידיה רציפים 7 ו-8 בנמל המפרץ בחיפה, שכרה את שירותי חברת גלעד לובינג. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב שבה למרשם הלקוחות ושכרה את שירותי חברת ריפבליק. חברת פמי פרימיום, שהסתבכה לפני שנה וחצי בחקירות בחשד להענקת שוחד למוטי בבציק, יועץ שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן, שבה למרשם הלוביסטים תחת ייצוג של חברת הקבינט. פיבו טכנולוגיות, פלטפורמה דיגיטלית להחזרי מס לשכירים, שכרה את שירותי גלעד לובינג. לפני שנה וחצי דווח כי שותפות טיטוניה, אליה הצטרפה נגידת בנק ישראל לשעבר קרנית פלוג, עתידה להשקיע בפיבו כמיליון דולר ולהחזיק ב-8% ממניות החברה. מדיהו, הפלטפורמה האינטרנטית שעוזרת לנהל את שירותי הבריאות בלי לצאת מהבית, שכרה את שירותי חברת הקבינט. עיריית אשקלון שכרה את שירותי חברת גלעד לובינג, והחברה הכלכלית אילת שכרה את שירותי חברת גורן-עמיר. ארגון חוש"ן של קהילת הלהט"ב נכנס לראשונה למרשם הלוביסטים, יתכן לאור הרכבה של ממשלת ישראל ה-37, והוא שוכר את שירותי חברת אימפקט. ארגון נוסף שהצטרף למרשם הלוביסטים הוא ארגון הביטחוניסטים – ארגון ימני-ביטחוני שהוקם בשנת 2020 על ידי תת-אלוף אמיר אביבי יחד עם בכירים לשעבר מגופי ביטחון, המנסים להשפיע על קבלת ההחלטות בכנסת. מאז המשבר הפוליטי ומגבלות התנועה בכנסת לאור משבר הקורונה, נראה שתעשיית הלובינג המסחרי סיגלה אופני פעולה שונים בכנסת, כשהבולט בהם הוא הפחתת כמות הלוביסטים הפועלים בתחומה. בעת פיזור הכנסת ה-20 עמד מספר הלוביסטים בכנסת על 176 לוביסטים, מאז המספר לא עבר מעולם את ה-130 לוביסטים, ונע לרוב סביב 100-120 לוביסטים. הכנסת ה-25 החלה לפעול עם 121 לוביסטים רשומים, כשב-1 במרץ נספרו 105 לוביסטים, ירידה של 13%. נתוני מספר הלוביסטים לבדם אינם מסוגלים להצביע על התגברות או האטה בפעילות הלובינג, אלא בצרוף עם נתוני הלקוחות, שכאמור מצביע על עלייה בהיקף הפעילות. מבדיקה שערכנו בתחילת פברואר, עולה כי 40 מקרב הלוביסטים בכנסת הן לוביסטיות, כלומר 37%. הייצוג הנשי בתעשיית הלובינג המסחרי בכנסת עקף מזמן את ייצוג הנשים בקרב חברי הכנסת שעמד אחרי הבחירות על 24% בלבד ועל 29 חברות כנסת. מבחינת תעשיית הלובינג לא מדובר רק במספר הנשים אלא גם באיוש תפקידים בכירים בתעשייה. מבשרת נבו היא אחת מבעלי חברת ריפבליק, אורית לרנר הוותיקה היא מבעלות אימפקט, וברשימת בעלות החברות הנוספות אפשר למנות את במבי-צורי, בהירה ברדוגו, עידית שבתאי-סידיס ואלכס עדן קנובסקי, ועוד שתיים שתוכלו לקרוא עליהן בשורות הבאות. בינואר 2023 נוסדה חברת הלובינג JLM Consulting בראשות הלוביסטים חניתה חפץ (לשעבר פוליסי) וגל גולן-זילברמן (לשעבר אימפקט). מדובר בעוד חברת לובינג שנוסדה על ידי אחת מפורשי פוליסי של בוריס קרסני. החברה רשמה תחתיה שמונה לקוחות, כשהלקוח הגדול ביניהם הוא רשת הסטרימינג NETFLIX, אחת מלקוחות החברה שהיו בעברם לקוחות חברת אימפקט (NETFLIX, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ארגון הרופאים הוטרינרים לחיות הבית בישראל, ארגון חברות הניקיון בישראל, גמא ניהול וסליקה בע"מ, הפורום הציבורי כפרי הנוער והפנימיות בישראל, והקואליציה הישראלית לטראומה-ITC). חברת "נהלה" מתקרבת להגדרת "חברה גדולה" במדד פרויקט מדד הלוביסטים ולקוחותיהם מתמודד לאורך השנים עם אתגרים שונים. אחד מהם הוא ניסיון לקבוע אילו פרמטרים מאפיינים חברה שאנו מכניסים למועדון החברות הגדולות בכנסת. בעיקרון מדובר בחברות שכמות הלקוחות שלהן היא גדולה בפער משמעותי מיתר החברות. הרף הכמותי שנקבע בשנים האחרונות הוא 20 לקוחות. חברת "נהלה" של פורשות פוליסי, הלוביסטיות עידית שבתאי-סידיס ואלכס עדן קנובסקי, מחזיקה כרגע ב-17 לקוחות, בהם לקוחות גדולים כמו בנק הפועלים, התאחדות התעשיינים, איגוד הבנקים, פז ועוד, דבר שמקרב אותה להגדרת חברה גדולה. יתכן ובמדדים הבאים היא תוכנס למועדון החברות הגדולות בכנסת, בכפוף להתפתחויות. עוד מועמדת לכניסה עתידית למועדון היא חברת הלובינג של במבי-צורי שצמחה בשנה האחרונה ל-16 לקוחות, אולם רשימת לקוחותיה מורכבת ברובה מעמותות וגופי בריאות הנחשבים בתעשייה כלקוחות קטנים, ונבחן את הסוגיה כשתעבור את הרף המינימלי של 20 לקוחות. בכנסת רשומים 38 גופי לובינג שונים המייצגים לקוחות, ועוד 15 לוביסטים עצמאיים המייצגים לקוחות, אולם למרות ריבוי גופי הלובינג חמשת חברות הלובינג הגדולות מייצגות 378 לקוחות (בלי נהלה), כלומר 69% מכלל הלקוחות, בעוד 33 החברות הנותרות והלוביסטים העצמאיים מייצגות 171 לקוחות בלבד. ריכוזיות בענף רגיש כמו ענף הלובינג, המייצג אינטרסים של הגופים הכלכליים הגדולים ביותר במשק, עשויה להוביל למצבור כוח רב מידי בידי גוף לובינג אחד, ולמצב בו חברי כנסת ופקידות יחששו מכוחו הרב של גוף לובינג מסוים המייצג לקוחות רבים ומשמעותיים במשק. חברת הלובינג הוותיקה אימפקט נחלשה מעט בחודשים האחרונים, הן בכמות הלקוחות, שכפי שהצבענו קודם – שישה מהם עברו לחברה החדשה של פורשת אימפקט, והן בכמות הלוביסטים מטעמה בכנסת. לעומת זאת נמשכת מגמת התחזקות של חברת ריפבליק, גם במספר הלקוחות שהגיע לשיא של 132 לקוחות, כנראה מספר השיא אי-פעם לחברה אחת בכנסת, וגם בכמות הלוביסטים הרשומים מטעמה שמטפס ל-13 לוביסטים. חמשת חברות הלובינג הגדולות מחזיקות בכנסת כ-42 לוביסטים רשומים, המהווים 40% מכלל הלוביסטים בכנסת. בשבועות האחרונים דווחנו על שתי פוליטיקאיות לשעבר שמונו לתפקידים בכירים בחברות מסחריות, האחת היא השרה לשעבר איילת שקד שמונתה ליו"ר קרדן נדל"ן, והשנייה היא הלוביסטית והח"כית לשעבר קרן ברק, שמונתה ליו"ר פורום יצרני החשמל הפרטיים. למעשה השתיים אינן מוגדרות על פי החוק כלוביסטיות, לאור ההגדרה הצרה של לוביסט בישראל שמכוונת רק לללוביסט צד-שלישי, אולם מתוקף תפקידן הן עשויות לעסוק בלובינג לקידום אינטרסים של הגופים המעסיקים אותן. פנינו בנושא לכנסת בשאלה האם בשנת הצינון לה הן מחויבות, יותר לשקד וברק להגיע לכנסת ולעסוק בלובינג עבור הגופים המעסיקים אותן, והאם כניסתם לכנסת לצורך הלובינג תתאפשר באמצעות תעודת הכניסה הקבועה שמקבל כל חבר כנסת לשעבר. מהכנסת לא נמסרה תגובה.

מנכ"ל 972 ו"שיחה מקומית" חגי מטר על עיתונות עצמאית • הלחצים, האיומים וההתמודדות של העיתונות העצמאית • פרויקט יום חופש העיתונות הבינלאומי 2021 של "העין השביעית" ו"שקוף"

נובמבר 2015: המשטרה סוגרת שני כלי תקשורת של התנועה האסלאמית, ועשרות עיתונאים פלסטינים אזרחי המדינה, נושאי תעודות לע"מ, מאבדים את עבודתם בין לילה, ללא כל סיבה מוצדקת. אוגוסט 2016: הצבא סוגר את רדיו א-סנבאל בחברון, ולא מספק עילות ברורות לסגירה. אפריל 2018: חיילים יורים למוות בשני עיתונאים עזתים. מאי 2019: ביום חופש העיתונות הבינלאומי, חיילים עוצרים שני עיתונאים פלסטינים שמסקרים מחאה בדרום הר חברון. מאי 2020: משטרת ירושלים מעכבת לחקירה חמישית את כתבת הטלוויזיה הפלסטינית, רק משום שהיא פועלת בתוך ישראל. אוקטובר 2020: שוטרי מג"ב תוקפים במכות וברימוני גז עיתונאים פלסטינים שמתעדים אלימות מתנחלים בכפר בורקא. מאי 2021, היום: יום חופש העיתונות הבינלאומי, ובכלא הישראלי שובת רעב עיתונאי פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי – בלי כתב אישום, בלי משפט, וללא הגבלת זמן. כשמדברים בישראל על חופש העיתונות, או על הלחצים המופעלים על תקשורת עצמאית, אסור להתעלם מהרובד המשמעותי ביותר של דיכוי שמופעל נגד עיתונאים בארץ – וזהו הדיכוי של עיתונאים פלסטינים על ידי כוחות הביטחון של המדינה. יש, כמובן, גם אינספור דוגמאות ללחצים פסולים של ההון, השלטון או שניהם גם יחד (כמו שאנחנו רואים בתיקי נתניהו והמו"לים) על עיתונאים ישראלים. יש מדי פעם מעצר קצרצר או מכות קלות לעיתונאים בסיטואציות של הפגנות, או נסיונות של המשטרה או השב"כ לפגוע בחסיון מקורות לצרכיהם. יש פה ושם גם פיטורים של עיתונאים מתאגדים או מי שמתעקשים לחשוף שחיתויות. אבל הדיכוי המופעל נגד פלסטינים בכלל ועיתונאים בפרט, בכל הארץ בכלל ובשטחים הכבושים בפרט, הוא בספרה אחרת לגמרי, והסכנה היא סכנה של ממש לעצם החיים, שלמות הגוף, החירות והחופש לעבוד במקצוע שלנו. הדבר הזה, למרבה הצער, לא מעניין את רוב כלי התקשורת הישראלים במיינסטרים, וגם לא את רוב כלי התקשורת העצמאיים. אלה כאלה נמנעים לרוב מעיסוק בתוככי המשטר הצבאי ובהשלכותיו על פלסטינים, ובהתאם לא מתעניינים בגורלם של עיתונאים פלסטינים, לא מסקרים את הנעשה להם, וודאי שלא מגלים עמם סולידריות קולגיאלית. אנחנו ב"שיחה מקומית" וב"מגזין 972+" מנסים לספר יום-יום את הסיפורים של הדיכוי והאפרטהייד. חלק מהצלמים והכותבים שלנו הם אותם עיתונאים שמתמודדים ישירות עם אלימות כוחות הביטחון. כל פעם מחדש אנחנו נזעקים להפעיל את כוחנו המוגבל כדי לשחרר עיתונאי ממעצר, להשיב מצלמה שהוחרמה, להורות על שינוי מדיניות כשהצבא מאיים על פלסטינים שיפגע בהם אם ידברו עם עיתונאים. אתגר מסוג אחר שאנחנו מתמודדים איתו ככלי תקשורת עצמאיים הוא השקרים של כוחות הביטחון. אם זה בהריסות בתים ובהרג באום אלחיראן, ברצח ילדים בביתוניא, בהמצאת סיפורים על עזה, במעצר ילדים בדרום הר חברון, במעצר של חברת פרלמנט פלסטינית או בעוד עשרות מקרים – שוב ושוב אנחנו רואים את דובר צה"ל או את דוברות המשטרה משקרים באופן בוטה, את רוב כלי התקשורת בארץ מאמצים את הסיפורים באופן עיוור, ללא הסייגים או הבדיקה הבסיסית שהיו מבצעים אם מושאי הסיקור לא היו גם בני העם המדוכא. לא פשוט להתמודד עם הנרטיב הדומיננטי שמהדהד מכל פינה, ועם הלחצים שהדוברים המשקרים מפעילים גם עלינו. ועדיין – יש תקווה. מול האלימות כלפי עיתונאים פלסטינים אנחנו מצליחים לא פעם לרתום את כוחו של ארגון העיתונאים (שהח"מ חבר בוועד המנהל שלו, ומתמודד כעת לכהונה נוספת בו), והכוח של הארגון עוזר. מול השקרים, אנחנו מצליחים להפיץ עדויות ראייה, תמונות וסרטונים שמצליחים לשנות את הנרטיב גם בגופי המיינסטרים. ומול השתיקה הכללית על מציאות האפרטהייד, אנחנו מצליחים להגיע כל שנה למאות אלפי קוראים שרוצים לדעת עוד. כשהשקנו את "שיחה מקומית" באפריל 2014, חשבנו שנבנה את האתר לאט ונגיע לכמה עשרות אלפי קוראים בשנה הראשונה. אבל עם פרוץ המלחמה בעזה, "צוק איתן", הגענו תוך חצי שנה לחצי מליון קוראים, כי היינו המקום היחיד שפרסם בעברית את קולותיהם וסיפוריהם של עיתונאים פלסטינים מעזה. את המידע הזה אנשים מחפשים, וזה התפקיד שלנו – לפרסם אותו מול כל הלחצים. חגי מטר הוא מנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", מנהל "מגזין 972+" ומנהל-שותף לצד סוהאד באבא של "שיחה מקומית"

דן מרגלית נמנע מלבקר את ברק ופריאל | "מעריב" מעודד הגירה להתנחלות בשטחים | ועיתוני ההמון מתעלמים ממצוקותיו

"אהוד ברק שוב מסתבך", קראה הכותרת הראשית של העיתון "גלובס" שחולק אמש למנויים. מתחתיה הודפס מחדש התצלום ההוא, של ברק במגבעת פדורה, בשלג, בפולין. תצלום ששמור למקרים שבהם אהוד ברק שוב מסתבך. התצלום הפך לסמל לבזבזנותו של שר הביטחון כשנודעה עלות משלחתו לסלון האווירי בפריז. הוא שב וצץ כעת, על רגע פרשת עוזרת הבית הלא-חוקית שהועסקה בביתו. אתמול בבוקר שוחחה כתבת קול-ישראל כרמלה מנשה עם העובדת הזרה (שמה, לחלופין, וירגיניה ודיאנה) והעלתה סימני שאלה בדבר אי-היכולת של הרשויות למצוא אותה כדי למצות את הדין עם בני הזוג ברק. בעקבות הראיון של מנשה עם העובדת הזרה דיווח אמש יובל יועז ב"גלובס" כי "היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, רומז כי יסכים לפתוח מחדש את תיק החקירה נגד ברק ורעייתו נילי פריאל בחשד להעסקה שלא כדין של עובדת זרה בלא היתר". "זה לא היה מורכב או קשה במיוחד", מספרת ל"מעריב" הכתבת כרמלה מנשה. "לא היה צריך בשביל זה יחידות מיוחדות וגם לא חוקר פרטי. אילו המדינה היתה משקיעה טיפה מאמץ בניסיון לאתר את העוזרת, היא היתה מוצאת אותה". על-פי הידיעה מאת נועם שרביט, יובל גורן, מיכל שפירא, אמיר בוחבוט ומיה בנגל, המופיעה הבוקר בכפולה הפותחת של העיתון, ביום חמישי קיבלה מנשה מידע על מקום הימצאה של העובדת, ובסוף-השבוע איתרה אותה ונפגשה עימה. "גורמים המסייעים לעובדים זרים ונמצאים בקשר עם דיאנה מעריכים כי היא קיבלה סכום כסף נאה בתום תקופת העסקתה בבית משפחת ברק בעקבות חשיפת הפרשה – פיצויים ובצדם ההבנה כי מוטב שלא תדבר", מדווחת אורלי וילנאי ב"הארץ". "חיזוק לתחושה הזאת התקבל כאשר דחתה דיאנה פניות מפתות מכלי תקשורת עתירי ממון שהציעו לה כסף רב תמורת ראיון". בכל זאת דיברה העובדת. בראיון למנשה תיארה כיצד לא נבדקה כלל בכניסה וביציאה מבית שר הביטחון, והוסיפה מחמאות על היחס הטוב שקיבלה מהשר ורעייתו: "היא עשתה לי מיץ גזר וגם היא לפעמים נותנת לי גם אוכל, במקרר", סיפרה. "היא טובה מאוד. היא עשתה לי תה ועוגה. כן, תאמיני לי, הוא בן-אדם ממש טוב. כמו רגיל, בן-אדם רגיל, לא זה, מיניסטר". בטור נפרד שהתפרסם אמש ב"גלובס" הסביר יועז מדוע החליטו רשויות אכיפת החוק שלא לעשות שימוש במידע המצוי בידי השב"כ כדי למצוא את העובדת: "כדי לא לערער את הקשר ההדוק והבלתי אמצעי החייב להתקיים בין האישים המאובטחים לבין אנשי היחידה לאבטחת אישים. כדי שראש הממשלה, הנשיא והשרים לא יחושו מהיום והלאה שאנשי היחידה, היודעים פרטים אינטימיים על כל מהלך בחייהם, עוקבים אחריהם". "לשיטת וינשטיין", הוסיף יועז, "חומרת עבירת האונס הצדיקה שימוש במידע המצוי בידי השב"כ במקרה ההוא [המקרה של נשיא המדינה לשעבר משה קצב], ואילו חומרת העבירה שבה חשודה אשת שר הביטחון כיום – ולא ברק עצמו – אינה מצדיקה זאת". הטיעונים הללו אינם משכנעים את רוב הפרשנים הכותבים על הפרשה. "הפרשה מחייבת עיון מחודש", קובע הפרשן המשפטי של "הארץ" זאב סגל במאמר התפרסם בחלק ב של העיתון. "בעקבות הפרסומים האחרונים, טוב יעשה היועץ אם יורה על פתיחת התיק מחדש". בעיתונו של יועז כותב מתי גולן כך: "לפני ואחרי מינויו של וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה עלתה השאלה אם אדם המורגל בסניגוריה על מיוחסים יוכל להתייחס אליהם כשווים בפני החוק. פרשת העוזרת נותנת כנראה את התשובה". בהמשך כותב גולן על רושם "של רצון, אם לא תשוקה, לטאטא את כל העניין אל אזור הדמדומים", ומזכיר גם אפשרות של עדות שקר מצד נילי פריאל. "חברים, נתפסתם במלוא מערומיכם", כותב בן כספית על רשויות אכיפת החוק, בכפולה הפותחת של "מעריב". "שלטון החוק בישראל אינו שווה לכל נפש. יש כאלה ששווים יותר". לדבריו, "אם היתה הפיליפינית של בניזרי [..] הייתם מוצאים אותה". כספית מדגיש כי "תיק העובדת הפיליפינית הוא תיק קטן, זניח, מינהלי", אך טוען כי בשוליו נמצא תיק רציני הרבה יותר, התיק שאליו התייחס גם מתי גולן ב"גלובס". "מכיוון שהפיליפינית סיפרה אתמול לכרמלה מנשה שנתנה את מספר הסלולר שלה לנילי פריאל, ונילי פריאל סיפרה לחוקרים שאין לה פרטים שיאפשרו את איתור הפיליפינית, יש כאן מקום לבדוק שיבוש הליכי חקירה", הוא כותב. "קשה לא להתרשם שמבחן בוזגלו אינו נר לרגליו של היועץ החדש", כותבת רותי סיני, אף היא בכפולה הפותחת של "מעריב". "אין ספק שברק ואשתו חייבים דין לציבור. יותר מאשר מדובר בחשד לעברה פלילית, מדובר ביריקה בפני אזרחי המדינה". "תשכחו מבוזגלו", מציעה כותרת מאמר מאת בעז אוקון ב"ידיעות אחרונות", אך אוקון אינו מכוון להבדל ביחס בין עני לעשיר, בין דתי לחילוני או בין מזרחי לאשכנזי, אלא בין שני עשירים שונים בעלי דעות שונות בנושא מאוד מסוים. "יש שיגידו ששוב נעשית הבחנה בין מי שהם מתחת לכל חשד ומי שהם מעל לכל חשד", הוא כותב. "מי שיש לו דעות נכונות ויחסים טובים עם הממסד המשפטי יזכה להקלה בבוא יום פקודה, ומי שהוא לעומתי ינהגו כלפיו בכל חומרת הדין". שמם של אולמרט או רמון לא נאמר במפורש כדוגמה לפוליטיקאים לעומתיים שהוענשו על-ידי "כנופיית שלטון החוק" בשל דעותיהם על מערכת המשפט בישראל, אבל אין צורך בכך. שמות השניים תמיד מרחפים מעל עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". גם מעל אלה של "ישראל היום", כמובן. "אני לא אדיש ולא אטום לביקורת שנשמעת", אמר השר ברק בראיון לעמוס רגב וחמי שלו שפורסם ביום שישי האחרון ב"ישראל היום". "אני קורא את המאמרים, רואה את הקריקטורות – לפעמים דווקא מהן אני נהנה – ואני לא מרגיש לא חבוט ולא שק חבטות". במהלך הראיון המקיף לא נשאלה מטעם העיתון, שמתחייב ברשימת עקרונותיו "לתמוך בשלטון החוק", ולו שאלה אחת בפרשת העובדת הלא-חוקית שהועסקה, על-פי הודאת רעיית שר הביטחון, בביתם. הבוקר מקדיש העיתון עמוד לסיקור ההתפתחויות בפרשת העוזרת. בכותרת המשנה לידיעה לא מצוין כי היועץ המשפטי לממשלה שוקל לפתוח מחדש את התיק. תחת זאת נכתב: "עוזר היועץ המשפטי: לא ניתנה כל הקלה לשר הביטחון". דן מרגלית, שהוכיח כי הוא יודע לבקר אנשי ציבור בכירים על חשדות גדולים כקטנים, מבקר במאמרו את רשויות החוק, לא את בני הזוג ברק באופן ישיר. "רשויות החוק טעו פעמיים", קובע מי שידוע כידיד אישי של שר הביטחון וטוען כי "יש להטיל ללא שהות את הקנס כמקובל, ולקוות כי גם היא [פריאל] מעוניינת בכך". לחלופין מציע מרגלית כי "על פריאל להודיע כי אם לא יוטל עליה קנס, היא תתרום סכום בגובה זהה למטרה חברתית ראויה". עמדתו של מרגלית מזכירה את מה שמצוטט הבוקר ב"מעריב" מטעם "מקורבים למשפחת ברק", שאמרו כי "נילי הודתה בהעסקת עובדת זרה והיתה מוכנה לשלם את הקנס המחויב על-פי החוק במקרים כאלה [...] נמסר לה כי לא ניתן לשלם קנס כל עוד לא מוצאים את העובדת הזרה". לגבי עצם העסקת עובד זר שלא כחוק בבית שר הביטחון כותב מרגלית: "עמוק בלבו חש הרובד החברתי העליון שזו לא עבירה של ממש וכולם – בחוגם – נוהגים כך. עבירה שעשה אדם ושנה ועבר, אמרו חכמים, נעשית לו כהיתר [...] החוק בישראל אוסר זאת. המציאות בישראל מתירה זאת". על-פי היגיון זה ראוי לשנות את העיקרון של "ישראל היום" ולקבוע כי מעתה הוא יתמוך לא בשלטון החוק, אלא בשלטון המציאות. אגב, באותו עיתון שבו משמש מרגלית פרשן בכיר מתפרסם הבוקר מאמר מאת יעקב בורובסקי, היוצא להגנת מרגלית במאבקו מול אנשי החשב הכללי, ואף מעלה את האפשרות להעניק לו את פרס ישראל לעיתונות. כל עמ 6 בקונטרס החדשות של "מעריב" מוקדש היום לקידום התיישבות יהודים בהתנחלות כפר-תפוח. "היישוב הקיצוני בשומרון הפך לצעיר, תוסס ומבוקש", נכתב בכותרת הגג לידיעה, ומתחתיה מתארת הכותרת המרכזית את ההתנחלות, בהשראת העיר ניו-יורק, במלים "התפוח הגדול". "תכירו את הטרנד הלוהט בשטחים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה. לא מצוין אם מדובר בשטחים הכבושים, המוחזקים או המשוחררים. עמיחי אתאלי מדווח לקוראי העיתון (נזכיר: על פני כל עמ 6 של קונטרס החדשות) כי "היישוב כפר-תפוח בשומרון, שבאופן מסורתי היה מזוהה עם אנשי תנועת כהנא, עובר בשנים האחרונות מתיחת פנים מוחלטת בעקבות החלטת הדור הצעיר להתנער מהתדמית הקיצונית. בשש השנים האחרונות הוכפלה כמות התושבים במקום ורשימת ההמתנה למגורים מתארכת כל הזמן". העמוד כולו נראה כמודעה מטעם היישוב ומעודדי ההגירה להתנחלויות. אתאלי מדווח כי כיום מתגוררים בהתנחלות "קצינים בקבע, עובדי מדינה, אנשי הייטק ואפילו כמה ילדי סלבס מתנחלים". ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, מצוטט כך: "כפר-תפוח הפך בשנים האחרונות לפנינה ולאבן שואבת לזוגות צעירים איכותיים. האוכלוסייה, המיקום והעשייה החברתית הענפה ביישוב תורמים לכך". לצד הטקסט הפרסומי מודפסים מפה המדגישה את קרבת ההתנחלות לכביש חוצה שומרון וארבעה תצלומים [מנחם ברודי ומירי צחי] של ההתנחלות עצמה. "הזוגות הצעירים מקיימים חיי קהילה מפותחים. מגרש משחקים בכפר-תפוח", קורא כיתוב התצלומים. "בתמונות הקטנות: כפר-תפוח המתחדש". "פתאום אנחנו חלק מהשטחים", קוראת כותרת ידיעה קצרה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". עקיבא נוביק מדווח על מצוקתם של "תושבים בשכונות צפון ירושלים" ש"מוחים בתוקף על העובדה שהפכו בעיני הקהילה הבינלאומית לחלק מהשטחים השנויים במחלוקת ביהודה ושומרון". מדובר בשכונות פסגת-זאב, נווה-יעקב ורמות. נוביק מדווח כי חברת מועצת העירייה של ירושלים ותושבת פסגת-זאב יעל ענתבי מוחה על ההתנגדות הבינלאומית לבנייה בשכונה שכן "ברור לכולם שפסגת-זאב היא חלק בלתי נפרד מירושלים". תושבי השכונות, כנראה, מופתעים מכך שהחוק הבינלאומי אינו מכיר בחוקיות התיישבותם במקום. גם קוראי "ידיעות אחרונות" בוודאי יופתעו, אף כי אין בכך כל חדש. הם לא הפכו עכשיו לחלק מהשטחים. מאז ומעולם היו ההתנחלויות כולן חוקיות רק בעיני מדינת ישראל. התעלמות התקשורת מעובדה זו מאפשרת לה, ולתושבי המדינה, להתפלא כל פעם מחדש. "בנייה לצורך הרס", קוראת כותרת מאמר המערכת של "הארץ", שבו נטען כי אישורי הבנייה שניתנו ל-240 יחידות דיור בשכונות ירושלמיות מעבר לקו הירוק נובעים מ"ניסיון לחבל במאמץ לחידוש המו"מ הישיר בין ישראל לפלסטינים". לפי הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", "ההקפאה של נתניהו", ראש הממשלה דווקא מגלה איפוק בעניין זה. "1,300 יחידות דיור בירושלים, שעברו את כל הליכי התכנון והבנייה, אינן מקבלות את האור הירוק שיהפוך אותן מתוכניות על הנייר לאתרי בנייה פעילים", מדווח עופר פטרסבורג. הסיבה להקפאה – "חשש מעימות עם הממשל האמריקאי". על-פי הדיווח, "התוכנית של משרד השיכון היא לאשר בכל פעם בנייה בהיקף מצומצם בירושלים המזרחית ובשטחים, במסגרת התוכניות להוזלת מחירי הדיור". הכותרת הראשית של "הארץ" קוראת: "פערי השכר בארץ גבוהים מכל מדינות האיחוד-האירופי", וזאת בעקבות דו"ח שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זו כותרת חריגה בעיתון, שבדרך כלל אינו מבליט בעמודי החדשות שלו מידע על עניים החיים בישראל. מוטי בסוק מדווח כי על-פי הדו"ח, "ההכנסה הממוצעת נטו לנפש בחמישון העליון בישראל גבוהה פי 7.5 מההכנסה בחמישון התחתון. במדינות האיחוד-האירופי הפער הממוצע בהכנסות בין החמישונים הוא פי 4.9". ועוד מדווח בסוק כי "כמעט שליש מהישראלים, 29% מהאוכלוסייה, נמצאים בסיכון לעוני. זאת לעומת 16% בלבד בממוצע ב-27 מדינות האיחוד-האירופי [...] המושג סיכון לעוני מתייחס לאדם שיש לו פוטנציאל להפוך להיות עני. מדובר באדם שעבודתו אינה בטוחה, או שהכנסתו, בחלוקה למספר הנפשות במשפחה, קטנה מדי. כיום, עני נחשב בישראל למי שמרוויח כ-2,000 שקל לנפש". כל עמ 4 בעיתון מוקדש לסיקור הדו"ח והשלכותיו. "נתוני ההשוואה שפירסמה הלמ"ס אתמול צריכים לזעזע כל ישראלי", כותב בסוק בידיעה נפרדת ומזהיר כי "בקרוב נראה נתוני השוואה עוד יותר כואבים כשה-OECD יפרסם את הנתונים השנתיים (2010) של 34 חברות הארגון, וישראל תמצא את עצמה ככל הנראה בתחתית הטבלאות בכל נושאי הבריאות, רווחה, חינוך ועוני". "שר האוצר יובל שטייניץ הבטיח לפני כמה חודשים כי מהצמיחה המחודשת עם היציאה מהמשבר הכלכלי, בניגוד לצמיחה של השנים 2004–2008, ייהנו גם השכבות החלשות באוכלוסייה", כותב בסוק. "בפועל נראה כי הבטחות לחוד ומציאות לחוד". בסוק מתאר כיצד המדיניות הכלכלית של הממשלה עתידה דווקא להקשות על העניים ולהיטיב עם העשירים. גם "כלכליסט" מקדיש לדו"ח את הכותרת הראשית – "הפערים מתרחבים", כשהכוונה היא קודם כל לפערים בין ישראל לאיחוד-האירופי, ואחר-כך לפערים בתוך ישראל בין עשירים לעניים. כל הכפולה השנייה של העיתון מוקדשת להצגת הדו"ח וניתוחו [מיקי פלד]. בעיתונים אחרים התמונה הפוכה. כך יוצא שדווקא העיתונים הפונים לעשירים מדווחים על העניים (גם אם החשש הוא לאו דווקא לגורל העניים, אלא להמשך חברות המדינה בארגון ה-OECD), בעוד העיתונים בעלי התפוצה הרחבה יותר דוחקים את הנושא הצדה. בעיתון "מעריב", שעורכו דיבר לאחרונה בזכות הנושאים החברתיים, עיתון שאכן מקדיש שטחים נרחבים יחסית לסיקור נושאי חברה ורווחה, מתעלמים הבוקר מהדו"ח. בעמודי החדשות אין לו זכר. במוסף "עסקים" הוא תופס אמנם את הכפולה הפותחת, אך ההפניה על השער קטנה וצדדית. ב"ידיעות אחרונות" ההתעלמות בוטה עוד יותר. הדו"ח אינו מסוקר כלל. לא בקונטרס החדשות ואף לא במוסף "ממון". ב"ישראל היום" יש דיווח על הדו"ח, אך הוא אינו מוזכר בשער. יחד עם זאת, נמצא מקום בשער העיתון להפניה בולטת לידיעה שלפיה בהגרלת הלוטו האחרונה עלו בגורל אותם המספרים בדיוק שעלו בה לפני פחות מחודש. כתב "הארץ" אנשיל פפר מתאמץ שלא לחשוף את זהותו של קצין צבא בכיר שהתבטא בדבר ההשלכות האפשריות הקשות של לקיחה בשבי של חייל צה"ל נוסף. "קצין במטכ"ל", הוא מוגדר בכותרת הידיעה, המתפרסמת בראש עמ 5 של העיתון. "קצין בכיר במטה הכללי", הוא מוגדר בגוף הידיעה, ולכל אורכה שמו אינו מוזכר. בפסקה הרביעית נכתב כי "הדברים נאמרו על רקע סיום תפקידו של מפקד פיקוד דרום, האלוף יואב גלנט", משפט המובלט גם בליד של הידיעה. ב"ידיעות אחרונות" חוסכים העורכים מקוראיהם את הצורך לחבר אחד לאחד. "הרמטכ"ל הבא: ניסיון לחטיפת חייל יביא לתגובה חריפה במיוחד", קוראת כותרת לידיעה מאת יוסי יהושוע בתחתית הכפולה הפותחת. שמו ודמותו של גלנט מתנוססים בה בגאון. הציטוטים של גלנט מיוחסים ל"שיחות שקיים גלנט באחרונה" עם קצינים. משה רונן מראיין במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את אל"מ רון ויסברג, ראש מחלקת בטחון מידע בצה"ל, לרגל פרישתו מהצבא וכניסתו לשוק הפרטי. "לצה"ל יש יותר סודות מכל צבא אחר בעולם", אומר ויסברג ומספר על מקרה דומה לזה של ענת קם, שהתנהל הרחק מעיני התקשורת. "טיפלנו בחיילת ששירתה באוגדת עזה והתנגדה מוסרית לחיסולים ממוקדים", הוא אומר. "היא נפגשה עם עיתונאי ומסרה לו מסמכים צבאיים סודיים. היא עמדה לצאת לקורס קצינות – אבל במקומו היא נכנסה לכלא". חני יודל מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי זכיינית ערוץ 2 קשת מבקשת להכיר בשידורי האודישנים לתוכנית הריאליטי "מאסטר שף" כסוגה עילית, דוקומנטרית. על-פי הדיווח, התוכנית "מאסטר שף" מופקת תוך שיתוף פעולה מסחרי עם החברות אוסם, שופרסל, ניקול, מטבחי דה-קור ועוד, כאשר "ממוצע כל עסקה נאמד בחצי מיליון שקל". נטשה מוזגוביה ודנה הרמן מדווחות ב"הארץ" כי אתר ויקיליקס יפרסם היום מאות אלפי מסמכים צבאיים סודיים הקשורים למלחמה בעיראק. הפרסום יראה אור בכמה כלי תקשורת במקביל, בדומה לפרסום עשרות אלפי המסמכים הקשורים למלחמה באפגניסטן. צבי זרחיה מדווח ב"דה-מרקר" על הצעת חוק חדשה מטעם חברי-הכנסת מרינה סולודקין ורוברט אילטוב, ולפיה עיתון יומי ארצי, שתפוצתו מגיעה ל-40% מנפח השוק של העיתונות הכתובה, יופץ בתשלום מינימלי שייקבע בחוק. כתבת השער בגיליון "את" החדש מוקדשת לבנות הזוג של הדמויות המרכזיות בסדרה "מחוברים". הראיון עם עידית שריג, אשתו של רן שריג, נפתח דווקא בדברי הגבר, וזאת בעקבות פרסומים על יחסיו עם העיתונאית דנה ספקטור. "מבחינתי, הפרמטרים לרומן מחוץ לנישואים הם שניים", אומר שריג, "אחד – שיהיה מגע מיני, סקס, והשני – שזה יהיה בהיחבא. שני הגורמים האלה לא התקיימו, ואם עוד פעם אחת יגידו את זה, אנשים יתחילו לשלם".

העובדה שחוקים מסוימים מצליחים להתעלות מעל ההתכתשות הקבועה בין האופוזיציה לקואליציה מולידה מסקנה חשובה: ועדת השרים לענייני חקיקה צריכה להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית

ראינו זאת בחוק להפחתת הריכוזיות במשק, במיסוי חוצבי אוצרות הטבע ("ששינסקי") ובשבוע שעבר בהקטנת פערי השכר במוסדות פיננסיים ציבוריים. העובדה שחוקים מסוימים מצליחים להתעלות מעל ההתכתשות הקבועה בין האופוזיציה לקואליציה מולידה מסקנה חשובה: ועדת השרים לענייני חקיקה צריכה להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית. במה מדובר? בקצרה, בוועדה שמייתרת את המליאה. באריכות: בוועדה שמתכנסת מדי שבוע ומחליטה בלא שמץ שקיפות מה יקרה להצעות החוק שהוגשו. הוועדה מאפשרת לממשלה לשלוט בכנסת ולהורות לה כיצד להצביע בכל הצעה העולה על שולחנה. האופוזיציה נלחמת, כמובן, אבל הצעות חוק שאושרו בוועדה, יאושרו גם במליאה כי הן נהנות מהרוב האוטומטי של הקואליציה. הצעות שהוועדה הפילה? יידחו אוטומטית. אלא שכפי שעיניכם רואות, הצעות טובות באמת כן זוכות בתמיכת האופוזיציה. זו לא תעז להצביע נגד מהלכים שהציבור הרחב באמת צפוי ליהנות מהם. לשם מה דרושה, אם כך, ועדת השרים לענייני חקיקה? כדי להעביר חוקים גרועים. המשמעת הקואליציונית שמחייבת ח"כים להצביע ללא קשר לעמדתם מגויסת אמנם בעתות של החלטות מורכבות, אך לא אחת גם כדי להעביר החלטות גרועות שפוגעות בציבור כולו. מאישור מתווה הגז ועד הפלת חוקי שקיפות ממשלתית: הכל עובר בזכות הגב של ועדת השרים לחקיקה. ראו איזה יופי, הח"כים יכולים להצביע אצבע מאשימה לוועדה ש"כפתה" עליהם מה להצביע. ובוועדה? אין לנו מושג מה קורה – כי אין שקיפות. יש אפלה. בממשלה טוענים שהיעדר השקיפות מאפשרת משילות. אולם ישנם פתרונות חכמים יותר לשמירת האיזון במערך הכוחות בין הממשלה לכנסת. אפשר, למשל, שוועדת השרים תכריע רק בחוקים בעלי משמעות תקציבית. פתרון אחר הוא שחברי כנסת יורשו להופיע בפני הוועדה ולנמק פעמיים בשנה חוקים שחשובים להם במיוחד. אולם אפילו זה לא קורה. כך או כך, גם באופוזיציה וגם בקואליציה מסכימים כמעט כולם כי לכל הפחות הוועדה צריכה להיות שקופה; כיום אין פרוטוקולים לדיונים בה ואין רישום הצבעות. במסגרת "מאה ימים של שקיפות" אנו מבקשים מדי שבוע מהשרים לחשוף את הצבעותיהם. אחרי חודשים של עבודה מאומצת אך ורק שלושה הסכימו: השרה איילת שקד, השר אבי גבאי והשרה גילה גמליאל. התוצאות מתפרסמות כאן – באתר שפיתח המתנדב המוכשר של "מאה ימים של שקיפות" ירון דינור. ומה על שאר השרים? הם מתעלמים מאיתנו מדי שבוע ולועגים לזכות הציבור לדעת: יעקב ליצמן, מירי רגב, אורי אריאל, דוד אזולאי, יובל שטייניץ, אופיר אקוניס, משה כחלון וזאב אלקין. כל אלו פועלים כגנבים בחשכה בחסות תקנון עלום. מביך מכולם – השר יריב לוין. כחבר כנסת הגיש הצעת חוק להשקפת הוועדה וקידם את הנושא במרץ. כבשר מבשרה בחר באפלה והפיל הצעה שהגיש. חשוב להדגיש, אין בוועדה ולו בדל של מידע מסווג. הוועדה היא-היא הדמוקרטיה בהתגלמותה. לחבריה יש חופש הצבעה, בניגוד לנעשה במליאה. אולם לנו אין דרך לראות מה השרים עושים עם אותו חופש. הווילונות חוסמים כאמור כל קרן אור שמבקשת לחדור לאולם הוועדה. גם בכנסת מודעים לכל האמור ומנסים בחודשים האחרונים לבצע שינוי במנגנון, ושוב בשילוב כוחות בין הקואליציה לאופוזיציה. מדוע? כי מדובר במהלך טוב וראוי. מוביל אותו חבר כנסת מהליכוד, דוד ביטן, אבל בממשלה מסתייגים. ראש הממשלה בנימין נתניהו סולד מרעיון הפרדת הרשויות ומבקש לשמר את המצב הקיים – רשות יחידה שהוא שולט בה. איך הוא מטרפד את ההצעות? באמצעות ועדת השרים לענייני חקיקה כמובן.

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים פרוטוקולים ומסמכים על לפ"מ ומידע נוסף על פרסום ממשלתי, הסברה והתקשרויות של גופי ממשל עם אנשי וכלי תקשורת

מהו מדור "הגנזך" נתונים על קמפיינים ו"שיתופי פעולה" של משרד החינוך, משרד העבודה והרווחה, משרד העלייה והקליטה ומשרד התרבות והספורט עם GREY Content ("דקה לשמונה"), קשת, ערוץ 10, "ערוץ 7", "כיפה", "סרוגים", גלי-ישראל, הפנינג תקשורת שיווקית בע"מ (רדיו J), ערוץ 9 ו-IETV. מענה לבקשת חופש מידע שהגישו גיא זומר ותומר אביטל, 15.12.19 התפלגות ההוצאה למדיה לכלי תקשורת בשפה הערבית, 2013‒2017 מרכז המחקר והמידע של הכנסת: הקצאת תקציבי פרסום לכלי תקשורת בשפה הערבית, 2016 פרסום מנדטורי: פילוח לפי עיתונים, ינואר‒ספטמבר 2015 תקציב הפרסום הממשלתי: פילוח לפי ענפי מדיה, 2014 תקציב הפרסום הממשלתי: פילוח לפי ענפי מדיה, 2012‒2014 תקציב הפרסום הממשלתי: פילוח לפי ענפים וגופי תקשורת, 2012‒2014 משרד התחבורה: נתונים על הוצאות פרסום ועלויות קמפיינים, 2012‒2014 נתונים על הוצאות פרסום של גופים נוספים מידע כללי על מבנה ופעילות לפ"מ, 8.10.15 לפ"מ: סיכום התקשרויות שכוללות רכישת תוכן מגופי תקשורת, 2015–2019 (קובץ Excel) | הרחבה והערה על מהימנות הנתונים מענה לבקשת חופש מידע בנושא התקשרויות עם כלי תקשורת, מאי 2020 | מענה לבקשת חופש מידע משלימה, אוגוסט 2020 הרשות השנייה, תכתובות עם קשת, רשת וערוץ 10 בנושא אישור "שיתופי פעולה" עם גופי ממשל וארגונים, 2014–2019 רשות הטבע והגנים: בקשה להארכת "שיתוף פעולה" עם מוסף "מסלול", 1.12.15 רשות הטבע והגנים: "שיתוף פעולה" עם מוסף "מסלול", 13.5.13 רשות הטבע והגנים: לקראת התקשרות חוזרת עם "ידיעות אחרונות" ומערכת המוסף "מסלול", פברואר 2017 שיתוף פעולה בין משרד החינוך ל"ידיעות אחרונות": פרוטוקול ועדת המכרזים, 2014 שיתוף פעולה בין משרד המדע ו"ידיעות אחרונות": הצעת מחיר, 2013 הסכם בין המשרד להגנת הסביבה ו"ידיעות אחרונות", 2012 לפ"מ: "אומדן עלות לשת"פ עם ערוצי הספורט", 2015 חשבונית מס עבור רכישת תוכן שיווקי, ערוץ הספורט, 2015 רכבת ישראל: סיכום דיון ועדת מכרזים עליונה, 15.7.15 רכבת ישראל: סיכום דיון ועדת מכרזים עליונה, 23.7.14 רשת: "הנדון: חשיפה בתוכניות רשת", 2014 רשת, חשבונית מס – "The Voice", "העולם הבוקר". 2014 רשת, חשבונית מס, "העולם הבוקר". 2014 לפ"מ: "הצעה לשת"פ ברדיו האזורי", 2014 שפ"א: הזמנת פרסום ברדיו האזורי, 2014 לפ"מ: "הצעה לשת"פ עם זכיינית ערוץ 2 רשת", 2014 לפ"מ: "הצעה לשת"פ ברדיו האזורי", 2014 לפ"מ: "אומדן עלות לשת"פ בטלוויזיה", 2014 "החברות המייסדות": התקשרות עם חברת יוליקום וערוץ ההיסטוריה, 2010 "החברות המייסדות": התקשרות עם חברת יוליקום וערוץ ההיסטוריה, 2011 חוזה: "שיתוף פעולה" בין משרד התחבורה וחברת קשת, 2014 "שיתוף הפעולה" בין משרד התחבורה וקשת: החלטת ועדת המכרזים של לפ"מ, 2014 יומן הפגישות של מנכ"ל המשרד, עוזי יצחקי, 2012–2015: חלק א | חלק ב לפ"מ: הצעה לקמפיין בנושא "חוק השקיות", 2013 המשרד להגנת הסביבה: פרוטוקול של דיון על קמפיין "חוק השקיות", 2013 המשרד להגנת הסביבה: פרוטוקול של דיון על קמפיין "חוק השקיות", 2014 ועידת ראש הממשלה: פרוטוקול דיון של ועדת המכרזים של לפ"מ בנושא "שיתוף פעולה" עם קבוצת "ידיעות אחרונות", בתוספת החוזה שנחתם בין הצדדים, 2018 | חוברת שצורפה ל"ידיעות אחרונות", אוקטובר 2020 ועדת המכרזים של לפ"מ, פרוטוקולי דיונים בנושא התקשרויות של משרד התרבות והספורט עם כלי תקשורת, 2014–2015 נתונים על פרסום "שבוע הקריאה", 2016 לשכת הפרסום הממשלתית, ועדת המכרזים: פרוטוקולים על התקשרויות של משרד התרבות והספורט עם גופי תקשורת, 2014–2015 מכרז להפקת אירועי "ישראל קוראת", 2012 הסכם בין משרד התרבות ומרכז הספר והספריות, 2014 תוספת להסכם בין משרד התרבות ומרכז הספר והספריות, 2014 "ישראל קוראת": פרוטוקול ועדת המרכזים של משרד התרבות, 2012 הטוטו: נתונים על התקשרויות סביב טקס המצוינות בספורט, 2016 דיון בהצעות לרכישת תוכן בערוץ הילדים, ערוץ הופ וערוץ ניקלודיאון, 2015 מידע על רכישת תוכן ופרסום בכלי תקשורת שונים (קשת, "מקור ראשון", "ערוץ 7", ערוץ הילדים ועוד), 2017 מידע על הטסת עיתונאים ומובילי דעת קהל לחו"ל (בשיתוף ארגון גשר), 2017 נתונים תקציביים על פרסום גלוי ורכישת כתבות בשנים 2015–2016 "דו"ח תובנות מחקר איכותני: עמדות הציבור כלפי הקשר בין ישראל לתפוצות", ינואר 2016 "דו"ח ממצאי סקר הקמה: מדד עמדות הציבור כלפי הקשר בין ישראל לתפוצות", מרץ 2016 לפ"מ: מסקנות מחקר "הידוק הקשר בין הישראלים לתפוצות", מרץ 2016 "דוח ממצאי סקר הקמה: מדד עמדות הציבור כלפי הקשר בין ישראל לתפוצות", ינואר 2017 מנכ"ל משרד התפוצות על התקשרויות עם כלי תקשורת במכתב לח"כ נחמן שי, יולי 2017 משרד החוץ: מימון גליונות של כתב-העת "ארץ אחרת", 2014 ו-2017 משרד החוץ: התקשרות עם לינדה מנוחין ליצירת תוכן בשפה הערבית, 2012–2017 משרד החוץ: תשובה לבקשת חופש מידע בנוגע לתקציב הפרסום, 25.7.17 משרד החוץ: התקשרות עם The Communication Store, חברת יחסי-ציבור בבריטניה, 2017 משרד החוץ: התקשרות עם חברת יחסי-ציבור בקזחסטן, 2017 משרד החוץ: התקשרות עם חברת יחסי-ציבור ופרסום ביפן, 2016 משרד החוץ: התקשרות עם חברת יחסי-ציבור בפולין, 2016 משרד החוץ: התקשרות עם חברת פרסום בצרפת, 2016 משרד החוץ: התקשרות עם חברת יחסי-ציבור באיטליה, 2015 תקציב קמפיין 4il, שכלל רכישת תכנים ב"ידיעות אחרונות", ערוץ 2, "גרוזלם פוסט" ועוד, יוני-יולי 2017 תשובת הממונה על חופש המידע במשרד לבקשת חופש המידע של עמותת "הצלחה" ו"העין השביעית", 21.8.17 מענה לבקשת חופש מידע של "העין השביעית": פרוטוקולי הדיונים על רכישת תכנים ב"ידיעות אחרונות", ערוץ 2, "גרוזלם פוסט" ועוד בשנת 2017 חוזה ותכתובת בנוגע לקמפיין תוכן בשידורי קשת ו-mako, קיץ 2017 ועדת המכרזים של לפ"מ, פרוטוקול של דיון בנושא קניית מוסף מ"גרוזלם פוסט", 2019 | המוסף הקנוי משרד העלייה והקליטה: מימון כתוביות בערוץ 9, 2012 משרד העלייה והקליטה: מימון סדרה בערוץ 1, 2009 פרוטוקול ועדת המכרזים בעניין התקשרות עם תחנות הרדיו האזורי עבור המוסד לביטוח לאומי, 2013 פרוטוקול ועדת המכרזים בעניין התקשרות עם תחנות רדיו אזורי נוספות עבור המוסד לביטוח לאומי, 2013 פרוטוקול ועדת המכרזים בעניין התקשרות עם חברת רשת עבור המוסד לביטוח לאומי, 2013 פרוטוקול ועדת המכרזים בעניין התקשרות עם תחנות הרדיו האזורי עבור המוסד לביטוח לאומי, 2014 פרוטוקול ועדת המכרזים בעניין התקשרות עם תחנות הרדיו האזורי עבור המוסד לביטוח לאומי, 2015 משרד הבינוי והשיכון: נתונים על רכישת תוכן בתוכנית "The Voice", תשלום עבור פרסום ברצועת "דקה ל-" ומתן חסות לכנס של העיתון "גלובס", 26.3.18 ועדת המכרזים של לפ"מ, פרוטוקולי דיונים בנושא התקשרויות של המשרד לשוויון חברתי עם ערוץ 24 ואתרי האינטרנט "סלונה" ו"אונלייף", 2015–2016 הכנסת: מסמכים בנוגע לעסקת רכישת תוכן בתוכנית "המירוץ למיליון" בהפקת חברת רשת, 2018–2019 המשרד לפיתוח הנגב והגליל: התקשרות עם אתר יזרוס, 2011 הצעת מחיר לרכישת ראיון עם סגן שר החוץ דני איילון. אתר יזרוס, 2011 רשות הטבע והגנים: מכרז למתן שירותי פרסום, קידום מכירות, ייעוץ אסטרטגי וטיפול במדיה דיגיטלית, 2016 | נתונים למכרז משרד ראש הממשלה: חוות דעת בעניין הפצת תכני הסברה בפייסבוק בעלות של 900 אלף שקל, 2012 פרופ רפי מן, חוות דעת מקצועית בנוגע להופעת שרים בתשדירי פרסומת, 1.2.18 דו"ח מבקר המדינה בעניין מערך ההסברה, 2002 מבקר המדינה על לפ"מ (מתוך דו"ח 60ב), 11.5.10 תגובת הממשלה לדו"ח 60ב, מאי 2010 מבקר המדינה על לפ"מ (מתוך דו"ח 46), 14.5.96 ריכוז התקשרויות לשנת 2015 דו"ח התקשרויות לשנת 2015 (חלקי) דו"ח התקשרויות לשנת 2015 (מלא) דו"חות התקשרויות לשנת 2016: רבעון 1 | רבעון 2 | רבעון 3 | רבעון 4 ריכוז התקשרויות לשנת 2016 דו"חות התקשרויות לשנת 2017: רבעון 1 | רבעון 2 | רבעון 3 | רבעון 4 ריכוז התקשרויות לשנת 2017 דו"חות התקשרויות לשנת 2018: רבעון 1 | רבעון 1, סיכום לפי ספקים דו"חות התקשרויות לשנת 2018: רבעון 2 | רבעון 2, סיכום לפי ספקים דו"חות התקשרויות לשנת 2018: רבעון 3 | רבעון 3, סיכום לפי ספקים דו"חות התקשרויות לשנת 2018: רבעון 4 | רבעון 4, סיכום לפי ספקים ריכוז התקשרויות לשנת 2018 ריכוז התקשרויות, מינואר 2017 ועד יוני 2018 דו"חות התקשרויות לשנת 2019: רבעון 1 | רבעון 1, סיכום לפי ספקים דו"חות התקשרויות לשנת 2019: רבעון 2 | רבעון 2, סיכום לפי ספקים דו"חות התקשרויות לשנת 2019: רבעון 3 | רבעון 3, סיכום לפי ספקים דו"חות התקשרויות לשנת 2019: רבעון 4 דו"חות התקשרויות לשנת 2020: רבעון 1 | רבעון 1, סיכום לפי ספקים דו"חות התקשרויות לשנת 2020: רבעון 2 | רבעון 2, סיכום לפי ספקים לפ"מ: מכרז פומבי מס 149/08/17 למתן שירותי ניהול קמפיינים בגוגל ובפייסבוק לקהל יעד בחו"ל, 2017 מרכז המחקר והמידע של הכנסת: מחקר בנושא הפצת מידע כוזב באינטרנט ותקיפות סייבר לשם השפעה על בחירות. 11.6.17 הוצאות לשכת הפרסום הממשלתית על פרסום לחברה החרדית בשנים 2013–2016, 15.2.17 הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר השתתפות נבחרי ציבור ועובדי מדינה בפרסום ממשלתי, 2020 אורן פונו, משרד המשפטים, לח"כ תמר זנדברג: הסבר על ההנחיות המתירות לשרים ועובדי ציבור להשתתף בקמפיינים פרסומיים במימון משרדי ממשלה, 17.4.17 דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "שמירה על מאפיינים ממלכתיים ומניעת פוליטיזציה בהקשר לפרסומים ממשלתיים". מכתב ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, 28.9.17 דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "השתתפות עובדי ציבור בפרסומים הממשלתיים". מכתב ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, 10.5.18 בנק ישראל: קמפיין בנושא שטרות חדשים, ספטמבר 2014 המוסד לביטוח לאומי: קמפיין בנושא שירותי הדיגיטל של המוסד לביטוח לאומי, נובמבר 2015 המוסד לביטוח לאומי: קמפיין בנושא שירותי הדיגיטל של המוסד לביטוח לאומי, ספטמבר 2016 משטרת ישראל: קמפיין לעידוד הגיוס לשירות במשטרה, מאי 2014 משטרת ישראל: קמפיין לשיפור התדמית וגיוס כוח אדם איכותי, מאי 2015 משטרת ישראל: קמפיין לשיפור התדמית וגיוס כוח אדם, אוגוסט 2015 משטרת ישראל: קמפיין לעידוד הגיוס לשירות במשטרה, ספטמבר 2016 משרד האוצר: קמפיין חינוך פיננסי, אפריל 2014 משרד האוצר, אגף שוק ההון: קמפיין להעלאת מודעות לשינויים בדו"חות הפנסיה, מאי 2015 משרד האוצר: קמפיין "מדד הביטוחים", דצמבר 2015 משרד האוצר: קמפיין בנושא הרפורמה בביטוח הרכב, אפריל 2016 משרד האוצר: קמפיין בנושא הוזלת מחירי מזון לרגל חג הפסח, מאי 2016 משרד האנרגיה: קמפיין לעידוד השימוש בגז ביתי, מאי 2016 משרד הבינוי: קמפיין בנושא תוכנית "מחיר מטרה", דצמבר 2014 משרד הבריאות: קמפיין בנושא חיסון לשפעת, ינואר 2014 משרד הבריאות: קמפיין "כל הבריאות", נובמבר 2014 משרד הבריאות: קמפיין בנושא הרפורמה בשירותי בריאות הנפש, יולי 2015 משרד הבריאות: קמפיין מודעות לסימנים המקדימים לשבץ מוחי, נובמבר 2015 משרד הבריאות: קמפיין אחיות/ים אקדמיים/ות, יוני 2016 משרד החינוך: קמפיין "ישראל עולה כיתה", ינואר 2014 משרד החינוך: קמפיין חינוך טכנולוגי, מרץ 2015 משרד החינוך: קמפיין חינוך טכנולוגי, אפריל 2016 (כולל פרסום סמוי) משרד החינוך: קמפיין יישום מסקנות ועדת ביטון, מרץ 2017 משרד הכלכלה: קמפיין "כחול-לבן", ינואר 2014 משרד הכלכלה: קמפיין בנושא גיוון תעסוקתי, מרץ 2014 משרד הכלכלה: קמפיין מעוף, הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים, מאי 2015 משרד הכלכלה: קמפיין "מיוצר בישראל" בשיתוף עם קשת, אוגוסט 2015 (כולל פרסום סמוי) משרד הכלכלה: קמפיין התוכנית לקידום מסחר מקוון בקרב עסקים קטנים ובינוניים, ספטמבר 2015 משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל בשיתוף עם קשת: קמפיין "יום המדע", מאי 2015 (כולל פרסום סמוי) משרד המשפטים: קמפיין בנושא מאבק באפליה, פברואר 2014 משרד המשפטים ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות: קמפיין בנושא נגישות שירותים, ינואר 2015 משרד המשפטים: קמפיין בנושא הפצת תוכן מיני ללא הסכמת המצולמים, יוני 2015 משרד המשפטים: קמפיין "שמור על האצבע שלך" בערוץ הילדים (מניעת הפצת תוכן מיני ברשת ללא הסכמת המצולמים), אוגוסט 2015 משרד העלייה והקליטה: קמפיין יזמות עסקית, דצמבר 2013 משרד הפנים: קמפיין בנושא רחצה בטוחה בים, יולי 2014 משרד הפנים: קמפיין בנושא רחצה בטוחה בים, אוגוסט 2014 משרד הפנים: קמפיין בנושא פנקס הבוחרים לקראת הבחירות לכנסת, פברואר 2015 משרד הפנים: קמפיין בנושא הודעה לבוחר לקראת הבחירות לכנסת, מרץ 2015 משרד הפנים: קמפיין בנושא אמצעי הזדהות בקלפי לקראת הבחירות לכנסת, מרץ 2015 משרד הפנים: קמפיין בנושא רחצה בטוחה בים, יולי 2016 משרד התחבורה: קמפיין לצמצום תופעת שליחת ההודעות בזמן הנהיגה, אפריל 2014 (כולל פרסום סמוי) משרד התחבורה: קמפיין בנושא רפורמת "שמים פתוחים", דצמבר 2014 משרד התחבורה: קמפיין "על הקו" לטיפול בכרטיסי רב-קו, אוקטובר 2015 משרד התחבורה: קמפיין בנושא רפורמת התעריפים בתחבורה הציבורית, מאי 2016 משרד התחבורה: קמפיין בנושא ערך צבור בכרטיסי רב-קו, יולי 2016 משרד התחבורה: קמפיין "מחזירים את המדרכה להולכי הרגל", אוגוסט 2016 משרד התיירות: קמפיין לקידום התיירות בישראל, ניו-יורק, יולי 2013 (קמפיין חו"ל) משרד התיירות: קמפיין לקידום התיירות בישראל, רוסיה, יולי 2014 (קמפיין חו"ל) משרד התיירות: קמפיין "דווקא עכשיו, חופשה בישראל", אוגוסט 2014 משרד התיירות: קמפיין לקידום התיירות בישראל, גרמניה, ינואר 2015 (קמפיין חו"ל) משרד התיירות: קמפיין "צפון ירוק", אפריל 2015 משרד התיירות: קמפיין לקידום התיירות בירושלים ובתל-אביב – גרמניה, רוסיה וצרפת, אוגוסט 2016 (קמפיין חו"ל) משרד התיירות: קמפיין לקידום התיירות בירושלים ובתל-אביב – גרמניה, רוסיה, צרפת ושבדיה, ינואר 2017 (קמפיין חו"ל) משרד התפוצות: דו"ח תובנות מחקר איכותני – עמדות הציבור כלפי הקשר בין ישראל לתפוצות, ינואר 2016 (כולל פרסום סמוי) משרד התפוצות: דו"ח ממצאי סקר הקמה – מדד עמדות הציבור כלפי הקשר בין ישראל לתפוצות, מרץ 2016 (כולל פרסום סמוי) משרד התפוצות: מחקר בנושא הידוק הקשר בין הישראלים לתפוצות, מרץ 2016 (כולל פרסום סמוי) משרד התפוצות: דו"ח ממצאי סקר הקמה – מדד עמדות הציבור כלפי הקשר בין ישראל לתפוצות, ינואר 2017 (כולל פרסום סמוי) משרד התקשורת: קמפיין לעידוד השימוש בתוכנה לסינון אתרים, מרץ 2014 משרד התרבות והספורט: קמפיין "ספר מתנה", מרץ 2015 המשרד להגנת הסביבה: קמפיין "בלי שקיות הקניות נקיות", דצמבר 2014 המשרד להגנת הסביבה: קמפיין "המפלס", דצמבר 2015 המשרד להגנת הסביבה: קמפיין "חוק השקיות", ינואר 2017 פיקוד העורף: קמפיין "מפת ההתגוננות", מאי 2015 פיקוד העורף: קמפיין בנושא תרגיל לאומי, יוני 2015 פיקוד העורף: קמפיין "מצב חירום", מאי 2016 דובר צה"ל: קמפיין החזרת ציוד לצה"ל, מאי 2016 פיקוד העורף: קמפיין כניסה למרחב מוגן, נובמבר 2016 הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן: קמפיין צרכנות נבונה, נובמבר 2014 הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן: קמפיין בנושא תיקון לחוק הגנת הצרכן, ינואר 2015 הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן: קמפיין העלאת מודעות לפעילותה של הרשות, מאי 2015 הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן: קמפיין להעלאת המודעות ל"חוק המזון", פברואר 2016 רשות המסים: קמפיין בנושא מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), דצמבר 2013 רשות המסים: קמפיין בנושא מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), נובמבר 2014 רשות המסים: קמפיין בנושא מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), ינואר 2016 רשות מקרקעי ישראל ועיריית קריית-גת: קמפיין בנושא שכונת כרמי-גת, 2014 רשות מקרקעי ישראל: קמפיין בנושא שכונת נאות-אפק בקריית-ביאליק, יוני 2015 נציבות שירות המדינה: קמפיין לגיוס צוערים לעבודה בשירות המדינה, פברואר 2014 רשות האכיפה והגבייה: קמפיין בנושא דמי מזונות, יוני 2014 הרשות לזכויות ניצולי השואה: קמפיין בנושא התוכנית הלאומית לסיוע לניצולי השואה, דצמבר 2014 ועדת הבחירות המרכזית: קמפיין "משטרת הקיטורים" לקראת הבחירות לכנסת, מרץ 2015 הרשות לפיתוח ירושלים: קמפיין "חמשושלים", דצמבר 2015 קמפיין "Jobiz" (אתר ממשלתי המרכז משרות ומכרזים), מאי 2016 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

"ישראל היום" כותב על הכבוד הטורקי | "מעריב" מתגייס למען הבנקים ומהגרות העבודה | "הארץ" מדווח על השופט נועם סולברג

כל עיתוני הבוקר מדווחים בשעריהם על בקשת סיוע של טורקיה מישראל בעקבות רעש האדמה שפקד את מזרח המדינה. ב"ישראל היום" ו"הארץ" זו הכותרת הראשית. ב"ישראל היום" מזכירים בכותרת הגג לראשית כי תחילה דחה ראש ממשלת טורקיה הצעת סיוע מישראל. כעת הטורקים "זועקים לעזרה". הכותרת בכפולה הפותחת של "ישראל היום" בוטה במיוחד – "מחלו על כבודם" – אף כי בידיעה תחתיה [שלמה צזנה ולילך שובל] אין אף מלה על כבוד. בסך-הכל מדווח כי טורקיה ביקשה מישראל מבנים ניידים, "הנחוצים לשיכון פצועים וחסרי בית", ונמנעה מלבקש סיוע של משלחות לחילוץ בני-אדם הקבורים תחת הריסות רעידת האדמה. מבנים ניידים, קציני צה"ל בעלי לב יהודי רחב, מה זה משנה. העיקר שהמדינה הקטנה במזרח התיכון הכניעה את הענק הטורקי (עם קצת עזרה מאדושם). אך אין זו העת לחגיגה. "זו העת לעזור", מוכתר טור הפרשנות של בועז ביסמוט, שדווקא כותב על הכבוד הטורקי ("נראה שגם ראש ממשלת טורקיה, רגפ טאיפ ארדואן, הבין שיש מצבים שבהם כבוד אישי או לאומי אינם בראש סדר העדיפויות"). אנשיל פפר, שליח "הארץ" לטורקיה, מדווח כי המדינה פנתה לא רק לישראל בבקשה לסיוע, אלא גם למדינות אחרות, מידע שנעדר מהידיעה ב"ישראל היום" ומוזכר רק ברמז בטור הפרשנות של ביסמוט. "טורקיה לישראל: עזרו לנו" היא הכותרת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", אף כי איתמר אייכנר מדווח שהטורקים העבירו בקשות לסיוע "גם ל-30 מדינות אחרות". כך, על אף שבין ההריסות אין אף ישראלי אחד, בכל זאת מצליחים הטבלואידים להפוך את הסיפור על רעידת האדמה בטורקיה לסיפור על ישראל. ב"מעריב" הדיווח מעוות עוד יותר. לא רק שהידיעה מאת אחיקם משה דוד ואלי ברדנשטיין אינה מזכירה שהטורקים פנו גם למדינות שאינן ישראל בבקשה לסיוע, הכותרת שנבחרה קוראת: "מטוסי צה"ל חוזרים לטורקיה". "האירוע המרגש של היום", כותב פפר בדיווחו, "היה חילוצה של תינוקת בת שבועיים, אזרה קראדומאן, שהוצאה מהריסות בניין בעל שש קומות ונהפכה לכוכבת הטלוויזיה הטורקית". התינוקת מככבת גם בשערי כל עיתוני הבוקר ובידיעות בעמודי החדשות. ב"ישראל היום" מדווח כי "בטורקיה היו אתמול כמה אירועים אלימים, שבהם תושבים מקומיים מתוסכלים התעמתו עם הרשויות וקראו קריאות גנאי נגד ראש הממשלה רגפ טאיפ ארדואן". גם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מדווחים על הביקורת הפנימית בטורקיה. ב"הארץ" מדווח פפר כי "בניגוד לאזרחים טורקים רבים שהתלוננו על העדר ציוד מתאים ועל כך שראש הממשלה [...] דחה עד אתמול הצעות ממדינות זרות לשלוח צוותי חילוץ, חברי צוות החילוץ שנשאלו על כך ברובם הסכימו עם ארדואן שטורקיה מסוגלת להתמודד בעצמה עם האסון". מחלץ אחר מספר לו דווקא על מחסור בציוד וכוחות עזר. עד כה מניין ההרוגים עומד על 460, והוא עתיד לעלות בימים הקרובים. בכפולה המרכזית במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך מנחם גנץ עם המעצב האיטלקי אנטוניו ציטריו, "גורו העיצוב של בעלי הממון". גנץ מונה את חברות היוקרה הרבות ששוכרות את שירותיו של ציטריו ומזכיר כי עיצב גם מלונות פאר למולטי-מיליונרים בבאלי ובמילאנו. "הכלכלה תמיד השפיעה על העיצוב והארכיטקטורה", אומר ציטריו, אך מתכוון דווקא לפוליטיקאים ש"החליטו לתמוך במבנים ופרויקטים שנועדו להאדיר את שמם לנצח" במקום לתמוך במבנים שישרתו את הציבור הרחב, ולא לעילית העולמית הקטנה של הפלוטונומיה שסביבה צמחה לה בשנים האחרונות תעשייה שלמה של מוצרי מותרות שממנה גם ציטריו נהנה. כשגנץ מעמת אותו עם ביקורת על עבודתו בשירות חברות היוקרה, אומר ציטריו: "סליחה. המנורה הזאת, שהיא פיתוח טכנולוגי מתקדם של ימינו, עולה 290 יורו. עכשיו לקראת חג המולד ייצא הדגם הקטן יותר, שיעלה 190 יורו". בעיתון "כלכליסט", שמלווה מקרוב את המחאה החברתית בניו-יורק עם דיווחים רבים מאת כתבתו טלי שמיר, מתפרסמת הבוקר רשימה מאת הכלכלן נוריאל רוביני. "קארל מרקס אמנם ביצע מכירת יתר של הסוציאליזם, אבל הוא צדק כאשר טען כי הגלובליזציה, הקפיטליזם הפיננסי משולח הרסן והחלוקה מחדש של ההכנסה והעושר יביאו את הקפיטליזם להשמדה עצמית", הוא כותב. "[...] כדי לייצב את כלכלות השוק צריך לחזור לאיזון הנכון בין השווקים לבין אספקת המוצרים הציבוריים. משמעות הדבר היא התרחקות הן מהמודל האנגלוסקסי של שווקים בלתי מפוקחים והן מהמודל האירופי של מדינות רווחה שנוטות לצבור גרעונות". ב"דה-מרקר" מדווחת אורה קורן כי משרד האוצר מאיים על התאחדות-התעשיינים בביטול מכסים, על-פי תוכנית ועדת טרכטנברג, בתוך שנתיים. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מביאה נווית זומר את עמדת מנכ"ל התמ"ת, שרון קדמי. "הפחתת מכסים בהולה וחד-צדדית תהיה הרסנית למשק", הוא אומר ומתריע מפני פיטורים המוניים. בשער המוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח יהודה שרוני כי מחלוקת בין התמ"ת לאוצר בנוגע להפחתה מהירה של המכסים עלולה לטרפד את אישור המלצות ועדת טרכטנברג. בשער "דה-מרקר" מתפרסם תצלום של אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה), שמפנה לכתבה על נתוני השכר של מנהלי העמותות. על-פי הדיווח של ליאור דטל, בראש הרשימה עומד כרמון, עם שכר של 1.53 מיליון שקל בשנה. תחת הכותרת המעולה "זו שלי, זו גם כן", סוקר במוסף "ספרים" של "הארץ" פרופ דני גוטוויין את ספרה החדש של שלי יחימוביץ, "אנחנו". "מבחינה רעיונית, אנחנו מחדש מעט", כותב גוטוויין, "[...] עם זאת, התיעוד הנרחב של פעילותה הפרלמנטרית הנכלל בספר חושף יסוד מוכר פחות בהתנהלותה הפוליטית: את גבולות המאבק שלה במשטר ההפרטה. "[...] מתוך הדברים שהיא כותבת באנחנו – ולא פחות מכך, מאלו שהיא משתיקה – אפשר לעמוד על ההיגיון המנחה את מדיניות הפשרה שלה. בהכללה, אפשר להגדיר היגיון זה כמאבק בעוולותיו של משטר ההפרטה מבלי לפרוץ את הנחות היסוד שלו". את הכותרת שמתפרסמת בראש שער "הארץ" הבוקר מספק אסף שטול-טראורינג. "הפרטת ההשכלה: האוניברסיטאות הכפילו את מספר מסלולי הלימוד היקרים". גם ב"מעריב" מתפרסם דיווח לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית, אם כי נראה שהדיווח עצמו נכתב ברוח ערכי משטר ההפרטה. עמרי מניב מדווח על עלות המחיה של סטודנט ממוצע – 5,402 שקל בחודש, ומלווה זאת בידיעה נוספת המשווה מחירי מוצרים נבחרים בקפטריות של אוניברסיטאות ומכללות. במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת כתבה מאת דפנה ארד שיצאה ל"מסע אל סלסילת הלחם הישראלית". בסיום המסע מוגש החשבון. עוד במוסף "עסקים", ידיעה מאת יהודה שרוני בכפולה הפותחת של המוסף, שנותנת ביטוי לעמדות של ראשי ועדי עובדים בבנקים. הללו יוצאים נגד "העליהום על המערכת הבנקאית". ריקי בכר, יו"ר ועד העובדים בבנק דיסקונט, אומר כי "חיסול רווחיות הבנקים הוא חיסול העובדים. גם כך רווחיות המערכת הבנקאית הישראלית נמוכה בהשוואה למדינות המערב. התשואה על ההון בבנקים בארה"ב מגיעה ל-20%, ואילו בישראל הבנקים בקושי מגרדים תשואה של 10%". בטור פרשנות נלווה כותב שרוני כי "רווחיות המערכת הבנקאית סבירה (תשואה על ההון של עד 10%), וקשה לומר שהבנקים עושקים אותנו". ידיעה נוספת מאת מורן רייכמן, המתפרסמת אף היא בכפולה הפותחת, מקבלת את הכותרת "אנליסטים: רווחי הבנקים אינם גבוהים יחסית, אסור לערער את יציבותם". נתונים עדכניים: הבנק הבינלאומי הרוויח 103 מיליון שקל ברבעון השני של 2011. בנק דיסקונט הרוויח 231 מיליון שקל ברבעון השני של 2011. בנק לאומי הרוויח 563 מיליון שקל ברבעון השני של 2011. בנק הפועלים הרוויח 712 מיליון שקל ברבעון השני של 2011. והנה שלוש כתבות על רווחי המערכת הבנקאית של עירן פאר, שהתפרסמו בימים האחרונים בעיתון "גלובס": על רווחים מהפרשי ריביות; על רווחים מעמלות ערבות בנקאית; ועל רווחים מעמלות ניירות ערך. זהו, ככל הנראה, העליהום שאליו מתייחס יו"ר הוועד בדיסקונט. "הבנקאים עצמם העדיפו לא להתייחס באופן רשמי לפרסומים שתוקפים את המחירים הנגבים ממשקי הבית, אך גורם באחד הבנקים תיאר את המצב הנוכחי כגל מחאה תקופתי שמתרחש במחזוריות בכל כמה שנים. [...] לדבריו, רוב הרווחים של הבנקים בישראל נובעים מהמגזר העסקי ולא ממשקי הבית". האנליסט עדי סקופ מציין מיד בהמשך כי הרווחים של הבנקים במגזר העסקי "נמוכים מדי" משום ש"התחרות שם מוגזמת". אגב, הבוקר מופיע לראשונה בתיבת הקרדיטים של "עסקים", מוסף "מעריב", שמו של איתן מרקוביץ, העורך הכלכלי החדש של העיתון. "יהודה [שרוני] לא הסכים למינוי [של מרקוביץ] לא משום שמרקוביץ אינו עורך טוב, אלא כי אמר שלא ייתכן שעל המוסף יופקד עורך שמתמחה בספורט ולא מבין בכלכלה", צוטט עורך ב"מעריב" בכתבתה של קרן לויתן על העיתון, שהתפרסמה באתר זה. הדר חורש, עורך "עסקים", שומר גם הבוקר על תוארו בתיבת הקרדיטים, וכך גם הגילוי הנאות כי "מעריב נמנה עם קבוצת אי.די.בי". בראש הקבוצה, כזכור, נוחי דנקנר, הבעלים של "מעריב" ואחד הלווים הגדולים מהבנקים הישראליים. באחד העמודים האחרונים של "מעריב" מדווח יובל גורן על "גזענות והשפלה ברכבת ישראל". הנה תמצית העלילה, כפי שמנסחת אותה כותרת המשנה: "זה היה אמור להיות יום חגיגי עבור עובדות זרות חוקיות שנסעו עם ילדיהן לחיפה כדי לחנוך סניף חדש של ארגון סיוע. אלא שבדרך חזרה עיכב אותן מאבטח בתחנה ודרש מהן בצעקות לראות דרכונים כדי שיוכיחו כי הן חוקיות. רכבת ישראל: המאבטחים אמונים על בטחונם של מאות הנוסעים". הידיעה עשויה להרתיח את דמו של כל קורא הרגיש לזכויות אדם. על-פי דיווחו של גורן, בכניסה לתחנת הרכבת בחיפה, עוד לפני שעברו את הבידוק הבטחוני, ניגש מאבטח התחנה אל כמה מהגרות עבודה ו"דרש מהן להציג בפניו דרכונים עם אשרות שהייה בתוקף ואישור ממשטרת הגבולות על כך שנכנסו לישראל כחוק". גורן מדגיש כי מפקחי יחידת עוז ועובדי רשות האוכלוסין בישראל הם האמונים על בדיקות כאלה, ולא מאבטחים מן המניין. אחת ממהגרות העבודה, המזוהה בשם ליליה, מצוטטת כך: "זה היה נורא, זאת היתה הרגשה משפילה, הילדים התחילו לבכות ושאלו אם הולכים לעצור אותם. [...] הוא כל הזמן צעק, איפה החותמת, איפה החותמת. בשביל שהוא יפסיק לצעוק, נתתי לו את הדרכון שלי. מה רציתי בסך-הכל, רק לנסוע ברכבת". את הידיעה מלווה תצלום [רענן כהן] עם הכיתוב "שלוש מהפיליפיניות שנאלצו לשלוף את הדרכונים בתחנת הרכבת, אתמול". שמותיהן אינם מצוינים. בתצלום נראות שלוש נשים המציגות אל מול עדשת המצלמה את דרכוניהן. למעשה, בתצלום בעיתון משחזרות השלוש את מעשה ההשפלה שעברו בכניסה לתחנת הרכבת בחיפה. בעל-כורחם נכנסים קוראי וקוראות "מעריב" אל נעליו של הנבל בסיפור. במקום מבטו הבוחן של המאבטח, זהו מבטם של הקוראים שמופנה אל שלוש נשים בעלות מראה אסייאתי המציגות לראווה את דרכוניהן. התירוץ של רכבת ישראל הוא "בטחונם של מאות הנוסעים", כאילו שנשקפת איזושהי סכנה לציבור נוסעי הרכבת ממהגרות עבודה שאשרת השהייה שלהן פקעה. התירוץ של "מעריב" מופרך באותה מידה. אין שום סיבה לבקש מנשים שעברו השפלה פומבית לשחזר את המעשה מול עדשת המצלמה רק כדי שיקל על קוראי העיתון לדמיין את האירוע שעליו מדווח. הידיעה פורסמה מתוך הזדהות עם מצוקת מהגרי העבודה, כמובן, אך עם קצת מאמץ ניתן היה לצרף שם משפחה לשמה של האשה שמצוטטת בידיעה, לציין את שמותיהן המלאים של הנשים שמצולמות ולצלם אותן בתנוחה מכבדת יותר. כך היה "מעריב" מפעיל הומניזציה נגד הדה-הומניזציה, ולא רק מדווח עליה. תומר זרחין מדווח בשער "הארץ" על התחדשות המירוץ לבית-המשפט העליון. כותרת הידיעה מבשרת מפי חבר אנונימי בוועדה לבחירת שופטים כי מינויו של שופט בית-המשפט המחוזי בירושלים נועם סולברג "מובטח". על-פי החבר בוועדה, "המינוי הוא ייהרג ובל יעבור". זרחין מדווח כי "בתקופה האחרונה מופעל על חברי הוועדה מכבש לחצים מצד גורמי ימין למנות לעליון את סולברג, מתנחל מגוש עציון". מיד בהמשך מתואר סולברג כמי ש"עורר בעבר ביקורת בשל פסיקות בתיקי לשון הרע שעלולות להצר את חופש העיתונות". זרחין מדווח כי במינוי סולברג לעליון תומכים חברי הוועדה שר המשפטים יעקב נאמן, וכן השר גלעד ארדן, חברי-הכנסת דוד רותם ואורי אריאל ואנשי ציבור ופוליטיקאים אחרים מהימין. גם תצלומו של סולברג, שנלקח מאתר בתי-המשפט, מתפרסם בשער "הארץ". מתחת לתצלום הכיתוב: "נועם סולברג. שנוי במחלוקת". לא מצוין בידיעה המשפט הבולט שהעמיד את סולברג במחלוקת, סרן ר נגד אילנה דיין. לא מוזכר כי סגן עורך "הארץ" כיום, אבי זילברברג, היה עורך המשנה של התוכנית "עובדה" שבה שודרה הכתבה שעמדה בלב התביעה, ושותף פעיל להכנתה. ב"ידיעות אחרונות" מספקת טובה צימוקי מעט רקע על המאבק בין נאמן לנשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש באשר למינויו של סולברג. לפי דיווחה, "מבחינתו של נאמן, המפתח למינוי סולברג הוא בחירה מהירה". צימוקי מסבירה כי בקרוב צפויה מועצת לשכת עורכי-הדין לערוך בחירות לנציגיה לוועדה לבחירת שופטים, ויש סיכוי טוב שעו"ד פיני מרינסקי, התומך בנאמן, יוחלף בנציג ממחנה ביניש. "במקרה כזה כוח המיקוח של נאמן בוועדה יקטן, וייתכן שהוא לא יוכל לכפות על ביניש ועל תומכיה הסכם פשרה שיכניס את סולברג לבית-המשפט העליון". מהמידע בידיעה של צימוקי ניתן להסיק כי לו "הארץ" היה רוצה לפעול לסיכול מינויו של סולברג לבית-המשפט העליון, היה עליו לפתוח כעת במסע בולט נגד השופט כדי שההחלטה בעניינו תידחה לכל הפחות עד לבחירות במועצת לשכת עורכי-הדין. אגב, בידיעה של צימוקי סולברג אינו מוגדר כ"שנוי במחלוקת", והטענה כי הוא זוכה לתמיכת חוגי ימין מיוחסת לביניש. תחת הכותרת "עופר קרזנר – הבהרה" מתפרסם הבוקר במוסף "עסקים" של "מעריב" הטקסט הבא: "ב-24 באוקטובר 2011 פירסמנו ידיעה שכותרתה עופר קרזנר מגדיל את אחזקתו בהזדמנות ישראלית. בכתבה פורסמו נתונים לא נכונים אודות מר קרזנר. בניגוד לאמור בכתבה, מר קרזנר לא פשט רגל, לא היה מנהל בקווי אשראי ולא נמלט לחו"ל. אנו מצרים על הפגיעה שנגרמה למר קרזנר ומתנצלים על כך. הובהר לנו שמר קרזנר מנהל עסקים, בעיקר בתחום הנדל"ן והאנרגיה, באוקראינה ובמדינות נוספות". טובה צימוקי מדווחת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי ח"כ זהבה גלאון הניחה בשבוע שעבר על שולחן הכנסת הצעת חוק לביטול סעיף העבירה של העלבת עובד ציבור. "אני סבורה כי כאשר מדובר בחופש הביטוי, יש ערך רב לביקורת על השלטון לסוגיו", מצוטט מדברי ההסבר להצעת החוק. "[...] לא ניתן להגן על אמון הציבור על-ידי השתקה, הפעלת איסורים פליליים או העמדת אנשים לדין על דברי ביקורת שהשמיעו כלפי עובד ציבור שנעלב". ב"כלכליסט" מדווחת שלי פריצקר כי זה כשבועיים שערוץ 10 מעכב תשלומים בהיקף של מאות אלפי שקלים לחברות הפקה בשל מצוקה כספית. ב"דה-מרקר" מתפרסמת ידיעה מתורגמת ["בלומברג"] ולפיה שליש מבעלי המניות של ניוז-קורפ הצביעו נגד בחירתם מחדש של בניו של רופרט מרדוק לדירקטוריון החברה בשל מעורבותם בשערוריית האזנות הסתר. במוסף "זורנל" של "מעריב" מדווח עידן עמיאל כי כת הסיינטולוגיה בלשה אחרי יוצרי "סאותפארק" בניסיון להכפיש את שמם, בעקבות פרק בסדרה שבו הושמו אמונותיהם של הסיינטולוגים ללעג.

המשבר הכלכלי המתמשך, הצילום הדיגיטלי, גלי הפיטורים, החוזים הדרקוניים, הוויתור על דרגי העריכה, המהירות האינטרנטית, הזמינות של צילומים על-ידי עוברי אורח וצדדים מעוניינים. האם בקרוב יחליפו מצלמות אבטחה את הצלמים המקצועיים?

שורה ארוכה של אופנועים כבדים, עליהם ארגזים רחבים מלאים בעדשות מצלמות, קסדות מוכנות על הכידון לקראת יציאה מהירה לאירוע – זו היתה פעם התמונה האופיינית בכל מגרשי החניה של העיתונים הגדולים, סמוך לחדר הצלמים. כיום, השורה הצטמצמה לאופנועים אחדים: ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" עובדים כמחצית מצלמי המערכת שעבדו במערכות בסוף שנות התשעים. רבים מהם חתומים על מה שמכונה "החוזים החדשים", חוזים חד-צדדיים ההופכים את הצלמים לבעלי חובות מרובים כלפי העיתון ונטולי זכויות לחלוטין מבחינת התנאים הסוציאליים וקשרי עובד-מעביד. הצלמים שאיתם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה מעלים סיבות שונות להיעלמותו ההדרגתית של צלם המערכת: המעבר מצילום בסטילס (פילם) לצילום דיגיטלי, הזמינות של מצלמות דיגיטליות ומצלמות פלאפון לכתבים או לסתם עוברי אורח, וגם, כמובן, המשבר הממושך הפוגע בעיתונות המודפסת ומביא לקיצוץ בכלל מחלקות העיתונים. על דבר אחד מתעקשים כולם: איכות הצילום שנעשה על-ידי צלם מערכת שונה לחלוטין מאיכות הצילום של כתב או של אדם שנקלע לאירוע במקרה ושלח תמונות למערכת. מיקי צרפתי, ראש מחלקת הצלמים של "מעריב" ב-17 השנים האחרונות, פוטר לאחרונה מעבודתו. "אף אחד לא החליט שהצלמים לא חשובים", הוא אומר, "צלמים פוטרו בגלל הקיצוצים. מחלקת הצלמים היתה מאוד יציבה במשך שנים, אבל כרגע יש צמצומים, וזו בעיה. אגב, ישראל היום קלט לא מעט צלמים טובים שבשל צמצומים פוטרו ממערכות כמו מעריב". לדברי צרפתי, באחד משלבי הקיצוצים הוחלט לפטר את כל צלמי המקומונים. "אני קיבלתי החלטה שכמנהל אני גאה בה וכצלם אני מאוד לא גאה בה: קניתי הרבה מאוד מצלמות כיס, שחולקו לכתבים כדי שהם יצלמו במקום הצלמים שפוטרו ממעריב. זה בתנאי שלא מדובר בכתבות מגזין". ובכל זאת, לא רק הכלכלה, גם הטכנולוגיה אחראית לשינוי במצב. "הצילום הדיגיטלי קצת חיסל את הצילום", אומר צרפתי. "היום המצלמות כל-כך חכמות שלא צריך לדעת כמעט כלום. פעם היינו רצים למעבדה לפתח פילם ולהסתכל מול האור. היתה דרמה מרגע הצילום ועד רגע הפיתוח לראות מה יצא. היום כל צלם מרים מצלמה, ושנייה אחרי זה מסתכל במסך הקטן לראות את התוצאה". אלכס ליבק, איש "הארץ" וחתן פרס ישראל לצילום, מצטרף לדברים: "הצילום הדיגיטלי הביא לזילות מוחלטת של מקצוע הצילום. אם פעם היה צריך להיות בעל מקצוע ולצבור ניסיון, היום המחשבים האלה שנקראים מצלמות פותרים את כל הבעיות הטכניות". לדברי צרפתי, היום ממעטים לשלוח צלמים לאירועים חדשותיים בסדר גודל בינוני ומטה, מאחר שהגופים הנמצאים בזירה מספקים תמונות בעצמם: "למשל, מד"א או זק"א או המשטרה. כולם שולחים למערכת צילומים מתאונה שהיתה באמצע הלילה, כך שאין סיבה להוציא לשם צלם. בתכלס, ביום-יום לתעד חדשות זו לא בעיה. בגלל מכלול הסיבות האלה צריך פחות צלמים", הוא מסכם. באמצע שנות התשעים החל עידן הצילום הדיגיטלי. באותה תקופה השקיע "מעריב" 20 אלף דולר במצלמה דיגיטלית יחידה. "היתה לנו רק אחת, ומעריב הקדים בקטע הטכנולוגי את האחרים", מספר צרפתי. "תפקידה של המצלמה היה לזוז בין עדי אבישי, שנסע לצלם משחקי ספורט בחו"ל, ובין חיים אזולאי, שהיה צלם בצפון. באותם ימים, אם היה אירוע ב-11 בלילה בצפון, עד שהיו מעלים את הפילם על מונית, העיתון היה נסגר. המצלמה הדיגיטלית איפשרה לנו לשלוח תמונות למחשב ולהיכנס לעיתון עוד לפני הסגירה". באותה תקופה עבדו ב"מעריב" כ-40 צלמי מערכת ופרילנסרים. כיום עובדים ב"מעריב" כ-20 צלמים, עשרה מהם בתל-אביב. גם ב"ידיעות אחרונות" עובדים כ-20 צלמים בכל רחבי הארץ. ב"הארץ" עובדים שישה צלמי מערכת, ונעשה שימוש בעוד חמישה פרילנסרים קבועים. זיו קורן, צלם ידוע בארץ ובעולם, טוען כי תנאי ההתקשרות של הצלמים שנשארו בעיתונים השתנו לחלוטין, ולא לטובת הצלמים. "העלייה של צילומים בעיתונות הכתובה התחילה במלחמת וייטנם, והגיעה לשיא באמצע שנות השמונים. מאמצע שנות התשעים, ככל שהאינטרנט התחזק, התחילה ירידה שנמשכה עד המצב הקטסטרופלי הקיים היום. בצירוף עם המשבר הכלכלי, נוצר מצב שצלמים רעבים ללחם". קורן מסביר כי גם היצע הצלמים עלה ביחס הפוך לביקוש להם. "בכל שנה מסיימים לימודי צילום או משתחררים מהצבא מיחידות צילום עשרות צלמים, ורבים מהם מוכנים לעבוד רק בשביל קרדיט או בשביל סכומי כסף מצחיקים. העיתונים זיהו את זה, ואז הדברים השתנו. בשביל מה לעיתונים להחזיק פרילנסרים שיכולים להעביר תמונות גם לאמצעי תקשורת אחרים? הם יצרו חוזים המחייבים את הצלמים הפרילנסרים לעבוד בלעדית רק איתם. מדובר בחוזה חד-צדדי: בניגוד לחוזה העסקה רגיל, אין פה כלום חוץ מדרישה למחויבות הצלם לעיתון. נלקחות ממנו זכויות היוצרים על התמונות שלו ונלקח ממנו זמנו, והוא לא מקבל זכויות סוציאליות או יחסי עובד-מעביד". לדבריו של זיו קורן מצטרפים צלמים נוספים. אחד מהם, גם הוא צלם ותיק ומוערך, אמר ל"העין השביעית": "העיתונים גיבשו סוג של מדיניות חדשה מול הצלמים והפכו אותם לעבדים. זה המצב החדש היום בשוק. ככה שגם מי שכביכול נספר כצלם מערכת, אם הוא לא מהוותיקים, הוא בעצם פרילנס על חוזה רע. כשהצלמים הוותיקים ייצאו לגמלאות, לא יהיה דור של שכירים שיחליף אותם, וזה עצוב". אכן, הקיצוצים, הזמינות של הצילום הדיגיטלי והמתדפקים הרבים על דלתות העיתונים הגדולים גרמו בתקופה האחרונה לעיתונים שונים לדרוש מצלמים פרילנסרים לעבוד עבורם באופן בלעדי. "זה יוצר פרדוקס", אומר צלם ב"מעריב". "מצד אחד לא נותנים לצלם חוזה, אלא אומרים לו, נקרא לך כשנצטרך אותך, ואז הוא לא יודע כמה כסף הוא יביא בסוף החודש. מצד שני אומרים לו, אם אתה עובד עם עוד עיתון, אתה לא תעבוד אצלנו. מה מצפים מכל אותם צלמים לעשות?". לאחרונה פורסם כי צלמת שעבדה עבור "גלובס" ו"דה-מרקר" כפרילנסרית נאלצה לבחור באיזה מן השניים היא מעדיפה להמשיך לעבוד. משסירבה, הפסיק אחד העיתונים לעבוד איתה. "הסיפור הזה בעייתי", אומרת עורכת ב"גלובס" שהיתה מעורבת בפרשה. "מצד אחד, נכון שהיא צריכה לעבוד איפה שהיא רוצה אם היא פרילנסרית, אבל מצד שני, היא עובדת בשני עיתונים כלכליים מתחרים. כשתבוא התמונה הגדולה, למי היא תיתן אותה? הרי אף אחד לא היה מדמיין שכתב פרילנס שמעביר חומרים לידיעות אחרונות יעביר חומרים גם למעריב. תחרות זו תחרות אפילו אם מדובר בפרילנסרים". אלא שלצד הרעת התנאים, גם עצם השימוש בצלמי הפרילנס ירד באופן משמעותי. כחלק מהקיצוצים הוחלט ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" להעסיק מה שפחות פרילנסרים ולנצל באופן מרבי את צלמי המערכת. "עובדים יותר חכם היום", אומר צלם מ"ידיעות אחרונות". "עושים סלקציה בצילומים. לא שולחים צלם לכל אירוע, אלא חושבים מה יהיה מחר בעיתון ואז מוציאים צלם. גם אצלנו נגמרו הפינוקים". "היום יש דרישה מצלמי מערכת לעבוד יותר", מאשר צלם ותיק ב"הארץ". "עכשיו חוסכים כסף, ואין סיבה שצלמי מערכת לא יעבדו. יש צלמים שעובדים 30 שנה, וכבר לא היו מוכנים לצאת לזירות רצח או תצוגות אופנה סוג ד. היום, בלית ברירה, הם עושים את זה בלי להתלונן, כי הם יודעים שברגע שיגידו לא פעם, פעמיים, שלוש, הם ימצאו את עצמם בלי עבודה. יש הרבה מאוד צלמים טובים בשוק שמתים לעבוד במערכות, ופשוט אין מקום בשבילם", הוא מזכיר. "אם פעם צלם מסוים היה ידוע כמי שעושה רק אירועים פוליטיים גדולים או מגזינים", אומר צלם בכיר, "ולא יוצא לכל חארטה כמו צלמים צעירים, אז היום בכל האירועים הקטנים הצלם הזה נמצא כי אין ברירה". דוגמה לוויתור על תכנים צילומיים: בעבר החזיקו שלושת העיתונים הגדולים צלם קבוע שהתלווה לכתב הפלילים. תפקידו של הצלם הפלילי היה להגיע מדי בוקר לבית-המשפט, לשהות שם עד לסיום הדיונים ולצאת לאירועים פליליים במהלך היום והלילה. עם השנים הצטמצם תפקידו לצילום אירועים בבית-המשפט בלבד, ובאחרונה החליטו ב"ידיעות אחרונות" לוותר על צלם בית-משפט קבוע. ב"מעריב" ו"הארץ" עדיין מחזיקים צלם כזה. "אם יש כתב בית-משפט טוב, אתה לא צריך צלם קבוע בבית-משפט", אומר צלם ב"ידיעות אחרונות". "הרבה יותר נוח שיש מישהו שם שהוא גיבוי לכתב, אבל אם הכתב יודע בדיוק מה קורה שם, לא צריך צלם. אם קורה משהו, תמיד יש צלם במרכז תל-אביב שאפשר להזעיק. גילו שזה פשוט לא משתלם כלכלית לשתק צלם למשך חצי יום כדי שיהיה בבית-המשפט כשבפועל לא נכנסות כל יום תמונות מבית-המשפט". שינוי נוסף שערך "ידיעות אחרונות" היה פיטוריו של עורך הצילומים וקבלת החלטה כי צלמי החדשות יהיו כפופים לרכז הכתבים כמו כל כתב. "אין יותר רכז צלמים, וחבל", אומר צלם בכיר ב"ידיעות אחרונות", "זה תפקיד הכרחי במערכת, ואני מאמין שהתקן הזה יחזור. זה בדיוק כמו שהורידו לנו בזמן האחרון עשרה אחוז מהשכר, אז הורידו גם את המשרה הזו. "הבעייתיות בוויתור על המשרה הזו", מסביר הצלם הבכיר, "היא בכך שרכז צלמים מכיר את האיכות של כל אחד ואחד מהצלמים שלו, ויודע לשלוח אותו לעבודות הנכונות שמתאימות לו. היום מפיקה בת 20 עם אפס ניסיון במערכת חדשות או בצילום שולחת לעבודת מגזין את מי שפנוי באותו רגע, ואז מגיע הערב ופתאום מאוד לא מרוצים מהצילום, ורצים מהר לשלוח צלם אחר לצלם את התמונה". גם ב"מעריב" הוחלט לא למנות רכז צלמים אחרי פיטוריו של מיקי צרפתי, ופקידת הצלמים תפסה את מקומו. את החלל שנוצר בעקבות הצמצום בכוח האדם ממלאים העיתונים בין השאר על-ידי הגברת השימוש בצילומים מסוכנויות צילום. "הכניסה המאוד חודרנית של צלמי הסוכנויות היא בעייתית", אומר ליבק. "עיתון קונה מנוי בסוכנות, משלם סכום גלובלי לשנה, ויכול להשתמש בכל מה שהסוכנות נותנת. זה מוביל לשימוש דיס-פרופורציונלי בצלמי הסוכנויות במקום בצלמי המערכת. כך למשל אם אני וצלם סוכנות נגיע לאותו אירוע, יכול להיות שהעורך ייקח את התמונה שמופיעה ראשונה על המחשב. אין נאמנות לצלם המערכת". "הכל השתנה", מוסיף צלם ותיק ב"ידיעות אחרונות". לדבריו, השינוי הדורי בקרב הכתבים משפיע בצורות שונות גם על הצלמים. "כתבים חדשים, צעירים ולא מנוסים, שייכים לדור אחר, מהיר ואינטרנטי, מוסר העבודה שלהם מאוד נמוך, וככה נראים העיתונים. היום כתב שמגיע לזירה או לאירוע לא מכיר שני שלישים מהאנשים, לא מוציא מהם סיפורים בלעדיים, לא מבקש צילומים של אנשים שלא קשורים רק כדי שיהיה ארכיון יותר גדול, לא חושב קדימה, לא חושב בגדול, הכל כדי להעביר מהר את הידיעה, לסמן וי, ואם אפשר, אז לעשות את זה מהבית. אז לא פלא שגם הצילום מתחיל להיות מושפע מכל ההתנהלות הזו". "פעם כתבים היו רעבים", מוסיף הצלם להיזכר. "טסים מהבית על כל סיפור, נלחמים על סיפורים בלעדיים או על עוד פרטים מהזירה, וככה היו גם הצלמים. היום כתבים בקושי יוצאים מהבית. הם יושבים מול האינטרנט והטלפון ומקבלים את מה שהם צריכים, מוציאים את הצלם אם צריך, וגומרים עניין. באופן אוטומטי צלם שמרגיש שהוא לבד בשטח, לא מגובה על-ידי הכתב של העיתון שלו כשהמשטרה צועקת עליו, ולא מגובה על-ידי הכתב באשר למי בדיוק צריך לצלם, נפגעת לו המוטיבציה". "יכול להיות שהכתב או מישהו שהיה קרוב לאירוע וצילם בטלפון שלו היה באמת הראשון, אבל רק צלם מקצועי יביא את התמונה שתעשה משהו לאנשים שקוראים את העיתון", מוסיף צלם עיתונות בכיר אחר, שעבד במהלך הקריירה שלו בשלושת העיתונים הגדולים. "צלם חושב על הקומפוזיציה של הצילום. לתפוס בתאונת דרכים קשה את כיסא הבטיחות של התינוק עם מוצץ מלא דם, או את הנעל המיותמת של מי שנפגע באירוע טרור. חובבן מביא את תמונת האירוע, הצלם מביא את הסיפור כולו". בדיוק בגלל זה, טוען צלם אחר, הצלמים לעולם לא ייעלמו ממערכות העיתונים. "עיתון צריך תמונת איכות ולא תמונת טלפון. הוא צריך את ההבעה המיוחדת בצילום, את האמירה, ואת זה יכול להביא רק איש מקצוע". לעומתם, ליבק סבור שהעיתונים כבר לא מחפשים את הצילום שהוא סיפור. "היום מערכות העיתונים מסתכלות על הצלמים כעל דבר מיותר", הוא אומר, "אין חיפוש אחר צילומים עם איכות, אלא התמונות הן קישוט לטקסט. כתמי צבע. האיכות היא כבר לא דבר חשוב. דוגמה לזה היא פיגוע הדחפור האחרון שהיה בירושלים. התמונות ששודרו ופורסמו הן התמונות ממצלמת הצומת. אז בשביל מה צריך צלמים?".

האם תקציבי הפרסום הממשלתיים משמשים למעשה צינורות להזרמת כספים משרים לעיתונים המקורבים אליהם? בדיקה של הרגלי קניית המדיה במשרדי הממשלה מגלה כמה צירופי מקרים מעוררי תהייה

סוגיית ההעדפות השיווקיות של משרדי הממשלה עלתה לאחרונה לכותרות עם סדרת פרסומים על קמפיינים ממשלתיים ב"ידיעות אחרונות". כך ב"דה-מרקר" חשף נתי טוקר התקשרות תוכן שיווקי בין המשרד להגנת הסביבה לבין העיתון, כאן ב"העין השביעית" חשף אורן פרסיקו את פרטיה של עסקה דומה עם משרד החינוך, וב"וואלה" חשף דוד אברהם קמפיין מתוכנן של משרד הרווחה ב"ידיעות אחרונות". אלא שקמפיינים פרסומיים ו"שיתופי פעולה" ממומנים אינם האפיק היחיד שדרכו זורמים כספים מגופי ממשלה להנהלות החשבונות של העיתונים. במסגרת מה שמכונה "פרסום מנדטורי", מחויבים משרדי הממשלה לפרסם בעיתונים הודעות שונות, דוגמת מכרזים, פעולות הסברה ופניות לציבור. כך למשל קובע החוק שכל גוף ציבורי יפרסם את כתובת אתר האינטרנט שלו ב"תדירות סבירה בשני עיתונים נפוצים". גם כאשר משרד מעוניין להתקשר בחוזה הטעון מכרז פומבי, הוא חייב להצהיר על כך "בהודעה בעיתון נפוץ" (לא כל הפרסומים מחויבים להופיע ב"עיתון נפוץ"). עם זאת, כל משרד רשאי להפעיל שיקול דעת, בשיתוף ובהתייעצות עם לשכת הפרסום הממשלתית, כדי לבחור את כלי התקשורת שבו תתפרסם ההודעה. כיום, לפי הגדרת שר הפנים, "עיתונים נפוצים" הם "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב". "ישראל היום", שנוסד ב-2007, אינו נמצא ברשימת העיתונים (לאחרונה התפרסם ב"וואלה" כי ייתכן שהרשימה תתעדכן). כלי התקשורת משוועים לתמורה הכספית המתקבלת בעקבות הפרסומים, המגיעה לעשרות מיליוני שקלים בשנה. בשנים האחרונות נלחמו בעלי העיתונים לביטול יוזמה של משרד האוצר, שלפיה משרדי הממשלה יפרסמו מודעות באתר מכרזים ממשלתי וברשת, ולא יחויבו עוד לפרסם את המכרזים במלואם בעיתונות המודפסת. מסע הלחצים נחל הצלחה, והיוזמה בוטלה. הבדיקה בנוגע להיקף הכספים המדויק המנותב לעיתונים השונים לצורכי פרסום הודעות לציבור מעלה מגמה גוברת במשרדו של ראש הממשלה נתניהו להעדיף את "ישראל היום", בניגוד בולט לשאר המשרדים. ב-2010 הוציא משרד ראש הממשלה כמיליון ו-45 אלף שקל על פרסום ב"ידיעות אחרונות" וכ-343 אלף שקל בלבד על פרסום ב"ישראל היום". "מעריב" תפס את המקום השני עם 650 אלף שקל. בשנת 2011 פירסם המשרד ב"ידיעות אחרונות" בעלות של 998 אלף שקל, וב"ישראל היום" בכ-959 אלף שקל. "מעריב" עבר למקום השלישי עם 745 אלף שקל. ב-2012 הפך "ישראל היום" לעיתון המועדף מבחינת תקציבי הפרסום של משרד ראש הממשלה – 571 אלף שקל הוקצבו לעיתונו של שלדון אדלסון. באותה שנה פירסם המשרד ב"ידיעות" בעלות של כ-387 אלף שקל בלבד. משרד ראש הממשלה הפך למשרד הגדול היחיד שפירסם יותר ב"ישראל היום" מאשר בכל עיתון אחר. בעוד שהחשיפה של "ישראל היום" גדלה בשנים האחרונות, הוא לא הוגדר כ"עיתון נפוץ" לפי הגדרת שר הפנים, ומשרדי הממשלה האחרים המשיכו להעדיף פרסומים ב"ידיעות אחרונות". משרדו של נתניהו לא היה היחיד שהעדיף לפרסם בעיתון המקורב אליו. לאורך הקדנציה של יעקב ליצמן כסגן השר במשרד הבריאות, פירסם המשרד יותר מכל משרד אחר ביומון החרדי "המודיע". ליצמן, חבר-כנסת מטעם יהדות-התורה, משתייך לחסידות גור ולסיעת אגודת-ישראל במפלגה. חסידות גור היא המזוהה עם "המודיע". כך ב-2010 העביר משרד הבריאות ל"המודיע" 235 אלף שקל, יותר מלכל עיתון אחר. ב-2011 "המודיע" היה שני רק ל"ידיעות אחרונות" בתקציבי הפרסום – 205 אלף שקל הוזרמו אליו. ב-2012 קנה המשרד ב"המודיע" פרסום בכ-152 אלף שקל, כך שהיה לעיתון השלישי מבחינת היקפי הפרסום, אחרי "ידיעות אחרונות" (252 אלף שקל) ו"ישראל היום" (158 אלף שקל). באותן שנים פירסם המשרד גם בעיתונים חרדיים אחרים, ביניהם "בקהילה" ו"משפחה", אולם בהיקפים מצומצמים בהרבה. משרדים אחרים כמעט שלא פירסמו ב"המודיע", שאכן אינו המוביל מבחינת נתוני החשיפה שלו גם בקרב הציבור החרדי. נתון יוצא דופן נוסף מתגלה במשרד המדע, התרבות והספורט בראשותה של השרה לימור לבנת (הליכוד). המשרד היה היחיד שפירסם בעיקר בעיתון "הארץ" ובהפרש ניכר: בשנת 2010 שילם המשרד ל"הארץ" על פרסומים 514 אלף שקל. ל"ידיעות אחרונות", במקום השני מבחינת הוצאות על פרסומים, שולמו 252 אלף שקל. גם בשנים 2011 ו-2012 כיכב "הארץ" במקום הראשון בתקציבי הפרסום של משרד התרבות. התמונה שלפיה "הארץ" מועדף מבחינת תקציבי הפרסום רק במשרד אחד מתהפכת כשבודקים את הרגלי הקריאה של הבכירים עצמם במשרדי האוצר והכלכלה. כשקובעי המדיניות הכלכלית של ישראל רוצים להודיע לעם הודעות חשובות, הם מעדיפים את "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", אולם אל מפתן ביתם הם מעדיפים לקבל את "הארץ". ראשי האגפים באוצר וסגניהם, לצד אנשי דרג ניהולי אחרים במשרד, זכאים למנוי חינם מתוקף משרתם. הפקידים האמונים על תקציב המדינה בחרו לממש את זכותם למנוי בעיקר ל"הארץ" ומוספו הכלכלי "דה-מרקר" (40 מנויים) – העיתון ששר האוצר יאיר לפיד הצהיר כי הוא אינו מנוי עליו. במקום השני כעיתון עם מספר המנויים הגבוה ביותר בקרב בכירי האוצר והכלכלה ניצב "גלובס" (30), בשלישי "ידיעות אחרונות" (מה שמסביר אולי מדוע היה למתחרי קל יותר למצוא מקורות, בתקופתי ככתב ב"כלכליסט") וברביעי "מעריב". אצל הקולגות במשרד הכלכלה (לשעבר התמ"ת) המצב דומה. הדרג הניהולי מקפיד לקרוא "הארץ" (32 מנויים). אחריו ברשימה מופיעים "גלובס" (11), "ידיעות אחרונות" (9), "ידיעות" עם "כלכליסט" (5) ו"מעריב" (5). בכיר בודד במשרד – מכר של בן כספית? אוהד של רון קופמן? – מנוי על השבועון הצעיר "סופהשבוע". ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה כי "משרד רה"מ אינו זה שמנתב את כספיו לפרסומים בעיתונות הכתובה ולכלי התקשורת בכלל. מי שעושה זאת היא לשכת הפרסום הממשלתית, שאינה כפופה למשרד ראש הממשלה". בנוגע לשאלה באשר לדרכי עבודתם נמסר מלשכת הפרסום כי "בעקרון הלפ"מ הינו גוף מקצועי האמור להמליץ ללקוחותיו (משרדי הממשלה) לגבי תמהיל המדיה הרצויה בהתחשב בקהלי היעד שהוגדרו. בפועל ההחלטות נעשות במשותף, על בסיס המלצות לפ"מ". ממשרד הבריאות נמסר כי "הציבור החרדי לא צופה בטלוויזיה וחלקם הגדול גם לא מאזין לרדיו. עם זאת, העיתונות החרדית הכתובה נצרכת על-ידי כל הציבור, מבוגרים וילדים כאחד. מסרי בריאות רבים, כמו עישון, מלחמה בהשמנה ובסוכרת, חייבים להגיע לציבור החרדי, שלא נחשב למגזר הבריא ביותר בחברה הישראלית. הדרך היחידה האפקטיבית היא דרך העיתונות המודפסת". עוד הוסיפו כי "כל המודעות שמפורסמות בעיתונים החרדיים מועברות באמצעות לפ"מ. משרד הבריאות שמר, שומר וישמור על איזון בין כל אמצעי המדיה בארץ לטובת כלל האזרחים, לכל המגזרים". מלשכתו של ליצמן נמסר בתגובה כי "לח"כ ליצמן, בהיותו בתפקיד סגן שר הבריאות, לא היתה כל מעורבות בפרסומי המשרד, באופיים ובפריסת אמצעי המדיה. ההחלטה על אפיקי הפרסום השונים, למגזר הכללי ולמגזר החרדי, התקבלה על בסיס מקצועי בלבד, ללא כל קשר לנציגות חבר-הכנסת. יודגש, עיתון המודיע מוכר כעיתון הראשון והמוביל במגזר החרדי". יצוין כי העיתון המוביל בסקרי החשיפה הוא דווקא "יתד נאמן". תומר אביטל הוא כתב-תחקירן ב"עובדה"

העיתונים מדווחים על סגירת מפעל בדרום | "הארץ" עוסק בניחושים דיפלומטיים | "ידיעות אחרונות" שמח בשמחתו של יאיר לפיד

"צרפת ובריטניה דנות בהשבת שגריריהן מישראל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "במחאה על כוונת הממשלה לקדם בנייה בשטח E-1 בין מעלה-אדומים לירושלים", נכתב בכותרת הגג. "שלושה דיפלומטים בכירים ממדינות שונות באיחוד-האירופי ציינו כי בריטניה וצרפת מתאמות ביניהן את המהלכים ואף דנות בצעד חריג של החזרת שגריריהן מישראל לאות מחאה", כותב ברק רביד בידיעה הראשית. "בשל חריגותו הרבה של המהלך", שלא בוצע אף פעם, כותב רביד, "קיימת אפשרות שבסופו של דבר יעדיפו בפריז ולונדון להימנע ממנו, בשלב זה, ולהמתין [ולראות] אם תתרחש הסלמה נוספת בפעולות הישראליות נגד הרשות הפלסטינית. שרי החוץ של צרפת ובריטניה יקבלו היום החלטה סופית בעניין". בכותרת ובתורף הידיעה של "הארץ" ושל רביד אין, כמובן, תוכן מוצק שאפשר להיאחז בו, רק הערכות עתידיות מפי גורמים עלומי שם, הערכות שגם לפי הידיעה עצמה מובן כי ייתכן בהחלט שלא יתממשו ושעיקר ערכן הוא עצם הדיווח עליהן. ואכן, כקוטן התוכן גודל האפקט, והידיעה מהדהדת מאז הבוקר באתרי החדשות בארץ ובעולם. השגרירים אולי יישארו במקומם, הנזק התדמיתי בכל מקרה כבר נעשה – כך יכתבו אולי בסוף-השבוע יועז הנדל (שהצטרף למפלגתה של לבני), בן-דרור ימיני (שמתלבט אם להצטרף למפלגתה של לבני), קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, חגי סגל, אורי אליצור או בעל טור אחר בתקשורת השמאלנית שלנו. "הם רוצים בקץ ישראל", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "ישראל היום", ציטוט של דברי נתניהו המכוונים לרשות הפלסטינית אגב צעדיה להכרה מדינית מאומות העולם. הערכות עתידיות מפי גורמים מדיניים, הערכות שגם לפי הידיעה עצמה מובן כי קרוב לוודאי שלא יתממשו. ובינתיים, ב"ידיעות אחרונות": אחרי שהעיתונות הישראלית לגווניה כבר התקפלה מהתיאוריה שלפיה נשיא ארצות-הברית הנבחר ברק אובמה "ינקום" בראש הממשלה בנימין נתניהו על תמיכתו במועמד הרפובליקאי לנשיאות, בא ראש לשכתו לשעבר של הנשיא, רם עמנואל, ומספק לעיתון כותרת: "נתניהו הימר והפסיד", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, לצד תצלומים של עמנואל, אובמה ונתניהו. "רם עמנואל, מהאנשים הקרובים ביותר לאובמה, חושף את הכעס בבית-הלבן על נתניהו. על התמיכה ברומני: נתניהו התערב בבחירות בארה"ב. על הטפת המוסר שאובמה ספג ממנו: הוא עשה דבר שאסור לעשות לשום אורח בעולם", מוסרת כותרת המשנה. גם איתמר אייכנר ואורלי אזולאי, בידיעה הראשית של "ידיעות אחרונות", יודעים לספר על מחאה על הודעת ממשלת ישראל בדבר בנייה בשטח E1 ליד מעלה-אדומים: "התגובה שאחרי התגובה: מסרים תקיפים מארצות-הברית לישראל בעקבות ההחלטה על תנופת הבנייה בשטחים", נכתב בכותרת הגג לידיעה. בידיעה עצמה לא מדווח על כל הערכה לצעד קונקרטי שינקוט הממשל האמריקאי. לצד הדיווחים היום בעיתונות על דברים שלא קרו – בנייה ב-E1 או החזרת שגרירים – מדווחים כתבי "ידיעות אחרונות" על משהו שכן קרה: "ישראל מחריפה את צעדי הענישה שלה על המהלך הפלסטיני באו"ם ולא תעביר לרשות הפלסטינית 300 מיליון שקלים שהיא חייבת לה". "זול, חם, ויש מה לראות: אז יאללה, תעלו לאוטו וסעו דרומה ליום כיף באזור ירוחם. כן, ירוחם", נכתב בהפניה מתנשאת על שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "יש הרבה מה לעשות בירוחם. כן, בירוחם", חוזרת ההתנשאות גם בכותרת המשנה לכתבה עצמה. בפתיח טוענת מרים קוץ כי "אין הרבה משותף בין ירוחם למצפה-רמון למעט הבדידות המדברית שעוטפת את שני היישובים", בדידות המספקת "לגופים הממונים על תיירות באזור [...] אתגר לא פשוט: למצוא תכנים [...] שיספקו בילויי תרבות ושטח". מדוע כתבת המלצות-צימרים סטנדרטית צריכה להיפתח בהתנצלות כשמדובר בדרום הארץ (מדוע בכלל היא זקוקה לפתיח, זו שאלה נפרדת)? מדוע כתבה על צימרים בשרון לא תזכה לכותרת המשנה "יש הרבה מה לעשות בשרון. כן, בשרון", וכתבה על צימרים בצפון לא תלווה בפתיח "אין הרבה משותף בין טבעון לכרמיאל למעט השעמום האופף אותם"? הרי היצע "בילויי התרבות והשטח" בין ירוחם למצפה-רמון לא נופל מזה שבין המקומות שלעיל. כך, בעוד שהפריפריה הצפונית של ישראל נתפסת בעיתונים (השוכנים כולם, למעט "מקור ראשון", באזור תל-אביב) כמושא התייחסות נידח ברם לגיטימי – זו הדרומית כרוכה בהכרח בתירוץ או התנצלות. אלא שמחוץ לעולם המשמים בדרך כלל של עיתונות התיירות המקומית ("שתי יחידות אירוח במתחם: אירוס וחלמונית. באירוס ישן נשיא המדינה שמעון פרס", מיידעת קוץ), אין הבדל אמיתי בינה לבין יחסה של העיתונות הכללית לנעשה בפריפריה, דהיינו, כל מה שנמצא מחוץ לכמה משרדים ובתי-קפה בתל-אביב ובירושלים. היחס האמור יהיה לרוב המקבילה התוכנית למזון תינוקות: דליל בגזרת הטעם ומרוכז בתחום הכמות, ופונה לקהל יעד מוגדר מאוד. התרחשות בדרום הארץ התופסת היום כותרות בולטות בשערי העיתונים מספקת דוגמה קלאסית. מדובר, תחזיקו טוב, בסגירת מפעל. "סופו של כיתן דימונה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "לקחו לנו את הפרנסה ואת הנשמה", מצטטת כותרת על שער "ישראל היום" עובד אלמוני. "מפוטרים משני צדי המצלמה", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב", המנצל את הדיווח על הפיטורים במפעל כדי להזכיר את פיטוריהם של עובדי החדשות המקומיות ברחבי הארץ. "אחד מסמליה המובהקים של דימונה", נכתב בין השאר בכותרת המשנה של "ממון", מתחת לכותרת הראשית הדרמטית "כיתן דימונה הסוף", המודפסת על רקע שחור. הדיווחים בעיתונים הכלליים דלים, מתמקדים בסיפור "האנושי", מזניחים את ההקשר הרחב ובעיקר צפים כפריטי מידע מנותקים מהקשר או מעקב עיתונאים. אפשר גם אחרת. "המחלות של מערכת הבריאות: גרעונות ענק בקופות, זינוק ברפואה פרטית ומצוקת אשפוז", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המפנה לכתבה של כתבת הבריאות של העיתון, רוני לינדר-גנץ. "נתניהו טוען שהממשלה ביצעה מהפכה בבריאות – אך התקציבים הציבוריים נשחקים, הביטוחים הפרטיים גדלים בקצב בלתי נשלט והיחס בין מספר הרופאים והאחיות לאוכלוסייה מוסיף להיות עלוב", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בהבטחה כי זו הכתבה הראשונה בסדרת כתבות. הסדרה עצמה היא חלק מסיקור הבחירות של העיתון, תחת הכותרת "10 בעיות בוערות לקראת הבחירות". לצד הכתבה עתירת הנתונים של לינדר-גנץ מופיע מאמר של טלי חרותי-סובר – סדרה תמציתית של "בעיות בוערות", "מעתיד הצעירים ועד לפנסיה". חרף קוצר היריעה, חרותי-סובר מצמידה לרוב הנושאים שהיא כותבת עליהם נתון או ציטוט מבאר. גם הסיקור של סגירת מפעל כיתן ב"דה-מרקר" מקיף ומורכב יותר מזה של העיתונים הכלליים, ובעיקר משמש חוליה בטיפול עיתונאי מתמשך של העיתון בסוגיות הנוגעות לחבל הארץ הדרומי. "בלי קשר להחלטה של כיתן על הפסקת הייצור בישראל, אך לפני ימים אחדים יצאו לא פחות מ-33 תעשיינים בענף הטקסטיל למה שהגדירו כקרב אחרון למען הצלת המעט שנשאר מהענף", כותב יובל אזולאי ב"גלובס". "[...] כיתן היא מותג וסמל, והארכיבים מציעים תמונות בשחור-לבן שצולמו ב-1958, עוד כשפנחס ספיר היה שר המסחר והתעשייה ובא לדימונה כדי לחנוך את המפעל שהיום, 54 שנה אחרי, נכנס לרשימה ארוכה של מפעלי טקסטיל שהיו ואינם עוד. אם מכסי המגן יוסרו כמתוכנן בתחילת השנה, לא מן הנמנע שבתוך חודשים אחדים מפעלים נוספים יכריזו על כניעה במלחמת ההישרדות המתמשכת ויניפו בד לבן. לא כמו כיתן, שהשם והמוניטין עושים לה את הכותרת ואת הדרמה, אלה יגוועו וימותו ביבבה קלושה. אלה מתפרות קטנות, שמעסיקות עשרות בודדות של עובדים, רבות מהן בפריפריה, ואין להן שם קליט ומוכר". "מפעל הייצור של כיתן בדימונה לא באמת נסגר אתמול", פותחת נעמה סיקולר, ראש מערכת החדשות של "כלכליסט", את הטור הפותח של הגיליון. "הוא נסגר עוד קודם לכן, כשתעשיית הטקסטיל הישראלית איבדה את היתרון התחרותי שלה, כשהמדינה החליטה שלא להשאיר אותה באופן מלאכותי בישראל, כשעשרות אלפי העובדים בתעשייה ובהם 3,000 (בשיא) עובדי כיתן דימונה נאלצו למצוא לעצמם מקור פרנסה אחר. לכן מועד סגירת פס הייצור בעיר ופיטורי 40 העובדים (והפגיעה בעשרות העובדים הנוספים במעגלים ההיקפיים) הם בעיקר סמליים". גם עבור העיתונות הכללית בישראל, מה שקורה אי-שם, בדרום, הוא בעיקר סמלי. "לקראת סגירת הרשימות: מצנע, שטרן והנדל חברו ללבני; היום פילוג בקדימה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "קדימה תנסה לטרפד עריקת חברי סיעה לרשימת לבני", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "תרגיל פרלמנטרי עלול למנוע היום בוועדת הכנסת את אישור בקשת הפילוג של שבעת הח"כים מקדימה המבקשים לחבור למפלגת התנועה ולהעביר אליה את מימון המפלגות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של אריק בנדר. "אנשי לבני נערכים לפנייה לבג"ץ נגד המהלך". "בזאר הרשימות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "השוק של לבני", נכתב בהפניה מהשער לטור הפרשנות הפוליטית של מתי טוכפלד. כותרת המשנה לראשית עוסקת ב"התרוצצות הגוברת" במפלגות שטרם בחרו רשימה, בין השאר מפלגתו של יאיר לפיד. "יש רשימה", נכתב בכותרת חגיגית שמנה בעמ 8 ב"ידיעות אחרונות". "בלי פריימריז ועם הרבה חיבוקים: האב הגאה יאיר לפיד הציג על הבמה את מועמדי מפלגתו יש-עתיד", מתפקעת מאושר כותרת המשנה לידיעה של צביקה ברוט. כותרת העמוד העוקב, העוסק בשלי יחימוביץ, היא "סכסוך עבודה". בניגוד לדרך הטיפול במאמרים אחרים של אמנון אברמוביץ ב"ידיעות", מאמר ביקורתי שלו כלפי לבני מתפרסם היום במדור הדעות, לא בעמודי החדשות וללא הפניה מהשער. "שתי רשימות מפתיעות נבחרו בשבוע שעבר על-ידי מתפקדיהן של שתי מפלגות מרכזיות בהיסטוריה הישראלית", כותבת נעה לנדאו, ראש מערכת החדשות של "הארץ", בטור במדור הדעות בעיתון, "האחת כונתה קיצונית ופייגליניסטית, השנייה הוכתרה על-ידי רבים כמאוזנת וערכית. אולם לרשימות החדשות של הליכוד והעבודה דווקא יש הרבה מן המשותף. שתיהן רשימות אידיאולוגיות מובהקות, שנולדו כאנטיתזה מושלמת לטראומה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות: עסקנות נטולת ערכים. את שיאה של הטראומה מייצגת אולי יותר מכל ההצבעה הטקטית למפלגת קדימה בראשות ציפי לבני בבחירות 2009". "הבנקים חונקים את האשראי לקבלנים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "הרגולציה המכבידה של בנק ישראל יוצרת תנאים של בועה", נכתב בכותרת הגג. "דו"חות הרבעון השלישי חושפים שהבנקים מצמצמים את האשראי לקבלנים במיליארדי שקלים, מעלים את הריבית שהם גובים מהם ומקשים על מימון בנייה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לניתוח של שניר הנדלר. "במקביל, הבנקים מגדילים בהתמדה ובקצב מהיר את המשכנתאות לציבור. התוצאה היא מחסור בדירות, מחירים מזנקים ומשכנתאות שהולכות וגדלות". "יש לנו מצוק פיסקלי משלנו. צריך להעלות מסים ולבטל פטורים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "פרופ מישל סטרבינצקי, סגן מנהל המחקר בבנק ישראל, בראיון פרישה", נכתב בכותרת המשנה המצטטת אותו: "החוק לעידוד השקעות הון אינו קדוש. לפי המחקרים שעשיתי, הרבה מהפירמות שמקבלות את הטבות המס המשמעותיות היו בכל מקרה באות לישראל". "נושי אגרות החוב של אי.די.בי מבקשים להכריז על הקבוצה כחדלת פירעון. החברה טוענת שהיא מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה עד יוני שנה הבאה. נוחי דנקנר מנסה לגייס 300 מיליון שקל בארגנטינה", נכתב בכותרת על שער "עסקים" של "מעריב". "מסתמן הסדר נושים", נטען בכותרת הידיעה עצמה, של אנה נודל. "הסמליות", ממשיכה סיקולר את הטור שהזכרנו לעיל, "נובעת לא רק מההיסטוריה ומהמשמעות של כיתן דימונה בהוויה הישראלית. סגירת המפעל היא בעיקר סמל למה שכנראה עוד צופן לנו העתיד, בעידן שבו מידלדלים הפרצופים הישראליים בקרב בעלי השליטה במשק ומפנים את מקומם למשקיעים הזרים ולקרנות ההשקעה. "לפני חמישה חודשים קנה לן בלווטניק מנוחי דנקנר את כלל-תעשיות. בעוד שדנקנר בחר לאורך שנים לתחזק את הפעילות ההפסדית של כיתן דימונה, בלווטניק החליט לסגור אותה. דנקנר לא החזיק את כיתן דימונה המדממת משיקולים פילנתרופיים, הוא בחר להמשיך ולסבסד את המפעל בדיוק מאותה הסיבה שהרגיש לא בנוח מול ההתנגדות הנחרצת של עובדי שופרסל למכירת הרשת לליאו נואי ומתיו ברונפמן. מפני שדנקנר הוא אישיות מוכרת בישראל ואפשר להפגין מחוץ לביתו. מפני שדנקנר מבין מה תעשה לתדמית שלו סגירת מפעל דגל בדימונה ומפני שהוא מבין שכאיש עסקים בולט יש לו אחריות רחבה לכל בעלי העניין שסובבים את עסקיו בישראל – העובדים, הספקים והמשק – ולא רק לבעלי המניות". "לאודר מחכה לנתניהו", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "בעלי ערוץ 10 הודיע שיזרים 80 מיליון שקל לערוץ, אך ללא חתימת הממשלה על הסדר החוב יסגור אותו", נכתב בכותרת המשנה המפנה לידיעה של שלי פריצקר. עוד מדווחת פריצקר כי דרורית ורטהיים תמונה ליו"ר קשת במקום אברהם נתן. ורטהיים היא בתו של בעל השליטה, מוזי ורטהיים. "בעידן הנוכחי משקפת נהירת העיתונאים לפוליטיקה ארבע מגמות, שחלקן שזורות זו בזו", כותב רפי מן ב"מעריב", בטור המקבל גם הפניה בולטת מהשער, "מהיציע למליאה" לשונה. "ראשית", כותב מן (בקיצורים נדרשים), "יש בכך מענה לכאורה לייאושם של רבים בציבור מדרך תפקודם של הפוליטיקאים המקצועיים. שנית, בעידן הרייטינג הם סלבריטאים מהשורה הראשונה. שלישית, בתרבות הפוליטית החדשה כבר אין מדובר על מפלגות, חברים, נאמנות ארוכת טווח ואידיאולוגיה. המתפקדים לרגע, שהחליפו את חברי המפלגה הוותיקים, יכולים להניף באחת דמות מוכרת ממרקע הטלוויזיה אל תוך הכנסת. ורביעית, מנקודת מבטם של אנשי התקשורת, קשה היום לראות עתיד בתעשיית העיתונות".

הניאו-גורנליזם הישראלי מתאפיין בתחרות ללא גבולות, שאפתנות ללא מצרים, ואובדן יכולת השיפוט בין המותר לאסור

עד שלא יוכח אחרת, כתב גלי-צה"ל, יריב בן-יהודה, הוא בחזקת חף מפשע. החשדות שתלו בו, כי צותת לשיחות ועידה טלפוניות של קציני משטרה בכירים במחוז דן, עדיין לא הפכו לראיות משפטיות. ובכל זאת, הסתבכותו מזמינה דיון עוד לפני הכרעת בית-המשפט. בן-יהודה תואר על-ידי עמיתיו וחבריו כנציג מוצלח של עולם התקשורת העכשווי: צעיר, חרוץ, מוכשר, שאפתן. הוא הספיק די הרבה בחייו המקצועיים עד כה: את שירותו הצבאי עשה בגלי-צה"ל, והמשיך גם לאחר שחרורו; הוא הפך למרצה בקורסים לתקשורת; במקביל, היה למגיש בתוכניות טלוויזיה וכתב לעת מצוא במשדרי טלוויזיה יוקרתיים. לא רע בשביל אדם בן 25. המשטרה, שחקרה את החשדות על האזנות הסתר שביצע, ידעה לספר שהוא תירץ את המעשים המיוחסים לו בתחרות העזה המתנהלת בעולם התקשורת. רצה לומר: כדי להשיג סקופים, להדביק את עמיתיו-מתחריו, הוא מצא לנכון להתחבר שלא כדין לקווי טלפון מבצעיים של המשטרה ובכך לעבור על החוק, לכאורה. התיאור הזה משרטט את הניאו-גורנליזם הישראלי: עיתונות שבבסיסה תחרות ללא גבולות, שאפתנות ללא מצרים, ואובדן יכולת השיפוט בין המותר לאסור. שבועות ספורים לאחר הרשעתו של מו"ל "מעריב" בהאזנות סתר, חודשים אחדים לאחר שכלי התקשורת כולם דנו בהרחבה בפגיעתם הרעה של הציתותים ובעבירה על החוק הכרוכה בהם, לא נרתע כתב פלילים נמרץ לחזור לכאורה על מעשה דומה, ולהסתבך כתוצאה מכך עם רשויות החוק. העיתונות היתה למקצוע מבוקש מאוד באוניברסיטאות ובבתי-הספר לתקשורת. המכללות להוראת התקשורת פולטות מדי שנה מאות בוגרים רעבים לעבודה, חדורים שאפתנות ומייחלים להצלחות מקצועיות מהירות. סביבת העבודה שאליה הם נקלעים, ואולי גם בתי האולפנא שבהם הם רוכשים את מקצועם, מלמדים אותם להיות יעילים, תכליתיים, הישגיים. בדרך להצלחה המיוחלת הם מאבדים, כנראה, סגולות אחרות, חיוניות לא פחות להתקדמות בעולם התקשורת: סבלנות, הגינות, התאפקות, וגם קצת אירוניה עצמית. החשדות על מעשיו של יריב בן-יהודה התפרסמו שבוע לאחר שעיתונאים הפגינו אותן תכונות עצמן במעשה הלינץ שכמעט בוצע בחייל אסף מיארה. צלמים וכתבים, ישראלים ופלסטינים, צפו בקור רוח בהתנפלות האלימה, הקטלנית כמעט, על החייל המבועת. הם הוסיפו ללחוץ על הדק המצלמות ולא עלה על דעתם להתערב או להזעיק עזרה. גם הם היו רדופי שאיפה להצליח, לספק את התמונות המסעירות, להשיג את מתחריהם, או לפחות לא לפגר אחריהם. הדרך להצלחה מזופתת במניעים מוטעים. גיליון 18, ינואר 1999

שוטרים עיכבו אתמול צלמי עיתונות בזירת תאונת דרכים ודרשו מהם למחוק את כרטיסי הזיכרון של מצלמותיהם

שוטרי משטרת ישראל ביקשו אתמול משני צלמי עיתונות את כרטיסי הזיכרון של מצלמותיהם. הצלמים – חגי אהרון, המצלם עבור ynet ו"ידיעות אחרונות", ומורן מעיין, המצלם עבור nrg ו"מעריב" – הגיעו לסקר את זירת תאונת הדרכים הקטלנית שאירעה בנשר. במהלך עבודתם טיפסו הצלמים על כבאית כדי להשיג זווית צילום טובה של זירת האירוע, כפי שצלמים נוהגים לעשות דרך קבע. לפי עדויות שהגיעו לידי "העין השביעית", שוטרי משטרת ישראל סברו שהצלמים מתכוונים לצלם את גופות הרוגי התאונה, גידפו אותם והורו להם שלא לצלם את הגופות ולרדת מיד מהכבאית. לאחר רדת הצלמים אזקו אותם השוטרים והובילו אותם לניידת המשטרה במטרה לעצור אותם. השוטרים אף דרשו מהצלמים למחוק את התצלומים שצילמו ואיימו כי אם לא יעשו כן, ייקחו מהם את כרטיסי הזיכרון של מצלמותיהם, אולם הצלמים סירבו. כעבור דקות אחדות נרגעו הרוחות והצלמים שוחררו. לדברי הצלם מישל דוט-קום, שנכח במקום, בעוד ששני הצלמים הובלו באזיקים אל ניידת המשטרה, היו באזור אזרחים רבים שצילמו את אזור התקרית במכשירי הטלפון שלהם בלא כל הפרעה. "כל הקצינים שם, קל להם להתעסק עם צלמי עיתונות ולא עם צלמים של השכונה", הוא אומר. עדכון, 11.4: הצלם העצמאי שי וקנין, שהיה עד לתקרית, מספר כי הכבאית חנתה באזור שתוחם על ידי המשטרה. "כצלם עיתונות, אין מי שיחלוק עליי על חשיבות צילום העיתונות", אומר וקנין, "אבל לכוחות הביטחון יש סיבה שהם תוחמים זירה וזה לא מרוע לב. על הצלמים להבין שנסיבות החקירה מחייבים לתחום את הזירה גם בפני צלמים שעלו לרכב כיבוי, לא ליד הסס"ל [סרט הסימון הלבן] ולא בסמוך לו, אלא באמצע זירה". מדוברות משטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל מכבדת את חופש הסיקור העיתונאי ומכירה בחשיבות עבודת צלם העיתונות בשטח. גורמי הדוברות בזירות האירועים מסייעים לצוותי העיתונאים בביצוע עבודתם ומקלים עליה. יחד עם זאת, כמו במקרה הנדון, כאשר קיימת סכנה על-פי דעתו של חבלן בשטח זירה, היה על הצלמים להיענות לדרישותיו של החבלן, ומאחר שלא נענו להנחיותיו, הפעיל החבלן את סמכותו על מנת להרחיקם מן המקום. ראוי לציין כי זמן קצר לאחר מכן שוחררו השניים ולא נפתח נגדם הליך פלילי".

"שים אצלי 700 אלף שקל – ותקבל עד חצי המלכות". זו הכותרת שפרסם השבוע אבישי גרינצייג בגלובס. הציטוט לקוח מתוך התכתבות בין מי שהיה מנכ"ל וואלה, אילן ישועה, לניר חפץ, שבזמנו היה דובר מטה ההסברה של הליכוד. ישועה, איש מכירות ממולח, ביקש מחפץ שהליכוד יקנה פרסום ב-700 אלף שקל באתר לפני הבחירות, והבטיח לו חבילת […]

"שים אצלי 700 אלף שקל – ותקבל עד חצי המלכות". זו הכותרת שפרסם השבוע אבישי גרינצייג בגלובס. הציטוט לקוח מתוך התכתבות בין מי שהיה מנכ"ל וואלה, אילן ישועה, לניר חפץ, שבזמנו היה דובר מטה ההסברה של הליכוד. ישועה, איש מכירות ממולח, ביקש מחפץ שהליכוד יקנה פרסום ב-700 אלף שקל באתר לפני הבחירות, והבטיח לו חבילת פרסום נחשקת. עסקה לגיטימית על פניו, אך לנו מפריע דווקא מקור הכסף. לקראת סבב בחירות נוסף הדוהר אלינו בצעדי ענק, החלטנו לחזור ב#טרחנות_לשבת לכספי מימון מפלגות – מאות מיליוני שקלים העוברים במחשכים בלי אף מפלגה שמוכנה לחשוף אותם. * כספי מימון מפלגות נועדו לנתק את המפלגות מתורמים פרטיים. הכסף ניתן למפלגות מכהנות באופן שוטף, וכן עבור קמפיין בחירות על פי מספר מנדטים. רק הליכוד, על 32 המנדטים שלו, קיבל בבחירות האחרונות מעל ל-48 מיליון שקל לקמפיין, בנוסף לזכאות למימון שוטף של כ-2.8 מיליון שקל מידי חודש. הבעיה? הכסף לא שקוף! האדם היחיד שאמור לבקר ולבחון אותו הוא מבקר המדינה. אבל נחשו מה, גם הוא לא בדק את המפלגות בשנתיים האחרונות, מאחר והח"כים דחו את הגשתם עד לשנת 2020, כי עמוס להם עם כל המערכות בחירות האלו. ובכל מקרה, גם אם המבקר יבקר, לא יהיה ניתן לדעת מי הספקים שקיבלו את הכסף, כמה קיבלו ועל מה. וכמו שבמפלגת מרצ יכולים להמשיך לעשות עסקאות עם אחיו של חבר הכנסת לשעבר עיסאווי פריג, כך חפץ יכל היה לקנות פרסום בוואלה בהינף יד. אין צורך במכרז, חסכון או דין וחשבון לציבור – הכל במחשכים ועם כסף ציבורי. כך נוהגות כל המפלגות. אף שר לא היה סוגר מהיום למחר עסקת פרסום על סך 700 אלף שקל בלי מכרז או בקשה מסודרת לפטור ממנו. אף אחת מהשרות לא הייתה מעזה (אנו מקווים) לקנות שירותים מאחותה. אבל במפלגות אפשר הכל – הכסף מוסתר מהציבור והפוליטיקאים יכולים לעשות איתו מה שבא להם. שלא יהיה ספק – סבב בחירות נוסף ישפוך עוד מיליוני שקלים לתוך הקופסה השחורה שנקראת מימון מפלגות – להערכתנו כ-182 מיליון נוספים. אם הפוליטיקאים רוצים אותו, שיועילו בטובם לספר לנו מה עשו איתו עד עכשיו.

אצל אורוול העין הפקוחה של "האח הגדול" נועדה לערוב להתנהגות אחידה וממושמעת. ב"אח הגדול" הטלוויזיוני היא ערובה לחריגה מתמדת, והציווי "היה אתה, היה שונה" חושף את החרדה שמא איננו מצליחים להיות אנו עצמנו

באחד הקטעים החינניים בתוכנית "האח הגדול VIP", שהסתיימה זה עתה, העלו את חבורת המפורסמים לארוחה בגובה עשרים מטר. הם ישבו קשורים לכסאותיהם על גבי משטח שנתלה על מנוף והורם אל על. את הקטע הזה צריך להבין על רקע ההצהרה החוזרת של המשתתפים כי הם באו לתוכנית בשביל "להיות עצמם". למעשה קטעים מסוג זה מקנים עומק להצהרה והופכים אותה, באופן כלשהו, לבעלת משמעות. זה העניין: בדרך כלל הרצון "להיות עצמנו" הוא לא יותר מהנרקיסיזם הטלוויזיוני הרגיל, אבל נסו נא "להיות עצמכם" בזמן שאתם יושבים אל שולחן תלוי בין שמים וארץ. זה מה שנתן טעם לתוכנית הזו של "האח הגדול": לא סתם הרצון לראות את הכוכבים "כמו שהם", אלא לראות את חוסר האפשרות שלהם להיות עצמם. זה אולי אחד הנושאים המרכזיים של תוכניות הריאליטי בכלל. כדאי להיזכר בתוכנית המגונה "הפוליגרף", ששודרה כאן לא מזמן. שם, כזכור, הציווי להיות מי שאתה היה הנושא המפורש. פרס של מיליון שקל המתין למי שיענה רק אמת על שאלות מביכות על עצמו: על אירועים מביכים בעברו, מעשים שעשה, והמשימה הקשה ביותר – על מחשבות ושאיפות כמוסות של עצמו ("האם את מתגעגעת לימי הרווקות שלך?", "האם אתה פוחד שאשתך תבגוד בך?"). האולפן החשוף, המנחה חמור הסבר והקול המוקלט של הקריינית המכריז "אמת" או "שקר" – הצירוף כולו הזכיר חדר חקירות ממשטר טוטליטרי (סוקניק שואל מתחרה: "האם בסתר לבך אתה חושב שאתה פרזיט?"). אבל אסור לטעות: החטא כאן לא היה אותן עבירות קטנות וגדולות שהמתחרים נאלצו להתוודות עליהן (בגידות, גניבות, רמאויות, מחשבות מגונות). החטא האמיתי, זה שבעטיו אף מתחרה לא הגיע אל פרס המיליון, היה אי-היכולת להיות אמיתי, אי-הנאמנות לעצמך. הצירוף הבלתי אפשרי הזה בין צורה של חוק סמכותי וחודרני ובין תוכן שכולו התענגות על החטאים של היומיום מעלה חשד שתוכניות הריאליטי האלה הן רציניות לגמרי. שהן מציגות את זירת החוק של חברת הצריכה הנהנתנית. רנאטה סלאצל כתבה בספרה "על החרדה" כי הפרסום המודרני מתאפיין בדיוק בציווי הזה: היה עצמך, be yourself, כפי שאמרה הסיסמה המהפכנית של נייק. כמובן, הדבר החשוב הוא שהמהפכה הזאת בפרסום לא בישרה שחרור של הצרכן, אלא סימנה שלב חדש של חרדה צרכנית מודרנית. אם בעבר פרסומות הותירו אותנו מתוסכלים על שאיננו מצליחים להיות כמו מישהו אחר – כמו הכוכבים הזוהרים של הטלוויזיה – הפרסומות היום פוערות תהום עמוקה הרבה יותר של חרדה: החרדה שמא איננו מצליחים להיות אנו עצמנו. ההקשר הצרכני הזה מציע פתרון לשאלה העמוקה ביותר שמעלה התוכנית "האח הגדול": שאלת הקשר שלה לדימויי האח הגדול האורווליאניים. התוכנית מצהירה עליו במופגן – בשמה, בסמל העין המתבוננת, בהגשמת הפנטזיה על מרחב נצפה. אבל החשד הוא שבמקרה הזה ההצהרה הגלויה נועדה להטעות אותנו לחשוב שההקשר הוא רק בדיחה. ההבדל הבולט הוא שאצל אורוול הצפייה החודרנית היא ערובה להתנהגות ממושמעת, ואילו ב"אח הגדול" הטלוויזיוני היא בדיוק ההפך: ערובה לחריגה מתמדת. אבל אולי ההבדל הזה אינו אלא שיקוף של המעבר מחברת ייצור לחברת שפע צרכנית, כלומר לחברה שהצריכה היא העיקרון המארגן שלה, המנוע הכלכלי היסודי. כי בעוד שהייצור דורש התנהגות אחידה וממושמעת, הצריכה אכן מצווה עלינו בדיוק את מה שמצווה "האח הגדול" בטלוויזיה: היה אתה, היה שונה. באופן מסוים, הציווי האורווליאני הוותיק נראה פתאום כמו סוג של שחרור: הציווי להיות "כמו כולם" אמנם מדכא, אבל מותיר לנו את המחסה של העמדת הפנים. הציווי להיות "שונה מכולם" הוא חודרני הרבה יותר, כיוון שהוא פועל על כל מה שאנחנו – על כלל האישיות. כלומר, בדיוק על הדבר הזה שמועמד לבחינה במשחק הטלוויזיוני "האח הגדול".

"גלובס" קובע את סדר היום ב"גלובס" | "ידיעות אחרונות" מזדעזע מקריאות גזעניות | ו"ישראל היום" סופג ביקורת מערוץ 10

על פני כל כפולת האמצע של העיתון "גלובס" מתפרסמת מודעה עצמית. במרכזה, תצלום של פרוסת לחם מרוחה בקוטג שלקחו ממנה ביס. "עיתונות נושכת", נכתב במודעה. "חשיפת גלובס הובילה את מהפכת הקוטג". לפי המודעה, "תחקיר גלובס חשף את האמת מאחורי העלאת מחירי מוצרי המזון בישראל ועורר מחאה חברתית חריפה שהציתה את מהפכת הצרכנות הגדולה של השנים האחרונות. היום כולם יודעים: גלובס קובע את סדר היום בישראל!". גזיר של גליון "גלובס" מתחילת החודש, עם כותרת על יוקר מוצרי מזון בישראל, מודפס בשולי המודעה. מהפכת הצרכנות הגדולה של השנים האחרונות? יש, גם הבוקר, מי שמזלזל בסגנון המחאה, אבל תוצאה אחת ברורה: "מכירות הקוטג ממשיכות לצנוח", נכתב בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". עדי דברת-מזריץ ורינה רוזנברג מדווחות כי חברת הריבוע-הכחול, לדוגמה, שמפעילה את רשת מגה, מדווחת על ירידה של 35% במכירות הקוטג. "גלובס" קובע את סדר היום בישראל? ובכן, להצלחה אבות רבים, גם כשהיא בחיתוליה והשפעתה טרם הובררה. הבוקר, מכל מקום, "גלובס" קובע קודם כל את סדר היום של "גלובס". "השותפים של אייפקס בתנובה יוצאים נגד זהבית כהן", נכתב בראש שער העיתון מעל הציטוט: "יש כשל שוק; המחלבות צריכות להוריד מחירים". בכפולה הפותחת של "גלובס" מביאה אילנית חיות מדברי איציק בדר, נציג ההתיישבות בתנובה, שטוען לכשל שוק ותוקף ישירות את יו"ר קבוצת שטראוס, עפרה שטראוס ("מעדן מילקי של שטראוס רשם את ההתייקרות היחסית הגבוהה ביותר"). משה ליכטמן מביא לצד זאת מדברי אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות החקלאים, שמספק מידע שלפיו "בכירים בתנובה התריעו בזמן אמת על ייקור המוצרים והזהירו שהמגמה הזאת עלולה להתפוצץ לתנובה בפרצוף, אבל תאוות הבצע גברה". בדומה לבדר, גם וילן תוקף את המחלבות וטוען כי "מה שקרה כאן הוא ניסיון ציני של חלק מהמחלבות להכניס את היד עמוק יותר לכיסו של הצרכן ולהעלות את שיעור הרווחים שלהן. אם לפני שנתיים האחוז שקיבלו המחלבות מהקוטג היה 11%, היום הוא כמעט 20%. הן הכפילו את המרווח". מידע זה עומד בסתירה לידיעה שמתפרסמת הבוקר בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". עמירם כהן ועדי דברת-מזריץ ממקדים את הביקורת ברשתות השיווק, לא במחלבות. על-פי הדיווח שלהם, בשנת 2005, כשגביע קוטג עלה 4.82 שקלים בלבד, המחלבות זכו להכנסה של 2.12 שקלים לגביע, כ-44%. לעומת זאת כיום, כשגביע קוטג עולה 7.29 שקלים, המחלבות זוכות להכנסה של 2.99 שקלים לגביע, כ-41% אחוזים. על-פי ניתוחם, מי שהרוויחו הרבה יותר מהעלאת המחירים בשנים הללו הן רשתות השיווק. "חלקן במחיר גביע הקוטג עלה מ-0.54 שקלים ב-2005 ל-1.37 שקלים ב-2011 – תוספת של 154%", הם קובעים ומוסיפים: "האם מישהו יכול להאמין שרשתות השיווק רשמו גידול מדהים של יותר מפי שלושה בעלויות השיווק מאז שבוטל הפיקוח? [...] לשם הגינות והוגנות – מותר לרשתות השיווק לקחת כל מחיר שיעלה על דעתן, אם הוא מתיישב עם תועלתן העסקית. זה חוקי, הכל בסדר – אם כי יש שיטענו כי מדובר בתאוות בצע". אם אי-אפשר יותר לאכול פרוסה עם קוטג על הבוקר, לפחות אפשר לקרוא על המוצר בעיתון. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מספקים לקוראיהם את מנת דיווחי הקוטג היומית, הראשון בקונטרס החדשות ("מסע עולמי בין מדפי הקוטג") והשני במוסף "ממון" ("קוטג מסביב לעולם"). העיתונים שלחו את כתביהם ברחבי העולם לטעום מתוצרת הקוטג המקומית ולדווח על האיכות והמחיר, כחלק מההכנות לגל של ייבוא מוצרי חלב שככל הנראה לא יתממש. מנחם גנץ קובע ב"ממון" כי הקוטג האיטלקי הוא "גם יקר וגם לא טעים". עמיתו מ"מעריב" יוסי בר מגדיר את הגבינה כבעלת טעם "מתכתי וחמצמץ". בר טועם גם גבינת קוטג מתוצרת איטלקית אחרת ומבשר כי "כאשר אתה אוכל אותה אתה מרגיש כאילו לעסת פתיתי פלסטיק ולא פתיתי חלב". גם מרבית הכתבים הטועמים האחרים מסכמים כי הקוטג בחו"ל נופל מרמתו של הישראלי. למקרה שמישהו היה צריך עוד הוכחה שאין לנו בעולם הזה על מי לסמוך חוץ מעל עצמנו. בעוד "גלובס" קובע את סדר היום של "גלובס", "הארץ" קובע את סדר היום של "הארץ". בשער העיתון, מעל לקפל, מתפרסמת ידיעה מאת עמוס הראל ולפיה הרמטכ"ל בני גנץ הודיע כי יוקם צוות לבדיקה מחדש של נוסח תפילת "יזכור" הנאמרת בטקסי הזיכרון הצבאיים. "החלטת גנץ התקבלה לאחר שבוע של דיון ציבורי סוער, בעקבות הפרסום הראשון על הפרשה בהארץ", מצוין בידיעה. גם בעיתונים האחרים מדווח על החלטתו של גנץ, בלי האזכור לפרסום הראשוני של "הארץ" כמובן. ב"מעריב" מצורף לידיעה של אחיקם משה דוד על ההחלטה של הרמטכ"ל גזיר מעיתון "מעריב" אתמול, שבו פורסמה הכותרת "הרמטכ"ל ישקול שינוי נוסח יזכור". "כפי שפורסם אתמול בלעדית במעריב", נכתב בפתח הפסקה השנייה בידיעה. בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מודפסת הכותרת "הילדים שאגו: מוות לערבים". כמעט כל הכפולה החמישית בקונטרס החדשות מוקדשת לדיווח על שלושה סרטונים של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, שבהם מתועדות קריאות גזעניות בגנות ערבים (אתמול שודרה ידיעה על הסרטונים במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10). באחד הסרטונים נראים ילדים כבני שש או שבע שצועקים בין היתר "יהודי זה נשמה", וקהל האוהדים משיב "ערבי זה בן זונה". לחלופין הילדים צועקים "הרכבת טו-טו", וקהל אוהדים שמקיף אותם משיב בקול "ערבים ימותו". "קשה שלא להזדעזע", כותב גידי ליפקין, המדווח על הסרטונים. "הילדים ששרים את השירים הגזעניים כנראה קטנים מכדי להבין את משמעות הביטויים, אבל לאוהדים הבוגרים יותר זה לא משנה. הם גאים בילדים המקללים, מדריכים ומטפחים אותם". הכותרת לידיעה היא "חינוך לגזענות", ובכותרת הגג נכתב על "הדור הבא של השנאה". יפה ש"ידיעות אחרונות" מוחה בתוקף נגד הסתה לגזענות בוטה ומכוערת כל-כך, מקדיש לה כמעט כפולת עמודים שלמה ואף מפנה אל הידיעה משער העיתון. אך הביקורת של "ידיעות אחרונות" על קריאות "מוות לערבים" עומדת בניגוד לדיווחי "ידיעות אחרונות" על מקרי מוות של ערבים. בעוד קריאות "מוות לערבים" זוכות לסיקור נרחב והבלטה בשער, מוות ממשי של ערבים מוצנע פעמים רבות בדיווחי העיתון. את מאמרה "ממות הערבי ועד למוות לערבים", שפורסם לפני כמעט עשור, פתחה ענת רימון-אור בטענה כי "לעתים מתקבל הרושם שהקריאות מוות לערבים מטרידות את מנוחת הציבור הישראלי הרבה יותר מן המוות הממשי הנגרם לערבים מידי ישראלים בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה. דברי החרפה כלפי אנשי שמאל וערבים נוטים בדרך כלל להיות מזוהים עם ציבור מזרחי-ימני בעל סטטוס נמוך. ההרג עצמו, לעומת זאת, כשהוא מתבצע באופן ממוסד, מקנה למבצע יוקרה, ושנים רבות היתה פעילות זו שמורה לאליטות החברתיות שמזוהות בדרך כלל עם השמאל". לתקשורת הישראלית שמור תפקיד מכריע בעיצוב גבולות הזעזוע של הציבור. משה שיינמן כותב הבוקר ב"ידיעות אחרונות", צמוד לידיעה על הקריאות הגזעניות של אוהדי בית"ר, כי התופעה אינה מאפיינת את אוהדי הקבוצה הזו בלבד. שיינמן מביא דוגמאות לגילויי גזענות גם מקרב אוהדי קבוצות גדולות אחרות, כהפועל תל-אביב ומכבי חיפה, ומקרב אוהדי קבוצות כדורגל בעולם. אך הוא נעצר שם. גבולות הגזענות שלו תחומים בעולם הכדורגל. על הגזענות הממוסדת בישראל לא נאמר דבר. ממנה, כנראה, ל"ידיעות אחרונות" קשה הרבה יותר להזדעזע. בעמ 6 של גליון "גלובס" שראה אור שלשום, תחת הכותרת "הבהרה ותיקון טעות", נכתב כך: "בכתבה מיום 12.7.10 מאת סטלה קורין-ליבר, שכותרתה 5 הערות על תקציב הביטחון, פורסמו מספר אמירות ביחס לאלוף (במיל) עמוס ירון, ששימש בעבר מנכ"ל משרד הביטחון. בבדיקה נוספת התברר כי חלק מהנתונים שנרשמו בעניין זה לא היו מדויקים, ואנו מבקשים להבהיר בזאת כי ככל שניתן היה להבין מאמירות אלו כי נפל פגם בהתנהגותו של ירון או כי יש בה כדי לפגוע ביושרו האישי, שהרי זו לא היתה הכוונה, וככל שמר ירון נפגע מאמירות אלו אנו מצרים על כך". הטקסט הזה הוא תוצאה של תביעה בסך 250 אלף שקל שהגיש ירון נגד "גלובס", שהסתיימה לאחרונה בגישור. באופן טבעי, עותק הטור של קורין-ליבר באתר "גלובס" מופיע כעת ללא הקטע על ירון. באופן קצת פחות טבעי, עותק נוסף של הטור של קורין-ליבר מופיע באתר "גלובס", כולל הקטע על ירון. אף לא אחד מטורי ביקורת הטלוויזיה בעיתוני הבוקר מקדיש מקום לביקורת על התוכנית "נבחרת ישראל" ששודרה אתמול בערוץ 10, אך התוכנית דווקא כן התייחסה לאחד העיתונים. במערכון בתוכנית, שנגע למחירי הקוטג המאמירים, לקחה חלק דמותו של עורך "ישראל היום", עמוס רגב. השחקן מיקי גבע גילם את רגב, כשחלק ניכר מהבדיחות על חשבונו מתייחס להטיה הפוליטית של העיתון בעריכתו ולחיבתו לבנימין נתניהו. מה לדמות כגון רגב, שאינה מוכרת לציבור הרחב, ולתוכנית מערכונים בערוץ טלוויזיה מרכזי? במדור הברנזה של "וואלה" התפרסמה אמש ידיעה, שבהמשך נמחקה, אשר קישרה בין המערכון של "נבחרת ישראל" ובין ביקורת על התוכנית שפורסמה לפני כשבועיים במוסף סוף-השבוע של "ישראל היום". ליאור רדושיצקי, כך הוזכר בידיעה, קטל את התוכנית מכל כיוון אף שבפתח ביקורתו הודה כי לא צפה בה יותר מדקה או שתיים. אכן, לא נעים לקבל ביקורת כה נוקבת מאדם שכמעט לא צפה בתוכנית שלך. דומה הדבר למבקר תקשורת שיקבע כי גליון "ישראל היום" הבוקר מוטה לטובת בנימין נתניהו ומקורביו וזאת בלי שיקרא את העיתון כלל. לכל היותר יעלעל לרגע אותו מבקר בגליון "ישראל היום" וישים לב כי בתחתית עמ 7 מתפרסמת ידיעה קצרה מאת עדנה אדטו תחת הכותרת הלקונית "הושלמה טיוטת דו"ח המבקר על המשט". אולי יבדוק גם את כותרת המשנה של הידיעה ויגלה כי היא אטרקטיבית במידה דומה: "בדק את תפקוד הדרג המדיני. הטיוטה הועברה השבוע לרה"מ, לשרי השביעייה ולרמטכ"ל היוצא". אם באמת ישקיע, ישים לב כי גם בגוף הידיעה אין כל מידע של ממש לגבי ממצאי בדיקת מבקר המדינה. "דוח המשט: ביקורת קשה על ברק ונתניהו", נכתב בראש שער "מעריב" הבוקר. אלי ברדנשטיין ואחיקם משה דוד מדווחים בשער ועל פני מרבית הכפולה השנייה של העיתון כי הדו"ח "צפוי להיות חריף, אולי אפילו חריף מאוד". לפי דיווחם, "המבקר מותח ביקורת נוקבת על התנהלות הדרג המדיני, כשבמוקד נמצאים שר הביטחון אהוד ברק וראש הממשלה בנימין נתניהו". "ממצאים קשים", לשון הכותרת בראש עמ 4 של "ידיעות אחרונות". שמעון שיפר מדווח כי "מבקר המדינה צפוי למתוח ביקורת נוקבת על תפקודם של ראש הממשלה ושל שרי הביטחון והחוץ בפרשת ההשתלטות על המשט הטורקי לעזה". "במוצאי שבת אני אמור להופיע מול אלפי אנשים", כותב אביב גפן בעמ 8 של "ידיעות אחרונות". "כשארד מהבמה אכנס לתא הבודד והמחניק הזה, לצינוק שמדמה את תנאי השבי של גלעד. זה צו השעה, ואני עושה את זה באהבה גדולה". גפן הוא אחד הידוענים שעתידים לקחת חלק ב"פרויקט גלעד", מיזם יחצני ש"ידיעות אחרונות" מלווה מקרוב, ובמסגרתו צפויים 24 אישים לבלות כל אחד שעה אחת בתנאים שאמורים להזכיר את תנאי השבי של החייל גלעד שליט. נראה כי ל"ידיעות אחרונות" בלעדיות בקרב העיתונים המודפסים על סיקור "פרויקט גלעד". עיתון "הארץ" אינו שותף לסיקורי תעלולים יחצניים שכאלה, ועיתון "ישראל היום" ממילא לא מעוניין להבליט את המקרה של שליט מחשש שזה עלול להציג באור פחות ממושלם את ראש הממשלה ומקורביו. נותר, אם כן, עיתון "מעריב", שבעבר הפגין את שיתוף הפעולה המלא ביותר עם אנשי הפרסום שפועלים למען שחרור שליט. בצר לו, פועל "מעריב" בדרכים אחרות. הבוקר, למשל, מתפרסמת בקונטרס החדשות של העיתון רשימה ארוכה למדי מאת עמיחי אתאלי, שמשווה בין אירועי המחאה בחמש השנים הראשונות לשביו של שליט לאלה שהיו בחמש השנים הראשונות לשביו של רון ארד ("הדמיון בין המקרים מבהיל"). כפי שהצינוק של "פרויקט שליט" הוא צינוק דמה, והסיקור של הפרויקט משול לעיתונאות דמה, כך גם הרשימה של אתאלי הינה ידיעת דמה ומקומה הראוי לא בעמודי חדשות של עיתון, בוודאי לא כזה שמנסה לשוות לעצמו טון רציני ומתון מבעבר. התשובה של "מעריב" ל"פרויקט גלעד" אינה נעצרת בידיעת הדמה של אתאלי. לצדה מופנה קהל קוראי העיתון לאתר nrg ומוזמן לכתוב למשפחת שליט. "המכתבים יתפרסמו בעיתון מעריב ואתר nrgמעריב", נכתב. הפניה נוספת בעמוד מקדמת את גיליון "סופשבוע" של העיתון, שכתבת השער שלו, תחת הכותרת "מורשת שליט", מוקדשת לפועלם של 21 אמנים. "השירים, המופעים, הקמפיינים, הכסאות הריקים והסרטים הצהובים. 21 אמנים מציגים: מה אני עשיתי בשביל גלעד". במדור הרכילות של "דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו בילתה שלשום בערב בפסטיבל האור בעיר העתיקה בירושלים עם מרים אדלסון, רעייתו של שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום".

שם גנרי לעיתון המיוצר בטכניקות זולות וזמינות, המופץ ללא כוונות רווח מיידיות ובמספר עותקים מצומצם. לעתים קרובות עשויים פנזינים להכיל תכנים בוטים, אישיים או כאלה שמחוץ לזרם המרכזי

את המונח פנזין הגה לראשונה עובד מדינה אמריקאי בשם ראס צאובנט (Russ Chauvenet), שבאוקטובר 1940 פירסם כתב-עת עצמאי בנושאי מדע בדיוני והגדירו כ"Fanzine" – בטאון מעריצים (שילוב של המלה Fan וקיצור המלה Magazine). בעשותו כן ביקש להבדיל בין כתב-עת מקצועי (Prozine) לכתב-עת חובבני, הרואה אור בהתנדבות, ללא מטרות רווח ועל-ידי יוצרים שאינם מקבלים גמול על מעשה ידיהם. על-פי הגדרה זו, מובן שכתב-העת של צאובנט (שנקרא Detours) לא היה כתב-העת העצמאי-התנדבותי הראשון, שכן ניתן להניח כי התארגנויות חופשיות ממין זה התקיימו מאז המצאת הדפוס. בספר "The History of Amateur Journalism" מאת טרומן ספנסר (Truman Spencer), שראה אור לראשונה בארה"ב ב-1940, מספר המחבר כי כתבי-עת עצמאיים החלו להתפשט בארצו באמצע המאה ה-19, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות בתחום הדפוס, שהוזילו את עלויות האחזקה והתפעול של מכונות הדפוס. ידוע על פנזינים שהודפסו בעותק אחד בלבד, אך גם על כאלה שהודפסו באלפים, ואף על פנזינים שבעקבות הפופולריות שלה זכו התמסדו והפכו למגזינים מסחריים לכל דבר, ואף פירנסו את משתתפיהם. בשל אופיים הבלתי מסחרי של מרבית הפנזינים ופנייתם לקהלים מצומצמים, לרוב אין הם מכילים פרסומות. בתחילה היה המושג "פנזין" נפוץ בעיקר בקרב קהילת חובבי המדע הבדיוני, שנהגו לפרסם עלילות, ביקורות וניתוחים ש"השלימו" ו"הרחיבו" את הסיפורים. עם השנים התפתחו הפנזינים ונעשו לכלי תקשורת קטנים ועצמאיים שלאו דווקא תפסו את עצמם ככלי תקשורת "משלימים" לזרם המרכזי, אלא כתחליף ביקורתי. לעתים קרובות הכילו הפנזינים יצירות ספרותיות ומידע עיתונאי שנויים במחלוקת, שאותם לא ניתן היה למצוא בכלי התקשורת הממוסדים. הגל השני של הפנזינים גאה בארה"ב החל מ-1959, בעקבות המצאתה של טכנולוגיה זמינה וזולה להדפסת חוברות: מכונת צילום המסמכים של חברת זירוקס (Xerox). בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים נקשרו הפנזינים עם "דור הביט" (Beat generation) ועלוני ספרות, שירה וקומיקס מחתרתיים. לקראת סוף שנות השבעים התמסדו רבים מהיוצרים המפורסמים של גל הפנזינים ההוא, והקימו או הצטרפו להוצאות ספרים מסחריות. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים החל גל חדש של כתבי-עת עצמאיים: אלו הקשורים לתנועות מחאה פוליטיות ולתרבות הפאנק שנפוצה בבריטניה בקיץ 1977. פנזיני הפאנק החלו כמנשרים שהפיצו מעריצים בהופעות של ההרכבים האהובים עליהם, וכחוברות שערכו חברי הלהקות וצירפו לאלבומיהם ולהופעותיהם. עם התגבשותו של הפן המחאתי בתרבות הפאנק וחבירתו לזרמי הגות אנרכיסטיים, קומוניסטיים וסיטואציוניסטיים, החלו הפנזינים גם לפרסם מידע, הגות ותוכן עיתונאי גרידא, שלטענת המו"לים החדשים שיקף תפיסות עולם שלא מצאו ביטוי ואף הושתקו באמצעי התקשורת הממוסדים. כתגובת נגד לערך האובייקטיביות של העיתונות הממוסדת, לא הסתירו משתתפי הפנזינים את העמדות שעימן ניגשו למלאכת הסיקור, גם בבואם למסור דיווח עיתונאי שנכתב במתכונת קלאסית. הם אף הכריזו כי אין הם תופסים את עצמם ואת בטאונם ככלי תקשורת המתיימר לשקף גישה אובייקטיביות למידע, או לעמוד בכללי האתיקה העיתונאית המקובלים. היומרה לאובייקטיביות, טענו הפנזינאים, היא אחת הרעות החולות של התקשורת המסחרית, שכן היא מעניקה תוקף חסר ביסוס לעמדות שבהן אוחזות אליטות חברתיות בעלות אינטרס. אחד מהמאפיינים המייחדים את הפנזינים היא לקיחת האחריות של אדם אחד או קבוצה מצומצמת של אנשים על כלל שלבי ההפקה של מוצר עיתונאי-ספרותי: איסוף נתונים, כתיבה, עריכה, עיצוב גרפי, הוצאה לאור ושיווק (או חלוקה). כך, טוענים פנזינאים, ניתן להימנע מה"התפשרות" הנדרשת בכלי התקשורת הממוסדים, כאשר אנשים רבים עובדים על מוצר אחד שבסופו של דבר אמור לשקף רוח כללית שלא תעמוד בסתירה עם השקפותיו של אף אחד מהמשתתפים או של הממונים עליהם. בישראל קיימים כתבי-עת עצמאיים בכל מגזרי האוכלוסייה, והם עוסקים בנושאים רבים – החל בכדורגל, דת, בישול ומין, וכלה בתכנים יומניים-אישיים – אולם מרבית הבטאונים העצמאיים בארץ המגדירים עצמם כפנזינים שייכים לפלגיו השונים של השמאל הרדיקלי, ושמותיהם מעידים על התוכן הקיצוני, הבוטה והאזוטרי שניתן למצוא בהם. "סטיות של פינגווינים", "חפרפרת", "מלחמת המלים", "נקרופיליה לנוער" ו"הקורמורן" הם אחדים ממאות פנזינים שיצאו לאור בארץ. בראשית שנות האלפיים, עם התגברות זמינותו של הפרסום באינטרנט, חלה ירידה תלולה בכמות הפנזינים הרואים אור בארץ ובעולם, ורבים מהתכנים העצמאיים שבעבר היו רואים אור בדפוס נדדו אל המרחב הווירטואלי. פעמים רבות נקשרים פנזינים עם ההתנגדות למושג "זכויות יוצרים". סנטיאגו גומז, ששימש בעבר עורך ומו"ל בהוצאתצירופימקרים, שבשנים 1996–2002 הוציאה לאור עשרות פנזינים בעברית ובאנגלית, הרחיב על אודות האתיקה של ההעתקה בהקדמה לקטלוג ההוצאה, שראה אור בקיץ 2000: "כפי שאני מבין את העקרונות שמתחבאים מאחורי השם, על שני דברים עומדת הוצאתצירופימקרים: האחד, הפצת מידע שלא למטרות רווח. השני, התנגדות למושג זכויות יוצרים. בהתאם לעיקרון הראשון, כל החוברונים והפנזינים המופיעים בקטלוג הזה נמכרים במחירי עלות [0.5–7 שקלים]; ובהתאם לעיקרון השני, הרבה מהם מכילים איורים וטקסטים שנאספו מכל מיני מקומות בלי להתחשב ביוצרים המקוריים (זה, כמובן, נוסף על כך שכל דבר שאנו עצמנו עושים או מוציאים הוא ללא זכויות יוצרים). למעשה, יש כאן חוברות שלמות שנגנבו כך. אנו פועלים מתוך הבנה שכותביהן וצייריהן רצו ורוצים שיצירתם תגיע לכמה שיותר אנשים. והיות שאנו לא עושים רווחים כלשהם מן היצירה/תיות שלהם, הרי שכל העניין כשר למהדרין". ב-4 ביוני 1996, עם הוצאת החוברת הראשונה בהוצאתצירופימקרים, ניסח מייסד ההוצאה ישראל פאלקה (תחת הכינוי "מיא") את התנאים הכלכליים שהובילו אותו לפנות לדרך העצמאית: "את הספר הזה לא תמצאו בסטימצקי, מודן, דיונון או מזללות ספרים שיווקיות אחרות. הספר הזה נמצא בוודאי בחנויות ספרים קטנות ונסתרות או שהוא מופץ על-ידי קומץ אינדיבידואלים, הרחק-הרחק מאור הזרקורים של התרבות הצרכנית. לספר הזה אין בר-קוד, דאנא-קוד או גידול סרטני-קורפורטיבי דומה, מכיוון שהספר הזה הוא לא קוד בינארי במחשב של החברה המפיצה, מספר במאזן המסחרי של עלוקות ההוצאה לאור, או סעיף בחוזה השעבוד בין הסופר/משורר למנכ"ל החברה הפיאודלית. "[...] תרבות היצירה בארץ משועבדת לחברות ענק קפיטליסטיות ולמוסכמות שיווקיות שמרניות, אשר אין להן דבר משותף עם היוצר והקהל מלבד ערכים מטריאליסטיים. תרבות היצירה בארץ נחנקת על-ידי תרבות הצריכה. היוצרים אינם חופשיים ליצור והקהל אינו חופשי לחוות". ב-2002 הושלם פרויקט (הכולל ספר רחב יריעה, סרט תיעודי קצר, אוסף שירי פאנק ישראליים ואתר אינטרנט) ששם לו למטרה לתעד את תרבות הפנזינים וכרוזי המחאה של השמאל הקיצוני בישראל בשנים 1967–2000. הפרויקט נקרא "הכל שקרים", כשמו של פנזין אנרכיסטי שיצא בתל-אביב בשנים 1991–1993. אתר האינטרנט של "הכל שקרים" מציע גרסה להורדה של הספר (קובץ PDF), שאותו ערך דייוויד מסי. המוציאים לאור, שבאופן אופייני לפנזינים נקראו "הוועד המנהל", בחרו לפתוח את ההקדמה לספר בציטוט מדבריו של הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטייר, שתורגם לעברית באופן חופשי: "כמה נזק כבר יכול לגרום ספר שעולה מאה שקל? עשרים כרכים לעולם לא יביאו למהפכה. הכרוזים הקטנים שעולים 30 אגורות הם אלה שצריכים לחשוש מפניהם". בהקדמה עצמה הצליחו המוציאים לאור לנסח כמה מהעקרונות הבסיסיים של המדיום, כמו גם להביא את רוחה של ההוצאה-לאור העצמאית בארץ בשנים הרלבנטיות: "למין ההתחלה הבנו שאיש אינו מייצג את תפיסותינו, אינו מייצג את קולנו או מבטא את חוסר שביעות הרצון שלנו. היינו חייבים להציג אותם בכוחות עצמנו למרות שהיינו מודעים לסכנה כי נתרחק עוד יותר מהזרם המרכזי. "[...] רבים אינם יודעים כמה נהנינו מהחתרנות, כיצד חיינו על הסף, ואיך דחינו על הסף את הדעה הרווחת בציבור בתקופתנו. עבורנו, החברה הישראלית היא כמו סלע: כבדה ומדכאת. אנחנו החרקים הקטנים שזוחלים בלילות, ומתכננים בחשאי לרסק את האבן – הרצון להרוס אותה נותר עימנו. לחמוק לתוך משרדים סגורים בלילות כדי להשתמש במכונת צילום, לחלק את הכרוזים ולהיעלם, להשלים כתיבת פסקה ולהתעקש שחבר יקרא אותה מיד. "[...] איכות ההפקה, ובכלל זה הקפדה על כללי דקדוק ותחביר, מעולם לא היו חשובים כמו עצם הוצאת החומר וחלוקתו לאנשים במהירות האפשרית. תמיד חשבנו כי על רקע קריאתנו הגלויה לחשוף סודות מדינה, לעודד סרבנות גיוס ולהתסיס נגד אויבינו במדינה, כישורי השפה הלקויים שלנו יהפכו לפחות ופחות חשובים. ייתכן שצדכנו". "עשה זאת בעצמך", מאת ענת באלינט, גיליון מס 35, נובמבר 2001 "הכל שקרים" – פרויקט תיעוד של פנזינים, כרזות וחומרי תעמולה אנרכיסטים מישראל בשנים 1967-2000 ארכיון הפנזינים הישראלי "גי, צאד ואני: סיטואציוניסטים ורדיקלים ישראליים", מאת אבי פיטשון, "סטודיו", גיליון מס 125, יולי 2001 (המאמר מתארח באתר הוצאת בבל) אתר הארכיון של הפנזין הישראלי "סטיות של פינגווינים"

העיתונים נועצים שיניים באולמרט | "ידיעות אחרונות" גם מספק מידע חדש על החקירה | וכולם מדווחים ממשפטו של יניב זגורי

רבים מבין קוראי העיתונים (ובעצם גם מבין הכותבים בהם) ששים לאמץ תיאוריות קשר למיניהן המסבירות מדוע בעיתון אחד נכתב כך ובעיתון אחר נכתב אחרת. הכהונה ההפכפכה, רצופת החקירות, של ראש הממשלה אהוד אולמרט הביאה את אוהבי ההקשרים לסווג את העיתונים ל"תומכי אולמרט" ו"שונאי אולמרט". בטור שכתב לפני כשנה כינה אהוד אשרי ז"ל את שני המחנות בשם "האולמרטים" וה"לינדנשטראוסים" (וה"אולמרטים" יגידו היום: מי זוכר מי זה לינדנשטראוס?). הרבה בוץ נשפך, משני הצדדים. עיתונאים בכירים הואשמו בחנפנות ואתרוגנות, אחרים הואשמו בנטייה רוטוויילרית לנעיצת שיניים בצווארם של ראשי ממשלה, במיוחד כאלה שהחליפו זהויות פוליטיות. בכל אופן, היום, כעת חיה, אי-אפשר להאשים אף עיתון שהוא אינו שש לגרור את אולמרט אל הכיכר, משוח בזפת ונוצות. ו"ידיעות אחרונות", שבחודשים האחרונים החליף את "מעריב" בתודעה הקונספירטיבית כ"אולמרטון", מספק את החשיפה הגדולה ביותר לגנותו של ראש הממשלה. "התפתחות דרמטית", זועקת בצהוב ושחור כותרת הגג של "ידיעות אחרונות", "אולמרט ייחקר הבוקר תחת אזהרה". והכותרת הראשית מפרטת: "החשד: שוחד במזומן מאיש עסקים אמריקאי". "בפעם הרביעית בקדנציה יבואו חוקרי משטרה למעונו של אולמרט", סופרת כותרת הגג של "הארץ". והכותרת הראשית מביאה אותה במרכאות: "חקירה בהולה נגד ראש הממשלה". "שלושה ימים אחרי שולה זקן: אולמרט ייחקר בבהילות", מתריעה כותרת הגג של "מעריב", והכותרת הראשית מחשישה: "החשש: תיאום עדויות". אז מה יש לנו כאן? קודם כל, החשש לתיאום עדויות עם שולה זקן (מזכירתו לשעבר של אולמרט, שבכלל נחקרת, ככל הידוע, בפרשה אחרת: פרשת רשות המסים), שכנראה מסביר גם את צו איסור הפרסום הכושל שהוטל על חקירתה השבוע. החשש הזה הביא ל"בהילות" של צו החקירה, שניתן מהיום למחר. הבהילות היא, מן הסתם, שהפכה את החקירה למזון כותרות כה עסיסי. ב"מעריב" וב"הארץ" מייחסים את החשיפה של עצם קיום החקירה לערוץ 2. ב"מעריב" מוחים נגד התנהלות המשטרה, שכלל לא התכוונה לפרסם את דבר החקירה; ב"הארץ" תוהה יהונתן ליס אם לא מדובר בעצם בתרגיל והמשטרה כלל אינה מתכוונת לערוך חקירה, אלא רק לבחון את תגובותיהם של האמורים להיחקר. המערכת הפוליטית, כך לפי "מעריב", כלל לא נבהלה. אף חבר אופוזיציה לא צייץ, ובקדימה אומרים שאולמרט הוכיח כי הוא עומד בחקירות. ב"הארץ" דווקא יודעים לצטט תגובות חריפות של כמה חברי-כנסת מן הימין, ב"הארץ" גם לא שמעו על אף איש קדימה שחושב שמדובר בשטויות. לשכת ראש הממשלה מסרה כי ראש הממשלה לא יודע על מה הוא עומד להיחקר וכי ישתף פעולה עם המשטרה. ב"מעריב" קובעים כי הלשכה נזקקה לשעתים כדי להגיב, ולכן סביר שבאמת לא ידעו שם על הכוונה לחקור את אולמרט. אבל יש מי שכן יודע; כך לפחות טוענת טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות": "החשדות החדשים: קבלת שוחד בסכומים גדולים במזומן מאיש עסקים אמריקאי הפועל בישראל". איש העסקים, כך צימוקי, נמצא כעת בישראל והוא משתף פעולה עם המשטרה. צימוקי מספקת ידיעה מפותלת ומעורפלת, שבמהלכה נראה שהיא מסגירה את יואב יצחק כמי שלמעשה חשף את תוכן החקירה הנוכחית. ובעז אוקון כותב: "עד היום שמענו המון קריאות זאב זאב שלימדו שיש עשן בלי אש. אבל זה לא אומר שאין זאבים", וקורא לאולמרט להשעות את עצמו. ב"מעריב", בעמ 2, המוקדש לתיאור החקירות הפליליות, מובאת בגדול תמונתו של ראש הממשלה כשהוא חבוש כיפה בטקס יום השואה אתמול. ההקשר מעמיד באור אחר את התמונה ואת האביזר, הנוטה לצוץ על ראשיהם של נאשמים, נעצרים ונאסרים למיניהם. ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני על "סולחה" בין אולמרט לארקדי גאידמק, עוד אחד שמריח ממיני חשדות. אבישי בן חיים ועמי בן דוד מדווחים ב"מעריב" כי אליאור חן, מנהיג הכת החשוד בהתעללות חמורה בילדים, הצליח להימלט "ברגע האחרון" מהשוטרים שפרצו למקום המסתור שלו בחו"ל. את כתבת העמוד תופסים ציטוטים ממחברות של חן ושל חסידיו שנתפסו בביתו, שמהם עולה תמונה של חבורה אינפנטילית למדי. ב"הארץ" מדווחים כי המשטרה האוסטרית חוקרת כעת אם יוזף פריצל, שכלא את בתו במרתף 24 שנה והוליד ממנה שבעה ילדים, תיכנן להוציא אותם להורג בגז שיוזרם למרתף נטול החלונות "אם יערימו עליו". ועוד בעניין כיתות, אמונות טפלות ועבריינים: אדוה כהן מדווחת ב"ידיעות אחרונות", שמעון איפרגן ב"מעריב" ומיכל גרינברג ב"הארץ" על משפטם של יניב זגורי ושל מקורביו, עבריינים מהנגב. בין השאר הם חשודים בזריקת רימון על ביתו של ארצי חלפון, כתב פלילי באחד המקומונים בבאר-שבע. ב"הארץ" הדיווח יבש. ב"ידיעות אחרונות" יודעים לספר על עד מדינה. ב"מעריב" עיקר הדיווח הוא על טקס "שחוּר" שהעבריינים ביצעו בבית-המשפט. בן כספית מספר ב"מעריב" שראש השב"כ יובל דיסקין התלונן בישיבת קבינט על מגעים חשאיים שמנהלים עם החמאס "עמוס גלעד ודוד חכם, יועצו לענייני ערבים של שר הביטחון, שפועלים מאחורי הקלעים בלי לדווח למערכת הביטחון". עקיבא אלדר כותב ב"הארץ" שהמגעים שמנהל אולמרט עם סוריה באמצעות טורקיה הם בלון שסופו להתפוצץ ובזבוז זמן באופן כללי. בעמ 14 של "הארץ" מתחבאת ידיעה מתורגמת מ"לה-מונד", המספרת על ספר שמוציאה בגיל 83 לוסי סקאלרי, אמו של הסופר הצרפתי מישל וולבק. וולבק תיאר בספריו את אמו כסוג של מפלצת. כעת כותבת האם (בין השאר): "אין לי הדחף לומר שבני הוא הכי נפלא בעולם; לא, הבן שלי הוא שמוק קטן". לקראת עליית תוכנית הטלוויזיה שלה, מופיעה תמונתה של המגישה עינב גלילי על שער מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות", "7 לילות", כשהיא מוכתרת בכותרת בתואר "הבחורה הכי שנונה בטלוויזיה". מדובר בפירוש בזליגה של מנטרה מבית-היוצר של מחלקת הפרומואים של ערוץ 2 היישר אל כותרות השער, זליגה שאין מאחוריה ביסוס עובדתי כלשהו (קריינית הרצף של "העולם הערב"? זה היה לפני שנולדתם. המנחה של "משחק מכור"? להקריא בדיחות מנייר זה לא שיא השנינות), אלא אם כן קובעים שהיא הכי שנונה פשוט מפני שהיא הבחורה היחידה (היא לא. עדי אשכנזי, למשל, מצחיקה יותר ממנה גם כשהיא תלויה הפוך. ישנה). גדעון לוי כותב בשער האחורי של "הארץ" על סרט התעודה "עודד קטש – באמת ומקרוב", ששודר אתמול בערוץ 10: "סרט משעמם להפליא על דמות משעממת לא פחות. עם כריזמה של דג ולחלוחית של צנון".

המשבר הכלכלי סיפק תחמושת לכותבי טורים משמאל ומימין, שבדרך כלל הציפו שוב באותן קלישאות שחוקות והתעלמו מעובדות בסיסיות. בינתיים נזנח העיסוק הרציני והענייני במשבר עצמו

המשבר הפיננסי שמתגלגל ממש בימים אלה למשבר כלכלי חמור חשף לא מעט דברים שבימים כתיקונם אינם זוכים לתשומת לב מספיקה. ניגודי עניינים, העדר שקיפות, תמריצים מעוותים – מה לא נחשף שם בוול-סטריט. יחד עם כל אלו נחשף עוד פרט מטריד: הדיון הציבורי בנושאים הכלכליים בישראל התרחק מרחק משמעותי מן המציאות. המשבר הכלכלי המתרגש עלינו העניק השראה רבה לכותבים בעמודי הדעות. כותבים שמאלנים חגגו את נצחונם – הנה-הנה הקפיטליזם החזירי מתפוצץ לכולם בפנים. נראה שאין כותב אחד המזוהה עם השמאל הכלכלי שלא כתב טור אחד לפחות במבנה הבא: הנה הקפיטליזם נכשל, ובצר להם פונים חסידי השוק החופשי אל הממשלה שתציל אותם. עכשיו כל הקפיטליסטים צריכים להתנצל על זה שכל השנים הם הפריטו כל מה שזז והתייחסו כאל משוגע למי שהעז לתמוך במעורבות ממשלתית בשוק. מצד שני, כותבים המזוהים עם הימין פיזרו טיעונים כלליים על השחיתות המובנית של פוליטיקאים, או שהתעקשו להתמקד באלטרנטיבה הצפון-קוריאנית ולטעון שאמנם לקפיטליזם יש חסרונות, אבל הוא עדיין עדיף על המשטרים הכלכליים בקובה ובצפון-קוריאה. הדיון הזה הוא בעייתי. לא רק משום שהוא שחוק; כבר שנים חוזרים בו על אותם טיעונים בלי ניסיון אמיתי לבסס אותם. הרי איש אינו טוען שהאלטרנטיבה המועדפת היא קובה, כמו שאיש אינו טוען שאין מקום לשום מעורבות ממשלתית ורגולציה בשוק. אבל בהקשר הנוכחי, הדיון הזה בעייתי עוד יותר מהרגיל מפני שהוא אינו מתייחס למשבר הנוכחי בכלל. בואו נחזור רגע על כמה עובדות מפתח בנוגע למשבר. המגזר הפיננסי בארצות-הברית הוא אחד המגזרים החשופים ביותר לרגולציה ממשלתית. היתה רגולציה. לא טובה, לא מספיקה, היו יותר מדי חורים בגבינה הרגולטורית – בהחלט. אבל אי-אפשר לטעון ברצינות שהסיבה למשבר היא שהממשל האמריקאי לא פיקח על המגזר הפיננסי כי הוא לא מאמין ברגולציה. זו טענה שפשוט אינה מתיישבת עם העובדות. עוד דבר שחשוב לזכור: בכל העולם המערבי המגזר הפיננסי הוא בעיקר פרטי. איסלנד, אחת המדינות השוויוניות ביותר בעולם, היא גם אחת המדינות שסובלות כעת בצורה החריפה ביותר ממשבר פיננסי, שהחל לפני ובלי קשר למשבר האמריקאי – והוחמר בעקבותיו, בעיקר בגלל התנהגות לא אחראית של המגזר הפיננסי במדינה. שבדיה, פאר הסוציאל-דמוקרטיה, חוותה משבר פיננסי קשה מאוד בתחילת שנות התשעים, וחמישה משבעת הבנקים הגדולים של המדינה היו בשנת 92 נטולי נזילות כמעט לחלוטין – מצב הרסני לבנק – מה שהביא להלאמת המערכת הבנקאית (ולאחר מכן להפרטתה מחדש). גם בדנמרק, למי שתהה, יש מגזר פיננסי פרטי לחלוטין. וגם בו לוקחים סיכונים לרוב, ומחלקים בונוסים שמנים לעובדים. אלא שמקורו של המשבר הנוכחי הוא בארצות-הברית, וארצות-הברית היא סמל שרבים נושאים אליו עיניים מעריצות, ורבים אחרים רואים בו אם כל חטאת. לכן אולי רבים כל-כך מעדיפים לעסוק בסגולות של השיטה הקפיטליסטית ולא במשבר עצמו. הציבור בישראל של היום יכול להתמודד עם ניתוחים כלכליים טוב יותר מאי-פעם. למרות כל הביקורת על פריחתה של העיתונות הכלכלית, אי-אפשר להתעלם מכך שיש בה גם תועלת – יותר ויותר אנשים יודעים לדבר, ולו ברמה בסיסית, את השפה הכלכלית. חשוב מאוד שישראל תדע לפעול נכון כעת, ומאוחר יותר גם להפיק לקחים מהמשבר. ויכוחים שחוקים על קפיטליזם חזירי מצד אחד ועל נחיתות השיטה של צפון-קוריאה מהצד האחר אינם מקדמים אותנו לשם. אפשר לטעון שמדינת ישראל שברה ימינה חזק מדי. אפשר לטעון שלא מספיק. אבל כרגע עומד בפתח משבר עולמי שיפגע כמעט בוודאות בכלכלה הישראלית. אולי כדאי להתעסק גם קצת במשבר, ולא רק לנצל הזדמנות מפוקפקת לאוורר טיעונים עבשים.

היועץ המשפטי של ועדת החוקה לא שלל את האפשרות למינוי עורך דין פרטי לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, במענה לשאלת ח"כ יואב סגלוביץ. ברקע ההיערכות להעברת השינויים בוועדה לבחירת שופטים, הסביר יועמ"ש הוועדה כי התרחיש מתאפשר בעקבות הכוונה לבטל את שיטת הסניוריטי, וכך יוכל להתמנות לתפקיד כל שופט מקרב שופטי העליון

הקואליציה נחושה להעביר את המתווה החדש לשינוי הוועדה לבחירת שופטים, ובוועדת החוקה החל הקרב עם האופוזיציה. מלבד 2,500 ההסתייגויות שהוגשו כדי לעכב את ההליך ולמשוך את הדיון אל תוך הלילה, חברי הכנסת התעקשו לקבל תשובות. ח"כ יואב סגלוביץ (יש עתיד) שאל אתמול: "יש סיכוי לקחת גם עורך דין פרטי, מזוהה פוליטית, למנות אותו לשופט עליון ומיד אחר כך לנשיא בית המשפט העליון?". לפי תשובתו של היועץ המשפטי של הוועדה, עו"ד גור בליי, התרחיש הזה אפשרי. בליי ציטט מהחוק והסביר כי שיטת הסניוריטי, לפיה מתמנה ותיק או ותיקת השופטים לנשיא,למעשה תבוטל. התנאי היחיד למינוי הנשיא או הנשיאה הוא שיהיו "מקרב שופטי העליון". שופטי עליון יכולים להתמנות גם מהאקדמיה ומהשוק הפרטי, ולכן בשני שלבים קצרים הדבר יכול להתאפשר. לשמע התרחיש, ח"כ יצחק פינדרוס (יהדות התורה) ששימש ממלא מקום יו"ר הוועדה, צחק ואמר: "באמת נתת לנו רעיון". הקרב האחרון על החקיקה מתנהל כששעון החול של הקואליציה הולך ואוזל – המטרה היא להעביר את השינוי לפני תום מושב החורף. שני השלבים שנותרו הם אישורה בוועדה לקריאה שניה ושלישית ולאחר מכן הצבעה במליאה. לאור המחאה הציבורית, הציע יו"ר הוועדה שמחה רוטמן מתווה חדש בתחילת השבוע, ממש ברגע האחרון. לפי הצעת חוק החדשה, את שני השופטים ראשונים תמנה הוועדה ברוב מובנה לקואליציה (שישה מתוך 11), השופט השלישי ימונה בהסכמת נציג אופוזיציה – ושופט רביעי ימונה בהסכמת נציג אופוזיציה ושופט. בערכאות השלום והמחוזי יידרש רוב של שבעה מתוך 11. כמו כן מסתמן שנשיא בית המשפט העליון ייבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים – ברוב רגיל. במילים אחרות, הקואליציה תוכל לבחור את נשיא בית המשפט העליון. יו"ר הוועדה רוטמן ניסה אתמול לרכך את חברי הכנסת מהאופוזיציה. "בחוק שאנחנו מביאים יש בשורה גם למצביעי הרוב, ויש קבוצה הולכת וקטנה, חשובה ומשמעותית, שלא מעוניינת בתיקון", הוא טען. "לדעתי במתווה יש בשורה. אני פונה למצביעי האופוזיציה כי הנציגים שלכם לא מייצגים אתכם ולא מוכנים לדבר. על המתווה הזה לא שורפים מדינה". עוד הוסיף, בהתייחסו לכך שמדובר בנוסח חדש ולטענתו, מרוכך: "בהקשר הזה מה שעשינו אתמול וגם במהלך השבועות והחודשים האחרונים היה שוב ושוב להושיט יד לציבור הגדול שלא בחר בנו ואמרנו שיותר טוב שהרפורמה תבוא בהסכמה רחבה, שתהיה מאוזנת". "אז על מה ישבנו עשרה שבועות?", קרא ח"כ יואב סגלוביץ (יש עתיד). "גילינו מתווה חדש אתמול בערב", כעס. עוד הוסיף כי ההצעה שהוגשה, הוגשה ללא חוות דעתו של הייעוץ המשפטי. דבר שאינו נהוג בכנסת, ובהכרח מקשה על חברי הוועדה לנהל דיון מקצועי. האופוזיציה הגישה טענה ל"נושא חדש", פרוצדורה שיכול לעכב את החקיקה בטענה שהשינוי הוא נושא שעליו לא דנו עד כה ודורש זמן נוסף. הטענה עלתה להצבעה בוועדת הכנסת – ונדחתה. היועמ"שים מסתייגים מהמתווה היועצת המשפטית של הכנסת, שגית אפיק, ביקשה מהיועץ המשפטי של ועדת חוקה גור בליי, להבהיר בשמה כי היא דוחה את הפרסומים על מעורבותה בניסוח המתווה החדש. "היועצת המשפטית לכנסת ביקשה שאבהיר בהמשך לשאלות שנשאלו בעניין, כי היא לא הכירה את המתווה ולכן לא יכלה לברך או לא לברך, היא לא הייתה מעורבת בגיבושו של המתווה", אמר בדיון אתמול. הוא התייחס לפרטי הנוסח החדש של החוק והזהיר מפני פוליטיזציה של מינוי השופטים. "מצד אחד, ההגבלה של שני שופטים נותנת מענה לחשש, שגם אנו העלינו, של השתלטות על בית משפט. מצד שני, ברמת הפרקטיקה, ובהיבט של הכנסת, שופטים שמתבססים על רוב קואליציוני, מאחר שבממוצע ממשלה ממנה בין שניים לשלושה שופטים, ובמקרים חריגים ארבעה – ניתן להניח שחלק לא מבוטל מהשופטים שתמנה ממשלה ממוצעת כן יוכלו להיות ממונים ברוב הקואליציוני". המשנה ליועצת המשפטית לממשלה שהגיעה לוועדה, אביטל סומפולנסקי, הסתייגה גם היא מההצעה ואמרה כי "בדיוני הוועדה עמדנו על הקושי של מינוי שופטים על ידי הקואליציה, בכך שזה מביא לפוליטיזציה של בית המשפט, בוודאי בהקשר של המבנה המשטרי הישראלי. הנוסח אמנם שונה, אך הוא לא נותן מענה משמעותי לקשיים שהצבענו עליהם. יש פה הסדר שמאפשר לקואליציה למנות נשיא לבית המשפט העליון, וזה יוצר קושי מהותי ביותר". חברי הכנסת מהאופוזיציה התנגדו נחרצות למתווה, בדיונים אתמול והיום. ח"כ מירב כהן (יש עתיד) טענה בדיון אתמול כי מינוי נשיא בית המשפט העליון יחזק את כוחה של הקואליציה בוועדה לבחירת השופטים, כיוון שאם יהיה נאמן למי שמינה אותו – יישר קו גם במינויים הבאים. "זה יעלה את הרוב של הוועדה לשבעה, ויקנה לכם רוב אוטומטי גם בבחירת השופטים בערכאות הנמוכות", אמרה. "ובכלל, כל יתר השופטים ידעו שהם צריכים להיות נחמדים אליכם כי אחרת הם סוגרים את האופציה של להיות נשיאים בעתיד. ההצעה היא שינוי טקטי אבל המהות היא אותה מהות". ח"כ גלעד קריב (העבודה) טען: "יש כאן השתלטות מלאה של הדרג הפוליטי על בתי המשפט, הקואליציה גם תוכל לקבוע את שני המינויים הראשונים לעליון ללא שום תמריץ להסכמה רחבה וגם יהיה לה רוב אוטומטי במינוי הנשיא כי ביטלתם את שיטת הסניוריטי. זה הפתח להשתלטות". עוד הסביר שבניגוד לשיטת הסניוריטי אשר מבטיחה שמי שמתמנה לנשיא בית המשפט העליון יהיה אדם בעל ניסיון עשיר בשיפוט, השיטה של הקואליציה עשויה להכניס אדם ללא ניסיון. ח"כ יפעת שאשא ביטון (המחנה הממלכתי) טענה כי אם היו רוצים למנות שופטים שמרנים, היו פועלים כמו שפעלה איילת שקד למינוי שופטים שמרנים – אך המטרה עמוקה מכך. "רואים לכם, את הכוונות האמיתיות שעומדות מאחורי כל הטרלול הזה שאתם מובילים", היא אמרה. "בהצעה שאתם קוראים לה ריכוך אבל אין בה יותר מאשר פיקציה. אתם רוצים לסדר מינויים של שני שופטים שיושבים לכם בקנה. יכולתם לסגור את האירוע הזה בשקט בלי כל הפרובוקציות שהיו כאן. אפשר להכניס את השופטים בלי לשנות משטר בישראל. אבל המטרה האמיתית שלכם היא לייצר שינוי משטרי מובהק שיאפשר לנתניהו להישאר בשלטון כמה זמן שתחפצו בזה". ח"כ פרקש התייחסה לפרסומים לפיהם הוחלט בקואליציה ששינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים יושלם עד פסח ושההצבעה על שאר סעיפי הרפורמה יידחו. "צפרדע, כששמים אותה במים רותחים היא קופצת מיד אבל בבישול איטי היא יושבת עד שהיא מתבשלת ומתה", אמרה. "הריכוך שלכם הוא ריכוך איטי. הקואליציה תשתלט על השופטים ואחר שתשתלטו כבר לא יישאר כלום. אל תספר לנו על יד מושטת".

"מעריב" נלחם באלימות באמצעות אלימות | "ידיעות אחרונות" משפיע על הממשלה | ובשבדיה מתפרסמת עלילת דם

מבחינה תקשורתית, הנשכרים של יום אתמול הם בת 62 שמתה משפעת החזירים ובני משפחתה. אם היתה מתה לפני ימים אחדים בלבד, קרוב לוודאי שהכתבים היו מחטטים אצל קרובי המשפחה ברגעים הקשים ביותר וסיפורה היה נמרח על עמודים מרכזיים לצד סמליל מזרה אימה. הזכות לאבל ושכול פרטיים היתה נמחקת באחת, והנפטרת היתה מגויסת למטרה נעלה בהרבה – הזכות להפחיד את הציבור הרחב. אך למי אכפת היום משפעת החזירים? שפעת החזירים היא כל-כך אמצע קיץ 2009, ואנחנו הרי כבר מתקרבים לסופו. הכותרת הראשית של "מעריב", "הקורבן ה-12", אולי נשמעת כמו ספיח לסיקור השפעת עבור מי שמסוגל לזכור מה שהתרחש כאן לפני יותר מיומיים, אבל בפועל היא אינה קשורה אליה כלל, אלא מבטאת שיא חדש ב"גל הפשיעה" שהשתלט על המדינה (דייר רצח את בעלת ביתו). כל הצהובונים מקדישים לרצח את הכותרת הראשית ואת העמודים הראשונים. ב"ישראל היום" בחרו ב"עוד יום, עוד רצח"; ב"ידיעות אחרונות" שלפו העורכים את הגופן השרוט לכותרת הראשית שלהם – "רצח ידוע מראש"; ואילו בשער "מעריב", לצד הכותרת הראשית שהוזכרה לעיל, מופיע טור מאת נתן זהבי. זהבי עונה בטורו לשר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ, שאמר אתמול: "קשה למנוע את כל מקרי הרצח שאירעו בשבועות האחרונים במדינה. עם כל הזוועה והקושי שבדבר, צריך לקחת את המקרים בפרופורציה" (הציטוט לפי הדיווח של גדי גולן ב"ישראל היום"). "לא, אדוני השר", משיב זהבי לאהרונוביץ, ומסביר לו מדוע אין לקחת את מקרי הרצח בפרופורציה. למעשה זהבי עושה זאת פעמיים. תמצית הטור המופיעה על שער העיתון ארוכה כמעט כמו הטור המלא המופיע בעמוד שלאחריו, ואף כוללת ביטויים שאינם מופיעים בו (למשל, "מה אתה מבלבל את המוח"). זהבי כותב כמו שזהבי תמיד כותב: עצבני, אלים, תוך סינון העלבות אישיות ("נראה לי שאולי אתה קצת טמבל"). על כך אין להתפלא ואין טעם לבוא בטענות. ברור גם מדוע "מעריב" תוקף את אמירת אהרונוביץ; הרי אבן בניין בסיסית של התקשורת הפופולרית היא הוצאה מפרופורציה, או "העברת מידע באמצעות הפחדה", כפי שהגדיר זאת לאחרונה סטיבן קולבר ("I dont want to terrify you, I want to inform you – with Terror, or terriform you"). אירוני שדווקא "מעריב", שיצא לאחרונה למיזם נגד האלימות תחת הכותרת "די לאלימות – זה בידיים שלכם", מחליט להילחם באלימות באמצעות אלימות מילולית ולתת לזהבי כבוד של מלכים. סדר עדיפויות הגיוני יותר (לא מבחינה מסחרית, כמובן, רק מבחינת הנאמנות להצהרות הפומביות של העיתון) היה דוחק את זהבי לעמוד פנימי ומבליט את הניתוח שמציג הבוקר, במוסף "המגזין", יהודה אטלס. אטלס כותב על שלל היבטי האלימות בחברה בישראל, ובין היתר מציין את חלקה של התקשורת. "גם העיתונות הפופולרית, רבת התפוצה, אלימה", כותב אטלס. "היא חדלה מזמן להיות ספקית מידע והפכה למלהיטת יצרים. הכותרות והתכנים חדלו לספר מה קרה ועוסקים בשלהוב הזעם, הייאוש, רצון הנקמה". עצם התגובה התקשורתית לאלימות, טוען אטלס, מבוססת על אלימות. "הממסד והתקשורת מתחילים לחפש אשמים ולבדוק, מהיום למחר, מה אפשר לעשות כדי להדביר את הנגע", הוא כותב. "מודעות בעיתונים קוראות די לאלימות!. כל אלה בלי לשים לב שעצם השימוש בדי! ובלהדביר אלים כשלעצמו". כל הכבוד לעורכי "מעריב" שאיפשרו להדפיס ביקורת כה חריפה על העקרונות שמובילים את העיתון. חבל שמעט קוראים ייתקלו בה, יחסית לטור המתלהם של זהבי. בינתיים "ידיעות אחרונות" ממשיך בקמפיין נגד אלכוהול. כבר יש סמליל (בקבוק קגלביץ זרוק על אספלט) וסיסמה ("מכת אלכוהול"), ועכשיו מתברר שיש גם סדרת כתבות. הבוקר כותבים אמיר זוהר, צביקה ברוט, איתמר אייכנר ודוד רגב על חוסר המעש של הממשלה בתחום המאבק באלכוהול בכתבה המוגדרת כשנייה בסדרה, תוך הבטחה בתחתית העמוד לכתבה השלישית. על הדרך, יניב חלילי מדווח מארה"ב על המאבק שם, וירון דורון מדווח על אדם שמת מצריכת יתר של אלכוהול בחתונה. מעניין כמה זמן ייקח עד שיבואני האלכוהול יבינו מה עומד מולם ויתחילו לפעול. הן בשער "ידיעות אחרונות" והן בכותרת המשנה של הכתבה מודגש כי העיתון פנה ללשכת ראש הממשלה וזכה להבטחה לפעולה זריזה. זהו צעד קדימה באקטיביזם העיתונאי של "ידיעות אחרונות", אבל בהחלט לא הצעד האחרון האפשרי. בינתיים העיתון אינו מגייס ויגילנטים כדי להחליף את הממשלה והמשטרה, אלא רק לוחץ עליהן. את תפקיד מבקר הפנים של "ידיעות אחרונות" ממלא הבוקר איתן הבר, הכותב במדור הדעות נגד הבלטת המקרים הפליליים בכותרות הראשיות. "למרבה הצער והכאב, בעוד שבוע-שבועיים, אם לא יקרה משהו מיוחד, ישכחו מההיסטריה, וזו תיכנס להיסטוריה של הבהלה-לרגע, הכותרות הגדולות, הצילומים המבעיתים. מי זוכר מה היתה הכותרת לפני שבועיים?". להבר אין בעיה עקרונית עם סיקור הפשע, אלא שהוא מוטרד מכך שהבהלה לרגע דוחקת את בהלת הקיום הקבועה של ישראל (ערבים). הוא מסביר כי בעוד המקרים הפליליים זוכים לסיקור נרחב, ידיעה כי גורמים מערב-הסעודית רוכשים קרקעות מיהודים בגליל לא קיבלה כמעט תשומת לב, אף ש"מדובר בתסריט אימים, שעלול עם השנים לכלות כל חלקה טובה בישראל". בעיתון הנפוץ בשבדיה, "אפטונבלאדט", התפרסמה השבוע כתבה מאת דונלד בוסטרום המעלה מחדש טענות כי חיילי צה"ל סחרו באיברים מגופות פלסטינים שהרגו. רק ב"ישראל היום" מגיעה כותרת על כך לשער העיתון ("עלילת דם בשבדיה, 2009"). זהו גם העיתון היחיד המצרף לידיעה על הכתבה טור פרשנות. דן מרגלית פותח את טורו דווקא בהתקפה על עמיתיו מ"הארץ". "כמה זמן יחלוף עד שעמירה הס וחבריה יתבעו חקירה ללא משוא פנים בחסות האו"ם?", הוא שואל, ובהמשך מבקש: "אנא להודיע לי כשיתפרסמו מאמרים בחתימת הס או מי מחבריה המגנים את סטורק [מבכירי ארגון HRW, שנחשף השבוע על-ידי בן דרור ימיני ב"מעריב" כמי שתמך ברצח ספורטאי מינכן] ואת העיתון השבדי. או לפחות מסתייגים מהם". רק בתום ההתרסה מתייחס מרגלית לרקע שאיפשר לדעתו את פרסום הכתבה ("העיתון הגדול של שבדיה לא היה מעז לפרסם שקר כזה, שכמוהו כעלילה שיהודים משתמשים בדם של ילד נוצרי לאפיית מצות בפסח – אלמלא היתה דעת הקהל בארץ הנורדים בשלה לקלוט אותו"), ולסכנה שעליה מצביע הפרסום. מרבית הידיעה של "ישראל היום" על הפרסום בשבדיה [שלמה צזנה] עוסקת בתגובה החריפה שעוררה בישראל. לא עולה ממנה כי העיתון ניסה לדבר עם העיתונאים השבדים האחראים לפרסום. ב"ידיעות אחרונות" מסתיימת ידיעה דומה [איתמר אייכנר ויגאל רום] בשורה: "עורכי אפטונבלאדט סירבו להגיב לפניית ידיעות אחרונות". ב"הארץ" [אסף אוני וברק רביד] ו"מעריב" [לירן לוטקר ומתן דרורי] דווקא הצליחו להשיג תגובה, הן של העיתונאי האחראי על הפרסום והן של העורכת שבמדורה הוא פורסם. ל"הארץ" מספר בוסטרום כי נזכר בפרשה הישנה כשלמד על רשת רבנים לסחר באיברים שהתגלתה לאחרונה בניו-גרזי. אוסה לינדרבורג, עורכת עמודי התרבות בעיתון שבו פורסם המאמר, טוענת: "למיטב ידיעתי, אין בו עובדות לא נכונות". ל"מעריב" אומר בוסטרום, "נשמח לגלות שזה לא נכון". באף עיתון לא מובהר מדוע המאמר פורסם בעמודי התרבות. על פני כל הכפולה המרכזית במוסף "סגנון" של "מעריב" מתנוססת פרסומת של רשת מטבחי דו-איט, שבמסגרתה מודה הרשת לכל הנוכחים שכיבדו אותה בנוכחותם באירוע השקת הסניף החדש. גם רוני קליינפלד, מנכ"ל "מעריב", מופיע באחד התצלומים, כשהוא גוזר את הסרט ומשיק את הסניף. להבדיל מידיעת התצלום שהופיעה בשבוע שעבר בעמודי החדשות של העיתון, הפעם המודעה נראית כמודעה, חתומה על-ידי החברה, ואינה כוללת כיתוב נמלץ. ערן נבון מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי צלמי עיתונות הותקפו כשבאו לתעד זירת רצח בטירה. על-פי הדיווח, "כמה עשרות מקומיים" התקיפו את הצלמים ואף שברו את מצלמתו של צלם ynet. עוד מדווח נבון כי "לדברי הכתבים, השוטרים שנכחו במקום לא התערבו". כתב ynet, שנכח במקום, מצוטט כך: "זה היה פשוט פחד אימים". במגזין "פירמה" של "גלובס" התפרסמה אתמול כתבה מאת תומר גנון על ניר חפץ, ראש מערך הדוברות של ראש הממשלה ועד לאחרונה עורך "7 ימים". גנון מתאר את הכשלים והמחלוקות שחפץ כבר הספיק להיות מעורב בהם בזמן הקצר שבו הוא מכהן בלשכת ראש הממשלה, אך חושף כי דווקא בעת שנקרא למשימה מיוחדת על-ידי נתניהו ונדרש להשפיע באופן ישיר על צנזור פרסום ב"ידיעות אחרונות", סירב לשתף פעולה. האירוע, כותב גנון, התרחש סביב פרסום כתבה על בנו של ראש הממשלה במוסף "24 שעות" של העיתון. "נתניהו חשש שבנו יזכה למנה הגונה מהעיתון", כותב גנון, "והוא ביקש מחפץ למנוע את פרסום הכתבה. כשהבין שהיועץ החדש שלו לא יעשה זאת, הוא שוב פנה למוזס. השניים נפגשו ושוחחו, על-פי מקורב לנתניהו, גם על עניין הכתבה. מוזס הבהיר שהוא אינו יכול למנוע פרסום, אך הבטיח שהכתבה תעודן. ואכן, על-פי מקורב לנתניהו, פרטים שהופיעו על בנו בשאלות שהעבירו ב24 לא שולבו בכתבה [...] בסביבת נתניהו יש מי שטוען שמחפץ היה מצופה למנוע לעצור את הפרסום". עוד מכתבות "פירמה" – על האתיקה הבעייתית בתקשורת הרוסית, ועל תולדות השימוש במקורות זרים לצורך עקיפת הצנזורה בישראל. במדור הרכילות של "גלובס" התפרסם אתמול כי עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", נכח בחתונת המילארדר עידן עופר שהתקיימה בארץ לפני כמה ימים, וכי שמו נוסף לידיעה בנושא שהופיעה באתר "דה-מרקר" יום לאחר שפורסמה בלי שמו בעיתון המודפס. גד ליאור, הכתב הכלכלי של "ידיעות אחרונות" ויו"ר תא הכתבים הכלכליים, איים אתמול לפוצץ את מסיבת העיתונאים של המפקח על הבנקים כיוון שהתבקש יחד עם עמיתיו לצעוד בתוך שטח בנק ישראל כשהוא מלווה במאבטחים, בעוד שאזרחים שאינם עיתונאים מורשים להסתובב בשטח זה באופן חופשי. הבוקר כותב ליאור ב"ממון" על החוויה ומעדכן כי ראשי הבנק התנצלו והבטיחו שהנוהל לא יחזור. במדור הרכילות של מוסף "עסקים" כותבת איה צרפתי כי ליאור זעם על הבדיקה הבטחונית בכניסה, ולא מזכירה באיזה כלי תקשורת הוא כותב. לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי בעלי ערוץ 10 עתידים להוסיף עוד כ-15 מיליון שקל במסגרת ההסדר למניעת הוצאתו למכרז. ב"ישראל היום" מדווח [דן לביא וסוכנויות הידיעות] כי הפרשן האמריקאי הוותיק רוברט נובק מת אתמול בגיל 78. נמרוד הלפרן מדווח ב"דה-מרקר" כי המו"לית רידרס-דייגסט פושטת רגל. מיטל זדה מדווחת ב"כלכליסט" כי משרד הפרסום אורן ציבלין תקשורת הקים חברה חדשה בשם Web Done, שתעסוק בפרסום גרילה באינטרנט.

התנועה-לאיכות-השלטון, בראשות עו"ד אליעד שרגא, הובילה את המאבק הציבורי והמשפטי בפרשת צאלים. היום היא שותקת. וסיבותיה עימה

לאחר שפורסם בחודש מרץ האחרון דו"ח מבקר המדינה על אסון צאלים ב, שסתר את כל הטענות המרכזיות של התחקיר שפורסם בעניין זה ב"ידיעות אחרונות" ביולי 95, עלה בתקשורת הצורך הטבעי לדרוש דין-וחשבון מהגורמים שהוציאו את הפרשה לאוויר העולם ומאלה שליבו אותה. רמי טל, עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", שהיה חתום על התחקיר, אמר את דבריו באחת מתוכניות הרדיו. שר המשפטים צחי הנגבי הגן על הדברים חסרי הרסן ("אהוד ברח") שאמר מעל בימת הכנסת. גוף אחד נדם לחלוטין: התנועה-לאיכות-השלטון – הרוח החיה מאחורי התחקיר של "ידיעות אחרונות". למעט תגובה יבשה שהועברה לכלי התקשורת, היא החליטה שלא להגיב באופן מפורט על ממצאי הדו"ח, שסותרים בזה אחר זה את כל הטענות המרכזיות של התחקיר, שאותו היא יזמה וליוותה בגלגוליו השונים. ▪ ▪ ▪ ביום ראשון, 9.10.95, יומיים לאחר פרסום כתבת התחקיר ב"ידיעות אחרונות", קיימה התנועה-לאיכות-השלטון מסיבת עיתונאים שבה דרשה להקים ועדת חקירה ממלכתית. התנועה הודיעה כי פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להורות על פתיחה בחקירת האירועים הפליליים לכאורה הקשורים בפרשה. התנועה גם דרשה מראש הממשלה ומהיועץ המשפטי לממשלה כי ישעו כל מינוי פוליטי או צבאי של המעורבים בפרשה עד למיצוי החקירה. יו"ר התנועה, עו"ד אליעד שרגא, אמר במסיבת העיתונאים כי התחקיר שחשף "ידיעות אחרונות" הוא בבחינת "קצה הקרחון" של אירועי צאלים ב. עוד אמר כי בפרשת צאלים ב היתה התנהגות "לא מוסרית, לא אתית, לא פיקודית ואף לכאורה פלילית" של הגורמים הבכירים ביותר בצה"ל. "צה"ל יקר לנו וחשוב לנו, הוא בשר מבשרנו", אמר שרגא, "אבל בחשדות בכל הקשור לאי-פינוי הפצועים נחצה קו אדום, שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום". שיתוף הפעולה של שרגא עם התקשורת, שהיה מלא עם פרסום התחקיר ב"ידיעות אחרונות", לא חזר על עצמו לאחר פרסום מסקנות מבקר המדינה בחודש שעבר. התנועה והיושב בראשה החליטו בהצבעה דמוקרטית, לאחר שהמבקר הסיק את מסקנותיו, שלא לענות לשאלות עיתונאים בעניין פרשת צאלים. לפנייה הראשונה של "העין השביעית" השיב שרגא בחיוב. לאחר ששב מחופשת הפסח, הוא הגביל את הראיון לשאלות ותשובות בעזרת הפקס. לאחר שראה את השאלות, הוא טען כי הן קנטרניות (כך אמרה בשמו דוברת התנועה) ולכן אינו מוכן לענות עליהן. ▪ ▪ ▪ התנועה-לאיכות-השלטון חיפשה במשך תקופה ארוכה אם פונדקאית לתחקיר פרשת צאלים ב – כלי תקשורת שיגדל את העובר ברחמו ויוציא אותו לאוויר העולם לזרועות אמו הביולוגית – התנועה-לאיכות-השלטון. בספטמבר 94, לאחר שסברו שיש בידיהם די ראיות, פנו נציגי התנועה עם התחקיר הכתוב והמוכן ועם אוסף הראיות הנלוות לתוכנית "עובדה" בערוץ-2. אילנה דיין ועורך התוכנית אז, רמי רוטהולץ, גילו בתחקיר עניין רב. התחקירנית רונה רענן-שפריר החלה לעבוד על התחקיר מטעם התוכנית. במשך תקופה ארוכה ניסו היא וצוות "עובדה" לבסס את הטענות של התנועה-לאיכות-השלטון. אליעד שרגא הבטיח לדיין ולרוטהולץ כי שמורות אצלו בכספת ראיות שמאמתות את כל הטענות. הוא לא היה מוכן לגלות להם מה הן הראיות, אך הוא התכוון בעיקר להקלטות של שיחות אנשי הצבא עם המשפחות השכולות, בעיקר לזו של עמירם לווין. הגרסאות בשאלה מי יזם את ההקלטות – המשפחות השכולות או התנועה-לאיכות-השלטון – סותרות. ברור, מכל מקום, כי לא כל המשפחות היו שבעות רצון מכך ששרגא החליט להעביר את ההקלטות לתקשורת. עם זאת, לפי תחושת אנשי "עובדה", שרגא לא סיפק להם את הראיות המובטחות במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר, לאחר של"עובדה" היתה בלעדיות על הסיפור יותר משנה, ולאחר שרענן-שפריר העמיקה בתחקיר, החליטה מערכת התוכנית לזנוח אותו. אילנה דיין: "לא פירסמנו את התחקיר כיוון שחשבנו שאנחנו לא יכולים לבסס את הממצאים ברמת האמינות שנחוצה כשמובאות טענות כל-כך קשות בנושא כל-כך רגיש; חשבנו שהם לא מבוססים. בעיקר כל הטענות בעניין ההפקרה. הטענות האחרות נגעו לריב האלופים, שאלת אחריותו של הפרויקטור ואחריותו של אורי שגיא. גם את הטענות האלה לא הצלחנו לבסס. וכל זה עוד לפני השאלה איך עושים מזה כתבת טלוויזיה. זו היתה אמורה להיות בעיה חמורה. זה מסוג התחקירים שבינם לטלוויזיה אין כמעט ולא כלום. אבל מה שהפיל את השידור זה שלטענות הדרמטיות ביותר לא היה מספיק ביסוס". לאחר מכן התקשרה התנועה-לאיכות-השלטון עם ערוץ-1. במקביל פנו אנשי התנועה אל משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות". הערכת אנשי התנועה היתה שאם הסיפור יהיה בידי שני גורמי תקשורת מתחרים, ייווצר לחץ תחרותי שיועיל לפרסום הפרשה בהקדם. התנועה גם ביקשה שהעבודה על התחקיר ב"ידיעות אחרונות" תישאר מרוכזת בידי התחקירנית לשעבר של "עובדה", רענן-שפריר. התחקירנית, באותו השלב, לא היתה מעוניינת להמשיך לקדם את התחקיר, גם מפני שכעסה מאוד על הדרכים שבהן, לדעתה, השיגה התנועה את ההקלטות של אנשי הצבא, וגם משום שבאותה תקופה היא החלה לעבוד בגלי-צה"ל, ולא היה לה נוח עם תחקיר שעוסק ברובו במחדלים צבאיים. משפחת שפרן, אחת המשפחות השכולות שרענן-שפריר יצרה איתה קשרי אמון, לחצה עליה שלא תנטוש את התחקיר. בני המשפחה אמרו לה כי לא כדאי שבשלב הזה יתחיל עיתונאי אחר לעסוק בתחקיר. רענן-שפיר התרצתה. היא העדיפה לפרסם את התחקיר ב"הארץ", אך שרגא טען שכדאי לפרסם את התחקיר בעיתון שיש לו תפוצה רחבה. מערכת "ידיעות אחרונות" הצמידה לרענן-שפריר את העורך הבכיר רמי טל. אנשי ערוץ-1 מאותה תקופה יודעים לספר על הלהיטות הגדולה שגילה שרגא לפרסום התחקיר. הם, מצדם, נהגו בחומר בזהירות. דוד גלבוע, שהיה ראש חטיבת החדשות, ישראל סגל, שהיה עורך היומן, ואמנון אברמוביץ, שהיה הפרשן, בדקו, כל אחד בדרכו, את הגרסה והאסמכתות שסיפקה התנועה-לאיכות-השלטון. התחקירנית מטעם היומן היתה הילה טוב. שרגא, לאחר שהחתים את גלבוע על טופס סודיות, הראה והשמיע באוזניו את קלטת דבריו של עמירם לוין בפני המשפחות השכולות, שהיתה מונחת בכספתו. גלבוע ועמיתיו מצאו שהראיה הזו (שהיתה גם באיכות קולית גרועה מאוד) אינה מספקת, ושהושגה בדרכים מפוקפקות. בסופו של דבר התקיימה פגישה שארכה כשלוש שעות בהשתתפות דוד גלבוע, ישראל סגל, אמנון אברמוביץ, רמי טל, הילה טוב ורענן-שפריר. כל אחד הגיע לפגישה לאחר שערך בירור נוסף עם מקורותיו. אברמוביץ נתקל בתחקיר עוד בגלגולו הקודם, כשהוזמן על-ידי "עובדה" להיות פרשן בתוכנית שהוקדשה לסוף כהונתו של ברק כרמטכ"ל. כבר אז זיהה בו חסרונות רבים. כשפגש בו בגלגולו השני, במסגרת עבודתו ב"יומן", הוא אבחן אותם ליקויים. בין שאר דבריו העיר אברמוביץ בישיבה שבתחקיר לא מוזכר, למשל, שגם אמנון שחק, סגן הרמטכ"ל אז, היה במקום האירוע, כמו גם שמואל ארד. הוא פנה לרמי טל ואמר לו: "אתה טועה, אבל אומר לשבחך שאל הטעות אתה מגיע בדרך יסודית". לאחר הישיבה החליטה גם מערכת היומן לוותר על התחקיר. היא מצאה שהוא אינו מבוסס. ▪ ▪ ▪ למרות החלטת התנועה-לאיכות-השלטון, הסכים חבר הנהלתה, דרור גרינפלד, להתראיין לכתבה זו. דו"ח מבקר המדינה סותר את כל הטענות המרכזיות שהעליתם. המאבק היה מוצדק? אנחנו עשינו תחקיר, הגענו לעדויות עם ראיות ופנינו איתן ל"ידיעות אחרונות". הדרישה שלנו היתה שתתבצע חקירה. בסופו של דבר הדברים הגיעו למבקרת המדינה. המבקרת הגיעה עד נקודה מסוימת, ואז נסוגה. היתה לנו תחושה שמשהו בלתי סביר עוצר את הדו"ח מלצאת חוצה, והיום אנחנו מבינים. היו עליה לחצים. עובדה שהיום, כשהיא יותר חופשייה לומר את דבריה, היא אומרת שהיא לא מסכימה עם ממצאי המבקר שהחליף אותה. אני מקבל את דבריו של מבקר המדינה כסוף פסוק, אבל לדעתי הוא לא היה יכול להגיע לחקר האמת בפרק הזמן שהיה לו. חקירת מבקר המדינה לא עשתה את אותן ההצלבות שאנחנו עשינו. שום תחקירן של מבקר המדינה, למשל, לא דיבר עם הפצועים. לכן, לדעתי, הדו"ח הוא לא שלם. אין לי ספק, למשל, שהיה תיאום עדויות. האם זה מקרי בעיניך ששגיא נפגש כמה שעות לפני מתן העדות שלו עם הקצינים? לגרינפלד יש גם ביקורת על הדגשים התקשורתיים של פרשת צאלים ב: "כשמסתכלים בדיעבד", הוא אומר, "נראה שהדגש התקשורתי לא היה על הנקודה המרכזית. לצערי, נסחפו לאספקט האישי של ברק ולא לדברים המרכזיים. העיסוק התקשורתי העיקרי היה בשאלה אם ברק עשה מעשה מסוים או לא. ברגע שהדו"ח יצא, הוא אמר שברק לא עשה את המעשה, וכך אפשר לפרש כאילו הדו"ח סתר את כל הטענות". הרי אתם אלה שהדגשתם את הנושא של הפקרת הפצועים. אתם אלה שהעברתם את החומר בעניין ל"ידיעות אחרונות". אני באמת חושב שהנושא של אהוד ברק עלה יותר מדי. היינו צריכים לעסוק יותר בחשיפת חוסר האחריות ופחות בדברים הפיקנטיים. האם המשפחות השכולות היו שבעות רצון מהייצוג שנתתם לפרשת צאלים בתקשורת? היו עליות ומורדות. גם בתוך המשפחות היו חילוקי דעות. למשל, חלק מהמשפחות כעסו על כך שהתנועה נתנה ל"ידיעות אחרונות" חומר של פגישות בארבע עיניים שהיו להן עם אלופים בצה"ל, פגישות שהן לא רצו לחשוף אותן כדי לא לפגוע באלופים. כלומר, סיפקתם את החומר לתקשורת שלא על דעתן? חלק מהמשפחות היו מוכנות לספק את החומר להליכים המשפטיים, אבל לא לתקשורת. לכן הן כעסו. אתה כולל בחומר הזה את ההקלטה של עמירם לוין? כן. לרבים שצפו בפרשה מהצד היתה תחושה שיו"ר התנועה, אליעד שרגא, מנצל את הפרשה לצורכי קריירה. אלו סתם השמצות מרושעות. אני הייתי איתו מהרגע הראשון. מהרגע שיצא הסיפור לעיתונות, כל מה שעניין אותו הוא להוציא את האמת לאור. אליעד הוא לא טלית שכולה גינגי, הוא באמת מושך אש והרבה אנשים לא אוהבים אותו. לכן החלטנו בתנועה, בשלב מסוים, שאליעד יפסיק להתראיין, כי זה סתם מושך אש וגורם נזק לנושא. מאז החלה פרשת צאלים מייצג שרגא משפחות שכולות נוספות כעורך-דין פרטי ולא כיו"ר התנועה-לאיכות-השלטון. אני מסכים שכתוצאה מהחשיפה זה מה שקרה בסוף. אני לא מסכים שזאת היתה המטרה. ▪ ▪ ▪ חמש משפחות שכלו את בניהן באסון צאלים ב. ארבע מהן יצאו למאבק יחד עם התנועה-לאיכות-השלטון. שאול שילה, אביו של אלעד שילה ז"ל: "בדרך-כלל הדעה על התנועה היתה מאוד חיובית. הם עשו מאמצים רבים. הם מאוד עזרו לנו להשיג את החומר הסודי, כדי שנוכל לקרוא אותו. היתה גם ביקורת על הפעילות שלהם. לפעמים, נכון, הם קוממו עליהם חלק מהאנשים. ראיתי בעיתונות שהם יצרו לפעמים קצת אנטגוניזם. על אף שלא כל-כך ברור למה. לנו הם מאוד עזרו גם ברמה האנושית. אליעד התעניין מאוד מה מצבנו והיה מוכן לעזור תמיד. המעורבות הרגשית שלו היתה מאוד גדולה". על התמקדות התנועה ו"ידיעות אחרונות" בטיפול בפצועים אומר שילה: "זו היתה טעות חמורה. הנושא הזה בכלל לא עלה מההורים". שילה טוען כי היחידים שיצאו נשכרים מההתעסקות בפצועים היו אלו שרצו להפיק מכך רווח פוליטי. "ברגע שזה נכנס לפוליטיקה על-ידי צחי הנגבי, לא היתה לנו שליטה על זה", הוא אומר. "ההתעסקות הזו גרמה עוול גדול לנושא האמיתי". אחד מהאבות השכולים האחרים אומר: "אהוד לא ברח. זה סקופ עיתונאי שידיעות אחרונות דחף קדימה. אף אחד מההורים לא בא בטענות על זה שהוא ברח. מדובר פשוט בשיבוש הליכי חקירה. בדיוק כמו בקו 300. זה שדחפו את עניין הפצועים לכותרות, זה מה שניקה בסופו של דבר את אהוד ברק". רני שפרן, אביו של שמרי שפרן ז"ל: "אני יכול להגיד לך שלא היינו מגיעים לכלום לולא התנועה-לאיכות-השלטון. בעזרתם הגענו לכל התחקירים. יש לי רק דברים טובים להגיד עליהם. ברור שהיום אנחנו יודעים שזו היתה שגיאה ללכת אל מבקרת המדינה. הפשלה הגדולה היא של המבקרת. היא הסתבכה עם העוזרים ולכן התעכבה עם הדו"ח. אם היא היתה מוציאה אותו, אין לי ספק שהוא היה נראה אחרת". המשפחה היחידה שבחרה לא ללכת בדרך המפרכת שהוביל אליעד שרגא היתה משפחתו של שרון תמיר ז"ל. אביו, משה תמיר: "אני לא חשבתי שזו הדרך הנכונה להתמודד עם האובדן. כל התחקירים הללו עשו שמח בתקשורת, אבל לא הובילו למציאת האמת. והאמת שיצאה בוודאי לא מצאה חן בעיני מי שעמד מאחורי התחקיר. הטענות שהיו בתחקיר הן שקריות. המפקדים קיבלו אחריות, עשו תחקירים עוד בשטח. אני דיברתי עם הפצועים והם אמרו שטיפלו בהם טוב מאוד. הדו"ח רק מחזק את דעתי". על עו"ד שרגא אומר תמיר: "ראיתי אותו הרבה בטלוויזיה, אבל לא דיברתי איתו אף פעם. אני לא מומחה ולא עורך-דין, אבל לא נראתה לי צורת העבודה שלו. התחושה שלי היתה שנעשו הרבה מניפולציות כדי לדחוף את התחקיר בתקשורת. אני חושב שמה שנעשה זה ניצול ציני של כאב המשפחות, אני חושב שתיעלו אותן לכל ההליכים המיותרים הללו. אני לא טוען שאין במערכת הצבאית והמשפטית מה לבקר, אבל לא צריך לעשות את הכל דרך התקשורת. לדעתי, לאחר פרסום הדו"ח, הוא (אליעד שרגא; ב.ק.) היה צריך לקום ולהתנצל. איפה הקרחון אם מה שפורסם היה רק קצה הקרחון". "לפני שמחפשים אשמים", אומר משה תמיר, "צריך לחשוב איך מטפלים במי שנפגע, איך מטפלים במי שפגע – גם הוא בעצם פגוע – ואיך מכינים כמה שיותר מהר את החיילים למציאות מורכבת יותר". וזו תגובתה הרשמית של התנועה-לאיכות-השלטון: "זמן קצר לאחר התרחשות התאונה בצאלים, פנו אל התנועה למען איכות השלטון בישראל משפחות החללים והפצועים בבקשה לסייע להן להביא את חקירת הפרשה לידי גורם חיצוני בלתי תלוי בצה"ל. "התנועה קיבלה מהמשפחות השכולות והפצועים חומר ראייתי מבוסס שכלל קלטות וידיאו, קלטות אודיו ותצהירים חתומים. לאחר שערכה תחקיר מעמיק ומקיף של הנושא, החליטה הנהלת התנועה, מתוקף תפקידה הציבורי, להעביר את כל החומר שבידה אל משרד מבקר המדינה ולדרוש את חקירת אירועי הפרשה. ואמנם בעקבות דרישת התנועה מצאה מבקרת המדינה לנכון לפתוח בחקירת הנושא. "התנועה מאמינה במהימנות החומר הראייתי שהועבר לידיה ושפורסם בתחקיר ידיעות אחרונות. יחד עם זאת, מקבלת התנועה את החלטת מבקר המדינה כפי שהתפרסמה בדו"ח, ורואה את הפרשה כסגורה. ראוי להדגיש כי מעורבותה של התנועה בפרשת צאלים ב נועדה אך ורק לסייע להגיע לחקר האמת בפרשייה כאובה זו". ברוך קרא הוא עיתונאי ב"הארץ" רק כלי תקשורת אחד מבין השלושה שנחשפו לתחקיר מצא אותו ראוי לפרסום. יותר מרמז לדעת התנועה-לאיכות-השלטון על התנהגות התקשורת בפרשת צאלים אפשר למצוא במקום בלתי צפוי: בעבודה סמינריונית שהגישה דוברת התנועה, דורית בסמן, למרצה משה נגבי (שהוא גם הפרשן המשפטי של עיתון "מעריב"), במסגרת לימודי התקשורת שלה באוניברסיטה העברית. העבודה היא בסיס לכתבה שעומדת להתפרסם בבטאון התנועה-לאיכות-השלטון. כותרתה: "מאפייני הסיקור התקשורתי של פרשת צאלים ב". וכך כותבת בסמן על החלטת מערכת "עובדה": "מספר ימים לאחר שערכה ראיון סיכום לכבוד סיום כהונתו של ברק כרמטכ"ל, הודיעה אילנה דיין למשפחות ולתנועה על החלטתה שלא לפרסם את הסיפור. בגלל צירוף הנסיבות, נוצר בקרב המעורבים בתחקיר חשש כבד שסביב הפרשה הזו מתרקם קשר של שתיקה". על עמדת מערכת "יומן" של ערוץ-1 היא כותבת: "בשבוע האחרון שלפני מועד הפרסום שנקבע מראש, לאחר שלושה חודשים של עבודה מאומצת על התחקיר, עריכת ראיונות וצילומים בשטח, החליט ברגע האחרון אמנון אברמוביץ שלא לשדר את הכתבה בנימוק שאין בסיפור התחקיר מידע משמעותי חדש המצביע על אשמים חדשים או על מחדלים שטרם התפרסמו". בסמן מתארת בעבודת המחקר שלה כיצד הזניחו, לדעתה, כלי התקשורת את פרשת צאלים. למשל: "ביום 2.5.97 התפרסמה במוסף סופשבוע של מעריב כתבה מאת נדב זאבי שכותרתה: אני הלוחם מסיירת מטכ"ל שצעק על אהוד ברק באסון צאלים ב... ביום 5.5.97... פנתה התנועה למען איכות השלטון במכתב אל מבקרת המדינה בבקשה כי תחקור את העדויות החדשות של החיילים שנכחו באירוע... המכתב דוברר על-ידי התנועה ונשלח אל כל כתבי העיתונים, אך לא זכה לאיזכור באף אחד מכלי התקשורת, כולל מעריב, שלמעשה המכתב היווה ידיעת מעקב לסיפור שלו". או למשל: "התחושה של אנשי התנועה היתה שהתקשורת מתייחסת בשלווה יחסית לעתירה (נגד המבקרת)". עוד כותבת בסמן: "ברק גם לא נמנע מלתקוף את העיתון מעריב ולפקפק במקצועיותו של הפרשן המזוקן מגלגל העיניים, כשהוא מכוון דבריו לפרשן המשפטי של העיתון, משה נגבי" (העבודה, כאמור, נבדקה על-ידי נגבי בעצמו). וכך מסכמת בסמן: "לאחר רצח רבין קיבל ברק מעמד של יורש וכמי שמהווה את אחד מעמודי התווך של מפלגת העבודה. לאחר ההפסד בבחירות 96 ועם הפיכתה של מפלגת העבודה למפלגת אופוזיציה, קשה היה לעיתונות לתקוף את מי שמהווה אופציה אלטרנטיבית יחידה לבנימין נתניהו. לדעתי, לתקשורת לא היה נוח להעמיד עצמה במצב שהיא תהיה זו שתפגע בסיכוייו להחליף את השלטון הנוכחי". גיליון 20, מאי 1999 בגיליון הקודם צוטטו בכתבתו של ברוך קרא "קצה בלי קרחון" דברים ממחקרה של דוברת התנועה לאיכות השלטון, דורית בסמן, המייחסת לי את ההחלטה לא לשדר בערוץ הראשון את תחקיר צאלים. גב בסמן סיכמה את מחקרה במסקנה שהתקשורת נהגה כך בתחקיר צאלים משום שלא רצתה לפגוע בסיכויי יורשו של רבין ז"ל, אהוד ברק, להחליף את בנימין נתניהו. כולי תודה על המחמאות, אלא שאין לי היום, ובוודאי שלא היה לי אז, מעמד כלשהו בסוגיה מה משודר ומה לא משודר בערוץ הראשון, למעט דברים המשודרים מפי. במהלך הבדיקה של תהליך צאלים הצבעתי על ליקויים עובדתיים ומשפטיים כבדי משקל. יחד עם זאת אמרתי אז למנהלי, דוד גלבוע וישראל סגל, שאם ההנהלה תחליט לשדר את התחקיר – הם לא יצעדו לבד. כלומר, אשתתף במשדר, כמובן תוך מתן ביטוי למורכבות העניין ונפתוליו. ההחלטה לא לשדר התקבלה על-ידי ההנהלה. כידוע, דו"ח מבקר המדינה הוכיח בדיעבד את נכונות ההחלטה ותבונתה. הדיונים על פרסום תחקיר צאלים התקיימו אצלנו בחודש יולי 95. אני מקווה שגברת בסמן, עם מעט רצון טוב, תיאות להאמין שביולי לא ממש ידענו שרבין יירצח. אם הגברת בסמן תשתכנע שהיה קשה קצת לחזות את רצח רבין ארבעה חודשים לפני שבוצע – יש סיכוי שתאמין גם כי קשה היה לראות אז את ברק, או מועמד אחר כלשהו, מסתמן כיורשו. אמנון אברמוביץ הכותב הוא פרשן הערוץ הראשון גיליון 21, יולי 1999

כמעט שבועיים עברו ועדיין לא הונחו על שולחן הוועדה הצעות חוק רשמיות לרפורמה • הקואליציה התנגחה ביועצים המשפטיים והמחישה בפועל כיצד בכוונתה לרמוס את עצמאותם • "אין ליועמ"שית לכנסת כלים לכפות את עמדתה, כל מהות הרפורמה היא להפוך את הייעוץ המשפטי לממשלה דומה לייעוץ המשפטי לכנסת", אמר היו"ר רוטמן

ועדת החוקה קיימה השבוע סדרה של דיונים על הצעתו של היו"ר שמחה רוטמן, לאפשר לשרים לעקוף את סמכותם של היועצים המשפטיים. אבל לא רק הדיונים על התוכן המחישו את מה שעלול להתרחש, אלא גם התהליך עצמו. ניכר היה שכשהיעוץ המשפטי תמים דעים עם הפוליטיקאים הם דווקא מסתדרים יפה ועצותיהם של היועמ"שים מתקבלות. מה קורה כשהייעוץ המשפטי מצביע על בעיות או סכנות? ועדת החוקה סיפקה לנו הצצה ליום שאחרי הרפורמה במספר מקרים שונים השבוע. זה התחיל כשאת ההצעה עצמה הגיש רוטמן תוך עקיפת הייעוץ המשפטי של הוועדה בכנסת, כפי שפרסמנו ב"שקוף". ביום ראשון, בתחילת הדיון הראשון בסדרה, רוטמן אישר את העובדה שנתן לעוזר פרלמנטרי שלו לכתוב את נוסח הצעת החוק, אותו הגיש בטיוטה שנראתה כמסמך רשמי והטעתה את חברי הכנסת. חברי כנסת מהאופוזיציה התייחסו להליך הבעייתי ומתחו ביקורת חריפה על רוטמן. "עשית זאת באישון לילה תוך עקיפה של הייעוץ, תוך הסתמכות על העוזרים שלך. מעולם לא חשבנו לייצר מצג שבו הייעוץ המקצועי של הלשכה בא במקום תהליך מסודר של הוועדה", אמר ח"כ גלעד קריב (העבודה), שכיהן עד לא מזמן כיו"ר ועדת החוקה. "מעולם לא הונח כאן נוסח שאין עליו תגובה של הייעוץ המשפטי אחרי שניתן להם זמן לעשות את זה". "הנוסח הופץ ביום רביעי בערב כדי שיעמוד לפניכם מוקדם ככל הניתן", השיב היו"ר רוטמן. "בנימה אישית, ואני פונה לחברי הכנסת קארין אלהרר וגלעד קריב – אני רואה בהתנהלות שלכם חוסר תום לב קיצוני. ביום רביעי במהלך הדיון הצעתי לנהל דיונים ללא נוסח. במהלך הדיון נזף בי גלעד על כך שאין נוסח ושהם רוצים דיון עם נוסח. אני גייסתי את כל צוות לשכתי בשביל לשלוח נוסח כתוב". חברי הכנסת לא התרגשו מהדברים, ח"כ קארין אלהרר טענה כי רוטמן עוקף פרוצדורה ושהמסמך נחזה להיות בדיוק כמו מסמך רגיל של ועדת החוקה. נדמה שגם היועצת המשפטית של הכנסת, שגית אפק, לא התרשמה מהכוונה הטובה, כאשר שלחה השבוע מכתב נזיפה לרוטמן על ההליך הקלוקל. בנוסף, הזהירה מהמהלך אליו חותר רוטמן, להעביר את ההצעה בהליך מזורז, כהצעת חוק מטעם הוועדה ולא הצעה פרטית. "ועדת חוקה היא אחת משלוש ועדות שרשאיות לחוקק הצעה מטעם ועדה", הסבירה אפק. "משמעותה למעשה דילוג על הליך של הכנה לקריאה ראשונה על כל המשמעויות הכרוכות בכך. זה מדמה את ההצעה שמגיעה מטעם הוועדה להצעת חוק ממשלתית". אפק הבהירה שהשימוש במהלך כזה הוא חריג ומתאים לתיקוני חוק יסוד. "דרך המלך היא הצעת חוק פרטית של ח"כ". כמו כן הוסיפה:" הצעת חוק שעוסקת בענייני ממשלה ולא בסדרי הכנסת מעוררת שאלות האם מקומה בהצעה מטעם ועדה". חברי הכנסת התעקשו להבין מה כוחה של אפק בהרמת דגל אדום מול ההליך עצמו. "מה המשמעות של הדברים שלך אם לאחר מכן עוברים הלאה? כתבת דברים חריפים מאוד", הזדעקה ח"כ אפרת רייטן (העבודה). אפק הבהירה כי מתפקידה לייעץ לרוטמן, אך חברי הכנסת הם אלו שיקבלו את ההחלטה בהצבעה. רוטמן מנגד אישר כי הוועדה תקבל החלטה לאחר הצבעה דמוקרטית בהתחשב בקולות הרוב. ליושבים בחדר המשמעות הייתה ברורה: רוב חברי הוועדה הם מהקואליציה. בשלב מסיים התפרצה ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) על הייעוץ המשפטי: "באיזו תעוזה אתם כותבים ליו"ר הוועדה על חוסר אובייקטיביות שלו? תצטרכו להדגים על מה אתם מדברים! באיזו תעוזה מתייחסים ליו"ר ברוב ידענותו? איך אתם מעיזים לכתוב ליו"ר שסקירת המצב המשפטי שהוא הביא אינה מדויקת? אם רוצים שנתייחס ברצינות לייעוץ המשפטי הוא צריך להיות מכבד וענייני ומתייחס לכל תו".ח"כ יוראי להב-הרצנו (יש עתיד), השיב לגוטליב בציניות: "גם ככה אתם הולכים לבטל אותו אז מה זה משנה?" וגוטליב ענתה: "וטוב שכך". לשאלות המשך של האופוזיציה, כמו האם עד כה התנהל הליך תקין, או מה עמדתה המהותית באשר לחקיקה המוצעת, ענתה היועמש"ית בעמימות רבה. את החיוך שבע הרצון של רוטמן ממנה היה ניתן לראות מהקצה השני של החדר: "היא לא צריכה ציונים ממני כמובן, אבל אני חושב שהעמדה שלה משקפת את המצב המשפטי", אמר היו"ר. "הייעוץ המשפטי מוסר את עמדתו והכנסת רשאית לקבל או לא". רוטמן הודה בעצמו כי "אין ליועמ"שית לכנסת כלים לכפות את עמדתה על הכנסת או על ועדותיה. כל מהות הרפורמה היא להפוך את הייעוץ המשפטי לממשלה לדומה לייעוץ המשפטי לכנסת". מהיחסים בין היו"ר ליועצת המשפטית של הכנסת, עברנו לצפות במערכת היחסים העכורה שבין שר המשפטים לאנשי משרדו. ביום שלישי השבוע המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון, הקריא בחוות דעתו ביקורת חמורה ביחס למהלכים המתוכננים. "מי שגם כותב את החוק, גם מחליט עבור עצמו אם הוא מקיים את החוק, גם שולט בבחירת השופטים שעוסקים בביקורת שיפוטית על החחלטותיו וגם מוסמך לעקוף את פסיקתם כשהיא אינה לרוחו – איננו כפוף למעשה לחוק. במצב הזה, הממשלה אפילו לא תהיה מעל לחוק. הממשלה תהיה החוק". אחרי שסיים הגיע תורו של שר המשפטים יריב לוין, שזעם על כך שלא קיבל לידיו את חוות הדעת אלא שמע אותה בכנסת לראשונה. הצופים בדיון חזו ברגע לא שגרתי, שבו שר ויועציו המשפטיים מדגימים התנגחות בשידור חי – לעומת הנוהג לפיו בדרך היועצים מגיעים כדי לייצג את השרים, לאחר תיאום עמם. "אתמול אחר הצהריים התקיימה בלשכתי ישיבה ביוזמתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. בהשתתפות כל משניה, לרבות עו"ד לימון", סיפר לוין בוועדה. "מישהו בישיבה אמר לי חצי דבר על מה שעומד להאמר? כלום. חושבים שמישהו שאל בישיבה את דעתי? אולי יש לי משהו לומר?. אולי כדאי שהיעוץ המשפטי לממשלה ישמע מה יש לשר המשפטים להגיד לפני שהוא מופיע בוועדת חוקה?" השר הוסיף בכעס: "אמרתי לאחד המשנים שנכנס אליי ללשכת השר שמתי לב שבלשכה אין עציצים. ואני אמרתי לו שאני יודע למה – כי העציץ יושב מולך, אני העציץ". בנוגע לרפורמה עצמה ציין השר לוין: "פניתי ליועמ"ש שיבוא ויסייע בידי כדי להוציא לציבור תזכיר מסודר להערות הציבור. נאמר לי שהנושא מצריך השקעת משאבים של שבועות ארוכים עד שאזכה לראות את התזכיר. כנראה שיש דברים יותר חשובים כמו לנסוע לכנס בחיפה ולמחוא כפיים", הטיח השר, ורמז על הכנס בו נאמה נשיאת בית המשפט העליון. בשיא הנאום טען כי חוות הדעת של גיל לימון היא "מפוזיציה". אבל השיא הגיע ביום רביעי. בדיון שנערך אף הוא בכתלי חדר הוועדה. היועץ המשפטי של הוועדה גור בליי הקריא את חוות דעתו וציין כי יש לבחון את הרפורמה המשפטית כחלק ממכלול. הוא הסביר כיצד הוא רואה את הקשר בין עצמאות היועצים המשפטיים לבין פסקת התגברות ברוב של 61, שמחסנת מראש כל חקיקה מביקורת שיפוטית, והוסיף "כולל מפגיעה בזכויות אדם". המילים האחרונות הקפיצו את היו"ר רוטמן, שלא אהב את מה ששמע. באופן שאפשר היה לקרוא לו חריג עד לפני השבוע האחרון, הוא נזף בבליי בפומבי. "אני לא אוהב להעיר ליועץ המשפטי בנוכחות כולם, אני חושב שאתה קצת חרגת מן הראוי". למשמע הדברים נחלצה להגנתו האופוזיציה, ביניהם חבר הכנסת אלעזר שטרן שהציע לרוטמן להתנצל. אולם רוטמן היה בשלו, וטען כי בנוסחים שפרסם כלל לא הזכיר את הביטוי זכויות אדם ולכן חוות הדעת של היועמ"ש חורגת במסגור שלה מפרשנות לגיטימית. "אתה מסכים להחריג במפורש זכויות אדם בנוסח?" שאל ח"כ גדעון סער (תקווה חדשה). על כך לא השיב רוטמן. נדגיש כי על אף שהוועדה מקיימת דיונים מזה כשבועיים בכנסת, רוטמן לא הגיש עד כה בעניין הרפורמה נוסח של הצעת חוק אחת שעברה את משרד המשפטים או את הייעוץ המשפטי של הכנסת, ושבעצם הדיונים הסוערים מתקיימים בחלל ריק. גם לקריאותיה של האופוזיציה שנקראות מפעם לפעם לדון בנוסחים רשמיים הוא לא שועה. "איך ייתכן שאנחנו דנים עם עיניים קשורות בכל התהליך הזה? אנחנו דורשים לקבל את כל הצעת החוק, לא לקרוא בעיתונים. כל יומיים מקבלים עוד פרק עם הבדלי גרסאות. תכבדו את מה שאתם עושים, תשבו ותכתבו חוק", זעמה ח"כ אורית פרקש הכהן בתחילת הדיון ביום רביעי. העובדה שחרף הדיונים הרבים שכבר התקיימו, טרם הונח על שולחן הוועדה נוסח אשר מציג את הרפורמה במלואה, מעלה תהיות באשר לנכונות לקיים דיונים לשם עריכת הידברות אמיתית בכנסת. זוהי תמונת מצב עגומה להידרדרות מתמשכת ורבת שנים במעמדה של הרשות המחוקקת אל מול הרשות המבצעת. עד כה, גם הערותיהם של חברי ועדה נמרצים מטעם הקואליציה לא קיבלו התייחסות מרובה. מבין שלושת הרשויות, המסקנה בשבוע הדיונים הזה הוא שדווקא הכנסת מעידה על מצב חירום דמוקרטי, והיא המוחלשת מכולן ביכולתה להשפיע. היטיב להמחיש זאת היו"ר רוטמן בעצמו כשענה לפרופסור שמעון שטרית, מומחה בעל שם עולמי שמתח ביקורת על רוחב היריעה שמתיימרת הרפורמה לכסות בזמן כה קצר: "תודה על העצה, אני אדחה אותה, אבל אשמח שתמשיך להביא לנו עצות טובות".

חשיפת שחיתויות היא לב ליבה של העיתונות החופשית, אך ריבוי הדיווחים על שחיתות שלטונית, והאופי הפשטני שלהם, עשויים להביא דווקא לשחיקת הנורמות הציבוריות

העיתונות ממלאת תפקיד חשוב בחשיפת שחיתויות. על כך יש הסכמה רחבה. במחקר שערכו צפתי וליביו בסוף שנת 2004 נמצאה הסכמה גבוהה בין עיתונאים על תפקידם החשוב בקיום נורמות של ניקיון כפיים (ממוצע 4.78 בסולם של 1 – 5). גם הציבור הרחב בישראל מסכים עם אמירה זו (ממוצע 3.76). העיתונות אינה יכולה לתבוע, להרשיע או להעניש את מי שסרחו, אך חשיפתם של מעשי שחיתות שנעשים בהיחבא היא חלק חשוב מהמלחמה בתופעה. אך האומנם חשיפת שחיתות שלטונית אכן מביאה לחברה נקיית כפיים יותר? תחקיר עיתונאי מוביל לעיתים קרובות לחקירת משטרה, להעמדה לדין ולהענשת המושחתים. אם נוסף על כך המושחתים שהודחו מתפקידם השלטוני יוחלפו באנשים מושחתים פחות, נוכל לזקוף זאת לזכות התחקיר העיתונאי. ואם ענישה על שחיתות מרתיעה מושחתים-בכוח, גם בכך העיתונות משחקת תפקיד חשוב. חשיפת השחיתות בעיתונות עשויה להפחית את השחיתות גם באמצעות השפעתה על דעת הקהל. התקשורת מסמנת את הגבולות הנורמטיביים של המותר והאסור, של הראוי והבלתי-ראוי. בתחומים רבים - כמו בסוגיית ההטרדות המיניות - שבהם מתחוללים שינויים לאורך זמן בנורמות החברתיות - התקשורת מתפקדת כברומטר נורמטיבי רגיש וזמין. כך גם בתחום השחיתות השלטונית: מינויים פוליטיים ומכרזים תפורים, שהיו נפוצים ומקובלים בעבר, נהפכו לבלתי לגיטימיים וליעד לתחקירים עיתונאיים ומשם אף לחקירות משטרה ולהעמדות לדין. לכאורה, ככל שהנורמות בתחום השחיתות - כפי שהן מוצאות ביטויין בסיקור התקשורתי - מחמירות יותר, גם הנורמות החברתיות אמורות להחמיר, אולם אין מדובר בהכרח בתהליך אוטומטי: גם אם התקשורת מחמירה יותר ומציבה רף גבוה יותר של ציפיות לניקיון כפיים, ההתיישרות הציבורית, הנורמטיבית, אינה מובטחת ובוודאי אינה מתרחשת מיד. לא אחת צובעים העיתונאים את התחקיר שלהם בצבעים דרמטיים מופרזים ומציגים אותו באור קיצוני. הצגת מעשה בעייתי, אך נפוץ, באופן מוקצן, יוצרת תחושה של מתיחת הנורמות אל סף שאינו מקובל בהכרח על הציבור ואף עשוי לעורר התנגדות. גם התמחותם של עיתונאים בחקר השחיתות עשויה להפוך אותם לרגישים יותר מהציבור הכללי לנעשה בתחום זה ולגרום להם להפסיק להסביר מה פסול בהתנהגות השלטונית שהם מדווחים עליה. עם זאת, ההתנהלות הזו עשויה לשרת את המאבק לטוהר מידות שכן היא מתקנת את הציפיות למנהל תקין. האם החשיפות התדירות והרעשניות של מקרי שחיתות אכן מועילות לעיצוב דעת הקהל בכיוון הוקעת השחיתות? כמה מאפיינים של הסיקור העיתונאי מאפשרים לנו להטיל ספק בכך ולסייג את ההנחה שהתקשורת משפיעה על הניקיון הציבורי. כפי שנמצא במחקרים קודמים, כיסוי עיתונאי מתאפיין ב"מסגור אפיזודי" ולא ב"מסגור תימאטי" (Iyengar, 1991). עיתונאים לומדים לכתוב "סיפורים" ולא ניתוחים, להתמקד במקרה אישי ולא בניתוח מעמיק ומופשט של תופעות וגורמיהן. כל בדיקה של הסיקור העיתונאי מגלה ריבוי של חשיפות מקרים של שחיתות, ומיעוט של דיון מופשט בשאלות: מהי שחיתות? היכן הגבולות בין סמכות ניהולית לבין שחיתות? האם יש לשחיתות גוונים שונים, או שמא מדובר בדיכוטומיה חדה בין מנהל תקין לבין שחיתות מוחלטת? מהי המידה הראויה של סובלנות כלפי שחיתות שחברה יכולה לגלות, בלי לסכן את החיים התקינים בה? האם יש שחיתויות שראוי להעיר עליהן בלי לדרוש עונש פורמאלי למבצעיהן? שאלות אלה ועוד אינן חלק מתחקירים עיתונאיים על שחיתות, וסביר שלו מישהו היה כולל דיון בשאלות אלה בכתבה, הטקסט היה מוצא את מקומו על רצפת חדר העריכה או תחת מקש ה-Delete במחשב. מן הראוי לקיים מחקר שיטתי על אופן הסיקור העיתונאי של שחיתות ציבורית בישראל והשפעותיו על הקהל והממשל: האם סיקור שיטתי של פרשיות שחיתות אינו יוצר ניכור, דחייה ואף רתיעה מכל הקשור בפעילות ציבורית כי "כולם מושחתים" ולכן "אין מה לעשות"? האם בגלל שסיקור השחיתות נעשה כפי שהוא נעשה, מתגברת התפיסה שהרצוי איננו בר-השגה ומתגבר כוחה של הנורמה הנהוגה? כאשר כל סוגי השחיתות נכרכים יחד תחת כותרת אחת (במערכת המשפטית יש הבחנה כזו, כמו שנעשה במשפט דרעי, בין התיק הציבורי לתיק האישי), הפער בין הרצוי למצוי מתרחב ומועצם. סיבה נוספת לשחיקה הנורמטיבית, הנגרמת דווקא בגלל סיקור תקשורתי רב, היא "עייפות הציבור". רעיון ה-Compassion Fatigue (Moeller, 1999) מתאר את העייפות שנוצרת אצל הקהל מכיסוי תכוף ורצוף של מלחמות ואסונות, עייפות שמובילה לאדישות לסבלם של האחרים בגלל חוסר היכולת האנושית לחוש רחמים לאורך זמן. כך גם סיקור רב של שחיתות עלול ליצור קהות, אדישות ואף הדחקה שמקורן בעייפות מלדון בשחיתות ומהתחושה שאין מה לעשות נגדה. לכן, חשוב מאוד לבחון כיצד נכון לסקר מקרי שחיתות כדי שלא ליצור תחושה ששחיתות היא נורמה ולא להגזים בתיאור שלה. רבות נאמר על השפעתו של סיקור ציני, שלילי וסקפטי על אמון הציבור בפוליטיקה. גם התשובות לטענות אלה ידועות ומוצדקות: התקשורת איננה קבלן משנה של הממשל ואינה צריכה להתחשב בהשלכות של סיקור טוב על אמון הציבור בו. תפקיד העיתונות לדווח ולהתריע על מחדלים ובעיות של הממשל, ותפקיד השלטון לשפר את עצמו וכך להחזיר את האמון הציבורי. אך זה איננו המצב לגבי נורמות של מנהל תקין, שכן השחיתות מטבעה נעשית בידי פרטים ואיננה נחלת השלטון בלבד. הבעיה איננה מה יחשבו הקוראים על הממשל והאם יאמינו לו, אלא איך ינהגו הם באופן פרטי בעבודתם. האם לא ייתכן שקוראים יסיקו שמכיוון שכולם מושחתים, יש מקום לסלוח למי שחוטא בשחיתות? הרי להבדיל מסוגיית האמון הפוליטי, בתחום השחיתות יש לשלטון דווקא אינטרס לשחוק את הנורמות הציבוריות, כדי לזכות בחופש פעולה יותר גדול ובפחות ביקורת. ואם אין לשלטון סיבה לפעול לשיקום הנורמות, במקרים שהעיתונות שוחקת אותן, מי ידאג לכך? ישנן כבר דוגמאות לשחיקת נורמות: שחיקה כזו עשויה להסביר את הסלחנות כלפי נאשם בשחיתות שקרוב אל הקורא בדרך כלשהי. כאשר מי שנחשד בשחיתות בא מהמחנה הפוליטי של הקורא, הוא עשוי להיתפש כחוטא פחות חמור, או כמי שראוי למחילה כי "כך עושים כולם". שחיקה נורמטיבית אחרת נמצאת אצל העיתונאים עצמם, העשויים להתעלם משחיתותו של מי שהם מזדהים עם מדיניותו או עמדותיו, זו תופעת "האתרוג". מהו המענה לסכנת השחיקה הנורמטיבית? האם יש להפסיק לפרסם תחקירי שחיתות? בוודאי שלא. האם להפחית בהם? לא. האם להיות סלחנים יותר כלפי "שחיתויות קטנות"? אף זה לא. חשיפת התנהגות לא ראויה של בעלי תפקידים בסקטור הפרטי והציבורי כאחד, היא לב ליבה של העיתונות החופשית וראוי שתעשה זאת בכל תוקף. אולם על השיח העיתונאי בנושא השחיתות להיות מורכב יותר, בעל היבטים רבים יותר, מעמיק יותר ועשיר יותר במימדיו. ראוי שגודל הכותרת וניסוחה יהיו ביחס ישר לחומרת המקרה ולחוזק הראיות. ראוי שהסיקור יהיה תימאטי יותר ואפיזודי פחות, שיבחין בין סוגים שונים של שחיתות ולא יכרוך יחד מקרים של שוחד אישי עם עידוד תרומות לא חוקיות לגופים וקמפיינים; של מינוי מקורב לא מתאים לתפקיד נחשק עם עזרה לא שוויונית לידיד בזירוז פרוצדורה בירוקרטית לגיטימית. יתרה מזאת, ראוי שסיקור השחיתות יתחקה לא רק אחר הגילויים החיצוניים של ההתנהגות המושחתת, אלא אחר מקורותיה, גורמיה ומקדמיה. סיקור כזה יהיה כלי אפקטיבי במלחמה נגד השחיתות ובמניעתה, ויהיה לעזר בבניית חברה משגשגת יותר ומושחתת פחות. ד"ר יונתן כהן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ופרופ גבי וימן הוא מרצה בחוג זה Iyengar, S. (1991). Is anyone responsible: How Television frames political issues. The University of Chicago Press: Chicago and London. Moeller, S. (1999). Compassion Fatigue: How the Media Sell Disease Famine, War, and Death. Routledge: New York. Tsfati, Y. & Livio, O. (2008). Exploring journalists perceptions of media impact. Journalism and Mass Communication Quarterly, 85(1), 131-146.

הקמפיין הארסי והתוקפני שמנהל "מעריב" בסיקור פרשת הנדל"ן של האלוף גלנט אינו עיתונות חוקרת, אלא עיתונות מגויסת המשתמשת בתחקיר לטובת הישג תדמיתי

רפי מן פתח במהלך השבוע את העיתונים ולבו נמלא שמחה: סוף-סוף העיתונות היומית חוזרת ומדגישה את היתרון היחסי שלה על אתרי האינטרנט ואפילו על הטלוויזיה: היכולת שלה להשקיע בתחקיר עמוק, מקיף ובעל אורך נשימה. הדוגמה הבולטת, מציין מן, היא התחקיר של קלמן ליבסקינד מ"מעריב" על המועמד לתפקיד הרמטכ"ל, האלוף יואב גלנט. ביום חמישי בערב הגיע גדי סוקניק לאולפן החדשות של יונית לוי בחדשות ערוץ 2 וסיפר לה על סרט שהכין לקראת תוכנית חדשה שהוא מעלה בקרוב. הסרט עוסק בחבריו של גלנט, המזועזעים מהטיפול התקשורתי שניתן לו. סוקניק הציג את השיחה שהחברים ניהלו כאירוע ספונטני שהוא, סוקניק, זכה להיות לו עד, בעוד שבפועל זה נראה כמו תגובה מתוזמרת, מאורגנת ומאוד מנוהלת. סוקניק הסביר ללוי שחבריו של גלנט מרגישים שנגד חברם מתנהל "מסע ציד". כאשר שמעתי את הביטוי הזה, "מסע ציד", יוצא מפיו של סוקניק, הרמתי גבה. "נו, באמת", אמרתי לעצמי. "טוב שהם לא מגזימים". אך האם באמת מדובר בהגזמה? מי שעוקב אחרי "מעריב" בחודשים האחרונים אינו יכול שלא להתרשם מהדרך שבה העיתון כולו ובעיקר הפרשן הבכיר שלו, בן כספית, התגייסו כדי לסכל את מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. הנה מה שמעלה חיפוש קצר של השם "קלמן ליבסקינד" באתר nrg רק בהקשר של בן כספית (יש כותבים נוספים, דוגמת עופר שלח, שמתייחסים לתחקיר שלו). "ליבסקינד פירסם את התחקיר הראשון שלו על גלנט לפני יותר משנתיים" (21.1); "כל איש ישר שיקרא את התחקירים של קלמן ליבסקינד [...] יבין תוך שניות דבר אחד ברור: יואב גלנט לא יכול להיות ראש המטה הכללי של צה"ל. נקודה" (19.1); "לא צריך להיות משפטן גדול. רק לקרוא את התחקירים של קלמן ליבסקינד, לקרוא את התחקיר של השר מיכאל איתן, להבין שוועדת טירקל ביזתה את תפקידה והביאה חרפה על עצמה ועלינו" (15.1); "במדינה מתוקנת, נציגי הפרקליטות לא היו באים להגן על יואב גלנט בבית-המשפט העליון הבוקר. הרי גם הם קראו את התחקירים של קלמן ליבסקינד" (10.1); "כולם נאלמים דום. מתקרנפים. מזהים את גלנט כרמטכ"ל הבא, מתיישרים מול השררה, מתעלמים מממצאים קשים, מזעזעים, בלתי נתפסים שהציג כאן קלמן ליבסקינד לאורך שבועות" (8.1). אלה, כאמור, הם רק האזכורים של ליבסקינד על-ידי בן כספית, ורק בשבועיים האחרונים. אפשר להריע ל"מעריב" על שהוא דואג לנקיון הכפיים של ראשי הצבא ונבחרי הציבור, על שהוא פועל "ללא מורא וללא משוא פנים" כדי לשמור על אמות המוסר של מי שאוחזים בהגה המדינה. אפשר. אבל האמת היא, כך אני סבור, הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר צינית, הרבה יותר בסיסית: זו האמת המסחרית. רפי מן נוהג לטעון כי קמפיינים פופוליסטיים הם חלק מהדי.אן.איי של הטבלואידים. ניתן למצוא קמפיינים כאלה לרוב במדינות שונות ברחבי העולם. גם בישראל ניסה "מעריב" לקדם כמה קמפיינים פופוליסטיים. זכורים לרעה קמפיין "איפה הבושה" של אמנון דנקנר ודן מרגלית, שבשיאו הדפיס "מעריב" טוקבקים שנכתבו באתר האינטרנט של העיתון, כמו גם קמפיין "די לאלימות" המטופש או הקמפיין לקידום החוק שאמור היה לבלום את "ישראל היום". בכל הקמפיינים האלה נחל "מעריב" כישלון מוחץ; הם זכו לתשומת לב רגעית והתפוגגו בתוך זמן קצר. כעת מריחים ב"מעריב" את טעמו המתוק של הניצחון. ליבסקינד, תחקירן חרוץ לכל הדעות, פירסם כבר לפני שנתיים את התחקיר שלו על אודות גלנט. הוא לא משך תשומת לב רבה, אבל כאשר גלנט הפך למועמד מרכזי למשרת הרמטכ"ל, הבינו ב"מעריב" שיש להם, אולי, כרטיס מנצח. התחקיר אוורר למעשה, פורסם מחדש, תוך שהעיתון מכה בתופי הטם-טם עד לרגע שבו בשבוע שעבר, לצד הלוגו של "מעריב", הופיע לוגו נוסף, לוגו המנצחים: "בעקבות תחקיר מעריב". תענוג. את הדיון באשר לדרך שבה "מעריב" בוחר להכות בגלנט במלים השמורות בדרך כלל לצוררים צריך לנתק מהשאלה אם גלנט ראוי למשרת הרמטכ"ל. ההתרשמות שעולה מקריאת טקסטים של כתבי צבא ופרשנים בכלי תקשורת שונים היא שגלנט הוא ככל הנראה לא האדם הכי סימפטי בעולם, בלשון המעטה. ייתכן גם שעבר על החוק, וטוב ש"מעריב" מפנה את תשומת הלב של כולנו, גם של מקבלי ההחלטות, לעובדה זו. אבל "מעריב", במרדפו אחר הישג תדמיתי, לא רק "מפנה את תשומת לבנו", אלא הופך את גלנט למאפיונר תוך שהוא דורש מכל העוסקים בפרשה להתיישר על-פי אמות המידה של ליבסקינד-את-כספית. מי שלא עושה זאת סופג מנה של בוז ולעג תוך שהוא הופך למושחת (אהוד ברק), ליצן (עו"ד דובי ויסגלס) או סתם טמבל (השופט טירקל). זו אינה עיתונות חוקרת – זו עיתונות מגויסת, המתנהגת כמו ילד מפונק וחסר סבלנות, משתמשת בתחקיר כקרדום לחפור בו, עיתונות שמנהלת קמפיין אגרסיבי, ארסי ותוקפני במטרה להשיג כמה נקודות במגרש השיווקי. היפוך היוצרות הושלם: ראש הממשלה אולי ממנה, ועדת טירקל אולי מאשרת, היועץ המשפטי לממשלה אולי מגן, אבל עד שבן כספית לא ייתן אור ירוק, עד שהמועמד לא יקבל חותמת כשרות מליבסקינד, אי-אפשר להמשיך הלאה. מי כאן הבריון? זה שלוקח קרקעות לא לו או זה שמטנף בשיטתיות את כל מי שלא מקבל את דעתו? עיתונות חוקרת נמצאת בלב העשייה העיתונאית. היא אולי ההצדקה העיקרית לקיומה בעידן של עומס בלתי נסבל של מידע. ביצוע תחקיר עיתונאי הוא עניין מורכב, מתיש ומתסכל. הוא רווי לחצים המופעלים על-ידי כל הצדדים. לכן יש לברך על ביצוע כל תחקיר. אבל כאשר התחקירן והעיתון שעומדים מאחוריו מבקשים לא רק לחקור ולהציג בפני הציבור ממצאים, אלא גם לשפוט ומיד לאחר מכן לתלות – נשאלת השאלה מדוע אנחנו זקוקים למערכת כה מסורבלת שנקראת "ממשלה" או "מערכת המשפט"; ניתן לכספית וליבסקינד לנהל את המדינה, ונגמור עניין.

הנשיא הבא יהיה מי שיכריע אם להעניק חנינה לנתניהו - או להיות נתניהו עצמו ● ייתכן שהליכוד ימסמס את המינוי - ואז נקבל את יו"ר הכנסת יריב לוין כממלא מקום הנשיא ● אם יהיו בחירות חוזרות, הנשיא או ממלא מקומו יהיה זה שמחליט מי מרכיב את הממשלה הבאה ● הפרלמנט של שקוף - טור מיוחד של עידן בנימין לקראת בחירות 2021

מינוי נשיא או נשיאה חדשים לישראל יהיה רגע רגיש מאוד בעתיד הלא רחוק שלנו. בעל או בעלת התפקיד הממלכתי יחזיקו בשתי סמכויות קריטיות בימים אלה: שאלת החנינה לבנימין נתניהו ומתן המנדט לאחד מראשי המפלגות להרכבת ממשלה. זה יכול להפוך למאבק חדש בהתדרדרות הדמוקרטיה ובשינויים החוקתיים של השנתיים האחרונות. תרחיש אחד שכבר יכול להדאיג: גם במינוי תפקיד הממלכתי המשמעותי הזה יווצר וואקום מכוון ומי שיהיה הנשיא בפועל הוא למעשה ממלא מקום. על פי חוק – יהיה זה יו"ר הכנסת המכהן, כיום יריב לוין. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 כתבנו כאן בשקוף על היום שאחרי הבחירות בו תידרש הכנסת לבחור מבקר מדינה חדש. בזמן שב"כחול לבן" חגגו על גלי אופריית 35 המנדטים בליכוד כבר נערכו ורה"מ בנימין נתניהו מצא לעצמו מבקר נוח. כזה שלא מאמין בביקורת בזמן אמת ומרכך ביקורת. בכחול לבן התארגנו באופן מגושם למדי רק סמוך למועד ההצבעה מה שהביא למפלה צורמת בה חלק מחברי האופוזיציה (ויש לנו חשד סביר להניח שדווקא מהרשימה המשותפת) תמכו במועמדו של נתניהו – מתניהו אנגלמן. בנוסף, רק לפני חודש העלנו ב"שקוף" את הסוגיה שלא דיברו עליה עד לאחרונה – האם גנץ יכול להמשיך לכהן כרה"מ חליפי במידה ולא יבחר לכנסת. הנושא כיום נמצא בכותרות ואולי חלק מהקמפיין של גנץ. בכל מקרה אנחנו מאמינים שזה רק השקט שלפני הכאוס. כנראה רק כשידע נתניהו מה גורלו של גנץ בכנסת הבאה נדע אנחנו מה הוא חושב על כך. לפני הבחירות: מה ירון זליכה רוצה שתשכחו?המידע האישי שלכם הפך לכלי תעמולה – ויש מה לעשות עם זהאיך תדעו לבחור במנהיגים שישמרו על החירות שלכם? התרחיש הזה שבו נתניהו הוא השחקן היחידי במגרש בהצבעה חשאית קריטית, עשוי להתגשם גם הפעם בבחירות לנשיא המדינה. זה יקרה בחמישה ביולי השנה, שלושה חודשים וחצי אחרי הבחירות יסיים ראובן ריבלין את תפקידו. לפי החוק, את הבחירות לתפקיד יש לקיים לכל המאוחר ברביעי ביוני. את ההודעה על תאריך הישיבה יש למסור לחברי הכנסת בכתב שלושה שבועות לפני – סמנו לעצמכם ביומן – ב-13 במאי. המועד עשוי להימצא עדיין בתוך הרכבת הממשלה (אם בכלל תוקם) – תהליך שהוא עצמו יכול להימרח שלושה חודשים וחצי. וכך, בזמן המאבק הפוליטי על הרכבת הממשלה, יתקיים גם המאבק על תפקיד נשיא המדינה. מדובר באדם שיקבע על מי תוטל הרכבת הממשלה בכנסת הבאה – הכנסת ה-25 – שבמקרה של בחירות חוזרות יכולה להגיע מוקדם מהמצופה. מדובר גם באדם שיכול להעניק לנתניהו חנינה. למעשה, ייתכן שהאדם הזה שמדובר בו, הנשיא הבא, יהיה אפילו נתניהו עצמו. ואם לא, הוא עשוי למסמס כליל את הליך מינוי הנשיא, מה שיעמיד את יו"ר הכנסת הנוכחי יריב לוין כממלא מקום עד שיבחר נשיא חדש. כי כפי שלמדנו בשנתיים האחרונות – אם יש הזדמנות ליצור משבר חוקתי נתניהו לא יפספס אותו. בראשון – נבחרת נשיאת מדינה חדשה שמאמינה כי לא נכון שהמדינה תנהל משפט כנגד רה"מ מכהן ותנסה להעניק לו חנינה כדי למנוע את העמדתו לדין לטובת מדינת ישראל. כך קרה גם בפרשת קו 300 מ-1984, שבה נשיא המדינה חיים הרצוג העניק חנינה לחוקרי השב"כ טרם העמדתם לדין. כמו שקרה אז, סביר שגם בתרחיש כזה שתוגש עתירה לבג"ץ, שייאלץ בתורו להכריע אם החנינה הזו אפשרית. השני הוא שנתניהו עצמו נבחר לנשיא המדינה. הוא מקבל בית שרד ופטור מתשלום מס ויריביו הפוליטיים זוכים להסיר אותו מכסא רה"מ. זה תרחיש אופטימלי עבורו אם לא יצליח להרכיב ממשלה. אבל הדובדבן הוא דחיית המשפט: לפי חוק יסוד נשיא המדינה זימון נשיא לעדות הוא בעייתי. לפחות שני סעיפים בחוק מצביעים על כך: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי (סעיף 14)" וגם "נדרש נשיא המדינה למסור עדות, תיגבה העדות במקום ובמועד שייקבעו על דעת נשיא המדינה" (סעיף 15). כנראה שגם פה יידרש בג"ץ להכריע בסוגיה ולדון בשאלה האם הכנסת יכולה לבחור אדם שעומד למשפט פלילי לתפקיד נשיא המדינה. אם ההיסטוריה של השנתיים האחרונות מלמדת אותנו משהו, זה שאם עשוי להיגרם משבר חוקתי בנקודה מסוימת – הוא יקרה. כך קרה כשיולי אדלשטיין סירב לכנס את מליאת הכנסת כדי להחליפו בתפקיד יו"ר הכנסת, בניגוד לחוק. וכך קרה שבמשך תקופה ארוכה לא מונתה יועצת משפטית חדשה לכנסת. כך קרה שרה"מ סירב להעביר תקציב מדינה כדי לאפשר לעצמו עוד בחירות. וכך קרה גם כשרה"מ הבטיח לחתום על הסדר ניגוד עניינים בעקבות משפטו ומסרב לעשות זאת. לכן, במציאות הנוכחית, אין סיבה שאם אפשר לשבש משהו בבחירת נשיא מדינה חדש – זה לא יקרה. אין סיבה אם היה לנו מ"מ פרקליט מדינה, מ"מ מפכ"ל ומ"מ חשב כללי, לא יהיה לנו ממלא מקום נשיא. האדם הזה יהיה יו"ר הכנסת. בחוק יסוד נשיא המדינה יו"ר הכנסת אמור להתייעץ עם סגניו לקביעת מועד ההצבעה. אך מה יעשה אם אין לו סגנים, כפי שקורה לאחר הבחירות? זה למעשה בדיוק הוואקום שיצר אדלשטיין כשהתפטר ועוד לא מונה לו סגן. בג"ץ נדרש למנות את עמיר פרץ, כוותיק חברי הכנסת, לנהל את הישיבה בה נבחר גנץ ליו"ר הכנסת. לוין יוכל לטעון ש"יש בעיה" בקביעת המועד עד שיבחרו סגנים ואולי אפילו יו"ר חדש וקבוע. אם נתניהו יקבל ראשון את תפקיד הרכבת הממשלה – הוא יקבל למפלגתו גם את תפקיד יו"ר הוועדה המסדרת. זו בתורה, יכולה למרוח את הליך מינוי הסגנים. אם בסופו של יום לא ימונה נשיא חדש בזמן, מי שימלא את מקומו לפי החוק הוא יו"ר הכנסת – כיום ח"כ יריב לוין. "נתפנה מקומו של נשיא המדינה וכל עוד יושב ראש הכנסת כנשיא המדינה בפועל. נשיא המדינה החדש לא התחיל לכהן, יכהן יושב ראש הכנסת כנשיא המדינה בפועל". על כל פנים, הנשיא או הנשיאה, תהיה מי שתהיה, היא שתטיל את הרכבת הממשלה בכנסת ה-25 על חבר כנסת שהסכים לכך. זה יקרה בכל זמן, בין אם בעוד חצי שנה או בעוד 4 שנים.

מלווה בהצהרות יומרניות, מציגה קשת את מקו, הגרסה האינטרנטית לדפי הפרסומות המבריקים שנושרים מהעיתון. בתפריט: חדשות מאתמול, כתבות מבושלות והמלצות מטוגנות

אחרי דחיות אין קץ ואינספור ספינים ושמועות, עלה לרשת האתר מקו מבית קשת, זכיינית ערוץ 2. דרך טובה להבין מה טיבו של האתר היא לקרוא מה יש למקימיו לומר עליו. וכך נכתב בפתח עמוד "אודות" של האתר: ובכן, יום ראשון השבוע היה יום דרמטי בגזרה הפוליטית. יו"ר קדימה, ציפי לבני, נכשלה במו"מ להקמת הממשלה והודיעה לנשיא פרס כי הגיע זמן בחירות. ומה קורה במקו(רה)? בידיעה הראשית, זו שמוגדלת באמצעות אפקט גרפי נאה בפתח העמוד, נכתב: "מאמץ אחרון: לבני דחתה את בואה לבית הנשיא. יו"ר קדימה תיפגש עם פרס רק ב-17:30, בעקבות בקשת דליה איציק לעשות עוד ניסיון להרכיב קואליציה יציבה". מי שהקליק על הכתבה הגיע לטקסט שהועלה לאתר בשעה 11:41 בבוקר (שעליו חתום גלעד שלמור מחדשות 2), הכולל קטע וידיאו ובו לבני מספקת הצהרה סתמית שאורכה כתשע שניות, פי שלושה בערך מהפרסומת שמופיעה אחריה. זו לא הבעיה. הבעיה היא שהידיעה הזו עיטרה את חזית האתר גם בשעה 18:00, ובשעה 19:00, ב-20:00 ואפילו ב-22:30, אז התייאשתי. כן, שעות ארוכות אחרי שלבני יצאה מפרס וישי סיים להריץ את הספין, שעות אחרי שנודע על תקיפה אמריקאית בסוריה, נצח במונחי האקטואליה התזזיתיים המקובלים בישראל, במקו עדיין התפארו בידיעת בוקר. ynet, "הארץ", nrg ושאר אתרי החדשות יכולים להיות רגועים; מקו הוא הרבה דברים, אבל אתר המתמחה בחדשות מעודכנות הוא לא. אז מה הוא כן? ניעזר במקו כדי לפצח את התעלומה: את עניין העדכון הדינמי כבר סגרנו, ואם מקו שם לעצמו למטרה להפוך כל גלישה לחוויה מהנה, מוטב שיפנה את הגולשים לאתרים מהירים יותר; זמני הטעינה של העמודים במקו מזכירים את האינטרנט של לפני עשר שנים. קשה להאמין שמישהו נהנה מזה. אז מה יש באתר בכל זאת? במקו מסבירים שניתן למצוא אצלם "עשרות סדנאות מעשיות בכל תחומי החיים, שנועדו להוות עבורכם כלי שימושי ונגיש". לטענת האתר, "הסדנאות מועברות על-ידי מומחים ומדריכים מהשורה הראשונה". ובכלל, מסבירים במקו, "מאחורי האתר עומדת מערכת גדולה הכוללת עשרות אנשי תוכן, עורכים וכתבים בכירים ומנוסים, כולם נושמים וחיים את התכנים שהם מסקרים ומחויבים לתוכן איכותי, אובייקטיבי ויצירתי". איך לומר בעדינות, כשמשוטטים במקו לומדים שאובייקטיבי הוא עניין מאוד סובייקטיבי. האתר מלא כרימון בתוכן שיווקי, תוכן שעל פניו נראה שמישהו שילם עליו, ואם לא, הוא קיבל אחלה פרסומת בחינם. כך לדוגמה עידו רוזנבלום מופיע בראש עמוד הבית עם הפניה ל"בית-הספר לפוקר של עידו רוזנבלום", ומהשיעור הראשון בבית-הספר עולה כי התוכן האיכותי והיצירתי ניתן בחסות חברה לאביזרי קזינו. רעיון ה"בית-ספר" חוזר על עצמו גם בערוץ האוכל, שבו יש "בית-ספר לבישול", וכתבותיו, כמו זו המסבירה איך להשתמש במכשיר פסטה ביתי, מוצגות באדיבות חברה המתמחה בהעברת סדנאות בישול ואף מוכרת ציוד מטבח. כמה נוח. ערוץ הנשים הוא כר פורה לתוכן שיווקי מכל הסוגים והמינים. כך לדוגמה נבדק שירות של מכון קוסמטיקה של אחת, מימי לוזון, ובתחתית הכתבה הפניה מלאה הכוללת כתובת, טלפון, מחירים או במלים אחרות, "דפי זהב" למתקדמים. בקטיגוריית ה"חתונות" שמופיעה בערוץ הנשים (כיוון שרק נשים מתחתנות; גברים משחקים פוקר) מופיעה "כתבה" העוסקת בהכנות לחתונה ובכאב הראש הכרוך בארגון. יש מזל שהתוכן האובייקטיבי והמקצועי של מקו בא לעזרה, שכן: וכך זה נמשך עוד ועוד. בערוץ "חופש" אפשר לצפות בכתבה המסבירה "איך אורזים מזוודה לחו"ל", שהטיפים ("כדאי לנעול את המזוודה") בתוכה הם פרי עטו של סמנכ"ל השיווק של חברה המוכרת מזוודות. בערוץ "בית ומשפחה" ניתן לקרוא בקטיגוריית "פעוטות" כתבה על רכישת נעליים שנכתבה על-ידי כתבים מפורטל להורים. עצות באשר לדרך שבה צריך לבקש העלאה מהבוס נכתבו על-ידי יגאל רווה, מנכ"ל חברה לקוצינג, והרשימה עוד ארוכה ומתישה. יש להדגיש: שיתופי פעולה בין פורטל לספקי תוכן הם עניין שבשגרה, ואין בהם כל רע. אתר MSN ישראל עשה קריירה (כושלת, ועדיין קריירה) משיתופי פעולה שכאלה. אבל נראה שבמקו החליטו לקחת את "שיתופי הפעולה" צעד אחד קדימה, עד שלא ברור אם מדובר בתוכן או בפרסומת אחת גדולה. האם סקירה של מצלמת פוגי מומנה על-ידי החברה או לא? האם הידיעה על האלבום החדש של ריטה מומנה על-ידי חברת התקליטים או לא? איך אפשר לדעת? אמנם האתר מבוסס על יופי של מודל עסקי, אבל כמה זמן יעבור עד שהגולשים יקלטו שהם גולשים בברושור? נראה שלקראת סוף הסיבוב באתר נפתרת התעלומה: מקו הוא אתר לייף-סטייל פרסומי, מהסוג שמצורף אחת לכמה חודשים לעיתונים. כיאה לאתר לייף-סטייל, הוא מעוצב בקפידה ובטוב טעם. הוא מציג כתבות ממומנות לרוב, כמה קישורי וידיאו לתוכני הזכיינית קשת, ומקנח בידיעות חדשותיות בלתי מעודכנות. היה שווה לחכות.

מומחים לבריאות הנפש מתייחסים לחשיפה הבלתי פוסקת למוראות המלחמה עם כל הצצה בטלוויזיה או במסך הטלפון • יש מי שהיצמדות למסך מחזקת אותם, אחרים זקוקים לאישור כדי שיוכלו להתנתק מהחוויה הפוגענית • את הילדים בכל מקרה כדאי להרחיק, וצפייה בסרטוני הזוועה אינה מומלצת לאף אחד

אם יש דבר שנתוני ועדת המדרוג מימי מלחמת סוכות מלמדים, פרט לשליטה הכמעט מוחלטת של ערוץ 12 בזירה החדשותית, הוא שאזרחי ישראל נצמדים למשדרי החדשות באחוזים גבוהים במיוחד ביחס לימי שגרה. אלא שלצד התועלת שבהתעדכנות והרגשת הביחד, התכנים המשודרים מהמסך עלולים לגרום גם נזק. מחקרים רבים מצאו קשר בין צפייה בחדשות לבין עלייה בתחלואה הנפשית, וזרם הסרטונים הגרפיים ומעוררי הפלצות שמסתובבים ברשתות החברתיות ודאי מזיק ומערער. השילוב הזה צריך לעורר בנו מחשבה ודאגה לשמירה על נפשנו, ולא רק על גופנו. בעוד בשנים האחרונות התמודדנו עם תקופות של כמה ימי התרחשויות ביטחוניות אינטנסיביות, עכשיו אנחנו כבר באירוע אחר. מומחים לבריאות הנפש ששוחחו עם "העין השביעית" מצביעים על ההשפעה שנגרמת מחשיפה מתמשכת לדיווחים הבלתי פוסקים, ומציעים דרכי התמודדות. "אנחנו נדרשים פה לתקופה ארוכה, זה מרתון ולא ספרינט, שבה נצטרך לשמור על עצמנו כדי שנוכל להיות כמה שיותר בטוב בתוך הנסיבות האלה", אומרת הפסיכולוגית החינוכית דוקטור קרני גיגי, מפורום הארגונים של הפסיכולוגיה הציבורית, "ולשמור על עצמנו זה משהו אקטיבי, זה לא רק ללכת לממ"ד, זה לשמור על הנפש מכל מיני דברים שעושים לה לא טוב". לדברי גיגי, "מה שמאפיין את המערכה הזאת זה שאנחנו הולכים לקבל עוד המון סרטונים, זה מין טרור מסוג חדש. זה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית. מצד אחד יש לנו משיכה לראות את זה מסקרנות או תחושת שליטה מזויפת. אבל למעשה זה כמו לשתות רעל, אנחנו מרעילים את הנפש שלנו". פרט לסקרנות, סיבה נוספת שבגללה אנחנו צופים בסרטונים הללו היא אשמת ניצולים. "אנשים עברו את התופת הזאת, ואני פריבילגית שיש לי זכות לא לראות את זה? לא, אני חייבת", מסבירה גיגי, "אבל צריך לזכור שגם אדם שעבר אירוע ושרד אותו – זה עבר. כשאנחנו רואים סרטונים אנחנו שומרים את עצמנו בתוך אירוע טראומטי. נוכח אשמת הניצולים, המשימה היא להבין שמה שאנחנו צריכים לעשות זה לשמור על עצמנו ועל האנשים הקרובים לנו". גיגי מבחינה בין צפייה בתכנים חדשותיים לבין צפייה בסרטונים לא מצונזרים, כמו אלה שזורמים ברשתות החברתיות, שהיא לדבריה הרסנית במיוחד. "לגבי הסרטונים – ברור שלא צריך לראות אותם, זה פשוט רעל", היא אומרת, "צריך לזכור שאנשים לא רואים סרטון אחד אלא זו כמות עצומה של ויזואליה גרפית שברור שגורמת לטראומה משנית". אבל, היא מוסיפה, גם צריכה מוגברת של תכנים חדשותיים, גם כאלה שעברו עריכה, גורמת לנזק. "יש מחקרים על אנשים שצרכו חדשות אחרי אסון התאומים. ומצאו קשר בין זמן צפייה בטלוויזיה לתחלואה נפשית. כי לראות חדשות כל היום זה מכניס את הגוף והנפש לסטרס. המוח שלנו קורא את המידע הזה, והכל בתוך רקע כללי סוער ומעורר חרדה, אז גם ככה המוח דרוך ויש אנשים שמרגישים את זה גופנית". המומחים מסכימים כי הנזק הרב ביותר נגרם מצריכת תכנים באופן שמערב כמה שיותר חושים – צפייה, האזנה וקריאה יחד. אך לדברי ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בער"ן, גם קריאה בלבד, אפילו של הודעת טקסט או של תיאור קשה מדי, עלולים להזיק: "גם פוסט שמתאר בדיוק מה היה או תיאור של מראות וריחות, זה מיד מחיה את הפחדים. זה הפחד הכי גדול שלנו שמתממש פה. ואנחנו חשופים אליו בצורה שהיא לא שומרת עלינו". דניאלס מתארת את הנזק שהיא כבר מרגישה בשטח. "הרבה מהפניות אלינו מגיעות בנושא הזה, של אנשים שלא מסוגלים להתנתק", היא מספרת, "אישה שסיפרה למשל: אני והבת שלי יושבות במיטה ובוכות מול המראות, או אני לא מצליח לישון בלילה כי אני כל הזמן בלופ של תיאור של מישהו או סרטון". "הרבה פעמים הפונים זוכים לרגיעה כשהם מקבלים מאיתנו לגיטימציה לא לצפות", ממשיכה דניאלס, "כי לפעמים הם מרגישים שאם הם לא יצפו אז הם לא מעורבים, או שמי שהם שיתלוננו כשיש אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. ולכן צריך להסביר להם שיש להם לגיטימציה. אנחנו מתקפים את הרגשות שלהם ואת המחשבות, כדי להעביר את המסר שמעגלי הפגיעה הם רחבים". ומנגד, יש גם עמדות שונות ביחס לצפייה בחדשות. לדברי דוקטור רובי רוגל, סמנכ"ל מרכז משאבים ומנהל תחום החוסן, "יש אנשים שישיבה מול החדשות זה מה שיעזור להם. כאנשי מקצוע אנחנו אומרים שזה לא טוב אבל גם הם צריכים לקבל לגיטימציה להתמודדות שלהם". בהקשר הזה מספרת גיגי על מקרה שחוותה: "באחד הסבבים הקודמים הייתי באוטו עם הילדים, שני מתבגרים וילד צעיר, כשנשמעה אזעקה. עצרתי את האוטו, ונכנסנו למקלט של בניין והתחילו להגיע כל מיני אנשים מהבניין. היה מטח רציני ולא ממש היה מקלט מוגן והיו פיצוצים אדירים. הבת שלי הייתה על סף התקף חרדה, והיה שם אדם שעמד לידנו וכל מה שהוא עשה זה להקריא – פגיעה ישירה בראשון לציון וכו. וראיתי איך זה מרגיע אותו. אבל ראיתי גם מה קורה לבת שלי כשהוא עושה את זה. "בשורה התחתונה – כשאני אומרת לשמור על עצמנו זה אינדיבידואלי. כל אדם צריך למצוא את מה ששומר עליו. ואם יש משהו שנותן תחושה של שליטה, אם יש משהו שעובד למישהו, אז זה עובד. יש לנו המלצות גורפות שמבוססות על מחקר, אבל אם מישהו מרגיש שבלי זה הוא מרגיש חסר שקט ומנוחה אז זהו זה". כל זה ביחס לחדשות, היא מדגישה שוב – הסרטונים הם עולם אחר. "בניגוד לחדשות ששם יש שליטה על המראות, את הסרטונים אתה פותח ולא יודע מה תראה", היא אומרת. "אתה גם לא יודע מה יהיה הטריגר אצלך. יש לאנשים איזה סרטון אחד שלא יצא להם מהראש. ואתה לא יודע מה זה יהיה לפני שתראה את זה. התקשורת לא מראה את הסרטונים האלה". "אני כן רוצה שיעבור המסר להורים שחדשות זה מה שמרגיע אותם – שהם לא יכולים להרשות לעצמם להיות עם טלוויזיה פתוחה כל היום כשהילדים שלהם שם", היא מוסיפה "כי להם זה בוודאות לא עושה טוב, בטח בלי תיווך ודיבור וסדר במידע. אז אם אתה הורה שמכור לחדשות – אתה צריך למצוא לעצמך דרכים אחרות". מה ניתן לעשות כדי לשמור על הנפש מפני פגיעה קשה במיוחד? ראשית, אומרת דניאלס, יש להיות מודעים לכך שחשיפה לתכנים עלולה לגרום לנזק. דרך נוספת היא פשוטה וטכנית בעיקרה – להיעזר באמצעים טכנולוגיים, למשל ביטול ההורדה האוטומטית של הסרטונים. "גם אנשים מודעים מקבלים דברים שהם לא רוצים. אנחנו רואים בעל כורחנו". "דבר נוסף הוא להיות במודעות לעצמנו, למה מגביר את החרדה ומה מפחית אותה. כי על מה שקורה בחוץ אנחנו לא יכולים לשלוט, אבל אנחנו יכולים לבחור מה נכנס למרחב הנפשי שלנו". לדבריה, כפי שאנחנו מנסים להקפיד על שעות השינה שלנו ועל אוכל מזין או פעילות גופנית, כך אנחנו צריכים להקפיד על המראות שאנחנו צורכים. גם גיגי מסכימה שהדבר הראשון הוא החלטה ומודעות של כל אדם. "דרך התמודדות אחת היא להחליט שאני צופה מספר מוגדר של פעמים ביום בחדשות, לזמן מוגדר, ועדיף לקרוא או לשמוע ולא לראות", היא אומרת. "אפשר למחוק את האפליקציות לכמה שעות, תמיד אפשר להחזיר. אני עם הילדים שלי אומרת – בואו נעשה תרגיל שמוחקים את הטיקטוק לשעה. כשאנחנו מוחקים מהטלפון, זה דורש פעולה יותר מורכבת לחזור לזה וזה מאפשר מרווחי זמן נקיים". דרך חשובה נוספת בעיני גיגי היא פעילות אלטרנטיבית לצפייה בחדשות. "הרבה אנשים נמצאים בחוסר מעש בימים האלה, אז צריך למצוא פעילות אלטרנטיבית. זה לא חוכמה להגיד מה לא, צריך גם למצוא מה כן. זה לא חייב להיות דבר גדול, זה יכול להיות לבדוק מה שלום השכנים או להרים טלפון לסבתא, כדי להיות מסוגלים להיכנס ולצאת מצריכת החדשות". דניאלס מבקשת לסיים את השיחה בנימה אופטימית: "התקווה מתה אחרונה והיא בונה חוסן. חשוב שנדגיש את זה בדיבור פנימי מיטיב לעצמנו וגם לילדים – כל יום שעובר אנחנו נהיה במקום טוב יותר ונתמודד ונתגבר ביחד. למרות מה שזועקים בעיתונים – אנחנו לא מדינה בפוסט טראומה. אנחנו עדיין בתגובת דחק חריפה, שהיא צפויה וטבעית ובעזרת המשאבים הפנימיים שלנו ותמיכה חיצונית נוכל להתמודד. ומי שזקוק לטיפול מקצועי צריך לא להסס לפנות".

"התיקונים" 69: ב"ידיעות אחרונות" מתקתקים, ב-ynet מקצחים, בגלי-צה"ל בונים את בית-המקדש השלישי ועוד חזונות אחרית הימים בתקשורת העברית

אין לי שאון שעון יד שנעצר ברגע ההתפוצצות הוא אחד הסמלים החזותיים הזכורים מפצצת האטום שארה"ב הטילה על הירושימה. צלמי עיתונות מתכתבים עם הסמל הזה כשהם מצלמים שעונים בזירות אסון. כך עשה ערן יופי כהן, שתיעד שעון יד ששרד את השריפה בכרמל ואפילו "ממשיך לתקתק אחרי האסון" ("ידיעות אחרונות", 8.12.10). רק בעיה אחת יש עם האייטם הזה: שעונים דיגיטליים לא מתקתקים. נאצי. אילוסטרציה "מבוקש בעוון מותם של 430,000 יהודים. חמק מהצדק במשך 67 שנים. מת אדם חופשי", קראה כותרת השער הדרמטית של העיתון הבריטי "אינדיפנדנט" (23.11.10) לכתבה על סמואל קונץ, שמת לפני שעמד למשפט בחשד לרצח יהודים במחנה המוות הנאצי בלזץ. את הכותרת הדרמטית, לבן על גבי שחור, ליוותה תמונה דרמטית לא פחות, גם היא בשחור-לבן, של איש עם מבט מקפיא, לראשו כומתה והצללה על מחצית פניו. האיש הוא ליובומיר יורקוביץ, שחקן קרואטי, והתמונה היא עיבוד של פריים מהסרט הקרואטי "החיים והמתים", העוסק במלחמת בוסניה. על הכומתה אפשר לראות את האות U, סמלה של התנועה הפשיסטית הקרואטית יוסטשה. ב"אינדיפנדנט" טענו שבדקו אתרים אקדמיים לפני שבחרו את התמונה, אולם מבדיקה של ה"גרדיאן" עלה שבחיפוש Samuel Kunz בגוגל, אחת התמונות המתקבלות היא זו של יורקוביץ, עם הכיתוב (השגוי) "Samuel Kunz as a Nazi guard". השחקן, דיווחו ב"גרדיאן", נעלב מהטעות, ואיש חברת ההפקה מסר כי הם בוחנים צעדים משפטיים. שוב: קצח בקלנסאווה ב-ynet מדווחים על מקרה קצח בקלנסאווה (30.9.10). קלנסאווה היא עיר למודת מקרי קצח, כפי שדווח ב-ynet בפעם הקודמת, לפני שנה ("התיקונים", 10.9.09). שר המשקאות מישהו ב-ynet שתה יותר מדי (14.6.10) והמציא קוקטייל חדש, "ג’.ר.ר. טולקין". אחרי מות תיאודור סורנסן (Sorensen) חזה שההספדים עליו יישאו את הכותרת "Theodore Sorenson, Kennedy Speechwriter", עם איות שגוי של שם משפחתו ותמצות עלילות חייו לתואר "כותב הנאומים של [נשיא ארה"ב] גון קנדי". הוא צדק: זו היתה, בשינוי קל מאוד, כותרת ההספד עליו ב"וושינגטון פוסט", כולל האיות השגוי. התחזית שלו פורסמה בהספד עליו ב"ניו-יורק טיימס", עיתון ששגה באיות שמו 135 פעמים במהלך חייו, ואיית אותו נכון עם מותו. שופט עליון שניהם נבנו בירושלים, שניהם סמלי שלטון ושניהם מורמים מעם, אבל בית-המשפט אינו בית-המקדש (אתר גלי-צה"ל, 7.12.10). עירוב מדיות "[ניקסון היה] אנטישמי, גזען ואיש מדון. וכל זה מופיע שחור על גבי לבן על גבי הקלטות מאותם ימים". יעקב אילון (חדשות 10, 12.12.10) משתמש במטפורה אנכרוניסטית. ynet, תתביישו! מגיב אחד כעס כל-כך על ynet, שלא הבחין שהוא בכלל ב-nrg. בו ייפול בור, אם אתה חופר אותו 40 קומות לעומק, קודם אתה בונה אותו 80 קומות לגובה (וואלה, 22.11.10). כיתוב, תמונה פרשת בר-לב החדשה. איך הסתנן ניצב אורי בר-לב לכתבה על מסתננים? (אתר "הארץ", 28.11.10). אח שלו סלב. בכתבה על תלמידי הרב יצחק שפירא ("הארץ" ואתר "הארץ", 5.11.10) פורסמה תמונה של אחיו, הרב יהושע שפירא. "יש לכם טעות בתמונה, אבל מה זה משנה. מבחינת הארץ כולם דוסים", כתב אחד המגיבים. הכיתובים נכונים, אבל מוצמדים לתמונות הלא נכונות (אתר "הארץ", 7.12.10). באמת שלא התכוונתי! לקרוא את העיתון הדיגיטלי של "מעריב" ללא חיבור לאינטרנט זה "גלישה לא מקוונת". ולגלוש ל"מעריב" ולהגיע בטעות ל"ישראל היום"? "גלישה לא מכוונת". אצלנו יש מקום גם לספינות משט חניון זועבי נפתח לכל סוגי כלי הרכב (ynet, 15.11.10). דרקולה לא קיבל אשרת כניסה נוזל הדם של החברה הישראלית לא ישמש להפקת תרופות! (אתר "הארץ", 9.11.10). No Logo לידיעת אתר "גלובס" – זה הלוגו של "מעריב": זה הלוגו של nrgמעריב: וזה הלוגו של nrgמעריב שקצצתם ממנו את המלה "nrg" ופירסמתם אותו כאילו הוא הלוגו של "מעריב": "ישראל היום" (16.11.10) ו-ynet (ה-18.11.10), הגיע הזמן לרענן את מאגר הלוגואים שלכם: גימייל יצא משלב הבטא כבר ביולי 2009. מנהל, הזהרת את עובדיך מסיכוני השריפה במגדל שלום? (ynet, 17.11.10). כתבה על פסילת קמפיין שקרא להפחית בקניות ברשתות השיווק (ynet, 9.12.10) היא מקום מעולה לבאנר שקורא לקנות באחת מרשתות השיווק. מדוע אנשים לובשים חלוקי מעבדה? כי זה נראה משכנע בפרסומות (אתר גרףגאם, 30.8.10). בטור הקודם ("התיקונים" 68, 11.11.10) סיפרנו שעורך "מעריב", יואב צור, כתב בפרופיל הפייסבוק שלו כי הוא "משתדל לערוך את מעריב כעיתון". אחרי הפרסום עידכן צור את התיאור. רק עידכן, והוחלף באבי משולם. נמרוד אבישר מלשין על שגיאה בסקירת העיתונות ("העין השביעית", 7.12.10): "אאוץ, @the7i, שלושה כותרות?! הכאבתם לי בעין, אותכם לתיקונים". התיקונים הגיעו מאבי בליזובסקי, אבישי עברי ב"לאטמה", אור פרנס בבלוג "שבבים", אורית ח., אורן פרסיקו, אסף שניידר בטוויטר, האתר "כיפה", דנה קול, דפנה טלמון, יועד שוורץ, מתניה מוזס, נמרוד אבישר בטוויטר, עופר לנדא בפייסבוק, עופר קינן, קרייג סילברמן בבלוג התיקונים "Regret the Error", שוקי בלאס ב"לאטמה", שחר גולן בטוויטר, שי אלקין בטוויטר ושי פרנס. אייקונים: פרויקט PICOL, רשיון cc-by-sa; צילום שעון הירושימה: Takasunrise0921, רשיון cc-by-sa נתקלתם בטעויות מעניינות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

החלו סיכומי המו"מ הקואליציוני | "ישראל היום" מדווח על מהלך נטול יוזם | אופיר אקוניס עתיד להתמנות לאחראי על רשות השידור

לא הרבה השתנה במשא-ומתן הקואליציוני במהלך השעות שחלפו מאז שעיתוני אתמול ראו אור ועד שהעיתונים שהופצו הבוקר ירדו לדפוס. לפיד עדיין עתיד להיות שר האוצר, מחלוקת עדיין נסבה סביב מינויו של שר החינוך, בנימין נתניהו ימשיך לכהן בתפקיד ראש ממשלת ישראל. "מו"מ לילי במאמץ להגיע להסכם", נכתב בראש שער "ידיעות אחרונות", תוך הפניית הקורא לקבלת עדכונים באתר ynet (שם מדווח כי המו"מ יימשך היום בצהריים). לפי הכותרת הראשית של "הארץ", המחלוקות האחרונות בין הצדדים נוגעות לגודלה של הממשלה ולתיק החינוך. בכותרת הראשית של "ישראל היום" מדווח כי בטרם הסכמה יש לפתור את "סוגיות הגיוס והתיקים". לפי הכותרת הראשית של "מעריב", יש כבר הסכמה על "מתווה השוויון בנטל". בשלוש מלים: "סנקציות חריפות למשתמטים". הממשלה אמנם טרם הושבעה, אך עם השיבוץ המסתמן בתיקים ניתן האות לסיכומים הראשונים של המשא-ומתן הקואליציוני. עורך "הארץ" אלוף בן מציג את נתניהו כאשף פוליטי שהיתל בשותפיו הזוטרים. "כשנגמרו הספינים, הקוביות הסתדרו לטובת נתניהו", כותב בן. "מדיניות החוץ והביטחון תישאר בידי הליכוד-ביתנו, לפיד נבעט לתיק האוצר, והבית-היהודי יהיה שותף משני". הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, מתמקד בבעיות שיעמדו בפני נתניהו בבואו לספק את תאוות השררה של בכירי הליכוד. "אם נתניהו יצליח לצאת מהפלונטר הפנים-מפלגתי בשלום, הוא יהיה ראוי לפרס נובל בהנדוס או לפרס אוסקר על פעלולים מיוחדים", כותב ורטר. "סיכוייו להיחלץ בשלום מהתסבוכת שנוצרה עקב אובדן המנדטים בבחירות הם קלושים. היום יהיה יום לא קל. מחר, כשהנפגעים, הממורמרים, המתוסכלים והנשבעים לנקום יתפזרו לכל עבר, יהיה לו הרבה יותר קשה". פרשן "מעריב" ואוהדו של נתניהו, אמנון לורד, אופטימי. "ביבי, כהרגלו, משיג בכשלונותיו תוצאות טובות יותר ממה שאחרים משיגים בהצלחותיהם", הוא כותב במאמר המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. "לממשלת נתניהו הבאה יש סיכוי להיות טובה יותר מזו היוצאת", מעריך לורד. בעיתון הבית של נתניהו, "ישראל היום", משער הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד כי חילוקי הדעות שעוד נותרו בין הליכוד-ביתנו ליש-עתיד מקורם במשבר שיזמה יש-עתיד כדי "להשיג עוד קצת הטבות ולסחוט עוד מעט תפקידים ותופינים". ב"ידיעות אחרונות" אין מאמר פרשנות על המשא-ומתן הקואליציוני. הכותרת הראשית ומאמר הפרשנות הראשי, מאת נחום ברנע, מוקדשים להחלטת נתניהו להחליף את יו"ר הכנסת רובי ריבלין בחבר-כנסת אחר. "ההדחה", נכתב בכותרת בת המלה האחת בלב שער "ידיעות אחרונות". "כך ייעשה לאיש שנתניהו לא רוצה בו עוד", נכתב בכותרת המשנה. "רה"מ סירב לתמוך ברובי ריבלין לכהונה שלישית כיו"ר הכנסת, התחמק מפגישה עימו והסתפק בשיחת טלפון קשה". תמצית המאמר של ברנע מקבלת את הכותרת "החטא ועונשו". העונש ברור: הדחה מהתפקיד. אולם מהו החטא של ריבלין? לפי ברנע, יו"ר הכנסת חטא בכך ש"גרם לאנשים לאהוב אותו". כנראה שלא גרם לכל האנשים לאהוב אותו. במאמר המלא, שמתפרסם בכפולה הפותחת, מסמן ברנע את רעיית ראש הממשלה כמי שלא חיבבה במיוחד את ריבלין. "היא ישבה בישיבות חגיגיות על היציע וסיננה הערות בקול רם נגד הסובלנות שמגלה ריבלין כלפי יריביו של בעלה", כותב ברנע על שרה נתניהו. רמז למעורבותה ניתן למצוא גם בטקסט של ורטר ב"הארץ". "תרגיל החלפתו של ריבלין בושל בלשכת ראש הממשלה ובמעון הרשמי ברחוב בלפור בבירה חודשים רבים", כותב ורטר. "הטקטיקה היתה: להרדים, להרגיע, להבטיח שיהיה בסדר, שאין מה לדאוג - ובדקה ה-89 להנחית את הגרזן". ב"מעריב", אצל שלום ירושלמי, הגרזן מוחלף בסכין והאבחה האחת בנעיצה אטית. ב"ישראל היום" לא רק שאין גרזן או סכין, אפילו פצירה לא נמצאת. "מסתמן: ריבלין ייפרד מתפקיד יו"ר הכנסת", נכתב בכותרת ידיעה מאת מתי טוכפלד. בכותרת המשנה נטען כי "היו"ר היוצא, שהתכוון להמשיך קדנציה נוספת, הבין כי הוא כבר אינו המועמד המועדף על רה"מ". לפי משפט הפתיחה בידיעה, ריבלין "סבור כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון להדיחו". מדוע מסתמן? כיצד הבין זאת ריבלין? מה גרם לו לסבור שיוחלף? ובכן, מגוף הידיעה עולה כי נתניהו הבהיר לו זאת בשיחת טלפון. בעוד שעורכי כל יתר העיתונים מצאו לנכון לציין בכותרת ובכותרת המשנה את מעורבותו של ראש הממשלה בהעברת ריבלין מתפקידו, ב"ישראל היום" המהלך מתואר בלי לציין את היוזם והמניע שלו. "ריבלין טוען כי איבד את תמיכת רה"מ", נכתב בסיום כותרת המשנה לראשית של "ישראל היום", כאילו היה יו"ר הכנסת היוצא נתון להזיה פרנואידית. חריג לקו זה נמצא במאמרו של הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית. "ראוי שנתניהו ישקול מחדש את הדחת ריבלין", כותב מרגלית. "האגף הלאומי-ליברלי - אבן השתייה של הליכוד מאז ימי התנועה הרביזיוניסטית ותנועת החירות - ספג השנה מכה קשה. [...] הדחתו על לא עוול בכפו, או על עוול זניח בעיני מפלגתו, היא טעות מהותית". מרגלית אינו מפרט מהו העוול הזניח שבו אשם כביכול ריבלין. בניגוד לפעם הקודמת שמרגלית פירסם ביקורת על החלטה של נתניהו, הבוקר לא מוגלה מאמרו אל מדור הדעות שבעמ 37, אלא מתפרסם בכפולה השנייה, צמוד לידיעה על העברתו של ריבלין מתפקידו (בלא אזכור בשער). אולי עורכי "ישראל היום" הבינו כי ההדחה של הביקורת על ראש הממשלה לעמ 37 גרמה להם יותר נזק מתועלת. אולי ההבדל המשמעותי יותר בין שני המקרים הוא שישראל כבר אינה בימי טרום בחירות לכנסת ושלריבלין, כפי שמציין מרגלית, אין סיכוי להתמנות לתפקיד בלי גיבויו של ראש הממשלה. "אף אחד לא רוצה להיות שר הבריאות" היא כותרת רשימתה של רחל אדטו, המתפרסמת בעמ 28 ב"דה-מרקר". עובדה פשוטה ומצערת. "באחרונה התפרסמה כותרת בעיתוני הבוקר שבה הופיעה אפשרות לחלוקת תיקים, המכונים בין היתר תיקים חברתיים", כותבת אדטו. "לא היתה זו הפתעה שתיק הבריאות אינו בין התיקים הנחשקים והמבוקשים. מפלגות שהלכו לבחירות עם מצע חברתי, דאגה למעמד הביניים ורצון לעשות שינוי אינן מעלות דרישה לקבל את תיק הבריאות כחלק מהסכמים קואליציוניים". "הצורך במערכת בריאות מתפקדת, שוויונית ונגישה הוא צורך בסיסי", מזכירה חברת-הכנסת היוצאת אדטו. "[...] ציפיתי שהפעם תהיה מלחמה על תיק הבריאות. [...] ראוי לו למשרד שיגיעו שר או שרה החושקים בתיק הבריאות ולא רואים בו ברירת מחדל". עמודי העיתונות שעוסקים במשא-ומתן הקואליציוני אינם מקדישים הבוקר ידיעות על המינוי הצפוי לתפקיד שר הבריאות, למעט ידיעה קצרצרה מאת מיטל יסעור-בית-אור, המתפרסמת ב"ישראל היום" ומוקדשת לחוסר הרצון של חברי-הכנסת למלא את התפקיד. לפי הידיעה, פרופ זאב רוטשטיין, מנהל המרכז הרפואי שיבא, אמר: "אף אחד לא רוצה בתפקיד כפוי טובה זה". התקשורת אינה יכולה לשנות את תפקיד שר הבריאות או את האתגרים שעומדים בפניו, אולם היא יכולה לתרום לשינוי היחס הציבורי לתפקיד. צעד ראשון: כתיבה על הצורך למצוא שר בריאות במשרה מלאה והכפפת הצורך הזה לאגנדה ה"חברתית" או ה"אזרחית" שמאפיינת כביכול את הממשלה החדשה. "איזה מין סדר יום אזרחי מתחיל מקמפיין גיוס לצבא?", תוהה יצחק לאור במדור הדעות של "הארץ". לפי לאור, "על אתוס העשייה נגזרה כליה עם עליית הקפיטליזם הישראלי. הציונות כאידיאולוגיה של מדינה קפיטליסטית, בעלת מיזם קולוניאלי, הכולל כור היתוך מדיר ואפליית מיעוט לאומי בתחומי המדינה, יצרה את האדם הישראלי החדש לגמרי, שאינו צריך לעשות דבר זולת אהבת עצמו כישראלי. הוא אינו משוחרר מלאומנותו, בניגוד לבני דמותו במערב, אבל עליו למלא ברשרוש מילולי חסר תוכן את הישראליות שלו. [...] עכשיו יהיה הרבה מתרסיס הישראליות הזה. בכל פעם שהכסף יזרום למעמד הבינוני ומעלה, נשמע על תרומתו לישראליות". הישראלי מס 1, יאיר לפיד, נראה בשער "גלובס" כשהוא יושב על כורסת עור מהודרת, רגל על רגל. כל בגדיו שחורים. מחר יופץ למנויי העיתון המוסף "ליידי גלובס" ובו רשימה שחיבר לפיד טרם הבחירות. קטע מהרשימה מתפרסם בשער "גלובס" בגופן גדול. "היום המושלם האמיתי הוא ארבעה ימים אחרי הבחירות, כשהסערה הגדולה תשכך", כתב לפיד. "זה יהיה יום שבת ואני אקום מאוחר, אלך עם ליהיא לבראנץ אטי ועצלני במסעדת אדורה בתל-אביב, כי הרי אושר ללא פחמימות אינו אושר. נדבר על המהפך בחיינו". בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" מקדם העיתון את מוספי סוף-השבוע הקרוב. על שער אחד מהם נראית ליהיא לפיד. "אני, יאיר והמירוץ לכנסת", נכתב על רקע התצלום של אשת שר האוצר המיועד. "ליהיא לפיד מספרת על השנה הסוערת, הקשה והמרגשת בחייה". בעוד ששערי העיתונים בונים ומשמרים את התדמית של לפיד, הפרשנים והמומחים משיאים עצות. ב"גלובס" מייעצת סטלה קורין-ליבר ללפיד לא להיות מוקף באומרי הן ולמצוא זמן לשוחח עם הנגיד היוצא סטנלי פישר. ב"ממון" מפרסם סבר פלוצקר רשימה של "10 דברים שיאיר לפיד לא צריך לעשות". בין היתר מציע פלוצקר ללפיד: "אל תלך שולל אחרי נביאי שקר ואל תילחם בטחנות רוח". לדברי הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "לנביאי שקר תכונה אופיינית: הם מכורים לעניין אחד, לבעיה אחת, שלפתרונה הם מייחסים תכונות מאגיות. אם רק תשמע בקול הטפותינו, הם יבטיחו לך, ותעשה כדברינו, המשק ישגשג ויפרח. זה לא יקרה: ניהול נכון של הכלכלה מורכב מעשרות החלטות בעלות משקל שונה. הימנע מטקסי וודו". השם המפורש "ריכוזיות" אינו מוזכר בטורו של פלוצקר. כתבת השער במוסף "המגזין" של "מעריב", מאת כרמית ספיר-ויץ, מוקדשת לרצח נשים על-ידי בני-זוגן. לפי כותרת המשנה, בשנה שעברה נרצחו 18 נשים על-ידי בני-זוגן, ובשנה הנוכחית נרצחו עד כה 5. הכותרת מגדירה זאת כ"מגפה", על אף שאין סכנת הידבקות בנטייה לרצוח את בת-זוגך, גם לא לדעת הקרימינולוג פרופ ארנון אדלשטיין, מחבר הספר "רצח בנות-זוג בישראל", שמתראיין בהרחבה לכתבה. במדור הדעות של "מעריב" טוענת אלונה וינוגרד, מנכ"לית התנועה לחופש המידע, כי על המדינה לאסוף נתונים סטטיסטיים על מעשי תקיפה ורצח שבוצעו באמצעות כלי נשק של חברות אבטחה. נכון להיום, משטרת ישראל אינה אוספת את המידע ולכן אי-אפשר לבקש אותו במסגרת חוק חופש המידע. "רק דרישה ציבורית והפעלת לחץ על הרשות ישנו את התנהגותה", מבהירה וינוגרד. לפי ידיעה מאת מתי טוכפלד, המתפרסמת ב"ישראל היום", ח"כ אופיר אקוניס עתיד להתמנות לסגן שר במשרד ראש הממשלה הממונה על יישום חוק רשות השידור.