Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

עיתונאית חברת ועד שפוטרה מאתר "בחדרי חרדים" העידה בבית-הדין לעבודה: בעלי האתר דרש מהעורך הראשי לצאת נגד אריה דרעי כדי לקבל כספים מאלי ישי. הנהלת האתר: מעולם לא קיבלנו תשלום עבור כתבות

העיתונאית שרי רוט (רוטנברג), שפוטרה לאחרונה מאתר האינטרנט "בחדרי חרדים", העידה בשבוע שעבר בפני בית-הדין לעבודה כי בעלי האתר, מאיר גל, דרש מהעורך הראשי לשעבר וממקימי האתר, דוד רוטנברג, לפרסם כתבות ביקורתיות על אריה דרעי, וזאת כדי שהאתר יוכל לקבל כספים מיריבו הפוליטי אלי ישי. הנהלת האתר הכחישה כי אי-פעם קיבלה כספים עבור פרסום כתבות. על עדותה של רוט דיווח לראשונה רביב דרוקר במהדורת החדשות של ערוץ 10. "העורך התבקש ליטול צד במחלוקת שבתוך ש"ס ולהיות בצד של אלי ישי ובצד של הרב עמאר", העידה רוט, לפי פרוטוקול הדיון. "הוא נשאל, כולם שוחטים את אריה דרעי, למה אנחנו לא? התשובה שלו היא שאנחנו לא כותבים לפי הזמנה, ואני כעורך לא אומר להם איזה צד ליטול, והתשובה הזו לא התקבלה על-ידי המו"ל, שאמר, אני לא יכול לכתוב ככה צקים עם אלי ישי". רוט העידה כי שמעה על כך מפי רוטנברג, שהוא בן-זוגה, וכי בידיה הקלטות של שיחות בין הצדדים שבהן הועלתה דרישה זו. לדבריה, גל לא רק אמר לו "כולם שוחטים את אריה דרעי, למה אנחנו לא שוחטים" אלא גם שלח לו SMS שבו ההוראה הבאה: "מהיום אנחנו בכל הכוח בצד של אלי ישי, בכל הכוח נגד אריה דרעי, אני מבקש ממך כעורך לפעול בהתאם". בהמשך עדותה תיארה רוט את ההסבר שנתן גל לבן-זוגה על העמידה מאחורי ישי. "אחרי פטירתו של הרב עובדיה היה בש"ס מפץ", ציטטה רוט מדברי גל. "מאחר שהאתר המתחרה שלנו, כיכר השבת, שייך לצד של אריה דרעי, אנחנו אין לנו סיכוי לקבל כסף מאריה דרעי. אני אתמול בשתיים בלילה היתה לי שיחה עם צבי עמר, אחד האנשים העשירים ששייכים לקבוצה של אלי ישי, אבל יש לי בעיה, כי כשהעורך הראשי שלי לא זורם איתי, אני לא יכול לרשום צקים עם אלי ישי". עדותה של רוט נשמעה בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו במסגרת דיון בבקשה של ארגון העיתונאים לחייב את "בחדרי חרדים" להשיב את רוט למשרתה באתר. הארגון, באמצעות עו"ד שירי לב-רן, טוען כי רוט פוטרה בשל חברותה בוועד העיתונאים באתר וחלקה בהובלת ההתארגנות. הנהלת "בחדרי חרדים", באמצעות עו"ד יגאל כהן, טענה כי רוט פוטרה לא בשל חלקה בארגון העיתונאים באתר, אלא משום שהשמיצה את ההנהלה בהתכתבויות של עובדי האתר, ובין היתר קראה לשני הבכירים בהנהלה "נוכלים", "מסריחים" ו"נאצים". בעלי "בחדרי חרדים" גל הכחיש בדיון כי איים על רוטנברג בפיטורים אם לא יתיישר לפי דרישותיו. יחד עם זאת אישר שאמר לעורך הראשי כי המדיניות שלו היא תמיכה באלי ישי תוך התנגדות לאריה דרעי. "כמוציא לאור אחריותי ומחויבותי היא לקבוע קו ואגנדה ולתת את מלוא החופש העיתונאי לעורך הראשי להוציא את זה לפועל", אמר. בדיון העיד גם גיא כהן, לשעבר מנכ"ל "בחדרי חרדים" וכיום סמנכ"ל טכנולוגיה באתר. לפי כהן, רוטנברג איים כי יפנה למשטרה בשל הדרישות ממנו לבקר את דרעי, אולם לטענת כהן, הדרישות היו חוקיות. לדבריו, הוא וגל ביקשו חוות דעת מעו"ד יהושע רזניק בעניין, וזה השיב כי "אין בעיה חוקית עם בקשות של מו"ל מעורך ראשי". "אני מציע לגב רוט להאזין שוב לשיחה שדוד הקליט ללא ידיעתנו", הוסיף כהן בעדותו. "אנחנו מעולם לא קיבלנו כסף לפרסום עבור כתבות, לכן גם לא שאלנו אותו על העניין הזה". בהמשך הדגיש: "אנחנו מעולם, לא אני ולא מאיר, לא אמרנו לדוד מה לכתוב ומה לא לכתוב". -37143-12-13

התובע נגד אי.די.בי בסוגיית חרם המודעות על "הארץ–דה-מרקר": היקף הפרסום של התאגיד ב"גלובס" עלה ב-70% במקביל לירידה של 95% ב"הארץ"; "דנקנר אינו מבין את המשמעות של עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית"

"הנתבע דנקנר התערב בשיקולי הפרסום של החברות הנתבעות, ולהוכחת האמור לא יהיה צורך בהליכים מסובכים, אלא פשיטא שהמנהל הכללי של כל נתבעת יגיע לאולם בית-המשפט, יעמוד על דוכן העדים ויתבקש לעשות דבר אחד פשוט: לומר את האמת", כך טוען עו"ד שחר בן-מאיר, יחד עם באי-כוחו עורכי-הדין אבירם יצחק ודנה שילוני, בכתב התשובה שהגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. בן-מאיר, שתובע את נוחי דנקנר וחברות אי.די.בי (סלקום, שופרסל, כלל-החזקות וכלל-פיננסים) בטענה שהטילו חרם מודעות על "הארץ", הגיש את תשובתו לכתב ההגנה של הנתבעים במקביל להגשת כתב תשובה לבקשת דנקנר למחיקת התביעה על הסף. בכתב התשובה לכתב ההגנה מתייחס בן-מאיר לטענות שהעלה דנקנר, בין היתר כאילו הירידה בפרסום של חברות התאגיד ב"הארץ" לא גרמה לעיתון הפסדים משמעותיים. דנקנר הציג בפני בית-המשפט נתונים המראים כי שיעור הפרסום של החברות שבשליטתו ב"הארץ" היה שולי ביחס למפרסמים הגדולים בעיתון, אולם בן-מאיר טוען כי דנקנר הציג "תמונה מעוותת", שכן לא לקח בחשבון את הירידה הכללית בשוק הפרסום בשנים האחרונות. בן-מאיר משקלל את הירידה הכללית בתקציבי הפרסום בעיתונות המודפסת ומגיע למסקנה כי "אליבא דהנתבעים עצמם, בשנים 2010–2012 (שנות החרם בעיצומו) הפרסום שהם מנעו מקבוצת הארץ עלה לכדי יותר מ-10% מהיקף הפרסום של עשרת המפרסמים הגדולים ביותר (למעט הנתבעים)". לטענת בן-מאיר, "פגיעה בעיתון בהיקף פרסום של יותר מ-10%, וזאת עוד בתקופה של ירידה כללית בהיקפי הפרסום, ירידה שגם הנתבעים מודים בה, מוכיחה בדיוק את טענת התובע לכך שמדובר בחרם מודעות שיש לו השפעה מהותית ולא זניחה על מצבו העסקי של עיתון הארץ". בהמשך כתב התשובה מדגיש בן-מאיר: "היקף הפרסום בעיתון הארץ של הנתבעים ירד משיעור של כ-10% (של הפרסום הכולל) טרם חרם המודעות לשיעור של פחות מחצי אחוז (בשיא חרם המודעות). בחשבון פשוט מדובר בירידה של יותר מפי עשרים!!! באחוזים מדובר בירידה של כ-95%!!! [...] ירידה של 95% מוסברת רק בחרם המודעות". בכתב ההגנה הזכירו דנקנר ובאי-כוחו כי גם הפרסום של רשת המרכולים מגה בעיתון "הארץ" ירד בשנים הללו. בן-מאיר משתמש בנתונים שסיפק דנקנר כדי לאשש את טענתו כי אכן מדובר בחרם מודעות של שופרסל על "הארץ". "ברשת מגה יורד הפרסום בסדרי גודל של כ-30% בשנים הראשונות ולאחר מכן ב-60%, מה שמסתדר עם הירידה הכללית בשוק הפרסום בעיתונות הכתובה ועם כניסת השחקנים החדשים לשוק, ועדיין בשנת 2012 היא מפרסמת בהארץ בסכום נכבד של כ-147 אלף דולר", כותב בן-מאיר. "לעומתה בשופרסל, שהתחילה מפרסום כמעט כפול מזה של מגה, הפרסום צונח צניחה חופשית ושופרסל, שפירסמה ב-2009 בסכום העולה על מיליון דולר (וב-2008 אף מעל 2 מיליון דולר), יורדת בתוך שנתיים לפרסום אפס ולבסוף לפרסום של 80 אלף דולר. הנה כל הסיפור שוב, על רגל אחת – חרם מודעות, שום הסבר אחר אינו מתיישב עם העובדות הללו". חלק נכבד מכתב ההגנה של דנקנר הוקדש לתקיפת "דה-מרקר" ולטענות כאילו נפגע כלכלית מפרסומיו. בכתב התשובה נכתב כי "אין לתובע כל קשר לעיתון הארץ מלבד היותו קורא של העיתון [...] אין לעיתון הארץ כל קשר להחלטת התובע להגיש תביעה זו ולקחת על עצמו את הנכונות לנהל אותה. [...] מי שעומד (ולא מסתתר) מאחורי התובע הם למעשה שלושת ילדיו של התובע. התובע מקווה ומצפה כי נוכח פסק דין שיקבע כי חרם מודעות כנגד עיתון הינו מעשה פסול במדינת ישראל, יזכו ילדיו לחיות במדינה המכבדת ושומרת על חופש הביטוי, גם מפני כוח מופרז ובלתי מרוסן של גורם כלכלי חזק במיוחד". לצד זאת מתייחס בן-מאיר לטענות שהפנו דנקנר ובאי-כוחו לעיתון "הארץ" ולמוספו הכלכלי "דה-מרקר". "טענת הנתבעים כאילו הארץ עושה שימוש לרעה בכוח העיתונות כדי לפגוע בקבוצת אי.די.בי מעידה העד היטב כי הנתבעים כולם – ובמיוחד הנתבע דנקנר (אשר אף טוען להיותו משפטן) – אינם מבינים ולו את תחילתה של המשמעות של עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית, ואת החשיבות העצומה שיש לקיומה של עיתונות חופשית כתנאי בסיס והכרחי לקיומה של מדינת דמוקרטית". בן-מאיר מוסיף כי טענת דנקנר שבעיתון "גלובס", להבדיל מ"דה-מרקר", זכו חברות אי.די.בי והוא עצמו ליחס חיובי יותר "דווקא מחזקת ומאוששת את טענות התובע". לפי בן-מאיר, בזמן ששיעור הפרסום ב"דה-מרקר" צנח, חלה "עלייה בלתי מוסברת לחלוטין של היקף הפרסום, למשל בעיתון גלובס, בשנות החרם". בן-מאיר ממשיך ומפרט: "בין השנים 2008 ל-2010, בהן ירד היקף הפרסום הכללי של הנתבעות מ-47 מיליון ל-38 מיליון (ירידה של כמעט 20%), עלה היקף הפרסום בגלובס מ-3.2 מיליון ל-5 מיליון (עלייה של כ-70 אחוז...!!!). כעת באים הנתבעים ומסבירים לנו הסבר היטב את הסיבה לכך בכתב ההגנה – מי שכותב דברים חיוביים על דנקנר זוכה לגידול בהיקף הפרסום. ואידך זיל גמור". בקשר לטענה כי הסיקור הביקורתי ב"דה-מרקר" גרם נזק לדנקנר ולחברות התאגיד, טוען בן-מאיר כי "באופן אירוני לחלוטין, אם נגרמו נזקים לדנקנר ולקבוצת אי.די.בי, אזי הם נגרמו דווקא בגלל שלא הקשיב (וכמובן שאינו חייב להקשיב) לדעות שהושמעו בעיתון דה-מרקר". בהמשך כתב התשובה מוסיף בן-מאיר: "למעשה טענה זו של הנתבעים אומרת דבר מעין זה: חברה עסקית יכולה לשגשג ולהצליח רק ואך ורק כאשר נכתבים עליה דברי שבח בעיתונים, שכן דברי ביקורת גורמים לה נזק ומונעים את שגשוגה. הנה שוב דוגמה מאפיינת לתפיסת העולם המעוותת של הנתבעים, לפיה דברי ביקורת הם דבר שלא ייעשה, ובעולם המושלם של הנתבעים הצלחה כלכלית תלויה בעיקר בהעדר ביקורת על גורמים בעלי כוח כלכלי עצום. במובן האמור מוזמנת קבוצת אי.די.בי להעביר את עסקיה למדינות כדוגמת צפון-קוריאה, שם, כנראה, ורק שם, מתקיימים התנאים ההכרחיים – אליבא דהנתבעים – להצלחתם הכלכלית". 1905-04-13

דרישת המשטרה לסגור את האתר "בחדרי חרדים" היא פגיעה חמורה בחופש העיתונות ובזכות הציבור החרדי לדעת

כך נראה דף הבית של האתר "בחדרי חרדים" אתמול, ערב פסח, בשעות הצהריים: הכותרת הראשית הוקדשה לכתבה שתיארה את בדיקת החמץ אצל האדמו"ר מפרימישלאן, מתחתיה הופיעה הפניה לכתבת תצלומים על הגעלת כלים בירושלים, בהמשך גולל האתר סיפור על אב ובן עבריין שהתפייסו לקראת ליל הסדר. סקופ מרעיש בישר על משפחה חרדית שהמריאה מניו-יורק לישראל וסבל אמריקאי נעלם עם חפציה כשבתוכם טלית עם עטרה עשויה כסף, וסרטון וידיאו הביא שיר חדש מפיו של זמר חרדי פופולרי. דף הבית של "בחדרי חרדים" אתמול הציע לגולש תפריט מגוון של תכנים: ידיעות וכתבות חדשותיות, גלגל מבזקים, טורים אישיים – אם מקוריים ואם בסינדיקציה (ובהם כותבים מוכרים גם לציבור החילוני, כמו ידידיה מאיר וקובי אריאלי), שפע של מדורים, מהם לקוחים מהעיתונות החילונית (בענייני כלכלה ומחשבים – מ"דה-מרקר"), פינות בענייני בריאות, מדע ואוכל, דף מיוחד לאשה החרדית ואפילו ריכוז של מידע באנגלית. במלה אחת – "בחדרי חרדים" הוא אתר תקשורת לכל דבר, ואף על פי כן דורשת עתה המשטרה לסגור אותו כאילו המוסד העיתונאי הזה כולו אינו אלא חזות מיתממת, מתוכננת מראש, של פעילות עבריינית נפשעת. יש לזכור: "בחדרי חרדים" הוקם לפני עשר שנים כרשת חברתית שנתנה מענה לרחשי הלב של הדור הצעיר בציבור החרדי. הרשת סיפקה מסגרת דיון עכשווית, פתוחה יחסית, לבני הקהילה החרדית שביקשו לתקשר זה עם זה ולהתבטא באופן חופשי, ללא מורא רבניהם, על הנושאים המעסיקים אותם. האתר הזה הידהד את הרשתות החברתיות שקמו בציבור החילוני והיה, ללא ספק, קריאת תיגר על הממסד החרדי ובה בעת קריאת כיוון שבישרה על רצונם ונכונותם של צעירים חרדים להנמיך את גדר ההפרדה החוצצת בינם ובין המדינה שבה הם חיים. במרוצת השנים התפתח "בחדרי חרדים" מרשת חברתית לאתר תקשורת גדול שיש לו נוכחות חזקה בעולם החרדי. לאחרונה נחשפו חשדות להתנהלות עבריינית חמורה מצד כמה מעובדיו הבכירים. הם חשודים שהפכו את האתר למסחטת כספים, כשהם מנצלים את תפוצתו התקשורתית הרחבה כדי לאיים על אנשי עסקים, גורמים מסחריים ודמויות מוכרות בעולם החרדי בפרסומים מביכים, אם לא ישלשלו לכיסיהם סכומים גבוהים. כדי לאשש את החשדות האלה מבקשת עתה המשטרה לסגור לחלוטין את האתר, בנימוק שבדרך זו יוסר מעל הנסחטים האיום בפרסום פוגעני, והם ישתפו פעולה עם החוקרים ויאפשרו להם לחשוף את מלוא ממדיה של ההתנהלות העבריינית המיוחסת לאחדים מראשי האתר. הדרישה הזו מקוממת, ומפתיע להיווכח בשאננות שבה היא מתקבלת בכלי התקשורת, בארגונים האמונים על הגנה על חופש הביטוי, ובציבור בכללו. למשטרה יש נימוק אחד בדרישתה להסיר כליל מהרשת את "בחדרי חרדים" – נוחיות החקירה. כשם שמנקודת מבטו של פטיש, כל בעיה היא מסמר, כך, בעיניו של ניצב ניסו שחם, מפקדו המחוספס והמסור של מחוז ירושלים, את האתגר החקירתי שמציבים כמה מראשי "בחדרי חרדים" יש לפתור על-ידי סילוקו של האתר מן העולם. שחם מתייחס לכלי תקשורת מרכזי ופעיל כאילו הוא זבוב שיש למחוץ אותו. מול עיניו עומדת תכלית אחת – להאיץ את החקירה, להגיע במהירות לתוצאות, לזהות ולאתר את כל הנפשות הפועלות בשערורייה הנחקרת, ולהמשיך הלאה למשימותיה הבאות של משטרת ירושלים. שחם נראה כמי שמתעלם מהשלכות דרישתו על חופש הביטוי ועל מעמדה של התקשורת, וכמי שאינו משקלל את יעילות החקירה מול כללי המשחק המקובלים בדמוקרטיה מפותחת. "בחדרי חרדים" אינו ארגון מאפיונרי, מהיסוד עד הטפחות, שמתחזה לאתר תקשורת; זה מיזם אינטרנטי המציע תכנים עיתונאיים מובהקים בצד מידע צרכני מגוון, שצמחו בו כמה תפוחים רקובים (על-פי החשד). תפקיד המשטרה לטפל בתפוחים ולא לעקור את העץ. הרף הנורמטיבי המנחה בעניין זה, שאמור להיות מול עיני המשטרה, הוא פסק הדין בעניין "קול העם" משנת 1953, שכונן את עקרון חופש העיתונות בישראל. גם אז, לפני 60 שנה, טענו רשויות השלטון כי כלי תקשורת (עיתון "קול העם", בטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית) מסכן את שלום הציבור. גם אז התרופה שנשלפה היתה צו סגירה לעיתון המציק. בג"ץ במדינה בת החמש היה נאור וחכם דיו כדי לקרוא את השלטון לסדר וללמד אותו לקח לדורות – חופש הביטוי הוא ערך נעלה והוא מתחרה בערכים הנגזרים מצורכי ההתנהלות של המשטר. ניצב שחם מוכיח בימים האחרונים שהוא לא הפנים את השיעור שהנחיל לדמוקרטיה הישראלית בית-המשפט העליון; וכלי התקשורת, בשתיקתם אל נוכח דרישתה של המשטרה לסגור את "בחדרי חרדים", מעידים שהם שכחו אותו – אחרת היו מתאחדים בקריאה ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לדחות את בקשתו של שחם.

בדקנו את הרקורד של הח״כים החדשים שמגיעים לכנסת מהשלטון המקומי, במעשים לא בדיבורים. גילינו שרק אחד מהם הגיש את הצהרת ההון שלו בזמן

האם רענון השורות בכנסת יכניס גל של לוחמי שקיפות? בדקנו את הרקורד של הח״כים החדשים שמגיעים לכנסת מהשלטון המקומי, במעשים לא בדיבורים. גילינו שרק אחד מהם הגיש את הצהרת ההון שלו בזמן. השאר – בימיהם בעירייה – חרגו במאות ימים מהדד-ליין שקבע החוק. למעט הקיבוצניק חיים ילין כולם חד וחלק עברו על החוק, והגישו את ההצהרות אחרי חודשים ושנים בהם אחזו במפתחות השלטון. מי הם? הצהרות ההון האלו הן קריטיות. הן מאפשרות לדעת שהמנהיגים מקדמים מהלכים מסוימים ותוקעים אחרים ללא קשר להשפעתם על כיסם וכיסי מקורביהם. זה לא מדע בדיוני. בפעם האחרונה שספרו היו כ-60 ראשי ערים בחקירה. מאות הימים בהם בכירי השלטון המקומי קיבלו החלטות מבלי שהגישו הצהרת הון – הם תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. החדשות הבאמת רעות הן שגם כשההצהרות מוגשות הן מושלכות לכספת במשרד הפנים ואיש לא בודק אותן. ההגשה, במילים אחרות, היא מס שפתיים. בחוק אין אפילו סנקציה לסילופים או לאיחורים. כלומר היחידים שמרוויחים מהבירוקרטיה הזו הם רואי החשבון ומי שהמשרד רכש ממנו את הכספת. למרבה הצער התגובה של פלוסקוב (המופיעה למטה) לפיה כל אחד יכול לבחון את ההצהרה תלושה מהמציאות. ערב השקתה של הכנסת ה-20 מחייב סיום אופטימי. בעבר אפילו השקיפות המינימיאלית הזו- של מי הגיש ומתי – לא הייתה קיימת. הנתונים היו סודיים. מתנדבי המיזם יוגב שרביט וגיא זומר שפילחו את הנתונים והעיתונאית יונה לייבזון מגל"צ שסייעה לכתבה לא יכלו לעשות זאת בעבר. הם גילו אגב שמתוך כלל ראשי הרשויות, רק 7.8% הגישו בזמן ו-14% לא הגישו בכלל. מתוך הסגנים כ-57% לא הגישו כלל. הודות לשקיפות אנחנו יכולים בכלל למתוח על כך ביקורת ולבחון את נבחרי הציבור שלנו לפי ממדים נוספים. כשהחוק יהיה מורכב יותר וייחשפו נתונים כמו נכסים וזיקות לחברות – נוכל גם לעלות שלב בבקרה. בינתיים נסתפק בשיימינג לח״כים החדשים שצפצפו על החוק. דניאל עטר מסר בתגובה: "אני ראש מועצה חמש קדנציות, זה השתבש הפעם כי זה ברח מזכרוני. היו פריימריז ובחירות לכנסת ובאותו רגע שקיבלתי הודעה שלא הגשתי מיד פעלתי לטפל בזה". רחל עזריה: "הצהרת ההון שלי הוגשה באופן מלא ומפורט למשרד הפנים על פי דרישות החוק. מי שהגיש הצהרת הון בעבר וודאי יודע שהטופסולוגיה והבירוקרטיה הנלווית יכולות לקחת זמן רב". מיקי זוהר: "קיבלתי פנייה רק לאחר חצי שנה. בהתחלה הייתה אי בהירות כי אני סגן בתואר ולא בשכר. הסיקו בהתחלה שאני לא צריך ואז פנו באיחור, מרגע שפנו התחלתי לעבוד על זה והגשתי את ההצהרה". דוד ביטן: "נכון, הגשתי מעבר ל-60 ימים. לא יודע מתי בדיוק. רו"ח שלי טיפל בזה״. טלי פלוסקוב: "ראש עיר מתחיל את הקדנציה בהתמודדות עם עשרות משימות. כאשר ניתנה תזכורת ראשונה להגשת הצהרת ההון הדבר נעשה מיידית. הצהרת ההון שלי נמצאת במשרד הפנים בשקיפות מלאה וכל אחד רשאי ומוזמן לבחון אותה". [av_button label=לתיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו link=page,22 link_target=_blank size=medium position=center icon_select=yes icon_hover=aviaTBicon_hover icon=ue824 font=entypo-fontello color=theme-color custom_bg=#444444 custom_font=#ffffff av_uid=av-2ojw15]

החלטת ה"ניו-יורק טיימס" לפרק את הדסק לענייני סביבה בשל לחצים תקציביים מעוררת חששות כבדים מפני פגיעה בהיקף הסיקור הסביבתי ובאיכותו

כדור הארץ מתחמם, הקרחונים מפשירים, מזג האוויר משתגע. וגם בתקשורת: כאשר המודל העסקי המסורתי של העיתונות נקלע לסערה, הקרקע העיתונאית רועדת – ובין הניזוקים גם סיקור הסביבה. הדעות חלוקות, לפי שעה, בשאלה האם צרכני התקשורת, ובמיוחד מי שעוקבים בדאגה אחר גזי הפליטה, הטמפרטורות העולמיות וזיהום האוויר ומקורות המים, כבר חשים בהידלדלות החומר. אבל נורת אזהרה משמעותית נדלקה לפני שבועות אחדים: עורכי ה"ניו-יורק טיימס" הודיעו כי "דסק הסביבה" בעיתון יפורק. התקן של ראש הדסק, סנדי קינן, הנושאת בתואר "העורכת לענייני סביבה", יימחק מהמתווה הארגוני של המערכת, וייעלם גם כסאו של סגן העורכת. שבעת הכתבים, שהוגדרו בעיתון בשנים האחרונות כ"כוח משימה" ייעודי לנושאי הסביבה, ימשיכו לכתוב, כך הובטח, אבל יעשו זאת כפוף לדסקים האחרים בעיתון. לכאורה מדובר רק בשינוי ארגוני, חלק מתהליך שעוברים ה"טיימס" ועיתונים אחרים. גם דסק החינוך פורק שם, ואנשיו ממשיכים לסקר את הנושא במסגרות אחרות בעיתון. אבל פעילי סביבה מיהרו להביע את חששותיהם מהשלכות הקיצוץ. עם פחות משאבים ארגוניים ואנושיים לנושא, עלול היקף הסיקור הסביבתי, וכך גם מידת הבולטות שלו, להיפגע. "זה יהיה אסון מוחלט", הזהיר פעיל סביבה אחד. בת פארקה, מנהלת ארגון כתבי הסביבה בארצות-הברית כתבה: "צוותים ייעודיים מעניקים עוצמה ועקביות למשימה של סיקור עניינים הנוגעים לסביבה [...] שינוי ארגוני אינו אמור להביא לפגיעה בסיקור – אבל זה נראה כמו סימן רע". גם אל גור, סגן הנשיא לשעבר, אחד הפרקליטים הבולטים של השיח הסביבתי באמריקה ובעולם, נשמע מודאג. "כמו לרבים אחרים, צר גם לי לראות את פירוק הצוות", כתב גור בבלוג שלו. "בשנים האחרונות סיפקו חברי הצוות באופן קבוע דיווחים ברמה גבוהה על נושאים סביבתיים קריטיים, בעיקר על משבר האקלים". ה"טיימס", כתב גור, אמנם אינו העיתון היחיד שמצוי בטלטלה כתוצאה מה"שינויים הטקטוניים העוברים על נוף התקשורת", אבל ל"טיימס" יש, לדבריו, משמעות רבה יותר בשל מעמדו הייחודי של העיתון בשיח הציבורי בארצות-הברית. כמו גור, גם מומחי סביבה אחרים הרעיפו שבחים על הדרך שבה טיפל ה"טיימס" בשנים האחרונות בשאלות הנוגעות למצבו של כדור הארץ ולעתידו. בשנה שעברה זכה אחד מכתבי הדסק, גסטין גיליס, בפרס היוקרתי על-שם גון אוקס, על סדרה של עשר כתבות שכותרתה "הטמפרטורות עולות". גיליס בחן בסדרה את ההשלכות החמורות של התחממות כדור הארץ ברחבי העולם. הוא מצא בין היתר כי 3.7 מיליון מאזרחי ארצות-הברית מתגוררים באזורים שעלולים להיות מוצפים על-ידי האוקיאנוסים בעשורים הבאים, אם ימשיכו הטמפרטורות לעלות. לפני סופת-העל סנדי, שהלמה בחוף המזרחי של ארצות-הברית, התריע תחקיר של אנשי הדסק כי ניו-יורק אינה נערכת בצורה יעילה ומהירה דיה כדי להתמודד עם זעמו הצפוי של הטבע. זמן קצר לפני ההודעה על פירוק הדסק, התגאה גלן קראמון, עוזר העורך הראשי של ה"טיימס", בטיפול הנרחב שמעניק עיתונו לסביבה ולמזג האוויר. ביומון המקוון לענייני סביבה, "Daily Climate", הציג קראמון את קיומו של דסק הסביבה כעדות למחויבותו של העיתון לעדכון הציבור בגורלו של כדור הארץ, ושיבח את צוות המשימה הייעודי ואת העורכת העומדת בראשו על עבודתם האיכותית. אבל כאשר ה"טיימס" נאלץ לקצץ משרות, התקבלה ההחלטה לפזר את הדסק ואת הצוות עטור השבחים. העורכת הראשית גיל אברמסון הסבירה במזכר לעיתונאים כי ביטול הדסק, שהוקם בשנת 2009, הוא חלק משינוי ב"ארכיטקטורה המסורתית" של המערכת, הנדרשת להתאים את עצמה לאתגרים העומדים בפניה. "גם אם לא היה לחץ כספי היינו מבצעים שינויים כאלה", הסבירה. באחרונה פורסם כי היעד העיקרי של העיתון השנה, לצד המשך הקיצוצים בכוח האדם, הוא הגברה נוספת של הנוכחות בזירה הדיגיטלית. במקביל נשקלת הרחבת הפעילות מחוץ לארצות-הברית, אולי באמצעות הוצאת עיתון בינלאומי בשפה אחרת, לצד ה"אינטרנשיונל הראלד טריביון" באנגלית. סגנה של אברמסון, דין בוקה, אמר כי ההחלטה על פירוק התשתית הארגונית של סיקור הסביבה לא היתה קלה, אך מיהר להבטיח שאפשר יהיה "להביא את הסיפור" גם בלי התשתית של הדסק הנפרד. אני אישית, הבטיח, אדאג שנושאי הסביבה לא יידחקו גם בהעדר עורכת מיוחדת לתחום זה. ההודעה על פירוק דסק הסביבה ב"טיימס" באה סמוך לפרסום ממצאים של מחקרי מעקב, שבחנו את היקף הסיקור הסביבתי בארצות-הברית ובמדינות מערביות אחרות בשנת 2012. היומון המקוון "The Daily Climate" פירסם בראשית ינואר סיכום שנתי שהצביע על ירידה במספר הידיעות, הכתבות, המאמרים והפרשנויות בנושאי כדור הארץ. על-פי הדו"ח, זו השנה השלישית ברציפות שהיקף הסיקור מתכווץ: ב-2012 חלה ירידה של 2% במספר הטקסטים בעיתונות בנושאי הסביבה. חוקרים באוניברסיטת קולורדו מצאו כי ב-2012 פירסמו בארצות-הברית 18,546 דיווחים מסוגים שונים על הסביבה, פרי עטם של 7,194 כותבים. שנת השיא של סיקור הסביבה היתה 2009 – השנה שבה נכשלה ועידת האקלים של האו"ם בהשגת הסכמה בינלאומית בדבר הצעדים לבלימת התחממות כדור הארץ. אז פירסמו 11 אלף כתבים ומומחים כ-32,400 טקסטים בעיתונים. מנגד, מתברר כי ארבעת עיתוניה הגדולים של ארצות-הברית דווקא הגבירו את העיסוק בשאלת התחממות כדור הארץ. חוקר מאוניברסיטת רדפורד בווירגיניה מצא עלייה של 10% בהשוואה ל-2011 בעיסוק בנושא זה בעמודי ה"ניו-יורק טיימס", ה"וול-סטריט גורנל", ה"וושינגטון פוסט" ו"יו.אס.איי טודי". חצי הכוס המלא כולל גם את הרחבת פעילותם של אתרי אינטרנט המוקדשים לנושאי הסביבה, המייצרים חומרים מקוריים או מביאים לגולשים מידע חדש ומשמעותי ממקורות אחרים. אחד הבולטים שבהם הוא האתר "Climate Central", שאחד מכתביו, אנדרו פרידמן, ניצב בראש "מצעד כותבי הסביבה" שעורך "The Daily Climate". Climate Central פירסם לפני כמה ימים מפה דינמית מרהיבה ומצמררת המציגה "62 שנות התחממות כדור הארץ ב-13 שניות". המפה הוכנה על-ידי אנשי נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, תוך שילוב של שינויי הטמפרטורות על גבי מפת העולם. הכתמים הכהים המתרבים על המפה מעידים על אזורים שבהם מידות החום עלו מעבר לממוצע הרב-שנתי. במקום השני ברשימת כתבי הסביבה בעולם ניצבת פיונה הארווי מה"גרדיאן" הבריטי. לפני חודשים אחדים פירסמה הארווי את ממצאיו של מחקר חדש, שממנו עולה כי השינויים האקלימיים תורמים מדי שנה למותם של כ-400 אלף בני אדם ברחבי העולם. עיקר הנפגעים הם במדינות העולם השלישי, שם גורמים האירועים האקלימיים לירידה חדה בתפוקה החקלאית בשל בצורת מתמשכת – ובעקבות זאת לתמותה בשל רעב ומחלות. אך קטל המוני זה מחוויר לעומת הנזק הנגרם על-פי הדו"ח כתוצאה מזיהום האוויר, בעיקר בשל שריפת דלקים: לפי הערכות, ענני העשן ופיזור החלקיקים המזיקים מסוגי דלק שונים תורמים למותם של 4.5 מיליון בני-אדם בשנה ברחבי תבל. נתונים אלה רק מחריפים את השאלה: האם נוכח גלי הקיצוצים הממשיכים לשטוף את ארגוני התקשורת, לא תיפגע יכולת העיתונות לדווח, להתריע, לחשוף ולהעלות על סדר היום הציבורי סוגיות הנוגעות לכדור הארץ ולגורל יושביו? מרגרט סליבן, ה"עורכת הציבורית" של ה"ניו-יורק טיימס", הקדישה לפני שבועות אחדים את טורה לשאלה הזו. בטור ניתחה את ההשלכות האפשריות של ביטול דסק הסביבה ב"ניו-יורק טיימס" על איכותו של הכיסוי העיתונאי. כותרת הטור סיפקה את השורה התחתונה: "לא יהיה קל לשמור על סיקור סביבתי חזק". ירוק יורד / אביב לביא כשאוניית העיתונות מאיימת לשקוע, הקברניטים זורקים מהסיפון מכל הבא ליד. השאלה היא למה סיקור הסביבה הוא תמיד הראשון לעוף

בזמן שהמדינה ממשיכה לשלם כל חודש כ-11 אלף דולר לתחזוקת הבניין היוקרתי בשדרה החמישית במנהטן, ניתן היה לשכור דירה טובה לא פחות ואולי אף במיקום מוצלח יותר עבור שגריר ישראל באו"ם • אף שהמדינה טוענת כי תהליך העברת הבעלות על הדירה מבנימין נתניהו לידיה כבר כמעט הושלם, בדיקת "שקוף" מגלה שספק אם המהלך הזה בכלל אפשרי • ומי יהנה מהרווחים אם המדינה תחליט לעשות את המעשה הסביר ולמכור את הדירה?

המדינה משלמת בכל חודש 11 אלף דולר על אחזקת הבניין שבו שוכנת דירת שגריר ישראל לאו"ם במנהטן, כך עולה ממענה לבקשת חופש מידע שהגשנו ב"שקוף" לאחרונה. האם לא קיימת חלופה זולה אך מוצלחת יותר לשכן בה את השגרירים, שגם תהיה קרובה יותר למטה האו"ם? מבדיקה שלנו עולה שהתשובה לכך היא בהחלט כן. ויש גם עניין נוסף: מדובר בדירה שאף שמבחינה מהותית שייכת למדינת ישראל, כבר 34 שנים היא רשומה עדיין על שמו של בנימין נתניהו, מאז שהוא בעצמו כיהן כשגריר. כעת מתברר כי ייתכן שבשל כך, במקרה של מכירה נתניהו הוא זה שזכאי, לפי חוק, ליהנות מהרווחים אבל גם לשלם מס על מכירת הדירה. במשרד החוץ אומרים כי תהליך העברת שם הדירה על שם המדינה נמצא בעיצומו, אך נראה שזה לא מדויק. ניסיונות עבר להעביר את הבעלות למדינה לא צלחו, בין היתר בשל הגבלות של הקואופרטיב המחזיק בבניין היוקרתי. דירת שגריר ישראל באו"ם בשדרה החמישית במנהטן היא נכס יקר. הבניין נחשב לאחד הנכסים היוקרתיים בעיר, ויש שמעריכים את שווי הדירה ב-12-15 מיליון דולר. כמה יוקרתי הבניין המדובר ומי יכול להרשות לעצמו לגור בו? ממענה לבקשת חופש מידע שהגשנו עולה כי התשלום החודשי להנהלת הבניין עומד על 11,348 דולר לחודש (כ-37 אלף שקלים). שימו לב, זו לא שכירות אלא רק תשלום אחזקה לבניין. בנוסף יש עוד תשלום של 200-300 דולר חשבון חשמל. "זה בהחלט לא זול ובמדרג יחסית גבוה מאוד לניו יורק באופן כללי", אומר קובי להב, מומחה לתחום הנדל"ן בעיר. "אבל זו עלות ממוצעת לדירות יוקרה מהסוג הזה שיושבות על השדרה החמישית, שעלות החזקתן היא תמיד גבוהה (שילוב של ועד בית ומיסים)". להב אומר שמהיכרותו, יכולות להיות חלופות זולות יותר שיעמדו בסטנדרטים של שליח ישראל לאו"ם. "למשל קניית דירת קונדו, שזה בניין רגיל כמו מה שאנחנו מכירים בארץ, במיקום פחות מרכזי והרבה יותר קרוב לאו"ם. עלויות ההחזקה סביר שיהיו יותר זולות ובמחיר הרבה יותר זול המדינה יכולה להחזיק דירה נחמדה קרוב לאו"ם דרך אחזקה בחברה מסחרית שרשומה על שם המדינה". אפשרות נוספת, לדבריו, היא "השכרה של דירה בבניין של השכרות בלבד. המדינה יכולה להחזיק דירה באופן קבוע או לשכור דירה לפי הצורך של השגריר הספציפי. לכל שגריר יש גודל משפחה שונה אז בכל פעם שיש שגריר חדש פשוט נותנים לו תקציב לשכור דירה שמתאימה לגודל המשפחה והמיקום שבו הוא צריך להיות". בואו נחזור מעט אחורה: בשנת 1986 רכשה מדינת ישראל 1,366 מניות בתאגיד קו-אופ (תאגיד שיתופי המנוהל על ידי הדיירים) ב-99 אלף דולר (241 אלף דולר במונחים של היום), שבבעלותו הבניין שבו נמצאת דירת שגריר ישראל לאו"ם בניו יורק. המדינה שילמה, אבל מטעמי נהלי הקו-אופ וחוקי מדינת ניו יורק היא נרשמה על שם בנימין נתניהו, שהיה אז השגריר באו"ם. נציין כבר בשלב זה, שאין לנתניהו שום טענת בעלות על הדירה. אבל גם לאחר שסיים את תפקידו באו"ם, המדינה לא פעלה להעביר את הרישום על שמה או על שם שגרירים חדשים עד לשנים האחרונות. לאחרונה, במענה לעתירה שהוגשה נגד המדינה בבג"ץ על כך שלא פעלה להעביר את הרישום על שמה במשך שנים, טען משרד החוץ, שחזר על זה שוב לאחר פניית "שקוף" כי "הדירה שייכת למדינה, ואין ברישום המסמכים על שם השגריר דאז מתוקף תפקידו כדי לגרוע מבעלות המדינה על הדירה". עוד הוסיפו במשרד החוץ כי מאז רכישת הדירה ובמהלך 34 השנים האחרונות, מדינת ישראל התנהלה ועודנה מתנהלת כבעלת הדירה, באמצעות הקונסוליה הכללית של ישראל בניו יורק. בנוסף אמרו כי "הדירה רשומה במשרד למשלחות זרות (Office of Foreign Missions) במחלקת המדינה של ארה"ב, כדירה השייכת למדינת ישראל והמשמשת כמעון הרשמי של שגריר ישראל לאו"ם". גורמים המעורבים בנושא טוענים שלטענת משרד החוץ ולמדינה אין שום מעמד חוקי וכי הבעלים החוקי של הדירה הוא בנימין נתניהו. להב, שמנהל את תחום המכירות של חברת הנדל"ן Living NY העוסקת במכירת והשכרת דירות ובניינים בניו יורק ובעל ניסיון של 14 שנה בנדל"ן בעיר, אומר כי לטענה הזו אין שום תוקף משפטי. "בקואופ בעל הדירה הוא מי שעל שמו יש תעודת מניה וחוזה מול הקואופ (stock & lease), מחזיק המניה הוא בעל הדירה", הוא מסביר. "להגיד שהמדינה רשומה כדירת שגריר במקום אחר זה לא רלוונטי לצורכי בעלות. זה כמו לומר שדירה רשומה בטאבו על שם בנימין נתניהו אבל היא לא באמת שלו כי באתר משרד החוץ הכתובת למשלוח של משרד החוץ היא אותה דירה. באותה מידה בעל המניה יכול לטעון שהדירה שלו ושהוא רק מאשר לישראל להשתמש בה כדירת שגריר". ואכן, במשרד החוץ טוענים שהם עובדים על העברת הבעלות: "בשנים האחרונות, במסגרת שיג ושיח בין המדינה לבין הנהלת הקו-אופ במגוון נושאים הנוגעים לדירה, נעשו מאמצים בלתי מבוטלים לתקן את הרישום האמור, כך שיהא אך ורק על שם מדינת ישראל, ואף העניין הוסדר גם מול ראש הממשלה". עם זאת הוסיפו במשרד כי "מגעים אלה לא הבשילו באופן שאיפשר את תיקון הרישום, נוכח התנגדות עיקשת של הנהלת הקו-אופ. כחלק מכך, המדינה פועלת ובוחנת את כל האפשרויות הרלוונטיות לתיקון הרישום, ואף מתקיימים מגעים משפטיים בין הצדדים". להב חושב שזה בלתי אפשרי. "קואופים בניו יורק, ובייחוד כאלו הנמצאים בכתובות יוקרתיות כמו השדרה החמישית, לא רוצים חברות כבעלים של מניות בקואופרטיב ובייחוד לא מדינות", הוא מסביר. "יש כמה סיבות לכך. האחת היא שקואופים רוצים לדאוג שהדיירים ישלמו את עלויות ההחזקה בבניין. קשה לתבוע חברה מסחרית שלא משלמת ובלתי אפשרי לתבוע מדינה. סיבה נוספת היא שהקואופים רוצים לדעת מי הדיירים בבניין ומתנהלים כמו מועדון חברים סגור. במקרה של מדינה, זה אומר מבחינתם שהם לא באמת יודעים מי גר בבניין ואין להם שליטה על איכות השכנים". סיבה נוספת היא האבטחה: "דיירים שמשלמים סכומים כאלו לא רוצים אנשי אבטחה בבניין עם הפרעה למרקם החיים שלהם וסיכון ביטחוני לדיירים". "קשה לי להאמין שהקואופ יאפשר את זה (העברת בעלות למדינה ע.ב)", מוסיף להב. "כדי להבין מה אנחנו מבקשים מהם, זה בערך כמו לבקש מקיבוץ או מושב לאשר את קנדה בתור חברת משק. בנוסף מהיכרותי עם המערכות, הוועד של הבניין משתמש קרוב לוודאי בסירוב להעברת בעלות כסוג של לחץ על המדינה למכור את הדירה כי הם מכרו דירה לבנימין נתניהו וקיבלו דירת שגריר שבה משתמשים בכל פעם אנשים שונים ומי שמכיר קואופים בניו יורק יודע שמבחינתם זה סדין אדום". אז אם תתכנס המדינה להבנה כי הפתרון האופטימלי הוא מכירת הנכס, כמו שקרה במכירת דירה אחרת לא מזמן, מה יקרה אז? מי ישלם את המס על הרווח ממכירת הדירה? האדם הפרטי נתניהו, שהדירה שייכת לו על הנייר, או מדינת ישראל שטוענת לבעלות עליה? במשרד החוץ טוענים שאין שום בעיה – הנכס שייך לה ולא יהיה צורך בתשלום מס. "לעמדת המדינה, לאור האמור ובהתחשב בכך שהבעלות בדירה מצויה בידה, תיקון הרישום אינו עולה כדי אירוע מס", אמרו. אבל אנשים המעורים בפרטים מסרו לנו שזה לא בהכרח נכון ונתניהו הוא שיהנה ממכירת הנכס. גם להב חושב כך: "אם האדם הזה הוא בנימין נתניהו אז הדירה שייכת לו ובמידה שהדירה נמכרת יש אירוע מס מבחינתו והוא נדרש לשלם מס. אין לאף אחד אחר זכות לתמלוגים ממכירת הדירה למעט בעל המניה והחוזה". עוד הוסיף: "בכל מקרה, לצרכי מערכות החוק במדינת ניו יורק בנימין נתניהו הוא בעל הדירה, ואם היא תימכר, פקיד השומה יצפה ממנו לשלם את מיסי ההעברה ומס על הרווח". אז איך במשך עשרות שנים זה לא הזיז לאף אחד? כנראה שהבעיות היו מתחת לפני השטח עד שניסה השגריר החדש גלעד ארדן להיכנס לדירה. ואז, לפי חשיפת "כלכליסט", הנהלת הבניין הערימה קשיים והמדינה נדרשה לשכור חדרים במלון למשפחתו של ארדן. כפי שחשפנו ב"שקוף", התקלה הזו עלתה למשלם המיסים קרוב ל-11 אלף דולר לשבוע השהייה במלון, בזמן שהדירה עצמה עמדה יתומה. (איך זה משפיע עליך) עלות אחזקת דירת השגריר בניו יורק עולה לנו כ-450 אלף שקל בשנה כשיש אופציות אחרות מכובדות מספיק שיכולות להיות מותאמות גם לגודל המשפחה. העברת הבעלות נראית רחוקה, אולי בלתי אפשרית. יש להפסיק את המבוכה כשמתחלפים שגרירים ולמנוע מצב עתידי שבו יחליט נתניהו או מי מיורשיו כי הוא לא מאשר יותר לשגרירים להיכנס לדירה כי היא שייכת לו. (מה עושים כדי שיתוקן) נראה שדרך המלך לטיפול בבעיה היא למכור את הדירה, להתמודד היום עם בעיות המס ולמצוא פתרון חלופי לשגרירי ישראל באו"ם.

הפרשנים לא מרוצים מהפיגועים האיראניים | העיתונים לא מרוצים משביתת עובדי הרכבת | "מעריב" חוגג 64

נסיונות הפגיעה בדיפלומטים ישראלים באסיה נמשכים, ותופסים את הכותרות הראשיות בכל העיתונים. אלו מתמקדות היום בקשר של איראן לפיגועים. "גל הטרור נגד ישראל: נחשף הקשר האיראני", נכתב בזו של "מעריב", ובתרגום לטבלואידית: "איראן נוקמת", על שער "ידיעות אחרונות"; ובגרסת החמשיר: "הדרכון איראני, המטען מגנטי, היעד – ישראלי" ב"ישראל היום". יוצא דופן הוא "הארץ", שחושף את הקשר הישראלי לפיגועים: "המוסד, השב"כ ואמ"ן לא חשפו את ההכנות האיראניות לפיגועים", נכתב בכותרתו הראשית המוזרה. והמפא"יניקים הזקנים היו אומרים: גם "הארץ" לא חשף את הפיגועים. גם יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" מציין כי לגורמי הביטחון הישראליים לא היה מידע מוקדם על הפיגועים בגיאורגיה, הודו ותאילנד בימים האחרונים, אולם מצטט גם גורם אנונימי הטוען, בצדק, כי על הפיגועים שסוכלו אי-אפשר לכתוב בעיתון. גל הטרור בעיצומו, לא בתחילתו, טוען אותו גורם. כל העיתונים מציינים בכל זאת כי יש משמעות לתאריך המסוים שבו הוצאו הפיגועים אל הפועל – סביב יום השנה לחיסולו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה. כל העיתונים מציינים גם, על רקע הכישלון היחסי של הפיגועים (דיפלומטית ישראלית אחת נפצעה באופן בינוני), את הבהילות שבה נראה שהוצאו לפועל (הבולטת במיוחד באירוע בתאילנד, שם מטען החבלה התפוצץ עוד בדירתם של המחבלים). "הביצוע עצמו היה חובבני במידה לא אופיינית לכוח אל-קודס האיראני", כותב למשל יואב לימור ב"ישראל היום". "מחבלים לא מיומנים, מטענים לא גמורים, שימוש בדרכונים איראניים אותנטיים ולא בזהות בדויה". הפרשנים מסכימים גם כי מדובר בעדות ללחץ שבו שרויים האיראנים, כנראה בשל הסנקציות שהוטלו עליהם במטרה לעצור אותם מלהתחמש בנשק גרעיני. יש המוסיפים גם גורמים פנים-איראניים אחרים, כמו המאבק בין ההנהגה הדתית לזו האזרחית. באופן אולי מפתיע, כל הפרשנים מאוחדים בדעתם כי ללחץ הזה משמעות שלילית בנוגע לישראל. באופן מפתיע פחות, הם סותרים זה את זה. לימור כותב כי הלחץ עשוי לגרום לאיראנים לוותר על תוכנית הגרעין, אך נראה כי הוא מאמין יותר באפשרות השנייה: שהלחץ יביא להסלמה מצד האיראנים. גם ישראל זיו (אלוף במיל) כותב ב"מעריב" כי הלחץ האיראני עשוי להביא להסלמה שתסיט את המיקוד ממאבק בגרעין, אך מוסיף דווקא כי יש להגביר את הלחץ (הדיפלומטי והכלכלי). אמיר אורן ב"הארץ" הוא החריף ביותר ביחסו לבהילות האיראנית ("ההיבט המדאיג ביותר בסדרת הפיגועים [...] הוא הדחף לבצע אותם ויהי מה – אף שלא הוכנו כיאות. [...] זו התנהגות שלא היתה אופיינית למערכת קבלת ההחלטות בטהרן, והיא מלמדת שמקבלי ההחלטות שם נלחצים, יוצאים משיווי משקל ועלולים לפעול ממניעים יצריים יותר מאשר חישובים שכלתניים". מסקנתו היא כי הלחץ הזה יביא דווקא להגברת המירוץ האיראני להשגת גרעין. תמונת המציאות העולה מפרשנויות היום בעיתונים היא של סבך ללא מוצא, שבו מאמצי המערב לבלום את איראן משיגים את התוצאה ההפוכה, במקרה הטוב. וב"מעריב" מזכיר עמית כהן כי "מספיק פיגוע אחד מוצלח כדי למחוק תקופה ארוכה של כשלונות". ועוד דבר: "אין ספק שפגיעה בדיפלומט היא מחוץ לכללי המשחק", כותב הניצב לשעבר אורי בר-לב (זוכרים?) ב"מעריב". "אם ניקח לדוגמה את העולם העברייני, הפגיעה בדיפלומט שווה בחוסר הנורמטיביות שלה לפגיעה בילדים של שוטרים או בשוטרים עצמם. זו חציית קו, כי פגיעה בדיפלומט היא לא לחימה בין שתי מדינות אויב [...] פה יש פגיעה כפולה: גם במדינה האורחת, אבל גם במדינה המארחת". וב"הארץ" כותב אורן: "התשתית האיראנית פרושה ברחבי תבל ונהנית מהטבות השמורות למדינה: שגרירויות, דרכונים דיפלומטיים, קשר, דואר דיפלומטי (הניתן להעברה גם בשקים ואף במכולות, כך שהוא מאפשר ייבוא סמוי של נשק וחומרי חבלה למדינת היעד, בלי להסתכן בהשגתם בשוק המקומי) וחסינות לאנשים, לכלי רכב ולדירות. קציני כוח-קודס של משמרות המהפכה ונציגי משרד המודיעין והביטחון – שני הגורמים המפעילים פיגועי חו"ל – נכללים בסגל השגרירויות ולעתים עומדים בראשן". הנושא השני העומד בראש סדר היום של העיתונים הוא השביתה ברכבת ישראל. כמו סיקור הסוגיה האיראנית, כך סיקור סכסוך העבודה ברכבת: תפקידי הגיבורים ברורים. אחמדינגאד הוא היטלר של הסיפור האיראני, וגילה אדרעי היא אחמדינגאד של סיפור הרכבת. "ועד עובדי הרכבת בילה במלון בצפון והואשם בבזיון בית-המשפט. אלפי נוסעים נתקעו בדרכים", נכתב בכותרת על שער "מעריב" לצד תמונה של אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת, כשהיא פוערת את פיה, אולי בניסיון לנגוס בקורא התמים. "ועד הרכבת הפר שוב את צו המניעה ונקנס על בזיון בית-הדין לעבודה", נכתב בכותרת על שער "הארץ", לצד תצלום של "ראשי ועד עובדי הרכבת, אתמול מחוץ לבית-הדין לעבודה בתל-אביב". זהו אינו תצלום מסדרונות רגיל. אנשי הוועד נראים יושבים, צוהלים, מסביב לשולחן בית-קפה. שלא כמו בפעם הקודמת שתצלום דומה הודפס על שער "הארץ", העורכים מתאפקים הפעם מהערה מוסרנית אומללה. גם ברצועה על שער "ישראל היום" מדווח על "צעד חריג: קנס לוועד הרכבת". "התעלמות העובדים מצו המניעה עלתה להם ביוקר", נכתב בכותרת המשנה. "בית-הדין האשים את יו"ר הוועד אדרעי וחברים נוספים בביזויו, והטיל על כל אחד מהם קנס של 10,000 שקל: נהגו בהפקרות". "ידיעות אחרונות", כנהוג, הוא הפראי ביותר: "ירדו מהפסים" היא הכותרת שלו (אמנם, יש לציין שגם שופטת בית-הדין לעבודה חשבה לרגע שהיא עורכת טבלואיד והשתמשה בו בפסק הדין, כך לפי "ישראל היום" לפחות). "הביזיון הגדול", מלהימה כותרת המשנה. "בזמן שאלפי נוסעים נתקעו בגלל השבתת הרכבות, הוציאה היו"ר גילה אדרעי את ועד העובדים לנופש ושמה פס על בית-המשפט". למנהיגי מאבק עובדים מותר, כמובן, על-פי חוק ועל-פי ההיגיון, לצאת ליום נופש בצפון. ב"ידיעות אחרונות" לא סבורים שהם צריכים לשכב על הפסים, אך בהחלט היו שמחים אם זה מה שהם היו אכן עושים. את הסלידה מהוועד מוביל בעיתון נחום ברנע. "הגיע זמנה לעוף", הוא כותב על אדרעי. ברנע, כמו יתר הקולגות שלו בעיתונים האחרים, נתלה בסירוב הוועד לקבל את החלטת בית-המשפט (שאסר עליו לשבות), ובהתנהגות האישית של ראשיו ("יהירה וגסה") כדי להיכנס בוועד כמו קטר דוהר (רק לשופטים מותר?). בדרך הוא כותב גם על חשיבות העבודה המאורגנת ("ערך מקודש"). האם האמירה הזו של ברנע היא בגדר מס שפתיים? האם ההתנהלות הבעייתית של אנשי הוועד היא רק תירוץ עבור העיתונאים העוינים את עובדי הרכבת? כדי לענות על כך תשובה מוסמכת נדרשת ערכאה גבוהה עוד יותר מזו של בית-הדין לעבודה, אולם מן הסיקור היום (ולא רק היום) בעיתונים אפשר לנסות בכל זאת להסיק את התשובה. כי היום, גם היום, העיתונים מתארים בהרחבה מה אמרה אדרעי בבית-המשפט לעורך-הדין של הנהלת הרכבת ("עכשיו זה השואו-טיים שלי. בקרוב שלך... יש ריטלין. תשתוק!"), מה אמרה לשופטת שגערה בה על שאיחרה לדיון ("אין לי כנפיים, לוקח זמן להגיע"), ועוד כהנה וכהנה, אולם כושלים לחלוטין מלספק לקורא שביב של מידע ממשי על מהות הסכסוך. ב"הארץ" מנסים אבי בר-אלי והילה ויסברג להגיש לפחות את הכותרת לחילוקי הדעות בין ההנהלה לעובדים, אולם אף עיתון אינו מנסה לרדת לשורש המחלוקת ולהגיש לקורא את מסקנותיו. האם העובדים אכן מונהגים על-ידי חבורת סחטנים יהירה וכוחנית המעוניינת לעצור את גלגלי הקדמה ברכבת ישראל, או שאולי הנהלת הרכבת היא גוף ציני ואופורטוניסטי המעוניין להתנכל לעובדים ולשבור את גבם, או שתמונת המציאות האמיתית היא זו המונחת איפשהו בתווך שבין שתי האפשרויות הללו? האם יש או אין עובדי קבלן ברכבת? והאם זה רע או טוב? מקובל או חריג? מהי המשמעות של ששת סכסוכי העבודה שעליהם הכריז הוועד? העיתונים אינם מצליחים לחשוף את התשובות לשאלות הללו. הנה נושא ראוי יותר לכותרת הראשית של "הארץ" מחר. "בשנה הבאה אפשר יהיה לחגוג 50 שנה להקלטתו של השיר הנצחי הזה על-ידי התרנגולים", כותב בן שלו ב"גלריה" של "הארץ" על שיר הילדים המפורסם "יוסי ילד שלי מוצלח", "אבל עד שזה יקרה, הילדים של היום ממשיכים להתוודע אל שירם של ע הלל וסשה ארגוב, ואם לשפוט על-פי כמה מקרים שהתרחשו בסביבתי לאחרונה, המפגש הזה עשוי להיות אמוציונלי, מרעיד ומרעיש. הוא עלול אפילו להסתיים בבכי, כפי שקרה לילדה אחת לפני ימים אחדים. בניסיון לנחמה אמר לה אביה בתחילה: אל תבכי, זה רק שיר, זה לא באמת. איזו שטות: שיר טוב הוא הדבר הכי אמיתי שיכול להיות. אחר-כך סיפר האב שגם הוא בכה כששמע את השיר כשהיה ילד, אבל גם הווידוי הזה לא עזר לעצור את הדמעות, שיבשו בסופו של דבר רק כשהעייפות הכריעה את העצב. אבל מה יש בשירם של ע הלל וסשה ארגוב שגורם לתגובה רגשית כל-כך עזה?". התשובה, במאמר המלא, המוקדש לשיר ששובר את הלב. ב"מעריב" החליטו להדפיס במקום המוסף היומי ("המגזין") אוסף תצלומים של שערים ישנים של העיתון עם הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". מדוע? העורכים אינם טורחים להסביר, ורק עיון מדוקדק במאמר החותם את הגיליון מגלה כי היום הוא יום השנה לייסודו של העיתון (ב-15 בפברואר 1948). כן, יש בגיליון גם כמה מאמרים, מהם של גדולי הכותבים שהיו בעיתונות הישראלית וכתבו ב"מעריב" בתקופת הזוהר שלו לפני 40 ו-50 שנה (אפרים קישון ועזריאל קרליבך), ומהם של כותבים בני זמננו (שי גולדן ומאיר בלייך). זו תחרות לא הוגנת, וההשוואה גורמת עוול מיותר לאלה מן העיתונאים שעודם בין החיים. עוד בגיליון: אוסף ויצים עבש של העורך לשעבר שלום רוזנפלד, המזכיר מדוע "מעריב" דעך לבסוף; וטור של יוסף (טומי) לפיד על חוויית קרב במלחמת ששת-הימים, המנהיר את מקורות כשרון הכתיבה של הבן, יאיר, אך גם את יכולתו שלא ללוות אותו במשמעות. המאמר של קרליבך שבחרו העורכים הנוכחיים של "מעריב" (מה-21 בפברואר 1956) עוסק בחופש העיתונות; המאמרים של גולדן ובלייך עוסקים בסכנה לעצם קיומה. השוואה מדוקדקת יותר בין המאמרים אז והיום מלמדת על הבדלי התפיסה: בלייך ובמיוחד גולדן מקוננים על התמוססות הרלבנטיות של העיתונות, אולם רק מפני שהם מתבלבלים בין "עיתונות" ל"מוצר דפוס", שדינו אכן להיעלם. בעוד קרליבך מתמקד בהיבטים ערכיים ועקרוניים, השניים מתמקדים בשינויים בסביבה העסקית והטכנולוגית ובסגנון הכתיבה. ההתמקדות הזו של סגן עורך "מעריב" הנוכחי בצורה במקום בתוכן, בקינה אינטרסנטית במקום בדיון עקרוני, מובילה ממילא גם לטעות בזיהוי הנקודה היותר בעייתית בעיתון שבו הוא מועסק כרגע. כך, כשקרליבך נדרש להדגים בפני ידידים אנשי "ארצות המערב" מדוע בישראל (של שנות ה-50) יש חופש עיתונות גדול יותר מזה שבארצותיהם, למרות המגבלות הבטחוניות, הוא מספר על עצם הקמתו של "מעריב": "בקנאה שמעו שאצלנו קרה וקבוצת עיתונאים ופועלים חסרי אמצעים התארגנה וייסדה עיתון יומי מצליח. פה אחד אמרו: חופש כזה קיים רק בישראל, ולא ייתכן בארץ מן הארצות". היום, כזכור, נשלט העיתון על-ידי איש עסקים שאין לו דבר עם עיתונות, כנראה גם לא עם חופש עיתונות. כתבת השער של "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת לפרסום סמוי בטלוויזיה המסחרית: "התעריף קבוע: 6,000 שקל לראיון של שלוש דקות, 60 אלף שקל לעשר תוכניות. עדויות מבפנים ומסמכים חדשים חושפים: כך פועלת באמת תעשיית התוכן השיווקי בטלוויזיה. אז בפעם הבאה שאתם צופים בתוכניות בוקר ולייף-סטייל כדאי שתדעו: רוב המומחים שמחלקים שם טיפים שילמו הרבה כסף כדי להופיע אצלכם על המסך", נכתב בכותרת המשנה על השער ("הכל מכור" היא הכותרת). ובכותרת המשנה לכתבה עצמה, של איריס ליפשיץ-קליגר ודני ספקטור, נכתב: "זו תעשייה שמגלגלת מאות מיליוני שקלים. כולם מוכרים, כולם קונים, כולם יודעים ושותקים: המומחים שאתם רואים בטלוויזיה שילמו עשרות אלפי שקלים כדי להופיע על המסך שלכם ולתת עצות. הם מרוויחים לקוחות, התוכניות מרוויחות כסף, רק הצופה לא יודע שמדובר בפרסומת סמויה. כך עובדת מכונת התוכן השיווקי המשומנת". הדפסתה של כתבה כזו במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מעוררת תמיהה כפולה: מדוע תחקיר מקיף ומעניין נדחק לפרסום בעיתון של יום רביעי במקום לככב על שער אחד ממוספי השבת? וכיצד זה ש"ידיעות אחרונות" חרג ממנהגו, בייחוד תחת העורך הנוכחי, שלא לעסוק בענייני תקשורת ולא להחריד אינטרסים רבוצים ממקום משכבם? אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהתמיהות משיבות זו על תמיהתה של זו. התוכן השיווקי שעליו מדווחת הכתבה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" אינו היחיד בעיתון: במוסף "זמנים מודרניים" מתפרסם ראיון היתולי עם דמות בדיונית של חתול, כוכב ספרי ילדים. את הראיון עורך מאיר שלו, מחברם של אותם ספרים וגם פובליציסט ב"ידיעות אחרונות". "נדחו תביעות רן ארז נגד ישראל היום"; "בית-משפט השלום בתל-אביב דחה שתי תביעות דיבה בסך 2.5 מיליון שקלים של ארגון המורים והעומד בראשו, בגין תחקיר של מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת", מכריזה כותרת בולטת על שער "ישראל היום", העיתון שנולד בלי סטייל.

כמה מהטיעונים לשימורן של החדשות המקומיות אינם משכנעים, ומדגימים את אוזלת ידה של הרגולציה על השידורים בישראל

מהם 28 עובדים שפוטרו? מהן שלוש מהדורות חדשות, שבקושי צפו בהן, ובוטלו? כצרכני תקשורת, הצמצום בהפקת המהדורות המקומיות בכבלים ובלוויין אינו צריך לכאורה להטריד אותנו יותר מדי. מדובר באמת בשוליים של תעשיית התקשורת בישראל, הן מבחינת היקפן של מהדורות אלה, הן מבחינת שיעור הצפייה בהן, והן מבחינת השפעתן. תודו על האמת, כמה מכם, קוראי "העין השביעית", שמן הסתם מתעניינים בתקשורת הישראלית, צפו אי-פעם באחת המהדורות האלה? כמה מכם מזהים את העיתונאים שמועסקים בהן? כמה מכם באמת סבורים שביטולן או צמצומן יגרום לשבר גדול בתעשיית התקשורת הישראלית? ולמרות כל זאת זכה המשבר האחרון בחדשות המקומיות – ממש כמו בפעמים הקודמות הרבות שהן עמדו בפני סגירה או צמצום – לדיון פוליטי וציבורי ולאזכורים שונים ואוהדים בכלי התקשורת האחרים. שני טיעונים מרכזיים מושמעים נגד פגיעה כלשהי במהדורות הללו. הראשון, עניינו בתחום התעסוקה. המהדורות המקומיות מעסיקות עשרות עיתונאים ואנשי צוות טכני בכל רחבי הארץ. זהו מקום עבודה נוסף בשוק התקשורת המצומצם והמצטמצם בישראל, וברור שאובדנו הוא בראש וראשונה מכה קשה לאלה המועסקים בו, שספק אם יוכלו למצוא מקום עבודה חלופי במקצועם. זו מכה ואכזבה גם לאלה שמעוניינים להצטרף לתעשיית התקשורת הישראלית, וחוזים בביטולן של עשרות משרות בתעשייה. לכן גם מובן שבימי שיא המאבק על ערוץ 10, צורפו עובדי החדשות המקומיות לפעולות מחאה משותפות נגד אובדנם של שני מקומות העבודה הללו. בעוד שהטיעון הראשון נגד ביטול המהדורות הללו מובן ואף קל להזדהות איתו, הטיעון השני נראה לי בעייתי משהו: טיעון זה עוסק בעילה או בהצדקה הראשונית לקיומן של מהדורות אלה. גם עובדי המהדורות המקומיות, גם תומכיהן מתוך תעשיית השידור וגם כמה מהפוליטיקאים והפקידים שתמכו בהנשמתן המלאכותית של מהדורות אלה התייחסו לאינטרסים הציבוריים שהן מממשות. ומהם אינטרסים ציבוריים אלה? התומכים דיברו בעיקר על כך שהמהדורות המקומיות הן כמעט השופר היחיד של הפריפריה, שהן היחידות בשוק החדשות הישראלי שנותנות ביטוי לעניינים המעסיקים את האזרח הקטן במקום מגוריו, שהן מאפשרות פיקוח ובקרה על הרשויות המקומיות. ואכן, אלה אינטרסים ציבוריים חשובים שמן הראוי להגן עליהם. אולם, האומנם זה מה שאכן עושות המהדורות המקומיות? חלקית, ייתכן. בוודאי בעיני אלה שעושים במלאכה. אולם אובייקטיבית, ביותר מ-20 השנים שבהן המהדורות האלה קיימות בגלגולים שונים ובבעלויות שונות, הן לא הצליחו להמריא מבחינת המקום שיש להן במפת התקשורת הישראלית. הרייטינג שלהן נמוך מאוד, כמעט שאין להן צופים. ניתן כמובן לטעון שגם רייטינג של אחוז או שניים, ואפילו שלושה (תלוי במהדורה), הוא רייטינג ראוי. אולי. אולם, אם באמת מתן פתחון פה לפריפריה ולנושאים שאינם מטופלים במהדורות החדשות של שלושת הערוצים הארציים הוא כה חשוב, מדוע הצופים אינם מגיעים? אחת הסיבות היא כמובן ההשקעה הנמוכה מאוד במהדורות הללו. יש לזכור שגם בתחילת דרכן, חברות הכבלים מימנו את המהדורות רק בשל הוראתו המחייבת של הרגולטור (מועצת הכבלים והלוויין). בשנים האחרונות המימון מגיע מהפחתת כספי התמלוגים של הוט ויס למדינה. המשבר האחרון נבע מכך שהיתה דרושה חקיקה מיוחדת בכנסת, כיוון שמהשבוע הוט ויס כבר אינן משלמות תמלוגים. בכל מקרה, בכל הגלגולים, מדובר בסכומים מצחיקים להפקת חדשות בטלוויזיה. ולמרות זאת, בכמה מהמהדורות ובכמה מהתקופות נעשתה עבודה מקצועית יפה. אלא שגם אז הרייטינג לא פרח. סיבה נוספת, שאינה תקציבית, לרייטינג הנמוך, היא שמדינת ישראל פשוט קטנה מכדי להחזיק כל-כך הרבה מהדורות חדשות. מי שכבר מתעניין באקטואליה וצופה באחת המהדורות הארציות, אין לו זמן ואין לו חשק או עניין מיוחד לצפות במהדורה שמספרת על פיצוץ צינור הביוב באחד הרחובות ביישוב שלו, או אפילו על הפוליטיקה המקומית הקטנה ביישוב. כלומר, ההצדקה של מתן פתחון פה לפריפריה ולסיפורים פריפריאליים אינה משכנעת. הפריפריה עצמה, ככל הנראה, אינה מעוניינת מספיק בסוג תוכניות זה. אני מאמין שאם המהדורות המקומיות היו זוכות לקהל רחב הרבה יותר ונאמן הרבה יותר, הרגולטור היה מוצא את הדרך להמשיך את מימונן ואולי אף בהיקף רחב יותר, ולאו דווקא מכספים ציבוריים. יותר מכך, אם למהדורות היה קהל גדול יותר, החברות עצמן, הוט ויס, היו מעוניינות להשקיע מכספן בהפקתן, והרגולטור והפוליטיקאים לא היו נאלצים פעם אחר פעם להתערב, לכפות ולהקצות משאבים להפקת המהדורות מכספי ציבור. ומה אפשר ללמוד מהסאגה של החדשות המקומיות בכבלים ובלוויין? ראשית, גם כשיש אינטרסים ציבוריים ראויים בעיני כמה מאיתנו, כוחות השוק חזקים יותר. פרשת החובות הרגולטוריים של הערוצים המסחריים, 2 ו-10, היא דוגמה מאלפת לכך. בשם האינטרס הציבורי, כופה החוק וכופה הרגולטור (במקרה הזה, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו) על הזכיינים להפיק תוכניות יקרות בתחום הדרמה והתיעוד. כפייה זו – שהזכיינים התחייבו למלא אחריה כאשר קיבלו על עצמם את הזכיונות – אינה הגיונית בתנאי השוק החדשים. זאת, למרות הרייטינג מרקיע השחקים שיש לכמה מהתוכניות בערוצים המסחריים. הקלה במחויבויות הרגולטוריות (למשל בתנאים הדרקוניים והדקדקניים לגבי תוכניות המוגדרות "סוגה עילית"), כפי שאכן נעשה בהסדר האחרון עם ערוץ 10 וזכייני ערוץ 2, אמנם תפגע במידה מסוימת באינטרס הציבורי של תמיכה בתרבות המקומית ובאיכות התכנים, אבל אולי תאפשר מרווח נשימה גדול יותר להפקת תוכניות כאלה בעתיד, ביוזמת הזכיינים ולא מתוך כפייה. הרגולציה התקשורתית, הן במישור הפוליטי והן במישור המקצועי, חייבת להתאים עצמה לסביבה התקשורתית והכלכלית, תוך שינוי והתאמה מתמידים בזיהוי, הגדרה ושמירה על אינטרסים ציבוריים רלבנטיים, ולא על כאלה שאבד עליהם הכלח. לשם כך דרושה רגולציה עצמאית ומקצועית אמיתית, הרחוקה מידם האינטרסנטית של פוליטיקאים למיניהם. דרושה רגולציה אחידה (בניגוד לגופים רגולטוריים פרטיקולריים), שרואה ממבט-על את צורכי התעשייה מצד אחד ואת האינטרסים הציבוריים הרחבים יותר מן הצד האחר, ויודעת לאזן ביניהם. ספק אם באקלים הפוליטי הישראלי זה בכלל אפשרי.

הקואליציה מתנדנדת, העיתונים חוגגים | דן מרגלית מתלונן בעדינות על מהלך פוליטי של נתניהו | ב"דה-מרקר" מבקשים מרשות המסים לחקור מידע שהתפרסם בתחקירים עיתונאיים | וב"ידיעות אחרונות" מראיינים אנרכיסט

התנודות ההולכות ומתגברות בקואליציה ממשיכות לפרנס כותרות בולטות בשערי העיתונים. "נתניהו לבכירים בליכוד: יש להתכונן לבחירות", נכתב בכותרת המרכזית על שער "הארץ". הציטוט המדויק שמובא בידיעה של יהונתן ליס הוא "תתכוננו להקדמת הבחירות, בתקווה שלא נגיע לזה". "אתמול בתשע בבוקר נראה היה שהקואליציה הולכת להתפרק ושהתקציב לא יאושר", נכתב על שער "כלכליסט", בהפניה לכתבה של רוני זינגר, המוקדשת לסיכום אירועי האתמול. "יש-עתיד התבטאה בלוחמנות, ישראל-ביתנו עצרה את ההצבעה על חוק מע"מ 0%, וראש הממשלה – שהריח שהכל הולך להתפרק – זימן התייעצות בליכוד לקראת הבחירות. אחרי שכולם הבינו שהם לא באמת רוצים לפרק את החבילה, נתניהו ביטל את הדיון המיוחד, ליברמן אמר שההסלמה לא במקום ולפיד הסביר שאפשר לפתור את המשבר בשעתיים". כותרת הגג של ההפניה היא "בלי מבוגר אחראי". "נכון לעכשיו מתמודדת הקואליציה עם שלושה נושאים שמאיימים על המשך קיומה", כותבים יובל קרני וגד ליאור בדיווח המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". "חוק הלאום, ההצבעה על התקציב וחוק מע"מ אפס". בטור פרשנות שראשיתו נדפסת על שער "הארץ" גורס יוסי ורטר אחרת. "התקציב, חוק מע"מ אפס, רפורמת הבריאות או חוק הלאום אינם הסיבות למשבר", הוא כותב. "מה שעומד ביסוד המהומה הבלתי מוסברת שמטלטלת את ממשלת ישראל הם חשדנות עמוקה, חוסר אמון ותיעוב הדדי". המשבר הקואליציוני תופס הבוקר גם את הכותרת הראשית של "מעריב", המבליט פגישה שנערכה אתמול בין נתניהו לליברמן ("בניסיון למצוא דרך להפחית את המתיחות בין מפלגות הקואליציה"). "במצב סופני" ו"קואליציה סופנית" הן ההפניה והכותרת (בהתאמה) של טור פרשנות מאת כתב העיתון בכנסת, אריק בנדר. "גם אם חוק התקציב יאושר עד 31 בדצמבר וגם אם חוק הלאום יעבור בממשלה בלי לפורר אותה", מאבחן בנדר, "הניתוח אולי יצליח, אבל ברור שהחולה עדיין נוטה למות. השאלה היחידה היא אם תהיה זו מיתת נשיקה או מוות בייסורים". ורטר חושב כמוהו. "התקציב שמונח על שולחן הכנסת הוא פגר; גופה להתעלל בה, נבלה לנעוץ בה שיניים", כותב שאול אמסטרדמסקי בכפולה הפותחת של "כלכליסט". "כשיש פגר על השולחן, כל אוכלי הנבלות מסתערים עליו בלי לחשוב פעמיים. ובפוליטיקה הישראלית, אם לא תאכל, יאכלו אותך, אז כולם אוכלי נבלות". "החבורה הזאת, כולם יחד וכל אחד לחוד, מוליכה אותנו לבחירות שאף אחד לא רוצה, למשבר כלכלי שאף אחד לא צריך", כותבת סטלה קורין-ליבר בכפולה הפותחת של "גלובס". "מתחילים להתגעגע לתגי המחיר של החרדים – האינטרסים שלהם ברורים ויציבים, וכדי לשמור עליהם הם מבטיחים דבק בסיסי שמאפשר משילות. זה עדיף על ראשי החבורה הנוכחית, שמובילים אותנו באף בימים אלה – ראש ממשלה שמקיא מהמשפחה הפוליטית שבנה לעצמו וחבורה שלמה ומנופחת של מי שאצה להם הדרך להיות ראש ממשלה. נמאסתם". לפי שעה, כפי שמציינים הכתבים והפרשנים בכל העיתונים, הגורמים המרכזיים בקואליציה עדיין מצהירים כי הם אינם מעוניינים בפירוק הממשלה והקדמת הבחירות. הסתירה הגלויה בין האיומים ההדדיים לאינטרס ההישרדות המשותף של חברי הקואליציה מולידה, ובצדק, זלזול וביקורת. אך היכן שיש ציניות והתעקשות להסתכל על החצי הריק של הכוס, יהיה גם מי שיתייצב מנגד ויגיד: הכל נכון, הביקורת מוצדקת, אבל אנא – החריגו ממנה אדם אחד ששמו השתרבב אליה בטעות. עורכי "ישראל היום", זה לפחות היום השני ברציפות, עושים מאמץ עריכתי מיוחד כדי לשכנע את הקוראים שבחירות מוקדמות הן רעיון רע, ובד בבד מאשימים את שותפיו של נתניהו לממשלה בקטנוניות ובחתרנות. מבחינת "ישראל היום", יש גם יש בממשלה מבוגר אחראי. מי שאחראי לתוהו ובוהו בממשלה, כך עולה מהסיקור, הם שותפיו הקואליציוניים של אותו מבוגר אחראי, המוציאים לפועל ספינים ותוכניות הפיכה סודיות ובכך מפריעים לו לנהל את המדינה. כפי שקורה שוב ושוב כשמושא הקידום והחנופה של היומון החינמי נקלע למצב פוליטי רגיש, "ישראל היום" נזעק למה שנראה כנסיון חילוץ. אם לא מהתסבוכת בממשלה, אז לפחות מהנזק האפשרי שייגרם לו בדעת הקהל. "אם לא רוצים בחירות, תפסיקו לריב ולחתור", כך, חד וחלק, נכתב הבוקר בכותרת הראשית של החינמון, ציטוט של "בכירים בליכוד". מי צריך להפסיק לריב ולחתור? מתחת לכותרת נדפסים שלושה תצלומים: האחד של שר החוץ אביגדור ליברמן, שנתפס בעין המצלמה כשהוא מסביר דבר-מה; השני של ראש ממשלת ישראל, נתניהו, בהבעה זחוחה אופיינית; והשלישי של שר האוצר יאיר לפיד, שנתפס בהבעה מודאגת משהו. כותרת הגג מבהירה את תפקידיהם: ליברמן הוא ה"מפשר", ולפיד ולבני (שתצלומה הושמט מסיבה כלשהי) "מחפשים סולם" כדי ש"יירדו מהעץ". תפקידו של נתניהו אינו מוזכר. בכותרת המשנה הופכים החתרנים מהכותרת הראשית למארגני הפיכה אלימה. "לא נשלים עם נסיונות פוטש", נכתב בציטוט מפי "בכירים בליכוד", וגורם בלתי מזוהה נוסף המכונה "מקורבי נתניהו" מאשים את לפיד ב"קשירת קשר". "לא עוד נסיונות פוטש, די לחתור", שבים ומחדדים הבכירים האנונימיים בכותרתה המרכזית של כפולת העמודים הפותחת. המעצב עשה עבודה משובחת. במרכז החטיבה העליונה משובץ, בגדול, תצלום נאה של ראש הממשלה בארשת ידענית; מסביבו, במשבצות קטנות יותר, משובצים פרצופיהם של הפוליטיקאים הקטנים העסוקים כעת בהתקוטטות: לפיד ("יחזור למגעים?"), ליברמן ("לא אנטי-ביבי"), לבני ("עימות עם רה"מ על חוק הלאום") ובנט ("דורש את החוק"). הירח והכוכבים. "אחרי ההתכתשויות והמריבות ניסו אתמול ראשי מפלגות הקואליציה להוריד את גובה הלהבות, ובזה אחר זה הבהירו כי פניהם לא לבחירות ואף לא לנסיונות להרכיב ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית", מובהר בפתיח דיווחו של מתי טוכפלד, הכתב לענייני מפלגות. בעמוד הבא מדווח טוכפלד על מהלך התגובה של נתניהו ליוזמה של השרה לבני, ש"עוררה זעם בסביבת רה"מ". "נתניהו נגד לבני: חוק הלאום יעבור", נכתב בכותרת. "לראש הממשלה נמאס מהציניות", מובהר בכותרתו של טור פרשנות נלווה מאת טוכפלד. "זה שגם ראש הממשלה אינו מעוניין בבחירות זה ברור", כותב טוכפלד, ובהמשך מוסיף: "להיכן שלא מביט נתניהו כשהוא יושב לצד שריו סביב שולחן הממשלה, הוא רואה רק ציניות וחתרנות, ועם רמת האמון האפסית שהוא רוחש כלפיהם – ספק רב אם כך ניתן יהיה להמשיך. "בניגוד לרושם שנוצר, כאילו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הבינו את המסר ומיהרו להרגיע את הרוחות, בסביבתו של נתניהו רואים את התמונה דווקא בנגטיב – מדוע, הם שואלים, מכריז לפיד בערוצי הטלוויזיה ולאחר מכן בישיבת סיעתו כי אין זה זמן לבחירות וכי הוא לא עוסק בהקמת ממשלות חלופיות, וכי אפשר לפתור את המחלוקות בשעתיים, אולם את הצעד המתבקש ביותר – לחדש את המגעים עם ראש הממשלה על אישור התקציב וחוק ההסדרים – הוא לא עושה? במלים אחרות, המלים הנמלצות והטונים המרגיעים רק מעצבנים עוד יותר את נתניהו, כי בינם לבין המציאות אין דבר וחצי דבר". דן מרגלית, הפובליציסט הבכיר של העיתון, מתגייס גם הוא למאמץ. "אסור שטירוף המערכות הזה יימשך", נכתב באופן חד-משמעי בכותרת מאמרו, המוקדש לתרחיש בלהות שבו ייאלץ נתניהו להתחרות שוב על קולות הבוחרים. "הפוליטיקה עושה דרכה בין נחשולים אדירים", מסביר העיתונאי הוותיק. "לא ייתכן כי ניהול המדינה מתבצע כראוי כאשר המשבר אינו פוסק אף לא ליום אחד". "מה שמתרחש בימים אלה אינו יכול להימשך", הוא קובע בהמשך. "לא שבוע ולא כמה ימים. ראשי השבטים הקואליציוניים חייבים להיפגש יחד ולהעניק לעצמם פטור מן ההצהרות שפיזרו בחוסר זהירות ככל שהמשבר העצים, מין מורטוריום – ולארוז את כל המחלוקת בחבילה אחת, ולבחון אם בכוחם למלא את כל ההתחייבויות". למרגלית באמת אכפת מיכולת המשילות של הממשלה. אחד הגורמים הממשלתיים האחראיים לדעתו למשבר הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. מרגלית מסוגל להתבטא באופן ישיר כשיש לו ביקורת על ראש הממשלה. לא בעיתון כמובן. "נתניהו מנהל את סוגיית הגיור בחובבנות. הבטחת – תקיים, אדוני ראש הממשלה", כתב בסוף החודש שעבר בחשבון הטוויטר שלו (שמאז נדם). ב"ישראל היום" הוא עושה זאת אחרת – בעקיפין, במובלע, ובלי שימוש בתארים שליליים. "אם בנימין נתניהו חש כי הבחירות בשער, הוא מביא למליאת הממשלה את חוק הלאום, שקודם לכן – לפני אווירת המשבר – הבטיח כי יעבור שינויים ותיקונים", כותב מרגלית הבוקר ב"ישראל היום". "ואם ציפי לבני מעריכה כי הבחירות בשער, היא מכינה מיד הצעת חוק לאום חלופית כדי להיות בסדר עם כל הצדדים". האם ייתכן שנתניהו הוא אחד מאותם "ראשי השבטים הקואליציוניים" שחובתם כעת להתעשת ולשמור על שלמותה של הממשלה? נראה שמרגלית סבור שכן, אף שכאמור הוא אינו מציין זאת באופן ישיר. את הביקורת העקיפה והעדינה שיש לו על נתניהו הוא מכמין בשצף קצף מילולי הקורא לקוראיו לאמץ את מטרותיו הפוליטיות העכשוויות של ראש הממשלה. "לא יעלה על הדעת שמה שהפך השבוע לטירוף מערכות יימשך. הנזק אינו רק עכשווי. הוא ארוך טווח", כותב מרגלית בפסקת הסיכום של המאמר, ופונה אל לבם של הקוראים: "כל ההשקעה בשיעורי אזרחות העולים מיליונים רבים אינה שווה את אי-האמון והציניות שזורעת הפוליטיקה בלבבות צעירים ותמימים". המאמר נחתם בפרגמנט מספר "תהילים": "אל תיגעו במשיחיי". נתניהו, כך ניתן ללמוד מהסיקור הנרחב הבוקר ב"ישראל היום", סבור ששותפיו הפוליטיים חותרים תחתיו ועלולים להוביל לבחירות מוקדמות, ואף חש מורת רוח אישית מהתנהלותם; הוא עצמו, למד הקורא, אינו מעוניין בבחירות כעת. כתבי ועורכי "ישראל היום", בבואם לסקר את המשבר הקואליציוני, הולכים אחרי "מקורבי נתניהו" ומתאמצים להבליט את תיוגם של יריביו הפוליטיים כעדה של חתרנים קצרי ראות, ומבקשים מכל מי שקורא את הדברים להבין ששום דבר טוב לא ייצא מהקדמת הבחירות. ב"ידיעות אחרונות" יש מי שמנתח את בעיות המשילות של מדינת ישראל אחרת. יועז הנדל, עד לפני שנתיים ראש מערך ההסברה במשרדו של נתניהו, חולק עם הקוראים זיכרון מאותה תקופה. "לפני שלוש שנים ניהלתי שיחה בלשכת ראש הממשלה עם זאב אלקין, אז יו"ר הקואליציה, על חוק יסוד מדינת הלאום של העם היהודי", הוא כותב. "אבי דיכטר הגיש את החוק, ציפי לבני חתמה עליו ואלקין הסביר שאי-אפשר להעביר חוק יסוד בממשלה עם חרדים. נתניהו ישב לבטח על כסאו, הוא דרש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית, אבל לא באמת התעניין בחוקים שמגדירים אותה ככזאת. שיטת השקט. מה שלא צועק עדיף לשים בצד". "הנחת המוצא היא שממשלות במדינת היהודים לא מצליחות ליישם מדיניות בגלל אורך הקדנציה", כותב הנדל בהמשך המאמר. "הזמן עובר מהר כשנהנים. פוליטיקאי מבטיח הרים וגבעות בבחירות, הוא מגיע לממשלה ואז מגלה שההרים רחוקים והגבעות לא עוזרות כשסופרים את הקולות. הוא מכיר את עובדי המשרד, ממנה את אנשי שלומו לתפקידים בכירים, מזיז את הכיסא ותולה תמונה. עוד הוא מחליט מה טוב למדינה וגם לו – והנה כבר איום על הפלת הממשלה. ככה אי-אפשר לעבוד, אומרים התומכים בשינוי שיטת הממשל, חייבים משילות. "הימים האחרונים מחייבים הרהור נוסף בסובב ובמסובב", הוא קובע. "נתניהו שבר את קללת היציבות. הוא יציב מאין כמוהו. הכיסא נדבק בו, והוא בכיסא. התפיסה האידיאולוגית שלו מדברת אל ישראלים רבים, אין לו חלופות נראות לעין ואחוזי התמיכה בו גבוהים מכל השאר. הנתונים כולם נוחים למשילות, אבל המשילות לא יודעת את זה. כל חבר קואליציה עושה כרצונו, כל מפלגה מציעה חוקים שמוצאים חן בעיני בוחריה ומבטלת חוקים של אחרים. מרוב יציבות המדינה בהמתנה. "בחירות לא טובות למדינת ישראל, טוענים יו"ר הכנסת, נשיא המדינה ועוד כמה ראשי סיעות שרואים בעיניים כלות את המנדטים מתפוגגים. אבל בעצם למה לא? אם היציבות משמעותה חוסר יכולת לקבל החלטות, עדיף משבר. אם קדנציה ארוכה משמעותה שיתוק ארוך, עדיף בחירות". "בשנים האחרונות עושים עיריית חיפה והעומד בראשה, יונה יהב, מאמצים רבים לשכנע את הציבור כי מצב זיהום האוויר בעיר אינו נורא כפי שמנסים לצייר אותו", כותב עמיר בן-דוד, כתב איכות הסביבה של "ידיעות אחרונות", בכפולה הפותחת של העיתון. על-פי מדד חדש של המשרד להגנת הסביבה, שתוצאותיו מובאות היום בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", חיפה היא העיר הישראלית המזוהמת ביותר. "הנתונים החדשים, הנחשפים כאן לראשונה, אמנם מצביעים על ירידה משמעותית בהיקף הפליטות המזהמות בעיר בשנה שעברה, אבל היא עדיין נמצאת בראש הרשימה בכל דרך שבה בוחנים את נתוני פליטות החומרים הנדיפים לאוויר", כותב בן-דוד. ראש העיר יהב, שלשכתו אמונה על שיתופי פעולה מסחריים-תוכניים קבועים עם "ידיעות אחרונות", זוכה לרוב מהעיתון ליחס חם יותר, הכולל ידיעות מפרגנות על יוזמות שברצונו לקדם. את הגילוי הלא נעים שכובש הבוקר את הכותרת הראשית של העיתון הנמכר בישראל מרככים העורכים באמצעות הבלטת תגובתו לממצאים. לצד הדיווח של בן-דוד נדפסת תיבת תגובות שבה מובאים הסבריהן של עיריות חיפה, רמת-השרון (מקום שני במדד הזיהום), תל-אביב (מקום שלישי), רמלה (מקום רביעי), רמת-גן (מקום חמישי) והמועצה האזורית תמר (מקום 27, אחד לפני הסוף). כותרתה הבולטת של ידיעת התגובות מוקדשת לקידום המסר שלדברי בן-דוד, יהב מקדם במרץ: "עיריית חיפה: ירידה דרסטית בפליטת המזהמים בעיר". גם כותרת המשנה מוקדשת כולה לתגובה לא עניינית של הגוף שבראשו עומד יהב ("הנתונים הועברו לתקשורת ולא לרשויות, מה שמעלה חשד שהמשרד פעל כפרשן לענייני סטטיסטיקות, אך לא נותן דין-וחשבון לציבור"), ולמעשה אינה כוללת אינדיקציה כלשהי לכך שבידיעה נכללות גם תגובותיהם של גופים אחרים. הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" היא הבוקר מופת של איזון עריכתי בין הבלטה של חשיפה עיתונאית לבין הרצון לגונן על מושא סיקור אהוד. זהו, כך נראה, ההבדל העיקרי בין נוהגי האתרוּג ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום": במערכת "ידיעות אחרונות" יש עדיין אינסטינקט עיתונאי המאפשר פרסום והבלטה של מידע המציג את מושאי הקידום ושיתוף הפעולה העסקי באור ביקורתי; ב"ישראל היום" קשה להיזכר במקרים שבהם מידע לא נוח עבור נתניהו ומקורביו הובלט, וקשה אף יותר להיזכר במקרים שבהם המידע הזה נחשף לראשונה בחינמון, מיוזמתה של המערכת העיתונאית. "שטרום אמר: דיברתי אתמול עם נוחי, יש כמה כסף שאתה צריך. תעשה כל מה שאתה יכול כדי שהנייר לא יירד", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות". כתבת המוסף ליטל דוברוביצקי חתומה על חשיפה: פרטי ההסכם שנחתם בין הפרקליטות לעדי שלג, עד המדינה במשפט הרצת המניות שבו עומד לדין נוחי דנקנר. "דנקנר מכחיש", מדגישים ב"ממון". בתוככי אחד משני הדיווחים בנושא מצטטת דוברוביצקי סעיף מתוך ההסכם שנועד לסייע לפרקליטות לשלוט בסיקור העיתונאי של המשפט: "עדי שלג מתחייב לא להתראיין באמצעי התקשורת בנוגע להסכם זה ולשיתוף הפעולה שלו עם מחלקת החקירות של רשות ניירות ערך". שרון שפורר, "דה-מרקר", חתומה הבוקר על כתבה המוקדשת לדרכי התעשרותם של נבחרי ציבור ישראלים ולפיקוח הדל שהוא ככל הנראה מנת חלקם. "על רקע ההתעשרות המדהימה של פוליטיקאים בכירים בישראל, בהם אהוד אולמרט, בנימין בן-אליעזר, אביגדור ליברמן ואהוד ברק, ולמרות החקירות שמלוות את הקריירה שלהם – קשה שלא לתהות על שתיקתה של רשות המסים", נכתב בכותרת המשנה. התמונה שמשרטטת שפורר פשוטה, ומתבססת על העיקרון שמאחורי הסיפור המפורסם על הרשעת הגנגסטר האמריקאי אל קאפונה בעבירות מס: גם אם קשה להוכיח שהרכוש הרב שנצבר בידיהם של פוליטיקאים תוך הסוואת מקורותיו התקבל תוך ביצוע עבירות – עצם קיומו הבלתי מוכחש של הכסף מאפשר למדינה לקיים בדיקה בעניין. אם לא של המשטרה, לפחות של רשות המסים. "זה לא שאין בישראל מספיק חומרים שרשות המסים יכולה לעבוד איתם", כותבת שפורר, ומזכירה שורה של גילויים בנוגע לדרכם של ברק, ליברמן, אולמרט ובן-אליעזר אל העושר. "דבר אחד ברור", היא כותבת בהמשך, "לכיסיהם של בכירי הפוליטיקאים בישראל זרמו במשך השנים סכומי כסף אדירים, שאינם מתיישבים לגמרי עם עובדת היותם בעלי תפקידים ציבוריים. לכן אפשר היה לצפות מרשות המסים שתפתח נגד חלק מהפוליטיקאים בחקירות, אזרחיות או פליליות, ותדרוש מהם הצהרות הון או תגיש להם שומות מס. "אלא שעד היום לא שמענו על זה דבר. האם זה מכיוון שלרשות המסים אסור לפרסם דבר על אודות נישומים – אלא אם כן מדובר בחקירה פלילית שהגיעה לכדי כתב אישום – או שמא רשות המסים פשוט לא מתעמתת עם הפוליטיקאים החזקים בישראל?". מנהל רשות המסים לשעבר משה גביש אומר לשפורר דברים כדלקמן: "מגיעים עיתונאים, תחקירנים, ונותנים לרשות המסים חומר על מגש של כסף – אז הם צריכים לבדוק אותו. לרשות המסים יש כלים. הכלי הבסיסי, למשל, הוא לדרוש הצהרת הון ולזמן לבדיקה אדם ולבדוק גם את מקורביו. זו אפילו לא צריכה להיות חקירה". תגובת רשות המסים המובאת בהמשך הכתבה מתפרסמת תחת הכותרת "הרשות: פועלים לפי הנחיות היועמ"ש". כל עיתוני הכלכלה מדווחים על החלטה שקיבלה אתמול ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שנועדה לשפר את היכולת לפקח על שחיתות כלכלית ולפעול לצמצומה. "בתום מאבק נחוש ועתיר חילוקי דעות נאסר על עורכי-דין ועל רואי-חשבון לעשות פעולות שיש בהן משום הלבנת הון בעבור לקוחותיהם", מתמצתת את ההחלטה טובה צימוקי, כתבת המשפט של "ידיעות אחרונות". "הצו שאושר אתמול מחייב אמנם עורכי-דין ורואי-חשבון להכיר את הלקוח, אבל חובת דיווח על כסף חשוד – אין", כותב עידו באום במאמר פרשנות המתפרסם ב"דה-מרקר" תחת הכותרת "החיסיון ניצח את המאבק בהלבנת הון". "אם עורך-דין או רואה-החשבון מגיעים למסקנה שיש סיכון גבוה לעבירה על החוק לאיסור הלבנת הון, עליהם לסרב לבצע את הפעולה", מסביר באום את הוראות הצו. "אין חובה לתעד את הערכת הסיכון, אין חובה לדווח על הפעולה שהתבקשה, וכל ההתנהלות כפופה לחיסיון המקודש". המסגור ב"גלובס" הפוך: "מלשינים בעל כורחם", נכתב בגדול מעל דיווחו של חן מענית. ירון דורון, כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות", מדווח לקוראי העיתון על התפתחות בבדיקת ההקלטות שבוצעו בלשכתו של אהוד ברק, שעליהן נטען כי הן עשויות לשפוך אור על חלקו בפרשת הרפז. על-פי הדיווח, במשטרה בחנו את תוכנן של ההקלטות והגיעו למסקנה שאין להן קשר לפרשה. תחת הכותרת "הגולנציק שנלחם בפוטין" מתפרסם היום במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" ראיון שערך אדוארד דוקס עם גרישה פיבוורוב, "אנרכיסט אנטי-פשיסט" על-פי הגדרתו העצמית, שעלה לישראל מרוסיה בילדותו וכעת, בגיל 33, נלחם ברוסים בשורות "גדוד איידר", מיליציה אוקראינית המוגדרת בכתבה כבעלת סממנים ניאו-נאציים והתנהלות כללית שנודעה לשמצה. פיבוורוב, כותב דוקס, הגיע לישראל בגיל תשע, התגורר בחיפה, עבר לקיבוץ מלכיה, איבד את אמו, עבר לקריית-שמונה ולמד בבית-ספר דתי במגדל-העמק. אחרי שירות בחטיבת גולני "עבר תקופה כפאנקיסט בכיכר דיזנגוף בתל-אביב", עבד בשורה של עבודות מזדמנות והביא לעולם בן שעימו אין לו קשר. כעת, כאמור, הוא משרת במיליציה קיצונית שהואשמה בביצוע פשעי מלחמה. "איך גייסו אותך ליחידה, אתה ישראלי, אין לך אזרחות אוקראינית, ובכלל נולדת ברוסיה", שואל אותו הכתב. "חברים, קומבינות", משיב פיבוורוב. "אם בגדודים אחרים עושים בדיקה, איידר הוא הגדוד הצבאי היחיד שאין בו בדיקות כאלה", הוא אומר עוד. "איידר דומה מאוד לגולני", הוא מוסיף, "במובן הזה שאותנו תמיד שולחים ראשונים לסתום כל חור. גם כשיחידות אחרות נכנעות, אנחנו באים וכובשים. אנשים כאן רוצים לקחת המון דברים מצה"ל". "זה קצת מטורף", עונה לו המראיין. "חלק מהאנשים שלך מעריצים מנהיג אוקראיני שטבח ביהודים במלחמת העולם השנייה". לוחם הגרילה הישראלי לא מתבלבל: "אני יכול להביא לך עובדות אחרות. קוראים לנו נאצים, אבל הנאצים האלה מסתכלים על צה"ל כעל מופת, מודל לחיקוי. קצינים בכירים מתיישבים לידי ומבקשים שאספר להם על צה"ל", הוא אומר. "ועדיין, גם היום יש נגדכם טענות על פשעי מלחמה והפרה חמורה של זכויות אדם", מקשה המראיין. "לא אגיד שאנחנו כאלה כשרים", משיב פיבוורוב, "ככה זה במלחמה, הכל קורה". "בינתיים נראה שאין ממש הכרעה. אתם מסוגלים לנצח את הצבא הרוסי?", שואל דוקס בהמשך הראיון. "ברור שאנחנו יכולים! צבא ההגנה לישראל לא ניצח את צבאות מדינות ערב? ניצח. יהודה המכבי לא הרים מרד וניצח את האימפריה? ניצח. אנחנו כמו בר-כוכבא, מוכנים להתנגד ולהיאבק באימפריה כמה שנים עד שננצח. זאת הרוח של היחידה שלנו, של כולנו". כתב "ידיעות אחרונות" אינו מפרט אילו פשעי מלחמה בדיוק מיוחסים לארגון שבו חבר כעת הגולנציק הישראלי. בהודעה שפירסם לפני חודשיים ארגון אמנסטי נכתב כי אנשי "גדוד איידר" אחראים לביצוע מספר רב של מעשי חטיפות, מעצרים ללא סמכות, גניבה, סחיטה וייתכן שגם הוצאות להורג. הודעת אמנסטי מבוססת על שיחות עם עשרות קורבנות, עדי ראייה, מפקדים צבאיים ואנשי משטרה באזור שבו פועלת המיליציה. בראשה משובץ ציטוט שאמר מפקד בגדוד לתחקירן: "החוק השתנה, ההליכים כעת פשוטים יותר. אני יכול להחליט לעצור אותך ברגע זה ממש, לשים לך שק על הראש ולנעול אותך בתא לשלושים יום". כנס אילת. כתב "גלובס" לי-אור אברבך מדווח על הנעשה בכנס אילת לעיתונות, הכנס השנתי של אגודת העיתונאים תל-אביב, בעמודי מוסף "הערב". הדיווח המרכזי עוסק בדברים שאמר מנכ"ל חדשות ערוץ 2, אבי וייס, בפאנל שהנחה אברבך. "הרגולטור נגדנו ורוצה לפרק אותנו", מצוטט וייס בכותרת. "אף אחד לא מנסה לקבוע מה יהיה בשוק התקשורת בעתיד. אנו מנסים להסדיר את מגרש המשחקים", אומר מנגד הרגולטור, מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד, שהשתתף גם הוא בפאנל. לפי וייס, מצב שבו יפעלו בישראל שלושה ערוצים כלליים יגזור על שלושתם קיום מוחלש. דיווח נוסף מאת אברבך מוקדש לפאנל בנושא סיקור מבצע "צוק איתן" בתקשורת הישראלית. נשים ואגודת העיתונאים. במדור החדשות של "גלריה" מדווחת גילי איזיקוביץ על "ביקורת על מיעוט נשים בכנס אילת לעיתונות". "מתוך 181 דוברים בכנס משתתפות רק 37 נשים, מהן 16 עיתונאיות בלבד", מציינת איזיקוביץ. "עם מארגני הכנס נמנות רק שתי נשים, ובוועדות התוכן שלו אין אפילו אשה אחת". "לצערנו, לא מעט נשים שנרשמו לפאנלים השונים ביטלו את השתתפותן בימים האחרונים", נטען בתגובה מטעם "מארגני כנס אילת" המובאת בסוף הידיעה. "תמיד יש מקום לשיפור, אבל מי שיבדוק אותנו ללא קנטרנות, יגלה שהן כמנחות והן כמשתתפות, הייצוג לנשים בכנס לא נופל מייצוגן בכלי התקשורת". מזל טוב. כותביו האנונימיים של המדור "בועות" ב"ממון" מבקשים מהקוראים לאחל מזל טוב לשרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים. בנק הפועלים, אחד משני הבנקים הגדולים בישראל, הוא גם אחד מגדולי רוכשי התוכן המערכתי בקבוצות "ידיעות אחרונות".

כלי התקשורת דיווחו היום על דבר שחרורו של כתב "כלכליסט" ממעצר בנמיביה, אולם לא עסקו בשאלת זהותם של מי שפעלו לשחרורו

בסוף השבוע האחרון ערך המיליונר קובי אלכסנדר חגיגת בר-מצווה מפוארת לבנו בווינדהוק בירת נמיביה. אלכסנדר, יליד ישראל, הוא המייסד של קומברס, אחת מחברות הטכנולוגיה המצליחות בארצות-הברית. אלכסנדר מתגורר במדינה האפריקאית זה כשנתיים, מאז נמלט לשם מרשויות החוק בארצות-הברית, שהגישו נגדו כתב אישום הכולל 35 סעיפים של הונאה ומרמה. הפרשה, שנודעה בשם "פרשת הבקדייטינג", על שם הניסיון המיוחס לאלכסנדר לזייף לטובתו תאריכים של אופציות בשווי מיליונים, עוררה הדים רבים ונחשבה לחמורה במיוחד. מדובר, לפי כתב האישום, במיליונים רבים של דולרים, ובארצות-הברית ממשיכים בנסיונות להסגיר את אלכסנדר כדי למצות עימו את הדין. העובדה שמדובר במבוקש לא הפריעה לעשרות אנשי עסקים ובידור ישראלים להיענות להזמנה של אלכסנדר, שהטיס אותם לנמיביה כדי להשתתף בחגיגות, שנמשכו שלושה ימים. לפי הפרסומים בעיתונים, במסיבה נכחו מאות אנשים, וביניהם הפרסומאי יורם באומן, יו"ר קבוצת השמירה יגאל שרמייסטר, מנכ"ל בית-ההשקעות אפסילון שמואל פרנקל, מנכ"ל הרשות השנייה לשעבר שמוליק שם-טוב, איש ההייטק רון צוקרמן, מנכ"ל קומברס לשעבר כרמל ורניה, איש העסקים צביקה דגן, אנשי מכבי תל-אביב בכדורסל רוני שטן ועו"ד אריה סמו, והיחצנים רני והילה רהב. על החלק האמנותי הופקדו, מהצד הישראלי, הזמרת עינת שרוף והראפרים המכונים סאבלימינל והצל. במוסף "סופשבוע" של "מעריב" שפורסם ביום חמישי האחרון נכתב כי "כתנאי לטיסה ולאירוח חינם נדרשו האורחים להימנע מלהגיע עם מצלמות וידיאו ואפילו פלאפונים מהדור השלישי, וכמו כן נדרשו לחתום על התחייבות להימנע מלספק לתקשורת כל פרט אודות האירוע". אלא ש"פרטים אודות האירוע", כולל תצלומים, פורסמו גם פורסמו בתקשורת. כתב העיתון "כלכליסט", אסף לוי, בילה במסיבה, צילם וחיבר כתבה מפרגנת שהתפרסמה היום (א) בעיתונו. בכתבה הוצנעו הפרטים המביכים הקשורים לפשעים שבהם מואשם אלכסנדר, ולא היתה כל התייחסות לפן האתי הבעייתי שבהשתתפות אותם אנשים בחגיגות. לעומת זאת התמקדה הכתבה בתיאורים ארוכים ומפורטים של הפאר והרהב שבהם נערכו החגיגות, האלכוהול הרב ומספר הדוגמניות שקישטו את האירוע, ובתקוותו של אלכסנדר לשוב "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הכתבה זכתה להפניה הראשית בשער "כלכליסט", תחת הכותרת "החברים של קובי" והכיתוב "מיוחד". גרסה של הכתבה התפרסמה גם בעיתון-האם "ידיעות אחרונות" ובאתר Ynet. אלא שבכך לא תם הסיפור, שהיה יכול להיזכר כאנקדוטה, אחת מני רבות, בתהליך ההתמכרות של העיתונות הישראלית לבעלי הון. במהלך סוף השבוע בנמיביה הבחין הכתב לוי כי במלון שבו הוא שוהה נמצא גם סגן נשיא צפון-קוריאה, והחליט לנסות לצלמו. אחרי שעבר, כנראה, מעגל אבטחה אחד, נעצר לוי על-ידי המשטרה הנמיבית. או אז החלו נסיונות קדחתניים לשחררו, ושגרירות ישראל ומשרד החוץ עורבו גם הם בעניין. כלי התקשורת בישראל נענו לבקשתו של העורך הראשי של "כלכליסט", יואל אסתרון, שלא לפרסם את פרטי המקרה עד שיוסדר סופית שחרורו של הכתב. הערב פורסם לראשונה דבר המעצר והשחרור, אולם כלי התקשורת שדיווחו על הפרשה לא סיפרו כי בין אלה שפעלו לשחרורו של לוי היה היחצן רני רהב, שהשתמש לצורך כך בדרכון הדיפלומטי שברשותו. המעורבות הזו מעוררת שאלה: האם עורכי "כלכליסט" לא ירגישו חייבים ליחצן וללקוחו (המואשם בפשעים בהיקף של מיליונים, שעליהם אמור העיתון לדווח מדי פעם)? רהב, שגם היה מעורב בקורס ההכשרה של כתבי "כלכליסט", מייצג רבים מאנשי העסקים הגדולים במדינה ומשמש צינור מידע חשוב לעיתונים, ובמיוחד לכלכליים שבהם. "עבירה גוררת עבירה", שנו חז"ל. מי שמשחק לידיהם של יחצנים ובעלי הון ימצא את עצמו נתון לחסדיהם.

פרוטוקולים מישיבות הרבנות הראשית מגלים: למרות שחובר קוד אתי, בכירים מצויים בניגודי עניינים ● הרב הראשי יצחק יוסף קיבל החלטות שנוגעות לבד״ץ המשפחתי ● הרב הראשי דוד לאו השתתף בישיבה שדנה בהמשך כהונתו של אביו כרב העיר ת״א-יפו

| תני פרנק / טור אורח | בינואר 2017 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת הסדר טיעון את הרב הראשי לישראל יונה מצגר בעבירות של לקיחת שוחד קבלת דבר במרמה, שיבוש הליכי משפט ועבירות על פקודת מס הכנסה. הוא נשלח לשלוש וחצי שנות מאסר. מצגר זכה לשחרור מוקדם לאחר שריצה 22 חודשי מאסר. הנשיא ראובן ריבלין דחה את בקשתו של מצגר לחנינה. מצגר אמנם הביא לשיא את תופעת השחיתות במערכות שירותי הדת בישראל, אולם מדובר רק בקצה החמור ביותר של עבירות. כפי שמגלים מסמכים שהגיעו לידינו, ניגודי עניינים של בכירים ברבנות הראשית הפכו לתופעה. המסמכים שנחשוף כאן, מאפשרים הצצה למערכות הקשרים המסועפות בין רבנים במערכת, ובעיקר – לניגודי עניינים בהם מצויים האנשים בראש הפירמידה: הרבנים הראשיים לישראל, הספרדי והאשכנזי. כאשר רבנים ראשיים דואגים למינוי קרוביהם ומקורביהם, כאשר בכירים בשירותי הדת נגועים בניגודי עניינים, במערכות יחסים מסועפות בין גורמים רשמיים ברבנות, ובאינטרסים כלכליים בכל הנוגע לתחום הכשרות או ההקדשות – התוצאה היא פגיעה בציבור צרכני הדת, ובכיס של כל משלמי המיסים. בסוף ינואר 2019 התכנסה מועצת הרבנות הראשית לישיבה בראשות נשיא המועצה הרב הראשי יצחק יוסף. אחת מהחלטותיה הייתה לאמץ קוד אתי לרבנים בכלל ולרבנים בעלי תפקידים רשמיים בפרט. כותרת המסמך: "ועשית הישר והטוב – דרכי הנהגה והליכות לרבני ישראל״. בסוף המסמך מופיעות תוספות ייחודיות ״לרבנים שבתפקידם כרוכה סמכות שלטונית: רישום נישואין, כשרות וכדו״. בתוספת הראשונה מצויין כי "רב המפעיל סמכות שלטונית נזהר כפליים מפעילות בניגוד עניינים, כגון העסקת קרובי משפחתו במערך כשרות הפועל תחתיו, הענקת תעודת הכשר לבית עסק שלקרוביו יש מעמד משמעותי בו". למרבה האבסורד, הרב יצחק יוסף בעצמו מצוי במסגרת תפקידו בניגוד עניינים הקשור לקרובי משפחתו: בד"ץ בית יוסף, אחד הבד"צים הגדולים בישראל המהווה שחקן משמעותי גם בתחום ההשגחה על בשר מיובא, מנוהל על ידי הרב משה יוסף, אחיו של הרב הראשי. נוסף לכך, רק לפני מספר חודשים הכריז הרב דוד יוסף, אח אחר של הרב הראשי, על הקמת בד"ץ חדש בשם "יחווה דעת" אשר גם הוא יספק שירותי השגחה על כשרות, לרבות בתחום ייבוא הבשר. שני הבד״צים נהנים משיתוף פעולה עם הרבנות. הרב יצחק יוסף נדרש להסדר ניגוד עניינים כתוצאה מעסקי משפחתו. ואכן המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דינה זילבר, הודיעה לפני כשנתיים, לאחר כניסתו של הרב יוסף לתפקיד נשיא מועצת הרבנות הראשית, שהרב יהיה כפוף לועדת משנה מיוחדת ברבנות הראשית אשר יחד עם היועץ המשפטי של הרבנות הראשית תפקח על עבודתו בכל הקשור לתחום הכשרות. בד"צים הם גופים פרטיים. בין היתר, הם מספקים שירותי השגחה על כשרות וזאת על בסיס התעודה של הרבנות הראשית ובנוסף לה. עם זאת, פעמים רבות אותם משגיחי הכשרות הפועלים מטעם הרבנות פועלים במקביל גם מטעם הבד"צים, מה שלכאורה נותן פתח לגופים כאלה ליהנות מתשלום כפול ולעיתים אף משולש עבור השירות אותו הם מספקים. כבר בישיבה שהתקיימה במרץ 2018, עוד בטרם כניסתו של הרב יוסף לתפקיד נשיא מועצת הרבנות הראשית, הזכיר הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו, שהרב יוסף מנוע מלעסוק בנושאים הקשורים ישירות לבד"ץ שבבעלות משפחתו. באותה ישיבה עסקה המועצה בעדכון התבחינים לגבי שחיטת בשר בחו״ל – סוגיה שיש לה גם משמעויות כלכליות חשובות. חשוב להבהיר: על פי חוק בשר ומוצריו, לרבנות יש מונופול גם על כשרות בשר מיובא. היא שולחת מטעמה שוחטים למשחתות מעבר לים, ומפקחת גם על שוחטים שפועלים מטעם הבד"צים שהם גופים פרטיים לכל דבר. התבחינים עליהם התקיים הדיון נועדו להסדיר את הפיקוח על הבד"צים, לרבות פרטים הכרוכים בכמות הבהמות המותרות לשחיטה וכיוצ"ב. אולם בתחילת הישיבה התברר כי אין מספיק משתתפים בשביל קוורום (רוב מיוחד המאפשר קבלת החלטות בשם המועצה), בין השאר משום שהרב יצחק יוסף "לא יכול לשבת בנושאים שעוסקים בבד"צים". בנוסף אליו גם הרב אברהם יוסף, אחיהם של הרב הראשי יצחק יוסף ושל משה יוסף שמנהל את בד״ץ בית יוסף, השעה את עצמו מלדון בנושא. בפרוטוקול לא כתוב מדוע, אך נגלה כי ההשעיה היא כתוצאה מהרשעה של הרב אברהם יוסף בשתי עבירות של הפרת אמונים. מאותה סיבה הוא נאלץ לפרוש גם מכהונתו כרב העיר חולון בשל כך. העבירות בגינן הורשע הרב אברהם יוסף נולדו כתוצאה מכך שכרב עיר וכממלא רב העיר אור יהודה, הוא חייב את מי שמבקש כשרות בדרגת "מהדרין" של הרבנות להשתמש בשירותי בד"צים מסוימים. בין הבד"צים אליהם הפנה את הציבור, שניים היו של רבנים אשכנזים, ואחד בלבד פונה לציבור שנוהג על פי עדות המזרח – בד"ץ בית יוסף כמובן. כלומר, הוא השתמש בתפקידו כאיש ציבור, רב עיר, על מנת לסייע לעסקים של הבד"ץ שכאמור מנהל אחיו, הרב משה יוסף. אם נחזור לרגע לרב הראשי יצחק יוסף, עד היום לא ידוע אם הוועדה המיוחדת שאמורה לפקח על פעילותו בתחום הכשרות התכנסה ולו פעם אחת. מפרוטוקולים של ישיבות מועצת הרבנות הראשית מאז כניסתו של הרב יוסף לתפקידו, ניכר כי החלטות הנוגעות לכשרות ולבד"צים מתקבלות תחת חתימתו של הרב, למרות ניגוד עניינים בו הוא מצוי. כך למשל בפרוטוקול מישיבת מועצת הרבנות מסוף אוקטובר 2019, חתום הרב יוסף על החלטה להחליף את יו"ר ועדת המשמעת במערך שחיטת חו"ל, הרב מנחם הגר, משום שהוא בעצמו מנוע מלהשתתף בוועדת המשמעת. החליף אותו הרב זבדיה כהן, ראש אבות בתי הדין בתל-אביב (תפקיד בכיר במערך בתי הדין הרבניים), אשר זכה בעצמו להיות "הרב המקדים" לדרשת מוצאי שבת של הרב יצחק יוסף. תפקיד שזוכים לו רבנים מקורבים לרב יוסף. ניגודי העניינים לא נגמרים במשפחת יוסף. גם הרב דוד לאו, הרב האשכנזי הראשי, עמד במוקד שערורייה אשר קשורה לתפקידו הנוכחי כנשיא בית הדין הרבני הגדול. תחקיר של העיתונאי יהודה יפרח במקור ראשון, העלה שורה של ממצאים אודות ההתנהלות של הרב לאו סביב הטיפול בהקדש "עץ חיים", הקדש אשר מעורבים בו אינטרסים כלכליים עצומים ועסקאות נדל"ן גדולות (הקדש: יישות משפטית שמחזיקה בנאמנות בנדל"ן או ברכוש אחר שהוגדר כי ישמש למטרות ציבוריות – דתיות, לאומיות או חברתיות). לפי הנטען בתחקיר הרב לאו ניסה להזיז מתפקידו את הרב שלמה שטסמן מניהול תיק עץ חיים, זאת לאחר שהרב שטסמן גילה פעלתנות והעמיק את החקירה בנוגע להקדשות השונים אשר מעורבים בנושא, בעיקר מבנים ונכסי נדל״ן. לרב לאו לסיפור קשר אישי לסיפור דרך חמיו, הרב יצחק רלב"ג, שגם הוא חבר במועצת הרבנות הראשית. במכתב שפרסם מקור ראשון של צוות היועצים המשפטיים של בתי הדין הרבניים ליועץ המשפטי לממשלה נטען כי לרב רלב"ג יש קשרים ענפים בענייני הקדשות, והוא בעל אינטרסים מובהקים בכמה הקדשות. באמצעות תפקידו כנשיא בית הדין הרבני הגדול, ניסה הרב לאו להזיז מתפקידו את הרב שטסמן ולהעבירו למחוז אחר, אך לבסוף, בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, נאלץ להשאיר את התיק הגדול תחת אחריותו. ניגודי העניינים של הרב לאו הגיעו עד לאביו, הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, שכיהן כרב העיר תל אביב-יפו עד למאי 2017. אז, הגיע לגיל 80 ולכן נאלץ לפרוש מתפקידו בהתאם לתקנות. אך משום שלא נבחר רב תחתיו, הוא למעשה המשיך לכהן כממלא מקום רב העיר עד למציאת מחליף באפריל 2018. בפרוטוקול של מועצת הרבנות הראשית מסוף מרץ 2018 נכתב כי המועצה דנה בנושא "רבנות העיר ת"א". בתחילת הדיון הצהיר הרב דוד לאו שהוא יוצא מהישיבה משום שהשם שיעלה לדיון (של אביו, ת"פ) הוא של קרוב משפחתו. על הפרק עמדה האפשרות להאריך את כהונתו של הרב ישראל מאיר לאו כממלא מקום רב העיר תל אביב-יפו לתקופה נוספת. הרב לאו הבן הבהיר שהוא לא חושב שאביו ימשיך לשאת באחריות לרישום הנישואין והכשרות, אך הוא מבין את מצוקת העיר. הרב לאו יצא, הישיבה המשיכה, אבל אז הרב לאו חזר לחדר כדי לכוון את חברי המועצה במי לבחור כמחליפו של אביו – הרב בן ציון נשר. כלומר, למרות הצהרתו, הרב לאו כן לקח חלק בדיון שעסק בהארכת כהונת אביו. אגב, גם חמיו של הרב דוד לאו, הרב רלב"ג, נכח בישיבה כולה והשתתף בקבלת ההחלטה. ** במדד הדמוקרטיה לשנת 2017, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמד אמון הציבור היהודי ברבנות הראשית על 20 אחוזים בלבד. הרבנות ניצבה מבוישת במקום האחרון מבין כלל המוסדות הרשמיים שעמדות הציבור לגביהם נבדקו. ציון נמוך זה מלמד על משבר משמעותי ביחסים בין הציבור לבין שירותי הדת במדינה. בתקופה האחרונה עוסקים רבות בניגודי עניינים של בעלי תפקידים בשירות הציבורי ובפרט במערכת המשפט, ראוי לעסוק גם בדיינים הבכירים ביותר בישראל, הרבנים הראשיים. ניגודי עניינים של בכירי הרבנות, ובמאמר זה נגענו רק בקצה הקרחון, בוודאי מסייעים לתחושה הקשה שחשים רבים בציבור כלפי מנהיגים דתיים. בדומה למייצגי ציבור אחרים, כמו ח"כים למשל, נצפה שיזכרו שתפקידם הוא לדאוג לרווחת הציבור ולא לרווחת בני משפחתם. הכותב הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.

היום הכריזה התקשורת על פתרון סוגיית קליטתם של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך בפתח-תקווה, אבל כפי שקורה במשברים מתוקשרים, קודם נשמע המפץ הגדול ורק אחריו מתברר מה בעצם קרה: שר החינוך, ראש הממשלה ונשיא המדינה, איש איש וסיבותיו, תקפו בגרזן בעיה שנדרש לה סכין מנתחים

כמו בכל אחד בספטמבר, התבשרנו הבוקר שהכל נגמר. הגזענים נכנעו לאחר מצור כבד, שר החינוך החדש גרף את הזכייה, ושנת הלימודים החדשה יוצאת לדרך. עד מחר יישכחו מאתיים הילדים האתיופים שאמורים להשתלב במערכת החינוך בפתח-תקווה, ואת הבעיות האמיתיות שלהם, המורכבות והמרות, איש מרודפי הגזענים לא יזכור ולא יפתור. כפי שקורה במשברים מתוקשרים, קודם נשמע המפץ הגדול, ורק אחריו מתברר מה בעצם קרה. המפוצצים היו הפעם קובעי המדיניות, והתקשורת נגררה אחריהם בקול גדול. התוצאה היא שרמת התוקפנות הציבורית שהופעלה כלפי בתי-הספר בפתח-תקווה שמתקשים לקלוט את התלמידים האתיופים היתה כה חריפה וגורפת, עד שלמסרבי הקליטה לא נותרה ברירה אלא להיכנע (כלומר, "לחזור בהם מסירובם העיקש", בלשון התקשורת). עכשיו, כשיתפוגגו תמרות העשן, יתברר היקף ההריסות. את אלה ייקח שנים לשקם, אם בכלל. "רק הורי התלמידים הדחויים סירבו להצטרף לחגיגה", כותב הבוקר "ידיעות אחרונות". "עכשיו, כשמצאו פתרון, איזה מנהל יסתכל בעיניים של הילד שלי ויגיד לו שהוא הגיע לשם כי הוא רצה אותו?", שואלת אמא אחת ומשיבה: "גם הבן שלי וגם המנהל יודעים טוב מאוד שהילד שלי לא רצוי שם". הבעיה האמיתית של 48 התלמידים שהתקבלו בעקבות הלחץ לשלושת בתי-הספר הפרטיים בעיר, ללא מיון, החלה רק הבוקר, ומכאן רק תחריף. הם לא "התקבלו". הם רק הורשו לעלות על מסלול המירוצים, ללא הכנה, ללא ידע בסיסי. הם יצטרכו לנסות להשתלב בקבוצה ממוינת ומאומנת היטב, שדוהרת בלי להפנות ראש לאחור. רבים הסיכויים שמן המירוץ הזה יוכלו רק להישמט. בנק איגוד, על-פי "דה-מרקר" (30.8.09), מתמתג מחדש תחת הסיסמה "חתומים להצלחה שלך". דוברי הבנק מסבירים כי "המהלך משתלב בתוכנית להרחבת בסיס הלקוחות ולמיצוב הבנק כאלטרנטיבה איכותית ללקוחות מעבירי משכורת". מנהל מערך השיווק בבנק מתרגם זאת למעננו: "הצרכן הישראלי מחפש אלטרנטיבות לבנקים הגדולים והוא מזהה את היתרון שבבנק קטן ואיכותי". "איכות" ו"הצלחה" הן ערכים שמנכ"ל הבנק, חיים פרייליכמן, מנופף בהם גם בתחום פעילותו המקביל, כראש העמותה שמנהלת את בית-הספר דעת-מבינים בפתח-תקווה. ואכן, אפשר להסב ללא קושי את ערכי הבנק אל בית-הספר הפרטי, שפרייליכמן היה בין מקימיו לפני כעשור: "הורי התלמיד הישראלי מחפשים אלטרנטיבות למערכת החינוך הציבורית [הכושלת] ומזהים את היתרון שבבית-ספר קטן ואיכותי". פרייליכמן הוא אחד משלושת הנבלים התקשורתיים בשערורייה האחרונה, בסירובו לקלוט תלמידים אתיופים לבית-ספרו, למרות דרישת משרד החינוך. אין לקנא בפרייליכמן. סביב שלושת בתי-הספר הללו התגבשה קואליציית הסתה שבראשה עומדים לא פחות מראש הממשלה ("הרעיון של דחיית תלמידים אתיופים הוא פשוט פיגוע מוסרי"), נשיא המדינה, שקרא לצאת להפגין בפתח-תקווה למען האתיופים, ושר החינוך, שהכריז כי "מההתחמקות מלקבלם עולה ריח של גזענות". שלשום (30.8.09) הורה שר החינוך על הפסקת המימון הממשלתי לשלושת בתי-הספר הדתיים הפרטיים בפתח-תקווה, ש"דעת מבינים" הוא אחד מהם. טוב היה לו היה השר הטרי והנלהב יורד לעומקו של הדיון המתמשך בדילמת השוויון מול המצוינות במערכת החינוך לפני שפתח בקמפיין הגזענות. הוא היה יכול לשוחח על כך ארוכות עם מנכ"ל משרדו ד"ר שמשון שושני, שהיה ממטפחי המצוינות בימיו כראש מינהל בחינוך בתל-אביב וכמנכ"ל המשרד בתקופת כהונתו של השר אמנון רובינשטיין. משהו מימיו כמוביל בטיפוחם של בתי-הספר לאמנויות ולטבע בתל-אביב בוודאי הידהד באוזניו של שושני כשהזמין לשימוע את שלושת נציגי בתי-הספר הסוררים, שחיים פרייליכמן אחד מהם. הדיון על המשקל שיש לייחס לדרישה לשוויון מול הצורך בטיפוח מצוינות הוא סיבובי ולא ניתן להכרעה. אם תשאלו את התקשורת, היא רוצה גם וגם: גם מערכת שוויונית לחלוטין, וגם כזו שתהיה מצוינת להפליא ושתשיג הישגים מרביים, כמו טיפוח מובילים וציד מדליות בכל המבחנים ההשוואתיים בין מדינות העולם. הכשל המתמשך של מערכת החינוך הציבורית תיעל את השאיפות למצוינות אל בתי-הספר הפרטיים, המבוקשים והשנואים, שקמו כדי למלא את החסר. אלה הם בתי-ספר המנוהלים על-ידי עמותות פרטיות שבכוחן לגייס תרומות (נוסף על גביית תשלומים מהורי התלמידים), ולספק בתמורה לא רק תוכניות לימודים עשירות יותר, שיילמדו על-ידי תלמידים ממוינים, אלא למיין ולתגמל את צוותי ההוראה שלהם. בתי-ספר כאלה יכולים להתכוונן אל הישגים מרביים הן בלימודי הבסיס והן בלימודי העשרה. אלא שבתי-הספר הפרטיים אינם רק הפתרון; הם מייצגים את הבעיה ואף מנציחים אותה. "מצוינות חלולה" היא כותרת מאמרה (המצוין) של עדית רובין, מנהלת התוכנית למצוינות בתיכון הרטמן בירושלים, המתפרסם היום ב"הארץ". רובין קובלת על שהמצוינות הבדלנית כפי שהיא מתבטאת בבתי-ספר אלה היא הישגית בלבד וריקה מערכים שרק מערכת ציבורית מתוקנת יכולה, לדעתה, לספק. ובכל זאת, זהו הרע במיעוטו. בתי-ספר פרטיים היו בישראל מראשית ימיה, ותרומתם להישגי החברה גדולה בהרבה מחלקם היחסי של בוגריה באוכלוסיית התלמידים. גם בעיר כתל-אביב, וחרף הביקורת על היותם מוסדות אליטיסטיים, השפעתם של בתי-הספר הייחודיים הללו על כל המערכת עזה. מעצם נוכחותם התחוללו שינויים ניכרים לטובה גם בבתי-הספר העירוניים הממלכתיים, כאשר כל מוסד אולץ למצוא לעצמו אפיקי הגשמה ותחומי התמחות. בתי-הספר בדרום העיר, לדוגמה, הפכו את הגיוון האנושי שבהם – לכאורה מגבלה – ליתרון תוסס וחשוב מאין כמוהו. שלושת בתי-הספר הסוררים בפתח-תקווה מנוהלים כבתי-ספר למצוינות, גם אם במסלול התורני, ופועלים כחוק ועל-פי תקנון המוכר למשרד החינוך. אם בתקנון הקבלה לבית-ספר כזה נכללים מיונים, יהיה זה צעד קטלני לכפות על המוסד לקבל תלמידים לא ממוינים. בית-ספרו של פרייליכמן ניאות לקבל לכיתה א תלמידים, ובהם יוצאי אתיופיה, בתנאי שימוינו. הקהילה האתיופית מתנגדת למיונים. פרייליכמן הציע שהם ייקלטו באשכולות נפרדים, אך הקהילה מתנגדת לגטאות חינוכיים. וכך נותרה בעינה הדרישה: קלוט אותם ללא תנאי, כשהיא מגובה בנשק יום הדין: זוהי גזענות. חיים פרייליכמן איננו איש אצולה. אחרי מות אביו, והוא אז בן 16, ניהל את חנות המכולת המשפחתית בלב תל-אביב. בראיון שהעניק לביטאון "רואה החשבון" לפני כשנתיים סיפר כי כשיצא ללימודי חשבונאות ונזקק למלגה הופנה לקרן מלגות המיועדת "למרוקאים", כך שבשל מוצאו לא עמד בקריטריון הראשוני, ואת מחייתו מימן בקשירת חבילות עיתונים להפצה בשעות לפנות בוקר (ב"הארץ", אגב). "הבטחתי לעצמי שיובא יום ואחלק בעצמי מלגות", אמר, וקיים. המאבק כולו נסוב על כמאתיים תלמידים, עולים מאתיופיה, שאמורים להיקלט השנה בבתי-הספר היסודיים בעיר. תלמידים שלא זו בלבד שהם מתקשים בשפה ובעלי ורמת ידע נמוכה, הם גם נמצאים בתהליך גיור שמחייב אותם ללמוד במוסדות חינוך דתיים, כדי להוכיח מחויבות לקבלת עול מצוות. לבתי-הספר הממלכתיים הם אינם מעוניינים ללכת, הפרטיים גדולים עליהם, ואילו הממלכתיים-דתיים (ממ"ד) מסרבים לשאת בכל הנטל. פרייליכמן מצא עצמו מותקף מכל כיוון (כולל בתי-הספר הממלכתים-דתיים, המוכנים לשאת בחלק מהנטל ובתנאי שגם הפרטיים ייקחו את חלקם), ונאלץ להדוף גל האשמות שהוא גזען. בכתבה שפורסמה בסוף השבוע בשבועון הדתי "בשבע" (28.7.09) ניסה להסביר: "לבתי-הספר שלנו יש תקנון לקבלת תלמידים, ולכן זה לא משנה מאיזו עדה הם. אם הם לא עומדים בתקנון, אז גם אם הם פה מהשכונה הם לא יתקבלו". מה שמזכיר במקצת את עניין המלגות ההן למרוקאים. דרישת שר החינוך לקבל את התלמידים ללא מיון היא בעייתית לכל הצדדים. אם יוזרמו באופן שרירותי תלמידים בלתי ממוינים, יתפתח שיבוש חברתי חריף. קצב הלימוד יואט כך שהתלמידים הוותיקים ייפגעו, ועדיין החדשים לא יוכלו להדביק את הקצב ויישמטו, מה שיחולל תסיסה מתמדת בין קולטים לנקלטים. "מישהו מנסה לתפוס טרמפ על סיפור האתיופים, וזה יצא מפרופורציה. אנחנו לא ניתן שיפגעו בבתי-הספר המוצלחים שלנו, שמשרתים ציבור רחב של כ-1,500 משפחות בעיר", אמר פרייליכמן ל"בשבע". מוטי זפט, יו"ר סיעת המפד"ל בעיריית פתח-תקווה, ממחיש בכתבה את המצב: "מדובר בילדים שמגיעים אחרי שנה וחצי ממרכז קליטה עם אפס ידע. מה ילד כזה ,בן 10 או 11, יכול לעשות בכיתה רגילה של ממ"ד? צריך לפתוח להם מכינה עם מורים טורבו, ואחרי שנה וחצי המורה תראה איך לשבץ כל ילד בהתאם לרמה שהגיע אליה". זפט סבור כי התלמידים האתיופים צריכים להשתלב בכל בית-ספר בעיר – ממ"דים, פרטיים, חרדיים וחילוניים." מדוע מפילים הכל על הסרוגים? צריך שתהיה חלוקה. לא ייתכן שאצל החילונים והחרדים יהיו כמעט אפס עולים. תוקפים אותנו כגזענים? לא ראיתי עשרה ילדים אתיופים בכל רעננה וגבעתיים", הודף זפט את הכדור לעבר המבקרים. "השאלה היא מה טוב לילדים – ואצלי לא טוב להם", אומר בכתבה דוד שרפר, מנהל "למרחב", אחד משלושת בתי-הספר הפרטיים הסרבניים. "המוטו שלנו הוא בית-ספר תורני שנותן יותר שעות קודש מכל ממ"ד אחר. מי שלא יודע קרוא וכתוב לא מתאים למינון כזה של שעות קודש", ה וא מסביר. "ילד ברמה כזו לא יתאים גם לכיתה רגילה בממ"ד. מה יעזור לו שנקלוט אותו שם? [זה יהיה] עוול לילדים העולים". "האם מיעוט של תלמידים עולים שיצטרף לבית-הספר יפגע ברמתו התורנית?", שואלת הכתבת חגית רוטנברג, ושרפר משיב: "כיום לומדות אצלנו שש תלמידות כאלה. אבל כשרוצים להביא יותר, אין ספק שזה פוגע בבית-הספר". רק הבוקר, בבוקר שאחרי כפיית הפתרון למשבר, נשמע קולם של מנהלי דרכי-נועם ודעת-מבינים ב"ידיעות אחרונות". "חבל שגדעון סער לא בא לראות את העובדות בשטח", אומרים המנהלים, חגי אונגר וישראלה וקסלר, ומביאים בפירוט את גרסתם. אהבתי במיוחד את הכותרת: "לא היינו מקבלים גם את הילדים של שמעון פרס". מהעדויות המצטברות עולה תמונה מורכבת. מאתיים העולים הצעירים מאתיופיה זקוקים לתוכנית מיוחדת שתכין אותם לקליטה בבתי-הספר בעיר – בין אם לחילוניים, לאחר שגיורם יסתיים, ובין לדתיים, לפי צרכיהם ורמתם. הם זקוקים לתקופת הכנה נמרצת, שתביא אותם לרמת ידע ויכולת ביטוי שיאפשרו להם ליישר קו ולהשתלב. לא רק בממלכתיים, אלא גם לעמוד בסף הקבלה של הפרטיים. תקופת הכנה כזו היא תלוית תקצוב, אבל בהיקף התלמידים הלא גדול שבו מדובר, אפשר לחלק את העלויות בין משרדי הממשלה ומינהל החינוך העירוני. אם המשבר חולל פרצי רגש כאלה, בוודאי שכדאי היה להשקיע במניעתו. הרושם הוא שבמשרד החינוך לא היו מוכנים, וכשפרץ המשבר, ניסו לסלקו מעל הדרך בכפיית פתרון מאולץ. הבעיה היא שעצם ההאשמה בגזענות מפי קברניטי המדינה מחוללת אווירת גזענות, והתלמידים האתיופים הם הראשונים להיפגע ממנה. כשכופים פתרון רק כדי לפתוח את שנת הלימודים בזמן, מטאטאים את הבעיה לפתחם של בתי-הספר, ושם היא תיצור מרירות והרס. זוהי מפת הכישלון: הנהגה פירומנית ותקשורת הרעבה לאש (אולי מתקנאת בשריפות שמכלות את עיבורי לוס-אנגלס); ראש ממשלה שמבין היטב את ההכרח של ישראל במצוינות, אבל פועל נגדה; נשיא המדינה, שמבין היטב מהו ההון היחיד שישראל יכולה לייצר; ושר חינוך הרעב להישגים מיידיים וממהר להטיח באנשי חינוך את חטא הגזענות, במקום לפעול בזהירות לצינון המשבר. החל ממחר יחזרו הנשיא וראש הממשלה לנושאים החביבים עליהם ויותירו לפרייליכמן ולחבריו את מלאכת שיקום ההריסות. * * * בהמשך לרשימה שהתפרסמה כאן ב-30.8.09 ("אם לא אדון שוקו אחד, יבוא אדון שוקו אחר"), כותב יובל טוביאס: "הכתוב הזכיר לי פוסט על בחורה שהצטלמה לתמונה יחידה לחברה של stock photos ועוקבת אחריה במשך שמונה שנים. היא מסתכלת על זה כעל כרטיס לחיי נצח".

"הארץ" ממשיך למלא את התפקיד החשוב שייעד לו זלמן שוקן, אבל גם לאנשים חושבים מגיע לקבל תחקיר מפורט וגלוי על השאלות העולות מפרשת קם-בלאו

ספק אם קוראי "הארץ" הזועמים על עיתונם, ובוודאי מי שאינם קוראים את העיתון אבל נהנים להסתער עליו, חותמים היום על מיתוגו של כעיתון "בעל דעות שקולות", כלשונה של מודעה עצמית שפורסמה בו באמצע המאה הקודמת. אבל "הארץ" נותר נאמן לסיסמה אחרת שהופיעה גם היא באותה מודעה: "העיתון העצמאי לקורא החושב מחשבה עצמאית". בפרשת קם-בלאו ממשיך "הארץ" את התפקיד החברתי החיובי שמילא מאז שירטט זלמן שוקן ב-1936 את הצורך ליצור עיתון שיבטיח "שיפוט אזרחי בוגר". שוקן, כעדות הביוגרף שלו אנטוני דוד, ביקש לעודד אזרחים חושבים, לא נתינים כנועים. טיפוחה של אזרחות עצמאית וביקורתית נוסח שוקן היה מנוגד לאידיאולוגיה של מפלגות הפועלים, שביקשו לסחוף את כולם להורה סוערת של הזדהות עם המאבק המעמדי והתגייסות למאבק הלאומי. שוקן ביקש להזריק באמצעות "הארץ" נסיוב להתמודדות עם האינדוקטרינציה הפוליטית הזו שנטפה מעיתוני המפלגות, לקיים שיח ביקורתי-רציונלי, כזה שתיאר לימים ההוגה הגרמני יורגן הברמס. המבט היקי הצונן, הכבד והמשכיל, בידל את "הארץ" מהעיתונים המפלגתיים של פעם, וכשאלה נמוגו – גם מהעיתונים הפופולריים, הטבלואידים. הוא עשה זאת, למשל, בסירובו העקשני והמרשים לקבל כל אמירה בדבר "בטחון המדינה" כמחייבת לעבור לדום. במלחמת השחרור התפלמס גרשום שוקן עם דוד בן-גוריון, כאשר זה תבע שהעיתונאים יתנהגו כמו חיילים בשדה הקרב. ב-1955, כשסירב העורך שוקן להתרשם מבקשה טלפונית שלא לעסוק בעניין בטחוני מסוים, כתב ראש הממשלה דאז משה שרת ביומנו: "גייסתי מחדש את כל מערכת הטיעונים והעלתי חרס. שוקן עמד כקיר אטום [...] זרקתי השפופרת בחרון אין-אונים". שרת, כמובן, לא היה מודאג רק מההיבטים הבטחוניים. הוא ידע כי לפרשה שבה דובר תהיה גם נשורת פוליטית מזיקה. בסופו של דבר לא בקשותיו של ראש הממשלה מנעו את הפרסומים, אלא רק פסילות הצנזורה. כך גם בפרשת קם-בלאו. העובדה שצה"ל והשב"כ מדגישים את הנזק הבטחוני הפונטציאלי בפרשה מובנת, גם אם חלק מהאחריות מוטל על מי שלא מנעו את זליגת המסמכים. אבל תמוהה נכונותם של עיתונים אחרים להתעטף בקדושת הביטוי "בטחון המדינה" כדי לנגח את "הארץ". כאילו לא למדנו שתחת הפרוכת הזו טמונים לעתים קרובות מדי שיקולים של אגו, מאבקים אישיים, מחדלים ושגיאות, ולעתים אפילו מעשים שדגל שחור של אי-חוקיות מתנופף מעליהם. שתפקידם של עיתונים אינו רק מתיר, אלא אפילו מחייב טיפול ביקורתי בנושאי הביטחון, דווקא בשל חשיבותם ורגישותם הרבה. מבקרי "הארץ" נהנים להניף נגדו את הטענה כי הממשלה היחידה שבה תמך העיתון מימיו היתה זו של המנדט הבריטי. זה אינו עלבון; זו תעודת כבוד לעיתון שאינו רואה את תפקידו כמתופף הצועד בראש התהלוכה כדי להלהיב את הקהל להריע למנהיג, אלא כילד הקטן שתפקידו לצעוק, כשצריך, "המלך הוא עירום". הציבור לא מת על טיפוסים כאלה. מחרבי חגיגות וספקנים קבועים שהורסים את מצב הרוח הם יצורים מעצבנים. במיוחד כשהדברים נעשים בסגנונו של "הארץ", שיש בו כמעט תמיד יותר משמץ של פטרונות, מטען עודף של התנשאות ומינון יתר של התחסדות. מי שטבע את הסיסמה "עיתון לאנשים חושבים" ידע שהיא לא רק תחמיא לאגו של הקוראים, אלא גם תתיז בוז קר לעבר כל האחרים. זו כנראה מחלתם של עיתונים מסוג זה. האמונה שאיכות מקצועית, רמה תרבותית ונקודת מבט עצמאית מצדיקות זלזול בכל יתר השחקנים במגרש התקשורתי אינה ייחודית ל"הארץ". זה קרה גם לעיתוני איכות אחרים בעולם. קחו למשל את ה"ניו-יורק טיימס", ש"הארץ" לא רק מתרגם ומפרסם את כתבותיו ומאמריו, אלא גם מאמץ חלק ממשנתו העיתונאית, לעתים גם הגראפית (ע"ע המוסף "ספרים", שנולד כתאומו העברי של מוסף הספרים של ה"טיימס"). בשעה שכל עיתוני אמריקה מינו כבר לפני עשרות שנים מעין מבקר פנים מקצועי בדמותו של אומבודסמן, נציב קבילות הקוראים, התעקש ה"טיימס" לא לנהוג כך. עד שהתפוצצה ב-2003 פרשת הבדיות של הכתב גייסון בלייר וטילטלה את העיתון. רק אז הכירו בעלי העיתון ועורכיו בכך שגם מוסד נכבד כ"טיימס", הלוחם ללא חת על חופש העיתונות, שקירותיו מעוטרים בכמאה פרסי פוליצר, לא רק עלול לטעות, אלא עליו להאזין גם לרחשי לב הציבור. פרשת קם-בלאו אינה דומה כמובן במאפייניה לפרשות כדוגמת פרשת בלייר, או זו של גאנט קוק, הכתבת שהונתה את ה"וושינגטון פוסט" ב-1980 בכתבה על ילד בן שמונה שאמו מזריקה לו הירואין. רק לאחר שהוחלט להעניק לה את הפוליצר, נחשפה העובדה שהילד ואמו היו פרי דמיונה הפורה. אז התבקש האומבודסמן של העיתון, ביל גרין, לחקור את הפרשה. הוא כתב דו"ח נוקב ומביך, בן 18 אלף מלה, על התנהלות המערכת, והעיתון פירסם אותו במלואו. מה הקשר לפרשה הנוכחית? בראש וראשונה יחסי העיתון עם קוראיו, הזכאים לשקיפות מלאה, לבירור ענייני של כל ההחלטות שהתקבלו בפרשה. כי גם הפעם, כמו תמיד, אף אחד אינו מושלם. כולם, כמעט כולם, עשו מה שעשו מתוך כוונה טובה ואמונה יוקדת בצדקת דרכם. אבל במציאות, גם הפעם, היו תקלות, היו שיבושים, קרו דברים שלא היו צריכים להתרחש. השאלות מרחפות באוויר, לא רק באשר למניעיה של ענת קם, שלא הסתפקה, כמשתמע מכתב האישום, בשריקת ההתרעה הראויה מצד מי שנחשפה לחומרים על חריגה אפשרית מפסיקת בג"ץ בעניין החיסולים, והפליגה למחוזות אחרים. האם אורי בלאו לא עמד כנראה בפיתוי לקבל לידיו ספריית מסמכים מסווגים מלאה ולא שקל את מכלול המשמעויות של המעשה? האם "הארץ" עשה דיו כדי להגן על מקורותיו? האם ההסכם עם השב"כ נחתם בתום לב? אין בשאלות הללו כדי לפגוע בקו הכללי הראוי והחיובי שנקט העיתון בפרשה: בחובה העיתונאית לחפש מידע גם בתוככי מערכת הביטחון ולפרסמו במגבלות הצנזורה; בהסתמכות על מדליפים, איש-איש ומניעיו, משום שללא הדלפות ("מסירת מידע על-ידי מי שלא הוסמך לכך") יהיו העיתונים כ"איזבסטיה" ו"פרבדה" בעידן הסובייטי, או כעלונים שעליהם חולמים רני רהב ושותפיו לתעשיית המגה-יחצנות; בקבלת מידע ומסמכים גם ממי שבעצם המסירה לעיתונאים עוברים עבירה משמעתית או פלילית; ברשות לנהל משא-ומתן עם גורמי אכיפת החוק, כפי שעושים חשודים לא מעטים, מראשי ממשלות בדימוס ועד קבלנים החשודים בהעלות מס. חשוב שעל מפת התקשורת בישראל יהיה עיתון כמו "הארץ". אחרת נטבע כולם בים הסיסמאות הפופוליסטיות והפסבדו-פטריוטיות של שלושת הטבלואידים. אבל דווקא משום ש"הארץ" מנהל בדרך כלל מאבקים על עניינים ערכיים וחשובים, וקיומו חיוני לחברה הישראלית, ראוי שימשיך להתייחס אל קוראיו כאנשים חושבים וביקורתיים. ומגיע לקוראים הללו – גם לחברי המערכת זה לא יזיק – לקבל תחקיר גלוי, נוקב ומפורט על ההתנהלות בפרשה.

התופעה הטורדנית והאסורה של קידום תוכניות בידור פופולריות בתוך תוכניות אקטואליה אינה מוגבלת לחלק זה או אחר של לוח השידורים

בשבוע שעבר התפרסמה ב"גלובס" ידיעה ולפיה מנהלי חברות החדשות זומנו על-ידי מנכ"ל הרשות השנייה כדי לספק הסברים בנוגע לריבוי האייטמים במהדורות החדשות המרכזיות העוסקים בתוכניות שונות של הזכייניות, בעלות המניות באותן חברות חדשות. כבר בתחילה יש לומר כי בדיקת הקשר וההקשר של שידור אותם אייטמים היא צעד חיובי ומתבקש, שעולה בקנה אחד עם הוראות ברורות בחוק הרשות השנייה ובכללים שהותקנו לפיו. סעיף 65 לחוק הרשות השנייה קובע למשל כי "חברת החדשות אינה רשאית לשדר דבר שהוא בגדר שידורי פרסומת, לרבות פרסומת אגב, פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי מודעת". יש שימצאו גם בהוראות הסעיף הקודם בחוק, סעיף 64, רמז לאיסור לקדם אינטרסים שונים של בעלי המניות בחברת החדשות. סעיף זה קובע כי "חברת החדשות תקיים שידורי חדשות מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה". אם כן, במקרים שהשתרבבו להם בדרך פלא אל מהדורות החדשות אייטמים קידומיים לתכנים שהזכייניות חפצות ביקרם – "כלבוטק", "מה אתם הייתם עושים", "אקס פקטור" או תוכניות אחרות שהן עוגן לשידורי הפריים-טיים – הדבר דורש בדיקה. לכל מי שיטען כי לסיקור עלייתן לאוויר של תוכניות אלו יש ערך חדשותי ואקטואלי אמיתי, כדאי להציג את השאלה המופלאה הבאה: מדוע בחדשות 10 לא שודרה כתבה על תוכנית שבלב הפריים של ערוץ 2 ולהפך? מדוע תמיד הערך החדשותי נטוע בתוכניות של אותו הערוץ? גם גילוי נאות בקשר לקשר שבין חברת החדשות לזכיינית נעדר בדרך כלל מן המסך, וגם על כך ניתן לתמוה. יחד עם המחמאות לרשות על ההחלטה לבדוק את כתבות הקידום העצמי, צריך לשאול מדוע היא עוצרת במהדורות החדשות. גם הזכייניות עצמן משדרות בבוקר ובצהריים תוכניות אקטואליה המשמשות חלון ראווה לתוכניות הערב, עד שלעתים מדובר בתוכניות שהן פרומו מתמשך לפנינים שבכתר אותה זכיינית. גם שם, באורח פלא, תמיד עוסקים האייטמים הארוכים ובעלי הערך האקטואלי והחדשותי בתוכניות של אותו זכיין ולא בתוכניות של המתחרים. מוזר, לא? המנהג הזה, שמתעצם ומתפשט בעיקר בעת עלייתן לאוויר של עונות חדשות של כל אותן תוכניות ריאליטי מובילות כמו "האח הגדול", "מאסטר שף", "המירוץ למיליון", "הכוכב הבא" ועוד ועוד, לא טופל עד עתה בעוצמה המתבקשת על-ידי הרשות. לפעמים מושא הקידום משודר בכלל בערוץ אחר של הזכיינית, כמו במקרה של "אייל גולן קורא לך", שקודמה על-ידי קשת בערוץ 2 באופן אגרסיבי בזמן ששודרה בערוץ 24. הדבר אף גרר טרוניות מהמתחרה רשת, על רקע שיבוץ התוכנית מול ימי השידור שלה. טענות אחרות ועימותים גדולים נסובו סביב שידור הגמר של העונה האחרונה של אותה תוכנית בערוץ 2 במקום בערוץ 24. בקיצור – תעשיית הקידום העצמי הזאת חוגגת וחורגת לעתים מכל פרופורציה, אך אינה מטופלת כראוי. התופעות האלו מוכרות לכל צופה ודווחו בעבר בהרחבה גם ב"העין השביעית", בכתבתו של אורן פרסיקו מ-2009 שעסקה בנושא. פניות חוזרות ונשנות של עמותת "הצלחה" בעניין זה לרשות השנייה לא הביאו לתוצאה המקווה. כפי שכתבתי כבר ב-2011, הרשות לא ראתה במינון התופעה או במופעים בוטים שלה על המסך עניין שיש לטפל בו בנחישות. גם טענות שהועלו מצדנו בקשר להיותם של פרומואים אלו שקולים לפרסומת עצמית וצריכים להימנות על חשבון זמן הפרסום המותר באותו חלון זמן נדחו על-ידי הרשות. על הטיעון הזה ראוי להתעכב. כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (שיבוץ תשדירי פרסומת בשידורי טלוויזיה), התשנ"ב-1992, מגדירים "קדימון" (promo) ככל אחד מאלו: "תשדיר המודיע על לוח השידורים או על שידור אחד או יותר שישודרו בעתיד, בין מיד לאחר שידורו ובין מאוחר יותר באותו יום או במועד אחר, בין של בעל הזיכיון ובין של בעל זיכיון אחר באותו ערוץ (קדימון צולב)", או "תשדיר שנועד לקדם את שידורי בעל הזיכיון, או את שידורי בעל זיכיון אחר באותו ערוץ (קדימון צולב), לרבות תשדיר תדמיתי ותשדיר המזהה את בעל הזיכיון (ID) שאינו אותו בעל הזיכיון", או "כל תשדיר אחר שאינו אחד מאלה: תוכנית, תשדיר פרסומת, ציון חסות, מילואה (Filler) או תשדיר לשירות הציבור". אותם כללים מגדירים פרסומת כ"כל תשדיר, פינה או משדר קצר אחר, לרבות אם הם בעלי ערך תוכניתי, המכילים אזכור של גורם מסחרי, בין כנותן פרס בין אחרת, או הבאים לקידום שמו, שם עסקו או שם מוצריו או שירותיו של אדם, או לקידום מכירתם, בתמורה כספית או אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, למעט הודעת חסות". בהמשך מורות הוראות כלל 10 כי "לא ישובצו תשדיר פרסומת וקדימונים במהלכה של הפסקה בהמשכיות התוכנית שהיתה מתרחשת מאליה, גם ללא שיבוץ תשדיר הפרסומת, באופן שאינו מפר את שלמות התוכנית או פוגם בערכה". גם כלל 5 לאותם כללים קובע כי "תשדיר של בעל זיכיון או מי מטעמו, המכוון לעודד התקשרות עסקית עימו, דינו כתשדיר פרסומת לכל דבר ועניין". במצב דברים כזה, שבו כחלק אינהרנטי מתוכניות כמו "כוכב נולד", "האח הגדול" ותוכניות דומות אחרות משולבות התקשרויות עסקיות בין הזכיין לציבור באופנים של שליחת sms בתשלום, קניית ערוצי שידור מיוחדים וכו – יש מקום אף להתייחס לאותם שידורים מקדמים לא רק כקדימון, אלא כפרסומת לכל דבר ועניין, על כל המשתמע מכך. אפשר וצריך לקוות שההתפתחות החדשה היא ניסיון אכיפתי מוגבר לתופעה נרחבת שבמסגרתה מעודדים הזכיינים את מפעלות הפריים-טיים שלהם על פני כל חלקה טובה של לוח המשדרים. למעשה, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו צופים במשך כל ימות השבוע בארבע או חמש תוכניות מורחבות, המקבלות גוון וצורה בהתאם לצורך ולשעת השידור. תוכניות הכנה, פותחים עונה, היכרות עם מתמודדים, חברים מספרים על, לקט, סיכום ביניים לקראת הגמר/חצי הגמר/ראש בראש, "בדרך ל", סיכום אחרי, פותחים עונה, סוגרים פינה, בים, באוויר וביבשה. הגיע הזמן שמישהו יעשה סדר בלוח הקידומים הזה ויסגור את שוק ה"קח-תן" המשתולל על המסך שלנו. אחרי הכל, ואם זה תלוי בזכייניות, כמו שאומר השיר, "זמן הווה וזמן עבר, שניהם ישנם בזמן עתיד, וזמן עתיד ישנו בזמן עבר". כל זמן (שידור) הוא זמן (קידום), ועכשיו הוא הפרומו הגדול של חיינו.

דעות שעוברות להתפרסם ליד הידיעות, מוסף נוער וולגרי, סקרים "כמו באינטרנט". ב"ידיעות אחרונות", המונופול הישראלי של העיתונות המודפסת, נערכים למלחמה בחינמונים

מאז יציאתו לאור של החינמון "ישראל היום", בסוף חודש יולי האחרון, מקפידים בכירי העיתון "ידיעות אחרונות" לשדר מסר שתמציתו היא אנחת רווחה. לאחר חודשים של ציפייה מתוחה לקראת הופעתו של החינמון ותחזיות שחורות בנוגע למידת השפעתו על העיתונות המודפסת בכלל ועל "ידיעות אחרונות" בפרט, הדעה הרווחת במסדרונות "ידיעות" היא שההר הוליד עכבר. "ישראל היום זה לא בדיוק מה שחשבנו", אומר ערן טיפנברון, שמונה לאחרונה לאחראי על פיתוחו של החינמון החדש של "ידיעות", לאחר שכיהן שנים אחדות כראש מערכת החדשות. "נכון שהיתה אווירה של דריכות לקראת מועד ההשקה שלו, אבל היא התפוגגה תוך מספר ימים. התחושה היא שבסוף כלום לא קרה, ו"ישראל היום" לא מהווה איום על "ידיעות". ההפצה שלו גרועה, לא מספיק אנשים מקבלים אותו לבתים. המנויים של "ידיעות" לא יחליטו לוותר על המנוי בגללו. גם מבחינת התוכן הוא לא מעניין ולא מחדש". ▪ ▪ ▪ יחד עם זאת, גם ב"ידיעות" יודעים שעוד מוקדם מדי להשמיע את צפירת הארגעה. "ישראל היום" אולי לא טלטל את מפת התקשורת הישראלית מיד עם הופעתו, אך יש לו עדיין כל הנתונים והזמן שבעולם לעשות זאת. שלדון אדלסון, בעליו של החינמון, הוא מיליארדר יהודי־אמריקאי שהונו מאפשר לו לממן את העיתון כמעט ללא הגבלה ולשאת בהפסדים הצפויים בתקופת ההרצה. בנוסף, הקונספט של עיתון קליל המחולק בחינם צובר תאוצה ברחבי העולם בשנים האחרונות. הסטטיסטיקות מוכיחות שבעידן האינטרנט והסלולרי, לעיתונות המטרו יש קהל קוראים נגיש וצעיר, ההופך אותה בהדרגה לאבן שואבת למפרסמים. ב"ידיעות" מודעים לכך שכניסתו של שחקן חדש בעל נכסים כאלה לשוק רב־ערוצי ותחרותי, שחלה בו ירידה מתמדת בתפוצת העיתונות המודפסת, עלולה בהחלט להנחית מכה כואבת. ב"ישראל היום" לא נרתעו מלהוסיף שמן למדורה ונקטו טקטיקה של הפרחת איומים סמויים והצהרות מלחמתיות לכיוון "ידיעות" ו"מעריב". בשבועות שלפני ההשקה הופיעו בעיתונות חדשות לבקרים ציטוטים מפי גורמים אנונימיים שזוהו כ"מקורבים לאדלסון", שבישרו כי "ידיעות חושש מישראל היום, ויש לו סיבה טובה לכך". ועוד: "אין לי ספק שהחינמונים ישנו את מפת העיתונות בישראל. העיתונות הקיימת תילחם בישראל היום... אבל זה לא יעזור לה הפעם". לצדם פורסמו גם ידיעות תכופות על עיתונאים ואישי ציבור בעלי שם שאדלסון גייס לשורותיו, כגון דן מרגלית, רון קופמן ויהושע סובול, ולחלל האוויר נזרקו הערכות ולפיהן מספר העותקים שיופצו יגיע ל־300 אלף. לא בכדי, אם כך, עוקבים ב"ידיעות" בדאגה אחרי המיזם של אדלסון. במקרה או שלא במקרה, לפני כמה חודשים מונה שילה דה־בר, איש תקשורת צעיר ומוערך, לתפקיד עורך "ידיעות אחרונות", במקומו של רפי גינת שפרש לאחר שנתיים (דה־בר סירב להגיב לכתבה זו). דה־בר נחשב למי שברשותו הכישורים הדרושים להוביל שינויים מרחיקי לכת בעיתון - כלומר להפוך אותו לאטרקטיבי לקהל קוראים צעיר ולמצב אותו כמוצר שיתרונותיו אינם נופלים מהזמינות, המיידיות והאינטראקטיביות של התקשורת האינטרנטית והסלולרית. דה־בר ידוע כאיש שמתמצא בחידושים טכנולוגיים עכשוויים, בקיא במתרחש בעולם התקשורת הדינמי, ויודע כיצד לשלב בין השניים. גם בתפקידו הקודם, "יועץ לעניינים מיוחדים" ב"קבוצת ידיעות אחרונות", עסק דה־בר בנושאים אלה. מן הסתם, נוני מוזס מקווה שעם דה־בר כקברניט הוא יוכל להשיב מלחמה שערה ל"ישראל היום", כמו גם לחינמונים האחרים, "ישראלי" של שלמה בן־צבי ו"מטרו ישראל" של אנשי העסקים דודי ויסמן ואלי עזור. ▪ ▪ ▪ עדויות להיערכות המחודשת ב"ידיעות" ניכרות כבר בגליונות העיתון מהחודשים האחרונים. בחודש יוני האחרון, למשל, השיק "ידיעות" מוסף חדש לבני־נוער, הרואה אור מדי יום חמישי תחת השם "הצינור". מי שהגה אותו לא פסח כמדומה על אף סעיף במרכיבי הנוסחה שאמורה לקלוע לטעמו של המתבגר המצוי (והדבר אינו מפתיע, מכיוון שמי שהגה אותו היו אנשי מגזין הגברים "בלייזר", גם הוא מבית "ידיעות אחרונות"): שפע של אייטמים קצרים וקצביים, טון קליל ושטחי, תחרויות נושאות פרסים (שואב אבק לזוכה בתחרות "הבית המטונף"), מדורי קניות, מכוניות, טכנולוגיה וגאדגטים, טלוויזיה וקולנוע וכותרות שמתאמצות להיות מגניבות, כמו למשל: "המשימה: לבחור את מכונית הסופר־מיני הכי נוחה לסקס". ימים יגידו אם המוצר הזה יגרום לעלייה באחוזי החשיפה של "ידיעות אחרונות" בימי חמישי ויביא לעיתון מפרסמים שקהל היעד שלהם הוא צעירים חובבי מותגים. עוד יוזמה חדשה ברוח ימים אלה היא סקרים באמצעות שליחת אס.אם.אסים. החל מחודש יולי מתפרסמת בעמודי החדשות האחוריים שאלה לקהל הקוראים תחת הלוגו "מה אתם חושבים? המשאל הטלפוני של ידיעות אחרונות". את התשובה ניתן לסמס באמצעות לחיצה על הספרה 1 (כן) או 2 (לא). אופי השאלות נע מן הקל אל הכבד ללא היגיון נראה לעין. כך, למשל, מול שאלות כבדות משקל כגון: "האם יש להעלות את שכר השופטים", "האם צריך להסיר את שלטי החוצות בישראל" או "האם המדינה צריכה לעודד זוגות חד־מיניים לאמץ ילדים", ניצבות שאלות כגון "האם אתם מאוהבים", או "מי לדעתכם הזוג המוצלח ביותר - סוניה ושמעון פרס, שרה ובנימין נתניהו, עליזה ואהוד אולמרט, נילי ואהוד ברק". התשובות, אגב, מופיעות בגליון היום שלמחרת. שינוי מעניין אחר מהתקופה האחרונה הוא העברת עמודי הדעות מהמוסף היומי "24 שעות" אל עמודי החדשות. בעיתונות היומית בישראל נהוג לפרסם את עמודי הדעות בחלקים אחרים של העיתון, ולמהלך כזה יש השלכות מסחריות ותוכניות. מבחינה מסחרית, זהו צעד חסכוני משום שהפקת עמודי דעות זולה ופשוטה יותר מהפקת עמודי חדשות. מבחינת התוכן, עשויה להיות כאן אמירה בעייתית בדבר הקשר הפתלתל שבין האובייקטיביות של הסיקור החדשותי לסובייקטיביות של הבעת הדעה. טיפנברון נחלץ להגן על המהלך היוצא דופן: "יש עיתונים חשובים רבים בעולם שבהם עמודי הדעות מופיעים, כמו אצלנו, בכפולה לפני האחרונה בעמודי החדשות. הרציונל לכך הוא שהדעות הן בעצם פרשנות על החדשות ושם מקומן. המגמה ב24 שעות היא להפסיק בכלל לעסוק בחדשות. החיסכון בהוצאות בכלל לא היווה שיקול, שכן במילא העמודים האלה היו מוקדשים לכל מיני ידיעות מטופשות ולא רציניות". ▪ ▪ ▪ בד בבד נערכת קבוצת "ידיעות אחרונות" להתמודדות עם המציאות המורכבת של שוק התקשורת לא רק בתחום העיתונות המודפסת, אלא גם בתחום האינטרנט. בחודש מרץ הושק מותג אינטרנטי חדש של "ידיעות אחרונות" בשם "win־win", המיועד להחליף את "לוח ידיעות אחרונות" בעיתון המודפס ואת הלוח המקביל לו ב–ynet, ולרכז תחתיו את כל פעילות מודעות הדרושים, הדירות והרכבים. היוזמה הזו נולדה לנוכח הירידה המתמדת שחלה בהיקף הפעילות בלוחות המודפסים, לעומת השגשוג באתרי הלוחות האינטרנטיים. עיתונות הספורט היא זירת התגוששות נוספת שבה סופג הגיליון המודפס כשלונות בתחרות מול אתרי האינטרנט. גם כאן נחלץ נוני מוזס לפעולה בעת שרכש בחודש שעבר נתח משמעותי מן הבעלות על אתר הספורט הפופולרי one. מדד החשש והדאגה הגבוה ב"ידיעות אחרונות" מכתיב גם את מאמצי השיווק הפעלתניים של העת האחרונה, הכוללים מבצעים חסרי תקדים למנויים חדשים בנקודות המכירה, ושיתופי פעולה עם רשתות השיווק, שבמסגרתם מחולק העיתון חינם למי שרוכש מוצרים בסכום מסוים. בנוסף, בחלק מתחנות הרכבת שבהן מחולקים החינמונים, נמכר גיליון של "ידיעות אחרונות" בשקל אחד בלבד. בה בעת נמשכות השמועות העקשניות בדבר כוונתו של מוזס להוציא לאור חינמון מבית "ידיעות אחרונות". העבודה על המיזם מתנהלת תחת מעטה של חשאיות ואיש אינו מוכן להתבטא על כך בגלוי. טיפנברון, אשר לפי דיווחים בעיתונות אמור לרכז את המיזם, סירב להגיב בעניין זה והסכים לומר רק כי הוא "עובד על מוצר". לדבריו, "החינמון של ידיעות אחרונות ייצא לאור בלי שום קשר לאדלסון". חזית אחרת תיפתח, כנראה, דווקא מול אליעזר פישמן, בעל מניות מיעוט ב"ידיעות אחרונות" והבעלים של העיתון הכלכלי "גלובס": מ"ידיעות אחרונות" נשלחים רמזים על מיזם של עיתונות כלכלית, שיכלול עיתון ואולי גם ערוץ טלוויזיה, ושבראשו יעמדו יואל אסתרון, לשעבר עורך המשנה של "ידיעות אחרונות", וגלית חמי, לשעבר עורכת הכלכלה. "נכון שבחודשים האחרונים קורים בידיעות דברים שהם תוצאה של הציפייה לכניסה של אדלסון לעולם התקשורת", הוסיף טיפנברון. "אבל מדובר בעיקר בצד המסחרי־שיווקי ולא בצד המערכתי־תוכני. למשל, במחלקת המודעות עבדו חזק יותר מול משרדי הפרסום. אבל כל השינויים האחרים, כגון האס.אם.אסים או מוסף הצינור, אינם תולדה של היערכות לקראת תחרות בחינמונים או באינטרנט. הם נובעים אך ורק מהעובדה הפשוטה שבצמרת העיתון היו חילופי דורות והתמנו עורך ראשי ועורך משנה חדשים וצעירים". ▪ ▪ ▪ מצבו הגרוע של "מעריב" משמש תמרור אזהרה לקברניטי "ידיעות אחרונות". הם צופים בהידרדרותו של העיתון המתחרה בלא מעט שמחה לאיד, אך גם בדאגה. ברור להם שגורלו של "ידיעות" עלול להיות דומה אם לא יצליחו להיערך כיאות למציאות החדשה בשוק התקשורת. הירידה המתמדת במכירות של "מעריב", הנתח המצטמצם בעוגת הפרסום, העזיבה של עיתונאים בכירים ובעלי שם, ההודעה על פרישתו של דנקנר והקושי למצוא לו מחליף - כל אלה הם תחנות מרכזיות בכרוניקה של עיתון ותיק וחשוב שאינו מצליח להתמודד עם השינויים והחידושים המתחוללים סביבו. ב"ידיעות" מאוד לא רוצים שזה יקרה גם להם. גיליון 69, ספטמבר 2007

כזכור, המו"לים שלנו בחרו לרדת לעומק המנגנון שבכל שבוע מבטל מחדש את מעמדה של הכנסת וקובע בפועל את חיינו ואת עתידנו, המנגנון שביטל באופן רשמי את הפרדת הרשויות – ועדת השרים לענייני חקיקה. עוד על ועדת השרים ולמה היא כל כך בעייתית תוכלו לקרוא בכתבה הקודמת מה אנחנו רוצים? לפרסם את הצבעות השרים. אם הצעה […]

כזכור, המו"לים שלנו בחרו לרדת לעומק המנגנון שבכל שבוע מבטל מחדש את מעמדה של הכנסת וקובע בפועל את חיינו ואת עתידנו, המנגנון שביטל באופן רשמי את הפרדת הרשויות – ועדת השרים לענייני חקיקה. מה אנחנו רוצים? לפרסם את הצבעות השרים. אם הצעה נדחית – לנמק מדוע. זוהי זכות הציבור לדעת. מי כן מפרסמות ומאמינות בדין וחשבון? איילת שקד וגילה גמליאל. קראו על זה כאן הפעם שכללנו את השיטה. עברנו על סדר היום של ועדת השרים חוק חוק. קטלגנו את החוקים לפי כמה משתנים. המרכזיים שבהם: על פי הקריטריונים האלה, מצאנו שבע הצעות ״ניטרליות״ ומעניינות: אלו הצעות חוק שסיננו ולא מצאנו שום סיבה שלא יתקיים עליהם דיון ראוי בכנסת. וזאת במקום השלילה המיידית שמתרחשת עכשיו, בעיקר מתוך אינטרסים פוליטיים. ח"כ יואב קיש מהליכוד מבקש לאפשר לקחת קאנביס שנתפס בידי המשטרה ולאחר בדיקת מעבדה "להלבין" אותו למריחואנה רפואית. החוק יביא למיחזור של החומר ואולי אף יכניס כסף לקופת המדינה, אם ינוהל נכון. פנינו לשאול אותו כיצד פעל שהחוק לא ייגנז. מלשכתו של ח"כ קיש מסרו לנו שח"כ מקדם חוקים כדי שיעברו ולא יישארו על הנייר ושהצוות של קיש בהחלט פועל לאישור החוק בוועדת השרים. לפני סגירת הכתבה עדכנו אותנו כי הדיון בחוק ידחה. למה אנו מספרים לכם? כי יכול מאד להיות שלמרות עשרות החוקים שמופיעים על סדר היום – הממשלה מחליטה מראש על סדר היום האמיתי. חשד שלנו שנמשיך לבדוק. האם סדר היום של ועדת השרים לחקיקה שמפורסם לציבור הוא סדר יום למראית עין? חוק נוסף שעולה הציע ח"כ דב חנין וחתומים עליו ח"כים מכל המפלגות. הוא נועד להסדיר את כל היתרי הבניה שניתנו טרם חוקק חוק החופים ב-2004 כדי לאסור על בניה במרחק של 100 מטר מקו החוף. הבעיה בחוק הקיים הוא שאינו חל על היתרי בניה שניתנו טרם חוק החופים ומאפשר לבנות על פי היתרים ישנים יותר. מכיוון שהחוק עוסק בחופים השרים הרלוונטיים ביותר לחוק זה הם השר יריב לוין, שר התיירות והשר זאב אלקין, השר לאיכות הסביבה. משיחה עם לשכתו של ח"כ חנין למדנו כי השר להגנת הסביבה זאב אלקין ושר האוצר משה כחלון יתמכו בהצעה. עובדה מעניינת שעולה מסדר היום של ישיבת הוועדה הקרובה היא שמתוך 39 הצעות, 21 מהן יזמו באופוזיציה. מה יעלה בגורלן? נראה ביום ראשון. המאבק על ועדת השרים לחקיקה אינו מתחיל עם סקירת הצל הזו. כבר למעלה משנה שמתנדבת מיזם מאה ימים של שקיפות נוי שמר שולחת בכל יום ראשון הודעת טקסט לכל השרים החברים בוועדה ולעוזריהם, בבקשה שיפרסמו את הצבעותיהם. שבוע אחר שבוע שהיא העבירה לשרים טופס מסודר לפרסום ההצבעה (טופס שהכין המתנדב הנוסף שלנו ושל הסדנא לידע ציבורי ירון דינור) אך אינה מקבלת מענה – למעט שקד, גמליאל, ובעבר אבי גבאי. בסוף מושב הכנסת הקודם היא התייאשה (ובצדק). ביקשנו מנוי שתסכם את פעולתה בנושא. וזה מה שכתבה לנו: ״בכל יום ראשון בשנה האחרונה, רגע לפני שהוועדה מתכנסת, דאגנו להזכיר לשרים החברים בוועדה מה החשיבות של חשיפת ההצבעות שלהם. הרי כל הצעות החוק מטעם הממשלה עוברות את אישורה של הוועדה בטרם יובאו לכנסת. העובדה שכיום פעילות הוועדה מתנהלת בעלטה גמורה וללא כל שיתוף של הציבור פוגעת קשות באפשרות שלנו, כאזרחים, לבקר את תהליך החקיקה. מעל שנה וכמעט ואף שר לא חשף את הצבעותיו״, מדווחת שמר, ״למעט איילת שקד, גילה גמליאל ועוזריהן – ששיתפו איתנו פעולה מתחילת הדרך. נוי מדגישה: מי השרים ששיתוף הציבור לא ממש מעניין אותם? משה כחלון, יריב לוין, אורי אריאל, מירי רגב, אופיר אקוניס, זאב אלקין, איוב קרא, יואב גלנט, דוד אזולאי וסופה לנדבר״. במסגרת ההתמקדות שלנו בשר איוב קרא, חבר הוועדה, פנינו אליו בבקשה לחשיפת עמדתו על הצבעות החוק שיעלו בוועדה. בשבועיים האחרונים רדפנו אחרי העוזרים והיועצים של השר ורק ביקשנו לדעת את עמדתו. פנינו לירון, שהעביר אותנו לשירלי שיף. שירלי התכתבה איתנו אבל לא נתנה תשובות. התקשרנו. ביום ראשון שלחנו את טופס ההצבעה, בנוהל, אך לא קיבלנו תגובה. ביום שני הצלחנו לתפוס את שירלי היועצת בטלפון. אמרה שהעניין לא באחריותה ושאני ״צריך לשוחח עם אבי שמידט״. וזה אומר לי בדיוק מה שזה אומר לכם. כלום. ביקשתי את הטלפון של אבי שלא ענה. שלחתי הודעה. אין תגובה. התקשרתי אליו שוב ביום חמישי. אבי לא עונה. שלחתי הודעה. דממה. אז טלפנתי לשר קרא. העוזר שלו מגדי ענה. שוחחתי עם מגדי שהפנה אותי חזרה לשירלי: "רק דרכה" אמר לי. שלחתי הודעה לשירלי ועדכנתי אותה שאבי לא חוזר אלי. ואין תגובה. ניסנו להבין מהפייסבוק והטוויטר מה כל כך מעסיק את אנשי הצוות של איוב קרא. נראה שהם טרודים בחגיגות יום ההולדת של שירלי? אם פספסתם את האירוע הזה, אגב, לפחות תנו לה איזה ״מזל טוב״ בתגובות. ואולי הצוות היה עסוק בדברים החשובים באמת, כמו שמירת הכיסא הצמוד לכיסא ראש הממשלה? לכו תדעו. מה שאנחנו כן יודעים הוא שביום ראשון הקרוב יעלה בוועדת השרים לחקיקה חוק התקשורת של מיקי זוהר, הנוגע במישרין לשר קרא. לחוק השלכה משמעותית על תלות תאגיד השידור בממשלה. הנחתנו היא שהשר קרא יבקש לדחות שוב את הדיון בנושא לאחר שנדחה פעמיים. חוקים כאלו טעונים שומרים במגירה "לשעת הספין". למה הכוונה? לטענתנו וממעקב הצל נראה שישנם חוקים שנועדנו רק להעסיק את התקשורת בשדה אחד כאשר ההתרחשות המשמעותית מתרחשת במקום אחר. ובינתיים, אם מישהו רואה את השר איוב קרא, שימסור לו שאנו מחפשים אותו. לא נוותר ונפנה לשר ולצוותו גם בשבוע הבא. מי אתם רוצים שיהיה השר הבא שנתחיל להתקרצץ עליו עד שיענה? ייעוץ והכוונה: תומר אביטל עריכה: שיר שטיין (מה עושים כדי שיתוקן) מוזמנים לפנות לשרים וליועציהם (שהם מקבלים משכורת בין השאר בשביל זה- לשמוע את הציבור) ולוודא שהם פועלים לתמיכת שאר חברי הממשלה. אנחנו מזמינים אתכם גם לעיין בסדר היום המלא. אולי יש שם הצעה שנוגעת אליכם. הנה כבר כמה מספרים רלוונטיים: נמשיך לשפר את הטבלה לנוחיותכם.

העיתונים מדווחים על הנעשה בש"ס | "ידיעות אחרונות" מרגש | עמוס רגב נוזף במנחה מ-CNN

"דרעי חזר להנהגה משותפת בש"ס", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "יכהן כראש מטה הבחירות של המפלגה. אני חוזר הביתה בשמחה גדולה, אמר אמש", מוסרת כותרת המשנה. גם ההפניה לטור הפרשנות של מזל מועלם, "כשהרב הזיל דמעה", עוסקת בהבעת רגשות (אם כי לאו דווקא מדייקת בפרשנות להן). כותרת הגג מסכמת את מעשה המרכבה הפוליטי שאיפשר את הכותרת הראשית: "מועצת חכמי התורה החליטה: לא יהיה יו"ר למפלגה". ב"מקור ראשון" מתמקדת הכותרת הראשית באותו שטיק: "פשרה בש"ס: דרעי, ישי ואטיאס ינהיגו יחד את התנועה בבחירות לכנסת"; "בתום סדרה של פגישות ומאבקים פוליטיים קיבלה מועצת גדולי התורה של ש"ס החלטה הקובעת כי נכון לעכשיו לא יהיה יושב-ראש לתנועה, והיא תונהג במשותף על-ידי שלושת מנהיגיה הבכירים". טוב שיש גדולי תורה. מי אמר שמורשת הפלפול התלמודי הביאה לנו רק זוכי נובל? "משולש בש"ס" היא הכותרת הגיאומטרית הראשית של "ישראל היום". "הקרב על ש"ס נגמר בפשרה", נכתב בכותרת הגג. "בתום שנים של יריבות, התייצבו אריה דרעי ואלי ישי מול המצלמות והכריזו על פיוס", נכתב בכותרת המשנה; "דרעי: המחלוקות מאחורינו, מעכשיו אנחנו בצו 8 לבחירות. ישי בירך על שובו: אריה, אתה חוזר הביתה. עשרות הפגינו מול ביתו של הרב עובדיה: דרעי לא כשר". לא רק מול ביתו של יוסף, גם על שער "ישראל היום": "מותה של הבושה" היא כותרת טור שחלק גדול ממנו מתפרסם צמוד לכותרת הראשית, והוא נפרש כטקסט המרכזי בכפולה הפותחת. חתום עליו העיתונאי מרדכי (מוטי) גילת, מי שבימיו כעיתונאי-חוקר, גולת הכותרת של עבודתו היתה התרומה שהרים לחשיפת פשעיו של אריה דרעי. "אתמול נפל דבר בישראל", פותח גילת. "לראשונה מאז הקמת המדינה חוזר לחיים הפוליטיים שר שהיה עבריין סדרתי כבד [...] שר שהפשע והשחיתות היו אצלו לדרך חיים. לראשונה מאז נולדה המדינה ישוב לכנסת, ואולי חלילה לממשלה, שר לשעבר שהיה מכונת פשע, שהורשע בקבלת שוחד במקרים רבים, שהונה את מבקרת המדינה; ששיקר במשטרה ובבית-המשפט; שהוציא מיליוני שקלים במרמה מהמדינה לטובת חבריו; שרדף את חוקריו, תובעיו ושופטיו; שישב בכלא יותר משנתיים ועד היום לא הביע חרטה על מעשיו. [...] לא היה כדבר הזה במדינת ישראל. לא היה תקדים כזה בפוליטיקה הישראלית. גם לא במדינות אחרות, אפילו מפגרות, למעט איטליה [...] מהבוקר אנחנו אם כן איטליה, סיציליה, פאלרמו, באדיבות הרב עובדיה יוסף". דברים חריפים, אם כי לאו דווקא חריפים יותר ממה שכתבו השופטים על דרעי (בסגנון בוטה פחות, כמובן). "דרעי הוא איש רע, אכזר [...] האיש החייכן מהטלוויזיה, הנראה חרדי נאור ונעים הליכות בראיונות איתו, הוא בחור עצבני, חצוף, השומר גם היום על קשרי ידידות עם עבריינים", כותב עוד גילת ומעריך כי ישי, שלרגל המעמד אפילו זוכה לחצי מחמאה, יינגף במהרה מפניו של דרעי. האיבה הגלויה של גילת לדרעי תואמת את עמדתו של החינמון בענייני חוק ומשפט, כמו גם בעניינים פוליטיים (חזרתו של דרעי לפוליטיקה היא איום על נתניהו). שאר הטקסטים בכפולה המוקדשת לש"ס ולדרעי בוטים פחות, אולם גם הם אינם נוטים חסד לאיש ולמפלגה: "הרב חיים אמסלם: במפלגת ש"ס דבק קלון"; "עו"ד שרגא: אסור שעבריין מורשע ינהל את הקופה"; "אין שני מלכים" (דן מרגלית); ו"השלום נחתם, המלחמה החלה" (יהודה שלזינגר). גם ב"ידיעות אחרונות" מגיעות ההתפתחויות בעיצוב צמרת ש"ס לכותרת הראשית. זו אינה מדווחת עליהן, אלא חולקת עם הקורא את תחושותיו של גיבורן: "חזרתי הביתה", נכתב בה, וכותרת המשנה ממשיכה: "אמר אתמול דרעי והוסיף, כולנו ניצחנו. המרוויח הגדול: אריאל אטיאס, שתפר את הפשרה ויוביל את ש"ס יחד עם דרעי וישי. חשש בליכוד: עזיבת כחלון ושובו של דרעי לש"ס יעלו לנו במנדטים יקרים". הדיווח, של עקיבא נוביק, מוסר כי ישי ודרעי הניחו מאחוריהם את משקעי העבר כדי "להתמקד בשיתוף הפעולה העתידי", מזכיר את ארון הקודש בבית הרב, את הברכה שבירך דרעי את ישי על הולדת נכדתו הראשונה ואת דברי הברכה ההדדיים. "דרעי בסך-הכל עשה עסקה טובה", קובעת סימה קדמון בטור הפרשנות. מפלגה ללא יו"ר אינה רעיון מופרך, היא מוסיפה, משום ש"ש"ס היא לא מפלגה רגילה". דרעי רצה "לחזור ולהיות יו"ר ש"ס כאילו ב-12 השנים האחרונות הזמן עצר מלכת. כאילו לא קרה כלום בכל השנים שעזב", מוסיפה קדמון. מה באמת קרה באותן שנים? אם לשפוט על-פי הסיקור בגליון "ידיעות אחרונות", הרי שבאמת לא קרה כלום. המלים "שוחד" או "כלא" נעדרות מהדיווח בעיתון. ההתהדרות העצמית המגוחכת היא בכותרת משלשום על חזרתו של דרעי למפלגה, ולא בתחקירים המורכבים שהתפרסמו בעיתון לפני אותן תריסר שנים שבהן לא קרה, כנראה, כלום. קדמון מזכירה את "החברים שלו רמון וליברמן": זו אינה "הסביבה הטבעית שלו", ולכן הרעיון להקים מפלגה חדשה, שתפנה גם לחילונים, היה מופרך מלכתחילה (בעיתונים האחרים ההתייחסות למפלגת הרפאים של דרעי היא כאל ספין שנועד להביא לו את הכיסא בש"ס). האם קוראי "ידיעות אחרונות" הם הסביבה הטבעית של בוחרי ש"ס? והאם נוסף לרמון ולליברמן יש לדרעי ידידים גם ב"ידיעות אחרונות"? בנושאים כאלו קדמון אינה נוגעת בטורה (ובכל זאת, מדובר בתמצות של הטור שיתפרסם מחר במוסף, יש למה לצפות). "כי מציון תצא תורה ודבר ה מירושלים", רקום על הפרוכת המבצבצת מאחורי חברי הטריומוויראט הש"סי, הנראים בתצלום המרכזי על שער "ידיעות אחרונות" כשפיהם מלא שחוק. "כי מציון תצא תורה ודבר ה מירושלים, ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים", נכתב בנבואת ישעיהו, ובניסוח נוסף: "כי תורה מאיתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע". ובנבואת מיכה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה מירושלים, ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים, עד-רחוק". הנה כי כן, לא רק תורה ודברי אלוהים יצאו מציון ומירושלים – גם משפט. אך זה עניינם רק של עמים רחוקים, מסתבר. ובדברי הימים נכתב: "ועתה, יהי פחד ה עליכם: שמרו ועשו, כי אין עם ה אלוהינו עוולה ומשוא פנים ומיקח-שוחד". הנה פסוק שראוי לרוקמו לא רק על הפרוכת בבית הרב יוסף, אלא גם בבית-הכנסת של "ידיעות אחרונות". "דרעי חוזר לש"ס, ויעמוד בראש המפלגה במשותף עם ישי ואטיאס", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". כותרת המשנה, המפנה לידיעה של יאיר אטינגר, מסבירה כי יו"ר למפלגה ייבחר רק לאחר הבחירות ומעריכה כי יהיה זה ישי דווקא, ואחריו דרעי במקום השני. הכותרת הראשית מוקדשת בכלל למשולש אחר, לא של גדולי התורה אלא של גדולי "הארץ": "מפלגת מרכז בראשות אולמרט תגבר על הליכוד", היא מכריזה. לפי סקר שערך העיתון, מפלגה בראשותם של אהוד אולמרט, ציפי לבני ויאיר לפיד תזכה ל-25 מנדטים. ב"הארץ" לא מכריעים מי יהיה היו"ר במפלגה כזו. "ואולם, גם אז לגוש הימין רוב שיאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לטור של יוסי ורטר. "בעוד המפה הפוליטית מיטלטלת ועוברת זעזועים, צירופים ועזיבות מדי יום, מתברר שגוש ליכוד-ימין-חרדים שומר על הרוב שלו בכל תרחיש אפשרי של איחוד, מיזוג או חיבור בשורות גוש המרכז-שמאל", כותב ורטר. נדמה שזו כותרת משמעותית יותר מהחיבור הפוליטי הדמיוני שנבחר לכותרת הראשית. הכותרת השלישית מעל לקפל בשער "הארץ" היא "המשתתפים בוועידת הליכוד: המפלגה אשכנזית מדי" (רועי ציקי ארד). "מרגש", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" מתחת לתצלום של גלעד שליט. "היה זה רגע טלוויזיוני שלופת את הגרון. מהסוג הנדיר הזה שבו העיניים מתפקעות משמורותיהן וצפות להן על לחלוחית דקה של דמעות", נכתב מתחת לכותרת, הפניה נדירה לטור ביקורת הטלוויזיה (אסף וייס), העוסק בראיון עם שליט אתמול בערוץ 10. גם כל הכותרות האחרות על שער העיתון עוסקות בעירוי רגשי מסוגים שונים. הכותרת הראשית חוזרת, כאמור למעלה, לאותה תימה אמוציונלית ידועה של חזרה הביתה – המרגשת תמיד, אפילו כשמדובר בהולכי על ארבע. שתי כותרות אחרות (לטקסטים שיתפרסמו בעיתון מחר) עוסקות בתימה המרגשת ההופכית: זו של הפרידה. "יאיר לפיד בטור פרידה מרגש", נכתב בכותרת בשולי עמוד השער של "ידיעות אחרונות" ("הטור האחרון") ו"החודש הסוער בחייו של שי אגסי" ("אני עוד אחזור"). את סדרת ההפניות לדרמות בכיכובם של בעלי טורים בעיתון (שליט, לפיד) חותמת הכותרת "דנה ספקטור יצאה ליום עבודה במפעל פניציה עם העובדים המתנדנדים בין ייאוש לתקווה". ייאוש! תקווה! התנדנדות בין ייאוש לתקווה! כותרת רביעית עוסקת במי שטרם קיבל גוב בעיתון, אולם גם היא מבטיחה הררי ריגושים, אולי גם לחלוחית דקה של דמעות: "המבצע להצלת מאיר דגן", נכתב בה, "מגילוי המחלה ועד השתלת הכבד: כך התגייסו החברים לשעבר לקרב על חייו" ("חוק ההשתלות הבלרוסי, הקובע כי כל אזרח מסכים לתרומת איבריו אלא אם דרש אחרת, הפך את הרפובליקה הסובייטית לשעבר למדינה שמשתילה למבקשים בהתאם לכסף שברשותם", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של המוסף היומי של "מעריב"). "ידיעות אחרונות", כך נדמה, הופך לעיתון שיש לו המון חברים, ומושא סיקור עיתונאי אחד (בנימין נתניהו). את אורגיית הרגשות הזו חותם רגע של גאווה: "רגע של גאווה", נדפס על גבי תצלום פניה של "הקצינה האתיופית הראשונה במשטרת ישראל. אחותה קצינה בחיל האוויר". "ראיון שבו המלים עצמן פחות חשובות מהמבט, מהתנועות, מהמחוות הקטנות", ממשיכה תמצית טור הטלוויזיה על שער העיתון, ומסכמת את המוטו של "ידיעות אחרונות". "המבט, התנועות, המחוות הקטנות", וגם לחלוחית של דמעות, הרעות, רגע אחד של גאווה וההתרגשות, ההתרגשות, ההתרגשות. "כוחו לא היה בהכרח בפרטים החדשים שגלעד חשף, אלא בהאזנה לקולו המבויש, שסודק את שכבות הציניות", מסכמת תמצית הטור על שער "ידיעות", ומפגינה שוב את הבלבול הנפוץ באשר להגדרתה של מלה נפוצה בשיח. אם כן, אחת ולתמיד: ציניקן הוא מי שכופר במוסר החברתי ומזלזל בו, לא מי שמרגיש דחייה וגועל מניצולו הצבוע של אותו מוסר. ההתרגשות הפוליטית מונעת מהטבלואידים להקדיש את מלוא תשומת הלב לדו"ח המבקר שהתפרסם היום (סתם, בדיחה), וקוראים המעוניינים במידע מפורט בנושא יצטרכו לעיין בעיתונים הכלכליים. "השתיקה של שומרי הסף ניפחה את חשבון החשמל", נכתב בכותרת ראשית בגדלים משתנים, ארוכה במיוחד, על שער "דה-מרקר". "חברת החשמל העבירה לחשבון סודי 2 מיליארד שקל כדי לממן שי לחגים וחשמל חינם לעובדים – אף שאלה מומנו מהתקציב השוטף. היא גם שילמה להם במשך שני עשורים 3 מיליארד שקל בתוספות שכר מנופחות והטבות בלתי חוקיות. ובשיא המשבר העולמי – היא יצאה לגייס כסף בחו"ל, בריבית נשך, למרות ההתנגדות של סמנכ"ל הכספים (שהושמטה מהפרוטוקול של ישיבת הדירקטוריון). ומה עם הממשלה והרגולטורים? הם עצמו עין – וגילגלו את הבעיה לקדנציה הבאה. דו"ח מבקר המדינה חושף את ההפקרות שבה מנוהל המונופול הממשלתי הגדול ביותר". ההפניה היא לדיווח של אבי בר-אלי, החתום גם על טור הפרשנות המתחיל כך: "את הכישלון בשוק הדיור מתרצת ממשלת נתניהו בכנסת לעומתית. את הגירעון היא תולה בהשפעות מאקרו-כלכליות. את העדר התקציב ל-2013 היא מנמקת בדרישות של השותפות הקואליציוניות. אבל כשמגיעים לכישלון המתמשך בטיפול בחברת החשמל, זו שראש הממשלה הטרי הגדיר לפני שלוש שנים כאחד משלושת היעדים של תוכנית בלימה ותנופה, וזו ששר האוצר נתניהו הגדיר לפני שמונה שנים כספינת הדגל הבאה של הרפורמות – פתאום נגמרים התירוצים". 13 העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לסיקור של דו"ח המבקר (ב"הארץ", עמוד נוסף). ב"כלכליסט" מוקדשים לכך עמ 4–12. "מבקר המדינה: ריבוי תאגידי המים גורם לבזבוז של חצי מיליארד שקל בשנה", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב". "המבקר יוסף שפירא חושף את הניהול הכושל של רשות המים ואת ניפוח המחיר לצרכן הפרטי. חברת החשמל, הסובלת מקשיים כספיים, שילמה לעובדיה תוספות שכר ופנסיה בלתי חוקיות בסך 3.4 מיליארד שקל. למשרד האנרגיה אין אסטרטגיה והוא אינו מקדם את הרפורמות ואת השינויים המבניים הנדרשים בענף. החברות הממשלתיות אינן פועלות כנדרש מחברות ציבוריות ורבות מהן אינן מגישות דו"חות כספיים. בבנק ישראל התגלו ליקויים בניהול יתרות המט"ח של המדינה", נכתב בכותרת המשנה. "כך ניפחו לנו את חשבונות המים", נכתב בכותרת הראשית של "ממון". "האחד מתנחל שבז לכל מה שמדינת תל-אביב מייצגת, השני שמאלני שממש לא חושב שכהנא צדק. אז מה בכל זאת מחבר בין אריאל זילבר לאבי בללי ולהקת נקמת-הטרקטור שלו", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "נתניהו יביא לאישור הממשלה הכשרת מאחזים", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ברם, רק "חלקים" מדו"ח השופט לוי יובאו לאישור הממשלה. "הצעד של נתניהו נעשה בעקבות לחץ של שרי הימין, ומתוך כוונה לרצות את המתנחלים לקראת הבחירות הקרובות לכנסת", קובע ברק רביד. "נתניהו מתכוון לאמץ את דו"ח המאחזים", נכתב בכותרת ידיעה ב"ישראל היום". "בימין מברכים", "בשמאל מתריעים", נכתב בין השאר בכותרת המשנה. "בתום הערב התחושה היתה שאובמה הגזים בהתנהגותו, רומני הקרין ממלכתיות – והפעם זה נגמר בתיקו. ועדיין, לרומני יש יתרון", נכתב בכותרת המשנה לכפולת העמודים החגיגית ב"ישראל היום", שם שוטח עורך העיתון עמוס רגב את רשמיו מהעימות שנערך אתמול (שבו נכח) בין ברק אובמה למיט רומני. "וכשהאווירה התחממה, נדמה היה שבעוד רגע יהיו שם גם מכות. והמנחה, קנדי קראולי מ-CNN, אכן נאלצה להפריד ביניהם מדי פעם וגם, לטענת המבקרים, התערבה אישית, יותר מדי, בוויכוח", כותב רגב. "אובמה התעשת ומחק את נזקי העימות הראשון", נכתב בכותרת על שער "הארץ". נטשה מוזגוביה קובעת כי לפי הסקרים, אובמה "ניצח". בטור פרשנות מתאר חמי שלו, מי שבתפקידו הקודם היה סגנו של רגב, כי "פרשני רשת פוקס עוטים פרצוף של תשעה באב ומכלים את זעמם במנחה של הערב, קנדי קראולי מרשת CNN, ובארבע הדקות של רשות הדיבור שגזלה מרומני והעניקה ליריבו. בקודים המקובלים של שדרני הרשת הימנית, מדובר בהודאה בתבוסה". בטורו של רגב, זכות הדיבור האחרונה ניתנה לרומני, שציטוט שלו המצליף בנשיא המכהן סוגר את הטור. התצלומים המלווים את הטור: "רומני מקשיב לאובמה ומשועשע", "אובמה מאזין לרומני ונדהם". "אמנים מתחומים שונים התבקשו להציג פרשנות למושג רגיל, ועבודותיהם נעות בין הרצון לבלוט לבין הנטייה להיות כמו כולם" (כותרת משנה, "גלריה", "הארץ"). העיתונים מדווחים על כך שהעיתונאי מיקי רוזנטל יתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת. "ישראל היום הגיש לנאמן מעריב הצעה לרכישת בית-הדפוס של העיתון", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". "שכר המגישים בחינוכית יקוצץ ב-20%", היא כותרת דיווח נוסף שלו באותו עמוד. "הזוג נתניהו וערוץ 10 קרובים להבנות בתביעת ביבי-טורס", מדווח ברק רביד ב"הארץ".

המגישים בתוכניות הייעוץ הנפשי ברדיו ובטלוויזיה לא לוקחים את המלצות עצמם ברצינות; פסיכולוגים מקצועיים סבורים שהן עלולות להזיק

ימים טובים עוברים על ורדה רזיאל-ז’קונט. תוכנית הרדיו שלה ב"רדיו ללא הפסקה" (103 FM) משודרת שש פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם, לאחרונה היא קיבלה תוכנית טלוויזיה משלה, ולא בערוץ 10 דל הרייטינג אלא בערוץ 2, והמטופלים הפרטיים, כך היא אומרת, לא מפסיקים להתקשר ולבקש פגישה אישית. ניכר בה שמצב-רוחה טוב והיא מלאת ביטחון מתמיד ביעילותה של השיטה הטיפולית שהיא מציעה להמונים. לעומתה, ספק אם מצב רוחו של מי שהתקשר לשמוע את עצתה השתפר משמעותית בעקבות השיחה אתה. נער בן 15, שהתקשר אליה כדי להיוועץ בה כיצד לבשר לאמו שהחל לעשן, זכה לכינוי "אידיוט קטן" ו"סמרטוט" משום שנסחף להרגל הלא בריא של עישון. מובטלת נואשת שהתקשרה לקבל עצה כיצד לחפש עבודה נענתה בחדות: "אני פסיכולוגית, לא לשכת עבודה" ונזרקה מן השידור לבחורה שעברה אונס לפני שנים וסובלת מדיכאון נאמר: "יקירתי, אם את לא הולכת לפסיכולוג שייתן לך תרופות אנטי-דכאוניות - מגיע לך כל הרע שיקרה לך". גם איריס קול נהנית מפריחה מקצועית. אף היא מגישה רצועה יומית בת שעתיים באותה תחנת רדיו, היא עורכת את התוכנית השבועית של רזיאל-ז’קונט ובעצמה מגישה תוכנית טלוויזיה בערוץ "בריזה" בלוויין, שבה היא מארחת מומחים המייעצים לצופים שפונים לתוכנית בענייני אהבה וזוגיות. קול אמנם נוהגת לפנות בטון רך ואמפתי יותר מרזיאל-ז’קונט לצרכני התוכניות שלה, אך אינה מהססת לומר להם מה עליהם לעשות ולהתערב באופן פעיל בחייהם. כך למשל, ב-5 בפברואר העלתה לשידור אשה בשם ג’מילה, אחות ביולוגית של אדם שנמסר לאימוץ בילדותו. על הקו השני היה האיש שהתלונן שאחותו מסרבת למסור לו פרטים על שני האחים הביולוגיים הנותרים. ג’מילה, שלא ידעה מראש שעומדים לראיין אותה לתוכנית רדיו בענייני משפחתה, עברה חקירה צולבת אצל קול בניסיון לדלות פרטים על שני האחים. ניכר היה מסירובה העיקש של האשה שמדובר בסוד משפחתי רגיש, אלא שקול סירבה להרפות והמשיכה, באופן מביך ממש, לחקור את האשה: "אבל למה? למה את לא מגלה? למה אתה מסתירה? יש סוד? מה הסוד? הם בכלא?" ובסוף יעצה לאיש לשכור בלשים פרטיים כדי לאתר את אחיו. ריבוי ערוצי הטלוויזיה והרדיו, תהליך שנמצא כעת בשיא, הופך את ז’אנר תוכניות הייעוץ מהסוג שמייצרות רזיאל-ז’קונט וקול לפופולרי במיוחד. "רדיו ללא הפסקה", אחת משתי תחנות הרדיו האזורי בתל-אביב, היתה חלוצה בעניין זה כשהתחנה כולה הפכה לפני כארבע שנים לתחנת "מאזינים מדברים", ולכל אורך שעות השידור שובצו בה מגישים שמשוחחים עם מאזינים בנושאים שונים, לרוב באופן בוטה ופרובוקטיבי. על רקע זה צמחו שלושה מכוכבי התחנה - רזיאל-ז’קונט בעלת ההכשרה הפסיכולוגית, קול שאינה בעלת הכשרה בתחום הטיפולי, וכן שמוליק טיאר, אף הוא לא איש מקצוע, שמייעץ לבני-נוער בשעות הלילה. בעקבות "רדיו ללא הפסקה" הלכו ערוצי תקשורת נוספים. בערוץ "בריזה" משודרת רצועה יומית בשם "המומחים", שבה ניתן ייעוץ לצופים באמצעות אנשי מקצוע, פעמיים בשבוע. נושא הייעוץ הוא בעיות מתחום הנפש - אהבה וזוגיות (בהגשת קול) ומשפחה (בהגשת אורנה בן-דור). בערוץ הצעירים בכבלים "ביפ" מנחה דנה מודן תוכנית ייעוץ ב"ענייני לב שזקוקים לפתרון",בערוץ הצעירים YTV בלוויין משודרת הרצועה היומית "Y בלילה", שבה מייעצים דוגמנים ומגישי תוכניות טלוויזיה לבני-נוער הפונים בשאלות ובעיות אישיות, ובאחרונה, כאמור, החלה רזיאל-ז’קונט להגיש תוכנית שבועית בערוץ 2. הפריחה הזאת אינה מקרית. תוכניות ייעוץ בתחום הנפש הן פתרון מושלם לעידן של ריבוי ערוצי תקשורת. זהו ז’אנר זול וקל להפקה, הן ברדיו ובמיוחד בטלוויזיה. המאזינים הם אלה שמספקים את ה"חומרים", סיפורים מהחיים, וכל מה שנדרש מעבר לכך הוא מגיש פופולרי שאליו מצטרפים לעתים אנשים אחרים - פסיכולוג במקרה הטוב, וידוען שמחווה את דעתו בנושא, במקרה הפחות טוב. הפורמט הזה, כך לפחות מוכיח הניסיון של "רדיו ללא הפסקה", זוכה להצלחה בקרב המאזינים ועונה על הכוונה של מעצבי מפת התקשורת ליצור כלי תקשורת שקרובים לקהל היעד שלהם ומערבים אותו באופן פעיל. בקרב מבקרי הטלוויזיה (ובעצם בקרב כמעט כל מי שעוסק בביקורת תרבות ותקשורת) מעוררות התוכניות האלה התנגדות,שנראית במבט ראשון כשאובה מתחום הטעם האישי. "חמושה בנסיון חיים סטייל טלנובלה, יצאה הגברת ורדה רזיאל-ז’קונט להפיץ פסיכולוגיה בגרוש ­-ברדיו, בטלוויזיה ולמי שרק מוכן לשמוע", כתב עליה אבנר הופשטיין ב"ידיעות אחרונות". "היא הופכת את נפש האדם למשטח מוכתם שמנקים בעזרת תכשיר פלא, מעין סנו-נפש. את המצפון אפשר להשליך למכונת הכביסה כמוחולצה מרובבת. הכל אינסטנט", כתב רוגל אלפר על אותה תוכנית ב"הארץ". אלא שהביקורת שמעוררות תוכניות אלה, בעיקר זו של רזיאל-ז’קונט בשל תואר הפסיכולוגית שהיא נושאת, לא נובעת רק משיקולי טעם, אלא משאלות אתיות אמיתיות שעולות מהן. פורמט המספק ייעוץ פסיכולוגי או תמיכה נפשית מסוג כלשהו במסגרת תוכנית המתחרה על אחוזי האזנה, יוצר בן כלאיים מוזר - משהו שבין תחום הבידור לתחום הייעוץ הנפשי. למי מחויב מגיש התוכנית קודם כל ­ לאדם שהתקשר בבקשת עזרה וסיוע, או לקהל המאזינים שצמא לריגושים וחשיפה? באיזו מידה אחראי מגיש התוכנית למה שעלול לקרות בעקבות העצות שהוא מחלק במהירות לפונים אליו? באיזו מידה מחויב כלי התקשורת המשדר להעסיק אנשים שהם בעלי הכשרה מקצועית מתאימה, על אף שהשיקול המכריע בדרך-כלל בבחירת מגיש תוכניות הוא יכולתו להפוך ל"כוכב" ולמשוך קהל? מה שנראה על המסך מדגים בדיוק את הבעייתיות של הז’אנר. במקום שתהיה לצופה יכולת להבחין בבירור בין תוכנית שבה ניתן ייעוץ מקצועי ואמין לבין תוכנית שעיקרה בידור, נוצר רצף אחד מבלבל למדי. "Y בלילה" מייצגת אולי את התוצר הגרוע והירוד ביותר, שבו דוגמנים ומגישים (תמיר קמחי, ליאון רוזנברג, איגי וקסמן, מורן אייזנשטיין ואחרים), שבעיני צופים צעירים מסמלים סוג מסוים של הצלחה ומודל לחיקוי, מעלים צופים לשידור, לועגים להם ומגחיכים את בעיותיהם במסווה של "דיון עקרוני בנושא" ("שמור את הבחורה על אש קטנה ותמשיך לתקתק את חברתך", מייעץ המגיש אריק משעלי בתשובה לשאלה מה לעשות עם חברה לשעבר שמסרבת להרפות). אצל דנה מודן, וגם בתוכניתה החדשה של רזיאל-ז’קונט, מתארחים ידוענים המחווים את דעתם על הבעיה ומציעים פתרונות. מדוע אנשים שזכו לפרסום כשחקנים, זמרים או אנשי טלוויזיה ראויים להפוך ליועצי נפש לקהל הרחב? לא ברור, אם נתעלם לרגע מהחוקים המוכרים של הטלוויזיה המסחרית שקובעים ש"כל מה שכבר מפורסם ראוי להפוך מפורסם עוד יותר". תוכנית ה"מומחים" ב"בריזה" מתיימרת דווקא להפריד בין תפקיד המנחה לתפקיד היועץ המקצועי, ונוצר רושם שיש מאמץ אמיתי לתת שירות של מידע וייעוץ לפונים ולקהל הרחב, אלא שבתוכניתה של איריס קול מופיעה איריס בר-און כ"יועצת לענייני אהבה", תואר מרשים אך סתום משהו. בר-און איננה פסיכולוגית והתואר שהוצמד לה נותר פתוח לפרשנות ולרמת הידענות של כל צופה וצופה. ירון דוידוב הוא האיש המזוהה ביותר עם פריחתו של ז’אנר תוכניות הייעוץ בארץ (ולא רק בתחום הנפש). הוא מונה לעמוד בראש "רדיו ללא הפסקה" בגיל צעיר ועיצב אותו במתכונת "ערוץ הייעוץ" בהשראת הרדיו האמריקאי. כעת הוא עסוק בהעברת הז’אנר לטלוויזיה. במסגרת תפקידו כמנכ"ל "רול תקשורת" הוא מפיק את תוכניתה של רזיאל-ז’קונט עבור "קשת" ואת "המומחים" ב"בריזה". הוא מודה כי ההכשרה המקצועית איננה קריטריון חשוב בבחירת מנחים-יועצים לתוכניות של פסיכולוגיה פופולרית. "קשה לי להצביע על קריטריונים חד-משמעיים לבחירת האנשים. החלטתי לתת לוורדה (רזיאל-ז’קונט ע.ב.) תוכנית ברדיו אחרי שהתארחה פעם אצל איריס קול. זה שילוב של ידע עם סגנון התבטאות והקול שלה שהיה יוצא דופן ובולט. חשוב קודם כל שיהיה מסר שונה, יוצא דופן, שאפשר יהיה בקלות יחסית לקטלג אותו, לתת לו כותרת, שיהיה מותג. ’תזרקי אותו’, זה המשפט שנתפס מהתוכן שהיא יצרה. הרמה המקצועית פחות חשובה, תסתכלי על הדוגמה של איריס קול. אין לה הכשרה מקצועית, אבל המאזינים שלה מחליטים בסופו של יום שהעצות שלה מתאימות להם ומאמצים אותה כאוטוריטה". דורון ויינשטוק, בעבר איש תקשורת וכיום פסיכולוג קליני, רואה צדדים חיוביים בתוכניות הייעוץ הנפשי בכך שהן מבהירות לאנשים שהם אינם בודדים בבעייתם ובכך שהן מסייעות לאנשים להבין שאפשר להיעזר באחרים, "אבל", הוא אומר, "השאלה היא ב’איך’. אם המוטיבציה המרכזית היא יצר מציצנות, זה נותן פתח לניצול של מי שבצד השני, שאולי לא מספיק מודע למעמד ונסחף ברגשותיו. מהמעט ששמעתי ברדיו, הרגשתי שיש מעט מאוד הגנה מצד המנחה. מנחה בקבוצה טיפולית רוצה שאנשים ייפתחו, אבל גם מסייע לפרט לשמור על הגבולות כך שלא יצטער על החשיפה מאוחר יותר. ממה ששמעתי אצל ורדה רזיאל-ז’קונט יש התלהמות והצפה ללא ריסון". ואדים רוזנבליט, דובר חטיבת הפסיכולוגים הקליניים בהסתדרות הפסיכולוגים, נחרץ יותר בעמדתו נגד הז’אנר: "תוכניות כמו של ריקי לייק, ג’רי ספרינגר או ורדה רזיאל-ז’קונט הן שואו גמור. זהו קולוסיאום מודרני ­נותנים לאנשים לשפוך קרביים, להתכתש, להתווכח, לעבור הזדככות דרמטית ולקבל תובנות לכאורה וכך יחיו באושר ובעושר. אין בין זה לבין טיפול ולא כלום. זה זאב בעור של כבש. רזיאל-ז’קונט עושה שואו לאנשים. היא לא מופיעה בתקשורת בגלל שהיא דואגת לפונים, אלא בגלל שהיא מושכת קהל". התופעה שמקוממת בעיקר רבים מאנשי המקצוע היא יומרתם של מגישי תוכניות הייעוץלתת פתרונות חד-משמעיים שניתן ליישם ברגע, גישה שעומדת בניגוד גמור לתפיסה הטיפולית המקצועית שדוגלת בחוסר שיפוטיות וביצירת שינוי פנימי, כך שהמטופל יהיה זה שימצא את הכוח לעזור לעצמו. גופים שאחראים על הפיקוח על התוכניות שהוזכרו כאן הם הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (שמפקחת על שידורי הרדיו האזורי, ערוץ 2 וערוץ 10) ומועצת הכבלים והלוויין. הרשות השנייה נדרשה כבר לסוגיית תוכניות הייעוץ ב"רדיו ללא הפסקה", בעקבות תלונות מרובות שהגיעו לנציב תלונות הציבור על תוכניתה שלרזיאל-ז’קונט, ובמידה פחותה גם על תוכניתה של קול. נאוה בת-צור, סמנכ"לית לענייני הרדיו האזורי ברשות השנייה, אומרת כי בעקבות ריבוי התלונות, במיוחד לאחר תוכנית שבה ייעצה לנערה בת 14 לא למנוע מחברתה להתנסות בזנות כדי ש"תנסה, ותראה שזה ממש מגעיל", נעשתה ברשות השנייה עבודת חשיבה רצינית מתוך כוונה לגבש עמדה וכללים מנחים לגבי הראוי והבלתי ראוי בתוכניות מז’אנר זה. אלא שבסופו של דבר, על אף הצהרת הכוונות הרצינית של הרשות השנייה, נמנעת בת-צור מהתערבות של ממש והיא אינה קובעת סטנדרטים מיוחדים לאתיקה המחייבת תוכניות העוסקות בייעוץ. "אני מייצגת את הציבור, ולא את הפסיכולוגים. אני לא מתרגשת מפסיכולוגים, זה כמו שעורכי-דין מתנגדים לגישור כי זה גוזל מהם פרנסה. יש לי בי.איי בפסיכולוגיה וניסיתי לבדוק דווקא מה הם הצרכים של הציבור. העובדה היא שהציבור מעוניין בתוכניות כאלו. זה מעיד על כך שיש בהן צורך. לא כל אחד רוצה ללכת לפסיכולוג ולא כל אחד זקוק לטיפול של 15 שנה. הנחינו את התוכניות להבהיר כי לא מדובר בתחליף לטיפול מקצועי, וברור שהם כפופים לכללי האתיקה של הרשות, למשל לאלה שאוסרים פגיעה בפרטיות. מעבר לזה, אין קווים ברורים. לכל הוראה שאתן יהיה תמיד יוצא דופן, כך שבמקום לקבוע כללים אנחנו מנסים לעבוד על שיקול הדעת של המגיש והיכולת שלו לאבחן בשידור מה שדיר ומה לא". בפועל, אין בתוכניות הרדיו ב"רדיו ללא ההפסקה" שום אזהרה על אופי הייעוץ וגם לא בתוכניתה של דנה מודן ב"ביפ". האזהרה אכן מופיעה בתוכנית של "קשת" על-פי החלטת הזכיין, וכך גם בתוכנית "Y בלילה" ו"המומחים". "אם היא אומרת לבחורה ’זרקי אותו’ לא יקרה שום נזק", מוסיפה בת-צור, "יש ברכה בלתת למישהו נבוט על הראש לפעמים כדי שיתעשת. לאיש מהצד השני יש שיקול דעת, ואין שום סיבה שאנחנו נמנע גישה. נכון שיש לה השפעה בידורית. עם ישראל הוא מציצני וטוב לו לשמוע את הדברים האלו". שי בלום, האחראי על בקרת התוכן במועצת הלוויין והכבלים, מודה שאינו יכול לעקוב אחרי כל מה שמתרחש בערוצים שתחת פיקוחו משום שיש לו תקציב למאה שעות צפיית בקרה בחודש, מה שמותיר בערך "שלוש דקות לכל ערוץ"."אנחנו פועלים בעיקר לפי תלונות. ’בריזה’ ו-YTV הם ערוצים בתשלום שהחשיפה שלהם מזערית ולכן אנחנו מתקשים לקבל תלונות מהציבור. מי שצופה זה מי שרצה לצרוך את החומר הזה בכל מקרה וממילא לא יתלונן. מה שנעשה ב-YTV הוא על דרך הבידור והסאטירה. נראה לי שברור גם לצופים שלא מדובר בייעוץ מקצועי" האומנם כך? תמיר קמחי למשל, ממגישי "Y בלילה", דווקא משוכנע שהוא מגיש "עזרה ראשונה, דברים שהם בגדר ה’קומון-סנס’". כפי הנראה גם לבחורה שהתקשרה לתוכניתו לספר כי יצאה עם בחור, שמאוחר יותר התגלה כאחיה למחצה שלא פגשה לפני כן (זאת בהנחה שצוות התוכנית אינו מביים פניות, כפי שמעיד קמחי), היה נדמה שמדובר בסוג של ייעוץ. המגישים שרו לה בתמורה "היה לי חבר, היה לי אח..." והתפוצצו מצחוק. רזיאל-ז’קונט, כמו בת-צור ובלום, סומכים בראש ובראשונה על הקהל שיידע להבחין מתי מדובר בייעוץ מקצועי ומתי לא, ומשוכנעים שקהל הפונים אינו ממהר ליישם את העצות שניתנות חינם ובמהירות. "אז אני אומרת ’תזרוק אותה’", מסבירה רזיאל-ז’קונט, "הרי ממילא הוא לא ילך ויעשה את זה. אנשים עושים את מה שהם יכולים ומה שנוח להם. זה ממחקרים וניסיון של שלושים שנה." אין לך חשש מהאחריות שאך לוקחת על עצמך? אני באה לתוכנית בלב קל ויוצאת בתחושה טובה. נסיוני בחיים מלמד שזה שמדברים ברדיו לא יכול לגרום נזק לאף אחד. לדיבור הרדיופוני יש משקל נוצה מבחינת ההשפעה הפטאלית על אנשים. גם איריס קול מדווחת שאין לה שום חשש מנזק שהיא עלולה לגרום לאנשים הפונים לתוכניתה. פרופ’ עמירם רביב, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ומי שהיה שותף במשך שנים רבות לתוכניות ייעוץ בקול-ישראל, שנשאו אופי שונה לחלוטין, שאפשרי כיום רק ברדיו שאינו מסחרי ("תפוח ועץ" עם רבקה מיכאלי ו"שנינו ביחד וכל אחד לחוד" עם יובב כ"ץ), אומר: "נדמה לי שאנשים פגיעים פחות ממה שנדמה, אבל ההגינות המקצועית והטעם הטוב מחייבים להתייחס למאזינים במידת הזהירות. מי שמדבר אל ההמונים חייב תמיד לחשוב על הנקודה החלשה". מעניין שמכל העוסקים בז’אנר זה, דווקא מי שהביא לפריחתו, ירון דוידוב, הוא היחיד שמביע מידה מסוימת של חשש: "אני לא יכול להגיד שזה לא מטריד אותי. מטרידה אותי האפשרות שמשהו בעייתי יקרה מאותן עצות. אבל אני מניח שאנשים שבוחרים לקבל עצה מוורדה, או להכניס את איריס לסיטואציה משפחתית אינטימית, עושים זאת מבחירה מודעת". ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועיתונאית גיליון 37, מרץ 2002

"ידיעות אחרונות" מבליט ציטוט מרגיע ממקור עלום | "ישראל היום" משווה את בנימין נתניהו לליאונרד כהן | וארגון ימני הגיש תלונה במשטרה נגד אורי בלאו

כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לנעשה בנמל התעופה בן-גוריון. הטון דרמטי, כועס וקטיגורי. "מחדל הדלק", לשון הכותרת ב"מעריב"; "מחדל הדלק בנתב"ג", קוראת זו של "ישראל היום"; "חומר בלתי מזוהה חדר למערכת הדלק והשבית את מערך התעופה", מסבירה הכותרת של "הארץ". "אסון לאומי חדש", נכתב מעל רשימתו של אלוף בן, שמתחילה בשער "הארץ" וממשיכה בכפולה הפותחת של העיתון. "חמישה חודשים אחרי השריפה בכרמל", כותב בן, "ישראל נקלעה לאסון לאומי חדש – זיהום הדלק, שעצר את התנועה האווירית, וכנראה גם פגע בתחבורה היבשתית". "שערורייה", נכתב מעל תמצית מאמרו של אהרון לפידות בשער "ישראל היום". "משבר הדלק המזוהם בנתב"ג הוא שערורייה", נכתב בפתח תמצית המאמר. "אם נכונים הדיווחים על כך שהתקלה ידועה כבר שבועיים – זו שערורייה חמורה". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הטון פחות נחרץ. הכותרת הראשית קוראת "מקורקעים", ועוסקת בנוסעים שטיסתם בוטלה, לא בזיהום הדלק שהביא לקרקוע. המלה "מחדל" מופיעה בעמוד השער רק בכותרת הביניים, וגם זאת על דרך השלילה. גורם אלמוני מצוטט כאומר: "לא היה מחדל, אף מטוס לא קיבל דלק מזוהם". מיהו הגורם המצוטט שקובע כי לא היה מחדל? דובר רשות שדות התעופה? דובר משרד התחבורה? דובר משרד התשתיות? הקוראים מופנים להרחבה בכפולה הפותחת של העיתון, שכולה מוקדשת לסיקור הפרשה (אם כי סביר להניח שרוב מכריע מהם ישים לב לכותרת המשנה לראשית בעמוד השער ולא יטרח לחפש אחר הפרטים בעמודי הפנים). בידיעה המרכזית על התקלה, מאת דני שדה ועמיר בן-דוד, לא מופיע הציטוט "לא היה מחדל, אף מטוס לא קיבל דלק מזוהם", גם לא ציטוט דומה. מנהל נתב"ג שמואל קנדל דווקא מצוטט בידיעה כאומר "לא זכורה לי תקלה כל-כך חמורה", ציטוט שמובלט בכותרת הגג של העמוד. הציטוט המרגיע, שעומד בניגוד לטון הכללי של הסיקור בכל העיתונים וקובע חד-משמעית כי מחדל לא היה, אינו נכלל גם ביתר הידיעות על התקלה שמתפרסמות בכפולת העמודים הפותחת. כיצד קורה שציטוט המביע עמדה הפוכה לרוח הדיווחים הכללית ומתפרסם בכותרת המשנה לראשית בשער גליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", אחד מזירות התקשורת הנצפות ביותר בישראל, אינו מיוחס לאיש ואין לו זכר בעמודי הפנים? ככל הנראה מדובר בתקלת אנוש מצערת, אין צורך לקפוץ למסקנות נמהרות ולקבוע שמדובר במחדל. ככותרת לדיווח מאת שלמה צזנה, שליח "ישראל היום" לפמליית ראש הממשלה, המסייר באירופה, נבחר ציטוט של נתניהו: "האירופים לא ידברו עם חמאס". צזנה מדווח כי "היום צפוי נתניהו לשוב ארצה, אחרי מסע בלונדון ובפריז, שבו הצליח לשכנע את ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון ואת נשיא צרפת ניקולא סרקוזי להודיע כי לא ידברו עם חמאס, למרות ממשלת האחדות הפלסטינית, כל עוד לא יעמדו בתנאי הקוורטט". בהמשך מביא צזנה מדברי גורמים בפמליית ראש הממשלה, שהגדירו את הפגישה של נתניהו עם נשיא צרפת "מצוינת". טור פרשנות נלווה, אף הוא מאת צזנה, נושא את הכותרת "בהתחלה לקח את אירופה", קריצה לשירו הנודע של הזמר ליאונרד כהן. צזנה אף פותח את רשימתו באזכור השיר, הכולל את המלים: "קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין", ואחר-כך כותב: "במזרח התיכון, שבו המציאות בדרך-כלל הפוכה, ראש הממשלה קודם כל השיג את תמיכת אירופה, ובעוד שבועיים הוא ייצא לאמריקה כדי לגייס את תמיכת הנשיא, הקונגרס וועידת הלובי היהודי איפא"ק". "אירופה לא מתרגשת מהאחדות", קוראת כותרת דיווחו של אלי ברדנשטיין, שליח "מעריב" לפמליית ראש הממשלה באירופה. התיבה "לא" מודגשת בכותרת במיוחד. "ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר היום ארצה מסיורו החשוב בבריטניה וצרפת, עם הישגים יחסיים בלבד באמתחתו", קובע ברדנשטיין. בכותרת המשנה נכתב: "נתניהו סיים את ביקורו בצרפת ובריטניה מבלי שהצליח לשכנע את מנהיגיהן להתנות את ההכרה בממשלת האחדות הפלסטינית בקבלת תנאי הקוורטט". בדיווח עצמו נכתב כך: "כל שאמרו הוא שהם מצפים מחמאס לקבל את התנאים האלו, אך לא כתנאי מוקדם לתמיכתם בהסכם הפיוס והאחדות הפלסטיני". גם ב"הארץ" הטון דומה. "סרקוזי וקמרון הזהירו: נתמוך במדינה פלסטינית", נכתב בראש עמ 7 של העיתון, מעל דיווח מאת ברק רביד ודנה הרמן על ביקורו של נתניהו באירופה. במלים פשוטות, "מעריב" ו"הארץ" מציגים תמונה הפוכה לזו של "ישראל היום" בכל הקשור לתוצאות ביקורו של נתניהו באירופה (ב"ידיעות אחרונות" סיקור מצומצם ביותר של הביקור). בעתיד הקרוב, לנוכח המדיניות של בריטניה וצרפת, ניתן יהיה לקבוע בקלות מי מהעיתונים סיפק סיקור המשקף נכון יותר את המציאות. אתמול שוחררו לפרסום כמה מהפרוטוקולים במשפט קצב. "עיתוי הפרסום, שבוע לפני דיון בבית-המשפט העליון על מועד כניסתו לכלא, מעורר ביקורת", נכתב בשער "הארץ", בכותרת המשנה לידיעה מאת עפרה אידלמן ותומר זרחין. בידיעה המלאה, המתפרסמת בעמ 6 של העיתון, מביאים אידלמן וזרחין קולות ביקורתיים מתוך מערכת המשפט על מועד הפרסום. הביקורת על מועד הפרסום עולה משום שהפרוטוקולים ששוחררו אתמול הם מהדיונים שבהם העידו עדי התביעה בלבד, וממילא הטענות שנשמעו בדיונים הללו היו בעיקרן טענות בגנות קצב. עדויות ההגנה טרם נסרקו בקפדנות במטרה למנוע פרסום מידע שעלול לחשוף את זהות המתלוננות נגד קצב, ועל כן טרם פורסמו. "לפעמים גם לעיתוי הפרסום יש משמעות, ומוטב היה שהרכב מקצועי ומיומן יורה על פרסום העדויות אחרי הדיון בבית-המשפט העליון", מצוטט "אחד משופטי המחוזי בתל-אביב" בידיעה של "הארץ". השופט בדימוס שלי טימן מצוטט שם כאומר "על מקבלי ההחלטות – בפרקליטות ובבית-המשפט – פרסום עדויות התביעה לא משפיע. אולי יש לו השפעה על הציבור". גם ב"ידיעות אחרונות" דיווח דומה. טובה צימוקי ויורם ירקוני מדווחים כי "שופטים רמי-דרג מתחו אתמול ביקורת נוקבת על החלטת שופטי בית-המשפט המחוזי לפרסם את עדויות התביעה ממשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב ערב הדיון על דחיית ביצוע עונשו בבית-המשפט העליון". השופטים (בלשון רבים) מצוטטים כאומרים כך: "נראה שפרסום הפרוטוקולים בעיתוי זה מכוון להפעיל לחץ כלשהו על השופט דנציגר, כדי שלא יסכים לדחייה עד לאחר ההכרעה בערעור". ב"ישראל היום" יוצא הפרשן הבכיר של העיתון, דן מרגלית, נגד עיתוי הפרסום. "עיתוי הפרסום בעייתי", כותב מרגלית. "[...] למען ייראה שנעשה צדק עדיף היה להמתין עם הפרסום שבוע נוסף. אין הבדל ממשי בין איחור בן שנתיים לבין איחור של שנתיים ועוד שבוע. חבל". ב"מעריב" מספק נועם שרביט "שאלות ותשובות" בעקבות פרסום העדויות. "נראה כי השופטים לא לקחו בחשבון את המשמעות התקשורתית של החלטה כזו, ובכך אולי טעו בשיקול הדעת", כותב שרביט. "עדיף היה להמתין עם הפרסום עד לאישור כל העדויות". יחד עם זאת, שרביט קובע מיד בהמשך באופן נחרץ כי "הפרסום החלקי לא ישפיע על השופט שיחליט אם לעכב את ביצוע עונשו של קצב". אם כך, על מה המהומה? "את התחרות המסורתית להכתרת הצילום העיתונאי של השנה מוטב לנעול כבר כעת", כותב אורי משגב ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ברשימה המוקדשת לניתוח התצלום של בכירי ממשל ארה"ב צופים בפעולה לחיסול בן-לאדן. משגב כותב בין היתר על "הצניעות המחושבת" של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שפינה את המקום בראש השולחן לבריגדיר גנרל מרשל ווב. גם יואב קרני ב"גלובס" מנתח את התצלום, אך מגיע למסקנות שונות. בין היתר כותב קרני: "משמאל, כמעט כבדרך אגב, נראה איש צעיר במעיל רוח שחור, פניו רציניים מאוד, עיניו נעוצות במסך הטלוויזיה שהצילום אינו מראה. אובמה ברק, נשיא. בבית הלבן של רונלד רייגן לא היה קורה דבר כזה. מכשפי המדיה שלו היו מביימים את הצילום הזה כדי שמרכזיותו החד-משמעית של הנשיא תשתמע ממנו ללא קושי. הם היו סוחטים כל טיפה של גבורה ושל גבריות. הם היו שולטים בכל הגה הנפלט החוצה. הם היו אדוני הנראטיב. בבית הלבן של ברק אובמה, אפילו נצחונות חד-משמעיים אינם מסתיימים בניצחון חד-משמעי". "כדאי לשים לב גם לתמונה ששיחרר צוות התקשורת של אובמה מהחדר שבו הצטופפו ראשי הממשל וצפו בשידור הישיר של המבצע", כותב בן כספית במדורו הקבוע שבפתח "מוספשבת" של "מעריב". "אובמה יושב על הכורסה הקטנה יותר, משמאל, לידו גנרל במדים, ומביט בשוויון נפש במסך, אבל העיניים נמשכות דווקא לשרת החוץ קלינטון, בצד הימני של התמונה. קלינטון מביטה במסך בעיניים קרועות לרווחה, וידה האחת מליטה את פיה, בתנוחת בהלה/תדהמה, כאילו היא מנסה למנוע מצווחה סוררת להימלט בשוגג. "מתוך מאות תמונות שצולמו במהלך האירוע, בחר הבית הלבן לשחרר החוצה, ביום שאחרי, דווקא את התמונה הזאת. תמונה שיש בה לא מעט מצואיזם, תמונה שמחזירה את שרת החוץ של ארצות-הברית ומי שניסתה לקרוא תיגר על ברק אובמה לעמדת האשה הקטנה שלצדו. יש כאן נקמה קטנה, שמוגשת קרה, אבל טעימה. בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, כשקלינטון התמודדה עם אובמה, היתה זו היא שהעלתה לסדר היום את הסוגיה אם הסנטור הצעיר והזוטר משיקגו יהיה מסוגל לענות לטלפון האדום בשלוש בבוקר, ומה הוא יעשה אם יתקבל מידע מודיעיני על מקום הימצאו של אוסאמה בן-לאדן". "קלינטון: לא פחדתי, רק השתעלתי", נכתב בעמודי החדשות של "מעריב", מעל ידיעה מאת צח יוקד. "אין לי מושג במה צפינו באותו שבריר שנייה שבו צולמה התמונה ", מצוטטת שרת החוץ של ארה"ב בידיעה, "אני חושבת שמדובר בכלל בניסיון שלי למנוע שיעול שנובע מאלרגיה עונתית. כך שייתכן שאין לכך שום משמעות". "אורי בלאו שוב מסתבך", מבשרת כותרת לידיעה מאת ערן סויסה בעמ 16 של "מעריב". על-פי הדיווח, ארגון חמל"ה הגיש נגד בלאו, וכתבת אחרת של "הארץ" בשם שי גרינברג, תלונה במשטרה משום שנכנסו ללא אישור לבית השייך לארגון ונמצא בשכונת קריית-היובל בירושלים. הכניסה לשטח הפרטי של ארגון חמל"ה, נכתב, נעשתה כחלק מתחקיר לכתבה על הארגון, "אשר לטענתו מסייע לצעירות יהודיות שחולצו מכפרים ערביים". סויסה מדווח כי הבית שאליו נכנסו הכתבים היה מתועד במצלמות נסתרות, כך שיש עדות לשני העיתונאים ש"נראים מסתובבים בחלל הבית, עולים לקומה השנייה, נכנסים אל תוך החדרים ומסתובבים במשך מספר דקות בחופשיות בתוך הבית". "אנחנו המומים מול ההתנהלות של אורי בלאו ושי גרינברג, שהפרו את הפרטיות של המקום", אמרו בארגון ל"מעריב". "אנחנו חוששים שעיתון הארץ יטה את הכתבה בעקבות התלונה שהגשנו במשטרה". הכתבה מאת בלאו וגרינברג מתפרסמת הבוקר במוסף "הארץ". כפולת העמודים הפותחת של הכתבה מתפרסמת על רקע תצלום לא מחמיא של הרב מאיר כהנא. כותרת הכתבה: "כהנא חי ברווחה". כותרת המשנה מתמצתת את הסיפור. "ארגון להב"ה עלה לאחרונה לכותרות: אנשיו הפגינו נגד זרים, הפיצו את מכתב הרבניות וחילקו תעודות כשרות לעסקים שלא מעסיקים ערבים. העובדה שמדובר באנשי כהנא אינה מפתיעה. העובדה שבמקביל אותם אנשים מקבלים מימון ממשרד הרווחה בתור עמותת חמל"ה היא כבר סיפור אחר לגמרי". על-פי הכתבה, מאז שנת 2005 מקבלת עמותת חמל"ה ממשרד הרווחה מימון קבוע של 700-600 אלף שקל מדי שנה. "בעזרת התקציב מפעילה העמותה מעון לנשים ונערות במצוקה", נכתב. "לפי משרד הרווחה, הכספים מועברים ספציפית עבור טיפול, תמיכה ושיקום אישי וחברתי באותן נשים. המעון ממוקם ברחוב שקט בשכונת קריית-היובל בירושלים, מאחורי גדר המכוסה בברזנט ירוק. בשיחות עימנו וכן בפרסומים אחרים אומרים אנשי העמותה כי במקום שוהות 20 נשים, אולם בעת הגעתנו, מיד אחרי פסח, חצר הבית והמעון היו ריקים". התלונה של אנשי חמל"ה נגד בלאו אינה הצרה הגדולה ביותר שעימה נאלץ להתמודד העיתונאי בימים אלה. כזכור, בסוף החודש יתקיים שימוע של פרקליטו מול היועץ המשפטי לממשלה, שיחליט אם להעמיד את בלאו לדין באשמת ריגול חמור. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה חן שליטא עם שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים. הראיון עם ניצן מרתק, וראוי מאוד לקריאה במלואו. בין היתר מתייחס ניצן לבלאו ולכוונה להעמידו לדין בגין החזקת מסמכים סודיים בלא סמכות. "תפקידם של העיתונאים אינו לקבל מסמכים סודיים", הוא אומר. "אז מה? רק הודעות דובר?", שואלת שליטא. "לא תוציאי ממני אמירה שבעיני זה חוקי שעיתונאי עובר על חוק העונשין", משיב ניצן. "אולי החוק בעייתי אם עיתונאי הופך לחשוד בריגול?", מנסה שליטא. "אני מודע לחופש הביטוי. תסתכלי על הקיר מאחורייך. כתוב (הוא מצביע על שלט דמיוני), אל תשכח את חופש הביטוי. יש עוד עיתונאים שפירסמו מסמכים סודיים ולא ראיתי שהעמידו אותם לדין". בהמשך הראיון אומרת שליטא לניצן: "כחלק מההסכם הבטחתם לא לנסות לאתר את המקור למסמכים, ולא עמדתם במלתכם". המשנה לפרקליט המדינה משיב לה: "אמרנו לבלאו שהמסמכים שימסור לא ישמשו כראיה בהליך פלילי נגד המקור, בהנחה כמובן שיאותר חשוד בהדלפה. ובזה עמדנו לחלוטין. לא הבטחנו לבלאו שלא נשתמש בהם כדי להוביל אותנו למקור. הרי בשביל מה ביקשנו ממנו את המסמכים?". "חשבתי שזה היה כדי שלא יחזיק במידע סודי", אומרת שליטא. "גם. אבל גם כדי להסיק דרכם מי המדליף", משיב ניצן. בראש עמ 9 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת איתן גליקמן תחת הכותרת "בנק הפועלים תרם למשפחת גרינשפן 18 אלף שקל". על-פי הידיעה, "קוראים רבים ביקשו אתמול לסייע כספית למשפחת גרינשפן מנתניה בעקבות הפרסום בידיעות אחרונות כי בפריצה לבית המשפחה נגנבו 10,000 שקלים שהיו מיועדים לשיקומה של הבת שחר, שהפכה משותקת לאחר שנהג פגע בה. [...] ואז הגיעו הבשורות המשמחות: טלפון מנציגי בנק הפועלים, שהודיעו כי המשפחה תקבל 18 אלף שקל, יותר מהסכום שנגנב". "ידיעות אחרונות" פעל במקרה זה במסורת ידועה: הצגה לראווה של משפחה שנקלעה למצוקה, ניצול כוחו התקשורתי לגיוס תרומה, ולסיום מתן פרסום בולט לחברה עסקית שנרתמה למשימה. משפחת גרינשפן הרוויחה 18 אלף שקל, בנק הפועלים הרוויח פרסומת מעולה בעמודי החדשות של יום שישי ב"ידיעות אחרונות" בעלות זניחה יחסית, ואילו הקוראים הרוויחו יורש לבדרן המנוח דודו טופז. ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת צור שיזף, שליח העיתון ואתר ynet לפקיסטן. שיזף הוא הישראלי היחיד המדווח לעיתוני הדפוס מאזור החיסול של בן-לאדן. בכותרת המשנה לכתבתו נכלל ציטוט יחיד מכלל העדויות שנאספו מפי שכניו של בן-לאדן: "אם עף לילדים כדור לתוך המתחם, מישהו היה פותח את השער ונותן להם כסף לקנות כדור חדש". בכתבה עצמה נכתב כך: "אם עף לילדים כדור לתוך המתחם, הם אף פעם לא נכנסו לחפש אותו בפנים, העיד תושב אבוטבאד. מישהו היה פותח להם את השער ונותן להם כסף לקנות כדור חדש". ביום רביעי, בידיעה מאת שיזף שפורסמה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", נכתב כך: "אחד השכנים סיפר לכתב של ערוץ הטלוויזיה פקיסטן-אקספרס שאם כדור קריקט של אחד מילדי השכונה נפל בלי כוונה אל מעבר לחומה, היה ברור שלא ייתנו להם להיכנס ולקחת אותו". לילך שובל מדווחת ב"ישראל היום" כי שר הביטחון אהוד ברק הרים אתמול כוסית עם פורום המטה הכללי של צה"ל לרגל יום העצמאות. "אני לא חושב שיש גוף במדינה שזוכה להערכה גבוהה כל-כך של הציבור הישראלי כמו משרד הביטחון", מצוטט ברק. בעיתון "ידיעות אחרונות" מדווח מאיר תורגמן כי אמו של האנס הסדרתי בני סלע ניסתה להבריח אליו סרטי פורנו. "סלע לא יראה את הסרטים, והסוהרים גם החרימו את מכשיר הדי.וי.די שהחזיק בתאו", מוסיף תורגמן. עמירה הס מדווחת ב"הארץ" כי פדל תמימי, נהג מונית ואב לתשעה ילדים, בן 52, מוחזק במעצר כבר שבועיים משום שחייל זיהה אותו כמיידה אבנים. "חוקר משטרתי לא בירר את האליבי שמסר תמימי", מדווחת הס, "משום שמספר הטלפון שניתן לו הוא של חברת הסלולר הפלסטינית וטנייה, והוא לא יכול היה להתקשר למספר זה מהטלפון שברשותו". דניאל סיריוטי מדווח ב"ישראל היום" כי הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני הביא עימו את חידוש שידורי הטלוויזיה הממלכתית הפלסטינית ברצועת עזה לאחר ארבע שנות הפסקה. במקביל, מדווח, החל לראשונה ערוץ הטלוויזיה של חמאס, רשת אל-אקצא, לשדר בשטחי הגדה המערבית. קלמן ליבסקינד מבקר בחריפות במדורו, המתפרסם ב"מוספשבת" של "מעריב", את הכתבה שהכינה נסלי ברדה לתוכנית "המקור" בערוץ 10, ובה השוותה את תגובת הפרקליטות לשני מעשי רצח, האחד של יהודי על-ידי חבורת ערבים והאחר של ערבי על-ידי חבורת יהודים. "הפרקליטות גזענית ומתנכלת לערבים", מסכם ליבסקינד את מסקנת התחקיר, ובהמשך כותב: "אם בהמקור היו לוקחים עשרה תיקים, משווים ביניהם, ומגלים הטיה מובנית לטובת היהודים, זה כבר סיפור. אבל לקחת שני תיקים, במקומות שונים, בנסיבות לא ממש זהות, ולהגיע למסקנות מפחידות כאלה?". שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי מאגר התמונות הלאומי ייפתח לקהל הרחב ללא תשלום.

"תעשיידע" היא עמותה חינוכית של התאחדות התעשיינים, הפועלת בבתי ספר ברחבי הארץ ומעבירה שיעורים וסדנאות בנושאי טכנולוגיה ותעשייה. התורמת הגדולה ביותר של העמותה היא לא אחרת מחברת נובל אנרגי - המפעילה של אסדת לווייתן. בתחילת דצמבר, שיאו של המאבק הציבורי של תושבי אזור חוף הכרמל בנובל אנרגי - העבירה "תעשיידע" שיעור לתלמידים בנושא גז טבעי, במהלכו הוקרן סרטון פרסומי של החברה, ושאר השיעור עסק ביתרונותיו של הגז הטבעי. משרד החינוך, האוסר על הקרנת חומרים פרסומיים לתלמידים: "פנינו לתעשיידע בבקשה להסיר באופן מיידי את הסמלים המסחריים מהמצגות"

עמותת "תעשיידע" פועלת בבתי ספר ברחבי הארץ כבר שנים, ומעבירה שיעורים וסדנאות בנושאי טכנולוגיה ותעשייה למאות אלפי תלמידות ותלמידים. פעילותה ממומנת בעשרות מיליוני שקלים ע"י משרד החינוך, וגם על ידי תרומות מחברות שונות. התורמת הגדולה מביניהן – חברת נובל אנרגי. לפי מידע שהגיע אל "שקוף", בדצמבר האחרון העבירה "תעשיידע" שיעור לכ-200 תלמידי כיתה ט בבית ספר "מקיף המעיין" בראשון לציון, בנושא הגז הטבעי ויתרונותיו. במהלך השיעור התלמידים צפו בין היתר בסרטון פרסומת של נובל אנרגי בנושא הגז, והמסר מהשיעור הוא שתהליך הייצור של הגז הוא: "נקי, יעיל וזול" – נושא שנוי במחלוקת וטעון במיוחד בימים אלה. לחברת נובל אנרגי תדמית ציבורית בעייתית: החברה עומדת בימים אלו במרכזו של מאבק חברתי-סביבתי גדול של תושבים מאזור חוף הכרמל והסביבה, החוששים מזיהום אוויר והשפעות סביבתיות בעייתיות נוספות מאסדת לווייתן, הנמצאת בבעלות החברה. אלפי תושבים מאזורים הסמוכים לאסדה התפנו מבתיהם מחשש לזיהום אוויר, ויצאו להפגין כנגד התנהלות ופעילות חברת נובל אנרגי, והמשרד להגנת הסביבה. לנובל אנרגי עבר בעייתי גם בהתנהלות מול המשרד להגנת הסביבה, שנאלץ לעכב את פעילות אסדת לווייתן בעקבות אי עמידה בתנאי המשרד. גם בפעילות של המשרד להגנת הסביבה מול אסדת תמר, אסדה נוספת בבעלות החברה, נמצאו כשלים: נובל אנרגי לא דיווחה על זיהום אוויר חריג מהאסדה. בדיקת "שקוף" מעלה כי נובל אנרגי היא התורמת הגדולה ביותר לעמותת "תעשיידע" בשנת 2018. ע"פ הדוח הכספי של העמותה, החברה תרמה ל"תעשיידע" כ-1.4 מיליון ש"ח בשנה זו. בתקציר התכנית של "תעשיידע" במסגרתה הועבר השיעור לתלמידים, נכתב: "לגז הטבעי יתרונות רבים בהשוואה למשאבים האחרים וביניהם, תהליך ייצור נקי, יעיל וזול". נקי יעיל וזול – הינן בדיוק הנקודות הנמצאות בלב המחלוקת בשיח על הגז בישראל. תלמידות מבית הספר סיפרו ל"שקוף": "באו שני בנים צעירים, אמרו שהם מתעשיידע ופתחו מצגת. הם הראו לנו דבר ראשון סרטון כזה על אסדת תמר והגז הטבעי, אחרי זה העבירו לנו שאלון מה זה גז טבעי? וכמה הוא לא מזהם יחסית לדברים אחרים, אחר כך סתם משחק, ואז הראו עוד סרטון של נובל אנרגי." תלמידים שתפסו את הסיטואציה המתרחשת בשיעור כבעייתית, החליטו לצלם את הסרטון שהוקרן להם, והוא הועבר לידי "שקוף". מהסרטון עולה כי התוכן שהוקרן לתלמידים בעייתי. ראשית, הוא נלקח מערוץ היוטיוב של נובל אנרגי עצמה, מה שמחזק את התחושה שמדובר בסרטון פרסומת. זאת ועוד, כפי שניתן לראות בסרטון, הלוגו של החברה מככב על ראשה של הדמות הראשית לכל אורכו, ובסרטון גם חוזר שמה של החברה מספר פעמים: אנחנו בנובל אנרגי ננסה להסביר לכם את התהליך….לסרטון המלא מערוץ היוטיוב של נובל אנרגי: לחצו כאן ע"פ חוזר מנכ"ל משרד החינוך מ-2017 בנושא "האיסור הכללי לשלב פרסומת מסחרית במוסדות החינוך", אין להציג לתלמידי בית ספר פרסומת ישירה, וגם את לוגו החברה, שמה המסחרי ושם המותג. כמו כן, נראה כי הסרטון מציג מידע מטעה בנוגע לתהליך הפקת הגז בישראל: בסרטון מסופר כי "הגז מוזרם למתקן החופי שם הוא עובר טיפול, משם למערכת חלוקת הגז של מדינת ישראל" – בפועל, הטיפול בגז מתבצע על האסדה בחוף. האנימציה בסרטון אף היא מטעה: בסרטון ניתן להבין שהאסדה ממוקמת מעל באר הגז, כשבפועל באר הגז ממוקמת כ-120 ק"מ מהחוף, והאסדה בה מתבצע הטיפול בגז נמצאת במרחק של כ-10 ק"מ מהחוף. עניינים אלה הם מרכזיים במיוחד במאבק של המתנגדים לאסדה, וניתן לקרוא עליהם בהרחבה כאן. חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד "שקוף", עמותת "תעשיידע" לא הסכימה להעביר לידינו את מערך השיעור המלא שהועבר לתלמידי כיתה ט בחודש זה, אלא רק את הקו הכללי של השיעור. באתר העמותה ובעמוד הפייסבוק שלה, ניתן למצוא עדויות לדוגמאות נוספות לפעילות של "תעשיידע" עם נובל אנרגי: ב-2015 העמותה הביאה הרצאה של נובל אנרגי לבית הספר "אלון גינזבורג" ביבנה. בתמונות באתר העמותה, ניתן לראות מהנדס מנובל אנרגי עומד מול אודיטוריום מלא תלמידים, כשמאחוריו מסך שעליו מוקרן לוגו ענק של נובל אנרגי. בעמוד הפייסבוק של "תעשיידע" ניתן למצוא גם פעילות אחרת של נובל אנרגי עם אלפי תלמידים, אך לא ברור לאילו בתי ספר הועברה הפעילות. "תעשיידע" מעבירה פעילויות חינוכיות בבתי ספר בנושאי טכנולוגיה ותעשייה במשך שנים, באישור משרד החינוך.תחקיר של טלי חרותי-סובר מדהמרקר, חשף התנהלות תמוהה בעמותת "תעשיידע" ותקציבים מנופחים למדי שמעביר משרד החינוך לעמותה: מסתבר ש"תעשיידע", שהייתה עמותה עם מחזור כספי לא גדול במיוחד עד 2016, התחילה לקבל עשרות מיליוני שקלים בשנה ממשרד החינוך. מדוע? מפני שהעמותה הוכרזה ב-2016 כ"ספק יחיד" של המשרד – כלומר, המשרד שכר את שירותי העמותה ללא תחרות מול עמותות אחרות שיכולות להציע שירותים דומים. ב-2017, משרד החינוך פרסם מרכז בו השתתפו עמותות נוספות, אך "תעשיידע" זכתה בו: ע"פ תקירה של סובר, המרכז נתפר למידותיה של "תעשיידע". גם היום משרד החינוך ממשיך את ההתקשרות עם העמותה, ואך העביר לה כ-40 מיליון ש"ח עבור פעילות בשנת הלימודים 2018, ועבור שנת הלימודים הנוכחית הסכום כבר קפץ ל-66 מיליון ש"ח. פנינו למשרד החינוך בנושא, והצגנו בפניו את החומרים שהועברו בשיעור. ממשרד החינוך נמסר כי הוא אוסר על שילוב פרסומת מסחרית בבתי הספר, וכי לנוכח החומרים שהובאו בפניו, הוא פנה לגוף האחראי "תעשיידע" בבקשה להסיר באופן מידי את הסמלים המסחריים. מנכ"ל "תעשיידע", דן פרת, מסר בתגובה לפניית "שקוף" בנושא: "אם היינו יותר חכמים, במרכאות, אולי היינו באים לבתי הספר ואומרים להם שעכשיו כשנובל מקבלת תקשורת שלילית בעיתונים, אנחנו לא צריכים לעשות תכניות על גז טבעי ועל אנרגיה בישראל בבית הספר. מצד שני, אני חושב שאם היינו מורידים את כל הסדנאות לחודש דצמבר – הייתי חושד בעצמי שיש לי משהו להסתיר, או שאני עושה משהו לא בסדר". עוד הוסיף: "חשוב לי להבהיר: זה לא שנובל התקשרו אלינו ואמרו לנו שהם בצרה ושהם צריכים עזרה עם דעת הקהל. התכנים האלה פותחו והופעלו קודם לכן כחלק מתכנית על משק האנרגיה בישראל. ההתייחסות לגז הטבעי היא מהפן הטכנולוגי, והתכנים אינם נוקטים עמדה בנושאים סביבתיים. ב"תעשיידע" אנחנו מביאים נושאים שאנחנו יודעים שמתנהלים סביבם ויכוחים והבחירה שלנו היא כן לגעת בהם, אבל מהזוית שלנו – יציאה החוצה אל העולם האמיתי בו המדע והטכנולוגיה מקבלים משמעות פרקטית ומעשית. יש המון שאלות מורכבות ואנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו וכך נעשה גם במקרה הזה". מחברת נובל אנרגי נמסר: "נובל אנרגי גאה לתמוך בפרוייקט החינוכי שמובילה תעשיידע, שמטרתו לקדם את החינוך הטכנולוגי בישראל.יצויין כי נובל תומכת בפרויקט מזה שש שנים והתכנים המועברים במסגרתו כוללים חשיפת העשרה לכל סוגי האנרגיה החל מדלקים פוסייליים וכלה באנרגיות מתחדשות, והם גובשו על ידי הצוות המקצועי של תעשיידע ומועברים על ידו.התמיכה בתעשיידע נעשית במסגרת פעילות ההשקעה בקהילה של החברה אשר שמה לעצמה מטרה לקדם את החינוך הטכנולוגי בישראל ותוך כדי כך לסייע בבניית כוח עבודה מקצועי-ישראלי לתעשיית הגז הטבעי המתפתחת בארץ". מבית הספר "מקיף המעיין" בראשון לציון, נמסר: "הפעילות התקיימה במסגרת תוכנית "תעשיידע" הפועלת תחת פיקוח משרד החינוך".

כנס הרדיו: מנכ"לית הרשות השנייה דיברה על קוד אתי לרדיו האזורי, העורך הראשי של "העין השביעית" על שאלת הצורך בקוד אתי בעידן הדיגיטלי

כנס הרדיו: 63% מהציבור בעד הגבלת תכנים פוגעניים ברדיו בכל שעות היום, כך עולה מסקר שנערך עבור הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו על-ידי חברת מדגם ייעוץ ומחקר. לצורך סקר זה הוגדר הביטוי "תוכן פוגעני" כתוכן שיש בו קללות, גסויות או הערות מעליבות. לפי ממצאי הסקר, 22% נוספים בעד הגבלת תוכן פוגעני בשעות האזנה של ילדים. במלים אחרות, למעלה כ-85% מהאוכלוסייה תומכים באופן עקרוני באפשרות של הגבלת תכנים פוגעניים ברדיו. את הנתונים הציגה מנכ"לית הרשות השנייה, איילת מצגר, במסגרת כנס הרדיו "FM+", שנערך השבוע בבית-הספר לתקשורת על-שם סמי עופר במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אני חושבת שזה נתון מאוד משמעותי", אמרה מצגר ביחס לשיעור הגבוה של התומכים בהגבלת התוכן הפוגעני ברדיו. הסקר נערך בחודש שעבר וכלל 502 מרואיינים, שהם מדגם מייצג של האוכלוסייה דוברת עברית בגילי 18 ומעלה. לפי נתוני הרשות, טעות הדגימה המרבית עומדת על 4.5%, ברמת ביטחון של 95%. בימים אלה, אמרה מצגר, הרשות עובדת על קוד אתי לתחנות הרדיו האזוריות. "אנחנו בהחלט מנסים קו של קו-רגולציה עם התחנות", ציינה מצגר. "אני חושבת שזה אחד הפרמטרים החשובים של קוד אתי. שהגופים המשדרים ייקחו על עצמם את הדבר הזה, יעשו זאת בהסכמה, יאמינו בערכים שיש שם וירצו ליישם אותם". לפי מצגר, הקוד האתי לתחנות הרדיו האזוריות יטפל בסוגיות כגון שפה נאותה ותקינה, ללא עלבונות וגסויות, יידוע מרואיין בעת שידור חי כי הוא נמצא בשידור ומתן זכות תגובה, שמירה על "טעם טוב" וללא "פגיעה ברגשות הציבור", הקפדה על התנצלויות במקרה הצורך, הגנה על קטינים, הימנעות מפרסום סמוי ושידור פרסומת על-ידי מגיש התוכנית, והסדרת תוכניות ייעוץ כך שיהיה ברור שאין בהמלצת יועץ כדי להחליף חוות דעת של גורם מקצועי. חנוך מרמרי, העורך הראשי של אתר זה, התייחס לממצאי הסקר בדברים שנשא בכנס ופתח בציון העובדה כי 15% מהציבור תומכים באי-הגבלת שפה פוגענית ברדיו. "למה להגביל?", שאל מרמרי, וטען כי במרחב המקוון כלל לא ברור אם יהיה מקום לוועדות אתיקה. "אני מציע להתחיל את הדיון לא ממה שהיה כשנקדי חיבר את המסמך המפורסם שלו", התייחס מרמרי למסמך האתיקה העיתונאית של רשות השידור, "אלא להסתכל על מה שיהיה עוד שנה, שנתיים, שלוש. בעוד כמה דקות, בזמן היסטורי, אנחנו נוכל לחיות על רדיו אינטרנטי. מה יהיה אז על הרדיו הציבורי זו שאלה מעניינת, אבל אי-אפשר לנסות להעתיק את הפסנתר הגדול הזה ולגייס אותו לתוך הרשת. בואו נזכור שבתוך העולם המאורגן ציבורית היתה כל השנים עיתונות מסחרית, שחייתה לא רע עם תקנון אתיקה רזה. האם באמת צריך קודים ותת-קודים וועדות שמזנבות בקיום הזה? מה יקרה כשהשידור, שכבר מזמן הופקע מהמדינה, יהיה נחלת כל אחד?". מרמרי הציע לזנוח את שאלת האובייקטיביות ואת שאלת האיזון. "העולם זז לכיוון של ערך אחר", אמר. "הערך היחיד שיכול להגן עלינו זה השקיפות. שנדע מי אתה, מאיפה באת, מה המניעים שלך, מה האינטרסים שלך, ונשפוט בעצמנו". בהמשך הוסיף: "אני מציע שנתחיל עם העתיד, ולא להתחיל עם העבר ולנסות להמיר אותו ולדחוס אותו אל העולם החדש". שומעים את הקול / אורן פרסיקו מפקד גל"צ ירון דקל התייחס לשינויים שערך במבזקי החדשות | מנכ"ל קול-ישראל מיכאל מירו הסביר מהי גדולתם של הרדיו, ושל הבוס | עתידן רדיו המליץ על שיתוף פעולה עם המאזינים והמתחרים

סיקור ההתנתקות | הבשורה של "עיתונאות שלום", שהוצגה בכנס באוניברסיטת תל־אביב, לא זכתה להיענות נלהבת

המאמץ הבינלאומי שמרכזת קבוצת עיתונאים מנוסים וחוקרי תקשורת כדי להנחיל לפרקטיקה העיתונאית תפיסה חדשה, המכונה "עיתונאות שלום", הגיע גם לישראל. אבי הדיסציפלינה, פרופ יוהן גלטונג, מהיוזמים והמפתחים של לימודי השלום באוסלו וראש מכון Transcend, נחת בחודש יוני בארץ כדי להשתתף כאורח הכבוד בכנס בנושא "עיתונאות שלום", שהתקיים באוניברסיטת תל־אביב בחסות מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה. על־פי תפיסתו של גלטונג, עיתונאים מלכתחילה אינם ניטרליים לנוכח סכסוכים. לשיטתו, עיתונאים צריכים לזנוח את המיתוס שהם רק משקפים את המציאות ולהכיר בכך שהם נוטלים תפקיד פעיל בהבנייתה. "עיתונאות שלום" צמחה על רקע הביקורת על האופן שבו מסקרת התקשורת סכסוכים ("העין השביעית", גיליון 37). כלומר, התמקדות בשפיכות הדמים תוך התעלמות ממתן הקשר רחב יותר לסיפור. עיתונאות השלום מציעה גישה חלופית, שכוללת הצגה מעמיקה של הסכסוך תוך מתן הקשר לאירועים השוטפים. חרף העובדה שהדיסציפלינה של עיתונאות שלום לא זוכה בינתיים להצלחה מסחררת בעולם התקשורת, גלטונג ועמיתיו משתדלים לרתום למשימה עיתונאים מכל קצות תבל. לכנס בתל־אביב הגיעו גם שני עמיתיו של גלטונג, עיתונאי טלוויזיה ותיקים שהפכו לחוקרי תקשורת, אנבל מקגולדריק וגק לינץ. השניים פרסמו את ה"מדריך לעיתונאי שלום", הכולל 17 עקרונות ליישום מעשי של תורתו. בין השאר הם ניתחו את המינוח הננקט בסיקור סכסוכים כדי לנסות ולהפחית בשימוש במלים מתלהמות. במהלך הכנס הקרינו השניים סרט שיצרו, שיצק תוכן מעשי במושג עיתונאות שלום. לינץ, עיתונאי בבי.בי.סי, שמקדיש חלק ניכר מזמנו ללימוד נושא עיתונאות שלום, סבור כי ישראל נמצאת בנקודת זמן מעניינת. הוא מזהה ב"ארץ המתנחלים" של חיים יבין צעד ראשון בדרך לייצוג ריאליסטי של המציאות. לינץ: "הסדרה מצליחה לחשוף את שורשי הסכסוך. מי שעומד מאחוריה הוא מר טלוויזיה בכבודו ובעצמו. הואיל והסדרה מציגה היבטים שאינם נראים בדרך־כלל, העובדה שמראים אותם כעת על המרקע מקפיצה אותם ללב התודעה הציבורית. הסדרה של יבין היא עיתונאות שלום. היא חושפת את התהליך שהוביל לאירועים ולמה שעומד בבסיס הסכסוך. אחת המוסכמות העיתונאיות היא שבדרך־כלל אנחנו מקבלים את התכתיבים של המקורות הרשמיים. אני מניח שכעת, לעיתונאים הישראלים יהיה קל יותר להתייחס להיבטים של הסכסוך אשר אינם מגיעים מהמקורות הרשמיים". לינץ אופטימי ביחס לסיכויה של עיתונאות שלום לשגשג בישראל. "טיבם של רעיונות שהם מחלחלים לאטם", הוא מסביר. "הרעיונות החדשים ישפיעו בסופו של דבר על מה שנחשב לזרם המרכזי של העיתונאות. עיתונאים אינם משנים את השקפותיהם בן לילה. אף עיתונאי לא יודה בפניך, אחרי ששמע לראשונה על הרעיונות הללו, שהגיע להארה והפך לעיתונאי שלום. כיום הם בוודאי סבורים כי הרעיונות שהצגנו אינם ריאליים. בשלב הבא הם אף עלולים להחשיבם כמסוכנים. אך אני מאמין שבסופו של דבר, הם יבינו כי זו הפרדיגמה הנכונה". התגייסות עיתונאים לקידום השלום מנוגדת בעיני רבים לכללים האתיים של המקצוע; עיתונאים הרי מחויבים לאי משוא פנים בסיקור. לינץ אינו רואה בכך בעיה: "עיתונאים סבורים שהם מדווחים על עובדות אבל האמת היא רחבה יותר. הבחירות שעל־פיהן מבצעים את הסינון הן שחשובות. צריך לשקלל מה תהיינה תוצאות הדיווח ובאיזו מידה תהיה לעיתונאים אחריות על התוצאות. כשאנחנו מדווחים על העובדות של היום, אנו משפיעים על העובדות של מחר. לא ניתן להתעלם מהתוצאות גם אם זה לא נוח. עיתונאי צריך לדעת לקחת אחריות. מי שעוסק בחדשות נוטל תפקיד פעיל בעיצוב האירועים". קבוצת העיתונאים הזרים, שנטלו חלק בפאנל, נתקלו במושג "עיתונאות שלום" לראשונה בכנס בתל־אביב והצהירו כי אין להם מחויבות אחרת זולת עבודתם העיתונאית. "עיתונאות שלום היא זיהום הניטרליות שלנו", אמרו חלק מהם. מרטין פלטצר, ראש המשרד הישראלי של אן.בי.סי: "הרעיון של עיתונאות שלום אינו מושג בעיתונאות שלי. ברור שכל אדם תומך בשלום, אך אני מקווה שזה אינו משפיע על עבודתי". ואילו סיימון וילסון, ראש המשרד הישראלי של הבי.בי.סי, הוסיף: "אני מעולם לא שמעתי על עיתונאות שלום. כעיתונאי אתה חייב לדעת מה המטרה שלך. המטרה היא להגיד את האמת". בישראל הדרך ליישום עיתונאות שלום עוד ארוכה. ניתוח התנהלות התקשורת במהלך הסכסוך הישראלי–פלסטיני מצביע על כך שהיא לא מילאה תפקיד חיובי בקידום תהליך השלום, וחלק מהחוקרים אף הצביעו על התפקיד שהיא מילאה, לדעתם, בהסלמת הסכסוך. הדיווחים מישראל מתרכזים, בדרך־כלל, באירועים השוטפים ובכך מתעלמים מתפיסת "עיתונאות השלום" לשתול אותם בהקשר רחב, והם נוטים להיענות לציפיית המערכות למסור תיאורים מדממים ככל האפשר. לינץ מודע לקושי לפתוח את הטקסט ולהעלות שאלות בתקשורת כשמדינתך שלך מעורבת בעימות. הוא מצביע על חובתו האזרחית של העיתונאי לספק לציבור מידע שיסייע לו לקבל החלטות עצמאיות בסוגיה שעל סדר־היום הציבורי. ד"ר הלל נוסק, מהמסלול האקדמי של המכללה למינהל, מאשר את האבחנה: "כשהסכסוך הוא שלנו, התקשורת נוטה להשעות את הכללים המקצועיים". במחקר שביצע מרכז "קשב" בהנחייתו של ד"ר דני דור, והוצג על־ידי המנכ"ל יזהר באר, עולה כי המסר החדשותי העולה מהכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" הוא ש"אבו־מאזן הוא עוף בלי נוצות". באר האשים את התקשורת הישראלית שהיא מאמצת בקלות רבה מדי שיח אחד ונמנעת מלבטא כראוי את השיח השני, המספר שהמציאות מורכבת ושהגרסה שמקבל צרכן התקשורת הישראלי מושפעת באופן מופרז ממניפולציות של לשכת ראש הממשלה. ממחקר שהציג פרופ מוחמד דגאני מאוניברסיטת אלקודס עולה, כי הן התקשורת הישראלית והן הפלסטינית תרמו להתמוטטות תהליך השלום. מסקנתו המרכזית של דגאני היא שכלי התקשורת משני הצדדים לוקים בהטיה ובדמוניזציה של היריב. גיליון 57, יולי 2005

שתיים מהדמויות הבולטות בחדשות 12 הדגימו השבוע את הבעייתיות בסיקור הפוליטי בכלי התקשורת המרכזיים, ואת הנזק שנגרם לחוש הביקורת של כולנו כתוצאה מכך • בעיתון "הארץ" הסבירו בשני טורים חשובים - העיתונות הטלוויזיונית לא מסוגלת לספק לנו תמונה נטולת מניפולציות

"אומרים על המצביא והמדינאי הרומאי קאטו המבוגר שבכל דיון בסנאט שבו השתתף, בכל עניין שהוא, סיים תמיד את נאומו באלה המילים: מלבד זה אני חושב שצריך להחריב את קרתגו. ואכן, שלוש שנים לאחר מותו, בשנת 146 לפנה"ס, החריבו הרומאים את קרתגו עד היסוד. כבר אז הבין קאטו ששמיעה של מילים מסוימות או ראייתן – כיום גם ראייה של תמונות מסוימות – הן מרכיבי מזון עיקריים בהכרה של מרבית בני האדם והן בסיס מרכזי ביצירת תפיסת המציאות שלהם", כותב אליה ליבוביץ במדור המאמרים האחורי של "הארץ". "בתוך מיעוט בני האדם שמכירים בתקפות התובנה של קאטו המבוגר בולטים מנהיגים של כיתות ושל ארגונים בתוך החברה, וכן פוליטיקאים ויועציהם האסטרטגיים ופרסומאים. מספרם בעולם קטן מאוד אך להשפעתם בו כמעט אין גבול. יצרני תעמולה מסחרית ותועמלנים פוליטיים, ברמה הלאומית או הבינלאומית, מנצלים עד תום את המהפכה האדירה באמצעי תקשורת ההמונים, האלקטרוניים ואחרים, שמתחוללת ב-120 השנים האחרונות". ליבוביץ לא כותב על הבחירות הקרובות, ולא על מילייה פוליטי מסוים או קמפיין ספציפי. הוא אפילו לא מונה את הדוגמאות המתבקשות מהזירה המקומית או הבינלאומית. הוא רוצה לומר משהו עמוק יותר, שיהיה אפשר לקרוא גם בעוד עשר או מאה שנה, בלי ללכת לגוגל ולברר מה המשמעות של מונחים אניגמטיים כמו "רינאווי", "ישראל השנייה" או "קראנץ פיסטוק". "יש בתעמולה מרכיב יסודי שדומה לתהליך של אילוף חיות", הוא חורץ. "הנזק המוחי שתעמולה גורמת אינו בשקרים דווקא, או בתמונות של מציאות מזויפת שהיא נושאת עמה. עיקר הנזק הוא בהכחדה שיטתית, לאורך חיי אדם שלמים, של המרכיב העיקרי באינטליגנציה האנושית – חוש ביקורת כלשהו על הקלט שחודר למוח". "הארץ", העיתון שבו מתפרסמים הדברים, הוא חלק מהיקום התקשורתי שבו מתרחש התהליך החומצי שמתאר ליבוביץ. אבל הוא חלק מספיק פריפריאלי כדי לתפוס את עצמו כאלטרנטיבה. בסוף השבוע למשל התפרסמו בו שני טורים שחותרים תחת התפיסה שלפיה העיתונות, וספציפית העיתונות הטלוויזיונית, מסוגלת לספק לצרכניה תמונה מהימנה ונקייה ממניפולציות של המציאות. אלון עידן, ב"מוסף הארץ", מתאר את הצפייה במהדורת החדשות כ"אסקפיזם הכי משוכלל שעומד לרשותו של האדם" – סוג של בידור, אבל כזה שיעילותו עולה בהרבה על שעשועונים, ריאליטי וכיוצא בזה. "באופן פרדוקסלי", כותב עידן, "דווקא היחשפות למה שמוכרז כממשי אבל אינו כזה מהווה נתיב בריחה מוצלח יותר: האדם חש שהוא עם הרגליים על הקרקע, שהוא מעורה במה שקורה, וזה מקנה לו ביטחון". בפועל, הוא פוסק, "החדשות הן למעשה אוסף של אנקדוטות שתפקידן לכסות על הישנות", ובכך "להעלים את הכרוניקה של הקיום האנושי: החולי, הסבל, הפחד, החרדה, המוות". אצל עידן, החדשות הן מוצר שהצופים צורכים בהנאה במנותק מתכליתו המקורית. חיים לוינסון מתאר חולי דומה, אבל מצביע על השלכות אחרות. "הקונספט של חדשות הוא הצורך לעשות סדר לאזרח הפשוט, ששקוע בענייניו ואז מפנה חצי שעה בערב להתעדכן. האדם שצופה במהדורת הערב, או קורא עיתון, אמור לקבל תמונה תמציתית בענייני היום הפוליטיים, הביטחוניים, הכלכליים, שיחסכו לו את הצורך לצרוך כמות עצומה של מידע גולמי", הוא כותב ב"גלריה". "אבל אנחנו במשבר: החדשות לא עושות סדר, הן מייצרות רעש. האדם שצופה בחדשות, במקום להיות מיודע יותר, הופך למפוזר יותר", הוא כותב בהמשך. "תקשורת פוליטית מתפקדת היא חיונית לדמוקרטיה. צאו וראו את אירועי 6 בינואר 2021 בארצות-הברית – מה קורה כשציבור מתנתק מהתקשורת ומהמציאות". ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", סיון רהב-מאיר מספקת אישור היישר מפי הסוס. "האינפורמציה הפוליטית שאנחנו מוצפים בה כעת רובה ככולה חסרת משמעות", כותבת המגישה הוותיקה של חדשות 12, ומבהירה שהיא מדברת גם על האינפורמציה שהיא אישית מופקדת על תיווכה לצופים. "השבוע מצאתי את עצמי שואלת את חבר הכנסת לשעבר עמית הלוי מהליכוד אם נתניהו לא ישיג 61 מנדטים, האם יתנהלו שוב גישושים עם מנסור עבאס, ואת ח"כ יאיר גולן אם ינצח בבחירות לראשות מרצ, האם ינסה להתאחד עם העבודה. אם. האם. לו. אילו. הכל ספקולציות ומניפולציות", מפרטת רהב-מאיר. "עסקנו השבוע גם בפרישה של [יובל] שטייניץ ושל [עיסאווי] פריג", היא ממשיכה. "שניהם פוליטיקאים ותיקים, אבל חמש מערכות הבחירות האלה הוציאו מהמערכת גם כאלה שהחליטו להיכנס לפוליטיקה, ניסו, וחזרו הביתה: גבי אשכנזי, למשל. יצא כשם שנכנס. אבי ניסנקורן. טל רוסו. אלונה ברקת. ישבתי השבוע על דיווחים שלי משלוש השנים האחרונות וחשתי מבוכה מהרצינות שבה האירועים סוקרו". רהב-מאיר מונה עוד כמה דוגמאות של אירועים שהסעירו לרגע את השיח החדשותי בישראל ומיהרו להישכח, ומסכמת: "אני לא רוצה לחשב כמה ימים מחיי, מחיינו, הושקעו במצטבר בדברים שהתבררו כקצף על פני המים". עמיתתה דפנה ליאל, הכתבת הפרלמנטרית של חדשות 12, חולקת איתה את אותה התחושה בדיוק. היא מעידה על כך בריאיון מקיף שהתפרסם בסוף השבוע ב"גלריה". חלק ניכר מהריאיון מוקדש לנסיונות של ליאל להימנע מזיהוי פוליטי ולבדל את עצמה מהדעות השמאליות שמיוחסות להוריה (אמה היא רחל ליאל, לשעבר מנכ"לית הקרן החדשה לישראל בארץ, ואביה הוא אלון ליאל, דיפלומט לשעבר ש"בשנים האחרונות התבלט במיוחד באמירות שמאלניות נוקבות"). ההסבר שלה הוא שאם היתה חושפת את דעותיה ללא סינון, היה לה קשה יותר לתחזק מקורות מכל רחבי הקשת הפוליטית. "כמה חופש יש לך בטלוויזיה?", שואלת אותה המראיינת, רוית הכט. "גדול וקטן", משיבה ליאל. "גדול במובן הזה שבחיים לא אמרו לי מה להגיד או צִנזרו אותי. לא יודעים בכלל מה אני הולכת להגיד. קטן במובן הזה שאני עובדת במערכת החדשות ומוגבלת למה שהתחדש. זה לא מרחב תמרון אינסופי". "יש משהו שאת מפחדת ממנו?", שואלת הכט, וליאל משיבה: "יש לי פחד שאסתכל אחורה ואגיד: אלה השנים הכי משמעותיות שלי, והכל היה קצף על פני המים". "אם יש למערכת החינוך בחברה בריאה מטרה אחת ברורה, הרי היא פיתוח מערכת חיסון בתוך המבנה הנפשי של בני או בנות החברה שתאפשר להם לעמוד מול נגיף התעמולה, להתגונן מפניו ולהילחם בו", כותב ליבוביץ ב"הארץ". "מערכת חיסון מתפקדת כזאת היא הערובה העיקרית להיותו של האדם בן-חורין בעולם, במובן העמוק של תואר זה". קטע מתוך סקירת העיתונות השבועית, שהתפרסם באתר "העין השביעית".

העיתונות אינה זזה מתמיכתה בעסקת שליט | קוקאין תופס כותרות | והרהורים שניים על הקיצוץ בתקציב

כל העיתונים מקדישים היום את הכותרת הראשית לאפשרות שסרט עדכני על החייל החטוף גלעד שליט יועבר על-ידי חמאס לישראל תמורת שחרור עשרים אסירות ערביות. לפני העסקה עם חיזבאללה על החזרת גופות החיילים אלדד רגב ואודי גולדווסר, מתח כאן נדב העצני ביקורת על הסיקור התקשורתי של המגעים לקיומה: "בלהט הוויכוח הכואב ובסחף הקונספטואלי של העיתונות, לא עצרו המערכות לחשוב – האם מותר לעיתון שאינו ביטאון מטעם להפוך את עמודיו הראשיים למאמר מערכת חד-צדדי? [...] כיוון שהשלטון כל-כך חלש, הציבור כל-כך אדיש והתקשורת כל-כך חזקה, הבטנו רק בעיניהם הדומעות של בני משפחות החטופים, תוך שאנו שוכחים את כל היתר". העצני תיאר את העיתונים בבוקר היום שבו עמדה הממשלה להכריע על העסקה: "הכותרת הראשית של מעריב, למשל, הרטיטה בלבן: הביטו בעינינו הדומעות. מעליה הרצינו הפנים המודאגות/מצפות של צבי רגב ושלמה ומיקי גולדווסר. ובצד, באותיות שחורות בתוך עיגול צהוב, צוין: ההורים כותבים לשרים. עמודים 2–3, כמובטח, הוקדשו למכתביהם של הורי החיילים החטופים, המפצירים/מתחננים/מתרים. ואם לא די במכתבי ההורים, שלח העיתון את פרשנו הבכיר, בן כספית, להוסיף קריאה מוחצת משלו; תחת הכותרת "מכתב לשרים" נסגר המסר הברור ששלח להם העיתון: "שלא תעזו שלא ללכת על זה". אם כספית משמש ברומטר למזג האוויר בעיתונות הישראלית, הרי שהפעם לא תהיה להעצני סיבה לכתוב מאמר דומה בקשר לעסקת שליט. "פרדוקס אכזרי" היא כותרת הטור של בן כספית היום ב"מעריב". עסקת שליט, הוא כותב, תהיה "בכייה לדורות", תחזק את חמאס ותיתן "מכת מוות אסטרטגית למתוני האזור". עוד כותב כספית: "מי שטובת המדינה הזו עדיין בראש מעייניו, צריך להצטער על המסלול הזה שאליו נקלענו – תוצאה של רפיון שכל, חוסר אחריות משווע, קוצר ראייה ומנהיגות עלובה במהלך השנים" (כנראה גם אותן שנים שבהן צידד בעסקה עם החיזבאללה). בעצם, לא צריך כספית כדי לדעת מה מצב הרוח. כותרת טורו של אלכס פישמן, המודפס על שער "ידיעות אחרונות", היא "אין מה לחגוג", ובין השאר הוא כותב: "חמאס מזחיל מדינה שלמה על הברכיים, סוחט שחרור של עוד 20 אסירות, ואצלנו – מחיאות כפיים סוערות". אם כן, האם העיתונות חדלה להיות "מאמר מערכת חד-צדדי" בעד קיום עסקת החלפה של מאות מחבלים תמורת חייל ישראלי אחד? התשובה היא: לא. אמנם הפעם, בניגוד לסיקור העסקה עם חיזבאללה, ניתן מקום בולט יותר למתנגדי העסקה, אולם הטון השולט עדיין ברור. "עסקה ראויה", טוענת כותרת מאמר המערכת של "הארץ". בטורה של ענת מידן, המודפס על שער "ידיעות אחרונות", נכתב כי "לדקה הזו [של הסרט שבו נראה שליט] אין מחיר, הדקה הזו היא מעל למלים שעיסוקן בעסקאות ובכדאיותן", וגם פישמן לא חוגג רק כי קיום העסקה עודנו רחוק (וכספית, כדרכו, מציג בטורו גם גישה הפוכה לזו הנחרצת שהובאה כאן לפני שתי פסקאות). הסגנון המתבכיין והפתטי של מידן מקל לאבחן את מה שגם מאמר המערכת המאופק של "הארץ" לוקה בו: תמיכה חד-צדדית בקיום עסקה, חרף הסכנות הרבות הגלומות בה. ובשולי הדברים: בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה מדברים וכותבים על "קלטת הווידיאו" של חמאס. האם חמאס אכן משתמש עדיין בקלטות וידיאו? אם כן, מישהו צריך ללכת לחפש מהר מכשיר כזה. הם נעשו די נדירים. ואם כבר העצני, הנה ציטוט מטורו המתפרסם היום במדור הדעות של "מעריב": "בתקופה האחרונה אנחנו נחשפים לגל של כתבות המהללות את השינוי הדרמטי שחל אצל הפלסטינים תחת הנהגת אבו-מאזן. לצד הדיווחים על חיי הלילה והפרוספריטי של רמאללה ושכם, טוענים באוזנינו [...] שהפלסטינים נלחמים בטרור והמצב הבטחוני השתפר פלאים. [...] כמו בראשית ימי הסכמי אוסלו, עיתונאים רבים מתמסרים בשקיקה למסע ההונאה הפלסטיני-בינלאומי, שנועד לשכנע את הציבור הישראלי לוותר עוד לפלסטינים. שיפור במצב הכלכלי ביהודה ושומרון אכן קיים, והוא נובע, ברובו, מסכומי העתק שהקהילייה הבינלאומית מזרימה כדי לחסום את השתלטות החמאס. בד בבד, אכן המצב הבטחוני טוב למדי, אבל לא בגלל מה שעושה או לא עושה השלטון הפלסטיני. השקט היחסי ביהודה ושומרון נובע כל כולו משינוי הגישה של ישראל מאז מבצע חומת מגן". העצני מתייחס למסע ההסתה, לדבריו, שהרשות מנהלת לאחרונה נגד ישראל סביב סוגיית המסגדים על הר הבית. ואם כבר מסע הטעיה, הנה כותרת המשנה לטור שכותב באותו מדור אבישי בן-חיים, על הטיפול במפוני גוש קטיף: "צריך לומר את האמת: יותר מאשר יצאו לחפש שלום, תומכי ההתנתקות הנלהבים יצאו למסע דריסה של המתנחלים. פה היה המחדל". שלשום התפרסם כי שר האוצר וראש הממשלה הודיעו "במפתיע" (כך ב"הארץ") על קיצוץ של כשני מיליארד שקל בתקציב המדינה השנתי (אף שזה "נסגר" קדימה גם ל-2010), "לצורכי ביטחון והיערכות לשפעת החזירים". אתמול שיבח נחמיה שטרסלר את שטייניץ ונתניהו בטור שהתפרסם על שער "הארץ": "הוכיחו אתמול שבכל זאת הם אנשים אחראיים. הם שמרו על עקרון היסוד החשוב ביותר בניהול התקציב: אין יש מאין, אין הוקוס פוקוס". "הארץ" ו"דה-מרקר" מתחו בזמנו ביקורת חריפה על הגדלת התקציב על-ידי ממשלת נתניהו. שטרסלר היה המבקר החריף ביותר. אתמול כתב כי 700 מיליון שקל מכספי הקיצוץ כלולים בהסכמים הקואליציוניים, וכי טוב שהללו יקוצצו, מאחר שמקורם ב"סחטנות המפלגות" והם מיועדים "לבחורי ישיבות ולקצבאות שונות". היום מקדיש המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את השער והכפולה הפותחת לסיקור הקיצוץ. "הקומבינה הגדולה" היא הכותרת הראשית של העיתון. "האומנם התגלה פתאום צורך דחוף בהגדלת תקציב הביטחון – שמצדיק קיצוץ כואב בתקציבים חברתיים? קשה להאמין", פוסקת כותרת המשנה. על השער מפורטות "הפעילויות שיבוטלו או יצומצמו, רשימה חלקית": מרכזי למידה לתלמידים חלשים, תוכניות קהילתיות עם הורי תלמידים, תוכנית לשיפור תוצאות בחינות הבגרות, מרכזים טיפוליים חינוכיים לגיל הרך במשפחות מתקשות, שעות תגבור לתלמידים, מרכזי נוער, תקציב המדען הראשי, הכשרה מקצועית של משרד התמ"ת, פרויקטים של חונכות עסקית, מענקים לנטיעה ובניית חממות לחקלאים, תמיכה בקידום מכירות תוצרת חקלאית. "קומבינה, כך מגדירים אנשים הקרובים למערכת הביטחון ולמערכת הפוליטית את הצעת ההחלטה שתובא היום לישיבת הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון של ישראל בעוד כמיליארד וחצי שקל, ובמקביל לקצץ בתקציבים חברתיים ואזרחיים בשנה וחצי הקרובה", כותב סבר פלוצקר בפתח טורו בעמ 3 של העיתון. "לא יעלה על הדעת, אומרים אותם גורמים, כי למערכת הביטחון התגלה לפתע פתאום מחסור בסדר גודל של 4 מיליארד שקל". היום מתפרסמים בעיתוני הכלכלה ראיונות עם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. במדור הרכילות של "עסקים" נכתב: "אחת הסוגיות שסיקרנו את כתבי הכלכלה היתה התייחסותו לפרשת בנק הפועלים. אלא שבניגוד לכל הפעמים הקודמות, הנגיד פרופ סטנלי פישר סירב להתייחס לנושא זה, בנימוק שהוא מיצה את עצמו. אולי זה מקרי ואולי לא, אך לסיטי נודע כי הנגיד נפגש לפני כמה ימים עם אחד הגורמים בבנק הפועלים, שביקש ממנו להנמיך את הטון בכל הנוגע להתייחסותו התקשורתית לפרשה. נראה שהוא נענה לבקשה". "יום אחד בחורף 1974 קיבל שלמה שמלצר טלפון מצה"ל. אנחנו צריכים 10 מכוניות סוסיתא, אמרו לו. לשמלצר לא היו כסף או מכוניות, אבל הרעב והכישרון ניצחו. כיום שולט מלך הליסינג הישראלי על צי של 67 אלף מכוניות. רוב המתחרים שלי ירשו את העסקים ואת הכסף. אני עשיתי הכל לבד" (כותרת המשנה לראשית של מוסף "מרקר ויק". הכותרת הראשית: "הכל בעשר אצבעות"). "היו מולטי-מיליונרים שהחלו את דרכם בעוני, אך הם לא היו הרוב. מחקר על מוצאם של 303 מנהלי חברות טקסטיל, רכבות ופלדה בשנות השבעים של המאה ה-19 הראה ש-90 אחוז מתוכם באו מהמעמד הבינוני או הגבוה. לסיפוריו של הוריישו אלגר על בני עניים שעלו לגדולה היה בסיס בכמה מקרים, אך לאמיתו של דבר הם היו מיתוס – מיתוס שימושי לשליטה בחברה" ("היסטוריה עממית של ארצות-הברית", הוצאת בבל, עמ 340). העניין האחר שעומד בראש סדר היום של העיתונים, לצד הסרט על גלעד שליט, הוא פיצוח של המשטרה. "קשר הקוקאין" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות", "נפילת ארגוני הפשע" היא הכותרת ב"מעריב". ב"הארץ" הכותרת על השער היא "המשטרה עצרה את קרטל הסמים הישראלי – נתפסו מאות ק"ג של הירואין, פוענח רצח משולש". לפי העיתונים, שלושת ראשי ארגוני הפשע "החזקים בישראל" (כך לפי "הארץ"), עמיר מולנר, זאב רוזנשטיין ועדול קראגה, ניהלו במשך עשור רשת הברחה בינלאומית. תפיסת הרשת נעשתה בעזרתו של עבריין שהפך לעד מדינה, שחשף גם את האחראים לשני מעשי רצח, אחד מהם משולש, שאותו הצמיד לרוזנשטיין. המקומון התל-אביבי "העיר" מדווח כי האמן קטוע היד פסח סלבוסקי יתבע את בעלי בית-הקפה סגפרדו (דיזנגוף פינת פרישמן), שלטענתו סילקו אותו מהמקום ואף שפכו עליו כוס מים מאחר שסברו כי הוא "הומלס". התביעה, בגין הפרת "חוק איסור אפליה למתן שירותים, מוצרים וכניסה למקומות ציבוריים" וחוק איסור לשון הרע, תעמוד על סך 150 אלף שקל. ידיעה אחרת מדווחת כי עשרות עובדים לשעבר של הברים באגסי ובנגמין סיגל הפגינו מול אחד מהם בדרישה לקבל את שכרם, שלטענתם מולן זה כמה חודשים על-ידי הבעלים, צביקה שיחור. סך החובות מגיע ליותר מ-100 אלף שקל. מבנה הבעלויות של החברה מקשה על הגשת תביעה, וההוצאות הנדרשות להגשת תביעה מקשות על העובדים להתארגן כדי להגישה. "יש לו מה להגיד על כל נושא שבעולם. הוא בעד מזכיר ההסתדרות עופר עיני, שהצליח להעביר חקיקה לטובת עובדי קבלן ועובדים זמניים, ונגד בעלת הבנק המתחרה שרי אריסון, שאותה הוא מכנה חזירה גדולה שפיטרה אלף עובדים קבועים, שכרה במקומם אלף עובדים בשכר נמוך והרוויחה באותה שנה 1.7 מיליארד שקל. על חברות כוח האדם הוא אומר שהקבלנים האלה הם סרסורי עבדים. זוהי עבדות, כמו חוות הכותנה בארה"ב לפני מאות שנים. על ההפרטה של חברות ציבוריות גדולות הוא אומר שהמדינה ניתנה במתנה לארבעה-חמישה ראיסים, בעלי הון, ששולטים בה. משפחות בודדות שולחות זרועות כמו תמנון ומשתלטות על כל דבר שזז" (מתוך ראיון עם לואי רוט, יו"ר ועד העובדים של בנק לאומי, הפורש כעת מתפקידו. "24 שעות"). כתב הספורט של המקומון "העיר" יואב בורוביץ מקדיש את טורו להבעת תרעומת על יו"ר התאחדות הכדורגל אבי לוזון. בורוביץ מספר כי שלח הודעת SMS ללוזון, ובה הציע לו להחתים את המאמן חוסה פקרמן. כמה ימים אחר-כך נכתב ב"ידיעות אחרונות" כי אכן נוצר קשר בין המאמן להתאחדות. בורוביץ, אם הבנתי נכון את הטור המבולבל שלו, טוען כי היה צריך לקבל קרדיט. קצת מוזר בהתחשב בכך שגם הוא עצמו מודה כי לוזון אינו מכיר אותו או את מספר הטלפון שלו. לחינמון "ישראל היום" מצורף אינסרט פרסומי לחנויות המחשבים באג. "ערוץ 10 רצה לייצר רייטינג אלטרנטיבי, רייטינג עם קריצה. עכשיו, כשאנחנו מאבדים את לונדון וקירשנבאום, נעלמה גם הקריצה" (כותרת משנה לטור של רוביק רוזנטל במדור הדעות של "מעריב").

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים מסמכים על השלוחה הישראלית של ענקית הרשת פייסבוק

מהו מדור "הגנזך" שינוי בהון החברה, 7.10.10 שינוי בהון החברה (ב), 7.10.10 דו"ח הקצאת מניות, 12.12.10 דו"ח הקצאת מניות, 3.4.11 דו"ח הקצאת מניות, 1.9.11 הגדלת הון מניות, 11.9.11 אישור בדבר רישום הודעה על הגדלת הון מניות, 11.9.11 אישור בדבר רישום הודעה על הקצאת מניות, 12.9.11 דו"ח הקצאת מניות, 24.11.11 הודעה בדבר הגדלת הון, 24.11.11 אישור בדבר רישום הודעה על הקצאת מניות, 2.1.12 הודעה על הגדלת הון מניות, 21.2.12 אישור בדבר רישום הודעה על הקצאת מניות, 21.2.12 הודעה על הקצאת מניות, 2.4.12 דו"ח הקצאת מניות, 28.3.12 דו"ח הקצאת מניות, 7.1.13 הודעה על הקצאת מניות, 7.1.13 דו"ח הקצאת מניות, 17.4.13 מכתב מרשם החברות, 22.4.13 הודעה על הקצאת מניות, 24.4.13 דו"ח הקצאת מניות, 9.5.13 הודעה על הקצאת מניות, 12.5.13 דו"ח הקצאת מניות, 12.5.13 דו"ח הקצאת מניות, 10.7.13 סירוב לפנייה בנושא הקצאת מניות, 14.7.13 אישור בדבר רישום הודעה על הקצאת מניות, 19.8.13 הודעה על העברת מניות, 13.10.13 דו"ח הקצאת מניות, 20.10.13 אישור בדבר רישום הודעה על הקצאת מניות, 20.10.13 אישור בדבר רישום חלקי של הודעה על העברת מניות, 11.11.13 אישור בדבר רישום הודעה על העברת מניות, 22.12.13 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 7.10.10 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 3.4.11 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 28.12.11 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 2.1.12 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 22.4.13 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 11.7.13 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 14.7.13 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 4.12.13 שינויים בהרכב הדירקטוריון, 5.12.13 תקנון ההתאגדות, וירקאדו בע"מ, 26.4.10 שינוי תקנון החברה, 7.10.10 מכתב לרשם החברות: שינוי בהון החברה, שינוי תקנון, שינוי בהרכב הדירקטוריון, הגדלת הון, הקצאת מניות. 17.10.10 רשם החברות: סירוב לרישום תקנון בשפה זרה, 13.12.10 רשם החברות: מכתב בדבר שינוי תקנון ושינוי בהון החברה. 8.5.11 תקנון החברה, בתוספת אישור בדבר רישום הודעה על שינוי התקנון. 10.1.12 רשם החברות: סירוב לרשום דיווח בדבר שינוי התקנון, 21.2.12 אישור בדבר רישום הודעה על שינוי תקנון, 11.12.13 דו"ח שנתי, 22.2.12 דו"ח שנתי (בתוספת הודעה על שינויים בהרכב הדירקטוריון). 2.12.13 אישור בדבר רישום הודעה על דו"ח שנתי, 20.1.14 אישור בדבר רישום הודעה על דו"ח שנתי, 4.7.16 התראה לפני רישום החברה כחברה מפירת חוק, 3.5.16 בקשה לרישום חברה, 26.4.10 תעודת התאגדות, וירקאדו בע"מ, 28.4.10 הודעה על מען רשום, 8.11.10 הודעה על מען רשום, וירקאדו. 8.11.10 הודעה על שינוי שם, 8.11.10 מכתב עם נספחים: שינוי בהון החברה, הגדלת הון, שינוי מען, שינוי שם. 28.11.10 רשם החברות: מכתב בדבר שינוי שם החברה, 5.12.10 מכתב לרשם החברות בדבר שינוי שם החברה, 21.12.10 מכתב מרשם החברות ותעודת שינוי שם, 27.12.10 תעודת שינוי שם של חברה, וירקאדו בע"מ. 27.12.10 הודעה על מען רשום, אונאבו מובייל. 11.6.12 רשם החברות: שינוי מען רשום, אונאבו מובייל. 12.6.12 הודעה על שינוי מען רשום, 25.1.14 קשם החברות: סירוב לפנייה בנושא שינוי שם, 1.6.14 תעודת שינוי שם חברה, 13.7.14 אישור בדבר רישום הודעה על שינוי כתובת המשרד, 4.2.15 מכתב לרשם החברות: תעודת רישום שיעבוד. 2010 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל. 20.9.10 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל (ב). 20.9.10 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל. 7.11.10 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל. 26.12.10 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל. 5.1.11 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל. 23.2.11 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל. 4.4.12 תעודת רישום שיעבוד או משכנתה, אונאבו מובייל. 18.4.12 רישום ביטול משכון, אונאבו מובייל. 13.8.13 אישור סילוק שעבוד, אונאבו מובייל. 21.8.13 רישום ביטול משכון, 13.2.14 אישור סילוק שיעבוד, 25.2.14 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

האם ערוץ 10 ייסגר? האם הטענה למניעים פוליטיים היא לא יותר מספין? ומהם הפתרונות האפשריים למצבו?

"תיק תקשורת" מוקדשת הפעם כולה לערוץ 10, לרגל האפשרות שבקרוב יפסיק את שידוריו. המנחה עמנואל רוזן פותח את התוכנית בתחזית כי ערוץ 10 לא ייסגר. לאחר אות הפתיחה משמיעים את דעתם אורי רוזן, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10; אמנון לוי, עיתונאי המגיש תוכנית תחקירים בערוץ; ואמנון לורד, עיתונאי "מקור ראשון". "זה נראה כרגע לא טוב", אומר אורי רוזן ומוסיף כי הוא מחכה ל"נס" מצדם של שר התקשורת או ראש הממשלה. לדבריו, בילה השבוע בכנסת יותר מאשר במשרדו. הערבוב שנוצר כך בין עיתונאים לפוליטיקאים, הוא טוען, בעייתי. לדעת לוי, יחסם של הפוליטיקאים לערוץ 10 מפלה לרעה בכוונה תחילה. "מהשנים שהייתי בכנסת למדתי דבר אחד", אומר לוי, לשעבר כתב כנסת בעיתון "חדשות". "אל תקשיב למה שהם אומרים, תסתכל על מה שהם עושים". עוד מספר לוי על פיטורי העובדים בתוכנית שלו, שכבר יצאו אל הפועל, ומזכיר מכתב אישי שפירסם עורך התוכנית בעיתון "גלובס". "מפת התקשורת לא מצטיירת לרבים בישראל כמגינת הדמוקרטיה דווקא", טוען מנגד לורד. לדבריו, הוא עצמו היה רוצה שהערוץ לא ייסגר, אך השיח סביב האפשרות שייסגר כאילו מדובר בפגיעה בדמוקרטיה הוא "ספין גרוע". בהמשך התוכנית מצטרפים לשיחה מודי כידון, יו"ר האיגוד הישראלי לפרסום, ומנשה סמירה, מנכ"ל הרשות השנייה. סמירה מציע פתרון לדחיית החוב של ערוץ 10: החזרת הכסף באמצעות השקעתו בתוכן. כידון מציע פתרון משלו: המפרסמים יקנו מראש 10% מזמן הפרסום בערוץ, והערוץ יחזיר את הכסף לשיעורין במהלך השנה הבאה. לדברי כידון, זה כשנה שלא הבנקים, אלא משרדי הפרסום הם שמממנים בפועל את ערוץ 10, באמצעות הקדמת תשלומים, וזאת במטרה למנוע מונופול של ערוץ 2 בשוק. לסיום משתדל ב. מיכאל למצוא נקודת אור בסגירת ערוץ 10, ומציע הצעה לראש הממשלה. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

רמת-השרון לא עונה | ניב רסקין לא מצלצל | גם אבי רצון לא מרים טלפון | רק ויקיפדיה תמיד זמינה

גם השדרוג הניכר בתוכני השידור לא הצליח לגרש לחלוטין את השכונה מערוץ הספורט, וזו צצה מדי פעם על המסך בדמות החלטות לא מקצועיות ומקוממות. ביום חמישי האחרון התקבצו כמה החלטות כאלו בערב אחד. הערוץ שידר במקביל שלושה משחקים מרבע גמר גביע המדינה בכדורסל. המשחק המרכזי בערוץ היה בין מכבי תל-אביב לבני-הרצליה, המשחק הזניח היה בין רמת-השרון לאילת. איך יודעים שזה משחק זניח? הוא מצולם עם מצלמה אחת, בלי שעון ובלי הילוכים חוזרים. ביזיון בפני עצמו. מטבע הדברים, רוב המשדר הוקדש למשחק ביד-אליהו, אלא שהוא היה חד-צדדי מתחילתו ולכן גם מפוהק. המשחק ברמת-השרון, לעומת זאת, בין המארחת מהליגה השנייה לאורחת מהליגה הראשונה, הפך בהמשך לצמוד ומותח יותר, עד שהסתיים בשוויון ובהארכה. גביע המדינה נולד להפתעות. בימים אלה מריץ הערוץ פרומו לקראת משחקי הגביע בכדורגל. שני סינקים בולטים מהפרומו הזה הם של השדר יונתן כהן – "איזו סנסציה, ללקק את האצבעות", ושל אוהד נרגש עד דמעות מנצחון קבוצתו – "אין לתאר את ההרגשה הזו בכלל". נראה שהדרמות בכדורסל פחותות ערך מאלו של הכדורגל בעיני קברניטי הערוץ. רמת-השרון הסתמנה כסנסציה הגדולה של הערב, ולמרות זאת היד המכוונת בערוץ הספורט נתקעה באופן תמוה על יד-אליהו. גם כשפצצת השעמום הזו הואילה להשמיע את השריקה האחרונה, לא ניתנה הוראה לשדר ניב רסקין להעביר את השידור מיד למקום שבו התחולל האקשן האמיתי. בעוד שברמת-השרון החלה ההארכה, התמונה הראתה את שחקני מכבי תל-אביב והרצליה מתחבקים על הפרקט. דרמה מתחוללת באולם אחר, והפרשן פיני גרשון חופר על מכבי ועל אירופה. אילת ורמת-השרון סיימו את שתי הדקות הראשונות של ההארכה, ולערוץ הספורט יש משהו חשוב יותר לעשות – ראיון עמוס בקלישאות עם דייוויד בלאט. כל אותה עת הופיע על המסך עדכון התוצאה במשחק המותח שהתקיים ממש באותן דקות, אבל משום-מה התעקשו בערוץ לשדר קשקושי שכל. בנקודה זו התגנב חשש שמשהו קרה לשידור מרמת-השרון: חוט חשמל נקרע, סיב התנתק, אולי צוות הקונטרול יצא להפסקת קפה. ובכן, שום תקלה. רק כשנותרה דקה לסיום ברמת-השרון הואילו סוף-סוף בערוץ הספורט לבצע החלטה אמיצה ולעבור לשם. לא ברור איך משדר שעובר ברוטציה בין משחקים, על-פי מידת העניין והמתח, הצליח להחטיא בצורה כה מטופשת ולעצבן את הצופים. ההסבר היחיד שעולה על הדעת הוא שבערוץ הספורט התחפרו ביד-אליהו כדי להסתיר עד כמה שניתן את ערוותם בשידור פרימיטיבי מרמת-השרון. לא חלפה שעה, והצופים נחשפו לסקנדל נוסף. זה החל כאייטם ב"יציע העיתונות", שסיפר על מחירי כרטיסים מופקעים במשחק ליגת-העל. שערורייה, חוצפה ואבסורד, כינו ב"יציע" את מחירי הכרטיסים שקבעה הפועל תל-אביב למשחק מול הפועל באר-שבע: 110 שקל במכירה מוקדמת מאחורי השער. אייטם ראוי מבחינה צרכנית ועיתונאית, שפתח את התוכנית בסערה. על קו הטלפון הועלה אחד מאוהדי באר-שבע, שסיפר על התלאות ויוקר המחיה, וזכה לחיזוק גורף מהאולפן. לאחר שסיים האוהד לתנות את צרותיו, במקום לנסות לחפש הסבר להפקעת המחירים ולבקש את תגובתו של בעל תפקיד בהפועל תל-אביב, יצא המנחה ניב רסקין בהכרזה תמוהה, ולפיה אם מישהו מהפועל תל-אביב רואה את התוכנית, הוא מוזמן להרים טלפון ולהגיב. שקלתי לצלצל למנחה רסקין ולעורך אבי ברזילי ולבקש את תגובתם על העניין, אבל במחשבה שנייה – אם הם במקרה קוראים שורות אלו ורוצים להגיב, הם מוזמנים לסמס. ועוד משהו: שכונה אמיתית ניכרת לא רק בהתנהלות הגלויה שלה, אלא גם במה שהיא מעלימה מן העין: אחד האייטמים הבולטים באותו יום (26.12.13), שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet, עסק במשכורות המנופחות של מאמני ופקידי ההתאחדות לכדורגל. ב"יציע העיתונות" לא טרחו להתעכב על הסיפור הנפיץ. האם יש קשר בין הבחירה הזו לעובדה שאחד מאנשי התוכנית, אלי אוחנה, מאמן נבחרת הנוער, שותף לחגיגת השכר עם 587,443 שקל בשנה? למהנדסי ה"יציע" הפתרונים. לאבי רצון, ספורט "מעריב", יש מנהג מוזר: לעתים קרובות מאוד הוא נוהג ליידע את קוראיו בעובדה שהוא אינו מכיר את השחקן X או שרק לפני יומיים שמע לראשונה את שמו של מאמן Y. ביום ראשון כתב: "אינני מכיר את שדר המשחק מטעם צרלטון אתמול בקריית-אליעזר, קולו נעים ושידורו זורם", ואולם, לדעתו, אותו שדר אלמוני טעה כשלא סיפר לצופים שלא היה פנדל לזכות מכבי חיפה ושכן היה לטובת אשדוד. רצון: "כמה חבל שאתמול האחראי על התיווך מנע מהם [מהצופים] לקבל תמונה מלאה על מה שקרה, וכמובן תמורה למנוי שעליו הם משלמים". ומה עם קוראיו של רצון, עיתונאי ותיק, שיודע דבר או שניים על בדיקה אלמנטרית ושמה "הרמתי טלפון"? מדוע הוא מונע מהם תמונה בסיסית מלאה כמו שמו של השדרן שהוא טורח ללטף ביד אחת ולהפליק לו באחרת? מדוע הוא מונע מהקוראים לקבל תמורה למנוי שעליו הם משלמים? נראה שמה שמצופה משדר אלמוני הוא מתחת לכבודו של פרשן צמרת. (פתרון החידה לקוראי "מעריב": השדר במשחק היה לירן שכנר) צביקה שרף חזר לאמן בליגה הישראלית. במסגרת האייטמים הרבים בתקשורת ציינו בערוץ הספורט וב"וואלה" את הרזומה שלו והזכירו כי אימן את גליל עליון ב-2003. אלא ששרף לא אימן אז את הגליל. נראה שמקור הטעות הוא בוויקיפדיה, המרואיינת החביבה על זרזירי מקלדת. עוד שתי לחיצות היו מובילות את הוויקופילים למקור מידע מקצועי ומוסמך יותר – מינהלת הליגה, בדף ההיסטוריה של המאמנים.

סיר הלחץ של "ידיעות אחרונות" לא היה אפילו פינגאן | יצחק שום יורד למקלטים ועולה להתקפה | שלמה שרף מגונן, ערוץ הספורט מפנטז, וב-ONE מכניסים גול עצמי

פרשת פנאן דועכת, פה ושם עוד יידלקו מדורות אקראיות, וזה זמנה של תקשורת הספורט לחזור להתפלש במיץ של תחתית השקית. בית"ר ירושלים הפכה ביומיים האחרונים לשקית, ויצחק שום לשק. שק חבטות. בית"ר נוצחה 3:0 בנתניה, ויותר משהעיתונות הדגישה את שמחת המנצחים, היא שמחה להבליט את בעיות המנוצחים. בקושי מחזור תשיעי, אבל לפי ההתלהמות והכותרות הדרמטיות, העונה כבר הסתיימה ובית"ר ירדה ליגה. המאמן המפסיד, יצחק שום, לא נותר אדיש לתקשורת חסרת הרחמים והפתיע ביום ראשון עם קמפיין תקשורתי מסיבי שבו הגן על המוניטין שלו ולא היסס להיכנס במבקריו. בתוכנית הספורט של רדיו-ללא-הפסקה הוא האשים את "ידיעות אחרונות" ברדיפה, ואף נקב בשם: אמיר אפרת. פרשן "ידיעות", מצדו, שלח תגובה במהלך השידור ולפיה הפרשנות שלו מקצועית בלבד. אם הפרשנות של אפרת אכן מקצועית, צרם מאוד לקרוא את הביקורת שלו ביום שני על אלי גוטמן, מאמן הפועל תל-אביב. אפרת טען שגוטמן לא מתאים לנבחרת, וזו זכותו. אבל לכתוב על מאמן הקבוצה הלוהטת ביותר בשבועות האחרונים בליגה הישראלית והאירופית שהוא חסר מעוף ומשעמם, זה קשקוש שמנותק מהמציאות. מה שמעורר את המחשבה שאולי שום בכל זאת צודק. יום ראשון הגדול של שום כלל ראיונות בתוכניות רדיו ועוד אחד בתוכנית סיכום המחזור בערוץ הספורט. מלבד זאת התראיין שום גם לספורט "מעריב" ול"וואלה", וכיכב בכתבת השער של "הארץ" (ביום שני), שם סיפר: "מה שהתקשורת עושה לי עובר כל גבול. מאחורי העליהום עומד מסע מתוכנן של עיתון אחד, יחד עם עיתונאים ופרשנים שהחליטו כי זו הדרך לעצור אותי ולמנוע ממני להתמנות למאמן הנבחרת, כדי שאיל ברקוביץ יהיה המאמן". שום מרגיש קדוש מעונה, והתחושה היא שיותר משהוא צודק הוא מתבכיין. אבל דבריו אינם לגמרי מנותקים. אפשר להבין אותו גם למראה השער של ספורט "ידיעות אחרונות" ביום שני, שצעק "סיר לחץ". כותרת המשנה פירטה שלל בעיות בבית"ר ירושלים: "הכוכבים איבדו את ההתלהבות, המאמן מתעמת עם הצעירים, ההגנה לא מתפקדת, הספונסר מדבר על הליכה לפירוק". הרושם הוא שהקבוצה ממש מתחסלת. דרמה אמיתית? תחקיר אמיץ? הכתבה עצמה התפרשה בקושי על חצי עמוד, כולל טור פרשנות של אלי אוחנה, שדווקא הרגיע וטען שהמצב לא כזה נורא. זה היה אחד השערים הפופוליסטיים והרדודים בחודשים האחרונים: כל כולו ניסיון נבוב לחולל מהומה. יפה שמנסים בכוח לגרוף רייטינג, אבל קצת כבוד לאינטליגנציה. לא היו בכתבה הזו לא תחכום, לא עומק, לא תובנה, לא שום דבר חדש שאוהד בית"ר בן 15 וצפונה לא יודע. עם כתבה טרחנית שנראתה והריחה כמו סתימת חלל שנפער בעמ 2, לא פלא שמאמן בליגה מרגיש איך רגליו נושאות אותו מאליהן מאולפן לאולפן, משיחה לשיחה, כדי לבזבז שעות על מגננה והסברה. הדברים מתחדדים לנוכח אתרוגו של אבי נמני, גם הוא כרגע מאמן לא מצליח של קבוצה גדולה, שדווקא נהנה משקט תעשייתי. מפתיע? לא עבור מי שמכיר את הנפשות הפועלות בתא הכתבים המסקרים את מכבי תל-אביב. נמני מתמרן כבר שנים את העיתונאים ואת מדורי הספורט, ויצר לעצמו אצלם מעמד-על (כמו יוסי בניון, אבל על כך בפעם אחרת). התקשורת מצדה מתייחסת אליו ביראת כבוד, מהסוג המתרפס והמלחך. במיוחד אמורים הדברים ב"מעריב", שמתחילת העונה מאתרג את המאמן הצעיר. השבוע עטף העיתון את נמני בעוד שכבת דבש וסוכר, כשכתב בהערכה גדולה על דברי העידוד שהרעיף על שחקניו הכושלים: "הכי חשוב לי שתהיו כמו משפחה, אין מקום להטיח האשמות ואין מקום ללכלוכים בתקשורת". כנראה שהכתב הושפע מהדברים, כאילו ישב בעצמו בחדר ההלבשה והינהן למשמע הגבורה, ולכן החליט לחסוך מקוראיו את שפע הבעיות של הקבוצה ושל המאמן. התנהלות דומה נרשמה גם ב"ידיעות אחרונות", שם הביאו ציטוטים בעילום שם מתוך מכבי תל-אביב: "לא ניגרר לסגנון הרחוב". ב"ידיעות" אכן הקפידו לשמור על כבודו של נמני, אבל לא היססו להיגרר לסגנון הרחוב כלפי מאמן אחר, שמעמדו בתקשורת הספורט רחוק מאוד מלהיות אתרוג. אולי לימון. נ"ב: לפני כשנה פירסם "ידיעות אחרונות" תחקיר על תופעת מאמני כדורגל ללא תעודה, בניגוד לחוק הספורט. ב"ידיעות" היו חכמים על חלשים, והציגו במערומיהם מאמנים מהליגות הנמוכות. האם אבי נמני, המאמן קבוצת צמרת מליגת-העל ומנהל אותה במשחקים מהספסל, כבר קיבל את התעודה שלו? כנראה שעד שלא יקבל, לא נזכה לקרוא על כך בעיתון של המדינה. יש מאמן ויש מאמן. שלמה שרף, פרשן "ישראל היום", ירד על אבי נמני בעקבות התיקו של מכבי תל-אביב מול מכבי פתח-תקווה. באותו טור ממש התייחס לתבוסה הכואבת של בית"ר ירושלים מול מכבי נתניה, שם אי-אפשר היה למצוא מלת ביקורת אחת על תפקודו של המאמן יצחק שום. לא יכול להיות שזה משום שהשניים חברי נפש ושותפים לעסקים. העיקר הכותרת. "שכטר: אלישע לוי יכול לדאוג". זו היתה הכותרת הראשית באתר ערוץ הספורט, שעה קלה אחרי הניצחון של הפועל על מכבי בדרבי התל-אביבי. איתי שכטר שלח מסר חד לעבר מאמן מכבי חיפה: "אלישע לוי יכול לדאוג". האומנם? בסרטון הווידיאו אפשר לראות את הכתב מוטי פשכצקי מנסה לדובב את שכטר: "אלישע לוי צריך לדאוג?". שכטר: "אני לא נכנס למכבי חיפה, אבל אני בטוח שיהיה מאץ-אפ עד סוף העונה". הכתב לא מרפה: "הוא צריך לדאוג או לא צריך לדאוג?". שכטר: "הוא לא צריך לדאוג... יהיה בסדר". החלוץ לא נגרר למלכודת של הכתב? אין בעיה. בערוץ הספורט דאגו לסדר כותרת הפוכה לחלוטין מדבריו. לראות ולא להאמין. העיקר שאלישע לוי לא יישן בלילה מרוב דאגה. קופצים בראש. ONE הזדרזו כהרגלם לקיים את מצוות ה"פרסום ראשון". דווקא נגמר 2:4 לברצלונה, אבל העיקר שהם היו לפני כולם. לא רק הם הזדרזו: ב"ערב הכדורסל של ישראל" בערוץ הספורט דיווחו כי נהריה ניצחה את רמת-גן 58:59. כנראה ששכחו רבע שלם של המשחק, שנגמר 76:80.

חברת נדל"ן תשלם לכתבת חדשות 12 עמליה דואק 25 אלף שקל • דואק תבעה רבע מיליון משום שהחברה השתמשה בצילום שלה מתוך כתבה בה ראיינה את בעלי החברה

חברת נדל"ן תשלם לעיתונאית חדשות 12 עמליה דואק 25 אלף שקלים במסגרת פשרה, זאת אחרי שהעיתונאית הגישה נגד החברה תביעה בסך 250 אלף שקלים. דואק טענה, באמצעות עו"ד אסף שרעף, כי חברת הנדל"ן "אחד על אחד" השתמשה בדמותה לקידום מכירת נדל"ן ביוון וזאת ללא רשות או תמורה. החברה, כך נטען, השתמשה בתמונה מתוך כתבה של דואק ששודרה בחדשות 12, שבה נראה בעלי החברה גיל בר. "יודגש כי התובעת מקפידה שלא לעשות כל שימוש במסחרי בשמה וכן שומרת על אובייקטיביות ואלו הם המאפיינים שמביאים להצלחתה בעבודתה העיתונאית ולהערכה הרבה לה היא זוכה", נטען בכתב התביעה. לאחרונה הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי הגיעו לפשרה לפיה החברה תעביר לדואק 25 אלף שקלים ומתחייבת להסיר לאלתר את דמותה מפרסומיה, למעט סרטון הכתבה שעודנו זמין באתר החברה. בעת הפרסום מוצגת באתר דווקא כתבה אחרת של חדשות 12 שהעניקה במה לבר במסגרת קידום קניית נדל"ן ביוון. את חברת הנדל"ן ייצג עו"ד אריאל דובינסקי 23479-11-22

עיתונות 2010 | עלייתו של ה"מרגש" כאל מודרני שהכל סוגדים לו היא אחת התופעות התקשורתיות, החברתיות והתרבותיות הבולטות של העת הנוכחית, והיא נוכחת כזרם תת-קרקעי כמעט בכל מה שאנחנו צורכים – החל מספרות וקולנוע, וכלה בחדשות ובתקשורת בכלל

אם תשאלו צופה "כוכב נולד" מה הופך שיר לשיר טוב, הוא ישיב לכם בפשטות: שיר טוב הוא שיר מרגש. לא מקורי, לא יפה, לא נעים לאוזן; לא כתוב בכישרון, לא מופק כמו שצריך, לא מנוגן היטב; לא סוחף, לא מעיר געגועים, לא מחזיר חשק. לא, לא. פשוט ככה: מרגש. במשך שבע עונות, וביתר שאת ככל שהזמן חולף, אולפו מאות אלפי צופיה הקבועים של התוכנית להדחיק אבחנות של סגנון ושל טעם, לשכוח מה שידעו על יופי ובעיקר על מוזיקה, ולהתחיל לבחון את הביצועים, את המתמודדים, את קטעי הקישור, את ההדחות ואת "גלגלי ההצלה", דרך פריזמה אחת ויחידה: מרגש – או לא מרגש. מרגש, בתמצית, הוא כל מה שיפה וטוב בעולם (כלומר, בטלוויזיה) – ואילו "לא מרגש" – מה שהוא בלתי ראוי, אינו עומד בקריטריונים, ובמקרים מסוימים אפילו רע ואכזר באמת. אל ההישג המרשים הזה – כוונון מחדש של אמות המידה של דור שלם – הגיעו פרנסי "כוכב נולד" באמצעות שימוש כה מסיבי במלה "מרגש", עד שאדם שאינו דובר עברית הצופה בתוכנית עשוי לתהות אם "מרגש" אינה אלא תחילית נפוצה בשפות שמיות, מילית ריקה מתוכן שנועדה לחבר בין פסוקיות. ראש וראשונים הם כמובן השופטים. אלה מתייחסים פעם אחר פעם – עד עשרות פעמים בתוכנית – לשאלה אם המתמודד "ריגש אותי" או "לא ריגש אותי", ונמנעים לעתים קרובות מנימוק נוסף, כזה הנשען על ניסיון מקצועי, כושר אבחנה או ידע, שבזכותם, לכאורה, לוהקו לתוכנית. גם כשנימוקים כאלה מוצגים, הם מבוטלים תכופות באותה נשימה על-ידי השופט עצמו ("אבל בסך-הכל ריגשת אותי, וכל הכבוד"), ניגפים מפני מוחלטותו של נימוק-העל המוחץ, זה של הרגש, שמייתר את כל האחרים. לא לחינם אחת השופטות הפופולריות בתוכנית היא מרגלית צנעני, שלעתים אינה טורחת כלל לנסח במלים את חוות דעתה, ומסתפקת בצירופי הברות חסרי פשר הנאמרים בלהט ("גיעגעת אותי!!!"), ושלאיש אין ספק מה פשרם: היה מרגש. גם צביקה הדר, מנחה התוכנית, מפזר את הקומפלימנט ברוחב לב. למעשה, מרגש הוא כל דבר המתרחש במהלך התוכנית (שאורכה הממוצע כשעתיים וחצי), החל מהדחתו של מתמודד אהוד, וכלה בסוף-שבוע מפנק מתנת שמפו כיף. הדר הוא גם האחראי להדגשת והאדרת סיפור חייהם המרגש של אלה מבין המתמודדים שאתרע מזלם להתברך באחד כזה – נכים, יוצאי משפחות קשות יום, עולים חדשים בודדים בארץ – ובכך ליצור קשר בל יינתק בין נסיבות חייו של המתמודד ובין זמרתו, שללא יוצא מן הכלל תהיה תמיד "מרגשת", רק מכוח היותו אומלל. לא לחינם נכים מגיעים בתוכנית הרבה יותר רחוק מאשר שמנים – אלא אם כן הם שמנים עקב דבר-מה מרגש. "כוכב נולד" לא המציאה שום דבר. כמו בעניינים אחרים וכדרכה של טלוויזיה, היא פשוט בודדה מגמה חברתית-תרבותית קיימת, וזיקקה, הקצינה וניצלה אותה לצרכיה. עלייתו של ה"מרגש" כאל מודרני שהכל סוגדים לו היא אחת התופעות התקשורתיות, החברתיות והתרבותיות הבולטות של העת הנוכחית, והיא נוכחת כזרם תת-קרקעי כמעט בכל מה שאנחנו צורכים – החל מספרות וקולנוע וכלה בחדשות, במוצרים עיתונאיים אחרים ובתקשורת בכלל, שהם עניינו של מאמר זה. קחו, למשל, את מהדורות החדשות או את עמודי החדשות בעיתונים. אלה מצויים בעיצומו של תהליך שבו הדגש מוסט מסיקור בעל משמעות (לחייו של הקורא) או תכלית (למשל, לשנות או להשפיע) לסיקור שכל מטרתו להביא את הקורא לידי תגובה רגשית עזה (צער עמוק, זעם נורא, פחד משתק). דרך אחת לעשות זאת היא להפוך את הפרצופים האומללים המייצגים את הסיפור החדשותי (הילד הרעב, הפועל המפוטר, החייל הפצוע) מאילוסטרציה שולית לתהליך מורכב (המדיניות הכלכלית, מהלך הלחימה), לסיפור עצמו, כשלצדו מופיע ההקשר ("רקע: מפעל עוף-העמק") על תקן של כמעט אנקדוטה, לעתים קרובות בקיצור ובאופן שטחי. לכך נוספת תופעת המסגרות – אותם טקסטים הכתובים בסגנון אישי ומלווים סיקור של טרגדיות, החסרים בפני עצמם כל ערך עיתונאי ואינם מוסיפים דבר לקורא, לא בדל תובנה ולא רסיס מידע, וכל תכליתם לדרוך בגסות על בלוטות הרגש ("הביטו בעיניו של הילד הזה"). לא לחינם נכתבים אלה בדרך כלל על-ידי נשים, על-פי רוב אמהות, הנתפסות עדיין בעיתונות (ולמרבה הצער, לעתים גם בעיני עצמן) כבריות שכל תכליתן לקונן. סממנים אחרים של סיקור המעדיף תמיד את המרגש על פני החשוב ניכרים באופן ההגשה עצמו: הגידול המוגזם ברוחב היריעה; עמודים על גבי עמודים המוקדשים לטרגדיות חסרות פשר (למשל מותו של אסף רמון, או סיקור הירצחם של ילדים בידי הוריהם), שעצובות ככל שיהיו, השלכותיהן על חייו של צרכן החדשות מוגבלות למדי. עשרות העמודים הללו מאובזרים בשלל אמצעים ויזואליים (למשל ריבוי כותרות גג, המדגישות שוב את מה שנזעק כבר כדבעי מכל פינותיו של האייטם) ולשוניים ("מזעזע", "מצמרר"), שנועדו להצביע בזרקור על הטרגדיה ולהעצים את הזוועה, ואיתה גם את הריגוש. הטלוויזיה, על היכולת שלה לצרף לתמונות קול, הבעות פנים ומוזיקה, היא כמובן כר פורה, אינסופי, לדברים מרגשים בפוטנציה, גם מחוץ לזירה החדשותית. למעט תוכניות הומור וסדרות דרמה נדירות (בעיקר בערוצי הנישה בכבלים ובלוויין), מעטים המוצרים הטלוויזיוניים שאינם שואפים להביא את הצופים בהם לידי דמעות, בדרך כלל באמצעות הדמעתם של גיבורי התוכניות עצמן. דוגמה בולטת היא תוכניות הריאליטי, ששיאיהן (התכופים עד לזרא) מורכבים תדיר מדמויות בוכות, לעתים קרובות עקב ריגושים יזומים מצד ההפקה (משלוח של תמונות הילדים מן הבית, או תחקור המתמודדים על קשיים אישיים, כמו למשל גירושים, מצוקה כלכלית או אח מנוח). דוגמה אחרת היא זאנר חדש של "סרטים תיעודיים", שהיו לנפוצים מאוד בעת האחרונה, המתמקדים במשך חמישים דקות בקושי אינטימי ספציפי של סלב: הגירושים של ריטה (ושל אורנה דץ, ושל אילנית לוי), הסרטן של רלף קליין, הסמים של הבן של יהודה ברקן. נקודת השיא של הסרט תהיה בדרך כלל בכי, או לכל הפחות עדויות מרשיעות להתרחשותו, והם גם אלה שייסחטו בקדימונים עד תום. גם התופעה החדשה יחסית של הצגת קטעים מיו-טיוב על תקן חדשות-לייט, בכל תוכניות האקטואליה לאורך כל שעות היממה, כולל במהדורות החדשות עצמן, קשורה בציווי החדש, לרגש, או "להזיז", בכל מחיר. אין פלא שגיבורי הקטעים האלה הם בעיקר חיות וילדים, הקלפים המנצחים של כל מופע בידור טוב, כולל החדשות. מבחינה עיתונאית זוהי עדות מובהקת לפשיטת רגל: הצגתו של קטע חמוד מיו-טיוב אינה שונה במאום מהצגתו על המסך במשך דקות ארוכות של פוסטר הילד הבוכה, שכיכב פעם בחדרים של בנות 12. אפילו תוכניות ועיתונאים הנחשבים גבוהי מצח באופן יחסי מושפעים – אולי באופן בלתי נמנע – מן הסחף. למשל "עובדה", תוכנית שיצאו לה מוניטין של תוכנית תחקירים נוקבת, שאפילו שמה מכריז שהיא ההפך המוחלט מהיסחפות רגשית, נוטה בעונות האחרונות להציב במרכזה יותר ויותר כתבות שהן בעיקר מרגשות, שלא לומר סוחטות דמעות ממש, ואינן משקפות דווקא הישג עיתונאי – למשל, ליווי ילדים החולים במחלות נדירות, ליווי מושתלי אברים וכולי. גם עמנואל רוזן, עיתונאי ותיק הנהנה ממוניטין רציניים ואף מנחה תוכנית לביקורת התקשורת, עוסק באחרונה יותר ויותר בנושאים שכל תכליתם לרגש. רוזן הוא מי שליווה את יהודה ברקן ובנו ב"סרט התיעודי" על נפילתו של הבן לסמים, למשל. דוגמה בולטת אחרת היא כתבה שהכין רוזן באפריל האחרון עבור "אולפן שישי", ושליוותה את הוריו של אלחנדרו הופמן, שנהרג באסון המסוקים. לאחר מותו חלמה אמו שהוא מכתיב לה מספר טלפון; כשהתקשרה ענתה לה אשה שהחבר שלה מת גם הוא בתאונת מסוק, 15 שנה קודם לכן. רוזן ליווה את שתי הנשים בפגישתן הראשונה, בכתבה שהדגישה את הפן העל-טבעי, ה"מסתורי", של הפרשה, ובסופו של דבר ניגנה ללא בושה וללא רחם על אותו מיתר שרק מעטים יכולים לעמוד בפניו, ועל כן אינו מאכזב אף פעם: העצב הנורא הגלום במותם של אנשים צעירים, והכאב קורע הלב שהוא מנת חלקם של ההורים שנותרו בחיים. נדמה שיותר מאשר כל הדוגמאות הללו אומרות משהו על העיתונאים האחראים להן, הן משקפות את האקלים שבתוכו הם פועלים. זהו תהליך ארוך, שבמסגרתו אמות המידה העיתונאיות התחלפו כמעט כליל: מעיתונות שתפקידה להזיז, לעיתונות שתפקידה להזיל. הסיבות לכך רבות, וקשורות בתהליכים משמעותיים אחרים העוברים על התקשורת: הצורך להתחרות ביותר ויותר כלי תקשורת, מהם זולים או אפילו חינמיים, מהם מיידיים יותר (אינטרנט), וכולם פועלים בעידן רב-גירויים ומהיר-סיפוקים, ההולך ומכרסם בסבלנותו של הצרכן; והמשבר הכלכלי החריף והמתמשך העובר על התעשייה, המעודד מילוי עמודים ודקות בתכנים זולים ככל האפשר. במצב עניינים כזה, ה"מרגש" הוא מצרך נחשק במיוחד: הן על תקן המכנה המשותף הנמוך ביותר, הכולל את כל מי שיש לו בלוטת דמעות; והן על תקן חומר גלם זמין ושאינו דורש כמעט עיבוד, לא כל שכן עיבוד מורכב, הדורש זמן, כסף, מיומנות או ידע. אומללות, כידוע, יש בשפע, וילדים חולים אף פעם לא חסר. אי-סדרים במערכת הבריאות, לעומת זאת, קשה הרבה יותר לחשוף, קשה הרבה יותר להציג, וקשה הרבה יותר לרתק באמצעותם את הקורא או את הצופה. התוצאה היא אקלים תקשורתי-תרבותי לא רציונלי, כמעט היסטרי, המציג את המציאות כאוסף אקראי של זוועות תלושות, נטולות הקשר או סיבה. לכך יש השלכות רבות, רובן מדכדכות. בראש וראשונה, הדיקטטורה הזו של הרגש – הצבתו כקנה מידה אחד ויחיד שהכל נבחן לאורו – מקשה על ניהול דיון תקשורתי אינטליגנטי בסוגיות שונות, אם לא מבטלת כליל אפשרות לדיון כזה. מה הם שיקולי תקציב ומדיניות כלכלית, מה הן מחלות אחרות, מי הם חולים אחרים, לעומת פרצופו של ילד חולה, או רעב? מה בעצם כל דבר לעומת ילד רעב? מה אפשר להציב מול זה? ומול חללי צה"ל? ומול השואה? איך אפשר להתחיל דיון מנקודת פתיחה שכזו? "הביטו בעיניו של הילד הזה", כמאמר המסגרת המרגשת; ומי שיביט ולא יסתתמו טענותיו, אינו אלא רשע. זהו סימום, סימוא וטשטוש באמצעים שקשה להתנגד להם, המכביד מאוד על פירוק נבון של מצבים, על זיהוי אינטרסים וסימונם ועל גיבוש דעה מושכלת. כדרכן של דיקטטורות, גם זו של הרגש מעודדת הצגת מצבים בשחור ולבן; משום שמורכב זה תמיד פחות מרגש. כדי לרגש אנחנו נזקקים למצבי במבי: הרע המוחלט והטוב המוחלט, במאבק איתנים, זה נגד זה. במצב כזה יש מעט מאוד מקום לדקויות, והתוצאה היא לעתים קרובות אי-דיוקים, או חצאי אמיתות, שנובעים מן הצורך להכפיף את המציאות לרגש. דוגמה אחת, נפוצה למדי, היא כתבות העוסקות ביחידים שהממסד מקשיח כלפיהם כביכול את לבו. קל (מדי) לשנוא את הממסד וקל תמיד לחבב את היחיד, בפרט אם הוא חלש; אבל האזנה סבלנית לפרטים מעלה לעתים תמונה מורכבת יותר – למשל, של אנשים שלא טרחו כלל לדרוש את זכויותיהם, סירבו למלא אחר השלבים בתהליך או במקרים קיצוניים תקפו את צוות העובדים במשרד הממשלתי. זה אולי אינו מצדיק אי-מתן עזרה, אף אחד אינו מחבב ביורוקרטיה והחזק אינו זקוק לרחמים; ובכל זאת גופים שונים (והעומדים בראשם, והעובדים בהם) מוצגים באייטמים כגון אלה כרשעים מפלצתיים כל-כך, אדישים לגורלם של רעבים, ניצולי שואה, הורים שכולים, באופן המעורר לעתים אי-נוחות. כמעט מיותר לציין שבאווירה כזו אין כל סיכוי לסאטירה – תיאור עוקצני של הפגמים במציאות, שחותר במהותו תחת סנטימנטים קבוצתיים, עדריים, ומציג אותם במערומיהם – וזאת על אף שסאטירה היא מסימניהן של חברה מתוקנת ושל פעילות אינטלקטואלית ביקורתית בריאה. זהו שינוי טרי יחסית ומצער במיוחד, וראוי לטעמי להתעכב עליו, משום שבניגוד לתהליכים אחרים העוברים על התקשורת, הוא אינו מדובר מספיק, ומטושטש לעתים קרובות על-ידי מוצרים המתחזים לסאטיריים – וגרוע מכך, מחנכים את הציבור לראות בהם ובדומיהם סאטירה. למען הסר ספק, אין היום בישראל אף תוכנית סאטירה. "ארץ נהדרת", וודאי "שבוע סוף", הן תוכניות בידור לכל דבר ועניין; קורבנותיהן הם בגדר קונסנזוס (חברי-הכנסת הטיפשים, "הישראלי המכוער"), הן אינן מעוררות למחשבה ואינן מעוררות אי-נחת. לשם השוואה, וכדי להבין עד כמה הסתאבה והתרדדה בשנים האחרונות העמדה הביקורתית בארץ, כדאי להציץ בתוכניות ישנות של שי גולדשטיין ודרור רפאל ("זו ארצנו", "שי ודרור"; הן זמינות ב-VOD), ולהתפלץ כמו שצריך נוכח תכנים בוטים, קיצוניים, חתרניים ובלתי מקובלים, שקשה להעלות על הדעת ששודרו אי-פעם (למעשה, לא כל-כך מזמן, בראשית שנות האלפיים) בערוצים 1 ו-2. סימפטום נוסף של קידוש האמוציונלי הוא צמצום משמעותי בצורך במומחים ובהתמקצעות, מאחר שכדי לרגש לא נדרשים מקצועיות או ידע. כל אחד יכול לקבוע מה מרגש ומה אינו מרגש, וקביעתו תקפה בדיוק כמו זו של כל מומחה. בכך הולכת דיקטטורת הרגש יד ביד עם כמה תהליכים אחרים העוברים על החברה ועל התקשורת: התפיסה שלפיה כל אחד יכול להיות כל דבר (שחקן, זמר, איש טלוויזיה, סופר, מומחה); הסטת הדגש מקביעת טעם המבוססת על איכות לכזו המבוססת על כמות (רייטינג, אסמסים); וביטול הדרגתי של ההתמחות וההתמקצעות גם בעיתונות (כתב אחד לכמה תחומים, חלוקת טורי הביקורת בין כתבים שונים ועוד), בעיקר בשל אילוצים כלכליים. בעידן המבוסס על רגש ועל ריגוש, המומחה מוצא את עצמו לא במיוחד דרוש. המרגש הפך למעין דת מודרנית, אליל המבטל מראש כל סיכוי לדיון רציונלי. לא במקרה אחת הדרכים ליצור ריגוש היא להכתיר דברים כ"נס", גם אם הם לגמרי מתקבלים על הדעת, להצהיר בכל הזדמנות כי "הגורל היכה" או להשתמש באמצעים רטוריים אחרים, שנועדו להציג התרחשויות שכמה מהן סבירות, או לכל הפחות מוסברות – כגזירה משמים. זוהי צורת הגשה המעודדת פסיביות בקרב צרכניה: אם דברים נוטים לנחות על ראשיהן של הבריות סתם כך, מצטמצם בהכרח מקומן של עשייה ושל קבלת החלטות; בהעדר הקשר אמין, מורכב, שניתן לעמוד עליו, לפרקו ובמקרים מסוימים גם לנסות להתמקם בתוכו, לא נותר אלא לדמוע דמעות של ייאוש, לספוק כפיים ולדפדף לטרגדיה הבאה. בכלל, מסימניה הבולטים של הדיקטטורה של המרגש שהיא אינה סומכת במיוחד על הקורא או על הצופה (למשל, שיתפסו בכוחות עצמם את הדבר המרגש שנקרה על דרכם), ולמעשה גם אינה סומכת על הדברים עצמם שיהיו מרגשים. לכן היא אונסת אותם להיות מרגשים ואותנו להתרגש וסוחטת את הבלוטות בכל דרך ("אבא, למה?", היא הכותרת שכיסתה את שער "ידיעות אחרונות" ביום שלמחרת רצח נעה גולדרינג). אחת מתוצאות הלוואי היא עליבות מדכאת של השפה, שמתרוקנת אט-אט מאינספור מלים יפות, שמישות, טובות ונחוצות, לטובת המלה הכל-יכולה: מרגש. מרגש הוא המדהים החדש: דרך קצרה, אפקטיבית ושאינה דורשת מאמץ לומר על דבר שהוא נעים, ראוי, נחוץ, עגום, רצוי, מייאש, טוב, מעניין, עצוב, יפה, שמח, מרהיב, מכמיר, קודר, נפלא, מלהיב, נוגע ללב, מסעיר או סוחף. בחזרה ל"כוכב נולד". שני משפטים בעונה האחרונה משכו בכל זאת את אוזני, בתוך הבליל האינסופי של ה"מתרגשים" וה"התרגשנו" וה"היה מרגש". את הראשון אמר המנחה, צביקה הדר, שהזכיר ש"מי שיודח יזכה להוציא סינגל במסגרת פרויקט הסינגל הראשון שלי", וחתם לקונית ב"מרגש"; בשני הגיב השופט צדי צרפתי לביצועיה של אחת המתמודדות כשאמר: "זה נחמד, זה מרגש, אבל...", וכאן החווה בידיו ועיווה את פניו, באופן שהבהיר שהכל אמנם היה בסדר, ובכל זאת הביצוע לא דיבר אל לבו. שני המקרים הם דוגמאות טובות לאופן שבו שימוש יתר שוחק לא רק את המלה עצמה – מרגש – אלא גם את מה שהיא מייצגת, כלומר את הרגש. במקרה הראשון משתמש הדר במלה "מרגש" על תקן סגיר למשפט, כמו סימן פיסוק, כמו נקודה, כמו המהום או כחכוח בטרם יתחיל עוד משפט; וזאת בשעה שמושא הדיבור היה לכל הדעות לא מרגש במיוחד (פרס כלשהו בחסות מסחרית, אחד מני פרסים רבים המובטחים למתמודדים על-פי התקנון). הדר יודע זאת – "פרויקט הסינגל הראשון שלי" אינו מרגש כפי שמרגשת למשל המתמודדת העיוורת מנתיבות, מורן מזוז – ועל כן הוא מבקש מצופיו להתרגש עניינית, בקטנה – כלומר, לא לעשות עניין – כלומר, לא להתרגש. במקרה השני מתאר צרפתי בחוסר התלהבות את הביצוע כנחמד, כמרגש, כמונה מפרט טכני של מעלות שהן נפוצות כל-כך, שאין סיבה מיוחדת להתגאות בהן. מה שצרפתי אומר בעצם הוא שכן, היה מרגש, כפי שכל הדברים בעולם הזה הם בעיקרון מרגשים; אבל לא היה משהו, בכל זאת. בכך צרפתי והדר בעצם ממקמים מחדש את ה"מרגש" ואת "הריגוש" על תקן תכונה בסיסית משותפת לכל הדברים באשר הם שם, שיש על כן להתייחס אליה באדישות. וזו, כנראה, בסופו של דבר, התוצאה המשמעותית ביותר של הכתרת הדברים כולם כמרגשים, ללא משוא פנים: קהות חושים. שהרי אם הכל מרגש באותה המידה, הרי שהכל גם אינו מרגש באותה המידה. מרגש, לא מרגש, עצוב, לא עצוב, חשוב, לא חשוב. למי אכפת, האמת. נעה ידלין כותבת ועורכת ב"מעריב". ספרה השני יראה אור בקרוב בהוצאת כנרת זמורה-ביתן המאמר "הדיקטטורה של הרגש" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל

מחקר: כיצד הגיבו עיתונאים לעונה החמישית של הסדרה עטורת השבחים "הסמויה", שמתחה ביקורת חריפה על העיתונות העכשווית

העונה החמישית והאחרונה בסדרת הטלוויזיה "הסמויה", שהתמקדה בין היתר בנעשה במערכת עיתון מקומי, זכתה לביקורות קשות בקרב עיתונאים ומבקרים בהשוואה לשבחים שהוענקו לעונות הקודמות. כך עולה מהמחקר "הסמויה ותיקון הפרדיגמה העיתונאית", שערכו לינדה סטיינר, זינג גו, ריימונד מקאפרי ופול הילס. תוצאות המחקר פורסמו בחודש שעבר בכתב-העת "עיתונאות: תיאוריה, פרקטיקה וביקורת". החוקרים ביצעו בדיקה איכותנית של מאמרי עיתונות ותוכניות רדיו אמריקאיים שכללו ניתוח וביקורת של העונה החמישית של "הסמויה" ופורסמו בין ה-1 בדצמבר 2007, חודש לפני שידור הפרק הראשון בעונה, לבין ה-30 באפריל 2008, חודשיים אחרי פרק סיום העונה. בסך-הכל נבחנו 76 מאמרים מ-44 עיתונים שונים ועוד עשרה תמלילים של תוכניות רדיו. המחקר ביקש לבדוק אם הנטייה לפעול למען תיקון הפרדיגמה (כלומר, ההנחה כי עיתונאים ישקיעו מאמץ ניכר בחיזוק תדמית המקצוע לנוכח אירועים החותרים תחת האמינות והסמכות שלהם) יכולה להסביר את היחס של המבקרים ל"עיתון" של "הסמויה". האם עיתונאים ראו את "הסמויה" כחותרת תחת או מנסה לחתור תחת מעמד העיתונאות, ואם כן, כיצד הגיבו לאתגר? האם תיאור בדיוני של מערכת עיתון הנתונה בקשיים יכול לייצר בקרב עיתונאים חרדה למעמדם שתוביל אותם לבצע "עבודת תחזוקה ותיקון"? החוקרים תהו עוד אם עיתונאים, שבעבר שיבחו את הסדרה על האופן שבו הציגה בעיות מערכתיות מורכבות, ישנו גישה ברגע שהביקורת תופנה למקצוע שלהם עצמם. האם יעדיפו לפתע להתעלם מהעדויות, לנסות לספק הקשרים לבעיות, להצדיק את הפעולות ולהבליט את הכוונות הטובות של מקבלי ההחלטות, ובאופן כללי לסמן את הגורמים הבעייתיים שבכל זאת בולטים לרעה כחריגים שאינם מצביעים על קשיים מהותיים בענף? עבור יוצר "הסמויה" דייוויד סיימון, העיתונות היא עולם מוכר. סיימון שימש כתב פלילים ב"בולטימור סאן" בשנים 1982–1995, ומאז שעזב את העיתון ביקר בחריפות את מקום העבודה הקודם שלו, כמו גם את ענף העיתונות כולו. בראיונות שנתן ובמאמרים שפירסם אחרי שעזב את המקצוע ניכרו ביקורות, שעלו גם מהעונה החמישית של "הסמויה", על ההידרדרות המתמשכת באיכות העיתונות. סיימון תיאר בעלילת "הסמויה" את ההשפעות השליליות על עיתון מקומי כתוצאה מרכישתו על-ידי תאגיד ארצי. מערכת העיתון בסדרה סובלת מקיצוצים קשים, תחומי העניין הולכים וצרים, הניהול כושל, יש רתיעה מעיסוק בבעיות חברתיות, נטייה לחנופה לקוראים ולהנהלה ומרדף אינסופי אחר פרסים. משפט המפתח נאמר בפרק הפתיחה של העונה החמישית, כשדמות המשנה לעורך, תומס קלבנאו, מבשרת לעובדי המערכת כי מעתה ייאלצו "לעשות יותר עם פחות", כלומר להגיע להישגים עיתונאיים גדולים יותר שעה שתקציב המערכת דווקא מתקצץ. במרכז עלילת המערכת עומדים היחסים בין גאס היינס, עורך בעיתון המתעקש לשמור על סטנדרטים מקצועיים ראויים, לבין סקוט טמפלטון, עיתונאי צעיר ונמרץ שמפנים היטב את המסר של ההנהלה: בניסיון להשיג סיפורים שיזכו לתשומת לב ופרסים, טמפלטון ממציא מרואיינים וציטוטים. הרבה לפני עליית העונה החמישית של "הסמויה" ביקר סיימון בכמה הזדמנויות את העורך הראשי של ה"בולטימור סאן" בתקופתו, גון קרול, ואת המשנה לעורך ויליאם מרימו. מי שהכיר את הביקורת שמתח סיימון במציאות היה יכול לזהות בקלות כי בני-דמותם הופיעו בסדרה (בעונה הרביעית של "הסמויה" אף הופיעה דמות של קצין משטרה נאלח במיוחד בשם צרלס מרימו). גם דמותו של טמפלטון, העיתונאי שמפברק ציטוטים ומקורות, הסתמכה על דמות אמיתית – גים האנר, תחקירן שעבד ב"בולטימור סאן" בתקופת סיימון. בזמן אמת יצא סיימון נגד האנר, אך לא זכה לגיבוי ההנהלה. לפי המחקר, בראיונות שקדמו לעליית העונה החמישית לא ציין סיימון כי האנר שימש השראה לדמותו של טמפלטון, ורק עיתונאי אחד, לשעבר כתב מדיה של עיתון אחר בבולטימור, קישר בין השניים. היחסים בין סיימון ל"בולטימור סאן" היו רעועים עוד לפני עליית העונה החמישית של הסדרה, וכך גם היחסים בינו לבין ה"פילדלפיה אינקוואיירר" (שממנו הגיעו ל"בולטימור סאן" מארימו, קרול והאנר), ה"לוס-אנגלס טיימס" (שם נעשה קרול לעורך ראשי אחרי שעזב את ה"בולטימור סאן") וה"שיקגו טריביון" (שהיה חלק מקבוצת "טריביון", שאוחדה בשנת 2000 עם חברת "טיימס מירור", שהוציאה לאור את ה"לוס-אנגלס טיימס"). הנהלת "בולטימור סאן" אסרה על עובדי העיתון להשתתף בעונה החמישית של "הסמויה". אף על פי כן, עובדים לשעבר בעיתון הופיעו בסדרה וגילמו עיתונאים. שניים מעובדי ה"בולטימור סאן" אמרו לעורכי המחקר כי סירבו לצפות בעונה החמישית של הסדרה מחשש שתהיה "מכאיבה מדי" ו"פוגענית". מחברי המחקר שמעו מעובד ב"בולטימור סאן" כי סיימון הציג בפניהם ברירה: אם יתירו לו להשתמש בסדרה בשם המפורש "בולטימור סאן", הוא ידגיש בכל הראיונות שהנבלים המתוארים בה עזבו מזמן את העיתון האמיתי. אם לא, יימנע מלהזכיר זאת. מו"ל העיתון העניק לסיימון את הרשות להשתמש בשם, אבל לדעת אנשי ה"בולטימור סאן", סיימון לא סיפק את התמורה. בבחינת הביקורת והדיונים על הסדרה מצאו החוקרים כי היא עוררה תגובת-נגד לא-אחידה מצד עיתונאים. לדעתם של החוקרים, העיתונאים שהגיבו בחריפות עשו זאת בשל חששם מפני התערערות האמון במקצוע העיתונאות בקרב הצופים. כצפוי, ה"בולטימור סאן" ביקר בחריפות הרבה ביותר את העונה החמישית של הסדרה. מבקר הטלוויזיה של העיתון שיבח את העונה הרביעית של "הסמויה" ותיאר את הסדרה כ"אחת הדרמות הנועזות בתולדות המדיום". אותו מבקר תיעב את העונה החמישית. בביקורתו טען כי עלילת העיתון התעלמה מהשינויים הטכנולוגיים העצומים שהשפיעו על הענף באותן שנים, וכי עלילה זו, "פגומה מאוד" ו"בלתי סבירה", כללה "דמויות חד-ממדיות ולא משכנעות". ההסבר שסיפק להידרדרות איכות הסדרה היה כי יצר הנקמה שיבש את עבודתו של סיימון. המבקר האשים את סיימון ב"רצח אופי" והקרבת יצירת האמנות המפוארת שלו על "מזבח הנקמה במעסיקיו לשעבר". כתב הבידור של ה"לוס-אנגלס טיימס" הודה כי הסדרה נוצרה ברגישות והעניקה קול לאנשים בשולי החברה, אולם ביקר בחריפות את דמות העורך הראשי (בלי לציין כי התבססה על העורך שלו באותם הימים). "יותר קריקטורה של ניהול כושל מאשר סיפוק תובנות לפרקטיקות עיתונאיות", כתב ביחס לדמות העורך הבדיוני שבסדרה. גם הוא תיאר את המניע של סיימון כנקמנות וטען כי בשל כך הפכה הסדרה ל"פארסה". מבקר הבידור של חינמון מבית ה"שיקגו טריביון" שנא את הסדרה וכתב שהיא כוללת "מסע צלב" נגד העיתונות. מבקר הטלוויזיה הקבוע של ה"טריביון" נמנע כמעט לחלוטין מלהתייחס לעלילת העיתון בעונה החמישית, וכשבכל זאת כתב עליה ביקר את החד-ממדיות של הדמויות. מנגד, המתחרים הישירים של העיתונים הללו, ה"לוס-אנגלס דיילי ניוז" וה"שיקגו סאן-טיימס", שיבחו את העונה החמישית של הסדרה. ביקורת שלילית באופן יחסי איפיינה גם עיתונאים ועיתונים שלא נגעו ישירות לעלילת העונה החמישית של "הסמויה". לפי האתר "מטא-קריטיק", הציון הממוצע של 24 ביקורות על העונה האחרונה היה 89, לעומת 98 לעונה הרביעית (הציון הנמוך ביותר, 70, ניתן על-ידי מבקר ה"בולטימור סאן"). רבות מהביקורות הזכירו את היריבות הוותיקה בין סיימון לבין עורכיו ועיתונו לשעבר. מבקרים רבים העירו כי בעיותיה של העיתונות חורגות בהרבה מעבר למצוקה תקציבית ומרדף אחר פרסים. מבקר הטלוויזיה של ה"סן-פרנסיסקו כרוניקל" התעמת עם טענת סיימון כי העיתונאים מדחיקים את הבעיות של הענף. היו מי שטענו כי סיימון לא היה חריף מדי בביקורת העיתונות, אחרים טענו כי היה יותר מדי חריף וכי הבעיות בעיתון נבעו בסך-הכל מכמה תפוחים רקובים. ב"וול-סטריט גורנל", לעומת זאת, פיספסו לחלוטין את הביקורת של סיימון וכתבו כי הדמות הבדיונית של העורך הראשי ניחנת בתחכום ואינסטינקטים בריאים. היו גם מי ששיבחו את הסדרה, והודו כי עלילת העיתון מציגה באופן נאמן למציאות את חדרי החדשות של העיתונים. מעטים מאוד מקרב העיתונאים שכתבו על הסדרה, כמו מבקר הטלוויזיה של ה"סנט-פיטרסבורג טיימס", שמו לב לביקורת העומק של סיימון על העיתונות של ימינו: בשל המרדף הנואש אחר הכנסות, קהל ופוליצרים, העיתונאים בסדרה פיספסו את כל הסיפורים המשמעותיים שהתרחשו סביבם.

סיקור מעמיק והגון של התחום הכלכלי יתאפשר אם העיתונאים הכלכליים יוותרו על ההילה המדעית, ובמקום לצטט מומחים עם אינטרסים זרים, יתחייבו לפרשנויות המבוססות על הניתוח המקצועי שלהם עצמם

התחום הכלכלי נהנה מהילה כמו-מדעית – מדעי השוק החופשי, הנשלט על-ידי כוחות אובייקטיביים של היצע וביקוש. גם הסיקור התקשורתי של נושאים כלכליים עטוף בהילה דומה, שמשפיעה לא רק על אופי הסיקור, אלא גם על היכולת לבקר אותו: ריבוי המספרים והגרפים בסיקור של נושאים כלכליים יוצר אצל צרכני תקשורת מן השורה רושם כמו-אובייקטיבי שמקשה על הקריאה הביקורתית. קריאה שקשה גם כך, אם זוכרים שכל-כך הרבה אנשים אינטליגנטים סוחבים איתם רתיעת ילדות ממתימטיקה או סתם תחושת ערפול כללית לגבי כל מה שנלמד בנושא אחרי כיתה ט. כך או כך, כותרות כמו "אנליסטים: ...בנק אוף אינגלנד עשוי להוריד הריבית ב-1%" (מאת סוכנויות הידיעות, "דה-מרקר", 2.11.08), או [העילגות האופיינית במקור]: "עו"ד פינברג: הפאניקה במשק הישראלי מוצדקת – וחייבים לחלחל אותה לעובדים; חשש מעשרות אלפי מפוטרים" (אלה לוי-וינריב, כותרת ראשית באתר "גלובס", 13.11.08), נשמעות לרובנו מקצועיות כל-כך, אובייקטיביות ממש. בפועל הבנק בבריטניה הוריד את הריבית ב-1.5%, כשההפרש של חצי אחוז נתפס כדרמטי ושיעור ההורדה הכולל הוא החד ביותר זה 16 שנה (שוב סוכנויות הידיעות, "דה-מרקר", 7.11.08); ובאשר לחלחול של הפאניקה למשק הישראלי – ימים יגידו. מה שבטוח, כותרות מעין אלו יוצרות או מזינות טרנדים ואינן בגדר דיווח עובדתי. ובכלל, מי הם אותם אנליסטים שקובעים את כותרות המדורים הכלכליים? ומי זה, לכל הרוחות, עו"ד פינברג? ובכן, מדובר ב"עורך-דין מוביל המתמחה בייצוג מעסיקים בתחום דיני העבודה, המלווה את לקוחותיו בהליכי ההתייעלות והצמצומים לקראת המשבר" (אלה לוי-וינריב, שם). לא בדיוק המומחה האובייקטיבי, או לחלופין העיתונאית המעודכנת והביקורתית. למעשה, עיתונאיות ועיתונאים כאלו כמעט אינם חתומים על כותרות במדורים הכלכליים: רובן מצטטות גורם בכיר זה או אחר או אנליסטים אלמונים שהניתוח שלהם, מבוסס יותר או פחות, מוצג כמעט כעובדה. זה עוד במקרה הטוב. ידיעות רבות במדורים הכלכליים מבוססות על ראיון קצרצר עם בעלי אינטרס מובהקים או על משאל רחוב אקראי. כך, למשל, כתבות שעסקו בצפי של מחירי הנדל"ן בישראל בתקופה הקרובה כללו דיווחים מיריד הדירות בתל-אביב ובירושלים, שהניבו שלל עדכונים מחכימים כמו "בעלי צופה שהמחירים יירדו, אבל אני לא" (גיא ליברמן, "דה-מרקר", 26.10.08). כתבה אחרת – מהזאנר הכה-אופנתי ובו בזמן זול, מהיר הפקה ולרוב חסר כל ערך עיתונאי של כתבות הווידיאו – התיימרה "לעשות סדר" בנושא. הכתבה נפתחה באזכורם של שני סקרים בנושא מחירי הנדל"ן (האחד נערך על-ידי "דה-מרקר" עצמו) שתוצאותיהם סותרות, ונמשכה בראיונות עם בעלת משרד תיווך ועם ראש תחום הנדל"ן במשרד מוביל לראיית חשבון (עידו סלומון, "דה-מרקר TV", 19.10.08). הראיון עם בעלי האינטרס עשוי להיות "מאוזן" בראיון מקביל המציג עמדה הפוכה (כאמור, בעלי צופה ירידה במחירים, אבל אני לא), אך נדמה שהסיבה לאיזון הזה אינה בהכרח הרצון להציג תמונה מלאה יותר, אלא הצורך למנוע את הלחץ הצפוי אם יתגלה שהעיתון מעדיף יחצן מסוים על פני האחר. במקרים אחרים, הכתבים מסתפקים בציטוט אמירות של אנשי הון, כמו "הראל ויזל: המחצית הראשונה של 2009 תהיה קשה" (אילנית חיות, "גלובס", 13.11.08). הציטוט המרעיש הזה נלקח מדבריו של איש העסקים בכנס הקניונים באילת, אירוע שסיפק לא מעט אמרות שכאלה. כך, הפעילים בשוק הנדל"ן ואנשי יחסי-הציבור שלהם מרוויחים, אבל ציבור הקוראים נותר מבולבל, ונראה שכך גם הכתבים הכלכליים עצמם. מהי הסיבה לתלות הכמעט מוחלטת של המדורים הכלכליים בפרשנויות של גורמים שונים, החל באנליסטים, דרך מנהלי הבנקים והתאגידים ועד לכותבים ברשת החברתית "דה-מרקר קפה" (שההפניה לפוסטים שלהם מופיעה לצד הידיעות העיתונאיות) ואזרחים "מן הרחוב"? הרי כלכלה היא עניין רציני, שמכומת באחוזים ובגרפים משוכללים. יכול להיות שהכתבים הכלכליים פוחדים ממספרים? סביר יותר שהם פוחדים לקחת אחריות על השוק החופשי, שמתגלה כחופשי עד כדי כך שאיש אינו יודע מה יעולל מחר. הכלכלה הגלובלית, כך נראה, רחוקה מלהיות זירה מדידה הניתנת לניבוי. מאחורי המספרים, שיוצרים רושם מדעי ואובייקטיבי לכאורה, נמצאים אנשים: פוליטיקאיות, אנשי הון ויחצניהם, אנליסטית שמתלבטת מהו העיתוי הנכון לקנות דירה, ואנחנו, שסתם מחכים למכירות סוף העונה. חשוב להבהיר: אין בעיה בהסתמכות על פרשנויות ועל ניתוח אפשרויות עתידיות, כפי שנעשה, למשל, במדור הפוליטי. הבעיה היא בהילה הממסכת של אובייקטיביות ומדעיות שעוטפת את הפרשנויות הכלכליות. הילה זו מעצימה את כוחם והשפעתם של בעלי העניין שעמדותיהם ממלאות את דפי המדורים הכלכליים ומקדמת את האינטרסים העסקיים שלהם. סיקור מעמיק והגון של התחום הכלכלי יתאפשר אם הכתבים והעורכים הכלכליים יוותרו על ההילה הזו ויתחייבו לפרשנויות המבוססות על הניתוח המקצועי שלהם – ניתוח שהעמדות המנחות אותו חשופות במידת האפשר – במקום לצטט טורי מספרים שמאחוריהם מתחבא אינטרס כזה או אחר. כדי שזה יקרה, כולנו צריכים להתחיל להסתכל למספרים בעיניים.

בדיון ייצרי בבית-המשפט בהרצליה טען אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס" לשעבר, שהוא יכול להוכיח כי מערכת המשפט הישראלית היא ארגון פשע • ציפורי, שנתבע על-ידי כתב המשפט אבישי גרינצייג, הציף שוב ושוב בדיון את סוגיית מצבו הנפשי • גרינצייג, שתובע ממנו מיליון שקל, טען שלא יתקשה להוכיח שציפורי מעורער בנפשו • השופט דחק בצדדים להתפשר, אך ללא הועיל

הדיון הראשון בתביעת מיליון השקלים שהוגשה נגד העיתונאי אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס" לשעבר, התמקד בסוגיה אינטימית: מצבו הנפשי. התובע, כתב המשפט של "גלובס" אבישי גרינצייג, יזם את תביעת הדיבה בסוף 2020 בעקבות רצף ארוך של השתלחויות שספג מציפורי במדיה חברתית, יחד עם עיתונאים אחרים שסיקרו את משפטו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו או הביעו את דעתם על ציפורי והתבטאויותיו. ציפורי, בתגובה, הגיש תביעת דיבה משל עצמו נגד גרינצייג בשל דברים שכתב עליו במדיה חברתית. בשבוע שעבר נפגשו הצדדים בבית-משפט השלום בהרצליה, באולמו של השופט יעקב שקד, לדיון שעד מהרה גלש לפסים ייצריים. ציפורי, שכיום מפרסם טור שבועי ב"מעריב", מזוהה בשנים האחרונות עם המחנה הביביסטי בתקשורת – קבוצה של עיתונאים ואנשי מדיה שמפיצים מידע ומסרים שמקורם במעגל המקורבים של נתניהו. במקביל, צוות הדוברות של נתניהו ובנו יאיר מרבים להדהד את התבטאויותיו של ציפורי ברשתות החברתיות. לאחרונה, במסגרת משפט המו"לים, נחשף באתר "העין השביעית" כיצד פרסם ציפורי מידע כוזב שהופץ על-ידי אחד מדוברי נתניהו. בדיון שהתקיים ביום חמישי האחרון (9.9) בבית-המשפט בהרצליה, עורך-דינו של ציפורי ביסס את אחד מקווי ההגנה שלו על תיאוריית קשר שמופצת על-ידי נתניהו וסביבתו. זה קרה אחרי שהשופט שקד אמר שלדעתו חלק מהאמירות שבגינן נתבע ציפורי, בעיקר אלו שבהן דימה את גרינצייג ל"שופר" של מערכת המשפט, יכולות להיחשב כהבעת דעה לגיטימית – אולם יש גם אמירות שלו שקשה יותר להגדיר כך. למשל, "ילדון אומלל", "אידיוט", "גזען" ו"קבלן משנה של ארגון פשע" (וליתר דיוק: "קבלן משנה" שמספק "שירותי חיסול חשבונות" מטעם משרד המשפטים, שהוא לטענת ציפורי "ארגון פשע של עבריינים כמו מנדלבליט, שי ניצן וליאת בן-ארי"). בא כוחו של ציפורי, עו"ד אוהד מחרז ממשרדו של יוסי כהן (עורך-הדין הוותיק של משפחת נתניהו), טען שהדברים הללו מתגמדים לנוכח אמירותיו של גרינצייג – שלדבריו ניסה ליצור לציפורי תדמית של "משוגע", "אדם שאבדה עליו הדעת", "הזייתי" ו"מטורלל". השופט שקד פִקפק בקביעה הזאת, ותהה אם המונחים האלה באמת יותר חמורים מהכינוי "קבלן של ארגון פשע". "תצטרך להוכיח את זה – מי הארגון, מה מטרותיו, מי ראשו", אמר השופט לעורך-הדין של ציפורי, ואז הוסיף בסרקזם: "יכול להיות שיש ארגון מסודר, עם היררכיה – אבל צריך לבדוק את זה". "אבל אדוני, אני רוצה להסביר את האמירה ארגון פשע", הגיב עו"ד מחרז. "לא ניכנס עכשיו לרקע הפוליטי ולמשפט הפלילי שמתנהל נגד ראש הממשלה לשעבר, אבל אנשים רבים במדינת ישראל חשים בשנים האחרונות שמוסדות מסוימים במדינה, באמצעות עזרה מסיבית של התקשורת, חברו יחדיו כדי להפיל ראש ממשלה מכהן. זו לא רק דעה של מר ציפורי – שאגב, מבסס אותה על נתונים ועובדות. הוא חוקר ומעמיק, הוא אחד האנשים הרציניים". למרות היומרה להתבסס על עובדות, עו"ד מחרז ביסס את תיאוריית הקשר על רחשיו המשוערים של ההמון ועל התבטאויות של פוליטיקאים. "מה זה ארגון פשע? זו דעה שנכתבת ונאמרת גם על-ידי שרים וחברי-כנסת בכל יום. אין הכוונה למשפחת פשע שאנחנו מכירים כהגדרתן הפורמלית, נגיד שלום דומראני – אבל בואו לא נכתוב את זה", אמר. "חצי מהעם הזה – אני לא רוצה להגיד חצי, אני לא יודע כמה – חש שתפרו פה תיקים כדי להוריד ראש ממשלה", הוסיף. "מר ציפורי מביע דעות שהן לא מיינסטרים בתקשורת – אבל הן מ-ב-ו-ס-ס-ו-ת. כל מה שהוא כותב, כעבור שנה-שנתיים מתברר כנכון. יש פה עיתונאי שמתעסק בעיתונות חוקרת". לדברי עו"ד מחרז, בזמן שמרשו מתבסס על עובדות – גרינצייג יתקשה להוכיח שציפורי אינו בקו השפיות. "הוא יצטרך להוכיח שמר ציפורי הוא מטורלל, משוגע ולא שפוי, ואני לא יודע איך אפשר להוכיח את זה. אני חושב שהרף שלנו הרבה יותר נמוך". עורך-דינו של גרינצייג, צביקה מצקין, הביע כצפוי דעה הפוכה. לדבריו, לומר על אדם שהוא נמצא ב"מחוזות ההזיה" או שהוא "צריך עזרה", כפי שהתבטא גרינצייג על ציפורי, זה לא יותר חמור מלומר למישהו "כל כלב ביגי יומו" ולכנותו "פודל", "כלבלב חצר", "מכוער", "עיתונאי רקוב" ו"שקרן" – כפי שכינה ציפורי את גרינצייג. "ההגנה של מר ציפורי מבוססת כולה על הנושא של הבעת דעה, אבל הפסיקה מאוד ברורה: צריך שהעובדות שבבסיס הבעת הדעה יגלו את הדעה, והיום כבר ברור – הוא לא יצליח להוכיח", אמר עו"ד מצקין. "מה הוא יצליח להוכיח, שאבישי גרינצייג הוא קבלן חיסולים? נביא לפה סיאנס שיראה לנו את נבכי נשמתו של גרינצייג ויוכיח שהוא איש רשע? מה הוא יעשה? הוא יוכל להוכיח שהוא ראש ארגון פשע?". "זה יהיה קשה מאוד", הסכים השופט שקד. "במקרה כזה", העיר בסרקזם עורך-דינו של גרינצייג, "הממצאים שיוצגו במשפט יצטרכו להוביל להגשת כתב אישום נגד היועץ המשפטי לממשלה, על חברות בארגון פשע". השופט שקד ניסה לאתגר גם את הקו של גרינצייג, ותהה כיצד יצליח להוכיח שציפורי אינו שפוי. "אנחנו נוכיח. לנו יש יכולת ראייתית – כל פסיכיאטר שמנתח פרסומים יוכל להגיד, זו לא בעיה", השיב עורך-הדין של גרינצייג. "אתה", פנה אל ציפורי, "אין לך מומחה שאתה יכול להביא, אין לך ראיה עובדתית. לי יש". ציפורי, בתגובה, התפרץ: "כן? מאיפה השגת את המסמכים הרפואיים?". במסגרת ההליך המשפטי, גרינצייג אכן הגיש לבית-המשפט מסמכים רפואיים של ציפורי, שאותם ציפורי בעצמו הגיש בעבר לבית-המשפט במסגרת הליך משפטי שיזם. אף שהמסמכים זמינים לכל עיתונאי המחזיק בהיתר עיון במערכת הממוחשבת של הנהלת בתי-המשפט – ומן הסתם זמינים גם לכתב משפטי כמו גרינצייג – ציפורי טען בתוקף שהם הושגו שלא כדין. "הן גרינצייג והן מרשו פלשו בדרך לא דרך למסמכים רפואיים שלי דרך הביטוח לאומי והפרו את הסודיות הרפואית שלי", טען ציפורי, והוסיף בקול נרגש: "שני האנשים האלה עברו את כל גבולות המוסר, הערכים והאנושיות בחשיפת התיק הרפואי רק כדי לחסל איתי חשבונות, להפיץ עלי שאני חולה נפש, לעשות קמפיין". בחודש יוני, במסגרת התכתבות בין הצדדים, דרש ציפורי מגרינצייג ומעורך-דינו למסור לו כיצד השיגו את המסמכים (שבניגוד לדברי ציפורי, אינם כוללים את "התיק הרפואי" שלו), אך לטענתו לא נענה. גם במהלך הדיון העכשווי, כשהטיח בהם שוב את השאלה, גרינצייג ועו"ד מצקין מילאו פיהם מים. "אני ומשפחתי וכל הסביבה הקרובה אלי צריכים לקרוא את כל הדפים הרפואיים שלי במיילים אנונימיים ששולחים לי, דרך רשת טוויטר, דרך רשת פייסבוק, שאני חולה נפש. היעלה על הדעת כדבר הזה? מאיפה השגתם? אתם לא עונים", הטיח בהם ציפורי. בהמשך טען ציפורי שגרינצייג ועורך-דינו דאגו לפרסם את דבר הגשת התביעה ב"שורה של כלי תקשורת שגרינצייג חבר של כתבי המשפט שלהם, כולל הכתב שיושב פה מהעין השביעית – ואני מקווה שהוא ירשום את הדברים. הם עובדים במשותף". "מותר לשבת באולם ולכתוב", העיר השופט שקד. "אני חושב שזה חסר תום לב", טען ציפורי, "חשיפת הנתונים הרפואיים שלי, ואחרי זה לשלוח את התביעה למערכות העיתונים. ורק אחרי חמישה ימים לשלוח לי את התביעה". בניגוד לדבריו של ציפורי, כתב התביעה של גרינצייג אינו כולל את מסמכיו הרפואיים, ואלו לא פורסמו באף אחד מהאתרים שדיווחו על הגשת התביעה – "העין השביעית", "ישראל היום", "אייס", "סרוגים" ו"כיפה". למעשה, גרינצייג הגיש את המסמכים לבית-המשפט רק כחצי שנה לאחר מכן, ואף כלי תקשורת לא דיווח על תוכנם או על עצם הגשתם. כשהשופט תהה האם במסמכים הרפואיים יש עדות לכך שציפורי סובל מנכות נפשית כלשהי, עורך-דינו השיב ש"זה לא רלבנטי להליך", והוסיף: "אני מאחל לכולם להיות שפויים ומחוברים למציאות ולעובדות כמוהו. ואני מכיר אותו שנים". עו"ד מצקין, בא-כוחו של גרינצייג, ביקש שיירשם בפרוטוקול שהוא מכחיש את ההאשמה של ציפורי שלפיה הוא היה שותף להשגת מסמכים בדרך בלתי חוקית. "איך אתה חושב שקיבלתי אותם? שילמתי לבלאק קיוב?", אמר עו"ד מצקין. "המסמכים האלה פומביים, הם נמצאים באינספור תביעות, כולם מודעים לעבר הפסיכולוגי שלו". "הם לא פומביים, זה שקר וכזב", התפרץ ציפורי, ובא-כוחו הוסיף: "אני מאוד מחבב את חברי (עו"ד מצקין; א"ב), אבל זה מה שנקרא חרטא. נו באמת. זה לא צורף לשום הליך, וזה לא פומבי". לדברי עו"ד מחרז, המסמכים הוגשו לבית-המשפט "מתוך ידיעה או רצון שזה יפורסם בתקשורת". חרף דבריהם של ציפורי ושל עורך-דינו, וכפי שצוין לעיל, המסמכים שהם מלינים על חשיפתם אכן הוגשו לבית-המשפט, ודווקא על-ידי ציפורי עצמו, בהליך שניהל מיוזמתו בעבר – וכאמור, כלל לא פורסמו בדיווחים על התביעה הנוכחית. ובכל זאת, כיצד מסביר גרינצייג את ההחלטה להגיש את מסמכיו של ציפורי? באחד המסמכים שהגיש לבית-המשפט טען גרינצייג שהיקף וחריפות ההשמצות שהטיח ציפורי בעיתונאים, באישי ציבור ובפקידי ממשל – בעיקר על רקע משפט נתניהו – מצביעים על כך ש"משהו בהחלט אינו כשורה עם רוחו ונפשו של אדם זה". המסמכים הרפואיים, כך נטען, מוכיחים שציפורי "העיד על עצמו כמי שחווה התמוטטות עצבים והוא איש ריב ומדון שאינו שולט על המחסום בין מחשבתו, לבו ולשונו", אדם שכאשר הוא נתון ב"לחץ נפשי כבד" מתרגם אותו ל"צרחות, השפלות וביזוי הזולת". לכל אורך הדיון, השופט שקד ניסה לגרום לצדדים להגיע לפשרה שתייתר את המשך ניהול ההליך. "אני חושב שצריך לגדוע את המשפט הזה בעודו בתחילתו", אמר להם. "המשפט הזה יעלה הרבה כסף, ואני לא בטוח שיהיו מנצחים. אולי יהיו מנצחים בפסק הדין, אבל לא בטוח שיהיו מנצחים ממש". לדברי השופט, שני הצדדים הטיחו זה בזה עלבונות שבדיעבד, כך הוא משער, הם אינם גאים בהם. "נכון שהביטויים שמר ציפורי אמר היו רבים מאוד וקשים, אבל גם מספר ביטויים שאמר מר גרינצייג לא היו חייבים להיאמר", ציין. השופט שקד ביקש מהצדדים ("ברוח הימים הנוראים") לשקול פשרה שאת פרטיה ניסח בעצמו. את הביטויים שבגינם הוגשו תביעות הדיבה ההדדיות של גרינצייג וציפורי חילק השופט לשני סוגים: עלבונות אישיים (כינויי גנאי דוגמת "מכוער"), ומנגד עלבונות שהם בגדר דעה לגיטימית, גם אם לא בהכרח נכונה ("שופר" וכדומה). לפי הצעת הפשרה, כל צד יתחייב להפסיק לפרסם עלבונות מהסוג האישי ויתנצל "מעומק הלב" על העלבונות האישיים שהשמיע בעבר – אך יצהיר שהוא לא חוזר בו מהעמדות העקרוניות שהביע. הטענות בדבר הפגיעה בחיסיון הרפואי של ציפורי יירדו מעל הפרק. שני הצדדים שקלו את ההצעה, אבל עד מהרה הדיון שב והתלקח. זה קרה כשגרינצייג ביקש לציין שלפני הגשת התביעה הוא ביקש מציפורי כמה פעמים לנהל מולו "שיח מכבד", והתריע שאם לא ייפסקו ההשמצות תוגש נגד ציפורי תביעת דיבה. "שיח מכבד זו לא פלישה לסודיות רפואית", התפרץ ציפורי, וגרינצייג הגיב: "אולי מספיק כבר עם השקר הזה?". "זה לא שקר", התעקש ציפורי. "שיח מכבד זו לא פלישה לנתונים רפואיים של קולגה. זה מה שעשית, אבישי גרינצייג. הפרת את הסודיות הרפואית שלי, הפצת נתונים שקריים על בריאותי. אתה לא שה תמים, מספיק". לאחר מכן נרגע מעט הדיון, אבל תוך זמן קצר – כשהצדדים דנו באפשרות שהפשרה המונחת על השולחן תכלול רכיב של פיצויים – הרוחות שבו והתלהטו. זה קרה כשגרינצייג אמר שאת הכסף למימון התביעה הוא הוציא מכיסו, ואילו ציפורי מימן את הוצאותיו באמצעות קמפיין מימון המונים. עו"ד מחרז, בא-כוחו של ציפורי, אמר לגרינצייג שהוא לא יודע זאת בוודאות, וגרינצייג הטיח בו בקול רם: "למה לשקר?". "יש לך בעיה באיך שדבריך מובנים", השיב לו עו"ד מחרז, "כשאתה אומר למה לשקר, מובן לכל שאני שקרן". ציפורי מיהר להצטרף אליו והטיח: "מאיפה השגת את המסמכים מר גרינצייג?". גרינצייג, בתגובה, האשים את ציפורי בניהול התיק בחוסר תום לב, והזכיר לו את הכפשותיו. חילופי הדברים נמשכו עוד כמה רגעים, עד שלשופט נמאס. "שבו שניכם, די", חרץ, אך ללא הועיל. "הוא הטיח בנו שאנחנו שקרנים ולא מגלה מאיפה השיג את המסמכים הרפואיים, כי הוא יודע שהוא השיג אותם שלא כדין", התלונן ציפורי. רק לאחר מכן השתרר שקט באולם. שני הצדדים הסכימו לסיים את התיק בפשרה שתכלול הודעה משותפת מהסוג שניסח השופט שקד – אך נותרו חלוקים בנוגע לתנאים הנלווים. גרינצייג, שבתביעה המקורית דרש פיצויים בסך מיליון שקל, הסכים להמיר את הפיצויים בסכום שציפורי ישלם כדי לכסות את הוצאותיו המשפטיות. השופט הסכים לקבוע סכום כזה, ורמז לצדדים שהוא אכן עשוי לפסוק תשלום הוצאות לטובתו של גרינצייג – אך ציפורי סירב. עורך-דינו של ציפורי הזכיר שבבתי-המשפט מתבררות בימים אלה עוד שלוש תביעות דיבה שהוגשו נגד ציפורי בגין התבטאויותיו ברשתות החברתיות. "מר ציפורי הוא נתבע סדרתי על לא עוול בכפו, וכל פסיקה או קביעה, אפילו על דרך הפשרה, יש לה השלכות", אמר עו"ד מחרז. לדבריו, אם השופט יורה לציפורי לשלם אפילו שקל אחד – הדבר יפגע בסיכוייו לנצח בהליכים האחרים ויזיק ל"עבודת הקודש שהוא עושה". לפיכך, אמר, הוא יסכים רק להצעת פשרה שלא תכלול רכיב של תשלום. השופט ניסה להניא אותו מהעמדה הזאת, וציין שאפילו אם רק עשר מתוך 160 ההתבטאויות שנכללו בתביעה של גרינצייג יוגדרו כהתבטאויות דיבתיות – הדבר יכול לעלות לציפורי כסף רב, אפילו מאות אלפי שקלים. "אני לא מסכים", התפרץ ציפורי. "כמה שווה פיצוי על הפיכת בן אדם לחולה נפש ולמעשה גניבת – כן, גניבת – מסמכים רפואיים?", תהה, ואז פנה לגרינצייג: "אתה השגת אותם שלא כדין, ואתה יודע את זה". השופט שקד לא הסתיר את אכזבתו. בתום הדיון הוא קבע מועדים להמשך ניהול התביעה, אך מצא לנכון להבהיר לשני הצדדים: "אני לא רוצה להגיד שזה נראה לי מטופש – אבל זה נראה לי לא חכם". למרות המחלוקת, ואף שהצדדים לא ביקשו, השופט הוסיף שהוא נותן להם עשרה ימים לשקול שוב את הפשרה שהציע. עדכון, 19.9: גרינצייג וציפורי הודיעו באופן רשמי על דחיית הצעת הפשרה שהציג השופט שקד. 21557-11-20

הראיון הבלעדי שהעניק שלדון אדלסון ל"ישראל היום" אינו פותר את החידה: מה מניע אותו לקיים את החינמון?

בתובנות החדות שהציג כאן אורן פרסיקו בסקירת העיתונות ביום שישי האחרון (9.5.14) על הראיון הבלעדי שהואיל שלדון אדלסון להעניק ל"ישראל היום", הוא הזכיר כתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב"וושינגטון פוסט". הכתבה מתארת את ההשפעה שמשיג לכאורה המיליארדר, באמצעות תרומותיו לפוליטיקאים אמריקאים, על עמדותיהם בוויכוח המתנהל בארה"ב בסוגיית ההימורים המקוונים. אדלסון, שעשה את הונו העצום בבתי-קזינו שהקים, מתנגד להנהגת הימורים ברשתות המקוונות בנימוק שהם יחדרו לכל בית וירעילו את נפשותיהם של בני-הנוער. הכתבה ב"וושינגטון פוסט" מצביעה לכאורה על קשר בין תרומותיו של אדלסון לתועלת עסקית כלשהי שהוא מבקש להפיק מהן. זיקה כזו אינה מתקיימת בין נכונותו לממן בעשרות (אם לא מאות) מיליוני דולר את הקמתו והפעלתו של "ישראל היום" לבין אינטרס עסקי כלשהו. הראיון גלוי הלב שנתן אדלסון לעורך הראשי ולעורך חדשות החוץ של העיתון שהוא מממן אינו פותר את החידה: מדוע מצא לנכון להשקיע הון רב בהקמת החינמון? האם יש לו מניע נסתר כלשהו? לכאורה אומר אדלסון דברים מפורשים: "אשתי ואני הקמנו את העיתון לאחר שנוכחתי לדעת עד כמה משטים בציבור הישראלי בשוק התקשורת המקומי. המדיה פשוט הוליכה אותו שולל. אמצעי התקשורת לא סיפרו את האמת כפי שהיא. אני מתכוון בראש ובראשונה לדיקטטור הלא הרשמי של ישראל, שלא נבחר מעולם [כוונתו לנוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, שבשמו המפורש הוא נוקב לכל אורך הראיון]. האיומים שלו הטילו מורא בכל מקום. הוא שאף לבצר את מעמדו בכל שעל ושעל מהחיים בישראל; הוא שאף להגיע לכל מקום כדי לקדם מעמד זה". מוזס הוא אפוא השטן המאיים על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי של עיתונאיה – ואדלסון הוא הרובין הוד הבא לגאול את המדינה מעושקיה. המשנה של אדלסון בעניין זה בנויה לתלפיות: מוזס הוא שמאלן קיצוני והוא כופה את דעותיו על עיתונאיו כדי לעצב באמצעותם את דעת הקהל הישראלית. בנימין נתניהו מייצג עמדה מנוגדת (אדלסון ממקם את ראש הממשלה אי-שם בין מרכז לימין מתון), ולכן מוזס אוסר עליו מלחמת חורמה. מכאן משתמע שהמיליארדר מלאס-וגאס הקים את "ישראל היום" מטעמים אידיאולוגיים – לספק לנתניהו גיבוי תקשורתי למהלכיו המדיניים ולעמדותיו הפוליטיות. זה מניע לגיטימי, שלא לומר נאצל: יהודי נדבן, שיש בלבו חדר חם לישראל ולבעיותיה, נחלץ לסייע לראש הממשלה ולתפיסה הפוליטית שהוא מייצג. אמור מעתה: אדלסון אינו שונה משורה לא קצרה של תורמים מחו"ל שבתקופות שונות (בעיקר במערכות בחירות) הושיטו סיוע כספי לפוליטיקאים ישראלים. יתרה מכך, בעוד שבדיעבד ניתן היה למצוא, פה ושם, סימנים לאינטרסים עסקיים, בלתי מוצהרים, שעמדו מאחורי נדבנותם של תורמים יהודים מחו"ל לאנשי ציבור ישראלים, התגייסותו הבלתי מוגבלת של אדלסון לעזרת נתניהו, באמצעות הקמת "ישראל היום" ומימון תפעולו, נראית נטולת שיקולים זרים. הוא מצטייר בראיון כפילנתרופ לכל דבר – משאת נפשם של עיתונאים רבים שעיסוקם ומקור פרנסתם נשמט תחת רגליהם בעידן העיתונות המודפסת הקורסת. אלא שדבריו של אדלסון מערבבים בין סיבה לתוצאה ומעוררים ספק באמינותם: נוני מוזס לא נתפס מעולם כשמאלן, בוודאי לא עיתונו, שהקפיד תמיד לפנות למכנה המשותף הרחב. העימות של מו"ל "ידיעות אחרונות" עם נתניהו לא נבע מסיבות אידיאולוגיות, אלא ממניעים עסקיים: משנוכח מוזס שראש הממשלה מממש את כוונתו ויוזם את הקמת "ישראל היום", החל לראות בו יריב מר המאיים על עסקיו ועל מפעל החיים של משפחתו לדורותיה. עמדתו זו של המו"ל גורמת בעיתונו להטיה אנטי-נתניהו – התנהלות עיתונאית מחפירה בפני עצמה. אדלסון אומר בראיון דברים נוספים המסגירים תפיסת עולם שיש בה כדי לסדוק את הדימוי האידיאליסטי העולה מדבריו שלעיל. הוא מציג את נוני מוזס כאיום על הדמוקרטיה הישראלית, כמי שמסוגל לגרום נזק גדול למדינה, כמי שיכול לשעבד את הכנסת לצרכיו האישיים. בדברו על המעורבות המיוחסת למוזס ביוזמת החקיקה המיועדת להגביל את יכולת ההפצה החינמית של "ישראל היום", אומר אדלסון: "אל לחברי-הכנסת לחשוב על הדרכים לעזור לדיקטטור הזה, כי פעילות כזאת יכולה לחזור אליהם כבומרנג. הם צריכים לזכור שיום אחד הוא עלול להחליט לחסל מפלגה או קריירה של חבר-כנסת כלשהו אם הם יעמדו בדרכו בסוגיה כזו או אחרת, שולית ככל שתהיה". הליכים משפטיים שהתנהלו בשנים האחרונות בין נוני מוזס לכמה מעיתונאי "ידיעות אחרונות" אכן חשפו התנהלות כוחנית מצדו של המו"ל ומעורבות בוטה מצדו, בכמה מקרים, בתכנים שמציע העיתון לקוראיו. ייתכן גם שאכן יש למוזס יד בהליכי החקיקה שניזומים עתה בכנסת כדי להצר את צעדיו של "ישראל היום". הסתירה שבה נמצא אדלסון בתיאור שהוא נותן למראייניו נעוצה בכך שבשמה של אידיאולוגיה ימנית, שבה הוא דוגל, הוא חותר לכך ש"ישראל היום" יתפוס את מקומו של "ידיעות אחרונות" בשדה התקשורתי הישראלי. כשהוא קובע ש"ישראל היום מדווח את האמת, גם כשמדובר בראש הממשלה בנימין נתניהו, וזאת בניגוד לקמפיין שעושה ידיעות אחרונות, שמשעבד את האמת כך שניתן יהיה לדווח דברים שליליים על ראש הממשלה ולהשמיצו" – הוא מצהיר שכל תכלית הקמתו וקיומו של עיתונו היא להעניק תמיכה לנתניהו. זה אינו מניע ציבורי נאצל. זה מתן שירות תקשורתי לבעל עניין. מה גם שהתיאור שהוא מעניק לסיקור עיתונו את נתניהו מגוחך. זאת ועוד: כאשר אדלסון מזהיר את הציבור הישראלי מפני יכולתו של מו"ל "ידיעות אחרונות" לשלוט בכנסת בכל נושא, גם בסוגיות גורליות לעתיד המדינה ובטחונה, הוא מעורר שתי שאלות: 1. האם מונופול של "ישראל היום" בשוק התקשורת הישראלית (זו התוצאה המיוחלת להקמתו של החינמון וזו השאיפה המוצהרת בכותרת הראיון " לשבור את הפחד מפני נוני מוזס") לא יביא לתוצאה דומה? 2. האם תלותו של נתניהו באדלסון, המחזיק בעמדות קיצוניות (למשל, הוא הציע לאיים על איראן בהפצצה גרעינית אם לא תחזור בה מתוכנית הגרעין שלה), לא תכבול את ידיו בניהול ענייני המדינה? אדלסון הוא אכן פילנתרופ התורם למוסדות יהודיים וישראליים ובהם תגלית, יד-ושם ומוסדות חינוך ומחקר. ייתכן מאוד שאת יוזמתו להקים ולתחזק את "ישראל היום" יש להבין בהקשר פילנתרופי. מה שנותר עלום הוא לאילו נתיבים הוא מתכוון להפנות את ההשפעה שיש לו על נתניהו ואת הנוכחות התקשורתית שהחינמון הולך וצובר בדעת הקהל הישראלית.

סטיב גובס בתפקיד האזרח קיין, זכרונות של צלם נשים, רשמים משבי חמאס ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

מהדורת החדשות של אתר האינטרנט הסאטירי "The Onion" כינסה פאנל כדי לדון בהשלכות הדרמטיות של גוויעת העיתונות המודפסת. בין השאלות שהועלו לדיון: בהעדר עיתונים, מה יערמו מטורפים זקנים בבתיהם; כיצד נוריד את הבוץ מנעלינו; והסוגיה הבוערת מכל: במה, לעזאזל, נעטוף את הדגים המסכנים? במהלך אחת מהחקירות הרבות שמתנהלות נגדו, הוקלט ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני כשהוא דורש את ביטולה של תוכנית טלוויזיה "עוינת" שמשודרת בערוץ הציבורי, Rai. כזכור, המנהיג האיטלקי הוא הבעלים של כמה וכמה ערוצי טלוויזיה פרטיים. גם הערוצים שאינם בשליטתו, כך הוכח בעבר, נוטים לעשות כל מה שהוא דורש. ב-2002, למשל, האשים ברלוסקוני את העיתונאי מישל סנטורו, שמתח עליו ביקורת, בכך שהוא עושה "שימוש עברייני" במדיום הטלוויזיוני. מיד לאחר מכן הוצא סנטורו לחופשה שנמשכה ארבע שנים. לארי צרלס , הבמאי של "בוראט" ושל "תרגיע", סדרת הטלוויזיה של לארי דייוויד, עובד על סדרה סאטירית שתעסוק בבוס של אפל, סטיב גובס. יסייע לו במלאכת הכתיבה דן ליונס, שכותב את הבלוג המשעשע והפופולרי "The Secret Diary of Steve Jobs". "המטרה שלנו היא לעשות את האזרח קיין של עמק הסיליקון", אמר צרלס. לסדרה יקראו "iCon". הפוטו-גורנליסט צרלס מור, שליווה עם מצלמתו את מאבקם של השחורים לשוויון זכויות בארצות-הברית בשנות החמישים והשישים, נפטר בשבוע שעבר בגיל 79. באתר של ה-BBC תוכלו לצפות בגלריה לזכרו, שכוללת כמה פריימים מפורסמים שלו. גורג לואיס, עורך גרפי ואיש פרסום בסתיו חייו, מספר ל"Jezebel" על השערים הנשיים הפרובוקטיביים והאייקונים שעיצב עבור המגזין "אסקווייר" בשנות השישים. שוטרת באספן, קולורדו, פוטרה מעבודתה לאחר שנכשלה במתן דו"ח לאדם שנהג תחת השפעת אלכוהול. האדם השתוי היה עורך החדשות של העיתון המקומי, הוא שוחרר בלי לקבל דו"ח לאחר שהבטיח לשוטרת שיכתוב עליה רק דברים טובים, ולמקרה שתהיתם, כן, בניגוד לשוטרת, הוא דווקא עדיין אוחז במשרתו. גליון אפריל של "Wired" מציע פרופיל מרתק של אנדרו ברייטבארט, הכוכב העולה של המדיה הימנית-שמרנית בארצות-הברית. ברייטבארט, שהחל את דרכו מאחורי הקלעים של ה"Drudge Report", מנהל כיום רשת משגשגת של בלוגים שעוסקים בבידור, תקשורת ופוליטיקה, ומופיע לעתים תכופות כראש-מדבר בפוקס-ניוז. כמו כן, תחקירי העוקץ שהוא מפרסם באתר שלו זוכים להתעניינות עצומה ומצליחים לא פעם להביך את התקשורת הממוסדת ואת הממשל. אף ששירו הקלאסי של ברוס ספרינגסטין, "Born in the U.S.A", יצא לפני 26 שנה, רק השבוע מצא כוכב פוקס-ניוז המעורער גלן בק פנאי להאזין למלים שלו. אפשר לומר שהוא לא אהב את מה שהוא שמע. ואם כבר גלן בק, אז ב"וושינגטון פוסט" מספרים שלמרות ההצלחה המפחידה של תוכניתו של הקריין הבכיין, לא כולם בפוקס-ניוז סבורים שהאיש בריא בנפשו ו/או מועיל לערוץ. כתב החדשות החובב גורדון בויד מאוד רצה להצליח להגיד את מה שהיה לו להגיד כשהשידור באולפן עבר אליו בשידור חי כדי שידווח ממשפט הרצח המזעזע שנשלח לסקר עבור מהדורת הערב המקומית. למרבה הצער, לא כל-כך הלך לו. למרבה השמחה, המצלמה צילמה הכל, גם את פניו של השדרן באולפן. מחקר חדש ולא מאוד מפתיע מלמד שאם את אשה שרוצה קריירה בעולם הטלוויזיה, עדיף שתהיי גבר. כאשר עיתונאית אמיצה בחרה לשאול את השחקן/קדוש שון פן אם הוא עדיין עומד מאחורי התבטאות ישנה שלו שבה איחל למבקריו הרבים ללקות בסרטן רקטאלי ולמות בייסורים, פן בחר לעשות את מה שכל זוכה אוסקר היה בוחר לעשות: הוא הפנה את מבטו אל עבר העוזרת האישית הנאמנה שלו, וסימן לה בעזרת גבותיו הגרומות לארגן לעיתונאית החצופה הזאת כרטיס בכיוון אחד לקיבינימט. ומה שיותר מהר, יותר טוב. נשיא איגוד הכתבים של דנמרק מדבר על חופש העיתונות בארצו בעקבות הסערה הגדולה שעוררו הקריקטורות שעשו צחוק מהנביא מוחמד. "Newspaper Club" הוא סטארט-אפ לונדוני חדש שמאפשר לכל מי שרוצה להדפיס לעצמו עיתון בן 12 עמודים. איל התקשורת רנדי מייקלס, שיושב על ראשה של הפירמידה הקורסת שהיא החברה שלו, Tribune Co., שלח למגישים של אחת מתחנות הרדיו שלו מזכר ארוך ולא מאוד הגיוני שבו הוא מונה את כל המלים שהוא אוסר עליהם להגיד במהלך שידור. בין המלים והביטויים האסורים: "רשויות", "מאחורי הסורגים", "דיווה", "אגדי", "אם להיות הוגנים", "זמן לפרסומות" ועוד. עושה רושם שרשימת המלים שהוא מרשה לשדרנים שלו לבטא קצרה בהרבה. פול מרטין, עיתונאי של ה-BBC שהוחזק בידי חמאס במשך כחודש, שוחרר מידי שוביו ומספר על חוויותיו.

כנס "העין בעל-פה": אילו תנאים מקבלים על עצמם עיתונאים כדי להשיג מידע בלעדי, למה כל הראיונות עם ראש הממשלה נשמעים אותו דבר, ועל איזה תחקיר עיתונאי גדול עובד היחצן רונן צור

המירוץ אחר מידע בלעדי בעידן של הצפת מידע מאלץ עיתונאים לטפח יחסי תן-קח מורכבים עם אנשי יחסי-הציבור של מושאי הסיקור שלהם. לעתים קרובות, ליחסים הללו יש השפעה ניכרת על אופי וטיב המוצר העיתונאי המוגש לקהל צרכני המידע. אנשי יחסי-ציבור והסברה שלקחו חלק בכנס "העין בעל-פה" שהתקיים השבוע (24.12.13) במכון הישראלי לדמוקרטיה על-ידי פרויקט רפורמות במדיה של המכון, ובשיתוף עם תנועת הצלחה, התנדבו לחלוק עם הנוכחים כמה כללי אצבע ותובנות על האופן שבו הם משתמשים בבלעדיות כדי לשרת את לקוחותיהם. כל משתתפי הדיון הסכימו כי יש להבדיל בין דוברים של גופים ממשלתיים לבין דוברים המייצגים גופים פרטיים. דובר של גוף ממשלתי, הוסכם, אינו רשאי להתנות מסירה של מידע רשמי – דו"חות פומביים והודעות לעיתונות למשל – בסיקור לא-ביקורתי מצד מקבלי המידע. ואולם, מה דינו של מידע שהדובר מעוניין למסור באופן בלעדי לכלי תקשורת מסוים? והאם התנאים שהעיתונאים נדרשים להחיל על עצמם כדי לקבל מידע בלעדי שווים את המאמץ? יהודה יפרח, עורך המוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון", רואה באופן שבו דוברים בגופים שלטוניים מחלקים מידע בלעדי בעיה חמורה הפוגעת באופן ישיר באיכות הסיקור. "לכל משרד ממשלתי יש דוברים חיצוניים, עיתונאים, שתמיד נוח להם ליישר קו עם המערכת", אמר יפרח. "הם לא יחשפו שחיתויות ולא יפרסמו תחקירים. לדוברים תמיד יהיה נורא נוח לתת להם תדרוכים ומידע אוף-רקורד. הדלתות פתוחות בפניהם – הם יכולים לראיין את מי שהם רוצים, הם יכולים לקבל תדריכים באחת-עשרה בלילה, חצי שעה לפני סגירת העיתון. שאר העיתונאים יצטרכו לגשש באפלה ולחפש הדלפות – אבל הם אלה שבאמת עושים את העבודה". ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, סיפר כי הסוגיה עלתה בדיונים על גיבוש קוד אתי לדוברים בשירות הציבורי, וכי נעשה ניסיון לקבוע כללים שיאפשרו שימוש הוגן של דוברים בכלי הבלעדיות. "לא יכול להיות שכתב ביקורתי לא יקבל ביפר או מידע בסיסי על מסיבת עיתונאים, או מידע שהיה אמור להיות שקוף לכולם", אמר חן. "אבל אם מוסף צדק של מקור ראשון באופן קונסיסטנטי יורד לחיי, עיין-ערך אדר כהן, ובאופן עקבי בכל יום שישי אני פותח את העיתון בדחילו ורחימו – אני לא חייב לתת לו ראיון. ראיון זה אקסטרה, זה דבר-מה נוסף. דבר-מה נוסף אני נותן למי שבהגדרתו יותר ידידותי בשבילי – זה לגיטימי לחלוטין, זה לא ספסור ופנקסנות. אם אני בא לראיון, זכותי לבחור בפלוני ולא באלמוני". ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומנחת הדיון, ביקשה להביע הסתייגות מהעמדה שהביע חן. על-פי שוורץ-אלטשולר, ראיון של איש ציבור, או כל מידע שאדם מסוג זה מחזיק בידיו, הוא נכס ציבורי; כפי שמשאביה החומריים של המדינה מוחזקים בידי הממשלה כדי שזו תשתמש בהם לטובת הציבור, כך יש להתייחס גם למידע האצור אצל נבחרי ומשרתי ציבור. "מידע ציבורי צריך להיות פתוח משום שהוא נכס של הציבור, והוא מוחזק בנאמנות עבור הציבור", אמרה. מלבד הסוגיה העקרונית שעליה הצביעה שוורץ-אלטשולר, לשימוש שעושים גופים שלטוניים בכלי הבלעדיות יש גם פן מעשי, המשפיע לא רק על עצם הפרסום – אלא גם על טיבו. "קחו את הראיונות שנעשו עם ראש הממשלה בראש-השנה האחרון ותשוו ביניהם – לדעתי, חוץ מסטייה של שאלה אחת לכאן או לכאן, תוכן השאלות וסדר השאלות היו זהים", אמר עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של תנועת הצלחה. "לא צריכים להיות הסדרים שאומרים שיש שאלות שלא שואלים – יכול להיות שיש שאלות שלא עונים עליהן. אם יש שאלה ששואלים את ראש ממשלה או פקיד, והוא בוחר לא לענות – יש לזה ערך עיתונאי", הוסיף מן, הסבור כי ייתכן שהגיעה העת לטפל בבלעדיות, וגם בכלי האמברגו, בכלים משפטיים. "אולי כדאי לנסות לטפל בבעיה הזאת בכלים משפטיים תחרותיים ולתת איזשהו שוט מול מי שמעורב בפרקטיקות העקומות האלה – שהוא יידע שכמו שיש הסדר כובל בשופרסל, יכול להיות הסדר כובל בעיתונות", אמר. בין משתתפי הכנס היה גם מי שסבר כי ניתן לאזן בין הגישה השוללת הפצה של מידע בלעדי על-ידי גוף שלטוני לבין הגישה הרואה בכך כלי עבודה לגיטימי. דובר משרד המשפטים, עו"ד משה כהן, מאמין כי דובר של גוף שלטוני יכול לייצר "שוויוניות לאורך זמן" בין כלי התקשורת. פרופ מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור מנגד כי קשה עד בלתי אפשרי ליצור שוויון מסוג זה. "התיאור שתיאר יהודה יפרח נראה לי קרוב למציאות, והוא קרוב מבחינת התפיסה הערכית שלי לשימוש הנפוץ בבלעדיות", אמר קרמניצר. "הרושם שלי הוא שמה שמקובל זה לא ניסיון לעמוד בסטנדרטים של עובדי ציבור, של הגינות ושל שוויוניות, אלא שבלעדיות בעיקר משמשת מטרות של תן-וקח. לא במובן הספציפי, אלא במין שלח לחמך על פני המים – הדובר מטפח עיתונאי חצר שיעשו את העבודה הלקקנית, והם מקבלים ואחרים לא מקבלים, רק כדי ליצור תמריץ: לקק וקבל. הפיתוי להשתמש בדבר הזה כדי להבטיח כיסוי נוח, לא כיסוי הוגן, הוא פיתוי עצום, והשאלה היא איך בולמים את הדבר הזה". מה שבמגזר הציבורי מצטייר לכל הפחות כשנוי במחלוקת, במגזר הפרטי הוא תנאי מוצהר, כך אומרים אלה המציבים אותו. "אנחנו נמצאים בעולם של אוטוסטרדת מידע שאי-אפשר לעצור אותה – ובעולם כזה, כעיתונאי, הניצחון שלך הוא בסיפור הבלעדי שאתה מביא. אם לא הבאת את הסיפור הבלעדי – נכשלת", אמר אייל טל, עיתונאי לשעבר וכיום סמנכ"ל במשרד יחסי-הציבור פאר-לוין. "המסחר במידע – זה דבר שכולם ללא יוצא מן הכלל עושים", הוסיף טל. "הבעיה במידע היא אחת: אתה שולט במידע כל עוד הוא אצלך. בשנייה שבה העברת את המידע הזה לגורם שאיננו בתוך המעגל הפנימי של האנשים שמולם אתה עובד, מכאן המידע כבר לא בשליטתך, והתוצאה הסופית יכולה להיות במקרים מסוימים גם לרעתך. אנחנו לא חייבים להעביר את המידע לכל כלי התקשורת, ולכן, כאשר אנחנו מעבירים את המידע, לפעמים נעדיף שהוא יגיע לכלי תקשורת ולכתבים שאנחנו יודעים שיש סיכוי טוב שיעשו במידע הזה שימוש טוב כמו שאנחנו רוצים". רונן צור, יחצן ויועץ אסטרטגי המתמחה בין היתר במסעות השחרה, מחזיק בעמדה דומה. "הנושא של הבלעדיות דורש אמון בין שני הצדדים, הוא דורש אמון של איש יחסי-הציבור מהמערכת ודורש אמון של המערכת מול איש יחסי-הציבור. אם אני נותן מידע בלעדי – מה לעשות, זה חלק מהחיים – אני מצפה שכללים שנקבעו לגבי הסיקור יכובדו על-ידי כלי התקשורת", אמר. לטענת צור, בקרוב יתפרסם באחד העיתונים "תחקיר" שחומריו נמסרו לכלי התקשורת מידי משרד יחסי-הציבור שבראשו הוא עומד. "אני עושה עכשיו איזשהו תחקיר מאוד גדול עם כלי תקשורת מסוים, זה תחקיר שיכה גלים בחודש הבא, ואני מביא את המידע. אני לא כותב את התחקיר, העיתונאי יכתוב, העורך ייתן את הכותרת, אין לי שום מעורבות בזה בשום שלב – אבל יש לי מעורבות בלקבוע גבולות מסוימים שחשובים לי", אמר, וציין כי בעבר נתקל בעורכים שלא קיבלו את התנאי. "נגיד שהעיתון מתהפך עלי, וכאשר העניין מגיע לדפוס פתאום אני מגלה שכל הכללים נשברו. אז מה אני אעשה בפעם הבאה? אני אלך למקום שדפק אותי? אני לא אעשה את זה", אמר עוד צור, וביקש להדגיש: "לא מדובר בעסקאות אפלות, אלה בסך-הכל הסדרי אמון בין צדדים באותו מקצוע, הם קובעים גבולות, הכל באמת הכי מסודר, הכי נקי – מי שרוצה לשחק לפי כללי המשחק, משחק, ומי שלא – לא".

האם התקשורת בישראל עצמאית? האם על היועץ המשפטי להעמיד לדין את אורי בלאו? ואיך עוקף בנימין נתניהו את כלי התקשורת בישראל?

בפתח התוכנית מרגיע המנחה עמנואל רוזן את הצופים וטוען כי העיתונות בישראל, ערב יום העצמאות, היא עצמאית – למעט נושא הביטחון. לדבריו, בפרשת ענת קם התברר כי העיתונות מיהרה להפוך את הנאשמת למרגלת מסוכנת. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם ציקו מנשה, כתב חברת החדשות של ערוץ 10, ועם חנוך דאום, עיתונאי "ידיעות אחרונות", על האופן שבו בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, עוקף את העיתונות המרכזית ומשתמש בערוצי תקשורת אלטרנטיביים כדי לתקשר עם הציבור. מנשה מציין פן מדאיג בהתנהלות זו: נוהגו של נתניהו לשגר למערכות התקשורת סרטונים שבהם הוא מביע עמדתו בנושאים שעל סדר היום, בלי שהעיתונאים יוכלו להציג בפניו שאלות. "העולם מתקדם, העולם מתפתח ומתחדש", מסביר דאום את ההתנהלות התקשורתית החדשה של ראש הממשלה. "גם אני ככותב טור ימי ספורים", הוא מוסיף. "זו משימה לתקשורת להתמודד עם העובדה שאפשר לעבור מעל הראש שלה", מדגיש דאום. עוד בתוכנית, שיחה עם רביב דרוקר, עיתונאי חדשות ערוץ 10, שחתם על עצומה הקוראת ליועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, ועם יעקב אחימאיר, עיתונאי ערוץ 1, שלא חתם על העצומה. "אני מבקש מהיועץ המשפטי לממשלה שידבק במדיניות של הפרקליטות לאורך שנים – לא להעמיד עיתונאים לדין על הסעיף הזה", אומר דרוקר ומתייחס לסעיף 113(ג) בחוק העונשין. "אל תשברו את המדיניות הזאת כי אתם מבינים מה ההשלכות של זה", אומר דרוקר, "ההשלכות של זה שאי-אפשר לעסוק בעיתונות כי כל דבר יכול להיות ידיעה סודית, כולנו מחזיקים ידיעות סודיות מדי יום [...] אם אתם רוצים לחפש את אורי בלאו ולהעניש אותו, תמצאו דרכים אחרות". אחימאיר, מנגד, אומר כי "החוק הוא חוק ועיתונאים לא צריכים להיראות בעיני הציבור שהם מחוץ לחוק". לדבריו, דווקא חתימה על עצומה שכזו תפגע בחופש העיתונות ובאמינותה. "אם החוק לא בסדר", מוסיף אחימאיר, "אנא שנו את החוק". אחימאיר תוהה מה חושבת נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, על עיתונאים הנלחמים למען עצמם, ומזכיר כי בימים אלה קיים גם צו איסור פרסום יוצא דופן הקשור למקצוע העיתונאות. "מדוע העיתונאים צריכים להיות מעל החוק?", שואל אחימאיר, ואומר כי לו היה עליו להעמיד את בלאו לדין, היה מעמידו לדין על הפקרת מקור, "חטא הרבה יותר גדול מהחזקת מסמך", כדבריו. דרוקר משיב כי דווקא יש מקום לבעלי מקצוע מסוים לתמוך בעמיתיהם. עוד טוען דרוקר כי עומדת לבלאו "הגנה מן הצדק", בשל העובדה שעד היום לא העמידו לדין עיתונאים על סעיף זה. לסיום מעיר יאיר גרבוז על שידורי הטלוויזיה של יום השואה וחיסולו של אוסמה בן-לאדן. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

כסף יכול לקנות עיתון אבל לא את הבחירות, סקר יכול לנתח שאלונים אבל לא את לבטי הבוחרים

שלדון אדלסון מוטרד בוודאי מתוצאות הבחירות. זו פעם שניחה שהוא משקיע מיליונים בקידום המנהיג הבא, קודם באמריקה ועכשיו כאן, ושוב זה לא עובד. אדלסון שילם סכום עתק כדי ללמוד את כלל האצבע, שאפשר לרכוש עיתון, אבל קשה לאלף עיתונאים, ובכל מקרה גם עיתון מאולף לא יצליח לשרת באופן בוטה את מטרות הבעלים. לא מזמן למד את השיעור הזה עמית מקומי, נוחי דנקנר. כסף יכול לקנות תהודה, אבל תהודה יתרה מעוררת את היריבים מרבצם. לא רק שעיתון החינם של אדלסון נכשל בבניית התמיכה הציבורית הגורפת בראש הממשלה, אלא שהוא גם עורר את "ידיעות אחרונות", עדיין מתחרה רב-עוצמה, לנהל קרב על הבית. הנזק ממלחמת העיתונים אדיר. קמפיין התגובה שניהל "ידיעות" נגד ראש הממשלה היה רדוד וחסר מעצורים ופגם במוניטין המקצועי של העיתון. מוטב, על כן, ש"ידיעות" לא ימהר לחגוג את כשלון יריבו הגדול, אלא יפשוט את מדי הקרב וינסה לשקם את אמינותו שניזוקה קשות. לו הייתי איש "ידיעות", הייתי נזהר מטפיחות עצמיות על השכם. גוש המרכז-שמאל בלם אמנם את גוש הימין, אבל הסיבות לכך עמוקות משנראה לעין ואינן תוצאה ישירה של עמודיו הראשונים המתלהמים של מי שהיה העיתון של המדינה. מכל הפרשנויות שנשמעו, אני נוטה לאמץ את ההערכה כי ההתנערות מן השלטון האפרורי, הקפוץ ונטול התקווה שהציעה קואליציית נתניהו לציבור היא נגזרת של המחאה החברתית. זו אמנם עברה גלגולים שונים, לא השכילה להתארגן במסגרת פעילה וסופה שדעכה, אבל הבוחר האלמוני שצעד לפני שנה וחצי בהפגנת המיליון הרשה לעצמו למאוס בסדר הישן ולתת הזדמנות למי שמציע גישה רעננה יותר. כהמשך לכך, אני מעז לנחש כי ציבור רחב שביטא מיאוס כלפי הסדר הישן, אם מימין ואם משמאל, ימאס גם בעיתונות הישנה, המקובעת, הקולנית והמניפולטיבית שמנהלת ומשקפת את חיינו הציבוריים בעשורים האחרונים. ככל שרב התחכום התקשורתי, כך נגלות מגבלותיו. מעולם לא עסקו יועצי תקשורת, ניתוח ואסטרטגיה שיווקית כה רבים בניהול החיים הציבוריים, ומעולם לא הרבו כל-כך לטעות. קל לנתח את מאזני הכוחות הפוליטיים במונחים של ימין-שמאל, צעיר-קשיש, ישן-חדש, מנוסה-מבטיח; קשה, כפי שהתברר, להוציא מן הניתוחים הללו תחזיות מדויקות. השינויים הגדולים בשנתיים האחרונות נחתו עלינו בהפתעה גמורה – לא מתוך משבר קיצוני, בוודאי לא ביוזמת ההנהגה, ואפילו לא מתוך תכנון מראש מצד מחוללי השינוי. עדיין קשה להסביר את הסיבות להתלקחות המחאה החברתית ב-2011, ויעבור זמן עד שתצטייר תמונת ה"מהפכון" הפוליטי בחורף 2013 במלוא משמעותה. אל המגבלות הידועות של סקרי דעת הקהל, שכיכבו במערכת בחירות הזאת ביוהרה חסרת תקדים, הצטרפו אילוצים חדשים. שיטות הדגימה נעשו מורכבות יותר. אי-אפשר עוד להשתמש במדגם הטלפון הקווי הישן והטוב בלי לסקור ציבורים שלמים שעברו לסלולרי בלבד. יתרה מזה, סקר טלפוני אינו מייצג כראוי את משתמשי הרשת, כך שנדרש סקר אינטרנטי רב-נדגמים כדי לצייר בבואה מייצגת של הלכי הרוח בעולם הדיגיטלי. והקשה ביותר הוא לשקלל את הנתונים משלושת כלי הדגימה הללו ולהציג על-פיהם תמונה חדה. אבל מעבר למגבלות הסקרים, נראה כי את הפער שנפתח בשבוע האחרון, בין הסקרים שפורסמו ביום שישי שעבר (18.1.13) לבין תוצאות האמת בקלפי, אין להסביר בכלים סטטיסטיים, כי אם בחוסר יכולת לפענח את הרבדים הנסתרים של המציאות. את גודל השיבוש ממחישה תחזית הסוקרים באשר לגודלה ומיקומה של יש-עתיד בכנסת הבאה. יש-עתיד קיבלה, כידוע, 19 מנדטים, והיא המפלגה השנייה בגודלה. גוש השמאל-מרכז והימין נמצאים, כידוע, בשוויון 60:60. סקר "מינה צמח – ידיעות" חזה ליש-עתיד 13 מנדטים, כמפלגה השלישית בגודלה (ויתרון 63:57 לגוש הימין). סקר "דיאלוג – הארץ" חזה ליש-עתיד 12 מנדטים, כמפלגה החמישית בגודלה (ויתרון 63:57 לגוש הימין), ואילו סקר הסקרים של "מעריב" (המשקלל שישה סקרים שנערכו בשבוע האחרון בערוצים 2 ו-10, "מעריב", רשת ב, וואלה ו"ישראל היום") הרחיק לכת עד כדי יתרון 69:51 לגוש הימין, ואילו ליש-עתיד העניק 10 מנדטים בלבד, כמפלגה החמישית בגודלה. אין אלה רק שגיאות דגימה וניתוח גסות – אלא החמצה מוחלטת של תמונת הניצחון בבחירות 2013. ביום שני, ערב פתיחת הקלפיות, פירסם הבלוגר ריצרד סילברטיין סקר טרי, ללא זהות הסוקרים, ובו צפה ליש-עתיד ולבית-היהודי 16 מנדטים, כמפלגות השניות בגודלן. זו יכולה היתה להיות קריאה מפוכחת יותר של המציאות, אלמלא אותו סקר נתן לארץ-חדשה לא פחות מ-4 מנדטים. הסקר שהביא סילברסטיין והופץ במהירות ויראלית ברשת והיה לשיחת היום בברנזת התקשורת הוא עילה לפתיחת דיון בתקפותו של סעיף 16ה (ח) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), הקובע: "בתקופה שתחילתה בתום יום שישי שלפני פתיחת הקלפיות והמסתיימת במועד סגירת הקלפיות, לא ישדר ולא יפרסם אדם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות שלא שודרו או פורסמו בכתב לציבור לפני תחילתה של התקופה האמורה". היום מסבירים את הפער הגדול והמשמעותי הזה בנדידת קולות מסיבית של הרגע האחרון, נדידה שאינה קשורה במעשה או במחדל של המתמודדים, אלא בהלך רוחם של הבוחרים. רבים מאלה מיששו את הסחורה עד הרגע האחרון, התלבטו, החליטו, שינו, ושוב התלבטו, ולבסוף בחרו בחדש, ברענן, בצעיר, במבטיח, בפשוט, באישי, והעדיפו אותם על הוותיק, המנוסה, האחראי. אותה יד נעלמה של ציבור הבוחרים בחרה, אגב, להתעלם מן הקצוות, וללא אחוז חסימה מוגדל השאירה בחוץ את האקסטרים והביזאר. יהיה מי שיאמר שזו בחירה רעננה ובוגרת, אבל באותה מידה אפשר לזהות בה קלות דעת. יותר מדי מפלגות על המדף, פחות מדי מצעים מגוונים. רבות מן המפלגות הציגו מצע שתומצת לנקודה או שתיים. הבוחר נדרש לבחור בין המדיני לבין כלכלי לבין חברתי – ובעיקר בין האישי לאישי, והוא אמר את דברו ובחר בחירת נוחות שבונוס בצדה: שוויון בנטל.

איך פעל אריה דרעי כדי לקעקע את פרסומי מוטי גילת? מה מתכנן אמיר גילת לרשות השידור? ומהי הגדת מירי רגב?

בפתח התוכנית "תיק תקשורת" מונה המנחה עמנואל רוזן את "עשר המכות" של התקשורת הישראלית. לאחר אות הפתיחה מראיין רוזן את העיתונאי מרדכי גילת, לרגל צאת ספרו "קללת דרעי". גילת מספר על החוויות הלא נעימות שחווה, ושמשפחתו חוותה, במהלך השנים שבהן תיחקר את פרשת דרעי. "ימים לא פשוטים", מגדיר זאת גילת. "בקרב הזה בין עיתון לבין אדם שאתה כותב עליו יש מה שנקרא יצירת אקלים", אומר גילת ומרחיב לגבי הדרכים שבהן דרעי, ומשרד יחסי-הציבור פוליסי, פעלו כדי לגרום לקהל הקוראים לפקפק בממצאי העבודה העיתונאית שלו. בין היתר פורסמה מודעה שהבליטה הערכה כי אריה דרעי עשוי להתאבד אם רצף הכתבות של גילת ימשיך. "כשאתה קורא מודעה כזו", אומר גילת, "[...] עובר לך משהו בראש". לדברי גילת, דרעי הצליח לשבות את לבם של עיתונאים רבים, שחיבקו אותו משום דעותיו המדיניות. "הוא זכה להגנה של התקשורת שוב ושוב", טוען גילת, "[...] לרבות גם היום, אחרי שהורשע ולא היכה על חטא ולא הביע חרטה". בהמשך התוכנית מראיין רוזן את אמיר גילת, יו"ר רשות השידור, על רקע הרפורמה המתוכננת ברשות. גילת מספר על ההשקעה הגוברת בתוכן שמתוכננת בשנים הקרובות. בתשובה לשאלה על הרלבנטיות של מהדורת החדשות "מבט" מספר גילת על תוכנית ההתחדשות שמתוכננת לרשות השידור, ש"תחזיר עטרה ליושנה" ותכלול תפיסת שידור חדשה שבמהלכה הפריים-טיים של הערוץ יעבור לשעה תשע ומהדורת החדשות תוקדם לשמונה. באשר לטענות על פוליטיזציה במינויו לתפקיד יו"ר הרשות מדגיש גילת כי במשך שנים רבות היה עיתונאי פעיל, ורק כחצי שנה שימש יועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "המינוי הוא מינוי מקצועי, והשנה וחצי האחרונות הוכיחו את זה", הוא אומר. לדבריו, אין כל לחצים מצד פוליטיקאים על מנהלי רשות השידור. לסיום מטייל ב. מיכאל בעולם התקשורת בין נבחרים לבוחריהם. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

השרה לשעבר להגנת הסביבה מתחה ביקורת על מחליפתה תמר זנדברג שתמכה בהחלטת הממשלה העמומה • לדבריה ההחלטה פותחת את נושא פינוי המפרץ למשא ומתן מחודש, אחרי שוועדת המנכ"לים קבעה לוח זמנים מפורש: "חובה לסגור את מפעלי בז"ן כמה שיותר מהר"

השרה להגנת הסביבה לשעבר, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד, אמרה השבוע ל"שקוף" כי ההחלטה על פינוי המפעלים המזהמים במפרץ חיפה פוגעת בתושבים. "ממש כאב לי לראות את זה. מה שצריך וחובה לעשות זה לסגור את המפעלים הללו כמה שיותר מהר". היא ציינה כי השרה הנוכחית תמר זנדברג תמכה בהחלטה ואף שיבחה אותה. "וזה אומר הכל. אני לא הייתי מעבירה את ההחלטה הזו". את הדברים אמרה גמליאל בראיון מצולם ל"שקוף", שיפורסם במלואו בשבוע הבא. עוד טענה כי בתקופתה עבדה ועדת המנכ"לים והגישה "תוצר מוגמר" לממשלה – שכעת פותחת פתח למשא ומתן מול בתי הזיקוק לנפט (בזן). "לקבל את ההסכמה להעביר את ועדת המנכ"לים זו הייתה מלחמה מאוד גדולה", תהתה גמליאל. "היו שם כל המנכ"לים של משרדי הממשלה. ישבו ודנו וקיבלו החלטות מקצועיות רציניות. למה עוד פעם לבוא ולטחון מים ולנסות ולפגוע בתושבי מפרץ חיפה?". השרה לשעבר הדגישה את הביקורת העיקרית שנשמעה השבוע מפי פעילי הסביבה ותושבי חיפה, כי ההחלטה אינה מתחייבת ללוח זמנים לפינוי המפעלים: "אני יודעת מה עוברים כשמקבלים כאלה החלטות. את מקבלת לחצים, את מקבלת איומים". מסמך ההצעה להחלטה בדבר מפרץ חיפה והמפעלים המזהמים, אותו אישרה הממשלה, הופץ ללשכות השרים והגיע לידי "שקוף" טרם אישורו. המסמך גובש בשיח בין משרד האוצר, לשכת השר יאיר לפיד ומשרדי ממשלה, אך הדיונים התנהלו במחשכים והציבור ניזון אך ורק מההדלפות המעטות שהתפרסמו בתקשורת. השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג התגאתה השבוע בהחלטה, וכתבה בעמוד הפייסבוק שלה כי "זה צעד משמעותי בתהליך שסיומו שיפור איכות החיים והסביבה באזור כולו". בדבריה הודתה "למאבק האזרחי, מבין המשמעותיים בתולדות התנועה הסביבתית, שהביא לכך שבמקום זלזול והתעלמות – ממשלת ישראל מאמצת ומקדמת היום את סגירת המפעלים ושינוי פני המפרץ". אך למעשה, פעילי סביבה מתחו ביקורת חריפה על פועלה של השרה, בין היתר גם בתגובות רבות לפוסט ששיגרה. עוד קודם לכן, סיפרו ל"שקוף" כיצד נכתב המסמך תוך היעדר שיתוף ציבור ושקיפות בנוגע לפרטיו. "לא היה שום שיתוף ציבור בכלל. אפס", אמרה מרים פראנק, מנהלת תחום מפרץ חיפה וקמפיינים ב"מגמה ירוקה". "גילינו על התוכנית מכל מיני גורמים שאנחנו מקורבים אליהם ומהתקשורת". חבר הכנסת אלון טל (כחול לבן) אישר ל"שקוף" כי התבקש לשמור על המידע לקראת החלטת הממשלה בפרופיל נמוך. "לא יכולנו לשתף בפרטים כי היא אמרה שזה יכשיל את התהליך. זה משא ומתן רגיש והיא ביקשה לדווח לנו". ביקורות נוספות שעלו נוגעות לכך שהחלטת הממשלה חסרה את האלמנט הקריטי של תקצוב המהלך המורכב להבראת המפרץ המזוהם. פעילי סביבה ותושבים באזור הצביעו על כך שההחלטה לא רק שאינה מזרזת את הפינוי אלא שהיא קובעת למעשה את הרחבת שטחי המפעלים המזהמים עד לפינויים. בתגובה לטענות חזרה זנדברג בפני "שקוף" על חשיבות ההחלטה בעיניה: "החלטת הממשלה היא נדבך חשוב בהליך שסופו סגירת התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה, הבראת המפרץ וסביבתו, ושיפור איכות החיים והסביבה באזור כולו. חשיבותה של ההחלטה בכך שכלל הממשלה מחויבת אליה, ובכך שהיא מספקת אופק אמיתי לתושבי חיפה והמפרץ כולו, ומשרטטת היטב את הכיוון ואת דרכי הפעולה המרכזיות על מנת להגיע אליו".

כתבה שפורסמהבדה מרקרבעקבות חשיפתנו:ועדת האתיקה של הכנסת תבחן התלונה נגד יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה) והקשר ללוביסטית עופרה שקד ממשרד הלובינג גורן-עמיר.עדכון: בעקבות הפרסום הכנסת אסרה עלהלוביסטית עופרה שקד להיכנס לדיוני ועדת הכלכלה. התלונה הוגשה על ידי מנכ"ל "העמותה לדמוקרטיה מתקדמת" שבי גטניו. לשכת היועץ המשפטי לכנסת כתבה לגטניו כי "באשר לקשר שבין […]

כתבה שפורסמה בדה מרקר בעקבות חשיפתנו: ועדת האתיקה של הכנסת תבחן התלונה נגד יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה) והקשר ללוביסטית עופרה שקד ממשרד הלובינג גורן-עמיר. עדכון: בעקבות הפרסום הכנסת אסרה על הלוביסטית עופרה שקד להיכנס לדיוני ועדת הכלכלה. התלונה הוגשה על ידי מנכ"ל "העמותה לדמוקרטיה מתקדמת" שבי גטניו. לשכת היועץ המשפטי לכנסת כתבה לגטניו כי "באשר לקשר שבין ח"כ ברוורמן לשדלנית עופרה שקד – נציין כי אנו פועלים לבירור הנושא בשני מישורים: בירור הנוגע להיבטים שבהתנהלותו של יושב ראש ועדת הכלכלה ייעשה על ידי ועדת האתיקה, ואילו בחינת ההיבטים הנוגעים להתנהלותה של של עופרה שקד נעשית בימים אלה על ידנו". התלונה הוגשה בעקבות חשיפה של תומר אביטל וטל שניידר, לפיה שקד לקחה חלק במיון וראיון מועמדים למשרת עוזר פרלמנטרי של ברוורמן. משרד גורן עמיר מייצג שורה של חברות גדולות במשק שענייניהם נדונים בועדת הכלכלה. שקד סירבה להגיב. גטניו, אמר בתגובה כי "מדובר בתגובה מאכזבת. כשזה נוגע ללוביסטים תמיד נעשה המינימום המחויב ולא המקסימום הנדרש. מצער שהיועץ המשפטי לא מוצא לנכון להרחיק מיידית את הלוביסטית עופרה שקד מהכנסת, או לכל הפחות מדיוני ועדת הכלכלה". מלשכת ברוורמן נמסר בתגובה כי "היושר והיושרה הם עיקרי דרכו של פרופ ברוורמן. ברוורמן ישתף פעולה עם כל בדיקה כדי להוכיח שהניסיון להטיל בו דופי חסר שחר ואף מרושע. כל החלטותיו של ברוורמן בועדת הכלכלה הן ענייניות ולטובת הציבור". עדכון: בעקבות הפרסום הכנסת אסרה על הלוביסטית עופרה שקד להיכנס לדיוני ועדת הכלכלה. לתיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לכל הממצאים

העיתונים כולם בדרכם לבית-שמש | בחיפוש אחר החרדים המתונים | "ישראל היום" חוגג הישג אישי

"ובכן, אתה לא נראה לי כמו פסיכולוג ניסויי", אומר בקריקטורת השער האחורי ("ניו-יורקר") של "גלריה" עכבר מעבדה ממחבואו בתוך מבוך ניסויים לחתול שמן הניצב מעליו ומנסה לשכנעו לצאת. כמו עכבר מעבדה מתרוצצת העיתונות הישראלית במבוך מדומיין שיצרה במו ידיה. בשבוע השני של חודש זה לא היה לה בעולמה דבר מלבד עיסוק חובק-כל במשבר החובות של ערוץ 10, שהתחלף בתוך יום בסיקור אובססיבי של "נוער הגבעות" ו"תג מחיר"; בשבוע האחרון היא טרודה, על ראשה ורגליה, בתוקפנות חרדית (סוגיה שקיבלה את השם המוזר "הדרת נשים"). מי זוכר את הקדמת הבחירות הפנימיות בליכוד, תופעת מהגרי העבודה ("מסתננים") וטקס פרס הנובל, שבשבוע הראשון של החודש נדמו כעולם ומלואו? היום מוקדשות הכותרות הראשיות בכל העיתונים לאירוע אחד שטרם קרה: הפגנה המתוכננת היום בבית-שמש. "עימותים קשים בבית-שמש; אלפים יפגינו הערב בעיר נגד הקצנה דתית", נכתב בזו של "הארץ". "אלפים יפגינו היום נגד אפליית נשים בבית-שמש", מחרה-מחזיקה זו של "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מתרגשים כהרגלם עם "קרב ההפרדה", וב"ישראל היום" מתעקשים להיות סתומים עם "מבחן בית-שמש" (מי עומד למבחן? הציבור הישראלי? החרדים? המשטרה? דבר אחד בטוח: לא ראש הממשלה). ההפגנה, שכמה מעורכי העיתונים יודעים לנקוב במספר המשתתפים בה עוד לפני שהתכנסה, היא פועל יוצא של הסיקור העולה על גדותיו בימים האחרונים של היחס לנשים בקרב הציבור החרדי (או לפחות בקרב חלקים ממנו). ההתמקדות בבית-שמש היא פרי כתבה של חדשות ערוץ 2, שמצאה משפחה דתית אמיצה שהסכימה לחשוף את ילדתה, הסובלת יחד עם חברותיה מאיומים והצקות משפילות מצד חסידים בבית-שמש (האם מחוללי תנועת החסידות חשבו פעם שהתואר "חסידים" יופיע במשפט כמו זה דלעיל?). אולם הסיבה לכך ששי מגל מערוץ 2 יצא לבית-שמש, מעוזם של קיצוני החרדים, היא ההד התקשורתי הנרחב שקיבלה טניה רוזנבליט, שהתעקשה לשבת במושבים הקדמיים של אוטובוס היוצא מהשכונות החרדיות באשדוד לכיוון ירושלים. גם אם היה מדובר בפרובוקציה מכוונת (ואין סיבה, או ראיה, שלא להאמין להכחשה של רוזנבליט את הטענה הקונספירטיבית הזו), הרי שאין היא מסבירה את הלהט שבו התנפלה התקשורת על נושא שרק לפני שבוע לא היה נוכח בסדר היום התקשורתי (על אף שאינו חדש כלל ועיקר: "מה אכפת לכם שאנחנו נוסעים בקווי מהדרין?", מצטט יאיר אטינגר ב"הארץ" חרד מבית-שמש. "מה אכפת לכם השלטים? עשר שנים נמצא פה השלט ולא הפריע לאף אחד"). אז מי הוא החתול של העיתונות הישראלית? "תושב רמת-בית-שמש אחד, חרדי חסידי, אמר כי המשטרה חייבת להיכנס בהם. הם אלימים, הם מאיימים עלינו, הם חונקים אותנו. הרבנים שלהם לא מעיזים לומר להם מלה, ולדעתי מי שאשם בהדרת נשים כאן זו המדינה, המשטרה, שלא עושים כלום מולם", כותב יאיר אטינגר ב"הארץ". תת-הנושא שניצב היום בראש סדר היום, שנכבש כולו על-ידי הדרת נשים, הוא האלימות שמפגינים חרדי בית-שמש נגד, ובכן, מי שאינם חרדי בית-שמש (ומי יודע, אולי גם זה נגד זה. אבל מי שומע נפילת עץ ביער שאין בו איש?). "כוננות גבוהה במשטרה לקראת אירוע המחאה על הדרת נשים", נכתב בכותרת המשנה של "הארץ", ושוטרים, "בלשים בלבוש אזרחי" ואנשי משמר-הגבול מאכלסים גם את כותרות המשנה של "מעריב" ו"ישראל היום". "מעריב" הוא היחיד שתמונת השער שלו שלווה (ח"כ חיים אמסלם, שפרש מש"ס בקול רעש גדול והקים תנועה מתונה, מדליק נרות יחד עם בני משפחת מרגוליס, שילדתם כיכבה בכתבה בערוץ 2). ב"ידיעות" חרדים מתגודדים ומטפסים מסביב שלט המצווה על נשים לעבור לצד השני של המדרכה, וב"ישראל היום" ו"הארץ" חרדים צועקים ומכים. העיתונות החרדית מציגה, כמובן, תמונה הפוכה. עבור העיתונים החרדיים, בייחוד המפלגתיים, שנאה והסתה נגד הציבור החילוני הן עניין שבשגרה, וממילא ההתעניינות השלילית הנוכחית של הציבור הכללי בנעשה ברחובות החרדיים גוררת כותרות כמו "מסע הסתה מתוזמן נגד הציבור החרדי" (כותרת ראשית של "יתד נאמן") או "גל ההסתה התקשורתי נמשך: מצעד שנאה והסתה נגד הציבור החרדי ייערך היום בבית-שמש" (כותרת ראשית של "המבשר"). ברם, לפי "הארץ", החרדים עצמם "נואשו מתחנות הרדיו ומהעיתונים החרדיים: בשכנות לסיקריקים חיים חרדים המבקשים להגביר את הלחץ החילוני על הקיצונים של בית-שמש וירושלים" ואף "חושבים כי לתקשורת החילונית יש כעת תפקיד מכריע". החרדים המתונים הם גם הפתרון לפי רוזנבליט, שטור שלה מתפרסם היום בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" (עם הפניה מהשער). הם גם היו, בשבוע שעבר, הפתרון של יאיר לפיד, בעל הטור הפופולרי בעיתון ומי שמתעתד, כנראה, להקים מפלגה, אולי ברוח שינוי האנטי-דתית של אביו. גם ב"מעריב" קריאה "לכל החרדים המתונים", מעטו של הרב דב ליפמן, מנהיג חרדי מבית-שמש הנלחם נגד אנשי החסידויות הקיצוניות (במקום סאטמר, תולדות-אהרון, סיקריקים ושלל שמות, אני מציע שם גנרי: "החסידים היורקים"). ואותו "חרדי חסידי מבית-שמש" שמצטט אטינגר ממשיך ואומר: "אולי תגיד לי למה כל הציבור החילוני טיפש, וממשיך לקנות מוצרים בהכשר בד"ץ העדה-החרדית? הם לא יודעים שהמוצרים האלה מממנים את הסיקריקים בבית-שמש". אטינגר לא שואל אותו מדוע הציבור החרדי ממשיך לקנות את המוצרים. בידיעה אחרת באותו עמוד הוא מצטט את "מנהיג הקנאים", "האדמו"ר מתולדות-אהרון", דוד קהאן שמו, שהגיע לביקור בארץ והורה כי "אסור להתפשר". נראה אפוא שהיורקים דווקא כן שומעים לרבנים. כתבת השער המתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ב"גלריה", מוסף "הארץ", היא ראיון עם הבמאי דייוויד פינצר ("מועדון קרב"): "כשבאים אלי ואומרים, למה אתה לא יכול להתפשר?, אני אומר: על מה אתם מדברים? העובדה שהשיחה הזאת מתקיימת בינינו עכשיו מעידה שהתפשרנו". "רוב הישראלים והישראליות אכן נעשקים על-ידי הטייקונים ומדיניות הממשלה. האזרחים והאזרחיות הערבים אכן מופלים בצורה מזעזעת ומקוממת שנים רבות. אפליית נשים וביזוין אכן מתקיימים ובגדול גם בחברה החילונית. כל זה נכון. ובו בזמן, כל זה לא צריך למנוע או להקטין בחשיבותה של מחאה נגד מה שקורה עכשיו", מתייחסת צפי סער במדורה "גברת מגונדרת" (במוסף "גלריה" של "הארץ") למגוון התירוצים הנשמעים בתקשורת באחרונה נגד העיסוק באפליית הנשים בקרב החרדים. "זו לא אמורה לבוא במקום מאבק בכל הרעות החולות האחרות, אלא בנוסף לה. התפיסה של או-או, של יש בעיות גדולות יותר, היא תפיסה המשמשת תמיד את השכבות השליטות בחברה על מנת להשתיק מחאה. הדוגמה הקלאסית היא כמובן: מה אתן נלחמות לזכויות נשים כשישראל נתונה במאבק קיומי". ובעמ 4 של "ידיעות אחרונות", "מכתב לאחותי החילונית" של שושנה חן מול טור "מחיר השתיקה" של ליהיא לפיד (הסטיריקנים יוסיפו כאן: "אשתו של"). חן חוזרת על הקביעה הפטרונית שלפיה החילונים מתייחסים לחרדים ב"רדידות, שטחיות, דמגוגיה, פטרונות מתנשאת ואלימות", ולאחרונה גם ב"ניכור, אינטרסנטיות, ציניות, רשעות ובורות", קוראת להתנתק מהתקשורת (קריאה חלולה כשהיא מודפסת היכן שהיא מודפסת), ובסיום, לאחר תשפוכת המחמאות הזו, קוראת להנמיך את להבות השנאה ההדדית. "ביטוי שיש להדיר ומיד", כותבת צפי סער בהערת סוגריים במדורה במוסף "גלריה" על הביטוי "הדרת נשים", "תוצר נקי וצח כל-כך של מכבסת המלים". שמחה וששון! "הישג היסטורי: האבטלה: רק 5%", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". כותרת המשנה לידיעה של זאב קליין בעמ 9 יודעת לצטט את שר האוצר, שבתורו יודע לומר כי "זו עדות למדיניות האנטי-משברית שהובילה הממשלה". הידיעה עצמה מצטטת בהרחבה את ראש הממשלה נתניהו, שקובע כי "זו תוצאה של העבודה של היושבים סביב שולחן זה ורבים אחרים בממשלה", וקליין עצמו יודע להכריז גם (או לצטט מקומוניקט) על "צמיחה מואצת במשק, שיפור בביצועי המשק ועלייה ברמת החיים". אם כל-כך טוב, אז למה כל-כך רע? קודם כל, מה כל-כך רע? הנה יש אפילו עיתון בחינם. וברצינות: הנה מדור כלכלה שמפרסם ידיעה כזו חודשים אחדים אחרי ההתעוררות החברתית והכלכלית של הקיץ, אחרי שמשבר עולמי חסר תקדים זה עשורים הוכיח שהמדדים הכלכליים העכשוויים מכזיבים, אחרי שממש כעת הוכיחו דו"חות ממשלתיים כי העוני בישראל מכה קשות גם באנשים עובדים. "חצי עבודה", קובעת כותרת טורו של גדעון עשת, המודפס בחלקו על שער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", לצד הכותרת "5%", צבועה באדום. "בסטטיסטיקה של שוק העבודה מסתכלים לא רק על מי שמחפשים עבודה ולא מוצאים, אלא על מי שבכלל לא מעוניינים לעבוד", הוא כותב. "בישראל שיעור אלה שעובדים ומחפשים עבודה גם יחד הוא בערך 60%. במדינות מתוקנות יותר השיעור הזה הוא בערך 75%. אם לוקחים את המספר הזה, האחרון, ומפעילים אותו על מדינת ישראל - שיעור המובטלים הוא לא 5%, כי אם 15%". ובמוסף "עסקים" של "מעריב" מוסיפים כי הנתון של 5% התפרסם על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בצירוף אזהרה: "בגלל השפעות שונות (כולל השפעת החגים), היו שיעורי ההשבה לסקר כוח אדם באוקטובר נמוכים יחסית. לכן יש להתייחס בזהירות לנתונים של שלושת החודשים האחרונים. סדרת הנתונים מאופיינת באי-סדירות גבוהה המביאה לתנודתיות רבה מחודש לחודש ומקשה לבצע את אומדן המגמה ולנתחה". לישראלים מגיעה עיתונות הוגנת. ובכל זאת, יש בישראל, כאמור, גם מי שעובדים. "מי יגן על הגברים?", שואל נחמיה שטרסלר במדור הדעות של "הארץ". שטרסלר מזכיר את רפורמת הפנסיה של נתניהו כשר אוצר, מ-2004, שבמסגרתה הועלה גיל הפרישה כדי לממן את הגידול בהוצאות הפנסיה כתוצאה מעלייה בתוחלת החיים."הפעימה הראשונה בוצעה, וגיל הפרישה לנשים הועלה ל-62. אבל הפעימה השנייה, שהיתה אמורה להתחיל בשבוע הבא, כבר לא תבוצע", כותב שטרסלר, ותולה את האשם בנרפות של נתניהו ושטייניץ מול יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ חיים כץ, ומול דעת הקהל. "מדובר כאן באפליה בוטה כלפי גברים", קובע שטרסלר. "לא רק שהגברים עובדים במקרים רבים בעבודות פיזיות שוחקות וקשות בתעשייה, בבנייה, בחקלאות ובתחבורה, אלא שהם גם מסבסדים את הפנסיה של הנשים. כי הרי אין יש מאין. אם קבוצה אחת באוכלוסייה מקבלת זכויות יתר, קבוצה אחרת מממנת אותה", והוא מוסיף בהמשך: "מה יש, גברים הם לא בני-אדם? אם תדקרו אותם לא יזוב מהם דם?" ("היום הכל זה פופוליזם", הוא כותב בפתח המאמר). "אי-אפשר למחול, אבל צריך להבין" היא כותרת מאמר של משה ארנס במדור הדעות של "הארץ", המתייחס ל"צעירי תג מחיר, ההורסים רכוש ערבי, פוגעים במסגדים ותוקפים את צה"ל". "ייתכן שהם טיפשים דיים כדי לחשוב שביכולתם למנוע פירוק מאחזים לא-חוקיים", כותב ארנס על אותם צעירים, אבל סביר יותר שהתנהגותם היא תוצאה של ניכור ועוינות למדינה, ו"אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא את שורשי אותם רגשות קשים". "גרמה להם ההתנתקות - עקירתם בכוח של עשרת אלפים ישראלים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון, שבוצעה בידי צה"ל לפני כשש שנים [...] הכוח שהפעילה ממשלת שרון, פוליטית, מינהלית ופיזית, חשף התעלמות מוחלטת מדעותיו של מיעוט גדול במדינה. אך שרון ותומכיו סברו שהמטרה מקדשת את האמצעים, והאמצעים היו בלתי דמוקרטיים בעליל. ההתנתקות הותירה פצע שלא הגליד לא רק בנפשם של העקורים מבתיהם, שרבים מהם עדיין חסרי קורת גג, אלא גם בלבם של מאות אלפים שהתנגדו לפעולה. בשוליים יצר הדבר את תופעת תג מחיר המצערת [...] הלקח מכל זה", הוא מסכם, "בחברה דמוקרטית אין להפעיל טקטיקות בולדוזר כדי לרמוס מיעוט גדול באוכלוסייה". "הפרקליטות הצבאית: לא להעמיד פורעי חוק מהימין לדין צבאי", נכתב בכותרת ידיעה של חיים לוינסון לצד הכותרת הראשית של "הארץ". "צה"ל נגד הוראת נתניהו" היא כותרת הגג. "נתניהו הכריז על צעד זה לפני שבועיים, כאחד משורה של צעדים שנועדו לטפל באלימות אידיאולוגית של הימין", כותב לוינסון, ועשה זאת ללא תיאום מוקדם עם הפרקליטות הצבאית ("בכיר בפרקליטות הצבאית אמר, בשיחה סגורה, ששמע על הצעד הזה במהדורות החדשות שבהן דווח על התוכנית"). אלא שאנשי הפרקליטות הצבאית מביעים כעת, כאמור, התנגדות לצעד הזה, מכמה סיבות: "אין בו תועלת ממשית, כי הבעיה העיקרית היא איסוף ראיות בקרב פעילי הימין, ובבתי-המשפט הצבאיים חלים דיני הראיות שחלים בישראל, ואם אין ראיות להרשעה בישראל, לא יהיו ראיות להרשעה ביו"ש. שנית, העמדה לדין בידי אנשי צבא לפני שופטים צבאיים תגרום לפוליטיזציה נוספת של הצבא, דבר שהצבא רואה בו משגה אסטרטגי. שלישית, הניסיון שהצטבר מהעמדה לדין של מתנחלים בבתי-משפט אלה, בשנות ה-70, היה שלילי. ורביעית, העמדה לדין בפועל תגרור עתירות לבג"ץ על אפליה, שבפרקליטות הצבאית סבורים שיש להן סיכויים טובים להתקבל". ובעמוד הפותח של "מעריב" כותב מרדכי חיימוביץ לנשיא פרס "לרוץ לבית-שמש". "הנשיא קנדי לא היסס לשלוח חיילים של המשמר הלאומי כשרצה להכניס סטודנט שחור לאוניברסיטה הגזענית של מיסיסיפי". הנה מתרקם ההסבר לשנים הבאות לטראומה החרדית שתניב מיני מעשי אלימות וסטייה. "ב-24 מדינות ברחבי העולם מתקיימות כרגע חקירות בנוגע להטיית משחקים", טוענת כותרת המשנה לראשית של מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות". "כך עובדת השיטה", ממשיכה הכותרת, "המאפיה האסיאתית מנהלת את העניינים, שוק ההימורים מגלגל מיליארדים, כדורגלנים משתפים פעולה, פיפ"א מנסה להילחם בתופעה והאוהדים צופים בהצגה שסופה ידוע מראש". הנה, הפשע משתלם: צופי הכדורגל שודרגו להיות צופי תיאטרון.

האם הגיע הזמן להספיד את החדשות בטלוויזיה? האם הגיע הזמן לדרוש תשלום עבור תוכן מקוון? ומדוע התקשורת מתעלמת מההאשמות של אלדד יניב?

העונה החדשה של התוכנית "תיק תקשורת" נפתחת בתיאור מצבה הגרוע של התקשורת הישראלית בימינו, והעתיד העגום עוד יותר הצפוי לה. לאחר אות הפתיחה משוחח מגיש התוכנית, עמנואל רוזן, עם מגישי החדשות יעקב אילון וינון מגל, שעברו לאחרונה מערוצי הטלוויזיה לאתרי האינטרנט "מקו" ו"וואלה", בהתאמה. "אין מה להספיד את הטלוויזיה כמו שאנחנו מכירים אותה", מבהיר אילון. "הטלוויזיה כאן להרבה זמן". יחד עם זאת טוען אילון כי עתיד החדשות נמצא באתרי האינטרנט וכי האתגר הנוכחי הוא לחבר בין הטלוויזיה לאינטרנט. "ברור שהכיוון הולך להשתנות", אומר מגל. "[...] המסך הגדול בבית יישאר, השאלה היא מאיפה תקבל את התכנים האלה". בעקבות תהיית רוזן שמא הרמה העיתונאית באינטרנט תהיה נמוכה יותר מאשר בטלוויזיה, אומר לו אילון: "באתרי האינטרנט המובילים ההשקעה הולכת וגדלה". "חד-משמעית לא", מוסיף מגל. כשהוא נשאל אם היה ממליץ לחבריו מהטלוויזיה להיכנס גם הם לעולם האינטרנט, משיב מגל בחיוב ואומר: "ברור שהאינטרנט זה הולך להיות הדבר". בהמשך התוכנית טוען יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", כי ההספדים על העיתונות מוקדמים מדי. "החדשות הטובות הן שיש מודל כלכלי לעיתונות גם בעידן הדיגיטלי", הוא אומר. לדבריו, גם בישראל יש לדרוש תשלום הוגן עבור המידע שמפיצים ארגוני החדשות. עוד בתוכנית, דיון עם אלדד יניב, ראש מפלגת ארץ-חדשה, ועם העיתונאי אבנר הופשטיין, על הנושאים שהתקשורת הישראלית נמנעת מלטפל בהם. יניב פירסם לאחרונה ביוטיוב סדרה של סרטונים ובהם האשמות חריפות ביותר כלפי בכירים במערכת הפוליטית. "אתה מעלה על דעתך שהתקשורת לפני עשר שנים לא מזמינה אותי לאולפן ונותנת לי לדבר על זה?", שואל יניב. לדבריו, היום "התקשורת מפוחדת" משום שעתידה מותנה ברצונם של פוליטיקאים. הופשטיין, מי שלפני שפוטר מחדשות ערוץ 10 היה חתום על תחקיר שעסק במיליארדר שלדון אדלסון, מסכים עם יניב כי הפחד שולט בתקשורת, אך לדבריו אין מקום לדרוש מכלי התקשורת בישראל ללכת בעקבות הסרטונים של יניב. "אי-אפשר לשדר דברים בתקשורת הקונבנציונלית שהם שילוב של עובדות ואינואנדו, השערות ופולקלור", אומר הופשטיין. יניב, מנגד, טוען כי כל מה ששודר פורסם על סמך ידיעתו האישית, ומביע תמיהה על כך שאף עיתונאי לא ביקש מהמבוקרים בסרטונים שלו להגיב על הטענות שמושמעות כלפיהם. לסיום מספרת חן קוטס, עיתונאית "מעריב", על תחושותיה בנוגע לפיטוריהם של עובדי מפעל כיתן לאור הפיטורים ההמוניים של עובדי "מעריב". התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

הוועדה המפקחת על ההכנסות מרווחי גז ונפט סיירה בחברת הנפט והגז מבלי שהדבר יתועד בפרוטוקול באתר הכנסת • חברי הוועדה נערכים בימים אלה לדיונים הנוגעים ישירות למאגר הגז • בהיעדר פרוטוקל ומבלי שעיתונאים יורשו לסקר את האירוע, הציבור לא יוכל לדעת מה מידת ההשפעה שלו על ההחלטות שיתקבלו בסוף • מעקב "שקוף" אחר הסיורים שנשארים במחשכים

בצהריי יום שלישי נערך באסדת לווייתן סיור. למקום הגיעה משלחת קטנה של חברי כנסת – הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל. נציגי הוועדה בסיור – ח"כ אושר שקלים, ח"כ ניסים ואטורי וח"כ ששון גואטה, נוסף לראשת הוועדה, לימור סון הר-מלך – חבשו קסדות אדומות ולבשו סרבלים כחולים, עליהם התנוסס בגאון הלוגו של תאגיד שברון. במקום נכחו גם סגן הנשיא לעניינים אזוריים בחברת שברון, ביני זומר, ומנכ"ל חברת ניומד אנרגי, יוסי אבו. מזג האוויר הטוב היה אידיאלי לסיור מסוק מעל לאסדה, הסמוכה לרצועת חוף דור הבונים. הקבוצה הקטנה נראתה מחויכת בלב ים. על כל זה ניתן ללמוד מתמונות שהגיעו מדוברות הכנסת ומשיחות של "שקוף" עם חברי ועדה אחרי שהתקיים הסיור. פרוטוקול מדוקדק של הסיור לא נרשם, אתר הכנסת ודף הוועדה לא עודכנו בפרטיו, וחמור מכך – עיתונאים לא הורשו לסקר את האירוע בזמן אמת. בוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל – ועדה שהוקמה לפני שלוש שנים במטרה לפקח על הכנסות המדינה מרווחי גז ונפט – נערכים בימים אלה לדיונים הנוגעים ישירות למאגר הגז. מבחינת הגורם המסחרי, טוב שסיורים מסוג זה יתקיימו קודם להתכנסות הוועדה, כך שחברי הכנסת יגיעו לישיבה הראשונה עם מטען רגשי נוח לעמדת התאגיד. בהיעדר סיקור עיתונאי של הסיור באסדת לווייתן, לא ניתן יהיה לאמוד את ההשפעה שלו על ההחלטות שיקבלו חברי הוועדה בסופו של דבר. "לא זו בלבד שגורם מסחרי בעל השפעה עצומה על המשק הישראלי הזין במעמד צד אחד את המחוקק, כשעשויה להיות לו השפעה על הרגולציה של אותו גורם מסחרי – כל זאת ללא נוכחות של נציגי חברה אזרחית ואקדמיה שעשויים לאזן את התמונה – אלא שגם תיעוד מהפגישה החסויה הזו אין", אומר יוני ספיר, יו"ר עמותת "שומרי הבית" בשיחה עם "שקוף". לא מדובר באירוע בודד. סיורי שטח של ועדות כנסת מטעם גופים מסחריים הם עניין פרוץ בכנסת, כשכל יו"ר ועדה יכול לקבוע את אופי הסיור לפי ראות עיניו. מבדיקת "שקוף" עולה כי ברוב המקרים לא נרשם פרוטוקול ולא מותרת כניסת עיתונאים. הסיורים הם כלי אהוב על לוביסטים (שדלנים) שמנסים לשכנע חברי ועדות בצדקת עמדת הלקוח. החברות המסחריות יכולות להרשים את חברי הכנסת, לקדם מולם אגנדות ואינטרסים ישירים וסמויים, ובעיקר לייצר בקרבם אפקט תודעתי והזדהותי – מטרת העל של הביקורים. בהיעדר גורם מאזן, הסיורים הופכים להצגה חד-צדדית של הגורם המסחרי, שנועדה להקסים את חברי הכנסת, תוך הזנתם בנתונים שאין בכוחו של הציבור לאמת. "אני חושב שהיה סיור מאוד מוצלח ומעניין", אומר חבר הוועדה ח"כ ניסים ואטורי, שנכח בסיור באסדת לווייתן. "הבנו גם נושאים חדשים שצריך לטפל בהם. למדנו את הנושא יותר לעומק. זה חשוב, זה חשוב מאוד". ואטורי מפרט: "ראינו שיש חסמים שמפריעים לקדם את השימוש בגז גם בישראל וגם בייצוא לאירופה, בדברים שאנחנו הולכים לטפל בהם". אולם בדיוק מכך חושש יו"ר עמותת "שומרי הבית". "נציגי חברות הגז ודאי סיפרו על הקשיים שבפניהם בבואם לקדם את משק הגז בישראל ואת הייצוא לאירופה", אומר ספיר, "אך לא היה במקום מי שישאל אם כלל יש צורך בכך, מהן החלופות, ומהן המשמעויות הסביבתיות והכלכליות של אותה הרחבה". לדברי ספיר: "כך נראה שבי רגולטורי; כך נראה מחוקק עושה דברו של ההון; כך נראית ההתדרדרות במצבה של הדמוקרטיה הישראלית". זה לא הסיור הראשון שערכו באסדת לווייתן עבור הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל. גם בכנסת הקודמת ביקרו חברי הוועדה במקום. "אני חושב שסיורים כאלה חשובים", אומר יו"ר הוועדה לשעבר מוסי רז, "תמיד טוב מראה עיניים". עם זאת, בניגוד לואטורי, רז מודה שלפחות עבורו, הסיור לא היה מועיל במיוחד. "מודה שהאפקט של הביקור שערכנו לא היה חשוב כל כך", אומר חבר הכנסת לשעבר, שהגיע לתפקיד מתוך ידע נרחב בסוגיות אסדת הגז. "לא שמעתי או ראיתי דבר שלא ידעתי". חשוב לציין שגם ואטורי וגם רז מעודדים ליווי עיתונאי בסיורים מסוג זה. "אני חושב שאם הייתה תקשורת או בכלל תיעוד של הדברים זה היה מעלה את קרנה של הוועדה", סבור ואטורי, בעוד רז מדגיש: "בשום פנים אין לאסור השתתפות עיתונאים". רז אף מוסיף ומדגיש כי יש לחייב רישום פרוטוקול בסיורי הוועדות. "סיור הוא כמו כל ישיבת ועדה", הוא אומר. "כך צריך להתייחס לפרוטוקולים שלו". מעקב "שקוף" מלמד על תופעה מתמשכת של סיורים בגופים מסחריים, שמתקיימים הרחק מעיני הציבור. חיפוש בארכיון מעלה שורה של דוגמאות. ב-2010, למשל, התקיים סיור של ועדת החוקה, חוק ומשפט בחברת "טבע", כשהחברה הייתה בשיא כוחה בישראל ונחשבה לחברה הישראלית המצליחה ביותר בחו"ל. הסיור לא תועד לפרוטוקול, לא שודר ולא כלל אפילו הודעה לעיתונות. סיור נוסף התרחש ב-2013, בשיאה של המחאה על יוקר המחייה, אז ביקרה ועדת הכלכלה בראשות ח"כ אבישי ברוורמן במרכז הלוגיסטי המשוכלל של חברת אסם. גם במקרה זה פורסמה רק הודעה קצרה לעיתונות שכללה תמונה של יו"ר אסם, דן פרופר, מסביר דבר מה לחברי הכנסת. סיור נוסף, שעליו דיווחנו לפני חצי שנה, נערך בחברת גוגל, שם ביקרה ועדת המדע והטכנולוגיה. בוועדה טענו בזמנו כי אופי הסיור בידיה של גוגל, ורק אם בחברה יוחלט להתיר כניסת עיתונאים, תורשה התקשורת לסקר את האירוע. גוגל כמובן מיצתה עד תום את הסמכות שהכנסת הפריטה לידיה. בסופו של דבר נשארנו מחוץ להצגה. גם במקרה זה, לא נרשם פרוטוקול. תגובות מתאגיד שברון נמסר: "שאלות בנושא ביקור חברי הכנסת מטעם הוועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל יש להפנות לוועדה". מדוברות הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל נמסר: "הסיורים מפורסמים בסדר היום של הוועדה ובמקרה זה כאמור אי הפרסום נבע מעניין טכני בלבד. כפי שהוסבר, הסיור יועד לחברי הוועדה בלבד בשל מגבלת מקום במסוק. כמו כן, בהמשך לסיור, הוועדה תקיים ישיבה עם כלל השותפים של מאגרי לווייתן". מח"כ לימור סון הר-מלך נמסר כי היא נותנת גיבוי מלא לצוות הוועדה.

אמנון אברמוביץ, אמיר אורן ושלום ירושלמי חזו ערב הקמת ממשלת נתניהו כי אביגדור ליברמן ייפלט ממנה במהרה בשל הגשת כתב אישום נגדו. מני מזוז והפרקליטות התקשו לעמוד בזמנים

ביום חמישי האחרון התפרסמה ב"הארץ" ידיעה שעל-פיה היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז יעזוב את תפקידו בלי להכריע אם להגיש כתב אישום נגד השר אביגדור ליברמן. התיק יעבור כעת ליורשו בתפקיד, יהודה וינשטיין, והמשמעות היא שיחלפו חודשים ארוכים עד שתתקבל החלטה בעניין העמדתו של שר החוץ לדין. ערב הקמת ממשלת נתניהו, במרץ 2009, כשהסתמן שליברמן עומד לקבל לידיו את תיק החוץ ומפלגתו עומדת לזכות בתיק בטחון הפנים, מיהרו כמה פרשנים בכירים להתייצב ולהתריע נגד המהלך, תוך שהם מציינים כי ימיו של ליברמן (וכנראה גם של מפלגתו) בממשלה ספורים, עקב כתב האישום שיוגש נגדו תוך חודשים מעטים. במהדורת "אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2 ששודרה ב-20.3.09 קבע אמנון אברמוביץ כי "נתניהו יודע שתוך שלושה עד שישה חודשים ליברמן לא יהיה שר, או במלים שלי: במקום תיק היחסים הבינלאומיים של ישראל, יהיה לו תיק של היחידה לחקירות בינלאומית של ישראל. ואז ההרכב [של הממשלה] ישתנה". יותר מעשרה חודשים מאוחר יותר אפשר עדיין להתווכח על איכות השנינה. התחזית עצמה, כפי שניתן לראות, התגלתה כמופרכת. ב-28.3.09 מנה הפרשן הפוליטי שלום ירושלמי ב"מעריב" את הסיבות לכך שכבר באותה עת, ימים אחדים לפני הקמתה של ממשלת נתניהו, "כולם, או כמעט כולם, מחשבים את נפילתה, או לפחות את הזעזועים שיעברו עליה". בין הסיבות האלו הוא ציין את "החקירות נגד אביגדור ליברמן והחשדות החמורים, שיבשילו כנראה לכתב אישום בעוד כמה חודשים ויטלטלו את הממשלה" (במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם יתר הסיבות שעל-פי ירושלמי אמורות היו להפיל או לטלטל את ממשלת נתניהו לא הותירו עליה בסופו של דבר את רישומן). הנחרץ והפרטני מכולם היה, כהרגלו, אמיר אורן, ב"הארץ". ב-13.3.09 הוא כתב: "לוח השנה מלמד שזה [התפטרותו המאולצת של ליברמן מהממשלה] יקרה בקיץ הקרוב. בתוך שבועות מעטים יושלם תיק ליברמן ויוגש לפרקליטות. צפויה המלצה לכתב אישום בעבירות כלכליות חמורות [...] אישורם של פרקליט המדינה משה לדור והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לא יאחר לבוא, לערך לקראת סוף אפריל. השימוע לליברמן ייערך כשלושה חודשים לאחר מכן. אם לא ישכנע את מזוז שאין סיכוי סביר להרשעתו, יועמד לדין וייאלץ להתפטר מהממשלה". אורן לא עצר אפילו פה והציע גם תסריט אפשרי למה שיקרה אחרי ההתפטרות (ישראל-ביתנו תתפרק, ליברמן יבקש מקלט מדיני בבלארוס), אבל אנחנו יכולים בכל זאת להפסיק כאן ולקבוע שמשהו בחישוביו של אורן כנראה השתבש, והוא, יחד עם שאר הפרשנים, ייאלץ להמתין אולי עוד קיץ. אנחנו ניפגש.

מאז שנת 2000 פחת מספרם של עובדי עיתון "ידיעות אחרונות" בשני שלישים, מספר העמודים בעיתון ירד ב-88%

מאז שנת 2000 פחת מספרם של עובדי עיתון "ידיעות אחרונות" בשני שלישים, מכ-1,250 עובדים לכ-460; מספר העמודים המודפסים בעיתון ירד באותה תקופה בשיעור ניכר עוד יותר, של כ-88% – כך לפי נתונים שסיפקה הנהלת העיתון. לפי "ידיעות אחרונות", בשנת 2000 היקף ההדפסה בעיתון היה גדול יותר משל כל יתר העיתונים במדינת ישראל ביחד, עם "שש מכונות הדפסה שהדפיסו יומם ולילה מאות מיליוני עמודים מדי יום". ואולם, מאז חל שינוי בהרגלי צריכת החדשות וענף העיתונות המודפסת הצטמק ודעך. בעיתון מצביעים על מגפת הקורונה ותקופת המלחמה הנוכחית כסיבות נוספות להצטמקות העכשווית של העיתון, "כיוון שהכנסותיו של העיתון תלויות במספר העמודים המודפסים ובהיקף הפרסומות הנמכרות באותם עמודים". בהנהלת העיתון, שעודנו הנמכר בישראל, טוענים זאת במענה לבקשה שהגישה ההסתדרות יחד עם ועד עובדי דפוס גלעד נגד החברות "ידיעות אחרונות" בע"מ, דפוס "ידיעות אחרונות" בע"מ ודפוס גלעד בע"מ. בבקשה נטען, באמצעות עורכי-הדין רענן שקדי ושרי אמרוסי-ישי, כי פיטוריהם המסתמנים של ארבעה עובדים מאורגנים שלכל אחד מהם ותק של עשרות שנות עבודה בעיתון עומדת בניגוד להסכם הקיבוצי שנחתם בשנת 2000, שמבטיח להם תעסוקה עד גיל 67. ההסכם משנת 2000 נחתם עם ועד עובדי הדפוס בעיתון בעקבות רצונה של ההנהלה אז להכניס טכנולוגיות חדשות שייתרו את העסקת רוב עובדי הדפוס והמסדרה. הנהלת העיתון ועובדי הדפוס הגיעו להסכמה רק לאחר מאבק איתנים שכלל שימוש של הנהלת "ידיעות אחרונות" במאבטחים חמושים, גדרות תיל, תקיפות אלימות ושיתוף פעולה עם יריבים עסקיים, כמו גם עם ועד העיתונאים של "ידיעות אחרונות". תוקפו של ההסכם מיום חתימתו עמד על 99 שנה, כדי לוודא שכל עובדי הדפוס והמסדרה שנותרו בעיתון לאחר חתימתו יעבדו בו עד לצאתם לגמלאות. בהנהלת "ידיעות אחרונות" טוענים מנגד, באמצעות עו"ד אריאל שמר, שדווקא משום שההסכם נחתם לתקופה כה ארוכה ניתן לבטלו. לדבריהם, הנקיבה במספר של 99 שנים כמוה כהכרזה שההסכם אינו לתקופה קצובה, ועל כן ניתן לבטלו בהודעה חד-צדדית. כדי להצדיק את הצורך בביטול ההסכם מציינים בעיתון את הנתונים הכספיים שצוטטו לעיל ומבקשים מבית-הדין לעבודה להסתפק בהם כדי לקבל את טענות הנהלת העיתון בלי לחשוף מסמכים פנימיים. "הנתונים הכלכליים המדויקים של כל גוף משפטי, כמו גם בכל עיתון כפי שהם משתקפים במאזן ודו"חות הרווח וההפסד, הינם סודות כמוסים של כל העיתונים בכל תחומי העיתונות המסחרית הכתובה בארץ ובעולם", טוענים ב"ידיעות אחרונות". "נתונים אלה נשמרים מכל משמר בכספות וחשופים לעיניהם של בודדים בלבד במערכות העיתונים עצמם. הטעם לכך נעוץ בעובדה שמדובר במידע קריטי ליכולתו של העיתון למכור את שירותיו (בעיקר הפרסומות המתפרסמות בו) ולהתקיים. גילוי הנתונים האמורים עלול להסב נזק שאין לו שיעור, אין לו מידה ואין לו תיקון". מחר (24.12) צפויים הצדדים להיפגש באולמה של השופטת אריאלה גילצר-כץ, סגנית נשיא בית-הדין לעבודה בתל-אביב. 9874-12-13

עו"ד רבקי דב"ש, לשעבר ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, ועו"ד אלעד מן, יועמ"ש עמותת "הצלחה" מוציאים לאור מדריך חופש מידע ראשון מסוגו, שיהיה פתוח לכל הציבור • מטרת המדריך לפי עו"ד דב"ש: "להפוך את הידע המקצועי של תחום חופש המידע לכזה שמסייע לא רק למקצוענים בתחום, אלא גם לכל מי שמבקש להגיש בקשה ולו בפעם הראשונה"

אם הכל יתנהל על פי החוק והפסיקה, החודש יתפרסמו יומני הפגישות של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. מטרת המאבק המשפטי שניהלו עיתון "הארץ" ועמותת "הצלחה" כדי לחשוף את היומנים לציבור הייתה להבין כמה זמן הקדיש נתניהו לעיסוק במשפטו על חשבון העיסוק בניהול מדינת ישראל. וזו ממש לא הפעם הראשונה שבה מידע שחשוב שייחשף לעין הציבור יוצא רק בזכות עיקשותם של אנשים וארגונים. בין אם מדובר בפעם הראשונה שאתה מגיש בקשת חופש מידע, ובין אם את עוסקת שנים בתחום, להשיג מידע באמצעות בקשות חופש מידע מרשויות ציבוריות זה עסק מאתגר. החל משלב ניסוח הבקשה, ועד שהרשות לא מספקת את המידע מכל סיבה שהיא. לאן ממשיכים משם? את הפער הזה זיהו עו"ד רבקי דב"ש, לשעבר ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, ועו"ד אלעד מן, יועמ"ש עמותת "הצלחה", שעוסקים בתחום כבר שנים. הם החליטו לכתוב ספר ולחלוק את הידע והניסיון שצברו כדי להקל על מבקשי המידע, וגם להוות מקור ידע לאלו שעוסקים בתחום. בימים אלה הם מגייסים את תמיכת הציבור להדפסתו. "אנחנו מקווים שהמדריך יעודד את האזרחים להגיש בקשות חופש מידע, ובכך יעורר עוד את התחום ויהפוך אותו לכלי שגור ויומיומי באופן שיחייב רשויות ציבוריות להיות מחויבות וממושמעות יותר לקיום הוראות החוק ובכך לתרום עוד למנהל תקין", אומרת עו"ד דב"ש. אחת המטרות העיקריות של עו"ד דב"ש ועו"ד מן היתה שהמדריך ינגיש את הידע המשפטי. "הרבה פרקטיקות בנושא של חופש מידע ידועות רק ליודעי חן, או מי שעוסק בנושא הרבה זמן. חשבנו שיהיה נכון לחלוק את הידע הזה, כדי להקל על מבקשי מידע", אומרת עו"ד דב"ש, ומוסיפה שהם עובדים על אתר מתעדכן שיכיל את התוכן, נגיש לכולם, וכמובן עם מקום להערות, בנוסף לעותק קשיח. חופש המידע הוא לא עניין של עורכי דין או של המשוגעים לדבר. את ההשפעה שלו על חיי היום יום שלנו לא תמיד רואים בצורה ישירה, אך באמצעות מידע שנחשף לציבור ניתן להשפיע על ההתנהלות השוטפת של מקבלי ההחלטות. כך לדוגמה מזכירה עו"ד דב"ש כי "העתירה של התנועה לחופש המידע לקבל את כלל הוצאות הממשלה, הובילה אותי כשהייתי בראשות היחידה לקבוע את נוהל פרסום ההוצאות, כך שכל משרד ממשלתי ויחידת סמך נדרשים לפרט הוצאות ולפרסמן באקסל באופן יזום אחת לרבעון". כשהמדינה מתחבאת ולא מוכנה לחשוף מידע – יש פתח להתנהלות שלא רואה את טובת הציבור. כך למשל, כחלק מהסכמי השלום עם האמירויות נרקמה עסקה סודית להזרמת עשרות מיליוני טונות של נפט בשנה מהמפרץ הפרסי דרך אילת ואשקלון אל אירופה. פרטי ההסכם חסויים לגמרי, אפילו בפני שרת האנרגיה. האם התנהלות שקופה של הממשלה הייתה מאפשרת עסקה שכזו? הרעיון למדריך השקיפות התבשל אצל עו"ד דב"ש עוד כשהייתה ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע לפני כשנתיים וחצי. היא זיהתה כבר אז את הפערים בין פרשנות החוק של רשויות ציבוריות שונות למבקשי המידע. היעדר "שפה אחת" בין הגופים, והעובדה שאין ספר מקצועי שמרכז את את כל המידע, גרם לעו"ד דב"ש לרצות לכתוב את הספר, שנערך במשותף עם עו"ד מן. מאז נחקק חוק חופש המידע בשנת 1998, רשויות רבות עדיין מתקשות לעמוד בכלליו, מסרבות לחשוף מידע או נותנות מידע חלקי. כך למשל, פרסמנו כי משרד ראש הממשלה סירב באופן עקבי לחשוף מידע. ארגוני חברה אזרחית רבים פועלים במישור המשפטי ומגישים עתירות נגד התנהלות כזאת כדי לשנות את המצב. "המדריך מקבץ במקום אחד את כל הידע והניסיון שנצבר בבתי המשפט, שעיצבו את החוק במשך השנים", אומרת דב"ש. "זה הספר הראשון שנכתב בנושא מזה 20 שנה. מטבע הדברים המדריך הוא משפטי, אבל ניסינו להנגיש אותו בצורה שהוא יהיה כלי עבודה לכל מי שרוצה להגיש בקשות למידע, וכן לממונים ברשויות ציבוריות, ולעורכי דין המלווים את התחום". כך לדוגמה, המדריך מסביר על קבלת מידע מרשות ציבורית בפורמט מסוים: "אם יש לכם אינטרס בקבלת המידע בפורמט מסוים, עליכם לנקוב זאת בבקשה באופן ברור. ככלל, על הרשות להעביר את המידע בפורמט שבו התבקש, למעט אם הדבר כרוך בהשקעת משאבים בלתי סבירה. על פי נוהל של היחידה, הדרך המועדפת להעביר מידע היא בפורמט דיגיטלי (word, excel וכד). עם זאת, אם הפורמט חשוב לכם, כדאי לציין את הפורמט המבוקש בבקשה, כדי למנוע אי-הבנות בהמשך". למרות שחלה התקדמות בשנים האחרונות בשקיפות של רשויות בארץ (לדוגמה בהשקפת דיוני ועדת החקירה של אסון מירון), לדעת עו"ד דב"ש יש עוד לאן לשאוף, בעיקר בתחום של היחידה הממשלתית לחופש המידע.התחום הראשון נוגע לכך שהממונה הנוכחי על היחידה הממשלתית לחופש המידע, עו"ד שלומי בילבסקי, הוא ממלא מקום ולא מדובר במינוי קבוע. "זה משתק את היחידה, לא מחזק אותה, לא מאפשר לה לתכנן לטווח ארוך", אומרת עו"ד דב"ש. המינוי הזמני של ראש היחידה הנוכחי, עו"ד בילבסקי, הוא חלק משלל מינויים זמניים של תפקידים בכירים בשירות הציבורי. במצב כזה של מינוי זמני, משרדי הממשלה והגופים הציבוריים הללו מתקשים לפתח תוכניות, לקחת התחייבויות לעתיד ולהקנות תחושת יציבות למערכת. אין מי שעומד וחוצץ בין העובדים לדרג הפוליטי. ממלאי המקום עומדים בקונפליקט של נאמנות כפולה אפשרית: מצד אחד לציבור, לתפקיד ולמוסד שבו הם עובדים ומצד שני, אם הם רוצים לשמור על מקום עבודתם הם נדרשים להוכיח את עצמם בפני מי שממנה אותם באופן ישיר". התחום השני שבו דרוש שיפור לדעת עו"ד דבש נוגע לסמכות של היחידה הממשלתית לחופש המידע. דוגמה לכך מביאה עו"ד דב"ש בכל הקשור לרשויות מקומיות: "ליחידה אין סמכות לבחון ולבדוק תלונות על רשויות מקומיות. יש לה סמכויות לבירור תלונות על עיכוב מתן מענה, אבל אין לה שיניים ואין לה אפשרות לבוא ולקבוע לגופו של עניין. אם רשות ענתה בזמן ובאופן מנומק אבל מוטעה לחלוטין שסותר את הוראת החוק, אז הדבר היחידי שנותר זה ללכת לבית המשפט". לטענת עו"ד דב"ש, מה שמונע מתן סמכויות נוספות ליחידה הוא ויכוח משפטי מקצועי. "יש ויכוח בתוך משרד המשפטים בנוגע לסמכויות של היחידה", היא אומרת. "במובנים מסוימים, ברגע שהיחידה יכולה לקבוע החלטות משפטיות לגופו של עניין, זה מתנגש עם הסמכויות של היועמ"ש לממשלה, שהוא הפרשן המוסמך של החוק". בעיה נוספת היא עיגון הסמכויות של היחידה בחוק, ולא בהחלטת ממשלה, כפי שנעשה כיום. "עיגון הסמכויות באמצעות החלטת ממשלה מייצר הרבה בעיות", אומרת דב"ש. "אפילו אם אני אזרחית שפותחת את חוק חופש המידע וקוראת אותו אני לא יודעת שקיימת יחידה שאני יכולה להיעזר בה אם צריך". מדריך השקיפות נמצא בשלב גיוס התמיכה ויהיה זמין לציבור בעוד כחודש, לקראת סוף ספטמבר.

העיתונים מלאים בדיווחי סרק | "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" נאבקים בגזרת המשטרה | גדעון לוי אינו מקבל את המלצת רון מיברג

גם הבוקר מוקדשים עמודים רבים בעיתונים לסיקור חטיפת שלושת הנערים היהודים מהטרמפיאדה שבצומת גוש-עציון לפני כשבוע. גם הבוקר רוב העמודים כוללים דיווחי סרק במקום מידע על הפעולות המשמעותיות המתרחשות בשטחי הגדה המערבית. זו תוצאה של המלכוד שבו נתונה העיתונות הישראלית. היא מעוניינת לדווח בהרחבה על סיפור החטיפה, אבל אינה מעוניינת/יכולה לדווח בהרחבה על המבצע הצבאי המתחולל. דיווחי סרק הם הפתרון. דיווחי סרק בולטים מהימים האחרונים: תפילה המונית נערכה לשחרור החטופים; בכירים בצבא ובמערכת הפוליטית הצהירו הצהרות ריקות מתוכן; אמהות החטופים נפגשו לראשונה והתחבקו; בכירים בצבא ובמערכת הפוליטית שוב הצהירו הצהרות ריקות מתוכן; קלטת השיחה של אחד החטופים עם מוקדן המשטרה הושמעה למשפחות; התצלום האחרון, התצלום הלפני אחרון, התצלום הלפני-לפני אחרון; אחד החטופים השתתף פעם בהצגה שהתבססה על "ספר הגונגל", ובה שיחק דמות שחילצה את ידידיו מהשבי. בזמן שהפרטים בעלי העניין הציבורי הפחות שלעיל הופיעו בכותרות הראשיות ובעמודים הראשונים של הטבלואידים, היה קשה מאוד למצוא מידע על המבצע הצבאי הנרחב, הכולל סגר, עוצר, פשיטות, מעצרים, חקירות וכל תופעות הלוואי של מהלכים כאלה. עשרות ומאות פרטי מידע בעלי עניין לציבור מסתתרים מאחורי כמה שורות לקוניות שמתפרסמות בעמוד פנימי. הערכה: רוב המידע הזה אינו רואה אור לא משום שנפסל על-ידי הצנזורה, אלא משום שכלל לא נאסף והוכן לפרסום. כפי שכתב אתמול עוזי בנזימן, התקשורת הישראלית שוב מהדהדת את גרסת דובר צה"ל כמעט בלי לנסות לערער עליה. רוב הדיווחים מתבססים על מקורות בכירים בממסד הפוליטי-בטחוני ולא על איסוף מידע עצמאי. העיתונאית הישראלית היחידה שמדווחת דרך קבע משטחי הרשות הפלסטינית, כתבת "הארץ" עמירה הס, טרם פירסמה דיווח אחד על הנעשה בשטחים מאז חטיפת הנערים. כל היתר הם ממילא אורחים לרגע בשטחים שישראל שולטת בהם זה כ-50 שנה. ב"ידיעות אחרונות" – רק כדוגמה, המצב דומה למדי בשני הטבלואידים האחרים – מוקדש הבוקר עמ 8 לידיעה על המבצע הצבאי. לפני כן מתפרסמת כפולת עמודים ביקורתית על משטרת ישראל, עוד עמוד על אירוע השמעת קלטת החטיפה למשפחות הנחטפים ועמוד נוסף ובו שתי ידיעות: האחת על ההערכה במערכת הביטחון כי ראש הלשכה המדינית של חמאס העביר אישור מרומז לחטוף ישראלים טרם המעשה, והאחרת על הגינוי של אבו-מאזן לחטיפה. הידיעה על המבצע הצבאי מלווה בתצלום שסיפק דובר צה"ל, לא צלם של "ידיעות אחרונות". התצלום מקבל את הכיתוב "לוחמי צה"ל במהלך פעילות מבצעית בגדה, אתמול", ונראים בו שני חיילים בבית או במשרד פלסטיני (כתובת בערבית על הקיר, דגל הרשות תלוי לידה) המחזיקים דבר-מה אל מול הקיר. אולי מפה, אולי מסמך. אי-אפשר לדעת, כיוון שהחפץ מפוקסל. הידיעה עצמה, מאת יוסי יהושוע, איתמר אייכנר, אליאור לוי ומאיר תורגמן, עוסקת בעיקר בהצהרות של פוליטיקאים וגורמי שלטון שונים. חלק קטן ממנה עוסק במבצע הצבאי ממש ובו מדווח בקצרה כי שלשום בלילה נעצרו 53 פלסטינים שהיו בעבר כלואים בישראל עד ששוחררו במסגרת עסקת שליט. גורם בטחוני עלום שם מצוטט כאומר: "בכוונת ישראל להפעיל את המנגנונים המשפטיים כדי למצות עימם את הדין ולהחזירם לריצוי תקופות מאסר ממושכות". כתבי העיתון מוסיפים משפט רומזני: "העיניים של מערכת הביטחון נשואות כעת לחדרי החקירות של העצורים". כמובן, לא רק את העיניים מפעילים בחדרי החקירות של השב"כ. עם העיניים בלבד קשה לחלץ את פרטי המודיעין הדרושים. ב"הארץ" רומזים מעט יותר. "על רקע הניסיון להגיע באופן מיידי למידע על גורל החטופים, אפשר להעריך כי השב"כ מפעיל בכמה מקרים אמצעי חקירה חריגים כלפי חשודים בחברות בהתארגנות חמאס בחברון", נכתב בידיעה המרכזית של העיתון על המבצע הצבאי. "עם זאת", נכתב בהמשך, "בשב"כ אמרו אמש כי בניגוד לפרסומים בתקשורת על-פיהם קיבל שב"כ היתרים מיוחדים מידי היועץ המשפטי לממשלה, לא נערך כל שינוי במדיניות החקירות שלו". "העיתונות הכתובה כבר ויתרה. גם היא כבר לא מדווחת", כותב יוסי קליין במדור הדעות של "הארץ". "לכל מה שהקורא כבר ידע על החטיפה תרם עיתון אחד שתי מלים בלבן על רקע אדום: בתפילה ובדאגה. [...] אם שום דבר לא יקרה בימים הקרובים, נראה עוד כותרות כמו גוברת הדאגה או מתהדק המצוד. אלו כותרות שאומרות שאין לנו מה להגיד ושבואו ונתפלל להטרדה מינית של מישהו, שתציל אותנו מעצמנו. "[...] כל מי שמתעסק בחדשות מכיר את הקושי להפוך את החשוב למעניין. אצלנו לא מתלבטים. עיתונאים שומעים חדשות חשובות, נניח פלסטינים, נניח פנסיה, נניח דת ומדינה, וכבר הלסת שלהם צונחת לפיהוק שממנו אין תקומה. פיהוקים מבריחים צופים, ופלסטינים מרגיזים אותם. מה אתה רוצה? הם שואלים אותי, הרי שום דבר לא זז בנושאים החשובים שלך. נכון, אני אומר, לא זז גם כי אתם רק מפהקים, לא שואלים שאלות ולא יוזמים חקירות". משטרת ישראל הפיצה אתמול למערכות כלי התקשורת תצלומים שהפרו את צו איסור הפרסום על פרטי חקירת החטיפה. את הצו הוציא בית-המשפט לבקשת המשטרה. ב"ידיעות אחרונות", העיתון שמבקר דרך קבע את המשטרה והעומד בראשה, מבליטים זאת. בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום מפוקסל חלקית של מכונית שכנראה קשורה לחטיפה. "המשטרה פירסמה את התמונה באתר האינטרנט שלה (בלי הטשטוש המופיע כאן) למרות שמדובר בהפרה של צו איסור פרסום", לשון כיתוב התצלום שבעמוד השער. בכפולה הפותחת מוקדשת ידיעה מלאה, מאת כתב ynet עומרי אפרים, לסוגיית הפרת הצו. לידיעה נלווים שני תצלומים שפירסמה המשטרה בלא טשטוש ואשר טושטשו על-ידי העיתונאים כדי למנוע את הפרת צו איסור הפרסום (שביקשה, כאמור, המשטרה). גם יתר הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לביקורת על משטרת ישראל (ועל "ישראל היום"). תחת הכותרות "הטיוח נחשף" ו"התירוצים נגמרו" מדווח אלי סניור פעמיים, פעם בפורמט של ידיעה חדשותית ופעם כטור דעה, על המחדל המשטרתי. סניור מזכיר כי גורמים במשטרה הדליפו השבוע לאמצעי התקשורת את הטענה כי בקלטת השיחה של הנחטף עם מוקדן המשטרה לא נאמרו המלים "חטפו אותי". "באחד מאמצעי התקשורת צוטט קצין בכיר כאומר: המלים חטפו אותי, נחטפתי, או נחטפנו לא נאמרו בשיחה", כותב סניור, בלי לציין כי מדובר ב"ישראל היום" (ובלי לצטט את המשך טענת הקצין הבכיר, ולפיו גם אם נאמרו המלים, לא היה ניתן להבינן). "אלא שאתמול נחשף כי להתבטאויות אלו אין כל עיגון במציאות", כותב סניור בהמשך. "[...] בני המשפחה הקשיבו להקלטה, ושמעו את אחד הנערים אומר בבירור – גם אם בלחישה – את המלים הגורליות: חטפו אותי". ב"ישראל היום", העיתון הנוח ביותר למשטרת ישראל ולמפכ"ל יוחנן דנינו, מדפיסים בכפולה הפותחת טור תמיכה במשטרה, מאת כתב הפלילים איציק סבן. התבטאות ביקורתית של השר לבטחון פנים כלפי המשטרה, שמקבלת ב"ידיעות אחרונות" בולטות מובהקת, מוצנעת מאוד ב"ישראל היום". זאת ועוד, סוגיית הפרתו של צו איסור הפרסום באמצעות הפצת תצלומים לא מטושטשים כלל אינה מוזכרת בעיתון הנפוץ ביותר בישראל. למעשה, שניים מהתצלומים שהפיצה אתמול המשטרה ומפירים את צו איסור הפרסום מתפרסמים בכפולה הפותחת של העיתון, ללא טשטוש. אחד מהם הוא אותו תצלום המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" בגרסה המטושטשת. תצלומים נוספים בלא טשטוש מתפרסמים ב"מעריב", "המודיע" ו"המבשר". השוואה בין הגרסה המטושטשת של התצלום לגרסתו המלאה מעלה כי במקרה זה ההגבלות של צו איסור הפרסום והטשטוש שנערך במערכת ynet/"ידיעות אחרונות" מגוחכים, ממש כמו ההגנה העיוורת של "ישראל היום" על בכירי משטרת ישראל. רון מיברג המליץ אתמול לכותבי הדעות השמאלנים של "הארץ", ובפרט לגדעון לוי ואברהם בורג, "לנצור אש". כלומר, לא לכתוב בימים אלה טורים ביקורתיים על מערכת הביטחון ומדיניות ממשלות ישראל מאז 1967. "אין זו דרישה בלתי הגיונית ולגיטימית לצפות מלוי ובורג לנצור את האש עד סיומו של האירוע הזה", טען מיברג ב"מעריב". "הם כותבים בעיתון הישראלי המצוטט ביותר בעולם. דבריהם מהווים פגיעה קשה במשפחות החטופים, שכאבן אמור לגעת בצמד כשם שכאבם של הפלסטינים נוגע בהם. לדברים יש השלכה מיידית וישירה על האירוע עצמו, אם יש עדיין מה להציל. באומות הנאורות בעולם שחופש הביטוי בהן מובן מאליו, יש מקרים רבים של צנזורה עצמית והבנה שהדבר הקל יותר הוא לומר את המובן מאליו ושהרבה יותר קשה, בוגר ואחראי לחכות לעיתוי הנכון". לוי אינו מקבל את המלצת עמיתו. הבוקר הוא מפרסם במדור הדעות של "הארץ" עוד טקסט ביקורתי. "בעלם חמודות חטפה ישראל 21 אזרחים לבנונים כדי שישמשו קלפי מיקוח לשחרורו של רון ארד", הוא מזכיר. "פרט למוסטפא דיראני ולשיח עבד אל-כארים עובייד, נחטפו עוד 19 צעירים, שניים מהם בני 15, חטוף אחד סבל מפיגור. לא היה להם כל מושג מי זה רון ארד, והם הושלכו לכלא לשנים ארוכות. כשסיירת מטכ"ל חטפה את עובייד, היא גם הרגה לקינוח את שכנו, שהעז להתקרב לביתו. שק מיוחד נתפר בעבור עובייד, שיתאים לממדי גופו הגדולים אז. זו היתה חטיפה לצורכי מיקוח, כמו שאולי התכוונו חוטפי הנערים לעשות. אבל ישראל היא שעשתה אותה, ולכן היא היתה לגיטימית". תיקון, 20.6: בגרסה המקורית של המאמר של לוי, כפי שהודפסה ב"הארץ" והועתקה לרשימה זו, נטען כי הרג השכן נעשה בעת חטיפת דיראני, ולא עובייד. "בית-הזיקוק הגדול בעיראק נפל לידי הגיהאדיסטים", קוראת כותרת בשער "הארץ". לפי הדיווח, מאת ה"גרדיאן" וסוכנות AP, לוחמי דאע"ש ("המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה") הביסו את הצבא העיראקי בקרב על בית-הזיקוק בעיר בייגי, שנמצאת כ-250 ק"מ מבגדאד. "בית-הזיקוק בבייגי מספק רבע מהנפט המזוקק של עיראק", נכתב בידיעה, ובהמשך נמסר כי המורדים הגיעו כבר עד למרחק של 64 ק"מ מהבירה. לפי ידיעה על המערכה בעיראק המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", נשיא ארה"ב טרם החליט אם להתערב, אולם "מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה הודיע כי לוחמיו ערוכים לנסוע לעיראק כדי לקחת חלק בקרב הבלימה נגד אל-קאעידה". כלומר, להילחם נגד דאע"ש ויחד עם הצבא העיראקי ואולי גם עם ארה"ב. ב"גלובס" מתפרסמת רשימה ("פייננשל טיימס") המשווה בין דרכי השיווק של דאע"ש לאלו של תאגיד מסחרי. "משנת 2012 מפרסם הארגון דו"חות שנתיים – שמפרטים את פעילותו במונחים כמותיים וגיאוגרפיים", נכתב בידיעה. "[...] במונחים כספיים, 2014 היתה שנת הצלחה מסחררת לארגון, לאחר שלוחמיו בזזו מאות מיליוני דולרים מבנקים במוסול. לפי המועצה האמריקאית ליחסים בינלאומיים, ISIS כבר סחט מסים מאנשי עסקים במוסול לפני שהעיר נפלה לידיו, בהיקף של אולי 8 מיליון דולר בחודש". כמו ב"גלובס", גם בדיווחים ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" משתמשים במקבילה הלועזית לדאע"ש – ISIS. בסוכנות AP, אגב, מקפידים על שימוש בראשי התיבות ISIL. לפי ההסבר שלהם, הביטוי הערבי המקורי אינו מתייחס לעיראק ולסוריה, אלא לעיראק וללבנט, אזור הכולל למעשה גם חלקים מדרום טורקיה וצפון מצרים, כמו גם את לבנון, ישראל, הגדה המערבית וירדן. המטרה המוצהרת של הארגון היא לכונן חליפות אסלאמית בכל שטח הלבנט, ועל כן ראשי תיבות כמו ISIS או השם "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה" מעבירים מסר מצמצם לגבי שאיפותיו של הארגון המשתלט בימים אלה על עיראק. א. "כך שיחדה סימנס העולמית בכירים בחברת החשמל", נכתב אמש בכותרת "גלובס". "רשות ניירות ערך והמשטרה מנהלות חקירה באזהרה נגד 4 אנשים, אנשי עסקים ועובדי ציבור לשעבר בחברת החשמל, שלפי החשד קיבלו או היו מעורבים בהעברת 16 מיליון דולר שהתקבלו כשוחד מסימנס", דיווחו חן מענית ואלה לוי-וינרב. סטלה קורין-ליבר הוסיפה בטור פרשנות נלווה ביקורת על אי-חקירתו במשך שנים ארוכות של נציג סימנס בישראל, אורן אהרונסון, שזכה לחסינות מהפרקליטות בתור עד מדינה נגד השופט לשעבר דן כהן. "ובכל אותו הזמן המדינה לא אסרה על סימנס מלהשתתף במכרזי הממשלה, החברות והתאגידים הממשלתיים", הוסיפה. "גל המעצרים בחברת החשמל מגיע באיחור מכאיב של בין שש לשמונה שנים", טוען גידי וייץ בטור הנפתח בשער "הארץ". וייץ מבקר גם הוא את הפרקליטות, על שלא התעקשה לקבל כבר בשנת 2006 פרטים על חשבון הבנק השווייצרי של גיסו ושותפו של אהרונסון, שלמה דניאל, "יועץ" סימנס בישראל, שאף הוא זכה לחסינות של עד מדינה. "קשה להבין איך לא קלטו שם [בפרקליטות] כבר אז שלא מספיק לשחד אדם אחד כדי לזכות במכרז בשווי מיליארדים, שדן כהן לא לבד ושסימנס הפעילה בישראל, כמו במדינות מושחתות נוספות (בנגלדש, עיראק), מפעל שוחד משומן ויעיל, שהעשיר כמה דמויות מפתח", כותב וייץ. בהמשך הטור מזכיר וייץ את חלקו של עו"ד שלמה נס בפרשה. "עו"ד נס אמנם לא כיהן בתפקיד רשמי בחברה בתקופה שבה זכתה סימנס במכרז אחרי מכרז, אבל הוא היה מקורב לדמויות בצמרת החברה, ואחותו כיהנה בה כדירקטורית שתמכה (כמו רוב מוחץ של חבריה) בזכיית סימנס במכרז", הוא כותב. "כשרעייתו לאה נס התמודדה לכנסת, תרמה משפחת אהרונסון מכספה לטובת המירוץ של הפרלמנטרית הנשכחת". הידיעה על פרשת השוחד ב"כלכליסט", מאת תומר גנון וזוהר שחר-לוי, מסתיימת בתגובתו של עו"ד נס, אף ששמו כלל אינו מוזכר בה. ב. בשער "גלובס" מדווח כי איש העסקים טדי שגיא רכש טריפלקס ושני פנטהאוזים ב-30 מיליון שקל. לפי הדיווח בעיתון המודפס, מאת שלומית צור, שגיא שילם 19 מיליון שקל עבור טריפלקס ועוד 10 מיליון שקל עבור שני פנטהאוזים. באתר "גלובס" עודכנו הסכומים: 19 מיליון שקל תמורת הטריפלקס, ועוד 19.5 מיליון שקל עבור שני הפנטהאוזים. כלומר, שגיא הוציא קרוב ל-40 מיליון שקל עבור שלושת הנכסים. ג. כתבת המשפט של "ישראל היום" עדנה אדטו מדווחת, בעקבות חדשות ערוץ 2, כי כמה מהתשלומים ששילם ח"כ בנימין בן-אליעזר עבור ביתו שבראשון-לציון ניתנו במזומן. סכום אחד עמד על 545,375 שקל וסכום אחר על 716,960 שקל. ד. אמיר זיו מקדיש את טורו במוסף "כלכליסט" לבונוס שאמור לקבל יו"ר בנק דיסקונט יוסי בכר. "בסטנדרטים הקיימים בענף הפיננסים, בכר אינו מנהל חמדן במיוחד", כותב זיו. "עלות שכרו הישיר ב-2013, לא כולל מענקים, היתה 1.95 מיליון שקל. קצת יותר מ-160 אלף שקל בחודש. [...] אלא שכעת עומד על הפרק תשלום הבונוס השנתי ליו"ר על הישגי הבנק ב-2013. לפי הסכם ההעסקה שלו, הבונוס הזה יכול להגיע ל-2.5 מיליון שקל, בהתאם לעמידה במדדי תגמול שנקבעו מראש". בשל ההישגים הדלים של בכר בבנק, מוסיף זיו, הודיע היו"ר מראש כי יסתפק בבונוס של 2.16 מיליון שקל בלבד – 180 אלף שקל לכל חודש עבודה. חברת הייעוץ אנטרופי התנגדה. "אלא שגם בשלב הזה לא הבנק ולא היו"ר שלו ויתרו על הבונוס לבכר. דיסקונט פשוט דחה את אסיפת בעלי המניות שנקראה לאשר את הבונוס, וברקע ניהל מגעים עם אנטרופי והמוסדיים כדי להסכים על בונוס שאותו יוכלו לאשר. המספר המוסכם, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא 1.5 מיליון שקל". לפי הכותרת הראשית של "דה-מרקר", החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי-בויאנגו, המליצה בשיחה עם מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח לוותר מיוזמתה על כמחצית מחבילת התגמול שלה. המשפט "אמש סגר צה"ל גם את שידורי תחנת הרדיו אל-אקצא ברמאללה ובאזור חברון" נכלל בידיעה של "ישראל היום" על מבצע "שובו בנים", בלא כל הרחבה. בעיתונים אחרים גם מידע זה אינו מוזכר. טור פרשנות נרחב מאת גד פרץ מודפס ב"גלובס" לרגל הכרזת חברת סלקום על כניסתה לשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית. במרכז הטור שר התקשורת גלעד ארדן, שברכתו על המהלך צורפה להודעת סלקום לבורסה. "מתי בפעם האחרונה שלחה חברה מסחרית, שאמורה להיות מפוקחת על-ידי רגולטור, הודעה לבורסה פלוס הודעה לעיתונות כששר התקשורת מככב בה?", תוהה פרץ. "וכך יוצא ששר התקשורת נראה כמי שמביא את בשורת הטלוויזיה על חשבון סלקום, שמסתופפת בצלו. עלבון כזה לא ראינו הרבה זמן. ארדן הפך לפרזנטור של סלקום". לי-אור אברבך דיווח ב"גלובס" כי סמנכ"ל כוח אדם ברשות השידור, יראון רופין, האחראי על יישום "נוהל הסדר ניגוד עניינים", עובד ברשות תוך ניגוד עניינים.

"כל כלי התקשורת במדינה מוחזקים על-ידי טייקונים עם אינטרסים כלכליים, והם בטח לא קונים אותם בגלל הרווח", העיד מנכ"ל "וואלה" לשעבר • לדבריו, בעוד שבגופים כמו "ידיעות אחרונות" למדו להשחית את המערכת באופן מתוחכם, ב"וואלה" ההשחתה היתה מועדת להיחשף בשל הדרישות הלא רציונליות של משפחת נתניהו • עוד נחשף כי בהתכתבויות הסודיות עם הבוס אלוביץ, לצד "הגדול", שם הקוד של נתניהו, ישנו "גדול" אחר: "הגדול מתל-אביב" • משפט המו"לים, שלב העדויות

מהתיאורים של ישועה משתמע שהוא למד על בשרו שעורכי מדור הרכילות של "וואלה" הם העיתונאים האמיצים ביותר באתר – הם יתעלמו מהנחתות מצד העורך הראשי והמנכ"ל, ואם יצנזרו אותם הם ידליפו את הסיפור לעמיתיהם בכלי התקשורת המתחרים. בלילה שבו אלוביץ סימס לישועה, מקור החרדה הוא ידיעה מתוכננת שאמורה לכלול תצלום של זוגתו של יאיר נתניהו מתנשקת עם בחורה אחרת. אלוביץ האמין שאם היא תתפרסם ב"וואלה", בנימין נתניהו יעצור את ההנפקה (חברת בזק מוגדרת כחברת תשתית לאומית, ולפיכך היא נדרשת לאישורים שונים מהמדינה; קבלת האישורים הללו מנתניהו ניצבת בבסיס עסקת השוחד הנטענת ב"תיק 4000"). ישועה חלק עם אלוביץ את תחושת הסכנה. "זה חבורת עקרבים", כתב על אנשי "וואלה סלבס" במסרון תשובה, "אני לא אתן לדברים כאלה לקרות". בבית-המשפט, כשהסנגור של אלוביץ שאל למה התכוון, הסביר ישועה: "העורכים של וואלה סלבס הם חברה זדוניים, כשהם לא מקבלים את מבוקשם הם יכולים לעקוף את העורך הראשי". העורך הראשי באותה תקופה היה ינון מגל. ישועה הסביר שאת הלחץ שהפעיל עליו אלוביץ הוא שִרשר מטה אל מגל – והדבר יצר חיכוך מתמיד, פיצוצים ואיומי התפטרות. השעה היתה אמנם אחרי חצות, אבל ישועה לא לקח צאנסים עם העקרבים ממדור הרכילות. "אתם מעלים את הנשיקה??? למרות בקשות???", סימס לינון מגל. בבוקר עִדכן את מגל שבמהלך הלילה הוא יצר קשר עם העורך שישב בדסק החדשות ("דומני ששמו מעיין"), וביקש ממנו לוודא שהידיעה לא תתפרסם. "השעות הבאות קריטיות בגלל משהו, תהיה זהיר מאוד ושמור על קור רוח", סימס למגל, שהשיב לו כך: "חחח". את ישועה זה לא הצחיק. "אני רציני", כתב המנכ"ל. "ותבדוק מי שם לנו מִטען מאצלך. החברה שלך מחרבנים במקום בו הם אוכלים". ידיעת הרכילות הנפיצה, שככל הנראה התבססה על תמונה שנמצאה בפייסבוק, לא פורסמה בסופו של דבר. נתניהו העניק לאלוביץ את האישור המיוחל, וההנפקה הוכתרה בהצלחה: אגרות החוב של חברת בי-קום הניבו למשפחת אלוביץ מנת חמצן בדמות 800 מיליון דולר. המסכת הלילית סביב הידיעה על בת הזוג של יאיר נתניהו, שנחשפה עד כה רק באופן חלקי בלבד, היא דוגמה גרוטסקית במיוחד לדרך שבה רמס ישועה את החופש העיתונאי ב"וואלה" בשירות בעלי הבית, הנאשמים שאול ואיריס אלוביץ. בבית-המשפט היה לו חשוב להדגיש שמדובר בחלק מדפוס. "זו לא היתה ידיעה יחידה שלא העלינו, היה רצף מטורף של עשרות אירועים, שבמסגרתם ינון מאיים בהתפטרות", אמר. לדברי ישועה, בפרק זמן של כמה ימים בישורת האחרונה של בחירות ינואר 2013 הוא ספר שמונה ידיעות נגד נפתלי בנט – יריבו של נתניהו מימין – שנולדו כניסיון לסייע לליכוד. המתווך, לדבריו, היה זאב רובינשטיין – חבר אישי של בני הזוג אלוביץ, שהיה גם מקורב של בנימין ושרה נתניהו. ישועה ציין שבשלב הזה הפניות מצד אלוביץ ורובינשטיין נעשו כחלק מדו-שיח, ולא כהנחתות, ושההתבטאויות של אלוביץ לא הגיעו לרמת החריפות של ההתכתבות שניצתה שנה אחר-כך סביב הידיעה של "וואלה סלבס". הנאשם שאול אלוביץ, אתמול בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל) "בהתחלה, ההתבטאויות של שאול היו מאוד סבירות", הסביר ישועה, אך ציין שלקראת יום הבחירות זיהה הסלמה בלחצים. הדוגמאות שבהן נקב היו נסיונות של אנשי נתניהו להשתיל באתר ידיעה על כך שגילת בנט, רעייתו של יו"ר הבית היהודי, עובדת במסעדה לא כשרה – וידיעה אחרת על כך שאביו, גים בנט, תועד "כמעט פוגע פיזית" ביצחק רבין. הידיעות הללו לא פורסמו בסופו של דבר, אבל ישועה סיפר שבעקבות לחץ מצד אלוביץ, ב"וואלה" גנזו ידיעה שעשויה היתה להועיל לבנט: באתר הזמינו סקר בחירות, אבל למרות ההשקעה הכספית החליטו לגנוז את התוצאות. הסיבה, אמר המנכ"ל, היתה שהסקר "הראה שבנט מתחזק בשני מנדטים". מהתיאורים של ישועה עולה שבשלב הזה הוא לא היה סבור שהוא ממלא תפקיד בעסקה פלילית. ובכל זאת, הוא ניסה לטשטש את העקבות. כשאלוביץ שאל אותו למה הדסק מתמהמה במילוי ההוראות, ישועה השיב לו שעריכה היא תהליך מורכב: "הסברתי לו שיש מערכת, אני לא מקליד לבד. אם אני מזעיק אנשים בשביל דבר כזה – שיבואו למערכת מהבית, בלילה, ועוד בסוף שבוע – זה יכול לשרוף אותנו". עו"ד חן, הסנגור של אלוביץ, העלה את נושא ההתערבות בעבודת המערכת כחלק מתמרון שנועד להוכיח שלא מדובר במזימה של אלוביץ – אלא ביוזמה עצמאית של ישועה. הטענה הזאת, שישועה הכחיש נמרצות, היתה חלק במארג לוגי שדרכו ביקש הפרקליט לנקות את אלוביץ מאשמה – ולהטיל אותה על ישועה. כדי לעשות זאת, עו"ד חן התעכב ארוכות על שלבים שונים בחקירה המשטרתית של ישועה. הוא ביקש ממנו להצהיר האם נחקר בהם באזהרה, האם הובטחה לו חסינות אם ימסור מידע, ולחלופין האם נרמז לו שהוא עשוי להפוך מעד לחשוד. ישועה שלל את כל התרחישים, ועו"ד חן לא הציג מידע שמוכיח אחרת. עו"ד זק חן, סנגורו של שאול אלוביץ, אתמול בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל) ניסיון נוסף להפוך את העד לנאשם התבסס על הטענה שישועה היה מעורה באסטרטגיית הרגולציה של האלוביצים וקבוצת בזק – ויזם חלק מהמהלכים שנועדו לרתום אליה את מערכת "וואלה". "אני הייתי בצד של הסיקור המוטה, לא הייתי איש של בזק, לא הייתי בישיבות על ענייני הרגולציה – ומה ששאול סיפר לי היה במתכונת של Need to know basis", טען ישועה בהקשר זה. "בחקירה אמרתי שרוצים ידיעות שייטיבו עם ראש הממשלה כי צריכים הטבות רגולטוריות, אבל לא הכרתי את ההיבט הזה לעומק". עם זאת, ישועה אישר שלפני כעשור הוא היה חלק מצוות שכינס אלוביץ כדי לעבוד מול הממונה על ההגבלים העסקיים בניסיון לאשר את עסקת מיזוג בזק ו-yes – העסקה שעומדת בלב האישומים של "תיק 4000", שהיתה שווה לאלוביצים מאות מיליוני שקלים. לצד ישועה כלל הצוות את הממונה על ההגבלים בדימוס דרור שטרום, את פרופ יוסי שפיגל ואת עמיקם שורר, יד ימינו של אלוביץ בבזק. "בתקופה ההיא", הסביר ישועה, "נטפליקס התחילה לפרוח בחו"ל – ואני בניתי בוואלה שירות של וידיאו באינטרנט. הצגתי את התוכנית לשאול כי רציתי שוואלה תיתן שירות כמו של נטפליקס. הכנתי מצגות, השתתפתי בפגישות אצל הממונה – אבל בתחילת 2012 הקשר הזה נמוג, והצוות המשיך בלעדי". גם קו החקירה הזה גווע: עו"ד חן לא הציג מידע שסתר את הגרסה של ישועה, והמשיך הלאה. אפיק נוסף שדרכו ניסה עו"ד חן לכרסם באמינות של ישועה הוא הדגשת חלקו הפעיל במאמצים של אלוביץ להדוף את הביקורת הציבורית שהוטחה בו ובבזק. בחלקה הראשון של החקירה הנגדית, שהתקיים יום קודם לכן, ישועה נאלץ להודות ששיקר בראיון לאתר "העין השביעית". במסגרת תחקיר שפורסם באתר זה ב-2013, ישועה הצהיר בפני כתבי "העין השביעית", אורן פרסיקו והח"מ, שהוא האחראי הבלעדי למינוי העורכים הראשיים ב"וואלה". בעדותו בבית המשפט, לעומת זאת, טען שמשפחת נתניהו היתה אחראית למינויים, ושההוראות הועברו דרך בני הזוג אלוביץ. מו"ל "הארץ", עמוס שוקן (צילום: ליאור מזרחי) עו"ד חן אילץ את ישועה להודות ששיקר גם בתגובות שהעביר לשני פרסומים של קבוצת "הארץ" שהגיעו לאחר מכן: בתחקיר של גידי וייץ מאוקטובר 2015, שהוליד את פרשת "תיק 4000", ובשיח שקיים עם כמה גורמים ב"הארץ" עקב טור של אמיר טייג שפורסם ב"דה-מרקר" כמה חודשים קודם לכן. בדיעבד, כותרת המשנה שניתנה לטור נראית נבואית: "לאחר שגלעד ארדן ואבי ברגר הורחקו ממשרד התקשורת, בזק תקבל כנראה את מבוקשה: מכונת המזומנים העיקרית שלה, שירותי הטלפון הקוויים, תישאר כנראה מחוץ לרפורמה. האם נתניהו ושאול אלוביץ סגרו ביניהם דיל?". הטור עורר בישועה רושם עז. "אמיר טייג משמיץ את הגדול, אותי ואת וואלה ו-yes. הדיל נמצא בדמיון החולני של ארדן וברגר", כתב ישועה לאלוביץ במסרון שהוקרא בבית-המשפט. "הגדול", הסביר ישועה, הוא נתניהו. ישועה אישר שהאמין שהטור נולד מתדרוך מטעמם של שר התקשורת היוצא ארדן ומנכ"לו, ברגר. לשאלת הסנגור, ישועה אישר שכמו נתניהו – גם ארדן וברגר קיבלו שמות קוד בשיח בינו לבין אלוביץ: ארדן כונה "הילד", וברגר כונה "המטורף". כחלק מהניסיון להציג את ישועה כשותף מלא למהלכים שבגינם הוגש כתב האישום, עורך-דינו של אלוביץ ציין שמנכ"ל "וואלה" התנדב לפנות ל"דה-מרקר" ולהביע תרעומת על הטור – כפי שעשה בעקבות פרסום באותו נושא של גד פרץ, כתב התקשורת של "גלובס". ישועה טען שבאותו זמן הוא חשב שמדובר בנסיונות לטרפד הקמה של ערוץ חדשות או גוף חדשותי אחר שאמור היה לצמוח מתוך "וואלה", ושהוא בסך הכל ניסה להגן על החברה. אילן ישועה, אתמול בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל) עו"ד חן הקריא הודעה שישועה שלח לטייג: המנכ"ל כתב בה שלגיטימי להחזיק באגנדה שמאלית או ימנית – אבל לא לגיטימי לשמש כלי קיבול לאגנדות חיצוניות. "למי שתדרך אותך בשנאה כזאת יש אגנדה, והיא לנפח ולהכפיש ולראות צל הרים כהרים. אין לכם אגנדה, זאת אגנדה של אחרים", כתב ישועה. ישועה לא הסתפק בפנייה לטייג, ופנה גם למו"ל "הארץ" עמוס שוקן ולאיתן אבריאל, עורך בכיר ב"דה-מרקר", וביקש להבהיר להם ש"וואלה" לא מספק לנתניהו סיקור מוטה. "אמרתי להם שלא היינו מוטים, שהיינו באמצע. הסבר דחוק – עמוס באמת לא קנה את זה. האם אז חשבתי שזה נכון? לא. האם היום אני חושב שזה נכון? לא". לדברי ישועה, חברות נוהגות למסור תגובות שקריות לעיתונאים. "הם יודעים שחברות נוהגות להכחיש והם מפרסמים בכל זאת, זה הכוח של עיתונות עצמאית", אמר בהקשר של וייץ וטייג. כעיקרון, טען ישועה, גם כיום אין לו בעיה עם הגישה הזאת: "אם מחר אהיה שוב מנכ"ל של חברה או יו"ר ואצטרך לעגל פינות ולהסתיר דברים – אני אעשה את זה". מנכ"ל "וואלה" לשעבר טען שהמגעים עם העיתונאים היו מהלך דוברותי שנעשה בתיאום עם אלוביץ ועם יועץ התקשורת האישי שלו, מוטי שרף. עו"ד חן שלל זאת, והטיח בו: "זו הכל יוזמה שלך, הגשנו את ההתכתבות". ישועה הכחיש. "אני לחלוטין חולק עליך. אתה יוצא מנקודת הנחה שכל התקשורת שלי ושל שאול נמצאת בהתכתבות הזאת", אמר. "היה תיאום מלא ביני לבינו, אני בטוח שגם יועצי התקשורת שלו היו מעורבים, הוא תמיד היה מערב את שרף. לא קרה שפעלתי בניתוק וששאול גילה בדיעבד ואמר אוי ואבוי". נציגת הפרקליטות, עו"ד יהודית תירוש, חיזקה את הגרסה של ישועה. היא הקריאה הודעה שבה האשים אלוביץ את העיתונאים הכלכליים שמתחו עליו ביקורת בכך שהם "מלקקים לזבל שמאכיל אותם", וציין ש"המאמר של טייג הרתיח את הגדול", כלומר את נתניהו. עו"ד חן התנצל, והצהיר שלא התכוון להטעות. לאחר מכן חידד: "לא התכוונתי להטעות – וגם לא הטעיתי". לקראת סיום התגלגל הדיון אל עמדותיו של ישועה על מצב הענף ועל יעילותן של דרכים להשחתת מערכת עיתונאית. "בחקירה הראשונה שלך אתה נשאל, זו פרקטיקה נהוגה שמו"ל דורש באופן אינטנסיבי מהמנכ"ל לשנות או להוריד כתבות?. ואתה עונה: זו בוודאי לא פרקטיקה תקינה, כי עיתונות צריכה להיות עצמאית – אבל מצד שני, בואו לא נהיה נאיביים. כל כלי התקשורת במדינה מוחזקים על-ידי טייקונים עם אינטרסים כלכליים, והם בטח לא קונים אותם בגלל הרווח. אין רווח בעיתונות. אז להגיד ששאול הוא היחיד שמפעיל לחץ על המערכת שלו זה יהיה לא רציני", ציטט עו"ד חן. עורך-הדין הקריא גם קטע שבו אמר ישועה שניתן להתערב בסיקור "בצורה אינטליגנטית", או "בצורה מטומטמת". במקרה של "וואלה", לדבריו, זה נעשה בצורה השנייה. "כמובן שיש כלי מדיה שיכולים לעשות את זה בצורה שלא תהיה בוטה כמו שהיה אצלנו", אמר ישועה, "אבל אצלנו, בגלל אופי הקליינטים – ראש הממשלה, אשתו והמשפחה – ובגלל האופי הלא-רציונלי של הדרישות, האינטנסיביוּת, הכמות והאיכות שלהן, אי-אפשר היה להסתיר את זה. זה יצא לאור השמש, ולכולם היה ברור מה קורה. עורך "וואלה", ערן טיפנברון (צילום: אורן פרסיקו) "בכלי תקשורת אחרים יכולים לשים כמה ידיעות נגד, וכמה ידיעות בעד – אפשר להשיג את המטרה של מי שאתה רוצה לסייע לו בלי שזה מתגלה, באופן לא בוטה", הוסיף ישועה. הדוגמה שנתן, שאותה העלה גם בעבר, היא זו של קבוצת "ידיעות אחרונות" – וספציפית ynet בתקופה שעמד בראשו ערן טיפנברון (העורך העכשווי של "וואלה"). "אם מישהו היה בא ואומר לי, הקו שלי הוא להיות עיתונאי ימני, זו המדיניות שלי – זכותו. הייתי מוצא דרך ליישם את הקו. הייתי לוקח עורך ימני, למשל ינון מגל", אמר ישועה. "הייתי אומר לו: תבנה קאדר של עיתונאים בהתאם. אבל מה היה אצלנו? הדרישות מאיתנו לא היו קשורות לימין ושמאל. הדוגמאות נלקחו מעולמות הזויים – אפילו מילת תיאור מדרגה רביעית, שיכולה להשתמע כביקורת (על בני הזוג נתניהו; א"ב) – או תקיפה של אנשים מתוך המחנה (כמו בנט; א"ב). "לכן לא היה פה שום קו חוץ מבואו לא נרגיז, נשמור על ראש הממשלה ונאתרג אותו. איך אני יודע שלא להרגיז את ראש הממשלה משמעו לתקוף את רובי ריבלין? אין לזה קשר לאינטליגנציה או טמטום, יש לזה קשר לדרישות לא סבירות, שאף אחד – אינטליגנט או מטומטם – לא היה מצליח ליישם". ישועה ביקש להדגיש שגם אם היה בונה ב"וואלה" מערכת השפעה שקטה אך אפקטיבית מהסוג שזיהה ב"ידיעות אחרונות" – "הוט קוטור", כהגדרתו – גם היא היתה נכשלת במשימה, בגלל אופי הדרישות של בני הזוג נתניהו. עו"ד חן הציג לישועה גם רשימות אישיות שנשמרו בטלפון הסלולרי שלו – פתקים דיגיטליים שבהם תיעד מחשבות ותכנונים. חלקם עסקו בחששותיו מפני פתיחה בחקירה, אחרים תיעדו רעיונות לחיזוק כוחו של "וואלה": באמצעות שדרוג הקשרים עם גופי תקשורת שהוגדרו "ידידותיים" דוגמת "גלובס" בתקופה שבה נשלט על-ידי אליעזר פישמן, ובאמצעות יצירת "מאזן אימה" מול גופים עוינים דוגמת "ידיעות אחרונות", ynet וקבוצת "הארץ". מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר) "ידיעות היה המתחרה העיקרי שלנו", הסביר ישועה, "הם היו תוקפים אותנו – ואז אנחנו היינו תוקפים אותם בחזרה. האזכור של הארץ ודה-מרקר, אני לא זוכר את ההקשר שלו, אבל היה ברור שזו קבוצה אנטגוניסטית. הדימוי של וואלה מאוד נפגע, כשגייסנו את יעקב אילון ואורן נהרי היינו צריכים להבטיח להם שלא תהיה התערבות". בהמשך ציטט עו"ד חן מה שנראה כמו קווי מתאר לקמפיין הכפשה: "קִעקוע האמינות של הארץ דה-מרקר גדעון לוי פוסט-ציונות מקורות מימון" (כך במקור). עורך-הדין שאל את ישועה האם זה חלק מהטקטיקה שתיאר כיצירה של מאזן אימה, וישועה אישר: "כן, לזה התכוונתי. אבל אלו מחשבות גולמיות, זה לא אומר שביצעתי". בפתק אחר, מדצמבר 2016, תועדה טיוטה של פנייה ששלח ישועה לגלית חמי, עורכת "כלכליסט". "אתה כותב לה ככה: ראשית תודה רבה שמיתנת את הכותרות ונתת ביטוי לעמדתנו... אני לא חושב שזה אסון גדול להביא את כל המידע, אני רואה שבינתיים [גולן] חזני לא פיטר אותך", הקריא עו"ד חן (חזני הוא כתב בולט ב"כלכליסט"). ישועה, בתגובה, אמר שאלוביץ הוא זה שביקש ממנו לפנות לחמי. "דיברנו על המסרים שהוא רוצה שאעביר, העברתי לאישורו, ושלחתי לה", ציין.

התהפוכות במצב רוחם של העיתונאים שדיווחו על ההתרחשויות ברצועת הביטחון מלמדות משהו חמור על יכולת הציבור לסמוך עליהם

"יום של השפלה", רמסה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" את כבודנו כאומה, יום לפני השלמת הנסיגה מלבנון (23.5.00). "אמא, יצאנו מלבנון", צהלה כותרת "ידיעות אחרונות" ביום שלמחרת (24.5.00). כותרות הענק קובעות, כמעט שרירותית, הלוך רוח ציבורי במקום למסור מידע. הן גם מייצגות מצבי רוח קוטביים: מדיכאון לשמחה, מיגון לחגיגה. התפנית הקיצונית בתגובות השדרים לכיוון האופטימי, שלא לומר האופורי, התחוללה בתוך 24 שעות. כאשר התברר שאין נפגעים לכוחותינו ("אף לא שריטה"), החל מיד שטף של מלל רגשני עמוס פתוס ונוסטלגיה. מיכה פרידמן אשר בגבול הצפון החיה בגלי-צה"ל חוויות ממלחמת שלום-הגליל. כל שדר רדיו ניסה פתיח נסער משלו. אורנה שמעוני, שהוביל מאבק ציבורי ליציאה מלבנון, התראיינה בכל תחנות הטלוויזיה והרדיו. ההיסטוריה היתה למטבע שחוק. האינטונציות החמורות של הכתבים הצבאיים והפרשנים התרככו כהרף עין. איש כבר לא זכר את דיווחו הנרגש של מנחם הורוביץ מהיום הקודם: "כאן בקריית-שמונה קשה מאוד, אלפים, אלפים נוטשים", או את הגדרתו חמורת הסבר של הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל: "זו הפגנת ניצחון של חיזבאללה ברחבי לבנון". נשכחו גם תיאוריו המוגזמים של חיים הכט, שבתוכנית "משעל חם", יומיים לפני הנסיגה, דימה את קריית-שמונה למחנה פליטים לבנוני דוגמת עין-אלחילווה. ראויים להיזכר גם תגובתו המבוהלת והסברו המוטעה של רוני דניאל למשמע יריות בודדות וההתלהמות של יואב קרקובסקי, כתב קול-ישראל בצפון, שבדיווחו על התור של אנשי צד"ל בשער פטמה ציטט אשת ציבור ממטולה שהמשילה את המצב לשואה. הצופה והמאזין בבית קיבלו תמונה קודרת על המצב בצפון, או כפי שאמר למיקרופון כל כתב בשטח: "המצב קשה, קשה מאוד". בדיעבד נמתחת ביקורת על הדיווחים האלה. רון בן-ישי, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות": "מה שחיים הכט עשה במשעל חם זה בושה וחרפה. יחד עם זאת, הכט הוא אנחנו. אנחנו עם אמוציונלי מאוד הנע כמטוטלת בין אופוריות לדכאונות. תרבות הרייטינג אינה נוצרת מחשיבה רציונלית, אלא מריגושים. הסתכלתי בערוץ 2 והייתי במצוקה. כל השדרים היו אמוציונליים להחריד – חוץ מאהוד יערי בערוץ 1. אני חושב שהתקשורת שיקפה את מצב הרוח של השדרים ועורכי המשדרים, ולא את מצב הרוח הלאומי. אצלנו מרגישים עם הראש וחושבים עם הבטן". בן-ישי עצמו לא חף בפרשנותו מביטויים העלולים לזרוע פחד בציבור הקוראים. "חיזבאללה יוכל להפוך את שלב הנסיגה הסופי לתופת של ממש"; "חיזבאללה יגביר את הירי לתוך ישראל" (23.5.00). כמו כן, בתוכנית "משעל חם" ששודרה ביום שני, יומיים לפני הנסיגה (22.5.00), היה זה בן-ישי שצייר את התסריט העגום ביותר. "ידעתי שצבא צריך להגן על יישובי הצפון ולא להפך. מפחיד אותי שחיזבאללה מגיע לגדר". מסביר בן-ישי לאחר מעשה: "היה זה תופת של ממש. החברה שרצו חמישה קילומטר עם חגור מלא מאחד המוצבים נתקלו בכך. הפרשן הוא לא נביא. ולגבי ההתבטאות במשעל חם, הצבא אמור לספק לציבור ביטחון, ורצועת הביטחון נתנה ביטחון לתושבי הצפון. אינני מרגיע או מפחיד, אלא מתאר את האופציות השונות". גם הכותרות שנבחרו לעטר את מאמריו של בן-ישי ב"מוסף לשבת" בימי שישי שלפני הנסיגה ואחריה מציגות תרחישים מפחידים: "נסיגה עם קולות של מלחמה" (18.5.00), "היום בו תשוגר הקטיושה הראשונה" (26.5.00). במאמר השני, שפורסם יומיים לאחר הנסיגה, צייר בן-ישי תמונה אפוקליפטית למדי, שבה מתחוללות התלקחות והסלמה כללית. בן-ישי מדגיש שזהו התרחיש בעל הסבירות הנמוכה ביותר מבחינת גורמי ההערכה באמ"ן, אך למרות זאת הוא מתאר אותו בפירוט. לעומת "ידיעות אחרונות", "מעריב" הסתפק בכותרת אינפורמטיבית יותר: "חיזבאללה על הגדר; צה"ל מאיץ הנסיגה" (23.5.00), אך הפרשן חמי שלו בחר אף הוא במלה "השפלה" כדי להעביר מסר רגשי: "...אין נסיגות שמחות, למדנו גם אנו, אין נסיגות חינם, וריח של השפלה עומד באוויר" (23.5.00). כצפוי, עורכי "הארץ" בחרו באופציה הסולידית והמיידעת בכותרת ראשית: "ישראל תיסוג מלבנון בתוך ימים אחדים עקב קריסת צד"ל". אריה כספי כתב במוסף "הארץ" (26.5.00): "...בעקבות יציאת צה"ל מהגזרה המרכזית בדרום לבנון התפוררו שני גדודים של צד"ל, מה שהיה צפוי. בעקבות זאת חזרו תושבי הכפרים באזור לכפרים שהיו בשליטת צד"ל, שגם זה היה צפוי. יחד עם הכפריים באו לוחמי החיזבאללה שהשתלטו על היישובים, מה שהיה צפוי יותר מכל. כל זה הספיק לתקשורת בארץ לצאת מכליה מרוב עלבון. התקשורת האלקטרונית איבדה עניין בכל נושא אחר, וגרמה לבריחת תושבי קריית-שמונה מבתיהם". משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות", אומר בדיעבד: "היו עשר אופציות לכותרת ראשית. כמספר העיתונים מספר הכותרות. שתי הכותרות (יום של השפלה, אמא, יצאנו מלבנון ; עב"א) שיקפו התחושה הלאומית: הכותרת יום של השפלה שיקפה מצוין את הסצינות הקשות שקרו לצד"ל ואת התחושות של אותו יום". ורדי נותן כדוגמה את ה"גארדיאן" הבריטי שכותרתו באשר לנסיגה מלבנון היתה: "Chaos of Humiliation". זו לא כותרת פופוליסטית מדי? "אני מרוצה מאוד ממנה". האם ביומיים אלה התקשורת לא התנהגה כאילו היא לוקה במאניה-דיפרסיה? "אני מקווה שאנחנו לא חולים במאניה-דפרסיה. אני חושב שזה שיקף את מצב הרוח הלאומי באותו יום, ולמחרת את יום השמחה כשעזבנו את לבנון". ורדי גורס כי תשעים אחוז מחברי מערכת העיתון היו בעד הכותרת "יום של השפלה". בדיקה מעלה נתונים מעט אחרים: כמה עיתונאים בכירים הביעו מורת רוח מהכותרת. עובד במערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" מספר: "ביום שלישי אחר-הצהריים היתה ישיבת עורכים. בישיבה הובע חוסר שביעות רצון מהשילוב של יום של השפלה עם כותרת האמצע מכנסיים למטה. רוב עורכי החדשות לא היו מרוצים מהעיתון של יום שלישי – פופוליסטי מדי. עיקר התחרות של העיתון היא מול ערוץ 2, ולכן התמונות גדולות מאוד. אנחנו פולו-אפ לחדשות, והעיתון משקף את הנצפה בטלוויזיה. הקורא אינו מסוגל לקרוא טקסט של 500 מלה". רן אדליסט, פרשן לענייני ביטחון: "הכתבים המדיניים והצבאיים ועורכי החדשות הם חלק מהעדר המשוטה. כאשר הם רואים מראות שטחיים העומדים בניגוד למסורת הגאווה הלאומית שלהם, תחושתם הראשונית היא השפלה. היה תכנון מושכל להפקיר את צד"ל ואת הציוד. צה"ל היה חייב לסגת בבליץ, ומי שנתפס לבהלה היו עורכי החדשות. אלה עדיין מייצגים את צה"ל הגדול והחזק. אנו רגילים שהצבא הוא מנצח וסמל הכוח. התקשורת עובדת על תבנית ולא על מהות. התדמית היתה של נסיגה. התדמית הזו ומראית העין יצרו את התגובה הרגשית. רוב העורכים אינם מסוגלים להתרומם לכותרת מאוזנת יותר. זהו חוסר יכולת לתפוס ברגע נתון את מה שקורה על ציר הזמן של התהליך הכללי". כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול-ישראל: "בעיני זו לא היתה השפלה. ביום שלישי לפנות בוקר היו קולות שמחה של חיילים שיצאו מלבנון, קולות ששודרו במהלך הבוקר. ייתכן שהרושם נוצר בעקבות מה שקרה במוצב טייבה". ביום רביעי, יום ההקלה והאופוריה, המשיכו העיתונים היומיים ללהטט בכותרותיהם הראשיות על-פי הגרף הפופוליסטי של היום הקודם: "ידיעות אחרונות" – "אמא, יצאנו מלבנון"; "מעריב" – "חוזרים הביתה"; "הארץ" – "ישראל נסוגה מלבנון לאחר 18 שנה". גם גדי סוקניק ב"חמש עם" בערוץ 2 לא היסס לעוט על הרגש: באותו יום של התרוממות רוח ריאיין סוקניק אם וחייל. אין פסול בראיון כזה, אך במהלך כל הראיון החזיקה האם בידו של החייל, שנראה חסר אונים. בחוכמה שלאחר מעשה, ברור כי מצלמות הטלוויזיה החמיצו את העיקר והתמקדו בפרטים משניים: תור של שמונה שעות של אנשי צד"ל בכניסה לישראל, פגיעה במכוניותיהם, קללות בשני צדי הגבול החדש שנוצר ועוד. אין ספק שלתמונות האלו היתה עוצמה חזותית, אך חשיבותן העניינית, בהשוואה למאורע הגדול של עצם מעשה הנסיגה, זניחה. שלי יחימוביץ, מגישת "הכל דיבורים" ברשת ב: "רוב הכתבים והעורכים המסקרים את המערכת הצבאית התנגדו אידיאולוגית לנסיגה מלבנון. ואז קורה הבלתי ייאמן: שום קטיושה לא נורתה ושום חייל לא נפגע. התקשורת נטפלת לשטויות מגוחכות מבחינה צבאית, עיתונאית, מדינית והיסטורית. הכתבים רצו דרמה, והיציאה היתה אנטי-קליימקס". יחימוביץ מרחיקה לכת וטוענת כי "חרה לעיתונאים מסוימים שלא קרה דבר". כרמלה מנשה: "מה קרה? אז אנשי צד"ל עמדו וחיכו שמונה שעות. אם היו מודיעים להם מראש [על הנסיגה] – אז היתה פשלה, כי המידע היה מתגלה לחיזבאללה. יחד עם זאת, התמונות היו חזקות ולכן אי-אפשר היה להתעלם מהן". אלון בן-דוד, הכתב הצבאי של הערוץ הראשון, סבור אחרת: "התמונות הללו חשובות מאוד. הן נתנו לאנשים מושג על הנסיגה. המסר היה עמוק מהתמונה עצמה. לא היתה הגזמה. הראיה לכך היא ש-6,000 איש נמלטו מלבנון. מה שנראה בעין הוא סיטואציה קשה ביותר. אינני אוהב תיאור היסטורי. אני עיתונאי שנמצא שם באותו רגע". רוני דניאל: "לא היתה התמקדות-יתר במכוניות של אנשי צד"ל. בטלוויזיה חייבים לצלם. הביזה והשוד היו מתחת לאף. אך טבעי שנצלם. ביום שלישי היתה בעיה, ידעתי שתהיה נסיגה, אבל אסור היה לי לומר זאת. לכן התעסקתי במה שניתן היה. לדעתי, לא שידרנו סוג של פאניקה". ביקורת הוטחה בכתבים הצבאיים על שימוש בניסוחים מעוררי בהלה ועל מידת הצלחתם להבין נכון את המתרחש. הם השתמשו בביטויים כמו "מוצבים מכותרים", "שיירות חיזבאללה המגיעות לכפרים", ואף תיארו יריות מקריות כקרבות של ממש. בן-דוד: "המושג מוצבים מכותרים היה נכון. לצה"ל לא היתה שליטה במוצבים אחרים. השידורים היו עובדתיים. אזור הביטחון התמוטט בלי שישראל היתה בשליטה". לעומתו דניאל בחר ב"המוצבים של צה"ל נמצאים בסביבה פחות אוהדת". לגבי "שיירות חיזבאללה" אומר דניאל ש"צריך היה להסביר שהיו אלו שיירות שחיזבאללה אירגן והוביל". לשאלה האם רצוי לצרף פרשן צבאי לכתב הצבאי עונה בן-דוד, כצפוי, בשלילה: "זהו חלק מהתפקיד של כתב. יש לנסות לתת את הקונטקסט המתאים. זה קיים בכל התחומים. הכתב הוא גם הפרשן". התנודות במצב הרוח של התקשורת בימי הנסיגה אינן מדברים בשבחה. טלי ליפקין-שחק, כתבת צבאית לשעבר ב"דבר" וכיום מגישת תוכנית אקטואליה ברדיו-ללא-הפסקה: "אנחנו לא רציניים ולא מאוזנים בתגובות. התקשורת היסטרית, כי היא צריכה לענות על צורך של הציבור לדרמות. צריך למכור יותר עיתונים. הצדדים החיוביים הם שהעיתונות יותר חוקרת, פחות פסיבית". אילנה דיין, מגישת "עובדה" בערוץ 2: "הבעיה היא אינהרטית למדיום. אי-אפשר היה להימנע מהתמונות. כאשר כתב רואה את הדגל המונף על הגבול, הוא אינו יכול להתעלם מכך. לעתים רחוקות אנחנו מדווחים ממראה עיניים, אי-אפשר לתת את העומק באותו היום. אנו נשאבים לכרוניקה, וטוב שכך. לעתים גם את המציאות אנו דואגים להחמיץ". אלון בן-דוד אינו מסכים: "הסיטואציה ביום שלישי היתה קשה ביותר. אזור הביטחון התמוטט בלי שלישראל היתה שליטה על המתרחש. לא נעים להגיד, אבל חיזבאללה כבש את אזור הביטחון. אין כוח מלבדו. חיזבאללה הוא שכן של מטולה". בן-דוד מבקר גם את האופוריה התקשורתית שפרחה לאחר השלמת הנסיגה: "ביום רביעי לא היתה אופוריה. היא נבעה אולי ממערכות העיתונים בתל-אביב. בצפון לא היתה אופוריה. השמחה על כך שלא היו נפגעים לא היתה מלאה. אנחנו לא שידרנו אופוריה". עמית בן-ארויה הוא עורך ומפיק ברדיו-ללא-הפסקה וכתב "צפון העיר" בשנים האחרונות הפכו נשים לחלק משמעותי מהשיח הבטחוני בארץ. "נשבר המונופול הגברי-שוביניסטי בעניין לבנון", מעיד עופר שלח, הכותב כיום על ענייני ביטחון ב"ידיעות אחרונות. עד לא מזמן היו אומרים, איך ייתכן שמישהי שלא היתה בלבנון ובצנחנים – יש לה דעה". ארגון ארבע-אמהות הוא המחשה מובהקת של התופעה. הוא הצליח לרתק את תשומת לבה של התקשורת (בפרקי זמן שונים) משום שהאמהות נתפסו כנציגות של משפחות שכולות, כמי שמדברות בשם הבנים שנאלמו (אף שלא כולן נאחזו בשכול כסיבה להתארגנותן). הצלחתן הציבורית נבעה, כפי שמעיר שלח, מסיבה נוספת: התפרקות האתוס הקולקטיבי לטובת האתוס המשפחתי. השיווק התקשורתי של הארגון היה עמוס בגימיקים – מסעות גיפים, טרקטורונים, סיורי שווקים, אופניים – ולכן עורר גם התנגדויות. הדובר הראשון של ארבע-אמהות היה ד"ר שאול צדקא (לשעבר מתנועת קו-אדום): "באותה תקופה ניתן היה למכור כל לוקש לתקשורת. הארגון הזה הוא אחד הבלופים הגדולים במאבק הציבורי למען הנסיגה מלבנון. ארבע-אמהות הן גימיק. בהתחלה הוא המריא כי הוא היה חדש. לאחר מכן היו ירידות ועליות בהיקף הסיקור התקשורתי. כתבים היו מוכנים לשדר כמעט כל דבר בשל התחרות". צדקא טוען כי כתב בצפון דיבר עם אחת האמהות על אפשרות היפותטית של נסיעה לביירות, וזו הפכה לכותרת. צדקא, הפעם כדוקטור לתקשורת, טוען ש"אפשר להקים גם קבוצת מחאה וירטואלית. העיקר שיהיה לה מיקרופון". עם זאת מוטב להתייחס לביקורתו של צדקא בקורטוב של זהירות, בשל העובדה שהוא עזב את דוברות הארגון בטריקת דלת, כי היה חלוק על דרך פעולתה. אם התקשורת התעניינה בארבע-אמהות, הרי שהתקשורת הנשית, כפי שכבר נכתב ונאמר לא מעט, התעניינה הרבה יותר. השוואה בין מספר הפעמים שנשות הארגון עלו לשידור ב"הכל דיבורים" של שלי יחימוביץ ברשת ב לעומת "מה בוער?" של רזי ברקאי בגלי-צה"ל מגלה הבדלים מובהקים: 31 פעמים אצל יחימוביץ במהלך השנתיים וחצי הראשונות, ורק שש פעמים אצל ברקאי. ההבדל אינו רק כמותי, אלא גם איכותי: ברקאי העלה אותן לשידור בעיקר כאשר היו מעורבות באירוע חדשותי מעורר מחלוקת. דוגמאות לכך: שלושת האבות מול ארבע האמהות (2.2.98), הוספת דקת דומייה לאלה שעוד יבואו (19.4.98), ואורנה שמעוני בעימות מול רחל בן-דור באשר לעתיד הפעילות של ארבע-אמהות לאחר הנסיגה (9.3.99). לעומת זאת ריאיינה יחימוביץ את ה"אמהות" שש(!) פעמים במשך חודש אחד. זה היה, למעשה, סיקור התייצבות של נשים שכולות מול בית הנשיא (מסוף נובמבר 1998 עד סוף דצמבר 1998). כמו כן, במרץ 1999 עקבה יחימוביץ מקרוב אחר מסע האופניים של אורנה שמעוני וריאיינה אותה שלוש פעמים. פעילה אחרת של הארגון הועלתה לשידור פעמיים במהלך אותו חודש. רחל בן-דור, יושבת-ראש ארבע-אמהות: "הגענו לכדי כך שכל פעם שהיה משהו שעשינו, ידענו שהיא (שלי יחימוביץ; עב"א) תתייחס ותראיין אותנו". התוצאות מדברות בעד עצמן, והשאלות האתיות גם כן: האם ראוי שעיתונאי יתגייס לקידום מסר של תנועה כלשהי? האם האמפתיה הנשית שיחקה תפקיד במקרה זה, והאם יש לכך מקום בשיקולים המקצועיים? יחימוביץ: "ראשית, אני שמחה לשמוע על התוצאות. התקשורת צריכה לבדוק את עצמה, כיצד נרדמה בשמירה, וקיבלה את תורת המערכת כתורה מסיני. אף אחד לא שאל שאלות על הקונספציה. בלבנון היה קציר דמים, והוחלט שיש לחיות עם זה. הכי קל לראיין את המרואיינים הקבועים. עשיתי את מה שעיתונאי צריך לעשות: לתת ביטוי לאופציה אידיאולוגית אחרת". יחימוביץ מספרת שעיתונאים קיבלו מסרים משליחיו של יצחק מרדכי (בהיותו שר הביטחון) על הנזק שגורמות, לטענתו, ארבע-אמהות. על זמן השידור הנדיב שהעמידה לרשותן היא אומרת: "פתחון הפה לצד ההפוך לארבע-אמהות ניתן כל הזמן. זוהי דעת השלטון. עיתונאים צריכים להביא את הדעה הקוראת תיגר. עיתונאים צריכים להציג שאלות ולבוא עם עמדה מוסרית". רזי ברקאי: "אני מעלה לשידור את ארבע-אמהות כאשר יש צורך חדשותי להעלות אותן. אינני מקדם מכירות שלהן. תוכנית בוקר חיה מיום ליום. המדיניות היא להעלות לשידור כשיש הצדקה לשידור. השאלה היא כמה פוליטיקאים העליתי בנושא לבנון". גם על כך יחימוביץ אינה נשארת חייבת: "המלה קידום מכירות היא מגוחכת. לא מדובר במישהו שצריך דיבידנד. אני אוהבת את רזי ולמדתי ממנו הרבה דברים, אבל הוא מתנהג כמו גבר. הוא מסתובב עם שק הערכים של גבר. עם התניות של גבר. ולא פלא שהראשונה שנתנה פתחון פה לארבע-אמהות היא כרמלה מנשה". ואמנם נמתחה ביקורת על פעילותה העיתונאית של כרמלה מנשה סביב הנסיגה מלבנון. נטען נגדה שהיא מסקרת את הוויכוח על הנסיגה מעל ומעבר למתחייב מתפקידה ככתבת צבאית. בפברואר השנה ריאיינה כמה חיילים בטרמפיאדות בצפון והוציא מפיהם הודאות על רצונם להפסיק לשרת בלבנון. מנשה אף אמרה ביום היציאה: "חשבתי שלא היה לנו מה לעשות בלבנון" (דליה יאירי, רשת ב, 24.5.00). תגובת מנשה: "אינני מגויסת עבור מוסד מסוים. יחד עם זאת, אין עיתונות אובייקטיבית. אינני ממציאה ידיעות. אבל אתה לא אוטומט, חייבת להיות לך דעה. בהחלט הבאתי את הדברים כפי שחשבתי שצריך להביא. לא היה כאן קטע נשי, אלא מאבק עקרוני. לא הכנסתי לשידור כאשר זה לא היה רלבנטי. אם היה מסר, אז זה שודר". גם העיתונאית טלי ליפקין-שחק הקדישה תשומת לב מיוחדת לתנועת המחאה הנשית בתוכנית האקטואליה "משעל על הבוקר" של רדיו-ללא-הפסקה. בעיקר ליוותה את פעילויותיה המגוונות של אורנה שמעוני ברחבי הארץ. לשאלה אם נחשפה כאן אמפתיה נשית עונה ליפקין-שחק: "הניסיון להתכחש לכך אינו נכון. יחד עם זאת, לא כל עניין פמיניסטי זוכה לסיקור. מבחינה עניינית מצאתי שזה מרתק שנשים מובילות מאבק, והייתי גאה שנשים עושות זאת". עירית לינור, שדרנית ועיתונאית: "העולם מתנהל על-פי אמפתיה של גברים לגברים. לדוגמה, אמפתיה של אנשי תקשורת לשמעון פרס. זה אווילי, כי אמפתיה היא אוניברסלית, של אנשים לאנשים אחרים. פתאום אנשים חוטפים דום לב כאשר נשים נמשכות לנושאים הקשורים לנשים. הזעזוע הזה הוא גם צבוע ומתחסד וגם רווי בשנאת נשים". עמית בן-ארויה גליון 27, יולי 2000

יו"ר מפלגת העבודה סיפרה ב"כאן 11" שהגב הכלכלי שלה לא משהו. בדיקה קצרה מגלה: יש לה חצי דירה בתל אביב ומשכורת של יותר מ-50 אלף שקל בחודש. יכול להיות שלמנהיגת מפלגת הפועלים אין מושג מי האנשים שלמענם היא נלחמת? דעה

מהי העצה הכלכלית הכי טובה שתתנו לבתכם או בנכם? הנה התשובה של יו"ר העבודה מרב מיכאלי: "לגדול להורים עם כסף", אמרה בתוכנית הריאיונות של שאול אמסטרדמסקי בכאן 11, "בוחרים מהכיס". "זה תמיד עדיף כשיש לך גב כלכלי. הוא (הבן של מיכאלי, נ"נ) יש לו אבא שמספק לו – אני מאמינה – גב כלכלי סביר. אם הוא היה צריך לסמוך על אמא שלו – זה לא נורא, לא הכי גרוע אבל גם לא.. לא..". לא מי יודע מה, התכוונה כנראה לומר. המשפט הזה הציק לי. לא רק בגלל התשובה חורצת הגורלות שלה, שלא מעניקה אף תקווה למי שלא נולדו במעמד הנכון. אלא בגלל העיוורון המשווע של יו"ר מפלגת העבודה ביחס לעצמה: האם למרב מיכאלי לבדה, ללא ליאור שליין, באמת אין גב כלכלי שילד יכול לסמוך עליו כדי לחיות בביטחון כלכלי בישראל? בואו נבדוק את זה. שכר של שרה בישראל, נכון להיום, הוא 50,673 שקל ברוטו בחודש. לא רעבה ללחם, וגם לא ללחם כוסמין. אבל משכורת היא לא הכול בחיים – כדי לקנות דירה בישראל יהיה לבנה הרבה יותר קל אם תוכל לסייע לו בהון משמעותי. אם כך, עד כמה משמעותי ההון שלה? כיוון שמיכאלי פועלת בשקיפות בשנים האחרונות (שירות מצוין לציבור, יש לציין), היא הסכימה לחשוף את המידע הזה – בין היתר לבקשות "שקוף". בהצהרת הון שנתנה ל"תוכנית חיסכון" ב-2015, לפני שבע שנים, הונה הוערך ב-1,642,829 שקלים. היא בעלים של "חצי דירה" להגדרתה בצפון תל אביב, אותה היא חולקת עם אמה. שווי הדירה שלה הוערך בזמנו (2015) בכ-3.5 מיליון שקל. לפי ממוצע עליית מחירי הדיור בישראל (נתוני הלמ"ס), הדירה שווה היום 5.2 מיליון שקל. וזו בוודאי הערכת חסר. התמונה ברורה: הבן של מרב מיכאלי בהחלט גדל במשפחה הנכונה. לצערי, אמסטרדמסקי לא הבהיר זאת לצופים ולא התעקש ושאל אותה: מה גורם לך, פוליטיקאית שעוסקת בפערים הסוציו-אקונומיים בישראל, לחשוב שהגב הכלכלי המפואר הזה הוא "לא נורא, לא הכי גרוע, אבל גם לא.. לא…" כשאת ניצבת בעשירון העליון של ישראל? יכול להיות שהתרחקת עד כדי כך ממי ש"חצי דירה" בתל אביב היא דבר שאינו מעז לחלום עליו? היחס של מיכאלי למיקום החברתי שלה ושל משפחתה מקומם, כי הוא מדגים עיוורון מוחלט, בייחוד כשהיא זו המעוניינת לפקוח את עיני העיוורים לחלוקה הלא הוגנת, לשוויון ההזדמנויות הלקוי. אין לי ספק שמיכאלי חשה היטב את יוקר המחיה – כשהיא חיה בעיר הכי יקרה בעולם. זהו יוקר כה מופרך, עד שילד כמו הבן שלה באמת ובתמים אולי יצטרך קצת להתאמץ אם ירצה בבגרותו לגור ליד הוריו. בסיום הפרק אמסטרדמסקי שאל את מיכאלי, כעיתונאית לשעבר, מה היא הייתה שואלת את עצמה לו הייתה במקומו. היא צוחקת ואומרת בכנות שחשבה שיחטט בהון שיש לה, ושוב ציינה בהצטנעות את המשכנתא וה"חצי דירה". בכך הזכירה לאמסטרדמסקי את התפקיד העיתונאי שפספס, אך גם חיסלה כל אפשרות שתשובתה מתחילת הפרק הייתה פליטת פה לא מייצגת. ייתכן שלמנהיגת מפלגת הפועלים באמת ובתמים אין מושג איך זה לחיות בלי גב כלכלי ומי הם האנשים שעבורם היא נלחמת.

10.2 | "א-סינארה" מראיין נסיכה סורית | "כל אל-ערב" קורא למתפללים | "פנורמה" אלחוטי | "חדית א-נאס" מציג שאלה

המאורעות בסוריה מגיעים לכותרות הראשיות ב"א-סינארה" וב"פנורמה". "משפחת אסד גנבה את השלטון תחת דגל הלאום הערבי האחד!!" היא הכותרת ב"א-סינארה", מתוך דברים שאמרה הנסיכה מונתהא אל-אטרש, בתו של סולטן באשא אטרש מדמשק, לכתב "א-סינארה" חסין סוויטי, המצטט דיווחים מהתקשורת הבינלאומית וקובע כי בסוריה מתרחש "טבח אכזרי". דבריה של בתו של המנהיג הדרוזי, שהוביל את המהפכה נגד הכיבוש הצרפתי, מודגשים במאמרה של העורכת וידה משעור, תחת הכותרת "הדת לאל והמולדת לכולם", אמרתו של האב המהפכן. ברם, לא ברור מה הקשר שמצאה העורכת בין דברי האב לדברי הבת. בתגובה לשאלה מה היא, כבתו של מנהיג גדול של המהפכה הערבית, מעוניינת למסור לבנו של הנשיא לשעבר חאפז אסד, אומרת אל-אטרש: "אין מקום להשוואה, כי אבי היה נאמן למולדתו ולא רצה תפקידים. אבא שלי לא לחם בבני עמו, אלא בכיבוש הטורקי והצרפתי". אל-אטרש, ילידת העיר שהבא במחוז סווידא שבהר אל-ערב בסוריה, שסובלת בימים האחרונים מאש נאמני בשאר אסד, אומרת עוד לעיתון כי "המצב בדמשק, שבה אני מתגוררת, הוא סביר". על המשטר הרוסי שתומך באסד היא אומרת כי "מדובר במשטר שאפשר למכור ולקנות אותו. מדבדב ופוטין מחליפים תפקידים ביניהם, בדיוק כמו משפחת אסד בסוריה". דברים אמיצים כשהם באים ממי שמתגוררת בלב הבירה הסורית. כמעט במקביל לכותרת זו, בהפניה בשער, מובלטים דבריו של ח"כ יצחק הרצוג: "הציבור הישראלי יזכה לוויתורים גדולים ממשטר דמוקרטי בסוריה". הסקר השבועי, והלא מקצועי, שנערך בקרב קוראי אתר העיתון מעלה כי 56% מאמינים שבקרוב תתקוף ישראל את איראן. ב"פנורמה" מסתפקים בכותרת ראשית שהיא ציטוט מפיו של באן קי-מון, מזכ"ל האו"ם: "הליגה-הערבית עתידה לחדש את משימתה של משלחת המשקיפים לסוריה". דברי מזכ"ל האו"ם הפכו כבר ביום ראשון לבלתי רלבנטיים, בשל פירוק משלחת הפקחים הערבית והתפטרות העומד בראשה, הגנרל הסודני מוחמד מוסטפה א-דבי. בתמונה המלווה את הכותרת נראית הפגנה של מוסלמים סונים בטריפולי שבצפון לבנון נגד משטר הדמים הסורי. ב"חדית א-נאס" מובאת בשער במלואה ידיעה בעניין הסורי. "שני קמפיינים נגד פשעי המשטר הסורי", לשון הכותרת, והידיעה מתייחסת לשני מבצעי החתמה בקרב משכילים מן העם הפלסטיני משני עברי הקו הירוק, כהזדהות עם העם הסורי, ביוזמת הסופרים מוחמד עלי טהה ועודה בשאראת. הקמפיינים כוללים גם קריאה נגד מעורבות זרה בנעשה בסוריה. "כל אל-ערב" בוחר כנושא לכותרת הראשית שלו את החלטת בג"ץ לאפשר ליהודים להתפלל במסגד אל-אקצה. "למוסלמים זכות מלאה על אל-אקצה ואין לאחרים זכות על גרגר אדמה בו", לשון הכותרת, ציטוט של אנשי העמותה המנהלת את המסגד. אלה קוראים למוסלמים בישראל לבוא בהמוניהם להתפלל במסגד בכל ימות השנה, "כדי להגן עליו". עוד מבליטים בהפניה בשער "כל אל-ערב" ידיעה שעניינה כתובות "תג המחיר" שרוססו על קירות מנזר בעמק המצלבה בירושלים. חידוש: הכתובות הפעם הן גם אנטי-נוצריות. בכותרת מצוטט הארכיבישוף עטאללה חנא, מראשי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית במזרח ירושלים: "מדובר במעשה מגונה שמצביע על גזענות ושנאה". כותרת נוספת על השער מדווחת על ההחלטה למנוע מח"כ טיבי לנאום בכנסת למשך חודש "בעקבות נאומיו האמיצים נגד הימין הקיצוני". גם ב"חדית א-נאס" מטפלים בשער בהחלטת בית-המשפט העליון, תחת הכותרת: "בריוני הליכוד מאיימים לפרוץ למסגד אל-אקצה ביום ראשון". כותרת סמוכה מדווחת על שביתת הרעב, שנכנסה אז ליומה ה-56, של האסיר המינהלי חידר עדנאן, הטוען כי הוא סובל מהתנכלות שלטונות הכלא. ואילו ב"פנורמה" בוחרים ככותרת השנייה בחשיבותה על השער את המחאה נגד הימין הקיצוני: "ארגון הפגנת מחאה נגד כוונת ברוך מרזל להפגין בנצרת". על ההפגנה מדווחים גם ב"כל אל-ערב" ומראיינים את ח"כ חנין זועבי, שקוראת להצטרף להפגנה. "א-סינארה", המחרים את בל"ד, לא מתייחס להפגנה, שהתרחשה כמה רחובות ממשרדיו. לעומת זאת מובלט בשער ראיון עם חבר הלשכה המדינית של חמאס, עיזת א-רישק, שאומר כי "הסכם דוחא ייושם, ואין מחלוקת בתוך חמאס". הכותרת השנייה בחשיבותה על שער "כל אל-ערב" עוסקת בשביתה הכללית במשק. "עובדי הקבלן מונים מאות אלפים, רבים מהם ערבים ללא זכויות", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת עצמה: "השביתה הכללית משתקת את החיים למשך יומיים, בצל אופטימיות לחתימה על הסכם שיסיים אותה". ב"א-סינארה" מראיינים את חבר ההסתדרות מטעם חד"ש, גיהאד עקל, שאומר: "השביתה היא של עובדים מאורגנים למען עובדים לא מאורגנים ועשוקים". "א-סינארה" בוחר בכותרת אינפורמטיבית לדיווח על הגשת כתב אישום נגד מזכ"ל חד"ש, עו"ד איימן עודה, על רקע השתתפותו בהפגנה למען תושבי הכפר הלא מוכר אל-עראקיב בנגב: "כתב אישום נגד מזכ"ל חד"ש איימן עודה". כותרת הידיעה ב"חדית א-נאס" מצטטת את עודה: "תגובתנו ברורה: ברית ערים תאומות בין כפרי הצפון לכפרים הלא-מוכרים בדרום". ובכותרת המשנה: "ועדת המעקב: השלטונות רודפים אחר עודה רדיפה פוליטית כדי למנוע את הקשר עם הדרום". גם הכותרת הראשית של העיתון מוקדשת לכתב האישום. על רקע תמונת מפגינים ערבים המניפים את דגל פלסטין, שואלת הכותרת: "האם ההנהגה הערבית רדיקלית יותר מהציבור?". כותרת המשנה מפרטת: "השב"כ: ההנהגה הערבית קיצונית יותר מהציבור שלה; ההנהגה הערבית: מדובר בניסיון ערמומי להכפיש אותנו ואת הציבור שלנו; ראשי המפלגות: אם היינו מתפטרים, האם היה העוול כלפי המגזר הערבי מסתיים?". מתחת לכותרת זו, בליווי תמונה, מצוטט ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שאומר: "האתגרים הפנימיים יותר מסוכנים לישראל מאלה החיצוניים". ב"פנורמה" מובלטת בעמוד הראשי ידיעה על אודות חקירת הנער ממגדל-שמס, שקרא להפגין בדרישה לכניסה חינם לאתר החרמון. סיפורה של הפעוטה פאטמה מסאלחה מדבוריה, שנולדה עם מום מולד בגרונה, אושפזה מאז לידתה ושבה עתה בריאה לביתה, מובלט בשערים של "א-סינארה" ו"פנורמה" בליווי תמונתה ותמונת אמה המחזיקה בה ומחייכת באושר. סיפורו של העובד נידאל יוסף נעאמנה מעראבת אל-בטוף (בעמק בית-נטופה), שנהרג בתאונת עבודה באתר בנייה בקריית-ביאליק, מובלט בשער "כל אל-ערב" יחד עם תמונת בנו התינוק, שנדרס למוות ביוני אשתקד. "המשפחה טרם יצאה מהאבל הכבד על מות בנה, ונפל עליה אסון כבד נוסף", כותב כתב העיתון אמין בשיר. ידיעה דומה, של הכתב זכריא חסן, מובאת בשער "חדית א-נאס" במלואה: "אב ובנו נהרגו בהפרש של שמונה חודשים". העיתונים מבליטים גם דיווחי אסונות אחרים, ובהם רצח של צעיר ביפו ושל צעיר בלוד בשבוע האחרון. דיווח נוסף המופיע בעיתונים עוסק בהכרזה על בית-החולים בנצרת כמרכז רפואי אוניברסיטאי. ב"פנורמה" מבליטים בשער את דרישת כונס הנכסים מבית-המשפט לפרק את עיריית טייבה כיוון שהיא חדלת פירעון. ב"חדית א-נאס" מדווחים בהבלטה בשער על הקנסות האישיים שהושתו על בכירים ברשויות המקומיות הערביות עין-מאהל, דליית אל-כרמל, עילוט, זראזיר, טירה ועראבה. בשער "כל אל-ערב" מובלטת תמונה של כבשים מלוות ברועה צאן (שפניו משום מה מטושטשות). הכותרת מפנה לכפולה בקונטרס החדשות, שבה מדווח הכתב סוהיל קיוואן על "מדיניות שיטתית: מונעים מהערבים לייצר ביצים וחלב ולהשקיע בבעלי חיים [...] מאז קום המדינה, הערבים לא קיבלו רשיונות לייצור ביצים וחלב; מעטים מהם פונים לשותפות עם יהודי, כדי לקבל מרעה לכבשים; היהודים השאירו את גידול הכבשים לערבים, כי הן לא רווחיות". תגובת משרד החקלאות, שמותקף קשות בכתבה, אינה מובאת. התחרות בין העיתונים ממשיכה לגרור התנהלות לא מקצועית. ב"כל אל-ערב" ממשיך הכתב זידאן חלאילה לעקוב אחר ההתפתחות בזירת ועדת החאג והעומרה: "ועדת התיאום מאשימה את כל מי שניסח את דו"ח החקירה בכפירה". ההתפתחות אינה מדווחת כלל אצל המתחרים. "א-סינארה" מסקר בחגיגיות את אירועי סיום המחזור ה-56 במכללה האקדמית הערבית בחיפה, שכללו גם הענקת אות כבוד לנשיא המדינה שמעון פרס. הסקירה מובאת על פני שלושה עמודים ומלווה בתצלומים רבים של הצלמים מוחמד אמארה וויסאם מסאד. עיון בכתבה של זיאד מעדי מגלה כי הבוסית שלו, וידה משעור, היא אחת התורמות לסטודנטים במכללה, שאף זכתה לשבחים מפיו של נאדר אבו-תאמר, שדרן קול-ישראל בערבית. נשיא המכללה, עו"ד זכי כמאל, הוא מרואיין קבוע בעיתון, וגם יריב מר של "כל אל-ערב", שנגדו הוא מנהל תביעת דיבה. "כל אל-ערב", מצדו, מתעלם. ב"פנורמה" ממשיכים למצוא עניין בתחום הסלולר, או אולי בתקציב הפרסום של החברות. הכתב-צלם וגם איש הפרסום לעת מצוא עומר רביע נשלח לראיין את זכיין הסלולר החדש מיכאל גולן, והתוצאה היא כתבה מפרגנת במיוחד הנפרשת על פני עמוד וחצי בקונטרס החדשות. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט" ועורך "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב

הדיווחים על שליט כבר אינם כובשים את הכותרות | טוויית הרגש נודדת למחוזות הפדופיליה | מדורי החוץ בצהובונים שוב מתמקדים ברכילות

"עכשיו הגענו לפרק של העלאת הגירה בסאגה של גלעד שליט. טוחנים וטוחנים ומתפללים לטוב", כותב הבוקר הפרשן אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". מתברר, למרבה הצער, כי כל מה שהציבור הישראלי נחשף אליו בשנים האחרונות לא נחשב העלאת גירה. הטחינה החוזרת ונשנית של כותרות על השחרור האפשרי של החייל השבוי ואינספור גלוני הדיו שנשפכו על התפילות לסיום מוצלח של פרשת שליט היו רק שלב הלעיסה והעיכול הראשוניים. ומה הלאה? כדי להעריך מתי תבוא לידי סיום סאגת שליט יש לדעת ראשית לכל כמה קיבות יש לציבור בישראל. מידע זה אינו נגיש. ייתכן שנאסר לפרסום על-ידי הצנזורה הצבאית. כל שניתן לומר הוא שהקיבות חזקות כברזל ומסוגלות לעכל כמויות בלתי נדלות של רגש. טורו של פישמן מתפרסם בתחתית עמוד פנימי של "ידיעות אחרונות", בלא ידיעה חדשותית לצדו. ב"ישראל היום" מדווח דניאל סיריוטי כי אתמול מסרו ראשי חמאס בעזה את תשובתם למתווך הגרמני, וכי מדיווחים בכלי תקשורת עולה שבחמאס לא דחו לחלוטין את הצעת ישראל, אך מתעקשים על שיפורה. גם בעמוד פנימי ב"הארץ" ידיעה דומה [אבי יששכרוף וגקי חורי]. פישמן מתרכז בטורו במתווך הגרמני ומסביר כיצד ניתן יהיה ללמוד על ההתפתחויות במשא-ומתן לשחרור שליט ומאות האסירים הפלסטינים המוחזקים בישראל על-פי מיקומו הגיאוגרפי של המתווך. אם יישאר באזור, יש תקווה. אם ישוב לגרמניה, שחרור שליט צפוי להתעכב במידה רבה. משום מה, שמו של המתווך הגרמני (קונרד גרהרד), שנחשף לאחרונה בתקשורת הישראלית לאחר שפורסם בחו"ל, כמעט שאינו מוזכר בטור של פישמן ואינו מוזכר כלל בידיעות המופיעות בעיתונים האחרים. קונרד מכונה "המתווך הגרמני" או "המתווך" בלבד, כאילו שמו איבד מיכולתו להצביע באופן יעיל על האיש מרגע שהתקבע בתודעת הציבור הכינוי "המתווך הגרמני". עם כל הכבוד לדילוגיו של גרהרד בין ישראל לעזה, הכוח המניע את המסע לשחרור שליט בחזית המקומית הוא הרגש, וביתר דיוק: רגשות הציבור. במציאות התקשורתית העכשווית, הנתונה לשלטון הדיקטטורי של הרגש, עוררות רגשות הציבור נעשית קשה במיוחד. תמי שינקמן, מובילת המסע הפרסומי לשחרור שליט, מספרת בראיון למוסף "ליידי גלובס" כי הקו המנחה אותה בקמפיין שליט הוא "להביא לתחושה שגלעד הוא הילד של כולנו. [...] זה נושא שקשור בהעצמת הרגש. האסטרטגיה המתבקשת היא לגרום לכל אחד להזדהות עם הפחד הנוראי שהילד יכול ללכת ולא לחזור". על הפחד ההיולי הזה שיחקו העיתונים במשך שבועות וחודשים. זהו עדיין פחד מרכזי בארסנל העיתונות, אך את שליט החליפו בימים האחרונים קורבנות אחרים, הילדים של כולנו המועדים להיקלע לידיהם של פדופילים. מבחינת העיתונים, אף זו האסטרטגיה המתבקשת. לצורך יצירת עניין, לצורך מכירת עיתונים ולצורך מכירת מודעות לעיתונים. הבוקר, הכפולה השנייה ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לתיאור מקרה – מזעזע – של ילדים שקיימו מין קבוצתי בזמן שילדים אחרים שילמו כדי לצפות בהם [גואל בנו ואיתן גליקמן]. הציטוט המופיע במרכז כפולת העמודים קורא: "כל ילד שילם 5 שקלים. חצי מזה קיבלה הילדה בת ה-10. אם לא היה כסף היא קיבלה כרטיסי תמונות של כמעט מלאכים. ואז שכבנו איתה". לצד תיאור המקרה מופיעה תיבת טקסט תחת כותרת הגג: "איך זה קורה?" [דוד רגב]. בין יתר ההסברים הניתנים להסכמתה של הילדה להשתתף במיצג מין בתשלום – "חשיפה של הילדה לתכנים מיניים באינטרנט". לא נכלל בתיבה המלווה ההסבר כי הלבוש הפרובוקטיבי של גיבורות "כמעט מלאכים" וההתנהגות הזנותית שלהן השפיעה על הילדה. לפי נתוני המועצה לשלום הילד, כך מדווח, "בעשור האחרון זינק פי שניים מספר הילדים עד גיל 14 התוקפים מינית ילדים אחרים ומקיימים איתם יחסי מין". בעמותת אל"י, נכתב, "טיפלו לאחרונה במקרה קשה שבו ילדה בת 10 התמכרה לאתרי מין. במהלך הטיפול בה היא בכתה ואמרה שהיא מתגעגעת לאתרים ורוצה לגלוש בהם". "גדולי ישראל התריעו שלא היה כלי משחית מסוכן כדוגמתו – וכבר הפיל חללים רבים, צעירים ומבוגרים", מצטט הבוקר יאיר אטינגר ב"הארץ" ממכתב חדש שפירסמו אתמול הרבנים החרדים ובו הם מתייחסים לסכנות המחשב והאינטרנט. על-פי דיווחו של אטינגר, חלה התפתחות בקרב בין הרבנים לאינטרנט. המכתב החדש מבשר על "נסיגה קלה" בעוצמת החרם שהטילו הרבנים על הרשת. במקום איסור גורף על כל שימוש במחשב המחובר לאינטרנט, תינתן רשות ליחידים ולחברות להתחבר לאינטרנט במקרה שהחיבור הוא "הכרח לפרנסה", ורק לאחר ש"נחסם כהלכה" על-ידי "ועדת רבנים מוסמכת". אטינגר מציין כי נכון להיום, לא קיימת חסימה כהלכה על-ידי ועדת רבנים מוסכמת. הפסיפס המרכיב הבוקר את שער "ידיעות אחרונות" כולל משבצת המפנה לטור מאת סבר פלוצקר, המתפרסם במדור הדעות של העיתון. לשון ההפניה: "מה חושב סבר פלוצקר על הסרט אווטאר" (הוא לא אהב את הסרט). לצד משבצת זו, משבצת נוספת המכריזה: "34 שנה למבצע העובד המצטיין ע"ש נח מוזס", ומפנה לעמ 23. הידיעה על פרס העובד המצטיין אינה חתומה על-ידי איש ומכילה 52 מלה בלבד. שתיים מהן "נח מוזס". בראש שער "ישראל היום" כותרת תכולה-לבנה הקוראת, "מאמינים בגולני: 6 מ-8 המפקדים הבכירים בחטיבה – חובשי כיפה". ידיעות דומות מופיעות גם בעיתונים אחרים הבוקר, אך לא בהבלטה או בחגיגיות שכזו. ניתן לשער כי להחלטת עורכי "ישראל היום" להבליט את הידיעה יש לפחות קשר עקיף למספר חובשי הכיפה במערכת העיתון. הכותרת הראשית של "הארץ" מבשרת על שיתוף פעולה הולך ומתהדק בין היועצים המשפטיים של צה"ל ובין המערך המפקד על הלחימה [אנשיל פפר], קשר שעליו נכתב בהרחבה בעיתון מיד עם תום מבצע "עופרת יצוקה". מרבית שער "מעריב" מוקדשת לידיעה מאת רועי שרון ולפיה הרב חיים דרוקמן התבטא בזכות סרבנות במסגרת ראיון שהעניק לעלון הדתי "עולם קטן". הידיעה המובילה במדורי חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" עוסקת במותה של יורשת אימפריית התמרוקים גונסון אנד גונסון. ידיעה זו גברה על ידיעות כגון התחממות החזית נגד אל-קעידה בתימן וגלי צונמי שפקדו את איי שלמה והפכו מאות תושבים לחסרי בית. מדור התרבות (קרי: בידור) במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" הצטמצם בזמן האחרון לכדי עמוד אחד, המופיע צמוד למדור הרכילות של העיתון. מוטי בסוק מדווח ב"הארץ" כי משרד האוצר הורה למפעל הפיס להשיב את השיטה הקודמת של הגרלת הלוטו, כפי שהיתה נהוגה עד לפני כשנה ומחצית השנה. אחת הסיבות שסיפק האוצר: "היצע ההגרלות בשוק ההימורים עשוי להשפיע באופן קיצוני על אוכלוסיות חלשות". בסוק מצטט ממכתב שהעביר מנכ"ל משרד האוצר, חיים שני, למנכ"ל מפעל הפיס. "הגדלת הפרס הראשון", כתב שני, "לצד הקטנת הסיכוי לזכות בו מגדילה את החשש מהתמכרות להימורים וליצירת היסטריית הימורים בהגרלות שבהן הפרס הראשון גדול במיוחד". נימוק זה אף מופיע בכותרת הגג לידיעה. יש לברך על כך, שכן בזמן האחרון נדמה היה כי תעשיית ההימורים הפכה כשרה למהדרין. השבוע, למשל, כשמת אחד ממייסדי חברת הימורים מקוונת, שעשה את הונו ממכורים להימורים, הוא זכה לידיעת הספד מכובדת במוסף הכלכלי של "הארץ". 1. במדור "דין וחשבון" של "גלובס" הופיעה אמש רשימה מאת עו"ד אמיר טיטונוביץ, שהתפלמס עם עו"ד אביגדור פלדמן בעקבות רשימתו של האחרון על פסק הדין "סרן ר נגד אילנה דיין". "ברשימתו חזר, למעשה, פלדמן על אשר, על-פי פסק הדין, עשתה דיין בכתבתה. הוא פרש רק אמת חלקית, ובכך יצר רושם מוטעה בעליל", טען טיטונוביץ. בהמשך רשימתו התייחס עורך-הדין לפרשה אחרת – תביעת הדיבה נגד מוחמד בכרי בעקבות סרטו "גנין גנין". במקרה זה פלדמן מייצג את הבמאי הערבי, ואילו טיטונוביץ מייצג את חיילי צה"ל. "המדינה תצטרף לתביעת הדיבה נגד בכרי על גנין גנין", לשון כותרת המופיעה הבוקר ב"הארץ" [תומר זרחין וגקי חורי]. הפרשן המשפטי זאב סגל מסביר מדוע החלטת היועץ המשפטי לממשלה מנחם (מני) מזוז להצטרף לערעור היא "בעלת משמעות תקדימית". 2. רפי גינת, לשעבר העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", שב היישר אל הכפולה המרכזית של העיתון [רז שכניק]. העילה – הוא ישדר הערב משחק של מכבי תל-אביב שיתקיים בהיכל-הספורט של יד-אליהו. השידור, כך מצוין, יועבר בערוץ 5 פלוס גולד. לא מצוין כי מדובר בערוץ שהצפייה בו כרוכה בתשלום חריג. גינת, כך מוזכר, שב להיכל לאחר היעדרות ממושכת. בעבר "היה יותר משלושים שנה הכרוז במשחקים הביתיים של מכבי במסגרות האירופיות", ובהם "טבע את הקריאות דיפנס וכמובן ל-א ל-ת-ת". 3. במדור הדעות של "דה-מרקר" בוחר נחמיה שטרסלר את איש השנה בכלכלה לשנת 2009 – שר האוצר לשעבר, רוני בר-און. בהזדמנות זו מתפלמס שטרסלר עם עמיתיו וכותב כי "למקרא הסיכומים שעסקו בכלכלה בשנה החולפת, התברר שלא לחינם נאמר: הנייר סובל הכל". לדעת שטרסלר, "אותם פרשנים וכלכלנים שניבאו את סוף הקפיטליזם ומשבר גרוע יותר מזה של 1929 שכחו לגמרי את מה שאמרו רק לפני כמה חודשים. אז הם יצאו בשצף קצף נגד האוצר שלא עשה כלום ולא מותח רשת ביטחון מלאה לחסכונות הציבור, והנה עכשיו הם מהללים את מדיניות האיפוק והאחריות שנקט אותו אוצר רשע". אחד מהפרשנים שקראו לאוצר לפעול היה סבר פלוצקר, שבכנס אילת לעיתונות הסביר כי רק בשל הקריאות החריפות של העיתונאים, והפעולות שננקטו בעקבותיהן, ניצל המשק מאסון גדול. "אלמלא הצעקות שאנחנו עומדים לפני משבר כמו בשנת 1929 ואלמלא הכותרות הגדולות והשחורות והאדומות, אין לי ספק שלא היו מתקבלות ההחלטות הנכונות [...] אינני יודע לאן זה היה מתגלגל אם העיתונות היתה אומרת שזה לא משנה. צעקנו, ובמידה רבה הצלנו", אמר במסגרת אחד מדיוני הכנס, והוסיף: "אלה היו ימיה הטובים ביותר של העיתונות הכלכלית כמעט בכל המובנים". ב"מעריב" מסופר [רוני מלול] כי ראש עיריית ירושלים ניר ברקת העניק אמש לראש עיריית תל-אביב רון חולדאי שיחון מיוחד שיעזור לו להבין את הביטויים המאפיינים את העגה הירושלמית. דוגמה: "חתולה (במלעיל) – שם כללי לחתול, ואין זה משנה אם מדובר בזכר או נקבה". ב"הארץ" מדווחת עמירה הס כי המינהל האזרחי חילק צווי הפסקת עבודה לאוהלים ולדירים שהקימו פלסטינים בדרום הר חברון, וכי מחר יתקיים דיון על הריסתם. חני יודל מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו שוקלת לפתוח בהליך הפרה לכאורה נגד חברת החדשות של ערוץ 2, בשל כתבה ששודרה במהדורה המרכזית ביום ראשון האחרון ואשר שימשה, למעשה, קדימון לתוכנית בידור חדשה שעלתה בזכיינית הערוץ רשת. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי היועץ המשפטי לממשלה מזוז "יידרש לסוגיית הסמכות של הוועד המנהל של רשות השידור, זאת לאחר שמאז התפטרותם לפני כחצי שנה של יו"ר רשות השידור הקודם משה גביש, סגניתו דורית ענבר וחבר הוועד דורון צברי, נשארה הרשות ללא יו"ר ועם ועד הנהלה בהרכב חסר". לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי הרשות השנייה דורשת מהזכיינית קשת כי בכל פעם שנחמה רונן מגישה את פינת איכות הסביבה בתוכנית היומית "מה קורה", יצוין בגילוי נאות על המסך כי היא חברת דירקטוריון בתי-זיקוק-לנפט, שבבעלות משפחת עופר, מבעלי זכיינית ערוץ 2 רשת. במסגרת מדור הדעות ב"ישראל היום" נפרד יעקב אחימאיר מדניאל פאר, שפורש מרשות השידור. "לבד מן הצער על פרישתו של עמית וחבר, יש לקוות כי יהיה מי שישים לב גם לתזוזתה של עוד לבנה אחת המערערת את איתנותו של המבנה המכונה תרבות השידור", כותב אחימאיר.

העיתונים חוגגים את דו"ח העוני | "ידיעות אחרונות" מתעמק בטבח בפקיסטן, פחות במעצר אנשי להב"ה | מפעל הפיס שוקל מחדש מתן פרס ליצחק לאור

"1.6 מיליון עניים בישראל", מזדעקת כותרתו הראשית של "מעריב", כאילו מדובר בחשיפה נוקבת. כותרת עמ 2 דרמטית לא פחות, ונכתבת תוך שימוש במחשבון לוח הכפל: "אחד מכל חמישה ישראלים – עני". "ידיעות" בררני ועל כן פסימי יותר: עורכיו חישבו ומצאו כי חרף מגמת הירידה הקלה והמתמשכת בממדי העוני, זוהתה עלייה בשיעור העוני בקרב משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים. "ישראל היום" במצב רוח טוב: "עניים, אבל פחות"; "פחות 200,000 עניים בישראל". "כלכליסט" אופטימו-פסימי: שיעור העוני ירד, אבל כל ילד שלישי עדיין מתחת לקו העוני. "דה-מרקר" מפנה לעמ 12: העוני הצטמצם, אבל שיעור העוני בישראל הוא הגבוה במערב. עוני, לתקשורת, הוא מטבע זהב. הוא קיים כל השנה, אבל רק בחגי העוני, יום דו"ח העוני של הביטוח-הלאומי (המתייחס לשנה הקודמת) או יום פרסום דו"ח מרכז טאוב, מצטחצחים העיתונים, עונדים את תליוני העוני על צווארם ויוצאים לחפש, כל עיתון את העוני שלו. וזה לא כולל את ימי ערב פסח וראש השנה, שהם ימי עמותות החלוקה לעניים. מדובר אפוא בארבעה-חמישה ימי עוני בשנה. בשאר הימים אפשר לחזור לשגרת הפלילים, הפוליטיקה והביטחון השוטף. אנחנו לא בנויים לרפורמות עוני משמעותיות והעיתונים אינם בנויים ללוות אותן בעקביות ובסבלנות. העיתונים – להוציא את הכלכלונים, שנוגעים בעוני בכל גיליון, בכתבות, ניתוחים, תחקירים, תרשימים והשוואות, אבל מי שם לב? את העוני אין צורך לחשוף ולגלות, הוא ידוע וגלוי. כדי לטפל כראוי בעוני נדרשת מדיניות – ומדיניות זה משעמם. "חסכונות הציבור בישראל חשופים לתספורת במיליארדים בחברות של לבייב ופישמן", זו המסקנה שמספק "דה-מרקר" לקוראיו בעקבות קריסת הרובל הרוסי ב-20% ביומיים. קריסת האימפריה הכלכלית של פוטין, שמואצת בעקבות הצניחה במחירי הנפט, היא הסיפור הגדול של המדינאות הבין-גושית, של הכלכלה הגלובלית ושל מצב הפנסיה של השכיר הקטן בישראל. "פוטין מציל את המקורבים על חשבון העם הרוסי", כותב מיכאל פרל ב"כלכליסט", והקורא הישראלי חושב על חשבונו ועל טייקוניו ועל שריו ומנסה לחשב מה נשאר לו בחשבון העובר-ושב, בקרנות הפנסיה ובקופות הגמל. "מדדי התל-בונד בתל-אביב מחקו רווחים של שנה ביום אחד", כותבת רחלי בינדמן ב"כלכליסט", היכן שיניב רחימי שואל: "היכן היו האנליסטים של חברות הדירוג בחצי השנה האחרונה, כשהרובל הלך ונשחק באופן עקבי?". אם בגליון יום אתמול יכולת האקסטרווגנצה של "ידיעות" התנמנמה, היום מתחיל העיתון לשוב לעשתונותיו. "כתב אישום נגד מציתי הדו-לשוני" היתה הכותרת המינימליסטית של יום אתמול לידיעה בת 60 מלה על טור אחד בעמ 28, שעליה חתום תלם יהב. על שלושת הנאשמים, יצחק גבאי מירושלים והאחים שלמה ונחמן טוויטו מבית"ר-עילית, שהוגדרו כ"פעילי הארגון הקיצוני להב"ה", נכתב בתמציתיות: "הם הציתו כיתה, ריססו כתובות נאצה בגנות הערבים על הקירות, ואחר-כך נמלטו". סעיפי האישום נגדם: הצתה, התפרצות והשחתת פני מקרקעין. אילו עורכי "ידיעות" לא היו מוצאים לעצמם שדה מרעה אסקפיסטי בדרמת החטיפה בסידני אתמול (שלושה עמודים פותחים וכותרת ראשית) ובטבח בפקיסטן הבוקר (כפולה פותחת וכותרת ראשית), היה ניתן להקצות את החלקות החשובות הללו לפיתוח משמעותי יותר של פרשת להב"ה. היום מקצים ב"ידיעות" את מלוא עמ 12 לנושא המדאיג, ועקיבא נוביק מביא ידיעה מקיפה על מעצרם של ראש הארגון הכהניסטי, בנצי גופשטיין, ותשעה מאנשיו בחשד ל"הסתה, גזענות ואלימות". הכותרת, "להב"ה על המוקד", היתה יכולה להוביל פרויקט על פני מחצית מעמודי העיתון, אך גם היא נדחקה לאחור וכווצה יותר מהנדרש, כדי לפנות מקום לסיפורים כמו כשלון שיגורו של חץ 3, וכמו הנוקדנות של בית-הדין האירופי לצדק שקבע כי הגדרת חמאס כארגון טרור לא נעשתה על-פי הנוהל, וכמו שאלת ודאות הווטו האמריקאי במקרה שהפלסטינים יגישו את הצעת ההחלטה הדורשת מישראל לסיים את הכיבוש. קוראי "ידיעות", המורגלים בווליום המרבי שבו מוביל העיתון את סיפוריו החשובים, עלולים לתפוס את סיפור להב"ה כמקרה קל-עד-בינוני. מה גורם ל"ידיעות אחרונות" להביא בכותרתו ובעמודיו הראשונים את סיפור הטבח בבית-הספר בפשאוור, שבו נטבחו על-ידי הטליבאן 132 ילדים וכ-20 מבוגרים, על-פי המניין בעת סגירת הגיליון? התשובה כפולה: ראשית, האסון, ושנית היתרון. "ידיעות" ראוי לשבח על שלבו הומה לטבח "קורע לב" של תלמידים באשר הם – מה גם שאין ישראלים בין ההרוגים ושום זמר בית של שום מפלגה לא הזדמן במקרה למקום האסון כמה דקות או שעות לפני שהתרחש. אילו החביא את הידיעה בעמ 28, קל היה לטעון נגד "ידיעות" שהוא מגלה אטימות לאסון הומניטרי שכזה, אבל הנה, לפנינו הפקה עיתונאית מושקעת ומובלטת כהלכה – ואפילו מלמדת משהו על העולם שמעבר לאיילון. "ידיעות" הוא אלוף כיסויי זירות אסון. העיתון תמיד שם, עושה כבשלו בזירות הדם וההרס, מלקט חומרי טקסט קורעי לב ותמונות קשות, כצוות זק"א העושה במלאכת הקודש ולפעמים אף לפניו. אסון – יודע כל עיתונאי – הוא מרבץ ריגושים שאין צורך לכרות ולא לזקק, רק לבוא, לאסוף ולשלוח למערכת. ומעבר ליתרון המובהק שיש ל"ידיעות" בשיווק אסונות – יש לעיתון יתרון בפריסתו הלוגיסטית. אתמול היתה זו ניצה לואנסטין, שגרירת "ידיעות" במרחבי אוסטרליה, והיום זהו מוּדסאר שאה, המדווח מבית-הספר שהותקף. באוגוסט 2010 תהתה דבורית שרגל מיהו האיש שחתום על הידיעה על השטפונות בפקיסטן: "בידיעות חתום על הידיעה מודסאר שאה", העירה, "כשלא ברור מיהו או מה הקשר שלו לעיתון". ובכן, קל למצוא את האיש. מודסאר שאה הוא סטרינגר (פרילנסר הקשור בארגוני תקשורת שונים) המספק שירותי עיתונות בענייני פקיסטן, בתחומי התמחות שונים שהלקוחות מעוניינים בהם (זכויות נשים, איידס, מוזיקה, חינוך, שבטים), הן בארצו והן באפגניסטן. המדינות הללו הן זירות מבוקשות תקשורתית ומסוכנות במיוחד, ומצריכות מיומנות מיוחדת ונגישות גבוהה כדי לשרוד תוך איסוף המידע. סטרינגרים יש בכל מקום שיש בו עיתונאים. גם כמה מעיתונאי ישראל משמשים סטרינגרים לכלי תקשורת בעולם ומדווחים מן השטח, משיחות עם דוברים ומקורות ומדיווחי התקשורת המקומית. סטרינגר יכול לקחת על עצמו משימות ייחודיות, אך בדרך כלל כשיש סיפור גדול בתחום פעולתו, הוא משווק אותו לכל רשימת לקוחותיו – לעתים אותו נוסח ממש, ולעתים תוך התאמות קלות לצורכי הלקוח. היתרון בסטרינגר שהוא ועוזריו זמינים, זולים ונגישים לזירה הרחוקה, והכי חשוב: אפשר לקרוא לו "שליחנו המיוחד", דבר שמגדיל את אמון הקורא ביכולות הכיסוי של העיתון. זה מה שעושות סוכנויות הידיעות, בקנה-מידה רחב יותר. אבל דיווחי סוכנויות אינם נחשבים ומעידים על עצלות מערכתית. את האסון בפקיסטן כיסו בעיקר כתבי סוכנויות למנוייהם וסטרינגרים ללקוחותיהם. כשמשווים את הדיווח של "ידיעות" לזה של "ישראל היום", נראה בבירור יתרון הסטרינגר. בעוד ש"ישראל היום" נזקק לאלי לאון ולכתב בארה"ב יוני הרש כדי לסקר את האירוע, "ידיעות" מבליט את הבאנר "מיוחד לידיעות אחרונות" וגאה לציין את שם הכותב ומקום הימצאו: "מודסאר שאה, בבית-הספר שהותקף, פשאוור, פקיסטן". ואכן, העיתונאי המקומי המיומן יודע לפתוח בתיאור בית-הספר, להביא מדבריהם של עדי ראייה ולהוסיף רקע היסטורי ופרשנות רחבה. זאת, בעוד שכתבי "ישראל היום" מביאים משפט תגובה כמו זה: "דובר מטעם הטליבאן קיבל אחריות לטבח וציין: הפעולה בוצעה בתגובה למבצע של צבא פקיסטן נגד אנשינו באזור צפון וזיריסטן". "ידיעות" מבהיר כי מדובר בבית-ספר צבאי נודע, שבו לומדים יותר מ-2,500 ילדים, ובהם ילדיהם של חברי הצמרת הצבאית, והוא מזוהה עם הצבא הפקיסטני – וזאת גם הסיבה שאותו הטליבאן, שספג אבידות כבדות בשבועות האחרונים, שם אותו על הכוונת. "בטליבאן הסבירו כי ביקשו לפגוע בילדי הקצינים כדי לנקום בצבא על הלוחמה העיקשת שהוא מנהל נגד הטליבאן בצפון-מערב המדינה". "מעריב" בחר בפתרון השלישי – והפשוט. חיים איסרוביץ, כתב חדשות החוץ, עשה את העבודה מן המסוף במערכת. הכיסוי שלו ענייני, והוא אפילו הביא פיסת מידע גלוי שלא פורסמה בעיתונים המקבילים: דובר הטליבאן הודיע כי החמושים קיבלו הוראה לירות בתלמידים המבוגרים יותר, אבל לא בילדים. סוג של הומניזם. כמה זמן יחזיק האסון הפקיסטני מעמד על דפי העיתונים בישראל? הוא לא צפוי להאריך ימים. הפנים והשמות של ההרוגים אינם אומרים דבר לקורא המקומי, אין שם קהילה יהודית, לא חיילים ולא מטיילים, והלוויות המוניות יש לנו משלנו. זה נשמע נורא, אבל איננו היחידים שנוהגים כך. הזדמן לי בשעתו להימצא בזירת רעידת אדמה בצפון-מזרח הודו שבה נהרגו רבבות. כל עיתוני העולם יוצגו במקום, באמצעות כתב שליח, כתב מקומי או סוכנות ידיעות. אני זוכר איך אתר ה"ניו-יורק טיימס" הוביל את הכיסוי, בחדות ובעומק – כולל ממצאים על שחיתות הקבלנים שבנו את הבתים שהתמוטטו במלט לא תקני. דיווחיה של שליחת העיתון יצאו מזירת האסון לדלהי ולניו-יורק, ומשם בחזרה אל מלונות הכתבים הזרים בזירת האסון. אלא שבתוך שבוע פירק גם ה"טיימס" את העמדה הקדמית, החזיר את הצוות הביתה, והאירוע שהסעיר את בוקריהם של קוראיו במנהטן ובשאר העולם נעלם כלא היה. מתוך המאמר הראשי ב"הארץ": "אתמול חשף [אבי] בר-אלי את העובדה שישראל ביקשה מהבוררים להסתיר את זהות המדינות המעורבות בהליך בעת פרסום ההחלטות באינטרנט. הבוררים ליגלגו על הבקשה ואף הטילו על ישראל הוצאות משפט בסך כמיליון שקל. מעבר לנזק המשפטי והכספי שנגרם לישראל, הבקשה מעוררת שאלות קשות על מניעי הממשלה בהטלת האיפול הכבד על קצא"א. "קשה להשתחרר מהרושם שממשלת נתניהו חוששת מחשיפת הליך הבוררות, שיציג אותה כמי שמנהלת הליך משפטי-עסקי עם איראן. מתבקש לשאול, האם הציבור הישראלי מכיר את התמונה המלאה של יחסי ממשלתו עם איראן? האם בצד חששו מפיתוח פצצה גרעינית איראנית, נתניהו מודאג גם מפסק בוררות שיחייב את ישראל להחזיר לאיראנים סכומי עתק – ובכך לממן את מתקניהם הגרעיניים? האם פניית איראן להליך משפטי נגד השטן הקטן מעידה כי שליטיה מסוגלים לנהוג ברציונליות, ואינם רק כת משיחית כטענת נתניהו וחסידיו? האם הסכסוך האיראני-ישראלי, שהגיע לסף מלחמה בתקופת נתניהו, מתנהל גם על כסף ולא רק על כוח והשפעה? "במקום הסתרה, הציבור זכאי להסרת הצנזורה ולהסברים מנתניהו על מדיניותה האמיתית של ישראל כלפי איראן", מסכמים כותבי המאמר. המשפטן פרופ עמנואל גרוס כותב בעמוד הדעות של "הארץ": "קצא"א היא אך דוגמה לדרך שבה ניתן בקלות להסתיר מפני הציבור עובדות חשובות, המשפיעות על חיי כולנו. לולא החיסיון שהטילה הממשלה על קצא"א, היה הציבור בוודאי לומד על ליקויים קשים באופן התנהלותה ועל הסכנה הנשקפת לסביבה מהחזקה לקויה של התשתית של הובלת הנפט מאילת לאשקלון. "שאלה נוספת, לא פחות חשובה", כותב גרוס, "היא היכן היו שומרי הסף – הגופים והעמותות לשמירת איכות הסביבה – והיכן היו כלי התקשורת כל השנים מאז 1979? מדוע לא תבעו לבטל את הצו שאסר על פרסום ידיעות על מחדלים בפעולות קצא"א? לו היתה מוגשת עתירה לבג"ץ, קרוב לוודאי שהצו היה מתבטל, או שהיה נמצא הסדר מניח את הדעת לפיקוח יותר הדוק על החברה". "תוכנית משרד החינוך לקירוב התנ"ך לציבור: פרק יומי באפליקציה ובפייסבוק וסלבריטאים שייתנו את פרשנותם", מדווחת ירדן סקופ ב"הארץ" על מיזם חדש של השר ההיפראקטיבי. 47.5 מיליון שקל, מחציתם מכספי המשרד, יושקעו במיזם. המחסום העיקרי בקריאת הטקסט התנ"כי נעוץ, לדעת הוגיו, במורכבות השפה. "לשם כך הוקם אתר שבו יהיה ניתן למצוא, נוסף לביאורי מלים לפרק היומי, גם רבדים מעולמות תוכן מגוונים". באחד מעלוני המיזם משווים את קריאת התנ"ך לטרנד ריצת המרתון: "בדומה להתפשטות ריצת המרתון, שיותר מאשר בריאות וכושר מבוססת על ערכים של לימוד עצמי ויצירת קהילה, אנו מאמינים שגם התנ"ך יכול להפוך לטרנד חברתי". "עלילות משה המשעמם" היא הכותרת לביקורת הקולנוע של אורי קליין: "הרבה ראווה קולנועית ואפס דרמה אנושית יש באקסודוס: אלים ומלכים של רידלי סקוט. לא ייאמן איך אפשר להפוך את משה לדמות חיוורת כל-כך". וגם: "נדמה שסקוט לא הצליח לפתח שום מידה של רגש כלפי העברים ומנהיגם". "המציאות פה כל-כך מטומטמת, שלסטיריקן קשה להתחרות מולה", אומר אפרים סידון למאיה נחום-שחל ב"כלכליסט". סידון מקדם מחזה ילדים לחנוכה וכותב "סאטירה למבוגרים". יאיר אטינגר מדווח ב"הארץ" כי הרשימה לכנסת של אלי ישי עלולה להיות רשימה ללא נשים. "רבו של ישי, הרב מאיר מאזוז, אמר אתמול בראיון לקול-ברמה כי הוא מתנגד לשילוב נשים ברשימה". התפתחות זו נבחנת בדיווח מן ההיבט הפוליטי ולא הציבורי. כלומר, העובדה שיש מפלגות שאינן משבצות נשים ברשימתן נתפסת כמובנת מאליה. מן ההיבט הפוליטי, המהלך הזה אכן משבש את יוזמת ההליכה המשותפת של מפלגתו של ישי עם מפלגת האיחוד-הלאומי–תקומה. אורי אריאל לא יוכל, אם כך, לצרף את חברת סיעתו אורית סטרוק לגוש המשותף. אריאל יצטרך אפוא לבחור בין סטרוק לישי. המפתיע הוא שסטרוק עצמה אכן רואה את האפשרות שלא תצורף לגוש עם ישי כמובנת מאליה. אמש אמרה כי "היא מכירה את הדילמה ויודעת שיש סיכוי שההסכם בין האיחוד-הלאומי לישי יותיר אותה בחוץ". בזוגיות: "למדו להוקיר את מה שיש לכם ומצאו בו שוב ושוב את הטוב"; "על כל אמירה שלילית עליכם לפצות את עצמכם ואת בן זוגכם בחמש אמירות חיוביות לפחות". אלה הם שניים מעשרות טיפים בכתבה במוסף "זמנים מודרניים" על הספר "המיתוסים של האושר – מה באמת עושה אותנו מאושרים ומה לא", מאת הפסיכולוגית האמריקאית "הנחשבת" סוניה ליובומירסקי. "בוטלה זכייתו של יצחק לאור בפרס מפעל הפיס", זו הכותרת לדיווחם של אלעד זרט ונעם ברקן ב"ידיעות אחרונות". על-פי הדיווח, "אחרי שקבוצות נשים מחו על זכייתו, מפני שלטענתן הטריד אותן מינית, כעת ועדת הפרס תתכנס מחדש ותבחן שוב את זכייתו, לנוכח החומר הנוסף שקיבלה בנושא". המשפט האחרון בפסקה זו מבטל את המשפט הראשון בידיעה, האומר כי "הסערה סביב מתן הפרס בסך 100,000 שקלים למשורר יצחק לאור הגיעה להכרעה". ההכרעה בעניין הוחזרה לשיקולה של ועדת הפרס, וזו טרם התכנסה. החלטה דומה התקבלה בעניינו של שמואל שניצר, עורך "מעריב". בשנת 1997, עם הודעת ועדת פרס ישראל על זכייתו של שניצר בפרס, עתר ח"כ אדיסו מסאלה לבג"ץ ועירער על הבחירה, בעקבות מאמר בוטה שכתב שניצר תחת הכותרת "יבוּא מוות", שהתנגד להעלאת הפלאשמורה לישראל. בג"ץ החזיר את הדיון בהצעה לידי ועדת הפרס, תוך הנחיה לבחון פסק דין בעניין זה שניתן על-ידי בית-הדין של מועצת העיתונות, ובו נקבע כי שניצר עבר עבירה אתית. שניצר סירב להצעות כי יתנצל, וויתר על הפרס. כותרת "הארץ", עיתונו של יצחק לאור, מדייקת: "הענקת פרס לנדאו ליצחק לאור תישקל מחדש על-ידי ועדת הפרס". ב"ישראל היום" מוסיפים לנושא נופך לאומי. עמר לחמנוביץ ועדנה אדטו מדווחים כי "לאחר היוודע דבר זכייתו של לאור בפרס, הוגשו לוועדת הקרן [קרן פרס לנדאו] התנגדויות רבות. גם הפורום המשפטי למען ישראל הגיש התנגדות לזכייתו של לאור, אך זו היתה על רקע פוליטי, מכיוון שלדעת הפורום לאור תמך בגופים אנטי-ישראליים. החלטת הדירקטוריון לבטל לעת עתה את זכייתו לא קשורה להתנגדות זו". פוליגרף ב"ישראל היום". אורי משגב מדווח ב"הארץ" כי עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום", שלח השבוע כמה מהעובדים לבדיקת פוליגרף, כדי לברר איך דלפו דברים שאמר בשבוע שעבר במסיבה במערכת העיתון. לפני שבוע פירסם "הארץ" כי ביום שבו יוחסה לישראל תקיפת מטרות צבאיות ליד דמשק אמר רגב לעובדים: "לפעמים בסרטים אתה עובר בשוט אחד מהרגע של המסיבה לרגע של המלחמה. אנחנו כנראה לקראת מלחמה. וננצח בה. זה ברור. לפני שעתיים הפציצו ממש בדמשק, ובעוד שעתיים מי יודע מה יקרה, אז בואו נחגוג. מחר בחפירות לא יהיו עוגות כמו מלחמנינה [משם הובאו המאפים למסיבה]". רגב הכחיש את הדברים ואמר: "קשקוש בלבוש, לא היה ולא נברא". הוא טען שלא הזכיר כלל את התקיפה בדמשק ולא התכוון למלחמה צבאית, אלא למלחמת בחירות ומלחמת תקשורת. מקום ברשימה. יו"ר ש"ס אריה דרעי הציע לפרשן ערוץ 10 צבי יחזקאלי מקום ריאלי ברשימת ש"ס לכנסת, מדווח עקיבא נוביק ב"ידיעות אחרונות". יחזקאלי השיב בשלילה, והבהיר: "זה לא שלילי כי הם ש"ס, אלא שלילי בכלל לפוליטיקה". ברווז עולמי ‒ המשך. דניאל בטיני הביא אתמול ב"ידיעות אחרונות" את סיפורו של מוחמד אסלאם מניו-יורק, "הזאב המתבגר מוול-סטריט", ש"סחר בבורסה בהפסקות בבית-הספר" ו"הרוויח 72 מיליון דולר". הסיפור, שדווח בהרחבה בתקשורת העולמית, תואר כאן אתמול כמקרה קלאסי של ברווז עיתונאי. היום מביא בטיני את סיפור ההמשך בלי לציין שרק אתמול קנה את הבלוף ללא פקפוק. "עבד על כולם" היא הכותרת של היום, ובכותרת המשנה נאמר: "יום אחרי שהדהים את העולם התברר: בן ה-17 בדה את הסיפור שהרוויח מיליונים בבורסה". בגוף הידיעה נאמר על הכתבת "שפירסמה את הסיפור שלא היה ולא נברא, שכנראה תצטרך עכשיו לחפש לעצמה מקצוע חדש". לא נמסר אם גם בטיני ועורכיו יצטרכו לחפש לעצמם מקצוע אחר. "חדר החדשות". שלושה ימים אחרי השידור בארה"ב, ישודר כאן הערב (ב-yes) הפרק האחרון בסדרה של ארון סורקין, שביקשה לשקף את מאבקיו ולבטיו של צוות חדשות אידיאליסטי בערוץ כבלים ניו-יורקי. "בכך באו אל קצן שלוש עונות מעצבנות, צדקניות ומופרכות (וגם קצת ממגנטות, ועל כן עוד יותר מעצבנות) של סדרה זו", מסכמת רותה קופפר ב"גלריה" ומציינת כי הסדרה מופיעה ברשימת הסדרות הגרועות והמאכזבות של השנה. תמונת השנה שנבחרה על-ידי חבר השופטים בתערוכת הצילום השנתית "עדות מקומית" (ובהם הח"מ) צולמה על-ידי יובל חן, צלם "ידיעות אחרונות". בתמונה נראית חברתו של גיא אלגרנטי, לוחם מגלן שנהרג במלחמת "צוק איתן", בעת הלווייתו, כשהיא עומדת מעל קברו ומוקפת בחבריו ליחידה. התערוכה נפתחה אמש במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. סוריה ‒ המדינה המסוכנת ביותר לעיתונאים. לפי נתוני עיתונאים-ללא-גבולות, ב-2014 נהרגו ברחבי העולם 66 עיתונאים מקצועיים. זוהי ירידה לעומת השנה שעברה (77 הרוגים), אבל אופי האלימות כלפי העיתונאים הפך, על-פי הדו"ח, ברברי יותר. בין 15 ההרוגים בסוריה מופיעים שמות העיתונאים שנערפו, גיימס פולי וסטיבן סוטלוף. נוסף לכך, מציין הדו"ח, נהרגו 19 פעילי מדיה ברשת ובזירות אזרחיות ו-11 עובדי תקשורת. במקום השני בדירוג הארגון: הגדה והרצועה, שבהן נהרגו 7 עיתונאים בימי "צוק איתן" (חיים איסרוביץ ל"מעריב"). "הארץ" מבהיר ומתנצל. "בכתבה עיר ללא הפסקה בחקירות (הארץ, 16.12) פורסמה בטעות תמונתו של אלי חסון, במקום זו של עובד עיריית רמת-גן אלי צמח-חסון. אלי חסון (המופיע בתמונה) הוא פעיל חברתי תושב רמת-גן, שהתמודד בבחירות האחרונות למועצת העירייה כמועמד מס 3 ברשימת הצעירים. מערכת הארץ מבהירה כי אלי חסון אינו עובד בעירייה ואין לו ולרשימת הצעירים כל קשר לתוכן הכתבה, ומתנצלת על הטעות בפרסום תמונתו".

עם ההצלחה וההכרה הציבורית שבלוגרים בישראל מקבלים באה ההתמודדות עם איומים משפטיים ונסיונות שונים להטות את תוכניהם. בארצות-הברית בלוגרים משפיעים כבר התאגדו והקימו ארגון. ומה בארץ?

לאחרונה ניצבתי בפני סכנה של תביעה מצד ח"כ מאיר שטרית, יו"ר ועדת המדע בכנסת. זאת, בעקבות דברים שכתבתי במשותף עם אפי פוקס על הצעת חוק המאגר הביומטרי שמקדם שטרית במסגרת עבודת הוועדה, ושפורסמו בבלוג שלי, "חורים ברשת". אני מנוע מחזרה על הדברים בעקבות סיכום שהושג בין הצדדים, אך ברצוני להתייחס לעניין העקרוני של תפקידי הבלוגים ולהגנה המשפטית שלה הם זוכים או לא, כלקחים מהפרשה. הבלוגים, תופעה אינטרנטית בת למעלה מעשור, היא שכבה נוספת של כלי ביטוי שלא היתה קיימת לפני כן, הממוקמת אי-שם בין התקשורת הממוסדת לפורומים, צטים ושיחות רחוב. כפי שכתבתי בעבר, הבלוגוספירה אינה עשויה מקשה אחת. מתוכה מתבלטים כאלו שצברו לעצמם מוניטין, וככל שאמינותם גדלה והמדיה החברתית באינטרנט צוברת תאוצה, כך גדלה השפעתם. זה נחמד להשפיע, אך יחד עם ההצלחה מגיעים איומים בתביעות דיבה, בעיות של זכויות יוצרים ונסיונות חיצוניים להטות את התכנים המתפרסמים. ניהול בלוג מהסוג הזה כרוך לכן בלא מעט לחצים, אבל בלי מערכת מסודרת שתוכל לעמוד בהם. הבלוגר עובד לבדו, לכל היותר עם כמה בלוגרים כמותו. הוא יכול לפרסם דברי אמת ויכול גם להיכשל בלשונו, אך בניגוד לעיתונאים מקצועיים, בשני המקרים אין מאחוריו מערכת שתגבה אותו, אין משרד עורכי-דין בריטיינר חודשי, לרוב גם אין הכנסה חודשית מלבד הכנסה זניחה מפרסומות של גוגל. עורכי עיתונים יכולים להסתכן ולהחליט לפרסם כתבה "גבולית" מבחינה משפטית לטובת זכות הציבור לדעת, בהתחשב בהערכת הסיכון של איום בתביעה וסיכוייה להתקבל בבית-משפט. מערכות עיתונים יכולות להרשות לעצמן לטעות. החלטה דומה עלולה לעלות לבלוגר בהוצאות כבדות שיובילו לסגירת הבלוג. בלוגינג עלול להיות עיסוק מסוכן שחסרונותיו עולים על יתרונותיו. יעיד גם שלמה מן (ייגרמאיסטר), ששילם במקום עבודתו על דברים שכתב בבלוג "עומדים בשער". אני לא סבור שדמם של אישי ציבור הוא הפקר או שמותר לבלוגרים לכתוב כל מה שעולה על דעתם, כולל הכפשות ושקרים. אך יש להכיר בכך שגם בלוגים משרתים את הציבור, וכאשר מדובר במידע שגילויו עשוי לשרת את האינטרס הציבורי, ושהעיתונות נרתעת מלטפל בו או לא מודעת אליו, אי-יכולתו של הבלוגר לעמוד בלחצים ובאיומים פוגעת בציבור באופן לא מידתי. בשנת 2004 חשפו בלוגרים אמריקאים חשד שלפיו מסמכים שפורסמו בתוכנית "60 דקות" על שירותו הצבאי של הנשיא גורג בוש השני הם מזויפים. מאחר שלא היו בידי הבלוגרים הללו כלים משפטיים ועיתונאיים לאמת את טענותיהם, הם היו בגדר חשדות בלבד. לאחר שהעיתונות טיפלה בפרשה, התברר כי יש דברים בגו, ורצף האירועים בעקבות החשיפה הביא לבסוף לפרישתו של המנחה המפורסם דן ראתר מהתקשורת. אי-פרסום החשדות האלה היה פוגע מהותית בזכות הציבור לדעת, למרות הסיכון שיתבררו כשטויות. בלוגים ובלוגרים הם טרף קל. הם חלשים. תחלקו להם גאדגטים והם יכתבו עליהם שבחים מתוך הכרת תודה על עצם היחס, תשלחו להם מכתב מעורך-שדין והם יתקפלו מיד. חלק מהאשמה מוטל עלינו, הבלוגרים, שאיננו מאוגדים. ארגון הבלוגרים MBA הוקם על-ידי בלוגרים ידועים ומשפיעים כמו גף גרוויס, גיי רוזן, דן גילמור ואחרים, והוא נועד לשמש "ברית הגנה הדדית" מפני תביעות דיבה ובאופן עקיף להעלות את רמת הבלוגים ולשרת את הבלוגרים, התקשורת והציבור. אחד המהלכים הראשונים של הגוף היה להשיק קורס לבלוגרים שאחרי סיומו יהיו זכאים לרכוש פוליסה נגד תביעות בסכום מינימלי לא גבוה של 450 דולר בשנה. אף חברת ביטוח בישראל לא מציעה עדיין פוליסה דומה, ואילו היתה קיימת, סביר להניח כי מחירה היה גבוה מדי לבלוגר מן השורה. כיוון פעילות מבורך נוסף של גוף מקצועי עשוי להיות ניסוח קוד אתי לבלוגרים, שיהיה צעד חשוב לקראת התמקצעות הבלוגים והפיכתם לפלטפורמה איתנה יותר להפצת רעיונות. ייתכן שקוד אתי הוא אוטופיה ואין מכנה משותף שיאחד בין בלוגרית צעירה הכותבת על חייה ובין בלוגר מבוגר הכותב על פוליטיקה, אך אם יימצא מכנה משותף בין הבלוגרים המקצועיים – משמע, אלה שאינם כותבים על חייהם האישיים – זו התחלה טובה. מהלך דומה של הקמת ארגון בלוגרים בישראל אינו בגדר פנטזיה או מותרות, וחיוניותו רק תגבר מיום ליום. רצוי לעשות הכל כדי שיוזמה כזו תצלח. גל מור מפעיל את הבלוג "חורים ברשת"

מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה ממליץ: לאסור לחלוטין על החזקות צולבות של אמצעי תקשורת העוסקים באקטואליה. המשמעות: מו"לים של עיתונים לא יוכלו להיות בעלים של תחנות טלוויזיה המשדרות חדשות ותוכניות בענייני היום

יש לאסור כליל על החזקות צולבות בין אמצעי תקשורת העוסקים בשידורי חדשות ואקטואליה - זו ההמלצה העולה ממחקר חדש של פרופ ירון אזרחי, פרופ זהר גושן ועו"ד שמואל לשם, שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה. המחקר, "בעלות צולבת - שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי. היבטים כלכליים ומשפטיים והשלכותיהם על הדמוקרטיה הישראלית", עוסק בסכנות לדמוקרטיה הנובעות מהבעלות הצולבת באמצעי התקשורת ומציע פתרונות. אמצעי התקשורת מייצגים את המציאות בתחומי הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והתרבות בעבור האזרחים, מציינים עורכי המחקר. ריכוז השליטה באמצעי התקשורת בידי מספר מצומצם של בעלי הון מסוכן לדמוקרטיה ומגביל את האפשרות לבקר את גופי השלטון, אך שוק התקשורת הישראלי רווי בעלויות צולבות - ביניהן חברת בזק המחזיקה בחברת שידורי הלוויין ובאתר חדשות באינטרנט, והעיתונים הגדולים המחזיקים בזכייניות ערוץ 2 ובחברות כבלים. ההמלצות של עורכי המחקר נשענות על ההבחנה בין ההיבט התחרותי של כללי הבעלויות הצולבות להיבט הדמוקרטי. זאת לעומת הצעת החוק של תמר גוזנסקי ויובל שטייניץ, שלדעת עורכי המחקר אינה מבדילה בין שיקולי תחרות כלכלית לשיקולי הגנה על ערכים דמוקרטיים. ההצעה של חברי-הכנסת מרחיבה את סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים ואינה מבדילה בין שידורי חדשות ואקטואליה לשידורים אחרים. עורכי המחקר סבורים שבשל מספר המתחרים המצומצם בשוק התקשורת יש לאסור כליל על החזקות צולבות בין אמצעי תקשורת שונים העוסקים בשידורי חדשות ואקטואליה. בכל יתר התחומים יש להפעיל קריטריונים כלכליים תחרותיים המבוססים על דיני ההגבלים העסקיים. המשמעות המעשית היא שאין לתת רשיון לשידורי ערוץ טלוויזיה לגוף שבעליו מחזיק גם בגוף תקשורת אחר. לעומת זאת, אין להטיל מגבלות חוקיות על החזקות צולבות בין ערוצי תוכן ובידור שאינם נוגעים לחדשות ואקטואליה אלא כדי להבטיח קיום של תחרות כלכלית. לדעת עורכי המחקר, על ההגבלות בתחום התוכן של חדשות ואקטואליה להיגזר ממבנה השוק וממספר השחקנים בו. ביחס לארבעת העיתונים היומיים הגדולים - "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"גלובס" - יש לנקוט, לדעתם, מגבלות חמורות על החזקתם באמצעי תקשורת אחרים. יש למנוע כל קשר כלכלי בינם לבין בעלי זכיון או רשיון לשידורי טלוויזיה העוסקים בחדשות ואקטואליה. כמו כן יש למנוע מגופי תקשורת העוסקים בחדשות ואקטואליה להחזיק באתרי אינטרנט שעוסקים גם הם בחדשות ואקטואליה, אך אין למנוע מהם הקמת אתרים משל עצמם המבוססים על המידע שלהם (כדוגמת אתר אינטרנט המציג את תכני העיתון המודפס). עורכי המחקר מצביעים גם על פגמים ברגולציה בישראל. לטענתם, הרגולציה סובלת מסרבול ביורוקרטי, בין היתר כתוצאה מריבוי רשויות המכשילות את התפתחות שוק התקשורת. משרד התקשורת מקדם בשנה האחרונה הצעה להקמת רשות תקשורת, ועורכי המחקר מציינים שכיוון ההצעה רצוי אך האופן שבו היא מיישמת את עקרונות הפיקוח שנוי במחלוקת. עוד בעיה ברגולציה נובעת מהעדר תפיסה עקרונית של מבנה ההסדרה הרצוי. גורלו של שוק התקשורת תלוי בהחלטות המועדות להשתנות לעתים קרובות. חוסר היציבות הזה מונע מהשחקנים בשוק התקשורת לצפות את תנאי הרגולציה ומרתיע משקיעים. יש גם ניגוד עניינים הנובע מהיות המדינה רגולטור ושחקן במקביל, בשל אחזקותיה בבזק המחזיקה גם בחברת שידורי הלוויין yes. בזק עומדת בפני הפרטה, אך זו מתעכבת כבר זמן רב - לדעת עורכי המחקר, לא רק בשל מצבו של המשק הישראלי והמצב הבטחוני, אלא גם בשל ליקויים מבניים בשוק התקשורת ושוק ההון. משום כך, חקיקה שתגביל את הבעלויות הצולבות לא מספיקה, לדעתם. החוקרים סבורים שהריכוזיות הגבוהה בשוק התקשורת נובעת, בין השאר, ממיעוט מקורות הון העומדים להשקעה. עלות הכניסה לשוק גבוהה וגודלו של השוק מגביל מתחרים חדשים להיכנס לענף, כך שהזירה נותרת לשחקנים בעלי חוסן פיננסי בלבד. לכן, לצד הצעדים הרגולטוריים, ממליצים עורכי המחקר על נקיטת פעולות נוספות כמו הרחבת מקורות ההון באמצעות שכלול ופיתוח שוק ההון. לדעתם, על המדינה להגדיל את מקורות ההון העומדים להשקעה בשוק התקשורת, באמצעות מתן האפשרות לחברות תקשורת קיימות לגייס הון סחיר, מניות או הלוואות, מהציבור הרחב. יזמים המבקשים להקים מיזמי תקשורת חדשים, יוכלו לממנם בעזרת גיוס הון בבורסה. כך תפחת התלות של מיזמי תקשורת חדשים בבעלי ההון הקיימים ותקטן מעורבותם של הבנקים בשוק התקשורת. דוגמה חיה לתלות בבנקים אפשר לראות בסיוע הבנקאי לחברות הכבלים וחברת הלוויין. המחקר מצביע גם על צעדים מעשיים לשכלול שוק ההון. באירופה ובארה"ב פעילים מאוד גופים מוסדיים בהשקעות בגופי תקשורת. בישראל, לגופים מוסדיים (קופות גמל וקרנות) שיעור נמוך של החזקות בחברות הנסחרות בבורסה. שיעור ההחזקות הנמוך מפחית את יעילותו ויציבותו של שוק ההון. לדעת עורכי המחקר יש גם לעודד את הציבור הרחב לפעול בשוק ההון, באמצעות השקעות ארוכות טווח והבטחה של הגנה לבעלי המניות מפני בעלי השליטה בחברות ומפני תרמיות ומניפולציות בשוק ההון. עוד צעד לצמצום מעורבותם של גופים בנקאיים בשוק התקשורת מצוי בפיתוחו של שוק אגרות החוב הפרטי. זה יאפשר לחברות התקשורת לגייס אשראי באמצעות הנפקת איגרות חוב. עורכי המחקר אינם מצדדים בסיוע של המדינה למתחרים חלשים למען עידוד התחרות, כנהוג בצרפת למשל. זאת מחשש להתערבות נוספת של הפוליטיקאים בעצמאות התקשורת וחוסר היעילות הכלכלית שבכך. באשר למימון על-ידי משקיעים זרים, מציינים עורכי המחקר את חשיבותם לצד הבעייתיות הנובעת מכך שמשקיעים נוטים לאחרונה להשקיע בארצות מוצאם והמגבלות המוטלות על שיעור ההחזקה המרבי באמצעי התקשורת בישראל. גיליון 46, ספטמבר 2003

"הורדתי מהשער כשראיתי וקברנו עמוק עכשיו", כתב אילן ישועה לזאב רובינשטיין בהמשך היום • "נתתי הוראה לסלק לגמרי. כמה דקות. לא הייתי במערכת יום אחד אתמול כי בני מתחתן בשלישי הקרוב ותראה איך הם השתגעו" • במקביל כתב לאלוביץ:"הבנדיט שלי עושה בכוונה. אצטרך למצוא פתרון בקרוב" • "הבנדיט", הסביר ישועה, הוא העורך ינון מגל • משפט המו"לים, שלב העדויות

מנגד הטיח בו עו"ד חן את המשך התערבותו בתוכן אתר "וואלה", לבקשתם של בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ, שלפי כתב האישום פעלו לריצוי נתניהו כדי שיפעל להענקת הטבות רגולטוריות בשווי מאות מיליוני שקלים ואף יותר לקבוצת בזק. כמו לפני ואחרי עסקת "יד2", ישועה העלה והוריד כתבות, תוך עימותים קשים עם עורך האתר דאז ינון מגל, שהגיעו עד לכדי איום בהתפטרות מצד העורך. אלא שבאותם חודשיים היה לישועה גם אינטרס אישי חריג: הבונוס בסך מיליוני השקלים שהובטח לו עם השלמת העסקה. "אני רואה שכל הזמן מזכירים את הכסף שאני קיבלתי", העיר ישועה במהלך עדותו. "אני קיבלתי 15 מיליון והוא (אלוביץ; א"פ) חצי מיליארד שקל". שאול אלוביץ, נאשם מס 2 במשפט המו"לים, אתמול בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל) לאורך כל הדרך חזר ושאל עו"ד חן את ישועה האם במעשיו באותם הימים, בקידום העסקה מצד אחד ובהתערבות בתוכן האתר לטובת משפחת נתניהו והשר ארדן, חש שהוא מבצע דבר מה פסול, פלילי. האם ראה בחתימה של נתניהו על עסקת "יד2" תמורה שקיבל עבור סיקור מוטה באתר. ישועה השיב בשלילה גמורה. רצף האירועים שעליהם חקר עו"ד חן החל ב-8 באפריל 2014. במועד זה עוד לא ידעו ישועה ואלוביץ כי יהיה עליהם להשיג את חתימותיהם של ראש הממשלה נתניהו והשר ארדן ועל כן, הסביר ישועה, ממילא אין לקשור בין מעשיו לבין התמורה שכביכול חשק בה. בשעה 20:59 באותו יום פורסמה ב"וואלה" ידיעה נטולת קרדיט על תביעה נוספת שהוגשה נגד נתניהו ומשפחתו, שהופיעה תחת הכותרת "מסדרי ניקיון בבית נתניהו, העובדים נסו על נפשם". כשעתיים לאחר מכן, בשעה 23:06, כתב אלוביץ לישועה: "תשתדל למהר, הוא לחוץ מאוד". אחר-כך הוסיף: "גם זאב (רובינשטיין, חברו של אלוביץ ומקורבה של שרה נתניהו; א"פ) כתב לי. לא סיפרתי לו שהקודקוד צלצל ישירות". במקביל כתב ישועה לאודי הירש, אז משנה לעורך "וואלה", הודעה בת מלה אחת: "ירד?". אלוביץ, מצדו, כתב לישועה: "ירד לעמוד השני", כלומר טרם נעלם סופית. ישועה השיב: "כבר יורד לגמרי". "תשתדל מחר לתקוף את כל העניין החוזר על עצמו מבלי לכוון לחבר של ניר", כתב אלוביץ לישועה. בעדותו הסביר ישועה ש"העניין החוזר על עצמו" הוא מעון ראש הממשלה והטענות הנשנות בדבר הנעשה שם. "החבר של ניר", העריך, הוא ככל הנראה נתניהו (ניר הוא ניר חפץ, אז דוברו של נתניהו והיום עד מדינה נגדו). ההוראה היתה להטות את סיקור הפרשה כך שלא תיקשר לנתניהו. עו"ד זק חן, בא-כוחו של שאול אלוביץ, הנאשם בשוחד ב"תיק 4000", בשבוע שעבר בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל) בתחילת מאי, כשהחתימה של נתניהו וארדן הופכת ממשית ונחוצה, החלו שוב לחצים על המערכת. ב-1 במאי נדרש ישועה לפרסם סרטון של נתניהו לכבוד יום העצמאות, ותצלום של בני הזוג נתניהו מבקרים ילדים יתומים. על כך נחקר ישועה כבר אתמול. יומיים לאחר מכן, ב-3 במאי, נדרש ישועה לפרסם ב"וואלה" ידיעה שלפיה בני הזוג נתניהו הקדימו לעלות לקברו של יוני נתניהו ז"ל, אחיו של ראש הממשלה, כדי להימנע מהפרעה למשפחות השכולות. "אח שלי, בבקשה", כתב רובינשטיין לישועה בשעה 20:55. כעבור זמן קצר השיב ישועה: "טופל". ואכן, ארבע דקות לאחר פניית רובינשטיין פורסמה ב"וואלה" ידיעה שכותרתה "ראש הממשלה נתניהו הדליק נר לזכר אחיו יוני". בהמשך אותו ערב קיבל ישועה הודעה מינון מגל, עורך "וואלה", בזו הלשון: "אילן יקר, בפעם הבאה שתורה לעובדים הכפופים לי הוראות בענייני תוכן שלא דרכי אראה זאת כפיטורים. תודה ושבוע טוב". כעבור ארבעה ימים, ב-7 במאי, נדרש ישועה להסיר פרסום מהאתר. בנספח לכתב האישום המפרט את אירועי ההתערבות בתכני "וואלה" נכתב כך: "הסרת פרסום שתוכנו אינו ידוע. הפרסום הוסר במעורבות הנאשם אלוביץ". עו"ד חן חשף היום את מה שהפרקליטות כנראה לא הצליחה לגלות: הידיעה כלל לא עסקה בנתניהו, אלא בסילבן שלום, אז השר לפיתוח הנגב והגליל. באותו יום החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק הבדיקה נגד השר שלום בחשד להטרדה מינית, אולם בשעה 15:00 עלתה ידיעה מאת גלי גינת תחת הכותרת "סיפרה שהשר שלום ביצע בה מעשים מגונים – ולא התלוננה". כמה דקות אחר-כך עלתה גם מהדורת הווידיאו של "וואלה" תחת כותרת זהה. ראש הממשלה בנימין נתניהו והמשנה לראש הממשלה סילבן שלום ב-2013 (צילום: מארק ישראל סלם) כשעה לאחר מכן, ב-16:05, כתב ישועה לאלוביץ: "יירד תוך חצי שעה". בעל השליטה השיב: "תדאג שזה באמת יירד, זה מגעיל וגורם נזקים. אני לא סומך על החברה שלך שהם באמת יורידו את הזבל הזה". "עובדים עליך", הוסיף אלוביץ בהמשך. בשעה 16:40 פנה ישועה לעורך מגל ושאל: "ירד?". מגל השיב רק ב-18:24, במלים: "הסרט תכף מוכן, להעביר לך לינק שאתה תעביר להם?". "כן, תודה", כתב ישועה. מגל השיב: "טוב, עשיתי לו מקצה שיפורים. בהמשך". עו"ד חן הציע לישועה שהכוונה כנראה לתיקון קטע הווידיאו במהדורה, וישועה הסכים. ב-18:48 כתב אלוביץ לישועה: "בראש של חדשות בארץ וגם בחדשות בדקה", ומיד בהמשך כתב ישועה למגל: "סלק כבר את הידיעה הרעה". העורך השיב: "סבבה". גודי מוזס (צילום: משה שי) בחקירה לא נשאל ישועה מדוע פעל, בהוראת בעל השליטה באתר, להסרת פרסום שאינו קשור לנתניהו אלא דווקא למי שנחשב אז לאחד מיריביו בליכוד, השר שלום. אפשר שהרגישות קשורה לעובדה שסילבן שלום עוד היה אז בעלה של גודי שלום-ניר-מוזס, אחותו של מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. שמו של מוזס עלה בעדות ישועה פעם אחר פעם, וגם היום הוזכר שמו כמי שלא רצוי להרגיזו. ב-16 במאי כתב ישועה לאלוביץ: "כותרת לא טובה לראיון שנתתי לדה-מרקר בתחילת השבוע. כמובן לא משהו שאמרתי, אבל לך תסביר עכשיו". בעדותו הסביר ישועה כי כותרת הראיון, שהוענק ל"דה-מרקר" לרגל סגירת עסקת "יד2", דנה בהתגרות כביכול של "וואלה" באתר המתחרה ynet ובטענה כי כעת, עם הכסף שיקבל האתר ממכירת "יד2", יוכל להתמודד כראוי מול אתר החדשות של קבוצת "ידיעות אחרונות". "הכותרת הציבה את וואלה לעומתית מול ynet", ניסח זאת ישועה. "מיותר, סתם להיכנס לכוונת של הגדול", כתב אלוביץ לישועה באותו הבוקר. "הכלל שלעולם לא תצטער על ראיון שלא נתת הוא תמיד נכון". "הגדול", הסביר ישועה, הוא מוזס. "צודק לגמרי", השיב ישועה לאלוביץ. "ראיון שניתן לפני שבוע, כולו על יד2, אמרתי נתמקד בתוכן ונסגור פערים עם ynet בחדשות. הפכו את זה לכותרת וכמובן שלא אמרתי את המשפט הזה. הממזרים חיכו שבוע, הפכו את זה לכתבה גדולה במגזין. בקיצור, צריך קצת לשתוק. דרשתי מהם לתקן את הכותרת באתר ותוקן כיוון שמעולם לא אמרתי את המשפט". בכותרת שמתנוססת כיום מעל הכתבה של "דה-מרקר" אכן אין זכר ל-ynet: "בכסף שקיבלנו מעסקת יד2 – וואלה תהפוך לגוף חדשות מרכזי". בינתיים התקרבה שעת ההכרעה של החתימה על עסקת "יד2", ובמקביל נדרש ישועה לפרסם ידיעות על יוזמה של ראש הממשלה נתניהו לדחות את מועד הבחירות לנשיאות. בשלב זה נכנס לתמונה לירן דן, ראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. בחקירתו במשטרה העיד ישועה כי הקשר עם דן היה שונה מהקשר עם המתווכים האחרים בין נתניהו לבינו. "הפניות היו לגמרי לגיטימיות וסבירות בהתחשב בתפקידו", אמר ישועה על דן, ועו"ד חן התעכב על כך שעה ארוכה. ארנון (נוני) מוזס, בית-המשפט המחוזי ירושלים, פברואר 2021 (צילום: ראובן קסטרו) ב-10 במאי כתב ישועה לדן: "תעביר לי חומרים בנושא עליו דיברו הגדולים". למחרת כתב לו אלוביץ: "אתה דואג למה שדיברנו? דיברת עם לירן?". ישועה השיב לו: "שוחחתי עם ל עכשיו, הכל בטיפול, יהיה עוד מעט משהו חזק בראשי. אתה יכול לומר לו. ל מתקשר אליו כדי לבדוק בדיוק מה הוא רוצה ואז נעלה. חוץ מזה מאמר דעה". "הכותרת היא בהתאם לחומרים של ל?", ביקש אלוביץ לוודא. "כן", השיב ישועה. "אני כל הזמן איתו בקשר". בין לבין פנה ישועה למגל וכתב לו: "ינון, תתקשר אלי עכשיו גם אם משמעות הדבר היא יציאה מישיבה עם מלכת אנגליה". בהמשך כתב למגל: "תן לי גיבוי, אתה מבין מה על הפרק". "מה על הפרק מר ישועה?", שאל עו"ד חן את העד. "אני מניח שזו עסקת יד2", השיב ישועה. עוד יום חולף. ב-12 במאי, ההודעות של ישועה הולכות ומתמקדות בקידום העסקה. "היי, דברי איתי דחוף, יש לי מידע", כתב מנכ"ל "וואלה" לעו"ד נגה רובינשטיין, נציגת אקסל-שפרינגר בישראל. במקביל העביר לאלוביץ את המסר הבא: "בוס, אנא אל תפסיק ללחוץ למרות מה שדנה אמרה, אני לא רוצה שאחר-כך נחכה לילד". דנה, הסביר ישועה בעדותו, היא עו"ד דנה נויפלד, היועצת המשפטית של משרד התקשורת. "הילד" הוא שר התקשורת גלעד ארדן. גלעד ארדן, שר התקשורת בתקופת אישור עסקת "יד 2" (צילום: הדס פרוש) במקביל דאג ישועה לקדם את האייטמים על דחיית הבחירות לנשיאות. "תעשה כותרת יותר ידידותית. המתחרים יותר ידידותיים מאיתנו", כתב המנכ"ל למגל. "סבבה", השיב העורך. ישועה חיזק אותו: "תלך עם כל הלב, איש זהב". בהמשך אותו היום כתב ישועה לאלוביץ על השירות שהעניק לשני הפוליטיקאים שהם זקוקים לחתימתם: "בכל אופן הגדול קיבל קונצרט, היום ואתמול, וגם לילד ינון עזר היום". למחרת, ב-13 במאי, ביקש ישועה מאלוביץ: "שישלחו לי מהר, אז נספיק לקבל את הכסף בחמישי". הכוונה, כך הסביר, היתה למכתב ממשרד התקשורת המאשר את העסקה. "מתי זה אצלי?", כתב בהמשך, "אני מנסה לקבל את הכסף בחמישי אחרת נתגלגל לשני". אחר-כך שב וכתב לאלוביץ: "אם אקבל מיד, יש סיכוי". הידיעה על "הילד", כלומר ארדן, התפרסמה ב-14 במאי במדור הברנזה של "וואלה". הכתב דוד אברהם כי "עובדי רשות השידור שכרו חוקרים שיעקבו אחר ארדן" (למחרת, אגב, עלתה ידיעת המשך ב"ישראל היום"). השופט משה בר-עם שאל את ישועה האם פנייה של השר למערכת כדי לקדם אייטם היא מעשה פסול. ישועה השיב שלא בהכרח: "שרים פונים. העניין הוא במינונים ואיך הם פונים. במקרה הזה הוא פנה לדעתי, אולי אפילו לכתב עצמו והכתב לינון". "ואם היתה פנייה למר אלוביץ, זה שונה?", תהה השופט בר-עם, "בקשה שיורדת מהבעלים בעקבות פנייה אליו? יש לזה משמעות?". "דרך הפנייה היא חשובה", השיב ישועה. "אם פונים לכתב או לעורך זה לגמרי בסדר. זה קורה. דוברות מוציאה כל הזמן חומרים, ואז הוא עושה לזה לובינג. אם פונים למעלה, ועושים את זה מלמעלה וזו הנחתה והדבר הזה רק מועבר והמערכת שוב פועלת בנוהל עיתונאי תקין, זה בסדר. לשיקולכם, תחליטו. זה גם יכול להיות סביר. אבל אם זה מועבר למעלה, וזה לא נכון, ואומרים למערכת תעשו את זה אם זה נכון או לא נכון, והמערכת מתנגדת, אז יש עם זה בעיה". בבבוקר פרסום הידיעה על ארדן כתב ישועה לאלוביץ: "אני מוטרד מתוצאות אפריל. חייב לקבל מכתב עכשיו". בעדותו הסביר כי רווחי "יד2" לאותו החודש לא היו מזהירים, ועל כן חשש כי הגרמנים ייסוגו ברגע האחרון מהעסקה. ממש במקביל הפנה את בעל השליטה לגלוש באתר: "תסתכל בראשית וואלה, זה לפי בקשתו". בכותרת הראשית באותה שעה התנוססה הידיעה על ארדן. דף הבית באתר "וואלה", 14.5.2014 "עובד בזה סביב השעון מול ינון ששמר אותי בתמונה כל השבוע האחרון", כתב ישועה לאלוביץ. באותו היום, אחר-הצהריים, לאחר שהגיע מכתב האישור, כתב המנכ"ל לבעל השליטה: "תודה על כל המאמץ ושסבלת את הנדנודים שלי בשבוע החולף". עו"ד חן תהה בלצון, רק כדי להדגיש עד כמה היוזמה לכל המהלך היתה של ישועה, שמא התבלבל ובעצם ישועה כתב לאלוביץ "ושסבלתי את הנדנודים שלך בשבוע החולף". התובעת, עו"ד יהודית תירוש, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), העירה: "לא, לא, קראת נכון". האישור ניתן, אך הלחצים לא פסקו. ב-16 במאי נדרש ישועה לפרסם ב"וואלה" ידיעה על ביקורו של ראש הממשלה נתניהו ביפן. רובינשטיין העביר לישועה הודעת מייל שאליה צורפו תצלומים מהביקור. "שבת שלום יקירי, התבקשתי להעביר לטיפולכם תמונות מהנסיעה, אם אפשר תמונה או שתיים יודו מאוד, אודה מאוד", כתב לישועה. "היי זאביק, ראיתי עכשיו, אני בחופשה בצפון באזור ללא קליטה. בוודאי נטפל ונעלה ביום ראשון. יש טראפיק הרבה יותר גדול. אילן". רובינשטיין הודה לישועה, והלחץ החל להגיע מאלוביץ. "אפשר לעשות משהו לגבי הביקור ביפן?", תהה בעל השליטה בערבו של אותו יום. "זה כבר טופל, יהיה מחר", השיב ישועה. אלוביץ ניצל את ההזדמנות כדי לקדם במקביל לשמו הטוב של ראש הממשלה נתניהו גם את עסקיו שלו בקבוצת בזק. "אולי תדגיש את פנסוניק עם הקשר שלהם ליורוקום מזה 28 שנה?", כתב בעל השליטה למנכ"ל, והדגיש: "אתה לא חייב, זו רק הצעה". "אין שום בעיה, ברצון, אדבר עם מוטי", השיב ישועה. בעדותו הסביר כי הכוונה למוטי אלמליח, מנכ"ל בזק בינלאומי. ב-17 במאי, בשעה 4:57 לפנות בוקר, כתב רובינשטיין לישועה: "עדכנתי את הזוג". למחרת, לאחר שפורסמה ידיעה נטולת קרדיט תחת הכותרת "יפן: שיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל יתרום לביטחון", כתב מגל לישועה: "עלה". "מה היה כל-כך קשה?", תהה המנכ"ל. ינון מגל, ינואר 2013 (צילום: משה שי) עוד יום חולף, והעורך מגל העביר לישועה ציוץ של ברק רביד: "מוכן להתערב שהכתבה הזו בוואלה (ללא קרדיט) התפרסמה בעקבות פנייה מלשכת ראש הממשלה". רביד הפנה לכתבה על ביקור נתניהו ביפן. "יש לך עקרבים במערכת", כתב ישועה למגל, וכיוון לכך שרביד קיבל הדלפה על ההתערבות שמאחורי הפרסום. "כמובן, זו מטאפורה, לא התכוונתי שממש מסתובבים שם עקרבים", הסביר המנכ"ל לשעבר בעדותו. "התכוונתי שבסך הכל זו ידיעה שאפשר לפרסם אותה. לא צריכה להיות בעיה. זה הרגיז אותי שמתוך המערכת... לא חשבתי שהם צריכים ללכת ולהוציא את זה. אבל אתה צריך להבין שדברים כאלה, אתה מזמין אותם כשאתה עושה מה שאתה עושה. כשאתה עושה את זה לכתבים יום-יום, אז בסוף הם מגיבים גם כשלא צריך". עוד כמה ימים חולפים. ב-22 במאי נדרש ישועה להסיר טור דעה שעסק בפרשת "ביביטורס", שקיבל בדף הבית את הכותרת "תיפתח נגד נתניהו חקירה פלילית". "זה עדיין בדעות, זה גם בעמוד הראשון בגלובס כי זה נמשך מאיתנו", כתב אלוביץ לישועה. בעדותו הסביר ישועה כי בגין שיתוף הפעולה המסחרי עם "גלובס", הנזק שגרם טור הדעה הוכפל, בעקבות פרסומו באתר הכלכלי. בהמשך הבוקר העביר אלוביץ לישועה הודעה שקיבל מזאב רובינשטיין, ובה מסר שמקורו ככל הנראה בשרה נתניהו. "היי בוס, היא כתבה לי: זאביק יקר שתיק ביביטורס, הזבל והשטויות של נפתלי ואודליה ילך לחקירה פלילית שזה שקר! הרי אין כלום!! אתה מוכן דחוף שיורידו את זה מוואלה! למה הם שמו את זה?". "אילן, מה יהיה הסוף, זה עדיין שם?", תהה אלוביץ. דקה אחר-כך, גם רובינשטיין פנה לישועה: "אילן, הם בלחץ, למה העליתם עליהם כתבה שלילית על ביביטורס". בנימין ושרה נתניהו, מאי 2014 (צילום: מרים אלסטר) כשנשאל מי אלה ה"הם" שבלחץ, ישועה התלוצץ ואמר שהכוונה אולי לשרה נתניהו בלבד, שכן "רויאלטי מדברים על עצמם בלשון רבים. המלכה אומרת Us". בהמשך הבהיר כי דיבר "בבדיחות", וטען כי ייתכן שרובינשטיין התכוון לראש הממשלה ורעייתו גם יחד. "הורדתי מהשער כשראיתי וקברנו עמוק עכשיו", כתב ישועה לרובינשטיין בהמשך היום. "נתתי הוראה לסלק לגמרי. כמה דקות. לא הייתי במערכת יום אחד אתמול כי בני מתחתן בשלישי הקרוב, ותראה איך הם השתגעו". במקביל כתב לאלוביץ: "הבנדיט שלי עושה בכוונה. אצטרך למצוא פתרון בקרוב". "הבנדיט", הסביר ישועה, הוא העורך ינון מגל. "כשאתה אומר הגדול קיבל קונצרט היום וינון דאג גם לילד, זה לא קשור לסיקור מוטה?", שאל עו"ד חן את ישועה במהלך חקירתו.

אין ועדות ואין מליאה. גם חקיקה אין – וחברי הכנסת בעצם חופשיים בפגרה. בכתבות קודמות ניתחנו את עלויות הפגרה, פנינו לנבחרי הציבור ושאלנו אותם מה הם עושים עבורנו בפגרה האינסופית, וראיינו את ח"כ מקלב - ממצטייני העשייה של הכנסת ה-21. כעת לכתבת בונוס: מה אתם חושבים שהח"כים צריכים לעשות בפגרה. לתשומת לב הח"כים: הנה מיטב ההצעות

הכנסת לא עבדה ולו יום אחד עבורנו מאז דצמבר 2018, וגם לא תחזור לעבוד (אלא אם יבוטלו הבחירות) עד נובמבר 2019. בכתבה רביעית ואחרונה (בשלב זה) ביקשנו לפתוח קצת את הצאקרות של היצירתיות, והתייעצנו אתכם. פנינו ברשתות החברתיות ושאלנו כיצד ח"כ אידאלי יכול לשרת הציבור בימים בהם אין כנסת. תהינו בקול רם: מלבד להתכונן לבחירות, מה אתם מצפים מהנבחרים כעת? בין ההצעות: מסע של מאה ימים בהם יתורו הח"כים את הארץ מדרום ועד צפון ופיגשו עם מגוון ציבורים. הכנת רשימת חוקים טובים שצריך להעביר – וכן רשימה של חוקים לביטול (כהכנה לכנסת הבאה). התחברות למחאות אזרחיות וביקורים במחלקות בבתי החולים. ישיבה בצמתים אדומים בהם יש כמות גדולה של הרוגים בתאונות. להתנדב בהוספיסים. להקים ממשלת צללים. וגם הצעה שחזרה שוב ושוב: שבתקופה הזו ייסעו נבחרי הציבור בתחבורה ציבורית. להעשיר את הידע שלו (של הח"כ) בסוגיות המרכזיות שבהם הוא לא הספיק להעמיק במהלך הכהונה ולהכיר את הרפורמות הגדולות שעומדות על שולחן הממשלה. לחזק את הקשר עם ארגוני החברה האזרחית גם למען שיתוף פעולה טוב יותר במהלך הקדנציה וגם לטובת העמקה בסוגיות. הכי פשוט! להקדיש חלק מזמנו לקבלת קהל וטיפול בבעיות של אזרחים. נתחיל בלהסתובב בארץ בלי מצלמות כדי להכיר באמת את יושבי הארץ ואת בעיותיהם ולא לסמוך על יועצים שאומרים להם מה להגיד או לעשות. לנסח חוקה. הדהוד ותגבור של מחאות ותנועות אזרחיות. "מסע של 100 ימים" – שכל ח"כ יכריז על הנושא שהכי חשוב לו (או כמה נושאים) וממש ילך לפגוש את הארגונים והאנשים שעוסקים בתחומים האלה. סביבה? יאללה, לכל התארגנות אזרחית / מקומית מצפון עד דרום. תחבורה? לכל צמת אדומה, לכל כביש מסוכן, לכל רשות עם ריכוז תאונות חריג, בעיות, מחאות. חינוך? תבררו איפה יש בתי ספר עם הישגים מעולים ואיפה פחות, שבו עם הורים, מנהלים ותלמידים לקבוצות עבודה ולימוד. שחיתות? שבו עם האזרחים בגורן ובהבימה (איך אף ח"כ לא היה היום איתם מחוץ למשטרת פתח תקווה?), שבו עם חושפי שחיתויות, שבו עם כל מי שיכול לתת מידע. להתנדב במקומות בהם החמלה והעזרה נדרשים. הוספיסים, בתי קשיש, בתי מכסה לכאלו שמזלם לא שפר עליהם, מעון לנשים מוכות. מקומות שבהן הם יכולים להתחבר חזרה לאידיאל של להיות נבחר ציבור. לשרת. לנסוע בתחבורה ציבורית. שיכנס/תיכנס לפייסבוק וימצא אחד ממאות החלשים הנדרסים ע"י המערכת, שזועקים לעזרה וצדק, ויהפוך אותו לפרויקט אישי לעזרה עם כל הכלים והקשרים והעוזרים שיש לו בארסנל. ואם מדובר בח"כ מההארד קור הישן שלא מתעסק יותר מידי ברשת ומעדיף את הרחוב, יכול למצוא מספיק מקרים במרכז חלוקת מזון לנזקקים הקרוב לאיזור מגוריו. יש הרבה לצערי ולא מספיק לצערי. לחיות את חייו כאחד העם, לנסות לעלות בבוקר ב-7 וחצי לרכבת, ויום אחד לנסוע מפ"ת לת"א ב-8 בבוקר. לחיות חודש ממשכורת של נכה. בעיקר לזכור שהוא עובד אצלנו ולא אנחנו אצלו. סוג של משאלי עם מחודדים, בשאלות בוערות, במהלך הכהונה. שאלות שאת ניסוחן יסכמו אנשים שזכו לקונצזוס. ניקיון חופים – הגיע הזמן שיעשו משהו שתואם את הכישורים. לארגן רשימה של לפחות עשר חוקים שיש לבטל. עבודה בין המחלקות בבתי החולים. להצביע על עוולות שקורות בשגרה, כמו למשל זיהום האוויר במפרץ חיפה, ולהציע איך הן יטופלו. שמליאת הכנסת תהפוך לבית ספר של הקיץ עבור הח"כים. בכל יום לו"ז מובנה בעניינים שרלוונטיים: עבודה פרלמנטרית, אזרחות, יחסי פנים וחוץ, הרשויות השונות, היסטוריה של מדינת ישראל והיד נטויה. הרצאות פתוחות של אזרחים- מה"פשוטים" שבהם שנתקלים באטימות המערכת ועד ה"נחשבים" ביוצר שזוכים לחוסר פרגון והערמת קשיים. המטרה היא לא לבייש את החכים בטיפשותם אלא להשכיל אותם לטובתינו. לנצל את החסינות שלהם ולבקר במקומות המופעלים או ממומנים על ידי מוסדות השלטון, כגון הוסטלים לאנשים עם מוגבלות, בתי חולים לחולי נפש, בתי חולים כלליים, בתי סוהר ועוד. ללמוד. לבקר במוסדות שקשורים לרשויות אחרות (מל"ל, בימ"ש, פרקליטות, מגזר שלישי). להתנדב. ללמוד את ההתנהלות בוועדות לפי פרוטוקולים, לקרוא ולמפות תקציבים כדי להבין חלוקות, לבקר במגזרים שונים כדי לדבר עם ראשי עיריות ומועצות, לבדוק ישומי החלטות ממשלה בנושאים שקריטיים להם, לעשות מיפוי של החלטות ממשלה שמת עכבות או לא יושמו כפי שנקבעו ואת סיבותיהן, לשם התחלה. לעשות מעגלי ציבור בערים וישובים שונים בהם יש תלונות ציבור.

"האינטרס הציבורי בגילוי המידע המבוקש גובר ועדיף על הפגיעה בפרטיותו של מועמד למשרת דירקטור בחברה ממשלתית אשר נפסל על-ידי הוועדה"

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 9341/05 בפני: כבוד השופט א א לוי כבוד השופטת ע ארבל כבוד השופט י דנציגר המערערת: התנועה לחופש המידע נ ג ד המשיבות: 1. רשות החברות הממשלתיות 2. הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו מיום 3.7.05 בעת"מ 1107/05 שניתן על-ידי כבוד השופט נ ישעיה תאריך הישיבה: ח בטבת תשס"ח (17.12.07) בשם המערערת: עו"ד א יונש בשם המשיבות: עו"ד ד מארקס ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, לפיו התקבלה באופן חלקי עתירה מנהלית שהגישה המערערת לפי חוק חופש המידע. במוקד הדיון ניצבת השאלה האם יש לפרסם, לפי חוק חופש המידע, את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד הנימוקים לפסילת מועמדותו. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקובעו: התפיסה המהותית של השירות הציבורי בישראל היא של שירות מקצועי, א-פוליטי, שנושאי המשרה בו ממונים לתפקידם על בסיס כישוריהם המקצועיים ויכולותיהם, ולא על בסיס זהותם הפוליטית או קרבתם לגורם הממנה. מינוי של אדם למשרה ציבורית שלא על בסיס שיקול ענייני מהווה מעילה בחובת הנאמנות של הגורם הממנה כלפי הציבור, ופוגע בתפקוד התקין והיעיל של הרשות השלטונית, באמון הציבור, במורל הפנימי של השירות הציבורי ובתחושת השוויון. הפגיעה באמון הציבור ברשויות נושאת עמה פגיעה במחויבות החברתית לערכי שלטון החוק. ניסיון העבר מלמד כי חברות ממשלתיות הן יעד "אטרקטיבי" ונוח למינויים פוליטיים. במינוי פוליטי לדירקטוריון חברה ממשלתית מתקיימים כל טעמי הפסול שבמינוי פוליטי לתפקיד ברשות שלטונית, וביתר שאת. הוועדה לבדיקת מינויים ע"פ חוק החברות הממשלתיות הוקמה מתוך כוונה שתשמש חסם בפני מינויים פוליטיים בחברות הממשלתיות. הוועדה בוחנת כשירות והתאמה של מועמדים לתפקיד דירקטור, יו"ר דירקטוריון, או מנכ"ל בחברה ממשלתית. ככזו היא משמשת כשומר הסף מפני בחירתם של מועמדים בלתי-ראויים. ככל שמדובר בבחינת תנאי הכשירות של המועמד סמכותה של הוועדה היא סמכות של אישור או פסילה. בשלב הבא של הליך המינוי, פעולת הוועדה מתמקדת בבחינת התאמתו של המועמד לתפקיד, שאז סמכותה היא סמכות המלצה ומתן ייעוץ לשר. הזכות למידע המונחת בבסיס חוק חופש המידע היא מיסודותיה של התרבות הדמוקרטית. ואולם, זכותו של האזרח למידע מרשויות השלטון אינה בלתי מוגבלת. חוק חופש המידע מציג שלוש מסננות לקביעת גבולות הזכות לחופש מידע בהתייחס לנתוניו של מקרה קונקרטי. המסננת הראשונה היא זו שבסעיף 1 לחוק, הקובע את זכותם של כל אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית, ע"פ הוראות החוק. המסננת השנייה בוחנת אם מדובר במקרה בו רשאית הרשות הציבורית לדחות בקשה לקבלת מידע (סעיף 8 לחוק), האם המידע המבוקש הוא מידע שגילויו אסור (סעיף 9(א)) או מידע שאין הרשות חייבת במסירתו (סעיף 9(ב)). המסננת השלישית מאפשרת לביהמ"ש להורות על מסירתו של מידע גם אם מדובר במידע שלפי סעיף 9 לחוק אין למסרו או שאין חובה למסרו (סעיף 17(ד) לחוק). את המסננת הראשונה צולחת המערערת ללא כל קושי. אשר למסננת השנייה. המשיבות ביססו את סירובן למסור למערערת את המידע המבוקש על הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק, לפיו רשות ציבורית לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, אלא אם כן הגילוי מותר ע"פ דין. הזכות לפרטיות מצויה בליבתו של מושג החירות. היא ציר מרכזי המגדיר את יחסי הפרט אל מול החברה במשטר הדמוקרטי. זאת ועוד, הזכות לפרטיות כרוכה בעבותות גם בזכות היסוד לכבוד. המונח "פרטיות" והיקפו לא הוגדרו הגדרה מדויקת. תחת הגדרה פוזיטיבית בחר המחוקק בטכניקה חקיקתית של הגדרת טיפוסי מצבים שייחשבו כפגיעה בפרטיות. אכן, אף הזכות לפרטיות אינה בלתי-מוגבלת. יחד עם זאת, משניתן לזכות לפרטיות מעמד חוקתי יש לפרשה מתוך מבט רחב. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא, בין היתר, שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה. הביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" הוא ביטוי עמום הבא להגדיר פגיעה בזכות שאף לה לא ניתנה הגדרה פוזיטיבית וברורה. נכון יהיה לראות בביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" כביטוי מסגרת שאת תוכנו הקונקרטי בכל עניין ועניין יש לצקת בהתאם לנסיבות הדברים ולהקשרם. במסגרת זו ייכללו ככלל אותם עניינים שהם עניינים פרטיים במובהק, דוגמת העניינים המנויים בהגדרת "מידע" ומידע רגיש" בחוק הגנת הפרטיות. יחד עם זאת, תוכנו המדויק של הביטוי ייקבע בכל מקרה ומקרה לנסיבותיו, ותוך מחויבות להגנה על יכולתו של האדם לקיים את האוטונומיה שלו ואת המרחב הפרטי הנתון לו. מידע הכולל את שמו של אדם, את ציון דבר היותו מועמד למשרה ציבורית וכן את הנימוקים לפסילת מועמדותו זו, עולה כדי "ענייניו הפרטיים של אדם". השכלתו ורקעו המקצועי של אדם, כישוריו, קשריו החברתיים והכלכליים, הם מענייניו הפרטיים של האדם, גם כאשר נבחנים הם בקשר למילוי של תפקיד ציבורי. פרסום עילת הפסול הנעוצה בפרט מפרטים אלה, לצד שמו של המועמד והעובדה שנפסל, מאפשרת לציבור חדירה אל ענייניו הפרטיים. סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי הפגיעה בפרטיות תתקיים אם אותו מידע על ענייניו הפרטיים של אדם נמסר או שימש שלא למטרה שלשמה נמסר החומר. ספק אם מסירת הפרטים המבוקשים לידי המערערת הינה מסירה למטרה שלשמה נמסרו לרשות הציבורית, היא הוועדה. נקודת המוצא היא כי אם נתן האדם את הסכמתו לשימוש במידע הנוגע לענייניו הפרטיים, לא יהוו מסירת הפרטים או פרסומם פגיעה בפרטיות. נראה, כי לא ניתן לומר כי המועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות נתנו הסכמתם למסירת פרטיהם, הכוללים את עילת הפסילה, לאחר פסילת מועמדותם. לטענת המערערת, המידע המבוקש הוא נימוקיה של הוועדה ולא המידע שמסר המועמד. ואולם, ההבחנה המוצעת מלאכותית ושגויה. אכן, נימוקי הוועדה הם "יציר כפיה". ואולם, עיקרם של נימוקי הוועדה הוא במידע שמסר המועמד לשם בחינת מועמדותו, ולמטרה זו בלבד. על כן, לא ניתן גם לומר כי פרסום עילות הפסילה שעיקרן במידע שנמסר ע"י המערער, אינו עולה כדי שימוש במידע שמסר המועמד שלא למטרה שלשמה נמסר. אם כן, יש במסירת החומר המבוקש כדי להוות פגיעה בפרטיות והרשות אינה רשאית למסור למערערת את המידע המבוקש. אולם, המחוקק הותיר פתח לפרסום של מידע אותו נאסר על הרשות הציבורית לפרסם – ס 17(ד) לחוק חופש המידע, הוא המסננת השלישית. שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש אם להתיר מסירה של המידע חרף קיומו של טעם לאי-גילוי המידע הוא רחב. בסוגיה הנדונה, ביהמ"ש סבור כי האינטרס הציבורי בגילוי המידע המבוקש גובר על הפגיעה בפרטיות של מועמד למשרת דירקטור בחברה ממשלתית אשר נפסל ע"י הוועדה. כפי שהובהר, שקיפותו של המינהל הציבורי ונגישותו של הציבור אל המידע שעמד בבסיס החלטת הרשות הם תנאי שאין בלתו לקיומה של ביקורת ציבורית מהותית על פעולותיהם של נבחרי הציבור ועובדיו. העובדה שהוועדה פועלת ופוסלת את מי שאינו עומד בדרישות הסף אין משמעה כי התייתר הצורך בביקורת ציבורית על המינויים לדירקטוריוני חברות ממשלתיות. פרסום שמות כלל המועמדים למשרת דירקטור בחברות הממשלתיות יגביר את יעילותה של הביקורת הציבורית על החלטות השלטון בקשר למינויים בחברות הממשלתיות ויאפשר את מימושה המלא. מלוא המידע יתרום משמעותית לאפשרות של הציבור לבחון את שיקול הדעת שהופעל בהצעת המועמדות ובפסילתה. בפרט יאיר פרסום השם לצד עילת הפסילה על שיקוליו של השר המציע, על האופן בו עושה הוא שימוש בסמכות שניתנה בידו וממלא את חובתו לציבור, בנוסף לביקורת הציבורית על דרך פעולת ושק"ד הוועדה. בחינת קיומו של העניין הציבורי בגילוי המידע ראוי שתיעשה גם תוך התחשבות בתפקידם החשוב של התקשורת ושל גורמים עצמאיים אחרים הממלאים תפקיד של בקרה וביקורת ציבורית. תרומה נוספת שתהא לפרסום שמות מועמדים למשרות בכירות בחברות ממשלתיות, הינה צמצום הניסיונות להביא למינויי של מועמדים בלתי-מתאימים למשרות ציבוריות ולהטמעת נורמות שלטוניות ראויות. ויובהר, גם אם פרסום שמו של מועמד שנפסל לכהונת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד עילת הפסילה, יש בו משום פגיעה מסוימת בפרטיותו, אין זו אלא פגיעה קלה יחסית שאינה חושפת פרטים שהם בלב מושג הפרטיות. אם כן, על המשיבות למסור גם פרטים של מועמדים שנפסלו מכהונת דירקטור בחברה ממשלתית לצד עילת הפסילה ויתר הפרטים הרלוונטיים. אולם, המשיבות תחויבנה למסור פרטים אלה רק מכאן ואילך, בעוד פרטים של מועמדים לכהונה בחברות ממשלתיות אשר נפסלו בעבר לא יימסרו. מוצע, כי רשות החברות תיידע את המועמדים לכהונת דירקטור גם בדבר האפשרות של פרסום שמם לצד עילת הפסילה, אם יתבקש הדבר. פסק-דין השופטת ע ארבל: מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב – יפו (כבוד השופט נ ישעיה), לפיו התקבלה באופן חלקי עתירה מנהלית שהגישה המערערת לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 (להלן: חוק חופש המידע). במוקד הדיון ניצבת השאלה האם יש לפרסם, לפי חוק חופש המידע, את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד הנימוקים לפסילת מועמדותו. רקע עובדתי 1. שורשיו של הערעור במאי 2000, בפניית מר רביב דרוקר – שהיה צד להליך בבית המשפט המחוזי כמי שעומד בראש המערערת - אל המשיבה 1, רשות החברות הממשלתיות (להלן: רשות החברות). בפניה התבקשה רשות החברות למסור למר דרוקר פרטים אודות כל המועמדים שעניינם נידון בפני המשיבה 2, הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות (להלן: הוועדה). בעקבות הפניה החליטה רשות החברות למסור למר דרוקר, את מלוא הפרטים שהתבקשו ביחס למועמדים שאכן מונו לתפקיד. באשר למועמדים לכהונת דירקטור או מנכ"ל בחברות ממשלתיות אשר לא מונו לכהונה מסיבה כלשהי (להלן: מועמדים שנפסלו או נדחו), הוחלט כי יימסרו למר דרוקר החלטות הוועדה בעניינם, נימוקי הוועדה וציון השר שהציע את המועמדות, אך תוך השמטת שם המועמד והחברה בה היה מועמד לכהן כדירקטור או כמנכ"ל. יצוין כי ביחס למועמדים בעלי זיקה כלשהי לשר פנתה רשות החברות למועמדים וקיבלה את הסכמתם למסירת המידע, לפי סעיף 13 לחוק חופש המידע. ביום 27.5.04 פנתה המערערת, עמותה הפועלת לקידום ערכי השקיפות והדמוקרטיה שבראשה עומד כאמור מר דרוקר, אל רשות החברות. בפנייתה ביקשה המערערת למסור לידיה, מכוח חוק חופש המידע, את שמותיהם של המועמדים למשרות ולתפקידי דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו לכהונה או לתפקיד על-ידי הוועדה. זאת, בהתייחס לתקופה שמאז חודש מרץ 2001, אז החל מר אריאל שרון את כהונתו כראש ממשלת ישראל. בנוסף לשמות המועמדים שנפסלו או נדחו ביקשה המערערת לדעת מהי המשרה לגביה נפסלה מועמדותו של כל מועמד, מיהו השר שהציע את אותו מועמד (ויכונה להלן: השר המציע) ואת עילת הפסילה. הממונה על חופש המידע ברשות החברות דחה את הבקשה למסירת שמותיהם של המועמדים שנפסלו או נדחו בהסתמך על סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. יחד עם זאת מסר למערערת מידע בדבר המועמדים שנפסלו או נדחו: העילות לפסילה או לדחיה וציון המשרד האחראי על ענייני החברה הממשלתית שלגביה הוצגה המועמדות. המערערת ומר דרוקר הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע ברשות החברות. כך החל ההליך שסופו בערעור הנוכחי. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים 2. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי פרסום שמו של מועמד לתפקיד דירקטור או מנכ"ל בחברה ממשלתית, לאחר שמועמדותו של זה נדחתה או נפסלה, מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), ועל כן אסור גם לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. פרטים אלה הינם בגדר מידע הקשור לענייניו הפרטיים של אותו אדם, ובפרט כאשר שמו ופרטים נוספים אודותיו מתפרסמים בהקשר של פסילת מועמדותו או דחייתה מסיבות שאף הן זוכות לפרסום. בית המשפט המחוזי הביע ספק האם מסירת מידע זה יכולה להיחשב כמסירת מידע למטרה שלשמה נמסר, שאז תיחשב למסירת מידע שאינה פוגעת בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל כן אינה אסורה. ואולם, נוכח מסקנתו כי מדובר בכל מקרה בפגיעה בפרטיות, לא ראה להכריע בשאלה זו. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן עוד האם פרסום המידע המתייחס לענייניו הפרטיים של המועמד או מסירתו נעשו בהסכמת המועמד. להשקפתו, בעצם הצגת המועמדות לתפקיד מנכ"ל או דירקטור בחברה ממשלתית יש משום מתן הסכמה מפורשת או מכללא, מצד המועמד לבדיקת מועמדותו על-ידי הוועדה לפי סעיף 18 לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק החברות הממשלתיות), כמו-גם לפרסום שמו או למסירתו ל"אחר" לצד העובדה כי הוא מועמד לתפקיד. ואולם, הסכמה זו אין בה הסכמה מכללא לפרסום שמו כמי שנפסל על-ידי הוועדה לצד הטעמים לפסילתו. משכך, נקבע כי פרסום הפרטים האמורים יהווה פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות ועל כן חל על המשיבות איסור על מסירת פרטים אלה לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. 3. בשלב הבא בחן בית המשפט קמא את העניין הציבורי בגילוי, לפי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, ומצא כי איזון בין האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים במקרה זה מחייב גילוי חלקי של המידע המבוקש. בית המשפט ציין כי מהמידע שמסרה רשות החברות למערערת ניתן ללמוד מי הם השרים שהציעו מועמדים וכמה מהמועמדים של אותו שר נפסלו על-ידי הוועדה. בית המשפט סבר כי ניתן למסור למערערת פירוט של הסיבות או הטעמים הספציפיים לדחיית מועמדותו של כל מועמד או פסילתה, לצד ציון שם החברה הממשלתית ותיאור התפקיד לו היה אותו אדם מועמד. זאת, מבלי לציין את שמם של המועמדים. נקבע כי אין במידע זה משום פגיעה בפרטיותם של המועמדים שנפסלו, ויש בו כדי לאפשר ביקורת ציבורית על שרי הממשלה ועל האופן בו הם מפעילים סמכותם למנות דירקטורים בחברות ממשלתיות. טיעוני המערערת 4. המערערת מבהירה כי מטרת הגשתה של העתירה להפוך את עבודת הוועדה שקופה ולסייע למאבק בנגע המינויים הפוליטיים. המערערת מדגישה כי המידע המבוקש הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. לטעמה, זכות הציבור לפקח ולבקר את עבודת הוועדה אינה מצטמצמת למועמדים שנפסלו בעילות מוצדקות או שאושרו ומועמדותם בעייתית, ומטרתה גם לאתר פסילה בלתי-מוצדקת, על-ידי הוועדה, של מועמדים ראויים. לשיטתה של המערערת, פרסום שמו של מועמד לכהונה בחברה ציבורית בצירוף העילה לפסילתו אינה מהווה עניין שבגדר "ענייניו הפרטיים" של אדם, ועל כן אינו מהווה פגיעה בפרטיות. זאת, נוכח החשיבות הציבורית הרבה של נושא המינויים הפוליטיים, והעובדה שלטענתה, מועמד החייב באישורה של הוועדה אינו דומה לאדם מן השורה המגיש מועמדות למשרה פנויה. לדידה, גם לאחר שנפסל המועמד אין לראותו כמי שחזר להיות "אדם מן הישוב", מאחר ששר שמועמדו נדחה על רקע זיקה פוליטית רשאי להשיג על ההחלטה בפני מליאת הממשלה, הרשאית לאשר את המינוי חרף החלטת הוועדה. בנוסף, מועמדים יכולים לעלות בפני הוועדה פעם אחר פעם, לתפקידים שונים או לתפקידים דומים. בשני המקרים יש חשיבות לפרסום כחלק משקיפות פעולתו של השר המציע. המערערת מוסיפה כי הוועדה כלל אינה בוחנת עניינים שבצנעת הפרט, שכן אלה לא יכולים להוות עילת פסילה לפי החוק, וככל שאכן יקרה כי עילת הפסילה תתבסס על עניין שבצנעת הפרט שאין לו נגיעה לציבור, אין המערערת עומדת על פרסום עילת הפסילה, כחריג נדיר לכלל של פרסום ההחלטות במלואן. המערערת גורסת עוד כי בהיעדר הוראה בחוק בדבר סודיות עבודתה של הוועדה, יש לראות את הסכמתו המשתמעת של המועמד לפרסום שמו כמועמד לתפקיד ככוללת גם הסכמה מכללא לפרסום העובדה שנפסל על-ידי הוועדה ולפרסום טעמי הפסילה. המערערת מטעימה כי אין היא מבקשת את הפרטים שמסר המועמד אלא את טעמי החלטתה של הוועדה. לפיכך, אין מדובר בפרסום "ידיעה" שנמסרה לוועדה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות אלא במידע אשר נוצר על-ידי הוועדה ואין מניעה למסרו. לדבריה, פרסום המידע לא יניא מועמדים ראויים מלהציג מועמדות לתפקיד, אך יש בכוחו להניא מועמדים בלתי-ראויים מלהציג את מועמדותם. לטענת המערערת, אין טעם באי-פרסום שמם של המועמדים שנפסלו או שנדחו, כיוון שאלה ייוודעו מרגע שפורסמו שמות המועמדים אשר אושרו על-ידי הוועדה. המערערת סבורה כי לא ניתן בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים משקל הולם לזכות הציבור לדעת, לפקח ולסייע בהליך בחינת המועמדים. לדידה, האינטרס הציבורי המובהק בביקורת על מינויים בחברות ממשלתיות ובשקיפות עבודת הוועדה מצדיקים את מסירת מלוא המידע אף בהתקיימה של פגיעה בפרטיות. עוד טוענת היא כי המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח את הפגיעה בפרטיות המועמדים שנפסלו ומדגישה כי לא די בפגיעה תיאורטית. טענות המשיבות 5. המשיבות, אשר מדגישות כי פעלו כבר על-פי פסק דינו של בית המשפט קמא, סבורות כי אין להתערב בפסק הדין. לטענתן, מסירת שמו ופרטיו האישיים של מי שמועמדותו לתפקיד ציבורי לא אושרה, בצירוף העילות לפסילתו, נכללת בגדר "ענייניו הפרטיים" של אדם לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, נוכח הפרשנות הרחבה שנקבעה בפסיקה למונח זה. המשיבות מוסיפות כי המידע נמסר על-ידי המועמדים לרשות החברות לצורך בדיקת מועמדותם לפי החוק ולצורך זה בלבד, ומשנפסלה המועמדות אל לה לרשות החברות לעשות שימוש במידע שלא למטרה שלשמה נמסר. לטעמן, לא ניתן לראות בעצם הצגת מועמדות של אדם לתפקיד בדירקטוריון חברה ממשלתית משום הסכמה לפרסום שמו כמי שנפסל לכהונה ואת הסיבה לפסילתו. מסירת פרטים אלה, בהיעדר הסכמת האדם אליו נוגע המידע, מהווה פגיעה בפרטיות ואסורה קטגורית לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. המשיבות טוענות גם כי במקרה זה לא גובר העניין הציבורי על הזכות לפרטיות. הן מדגישות את ההבדל בין מי שמכהן במשרה ציבורית - שפעולותיו והתנהגותו נתונים לביקורת ציבורית מתוקף מעמדו הציבורי, גם במחיר פגיעה מסוימת בפרטיותו, לבין מי שנפסל מלכהן במשרה ציבורית. לשיטתן, האינטרס שבביקורת ציבורית על שיקול דעת השרים בעריכת מינויים ואינטרס השקיפות יוגשם במסירת הנתונים עליהם הורה בית המשפט קמא, וכל זאת מבלי לפגוע בפרטיות המועמד. להערכתן, גילוי שמותיהם של המועמדים שנפסלו או נדחו לא ישפר במידה משמעותית את יכולת הציבור לבקר את פעולת השלטון, אך יפגע בפרטיותם של מועמדים אלה. 6. במענה לטענות המשיבות שבה המערערת ומבהירה כי המידע המבוקש אינו הפרטים שמסרו המועמדים אלא החלטת הוועדה שהיא בגדר מידע שנוצר על-ידי הוועדה תוך שימוש במידע שנמסר לוועדה לצורך מטרה זו. החוק אינו קובע חיסיון על עבודת הוועדה ובנוסף קיים פרסום תדיר אודות פסילת מועמדים. ספק אפוא אם המועמדים מצפים לחיסוי החלטות הוועדה. המערערת מוסיפה כי סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות עומד לכאורה בניגוד מוחלט לחוק חופש המידע. לגישתה, חוק חופש המידע עצמו מהווה מקור סמכות שבדין ולכן בהליך על-פי חוק חופש המידע אין תחולה לסעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, שכן אפריורית קיימת סמכות שבדין. דיון במוקדו של הערעור ניצבים הוועדה לבדיקת מינויים הפועלת לפי סעיף 18ב לחוק החברות הממשלתיות והיקף חלותו של עקרון חופש המידע על פעולתה. [...] עקרון חופש המידע 15. המערערת ביססה את פנייתה אל המשיבים ואת עתירתה לבית המשפט לעניינים מנהליים על חוק חופש המידע. [...] העקרונות והרוח לאורה יש לבחון עתירות לפי חוק חופש המידע הונחו כבר בפסיקת בית משפט זה ולפיכך לא נחזור על הדברים, אך בקיצור נמרץ נזכיר כי הזכות למידע המונחת בבסיס החוק היא מיסודותיה של התרבות הדמוקרטית והיעדים אותם באה היא להבטיח מהווים תנאי חיוני לקיומו של המשטר הדמוקרטי. בראש ובראשונה הזכות למידע נתפשת כתנאי הכרחי למימושה ולהגשמתה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי. היא תנאי להגשמת זכות הציבור לדעת וליכולתו של הציבור לגבש עמדות ולבטאן. בנוסף, נגישות למידע המוחזק אצל רשויות השלטון מאפשרת לציבור להפעיל פיקוח ובקרה על רשויות השלטון, לגלות מעורבות בעשיה השלטונית ולקחת חלק בכינונה ובעיצובה של תרבות שלטונית ראויה, כמו-גם מאפשרת לו לתכנן התנהלותו אל מול הרשות ולקבל החלטות מושכלות בתחומים שונים (להרחבה בדבר הרקע לחוק, התכליות, האינטרסים והזכויות שביסודו. [...] 16. זכותו של האזרח למידע מרשויות השלטון, ככל זכות אחרת, אינה בלתי מוגבלת. חוק חופש המידע מציג שלוש מסננות לקביעת גבולותיה של הזכות לחופש מידע בהתייחס לנתוניו של מקרה קונקרטי (עניין הוצאת עיתון הארץ, בעמ 472 - 474). המסננת הראשונה היא זו שבסעיף 1 לחוק חופש המידע הקובע את זכותם של כל אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית על-פי הוראות החוק ותוחם בכך את גבולות הזכות. המסננת השניה בוחנת האם מדובר במקרה בו רשאית הרשות הציבורית לדחות בקשה לקבלת מידע (סעיף 8 לחוק חופש המידע), האם המידע המבוקש הוא מידע שגילויו אסור (סעיף 9(א) לחוק חופש המידע) או מידע שאין הרשות חייבת במסירתו (סעיף 9(ב) לחוק חופש המידע). מסננת זו עניינה אפוא בסייגים לזכות, אשר מבטאים נקודות איזון שונות בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים. המסננת השלישית מאפשרת לבית המשפט להורות על מסירתו של מידע גם אם מדובר במידע שלפי סעיף 9 לחוק אין למסרו או שאין חובה למסרו (סעיף 17(ד) לחוק). בחינת טיעוניה של המערערת תיעשה בהתאם למתווה זה. ראשית נבחן האם מתקיימים תנאי סעיף 1 לחוק. לאחר מכן יש לבחון האם מסירת המידע המבוקש על-ידי המערערת נופלת בגדר המקרים המנויים בחוק שבהתקיימם אסור לה, לרשות, למסור את המידע או שיש לה שיקול דעת באשר להחלטה על מסירת החומר. ברי כי אם יימצא כי המקרה הנוכחי אינו נופל אל בין מקרים אלה, דין הערעור להתקבל. ברם, אם יימצא כי ענייננו אכן נופל אל בין מקרים אלה, עדיין יהא עלינו לבחון האם אין מקום להורות על מסירת המידע המבוקש, בהתאם להוראת סעיף 17(ד) לחוק. זאת ייעשה אם יימצא כי הטעמים התומכים במסירת המידע גוברים על הטעמים התומכים באי-מסירתו. לאורך דרך זו אדרש לטיעונים השונים שהעלו הצדדים. 17. דומה כי אין מחלוקת של ממש כי את המסננת הראשונה צולחת המערערת ללא כל קושי, באשר מדובר בעמותה ישראלית. אין גם כל מחלוקת כי רשות החברות והוועדה, הן "רשות ציבורית" לפי חוק חופש המידע, כעולה מפריטים (1) ו-(9) להגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק חופש המידע. לפיכך אפנה לבחינת שתי המסננות הבאות, כפי שפורטו לעיל. האם מתקיים במקרה זה סייג מהסייגים שבחוק חופש המידע למסירת המידע? 18. המשיבות ביססו את סירובן למסור למערערת את המידע המבוקש על הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. בית המשפט המחוזי אף הוא מצא כי הוראה זו מתקיימת בענייננו. סעיף זה מורה: 9. מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו (א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה: ... (3) מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין; לשונו של סעיף-קטן (א) – והדבר אמור כמובן גם לגבי כל יתר החלופות המנויות בסעיף 9(א) לחוק חופש המידע - מלמדת כי מדובר באיסור קטגורי, גורף, שבהתקיימו אין נתון לרשות שיקול דעת האם למסור את המידע לידי הציבור. סעיף זה מציג את נקודת האיזון שקבע המחוקק בין הזכות לקבלת מידע מהרשות הציבורית לבין זכותו לפרטיות של אדם. באיזון בין השתיים בחר המחוקק להעניק את הבכורה לזכות לפרטיות. [...] 32. לאחר שעיינתי בטענות המערערת ושקלתי אותן שוב ושוב אל מול טענות המשיבות, באתי לידי מסקנה כי האינטרס הציבורי בגילוי המידע המבוקש גובר ועדיף על הפגיעה בפרטיותו של מועמד למשרת דירקטור בחברה ממשלתית אשר נפסל על-ידי הוועדה. במה דברים אמורים? המערערת ניצבת בפנינו כשהיא אוחזת בידה את נס השקיפות והביקורת הציבורית על רשויות השלטון. אלה יוגשמו לשיטתה במלואן אך אם ימסרו לידיה גם שמותיהם של המועמדים שנפסלו. "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר" אמר בשעתו השופט ברנדייס בשבחן של הפתיחות והשקיפות בפעולות השלטון מול הפרט. בקשתה של המערערת היא להביא את אור השמש גם אל פעולתם של הוועדה ושל השר המציע. כפי שהובהר, שקיפותו של המעשה המנהלי מאפשרת לציבור לבחון האם ההחלטה המנהלית עומדת באמות המידה המחייבות רשות ציבורית, לבקר את אופן הפעלת הסמכות ושיקול הדעת של הרשות הציבורית ואת התנהלותן של רשויות השלטון. שקיפותו של המינהל הציבורי ונגישותו של הציבור אל המידע שעמד בבסיס החלטת הרשות הם תנאי שאין בלתו לקיומה של ביקורת ציבורית מהותית על פעולותיהם של נבחרי הציבור ועובדיו. לשקיפות יש על כן תרומה לניקיון השירות הציבורי, להשתתתן של נורמות שלטוניות ראויות ושמירה על כללי מינהל תקין ולהבטחת איכותו של הליך קבלת ההחלטות ברשות הציבורית ושל ההחלטה לגופה. 33. על רקע זה יש לבחון את בקשתה של המערערת. הוועדה הוקמה כחלק מהמאבק ב"מגיפת" המינויים הפוליטיים שפשתה בדירקטוריוני החברות הממשלתיות. ככזו, הוועדה היא נדבך חשוב של המאבק בגילויים של שחיתות שלטונית ותרומתה להנחלת אמות מידה ראויות להתנהלות שלטונית ולשימוש בסמכות השלטונית, רבה. תרומתה של הוועדה הינה בעצם הבדיקה המקצועית והסינון שהיא עורכת, אשר מטרתם לבור את המוץ מהתבן ולאתר מבין המועמדים המוצעים את אלה אשר אין להם את כישורי הסף למשרת דירקטור. פעולת הוועדה הפכה את הליך המינוי למשרות בכירות בחברות הממשלתיות להליך מקצועי שאינו תלוי בגורמים פוליטיים. ואכן, הוועדה פועלת והמקרים בהם נפסלו מועמדים בשל אי-התקיימותם של תנאי הסף יעידו על-כך. ואולם, העובדה שהוועדה פועלת ופוסלת את מי שאינו עומד בדרישות הסף לפי חוק החברות הממשלתיות אין משמעה כי התייתר הצורך בביקורת ציבורית על המינויים לדירקטוריוני חברות ממשלתיות. המשיבות צירפו לטיעוניהן את הטבלה שהועברה למערערת בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא ואשר מסכמת את נתוני 139 מקרים בהם נפסלו מועמדויות למשרות בחברות ממשלתיות בין התאריכים 1.3.01 – 23.5.04 (מרבית המועמדויות הן למשרת דירקטור, אולם הטבלה כוללת גם נתונים באשר למועמדים שנפסלו מתפקידי מנכ"ל ויושב-ראש של חברות ממשלתיות). עיון בטבלה מעלה כי הרוב הגורף של המועמדים נפסל בשל אי-עמידה בהוראת סעיף 16א לחוק החברות הממשלתיות (תנאי כשירות לכהונה באשר להשכלה וניסיון מקצועי) או בהוראת סעיף 17א לחוק זה (פסלות מטעמי זיקה כלכלית) וכן בשל היעדר כישורים מיוחדים בהתאם לסעיף 18ג לחוק, כפי שמתבקש כאשר נמצא כי למועמד זיקה אישית, עסקית או פוליטית לשר משרי הממשלה. מיעוטם של המקרים, כעולה מן הטבלה, נפסלו בשל החשש לניגוד עניינים (לפי סעיף 17(א)(3) לחוק החברות הממשלתיות). המסקנה המתבקשת מנתונים אלו היא כי גם לאחר שהליך המינוי שופר והפך מקצועי ואובייקטיבי יותר, לא פסקו הניסיונות מלבצע מינויים בלתי ראויים לדירקטוריוני החברות הממשלתיות. במילים אחרות, הצורך לפעול נגד תופעת המינויים הבלתי-ראויים נותר בעינו וכך גם הצורך בעינו הפקוחה של הציבור על החלטותיהם של נבחרי הציבור ועובדיו לא נמוג. 34. כאמור, הביקורת שמבקשת המערערת להפעיל מכוונת חיציה אל שתי מטרות: השר האחראי על החברה הממשלתית, אשר המליץ על מינויו של המועמד למשרת דירקטור ומפעיל בכך סמכות שניתנה לו מכוח תפקידו; והוועדה, כגורם שבסמכותו לפסול מועמדים כאשר אלה אינם עומדים בתנאי הסף לכהונת דירקטור בחברה ממשלתית. הוועדה, כגוף סטטוטורי המפעיל סמכות על-פי דין ראוי לה שתעמוד אף היא לביקורת הציבור, והדבר תואם את הרציונל שבבסיס פעולתה – הוצאת הליך המינויים מן המסתור והעלטה אל המרחב הציבורי המואר והגלוי. עוד אציין כי הסעד המבוקש בערעור קשור קשר הדוק לתכליות שבבסיס חוק חופש המידע: אחת מתכליותיו המרכזיות של חוק חופש המידע היא כאמור מתן האפשרות להפעיל ביקורת יעילה ואפקטיבית על רשויות השלטון על דרך של שקיפות מרבית. אשר לוועדה - מטרת הקמתה של זו היתה כאמור להבטיח את שקיפותו של הליך המינויים של דירקטורים לחברות ממשלתיות בכדי להבטיח את ניקיון הליך המינויים, את תקינותו ואת התאמתם של הדירקטורים הנבחרים לתפקיד. דומה על-כן כי הן תכליתו של חוק חופש המידע, הן התכליות שבבסיס עבודת הוועדה ואשר לגביה מתבקש גילוי המידע, נתונות באותו נתיב של שקיפות המעשה השלטוני כלפי הציבור, תואמות זו את זו ומזינות זו את זו. יחד עם זאת, הגם שהתנהלות הוועדה נתונה לביקורת ציבורית, מוקד של הביקורת הציבורית היה ועודנו אופן הפעלת שיקול הדעת של השר המציע. הוא שמביא את המועמד שנמצא בלתי כשיר לתפקיד בפני הוועדה, הוא שסבור כי המועמד ראוי לכהן כדירקטור בחברה ממשלתית ולכן שיקול דעתו הוא שעומד בראש ובראשונה לביקורת הציבור. 35. פרסום שמותיהם של כלל המועמדים למשרת דירקטור בחברות הממשלתיות, אלה שמונו לצד אלה שנפסלו, יגביר את יעילותה של הביקורת הציבורית על החלטות השלטון בהקשר של מינויים בחברות הממשלתיות ויאפשר את מימושה המלא. הפרטים אותם הורה בית המשפט המחוזי למשיבות למסור למערערת מאפשרים לה לקיים ביקורת על שיקול דעתו של השר הממנה. שהרי, אם ידוע לה מיהו השר אשר הציע את המועמד, מהי המשרה לגביה הוצגה המועמדות, ציון החברה הממשלתית בה מדובר, וכן נימוקי פסילתו של כל מועמד, בידה להסיק מסקנות שונות ביחס לאופן בו מפעיל השר המציע את הסמכות שניתנה לו. כך, נתונים אלה מאפשרים לעותרת לדעת מה היקף המינויים שהוצעו על-ידי אותו שר ונפסלו (שהרי בידה גם הנתונים אודות המועמדים שנבחרו). כן באפשרותה לעמוד על העילות שבעטיין נפסלה כל מועמדות. באופן זה באפשרותה להסיק מסקנות באשר לאופן בו מפעיל השר את סמכויותיו ואת שיקול דעתו. כך, אם יתחוור למשל כי מספר מסוים של מועמדים לכהונה בחברה ממשלתית מסוימת, או אף במספר חברות ממשלתיות שתחת אחריותו של אותו שר, נפסלו ברובם על רקע של היעדר כישורי הסף הנדרשים, יש בכך כדי ללמד על שיקול דעתו של השר ועל האופן בו ממלא הוא את חובתו לפעול לטובת האינטרס הציבורי. גם מספרם של המינויים שנפסלו בהיעדר כישורים מיוחדים יש בו כדי ללמד על שיקול דעתו של השר. הפרטים שניתנו מאפשרים אם כן למערערת, ולציבור כולו, ביקורת שבמהותה היא ביקורת כמותית. סוג זה של ביקורת חשוב וחיוני, אולם אין להתעלם מכך כי היקפן ועומקן של המסקנות שניתן לגזור ממנו מוגבל. אכן, התמונה שיוצרים הנתונים אותם הורה בית המשפט למסור לידי המערערת היא תמונה חלקית בלבד באשר להליכי המינוי בחברות הממשלתיות. היא מאפשרת למתבונן מן החוץ הסקת מסקנות המבוססות על נתונים מספריים בלבד. לטעמי, אי-חשיפת שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור שנפסלו על-ידי הוועדה אינה מאפשרת למערערת, או לכל גורם אחר בציבור, לקיים ביקורת איכותית ראויה על שיקול דעתו של השר המציע. כך למשל, קיים הבדל בין מצב בו יודע הציבור כי הוועדה פסלה מחמת היעדר כישורים מיוחדים את מועמדותו של אדם אלמוני שהוצע לתפקיד דירקטור על-ידי השר האחראי על אותה חברה ממשלתית, לבין מצב בו יודע הציבור כי הכישורים המיוחדים נדרשו מאותו מועמד מחמת שהוא קרוב משפחה של השר הממנה או של שר אחר משרי הממשלה; קיים הבדל בין מצב בו ידוע לציבור כי מועמד פלמוני נפסל מחמת שאין לו השכלה מתאימה, לבין מצב בו ידוע לו כי אותו מועמד הינו מקורב לפטרונו הפוליטי של השר הממנה; קיים הבדל בין מצב בו המידע שבידי הציבור הוא כי מועמד אנונימי נפסל מחמת שאין לו הניסיון המקצועי המתאים, לבין מצב בו ידוע לו גם כי אותו מועמד הוא ממקורביו של השר הממנה או מקורב לגורמים בעלי כוח במרכז המפלגה של השר. במקרים מעין אלה שמו של המועמד שנפסל הוא בבחינת הפיסה החסרה להשלמת הפאזל, שבלעדיה לא ניתן יהא לבחון באופן אמיתי את ההחלטה להציע את אותו מועמד לתפקיד דירקטור בחברה ממשלתית. זאת ועוד, לחשיפת שמותיהם של המועמדים שנפסלו יש חשיבות גם בהיבט של ביקורת ציבורית על עבודת הוועדה. במצב בו ידועים שמותיהם של כלל המועמדים למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, תוך שידוע מי היו המועמדים, מי המועמד שנבחר ומי המועמד שנפסל, מתאפשרת ביקורת ציבורית על עבודת הוועדה ועל שיקול הדעת שהפעילה באישור מועמדים כעומדים בתנאי הסף למשרת דירקטור או בפסילתם. 36. מכאן, חשיפת שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור אשר נפסלו על-ידי הוועדה היא חיונית בכדי שתוגשם הביקורת הציבורית במלואה. חשיפת שמות המועמדים שנפסלו לצד יתר הפרטים אותם הורה בית המשפט המחוזי להעביר למערערת, לרבות עילת הפסילה, תאפשר לציבור לעמוד על מלוא ההקשרים שיכול ועומדים מאחורי הצעת המועמד ומאחורי פסילתו. היא תאפשר לציבור לעמוד על המקרים בהם הפסילה נובעת אך מהערכה שונה של הוועדה את המועמד, כישוריו וזיקותיו, מכפי שהעריכוהו המועמד עצמו והשר המציע. היא תאפשר לציבור לעמוד גם על המקרים בהם הטעם להצעת המועמד שנפסל אינו ענייני. במילים אחרות, מלוא המידע האמור יתרום באופן משמעותי לאפשרותו של הציבור לבחון את שיקול הדעת שהופעל בהצעת המועמדות ובפסילתה. בפרט יאיר פרסום השם לצד עילת הפסילה על שיקוליו של השר המציע, על האופן בו עושה הוא שימוש בסמכות שניתנה בידו, על האופן בו ממלא הוא את חובתו לציבור, בנוסף לביקורת הציבורית על דרך פעולתה ושיקול דעתה של הוועדה. [...] סיכומה של נקודה זו הוא אפוא כי קיים עניין ציבורי דומיננטי ומשמעותי במתן האפשרות לביקורת מהותית של שיקול דעת השרים ושל הוועדה. ביקורת ציבורית מהותית ביחס למינויים בחברות ממשלתיות הנבדקים על-ידי הוועדה אינה מתאפשרת בלא פרסום שמם של המועמדים שנפסלו לצד עילת פסילתם ויתר הנתונים שכבר ניתנו למערערת. [...] 41. הזכות לפרטיות היא מאדניו של המשטר הדמוקרטי. היא יסוד מרכזי בקשר שבין אדם לחברה. היא מאפשרת לפרט לממש את האוטונומיה שלו ולהגדיר את מערכת יחסיו עם החברה. השתתפותו של הפרט בחברה, נכונותו לתפקד כפרט השומר על כללי החברה וחוקיה, כפרט הנכון להתערב ולתרום, מותנית בידיעתו כי נתון לו גם מרחב פרטי שבו עושה הוא כבשלו ושבידיו השליטה המלאה על הנעשה בו, כל עוד אין הדבר סותר את חוקיה המחייבים של החברה. יחד עם זאת, גם הזכות לפרטיות היא זכות יחסית. [...] סיכומה של נקודה זו, גם אם פרסום שמו של המועמד שנפסל לכהונת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד עילת הפסילה, יש בו משום פגיעה מסוימת בפרטיותו, אין זו אלא פגיעה קלה יחסית שאינה חושפת פרטים שהם בליבו של מושג הפרטיות. 42. כאמור, סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע מבטא את הכרת המחוקק בכך שיהיו מקרים בהם העניין הציבורי בגילוי המידע יהא כה משמעותי עד כי הוא יגבר על זכויות ואינטרסים ראשונים במעלה, המנויים בסעיף 9 לחוק זה. כזה הוא לטעמי המקרה שבפנינו. הביקורת הציבורית ביחס למינויים פוליטיים בחברות ממשלתיות יש לה חשיבות עצומה בכדי למגר תופעה זו שפגיעתה באושיות השלטון בישראל קשה. במצב בו הפגיעה בפרטיות היא כה קלה, כבענייננו, ועיקרה במבוכה או בחוסר נוחות שעשוי להיגרם למועמד מעצם היוודע דבר פסילתה של מועמדותו, אני סבורה כי יש לקבוע כי העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף לאין שיעור על הגנת שוליה של הזכות לפרטיות שעלולים להיפגע. אני סבורה אם כן כי על המשיבות למסור גם את פרטיהם של מועמדים שנפסלו מכהונת דירקטור בחברה ממשלתית לצד עילת הפסילה ויתר הפרטים הרלוונטיים. יחד עם זאת, לטעמי, לא ניתן להתעלם מכך שאותם מועמדים שמועמדותם נפסלה באותו פרק הזמן לגביו ביקשה המערערת את המידע, לא הועמדו על האפשרות כי שמם יפורסם כמי שנפסלה מועמדותם. הדבר עולה בבירור גם מנוסח ההודעה בפתח השאלון למועמד שהוזכר לעיל. אי-מודעות זו מקרינה על מידת הפגיעה בפרטיות שתיגרם לאותם מועמדים מעצם הפרסום. לפיכך, אם תתקבל עמדתי, אציע לחבריי כי המשיבות תחויבנה למסור פרטים אלה מכאן ואילך, בעוד פרטיהם של מועמדים לכהונה בחברות ממשלתיות אשר נפסלו כבר בעבר לא יימסרו. מוצע, כי רשות החברות תיידע את המועמדים לכהונת דירקטור, במסגרת ההודעה הכלולה ממילא בשאלון, גם בדבר האפשרות של פרסום שמם לצד עילת הפסילה, אם יתבקש הדבר. משזו עמדתי ולפיה המועמדים יועמדו מעתה ואילך על כך שבהצגת המועמדות מסכימים הם לפרסום פרטיהם כאמור, לא מצאתי, כאמור, להידרש לשאלת היחס בין סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע לבין סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות. [...] סיכום 46. העניין הציבורי שבפרסום שמם של מועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, לצד עילת הפסילה, פרטי המשרה לגביה הוצגה המועמדות ופרטי החברה הממשלתית בה מדובר, גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום שכזה. משכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות כי מעתה ואילך יהא על המשיבות למסור, על-פי דרישה, את שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, כשלגבי כל מועמד תצוין גם המשרה אליה היה מועמד, העילה שבעטייה נפסלה מועמדותו, החברה הממשלתית הרלוונטית והמשרד הממשלתי הממונה על ענייניה של אותה חברה ממשלתית. יובהר כי הוראה זו תחול אך ורק ביחס למועמדים אשר הציגו מועמדותם למשרת דירקטור בחברה ממשלתית לאחר פרסום פסק דין זה. כמובן ככל שהמשיבות תסבורנה כי במקרה מסוים מסירת הפרטים תביא לפגיעה בצנעת חייו של מי מהמועמדים, היא תודיע לגורם המבקש את המידע כי לא ניתן למסור המידע באותו מקרה מסוים בשל חשש לפגיעה בצנעת הפרט. לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור על-פי המתווה שפורט לעיל. המשיבות תישאנה בשכר טרחת עורכי דינה של המערערת בסך 10,000 ₪, ובהוצאות משפט. לקריאת פסק הדין המלא

מחקר שערך העיתונאי דדי מרקוביץ בקרב עשרות עיתונאים שסיקרו פיגועים העלה כי מחצית מהם סובלים מהפרעות פוסט-טראומתיות. כיצד הדבר משפיע על האופן שבו הם ממשיכים לסקר את המציאות?

"ההרגשה לקבל את ההודעה על עוד פיגוע היא נוראית. הכל חוזר אליך. המראות, הריחות. זה נוראי. זה הדבר הכי שנוא עלי בעבודה. אני יודע בדיוק מה מצפה לי. כשזה קורה עוברת בי תחושת בחילה, לעתים אני אפילו מקיא, אבל אני יודע שזה חלק מחובתי העיתונאית ואי-אפשר להתחמק ממנה". כך מתאר עיתונאי ישראלי את הרגע שבו נדרש לצאת לשטח ולסקר פיגוע טרור. זהו רק קמצוץ מחוויותיו של עיתונאי אחד. בישראל פועלים עשרות עיתונאים אחרים שנדרשו לסקר בעשור האחרון פיגועים בלי שיקבלו הכנה נפשית מוקדמת כלשהי. הציטוט שלעיל לקוח מעבודת תיזה שהגיש העיתונאי דדי מרקוביץ למחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיית ד"ר צבי רייך. מרקוביץ ביקש לבדוק עד כמה נפוצים תסמינים פוסט-טראומתיים בקרב עיתונאים שסיקרו פיגועי טרור. תוצאות המחקר מדאיגות. כמחצית מעשרות העיתונאים שנחשפו לפיגועי טרור במסגרת עבודתם והסכימו לקחת חלק במחקר "סובלים מסימפטומים של הפרעה טראומתית חמורה, הדורשת התערבות קלינית", קובע מרקוביץ בעבודתו. התסמינים כוללים בין היתר נדודי שינה, תחושת חוסר סיפוק כללית, קשיים בעבודה ואף ליקויים בתפקוד המיני. "הייתי מעל חמש שנים בירושלים, משנת 2002, בתקופה של הפיגועים הכי קשים", אומר מרקוביץ, כיום עורך רשת המקומונים של "מעריב" ובאותן השנים עורך "כל הזמן", המקומון הירושלמי של הרשת (מאז קיום הראיון בשבוע שעבר, מונה מרקוביץ לעורך מוסף השבת של "מעריב"). "כחלק מהמציאות הירושלמית אתה נמצא כל הזמן בפיגועים. המערכת בירושלים נמצאת ברחוב הלל, ובשליפה אני יכול לספר לך על שבעה פיגועים שקרו מאה מטר משם". בזמן אמת, משחזר מרקוביץ, יצא גם הוא אל זירות פיגועי הטרור, בין אם מתוך סקרנות פשוטה ובין אם כדי לעזור לצוות העיתונאים ששלח לסקר את האירועים. כשחזרו למערכת, לאחר שסיימו לתרגם את ממצאיהם לידיעות וכתבות, מאמרים ודיווחים, החל לשים לב לתופעות לוואי. "לפעמים ראית שקיימת בעיה", הוא נזכר, "פרצופים של אנשים, כולם מדברים על המראות ועל הריחות. הבהלה". לדבריו, החשיפה של חברי המערכת לפיגועי טרור הובילה למצב שאפילו פינוי מכולות זבל היה מקפיץ אותם. יחד עם זאת, הוא מסייג, בזמן אמת, כשאירוע רודף אירוע, אין פנאי להתעסק בתופעות הלוואי, בוודאי לא באופן מסודר ומערכתי. רק לאחר ששככו פיגועי הטרור, החליט לבדוק לעומק במסגרת לימודי התקשורת שלו את השפעותיהם על מי שסיקרו אותם. הוא פנה ל-60 עיתונאים מכלי תקשורת שונים – מהרדיו, מהעיתונות המודפסת, מערוצי הטלוויזיה ומאתרי האינטרנט – וביקש מהם למלא שאלונים סטנדרטיים שנועדו למדוד את תגובתם הפסיכולוגית לאירועים טראומתיים. לצד השאלונים הוסיף שאלות ממוקדות משלו, וקיים ראיונות עומק עם שישה מהעיתונאים. התוצאות, כאמור, העלו כי כמחצית מהנחקרים סבלו כתוצאה מסיקור הפיגועים מבעיות נפשיות הדורשות טיפול. "הביזור הגיאוגרפי של מעשי הטרור ברחבי המדינה הביא לכך שמרבית העיתונאים הישראלים שנחשפו לזירות טרור אינם דווקא אלה הממונים על נושאים בטחוניים, כמו כתבים צבאיים, שהכשרתם עשויה לסייע להם בהתמודדות עם המשימה, אלא כתבים מקשת רחבה של תפקידים, ביניהם כתבים מוניציפליים, כתבים לענייני משטרה, כתבים לענייני בריאות ועוד", כותב מרקוביץ בעבודתו, ומונה את שלל ההבדלים בין עובר אורח שנקלע במקרה לאזור שבו התרחש פיגוע טרור ובין עיתונאי שנשלח לשם, פעם אחר פעם, במטרה לברר את פרטי הפרטים של האירוע ולדווח עליהם במהירות האפשרית. למעשה מרקוביץ מתאר מציאות שבה עשרות רבות של עיתונאים, שנחשפו כך או אחרת לפיגועי הטרור בשנים האחרונות, ממשיכים לעבוד במערכות החדשות ולסקר באופן יומיומי את תחומם, בלי לקבל טיפול נאות לבעיותיהם הנפשיות, ופעמים רבות בלי לדעת כלל כי הם זקוקים לטיפול כזה. מה סיפרו לך העיתונאים שאיתם קיימת ראיונות? "כל עיתונאי דיבר על אירוע אחר. לכל אירוע יש האנקדוטות שלו, אבל בגדול כולם דיברו על הריחות ועל התמונות הקשות ועל הסיוטים בלילה שאחרי. היו גם כתבים וצלמים שדיברו על האדישות או ההומור השחור שצץ בעקבות הפיגועים". הופתעת? "הופתעתי מהעוצמה. 52% מהעיתונאים זה נתון מדהים. אף אחד לא מכין עיתונאי מוניציפלי בירושלים לאפשרות שיש פיגוע. להבדיל מפרמדיק שמגיע לזירת אסון, מאיש זק"א שמגיע לזירת אסון, אפילו מכבאי. עיתונאי לא בנוי לזה, וכשהוא נתקל בדבר כזה, זה בא לו בבום. בעולם מטפלים בעיתונאים שעברו חוויות טראומתיות, ונראה לי מאוד מוזר שבמדינה שחווה פיגועים לא מטפלים. לא צריך לחכות שהפיגוע יקרה. אנחנו חיים במדינה שאנחנו יודעים שהפיגוע יקרה, זה רק עניין של זמן. לכן צריך להיות מענה ממוסד". כדוגמה לטיפול ראשוני מפנה מרקוביץ לאתר שפיתח ד"ר אנתוני פיינשטיין, conflict-study.com, ונועד לאפשר לעיתונאים לבחון באופן אנונימי את מידת ההשפעה של אירועים שסיקרו על מצבם הנפשי. עיתונאים שנמצא כי הם לוקים בתסמינים פוסט-טראומתיים מופנים לקבלת עזרה מקצועית. "צריך לבדוק את השפעת הטראומה על הסיקור", הוא מוסיף, "אפילו של מקרים לאומיים בכלל. איך עיתונאים כאלה מתייחסים לפרשת גלעד שליט או לנפילת טילים. באילו מלים הם משתמשים. אני מאמין שזה משפיע, אני לא יודע איך, אבל אני בטוח שאפשר יהיה למצוא עקבות". לדברי פרופ אבי בלייך, מנהל המרכז לבריאות הנפש לב-השרון ולשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, אם ממצאי המחקר נכונים, בהחלט תיתכן השפעה על תוצר העבודה העיתונאית של מי שסיקר בעבר פיגועים. "אחד מהאפיונים של פוסט-טראומה", אומר פרופ בלייך, "הוא הימנעות מסיטואציות ואירועים שמזכירים את הטראומה. אז גם מהבחינה הזו אפשר להגיד שהעשייה העיתונאית עלולה להיות לוקה בחסר אם הכתב מונע מעצמו עיסוק בתחומים מסוימים. מאידך גיסא, יש אנשים שמתמודדים עם פוסט-טראומה במה שנקרא חזרה כפייתית. יש בהם צורך פנימי לשוב ולהיחשף ולחוות את זה עוד פעם. "עיתונאי שסובל מפוסט-טראומה גם מרגיש מאוים", מוסיף פרופ בלייך. "חלק גדול מהאנרגיה הנפשית שלו הולך לעיסוק פנימי באירועים הטראומתיים. יכולה להתלוות לזה גם תחושת דיכאון, שאם תרצה או לא תרצה עלולה לצבוע את האופן שבו אתה מסתכל על דברים ומנתח אותם". ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר העובד במחלקה לנפגעי טראומה בבית-החולים שיבא, טוען כי הכנה מוקדמת חשובה במיוחד למי שמועד להיתקל באירועים טראומתיים. "ככל שאתה מגיע פחות מוכן לסיטואציה, כך גדל הסיכוי שיהיה לך פוסט-טראומה", הוא מסביר. לוינסקי, המטפל במסגרת עבודתו באנשי כוחות הביטחון, שאמורים היו לעבור הכנה נאותה לאירועים טראומתיים, מוצא שההכנה הזו לוקה בחסר. הסיכון ללקות בפוסט-טראומה גדל, כמובן, אם לא נעשית כל הכנה שהיא, כמו במקרה של עיתונאים שנשלחים לזירות פיגוע. "אחת הטכניקות לטיפול בפוסט-טראומה היא חשיפה ממושכת", אומר לוינסקי. "לחזור שוב ושוב, בשיחה, על החוויה הטראומתית עד לעיבוד שלה. במקרה של עיתונאים יש בעייתיות מפני שכל פעם אתה נמצא בסיטואציה חדשה. נניח שפיתחת טראומה מפיגוע בקו 5. כשאתה ניגש לפיגוע נוסף זה מעורר בך דברים טראומתיים, אבל זו אינה הטראומה המקורית. זה כאילו טראומה על גבי טראומה". באשר להשפעה על יכולתם של העיתונאים להמשיך בעבודתם אומר לוינסקי כי "אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה הוא קהות רגשית, וזה בהחלט יכול להשפיע על הסיקור. נכון שאנחנו צריכים דיווח אובייקטיבי, אבל קהות רגשית זה לא בדיוק מה שעיתונאי צריך". מרקוביץ מסכם בהבעת תקווה: אולי בעקבות עבודתו ירים מישהו את הכפפה ויתחיל לטפל באופן מסודר בעיתונאים שעברו חוויות טראומתיות ובעיתונאים שעתידים להיתקל בחוויות קיצוניות במהלך עבודתם. בתשובה לפניית "העין השביעית" אומר יו"ר אגודת העיתונאים תל-אביב אבי פז כי נודע לו על ממצאי המחקר רק לאחרונה, אך הוא בהחלט מתכוון לקדם את הטיפול בתופעה במסגרת האגודה. "בישיבת ההנהלה הקרובה אני אעלה את הנושא על סדר היום", הוא מבטיח, ומוסיף: "נעשה כל מאמץ להיות חלק מיוזמה של קיום סדנאות כאלה. נתמוך בכל דרך שאפשר במתן סיוע לעיתונאים שנפגעו".

האם בתי-המשפט נענים בקלות רבה מדי לבקשות של ידוענים לאסור פרסומים על חייהם הפרטיים? לפי פרשת אנדרו מאר, בכיר ב-BBC שצו אסר על פרסום בגידתו באשתו, נראה שבבריטניה התשובה חיובית

האם ראוי שעיתונאי יבקש מבית-המשפט להטיל צו איסור פרסום גורף על פרשה אישית שבה הוא מעורב, כדי למנוע מעמיתיו לדווח על חייו הפרטיים? לא, אין מדובר בחשד לעבירה פלילית שביצע עיתונאי ישראלי, והסיפור הזה אינו מתרחש במזרח התיכון הלוהט, אלא בלונדון הקרירה. קרירה יחסית, כמובן, שכן מתחת למעטה המכובדות הבריטית שעוטים על עצמם בני משפחת מלוכה, פוליטיקאים, פקידים בכירים וגם עיתונאים, מתלהטים תמיד סיפורים על יצרים, תשוקות ובגידות. כאלה שמפרנסים כבר עשרות שנים את צהובוני לונדון. במוקד הפרשה הנוכחית ניצב מגיש ופרשן בכיר ברשת הטלוויזיה BBC והעורך לשעבר של היומון "אינדיפנדנט", אנדרו מאר. השבוע הודה מאר, בן 51, כי בשנת 2008 פנה לבית-המשפט וביקש שיוטל צו איסור פרסום גורף, שימנע מן התקשורת לדווח על יחסים מחוץ לנישואים שקיים בראשית העשור עם עיתונאית. הרומן נמשך כשלוש שנים, ובשלב מסוים העיתונאית הרתה. מאר שילם לה מזונות בהנחה שהוא אבי הילדה, עד שלאחר שנים אחדות שללה בדיקת DNA את אבהותו. מאר היה נשוי אז, ועדיין גם היום, לגקי אשלי, בעלת טור ביומון "גרדיאן", ולזוג שלושה ילדים. הרכילות על בגידותיו של מאר, אחד הבולטים באנשי BBC, הסתובבה בחוגים עיתונאיים במשך שנים. הוא פנה לבית-המשפט לאחר שנודע לו כי ה"דיילי מייל" מתכוון לפרסם את הסיפור. השופטים היטו אוזן קשבת לטיעוניו. הם קיבלו את הטענה שמדובר בעניין פרטי והוציאו צו איסור פרסום גורף. שנה לאחר מכן תבע השבועון הסאטירי "Private Eye" את ביטול הצו. השופטים דחו את הטיעונים בדבר חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, והסכימו להתיר רק את פרסום העובדה שמאר ביקש וקיבל צו. תוכן הצו נשאר חסוי. בימים האחרונים התברר למאר כי "Private Eye" פנה שוב לבית-המשפט בדרישה לבטל את הצו. הפעם החליט מאר לנקוט יוזמה: הוא פנה לשופטים והודיע שאין לו עוד צורך באיסור הפרסום. אחר-כך, בראיון עם ה"דיילי מייל", הודה העיתונאי הבכיר כי הוא חש לא בנוח מכך שביקש לפני שנים אחדות למנוע את הפרסום בכוח צו משפטי. "לא הלכתי להיות עיתונאי כדי להטיל צווי איסור פרסום על עיתונאים. האם אני נבוך מכך? כן. האם אני חש חוסר נוחות? אכן", אמר מאר. יחד עם זאת הדגיש כי גם עתה הוא משוכנע שלא היה כל עניין ציבורי שיצדיק חיטוט תקשורתי בחייו הפרטיים. "חשבתי אז על משפחתי, ואני סבור שאין זה עניינו של איש", הסביר. מבחינתו האישית, איסור הפרסום הניב את התוצאה הרצויה. "הוא העניק לי ולמשפחתי את הזמן והמרחב שנדרשו כדי להתאושש בתקופה קשה מאוד. שום דבר מכל העניין לא היה נעים במיוחד, ואיני גאה בכך, אבל אנחנו עדיין יחד כמשפחה ואני מרוצה מכך מאוד". הנישואים של מאר ניצלו, אבל חופש העיתונות ניזוק. כך טוענים בתוקף מבקריו של העיתונאי ושל השופטים שהעניקו לו מחסה מהתקשורת. איאן היסלופ, עורך "Private Eye", מתח ביקורת חריפה על צביעותו של מאר. "זה מדיף ריח רע כאשר מראיין בכיר ב-BBC, המציג לפוליטיקאים שאלות על טעויות שעשו בשיקול דעת וכשלונות בחייהם הפרטיים, מבקש בעצמו להטיל צו איסור פרסום בעודו עובד כעיתונאי פעיל", אמר היסלופ בראיון רדיו. העובדה שמדובר באחד מבכירי BBC ודמות מוכרת ואהודה כמעט בכל בית בבריטניה אינה הסיבה היחידה שהפרשה מעוררת עניין רב כל-כך בלונדון. "פרשת מאר" נוגעת בסוגיה שמעסיקה באחרונה אנשי תקשורת ופוליטיקאים בלונדון: נטייתם של שופטים רבים להיענות לבקשותיהם של ידוענים להוציא צווי איסור פרסום גורפים. על-פי נתונים שפירסמו השבוע עיתונים בבריטניה, יש כיום לפחות 30 צווים כאלה המונעים פרסום, בעיקר מידע אישי על ידוענים, ובהם שחקן כדורגל בפרמייר-ליג, שחקן קולנוע ידוע וגם כוכב טלוויזיה. אין מדובר (בדרך כלל) באזרחים מן השורה, אלא בדמויות ציבוריות מוכרות. אנשי האליטה החברתית שומרים איש על רעהו, אומרים מבקרי השיטה, ומעניקים מחסה לאנשים שהם מתרועעים איתם במסדרונות השלטון ובקוקטיילים של הצמרת החברתית, הכלכלית והפוליטית. "יש אמנם נסיבות קיצוניות שבהן צווי איסור פרסום עשויים להיות חיוניים", אמר גון קמפנר, העומד בראש אינדקס-הצנזורה, ארגון הנאבק נגד הגבלות על חופש הביטוי, בראיון לסוכנות הידיעות הבריטית AP. "אבל אנו רואים עתה צווים שניתנים כדי להסתיר את העשירים מפני מבוכה או אפילו נזק כלכלי. יש סכנה של יצירת רשת סודית של צדק סודי לעשירים". גם ראש הממשלה דייוויד קמרון אמר כי הוא מוטרד מכך ששופטים כופים למעשה "חוק פרטיות" בבריטניה, בשעה שהחלטות עקרוניות כאלו חייבות להתקבל בפרלמנט. צריך להדגיש שוב: אין מדובר בצווי איסור פרסום הניתנים לצורך ניהול חקירה פלילית, אלא כצעד הננקט בעיקר לבקשת סלבריטאים המבקשים להתגונן בדרך זו מפני הטבלואידים הבריטיים. לכתבי העיתונים הללו אין גבולות, כפי שמעידה שוב החקירה המתרחבת בימים אלה נגד אנשי השבועון "ניוז אוף דה-וורלד", החשודים בהאזנות סתר למשיבונים של אישים בכירים, ובהם גם בני משפחת המלוכה. הוויכוח על צווי איסור פרסום מסוג זה החריף בלונדון בעשור האחרון, בעיקר מאז התקבל שם חוק זכויות האדם. על-פי החוק, בתי-המשפט נדרשים לאזן בין הזכות לפרטיות ובין זכות הציבור לדעת. אך על-פי מאמר המערכת שפירסם ה"דיילי טלגרף" בעקבות פרשת מאר, השופטים נוטים יותר ויותר לצד הגנת הפרטיות, בלי שום סיבה הגיונית, אלא בעיקר בשל נטיותיהם האישיות. ה"טלגרף" הזכיר לחיוב החלטה נדירה מסוג אחר שקיבל בית-משפט בריטי לפני שנים אחדות, כאשר דחה את דרישתו של שחקן כדורגל לאסור פרסום פרטים על יחסים שניהל עם שתי נשים מחוץ לנישואים. "הציבור רשאי לצפות מדמויות ציבוריות שיציגו, בשל מעמדן, סטנדרטים גבוהים יותר של התנהגות [...] אם חיזרת בפומבי, אתה עשוי להיות מושא לתשומת לב ציבורית", קבעו השופטים. הם הזהירו גם כי איסור על פרסום פרשה כזו הוא בגדר פגיעה שאין לה הצדקה בחופש העיתונות. הם דחו את הטענה כי התנהגות הטבלואידים מצדיקה הטלת צווי איסור פרסום וקבעו כי עניינים מסוג זה צריכים להיות נידונים רק ב"ועדה לתלונות על העיתונות", גוף וולונטרי שמתפקד כמועצת עיתונות הדנה בסוגיות אתיות. על-פי העיתון, עיקרון זה חייב להנחות את הוועדה, שקמה בשנה שעברה בראשות הלורד נויברגר, והתבקשה לבדוק את שאלת צווי איסור הפרסום: הקו המנחה חייב להתבסס תמיד על עקרון הפתיחות. ה"טלגרף" הזהיר גם כי היד הקלה של בית-המשפט בהוצאת צווי איסור פרסום מסוכנת לא רק לעיתונות, אלא לציבור כולו. "הכלים המשפטיים המיועדים להגביל עניין מציצני לחיי המין של מפורסמים עלולים לשמש להשתקת דיון ציבורי על נושאים שהציבור צריך לדעת עליהם", כתב העיתון. באותה מידה שבה צווי איסור הפרסום משמשים להשתקת סיפורי "נשקי וספרי" (נשים המקיימות יחסים עם ידוענים ורצות מיד למכור את סיפוריהן לצהובונים), הם עלולים לשמש להסתרת מידע על הטמנת פסולת רעילה בחופי אפריקה. במקרה זה מדובר בהחלטה שנויה במחלוקת של בית-משפט בריטי להיענות לבקשת חברה מסחרית, טרפיגורה, ולאסור בצו משפטי פרסום תחקיר על העברת חומרים מסוכנים לחוף-השנהב. הפרשה נחשפה רק לאחר שחבר פרלמנט ניצל את חסינותו הפרלמנטרית והפר את הצו בשעת השאילתות בפרלמנט, המועברת בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. מאר עצמו, שנאלץ להתמודד עתה עם קיתונות של ארס באתרים שונים ("האוזניים הזקורות שלו נראות כאילו נלקחו היישר מהמגזין האמריקאי MAD", כתב עליו אחד הבלוגרים), מיישר עכשיו קו עם עמיתיו. הבעל הבוגד, שביקש אפוד מגן מחצי העיתונות, חזר עתה להתבטא כעיתונאי בכיר. "אני יודע שהצווים הללו שנויים במחלוקת", הודה בשיחה עם עיתונאי, "המצב יצא מכלל שליטה".

העיתונים מודיעים על חידוש המשא-ומתן לשחרורו של גלעד שליט | "ידיעות אחרונות" מנכס דברים שאמרה תמי ארד | וסבר פלוצקר מצא את האשם בעסקת מכירת מכתשים-אגן

חידוש המשא-ומתן לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, השבוי בעזה, מחזיר את עניינו לסדר היום לאחר שנעדר ממנו בחודשים האחרונים. "החמאס: התחדשו המגעים לשחרורו של גלעד שליט", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "חמאס התפשר: מוכן לחדש את המו"מ", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הארץ" מתהדר בידיעה הראשית כי הוא זה שחשף את דבר התחדשות המגעים לפני שבועיים, בדיווח שראשי חמאס הכחישו. כעת, עם הודעתו של סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס מוסא אבו-מרזוק, בעיתון הלונדוני "אל-חייאת", בדבר חידוש המשא-ומתן, כותבים ב"הארץ": "מדבריו של אבו-מרזוק עולות שתי אפשרויות לא מחמיאות לחמאס: או שבכירי הארגון שיקרו באופן בוטה או שלא ידעו כלל על בוא המתווך לעזה". יש משהו מטריד בכך שהאפשרות הראשונה נחשבת בעיני "הארץ" כאפשרות מפתיעה. בעוד חידוש המשא ומתן נתפס אצל "ידיעות אחרונות" כפשרה מצד חמאס, ב"הארץ" מדווחים כי מדובר דווקא בפשרה מצד ישראל: "המגעים מתנהלים בחסות מצרים באופן חשאי וישראל מפגינה גמישות בנושא השמות שבעבר הכשילו את השלמת העסקה". "הארץ" מסתמך בדיווח זה על אתר אינטרנט פלסטיני בשם קודס.נט, היושב בעזה. הדיווח על חידוש המשא-ומתן לשחרורו של שליט מעלה לכותרות שבוי אחר, שגורלו לא נודע ואתמול נערך טקס לציון 24 שנים לנפילתו בשבי. "כבר לא כועסת. רק עצובה", היא הכותרת הראשית של "מעריב", ציטוט של תמי ארד, אשתו של הנווט הנעדר רון ארד ("24 שנה בלי רון: תמי ארד פותחת את הלב"). הדברים מצוטטים בכל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" הם מובאים על שער העיתון, במסגרת בחתימתה של ארד, כאילו הדברים נכתבו במיוחד לעיתון הזה. "השוק שמתנהל סביב גלעד שליט מביש בעיני", מצוטטת ארד על שערי "ישראל היום" ו"הארץ". ארד כיוונה לא לאווירת השוק של דיווחי הטבלואידים בעניינו של שליט, אלא לכך שהמדינה מנהלת מיקח-וממכר עם חוטפיו. "כבר אמרנו: אין הקפאת בנייה בירושלים", לשון הכותרת הראשית המוקפת במרכאות של "ישראל היום". "כך הגיבה לשכת רה"מ לביקורת על הוצאת מכרזים ל-238 דירות חדשות במזרח ירושלים", נכתב בכותרת המשנה. ב"הארץ" מגיעה לשער רק הביקורת, בכותרת קטנה בתוך הידיעה המרכזית: "ממשל אובמה: אנחנו מאוכזבים מההחלטה על הבנייה בירושלים" (כנראה בשל הצורך לעדכן את הכותרת הראשית בדיווח על חידוש המו"מ בעניינו של שליט), אך כותרת הידיעה המרכזית בעמוד הפותח היא "ביקורת בעולם על פרסום מכרזי בנייה בצפון ירושלים". כותרת דיווח של יהונתן ליס באותו עמוד היא "בלבול במערכת הפוליטית: נתניהו שובר ימינה?". כותרת של ידיעה צמודה היא "אלפים הפגינו בתל-אביב נגד החוקים הגזעניים". כותרת הגג המובאת במרכאות היא "מנציחים שלטון אתנוקרטי". הידיעה מקבלת הפניה בשער. "תוצאות הסקר שקיים באחרונה הוועד היהודי-אמריקאי בעניין עמדותיהם של יהודי ארה"ב כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והממשל האמריקאי אינן מותירות מקום לספק", כותב ד"ר אבי בקר בטור במדור הדעות של "הארץ", המביע עמדה לא אופיינית לעיתון ביחסו ליהדות ארה"ב. "95% מהיהודים שהשתתפו בסקר סבורים שהדרישה המופנית לפלסטינים להכיר בישראל כבמדינה יהודית במסגרת הסדר שלום – מוצדקת. 76% סבורים שהיעד האמיתי של הערבים הוא השמדתה של מדינת ישראל". בקר ממשיך להתייחס באופן שונה לדרישה של נתניהו מהפלסטינים להכיר בישראל כבמדינה יהודית, דרישה שנתפסה בעיתונות, למעט "ישראל היום", כתרגיל, וכזה המכוון לצורכי פנים. "לתפנית שיצר המהלך של נתניהו יש השלכות על סדר היום של השיחות גם בעתיד, וגם לממשל האמריקאי ברור שהתמקדות בלעדית בשאלת ההתנחלויות וההקפאה לא תצלח. בעיני יהודי ארה"ב, התביעה להכרה במדינה יהודית אינה נתפסת כניסיון להחדיר מקלות בגלגלי השלום, אלא כתביעת ליבה לגיטימית לפתרון הסכסוך". התקפה משמאל על המאבק בריכוזיות נדירה במחוזות העיתונות הישראלית, לכן כותרת המאמר "קשקושי הריכוזיות" במדור הדעות של "מעריב" עלולה להטעות. הכותב, אודי מנור, אינו סבור שיש עיתונאים הרודפים את הטייקונים אלא להפך, קורא להלאים את "כל הנכסים הלאומיים של מדינת ישראל" או לפחות את כל המערכת הפיננסית. גדי טאוב, בטור במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", קיצוני פחות, אולם מציג עמדה ברורה ומפורשת בעניין אחר, דומה, המפלג את העיתונים הכלכליים: תמלוגי הגז. "הוויכוח על תמלוגי הגז מביא את הדברים לקו פרשת מים, ומציב בחדות את השאלה בשירות מי פועל השלטון – בעלי ההון או כלל האזרחים". טאוב מצטט את ד"ר מומי דהן, הדוחה את טענת חברות הגז בדבר ה"רטרואקטיביות" של העלאת התמלוגים (על קידוחים קיימים), ומזכיר מי דאג לכך שהחוק הקובע את התמלוגים לא שונה מאז 1952: הלוביסטים של חברות הגז. "אני מציע לכל אזרח לעקוב אחרי ההצבעות בעניין הזה, ולשנן טוב-טוב את שמותיהם של אלה שמרימים בעד מסירת הנכס הלאומי הזה לעשירים", מסכם טאוב. "אני מציע לזכור את השמות האלה לפריימריז הבאים, לבחירות הבאות. כי פוליטיקאי שיתמוך בדבר השערורייתי הזה מאבד את זכותו לייצג אותנו". טורו של סבר פלוצקר ב"ממון" של "ידיעות" מתנפח היום ותופס עמוד שלם: "מכירת מכתשים-אגן לחברה סינית תעביר נכסים עצומים של ידע ישראלי לידיים זרות, אבל אולי זה מה שרוצים מתנגדי הריכוזיות למיניהם", נכתב בכותרת המשנה. "על-ידי מכירת מכתשים-אגן, דנקנר [בעל השליטה בחברה] עושה בדיוק את מה שרצו שיעשה כפטריוט ישראלי: הוא מצמצם את הריכוזיות. אבל מישהו בכל זאת צריך לעצור ולשאול אם זה טוב גם למשק וגם לעובדים", כותב פלוצקר, ומתנדב לתפקיד בעצמו. פלוצקר מביא דברים בשם ועד עובדי המפעל, החושש מפיטורים המוניים לאחר שהסינים "ישתלטו עלינו, יעבירו, טיפין-טיפין, את הטכנולוגיות הייחודיות שפותחו בארץ למפעליהם בסין, אחר-כך ישתמשו ברשיונות שמכתשים-אגן השיגה בזיעת אפה כדי לחדור למדינות שלא הסכימו עד כה לתת דריסת רגל לכימיקלים מסין". פלוצקר מתנדב לשאול, אבל לא לענות. הדבר הכי קרוב למענה הוא תשובה המובלעת בסיכום אנונימי המיוחס למישהו אחר: "העובדים, בכל הדרגים, מסכימים: בכל אשמה הבורסה, ובמידה לא מבוטלת גם האווירה האנטי-עסקית השוררת בארץ". הידיעה הראשית בעמ 12 ב"כלכליסט" מוכתרת כך: "מלך שוק הסאב-פריים חמק ממשפט וישלם קנס". אנגלו מוזילו הואשם בסחר במידע פנים ובהונאת בעלי מניות ונחשב לאחד האחראים הראשיים להתמוטטות שוק הנדל"ן בארה"ב. ידיעה נוספת בעמוד: "זוג מקליפורניה קנה את הבית האחרון של מאדוף". הכותרת הראשית של "עסקים" ב"מעריב" מוקדשת ליחסים בין משרד האוצר לבנק ישראל. לפי העיתון, היחסים, שהיו מתוחים ונרפו, נמתחו שוב: "בכיר באוצר: מדיניות פישר תגרום למיתון ולאבטלה גבוהה"; "בסוף-השבוע המשיך הדולר לצנוח לשפל חדש – ובכיר באוצר תקף בחריפות את הנגיד: פישר מבין שעשה טעות קריטית כשהעלה את הריבית – אך מסרב להודות בכך. לדברי הבכיר, הנגיד לא יוכל לרכוש דולרים ללא גבול בלי אישור משרד האוצר. באוצר חוששים: הדולר יירד עד 3.30 שקלים". כותרת הדיווח של יוסי גרינשטיין בכפולה הפותחת, הנתונה במרכאות, היא "פישר רוצה להראות לאוצר מי הבוס". "לא תמצאו דוגמאות רבות לרוצח שמעיד כי המעשה שביצע ואשר גרם לקיפוח חייו של אדם אחר היה למעשה התרופה שהבריאה אותו", כותב שמעון איפרגן בפתח כתבה במוסף "המגזין" של "מעריב", המוקדשת לדברים שאמר הרוצח דניאל עוקב לפני ועדת השחרורים. "תתקשו עוד יותר למצוא רוצח שמתבטא כך ובכל זאת עונשו מקוצר והוא יוצא לחופשי מוקדם מהצפוי, בניגוד לחוות דעת של גורמים רבים", ממשיך איפרגן. עוקב ירה, ללא סיבה נראית לעין, בזוג טרמפיסטים שלקח במכוניתו, הרג אחד ופצע קשה את השנייה. במשפטו טען כי ביצע את הירי בשל טראומות מהשירות הצבאי בסיירת רימון, יחידת מסתערבים צה"לית. איפרגן מציין כי מאיר דגן, כיום ראש המוסד ומי שהיה מפקד הסיירת בתקופת שירותו של עוקב, "מסר בבית-המשפט עדות אופי על עוקב ועל פעילותו הנועזת ביחידה, שכללה את השתתפותו בעשרות מבצעים מסוכנים לחיסול ראשי ארגוני מחבלים ברצועה". איפרגן מוסיף כי "מרבית עדותו של דגן ניתנה בדלתיים סגורות ונותרה חסויה עד היום", אולם מאיר תורגמן, שדיווח ביום שישי ב"ידיעות אחרונות" על מפגש עם עוקב עם צאתו מהכלא לאחר 13 שנות מאסר, כתב גם כי "מקורבים לדגן הבהירו אתמול כי במשפט הוא העיד נגד עוקב כדי להגן על כבודם של הלוחמים ביחידה. לדברי מקורבי דגן, עוקב מעולם לא היה קצין או לוחם ביחידה, אלא נהג ואפסנאי". האם דגן העיד לטובת עוקב או נגדו? האם עוקב היה לוחם ברימון או לא? האם דגן הניח לדיווחים שקריים על עדותו להיות שרירים במשך שנים, או שדווקא כעת הוא עצמו אינו אומר אמת כדי להגן על כבוד לוחמי רימון? נראה כי האפשרות לחשוף את האמת מאחורי דבריו של ראש המוסד אינה מסעירה דיה את העיתונים כדי לטפל בנושא ולהיאבק להסיר את החיסיון שהוטל על העדות. כותרת המשנה על שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" היא "אמריקאים? עשירים? יהודים? צה"ל רוצה אתכם ואת הכסף שלכם. אנשי עסקים בני 50 פלוס מארצות-הברית תרמו לצבא 10,000 דולר תמורת הזכות לאכול אבק בטירונות מקוצרת בבסיס אי שם בנגב. יש מחיר לסבל". לפני כמה חודשים פירסם אמיר בוחבוט ב"מעריב" כי בכוונת צה"ל להקים מחדש יחידה מובחרת בשם "סיירת רימון". "דה-מרקר" מקדיש היום את הכותרת הראשית שלו למהלך צפוי של הממשלה לטיפול בשוק התקשורת, שעבר לאחרונה כמה טלטלות בתחומי הרגולציה ושינויי בעלות. "הדיל שיבנה מחדש את שוק התקשורת", לשון הכותרת, וכותרת המשנה מפרטת: "במשרדי התקשורת והאוצר מגבשים עסקת חבילה: לאפשר את ההקמה של ארבע קבוצות תקשורת גדולות – בתמורה לקידום הרפורמות להגברת התחרות בשוק. בכיר במשרד התקשורת: החברות לא יקבלו מתנות כל עוד הן מסכלות את הרפורמות ותוקפות באמצעות בג"ץ" (אמיתי זיו). אינפוגרפיקה המופיעה על השער מביאה בקיצור את פרטי ה"דיל": חברות התקשורת לא יתנגדו בבג"ץ להפחתת דמי הקישוריות, יאפשרו מכירת דקות למפעילים וירטואליים ולא יסכלו רפורמה להכנסת מפעיל חדש, ובתמורה יקבלו אישור למיזוג החברות פרטנר וסמייל וסלקום ונטוויזן, הקלות בהפרדה המבנית בקבוצת בזק והיתר לחברת הכבלים הוט להציע שירותי אינטרנט ושיחות לחו"ל. בטור פרשנות דן אמיר טייג בתמיהה העולה מיניה וביה מהמידע שבכותרת – וכי מדוע צריכה הממשלה להתמקח עם חברות מסחריות? "בישראל היכולת של משרד התקשורת לאכוף את החלטותיו היא נמוכה מאוד עד בלתי קיימת", כותב טייג. "בניגוד לתחומים כמו ניירות ערך והגבלים עסקיים, בענף התקשורת אף מנהל של חברה לא נכנס וגם לא ייכנס לכלא כתוצאה מהפרת החלטותיו של הרגולטור". "הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח-תקווה, הצטרף לפני כחודש לח"כים מהימין, אישי ציבור וכמה ארגוני ימין שפנו ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בבקשה לבטל כליל, למפרע, את הרשעתה של מרגלית הר-שפי", פותח יאיר אטינגר את הראיון עם שרלו בחלק ב של "הארץ". "הר-שפי, שהיתה מיודדת עם יגאל עמיר בתקופת לימודיהם באוניברסיטת בר-אילן, הורשעה באי-מניעת פשע, בכך שידעה ולא דיווחה על כוונת עמיר לרצוח את ראש הממשלה. אחרי שריצתה עונש מאסר ב-2001, היא חזרה לאנונימיות אך נשארה סמל טעון של פרשת הרצח, הן בימין והן בשמאל. כעת מבקשים הרב שרלו ושותפיו לעורר את הדיון בתיק הר-שפי מחדש". "ראיתי אז את החומר שהביא להרשעתה. מאוד לא השתכנעתי, לא מהעובדות ולא מהפעלה של סעיף ביזארי של אי-מניעת פשע. אני חושב שהיתה התלהמות של מערכת המשפט גם בעובדות וגם במשמעות המשפטית שלהן. אני באמת חושב שנעשה לה עוול", אומר שרלו לאחר שהוא מדגיש כי הוא רחוק מעמדותיה של הר-שפי. ב"מעריב" מתייחסים להתרחשות כאל "סערת הר-שפי", בכותרת ידיעה בנושא בעמ 5, כאילו ניצב בבית "מעריב" מאוורר ענק ההופך כל התרחשות המגיעה לפתחו לסערה. עניינה של הר-שפי מגיע גם לשער "ידיעות אחרונות". "בעקבות חשיפת ידיעות אחרונות: התבטאות נדירה של מרגלית הר-שפי: עשו לי עוול נוראי. הגיע הזמן שהצדק ייעשה". ברוח יום השנה לרצח רבין ההולך ומתקרב, מוקדשת כל כפולת העמודים הראשונה של העיתון לנושא. "אם שואלים את מרגלית, היא בכלל נגד הדברים האלה", מצטט עקיבא נוביק את אביה של הר-שפי, "אין לה אמון במערכת המשפט". שער "ישראל היום" נמכר היום כולו לחברת סלולר. אופיר בר-זהר ואמיר טייג מדווחים ב"דה-מרקר" כי "מוזס ימכור את מניותיו ב-HOT לדרהי – ויישאר עם אחזקה של 5% בלבד". "בזמן ששני ניצולים מתאוששים בבית-החולים בצילה, בסין נהרגו 20 כורים בפיצוץ", לשון כותרת במדור חדשות החוץ של "מעריב". במוסף "ממון" מביא איתי שמושקוביץ דיווח של cnet ולפיו "חלקים גדולים מתנועת המידע באינטרנט הופנו לפחות פעמיים בחצי השנה האחרונה דרך שרתים שנמצאים בסין", ולכן גולשים רבים סבלו למשך פרקי זמן "לא ידועים" מאותן מגבלות צנזורה חריפות שמטיל השלטון הסיני על האינטרנט, והיו חשופים לאפשרות של אותו שלטון לחדור, בין השאר, לתיבות הדואר האלקטרוני שלהם. ידיעה לא חתומה ב"כלכליסט" מדווחת כי "בעקבות מחלוקת כספית בין רופרט מרדוק לכייבלוויזן נותרו שלושה מיליון מנויים של חברת הכבלים ללא שידורי ספורט ואמריקן-איידול. כייבלוויזן: אפשר לצפות בפוקס באינטרנט". החשכת המסך אירעה בניו-יורק ובפילדלפיה. תחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל חוגגת היום 60 שנה להיווסדה. ב"מעריב" מציינים זאת באמצעות שני קטעים בשער האחורי, אחד מהם הוא מונולוג קצר של רבקה מיכאלי, הנזכרת בימיה כשדרית בתחנה בשנות החמישים. "אני זוכרת במיוחד את המפקד מאותה תקופה, רס"ן בנו צור, איש משכיל ומופלא. היתה אז תוכנית בשם דואר צבאי 1005 [...] והוא היה מביא תקליטים קלאסיים ודברים מדהימים. הוא היה אספן נדיר ונתן ניחוח של תרבות לכל מה שקרה שם. אני זוכרת שבאחד הימים, קצינת הניהול דרשה ממני לטאטא את המרפסת ואני מאוד נעלבתי ולא הסכמתי כי באתי כבר מהרדיו [מקול-ישראל]. כשהוויכוח התלהט לקח בנו את המטאטא והתחיל לטאטא. אז לקחתי מידיו את המטאטא וניקיתי".

ראיון מיוחד עם שוברת שורות, ששוברת שתיקה עם הקרנת הפרק השני בסדרה של אמנון לוי

סוניה אזולאי, שלום. "גם לך". לפני שנתחיל לדבר על "הפנים האמיתיות של השד העדתי", ובמיוחד על הפרק השני שהוקרן שלשום, נציין כי יש לנו מכנה משותף. שנינו נשואים לבני זוג מן העדה האחרת, אני למזרחית ואת לאשכנזי. אנחנו מה שמכונה בסדרה נישואי שדרוג עם אשכנזי. "כדאי שתזכיר שיש לנו ילדים משותפים, שזהותם המרוקאית-פולנית שסועה. ועכשיו, אחרי שצפיתי בפרק, אני מבקשת להודות לך על ששידרגת את חיי. רק עכשיו הבנתי שעליתי על נכס". תודה, בשמחה. אני מבין שיש בעברך נישואים קודמים. תוכלי לספר למי נישאת? "לאשכנזי אחר, וממנו נשאר לי רק שם המשפחה. כשנפרדנו חיפשתי אשכנזי נוסף, כדי שבמקרה שיתעקשו לשאול מה היה שמי לפני נישואי למרמרי, אוכל לומר סתיו בלי למצמץ". אפשר להלבין את השם, קשה יותר להלבין את צבע העור. איך זה להיות מה שמכונה בסדרה "חוּמה"? "אני מזכירה לך שהתאהבת בי דווקא בקיץ, כשהחוּם שלי היה כהה במיוחד. אתה זוכר איך שילבנו אצבעות ויצרנו מהן מעבר חציה?". ואת זוכרת איך ליטפתי את כתפך ואמרתי שזה כמו ללטף את כל מערב אפריקה? אבל בואי נחזור לנושא: מה היית, ומה רצית להיות? "כשמילאתי טפסים בשנות נעורי, היה לי קשה לכתוב מרוקו כתשובה לשאלת ארץ המוצא. זה לא שחלמתי להיות רומנייה או פולנייה, כפי שהיו רוב בני כיתתי, בבית-הספר היסודי עצמון ובתיכון המקיף על-שם משה שרת בנצרת-עילית. רציתי רק דבר אחד, להיות ישראלית. צברית. למחוק את השנתיים הראשונות בקזבלנקה מקורות החיים שלי". מה היתה קזבלנקה בשבילך באותן שנים? "אמא שלי שיחקה עם הזכרונות. כשהיה לה נוח סיפרה על אידיליה עם המוסלמים, ובאותה נשימה היא יכולה לומר, אין אמון בערבים. לפעמים היא סיפרה על שפע ומשרתות ולפעמים על עוני וחוסר כל. הזיכרון הראשון שלי כילדה הוא של מזוודות של בגדים שאמא הביאה משם, כשעלינו לארץ בתחילת שנות ה-60. הבגדים האלה אמורים היו ללוות אותנו בכל שנות הגן ובית-הספר". אותנו? "ארבע אחיות, בהפרשים של שנתיים זו מזו, עד שנולד החמישי והורינו יכלו סוף-סוף להפסיק לנסות, ואני קינאתי בו ובאחותי הצעירה על שנולדו כאן. בכל אופן, הבגדים שבמזוודות היו מדי בית-ספר, תלבושת אחידה במידות שונות בהשראה צרפתית, שילדים לבשו בקזבלנקה. שמלות בצבע אפור-עכבר ועליהן קשור סינר צהוב. היו לנו עשרות שמלות כאלה, לכל גיל, ואני רק חלמתי על מכנסי התעמלות קצרים כחולים עם גומי ועל כפכפי אילת. הייתי ילדה שכבר בגן חובה הרגישה באופן עמום שהיא זרה ותהתה מה צריך לעשות כדי להתקבל". איך נקלטו ההורים? "אבא עבד בסולל-בונה, בסלילת כבישים. לפעמים נעדר מהבית כל השבוע וחזר רק לשבת. אמא היתה עוזרת גננת ולפני כן עוזרת בית. כשהתחלתי ללמוד, יצא שאמא ניקתה את הבית של המחנכת שלי. לרדת יותר נמוך?". ננסה. היו הערות נבזיות בכיתה? "לא. כולם נאבקו אז על הקיום, כך שאולי זה היה פחות גרוע משנדמה היום. היתה לי חברה, בת יחידה להורים ממוצא הונגרי-רומני, שניהם רופאים. היינו חברות טובות, אבל אסור היה לה להביא אותי הביתה". מה זה עשה לך? "לא הרבה. אולי כי לא חשבתי שאני נחותה ממנה. הם גרו בדירה מצוחצחת, אפלולית, עם וילונות כבדים, שמדברים בה בלחש. אהבתי את הצינה הזאת. אני באתי מדירה קטנטנה, מהרעש והבלגן שעושות ארבע בנות ותינוק בשני חדרונים עם מרפסת סגורה". בית חם. "חם, כי לא היה מזגן. מכל בחינה אחרת קר עד צונן. לא חיבקו אותנו, לא אהבו אותנו, לא ספרו אותנו. ככל שזה נוגע אלינו, מיתוס המשפחה המרוקאית החמה הוא שמועה או בלוף. גם המשפחות של הורינו היו מתחשבנות, מסתכסכות ושרויות בריבים מתמידים. הרבה חום ואהבה לא ראינו גם אצלם". ובבית-הספר, הרגשת קיפוח? "יצא שהייתי המרוקאית היחידה בכיתה, במסלול העיוני. נצרת-עילית היתה אז עיירת פיתוח. רבים מהתלמידים היו דור שני לניצולי שואה, שלא היה בהם דבר שיעורר קנאה. דירות המגורים שלהם לא עלו במאומה על הדירה העלובה שבה גדלנו, ומנגינות פסנתר לא בקעו משם. להפך, היתה איזו שותפות גורל של אנשים שנאבקים כדי להיאחז, ושל נוער שמאמץ את הישראליות בכל כוחו כדי לא לשקוע. היה לי סבא שמראהו גלותי, בגדים זרים, זקן ארוך, והתביישתי בו. אבל הוא לא היה מטורלל כמו סבתא של חברתי הטובה, שחזרה מהמחנות טרופת נפש, וכולם קראו לה מחשושה". כולכן התחתנתן עם אשכנזים. אתן בעצם ממחישת את מודל השדרוג של צעירי הפריפריה באמצעות נישואים בין-עדתיים. "גם אחינו הצעיר התחתן עם אשכנזייה, אבל שלא כמונו, הוא ממשיך לשאת את שם המשפחה. בדרך כלל מקובל להציג את האשכנזים כגזענים, אבל הבית שלנו היה גזעני לא פחות, אם לשפוט על-פי שני המסרים שחזרו והחדירו בנו. 1. חייבים ללמוד. 2. אל תתחתנו עם מזרחים". ללמוד זה ברור, אבל למה לא נישואים בתוך העדה? "אמא שלנו עבדה בבתי אשכנזים וצפתה שם בדפוסי חיים אחרים. פחות אלימים, פחות בוטים. היא ראתה גברים שמעורבים בחינוך ילדיהם, ומושג הכבוד לגבר המזרחי, האפנדי שצריך לשרת אותו, הלך והתערער אצלה. היא רצתה שנחיה וניראה כמו אלה שאצלם עבדה". אבא שלכם היה גבר כזה? "הוא לא היה כזה. חיי הבית התנהלו סביב העדרו, וכשבא, הגיע לזמן קצוב והיה מנסה לחטוף שעות מנוחה. אמא שירתה אותו כי הוא היה המפרנס. מחמאה אחת גדולה אני יכולה לתת להורינו, והיא על ההחלטה שעיצבה את חיינו: כשההורים עלו לארץ, כציונים שבחרו בישראל ולא בצרפת, הם נלקחו שלא ברצונם למושב דתי ליד בית-שמש. אבי סירב להתיישב שם, עירער בפני כל רשות שעמדה בדרכו, ולבסוף הצליח לקבל עבודה בחיפה ועברנו לצפון. אבי היה חילוני במהותו, וכזה היה גם בקזבלנקה. בבעלות משפחתו היה שם אטליז, שמכר לא רק ליהודים ולאו דווקא מוצרים כשרים". את רואה מכנה משותף בין משפחתך למשפחתו של אמנון לוי, כפי שמופיעה בסדרה? "בניגוד למשפחה של אמנון לוי, שהתחילו לדבר על נושאים כאובים רק מול המצלמות, אנחנו, האחיות, מדברות. מאז שלמדנו לדבר ועד היום, אנחנו מדברות ללא הפסקה על הכל. על הבית, על ההורים, על הילדוּת, על החברים, הבעלים, הילדים שלנו, מעבדות כל מקרה, כל מצב וכל מערכת יחסים. למעשה גידלנו את עצמנו. למדנו לנסח את מה שקיבלנו מהבית ואת מה שיהיה עלינו לעשות במו ידינו. כולנו יצאנו מהבית ועזבנו את נצרת, ובאנו לעיר הגדולה בחוסר כל, ועבדנו ולמדנו ונישאנו וקיבלנו את שמות בעלינו, והיום כולנו חברות-כבוד במעמד הביניים. מעולם אף אחת מאיתנו לא ציפתה שמישהו יבוא ויציל אותה ממשהו, ובוודאי לא שיפצה על משהו". לא חווית את המתח בין שני העולמות שמתאר אמנון לוי בסרטו? לא חווית את רגשות האשם שההתרחקות מהבית, בימיו כסטודנט, עוררה בו? "המתח הזה ידוע ומובן מאליו, אבל יצאנו מהבית ללא תלונה כלפי ההורים, והם ראו ביציאתנו מהלך טבעי, שהקל גם במידת מה על הצפיפות. אנחנו שומרות גם היום על קשר חם וקרוב עם ההורים. אנחנו מבינות את הקשיים שהם חיו בתוכם ומנסות להרעיף עליהם חום והוקרה, בלי חשבון". לא חבל היה לוותר על תחושת הקיפוח? "ידעתי שמקפחים את המזרחים, שמעתי סיפורי אפליה, אבל לא היתה בי תחושת קיפוח אישית. חשבתי שאני אדון לגורלי. שמה שאעשה עם עצמי, זה מה שיקרה. באינטואיציה ידעתי שאני גדלה במקום קרתני, והייתי בטוחה שיש ממנו מוצא – ואפילו מימשתי זאת עוד כילדה. המוצא שלי היה בקריאה". היו הרבה ספרים בבית? "לא היו ספרים בכלל. ובכל זאת, אם לתאר תמונה אחת שמאפיינת את נעורי, זה שאני מכורבלת במיטה עם ספר. ככה יצרתי לעצמי טריטוריה פרטית בתוך ההמולה שסביב. הייתי כל יום בספרייה וקראתי ספרות יפה". את בעצם מבטלת כמעט את המזרחיות כמכשול בדרך. הגישה שלך היא אוניברסלית: נערת פריפריה שיוצאת לעיר הגדולה. המכשול הוא הפריפריאליות? "בפעם הראשונה שבאתי לתל-אביב ידעתי שאין עוד דרך חזרה משם. אף אחד לא שאל אותי מאין באתי. מבחן המציאות היה המבחן היחיד". יש יותר ממקריות בבחירות שכל אחת מכן עשתה. בני הזוג, לדוגמה. "אחותנו הבכורה התחילה בזה, כשנישאה מיד אחרי הצבא לבחור שגילם את הקלישאה המושלמת של האתוס הישראלי. גבוה, חסון, בהיר שיער, תכול עיניים, דור שלישי בקיבוץ, אמו היתה הבת הראשונה במשק, אביו מפקד נערץ, והוא עצמו מפקד סיירת". הוא בהחלט יכול להתפרנס כפרזנטור של בנק הזרע, אם לשפוט על-פי הפרק ששודר. "כן. ונולדו להם שתי נערות יופלה סקנדינביות ושני ענקים חוּמים, כמו שנאמר בסדרה. וכשאחותי החוּמה היתה מטיילת עם הבנות, אמהות ניגשו אליה והציעו לה עבודה, כי חשבו שהיא המטפלת". כולכן ויתרתן על שם המשפחה. למה לא לשאת בגאון שני שמות? אזולאי-מרמרי נניח. "לא היתה כאן החלטה משותפת. זה קרה מעצמו. נראה שכל אחת מאיתנו שמחה להיפטר מן השם. זהו שם שמסגיר הוויה שלמה שממנה ניסינו להיחלץ". אומרים שאזולאי הוא שם טוב לקבלת מלגות, ושם פחות טוב לקבלת משרות. "כשבאתי לתל-אביב ונרשמתי לאוניברסיטה, יכולתי ליהנות משלוש מלגות לפחות: לספרדים, למרוקאים ולבני עיירות פיתוח. בחרתי בפרויקט פר"ח והלכתי ללמד ילדה משכונת התקווה, שאביה יליד הארץ ממוצא תימני. האבא הזה סיפר לי סיפור שלא אשכח: הוא וחברו הטוב השתחררו יחד לפני שנים. החבר השתמש במענק השחרור מן הצבא כבסיס לרכישת מניה באגד, ואילו הוא קנה בכספי המענק מכונת תפירה. בהחלטה הזו הוא גזר את מהלך חייו ואת גורלו. הוא היה לחייט בשכונה, והתפרנס בדוחק. מוביליות חברתית היא לא רק מי מתחתן עם מי, אלא עשרות החלטות קטנות שנקרות על דרכו של אדם. כשבקפטריה של גילמן מישהו אמר שפותחים עיתון חדש – "חדשות" – היה ברור לי שלשם פני". תסבירי. "חשתי שזה הדבר הנכון. באותה תקופה עבדתי בנתב"ג והתפרנסתי לא רע, אבל היה לי ברור שזו אינה הדרך". שדה התעופה, עיתון יומי, הזדמנויות להכיר אשכנזים? "גם אתה נגרר אחרי הקלישאות? לא, עיתון יומי הוא מוסד שרציתי להיות חלק ממנו, ובוודאי למצוא אנשים שרואים בכתיבה ובהגות את ייעודם. הישראליות, זו של הפריפריה וזו של המרכזים, מכילה את הכל. לכל אחד יש ביוגרפיה ומוצא ושיוך ועדה, וכל אחד מבכה את התרבות הנכחדת שלו, את הפיוטים מבית אבא, את היידיש שנעלמת. אתה מסוגל להגדיר במה מתבטאת האשכנזיות שלך מעבר לזה?". אני בוודאי מתויג בעיניים מזרחיות כאשכנזי, לבן, ובתיוגי משנה כמו אליטיסט, מתנשא. אני לא מגדיר את עצמי כאשכנזי, אני מוגדר ככזה. ההגדרה היחידה שאני מקבל היא של היותי דור שני לשואה. "כשעבדנו יחד בחדשות ונוצר בינינו קשר, ידעת שאני מזרחית?". ממש לא. לא עשיתי שיעורי בית והשאלה לא עלתה כלל בדעתי. אני זוכר את המקום והרגע שסיפרת לי על הבית המרוקאי. אני אפילו זוכר את תגובתי המופתעת: "לא הייתי מנחש לעולם". "וזה הפריע לך?". זה ריגש אותי. מין בונוס מאתגר שזכיתי בו במקרה. לימים תהיתי איך אמי היתה מגיבה לו היתה בחיים. אני מניח שהיתה מקבלת את זה, תחת הכותרת "תעשה מה שטוב לך". "והמשפחה שלי?". הרי סיכמנו שאחיותייך הן אחיותי ומשפחתכן משפחתי. ואת? לפחות קיבלת אותי יתום מלא, עם פטור מנטל היידישאיות של משפחת אבי, וללא כל זכר למשפחתה של אמי. היית עומדת בחמולה אשכנזית? "יש לי ניסיון בחמולות. מניחה שלא היה בכך איום קיומי עלינו". את למעשה מציעה להחליף את בעיית המזרחיות מול אשכנזיות בבעיית המרכז מול הפריפריה? "הגורם העיקרי לפער הוא העובדה שבפריפריה יש רוב גדול למזרחים, כתוצאה משגיאות מרות שנעשו בעבר, ואילו במרכזים ובצומתי השלטון, הכלכלה והאקדמיה יש עדיין רוב ליוצאי אשכנז. במקומות חלשים שיש בהם רוב מוחלט למזרחים באמת רואים אשכנזי כדמות דמיונית. אולי כדמות דֶמונית, צוננת, שכלתנית ואוכלת אוכל תפל. אסור שהמזרחים ינחמו את עצמם בעליונות הקוסקוס על הבלינצס והחריימה על גפילטע-פיש. זה קשקוש גמור". את מקבלת את הקביעה שהוזכרה בסדרה, "אשכנזי מביא את שמו לזוגיות המשותפת ומזרחית מביאה את ההשכלה"? "גם אם יש גזענות של דעות קדומות בקשר למוצא ובקשר לשמות, בקבלה ללימודים או לעבודה, היא תישחק ככל שיהיו יותר נישואים בין-עדתיים, מסיבות של אהבה או מטעמי תועלת. בסופו של דבר כל הישראלים יהיו מעורבבים זה בזה, ומי שיטפח את העדתיות הטהורה יקים עליו מחדש את הגטו". תמיד יהיו מרכז ופריפריה. "העניין הוא ביצירת הזדמנויות. שמי שרוצה יגשים את עצמו במרכז ומי שרוצה יגשים את עצמו בפריפריה. תקשיב, ממש בסוף-השבוע הזה אני ממיינת קורות חיים למשרה כלשהי. נראה לך שאני מסתכלת על השם? נראה לך שיש מצב שלא אקבל בחורה בשם אבוטבול כשיש לה את כל הכישורים? הרי אני הראשונה לדעת שטלי אביטל יכולה להיות אבוטבול מהבית. אז מה?". את מזרחית? "כן, ועוד איך. המזרחיות נטועה בי, אבל היא אינה מרכיב עיקרי בזהות שלי ואיני מטפחת אותה באופן מלאכותי". תסבירי. "קח את אלי אליהו ויעקב ביטון. הם הנערצים עלי מבין כל המשוררים של היום, ובה במידה אני נפעמת משירתה של יוליה וינר, משוררת רוסיה שעובדת כעוזרת בית. השירה הזאת היא לא מזרחית, ולא רוסית, היא שירה טובה גם כשהיא עוסקת בתכנים מזרחיים. האיכות של אליהו ושל ביטון ניצחה, לא האיזון התרבותי המאולץ ולא ההעדפה המתקנת, ולא משבצת שימור הפולקלור: המימונה, התבשילים של סבתא, סרחון הנרות השרופים על קבר הצדיק"... כל אלה אינן דרכים לחיזוק הזיכרון? "ברור, ובתנאי שיש עוד מה לזכור. בדור השלישי, המעורב, המִבטא נעלם, המטבח משתנה וזכרונות חדשים מכסים על הישנים. אחותי הצעירה, אגב, היא הממונה על ההמשכיות אצלנו. היא מתעדת את כל המלים והמושגים המרוקאיים שאינם במילון ואספה את כל המתכונים. כשאנחנו מבשלות מרוקאי, אנחנו מתקשרות אליה. אנחנו חיים בתקופת הביניים, שבה, מעולם שלם, חי ועשיר – נותרו כמה קלישאות. קוסקוס של אוסם, מטבוחה מרוקאית של צבר, חומוס בחי"ת, מרוקו-סכין. אני לא מתכחשת לעוולות והטעויות שנעשו עם גלי העלייה מצפון אפריקה, העוני, העוינות והחשש, ההתנשאות וחוסר ההבנה, אבל לשמוע נער מקריית-מלאכי אומר למצלמה, אני מקווה שיבוא אשכנזי וייקח אותי מכאן, זה כישלון חינוכי ענק". אילו היית פרזנטורית של סדרת טלוויזיה על מזרחיות מזווית הראייה שלך, מה היה הציר של סדרה כזאת? "בהישען על שני פרקי הסדרה של אמנון לוי, הייתי פועלת בשני צירים. ציר אחד היה עוסק בנער עם הכובע הסרוג מקריית-מלאכי שמייחל לאשכנזי שיבוא לגאול אותו, והשני היה עוסק בבנו של אמנון לוי, שהתקשר אל אביו מהצבא כי עליו למלא שאלון והוא אינו יודע מה לכתוב בקשר למוצא. הבחור הזה והוריו יכולים להיות הגיבורים שלי. לא הייתי מתייחסת לאי-הידיעה שלו כאל מחדל, כפי שעלולים להתרשם מצפייה בפרק, אלא כאל הצלחה". הנער מקריית-מלאכי הוא עוד דרך להצגת מוטיב "האשכנזי הגואל". "לא האשכנזי הוא הגואל, אלא המרחב שמספק גירויים ואתגרים שמאפשרים לאנשים להגשים את עצמם. המרחב הזה הוא המרכז, במובן המופשט והמעשי. מי שיטען את מצבריו באחד המרכזים האלה לא יהיה עוד פריפריאלי, גם אם יחיה ביישוב נידח". הילדים שלנו היו יודעים למלא את סעיף המוצא, אילו היו נשאלים? "בלי ספק. אני גאה בזה שאנחנו משפחה שהיסוד העדתי אינו עומד בינינו, ואין לגביו שום סוד ושום סיבה לגאווה או לבושה. לפעמים עפות אצלנו באוויר אמירות קנטרניות על ילדי הכלאיים שלנו, אבל אין שדים בבית. השד העדתי שלנו הוא בקושי טרול מחמד".

בדיקת הסיקור של קוקה-קולה ושל מתווה הגז במשך שנה שלמה מעלה הטיה ברורה בערוץ 12 ובחברת החדשות שלו

בקשת 12, ערוץ הטלוויזיה הפופולרי והמשפיע בישראל, מסקרים באופן מוטה את בעלי השליטה, כך עולה ממצאים ראשוניים של עבודה אקדמית שערך שגיא ירוסלב. ממצאי מחקרו מאששים מקרים קודמים, שעליהם דווח בזמן אמת באתר "העין השביעית". הן בקשת והן בחדשות 12 לא הגיבו לפניית "העין השביעית". שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל נשלטים בידי אילי הון שבשליטתם גם חברות מונופוליסטיות, שמזהמות את הסביבה או מזיקות לבריאות הציבור בדרכים אחרות. ממצאיו של ירוסלב מעלים כי ככל הנראה לא מדובר בצירוף מקרים. אחזקה בכלי תקשורת פופולרי יכולה לספק לבעל השליטה שוט לאיים באמצעותו על רגולטורים ופוליטיקאים כדי שיפעלו לטובת עסקיו האחרים, אך בו בזמן הוא יכול גם להטות באותו אופן את הסיקור בכלי התקשורת שלו עצמו. במסגרת עבודת סמינריון איתר ירוסלב באמצעות תוכנת Digger של חברת "יפעת מחקרי מדיה" את כלל הסיקור של חברות ואינטרסים הקשורים לבעלי השליטה בערוצים: חברת קוקה-קולה ישראל, מתווה הגז, מונופול המלט נשר ותאגיד שטראוס לאורך שנת 2021 בערוצים 11, 12 ו-13. אחר כך בחן כל אייטם, על סמך הכותרת שלו ובמקרה הצורך באמצעות צפייה מלאה בו, כדי לבודד את האייטמים שבהם הוצג מושא הסיקור באופן שלילי. בהמשך העמיד ירוסלב את היקף הסיקור השלילי בכל ערוץ אל מול זהות בעלי המניות. בעוד שברשת 13 לא נמצאה התאמה מובהקת, בקשת 12 בלט הקשר בין הבעלות לבין הסיקור. בעל השליטה בקשת 12, דודי ורטהיים, הוא גם בעל השליטה בחברת קוקה-קולה ישראל, מונופול בתחום המשקאות הקלים, שחבה את רווחיה למכירת משקאות ממותקים, שמזיקים לבריאות הציבור הישראלי ובקבוקיהם מזהמים את הסביבה (תאגיד קוקה-קולה ישראל מחזיק גם בחברות פריגת ונביעות, מחלבות, מבשלות בירה, יקב ועוד). לפי הבדיקה של ירוסלב, בערוץ קשת 12 תחת המנכ"ל אבי ניר, ובחברת החדשות של הערוץ תחת המנכ"ל אבי וייס, נמצאה הטיה בוטה בסיקור חברת קוקה-קולה. שנת 2021, יש לזכור, היתה שנה מאתגרת עבור מונופול המשקאות הקלים. חוק הפיקדון על מכלי משקה הורחב, כך שיחול גם על בקבוקי משקה גדולים. בנוסף אושר במהלך השנה המס על משקאות ממותקים. שני המהלכים איימו לפגוע בהכנסות קוקה-קולה ישראל, ובסיקור שניהם אכן בלטו בקשת 12 ובחברת החדשות של הערוץ מקרים של סיקור שגויס לטובת האינטרס של בעל השליטה ורטהיים. לפי בדיקת ירוסלב, המקרים שעליהם דווח באתר "העין השביעית" בזמן אמת לא היו חריגים אלא חלק ממגמה. במהלך 2021 שודרו בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים 143 אייטמים שבהם הוזכרה קוקה-קולה, מתוכם 39 אייטמים בכאן 11, 72 אייטמים ברשת 13 ורק 32 אייטמים בקשת 12. מעבר לנטייה של קשת 12 וחדשות 12 להתייחס בצמצום לחברה של בעל השליטה בערוץ, בשעה שזו בתקופה בעייתית מבחינה מסחרית, ירוסלב מצא כי "קוקה-קולה מסוקרת באופן החיובי ביותר בקשת מתוך כלל הערוצים שנדגמו". לפי הבדיקה, רק 22% מהאזכורים בקשת 12 לקוקה-קולה היו בעלי אופי שלילי, לעומת 59% בכאן 11 ו-62.5% ברשת 13. הטיה דומה, אם כי חריפה פחות, נמצאה גם בסיקור שהעניקו קשת 12 וחדשות 12 לעסקי הגז של יצחק תשובה. בשנת 2021 היה תשובה, טייקון הגז הבולט בישראל, בעל מניות מיעוט בקשת 12 באמצעות בתו גל נאור (במהלך השנה מכר חלק מהמניות ובשנת 2022 נפטר סופית מאחזקותיו בערוץ). במקביל החזיק תשובה גם בשליטה על קבוצת דלק, שבין היתר מייצרת אנרגיה מגז בתהליך מזהם שמזיק לסביבה ומאיץ את משבר האקלים. בשנת 2020 נקלעו עסקיו של תשובה למשבר חריף, ובחדשות 12 העדיפו להתעלם. לאורך מרבית שנת 2021 עדיין סבלה מניית דלק קידוחים של תשובה (כיום ניו-מד אנרגי) משפל, והיכולת שלה להחזיר את חובותיה הועמדה בספק. על רקע זה מעניין להיווכח בכמות ואופי הסיקור שקיבל מונופול הגז בקשת 12 וחדשות 12. מונופול הגז הוזכר בשנת 2021 ב-75 אייטמים ששודרו בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים. 38 אייטמים בכאן 11, 24 אייטמים ברשת 13 ורק 13 אייטמים בקשת 12. כמו במקרה של קוקה-קולה, גם בכל הקשור למונופול הגז המזהם נראה כי בקשת 12 מעדיפים פשוט להימנע מסיקור עסקיו של בעל המניות בערוץ. וכמו במקרה של קוקה-קולה, גם במקרה של מונופול הגז, כשבקשת 12 וחדשות 12 בכל זאת נדרשו לסיקור העסקים של בעלי המניות, עשו זאת באופן חיובי ביחס למתחרים. רק 23% מהאייטמים בקשת 12 על מונופול הגז היו שליליים לעומת 31.5% מהאייטמים בכאן 11 ו-33% מהאייטמים ברשת 13. ירוסלב בדק גם האם יש סימנים להטיה ברשת 13 לטובת בעלי המניות בערוץ זה. לן בלווטניק, בעל השליטה ברשת 13, הוא גם בעל השליטה במונופול המלט נשר, אחד המפעלים המזהמים בישראל. ואולם, מבדיקת ירוסלב עלה שמונופול המלט כמעט ולא סוקר באף אחד מערוצי הטלוויזיה בשנת 2021, עד כדי כך שלא ניתן היה לבצע בעניינו השוואה בעלת תוקף סטטיסטי. על כן נגרעו בלווטניק והמפעל המזהם שלו מהמחקר. יצוין כי מפעל המלט נשר הוא המפעל הפרטי המזהם בישראל, והוא פועל בסמוך לאוכלוסיות מוחלשות המתקשות להתארגן על מנת להיאבק בזיהום. היעדר הסיקור של המפעל מלמד משהו על ההטייה הבעייתית בכלל התקשורת. משפחת שטראוס, בעלת מניות מיעוט ברשת 13, היא גם בעלת השליטה בקבוצת שטראוס, תאגיד המזון הגדול בישראל. בבדיקה של ירוסלב לא נמצא קשר מובהק בין הבעלות של שטראוס על מיעוט המניות בערוץ רשת 13 לבין היקף ואופי הסיקור של תאגיד המזון. מתוך 243 אייטמים על שטראוס, 53 הופיעו בכאן 11, 104 בקשת 12 ו-86 ברשת 13. כלומר, בניגוד לתמונה שעלתה מבדיקת החברות שבבעלות בעלי המניות של קשת 12, ברשת 13 לא מיעטו באופן חריג לדווח על החברה של בעלי מניות המיעוט. יתר על כן, שיעור האייטמים השליליים ברשת 13 על שטראוס עמד על 62%. פחות אמנם מאשר בכאן 11 (83%) אך יותר מאשר בקשת 12 (53%). "לדעתי זה לגיטימי שלבעלים של ערוץ טלוויזיה יש אגנדה", אומר ירוסלב ל"העין השביעית", "אבל פחות לגיטימי בעיניי שמאחורי הערוץ עומד מותג המשקאות הקלים מספר אחת בארץ, כשהערוץ מנצל את כוחו ואת האמון שהציבור נותן בו כדי להטות את דעת הקהל בנוגע לנושאים משמעותיים לבריאותו כמו תחלואה בסוכרת ומס על המשקאות הממותקים". לדבריו, הממצאים שהעלה הדגישו עבורו את חשיבותו של תאגיד השידור הישראלי, שאינו נמצא בבעלות איל הון פרטי. הסמינריון של ירוסלב, סטודנט שנה ג במדעי ההתנהגות בבית הספר לחברה ואמנויות (ASA), בקרייה האקדמית אונו, עסק בהשפעת שליטת בעלי ההון בקשת ורשת על היקף ואופי הסיקור של החברות האחרות שבשליטתם, ונערך בהנחיית ד"ר מירב נקר-סדי. בשיחה עם "העין השביעית" ביקש ירוסלב להבהיר כי מסקנות עבודתו הן ראשוניות וכי יש עוד צורך במחקר נוסף כדי לקבוע עד כמה מובהקת ההטייה של קשת 12 וחדשות 12 לטובת בעלי השליטה בערוץ.

חרם על הקואליציה מטעמים דמוקרטיים? במפלגה יש מי שיודעים לתת הסבר חלופי לכך שרוב בכירי הסיעה כמעט לא טורחים להגיע למשכן הכנסת ולדיוני הוועדות: "הם חוששים שאם החרם יוסר והם ישתבצו בוועדות - הח"כים הרעבים באופוזיציה יתפסו את הכותרות וינצחו בפריימריז" • ואיפה עומד עכשיו המשא ומתן על שיבוץ מחדש בוועדות?

למה הרוב המכריע של חברי הכנסת הבכירים מהליכוד כמעט לא מגיעים למשכן הכנסת? תלוי את מי שואלים. על פי הגרסה הרשמית, ברגע שתהיה חלוקה שוויונית יותר בוועדות הכנסת – הכול ייפתר. אבל בשיחה עם "שקוף" מקורות פוליטיים טוענים שהחרם מתמשך אך ורק משום שהעשירייה הראשונה בליכוד, השרים לשעבר, מתעקשים עליו – ולאו דווקא מסיבות דמוקרטיות. "חלקם מרגישים שלא בכבוד שלהם להיות ח"כים פשוטים ולבוא כל יום לוויכוחים בוועדות", אומר אחד הגורמים. "הם חוששים שאם החרם יוסר והם ישתבצו בוועדות – הח"כים הרעבים והטריים באופוזיציה יתפסו את הכותרות וינצחו בפריימריז". ואכן, רבים מהעשירייה היו אפס פעמים בוועדות. גורם פוליטי אחר מסכים עם האבחנה אך מוסיף כי הוא מבין לליבם של בכירי השלטון לשעבר. "הם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ועוברים תהליך", הוא אומר. "זה לא פשוט ודורש תקופת הסתגלות. שים לב, בהתחלה הבכירים לא נאמו במליאה, והיום הם רבים על מי ינאם. זה גם מה שיקרה בוועדות לאט לאט. הם בסוף בני אדם". כך או אחרת הציבור כולו נפגע מכך. ללא אופוזיציה לוחמת – השלטון פועל כמעט ללא ביקורת. סיעת הליכוד "מככבת" במקום האחרון בטבלת הנוכחות בכנסת, ועוד בפער עצום, ולצידה סיעות אופוזיציה נוספות. להוציא דיונים במליאה שבהם ניתן להביך את הקואליציה, או כשמתקיימת ישיבת סיעה – חברי הכנסת של הליכוד מבריזים. מבדיקת "זמן כנסת" עולה כי ממוצע שעות נוכחות חברי הליכוד מתחילת המושב הנוכחי (8 באוקטובר) עומד על 159 שעות. במקום הלפני אחרון, בפער עצום מהליכוד, משובצים חברי ש"ס וגם הרשימה המשותפת – עם 238 שעות נוכחות בממוצע של חברי כל סיעה. החישוב לא קשור לכמות הח"כים במפלגה, אלא בממוצע השעות של כלל המפלגה. במקום הראשון, אגב חברי הכנסת של ישראל ביתנו (בנטרול השרים): 324 שעות בממוצע, ואחריהם נבחרי הציבור מהציונות הדתית. חשוב להדגיש: חברי כנסת, אלה שנוכחים ואלה שמבריזים, משתכרים בכ-45 אלף שקלים בחודש, מחזיקים שלושה יועצים ומקבלים שלל הטבות. ומה בסך הכל נדרש מהם מבחינת נוכחות? לא הרבה. הכנסת מתכנסת לרוב שלושה ימים בשבוע – שני, שלישי ורביעי. וביום שלישי – רק מיעוט מגיע. אהלן מהכנסת.1. כעת 11 בבוקר ודנים בשורת נושאים שנוגעים לכולנו כמו: עליית האשפוזים כתוצאה משימוש ב"נייס גאי". זכויות ילדי אסירים. סמכויות סביב הקורונה וכניסת זרים לארץ. תרופות אונקולוגיות לחולי סרטן (ביוזמת אתי עטייה מהליכוד). מס על חד-פעמי ועוד.2. המצב העצלני ביותר בליכוד> pic.twitter.com/iNT61PUein ייתכן שחרם על חברות בוועדות הוא מהלך לגיטימי לאור הוויכוח בין הצדדים על החלוקה הלא שיווינית (עליה נרחיב עוד רגע). אבל בעוד שחלק מחברי האופוזיציה עדיין מגיעים לדיונים, משתתפים, ומגיעים לשלל הישגים לטובת מצביעיהם – עשרות מהקולגות שלהם פשוט לא מגיעים למקום עבודתם. המבריזים אף לא חושפים יומן, כך שלא ניתן לדעת כיצד הם כן משרתים את הציבור. ואיפה עומד המשא ומתן בין הקואליציה לאופוזיציה על חלוקת הכוחות בכנסת? חרף יחסי כוחות של 61-59 בין קואליציה לאופוזיציה, בוועדת הכספים יש לקואליציה עדיין יתרון בוועדה של שני ח"כים ולא אחד. זה סלע המחלוקת העיקרי. בנוסף, בניגוד לכנסות קודמות, האופוזיציה לא קיבלה הצעה לנהל ועדה חשובה, כמו ועדת הכלכלה. בניסיון לגשר על המחלוקת, ח"כ יריב לוין מהליכוד שיגר לאחרונה מכתב לשר המקשר בין הממשלה לכנסת זאב אלקין (תקווה חדשה) וליו"ר הקואליציה עידית סילמן (ימינה) בו הלין על "דורסנות" הקואליציה. לוין דרש במכתב שהרוב בכל ועדה ימנה ח"כ אחד לטובת הקואליציה ולא יותר; שהאופוזיציה תקבל לידיה את ניהולן של שתי ועדות נוספות; שבראש ועדת האתיקה יעמוד ח"כ מהאופוזיציה; ושהקואליציה לא תתערב במינוי ראשי הוועדות מטעם האופוזיציה. "על אף העוול שכבר נגרם ושלא ניתן לתקנו בדיעבד, ועל אף התקדימים החמורים שנקבעו שישמשו מכאן והלאה בכנסות עתידיות", כתב לוין, "אני סבור כי ראוי לעשות מאמץ נוסף לתקן את העיוותים הקיימים בעניין הוועדות והרכבן באופן שיינתן לאופוזיציה את המשקל המגיע לה בהתאם לתוצאות הבחירות. זאת, על מנת שניתן יהיה לשוב להתנהלות תקינה בכנסת ולאייש את הוועדות השונות באופן מלא". בקואליציה לא השיבו למכתב של לוין. ראוי לציין כי המגעים בין הצדדים לא התאפיינו גם לפני כן באדיבות או במענה מסודר משני הצדדים. "לא חוכמה להגיד שזו ההצעה וקבלו אותה וזהו", הסבירה בתגובה יו"ר הקואליציה עידית סילמן ל"שקוף". "לא עניתי כי הם הלכו לבג"ץ, שביקש שנשפר את החלוקה, ואכן שיפרנו. בכל הוועדות, למעט כספים וועדת הכנסת – ירדנו לפער של חבר אחד לטובת הקואליציה. נתנו להם לנהל ארבע ועדות ושינינו את החוק להגדלת כמות החברים בוועדות כדי לאפשר להם לשלוח יותר נציגים". סילמן אומרת כי אינה יודעת מדוע ממשיכים בליכוד להחרים את המשכן, אך מוסיפה כי "הרצון שלהם הוא לערער את הלגיטימציה של הממשל הנוכחי. זה לא בריא. בנוסף, הם לא מגיעים לוועדות הלכה למעשה ולא משרתים את הבוחרים שלהם. אנחנו כל הזמן הולכים לקראתם – והם בשלהם. הם אפילו סירבו להתקזז עם ח"כית מאושפזת". עם זאת, הדעות בתוך הקואליציה משתנות. בכיר אחר מסכים שצריך לתת לאופוזיציה ועדה חשובה כמו ועדת הכלכלה, למרות החשש ש"ישרפו את המועדון ופשוט יסרבו להעביר שם מהלכים". "כל הסיפור זה שהם רוצים הפרש קטן יותר בוועדת הכספים במטרה לתקוע הכל", טוען מרכז הקואליציה בוועדת הכספים ולדימיר בליאק (יש עתיד). "הם טוענים שהפער תקדימי אך זה לא נכון. ב-2015 קואליציית הליכוד מנתה 61 ח"כים ובוועדת הכנסת הם לקחו יתרון של שניים". בליאק אמנם צודק ביחס לוועדת הכנסת, אך לטענות האופוזיציה בהחלט יש בסיס – מניתוח חלוקת הוועדות לאורך השנים שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי בוועדת הכספים הפער באותה שנה היה של ח"כ בודד וכך גם בוועדה משמעותית נוספת – חוקה, חוק ומשפט. בנוסף, האופוזיציה שלטה לאורך השנים בוועדת הכלכלה או בוועדת החוץ וביטחון – הפעם שתיהן בשליטת הקואליציה. "הליכוד הוא רבע מהכנסת, אך אנחנו לא מקבלים ייצוג הולם", אומר ל"שקוף" אחד מהח"כים החרוצים ביותר במפלגה, אופיר כץ. "בוועדת הכספים למשל מגיעים לנו ארבעה חברים אך הם מציעים רק שני מקומות. הם חתכו אותנו בחצי". אם בקואליציה ייענו למכתב של לוין, הוא אומר – הכל יסתיים: "אם לא – אז החרם מוצדק. אסור לתת לגיטימיות להליך לא תקין". לשאלה האם המחלוקת היא רק תירוץ של בכירי המפלגה להמשיך ולהבריז מהמשכן עונה כץ: "ברגע שיפסיקו לדרוס אותנו – נראה מייד את כל הח"כים של הסיעה משתתפים בוועדות. זה חשוב – כי יש להם ניסיון רב". כץ עצמו מגיע תדיר לוועדות, והוא לא היחיד. גם ינון אזולאי מש"ס ושמחה רוטמן מהציונות הדתית, למשל, נוכחים בקביעות, משתתפים בדיונים ורושמים כאמור הישגים נאים. "אני חושב שהחרם צריך להסתיים", אומר אזולאי. "ח"כים צריכים לבוא לעבוד ולנכוח בדיונים, אחרת הם פחות משפיעים". אלא שאזולאי הוא קול נדיר באופוזיציה, גם מקרב הח"כים החרוצים. רוטמן מהציונות הדתית, עוד נוכח-מתמיד, דווקא חושב הפוך. "אם הייתי יו"ר האופוזיציה הייתי מטיל חרם מוחלט על הקואליציה או פיליבסטר במאה אחוז מהמקרים, ולא נותן להם להעביר כלום", הוא אומר. "הסיפור היה נגמר במהירות". רוטמן ואחרים מבהירים כי ברגע שיהיה בידם הכוח – הם יתנהלו כך ואפילו בצורה דורסנית עוד יותר. "על יו"ר הכנסת מיקי לוי להגיד שהוא לא מעלה הצעות לסדר יום עד שמסדרים את עניין הוועדות", אומר רוטמן שתולה בלוי אחריות אישית. ומי נפגע מכל זה? קחו לדוגמה את יום שלישי האחרון. בוועדות הכנסת דנו בשורת נושאים שנוגעים לכולנו: עליית האשפוזים כתוצאה משימוש ב"נייס גאי"; זכויות ילדי אסירים; סמכויות סביב הקורונה וכניסת זרים לארץ; תרופות אונקולוגיות לחולי סרטן; מס על כלים חד-פעמיים. אלא שלמעט אתי עטייה מהליכוד שיזמה את הדיון על התרופות, נכח ח"כ אחד בלבד מהליכוד – אופיר כץ שהגיע, כרגיל, לדיוני ועדת הכספים. כן, מתוך 29 חברי הליכוד, אלו שני נבחרי הציבור היחידים שהגיעו באותו בוקר לכנסת. במילים אחרות, כמעט רבע מהאנשים שהלכו לקלפי – לא יוצגו בדיונים המגוונים באותו יום, או בדיונים שנערכים בימים אחרים.

"העין השביעית", "שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום" פנו לביהמ"ש בבקשה לשדר את הדיונים בעתירה נגד ביטול עילת הסבירות ובעתירה לכינוס הוועדה לבחירת שופטים • "העתירות עוסקות בליבת הנושאים הנמצאים על סדר היום הציבורי"

בית המשפט העליון ידון בחודש ספטמבר הקרוב בשתי עתירות שההכרעה בהן נמצאת בלב הוויכוח הציבורי בישראל בימים אלו: העתירה נגד ביטול עילת הסבירות תידון ב-12.9 והעתירה נגד אי כינוסה של הוועדה לבחירת שופטים תידון ב-7.9. "שקוף", "העין השביעית" ו"המקום הכי חם בגיהנום", פנו בבקשה לשדר את שני הדיונים בשידור חי. בבקשות, שהוגשו באמצעות עורך הדין אלעד מן ועמותת "הצלחה", נכתב "מדובר בעתירות העוסקות בליבת הנושאים הנמצאים על סדר היום הציבורי במדינת ישראל נכון לעת הזו והנמצאים בלב מחלוקות ופולמוס, ועל כן אין ספק שמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית גדולה. הוא נוגע לאזרחי ישראל, רובם ככולם, וקשור לנורמות הנוגעות למינויים, לרשות השופטת והמבנה המשטרי בישראל ובהוראות חוק מרכזיות אחרות". בית המשפט העליון החל לפני כשלוש שנים בפרויקט ניסיוני לשידור דיונים נבחרים. בחלקו הראשון שודרו 12 דיונים בשידור ישיר בעתירות ובהליכים בעלי חשיבות ציבורית, במהלך השנה הנוכחית הוחלט על הרחבת הפרויקט. הדיון האחרון ששודר עסק בעתירה נגד "חוק טבריה", שנועד להיטיב ישירות עם מקורב של אריה דרעי שרצה להתמודד על ראשות העיר. ב-24.7 אישרה מליאת הכנסת ברוב של 64 חברי כנסת את התיקון לחוק יסוד: השפיטה בקריאה שנייה ושלישית. התיקון שמבטל את השימוש בעילת הסבירות בהחלטות שיפוטיות בנוגע להחלטות ממשלה ושרים הוא הראשון שעובר במסגרת חוקי ההפיכה המשטרית שמקדמת הקואליציה. מוקד נוסף של חוקי ההפיכה הוא הוועדה לבחירת שופטים, שממשלת נתניהו מעוניינת לשנות את הרכבה כך שתישלט בידי הממשלה. עד אז, מסרב שר המשפטים יריב לוין לכנסה. בתנועה לאיכות השלטון עתרו בשבוע שעבר נגד לוין ונגד הממשלה בדרישה שיכנסו את הוועדה. לטענת התנועה, אי כינוסה של הוועדה חרף המחסור החמור בשופטים יש בו משום הפרת החוק בידי שר המשפטים. עוד טוענת התנועה בעתירה, כי יש חשש שאי כינוסה של הוועדה "נגוע בחוסר תום לב ובשיקולים זרים" וכי הדבר "אינו מידתי ובלתי סביר בצורה קיצונית ופוגע באופן ישיר באזרחי המדינה וברשות השופטת". ההחלטה אילו דיונים לשדר נסמכת על סעיף 7 לנוהל השידורים, בו נכתב כי "אמת המידה המרכזית להמלצה על שידורו של דיון היא קיומו של עניין ציבורי בהעברת הדיון בשידור ישיר. לצד זאת ייבחנו שיקולים נוספים, לרבות: טיבו ומהותו של ההליך וכן ההשלכות שיהיו להעברת הדיון בשידור ישיר על זכויותיהם של בעלי הדין ושל צדדים נוספים, ובהן הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב". בבקשות נכתב כי "חשיבותו של התיק האמור לציבור גדולה וראוי כי בית המשפט הנכבד ישקול את אפשרות שידורו נוכח מאפייניו, ובשל כך שהוא נוגע לציבור רחב, בסוגיות ליבה". עוד קודם לשתי העתירות המדוברות, כבר ביום חמישי הקרוב, ישודר הדיון בבג"ץ בעתירה נגד חוק הנבצרות, תיקון לחוק יסוד שלפיו בג"ץ לא יהיה מוסמך לדון בנבצרות של ראש ממשלה, וכל החלטה או צו בנושא יהיו נעדרי תוקף. על פי נוסח הצעת החוק, נבצרות של ראש ממשלה תוכל להתרחש רק בשל אי מסוגלות פיזית או נפשית של ראש הממשלה למלא את מקומו. הסמכות להכריז על נבצרות תהיה של ראש הממשלה עצמו, או בניגוד לדעתו אם הממשלה הצביעה על כך ברוב של שלושה רבעים מחבריה, ולאחר מכן גם הכנסת הצביעה על כך ברוב של 90 ח"כים. החוק התקבל למרות הטענות כי מדובר בחקיקה פרסונלית שנועדה לסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו באופן אישי, ובפרט להתגבר על חוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה באשר לניגוד העניינים שבו נמצא נתניהו, הנאשם בשלושה תיקים פליליים, בעיסוקו בחוקי המהפכה המשפטית. בחוות דעת חריפה קבעה בהרב-מיארה שיש לבטל את החוק שכן מדובר בשימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת, ובשימוש בהליך חקיקה מואץ כדי לעצב הסדר נבצרות לראש הממשלה באופן שיאפשר לו להתערב ב"קידום חקיקה שיש בה כדי להיטיב באופן אישי את מצבו המשפטי".

יו"ר גוף ההפקות של עיריית חיפה, שהוא גם הבעלים של הרדיו המקומי, נאלץ להודיע כי הוא עוזב את תפקידו

אחרי תקופה של נסיונות להתחמק ולעקוף את הוראות החוק, עוזב דני נישליס את תפקידו כיו"ר החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה (אתו"ס), הפועלת מטעם העירייה. לפי גורמים בעירייה ומקורבים של נישליס, ועדת המינויים של משרד הפנים הודיעה לאחרונה כי מועמדותו של נישליס כחבר הדירקטוריון מטעם הציבור נפסלת, ככל הנראה בעקבות הטענות על ניגודי עניינים בין תפקידיו העירוניים לבין אחזקותיו בכלי תקשורת מקומי – רדיו חיפה. "לפני מספר ימים ביקשתי את ראש העיר יונה יהב לשחרר אותי מתפקיד יו"ר אתו"ס", כתב נישליס בהודעה רשמית מטעמו על עזיבת המשרה. "בחצי השנה האחרונה – בה דנה ועדת המינויים של משרד הפנים במינוי – עברנו בני משפחתי ואני מסע הכפשות מתוזמר על-ידי בעלי אינטרסים פוליטיים בעיר. אין בכוונתי לסבול זאת עוד". נישליס הודה לראש העירייה יונה יהב, שמטעם רשימתו התמודד בבחירות האחרונות בעירייה, "על התמיכה והגיבוי לאורך הדרך". "אהבתו לעיר חיפה ניכרת על כל צעד ושעל", ציין. יו"ר אתו"ס היוצא אף הבטיח כי ימשיך לתרום לעיר חיפה, "שאותה אני אוהב – הן בתפקידי כמנכ"ל רדיו חיפה, בעשייתי ארוכת השנים למען הקהילה, ובכל מסגרת אחרת שאתבקש". נישליס מונה לתפקיד יו"ר אתו"ס עוד כשהיה חבר מועצה מטעם סיעתו של יהב. מינויו גרר אחריו שובל ארוך של ניגודי עניינים, הנובעים מבעלותו על רדיו חיפה. ניגודים אלה התווספו לניגודי עניינים קודמים שחשפנו כאן ב"העין השביעית" בשורת כתבות בשנה וחצי האחרונות (1, 2, 3, 4, 5). בעקבות הביקורת הציבורית נגדו ודרישת הרשות השנייה, נאלץ נישליס לעזוב את מקומו במועצת העיר, אך המשיך להחזיק בתפקידו כיו"ר אתו"ס, וזאת על אף שהוראות החוק מחייבות אותו לעזוב את התפקיד מיד עם התפטרותו מהעירייה ולהעמיד את עצמו מחדש למינוי כנציג ציבור. בתוך כך עלו טענות על האופן שבו מנהל נישליס את אתו"ס – כולל שורה של חיבורים עם תחנת הרדיו שלו וקידום עניינים של ילדיו. למרות הפרת החוק לכאורה, המשיך ראש העיר יונה יהב לגבות את נישליס, ואף קידם לפני כמה חודשים הצבעה שתחדש את חוזי הפרסום בין רדיו חיפה לעירייה – גם הפעם בניגוד להוראות החוק המחייבות המתנה של 18 חודשים מהתפטרותו של חבר מועצה ועד להתקשרות עסקית עם גוף בבעלותו. יהב ונישליס הפסידו בהצבעה ההיא, אבל ל"העין השביעית" נמסר כי בשבוע הבא ייעשה ניסיון להביא את ההצעה להצבעה פעם נוספת. "אני סבורה שהחלטתו של מר נישליס לפרוש מתפקידו כיו"ר אתו"ס היא ההחלטה הנכונה הראשונה שעשה מאז כניסתו לפעילות הפוליטית בחיפה", אמרה חברת המועצה עינת קליש-רותם, המובילה את האופוזיציה במועצה. "פניתי לוועדת המינויים של משרד הפנים בפנייה רשמית והבעתי את עמדתי שיש ללמוד את המצב המורכב לעומקו, ושמועמדותו אינה עומדת בקריטריונים של השירות הציבורי. "בכל החלטות מועצת העיר שנגעו למר נישליס, מילאו כל חברי המועצה את פיהם מים, והמאבק מול מינויים וחוזים תמוהים נעשה רק על-ידי וחברי סיעתי. חיפה לא יכולה להרשות לעצמה התנהלות ציבורית לא תקינה. עם כל הכבוד לאהבה שאנשי ציבור רוחשים לחיפה ולרצונם להשפיע עליה, עליהם קודם כל לרחוש כבוד לחוק". נישליס מסרב באופן עקבי להגיב לפניות לתגובה מצד "העין השביעית".

לפני כמה וכמה פיגועים התלבטנו, כמה מגישי יומנים ב"קול ישראל", בסוגיה מתי הרג בפיגוע הופך לרצח, ומתי רצח הופך לטבח. כמה צמחוניות נשמעות עכשיו ההתלבטויות ההן. על דילמות של שדרנית רדיו בתקופת פיגועים

יומן בוקר, 25 באוגוסט 1995. מנחם פרידמן, הכתב לענייני כלכלה, מסיים את "מחלקת עסקים" ואומר לי: "לא תאמיני מה אני הולך לעשות - אני חוזר למיטה וישן עוד שעתיים". "יש בזה משהו. רק אגמור את השידור, בשמונה ורבע, וגם אני הולכת לישון. בקושי הצלחתי להתעורר הבוקר", אני משיבה. כעבור פחות מעשר דקות נשמע קולו של פרידמן בטלפון, מבוהל, מבועת. בדרכו הביתה נקלע למקום הפיגוע באוטובוס מספר 26 ברמות אשכול, שניות אחדות לאחר הפיצוץ. עוד כמה בירורים, והוא עולה לשידור. "פיגוע באוטובוס, ושוב אותם המראות כמו בדיזנגוף וברמת-גן", הוא צועק והאימה נשמעת בקולו. "הרוגים, פצועים, חלקי גופות פזורים, שלד האוטובוס מפויח. לא תאמינו על מה אני דורך", הוא חוזר ואומר המום. ברקע בליל הקולות המוכר, זעקות, צופרי אמבולנסים וקריאותיהם של אנשי הביטחון לקהל להתרחק מן המקום מחשש למטענים נוספים. ומנחם פרידמן ממשיך לדווח, לתאר את מראה עיניו, וכנדרש - וכמקובל - מביא עדי ראייה שמספרים בפרטי פרטים את מה שראו ושמעו והריחו. עוברות עוד כמה דקות, ואל פרידמן מצטרפים כתבים נוספים, והם מתחרים זה בזה בתיאורים המצמררים. אני באולפן הנקי, הסטרילי. מעבר לזכוכית מהומת אלוהים, ועלי לנווט אותה אל המיקרופון וממנו והלאה. עוד כתב נכנס לשידור ומפרט מה משתלשל מצמרות העצים ועל מה הוא דורך, ובטני מתהפכת. באותו רגע, עוד קודם שאני מספיקה לחשוב ולנתח, אני שומעת את עצמי אומרת לו בקול שקט ומדוד: "נדמה לי שהבנו את הפרינציפ. אתה יכול לחסוך לנו את כל הפרטים הגראפיים. בבקשה ממך". וכמעט אני מתחרטת על הדברים, משום שבוודאי יהיה מי שיאמר, שאני מועלת בתפקידי הממלכתי, שאני מנסה להמעיט מעוצמת הזוועה ופוגעת בזכותו של הציבור לדעת מה בדיוק קורה ברמות אשכול ברגע זה. ובוודאי יהיה גם מי שימצא לכך סימוכין בדעותי הפוליטיות הידועות לכל מי שלא טרח מעולם לשאול אותי עליהן. וכמעט אני נוזפת בעצמי, על שאיני מגלה את מידת ההזדהות הדרושה עם הטרגדיה ועם קורבנותיה, ושמא הסטריליות של האולפן השתלטה עלי. שהרי כל-כך קל לשבת מרחוק ולומר לאנשים בזירת התופת להתאפק. זו דרישה לא אנושית. אך למרבה התדהמה, בהרף השנייה שחלף בין ההערה לבין החרטה, נשמע קולו של הכתב, ובמקום לנזוף בי על שאיני יודעת על מה אני מדברת, נדמה שהוא מתעשת ולשונו משתנה והופכת מאופקת ועניינית יותר. לאחר מכן התברר, שההערה הקצרה והזהירה ההיא הכתיבה, ולו בלי דעת, גם את נימת הדיווחים של הכתבים האחרים. ועם זה, מי שיבדוק את השידורים בשעות ההן יתקשה לומר, שלא היה ביטוי הולם לגודל הזוועה. לא רק נימת הקול, גם אוצר המלים. לפני כמה וכמה פיגועים התלבטנו, כמה מגישי יומנים ב"קול ישראל", בסוגיה מתי הרג בפיגוע הופך לרצח, ומתי רצח הופך לטבח. דקות אחדות לאחר פיגוע מיהר אחד מאותם מטלפנים ושולחי פקסים מקצועיים לזעוק מרה על כך שאיננו משתמשים במונח "רצח", ומדוע "טבח" שמור רק למעשהו של גולדשטיין במערת המכפלה. "יש בעיה", אמר מי שאמר בדיון הספונטני. "אם נשתמש עכשיו במונח רצח, מה נאמר בפעם הבאה?" כמה צמחוניות נשמעות עכשיו ההתלבטויות ההן. באחד המשדרים המיוחדים שמעתי בזמן האחרון מראיין בכיר שואל אלוף במיל, "אתה, שהיית ילד שואה, מה אתה אומר עכשיו, כשהשואה הגיעה לתל-אביב?" שכה אחיה! נכון, אין דבר מקומם ונלעג יותר מעיתונאי המספר על חוויותיו, רגשותיו ומחשבותיו במהלך פיגוע טרור רצחני. כביכול, שוב העיתונאי הוא הסיפור ולא המספר. נלעג ומקומם יותר לדבר על חוויותיו של מי שיושב באותם רגעים באולפן, הרחק ממקום הזוועה, וכל תפקידו להעביר את השידור, לנווט בין דיווחי הכתבים בשטח, לראיין את העוסקים במלאכת הפינוי המחרידה ולא לשכוח, כמובן, את מוקד התנועה ואת ההנחיות לנהגים כיצד לחמוק מהפקקים. אין זה מעניינו של הציבור בכמה החלטות של שברירי שנייה כרוך השידור המביא אליו בזמן אמת את המראות והקולות. הוא רוצה לדעת הכל; זו זכותו המקודשת, כידוע. הוא רוצה להיות שותף עכשיו, לא אחר-כך, כשיהיה זמן לחשוב, לנסח ולערוך. עניינים הרי-עולם כטון הדיבור וזווית הראש אינם נוגעים לקצה הזרת שלו. הוא לא מודע לשיקולים, לסבך הבעיות הטכניות הכרוכות בשידור ממקום פיגוע, לאחר שקרסה כל מערכת הטלפונים והפלאפונים, או למורכבות הניווט בין הגורמים השונים. אבל אין זה פוטר את מי שיושב מאחורי המיקרופון מכל אלה. אולי שכחנו, שזה בדיוק תפקידו של מי שיושב באולפן: לנווט ולא להתנווט, ובייחוד לא לנסות לנחש מה מישהו אחר היה רוצה לשמוע. הוא גם חייב לזכור את מה שכנראה שכחנו לפני כמה וכמה פיגועים, שזכותו של הציבור לדעת מה קורה נופלת מזכותה של משפחת הרוג בפיגוע שלא לדעת מה בדיוק קרה והיכן אספו אנשי "חסד של אמת" את שרידיו של יקירם. אבל הרי המשפחה ההיא מזמן - לפני כמה דקות או כמה שעות - הופקעה מרשות עצמה והפכה לנכס ציבורי, וכך מותר להציע לה בעיצומו של ההלם הנורא להצמיד אליה צוות שילווה אותה בשעות הקשות האלה, "בלעדי, כמובן". לאחר הפיגוע בדיזנגוף סנטר התבקשתי לראיין אדם, שאיבד את אשתו וחמותו בפיגוע. הדם קפא בעורקי וכמעט ביקשתי מאחד הכתבים שיראיין אותו ויביא לי כתבה מוקלטת מוכנה. אינני טובה בשיחות מעין אלה. איני מצליחה להסתיר את המבוכה והצמרמורת ולשמור על התמהיל הנכון שבין ממלכתיות לאמפתיה. אבל לא הסתייע, והאיש כבר היה "על הקו". הוא סיפר על יקירותיו, מה עשו בקניון וכיצד נודע לו גורלן באבו-כביר. לבסוף לא יכולתי להתאפק והוספתי, "אין לי מושג מדוע אנשים שאיבדו את יקיריהם מוכנים, ולפעמים מעוניינים, לדבר בתקשורת זמן קצר לאחר שנודע להם מה קרה. למה הסכמת אתה?" האיש, בעל אישיות חזקה וכושר ביטוי נפלא, אמר: "הסכמתי לדבר, כי יש הרבה אנשים שממהרים לדבר בשם הקורבנות ולנצל אותם לצורכי הרעיונות שלהם. ואני מתנגד לכך ורוצה לומר, שהם לא מדברים בשמי". נפרדתי ממנו בכל הקלישאות המתבקשות והנכונות כל-כך על מי שמבקשים לנחם ומוצאים עצמם מנוחמים, וכיוצא באלה. בערב ראיתי אותו בכל תחנות השידור, ולמרות שהאיש עשה זאת מרצונו החופשי ובתחושת שליחות, לא יכולתי לעצור את הקבס על שגם אני הצטרפתי למקהלה ולמנגנון המפקיע אדם מרשות היחיד בשירות הציבור וצרכיו, שאני אמורה כביכול לדעת מה הם ולספקם. מה שמביא אותי אל הפוליטיקאים; איך אפשר לשכוח אותם? בפיגועים האחרונים עשינו לעצמנו, העוסקים במלאכת השידורים הישירים, מנהג: לבדוק את משך הזמן שבו אנחנו יכולים להעביר שידור בלי להזדקק לשירותיהם, גם לא אלה שממהרים למקום ושיש להם מה לומר, כמובן. הם גם לומדים מהר כיצד להיצמד לכל כתב עד שיאמר, "נמצא לידנו חבר הכנסת פלמוני", וכבר הוא מעביר אליו את המיקרופון, ולפני שאתה באולפן מספיק לנשום, הוא כבר משמיע את נהמות לבו. כמה קל בנסיבות האלה להיות צודק, נחרץ, תקיף, מנהיג. תמיד תוכל לשלוף ציטטות של עצמך ובהן התראות ואזהרות. כמה קל למראיין להשתתף בחגיגה הקטנה הזאת ולהיות נציג העם, השואל את כל השאלות הקשות בלא פחד השלטון. ביחוד כששלל הביטויים - "נדביר", "נמחץ", "נחסל", "ניטול יוזמה", וכמובן "לא יעלה על הדעת" הנצחי - מתאים כל-כך לגינגלים שאפשר להריץ כל היום והשבוע. כמה קשה כשצריך לתת תשובות מורכבות, סבוכות, כמעט כמו המצב. ואם חלילה תקטע את הפוליטיקאי, תישמע גס רוח - וכמובן, פועל בהשפעת נטיותיך הפוליטיות האסורות. לא יועיל אם תבקש להזכיר, שבדקות ובשעות הראשונות האלה כל מה שאנחנו רוצים לדעת הוא עובדות מדויקות ככל האפשר, מספר האוטובוס, שעת היציאה שלו מהתחנה וכיוצא באלה, כדי להפחית ככל האפשר את חרדתם של מי שיודעים מתי יצאו יקיריהם מהבית והיו אמורים להיות שם. מה שחשוב עכשיו זה לדווח על פעולתם של כוחות החילוץ, על פינוי הנפגעים ועל מצבם. שעתם של התגובות ושל דברי החוכמה של כל מי שיודעים מי אשם ומה צריך לעשות עוד תבוא. בשבועות האחרונים נצבר אצל כולנו ניסיון רב, תרגולת ידועה. אדם יושב באולפן, מנהל שידור על דא ועל הא, בחירות ופריימריז, פיחות או לקחי הפיגוע הקודם, ולפתע קריאה באוזניות - "היה פיגוע. מבררים פרטים. מיד ניכנס אלייך". מה עושים עכשיו? ממשיכים בדיווחים הרגילים עד שיגיעו הפרטים, ולו רק כדי שלא למסור דיווחים שגויים? ואולי צריך לומר מיד, "היה פיגוע, אנחנו לא יודעים עדיין כלום, מיד נמשיך", בידיעה שזה האות להיסטריה. מדובר, אחרי ככלות הכל, בשניות הראשונות. אף אחד לא יודע כלום. כוחות הביטחון מקבלים בדיוק ברגע זה את ההודעה ויוצאים לשטח, ואיתם הכתבים. המדינה כולה, סליחה על הביטוי, עדיין אינה מודעת למכה. אבל המכה כבר ניחתה. אין זמן לחשוב מה לומר, ובעיקר איך. הרי ברגע זה הרשתות המתחרות כבר יוצאות עם כל האינפורמציה, ולנו אסור לפגר אחריהן, אז למי יש זמן לסדר את הראש? את אמורה לעלות ברגע זה על "טייס אוטומטי" ולהתעלם מהחרדה הפרטית לשלומם של בני המשפחה והידידים שלך עצמך. האם היה מישהו מהם באוטובוס? הרי איני יכולה להרשות לעצמי לחוש את הדם קופא בעורקים, להיאנח, לצעוק, או סתם לקום ולהסתלק מהאולפן הביתה, להיכנס מתחת לשמיכות ולהחליט שפשוט לא קיבלתי את ההודעה. שיחכו לי אחר-כך, כשאהיה מוכנה יותר. קילומטרים של מאמרים ודיבורים הצטברו בשבועות האחרונים באשר לנימת הדיווחים מהפיגועים בירושלים, באשקלון ובתל-אביב, ההיסטריה שהשתלטה, הכותרות המתלהמות, השאלות הפופוליסטיות, המניפולציות שתרמו לערעור האיזון במקום להחזיר את האיפוס החיוני בימים שבהם קור-רוח ואנינות טעם הופכים למלות גנאי. אין לי כל עניין להצטייר כמי שיודעת איך לעשות מה ומטילה דופי בעמיתים. את זה הרי עושים המבקרים ואנשי האקדמיה החכמים כל-כך למחרת בעיתונים. להם משום מה ברור תמיד, איך היה צריך לנהוג ולמה. אבל גם ההגנה בחירוף הנפש על כל טעות היא מיותרת. איך זה קורה, שמותר לתקשורת לבקר את כולם, זו הרי חובתה הידועה, אבל מי שמבקר את התקשורת הופך מיד לאויב הציבור מספר אחת, המאיים על אושיות הדמוקרטיה? האם אנחנו חסינים מפני משחקי אגו, או שמא עצם ההודאה בקיומו חושפת אותנו בקלוננו? בכלל, רציתי לדבר בשבחי השעמום והיובש ולומר שאין כל רע בדרישה שהמאזין, או הקורא, או הצופה, ישקיע מאמץ במה שלפניו. ואם המאמץ יבריח אותו - מילא, שיברח. רציתי לדבר על חזרה לגוני גונים של מלים ולמשפטים מורכבים, עם "אם" ו"אבל" ו"בכל זאת" ו"אף-על-פי כן" ושאר מלות הקישור האסורות בתקשורת האלקטרונית. כי כלל ידוע הוא, שמשפטים מורכבים וארוכים "לא עוברים טוב", ומה שאי אפשר לומר בדקה ו-20 שניות, מוטב שלא לנסות לומר גם בחצי שעה. ולמי כבר יש חצי שעה להשקיע בלימוד דבר שהוא אינו יודע? אחרי ככלות הכל, בינינו לבין עצמנו, אף אחד לא שומע עכשיו - אז בואו נתוודה: הראיונות הרי הם רק זירה למראיין להראות את גודל חוכמתו ושנינותו והברק שלו, ותפקיד המרואיין רק לספק את הסחורה הזאת; ואם הוא לא מודע לכך, נבהיר לו את המצב. אז איזה פרצוף יש לשדר שאינו יודע בראשית הראיון מה ייצא ממנו בסופו? יש משהו בלתי מקצועי ומביך יותר ממראיין מופתע? מה זה אומר, שהוא לא יודע הכל ואין לו דעה על הכל? חס וחלילה! לא יעלה על הדעת!!! על כל אלה רציתי לדבר, אבל בהמולה המחרידה שמילאה את החלל בזמן האחרון, ההרהורים האלה הם ממילא מותרות לא רלבנטיים. גיליון 2, מרץ 1996

"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מדווחים מרומא | "המבשר" מתעלם מהעולם הנוצרי | "ישראל היום" מונה את היתרונות הסביבתיים של תוואי הרכבת לאילת

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר מוקדשות להחלטתו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לפרוש מתפקידו. מנחם גנץ, המדווח ל"ידיעות אחרונות" מכיכר סן-פייטרו שבוותיקן, פותח את הידיעה המרכזית של העיתון ("הקץ הקדוש") בסיפורה של גובאנה קרי, כתבת סוכנות הידיעות האיטלקית אנס"א, שהיתה אתמול היחידה בחדר העיתונות של הכס הקדוש שהבינה בזמן אמת את הכרזת הפרישה שנשא האפיפיור בלטינית. "קלטתי מה הוא אומר", מצטט גנץ את עמיתתו, "אבל סירבתי להאמין: האפיפיור פורש". "כשהאפיפיור הודיע על פרישתו חשתי חולשה בברכיים", צייצה מאוחר יותר העיתונאית האיטלקייה בחשבון הטוויטר הפרטי שלה, ובתגובה למחמאות הרבות שקיבלה על הסקופ העולמי הצטנעה והוסיפה: "הלטינית של האפיפיור קלה מאוד להבנה". בתחתית הכפולה הפותחת של "הארץ" כותבת רותי זוטא, שניהלה את מחלקת הטלוויזיה של סוכנות רויטרס ברומא בזמן בחירתו של האפיפיור, על זכרונותיה מהאירוע. "כשקיפלנו את הציוד אחרי הכתרתו של בנדיקטוס ה-16 לאפיפיור החדש, בסיום חודש של עבודה מפרכת, הצלם הרומאי הסתכל עלינו ואמר: נו, עבדנו כל-כך קשה, ומה עכשיו? שוב יש לנו אפיפיור זקן וחלש, אפשר להתחיל את כל ההכנות מחדש". זוטא מספרת כי אתמול יכלה לדמיין, לצד קריאות הצער של הקתולים ברחבי העולם, גם את "קריאות הצער של מאות עיתונאים, שוטרים, אנשי לוגיסטיקה ואנשי כנסייה שיצטרכו בתוך שבועות קצרים להפיק את אחד המופעים הגדולים בעולם: בחירתו של אפיפיור חדש". אולם סיפור פרישתו של האפיפיור אינו סיפורה של התקשורת העולמית והלוגיסטיקה בלבד, אלא גם של הכנסייה הקתולית. "השמרן שהובס", מסכמת כותרת לטור מאת נדב איל ב"מעריב" את כהונתו של בנדיקטוס ה-16. "הכס הקדוש ונתיב השערוריות" היא הכותרת לטורו של עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", בועז ביסמוט. "כאשר האפיפיור מתפטר, התחושה היא של נטישה, של התחמקות בעייתית מן העול הכבד של הנהגת המאמינים", כותב אביעד קליינברג במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "ההנהגה היא לא פיקניק. לא עוזבים כשנעשה קשה. להזכירכם, האיש שאת מקומו ממלא האפיפיור סיים את כהונתו על הצלב". נח קליגר, לעומת זאת, מתבונן על הנעשה בראשות הכנסייה הקתולית מבעד לעיניים יהודיות. קליגר מברך על פרישתו של יוזף רצינגר, מזכיר כי "היה בצעירותו חבר בנוער ההיטלראי ולאחר מכן חייל בוורמאכט, צבא הרייך", ובא חשבון עם הכנסייה הקתולית על כך שלא מחתה בזמן אמת בפני אדולף היטלר על רצח יהודי אירופה ("הגרמנים ועוזריהם הרי היו ברובם קתולים"). "איני יכול" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שמופיעה בשער העיתון לצד תצלום שבו נראה האפיפיור זקן ותשוש במיוחד. הכותרת, כמובן, מעלה את זכרון ה"אינני יכול עוד" של ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין. "האפיפיור בנדיקטוס פורש: אינני יכול למלא תפקידי כראוי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "האפיפיור פורש: אני תשוש ולא מסוגל יותר לנהל את הכנסייה", לשון הכותרת הרשאית של "מעריב". "יורד מהכס" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". רק ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שליחים ברומא. עד כמה משמעותית עובדה זו? בכיכר סן-פייטרו פגש אתמול מנחם גנץ זוג תיירים מגרמניה, והוא מביא את דבריהם המעט קונספירטיביים לידיעת קוראי "ידיעות אחרונות". "אני לא מאמינה שהוא חולה", אמרה לו גבריאלה. "גברים גרמנים מבוואריה לא נופלים למשכב כל-כך מהר". בן-זוגה, העונה לשם קרול, הוסיף: "אילצו אותו להתפטר, אני משוכנע [...] עוד לא ברור מה קורה פה, אבל בטוח שיש פה משבר עמוק". גנץ כותב עוד כי האווירה בכיכר "כמעט משונה" ומחליף כמה מלים גם עם מוכר מזכרות איטלקי בשם מאסימו. "הכל ידוע מראש" היא פיסת טיפשות החיים שמפיק מאסימו לטובת קוראי "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה אינפורמטיבית קצרה [דוד ברון וסוכנויות הידיעות] הכוללת את כותרת הביניים "פרס: מנהיג גדול", אולם בהמשך העיתון מדווח דרור אידר על הערכות מעט מלומדות יותר באשר לנסיבות הפרישה של האפיפיור. אידר שוחח עם ד"ר יצחק (סרגיו) מינרבי, מומחה ליחסי ישראל, העם היהודי והוותיקן, ושמע ממנו כי "רצינגר הגיע למבוי סתום ביחסים בינו לבין סגנו, מזכיר המדינה הקרדינל טרסיסיו ברטונה". לדברי ד"ר מינרבי, "ברטונה הביך לא אחת את רצינגר ועשה מה שהוא רוצה. הוא לא היה חזק יותר מהאפיפיור, אבל היה נחוש יותר". ב"מעריב" מדווח יוסי בר מרומא על פרישת האפיפיור. בר אינו מדווח מרחובות העיר, אלא מסכם את פרישת האפיפיור, התגובות לה והרמזים המקדימים שמתגלים בדיעבד, כפי שהם עולים מבעד למתפרסם בתקשורת האיטלקית. לפי בר, בעוד כמה מהפרשנים סבורים כי בנדיקטוס לא פרש בשל בריאותו, אלא בשל השערוריות שבהן הסתבך, בעיתון "איל פאטו" דווח כי האפיפיור אכן חולה מאוד. סגנו ברטונה אינו מוזכר. ב"הארץ" מסכם אנשיל פפר את כהונתו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בלי להתעכב על היממה האחרונה. בעיתון החרדי "המבשר", "העיתון של היהדות הנאמנה", לא מדווח הבוקר כלל על ההתרחשויות הדרמטיות בכנסייה הקתולית. הכותרת הראשית עוסקת ביחסי ישראל-טורקיה ("ישראל וטורקיה בוחנות טיוטות מתווה להחזרת היחסים ביניהן למסלולם"), ובראש עמוד השער מתפרסמת אזהרה ממוסגרת מפני "גזירת הגיוס". אם הגזירה תצא אל הפועל, אמר לאחרונה ראש ישיבת בריסק, מרן הגרמ"ד סאלאווייציק שליט"א, יעזבו בני הישיבות את הארץ. בעמודו השני של "המבשר" מסוקר נאום הבכורה שנשא אתמול בכנסת יאיר לפיד. תמצית נאומו של לפיד מסוקרת במסגרת קטנה המשובצת בשולי סיקור נרחב לנאום התגובה שנשא סגן שר החינוך הרב מנחם אליעזר מוזס, המכהן בכנסת מטעם יהדות-התורה. כ-150 מלים מוקדשות לדברי לפיד ("10 אחוז לא יאיימו על 90 אחוז"), לעומת כ-450 מלים המוקדשות לדברי התגובה של מוזס ("העתיד הפורה שהנך מבקש לחולל נמצא בעבר המפואר שהנך מבקש לשכוח ולהשכיח"). בטור פרשנות נלווה כותב בנימין ליפקין: "מי שהאזין לכל נאום הבכורה הזה (שהתקשורת ידעה לספר כי שקד עליו שלושה ימים) התקשה להשתחרר מן הרושם שלפיד טרם הספיק להפנים כי הוא כבר לא כותב טורים שבהם ניתן לתת דרור לדמיון ולתאר חזונות. לפיד, מסתבר, טרם קלט כי תם שלב הירי המילולי לכל הכיוונים, וכי כעת מצפה ממנו הבוחר להתמקד במטרות מעשיות ולנסות להוכיח עצמו בהן. הוא אמנם חצה את הקווים זה מכבר, אך הוא ממשיך לטפס על עצים דמיוניים, הכי גבוה שרק אפשר. הוא ממשיך, נכון לעכשיו, לעצום עיניים, לאטום אוזניים ולא לתת אפשרות מעבר לשום מחשבה הגיונית שאמורה להוריד אותו לקרקע המציאות המורכבת, הציורית פחות והריאלית יותר". מן התקשורת החילונית ניבטת תמונת מראה. ב"ידיעות אחרונות" מדווח צביקה ברוט על "הנאום התקיף של ח"כ לפיד". מתחת לתצלום של לפיד מתחבק עם נפתלי בנט ("קרובים מתמיד", קוראת החותמת) מדווח ברוט כי לפיד נשא אתמול את נאום הבכורה שלו בכנסת, "שעליו שקד במשך שלושת הימים האחרונים". ברוט מצטט באריכות מדברי לפיד ומציין כי "חברי-הכנסת החרדים, שישבו באולם, הקשיבו ללפיד ונמנעו מקריאות ביניים גם כשדיבר על סוגיית לימודי הליבה". שתי פסקאות מוקדשות לדברי התגובה שנשא ח"כ מוזס. ב"הארץ" מדווח יהונתן ליס על נאומו של לפיד תחת הכותרת "לפיד: עשרה אחוזים מהאוכלוסייה לא יכולים לאיים על שאר הציבור". שני הלידים בטקסט מוקדשים לנאומים שנשאו חברי-כנסת ממרצ וממפלגת העבודה. דברי התגובה של סגן שר החינוך לנאום לפיד תומצתו בידיעה של ליס לכדי משפט אחד. גם הבוקר, כמו בימים האחרונים, מקדישים כל העיתונים ידיעות חדשותיות להתפתחויות במשא-ומתן הקואליציוני. "גורמים ביש-עתיד: נוותר על החוץ תמורת תיק כלכלי", מדווח זאב קם ב"מעריב". "יחימוביץ: אין שחר לשמועות שנצטרף לממשלה", מדווח צביקה ברוט ב"ידיעות אחרונות". "פשרת הגיוס של הליכוד-ביתנו: ללא מכסות שנתיות", מדווח יהונתן ליס ב"הארץ". "מסתמן: נתניהו יציע לבנט להיכנס ראשון לקואליציה", מדווח מתי טוכפלד ב"ישראל היום". "הירוקים זועמים. אושר תוואי הרכבת לאילת, שצפוי לפגוע במכתשים בדרום ובמעלה-עקרבים", לשון כותרת בתחתית שער "מעריב". "פס על הירוקים", לשון כותרת לידיעה ב"ידיעות אחרונות". "למרות הפגיעה בטבע: אושר תוואי הרכבת לאילת", נכתב בכותרת הגג לידיעה, שכוללת גם מפה המבהירה אילו אתרי טבע צפויים להיפגע כתוצאה מתוואי הרכבת שאושר. "קו הרכבת לאילת: אושרה החלופה שיותר תזיק לטבע", היא הכותרת המשונה שניתנה לידיעה דומה ב"הארץ". "היסטוריה: אושרה תוכנית המדינה למסילה לאילת", לשון הכותרת לידיעה מאת שלומי דיאז ב"ישראל היום". "אורך מסילת הנוסעים לעיר הדרומית צפוי להיות 240 ק"מ", נכתב בכותרת המשנה. "שר התחבורה: מיזם בעל חשיבות לאומית". גם בגוף הידיעה אין כל זכר לפגיעה בטבע. כל שנכתב הוא כי "הוועדה המחוזית דרום, שדנה בשתי חלופות עיקריות לסלילת הרכבת בקטע באורך של כ-60 ק"מ בין דימונה לחצבה (מישור ימין), קיבלה את התוכנית שהוכנה על-ידי חברת נתיבי-ישראל". תיקון: בהמשך הידיעה דווקא מוזכר הפן הסביבתי של המיזם. דיאז מדווח כי שר התחבורה ישראל כץ הזכיר בדברי הברכה שהעביר את ה"יתרונות הכלכליים, הבטיחותיים והסביבתיים" של המיזם. "ידיעות אחרונות" ממשיך לסקר בהרחבה את הפרטים השוליים בביקורו הקרוב של נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל. "אלף ישראלים יזכו לפגוש את אובמה", נכתב הבוקר בשער העיתון. איתמר אייכנר מדווח כי נבחרו האתרים שבהם יבקר הנשיא: יד-ושם, קבר הרצל, קבר רבין, היכל-הספר, מוזיאון ישראל וסוללת כיפת-ברזל. כמו כן צפוי אובמה לשאת נאום בפני כאלף ישראלים מן המניין במוזיאון ישראל או בבנייני-האומה. בכפולה הפותחת של המוסף "ממון" מדווחים גד ליאור ודני שדה כי עלות ביקורו של אובמה תהיה בין 10 ל-15 מיליון שקל. עיקר המחיר יוקדש לאבטחה ואירוח הפמליה במלון. נראה שליאור ושדה כתבו את דיווחם בלי שעודכנו כי תוכנית הביקור כבר הושלמה. בשל כך הם מעלים את האפשרות שאובמה יבקר גם במצדה, בים המלח, בנצרת, בכינרת, בנווה-צדק, במצפה-רמון, באגמון החולה ובמגזר הדרוזי. יש, כמובן, גם השלכות משמעותיות יותר לביקור אובמה בישראל. "פוחתים הסיכויים לתקיפה קרובה באיראן", מעריך פרשן "הארץ" עמוס הראל ברשימה הנפתחת בשער העיתון. לפי הראל, "סדרה של התפתחויות שאירעו באחרונה מצמצמת את הסיכויים לתקיפה ישראלית עצמאית של אתרי הגרעין באיראן, בלא תיאום מוקדם עם ארה"ב, לפחות בחודשים הקרובים". הראל מציין בראש ובראשונה את האטת קצב ההתקדמות של התוכנית הגרעינית האיראנית. "איראן נמנעת מלהתקרב לקו האדום שסימנה ישראל – צבירת כמות אורניום מספקת (כ-250 קילוגרמים) לייצור פצצת גרעין אחת", הוא כותב. "נתניהו: האיראנים מתקרבים לקו שציירתי", מכריזה כותרת ב"ישראל היום", המודפסת מעל תצלומו של ראש הממשלה מצייר קו אדום על איור של פצצה תוך כדי נאום מול עצרת האו"ם. נתניהו התבטא כך אתמול, בכנס ועידת הנשיאים בירושלים. כל יתר העיתונים מבליטים אמירה אחרת של ראש הממשלה בכנס: התחייבותו לשלום עם הפלסטינים במתכונת של שתי מדינות לשני עמים. הכפולה המרכזית של "מעריב" מוקדשת כולה לאיראן. במרכזה, כתבה מתורגמת מה"טיימס" הלונדוני על דרכי האיראנים לעקיפת הסנקציות הכלכליות. "אין שום סימן נראה לעין שהסנקציות עובדות", קובע אמנון לורד בטור פרשנות נלווה (בטעות מייחס לורד את הכתבה המתפרסמת ב"מעריב" לעיתון "ניו-יורק טיימס"). בכפולה הפותחת של המוסף "ממון" רומז סבר פלוצקר כי בנימין נתניהו היה מעוניין בפרישת הנגיד סטנלי פישר מתפקידו, משום שיועציו הזינו אותו במידע כאילו הנגיד אחראי לבועת מחירי הנדל"ן בישראל. לפי פלוצקר, מקורבי נתניהו "מסיתים" את ראש הממשלה נגד הנגיד ואינם מספרים לו על הפירות שהניבה הורדת הריבית במשק. בכותרת הראשית של "גלובס" דיווח אמש שי ניב כי האוצר מתכנן להקפיא את תוספות השכר של הרופאים והמרצים. "בקיץ 2011 הרופאים הצעירים התחננו בפני יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, שלא יחתום על הסכם שפורס את תוספות השכר עד שנת 2018", הזכיר ניב בטור פרשנות נלווה. "זה גזר דין מוות, הם אמרו לו, מי יודע מה יהיה עד אז. כמה אירוני לגלות שכבר אחרי שנה וחצי, ברור לכל עד כמה הם צדקו". עוד טען ניב בטורו כי בימים האחרונים פורסמו ידיעות רבות על הנעשה בנמל אשדוד. "כשמשרד האוצר מדבר על הקפאת תוספות השכר של המרצים, המורים, העובדים הסוציאליים, הרופאים והאחיות, הוא מעדיף שתקראו על הנמל. זה עם הסטייקים והרב-חובל שמרוויח 67 אלף שקל בחודש", הסביר ניב. גם לפי כתב "דה-מרקר" אבי בר-אלי התקשורת הכלכלית סיפקה לאחרונה מידע סרק, אולם בר-אלי אינו מתייחס לידיעות על נמל אשדוד. "בשבועות האחרונים נחשפנו לחילופי מהלומות תקשורתיות בין הנהלת חברת החשמל לעובדיה, ובין העובדים לבין משרד האוצר", הוא כותב. "ואולם, אלה לא היו אלא מצג שווא, שנועד לפזר מסך עשן סביב הפגישות שקיימו הצדדים בשבועות האחרונים – במטרה לגבש מתווה מוסכם לרפורמה במשק החשמל, שיונח על שולחנה של הממשלה הבאה". ב"דה-מרקר", כמו ב"גלובס", רואים במשרד האוצר המשטה בתקשורת. "בשבוע שעבר האוצר הדליף סיפור הזוי על עובדי חברת חשמל לעיתונות", צייץ אתמול מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק. "מחר יחשוף המרקר את האינטרס מאחורי הספין ומה באמת קורה בחברת חשמל" (ביום שישי האחרון פירסם "גלובס" ידיעה על מצגת של משרד האוצר ולפיה עלות שכר העובדים אינה מרכיב גדול בתעריף החשמל כפי שטען בעבר. בפרסום צוין כי משרד האוצר ביקש להתנער ממסקנות המצגת לאחר שנחשפה). הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר וארבעה עמודים מלאים בעיתון מוקדשים לסקירה מפורטת מאת בר-אלי על הרפורמה הצפויה בחברת החשמל. "העסקה המפוקפקת שתשאיר את השאלטר בידי חברת החשמל", נכתב בשער. הרפורמה המתוכננת מכונה "הסכם מסורס, שלא ישיג את היעדים שהוצבו". ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת עמרי מניב על פניית התנועה לאיכות השלטון ליועץ המשפטי לממשלה ולמפכ"ל המשטרה בדרישה לחקור את מכתב התלונה על השר גדעון סער. אלי ערמון-אזולאי מדווחת במוסף "גלריה" של "הארץ" כי הצלם אלכס ליבק זכה בפרס מטעם מוזיאון ישראל בשווי 20 אלף שקל. ורד לי מוחה במדור הדעות של "הארץ" על התעלמות התקשורת הישראלית מהפשיעה הגואה ביפו. לי-אור אברבך קרא אמש במדור הדעות של "גלובס" לא לתת לבנימין נתניהו להוביל את הרפורמה בשוק התקשורת.

פרשת שחיתות שנחשפה ב-1976 בשבועון "העולם הזה" על-ידי העיתונאי יגאל לביב. בעקבות החשיפה, ותלונה שהגיש לביב במשטרה, נפתחה חקירה נגד אשר ידלין, עסקן בכיר במפלגת השלטון מפא"י, שהיה מיועד להיות נגיד בנק ישראל. שנה אחר-כך הורשע ידלין בקבלת שוחד. הפרשה, יחד עם פרשות אחרות שנחשפו באותה תקופה, היתה נקודת ציון בסוגיית השקיפות השלטונית במדינת ישראל וסמן למהפך השלטוני שהתחולל שלוש שנים אחריה, ב-1977

אשר ידלין, עסקן בכיר במפלגת מפא"י, מילא שורה של תפקידים במוסדות ההסתדרות. ב-1976, בעת שכיהן כמנכ"ל קופת-חולים כללית, כתב העיתונאי יגאל לביב בשבועון "העולם הזה" כי ידלין נטל שוחד, ואף הגיש נגדו תלונה במשטרה. בספטמבר אותה שנה החליטה הממשלה למנות את ידלין לנגיד בנק ישראל. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, הורה על פתיחה בחקירה משטרתית נגד ידלין. הוא נעצר בחשד לקבלת שוחד, הודה בקבלת חלק מהכספים, אולם טען כי לא לקח אותם לכיסו אלא העביר אותם לקופת המפלגה. בפברואר 1977 הורשע בשוחד על-פי הודאתו, ונידון לחמש שנות מאסר וקנס של רבע מיליון לירות. עורך "ידיעות אחרונות" דב יודקובסקי יזם את הברחת כתב-היד של ידלין, ששהה במאסר, והעיתונאי זאב גלילי ערך אותו לספר "עדות", שהתפרסם ב-1980. בספר הציג ידלין את גרסתו לאירועים. ב-1981, לאחר שריצה שלוש וחצי שנות מאסר, שוחרר ידלין ועזב את הארץ לארה"ב, אולם חזר ארצה כעבור כמה שנים. החקירות בנושא השחיתות השלטונית שנערכו בעקבות החשיפות נזקפות לזכותם של היועצים המשפטיים לממשלה מאיר שמגר ואחריו ברק. הפרשות הללו הן ציון דרך גם מבחינה עיתונאית, מאחר שעד לאותה תקופה נמנעה העיתונות מלעסוק בהיבטים של שחיתות במוסדות השלטון. "היום בו התחוללה מהפכת אהרן ברק", זאב גלילי, "היגיון בשיגעון", 7.10.2005 "פרשת ידלין, 1975 – השחיתות יוצאת מהארון", אברהם תירוש, "מעריב", 16.4.2002 "ראיתי אותם", דן מרגלית, הוצאת זמורה-ביתן, 1997

סקר הוא אחד האמצעים הפשוטים ביותר לייצר תוכן עיתונאי סנסציוני, שטחי וזול. פלא שהוא נפוץ כל-כך? mynet כמשל

אם היינו עושים סקר בשאלה מהו האלמנט העיתונאי הפופולרי ביותר בעיתונות היומית, סביר להניח שהיינו מגלים שהתשובה היא: "סקר". מדי שבוע מופצצים הקוראים בעשרות סקרים מסוגים שונים, ולהם תפקיד סוציולוגי מעניין: הם מספרים לנו מה רוב הציבור חושב ומאפשרים לנו למקם את עצמנו בתוך ההתפלגות. נוסף לכך, הם מכוונים אותנו לדעה הנכונה. אחרי הכל, אם 84% מהצעירים חושבים שהמדינה לא עושה עבורם מספיק בתחום הדיור, ואני במקרה צעיר, איך אני יכול להרשות לעצמי להיות ב-16% שחושבים שהמדינה עושה עבורם מספיק? כמה מהסקרים הם לא יותר משעשועי סטטיסטיקה שלא אומרים שום דבר על שום דבר, אך מתנאים באצטלה של מדע (זה סקר!), בטבלאות ובאחוזים, כן, באחוזים, ולכן כנראה ראוי להדפיס אותם. כך, לדוגמה, סקר שביצע אתר להיכרויות מצא שבעלי מכשירי אייפון מקיימים יותר יחסי מין בהשוואה לבעלי מכשירי בלקברי ואנדרואיד. "סיינטיפיק מעריב" דיווח על סקר בריטי שמצא ש-29% מהגברים הודו כי הם מביטים בבחורות בזמן נהיגה. הנה עוד כמה סקרים מהימים האחרונים: 40% מבעלי המשכנתה לא בטוחים שיצליחו להחזירה; 98% מהארגונים משתמשים בקוד פתוח; 50% מעובדי ההייטק סבורים שהחזקת רכב בליסינג עדיין כדאית; 64% מהעולם הערבי מאוכזב מאובמה; התמ"ג של ארה"ב יצמח ב-2.5% במחצית השנייה; 22% מלקוחות הוט ישקלו לעזוב את החברה בעקבות הורדת ערוץ ביפ; 70% מבני הנוער לא מקבלים דמי כיס; 25% מהעסקים הקטנים פיטרו עובדים במחצית הראשונה של השנה; 61% מתושבי ניו-יורק מתנגדים להקמת מרכז מוסלמי-דתי סמוך לגראונד-זירו; 75% מהציבור מעוניין להשביח את בתי מגוריו; 70% מהצרכנים תומכים בהפחתת דמי הקישוריות; 13% מהציבור סבור ששיזוף מצביע על בריאות הגוף; 8% מהציבור הדתי ייסע לחופשת קיץ בחו"ל; 40% מהציבור אוסף סוללות למחזור. זה אינסופי. זה אינסופי בין השאר כיוון שסקר הוא אחד האלמנטים העיתונאיים הכי פשוטים לייצור, ובתקופה של סנסציות זולות ועצלות מחשבתית, הם שולטים. העיתונאים עצמם לא עושים את הסקר, אלא מטילים את העבודה על חברת הסקרים שעובדת עם העיתון. החברה מרימה טלפונים, שואלת את "הציבור" כמה שאלות ומחזירה תשובות. העיתונאי מקבל דף עם נתונים, מוצא את הנתון הכי מעניין ותוקע אותו בכותרת. בגוף הכתבה מוסיפים עוד כמה אחוזים, מרימים איזה גרף, מבקשים תיבה של פרשנות מהפובליציסט התורן, והנה לכם עבודה עיתונאית למופת. זה לא אנחנו אומרים – זה מה שהסקר אומר, כלומר זה מה שהציבור חושב. נכון מעניין?! זה המקרה הטוב. במקרים האחרים חברה מסחרית שולחת לעיתונאי את הדף עם הנתונים, הגרף, הידיעה והכותרת המעניינת. ויש עוד דרך: מדוע שהקוראים לא יעשו את העבודה? בעידן האינטרנט אפשר לקחת את הסקר צעד אחד קדימה. אחרי הכל, האינטרנט הזה הוא, כך אומרים לנו המומחים, המצאה אינטראקטיבית ולכן אפשר לבקש מהקוראים – איזה רעיון – לענות על הסקר! כך הם גם קוראים, גם "משתתפים בשיחה" (אין כמו להשתתף בשיחה), גם מצביעים, גם רואים מה אחרים הצביעו, גם יכולים להגיב על מה שאחרים הצביעו. וכמובן, כמעט שכחתי, הם יכולים להכריע. בערוץ התוכן המקומי של ynet, הנקרא Mynet, מופיעים עשרות סיפורים שנלקחו מהמקומונים של רשת "ידיעות אחרונות". בסוף כמה מהאייטמים מופיע סקר קצר תחת הכותרת: "הצביעו והכריעו". משה צציק בן 58 מבת-ים הוא נכה בשיעור 100% וחולה סכרת במשקל 230 ק"ג. הוא שוכב יותר משנה בחדר וחצי במיטת ברזל ולא יכול לזוז. מיטה רפואית שהיתה יכולה להביא שיפור במצבו מתעכבת בגלל ביורוקרטיה. ב-Mynet החליטו לערוך סקר ולשאול את הקוראים לדעתם. הנה שתי האפשרויות היחידות בסקר: א. שיעשה דיאטה ואחר-כך נדבר. ב. בושה למדינה שככה מפקירים בן-אדם. קדימה. תכריעו! איזה יופי של עסקת חבילה. הסיפור הוא "סיפור אנושי מזעזע" ויש בו הכל: מוזרות אנושית קיצונית, ביורוקרטיה ישראלית טיפוסית, דילמה בריאותית ואטימות ממסדית. בואו נערבב הכל יחד עם רוע טוקבקיסטי קלאסי, ניתן לאנשים לענות על סקר ויאללה! נביא אותה באיזה 400 טוקבקים שצועקים זה על זה, שאת רובם כמובן נצנזר, כי אנחנו, אתם יודעים, אחראים. כמה חבל שהאייטם משך רק שלוש תגובות, בשתיים מתוכן נכתב: "בושה לסקר שלכם". גם כן טוקבקיסטים דפוקים. הנה כמה סקרים לדוגמה: האם הבדואים באזור חדרה צודקים? א. כן, הם צריכים לגור בו. ב. לא בטוח, הם כלואים בין הפטיש לסדן. ג. מה פתאום, הם יושבים בשטח באופן בלתי חוקי. האם אגד צודקת כאשר היא אוסרת על הכנסת בקבוקי אלכוהול לאוטובוסים? א. כן. ראינו את התוצאות של השתכרות בקווי לילה. ב. לא, זה גורף מדי. מה יגיד נוסע באוטובוס בשעות היום שמביא במתנה וודקה לחבר? אין הצדקה לקחת אותה ממנו. האם צריך להזיז את החופש הגדול חודש אחד קדימה? א. בוודאי, איזו שאלה. ב. ואם נמליץ, מה זה אומר? הוא יקבל אותה? ג. בשום פנים ואופן. תשובה ב חושפת, בטעות, את הרציונל המטופש שטמון בכל הסקרים האלה: לא רק שהם לא מכריעים, לא רק שהם לא משפיעים, הם גם חסרי ערך מסוג כלשהו (אזרחי, תרבותי או תקשורתי), הם לא מייצגים שום דבר, ובעיקר הם ממסגרים כל דיון בצורה כמו-בינארית ("כן, כמובן!" או "לא, בשום אופן לא!") וכך הם הופכים מציאות מורכבת לשטוחה יותר מפלקט. הם אפילו לא משעשעים. הם סתם וולגריים. הדרך שבה אתר התוכן הגדול במדינה מנצל את האינטרנט נוגעת ללב. הוא מפעיל את מיטב כישוריו כדי לשאול אותנו, הציבור, שאלות חשובות ונוקבות המשפרות ומשדרגות את רמת השיח הציבורי. באותה הזדמנות הוא גם מציג לראווה מה עורכיו חושבים על הקוראים. אחרי הכל, מה יגיד נוסע באוטובוס שמביא במתנה וודקה לחבר?

"ידיעות אחרונות" מדווח מתוככי ישיבת הקבינט | "ישראל היום" מדווח על לוליינות משפטית של אהוד אולמרט | העיתונים מזדעזעים מאלימות לאומנית

"מחלוקת על איראן בין גופי המודיעין", טוענת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד כותרת הגג והמשנה: "אמש: הקבינט התכנס לדיון מיוחד" ו"כוננות השיא בצה"ל יורדת. ובינתיים: חילוקי דעות בישראל לגבי המועד האחרון לתקיפה באיראן". כדי שלא נתבלבל ונזהה התנגדות לתקיפה באיראן עם תבוסתנות וחוסר פטריוטיות, מקושט השער בתצלום גדול של ראש המטה-הכללי, רב-אלוף בני גנץ, כשהוא רוכן קדימה בתנוחה קרבית, בידיו רובה סער ולרגליו ענני אבק ("אחריו – אש", לשון הכותרת. רגע, אז הוא בעד התקיפה או נגד התקיפה? והאם יישלח בראש הכוח כשהוא חמוש ברובה בלבד?). "לסנקציות על איראן יש השפעה דרמטית", נכתב בכותרת ראיון של מנחם גנץ עם שר החוץ האיטלקי, המתפרסם על פני שני עמודים ב"24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "גוליו טרצי, שר החוץ של איטליה, הוא כנראה אחד הידידים הגדולים של ישראל, מאז ששימש כאן כשגריר בזמן האינתיפאדה השנייה", קובעת כותרת המשנה, לבל נתבלבל. "בראיון לרגל ביקורו בארץ חשוב לו להסביר למה חייבים לתת צאנס לסנקציות על איראן לפני שבוחרים בפתרון צבאי". במאמר המודפס בעמ 6 של קונטרס החדשות טוען הפרשן הצבאי אלכס פישמן כי ראש הממשלה בנימין נתניהו "רוצה לרדת מעץ המלחמה" של תקיפה ישראלית באיראן, ולכן לשכתו "מאותתת בפומבי" לאמריקאים ש"יסדרו לו סולם של קווים אדומים", וזאת בשל צרכים פוליטיים פנימיים של נתניהו, אלא שלנתניהו "צפויה אכזבה" משום שאובמה, בנאומו הצפוי ביום שישי בוועידה הדמוקרטית, לא יספק "קווים אדומים", אלא רק יודיע כי "הוא עשוי להפעיל כוח" ברגע שיתברר שחמינאי הורה להכין פצצה. כותרת המאמר היא "המקסימום של אובמה". בעמ 8, לצד ידיעה המכריזה כי "אחרי שבועות של דריכות שיא, בצה"ל מורידים את רמת הכוננות", מדווח איתמר אייכנר על מחלוקת לכאורה בנוגע ל"נקודת האל-חזור, שממנה תקיפת מתקני הגרעין לא תהיה אפקטיבית יותר", בין נציגי גופי הביטחון הישראליים השונים שהתכנסו אמש כדי להרצות בפני חברי הקבינט המדיני-בטחוני. חברי הקבינט, כך אייכנר, לא רק הקשיבו, אלא "גילו לתדהמתם" על דבר קיומה של מחלוקת. כנראה שהם אינם קוראים "ידיעות אחרונות". ב"הארץ" לא מדווחים על ישיבת הקבינט המיוחדת או על הורדת הכוננות בצה"ל (אם כי מראיינים שם שר חוץ אירופי: "על הקהילה הבינ"ל להחריף את צעדיה נגד ההתנחלויות", אומר שר החוץ הנורבגי לעקיבא אלדר). עמוס הראל מדווח בידיעה בעמ 12 כי יו"ר ועדת המודיעין של בית-הנבחרים האמריקאי, מייק רוגרס, אמר כי הוא "מאמין" שישראל לא תתקוף באיראן לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר. עוד מזכיר הראל את הפרסום ב"ניו-יורק טיימס" שלפיו אובמה יציג "קווים אדומים" כדי "להוריד את ישראל מהעץ" – פרסום שפישמן טוען כי לא יתממש. ב"מעריב" מדווח על ישיבת הקבינט המיוחדת בסופה של ידיעה לא ארוכה של אלי ברדנשטיין. הדיווח לקוני וחסר משמעות ("על-פי ההערכות שהושמעו, השנה הקרובה צפויה להיות שנה המאופיינת בטלטלות ובאי-ודאות"), והידיעה עצמה מוקדשת כולה למסרים של לשכת ראש הממשלה הדורש – ניחשתם – הצבת קו אדום על-ידי הממשל האמריקאי בפני טהרן, שאחריו "חלון ההזדמנויות הדיפלומטי ייסגר". כמו כן חוזר ברדנשטיין על הדיווח מהימים האחרונים ולפיו ארה"ב תספק לישראל "נשק מתקדם ופעולות נוספות" כדי לגרום לה לוותר על תקיפה "בחודשיים הבאים". לצד הידיעה ב"מעריב", בעמ 8, ידיעה קצרה עוד יותר, של אריק בנדר, ולפיה "ניצולי הירושימה יגיעו לארץ במסע נגד הגרעין". אולם רוב העמוד תפוס בכלל על-ידי תצלום של בני גנץ, המפקד העליון של צבא ההגנה לישראל, כשהוא נועל נעליים אדומות מכוסות ענני אבק וידיו פשוטות קדימה כשהן אוחזות ברובה סער. בשל גודלו של התצלום, ניתן להבחין כי הרמטכ"ל מחייך. ואולי הוא רק נושך את שפתיו. נחכה להערכת המודיעין. ומה באמת חושבים בלשכת ראש הממשלה? האם נתניהו אכן מעוניין "לרדת מן העץ"? על שער "ישראל היום" אין כותרת העוסקת בסוגיה האיראנית, לבד מאזכור בשורת הכותרות הזעירות שמתחת ללוגו. זה מפנה לעמ 9 לצד הכיתוב, "איראן על השולחן: הקבינט שמע את הערכות המודיעין". כותרת הידיעה עצמה היא "איראן על שולחן הקבינט", ושלמה צזנה, הכתב המדיני הבכיר של "ישראל היום", מקדיש את חציה למלל דומה לזה המתפרסם ב"מעריב" (דברור מסרי לשכת ראש הממשלה ביחס לישיבת הקבינט ול"קווים אדומים") ואת חציה האחר לדברים שאמר שר החוץ אביגדור ליברמן. חשיפה: ליברמן מתנגד לכך שבידי איראן יהיה נשק גרעיני. כדי להגביר את ההדהוד של הדברים הדרמטיים שאמר שר החוץ, מוקדשת להם ידיעה נוספת, אקסקלוסיבית, באותו עמוד, המדווחת על אותם דברים – ועוד – שאמר ליברמן באותו כנס. גם על הידיעה הזו חתום צזנה. ידיעה שלישית באותו עמוד אינה חתומה. זו ידיעת כיתוב תמונה, כשהתמונה היא של כתובות גרפיטי שרוססו לאחרונה על קירות בערי איראן, בעברית, אנגלית ופרסית, ולשונן: "לא למלחמה". אם כן, אפשר להוריד את הכוננות. בסיכומו של דבר: מבין העיתונים המדווחים על ישיבת הקבינט, רק אייכנר ב"ידיעות אחרונות" מספק מידע שנראה חורג מנוסח חסר תוכן שנמסר בתדרוך. בינתיים, הבוקר, הוציאה לשכת ראש הממשלה הודעה לעיתונות שזו לשונה: "רה"מ בנימין נתניהו הודיע הבוקר על פיזור ישיבת ההמשך של ועדת השרים לענייני ביטחון. נתניהו אמר בתחילת הישיבה: זמן קצר אחרי סיום הישיבה אתמול קרה דבר חמור: הדלפה מתוך דיוני הקבינט. בטחון המדינה ואזרחיה תלוי ביכולת לקיים דיונים חסויים ומעמיקים בקבינט המדיני-בטחוני. שם מוצגות כל העובדות, כל הדעות וכל ההשלכות. זהו כלי עבודה בסיסי לניהול בטחון המדינה. "מישהו אתמול פגע בצורה קשה באמון שנותנים אזרחי ישראל בפורום הזה. הוא הפר את הכללים הבסיסיים ביותר לניהול דיונים בקבינט הבטחוני. הוא גם פגע בשמם הטוב של הנוכחים בישיבה שלא הדליפו מתוכה. אין לי טענה נגד כלי התקשורת, הם עושים את מלאכתם. יש לי טענה נגד מי שהפר את האמון הבסיסי ביותר שדרוש לקיום דיוני הקבינט בענייני בטחון ישראל ופגע ביכולת לקיים דיונים חסויים. יש לי אחריות כלפי אזרחי ישראל ובטחון המדינה, ועל כן אני מפזר את הישיבה הזאת". לא ברור אם "ידיעות אחרונות" יצליח לעצור תקיפה ישראלית באיראן. את ישיבת הקבינט הוא הצליח לפזר. שני עניינים נוספים (או אחרים, מחוץ ל"ידיעות אחרונות") עומדים על ראש סדר היום של רוב העיתונים: התפתחות בפרשות הפליליות של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט והתפתחות בעבריינות הצעצוע הלאומנית מצד יהודים. "אולמרט מוותר על הטבות בניסיון למנוע קלון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", ו"אולמרט בתרגיל אנטי-קלון" בזו של "ישראל היום" – שני העיתונים שהובילו ביחסם השלילי לאולמרט כשזה היה ראש ממשלה (ברם, הראשון עשה זאת על-ידי תחקירים מרהיבים והשני על-ידי פובליציסטיקה דלוחה). תמצית התרגיל: הטלת קלון היא על איש ציבור. אולמרט אינו איש ציבור, אולם הוא מקבל הטבות הניתנות למי שהיה איש ציבור, ולכן הוא כן נחשב איש ציבור. כדי להפסיק להיחשב כאיש ציבור, מוותר אולמרט על ההטבות, ולכן דורש שיכירו בו כמי שאינו איש ציבור וממילא אין לדון באפשרות שיוצמד לו קלון. "עורכי-דינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הודיעו אתמול לפרקליטות המדינה כי אולמרט מוותר מרצונו על התנאים המגיעים לו מתוקף היותו ראש הממשלה לשעבר. זאת, כדי למנוע את הדיון על הקלון בעבירה שבגינה הוא הורשע – הפרת אמונים בפרשת מרכז-ההשקעות", פותח ניר חסון את הידיעה ב"הארץ", הנמשכת בעמ 12. ב"ישראל היום", לצד הידיעה של עדנה אדטו התופסת את הכפולה הפותחת, מתפרסמים שני מאמרי פרשנות, מאמר מלומד של ד"ר אביעד הכהן והשתלחות (מתונה יחסית) של חברו לשעבר של אולמרט, עיתונאי "ישראל היום" דן מרגלית. על שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לא מדווח על ההתפתחות הזו בעניינו של אולמרט, אולם ב"מעריב" מתפרסם דיווח בעמ 3 ברוח דומה לאלה של "הארץ" ו"ישראל היום": "הקרב על הקלון", "כדי להימנע מקלון אולמרט מוותר על הלשכה, המזכירות ורכב השרד המגיעים לו כראש הממשלה לשעבר. אבל הפרקליטות תתעקש היום להטיל עליו את הכתם המוסרי, וצפויה לדרוש מבית-המשפט לגזור עליו מאסר בפועל. פרקליטו: זו לוליינות משפטית המונעת ממניעים זרים" (נועם שרביט ורותם סלע). ב"ידיעות" עולם הפוך. תלם יהב חתום על ידיעה הנפרשת על פני רוב עמ 12 תחת הכותרת "אולמרט: מוותר על ההטבות". רובה המוחלט מוקדש לטענות פרקליטיו ולתיאור זיכוייו של אולמרט, ולא להרשעה שבגינה דורשת כעת הפרקליטות להטיל עליו קלון. התצלום שנבחר הוא של אולמרט בחולצה תכולה וחיוך. הציטוט המודגש הוא של "עורך-דינו של אולמרט" (כלומר, אחד מעורכי-דינו הרבים, במקרה הזה, עו"ד אלי זהר): "לא תמצאו בנו שותפים לתרגילי לוליינות משפטית, שכלפי חוץ נועדו לתכלית מסוימת, אך מטרתם האמיתית אחרת לחלוטין". בעבר היה מי שתירץ את היחס המוטה לטובה שאולמרט זכה לו ב"ידיעות אחרונות" בכך שזה היה המחיר ששולם עבור "נגישות" לנושא המשרה הבכירה ביותר במדינה. כעת, כשאולמרט כבר אינו ראש ממשלה או בעל תפקיד ציבורי כלשהו, אלא עבריין מורשע העומד בפני לפחות עוד משפט שחיתות גדול אחד, תירוץ זה, עלוב ככל שיהיה, כבר אינו תקף. כאמור, נושא אחר המגיע היום לראש סדר היום העיתונאי הוא תנכלויות של יהודים לבני דתות ולאומים אחרים. "אלמונים ריססו כתובות נאצה על מנזר השתקנים והציתו דלת", נכתב בכותרת בולטת במרכז שער "הארץ". "טרור יהודי במנזר", מודיעה כותרת הטראש-היסטריה על שער "ידיעות אחרונות", המפנה גם למאמר של הסופר אשכול נבו הקובע כי מרססי הגרפיטי הם "סיכון אסטרטגי קיומי" למדינת ישראל. לא מצוין בדיווח של "ידיעות אחרונות" אם קיימת מחלוקת בקרב גופי המודיעין ביחס לקביעה הזו. גם ב"ישראל היום" מקדישים מקום לדיווח על הגרפיטי במנזר (כאמור, זוהי אינה הידיעה היחידה בנושא גרפיטי המופיעה היום בעיתון): "להוקיע את משחיתי לטרון", נכתב בין מרכאות בכותרת בולטת על השער, לצד תצלום של "כתובות הנאצה והדלת השרופה". בתצלום ניתן לקרוא את הכתובות: "ערבות הדדית, רמת מגרון, מעוז אסתר". אם שש המלים האלו הן מלות נאצה, יחד או בנפרד, הרי שמציתי הדלת של מנזר לטרון הם אכן סיכון אסטרטגי קיומי למדינת ישראל. בעיתון מספקים גם, כמובן, את תגובת ראש הממשלה ("מעשה נפשע"), אולם לא את תגובתו של שר החוץ ליברמן. גם ב"מעריב" מתפרסם סיקור של מעשה הוונדליזם, וגם בו נראית כתובת נאצה: "ישוע קוף". קוראי העיתון הנוצרים יכולים להתנחם נחמה פורתא: השם הרגיל אצל יהודים אורתודוקסים למשיח הנוצרי הוא ישו, ראשי התיבות של "יימח שמו וזכרו", ולא ישוע כפי שנקרא, כנראה, באמת, וכפי שמנסים להנחיל אלו ממאמיניו העוסקים בפעולות מסיון בארץ. ובכן, נראה כעת שאלה נחלו הצלחה בקרב קהל בלתי צפוי בעליל. הדיווח של "מעריב" מסתיים בהודעת גינוי למעשה שיצאה מתושבי מגרון עצמם, ולפיה "חילול אתרי דת הוא פשע". בסך-הכל מעשה אלימות מינורי יחסית, שנגמר ללא כל נפגעים, מקבל היום ברוב העיתונות הישראלית סיקור חסר פרופורציה, מתובל בהתלהמות ובהיסטריה. אם עורכי העיתונים סבורים כי התנכלות יהודית לאומנית היא חמורה וסיכון קיומי למדינת ישראל, טוב היה לו היו מחליפים את פרצי הזעם הקדוש התורניים בסיקור אחראי, ובעיקר סיקור שוטף, של ערוגות העשבים השוטים של הנוער הישראלי בגבעות יהודה ושומרון או בכיכרות המרכזיות בערים, ומנגד, מוותרים על ליבוי יצרים לאומני מעת לעת. כפי שהוא כעת, הסיקור העיתונאי בטבלואידי ישראל של מעשה ההשחתה אתמול הוא לא יותר מגרפיטי. "מבחן הגדר: צה"ל מונע כניסת עשרות פליטים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". גם על שער "הארץ", מתחת לכותרת הראשית הנתונה ברצועה צרה, נכתב "פליטים כלואים שישה ימים בין גדרות הגבול של ישראל ומצרים". כותרת בולטת נוספת על שער "מעריב", כמו גם הכפולה הפותחת, מוקדשת להסכם הקואליציוני שלא נחתם לאחר הבחירות האחרונות לכנסת. "ההסכם נחשף – ראש הממשלה לבני, שר הביטחון נתניהו", נכתב בכותרת, ומעל לה: "כך הוחמצה ממשלת האחדות". על הידיעה חתומה מזל מועלם. "ירושלים בירת ישראל הושמטה ממצע אובמה", נכתב בכותרת בראש שער "ישראל היום". "לקראת נאום הנשיא: פורסם מצע הדמוקרטים", נכתב בכותרת המשנה. "רומני תקף: מביש". "מבוכה לאובמה: המצע שכח להכיר בירושלים", נכתב בכותרת ידיעה של אורלי אזולאי בעמ 6 של "ידיעות אחרונות". "בוועידה הדמוקרטית לא מבחינים במשבר אמון עם ישראל", טוענת כותרת לדיווח של נטשה מוזגוביה בעמ 8 של "הארץ". "למרות הדיווחים על ההרעה ביחסים, היהודים בוועידה הדמוקרטית בשרלוט שנפתחה אמש לא מטילים ספק בהבטחותיו של הנשיא לתמוך בישראל", נכתב בכותרת המשנה. "נתניהו הורה למגן מתקני אנרגיה חיוניים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "בשלוש השנים האחרונות פעל הצוות, בראשותו של רפ"ק אדוארד פלינר, בנחישות רבה, עד כדי כך שאפילו האמריקאים נדהמו מהתוצאות", טוען כתב הפלילים אבי אשכנזי במדורו ב"מעריב", בידיעה המוקדשת למלחמה של משטרת ישראל בסחר בנשים לצורכי זנות, שהוכרזה, כך אשכנזי, בעקבות דרישה של ארה"ב. כותרת המשנה של כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" במוסף "גלריה" של "הארץ" מבטיחה לגלות "איך משתמשת אשת המועמד הרפובליקאי באופנה כדי ליצור לעצמה תדמית עצמאית". "בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דחה אתמול את בקשת המדינה למנוע את שידורו בתוכנית כלבוטק של תחקיר על עד המדינה בפרשת הולילנד. העתירה הוגשה נגד רשת וכלבוטק", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". באורח יוצא דופן, ידיעה בעניין מופיעה גם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", שם ממעטים לדווח על ענייני תקשורת. על הידיעה חתום רז שכניק ולא מופיע בה כלל שמו של רפי גינת, מגיש "כלבוטק" ועורך לשעבר של "ידיעות אחרונות". "ואולי עיתון הוא רק עיתון ואין שום אינטרס מאחוריו, ורק במקרה העורך לשעבר של העיתון, רפי גינת, מבטיח לנו כבר שבוע בפרומואים את האמא של כל התחקירים בעניינו של עד המדינה במשפט הולילנד – שאולמרט הוא כזכור נאשם מרכזי בו. בין עיתונו של מוזס לזכיינית ערוץ 2 רשת יש יחסים חמים, אבל אין להסיק מכך שום קשר להחלטה של התוכנית כלבוטק להכין תחקיר על עד המדינה ש"ד. מוזס הרי לא אומר לגינת מה לתחקר, נכון?", כותב עידו באום במאמר ארוך ב"דה-מרקר". והוא ממשיך: "עד המדינה ש"ד הוא יעד לשחיטת אופי מאז שנודע לציבור על קיומו. עורך-הדין של הזכיינית רשת, מיבי מוזר (המשמש גם פרקליט הבית בידיעות אחרונות ובהארץ), הסביר לשופט בתיק הולילנד, דוד רוזן, כי רוב המידע על שקריו ועלילותיו של ש"ד כבר פורסם בידיעות אחרונות, במעריב, בחדשות ערוץ 2 וגם באינטרנט. עו"ד מוזר טען כי אין לאסור את שידור התוכנית, כי ממילא רוב הדברים פורסמו. אי-אפשר לבוא ולהגיד עכשיו, אחרי שכבר רוב מוחלט של הדברים פורסם, להגיד, אל תפרסמו שום דבר מהדברים, קבל עורך-הדין הוותיק. "ובכן, אם הרוב המוחלט כבר פורסם, חבל לבזבז זמן צפייה על גינת. אם הרוב המוחלט כבר פורסם, מה חדש בתוכניתו שמצדיק תחקיר יקר ופרומואים מאיימים? סביר יותר להניח שרמת הדציבלים של הפרומואים בתוכנית נמצאת ביחס הפוך לגודל הגילויים העיתונאיים. אם הרוב המוחלט של הדברים כבר פורסם – מה הנימוק לשידור אם לא הניסיון להשפיע על בית-המשפט ועל הציבור, ולהציג את עד המדינה כעד בלתי אמין שאין לייחס לדבריו חשיבות?". לקראת החגים משמין מוסף "ספרים" של "הארץ" והוא מונה היום 96 עמודים. רובם מוקדשים לרשימה קטלוגית של הספרים החדשים של ההוצאות לאור ולא למאמרי ביקורת, סקירות ספרותיות או רשימות עיתונאיות, אך גם כך זוכה הקורא המתעניין לשירות אינפורמטיבי. ועדיין נותרת השאלה מדוע ב"הארץ" בוחרים להפקיע לשם כך עמודי מערכת ולא מנסים למכור אותם כעמודי מודעות. ברשימת ספרי העיון החדשים שבמוסף "ספרים" נמסר כי בהוצאת כרמל עתיד לצאת ספרה של עדי מרקוזה-הס, "העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו" שיעסוק ב"ידיעות אחרונות" ובמשפחת מוזס. על שער "הארץ" מופיעה היום אחת הכותרות בפונט שאינו פרנק-ריהל. לשונה: "המבט הגברי באמת שונה מהנשי".

בליל הבחירות הרגיעו הפרשנים: עכשיו יידחקו סיסמאות הבחירות המתלהמות של ליברמן מפני הפוליטיקה. זה לא מרגיע, אלא מלמד שדווקא בתעמולת הבחירות הפוליטיקאים יכולים, לפעמים, לומר אמת עמוקה

בליל הבחירות, עוד לפני המדגם, הסבירו הפרשנים באולפן ערוץ 2 שעכשיו מסתיימים ימי סיסמאות הבחירות של אביגדור ליברמן וישראל-ביתנו, כיוון שהגיע זמן הפוליטיקה הקואליציונית. זה זמן להסכמים ומשא-ומתן ולא להלהטת יצרים, ולכן אפשר לשכוח לעת עתה מ"בלי נאמנות אין אזרחות". אחר-כך, אחרי המדגם, הגיע ליברמן לנאום מול הפעילים במטה המפלגה, ולרגע הסיסמה על השלט מאחוריו נראתה באמת כאילו היתה "רק" סיסמת בחירות. גם ליברמן עצמו הזכיר אותה רק בסוף הנאום, אחרי דברים רבים על קואליציות. כלי תקשורת התלוננו שמערכת הבחירות האחרונה היתה רדומה וחסרת עניין, והתעוררה רק בימיה האחרונים, עם פרוץ התחרות בין הליכוד לקדימה. למעשה אפשר היה לחשוב כך רק מתוך ראייה צרה מאוד, "חדשותית" במובן הרע. הרי בזכות ליברמן המערכה היתה מאוד מעניינת במובן המאוד רע של המלה. זה לא נכון לומר ששום דבר לא קרה במערכה. הסיסמאות של ישראל-ביתנו כשלעצמן היו אירוע – אירוע היסטורי אפילו, ובוודאי אירוע חשוב יותר מרוב החדשות הפוליטיות, בצורתן הטקטית, היחצנית והאישית הרווחת. הן היו אירוע כי מעולם לא התייצבה בישראל מפלגה מרכזית מאחורי סיסמאות אספסוף שכאלה, שמטרתן לזרות שנאה. כשהרבה ממה שקרה כאן בחודשים האחרונים יישכח, הסיסמאות האלה עוד ייזכרו ויהיו מזוהות עם הרגע. הסיסמאות האלו חשובות לא רק בגלל התוכן המפורש. הן חשובות, ואף יותר, בגלל הצורה שלהן ובגלל הדרך שלהן לעקוף את האמירה המפורשת. מה פירוש "רק ליברמן מבין ערבית"? זה אומר שערבית היא שפה של כחש, שצריך איש חזק כדי להבין אותה. זה אומר שהיא שפה שמסתירה כוונות זדון. הסיסמה גם מרמזת לזוהמה הישנה: "הערבים מבינים רק כוח" (הרי ליברמן לא באמת מבין ערבית, ולכן כשהוא אומר שרק הוא מבין ערבית, הוא בעצם אומר שבכלל לא צריך להבין ערבית. להפך, זה עלול להיות מסוכן, הרי מי שמבין עוד עלול חלילה להקשיב, כאילו שיש ערך למלים שלהם). אבל מה שיותר חשוב מכל אלה, מה שהסיסמה אומרת מעבר לכל אלה, הוא המחווה "המבין יבין". כלומר, מה זה משנה מה בדיוק הפירוש של הסיסמה. מה שחשוב יותר הוא צורת התקשורת שהיא מכוננת בין המנהיג ובין ההולכים אחריו. זאת צורת תקשורת שמבוססת על רמיזה והסתרה, על יצירת סוד משותף, על משמעות מגונה שאינה נאמרת. במשטרים פשיסטיים זו היתה תמיד צורת תקשורת מאוד יעילה מבחינה פוליטית. הנאמנות למנהיג גדולה הרבה יותר כשהמנהיג לא אומר בדיוק למה הוא מתכוון, ולכן הנתין צריך גם לנחש למה הוא מתכוון. יום אחרי הבחירות שידר ערוץ 2 כתבה על ביקור במטה ישראל-ביתנו בזמן הבחירות. הכתב תפס שם אחד, מאמן הטניס של ליברמן, שנראה מאוד מרוצה ומרוגש מהתוצאות. הוא הסביר שצריך לסלק את חברי-הכנסת הערבים מהכנסת, ואולי צריך בכלל לסלק את הערבים בישראל אל מעבר לגדר ההפרדה. במובן מסוים, אולי היה זה אפילו לטובה אם ליברמן אמר דברים כאלה במקום הסיסמאות שלו. כלומר, אלה לפחות דברים מפורשים. ביחס אליהם אפשר לפחות לשפוט עד כמה זה רע. אבל ליברמן לא אומר דברים כאלה – הוא מותיר אותם לאנשים המרוגשים שבקהל. יכול להיות שנכון שישראל-ביתנו תתחיל מעתה להתנהל לפי תכתיבי הפוליטיקה המעשית – בלי סיסמאות יצריות ובעסקנות פוליטית רגילה. זה לא ממש מרגיע. מה שקרה עד עכשיו היה רע דיו. ויותר מכך, מה שדברי ההרגעה האלה בעצם אומרים הוא זה: הפוליטיקה היומיומית מכריחה את הפוליטיקאים להתפשר, להתרכך, ולפעמים גם לשקר. רק בתעמולת הבחירות הם יכולים, לפעמים, לומר אמת עמוקה. אולי זה נכון תמיד, ועכשיו רק יותר בולט: היציאה המהירה ממערכת הבחירות אל היום-יום הפוליטי מעוררת הרגשה של התעוררות מחלום, של יציאה מסוג מסוים של טירוף קולקטיבי. צריך לזכור: הטירוף היה שם, כך הוא נראה, זה הטירוף שלנו.

מאבטחי ראש הממשלה דרשו מצלם שהגיע לצלם טקס אזכרה לזבוטינסקי להפשיל את מכנסיו במסגרת בקרת בטיחות; משסירב הודיעו לו שהוא "מעוכב"

מאבטחי ראש הממשלה עיכבו היום את צלם "מעריב" יונתן זינדל בכניסה להר הרצל בירושלים ודרשו ממנו להפשיל את מכנסיו. זינדל הגיע, במסגרת עבודתו, כנציג פול הצלמים של העיתונים ואתרי האינטרנט כדי לתעד את אזכרתו של זאב זבוטינסקי. לדבריו, בכניסה להר הרצל התבקש לעבור את בקרת הבטיחות הרגילה, שכוללת בדיקה של ידי הנכנסים לצורך איתור סימנים המעידים על קרבה לחומרי נפץ. אחרי שמכונת הבדיקה איתרה סימנים מחשידים בידיו, התבקש זינדל לסור הצדה לצורך בדיקת הציוד. זינדל, צלם מנוסה בעל תעודת לע"מ, מצלם מדי שבוע את ראש הממשלה באירועים שונים ומוכר למאבטחיו הקבועים. "הזהרתי אותם מההתחלה שאני לא אתפשט, כי אני לא מתפשט בשביל אף אחד", אומר זינדל בשיחה עם "העין השביעית". הצלם פרק את הציוד, חלץ את נעליו ועבר בדיקה פיזית בעודו לבוש. לאחר שלא נמצא דבר התבקש להפשיל את מכנסיו, וסירב. "אמרתי לו שאני לא מוריד את המכנסיים, ושהם יכולים לבדוק מה שהם רוצים". תוך כדי כך, מספר הצלם, ציין בפניו המאבטח כי הוא "מעוכב". בסיום בדיקת הציוד, ומשלא נמצא בו כל סימן חשוד, נאמר לזינדל כי אם אינו מוכן להפשיל את מכנסיו, לא יותר לו להיכנס. תוך תיאום עם מערכת העיתון החליט זינדל כי הוא מוותר על הצילום ופנה לדרכו. "אם לא יהיו תמונות של טקס האזכרה של זאב זבוטינסקי", אומר זינדל וצוחק, "זה בגלל שלא הכניסו אותי". בטון רציני יותר מוסיף הצלם: "חבל מאוד שהם מתנהלים ככה מול עיתונאים שהם מכירים, אבל אני יכול להבין שהם עושים את העבודה שלהם. עושים את זה לצלמים הערבים ולהרבה צלמים זרים בכל פעם שהם מגיעים. אני צלם ישראלי שעובד מספיק זמן במערכת, וצילמתי את ביבי מאות פעמים, אני לא מוכן לעבור השפלה כזאת, ומזל שיש לי מערכת שנותנת לי גב. אם אלה הנהלים, אז פשוט לא יהיו תמונות". מדוברות משרד ראש הממשלה טרם נמסרה תגובה.

במסגרת תיק פלילי 3996/95, אשר נדון בבית-משפט השלום בירושלים, מדינת ישראל נ. אלון, פייגלין וסקט (תיק הידוע יותר בכינויו "תיק זו ארצנו"), התקיים באחרונה דיון בשאלת תחולת החיסיון העיתונאי על ראיונות שנמסרים לעיתונאים

במסגרת תיק פלילי 3996/95, אשר נדון בבית-משפט השלום בירושלים, מדינת ישראל נ. אלון, פייגלין וסקט (תיק הידוע יותר בכינויו "תיק זו ארצנו"), התקיים באחרונה דיון בשאלת תחולת החיסיון העיתונאי על ראיונות שנמסרים לעיתונאים. הדיון התעורר על הרקע הבא: התביעה זימנה לשולחן העדים את רוית נאור, כתבת "מעריב", וביקשה להגיש ולאמת באמצעותה ראיון עם משה פייגלין מ"זו ארצנו" (אחד הנאשמים) – ראיון שפורסם ב-18 באוגוסט 1995. באמצעות הראיון מבקשת התביעה, בין השאר, לבסס את עבירת ההמרדה שבה היא מאשימה את פייגלין. במסגרת פעולות החקירה בתיק נחקרה נאור במשטרה ואימתה את שנאמר לה מפי פייגלין, ועל בסיס זה זומנה להעיד. משביקשה התביעה להעיד את העיתונאית במשפט, המתנהל בפני הנשיא אמנון כהן והשופטים שולמית דותן וצבי זילברטל, התנגד סניגורו של פייגלין, עו"ד יאיר ברגר, לעצם העדתה. עו"ד ברגר טען כי כשם שחסיון רופא-לקוח או עו"ד-לקוח הוא חיסיון שאינו תלוי כלל בהסכמת הרופא או עורך-הדין, אלא חיסיון הבא לטובת הלקוח, כך גם החיסיון העיתונאי אינו בא לשרת את העיתונאי אלא את טובת הציבור. הטענה היתה שהחיסיון נועד לגרום לכך שהעיתונות תוכל למלא את יעדיה, והוא בא להגן על ה"לקוח" - המקור שעליו התבסס העיתונאי. לכן מנועה העיתונאית מלמסור עדות בקשר אליו. בישראל, החוק המפרש את רשימת החסיונות הוא פקודת הראיות. בפקודה מופיעים כמה חסיונות (כגון חיסיון לעורך-דין, לרופא, לכוהן דת ועוד), אך כבר נקבע כי רשימה זו אינה "רשימה סגורה", והפסיקה הכירה בחיסיון עיתונאי כבר בפס"ד ציטרין. באותו מקרה פורסמה כתבה על שני עורכי-דין עם תמונתם, והם הועמדו לדין משמעתי בלשכת עורכי-הדין בשל "פרסום אסור" (היינו: הביאו לעצמם פרסומת). בית-הדין זימן את העיתונאי כדי לדעת אם עורכי-הדין העבירו את התמונות בעצמם, אך העיתונאי סירב לגלות מידע זה. ערעור בשאלה זו שהגיע לבית-המשפט העליון הסתיים בכך שבית-המשפט הכיר בלגיטימיות של הסירוב וקבע כי במקרה זה חל חיסיון. עם זאת, כבר באותו מקרה נקבע (בדומה למצב השורר בארה"ב ובאנגליה, למשל) כי מדובר בחיסיון שאיננו מוחלט, וכי גם כשהעיתונאי מסרב להעיד או למסור מידע, אפשר שבית-המשפט יאלץ אותו לפעול בניגוד לרצונו. בפס"ד ציטרין קבע הנשיא שמגר מבחן משולש, שרק בהתקיימות מלאה שלו יפעיל בית-המשפט את סמכותו ויחייב את העיתונאי לחשוף את מקורותיו: א. רלבנטיות – בית-המשפט יחייב את העד העיתונאי לגלות את מקורותיו רק אם גילוי זה רלבנטי להליכים, ויש בו כדי לתרום להליך. ב. מהותיות – נושא מהותי פירושו, כי מדובר בפשע או בעוון בעל תוצאות או משמעות מהותיות או במעשה עוולה חמור, שלגביו נדרש גילוי המקור מאחר שאין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע. ג. חיוניות – האם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי, היינו, אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע. כדי להבהיר את גבולות החיסיון, וכן עם ריבוי מקרים של חקירת עיתונאים במשטרה בעקבות עבירות שונות, מינתה הממשלה במרץ 1993 ועדה לבדיקת החקיקה של החיסיון העיתונאי במסגרת פקודת הראיות, בראשות ד"ר אשר מעוז. הוועדה העבירה את המלצותיה לתיקון החקיקה לממשלה בדצמבר 1994, ובדעת הרוב ביקשה לאמץ בחוק, בשינויים מסוימים, את הקווים המנחים שנקבעו בפס"ד ציטרין. כך נקבע כי הסרת החיסיון תיעשה רק אם הגילוי דרוש לעניין שאלה העומדת לדיון, חיוני לצורך מניעת עבירה חמורה או עשיית צדק בנוגע אליה, או כדי למנוע עוול חמור בהליכי משפט, וכאשר אין ראיות מספיקות אחרות. עם זאת, לצורך הדיון בשאלה שהועלתה במשפט "זו ארצנו", די לצטט את הסעיף הראשון להצעה לתיקון החוק, המגדיר את היקף החיסיון: הצעות הוועדה לחקיקה טרם התקבלו, אף שחלפה כשנה וחצי מאז הגישה את מסקנותיה, אך מתוך ההגדרה האמורה ברור כי אין החיסיון העיתונאי חל על ראיונות גלויים. ברגע שאדם לא מתנה את אי-חשיפת זהותו או אי-חשיפת פרטים מסוימים, אלא להפך – מוכן לחשוף את ידיעותיו, דעותיו והשקפותיו לעיתונאי, תוך ידיעה ברורה שהדבר עשוי להתפרסם, אין כלל שאלה של חיסיון עיתונאי. לכן גם התנגד נציג המדינה, עו"ד אלי אברבנאל, לבקשתו של עו"ד ברגר. השופטים הציגו השגות נוספות ביחס לטענת סניגור הנאשם, כגון זו שבעצם מתן הראיון וההיתר לפרסומו ויתר פייגלין על החיסיון, וכן הצביעו על א-סימטריה שתיווצר אם טענתו תתקבל, או כדברי השופטת דותן: "האם מתקבל על הדעת, שאדם יתראיין ובאופן זה ייעשה שימוש בעיתונות להשגת פרסום שהוא מעוניין בו... ואחר-כך יתנגד לעשות שימוש באותו ראיון במסגרת ניסיון של התביעה להוכיח עבירה שהיתה בעצם הראיון עצמו?". שלושת השופטים דחו פה אחד את התנגדותו של עו"ד ברגר והתירו את עדותה של כתבת "מעריב". גיליון 3, מאי 1996

גילה על הכוונת של "הארץ", אובמה על זו של "ישראל היום" | הרב שלמה אבינר מתייחס לפסיקות שנויות במחלוקת | ולב לבייב מתחיל לשעמם את העיתונאים

"הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית לתיווך מסר של נשיא ארצות-הברית לראש ממשלת ישראל. מסר תקיף. "הנשיא אובמה במסר תקיף לנתניהו: הבנייה בהתנחלויות אינה תורמת לבטחון ישראל". המסר בא בעקבות תוכנית שאושרה לבנייה של 900 יחידות דיור בשכונת גילה בירושלים. בדיווח על כך בעיתונים האחרים מדגישים דווקא את המסר של נשיא ישראל וגורמים בממשלת ישראל ובישראל בכלל – לארצות-הברית ולנשיאה. המסר הזה תקיף גם הוא ומדגיש כי שכונת גילה היא בבחינת קונסנזוס ישראלי. כך, למשל, הכותרת של "ישראל היום" היא "פרס משיב אש לאובמה: שכונת גילה זה ישראל". אם יש דוגמה לפערים ולחוסר ההבנה בין הממשלים בישראל ובארצות-הברית, ובין הממשל בארצות-הברית לציבור הישראלי, הרי שהוא מתמצה בהחלפת המסרים הללו. וגם על כך כותבים הפרשנים. ב"מעריב" הכותרת הראשית היא פשוט "התוכנית". נראה ששמעון פרס ואהוד ברק התקנאו בשאול מופז, והם משחררים לידיו של בן כספית תוכנית מדינית משלהם. "מתווה לחידוש מו"מ עם הרשות, ומנסים לשכנע את האמריקאים לאמץ אותו". מה בתוכנית? שלושה עיקרים, המודפסים באותיות גדולות על השער: "תוקם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים על כמחצית משטחי יהודה ושומרון", "ישראל תבקש מהרשות מכתב שיכיר באופן רשמי באופיה היהודי", "ישראל תחייב לסיים את המשא-ומתן על הסדר קבע בתוך פרק זמן מוגדר". הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" עוסקת בגלעד שליט ומבטיחה כי "המו"מ מתקדם", ובאותה נשימה קובעת כי "עסקה עוד אין". ועל כך אין חולק. "דובר צה"ל מסר הודעה לעיתונות ובה איום בתקיפה אווירית של יעדים מרוחקים. האיום מכוון ככל הנראה לעבר איראן", מוסרת אחת הכותרות על שער "ישראל היום". בידיעה עצמה, בעמ 7, מדווחת לילך שובל על "סדנת הכנה מנטלית לטייסים ולכוחות הקרקעיים בחיל האוויר" למקרה שייפלו בשבי האיראני, ומציינת כי העיתוי של פרסום הידיעה בא על רקע דחייתה של איראן את הסכם הפשרה בעניין העשרת אורניום וכאמצעי לחץ על האיראנים ועל מדינות המערב. עד כאן הפנטזיה. מכאן המציאות: אחת הכותרות על שער "ישראל היום" היא "חיל האוויר נערך ללחימה: הכנה מנטלית לטייסים"; "בעקבות ההערכות שתקיפה ביעד מרוחק עלולה לגרום אבידות בקרב הטייסים". בעמ 7, תחת הכותרת "מכינים גם את הראש" והחותמת "פרסום ראשון", מדווחת לילך שובל כי "צה"ל יחל בקרוב בהעברת סדנאות הכנה מנטלית לטייסים ולכוחות הקרקעיים בחיל האוויר, למקרה של לחימה [...] ההערכות הן שאם יוחלט על תקיפה ביעד רחוק זה או אחר, לא מן הנמנע שיהיו טייסים שלא ישובו מהמשימה". חציו התחתון של העמוד מוקדש לידיעה של אלי לאון והסוכנויות, תחת הכותרת "איראן דוחה את הסכם האורניום"; "טהרן, כצפוי, סירבה להצעה להעביר לרוסיה ולצרפת חלק מהאורניום שברשותה". רועי שרון, הכתב לענייני מתנחלים של "מעריב", הוא הבולט, אם הלא היחיד, בסיקור תחום זה בעיתונות היומית. לפני כשבוע סיפק עוד חשיפה לעיתונות, שהפכה לכותרת ראשית: "המדריך השלם להריגת גויים". שרון דיווח על ספר חדש של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת עוד-יוסף-חי בהתנחלות יצהר, המתאר את התנאים שבהם מותר ואף רצוי להרוג מי שאינם יהודים. היום במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם טור אורח המנוסח כשו"ת, של הרב שלמה אבינר, מהחשובים ברבני הציונות הדתית: "הצטערתי והתביישתי מאוד מעצם שאלתך, אם מותר לרצוח גוי. עצם הצגת שאלה מגונה כזאת הוא סימן לחולשה רוחנית ולאובדן דרך. מארבעה צדדים, שכל אחד מהם מספיק, די להבין שחל על כך איסור חמור ומוחלט" (ארבעת הצדדים: מצד האמונה באלוהים, מצד המוסר, מצד ההלכה, מצד הלאומיות הטהורה). גם השבוע עוסק גיא רולניק בטורו (המתפרש הפעם על שני עמודים) בתחרות, כלומר בחוסר התחרות, בשוק הסלולר הישראלי. בעבר הביא דוגמה מצרפת, כיום מארה"ב, ליזמים ששברו את השוק בארצם והציעו חבילות אטרקטיביות במחירים זולים בהרבה מאלה של קרטל החברות הוותיקות. שוב קורא רולניק לעשות מעשה ולפתוח את שוק הסלולר לחברות נוספות. בינתיים זה לא קורה: בשוק הסלולר פועל קרטל של שלוש חברות שמציעות אותם מחירים, ובשוק העיתונות – למעט "דה-מרקר" – לא ממהרים להכות בשר התקשורת או בחברות הסלולר. עוד מאבק ש"דה-מרקר" חרט על דגלו הוא המאבק בשכר המקומם שמקבלים מנכ"לים – מיליונים על גבי מיליונים בתמורה לעצם חימום הכיסא בישבנם, ללא שום קשר לביצועיהם בתפקיד או למצב החברתי והכלכלי בחברה שבה הם חיים. עמוד אחרי זה שבו מופיע הטור של רולניק מוקדש לעוד מתקפה בכיוון הזה, הפעם של שרית מנחם, שמגישה פירוט של "מצנחי הזהב" שקיבלו מנכ"לים בישראל, ואת התנודות של המניה של חברותיהם בזמן כהונתם (למשל צבי זיו, שקיבל 7 מיליון שקל עבור תקופה שבה מניית בנק הפועלים שניהל צנחה ב-13%; שלמה זוהר – 12 מיליון ומינוס 25%, וכן הלאה). זוכרים את הכותרות הגדולות על חתימת הסכם להסדר חוב בין אפריקה-ישראל למשקיעים המוסדיים? ובכן, התגלה פנצר בהסכם. העיתונים, יש לציין, דאגו לספק לצד הכותרות דאז גם טורי פרשנות שקבעו כי למרות החתימה, ההסכם רחוק מלהיות חלוט, וזאת בשל הצורך באישור בית-המשפט ובהסכמתם של בעלי חוב אחרים של לבייב, ובמיוחד בעלי האג"ח מסדרה ט. היה גם מי שמנה את הבנקים, שכעת, באיחור עיתונאי, מתברר כי הם האלמנט החזק במשוואה רבת המשתנים שנקראת "החובות של לב לבייב". בימים האחרונים מדווחים העיתונים על ההסכם – שהושג במהירות ובתנאי כניעה מצד לבייב – בין הבנקים ללבייב על החוב פרטי שלו עצמו (ולא של אפריקה-ישראל). שלשום נכתב כאן על כך בהרחבה יחסית. אתמול התברר כי כחלק מההסכם, הבנקים דורשים עדיפות בקבלת כספים מאפריקה-ישראל במקרה של חדלות פירעון של לבייב. הדרישה הזו דרשה שינוי בהסדר החוב עם המוסדיים. המוסדיים סירבו. "סערה בכוס תה", מצוטט אחד מהם ב"עסקים", שטוען כי מדובר במהלכים טקטיים של לבייב וכי בסוף השבוע יישבו הצדדים את הסכסוך. גם ב"כלכליסט" מצוטט אותו משקיע עלום שם כשהוא משתמש באותה פראזה פקידותית. "ההסדר עם אפריקה לא נראה (נכון לכתיבת שורות אלה כמובן) על סף פיצוץ, גם לא קרוב לכך", כותב ערן צחי ב"ממון", "[...] אם תשאלו אותי, בתור בוגר סיירת סיקור אפריקה, הכל הצגה אחת גדולה. חוץ מהחוב של 7.5 מיליארד שקל, כמובן". וצחי ממשיך: "אם כבר משהו נמצא על סף פיצוץ, זו ההתעסקות התקשורתית סביב נפילתה או היחלצותה של אפריקה מפירוק. המצב הגיע לכך שלעתים גם משפטים סתומים שנאמרים על-ידי עובד זוטר באחד הגופים המוסדיים בכניסה לישיבה הופכים לכותרת ראשית באתר אינטרנט. אתמול, למשל, אחת העיתונאיות יירטה במטח של שאלות את נכבדי הנציגות שהגיעו לבית ליפא מאיר בתל-אביב בצהריים. השלל שהשיגה היה בסך-הכל שתי מלים: נקשיב ונשמע. הכתבת היתה מרוצה, אולי זו הכותרת החמה של מחר". צחי מקדיש גם את המשך הטור, הפותח את המוסף "ממון", לסיקור התקשורתי של המו"מ על הסדר החוב של אפריקה-ישראל. המסר של צחי: לעיתונאים נמאס מסיקור ההסדר, שמשתתפיו משני הצדדים, אנשי אפריקה-ישראל והמשקיעים המוסדיים, נמצאים בעצם מאותו צד של המתרס ומביימים מאבק למען התקשורת בלבד. אביב לביא מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" על פסיקה של השופטת רחל חוזה בבית-המשפט השלום בחיפה נגד ישראל רביב, מפעיל שוק רמלה-לוד במפרץ חיפה. רביב תלה שלטים רבים שקידמו את השוק "בצדי כבישים, על גדרות, עמודי חשמל ותמרורים", והתעלם מ-13 פעמים שבהן נתפס על-ידי פקחי המשרד להגנת הסביבה. השבוע נגזר עליו לשלם קנס של 120 אלף שקל. לביא מצטט את השופטת: "לכלוך רשות הרבים הוא פגיעה באינטרס מובהק של הציבור. קיימת זכות יסוד לכל אחד מתושבי המדינה לחיות בסביבה נקייה", ומסכם: "לתשומת לבם של עברייני השלטים שבדרך". הבעיה היא שלעברייני השלטים הגדולים, מחברות הפרסום ועד המפלגות הפוליטיות, יש זכות יסוד חזקה יותר מזו של הציבור: הזכות להחזיק על ריטיינר לוביסטים ועורכי-דין. ושבית-המשפט יחפש אותם. "לפני הכל: חוב קטן מהשבוע שעבר לכל אותם קוראים מאוכזבים שצילצלו לווילה כרמל לפי הטלפון שנתתי והגיעו אל ביתה של אשה נחמדה שאין לה שום קשר למלון" (יעל פז-מלמד­ בטורה השבועי ב"מגזין" של "מעריב"). יום חמישי. מחר יוצאת לראשונה מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום". ההפניה המסורתית של ימי שישי למוספי סוף השבוע הוקדמה ומתנוססת בראש שער "מעריב" כבר היום. לשון הכיתוב היא "מחר במעריב חגיגת סופשבוע ענקית" (עד כמה חגיגית? ראיון עם פואד ועם שחקנית בשם הדס מורנו, כתבה על שימוש בטלפונים סלולריים לגילוי בגידות בין בני זוג, וכתבה על הטעיות של שמאי חברות הביטוח. ומוסף תשבצים. מיוחד). אמנם הגיליון הנוכחי של "סופשבוע" של "מעריב", המחולק היום למנויים, בהחלט מציג אלטרנטיבה ראויה לכל מוסף סוף שבוע ישראלי. במיוחד הכתבה הפותחת של פליקס לופה, שירד לרחובות המטונפים של התחנה המרכזית בתל-אביב כדי להביא משם את סיפורן של קורבנותיה הכפולים של החברה, אלו שהעוני דחף לזנות, שהצליחו בכל זאת להתחבר לפשע ולסמים, ושסובלות קשות מאלימות המשטרה.

בתאריכים 29/11/14-5/12/14 קיים אופיר אקוניס (סגן שר בזמנו) מסע הסברה בארה"ב. מקורטענה בפניי שהיו מטרות נוספות לנסיעה. שחב״ד מימנו חלק מהטיסות. מקורב אישרלי שאכן חב״ד היו מעורבים. באתר מבקר המדינה גםמצאתיכי התקבלו תרומות אמריקאיות בימים העוקבים לנסיעה. דוברו של אקוניס אוהד יחזקאלי לא הסכים להתייחס לעניין התרומות ומסר בתגובה: ״בתאריכים 30/10/14-5/11/14 (הטעות בתאריכים מקור. יחזקאלי […]

בתאריכים 29/11/14-5/12/14 קיים אופיר אקוניס (סגן שר בזמנו) מסע הסברה בארה"ב. מקור טענה בפניי שהיו מטרות נוספות לנסיעה. שחב״ד מימנו חלק מהטיסות. מקורב אישר לי שאכן חב״ד היו מעורבים. באתר מבקר המדינה גם מצאתי כי התקבלו תרומות אמריקאיות בימים העוקבים לנסיעה. דוברו של אקוניס אוהד יחזקאלי לא הסכים להתייחס לעניין התרומות ומסר בתגובה: ״בתאריכים 30/10/14-5/11/14 (הטעות בתאריכים מקור. יחזקאלי גם לא הסכים לתקן את התאריכים) קיים סגן השר אופיר אקוניס מסע הסברה בארה"ב ובכלל זה: פגישות עם ארגונים וקהילות יהודיות, ערבי הסברה למען ארגונים יהודים כגון מד"א, ZOA, ועוד וכן מפגשים עם רבני וקהילות חב"ד״.לדבריו ״האירוח והטיסות מומנו כולם ע"י משרד ראש הממשלה עבור סגן השר אקוניס וראש לשכתו מר נדב דואני, להוציא מכלל זה, טיסה פנימית שמומנה ע"י חב"ד עבור מר דואני. הדבר קיבל את אישור כל הדרגים המקצועיים והמשפטיים במשרד רה"מ וזאת בהתאם לנהלים״.–אגב, כשניסיתי לוודא את התגובה נולד נון אייטם נוסף. כשפניתי למשרד רה״מ וביקשתי את הנהלים לגבי טיסות של סגני שרים אז הם (משרד רה״מ) הפנו אותי לכנסת. בכנסת הפנו אותי למשרד רה״מ. במילים אחרות, אף אחד לא אחראי על סגני השרים. נון-אייטם. בלופ. או כמו שכתבתי במייל האחרון למשרד רה״מ (שלא נענה): ״האם עלי לכתוב שאף אחד לא אחראי על סגני השרים? שהם עיוות דמוקרטי ששוחה בחלל החוקתי?״

עיתונאי. היה כתב ב"העיר" ובשבועון "כספים", וערך את השבועון "אנשים ומחשבים" וחדשות ב"ידיעות אחרונות". כתב המחשבים והטכנולוגיה של "ידיעות אחרונות". מראשוני העיתונאים המסקרים את האינטרנט בישראל

נולד ב-13 בפברואר 1955 בבאר-שבע, שם למד בבית-הספר העממי בארי. ב-1970, בהיותו בן 15, עקרה משפחתו לתל-אביב, ואת לימודיו סיים בגימנסיה הרצליה. ב-1973, סמוך לפרוץ מלחמת יום כיפור, התגייס לצה"ל ושירת ביחידת ההאזנה של חיל המודיעין. עם שחרורו ב-1976 החל בלימודי תואר ראשון בספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, וב-1979 המשיך בלימודי פילוסופיה כללית באותו מוסד. כמו כן בוגר בית-הספר ללימודי יהדות של אוניברסיטת תל-אביב. לומד לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. באוקטובר 1980, עם הקמת עיתון "העיר", החל לכתוב בו ככתב כללי והתמקד בכתבות תחקיר. הבולטת שבהן עסקה בדליפת מידע ממאגר המתגייסים לצה"ל ומכירתו לגורמים פרטיים. בעקבות התחקיר נפתחה חקירת משטרה, המעורבים בפרשה נשפטו וכמה מהם אף נכלאו. עורכו הראשי של העיתון היה חנוך מרמרי. הוגה הרעיון לכתבה היה יצחק לאור. במקביל ועד 1982 כתב לשבועון "כספים" של בית-ההוצאה מוניטין, והתמחה בכתבות דיוקן של אנשי עסקים ודמויות בולטות בכלכלה המקומית. ב-1981 החל לכתוב בשבועון "אנשים ומחשבים", ומקץ שנה וחצי התמנה לעורכו הראשי. באותה שנה החל לעבוד במחלקת המוספים המקצועיים של עיתון "הארץ", ושם ערך וכתב כתבות במגוון תחומים – מחשבים, תיירות, נסיעות, כלכלה ועוד, בשם-העט "אלדד הדני". ב-1986 עזב את עבודתו ב"הארץ" וב"אנשים ומחשבים", השתתף בקורס הכתבים של קול-ישראל והתמנה לכתב מחשבים וטכנולוגיה ב"ידיעות אחרונות". בשנים 1987–2001 עבד גם כעורך בדסק החדשות של העיתון. באמצע שנות התשעים כתב תחקיר מקיף במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", ובו סקר את רשת האינטרנט. ישראל עדיין לא היתה מחוברת לאינטרנט (עד ל-1998), ובכך היה לאחד הכתבים הראשונים, אם לא הראשון שבהם, שסיקר את הנושא בכלי תקשורת ישראלי גדול. הכתבה הופיעה גם בבחינת הבגרות בעברית באותה שנה. היה עורך ומגיש שותף של "אינטראקטי-וי", תוכנית הטלוויזיה הראשונה בישראל שעסקה באינטרנט, ושודרה בתקופת שידורי הניסיון של ערוץ 2 בתחילת שנות התשעים. התוכנית, שהפיק פרדי זיסקרויט וביים זיו רסקין, שודרה גם באינטרנט. ב-2003 החל להגיש את התוכנית "העתיד כבר כאן", ששודרה בערוץ 8 ועסקה במחיר שמשלם האדם בעידן של פיתוחים מדעיים וטכנולוגיים מואצים, והתמיד בכך שלוש עונות. משתתף קבוע ובעל פינה על אינטרנט וטכנולוגיה בתוכנית הכלכלית של גלי-צה"ל בהגשת עודד לוינסון. משנות התשעים מלמד תקשורת ועיתונות במוסדות חינוכיים שונים, ביניהם המכללה למינהל. מתנדב כמורה לאזרחות ותקשורת בבתי-ספר תיכוניים ברחבי הארץ, ובעיקר בכיתות לתלמידים מתקשים. כמו כן היה חבר בוועדה מייעצת למשרד החינוך בנושא רתימת הטכנולוגיה לצורכי השכלה הומניסטית. בראש הוועדה עמד ד"ר רוני אבירם מאוניברסיטת בן-גוריון. ב-2003 החל ללמד עיתונות באוניברסיטה הפתוחה. משמש ראש הקורס לעיתונות בבית-הספר חשיפה של האוניברסיטה, ומלמד עריכת חדשות. גרוש ואב לשניים.

מוטב לחכות ימים אחדים עד שיוסר הצו המטיל חיסיון על חקירת ראש הממשלה, לפני שמגיעים למסקנות פסקניות על תוצאותיה והשלכותיה

רציתי לפתוח ולומר שמי שמכיר, נכון ליום ראשון בבוקר, את כל תמונת החקירה החדשה והדרמטית – כנראה – של ראש הממשלה, שיקום (זאת אומרת, אם הוא מחוץ למעגל החוקרים והפרקליטים עצמם). אבל הבוקר כבר נשמעים הכתבים והפרשנים ששמחים לבשר שהם יודעים את מה שאסור לספר. "ואתם", הם רומזים בגאווה ובהנאה, "תאכלו את הלב". זאת אומרת, איסור פרסום אצלנו הוא, כמו תמיד, עניין יחסי. רציתי לומר שאני מבטיחה לקנא בכל מי שיודע את מה שאסור לי לדעת, אבל הקנאה מסרבת להופיע. הרי במוקדם או במאוחר – כנראה במוקדם – הכל ייחשף וייפרש לעין העולם כולו, כך שהכל הוא שאלה של עיתוי, מי יידע לפני מי ובכמה זמן. וזה לא מעט במקצוע הזה, כידוע. ובכל זאת, אם עצם קיום החקירה ונושאה הם סוד מדינה שלא היה כמוהו מאז הפיצוץ המסתורי על-פי המקורות הזרים בסוריה וחיסול עימאד מורנייה, אז צריך כנראה מוח קרימינלי מחודד במיוחד כדי לשרוד כאן. ואם הודעת תגובה של לשכת ראש הממשלה נחשבת שיבוש חקירה, בגלל כל הצפנים שאפשר לשלב בכמה משפטים כלליים לטובת מעורבים אחרים בפרשה, שעדיין אינם יודעים שהם על הכוונת ועכשיו יידעו מה לומר לכשתגיע הדפיקה בדלת, אנחנו עוברים מעמודי החדשות למדור הספרות או הטלוויזיה. מומחים לחקירות מספרים, כמובן, שצריך לתפוס את הנחקר בהרף העין הקצר שבו הוא לא יודע היכן הוא נמצא ומה קורה איתו, ואז יש סיכוי כלשהו לחשוף אותו נטול הגנות ופגיע. אבל מקורות המידע שלנו, אזרחים מן השורה, הם ספרים וסדרות טלוויזיה, ושם הכל נגמר בחמישים דקות. למה כל זה מכוון? אין לי מושג אם "ידיעות אחרונות" או איילה חסון או גיא פלג עברו על צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה מטעמי רצון לנצח בתחרות את היריבים, ובדרך הזיזו את אבני הגבול ככל שיוכלו, כפי שכולם עושים – או אם עשו זאת בשליחותו של אולמרט, שביקש להפיץ רמזים למעורבים האחרים. המוח שלי לא מספיק פליליסטי ומפותל. אומרים, במידה של צדק, שישראל היא מדינה מפיקת צווי איסור פרסום יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת, ושופטים חותמים על בקשות של המשטרה באופן אוטומטי, בלא לדעת ובלא לברר את כל הפרטים. ובכל זאת, רציתי לומר, אולי הפעם יש מקום לצו איסור פרסום, שיאפשר את ניהול החקירה וההגעה אל האמת במהירות האפשרית, לטובת כולם. הרי גם העיתונאים הם אזרחים ומעוניינים, כך יש לקוות, שהכל יובהר מהר ככל האפשר, בשקט ובצורה המקצועית ביותר, ונדע באיזו מדינה אנחנו חיים. אבל אחרי חצי יום הכותרות בעיתונים ובשידורים כבר מצטטות "גורמים מקורבים מאוד לחקירה", שיודעים לומר שמדובר בחקירה מסדר גודל אחר מכל מה שידענו עד כה, שהחומרים מוצקים ומצבו של ראש הממשלה קשה, והוא לא יוכל להמשיך בתפקידו לאורך זמן, וכך הלאה וכך הלאה, עד שבא משרד המשפטים ואומר שמעמדו של ראש הממשלה לא נדון עד לרגע זה, וכל ההדלפות לא באו ממנו. ותגובתו של ראש הממשלה מצונזרת מטעמי אותו צו איסור פרסום. אולי יש לו תשובה טובה? והקורא/המאזין/הצופה בבית נשאר במבוכתו. הפוליטיקאים אינם זקוקים לכל זה. הם כבר יודעים, איש איש לטעמו ומנימוקיו, למה אולמרט צריך להישאר או ללכת. הם אינם זקוקים לראיות. ומבחינה זו גורלו של האיש נחרץ, גם אם יישאר בכסאו. מתחשק לקחת אוויר מלוא הריאות ולחכות עד שתתבהר התמונה, אבל אלה כנראה מותרות. לתפארת מדינת ישראל.

"כלכליסט" פירגן לעצמו, העיתונים האחרים פחות | לא תאמינו מי מוביל בסקר של "ישראל היום" | "הארץ" מצא דרך מקורית להביא את הכחשת צרפת לפרסומיו

אתמול פורסם בהרחבה ב"כלכליסט" כי שוד השעונים הגדול מלפני 25 שנה פוצח וכי זהותו של השודד נחשפה. "כתבי כלכליסט מפענחים תעלומה בת 25 שנה", הודיע העיתון בגאווה על עמוד השער שלו, ובצדק. בידיו היה תחקיר מקיף ומרתק על השוד, כמו גם השורה התחתונה בפתרון לתעלומה שהעסיקה חוקרים ישראלים במשך רבע מאה – "נעמן דילר הוא האיש שגנב את השעונים השווים מיליונים". כותרת המשנה לכתבה מאת דני רובינשטיין ואסף לוי תימצתה את העלילה: "מאה שעונים בשווי עשרות מיליוני דולרים נגנבו ב־1983 ממוזיאון האסלאם בירושלים. השודדים לא נתפסו, האוצרות הנדירים נעלמו. לפני שנתיים הופיעו פתאום 40 מהשעונים, ועדיין איש לא ידע מי גנב אותם. כתבי כלכליסט הלכו בעקבות הרמזים, הגיעו ליורשת השעונים ופתרו את התעלומה". בגוף הכתבה נכתב: "דילר מת לפני ארבע שנים; סוד הפריצה יכול היה למות איתו, אלמלא הותיר אחריו כמה רמזים בזירת הפשע הישנה ובירושה הטרייה. כלכליסט הצליח לקשור את דילר לגניבת השעונים והגיע לראשונה לאלמנתו נילי שמרת". מכאן ניתן היה להבין כי חקירה עצמאית של צמד הכתבים היא שהביאה לפיצוח התעלומה. השניים אף הביאו בכתבתם ראיון ראשון ובלעדי עם האלמנה ("האשה שביקשה להישאר אלמונית ושנחשפה כאן לראשונה היא נילי שמרת"). חלקה של המשטרה בחשיפת זהות השודד לא הוזכר כלל בכתבה, אלא רק בהקשר של אוזלת יד וכשלונות עבר: "בדיעבד, גם מי שחקרו את גניבת השעונים תוהים איך שמו של דילר לא עלה קודם לכן. למשל, ניצב בדימוס סמי נחמיאס, שהיה ראש אגף מודיעין במשטרה ואחר-כך החוקר הראשי של גניבת השעונים מטעם חברת הביטוח, שהופתע לשמוע באחרונה על החשיפה". הבוקר הופיעו בכל העיתונים התייחסויות לפרשה. ב"כלכליסט" פורסמה ידיעה [אסף לוי ודני רובינשטיין] שבישרה כי משטרת ישראל אישרה אמש את הפרסום בעיתון "כלכליסט" לגבי זהות השודד בשוד השעונים הגדול. גם ביתר העיתונים דווח הבוקר על המקרה, אך מזווית שונה, זו של משטרת ישראל. ל"כלכליסט" וכתביו אין בה כל זכר. יהונתן ליס, למשל, מדווח הבוקר בתחתית עמוד השער של "הארץ" ועל פני כל עמ 13 של העיתון על התעלומה ופיצוחה. לדבריו, אתמול הודיע "צוות החקירה בפרשה כי הצליח לחשוף את זהותו של השודד המתוחכם ולאתר כמחצית מהשעונים שנגנבו". לאורך כל הכתבה ניתן קרדיט רק לחוקרי משטרת ירושלים, אשר פתחו ב"חקירה חובקת עולם" מרגע שהתברר כי כמה מהשעונים הוצאו למכירה למוזיאון, ועד לאיתור האלמנה וחשיפת פריטים גנובים נוספים. כתבי העיתון "כלכליסט" והפרסום מיום אתמול אינם מוזכרים בדיווח. גם בידיעה על פיצוח התעלומה המופיעה ב"ישראל היום [שלומי דיאז] אין כל זכר לעבודה העיתונאית של רובינשטיין ולוי. לפי הדיווח ב"מעריב" [עמי בן דוד], חוקרי ימ"ר ירושלים הם שמצאו מסמכים במחסן לאוצרות אמנות ברמלה, אשר הובילו אותם לאלמנת הפורץ. אפילו ב"ידיעות אחרונות", שמדווח על הסיפור בכפולה המרכזית של העיתון [ירון דורון וצבי זינגר], אין כל התייחסות לעיתון הבן, "כלכליסט", לכתביו ולכתבה שפירסם רק אתמול (תיקון: בסיום כותרת המשנה של הידיעה נכתב "הפרשה נחשפה לראשונה בכלכליסט"). לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות", "במהרה התברר לחוקרים כי האשה המסתורית היא ישראלית בשם נילי שמרת", בלי שהעיתון מסביר בדיוק כיצד זה קרה. אולי אם כתבי "כלכליסט" היו מוכנים לחלוק את הקרדיט לפיצוח התעלומה עם משטרת ירושלים, היתה האחרונה מחזירה להם במטבע דומה. ומה יש לעשות כדי שגם עיתונאים אחרים ייתנו קרדיט ראוי לחשיפותיך? זו תעלומה שגם אחרי רבע מאה של חקירה ספק אם יגיעו לפתרונה. לאחר שבתחילת השבוע התפרסמו תוצאות סקרי בחירות ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב", מגיעים הסקרים הבוקר ל"הארץ" ו"ישראל היום". כפי שהיה ב"מעריב", ולהבדיל מהפרסום ב"ידיעות אחרונות", בשני המקרים הבוקר התוצאות מובאות בהבלטה יתרה, בראש עמוד השער, ככותרת ראשית או כותרת גג לראשית, ובלי כל הסתייגות בולטת, למרות הכשלונות המחפירים של הסוקרים בחיזוי תוצאות הפריימריז במפלגת קדימה רק לאחרונה. להבדיל משלושת הסקרים עד כה, שהציגו שוויון בין שתי המפלגות הגדולות או יתרון קל לציפי לבני, בסקר של "ישראל היום" מוביל בהפרש של מנדט אחד דווקא מועמד הליכוד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו. מעניין איזה נפח היה מקבל הסקר אם תוצאותיו היו מחמיאות פחות למועמד הליכוד. ובאותו הקשר, העיתון מספק הבוקר דיווח נרחב על המאבקים הפנימיים במפלגת קדימה. הכותרת הראשית בו מצטטת: "מופז: לבני מובילה לאובדן דרך", והכפולה הפותחת מוכתרת בשורה "מלחמת עולם בקדימה" (והשוו לכותרת בעניין המופיעה הבוקר ב"ידיעות אחרונות" בראש עמ 9: "לבני למופז: יהיה בסדר"). שלשום יצא "הארץ" בכותרת שלפיה "נשיא צרפת סרקוזי נדהם מחוסר הבגרות של אובמה ביחס לאיראן" [ברק רביד]. הבוקר מוצא העיתון דרך מקורית להביא לידיעת קוראיו את הכחשת צרפת לפרסום. תחת הכותרת "האיום האיראני על הקמפיין של אובמה" כותב בשער העיתון העיתונאי שהביא את הסיפור לפני יומיים כי מטה הבחירות של גון מקיין החל לשדר תשדירים התוקפים את אובמה על רקע מדיניותו כלפי איראן, וזאת בעקבות הפרסום ב"הארץ". בהמשך הידיעה, המופיעה בעמ 6, מצוינת התגובה של מטה אובמה לתשדירים. "מטה אובמה לא הגיב ישירות לפרסום", נכתב, "אלא הפנה לתגובה שפירסם ארמון האליזה". ומיד מספק "הארץ" לקוראיו את התגובה הרשמית של שגרירות צרפת בישראל: "אנו מבקשים להבהיר כי הדברים שיוחסו לנשיא הצרפתי ניקולא סרקוזי בכתבה שהתפרסמה בעמוד השער של עיתון הארץ אינם מייצגים כלל וכלל את עמדתו של נשיא הרפובליקה הצרפתית". השגריר הצרפתי לא יכול להתלונן; דברי ההבהרה שלו פורסמו בהבלטה, בידיעה שתחילתה בשער העיתון! כל מה שצריכים הקוראים לעשות כדי למוצאם הוא ללכת קצת בעקבות הרמזים. דן מרגלית מגלה במאמר שכתב למדור הדעות ב"ישראל היום" כי הוא עומד מאחורי תגובה מס 90 למאמר שפירסם אמנון דנקנר ב"הארץ", ביחס להאשמות של אשתו לשעבר של דן בן-אמוץ, בתיה אפולו. לדברי מרגלית, לאחר שראה כיצד דנקנר טוען כי האמת היא נר לרגליו, גמלה בו החלטה: "מיד הגבתי למאמרו באתר האינטרנט של הארץ", הוא כותב ב"ישראל היום". להלן חלק מתגובה 90, שעליה חתם בשמו: "אמנון, כל מה שאתה כותב בצדק רב ובכישרון רב, חל על מה שניגלה לי באשר לעבריינותו של אולמרט, ועדיין איני מבין מדוע החובה המקצועית החלה עליך – ובדין – כחבר הכותב ביוגרפיה, לא חלה גם עלי כחבר של אולמרט וככותב מאמרים בעיתונות". מרגלית מוסיף וכותב ב"ישראל היום": "הוא טרם השיב. אולי יסכים איתי. האם יחזור בו ויעקור למחנה בני האור?". לעיתון "ישראל היום" אין אתר שבו מופיעות כתבותיו במתכונת שבה ניתן להגיב עליהן, כך שבינתיים אין לדעת מה חושב דנקנר על הטוקבק של עמיתו. במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" נכתב [סוכנויות הידיעות] כי גון מקיין מאשים את ה"לוס-אנגלס טיימס" במתן יחס מוטה לטובת אובמה, או כפי שכותרת הידיעה מכנה את התופעה, העיתון "מאתרג את אובמה". לפי הדיווח, ה"לוס-אנגלס טיימס" הודיע אתמול כי לא יחשוף קלטת וידיאו המצויה בידיו ובה מצדד אובמה במנהיג מיליטנטי של אש"ף בארה"ב במהלך כנס בשנת 2003. נועם שרביט מדווח ב"גלובס" כי לפי פסיקה תקדימית בבית-משפט השלום בתל-אביב, לא ניתן לחייב אתר אינטרנט, אפילו של עיתון, באחריות ללשון הרע בטוקבקים שכתבו הגולשים. הפסיקה התקבלה לאחר תביעת דיבה שהגיש עו"ד שמעון דיסקין נגד עיתון "הארץ", בגין טוקבקים משמיצים שפורסמו על אודותיו כתגובה לטוקבקים שהוא פירסם בעצמו. לפי פסק הדין, על אדם שהושמץ בטוקבקים לבקש מבית-המשפט לחשוף את פרטי הגולש, ואז לתבוע אותו באופן אישי. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי תת-אלוף (מיל) גל הירש תובע את ערוץ 10 על סך 2.5 מיליון שקל בגין לשון הרע. לפי הדיווח, הערוץ ייחס לו בשלושה מקרים סחר בנשק, בעוד שמקורביו טוענים כי "מעולם לא סחר". מיכל רמתי מדווחת ב"דה-מרקר" על גל פיטורים של מו"ליות וחברות תקשורת בארה"ב. קבוצת טיים הודיעה על קיצוץ של 6% בכוח האדם שלה, וגאנט, מו"לית העיתונים הגדולה בארה"ב, תפטר 10% מעובדיה. אסי דיין שוב מקבל ב"העיר – תל-אביב" במה להגיגיו, ומדווח לעיתון על חוויותיו מהמחלקה הסגורה, לאחר שאושפז בכפייה. הדיווח מלווה בציור ובשיר, והרושם המתעורר ממנו הוא כי הפעם דיין מעט מחובר יותר למציאות לעומת הפעמים הקודמות שבהן כתב לעיתון. דיין מציין בטקסט כי "כדי להתפרנס עלי לצייר, לשנורר, לתסרט, לביים, לשחק ולכתוב לעיתונות". לי-אור אברבך מדווח במוסף "המגזין" של "מעריב" כי יעל שטרנהל תצטרף לצוות חדשות 10 בסיקור הבחירות בארה"ב כפרשנית, שש שנים לאחר שעזבה את רשות השידור. הרכילאית ברוריה אבידן-בריר מעניקה ראיון למוסף "סופשבוע" של "מעריב" המחולק היום למנויים [גבי בר-חיים]. על עצמה היא אומרת: "קודם כל הייתי עיתונאית. את מלחשים עשיתי כי ביקשו ממני, ומעולם לא חתמתי עליו בשמי. למה את זה זוכרים? כי זה היה בעידן שלא היה רייטינג, זה היה מכשיר מכירה. ואנשים אוהבים רכילות". ובתשובה לשאלה "מי היורש שלך, בעינייך?", אומרת אבידן-בריר לכתב "סופשבוע": "ליאורה גולדנברג-שטרן בסופשבוע. היא עושה עבודה מצוינת לסוגה".

כיצד שינתה סדרת התעודה "מוסר השילומים" של גיא מרוז ואורלי וילנאי את הייצוג התקשורתי של ניצולי השואה, והאם שינתה אותו לטובה? ומדוע הסיקור של "הארץ" את הניצולים שונה מזה של כלי התקשורת האחרים?

יום עיון סוער ואמוציונלי, רצוף קריאות ביניים ופרצי מחיאות כפיים, התנהל אתמול (רביעי) בבית-התפוצות. הציבור הוזמן על-ידי המכללה האקדמית בית-ברל וקרן אברט לצפות בארבעה מושבי דיון שיוחדו לזוויות שונות ביחסים הבעייתיים בין התקשורת הישראלית לניצולי השואה. רוב הקהל שנענה לקריאה הורכב, כך נראה, מניצולים, ואלה לא חדלו להגיב בלהט לדברי המתדיינים, להתווכח איתם בקולי קולות ולעמוד על זכותם להישמע. קל להבין ללבם. אם נושא השואה היה בעבר טאבו בתקשורת הישראלית מסיבות אידיאולוגיות, ומאוחר יותר הושתק והודר במרבית ימי השנה בשל שיקולים מסחריים, הרי שניצולי השואה עצמם היו במשך שנים ארוכות המושתקים והמודרים ביותר. ד"ר עמית קמה, מהמכללה האקדמית עמק-יזרעאל, הצביע בפני באי הכנס על כך שלא רק התקשורת מיעטה לעסוק בניצולי השואה, גם חוקרי התקשורת. לדבריו, בעוד חוקרי תקשורת ישראלים לא מעטים הקדישו יריעה נרחבת למדי למחקר של ייצוג השואה באמצעי התקשורת בישראל, אין כמעט מחקרים העוסקים בייצוג הניצולים בתקשורת. לדבריו, הפער גדול עד כדי כך שנראה כאילו יש "רתיעה", כהגדרתו, מחקירת נושא זה. "היעדרותם [של מחקרים על ייצוג ניצולי השואה בתקשורת] מן השיח המחקרי מעוררת תהיות קשות", אמר קמה. כמה מחוקרי התקשורת שבכל זאת בדקו פנים שונים של יחסי התקשורת וניצולי השואה הוזמנו להציג את מסקנותיהם. ד"ר אלה באואר, מסמינר הקיבוצים, הציגה תמונה אופטימית יחסית. באואר בדקה את לוחות המשדרים בטלוויזיה בערבי יום השואה ויום השואה עצמו לאורך עשרות השנים האחרונות, ומצאה תהליך מתמשך של פתיחות הולכת וגוברת. אם בשנות השבעים התרכזו המשדרים בנושא השואה רק בשני הימים הללו, וגם אז לא באופן מוחלט (לאחר מהדורת "מבט" ביום השואה של שנת 1975, ציינה, חזרה הטלוויזיה ללוח השידורים הרגיל עם פרק בסדרה "קוזאק"), הרי שכיום שידורים בנושא השואה מתפרסים על פני כמה ימים, ולעתים משודרים גם בלי כל קשר ליום השואה. אם בשנות השבעים עסקו המשדרים בגבורת היהודים בתקופת השואה ובקורבנות שנספו בה (אנה פרנק היא הדוגמה המובהקת לקבוצה השנייה), במהלך שנות השמונים שולבו סיפורי ניצולים במשדרים כחלק מהפיכת חוויית השואה לסיפור של בני-אדם פרטיים ולא קולקטיב. החל משנת 1991 ניתן, לדבריה, לראות בולטות בייצוג הניצולים במשדרי השואה, אשר הגיעה לשיאה לפני שנתיים, עם שידור הפרק הראשון בסדרה שיצרו גיא מרוז ואורלי וילנאי, "מוסר השילומים". גם אריה קיזל, מהמכללה האקדמית אורנים, בחר ב"מוסר השילומים" כנקודת סיכום לתיאור מסקנותיו על ייצוג ניצולי השואה בתקשורת הישראלית. אך תמונת המצב, ותהליך ההתפתחות שהציג, היו מדכאים בהרבה. לדבריו, לאחר שהשווה בין קטעי עיתונות על ניצולי שואה ובין ספרי זכרונות ומכתבים אישיים שכתבו הניצולים עצמם, מצא כי הם מספרים שני סיפורים נפרדים – זה שהניצולים מספרים לעצמם ועל עצמם, וזה שהתקשורת מספרת על הניצולים לכלל קוראיה וצופיה. לדברי קיזל, "ניצולי השואה שהגיעו לישראל סיפרו לעצמם במשך השנים סיפור של ניצחון ובנייה", כשהמוטיב המרכזי כלל תקווה והתגברות על מכשולים בדרך ליצירת חיים חדשים. "הניצולים הפכו את הקורבנוּת לניצחון", הדגיש, "הם לא תפסו את עצמם כקורבנוֹת". לעומת זאת, הסביר קיזל, התקשורת הישראלית שיתפה פעולה עם הנראטיב ההגמוני בישראל והציגה אותם באור שונה לגמרי. קיזל הזכיר גם הוא את סדרת "מוסר השילומים" כמחוללת ומייצגת את האופן שבו התקשורת הישראלית העכשווית מציגה את ניצולי השואה. הפער בין הייצוג התקשורתי של הניצולים לאופן שבו הם תופסים את עצמם נשמר לאורך העשורים, גם כשהייצוג עצמו השתנה. "נראטיב ניצולי השואה נע מנוכחים-נפקדים בשנות החמישים לקורבנות, במיוחד לאחר משפט אייכמן ומשפט דמיאניוק, ולעניים בשנים האחרונות. אף כי הם אינם תופסים את עצמם ככאלה, התקשורת ממקמת כעת את הניצולים לצדם של עניי החברה, בשורה אחת עם הנכים, עם המשפחות החד-הוריות והעשירונים התחתונים". העיתונאי וחוקר השואה ראול טייטלבאום הדגיש בפני באי הכנס דווקא את החשיבות הרבה של משדרים כגון "מוסר השילומים". לדבריו, לא במקרה רק בשנת 2007 הוקדשו לראשונה בתולדות המדינה דיונים בממשלת ישראל ליחס שמקבלים ניצולי השואה, ולא במקרה דווקא באותה שנה הוחלט על הגדלת הקצבאות לניצולים. "ב-2007", אמר טייטלבאום, "קרה משהו שמיקד את דעת הקהל בארץ ואת התקשורת הישראלית במאבקם של ניצולי השואה, והפך את יום השואה של 2007 במקום ליום הזיכרון ליום בושה וכלימה [...] בפעם הראשונה, התקשורת פרשה את התמונה של אותם ניצולי שואה שחיים בקושי". העיתונאי יאיר שלג, לעומת זאת, שעקב באופן שיטתי בעיתון "הארץ" אחר ניצולי השואה ותביעות הפיצויים על רכוש יהודי אבוד, הזהיר מפני הפיכת קיפוח הניצולים בישראל לנושא המרכזי של משדרי יום השואה. לדבריו, מצב כזה הוא "סקנדל", הנובע בין היתר מרדיפת רייטינג וחיפוש אחר אשמים חדשים להיטפל עליהם. "כאילו העיסוק באשמת המשטר הנאצי הוא כבר פאסה", כדבריו. שלג ביקר באופן ספציפי את סדרת המשדרים של וילנאי ומרוז. "לכאורה מדובר בעבודת קודש למען ניצולי השואה", אמר, "אבל אם אנחנו מצפים מעבודה עיתונאית שלא תהיה רק בעלת כוונות טובות, ואין לי ספק בכוונות הטובות, אלא גם רצינית בתכנים, יש לי תחושה שהצמד הזה נכשל, ואפילו די בגדול". לדברי שלג, וילנאי ומרוז התעלמו מהכשלים הבסיסיים בהסכם השילומים שבין ישראל לגרמניה, שהביאו למצבם הנוכחי של ניצולי השואה בישראל. עוד הוסיף שלג כי ההתמקדות בביקורת על יחס ועידת התביעות לניצולי השואה אינה לוקחת בחשבון כי הרכוש היהודי באירופה אינו שייך לניצולים לבדם, אלא ראשית ליורשים החוקיים, ואחר-כך לכלל העם היהודי. שלג הרחיב בדיבור על הסיקור שהעניק עיתון "הארץ" לניצולי השואה לאורך השנים האחרונות, לעומת כלי תקשורת אחרים. לדבריו, "הארץ" בלט בסיקור מתמשך של סוגיית התביעות להשבת הרכוש היהודי, בעוד רוב כלי התקשורת (למעט עיתונאים אחדים ובהם איתמר לוין ב"גלובס" ושרה פרנקל בקול-ישראל) התמקדו בתקופה זו במצוקת הניצולים. ההסבר של שלג להבדל בדגשים בין "הארץ" לכלי התקשורת האחרים הוא הטענה ש"הארץ" שופט את עצמו לא רק ביחס לעיתונות הישראלית, אלא גם ביחס לנורמה בעיתונות האיכות העולמית. שלג סיפר כי בקיץ 1998, עת ניהל משא-ומתן על הצטרפותו לעיתון "הארץ", עסקה התקשורת העולמית בהרחבה בנסיונותיהם של הבנקים השווייצריים להגיע להסדר להשבת רכוש של קורבנות שואה במסגרת שורה של תביעות ייצוגיות. הוא נזכר כיצד יואל אסתרון, שהיה אז עורך המשנה של העיתון, אמר לו כי יוכל להצטרף למערכת "הארץ" כאחראי על סיקור העולם היהודי ובעיקר סוגיית השבת הרכוש. "לא ייתכן", ציטט מזכרונו שלג את אסתרון, "שהניו-יורק טיימס ידווח כל-כך הרבה על השבת הרכוש ואנחנו לא". נוסף על כך, הסביר שלג, בעוד שעיתונים אחרים מתעניינים במשברים נקודתיים ובסיפורים אנושיים, "הארץ" אינו חושש ואף רואה לעצמו חובה לעקוב אחר תהליכים מתמשכים. "בשנים האחרונות גם בהארץ יש תזוזה מסוימת מהמקרו לצבע", ציין, אבל "גם אם הארץ ירד ברמתו, כלי התקשורת האחרים הוסיפו עוד יותר לרדת, כך שעדיין נותר איזשהו פער".

בעוד שעורך ה"ליברסיון" ניקולא דמורן מתפטר במחאה על דורסנות הבעלים, מכריז עורך ה"ניו-יורק טיימס" לשעבר ביל קלר על מיזם עיתונות מקוון, ללא כוונת רווח, ויש לו כבר מלאך

אנחנו עיתון. לא מסעדה, לא רשת חברתית, לא מתחם תרבות, לא ארוחת טלוויזיה, לא בר, לא חממת סטרטאפים" (עיתונאי "ליברסיון" מגיבים על תוכנית המו"לים להפוך את העיתון ל"רשת חברתית המייצרת תכנים בתשלום, כולל וידיאו ופורומים". השבוע) אנחנו במאה ה-21. לעתים קרובות במסעדה, פעילים ברשת החברתית, מוקירים מתחמי תרבות, ניידים יותר, לא ארכאיים, מעריצים סטרטאפים ועובדים בהם". ("קוראי ליברסיון" מגיבים בטוויטר להכרזת העיתונאים, באותו פורמט) שביתת עיתונאי "ליברסיון" ביום חמישי ה-6 בפברואר הביאה להתפטרותו הסופית של עורך היומון, ניקולא דֶמוֹרָן. כבר תקופה ממושכת ש"ליברסיון" מדמם, ומעמדו של דמורן, הנושא בנטל בשלוש השנים האחרונות ונתפס על-ידי עיתונאיו כמגלם את רצון הבעלים, נשחק והולך. דמורן, שבא מתחום השידור, בעיקר רדיו, ומזוהה עם מדיניות הקיצוצים והלחץ לשינויי זהות מקיפים, עבר ארבע הצבעות אי-אמון מצד עיתונאיו השכירים, 290 במספר, ונדרש לשלם בכסאו. "ליברסיון" מעולם לא היה מכונה להדפסת כסף, וכפי שקורה לעיתונים מסוגו, מעמדו מעולם לא היה פרופורציוני למספר קוראיו (היום נמכרים בדוכנים כ-100 אלף עותקים) ולהכנסותיו. כעיתון שנוסד ב-1973 על-ידי זאן פול סארטר וסרז זולי, ונחשב לאחד מפירות מרד הסטודנטים בסוף שנות ה-60, גילם "ליברסיון" את העיתון החדש, המשמיע קול פוליטי-חברתי רדיקלי ומשוחרר מלחצים מסחריים. מאז 2011 בעלי השליטה בעיתון הם יזם הנדלן ברונו לֶדוּ ואיל קרנות ההשקעה אדוארדו דה-רוטשילד. בשנת 2013 צנחו הכנסות העיתון ב-14.9% והוא צפוי להפסד שנתי של 1–1.5 מיליון יורו. לאחרונה הודיעו הבעלים כי לא יזרימו כספים לעיתון ללא תוכנית הבראה. לנוכח מצבו של העיתון הציגה הנהלת "ליברסיון" תוכנית הכוללת לא רק קיצוצי שכר (10% לעיתונאים) ופרישה מוקדמת, אלא גם הקדמת ההורדה לדפוס והקמת חומת תשלום על תוכני האתר. תוכנית הבעלים הציעה שינוי מהותי באופיו של "ליברסיון" והפיכתו מעיתון מודפס עם מהדורה מקוונת למעין פורטל דיגיטלי המציע תכנים מעורבים, כמה מהם בתשלום. "דיגיטל פירסט" באוריינטציה מסחרית. התסיסה המתמשכת בקרב חברי המערכת ביחס להנהלה באה לידי ביטוי בהצבעת אי-אמון גורפת בדמורן כבר בנובמבר 2013, שבעקבותיה ויתר על כמה מסמכויותיו. אבל מה שהצית את להבות הסכסוך עם הבעלים והביא להתפטרותו היה שביתת העיתונאים בת היממה ב-8 בפברואר, שהפקיעה את העמוד הראשון בעיתון ושתי כפולות עמודים פנימיים להכרזה "אנחנו עיתון, לא מסעדה, לא רשת חברתית, לא מתחם תרבות...". השביתה נערכה במחאה על תוכנית הבעלים להפוך את בניין המערכת ברח בֶּרנזֶה 11 (ברובע ה-3, 200 מטר מכיכר הרפובליק) למרכז כנסים ואירועי תרבות שלתכנונו נקרא המעצב פיליפ סטארק, ולהעתיק את מקום מושבם של העיתונאים למבנה אחר. האירוני הוא שההנהלה רואה בחזונה את המבנה המחודש כמעין "קפה דה-פלור של המאה ה-21" (במחווה לקפה שבו ישבו סארטר וחבורתו ושבו הגו את הקמת העיתון). הבניין, יש לציין, הוא בבעלותו של לֶדוּ. אם אכן יוקם שם מתחם התרבות המתוכנן, שמו של העיתון ישמש להאדרת הנכס ובוודאי להגדלת שוויו. אחרי שהתפטר, הבהיר דמורן את עמדתו בראיון ל"לה-מונד": "החלטתי נובעת ממחלוקת אסטרטגית עמוקה. ליברסיון הוא עדיין גורם מרכזי בשוק הנייר, פרינט פירסט. בשלוש שנותי בתפקיד לקחתי על עצמי להעבירו לדיגיטל. ב-2012 נוכחתי כי התפוצה בדוכנים צונחת והצגתי להנהלה תוכנית לבנייה מחדש של ליברסיון, כעיתון חזק מוקף במולטימדיה". כשנשאל מה הוא חושב על התוכנית שהציע לֶדוּ וחוללה את הסערה, השיב: "לגרדיאן יש קפה, אבל הוא בראש וראשונה עיתון גדול ואתר גדול [...] היום עיתון אינו יכול להתקיים כשלעצמו. הפעילויות הפריפריאליות חייבות לעמוד לשירות הפקת עיתונות איכותית". ה"גרדיאן" הבריטי האיכותי והמצליח, שדמורן מביא כאן כדוגמה, הוא תופעה ייחודית. זהו עיתון ותיק בעל מבנה בעלות וניהול יוצא דופן, המבוסס על-ידי גופי נאמנות. ועדיין, גם ה"גרדיאן" תלוי בכל שנות קיומו בתרומות ידידים ובמימון משלים מקרנות שאינן למטרות רווח. מתייחסים אל "ליברסיון" כאל מותג מסחרי, אומרים העיתונאים, ודורשים לשמר את אופיו המיוחד בין השאר באמצעות גיוס כספים ממקורות אחרים. לדברי דמורן, הוא ניסה לפעול לשם כך, על אף שהדבר מחוץ לתחום אחריותו, וללא הצלחה. "אנחנו מבינים את הצורך בגיוון", אמרה ל"גרדיאן" סגנית עורך "ליברסיון" אלכסנדרה שוורצברוד (כתבת "ליברסיון" בירושלים בימי האינתיפאדה השנייה), "אבל בעלי המניות אומרים שהם רוצים לעשות כל דבר חוץ מעיתונות". הדברים ברורים: המגזר העסקי והתאגידים המסחריים אינם בנויים להחזיק עיתון שאינו רווחי. עיתון מסחרי אינו מצליח לגייס משקיעים נוספים, לא יכול לקושש תרומות, ואת הברירה בין כניעה לסגירה רק עיתונים מעטים ישרדו. אפשר לשמר את שם המותג כקליפה ריקה, אבל מה שיתקיים בתוכה עלול להיות יצור שונה לגמרי ממה שהתכוונו לו מייסדיו בחזונם וממשיכיהם בפועלם. ביל קלר התברך בביוגרפיה המקצועית המסעירה ביותר שעיתונאי יכול לאחל לעצמו. 30 שנה ב"ניו-יורק טיימס". כתב בוושינגטון מ-1984, ראש המשרד במוסקבה בשנות הדטנט, וביוהנסבורג בתקופת המעבר ממשטר האפרטהייד לדמוקרטיה חוקתית. עם שובו לניו-יורק כיהן כעורך חדשות החוץ מ-1995, כעורך האחראי מ-1997, ככותב למגזין ולעמוד הדעות מ-2001 וכעורכו הראשי של העיתון מ-2003. בזמנו כעורך גרף העיתון 18 פוליצרים, והוא עצמו זכה באחד (על סיקורו את נפילת הקומוניזם בברית-המועצות). מאז פרישתו מהתפקיד בספטמבר 2011 הוא כותב מאמרים, והשבוע, בן 65, הודיע על פרישתו מהעיתון ותחילתה של קריירה חדשה. שמו של ניל בארסקי נחרת בתודעתי כמפיק הסרט התיעודי "קוץ", על ראש העיר המיתולוגי אד קוץ (1978–1989), שהוקרן השבוע ביס-דוקו. והנה מתברר כי בארסקי בן ה-57 שימש כתב ה"וול-סטריט גורנל" בשנים 1988–1993 ואז חצה את הקווים, עבד במורגן-סטנלי כאנליסט, הקים ב-1988 קרן גידור משלו ומצא ברכה בהשקעותיו. איל ההון בארסקי הוא המלאך של ביל קלר. השניים יוצאים למיזם משותף בלתי תלוי וללא כוונת רווח, "פרויקט מרשל" (The Marshall Project), עיתון תחקירים מקוון שיתמחה בכיסוי מערכת המשפט הפלילי באמריקה. בארסקי יהיה המו"ל וקלר ישמש העורך הראשי. המיזם יזכה לתקציב שנתי של 4–5 מיליון דולר, יעסיק בהיקף מלא 20–25 עיתונאים ויעלה לרשת במחצית השנייה של 2014. "אחד מכל 31 אמריקאים נתון תחת פיקוחה של מערכת המשפט", כתב קלר באתר הזמני של המיזם החדש. "במעצר, בכלא, בעונש על תנאי או בשחרור על תנאי. לכך יש להוסיף מיליונים הפועלים במערכות אכיפת החוק, המשפט ועריכת-הדין, וכן באקדמיה, בעיתונות ובפוליטיקה. אם נצליח, נגרום למערכת להיות אחראית יותר בקיום הבטחתה לצדק אנושי ומועיל". בארסקי בחר בדרך חשובה וראויה להערכה להחזיר נתח מעושרו לחברה. בכך הוא מצטרף למלאכי עיתונות כמו מריון והרברט סנדלר, שאיפשרו את הקמתו ותפעולו של אתר התחקירים "פרופבליקה", וכמו כריס יוז, ממייסדי פייסבוק, המחזיק כמו"ל את כתב-העת הפוליטי-ספרותי "ניו-רפבליק". בלוגר המדיה גק שייפר מונה בבלוג שלו את רשימת מלאכי העיתונות המרחפים מעל שמי אמריקה. "בני מדיצי החדשים", הוא מכנה את פטרוניה של העיתונות החדשה, על שם שושלת פטרוני האמנות הפיורנטינים שאיפשרו במאה ה-15 רנסנס יצירתי שלא היה כמותו. עם זאת, כפי ששייפר מציין, מספר המלאכים עדיין קטן והסכום הכולל שהם מקדישים לעיתונות חוקרת הוא מזערי ביחס לכלל התרומות "למען האנושות". ולספקנים אומר שייפר: "להיות תלוי במדיציס החדשים במימון עיתונות חוקרת ישנם אותם חסרונות כמו להיות תלוי בהם במימון אמנות פלסטית, מחול, מוזיקה קלאסית ומופעי ספורט. ואם אתם מתנגדים תקיפים לסוג העיתונות שהמדיציס החדשים קונים בכספם, אני בטוח שתמצאו מישהו אחר שיעשה זאת בשבילכם במחיר המתאים. אז למה אתם מחכים?". היום ברור שתאגידי התקשורת אינם מסוגלים לתחזק עיתונות בלתי תלויה ואיכותית, וכי יש לחפש פתרונות אחרים כדי לשמר עיתונות נקייה מאינטרסים ומניעים זרים. תקופת המעבר, עד שיתבססו פתרונות מסחריים יעילים לקיום עיתונות חופשית, מסתמנת כעידן עיתוני הנישה המקוונים והמלאכים שמעל ראשיהם. ביל קלר התברך בביוגרפיה המסעירה ביותר שעיתונאי יכול להתברך בה. ביוגרפיה שבדור העיתונאים הזה כמעט איננה בת השגה עוד. בארסקי התברך בהצלחה דומה במסלול חייו, וביכולתו להגשים כל משאלה, לעצמו ולחברה כולה. נאחל להם שבעיסוקם החדש יסללו דרך לביוגרפיות עיתונאיות מסעירות ומעשירות לנערי הדור הבא.

השיווק הוא המסר | חברות המדיה הגדולות מנמיכות בהתמדה את החיץ שבין מערכת העיתון לבין המחלקות המסחריות העוסקות בגיוס מודעות ומנויים

גיי האריס אינו חוסך במלים כדי לתאר את מה שעובר היום על העיתונים באמריקה. "חתכו כבר בבשר", אמר בראיון לעיתון "בוסטון גלוב". "שפכו את הדם, כרתו את השרירים, ועכשיו מגיעים לעצמות". האריס מכיר את התחום היטב: מ־1994 עד 2001 היה המו"ל של היומון "סן־חוזה מרקורי ניוז", עד ששיגר מכתב התפטרות רועם לבעלי העיתון, רשת "נייט ריידר", במחאה על הקיצוצים הרבים שנדרש לבצע במערכת כדי להתמודד עם הירידה ברווחיות ("העין השביעית", גיליון 36). מאז הוא מלמד בבית־הספר אננברג לתקשורת בקליפורניה ועוקב בדאגה אחר מה שמתרחש בחדרי החדשות בעיתוני ארצות־הברית. הרשת שהאריס יצא נגד מנהליה נמכרה בסופו של דבר לפני כשנה לרשת עיתונים אחרת, "מקלאטצי", שמיהרה להוציא למכירה את העיתונים הרווחיים פחות, ולשמר רק את הרווחיים. לחצי השוק מורגשים היום בכל פינה בעולם התקשורת: לא רק העיתונות המודפסת עוברת זעזועים אלא גם תחנות טלוויזיה ורדיו. על־פי הערכות שפורסמו בסוף השנה בארצות־הברית, בשנת 2008 תהיה השקעת המפרסמים באינטרנט גבוהה יותר מאשר ברדיו. ראשית המאה ה־21 תיכנס כנראה להיסטוריה כעידן הטלטלה הגדולה במקצוע העיתונות. מחצית מבין 1,149 עיתונאים שהשתתפו בכנס שנערך בשנת 2002 בארצות־הברית אמרו כי בשנים האחרונות חלה ירידה במשאבים העומדים לרשות המערכות, וכשליש העריכו שהשיקול העומד בראש מעייניהם של בעלי הבית הוא רווחיות, לא איכות עיתונאית. האשמה מוטלת, כרגיל, לא רק על הטכנולוגיה החדשנית של האינטרנט הגוזלת צרכנים רבים מן התקשורת הקלאסית, אלא גם על עולם הכלכלה: יותר ויותר חברות תקשורת עברו בעשורים האחרונים מידי בעלים פרטיים, ובהם משפחות שהחזיקו בנכסים העיתונאיים במשך כמה דורות, לחברות ציבוריות. המשקיעים החדשים אינם קוראים את העיתון או מכירים את נכסיו האנושיים, והם גם לא מודדים את הסקופים או את עומק המאמרים. הם מסתפקים בהצצה יומית אל מצב המניה ובמבט רבעוני על גרף הרווחיות. מבחינתם, הכתבים, הצלמים והעורכים הם משאב כוח אדם שיש למזער את עלותו. ובמקביל - כל דרך להגדלת ההכנסות היא לגיטימית, גם בחיבור בין תוכן לפרסום. הסכנה הגדולה ביותר לעיתונות, כתב לפני שנתיים העיתונאי האמריקאי הוותיק קן אולוטה, היא פריצת הגדר של המטרות העסקיות אל תוך תוכו של עולם הערכים המקצועי של העיתונות. "יש התנגשות מובנית בין התרבות העסקית, המבקשת להגדיל את הרווחים, לבין התרבות העיתונאית השואפת להגביר את הסיקור", כתב אולוטה. חברות המדיה הגדולות מנמיכות בהתמדה את "החומה הסינית" שבין מערכת העיתון לבין המחלקות המסחריות העוסקות בגיוס מודעות ומנויים - הפרדה שנתפסה במשך שנים כאחד הערכים המקודשים ביותר בעולם העיתונות באמריקה ובמדינות רבות אחרות. במסגרת המאמץ להגדיל את הרווחיות ולצמצם הפסדים מקדישים כלי התקשורת הוותיקים שימת לב מיוחדת לזיהוי טעמי הקהל, כדי להבטיח שהקוראים, הצופים והמאזינים יקבלו בדיוק מה שהם מבקשים. חוקר כלכלת התקשורת גיימס המילטון כתב בספר שפרסם לאחרונה כי בכך אין בעצם חדש. "ארגוני תקשורת מתמודדים זה מכבר עם המתח בין הרצון לתת לאנשים את מה שהם רוצים לדעת, לבין הצורך להעניק להם את מה שהם צריכים לדעת", כתב המילטון. אבל בעולם החדש, שבו מודלים כלכליים ישנים עוברים טלטלה, נדרשים לדעתו גם עיתונאים להתוודע אל חמשת המ"מים של כלכלת המידע: מי מעוניין בפריט מידע מסוים? מה הם מוכנים לשלם כדי לקבל את המידע? היכן ייפגשו ארגוני התקשורת והמפרסמים? מתי כדאי לספק את המידע? ומדוע זה רווחי? עיתונאים מפנים בדרך־כלל את גבם לשאלות כאלה ועוסקים באיסוף המידע ובעריכתו, אבל לדברי המילטון, בעידן שבו שרידותם של ארגוני תקשורת תלויה במענה נכון על חמשת המ"מים הללו טוב שגם כתבים ועורכים יעסיקו את עצמם בכך. את ספרו הכתיר המילטון בשם "כל החדשות הראויות למכירה", בפרפראזה על המוטו המוכר של ה"ניו־יורק טיימס": "כל החדשות הראויות לדפוס". חלק מפרקי הספר מוקדשים להיסטוריה של כלכלת העיתונות, בין היתר כדי להזכיר למי ששכח שביזנס היה שם המשחק גם בימים רחוקים, במקביל לתפקיד הציבורי של עיתונים בחברה דמוקרטית. השורה התחתונה של המילטון איננה הורדת האיכות העיתונאית אלא להפך: שיפור המוצר תוך התאמתו לתנאי השוק. רוברט פיקארד, מנהל המרכז לניהול תקשורת ולשינוי בבית־הספר לעסקים בינלאומיים בשבדיה, שותף לגישה זו ומחפש אחר ערכים שיוכלו אמצעי התקשורת להעניק לכמה קהלי יעד: צרכני התקשורת, המפרסמים, המשקיעים, העיתונאים והחברה כולה. רק זיהוי ומיצוי מרבי של ערכים כאלה - כלכליים וחברתיים, תיאורטיים ותכליתיים - יאפשר לאמצעי התקשורת לשרוד, הוא כותב במחקר שפרסם לפני חודשים אחדים במסגרת מרכז שורנשטיין לתקשורת ופוליטיקה באוניברסיטת הארוורד. פיקארד מזכיר כי העיתונות פעלה תחילה על בסיס מודל עסקי שעיקרו גביית תשלום מקוראים משכילים ובעלי ממון, ועברה במאה ה־19 לבסס חלק מהכנסותיה על פרסומות. תהליך זה הגיע לשיאו בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר יותר משמונים אחוז מהכנסות עיתונים בארצות־הברית הגיעו מפרסום. לעיתונים, משוכנע פיקארד, יש עתיד גם כשיירדו מקורות ההכנסה שלהם מפרסום, ובלבד שיצליחו להיות הרבה יותר ממוקדים באספקת מידע המותאם לצורכי הקהל ובעלות נמוכה יותר. בין היתר חייבים עיתונים, כמו גם אמצעי תקשורת אחרים, לצמצם את היקף המידע שהם מזרימים לציבור. גם מרק מור, מי שהיה העורך הראשי של חינמוני "מטרו" בארצות־הברית, ממליץ: תנו לקוראים את מה שהם רוצים. במאמר בשבועון "אדיטור אנד פאבלישר" הוא מגיש שורת הצעות: חלקו את העיתון חינם, הגישו אותו במתכונת טבלואיד, הקפידו על טקסטים קצרים, התמקדו במידע שיסייע לקוראים, הורידו את המינון הפוליטי המובהק, כולל הכרזות תמיכה במועמדים, וכמובן איך אפשר בלי השורה התחתונה: צמצמו את הוצאות המערכת. העצה האחרונה היא הקלה ביותר ליישום מבחינת הבעלים. 176 עיתונים אמריקאיים חתמו על הסכם לשיתוף בחומרים חדשותיים עם חברת האינטרנט "יאהו", כדרך לצמצם את מספר הכתבים והעורכים; וסוכנות הידיעות העולמית "רויטרס" מעבירה חלק מפעילותה להודו - לא רק את שירות הלקוחות למנויים ואת הנהלת החשבונות, אלא גם תפקידים מערכתיים: עלותו של עורך הודי עם אנגלית משובחת נמוכה בהרבה מזו של עמיתו הבריטי או האמריקאי. התפוצה של מרבית העיתונים ממשיכה לרדת וכך גם ההכנסות מפרסום. התוצאה: הקיצוצים נמשכים: ה"וול סטריט גורנל" עשה כותרות ברחבי העולם כאשר הודיע בדצמבר שהוא מקטין את עמודיו, על־ידי קיצוץ של כ־7.5 סנטימטרים מרוחבם. המטרה: חיסכון של 18 מיליון דולר בשנה על רכישת נייר, המרכיב היקר ביותר בייצור עיתון. קודם לכן, בנובמבר, הודיע העורך הראשי של ה"וושינגטון פוסט", לאונרד דאוני, לעובדים על כוונה לצמצם לא רק את השטח המוקדש לידיעות בעיתון ולקיצור טקסטים ארוכים מדי, אלא גם על הקטנת כוח האדם העיתונאי. הוא אמנם הבטיח שאין מדובר בפיטורים, אלא באי איושן של משרות שיתפנו על־ידי עובדים פורשים, אבל המסר ברור: גרזן הקיצוצים יורד גם על מוסד עיתונאי אמריקאי נוסף. כדרכם של מו"לים ועורכים ראשיים ידע דאוני לנסח את דבריו ברוח אופטימית. מדובר לא רק בקיצוצים, הסביר, אלא במהלך של "מעבר העיתונאות לעידן חדש". גיליון 66, ינואר 2007

ביהמ"ש פסק כי יואב יצחק ואתר News1 יפצו את מנחם גלילי, הבעלים של "השבוע באשדוד", למרות שיצחק הוכיח כי גלילי השתמש במקומון כדי לנסות ולסחוט את ראש העירייה יחיאל לסרי ובכירים בעירייה

העיתונאי יואב יצחק ואתר News1 יפצו את העיתונאי מנחם גלילי והמקומון שבבעלותו "השבוע באשדוד" בעשרות אלפי שקלים, כך קבעה השבוע השופטת רונית פינצוק-אלט. הפיצוי ישולם למרות שלפי השופטת, יצחק הצליח להוכיח את אמיתות טענותיו לפיהן "גלילי והמקומון ניסו לסחוט את ראש העיר וממלאי תפקידים נוספים בעירייה כדי להשיג טובות הנאה שונות לגלילי ולבני משפחתו, תוך שימוש במקומון להפעלת לחץ עד שדרישותיהם ייענו". זהו פסק-הדין השני שניתן בתביעה, שהוגשה כבר בשנת 2016, אחרי שפסק-הדין הראשון של פינצוק-אלט דחה את התביעה אך קביעותיו בוטלו בערעור למחוזי. בשנת 2014 פרסם יצחק באתרו כתבה תחת הכותרת "כיצד הצליח רונאל פישר לסגור תיק למנחם גלילי בחשד לסחיטה". לפי כותרת המשנה, "תיק חקירה נפתח בעקבות תלונה נגד מנחם גלילי לאחר שראש העיר אשדוד ד"ר יחיאל לסרי טען בעדותו בבית המשפט לניסיון סחיטה באיומים". כחודש לאחר מכן דיווח יצחק כי "הפרקליטות הורתה לחקור את מנחם גלילי ובניו בחשד לסחיטת ראש העיר אשדוד". בכותרת המשנה נכתב כי "על-פי החשד, מנחם גלילי השתמש בעוצמתו ובכוחו כבעלים של השבוע באשדוד כדי לכפות עצמו ולדרוש מראש העירייה ד"ר יחיאל לסרי טובות הנאה עבורו ועבור בניו". כעבור שבוע פרסם יצחק ידיעה שלישית, תחת הכותרת "מנחם גלילי ניסה לסחוט את סגן ראש העיר במטרה לאלצו להכשיר עבורו עבירות בנייה". כחצי שנה לאחר מכן פרסם יצחק כי "פישר וגלילי ניסו לתפור תיק ולהדיח ראש העיר אשדוד בסיוע ברכה [תנ"צ אפרים ברכה] ומלכה [רפ"ק ערן מלכה]. במקביל ניסו לפגוע ביריביהם באשדוד, ובראשם: איש העסקים גקי בן-זקן". למחרת פרסם יצחק על "גילויים חדשים" לפיהם במקביל לעצירת החקירה בפרשת השוחד בעירייה "גלילי הנחה לעצור פרסומים נגד כנפו [סגן ראש העיר עמרם כנפו]". כעבור יומיים נוספים פרסם יצחק כי "ברכה סייע לטרפד הליך פלילי נגד גלילי כששניהם יוצגו על-ידי פישר". בגין ששת הפרסומים הללו תבע גלילי, באמצעות עורכי-הדין ירון זמר ושלומי הדר, פיצוי בסך 350 אלף שקלים. יואב יצחק טען, באמצעות עורכי-הדין יורם מושקט ומנחם אברהם, כי מדובר בתביעת השתקה ומכל מקום עומדות להם ההגנות בחוק איסור לשון הרע. בתחילת שנת 2022 פסקה השופטת פינצוק-אלט כי יש לדחות את התביעה. לדבריה, הפרסומים אמנם מהווים לשון הרע אולם יואב יצחק ו-News1 הצליחו להוכיח הגנת "אמת הפרסום". פינצוק-אלט הדגישה כי התובעים לא הציגו ראיות שיכלו להגיש בקלות ומיעטו בחקירות נגדיות ותצהירים, בעוד הנתבעים עשו מאמצים מעל ומעבר לפרוש מסכת עובדתית רחבה מטעמם. "דומה כי בנסיבות שלפניי יש לתת משקל מלא לכך שהנתבעים זימנו את העדים הרלבנטיים על אף שאינם כלל בשליטתם, ועל אף קשריהם הקיימים עם התובעים או האינטרסים המנוגדים שלהם, בתוספת הימנעות התובעים מלחקור את העדים כפי שפורט לעיל, בתוספת עדויותיהם הקודמות של העדים (בתצהירים ובבתי המשפט), ולהגיע למסקנה כי די בכך כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעים להוכחת אמת הפרסום". עוד הוסיפה השופטת, מעבר לנדרש, כי אין לשלול מהפרסומים את הגנת תום הלב, אך ציינה כי קבעה כך "לא בלי ספק". על אף דחיית התביעה במלואה, בשלב זה, השופטת פינצוק-אלט נמנעה מלזכות את יצחק בהוצאות משפט בשל העובדה שלא פנה לקבלת תגובה טרם הפרסומים. גלילי ערער על פסק-הדין של שופטת השלום ולפני כחצי שנה קבעו השופטים יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ וירדנה סרוסי מבית-המשפט המחוזי כי יש לבטל את קביעות פסק-הדין של פינצוק-אלט, למעט הקביעה כי בפרסומים היה משום לשון הרע. לפי שופטי המחוזי, שגתה השופטת פינצוק-אלט בכך שלא בחנה לגבי כל אחד מהפרסומים האם עומדת למפרסם הגנת "אמת דיברתי". לא די, קבעו שופטי המחוזי, לקבוע כי לטענה המרכזית בפרסומים עומדת הגנת "אמת דיברתי" אלא יש לבדוק כל אחת מטענות המשנה, שכן גם הן מהוות לשון הרע. למסקנה דומה הגיעו שופטי המחוזי גם לגבי קביעת שופטת השלום לגבי הגנת תום הלב. התיק הוחזר לשופטת השלום, שכעת כאמור פסקה בו מחדש. הפעם פסקה השופטת כי הגיעה למסקנה "כי הוכחה אמיתות הפרסום" לגבי הטענה "שגלילי והמקומון ניסו לסחוט את ראש העיר וממלאי תפקידים נוספים בעירייה כדי להשיג טובות הנאה שונות לגלילי ולבני משפחתו, תוך שימוש במקומון להפעלת לחץ עד שדרישותיהם ייענו". עם זאת, לא הוכחה אמיתות הפרסום לגבי הטענה כי "גלילי הסתייע בתנ"צ ברכה ורפ"ק מלכה, וכן בעו"ד פישר שניצל את קשריו במשטרה, כדי לסגור תיקים פליליים שנפתחו בעקבות אותם מעשים", זאת אף שלדבריה "היו ראיות שהיה בהם כדי להעלות חשש בעניין זה". לאחר בחינה מדוקדקת של כל אחד מששת הפרסומים נשוא התביעה קבעה השופטת פינצוק-אלט כי יש מקום לדחות את התביעה בכל הנוגע לפרסומים שמתייחסים "לשימוש במקומון על מנת ליצור לחצים על אנשי ציבור", בין היתר משום שאמיתותם הוכחה. לגבי יתר הפרסומים, הנוגעים "לקשר בלתי כשר והסתייעות במעשים בלתי כשרים מצדם של תנ"צ ברכה או פישר", התביעה מתקבלת. השופטת חייבה את יצחק וחברת עיתונות זהב בע"מ, המוציאה לאור את News1 לפצות את גלילי וחברת השבוע באשדוד בע"מ ב-40 אלף שקלים, ללא תוספת הוצאות. להורדת הקובץ (PDF, 288KB) 2796-02-16

אחרי חמש שנים בהן סיקר את הכנסת, עידן בנימין נפרד מ"שקוף". בראיון פרידה הוא מסביר מדוע סירב לקרוא לעצמו עיתונאי במשך זמן רב, על ההתנתקות מהטוויטר - ואיזו השראה הוא ממליץ לקחת מנתניהו

צהריים טובים לך, עידן בנימין, כתב הכנסת של שקוף. עכשיו כבר אפשר לספר: כתב הכנסת לשעבר. אז איך מרגישים ביום האחרון במקום עבודה שליווית מיום ההקמה? "מרגיש מבולבל. כמו לעזוב את הבית. לא הגעתי מעולם התקשורת, מעולם לא חשבתי שאהיה עיתונאי ובשקוף למדתי את המקצוע". באמת לקח לך זמן להגדיר את עצמך כעיתונאי. התחלת כאקטיביסט שנלחם למען הילדים שלו בכנסת, הצלחת לגרום לח"כים להעביר שני חוקים. מתי זה השתנה? מה הופך אדם לעיתונאי? "מצחיק שאת מציינת את זה כי זה בדיוק המשפט שחשבתי לכתוב בתשובה לשאלה הקודמת ומחקתי. אבל כן. לקח לי שנתיים בערך כדי להודות שזה מה שאני עושה. ניר, תומר ואסף (מהימים בהם היינו רק ארבעה) היו צריכים לשכנע אותי – בסוף הם ניצחו. הרגשתי שיש במילה הזו המון אחריות ולא הייתי בטוח שאני ראוי לה. "הרגע שהבנתי שאני צריך להגדיר את עצמי כעיתונאי היה כשבמשרד הבריאות לא הסכימו לענות לי על שאלת דוברות בגלל שאין לי תעודת לע"מ. זה קטע מוזר שהשלטון מגדיר אותך ואתה זקוק לחותמת כשרות שלו להיותך עיתונאי". למה התנגדת בעצם? מה המילה הזו סימלה? "לצערי דווקא אחרי שהבנתי מי האנשים שמגדירים את עצמם כעיתונאים הבנתי כמה היא זולה ושצריך להילחם על המשמעות שלה". מה גילית על הכתבים הפוליטיים? איך זה נראה מאחורי הקלעים? "לגבי התקשורת, קשה לי לחשוב על רגע נקודתי בזמן. היה איזה שלב שהפסקתי לצרוך חדשות מהטלוויזיה – ליין אפ של חדשות משעה שלוש עד חצות עם הפסקה של תוכנית ריאליטי, זה דבר שמטמטם את הציבור. לרוב אתה רק תדע פחות בסיום המהדורה ממה שידעת בתחילתה, אבל תחשוב שעכשיו אתה יודע יותר. כתבים פוליטיים צריכים כל היום לדווח ולהביא משהו למהדורה כדי לבדר את הצופים והצופות אז הם פשוט מדווחים על הכל". חוץ מזה שהפסקת לצרוך חדשות, אתה גם מתנגד נחרץ לרשתות החברתיות. אולי הכי רדיקלי מבינינו במערכת בנושא הזה. אין לך פייסבוק וטוויטר בטלפון. אני לא מכירה הרבה עיתונאים שלא מכורים היום למכשיר המהבהב. איך הצלחת לעשות את זה? וגם, אתה לא מרגיש שיש לזה מחיר? "אני חושב שיש פה תהליך שכבר החל, שבסופו הציבור יתפכח ויבין כמה המוצר הזה מסוכן. כמו עם הסיגריות לפני חמישים שנה, עם המזון המעובד שעולה למודעות בשנים האחרונות – אז גם על הרשתות החברתיות יתחילו להטיל מגבלות בעוד כמה שנים. "לא התנזרתי לגמרי משימוש בהן, הן מותקנות אצלי על המחשב, כי אני צריך אותן ככלי עבודה כעיתונאי. אבל אני חושב שכל אחד צריך לשים לעצמו פסי האטה מסויימים שלא יגרמו לו כל רגע לבדוק מה חדש ברשתות החברתיות. גם וואטסאפ היא רשת חברתית והיא גם ממכרת – ואותה יש לי על הטלפון. אבל אני משתדל לפחות כשאני כותב, להניח את המכשיר בצד. לא חושב שיש לזה מחיר – להיפך. אגב, אני מקווה שאני עונה לשאלות. כמה שנים של שיחות עם פוליטיקאים ודוברים אולי השחיתו את היכולת שלי לענות לעניין :)" חס ושלום! אבל אם כבר פוליטיקאים, חוץ משחיתות ופופוליזם, הם גם יכולים לספק רגעים קומיים. מה היתה הכתבה הכי מצחיקה שכתבת? "זה קל – על איוב קרא. אין לי שום דבר אישי נגדו והוא איש חביב למדי אבל הוא יצר לעצמו איזו בועה שבה הוא גיבור על שמצליח להשכין שלום במזרח התיכון, ועל הדרך להציל את העולם מהקורונה. זה דיבר בעד עצמו". אכן כתבה שהארכיון לא ישכח. טוב, עכשיו הגיע הזמן למנה העיקרית: המציאות זימנה לך שבוע סוער במיוחד כמתנת פרידה עם בג"ץ דרעי והרפורמות של לוין. מה ראית במסדרונות הכנסת ובסיקור המנגנונים שאמורים לשמור עלינו האזרחים, שהיה יכול ללמד שאנחנו בדרך לפה? "אני מקווה שמה שקורה עכשיו יענה גם בעוד חודשיים להגדרה סוער, יכול להיות שזה דווקא השקט שלפני. ראיתי מה שכולם ראו. הנורמות הציבוריות אפשרו מה שלא היה עולה על הדעת לפני כמה שנים אפילו לא בקרב אנשי ליכוד – שיכהן פה ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי. אבל ראיתי גם איך הח"כים הופכים להיות קבלני עבודות של ראשי המפלגה שלהם – בכל המפלגות. אם הם מעזים לעבור או למרוד, זה רק בגלל שמישהו בצד השני הבטיח לפצות אותם בהמשך וכך הם נשארים על הגלגל הפוליטי. הח"כים נראים היום יותר כמי שנשלחו לסלול כביש ולא לייצג ציבור. "ראיתי גם שהכל נמדד רק אם זה שפיט או לא. במקום שיהיו נורמות ציבוריות גבוהות מביטים דרך החור שבחוק. בעולם שאני חושב שראוי לנו, ח"כ או שר שהיה נתפס אפילו על חשד שהפר את הנחיות הקורונה – היה אמור להתפטר באותו היום. אבל עכשיו כל המערכת הפוליטית חוסה תחת ראש ממשלה שעומד למשפט אז הרף מאד נמוך, ספק אם קיים. "מספיק רק להסתכל על השקט שבו עבר מינויו של דוד ביטן לתפקיד יו"ר ועדת הכלכלה. האיש מסובך בפרשיות שחיתות עם מעטפות כסף והכל, נאשמים סביבו חותמים על הסדרי טיעון ומודים שהוא היה מעורב בפרשיות שוחד ואף אחד לא פצה פה. המינוי שלו כשר מבחינה משפטית אבל מחריד במישור הציבורי. ואפילו האופוזיציה תמכה במינוי". ואחרי שיודעים ומבינים את כל זה, מה אתה מציע לקוראי "שקוף" שעוקבים אחרינו לעשות כדי לשמור על אופטימיות, כדי להצליח כאזרחים להשפיע על המציאות שתיארת? "לקחת השראה מנתניהו ולא לוותר". יפה, אחלה של סיום. אז עכשיו ספר למי שהגיע עד כאן: לאן אתה הולך, ומה השאיפות שלך הלאה? "אני עובר לעבוד בדה-מרקר ככתב אנרגיה ותשתיות. השאיפה שלי היא, כמו שניסינו לעשות בשקוף, זה לקחת נושא להתמקצע בו ולהביא בו לשינוי. ואם אפשר להשתדל שלא להיכשל".

אחרי שבית הדין הוציא מניעה האוסר על הנהלת תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה לפעול נגד התארגנות עובדים, ההנהלה טוענת כי ההתארגנות נולדה כמעשה מרמה של עובד שעמד בפני פיטורים • העובד מכחיש את כל הטענות נגדו

התארגנות העובדים ברדיו קול-ברמה נולדה כמעשה מרמה שיזם עובד במטרה לחלץ את עצמו מפיטורים, כך טוענת הנהלת החברה בתשובה לבקשה שהגישה ההסתדרות הלאומית לבית-הדין לעבודה. בשבוע שעבר פנתה ההסתדרות הלאומית בבקשה כי בית-הדין יוציא צווים שיבהירו להנהלת תחנת הרדיו החרדית כי אל להם להתערב בהתארגנות העובדים. לפי טענת ההסתדרות הלאומית, הנהלת החברה פעלה בניגוד לדין בניסיון לגדוע את ההתארגנות. השופט דורי ספיבק הוציא בתגובה צו ארעי, לפיו "נאסר על המשיבה לפנות אל עובדיה, בין במישרין ובין בעקיפין, בכל הנוגע להתארגנות העובדים החדשה בחברה" וכן נאסר עליה "להפריע או להתערב או להשפיע בכל דרך שהיא על התארגנות עובדיה". בשבוע הבא אמור להתקיים דיון ראשון בפני השופט ספיבק, ובינתיים הגישה הנהלת הרדיו את תשובתה לבקשת ההסתדרות. קול-ברמה טוענת, באמצעות עו"ד שי רובינשטיין, כי ההתארגנות כולה אינה אלא פרי יוזמתו של טכנאי הרדיו אהרון דהאן, המוצג כעובד שאינו ממלא את הוראות ההנהלה ומרמה אותה. דהאן, בתגובה ל"העין השביעית", מכחיש את הטענות נגדו. דהאן החל לעבוד בתחנה במרץ 23 כטכנאי שאמור להתחיל את עבודתו בשעה 6:45 בבוקר. לפי הנהלת קול-ברמה, דהאן נהג לאחר, לצאת להפסקות עישון ארוכות ולהתעסק במכשיר הטלפון שלו במקום בעבודה. דהאן, כך נטען בהמשך, מסר להנהלה דיווחים כוזבים אודות שעות עבודתו, הציג להנהלת החברה אישור מחלה שקרי ואף עבד במקביל מדי יום חמישי כנהגו של שר הבריאות משה ארבל, וזאת אחרי שביקש להשתחרר מהעבודה ברדיו בימי חמישי לצורך לימודים. כשזומן דהאן לשיחת שימוע החליט, כך לפי הנהלת קול-ברמה, להגן על עצמו באמצעות הקמת ועד פעולה להתארגנות העובדים ולשים את עצמו בראשו. "בשל כך ורק בשל כך, ותוך שהוא משתמש בסדרת מניפולציות ושקרים, פצח מר דהאן במהלך בזק של הקמת ועד עובדים באמצעות ההסתדרות", טוענת התחנה. לטענת הנהלת קול-ברמה, היה זה "מהלך בזק, חאפ לאפ, תפור בתפרים גסים, אשר נולד בחטא". לעובדת אחת אמר שאם תצטרף להסתדרות תוכל להתייצב בעבודה בשעה 12:00 בכל יום ואילו לעובדים אחרים מסר כי הוא זקוק למספרי הזהות שלהם על מנת להצטרף למועדון הטבות. אלה ביקשו בהמשך למשוך את חתימותיהם, טוענת ההנהלה, כשגילו כי רומו. "האם לא ייתכן", תוהה הנהלת קול-ברמה, "כי עובד כזה, לא ירתום את עובדי קול ברמה להקמת ועד פעולה, אשר תכליתו האמיתית הייתה לאפשר למר דהאן להתנהל בבטחון בקול ברמה, בה בשעה שהוא בז לה ולצרכיה ולהתחייבויותיו החוזיות, והכל על יסוד שקרים, מניפולציות ונוכלויות? האם לא ייתכן, כי מר דהאן שיקף לעובדים והניח בפניהם מצגי שווא, כגון רישומם למועדון הטבות וכיוצא באלה שקרים, ממש כפי ששיקר, רימה, התחלה וגנב מקול ברמה?". דהאן, מצדו, טוען כי ההתארגנות נולדה ממניעים אותנטיים, מחשש להרעת תנאי הטכנאים בתחנה. עוד מסר דהאן כי רבים מעובדי התחנה עובדים בעבודה נוספת ומעולם לא שמע איש מעיר להם על כך. לדבריו, מנכ"ל התחנה אריאל דרעי רודף אותו אישית. דהאן מודה כי אכן רשם שעות עבודה שגויות, בהפרש של כמה דקות, אך טוען כי עשה זאת בתום לב ולא בכוונה תחילה. הוא מכחיש מכל וכל שהטעה את העובדים וסיפר להם כי הוא מצרף אותם למועדון הטבות וטוען כי כל העובדים ידעו היטב על מה הם חותמים. עוד טוענים ברדיו קול-ברמה כי ממילא אין לוועד הפעולה חתימות של שליש מעובדי התחנה, שכן שניים מהחותמים כלל לא מועסקים בתחנה ודי בכך כדי לשמוט את טענת היציגות. בהנהלת התחנה גם מכחישים כל התערבות של ההנהלה בהתארגנות העובדים. לפי ההנהלה, בעלי החברה הם צבי סילמן עמר ובוריס יצחק אזולאי, ושניהם לא מוזכרים אף ברמז בבקשת ההסתדרות. כך גם חבר הדירקטוריון הנוסף יואל מאדאר. בהסתדרות טענו כי המנכ"ל אריאל דרעי ביקש אישית לחבל בהתארגנות אולם לא הציגו כל טענה קונקרטית מלבד ציטוט מפי המזכירה מירי גפן, שאמרה כביכול לאחת העובדות כי "הלך על כל מי שחתם" והצטרף להסתדרות. לפי קול-ברמה, גפן אינה מזכירתו האישית של המנכ"ל והיא מכחישה כי הדברים נאמרו. עוזר דרוק, שפרסם בקבוצת הווטסאפ של קול-ברמה קריאה למצטרפים לוועד לבטל את הצטרפותם, הוצג בבקשת ההסתדרות כמנהל הפיתוח העסקי אולם לטענת התחנה הוא משמש בפועל כ"סוכן המכירות היחיד של תחנת הבת של קול ברמה", תחנת "קול פליי". דוד שעיו, שתמך בהודעתו, הוצג כסמנכ"ל השיווק אולם הוא בסך הכל "מסייע למר דרעי בפעילות מערך המדיה של מחלקת השיווק", וממילא מחק את הודעתו לאחר פרסומה לבקשת המנכ"ל דרעי. "על המעסיק נאסר לעשות כל פעולה נגד ניסיון להתארגנות עובדים, וכך קול ברמה פעלה ופועלת", טוענת הנהלת קול-ברמה, "אלא שמנגד נראה, כי להסתדרות מותר הכל". בתחנה טוענים כי ההסתדרות הלאומית הציגה מצגי שווא ופעלה בחוסר תום לב הן מול העובדים והן מול בית-הדין. 19055-01-24

המדע משפיע על כל תחומי החיים של האדם בעידן המודרני. העיתונות היא המתווך שאמור להסביר ולפרש אותו. האם היא מצליחה? האם יש לה סיכוי בכלל? והאם אפשר להשתמש בקרני רנטגן כדי לראות מתחת לבגדים?

המדע משפיע על כל תחומי החיים של האדם בעידן המודרני. המזון שאנו אוכלים, הבגדים שאנו לובשים, העבודות שבהן אנו עובדים וגם חלק ניכר מפעילויות הפנאי שלנו לא היו מתקיימים אלמלא הקידמה המדעית. למען האמת, רובנו לא היינו חיים כלל אלמלא הרפואה המדעית, שהקטינה באופן ניכר את תמותת התינוקות ובִּיערה מספר רב של מחלות קטלניות במהלך מאה השנים האחרונות. המדע, כך מסתבר, הוא לפעמים עניין של חיים או מוות. ואולם, ככל שנצבר ידע מדעי רב יותר, כך גם פוחתת והולכת הבנתו של הציבור הרחב (גם זה המכונה "משכיל") בעניינים מדעיים. ככלות הכל, כמה אנשים מסוגלים לקרוא את רבבות המאמרים המתפרסמים בכתבי העת המדעיים מדי שנה, וכמה מסוגלים להבין את הכתוב בהם? ההתמחות המדעית גודלת בקצב מהיר כל כך, עד שלעתים קרובות מתקשים אפילו מדענים להבין זה את שפתו של זה. הציבור הרחב ודאי שאינו יכול להתעמק בשפע העצום של תגליות מדעיות, ובאופן מעשי הן חסומות בפניו. כאן אין ברירה אלא לפנות למתווכים שיבררו את התבן מן המוץ – כלומר יבחינו בין ידיעות מדעיות חשובות יותר וחשובות פחות, ואף יסבירו אותן לציבור בלשון שווה לכל נפש. תפקיד מכריע זה מוטל על כתפי העיתונאים, אלא שלרוע המזל נראה כי אלה ויתרו עליו כמעט לחלוטין. הראייה הטובה ביותר לכך היא היעלמותו הכמעט מוחלטת של ה"כתב לענייני מדע", וכן, כמובן, של ה"דֶסק המדעי" ממהדורות החדשות בטלוויזיה ומהעיתונות המודפסת. היכן שיש דיווחים על נושאים מדעיים, הם נעשים פעמים רבות על ידי עיתונאים שאינם מסוגלים להבין את משמעותם ולהעריך אותה כראוי. לאמיתו של דבר, אין זה מצב חדש לגמרי. בשלהי המאה התשע-עשרה גילה וילהלם רנטגן את הקרניים הקרויות על שמו. העיתונות אמנם גילתה עניין רב בתגלית, אבל החמיצה לחלוטין את חשיבותה האמיתית. בעיתון אחד נטען שבאמצעות קרני רנטגן ניתן להעביר מידע הישר למוחותיהם של בני אדם. עיתונאים רבים דיווחו כי באמצעות קרני רנטגן ניתן יהיה לצפות בגופן העירום של נשים מבעד לבגדיהן, ובמדינת ניו גרזי הוגשה לפיכך הצעת חוק שדרשה לאסור על השימוש בקרניים מחשש לפגיעה במוסר הציבורי. חברה אנגלית אף מכרה לציבור בגדים שהיו אמורים להיות חסינים לקרניים. הדוגמא הזאת אולי אינה מטרידה במיוחד, שכן בסופו של דבר נחשף הפוטנציאל האדיר של קרני הרנטגן (בעיקר בתחום הרפואה), וילהלם רנטגן זכה בפרס נובל, והכל בא על מקומו בשלום. אבל יש מקרים שבהם הובילה הבורות הציבורית, בעידודה של עיתונות חסרת-אחריות, לתוצאות חמורות בהרבה. אם על ידי זריעת פחד מפני חידושים טכנולוגיים ובהלה הנשענת על דעות קדומות שהובילה אנשים לא להשתמש בתרופות מסוימות או לחילופין - להשתמש בתרופות שהזיקו להם. או הסתרה של סכנות אמיתיות, בגלל מחקרים מוטים או דיסאינפורמציה של בעלי עניין. כל זה יכול להיפתר. אבל לשם כך צריכים העיתונאים לחזור לבית הספר וללמוד פיסיקה, כימיה, ביולוגיה וסטטיסטיקה. זה לא יהיה קל, אבל זה ישתלם. ככלות הכל, המדע הוא לפעמים עניין של חיים ומוות.

עיתונאי, פובליציסט ועורך. מכותבי המאמרים הראשיים בעיתון "הארץ" ועורך ומייסד כתב-העת "העין השביעית". פירסם מספר ספרים, וביניהם "לא עוצר באדום", המשרטט את דיוקנו של אריאל שרון, ו"אמת דיברתי", המשחזר את גלגולי תביעת הדיבה שניהל נגדו שרון בעקבות מאמר שכתב

נולד ב-1941 בירושלים, דור שביעי ליושבי העיר. בוגר בית-הספר "מעלה". בשנים 1959–1961 שירת בחטיבת הנח"ל. בוגר לימודי מדע המדינה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. החל לעסוק בעיתונאות ב-1962, ומתחילת דרכו התמקד בהתחקות אחר תהליכי קבלת החלטות במערכת הפוליטית והציבורית. תחילה היה כתב פרילנס במערכת הירושלמית של "מעריב". בשנים 1963–1964 כתב בעיתון "חירות", בשם העט עוזי ניבון. ב-1965 היה כתב לענייני משפט של סוכנות עתי"ם בירושלים. באותה שנה החל לעבוד ב"הארץ", ועד 1972 היה כתב לענייני ירושלים. במסגרת זו סיקר את איחוד העיר ב-1967, ואף כתב ספר על הנושא, "ירושלים – עיר ללא חומה" (1973), המתאר את תהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לאיחוד העיר. בשנים 1972–1973 היה כתב לענייני רווחה, ובשנים 1973–1977 היה כתב פרלמנטרי ועקב אחר ההשפעות הפוליטיות של מלחמת יום כיפור. ב-1977 התמנה לכתב מדיני וסיקר את המהפך השלטוני שהתחולל באותה שנה. במהלך סיקור המו"מ עם מצרים חשף את דבר ביקורו החשאי של שר החוץ משה דיין במרוקו, שהכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בישראל. בתפקידו זה גם חשף לראשונה את הניסוחים העיקריים של סעיפי ההסכם שנידונו בין ישראל למצרים, ופירסם לראשונה את נוסח חוזה השלום הישראלי-מצרי ("הארץ", 20 במרץ 1979). האירועים הללו היו גם נושא ספר נוסף מפרי עטו, "ראש ממשלה במצור", המביא את סיפור המו"מ לשלום עם מצרים (1981). ב-7 ביוני 1982, יומיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, כתב את המאמר "ערפל קרב בגבול הצפון", שהתריע על התרחבותה של המלחמה מעבר לכוונות הממשלה. שלוש שנים אחר-כך פירסם את הספר "לא עוצר באדום" – דיוקנו של אריאל שרון, שהיה שר הביטחון בתקופת המלחמה. ב-17 במאי 1991 פירסם ב"הארץ" מאמר בשם "גרסה מזוגזגת", שעסק בתהליך קבלת ההחלטות לפני מלחמת לבנון הראשונה. במאמר חזר על טענתו כי ממדי המלחמה בפועל היו מנוגדים להחלטה הממשלה המקורית: "[...] במלים אחרות, מנחם בגין אמנם ידע היטב כי שרון רימה אותו, אבל הוא אינו רוצה להסתיר מאחורי גבו הרחב של שר ביטחון את אחריותו של ראש הממשלה למלחמה, לתהפוכותיה, לתוצאתה ובעיקר למחירה". בעקבות פרסום המאמר, תבע אריאל שרון את בנזימן ואת עיתון "הארץ" על הוצאת לשון הרע. משפט הדיבה נמשך 11 שנה, שבסופם הפסיד שרון בכל הערכאות. על הפרשה כתב בנזימן את הספר "אמת דיברתי" (2002). ב-1982 נסע לשנת שבתון במכון ליחסים בינלאומיים של ה- אם.איי.טי, בקיימברידג, מסצוסטס, ארצות-הברית. ב-1983 היה שליח "הארץ" בוושינגטון וסיקר את יחסי ישראל-ארה"ב בתקופת הנשיא רייגן. ב-1984 חזר ארצה והתמנה לעורך מוסף "הארץ". ב-1988 פרש מעריכת המוסף והיה לחבר הנהלת מערכת העיתון. כתב טור פוליטי שבועי בשם "השבוע", ועסק גם בכתיבת מאמרי מערכת (1988–2005). מ-2005 כתב פעמיים בשבוע מאמר פובליציסטי. פרש לגימלאות מ"הארץ" בספטמבר 2008. ב-1996 ייסד, יחד עם נחום ברנע, כרמית גיא, רפי מן וירון אזרחי, את "העין השביעית", דו-ירחון לענייני התקשורת הישראלית. כתב-העת יוצא לאור על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. ב-2006 היה חתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה. ועדת הפרס כתבה כי הוא "מבכירי הפובליציסטים בעיתונות הישראלית, שכתיבתו הנוקבת במהלך השנים חשפה ליקויים בכל זרועות הממסד". במהלך שנות התשעים לימד עריכה עיתונאית בחוג ללשון באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 2000–2006 היה חבר הוועד המנהל וראש תחום אתיקה בתקשורת במרכז לאתיקה בירושלים. מ-1995 חבר ועדת הרפרטואר של תיאטרון ירושלים. גר בירושלים, נשוי ואב לארבעה. "ירושלים – עיר ללא חומה", תיאור תהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לאיחוד העיר. הוצאת שוקן, 1973 "ראש ממשלה במצור", סיפור המו"מ לשלום עם מצרים. הוצאת דביר-אדם, 1981 "לא עוצר באדום", דיוקנו של אריאל שרון. הוצאת אדם, 1985 "דיירי משנה", יחד עם עטאללה מנצור; מגולל את מדיניות הממשלה כלפי ערביי ישראל. הוצאת כתר, 1992 "אמת דיברתי", שחזור גלגולי תביעת הדיבה שניהל נגדו שרון. הוצאת כתר, 2002 "א: אמת עיתונאית, אמת משפטית: לקחים ממשפט שרון נגד הארץ", ב"שקט מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל". הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב, 2006 "של מי הארץ הזאת", עורך; מאמץ של אינטלקטואלים יהודים וערבים, אזרחי ישראל, לנסח אמנה לחיים משותפים. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006 "איפה טעינו", עורך; לקט מאמרים מ"העין השביעית", הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. מתוכנן לצאת ב-2008 Patients Condition – Severe but Stable The press and the medical community – mutual expectations surrounding the health of national leaders. In:IMAJ (Israel Medical Association Journal), Vol. 8, November 2006. שרון נ בנזימן. ת"א 475/91; ת"א 818/93; ע"א 323/98

תנ"צ אלי אסייג, ראש יאל"כ לשעבר והחוקר הבכיר ביותר שזומן להעיד במשפט המו"לים, התלונן על התנאים המיטיבים שנאלץ להעניק לחשודי הצמרת בנימין נתניהו, אשתו שרה ובנו יאיר • בהנחיית היועמ"ש מנדלבליט, נתניהו קבע מתי ייחקר ובמשך כמה זמן • החוקרים לא בדקו את מכשירי הטלפון של המשפחה ולא אספו ראיות מהמעונות • "זו התנהלות חריגה מבחינתנו", הבהיר אסייג • החוקרת סיון סבן סיימה את עדותה ברצף של התנצחויות עם הסנגור של האלוביצים • משפט המו"לים, שלב העדויות

משפחת נתניהו קיבלה יחס מיוחד, רך ונוח באופן חסר תקדים, עד כדי פגיעה בחקירת התיקים הפליליים של ראש הממשלה – כך העיד תת-ניצב בדימוס אלי אסייג, הקצין הבכיר ביותר ברשימת עדי התביעה במשפט המו"לים. בתפקידו האחרון עמד אסייג בראש היחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית (יאל"כ). הוא מונה לתפקיד זמן קצר לפני השלב הגלוי של חקירת "תיק 4000", תיק השוחד של בנימין נתניהו ובני הזוג שאול ואיריס אלוביץ, הבעלים לשעבר של קבוצת בזק. "יצא לי לשרת רק ביחידות מבצעיות, וזה מה שעשיתי במשך 36 שנים. החקירות בתיק 4000 נעשו בעוצמות הכי נמוכות שאני מכיר מהשירות המשטרתי שלי", טען אסייג אתמול (9.1) בבית-המשפט המחוזי בירושלים. את האחריות על התיק קיבל בינואר 2018, כשנכנס לתפקיד ראש היחידה, שבועות אחדים לפני שלב החקירה הגלויה. "קצת האיצו בנו מכיוון שהיה חשש לשיבוש", ציין. "אם אני לא טועה, לפחות עיתונאי אחד רצה לצאת עם כתבה". אסייג נכח בעצמו בארבעה מהתשאולים של נתניהו, והבהיר שהוא נושא באחריות להתנהלות של כל החוקרים שהשתתפו בחקירה. התיאור שלו שולל את אחד המסרים המרכזיים של הסנגורים, שמשקיעים שבועות ארוכים של דיונים בניסיון לשכנע את השופטים ואת הציבור הישראלי שחוקרי המשטרה ורשות ניירות ערך הפעילו לחץ פסול על הנחקרים, כלאו אותם בתת-תנאים, ביצעו מניפולציות מכוערות, הפרו את הכללים ואת החוק – והכל כדי לברוא תיק פיקטיבי שבו ההתנהלות הכשרה והתמימה של הנאשמים מקבלת באופן שערורייתי משמעות פלילית. "יצא לי לטפל בארגוני פשיעה ועבריינים מכל מיני סוגים – עבריינים שביצעו עבירות הונאה, עבריינים קלאסיים – ובתיק 4000 לא ראיתי שום התנהגות חריגה אצל החוקרים", העיד אסייג במסגרת חקירתו הראשית. האלמנטים החריגים, ציין, נגעו לנחקרים. "כל מה שהיה קשור לראש הממשלה וסביבתו היה טעון אישור מול המפקדים ומול משרד המשפטים. לאחר שקיבלנו אישור מהיועץ המשפטי לממשלה יצאנו לדרך, וכמובן היינו מעדכנים כל הזמן, ומבקשים אישור להתקדם לשלבים הבאים". "העובדה שראש הממשלה נתניהו ובני משפחתו – הגברת נתניהו ומר יאיר נתניהו – היו חשודים, עד כמה, אם בכלל, היו לכך השלכות על החקירה?", שאלה התובעת, עו"ד יהודית תירוש מפרקליטות המדינה. "היו השלכות", השיב אסייג. "בגדול, כל פעולה או תוכנית שהיתה קשורה למשפחת נתניהו היו טעונות אישור של היועץ המשפטי לממשלה. והיו דברים שלא יכולתי לבצע – דברים שבשגרה, בתיקים אחרים, הייתי מבצע ללא אישור כמובן. כמו טלפונים, למשל. הטלפונים של יאיר ושרה, ושל ראש הממשלה ככל שהיה לו מכשיר. לא קיבלתי אישור לעשות להם מחקרי תקשורת. גם לא יכולנו לעצור את כל החשודים יחד, כמו שנהוג לעשות, כדי למנוע כל מיני שיבושים – ובתיק הזה ברוך השם היו לא מעט שיבושים". לדברי אסייג, עקב המעמד של נתניהו לא ניתן היה לבצע חיפוש בביתו – בניגוד לשאר החשודים, שעם מעצרם פשטו צוותי החקירה על בתיהם ומשרדיהם והחרימו מסמכים ונכסים. "אני לא מכיר מצב שאי-אפשר לעשות חיפושים בבתים של חשודים. זו התנהלות חריגה מבחינתנו", אמר. בהמשך, בחקירה הנגדית, הוסיף שאם היה מקבל הזדמנות לחזור על החקירה היה מתעקש לקבל את הנתונים מהטלפונים של שרה ויאיר ועורך חיפוש בבתים של משפחת נתניהו. עו"ד תירוש שאלה את אסייג עד כמה נפוץ המצב שבו החשודים לא נחקרים יחד, במקביל, ביום שבו החקירה הופכת גלויה. "אין אירוע שבו כל החשודים, ובטח כל החשודים העיקריים, לא נחקרים באותו יום", השיב העד. "ובמקרה הזה?", תהתה עו"ד תירוש. "במקרה הזה לא ניתן לנו אישור לחקור את ראש הממשלה ובני ביתו יחד עם כל החשודים – רק לאחר שבועיים, אם אני לא טועה. וכמובן, כל תשאול הייתי צריך לתאם איתו. ולעתים קרובות זה לא הסתדר – אם הוא בחו"ל, או חולה, או שיש ביקור כזה או אחר. במידה לא מעטה, החקירה היתה תלויה בנתניהו. ולו לא היה אינטרס להאיץ אותה. מצאתי את עצמי מתמודד עם החשוד, ולא עם החקירה". בשלב מסוים, ציין אסייג, הנסיונות של נתניהו למרוח את ההליך אילצו אותו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, ולבקש ממנו להתערב. "הרגשתי די מובך", אמר, "פניתי ליועמ"ש וביקשתי שינסה לפתור את הבעיה – איך אפשר לזמן את ראש הממשלה לחקירה, כי הוא דחה אותי מספר פעמים וזה נראה קצת מוגזם, עד כדי כך שזה פוגע בחקירה". לדברי אסייג, נתניהו שלט גם באורך החקירות. בזמן שחשודים אחרים יכולים היו לשבת בחדר החקירות גם עשר שעות רצופות, אצל נתניהו המפגשים היו קצרים בהרבה. "החקירות הוגבלו לזמן שנוח לראש הממשלה, ובמשך הזמן שהוא הקצה לנו", אמר. "אני חושב שהחקירה הכי ארוכה היתה ארבע או ארבע וחצי שעות". "איך התנהלו החקירות עצמן?", שאלה עו"ד תירוש. "אני חושב שאִפשרנו לו לבוא לידי ביטוי. לנאום. רוב התשובות שלו היו לא זוכר", השיב אסייג. היחס המיוחד שקיבל ראש הממשלה בא לידי ביטוי גם ביחס שניתן לבני משפחתו. אסייג לא נשאל על שרה נתניהו, אבל הזכיר מקרה שנגע לחקירת יאיר נתניהו. אחרי שיאיר הוזמן לחקירה, הפרקליט המשפחתי המנוח יעקב וינרוט התקשר לאסייג וביקש ממנו להתחשב בבנו של נתניהו. "הוא אמר לי שזה לא יהיה טוב אם יאיר יגיע לנקודת משטרה, כי זה יכול להיות לא נעים עבורו", שיחזר אסייג. הוא ציין שלבסוף הוחלט לזמן את יאיר לחקירה במשרדי רשות ניירות ערך, ולנהוג בו "בזהירות וברגישות", כהגדרתו, כדי שלא ייפגע. גם הניסוח של אסייג באולם המשפט היה זהיר ורגיש: במזכר שחיבר בזמן אמת ציין שעו"ד וינרוט נימק את בקשתו בכך שהחקירה עשויה לגרום ליאיר נתניהו "נזק בלתי הפיך", ושהוא מבקש מהחוקרים לקחת זאת בחשבון לנוכח "מצבו הבריאותי של יאיר". המזכר לא כולל תיאור של מצבו הבריאותי, אך מההקשר משתמע שהכוונה היא להחמרה של מצב קיים שתואר באוזניו של אסייג. בהמשך הדיון התבקש תנ"צ אסייג להתייחס לתמונת המציאות ההפוכה שתיארו הסנגורים של נתניהו ובני הזוג אלוביץ, ובמידה רבה גם שניים מהחשודים שהחליטו להפוך לעדי מדינה – ניר חפץ, היחצן של משפחת נתניהו בזמן הפרשות הפליליות, ושלמה פילבר, מקורבו של נתניהו שמוּנה למנכ"ל משרד התקשורת ושימש כאחד הגורמים המחוללים של "תיק 4000". בתשובה לשאלות שהציגה לו התובעת תירוש שלל אסייג את הטענות על מעצרים ארוכים מדי, חקירות חסרות הצדקה של בני משפחה ומקורבים של חשודים והחרמת נכסים בהיקף חסר פרופורציות כמנוף לחץ על הנחקרים. "בתיק 4000 היה חשד לעבירות שוחד והלבנת הון בהיקף של מאות מיליוני שקלים", הזכיר. לטענתו, כמו שנתניהו ובני משפחתו זכו ליחס מיטיב – כך נעשה גם עם שאר החשודים. "אם יש משהו חריג בתיק הזה, אלו דברים שקרו לטובת החשודים", טען אסייג, "מקלחות, שוקולדים, ארוחות, סנדוויצים מיוחדים". כשנשאל ספציפית לגבי עד המדינה חפץ, שסבל מבעיות רפואיות והתלונן על תשישות קיצונית, הגיב אסייג בביטול. "בכל 36 שנות שירותי, אני לא מכיר מצב של חשוד שמגיע והוא לא עייף או תשוש", אמר. "חפץ היה חד, קיבל שירותים רפואיים – גם בעקבות הפשפשים – הוא ביקש וקיבל רופא מספר פעמים, וגם טיפול של חובש. הוא קיבל מקלחת, תגלחת, דברים שלא נהוג לתת לעצורים בתחנת המשטרה". כצפוי, אסייג נדרש להתייחס לטענות על יחס פסול לחשודים גם במהלך החקירה הנגדית. עו"ד בעז בן-צור, סנגורו של נתניהו ב"תיק 4000", הטיח באסייג עוד ועוד טענות שהוצגו בהרחבה בשלבים הקודמים של המשפט – אך אסייג דחה את רובן. מדי פעם, כשהוצגו לו הסוגיות באופן היפותטי, הסכים לומר שמבחינה היפותטית אולי יש פגם בתרחיש. במקרה אחד, לקראת סוף היום, העמדה שבה התבצר הקצין הבכיר התגלתה כרעועה וניכר שלא שכנעה את השופטים. זה קרה כשעו"ד בן-צור הציג לאסייג את אחד מתמלילי חקירותיו של שלמה פילבר. הסנגור ציטט רצף ארוך של אמירות של חוקרים שלחצו על פילבר להעיד שנתניהו הנחה אותו להיטיב עם קבוצת בזק של בני הזוג אלוביץ. כך קיוו החוקרים להוכיח את חלקו של ראש הממשלה ושר התקשורת דאז בעסקת השוחד שבמסגרתה קיבל דריסת רגל חריגה באתר החדשות "וואלה" של האלוביצים. "הרגשתי שמנסים לדחוף לי בכוח מילים לפה", העיד על כך פילבר בבית-המשפט. עו"ד בן-צור הציג לאסייג את הציטוט, ושאל: "בהנחה שזה מצב הדברים, ומנסים לדחוף לו בכוח מילים לפה – תקין או לא תקין?". אסייג התחמק: "בחקירה פילבר אמר שהוא קיבל הנחיה מראש הממשלה". השופט עודד שחם קטע אותו: "נעזוב את זה. נניח שזה מה שהיה – האם בחקירה צריך להכניס לנחקר מילים לפה?". אסייג שוב לא ענה לשאלה: "אני לא יודע מה זה להכניס מילים לפה. מדובר בנחקר שהוא עורך-דין, משפטן, אדם אחראי, אדם בוגר – מה זה להכניס מילים לפה? נראה לי קצת מוזר". "השאלה נורא פשוטה", לחץ עו"ד בן-צור. "כשנחקר אומר, ניסו להכניס לי מילים לפה בכוח, כפרשנות שלו, ככל שכך היה – תקין או לא תקין? זאת השאלה. שוּט". "אני אומר עוד פעם", השיב אסייג, "הנחקר הוא עורך-דין, הוא משפטן, הוא התייעץ עם עורך-דין כל יום כמעט...". "כשנחקר מעיד על כך, זו הרגשתו", קטע אותו השופט משה בר-עם. "אם הוא מרגיש ככה זה עניין אחר", השיב אסייג, אבל שוב התחמק: "זו פרשנות שלו, אני לא יודע להגיד". רבקה פרידמן-פלדמן, ראש הרכב השופטים, ניסתה גם היא לחלץ מהעד תשובה ישירה: "אם יש לך נחקר שהוא לא עורך-דין ולא כל התיאורים שתיארת, סתם אדם פשוט שאומר שהחוקרים ניסו לדחוף לו מילים לפה – זה תקין או לא?". "אני הייתי מעדיף שזה לא יקרה", אמר אסייג, "אבל בסוף אם בן אדם לא עשה משהו – הוא לא יכול לבוא ולהגיד בחקירה שהוא עשה את זה. אני לא מאמין בזה". השופט בר-עם הגיב בפקפוק: "אדוני לא ראה דבר כזה מעולם, שאדם מסר גרסה שבסופו של דבר התברר שהיא לא נכונה?". אסייג, שהשתחרר משירותו במשטרה בסוף 2021 אחרי שלושה וחצי עשורים ביחידות חוקרות, פלט תשובה מופרכת: "אני לא נתקלתי בזה". החלק הראשון של הדיון שהתקיים אתמול הוקדש להשלמת חקירתה הנגדית של סיון סבן, חוקרת לשעבר ברשות ניירות ערך שנטלה חלק בחקירת "תיק 4000". כמו במקרה של אסייג, גם סבן התבקשה להגיב לטענות על מעשים פסולים שנעשו במהלך החקירה – וגם היא הציגה תמונת מציאות הפוכה לזו שהציגו הסנגורים. עו"ד זק חן, סנגורם של הנאשמים שאול ואיריס אלוביץ, עבר איתה על חלקים מחקירתו של אור אלוביץ, בנו של שאול מנישואיו הקודמים. חן הציג שורה של ציטוטים שמהם, לטענתו, ניתן להסיק שסבן הפעילה לחץ בלתי סביר על אור אלוביץ בניסיון לגרום לו להישבר, להודות בחלקו בפרשה ולשכנע את אביו לשתף פעולה עם החוקרים ולהפוך לעד מדינה. "לא דין אשם שמשתף פעולה בחקירה כדין אחד שמשקר", אמרה סבן לאלוביץ הבן בהזדמנות אחת. בהזדמנות אחרת אמרה לו שזוהי ההזדמנות האחרונה שלו להשפיע על גורל המשפחה הגרעינית שלו. בהזדמנות שלישית אמרה לאור אלוביץ שאביו סיבך אותו בפרשייה הפלילית ולא טרח להגן עליו מההשלכות. "אין לך טענות לאבא שלך?", שאלה אותו. "שיוציא אותך מזה, אור, תדרוש ממנו לדאוג לך, אם אבא שלי היה יודע שאני יושבת במעצר בגללו, הוא היה עושה הכל כדי להוציא אותי". בבית-המשפט, סבן חזרה ואמרה שהיא בסך הכל שיקפה לנחקר את המציאות אחרי שחלק עמה את חששותיו האישיים. עו"ד חן שלל את הקביעה הזאת, והאשים אותה בהתנהגות אכזרית ובניסיון להרעיל את מוחו של הנחקר. לטענתו, סבן אכן השתמשה בחששות שאור אלוביץ חלק עמה – אבל לא בניסיון לעזור לו, אלא כדי לגרום לו לחוש שהגרוע מכל עומד להתממש. "באחת החקירות אור מספר לך שהוא ראה את אבא שלו בהארכת מעצר, והוא אומר לך עליו: הוא היה בן אדם מת. את זוכרת את התשובה שלך?". "לא", השיבה סבן. "כולנו נמות בסוף, אור. זאת תשובה הולמת?". "אני אומרת קודם חס וחלילה, והוא אומר זה מה שחשבתי בתא", התגוננה סבן תוך עיון בתמליל. "ואני אמרתי – משפט מעודד, כולנו נמות בסוף. אני חייבת לומר משהו, השיחה ביני לבין אור מתנהלת באווירה מאוד פתוחה. מה שאתה עושה כאן זה מניפולציה בשיחה טובה בין חוקר לנחקר, ובעצם הופך את הדברים כנגדי בלי שום קשר לאווירה האמיתית שהיתה שם בחדר באותם ימים". החקירה הנגדית של סבן היתה רצופת התנצחויות מהסוג הזה. סבן התייחסה לשאלות של הסנגור בחשדנות, הקפידה לעיין בתמלילים כדי לתת הקשר נוסף לציטוטים שהוצגו לה – ובמקרה אחד גם קיבלה רוח גבית מהשופטים. זה קרה כשעו"ד חן חקר אותה על תרגיל חקירה שבמסגרתו הופגשו אור ושאול אלוביץ בחדר ניטרלי, כביכול כדי לתת להם תחושה שהם יכולים לדבר בחופשיות – אלא שבפועל הם הוקלטו והחוקרים צפו בהם בזמן אמת. מבחינת ההגנה, זוהי נקודת מפתח בטענה על נסיונות פסולים של החוקרים להשתמש באור אלוביץ כדי ללחוץ על אביו להחליף את עורך-דינו – זק חן – בעורך-דין אחר, שילווה אותו בתהליך הפיכתו לעד מדינה. אתמול בדיון אמר עו"ד חן שתרגיל החקירה הזה היה "יוזמה מקומית" של סבן. הוא תלה את הקביעה הזאת בעדותו של יריב עמיעד, אחד החוקרים הבכירים יותר ברשות ניירות ערך, שהופיע בפני בית-המשפט בתחילת 2023. עו"ד תירוש, נציגת המדינה, טענה שעמיעד לא אמר דבר כזה. עו"ד חן הפנה אותה לקטע בפרוטוקול שעליו הסתמך, אבל אז התברר שהקביעה אכן לא מופיעה שם. השופטים הצטרפו לתהייה וביקשו לראות מהיכן לקוחה האמירה. אחרי עיון בכמה עמודים, ומענה על כמה שאלות של השופטת פרידמן-פלדמן, הודה חן שהקביעה שלו מבוססת על שרשרת של הסקת מסקנות, ולא על אמירה מפורשת של העד. השופט בר-עם העיר לסנגור שהיה עליו לציין זאת, וסבן האשימה את חן בהטעיה. ההתנצחויות עם החוקרת סבן אולי גרמו קורת רוח מסוימת בבית משפחת אלוביץ, אבל הם לא תרמו לבירור האמת. "אתה צריך לכבד אותי כעדה", העירה סבן לעו"ד חן במהלך אחד הוויכוחים שהתגלעו ביניהם. עו"ד חן פנה לשופטים: "היא כל הזמן מתערבת לי בשאלות, אומרת לי אתה תמשיך כשאני אגיד לך, אני חושב שהתבלבלנו כאן". עו"ד בן-צור, סנגורו של נתניהו, העיר מהצד: "זה חוסר הניסיון שלה בבתי-משפט". "יכול מאוד להיות מר בן-צור, יכול מאוד להיות – אני אדם לפני הכל", הגיבה סבן. "בלי הערות ביניים", ביקשה השופטת פרידמן-פלדמן. "נאה דורש, נאה מקיים", אמרה סבן. "גברתי, אני לא יכולה לעמוד כאן למרמס". "נו באמת, מרמס", הגיב עו"ד חן. "אנחנו צריכים לסבול את ההערות שלך ואת הרמות הקול שלך, ואנחנו צריכים לסבול את מה שעשית ללקוחות שלנו – הלקוחות שלנו היו לרגלייך למרמס". "חבל שאתה לא מעיד את הלקוחות שלך", ענתה סבן. "אני בטוחה שאם אור היה עומד כאן הוא לא היה אומר שהוא היה למרמס בחקירה". "עם אור אני דיברתי, והוא אמר שהוא היה למרמס בחקירה", הכריז עו"ד חן. סבן התעקשה שהדינמיקה שנוצרה בינה לבין אור אלוביץ בחדר החקירות לא היתה כוחנית. "השיח ביני לבין אור היה שיח פתוח – אתה ממש עושה עוול לאמת", הטיחה בעו"ד חן מעט לאחר מכן. "השיח בינינו היה מאוד נעים, מאוד חברי, ולפעמים אפילו חרג מהשיח שבין חוקר לנחקר. זה היה שיח מאוד משתף מבחינת אור. אור סיפר לי דברים שהשתיקה יפה להם. הם עולים מהפרוטוקולים, ואני ודאי לא אחלוק אותם כאן כי הם לא רלבנטיים למשפט. דברים מאוד אישיים, שלא נאמרים בכל חקירה. האופן שבו אתה מציג את הדברים עושה עוול גם לאור". "לא רק שאני לא עושה לו עוול, אני עושה לו צדק", הגיב עו"ד חן. "ואני לא עושה לך עוול, כי אַת הקונגו, והבליץ, והלחצים, וכל הדברים האסורים שעשית כדי ללחוץ עליו בצורה פסולה. את איימת עליו בהרס החיים שלו". "לא איימתי", התעקשה סבן. "את איימת עליו, וחוקרים אחרים איימו עליו בפגיעה כלכלית אנושה, שואה כלכלית, ובמעצר – שמי יודע, אולי יוארך עוד שלוש-ארבע פעמים, וכבר היו מקרים של חודשים. אחרי כל זה את משתמשת במכבסת המילים של חברים, ושהוא משתף אותך. זה מתאים יותר לסינדרום סטוקהולם. אני לחלוטין לא מקבל את זה, ואני גם יודע מה הוא אומר עלייך, ואיך הוא מתייחס למה שעשית לו". "אתה מוזמן לספר לכולם", אִתגרה אותו סבן. "לא", השיב עו"ד חן, "מצנעת הפרט אני לא אספר לכולם – צנעת הפרט שלך, וצנעת הפרט שלו". בשלב מסוים הציעה עו"ד תירוש מהפרקליטות לפתור את המחלוקות באמצעות הגשת תמלילי החקירות של אור אלוביץ לבית-המשפט. בהיעדר הסכמה מטעם הסנגורים, לפחות לעת עתה, התמלילים לא ייחשפו לעין הציבור. בשבוע הבא תימשך חקירתו הנגדית של תנ"צ אלי אסייג. 67104-01-20 להורדת הקובץ (PDF, 1.91MB)

בית-המשפט העליון דחה את ערעורה של ליאורה גלט-ברקוביץ על ההפסד במשפט נגד "הארץ"; "איני מקבל את טענת המערערת כי יש לבחון את הדברים במנותק מהתנהגותה והתנהלותה, הן בזמן אמת והן בחקירות ובהליכים שלאחר מכן", נכתב בפסק הדין

בית-המשפט העליון דחה היום את הערעור שהגישה ליאורה גלט-ברקוביץ בעקבות דחיית המחוזי את תביעתה נגד "הארץ". השופט יצחק עמית קבע, בפסק דין ארוך ומנומק, כי "הארץ", כתבו דאז ברוך קרא, עורכו של קרא דאז שמואל רוזנר והמו"ל עמוס שוקן לא התרשלו בעבודתם. השופט עמית מצא כי "אין קשר סיבתי משפטי בין הדרך בה פורסם החומר לבין חשיפתה של המערערת כמקור ההדלפה והנזק שנגרם לה עקב כך". השופטים סלים גובראן ואורי שהם הצטרפו לפסיקתו. השופט עמית אף ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו והעלה כמה סוגיות עקרוניות הנוגעות לחיסיון שעיתונאי מעניק למקור שלו, לחובת הזהירות שלו כלפיו ולהשלכות ההתערבות של בית-המשפט במקרה שמקור מגיש תביעה נגד עיתונאי. גלט-ברקוביץ היתה המקור של קרא לדיווח שפירסם ב"הארץ" בשנת 2003, ערב הבחירות לכנסת. במרכז הדיווח עמד חיקור דין שנועד להתבצע נגד סיריל קרן, מקורבו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון ומי שהעביר כספים לחשבון הבנק של בנו, גלעד שרון. בעקבות הפרסום ב"הארץ" נפתחה חקירה לאיתור המדליף, שהובילה לגלט-ברקוביץ. זו הכחישה תחילה, אך בהמשך הודתה במעשה, פוטרה מעבודתה בפרקליטות והורשעה בדין פלילי. גלט-ברקוביץ טענה, באמצעות עורכי-הדין צבי בר-נתן, רקפת פלד, אפרת רוזנר ומירב שגיא, כי התנהלות "הארץ" היא שהביאה לחשיפתה ודרשה פיצוי בסך 2.5 מיליון שקל. "הארץ", באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד, אלון נדב ודור ליאונד, הכחיש כל רשלנות וטען כי פעל כראוי. בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיה של גלט-ברקוביץ, שעירערה לעליון. השופט עמית עומד תחילה על כך שגלט-ברקוביץ ובאי-כוחה שינו את טענותיהם העקרוניות בין התביעה שנידונה במחוזי לבין הערעור שהוגש לבית-המשפט העליון. בפני המחוזי טענה גלט-ברקוביץ כי קרא הפר את התחייבויותיו כלפיה, אולם בית-המשפט דחה זאת וקבע כי לא היתה כל התניה שהעמידה בנוגע לפרסום החומר והופרה על-ידי העיתון. בפני העליון, לעומת זאת, טענה גלט-ברקוביץ כי "הארץ" ועיתונאיו הפרו את חובת הזהירות בנזיקין. בבואו לבחון את טענותיה העדכניות של גלט-ברקוביץ מציין השופט עמית ראשית לכל כי המערערת טענה שבמקרה שלה על "הארץ" היתה מוטלת "חובת זהירות מוגברת", לנוכח רגישות הפרשה ועיתוי הפרסום. בעוד שהיא לא היתה מקור קבוע, טענה, העיתון ועובדיו היו רגילים בפרקטיקה, ועל כן היו צריכים לדעת טוב ממנה כיצד להשתמש בחומר שכזה כדי להבטיח את חסיון זהותה. "אלא שבכך מתפרצת המערערת לדלת פתוחה", מעיר השופט עמית. "המשיבים לא חולקים על חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור. כשלעצמי, אני נכון אף להניח כי קיימת חובת זהירות מוגברת שעה שמדובר בפרשה רגישה, וכי קיים תנאי מכללא ביחסים בין מקור לעיתונאי כי האחרון לא יחשוף את זהות המקור וינקוט אמצעי זהירות למנוע את חשיפתו. אלא שהשאלה אינה במישור העקרוני אלא הקונקרטי – האם בנסיבותיו של המקרה, ועל-פי התשתית הראייתית שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית, המשיבים הפרו את חובת הזהירות, האם היו יכולים לצפות את חקירת ההדלפה והאמצעים שננקטו במסגרת החקירה, והאם יש קשר סיבתי משפטי בין פעולותיהם לבין חשיפתה של המערערת כמקור ההדלפה". התשובות לשאלות הללו שליליות, פוסק השופט עמית. "המערערת ביקשה לבחון את התנהלות המשיבים במנותק מהתנהלותה-שלה", הוא כותב, "אלא שמלאכתו של בית-המשפט אינה נעשית בחלל ריק. השאלה אם עיתונאי התרשל כלפי מקור תלויה בגורמים רבים, לרבות המקור עצמו והתנהלותו של המקור. במועדים הרלבנטיים לתביעה, המערערת היתה עורכת-דין ותיקה ופרקליטה בכירה בעלת סמכויות של ממונה בפרקליטות מחוז מרכז. "הרגישויות הקשורות להדלפת המידע נמצאות לעתים בידיעתו הבלעדית של המקור, והוא שצריך להעמיד את העיתונאי על מגבלות כאלה ואחרות בפרסום המידע. לעתים, המקור הוא שיודע להעריך טוב יותר מה תהא התגובה או חוסר התגובה של המערכת כתוצאה מההדלפה; המקור הוא שיודע אם המידע הוא נחלתם של מספר מצומצם ביותר של אנשים או של עשרות אנשים; לעתים, המקור הוא שיכול להעריך טוב יותר את הסכנה להיחשפותו; המקור יכול לעיתים לנקוט אמצעי זהירות משל-עצמו שיצמצמו את האפשרות לחשיפתו (כמו העלמת או השמדת מסמכים); המקור עשוי להטעות את העיתונאי בפרט זה או אחר ובכך לגרום לחשיפתו-שלו. "אף יש להבחין בין מקורות שונים – מהם יחסי הכוחות בין המקור לעיתונאי, האם כמו בסדרה בית הקלפים, בה המקור הוא פוליטיקאי רם דרג ובעל השפעה, או שהמקור הוא הצד החלש בעליל; מה המניע של המקור; מהם הסיכונים שהמקור נכון ליטול על עצמו; האם מדובר במקור מתוחכם; האם המקור מכיר את המערכת ממנה הוא מדליף ויכול לחזות את תגובתה; האם המקור מכיר את כללי המשחק או שזו לו פעם ראשונה שהוא משוחח עם עיתונאי; מה סוג המידע והציפיות או ההתניות של המקור לגבי המידע (לייחוס ולציטוט, לציטוט ושלא לייחוס, לא לציטוט ולא לייחוס, לא לפרסום) וכיו"ב. "מכאן, שהתנהלותו של העיתונאי נגזרת מזהותו ואופיו של המקור ומטיבו של המידע. לכל אלה יש השלכה על השאלה אם יש לייחס לעיתונאי התרשלות, ואם כן, האם יש לייחס למקור אשם תורם כזה או אחר. לכן, איני מקבל את טענת המערערת כי יש לבחון את הדברים במנותק מהתנהגותה והתנהלותה, הן בזמן אמת והן בחקירות ובהליכים שלאחר מכן". במקרה של גלט-ברקוביץ ו"הארץ", פוסק השופט עמית, לא ניתן היה לדרוש מהעיתון ועובדיו שיצפו כי תתקיים חקירה לאיתור המדליף, על אף רגישות החומר שפורסם, שכן לא היה מדובר בפרשה בטחונית. טענה נוספת שהעלתה גלט-ברקוביץ נגעה לשיחות הטלפון של קרא אליה ממכשירו הפרטי. גם טענה זו דוחה השופט עמית ומזכיר כי במקביל לשיחות של קרא אליה, גם היא עצמה התקשרה ל"הארץ" ולקרא ממכשיר הטלפון שלה. גלט-ברקוביץ הלינה גם לגבי פרסום נוסף שראה אור ב"הארץ" על סמך מסמכים שהעבירה לקרא – ידיעה שהתבססה על מכתב ששיגרה גלט-ברקוביץ לפרקליטת המדינה דאז. המערערת טענה כי מהדמיון הרב בין הידיעה לנוסח המכתב ניתן היה להסיק כי המכתב נמצא בידי העיתונאי, ומכן קצרה הדרך לחשד כי משגרת המכתב היא גם מדליפתו. "אכן, קיים דמיון בין המכתב שכתבה המערערת לפרקליטת המדינה לבין תוכן הכתבה השנייה, וניתן היה לנקוט במינוחים יותר יצירתיים בכתבה, באופן שירחיק עוד יותר את המערערת מהמכתב", כותב השופט עמית. "עם זאת, אין בכתבה דבר המרמז כי תוכן הכתבה לקוח ממכתב, ואין בכתבה כל ציטוט או אזכור של המכתב". השופט עמית מזכיר עוד כי גלט-ברקוביץ עצמה היא שכתבה מכתב לחברי הצוות לחקירת ההדלפה ובו הסבה את תשומת לבם לקיומו של המכתב שעל בסיסו הוכנה הכתבה, "בבחינת תחכום יתר או כמעט משאלת היתפסות מצדה". לדבריו, "אילולא מכתבה זה, ספק אם החוקרים היו מגיעים בכלל למכתב ולהשוואתו לכתבה השנייה". טענה נפרדת של גלט-ברקוביץ נגעה להחלטת קרא להעביר עותק ממסמך שקיבל ממנה לעיתונאי חדשות ערוץ 2 משה נוסבאום. זה פירסם צילום של המסמך במהדורת החדשות, ובהמשך אף הציג את העותק שקיבל מקרא בפני ערן שנדר, ראש צוות החקירה לאיתור המדליף. לדברי גלט-ברקוביץ, על אף שלא אסרה מפורשות על קרא להעביר את המסמכים שנתנה לו לגורם שלישי, ב"הארץ" היו חייבים לוודא כי מעשה כזה לא יתרום בסופו של דבר לחשיפתה כמקור. "אני סבור כי עקרונית יש ממש בטענה שהעלתה המערערת", כותב השופט עמית. "מטבע הדברים, עיתונאי חש קרבה, תחושת אחריות ומחויבות מקצועית-מוסרית למקור ממנו קיבל את החומר, בעוד שלצד שלישי שקיבל מהעיתונאי את החומר אין כל מחויבות למקור שזהותו עלומה לגביו. ממילא, הצד השלישי גם אינו יודע מהן הרגישויות של המקור ואיזה מידע עלול לחשוף אותו. לכן, עיתונאי המבקש לשמור על חסיון מקורותיו אמור להנחות או להגביל את הצד השלישי לגבי אופן השימוש והפרסום בחומר שהועבר אליו, כך שלא יסכן את המקור. "אלא שבית-משפט קמא קיבל את גרסתו של קרא לפיה קיבל את אישורה של המערערת לפרסום ויזואלי של המסמך, והמערערת אף התבטאה בחקירתה כי הפרסום בטלוויזיה לא הפריע לה כלל". בנוגע לשיתוף הפעולה של נוסבאום עם החקירה לאיתור המדליף, השופט עמית מציין כי אמנם נוסבאום הודה שנפגש עם שנדר והציג בפניו את המסמך, אולם הכחיש כי הוא המקור המכונה "נשר" שהעביר לשנדר אותו המסמך ממש. בנקודה זו כותב השופט עמית כי הוא אינו מוצא לנכון להתייחס לקביעת המחוזי שלפיה אפילו אם היה מוכח כי נוסבאום הוא "נשר", אין מקום לדרוש מ"הארץ" לצפות כי עיתונאי ותיק ובכיר כמותו יעביר את המסמך לידי צוות החקירה. טענה נוספת שהעלתה גלט-ברקוביץ כלפי "הארץ" נגעה ל"העדר נהלים" בעיתון בכל הקשור לשמירה על חסיון זהות מקורות. השופט עמית דוחה גם טענה זו. "כפי שעיתונאי אינו סוכן סמוי גם עיתון אינו בית-ספר למרגלים", הוא פוסק. "עיתון אינו אמור להעביר הדרכה לעיתונאי כיצד להסוות את זהותו, לחמוק ממעקב או ליצור נקודת משלש להעברת חומר. אין מקום שעיתון יפעיל קצין מודיעין שירכז את העבודה עם המקורות, או שעיתון יתווה דרכי פעולה אפשריות (דפ"א) ויקים מערך הדרכה בנושא שמירת מקורות אנושיים (יומינט). כללי האתיקה מחייבים את העיתונאי לשמור על זהות המקור, ומכאן נגזרים הדברים מאליהם. הזהירות יפה למפגשי מקור-עיתונאי, אך הדברים אמורים להיעשות בשכל ישר, בהתחשב בזהות המקור, סוג החומר והרגישויות המיוחדות של המקור". בשל כל האמור לעיל מצא השופט עמית כי "במישור דיני הנזיקין, אין מקום להטיל אחריות על המשיבים". עם זאת, השופט עמית אינו מסתפק בכך וכותב: "לפני סיום, מצאתי לעמוד על מספר נקודות שהצדדים, כנראה מסיבות השמורות עימם, בחרו שלא להעלותן". בהמשך פסק הדין נדרש השופט לסוגיה שהעלה כבר בדיון שנערך בתחילת החודש בבית-המשפט העליון. "יש להבחין בין הסוגיה של חסיון עיתונאי-מקור לבין הסוגיה של חובת הזהירות ביחסי עיתונאי-מקור", קובע השופט עמית. "הסוגיה הראשונה עניינה ביחסים שבין העיתונאי לצד חיצוני, כמו גורמי חקירה ואכיפה או בית-משפט, בעוד שהסוגיה של חובת הזהירות עניינה במערכת היחסים הפנימית שבין המקור לבין העיתונאי". לדבריו, "בין שתי הסוגיות יש קשר הדוק. [...] אולם למרות המכנה המשותף בין שתי הסוגיות, הן אינן הולכות יד ביד לאורך כל הדרך". "הכרה בחיסיון העיתונאי משמעה כי האינטרס החשוב של גילוי האמת העובדתית ניגף בפני החיסיון", כותב השופט עמית. "במצב הדברים הרגיל, המקור והעיתונאי עומדים במסגרת החיסיון כתף אל כתף באותו צד של המתרס – עיתונאים אף נכונים לעמוד לדין ובלבד שלא להסגיר זהותו של מקור – באשר החיסיון נתפס כנועד להגן על המקור [...] כך היה גם במקרה דנן עד להגשת התביעה, כאשר עיתון הארץ התייצב לימינה של המערערת, ביקר בחריפות את החלטות היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירת ההדלפה ולהעמיד את המערערת לדין פלילי. העיתון אף פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לחזור ולשקול את העמדתה לדין. "לא כך בסוגיה של חובת הזהירות, שהעיתונאי, כנתבע, עשוי למצוא עצמו עומד מהצד השני של המתרס מול המקור. כך, הופך החיסיון העיתונאי ממגן בידי העיתונאי למען המקור לחרב בידי המקור כנגד העיתונאי. "מידת נכונותו של המשפט להכיר בתביעה של מקור כנגד עיתונאי מעוררת את החשש של אפקט מצנן שעלול לפעול לשני הכיוונים. הנכונות של מקור למסור מידע נגזרת, בין היתר, מההסתברות לחשיפתו ומהאפשרות לקבל פיצוי על נזקיו. ככל שאנו מורידים את סטנדרט הזהירות הנדרש מעיתונאי, קיים חשש לפגיעה בנכונותם של מקורות להעביר מידע לעיתונאי [...] מנגד, ככל שאנו מעלים את סטנדרט הזהירות, קיים חשש לאפקט מצנן הפוך, במובן זה שהעיתונאי ומערכת העיתון יירתעו מלפרסם את הדברים, מתוך חשש שאם הפרסום יביא לחשיפת המקור, הם יהיו חשופים לתביעת נזיקין מצד המקור. "העלאת רף הזהירות ביחסי עיתונאי-מקור קולעת את העיתונאי לדילמה אשר מגבירה את הסיכון לו הוא חשוף בגזרה אחרת. לא קלה היא מלאכתו של העיתונאי האחראי [...] העיתונאי האחראי נדרש להיות גם ממוסמך כדי להתגונן מפני תביעות לשון הרע. מצד אחד, ככל שהעיתונאי שומר בקנאות על תוכני המידע כדי שלא לחשוף את זהות המקור, כך יקשה עליו להתגונן מפני תביעה. מנגד, ככל שהעיתונאי משחרר תוכני מידע שהמקור העביר אליו, הוא מסתכן בחשיפת המקור ובתביעת נזיקין של המקור כנגדו. "[...] ברגיל, המקור מעוניין מטעמיו-שלו לפרסם את המידע והעיתונאי מעוניין אף הוא בפרסום המידע. לעיתונאי אינטרס מובהק באי-חשיפת המקור, הן על מנת שיתאפשר לו להמשיך לקבל ממנו מידע, והן כחלק מהמוניטין שלו כעיתונאי. בין מקור לעיתונאי קיים ממילא שיווי משקל שנוצר עקב זהות האינטרסים של השניים, בבחינת זה רוצה להיניק וזה רוצה לינוק. כך מתנהל עולם העיתונות והתקשורת שנים רבות, והא-ראיה שתביעות כגון דא נדירות במקומותינו. [...] לכן, יכול הטוען לטעון כי התערבות משפטית ביחסי מקור-עיתונאי היא מיותרת, ועלולה לערער שיווי משקל עדין שממילא קיים, וליצור תופעה של עיתונאות מתגוננת, על כל ההשלכות הכרוכות בכך מבחינת חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת". בהמשך פסק הדין מעלה השופט עמית את השאלה "האם יש מקום כי בית-משפט ידחה על הסף, בשל תקנת הציבור, תביעה של מקור שנחשף עקב מעשה רשלני או מכוון של עיתונאי?". לדבריו, "אין ספק כי עיתונות חופשית ומשגשגת והגנה על מקורות עיתונאיים הן אינטרס חברתי חשוב", ולעתים אין סתירה בין שמירה על אינטרס זה לבין פסיקת פיצויים לזכות מקור שחשף מידע בדבר "שימוש בחומרים מסוכנים לציבור" או מעשיו של "ארגון פשע". "הדילמה", מוסיף השופט עמית, "מתעוררת באותם מקרים בהם מול חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, שעומדים בבסיס ההכרה בחובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור, עומדים אינטרסים חברתיים נוגדים. כך, לדוגמה, קיים אינטרס ציבורי בשמירה על סודות מדינה. מה דינו של מקור המדליף סודות מדינה? לחברה יש אינטרס לתפוס את המקור, להעמידו לדין פלילי ולהענישו, לעתים אף בחומרה יתרה, ולא בכדי יש הבחנה ברורה בין העמדה לדין פלילי של עיתונאי לבין העמדה לדין פלילי של מקור. "[...] עלול להיווצר מצב א-נומלי לכאורה, שביד אחת החברה מלקה את המקור בהליך פלילי וביד שנייה מעניקה לו פיצוי בהליך אזרחי. ביד אחת החברה מגנה את המקור על מעשיו, וביד שנייה פוסקת לזכותו פיצויים, ובכך משדרת לציבור מסר ערכי כי הוא ראוי להגנה ולפיצוי על מעשיו. ביד אחת החברה עושה ככל שביכולתה לאתר ולחשוף את המדליף, וביד שנייה בתי-המשפט קובעים סטנדרט זהירות שמתמרץ את העיתונאי לנקוט אמצעי זהירות שיקשו בעתיד לחשוף מדליפים של סודות מדינה". מכאן מגיע השופט עמית למסקנה כי "כפי שהחיסיון העיתונאי הוא יחסי ואינו מוחלט, כך גם נכונות המשפט להעניק סעד למקור שנפגע מהתנהגות רשלנית של עיתונאי אינה בהכרח מוחלטת. בלי לקבוע מסמרות, ייתכן כי קיים קו גבול שעד אליו בתי-המשפט יהיו נכונים להעניק סעד למקור שנפגע, תוך שבית-המשפט מביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים: החשש לאפקט מצנן ופגיעה בחופש העיתונות; האינטרס החברתי-ציבורי שההדלפה משרתת (כגון שחיתות, התרעה על מפגע בטיחותי-בריאותי-סביבתי הנוגע לשלום הציבור); מידת העניין לציבור; סוג המידע המודלף ורגישותו; האם אילולא ההדלפה המידע היה ממילא מתפרסם במועדו ובאופן אפקטיבי; האם ניתן היה לנקוט אמצעים אחרים לפרסום המידע או לתיקון המעוות שלא על דרך הדלפה, כמו פנייה למבקר המדינה או לממונים על המקור [...]; המניע של המקור; אמיתות המידע שהדליף המקור; עוצמת האיסור האתי או הפלילי הכרוך בהדלפה; ועוצמת הפגיעה באינטרסים מוגנים אחרים בעקבות ההדלפה (כגון בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, שלום הציבור, בטחון הפרט ופרטיותו). "במקרה דנן ענייננו בהדלפה מחקירה משטרתית על-ידי המערערת, עורכת-דין שבתוקף מקצועה חלים עליה חובות אמון ונאמנות, כללי אתיקה, סודיות וחיסיון שאינם חלים ברגיל על עובד ציבור מן השורה. [...] הדלפה מחקירה משטרתית נתפסת כתופעה שפגיעתה רעה – היא עלולה לפגוע בחקירה ולשבש אותה; עלולה להעביר את מרכז הכובד בשאלת אשמה או חפות מבתי-המשפט אל ככרות העיר האמיתיות והווירטואליות; עלולה לפגוע באמון הציבור ובנכונותו של הציבור או של החשוד לשתף פעולה עם רשויות החוק; עלולה לחשוף שיטות פעולה ודרכי פעולה של המשטרה ושל התביעה; ועלולה לפגוע בפרטיותו ובכבודו של עד או חשוד. "[...] ולוואי ואתבדה, אך דומני כי לא רחוק היום ופלוני שנפגע כתוצאה מהדלפה יגיש תביעת נזיקין כנגד המשטרה או הפרקליטות. בלי להביע עמדה על היתכנותה וסיכוייה של תביעה כאמור, הרי שעלול להיווצר מצב א-נומלי, שביד אחת בית-המשפט יחייב את המדינה לפצות את הנפגע כתוצאה מהדלפה, ביד שנייה בית-המשפט יורה לפצות את המדליף בגין הנזקים שנגרמו לו עקב היחשפותו כמקור ההדלפה, ובחזרה ליד הראשונה – בית-המשפט ייעתר להודעת צד שלישי שתשלח המדינה למדליף לשפות אותה בגין כל פיצוי שיושת עליה. "[...] לא אמרנו דברים שאמרנו אלא כדי להצביע על כך שמקומו של האינטרס הציבורי נפקד בדיון שלפנינו, ולא הועלה כלל על-ידי מי מהצדדים, באשר שניהם נמצאים בסוגיה זו באותו צד של המתרס. ייתכן כי בתביעות של מקור כנגד עיתונאי, כאשר מעשיו של המקור היו כרוכים במעשים פליליים או בהתנהגות לא נאותה בעליל, יש מקום להתייצבותו של היועץ המשפטי לממשלה על מנת שיביע את עמדתו וייצג את האינטרס הציבורי". לסיכום כותב השופט עמית ביחס לסוגיות אלה: "מצאתי להעלות את הדברים ביוזמתי, כדי שלא יאמר הקורא כי נעלמו מעיני בית-המשפט, ובעיקר, על מנת להאיר ולהעיר מספר זוויות שיש ליתן עליהן את הדעת בתביעות מסוג זה. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש להכריע בשאלות שהועלו לעיל, ואותיר את הדברים בבחינת הרהורים ראשונים בסוגיות שטרם נדונו בפסיקה". ע"א 9705/11

זה התחיל מזמן במגרשי הכדורגל. כוכב השבת היה מתראיין לטלוויזיה ומאחוריו היו מתגודדים המוני אוהדים מחייכים ומנופפים לשלום למצלמה

זה התחיל מזמן במגרשי הכדורגל. כוכב השבת היה מתראיין לטלוויזיה ומאחוריו היו מתגודדים המוני אוהדים מחייכים ומנופפים לשלום למצלמה. עם השנים משתכלל עולמנו הטכנולוגי ובזמן הצילום, בשידור החי, מצלצל הטלפון הנייד של "המתגודד האחורי" ומבשר לו כי הוא נראה כרגע בטלוויזיה. חיוך גדול מתפשט על פניו, וכולו אושר. ולמה לא? ראו אותו בטלוויזיה. עד כאן הכל הגיוני. גם אני אוהב כדורגל, כולנו אוהבים פרסום. אמנם אני לא מהמתגודדים, אבל אני מבין וגם אוהב את אלה שכן. הבעיה התחילה בזמן האחרון. האנשים המחייכים כבר לא מתגודדים רק במגרשי הכדורגל. זה ממשיך גם לשידורים הישירים מבתי-החולים לאחר הפיגועים. המתגודד מנופף לשלום ומחייך, לעתים אפילו כשתחבושת לראשו, זאת בשעה שהכתב מבשר על מות הנער שנורה הבוקר בפיגוע קטלני. אנו רואים את המתגודדים גם בשידורים חיים ממסעות ההלוויה: האדם עם הטלפון הנייד זוכה תמיד להתעדכן בזמן שהמצלמה עוברת על פניו, וגם אז נמלט לו איזה חיוך קטן מזווית פיו. השיא לטעמי היה בשידורים משכונת תלפיות בירושלים, באסון אולמי ורסאי. גם אז לא נמנעו כמה מתגודדים מלנופף לשלום, להידחף לפריים ולחייך, תוך שהם מעודכנים ישירות בנייד, כמובן, באיזה ערוץ הם משודרים. במדינה שיש בה אנשים שמוכנים לעשות כל דבר כדי להיראות בטלוויזיה, אין פלא שיש כאלה שעושים זאת גם בנסיבות הפחות מתאימות. חבל שילד קטן נחשב גיבור החברה כשרואים אותו אחרי פיגוע בטלוויזיה עם הנייד והחיוך. אני לא אוהב את האנשים המחייכים. אולי כי בזמן שהם מחייכים למצלמות, אני לא. רן רימון עסק בעבר בעיתונות וביחסי-ציבור גיליון 33, יולי 2001

לא ברור מה גרם לצמד פיזיקאים בכירים להעלות תיאוריה תמוהה ומטופשת על מאיץ החלקיקים בשווייץ, אבל ברור לחלוטין שמה שגרם ל"הארץ" לפרסמה בהבלטה לא היה עניין אמיתי בפיזיקה, אלא קלות דעת וסנסציונליזם זול

ביום שני (26.10.09) פירסם "הארץ" בעמוד השער כתבה תחת הכותרת המוזרה "מדענים: כוח מהעתיד מחבל במאיץ החלקיקים". כתב המדע עפרי אילני סקר בקצרה את התקלות הרבות שפקדו את הפרויקט המונומנטלי ביותר בתולדות הפיזיקה התיאורטית: "באוקטובר 2005 נהרג טכנאי באחת התעלות של המאיץ כתוצאה מקריסת עגורן – זאת על אף תקני הבטיחות השווייציים המחמירים שהונהגו בפרויקט. כשנה וחצי אחר-כך נשבר אחד המגנטים הענקיים המרכיבים את המכשיר, מה שגרם לעיכוב של שנה בהפעלתו; דליפת ההליום השהתה את הניסוי בשנה נוספת. אם כל זה לא מספיק, בתחילת החודש נעצר פיזיקאי צרפתי שעבד במסגרת הפרויקט בחשד שיצר קשרים עם הפלג הצפון-אפריקאי של אל-קעידה". "התקלות המלוות את הפרויקט", כך סיפר "הארץ" לקוראיו, "הן רבות ומתסכלות עד כדי כך, שכמה פיזיקאים אינם שוללים את האפשרות שהן עצמן מהוות תופעה פיזיקלית שטרם נצפתה בעבר. לפי תיאוריה שנויה במחלוקת שפורסמה לאחרונה, הסיבה לשיבושים בניסוי היא אירוע כלשהו שיתרחש בעתיד. לפי טענה זו, ההתרחשות העתידית גורמת לשיבושים בניסוי כדי למנוע תופעות פיזיקליות חריגות שהוא עשוי לגרום". כדאי להתעכב על התיאור הזה – "שנויה במחלוקת" – שמספק "הארץ" לתיאוריה שהוא מדווח עליה. למעשה התיאוריה כלל וכלל אינה שנויה במחלוקת, אבל לא משום שהיא מקובלת על דעתה של קהילת הפיזיקאים, אלא פשוט משום שהיא אינה מקובלת על דעתו של איש – זולת, אולי, הוגיה עצמם (ויש להטיל ספק גם בכך). יתרה מזו, התיאוריה לא "פורסמה לאחרונה", אלא כבר לפני כשנתיים (ב-2007), וספגה כבר אז את לעגם של פיזיקאים ברחבי הבלוגוספירה (ולהתעלמות בכתבי-העת המקצועיים). את התיאוריה המשונה הגו צמד המדענים הולגר-בך נילסן (Nielsen) ממכון נילס בוהר בקופנהגן (שאף היה מועסק במאיץ החלקיקים בצֶרן) ומסאו נינומייה (Ninomiya) ממכון יוקאווה בקיוטו, שפירסמו את מאמריהם גם באתר האינטרנט "ארכיב" (arXiv.org), המוקדש למאמרים בתחומי הפיזיקה, המתימטיקה ומדעי המחשב. בניגוד למה שנכתב ב"הארץ", אין זה "כתב-עת מדעי", אלא אתר אינטרנט שאינו מפעיל ביקורת עמיתים (peer review) ומפרסם מאמרים מן הגורן ומן היקב (חלקם איכותיים וחלקם פחות). נכון ששלושה מאמרים של נילסן ונינומייה בנושא זה פורסמו גם בכתב-העת "International Journal of Modern Physics A", אבל ראוי לציין גם שנינומייה עצמו נמנה עם עורכיו. התיאוריה של נילסן ונינומייה מופרכת במידה כזאת, שאין כלל צורך להסביר את מופרכותה במונחים מדעיים מוּקשים: במאמר שפירסמו ב-2007 טענו נילסן ונינומייה כי ביש המזל שפקד את מאיץ החלקיקים, שהקמתו החלה בטקסס (ובוטלה מאוחר יותר על-ידי בית הנבחרים האמריקאי), אינו אלא תוצאה של "השפעה מהעתיד". "אלוהים" (כפי שטענו לאחרונה), "מתעב את חלקיקי בוזון-היגס" ומונע את הפקתם. ובמלים אחרות: הקוסמוס עצמו גרם לקונגרס לבטל את תקציבו של מאיץ החלקיקים בטקסס כדי למנוע את יצירתם של חלקיקי בוזון-היגס. בדומה לכך, טוענים נילסן ונינומייה, גם המזל הרע שפקד את מאיץ החלקיקים הגדול בשווייץ הוא תוצאה של השפעה מהעתיד ושל שנאתו הגלויה של אלוהים לבוזון-היגס. בנקודה זו כדאי לציין שמושג ה"מזל", המשמש את נילסן ונינומייה לעתים קרובות, אינו מוכר בפיזיקה. ואם כל זה אינו מספיק, מציעם נילסן ונינומייה גם מתודה מקורית במיוחד לבחינה אמפירית של התיאוריה. במאמר משנת 2007 פירטו הפיזיקאים את הניסוי שיוכל לגלות אם אלוהים אמנם מתעב כל-כך את חלקיקי בוזון-היגס: הניסוי אינו דורש ציוד מתוחכם, אלא חפיסת קלפים פשוטה (ו"מעורבבת היטב") בלבד. על רוב הקלפים תירשם הכתובת "להשתמש ב-LHC", ועל מקצתם תירשמנה כתובות המגבילות את השימוש במאיץ החלקיקים. על קלף אחד, הציעו נילסן ונינומייה, ניתן יהיה אף לרשום את הכתובת "להפסיק את השימוש ב-LHC". המדענים שיערכו את הניסוי צריכים להחליט מראש שיעשו כפי שיצוו הקלפים, ואז לשלוף באקראי קלף מהחפיסה. אם התיאוריה נכונה, טענו נילסן ונינומייה, כי אז יש לצפות שהפיזיקה עצמה לא תרשה למאיץ החלקיקים לפעול, ושהקלפים שיעלו בגורל (נגד כללי ההסתברות) יאסרו את השימוש ב-LHC. זאת אינה בדיחה. נילסן ונינומייה – מדענים מכובדים לכל הדעות – באמת הציעו להכריע את גורלו של מאיץ החלקיקים הגדול והיקר בעולם באמצעות חפיסת קלפים, ועוד הכתירו את הניסוי הזה, שלמרבה המזל לא יצא לפועל, בתואר "מדעי" (אין צורך בהכשרה מדעית חמורה כדי להבין שתוצאותיו של ה"ניסוי", יהיו אשר יהיו, לא יוכלו לעולם להוכיח או להפריך את התיאוריה). מה גרם לצמד הפיזיקאים להעלות תיאוריה תמוהה ומטופשת כל-כך? זאת אין לדעת. ייתכן שמדובר במהתלה (כפי שאמנם חשדו כמה פיזיקאים), או ברצון בפרסום, ואולי בשעשוע אינטלקטואלי בלבד; אבל ברור לחלוטין שמה שגרם ל"הארץ" לפרסם בהבלטה את התיאוריה המופרכת לא היה עניין אמיתי בפיזיקה או בגורלו של מאיץ החלקיקים בשווייץ, אלא קלות דעת וסנסציונליזם זול. לא ש"הארץ" הביע תמיכה בלתי מסויגת בתיאוריה – הכתב ריאיין את פרופ עמוס אורי מהטכניון, שהצהיר כי "הבסיס האמפירי להשערותיהם של השניים לוקה בחסר" – אבל גם לאור ההסתייגויות הללו, ברור שאין שום הצדקה לדון ברצינות (ועוד בעמוד הראשון של עיתון יומי מכובד) בתיאוריה מטופשת כל-כך, שאינה מעסיקה משום בחינה את העולם המדעי. קורה לעתים שמדענים, ואפילו בעלי שם, מעלים טענות מופרכות ומופרזות, אבל העיתונות אינה מוכרחה לעסוק ברצינות בטענות כאלו. מאיץ החלקיקים בשווייץ יכול להיות נושא לדיונים חשובים ומרתקים (כגון זה שניהלו לונדון וקירשנבאום עם הפיזיקאי פרופ עילם גרוס בנוגע לעלויות האדירות של הפרויקט וכדאיותו), אבל עיתונות סנסציונית אינה מתעניינת בדיונים מעין אלה, ומעדיפה לעסוק בחריג, במופרך ובמגניב. כך, למשל, הועלתה כתבה בנושא דומה באתר "מקו", שכותרתה מרחיקת הלכת, "הטכנולוגיה שאלוהים לא רוצה שנגלה", כבר אמרה את הכל. בגוף הכתבה ב"מקו" נכתב – ללא שום ראיה תומכת – כי "במסדרון התאגיד האירופי [של מאיץ החלקיקים] מתחילים העובדים לתהות אם מאיץ החלקיקים שבנו מחבל בעצמו בעזרת כוחות נסתרים". מי שרצה את האמת ללא כחל ושרק יכול היה לקרוא באתר "הידען" ראיון שקיים עורך האתר, אבי בליזובסקי, עם פרופ ברק קול מהאוניברסיטה העברית, ושכותרתו, בניגוד חריף לכותרות שהופיעו ב"הארץ" וב"מקו", היתה ברורה וחותכת: "התקלות במאיץ החלקיקים בזנבה, ה-LHC, לא נגרמו כתוצאה מהשפעת העתיד". בראיון קבע פרופ קול כי התיאוריה של נילסן ונינומייה היא אפילו "אזוטרית יותר" מהטענה שהועלתה בכותרות העיתונים לפני כשנה, שלפיה יגרום מאיץ החלקיקים ליצירת חור שחור ולהשמדת העולם. ועוד הערה לסיום: היו מי שטענו כי חרף העובדה שהתיאוריה של נילסן ונינומייה נראית מופרכת מיסודה, כבר היו מקרים שבהם תיאוריות מופרכות לכאורה שיכנעו בסופו של דבר והתקבלו כאמיתות מדעיות. מסיבה זו, טוען מי שטוען, ראוי לפרסם גם תיאוריות שכאלו, ולו בגלל הסיכוי הקלוש שיום אחד יתברר כי יש בהן ממש. יש היגיון מסוים בטיעון זה, אבל התיאוריה של נילסן ונינומייה היא חסרת גיבוי במידה כזאת שנדמה כי אין אפילו טעם לשקול את נכונותה. כפי שאמר פעם הפיזיקאי וסופר המדע קארל סייגן, "העובדה שלעגו לכמה מהגאונים בעבר, אין פירושה שכל מי שלועגים לו הוא גאון. צחקו על קולומבוס, על פולטון ועל האחים רייט. אבל צחקו גם על בוזו הליצן".

הקמפיינים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" עקביים | בלגן בקמפיין של "ישראל היום" | ב"דה-מרקר" כותבים על נוחי דנקנר

"כשהאימפריה בצרות" היא אחת הכותרות על שער "ישראל היום", המפנה למאמר הדמוניזציה התורן של דרור אידר נגד מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. אידר מוכן להיעזר אפילו בשמאלנים מארץ-חדשה כדי להמשיך בקו ההשמצה המוזר שלו, המבצע שירות דוב לקהל המדומיין של קוראיו כשהוא מעניק למוזס כוחות-על שמעולם לא היו לו, כמי שמושך לכאורה בכל חוטיה של מדינת ישראל – גדול יותר מכל הטייקונים, הפוליטיקאים, הגנרלים והמאכערים שצמחו לנו כאן גם יחד. האמת, כמובן, משעממת הרבה יותר, ונכון לימים אלו ממש, נראה שדווקא אימפריה אחרת נמצאת בצרות, זו של מי שמושך באופן רשמי ודמוקרטי בחוטיה של המדינה. "דצמבר השחור של הליכוד-ביתנו: איבדו 5 מנדטים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "סקר הארץ-דיאלוג: גוש הימין זוכה ב-67 מנדטים. מפלגתו של בנט בדרך להיות השנייה בגודלה בכנסת. הניסיון לפסול את ח"כ זועבי מזכה את בל"ד במנדט נוסף". לפי יוסי ורטר, החתום על הידיעה הראשית, "תמונת המצב האלקטורלית ממשיכה להיות סטטית: מגמת ההיחלשות של הליכוד-ביתנו (או הדשדוש, במקרה הטוב, מבחינת הרשימה המשותפת) אינה נבלמת". האם מי שמעז למתוח ביקורת על מוזס צפוי ללבוש חליפה של בטון? נראה שלא. האם בליכוד-ביתנו תופרים מוקדם מדי את החליפות? אי-אפשר לדעת, כפי שציין כאן אתמול עוזי בנזימן, כשהזכיר את כשלון הסקרים בבחירות שעברו. גם ב"מעריב" נכתב בכותרת על השער: "בעקבות הירידה בסקרים" – "נתניהו נזף בצוות מטה הבחירות: הבלגן בקמפיין חייב להיפסק". ובתאומו המגזרי, "מקור ראשון", הכותרת על השער היא "נתניהו נזף באנשי מטה הבחירות של הליכוד", והיא מלווה במאמר של הפרשנית הפוליטית סופיה רון-מוריה, הקובעת כי הקדנציה השלישית של נתניהו תהיה "דומה יותר לראשונה מאשר לשנייה", משום שבסיס כוחו בממשלה יהיה חלש. ב"ידיעות אחרונות", על כל פנים, לא מתכוונים להסתפק בסקרים ובפרשנויות וממשיכים לתחבל תחבולות כדי להילחם בפופולריות של ראש הממשלה ומפלגתו. באופן מוזר, הם עושים זאת לעתים תכופות על-ידי ניסיון להצמיד לנתניהו ולליכוד תווית של ימין קיצוני. כך הכותרת הראשית היום היא "הטרנספר של פייגלין", מתחת לכותרת הגג "בכירים בליכוד עוקפים את נתניהו מימין" (כותרת המשנה: "לבני: המסכות הוסרו – הליכוד הוא ימין קיצוני"). זה מוזר, משום שנתוני הבחירות הקודמות וההערכות לגבי נתוני הבחירות הנוכחיות מלמדים כי הציבור הישראלי עצמו הוא ימני "קיצוני". למעשה, חוסר ההיגיון הזה מציע שתי אפשרויות: או שעורכי "ידיעות אחרונות" מוציאים לפועל את ההטיות הזרות המוכתבות להם (באופן שלומיאלי), או שהם אכן מונעים מאידיאולוגיה מתונה המתגלמת בשדה הפוליטי בדמותה של ציפי לבני (הזוכה היום לידיעת תמונה ענקית ומפרגנת, בליווי בעלה, בעמ 4 של העיתון). לא ברור איזו מהאפשרויות מטרידה יותר. וב"ישראל היום": "נתניהו עונה לפרס: צריך לנהוג באחריות", נכתב בכותרת הגג לראשית, הלוחמת, מילולית, את המלחמה של שלשום. ההפניה לטור הפרשנות של בועז ביסמוט (לא היתה "מחאת שגרירים", כמאמר הכותרת הראשית של "ידיעות", אלא "דיון מקצועי") לוחמת את המלחמה של אתמול, ואילו הכותרת הראשית "חמאס עלול לשלוט ביו"ש" (ציטוט ללא ציון הדובר) מפסידה במלחמה של מחר. כותרת המשנה מעורפלת לא פחות: "ראש הממשלה: הם יכולים לסלק את אבו-מאזן; את השלום משיגים רק כשמבטיחים את השלום לישראל. בינתיים בליכוד: בכירים במפלגה קוראים לספח את שטחי יו"ש – בניגוד לעמדתו הרשמית של רה"מ". איך כתבו ב"מעריב"? בלגן בקמפיין. הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "באוצר הכינו תקציב ב – למקרה שיחימוביץ תצטרף לממשלה". "שתי הצעות התקציב אינן כוללות בינתיים הגדלה של תקרת הגירעון, ולכן ההבדלים ביניהן במידת ההשקעה החברתית אינם משמעותיים", נכתב בכותרת המשנה. אם ועד שיחימוביץ תצטרף לממשלה שעוד לא נבחרה, משרד האוצר פירסם אתמול מצגת המונה את הישגיו בתקופת הכנסת הנוכחית, ומפלגת העבודה פירסמה תגובה המונה את כשליו והציגה תוכנית כלכלית משלה. ב"גלובס" מגיש אדריאן פילוט ניתוח של תעמולת הבחירות הכלכלית של שר האוצר יובל שטייניץ. ב"כלכליסט" עושים זאת אמנון אטד ותומר אביטל (שמאמריהם טרם עלו לרשת). ב"ישראל היום" מקדישים עמוד וחצי לסיקור הנושא, בצירוף תמונה של יחימוביץ תחת הכותרת "הקרב על הנתונים". הדיווח, של שלמה צזנה וזאב קליין, הוגן ומכיל כמעט אך ורק ציטוטים מהודעות של המפלגות, השרים וחברי-הכנסת המעורבים. טור הפרשנות הנלווה, של חזי (אני רואה קומוניסטים) שטרנליכט, הוא הקשקוש המטופש הצפוי, ערבוביית מסרים ממטה הבחירות של הליכוד ומורשתו של הסנטור מקארתי. גם בלי קשר לכלכלה או לבחירות, כדאי לקרוא את הראיון הקצר והבוטה של אטד עם פרופ שלמה יצחקי, הסטטיסטיקאי הראשי של מדינת ישראל, שפוטר אתמול בחטף בהודעת אימייל. "דו"ח חדש: 50 אלף ילדים לא לומדים מתימטיקה ואנגלית", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "נתוני משרד החינוך: בתוך עשור חל זינוק של 40% במספר תלמידי מוסדות הפטור שאינם מלמדים מקצועות ליבה, אך מתוקצבים על-ידי המדינה", נכתב בכותרת המשנה. "התופעה, שהחלה במגזר החרדי, התפשטה לערים חילוניות". "תרופת פלא לסרטן או אחיזת עיניים?", שואלת כותרת על שער "ידיעות אחרונות", המפנה לגליון יום שישי שבו יתפרסם "תחקיר ידיעות אחרונות" של גיא ליברמן ויאנה פבזנר-בשן: "איך הפך חנן אלרז ממסגר פושט רגל לתקוותם של חולי סרטן נואשים, המוכנים לשלם 8,000 שקל בחודש תמורת הפורמולה המסתורית שלו". אגב, חנן אלרז זכה השנה לטיפול עיתונאי אוהד מאוד בפלטפורמה נפוצה יותר אפילו מ"ידיעות אחרונות", במסגרת כתבה סנטימנטלית של רינה מצליחבמהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2. "דה-מרקר" ממשיך לסקר את המשבר העמוק של תאגיד אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר. "קשר הכסף של נוחי דנקנר וקרדיט-סוויס" היא כותרת השער האחורי של הגיליון. "כור וכלל-ביטוח התחייבו להשקיע 250 מיליון דולר בקרן EMCO, שמנהל קרדיט-סוויס", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של סיון איזסקו. "הקרן, שבה הן השקיעו עד כה 100 מיליון דולר, תפסיק לבצע השקעות חדשות. EMCO היתה נדבך נוסף בקשרים הסבוכים שרקם דנקנר עם קרדיט תוך רתימת כספי הציבור". "ביקורת רבה נמתחה בשנים האחרונות על ההשקעה של כ-6 מיליארד שקל שביצעה קבוצת אי.די.בי במניות של הבנק השווייצי קרדיט-סוויס", פותח איזסקו, המזכיר כי ההפסד ("על הנייר", מאחר שהמניות לא מומשו) מן העסקה הגיע לסכום של 2 מיליארד שקל. "ואולם ייתכן שהביקורת על העסקה החמיצה עד כה את הקשרים הסבוכים שרקם בעל השליטה באי.די.בי, נוחי דנקנר, עם הנפשות העיקריות הפועלות בענק הפיננסים השווייצי בחסותה של אותה השקעה", כותב איזסקו ומוסיף: "אלה קשרים שעשויים לייצר לדנקנר ערך רב". ב"כלכליסט" מדווחת ענת ציפקין על מכירת קניון שביצעה אחת מחברות האחזקה של דנקנר, מתחת לכותרת הגג "דנקנר מגרד מזומנים". בינתיים מדווחים העיתונים הכלכליים על הצהרה יוצאת דופן (אפילו כהצהרה) של מנכ"ל בית-השקעות גדול באותה סוגיה, של ניגודי האינטרסים בין בעלי הון המגייסים כסף מהציבור לבין הציבור שהחליט להשקיע בהם (שלא בידיעתו, כמובן, דרך בתי-ההשקעות): "לא נשקיע במי שפגע באינטרס בעלי החוב", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט"; "פסגות מאיים להרחיק משוק ההון חברות שסיכנו את זכויות המשקיעים". גם באותו שער אחורי של "דה-מרקר" נדפסת הכותרת "מנכ"ל פסגות חגי בדש: בעלי שליטה שיקדמו הסדרי חוב שנוגדים את עקרונותינו ייכנסו לרשימה השחורה". "סוף-סוף גוף מוסדי מכניס נורמות התנהגותיות לתהליך החלטות ההשקעה", כותב גולן פרידנפלד בתמצית טורו המופיעה על שער "כלכליסט", "אלא שההצהרות של פסגות כלליות מדי. המבחן יהיה האם תמשיך להשקיע בחברה-לישראל, שאישרה למנכ"ל שלה ניר גלעד הסכם שכר נדיב רגע לפני החלת הוראה חדשה לאישור שכר בכירים". ב"גלובס", אגב, לא מדווח בשער על הצהרתו של בדש. כותרת לא גדולה בנושא מופיעה בשער חלק "שוק ההון". המשק הישראלי לוקה לא רק ביחסים מקולקלים באמצעות מתווך בין לווים גדולים לבין הציבור, אלא גם בסתם עושק ישיר ופשוט. "מקפחים את העובדים, בקבלנות", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", העוסקת בחברת עובדי קבלן גדולה שפשטה את הרגל וכעת סודותיה נחשפים. "הקפאת ההליכים של האחים עובדיה מספקת הצצה נדירה לסביבת ההעסקה המטרידה של עובדי הקבלן", נכתב בכותרת המשנה לראשית, המפנה לכתבה של ענת רואה. "כספי פנסיה שנוכו ממשכורות העובדים לא הועברו אליהם. עובדים הושעו לזמן ארוך ללא בירור וללא שכר. והמדינה פסלה את החברה כספק בנימוק שהצעתה לא מאפשרת לשמור על זכויות העובדים". "רוצים לשמוע את השירים החדשים של בק? הדרך היחידה לעשות את זה תהיה לנגן אותם", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ", כתבה מאלפת כרגיל של מבקר וכתב המוזיקה בן שלו. "המוזיקאי המקורי, שבמקום להוציא אלבום החליט להוציא ספר תווים, מעורר מחשבות על הקשר בין היצירה הכתובה לזו המנוגנת". "איפה חגג המיליארדר טדי שגיא את הסילבסטר", נכתב בראש שער "גלובס". בעוד שהשאלה הנ"ל אינה מעניינת איש מלבד אמו של שגיא ואולי כמה מלחכי פנכה, ראוי היה לשאול מדוע מוצאים לנכון ב"גלובס" להבליט פרסומים על איש עסקים שנוי במחלוקת, עבריין מרמה מורשע שעשה את הונו בעסקי ההימורים. מתי גולן כותב ב"גלובס" על הסרט התיעודי המדובר "שומרי הסף". "זה לא ששומרי הסף הוא סרט לא טוב. וזה לא שהוא טוב. הוא פשוט לא סרט. אפילו לא ממש דוקומנטרי. למעשה מדובר בכתבה טלוויזיונית, מן הסוג המוכר [...]. בעצם, אין בסרט שום חדש. כלום. אין מלה אחת היוצאת מפי ראשי השב"כ שהם לא ביטאו אותה בתקשורת עשרות פעמים [...]. לטעמי, אם יש חשיבות כלשהי לכתבה זו היא האמירה האחידה של ראשי השב"כ שאין לנו עתיד ללא הסדר עם הפלסטינים. אם בדברי ראשי השב"כ אין חדש, הרי שהבאתם במרוכז מפיחה בהם עניין וכוח שכנוע. אבל בכוח הזה יש גם חולשה גדולה. אנחנו שומעים בלי סוף על הפשלות שלנו בתחום זה של חתירה להסדר, ומעט מאוד, אם בכלל, על הצד השני. האם זה באמת רק אנחנו, או שגם לפלסטינים יש חלק, אולי מכריע, בעובדה שאין הידברות? קשה לקבל על כך תשובה. כי היוצרים אצלנו, רובם ככולם, באים מאותו הכפר, ויוצרים בשביל אנשי הכפר הזה". המאבק על הזיכרון מתנהל מרגע שדבר-מה גווע ומת, וממילא המאבק על זכרון הריבונות היהודית בירושלים נמשך כבר אלפי שנים. אחד מגלגוליו העכשוויים הוא המריבות התקופתיות סביב החפירות בעיר הקודש ובייחוד במה שאי-אז היה טבורה – הר-הבית וסביבותיו. ב"מעריב" מקדישים היום את התמונה המרכזית על השער ל"תיעוד מיוחד" של "מסע עצוב בהר-הבית" של הכתבת, דליה מזורי, שהתלוותה לסיור עיתונאים מטעם ארכיאולוג החופר באזור ומנסה לגייס תמיכה נגד פעילים יהודים ומוסלמים המתנגדים לו. ב"ידיעות אחרונות" השקיעו יותר: כתבת השער של המוסף היומי מציגה את רשמיו של עקיבא נוביק מהתלוות בת כמה ימים לצוות חופרים בעיר-דוד. אגב, באותו מוסף מוקדשת כתבה ל"סיפור המרגש ביותר בסל התרופות האחרון". "אחרי שפעילי ארץ-חדשה חדרו למערכת ynet בשבוע שעבר, ולמשרדי הסוקרת מינה צמח, הגיע תור הווילה בסביון של מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". השבוע מצורף ל"הארץ" המוסף "ספרים", בגליונו השלישי מאז שהחל בעריכתו בני מר, סגנו של בני ציפר לעריכת המוסף "תרבות וספרות". עוד מוקדם לקבוע אם מר יצליח לנער את המוסף מהסטגנציה המסוימת שפשתה בו, אבל הכיוון, בינתיים, מסתמן כחיובי. "רשות השידור מתקשה להחליט אם גאולה אבן תגיש את משדר הבחירות", נכתב בכותרת ידיעה של גילי איזיקוביץ ב"גלריה", מתחת לתצלום של אבן ושר החינוך גדעון סער, המנהלים רומן. אתמול פורסמה כאן רשימת הטקסטים הנקראים באתר "העין השביעית" לשנת 2012. הנה הקישור לרשימה.

האוצר ו"דה-מרקר" תוקפים את משרד הביטחון | "ידיעות אחרונות" נוטש את סיקור המחאה החברתית | "מעריב" הופך לקריקטורה

"בתקיפה הראשונה עולים פירות יער פראיים, אדומים ושחורים, ואלה מוליכים בניחותא לפטל אדום ושחור, בתמיכה של רמזים לתבלינים ולקליפת הדרים, ובגימור הארוך עולה גם רמז לעור אוכפים. עם התפתחותו בבקבוק חפשו בו גם רמזים לרוטב שמנת מפולפל קלות" (דניאל רוגוב כותב על יין רקנאטי, שיראז, 2010. מדור "צוואר הבקבוק", מוסף "גלריה", "הארץ", הבוקר). "זה ייתן לך הנגאובר עשיר בניחוח עץ אלון" (דברי סומלייה לסועד, בקריקטורה של זכארי קנין מה"ניו-יורקר". מוסף "גלריה", "הארץ", הבוקר). כך יכולים קוראי מוסף "גלריה" לפתוח את היום עם ניפוח עצמי והומור עצמי בזה אחר זה. אומרים שזה טוב למערכת העיכול. הכותרת הראשית של "ישראל היום" שאובה מראיון שיתפרסם מחר במוסף סוף-השבוע של העיתון. "שטייניץ: למחאה יש גוון פוליטי ברור", נכתב בראש השער, ובעמודי הפנים של העיתון מודפס חלק מראיון שקיים הכתב המדיני שלמה צזנה עם שר האוצר. בראיון טוען שטייניץ כי המחאה החברתית "מקבלת רוח גבית מהתקשורת" ומסביר כי לא ייתכן לקיים בישראל מדינת רווחה מודרנית דוגמת סקנדינביה בשל ההוצאה הגבוהה על צורכי ביטחון. "מה לעשות שאנחנו פה במזרח התיכון?", הוא שואל. בכל זאת, משרד הביטחון יידרש לקיצוץ, הוא אומר. "השר שטייניץ מציע למנות את החשב הכללי באוצר כאחראי לתקציב הביטחון ומאמין כי המהלך יביא לחיסכון מיידי של בין מיליארד ל-3 מיליארד שקלים בשנה", נכתב. "טרכטנברג לא ישנה השיטה; אל תצפו לתיקונים משמעותיים", ציטטה אמש הכותרת הראשית של "גלובס" את אודי ניסן, הממונה על התקציבים במשרד האוצר, שפורש בימים אלה מתפקידו. לפי ניסן, טוב שכך. "אני חושב שבסך-הכול, סדרי העדיפויות בתקציב המדינה לא רעים", הוא אומר לעיתונאי דרור מרמור. "אנשים לא יודעים איפה הם חיים". בהמשך הראיון מוסיף ניסן: "נכון, יוקר המחיה הוא בעייתי וצריך לטפל בו. אבל צריך לזכור שאנחנו גם מדינה ש-7%-8% מהתוצר שלה הולך לביטחון. בפופוליזם יש אמת, אבל מכאן ועד לבוא ולהגיד שהשיטה נכשלה או שצריך לשנות מקצה לקצה את סדרי העדיפויות, זה לא. צריך לעשות תיקון. גם פרופ טרכטנברג לא ישנה את השיטה. שאף אחד לא יצפה לתיקונים משמעותיים מאוד". "מתקפה על תקציב הביטחון", קוראת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". מתחת לכותרת, הפניות להתבטאויות של גדעון סער ("מי שרוצה חוסן חברתי, חייב לתמוך בהסטה תקציבית מתקציב הביטחון לנושאים חברתיים"), שאול מופז ("אנו מסוגלים ליצור התייעלות של מערכת הביטחון בגובה של 4 מיליארד שקל בשנה שלא תבוא על חשבון המוכנות של צה"ל"), ואודי ניסן ("אפשר וצריך לקצץ 2-2.5 מיליארד שקל בתקציב הביטחון"). המתקפה מתפרסת על פני כמה עמודים בעיתון. "גם עם התקציב של היום אנחנו לא מספקים 100% ביטחון. אם היינו רוצים לספק ביטחון מלא, אולי גם תקציב המדינה כולו לא היה מספיק. אבל לכל קיצוץ יש משמעויות, וממשלת ישראל צריכה להיות מודעת לזה ולקחת אחריות על ניהול הסיכונים של המדינה", אומר תא"ל מהרן פרוזנפר, היועץ הכספי לרמטכ"ל, בראיון ל"כלכליסט" [נעמה סיקולר וטל ליטמן]. "ההערכה האישית שלי", מוסיף פרוזנפר, "היא שפרופ טרכטנברג לא ייגע בביטחון". (ב"מעריב" מדווח אחיקם משה דוד כי רואה-החשבון ראם עמינח הוא המועמד המוביל לתפקיד היועץ הכלכלי החדש לרמטכ"ל. "זהו תפקיד חשוב במיוחד, על רקע המחאה החברתית והכלכלית במדינה, שעתידה להשפיע באופן ישיר על מערכת הביטחון, אשר תידרש לקצץ בתקציב", נכתב בידיעה. עוד מוזכר כי עמינח נשוי לרקפת עמינח-רוסק, המשנה למנכ"ל בנק לאומי גליה מאור. תצלום של השניים [אביב חופי] מלווה את הידיעה). ראיון עם אודי ניסן מתפרסם גם במוסף "עסקים" של "מעריב". יהודה שרוני וטל שחף שמעו ממנו כי "יש צורך בשקיפות רבה יותר" בתקציב משרד הביטחון. "אסור שתקציב הביטחון יהיה מעל החוק", הוא מוסיף. "תמיד ימצאו שם את הצורך ואת התירוצים מדוע צריכים להגדיל את התקציב. הם לא חושפים אף פעם את כל הנתונים". אלא שב"מעריב" מתפרסם לצד הראיון עם ניסן גם טור פרשנות, שמציג את ה"מתקפה על תקציב הביטחון" באור שונה. "הביטחון והספין" היא כותרת רשימה מאת הדר חורש. "אף-על-פי שהכל יודעים שוועדת טרכטנברג לא תעסוק בנושא תקציב הביטחון והתקציב לא יקוצץ בעתיד הנראה לעין, הפכה סוגיית הקיצוץ לכדור משחק פוליטי בין הצדדים", כותב חורש. "[...] ייתכן שיש ממש בחשדות שטחינת המים בעניין תקציב הביטחון אינה אלא הסחה שנועדה להסיט את הוויכוח על סדר העדיפויות הלאומי ולהצדיק את אוזלת ידה של המנהיגות הכלכלית בצורכי הביטחון ובחוסר נכונות של הצבא להתייעל". "הספין החדש של האוצר: צה"ל כאויב האומה", קראה אתמול כותרת מעל טור מאת שי ניב ב"גלובס". "סביר מאוד שאפשר לקצץ בצה"ל. אבל מה שעושה ביומיים האחרונים משרד האוצר זה לא סדר חברתי חדש, אלא ספין חדש", טוען ניב. "צה"ל הוא האויב, ולא רק שהוא האויב, אנשי הקבע הם האויבים. כי את האוצר פחות מעניין הכסף כמו שמעניין אותו לשלוח הביתה כמה שיותר עובדי מדינה. אנשי האוצר הצליחו להשריש היטב את האידיאולוגיה הזאת בציבור, שהורגל כבר להאמין שהאויבים הכי גדולים הם עובדי המגזר הציבורי. עכשיו זה רק תירוץ, הטיימינג המושלם להפוך משבר להזדמנות". בראש שער "הארץ" כותרת על בסיס ראיון שהעניקה ח"כ שלי יחימוביץ לעיתונאי גידי וייץ, שיפורסם במלואו מחר. "יחימוביץ להארץ: אינני רואה במפעל ההתנחלויות חטא", נכתב. יחימוביץ טוענת בראיון כי היא "מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך", ומוסיפה: "זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות". לדבריה, "גם אם תקציב הביטחון יקוצץ בחצי, וגם אם עלות ההתנחלויות תקוצץ בחצי, האידיאולוגיה הכלכלית שהובילה אותנו למקום הזה לא גורסת שאת הכסף הזה שהתפנה צריך להביא לשירות המדינה". בשער "מעריב" מדווח בן כספית כי "גורמים בהנהגת מחאת האוהלים פתחו בהכנות ומגעים ראשונים לקראת האפשרות של הקמת מפלגה פוליטית והתמודדות בבחירות הבאות לכנסת". עד כמה המהלך ממשי? מצד אחד כותב כספית כי "בימים האחרונים ננקטו כמה פעולות" בקשר למהלך. מצד אחר הוא מדווח כי "בשבועיים הקרובים [...] יוחלט אם להעביר את המהלך לפסים אופרטיביים". משמע שעד עכשיו הפעולות שננקטו לא היו אופרטיביות. "השעה היא באמת שעת חסד. ההזדמנות היא הזדמנות של פעם בדור", כותב ארי שביט גם בטור הנוכחי שלו ב"הארץ", שהפעם מוקדש למחאה החברתית. שביט מזהיר מפני חטיפת המחאה על-ידי "שנאת בנימין נתניהו", "שנאה לאמידים באשר הם אמידים" ו"השמאל הרדיקלי". תחת זאת הוא ממליץ "לתת למנואל טרכטנברג לעבוד". במדור המוצלח של יונתן וקסמן "קריקטוריסט", המתפרסם ב"כלכליסט", מוצגת הבוקר קריקטורה של נתניהו וטרכטנברג. ראש הממשלה אוחז ביו"ר הוועדה ואומר לו, "תשברו את הראש ותביאו פתרונות חדשניים שיאפשרו להמשיך במצב הקיים". ידיעת תצלום בתחתית עמ 16. בתצלום [עטא עוויסאת] נראים שר האוצר יובל שטייניץ ופרופ מנואל טרכטנברג, שנפגשו אתמול. גד ליאור מדווח בקצרה כי בפגישה עידכן טרכטנברג את שטייניץ "בנושאים הנדונים בוועדה ובצוותי המשנה שהקימה". יש גם ציטוטים מפי שני האישים. טרכטנברג הבטיח "שינוי אמיתי". שטייניץ אמר כי הוא משוכנע שהוועדה "תגבש שינויים דרושים". "ישראל: לא נתנצל" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. בעמ 8 מדווח איתמר אייכנר כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו דחה את דרישת ארה"ב שישראל תתנצל בפני הטורקים על אירועי משט המרמרה לעזה לפני כשנה". לידיעה נלווה גזיר עיתון שמציג את הכותרת הראשית שהופיעה אתמול בעיתון: "ארה"ב: תתנצלו". ברק רביד כותב בהרחבה על החלטתו של נתניהו והשלכותיה בעמ 2 של "הארץ". צבי בראל מוסיף בטור פרשנות כי "ישראל מתעקשת להתעלם מהמעמד האסטרטגי של טורקיה, והיא דבקה בשיטת הניקוד, לפיה היא בוחנת מי מבין שתי המדינות זקוקה יותר לרעותה. [...] זוהי שיטה חנוונית אשר מנסה להציל יוקרה נבולה ממה שנשאר ממערכת יחסים מפוארת ולהציג אותה כהישג. איזו יוקרה נותרה כאן אחרי שישראל, בשל מדיניותה, כבר בלעה את כל הצפרדעים האפשריות. [...] עתה היא לובשת את חליפת היוקרה, אבל אין לה בפני מי להתהדר". ב"ישראל היום" מדווח יורי ילון כי "הקשר בין ארה"ב לישראל חזק מאי-פעם". הדובר המצוטט הוא קווין מקארתי, חבר הקונגרס האמריקאי, אחד מ-29 חברי קונגרס שמתארחים בימים אלה בישראל. ילון מדווח כי המשלחת הגיעה אתמול לבית הנשיא ושרה לשמעון פרס "יום הולדת שמח". "בין המשתתפים במשלחת גם בני הזוג ד"ר מרים ושלדון אדלסון", מצוין. תצלום של שמעון פרס עם בני הזוג אדלסון, בעלי העיתון, מתפרסם צמוד לידיעה [דודי ועקנין]. המצולמים לבושים, כמובן, בחליפות יוקרה. "טייקון, בהגדרה, הוא איש עסקים שלא מחדש, לא מקים מפעלים ולא מייצר מקומות עבודה, אלא רק קונה ומוכר עסקים במינוף", כותב גיא רולניק במדורו הקבוע במוסף "מרקר ויק". "כליו של הטייקון אינם חדשנות, מחויבות וניהול, אלא כוח הפחדה והרתעה של פוליטיקאים, נגישות למוסדות פיננסיים וגיבוי של עיתונאים. הטייקון מייצר מקומות עבודה רק כשיש לו צרכנים שבויים, שעליהם הוא מגלגל את העלויות. ומה עם שאר הטייקונים? אלה שכן מייצרים מקומות עבודה בענפים תחרותיים? אלה אינם טייקונים, אלא אנשי עסקים ויזמים שרוב הציבור, כולל עיתון זה, מעריך ומוקיר". "אני לא טייקון. העסקים שלי לא בישראל, אז זה לא מטריד אותי", אומר איל הנדל"ן אליעזר פישמן, הבעלים של העיתון "גלובס", בראיון ל"כלכליסט" [רועי ברגמן]. "מה תזמרי לנו?", שאלו אתמול ארבעה שוטרים את הזמרת מרגלית צנעני בקריקטורה מאת גיא מורד שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות". "המשטרה תציע למרגול לזמר", קוראת הכותרת בראש הכפולה הפותחת של "מעריב" הבוקר. אבי אשכנזי מדווח כי המשטרה מנהלת עם הזמרת מגעים במטרה להפוך אותה לעדת מדינה. מה אפשר ללמוד מכך שהתחכמות שהופיעה אתמול בקריקטורה מתפרסמת הבוקר בכותרת הידיעה החדשותית הפותחת של אחד העיתונים? שאין הבדל מהותי בין פינת ההומור לעמודי החדשות. שהמטרה של הידיעות החדשותיות בטבלואידים אינה להעביר מידע בלבד, אלא גם לבדר את הקורא. זו לא חדשה מרעישה, אבל מצער לגלות בכל פעם מחדש עד לאיזה שפל מידרדרים עמודי החדשות של הטבלואידים. מי שתוהה על עתידם מוזמן לעלעל בכותרות השנונות של מוספי הספורט. במדור הדעות של "מעריב" יוצאת במבי שלג נגד הסיקור המציצני והמשפיל של מעצר הזמרת. היא ממליצה על דיווח "ענייני, קצר ומתאר את העובדות" ומקשרת בין הסנסציוניות התקשורתית למחאה החברתית. "אחד הדברים שצריכים להשתנות בבואנו לעסוק בצדק חברתי", כותבת שלג, "הוא גם אופי הסיקור התקשורתי של אירועים הנחשבים בעלי רייטינג גבוה, העוסקים בדיני נפשות. [...] בדרכה למעלה, החברה צריכה להיפרד מן הנטייה הצהובה והמעיקה שמאפיינת חלקים רבים מן התקשורת שלה בשנים האחרונות". "מעריב" לא עומד במשימה הבוקר. אבי אשכנזי, למשל, מדווח בכפולה הפותחת של העיתון כי הזמרת הורשתה להתאפר, לענוד תכשיטים ולהרכיב משקפי שמש במעצר. כמעט עמוד שלם מוקדש לדיווח מאת שגיא בן נון ועמיחי אתאלי על תגובות מכריה של צנעני מעולם הבידור – מי הגיע לבית-המשפט ומי לא. גם יתר הטבלואידים נוטים אל העיתונות הצהובה. אפילו ב"הארץ" עולה הכותרת על צנעני אל מעל לקפל בעמוד השער. "הפרשה הנוכחית שבה מעורבת מרגלית צנעני עולה על סך כל שיריה ומפיקיה", כותב אבי שילון במדור ביקורת הטלוויזיה של "ישראל היום". "[...] אם הדברים נכונים, אמצעי תקשורת שמבקשים להשיג צדק חברתי אמיתי חייבים להתנפל על השאלות המהותיות שעולות מהסיפור הזה. [...] ואולם מי שפתח את מהדורות החדשות בשמונה בערב, כולל תוכניות החדשות שלפני כן, יכול היה להבין שהסיפור המרכזי הוא אחר – סיפור רכילותי, מצומצם ופיקנטי על זמרת מוצלחת שהפכה לחשודה כקשורה לעולם התחתון. לשם כך מראיינים את חבריה, את החשודים, את משפחתה, אבל אף אחד כמעט לא מדבר על משמעות הפרשה. "ידוע לי שאי-אפשר לבקש יותר מדי מהחיים: ברור שגם הצד הרכילותי אמור להיות מסוקר. אבל תקשורת אחראית, שמייחלת לשינוי חברתי עמוק, אמורה היתה, בייחוד בימים אלה, לנסות להרים תחקיר על השאלות המהותיות. הרי הכלכלה השחורה היא אחת הבעיות המכבידות על המשק. תקשורת אחראית אמורה היתה להעלות שאלות לגבי מעורבות עבריינים בתחומי הבידור והספורט, או לפחות לעודד את המפגינים לצאת נגד התופעה". בשער "ישראל היום" הפניה לכתבה מאת חגי אוזן שתתפרסם מחר במוסף "ישראל שישיבת": "מרגול לא לבד. עדויות: כך מגיע העולם התחתון אל כוכבי הזמר המזרחי". דני ברנר מדווח בעמודי החדשות של "ישראל היום" כי כפר-הילדים נהר-הירדן מייסודו של שחקן הקולנוע פול ניומן נפתח לתקופת הרצה. בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח מאת ליאור זילברשטיין ולפיו כוכב הקולנוע הצרפתי זראר דפרדייה הטיל את מימיו על רצפת מטוס. ב"מעריב" מדווח עמרי מניב כי תוכנית הלימודים החדשה לגנים תכלול, בין היתר, לימודי שואה. לילך ויסמן דיווחה אמש ב"גלובס" כי דובר עיריית תל-אביב לשעבר, הלל פרטוק, דחה את ההצעה לדברר את ראש הממשלה. ב"עכבר העיר – תל-אביב" כותב יואב בורוביץ על גידי שמרלינג, הדובר היוצא. רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי אבשלום קור מצטרף לצוות ערוץ הספורט ויגיש פינה קבועה בערוץ. במדור הרכילות של "דה-מרקר" [אבשלום חלוץ] מדווח כי לאחרונה הגיש עו"ד שריג דמארי תביעה בסך 3 מיליון שקל נגד עמנואל רוזן וחברת החדשות של ערוץ 2, בשל כתבה שהכין עליו עבור התוכנית "אולפן שישי". ב"גלובס" מראיין לי-אור אברבך את גיא לרר, מגיש התוכנית "הצינור" בערוץ 10, שמתבססת על סרטוני רשת. "זו עדיין תוכנית מאוד זולה. הייתי אומר בשקל וחצי, אבל אני לא רוצה להעליב אף אחד", אומר לרר. "[...] אני נאבק על זה בצורה יומיומית כמעט, כי גם אם אני אקבל כל מה שאני רוצה, ואני רוצה דברים, זו עדיין תישאר תוכנית דלת תקציב. אבל אימנו את החברה לעבוד בצורה הזאת. היום אנחנו כבר מבקשים ממרואיינים לצלם את עצמם באייפון. קרה לי אפילו מקרה, אולי זו תהיה הזדמנות להתנצל בפני ח"כ נחמן שי, שהתקשרנו אליו ובשל מגבלות ביקשנו ממנו לשלוח את הסינק שלו באייפון. והוא זרם, ואז הוא שלח לנו משהו שהוא שום דבר מלבד ערימה של פיקסלים, יש גבול למה שאפשר לשדר. היה ויכוח מר באותו יום מי יבשר לנחמן שי שהוא גם צילם את עצמו באייפון וגם עשה זאת לחינם".

"ישראל היום" סופר את הימים | "הארץ" מורה לערבים להצביע | חוק הסוביודיצה חוזר

בסוף-השבוע האחרון מתו שני פלסטינים מירי כוחות צה"ל. אתמול מת עוד פלסטיני אחד. אולי היו מחבלים מסוכנים שניסו לחדור לישראל כדי לרצוח יהודים, אולי היו חקלאים תמימים שנהרגו בשגגה, אולי הם המצאה של תעשיית התעמולה הפלסטינית, אולי הם קורבנות של חיילים רצחניים. קורא העיתונים הישראלי אפילו לא יודע שמתו. הבוקר, לדוגמה, אין עיתון אחד שמדווח על ההרוג האחרון בעזה. זהו כישלון מקצועי מתמשך. לכלי התקשורת בישראל אין אפשרות לברר באופן עצמאי אם ההרוגים בעזה היו מחבלים מסוכנים או חקלאים תמימים, כיוון שהעיתונאים הישראלים אינם מורשים להיכנס לרצועה. נראה שגם אין כל רצון לעסוק בנושא. נציגים של כלי תקשורת זרים הרי עובדים בעזה, ונפגעים מירי צה"ל יש גם בשטחי הרשות הפלסטינית – ובכל זאת כלי התקשורת אינם מביאים בפני הציבור דין-וחשבון על השלכות מעשיהם של חיילי צה"ל. לא כשמדובר בשגרת פשיטות ומעצרים, גם לא כשבני-אדם נפגעים ומתים. המסר שמקבל הציבור הוא שאין על מה לדווח, סתם עוד פלסטיני מת, נא להמשיך בשגרת החיים: בדיוק בעוד שבוע יש בחירות, והשמועה האחרונה אומרת שפאינה קירשנבאום תהיה שרת החקלאות. "שבוע לפני הבחירות לכנסת שיתקיימו ביום שלישי, 22.1.13, אפשר להצביע על אחת התופעות הבולטות אשר איפיינו את המערכת", כתב אתמול אבי טמקין ב"גלובס". "דלות המידע אשר האזרח הישראלי קיבל על המערכת הפוליטית, תוצאה ישירה של הרדידות המחשבתית באמצעי התקשורת בישראל בכל הקשור לפוליטיקה המקומית. במקום ניתוח אמיתי של מגמות פוליטיות וחברתיות בישראל של 2013, קיבלנו מכתבים ומפרשנים פוליטיים סדרה אינסופית, מייגעת, של תיאורים על תמרונים של פוליטיקאי זה ואחר, לצד אמירה כי תוצאות הבחירות ידועות מראש" (בהמשך הטור מסביר טמקין מדוע מפלגת הליכוד הולכת ושוקעת. הקריאה מומלצת). "בדיוק בעוד שבוע" היא הכותרת הראשית המוזרה שמתנוססת הבוקר בראש שער "ישראל היום". "יום הבוחר ממש מעבר לפינה", נכתב בכותרת המשנה, "והמתח נוסק". הכפולה הפותחת בעיתון זה מוקדשת לסיקור היריבויות הקטנוניות והתמרונים האחרונים במערכת הפוליטית. שלמה צזנה, מתי טוכפלד, יעל ברנובסקי ויהודה שלזינגר מסכמים את הסיבוב הנוכחי בחילופי ההאשמות בין המפלגות: "ראש הממשלה בנימין נתניהו תוקף את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; מספר 2 שלו, אביגדור ליברמן, תוקף את אריה דרעי, ואילו המחנה הדתי בליכוד-ביתנו תוקף את נפתלי בנט. גם בגוש המרכז-השמאל לא רגוע, וההתגוששות בין ראשי שלוש המפלגות בגוש – העבודה, יש-עתיד והתנועה – נמשכת". "אין לייחס משקל רב לכל מה שנאמר וייאמר בשבוע שנותר עד פתיחת הקלפיות", ממליץ נחום ברנע במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "המשברים מלאכותיים, המריבות מדיפות ריח עז של ספין". ומה בקשר לכל מה שנאמר ונכתב עד כה? מתי טוכפלד מוסיף ב"ישראל היום" טור פרשנות תחת הכותרת "המפלגות כוססות ציפורניים לקראת הסקרים האחרונים". "בעוד שבוע תסתיים אחת ממערכות הבחירות המשמימות והצפויות ביותר שהיו פה בשנים האחרונות", כותב טוכפלד. "בחירות ללא סדר יום מוגדר, בלי דרמות אמיתיות וללא סיכוי אמיתי למהפך שלטוני". בהמשך מזכיר הפרשן הפוליטי של "ישראל היום" כי במערכות בחירות קודמות חל שינוי בדפוס ההצבעה בימים האחרונים לפני פתיחת הקלפיות. מבחינה זו, השממה במערכת הבחירות הנוכחית שיחקה לטובתו של ראש הממשלה וחביבו של "ישראל היום", בנימין נתניהו. אפשר להבין מדוע "ישראל היום" בוחר בכותרת האנמית "בדיוק בעוד שבוע". רק שיעבור. הכותרת הראשית של "הארץ" מדווחת כי לפי בכירים בליכוד-ביתנו, "אין ספק שבנט יהיה בממשלה". כותרת זו היא תשובה לכותרת הראשית של "מעריב" מאתמול ("מסתמן: נתניהו יעדיף את לפיד ולבני על בנט וש"ס"). הכותרת הראשית של "מעריב" הבוקר מוקדשת לחלוקת התיקים בממשלת הליכוד-ביתנו. "נתניהו יכריע: גדעון סער או מינוי מקצועי לאוצר", נכתב בה. שלום ירושלמי מיפה בשבוע שעבר את חלוקת התיקים בממשלה הבאה. הבוקר ממשיך ירושלמי במלאכתו, וזאת בהסתמך על "מקורבי ראש הממשלה נתניהו". למעשה, רשימת השרים המיועדת שמפרסם הבוקר ירושלמי בכפולה הפותחת של "מעריב" היא מעין פלגיאט עצמי, העתק-הדבק מהרשימה שפירסם בשבוע שעבר, כמעט מלה במלה. השינוי הבולט – פאינה קירשנבאום, שבשבוע שעבר היתה ספק שרה, הפכה לשרת החקלאות. יובל קרני ועקיבא נוביק מצטטים בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מהודעה שפירסם אתמול אביגדור ליברמן בדף הפייסבוק שלו. ליברמן פנה לאריה דרעי וביקר את תשדיר התעמולה של ש"ס, "כוכבית גיור", שבו נראה יהודי מסרב להתחתן עם גויה ממוצא רוסי, שעברה גיור מזורז. "אינני יכול שלא לכעוס על תשדיר התעמולה שהכנתם, שפגע בכבודם וברגשותיהם של רבים מציבור העולים", כתב ליברמן. כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" [יהודה שוחט] מביאה את סיפור תלאותיו ברבנות של אזרח יהודי ממוצא רוסי שביקש להתחתן עם בחירת לבו. "עשרות שאלות אישיות חודרניות, מבחן מעיק ביידיש, חיטוט באלבומי תמונות פרטיים וחקירה צולבת על-ידי רבנים חמורי סבר", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. "יום אחרי שצפו בקמפיין הגזעני כוכבית גיור של ש"ס, הגיעו דימה מוטל והוריו לרבנות כדי לנסות להוכיח שהם יהודים. את ההשפלה הוא לא ישכח עוד זמן רב". "אבל זו הרי מהותה של חתונה דתית, שהיא היחידה המותרת על-פי חוקי ישראל – שנישאים בה בני-זוג בני אותה הדת", הזכיר אתמול קובי ניב במדור הדעות של "הארץ" לכל המזועזעים מהתשדיר הגזעני של ש"ס. "[...] לא רק בחתונות של ש"ס בודקים מיהו יהודי. עצם קיומה של מדינת ישראל וכל מהותה בנויים על הבדיקה הזאת. חוק השבות, שהוא אבן היסוד של מדינתנו, קובע שהקריטריון היחיד לקבלת אזרחות הוא היות המבקשים יהודים. כך שאם אומרים על מפלגת ש"ס שהם גזענים ונאצים, זה מה שצריכים בעצם לומר על מדינת ישראל. הכיעור שאתם רואים במראה שלהם הוא הכיעור שלכם". הכפולה השנייה של "מעריב" מוקדשת הבוקר לציבור הערבי שחי תחת שלטון ישראל ויש לו זכות הצבעה לכנסת. "חצי מיליון קולות אבודים" היא הכותרת לדיווח מאת יונתן הללי על שיעור ההצבעה הנמוך יחסית בקרב הערבים בעלי זכות הבחירה. "מחצית מבעלי זכות הבחירה במגזר לא טורחים להגיע לקלפי", כותב הללי. "[...] הפעם חוששים ששיעור ההצבעה במגזר יירד מתחת לרף ה-50 אחוז לעומת כ-65 אחוז בכלל האוכלוסייה". הללי מצטט מדברי תושבי טמרה, חיפה ועכו, המביעים אכזבה מחברי-הכנסת הערבים המכהנים. בצד הכתבה ניתנת זכות התגובה לפוליטיקאים הערבים: ח"כ גמאל זחלאקה מבל"ד, ח"כ אבראהים צרצור מרע"מ-תע"ל, ח"כ מוחמד ברכה מחד"ש וחנאן זועבי, שנמצאת במקום השישי ברשימת דעם לכנסת. ליד כל ציטוט של פוליטיקאי מודפס תצלום הדובר. ליד הציטוט מפי זועבי מודפס דווקא תצלום של אסמא אגבריה זחאלקה, המובילה את רשימת דעם. "צאו והצביעו", מצווה מאמר המערכת של "הארץ" לערבים בעלי זכות הבחירה לכנסת. באופן יוצא מגדר הרגיל, המאמר מתפרסם בשתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל, ומוכיח כי לא רק ליברמן ובן-ארי מבינים ערבית – גם שמאלנים אשכנזים יודעים לדבר בשפה זו כשהם זקוקים לעזרת הציבור דובר הערבית. "דו"ח הלמ"ס: ירידה עקבית בפריון של מוסלמיות לעומת עלייה בקרב יהודיות", נכתב בכותרת ידיעה מאת עופר אדרת כמה עמודים אחרי מאמר המערכת הדו-לשוני של "הארץ". בידיעה דומה המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים שלא להשתמש במושג "מוסלמיות" ומחליפים את הדת בלאום. "עלייה בילודה לנשים יהודיות, נשים ערביות יולדות פחות" היא הכותרת שנבחרה לדיווח מאת גד ליאור, אף על פי שנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המצוטטים בידיעה, מתייחסים לשיעור הילודה של נשים בנות הדת המוסלמית. במדור הרכילות של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מאת "כתב ישראל היום" ולפיה "רה"מ בנימין נתניהו ורעייתו שרה נפגשו אמש בירושלים עם הסטנדאפיסט שלום אסייג". עוד נודע לכותב הידיעה כי "אסייג הביע את תמיכתו ברה"מ ואמר: אני מודה לראש הממשלה ולרעייתו שרה על האירוח החם והלבבי. השכלתי, ואיחלתי לו בהצלחה בבחירות הקרובות". כותרת הידיעה: "צוחק ותומך", והיא מלווה בתצלום [יוסי זמיר] של שרה ובנימין נתניהו עם שלום אסייג. שרה נראית בתצלום טוב יותר מבנימין. "לא חושב שנצטרך להעלות מסים", מצוטט ראש הממשלה בנימין נתניהו בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום". בראש הכפולה השנייה של העיתון מתנוסס ציטוט החלטי עוד יותר: "נימנע מהעלאת מסים". בנוגע לאפשרות לבצע קיצוצים עצומים בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות אין התחייבות. זאב קליין ושלמה צזנה מצטטים מדברי נתניהו בראיון שהעניק לערוץ 2 ומדברי מנכ"ל האוצר דורון כהן ("יש יציבות במשק, יש אמון בכלכלה הישראלית ויש יד בוטחת על ההגה", אמר כהן). "כולם מנסים לתפוס טרמפ על הגירעון בגלל הבחירות", מצוטטים "בכירים נוספים באוצר". לדבריהם, "ההיסטריה בנושא אינה במקומה". לדיווח נלווה משום מה תצלום [גדעון מרקוביץ] של ראש הממשלה נתניהו בחברת אתיופים. נתניהו מחזיק ידיים לשני אתיופים כשמאחוריו כרזת תעמולה עם דיוקנו והכיתוב "ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה". "פרט לשלמה מולה במקום השמיני ברשימת התנועה – אין שום מועמד או מועמדת אתיופים במקום ריאלי ברשימות לכנסת", מציינת צפי סער ב"הארץ". "זו חרפה, שמצטרפת לשורה ארוכה של גילויי גזענות נגד יוצאי אתיופיה. יש הרבה מאוד סיבות להיתקף בחילה במערכת הבחירות הזאת, ובפוליטיקה הישראלית בכלל; אבל העובדה היבשה הזאת איכשהו מחרידה במיוחד, ממחישה בצורה בולטת כל-כך עד כמה החברה הישראלית גזענית ביסודה, עד שורשיה. אולי ללא מרפא". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" שוב מוקדשת לתחזית קודרת על היום שאחרי הבחירות. "הגזירות שבדרך", נכתב בה, מעל הרשימה הבאה: "מע"מ יעלה ל-18%, קצבאות ילדים יקוצצו, צמצום הטבות לעובדי מדינה, נשלום יותר מס הכנסה, יידחו תוכניות תחבורה". בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מודפס גזיר עיתון מאוקטובר האחרון ובו כותרת על נסיבות הקדמת הבחירות. "הממשלה נפלה בגלל התקציב למרות שהגירעון היה נמוך בהרבה", מזכירים לקוראים. מעניין. העיתון שתקף באופן הבוטה ביותר את נתניהו החליט כעת, שבוע לפני הבחירות, להעלות למרכז הדיון את הנושא הכלכלי-חברתי. נכון, רק לפני ימים אחדים פורסם הנתון הרשמי על עומק הגירעון, אולם התחזית לגביו לא השתנתה בשבועות האחרונים. הסוד היה גלוי. בכל זאת בשבועות הללו פירסם "ידיעות אחרונות" כותרות ראשיות מזרות אימה על המצוקה הבינלאומית שתנחת על ישראל אם נתניהו ייבחר מחדש, על "גורם מדיני רם דרג" שמזהיר מפני אסון דיפלומטי, על גורמים ימניים קיצוניים שחברים במפלגת השלטון. בכך סייע למערכת הבחירות הנוכחית להתמקד בנושאים מדיניים ולא כלכליים. בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "הציבור ישלם", מדווחים גד ליאור, איתמר אייכנר ויובל קרני על הצפי לעליית מסים. פקיד בכיר במשרד האוצר אומר להם: "אין שום אפשרות שלא להעלות מסים". אפשרויות אחרות להגדלת הכנסות המדינה, כגון הלאמת הבנקים ואוצרות הטבע של המדינה, אינן מוזכרות. בכפולה הפותחת של "ממון" מדווח גד ליאור כי בכירי משרד האוצר התכנסו אתמול לדיון במלון באשקלון כדי לנסות למצוא פתרון למצוקה הכלכלית. "רוב המשתתפים חושבים שלא יהיה מנוס מביצוע תוכנית קיצוצים רחבה בתקציב ואף העלאת מסים", מדווח ליאור. מה שבטוח הוא שלא היה מנוס מכינוס ראשי משרד האוצר בבית-מלון על חשבון הציבור הרחב. 39 מיליארד שקל גירעון, מה משנה עוד כנס אחד בבית-מלון? לצד הדיווח מודפס טור פרשנות מאת סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר בעיתון. אתמול שיבח את מדיניות הגדלת הגירעון של ממשלת נתניהו, הבוקר מבקר פלוצקר את מדיניות אי-העלאת המסים של אותה הממשלה. א. טלילה נשר והילה וייסברג מדווחות בשער "הארץ" על חתימת הסכם קיבוצי ראשון של 1,500 מורי קבלן. "כדאי לזכור כי זו הצלחה אחת בתוך ים ההפרטה שמסביב", כותב אור קשתי בטור פרשנות נלווה. "ספק אם במשרד האוצר, ובקרב משתפי הפעולה עימו במשרדי הממשלה האחרים, תתעורר כעת חשיבה מחודשת בדבר שיטה זו". גם מיקי פלד, כתב "כלכליסט", משדר פסימיות. "תנאי השכר של מורי הקבלן לא נקבעים במשא-ומתן בין הוועד שלהם לבין המעסיק, אלא הם נקבעים על-ידי מזמין השירות שפירסם את המכרז, כלומר הפקידים במשרד החינוך. גם אם יתאגדו, וייאבקו, בסופו של דבר ההישג יהיה זמני ולתקופת המכרז בלבד", הוא כותב. ב. בכפולה האמצעית של "מעריב" מתפרסמת מודעה לסרט הקולנוע "הבלתי אפשרי" בדמות ידיעה מאת אבי אשכנזי, שבילה "עם הצופים בהבלתי אפשרי". מדוע נשלח כתב פלילים לאולם הקולנוע? כדי לבדוק את התופעה שבה מאות צופים הקיאו או התעלפו במהלך הקרנתו. מקריאת המודעה/ידיעה לא ברור מנין הגיע המידע על מאות מקיאים ומתעלפים, אולם ליאת גרינברג מחברת תיאטראות-ישראל, המפעילה את רשת בתי-הקולנוע יס-פלאנט, מצוטטת כאומרת: "לרוב הציבור אין תגובות פיזיות חמורות, אבל היו מקרים של אנשים שהקיאו והיה גם מקרה של מישהי שהתעלפה". אשכנזי, מכל מקום, מדווח כי בהקרנה שבה צפה הצופים "התכווצו בכסאותיהם, חלקם עצמו עיניים ואחרים כססו את הציפורניים". לדעת עורכי "מעריב", הגילוי הזה שווה ידיעה בכפולת האמצע. ג. המדור המשפטי של "ידיעות אחרונות", המתפרסם במוסף "24 שעות", כולל הבוקר מאמר אחד ארוך מאת שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, הכותב על הדרישה של אהוד ברק לחקור את פרשת הרפז באופן יסודי. פרידמן מסיים בקריאה משלו לחקור את האזנות הסתר בפרשת חיים רמון. אורנה יפת מדווחת ב"כלכליסט" כי לטענת חברת סודה-סטרים, זכיינית ערוץ 2 קשת מסרבת לשדר את הפרסומת שלה. החברה מייחסת זאת לעובדה כי הבעלים של קשת היא החברה המרכזית למשקאות (קוקה-קולה ישראל). בקשת מכחישים. בית-המשפט הלך אתמול בעקבות עצתו של מתי גולן ואסר לשידור את הכתבה ב"עובדה" על פרשת שמעון קופר, מחשש שתשפיע על המשפט שבו נאשם קופר ברצח אשתו. "החלטה משפטית למנוע מראש שידור של תוכנית מטעמי פגיעה במשפט פלילי מתנהל לא זכורה בתולדות המשפט הישראלי", כותב הבוקר עידו באום ב"הארץ". "[...] השופט גינת החליט להשיב רוח חיים בכלל הסוביודיצה באחד המקרים הכי פחות מתאימים לכך". יום לאחר השקת הקמפיין לחבילת סוף-השבוע של "מעריב", מודיע העיתון לקוראיו כי החל מיום שישי הקרוב יעלה גיליון סוף-השבוע שלו 15 שקלים. מדובר בעלייה של שקל וחצי, ולראשונה זה זמן היא אינה באה בעקבות הודעה דומה של "ידיעות אחרונות".

האם הודאת השב"כ שלפיה עשה שימוש במסמכים שהעביר לו אורי בלאו מעידה כי הארגון הפר את ההסכם עם העיתונאי?

בדיון שנערך היום בעניינה של ענת קם, מי שהעבירה מסמכים מסווגים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, הודתה המדינה כי לצורך איתורה של קם עשו רשויות החקירה שימוש במסמכים שהעביר לידיהן בלאו. כתב "הארץ", נזכיר, הגיע באמצעות בא-כוחו עו"ד מיבי מוזר להסכם עם שירות הביטחון הכללי ולפיו ימסור מסמכים סודיים שמצויים ברשותו ובתמורה ייהנה מחסינות. "מסמכים שמרשך יפקיד כאמור לא יהוו בסיס לחקירה פלילית כנגד מרשך", נכתב בהסכם. "מובהר כי ככל שתיפתח חקירה לאיתור מקור ההדלפה – מרשך לא ייחקר כחשוד ולא יישאל על מקורותיו העיתונאיים בקשר למסמכים אלה. עוד יובהר כי ככל שיאותר חשוד בהדלפה, המסמכים שיועברו על-ידי מרשך לא ישמשו כראיה בהליך משפטי כנגד החשוד בהדלפה". בעיתון "הארץ" פורסם בעבר כי ראש השב"כ יובל דיסקין טען באוזני כתבים כי השב"כ "עמד בהסכם עם בלאו ולא ניצל את המסמכים שהעביר העיתונאי לאיתור המקור". דיסקין צוטט באופן ישיר כאומר: "לשיטתנו לא הפרנו את ההסדר. עמדנו על קוצו של יוד. מי שפעל לא על-פי ההסכם זה בלאו". לכאורה, ההודאה מהיום, שלפיה השב"כ עשה שימוש במסמכים שהעביר לו בלאו, מעידה כי הארגון הפר את ההסכם עם העיתונאי, כפי שטענו בעיתון "הארץ" מהרגע שבו הוסר צו איסור הפרסום על הפרשה. אלא שגם כעת עומד השב"כ על קוצו של יוד. "רשויות החקירה פעלו בהתאם לאמור בהסכם", נמסר ממשרד ראש הממשלה, האחראי על השב"כ. "אורי בלאו לא נחקר כחשוד, לא נשאל על מקורותיו העיתונאיים בהקשר למסמכים שמסר. המסמכים שמסר בלאו אינם משמשים כראיה בהליך המשפטי נגד ענת קם". במלים אחרות, לא נכתב בהסכם כי המסמכים לא ישמשו לאיתור המקור. בשל כך אין לראות בשימוש שכזה הפרה של ההסכם.

יש ארגונים שמצאו דרך מקורית להשפיע על השיח התקשורתי: לחלק פרסים כספיים לעיתונאים המקדמים את רעיונותיהם

ב־14 במרץ נערך טקס חגיגי בסינמטק תל־אביב, ובו הוענקו פרסים לעיתונאים שהצטיינו בסיקור נושאים הקשורים לאיכות הסביבה. בין המאושרים היו עמנואל רוזן על תוכניתו "זה הזמן", גיא לשם מ"ישראל 10" שקיבל את הפרס על כתיבתו ב"ידיעות אחרונות", דליה טל מ"גלובס" ועוד אחדים. את הטקס הנחה מיקי רוזנטל, מגיש "בולדוג" לשעבר וזוכה הפרס אשתקד. הפרס הוענק מטעם מרכז השל (המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות חברתית) ומומן בידי קרן נדבנות אוסטרלית, במטרה "לעורר מודעות בקרב כלי התקשורת, ובאמצעותם – בקרב הציבור, למשבר הסביבתי בישראל, על הקשריו החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והערכיים". מרכז השל, גוף "ירוק", אנטי־קפיטליסטי, שאנשיו מגדירים אותו כבעל "חשיבה די רדיקלית", מבקש למעשה באמצעות הפרס לקדם את האגנדה שלו בתקשורת ולהשפיע על השיח התקשורתי. הוא לא היחיד. בישראל קיימים היום גופים הפועלים, או שוקלים לפעול, באופן דומה: עמותת "אור ירוק" מחלקת פרסים למצטיינים בסיקור תחום הבטיחות בדרכים. "האגודה לזכות הציבור לדעת" מתגמלת מצטיינים לטעמה בתחום ביקורת התקשורת. "המועדון הבכיר לשיווק" במכון הישראלי לניהול, גוף המורכב משורת מנכ"לים של החברות הגדולות במשק, הכריז בעבר על חלוקת פרסים לכתבים מצטיינים בתחום השיווק (שמסקרים בין השאר את המנכ"לים האלה) וכבר הקים ועדה מארגנת, אולם לפי שעה גנז את הרעיון. בארגון לנ"ה (ליגת נשים למען שלום) מחפשים מימון למימוש הרעיון לתגמל כתבים המקדמים את השלום והשוויון באזור. עיתונאים ישראלים זוכים מדי פעם גם בפרסים של ארגונים זרים, המבקשים לקדם את רעיונותיהם במזרח התיכון, כמו למשל ארגון "Commonground" הפועל בארצות־הברית ומתגמל כתבים בישראל ובעולם שקידמו, לשיטתו, את ההבנה והשלום. התופעה הזו מעלה כמה שאלות: האם ראוי שעיתונאי יתוגמל כספית בידי גוף בעל עניין הנמצא בתוך שדה הסיקור התקשורתי שלו, וכיצד מושפעים מכך דיווחיו? מי האנשים העומדים מאחורי היוזמות לחלק פרסים, מה מניע אותם להוציא מכספם ומה מידת כשירותם להעריך מוצר עיתונאי? מה קורה כשמחלקי הפרס הם גם מרואיינים/מושאי כתבות של הזוכים? כיצד מגיבות מערכות כלי התקשורת לפרסים והאם חלוקתם אכן משפיעה על תפקוד העיתונאים? דומה שהשאלה החשובה ביותר היא, האם לא ייתכן שחלוקת פרסים כספיים ל"עיתונאים מצטיינים" אינה אלא דרך מכובדת/מכובסת למתן תגמולים כספיים לעיתונאים נבחרים? ▪ ▪ ▪ לו היו חברות מסחריות מחלקות פרסים כספיים לעיתונאים, סביר להניח כי היתה מתעוררת על כך צעקה. במקרה הנדון מדובר אמנם בארגונים שאין להם עניין בהפקת רווחים כספיים, אולם יש להם בהחלט עניין בהפצת עמדותיהם בתקשורת. "קידום השלום", למשל, הוא מטרה נעלה – אך נתונה לאינספור פרשנויות. עמותת "אור ירוק", למשל, פועלת לקידום הבטיחות בדרכים – מטרה שעל חשיבותה אין חולק; אלא שעל הדרכים ליישומה ועל הגורמים האמיתיים לתאונות מתקיים ויכוח עז, שבו ל"אור ירוק" עמדות מסוימות. העמותה טוענת, למשל, שהגורם המרכזי לתאונות הוא תשתיות לקויות ולא הגורם האנושי, כפי שטוענים אחרים. היא מפעילה שדולה בכנסת לקידום עמדותיה ומעלה טענות כלפי תפקוד הרשויות. האם תיתן העמותה מכספה לכתב שהצטיין בסיקור תחום הבטיחות, אולם כתבותיו נשאו מסר שאינו חופף את עמדתה? דובר העמותה, אהרון לפידות, מסביר שהפרס ניתן למי ש"הוועדה שלנו מחשיבה את פעילותו כתרומה משמעותית ביותר למאבק בתאונות הדרכים". לדבריו, מטרת הפרס היא לעודד את העיסוק בנושא "באמצעות תמריץ כספי". "כשהתחלנו לגלגל בינינו את רעיון הפרס", אומר לפידות, "הכיסוי של בטיחות בדרכים בעיתונות לקה מאוד בחסר. העיתונים הוציאו כמעט אך ורק כרוניקה של תאונות, הכיסוי היה מאוד שטחי ולא נגע לעומק בבעיות האמיתיות של תאונות הדרכים. החלטנו לעודד כיסוי יותר מקצועי ויותר מוצלח. פנינו בקריאה לעורכי העיתונים למנות כתבים שאמונים על הנושא". והם עשו את זה? כן. בחודשים האחרונים אנחנו רואים שינוי בשיח התקשורתי בעניין, אנחנו רואים ברכה בעמלנו. יש שינוי גם ברוחב היריעה, בטיפול בה ובעומק. פרס כספי לא קונה בעצם את הכתבים ועשוי לגרום להם להימנע מלבקר את "אור ירוק"? הפרס ניתן על עבודה במהלך השנה כולה. העמותה היא לא פקטור. לא מעניין מה כותבים עליה, זה לא חשוב. הפרס הוא בדיעבד, לא קדימה. לפידות מוסיף כי "אם מה שמשנה לעיתונאי בהחלטה לבקר או לא לבקר את העמותה זה עשרת אלפים שקל, הוא לא ראוי לתואר עיתונאי. התמריץ בכוונה אינו גבוה". יצוין כי לחלק מהעיתונאים כיום, סכום הפרס משתווה לשתי משכורות חודשיות או קרוב לכך. "האגודה לזכות הציבור לדעת", אגב, מחלקת פרס בשווי חמשת אלפים דולר, זאת לאחר שהחליטה כי הסכום שחולק בהתחלה, בסך עשרת אלפים דולר, היה מוגזם. לפידות אומר כי "הוועדה שבוחרת, אין שם אף אדם שהוא מאור ירוק". האומנם? לצד עיתונאים כעמוס רגב, משה נסטלבאום ומנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר־מוחא, יושבים בוועדה גם חברי מועצת "אור ירוק", כשהיו"ר הוא יהודה וילק, מפכ"ל המשטרה לשעבר וחבר בכיר בעמותה. ענת גורגי, עורכת מוסף הנדל"ן של "הארץ" הכותבת רבות בנושאי תחבורה ובטיחות, זכתה ב־2003 בפרס מטעם העמותה, המוענק בשיתוף אגודת העיתונאים. "לא ראיתי בזה תמריץ", היא אומרת. "בזמן שקיבלתי את הפרס כבר לא הייתי כתבת תחבורה. אם הייתי כתבת תחבורה, הייתי מסירה את המועמדות שלי. אין לי מה לדבר איתכם על אתיקה. אין לי שום קשר לאור ירוק. עשיתי סדרת כתבות על המאבק בתאונות הדרכים, ובאף אחת מהן לא הוזכרה העמותה". בדיקה מעלה כי העמותה אמנם לא הוזכרה, אולם גורגי כותבת כבר שנים רבות על "דרך ארץ", החברה המפעילה את כביש חוצה ישראל. מי שעומד בראש "דרך ארץ" ומצוטט תדיר בכתבותיה של גורגי הוא וילק – יו"ר ועדת הפרס. ▪ ▪ ▪ האיזכור האמור לא בא להטיל דופי בגורגי אלא להצביע על מראית־עין בעייתית: הסיכוי שבישראל הקטנה עיתונאי יסקר, בשלב כלשהו, את אחד הגורמים שהעניקו לו פרס כספי הוא גבוה; מצב כזה אינו קיים כאשר הפרס מוענק על־ידי גוף בינלאומי שאינו מסוקר בישראל, כ"פרס נאפולי", שבו זכו כמה מכתבי "ידיעות אחרונות". במרכז השל, למשל, הפרס הוא רק חלק מ"פרויקט תקשורת", הכולל גם ארגון סמינרים מיוחדים לעיתונאים, שבהם שוקדים אנשי המוסד "להנחיל את העמדות שלנו", כדברי ליבי בייקין, רכזת הפרויקט. רבים מהעיתונאים שזכו בפרסים גם השתתפו בסמינרים הללו. אנשי השל, למעשה, גם מתדרכים את העיתונאים ומספקים להם חומר ודעות – וגם מחלקים להם פרסים. ב־2002, לדוגמה, זכה בפרס כתב "הארץ" צפריר רינת. חודשיים לאחר מכן היה אילון שוורץ, מנכ"ל השל ששימש כדירקטור בקק"ל, אחד ממרואייניו של רינת בכתבה הנוגעת לתקינות התנהלותם של ראשי קק"ל. למה אתם מחלקים פרס? בייקין: "אתה מכיר את שוק התקשורת הישראלי: חוזים אישיים, משכורות רעב לכל מי שנמצא בדרג ביניים ומטה, שעות עבודה בלתי אפשריות. הסמינרים לא נותנים לך תוצר עיתונאי מיידי, ולפעמים קצת קשה להתחבר אליהם. באמצעות הפרס רצינו להגיד לעיתונאים, כל הכבוד, עשיתם עבודה מצוינת ואנחנו רוצים לצפר אתכם על זה שהעליתם נושא חשוב לסדר־היום". אלא שלא די בעיסוק ב"נושא החשוב" כדי לזכות בפרס, אלא חשוב גם כיצד: באחד מהסמינרים, למשל, נלקחו העיתונאים לסיור בשטח שבו אמור לקום פארק איילון, שעליו נסוב מאבק עז בין הארגונים הירוקים לבין גורמי נדל"ן, המבקשים לפתח בו בנייה. בייקין מודה כי בהשל לא היו מעניקים פרס לכתב על כתבה שהיתה מגלה אהדה לעמדות חברת הנדל"ן, "מכיוון שהוא לא רואה את טובת החברה במקרה הזה". נניח שמחר התעשיינים יתאחדו ויקימו פרס לעיתונאים שמקדמים את הכלכלה החופשית. זה יהיה תקין בעיניך? צריך לשאול את מי מקדמת האגנדה הזו. היום כל המנגנון החברתי שלנו, כולל הסיקור התקשורתי, מוטה לכיוון של אותם יזמים. השיח שלהם הוא השולט. הם רוצים להצמיח את המגזר הספציפי שלהם, רק הם ירוויחו מהאגנדה שלהם ואילו מהאגנדה שלנו תיהנה החברה כולה. מצד אחד אתם מתדרכים עיתונאים, ומצד שני נותנים להם פרסים. אם אני כתב לענייני סביבה, יש לי פיתוי ללכת לכיוון שלכם כדי לזכות. אנחנו מאוד מודעים לבעייתיות הזאת. קודם כל אסור להגיש חומר למועמדות שנוגע אלינו, למרכז השל. תכנים ישירים שמקורם אצלנו לא יכולים להיכנס. זה מאוזן על־ידי כך שבוועדת השופטים יש שבעה אנשים, שמתוכם רק שניים מהשל. ובכל מקרה, בצורה מאוד חד־משמעית נשפטת הרמה העיתונאית. אתה לא יכול להגיש כתבה, לא משנה כמה ירוקה היא תהיה, אם היא כתובה רע או אין בה תגובות וכו. מי שופט את האיכות העיתונאית? ועדה שבה יושבים בעיקר אנשי אקדמיה, ועיתונאי אחד בלבד – היום דוד גלבוע, בעבר ירון לונדון. בייקין סבורה שאין בכך בעיה משום שהכללים העיתונאיים הם "דברים כל־כך בסיסיים שכולם יודעים אותם". יו"ר ועדת הפרס הוא פרופ אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן־גוריון – דמות המסוקרת תדיר בתקשורת, כולל בנושאים אלה. רכזת ארגון "מגמה ירוקה" בבן־גוריון, אביטל גרא, הופתעה לשמוע כי ברוורמן עומד בראש ועדה המחלקת פרסים לעיתונאים בנושא איכות הסביבה, ושאלה אם אנחנו מדברים ברצינות. "זה מאוד בעייתי", היא אומרת. בתוקף תפקידה היא מנסה ללא הצלחה לרתום את ברוורמן לפעילויות שונות בתחום. "אין לו נכונות להיפגש איתנו", אומרת גרא. "קיימנו כנס על בעיית רמת־חובב שהגיעו אליו גם חברי כנסת, אחרי שהוא אמר לנו שהוא נורא רוצה להביא לקידום הנושא. בסופו של דבר העוזרת שלו אמרה לי שהוא לא יגיע כי עמרי שרון ביטל את השתתפותו. רצינו להיפגש איתו כי חשבנו להפוך את השנה הבאה לשנת איכות הסביבה בקמפוס, אבל אי־אפשר להיפגש איתו ישירות. לא הצלחנו לעבוד איתו". בין אם נכונות הטענות ובין אם לאו – הדברים ממחישים כי מחלק הפרסים לעיתונאים בנושאי איכות הסביבה הוא מושא פוטנציאלי לביקורת גם בנושא זה. כשבאחד הפורומים של סטודנטים נדונה לאחרונה סוגיית הצבתן של אנטנות סלולריות בקמפוס בן־גוריון, הציע אחד הגולשים לפנות בעניין לתוכניתו של עמנואל רוזן. הוא לא ידע שרוזן עומד לקבל פרס כספי מנשיא האוניברסיטה. רוזן: "אתם באמת חושבים שאם מישהו יפנה אלי עם סיפור שקשור לברוורמן אני לא אטפל בו?". אתה אולי כן, אבל עיתונאים אחרים עלולים להגיב אחרת אחרי שזכו בפרס כספי. מי שינהג אחרת לא ראוי להיות עיתונאי. השאלות שלכם מתאימות אולי להרבה מאוד עיתונאי אגנדה או עיתונאי חצר, כאלה שקמים בבוקר ולפני שהם כותבים מבקשים רשות. אני עושה מה שאני רוצה. בעונה שעברה, למשל, שידרנו כתבה שתקפה קשות את ברוורמן והעלתה טענות קשות של הסטודנטים על התנהלות האוניברסיטה. אין פה שום ניגוד עניינים. זה משהו שבא בדיעבד. אם הייתי אומר בתחילת השנה, בוא נגיש את התוכנית לפרס, זה היה אולי אחרת, אבל לא היינו חלק מתחרות, זה לא היה כוכב נולד. פעם ראשונה ששמעתי עליהם היתה כשהודיעו לפני שבועיים שהתוכנית זכתה. מעולם לא הגשתי מועמדות, לא לזה ולא לשום דבר אחר. הגשת מועמדות באופן יזום זה פסול בעיניך? אני חושב שעיתונאי לא צריך להיות עסוק בהגשת מועמדות לכל מיני פרסים. גם קלמן ליבסקינד, שזכה בפרס "האגודה לזכות הציבור לדעת", מדגיש כי הוא לא הגיש מועמדות לפרס וכי במקומות הספורים שבהם התייחס לאגודה בכתבותיו "הם קיבלו ממני בראש". רבים בתקשורת, מסתבר, סבורים אחרת מרוזן וליבסקינד: בייקין טוענת כי לארגון הוגשו שישים מועמדויות באופן יזום על־ידי כלי תקשורת. גם לפרסים האחרים מגישים עורכים ועיתונאים מועמדויות באופן יזום. ▪ ▪ ▪ בשנת 2000 החליט ח"כ יובל שטייניץ ליזום את חלוקת "פרס ביקורת התקשורת" של "האגודה לזכות הציבור לדעת", זאת לאחר שחש כי העיתונות מבקרת את כל העולם מלבד את עצמה, וכי היא סובלת מהטיה לשמאל: "בתקופה ההיא, כשהיו שמים אותי באולפן טלוויזיה מול אברום בורג או אופיר פינס, היה ברור למי מתייחסים בכבוד ולמי לא". במהלך השנים זכו בפרס מתי גולן, יואב יצחק, אמנון דנקנר, קלמן ליבסקינד, חגי סגל ובפעם האחרונה עמוס כרמל – עד לאחרונה עורך מדור הדעות ב"ידיעות אחרונות" – על שתרם ליתר איזון בין הפובליציסטים. שטייניץ אינו סבור שקיימת בעייתיות בכך שפוליטיקאי, המסוקר בקביעות בתקשורת, אחראי על הענקת פרסים כספיים לעיתונאים: "צריך לעודד ביקורת תקשורת בישראל וזה תפקידי ומחובתי כאיש ציבור וכחבר כנסת". עם זאת, מאז מונה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון והפסיק להיות "ח"כ מהספסלים האחוריים", כהגדרתו, התפטר מתפקידו כנשיא האגודה, "מאחר שנכנסתי לתפקיד בולט תקשורתית". האגודה של שטייניץ, שהוחלף בזלמן שובל, ספגה ביקורת בעבר בשל אופיה הימני. שטייניץ מודה כי זו נטייתה הכללית, אולם יש לציין כי בוועדת הפרס השתתפו גם אנשי שמאל מובהקים כגבריאל מוקד וארז ביטון. בניגוד לוועדות פרס אחרות, בוועדה הזו לא חברים עיתונאים כלל ואת העבודה העיתונאית מעריכים אמנים, אנשי אקדמיה וגם אלוף במיל – אורן שחור. על יחסו של שחור לביקורת ולתקשורת ניתן היה ללמוד מאחת מתוכניות "בולדוג" שעסקו בחברת קצא"א שבראשה הוא עומד: שם סירב שחור להשיב לשאלות עיתונאיות. הילה רפופורט, מנכ"לית העמותה, אומרת שמדובר בפרויקט "ייחודי בעולם" המעודד ביקורת תקשורת. בלי תמריץ כספי כתבים לא יתייחסו מספיק לנושא? תמריץ תמיד עוזר. תמריץ ונתינת כבוד. נראה לכם הגיוני ששטייניץ, פוליטיקאי מהליכוד, יחלק פרסים לעיתונאים? אני לא רואה מה זה קשור. איך הם יסקרו אותו אחר־כך? הפעילות של יובל תמיד היתה עניינית, כדי לקדם תקשורת הוגנת ואת ביקורת התקשורת. מצד שני, הוא נתן תמריץ להיפתח לביקורת התקשורת. נראה כי מרבית העיתונאים מסכימים עם עמדות מחלקי הפרסים: עד היום לא סירב איש מהם לקבל פרס כספי שהוצע לו. איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס" ומתן שירם הוא עיתונאי גיליון 57, יולי 2005

ארגון הארכאולוגיה האזרחי "עמק שווה" פרסם סרטון בעמוד הפייסבוק שלו, בו נטען כי רשות העתיקות אישרה סלילת כביש באתר היסטורי - לפני שהחלו החפירות הארכאולוגיות באתר. בתגובה שיגרה הרשות הממשלתית מכתב איום בתביעת דיבה ובו סעיף המציע לשכוח מהתביעה תמורת שתיקת הארגון ושמירה על סודיות

בסרטון שפורסם בעמוד הפייסבוק של ארגון הארכאולוגיה האזרחי "עמק שווה", נטען כי רשות העתיקות הסכימה לאפשר את סלילת כביש 16 באתר הארכאולוגי "תל מוצא" שליד ירושלים – זאת לפני שנערכו החפירות הארכאולוגיות באתר, ולפני שידעה הרשות אילו ממצאים יתגלו בחפירות. בתגובה לפרסום הסרטון שלחה רשות העתיקות ל"עמק שווה" מכתב לפני תביעת דיבה, בו איימה לתבוע מהארגון עשרות אלפי שקלים ואף בהגשת תלונה פלילית שדינה מאסר. לצד האיום, הציעה הרשות להגיע לפשרה חריגה – רשות העתיקות תוותר על הדרישות, אם ארגון "עמק שווה" יסכים להסיר את הפרסום עליה ולשמור את ההסכם בסוד. הרשות הציבה מספר תנאים להסרת התביעה: הסרת הפרסום, פניה לכל אלה שראו או שיתפו את הסרטון ופרסום הודעת הבהרה שנוסחה על-ידי רשות העתיקות. בהודעת ההבהרה נכתב בין היתר כי "רשות העתיקות מעולם לא פגעה בממצאים בתל מוצא, לא פעלה משיקולים זרים, ובוודאי שלא זנחה את תפקידה בשל שיקולים פוליטיים". בנוסף נכתב במכתב כך: "הצדדים מסכימים בזאת, ומתחייבים כי כל פרט הקשור להסכם הפשרה, ישמר בסודיות ולא יובא לידיעת כל צד שלישי, למעט באי כוח הצדדים". סלילת הכביש בתל מוצא, בדומה לכל עבודת בנייה באתר שעשוי להכיל ממצאים ארכאולוגיים, דורשת אישור של רשות העתיקות. לפני קבלת אישור הבנייה, נערכות באתרים מסוג זה "חפירות הצלה" – שנערכות על ידי רשות העתיקות במטרה להציל את הממצאים הארכאולוגיים לפני שיעלמו לנצח מתחת לכביש, גשר או כל בנייה אחרת. מדינת ישראל מלאה באתרים עם פוטנציאל ארכאולוגי כזה. בחפירות שנערכו בתל מוצא התגלה יישוב בן 9000 שנה, מהגדולים בעולם, אך לטענת "עמק שווה", עוד לפני קיום החפירות באתר הבטיחה רשות העתיקות לנתיבי ישראל, האחראית על סלילת הכביש במקום, את אישור הבנייה. בארגון עמק שווה הסבירו לנו את הבעייתיות שהם רואים במצב: "מי שמשלם על ביצוע החפירה הוא מי שרוצה לבנות. יש קשר כלכלי בין רשות העתיקות ליזמים. כמעט ולא קורה שרשות העתיקות חופרת חפירת הצלה ולא מאפשרת בנייה. רוב ההכנסות של רשות העתיקות מגיע מחפירות ההצלה האלה. הצורך לשמור על העתיקות מפני הרס וגם לבצע חפירות תמורת תשלום המגיע מהיזם, מציב את הרשות בניגוד עניינים". זו לא הפעם הראשונה בה נשמעת ביקורת מסוג זה כלפי המצב הנוכחי, בו מקבלת הרשות כסף מהיזמים על חפירות שנועדו לאפשר בסופו של דבר לכסות את הממצאים ולבנות מעליהם. פנינו למשרד המשפטים כדי להבין האם רשות ציבורית תבעה בעבר ארגון אזרחי, והאם קרה שהופיע בתביעה מסוג זה סעיף סודיות. ממשרד המשפטים נמסר: "על פי סעיף 3 לחוק רשות העתיקות, הרשות היא "תאגיד" ועל כן אינה מיוצגת על ידי הפרקליטות. פרטי המקרה אינם מוכרים לנו ולפיכך לא נוכל להתייחס אליו. ככלל, בהסכמי פשרה בהם המדינה מעורבת לא נכלל סעיף סודיות, למעט במקרים מיוחדים, למשל כאשר יש צורך בהגנה על סודיות מסחרית של צד שלישי". אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ושל "העין השביעית", ומרצה לדיני תקשורת הסביר לנו: "על פי הפסיקה קיימת אפשרות לרשות כמו רשות העתיקות, שהחוק הגדיר כתאגיד, להגיש תביעת לשון הרע. עם זאת, הרשות לא יכולה לנהוג בהתאם לכל רצון במסגרת ההליך המשפטי, וההתנהלות שלה כפופה לחוק ולכללי המשפט המנהלי שמגדירים את הדרך הראויה בה רשות צריכה לנהוג. לרשות אין אפשרות להגיע לכל סוג של הסכם עם הנתבעים וקיימות מגבלות שונות שיכולות למנוע ממנה לפגוע בפומביות של הסדר הפשרה איתם. אחת כזו היא הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל)". "במקום שרשות העתיקות תשמור על עתיקות ארצנו, היא עסוקה בסתימת פיות. הביקורת המקצועית שיש לעמק שווה ולרבים בקהילה הארכיאולוגית חייבת להישמע. זהו מקרה קיצוני שבו רשות סטטוטורית במדינת ישראל שאמורה לקדם מחקר אקדמי ושיח ציבורי ומחוייבת לשקיפות פועלת בכוחנות ומאיימת בתביעות השתקה ומאסר כדי למנוע דיון וביקורת ואם לא די בכך מבקשת להשאיר את הדברים בחשיכה תחת הסכמים סודיים". בתגובה לשאלה "מדוע מבקשת הרשות להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, אם היא בטוחה שדבריה נכונים?" נמסר: "רשות העתיקות היא תאגיד שהוקם לפי חוק, כדי להגן על העתיקות השייכות לכלל הציבור בישראל. הרשות עוסקת בשליחות חשובה זו, ומטבע הדברים, מעדיפה לפתור מחלוקות לפני כניסה להליך משפטי. על כן, בקשה להעניק לעמותת עמק שווה את ההזדמנות להסיר את הפרסום ולהתנצל על הדברים. אנו מבקשים להדגיש כי הרשות פועלת אך ורק ע"פ הסמכויות המוקנות לה בדין. השמירה על עתיקות הארץ, חקר העבר ושיתוף הציבור בחשיפת אוצרות המורשת, כל אלה הם נר לרגליה, וכל פעולותיה נעשות משיקולים מדעיים מקצועיים. זאת, תוך איזון עם צרכי הפיתוח. הרשות פתוחה לקבל ביקורת עניינית על החלטותיה, איך היא אינה מוכנה לספוג אמירות שקריות, שיש בהם כדי להשמיץ ולפגוע בפועלה המתמיד למען הגנת העתיקות, בעובדיה ובציבור הרחב". בתגובה לשאלה: "מדוע הרשות, כגוף ציבורי שאמור לשמור על שקיפות, מבקש לשמור על סודיות בהסכם?" נמסר: "לא מדובר בהסכם סודיות אלא בנוסח אחיד, המקובל בהליכי מו"מ לפשרה: בהליכי פשרה נהוג להשתמש במונח "סודיות" לצרכי קיום מו"מ פתוח, כשהכוונה היא שכל הנאמר בהליך המו"מ ישמש לצרכי המו"מ בלבד, ולא לשם שימוש בו בהליכי המשפט". בתגובה לשאלה "האם תאריך תחילת העבודות לסלילת כביש 16 בתל מוצא נקבע לפני תחילת החפירות באתר?" נמסר: "הרמיזה בשאלה זו, כאילו הרשות לא התחשבה בממצאים הארכאולוגיים לפני מתן האישור לסלול כביש, הינה, לכל הפחות, מקוממת. רשות העתיקות מעולם לא התחייבה לשחרר שטח כלשהו לפני סיום החפירה והבנת הממצאים. יש לדעת שלכל פרויקט, ובפרט לפרויקט לאומי כמו זה של כביש 16, מוגדר מועד התחלה ומועד סיום, כאשר חפירות ההצלה הארכאולוגיות משתלבות בטווח התאריכים שמוגדרים לפרויקט כולו. לצורך קביעת פרק הזמן הדרוש לחפירות הצלה ארכאולוגיות מקצועיות ומקיפות בוצעו במשך שלוש שנים סקרים ובדיקות ארכאולוגיות, אשר במהלכם בחנה רשות העתיקות את המציאות בקרקע וקבעה תנאים לסלילת הכביש. רק לאחר שידעה מה אופי הממצאים, מה היקפם ומשך הזמן שיידרש לצורך חפירת הצלה יסודית, נקבע תאריך סלילת הכביש. יודגש כי הרשות מיחסת חשיבות גדולה לממצאים, ולכן כינסה פורום רב-תחומי רחב של חוקרים לעסוק בחקירת האתר, מהארץ ועולם. הרשות גאה מאד בפרויקט זה, שתוצאותיו המדעיות פורסמו וזכו להד בינלאומי עצום, ואשר תועד כולו בטכנולוגית תלת מימד שתאפשר את המשך חקירת הממצאים באופן מיטבי גם לאחר סיום העבודה בשטח. חשוב לדעת שחלק מהאתר הפרהסטורי אכן ישוחרר לטובת כביש – שמוגדר כיום אדום ומסוכן ואף הוא אינטרס ציבורי – אך חלק נרחב מהאתר לא ננגע וישמר לדורות הבאים, וחלק מהחפירות שנעשו ישומר ויוצג. הרשות בוחנת אפשרות לפיתוח חלק מהאתר כאתר פתוח לציבור בנושא הפרהיסטוריה ותחילת ההתיישבות האנושית באזור ירושלים". בתגובה לשאלה "בכמה מקרים בעבר לא אישרה רשות העתיקות בניה באתר כלשהו, לאחר תחילת החפירות? במידה והרשות לא מאפשרת בניה באתר, האם הכסף על החפירות חוזר ליזם?" נמסר: "רשות העתיקות רואה לנגד עיניה את שמירת העתיקות, אך היא מבינה גם את הצורך לאפשר לאנשים לבנות בתים, ואת פיתוח התשתיות והכבישים בארץ. ברוב המקרים, ההתמודדות עם הסוגיה הארכאולוגית נפתרת עוד בוועדות התכנון, כאשר הרשות מתריעה מראש על אזורים עשירים בהיסטוריה ובממצאים. במקרים שכאלה התכנון משתנה מראש בהתאם, והעתיקות נשמרות. במקרים רבים אחרים של גילוי עתיקות משמעותיות בקרקע, מיושמים פתרונות כגון כיסוי העתיקות לדורות הבאים ובנייה מעליהן, העתקתן מהשטח והצגתן במקומות חלופיים או שינוי תכנון. במקרים שבהם מתגלות עתיקות יוצאות דופן בחשיבותן, נמצאים לא פעם פתרונות בשיתוף היזמים, אשר גם הם מבינים את חשיבות שימור העבר. כך, לדוגמה, לאחרונה צמצמה חברת נתיבי ישראל את התוואי המתוכנן של כביש 38 בבית שמש, לאחר שנמצאו בחפירות עתיקות מתקופת בית ראשון. דוגמה נוספת היא החפירה שנערכה בחורבת קייאפה בשפלת יהודה, אשר תוכננה להיות שכונה ובמקום זאת הפכה לגן לאומי".

על אף שהיא מובילה את הטבלה, בערוץ 1 שוב מזניחים את קריית-שמונה ומעדיפים את הקבוצות מושכות הרייטינג

בשבוע שעבר אירע מקרה מוזר בליגת-העל בכדורסל. מינהלת הליגה קיבלה טלפון מערוץ 1, שם ביקשו להחליף את שידור המשחק המרכזי. בפועל תיכננו בערוץ לשדר את המשחק המסקרן בין מכבי חיפה למכבי תל-אביב, אבל אז שמו לב לדבר מעניין: את הטבלה מוליכה הפועל ירושלים, ולא מכבי תל-אביב. כיוון שירושלים אף הביסה לפני כחודש את מכבי תל-אביב, חושי הריח בתחנת הטלוויזיה רוממה זיהו שינוי מגמה. המנהלים לא נותרו אדישים ולא מקובעים, צילצלו למי שצריך וביקשו, או אפילו הודיעו חד-משמעית שלנוכח המצב בטבלה, אין מנוס מלייצר עניין סביב המובילה, העיקר שתואר "המשחק המרכזי" יהלום את ההגדרה וייתן כבוד למובילה ללא הפסד, הפועל ירושלים, במשחק החוץ שלה מול ראשון-לציון. וכך היה. הרייטינג אמנם בקושי גירד את הארבעה אחוזים, אבל הקבוצה המובילה, שטרם צברה ולו הפסד אחד, קיבלה את היחס המתבקש, וכל הכבוד לטלוויזיה הישראלית. מה שבעיני רוממה טוב ויפה לליגת הכדורסל אינו מתאים בעיניהם לליגת הכדורגל. ביום שלישי השבוע (2.12.14) יתקיים המשחק המרכזי בין קריית-שמונה להפועל באר-שבע, הראשונה בטבלה מול השנייה, "משחק העונה" בפי מרבית כלי התקשורת, אבל רק אלה שידם משגת לשלם לצרלטון, נוסף לאגרת הטלוויזיה ולחבילת הכבלים, יוכלו לצפות במשחק. הכותרות החל משבת כבר עוסקות בהרחבה במשחק המסקרן הזה, אבל הראש של מחלקת הספורט בערוץ הראשון נמצא במקום אחר. לשיטתם, המשחק המרכזי במסגרת מחזור אמצע השבוע הוא בני-סכנין מול מכבי תל-אביב. ובמלים אחרות: המקום העשירי נגד המקום השלישי. לפני כשנתיים וחצי זכתה קריית-שמונה באליפות. הקבוצה רצה בצמרת מפתיחת אותה עונה, משם דילגה אחרי כמה חודשים למקום הראשון והתייצבה בו, אבל לערוץ הראשון לקח שבועות רבים להבין, להתעשת ולכתת את גלגלי ניידות השידור צפונה. העונה הזו הטבלה די ברורה כמעט מההתחלה, אבל סדר העדיפויות של "המשחק המרכזי" עדיין באופסייד. הנה העובדות: מכבי תל-אביב שודרה מפתיחת העונה במסגרת "המשחק המרכזי" חמש פעמים. ביום רביעי הקרוב היא תשודר בפעם השישית. מספר הפעמים שדורגה העונה במקום הראשון: פעם אחת. מכבי חיפה שודרה חמש פעמים, ולא רק שלא היתה במקום הראשון, היא נעה בין מרכז הטבלה לתחתית. הפועל תל-אביב שודרה שלוש פעמים. מספר הפעמים שדורגה במקום הראשון: אפס. בית"ר ירושלים שודרה פעמיים, על אף שאת המקום הראשון היא רואה בקושי בטלסקופ. הפועל באר-שבע שודרה פעמיים, ועדיין לא דורגה העונה בפסגה. בני-סכנין, שמשתרכת בתחתית, תרשום השבוע שידור שני ב"המשחק המרכזי". קריית-שמונה, שרשמה עד כה שמונה מחזורים רצופים במקום הראשון, שודרה העונה בערוץ הראשון רק פעם אחת. זה קרה בשבוע שעבר – ובואו נקרא לילד בשמו – בעיקר מפני שאירחה את מכבי תל-אביב. פחות בגלל העובדה שהיא ממוקמת ראשונה מאז סוף ספטמבר. אם עוד אפשר להבין ולקבל שידור משחק כמו הפועל תל-אביב מול בית"ר ירושלים, שהועדף על פני המובילה קריית-שמונה נגד הפועל חיפה, או של מכבי תל-אביב נגד מכבי חיפה, ולא של המוליכה קריית-שמונה מול מכבי פתח-תקווה – אי-אפשר להבין, לקבל או להשלים עם מצב שבו משחק של סכנין מול מכבי תל-אביב שווה יותר מקריית-שמונה מול באר-שבע (כאמור, מקום ראשון נגד המקום השני). בערוץ הראשון קיבלו בתחילת העונה החלטה אמיצה ונכונה, והחליפו את צוות השידור הכושל, דני נוימן את יורם ארבל, בעמיחי שפיגלר ומוטי איוניר. הצוות המפתיע והחדש מצדיק את האמון ועד עכשיו עושה עבודה טובה מאוד. נראה שבעניינים אחרים ההחלטות ברוממה נותרו מקובעות ומיושנות. מקובעות ומיושנות? רגע, אלה אינם אותם אנשים שבשבוע שעבר ויתרו באומץ בלתי רגיל על שידור של מושכת הרייטינג מס 1, מכבי תל-אביב בכדורסל? אז למה הפועל ירושלים בכדורסל זכתה, ועירוני קריית-שמונה בכדורגל לא? יכול להיות שזה מפני שרחוק מהעין רחוק מהלב, ובעיקר מהראש? ושההחלטה הזו היא רק משום שהאולם בירושלים מרוחק חמש דקות נסיעה מהבניין ברוממה? הלוואי שבערוץ 1 יהיו ישרים עם עצמם וישנו את שם מותג השידור שלהם: במקום "המשחק המרכזי" אמרו מעתה "המשחק הפופוליסטי".

הוועדים ב"וואלה", "ידיעות אחרונות" ו-ynet, "הארץ - דה מרקר", חדשות 13, ערוץ כנסת, i24News, "גלובס" וגלי צה"ל לשר התקשורת קרעי: "עצור את תוכניתך להרוס את תאגיד השידור" • השר הודיע על כוונתו לחסל את התאגיד ולהשתלט על תקציבו לחלקו בעצמו לכלי התקשורת • הוועדים: "ניסיון לפתות כלי תקשורת מסחריים בתקציבי הפקות ממשלתיים"

תשעה ועדים בכלי תקשורת מרכזיים המאוגדים באמצעות ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל פנו היום לשר התקשורת קרעי בקריאה פה אחד: "עצור את תכניתך להרוס את תאגיד השידור". על המכתב חתומים חברי הוועד ב"וואלה", "ידיעות אחרונות" ו-ynet, "הארץ - דה מרקר", חדשות 13, ערוץ כנסת, i24News, "גלובס" וגלי צה"ל. בוועדים מסכמים את תוכניתו של קרעי כניסיון "לפתות כלי תקשורת מסחריים בתקציבי הפקות ממשלתיים, על חורבותיו של כאן, בניסיון שקוף להפרד ומשול בין העיתונאים". שר התקשורת קרעי תירץ את כוונתו לחסל את השידור הציבורי בישראל בכך ש"שידור ציבורי הוא דבר פסול" וברצון "להגביר את התחרות בשוק". בפועל, תוך זמן קצר נחשפה כוונתו האמיתית: לא חיסול השידור הציבורי אלא חיסול עצמאותו. את התאגיד, גוף שעוצב בחוק (על-ידי ממשלת הליכוד) כך שינתק את ההשפעה הפוליטית על השידור הציבורי, רוצה קרעי להחליף במנגנון ממשלתי שיחלק בעצמו את הכספים לכלי התקשורת. הנמען העיקרי לתקציב, כפי שעלה מהאופן בו הגדיר קרעי את התכנים אותם יתקצב (פטריוטיות ויהדות), יהיה ערוץ 14 הביביסטי. "דווקא כמי שמתחרים בתוצרי התאגיד על בסיס יומיומי, אנו מכירים בתרומתו החשובה של השידור הציבורי ליצירת במה עיתונאית ראויה, ללא הטיה או משוא פנים, להעשרת התוכן החדשותי על המסך, ליצירת מקומות עבודה בענף ולגיוון משמעותי בכוח האדם המועסק בשוק התקשורת כולו", נכתב במכתב הוועדים. "קיומו של התאגיד כגוף שידור ציבורי משמעותי מחזק את כל ענף התקשורת, ומוסיף לתחרות בשוק ולא מחליש אותה. טענתו של השר, ולפיה שידור ציבורי אינו תנאי הכרחי לדמוקרטיה משגשגת, מנותקת מהמציאות העולמית, שבה תאגידים דומים – למשל בבריטניה ובגרמניה – מובילים במדדי האמון והצפייה. אף בארצות הברית, שאותה הציג השר כמודל לרפורמה שהוא מבקש לחולל, משתתף הממשל הפדרלי במימון תאגיד השידור, לצד פעילותה של התקשורת הפרטית, מתוך תפיסה שמדובר בשירות חיוני לכלל הציבור. "אנו חוששים כי הסיבה האמיתית ליוזמת הסגירה של השר קרעי היא ניסיון להשתיק קולות שמהם, כמו כל פוליטיקאי, הוא אינו תמיד רווה נחת. לא במקרה תקציב כאן כתאגיד סטטוטורי קבוע בחוק, על מנת להבטיח אי-תלות בין התוכן העצמאי שייצור לבין המימון שיקבל לשם כך. תפקידה של עיתונות ותפקידם של העיתונאים הוא לשרת את האינטרס הציבורי ואת זכות הציבור לדעת, ולא לשמש ערוץ תעמולה של ממשלה. "אנו דוחים את הניסיונות לפתות כלי תקשורת מסחריים בתקציבי הפקות ממשלתיים, על חורבותיו של כאן, וזאת בבחינת ניסיון שקוף להפרד ומשול בין העיתונאים. דווקא בעידן שבו ערוצי הטלוויזיה הפרטיים חווים ממילא משברים שונים, לא ניתן אפילו לשקול את הוויתור על שידור ציבורי תמורת כל אתנן שהוא. "אנו קוראים לשר קרעי לזנוח לאלתר את תוכניתו ההרסנית, שעלולה למוטט כליל את אחד מעוגני התקשורת המרכזיים בישראל. אנו מתחייבים לעמוד לצד חברינו בכאן, שכל חטאם ביצירת עיתונות ביקורתית כמצופה בדמוקרטיה, עד להסרה סופית ומלאה של חרב הסגירה המתהפכת מעל ראשיהם". במכתב בולט היעדרם של שני כלי תקשורת, שלא פועלים בהם ועדים של ארגון העיתונאים: חדשות 12, גוף החדשות החזק והעשיר בטלוויזיה הישראלית; וערוץ 14, המשדר תעמולה לממשלת נתניהו מסביב לשעון.