Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

ב"מעריב" מצניעים את מיזם ההחשכה | ב"ידיעות אחרונות" נעזרים במשורר כדי לדווח על תחרות רובינשטיין | ומה הקשר בין גאידמק לזכיינית ערוץ 2 רשת?

עונת המלפפונים באקטואליה נמשכת, ומחריפה. בעוד העיתונים הולכים ותופחים מפרסומות לקראת חג הפסח, אין די כותרות דרמטיות לשבץ בין מידע על מחלקת ההנעלה לתמונות מאגף מוצרי החשמל. אפילו מזג האוויר, כמו להכעיס, היה אתמול נאה. כך יוצא שמיזם ההזדהות עם הצרות של כדור הארץ - שעת כיבוי האורות למען הגברת המודעות לנזקי צריכת החשמל - מופיע הבוקר בהבלטה על שערי כל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות", שפרש את חסותו על המיזם, מקבלת ההחשכה את הכותרת הראשית, "בחושך", ואת כל עמ 3 ("העיר בשחור"). הדיווח [עמיר בן-דוד וראובן וייס] מספר על ההצלחה הכבירה של המיזם ומדגיש כי גם אם במירוץ להצלת כדור הארץ יש עדיין מה לעשות, הרי שלפחות את האוסטרלים כבר ניצחנו. "אפילו בסידני, שם נולדה שעת כדור הארץ, לא היתה כזאת היענות גדולה", נכתב בכותרת המשנה. ובגוף הטקסט מגלים לנו כי צריכת החשמל בעיר "הביאה לחיסכון של גזי חממה השווה ערך להורדת עשרת אלפים מכוניות מזהמות מהכביש למשך שנה תמימה", בעוד שבסידני "נחסך בפרק זמן דומה זיהום של 49 אלף מכוניות. רק ששם גרים 4.3 מיליון איש". עוד בנושא: תצלום של תל-אביב חשוכה, תצלום של הנשיא פרס המנתק את הזרם למגדלי עזריאלי, ותצלום של סעודה לאור נרות במסעדת יוקרה תל-אביבית, כששמה מופיעה בגופן גדול ובולט. בגוף הידיעה ממשיכה פרסומת החינם למסעדה, כש"מנהל קשרי הלקוחות" שלה מגלה לכתבים כי "היתה אווירה יוצאת דופן, שמנו פמוטים על כל השולחנות, והסועדים נהנו מאוד". סקופ. לצד הידיעה טור אישי, והיתולי ברובו, של רונה קופרבוים. בשער "הארץ" שני תצלומים פנורמיים, "לפני" ו"אחרי", של העיר תל-אביב, עם הפניה לעמ 10, שם מדווחת עפרה אידלמן על המיזם. לדבריה, הורגשה אכזבה בקרב הקהל שבא לכיכר רבין, שכן בשעה הייעודה רק אורות העירייה כבו, בעוד שמרבית האורות מסביב לכיכר נותרו דלוקים. היא מביאה מדברי עוברים ושבים. לכל אחד מהם יש דעה. גם לצפריר רינת דעה, וזו מפורסמת בטור צד בעמוד, תחת הכותרת "המבזבזים תפסו טרמפ". הטענה המרכזית: יצירת מודעות היא עניין חשוב בכל הקשור לאיכות הסביבה, אבל עיריית תל-אביב, שתפסה טרמפ על האירוע, "עדיין רחוקה מקיום צעדים ממשיים לקראת פעולות כמו חיסכון במים וגם באנרגיה". עמדת העירייה מופיעה בתיבה קטנה בעמוד ("אין מדובר בגימיק המנותק מעשייה אמיתית רציפה בתחום"), שם גם מתברר כי "צריכת החשמל לתאורה בתל-אביב פחתה ב-3% בזמן האירוע" [יגאל חי], כ-20 מגא-ואט. זה אולי לא נשמע כל-כך הרבה לישראלי ממוצע, אבל בעזה אפשר להאיר מזה עיר שלמה למשך חודש. ב"מעריב" מקלקלים קצת את השמחה, כצפוי בדיווח על אירוע שקיבל את חסות העיתון המתחרה, והסיקור מצומצם וביקורתי. הידיעה על המיזם מופיעה בעמוד האחורי, כידיעת תצלום. בשער תצלום נוסף (מגדלי עזריאלי חשוכים), שכיתובו מתחיל כך: "לשעה קלה הצטרפה אתמול תל-אביב...". על גבי התצלום מופיע טור ביקורתי מאת אביב לביא תחת הכותרת "לכבות זה לא מספיק". אף שלביא מצדיק את המיזם, הוא קובע כי "ברוב המדינות שלקחו חלק במיזם, שעת החשיכה היא רק הקודקוד בראש פירמידה של עשייה סביבתית אמיתית. אצלנו, בינתיים, השעה הקצרה הזו באה במקום העשייה עצמה". תחרות רובינשטיין באה אל סיומה, ואף אחד לא זכה בפרס הראשון. רומן רבינוביץ וצינג-יון הו חלקו את המקום השני. ב"הארץ" הפניה קטנה בשער לדיווח של חגי חיטרון, שמצר על ש"אירוע הגמר התאפיין ברמת ביצוע בינונית". לדבריו, המועמדת שזכתה במקום השלישי, בוניאטישווילי, "ירדה לגמרי מן הפסים", צינג-יון הו "לא הבריקה כמצופה", ורק רבינוביץ "ניגן ביציבות ובאמינות". ב"ידיעות אחרונות" קובע חנוך רון כי "נעשה עוול למתחרה הטייוואנית: היא זו שהיתה הכישרון הגדול של התחרות. ולא יעזור בית-דין". נראה שלא היה די זמן לערוך את הטקסט כראוי, וחלק מהניסוחים משובשים. לצד הידיעה של רון מודפס שיר שכתב שלומי שבן בהשראת גמר התחרות. שבן לועג לאחת הצופות ("פנים מאופרים מתוחים ועייפים/ היא תגן על התוכנייה/ במחיר חייה"), ומזכיר כי פעם היה לצד היכל התרבות גם "סניף של אפרופו". הרעיון לשלב שירים בדיווח חדשותי מרנין, ויש לקוות שב"ידיעות אחרונות" יהפכו זאת למסורת. הדוגמה של שבן מוכיחה כי למשורר המשרבט שיר בזק על אירוע אקטואליה יכולת לתפוס את המהות לא פחות מהכתב הממוצע. ב"מעריב" מדווחת אורה בינור על שלב הגמר כאילו לא נכחה באולם (או כאילו אינה מבקרת מוזיקה). רק כמה פרטים טכניים על הפרסים השונים ועובדות יבשות. אף מלת ביקורת או הערכה מקורית. מי שלא יודע אחרת יכול לחשוב כי גם תחרות רובינשטיין היתה מיזם בחסות "ידיעות אחרונות". בעוד הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" מספרת על מיזם החושך בתל-אביב, הכותרת הראשית של "מעריב" שולחת למיזם עיתונאי ב"מוסף השבת", המסכם שנה לכהונת ברק כשר ביטחון. ב"הארץ" התאמצו ומצאו כותרת ראשית ראויה לעמוד השער: "חמאס הבריח מאיראן לעזה מידע לשיפור טווח הרקטות" [אבי יששכרוף ועמוס הראל]. יחד עם זאת, הכותרת מוצבת בפינת עמוד השער, דחוקה על-ידי תצלומי הפנורמה של העיר החשוכה, כאילו היא מוענשת על איזה פשע. אולי חטאה בכך שאינה קלילה מספיק. התוכן: פעילי חמאס, שעברו אימונים באיראן, חזרו לרצועה לאחר הפלת הקיר בציר פילדלפי כשברשותם תוכניות להארכת טווח הרקטות. המקור: "גורמים בכירים ברשות הפלסטינית". ראובן פדהצור מתייחס בעמוד המאמרים של "הארץ" לפרשת הניסוי שלא היה במערכת נאוטילוס. "היתה כאן הדלפה מתוך מערכת הביטחון אל העיתונאים", קובע פדהצור, "והללו דיווחו בלי לבדוק את הנתונים - בדיוק מה שהמדליף רצה שיפורסם". פדהצור מתקן גם את דברי דובר משרד הביטחון כי הניסוי האחרון במערכת הנאוטילוס נערך ב-2005. לדבריו, הניסוי נערך (בהצלחה) בנובמבר 2004. פדהצור קובע עוד כי מדובר ב"כישלון עיתונאי חמור" וב"מקרה חמור של מסע דיס-אינפורמציה והטעיה שגורמים במערכת הביטחון מנהלים בשבועות האחרונים". הוא אף מעלה את החשד כי הסיבה לכך היא שגורמים במערכת הביטחון חוששים שתיבדק החלטתם לתמוך בפיתוח מערכת כיפת-ברזל, "וייחשפו פרטים ונתונים שיעמידו סימן שאלה על שיקוליהם". לסיכום: "הטעיית התקשורת, בציניות ובקור רוח, כדי להגן על החלטה בעייתית היא גלישה מסוכנת במדרון חלקלק בדרך לכרסום נוסף ברקמה הדמוקרטית השבירה של ישראל". אמיר בוחבוט מדווח ב"מעריב" על פרשת התעללות חדשה של מפקדים בסיירת גולני. "הקצין הורה לחיילים האדמה בוערת, והם נדרשו לקפוץ במקום ללכת יותר משעה", נכתב שם. כפי שמציין בוחבוט, המפקד המתעלל בא במקום מפקד שהודח בעצמו בעקבות חשיפת "מעריב" כי הוא וחבריו התעללו בחייליהם. לפי עדויות החיילים, נוהל הקפיצה נמשך גם בחדר האוכל. "זה משפיל. כולם צוחקים עליך", מספר אחד מהם. אחר מדווח על כאבים נוראיים. דובר צה"ל מוסר כי "המקרה המדובר הוא מקרה יחיד ונקודתי שטופל באופן מיידי על-ידי מפקד היחידה". חדשות מעודדות בשער "הארץ": "בולגריה קיבלה אחריות לשליחת אלפי יהודים להשמדה" [יוסי מלמן]. מדובר ב-11 אלף יהודים שחיו בשטחים שסיפחה בולגריה מיוון ויוגוסלביה. 48 אלף היהודים שחיו בבולגריה עצמה ניצלו. נשיא בולגריה, שביקר בישראל, ציין כי מדינתו "לא מתנערת מאחריות לגורלם". הידיעה מובאת במלואה בעמ 12, שם נמצאת גם תגובתו של יו"ר עמותת דור-ההמשך של יוצאי מקדוניה, אחד האזורים המסופחים, השמח על ההתבטאות, אבל דורש התנצלות רשמית ופומבית על ההשמדה. באותו עמוד מופיעה גם, א-פרופו שואה, ידיעה קטנה תחת הכותרת "בשבוע הבא: הכנסת תקבע איזו ועדה תדון בשואה הארמנית" [שחר אילן]. בעמ 2 של "הארץ" מדווחים עפרה אידלמן ויהונתן ליס על קביעת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כי במעשיו של ליברמן יש "יותר מאשר גוון פלילי". החשדות מתרכזים בקבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים בתקופה שבה כיהן ליברמן כשר התשתיות והתחבורה. שני תצלומים מלווים את הדיווח. האחד, תצלום תקריב של ליברמן, פניו מושפלות בדכדוך. בפינת התצלום מופיע תצלום נוסף, של שער מוסף "הארץ" שקיבל בזמנו את הכותרת "תיק ליברמן". אפשר היה לחשוב כי התחקיר העיתונאי ההוא הוביל להחלטת בית-המשפט, אבל הכיתוב לתצלום מגלה כי באותו מוסף "נחשפו חשדות נוספים כלפי ליברמן". כותרת בשער "ידיעות אחרונות" מפנה לדיווח על מדענים המייצרים במעבדה אדם-קוף. בעמ 6 מביא דודי גולדמן את הסיפור המלא, שזוכה לכותרת "תינוקוף". המטרה מעט שפויה יותר מהנדמה. גופים שמרניים בעולם, ובעיקר בארה"ב, מתנגדים לביצוע ניסויים בתאי גזע מעוברים של בני-אדם, ומשום כך מסרבים לממן מחקרים בנושא. המדענים הבריטים שאחראים על ה"תינוקוף" מתכוונים לקחת ביצית משימפנזה ולהחליף את רוב התוכן הגנטי שלה בחומר גנטי ממקור אנושי, בתקווה שיוכלו לבצע על התוצר הסופי ניסויים בלי לוותר על המימון. צבי ינאי בטור פרשנות מביא עוד כמה סיפורים צבעוניים מאזור הדמדומים שבין מדע למדע בדיוני, אך מזהיר: "אנו יודעים מעט מדי על מורכבותו של הגנום האנושי מכדי להעריך את הסכנות העלולות לנבוע ממניפולציות גנטיות בו". התצלום המלווה את הידיעה הוא של "השיפנזאדן גיילן מהסרט כוכב הקופים". ועוד הפניה משער "ידיעות אחרונות": "אנחנו לא רצינו, לונדון זכתה. תרומת הענק של סמי עופר". המיליארדר הישראלי מצא מוזיאון שיסכים לקבל את כספו ותרם 20 מיליון ליש"ט למוזיאון הימי הלאומי של בריטניה [מודי קרייטמן ועופר פטרסבורג]. כזכור, לפני כשנתיים ביטל עופר תרומה של 20 מיליון דולר לבניית אגף במוזיאון תל-אביב, בעקבות הסערה שהתעוררה כשהתברר כי דרש שהמוזיאון כולו ייקרא על שמו. לפי דוברת המוזיאון הבריטי, עתה, כנראה, ייקרא רק האגף על שמו. הציטוט המדויק: "אני לא בטוחה, אבל לא אופתע אם יקרא משהו על שמו". אגב, האגף שייבנה יכלול "ארכיון, גלריה, בית-קפה ומסעדה". דוד רגב מדווח בעומק "ידיעות אחרונות" כי "בית-האבות היוקרתי נופי-גילה אוסר על פיליפינים שמטפלים בקשישים לבלות בלובי המפואר", וכי הם נאלצים לבלות סגורים בחדריהם או במרתף. מנהל המוסד, נעם נסים, קבע "בימים האחרונים" נוהל שלפיו באולם הלובי יש היתר רק לשני עובדים זרים המתחלפים בתורנות. תגובת המנהל: "יהיו שם מטפלים תורנים שידאגו לקשישים. למטפלים הוצע להיות במקום אחר. אני לא רואה בזה כל בעיה". יוסי ורטר תוהה במסגרת טורו ב"הארץ" אם יש קשר בין תוכנית הריאליטי של גאידמק לעובדה שמנהל עסקיו, אורי שני, הוא חבר של הבעלים של הזכיינית רשת. ורטר רומז לקשר בין הירידה בפופולריות של גאידמק, התרסקות מפלגתו בסקרים והחלפת הפרסומת שלו בזו של נינט - לבין היוזמה לצאת בתוכנית טלוויזיה. דוברת רשת טוענת שאין קשר. "העבודה על הפורמט החלה לפני ששני נכנס לתפקיד", ומוסיפה: "ונניח שהתוכנית היתה באה לעולם כתוצאה מהקשרים האלה, מה רע בזה?". בעמוד האחורי של "מעריב" מדווח ערן סויסה על פרישתו של רפי רשף מגלי צה"ל החל מיוני הקרוב. מנחם הורוביץ, שלו ולשרון וכסלר יש פינה משותפת בתוכנית, מצוטט כמי שאומר: "אני מקווה שהפינה שייסד רפי תימשך גם אחריו". בעיתון "העיר תל-אביב" מבקרים את הראיון שערכו רביב דרוקר ועפר שלח עם ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי בתוכניתם "שישי", ומביאים רשימה של שאלות קשות שלא נשאלו. דרוקר ושלח בתגובה: "כתבת טלוויזיה במתכונת של בדרכים, מטבעה איננה ראיון מקיף"; "שאלון כמו זה שהצגתם פשוט אינו אפשרי - הוא היה יוצר כתבת טלוויזיה של 20-15 דקות, החורגת בהרבה מגבולותיה של שישי"; "התוכנית איננה תל-אביבית במובן זה שנושאיה צריכים להיות נגישים ומובנים גם למי שאינו גר בעיר". עמ 30 ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדש כולו לפרסומת עצמית לעיתון. לא צריך להמתין ולראות את המודעה הזו [באומן-בר-ריבנאי] בארכיון העיתונים בעוד חמש או עשר שנים כדי להזדעזע מכמה שהיא נראית מיושנת, היא מעוררת את הרושם הזה כבר עתה. נראית בה בחורה המעיינת בחיוך בגיליון חגיגי של "ידיעות אחרונות". מאחורי כתפה מציץ החבר שלה, גם הוא רוצה לקרוא. בקדמת התצלום שולחן קפה ועליו סהרון וכוס מיץ תפוזים. הסיסמה: "ידיעות אחרונות יש רק אחד". אפשר ללמוד הרבה על מצב המדינה והתקשורת ועל היחסים ביניהן מהגיליון שנבחר לככב במודעת הפרסום. הכותרת הראשית מכריזה: "לוחמי המופת". כותרת הגג: "38 גיבורי מלחמת לבנון קיבלו אמש את אות הרמטכ"ל". עוד מופיע שם טור מיוחד של איתן הבר תחת הכותרת "פנינו היפות", ותצלום גדול של בני משפחת חייל שנהרג במהלך חילוץ פצוע במלחמת לבנון, המקבלים את עיטור המופת מהרמטכ"ל.

ל"מעריב" סדר יום עצמאי | סבר פלוצקר משווה את איראן לגרמניה הנאצית | גינגריץ מקבל עוד 5 מיליון דולר מאדלסון

כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "מעריב", מוקדשות להחלטת אירופה להטיל סנקציות כלכליות על איראן. ב"מעריב", לעומת זאת, סדר יום אחר. "חומר החשוד כאנתרקס נשלח לשש נציגויות ישראל בעולם", נכתב בכותרת הראשית של העיתון הבוקר. ידיעה קצרה, מאת אלי ברדנשטיין, מתפרסמת בראש עמ 3 ובה מדווח כי מעטפות עם אבקה לבנה הגיעו אתמול לשלוש שגרירויות ישראל באירופה ולשלוש קונסוליות בארה"ב. "הנהלת משרד החוץ ביקשה תחילה לשמור על סדרת האירועים בסוד, ולא לשתף את התקשורת בהם", מציין ברדנשטיין. "[...] היום תימשך הבדיקה האם אכן מדובר באנתרקס שהגיע לנציגויות ישראל, שמשמש ככלי נשק ביולוגי". על-פי ידיעה קצרצרה מאת איתמר אייכנר, המתפרסמת בתחתית עמ 6 של "ידיעות אחרונות", בדיקת האבקה הסתיימה ועלה ממנה כי החומר החשוד כאנתרקס אינו אנתרקס, אלא "אבקה לא מזיקה". אם המידע בידיעה של אייכנר מדויק, הרי שהכותרת הראשית ב"מעריב" נראית כהימור שנעשה ברגע האחרון, לפני ירידת הגיליון לדפוס, ולא עלה יפה. "זו לא הפעם הראשונה בה עולה החשד כי גורמים עוינים עושים שימוש בחומר החשוד כאנתרקס", כותב ברדנשטיין, ומזכיר כי בעבר היו בהלות מוצדקות, אך גם כמה בהלות שווא. ודאי שלו האבקה הלבנה היתה מתבררת כאנתרקס, האירוע היה ראוי להתייחסות בולטת. אך אם נזכור את הכותרת הראשית של "מעריב" על איום כלפי יאיר לפיד שנכתב על-ידי גולש באתר פייסבוק וכותרת ראשית נוספת על אודות עצומה של כמה עשרות חיילים המתנגדים לשירת נשים, נראה כי מסתמן בעיתון זה דפוס מדאיג של הפיכת מידע המגיע בשעת ערב מאוחרת לכותרת ראשית מפוקפקת. הדאגה גוברת לאור הכותרת השנייה בחשיבותה בעמוד השער של "מעריב". גם זו אינה מוקדשת למצור הכלכלי על איראן, אלא לסיפור פלילי לכאורה שמתרוצץ כבר כמה ימים בנוגע לחשד להתעללות הורים בתינוקותיהם התאומים ("אביהם של התאומים: מד"א אשם בחבלות"). הכותרת הזו דחוקה בצד השער. רוב חלקו המרכזי של שער "מעריב" מוקדש לתצלום ["מתוך דף הפייסבוק"] שבו נראים שני ההורים ושני התינוקות בימים מאושרים יותר. ביתר דיוק, בתצלום לא נראים לא ההורים ולא התינוקות. הפנים של ארבעת המשתתפים בתצלום מפוקסלים לחלוטין, כך שקוראי "מעריב" יכולים לראות רק את החולצה של האב, את השיער של האם ועגלת תינוק העומדת ברקע. איזה מידע רלבנטי מקבל הקורא מהדפסה בולטת של תצלום מפוקסל כל-כך? לא כלום. איזה מידע לא רלבנטי? הרבה. שבעיתון "מעריב" יודעים מי הם ההורים (חוכמה קטנה), ושיש שם מי שמצא תצלום שלהם בפייסבוק (חוכמה קטנה גם כן). בעיקר מקבל הקורא את התחושה כי אולי הוא מכיר את הזוג הזה. פניהם המפוקסלות גורמות להם להיראות כמו כמעט כל זוג הורים לתאומים, וחיש קל עוברות לו בראש דמויותיהם של מכריו שיש להם תאומים. זו טקטיקה נלוזה, סנסציונית למהדרין ומהלך שמרחיק את "מעריב" מהמטרה ששם לעצמו, להיות מעין טבלואיד איכותי, המגיש עיתונות רצינית בסגנון "הארץ". בעיתונים האחרים, כאמור, הכותרות הראשיות עוסקות בסנקציות על איראן. בעוד הכותרת של "הארץ" עניינית ("אירופה אישרה מצור כלכלי על איראן: הנפט יוחרם, נכסי הבנק המרכזי יוקפאו"), כותרות הטבלואידים ציוריות ("מכה לאיראן" ב"ידיעות אחרונות" ו"מהדקים את החבל" ב"ישראל היום"). שלוש הכותרות הראשיות מלוות בתצלומים של ספינות. ב"הארץ" מתפרסם תצלום פסטורלי [רויטרס] של שתי נושאות-מטוסים אמריקאיות שטות לעבר השקיעה (או הזריחה) באזור המפרץ הפרסי. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום מאיים [רויטרס] של אותן נושאות-מטוסים מציגות לראווה להק מטוסי קרב מוכן לזינוק על הסיפון. ב"ישראל היום" מתפרסם תצלום [GettyImages] של מכלית נפט. הסיבה: חלק עיקרי בסנקציות נוגע להחרמת הנפט האיראני. "ישראל היום" ו"הארץ" מצרפים לכותרת הראשית את תגובת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. "בישראל מרוצים מהסנקציות על טהרן: צעד בכיוון הנכון", נכתב בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום", ובכותרת המשנה מוסיפים: "נתניהו מברך: להגביר את הלחץ". בכותרת המשנה של "הארץ", לעומת זאת, נכתב כך: "למרות העיצומים החריפים, נתניהו הביע אתמול פסימיות: הכיוון נכון, אך איראן ממשיכה לייצר נשק גרעיני בלי הפרעה". בשער "ידיעות אחרונות" נתניהו אינו מוזכר. "נראה כי הקמפיין הישראלי מהסתיו שעבר, שבאמצעותו הופצו שמועות על התקפה ישראלית קרובה על איראן, השיג את מטרותיו", כותב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". נזכיר כי הקמפיין הישראלי הזה קיבל דחיפה נאה מ"ידיעות אחרונות", שהדפיס בכותרתו הראשית באחד מגליונות יום שישי הפניה לטור מאת נחום ברנע שעסק באפשרות של תקיפה ישראלית באיראן. גם הבוקר נמשך הקמפיין. ברק רביד ודנה הרמן מדווחים ב"הארץ" כי "עד הימים האחרונים המשיך נתניהו וטען כי הסנקציות האירופיות אינן מספקות וכי ביצוען לא יהיה מיידי, אך אתמול התברר כי לא כך הדבר. בירושלים היתה שביעות רצון רבה מהחלטת האיחוד-האירופי, אבל בפומבי נתניהו המשיך גם אתמול בקו פסימי וספקני וטען כי מה שיכריע לגבי היעילות של המהלך הוא מבחן התוצאה". משום מה, בכותרת המשנה לראשית בחרו ב"הארץ" להבליט את המסר הפסימי שהובע כלפי חוץ, ולא את התחושות האופטימיות מאחורי הקלעים. המסר הפסימי מחלחל גם לטורי הפרשנים. אלכס פישמן פותח את דיווחו בכפולת 3-2 של "ידיעות אחרונות" בדימוי הבא: "הסנקציות על איראן יצאו מדרכי העפר ועלו סוף-סוף על האוטוסטרדה. אלא שהאוטוסטרדה הזו כל-כך ארוכה, שיש חשש שהנסיעה עליה כבר לא תהיה אפקטיבית". על-פי פישמן, אפשר שאיראן תחיש את פיתוח הנשק הגרעיני ותשיגו בטרם ייכנסו הסנקציות לפועל. "הרעיון האירופי טוב, אבל לוח הזמנים בעייתי", טוען גם בועז ביסמוט ב"ישראל היום". הן פישמן והן ביסמוט משרטטים שתי אפשרויות: באחת, משיג הלחץ הכלכלי את מטרותיו והקריסה של כלכלת איראן מביאה ללחץ של תושבי המדינה על השלטון. באחרת, נוצר אפקט הפוך והקריסה דווקא מאחדת את השורות באיראן מול האויב החיצוני. ב"הארץ" מתמקד צבי בראל באפשרות השנייה, שלדבריו כבר מתממשת: "חודשיים לפני הבחירות לפרלמנט לא נשמע קולה של האופוזיציה, ובכל הנוגע לסנקציות קשה למצוא התבטאויות של הנהגת האופוזיציה המפולגת כנגד מדיניות המשטר. המאבקים הפוליטיים, המחלוקות בין הנשיא אחמדינגאד לבין עלי חמינאי והיריבות בין תומכי הנשיא בפרלמנט למתנגדיו, שבזמנים רגילים היו תופסים את עיקר השיח הציבורי, עברו לשוליים. כעת האחדת השורות מול התנכלות המערב תופסת את מרכז השיח הציבורי בקרב האליטות". ב"ידיעות אחרונות" מזכיר סבר פלוצקר כי הבנק המרכזי של איראן טרם סולק מהבנק הבינלאומי לסילוקין בבאזל, ומוסיף בסוגריים כי גם הבנק המרכזי של גרמניה הנאצית לא סולק ממנו במהלך מלחמת העולם השנייה, וזאת על אף שאיראן טרם פתחה במסע כיבושים נרחב ואף לא החלה לרכז ולהשמיד באופן שיטתי קבוצות אוכלוסייה שלמות. "ממשל לא שפוי כמו האיראני", כותב פלוצקר, "מתנהג לעתים קרובות כמהמר ליד שולחן הרולטה: ככל שהוא מפסיד יותר, כך הוא מסתכן יותר. אבל מגיע הרגע שבו אפילו המהמר הכבד ביותר מפסיד את מכנסיו ונזרק החוצה מהקזינו. איראן קרובה יותר למצב זה מכפי שחושבים. ואפשר שעוד קודם לכן תפקע סבלנותו של העם האיראני והוא יתמרד אל נוכח החזון להפוך לצפון-קוריאה". בראל, לעומת זאת, כותב כך: "העמידה האיתנה נגד המערב הפכה לסיסמה שגורה בשבועות האחרונים, כאשר אישי ציבור משתמשים דווקא בנסיון העם העיראקי, שעמד מול סנקציות במשך 12 שנים, כמופת להתנהגות לאומית ראויה. מי שמצפה לפיכך למרי אזרחי חדש בעקבות הסנקציות עלול להתבדות". בעתיד נדע מי מהשניים דייק. לכל היותר בעוד 12 שנה. "לקראת פלורידה: גינגריץ מתחזק", לשון הכותרת בראש מדור חדשות החוץ של "ישראל היום". יוני הרש מדווח על תוצאות סקרים אחרונים שלפיהם "גינגריץ הפך למועמד המוביל גם בפלורידה, ומחזק את מעמדו בכלל המצביעים הרפובליקאים בארה"ב". בסיום דיווחו מזכיר הרש כי "באתר האינטרנט פוליטיקו התייחסו אתמול לעובדה כי למרות קורות החיים המושלמים של מיט רומני, למרות המראה המושלם שלו ולמרות צוות עוזרים מיומן, הוא יצא מהפריימריז בדרום קרוליינה עם בעיה מושלמת". צודק הרש. באמת כך נכתב באתר "פוליטיקו" [גונתן מרטין וגון פ. האריס]. מעניין אם מחר יזכיר הרש דיווח נוסף שהופיע אתמול באתר "פוליטיקו", כמה שעות אחרי הדיווח שציטט. לפי דיווח זה [מגי הברמן], שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", יעניק עוד 5 מיליון דולר לקמפיין הבחירות של גינגריץ, נוסף ל-5 מיליון שכבר תרם. למען הדיוק, רעייתו של אדלסון, מרים אדלסון, היא שתעניק את חמשת מיליון הדולרים הנוספים לקמפיין הבחירות של גינגריץ. בכך מגיעה התמיכה הכספית של בני הזוג אדלסון בגינגריץ לעשרה מיליון דולר. אין שום פסול בכך שעיתון "ישראל היום", שבבעלות בני הזוג, מתמיד בקו ברור התומך בגינגריץ, אך מן הראוי שיציין בפני קוראיו כי בעל הבית הוא תומך נדיב מאוד במועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב. נכון להיום, ההתעלמות של העיתון מהקשר בין הבעלים לגינגריץ מגוחכת כמעט כמו הטענה שה-Super Pac שקיבלה מאדלסון את הכספים הרבים פועלת באופן עצמאי לחלוטין ובלי שום תיאום עם מטה הבחירות של גינגריץ, כפי שדורש החוק האמריקאי (למתעניינים: ניתוח טרי פרי עטו של יואב קרני). הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מוקדשת לנגיד בנק ישראל סטנלי פישר. "פישר נגד מס העשירים: יבריח השקעות לחו"ל". מירב ארלוזורוב מדווחת כי פישר הביע התנגדות להעלאת המס המרבי ב-2% לכל מי שהכנסתו גבוהה ממיליון שקל בשנה, וזאת משום שחשש להסטת השקעות מישראל לחו"ל, "במיוחד על רקע האווירה הציבורית כיום, שאינה אוהדת עשירים". על-פי הדיווח, "ההערכה היא כי עמדתו של פישר היא אחת הסיבות שבעטיה שר האוצר, יובל שטייניץ, ביטל ברגע האחרון את חקיקת מס העשירים בכנסת". לידיעה, המתפרסמת בכפולה הפותחת של "דה-מרקר", נלווית תיבה קטנה מאת מיכל רמתי תחת הכותרת "בעולם דווקא גוברות הקריאות להחלת מיסוי כבד יותר על עשירים". בכפולה הפותחת של "כלכליסט", שגם הבוקר, כמו בכל הימים האחרונים, מוקדשת לדמי הניהול הגבוהים שמשלמים החוסכים בישראל, מככב בנימין נתניהו. "ביבי לא משלם דמי ניהול, ביבי לא דואג", נכתב בכותרת שבראש העמוד. תומר אביטל ושאול אמסטרדמסקי מדווחים כי "בזמן שמרבית אנשי מעמד הביניים שוברים את הראש כיצד להתמודד עם דמי הניהול שחותכים בין רבע לשליש מהחיסכון הפנסיוני שלהם, חלק גדול מנבחרי הציבור פטור לחלוטין מהדאגה הזו. למעשה, אם מתמקדים בארבעת הפוליטיקאים בעלי תפקידי המפתח למציאת פתרון לבעיה – ראש הממשלה, שר האוצר, יו"ר ועדת הכספים ויו"ר ועדת העבודה של הכנסת – מגלים שהעתיד הפנסיוני של ארבעתם מובטח להפליא. אין פלא שבעיית דמי הניהול לא נמצאת בראש מעייניהם". בשער "ישראל היום" מתפרסם תצלום של דירה ירושלמית בבעלות אריה דרעי לצד כותרת המבשרת על התגבשות כתב אישום נגדו, ממש כמו בימים הטובים. הפעם מדובר בחשד לחריגות בנייה בדירתו בשכונת הר-נוף. יהודה שלזינגר מדווח על האפשרות שמהלך זה עומד מאחורי החלטתו של דרעי לעזוב את הדירה. חלק נכבד מהידיעה מוקדש לציטוט התגובה של יצחק בורנשטיין, עורך-הדין של משפחת דרעי. ב"הארץ" מדווחת רויטל בלומנפלד על ממצאי דו"ח שהוכן לבקשת משרד הקליטה וממנו עולה כי אקדמאים ישראלים ותיקים מרוויחים פי שניים מאקדמאים ותיקים עולי אתיופיה העובדים באותם תחומים ובאותן שעות עבודה. ב"מעריב" מדווח עמרי מניב כי משרד החינוך פירסם מכרז להעסקת חברת חקירות פרטיות כדי שזו תבצע למעלה מ-700 מעקבים אחר ישיבות, אברכים והורים לילדי גן הזוכים למלגות. ב"ישראל היום" מדווחת לילך שובל כי איש קבע חשוד שהעתיק למחשבו הפרטי אלפי מסמכים סודיים ומיילים צבאיים מסווגים, חלקם רגישים במיוחד. "הפרשה הנוכחית חמורה ביותר", מציינת שובל, "בייחוד לנוכח פרשת ענת קם". הקצין טוען כי העתיק את המסמכים כחלק מהיערכות לקראת מעברו לתפקיד אחר בצה"ל. כותרות ביקורת הטלוויזיה על תוכנית פתיחת העונה של "ארץ נהדרת" הן: "שמינית אמירה אמיצה" (מיה סלע, "הארץ"); "ארץ חיוורת", (שיר זיו, "ישראל היום"); "חוזרת ברברס" (איתי סגל, "ידיעות אחרונות"); ו"יריקה שווה זהב" (אלקנה שור, "מעריב"). רועי ברק מדווח ב"גלובס" כי משרד האוצר מאיץ ברשות השידור לקדם את הרפורמה על-ידי מימוש נכסי נדל"ן. במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחת מיה מנע כי הוועד המנהל של רשות השידור מנסה למנוע את מכירת המתחם של הרשות בשערי-צדק ומציע להעניק את מרבית השטח לקבלן המבצע בשטח את בניית קריית רשות השידור. אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי מועצת הרשות השנייה אישרה אמש את הארכת זכיונו של ערוץ 10 עד לסוף השנה. לי-אור אברבך מביא ב"גלובס" מדברי יו"ר דירקטוריון החדשות של ערוץ 10, יורם שכטר, שכתב לרשות השנייה כך: "אני, שנבחרתי על-ידי הרשות השנייה, עומד במבוכה רבה וללא כל אפשרות לפעול בתחומים השונים שעלינו לפעול בתחום התוכן, ניהול החברה וכדומה". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי לדברי מנכ"ל ערוץ 10, בימים הקרובים עשוי להיכנס משקיע חדש שיזרים כ-60 מיליון שקל לערוץ. מאיה לקר מדווחת ב"הארץ" על פעילותה של סוכנות הידיעות AP בצפון-קוריאה. בחלק ב של "הארץ" כותב גבריאל שטרסמן על זאב סגל, במלאות שנה למותו. מיזם השער במוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדש לנסיעות בטרמפים. בכפולה הפותחת מתפרסמים זכרונות כתבי העיתון מהימים שבהם נהגו לתפוס ולהעניק טרמפים. אחד הטורים נכתב על-ידי "הראל סגל". מהלשון הבוטה ("הלילה שבו אספתי את השטן בצומת דרכים היה קר כמו ביצים של פינגווין") אפשר לנחש כי המחבר הוא אראל סג"ל.

יותר מ-300 מיליון שקלים זרמו לפרויקטים שונים בעיר חיפה לאורך 20 שנה, דרך עמותת "הקרן לחיפה" שנוהלה בעבר בידי ראש העיר ומחזיקה בהסכמים רבים מול העירייה • בדיקת "שקוף" משרטטת את צינור הכספים העוקף: עמותת הקרן לעיר מקבלת תרומות - והכספים חוזרים לעירייה בצורות שונות. התורמים נותרים באפלה • משרד הפנים: על הרשויות לפעול לפי ההנחיות • סדרת כתבות: החצר האחורית של העיריות לתרומות מבעלי הון

משפחת עופר, חברות נפט וכימיקלים, אנשי עסקים, חברות נדל"ן, קבלנות, ספנות, ומשרדי עורכי דין – זו רשימה חלקית של גופים שהעבירו סכומים של יותר מ-300 מיליון שקלים לאורך 20 שנה לפרויקטים שונים בעיר חיפה. אם תשאלו את העירייה – מבחינתה אין לה כל קשר לכספים האלה. אבל בדיקת "שקוף" ו"לובי 99" מגלה שהם מגיעים בדרך עוקפת – דרך עמותת "הקרן לחיפה", שמחביאה את זהות התורמים, ונוהלה בעבר בפועל על ידי לא אחר מראש העיר. כשלא ברור מי תורם וכמה, עלול להיווצר מצב שבו גופים וחברות חזקים ישתמשו בכספים כמנוף לחץ על העירייה ובמקרים חמורים אף ככלי להשתקת ביקורת כלפי הגוף התורם. בתחקיר "סוחרי השתיקה" חשפנו כיצד חברת כיל שמתכננת פרויקט כריית פוספטים ליד ערד, תורמת ביד רחבה לעיריות שסובבות את האזור, כמו באר שבע, דימונה וירוחם, וזוכה לתמיכת ראשי המועצות הללו. לעיריית ערד לעומת זאת, שהצטרפה לעתירת התושבים נגד הקמת המכרה – הפסיקה כיל לחלק תרומות. "המסר של כיל לעיריות בדרום הוא עדיף לכן להיות בצד שלנו", אמר לנו אז ראש העיר ניסן בן חמו. הבדיקה מגלה שתופעת "הקרן לעיר" אינה ייחודית לחיפה, וחוזרת על עצמה בעשרות עיריות בארץ. ברבות מהן נציגי עירייה מכהנים בתפקידי הוועד המנהל של הקרן, ולעיתים אף ראש העיר בכבודו ובעצמו מכהן כיו"ר הקרן. כך קרה וקורה בתל אביב, דימונה, באר שבע, אשדוד ועוד. האם עיריית חיפה מקבלת תרומות נדיבות מחברות מזהמות בסביבתה, ונשענת על אילי הון – באופן שעלול להפוך אותה להיות תלויה בהם? עם השאלה הזו יצאנו לדרך בסדרת הכתבות "צינורות הכסף" ברשויות המקומיות. בירור ראשוני העלה שעיריית חיפה, באופן רשמי, מקבלת תרומות זניחות בלבד. הגילוי הזה הפתיע אותנו והעלה סימני שאלה. האם יכול להיות שבז"ן, שמנהלת מאבק בעיר, לא ניסתה לתרום לתושביה בדרכים עקיפות? האם משפחת עופר שמחזיקה במפעלים המזהמים ובחברות ספנות שפועלות בנמל לא תרמה אפילו שקל אחד? אלא שאז גילינו שלעיריית חיפה יש חצר אחורית דרכה עובר הכסף: זה לא שאין תרומות, רק צריך לדעת איפה לחפש. מאות מיליוני שקלים של תרומות מגיעים לעיר בנתיב עוקף נהלים, דרך עמותה "פרטית" כביכול. במקום שהכסף יגיע ישירות לעירייה, הוא מגיע לעמותה בשם "הקרן לחיפה" שמסרבת לחשוף את זהות התורמים, ואז משקיעה את הכסף בעיר במקום שהעירייה תעשה זאת. ומה בעצם הבעיה? נוהל של משרד הפנים מחייב את כל הערים בארץ להשקיף תרומות שהן מקבלות באתר שלהן, ולנהל דיון בניגוד עניינים אפשרי בקבלת התרומות. ברגע שהתרומות לא מגיעות ישירות לעירייה, אלא עוברות דרך "הקרן לחיפה", הן לא רשומות באף מסמך רשמי של העירייה, וכך, בפועל עשרות גופים חזקים וחברות מזהמות תורמים מאות מיליוני שקלים דרך החצר האחורית שהעירייה פתחה, ללא כל שקיפות מינימלית. בין השנים 2003-2017 מי שהיה יו"ר הקרן הוא לא אחר מראש העיר לשעבר יונה יהב. כהונתו בתור יו"ר הקרן במקביל להיותו ראש העיר מהדקת את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הגופים "תמיד ידענו שיש תרומות, אבל לא ידענו לאן הולך הכסף", אומרת רוית שטוסל, מרכזת קהילת "מנקים את מפרץ חיפה". "לא שמענו על הקרן לחיפה, או שהם בכלל פועלים בעיר. אנשים לא מכירים אותם. לא יודעים שהכסף מגיע אליהם". לדבריה, "יש פה המון אינטרסים במפרץ. זה פסול לעשות את הדברים האלו בהסתרה. אי אפשר לצאת בהכרזות שמנקים אורוות ואז ממשיכים כרגיל. התרומות האלו צריכות להיות שקופות לציבור". "הקרן לחיפה" הוקמה בשנת 1983, ומטרתה המוצהרת היא שיפור איכות החיים של תושבי חיפה על ידי תמיכה בתושבים. במענה לבקשת חופש מידע שהגישו ב"לובי 99", טענו תחילה בעמותה שאין להם כל קשר לעירייה: "הקרן לחיפה אינה תאגיד עירוני ואינה חלק מעיריית חיפה", הדגישו. "מדובר בעמותה פרטית הפועלת עם תורמים פרטיים וקרנות לטובת תושבי העיר חיפה". עוד אמרו בקרן כי "בטח לא מדובר בצינור העברת תרומות לעירייה כפי שאתה מנסה להציג אותנו". אך חיפוש קצר בנוגע לפעילות הקרן מגלה שהיא רחוקה מלהיות "עמותה פרטית" שמנותקת מהעיר. הקרן בונה, משפצת, מקימה ויוזמת פרויקטים ברחבי העיר, כאילו הייתה העירייה עצמה לכל דבר ועניין. כפי שאומר בועז הירש, מנהל התפעול של הקרן, וכפי שניתן לראות במסמכיה, לאורך השנים הקרן שיפצה את תיאטרון חיפה, את המרכז לתרבות ולאמנות, ואת גן החיות; הקימה גני משחקים, גינות ציבוריות, מרכזי ספורט, ספרייה וכיכרות; תמכה במועדוני כדורגל, מרכזי קשישים ומועדוניות לנוער בסיכון; בנתה מעבדות טכנולוגיות בבתי ספר תיכוניים, והיד עוד נטויה. הירש מדגיש שאלו נעשו בשיתוף עם עיריית חיפה. העירייה, הלכה למעשה, משתמשת בקרן בתור הזרוע הביצועית שלה לקבלת תרומות. כל התרומות שגורמים בעלי אינטרס מעבירים לקרן, תרומות שבפועל הולכות לעיר, לא מחויבות להיחשף לציבור. אם לא די בכך, בין השנים 2003-2017 מי שהיה יו"ר הקרן לחיפה הוא לא אחר מראש העיר לשעבר יונה יהב. כהונתו של יהב בתור יו"ר הקרן במקביל להיותו ראש העיר מהדקת את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הגופים. במסמכי העירייה מצויינים הסכמים עם הקרן הנוגעים להשקעות משותפות בעיר, ויותר מכך – בעירייה מעבירים לקרן עמלה של עד 10% מסכום התרומות שהיא מגייסת, כחלק מההשתתפות בהוצאות שלה שמקורן בתרומות. כשביקשנו מהקרן לקבל את רשימת התורמים, הם סירבו למסור אותה בטענה ש"עמותות פרטיות (לצורך ביצוע תפקידן) אינן נדרשות (לפי חוק) לפרסם את רשימת התורמים". אך לשמחתנו לא היה לנו צורך בשיתוף הפעולה של הקרן, כיוון שאת רשימות התורמים ניתן למצוא בתיק העמותה, אותו כל אדם יכול להזמין. בין השנים 1999-2019 הקרן קיבלה תרומות בשווי של יותר מ-300 מיליון שקלים. ואת מי ניתן למצוא ברשימה זו? שמותיהם נחשפים כאן לראשונה: האחים עופר והחברות הקשורות אליהם תרמו כ-21 מיליון שקלים; חברות מזהמות ומהתעשייה הפוסילית והפטרוכימית (נשר, בז"ן, סונול, פז נפט, חברת חשמל, כתר פלסטיק) וחברות הספנות תרמו כארבעה מיליון שקלים; משרדי עורכי דין, חברות קבלן, חברות אחזקות נכסים, אנשי עסקים ופילנתרופים (כגון נוחי דנקנר, מועדון העסקים הישראלי, אהרון פוגל, אורי דורי, עופר לזובסקי) תרמו ביחד עשרות מיליונים. מדובר ברשימה חלקית – ניתן לצפות בכל התרומות במסמכים שחשפנו לרשות הציבור. חשוב להבין – המצב הנוכחי בו ה"קרן לחיפה" מוגדרת לכאורה בתור "עמותה פרטית" מאפשר לה באופן חוקי להתחמק מחובת השקפת התרומות באופן ייזום לציבור. נוהל משרד הפנים מ-2016 קובע שתאגידים הנשלטים על ידי העיריות מחויבים להשקיף תרומות, אך "הקרן לחיפה", למרות הקשר הבלתי ניתן להפרדה שלה מהעירייה, לא מוגדרת בתור תאגיד שנשלט על ידי העירייה. המשמעות: כל התרומות שגורמים בעלי אינטרס מעבירים לקרן, תרומות שבפועל הולכות לעיר, לא מחויבות להיחשף לציבור. כדי להתמודד עם הפרצה הזו על משרד הפנים להטיל את חובת השקיפות גם על הקרנות שפועלות בערים. "הנוהל שמעוגן בחוזר מנכ"ל משרד הפנים יוצא מנקודת הנחה ברורה שכספי תרומות לרשויות מקומיות עלולים לשמש לעיתים כדרך לשבות ראשי רשויות, כדמי שתיקה או אפילו כדרך עוקפת למתן שוחד", אומרת עו"ד זהר אלטמן-רפאל, לוביסטית ציבורית ב"לובי 99". "קבלת התרומות בדרך עוקפת דרך הקרנות, באופן שלא מחייב את בדיקתן על פי הקריטריונים הקבועים בנוהל והשקפתן לציבור – פוגעת ביכולת הפיקוח הציבורית על התנהלות הרשויות". אך בינתיים משרד הפנים מתעלם. בכתבה קודמת בנושא תיארנו כיצד בדיקה משותפת שלנו עם "לובי 99" מצאה שעשרות רשויות בישראל לא משקיפות תרומות שהן מקבלות בניגוד לנוהל של משרד הפנים. בעקבות זאת פנו ב"לובי 99" למשרד במכתב וקראו לו לעגן בחקיקה את חובת השקיפות על תרומות שערים מקבלות – בתקווה שהדבר יעזור להתמודד עם תופעת סרבני השקיפות. מאז עברו כבר כמעט ארבעה חודשים. הבדיקה המשותפת מעלה שתופעת "הקרן לעיר", בה תרומות שהיו אמורות להיות חשופות לציבור מקבלות תוקף חוקי להיות מוסתרות, חוזרת בערים רבות בארץ. כך למשל העיר דימונה קיבלה עשרות ומאות אלפי שקלים בכל שנה מחברת כיל (ICL); הערים אשדוד ובאר שבע קיבלו כ-15 מיליון שקלים מחברת הכימיקלים "אדמה (אגן, מכתשים)" שזיהמה להן את הקרקעות במשך שנים; והעיר אילת קיבלה מיליוני שקלים למלגות בכל שנה ממפעל הפיס שמפעיל עשרות מוקדי הימורים בעיר ומדרדר את תושבי העיר החלשים ביותר, כך על פי פרסומים. בסדרת כתבות שנפרסם בהמשך נפרט על כל עיר לעומק, ונראה כיצד תרומות מפוקפקות מוסתרות מהעין הציבורית, אך לא מהעין של מקבלי ההחלטות בעירייה. שרת הפנים איילת שקד שאמונה על הנושא צריכה לטפל בנושא בהקדם, לתקן את הנוהל של משרד הפנים כך שיחייב את הקרנות הפועלות בעיר בשקיפות, ולעגן את הנוהל בחקיקה. כל עוד זה לא קורה – העין הציבורית לא יכולה להיות פקוחה על בעלי האינטרס שעלולים להטות את שיקול הדעת של נבחרי הציבור לטובתם, במקום לטובת התושבים. ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "ההנחיות בנושא מפורסמות במסגרת חוזרי מנכ"ל ועל הרשויות המקומיות לפעול על פיהן. היות וועדת תרומות היא אחת ממיני רבים של ועדות פרטיקולריות המתכנסות ברשויות,ובהתייחס לחשיבות להקמת ניגוד עניינים מובהק, ראוי שהוראות יישום הנוהל ייבדקו ע"י מבקרי הרשויות ויפורסמו באתר הרשות עם נימוקי הוועדה לכלל ציבור התושבים. "עם זאת, משרד הפנים בוחן אפשרות של ביקורת בנושא באמצעות מחוזות המשרד ואגף הביקורת ברשויות המקומיות". מהקרן לחיפה נמסר בתגובה: "תחילה אבקש להבהיר, כי בקשה לפי חוק חופש המידע (מה שאתה הגשת ולפיה אתה פונה אל הקרן לחיפה) לא חלה על עמותות פרטיות, כגון הקרן לחיפה. "יתרה מזו, הרי שעמותות פרטיות (לצורך ביצוע תפקידן) אינן נדרשות (לפי חוק) לפרסם את רשימת התורמים. "בכל הכבוד, אינני מתכוונת לעשות דבר שמנוגד לחוק ולפגוע בפרטיות של התורמים של הקרן, אשר עושים מעל ומעבר עבור תושבי העיר חיפה ולמען רווחתם. "לגבי בקשתך, וכדי שלא ייטען כי הסתרנו מידע או סרבנו לענות, אני יכולה להבהיר לך (שוב) שעיריית חיפה לא מקבלת תרומות כלשהן מקרן חיפה. "קראתי את הכתבה האחרונה שכתבת בנושא, ואני יכולה להניח את דעתך כי הקרן לחיפה לא העבירה לעיריית חיפה כל תרומה לאורך השנים מחברה מזהמת כפי שאתה מכנה חברות מסוימות. "כנראה שישנה אי הבנה. הקרן לחיפה אינה גוף של העירייה ואנחנו איננו מגייסים כספים עבור העירייה. מדובר בעמותה פרטית הפועלת עם תורמים פרטיים וקרנות לטובת תושבי העיר חיפה. אנו לא צינור העברת תרומות לעירייה כפי שאתה מנסה להציג אותנו. "כל בקשה שלך לפי חוק חופש המידע, צריכה להיות מופנית לעירייה". עיריית חיפה לא הגיבה עד מועד פרסום הכתבה.

השופט כבוב אישר את העסקה שתאפשר ל-ynet להמשיך להציג פרסום סמוי ללא גילוי נאות • במקום "פרסומת" - ימשיכו להשתמש באתר בשלל אמצעים מטעים לסימון פרסומת • ההכשר: למרות התנגדויות מאת היועץ המשפטי לממשלה, ארגון העיתונאים, עמותת הצלחה, מערכת "העין השביעית" ועוד • ההחלטה צפויה להחליש את עמדת הציבור בהליכים דומים המתנהלים מול כלי תקשורת אחרים • ynet צפוי לשלם פיצוי זניח ביחס לרווחים הנשאבים מגניבת דעת

בית-המשפט המחוזי העניק הכשר להמשך הטעיית הציבור בפרסום הסמוי הרואה אור באתר ynet. להחלטה צפויות השלכות רוחב על כלל התקשורת בישראל ועל האופן שבו היא מציגה לציבור פרסומות הנחזות לכתבות מערכתיות. על-פי הנוסח שקבע השופט חאלד כבוב מבית-משפט המחוזי בת"א-יפו, פרסומות הנחזות לכתבות מערכתיות לא ילוו בגילוי נאות הכולל את המילה "פרסומת" אלא ימשיכו להופיע לצד המונח המטעה "בשיתוף". השופט הסביר כי העדיף את המונח הפחות בהיר משום שבאתר ynet הביעו הסכמה להשתמש בו. הסכם הפשרה שמכשיר את הפרסום הסמוי לא אושר סופית בשל חילוקי דעות על הרכיב בעל המשמעות הקטנה יותר לציבור: גובה הפיצוי שתשלם ynet בגין הצגת פרסומות הנחזות לכתבות מערכתיות בפני מיליוני גולשיה לאורך השנים. הסכום שהסכימה לשלם ynet עומד על רבע מיליון שקל, אולם גם אם יגדל מדובר בסכום זניח ביחס להיקף התופעה והרווחים ששואבים ממנה כלי התקשורת. בבסיס הפרסום הסמוי עומדת הונאה של הציבור, שנועדה לגרום לו לטעות ולחשוב כי פרסומת שמוצגת בפניו אינה אלא כתבה שמתפרסמת מטעם כלי התקשורת שבו היא מופיעה. היקפי התופעה הפסולה והמזיקה גדלו מאוד בשנים האחרונות על רקע הטיית תקציבי הפרסום המסורתיים מכלי התקשורת המקומיים אל התאגידים הבינלאומיים גוגל ופייסבוק, שיודעים לכוון את המודעות הפרסומיות לקהל יעד מדויק. לפרסום סמוי נזקים רבים. הוא מערער את אמון הציבור בעיתונות ובכך מנסר את הענף שעליו היא יושבת. הוא מפורר את ההפרדה בין החלק המסחרי והעיתונאי של כלי תקשורת, הפרדה שעליה מבוסס חלק גדול מהאתיקה העיתונאית. הוא מייצר קשר ישיר ויחסי תלות בין מפרסמים בעלי אינטרס לבין אנשי המערכת העיתונאית, שנאלצים לעסוק לצד עבודתם העיתונאית גם בפרסום ושיווק. בעשור האחרון, עם החרפת התופעה הפסולה, גברה גם הביקורת הציבורית עליה ובהמשך הוגשו מספר תביעות ייצוגיות נגדה. ההסכם עם ynet צפוי להסיג לאחור את המאבק במכירת תכנים עיתונאיים ובהטעיית הציבור ולפגוע בסיכוייהן של התביעות הייצוגיות האחרות שעודן מתנהלות. לפני קרוב לשבע שנים הגיש ויקטור עטיה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד ynet בגין הפרסום הסמוי באתר. באמצעות עורכות-הדין טלי לופו ושרון ענבר-פדלון דרש עטיה פיצוי של מיליוני שקלים בגין שנים ארוכות של הטעיית גולשים. הבקשה התבססה בין היתר על חוק הגנת הצרכן, שבו נכתב באופן מפורש כי "המפרסם פרסומת בצורה של כתבה, מאמר או ידיעה עיתונאית, בלי לציין באופן ברור כי המדובר בפרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה, אף אם תוכנה אינו מטעה". בחודש מרץ 2018 הגיעו הצדדים להסכם פשרה המכשיר את הפרסום הסמוי באתר, אולם ההסכם נתקל בביקורת עזה והתנגדות מצד היועץ המשפטי לממשלה. כמקובל, הצדדים פרסמו מודעה בעיתון ובה מידע על תוכן ההסכם, כדי לאפשר לציבור הרחב להגיש התנגדויות. כל המתנגדים, יותם כרמון, ארגון העיתונאים בישראל, חברי מערכת "העין השביעית", עמותת הצלחה (היועץ המשפטי של עמותת הצלחה, עו"ד אלעד מן, הוא יו"ר עמותת "העין השביעית") טענו כי הסכם הפשרה אינו מספק. אל המתנגדים הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה, שקבע כי ההסדר לא ראוי, אינו הוגן ומהווה הכשר להפרת חוק, והמליץ על גילוי ברור, אחיד ופשוט כי מדובר בפרסומת. לנוכח ההתנגדויות להסכם הפשרה מינה בית-המשפט את פרופ עדי אייל, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, לבחון את מתווה הפשרה וההתנגדויות לו ולהביע את עמדתו. פרופ אייל הציע מתווה משלו, שהושג תוך משא-ומתן עם נציגי אתר ynet, ובמסגרתו שורה של שינויים לעומת המתווה שבפשרה שהוצגה לבית-המשפט. במוקד השינויים, שימוש בביטוי "שיתוף שיווקי" במקום "בשיתוף עם" כגילוי נאות לעובדה שהתוכן שנחזה לכתב מערכתית הוא למעשה פרסומת. המתנגדים לפשרה שהושגה בין ynet לעטיה התנגדו כולם גם למתווה של פרופ אייל ועמדו בין היתר על כך שיש לקרוא לפרסומת פרסומת. בחודש אפריל האחרון זימן השופט כבוב את כל הצדדים לדיון בפניו. "הנטייה שלי זה לדחות את הסכם הפשרה על פניו", העיר באזני באי-כוח ynet, עורכי-הדין תמיר גליק וחגי דורון, אולם השבוע (5.9) קיבל את ההסכם, בשינויים קלים. "הסוגיות העולות מבקשת האישור הן סוגיות מורכבות ועקרוניות, והדיון בהן נוגע בערכים שחשיבותם היא מהמעלה הראשונה – ובתוך אלה, חופש הביטוי, חופש העיתונות, פלורליזם של דעות, הגנה על צרכנים ומניעת ניצולם והטעייתם", כתב השופט כבוב בהחלטתו. "הצורך הברור שעולה מתוך עיסוק בשאלות וסוגיות אלה, הוא קביעתו של מסד כללים בסיסיים שיוכלו להנחות את גופי התקשורת השונים על אודות האופן שבו עליהם לפרסם ולגלות את טיבם של תכנים מסחריים ושיווקיים אלה". השופט כבוב ציין כי החלטתו צפויה להשליך על הליכים דומים שבימים אלה תלויים ועומדים נגד מספר רב של כלי תקשורת, ובהם ערוצי קשת ורשת, כלי התקשורת מקבוצת גרוזלם-פוסט, ערוץ הספורט, האתרים "וואלה" ו-one, "ישראל היום", "הארץ" ואחרים. בפסק-דינו המפורט מגולל השופט כבוב את תולדות ההליך המשפטי, ומציין כי נכון להיום המחלוקת נוגעת לשני מרכיבים עיקריים של הסכם הפשרה: היקף הפיצוי הכספי (ב-ynet הסכימו לשלם 250 אלף שקלים בלבד) ונוסח הגילוי שיתווסף מעתה והלאה לפרסומות הנחזות לתוכן מערכתי ויבהיר לגולשים את טיבו של הטקסט שהם קוראים. בעוד לפי הסכם הפשרה ולפי המתווה של פרופ אייל לצד כותרת המפנה לידיעה פרסומית במימון חיצוני למערכת יתלווה הכיתוב "בשיתוף [הגורם המממן]" או "שיתוף שיווקי", המתנגדים להסכם הפשרה דרשו כולם כי יעשה שימוש במילה המקובלת לתיאור פרסומת: "פרסומת". השופט כבוב מציין כי הנוסח "בשיתוף [הגורם המסחרי]" שבאתר ynet מציעים לשבץ בדף הבית לצד כל הפנייה לפרסומת הנחזית לתוכן מערכתי "קיבל תוצאות גבוהות יחסית במחקר שנערך על ידי הרשות להגנת הצרכן מבחינת יעילות הזיהוי של המשתתפים במחקר כי מדובר בתכנים פרסומיים, ותוצאותיו אף היו טובות יותר מהתוצאות שהתקבלו בקשר עם השימוש במונח פרסומת במסגרת הניסויים - הן על פי מבחן שיעור הזיהוי הממוצע, הן על פי מבחן שיעורי הזיהוי האבסולוטי". אמנם, השופט כבוב מכיר בכך כי במסגרת אותו המחקר התברר כי נוסחים אחרים, כגון "פרסומת [בצירוף שם הגורם המסחרי]", הובילו לשיעורי זיהוי גבוהים יותר של הפרסום הסמוי שהוצג, אולם לדבריו "אותם נוסחים האחרים לא קיבלו את הסכמת הצדדים, ועל כן השאלה העומדת להכרעה לפניי היא האם הנוסח שכן הוסכם עליו בין הצדדים הוא ראוי ביחס לתכליות חוק הגנת הצרכן, ובפרט כי אינו סותר הוראות אלו. ודוק, העובדה כי ישנם נוסחי גילוי שהתקבלה בעניינם תוצאה טובה יותר במסגרת המחקר שנערך על ידי הרשות להגנת הצרכן, אין בה כשלעצמה כדי להוביל למסקנה כי הניסוח עליו הצדדים הסכימו אינו עומד ברף הקיים בחוק". בבואו להכריע מדגיש השופט כבוב כי על אף שחוק הגנת הצרכן כולל קביעה לפיה "השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע כללים בדבר הנוסח והדרך שבהם על המפרסם לציין או לשדר כי מדובר בפרסומת", עד היום לא טרחו ממשלות ישראל וחברי-הכנסת לקבוע כללים שכאלה. "משהמחוקק לא קבע את אופן הגילוי הנדרש", כותב השופט כבוב, "אני רואה קושי, לפחות בשלב הנוכחי, בקבלת טענות הגורמים המעורבים וכן טענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה כל נוסח שאינו כולל את המונח פרסומת, חוטא לדרישות חוק הגנת הצרכן". השופט כבוב מדגיש כי "אין זה תפקידו של בית המשפט להיכנס בנעליו של המחוקק ולקבוע בעצמו את אופן הגילוי הנדרש, בפרט בנסיבות שבהן המחוקק עצמו נמנע מלעשות כן. תפקידו של בית המשפט הוא להכריע ביחס לפרקטיקה נוהגת או מוצעת (בענייננו) האם היא עומדת בכללי הדין". ביחס לסוגיה זו משיב השופט כבוב בחיוב וקובע כי הנוסח שהוסכם על ידי אתר ynet עומד בדרישות חוק הגנת הצרכן. לפיכך החליט השופט כבוב לאמץ מרכיבים שונים מהסדר הפשרה המקורי ומהצעתו של המומחה פרופ אייל, ואישר מתווה לפיו: בעמוד הבית של אתר ynet יתקיים "סימון גראפי" שיבדיל בין הפניה לתוכן מערכתי לבין הפנייה לפרסומת הנחזית לתוכן מערכתי ("צבע או גוון רקע, ו/או כל בידול גראפי אחר"). לפי השופט כבוב, ההפנייה הקבועה ברצועה הרביעית מדף הבית אל פרסומת הנחזית לכתבה עיתונאית תקבל רקע אפור. כמו כן, כל הפנייה מדף הבית לפרסומת הנחזית לתוכן מערכתי תכלול את המשפט "בשיתוף [הגורם המסחרי]", מעל לכותרת ההפנייה. באותה הפנייה מעמוד הבית יופיע גם סמליל ממסוגר הכולל את האות ש, בגודל שאינו קטן מגודל האותיות שלידו. כאשר הגולש יעביר את סמן העכבר על הסמליל (או ילחץ באצבעו על הסמליל במכשירים ניידים בעלי מסך מגע) תוחלף כותרת ההפנייה במשפט הבא: "תוכן בשיתוף עם [הגורם המסחרי]. הכתבה הופקה בידי המחלקה המסחרית של ynet בהשתתפות מימונית של גורם חיצוני ופורסמה לאחר עריכה עיתונאית". האמירה לפיה הפרסומת הנחזית לכתבה מערכתית "פורסמה לאחר עריכה עיתונאית" היתה אחת מנקודות הביקורת המרכזיות של המתנגדים להסכם הפשרה. השופט כבוב מתייחס לכך בפסק דינו וכותב כך: "אשר לטענה שעלתה לפיה נוסח כאמור יש בו כדי לבלבל את הקוראים שכן הוא מציג הן את הזיקה של הגורם המימוני והן את העריכה של האתר, הגם שאני סבור כי יש ממש בטענה זו, השתכנעתי כי חרף האמור, אזי קיימת חשיבות לציון עובדת המימון של התוכן על ידי הגורם החיצוני; ומאידך סבורני, כי יש מקום גם לשיקוף העובדה כי מתקיימת מאחורי תכנים אלו עריכה של האתר (בתנאי שזו אכן מתקיימת)". בהמשך המתווה קובע השופט כבוב כי בגוף העמוד שבו תוצג הפרסומת הנחזית לידיעה מערכתית יופיע נוסח דומה, "בשיתוף [הגורם המסחרי]", הן בתחילת הכתבה והן בסופה, באותיות מודגשות אשר לא יהיו קטנות מגודל הטקסט בגוף הכתבה. בתחילת הכתבה המשפט יופיע בנפרד משאר הטקסט, כך שיהיה רווח בין תיבת הטקסט לבין המשפט שאמור להבהיר לגולשים כי מדובר בפרסומת ולא בכתבה עיתונאית מן המניין. בנוסף קבע השופט כבוב כי על אתר ynet לפרסם בהבלטה את דבר ההסדר ולהסביר אותו לגולשיו "באופן שיסייע לקוראים להפנים את שפת השיווק בה נעשה שימוש באתר". השופט אף חייב את האתר להביא את עיקרי הקמפיין התקשורתי של האתר לאישור בית-המשפט בטרם הוצאתו לפועל. המתווה שקבע השופט כבוב טרם קיבל תוקף שכן טרם הוכרעה שאלת הפיצוי הכספי. "גם אני סבור כי רכיב הפיצוי שהוצע על ידי המשיבה אינו מספק בענייננו", כתב השופט ביחס להצעת ynet לפצות את נפגעי הפרסום הסמוי באתר בסכום כולל של 250 אלף שקלים בלבד. כבר ב-2006 העריך מרכז המחקר והמידע של הכנסת את היקף שוק הפרסום הסמוי (לפי הערכות זניט מדיה) בסכום של 16 מיליון דולר לשנה (נכון ל-2005). ב-2007, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו העריכה את היקף שוק הפרסום הסמוי בסכום של בין 25 ל-35 מיליון דולר בשנה (נכון ל-2005). ב-2021 מדובר בסכומים גדולים פי כמה, אולם גם ביחס להערכות מלפני עשור וחצי, סכום הפיצוי שהציעה ynet, גם אם יוגדל פי שניים או שלוש, יהיה עדיין זניח. לפיכך מציע השופט כבוב לצדדים לקיים פגישת גישור שבה יכריעו לגבי טווח סכום הפיצוי הראוי בעיניהם, ויעניקו לבית-המשפט את הסמכות לפסוק את הסכום בטווח זה. השופט מציין בהקשר זה כי הסכום שייפסק יועבר לקרן "שתייעד אותו לגופים המקדמים סוגיות צרכניות". השופט כבוב הקציב 30 ימים לצדדים להביע עמדתם לגבי החלטתו. בינתיים מוזמנים כל הגולשים להתקין את תוסף "העין השביעית"-"שקוף" המתריע באופן בולט וברור בכל פעם שהגולש מגיע לעמוד של אתר ynet ובו פרסומת סמויה. 1715-02-15 להורדת הקובץ (PDF, 788KB)

מדוע נעלמה מהאתר nrgמעריב כתבה ביקורתית על בנק הפועלים, המחזיק בנאמנות 27% ממניות "מעריב"?

הבוקר פירסם המוסף "עסקים" של "מעריב" כתבה מאת רותם סלע תחת הכותרת "לקח את הפועלים לידיים". הכתבה, שזכתה להפניה בולטת משער המוסף ותפסה את מרבית הכפולה הפותחת שלו, גוללה את סיפורו של עו"ד מרדכי וחדי, שניסה במשך שנתיים וחצי לקבל לידיו 5,000 שקל שהיה חייב לו בנק הפועלים. רק לאחר שהגיע לסניף הראשי של הבנק כשברשותו צו עיקול מההוצאה-לפועל והתחיל להעמיס לרכבו מסכי מחשב, הסכימו בבנק לתת לווחדי צק ולסגור את החוב. הכתבה ציירה באור שלילי את בנק הפועלים, המחזיק באמצעות נאמנות ב-27% ממניות "מעריב". סלע תיאר בלשון ציורית את המחזה המוזר שבו אדם פרטי מחולל מהומה רבתי בסניף המרכזי של הבנק, והחוק עומד דווקא לצדו. את התנהגות הבנק בפרשה כינה סלע "יהירות או – ככל הנראה – איוולת ביורוקרטית", ובהזדמנות אחרת "התעמרותו של גוף גדול בעורך-דין אחד שנמאס לו – ושלאחר יותר משנתיים וחצי של גרירת רגליים, ניצח את אחד משני הבנקים הגדולים בישראל". בסיום הכתבה נמסרה תגובה קצרה מאת בנק הפועלים ולפיה "מדובר בתקלה אדמיניסטרטיבית נקודתית, שתוקנה לאלתר". האם היתה זו פעולת התגובה היחידה של בנק הפועלים? הכתבה עלתה הבוקר לאתר nrgמעריב, השייך ל"מעריב". היא אף הופיעה בעמוד הבית של האתר. לדברי עו"ד וחדי, שעקב אחר הפרסום, בתחתיתה הופיעו עד מהרה עשרות רבות של טוקבקים. אין להתפלא על כך, היתה זו כתבה בלעדית על סיפור של אזרח קטן המנצח גוף גדול ובעל עוצמה, אחד הגופים החזקים במשק הישראלי. אלא שבשעות אחר-הצהריים המוקדמות הכתבה הורדה. הקישור שהוביל אליה מוביל עתה להודעה: "העמוד שחיפשתם לא נמצא". מדוע הורדה הכתבה הביקורתית על בנק הפועלים? הכתב רותם סלע הפנה את "העין השביעית" לעורכיו. עורך האתר, ארנון גל, סירב להשיב על השאלה והפנה את "העין השביעית" לעורך "מעריב" יואב צור. לאחר פנייה אל צור התקבלה התגובה "מעריב בחרו שלא להגיב". מבנק הפועלים טרם נמסרה תגובה. עדכון 9.4: עיתון "מעריב" פרסם היום בעמוד 8 של קונטרס החדשות את הטקסט הבא, תחת הכותרת "הבהרה": "מערכת מעריב קיבלה מבנק הפועלים הבהרה כי הבנק שילם את כל הסכומים שנדרש לשלם בתיק ההוצאה לפועל לפני האירוע של שלשום. עמדת הבנק היא כי הנושא היה מיותר ומקורו בטעות. המערכת מתנצלת על דרך הצגת הדברים בידיעה שפורסמה אתמול בעסקים מעריב".

נשיא ארה"ב דורש מישראל להמשיך את עצירת הבנייה בשטחים | העיתונים מדווחים על מהומות בירושלים | "ידיעות אחרונות" מעניק לקוראים שי לחג: ראיון עם חיים רמון

"ימים ספורים לפני מועד חידוש הבנייה בשטחים, הנשיא האמריקאי לא משאיר מקום לספק באשר לדרישותיו מישראל", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "מעריב". הכותרת עצמה היא "ההקפאה צריכה להימשך", ציטוט מנאומו של ברק אובמה באו"ם. הדברים שאמר אובמה כובשים את כל הכותרות הראשיות: "אובמה באו"ם: שנה מהיום יכולה להיות מדינה פלסטינית עצמאית" ("הארץ"); "אובמה לישראל: תקפיאו; לפלסטינים: תמשיכו במו"מ" ("ישראל היום"). הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "העימות שבדרך". בכותרת המשנה נכתב: "נתניהו מנסה לתמרן בין עימות עם האמריקאים והפלסטינים במקרה שהבנייה תתחדש לבין עימות עם שרי הימין והמתנחלים אם ההקפאה תימשך", ובכותרת הגג נכתב: "48 שעות לסיום הקפאת הבנייה בשטחים". זהו תִארוך מוטעה מצד "ידיעות אחרונות", שכן הצו המורה על סיום ההקפאה פוקע בסוף החודש, ולא ב-26 בו. יש עימותים שכבר פרצו. תצלום של נערים רעולי פנים וחמושים באלות מקפצים על גג של מכונית מנותצת שמשות ומנוקבת צמיגים (AFP) מתפרסם היום על שער "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" הכותרת לכיתוב היא "מהומות בירושלים", והכיתוב קורא: "מהומות אלימות פרצו בערב חג הסוכות במזרח ירושלים בעקבות מותו של תושב סילואן שנורה בידי מאבטח ישראלי בכפר", ומאמר המערכת קורא לגרש את היהודים הגרים בסילואן. כותרת התמונה ב"ידיעות" היא "מיני-אינתיפאדה", והכיתוב קורא: "המשטרה נערכת היום בכוחות גדולים במזרח ירושלים כדי למנוע חידוש המהומות שהתחוללו בערב החג. מאות פלסטינים רגמו בסלעים אוטובוסים של אגד והציתו מכוניות ישראליות, לאחר שמאבטח שהותקף באבנים הרג מפגין פלסטיני". בעמודים הפנימיים של העיתונים מובאים פרטים נוספים על האירועים: לפי המשטרה, המאבטח נקלע למארב של פלסטינים שאיימו לרוצחו וירה כדי להתגונן. הפלסטיני שנפגע בבטנו ומת מפצעיו היה עבריין רכוש מוכר למשטרה. ועוד קרה: יהודי נדקר בבטנו בהר הזיתים. "ממדיניות החוץ הפרו-פלסטינית במופגן של אירלנד אין ישראל יכולה לצפות להוגנות ולאיזון. לבו של מרטין יוצא לילד הפלסטיני היושב בין הריסות בית-ספרו. הילד הישראלי שמצבו דומה נשכח מתודעתו, עד שהוא מופתע בשאלה בעניין זה ומנסה – מאוחר מדי – לתקן", כותב אמיר אורן במדור הדעות של "הארץ" על נאומו של שר החוץ האירי, מיכאל מרטין, שהתגאה בסיום הסכסוך באירלנד. אורן מביא בטור את דבריו של גונתן אוואנס, מנכ"ל שירות ה-MI5 הבריטי, בהרצאה בשבוע שעבר: "ובינתיים, בעיניים בריטיות, השונות מעיני מרטין, מזהיר אוואנס שהסיפור האירי טרם הסתיים. הציפיות לדעיכת הטרור התבדו. הפיגועים, סוררים אך גוברים, חוזרים, כי תקופות מאסר מסתיימות ואסירים מתנגדי פשרות חוזרים הביתה ולפעילות (כך גם, בשיעור של אחד לשבעה, בקרב משוחררי אל-קעידה מגואנטנמו). מה זה אומר על אנשי החמאס הצפויים להשתחרר בעסקת שליט? את זה כבר משאיר ראש MI5 לדיסקין". שלשום קיבל דן חלוץ כתבת שער במוסף "מעריב", ושני שערים (שלשום וביום שלפניו) ראשיים, הכל בזכות הסכמתו להודיע כי הוא "נכנס לפוליטיקה" דווקא ב"מעריב". מדוע בחר חלוץ ב"מעריב" – המאמץ בשנה האחרונה קו ימני דווקא, ולא ב"ידיעות אחרונות", עיתון שבכירי מפלגת קדימה, שאליה מתעתד חלוץ "להיכנס", מרגישים בו הרבה יותר בבית? מי יודע. בכל מקרה, היום מככב על שער המוסף של "ידיעות" מישהו אחר שרוצה להיכנס לפוליטיקה. לא מדובר ברמטכ"ל המלחמה הכושלת בתולדות ישראל, אלא בשר לשעבר שביום פתיחתה של אותה מלחמה ביצע מעשה מגונה בחיילת צעירה בתוככי הכנסת, נזרק ממנה וכעת מעוניין לחזור. "הרבה זמן חים רמון שותק. עכשיו הוא סוגר חשבונות", נכתב בכותרת המשנה. אם החודשים האחרונים נחשבו לרמון לתקופת שתיקה, מה קורה כשהוא בתקופה דברנית? לפי רמון, תיכף נגלה. רמון מגלה לאמירה לם כי לא רק אולמרט עסוק בכתיבה. בפתח הכתבה מתפרסם קטע מתוך האוטוביוגרפיה שרמון "כותב בימים אלה": "את אי-הצלחותי ואת מעידותי המשלתי תמיד, ביני לבין עצמי, לצלילה עמוקה אל מתחת לפני המים. אני בטוח שתמיד היו מי שחששו, ואולי גם מי שקיוו, שטבעתי במעמקים. אבל תמיד צפתי ועליתי אל מעל פני המים, במוקדם או במאוחר". מי עזר לרמון לצוף? לא עיתונאים, לדבריו. הוא קובל על "דה-מרקר" שרודף אותו ומלין כי האשימו את אשתו, ורד רמון-ריבלין, עורכת בכירה ב"גלובס", כי היטתה את הסיקור ב"גלובס", וזאת אף שהיא "ראתה את פישמן אולי פעמיים". מעניין, לא ידעתי שפישמן כותב את הכתבות ב"גלובס". רמון גם מתנדב לעמוד מאחורי האשמותיו של אהוד אולמרט באוטוביוגרפיה שלו, בדבר הססנותו של שר הביטחון אהוד ברק ("בורח מקבלת החלטות"). בשער "ידיעות" מתפרסמת הפניה לידיעה המאששת האשמה אחרת שמטיח אולמרט בברק – כי היה מעוניין לעבור ממפלגת העבודה לקדימה. "ברק הציע: אביא איתי לקדימה שליש מהעבודה", לשון ההפניה, ציטוט של "איש עסקים" אלמוני שתיווך לכאורה בין אולמרט לברק. ברק מכחיש. בטור ב"ישראל השבוע" מזכיר שלמה צזנה כיצד מיד אחרי שאהוד ברק הביא להתפטרותו של אולמרט בשל פרשת טלנסקי ומעטפות הכסף, אמר לתקשורת אחד מיועציו של אולמרט, טל זילברשטיין: "ברק יודע היטב שהוא אחד האחרונים שיכול לדבר על מעטפות או על מזומנים, או על תורמים או על כספים שלא הוחזרו. טלנסקי יש [צריך כנראה להיות "אין"] אחד, יש פוליטיקאים רבים בישראל שיש להם טלנסקים רבים". זילברשטיין היה צריך לכאורה לדעת על מה הוא מדבר: לפני שהיה ליועצו הקרוב של אולמרט (שמהלל אותו בספרו), היה יועצו הקרוב של ברק. צזנה מזכיר גם את תגובתו של ברק אז: "אני לא מתקשקש על כל קשקוש שנשמע. אני אומר לטל, קח את כל מה שיש לך ולך איתו מיד למשטרה". ובאמת, אם זילברשטיין ידע שברק היה מעורב בפלילים, מדוע לא פצה את פיו שנים קודם לכן? ואחרי שפצה את פיו, מדוע לא המשיך לחשוף את המעשים הפליליים? ומדוע אולמרט חושף רק עכשיו את ההתנהלות השערורייתית, לכאורה, של ברק, כשר ביטחון, ולא בעת שאולמרט היה ראש ממשלה? ומדוע ברק חיכה עד להצטברותם של חשדות חמורים נגד אולמרט לפני שפעל להדחתו? צזנה מצטט גם ראיון אחר, שנתן אביגדור יצחקי, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה וחבר-כנסת של קדימה, ובו פנה לאולמרט וביקש: "תפסיק עם כל הגועל נפש הזה". זה ציטוט חשוב משום שהוא שגוי מעיקרו. לא חילופי ההאשמות בין אולמרט לברק הם גועל נפש, אלא תוכן ההאשמות. ומה שמאפשר לגועל נפש להתבסס ולהתרבות הוא ההרגל להפסיק "עם כל הגועל נפש הזה", לקבור את הכביסה המלוכלכת עמוק באדמה ולהיעזר בעיתונים ידידותיים ועיתונאים מוחלשים. לכן מגיחים ממעמקי הים שוב ושוב אותם חומרים אנושיים. הצעת חוק "גשר לשלום ולפיוס", המוציאה לחופשה כפויה את עובדי העיתונים במקרה של "גשר" בתקופת החגים, לא הונחה גם השנה על שולחנה של הכנסת. זאת, למרות התועלת שהיא יכולה להביא עימה למשק הישראלי ולעליית המורל הלאומי, כתוצאה מהשיפור הצפוי במצב רוחם ורווחתם הנפשית של העיתונאים. בגרף המצורף לפינה הקבועה "המדד" של אלון עידן במוסף "הארץ", הבוחן במבט ביקורתי תופעות בחברה הישראלית (השבוע: ערוץ המוזיקה), נכתבה המלה "שייכים" במשפט "במהלך השידור התארחו סלבס, רבים מהם שייכים לקשת". במדור "תוצרת הארץ", שבו מופיע הטור הביקורתי של עידן על ערוץ 24, המאשים את מנהל הערוץ בכך שהוא מציג רק כוכבי מוזיקה מזרחית פופולרית ועושה זאת משיקולים מסחריים בלבד ("לוקח את הדבר הנעלה הזה [מוזיקה] ומכפיף אותו באופן אלים לצרכים מסחריים"), מתפרסמת גם הפינה הקבועה "ענייני פנים". והשבוע: טל מוסרי, כוכב ערוץ הילדים, שמופיע במוסף לצרכים מחקריים בלבד. ציטוט מייצג: "אני ממש מכור לשיער, גם לחומרים לשיער, ועושה פנים אצל הספר. סיפרו לי שיש ילדים שמבקשים תספורת טל מוסרי. זה כנראה הפך למשהו שמזוהה עם דמותי בערוץ". השבוע לא מופיע צמד המלים "ליאור שליין" בפינה הקבועה "7 דברים ש". המלים "ליאור שליין" שהופיעו שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע במדור "תוצרת הארץ" התפרסמו בהקשר שבא להגחיך את שליין ולהלעיג עליו, ללא שום הקשר, סיבה או מובן. שליין לא הופיע במדור כבר בשבוע שעבר, מיד אחרי כתבה בעניין שפורסמה ב"העין השביעית". חסרת הסבר כלשהו היא גם הפינה הקבועה "ועדת המדרוג". במסגרת השינוי במדור "תוצרת הארץ" לפני כמה שבועות, התרחבה הפינה והיא תופסת עכשיו עמוד שלם. הקונספט (המועתק מה"ניו-יורק מגזין"): כתבים אנונימיים מדרגים מה היה השבוע "גבוה", "נמוך", "טוב" ו"רע" ללא נימוק כלשהו, כשבצירוף העיצוב הוויזואלי נוצרת קריקטורה מושלמת של צתש"מ (צעיר תל-אביבי שמאלני מצוי): היה רע השבוע – מאיר אברגיל, טילי שיוט לרוסיה ואביגדור ליברמן. גם פיצר חדש בפייסבוק היה רע השבוע. יותר רע מליברמן, פחות רע מאברגל. למה? ככה. מעניין מה אלון עידן היה כותב על המדור "תוצרת הארץ" בטור שלו במדור "תוצרת הארץ". "שנים אני נוהגת לקרוא את עיתונכם ביום שישי. את רוב הכתבות אני קוראת בשקיקה רבה ולא אחליף אתכם בשום עיתון חינם" (מכתב למערכת המתפרסם במדור המכתבים למערכת בפתח המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". גם הפרטים שמורים במערכת). רענן שקד כותב בטורו השבועי במוסף "7 לילות" על ירידתן מהמסך של התוכניות המביכות "מה קורה" ו"אנשי היום": "די בשקט, כראוי לבריכת המים הרדודים, הוכרזו לאחרונה שתי תזוזות שהיכו גלים קטנים: לינוי בר-גפן, מגישת ה – מה זה בעצם הדבר הזה, מה קורה? חדשות הטוקבקיסט? מגבון לח למצחם המיוזע של זוכי ריאליטי טריים? לא חשוב – עוזבת את כלוב הבלונד ועוברת לתוכנית התחקירים של רינו צרור ברשת. מהצד השני, תוכניתו הבעייתית לא פחות, אם להיות עדינים, של גדי סוקניק, אנשי היום, יורדת מהמסך. אלה בשורות שנאס"א היתה מפרשת כגילוי סימני חיים, שלא לומר אינטליגנציה, על כוכב הלכת אין-צדק. "[...] כאשר בר-גפן וסוקניק נוטשים את סירות הקלקר האלה, זה נראה כאילו המטוטלת מתחילה לנוע לצד השני, ועיתונאים בעלי מודעות עצמית מבינים כי זה אינו מקומם הטבעי. כל דצית ואמדורסקית סבירה הרי יכולה לאייש בהצלחה את מה קורה, ואני משוכנע גם שיקי מחדרה אפילו יראה בזה הטבה. אבל לפחות שני עיתונאים סיימו השבוע את הפלירט הנוכחי שלהם עם אופציית הפיכתם לבדרנים. הקו הדק המפריד בין שני מצבי הצבירה התעבה במקצת. וזה לא קורה כל יום". נחום ברנע כותב בטורו השבועי במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" על פרשת דן מרגלית והמכרז, ומצליח לנקוט עמדה לעומתית כלפי כל הגורמים הניצים, לתמוך בעמדתו של מרגלית ולעלוב בו ולקרוא לביטול תוכניתו בעת ובעונה אחת, ולקנח בסיומת דמגוגית: "יש משהו מקומם בהתערבות של משרד האוצר בשאלה מי ינחה את התוכנית ערב חדש בטלוויזיה החינוכית. האוצר לא צריך להתערב בבחירת מגישי טלוויזיה. העיוות מקורו בעצם קיומו של ערוץ תקשורת ממשלתי, שמתיימר לעסוק בחדשות. אין חיה כזאת: לא במדינה פתוחה, דמוקרטית. לכן לא צריך להתפלא שהרייטינג של התוכנית ירד אל מתחת לטעות הסטטיסטית. אנשים לא טיפשים. "לא עכברא גנב, חורא גנב. אשמה התחנה, שמתעקשת להמשיך לגזול מתקציב החינוך 100 מיליון שקל לשנה בלי לתת למשלמי המסים דבר. דן מרגלית, המגיש הוותיק של התוכנית, פנה לבית-משפט מינהלי בתקווה שזה יחזיר אותו אל מקום עבודתו. זוהי פנייה לגיטימית. כל עובד שאיבד מקום עבודה ראוי לעידוד. מה שלא הוגן הוא קמפיין יחסי-הציבור שמלווה את קובלנתו. אלפי פועלים פוטרו בשנים האחרונות במפעלים בפריפריה. הם נוגעים ללב הרבה יותר ממגישי הטלוויזיה החינוכית". ואגב הטיעון של ברנע נגד קיום החינוכית (שהוא משמיע כבר שנים רבות), הנה מה שכותבים השבוע באותו מוסף במדור הסאטירי "אפעס" על החלטת בג"ץ בעניין גלגל"צ: "בג"ץ דחה את העתירה נגד הפלייליסט של גלגל"צ: במדינה מתוקנת בחירת שירים אינה מתפקידו של בג"ץ, ויש להשאירה באופן בלעדי בידי הצבא".

שלושה חיילים הרוגים בעזה, תחקיר ראשוני של התקרית | 20 פלסטינים הרוגים ועשרות קסאמים, צפוי חג סוער | ראש הממשלה נחשף, וגם החזנים

שלושה חיילים נהרגו אתמול בעזה: מתן עבדתי, בן 19 ממושב פטיש; דוד פפיאן, בן 21, שעלה מארמניה כדי להתגייס; ומנהאש אל-בניאת, בן 20, מיישוב לא-מוכר בנגב. השלושה נהרגו במהלך היתקלות של כוח גבעתי במארב של חמאס. הכותרת ב"מעריב": "סינדרום לבנון". כותרת המשנה: "זה מתחיל להיראות כמו הימים ברצועת הביטחון. מתחילת 2008 נהרגו כבר שמונה חיילים בהיתקלויות בעזה". גם אלכס פישמן כותב ב"ידיעות אחרונות": "צה"ל חוזר בעזה על אותן שגיאות שעשה בלבנון". השגיאה: אי-שבירה של שגרת פעילות. כותרת הגג על שער "הארץ": "שלושה חיילים ו-20 פלסטינים נהרגו ביום קרב בעזה". לפי עמוס הראל, "בין ההרוגים הפלסטינים לפחות 11 אזרחים, בהם חמישה נערים וילדים וצלם עיתונות". צלם העיתונות ההרוג הוא פאדל שאנה, שעבד עם סוכנות הידיעות רויטרס. הוא הספיק לצלם את הפגז היוצא מקנה הטנק שכנראה הרג אותו. עוד כותב הראל כי בתחקיר ראשוני של התקרית נחשפו ליקויים רבים של הצבא: "החיילים נעו בצפיפות, בנתיב בעייתי ובלי שהוצב במקום כוח חיפוי במקום מתאים [...] קצינים בכירים: הכוח פעל בנחישות ובאומץ, בהתאם למצופה ממנו". ב"מעריב" הליקויים הם טקטיים. ב"ידיעות אחרונות" מסכמים את העניין בכותרת משנה על השער: "אחרי הפיגוע בנחל עוז נמתחה עליו [מפקד הגזרה] ביקורת על שלא תר למגע עם המחבלים. אתמול, אחרי ששלושה חיילים בגזרתו נהרגו בעזה, שואלים בצה"ל: האם הם נשלחו להיתקלות מהר מדי". הכותרת הראשית של "הארץ" היא "חשש: קסאמים בשדרות בליל הסדר". כותרת קצת משונה, כי הרי למה שלא יהיו קסאמים בליל הסדר? אלא שב"הארץ" מכוונים לכך שישראל תיכננה "להימנע מהסלמה כוללת בתקופה הקרובה, על רקע תקופת החגים, חגיגות ה-60 למדינה וביקורו בארץ של נשיא ארה"ב גורג בוש". ההימנעות, כך נראה, נכשלה. עמיר רפפורט כותב ב"מעריב": "אפשר לסמן תאריך, אפשר להתכונן לקבלת צווי מילואים: אם לא תחול התפתחות שתטרוף את הקלפים ותשנה את המצב באזור רצועת עזה מן הקצה אל הקצה, צה"ל ייצא למבצע לכיבוש חלקים נרחבים מהרצועה זמן לא רב לאחר חגיגות יום העצמאות ה-60". וכותרת ידיעה קטנה ב"ידיעות אחרונות": "חצי מתושבי שדרות לא יחגגו בעיר" (מתן צורי). עוד כותרת על שער "הארץ": "מנהאש נתן את חייו, המדינה רוצה להרוס את ביתו". הכוונה היא לחייל ההרוג שהתגורר ביישוב בדואי "לא-מוכר", בבית שהקים לקראת נישואיו, שהיו אמורים להיחגג עוד חודש. עורך הכתבה של מיכל גרינברג אמנם לא ניסח את הכותרת כך, "מפני שנתן את חייו, אסור להרוס את ביתו", ולכן לא היה צריך להתמודד עם השאלה "האם שירות ביחידה קרבית מקנה היתר לבנייה לא-חוקית". אמיר בוחבוט מדווח כי מסוף הדלק בנחל עוז נפתח אתמול מחדש, אחרי שנהרגו חיילי גבעתי (בוחבוט כותב בטעות "גולני"). נשיא ארצות-הברית לשעבר, גימי קרטר, ייפגש היום עם מנהיגי חמאס במצרים. אבו-מאזן העניק אתמול ראיון לרשת אל-ערבייה ואמר כי העביר מסר של הפסקת אש מאולמרט לחמאס דרך נשיא סוריה. הוא עצמו, אמר, אינו מדבר עם חמאס. ארי שביט, לאורך טור מוכה חמסין במקצת, כותב שהחמאס הוא שכן-רוצח, אף שבעצם אפשר להבין אותו, וכי בסך-הכל הוא אינו רוצה "לשחוט את ילדינו ונשותינו", רק "לרצוח את הקיום הלאומי שלנו", ושיש שתי דרכים להתמודד איתו: "להכות אותו או לפרק אותו מנשקו". כלומר, לאו ברור ומוחלט למשא-ומתן עם החמאס. כלומר, מה פתאום, מה ששביט בעצם מציע הוא "להציע לחמאס דיל: רפובליקה אסלאמית בעזה תמורת פירוז מלא [...] ויתור מלא על התחמשות ועל אלימות". עמית כהן ואורי יבלונקה כותבים כי "בעקבות הפרסום במעריב" ביטל אבו-מאזן את הענקת "אות ירושלים" לשתי פלסטיניות שרצחו ישראלים. אלכסנדר יעקובסון עונה ב"הארץ" לגדעון לוי, שכתב השבוע כי בשל הכיבוש, לישראלים אין זכות לבקר את סין על מעשיה בטיבט. "אם יאומת העיקרון המשתמע ממאמרו של גדעון לוי – זכות דיבור רק לבעלי ידיים קולקטיביות נקיות – מי ידאג לעם הפלסטיני?", כותב יעקובסון, שכן לטענתו, אין אומה הנקייה מעוולות כלשהן, ולוי בסך-הכל מבטא את ה"יחס הפרטיקולרי" שלו עצמו למדינת ישראל. שחר אילן מעניק ציון לשבח ליו"ר הכנסת דליה איציק. "הרפורמה היחידה שהתקדמה בקצב מהיר היתה הרפורמה בפעילות הכנסת" שיזמה איציק, הוא כותב ב"הארץ". ברפורמה: שרים יהיו מחויבים להשיב בעצמם להצעות לסדר היום ולשאילתות דחופות, משרדי הממשלה יחויבו למסור מידע, דו"חות ומסמכים למרכז המחקר והמידע של הכנסת, בכל שבוע יענה שר אחד לפחות, במשך שעה, על שאילתות אקטואליות שיגישו לו חברי-הכנסת, ועוד ועוד. "הארץ" מקדיש מקום בשער לחשיפה של ברוך קרא בערוץ 10, "מלחמת החזנים: ישראל רנד צילם את נפתלי הרשטיק בחדר מלון עם אשה ששכר" (יהונתן ליס). מדובר בפרשה ש"הסעירה", כמו שאומרים, במשך חודשים ארוכים את העולם החרדי-דתי, או לפחות פלח מסוים ממנו, בעל מעמד והכנסה, המשלם כסף טוב כדי לשמוע מישהו אחר מתפלל. כעת, כאמור, נחשפו השמות מאחורי הסיפור. ומה הסיפור? רנד, חזן בית-הכנסת הגדול ברמת-גן ובעל בית-ספר ללימודי חזנות, שהתחרה במכון דומה של הרשטיק, שכר צעירה שהתחזתה לסטודנטית למוזיקולוגיה (ורק על כך, כל הכבוד! איזה טוויסט בעלילה, איזה כושר המצאה של המחבר ואיזה כושר המצאה של השחקנים), יצרה קשר עם הרשטיק וקבעה איתו פגישה בחדר במלון שהותקנו בו מצלמות. התמונות, שנראה שלא היה בהן דבר מפליל לבד מעצם הימצאותם של השניים יחדיו בחדר, נשלחו על-ידי רנד לבית-הכנסת הגדול בירושלים, מעוזו של הרשטיק. גבאי בית-הכנסת הודיעו להרשטיק כי הופעותיו מבוטלות. כיצד נחשף הסיפור? המשטרה החלה לחקור (לא נכתב מי היה זה שהניע אותה לכך), חקרה את רנד, שהודה בכל הסיפור, אולם אמר שלא ידע כי מדובר במעשה פלילי וטען כי הרשטיק "רודף אותו". לרנד נשלחה טיוטת כתב אישום בעבירות סחיטה באיומים. עוד ב"הארץ", התפתחות נוספת בפרשת שודדי הים: "שישה פיראטים סומלים שחטפו יאכטה הובאו להישפט בפריז". וב"מעריב": "מסתמן: האם בירושלים תודה בחלק מאישומי ההתעללות בילדיה. תטען כי התעללה בילדים בני ה-3 עד 14 משום שהיתה נתונה להשפעתו של הרב אליאור חן, עד כדי אובדן מחשבה" (שמואל מיטלמן). על השער האחורי של מוסף "גלריה" של "הארץ" מוצגת תמונה של בני נוער וילדים משחקים ביליארד על שולחן בפארק "בזמן דיון שהתקיים שם שלשום בנושא פרט, קהילה וציבור – מי המארח במרחב העיר?". כל זה במסגרת הביאנלה הראשונה לאדריכלות הנוף העירוני, המתקיימת כעת בבת-ים. עוד על השער האחורי של "גלריה": נירית אנדרמן מדווחת כי ספר הקומיקס "Exit Wounds" של רותו מודן מועמד לשני פרסי אייזנר, "הפרסים היוקרתיים ביותר בתחום הקומיקס המחולקים בארצות-הברית". ראש הממשלה העניק ראיונות חג לשלושת העיתונים הגדולים (ל"ישראל היום", משום מה, לא התראיין), והם מוכרים לנו רסיסים מהם על שעריהם, פרומו לראיונות המלאים שיפורסמו מחר. ב"הארץ" זוג המראיינים הם דוד לנדאו ויוסי ורטר. הציטוט הנבחר: "לאיראן לא תהיה יכולת גרעינית". הצהרות: לא דיברנו עם הפלסטינים על ירושלים, לא פוסל איחוד עם העבודה. החידוש: נראה שלנדאו יהפוך לכתב פוליטי. ב"ידיעות אחרונות" זוג המראיינים הם נחום ברנע ושמעון שיפר. הציטוט הנבחר: "ישראל וסוריה מחליפות מסרים". הצהרות: נתניהו רכב כל ימיו על תעמולת הפחדה, מי שבנה את שכונת הר-חומה זה אני. החידוש: הקהל של בית"ר צריך להיענש. ב"מעריב" הסתפקו בבן כספית. הציטוט הנבחר: "אזרחי ישראל, איראן לא תהיה גרעינית". הצהרות: ישראל אינה ראש החץ במאבק נגד איראן, ההתנתקות לא הוכחה כשגיאה קשה. החידוש: "מדובר במלחמה", על המצב בעזה. ב"הארץ" מוזכר כי מדובר בראיון הראשון זה שנה שמעניק ראש הממשלה לעיתונות המודפסת. האם הדבר מלמד אותנו על משבר בעיתונות המודפסת, או על משבר של ראש הממשלה? "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אינם מסתפקים באולמרט כדי להמשיך לקדם במרץ את גליונות החג שלהם על שערי החול שלהם. אחרי שהבטיחו לנו אתמול ב"ידיעות אחרונות" את רן דנקר, שרה גסיקה פרקר ודודי בלסר, מבטיחים לנו היום בעיתון את שרה גסיקה פרקר, דודי בלסר ורן דנקר. יש גם חידוש: "חיים רמון מדבר לראשונה על פרשת הנשיקה" (סימה קדמון). גם ב"מעריב" מזכירים שוב אותם מרואיינים: ריטה, יצחק תשובה ועמוס עוז, שהפעם הכיתוב מתחת לשמו הוא "שיחה אישית על סודות הנשיות". ויש גם פייט לראיון של המתחרים עם שר המטריד מינית: "הבן של תמי בן-עמי פותח את הפה", וראיון (בלעדי) עם האלוף במיל אביהו בן-נון, ש"לא נכנע למחלה". עוד מובטח: "יומן חברון – אחרי 40 שנה: שלב העדויות". "הארץ" מצטרף גם הוא למסע הקידום, עם שתי הפניות במשבצות קטנות: "חברון, מאז ועד בכלל" של צבי בראל ו"באר-יעקב, סיפור הצלחה" של אור קשתי. ב"מעריב": "לראשונה בתולדותיה החליטה העדה האתיופית לפעול לעצירת עליית הפלשמורה לישראל" (אלי ברדנשטיין); "המרכז לבנייתו של מרכז רפואי באשדוד יוצא לדרך", לאחר מאבק ארוך ומתוקשר של העירייה (תומר ולמר ויוסי גרינשטיין).

מדוע בחר המקומון "צהוב" בבת-ים להכריז, "הבחירות יוצאות לדרך", דווקא בשבוע שבו המועמד שלומי לחיאני הכריז על מועמדותו העצמאית, ומה הקשר בין הכותרת לעובדה שמשפחת לחיאני היא הבעלים של העיתון? מלחמה גדולה ניטשת בבחירות לרשויות המקומיות ויש מקומונים שנוטלים בה חלק

אם בוקר אחד היה מתברר, נניח, שדורון רובין, המועמד לראשות עיריית תל-אביב, הוא הבעלים של המקומון התל-אביבי "העיר", היתה קמה ודאי שערורייה. איך העיתון יכול לסקר באופן הוגן וענייני את המרוץ לראשות עיריית תל-אביב, אם רובין הוא הבעלים שלו? האם עורכיו וכתביו יכולים לכתוב עליו ועל מתחריו במרוץ בלי מורא ובלי משוא פנים, ללא חשש פיטורים ומבלי להפעיל צנזורה עצמית? אין ספק שהתקשורת הארצית לא היתה מניחה לנושא, ח"כים היו מגישים שאילתות ומישהו היה טורח לערב בעניין הזה גם את בג"ץ. "העיר", כמובן, איננו בבעלותו של רובין, אלא חלק מרשת שוקן: אם ייטה לטובת אחד המועמדים יהיה זה בשל שיקול דעתם העיתונאי-מקצועי של עורכיו, לא בשל קשרי בעלות. אבל לא כך במקומות רבים ברחבי הארץ, שם מתלהטת עכשיו מערכת הבחירות המקומיות: לא פעם המועמדים לראשות ערים ומועצות הם אנשי עסקים מכובדים, ולא פעם נמצא בבעלותם - או בבעלות בני משפחתם - גם מקומון. לפעמים, המועמד לא עומד בפיתוי ומנסה להשפיע על סיקור מערכת הבחירות. יש מקומות שבהם צצים עכשיו מקומונים חדשים, שחלקם לפחות מעוררים חשד שמטרתם היא לא רק לגרוף הון ממבול מודעות הבחירות, אלא גם להעניק סיקור אוהד למועמד זה או אחר. וכך, חודשים ספורים לפני הבחירות המקומיות, שייערכו ב-10 בנובמבר הקרוב, מתעורר החשד שקוראי המקומונים ביותר ממקום אחד בארץ מקבלים במסווה של סיקור עיתונאי לא יותר מתעמולת בחירות. ספק, למשל, אם כל תושבי בת-ים מודעים לשאלות העלולות להתעורר מן הדרך שבה מסקר המקומון "צהוב" את מערכת הבחירות, על רקע העובדה שהמקומון - הקיים מזה כשלוש שנים - נמצא בבעלותה של משפחת לחיאני. אחד מבני המשפחה, שלומי לחיאני, מתמודד ברשימה עצמאית על ראשות עיריית בת-ים, לאחר שמפלגת העבודה דחתה את בקשתו לקיים בעיר בחירות מקדימות והחליטה להציב מטעמה מועמד מוסכם, אהוד קינמון. ממרץ ועד יולי השנה ערך את "צהוב" - המופץ חינם מדי שבוע במאה אלף עותקים בתיבות הדואר של תושבי בת-ים, חולון וחלק מראשון-לציון - עמית גורביץ. בעבר היה גורביץ עורך חדשות בעיתון "תל-אביב" וכתב צבאי של השבועון "שישי". כהונתו כעורך "צהוב" לא האריכה ימים, ובראשית יולי השנה החליט להתפטר מתפקידו. "כשהתחלתי לערוך את העיתון, וידאתי שהוא יוצא כבר כמה שנים, בלי שום קשר לבחירות", מספר גורביץ. "קיבלתי הבטחה שזה לא אמור להיות עיתון בחירות אלא שהוא אמור להמשיך לצאת גם אחרי הבחירות, בלי שום קשר לתוצאה. "בשיחת הפתיחה שלי עם לחיאני, הוא אמר לי שהוא לא יתערב בשום צורה במה שייעשה בעיתון - זה היה התנאי שלי לתפקיד הזה, וקיוויתי שהוא יעמוד בו. הסכמתי לקחת את זה על עצמי בעקבות הבטחה שלו שהעיתון מטפל במכלול של עניינים והוא לא רק פוליטי. יש בו 54 עמודים, ובתוכם טיפול בנושאי תרבות, פנאי, תחקירים מקומיים, פלילים, משפט ועוד עניינים". בסוף יוני ותחילת יולי השנה, מספר העורך-לשעבר גורביץ, הסתבר שהתמונה קצת שונה ממה שהובטח לו. "לאור המאבק שלו עם מפלגת העבודה על עניין קיום או אי קיום הפריימריז במפלגה, התבקשתי פעמיים לשלב דברים שלו בעיתון עם תמונה וציטוטים מעבר למה שחשבתי שאפשר או שניתן למועמדים אחרים. לכן ביקשתי לעזוב את התפקיד. ביקשתי לפרוש, וסוכם שיימצא לי מחליף. ביקשתי גם למחוק את שמי מהגליונות". באיזה אופן התערב לחיאני בעבודת העורך? הוא לא ביקש ממני להכניס קטעים בעד או נגד מועמדים אחרים. כאן ניתנה חירות מלאה. מה שהוא כן ביקש זה להכניס משהו עליו, וגם זה היה לדעתי לא סביר, בהתחשב בזה שבקשות כאלו אני לא מקבל מאנשים אחרים. מיד עם ההתערבות שלו ביקשתי לעזוב. הגיליון הראשון ששמו של גורביץ אינו מופיע עליו כעורך יצא לאור ב-10 ביולי (גיליון 147). מי שהופיע בגיליון הזה בתואר "מנהל ועורך" הוא אורן ניב, שהיה עד אז מנהל העיתון. ניב הוא, אגב, גיסו של לחיאני. על שערו של גיליון 147 של "צהוב" התנוססה הכותרת "הבחירות יוצאות לדרך". אם תהה מישהו מן הקוראים בבת-ים מדוע דווקא בשבוע הזה יצאו הבחירות לדרך, הנה תשובה אפשרית אחת: בשבוע שקדם לפרסום הגיליון הודיע לחיאני שהוא מתמודד על ראשות העירייה ברשימה עצמאית, לאחר שדרישתו לקיים בחירות מקדימות במפלגת העבודה נדחתה. כל המקומונים בעיר עסקו באותו שבוע בהכרזתו של לחיאני, אבל לא הכתירו את האירוע הזה דווקא כנקודת הזינוק של מערכת הבחירות. שלוש כותרות המשנה לכותרת השער התייחסו למערכות הבחירות של בת-ים, חולון וראשון-לציון. כותרת המשנה על בת-ים קבעה: "לחיאני רץ ברשימה עצמאית מול שגיא וקינמון". בכותרת המשנה הזאת לא צוינו שמותיהם של מועמדים עצמאים נוספים, כמו חיים טל מתנועת "חיים לבת-ים" ומייק פלתה מ"התנועה לבת-ים אחרת". בעמוד 14 בגיליון האמור פורסמה ידיעה שכותרתה: "לחיאני מקים רשימה: בת-ים בראש מורם". להוציא המשפט האחרון בידיעה, היא עסקה כולה בהחלטתו של לחיאני להתמודד וציטטה דברים שאמר בנושא זה. בסוף הידיעה הוזכר במשפט אחד ששתי תנועות אחרות החלו את מסע הבחירות שלהן. חוץ מזה, אף מלה על המועמדים האחרים או ניסיון לנתח את ההשפעה שיש להחלטה שלו להתמודד על מערכת הבחירות. בתשובה לשאלה מאשר גורביץ שהחלטתו לפרוש מעריכת העיתון היתה תוצאה של הדברים שפורסמו בגיליון הנדון - בשער ובעמוד 14. זאת ועוד: בידיעה ב"צהוב" באותו גיליון נכתב בין היתר: "לפי סקרים שנעשו לאחרונה, הוא [לחיאני] האיש שיכול לנצח בבחירות". אבל בגיליון אותו שבוע של המקומון "חולון בת-ים" של רשת "ידיעות תקשורת", מצוטט לחיאני בידיעה של הכתבת סיגל פרץ: "בסקר [שהזמינה מפלגת העבודה] זה קיבלתי 17.8 אחוז, קינמון קיבל 31 אחוז ואילו שגיא קיבל 36 אחוז". כלומר, הסקרים, על-פי עדותו של לחיאני עצמו, העניקו לו את המקום השלישי. הפרסום ב"צהוב" לא בדיוק מתיישב עם נתונים אלה. בתגובה לטענותיו של גורביץ על התערבותו בעבודת העורך, השיב לחיאני בתחילה: "את מדברת ברצינות? אני לא מאמין שהוא אמר דבר כזה. אני לעולם לא אתן לעסק תקשורתי להיות שופר מטעם. אני לא מאמין בזה, וכביזנס זה סוף הדרך. אנחנו קודם כול אנשי עסקים. עיתון שהופך להיות עיתון מטעם לא מעניין אף אחד". לחיאני ביקש לבדוק שהטענות אכן נאמרו מפי עמית גורביץ, ולאחר כמה ימים חזר עם התגובה הבאה: "בזמנו פניתי לעמית, אחרי שהכתבה פורסמה ב-10 ביולי, וביקשתי להכניס דברים שלי. זה לגיטימי בעיני, כמו שפניתי לכל האנשים ביתר המקומונים". גורביץ טוען שפנית אליו לפני פרסום הגיליון, לא אחריו. אני לא זוכר בדיוק. אם הוא אומר שפניתי לפני, הוא יודע מה שהוא אומר. שאלנו את לחיאני מה השיקולים שהנחו את מנסחי הכותרת וכותרת המשנה של גליון ה-10 ביולי. "אין לי מושג. אני ממש לא אחראי על המלל", השיב לחיאני, "לא הייתי בצהוב לפחות חצי שנה. יותר מזה, עם עמית גורביץ דיברתי אולי שלוש ארבע פעמים. תשאלי אותי כמה עובדים יש - אין לי מושג". אורן ניב, המנהל והעורך הנוכחי של "צהוב", לא מוצא פסול בכותרת השער שנתן. "באותו שבוע הבחירות יצאו לדרך, מפני שמפלגת העבודה החליטה שקינמון יהיה מועמדה ולחיאני החליט להתמודד עצמאית", הוא מסביר. לגבי כותרת המשנה, שאמרה שלחיאני מתמודד מול קינמון ושגיא והשמיטה את שמם של מועמדים אחרים, אמר ניב: "גם חולון בת-ים וגם שתי ערים [שני מקומונים אחרים] יצאו בשבועות האחרונים בכתבות שאומרות שאלה שלושת המועמדים המובילים בבת-ים". מה לגבי הקביעה של "צהוב" שעל-פי סקרים, לחיאני יכול לנצח בבחירות, בשעה שלחיאני עצמו הודה באותו שבוע ב"חולון בת-ים" שהוא מפגר במרוץ על-פי סקר של מפלגת העבודה? באותו שבוע דיברתי עם בכיר במפלגת העבודה, והוא אמר שהעבודה הפסידה את הבחירות. בעיתון אחר הוא אמר שללחיאני יש סיכוי גבוה לזכות בבחירות. אני ראיתי סקרים שנעשו על-ידי מפלגת העבודה, ובהם לחיאני עובר את קינמון ומתקרב מאוד לשגיא. זאת אומרת שהוא יכול לנצח את שגיא בבחירות. אבל באותו שבוע לחיאני הודה שלפי הסקר של מפלגת העבודה, הוא מפגר במרוץ אחרי קינמון ושגיא. לא ראיתי סקר כזה. אני ראיתי סקרים שונים לגמרי. כל מה שאני כותב מבוסס על סקרים ועל דברים שאנשים שחיים את זה אומרים. שום דבר לא נכתב כדי שאנשים אולי יחשבו שזה מה שיהיה. ▪ ▪ ▪ בניגוד ל"צהוב", שקיים כבר שלוש שנים, יש מקומונים שיוצאים במיוחד לקראת הבחירות, ורבים מהם לא שורדים אחריהן. למשל, "ידיעות העיר 2000" בראש-העין, שהוקם במאי השנה. "זה עיתון פוליטי, לפני הבחירות", אישר העורך והכתב הראשי של העיתון, יהורם אלוני. "בראש-העין תמיד יוצאים עיתונים לפני הבחירות". יש לעיתון קו פוליטי? לא. אין לו קו פוליטי. הוא מסקר את מערכת הבחירות. לאברהם פלד, כתב המקומון "מה בפתח" של "ידיעות תקשורת", המסקר את מערכת הבחירות בראש-העין, דעה אחרת. בכתבה שפורסמה ב-3 ביולי הוא כתב: "ידיעות העיר תומך באופן מוחלט ביגאל ינאי". ינאי הוא אחד המועמדים לראשות העירייה. בכתבה, שכותרתה "עיתון לכל מתמודד", טען פלד שמקומונים נוספים בראש-העין תומכים במועמדים שונים. "בראש אחר, בעריכת רותי נצר, משבח תדיר את פועלו של יגאל יוסף וממעיט בחשיבותו של יגאל ינאי". יגאל יוסף הוא ראש העירייה הנוכחי. בתגובה לטענות שהועלו ב"מה בפתח" השיב יהורם אלוני: "יש לעיתון אהדה ליגאל ינאי, לא תמיכה מוחלטת. מקומונים אחרים עושים צנזורה על יגאל ינאי". והעיתון שלך קצת מתקן את המעוות? כן. העיתון ימשיך לצאת אחרי הבחירות? אחרי הבחירות, אם יהיה גב כלכלי, אין בעיה. מי הבעלים של העיתון? אין בעלים. איך ייתכן שאין בעלים? זה כמה אנשי עסקים שהתארגנו והוציאו עיתון. אלוני סירב לגלות מיהם אותם אנשי עסקים. בהעדר מידע על זהותם של בעלי העיתון, אי אפשר להאשים איש, רק לשאול שאלות ולהעלות תמיהות, מדוע בחר עיתון זה לגלות אהדה דווקא למועמד מסוים. אגב, כאשר חיפשנו את אלוני לראשונה, פנינו למשרדו של המועמד יגאל ינאי, בתקווה לקבל שם את מספר הטלפון של העיתון האוהד. למרבה הפלא שהה באותה שעה העורך הראשי אלוני במשרדי המועמד ינאי, והוא עלה מיד על קו הטלפון. צירוף מקרים? במשרדו של ינאי מכחישים בתוקף רב כל טענה על מעורבות של המועמד בבעלות על "ידיעות העיר". ▪ ▪ ▪ כיצד ניתן להבחין בין כתבות וידיעות (חומר מערכתי) לבין מודעות (חומר פרסומי)? זו בעיה המוכרת בכל ימות השנה ובעיתונים רבים, בעידן שבו "מודעות תדמית", מבית היוצר של ג יפית ואחרים, מופיעות גם בעיתונים ארציים מכובדים, אבל היא מחריפה מאוד כאשר מתחממת מערכת הבחירות המקומיות, ובולטת במקומונים. בנתניה, למשל, עיר שבה מתנהלת כבר כמה חודשים אחת ממערכות הבחירות הסוערות ביותר במדינה, עשו כמה מועמדים הרגל לעצמם לפרסם מודעות בחירות שדומות דמיון מפליא לכתבות. אחת מהם היא מרים פיירברג, המתמודדת על ראשות העיר מטעם הליכוד. פיירברג פרסמה מודעה במקומון "אמצע נתניה" של "ידיעות תקשורת". המודעה נראית כראיון לכל דבר: יש בה כותרת ("77 אחוז מהמצביעים החליטו - מרים פיירברג לראשות העיר"), כותרת משנה, חתום עליה כתב ("ג אשר"), שאלות ותשובות. רק אות "מ" קטנה בתחתית העמוד, והמלים "מדור פרסומי" בראשו, מגלות שמדובר במודעה. ספק אם כל הקוראים הבחינו בכך. יריבה הגדול של פיירברג הוא יואל אלראי, ראש עיריית נתניה לשעבר, שמבקש עכשיו לחזור לכיסא. אלראי מתמודד ברשימה עצמאית, לאחר שלא הצליח לשכנע את ראשי הליכוד לבחור בו כמועמד מוסכם, ללא בחירות מקדימות. אלראי מציף את המקומונים במודעות מטעמו, שנראות כידיעות לכל דבר. הדברים אמורים במיוחד לגבי המקומון "השבוע בנתניה". חמישים אלף עותקים של "השבוע בנתניה" מחולקים מדי שבוע בתיבות הדואר של תושבי העיר. "השבוע בנתניה" נמצא בבעלותו של אלון אלראי, אחיינו של יואל אלראי. אלון אלראי הוא חבר מועצת עיריית נתניה מטעם הליכוד ומראשי המטה הפוליטי של דודו יואל. אלון אלראי לא מתמודד על מקום במועצת עיריית נתניה במערכת הבחירות הזו. המודעות של יואל אלראי תופסות עמודים רבים ב"השבוע בנתניה", שהוא בעל פורמט קטן במיוחד. לאורך המודעות הארוכות, המתפרשות על פני כמה עמודים, אין כל סימן שמדובר במודעה, חוץ מ"מ" קטנה בתחתית העמוד האחרון. לדוגמה, מודעה שפרסם אלראי על פני שלושה עמודים בגליון ה-19 ביוני: בכפולת העמודים הראשונה הופיעה כותרת הגג: "24 שעות לפני הפריימריז בליכוד. יואל אלראי/ ראיון". מתחתיה הכותרת "מרים עוד תצטרף אלי", ומתחת כותרת משנה וראיון מקיף עם המועמד. רק בתחתית העמוד השלישי הופיעה ה"מ" הצנועה. מי ערב לכך שהקורא יבין שמדובר במודעה ולא בכתבה? את אלון אלראי השאלה לא כל-כך מטרידה. "העיקרון של העיתון הוא למכור. העיתון אמור למכור את הכתבה על יואל אלראי, ולעשות שאדם שיפתח את העיתון יימשך לקרוא אותו", הוא אומר. אבל מדובר במודעה של יואל אלראי, לא בכתבה. לא משנה. את עיתונאית, את מבינה את זה. שאר האנשים שקוראים את העיתון לא כל-כך מבינים. לא מדאיג אותך שאנשים יתבלבלו? לא. אתה לא חושש שכתבים בעיתון יפעילו צנזורה עצמית בדיווחים שלהם בגלל שהבעלים של העיתון הוא מראשי המטה של אחד המתמודדים? בוודאי שלא. יש לציין שלמרות הקרבה המשפחתית בין הבעלים של "השבוע בנתניה" לבין המועמד אלראי, לא ניכרת מגמתיות בסיקור מערכת הבחירות על-ידי העיתון. העורכת, ציפי קפל, אף מרבה לתקוף את יואל אלראי במאמרי המערכת שלה. ובכל זאת, היה תמוה לגלות שיואל אלראי כתב פעמיים בעיתון במשך תקופה קצרה, וכל זאת בעיצומו של המאבק בליכוד על קיום הבחירות המקדימות. פעם אחת הוא כתב במדור "קוראים כותבים" ב-15 במאי, ושלושה שבועות אחר-כך, ב-5 ביוני, במדור "מדברים חופשי". ב-15 במאי כתב בין השאר: "מותר לי, בכל הצניעות, להניח שתרמתי בכהונתי כראש עיר תרומה ממשית לחיים ביחד, לא רק בין דתיים וחרדים לחילונים, אלא גם בין העולים החדשים לתושבים הוותיקים". אם זו לא תעמולת בחירות, מהי תעמולת בחירות? לקפל דעה שונה: "מי אמר לך שמועמדים אחרים לא מקבלים במה? כל מי שרוצה להגיד משהו מגיע אלינו, בכוחות עצמו או באמצעות יחצ"ניו. אין לאלראי שום גישה מועדפת. זה שהוא דוד של אלון לא מחייב לשום דבר. אנחנו גם לא מכותביו היחידים". את לא חושבת שבתקופת בחירות צריך להימנע מפרסום מאמרים ומכתבים של מועמדים? לחלוטין לא. זה היתרון של עיתונות מקומית, לדעתי. להפך, אנחנו הולכים לבחור את ראש העיר שלנו, ואנחנו רוצים לראות מה הוא אומר, מה הוא חושב, מה התוכניות שלו. אגב, למרות שציפי קפל טוענת שכל מועמד יכול לקבל אצלם במה במסגרת מדורים שונים, כמו "מכתבים למערכת", בכל הגליונות שנבדקו - כעשרה במספר - לא נמצא עוד מועמד שקיבל במה כזאת. ▪ ▪ ▪ כל המקרים שהובאו לעיל נוגעים לכתבות במקומונים שנמצאים בבעלות פרטית ואינם משתייכים לאחת משלוש רשתות המקומונים הגדולות - רשת שוקן, "ידיעות תקשורת" ו"מעריב מקומונים" (רשת חדשה שנמצאת בהקמה, וכוללת בשלב זה שלושה מקומונים - בתל-אביב, בחיפה, ובחולון, בת-ים וראשון-לציון). אבל חלק גדול מן הקוראים אינם מבחינים בין מקומוני הרשתות לבין מקומונים פרטיים, ובעיקר אלה שמחולקים חינם לתיבות הדואר. אלה זוכים לתפוצה של עשרות אלפי עותקים בשבוע, ומשמשים מקור מידע מרכזי לבוחרים. לעתים קרובות, השפעתם של מקומונים אלה רבה מהשפעתם של המקומונים או האזורונים (מקומון המכסה אזור שכולל כמה יישובים) של הרשתות הגדולות. רשתות המקומונים "ידיעות תקשורת" ו"מעריב מקומונים" לא הוציאו הוראה מיוחדת לקראת הבחירות המוניציפליות, שאוסרת קיום קשר משפחתי של עיתונאים עם מועמדים - כך מסרו יואב צור, העורך הראשי של "מעריב מקומונים", ושמואל שם-טוב, העורך הראשי של "ידיעות תקשורת". בשתי הרשתות אין גם הוראה קבועה האוסרת על עיתונאי הרשת להיות חברים במפלגה או למלא בה תפקיד כלשהו. מרשת שוקן נמסר בתשובה לשתי השאלות: "אין לנו שום איסורים כאלה. אנחנו עובדים על-פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות". בתקנון האתיקה יש כמה סעיפים הנוגעים לבעיות שהוזכרו בכתבה זו. אחד מהם, סעיף, 19, קובע: "לא יונחה עיתונאי במילוי תפקידו בידי כל גורם חיצוני שאינו גלוי ובמיוחד לא בידי מפרסמים וגורמים שלטוניים, כלכליים ופוליטיים". שרה זלצר היא עורכת בעיתון "אנשים" ובוגרת לימודי תקשורת גיליון 16, ספטמבר 1998

"ישראל היום" תוקף את לפיד וגולש לדמגוגיה | וממשיך להגן על קיומו | העיתונים סוגרים את תיק סילבן שלום | ול"מקור ראשון" של אדלסון יש עורך ראשי חדש

מראית עין של מאבק פנים-ממשלתי על תקציבים היא היום הכותרת הראשית של העיתון שהוא ככל הנראה הנפוץ בישראל, "ישראל היום". "יעלון נגד האוצר: התחדש הקרב על תקציב הביטחון", נכתב על שער החינמון, ההולך ועוטה לאחרונה כסות מיליטנטית (אם כי בדרך כלל בעניינים הקשורים לעיתון עצמו, ולא לסוגיות שעל סדר היום החדשותי). הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא ציטוט מפי שר הביטחון: "פגיעה קשה בכוח הסדיר ובמילואים". השר יעלון סבור כי התקציב שניתן למשרדו ולגופים הכפופים לו אינו מספיק, וכי משמעות הדבר היא פגיעה בבטחון המדינה. את החצים הוא מפנה לאיש עם היד על הברז, היריב הפוליטי והעמית לממשלה, שר האוצר יאיר לפיד. בציטוט המודגש על השער מכנה יעלון את הדיונים על תקציבו בכינוי הגנאי "בזאר טורקי". שר הביטחון, אחד מפוליטיקאי הבית של היומון החינמי, יכול לסמוך על עורכי "ישראל היום" שיספקו הגברה לטענותיו. להפניית השער מצורף דיוקן זועם של לפיד, כאילו כדי להבהיר לקוראים כי דבריו הנחרצים של יעלון הם מהסוג שמעורר אצלו שאט נפש. בידיעה הראשית עצמה ("אין כסף לאימונים") נמצא מקום לתמונה נוספת של לפיד, שהוא במקרה גם הקמע של העיתון המתחרה, הפעם בהבעה הנעה בין הממזרי לנבוך. הכתבים גדעון אלון, זאב קליין ולילך שובל מביאים לקוראיהם תמצות מדבריו של יעלון, שנאמרו בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "ח"כים שהשתתפו בדיון ציינו כי יעלון לא הזכיר את שר האוצר בשמו, אבל היה ניכר שהביקורת שלו מופנית בעיקרה אליו", מציינים כתבי "ישראל היום". נבואת זעם שהשמיע אתמול בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ומושא הסיקור המועדף על עורכי "ישראל היום", גורסת כי "איראן מבקשת להשמיד את ישראל ולבנות פצצות אטום למטרה זאת". הדברים מתפרסמים בהבלטה בכפולת העמודים הראשונה, זו שמוקדשת למאבק למען הגדלת תקציב הביטחון (התבטאויות נוספות של נתניהו, בעניינים אחרים, מפרנסות שתי ידיעות נוספות בגיליון). דן מרגלית, הפרשן הבכיר של העיתון, חתום הבוקר על טור שזוכה להפניית השער "חייבים להודות על האמת: צריך צה"ל חזק – וזה עולה כסף". על-פי מרגלית, משרד האוצר לוקה בחוסר "יצירתיות ומקוריות". לדברי מרגלית, תביעתו של יעלון להוסיף לתקציב משרדו 2 מיליארד שקל השנה ועוד 7–8 מיליארד בשנה הבאה היא "תביעה מתחייבת". "אמנם משרד הביטחון הבטיח בהעלאה האחרונה (2.75 במקום 4 מיליארדים) שלא ישוב לחזר על הפתחים. אך זו היתה טעות", כותב מרגלית, ובהמשך הדברים גולש לדמגוגיה: "אז מה לעשות? לסגור את כיפת-ברזל? גבעתי? 8200? מערך הצוללות?". לקראת סוף הטור מציע מרגלית לקשור בין תקציב הביטחון לתקציביהם של משרדים אחרים, למשל משרד החינוך, אך לא מסביר מדוע, וכיצד יביא הדבר לחיסכון כלשהו. "צה"ל צריך את הכסף. הציבור בישראל צריך לקבל את תקציבו בכבוד, לא כגמילות חסדים", נכתב בשורות החותמות את המאמר. המשפט האחרון, "הציבור בישראל צריך לקבל את תקציבו בכבוד, לא כגמילות חסדים", אינו קשור לתוכן המאמר, אלא אם כן ב"תקציבו" של "הציבור בישראל" מתכוון מרגלית לתקציב הביטחון, וב"גמילות חסדים" הוא מתכוון לבקשות המסורתיות של מערכת הביטחון להגדיל את תקציביה מעבר להיקף המקורי שנקבע להם בחוק תקציב המדינה. ב"ידיעות אחרונות", האויב המר של "ישראל היום" ומתחרהו העיקרי מבחינת מינון המיליטריזם, נעמדים מהצד האחר של המתרס, אם כי בוחרים שלא להקצות לפולמוס הפניית שער. יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של העיתון, היה חתום בשנה האחרונה על שלל קביעות לא מדויקות שבמקרה גם שירתו את צורכיה של מערכת הביטחון; הבוקר, אפילו הוא מוצא לנכון להציע כי הצהרותיו האחרונות של יעלון הן ספין. "אפשר לראות בזה עוד ספין של הצבא, אבל אפשר גם לראות את זה אחרת", נכתב בפתח כתבתו. בהמשך הטור מציין יהושוע כי "בשנה האחרונה קוצצו יותר מ-4.5 מיליארד שקלים", אם כי לא מציין מהיכן קוצצו. יהושוע גם לא מציין את התוספת התקציבית שניתנה לפני חודשים אחדים לתקציב הביטחון – שלמעשה המירה את קיצוצו בהגדלתו. הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, מציג עמדה ספקנית יותר. "הנה הם שוב יוצאים לאותו קרב לעוס ומאוס על תקציב הביטחון, שסופו ידוע מראש", הוא כותב בפתח פרשנותו, שלה ניתנה הכותרת "מכיס אחד לכיס שני". "אתמול היה זה שר הביטחון יעלון שפתח את המערכה ללא אזהרה מוקדמת במטח של איומים מול חברי ועדת החוץ והביטחון: לא מתאמנים, לא יורים, לא אוכלים", מוסיף וכותב פישמן. "גורמים בכירים באוצר מיהרו להגיב ולהאשים את יעלון בכך שהוא מהלך אימים על הציבור בעזרת קיצוץ באימונים חיוניים. אלא שמתוך כל הדיבורים ביצבצה האמת העירומה: יעלון ושר האוצר לפיד הם בעצם בני ברית, והמאבק מלאכותי". חלקים נכבדים מתקציב הביטחון, כותב פישמן (ומפרט), זורמים אל קופת המדינה בצורת מסים. כמה מהם, הוא מציין, מגיעים מכספי סיוע החוץ, שאינם נגרעים מתקציב המדינה. "אז למה לריב? משרד האוצר צריך לעודד את הבזבוז בצבא: שיאכלו יותר טוב, שייקחו קייטרינג יותר יקר, שיזמינו למסיבת הפרידה מראש אמ"ן את הרולינג-סטונס. יש לכם מושג כמה מע"מ אפשר לגבות רק על מערכות התאורה וההגברה?", כותב עוד פרשן "ידיעות אחרונות". את הטור הוא חותם בקביעה הבאה: "אם תקציב הביטחון יקטן, הכנסות המדינה ממיסוי יירדו. ואז איפה הם יחפשו את ההפרש? בכיס שלנו". עמוס הראל ב"הארץ" מצביע על מה שעשוי להיות מקורן של נקודות העיוורון המשותפות לשני הטבלואידים, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". "כנהוג, מסיטה מערכת הביטחון את הדיון אל הסוגיה הרגישה ביותר – טיב האימונים בצה"ל והשפעתם על רמת הכשירות של היחידות, שאלה שזכתה לתשומת לב ציבורית מאז הכישלון במלחמת לבנון השנייה ב-2006". לדברי הראל, שתי סיבות עומדות מאחורי הסטת הדיון לכיוון זה: "האחת עניינית – זהו הסעיף הגמיש והזמין ביותר לקיצוץ בתקציב הביטחון, בהשוואה להוצאות שאליהן התחייבה מערכת הביטחון מראש, מחוזים חתומים הכרוכים בקיום השוטף של הצבא ועד תנאי השכר והגמלאות. הסיבה השנייה היא תודעתית: הצבא מבין היטב שלדרג הפוליטי יהיה קשה לעמוד בהאשמות בתקשורת בדבר פגיעה במוכנות החיילים למלחמה הבאה, העלולה לפרוץ גם באופן מפתיע, כפי שקרה בקיץ לפני שמונה שנים". במוסף "ממון" כותב אודי עציון על חברה חדשה שתירשם בקרוב באיי הבתולה. "כמו כל טייקון, גם חברות ממשלתיות יודעות לנצל מקלטי מס: מדו"ח רשות החברות [הממשלתיות] עולה כי רפאל, מהבולטות בתעשיות הבטחוניות, קיבלה אישור מיוחד מהממשלה להקים חברה-בת באיי הבתולה", נכתב בידיעה. "איי הבתולה הם ממקלטי המס המבוקשים בעולם, וזאת בזכות פטור ממס למשקיעים והעדר מס רווחי הון וחובת דיווח על זהות בעלי החברה. כל אלו יכולים לעזור לרפאל לשמור על חשאיות בעסקאות הנשק, ואף לטשטש את ישראליותה בעסקאות רגישות במיוחד", מוסיף עציון בידיעה האינפורמטיבית, המשולבת בכתבה על נחשלותן הפיננסית של חברות ממשלתיות. רפאל, מובהר בכותרת הגג, היא "החברה הממשלתית הכי רווחית", עם רווח נקי של 366 מיליון שקל ב-2013. שמה של החברה-הבת, נכתב בידיעה, יהיה BVI. "קץ הסודיות הבנקאית? שווייץ וסינגפור חתמו על הסכם בינלאומי נגד מקלטי מס", מודיעה כותרתה של ידיעה (רויטרס) המתפרסמת בעיתון הכלכלי "דה-מרקר". "שתי המדינות, הנחשבות למקלטי המס הגדולים בעולם, הצטרפו ל-45 ממשלות אחרות שכבר חתמו על הסכם המחייב מדינות להחליף ביניהן מידע פיננסי ובנקאי במטרה לגבות מס מבעלי חשבונות בבנקים זרים", נכתב בכותרת המשנה. בפסקה החותמת את הידיעה מובאת תגובה מטעם רשות המסים של מדינת ישראל: "כחלק משורת צעדים שאנו מקדמים הנחנו על שולחן הכנסת חקיקה שתאפשר לנו להשתלב במהלך". "תיק סגור", קוראת כותרת קטנה המתפרסמת בשער "ידיעות אחרונות", לצד דיוקנו של השר סילבן שלום. אתמול הודיע היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין כי החליט להפסיק את החקירה שנפתחה בעקבות טענות על עבירות מין שכביכול ביצע השר. "עובדת לשעבר בלשכת השר סיפרה על עבירות מין, אך סירבה להעיד", קוראת כותרת בולטת במעלה שער "הארץ" (גידי וייץ). ב"ידיעות אחרונות" נמצא מקום לציטוט נרחב מ"מכתב גלוי" (ירון קלנר) שפירסם בנו המאומץ של שלום, נמרוד ניר, בפייסבוק. "הבן של שלום: הכל שקרים ודמגוגיה", נכתב בכותרת. "התיישנות, קשיים באיתור המתלוננות וסירוב הנשים למסור עדות במשטרה – אלו הן הסיבות המרכזיות בגינן החליט אתמול וינשטיין לסיים את בדיקת התלונה שהוגשה נגד שלום", נכתב בידיעה מאת יובל קרני, תלם יהב וירון דורון, כתבי "ידיעות אחרונות". "התיק אמנם נסגר, אך ענן החשדות לא התפוגג כליל", כותב וייץ ב"הארץ". "המידע הראשוני שהצית את בדיקת המשטרה, זה שייחס לשלום קיום מגע מיני תוך ניצול יחסי מרות, נסגר מחמת ההתיישנות. אם האירוע הנטען היה מתרחש בשנים האחרונות, ישנו סיכוי סביר כי נגד שלום היה מוגש כתב אישום, כך חשב היועץ המשפטי. "וינשטיין זיהה כי סימני אמת ניכרים מעדותה של המתלוננת, כי היא לא מגזימה בפרטים וכי היא מוסרת מידע שלא מיטיב עם דימויה, כמו למשל ההסכמה שלה לביצוע האקט המיני הנטען. המתלוננת אף הצליחה לעבור רף ראייתי הנדרש בכל אירוע פלילי שבינו לבינה: חברתה של המתלוננת, כמו גם עורכת-הדין שלה, שמעו ממנה בזמן אמת על מה שהתרחש לכאורה בחדרו של השר במלון הייאט במזרח ירושלים. שלום, מצדו, לא זכר את המתלוננת והכחיש את סיפורה". "בימים הקרובים: שלום יחליט אם הוא רץ לנשיאות", מודיעה כותרתה של ידיעה המתפרסמת ב"ישראל היום". בכפולה השלישית של "ישראל היום" ממשיכים עורכי החינמון לנהל את מאבקם בהצעת החוק שנועדה לאלצם לגבות תשלום עבור עיתונם. את מרכז הסיקור תופס מאמר מאת חזי שטרנליכט, עורך מדור הכלכלה הספרטני של החינמון, המנגח הבוקר את הטענה הרווחת, שטרם הופרכה, ולפיה "ישראל היום" פועל ללא מודל עסקי. "יש מודל כלכלי, והוא מנצח", נכתב בהפניית השער למאמר. שטרנליכט, בעקבות כותבים אחרים מ"ישראל היום", שב ומונה שורה של גופים טלוויזיוניים ואינטרנטיים שאינם גובים כסף עבור תכניהם, וטוען כי המקרה של "ישראל היום" זהה: התוכן החינמי ממומן על-ידי פרסומות. "ככל שהפופולריות של הגופים האלה עולה, וככל שהציבור מוצא בהם עניין רב יותר ותועלת, כך הוא נוהר אליו בהמוניו. התוצאה: יותר פרסומות זורמות, יותר הכנסות", כותב שטרנליכט. כנהוג במאמרי המגננה של "ישראל היום", גם שטרנליכט מסתפק בהעלאת טענות בלי לצרף נתונים או עובדות שיוכיחו את אמיתותן. שטרנליכט אינו מתייחס למוסכמה רווחת בשוק הפרסום שלפיה הסכומים שגובה העיתון על מודעות נמוכים למדי, ואינם מתקרבים לסכומים הדרושים למימון העיתון. שטרנליכט גם אינו מתייחס למיעוט המודעות בעיתונו, ולעובדה שרבות מהן הן פרסומות עצמיות, או כאלה המציגות את מרכולתם של גופים ללא מטרות רווח ועסקים קטנים, שתקציבי הפרסום שלהם נוטים להיות נמוכים, בלשון המעטה. העורך הכלכלי, שמתוקף תפקידו אמור לדעת שטענות מהסוג שהוא משמיע יש לגבות במספרים, או לפחות בצללים של מספרים, אינו מספק ולו מספר אחד שיעיד על היקף ההכנסות של הגוף שלטענתו פועל לפי "מודל מסחרי". התחושה הנותרת בתום הקריאה היא רחמים. בהמשך מובאים קולות מפי אישים שהתבטאו בגנות ההצעה (רזי ברקאי ויו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, פרופ אלי פולק), כמו גם ציטוטים מפי 18 ישראלים שהתבקשו להביע את דעתם בסוגיה (17 מהם מתנגדים). בעמוד הבא מתפרסם מעין מאמר בחתימת "מירי עדן". אתמול הופיע שם זה על רשימה שבה נטען (שוב, בלא הוכחות) כי מאחורי אחד ממגישי ההצעה, ח"כ איתן כבל, עומדים אינטרסים סמויים. היום מנסים עורכי "ישראל היום" להשחיר כך חברת-כנסת נוספת החתומה על ההצעה, איילת שקד. "תזכורת לח"כ שקד: את הטפת לחופש הביטוי, לא?", נכתב בכותרת הרשימה. המלל עצמו הוא ציטוט ארוך של נאום שנשאה שקד לפני שנתיים. בתחתית משובצת, בכתב מודגש, הערה מטעם "ישראל היום". כנהוג בעיתון זה, במקום להביא מידע שיאיר באור חדש את דבריה של חברת-הכנסת, בחרו העורכים להשמיע טענה כמו-טוקבקיסטית: ב"ישראל היום" מזהירים את איילת שקד מפני בוגדנותם של בעלי-בריתה החדשים. בגליון אמש של "גלובס" הוקדש להצעת החוק ולקמפיין לבלימתה טורו של מתי גולן, שהאיר, בין היתר, זווית שמשתתפי הפולמוס ממעטים להזכיר. "עיתון כזה מבקש לפגוע בעיתונים האחרים לא באמצעות תחרות מקצועית הוגנת, אלא על-ידי כספי ההימורים של איל הקזינו שלדון אדלסון", כתב גולן. "האיש הזה, כך דווח, הרוויח בשנה הקודמת סכום של עשרות מיליארדי דולרים מבתי-הקזינו שלו", הוסיף. "בשבילו להחזיק לבד את ישראל היום זה עניין של מה בכך. אבל האם אנחנו רוצים שהדמוקרטיה בישראל תהיה בידיו של אדם כזה? [...] הציבור חייב להבין: היום זה איל הימורים, מחר זה יכול להיות ברון סמים (להבדיל, כמובן)". "מקור ראשון" של שלדון אדלסון (עורך ראשי: אורי אליצור) הוא הבוקר העיתון היחיד שבו הדיווח על דברים שאמר נתניהו בוועידת הליכוד זוכה לכותרת בולטת בשער ("רה"מ נתניהו: לאף אחד אין זכות להרים יד על חייל צה"ל"). הכתב הפוליטי זאב קם חתום על הידיעה, המוקדשת ברובה לעיקרי נאומו של ראש הממשלה. בעיתון היומי הקצר, הכולל היום שבעה עמודים מערכתיים בלבד, נמצא מקום גם לידיעה שכותרתה "סקר: רוב מוחלט בציבור מרוצה ממדינת ישראל" (אסף גולן). "76% מהציבור מרוצים מישראל", מוסבר בכותרת המשנה. כותרות הידיעה, המתייחסות לתשובה שמסרו נשאלים יהודים בלבד אף שהסקר נערך בקרב נשאלים מכלל האוכלוסייה, מזכירות כותרות המתפרסמות תדיר בעיתון האב. ב"ישראל היום" נוהגים לערוך סקרים בקרב קהל נשאלים יהודי, ולהציג את תוצאותיהם ככאלה המעידות על הלכי הרוח של כלל הציבור בישראל. מי שיקרא לעומקה את הידיעה ב"מקור ראשון", ברובה גזור-והדבק של מידע מטעם עורכי הסקר (המכון הישראלי לדמוקרטיה, מו"ל אתר זה), יקבל תמונה מדויקת יותר של תוצאותיו ושל קהל הנסקרים. מעל הידיעה, הבינונית בגודלה, נדפסת ידיעה אחרת, ובה מידע מהסוג שעורכי "ישראל היום" נוטים להצניע: "דו"ח: הפערים בחינוך בישראל – הגדולים ביותר במערב" (רעות וילף). בדומה, גם הכותרת הישראל-היומית על נאומו של נתניהו היא רק השנייה בחשיבותה בשער העיתון. הבעלים החדשים, שלדון ומרים אדלסון, קיבלו את "מקור ראשון" לידיהם לפני מעט יותר משבוע; אתמול הוסר שמו של שלמה בן-צבי, המו"ל והעורך הראשי הקודם, מתיבת הקרדיטים. נוסף למינויו הרשמי של אליצור, בעבר ראש לשכתו של נתניהו, לתפקיד העורך הראשי (אליצור תיפקד עד כה כעורך בפועל), טרם הודיעו האדלסונים אם החליטו כבר על שינויים שיערכו באופי העיתון ובהרכב עובדיו. בהתחשב באופן המונוליתי שבו מנהלים ראשי "ישראל היום" את עיתונם, לא יהיה זה מוגזם לשער כי אופיו והרכבו של "מקור ראשון" החדש יושפעו בין היתר מהתנהלות המערכת בתקופה הקרובה. כתבת השער של "מוסף כלכליסט" היא דיווח בן שישה עמודים מאת מיקי פלד, שמסכם חמישה חודשי דיונים של ועדה ממשלתית שהוקמה לשם "מלחמה בעוני" ("ועדת אלאלוף"). "זו היתה אמורה להיות הוועדה הציבורית הראשונה שכל דיוניה פתוחים לציבור ולתקשורת. אבל ראשי ועדות המשנה חששו מנוכחותם של פעילים חברתיים ועיתונאים, ורוב הישיבות נסגרו", נכתב באחת ההפניות הבולטות. "שאלתי אם לפחות כותבים פרוטוקולים. אין תקציב לפרוטוקולים, ענו". פרסום סמוי. אורה קורן ונתי טוקר, "דה-מרקר", מגישים לקוראים חשיפה על הסכם תוכני ופרסומי שנחתם לאחרונה בין "ידיעות אחרונות" לאיגוד תעשיות המזון של התאחדות התעשיינים. "בעקבות מחאת יוקר המחיה, החברות שכרו את שירותיה של יעל דרומי, לשעבר עורכת ממון, לערוך סדרת כתבות ומוספים בעיתון", נכתב בכותרת המשנה. קורן וטוקר מציינים כי היקפה של ההתקשרות "עשוי להגיע ל-4 מיליון שקל", וכי ההסכם כולל "תוכן מערכתי בעיתון, שאמור לסייע לשפר את תדמית החברות". כאן ניתן לעיין בהצהרות שהשמיעה דרומי כשהיתה עורכת בכירה בעיתון. בהמשך הידיעה מציינים הכותבים כמה משיתופי הפעולה הסמויים שהבשילו לכדי סיקור שהוצג לקוראי "ידיעות אחרונות" כתוכן מערכתי. עורכי "ידיעות אחרונות" מוסרים בתגובה, בין היתר, כי מדובר ב"מוספים מושקעים ומלאים בחומר עיתונאי אמיתי ואיכותי" – טענה לא אמינה, המעידה אולי על האופן שבו עורכי העיתון הנפוץ תופסים את נפש קוראיהם. פרסום גלוי. עוד ב"דה-מרקר": טוקר מדווח על עתירה לבג"ץ שהגישה חברת רכש המדיה יוניברסל, שבבעלות מקאן-אריקסון, נגד הרשות השנייה. בעתירה נטען כי נסיונותיה של הרשות השנייה להגביל את נתח השוק המקסימלי של חברות רכש המדיה, כפי שנוסחו על-ידי "ועדת שחם", אינם הוגנים. "ביוניברסל טוענים כי עצם מינוי ועדת שחם היה פגום, שכן לא הופיע ברשומות ולא הוצג בפניהם כתב מינוי", כותב טוקר, ומצטט מהעתירה: "מינוי בהסתר ובמחשכים, כיאה למשטרים אפלים, פוגע בזכות השימוע והטיעון לבחון ולבקר מינוי". עוד מזכיר טוקר את הטענה שלפיה יו"ר הוועדה, יעקב שחם, שרוי בניגוד עניינים. מערכות היחסים והאינטרסים של שחם נפרשו לרוחבן בסדרת כתבות שהתפרסמה בשנה שעברה ב"העין השביעית". השידור הציבורי. במוסף "הערב" של "גלובס" דיווח אתמול לי-אור אברבך כי טיוטת הצעת חוק רשות השידור שמקדמת הממשלה שונתה לבקשת השרה ציפי לבני כך ש"הרשות החדשה תהיה פחות תלויה בפוליטיקאים". על-פי דיווחו של אברבך, את הרכב מועצת הרשות העתידית תגבש ועדת איתור בראשות שופט, שיהיה אחראי על מינוי שני החברים האחרים בוועדה. "על-פי טיוטת החוק הראשונית, ועדת האיתור יכלה להרכיב רשימה רחבה ולא מוגבלת של שמות אשר היו מוצעים לשר, ומתוכם הוא היה בוחר את תשעת חברי מועצת רשות השידור החדשה", נכתב בידיעה. "כעת, על-פי בקשת משרד המשפטים, הוחלט כי הוועדה תמליץ על תשעה מועמדים בדיוק, והשר יוכל לאשרם או לא. הדבר מקטין את התחושה שעשויה להתגבש בקרב חבר מועצה שהוא חייב את מינויו לשר עצמו". כמו כן, כותב אברבך, השר האחראי על הרשות לא יוכל להדיח את מנכ"ל גוף השידורים הציבורי. "בתוך כך, שינוי מהותי בהצעת החוק לעומת דו"ח ועדת לנדס הוא בעובדה שלא תהיה מינהלת הקמה שתהיה אמונה על הקמת רשות השידור החלופית. המשמעות היא שמיד יקום הגוף להחלפת רשות השידור הקיימת, ומי שיקים אותה יהיה גם המנכ"ל", מוסיף כתב "גלובס". ניתוח מורחב של נוסחה הנוכחי של הצעת החוק מתפרסם הבוקר ב"דה-מרקר" (נתי טוקר). "למרות היתרונות הרבים של החוק החדש, החוק עדיין נמצא בתחילת הליך החקיקה", מזכיר כתב "דה-מרקר" לקראת סוף המאמר. "ייתכן כי במהלך הדיונים בוועדות יוכנסו שינויים נוספים בחוק, וקרוב לוודאי שנושא המעורבות הפוליטית יעסיק מאוד את כל אלה המעוניינים לשמור על מערכת היחסים הבעייתית שבין רשות השידור לנבחרי הציבור". "הנערה הגבוהה בעולם התארסה לבחור שגובהו 1.62 מ" ("אלי לאון וסוכנויות הידיעות", כותרת במדור חדשות החוץ של "ישראל היום", היום).

ב-ynet פירסמו תצלום זהה לחלוטין לזה של צלם "מעריב" ראובן קסטרו. רק לאחר פניית "מעריב" - הוסר התצלום

הבוקר, בנסיבות עגומות, זכה צלם "מעריב" ראובן קסטרו להישג עיתונאי צנוע - תצלום בלעדי של מחבל מובהל לבית-החולים, זמן קצר לאחר שרצח מתנחל בצומת תפוח. התצלום נכלל בידיעה שפורסמה באתר nrg מעריב בשעות הבוקר המוקדמות. בשעת צהריים עלתה באתר ynet ידיעה על האירוע, שאף היא כללה תצלום של המחבל מובהל לבית-החולים. למעשה היה זה תצלום זהה לזה של קסטרו. אלא שב-ynet קיבל התצלום את הקרדיט "דן אישקוב", שם של צלם אלמוני, שאינו מוכר אף למנוע החיפוש גוגל. קסטרו מספר כי כשפנה למערכת ynet בתלונות, הופנה אחר כבוד למחלקת שירות הלקוחות. בעקבות פניית "מעריב" הוסר התצלום. "אני 43 שנה במקצוע", אומר קסטרו, "ואני גם קונה תצלומים של פיגועים במשך שנים, בתור ממלא-מקום מנהל מחלקת הצילום במעריב. בדרך כלל כשאני קונה תמונה, אני דואג לוודא שהצלם שמכר לי אותה באמת צילם אותה. "ynet הוא בין כלי התקשורת הראשונים בישראל שחייב להעסיק אנשים מקצועיים ואמינים", מוסיף קסטרו. "זה לא אתר שולי של איזו שכונה, זה אתר שנמצא בכל בית-אב". ממשרד יחסי-הציבור דני לוי תקשורת נמסר בשם ynet בתגובה: "אין תגובה".

האם פרסומאי-על שמשווק מסרים תמורת תשלום ראוי להיחשב לאזרח מן השורה בבואו להביע דעתו על סוגיה ציבורית לוהטת?

האזרח-מן-השורה אילן שילוח יצא מן הארון: מי שנחשב לפרסומאי-על, אשף שיווק ומומחה מן השורה הראשונה לממכר תדמיות, התגבר השבוע על ביישנותו וחשף את עולמו הפנימי – הוא בסך-הכל אזרח מן המניין שאינו יכול לשאת קלקלות שלטוניות חמורות. לכן, משנוכח בסכנה שמטילים הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי וחבורת הקצינים הכפופה לו על תקינות המשטר הדמוקרטי, עשה מעשה ופירסם מודעה אנונימית שקראה תיגר על צמרת צה"ל והאשימה אותה, בין השאר, בפוטש נגד הדרג המדיני. מעל שנתיים וחצי שמר שילוח על הסוד. הוא, שבמרכז חייו המקצועיים עומדים הפרסום, החשיפה, הנחלת מסריו לציבור רחב ככל האפשר, בחר במקרה זה לשמור על צנעת הפרט (שלו). כאילו אמר: מעורבותו בענייני הציבור היא עניינו האישי. שתיקתו אילצה את אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל, שחש עצמו נפגע מניסוחיו של שילוח, למען את תביעת הדיבה נגד מוסדות (משרד הפרסום מקאן-אריקסון, שהזמין את שטח הפרסום, והעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", שבהם פורסמה המודעה), ולא נגד האיש שכתב אותה ויזם את פרסומה. רק השבוע, בלחץ התהליך המשפטי ההולך ויוצא אל הפועל (ואולי גם בהשפעת החקירה המשטרתית שעליה החליט היועץ המשפטי לממשלה), הזדקף אילן שילוח בצריח וחשף את עצמו: הוא העומד מאחורי הפרסום. גם אם מקבלים כפשוטה את גרסתו של שילוח – היינו, בהיותו אזרח מעורב שהמדינה ותקינות אורחותיה יקרות ללבו, החליט להביע את דעתו על התנהלות הרמטכ"ל ועוזריו – מתבקש דיון בשאלה: הככל האדם פרסומאי? האם מי שמשרדו מתחכך באורח קבוע עם המערכת השלטונית, בתוקף עיסוקיו ומיומנותו המקצועית, זכאי ליהנות ממעמד של מגיב תמים בשוק חילופי הדעות? האם מי שמשרדו בא במגע עם פוליטיקאים ומנהל עם המערכת השלטונית שיג ושיח הנועד לקדם את עסקיו, ומי שמהות עיסוקו היא הפצת מסרים תמורת תשלום, זכאי למעמד של משקיף חסר פניות (אך לא חסר עמדה) בהציעו את דעותיו לכלל הציבור? כאשר הגיש בניהו את תביעת הדיבה גרסתי שמנסח המודעה האנונימית אינו זכאי ליהנות מעקרון חסיון המקורות, העומד לצדם של עיתונאים, בגלל החומה העבה האמורה להפריד בין העיסוק העיתונאי לעיסוק הפרסומי. עתה, משאילן שילוח יצא מהמחבוא, מתרחבת השאלה: לא רק אם לגיטימי לפרסם, במודעה בתשלום, עמדות בוטות בלי להיות חתום עליהן, אלא גם אם עצם היומרה של פרסומאים להשתתף בשיח הציבורי על הסוגיות שבסדר היום הלאומי היא במקומה. דבר אחד הוא כאשר פרסומאים (וכן יועצי תקשורת, מומחי תדמית ושאר בעלי מקצוע שעיסוקם בהפצת מסרים של לקוחות תמורת תשלום) מחווים את דעתם בזירה התקשורתית כשהם מזדהים ומזוהים כבעלי עניין, ודבר אחר כשהם מסתתרים מאחורי הקלעים או מעמידים פנים של מי שאין להם נגיעה אישית בעניין הנדון. כאשר, למשל, היחצן רני רהב "פונה ליועץ המשפטי לממשלה" בדרישה להקים ועדת חקירה לבדיקת ההתנהלות בבורסה, המהלך הזה אינו ראוי לסיקור עיתונאי. לא רק משום שרהב אינו ממלא שום תפקיד שיש לו נגיעה למצב בבורסה ולא רק משום שאין הוא נחשב למומחה בעניין הזה, אלא בעיקר משום שהוא חשוד כמי שהוא בעל עניין בנשוא פנייתו. שהרי לרהב מערכת קשרים ענפה בעולם העסקי, ועם לקוחותיו נמנים לא מעט מבעלי העניין בתחום זה, ולכן עמדותיו נתפסות מלכתחילה כנגועות בשיקולים זרים. כך גם אילן שילוח. גם אם חצב את שורות המודעה הפוליטית שפירסם מלבו הקודח, גם אם התנהלותו של אבי בניהו בפרשה הנדונה קוממה אותו בצדק – הוא מזוהה עם משרד פרסום גדול שיש לו, מטבע הדברים, אינטרסים רבים ומסועפים המשיקים ומצטלבים עם המערכת השלטונית. מי שבחר לעסוק בפרסום אינו זכאי למעמד של פובליציסט.

המאבק באנציקלופדיה המקוונת סביב תיאור חלקו של ראש הממשלה בקונספציה שכשלה, משתלב בניסיון של הליכוד לטעון כאילו נתניהו מעולם לא דגל בחיזוק החמאס, אף שעדויות רבות מצביעות על ההפך הגמור. לאחר שעורכים באנציקלופדיה טענו כי הציטוט מרכזי לערך "מלחמת חרבות ברזל", הוא שוחזר

האם ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר באופן מפורש כי יש לתמוך בחמאס וכי לחיזוקו ישנה חשיבות אסטרטגית עבור מדינת ישראל? בערך ויקיפדיה על "מלחמת חרבות ברזל" נמחק בימים האחרונים מספר פעמים הציטוט מפי נתניהו בדבר הצורך לחזק את ארגון הטרור ולהעביר לו כספים, על מנת לשמור על הפירוד בהנהגה הפלסטינית ולמנוע כל אפשרות להסדר עם הפלסטינים. תחילה נטען כי הציטוט, שהסתמך על מאמר מאת אלכס סלסקי באתר "מידה", חסר מקור עיתונאי, כנראה משום שסלסקי הפנה בטעות לכתבה מ"ישראל היום" במקום למקור האמיתי: ידיעה מאת כתבת ה"גרוזלם פוסט" להב הרקוב ממרץ 2019, תחת הכותרת "נתניהו: כסף לחמאס הוא חלק מאסטרטגיה להשאיר את הפלסטינים מחולקים". בהמשך שוחזר הציטוט המדובר ונכלל בערך הוויקיפדי על המלחמה, וזאת לאחר שעורכים באנציקלופדיה החופשית טענו כי הציטוט מרכזי לערך ובעקבות תמיכת רוב העורכים בדף השיחה של הערך בהחזרתו. לפי הדיווח של הרקוב מ-2019, בישיבת סיעת הליכוד ב-11 במרץ, אמר נתניהו כי "מי שמתנגד למדינה פלסטינית צריך לתמוך" בהעברת כספים לעזה כיוון שההפרדה בין הרשות הפלסטינית בגדה המערבית לחמאס בעזה מסייעת למנוע הקמת מדינה פלסטינית. הרקוב ציינה בדיווחה כי גם הציטוטים הישירים שהכניסה אל בין מירכאות הן פרפרזה על דברי ראש הממשלה, ששמעה מפי המקור שלה בכנסת. בשיחה עם "העין השביעית" מספרת הרקוב כי בזמן אמת לא נתקלה בהכחשות מצד נתניהו או אחד ממקורביו לציטוט והבהירה כי גם כיום היא עומדת מאחורי הפרסום שלה. היא עצמה, כך היא אומרת, לא היתה הראשונה לדווח על דברי נתניהו בדבר הצורך לתמוך בחמאס באותה שיחה עם חברי הכנסת מהליכוד. לדבריה, נתקלה בדיווח על הדברים והחליטה לאמת אותם. בעקבות זאת שוחחה עם חבר כנסת מסיעת הליכוד שאישר לה את דברי נתניהו. הרקוב אינה זוכרת כעת מה היה אותו דיווח בגינו פנתה לברר את הסוגיה, אולם היא זוכרת היטב את דברי המקור עצמו. "אני זוכרת עם איזה חבר כנסת דיברתי", מוסיפה הרקוב, "אני פשוט לא אספר". המאבק באנציקלופדיה המקוונת סביב תיאור חלקו של נתניהו בקונספציה שכשלה, משתלב בניסיון של הליכוד לטעון כאילו נתניהו מעולם לא דגל בחיזוק החמאס, אף שעדויות רבות מצביעות על ההפך הגמור. למעשה, גם לולי היתה הרקוב מתעדת את הדברים שאמר נתניהו בקולו, ישנן עדויות למכביר כי זו היתה הקונספציה בה אחז נתניהו. הן מפי מקורבים לו והן בשל מעשיו בפועל. "צריך לומר זאת ביושר – נתניהו רוצה את החמאס על הרגליים והוא מוכן לשלם על כך מחיר כמעט בלתי נתפס – חצי מדינה משותקת, ילדים והורים בפוסט-טראומה, בתים מופצצים, אנשים נהרגים", כתבה בפייסבוק ב-2019 שרת ההסברה לעתיד גלית דיסטל-אטבריאן, שזכתה לשריון בליכוד על-ידי נתניהו. דיסטל-אטבריאן הוסיפה: "תמרקרו את המשפט הבא: בנימין נתניהו משאיר את החמאס על הרגליים כדי שמדינת ישראל לא תהפוך כולה לעוטף עזה. אם החמאס מתמוטט, אבו-מאזן עלול לשלוט ברצועה. אם הוא ישלוט בה, יקומו קולות מהשמאל שיעודדו משא-ומתן ופתרון מדיני ומדינה פלסטינית, גם ביהודה ושומרון. […] זאת הסיבה האמיתית שבגללה נתניהו לא מחסל את האמאמא של החמאס, כל השאר זה בולשיט". כפי שכתב כאן לאחרונה איתמר ב"ז, הקונספציה בדבר חיזוק החמאס באה לידי ביטוי גם בראיונות שהעניק נתניהו בשנים האחרונות. ב-2018 טען שאחת הדרכים שבהן הוא פועל לריסון המתקפות על יישובי הדרום היא הזרמת מיליוני דולרים שנתרמו על-ידי קטאר לרצועת עזה. בראיון למגזין "טיים" ב-2019 הודה שהוא מודע לכך שחמאס "לוקח את כל כספי הסיוע הבינלאומי – ויש די הרבה מהם – ומשקיע אותם בהפיכת המנהרות למכונת טרור". בראיון לעמית סגל וירון דקל בגלי צה"ל טען נתניהו שהוא נמנע מלהפיל את שלטון חמאס משום שאינו מוצא אף ישות מדינית אחרת שתסכים לשלוט על הרצועה. סגל עצמו, הנחשב מקורב לנתניהו, צייץ ב-2021 בהמשך לטור שפרסם ב"ידיעות אחרונות": "האחריות על התעצמות חמאס בתריסר השנים האחרונות מוטלת כמובן על ראש הממשלה, אחד בנימין נתניהו". חיים רמון, שבשנים האחרונות התקרב למעגלים המזוהים עם נתניהו, ציטט "בכיר בממשלה" שאמר לו מוקדם יותר השנה ב"שיחה פרטית" ש"אסור בשום פנים שהרשות תחזור לשלטון בעזה, גם במחיר שימור שלטון חמאס". נתניהו, גרס רמון, "כרת ברית בלתי כתובה עם ארגון חמאס" ב-2009, ומאז 2019 ביצע צעדים שנועדו להדק אותה. אחד מהם היה הקפדה יתרה על תקיפת יעדים צבאיים של הגיהאד האסלאמי והימנעות מפגיעה מסיבית מדי במטרות שמזוהות עם חמאס.

מדוע בחר האלוף יואב גלנט להתראיין אצל גדי סוקניק? האם התקשורת סיקרה את פרשת גלנט באופן חד-צדדי? וכיצד סוקרו המהומות במצרים?

בפתח התוכנית "תיק תקשורת" מעיר המנחה עמנואל רוזן על כוחה וחולשתה של התקשורת העכשווית. המסקנה, לדעתו, היא שעל עיתונאים לנקוט זהירות וצניעות. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם גדי סוקניק מהתוכנית "360" בערוץ 2 ועם עפר שלח, עיתונאי ערוץ 10 ו"מעריב", על פרשת הקרקעות של האלוף יואב גלנט, שהביאה לביטול מינויו לרמטכ"ל. סוקניק מספר על הראיון הבלעדי שקיים עם האלוף גלנט. "אני לא חבר של גלנט", אומר סוקניק, ומכנה את הטענה שסיפק לו ראיון נוח "קשקוש". לדבריו, גלנט סיפר לו כי בסך-הכל חיפש "מישהו שאני יכול לסמוך עליו". שלח טוען כי סוקניק ביצע את הראיון באופן ראוי ביותר, אך הראיון היה ל"פארסה" בשל מועדו: לאחר ההחלטה לבטל את מינוי גלנט לרמטכ"ל. סוקניק מסביר כי גלנט בא לראיון כשכבר ידע שהסיכוי שיתמנה לרמטכ"ל אפסי. "אני לא ידעתי, הוא לא סיפר לי", מגלה סוקניק. "הוא היה בסוג של דלוזיה", פוסק שלח. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם שלח ועם בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", על האופן שבו התקשורת הישראלית מסקרת את התהפוכות במצרים. "אני מחיל על הערבי את מה שאני מחיל עלי", מסביר שלח את עמדתו. לדבריו, בתקשורת הישראלית סיקרו את הנעשה במצרים בעיקר מבעד לפריזמה הבטחונית והתפיסה הקבועה של ישראל כ"וילה בגונגל". ביסמוט טוען כי אין מדינה מוסלמית אחת, שלא לדבר על ערבית, שבה השיטה הדמוקרטית עבדה. "הגישה הזו היא מאוד פשטנית", הוא אומר על התמיכה של שלח באספירציות הדמוקרטיות של המצרים ומוסיף: "אתה כותב משאלות לב, אני כותב מתוך ניסיון". לסיום משווה יאיר גרבוז את מצבו של ברק לזה של מובארכ. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

בתקופת מלחמת לבנון הארוכה לא נמצאו עיתונאים ישראלים מסוגם של ניל שיהן ודייוויד הלברשטאם, שהניעו את החברה האמריקאית להיפטר מסיוט המלחמה בווייטנם

"שקט יורים!", כתב עמירם ניר המנוח ב"ידיעות אחרונות" עם פרוץ מלחמת לבנון, ותרם בכך כותרת בלתי מחמיאה לפרק הלבנוני של התקשורת הישראלית. כשבחורינו מסכנים נפשם בחזית, אל להם לעיתונאים להפר את הקונסנזוס בדיווחים מטרידים ובשאלות מביכות. אבל אחד מעמיתיו של ניר לא נשמע לציווי הפטריוטי הזה, כביכול, ובמהלך הקרבות ביוני 1982 כתב בעיתון המתחרה "מעריב": "אנחנו לא מגש הכסף שעליו ניתן השלטון לאליאס סרכיס או לבשיר גמאייל. ההולכים למות לא מברכים אותך, מפקד המיליציות הנוצריות". נרעש ממה שראו עיניו הוא הזהיר: "אם לא תצא מתוך האש הזו תנועת מחאה אדירה, אז אנחנו ראויים בהחלט למלחמה הזו וגם לכל מה שיבוא בעקבותיה". אותו עיתונאי, אמנון אברמוביץ, נשא על גופו את צלקותיה של המלחמה הקודמת, ולכן אין פלא שקיננה בו ספקנות מרה כלפי הנהגה היודעת, לכאורה, מה שהיא עושה (וזאת אפילו טרם הודאתו של מנחם בגין כי זו היתה מלחמת ברירה). גם הכתבים הצבאיים נכוו במלחמת יום-הכיפורים, כאשר נכנעו לשאננות היהירה של הקברניטים ולא פירסמו את ידיעותיהם על התכונה בחזית. האם קיימו את הנדר לא ליפול שוב במלכודת? איתן הבר, שהיה הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", סבור שכן. ברב-שיח שנערך עבור ספר השנה של העיתונאים ב-1983, הכריז הבר כי "לבנון היתה תעודת הבגרות של העיתונות הישראלית. עשינו וכתבנו מה שנכון היה לכתוב". זאב שיף דווקא הצביע על החרמת העיתונות מצד שר הביטחון, חוסר התדרוכים והערפול, ואילו הירש גודמן מה"גרוזלם פוסט" הבין בלבנון מהו ייעודו ככתב צבאי. זה היה ערב הכניסה לביירות, כשמג"ד צנחנים תפס אותו ואת חבריו הכתבים ונזף בהם: "מה אתם עושים פה? סעו לירושלים ותצעקו! החיים שלנו בידיים שלכם!". המג"ד אכן אחז את השור בקרניו. הוא ציפה מנציגי התקשורת שישרתו את הציבור נאמנה על-ידי כך שיניחו על סדר-היום את הסוגיות החשובות באמת, שישאלו שאלות נוקבות, שיקימו קול זעקה נוכח איוולת לאומית. דיווח והבאת העובדות בלבד, ללא פרספקטיבה ופרשנות, אינם מספיקים עוד, קובע גוזף לליוולד, עורך ה"ניו-יורק טיימס". "אני חושב שמוטלת עלינו אותה חובת הגינות כבעבר, אך יש עדיפות גבוהה יותר לאמירה מה באמת קורה פה". ▪ ▪ ▪ מה באמת קורה פה? מה עשתה מדינת ישראל בלבנון במשך שני עשורים? איך קרה שזנחנו את תפיסת הביטחון הישנה והטובה, שצה"ל מגן על המדינה מן הגבול הבינלאומי, רודף אחרי מחבלים ומחזיק את המדינות השכנות כאחראיות? איך הסתבכנו במלחמה נגד גרילה, מלחמה שאי-אפשר – ואסור! – לנצח בה, משום שהיא מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית? איך במו ידינו שחקנו את הרתעתנו? איך הקמנו נגדנו את אוכלוסיית השיעים וסייענו לייסוד החיזבאללה? מהו המאזן האמיתי של נסיוננו עם צד"ל? מה עשתה לבנון לכושר הלחימה של צה"ל ולנורמות ההתנהגות שלו? כמה ביטחון העניקה רצועת הביטחון? כמה זה עלה לנו? מה היו החלופות? גם אם התקשורת נגעה בשאלות הללו, היא לא הצליחה להניע סביבן שיח ציבורי ערני. אם לשפוט על-פי ספר השנה של העיתונאים, היא גם לא היתה מוטרדת מכך יתר על המידה. מעבר לרב-שיח המוזכר לעיל של כתבים צבאיים, כמעט שלא היה עיסוק בלבנון בכלי הביטוי היחיד של העיתונאים על עצמם ועל מקצועם (עד להופעת "העין השביעית" ב-1996, וגם הוא לא התעניין בלבנון). המלחמה השתכחה במהירות, והשהייה בלבנון הפכה לשגרה. התקשורת נענתה ושיתפה פעולה עם ההדחקה הזאת. קול חריג השמיע בהתמדה השבועון "כותרת ראשית", אולי משום שאחד מעורכיו, נחום ברנע, נקרא מדי פעם לשירות מילואים בלבנון (אכן, לו אנשי מילואים היו ממשיכים לשרת בלבנון, היה קולם מבקיע אל התקשורת ומעורר אותה). ביוני 1984 פירסם "כותרת ראשית" על שערו תמונות של חללי לבנון תחת הכותרת: "שנתיים למלחמה: רק למשפחות אכפת". הסביר ברנע: "כשאני בלבנון, אני עוקב בדריכות אחר כל ידיעה צבאית. שמות המקומות הם חלק מחיי. שבועות אחדים לאחר שאני חוזר, מתרחקת לבנון אל מעבר להררי חושך. אפילו מלחמת הכסאות של המפלגה הליברלית נראית פתאום רלבנטית יותר". אל "כותרת ראשית" הצטרף כתב-העת "פוליטיקה", אשר גיליונו הראשון במאי 1985 הוקדש כולו למלחמת לבנון. "כל זמן שהאחראים למלחמת השולל לא נתנו את הדין הפוליטי על מעשיהם", זעק שם שלמה בן-עמי, "קשה לשקם את הברית ההרוסה בין כוח למוסר, להחזיר למדיניות הישראלית את השפיות ולבודד ממנה את ההרפתקנות". אבל לבנון היתה רק אחת הסוגיות שבהן עסק "פוליטיקה": באותה מידה של רצינות הקדיש כתב-העת גליונות שלמים לשפה העברית, לכותבים צעירים, לשמאל, לנשים, לפשע, ואף הכריז בחגיגיות על שובו של המודרניזם. כך או אחרת, שני כתבי-העת הללו נסגרו ונותרו בזיכרון כאפיזודות איכותיות ואליטיסטיות. גם "חדשות" הצעיר והערני נסגר. לבנון ירדה מסדר-היום הציבורי, למעט גיחות ספורדיות: הנסיגה מהאוולי ב-1985, גירוש אנשי החמאס, מבצעי דין-וחשבון וענבי-זעם, התקפות קטיושות מזדמנות, נפילת חיילי צה"ל ואירועים דרמטיים כמו אסונות המסוקים והשייטת. הגם שיוסי שריד גינה באותה תקופה את "מסדר השתקנים", שהתעלם מהדו"ח החמור של עמנואל ולד על מחדלי צה"ל במלחמת לבנון ומאמהות והורים שהפגינו נגד שתיקה, אין זה מדויק לומר שהתקשורת שתקה. משה שלונסקי, הכתב הצבאי של הטלוויזיה, היה נחוש בדעתו להזכיר לצופיו ערב ערב כי בלבנון ממשיכה להתנהל מלחמה; עופר שלח, שלי יחימוביץ, צבי בראל, תום שגב, סילבי קשת ורבים אחרים חזרו והצביעו על הקיבעון המחשבתי שבבסיס ישיבתנו בלבנון; רוביק רוזנטל התריע ב"חותם" על השימוש בשפה לטשטוש פניה האמיתיות של המלחמה ("ריכוך היעד" מאפשר להתעלם מההרס); תוכניות האירוח הכבירו מלים על הנושא ומדורי הדעות עסקו בו. אבל בין זה לבין השפעה אמיתית על סדר-היום המרחק רב. מנסיוני האישי אני יכול להעיד על הקושי. לאחר שהתעוררתי – באיחור! – לפרסם כמה מאמרים נגד שהייתנו בלבנון, השקעתי מאמץ רב בבחינה מחדש של הנחת היסוד הבסיסית, האקסיומה שקבעה כי גם אם ניסוג, החיזבאללה ימשיך להטרידנו. הצבעתי על כך שלחיזבאללה יש גם מצע דתי-חברתי ושאיפתו היא להפוך את לבנון למדינת אייטולות. אם ניסוג חד-צדדית, טענתי, נשמוט את הקרקע מתחת לרגליו כגורם המלכד את האוכלוסייה רבת-הפלגים בהתנגדות לכובש, ונגרום לו להישאב אל הזירה הפנים-לבנונית. ימים אחדים אחרי שהדברים התפרסמו ב"הארץ", התקיימה בהר הרצל האזכרה ליצחק רבין ז"ל. קצין בכיר ביותר פגש אותי ובירך אותי בחמימות על המאמר. "צודק במאה אחוזים", אמר. "נו?", שאלתי בתקווה. הוא טפח על כתפי בחיוך והסתלק. זמן קצר אחר-כך התקיים דיון מעמיק במערכת הביטחון, והעיתונות בישרה שבצמרת הבטחונית ובצה"ל שוררת תמימות דעים כי כרגע אין חלופה לשהייתנו בלבנון. אין אפוא די במאמר פה, כתבה או שידור שם, כדי להניע את השיח הציבורי. תוכנית אירוח קולנית בוודאי שאינה מסייעת לבירור אמיתי. דרושה החלטה נחרצת של כלי תקשורת מרכזי להשקיע מאמץ ניכר ומתמשך ולא להניח לנושא לחמוק מתשומת לבו של הציבור. קחו, לדוגמה, את הדבקות שמגלה "הארץ" בטיפולו בענייני השטחים. הקוראים מופגזים ללא הרף בכתבות הופכות הקרביים של גדעון לוי, בדיווחים מן השטח של עמירה הס (שבחרה להתגורר בעזה וברמאללה כדי להביא משם קולות אותנטיים), בפרשנות של דני רובינשטיין, במאמרים מתורגמים של עיתונאים פלסטינים ועוד. איש מקוראי "הארץ" לא יוכל לטעון כי לא ידע מה מתרחש בשטחים, וכי לא נאלץ לתת דעתו על הפתרונות האפשריים. מדוע לא עשתה התקשורת דבר דומה ביחס ללבנון? אולי משום שקשה ומעייף להחזיק כך ערנות במשך זמן כה רב, בייחוד כאשר האינתיפאדה ותהליך השלום השתלטו על סדר-היום הציבורי. נוסף על כך, עד כמה שזה נשמע נורא, 25 הרוגים בשנה הם פחות מהרוגי שבועיים בתאונות דרכים. גם תושבי קריית-שמונה, עם כל האמפתיה אליהם, אינם תושבי רמת-אביב, שפגיעה בהם, מן הסתם, היתה מעוררת תגובה אחרת. אבל ייתכן גם הסבר אחר, והוא שמלחמת לבנון פגעה אנושות בתחושת השבטיות והלכידות הישראלית. ארי שביט כתב פעם שבעקבות המלחמה השתררה תחושת בגידה בין צה"ל לחברה הישראלית: החברה כעסה על צה"ל על שלא סיפק את הסחורה, כלומר לא הביא ניצחון מוחץ במלחמה ופתרון לבעיה בצפון, ואילו צה"ל נטר לחברה על שלא העניקה לו גיבוי. התקשורת זיהתה ואף שיקפה את הניכור הזה. בניגוד לכותרות הפטריוטיות ומלאות ההזדהות של מלחמת ההתשה ("מטוסים מצריים ניסו לתקוף את כוחותינו... כוחותינו השיבו אש... בצדנו... אין נפגעים"), הדיווח היה הפעם צונן יותר. הרוח שנשבה מהתקשורת היתה משהו כמו: צה"ל נמצא בלבנון, נראה מה צה"ל יעשה ונדווח. מגישה כזו, של צופה לא מעורב במיוחד, לא צומחת יוזמה לבירור יסודי של שהייתנו בלבנון. ישנו הסבר נוסף. התקשורת הישראלית, הגם שאינה מתבטלת בהכרח בפני הממסד, אינה ששה להתעמת עימו. סדר-יומה נקבע על-ידי הממסד על כל שלוחותיו, הקשר עם מקורותיה בקרב הממסד הוא צינור החמצן שלה, ופגיעתו של ממסד כועס יכולה להיות כואבת. כאשר כל ממשלות ישראל מאז 1982 גמרו אומר לנהוג בלבנון כבתפוח-אדמה לוהט שיש להעביר הלאה במינימום נזק לעצמן, התקשורת לא התנדבה להפר את הקונסנזוס החמים הזה ולפתוח תיבות פנדורה. כשמערכת הביטחון כפתה בתוקף עוצמתה האדירה את דעתה שאין חלופה לישיבתנו באזור הביטחון, מעטים היו הכתבים הצבאיים והפרשנים שהעזו לחלוק על כך ("מי שחושב שאפשר לצאת מלבנון באופן חד-צדד הוא שרלטן", השמיע ראש אמ"ן הכרזה-אזהרה, שבוודאי לא נעלמה מאוזניהם של העיתונאים). תנועת ארבע-אמהות זכתה ליחס רחמני למדי, ואפילו כאשר הקים פוליטיקאי רציני כיוסי ביילין את התנועה ליציאה בשלום מלבנון, לא השקיעה התקשורת בבדיקת רעיונותיו המעשיים והנכונים קמצוץ מן המאמץ שהיתה מקדישה למוסף חג כרסתני. אפילו טענתו המפתיעה בזמנה, שקצינים בכירים רבים בפיקוד הצפון מתנגדים לקו הרשמי של צה"ל בעניין לבנון, לא הזיזה את התקשורת מרבצה. לאורי אבנרי, שהוביל במשך שנים את "העולם הזה" נגד הממסד תחת הסיסמה "ללא מורא וללא משוא פנים", דעה לא מחמיאה על תפקודה של התקשורת בראשית הפרשה הלבנונית. הגם שניסוחיו בוטים ביותר ("הרצועה שבפי הפודל", "פוליטיקה" 9, אוגוסט-ספטמבר 1985), הוא מעלה את השאלה הנכונה: "האם העיתונות והעיתונאים מוכנים לשחות נגד הזרם, להתייצב למען עניין בלתי פופולרי, להסתכן באובדן תפוצה והטבות אחרות כדי להיאבק על דבר נכון אך חריג?". תשובתו שלילית. אכן, התייצבות מול הממסד אינה עניין קל. כשרשת סי.בי.אס נתנה ביטוי לטענה שמערכת הביטחון האמריקאי זייפה כלפי מטה את מספר הלוחמים וכלפי מעלה את מספר האבידות של הווייטקונג, עלה לה הדבר בתביעת דיבה מצד הגנרל וסטמורלנד, המפקד לשעבר של הכוחות האמריקאיים בווייטנם, ובזעמם של הממשל והצופים. ההשוואה הבלתי נמנעת לווייטנם גם היא אינה מחמיאה לתקשורת הישראלית. מקובל לחשוב שהתקשורת האמריקאית חרצה את גורל המלחמה. אפילו גורו התקשורת המודרנית, מרשל מקלוהן, אמר שהיא הוכרעה בבתיהם של האמריקאים, מול מסך הטלוויזיה, יותר מאשר בשדה הקרב. אבל בדיקה רצינית יותר מראה שזהו מיתוס המסרב לגווע. לא הטלוויזיה הכניעה את רוח הלחימה של אמריקה, אלא המלחמה עצמה, שלא נראה לה סוף. פרופ לורנס ליכטי מאוניברסיטת נורתווסטרן חקר ומצא שבשנים הקובעות, 1965–1970, רק שלושה אחוזים מהכתבות בטלוויזיה (76 מתוך 2,300) הכילו חומר קשה לצפייה, כמו צילומי תקריב של פצועים וכדומה. הרוב המכריע של הכתבות צייר תמונה מרוחקת של מסוק נוחת בקרחת יער, חיילים צועדים כשנשקם דרוך, עמוד עשן מיתמר מעל מה שמתואר כמצבור תחמושת של הווייטקונג וכד. אלה היו הבזקים שלא סיפרו את הסיפור כולו. אבל העיתונות הכתובה בארצות-הברית מילאה את תפקידה כראוי. מי שהביא את הבשורה האמיתית על מה שהתרחש בווייטנם היו עיתונאים כמו ניל שיהן מיו.פי.איי, מלקולם בראון ופיטר ארנט מאיי.פי ודייוויד הלברשטם מה"ניו-יורק טיימס". הם אלה שחשפו את השחיתות של המשטר הדרום-וייטנמי הרקוב, מסרו מפי קצינים אמיצים כמו גון פול ואן ביקורת על ניהול המלחמה, וכדברי אחד מהם, ביקרו "את השיטות, הטמטום, השקר וההונאה העצמית, את חוסר היכולת לעצב מדיניות שתביא לניצחון". לתקשורת הישראלית חסרו אנשים כדוגמתם. אפילו כאשר דעת הקהל נטתה לטובת יציאה חד-צדדית מלבנון, המשיכה התקשורת להתנהל בעצלתיים בנתיב הקודם. יתרה מזו, אף שאהוד ברק הפך את הנושא לקלף בחירות מרכזי וחזר והצהיר שבכוונתו להוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה, הרי שברגע המכריע נתפסה התקשורת בהפתעה גמורה. בהעדר מקורות עצמאיים משלה, ללא תשתית של דיון מעמיק על הסוגיה, ובהיותה נתונה להשפעת יתר של החשיבה הממסדית, אין פלא שהיציאה החפוזה (תוך איפול שהותיר את הזירה התקשורתית לחיזבאללה) הוציאה את התקשורת משיווי משקלה וטילטלה אותה בין פאניקה ("השפלה!") לאופוריה. עתה יגיע תורו של חשבון הנפש, ושוב נזכה לא רק לרבי-שיח למיניהם, אלא גם לגילויים בדיעבד, כמו עלילותיו הפחות ידועות של צד"ל, ביצועיו האמיתיים של צה"ל, פניו הבלתי מוכרות של חיזבאללה, פרשיות שחיתות וטוהר נשק ועוד. סבר פלוצקר, למשל, נזכר רק עתה, בעקבות הנסיגה, להשכילנו כי שהייתנו בלבנון עלתה לנו 20(!) מיליארד דולר, דבר שחיבל קשות בצמיחת המשק ובחברה בכלל, וכי בעשירית מהסכום היה ניתן להקים מערכת הגנה משוכללת לאורך הגבול. ואורי לוברני, האיש שלנו בלבנון במשך 17 השנים האחרונות, מודה עכשיו שכל העניין היה טעות אחת גדולה. איפה היתה התקשורת כל הזמן הזה? אמנון אברמוביץ ציפה לפני 18 שנה שמן האש הלבנונית תפרוץ תנועת מחאה גדולה. זו לא פרצה, וגם סיקור תקשורתי ראוי לא קיבלנו. נראה שבאמת היינו ראויים למלחמה הזאת ולכל מה שבא בעקבותיה. אורי דרומי הוא מנהל הפרסומים במכון הישראלי לדמוקרטיה גליון 27, יולי 2000 קראתי את מאמרו של אורי דרומי ("התקשורת אשמה", "העין השביעית", יולי 2000) בתימהון גובר והולך. דרומי מזכיר כמה עיתונים ועיתונאים שמתחו בהזדמנויות שונות ביקורת על מלחמת לבנון, מאמנון אברמוביץ ועד כתב-העת "כותרת ראשית". כל הכבוד להם. רק עיתון אחד נעלם לחלוטין – "העולם הזה". ואולם, במשך שנים היה "העולם הזה" הגורם המוביל במאבק נגד מלחמת לבנון – לפני שהתחילה, בזמן שהתנהלה ואחרי שכאילו הסתיימה. הנה כמה עובדות: ▪ תשעה חודשים לפני המלחמה גילה "העולם הזה" את תוכנית המלחמה ומטרותיה. הדברים נאמרו לי על-ידי אריאל שרון עצמו, "שלא לייחוס". היה שם הכל: הפיכת לבנון למדינת-חסות ישראלית, מינוי שליט מטעם ישראל, גירוש הפלסטינים מלבנון לירדן, סילוק הצבא הסורי. ▪ בשנים שלפני המלחמה, כאשר כל העיתונות הפליגה בשבחי הפלנגות ועסקה בדמוניזציה של אש"ף, פירסם "העולם הזה" שורה של דיווחים על המצב האמיתי בלבנון. חלק מהמידע בא מפי המומחים של אש"ף, שחיו בלבנון, ושאיתם נפגשתי מפעם לפעם. קריאת הדברים היום מלמדת שהמידע הזה היה מדויק, ואילו המידע שינקה העיתונות מצינורות ממשלתיים היה כוזב. ▪ ערב הפלישה, ובזמן שנערכה, היה "העולם הזה" העיתון ה י ח י ד ששלל אותה מכל וכל. ▪ חודש אחרי הפלישה חצו שלושה חברי מערכת "העולם הזה" את החזית בביירות, נפגשו עם יאסר ערפאת וערכו סיור מקיף בעיר הנצורה. יחד איתי באו העיתונאיות ענת סרגוסטי ושרית ישי, שקיבלו על עצמן סכנות אישיות שהיו חמורות בהרבה מהסיכון שקיבל על עצמו פיטר ארנט, שאורי דרומי משבח אותו בלי סייג. אני מקווה שהדיווחים שלנו על המצב בביירות תרמו גם הם להחלטת צה"ל שלא להסתכן בהסתערות על העיר. ▪ בינואר 1985 (נא לשים לב לתאריך) היה "העולם הזה" העיתון היחיד שתבע נסיגה חד-צדדית לגבול הבינלאומי. קבענו שאזור הביטחון החדש יביא לאסון. אלה הן רק כמה מן העובדות הבולטות. אפשר להתכחש להן, אבל אי-אפשר למחוק אותן. הן רשומות שחור על גבי לבן. מתעורר הרושם ש"העין השביעית", המופקד על ביקורת הממסד העיתונאי, ממשיך בתסמונת בת חמישים שנה של ממסד זה – התופעה שראוי לקרוא לה "הכחשת העולם הזה". העיתון שבן-גוריון נהג לקרוא לו "השבועון המסוים" (כדי שלא להזכיר, חס וחלילה, את שמו) היה כלא היה. אני מודה לאורי דרומי על שהזכיר אותי במאמרו – בלי קשר ללבנון ובלי להזכיר את "העולם הזה". הפסוק שהוא מביא מפי (שהתקשורת הישראלית דומה לפודל ההולך אחרי הגברת ומחזיק את הרצועה שלו בפיו) נכון, לצערי, היום כפי שהיה לפני שנים. אגב, סיסמת "העולם הזה" היתה: "בלי מורא, בלי משוא-פנים". אורי אבנרי הכותב ערך את השבועון "העולם הזה" בשנים 1950–1990 גיליון 28, ספטמבר 2000 כבר בפתיח כתבתו של אורי דרומי בגליון יולי של "העין השביעית" אחזה בי הרגשה לא נעימה. ההכללות, ההכללות הללו: "בתקופת מלחמת לבנון לא נמצאו עיתונאים ישראלים מסוגם של ניל שיהן ודייוויד הלברשטאם, שהניעו את החברה האמריקאית להיפטר מסיוט המלחמה בווייטנם". סליחה, לא נמצאו עיתונאים ישראלים שניסו להניע את החברה הישראלית להיפטר מסיוט המלחמה בלבנון? ואם המלה האופרטיבית היא "הניעו", כלומר הצליחו, האם מייחס הכותב – כפי שנאמר בפתיח, לאחר מכן הוא מותיר יותר מקום למורכבות העניין – את ההחלטה על היציאה מווייטנם לשני עיתונאים, ומתעלם מכך שתנועה ציבורית אדירת ממדים ניסתה במשך שנים להוציא את אמריקה מווייטנם, והצלחתה הושגה רק כעבור שמונה שנים מתחילת המלחמה (ומותר להוסיף עוד שלוש, מאז הגיעו ה"יועצים" האמריקאים הראשונים)? יש כאן אי-צדק כלפי קבוצה גדולה של עיתונאים ישראלים, שמראשית מלחמת לבנון, ואפילו קודם לכן, יצאו בגלוי נגד המלחמה. בכל העיתונים היו עיתונאים שגינו את המלחמה הזאת, קראו להפסקתה וליציאה מלבנון. בשום מקום לא היה ריכוז כזה כמו בטורי העמודים הפנימיים של "התוספת האדומה" של "ידיעות אחרונות", שזכה לכינוי החיבה "פתחלנד". אמנם כדי לשרוד שם היה עליך לחבוש לראשך "מצנפת שוטים", לצלצל בפעמוניה ולכתוב בצורה המשעשעת ביותר שאתה יכול. אבל אין זה אומר שלא נאמרו שם דברים רציניים מאוד. גם אצל שייקספיר היה השוטה אומר לפרקים דברי חוכמה, שחכמים גדולים ממנו לא העזו לאומרם. פה ושם היה גם בינינו מישהו שניחוח הנצחונות של הימים הראשונים סיחרר אותו, אבל גם הוא התעשת כעבור שבועיים-שלושה. הרוב נגד המלחמה היה יציב ומוצק. וסליחה על שאני מרשה לעצמי מלה אישית, כבר ביום השלישי למלחמה כתבתי רשימה בשם "מלחמת השקר", שבה הוקעתי את השימוש בהתנקשות בשגריר ארגוב לפתיחת מלחמה שהכל ידעו כי הוכנה מראש. ובהחלט לא הייתי יחיד. ואם הוזכר שמו של איתן הבר רק בהקשר של סימפוזיון שנערך שנה אחרי פרוץ המלחמה, זכורה לי רשימה שלו מלפני המלחמה, שבה כתב, באירוניה העצובה שהיתה מבוקשת אז ב"ידיעות", כי אנשים רבים חייבים את חייהם למזג-האוויר הרע שמנע תקיפה אווירית ישראלית שתוכננה והיתה מביאה למלחמה בלבנון. בתקופה ההיא היה לי רבע שולחן בחדר במערכת שבו היה לאיתן הבר חצי שולחן, ושמעתי מפיו (היו לו מקורותיו שלו) דברים רבים, שאחר-כך לא היסס לכותבם, וגם אני נעזרתי בידיעתם. וכשכבר הוחלט על מלחמה שמעתי זאת מהשגריר האמריקאי, בשיחת רקע שהיתה לי עימו לפני הפסח של אותה שנה, וכתבתי זאת, אם כי לא בשמו. ואם מבקש דרומי ליצור את הרושם שהעיתונות והעיתונאים חששו להסתכן באובדן תפוצה, אני יכול להעיד מנסיוני שדב יודקובסקי – שהיה אז העורך האמיתי של "ידיעות" (והאב מצד החתן של עמודי הפתחלנד, שאז דווקא האמין שהם מסייעים לתפוצת העיתון) – לא ניסה למחוק אפילו שורה אחת מהרשימות הרבות שכתבתי נגד המלחמה, ואני מבין שזה היה המצב גם אצל האחרים. האמת היא שהיו עיתונאים שהתנדבו לשרת את ממסד המלחמה. העיתונאים בכללם נחלקים, בחלוקה גסה, כמובן, לאלה שכותבים מה שאומרים להם, ואלה שכותבים מה שהם חושבים. אחרי מלחמת יום-הכיפורים בא אלי – הייתי אז עורך "אות" – עיתונאי ידוע והתוודה: "עד היום כתבתי מה שאמרו לי לכתוב. לא עוד, מהיום אכתוב רק מה שאני חושב". טועה מי שחושב שהוא לא המשיך לכתוב גם אחר-כך מה שאמרו לו לכתוב. ובכן, היו כאלה והיו כאלה, והכללה מסוג "התקשורת אשמה" אינה מתאימה ל"העין השביעית". דוד שחם דוד שחם הוא סופר ועיתונאי גליון 28, ספטמבר 2000

"ידיעות אחרונות" אינו מקדם ראיון חג עם ראש הממשלה | "עכבר העיר" מקדם הולדת יצרנים | ארי שביט כותב על ציונים חסרי תקנה

כל עיתוני הבוקר, למעט "ידיעות אחרונות", מקדמים ראיונות חג שקיימו כתביהם עם בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ויתפרסמו מחר במלואם. ב"ישראל היום" מובטח "ראיון לחג" שבו ידבר ראש הממשלה "על ההיסטוריה – ועל היום". מעבר לכך לא נכתב דבר, אך התצלום של נתניהו נהדר. היסטורי. ראש הממשלה נראה בו אדם רציני אך אופטימי, נבון ופיקח וחייכן. הכותרת הראשית של "הארץ" מתבססת על דברים שאמר נתניהו בראיון לסמי פרץ ומוטי בסוק: "המעמד הבינוני יצא להפגין כי הוא מממן את הערבים והחרדים". תמצית הראיון מתפרסמת בראש שער "הארץ" ומעט יותר בהרחבה במוסף "דה-מרקר". לפי נתניהו, "אם אתה מנכה את הערבים והחרדים ממדדי האי-שוויון – אנחנו נמצאים במצב מצוין בלעדיהם". נפלא. אבל איך מנכים את הערבים והחרדים מהחברה בישראל? מבחינה סטטיסטית זה ברור, מתעלמים מהם לחלוטין ואז רואים כמה המצב הכלכלי בישראל נהדר. כך מדגים "דה-מרקר", כשהוא מפרסם בשערו גרף המתאר שתי תוצאות למדינת ישראל במדד גיני לאי-שוויון: עם ערבים וחרדים – ובלעדיהם. אבל איך מנכים את הערבים והחרדים מהמציאות הישראלית? נניח שאת הערבושים אפשר להעביר במשאיות לעזה ולהחליט שיורים על כל מי שמתקרב אל הגבול. חצי עבודה כבר עשינו. אבל מה לגבי הדוסים? בכל זאת, יהודים רחמנא לצלן. תשובה אפשרית מספק מה שנותר מהמקומון המפואר של "הארץ" בעיר תל-אביב, "עכבר העיר", שיוצא השבוע במיזם מיוחד "לעידוד אוכלוסייה יצרנית ושמירה על חירותנו החילונית". "החלטנו להביט למציאות בעיניים", נכתב במאמר המערכת של המקומון (למעשה נכתב "החלטנו להביט למציאות ביניים", אבל זו ככל הנראה טעות דפוס). המבט אל המציאות, שבה שיעור התושבים החרדים בעיר תל-אביב במגמת עלייה, הוביל את "עכבר העיר" [עורך: עומר שוברט] להפיק, בשיתוף עם תלמידי בית-ספר לפרסום, קמפיין לעידוד הילודה החילונית. תלמידי בית-הספר לפרסום סיפקו כרזות עם סיסמאות כגון: "כשאנחנו משתמשים באמצעי מניעה אנחנו מהמרים על עתיד הרוב החילוני"; "חילונים, תתחילו לעשות ילדים למען השם"; ו"אם אין לך רב עשה לך רוב". במערכת "עכבר העיר" ניסחו את הקופי הבא: "לכו תזדיינו". "לנו אין בעיה עם ערבים", מודגש במאמר המערכת של "עכבר העיר", "גם לא עם כל אוכלוסייה דתית יצרנית אחרת. אנחנו גם לא חושבים שלימודי ליבה הם ערובה להצלחה בחיים. אנחנו פשוט חרדים לחירותנו החילונית". כחלק מהקמפיין משובצים בכמה עמודים של "עכבר העיר" תצלומים של ידוענים תל-אביבים חילונים העונים על נוסחים שונים של אותה השאלה: מתי כבר תולידו ילדים חילונים רבים כדי לעזור במאבק הדמוגרפי נגד ריבוי החרדים בעיר? השחקן מיכאל הנגבי מצוטט כמי שענה: "If you cant beat them, prayer with them". ללמדנו שלימודי ליבה אכן אינם ערובה לדבר. בתמצית הראיון של נתניהו ל"דה-מרקר" לא מרחיב ראש הממשלה בנוגע לחרדים, אך מתפאר באוזני מרואייניו כי ממשלתו השקיעה שני מיליארד שקל במגזר הערבי. "כמה קולות נקבל שם?", שואל נתניהו את בני שיחו. "אם נקבל אלפי קולות זה יהיה הרבה. אבל זה חלק מהמדינה שלנו. הם אזרחים שווי זכויות. יש שם הזנחה גדולה מאוד. זה לא יעזור לי לפרוץ את תקרת הזכוכית של מצביעי הליכוד שם. אז מה?". במלים אחרות, ראש ממשלה במדינה דמוקרטית מצפה למחמאות או לציון לשבח כלשהו על כך שהשקיע בקבוצת אוכלוסייה שסובלת מהזנחה כרונית בת עשרות שנים על אף שזו לא תמכה בו בבחירות האחרונות ואינה צפויה גם לתמוך בו בבחירות הקרובות. מבחינתו אין זה מובן מאליו שיש להשקיע דווקא בקרב אוכלוסיות מוזנחות, תהא העדפתן הפוליטית אשר תהא, אלא חריג לכלל הקובע כי יש להעביר תקציבים אל האוכלוסיות שמושיטות לך גב פוליטי. כמה השקיעה ממשלת נתניהו בערבים? שני מיליארד שקל. כמה השקיעה הממשלה באוכלוסייה יהודית-חילונית? כמה באוכלוסייה דתית-לאומית? כמה השקיעה בנתינים חסרי הזכויות הפוליטיות שחיים בשטחים שתחת שליטתה הבטחונית? אולי מחר נקבל תשובות לכך, בראיון המלא. בינתיים נתניהו מספק לקוראי "דה-מרקר" את פרשנותו למחאה החברתית של הקיץ האחרון. מבחינתו, אין מדובר במחאה שנובעת מפשיטת הרגל של שירותי הרווחה הממשלתיים וריכוז ההון ההולך וגובר אצל מיעוט קטנטן, אלא במחאה צרכנית המתמקדת בשלושה ענפים: דירות, טיפול בילדים ו"מוצרים ושירותים". למסקנה הזו, כך נכתב, הגיע אחרי ש"הקשיב" למחאה. גם בשער "מעריב" מתפארים בראיון חגיגי עם ראש הממשלה, שעוסק בסוגיות מדיניות לצד כלכליות. בראש שער העיתון תצלום גדול ומפואר [ראובן קסטרו] של בנימין נתניהו המביט למצלמה ומחייך. תצלום שניר חפץ היה שמח לראות מתנוסס בראש שער "מעריב" בתפקידו כראש מערך ההסברה של ראש הממשלה ומהסוג שכיום חפץ יכול לספק כעורך הראשי של העיתון. הכותרת הראשית היא ציטוט של נתניהו, שאמר: "לאף אחד אין מחויבות גדולה משלי לחברון", מתוך הראיון שערכו מזל מועלם ויהודה שרוני. בראיון, שחלקו נערך לאחר שאתמול פונו מתנחלים ממבנה בחברון, טוען נתניהו כי הקואליציה שלו יציבה כתמיד, אך מעריך שהבחירות הקרובות לא יתקיימו במועדן. העיתון היחיד שאינו מקדם הבוקר ראיון חגיגי עם ראש ממשלת ישראל מהדהד את הביקורת החריפה שנמתחת עליו. כאמור, אתמול פונו תריסר מתנחלים מהמבנה בחברון שאליו נכנסו לפני ימים אחדים. ב"ידיעות אחרונות" בוחרים בדימוי שחוק של סערה. חותמת בשער העיתון מכריזה: "סערת הפינוי". הכותרת הראשית, אדומה על רקע שחור, קוראת: "מאחורי הגב של שרי הימין". הסיפור של "ידיעות אחרונות", בתמצית, מציב את נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק מול יתר חברי הקואליציה. הידיעה בכפולה הפותחת [יובל קרני, עקיבא נוביק וצביקה ברוט] מוקדשת לתגובות בקרב אנשי ימין, וכוללת מלים קשות מפי דוברים אלמונים על ראש הממשלה ושר הביטחון: "נתניהו התרפס בפני ברק, ופחד מעימות"; "ברק הוכיח לנתניהו מי בעל הבית"; "[נתניהו] נתפס כמי שנגרר אחרי ברק, ולא גילה מנהיגות ועמד על שלו". ידיעה בכפולה השנייה [יובל קרני, יוסי יהושוע וטובה צימוקי] מוקדשת לתיאור מהלך העניינים הפוליטי שהוביל לפינוי, וכוללת את כותרת המשנה "נתניהו פחד מווינשטיין". בתחתית שער "ישראל היום", לעומת זאת, כותרת שלפיה ברק הוא הכתובת היחידה לביקורת: "הקרב על הבית הסתיים, הקרב נגד ברק – מתחיל". הכותרת שפרושה לרוחב הכפולה הפותחת מדגישה את היחלצותו של נתניהו מביקורת שותפיו הקואליציוניים – "ברק סופג את האש". בכותרת המשנה נכתב: "אף שרה"מ הבהיר כי פינוי בית המכפלה תואם איתו, החצים כוונו אל שר הביטחון – שעלול לשלם מחיר פוליטי". לפי דיווחם של שלמה צזנה, מתי טוכפלד, גדעון אלון ויורי ילון, ברק יתקשה לשריין לעצמו מקום ברשימת הליכוד הבאה, וגם הסיכוי שימונה לשר ביטחון בממשלה הבאה פחת. "נתניהו יכול להרשות לעצמו לעשות מה שהוא רוצה, והאיומים על פירוק הקואליציה הם מבחינתו בדיחה", מסבירה סימה קדמון בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "השותפות שלו עם ברק מעניינת אותו הרבה יותר ממה שחושבות לבנת או חוטובלי, או ממה שאומרים יעלון או ליברמן. אולי זאת הסיבה שכל הדוברים אתמול, מהמתנחלים ועד השרים, הפנו את האש לברק, למרות שבלשכת ראש הממשלה אישרו שנתניהו ידע ואישר את הפינוי". במקום ראיון עם נתניהו, מקדם "ידיעות אחרונות" ראיון חג שערך סבר פלוצקר עם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. ביתר דיוק, את הראיון עם נגיד בנק ישראל מקדם בעיקר מוסף "ממון", שבשערו בחרו ככותרת בציטוט הבא של הנגיד פישר: "אנשים שוכחים שמצבנו טוב". בראש שער "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, שלל הפניות לכתבות שיתפרסמו מחר, בגליון החג. כולן מתחילות במלה "לא". הדמויות שבמרכז הכתבות הנבחרות הן: שני כדורסלנים, זמרת צעירה, ספר נודע, דוגמנית, חיילת שקיבלה צל"ש, שחקנית מפורסמת וסילביו ברלוסקוני. ארי שביט מקדיש הבוקר את מאמרו השבועי במדור הדעות של "הארץ" לתיאור "המחאה הכלכלית". לפי שביט, "בחוגים כלכליים הולכים ומתרחבים התעצמה בשנה האחרונה התחושה שמדינת היזמות והצמיחה של העשור האחרון נהפכה למדינה אנטי-עסקית. מדינה של פופוליזם פוליטי, רגולציה רטרואקטיבית וצרות עין. להערכת אחדים, המיצוב המחודש של ישראל יביא להאטה כלכלית. להערכת אחרים, הוא עלול לגרום למיתון של ממש". שביט מציין כי "רבים מראשי המשק הם ביסודם ציונים חסרי תקנה", אשר "במו ידיהם בנו מפעלים מרשימים, המפרנסים אלפים ומזרימים לאוצר מיליארדים. [...] אלמלא עשו כאן את אשר עשו ואלמלא יצרו כאן את אשר יצרו, היתה היום ישראל מדינה נחשלת. לכן, כשהקפיטליסטים הישראלים מגלים כעת שהם היו לאויבי העם – הם נדהמים. כשהם מגלים שהם נתפסים כגזלנים – הם זועמים. [...] מצמצמים, מכווצים, מוכרים. לא רוצים – לא צריך, אומרים יזמים ישראלים גדולים. וקמים ואורזים ומסתלקים. נשארים לגור כאן, אך לא משקיעים כאן ולא בונים כאן ולא מקימים מיזמים עסקיים חדשים" (להרחבה ראו מאמרו של אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר, שמתפרסם הבוקר במדור הדעות של "דה-מרקר" תחת הכותרת "נמאס לעשות עסקים בישראל"). בכתבה המתפרסמת במוסף "כלכליסט" מדווחת טלי שמיר כי "מחקרים חדשים, ארוכי שנים ומקיפים, מוכיחים: עשירים מרמים יותר, אמפתים פחות לסבל, מתחשבים פחות בזולת, עושים יותר עבירות תנועה, בטוחים שאחרים נחותים מהם ומנותקים מהציבור הרחב". הפסיכולוג פול פיף מאוניברסיטת ברקלי, שחקר את הסוגיות הללו בשנים האחרונות, אומר לשמיר: "המוטיבציה שלי היא לא מלחמת מעמדות, המוטיבציה שלי היא מדע". במדור חדשות החוץ של "דה-מרקר" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מ"הגרדיאן", ולפיה אליקו דנגוטה, האדם השחור העשיר בעולם, המקדם פעילויות פילנתרופיות רבות, עושה את הונו באמצעות התנהלות קשוחה בעולם העסקים. כן, כן, ממש כך. "האדם העשיר באפריקה – פילנתרופ או איש עסקים חסר רחמים?", שואלת כותרת הידיעה, וכותרת המשנה ממשיכה: "אליקו דנגוטה הוא האדם השחור העשיר בעולם, עם הון של 11.2 מיליארד דולר. כיום הוא תורם בתחומי החינוך והבריאות, אך רבים טוענים שמדובר במסכה שמסתירה התנהלות קשוחה בעולם העסקים". איש עסקים שעושה את הונו תוך התנהלות קשוחה ומנסה במקביל לקנות יחסי-ציבור על-ידי תרומות לחינוך ובריאות? הרי זה לא יעלה על הדעת. בגוף הידיעה אף נטען כי איל ההון דנגוטה "משתמש בקשריו הפוליטיים לביצוע מניפולציות בשווקים ולחסימת מתחריו". טענה זו ממש גובלת במדע בדיוני. כמעט כמו הרעיון שכלי תקשורת גדול ישתמש בכוחו כדי להפעיל לחץ על מרואיינים ומסוקרים. מזל שההתנהלויות הנלוזות הללו מתקיימות רק בקרב קבוצות שוליים כגון שחורים באפריקה וחרדים בישראל. "במשטרה מבקשים לסגור את בחדרי חרדים", מדווחת עדנה אדטו ב"ישראל היום". לפי הדיווח, במשטרה מאמינים כי אם היועץ המשפטי לממשלה ייענה לבקשתה ויאשר את סגירת האתר, יזרמו אל המשטרה תלונות מצד גורמים שכיום מפחדים להעיד נגד מנהלי האתר, החשודים בסחיטת מסוקרים. "ישראל היום" יצא הבוקר במהדורה שנייה ובה דיווח מאת רונית זילברשטיין על ירי רקטות מחצי האי סיני לעבר העיר אילת לאחר חצות. לו היה לעיתון אתר אינטרנט שמתעדכן למעלה מפעם אחת ביום, אולי לא היה מתאמץ כל-כך להדפיס את החדשות האחרונות מאתמול. יאנה פבזנר ודני אדינו אבבה מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי עיריית ירושלים החליטה להעניק לכיכר בעיר את שמו של דוד ואדים רבינוביץ, "איל הון שנוי במחלוקת". לפי הדיווח, רבינוביץ "ישב בעבר בכלא האוקראיני ושמו נקשר למכירת נשק לכוחות הטליבאן באפגניסטן", אך זכה שכיכר תיקרא על שמו בשל תרומתו לשיפוץ בית-הכנסת החורבה בעיר העתיקה ומימון שחזור מנורת הזהב שביצע מכון המקדש. יונתן וקסמן, קריקטוריסט "כלכליסט", משיב לאיורו האחרון של נתניהו בשפתו. רועי גולדנברג דיווח אתמול ב"גלובס" כי אתר ynet מנהל משא-ומתן מתקדם לקראת "רכישת אחוזים מהותיים" מאתר האינטרנט החרדי "כיכר השבת". אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, אמר אתמול לעובדי הערוץ כי המחאה החברתית בקיץ תרמה לירידה החדה בהכנסות הערוץ מפרסום וכי "מחאה נוספת עלולה להוות מכת מוות". על-פי הדיווח, ורשבסקי הוסיף: "אנחנו עיתונאים, אבל חשוב לשים לב שאנחנו מסקרים אירועים ולא מייצרים אותם". אראל סג"ל מבקר בחריפות את עיתון "הארץ". במאמר שמתפרסם הבוקר במדור הדעות של "מעריב" יוצא סגל נגד ניסוח הכותרת "צה"ל מקים גדוד שיתמחה בירי רקטות לריכוזי אוכלוסין", שהופיעה לאחרונה בשער העיתון מעל ידיעה על הקמת גדוד שיתמחה בירי רקטות לריכוזי אוכלוסין במטרה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באזרחים. עוד מבקר סג"ל את תגובת "הארץ" להבהרת משטרת ישראל כי בקניון ירושלמי לא בוצע ניסיון לינץ של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים בערבים מזדמנים. ב"הארץ" לא רק שלא התנצלו על דיווח קודם, אלא טענו כי המשטרה מבססת את קביעתה על סרט אבטחה שמתעד רק חלק מהאירוע. "הגינות ויושרה עיתונאית?", שואל סג"ל, "לא בבית-ספרם".

חברי-הכנסת מרוויחים ביושר את המעמד המפוקפק שלהם בתקשורת, ובכל זאת צודק יו"ר הכנסת כשהוא מנסה להציב גבולות לבזיונות. המטרה שבחר, העיתונאי הבוטה רון קופמן, ראויה גם היא

שלוש פעמים בראוו ליושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין. ריבלין החליט לשים קץ לעלבונות המוטחים במוסד שהוא עומד בראשו ולדרוש מהפוגע התנצלות, ולא – יגיש נגדו תביעת דיבה. ריבלין ידוע כחסיד הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ולא אחת הוא מעורר את חמתם של חבריו במשכן משום שהוא מתעקש להקפיד על זכויותיהם של מיעוטים. עכשיו הוא מבקש להגן על חבורה שמשמשת כבר מזמן שק חבטות מופקר לכל מי שמבקש להוכיח כמה הוא מבריק ושנון – הפוליטיקאים בכלל, וחברי-הכנסת בפרט. משימה לא קלה בכלל. שני רבדים לדיון הזה. האחד נוגע למהות, לזלזול הרווח בחברי-הכנסת ולשחיקה במעמדם. מדד הדמוקרטיה שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה מוכיח את המגמה המטרידה הזו בשנים האחרונות. אמנם חברי-הכנסת מרוויחים ביושר את המעמד המפוקפק הזה בהתנהלות מבזה, ובכל זאת מבקש היו"ר להציב גבולות גם לתופעה הזאת. אך הרובד המטריד יותר נוגע לסגנון. רון קופמן, פרשן כדורסל, ידוע בלשונו המשתלחת ובגישתו המתלהמת. קללות וגידופים הם סימן ההיכר שלו, כמו גם הנהמות, שעשו אותו לחומר גלם למופע וירטואוזי מדויק בידיו של טל פרידמן. הוא שונא את כל העולם, והשנאה הזאת הפכה אותו לסלבריטאי תקשורתי. כבר מזמן הוא אינו מסתפק בפרשנות כדורסל. בעצם לא צריך לשאול אותו כלום כדי שהוא יספק את הסחורה. הסחורה הזאת מגונה, מתועבת, דוחה, ואפשר להוסיף לה עוד כהנה וכנה שמות תואר גם בלי להזדקק לשפת הביבים שלו עצמו. ההשתלחות שלו במשלחת הכנסת שנסעה לדרום-קוריאה למשחק כדורגל מול נבחרת הפרלמנט המקומי עברה אפילו את הגבולות שלו, אם אמנם יש כאלה. אוסף קללות כמו זה שנשמע ברדיו תל-אביב לפני עשרה ימים, בעידודה המצחקק של עדי שמאי, לא נשמע אפילו במקומותינו. לא נחזור על הכינויים שבהם זיכה את חברי-הכנסת שעבדו בחצי השנה האחרונה רק 57 ימים, כדי שלא ניתן במה נוספת לזיהום הזה. מי שרוצה יודע היכן למצוא את הנוסח המלא. אבל בקיץ רווי אלימות איומה כמו זה שהולך ומסתיים, טוב עושה ראובן ריבלין, שלא רק מהגֵּג בטון נוגה ושואל לאן הגענו, אלא מוכן גם לעשות את המעט שהוא יכול כדי ליישם את הסיסמה המיושנת והנעבעכית "די לאלימות". בערוצי הרדיו שלנו ניתן למצוא שנאת זרים והומואים, בוז לנשים, שלא לדבר על מיני הצעות איך לטפל בערבים. האלימות הזאת נותנת הכשר למעשים, שאחריהם כל מי שנותנים לה ביטוי ממהרים לכל מיקרופון ומצלמה ומטיחים אותם קללות וגידופים במשטרה על שלא מנעה אותם. "לא יעלה על הדעת שעיתונאי, אפילו כזה שסגנונו הגס והבוטה הוא האמצעי העיקרי שבידיו להשגת רייטינג, ישתמש במיקרופונו, הממומן בין השאר על-ידי הציבור, כדי לכנות חברי-כנסת בביטויים שאין הנייר סובל", כתב ריבלין במכתבו לנשיאת מועצת העיתונות ולרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה. יו"ר הכנסת מסתכן בכך שיהפוך למושא לטיפול מגחיך ומעליב בכל תוכניות הסאטירה המתמחות בבוז לפוליטיקאים. אבל לא רק את חברי-הכנסת אסור לכנות בביטויים הללו. הנה אתגר נוסף לפתחם של ראשי הרשות השנייה, העסוקים בימים אלה בענייני חובות תוכן וסוגה עלית.

"העובדה כי כלל הכתבים נמנעו מלציין פרטים באשר לעברו של גדי ויכמן, יש בה כדי ללמד על האחריות הרבה שנקטו במהלך סיקור הפרשה". תגובה

אומר בגילוי ובגלוי: גם היום, שבועיים (או יותר) לאחר מותו של גדי ויכמן ז"ל, לא הייתי מפרסם את הפרטים על אודות עברו. זכאי אדם למידה של כבוד בכל מצב וראוי לשמור על כך, אפילו אי-שם בימיו הרחוקים היה עידן פרטי נגוע בהוויה שחורה. כתמי העבר הזה, שעכשיו נצעק בקול רם כאילו הוא עצם עניין הרצח, אינם הרקע שבגללו ננעצה בו הסכין. לכן מיותר לפרסם אותם. מרביתם של הכתמים האלה נמחו בעבודת שיקום קשה, מפרכת, סוחטת ומתישה, שאליה התוודעתי במהלך הימים שלאחר מותו. לו היה נרצח בשל סכסוכים ישנים או כשותף למאבק כנופיות אלימות, ייתכן שהיה ראוי לאזכר את עברו בשל הצורך להראות את התמונה הכוללת בנוגע לראשית דרכו ופעילותו בעולם הפשע. טעם נוסף הוא יכולתו (אי-יכולתו, במקרה הזה) של אדם לעמוד על זכותו להגן על עצמו. האיש נרצח! איננו חי עוד. הצגה של ימיו האפלים נותרת ללא שמישהו ייצא להגנתו. קשה לראות כתב נכנס לביתה של האלמנה פחות משבוע לאחר הרצח, מספר לה על עברו של בעלה הרצוח ומבקש את תגובתה. קשה לראותו נכנס לצורך זה גם אל בית משפחת הוריו, אחיו או קרוביו האחרים. ברור גם כי שום עורך לא היה מקבל תגובה שהגיעה כדרך שאול בבעלת האוב. פעולת ה"עליהום" של בעלי טורים ופרשנים שונים לענייני עיתונות ותקשורת על הכתבים שסיקרו את הפרשה היא לכן מיותרת, בלתי יעילה ומזיקה. גרועה מכך היא הטענה שהכתבים עבדו בשיתוף פעולה כדי ליצור מראית עין ואווירה של "רצח אדם תמים" ובכך להראות כי כל אדם עלול ליפול קורבן לסכין אקראית. מי מבין המפרשים וברי-הדעה שהציג את הדברים באופן הזה יצר טיעון שאין בו אמת! אבל העובדה כי כלל הכתבים נמנעו מלציין פרטים באשר לעברו של ויכמן יש בה כדי ללמד על האחריות הרבה שנקטו במהלך סיקור הפרשה. יש להצטער בעיקר על כך שהערוצים נותנים לאותם פרשנים וכותבי טורים במה ומקום להשמיע את ביקורתם, תחת הכותרת "דעות רבגוניות". אותם ערוצים נותנים לטוראים, פרשנים ומבקרים אלו במה להפיל בה את עצמם ולגרור עימם את מערכותיהם. ראוי להבין: אין כאן מצב של "זכות הציבור לדעת" במובן של "יראה הציבור וישפוט". במקרה זה אין שיפוט כי אין את מי לשפוט. משפט מתנהל על בסיס שני צדדים: מאשים ומואשם, ולכל אחד מהם זכות עמידה בדברים להגנתו. משזכות זו מתבטלת לאחד הצדדים, בטלים האישומים ובטל המשפט. המערכות שבשירותן פועלים אותם כתבים שסיקרו את פרשת הרצח יכולות אך להתגאות בכך שלמרות המידע שהגיע על אודות ויכמן ז"ל, הוא נותר ללא פרסום. אם להתבונן דרך הזוויות שבה מציגים הערוצים אירועים שונים, אי-אפשר שלא להתיירא רק מעצם המחשבה שכותרות הידיעות היו יכולות להיות בנוסח: "ריב בין עבריינים הסתיים ברצח"; כותרת הרחוקה מהאמת, כמעט על גבול השקר, וכבר היו דברים מעולם. כותרות מהסוג הזה מאלצות את הכתבים להתמודד אחר-כך עם שארי בשרו של הקורבן, והם אינם מקבלים גיבוי מאיש. המשפט "אני עיתונאי, אני צריך להראות את כל התמונה" תופס מעט מאוד במקרה הפרטי הזה, אם בכלל. בוודאי כאשר לכמה מפרטי התמונה אין כלל נגיעה לאירוע המסוקר. כתבים מסתמכים גם הרבה מאוד על עורכים, שיידעו להבחין בין מידע שיש בו עניין למידע מיותר. קרה יותר מפעם אחת שעורך שכזה קיבל פרט מידע עם הבהרה שלא לפרסם אותו עד לקבלת אישור סופי. המידע נמסר כדי שהעורך יידע במה מדובר או כתשובה לשאלתו. ברגע אחד שבו לא היה אותו עורך בדסק – המידע מצא דרכו אל המיקרופון, המצלמה או הידיעות המפורסמות בכתב. ממש לא משנה למה. כתבים נאלצו בשל כך לעמוד מול מטר של עלבונות מול עמיתיהם, לעמוד נכלמים ליד אנשים שהם בבחינת מקורות הסומכים עליהם שלא יפרסמו דברים מסוימים וכדומה, ואף לספוג מכות של ממש בשל פרסום או שימוש שנעשה במידע בצורה לא אחראית. מקרים ואירועים כאלה מביאים את הכתבים לחשוב יותר מעשר פעמים אם להעביר מידע או להמתין ואף להימנע מלהעביר אותו, כדי למנוע פרסום ונזק מיותרים. עבודתם של כותבי הטורים, המאמרים והפרשנויות שונה מזו של כתבים. מוצריהם הסופיים מבוססים בעיקר על חומרים כתובים (שחלקם סופק על-ידי כתבים). מעטות הפעמים שבהן הם עומדים מול משפחה אבלה ומנסים לדלות פרטי מידע על יקירם, ואין מדובר במידע על עבריינות שהיה שותף לה. מדובר במידע בסיסי שכולל מצב אישי או משפחתי, רקע אקדמי ומקצועי, שירות צבאי, אהבות, תחביבים וכדומה. במהלך עשר השנים האחרונות סיקרתי למעלה מ-170 משפחות שכולות. משפחות שצריך להגיע אליהן זמן קצר לאחר ביקור משלחת צבאית או משטרתית המודיעה להן על מות האח, הבעל, הבן, הבת או האב. לנסות בעדינות אינסופית לקבל תמונה, לשוחח על הדמות, לשמוע עליה יותר מהשם המוכר, ובמקביל להדוף בסבלנות עורך דסק ששום דבר לא מעניין אותו לבד מפרסום המידע לפני כולם. את זה כותבי הטורים והפרשנויות אינם רואים. ובתום כל מפגש כואב שכזה, נמשכים שלבי איסוף החומר במקורות שונים. קל היום להביא את המידע הזה מאתרי הרשת והרשתות החברתיות. אין זה אומר כי צריך לפרסם כל פרט וכל חלק ממנו. כל מקרה נבחן לגופו. לכן הכללה גורפת באשר למעילה בתפקיד העיתונאי כפי שנוסחה כלפי כלל הכתבים שעסקו בפרשה ושנשמעה מפי הפרשן משה נגבי תישאר ללא תגובה. פרשנים, כותבי טורים ומאמרי דעה ביקרו בחריפות גם את ניסוח כתב האישום נגד עדן אוחיון בפרקליטות המחוז הדרומי. לטענתם, האשמתו ברצח נבעה מלחץ ציבורי שנועד לדרוש עבורו עונש חמור ביותר. גם ביקורת זו מפתיעה ואינה במקומה: זה קורה כל הזמן. בפועל, כתבים אינם עורכים סיעור מוחות משפטי בפרקליטות בשעת הדיון על סעיפי אישום. הם נמצאים שם בשמות החתומים על ידיעות, כתבות ומאמרים. בדבריהם המביאים את קול ההמון אל הרווח שבין הסעיפים חורצי הגורלות. מאחר שכך היה, כך הוא וכך יהיה, אין לתמוה שגם סעיף האישום – רצח – שנרשם בכתב האישום נגד עדן אוחיון, הוטבע בלחץ ציבור הכמה להחזיר את השקט לרחובות, אפילו במחיר של עונש כבד ביותר על עבריין הנוטל חיים בדם קר. רמי שני הוא כתב גלי-צה"ל ו"וואלה" בדרום שני גברים אלימים / איתמר ב"ז הערה על גל הפשיעה ועל האופן שבו עיתונאים אורזים גיבורים הסיפור האמיתי / תיק תקשורת מדוע לא דיווחה התקשורת על עברו הפלילי של גדי ויכמן?

גיל ריבה, כתב הרכילות של "ידיעות אחרונות", מוכן לעשות הכול כדי להביא סיפור. בדרך הוא מותיר לא מעט קורבנות

...להלנה היה דבר חשוב מאוד לספר לך, כי אתה יקר מאוד בשבילי. באמת? כן, כי אתה, בניגוד לאחרים, אין לך נפש רעה, אין לך אף פעם דברים שאתה עושה במזיד, אתה מלאך. נכון. אתה כולך טוב לב, אתה אנושי, אתה לא צר עין, אתה לא מקנא באף אחד, הטוב-לב שלך מתפרץ מבפנים ומשרה אווירה על כולם, אתה נפש טובה, שרק מחפשת איך לעזור לזולת בשעת צרה, תמיד ידך מושטת. (מתוך דו-שיח בין השדכנית הלנה עמרם לכותב מדור הרכילות "שליחות קטלנית", מוסף "7 ימים","ידיעות אחרונות", 12 בספטמבר 97) הלנה עמרם, אורחת כמעט קבועה ב"שליחות קטלנית", היא בוודאי היחידה מבין מושאי הסיקור של גיל ריבה, כותב המדור, שמוכנה לשחרר אל האוויר מונולוג מסוג זה. מסוקרים אחרים, כאלו שדיברו לציטוט וכאלו שהעדיפו ששמם לא יוזכר בכתבה זו, סיפרו סיפורים אחרים לגמרי. הם סיפרו על מניפולציות שהופעלו עליהם כדי שישתפו פעולה עם הכתב, על ראיונות שהובטחו להם ב"ידיעות אחרונות" בנושא עיסוקם, במטרה להוציא מהם בדל מידע על חייהם הפרטיים, על חדירה בוטה לחייהם האישיים, גם במושגים של מדור רכילות, ועל דברים שאמרו ושעוותו ללא הכר כשהגיעו לפרסום. גיל ריבה, בן 23, נכנס לתפקידו ככתב הרכילות של מוסף "7 ימים" באמצע ינואר 97. הוא הצטרף בתחילה לתחיה אדר הוותיקה, ובתוך ארבעה שבועות כבר היה חתום לבדו על המדור. לפני "שליחות קטלנית" היה אחראי על מדור הרכילות של המקומון "צומת השרון" של רשת שוקן, וכבר שם בלט בנכונותו הבלתי מתפשרת לעשות כל דבר כמעט כדי להתבלט בתחום הסיקור שלו. לכתבים שעבדו עמו שם יש זכרונות על תקופת עבודתו במקומון, הבולט שבהם הוא פרשת יחסיו עם שחקן הכדורסל דורון גמצי. ריבה הרבה להתקשר לביתו של גמצי ופרסם עליו במדורו, "סיכות", שורה של קטעים שתיארו אותו כמי שבהזדמנויות שונות אינו שש להוציא כסף. לאחר שהתקשר לביתו של גמצי בראש השנה ושאל אותו מדוע אינו מאחל לו שנה טובה, החליט גמצי לפנות למשטרה ולהגיש תלונה על הטרדה. התלונה הסתכמה בזימונו של ריבה לחקירה בתחנת המשטרה. שמו של ריבה עלה לא מכבר לכותרות בעקבות רצח ענת אלימלך והתאבדותו של בן-זוגה, דוד אפוטה. ריבה היה הראשון, ובין הבודדים, שפרסם ידיעה המרמזת על רומן שהולך ומתרקם כביכול בין ענת אלימלך לשחקן עודד מנשה. הדברים שכתב במדורו ב-14 בנובמבר 97 קיבלו מאוחר יותר משמעות נוראה. "ושלא תגידו שלא אמרנו", כך כתב. "מסתמן ומתחזק קשר תקדימי בין ענת אלימלך לבין עודד מנשה, וזאת במהלך החזרות לפסטיגל. משום מה, כל פעם שמחפשים את אלימלך מוצאים אותה עם מנשה ולהפך". אלימלך סיפרה לרובי דואניס, אף הוא ממשתתפי הפסטיגל, על המצוקה הקשה שנקלעה אליה ביחסיה עם אפוטה בעקבות השמועה על הרומן: "היא סיפרה לי על בעיות שנוצרו ביניהם בעקבות הפרסום. הוא פרסם דבר שלא היה נכון, ואפוטה התעצבן נורא ועשה סצינות...". איש, כמובן, לא יכול היה לחזות מראש את מה שהתרחש מאוחר יותר, אלא שהקטע ב"שליחות קטלנית" פורסם ללא תגובה וללא אפשרות הכחשה מאף אחד מהצדדים הנוגעים בדבר. זה לא מנע מריבה לפרסם ביום שלאחר הרצח וההתאבדות כתבה קצרה בחלק החדשותי של העיתון, תחת כותרת הגג "עדות אישית". הוא סיפר בה על המצוקה שאליה נקלע אפוטה בעקבות השמועה על הרומן שמנהלת אלימלך, ועל הניסיון של ריבה עצמו להרגיע אותו. בכתבה מתאר ריבה כיצד היה אפוטה מתקשר אליו, בתקווה לשמוע ממנו כי דבר הרומן איננו נכון. "היא היתה חוזרת מאוחר מאוד מהחזרות", כתב ריבה, "ואפוטה היה מנצל את שעות ההמתנה כדי להעביר עמי שיחות טלפון בהן ניסיתי להיות אוזן קשבת". הוא מזכיר פרסום דומה לשלו, בעניין הקשר כביכול שבין אלימלך למנשה, בשבועון הנוער "ראש 1", אך אינו מציין, ולו במלה אחת, כי דבר הרכילות פורסם לראשונה במדורו שלו. בין כתבי הרכילות בעיתונות הארצית ובמקומונים נחשב ריבה כתב בולט ומוצלח, או ליתר דיוק, מתחרה מאיים וחסר גבולות, המחייב אותם לשנות משבוע לשבוע את מפת הקווים האדומים שלהם. הפרסומים על דב גילהר, אז כתב חברת החדשות וכיום מגיש תוכנית הבוקר של "טלעד", ממחישים את חציית הגבולות. בפעם הראשונה שהתקשר ריבה לקבל מדב גילהר תגובה על ידיעה בדבר פרידתו מחברתו הקבועה ותחילתו של קשר עם מיכל ינאי, השיב לו גילהר: "אתה אשפה". גילהר לא תיאר לעצמו באותו שלב עד לאן מסוגל ריבה להרחיק לכת. בגיליון ה-15 באוגוסט פרסם ריבה במסגרת מיוחדת, תחת הכותרת "תרגיל 69 עם דב גילהר", תיאור מפורט עד מבוכה של חילופי דברים שנאמרו כביכול בין גילהר לבין איה לזר, בחורה שעמה יצא גילהר בפעם הראשונה. ריבה תיאר בפירוט את הנסיבות שהביאו, בסופו של דבר, לכך שלזר קטעה את הפגישה. הדברים הובאו כציטוטים מפיהם של גילהר ולזר, אף שלא הגיעו לריבה מאף אחד משניהם, ולקורא היה נדמה לרגע שהוא יושב עם טלסקופ ואוזניות ומקשיב לחילופי הדברים הפרטיים בזמן התרחשותם. ריבה לא הסתפק בכך. שבוע אחר-כך פרסם, שוב במסגרת מיוחדת, קטע שנשא את הכותרת "תרגיל 70 עם דב גילהר", ובו הציג חילופי דברים שהיו, כביכול, בטלפון בין גילהר ללזר, בעקבות הפרסום עליהם בשבוע הקודם. הדברים הובאו כציטוטים מפיהם, כאילו הוקלטו או תועדו בצורה מדויקת: לזר: הלו? גילהר: שלום. איה? מדבר דב, את בטח יודעת למה אני מתקשר עכשיו. לזר: כן, גם אני קראתי. גילהר: האמת היא שאני לא יודע איך לאכול את זה. אני ממש לא יודע מי הדליף את כל הסיפור הזה, אבל אני יכול להגיד לך שאת צריכה לבחור את החברים שלך יותר בקפידה. תיאור הדו-שיח בין השניים נמשך עד לסיומה של השיחה. בעקבות הפרסום על מה שכינה ריבה "תרגיל 69", פנה גילהר אל עורכי-הדין אבנר ברק ויורם זמיר, ואלה הוציאו מכתבים לעורכי "ידיעות אחרונות" ולעורך-הדין של העיתון, מיבי מוזר, ובהם הודיעו כי בכוונתם להגיש נגד העיתון תביעה בגין פגיעה בפרטיות, הטרדה ופגיעה בשמו הטוב של גילהר. לאחר פרסום "תרגיל 70", שבו ציטט ריבה את גילהר כשהוא מנסה כביכול לשכנע את לזר לצאת עמו בפעם השנייה על אף סירובה, פנו שוב עורכי-הדין לעיתון וטענו שמדובר בדבר דיבה מוחלט. בסופו של דבר הושגה הסכמה בין שני הצדדים. הפרסומים על דב גילהר ב"שליחות קטלנית" נפסקו, והתביעה נגד "ידיעות אחרונות" לא הוגשה. בפעם הבאה שקיבל גילהר קריאה בזימונית מגיל ריבה, הוא השאיר לו הודעה כי הוא רואה בכל פנייה שלו הטרדה במובנה הפלילי וכי לא יהסס להתלונן נגדו. ריבה מצליח בכל שבוע להכין מדור שנועזותו וחדירתו לחיי אחרים מותירה את המתחרים כמה צעדים מאחור. בשפה מושחזת ועוקצנית הוא מציג את מרבית מרואייניו, גם אלה שהוא עצמו התקשר אליהם כדי לקבל תגובה, כעדת מטרידנים שיצר הפרסום שלהם גורם להם להטריד את מנוחתו. על כפולת העמודים שניתנת לו מדי שבוע הוא פורש תמונות חושפות, מביכות ומשעשעות של סלבריטאים, בעיקר דוגמנים, ולצדם הוא מרבה בסיפורים פוליטיים, בעיקר כאלה הנוגעים למה שמתרחש בלשכת ראש הממשלה ובקרבת בני הזוג נתניהו. מבחינה זו, גיל ריבה הוא עבור עורכי " 7 ימים" נכס שקשה מאוד לוותר עליו. הם יודעים היטב כי רבים מקוראיהם ידלגו במהירות למדור הרכילות הסנסציוני, ולא חשוב עד כמה בלעדית ומרעישה הכתבה הפותחת את המוסף באותו שבוע. זו, אולי, גם הסיבה שהם מוכנים לתת לו גיבוי, על אף שורה של תלונות שהגיעו אליהם ואל פרקליטי העיתון מאז החל את עבודתו שם. אי-הנעימות הכרוכה בתלונות - חלקן הגיעו מעמיתים בכלי תקשורת אחרים - אינה שקולה, כנראה, לתועלת שמפיק העיתון ממדורו. "הוא, בעצם, המתאבד השיעי של עורכי 7 ימים", אומרת עליו אחת מעמיתותיו למקצוע. "הוא מתנהג כמו טירון עיתונות שמוכן לעשות הכול כדי לזכות בהערכת הממונים עליו. הוא מוכן להתאבד בשביל המדור הזה, וכבר הספיק להסתכסך עם חצי העיר". שי בזק הוא ללא ספק המסוקר הבולט ביותר מסביבת ראש הממשלה במדורו של ריבה, ואחת הדוגמאות הבולטות לפעילותו חוצת הגבולות ונטולת האתיקה. במהלך שנת 97 הפך בזק בידי ריבה למותג רכילותי ראשון במעלה ולאישיות צבעונית שחייה הפרטיים נחשפים בפירוט מעל דפי העיתון. כמעט בכל שבוע התנוססה תמונתו של בזק במדור, ובתוך חודשים ספורים הפך הדובר, העסוק עד מעל לראש בענייני מדינה, לנער שעשועים שרמנטי ובעל דימוי של רווק מבוקש. בסוף חודש מאי התברר לבזק, כי הופעותיו התכופות במדור הרכילות גובות ממנו מחיר יקר מדי. חוסר המעצורים של ריבה נחשף במלואו כאשר החל בזק לצאת עם ציפי גולדמן, אז רקדנית בלהקת "מיקס". ריבה דיווח במדורו כיצד נפגשו השניים במהלך חופשה באילת, ומיד אחר-כך פתח בתחקיר על המסוקרת החדשה. בזק: "עבר שבוע מאז שהכרתי את הבחורה, והיא מתקשרת אלי ואומרת, התקשר אלי בחור מידיעות אחרונות, אמר שהוא כותב על הלהקה, דיבר אתי על העבודה בלהקה, אבל בסיום השיחה הוא התחיל לשאול שאלות עליך. קצת עניתי לו, אבל כשהבנתי שהוא מתרכז יותר מדי בך, הסברתי לו שלא לשם כך מתקיימת השיחה, והוא סגר בנימוס את הטלפון". בירור קצר העלה ששיחת הטלפון לגולדמן לא היתה הראשונה שיזם ריבה. לפני כן הוא פנה לגוני בגים, אחד ממנהלי להקת "מיקס", ואמר לו שהוא עומד להכין כתבה ב"7 ימים" על הלהקה, בעקבות הופעתה בטלוויזיה. ריבה הגיע למשרדו של בגים, שוחח עמו כשעה על הלהקה ועל רקדניותיה הבולטות, ואז ביקש לראות את אלבום התמונות שלה. הוא התבונן בתצלומים, ולבסוף ביקש לקחת תמונה של אחת הרקדניות. אכן, היתה זו תמונתה של ציפי גולדמן. למדור "שליחות קטלנית" של אותו שבוע נוסף עמוד ובו נפרש "ראיון בזק עם ציפורה גולדמן", בליווי התמונה שנשלפה מהאלבום. הראיון כלל שאלות שנגעו לפגישתה עם שי בזק וליחסיה עמו. "איך את בלימודים? נראה לי ששי אוהב אותן אקדמאיות", התעניין ריבה, ומיד העיר בחביבות: "את לא רוצה להיות דוגמנית? נראה לי שזה מאוד יתאים לאופי שלך". מיד לאחר ששמע בזק על השיחה, התקשר לארנון מוזס, העורך האחראי, ולאילון שליו, העורך. "הם אמרו לי: היא דיברה אתו מרצונה", אומר בזק, "זו היתה התשובה. אבל, אמרתי, הוא ביקש לדבר אתה על נושא אחר לחלוטין! שום דבר לא עזר, הראיון אתה התפרסם ולא הופיעה מלה אחת ממה שאמר מנהל הלהקה ומכל השאלות שנשאלה על עבודתה. זה היה מביך מאוד עבור שנינו, זה נראה כאילו היא התראיינה מרצונה, שבוע אחרי שהיא הכירה אותי. הפרסום הזה הוביל לחיטוט אינסופי בחיי. כל מי שדיברתי אתו אמר, אבל יש לזה לגיטימציה, היא מתראיינת בעיתון. לא עזר כשהסברתי שזה לא כך. בסופו של דבר, הפרסום הזה היה אחד הדברים שהובילו לסיום מערכת היחסים שלנו. אני הפסקתי לצאת החוצה. היא בחורה צעירה, היא רצתה לצאת ולבלות מדי פעם ואני פחדתי מהרכילות, ובאיזשהו שלב זו היתה אחת הסיבות לסיום מערכת היחסים". מיד לאחר שנוכח בזק מה עולל ריבה לחברתו, הוא שלח מכתב לכל כתבי הרכילות ובו ביקש מהם לחדול מהפרסומים על חייו האישיים. ריבה לא התרשם. כחודשיים לאחר מכן החל בזק לצאת עם ליאת ורה, בת ליבואני אופנה מחיפה. "ביום חמישי יצאתי אתה בפעם הראשונה", מספר בזק. "העיתון נסגר ביום שני. בעיתון שנסגר כבר היה ראיון עם ההורים שלה". צלצול הטלפון לשושנה, אמה של ליאת ורה, הגיע ביום ראשון. גיל ריבה היה על הקו. הוא אמר כי הוא מכין לעיתונו כתבה שתעסוק ביבוא אופנה והוא מעוניין לראיין אותה ואת בעלה על העסק המשפחתי. "מובן", אומר בזק, "שהם שמחו על הפרסום בידיעות אחרונות. הם היו באותו זמן ברמת-השרון והוא הזמין אותם להצטלם במערכת בתל-אביב. הוא סחב זוג הורים קשישים למערכת באמתלה שהוא הולך לכתוב על האופנה שלהם. הוא גם התקשר לאח שלה. רק כשהוא הגיע לליאת והחל לשאול אותה שאלות, היא קלטה באיזשהו שלב שמשהו לא בסדר". זמן קצר לפני הראיון חזרה שושנה ורה מאזכרה. עיניה היו נפוחות והיא חששה שדמותה בתמונה לא תהיה מחמיאה. לכן הציעה לריבה תמונה משפחתית שצולמה בפתיחת החנות. ההצעה נענתה בהתלהבות. "להבדיל מהבחורה הקודמת", אומר בזק, "את הבחורה הזאת הכרתי רק שלושה ימים לפני כן. הסיפור אתה נגמר די מהר, זה אפילו לא התיימר להיות הרומן שהוא דיבר עליו. אני ישבתי אתה באותו ערב בטלפון משותף עם עורך ידיעות אחרונות וניסינו שנינו להסביר לו מה קרה. גם במקרה הזה הוא אמר, היא דיברה אתו מרצונה. הפרסום הפעם היה צנוע יותר, אך מביך ובלתי הגון דיו. בני המשפחה מצאו את עצמם מככבים במרכזו של מדור הרכילות חבוקים ומחייכים. מעליהם נפרשה ההיסטוריה הקצרה של בתם בת ה-21, שהעידה בפני הכתב ש"אני נורא אוהבת שהבחור שיוצא אתי יהיה יותר מבוגר". "ההורים שלי נפגעו מזה מאוד", אומרת בדיעבד ליאת ורה. "אמרו להם שרוצים לעשות כתבה על יבואני אופנה ועל זה הוא ראיין אותם. הם לא העלו על דעתם שהם יופיעו במדור הרכילות. הוא גם פנה אלי ואמר לי שהוא עושה כתבה על ההורים שלי. ממש לא חשבתי שאני הולכת להופיע במדור הרכילות יחד עם שי. זה קרה שלושה ימים אחרי שנפגשנו. הוא בכלל לא שאל אותי על שי, הוא שאל אותי על ההורים ועל התוכניות שלי לעתיד". "אני מטבעי לא יוצא עם כל-כך הרבה בחורות ולא מבלה כל-כך הרבה", קובל בזק. "הבעיה היתה שברגע שניסיתי לפתח קשר עם בחורה, לאחר הפרסומים האלה, היא היתה אומרת לי: אתה הרי דון זואן כזה, כל יום עם בחורה אחרת. לך תסביר לה שמיד כשאתה מנסה ליצור קשר עם בחורה עושים מזה סיפור". במסגרת התגוננותו מפני ריבה ניסה בזק להפעיל גם את עורך-הדין דב וייסגלס, אולם הגשת תביעה בעניין זה, התברר לו, איננה עניין פשוט. הוא ניסה דרך אחרת: "דיברתי עם כתבים בכירים בעיתון, התחננתי, כעסתי, איימתי, צעקתי והתחנפתי, עשיתי כל מה שיכולתי כדי למנוע פרסומים מסוג זה. כרגע אני פותח את העיתון שמגיע אלי ביום חמישי, מת מפחד שיכתבו על הפעם היחידה שיצאתי מהבית לכיוון המכולת. עכשיו, כשיש לי קשר [עם בחורה], אני מנסה לשמור עליו בסודיות וחושש מהרגע שבו זה יתגלה. אני כבר הזהרתי את הבחורה שאם יתקשר אליה בחור, לא משנה באיזו אמתלה, וירצה לדבר עלי, שתסרב. להגיד את זה לבחורה בפגישה הראשונה זה די מאיים ומפחיד. זה שלא כותבים עלי כרגע, זה רק בשל רצונם הטוב. לי אין מה לעשות בנושא". בזק יכול להתנחם בכך ש"תרגיל 71 עם גיל ריבה" לא הופעל רק כלפי בנות-הזוג שלו. שיר ביליה, במאית מקדמונים (פרומואים) בכבלים ובת-זוגו של השחקן אלון אבוטבול, קיבלה הצעה שלא ניתן לסרב לה. ריבה יצר עמה קשר ואמר לה שהוא מעוניין להכין כתבה ל"ידיעות אחרונות" על עבודתה כבמאית. היא נפגשה עמו, ובמהלך שיחתם, לאחר שנודע לחברתה מיהו העיתונאי שמראיין אותה, היא קיבלה שיחת טלפון שבה הזהירה אותה החברה כי מדובר בכתב רכילות, וכפי הנראה אין הוא מתכוון לכתוב על עבודת הבימוי שלה. ביליה סיימה את הפגישה. ב-28 בנובמבר הופיעה ב"שליחות קטלנית" ידיעה מיוחדת, ממוסגרת כרגיל, ובה מובא דבר הריונה מאלון אבוטבול. כך הסתכם הראיון שנערך עם ביליה: שיר? מה? זה נכון שאת הולכת להיות מאמה אבוטבול? כן. קוראים לי שיר ביליה. אני בהריון בחודש שישי מאלון אבוטבול, אנחנו ביחד קרוב לשנה, ויותר מכך אין לי עניין להוסיף. אלון אבוטבול היה מוכן להגיב במשפט אחד: "אם הוא עוד פעם יעז לעשות דבר דומה ואני אראה אותו, אני אנקוט צעדים". בכך לא תמה רשימת האנשים הזועמים על דרכי עבודתו של ריבה. ב-4 באוקטובר נהרגה בתאונת דרכים ענבל פרלמוטר, סולנית להקת "המכשפות". במוסף "7 ימים" מה-10 באוקטובר 97 הופיעה כתבה שנראתה לקורא התמים כמו צירוף מקרים נדיר. "לפני שלושה שבועות", נכתב בכותרת המשנה, "העביר גיל ריבה שעות ארוכות עם סולנית להקת המכשפות ענבל פרלמוטר, לצורך כתבה שתוכננה להתפרסם עם הוצאת תקליטה החדש. לפני שבוע נהרגה פרלמוטר בגיל 26. ראיון אחרון ופרידה". ריבה שרטט בכתבה דיוקן של בחורה תמהונית, מסוממת וחסרת בית, ששוטטה עמו סהרורית בתחנות שונות בסביבת שינקין. התנהגותה והציטוטים שהובאו מפיה לא הותירו מקום לספק - פרלמוטר היתה נתונה במצב קשה, חסר שליטה כמעט. קשה היה להבין כיצד חשבו אנשי יחסי-הציבור שלה לשווק במצבה, כפי שתיאר אותו ריבה, את תקליטה החדש. והרי לפי ריבה זו היתה מטרת המפגש ביניהם. אלא שבפי אנשי יחסי-הציבור של פרלמוטר סיפור שונה מעט. לדבריהם, הראיון לצורך קידום תקליטה החדש לא התקיים מעולם, והכתבה ב"7 ימים" נכתבה על סמך מפגש מקרי בבית-קפה בין הכתב לזמרת. ליליאן שוץ, המנהלת האישית של פרלמוטר: "הוא פנה בתחילה לענבל וביקש ראיון. היא התייעצה אתי, והחלטנו שלא לקיים ראיון, כי זה לא היה הזמן המתאים. אחר-כך הוא ניסה לשכנע אותי והשבתי לו שוב שאין זה הזמן המתאים. אז הוא ניסה לעשות קצר בתקשורת בינינו. לי הוא אמר שהיא הסכימה, ולה הוא אמר שאני הסכמתי. דיברתי אתה במקרה והיא אמרה לי, אני עומדת לפגוש אותו, הבנתי שהסכמת לראיון. אמרתי - מה פתאום, לא הסכמתי. חשבתי שבזה הסתיים העניין. מאוחר יותר הם נפגשו במקרה בפאב. היא ישבה אתו, אבל לא ידעה שהיא מתראיינת. כל מה שפורסם כראיון אתה אחרי מותה הוא רק מאותה פגישה מקרית ביניהם. היא אמרה לי אחר-כך - כן, פגשתי אותו, דיברנו קצת, אבל הוא רוצה ראיון. היה ברור לה שאותה פגישה לא היתה ראיון ולא היתה לפרסום. אין שום אפשרות לבדוק אם הדברים שהוא פרסם בכתבה אכן נאמרו, אין לה שום אפשרות להגיב עליהם, כי היא לא בחיים. היא דיברה אתו בתום לב על כל מיני דברים. הוא התנהג כאילו שהוא מכיר אותה, הביא אתו תקליטים של המכשפות. זה ניצול של המוות שלה. אם היא לא היתה מתה, זה לא היה מתפרסם. היא מעולם לא נחשפה באופן שלא קשור לעבודה שלה". לקראת פרסום הכתבה על פרלמוטר דיבר ריבה עם אנשים שהיו קרובים לה בחייה, וגם אצלם הותיר תחושות כעס ועלבון על האמצעים שנקט כדי לחלץ מהם מידע. הזמרת והמוסיקאית אלונה דניאל, חברה קרובה של פרלמוטר, הסכימה לשתף פעולה עם ריבה לאחר שסיפר לה כי כל החברים הקרובים שלה כבר התראיינו וכי הופנה אליה על-ידי בני המשפחה. "הוא סיפר לי שראיין כבר את ערן צור ואת אלונה קמחי ושהוא דיבר עם המשפחה, כך שזה לגמרי בסדר. הוא סיפר שהוא וענבל היו חברים נורא נורא קרובים ושהם בילו יחד כמה ימים, קרוב לזמן שבו נהרגה. הוא חזר ואמר, ראיינתי את המשפחה, הייתי בקשר עם המשפחה, ונתן לי להבין שזו כתבה שהוא עושה כי הוא חבר. דיברתי רק מתוך ידיעה שחברים אחרים שהיו שלי ושל ענבל דיברו גם הם - ערן, אלונה, יפעתי (יפעת נץ, חברה בלהקת המכשפות; ע"ב) ואיריס אחותה. הוא ניסה לדובב אותי גם באמצעות הצגה של כל מיני סיפורים שהוא כביכול ידע על ענבל מפני שהיה קרוב אליה. כשראיתי שחלק מהסיפורים שהציג היו מומצאים לחלוטין, הבנתי שאני צריכה להיזהר. "דיברתי אחרי השיחה אתו עם יפעת והבנתי שנפלתי בפח. הוא פשוט שיקר לי. אף אחד מהאנשים שהוא ציין לא התראיין אצלו. הוא בכלל לא היה חבר קרוב שלה, הוא פשוט ניסה ליצור אצלי אמון מלא, על-ידי זה שהוא הצהיר שהכיר אותה היטב ושהוא יכתוב עליה באהבה מלאה. אם הוא היה אומר לי שהוא כתב רכילות, בחיים לא הייתי מוכנה להתראיין אצלו. המשפחה זעמה עליו מאוד וסירבה לשתף אתו פעולה, כמו כולם, חוץ מפיקי (איריס אביטל, חברה של פרלמוטר; ע"ב) ורם אוריון, שגם אותם הוא דובב באותה דרך. הוא פשוט שיקר לנו בלי לגמגם". הכעס של דניאל רק גבר כשקראה את הכתבה. "הוא סילף לחלוטין את דבריי. הוא חיבר דברים שאמרתי עם שאלות שלא הציג בפני. הוא גם שם בפי דברים שלא ייתכן שאמרתי, כי לא ידעתי עליהם. למשל, הוא אמר לי בשיחה, את יודעת, כל הכדורים האלו שענבל לקחה כניסיון על עצמה. אני לא ידעתי על שום דבר כזה, והוא הביא בכתבה ציטוט שבו אני מתייחסת לזה. אלה דברים שבכלל לא אמרתי". ואולי המדהים מכול הוא התיאור הבא שבפי דניאל: "היו דברים שסיפרתי לו על ענבל והוא הביא אותם בכתבה מפיו, כאילו שהם קרו לו עם ענבל. אמרתי לו שאני זוכרת שהסתכלתי על קעקוע הרקון שהיה לענבל על היד, ואמרתי לה שהוא דומה קצת לפנים שלה. ענבל צחקה ואמרה,כן, באמת לא הורדתי שפם בזמן האחרון. סיפרתי לו והוא צחק". והנה הסיפור של דניאל, כפי שהופיע בכתבה של ריבה: "כשהיתה מצליבה את ידיה על מותניה כמתגוננת, אפשר היה לראות עד כמה דומים פניה לפני הרקון השחור, שקועקע על פרק ידה. "את יודעת שאת דומה לרקון? שאלתי אותה. "כן, היא אישרה, כבר מזמן לא הורדתי שפם". ענת באלינט היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולתולדות האמנות ועיתונאית מערכת "ידיעות אחרונות" בחרה שלא להגיב על הממצאים המופיעים בכתבה זו. הנימוק שנתנה: עורכת התחקיר, ענת באלינט, היא עובדת "מעריב". מערכת "העין השביעית" מעירה כי תחקירניה, יהיה מקום עבודתם העיקרי אשר יהיה, פועלים מתוך גישה עניינית והיא אחראית שכתבותיהם לא יושפעו מהטיות קודמות. אגב, ענת באלינט אינה חברת מערכת "מעריב" ולא עבדה בשורותיו זה שמונה חודשים. בעבר כתבה והפיקה כמה כתבות ב"מעריב". גיליון 13, פברואר 1998

הפצצה שהתפוצצה בוועדת הכלכלה, שהחליטה לבטל את זכיון ערוץ 10, חיכתה מאחורי המרקע כבר שנים: חובות ענק שהלכו ותפחו, ניהול כושל ורייטינג נמוך. בערוץ מאשימים את הרגולטור, שדווקא העניק להם הטבות מופלגות לאורך השנים, זאת בזמן שעיקר החוב – יותר מ-70 מיליון שקל – הוא בכלל ליוצרים

שלשום, ה-28 בינואר, חגג ערוץ 10 שבע שנים להקמתו. ספק אם מקימיו חזו את הפתעת יום ההולדת שהכינו להם חברי ועדת הכלכלה של הכנסת. בדיון מיוחד שיזם ח"כ גלעד ארדן החליטו חברי הוועדה שלא להאריך את זכיון הערוץ בשנתיים נוספות, ובכך בעצם להכריז על סגירתו דה-פקטו. ראשי הערוץ שנכחו בדיון, סגן יו"ר הדירקטוריון מודי פרידמן והמנכ"ל יוסי ורשבסקי, לא האמינו שכך יסתיים דיון שגרתי למדי בוועדה שאמורה היתה להיות כמעט חותמת גומי להחלטה על הארכת הזיכיון. רבים מפקפקים באפשרות שמהלך כזה אכן ייצא אל הפועל. על-פי הדיווחים הראשוניים, הערוץ ידרוש דיון חוזר, שלישי במספר, בוועדת הכלכלה, ויאיים בעתירות משפטיות. כך או כך, ההחלטה הזו וההתנהלות של ערוץ 10 והרגולטור בעניינה חותמות חודש שבראשיתו הכריזו ראשי הערוץ במפתיע כי הוא עתיד להתמזג עם זכיינית ערוץ 2 רשת. כמו החלטת ועדת הכלכלה, גם ההודעה על המיזוג היא עוד פרק בסאגה של ערוץ 10, שבאופן אירוני הכותרת ההולמת אותה היא "הישרדות", כשם תוכנית הדגל השנויה במחלוקת של הערוץ. כיצד הפך ערוץ הטלוויזיה שאמור היה לשבור את המונופול של ערוץ 2 לגוף שמאיים "להתאבד" במיזוג בעייתי? כמה חודשים לאחר עלייתו לאוויר הגיע ערוץ 10 למצב של הקפאת הליכים וביקש מבית-המשפט צו להגנה מפני נושים. בהמשך קיבלו בעלי הערוץ פטור מדמי הזיכיון לתקופה של כשנתיים, ובשנים שלאחר מכן לא שילמו את חובותיהם לרשות השנייה. בינתיים ניצלו היועצים המשפטיים של הערוץ כל פרצה בזיכיון כדי לשלם מה שפחות, נוסף להטבות מפליגות שקיבלו מהמחוקק. ובכל זאת הנהלת הערוץ מאשימה את הרגולטור במצבה הכספי הקשה. המספרים לא משקרים, אומרים שם, הערוץ הפסיד מדי שנה מיליונים. יוסי מימן, בעל המניות המרכזי בערוץ לצד רון לאודר וארנון מילצן, הזרים מכיסו הפרטי לקופת הערוץ מיליארד ו-125 מיליון שקל (1,125,000,000). אבל כאמור, למרות זעקות החמס של מנהליו, התנאים להפעלת ערוץ 10 היו לכל אורך הדרך נוחים יותר משל זכייני ערוץ 2, נוסף להטבות המפליגות שהערוץ קיבל הן מצד המחוקק והן מצד הרשות השנייה. ייתכן שהבעיה נעוצה בניהול הפנימי, ולא בפיקוח החיצוני? שלוש השנים האחרונות עמדו דווקא בסימן אופטימיות בכל הנוגע ליחסים שבין ערוץ 10 לרגולטור. זה הראשון עמד במחויבויותיו לזה האחרון: הקציב מדי שנה 50 מיליוני שקל לתוכניות מסוגה עלית, העביר לקולנוע הישראלי שמונה מיליון שקל מדי שנה ושילם את דמי זכיונותיו ותגמוליו. לא, הוא לא עשה זאת בשמחה, אבל כאשר הוא אותת כאילו אין בכוונתו לשלם את החובות, איימה הרשות השנייה לחלט את ערבויותיו, והכספים הגיעו ליעדם. שק החובות המאיים לשבור את גבו של הערוץ – למעלה ממאה מיליון שקל – מתגלגל מהשנים 2004–2005, שבהן דווקא זכה ליחס סלחני מהרגולטור, שהסכים להשעות את חובותיו. ההתנהלות האסטרטגית של ערוץ 10 ביחס לחוב וביחס למצבו הכספי סבלה מחוסר עקביות לכל אורך הדרך. ההודעה החפוזה על המיזוג עם רשת היא דוגמה אופיינית, אולם המהלך המשמעותי יותר, שרובו נרקם מאחורי הקלעים של הדיון הציבורי, הוא מאבקו של הערוץ לשינוי שיטת הזכיונות לשיטה של רשיונות. בשנה האחרונה הפעיל הערוץ לחץ כבד כדי לקבל רשיון שידור ולהשתחרר מכבלי הזיכיון המגבילים. השידוך המאולץ עם רשת הוא רק תוצאה של מה שנראה ככשלון, אולי זמני, של המאמצים. עם ההכרזה על רעיון המיזוג יצא הערוץ בקמפיין מסיבי של יחסי-ציבור. המגיש הבכיר של חברת החדשות של הערוץ, יעקב אילון, נשלח להסביר ב"מעריב" כי המיזוג ימנע פיטורים של אלפי עובדים, העיתונאים הוצפו בשלל תרחישים אפשריים שלפיהם ייתכן כי רשת תעבור לשדר בערוץ עשר או ששידורי ערוץ 10 יעברו לימי הזיכיון של רשת בערוץ 2. כך או כך, המסר ששידרו מנהלי הערוץ היה כי אם המיזוג לא יתאפשר, הם יחשיכו את המסך, וכי מועצת הרשות השנייה תיזכר לדיראון עולם כמי שבתקופתה חדל ערוץ מסחרי מלפעול. מנגד השתמש מנכ"ל הערוץ ברעיון המיזוג כשוט לקידום הליך הקיצוצים בחברת החדשות, עת איים בעיתונות כי המיזוג יביא לסגירתה המוחלטת. הפרשנים נחלקו באשר ליעילותו של המהלך. המצדדים בו טענו כי רק איחוד בין שתי חברות הטלוויזיה הכושלות יביא (שוב, או סוף-סוף, תלוי את מי שואלים) לטלוויזיה איכותית בעברית, וכי זהו הסיכוי האחרון ליצור תחרות בשוק הטלוויזיה המסחרית בישראל, הקטן בלאו הכי. מנגד, בכירים בתעשיית הטלוויזיה העריכו שמדובר, כאמור, במהלך סרק של ערוץ 10 ושל רשת, שם העדיפו מלכתחילה להתמזג עם הזכיינית המצליחה קשת. גם ברשות השנייה לא התרשמו מהודעת הערוץ על המיזוג האפשרי. יו"ר הרשות נורית דאבוש ביקשה מהמועצה לאשר החלטה שלפיה אם הערוץ לא ישלם את חובותיו, הזיכיון ייפתח ומכרז נוסף יצא לדרך. נוסף לכך, לרשת ולערוץ 10 מחויבויות שונות לרשות השנייה, ומיזוג של השתיים אינו מבטל אף אחת מהן. החוב של רשת לרשות השנייה עומד על למעלה מ-60 מיליון שקל. גם מבחינת ימי השידור המיזוג לא נראה ריאלי. מיזוג של רשת אל תוך ערוץ 10, שעליו נסתם אתמול הגולל בוועדת הכלכלה, ישאיר בערוץ 2 חור של ארבעה ימי שידור שקשת אינה ערוכה למלא. האופציה השנייה, שלפיה ערוץ 10 יתמזג לתוך רשת, היא הפרה של כללי הזיכיון. כך או אחרת, בידי הרשות השנייה ערבויות של שתי החברות, שאותן היא יכולה לחלט כאשר אחת מהזכייניות תפר באופן קיצוני את הסיכום איתה. ועדיין לא אמרנו מלה על הממונה להגבלים עסקיים שעל המיזוג האופציונלי לקבל את אישורו. חוץ מהפרסומאים, שזכו למתקפה חריפה לפני כחודש מצד בעלי ערוץ 10, הכתובת הראשית שאליה מפנה הערוץ את טרוניותיו בגין מצבו העגום היא הרגולטור, קרי, הרשות השנייה. אלא שמתוך החוב הכללי של ערוץ 10, הנאמד בכ-103 מיליון שקל, החובות בגין התמלוגים זניחים. על-פי החוק, הערוץ חייב להעביר לקופת המדינה 4% מסך הכנסותיו. דו"ח תורגמן, שסיכם את חובות הערוץ, קבע לפני כחצי שנה כי גובה החוב עומד על 700 אלף שקל, 0.66% מסך כל חובו של הערוץ. החוב עבור חלק מדמי הזיכיון עבור השנים 2004–2005, שלא שולמו, גדול יותר: 22 מיליון שקל. חלק הארי מחובו של הערוץ, 60 מיליון שקל, הוא עבור "מחויבויות תוכן". ערוץ 10 חייב להשקיע מדי שנה 50 מיליון שקל בתוכניות "סוגה עלית", תוכניות תוכן שאינן ריאליטי, כמו סדרות דרמה, תוכניות תעודה ותחקיר וסדרות דוקומנטריות. לצורך ההשוואה, על-פי נתוני הרשות השנייה, זכיינית ערוץ 2 קשת, המשדרת שלושה ימים בשבוע, מוציאה על תוכניות סוגה עלית כ-120 מיליון שקל. רשת, המשדרת ארבעה ימים בשבוע, מוציאה 100 מיליון שקל. ערוץ 10, המשדר שבעה ימים בשבוע, אמור להוציא, כאמור, 50 מיליון שקל בשנה. 60 מיליון השקלים, אם כן, היו אמורים להגיע ליוצרי הטלוויזיה בארץ, אבל מנהלי הערוץ בחרו להשאיר אותם בכיסם. דובר מטה מאבק היוצרים נפתלי גליקסברג הבהיר לוועדת תורגמן כי גם אם הערוץ יזמין תוכניות מסוגה עילית כבר עכשיו, הן יהיו מוכנות רק בעוד כמה שנים. זו אחת הסיבות המרכזיות לתמיכת הרשות השנייה בהמשך הזיכיון של ערוץ 10 בשנתיים נוספות: ההנחה שהוא ישדר את תוכניות הסוגה העילית שהזמין ושעליהן שילם. חלק גדול נוסף של החוב – 24 מיליון שקל לפי המחמירים ו-12 מיליון שקל לפי המקילים – הוא ליצירה הקולנועית בארץ. על-פי תנאי הזיכיון, הערוץ מחויב להשקיע בקולנוע הישראלי שמונה מיליון שקל מדי שנה. יש לציין כי ארגוני היוצרים הגיעו לסיכום עם ערוץ 10 שלפיו רמת ההשקעה תפחת ב-50% ותהיה שווה לרמת ההשקעה אצל כל אחד מזכייני ערוץ 2. בסיכומו של דבר, החלק העיקרי של החוב המעיק על ערוץ 10 הוא לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ, חוב שמנהליו ובעלי המניות שלו ידעו על קיומו כבר בתהליך המכרז. היוצרים רואים בערוץ 10 מי שגזל מהם 72 מיליון שקל המגיעים להם על-פי חוק עבור עבודתם. אתמול הם היו הראשונים לברך על החלטת ועדת הכלכלה שלא להאריך את הזיכיון. בהופעתו בפני ועדת תורגמן התנער פרידמן מהחובות ליוצרים והציג חוות דעת משפטיות של יועצי הערוץ שלפיהן הערוץ פטור מתשלום החוב בשל מצבו הכספי הגרוע. ואכן, אחת הביקורות המרכזיות על ערוץ 10 היתה כי הוא בחר ביודעין שלא לשלם את הכסף ליוצרי הטלוויזיה והקולנוע, מתוך הנחה כי הרגולטור יוותר לו על החוב, בדיוק כפי שעשה בשנתיים הראשונות לקיומו, כאשר עמד על סף פשיטת רגל. בתעשיית הטלוויזיה מסבירים את ההפסדים הכבדים של ערוץ 10 בהחלטות ניהוליות כושלות. האשם המרכזי, אומרים בכירים בתעשייה ששוחחו עם "העין השביעית", הוא סגן יו"ר הדירקטוריון מודי פרידמן, מי שכיהן עד לפני חודשים אחדים כמנכ"ל הערוץ. פרידמן אחראי לסכומי הכסף שהשתכרו הטאלנטים בערוץ. כך למשל זכורה החתמתו המתוקשרת של ארז טל בערוץ 10 כמנהל תוכניות. בסופו של דבר טל חזר לערוץ 2 כשכיסיו מלאים מיליוני שקלים, ואף תוכנית שלו לא שודרה. הערוץ ביזבז מיליוני שקלים על שידורי ספורט שככל הנראה לא הצליחו לכסות את עלותם הגבוהה, וגם לא הצליחו להביא את הצופים בהמוניהם. שידורי ליגת-העל, משחקי מכבי תל-אביב בכדורסל בליגה האירופית ושידורים מליגת האלופות היו שידורים ארוכים ויקרים, ששיבוץ הפרסומות בהן נחשב בעייתי. בסוף השנה שעברה למדה ההתאחדות לכדורגל על בשרה את תרבות התשלומים של ערוץ 10, תרבות שיוצרי הטלוויזיה והקולנוע מכירים מקרוב. ההתאחדות הוציאה צו עיקול זמני לנכסי הערוץ בסך של 7.5 מיליון שקל, זאת לאחר שהערוץ הודיע חד-צדדית כי הוא מפסיק להעביר את התשלומים בגין המשחקים. החוזה בין הצדדים מוערך בכ-6.5 מיליון דולר לעונה, סכום שאת רובו הערוץ לא שילם. לאחר הטלת העיקול נכנסו הצדדים למשא-ומתן, וככל הנראה הגיעו בעקבותיו לפשרה. גם "הישרדות", תוכנית הדגל של ערוץ 10, זו שהצליחה להביא את "הצופים של ערוץ 2", לא הצליחה להביא איתם גם את הכסף המיוחל. התוכנית, שעלתה לבעלי המניות הון תועפות, לא הצליחה להחזיר את ההשקעה, ואף יצרה רף טלוויזיוני נמוך במיוחד. הפקת "הישרדות" נחשבת להפקה הטלוויזיונית היקרה ביותר בישראל, ובתעשייה מעריכים את עלותה בעשרה מיליון דולר לפחות. כאמור, רעיון המיזוג עלה לאוויר רק לאחר שנסיונות ערוץ 10 לעבור מזיכיון לרישיון נכשלו. מאז הקמתו פועל הערוץ מתוקף חוק הרשות השנייה, המעניקה זכיונות לזוכים במכרז. הזוכים חייבים לעמוד בכללים נוקשים, ובהם הקצאת מיליוני שקלים לתוכניות סוגה עלית ולקולנוע הישראלי, תשלום עבור הזיכיון ותשלום עבור התמלוגים. כמו כן הזיכיון מוגבל בזמן, ובמקרה של ערוץ 10, הוא אמור להתחדש כל שנתיים. מנגד, רישיון אינו כרוך בהגבלת זמן, וכל מי שעומד בתנאי הסף זכאי לו. ההגבלות הן בעיקר באשר לאופי התכנים המותרים לשידור: תכנים בעלי אופי מיני, פרסומות שונות ועוד. ערוץ 10 ניסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה; דהיינו, לעבור מזיכיון לרישיון, אבל להישאר עם התכנים המותרים לו לשידור על-פי הזיכיון. ניסוחים מעורפלים בחוק ההסדרים העניקו למשרד התקשורת את הסמכות להעביר את הערוץ לרישיון. בתמורה הסכימו ראשי הערוץ לשלב פרסומות בערוצי הכבלים והלוויין, עוד עז שנכנסה לחוק ההסדרים (עיינו כאן, עמ 128 ואילך). ברשות השנייה הסתייגו מהמהלך – הן מהמסגרת שבה שונה החוק (חוק ההסדרים) והן מאופי הדיונים. חברי הדירקטוריון, רחל פרימור וד"ר דוד אלכסנדר, טענו בישיבות כי המעבר לרשיונות הוא מהלך מורכב, שדורש חודשים של דיונים שבהם יוחלט מהן המחויבויות של הערוץ לציבור, מה יעלה בגורלה של חברת החדשות, אם יהיו נציגי ציבור בדירקטוריון וכמה, מה יהיה מעמדם, מה יהיו תנאי הסף לקבלת רישיון וכן הלאה. למזלו הרע של הערוץ, הבחירות הוקדמו, חוק ההסדרים נשאר על שולחנה של הכנסת ולא אושר, ובינתיים השעון המשיך לתקתק ומועד פקיעת הזיכיון – שעל-פי אחד התיקונים לחוק נקבע ל-28 בינואר מדי שנתיים – הלך והתקרב. מועצת הרשות השנייה, בגיבוי ארגוני היוצרים, המליצה להאריך את הזיכיון ולא לצאת למכרז, כדי שלערוץ תהיה הזדמנות להחזיר את חובותיו. ועדת הכלכלה של הכנסת לא התחשבה בהמלצה הזו. במהלך החודשים הללו לא חדלו בערוץ 10 מהמאמצים לשינוי שיטת הזיכיון, המיוחסים למנכ"ל לשעבר וסגן היו"ר בהווה מודי פרידמן, ואף הגבירו את הלחץ. הערוץ שכר את שירותיהם של לוביסטים רבים, ובראשם מזכיר הממשלה לשעבר ישראל מימון, המכיר היטב את מסדרונות השלטון הרלבנטיים. גם שירותי חברת האסטרטגיה GCS, שבראשה עומד טל זילברשטיין, נשכרו כדי להגשים את המטרה. אליהם צורף הלוביסט אריאל סנדר ממשרד הלוביסטים של אמיר גלעד. כל אלו גויסו למשימה לשנות את השיטה, ונכון לאתמול נכשלו כישלון חרוץ. ערוץ 10 הימר על כל הקופה, והפסיד. הוא יכול היה לשלם את חובו, וליהנות מעוד שנתיים של זכיינות שבמהלכן היה משיג בקלות את הרישיון המיוחל. תגובות: מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי סירב להגיב לכתבה. דוברת הערוץ הפנתה את "העין השביעית" לעו"ד אלי דוידוביץ ממשרד לייעוץ אסטרטגי GCS, אולם גם דוידוביץ לא הגיב.

ישראל נמצאת באמצע מדד השחיתות העולמי ועם תמ"ג גבוה מזה של דרום-קוריאה, אם להאמין ל"דה-מרקר"

לכבוד יום העצמאות השוו ב"דה-מרקר" (15.4.13) בין ישראל לבין כמה מדינות אחרות שקיבלו עצמאות באותה שנה. התוצאות מדאיגות, בעיקר בנוגע ל"דה-מרקר": ישראל הוצבה בראש טבלת התמ"ג לנפש (PPP), על אף שהתמ"ג כאן קטן ב-200 דולר מזה שבדרום-קוריאה, שאחריה בטבלה. בכותרת טבלת מדד השחיתות נכתב "מושחתים? באמצע", הגדרה רדיקלית ל"אמצע", כשישראל נמצאת במקום ה-39 מתוך 176 (ולא מתוך 174, כפי שנכתב ב"דה-מרקר").

תביעת הדיבה של דני קליין נגד עמיר פלג בוחנת את גבולות השיח בתקשורת הספורט | ערוץ 1 לא הסתכל מתחת לאף | one מזייף סטנדרטים

עמיר פלג הוא הסדין האדום שעומד לרשות "ידיעות אחרונות". מדי יום חמישי נפרש הסדין הזה מול עיני עסקנים, ראשי קבוצות, מנהלים וספורטאים, ומחשיך את יומם. הם מתים לתבוע את האמ-אמא של פלג, אבל הקול הזה צועק ובועט כמעט 25 שנה לסירוגין בעיתון של המדינה. פלג הוא רון קופמן של עיתונות הספורט. מבוקריו ורבים מקוראיו חושבים שהוא בושה, דמגוג, גס רוח, קשקשן ורשע מרושע, שנהנה לצבוע הכל בצבעים הכי שחורים. אחרים סבורים שהוא הקול השפוי, האמיץ והצודק של תקשורת הספורט. אף אחד לא נשאר אדיש. פלג הוא נכס לנפוצון מרחוב מוזס. עוצמתו של הטור והפופולריות שלו גדלו מרגע שמדור הספורט ב-ynet עבר לשליטת מדור הספורט של העיתון. מאחר שלפלג אין כמעט חברים בעולם הספורט, תופעה נדירה כשלעצמה, אין הרבה חסינים מהמקלדת החריפה שלו. את איזי שרצקי, הבעלים של קריית-שמונה, סוג של קונסנזוס מאותרג בתקשורת, הוא הגדיר "סוחר שדואג לאינטרסים שלו". על פיני גרשון: "גזען נשאר גזען". על יוסי בניון: "משתמט". על ניצן שירזי, מאמן הפועל תל-אביב: "עובד קבלן שמתבטל בפני הבוס שלו". על אלי כהן, מאמן בית"ר ירושלים: "מתאים לאוהדים הגזענים של הקבוצה". על שופט הכדורגל אלי חכמון: "כשההגה בידיים שלו התאונה בלתי נמנעת". על סלמן בן-ציון, יו"ר איגוד השופטים: "פונקציונר, טייח לא קטן". כל הגדולים והבכירים עולים אצלו על המוקד, החל בסגנון סאטירי עוקצני וכלה במהלומות פטיש אכזריות. פלג הוא מהעיתונאים שנעים על הגבול שבין חופש דעה לתביעת דיבה, אבל שלא כמו קופמן, בכל השנים שהתחרע על כל מה שזז, הוא לא חטף תביעות על ימין ועל שמאל. הסגנון הזה, שאותו הגדיר בפני בעבר אחד מזקני העיתונאים כ"מאוד לא מנומס", הולך כעת לעמוד למבחן משפטי. לפני שנתיים הגיש דני קליין, יו"ר הפועל ירושלים בכדורסל, תביעת לשון הרע נגד פלג ו"ידיעות" על סך 300 אלף שקל. ביום ראשון הקרוב יחל שלב ההוכחות בבית-משפט השלום בירושלים. בטור שכתב פלג ב-2009, בעקבות החלפת מאמן ירושלים, הוא הצמיד לקליין שלל ביטויים, כך על-פי הנכתב בתצהירי התביעה; "פינוקיו", "נבזה", "דוחה", "שלימזל" ו"מתבכיין סדרתי". אחד גם נכנס ליו"ר מתחת לתחתונים: "לא הזיז לקליין את קצה מה שחתכו לו כשהיה בן שמונה ימים". במסגרת התביעה נזכר קליין בטור נוסף שכתב נגדו פלג שנה קודם לכן, שכלל ביטויים כמו "אינפנטיל", "איש קטן שלא לוקח אחריות ונוהג להתחבא מאחורי אנשיו", "מחבר האפוס סדום ועמורה 2" ועוד. "סגנון הכתבה הפוגעני במיוחד", טוען קליין בתביעה, "אשר מאפיין במקרה הטוב צהובונים זולים וחסרי אחריות, אינו מותיר ספק באשר לכוונת הנתבעים לפגוע בי פגיעה קשה, אישית וממוקדת באופן שיסייע להם במכירת העיתון". בכתב ההגנה טוען פלג כי קליין התנהג בנבזות למאמן שפוטר, גיא גודס, וכי ביטויים כמו "שלימזל", "פינוקיו" ו"מתבכיין סדרתי" הם אמת והבעת דעה לגיטימית. בנוגע ל"חתכו לו כשהיה בן שמונה ימים", לפלג יש הסבר מעניין: ההדלפה על פיטורי מאמן אחר של הקבוצה, ארז אלדשטיין, הוא מסביר, היתה ביום שבו חגג המאמן את ברית המילה לבנו, ומכאן האסוציאציה לדימוי. בהמשך נטען בכתב ההגנה כי קליין תקף בעבר את צלם "ידיעות אחרונות", אפי שריר, ובמקרה אחר הורשע בפרשת הדרכון המזויף של כדורסלן הקבוצה, קני ויליאמס. "הסגנון הנקוט בטורי הדעה שלי אינו סגנון בוטה באופן יחסי", חותם פלג את כתב ההגנה. "התביעה כולה היא עניינים של מה בכך, שאדם סביר לא היה בא בטענות לגביהם. מטרת התביעה היא להשתיק אותי מלהתייחס לתובע בטורים שלי, דבר שבפועל (גם אם לא התכוונתי אליו) הצליח התובע להשיג. בכל שנותי כעיתונאי פעלתי בתום לב ומתוך היכרות עמוקה עם התחומים עליהם אני כותב". אחת הסוגיות המעניינות שעולה מהתביעה הזו היא שאלה שחוקרי תקשורת נוהגים לכנות "גבולות שדה השיח". פלג, נשכני וחריף ככל שיהיה, משחק בשדה שהזרגון האלים, העממי, המוגזם והיצרי הוא כמעט מוסכמה בו. הוא משקף את השיח המעורב, הלוקח ללב, האישי, האימפולסיבי, המכתיר והמדיח בתזזית של אוהד ממוצע באווירת טריבונה. זהו שיח שאינו דומה לזה של צופי תיאטרון ואפילו לא צופים ביציע הכנסת. במאי כושל יגרום לכל היותר לצופה לעקם את אפו, פוליטיקאי כושל יזכה להערה עוקצנית. מאמן שהפסיד או מנהל קבוצה שסרח, לשיטת האוהד או המבקר, מחריבים את יומם ופוגעים במרחב שאליו הם מתייחסים כאל ביתם. לחלופין, אם מאמן או שחקן יזכו בניצחון, הם יגרפו סופרלטיבים מתחום הסגידה למשיחים דתיים. שופט בית-משפט שאינו מכיר את הטקסטים של עיתוני הספורט עלול להזדעזע, אבל הביטויים החריפים שספג קליין הם למעשה נורמה בתקשורת שמהללת באותה עוצמה שבה היא מקללת. קליין, כאיש ספורט ותיק, שמפורגן ומבוקר לאורך שנים, היה יכול להשלים עם חוקי המשחק הבסיסיים שבהם היום אתה אינפנטיל ומחר מלך. קליין לקח את הביקורת באופן אישי מדי, אבל בתקופה שבה גבולות חופש הביטוי נמתחים עד מעבר לאופק, עלולה תביעתו לחזור אליו כחרב פיפיות. בדבר אחד הוא הצליח בינתיים: פלג נמנע מלכתוב עליו בשנתיים וחצי האחרונות. עבור עסקן בכיר כמוהו, גם מילוט זמני משיני הכריש של "ידיעות" הוא הישג לא רע. ערוץ 1 רשם כישלון חלקי בסיקור מהומת הענק בסיום הדרבי התל-אביבי. כשאלפי אוהדי הפועל החלו להשליך למגרש מכל הבא ליד ומנעו משופטי המשחק להיכנס לחדר ההלבשה, נעו התמונות על המסך בין הבלגן ביציעים לשמחת מכבי תל-אביב, בחירת השחקן המצטיין והפאנל בסיום, שבו הפרשנים והמאמנים מפרשנים את המשחק. ברגעים ההם, הסיבות לנצחונה של מכבי היו משניות בלבד. קשה היה להתרכז בדברי הפרשנים כשברקע נשמעו צעקות ומהומה. האינסטינקט הבסיסי, העיתונאי והחדשותי, הוא להתמקד באירוע החריג, שלא נראה שנים במגרשי הכדורגל בארץ. להראות אותו ורק אותו, עם מצלמות כתף מלב העימות, עם שימוש בכתבת קווים שנמצאה בשטח, עם כתוביות שמספרות לצופים שהצטרפו זה עתה מה קורה, ולא מדווחות על תוצאות מלפני יומיים. בקיצור, פספוס רציני של עורכי המשדר ומפיקיו, שלא תיפקדו בזמן אמת ואף החזירו את השידור לירושלים בדיוק לפי הליין-אפ, בלי לקבל הארכה בשל האירוע החריג. עניין של חשיפה. בשבוע שעבר נכתב כאן על המשחק המרכזי בליגת הכדורסל בין מכבי תל-אביב לחולון, שהוזלג לערוץ 5 פלוס לייב במקום להיות בערוץ בסיס, כמתחייב. תגובת מועצת הכבלים והלוויין: "מבדיקה שערך אגף הפיקוח והבקרה של המועצה עולה כי בעונת המשחקים הנוכחית שודרו עד כה שישה משחקים בהשתתפות מכבי תל-אביב בערוץ 5 ושני משחקים נוספים בערוץ 5 פלוס. על אף האהדה הגדולה לה זוכה מכבי תל-אביב בקרב אוהדי הספורט, רואה המועצה חשיבות רבה במתן האפשרות לצפות גם במשחקי קבוצות אחרות בליגה, ובכללן קבוצות הפריפריה, הזוכות לרוב לחשיפה קטנה בהרבה". מחכים לעדכון. בעלי סמרטפונים מסוג אייפון התלוננו שמיום חמישי האחרון הושבתה אצלם אפליקציית ערוץ הספורט, מאחר שאנשי הערוץ לא עידכנו את הגרסה שלהם לגרסה 5.1 שהוציאה אפל. כל מי שעידכן את הגרסה החדשה בסמרטפון שלו לא יכול להיכנס לאפליקציית ערוץ הספורט, עד שזו תותאם לגרסת התוכנה החדשה. נכון ליום שני, עדיין מחכים. ב-one נמנעו מלציין מה שרו שחקני מכבי תל-אביב לאוהדי הפועל. הסיבה: מדובר ב"מלל שעמוד האינטרנט לא יכול לסבול". הקוראים התבקשו ללחוץ כדי לצפות בסרטון הווידיאו, שדווקא נאלץ לסבול את המלל, שהתברר כמלה מהשורש ז.י.ן. לידיעת עורכי one: עמוד האינטרנט דווקא סובל הכל, במיוחד כשמדובר בצהובון ספורט נחות, זה שהם עובדים בו ושעמודי האינטרנט שלו ספגו במשך שנים מלל מביש ומבזה הרבה יותר. בערוץ one שידרו משחק כדורסל מהליגה הלאומית רק עם תוצאה – ובלי שעון. התוצאה: שידור שנראה מעידן הקרח.

טיעונה של רינה מצליח, כאילו חוסר האמינות לכאורה של אלדד יניב מצדיק התעלמות ממנו, מביס את עצמו

שבוע הכפילים, ה"דופלגנגר", שטף בימים האחרונים את הפייסבוק, וגרם לרבים מאיתנו לתהות אם להתחפש לגרסה יפה, חכמה ומוצלחת יותר של עצמנו. אבל מה הוא הדופלגנגר האולטימטיבי לעיתונאי? מן הסתם יהיה זה עיתונאי אחר בעל מראה דומה, המחזיק ביכולות ניבוי פנטסטיות. אחד שיודע לנחש מי מבין מקורותיו דובר אמת ומי מקשקש בקומקום. אחד שאף פעם לא צריך לאכול את כובעו פוסט-פרסום. ואם כך הם פני הדברים, אז אולי רינה מצליח, הכתבת והפרשנית הפוליטית הבולטת של ערוץ 2, לא צריכה כלל להשתתף במשחק הדמיון הפייסבוקאי הפופולרי. היא הרי כבר יודעת לבחון כליות ולב ומסוגלת לנחש, אינטואיטיבית, מי מבין מסוקריה הרבים במערכת הפוליטית דובר אמת ומי דובר שקר. מי פיו ולבו שווים ומי רק עושה עליה מניפולציות. ומשכך, היא השיגה את המטרה: היא הפכה לכפיל המיוחל של עצמה. מצליח הודתה בשבוע שעבר, בגילוי לב, שהחרימה מועמד לגיטימי לכנסת במהלך קמפיין הבחירות האחרונות. "אני רוצה לדבר על המפלגה הקרויה ארץ-חדשה והאיש הקרוי אלדד יניב", סיפרה בתוכנית "זה שעולה וזה שיורד" ברדיו ללא הפסקה. "נמנעתי מלדבר עליהם עד עכשיו, כי חשבתי שצריך למנוע חשיפה מהתופעה הזאת לפני בחירות, כיוון שהוא התמודד לכנסת [...] אני לא האמנתי לו אז ואני לא מאמינה לו עכשיו, ואני רוצה לגלות שביעות רצון שגם הציבור לא האמין לו והוא לא נכנס לכנסת". ראשית, צריך לשבח את מצליח על הכנות. רק לעתים נדירות מספקים עיתונאים הצצה אמיתית ובלתי מרוככת אל אהבותיהם ושנאותיהם האישיות לפוליטיקאים, ומבארים כיצד אלה מכתיבים את אופי הסיקור. כאשר עולה טענה על הטיה פוליטית בסיקור חדשותי, נוטים בדרך כלל העיתונאים המואשמים לכבס את תשובותיהם בהסברים כלליים ולא להתמודד במישרין עם האפשרות הקלושה שאהדתם לצד מסוים או סלידתם מצד אחר הכתיבו את דיווחיהם. אלא שבכנותה נחשף גם קלונה של הכתבת. הטיעון שלפיו חוסר אמינותו כביכול של אלדד יניב מצדיק התעלמות ממנו גורם לכאבי בטן – בעיקר מצחוק. האם מצליח רומזת כי כל שאר 120 חברי-הכנסת (ועוד כמה מאות שהתמודדו ולא נכנסו) דוברים תמיד אמת? האם שקלה להחרים את עמיר פרץ כאשר זה סיפר שנטש את העבודה למען התנועה כיוון ששלי יחימוביץ "סירבה להתחייב שלא תיכנס לממשלה"? האם בכוונתה להתעלם בעתיד ממשה כחלון, ששינה את תוכניותיו הפוליטיות שלוש פעמים בשבוע אחד? האם תעניש את שאול מופז על אמירותיו שנתניהו שקרן ומסוכן לישראל – אותו נתניהו שאליו הוא שב וחובר פעם אחר פעם? עיתונאים מפעילים מערך שיקולים מורכב ולא אחיד בבואם לפרסם סיפור. כולנו היינו רוצים להתפאר שאנחנו קודם כל מחפשים את "החשוב", אבל רובנו נוהים דווקא אחר ה"מעניין". אל שני העוגנים הללו נוספים שיקולים לגיטימיים אחרים כמו "מה חדש יותר", "מה יש למתחרים", "מה מחויבויותינו למקורות", "מי הקהל שאנו משרתים", ואפילו "מה יאהב יותר העורך שלנו". בסטנדרטים המקובלים, סיפור מפלגתו של יניב אינו מצדיק התעלמות. יניב הוא בפירוש אדם "מעניין" (כלומר פיקנטי, דרמטי, רהוט) ומפלגתו עוסקת בנושאים "חשובים" – יחסי ההון עם השלטון והדרך שבה אלה משחיתים את הציבוריות הישראלית. הוא חתרני ונועז לדעת רבים – ושקרן היסטרי ופומפוזי לדעת אחרים. כך או כך, הוא ללא ספק שונה וחדשני. יכלה מצליח לטעון שלמרות המרכיבים הללו, לא ראוי להתייחס לארץ-חדשה וחשיפותיה הבומבסטיות מפני שהיא מפלגה קיקיונית וקטנה מכדי לעבור את אחוז החסימה. זה היה שיקול לגיטימי להתעלמות ממנה, שהרי אין לצפות שפרשן פוליטי יספיק להתייחס אל כל עשרות המפלגות המתמודדות במהלך הדקותיים המוקצבות לו במהדורה. אבל מצליח מודה שהחליטה מהבטן, לא מהראש: ארץ-חדשה ויניב פשוט גורמים לה לסלידה. כדאי לזכור מה המנדט שהופקד בידיה של מצליח. היא כתבת פוליטית מובילה בערוץ של המדינה. מדי ערב צופים בה לפחות 20% מקהל צופי הטלוויזיה, ובערב הבחירות כפול מכך. דיווחיה, פרשנויותיה והערכותיה קובעים סדר יום. היא מיידעת את הציבור בסודות מהמרתפים של המפלגות וחושפת בפניו שיקולים זרים ומניפולציות של פוליטיקאים. דווקא משום כך, תמוהה בעיני סיבת ההתעלמות מיניב שבה היא מנפנפת בגאווה גלויה. אם היה למצליח מידע מרשיע על המועמד החתרני (המתיימר לחשוף את מנהיגינו בקלונם), או הוכחה כי הוא מרמה את ציבור תומכיו (שצמא ממנו לפוליטיקה נקייה יותר), היה עליה לפרסמם ולתת לציבור להחליט. לא להחליט בשבילו על-ידי בחירה בהתעלמות מוחלטת. זהו מדרון חלקלק. אם נתחיל לסקר רק את התופעות האהובות עלינו, איך נצדיק סיפורים על מושחתים, רוצחים ואנסים? איך ננמק הפניית מצלמה לעבר תופעות כמו התאבדותו המחרידה של משה סילמן? כבר נשמעו בעבר קולות (מטופשים) להפסיק לסקר את יגאל עמיר וחיוכיו המחרידים בטענה שאלה "נותנים לו במה". אבל גם מצליח, כעיתונאית ותיקה ומוכשרת, ודאי יודעת שהתעלמות מתופעה לא באמת מבטלת אותה. יניב טוען כבר שבועות רבים שכלי התקשורת מחרימים אותו ואת מפלגתו בגלל אינטרסים זרים. מצליח מספקת לו את ההוכחה הגלויה הראשונה שהוא אינו בהכרח הוזה, ושאולי טענתו הקונספירטיבית דווקא אמינה. ואם כך, מדוע לפקפק אוטומטית באמינות של שאר מרכולתו?

מי מקבל עשרות מיליוני שקלים מדי שנה עבור "פרסום מנדטורי"? העיתונים. מי מטרפד כל ניסיון לעבור לפרסום מקוון, שהוא יעיל וזול יותר? המו"לים. מי משלם? אנחנו

הרפורמה בתחומי התכנון והבנייה, בבת עינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, צעדה לאחרונה צעד נוסף לקראת מימושה משאושרה על-ידי ועדת השרים. הסיקור התקשורתי של הרפורמה השנויה במחלוקת היה מקיף למדי, במיוחד בעיתונות הכלכלית. נושא אחד נשמט מהפרסומים, אף שהוא נוגע ישירות לעיתונים עצמם ומאיים לגרום להם להפסד הכנסות בסך מיליוני שקלים בשנה: המעבר של מודעות בענייני תכנון ובנייה מן העיתונות המודפסת אל האינטרנט. עם דעיכתה של העיתונות המודפסת ועליית החשיפה לעיתונות מקוונת, עלה מאליו הרעיון להעביר את הפרסום המנדטורי בישראל – פרסום ממשלתי המחויב על-פי חוק – אל המדיום החדש. פרסום ממשלתי מקוון עשוי להיות זמין ונגיש יותר לרבים מבין קהלי היעד, וזול יותר לקופה הציבורית מאשר הפרסום בעיתונות המודפסת. ואמנם, הרפורמה בתכנון ובנייה אינה ההזדמנות היחידה שבה מתנהל בכנסת ובממשלה דיון על האפשרות להעביר את פרסום החובה מהעיתונות המודפסת לאינטרנט. על-פי בדיקה של חברת יפעת בקרת פרסום, שנעשתה לבקשת מרכז המחקר והמידע של הכנסת ופורסמה במסגרת המסמך "פרסום על-פי חוק בעיתונות ובאינטרנט: עלות, זמינות ואפקטיביות", עולה כי בשנת 2008 עמד סך הפרסום המחייב בעיתונות על 36 מיליון שקל, כאשר שיעור של כ-75% ממנו בוצע על-ידי המדינה וכרבע על-ידי גורמים פרטיים. סכום נכבד, במיוחד אם לוקחים בחשבון שהמגמה השלטת בשנים האחרונות מלמדת על מעבר הולך וגובר של תקציבי הפרסום מהעיתונות המודפסת למדיומים אחרים. זאת, בעוד שהפרסומים על-פי חוק מחויבים להופיע בעיתונות המודפסת, ועל כן שיעורם אינו מצטמצם בהיקף דומה. מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת בדק את התפלגות הפרסום על-פי חוק בעיתונים השונים. לפי הבדיקה, קבוצת "הארץ" זוכה ללמעלה מ-30% מנתח הפרסום המנדטורי, שהם 3.4% מכלל הפרסום בעיתון. העיתון "גלובס", לשם השוואה, זוכה ל-8.7% מסך הפרסום המנדטורי, שהם 8.4% מכלל הפרסום בעיתון. קבוצת "ידיעות אחרונות" נהנית מ-25.9% מסך הפרסום המנדטורי, אך אלה רק 1.6% מסך הפרסום בעיתון. עוד עולה מהבדיקה שערכה חברת יפעת כי פרסומים בעיתונות מתוקף חוק התכנון והבנייה הם כרבע מסך הפרסומים על-פי חוק המתבצעים על-ידי המדינה, וכי כמחצית מכלל הפרסומים הללו מופיעים בעיתונים מקבוצת "הארץ", אף שהעיתון מחזיק בשיעורי חשיפה של פחות מ-10%. כשהממ"מ פנה לעיתונים כדי לשמוע את דעתם על ההצעה להעביר את פרסומי החובה למדיום מקוון, הביע ינון אנגל, המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", את התנגדות הקבוצה לשינוי המוצע. "לטענת נציג הקבוצה", נכתב במסמך של ממ"מ, "הפרסום המנדטורי בשנת 2007 היה בנפח של כ-60,000 אינץ – נתון שמשמעו הכנסה של מיליוני ש"ח בשנה – ולפיכך לשינוי המוצע השפעה דרמטית על העיתונות המודפסת". קבוצת "מעריב" הביעה אף היא התנגדות לשינוי, וזאת באמצעות נציג הקבוצה, היועץ המשפטי שלה עו"ד מאיר בלייך. "מדובר באובדן הכנסות שנתי בהיקף של כ-12 מיליון ש"ח, שהם 10% מכלל הכנסות העיתון ממודעות", נכתב במסמך הממ"מ; "לדבריו, זהו סכום משמעותי עבור עיתון הנלחם על חייו הכלכליים" (על-פי הערכת חברת יפעת המוזכרת בדו"ח, מדובר בהפסד של 3.5% מכלל הכנסות העיתון ממודעות). יש להדגיש כי מניתוח התשובות הכלולות במסמך עולה כי נציגי העיתונים לא התנגדו למעבר הפרסומים מהעיתונות המודפסת לאינטרנט בטענה כי השינוי אינו הגיוני מבחינת השגת יעדיו או שלא יקל על תקציב המדינה, אלא משום ששינוי כזה עשוי לפגוע בהכנסותיהם. למעשה העיתונים ביקשו מהממשלה שתזרים אליהם כספים כדי לתמוך בקיומם בשל תפקידם הציבורי החשוב, אך בלי שהתמיכה תוסדר כראוי, כפי שנעשה למשל בצרפת. זו אינה הפעם היחידה שנציגי העיתונים ביקשו את התחשבות חברי-הכנסת בסכנה לפגיעה בהכנסותיהם. "המאבקים הפוליטיים המתנהלים בישראל על הצלת שוק הספרים והעיתונות המודפסת נראים כקרבות מאסף של טכנולוגיה ישנה, שתפנה את מקומה בקרוב לתרבות צריכה שונה בערוצי הפצה חדשים. שום שתדלנות בכנסת לא תשחרר את העיתונים והוצאות הספרים מהתמודדות עם האתגר הטכנולוגי החדש", נכתב ביום שישי האחרון (29.1.10) במאמר המערכת של עיתון "הארץ", בעקבות השקת האייפאד. בפועל, נציגי העיתונים המודפסים, ובכללם "הארץ", ניהלו בשנים האחרונות שתדלנות ענפה בכנסת כדי לדאוג להמשך הזרמת כספי המדינה בגין חובת פרסום על-פי חוק. לדברי גורם בלשכת הפרסום הממשלתית, שהיא האחראית על חלק נכבד מהפרסומים המנדטוריים הציבוריים, הנסיונות להעברת פרסומים על-פי חוק מהעיתונות המודפסת למדיה מקוונת נתקלים בקשיים. "יש לחצים כל הזמן של מערכות העיתונים, באופן טבעי, לשמר יותר ויותר פרסומים", אומר הגורם, שביקש להישאר בעילום שם. בדיון שנערך בכנסת בשנת 2008, במסגרת ועדת המשנה של ועדת המדע והטכנולוגיה לנושא אינטרנט וטכנולוגיית המידע, נאמרו הדברים במפורש. נציגי העיתונות המודפסת הביעו את התנגדותם להצעת חוק מסחר אלקטרוני שכללה, בין היתר, העברת כלל הפרסום המנדטורי של המדינה מהעיתונות המודפסת לאתר מקוון. עו"ד תמיר גליק, יועץ משפטי לאתר ynet, שיצג בדיון את "ידיעות אחרונות", טען כי ביטול הפרסום בעיתונות יפגע ביכולתם של העיתונים לשרוד מבחינה כלכלית. "הכנסת צריכה להיות מאוד מוטרדת מהאפשרות של פגיעה בעיתונים, משום שלעיתון יש תפקיד מאוד חשוב בחברה דמוקרטית [...] ואי-אפשר להתעלם מהפגיעה שצפויה כאן", אמר ובהמשך הדיון תהה, "עיתון יכול לשרוד ללא הכנסות? ימכרו עיתון ב-‎20 שקלים?". גליק הוסיף וטען כי הפרסום באתר אינטרנטי בלבד ימנע מהציבור לקבל את המידע כראוי. "את האינטרנט אפשר להוסיף, אבל לא במקום הפרסום בעיתונים", אמר. מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, השתתף אף הוא בדיון, ודיבר על חשיבות העיתונות המודפסת. "הילדים שפותחים את האינטרנט כדי לקרוא עיתון בדרך כלל קוראים את דף הבית וקוראים את הידיעות, ולא נכנסים לקרוא איזה טור משכיל של כותב מתרבות וספרות", אמר. לגבי ההצעה להעביר את הפרסום המנדטורי לאתר אינטרנט ייעודי, טען שוקן כי כלל אין ודאות שהשינוי יוביל להתייעלות כלכלית: "אני חושב שאם ייקחו את הנפח הכספי של מכרזי הממשלה, על כמה כסף מדובר, ואז אתם תעשו בדיקה מה המשמעות של ידיעה נוספת של מישהו שלא יגיע לזה באינטרנט ובמקרה אולי כן יגיע לזה בעיתון, להוצאה של המדינה על המכרזים, יכול להיות שאתם תמצאו שהעלות של הפצה נוספת של הידע הזה לעוד אחוז, שניים, שלושה, לא יודע כמה, של אנשים שלא יגיע אליהם אחרת, יחזיר את ההשקעה", אמר. כשיו"ר הוועדה, ח"כ מיכאל איתן, שאל את שוקן מה ניתן לעשות אם יתברר שבכל זאת אין כדאיות כלכלית בפרסום בעיתונות המודפסת לעומת הפרסום באינטרנט, ענה לו מו"ל "הארץ" בהלצה: "תמיד אפשר לפנות למלונאי עשיר בלאס-וגאס או במקאו ולבקש שיעשה עוד עיתון". בימים אלה, כאמור, הולכת ונרקמת הגרסה הסופית של הרפורמה בתכנון ובנייה, שגם בה עשוי להיכלל שינוי ביעד הפרסומים החייבים על-פי חוק. על-פי חוק התכנון והבנייה תשכ"ה (1965), חלה חובה לפרסם בעיתונות תוכניות בנייה, כדי שהציבור הרחב יוכל להביע את דעתו עליהן ולהעלות התנגדויות (חובת פרסום מנדטורית). "פרסום בעיתון לעניין חוק זה", נכתב בין היתר בחוק התכנון והבנייה, הוא "פרסום בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, שלפחות אחד מהם הוא עיתון נפוץ [...] ובמקום שבו מופיע עיתון מקומי לפחות אחת לשבוע – פרסום נוסף בעיתון המקומי". מעבר של הפרסום על-פי חוק התכנון והבנייה מהעיתונות המודפסת לאתר מקוון המופעל על-ידי הממשלה מוזכר, בין היתר, בדו"ח מסכם שהוגש בשנת 2007 לשר הפנים על ידי צוות בין-משרדי שבחן את סוגיית הרפורמה בחוק התכנון והבנייה. בפרק העוסק ב"שקיפות תהליך התכנון והשתתפות הציבור" המליץ הצוות הבין-משרדי בכל הנוגע ל"נוסח והיקף פרסום תוכנית בשלב ההפקדה" כי "תיקבע חובה לפרסם מודעות בענייני תכנון ובנייה באמצעות אתר אינטרנט מרכזי שינוהל על-ידי משרד הפנים, וזאת בנוסף לפרסום על פי החוק כיום [...] לאור הפרסום באינטרנט ניתן יהיה לצמצם את היקף הפרסום והמידע בעיתונות הכתובה, וזאת ביחס לקבוע בחוק". בשנת 2008 התקבל בכנסת תיקון 86 לחוק תכנון ובנייה, מטעם חברי-הכנסת חנא סוויד, מוחמד ברכה ודב חנין, ולפיו תחול חובת פרסום הודעות בדבר תכנון ובנייה באינטרנט נוסף, אך לא במקום, הפרסום בעיתונות. לדברי ח"כ סוויד, לאחר שהעלה את הצעת החוק, קיבל תלונות ממערכות עיתונים בערבית על שהוא גוזל את פרנסתם. מעניין יהיה לראות, אם וכאשר תעבור בכנסת הרפורמה לתכנון ובנייה, כיצד תנוסח הדרישה להביא לידיעת הציבור תוכניות בינוי. נושא זה, שולי ככל שיהיה ביחס למכלול השינויים שתחולל הרפורמה, אינו שולי כלל ביחס להכנסות העיתונים. הגורם בלשכת הפרסום הממשלתית מספר על הקשיים בשינוי חקיקה לכיוון שיועיל לקופה הציבורית, אך יפגע בהכנסות העיתונים. "אנחנו מנסים לדחוף את זה [המעבר של פרסומי חובה מהעיתונות המודפסת לאינטרנט] יותר ויותר, אבל זה הולך בקושי. בפעם האחרונה זה קרה כשנעשה ניסיון לעשות שינוי בתקנות חוק חובת המכרזים. הרעיון היה לרדת בכלל מחובת פרסום בעיתונים ולפרסם רק באתר מכרזים ממשלתי, עם הפניה מהעיתונים. מהלך כזה יחסוך כסף [לקופה הציבורית], אבל העיתונות היתה מאוד חזקה בעניין. ברמה של הנהלות העיתונים, הם עבדו על חברי-כנסת כדי שלא יצמצמו את הפרסום של מכרזים בעיתונים. הם ישבו עליהם חזק מאוד, בניגוד לעמדת האוצר ולעמדת לשכת הפרסום הממשלתית. הם עברו חבר-כנסת אחר חבר-כנסת, הם יודעים לעשות לובי. התיקון הזה טורפד". ובסופו של דבר מי שמשלם את המחיר הוא האזרח. "בוודאי". עדות ללחצים שהופעלו במקרה זה עולה מעיון בפרוטוקולי ועדת חוקה, חוק ומשפט, שדנה בנושא. נציגי האוצר ניסו שוב ושוב לשכנע כי המעבר ההדרגתי של הפרסום המנדטורי לאינטרנט יועיל לכל הנוגעים בדבר, למעט לקופות העיתונים. חברי-הכנסת לא השתכנעו. בישיבה שנערכה בספטמבר 2008 טען ינון אנגל, המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", כי מעבר לפרסום של מכרזים באינטרנט ימנע מקהלים שלמים את האפשרות לקרוא על המכרזים. "יתר על כן", הוסיף, "זו פגיעה חמורה בעיתונות הכתובה. כך משדרים לכלל המשק שהעיתונות הכתובה פאסה, והאינטרנט הוא המלך החדש. הדור הצעיר קורא פחות ופחות עיתונים, עכשיו מרחיקים אותו עוד יותר. כל דבר כזה דוחה את קריאת העיתונים". בישיבה שהתקיימה בנובמבר אותה שנה טענו חברי-כנסת אחדים, וביניהם קולט אביטל, ואסל טאהא ומשה גפני, כי אין לבטל את הפרסום בעיתונות המודפסת מפני אי-הנגישות של קהלים שונים ומגוונים לאינטרנט. היו גם חברי-כנסת שמצאו סיבות אחרות להתנגד לשינוי. "אין לנו עניין לקבור את העיתונות עכשיו. גם זה שיקול שאנחנו מביאים בחשבון", אמרה ח"כ זהבה גלאון. באותה ישיבה הציג מנהל מינהל הרכש הממשלתי נתוני בדיקה שנערכה לבקשת הוועדה, שממנה עלה כי בשבועות שנבדקו, מבין 48 ספקים שניגשו למכרזים, רק שישה אמרו כי הם קראו על המכרז בעיתון. "אם מיעוט שבמיעוט מגיע למכרזים היום באמצעות קריאה ישירה של עיתונים, למה זה אנוכי? צריך לפרנס את העיתונים, אני בטוח", אמר יו"ר הוועדה מנחם בן-ששון. בישיבה מאוחרת יותר, ערב הבחירות האחרונות, סיכם בן-ששון את הדיון על שינוי בסעיף 15 בתקנות, הסעיף הנוגע לפרסום מכרזים בעיתונות: "אני חושב שהבנתי מחברי-הכנסת גם בדיון וגם לאחר מכן את הכיוון שאליו נוטה הדעת. [...] לא שאני לא רוצה, אני לא יכול. אישית, אני משוכנע שאתם [באוצר] צודקים, כיוון שהוצאתי מכרזים של גוף ציבורי, כיוון שעבדתי בדברים האלה – אתם בטוח צודקים. [...] בסעיף ‎15 לא ישתנה דבר בנושא פרסום בעיתונים עכשיו [...] היום בצורה הנוכחית איני יכול לחוקק את זה". לשאלת ח"כ דוד רותם, שתהה באשר לסיכול השינוי בתקנה, אמר בן-ששון: "זה לחץ פוליטי בלבד. אין שום הסבר אחר". בשיחה עם "העין השביעית" מוסיף בן-ששון, המכהן כיום כנשיא האוניברסיטה העברית, כי "השדולה של חלק מהעיתונות הכתובה עבדה קשה מאוד בין חברי-הכנסת והצליחה לארגן שלישיבות שבהן עסקו בנושא הזה, שהוא לא הכי רגיש בחובת המכרזים, הגיעו חברי-כנסת רבים, כשמסביבם צבא של נציגי העיתונות הכתובה ושדולאים שנשכרו על-ידי העיתונות, בעוד לישיבות שעסקו בנושאים שקשורים לחיי אדם בקושי הגיעו חברי-כנסת. הם כנראה גרמו לחברי-הכנסת להשתכנע שדבר כזה לא כדאי". לדבריו, הסכים בסופו של דבר להתפשר על סעיף זה בתקנות המכרזים כיוון שהיה שולי בעיניו ביחס לחשיבות אישורם של יתר השינויים בתקנות. מדוברות משרד הפנים נמסר, באשר למעבר האפשרי של מודעות תכנון ובנייה לאינטרנט, כי "משרד הפנים בוחן כל העת דרכים לחשיפת המידע בצורה המיטבית ביותר לכל אזרח בנושא התכנון והבנייה, לרבות הפרסום באמצעות האינטרנט". בתשובה לפנייה נוספת הודגש כי הפרסום המקוון לפי חוק התכנון והבנייה אינו במקום הפרסום בעיתונות המודפסת, אלא נוסף לו.

גם ארבעה חברי ממשלת נתניהו-גנץ טרם הגישו את ההצהרות שמטרתן לבדוק הפרשי הון בלתי מוסברים בין ההצהרות להן נדרשים שרים וסגני שרים. חמישה מחברי הממשלה לשעבר לא השיבו לפניית "שקוף" בנושא, ואילו סגן השר לשעבר יאיר גולן זלזל בתקנות: "קצה נפשי בבירוקרטיה מיותרת"

תשעה חברי הממשלה ה-36 (ממשלת בנט-לפיד) טרם הגישו את הצהרות ההון הנדרשות למבקר המדינה, כך עולה מבדיקת "שקוף" בלשכת המבקר. חברי הממשלה שטרם הגישו הצהרת הון הם ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד), זאב אלקין (המחנה הממלכתי), עמר בר-לב (העבודה), עודד פורר (ישראל ביתנו), יאיר גולן (מרצ), אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי), תמר זנדברג (מרצ), גדעון סער (תקווה חדשה) ומתן כהנא (המחנה הממלכתי). מבין כלל השרים, אלקין הוא סרבן שקיפות כרוני. הוא עדיין לא הגיש את הצהרת הון שלו מתום הממשלה ה-35. גם בממשלות קודמות סירב להגיש את הצהרת ההון שלו פעם אחר פעם. בעבר גם סירב להגיש את יומנו. פרט לאלקין ישנם עוד שלושה שרים מהממשלה ה-35 (ממשלת נתניהו-גנץ) שטרם הגישו הצהרות הון שהיו חייבים להגיש. הבולט מביניהם הוא דודי אמסלם (הליכוד), שמיועד לכהן כשר עוד לפני שמבקר המדינה יכול לבדוק את הצהרות ההון שלו מתום הכהונה הקודמת. שניים נוספים שלא הגישו הם יעקב אביטן (ש"ס) ורפי פרץ (הבית היהודי). תגובת סגן השר לשעבר יאיר גולן לפרטים שהועברו ל"שקוף" ממבקר המדינה מצביעה על חוסר הבנה בסיסי לגבי חשיבות חוקים ותקנות. "קצה נפשי בבירוקרטיה מיותרת", השיב כשההסבר שלו לדברים הוא ש"אין שום הבדל בין הצהרת ההון שהגשתי תוך כדי התפקיד לבין הוני בסיומו. אין לי בית נוסף, לא קניתי אוטו חדש, אין לי הכנסה נוספת, וגם לא לזוגתי חוץ מאשר הפנסיה. אני חי בצנעה מעמל ידי לאורך הרבה שנים". תגובות נוספות: לטענת השר לשעבר גדעון סער הוא קיבל לראשונה פנייה בנושא ממשרד מבקר המדינה רק שבוע שעבר, "אשיב תוך זמן סביר לפניה שקיבלתי רק בשבוע שעבר". יודגש שמבקר המדינה לא אמור כלל לפנות בנושא לחברי הממשלה, למרות שהדבר נעשה, ומדובר במכלול החובות שהם אמורים היו להכיר ולפעול על פיהם. ח"כ מתן כהנא השיב כי "אני לא מכיר פניה כזו" ממשרד מבקר המדינה. השרה לשעבר זנדברג מסרה כי "הגשתי את כל מה שנדרשתי לפי הנחיות מבקר המדינה". יתר חברי הממשלה היוצאת טרם הגיבו לפנייתנו בסוגיה זו. בכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים (התשס"ג-2003), שהתקינה הממשלה והמבוססים על המלצות דוח ועדת אשר משנת 1977, נקבע כי ראש הממשלה, שרי הממשלה וסגניהם, מחויבים בהגשתה למבקר המדינה של הצהרה הון שנתית. את ההצהרה עליהם להגיש למבקר לא יאוחר מ-60 יום מתום כל שנת כהונה במשרת שר, ו-60 יום לאחר סיום כהונה כשר. כלומר חברי הממשלה הקודמת, הממשלה ה-36 של מדינת ישראל, היו מחויבים בהגשת שתי הצהרות הון בתקופת כהונתם. את הראשונה הם היו מחויבים להגיש בחלוף 60 יום מתום שנת כהונתם הראשונה, ואת השנייה כ-60 יום אחרי סיום תפקידם בממשלה. הצהרת ההון מהווה כלי לאיתור הפרשי הון בנכסיהם של חברי ממשלה, אישים האחראים על החלטות בעלות משמעות כלכלית בלתי מוגבלת עבור אזרחי ישראל, ושקיימת סכנה כי הם עושים בכוח הזה שימוש להעצים את הונם האישי. בעבר היו מקרים בהם הצהרות ההון שימשו את מבקר המדינה, או גורמים אחרים, נגד חברי ממשלה. בשנת 2003 המבקר מתח ביקורת קשה על ראש הממשלה אריאל שרון בשל קידום החלטה במועצת מקרקעי ישראל, תוך ניגוד עניינים. ב-2010 נמתחה ביקורת על שר החקלאות לשעבר שלום שמחון. בשנת 2011 נמתחה ביקורת על שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, ובשנת 2017 על ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. בפרשת השחיתות של ראש הממשלה אהוד אולמרט, נקבע כי הוא ביצע מעשה מרמה כלפי מבקר המדינה, כשדיווח באופן לא מלא, במכוון, בהצהרת ההון שלו. לגבי מטרת הצהרות הון בכניסת חברי ממשלה לתפקידם, בחלוף השנים במילוי תפקידם ובסיומו, ניתן ללמוד מדוח מבקר המדינה הנוגע למיכון ההצהרות שפרסם בנובמבר 2022: "מיכון הצהרות ההון יאפשר להשוות את ההון באופן אוטומטי, וכך ייחסך זמן עבודה של עובד הרשות. כמו כן, יהיה ניתן לבצע את השוואות ההון של כלל הנישומים החייבים להגיש הצהרות הון, ולהציף לבדיקה פרטנית רק נישומים שבבדיקה האוטומטית נמצא בהצהרותיהם הפרש הון בלתי מוסבר". חברי הממשלה אמנם מחויבים להגיש הצהרות הון, אך בניגוד לכלל האזרחים החייבים בכך, אין יכולת אכיפה של מבקר המדינה על חברי כנסת המסרבים להגיש הצהרות הון, ואין יכולת להטיל סנקציות כלכליות או אחרות על אותם חברי ממשלה באופן מיידי. הטענה שמחוקקים דואגים לעצמם יותר מאשר לנו, מקבלת במקרה זה משנה תוקף. כשאדם מהשורה מאחר בהגשת הצהרת הון המעשה נחשב לעבירה פלילית על פי סעיף 215 לפקודת מס הכנסה, וכל חודש איחור גורר קנסות מצטברים הנעים בין 380-750 שקלים בחודש. אולם כשחברי ממשלה, שבאופן תיאורטי אמורים לשמש דוגמה לציבור, אינם מגישים בזמן הצהרות הון, החוקים והתקנות אינם מאפשרים להטיל עליהם סנקציה כלכלית או אחרת. ישנם מספר כלים לא שגרתיים שמבקר המדינה יכול לנסות ולהפעיל במטרה להעמיד חברי ממשלה סוררים במקומם. הוא יכול לפנות לראש הממשלה המכהן על מנת שזה ידרוש מהם להגיש הצהרת הון, והוא יכול לפנות ליועץ המשפטי לממשלה במקרים בהם קיים חשד לעבירה פלילית. החלת שקיפות על הצהרות ההון של נבחרי ציבור החשיבות המרכזית בפרסום הצהרות ההון היא הבנת מכלול ניגודי העניינים האפשריים של חברי הממשלה, השקעותיהם ונכסים שעשויים להיות מושפעים מעשייתם והחלטותיהם, ואיתור צבירת הון מחשידה בפרקי זמן מסוימים. במדינות שונות בעולם חלה חובה על נבחרי ציבור לפרסם ברבים את הצהרות ההון שלהם או ניגודי עניינים העשויים להשפיע על החלטותיהם במסגרת תפקידם. סקירה משווה שפרסמה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת ב-2018 מעלה שחברי בית הלורדים ובית הנבחרים באנגליה מחויבים לדווח על כל אינטרס שעלול לגרום לציבור להטיל ספק במילוי התפקיד או החובות הנגזרות ממנו, כמו גם באוסטרליה ומדינות נוספות. בישראל הצהרות ההון של חברי ממשלה ושל חברי כנסת הן חסויות ואסורות לפרסום. מי שיכול לפרסמן ביוזמתו הוא חבר הממשלה או חבר הכנסת. בשנת 2015 הגישה ח"כ לשעבר זהבה גלאון, יחד עם חברי הכנסת מסיעת מרצ, כולל השרה לשעבר תמר זנדברג, את הצעת חוק הצהרת הון לנבחרי ציבור בכירים שמטרתה לחשוף בפני הציבור, באמצעות ועדה ציבורית, את הונו ודרכי השגת הונו של כל נבחר ציבור בכיר – מועמדים לראשות ממשלה, לתפקיד שרים וסגני שרים, כולל אלה שסיימו את כהונתם בתפקידים אלה. הצעת החוק כללה סעיף עונשין של קנס בגובה 50,000 שקלים. בשנת 2016 הגיש ח"כ לשעבר רוברט אילטוב, יחד עם חברי כנסת מסיעת ישראל ביתנו, את הצעת חוק שקיפות בהצהרת הון לנבחרי ציבור בכירים שמטרתה לחשוף בפני הציבור את הצהרות ההון של נבחריו הבכירים (רה"מ, שר, סגן שר וראש מפלגה), ובני משפחותיהם, כדי להתמודד עם ניגודי עניינים אפשריים ולחזק את אמון הציבור בנבחריו. ההצעה כוללת אפשרות להטלת סנקציה כלכלית עד 20,000 שקלים למפרי החוק. הצעה דומה הוגשה גם בכנסת ה-24 על ידי ח"כ אביגדור ליברמן, כשח"כ עודד פורר, שלא זכינו לקבל ממנו תשובה, חתום עליה. לעת עתה, בכנסת ה-25 טרם הוגשה הצעת חוק לחובת פרסום הצהרות הון של נבחרי ציבור.

האדמה רועדת משום מה ב"ידיעות אחרונות" | עכשיו זה בטוח: קדחת נתניהו חוזרת | "הארץ": לפחות מאה הרוגים בבירת טיבט

"הארץ" מרחיק ללהסה הרחוקה, בירת טיבט; ב"ידיעות אחרונות" מוטרדים מאוד מקריסה של בנק השקעות בוול-סטריט. אבל צלו של בנימין נתניהו, שכבר מזמן לא היה ראש ממשלה, מרחף מעל עורכי העיתונים כולם. הם מרבים לעסוק בו, באשתו, בתספורתו. הכתבה ששידר ערוץ 10 על יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בשבוע שעבר ממשיכה לככב בעיתונות המודפסת גם השבוע. כותרת גג ב"הארץ" מסכמת את הדברים: "מסע הסברה של יו"ר הליכוד בלונדון עלה 131 אלף שקל בשישה ימים" (ב"ידיעות אחרונות" הסכום תופח איכשהו ל-177 אלף שקל). לא ברור מה מקור הכסף. נתניהו טוען כי מדובר בכספו האישי או בכספי תורמים, ובכל אופן לא בכספי ציבור. מתנגדיו מבקשים הוכחות, שטרם סופקו, אם כי באף עיתון לא רומזים אפילו שמדובר בכספים ציבוריים. עיקר הביקורת על נתניהו היא אתית ותדמיתית. נתניהו, שכבר הודיע כי יגיש תביעת דיבה נגד ערוץ 10, טוען כי מדובר ברדיפה פוליטית. ההבדל בטיפול של העיתונים בידיעה, כלומר בנתניהו, ניכר כבר מהכותרות. "הארץ" כלל לא מאזכר את הפרשה על השער, אלא מקדיש לה עמוד פנימי עם הכותרת "נתניהו: לא עלינו לקופת המדינה אפילו שקל אחד". ב"מעריב" הפרשה תופסת כחמישית מהשער, עם הכותרת "נתניהו: רודפים אותי". "ידיעות אחרונות" מקדיש לעניין שליש מהשער, עם הכותרת "גם בפסח: לונדון מחכה לנתניהו". ההבדל ממשיך גם כשנכנסים לטקסטים עצמם, אותן חבילות מלים שחורות הנדחסות מתחת לכותרות. כאמור, "הארץ" מקדיש לעניין עמוד שלם (שהוא בעצם חצי עמוד, כי חציו תפוס על-ידי פרסומת מבהילה שבה נראה יצור אנושי דמוי קוף כשהוא מצביע לשמים בחיוך). בעמוד מופיע הצילום הקטנטן של חזית מלון קונאוט בלונדון, שנראה כמו כל חזית בניין אחרת המודפסת בצילום מטושטש של כמה סנטימטרים רבועים. מופיעה גם טבלת האילוסטרציה הבלתי נמנעת, המפרטת את הוצאותיו של נתניהו בצירוף אייקונים קטנים, המיועדים לקוראי "הארץ" שאינם יודעים עברית. "הארץ" מקדיש שתי מסגרות, אחת לשאלה "האם היו עבירות אתיות" (צבי זרחיה), השנייה לשאלה "האם היו עבירות על חוק המתנות" (תומר זרחין). תשובות אין. ועדת האתיקה של הכנסת תחקור את השאלה הראשונה, ו"ייתכן" שהיועץ המשפטי לממשלה ידרוש בשנייה. ב"מעריב" הידיעה מטופלת רק בשני חצאי העמודים 6 ו-7. המסגור מאוזן למדי, עם נטייה לעקוץ את נתניהו ("בשירות הוד מלכותו", נכתב על אילוסטרציה של חשבונית המפרטת את חשבון ההוצאות של נתניהו). נתניהו טוען כי מדובר ברדיפה ותוקף בחריפות את ערוץ 10; ח"כ יואל חסון (קדימה) נשלח לתקוף את נתניהו, והוא מבצע זאת בחינניות ובעידון השמורים לכותבי טורים במקומונים טקסניים. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים כפולה שלמה לנושא (ואת הקריקטורה במדור הדעות): רבע ממנה מוקדש לטורי דעה אנטי-נתניהו, רבע אחר לדיווח של יניב חלילי, הכתב בניו-יורק, המביא מונולוג השמצה ארוך של "מארגנת אירועים" ניו-יורקית אלמונית. לא השמצה של נתניהו ("מאוד חרוץ", "בא כדי לעבוד"), אלא של אשתו, שרה, שלכאורה אחראית להוצאות הכספיות הגרנדיוזיות של המשפחה. הכותרת: "חוגגים גם בניו-יורק". הרבע השלישי של הדף מוקדש, סוף-סוף, לידיעה עיתונאית בעניין הנדון: מודי קרייטמן, יניב חלילי, צביקה ברוט ועופר פטרסבורג מביאים את דבריו של ח"כ אופיר פינס (עבודה): "מדובר לכאורה הן בעבירה אתית והן בעבירה על חוק המתנות", אולם, הם מוסיפים, הכנסת אישרה את הנסיעה, ולטענת הליכוד, בגלל לו"ז צפוף לא הוגשה בקשה לאישור מוועדת האתיקה. הרבע האחרון של העמוד מוקדש לכאורה לתגובת נתניהו, שאותה מביא יובל קרני. "רודפים אותי פוליטית כדי למנוע ממני להגיע להנהגה" היא הכותרת, אבל רוב הטקסט מוקדש להתגוננות של "ידיעות אחרונות" נגד טענת הרדיפה, ולהמשך הביקורת על נתניהו ("הוא עוד יפיל אותנו", אמרו בסוף השבוע גורמים שונים בליכוד). נחום ברנע מצהיר על שער "ידיעות אחרונות" ובעמ 3 כי נתניהו "איננו מושחת. בוודאי לא במובן הפלילי". אז מה הוא כן? נהנתן, השייך למועדון האקסקלוסיבי של "משנוררי הסיגרים" יחד עם אהוד אולמרט ואהוד ברק, שהמיליה שלהם הוא כבר מזמן לא העשירון העליון, אלא האלפיון העליון. ישפוט אותם "בית-הדין של דעת הקהל". טורו של רענן שקד מופיע על שער "ידיעות אחרונות" ובעמ 2, והוא מיטיב לסכם את פרשת נתניהו הנוכחית בפראזה אחת שתהיה מקובלת על כל הצדדים: "פשוט איש יקר". כל העיתונים מסקרים בהרחבה את ההתקוממות בטיבט. מדוע אירוע של חדשות חוץ זוכה לסיקור נרחב כל-כך? אולי מפני שהעורכים ביקרו בדהרמסלה, מקום משכנו של הדלאי לאמה ונקודת מעבר כמעט הכרחית בכל טיול להודו. אולי בגלל האפיל של סיפור דוד וגוליית. אולי בגלל האולימפיאדה. "הארץ" מקדיש את החלק העיקרי של השער להתקוממות בטיבט. הכותרת היא "דיווח: לפחות מאה הרוגים בבירת טיבט". לפי הידיעה מ"סוכנויות הידיעות", "ההפגנות החלו באופן לא אלים ביום שני האחרון, יום השנה לציון נסיון ההפיכה הטיבטית ב-1959 נגד הכיבוש הסיני, שהחל ב-1950. 300 נזירים ממנזר גדול בבירה תבעו את שחרורם של נזירים העצורים מאז הסתיו שעבר. האלימות פרצה ביום שישי, כשהמשטרה ניסתה למנוע מהנזירים להפגין במרכז להסה". רועי בית-לוי כותב בטור פרשנות כי "הסיוט מתגשם". לא הסיוט של הטיבטים או של הסינים, אלא של מארגני האולימיפיאדה. בטור אחר, "מחאת הנזירים", כותב ד"ר יורי פינס (מרצה להיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטה העברית) כי "אין ספק" שעיתוי ההתקוממות אינו מקרי, וכי הוא מכוון על-ידי המנהיגות הטיבטית הגולה. הסינים אכן מאשימים את הדלאי לאמה ותוקפים אותו "בשפה בוטה אפילו יחסית למתקפות המילוליות התכופות של בייגין נגד המנהיג הרוחני של טיבט" (שוב, סוכנויות הידיעות). יש גם כתבה של עפרי אילני על גולים טיבטים בארץ. בסך-הכל מקדיש העיתון לסיפור את החלק המרכזי של השער ואת הכפולה הפותחת. "האדמה רועדת" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אם השבר הצפון אמריקאי יתפתח לממדי הר געש, הוא יורגש גם כאן", מזהיר העיתון. סבר פלוצקר מזועזע: "הסיפור הדרמטי יספק תמליל לספרים ולסרטים עתידיים [...] האדמה הפיננסית של הגלובוס רועדת". בהמשך הכתבה מופיעים הביטויים הבאים: "צריך להפחיד אותנו", "העוצמה הכספית של המערב [...] נסדקת", "כמעט איש לא יימלט", "בניין הקלפים הרעוע", "מפילים עוד ועוד קורבנות", "יש מה לדאוג", "אימה והשתאות". מה הסיפור? בנק ההשקעות בר-סטרנס בוול-סטריט התמוטט. יניב חלילי דיבר עם עובדת הבנק (רוית, שם בדוי). "במסדרונות החברה הקפידו לשדר עסקים כרגיל", היא אומרת. יובל אזולאי ואבי יששכרוף מדווחים בשער "הארץ" כי "בתקיפה ראשונה של צה"ל לעבר חמושים ברצועת עזה זה כשבוע נהרגו אמש מזרחית לעזה שלושה פעילי גיהאד אסלאמי". מתחת לידיעה טור פרשנות של עמוס הראל ואבי יששכרוף: "הסתיים הניסיון לרגיעה". בתקיפה נפגע מסוק של חיל האוויר. ב"ידיעות אחרונות" גם מדווחים על חיסול הפלסטינים. הכותרת היא "החשבון נסגר". כותרת הגג: "צה"ל חיסל את חברי חוליית המחבלים שאחראית לשיגור רקטת הקסאם שפצעה קשה את אושר טויטו". עוד כותרת בדף: "האושר של אושר". כותרת ב"הארץ": "העבודה: הסרנו הצעות פרידמן מוועדת השרים". שר הביטחון אהוד ברק פותח חזית נגד שר המשפטים דניאל פרידמן: טוען שהורה להוריד מסדר היום של ועדת השרים לענייני חקיקה שתי הצעות חוק הפוגעות, לדעת מפלגתו, בבית-המשפט העליון. פרידמן טוען שהוא עצמו הוריד את ההצעות מסדר היום בעקבות פנייתה של נציגות השופטים. בטור דעה תוקף זאב סגל את ההצעות וכותב כי ההחלטה לדחות את הדיון היא "צעד מבורך - אם אכן תביא להסרת ההצעות מסדר היום הציבורי". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "פרידמן דוחה בשבוע יוזמתו להקמת ועדה לאיתור נשיאים". נראה שטובה צימוקי לא בקשר עם אהוד ברק, אה, היא כן: בתוך הידיעה נכתב, "לעומת זאת ביקש יו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק לנכס לעצמו את דחיית הדיון". ב"מעריב" לא כל-כך בקשר עם פרידמן. הכותרת: "העבודה: סיכלנו שתי יוזמות של פרידמן" (מיה בנגל ושמואל מיטלמן). רוני זינגר-חרותי בכתבה על שער "הארץ": "בזכות לימודי המשפטים הבינה האשה המוכה שהמשטרה רמסה את זכויותיה [...] יצאה למאבק בתביעה, והסדר הטיעון עם בעלה המכה בוטל". שתי ידיעות קטנות מוסתרות בתחתית עמ 5: גקי חורי מדווח כי שלושה תלמידי ישיבה מפקיעין החדשה הותקפו כשביקרו בקבר בפקיעין ("הישנה"). מי התוקפים? "מקומיים". הקורא מוזמן לנחש במי מדובר. הידיעה השנייה היא של יואב שטרן: "רצח פוליטי של אישיות ערבית הוא רק עניין של זמן ומקום, כך הזהיר אתמול מארגן כנס בנושא ההגנה על החירויות, אמיר מחול, אשר נערך באום אל-פחם". מאחורי האיום עומדים "אנשים שאינם בשוליים הפוליטיים בישראל, אלא משתייכים לזרמים שלטוניים". כותרת עמ 12 ב"ידיעות אחרונות": "הסיכויים לחנינה לשרון - נמוכים". לא אריק, אלא עמרי. מת פרופ רמי רחמימוב, המדען הראשי של משרד הבריאות, זוכה פרס ישראל לחקר הרפואה והמוח, מי שהיה דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית ובבית-החולים הדסה בירושלים. בן 71 היה במותו (יובל אזולאי, "הארץ"). זוכרים את פרשת רמדיה? לפני ארבע וחצי שנים מתו שלושה תינוקות ונפגעו עשרים לאחר ששתו תחליף חלב של חברת רמדיה. החודש יוגש כתב האישום בפרשה (עפרה אידלמן, "הארץ"). קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וחמישה שרים גרמנים יגיעו היום לישראל. קונדוליסה רייס תגיע בעוד שבוע וחצי. גם דיק צייני. גם גון מקיין. גם שר החוץ של רוסיה, סרגיי לברוב.

"ידיעות אחרונות" נפרד מבעל-ברית | "הארץ" מדווח על מה שלא ניתן לדווח | וב"ישראל היום" מספידים חברה של האדלסונים

אריק שרון מת אתמול והתקשורת, שהתקשתה להתאפק לנוכח גסיסתו הסופית, שיחררה סוף-סוף את גל ההספדים והזכרונות שהצטברו בשמונה שנות תרדמתו. המוות של שרון אינו מפתיע, גם התגובות לו צפויות, ובכל זאת הציבור מגלה עניין. מרגע מותו החל שידור פחות או יותר רציף של אירועי האבל, שצפוי להיגמר רק אחרי ההלוויה הממלכתית. אפשר לתמצת את השלב האחרון ביחסי שרון והתקשורת בציטוט מתוך דבריה של מרינה ליפשיץ, אחות בית-החולים שטיפלה בשרון הרדום של השנים האחרונות. ליפשיץ, החתומה על רשימה קצרה שמופיעה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" (מוסף "הרגע שלי עם אריק", "הרגעים שנזכור: גיליון מיוחד"), מספרת כי יום אחד, כאשר הציבה מול פניו תצלום של רעייתו המנוחה לילי, ראתה דמעה זולגת לו מהעין. העורכים של "ידיעות אחרונות" הבליטו את הרגע המרגש הזה בכותרת הטור ובכותרת המשנה, אולם אין זה הרגע שליפשיץ בחרה כרגע שתישא עימה לעד. "הרגע הזכור לי ביותר ממנו התרחש בעת הביקור בחוות השקמים", היא אומרת, ומתייחסת לימים שבהם נעשה ניסיון להעביר את המנהיג הרדום מהמחלקה בבית-החולים לאשפוז בביתו. "ישבנו שם בהתרגשות", היא מוסיפה, "ולנצח אזכור את שרון בביתו שלו בסלון, יושב עם הנכדים והמשפחה, צופים בשידור שבו רואים אותו מגיע לחווה. זה היה מרגש ומיוחד". הנה לוז הטירוף. לא רק הצפייה העצמית בסרט וידיאו משפחתי פרטי שמוקרן בשידור חי וחוזר בכל ערוצי הטלוויזיה הממלכתיים/מסחריים, גם התיאור של שרון כנוכח ובאופן מסוים אפילו פעיל באירוע, יושב בביתו וכאילו צופה יחד עם בני משפחתו בשידור של גופו המורדם מובל מתל-השומר לחוות השקמים. עיתוני הדפוס מציעים הבוקר את מרכולתם הרגילה. מי שרוצה ללמוד על שרון יכול לקרוא "הארץ" ומי שמעוניין לחוות את שרון מוזמן לרכוש את גליון הפרידה שהפיקה מערכת "ידיעות אחרונות". בשנים האחרונות הוכיח "ידיעות אחרונות" שאין כמותו בעיתונות המודפסת להפקת פרויקטים חגיגיים וגליונות מיוחדים. יותר מהמשאבים שעדיין זמינים למערכת העיתון, נראה כי זו בעיקר התפיסה העצמית ככלי ביטוי של "המדינה" שמביאה את "ידיעות אחרונות" לשיאו כשאנשיו מסתערים כאיש אחד על נושא/דמות/פרשה שעומדים במרכז תשומת הלב הציבורית. מקרי מוות של דמויות מפתח הם הזדמנות נהדרת להפקת מיזם מיוחד, ומותו של שרון, עוד יותר ממותם של הרב עובדיה יוסף או הזמר אריק איינשטיין, מאפשר את מיצוי יכולותיו של העיתון ולו בשל נקודות ההשקה בינו לבין המנוח – הנטייה להתמקד במטרה ולפעול בכוחניות להשגתה, כשדוק של שחיתות עוטף את דרכך. העובדה ששרון והעיתון הפכו בשלב מסוים לבעלי-ברית ממש רק מעצימה את המאפיינים המוכרים של סיקור מקרי המוות ב"ידיעות אחרונות". כמעט כל התוכן המערכתי שמציע הבוקר "ידיעות אחרונות" לקוראיו מוקדש לשרון. דיוקנו של האיש מצויר במשיכות מכחול גסות. מי שלא יחפש בכוח, מי שלא ידקדק ויקרא גם את השורות הפנימיות במאמרים לזכרו (והרי "ידיעות אחרונות" הוא עיתון שמזמין דפדוף מרפרף), יגלה דמות מופת. דוגמה מאפיינת היא הספדו של נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", המתפרסם בכפולה הפותחת. הרקע: תצלום של שרון עומד על גבעה משובצת כלניות. הכותרת: "מנוחת הלוחם". המשפט שחולץ מהטקסט, הוגדל והודפס במרכזו, בגופן אדום: "הוא היה כל מה שאבותיה של המדינה חלמו לראות בדור הבנים, ילידי הארץ: יפה, חזק חקלאי עובד-אדמתו, חייל לכל החיים". מי שיקרא בגוף מאמרו של ברנע ייזכר ששרון היה גם אדם זומם, שהוביל קרב מיותר במיתלה שעלה בחיי 42 לוחמים, שבמלחמת יום-כיפור היה יהיר ומבולבל, שבמלחמת לבנון חיבל תחבולות עצומות ממדים. נכון, בהמשך כותב ברנע גם על השינוי שחל בשרון והפיכתו לדמות ממלכתית יותר, גם אם לא ממש מתונה, אולם חלק ניכר משרון של ברנע הוא שרון של טרום-השינוי. שרון זה, מעורר המחלוקת, נעלם מדפי "ידיעות אחרונות". אפילו אם יהיו קוראים שיטרחו ויקראו את הטקסט פנימה, וייתקלו באירועים הפחות חביבים בתולדות חייו של שרון – הרושם יימחק ככל שידפדפו בעיתון. הרמז הבולט ביותר ב"ידיעות אחרונות" לקונטרברסליות של שרון הוא בכותרת הספדו של איתן הבר ("איש הסערה"), היתר נופת צופים: "ראש לאריות", "אישיות חד-פעמית", "מר ישראל", "אהבתי אותו", "סבא שלי" וכדומה. העיתון, שהוציא בעבר כמוסף מיוחד בן 16 עמודים את הטקסט המלא של החלטת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לסגור את תיק "האי היווני", מזכיר הבוקר את השחיתות לכאורה של שרון במשפט אחד החבוי עמוק ברשימה המפורטת על תולדות חייו (ענת מידן): "גם פרשות השחיתות שנקשרו בשמו לא העיבו על התמיכה הציבורית בו". זהו גם העיתון שבו מתפרסם הסיקור השולי ביותר לתגובות השמחה של הפלסטינים על מותו של שרון – פסקה אחת, שני משפטים, בסיום ידיעה בעמ 14, כאילו כיבוד זכרו של שרון חשוב יותר מדיווח ענייני על התגובות למותו. מרכיב מרכזי נוסף מחייו של שרון שנעדר מסיקור "ידיעות אחרונות" הוא בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שאמנם מוזכר בידיעת ההספדים הממלכתיים, ואף ציטוט מפיו מופיע בהבלטה, אולם לצד הציטוט תצלום של שרון ליד מספיד אחר, שמעון פרס, כמו לא רצו במערכת "ידיעות אחרונות" לזהם את הגיליון החגיגי בתצלום של היריב הפוליטי האחרון ובעל-בריתו של המתחרה הגדול בשוק העיתונות המודפסת. "ישראל היום", כרגיל, מציע העתק חיוור ומסורבל של "ידיעות אחרונות" (ותצלום של בנימין נתניהו). לזכותו של החינמון הנפוץ במדינה ייכתב כי הבוקר הוא חורג ממנהגו ומצליח לספק גם רגע של הומור מרומז. אחד ממאמרי ההספד הראשונים שמודפס בעיתון זה נכתב על-ידי ח"כ שאול מופז. לצד שמו של מופז מופיע התואר "יו"ר קדימה". לא צריך יותר מזה כדי לחוש את הנקמה המתוקה של נתניהו ולשכתו במפלגה שאך לפני שנים אחדות כמעט חיסלה את הליכוד. אתר "מעריב", שמערכתו אינה פעילה בשבת, פיספס בזמן אמת את מותו של שרון. הגיליון המודפס של "מעריב" משתדל להתייחס באופן ענייני למותו של שרון; יותר טקסט, פחות תצלומים מאשר בטבלואידים האחרים. מוזר שלא שלפו כותרות מגליונות עבר של העיתון, בצמתים מכריעים בחייו של שרון. "הארץ", העיתון הביקורתי בישראל, פותח את מאמר המערכת שלו במשפט: "לאורך הקריירה הצבאית שלו, מהפיקוד על יחידת 101 ועד ללשכת שר הביטחון, גילם אריאל שרון יותר מכל אדם אחר את הכוחנות והבריונות הישראליות". עוד מציע העיתון שלל מאמרי דעה, את תולדות חייו של שרון כפי שכתבה מזל מועלם, טרם שעזבה את "הארץ" לפני שנתיים וחצי, ומאמר שפירסם אלוף בן על שרון עם קריסתו. אמיר אורן כותב על פגישה שהיתה לשרון עם עיתונאי חובב משחקי מלים. בעיתונות החרדית מותו של שרון אינו תופס את הכותרות הראשיות, אפילו לא את הכותרות השניות בחשיבותן. בשער "הארץ" כותב גידי וייץ את מה שאפשר לכתוב על הפרשה הנוכחית שאי-אפשר לכתוב על אודותיה. נכון לעכשיו "הארץ" הוא העיתון היחיד שמאתגר את האיסור לכתוב על פרשה זו. את העניין עצמו מגדיר וייץ "מידע נפיץ לכאורה שרסיסים לא מדויקים ממנו זלגו החוצה בשבוע שעבר". מתוקף המגבלות, עיקר הטור עוסק בפריפריה של הבלתי ניתן לאמירה, תוך קישור להחלטה להאריך את כהונתו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו בשנה נוספת. "אם הפרשה המרעישה בימים אלה את המטה הארצי תתברר כנכונה", כותב וייץ, "דנינו יהיה האדם האחרון שיוכל לאסוף את השברים. שיקול הדעת שלו יוכתם באופן סופי, והמשטרה, שתרבות השקר והטיוח היכו בשורשיה, תשווע לאדם עם כישורי מנהיגות ושרירי נפש מעט יותר חזקים משלו". "הכל יתברר במהרה", מבטיח וייץ, "אולי כבר השבוע, כאשר בישראל ינחתו כמה דמויות שיוכלו לשפוך אור על מה שאולי תהפוך לאחת הפרשות המביכות שהיו כאן, פרשה שמפכ"ל רציני ושומרי סף ערניים ואפקטיביים היו יכולים למנוע". כאשר אפשר יהיה כבר לדבר על מה שעל אודותיו יש כיום לשתוק, יהיה מעניין במיוחד לבחון את האופן שבו הפרשה והשלכותיה יסוקרו ב"ישראל היום", שכן עיתון זה העניק בשנים האחרונות את הסיקור המחניף ביותר למפכ"ל המשטרה. סיקור שהגיע לשיא חנופתו בכתבת פרופיל שאחד החתומים עליה היה העורך הראשי עמוס רגב, ואחת הפסקאות בה קראה: הבוקר מספיד "ישראל היום" לא רק את אריאל שרון, ראש ממשלתה ה-11 של מדינת ישראל, אלא גם את ד"ר אורנה אופיר, מנהלת אגף הרפואה בבית-החולים אסותא לשעבר. בכפולת העמודים הראשונה בעיתון שאינה מוקדשת לסיקור מותו של שרון מודפסת מודעת אבל בגודל עצום, על פני מחצית עמוד שלמה. יש מדור (קטן, כושל) של מודעות אבל ב"ישראל היום", אבל המודעה הענקית היתה חייבת להופיע בלב קונטרס החדשות. עד כדי כך מוכי אבל החתומים על המודעה, ובראשם בני הזוג ד"ר מירי ושלדון אדלסון, לנוכח מותה של ד"ר אופיר. כמה עמודים אחרי מודעת האבל המגודלת, בראש עמ 29, מתפרסמת ידיעה חדשותית על חייה ומותה של ד"ר אופיר. את המלאכה הבלתי מלבבת קיבל יהודה שלזינגר, המביא בין היתר את דברי ההספד של בעלת הבית, ד"ר מרים אדלסון, המוגדרת בידיעה "חברתה הקרובה". זהו סיקור המוות המופרך ביותר בעיתון זה מאז סיקור מותו של אבי רעיית ראש הממשלה, שמואל בן-ארצי. אם במקרה של בן-ארצי אפשר עוד היה להצדיק איכשהו את הסיקור בשל ההקשר הממלכתי, כאן הסיקור נובע מעצם העובדה הפשוטה שהנפטרת היתה חברה של בעלת העיתון. אם נכונות ההערכות כי ד"ר מרים אדלסון תמשיך לממן את "ישראל היום" גם בשנים שלאחר מות בן-זוגה, איש העסקים והנדבן שלדון אדלסון, הרי שהפרסום היום הוא סימן מדאיג. כך לא אמור להתנהג מו"ל, כך לא אמור להיראות עיתון. אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" על המתיחות הרבה ברשות השידור, שעלתה שלב נוסף לאחרונה על רקע בחירת מנהל לערוץ 1. דור נותן ביטוי לעמדת גורמים ברשות המתנגדים למהלך שהוביל יו"ר הרשות לפני כחודש – הקמת ועדת איתור למציאת מנהל לטלוויזיה. כתבתו מפורטת ומעניינת, וכוללת גם מידע חדש, אולם היא מעוטרת משום מה בכותרת "בלעדי" ומנופפת בגאון בהסתמכות על פרוטוקול ישיבת מליאת רשות השידור האחרונה, שעליה דווח באתר זה ביום שבו התקיימה.

הריקבון ברשות-השידור אז והיום: מחזה בחמש מערכות. מתוך "סליחה, תקלה!", ספרו של דן כספי, בצירוף מבוא עדכני

לפני עשרים שנה צפיתי בסרט "לקום אתמול בבוקר" ("Groundhog Day"). ביל מאריי גילם שם שדרן טלוויזיה המתעורר כל בוקר ליום האתמול, באותה שעה, עם אותו שיר שמתנגן ברדיו ועם אותם אירועים שקרו יום קודם לכן. נזכרתי בסרט כשהתבשרנו על מינוי ועדה ציבורית לאיתור מנהל לטלוויזיה הישראלית. המהלך כשלעצמו מעורר תמיהה. מדוע יו"ר רשות השידור מינה את הוועדה בטרם סיימה ועדת לנדס לבדיקת המצב ברשות השידור את עבודתה והגישה את המלצותיה? למעלה מעשר שנים חלפו מאז כיהנתי כחבר בוועד המנהל, והמצב ברשות השידור נותר משברי כשהיה; גם אז דיברו על הצורך ברפורמה, גם אז לא היה מנהל קבוע לטלוויזיה, גם אז לקתה רשות השידור באותה תרבות ארגונית קלוקלת. גם כעבור עשור רשות השידור נותרה ארגון בלתי נהיל ובלתי יעיל, המפוקח על-ידי ועד מנהל וחברי מליאה רופסים, שכמה מהם מתנהגים כמריונטות בידיהם המגושמות של פוליטיקאים. הייתי שם שלוש שנים, כחבר בוועד המנהל, בשנים 2000–2003. חוויתי מקרוב את האקלים האלים והברוטלי ברשות השידור. כמה פעמים זעקתי ויצאתי לציבור בקריאה לשינויים הכרחיים, שבלעדיהם אין תקומה לרשות השידור (למשל, "דרושה רשות שידור חדשה", "ידיעות אחרונות", 29.9.02, וכן בבלוג שלי ב"הארץ": "ועדה קרואה לרשות השידור", 21.8.13). בסיום כהונתי פירסמתי מעין דו"ח כשירות לציבור, ספר ("סליחה, תקלה! דעיכתה של רשות השידור". הוצאת צבעונים, מבשרת-ציון, 2005). קיוויתי לעורר מודעות על אובדן אחד הנכסים הציבוריים, ושוב נוכחתי בתמימותי. מי שנמצא בשעתו בלתי ראוי לשמש מנהל טלוויזיה הוא כיום מנכ"ל רשות השידור. מי שסלדו בשעתו מתרבות הארגון שהנהיג יוסף בראל חייבים להשלים כיום עם חניכיו, המכבדים בנאמנותו את מורשתו. עמיתים אחרים בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור דאז פיתחו קריירה פוליטית וזכו להאריך ימים עד היום כרגולטורים על ערוצי השידור. למרות הכל, עודני מאמין ששידור ציבורי הוא חיוני לדמוקרטיה הישראלית, בייחוד בעידן התקשורת המתמסחרת. רק מצער מאוד שרשות השידור, שניכסה לעצמה את השידור הציבורי, היא גם שמסבה מדי יום נזק רב לרעיון הנשגב. עם מינוי הוועדה לאיתור מנהל לטלוויזיה הכללית, היו קוראים שהציעו לפרסם את הפרק הבא מתוך הספר (עמ 110–126), ולו רק לשם השוואה למחזה האבסורד המחודש בימים אלה. מקצת הפעילות סביב המכרזים שנערכו משולה למחזה אבסורד. אף שהמצב נראה סטטי למדי והפעילות היתה מועטת, היו שם מתח, דרמה ותככים, וגם התפתחות כלשהי. לאורך כל המחזה הצליח הדרג הפוליטי להעמיק את אחיזתו בהליך המכרזים ולהשפיע על המינויים. להלן יוצגו חמש מערכות המחזה של המכרז למנהל הטלוויזיה בראשית שנות האלפיים. בראשית כהונת הוועד המנהל התברר שיותר משנתיים נותרה הטלוויזיה בלי מנהל קבוע. ליתר דיוק: בשל אילוצים פנימיים ולחצים חיצוניים לא הסתייע בידי המנכ"ל, אורי פורת, להביא לידי מינויו של מנהל קבוע. על כן הוא מינה את הסמנכ"ל לענייני פיתוח, יאיר אלוני, למנהלה הזמני של הטלוויזיה. חרושת של שמועות ופרסומים בתקשורת אפפה את הדחייה המתמשכת במינוי מנהל קבוע. השמועות אמרו שהמנכ"ל מבקש למנות את מנהל מחלקת החדשות, רפיק חלבי, למנהל הקבוע של הטלוויזיה. כמה מכשולים עמדו בדרכו של חלבי לזכות במינוי: הימין לזרמיו סימן אותו כמועמד בלתי רצוי; מוצאו הדרוזי לא הוסיף לו נקודות זכות; חלבי היה באותה העת מנוע מלגשת למכרז בגלל הליך משמעתי נגדו בפרשת יחסי הידידות שלו ושיתוף הפעולה שלו עם מנהיג ש"ס אריה דרעי. בעטיה של פרשה זו צבר חלבי עבירת משמעת לכאורה. "... ואריה דרעי הבין: ידידו אינו מוכן לסייע בידו, זה הידיד שהוא עצמו טרח להפגישו עם אביגדור ליברמן לארוחת צהריים, כדי שמנכ"ל ראש הממשלה יסיר את התנגדותו למינויו לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה?" (מתוך הספר "אריה דרעי – העלייה, המשבר, הכאב", יואל ניר, הוצאת משכל, תל-אביב, 1999. עמ 507) לחובתו של רפיק חלבי עמד גם תיק אישי עם עבירות משמעת, ובהן פרסום מאמרי ביקורת על מדיניות הממשלה בשבועון א-סינארה. העבירות לא זכו לבירור משמעתי, אך חלבי ננזף בגין אחדות מהן. לזכותו עמדה תמיכתה הנחרצת של השרה הממונה דליה איציק, אשר ביקשה לגמול לו על שירותיו הטובים בתפקיד מנהל חטיבת החדשות. גם מקרה זה מלמד על הליכי האיוש של משרה בכירה הטעונה מכרז פורמלי. נראה שתמיכתה של דליה איציק הקרינה על עמדתו הנחרצת של אורי פורת לטובת מועמדותו של רפיק חלבי. יש גורסים שבכך ביקש פורת לגמול לשרה על החסינות שקיבל מהמליאה בכהונתו הקודמת, בכלל זה סיכול הדחתו בידי המליאה. מכל מקום, תיאום העמדות בין המנכ"ל לבין השרה הממונה המחיש כיצד ידידות אישית יכולה לחצות קווים פוליטיים. לא מן הנמנע שתמיכתו של פורת במועמדותו של חלבי לא השתלמה לו. על כן היה קושי אמיתי במחצית השנה הראשונה להפשיר את המכרז למנהל הטלוויזיה, ולא רק בגלל ההמתנה לסיום ההליך המשמעתי של חלבי. למזלו, בית-הדין לענייני משמעת לא הרשיעו ואף לא נכנס לעובי הנושא. לרעתו עמדה העת. עם התחלפות השרים הממונים נשארו המנכ"ל והמועמד למנהל הטלוויזיה בלא גיבוי פוליטי, וגרוע מזה – חשופים לטיהור פוליטי. בכך תמה המערכה הראשונה בעיצומו של קיץ 2001. באוקטובר 2001, לאחר שניתנה מטרייה פוליטית להדחתו של אורי פורת, נוצרו תנאים מבטיחים לעריכת המכרז לתפקיד מנהל הטלוויזיה, בייחוד כדי להבטיח שרפיק חלבי לא יזכה בו. ייאמר שגם יו"ר הרשות, נחמן שי, דחף לזירוז המכרזים למנהלי המדיה, אף שלא זכה ליהנות מפירות המאבק. תמונה א: ערב כינוסה של ועדת המכרזים התחדש מסע השידולים של דליה איציק לטובת רפיק חלבי. אין ספק שיו"ר רשות השידור, שהוא גם יו"ר ועדת המכרזים, מילא תפקיד מכריע בשלב זה, ומן הסתם נחשף גם הוא למערכת כבדה של לחצים צולבים. תמונה ב: לחץ צולב מניב בריחה ממנו או דחייה של החלטה. התחושה המשותפת של מחנק ולחצים הולידה צורך במעין תרפיה קבוצתית, והיא אכן ניתנה בהתייעצות בלתי פורמלית שזימן היו"ר בלשכתו לפני ישיבת ועדת המכרזים. תחילה הציגו שני חברי הוועד המנהל רשימה של קריטריונים מנחים לבחירת המועמד. לו התקבלה, בוודאי יכלה לשמש מגן לכל החלטה ולהצדיקה. ייאמר כאן: המהלך של חורשי רעתו לא היה מצליח אלמלא סיפק חלבי נימוקים ונתונים כדי לרפד מסכת טיעונים פורמליסטיים לחובתו. לפני המשתתפים באותה התייעצות עמד תיקו האישי של חלבי, ובו סדרת המאמרים שלו בשבועון הערבי א-סינארה ומכתב נזיפה של אורי פורת בעקבות שידור חגיגת הניצחון של בית"ר ירושלים שזכתה באליפות המדינה בכדורגל בשידור חי בערוץ 33. אחד המשתתפים הציע לבחור מנהל לתקופת ניסיון. הרעיון המריץ את הנוכחים לבקש ייעוץ משפטי מן הפרקליטות. היועצת המשפטית חנה מצקביץ שנכחה בהתייעצות טלפנה אל נורית אלשטיין, הממונה על יחסי העבודה בפרקליטות, וזו השמיעה לפני כל הנוכחים חוות דעת נחרצת: "לא נאה להתחמק מהכרעה". באוזני אחדים נשמעה חוות דעתה כהסתייגות ממועמדותו של חלבי. תמונה ג: עם הירידה לאולם הישיבות נחשפה זהותם של נציגי אגודת העיתונאים. אחד מהם היה עיתונאי בכיר ומנחה משדר טלוויזיה בערוץ 33. אחד המשתתפים בהתייעצות המוקדמת, כנראה מיועציה של דליה איציק, הספיק לטלפן ולעדכנו על הייעוץ המשפטי המוקדם. כל חברי הוועד המנהל הגיעו. תחילה ביקש נחמן שי, שהיה גם יו"ר ועדת המכרזים בתוקף תפקידו, משני חברים בוועד המנהל להציג את רשימת הקריטריונים, בכללם הבחנה בין הכישורים הנדרשים במכרז לבין כישורים אחרים. במבט לאחור זה היה ניסיון תמים – אולי כדי להרוויח מעט זמן – להציע קריטריונים אחידים לכל חברי הוועדה לגבי כל המועמדים. בהמשך נפתח דיון על משקל הקריטריונים ויכולת הבדיקה. אז בפינג-פונג מעניין בין היו"ר לבין אחד מחברי הוועד המנהל עלה הרעיון של מבחן ההתאמה. גם במבט לאחור קשה להכריע אם השניים תיאמו את המהלך מראש. עובדה, הרעיון לא עלה בהתייעצות המוקדמת. עובדה שנייה: המנכ"ל הזמני דאז, רן גלינקא, והעיתונאי המועסק בערוץ 33 אימצו את הרעיון בהתלהבות גוברת. רק שניים התנגדו. "מדוע רק עכשיו מכניסים מבחן התאמה?", שאל אחד מהם. הרטוריקה חגגה. "לא ייתכן שכל סגן-אלוף וכל ראש אגף עוברים מבחן התאמה, ומי שאחראי לתקציב של 400 מיליון שקל לשנה ייבחר בלעדיו". באותו הרגע טרם השתחררתי ממחנק הלחצים הצולבים והסתפקתי בהצבת סימן שאלה לגבי החוקיות של מבחן ההתאמה. היועצת המשפטית השיבה כהרגלה שעליה להיוועץ ולשקול. זה היה רגע נכון וגם סיבה טובה לנחמן שי כדי להכריז על הפסקה בת עשר דקות. הפסקה נמשכה כשעה. במהלכה התקשרה היועצת המשפטית שוב לפרקליטות ורשמה כל מלה מפיה של עו"ד נורית אלשטיין. רפיק חלבי הסתובב בחוץ, ולמרות החיוכים הבין שיש בעיות. עם חידוש הישיבה הקריאה חנה מצקביץ מלה במלה את מה שרשמה מפי עמיתתה בפרקליטות המדינה: אם חברי הוועדה מגיעים לידי מסקנה כי אין להם מידע מספיק על המועמדים כדי לקבל החלטה, הם רשאים לבקש כלים לאיסוף מידע. חוות הדעת הכשירה את הרעיון של מבחן ההתאמה. נחמן שי הציע להצביע. התקשיתי לדעת אם החלטה כזאת תעמוד במבחן בג"ץ. נעניתי בחיוב. שני הצדדים שבו בהתלהבות על נימוקים בעד ונגד מבחן התאמה. תוצאות ההצבעה: 7 בעד מבחני התאמה, 2 נגד, אני נמנעתי. נציג הליכוד בוועד המנהל צהל, ובצדק: הצלחה מעל למשוער. כנראה ידע יותר מעמיתיו על מה הוא צוהל. דחיית המכרז מאפשרת סיכול סופי של מועמדות חלבי ומעניקה זמן להכשרת מועמד חלופי. מערכה זו נפתחה כעבור יותר משנה, בינואר 2003. להארכת ההפסקה תרמה במידה רבה אגודת העיתונאים. ביזמתה, ואולי בעידודם של גורמים אחרים שהיו מעוניינים בעיכוב המכרז, יזמה האגודה מהלך משפטי ועתרה לבית-הדין לעבודה נגד ההחלטה על מבחני ההתאמה. כצפוי, הבירור המשפטי נמשך חודשים מספר, וטיעוני האגודה נדחו על הסף. בינתיים השתנו מעט התפאורה והשחקנים. אמנם היו"ר הוציא מכרז למבחני התאמה, נבחרה חברת המבחנים ומועמדים נשלחו אליה, אלא ששוב התחלפו השרים הממונים, וכך הואצו כאמור חילופי גברי ברשות השידור ובוועד המנהל. התפאורה החדשה במערכה זו היתה נוחה מאוד למפלגת השלטון. ההרכב הפוליטי ויחס הכוחות בוועד המנהל הבטיחו לכאורה תנאים נוחים לבחירת מנהל טלוויזיה כלבבו של ראש הממשלה, שהיה גם השר הממונה: מלבד שלושה נציגים של הליכוד בוועד המנהל, בכללם היו"ר, היה אפשר לסמוך על תמיכת המנכ"ל ולגייס בקלות יחסית את נציג ש"ס. כך לא במקרה עלה שם חדש של מועמד רצוי, הפעם רצוי ללשכת ראש הממשלה, הלוא הוא הכתב המדיני של קול-ישראל, יוני בן-מנחם. תשומת הלב התקשורתית, הפוליטית והציבורית, התמקדה במועמד החדש, והוא השכיח שמות של מועמדים ותיקים ורבי מוניטין, בכללם רפיק חלבי ורון בן-ישי. והיו עוד שבעה שחקני משנה. בתרבות המכרזים ברשות השידור, מלבד מועמד אחד או שניים ריאליים ניגשים למכרז עוד כמה מועמדים. לא פעם חזרה השאלה מי מריץ מועמדים למכרז נגד כל סיכוי לזכות בו ולמה עושים זאת. ייתכן שאחדים מהמועמדים רואים במכרז דרך לצאת מאלמוניותם. אחרים מתייחסים למכרז כאל הזדמנות לשפר את עמדת המיקוח במערכת. הם נענים ללחצים ומסירים את מועמדותם ברגע האחרון או אינם מופיעים כלל לדיוני הוועדה. לפחות שדר אחד בעל מוניטין לא הופיע בשתי המערכות לפני ועדת המכרזים למנהל הטלוויזיה. לימים התכבד אותו שדר בהגשתן של תכניות בפריים-טיים, ולמען גילוי נאות זכה גם במשאבים נאותים להפקתן. יהיו המניעים אשר יהיו, מועמדי קש ממלאים תפקיד מערכתי חשוב, משום שבעצם השתתפותם הם תורמים ליצירת תמונה פלורליסטית ולאשליה האופטית של מכרז פתוח. חרף היתרון המספרי עמדו בפני נציגי ראש הממשלה בוועדת המכרזים והשר האחראי שני קשיים עיקריים כדי למלא את מבוקשו של השר ולבחור במועמד הרצוי למנהל הטלוויזיה: הרקע המקצועי של יוני בן-מנחם ותוצאות מבחן ההתאמה שלו. לא במקרה היתה מובטחת לו תמיכתו של המנכ"ל. בן-מנחם גדל בערוגת השידור בערבית. הוא נמנה עם מתי מעט שהצליחו לעבור את גדר ההפרדה בין המערכות העברית לערבית. בתפקיד הכתב המדיני הוא קשר קשרים אמיצים עם ראש הממשלה, ולא היה היחיד והראשון בקול-ישראל שבנה קריירה מקצועית בדרך זו. אבל שלא כעמיתיו וכקודמיו לא ניחן בן-מנחם בתחכום מקצועי כדי להסוות את היחסים המיוחדים שלו עם מקורות המידע. לעתים נשמעו דבריו המשודרים כהודעת דובר. אמנם הוא הוסיף לתרום את חלקו לשידורי הטלוויזיה בערבית, והערוץ הלווייני החדש אף הסתייע בשירותיו לעתים קרובות, אך עיקר הניסיון שלו היה ברדיו. בצדק העירה חברה בוועדה בתמיהה: "מדוע הוא לא ניגש למכרז למנהל הרדיו?". הקושי השני, תוצאות מבחן ההתאמה, לא השאיר ספק שהמועמד אינו מתאים לתפקיד ניהולי. גם בלא מבחני ההתאמה נראה בן-מנחם כבעל נתונים פחותים לעומת מועמדים אחדים. לרפיק חלבי היה ניסיון עשיר בניהול רגיש של חטיבת החדשות בטלוויזיה; רון בן-ישי צבר רשימת הישגים עיתונאיים נאה והיה בלשון אחד מחברי ועדת המכרזים "מר טלוויזיה". בן-מנחם שימש כתב במשך שני עשורים, תחילה בערבית. הישגיו במבחן ההתאמה היו הנמוכים והגרועים ביותר. באקלים של פוליטיזציה, סעיף הישגים אינו רלבנטי ואפילו מגוחך. כיצד בוחרים אפוא במי שנופל בכישוריו המקצועיים מעמיתיו אך מתאים יותר מבחינה פוליטית? שאלה זו עשויה להישמע רטורית לבעלי ניסיון. ברפרטואר הרטורי יש שלל טקטיקות, מקצתן ידועות כתעמולה שלילית, שבאמצעותן אפשר לעצב את תדמית הלקוח ולנתץ את תדמית היריב, ואלה הן: עוד קושי שעמד בדרכם של דורשי טובתו של יוני בן-מנחם היה עמדתם של שני נציגי אגודת העיתונאים. בסיבוב הראשון של ההצבעה התפזרו עשרת הקולות בין ארבעה מועמדים. לפיכך נפתח משא-ומתן, ובמהלכו התברר שחמשת התומכים בבן-מנחם – שלושה נציגי ליכוד, נציג ש"ס והמנכ"ל – אינם מוכנים לשקול מועמד אחר בלתו. עמדתם הנחרצת רק הוסיפה לבניית תמיכה נגדית, וחמישה קולות תמכו ברון בן-ישי, בהם שני הנציגים של אגודת העיתונאים. אם במערכה הקודמת עמלה מכונת השלטון כדי לטרפד מועמד המזוהה עם היריב, הפעם היא התפנתה כדי לבחור במועמד משלה במקומו. בשתי המערכות לא צלחו לגמרי הלחצים הפוליטיים. כשם שהלוחצים לא הצליחו להבטיח את בחירתו של חלבי, גם במערכה הזאת בינתיים לא הצליחה מכונת הלחצים של השלטון לממש את מאווייה. אחד הלקחים החשובים שלמדו אנשי ההנהלה הוא שחייבים לגייס את נציגי אגודת העיתונאים. שני הנציגים של אגודת העיתונאים הצביעו עם הקואליציה והבטיחו את בחירתו של המועמד הרצוי. לכאורה, המערכה מתייחסת למכרז אחר – מנהל הרדיו, אך במידה רבה היא המשך של אותו מחזה. תוצאת התיקו במערכה הקודמת עיכבה את המכרז למנהל הטלוויזיה לזמן מה. רון בן-ישי ביקש סיוע מבית-המשפט ולא נענה. רפיק חלבי פרש מניהול מחלקת החדשות, אך המשיך במאבקו המשפטי לטיהור שמו מאשמת הטרדה מינית. בינתיים מינתה הממשלה ועדה לבדיקת עתידו של השידור הציבורי, מבנהו ומקורות המימון. השר הממונה ביקש לדחות את המכרז למנהל הטלוויזיה עד לפרסום המלצות הוועדה, ובקשתו נענתה. בה בעת הגיש עורך-הדין של רפיק חלבי בקשה לדחיית המכרז עד לסיום הבירור המשפטי בעניין מרשו. בינתיים הספיקה הקואליציה להפיק לקחים ולהעביר בהצלחה במכרז מאוחר יותר את מינויו של יוני בן-מנחם, הפעם כמנהל קול-ישראל. אפשר שהישג זה נזקף גם לחובת הצד האחר, ורבים אף הטילו את האחריות עלי, כיוון שלא שבתי ארצה כדי להשתתף בוועדת המכרז. המכרז למנהל הרדיו נדחה שנים, ובהן נהנה המכהן בתפקיד מתמיכה פוליטית. בצד מהלכים משפטיים השכיל אמנון נדב לתחזק תמיכה פוליטית יציבה למדי בהמשך כהונתו. הוא ביצר יחסי עבודה הדוקים עם יו"ר ועדת הרדיו, ובאמצעותו עם לשכת ראש הממשלה. המטרייה הפוליטית של יו"ר הוועדה, חבר הוועד המנהל ואיש מרכז הליכוד, הבטיחה לנדב הישרדות כמעט ודאית בנסיונותיו של נחמן שי לקיים את המכרז, ואולי כתגמול הוא גם תרם את חלקו למערכה שהביאה להתפטרותו של היו"ר. נדב שרד בכל הביקורת במוסדות הציבוריים ובתקשורת על הפוליטיזציה של גלי אתר, על מתן מיקרופון לאורי דן מקורבו של ראש הממשלה, על טיהור גלי האתר ממגישים שמאלנים, על סיקור אירועים מגמתי של פרשיות השחיתות בליכוד ועוד. לזכותו ייאמר שהוא מקצוען, איש רדיו ותיק, שהשכיל לחבוש את כס המנהלים בעקבות השבתת שידורים בת 53 יום שהנהיג בהיותו יו"ר ועד העיתונאים. כמו במחוזות אחרים, גם ברשות השידור ידעו לספוג את המחאה היוניוניסטית ולהעביר מיד את מנהיג השובתים לצד השני, להנהלה. חרף מקצועיותו, ואולי בשל כך, ידע נדב כיצד לפשר בין סטנדרטים מקצועיים לבין תביעות פוליטיות. בצד הגלישות הפוליטיות הוא רשם לזכותו כמה הישגים אשר בלטו במיוחד לנוכח הכישלונות הרצופים של הטלוויזיה. במדיניות נבונה ששום פוליטיקאי ושום איש ציבור לא יוכל להתעלם ממנה היטיב נדב לאפיין ערוצים, בייחוד לעצב את רשת ב כרשת המובילה בסיקור אירועים ובאספקת מידע ועל כן גם מספקת את הצרכים הפוליטיים של חשיפה רדיופונית. כמו כן הצליח נדב למצב את רשת ג כמשדרת רק מוזיקה עברית, מעין מענה לערוץ 7 הפיראטי, ואת קול-הדרך לעסקים איפיין כרשת מוזיקה של גאז, אולדיז ומוזיקה לכל גיל לפי שעות היממה. ככל שדעכה הטלוויזיה הכללית ואיבדה ממשקלה במפת הערוצים, כן גבר משקלו של קול-ישראל, שבלט באיכותו לעומת הטלוויזיה. ראוי לציין שהישגים אלו לא היו מקריים: הרדיו הוא מדיום פשוט וזול יותר מהטלוויזיה. קול-ישראל התברך ביסודות מקצועיים איתנים, והשתמרה בו מסורת שידור שהיתה חסינה גם בפני החלטות לא מקצועיות. בזכות אלה אפשר היה לספוג גלישות פוליטיות, כגון משדר שבועי של גודי שלום-ניר-מוזס, אשתו של סילבן שלום ואחותו של נוני מוזס, שלפי אמות המידה המקובלות כישוריה לא הלמו לכאורה הגשת משדר בקול-ישראל. גם הכנסות נאות מפרסומת ברדיו עמדו לזכותו של קול-ישראל, ונדב רשם אותן לזכותו. כל ההישגים לכאורה של הרדיו איזנו ואף גימדו את מקצת הטיעונים בדבר ריצוי פוליטיקאים, הגמשת סטנדרטים של שידור מקצועי, ואולי יותר מכל יחסי עבודה רעועים. התסמונת שלקה בה נדב היתה "וישמן ישורון ויבעט". אף שידע לבנות תמיכה פוליטית ולשמרה, הזניח את חזית היחסים עם הכפופים לו, ושנאתם למנהל הלכה וצברה תאוצה. הישגיו המקצועיים והפוליטיים שימשו לא פעם מקור קנאה ודאגה, בייחוד בעיני המנכ"ל החדש. זירוז המכרז התקוע למנהל הרדיו יכול היה להפיג בהחלט את מקצת החששות. למודי לקחים מן ההמלצה לבן-מנחם לנסות את עתידו בניהול הרדיו ומן התיקו במערכה השלישית, היה מי שהבין שאכן מסתמנת שעת כושר נאה לקיים את המכרז. למען צמצום הסיכונים היה צורך לרכך את התנגדותו של נדב להיפרד מכס המנהלים. רק מועמד בטוח יותר מנדב היה יכול לשכנע את הדרג הפוליטי להעביר את תמיכתו בו. וכזה היה מי שלא זכה להיבחר למנהל הטלוויזיה. כמה אירוני שדווקא הישגו של נדב – הנחלת התחושה של חשיבות הרדיו בדרג הפוליטי – פעל הפעם נגדו. קול-ישראל חשוב מכדי להפקידו בידי איש אמונו של ראש הממשלה. כפיצוי על נכונותו לוותר על התפקיד בלא תחבולות מעכבות כנראה היה מי שהבטיח לנדב פיצוי בתפקיד רם אחר ברשות השידור – משנה למנכ"ל. גם אם ידע נדב שסיכויי המימוש של הבטחה זו אפסיים, לא היה יכול שלא להעריך את המוצא המכובד למה שהתפרש כהדחתו הפוליטית. מאחר שהמהלך הובטח ונראה ודאי כמעט, היה בו פוטנציאל לשכנע את העובדים לתמוך במועמד הרצוי לראש הממשלה. מעטים הדברים שאפשר לומר לזכותו של המנכ"ל – המיומנות למניפולציות בוועדי העובדים היא כנראה אחד מהם. בשיחות שכנוע עם ראשי העובדים הבטיח להם המנכ"ל להגשים את משאלתם להוציא את המנהל השנוא עליהם מאולפני הרדיו, כמובן אם ייבחר במקומו בן-מנחם, ונאמר להם שרק נציגיהם בוועדת המכרז יכולים לעשות זאת. יתר על כן, המנכ"ל גם הוסיף איום מרומז אשר נגע לנקודה רגישה מאוד: אם לא ייבחר בן-מנחם, לא תהיה ברירה אלא להפיס את דעתו הנסערת של ראש הממשלה ולהציע לו רשימה של מאות שמות לפיטורי ייעול. מאחר שרבים הקדימו ומצאו זהות בין פיטורים לבין מה שמכונה "רפורמה", רק היענות למשאלתו של ראש הממשלה היתה מביאה לידי הבראתה של רשות השידור. כמתוכנן היטב תמכו בבן-מנחם שבעה קולות: שני קולות יותר משקיבל חודשים אחדים קודם לכן במכרז למנהל הטלוויזיה. אלה היו שני הקולות של נציגי אגודת העיתונאים. הנימוקים המאוחרים להיענותם חשובים פחות. הם ממחישים דרך טיפוסית של רציונליזציה למעשה שנוי במחלוקת: העיקר שהוצאנו את נדב; בן-מנחם הוא משלנו; מנהל חלש יהיה קשוב לנו יותר. ימים אחדים לאחר המכרז למנהל הרדיו התבשרו עובדי קול-ישראל על היקף הקיצוצים הצפויים, על סגירת קול המוזיקה ועל איחוד רשתות. ההשתלטות הפוליטית על משרות הניהול הבכירות ברשות השידור תמה אך לא נשלמה. שיאי הדרמה הזאת שמורים למערכה האחרונה. במהלכה נטלו חלק כל השחקנים ונחשפו רוב התהליכים הארגוניים והפוליטיים. לאחר עיכובים רבים נקבע מועד חדש לעריכת המכרז למנהל הטלוויזיה: 9 בנובמבר 2003, ושלא כהערכות מוקדמות, המכרז אכן התקיים. עיכובים ודחיות הצדיקו את ההערכות הספקניות על עצם קיומו, וגם המועד היה בלתי סביר. אמנם ועדת דינור לא הגישה את המלצותיה במועד המובטח, סוף ספטמבר, אך פרסומים בתקשורת שבו וטיפחו ציפיות לשינויים מבניים מרחיקי לכת ברשות השידור: בין השאר התפרסם שהוועדה תמליץ על הפרדה בין הרדיו לבין הטלוויזיה, שינוי המחייב את חיזוק מעמדם של מנהלי המדיה על חשבון החלשת מעמדו של מנכ"ל הרשות. דחייה קלה של המכרז רק יכלה אפוא לסייע לבחירת מנהל טלוויזיה לפי הפרמטרים הנדרשים בעקבות השינוי המבני. מאחר שלא הסתיים ההליך המשפטי של רון בן-ישי, היתה בו אחיזה לדחייה נוספת, לו חפצו בכך. השמועות שהופצו ימים אחדים לפני המכרז, שלפיהן הוצעה למנכ"ל רשות השידור משרה של שגריר בפריז, רק התאימו לפרסומים על המלצות ועדת דינור, שכוונתן להמעיט במעמדו של המנכ"ל על חשבון מתן סמכויות נוספות למנהלי המדיה. מצד אחר, סיבות טובות וגורמים חזקים דחפו לקיום המכרז. מלבד הסיבה הפורמלית של סדר מינהלי, היו שהעריכו שכל עיכוב נוסף יביא לדחייה לזמן בלתי ידוע ואולי בתנאים טובים פחות עקב חילופים במליאה. באוקטובר 2003 החלו בלשכת השר הממונה לעסוק באיוש המליאה החדשה, תהליך שעתיד להתארך חודשים ושנים. גם בהרכב נוח של הוועד המנהל נדרש זמן כדי לשוב לשגרה ולהגיע למירב השליטה בו. אדרבה, מינוי מנהל טלוויזיה עתיד להקדים תרופה למכת הרפורמה או לפחות להפחית את הכאב: מנהל טלוויזיה עשוי למתן כל פגיעה בסמכותו הפורמלית של המנכ"ל על חשבון שימור יחסים היררכיים ובלתי פורמלים ביניהם. היו סימנים שהמנכ"ל מעוניין בקיום המכרז, שאם לא כן היה מגייס נימוקים טובים לעיכוב נוסף. גם הלחצים החיצוניים לקיום המכרז התמעטו בשל הציפייה להמלצות ועדת דינור. חרף הנסיבות הנוחות של סוף הקדנציה של הוועד המנהל, היה קשה להתעלם מסיכוני המכרז ומתוצאותיו. המכרז למנהל הרדיו התנהל כאשר ברקע רווחו הערכות על הסכם שלפיו אמנון נדב מוותר על קול-ישראל לטובת הטלוויזיה. רבים מדי חששו ממועד הפירעון של השטר, סיבה נוספת שהרפתה את הלחצים לקיום המכרז למנהל הטלוויזיה. לפיכך ניצב המנכ"ל בפני השאלה כיצד לקיים את המכרז בלי לפרוע את השטר שניתן לנדב ובלי למתוח את היחסים עם הדרג הפוליטי המחויב לפרוע אותו. הפתרון המבריק נמצא כנראה בזכות תמרון דו-תכליתי ומתוחכם של מכלול הגורמים הפוליטיים, המקצועיים והציבוריים: לא רק לטרפד את בחירתו של נדב, אלא גם להבטיח את בחירתו של מועמד רצוי. על אף מראית עין של יחסים קורקטיים ואף של שיתוף פעולה, המתיחות הבין-אישית בין המנכ"ל לבין המנהל היוצא של קול-ישראל היתה ידועה, בייחוד לדרג הפוליטי: שניהם התחרו באותו מירוץ על חסדי הפוליטיקאים, שניהם שיחרו במרץ לפתחי הפוליטיקאים, ושניהם ציפו לתגמול נאות בעד שירותים ונאמנות בלתי מסויגת. כיוון שמר בראל הקדים במירוץ, ואולי אף פתח פער ביניהם, קשה היה להתעלם ממי שמזנב אחריו. על כן היה חשוב לא רק לשמור על ההישגים, אלא גם לנטרל את המתחרה ולהוציאו ממסלול המירוץ, וכל זאת בלי להתעלם מכללי המשחק. לכן חזר המנכ"ל והביע תמיכה גלויה במר אמנון נדב לאורך כל הדרך, וגם במכרז חזר ותמך בו. כנראה, הדבר לא מנע אותו מלארגן בה בעת את הקואליציה נגד נדב ובעד המועמד הרצוי לו. לוועדת המכרז נשלחו שני הנציגים של אגודות העיתונאים בירושלים ובתל-אביב, לשעבר עובדי רשות השידור, נציג לכל אחת מהן. הם היו "נחושים בדעתם למנוע את מינויו של נדב לתפקיד מנהל ערוץ 1, בעיקר בגלל שנים של יחסי איבה ששררו בינו לבין עובדי קול-ישראל" (ר ענת באלינט, "לא מאהבת מרדכי", "הארץ", 11.11.03). שלא כאמנון נדב השכיל יוסף בראל לטפח יחסים מקבילים עם פוליטיקאים מכל קצוות הקשת, ואף לא הסתיר גאוותו על כך. בראל היה ער להתנגדותם של אישים בכירים במפלגת העבודה למינויו האפשרי של נדב. המכרז היה בשבילו מועד נכון כדי להסתייע בקשרים רדומים. שעות אחדות לפני המכרז הוא פנה לאישיות פוליטית בכירה באופוזיציה, שיחסי האיבה בינה לבין המנהל היוצא של קול-ישראל היו לשם דבר, וגייס אותה לטובת המועמד החלופי, הלא הוא מוטי עדן, כתב הטלוויזיה בצפון הארץ. אותה אישיות בכירה נרתמה לפעולה ביעילות והעבירה את ההעדפה שלה לחברים בוועד המנהל שלא היו מזוהים עם מפלגת השלטון. כך נרקם "חיבור אינטרסים נדיר" ("הארץ", 11.11.03) בין נציגי העיתונאים לבין חברים בוועד המנהל, אשר יחד מנו שישה מתוך עשרת חברי ועדת המכרז. רוב מובטח זה שחרר את המנכ"ל מתמיכה במועמד שלא רצה בו, באמנון נדב. במהלך המכרז נשלף השפן – דו"ח בדיקה של קצין ביטחון ארצי של רשות השידור מיוני 2003, אשר הוכן לבקשתו של המנכ"ל עקב סגירת תחנת הרדיו הגל-הבטוח בחיפה. לא ברור עד עתה מדוע קצין הביטחון של רשות השידור הוא שבדק את הנושא, אך רגע הפצתו היה מושלם: בסיום הופעתו של אמנון נדב בפני ועדת המכרזים, הפנה אחד מנציגי העיתונאים שאלה למועמד על ההמלצה השנייה בדו"ח הבדיקה – "להחליט אם יש לנקוט בצעדים משמעתיים נגד אמנון נדב ושלום אורן על תפקודם בכל הנוגע לאחריות שגילו למתרחש בגל-הבטוח". דממה השתררה באולם. חברי הוועד המנהל ניסו למנוע את הפצת המסמך, אך העתק ממנו כבר היה מונח לפני ולפני עמיתי. כל המבטים הופנו למנכ"ל. אחדים צווחו ושאלו מדוע הופץ המסמך ואחרים תמהו מדוע לא הובא תוכנו לידיעת הוועד המנהל. גם הפעם לא בוזבז זמן מיותר. מקץ חמש דקות ואולי פחות הוכנס לאולם בהוראת המנכ"ל דף עם תשובתו בת ארבע השורות של מנהל אגף חקירות משמעת שנשלחה לקב"ט ברשות השידור שבוע לפני המכרז. בפתחה נאמר: "לא מצאתי בסיס לפתיחת חקירה משמעתית בפרשה, מה עוד שעיקר פעילות מנהלי הרדיו היתה בשנים שבהן לא היו כפופים משמעתית לנציבות". לאחר שמר נדב עזב המום את אולם הישיבות, נותר מכשול לא גדול בדרך להכתרה של מוטי עדן למנהל הטלוויזיה. חרף בקיאותו ברזי הפוליטיקה בין כותלי הרשות לא איבד רפיק חלבי את תקוותו והחליט להופיע לפני ועדת המכרזים גם במערכה הרביעית. מאז הופעתו האחרונה ולאחר התפטרותו מתפקיד מנהל חטיבת החדשות ירדו מניותיו של רפיק בזירה הפוליטית. האישיות הפוליטית הבכירה שהיתה מתומכיו הנלהבים במערכות הקודמות העבירה את תמיכתה למר מוטי עדן. אף שהתמעטו הסיכויים, היה מי שדאג שיתאפסו. הפעם הונח המוקש עם סיכום האבחון של מבחן ההתאמה ובטרם נכנס המועמד: מכתב של עו"ד יגאל חיות, הממונה על התביעה והמשמעת, אשר נשלח ארבעה ימים לפני כן ליו"ר הרשות ובו הוא מסב את תשומת הלב לתובענה שהוגשה ביולי 2003 נגד חלבי "בגין הטרדה מינית והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה". בראל זיהה היטב את האקלים הארגוני והפוליטי של "רק לא נדב!", ולא נותר לו אלא להציע מועמד נגדי שלא היה יכול לתמוך בו בגלוי. בסבב טלפונים ערב המכרז העבירה האישיות הפוליטית הבכירה את שם המועמד החלופי, מוטי עדן, לחברים בוועד המנהל. כאשר שמעתי את השם בפעם הראשונה תהיתי אך לא חשדתי בזהות המריץ את כתב הטלוויזיה בצפון הארץ. כל מה שנותר היה לתמוה בקול רם באוזני בני שיחי: "אבל הוא בחור תמהוני?!". ולא היתה לי מלה אחרת. שמו היה מוכר לי ולא רק כמאזין וצופה. ידעתי שבשלב מסוים, ולאחר עבודה ממושכת בירושלים ככתב רדיו, הצפין מוטי עדן, והיו שאמרו שלעתים פגשו בו מתחבט עם עצמו ועם בורא עולם. ואכן, התערבותה של האישיות הפוליטית הבכירה נשאה פרי וסייעה לתיאום עמדות מוקדם בין עמיתי. "כך יצא שהפעם, ללא ויכוחים רבים או הצבעות חוזרות, הורמו בוועדת המכרזים ארבע ידיים בעד נדב ושש אחרות בעד עדן" ("הארץ", 11.11.03). המסך ירד, תם המחזה. יש מנהל לערוץ 1 של הטלוויזיה. התגובות, הפרשנות והביקורת לא איחרו להגיע. חיוכים ומחיאות כפיים לשחקנים ולבמאי. "ענק" – היתה התגובה המיידית אשר חשפה רק את השנאה המצטברת כלפי אמנון נדב. אט-אט פינו פרצי השמחה המידיים על תבוסתו של נדב את מקומם לסימני תמיהה והשתאות. התחושה המיידית של הנאה התחלפה במועקה מתמשכת: כיצד נפלו גיבורים? למחרת המכרז הזדרזו עיתונאים להזכיר שלמוטי עדן עבר עשיר של יחסים עם ראש הממשלה. הוא היה קשור לנסיונו של אריק שרון להקים את הרשימה העצמאית שלומציון, וגם קשר יחסי רעות עם שעיה סגל, יועצו ומקורבו של ראש הממשלה. דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת של אוניברסיטת בן-גוריון ובעל הבלוג "דן בתקשורת" באתר "הארץ"

שלא כהרגלה אישרה הוועדה בראשות גדעון סער הצעות שיזמו ח"כים מהליכוד ויהדות התורה, שיטיבו עם הציבור, כמו הקלה לאימהות עצמאיות, וניוד משכנתאות בקלות • בקואליציה מקווים להפחית את הטרלות האופוזיציה, ואולי אף להקשות עליהם לתכנן את פיזור הכנסת לפני שהחוקים שלהם יאושרו • יו"ר הקואליציה טופורבסקי לשקוף: "שואף להנחיל רוח חדשה" • האם אלה צעדים ראשונים לעבר שיטת ה"קופוזיציה" שאותה ניסינו לקדם?

באופן חריג, ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אתמול (ראשון) לא פחות מחמש הצעות חוק שהוגשו מטעם חברי אופוזיציה. האם אנחנו חוזים פה בצעדים ראשונים לעבר "קופוזיציה"? לדברי יו"ר הקואליציה בפועל ויו"ר סיעת יש עתיד בועז טופורובסקי, הוא שואף להנחיל רוח חדשה בקואליציה ובוועדה. וכמובן שמתלווה לכך גם מניע פוליטי – חברי אופוזיציה שחוקים שלהם יהיו קרובים לחקיקה אולי יהססו מעט לפני שינסו להפיל אותה על כל צעד ושעל, ומעבר לכך זה יכול לפתוח את הדלת לשלל שיתופי פעולה. עד כמה חריגה ההצבעה אתמול בוועדה? אביתר ברטונוב עוקב ב"שקוף" בחודשים האחרונים אחרי הוועדה שמכריעה האם "ממשלת השינוי" תתמוך בהצעות חוק של הח"כים, והראה כי עד כה היא הפילה כמעט את כל הצעות האופוזיציה, ללא קשר למהות ההצעה, בדיוק כפי שקרה בממשלות שאותן הוביל בנימין נתניהו. מתוך 55 הצעות חוק של האופוזיציה שנדונו בחודש ינואר – 50 הופלו לחלוטין או שנדחה בהן הדיון. המרכז שבו נקבע גורלם של רוב החוקים עדיין מתנהל באפלה, עם דיונים שטחיים והצבעה חשאית. חשוב להדגיש: הרוח החדשה הזו של קואליציה עניינית טובה לכלל אזרחי ישראל. שימו לב לחוקי האופוזיציה שאישרה הוועדה: כל ההצעות האלו יעלו בקרוב במליאה ויזכו לתמיכה קואליציונית ולכן יאושרו בקריאה טרומית. מה בעצם השתנה? "אני שואף בכניסתי לתפקיד להנחיל רוח חדשה בקואליציה ובוועדת שרים, רוח ששמה בראש סדרי העדיפויות את אזרחי ישראל", אמר טופורובסקי בשיחה עם "שקוף". "כך, אם מוגשת הצעת חוק שמיטיבה עם הציבור, ועדת השרים והקואליציה יתמכו בה ללא הסתכלות על שייכותו הפוליטית של מגיש ההצעה". לדבריו, "שינוי הגישה יהפוך את הקואליציה לעניינית, ישפר את יחסי העבודה בבית המחוקקים ויפתח דרך לשיתופי פעולה מבורכים". ה"נהנים" העיקריים מהשינוי, הוא אומר, יהיו אזרחי המדינה הצמאים ליציבות שלטונית. מבחינה פוליטית, ביש עתיד ובקואליציה מקווים כי יגרמו כך לח"כים באופוזיציה להביא יותר חוקים חברתיים, ופחות "הטרלות" שמקשות על תפקודה. בד בבד הם מאמינים כי זה יגרום לאופוזיציה להיות יותר עניינית בעצמה ולתמוך בחוקים מטעם הקואליציה שהיא יכולה לחיות איתם. מדובר כמובן רק בצעדים ראשונים לכיוון קופוזיציה, צעדי תינוק, וקשה לדעת האם השיטה החדשה תהפוך למציאות פוליטית חדשה. במקביל, פנינו בשבוע שעבר לכלל השרים בבקשה לתעד כיצד הם מצביעים – ולפרסם זאת בעצמם או ב"שקוף". השרים מירב כהן (יש עתיד), נחמן שי (עבודה) ויועז הנדל (תקווה חדשה) כבר השיבו בחיוב וצפויים להתחיל בפרסומים בשבוע הבא. נראה כי בישיבה אתמול כמה מהשרים עשו סוף סוף בדיקה עניינית לכל חוק וחוק, והתוצאה למעלה. שילוב ידיים בין הקואליציה לאופוזיציה לא חייב להיות כה נדיר. יש נושאים רבים שיש עליהם הסכמה מהותית רחבה – מלגליזציה של קנאביס ועד מלחמה להוזלת יוקר המחיה, וניתן לקדם אותם אם רק יתעלו הפוליטיקאים מעל המחנאות. דווקא עכשיו יש לח"כים הזדמנות פז להתעלות מעל השבר ולהחליט החלטה חריגה ודמוקרטית להפליא. במקום להמשיך להתגודד בשני מחנות שנאבקים כדי להפיל את ההצעות של הצד השני, אחת היא אם הם לטובת הציבור – אפשר לעבור למודל חדש ומהפכני: קופוזיציה. למה הכוונה? במקום החלוקה המיושנת של אופוזיציה וקואליציה, כולם יקבלו פרוסה בעוגה. זה נקרא באנגלית Bipartisan. חוקים שמפייסים את כל יושבי הבית ומאזנים את הרצונות של חברי האופוזיציה והקואליציה. הרי אם חוק באמת טוב לכולם – אף אחד לא אמור להצביע נגדו. למה בעצם שלא נראה חוקים כאלו כל השנה? זה חשוב. מבדיקה שלנו עולה כי רק 0.5% מההצבעות בכנסת הנוכחית התקבלו בקונצנזוס רחב ללא התנגדות. פחות מ-40% מההצבעות אושרו – לעומת ממוצע של 75% בכנסות קודמות. הקואליציה והאופוזיציה מתכסחות ביניהן ומתקשות להגיע לפשרה – ויש לכך משמעויות לכל אזרח ואזרחית: חוקים ורפורמות נתקעים, ועדות הביקורת והאתיקה נותרות על הנייר, הפיקוח על הממשלה בוועדת החוץ והביטחון מופקר. וזה לא חייב להימשך כך, גם בכנסת שבה הרוב הקואליציוני כה שברירי. שיתופי פעולה מהסוג הזה כבר עבדו מצוין בעבר: חוקים ש-99% מהציבור יסכימו שהם מצוינים היו יוזמה משותפת לשמאל ולימין. למשל החוק לפיקוח על לוביסטים, שקודם על ידי גדעון סער ושלי יחימוביץ. כך גם החוק למלחמה בריכוזיות וצמצום כוח הטייקונים במשק שאותו קידם בנימין נתניהו והקואליציה שלו בשיתוף כל חברי האופוזיציה – יחדיו. החוק להגדלת המיסוי על תגליות הגז מספר סיפור דומה – ויש עוד ועוד דוגמאות. קחו עוד אחת: על החוק שאפשר הגשת תובענות אזרחיות באסונות אקולוגיים כמו במקרה של נחל אשלים חתמו ח"כים מכל הקשת הפוליטית. קראו עוד כאן. מעטים יודעים זאת, אך מי שבאמת קובעת את גורלם של החוקים היא אותה ועדת השרים לחקיקה. היא מתכנסת אחת לשבוע ומחליטה הלכה למעשה מה יקרה בכנסת. אם הוועדה תצביע בעד חוק מסוים – הוא יאושר בהמשך במליאה בזכות המשמעת הקואליציונית. אם הוועדה תכריע נגדו – החוק יופל. כך לאורך השנים מתרחש שוב ושוב המצב האבסורדי שבו ח"כים מצביעים במליאה נגד חוקים שהם עצמם יזמו. איך קורה שהמקום שבו נקבע גורלם של חוקים שישפיעו על חיי כל אזרחי ישראל הוא גם אחד המקומות החשאיים ביותר במסדרונות השלטון? דיוני הוועדה סגורים, חוות הדעת שמוגשות לה ומשפיעות על השרים נותרות בכספת וההצבעות בה נגנזות. בפרוטוקולים של הוועדה לא מפורט דבר לבד משמות המשתתפים וההחלטה הסופית. במילים אחרות, באחד המוקדים היחידים שבהם יש לנבחרי הציבור חופש הצבעה – אי אפשר לדעת כיצד הצביעו. אך לא רק היעדר השקיפות בעבודת הוועדה מטריד, אלא גם עצם קיומה כברז לכל הליך חקיקה. העובדה שכמה שרים קובעים בחדר סגור מה יעלה בגורל חוקים, גם כאלה שאינם עולים שקל מחשבון משלם המסים, לא סותרים הסכמים קואליציוניים או מעוררים מחלוקות של ימין/שמאל – הופכת את נציגי הציבור בכנסת לבובות. גורמים שנכחו בוועדות הללו מציירים תמונה של דיון רדוד: חלק מהשרים מכריעים לפי מה שלוחש להם אחד מפקידי המשרד, כמה מהחוקים זוכים לדיון בן פחות מדקה, והבריתות הפוליטיות שולטות ביד רמה. מנגד, אחרים טענו כי העלטה מאפשרת לשרים להצביע לפי נטיית לבם, ללא חשש מתגובת יוזם ההצעה. מול הטיעון הזה כדאי לזכור שהח"כים מצליחים לרוב לגלות את נתוני ההצבעות, וגם עיתונאים – אם יתאמצו, כך שלמעשה רק הציבור נותר בחשכה. ושוב, חשוב להדגיש: גם הממשלות הקודמות הקפידו לתעדף חוקים של חברי קואליציה. זה לא חדש, אך זה חייב להשתנות. לכל הפחות: שקיפות. אחת הסיבות להחלטות הגרועות היא שאנו לא יודעים מה מתרחש בה. אין לנו מושג מה חילופי הדברים, העמדות המקצועיות ואפילו כיצד מצביעים השרים שמייצגים את המפלגות שבהן בחרנו. השרים בוועדה לא מתנהגים כמנהיגים, אלא כעדר שעירים. הפרוטוקולים לא מתפרסמים, ההצבעות לא רואות אור יום וגם לא נימוקי הדחייה. לכן אנחנו דורשים, לכל הפחות, לפרסם את ההצבעות, ואם הצעה נדחית לנמק מדוע – זוהי זכות הציבור לדעת. זכות הבוחרים לדעת איך מצביעים נבחרי הציבור שלהם. משמחת, אם כן, כוונת חלק מהשרים להשקיף את הצבעותיהם, ונמשיך לעקוב אחר הנושא. רוצים לעזור? הצטרפו לסיירת השקיפות.

העיתונים מדווחים על הגילויים בפרשת בן זיגייר | "ישראל היום" משתדל לצמצם נזקים | "ידיעות אחרונות" מדווח על תקציב הגלידה של ראש הממשלה

"סוכן המוסד עמד לחשוף סודות מדינה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", בין מרכאות כמובן. מידע זה הופיע אתמול בתקשורת האוסטרלית, ועל כן מותר כעת לדיווח גם בישראל. ניצה לואנסטין ודניאל בטיני מסכמים בכפולה הפותחת של העיתון את שלל הדיווחים האחרונים בפרשה. בין היתר הועלו אתמול סברות כי הסוכן בן זיגייר מכר מוצרי אלקטרוניקה לאיראן, עמד להעביר לשלטונות אוסטרליה מידע על שיטות העבודה של המוסד, השתייך לחוליה שחיסלה את מחמוד אל-מבחוח וקיבל הגנה מדובאי תמורת מידע על הפעולה (אך נחטף לישראל ונכלא). בידיעה נפרדת משרטטים לואנסטין, מאיר תורגמן ודני ספקטור את תנאי כליאתו של זיגייר בכלא הישראלי: אפס מגע עם אסירים אחרים, מינימום מגע עם סוהרים, חדר מרווח וספרים מספריית הכלא. בידיעה מצוטטת שיחת הטלפון למוקד מד"א, ששודרה אתמול במהדורת החדשות של ערוץ 10: "מדברים מכלא איילון, אני צריך ניידת טיפול נמרץ דחוף [...] תקשיבי, הוא תלה את עצמו, אנחנו צריכים דחוף טיפול נמרץ". חבר המשפחה הנרי גרינר מצוטט כאומר על זיגייר: "הוא האיש האחרון בעולם שהייתי חושב שהיה יכול לשים קץ לחייו". אבי אשכנזי מדווח ב"מעריב" כי בעקבות מותו של זיגייר הוזעקו לכלא איילון לא רק אנשי מד"א, אלא גם שוטרים, "אלא שבניגוד למקרים אחרים, המשטרה הוזעקה רק מאוחר יותר, וגם אז לא הורשו השוטרים ואנשי המעבדה לזיהוי פלילי להיכנס אל תאו ולבדוק את הממצאים". לפי אשכנזי, "רק לאחר שעות, ולאחר שביקרו בתא גורמים רבים אחרים, התאפשרה כניסתם של אנשי מז"פ למקום". בידיעה נפרדת מביא אשכנזי את עמדת השב"ס, לקראת דו"ח הביקורת של הוועדה, שככל הידוע טרם קמה. גורמים בארגון אמרו לו: "אנחנו מבינים שיש ניסיון להפיל את כל התיק בפרשה על השב"ס, אבל אנחנו לא ניתן שיפילו עלינו את התיק הזה. גם אם היתה תקלה בשמירה עליו, היא לא תקלה נטו של שירות בתי-הסוהר". יחד עם זאת, הכותרת הראשית של "מעריב" היא כותרת משקיטה. "מקור משפטי בכיר: זהותו של זיגייר נמחקה כדי להבטיח את שלומו". כותרת זו שאובה מידיעה קצרה חתומה על-ידי חור אוריאל-ניזרי, והיא מתפרסמת בכפולה הפותחת של "מעריב". רוב הידיעה מוקדש לציטוט דברי עו"ד אביגדור פלדמן, שפגש את זיגייר יממה לפני מותו ואמר אתמול (לרדיו קול-ברמה): "אני לא שולל אפשרות שהאסיר X לא עשה את זה לעצמו. הוא לא היה מיואש. הוא היה ממוקד, הוא חשב על פתרונות משפטיים [...] אני יכול להגיד שהוא כפר בהאשמות והיה משא-ומתן על הסדר טיעון". רק הפסקה הראשונה של הידיעה מאת אוריאל-ניזרי (מבין שמונה) מוקדשת לדברי המקור המשפטי הבכיר, שאמר אתמול כי "השם הבדוי ואי-חשיפת השם נובעת [כך במקור] מסיבות מוצדקות, שכן החשש הוא שחשיפת העובדה שאדם נאסר עשויה לגרום לנזק חמור לבטחון המדינה וכן לסכן את שלום האדם עצמו או את שלום משפחתו". על אף שמדובר במשפט אחד בלבד, האמירה המרגיעה מטעם זרוע השלטון הופכת לכותרת הראשית של העיתון בעריכת שלמה בן-צבי. "מקור משפטי רם דרג" מצוטט גם ב"ידיעות אחרונות". טובה צימוקי מביאה מדבריו בכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "בן זיגייר הסכים להיכלא בשם בדוי". בידיעה זו הציטוטים והמידע מפורטים יותר. זיגייר, מדווחת צימוקי על-פי המקור, "קיבל את מלוא הזכויות הניתנות לאסירים בהפרדה, כולל ביקורים מבני משפחתו ומעורכי-דינו. משפטו של האסיר החל לפני כשנתיים וחצי בבית-המשפט המחוזי, הוא התאבד במהלכו". לפי צימוקי, המקור המשפטי לא הכחיש שהתנהלו עם זיגייר מגעים לעסקת טיעון. בהמשך הידיעה מביאה צימוקי את קבילות המקור המשפטי על הסיקור התקשורתי של הפרשה: "כאן אין דיקטטורה ואין אנשים שנעלמים. להפך, במקרים כאלה יש בקרה משפטית יתרה על האסיר. כל ההליכים המשפטיים נגדו מלווים על-ידי בכירי המערכת המשפטית [...] דבר מעצרו נמסר למשפחתו, הוא היה מיוצג על-ידי פרקליטיו, והתנהל נגדו משפט בבית-משפט מחוזי בפיקוח שיפוטי". כל הטענות הללו אינן מודגשות בכותרת הידיעה, בכותרת המשנה שלה או בפסקת הפתיחה. ב"הארץ", לעומת זאת, מדווחים ברק רביד, דן גולדברג ואנשיל פפר כי לפי "גורם משפטי בכיר", "בעשרות השנים האחרונות הוחזקו בישראל אסירים בודדים תחת שם בדוי וללא פרסום. [...] בעוד שחלק מהמקרים פורסמו, אחרים לא פורסמו עד היום". טענה זו מודגשת בכותרת המשנה של הידיעה. ככל הנראה אין מדובר בגורם משפטי שונה שדיבר עם "הארץ", אלא בהתייחסות שונה של העיתון לאותם הדברים של אותו הגורם. הנה כך מדווחים הבוקר אריאל כהנא ויהודה יפרח בכפולה הפותחת של "מקור ראשון": "אמש תידרך גורם בכיר במשרד המשפטים את נציגי כלי התקשורת והכחיש בתוקף את הטענות כאילו זכויותיו של בן זיגייר נפגעו במהלך מעצרו. לדברי הגורם הבכיר, 99.9 אחוז מהאסירים בישראל מוחזקים תחת שמם האמיתי, ורק במקרים נדירים מוחזק אסיר תחת שם בדוי". יש מי שרואה בכך אות כי הכל כשורה. יש מי שרואה בכך עדות שזיגייר אינו האסיר היחיד בישראל שמוחזק בשם בדוי. אגב, כותרת הידיעה ב"מקור ראשון", אף הוא בעריכת שלמה בן-צבי, קוראת: "משרד המשפטים: זיגייר הסכים להטלת החיסיון". כמה חודשים לאחר מותו של סוכן המוסד בן זיגייר, יזמו כלי תקשורת ישראליים, יחד עם האגודה לזכויות האזרח, פנייה לבית-המשפט בבקשה לצמצם את החיסיון שהוטל על הפרשה. רונן ברגמן, עיתונאי "ידיעות אחרונות", כותב על כך הבוקר ברשימה המתפרסמת ב"מוסף לשבת". לדבריו, אם עד לאותו רגע ניתן היה להבין את המניעים לאיפול הגמור, מותו של זיגייר בכלא הישראלי "חייב את פרסום הפרשה, גם כי אין דרך להשאיר סיפור כזה חסוי וגם כי זה לא מוסרי". נשיאת בית-המשפט המחוזי מרכז, הילה גרסטל, חשבה אחרת. "באת כוח המבקשים העלתה טענה הנוגעת לעובדת מותו של הנאשם", מצטט ברגמן מהחלטתה. "לטענתה, עם מותו, משתנות הנסיבות ויש לשקול מחדש את ההצדקה לאיסור פרסום כה גורף כמו זה הקיים בתיק דנן. איני מקבלת טענה זו. אמת נכון הדבר – ייתכנו מצבים בהם מות הנאשם יביא לשינוי נסיבות ויצדיק צמצום או ביטול צו איסור הפרסום, אלא שהמקרה דנן אינו נופל בגדרם של אותם מקרים. מותו של הנאשם במקרה דנן אינו מעלה ואינו מוריד בכל הנוגע לצורך באיסור פרסום כל פרט הרלבנטי לנאשם, לתיק, למותו של הנאשם ואף לקיומו של צו האיסור עצמו". אותו "גורם משפטי בכיר", שמצוטט בכל העיתונים, מצוטט גם ב"ישראל היום". בעיתון זה נכתב כי לפי הגורם, הבקשה לצמצום צו איסור הפרסום הגיעה עד לפתחו של בית-המשפט העליון. הנשיאה דאז דורית בייניש המליצה על משיכת העתירה, אמר הגורם המשפטי הבכיר, וכך היה. בהמשך "ישראל היום" מתפרסמת כותרת המצטטת את הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה ואקנין-גיל, "בית-המשפט העליון היה שותף לאיפול הפרשה". ל"ישראל היום", כמו למשרד המשפטים, חשוב להבהיר כי פרשת זיגייר נבחנה על-ידי בית-המשפט והתנהלה תחת עינו הפקוחה. את התמיכה של הצנזורית בחברי-הכנסת שהפרו את צו איסור הפרסום והציפו את הפרשה העיתון מצניע. מותר להניח כי "ישראל היום" אינו נמנה עם כלי התקשורת הישראליים שחברו לאגודה לזכויות האזרח בפנייה משותפת לבית-המשפט. אמנם גם הכותרת הראשית של עיתון זה היא "זיגייר נעצר רגע לפני שהדליף מידע על המוסד", אולם "ישראל היום", שנוסד מראש כדי לשמש קול לעומתי אל מול התקשורת בישראל, מסקר את הפרשה בחירוק שיניים שמעלה תהייה שמא היה מעדיף שאף פרט ממנה לא היה רואה אור. מאז שלשום, בעוד כלי תקשורת אחרים אוספים מידע ושואלים שאלות, "ישראל היום" עוסק בצמצום נזקים ובמתן תשובות מרגיעות, כמו היה זרוע נוספת של השלטון. "זיגייר הסכים להיות מוחזק בשם בדוי", מצוטט הגורם המשפטי הבכיר בכותרת הידיעה של "ישראל היום" המביאה מדבריו. "בישראל אין אסירי X, זה מונח שלקוח מדיקטטורות שבהן אנשים נעלמו", הוא מצוטט בכותרת המשנה. "אצלנו, אסירים כאלה זוכים לביקורים משפחתיים ולייצוג משפטי". בשונה מעיתונים אחרים, הטון הממלכתי חורג מידיעה המצטטת את הגורם המשפטי הבכיר. "לישראל אין במה להתבייש" היא כותרת טור הדעה של דן מרגלית, בכיר פרשני העיתון, המתפרסם בכפולה השנייה של "ישראל היום". "פעילות המשטרה והשב"כ והחוקרים והמוסד היא במסגרת זכותה של ישראל להגנה עצמית", כותב מרגלית ומשתף את קוראיו: "לא חש צורך להתנצל". כותרת טורו השבועי של מרגלית, במוסף "ישראל השבוע", מתמצתת: "איפול מוצדק, מלחמה ראויה, טעות תקשורתית". הטור של מרגלית נפתח בצמד מלים המסכם את המסר המרכזי שעולה מ"ישראל היום" ביומיים האחרונים: "נא להירגע". "הבעיה הגדולה בסיפור של האסיר X היא הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו (כרגיל) בסיפור, מעבר לנזק שייתכן מאוד שהוא ביקש לגרום (למי ששכח), על-פי הפרסומים הזרים", טוען עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. לדעת ביסמוט, "נראה שבסיפור הזה יש טרגדיה נוספת, זו של התקשורת. מעצרו של זיגייר לא תואם עימה מראש. ואולי גם בגלל זה יש הדורשים ועדת חקירה". "פרשת האסיר X מסעירה את העיתונות באוסטרליה – עיתונאים חיטטו בסיפור, נברו בו ככל שיכלו, אבל גם הם מודים שאין במה להאשים את ישראל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה מאת ביסמוט, המתפרסמת במוסף "ישראל השבוע". בסיומה כותב העורך הבכיר כך: "לפני יותר מעשור נתבקשתי לסקר את סיפורו של איש המוסד שפעל בבירה אירופית. אחרי שעליתי על הפרטים, העדפתי שלא לפרסם את הסיפור. היה לו אופי מאוד אישי ומאוד טרגי". "ישראל היום" אינו העיתון היחיד שבו מוטחת ביקורת בעיתונאים אחרים על תאוות הפרסום. "בסוף, גם בלי לדעת את הפרטים המדויקים, זה לא סיפור מאוד מסתורי, ולא סיפור על אדם שהועלם או נעלם, אלא רק סיפור שהוסתר בהצלחה מעיני העיתונאים. ועל זה הם לא סולחים", קובע אורי אליצור במוסף "יומן" של "מקור ראשון" (עם הפניה משער העיתון), וזאת בלי לדעת את הפרטים המדויקים. לפי אליצור, "השדרן האוסטרלי שחשף את הפרשה אמר בשידור ששאל עיתונאים ישראלים, והם לא קידמו אותו שום צעד בתחקיר כי היו מפוחדים. בהכירנו את העיתונאים הישראלים, מותר לנו לפקפק בעדותו. אין בישראל עיתונאים מפוחדים, וכאשר העיתונות הישראלית יודעת דברים שהוטלה עליהם צנזורה, תמיד יימצא מי שיעקוף את זה באמצעות עיתונאים זרים. האמת הפחות דרמטית היא שהם לא קידמו אותו משום שלא ידעו כלום. על זה נשפך רוב הזעם הקדוש של הימים האחרונים, על היוקרה והתחרות והתסכול המקצועי יותר מאשר על זכות הציבור לדעת". ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" טוען חגי סגל כי "אין שום דבר בלתי דמוקרטי במאסרו [של זיגייר], כפי שטוענים קשקשנים מקצועיים בימים האחרונים, יש רק דבר מסוכן בפרסום הנמהר והמגמתי של הפרשה. מישהו שוב השתמש ברעיון הדמוקרטי כדי להחליש את הדמוקרטיה היחידה באזור" (בהמשך הטור של סגל נשמטה בטעות המלה "לא" מהמשפט "זיגייר נכלא בחשאי בגלל מאבק למען שוויון בנטל או חברות בתנועת מרצ"). "אני", כותב קלמן ליבסקינד ב"מוספשבת" של "מעריב" (עם הפניה משער העיתון), "לפני שאני עיתונאי, אני ישראלי וכזה שיש לו כבוד גדול לגורמי הביטחון. נכון שלמרות הכבוד הזה אני רואה גם בהם גוף מבוקר, שצריך לבדוק אותו, לחשוד בו, לחטט בנעשה בו ולא לקבל ממנו שום דבר כמובן מאליו, אבל עדיין מבחינתי המערכת הזו היא כמעט בבחינת כלי קודש, ויחסי אליה נובע מהיותי חסיד גדול של הממלכה, המתפלל באדיקות לשלומה ולשלום ראשיה". אתמול נהרג ברחוב בלפור בתל-אביב פועל בניין מאריתריאה, כשנפל מקומה חמישית בפיר המעלית של הבניין. פועל אחר נפצע קשה. באף עיתון לא מדווח על כך, גם לא ב"הארץ", שכתבו רועי (ציקי) ארד הקדיש בעבר כתבות ורשימות למותם התדיר של פועלי בניין ולהתעלמות התקשורת. "ישראל היום" הוא העיתון היחיד המדווח כי ארבעה שוטרי מג"ב הורשעו אתמול בהתעללות בפלסטיני חסר ישע. הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מוקדשת למרגל ישראלי כלוא שלא התאבד. "ועידת הנשיאים: ביקור אובמה הוא ההזדמנות האחרונה לשחרור פולארד". הכותרת הראשית של "הארץ", "שמור לי ואשמור לך", מפנה לרשימה מאת עפרה אידלמן, ובה ביקורת מפי "בכירי המשפטנים בישראל" על החלטתו של בנימין נתניהו לשמור לאביגדור ליברמן את תפקיד שר החוץ עד לסיום משפטו. שלום ירושלמי מסכם בטורו השבועי שב"מוספשבת" את ההתפתחויות בפרשת המכתב על גדעון סער, מאז שכתב עליה בפעם הראשונה והאחרונה בסוף-השבוע שעבר. זהו האזכור היחיד בעיתוני סוף-השבוע לחשדות שהוטלו בשר סער, המרוויח הגדול מעיתוי פרסומו של התחקיר האוסטרלי על סוכן המוסד בן זיגייר. ב"ידיעות אחרונות" נברו בארכיון עד שמצאו תצלום שבו נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו מושיט ידו אל מקרר גלידות. התצלום מתפרסם בשער העיתון לצד הכותרת "תקציב הגלידה של נתניהו". לפי דיווחו של כתב "כלכליסט" תומר אביטל, "משפחת נתניהו ביקשה – וקיבלה – תקציב מיוחד של 10,000 שקל בשנה לרכישת גלידה למעון ראש הממשלה". אביטל מדווח כי בשנה האחרונה ביקש נתניהו מאנשי מעונו הרשמי לקנות עבורו גלידה מהגלידרייה מטודלה, הסמוכה למעון, והתלהב. בעיקר מטעמי הווניל והפיסטוק. ועדת המכרזים הממשלתית פטרה את הרכישה ממכרז וזאת משום שהגלידה בגלידרייה הזו "מצליחה לקלוע לטעמו האישי" של ראש הממשלה, לשון בקשת הפטור. לפי חישובו של אביטל, בתקציב של 10,000 שקל לשנה ניתן לרכוש בגלידרייה הזו כ-14 ק"ג גלידה בחודש. "זו הוצאה מופקעת שלא מקובלת עלי", מצוטט נתניהו בסיום הידיעה, שם נכתב כי הורה לבטל את ההסכם עם הגלידרייה לאלתר. מלחמת הבוץ המילולית בין סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, למייסד והעורך הראשי של "דה-מרקר", גיא רולניק, נמשכת. במסגרת טורו הקבוע ב"גלובס" כותב ציפורי כי "בעיתון הבית של הטייקון הגדול והמניפולטיבי ביותר במדינה (משרד האוצר) נכתב השבוע שהאוצר בודק אפשרות לנסיגה חלקית מרפורמת בכר, הוועדה לבזיזת הפנסיה הגדולה, כי הוא מוטרד מכך שהכסף הולך למקומות הלא נכונים. וואו! מה, נפל להם האסימון שם באוצר? שומו שמים! האוצר מודה שוועדת בכר כשלה ונכשלה וגרמה נזק אדיר לצרכנים? הייתכן? ההיינו כחולמים? או שזה עוד ספין מבית-המדרש של האוצר בשיתוף עיתונאי הבית שלו?". לפי ציפורי, קבוצת האחראים לקידום הוועדה "ממשיכה להפעיל לובי אלים וכוחני כדי למנוע כל בדיקה, חקירה או בירור למען האינטרס הציבורי. כמה מצחיק ומשעשע שאחד מחברי הלובי אף מתהדר בפני קוראיו שרק הוא דואג לאינטרס הציבורי. לא דאגה ולא בטיח. רק דאגה לכסות את ערוותו, בתוך שהוא משמיץ בלי סוף עיתונים ועיתונאים אחרים". סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", דיפלומטי בהרבה. את טורו הקבוע במוסף "ממון" פותח הבוקר פלוצקר בדיווח על הרפורמה המתוכננת בחברת החשמל. ביום שלישי הקדיש לה "דה-מרקר" את הכותרת הראשית, "העסקה המפוקפקת שתשאיר את השאלטר בידי חברת החשמל". לפי הכתב אבי בר-אלי, "משרד האוצר וחברת החשמל מגבשים בימים אלה הסכם רפורמה מסורס, שלא יציג את היעדים שהוצבו" (אגב, זהו אותו משרד אוצר שציפורי טוען כי "דה-מרקר" משמש עיתון הבית שלו). פלוצקר, כהרגלו, אופטימי. "על הנייר, הרפורמה המתגבשת נראית טוב ותואמת את ההמלצות של הבנק העולמי", הוא כותב, ולא מזכיר במלה את הפרסום בעיתון המתחרה. ב"דה-מרקר" מציין הבוקר סמי פרץ כי "בדנמרק אין קביעות וקל לפטר עובדים", תזכורת נוספת למסע הציבורי שהעיתון מוביל למען אימוץ "המודל הנורדי". באתר "העוקץ" כתב השבוע עמי וטורי רשימה תחת הכותרת "האמת על המודל הנורדי", שבה ביקש לקעקע את האופן שבו מוצג המודל ב"דה-מרקר". אין שום קשר בין המודל הסקנדינבי כפי שהוא במציאות לבין התיאורים החביבים על כתבי "דה-מרקר", טען וטורי והתייחס, בין היתר, גם לנושא הפיטורים והקביעות. לפי כתבתו של רונן ברגמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "גורם איסוף ישראלי ניסה לתהות בשבועות האחרונים, מאז נודע כאן על התחקיר המתבשל ברשת ABC האוסטרלית, כיצד נודע להם על הפרשה [של בן זיגייר]". הכתב האוסטרלי, נזכיר, אמר בשידור כי קיבל את הטיפ הראשוני מעיתונאי ישראלי. שלושה שבועות חלפו מאז עבר עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר רפי גינת מזכיינית ערוץ 2 רשת לערוץ 10 ועד שכתב "ידיעות אחרונות" רז שכניק פירסם כתבת תחקיר ביקורתית על תוכנית הדגל של רשת, "דה-ווייס". הכתבה ("האמת מאחורי דה-ווייס") תופסת כמעט את כל שער מוסף "7 לילות" ונהנית מההפניה הבולטת ביותר בראש שער "ידיעות אחרונות". במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" תוקף מרדכי גילת את רביב דרוקר, בעקבות התחקיר שפירסם על אודות "ישראל היום". "ישראל היום אינו נקי משגיאות ומטעויות", כותב גילת, "פורסמו בעיתון כמה כותרות וידיעות שאפשר היה לדעתי לוותר עליהן; היו לטעמי יותר מדי חיבוקים של נתניהו, אף שלעיתון מותר לחבק מועמד זה או אחר (ראו חיבוקי ידיעות את ציפי לבני לקראת הבחירות), התקבלו גם החלטות שאני בפירוש חולק עליהן. אבל יש בכל זאת הבדל תהומי אחד: ישראל היום הוא לא עיתון שמטפח שחיתות שלטונית. הוא לא נמצא על מגרשי עידוד הפשע. הוא לא ידיעות אחרונות, שכמה ממוביליו מתנהלים כאויבי שלטון החוק". בשער האחורי של "מעריב" מציין מרדכי חיימוביץ 65 שנה לגיליון הראשון של העיתון. "לשנתו ה-65 מגיע מעריב עם חיות מחודשת, אך גם חבוט וכואב", כותב חיימוביץ. "ובעיקר נעלב. נעלב מעצם העובדה שסגירתו עמדה על הפרק". כתבת השער של המקומון "ידיעות תל-אביב–יפו" עוסקת בתנים. "כך הפכו להקות התנים את חיי התושבים המתגוררים סמוך לנחל הירקון לסיוט", נכתב בשער העיתון. "פארק היורה" היא כותרת כתבתו של זיו רביב. תושבי האזור "מפחדים לצאת מהבית עם רדת החשיכה", נכתב בכותרת המשנה. אחד התושבים באזור, שמתראיין לכתבה, הוא עו"ד מיבי מוזר ("גילוי נאות: הוא בעל משרד עורכי-הדין שמעניק ייעוץ משפטי לעיתון", נכתב בגוף הכתבה). "היום אחר הצהריים פגשתי ארבעה תנים מטיילים באזור", אומר עו"ד מוזר לכתב. "הם יכולים להוות סכנה. הם מטיילים בקבוצות בתוך השכונה, וזה די מפחיד להיתקל בהם. זה לא נחמד. ביום אתה יכול להבריח אותם, אבל אם הם יראו ילד, אין שום סיבה שהם לא יתנפלו עליו [...] הצעתי שנירה באוויר כדי שהם יברחו, כי ממתי בשכונת מגורים מטיילים תנים?" (בתגובות לכתבה מוזכר כי התנים הם חיות בר מוגנות). במדור המכתבים של "מוסף הארץ" מתפרסם תיקון: "המשורר הרומאי אובידיוס חי במאה הראשונה לספירה, ולא לפני הספירה (מאמרה של אווה אילוז בגיליון זה, עמ 54). עם הקוראים הסליחה".

אור הלר, יוני בן-מנחם ואוהד חמו על סיקור ההשתלטות על המשט הטורקי; ולמה מחנכת התוכנית "סופר נני"?

התוכנית "תיק תקשורת" מוקדשת הפעם ברובה לסיקור מבצע "רוחות שמים". בפתח התוכנית תוהה עמנואל רוזן על תפקידו של עיתונאי ישראלי בימים אלה, וטוען כי אל לה לתקשורת הישראלית לתפוס את תפקיד מכונת ההסברה הישראלית. בהמשך משוחח רוזן עם אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10, אוהד חמו, כתב השטחים של חדשות ערוץ 2, ועם יוני בן-מנחם, הפרשן לענייני ערבים של קול-ישראל. בן-מנחם טוען שהעיתונות הישראלית הורדמה על ידי מערכת הביטחון בימים שלפני האירוע כדי שזו, העיתונות, לא תעשה "פרסומת" למסע. לדבריו, ממניעים פטריוטיים או ממניעי שימור הקשר הטוב עם מערכת הביטחון, נמנעה העיתונות הישראלית מלהתריע מפני מה שעלול להתרחש בניסיון לעצור את המשט. חמו מספר שניסה להגיע לספינה "מרמרה", אך ברגע האחרון הפעילים על הספינה אסרו עליו להשתתף במשט. לדבריו, נמנעה השתתפותו במשט משום חשש שיעזור לכוחות הקומנדו בעת הצורך, ומשום שממשל החמאס בעזה אינו מעונין באופן עקרוני שעיתונאי ישראלי יסקר מקרוב את פעילותו. הלר מתאר את האירוע מנקודת מבטו, על ספינה ששטה לצד המרמרה. "היה ברור שכל הדבר הזה הולך למקום אחר לגמרי, בניגוד לכל התכנונים", הוא אומר. עוד מספר הלר כי טרם עלייתו לספינת חיל הים נאלץ לחתום על מסמך שבו התחייב שלא לדווח כלל עד לשובו לאדמת ישראל. "ברגע שהכל השתבש, לנו היה חומר מעולה, לא רק טוב. לא יכולנו לשדר אותו בגלל ההתחייבויות", הוא מגלה. לדבריו, בשעות הארוכות שחלפו עד ששבו מהים, "הקול של מה שקרה שם לא נשמע". בתגובה מסרו מדובר צה"ל כי אירעה תקרית אלימה על סיפון הספינה, כשכתבים אחרים ניסו למנוע מהלר להשתמש בטלפון הלווייני שנמצא בה. בהמשך מוקדש דיון לתוכנית "סופר נני" ולמסרים שעולים ממנה. רוזן משוחח עם ד"ר בועז רפפורט, מומחה לרפואת ילדים, ועם פרופ יהודה בר-שלום, ראש החוג ללימודי חינוך במכללה לחינוך על שם דוד ילין. רפפורט טוען כי בתוכנית לא נעשה אבחון ראוי של קשיי הילדים, כי היא משדרת מסרים בלתי חינוכיים ועשויה להזיק. בר-שלום מגן על התוכנית ואומר כי היא מופקת תוך התייעצות עם רופאים בתחומים המתאימים. לסיום מעיר יאיר גרבוז על סיקור המשט הטורקי, ואומר כי מדינת ישראל לא סובלת מבעיית הסברה אלא מבעיה של הבנה. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

ספק אם רוב העיתונאים היו "עם פרס", אבל בטוח שהיו נגד נתניהו. לקו שהסתמן בתקשורת היתה השפעה ניכרת על שני המטות. נתניהו היה צריך להתגבר על תקשורת עוינת. חיים רמון עמד מול משימה לא פחות קשה: להתגבר על תקשורת אוהדת

בלילה הראשון של שידורי התעמולה, ב-8 במאי, הזמין הליכוד את העיתונאים אל מטה הבחירות שלו, באולפני ההסרטה של גלובוס-גרופ בנווה אילן. באחד החללים הגדולים הציבו מכשיר טלוויזיה ומולו שורות של כסאות. על הכסאות התיישבו פרחי ופרחות קופירייטרים, עוזרי ועוזרות הפקה, פוליטיקאים, עיתונאים. האווירה היתה של הצגת בכורה. צחוקים קולניים, צפחות, בדיחות קרש - ואימה גדולה בבטן. באולם הסמוך ערמו על השולחן בקבוקי קולה וחטיפים. מוטי מורל, פרסומאי, מנהל קמפיין התעמולה של הליכוד, פתח ליד השולחן עמדת הסברה, מי שניגש שמע מפיו נאום מר, כועס, רווי בהטפות מוסר, שזאת תמציתו: "התקשורת עם פרס, אבל העם עם נתניהו". לפני ארבע שנים, בבחירות של 1992, הועסק מורל בקמפיין התעמולה של העבודה. סיבוב אחד קודם, ב-1988, עבד בליכוד. חציית הקווים הפיחה בו להט מיסיונרי עד כדי טרחנות, מהסוג שבולט אצל חוזרים בתשובה ואצל מעשנים כבדים. רק אתמול הפסיקו, וכבר הם דואגים לבריאותם של אחרים. אבל הטענה שלו היתה נכונה, בעיקרה. נתניהו נאלץ להתמודד בשתי חזיתות – מול העבודה ומול התקשורת. ההתמודדות עם התקשורת היתה יותר מסובכת, יותר מניפולטיבית. ספק אם רוב העיתונאים היו "עם פרס", אבל בטוח שהיו נגד נתניהו. לקו שהסתמן בתקשורת היתה השפעה ניכרת על שני המטות. נתניהו היה צריך להתגבר על תקשורת עוינת. חיים רמון עמד מול משימה לא פחות קשה: להתגבר על תקשורת אוהדת. נתניהו ואנשיו ירדו לבונקר מנטלי. בתחילת הקמפיין ניסו, אמנם במגומגם, להחרים עיתונאים. בשלב מאוחר יותר ניסו להחרים ערוץ שלם. זרימת החומר הוגבלה לעיתונאים שנחשבו אוהדים. התייחסו אליהם כמו שמתייחסים אל עיתונאי-חצר: השתמש וזרוק. על הצורך הנואש של המטה בעיתונות אוהדת יעיד הסיפור הבא: ערב העימות עם פרס הדליף אחד מבכירי המטה לתקשורת שמות של עיתונאים מסוימים שהליכוד מתכוון להציע אותם כמנחים. אלה היו מועמדי דמה. הליכוד מעולם לא הציע אותם. המטרה היתה לקבל מהעיתונאים שהוזכרו סיקור חיובי, לפחות עד שתתברר האמת. את מטה העבודה הקיפה העיתונות במעגל משפחתי חם. מדי ערב התכנסו העיתונאים באולם קטן בקומת הקרקע של האולפנים לצפות בשידורים יחד עם השרים. היחס של הכתבים היה מגונן. מפעם לפעם נתנו עצות. גם כשפרסמו ביקורת, היא היתה ביקורת בונה. חיטטו במריבות האישיות בין רמון לברק, נושא אהוב במשפחה, חיפשו פגמים בשידורים. לא חיפשו פגמים במועמד. רמון טען שהוא איננו מקשיב למה שמייעצים לו הכותבים בעיתונים. "הם רוצים סדרת חינוך, הם לא מבינים שמה שלא עשו 12 שנות בית-ספר, אי-אפשר לתקן בעשר דקות שידור בטלוויזיה". בין העבודה לעיתונות נוצרה מערכת לא בריאה של ציפיות הדדיות. ראשי העבודה, מפרס ומטה, ציפו שהתקשורת תתעלם מנתניהו. רק מועמד אחד ירוץ בבחירות: שמעון פרס. זה היה קו התעמולה שלהם. כשהתכתיב האבסורדי הזה לא התקבל, באה האכזבה. על העיתונים ועל ערוצי הטלוויזיה הופעלו לחצים פראיים. ארבע שנים של סובלנות שלטונית ראויה לשבח נסתיימו בארבעה שבועות של רטינות ותככים. ממול, לתקשורת היו ציפיות גבוהות מאוד מקמפיין העבודה. כשהתוצאות הכזיבו, שלפו העיתונאים את סכיניהם. הקרב על התבוסה, סיפור צפוי מאוד, משעמם, נרגן, הדליק אותם. אין, כנראה, שנאה מרה יותר מאהבה נכזבת. הבעיה התקשורתית האמיתית של ראשי העבודה היתה המידע ששאבו מן התקשורת על מצב הרוח בארץ. כמו בכל מערכת בחירות, הכותבים ראו מה שרצו לראות ושמעו מה שרצו לשמוע. השרים קראו את מה שרצו לקרוא, וכולם יחד חיו בתוך פאטה מורגנה. אחד השרים הנבונים של העבודה אמר לי ערב הבחירות שהוא מרגיש שפרס הולך לנצח בהפרש ענק. מאיפה אתה מרגיש את זה, שאלתי. משני דברים, אמר. מההרגשה בהופעות שלי, וממה שאני קורא בעיתון. מטה העבודה לא היסס להפנות את תשומת לבם של כתבים לפרשיות אישיות מחייו של נתניהו. שינוי השם. נישואיו ללא-יהודייה. הם ידעו שם שאסור לתקוף חזיתית. לא, זה יהיה בומרנג. מוטב לשלח בו את העיתונאים. העיתונאים קפצו על ענייניו האישיים של המועמד כמוצאי שלל רב. הם הניחו שיש להם ביד חומר מגרה, חומר מרעיש. הכל היה סביר, למעט העובדה שהמקור – מטה העבודה - לא הוזכר בכתבות אף פעם. האם הציבור איננו זכאי לדעת שהמטה לבחירת פרס מפיץ בחשאי חומר אישי נגד ביבי? זה סיפור פוליטי לא פחות מעניין מהשאלה מתי ולמה החליף נתניהו את שמו. תוצאות הבחירות יצרו, לכאורה, מצב חדש ביחסים בין השלטון לבין התקשורת. הליכוד חוזר לשלטון כשהוא עמוס משקעים מרים, בשאיפות נקם, באנשים שמחפשים לעצמם כוח ותפקיד. החוקים שעל-פיהם פעלה התקשורת האלקטרונית, בזמנים רגילים וערב בחירות, עשויים להשתנות. ריח של מהפכה נישא באוויר. בנימין נתניהו הוא יציר כפיה של התקשורת האלקטרונית. את דעתו הנחרצת על התעשייה הזאת גיבש זמן רב לפני מערכת הבחירות. את הטלוויזיה הממלכתית צריך למכור לשוק הפרטי. בהנחה שאין קונה לסחורה, צריך לייבש אותה. במקומה צריך להקים ערוץ מסחרי נוסף, אולי בתוך ערוצי הכבלים, שיספק חדשות ותוכניות ויתחרה בערוץ השני. במהלך מערכת הבחירות גיבש דעה גם על העיתונות המודפסת. "אני לא קורא עיתונים", אמר מדי פעם לעמיתיו. "החלטתי שחבל על הזמן". הם ידעו, כמובן, שהוא קורא כל מלה. נתניהו הוא צרכן כפייתי של תקשורת, בעיקר צרכן כפייתי של מה שמתפרסם עליו. האמירות שלו לא הצביעו על הרגלי הקריאה שלו, אלא על תחושת המיאוס הכללית שלו כלפי מה שנכתב בעיתונים. פעם אמר שהפסיק לקרוא בגלל ידיעה לא הוגנת, או בגלל כותב שלא החמיא לביצועיו. פעם בגלל הסקרים של העיתונים, שטענו שפרס מוביל. מבין ראשי ממשלות ישראל, היחיד שמיעט לקרוא עיתונים היה יצחק רבין. רבין הסתפק בקריאה חטופה במכונית, בדרך למשרד. במקום לקרוא, היה שומע מאחרים שקראו. לאה היתה קוראת ומדווחת לו. איתן הבר. שמעון שבס. נהגו, יחזקאל שרעבי. אולי משום כך היה רבין מאוזן ביחסו אל העיתונאים, הוא לא ייחס להם תכונות מאגיות. הוא ראה בהם מכשיר. ביבי דומה יותר לפרס ביחסו לעיתונות. הוא מנסה לכבוש אותה, הוא מתקשה לסלוח לה על בוגדנותה. העיתונאים מחולקים אצלו לאלה שהם "ידידינו", ואלה "שאינם חשודים כידידינו". כמו רבים בפוליטיקה, הוא מאמין שמאחורי כל מלה בעיתון יש יד מכוונת. מזימה. הפראנויה תלווה אותו אל לשכת ראש הממשלה. למרבה הצער, מערכת הבחירות לימדה אותו שעל שקר אין עונש. ערב-ערב שידר הליכוד ציטוטים של שמעון פרס, שחלקם היו מצוצים מהאצבע. גם כאשר הוכיח הערוץ השני, באחד המבצעים היפים שלו בסיקור הבחירות, שהציטוטים לא נכונים, הליכוד המשיך לשדר אותם. אמינות, כך מתברר, איננה ערך בתעמולת בחירות. העובדות, כמו כל דבר, הן עניין למניפולציה. גם השיעור הלא-חינוכי הזה ילווה את נתניהו ואנשיו אל הממשלה, יחד עם הפראנויה. ההכרעה הראשונה על השולחן היא רשימת ההדחות. הממשלה עשתה שורה של מינויים פוליטיים בתקשורת האלקטרונית, ממנכ"ל רשות-השידור ועד יושב-ראש הרשות, יושב-ראש הערוץ השני, יושבת-ראש מועצת הכבלים. האנשים האלה צריכים ללכת. מבחינה ממלכתית, נכון יותר להחליף אותם בהדרגה, כאשר יסתיימו תקופות הכהונה שלהם או כאשר יבקשו ללכת בעצמם. הצרה היא שבליכוד יש הרבה אנשים רדופי אובססיה תקשורתית, שמאמינים שגורלו של שלטון נגזר על-פי סדר האייטמים ב"מבט" או על-פי זווית החיוך של חיים יבין. ויש גם הרבה אנשים שזקוקים לעבודה. הם יעשו למנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום טובה גדולה אם יכנסו את הממשלה וידיחו אותו. קירשנבאום, שהקריב הכנסה טובה ואבק כוכבים למען התפקיד המשמים למדי, האבוד מראש, של מנכ"ל הרשות, יסיים את תפקידו על תקן של מרטיר. הפתרון העדיף, מבחינת הליכוד, הוא לחנוק את רשות-השידור לאט-לאט. אירוניה גדולה היא, שבזמן המשא-ומתן בכירי רשות-השידור ייחלו לכך שזבולון המר יהיה השר הממונה עליהם. מול רוח הקרב בליכוד, הרפיסות של המר נתפסה פתאום כמופת לערכים דמוקרטיים וחופש הביטוי. ההכרעה האמיתית היא בתחום התרבות. התקשורת הממוסחרת שנתניהו מעדיף נוטה להיות אזוטרית, פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, נבובה. זוהי תקשורת אמריקאית מהסוג שמתחיל להימאס אפילו על האמריקאים. מה שראינו בתעמולת הבחירות של הליכוד נראה גם בשידורים הרגילים. בלי קשר לפוליטיקה, זהו חיזיון בעייתי. אין כמעט ספק שעד הבחירות הבאות ישתנו כללי הסיקור הפוליטי. ערוצי הטלוויזיה והרדיו יורשו לשדר את פרצופי המועמדים. המצב הקיים אנכרוניסטי עד כדי גיחוך. הטלוויזיה המחישה את הגיחוך בכך ששידרה ציורים של המועמדים במקום צילומים שלהם. אבל גם האלטרנטיבה איננה פשוטה: היא פותחת פתח נוסף לניצול לרעה של התקשורת, של זמן השידור בידי הפוליטיקאים. תועלה דרישה לבטל את תיבת שידורי התעמולה היומית בערוצי התקשורת ולהמיר אותה בפרסומת רגילה, מסחרית, כמו באמריקה. כל שינוי בתחום הזה יחולל מהפכה בתוכן המסרים ובכלכלה שלהם. גם אם הכללים לא ישתנו, השידורים ישתנו: הלקח ממה שנתפס כהצלחת שידורי הליכוד ידחוף את המועמדים אל נוסחאות אמריקאיות. בעוד ארבע שנים התעמולה תהיה עוד יותר נגטיבית, עוד יותר שקרית, עוד יותר ממוקדת. השאלה הגדולה תהיה: האם להתיר לתקשורת לסקר את הבחירות כעולה על רוחה, או להציב לה מגבלות. בארצות שונות במערב מחייב החוק את התקשורת לתת "זמן שווה": על כל דקת שידור שמקבל מועמד אחד, מפלגה אחת, דעה אחת, חייבים לאפשר לצד שכנגד להגיב. הבעיה היא, כמובן, מיהו הצד שכנגד ומה הדבר שמחייב אותו להגיב. יש כאן פיתיון עצום לנודניקים מסוגו של הרב בא-גד. בארצות-הברית תפסו את זה, ונסוגו. הפוליטיקאים הישראלים כל-כך מתוחכמים, כל-כך מניפולטיביים, שהם עתידים להפוך חוק כזה לבדיחה כבר במערכת הבחירות הראשונה. יש כאן מלכוד: על-פי היומרה של השלטון החדש למשק חופשי, פתוח, אסור לו לדחוף את אפו לענייני התקשורת, בוודאי לא באמצעות חוק, לא כל שכן חוק הנוגע לתקופת הבחירות. אבל יומרה לחוד ובטן לחוד. הבטן מושכת את השלטון החדש לאחור, אל מושגים בולשביקיים שנדמה שאבד עליהם הכלח. אחד המבחנים המסקרנים של ממשלת נתניהו יהיה מה ינהיג אותה, הבטן או הראש. גיליון 3, מאי 1996

ח"כ ציפי לבני מרבה להתבטא בעד שקיפות, אך כיצד הצביעה סביב החוקים בנושא? כמה לבני מוציאה על קשר עם הציבור? אילו תגובות מחקה מהדף שלה, איזה סיבוב פרסה עשתה במליאה, ואיזו מחמאה קיבלה דווקא מאמיר אוחנה? • סיקור צל - שבוע שני

רקע: בשבועות הקרובים כתב הצל של המיזם שלנו #עידן בנימין יסקור את עבודתה של ח"כ לבני. הסיבה? להראות כמה סיקור צמוד חשוב ולהוכיח כי נגענו רק בקצה הקרחון. כזכור, החלטנו להרחיב את סיקור הצל ולהשתמש בדיוק באותם פרמטרים שבדקנו על ח"כ זוהר בבדיקת עבודתה של ח"כ לבני – אך מסיבה שונה. הפעם החשש אינו מפעילות בניגוד עניינים, אלא בגלל שאנו פשוט לא יודעים מה לבני עושה. וכפי שעשינו עם זוהר, אם צריך לפרגן נעשה זאת, ואם לא כמובן שלא נחסוך בביקורת. נכון, יש לה משקל סגולי רב. היא שנים ארוכות בפוליטיקה ואף כיהנה כממלאת מקום ראש הממשלה בין 2006-2009. אבל כיום היא ח"כית מן המניין, ועם כל הצער שבדבר עבורה, יש לשפוט את פועלה בדיוק כמו ח"כים אחרים – לבני מקבלת שכר נאה מהציבור, סוללת יועצים על חשבוננו ולרשותה כלים אדירים לשינוי המציאות ולפיקוח על הממשלה. בין אם לבני מעוניינת בכך או לא היא "תופסת כסא" של חבר כנסת, ובדיוק כמו שבדקנו את זוהר, ואת יאיר לפיד, ובעבר את שאול מופז – הגיע תורה. אז בשבועות הקרובים נחשוף נתונים מעניינים שכדאי לתת עליהם את הדעת בפעם הבאה שתגיעו לקלפי. חשוב לציין כי כל המידע שאנו מפרסמים דורש קצת מיומנות בכדי לאתרו אך נגיש לציבור. מי שמעוניין להרחיב וללמוד איך עושים זאת מוזמן להצטרף לערוץ הטלגרם – שיעור באזרחות של כותב שורות אלו. בשבוע השני לסקירת כתב הצל, ח"כ לבני סוף סוף מגיעה לכנסת, ואף משנסת מותניים במליאה ומשתתפת בדיון על חוק הלאום. נציין כי השבוע החולף בכנסת אינו שבוע רגיל. זהו השבוע האחרון במושב החורף לפני היציאה לפגרה של כחודש, וברקע אווירת בחירות שמתבטאת בכל דיון ואף יוצרת משברונים פוליטיים כל שעה וחצי. השבוע גייסה האופוזיציה גייסה 40 חתימות – מה שמחייב את ראש הממשלה להתייצב לדיון במליאה. ח"כ לבני השתתפה גם היא ועלתה להתקפה מול בנימין נתניהו. את הנאום המלא תוכלו למצוא בפרוטוקול. נביא מבחר ציטוטים: "אדוני ראש הממשלה, הכהונה שלך תסתיים מתישהו. אני לא יודעת מתי זה יקרה, אני מקווה שזה יהיה מהר. השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא עד כמה תהרוס עד אז את היסודות שעליהם הוקמה מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית עם חברת מופת ועם ערכים…אתה רוצה בחירות, כדי להגיע אליהן לפני שהציבור יודע את האמת על השחיתות האישית שלך, לפני שאנשים שעבדו איתך ומכירים אותך ויודעים מה שעשית, יספרו את כל האמת – והם אלה שדוברי אמת… אין לי מחלוקת שאתה יודע לדבר נהדר ולהופיע נהדר ויש בך איזה ראייה היסטורית, אבל משהו השתבש שם בדרך. אולי שנים כל כך רבות על כיסא ראש הממשלה שיבש(ו) את זה." שרת התרבות מירי רגב התפרצה באמצע דבריה: "מה זה הנאום הזה? נאום השבעה?". רגב אגב תמשיך להתפרץ עוד מספר פעמים במהלך הערב. בפעם הבאה יהיה זה בזמן שח"כ מיקי רוזנטל יעלה לדבר וזו תעליב אותו ותקרא לו "אדון שקשוקה" מידי 20 שניות. בנאומה ביום רביעי לבני תשמע קצת אחרת בכוונותיה ללכת לבחירות מהר. לבני: "אוי, הזחיחות של ראש הממשלה. אז זהו, ראש הממשלה, אנחנו לא עובדים אצלך, אנחנו עובדים נגדך, ואנחנו מאמינים שצריך להחליף אותך, וטוב שעה אחת קודם. אבל אנחנו לא ניתן לך לעשות את הקומבינה שבה אתה רוצה להגיע לקלפי שהציבור עוד לא יודע מה כובד הראיות נגדך ומה אומרים אנשי המשפט במדינת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה על כל הדברים שעשית מתחת לשולחן, ועם מקורביך… ולכן, כשאתה ניסית לעשות את הקומבינה הזאת של אוטוטו ללכת לפני שיודעים מה שעשית, אנחנו נגיע לבחירות במהרה, אבל אחרי שיידע הציבור בדיוק מה שאתה עשית כאן במהלך כל התקופה הזאת, את הריקבון שהכנסת עם השחיתות שלך, ואנחנו לא ניתן לך לתקוף את מערכת המשפט. כי אנחנו נגיע לבחירות כשהאמת בחוץ ומערכת המשפט חזקה והמשטרה חזקה, והאמת צפה על פני המים. לא עובדים אצלך, עובדים נגדך". למי שפיספס את השינוי. ח"כ לבני עלתה שוב לדוכן במליאה ובעצם ביצעה, יחד עם האופוזיציה, סיבוב פרסה לא ייאמן. התפקיד הראשי של האופוזיציה היא להחליף את השלטון. חיים לוינסון מעיתון הארץ חשף את מה שהתרחש מאחורי הקלעים – האופוזיציה אשר תכלית קיומה במדינה דמוקרטית הוא להחליף את השלטון נכנסה לחשבונאות (כנראה בגלל הסקרים הנוכחיים) וקיבלה רגליים קרות ברגע האמת. נאומה של לבני מדגים זאת היטב (מי אמר שהמליאה מיותרת?). הנאום גם מסביר את האמירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו "חסכתי לכם מפח נפש גדול", ומראה כי הצעקות נגדו מספסלי האופוזיציה היו לא יותר כהצגה. ח"כ לבני חברה רק בוועדה קבועה אחת – חוץ וביטחון, אך גם בוועדה זמנית שמתמחה בחוק הלאום. לאור הסערה הקואליציונית דחף הליכוד דיון בוועדה ביום שלישי בבוקר בכדי להביא את הצעת החוק לקריאה ראשונה. באופן אירוני נעשה הדבר עקב דרישת ח"כ מיקי זוהר, מסוקר הצל השני שלנו. למרות הופעותיה הנדירות עד מאוד בוועדות הכנסת, לבני הופיעה השבוע וחוותה את דעתה על החוק. לבני דיברה במשך מספר דקות והסבירה כי לא הכל בחוק פגום, ונתנה התייחסות עניינית לסעיפים נקודתיים ממנה היא מסתייגת. אלא שמייד לאחר שסיימה את דבריה, קיפלה את הציוד ועזבה. ח"כ לבני לא תחזור עוד לדיון. מה שעוד תפס את אוזננו הוא מחווה מוזרה שעשה לה ח"כ אמיר אוחנה, יו"ר הוועדה מהליכוד. כשלבני אמרה: "אני לרגע מרגישה סיפוק מההגעה לכל הישיבות", אוחנה השיב: "אכן צריך לציין לחיוב את השתתפותך והגעתך לכל הוועדות". וגם בתקשורת – סיקור הצל לפעילותה של ח"כ לבני אגב גם אוזכר בתקשורת המסורתית: כתבה באתר "הארץ", "בערוץ 20" , "בצנרת" וברוטר. מבחינה תקשורתית מעניין לראות כיצד מוסגרה הכתבה בערוץ 20 בה לקחו את הנתונים שהבאנו ותרגמו אותם להשקפת עולמם. לדוגמא: "לבני מרבה לטוס לחו"ל, ולא מגיעה לכנסת אלא אם מדובר במפגשים עם אח"מים או בעצירת חקיקת ימין". או "לבני נכחה גם בוועדת חוק ומשפט – רק סביב חוק ההסדרה. בדיון שנערך בנובמבר 2016, אמרה לבני כי: הנזק של חוק ההסדרה גרוע יותר מכל הנזק שאנשי בצלם או שוברים שתיקה עשו כשהלכו לדבר בחו"ל". לחובבי עיתונות משווה, כדאי לקרוא את הכתבה אל מול התחקיר שלנו. הצעות חוק רבות אינן קשורות לאידאולוגיה של ימין ושמאל ולא רלוונטיות ליחסי יהודים-ערבים. סוג אחד כזה הם הצעות לחוקי שקיפות – שחביבות עלינו במיוחד. תכליתן הוא לאפשר לציבור לדעת ולשפוט בעצמו את האינטרסים של נבחרי הציבורי ולהביט לתוככי תהליכי קבלת החלטות. אין לחוקים אלו עלות תקציבית ואין פה שיקולי שמאל-ימין. לבני התגאתה רבות בקידום השקיפות. כשרה אכן פעלה למען דין וחשבון שלטוני. היא הורידה משמעותית את עלות האגרה להגשת בקשת חופש מידע, חשפה את היומן שלה (לפרגון שלנו בנושא), ופעלה לקדם שקיפות בוועדת השרים לחקיקה. מה עשתה לבני בקדנציה זו כח"כית מן השורה? לבני הפסיקה בחשיפת יומנה והנה כיצד הצביעה על חוקי שקיפות: הצעת חוק שקיפות אינטרסים כספיים של חברי הכנסת והשרים – חוק שמבקש לחשוף את האינטרסים הכלכליים של חברי הכנסת. לבני הצביעה ב- 2015 בעד אך ב- 2017 נעדרה. הצעת חוק לחשיפת תיקי המניות של חברי כנסת– חוק שמחייב דיווח על מסחר במניות של חברי ועדת כלכלה והכספים. לבני הצביעה בעד. חשיפת הסכמי העדרויות הדדיים בכנסת- הצעת חוק שמחייבת חברי כנסת לפרסם מתי ומול מי התקזזו בהצבעות המליאה, או הסיבה שבגללה אתם צופים במליאה ורואים בעיקר כסאות ריקים. לבני נעדרה מההצבעה. ביטול האגודות העותמאניות– חוק שמביא להסדר תקלה חמורה המונעת שקיפות של ארגונים כמו ההסתדרות (למרות שהן כמו עמותות). לבני נעדרה משתי הצבעות 2016 וב- 2017. אומנם כאשר ח"כ לבני נמצאת במליאה היא מצביעה בעד חוקים אלו. אך היא נעדרה בחוקים שלא הגישה בארבע מתוך שש הצבעות ובכך ויתרה (שוב) על תפקידה כחברת כנסת. כאמור, אנו גם מבקרים וגם מפרגנים כשמגיע – ובמקרים מעורבים שכאלו אנו פשוט מגישים לכם את העובדות שתשפטו בעצמכם. שאלנו את לבני: מדוע נעדרת מהצבעות חשובות אלו וכיצד הייתה מצביעה במידה והייתה במליאה? לבני לא השיבה לא על שאלה זו ולא על שאלות אחרות שהגשנו לה השבוע. בנוסף, בקדנציה זו לבני יזמה חוק מבורך שמחייב עמותות לפרסם את רשימת התורמים בדוחות הכספיים ולציין במידה ותורם ביקש להישאר אנונימי. החוק של לבני למרבה הצער נפל. ב-2016 ולא ברור לנו מדוע לבני לא קידמה את הסוגיה הזו כשרת משפטים – כפי שיכלה לעשות בקלות. אגב, זהו חוק הפוך לגמרי מהתקנה מעודדת השחיתות שהעבירה שרת המשפטים איילת שקד השבוע בוועדת חוקה. לדיון השבוע בו אושרה התקנה, לבני לא הגיעה וזאת אף שעסקה כאמור ישירות בנושא זה. נדגיש שהגעתה לא הייתה משנה את מאזן ההצבעה, אך אם הנושא אכן היה חשוב לה היא יכולה הייתה להגיע ולדבר, ומשקלה כשרת משפטים לשעבר יכול היה לגרום לוועדה אולי לרכך את התקנה הגרועה שאושרה. תקציב זה הוא "קופה קטנה" בה יכולים חברי הכנסת להשתמש כדי לשמור על הקשר עם בוחריהם. טוב, לא בדיוק קטנה, 93 אלף שקלים בשנה. בכסף זה הם יכולים לממן פרסום, לקיים כנסים, לקנות כיבוד, לשכור לשכה מחוץ לכנסת ועוד מספר דברים יצירתיים. זהו סעיף מיוחד שחלקו ניתן לצבירה (ניתן להעביר מקסימום 12 אלף שח משנה אחת לשנייה). כלומר, אם ח"כ לא מיצה את התקציב, הוא עובר לשנה הבאה. לרשות לבני עמדו בשנת 2017 קרוב ל 106 אלף ₪, מהם הוציאה רק 11 אלף ₪ – סכום נמוך באופן חריג. ב 2016 הוציאה סכום נמוך של כ-33 אלף ₪ ללא הוצאות חריגות. ראשי מפלגות אחרות הוציאו בשנת 2017 סכומים גבוהים הרבה יותר- ח"כ זהבה גלאון יו"ר מרצ עם 104 אלף ₪, ח"כ בוזי הרצוג יו"ר האופוזיציה עם 91 אלף ₪, ח"כ איימן עודה יו"ר המשותפת עם 111 אלף ₪, ח"כ לפיד יו"ר יש עתיד עם 72 אלף ₪. האם עדיף שנבחרי הציבור ימצו את התקציב העומד לרשותם או יחסכו ככל הניתן? תלוי את מי שואלים. ח"כ שלי יחימוביץ למשל טוענת כי מיצוי מלא של התקציב מעיד על פעילות פרלמנטארית ענפה וקשר עם הציבור. מאידך ח"כ יכול גם לפעול בחסכונות. אין כאן תשובה חד-משמעית, ואתם מוזמנים לקרוא בעצמכם בפירוט מלא על מה לבני הוציאה את כספי הציבור דרך הקבלות שהשגנו מהכנסת. מבדיקה שלנו, נראה שאין הוצאות מוזרות או חריגות. יחד עם זאת, לבני כן משלמת על פרסום ממומן בפייסבוק, סעיף שלא מצאנו בתקציב לשנת 2016 ולשנת 2017. שאלנו את ח"כ לבני האם היא משלמת מכיסה או מתקציב אחר (למשל דרך מימון מפלגות – תקציב שלמרבה ההזייה אינו שקוף) על פרסום ממומן בפייסבוק? היא לא השיבה. אגב פייסבוק, עמוד של ח"כ הוא רכוש ציבורי. גם אם פתיחת העמוד אינה עולה כסף, חבר כנסת משלם על פרסום ממומן של הדף עד עשרות אלפי שקלים בשנה. הפייסבוק הוא כלי דו-סטרי ומעבר להפצת תעמולה ניתן להגיב בו ולהתייחס לעבודת חבר הכנסת. ישנן תגובות שאינן לגיטימיות, כגון קללות, הסתה או איומים שמחיקתם חשובה. אלא שישנן תגובות ענייניות שפעמים רבות אינן שונות מהתבטאות חבר הכנסת עצמו, שנמחקות יחד איתן. אנו מזעזעים מכך שח"כים חוסמים חלקים מהציבור להתבטא בדפים שמנוהלים מכספו, כשהסטטוס כולל בסך הכל ביקורת. במאה ימים של שקיפות קידמנו בעבר את פרויקט "אמנת הפייסבוק" עליו חתמו מספר ח"כים. עוד על כך תוכלו לקרוא פה. בהמשך ליוזמה שלנו, נולד לשמחתנו אתר ח"כים מצייצים – הסורק את עמודי הפוליטיקאים ומעלה אליו פוסטים שנמחקו. מידי שבוע ניתן במה לסטטוסים שלא היו ראויים להימחק. אנו גאים שדווקא אותם גולשים שמילותיהם התאיידו יזכו כאן לבמה מחודשת. ועוד תגובה מעניינת לפני חודש שלבני מחקה: תחקירי "צל" אלו הינם חסרי תקדים בהיקפם, הן מבחינת סל המרכיבים שאנו בוחנים והן מבחינת האינטנסיביות שלהם (שבוע אחר שבוע). הבדיקה נעשית במישור הכמותי וגם במישור האיכותני. לדוגמא אנו בודקים כמה הצעות חוק מקדם הח"כ לצד תוכן ההצעות. אנו בודקים כמה שאילתות הגישה לצד פירוטן וכן הלאה. המדד העיקרי שעומד לעיני כותב שורות אלו הוא איך מרוויח מכך הציבור, אם בכלל. במקרים שאין ברשותנו את הכלים לחוות דעה אנו רושמים זאת כפי שעשינו בשבועות הקודמים. אנו משתדלים לדבר עם גורמים רלוונטיים כמו ח"כים ויועצים כדי ללמוד עוד על העשייה של מושאי הסיקור שלנו, אך כעיתונאים עצמאיים אנו גם נשמח שאתם תשתפו איתנו מידע לכל אורך התהליך. אנו גאים ביצירת עיתונות דו-צדדית, ששואבת מידע מצרכניה, בכל התחומים שאנו כותבים עליהם. אז במקרה זה – עבדתם פעם עם לבני? מול לבני? יש מידע נוסף שראוי להתייחס אליו? נודה שתפנו אותו אלינו. לבני לא מפרסמת יומן כח"כית אז קשה לנו להבין מה היא עושה רוב הזמן, אך אם יש לכם מידע – נשמח לפרסמו כל עוד זה מדיד או אפשרי להוכחה/הצלבה. מלבד להציע לנו על מה לכתוב, לבני השבוע לא מסרה תגובה לשאילתות שהגשנו. בשבוע הבא נספר לכם: כמה שאילתות הגישה ח"כ לבני בכנסת הנוכחית? מה כתב מבקר המדינה על התנהלותה בכספינו ולאן נעלמה מפלגת קדימה? ועוד. הכוונה ועריכה: תומר אביטל הגהה: אהרון אקילוב התותח.

בני ציפר רק מציע שתסתכלו על דבר אחד או שניים עם קצת הומור, ישראלים מזוהמים

בני ציפר הוא עורך הספרות של "הארץ" ובעל טור בעיתון. להגדיר את ציפר כמבקר חריף של ישראל זה להמעיט מאוד ברגשותיו כלפינו. ציפר בעצם מתעב את ישראל ואת הישראלים. זה לא רק הכיבוש. זו הישראליות עצמה. ובאמת אין אצלנו, הישראלים, שום תכונה טובה, בעיניו של ציפר. אנחנו גסי רוח וחסרי תרבות, מכוערים ומגוחכים. ציפר מרבה להשוות אותנו עם אומות אחרות שהוא דוקא מכבד ומעריץ. הטורקים למשל, או המצרים. הוא גם מרבה לבקר בטורקיה ובמצרים ומביא איתו בשובו הוכחות חדשות לעליונותם של העמים האלה על הישראלים. ציפר מצא למשל שהערבים, ובעיקר המצרים, סובלנים מאוד להומוסקסואלים, לעומתנו, הנחשלים והחשוכים, הרודפים אותם. ציפר אפילו בדק ומצא שהזקנות הגרמניות, בעלות השיער הכחול האצילי, נאות ומטופחות יותר מהזקנות הישראליות חסרות הצורה. גם כאן אנחנו בעמדת נחיתות. לכן לא היה זה מפתיע לקרוא את הטור של ציפר בשבת האחרונה ב"הארץ", שבו הוא לועג לששת המאבטחים הישראלים שנלכדו בשגרירות ישראל בקהיר והסתגרו שם בחדר מפחד המפגינים. ציפר דווקא מצא את הסיטואציה משעשעת וכזו שנשאה בחובה מוסר השכל, שכמו תמיד, רק הוא השכיל לראות. לציפר, קוסמופוליטן שכמותו, איש שתרבות העולם היא תרבותו, הזכירה ההתקפה על השגרירות הישראלית סרט מצחיק שראה במצרים, על מהנדס מצרי החוזר להתגורר במולדתו ומגלה לחרדתו ששכנו לבניין הוא השגריר הישראלי. חייו של המהנדס הופכים לגיהנום בשל המאבטחים של השגריר, אחוזי חרדת-תמיד. השיא המצחיק מאוד קורה כשטרוריסטים מפוצצים בטעות את דלת ביתו של המהנדס האומלל במקום את משפחת שכנו, השגריר הישראלי. "הצטרפתי לרעמי הצחוק באולם של קולנוע מטרו, האולם שבו הוקרן הסרט", נזכר ציפר בגעגועים. ובאמת אין משהו יותר מצחיק משגריר ישראלי אחוז חרדה וממאבטחיו החרדים מפני טרוריסטים. הומור כזה שרק באי קולנוע מטרו וציפר שלנו יודעים להעריך. לאחר פרק הזכרונות מגיע ציפר לאירוע המצחיק באמת: ההתקפה על השגרירות הישראלית. "מהרבה בחינות", מהגג ציפר, "היה משהו משעשע כמעט בכיבוש של מתחם השגרירות על-ידי ההמון המצרי [...] המאבטחים הישראלים הבריונים [...] נתגלו לפתע כחסרי אונים ונזקקו לעזרתם של כוחות הביטחון המצריים שיחלצו אותם". ציפר אינו מספר לנו היכן צפה בפרק הזה, "הפשיטה על השגרירות", אבל נקל לשער את פרצי הצחוק שטילטלו אותו למראה המאבטחים המבוהלים. ויש לו גם תובנה מחכימת לב ועצה בצדה. "רואי השחורות יכולים להירגע, כיבוש השגרירות לא היה אלא הפקה של סרט, כל זה בתנאי שמסתכלים על הסיטואציה המביכה של כיבוש השגרירות באופן מצרי, כלומר עם קמצוץ של הומור". הבעיה שלנו, כלומר, כל הישראלים שאינם ציפר, שאנחנו קודרים ורואי שחורות. במחזה הזה שבו ממלאים שישה מאבטחים את תפקיד הבריונים המושפלים אנחנו מתבוננים בעיניים ישראליות. הבה נתבונן במחזה בעיניים מצריות, מצטחק ציפר כנגדנו, עם קצת הומור מחזה האימה הופך לו באחת לקומדיה מצרית משובחת, מן הסוג שציפר נהג לצרוך בימי שישי בראשית ימיה של הטלוויזיה. אפשר רק להצטער על שהמחזה המשעשע נקטע באיבו, לפני שההמון הצליח לפרוץ את הדלת הכבדה. אפשר לתאר כמה מצחיק ומלא הומור היה יכול להיות המחזה אז. כבר כמה שנים שאני עוקב אחרי הבלוגים והטורים של בני ציפר ב"הארץ". לא משימה פשוטה למי שאינו חולק את סוג ההומור של מבקר הספרות האנין ואת הערצתו לכל מה שאינו ישראלי. פעם, בראיון טלוויזיה ב"תיק תקשורת", הצעתי לו שנגדיר אותו לצורך השיחה "אנטי-ישראלי". ציפר הצטחק בביישנות והסכים. נדמה לי שהוא היה מעדיף משהו נוקב יותר, אולי אוטו-אנטישמי. חיים זיסוביץ הוא ראש היחידה לתקשורת בבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ויועץ תקשורת

בעוד שנים, כשיבוא חוקר תרבות רציני לנתח את תגובותיה של התקשורת הישראלית לאינתיפאדה הנוכחית בשטחים, הוא יגיע למסקנה החד-משמעית הבאה: בעיתונות של אותה תקופה שלטו נציגיו של זרם רעיוני, מעמיק ומסועף, שייחס משמעות כמעט דתית לקיבה האנושית, בעיקר זו היהודית

בעוד שנים, כשיבוא חוקר תרבות רציני לנתח את תגובותיה של התקשורת הישראלית לאינתיפאדה הנוכחית בשטחים, כמו גם להתפרצויות המחאה של ערבים אזרחי ישראל, מתוך פרספקטיבה היסטורית ובעזרת כלי מחקר מושחזים היטב, הוא יגיע למסקנה החד-משמעית הבאה: בעיתונות של אותה תקופה שלטו נציגיו של זרם רעיוני, פוליטי ותרבותי, מעמיק ומסועף, שייחס משמעות כמעט דתית לקיבה האנושית, בעיקר זו היהודית. בצדק יעניק חוקר העתיד לזרם החשוב הזה את השם היאה: השמאל הקולינארי. אפשר לעתים ללעוג לו, לזרם הזה, אבל נדמה לי שהוא ראוי גם לדיון מעמיק. מה גורם לה, לשכבה מסוימת מאוד ומלאה כוונות טובות בחברה הישראלית, להפוך כל מפגש ונסיון תקשורת עם ה"אחר" לארוחה רבת מנות ולרישום מדוקדק של מתכונים? מתי ואיך אפילו משא ומתן לשלום עם סוריה מקבל פרספקטיבה בלעדית של "לנגב חומוס בדמשק"? מדוע האכזבה מ"הערבים האלה" מהולה תמיד בשמן זית ובקורט פטרוזיליה? וכיצד בדיוק הפכו הצער ועוגמת הנפש מאותם "הערבים" ששברו, לפתע, את כל הכלים (נא לשים לב למשחק המלים!), לגעגועים נוקבים לתקופה לא רחוקה של אושר ודו-קיום (שלא היתה, כמובן, מעולם), ולקינה מתמשכת על המישמיש (הבאלדי), והחומוס (הבאלדי?) אצל אבו-עלא (הבאלדי?!), בחיק ניחוחות הזעתר והזעפרן והפלפל (באלדי! באלדי!)? בעיקרון, זו לא בדיוק המצאה ישראלית: השימוש בגילויים אקזוטיים כתחליף לעניין אמיתי באוכלוסייה אחרת, ובהקשריה התרבותיים, ההיסטוריים, החברתיים או הפוליטיים, הוא, לא נעים להגיד, מביטוייה המובהקים ביותר של תרבות קולוניאלית. מה שייחודי לשמאל הקולינארי המקומי הוא האופי האגוצנטרי לגמרי והנהנתני לחלוטין של גילויי האקזוטיקה האחרת שבהם הוא בחר להתעמק, כמו גם השילוב שלהם - מעורבבים היטב ומוגשים בטוב טעם! - עם השקפות פוליטיות. כשהעיתונאים בעלי מדורי הבישול בעיתונות הישראלית, רוויי הרצון הטוב, מחליטים לשקם את תהליך השלום, הם עורכים ארוחה יהודית-ערבית או ממליצים לשוב אל החומוסיות של ואדי ערה. ככה זה: דו-קיום פירושו "אני אוכל אצלך ומאוד נהנה", יחס של כבוד הוא "אני אמליץ על האוכל שלך לכל ידידי", ומצב של סכסוך הוא, איך לא, "נבצר ממני לרכוש שמן זית בבית הבד בכפר ראמה" (והערת אגב: גם טקס אכילת המופלטה המסורתי, המקובל על פוליטיקאים בחגיגות המימונה, בא ממש מאותו מקום, שבו ליקוק האצבעות הוא תחליף לניסיון כן להבין בני-אדם אחרים, על חלומותיהם, תקוותיהם, חרדותיהם ושברונותיהם). יותר אנשים יודעים מיהו אבו-עלא משכם ומה תפקידו בפוליטיקה (חומוס, כמובן) מאשר מי היה עז א-דין א-קסאם. הבורגנים של ראש העין ורעננה בקיאים בפרטי המטבח של כפר קאסם הרבה יותר מבפרטי הטבח שנערך שם. נורא פשוטה הפוליטיקה הישראלית. ממש תענוג. ▪ ▪ ▪ יותר ויותר אנשים מתרעמים לאחרונה על דיווחיה של קבוצה מסוימת של "כתבי השטחים" (ובראשם גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ"). אפילו עיתונאים. אפילו בעיתון הזה. ואפילו בקרב חוג מכרי. בסיועם של אלה, וכדי לפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד, הרכבנו את השאלון הבא: האם הדיווחים של כתבים אלה, לעתים קרובות, אינם אמת? לא נכון. בכל קנה מידה (ויותר מהמקובל, עקב רגישות הנושא, כך נראה לי) מקפידים הכתבים האלה להצליב עדויות, לבקש את תגובת הגורמים הישראליים, להדגיש שמדובר ב"גרסת הפלסטינים" כאשר העובדות שנויות במחלוקת. קשה מאוד להאשים אותם באי-דיוק מכוון או רשלני. האם הדיווחים האלה אינם מעניינים ו/או רלבנטיים? לא נכון. העובדות שהם מביאים, כמו גם הלכי הרוח, האווירה והרגשות הציבוריים, חיוניות להבנה וניתוח של המצב, של יחסי ישראלים-פלסטינים, ובכלל. קשה מאוד להאשים אותם בחוסר רלבנטיות. האם הדיווחים האלה ידועים, שחוקים, לעוסים עד זרא? לא נכון. להפך. קשר מסוים של שתיקה מונע את רוב העובדות האלה מלהגיע לצרכן תקשורת ישראלי ממוצע, ושפה מסוגננת להפליא מסתירה לעתים את הקילוח הדק של דיווחים המצליח לעשות את דרכו אלינו מבעד למנגנוני הצנזורה העצמית. קשה מאוד להאשים אותם בחוסר עניין. האם אין הדיווחים הללו לוקים בחד-צדדיות, כיוון שהם מראים רק חלק מ"האמת"? לא נכון. ואולי הזקוק להבהרה יותר מכל: תפקידם של הכתבים האלה הוא לסקר ולהביא עובדות ותחושות של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. איני מכיר דרך עיתונאית שבה הדיווח על אם ערבייה שנמנעה מבנה אספקה של תרופה חיונית, ההשוואה בין הקצבת המים לנפש בדהיישה ובמעלה-עמוס, הסגר (המוחלט!) של חודשיים על חברון, או הכתר (עוד מלה נפלאה שפירושה הרעבה) על כפרים מסוימים יכול וצריך להיות מושפע מהלינץ’ בשכם או ממכונית התופת בירושלים. איך בדיוק? על-ידי הצמדה אוטומטית של "האמת שלנו" לכל דיווח? על-ידי קריטריון אובייקטיבי של ספירת גולגולות? על-ידי הודעה פשוטה לעורך ולקוראים בנוסח "עקב מעשי זוועה ברבריים של הפלסטינים, אין בכוונתי להמשיך ולעשות את עבודתי העיתונאית"? קצת נלעג, לא? מכל זה עולה שמדובר בקבוצת כתבים שעושה את עבודתה נאמנה, ומדווחת אמת על אירועים רלוונטיים שאינם זוכים לסיקור אחר בתקשורת המקומית. אז מה הבעיה? התשובה - כמה לא מקורי, כמה צפוי, כמה טריוויאלי, כמה בנאלי, כמה ילדותי מצד כולנו, כמה פסיכולוגי-בגרוש - היא נורא פשוטה. אנחנו מאשימים את הכתבים האלה ב"עוינות" בגלל העובדות המדווחות עצמן. אנחנו פשוט לא רוצים לדעת אותן. אנחנו לא מעוניינים במציאות המכוערת הזו, ובמה שהיא אומרת עלינו. הדיסוננס הקוגניטיבי הזה גדול עלינו בכמה מספרים. אנחנו, בסך-הכל, רוצים אחלה חומוס ושמן זית סבבה וקבאב עם צנובר על הכיפאק. כמו אז, בימים הטובים הרחוקים ההם של אחווה ודו-קיום, אי-אז מזמן מזמן, לפני קצת יותר מחודשיים. גיליון 30, ינואר 2001

מפרגנים לערוץ הספורט, מתכוננים לזליגת תכנים | "ידיעות אחרונות" מחלק ציונים, הסיבות לא ברורות | ONE סופרים לאחור | וחוב קטן מעונת המלפפונים

אחרי שהערוץ הראשון זכה במשחק המרכזי של ליגת-העל בכדורגל, נראה היה שערוץ הספורט הוא המפסיד הגדול. אבל ההתאוששות כבר כאן, ועלייתה של מכבי חיפה לליגת האלופות הפיחה רוח חיים בבניין ברחוב קרמינצקי בתל-אביב. שידורי ליגת האלופות הם הקצפת של ערוץ הספורט, וכעת יוכלו למכור את זכויות המשחקים של מכבי חיפה לאחד הערוצים המסחריים, ועדיין ליהנות משידור ישיר באתר שלהם, או ב"ערוץ הקיבוץ", חמש פלוס לייב, המקרין את השערים ממשחקי הערב אונליין. מכירת הזכויות לערוץ 2 או 10 תמלא את הקופה המדולדלת של ערוץ הספורט ותשחרר אותו מעט מהלחץ המלווה אותו בשנה האחרונה. בערוץ הספורט ממתינים להחלטה הסופית של מועצת הכבלים והלוויין בחודש הבא באשר להמשך דרכו של חמש פלוס לייב. כמו שזה נראה, ערוץ הלייב ימשיך להתקיים במגבלות רגולציה, ונשאר רק לראות אם אחרי שהחיים ישובו למסלולם, שוב יחל הערוץ להזליג תכנים ולעשות ככל העולה על רוחו. כמו שעשו ביום ראשון: את שידור המשחק מהליגה הספרדית בין סביליה לוולנסיה, שהיה מיועד לחמש פלוס, העבירו ללייב, ובמקומו שיבצו לחמש פלוס מירוץ מוטו גי.פי. ערוץ חמש המסכן נותר נכלם עם מגזין דל תוכן של גילט. וא-פרופו הזליגה הזו כתב לי קורא: "שמישהו יעיר את ניצן חן. יש לי חבילת ספורט רגילה, וכדי לראות את מה שהורגלתי, אני צריך לפתוח את הכיס בעוד 90 שקלים. מי יגן עלינו, הצרכנים?". עם כל הפרגון לעונה האירופית הגדולה שנוחתת על ערוץ הספורט, חשוב שישמרו שם בתקופה הזו על פרופורציות ולא ישכחו שבארץ יש עוד קבוצות ומשחקים. אוהדים מקופחים לא שוכחים כל-כך מהר מי זנח אותם. כך למשל, ביום שני בערב, כחצי שעה לאחר סיום המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל-אביב, כבר טואטא האייטם הזה מקדמת אתר הערוץ והפך למשני בחשיבותו. הכותרת הראשית הזכירה לקוראים שמחר מכבי חיפה יכולה לעשות זאת ברמת-גן מול זלצבורג. איזה אסון היה נגרם אם הכותרת הראשית הזו היתה עולה רק בבוקר? בכל זאת, המשחק המרכזי בליגת-העל, הטעון, המדובר כל-כך, היה הסיפור הגדול של הערב. מישהו היה צריך להתגבר על הלחץ להזכיר לצופים שהמשחק של חיפה ישודר בספורט 5 HD. גם בימים הבאים כירכרו באתר בעיקר סביב מכבי חיפה. זה באמת היה הסיפור המעניין והמרתק של השבוע, ובכל זאת מרוב עיסוק בירוקים שכחו שיש דברים נוספים: שעה קלה לאחר הגרלת הבתים בליגת האלופות, אפשר היה להרגיש את ההתרוצצות מאחורי הקלעים בערוץ הספורט. כותרת בצד הזכירה לצופים שיש עוד קבוצה ישראלית בדרך לאירופה: הפועל תל-אביב–טפליצה 0:0. הצכים עלו ליתרון 0:1, אבל במשך 20 דקות לא טרח אתר ערוץ הספורט לעדכן את התוצאה. פשוט לא שמו קצוץ על מה שאינו נכלל בחגיגה שלהם. ועוד מערוץ הספורט: עונות הכדורגל החלו, אבל בערוץ שורר שקט יחסי, כאילו אנחנו עמוק בפגרה. את הליגה הגרמנית הם איבדו השנה, אבל איפה הליגה הצרפתית? איפה הטורקית? איפה ההולנדית, שעלתה אצלם על המפה בשנה שעברה בזכות בן סהר, ומאז שעזב אין כלום? ארבעה ערוצי ספורט ותוכן דל כל כך. בספורט "ידיעות" שידרגו את סיקור ליגת-העל בימי ראשון. במיוחד אמורים הדברים לגבי מסגרת בולטת של ציוני השחקנים בתוספת הסבר קצר לציון. אלא שלא תמיד יש היגיון מאחורי ההסבר. לדוגמה: שי חדד מהפועל רמת-גן קיבל ציון 5. ההסבר: "מסוגל ליותר". קרלוס צקאנה מאותה קבוצה קיבל 4. ההסבר: "ציפינו ליותר". אין בעצם הבדל בין שתי האמירות, ובכל זאת אחד קיבל ציון גבוה יותר. לא ברור למה. ועוד: ביברס נאתכו מהפועל תל-אביב קיבל ציון 3: "מחפשים קשר שנעלם בגטבורג". גילי ורמוט מאותה קבוצה קיבל, לעומת זאת, 5: "נעלמת ליותר מדי דקות". איתי שכטר קיבל אף הוא 5: "אתה פה?". כלומר, גם הוא נעלם, אבל קיבל ציון גבוה בשתי דרגות מנאתכו. וסמואל יבואה? גם הוא זכה ל-5. למה? "לא חזר עדיין מגאנה". כלומר, עוד שחקן שלא הופיע למשחק, אבל כנראה שבין גאנה לגטבורג מפרידות שתי מדרגות. מגוחך. וצל"ש קטן ל"ידיעות": ביקורת פתע על נגישות לנכים באיצטדיון בפתח-תקווה. הציון הסופי, כמובן, הוא נכשל. ואת זה מיקמו כאייטם שפתח עמוד ודחק את אחד המשחקים למטה. כל הכבוד. ל-ONE מסורת מוזרה: לפני משחקים חשובים הם סופרים את השעות לאחור. לא באיזה שעון בצד, אלא ממש בכותרת ראשית. כל רבע שעה מתחלפת הכותרת. זאת אומרת, התוכן בידיעה עצמה לא ממש משתנה, רק הזמן. הנה מקבץ מלפני המשחק של מכבי חיפה מול זלצבורג: "עוד שעתיים למשחק, האוהדים מגיעים לאיצטדיון". "90 דקות למשחק, האלפים נוהרים לאיצטדיון". "שעה למשחק, שחקני זלצבורג הגיעו לאיצטדיון". "45 דקות למשחק, אוהדי חיפה כבר בתוך האיצטדיון". וכך הלאה עד לרגע שלקוראים כבר לא נותרו ציפורניים מרוב מתח. ידיעה סתמית, ללא שום ערך חדשותי, המספרת את המובן מאליו. אבל אם כבר ב-ONE מוצאים אותה ראויה לכותרת ראשית, למה שלא ילכו עד הסוף וידביקו עליה פס אדום וגדול - פרסום ראשון? חוב קטן מעונת המלפפונים. רמי גרשון מעירוני ראשל"צ חתם לבסוף בסטנדרד ליאז. הזדמנות להסיר את הצל"ג שקיבלו ממני העיתונאים שהזדרזו כבר לפני חודש לכתוב כי חתם בקבוצה הבלגית, ובעיקר "ספורט הארץ", שפרסמו עליו כתבה. בית קטן בעראבה. כמה זמן ייקח למדורי הספורט להרים כתבה על אחווה עראבה מהליגה השניה, שלראשונה בתולדותיה משחקת ברמות הגבוהות ואף מועמדת לעלות לליגת העל?

מחקר אקדמי ראשון מאשר: "מעריב", ובמידה שונה גם "ידיעות אחרונות", מעדיפים את אינטרסי המו"לים שלהם בדיווחיהם

לפני שבועות אחדים דנו שרי התקשורת, המשפטים וההסברה בעתידו של הערוץ השני, וקיבלו החלטות שעשויות לשנות את מפת התקשורת בישראל. החלטות אלו, שאושרו כבר בוועדת השרים לענייני חקיקה, מסדירות בין השאר את סוגיית הבעלויות הצולבות. אם יאושרו ההחלטות בכנסת, וצפוי שיאושרו, לא יוכלו בעלי העיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להתמודד במכרז לתקופת הזיכיון השלישית בערוץ 2, שיפורסם במאי השנה (2002), משום שיש להם החזקות גם בחברות הכבלים. סוגיית הבעלות הצולבת היא אחד הנושאים הרגישים ביותר בתחום התקשורת. אולם הרגישות הגבוהה ביותר צריכה להיות דווקא זו של צרכני התקשורת. האם אמנם תופעת הבעלות הצולבת משפיעה על סיקור העיתונים? די ברור שכן. השאלה היא רק עד כמה? בעבודת תיזה (מ.א.) שערכתי במחלקה למדע המדינה (מסלול תקשורת) באוניברסיטת בר-אילן, בהנחייתו של פרופ שמואל ליימן-וילציג, עלו לשולחן הניתוחים שני היומונים המובילים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", במטרה לבדוק את מידת האובייקטיביות והאיזון בסיקור שלהם את החברות שבבעלות צולבת עם תאגידי התקשורת שאליהם הם שייכים. זהו המחקר הראשון בנושא הבעלות הצולבת, שעקב לאורך זמן אחר סיקור העיתונים הן בהיבט הכמותי - קרי בדיקת ההשערה כי בעיתון שבו הבעלות צולבת יסוקרו החברות השייכות לתאגיד במידה רבה יותר מאשר החברות שאינן בבעלות התאגיד, והן בהיבט האיכותי - קרי בדיקת ההשערה כי בעיתון שבו הבעלות צולבת יזכו החברות השייכות לתאגיד לסיקור חיובי ואוהד יותר מזה של החברות שאינן בבעלות התאגיד. לצורך בדיקת השערות המחקר אספתי מתוך ארכיונים של העיתונים "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" את כל הכתבות והידיעות שבהם אוזכרו שמות שמונה חברות, שבחרתי מתוך אלו שבבעלות צולבת עם העיתונים. במכוון בחרתי לבדוק את ההשערות באמצעות זוגות חברות מתחום עיסוק זהה. החברות שבחרתי הן: "הד ארצי", מת"ב, "טלעד" ו"רפיד" שבבעלות צולבת עם העיתון "מעריב", ואן.אם.סי, "ערוצי זהב", "רשת" ו"נור פרסום חוצות" שבבעלות צולבת עם "ידיעות אחרונות". עיתון "הארץ" נבדק אף הוא ושימש קבוצת ביקורת. תקופת המחקר היא ארבע שנים, מאז פברואר 1992, מועד רכישת "מעריב" על-ידי משפחת נמרודי ועד אפריל 1996, מועד תחילת איסוף הנתונים למחקר. לבדיקת ההיבט הכמותי של ההשערה בניתי סולם המשקלל את הנתונים הכמותיים הבאים: מספר הדיווחים על החברה, מספר המלים שבכל דיווח, מיקום הדיווח בעיתון (עמודי חדשות, מוספים וכו), היום שבו פורסם הדיווח (אמצע או סוף שבוע), האם הדיווח הופיע בעמודי צבע או שחור לבן והאם הופיע צילום רלבנטי לדיווח. לבדיקת ההיבט האיכותי בניתי סולם המשקלל שני נתונים: האחד - התייחסות הכותב לחברה, כאשר האפשרויות הן התייחסות חיובית מאוד עד התייחסות שלילית מאוד, והשני - מרכזיות החברה בסיקור, כלומר: האם הדיווח שם את החברה במרכז או שהיא מוזכרת באופן משני או בדרך אגב. הנתון השני בא לאזן את הנתון הראשון, שכן לא ניתן להתייחס לאיזכור של חברה בדרך אגב באותו אופן שמתייחסים לכתבה העוסקת בחברה בלבד, גם אם האיזכור הוא חיובי מאוד. כל דיווח בכל אחד משלושת העיתונים זכה לשני ציונים, ציון כמותי וציון איכותי. ציונים אלו אפשרו לי להשוות בין סיקור החברות בעיתונים שבהם הבעלות צולבת עם הסיקור ה"אובייקטיבי" של עיתון "הארץ", ובכך לאשש או להפריך את ההשערות. נתחיל בבדיקת הממצאים הנוגעים ל"מעריב". ההשערה, כי העיתון מסקר באופן חיובי ואוהד יותר את החברות שבבעלות צולבת עם תאגיד "הכשרת היישוב" שאליו הוא שייך, אוששה. כל ארבע החברות שבבעלות צולבת עם העיתון זכו לסיקור חיובי ואוהד יותר, שבא לידי ביטוי בציונים גבוהים באופן משמעותי מהציונים שזכו להן החברות בעיתון "הארץ." "הד ארצי" זכתה לציון 4.8 בסולם האיכותי, לעומת 3.6 שבו זכתה החברה ב"הארץ". אגב, הציון שלו זכתה המתחרה אן.אם.סי בעיתון "מעריב" היה 0.16 - החלק השלושים(!) מהציון שזכתה לו "הד ארצי". זכיינית הערוץ השני "טלעד" זכתה לציון 3.6 לעומת 2.7 ב"הארץ", חברת מת"ב זכתה לציון 5.25 לעומת ל-1.00 ב"הארץ", וחברת "רפיד" זכתה לציון 5.66 לעומת 2.75 ב"הארץ". גם ההיבט הכמותי של ההשערה אושש, אם כי לא באופן מובהק כמו ההיבט האיכותי. במלים אחרות, עבודת התיזה מוכיחה כי ב"מעריב" קיימת מידה של חוסר איזון בדיווח על החברות שבבעלות צולבת עם העיתון, והן זוכות למידה רבה יותר של חשיפה מאשר החברות המתחרות. תרשים מס 1 מציג את הציונים הכמותיים שלהם זכו שמונה החברות בעיתון "מעריב". מהתרשים עולה כי כל ארבע החברות הקשורות בבעלות צולבת עם העיתון זכו לציונים גבוהים יותר בסולם הכמותי מאשר החברות המתחרות, הקשורות עם העיתון "ידיעות אחרונות". בחברת "הד ארצי" הדבר בולט במיוחד: החברה זוכה לציון 580, שהוא כמעט פי 2 מהציון שלו זוכה אן.אם.סי. נתונים אלו הוצלבו עם הנתונים המופיעים בלוח מס 1, המביאים את מספר הדיווחים היחסי על כל חברה בשלושת העיתונים (הסיבה לכך שהנתונים הם יחסיים היא שב"הארץ" מספר הדיווחים היומי גדול בממוצע פי 1.32 מאשר בשני העיתונים האחרים. בתקופת המחקר היה מספר הדיווחים היומי הממוצע ב"הארץ" 219, לעומת 165-167 בשני העיתונים האחרים). ההצלבה מלמדת ש"מעריב" אמנם מדווח על החברות שבבעלות צולבת עם" הכשרת היישוב" ביחס ישר ל"הארץ", אולם הפרופורציה שונה בתכלית. לדוגמה, "הד ארצי" זוכה למספר רב יותר של איזכורים מאן.אם.סי גם ב"הארץ" (44 לעומת 24) וגם ב"מעריב" (55 לעומת 8), אולם ב"מעריב" היא זוכה למספר איזכורים גדול פי מהמתחרה, לעומת מספר הגדול פי 2 בלבד ב"הארץ". ניתוח העיתון "ידיעות אחרונות" העלה ממצאים שונים מאלו שב"מעריב". מבחינה איכותית, ההשערה כי העיתון מסקר את החברות שבבעלות צולבת עם תאגיד "ידיעות תקשורת" באופן חיובי ואוהד יחסית לחברות אחרות אוששה במידה רבה, אך לא מוחלטת. מבחינה כמותית ההשערה הופרכה, כלומר הממצאים הראו כי העיתון אינו מדווח על החברות שבבעלות צולבת אתו במידה רבה יותר מאשר על החברות המתחרות. שלוש מתוך ארבע החברות שבבעלות צולבת עם העיתון זכו לציונים ממוצעים גבוהים יותר באופן משמעותי בסולם האיכותי מאלו שלהם זכו החברות ב"הארץ". חברת התקליטים אן.אם.סי זכתה ב"ידיעות אחרונות" לציון 3.63, לעומת 1.75 ב"הארץ", חברת "רשת" זכתה לציון 3.58 לעומת 2 ב"הארץ", וחברת "נור" זכתה לציון 5.3 לעומת 0.3 ב"הארץ" (פי 17!). החברה הרביעית, "ערוצי זהב", זכתה דווקא לציון נמוך יותר מזה שב"הארץ" ­ 1.33 ב"ידיעות אחרונות" לעומת 5.3 ב"הארץ". כיצד ניתן להסביר את התוצאות השונות בסיקור חברות הכבלים? השוני נבע ככל הנראה מהעובדה שהתחרות בין חברות הכבלים אינה דומה לתחרות בין שש החברות האחרות, וזאת מכמה סיבות. ראשית, כל אחד מהזכיינים משדר לאזורים אחרים בארץ ולכן התחרות אינה על אותו קהל יעד. שנית, המוצר הסופי של זכייניות הכבלים הוא כמעט זהה, בזכות חברת הגג ICP המבצעת את רכש התוכניות לכל חברות הכבלים, ושלישית, בתקופת המחקר, קבוצות שידורי הלוויין יצרו איום משותף על כל חברות הכבלים. גורמים אלו נטרלו את התחרות בין חברות הכבלים, וככל הנראה "הקלו" על "ידיעות אחרונות" בסיקור החברה המתחרה מת"ב. לגבי המבחן הכמותי של הסיקור, ההשערה כי "ידיעות אחרונות" יסקר את החברות השייכות לתאגיד "ידיעות תקשורת" במידה רבה יותר מאשר את החברות המתחרות אינה זוכה לאישוש, כפי שציינתי קודם. תרשים מס 2 מציג את הציונים הכמותיים שלהם זכו שמונה החברות ב"ידיעות אחרונות". מהתרשים עולה כי דווקא החברות הקשורות לתאגיד "הכשרת היישוב" זוכות בעיתון "ידיעות אחרונות" לסיקור בהיקף רחב יותר, ובמקרים מסוימים באופן משמעותי. חברת "רפיד", לדוגמה, זוכה בעיתון לציון 1312 בסולם הכמותי, לעומת 294 בלבד לחברת "נור" השייכת לאותו תאגיד. לגבי מספר הדיווחים על חברות אן.אם.סי, "ערוצי זהב", "נור" ו"רשת" ב"ידיעות אחרונות", לוח מס 1 מראה כי העיתון מסקר את החברות שבבעלות התאגיד שאליו הוא שייך מספר מועט יותר של פעמים בהשוואה לחברות המתחרות, וזאת בשלוש מתוך ארבע החברות ביחס ישר ובפרופורציה דומה לזה שבעיתון "הארץ", וגם כאן יוצאת הדופן היא חברת הכבלים. כיצד ניתן להסביר את ההבדל בין הממצאים האיכותיים והכמותיים בעיתון "ידיעות אחרונות"? ככל הנראה מצויה התשובה לכך בידי עורכי העיתון, כלומר: כאשר עורכי "ידיעות אחרונות" מסננים את החומר העיתונאי שהצטבר במערכת ומקבלים החלטה לגבי עצם הפרסום, החלטתם היא אובייקטיבית ומקצועית. אולם ברגע שחברה הקשורה לתאגיד "ידיעות תקשורת" זוכה לסיקור בעיתון, על-פי רוב הסיקור יהיה חיובי ואוהד. לסיכום, תוצאות מחקר זה מוכיחות לראשונה את מה שקודם לכן אפשר היה רק לשער: הדיווח של העיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" על חברות שבבעלות תאגיד התקשורת שאליו הם שייכים איננו אובייקטיבי. "מעריב" מדווח על חברות שבבעלות תאגיד-האם, "הכשרת היישוב", ביתר אהדה ובמידה רבה יותר מאשר על החברות המתחרות."ידיעות אחרונות" מדווח באופן חיובי יותר על החברות שבבעלות תאגיד-האם, "ידיעות תקשורת". ניתן לשער שהתפקוד הגרוע יותר של "מעריב" לעומת "ידיעות אחרונות" נובע בעיקר מהעדר מורשת עיתונאית של בעלי "מעריב". במלים פשוטות, "מעריב" היום הוא חלק מתאגיד עסקי-כלכלי מובהק, ללא שורשים בעולם התקשורת, ובעקבות כך ללא הפנמת ערכים עיתונאיים-מקצועיים אצל בעלי העיתון. לעומת זאת, רובו המכריע של התאגיד "ידיעות תקשורת" מושרש עמוק בעולם העיתונות והתקשורת וכתוצאה מכך הבעלים שומרים על נורמות עיתונאיות בניהול עסקי התקשורת שלהם. ברם בשני המקרים, בעלי העיתונים, אשר התמודדו בעבר בקרב על התפוצה, מתמודדים היום בזירה תקשורתית מורכבת הרבה יותר ורבת חזיתות - עליהם למשוך את קהל הצופים, ואתו כמובן את המפרסמים שמממנים את שידורי הערוץ השני. עליהם להמשיך לרצות את הקוראים, לספק את מנויי הכבלים, ובו בזמן לנהל בהצלחה עוד עשרות חברות, שלחלקן מתחרות מקבילות בעיסוקן בבעלות תאגיד תקשורת אחר. "במלחמה ­ כמו במלחמה", אומר הפתגם, ובעלי התאגידים "הכשרת היישוב" ו"ידיעות תקשורת" אינם בוחלים גם באמצעים לא כשרים, כמו דיווח לא אובייקטיבי ומאוזן, ומתגייסים לטובת קידום חברות הבת באמצעות העיתונים. כתוצאה מכך, הציבור הישראלי, הניזון משני העיתונים הגדולים והמובילים במדינה, אינו זוכה לממש כראוי את "הזכות לדעת". במבנה החדש של מפת התקשורת בישראל השתנתה המשמעות היסודית שניתנה לחופש הביטוי ומתעוררת השאלה: על זכותו של מי אנו מגינים? האם על זכותם של אמצעי התקשורת לקבל ללא הפרעה את המידע שהם זקוקים לו כדי לקיים את זכותו של הציבור לדעת, או שמא על הזכות של בעליהם לעצב את הכלים שבשליטתם בהתאם לשיקולי רווח והפסד? לאור תוצאות מחקר זה ניתן לקוות כי החלטתם של השרים ריבלין, שטרית ולבני להסדיר את נושא הבעלויות הצולבות תזכה לאישור הכנסת עוד לפני פרסום המכרז לתקופת הזיכיון השלישית ערוץ 2, ותבטיח שהזכות לחופש הביטוי לא תפורש בעיקר כזכותם של בעלי תאגידי התקשורת. גיליון 36, ינואר 2002

המלחמה פרצה כש"דה מרקר" הוציא לאור ספר על הדוב החביב הלועג לתוכי הוורוד, שמופיע בערב ומקלקל את חיי המשפחה. שני העיתונים העבירו את ההתכתשות העסקית ביניהם לעמודי המערכת

עושה רושם שמתי גולן ממש לא אוהב את "דה מרקר". מתעב, אם לדייק. מבחינתו של גולן, מבכירי הכותבים ב"גלובס" ועורכו לשעבר, העיתון המתחרה היה ראוי יותר להיקרא "דה נעבעך", "דה מאכער", "דה דויטשער" ואפילו "דה לוקשער", שהרי "העיתון של שוקן מוכר הכל. גם לוקשים". את הכינויים הלא מחמיאים האלה שיבץ גולן מפעם לפעם בטורו האחורי ב"גלובס", וזו רק דוגמה אחת לרוח הרעה הנושבת בחוזקה בחודשים האחרונים בין העיתון הוורוד לעיתון עם הטוש. לרוח הזאת קראו פעם "תחרות". כתבים בשני העיתונים מודים: ה"תחרות" הזאת חורגת מכל פרופורציה. העקיצות ההדדיות, שהיו בעבר בעיקר נחלתם של פרסומאים יצירתיים, הפכו לדקירות. קוראי העיתונים הכלכליים, שרגילים לעיין בידיעות על ענייני כספים, נגררים בעל־כורחם לבצה עכורה המורכבת מהרבה רגשות נקם ולא מעט שמחה לאיד. במצב כזה, למרבה הצער, כמעט לא נשאר מקום לתחרות עיתונאית בריאה. "הוא התחיל", נוהגים ילדים מסוכסכים להאשים זה את זה. התגובה, מתברר, לא שונה גם כשמדובר בשני עיתונים מכובדים: בעיני "גלובס", הקש ששבר את גב הגמל היה ספר ילדים, "כמה טוב שיש דוב", שהפיץ "דה מרקר" לפני כמה חודשים, מתנה לרגל חג הפסח ל־3,000 אנשים נבחרים. דוב פנדה חביב וחכם ("דה מרקר") חרז חרוזים והסביר לכל העולם שהתוכי הוורוד, המכוער והמעצבן ("גלובס", אם הילדים שואלים), שכל הזמן צווח "עסקים זה בערב!", טועה: כלכלה קוראים בבוקר, ואת שעות הערב מקדישים למשפחה. לא את כולם זה שעשע: כתבים ב"גלובס" נעלבו עד עמקי נשמתם מהצורה שבה הוצג העיתון שבו הם עובדים, ומהאשמה כי הם האחראים להרס חיי המשפחה של קוראיהם. מה הביא את אנשי השיווק של "דה מרקר" להלום במתחרים בחוזקה רבה, במסווה של "ספר ילדים"? ייתכן שהתשובה נמצאת בסקר TGI שהתפרסם כמה שבועות אחר־כך. על־פי הסקר, במחצית הראשונה של 2006 "דה מרקר" עדיין מוביל ברייטינג של העיתונות הכלכלית, אך ירד אל הנקודה הנמוכה ביותר שידע, בעוד ש"גלובס" היומי שמר על יציבות ומוספיו רשמו עלייה. ואם לא די בכך – סקר TIM, הבודק חשיפה לאתרי אינטרנט, גילה מהפך: "גלובס" עובר את "דה מרקר". כיוון שקהל הקוראים שאליו מכוונים שני העיתונים מצומצם למדי, כל אחוז של שינוי הוא משמעותי מאוד. לפיכך, נראה שבתקופה האחרונה התחרות הצמודה על כל קורא וגולש הביאה את שני העיתונים לעלות כמה מדרגות מעל לגימיקים השיווקיים המקובלים, ולהעביר את המאבק ביניהם לזירה בלתי הולמת: לעמודי התוכן. שם הגבולות מיטשטשים בקלות רבה יותר: פעמים רבות לא ברור מתי השיקולים מאחורי פרסום של כתבה הם כלכליים, ומתי שיקולים עיתונאיים טהורים. מעל התחרות המחריפה מרחפים צלם של הבוסים הגדולים: עמוס שוקן, המוציא לאור של "הארץ", ואליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס" ואחד מבעלי השליטה ב"ידיעות אחרונות". קשה להפריד את היריבות העסקית בין השניים ממה שמתחולל במערכות העיתונים שלהם: לא מעט עיתונאים ב"דה מרקר" משוכנעים שעיתונאי "גלובס" התגייסו כדי להגן על האינטרסים של פישמן; ואילו ב"גלובס" מציינים כי לפני כשבע שנים, כשפרש גיא רולניק מ"הארץ" כדי להקים מיזם חדש, אתר האינטרנט "דה מרקר", הוא קיבל בו מניות עם "הארץ" וחברה אמריקאית, וכך הפך, למעשה, לשותף עסקי של עמוס שוקן. רולניק הוא היום העורך הראשי של "דה מרקר". גם פישמן עצמו מרגיש נרדף: "קו הנקמנות האישית של הארץ כנגד עסקיו של אליעזר פישמן ידוע לכל", כתב עורך־דינו במכתב ששיגר לפני כחודש לעורכי "הארץ" ו"דה מרקר", בעקבות כתבה שעסקה בשתיקת הגורמים המוסדיים על התנהלותו של פישמן בפרשת הלירה התורכית, כתבה "שקרית, שהארס הנוטף ממנה נועד אך ורק להכפיש ולבזות". על הכתבה חתומה מירב ארלוזורוב, עורכת מדור המאמרים של "דה מרקר", שעזבה לפני כמה שנים את "גלובס" בטונים צורמים, ולטענת פישמן היא פועלת "ממניעים אישיים של נקמנות, המשתלבים עם הקו של עיתון הארץ". הוא איים בתביעה, ודרש פיצוי של עשרים מיליון שקלים והתנצלות גדולה ובולטת. "דה מרקר" התנצל חלקית, את פישמן זה לא סיפק. צריך להזכיר כי זו לא התביעה הראשונה: לפני כשנתיים תבע פישמן מ"הארץ" ו"דה מרקר" חמישה מיליון שקלים בגין לשון הרע לאחר פרסום כתבה בעניינו. הוא טען כי בכתבה, שעסקה בהנפקה עתידית של חברה בבעלותו, הופיע מידע מוטעה ומטעה, ומטרתה היתה ליצור רושם שהוא פועל תוך הטעיית הציבור. לא רק פישמן מרגיש שהכל אישי: כתבים שעברו מ"גלובס" ל"דה מרקר", או להפך, מרגישים כי במקום שעזבו "מחקו אותם", מתייחסים אליהם כאל בוגדים; לא פחות. לשיפור האווירה זה בוודאי לא תורם. הפסדיו העצומים של פישמן כתוצאה מההימור הכושל על הלירה התורכית היו, ללא ספק, סיפור עיתונאי ענק, שראוי לסיקור נרחב. ב"גלובס", כפי שכבר נכתב ב"העין השביעית", כיווצו את הסיקור. מנגד, "דה מרקר", שפרסם את העניין לראשונה, הסתער ולא הרפה במשך ימים ארוכים. לא רק עיתונאים רגישים ב"גלובס" חשו בריח חריף של שמחה לאיד. אבל "דה מרקר" לא הסתפק בפרסום הסיפור, אלא החליט גם להפוך למבקר תקשורת ולחנך את מתחריו. איתן אבריאל, המייסד והעורך של אתר האינטרנט של "דה מרקר", פרסם מאמר ובראשו הכותרת: "יום הכיפורים של העיתונות הכלכלית". החצים הופנו בעיקר אל "ידיעות אחרונות" ו"גלובס": "היה ברור לנו שאף אחד חוץ מאיתנו לא ימהר להוציא החוצה סיפור כל־כך לא נעים על בעל־הבית... את הטיפול שלנו בסיפור ראיתם באתר ובעיתון, בעוד שלפי דעתנו שאר העיתונים עסקו בהתחמקויות, יציאה ידי חובה והדגשה של ספינים תקשורתיים". ב"גלובס" טענו שמדובר בהתחסדות. הם (שוב) זעמו על ההאשמה כי הם משרתים את "בעל־הבית", בעוד שהוא כלל אינו מתערב בנעשה בעיתון, ורוב הכתבים בקושי פגשו בו מימיהם. המאמר נגד "גלובס" פורסם כמה שבועות לאחר שאלי ציפורי נכנס לתפקיד עורך החדשות וסגן עורך "גלובס". ציפורי, כך מספרים במערכת, הכניס רוח נצית ולוחמנית יותר מקודמו, איתמר לוין, ודחף להוריד את הכפפות. אחד הכתבים: "כשכל הזמן מכפישים אותך, אתה צריך להגיב. העמידו אותנו באור מאוד שלילי. אמרו שאנחנו בעצם מריונטות של פישמן, ופגעו ביושר המקצועי שלנו כעיתונאים. זה יצר תחושה מאוד לא נעימה, ורצון להגיב". ו"גלובס", בניצוחו של ציפורי, מצא את ההזדמנויות: כשפורסמו סקרי החשיפה, הוחלט כי התגובה, בעיקר למאמר של אבריאל, תהיה להבליט כמה שיותר את ההצלחה של "גלובס" לעומת "דה מרקר". ואכן, סקרי TGI ו־TIM פורסמו בהרחבה: "גלובס הכלכלי המוביל; צניחה לאתרי הארץ"; ידיעות בנושא פורסמו בעמוד הראשי ובעמודים הפנימיים במשך כמה ימים. באחת הכתבות הופיע תרשים גדול ובו תמונותיהם של שוקן ורולניק (תצלום לא מחמיא במיוחד), ומתחתן הנתונים על הירידה המשמעותית בחשיפה ל"הארץ" ול"דה מרקר" ("דה מרקר", לעומת זאת, ידע להתאפק ולא נתן שום בולטות מיוחדת לידיעה על סקר TIM הקודם, שעל־פיו החשיפה אליו עלתה, ואילו "גלובס" ירד). ב"הארץ" ו"דה מרקר" העדיפו להאשים את השליח: הם פרסמו כי בידיהם נתונים העומדים בסתירה מוחלטת לנתונים של סקר TGI. משרד רואי־חשבון בדק בעבורם, ומצא כי מספר המנויים של "הארץ" דווקא גדל. מנכ"ל העיתון, יוסי ורשבסקי, אמר כי "נתוני סקר TGI אינם עולים בקנה אחד עם נתוני הגידול שבידי העיתון. אנו נבחן את הפער החריג לעומק ובצורה יסודית עם אנשי מכון המחקר. נתוני סקר TGI אמורים לשקף מגמות של חשיפה ובדרך־כלל עמדו בכך, אולם הפעם כשלו כישלון חרוץ". החגיגה המופרזת ב"גלובס" בעניין נתוני הסקרים היתה רק המתאבן למנה העיקרית: מכירת 25% ממניות קבוצת "הארץ" לחברת הוצאה לאור גרמנית, שעל־פי הפרסום הראשון ב"ידיעות אחרונות", אביו של בעליה היה חבר במפלגה הנאצית. ערב הפרסום היה המידע גם בידי "גלובס", אך לאחר בדיקות החליטו העורכים כי הסיפור אינו בשל לפרסום. ההיסוס לא הפריע להם לדהור בעקבות הפרסום ב"ידיעות אחרונות". כותרות גדולות סיפרו כי "קונצרן העיתונות הגרמני שקנה בשבוע שעבר 25% מהארץ פעל בשירות היטלר" (אתר האינטרנט של "גלובס", 16.8.06), וגם "המשקיע הגרמני של שוקן בא בזמן: ירידה בחשיפה וחוב של עשרות מיליוני דולרים" (המהדורה המודפסת, 10.8.06). קולות אחרים הושתקו: עורך החדשות לשעבר של "גלובס", איתמר לוין, "הכשיר" את העסקה וכתב כי אין שום היגיון לפסול את המשקיע החדש בעיתון "הארץ" רק משום שלאביו היו קשרים שגרתיים לחלוטין עם המשטר הנאצי (אתר האינטרנט של "גלובס", 17.8.06). לוין קרא להימנע מזילות השואה בדמות הכנסתה למשוואות עסקיות־מסחריות. משום־מה, זמן קצר מאוד לאחר הפרסום, הורידה יד נעלמה את המאמר מאתר האינטרנט, והוא נבעט אחר כבוד אל מעמקי הארכיון. העסקה עם המשקיע הגרמני נועדה לחזק מאוד את "הארץ" ואת "דה מרקר", ובמקרה כזה "גלובס" הוא הראשון שייפגע. האם, משום כך, השתרבבו לסיקור העיתונאי של "גלובס" על האירוע גם שיקולים עסקיים? בדיעבד אמרה מנכ"לית "דה מרקר", הדס גולדשטיין, לאתר ICE כי "מצער לראות שהמצוקה העסקית שאליה נקלע גלובס בשנתיים האחרונות, בעקבות הפריצה האדירה של דה מרקר, גרמה לשני עורכים ובעל טור בעיתון לאבד את המצפן העיתונאי שלהם". ב"גלובס" דוחים את הטענה הזאת בתוקף. חגי גולן הגיב אז: "המספרים מדברים בעד עצמם". הוויכוח הפומבי סירב לדעוך: קבוצת "הארץ" הפתיעה מכיוון בלתי צפוי. אורן פרנק, מנכ"ל משותף במשרד הפרסום מקאן־אריקסון, משרד הפרסום של "הארץ" ו"דה מרקר", פרסם מאמר ב-ICE) 29.8.06) תחת הכותרת: "למה הפסקתי את המנוי שלי לגלובס": "גלובס הוא עיתון שמאבד את עצמו לדעת בהשתלחות חסרת רסן במתחריו... בפעם הראשונה מדובר בגיוס מלא וגורף של המערכת העיתונאית של גלובס כנגד מתחרה... עיתון שלם, על עשרות כותביו ועורכיו, כותב עבור קהל אחד בלבד: בעלי המניות שלו. כותב ללא שמץ בושה במטרה אחת ברורה: לפגוע במתחריו ולהזיק לעסקיהם – כדי שעסקיו שלו ישגשגו ויצברו ערך...". יום לאחר פרסומו מצא המאמר מקום של כבוד גם באתר "דה מרקר". התקשורת הישראלית רשמה עוד תקדים חדשני: בעל משרד פרסום של עיתון מפרסם אצלו מאמר נגד העיתון המתחרה. לא חלפו שבועיים, ו"גלובס" בישר על "הפלופ של דה מרקר". הוא ציטט את "מעריב", שגילה כי "דה מרקר" פיברק שמות של עורכי־דין שהתראיינו כביכול בכתבה שפורסמה בעיתון. "גלובס", שכזכור הוא עיתון כלכלי, פרסם את הסיפור הברנזאי הזה בהבלטה בדף הראשי באתר האינטרנט שלו. ואין כמו שמחה לאיד: כתבים ב"גלובס" מספרים כי אחרי הפרסום שררה במערכת אווירה עולצת, שהיו בה הרבה חיוכים וטפיחות על השכם. כל זה כשהסקופ שייך בכלל ל"מעריב". לצד השמחה יש גם הרהורים אחרים: "זה פשוט חבל. תחרות היא דבר טוב, אבל כאן נכנסו הרבה אמוציות. אין שום סיבה לשנאה אישית", אומר כתב ב"גלובס", וחברו מוסיף: "זה מבייש. שני הצדדים עסוקים בחיפוש אובססיבי אחרי סיפורים שליליים על המתחרה, במקום להתעסק בעצמם ולהשקיע את המרץ בעבודה עיתונאית. אף אחד לא מנצח במלחמות אגו". כתב ב"דה מרקר" מסכים: "כל המלחמה הזאת נראית לי לא לעניין. יש כאן יריבות בין שני אנשי עסקים, אבל גם הרבה התלהבות של העיתונאים. המלחמה בין שני העיתונים נראית לי מגוחכת, לא עוזרת לשום דבר, ולא משפיעה על הקוראים. לא כך מגייסים קוראים, ולא בצורה הזאת גורמים להם לעבור מעיתון לעיתון. בסופו של דבר, המלחמה הזאת לא עושה טוב לאף אחד מהעיתונים". השאלה היא רק מתי יפנימו את זה בשני העיתונים, וכמה מלים מיותרות עוד ייכתבו עד אז. עורכי "דה מרקר" וכן עורכי "גלובס" ומתי גולן סירבו להתראיין לכתבה. גיליון 65, נובמבר 2006 בשבועות האחרונים החליפו ביניהם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, ועורך "העין השביעית", עוזי בנזימן, מכתבים שנסבו על הכתבה "הוא התחיל!" שנכתבה בידי רן בנימיני ופורסמה בגיליון 65 של "העין השביעית", ועל טור העורך באותו גיליון. נושא הכתבה היה האופי הבוטה שמקבלת התחרות העסקית בין "דה מרקר" ל"גלובס", הגולשת אל עמודי המערכת שלהם. טור העורך מתח ביקורת על נכונותם של מו"לים לרתום את כלי התקשורת שבבעלותם כדי לפגוע בכיסי יריביהם העסקיים. להלן ארבעת המכתבים הראשונים בהתכתבות. היא נמשכה גם לאחר מכן כששוקן חוזר וטוען ש"העין השביעית" שגה, ואינו מודה בשגיאתו, כשייחס לו רתימה של עמודי המערכת לשירות האינטרסים העסקיים שלו. בעקבות זאת העביר בנזימן את המחלוקת לבחינתו של פרופ מרדכי קרמניצר, לשעבר נשיא מועצת העיתונות ומי שנמנה עם יועצי מערכת "העין השביעית". קרמניצר מצא שיש הבדל במידה שבה חרגו שני העיתונים מהסיקור הראוי: בעוד שלדעתו "דה מרקר" נהג בהתגרות באופן שבו הוא התייחס ל"גלובס", עבר "גלובס" על כללי האתיקה באופן שבו סיקר את המתרחש בקבוצת "הארץ". מבחינה זו, צדק שוקן בטענתו שלא היה נכון ליצור רושם אצל קוראי "העין השביעית" כאילו קיים שוויון באופן הסיקור המוטה של שני העיתונים. מכתבו של שוקן מ־3 בנובמבר 2006 עשית מעשה מגונה כאשר פרסמת את הכתבה הבלתי עיתונאית בעליל "הוא התחיל!", ובעקבותיה את הטור שלך "הכה את המתחרה בכיסו" בגיליון האחרון של "העין השביעית". זה מעשה מגונה משום שאם התופעה שאתה מתאר בעיתונות קיימת, צריך לומר במפורש איפה היא קיימת. חיפשתי בכתבה "הוא התחיל!" סימוכין לכך שב"הארץ" או ב"דה מרקר" יש "ידיעות ומאמרים שחזותם עיתונאית, שאינם אלא חלק ממסעי שיווק תוקפניים שנועדו לפגוע בעיתון המתחרה", כפי שנובע מן הטור שלך, ולא מצאתי אף לא מקרה אחד. כן מצאתי את הדברים הבאים: 1. מהלך פרסומי לגיטימי של "דה מרקר", שאין בו שום היבט מערכתי, של הפקת ספר ילדים שנועד להעביר מסר מסוים (כלכלה קוראים בבוקר, הערב הוא זמן איכות למשפחה), העליב את כתבי "גלובס", ולכן הם התגייסו למלחמה עיתונאית ב"דה מרקר". 2. משפט חסר שחר של רן בנימיני, שאתה יודע שהוא שקרי בעליל, אומר כך: "מעל התחרות המחריפה מרחף צלם של הבוסים הגדולים: עמוס שוקן, המוציא לאור של הארץ, ואליעזר פישמן, בעל השליטה בגלובס ואחד מבעלי השליטה בידיעות אחרונות. קשה להפריד את היריבות העסקית בין השניים ממה שמתחולל במערכות העיתונים שלהם". ומה מסביר את הירתמות "דה מרקר" לשרת את האינטרסים העסקיים שלי? העובדה שגיא רולניק מחזיק מניות בחברה שבבעלותה אתר האינטרנט והוא שותף עסקי שלי. 3. "גם פישמן עצמו מרגיש נרדף: קו הנקמנות האישית של "הארץ" כנגד עסקיו של פישמן ידוע לכל", ממהר בנימיני לאמץ את טענות פרקליטי פישמן בלי לבחון אם זו טענה שיש לה בסיס, או שהיא חלק ממסע השתקה והפחדה שהם מנהלים כנגד העיתון. 4. מירב ארלוזורוב, המתוארת כמי ש"חתומה" (אינסינואציה שכאילו לא ארלוזורוב באמת כתבה) על כתבה (אגב, לא "כתבה" אלא מאמר, ומותר ל"עין השביעית" לדעת שאלו שני דברים שונים) שעסקה "בשתיקת הגורמים המוסדיים על התנהלותו של פישמן בפרשת הלירה התורכית", אינה אלא אותה מירב ארלוזורוב "שעזבה לפני כמה שנים את גלובס בטונים צורמים, ולטענת פישמן היא פועלת ממניעים של נקמנות, המשתלבים עם הקו של עיתון "הארץ". אם בנימיני ו"העין השביעית" היו מתעניינים בשאלה מהם ה"טונים הצורמים" שבפרישתה של מירב ארלוזורוב, לפני שבע שנים, מ"גלובס", הם היו מוצאים שארלוזורוב, שהיתה במשך כמה שנים עיתונאית מצטיינת ב"גלובס", התפטרה ועברה ל"הארץ". "גלובס" סירבו לשחרר לטובתה את רכיב הפיצויים שבפוליסת הביטוח הפנסיוני שלה. לרגע נניח בצד דיון שאולי "העין השביעית" צריך לנהל על ניידות עיתונאים בין אמצעי תקשורת בעולם של חוזים אישיים, ואולי להעלות תהיות על ההתנהגות של "גלובס", אבל האם "העין השביעית" בעצם אומר שהדרך של אליעזר פישמן להשתיק ביקורת עיתונאית כלפיו היא לא לשלם פיצויים לעיתונאים פורשים, ואז, אם בעתיד יכתבו עליו ביקורת עניינית ומוצדקת, "העין השביעית" תקבל את הטיעון שאין צורך לבדוק את הביקורת לגופה, אלא מספיק לפסול אותה בשל זהות מי שכתב אותה, עיתונאי שבעבר פישמן סירב לשחרר לו כספי פיצויים? 5. "הפסדיו העצומים של פישמן כתוצאה מההימור הכושל על הלירה התורכית היו, ללא ספק, סיפור עיתונאי ענק, שראוי לסיקור נרחב", כותב בנימיני, אבל מיד מוסיף: "לא רק עיתונאים רגישים בגלובס חשו בריח חריף של שמחה לאיד". אולי מה שדווקא בלט כאן הוא ההפך? עיתון אחד שמדווח על "סיפור עיתונאי ענק", וכל היתר משרתים את יחסיהם עם פישמן במקום את הקוראים ומעלימים אותו ככל שיוכלו? 6. וכאשר איתן אבריאל כותב על כך מאמר (ונכון, עושה מעשה "אסור" וחודר לטריטוריה של "העין השביעית" ועוסק בביקורת העיתונות), בנימיני, שכמה שורות קודם לכן מאשר ש"גלובס" נהגו בסיפור הלירה התורכית בצורה בלתי עיתונאית ולא אתית, מאמץ את טענת "גלובס" שיש איזו בעיה במאמר של אבריאל. ברור שאין שום בעיה כזאת. 7. בנימיני מתאר את הטיפול העיתונאי המוגזם והמוטה של "גלובס" בתוצאות סקר TGI, אבל הוא לא טורח לציין שתגובת "הארץ" ו"דה מרקר" היתה אך ורק בכלים פרסומיים, ובשום אופן לא בכלים מערכתיים. ברור, אילו בנימיני היה כותב שבעוד ש"הארץ" מנהל את התחרות בכלים פרסומיים לגיטימיים ולא רותם את המערכת לצרכים עסקיים, בעוד ש"גלובס" עושה זאת בעקביות, כל הכתבה שלו היתה צריכה להפוך לכתב קטגוריה על "גלובס" וסנגוריה על "הארץ". האם זה המקום לומר שגישה כזאת מנוגדת לאתוס של "העין השביעית" מסיבות ידועות, שאוותר על הפירוט שלהן כאן? 8. ועוד פסק הלכה מירושלים: מאמר של אורן פרנק, מנכ"ל מקאן־אריקסון שהוא גם הפרסומאי של "דה מרקר", שבסך־הכל מתאר את ההתנהגות הבלתי אתית של "גלובס", אשר גם מתוארת בכתבה של רן בנימיני, זוכה לתואר "תקדים חדשני", ומהו התקדים? "בעל משרד פרסום של עיתון מפרסם אצלו מאמר נגד עיתון מתחרה". מה לא בסדר כאן? כבר איתן אבריאל, העורך של אותו עיתון, פרסם, כאמור, מאמר כזה. 9. ולבסוף ציטוט אנונימי של כתב ב"דה מרקר" שאומר: "כל המלחמה הזאת נראית לי לא לעניין. יש כאן יריבות בין שני אנשי עסקים, אבל גם התלהבות של העיתונאים". בין אם זה ציטוט אמיתי, ובין אם זאת המצאה של רן בנימיני, זאת אמירה שקרית. אין שום יריבות עסקית ביני לבין אליעזר פישמן. הוא היה ונותר בעיני אחד מאנשי העסקים המבריקים והמרתקים בישראל. הביקורת היחידה שיש לי עליו היא ההשלמה שלו (בהנחה שאין זאת יוזמה שלו) עם ההתנהגות המצערת והבלתי אתית של מערכת "גלובס" כלפי "הארץ" ו"דה מרקר" (ואגב, גם כלפי עניינים אחרים שאינם קשורים אלינו, אבל שיש בהם אינטרסים עסקיים של פישמן). גם אין כל יריבות בין "דה מרקר" לבין אליעזר פישמן. "דה מרקר" כותב על פישמן הרבה מאוד, ביחס ראוי להיקף עסקיו העצום, והדיווח על ההפסדים בלירה התורכית לא חרג מכך. ▪ ▪ ▪ ההתנהגות של "גלובס" כלפי "הארץ" לא היתה תמיד כזאת, אבל היא גם לא התחילה עם הפצת ספר הילדים "כמה טוב שיש דב", כפי שכותב בנימיני. ההתנהגות הזאת התחילה מאז ש"דה מרקר" קם בשנת 2000 כאתר מידע עסקי ובכך איים על המונופול של "גלובס". מאז לא החמיץ "גלובס" שום הזדמנות להשתמש בדפיו כדי לפגוע (על־פי הבנתו) ב"הארץ". הפסדים רבעוניים של חברה קיקיונית ש"הארץ" היה שותף לה (בשנים 2001, 2002), "וואלה", קיבלו דיווחים בעמוד הראשון של "גלובס" כאילו היתה "וואלה" לפחות "אי.די.בי", ולמרות שגם "בזק" שותפה בחברה, תמונה שלי היתה חלק בלתי נפרד מן הדיווח. והיו דברים נוספים רבים. אילו "העין השביעית" ורן בנימיני היו עושים רק חצי עבודה עיתונאית, הם לא היו מחמיצים את כל הידיעות בחתימת "כתב גלובס" שפורסמו ב"גלובס" כדי להכפיש את "הארץ". הן היו כל־כך בלתי עיתונאיות שכתבי "גלובס", שאלי ציפורי הטיל עליהם לכתוב אותן, סירבו לחתום עליהן בשמם. איך דבר כזה נעלם מן העיתון שעוסק באתיקה עיתונאית? כדי ש"העין השביעית" יהיה ראוי ליומרה שהוא נטל על עצמו, אני חושב שאתה צריך לחזור בך מן ההאשמות הלא מבוססות שהטחת ב"הארץ" וב"דה מרקר" בטור שלך, ולהטיל על רן בנימיני לכתוב מחדש את הכתבה שלו. תשובתו של בנזימן מ־20 בנובמבר 2006 למכתבך מה־3 בחודש, הריני להשיב: 1. "דה מרקר" רתם את עמודי המערכת שלו לצרכים שיווקיים, במסגרת מאבקו העסקי ב"גלובס", בין השאר במקרים שלהלן: ▪ פרסום כתבה המבשרת על הופעת הספר "כמה טוב שיש דב" (30 במרץ 2006). ▪ פרסום מאמר של איתן אבריאל, "יום הכיפורים של העיתונות הכלכלית" (28 במאי 2006). ▪ פרסום מאמר של אורן פרנק (30 באוגוסט 2006). ▪ היקף הסיקור של הסתבכות פישמן עם הלירה התורכית ואופי הכותרות שניתנו לידיעות בנושא זה (דוגמאות: "מקורות בנקאיים: היתה פדיחה", 28 במאי 2006; "הכל הימורים", 1 ביוני 2006; "המהמר", 1 ביוני 2006). ▪ פרסום כתבה (לא מודעה פרסומית) המכחישה את נתוני סקר TGI ("הארץ", 27 ביולי 2006). 2. הנתונים האלה היו בסיס עובדתי מוצק לאופן שבו סוקרה היריבות העסקית בין "דה מרקר" ל"גלובס" ב"העין השביעית". 3. הערתך על אמינות הציטוט האנונימי שמופיע בכתבה עושה עוול לכתב צעיר והגון שבדק ללא משוא פנים את הנושא, אך היא אינה חריגה בסגנון מכתבך כולו. כפי שידוע לך, מי שעשה מעשה מגונה ופיברק מרואיינים היה דווקא "דה מרקר". 4. כפי שאתה רואה, אני נמנע מלהיגרר אחרי סגנונך. מכתב של שוקן מ־21 בנובמבר 2006 אם בפרסום הכתבה הבלתי עיתונאית בעליל "הוא התחיל!", ובעקבותיה הטור שלך "הכה את המתחרה בכיסו", בגיליון הקודם של "העין השביעית", עשית מעשה מגונה, כפי שכתבתי לך ביום 3 בנובמבר, תשובתך מיום 20 בנובמבר מוסיפה חטא על פשע, והיא תשובה יהירה מזאנר "כתבתי, ולכן זאת אמת". בכל הדוגמאות שהבאת אין שום היבט של "ידיעות ומאמרים שחזותם עיתונאית, שאינם אלא חלק ממסעי שיווק תוקפניים שנועדו לפגוע בעיתון המתחרה". 1. הידיעה (לא הכתבה) בת 117 מלים על הופעת הספר "כמה טוב שיש דב" לא שונה מידיעות דומות רבות שמתפרסמות בעיתונות על מהלכים שיווקיים של פירמות במשק. זה אחד מנושאי הכיסוי המובהקים של "דה מרקר". בשורה הראשונה של הידיעה הקצרה נאמר שהוצאת הספר היא "מהלך שיווקי", ובשורה השנייה של הידיעה נאמר שהספר הוא "תוכן שיווקי בספרות ילדים". אין בפרסום הידיעה הזאת שום פסול עיתונאי. 2. על המאמרים של איתן אבריאל ואורן פרנק כתבתי לך במכתבי הקודם. אין שום פסול אתי בפרסום המאמרים האלה. האם כשב"ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר בגנות רכישת 25% ממניות "הארץ" על־ידי "דומונט" זה בעצם חלק ממסע שיווק תוקפני, או שזאת ביקורת לגיטימית (שהיה רצוי, אמנם, שתשען גם על עובדות נכונות)? אבל מאמר המגנה את הטיפול (ש"העין השביעית" אומר שהוא כושל) של חלק מן העיתונים בפרשת הלירה התורכית אינו יכול להיות ביקורת לגיטימית? 3. כל הפרסומים בדבר פרשת הלירה התורכית שציינת עומדים בכל כללי האתיקה העיתונאית. לא מספיק שתזרוק לחלל 3 "דוגמאות" לטענה הבסיסית של הכתבה, זה חלק מן היהירות בתשובה שלך, אתה צריך לנמק מה לא בסדר בדיווחים האלה של "דה מרקר". לא עשית זאת כי אין בדיווחים האלה כל פסול. 4. הידיעה על הגידול בתפוצה המשולמת של "הארץ", בניגוד ל־TGI, היא ידיעה עיתונאית רלבנטית. גם כן כמו ידיעות עיתונאיות רבות אחרות. גם כאן אינך מסביר מה לא אתי בפרסום הזה, ומהו כאן "מסע שיווק תוקפני שנועד לפגוע בעיתון המתחרה". ▪ ▪ ▪ לכן אין שום "בסיס מוצק" לאופן שבו סוקרה היריבות העסקית בין "דה מרקר" ל"גלובס" ב"העין השביעית", כפי שאתה כותב, ואין שום סיבה לשביעות הרצון העצמית היהירה שלך. טעיתם, נכשלתם, סילפתם במזיד: אחד מאלה הוא מה שקרה. אני כופר בכך שאין משוא פנים ב"העין השביעית". היהירות וההתנשאות שלכם הביאה למשוא פנים כלפי עצמכם וליהירות כלפי האמת. אולי דרושה גם הסתכלות ביקורתית פנימה? אני מבקש שמכתבי הראשון יפורסם בגיליון הקרוב של "העין השביעית" כתגובה לכתבה. אם תחליט לפרסם גם את מכתב תשובתך, אני מבקש שתפרסם גם את מכתבי זה. תשובתו של בנזימן מ־4 בדצמבר 2006 מה שלגיטימי בעיניך לא בהכרח לגיטימי בעיני זולתך, ולצורך העניין הנדון בינינו - בוודאי שמה שנראה לגיטימי בעיני "דה מרקר" אינו נראה לגיטימי בעיני "גלובס". והרי הכתבה שעליה אתה מלין הביאה, בראש וראשונה, את ההשגות שיש לשני כלי התקשורת זה על זה. אתה סבור שלגיטימי שעורך אתר "דה מרקר" ישתלח בעיתונאי "גלובס" על האופן שבו סיקרו את פרשת המניות של פישמן - והם סבורים שזו התנהגות בלתי לגיטימית. אתה סבור שאין כל פסול במאמר שפרסם אורן פרנק - והם גורסים שיש בכך חצייה בוטה של הקו האמור להבדיל בין מערכת העיתון לפרסומאי שלו. אתה גורס שפרסום למעלה מ־25 כתבות ומאמרים על הפסדי הממון של פישמן הוא סיקור עיתונאי הולם - והם טוענים שיש בהיקף הזה, ובסגנון הסיקור - "המהמר"; "הכל הימורים"; "קזינו תורכי"; "עזריאלי מחלץ את פישמן מהבוץ"; "פישמן מחלץ מזומנים מן הגורן ומן היקב"; "האם איש העסקים אליעזר פישמן ניצל מידע פנים?"; "מקורות בנקאיים על הפסדי הענק של פישמן: היתה פדיחה"; "האם פישמן הסתבך גם עם שוק ההון?" - הטיה מכוונת שמקורה בתחרות עסקית בין שני כלי התקשורת. אתה מציג את הידיעה על פרסום ספר הילדים כנוהג מקובל ולחיזוק טענתך אתה מזכיר כי בידיעה נאמר שהספר הוא "מהלך שיווקי" ו"תוכן שיווקי בספרות ילדים" - והם סבורים שזו היתממות. לרן בנימיני היה אפוא יסוד מוצק לתאר כפי שתיאר את גלישת התחרות העסקית בין "דה מרקר" ו"גלובס" לעמודי המערכת. התיאור שלו הציג בעיקר את עמדות שני הצדדים ושילב, פה ושם, את מסקנותיו על צדקת טענותיהם. הוא עשה זאת לאחר שסרק את כלי התקשורת הנידונים ולאחר ששוחח עם עיתונאים ועורכים המועסקים בהם. התמונה שהצטיירה היא של הדדיות ברתימת המערכת העיתונאית למאבק העסקי. למקרא מכתביך חזרתי ושאלתי את עצמי אם טעינו. לרגע חשבתי שאולי עשינו לך עוול כשניסחנו את המאבק העסקי בין "דה מרקר" ל"גלובס" במונחים של תחרות אישית בינך לבין אליעזר פישמן. לאחר קריאה נוספת, איני בטוח בכך: שהרי במכתבך הראשון אתה מצדיק, מבלי משים, את הכותרת שנתנו לכתבה: "הוא התחיל!"; אתה מאשים את פישמן בהשלמה (אם לא בייזום) ההתנהלות העיתונאית הנפסדת של "גלובס", ואתה מאשים את "גלובס" כמי שהתחיל במאבק הבלתי אתי ב"דה מרקר" מרגע הקמתו. ומלה נוספת על "יהירות עיתונאית". איני יודע מה ההבדל בין יהירות סתם ל"יהירות עיתונאית". בעצם העיסוק העיתונאי יש מידה של יהירות, שכן העיתונאי מתיימר לתקן את העולם ובשם שליחותו זו הוא שופט את הזולת. אם כוונתך לכך - ניחא. אנחנו ב"העין השביעית" איננו מלאכים ואיננו מתיימרים להיות עיתונאי־על. כל מה שאנחנו עושים הוא להשתמש בכלים העיתונאיים המקובלים כדי לסקר את עולם העיתונות הישראלי. לפעמים אנחנו מועדים וכשכך קורה איננו נרתעים להודות בטעויותינו ולפרסם התנצלות, במידת הצורך. לא השתכנעתי שבנשוא ההתכתבות בינינו שגינו. גיליון 66, ינואר 2007 מרדכי קרמניצר בעקבות פרסום עמדתי בעניין האופי שמקבלת התחרות העסקית בין "דה מרקר" ל"גלובס" ("מהו שיווק בחזות עיתונאית", "העין השביעית" 66, ינואר 2007) עלי להעמיד דברים על דיוקם: לא פסקתי ש"גלובס" עבר על כללי האתיקה באופן שבו סקר את המתרחש בקבוצת "הארץ". נתבקשתי על־ידי עורך "העין השביעית", עוזי בנזימן, לחוות דעתי בפניו על הפרסום ב"העין השביעית", לאור הביקורת שמתח עליו מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן. לאחר עיון בפרסום של "העין השביעית" אמרתי לבנזימן שלדעתי "דה מרקר" "התחיל", אך בין שני הניצים, מי שנושא בעיקר האחריות למריבה, שאינה מוסיפה כבוד למקצוע העיתונות, הוא "גלובס". וזאת בניגוד לרושם הכללי שעולה מקריאה רגילה (שאינה קריאת עומק) של הכתבה ב"העין השביעית", שלפיה שני הצדדים אחראים באופן שווה. לא התייחסתי בדברי כלל להפרת כללי אתיקה, שכן לא בחנתי את הסוגיה מזווית זו. אם הייתי הולך בדרך זו, לא הייתי מתייחס לשאלה "מי התחיל" ולא הייתי בא בביקורת על פרסום שיווקי במתכונת של "ספר ילדים". בשלב מאוחר יותר הודיע לי בנזימן כי החליט לפרסם את חוות דעתי האמורה, והסכמתי לכך. ברור שבנזימן הבין אחרת את דברי, ומכאן הפרסום של עמדתי ב"העין השביעית". טעיתי בכך שלא ביקשתי לראות את נוסח דברי לפני פרסומם, אני מצר על כך ומבקש לתקן זאת באמצעות פרסום ההבהרה הזאת. גיליון 67, מרץ 2007

חשיפה ראשונה: שורה של בקשות לשקיפות ממשלתית לפי חוק חופש המידע - לא נענו, וזאת למרות שהוגשה תלונה למשרד המשפטים שמצא אותןמוצדקות

מה משותף למפגעי סביבה, פעילות המשרד לשירותי דת והסדרי ניגוד העניינים של מירי רגב? כולם אמורים להיות שקופים- ועדיין, הם חסויים. כאן אנו חושפים לראשונה שורה של בקשות לשקיפות ממשלתית לפי חוק חופש המידע – שלא נענו, וזאת למרות שהוגשה תלונה למשרד המשפטים שמצא אותן מוצדקות. המקרים האלו חמורים מאחר ובמשרד המשפטים הנחו את המשרדים הממשלתיים כן להשיב לבקשות המידע, ועדיין אותם משרדים בחרו להמשיך שלא לפעול כנדרש. למטה הפירוט של רשויות מפרות. הפתרון איננו שיימינג מתמשך, אלא שינוי הכללים כפי שח"כ אלהרר מציעה. בנוסף, יש להפוך את היחידה האחראית לנושא – היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים – לנציבות. כלומר, להפוך את הממונים לעצמאיים ואת היחידה לגוף עם שיניים שיוכל להטיל סנקציות בעצמו על משרדי ממשלה סוררים. כיום? לכל היותר הוא יכול לנזוף בהם. ועדיין – גם נזיפות זה דבר חשוב. ומתחת לוידאו הפירוט. בראש המשרד שממסמס את הבקשות מידע של הציבור בשנת 2016 עומד המשרד להגנת הסביבה. הוגשו נגדו 18 תלונות, יותר מכל משרד אחר. 12 מהתלונות, כך גילינו, נמצאו מוצדקות. לא רק זאת – ניתנו בעניינן הנחיות למסור את המידע המבוקש בתוך שבועיים, ולמרות כל זאת – טרם ניתן מענה. בין הנושאים שהתבקשו אפשר למצוא: בדיקות קרינה במצפה רמון, ממצאי זיהום אוויר במפרץ חיפה, מטרדי ריח בעפולה, ובדיקות סביבתיות שנעשו סביב מפעל באשדוד. על כל הנושאים האלה ורבים אחרים, לא מצא לנכון המשרד להגנת הסביבה לתת מענה. רוצים לדעת במה אסור למירי רגב לעסוק בו מפאת ניגוד עניינים, מה נאסר על אבי גבאי לעסוק בו בגלל פעילותו כמנכ"ל חברת בזק או איזה עניינים עלו בהסדר ניגוד העניינים של השר לשירותי דת דוד אזולאי? גם את עמותת הצלחה שבראשות עו"ד אלעד מן עניינו השאלות האלה, ובהתאם הוגשו בקשות למידע בשנת 2015. גם במקרים אלה, בחרו המשרדים השונים שלא להשיב לבקשות המידע – בניגוד לחוק ולהנחיות משרד המשפטים. בחנו את כל החלטות היחידה הממשלתית לחופש המידע בתלונות. הסתבר כי הזמן הממוצע שחלף בין הגשת הבקשה ועד שבכלל הוגשה תלונה עומד יותר מחצי שנה. לאחר מכן לקח ליחידה הממשלתית כ-3 חודשים מרגע הגשת התלונה ועד שניתנו הנחיות למשרדים השונים. ולבסוף, אחרי כל התהליך הזה, עדיין, בממוצע, יותר מ-7 חודשים מאז שנקבע כי התלונות מוצדקות וניתנה הנחייה למשרדים השונים להשיב למבקשים, לא קרה דבר. בדיקה פרטנית מצאה כי במרבית התלונות גם היחידה לא זכתה למענה לגופה של התלונה, אלא לכל היותר להתייחסות כללית. כך, בין היתר בנובמבר 2015 הוגשה למשרד להגנת הסביבה בקשה לקבל נתונים אודות זיהום האוויר בחיפה. בפברואר, מרץ ופעמיים במהלך חודש מאי 2016 נשלחו פניות למשרד מטעם המתלונן אך לא זכו למענה. באוגוסט 2016 הוגשה תלונה, ובתגובה נמסר כי בתוך מספר שבועות תתקבל תשובה לאור העומס. למרות זאת, מאז ועד היום לא התקבלה תגובה נוספת למרות פניות חוזרות של היחידה והמידע טרם נמסר גם עתה, כמעט 600 ימים אחרי הגשת הבקשה. פנינו לתגובה של שלושת המשרדים המובילים במספר התלונות המוצדקות. משרדי האוצר ושירותי הדת העדיפו שלא להגיב. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד עושה מאמצים רבים להיענות בחיוב לכל בקשות חופש המידע המגיעות אליו ולמסור את המידע המבוקש – גם אם חלק ניכר מהבקשות הן מורכבות, בהן נדרש מידע רב, התייעצויות פנים משרדיות ועוד. ולראיה, כפי שמעיד הדוח השנתי, רק באחוז מצומצם מאוד מסך הבקשות נמסר מידע באופן חלקי. העלייה החדה במספר הבקשות למידע – 100% מאז שנת 2013, שעליה אנו מברכים שכן הדבר מראה על התעניינות הולכת וגוברת בנושאים סביבתיים – וכן מורכבות הבקשות, יחד עם הרצון להיענות בחיוב לכמה שיותר מהן, גוררים עיכובים במסירת המידע, ועל כך אנו מצרים. המשרד בודק דרכי התייעלות בימים אלה, שמטרתן למסור כמה שיותר מידע – אך בלוחות זמנים מצומצמים יותר, ומקווה שהמאמצים יבואו לידי ביטוי בשיפור הפרמטרים בדוח הבא. בנושא הבקשות המוזכרות בשאלותיך: לחלקן ניתן מענה (כדוגמת בדיקות קרינה במצפה רמון – הבדיקה פורסמה באתר המשרד). בחלק אחר לא נמצא המידע המבוקש (דוגמת הבקשה על מכרזים בתחום הפסולת המסוכנת), ובחלק אחר בקשותינו להבהרות מהפונה נותרו ללא מענה. יתר הבקשות נמצאות בשלבי טיפול שונים, ובכוונתנו להשיב לכולן בהקדם. יצוין, כי המשרד להגנת הסביבה מפרסם באופן יזום מידע רב על חומרים שנפלטו לסביבה וזאת בנוסף לבקשות המטופלות על ידו, ובאתר 17.5 אלף קבצים באזור חופש המידע, לשימוש הציבור". הנה פירוט הבקשות שהוגשו למשרד להגנת הסביבה ולא נענו בניגוד לנהלים, לצד פירוט המקרה מצד משרד המשפטים:

"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מדגימים סיקור נצלני ומכוער | כולם כותבים על "פריימריז עצובים" בעבודה | קלינטון בראש והמתנחלים מופלים לרעה

שאלה: האם רובה של אוכלוסיית ישראל מורכבת מאנשים טיפשים, כאלו שהראש שלהם מתפקד רק כמשטח גידול לשערות? האם רוב האנשים שמסתובבים כאן, על האדמה הזו, אינם מסוגלים להרגיש רגש אותנטי, והלב הקהה שלהם נצבט רק אם מגישים להם את מנת הסבל, הצער והאימה כשהיא חשופה ומדממת? התשובה היא, כמובן: לא (התשובה הזו אינה נסמכת על סקרים סטטיסטיים, אלא על היגיון פשוט ואמונה באדם). זו התשובה שלי, הבוקר, לשאלה הנ"ל. התשובה של שילה דה-בר ועמוס רגב, שהעיתונים שהם אחראים עליהם הגיעו הבוקר לפחות למיליון ישראלים, שונה משלי. כמעט הפוכה. "אמא!", היא הכותרת של "ידיעות אחרונות" היום. או יותר נכון "אמא!", על רקע תמונתו של ילד בן שנתיים שפניו מכורכמות בבכי. ב"ישראל היום" הרגישו שהכותרת "אמא!" תחטא לאמת, שהיא לא בוטה מספיק, שיש אולי מי שלא יבין, ולכן הלכו על הגרסה המשודרגת: "אמא, אמא!", וליתר דיוק: "אמא, אמא!". "אמא, החל לפתע מוישי לבכות בקול גדול, אמאאאא, וצרחותיו הקפיאו את הדם וחנקו את הגרון", כותב ("רושם") בועז ארד ב"ידיעות אחרונות". אם יש משהו שהעיתונים הוכיחו שלמדו מהביקורת שהוטחה בהם (מהאקדמיה, מהפוליטיקה ומהתקשורת עצמה) אחרי הסיקור הנצלני של פרשת רוז, הרי זה שהם לא למדו כלום, שלמידה היא לא חלק מהגדרות העבודה שלהם, ושאין עם מי לדבר, תודה. טרגדיות גורמות לטראומות, וטרגדיות ציבוריות גורמות לטראומות ציבוריות. עם טראומות צריך להתמודד, תהליך של אבל הוא חשוב והכרחי, עיבוד של האימה חייב להיעשות. התמונה של משה (סליחה: "מוישי") הולצברג בן השנתיים הממרר בבכי, המרוחה על עמוד השער ושוב בעמודים הפנימיים, אינה דבר מכל אלה. היא לא עיבוד של הרגש אלא איבודו, היא לא חלק מתהליך אלא עקיפת כל מנגנוני ההגנה כדי להלום במפתח הלב של הקורא, היא אקט בריוני של חדירה לרשות הפרט, של המצולם ושל המתבונן. זו כותרת המשנה של הידיעה בעמוד הפותח של "ישראל היום": "כשהוא נתון בזרועות ידידה של המטפלת סנדרה, סבו וסבתו לידו, ביקש מוישי הקטן רק דבר אחד: את אמא | לעשרות האבלים בבית-הכנסת במומבאי נותר רק להביט בו, ולבכות | סמלה של טרגדיה". כמה נמיכות קומה יש במשפט הזה. לא מפני שלילדים וילידים יש רק שמות פרטיים (הרי הם לא בני-אדם כמונו), גם לא רק בגלל הסחטנות הרגשית הזולה, אלא בגלל החטא שיש כאן לטרגדיה עצמה. כאילו בלי איזה שיא דרמטי (ילד בוכה בן שנתיים ששני הוריו נהרגו) אי-אפשר להצטער, אי-אפשר להתאבל. כך נמחקים הקורבנות האחרים, נמחק האסון, נמחקות ההשלכות האפשריות שלו, נזרקת מהחלון אפשרות של הפנמה תבונית של האירוע – נשאר רק מברג חלוד שחודו תקוע בלב הקורא וידיתו אחוזה בכפו של העורך. זו לא עיתונות עממית, זו עיתונות יהירה ומתנשאת. עובדה: מי שחיפש סיקור סולידי ורגיש לא היה צריך היום להתעקש על "הארץ" (שהכותרת שנתן לסיפור מעידה על השינוי הרע שמתחולל בו), הוא היה יכול לפתוח בלי חשש גם את "מעריב". אז תרשמו לעצמכם: שילה דה-בר ועמוס רגב חושבים שאתם, הקוראים שלהם, אנשים פרימיטיבים, רפי שכל, בעלי נפש קהה ולב אטום. עכשיו תתחילו לדפדף. או שלא. סיקור הפוסט-פיגוע בבית חב"ד, במיוחד ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", היה משוח לכל אורכו במשחה רליגיוזית. בימים הקודמים היו אלה תמונתו של "הרבי" שלא התנפצה (למרות שב"מעריב" היא דווקא נראית כמנופצת), הגופות שכוסו דרך פלא בטליתות (סיפור ש"הארץ" ו"מעריב" הפריכו מכל וכל וטענו כי הוא שקרי) וכיוצא בזה נסים ופלאות. היום תורו של "ספר התורה המנוקב". ב"ישראל היום" הוא מקבל את הידיעה המרכזית בעמ 3 (מרכזית ביחס לפלטפורמה. מדובר במשהו כמו 200 מלה), ב"ידיעות אחרונות" אזכור נרחב בתוך הידיעה, תמונה ולִיד. שימו לב למשפט הזה, של יהודה שלזינגר ב"ישראל היום": "הזעזוע של העוסקים במלאכה גבר כשגילו שלא רק יושבי בית חב"ד היו יעד לתקיפת המחבלים – אלא גם ספר התורה ששכן בבית-הכנסת של הבניין". אתם קולטים? הם יורים גם בספרי תורה! עזבו אתכם מהעובדה שמדובר, מן הסתם, בכדורים תועים (ואם לא, אז מה?), ושימו לב לסדרי העדיפויות: הזעזוע גבר כשגילו שלא רק אנשים נורו, אלא גם ספרי תורה. זו לא תפיסה דתית, זו בוודאי לא יהדות, זה פשוט אידיוטיזם. אבל רגע, חכו, יש גם נס: "במהלך כל היום לאחר מכן פירסמו כלי התקשורת החרדיים בארץ בהתרגשות גדולה את העובדה שהקליע פגע בספר התורה מספר שורות לאחר פתיחת פרשת אחרי מות". תזכורת: ספר תורה כתוב על קלף מגולגל. כדור שנורה לעברו חייב לנקב שורה של דפים. אילו עוד פרשיות ניקבו הכדורים שקרעו חור בפרשיות "אחרי מות-קדושים"? אולי ב"מצורע-תזריע"? ואולי בפסוק: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני, ודורש אל-המתים. כי תועבת ה כל עושה אלה; ובגלל התועבות האלה ה אלוקיך מוריש אותם מפניך. תמים תהיה עם ה אלוקיך". העיקר שכלי התקשורת החרדיים פירסמו בהתרגשות, ואילו אנחנו פירסמנו בקורקטיות, בטעם טוב, ובלי לשאול את עצמנו מה יש כאן בכלל לפרסם. הרצועה התחתונה על שער "ישראל היום" מוקדשת לכותרת הבאה: "עובר הוחזק 10 שנים בדלי בהדסה עין-כרם; חשד: שימוש למחקר". לא משנה כרגע מה הם פרטי המקרה המוזר הזה (שבכל מקרה אינם ברורים לעת עתה), אבל שלישיית המלים שחותמת את המשפט, "חשד: שימוש למחקר", תופסת את תשומת הלב: איך נהפך מחקר למשהו חשוד. ובאמת, מחקר הוא דבר חשוד. מי יודע, אם תחקור ותדרוש ותתבונן, אולי תגלה שהתמונה של הרבי כן התנפצה, שהקליע לא חורר את פרשת "אחרי מות", או שצירופי המקרים הללו הם חלק מתפיסת עולם של בערות חשוכה ובדרך כלל גם קנאית, ולא של אנשים בריאים, בוטחים ושמחים – יהיו דתיים או חילונים. סיקור הפיגועים בהודו מלווה גם במעט מידע, בינות להררי האמונות התפלות ומסחטת הרגשות. כך מביא "ישראל היום" את הדיווח של ה"טיימס" הלונדוני, הגורס כי חמישה מחבלים נוספים מסתובבים בבומביי. זאת, על סמך החפצים שנמצאו בסירה שעליה הגיעו ככל הנראה המחבלים לבומביי, המתאימים ל-15 איש ולא לעשרה (מספר המחבלים שחוסלו ונתפסו). אנשיל פפר מראיין ב"הארץ" את הנספח הצבאי בהודו, שמגן על ההודים מפני הביקורת שהוטחה בהם על הטיפול באירועי הטרור. "אני לא זוכר אם נתקלנו אי-פעם באירוע של שמונה מוקדים בעת ובעונה אחת בתל-אביב והתמודדנו איתו כהלכה", הוא אומר. עוד ב"הארץ", ידיעה מתורגמת מה"גרדיאן" המצטטת את חמיד מיר, "אחד ממגישי החדשות הפופולריים ביותר בפקיסטן": "הצבאות של שתי המדינות אולי לא נלחמים, אבל כלי התקשורת של הודו ופקיסטן נמצאים במאבק מר אחד מול השני. אני חושב שתהליך השלום בין שתי המדינות הוא הנפגע העיקרי של מלחמת התקשורת הזאת". "למי תהיה עבודה" היא הכותרת ש"ידיעות אחרונות" בחר היום כאחת ההפניות על שער העיתון. הבחירות המקדימות בעבודה זוכות היום לסיקור מרכזי בכל העיתונים. הנימה השלטת היא זו החובטת במפלגה ושואלת כיצד יימצא מקום לכל המתמודדים, בהתחשב במספר המנדטים החד-ספרתי שמנבאים לה הסקרים. כל העיתונים מנבאים הצלחה לח"כים שלי יחימוביץ ואופיר פינס ולשר יצחק הרצוג. גם העיתונאי לשעבר דניאל בן-סימון מסומן כמועמד מבטיח. צביקה ברוט מ"ידיעות אחרונות" מקבל את פרס הידיעה הביזארית, המופיעה בתוך הדיווח שלו על הקמפיין, שהתחיל באיחור, של השר בנימין בן-אליעזר: "בסוף השבוע פנו אנשיו של פואד לחברת גינס העולמית והגישו בקשה רשמית להתמודד על התואר האיש שערך את המירוץ הקצר ביותר בעולם לבחירות". מילא אם פריט המידע המיותר הזה היה מובא במרכאות, כפרפראות טיפשיות לסיכום הדיווח החדשותי, אבל לא – שיחת הסלון של אנשי פואד הופכת לידיעה לגיטימית בעיתון, כאילו אין בדרך כל מיני דרגי עריכה שאמורים להשאיר את הדברים האלה מחוץ לעיתון. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "עוד 1,000 מפוטרים". "מכת האבטלה", קוראת כותרת הגג, וכותרת המשנה: "ב-3 חודשים: 8,500 מפוטרים". מהיכן מגיע המספר הזה? בידיעה של דוד רגב הוא מיוחס למנכ"ל שירות התעסוקה יוסי פרחי, ש"העריך אמש כי זהו מספר האנשים שנגדע מקור פרנסתם העיקרי בעקבות התמוטטות הבנקים והבורסות ברחבי העולם". רגע, מה זאת אומרת "העיקרי"? ומה זאת אומרת "ברחבי העולם"? מדובר במובטלים ישראלים או לא? נתון אחר שמובא הוא מספר מבקשי העבודה בשירות התעסוקה בחודש שעבר: 193 אלף. רגע, זה גבוה? זה נמוך? לפי רגב: "עלייה של 1.1% לעומת השנה שעברה". 1.1% לא נשמע גבוה כל-כך, לא? תקנו אותי אם אני טועה, אבל הנתונים היבשים שהעיתון עצמו מביא מעידים כי ההיסטריה שהוא מפיץ מעט מוגזמת. "אובמה מינה את הילרי קלינטון לשרת החוץ" היא הכותרת השנייה על שער "הארץ". התמונה המרכזית על השער מציגה את השניים כשהם פוסעים, קפוצי פה, ידו של אובמה על כתפה של קלינטון במחווה האדנותית המאפיינת אותו (ואת בוש, ואת אולמרט. הקואוצרים של שלושתם באים, כנראה, מאותה אסכולה). הקבינט של אובמה מגיע גם לשער "ישראל היום" עם הכותרת: "המנהלים החדשים של העולם". "ידיעות אחרונות" מציג בעמ 4 את דיוקניהם של הנבחרים: רם עמנואל, ראש צוות הבית הלבן; גיימס גונס, היועץ לביטחון לאומי; ביל ריצרדסון, שר המסחר; טימותי גייטנר, שר האוצר; אריק הולדר, שר המשפטים; הילרי קלינטון, שרת החוץ; דייוויד אקסלרוד, היועץ הבכיר לנשיא; רוברט גייטס, שר ההגנה; גנט נפוליטנו, השרה לבטחון פנים; טום דאשל, שר הבריאות. הידיעה עצמה (חתומה על-ידי "כתב בוושינגטון" אנונימי ועל-ידי איתמר אייכנר, שהוא כנראה כתב-העל של "ידיעות אחרונות" לכל נושא שבעולם) עוסקת גם בשאלה אם המועמדים טובים לישראל אם לאו (גונס בעייתי, קלינטון היא אחלה). איתן הבר מקבל מקום לכתוב טור מיותר, שבו הוא קובע בנחרצות, כנראה מתוך היכרות עמוקה, כי קלינטון היא אמביציוזית במובן זה שהיא "חברה רק של עצמה". חלק מהכוורת הוא רפובליקאי, דבר המצוין לחיוב ב"ידיעות אחרונות" ("נבחרת של יריבים"). ב"מעריב" מובאת דווקא הביקורת שהעובדה הזו מעוררת "מצד חבריו של אובמה למפלגה הדמוקרטית" (צח יוקד). עקיבא אלדר כותב ב"הארץ" כי דן קרצר יהיה כנראה השליח למזרח התיכון. כל העיתונים מצטטים את הראיון שנתן הנשיא היוצא גורג בוש לרשת ABC, שבו הודה כי לא היה מוכן למלחמה בעיראק (או טענות קרובות לזו, תלוי איזה עיתון אתם קוראים). כל העיתונים מדווחים על התנגשויות בין מתנחלים לערבים וכוחות הביטחון ברחבי השטחים ובחברון עצמה על רקע הכוונה לפנות דיירים יהודים מביתם שבעיר. בבית התאספו כאלף איש, לפי צבי זינגר ויוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות"; מספר שנראה מוגזם בהתחשב בגודלו של הבית, עם כל הכבוד ליכולת ההצטופפות של המגזר. "הארץ" הוא היחיד שמדווח בהרחבה יחסית על פסק הדין של השופטת שולמית דותן בעניינו ולטובתו של נועם פדרמן, פעיל הימין ותושב חברון שהפרקליטות ביקשה להרחיק מהשטחים. אולם גם הדיווח הנרחב יחסית הזה השמיט את הקטעים היותר חריפים וחמורים שכתבה השופטת (ולפניה השופט דרור באותו עניין) נגד הפרקליטות ונגד המשטרה, שמתנהלים בבריונות יוצאת דופן כלפי פדרמן וכלפי המתנחלים. עמירה הס עזבה את עזה לאחר שהחמאס הזהיר אותה כי יש חשש לבטחונה. כך מדווח "הארץ", שמספר גם שנעצרה ונחקרה במשטרת שדרות עם שובה. העיתונים מדווחים היום על תקלה שאירעה בעת ראיון שהעניקה שרת החוץ לבני לשדרן רזי ברקאי בגלי-צה"ל: תקלה באזעקה גרמה לה לצפצף, והדבר הפריע לראיון הטלפוני. הסיפור הטיפשי הזה מקבל רבע עמוד ב"ידיעות אחרונות" (איתמר אייכנר).

בשב"כ טוענים כי כתב אל-אקצא העצור, מוסטפה חוואגה, הודה בפעילות טרור מעבר לפעילותו העיתונאית, אך לא מציינים פעילות כזו; עוד לפני ההחלטה להוציא את הערוץ מחוץ לחוק, נעצרו מנהל הערוץ וצלם

מוסטפה חוואגה, כתב ערוץ אל-אקצא של חמאס בגדה המערבית, שנעצר ועומד לדין בגין חברות בארגון הטרור, הודה בחקירתו בפעילות בחמאס מעבר לעבודתו העיתונאית, כך טוען שירות הביטחון הכללי בתגובה שהעביר ל"העין השביעית" בעקבות פרסום כתבה על המעצר. עם זאת, המעשים שבהם הודה חוואגה ומפורטים בהודעת השב"כ אינם חורגים על פניהם מעבודה עיתונאית בסיסית, כפי שטוען עורך-דינו. השב"כ מסר כי "לאחר חקירתו [של חוואגה], במסגרתה התברר כי בנוסף לעבודתו של חוואגה בערוץ אל-אקצא השתתף הלה בתהלוכות ובאסיפות של חמאס, עמד בקשר עם פעילי חמאס בכירים וקיבל משכורת מארגון חמאס ברצ"ע, הוגש כנגדו כתב אישום לבית-המשפט הצבאי ביהודה". עורך-דינו של חוואגה מסר בשם מרשו כי הוא מכחיש חברות בחמאס וכי את כל פעולותיו עשה כעיתונאי. ואכן, בהודעת השב"כ לא נטען כי חוואגה השתתף בפעילות טרור, והפעילויות המצוינות יכולות להתאים גם לתיאור עבודה שגרתי של עיתונאי המועסק בכלי תקשורת של חמאס – סיקור תהלוכות ואסיפות של הארגון, שיחות רקע קבועות עם בכירים בו וקבלת משכורת ממממני הערוץ ברצועת עזה. בהודעת השב"כ נמסר עוד כי "במסגרת בקשת הפרקליטות למעצרו עד תום ההליכים של חוואגה, קבע בית-המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לעבירות שיוחסו לו וכי ביצועם של המעשים האמורים מלמד על מסוכנותו, ועם זאת, נקבע כי יוכל להשתחרר בערבות. יובהר כי ההליכים המשפטיים כנגד חוואגה נמשכים, ובמסגרתם תבקש הפרקליטות להרשיעו בביצוע עבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת". מעצרו של חוואגה בא על רקע ההחלטה העקרונית לראות בערוץ אל-אקצא "התאחדות בלתי מותרת", לראשונה אחרי שנים שבהן הערוץ פועל בשטחי הגדה המערבית. בכל זאת, בשב"כ מתאמצים לטעון כי חוואגה עסק בפעילות טרור ולא מסתפקים בעצם עבודתו כעיתונאי אל-אקצא. לגבי ההחלטה נמסר מהשב"כ כך: "ערוץ אל-אקצא הינו ערוץ תקשורת השייך לתנועת חמאס. בחודש אוקטובר 2014, ולאחר שנאסף ביחס לערוץ ולפעילותו מידע רב, הוכרז הערוץ כהתאחדות בלתי מותרת נוכח היותו זרוע של ארגון חמאס המשמש אותה להעברת מסריו. במסגרת זו התברר כי חלק מעובדי הערוץ פעלו, במקביל לעבודתם, גם במסגרות ארגוניות נוספות של חמאס". נוסף לחוואגה מציין השב"כ עוד שני מקרים של עובדי הערוץ שנעצרו ונחקרו בחשד לעבירות ביטחון – עוד לפני שהערוץ הוכרז כארגון טרור. על אחד המקרים דווח בזמן אמת בתקשורת הישראלית, שכן החשוד, עזיז כאיד, היה מנהל הערוץ בגדה עד למעצרו. בנוגע אליו נמסר מהשב"כ כי "לאחר שהלה הכחיש בחקירתו את החשדות המיוחסים לו, ולנוכח מידע חסוי המלמד על מסוכנותו של כאיד, פעילותו הבכירה בחמאס כדרג מפקדה וקשריו לפעילי חמאס בולטים באיו"ש ומחוצה לו, הורה מפקד צבאי על מעצרו המינהלי". המקרה השני פחות מוכר ונוגע לאדם בשם אחמד חטיב, תושב ביתוניא, שלפי השב"כ עבד בערוץ ו"נחקר בחשד לעבירות ביטחון". לפי דיווח באתר הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), חטיב שימש צלם בערוץ. בנוגע אליו נמסר מהשב"כ כך: "לאחר שבחקירתו לא נאספו די ראיות לשם העמדתו לדין, ולנוכח המסוכנות הנשקפת מחטיב לבטחון האזור, נוכח מעורבותו בפעילות חמאס, לרבות העברת כספי טרור, החליט המפקד הצבאי להורות על מעצרו המינהלי של הלה".

העיתונים בהיסטריית מזג אוויר | "ישראל היום" לא מדווח על כוונה לפטר מנהל בית-ספר | "ידיעות אחרונות" מבליט ידיעה על תשדיר בחירות

סיכום כותרות העיתונים היום: אתמול המשיך לרדת גשם ותשתיות המדינה החלו לקרוס. ולכותרות בהרחבה: "מדינה במים" ו"מגה-חורף" ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" בהתאמה. "הערכת נזקי הסערה: כחצי מיליארד שקל"; "עשרות לכודים עקב הצפות חולצו ברחבי הארץ, כוננות שלג בירושלים"; ו"מדינה מוצפת: פצועים, נזק כבד ועשרות מפונים" בעיתונים למבוגרים "מעריב", "מקור ראשון" ו"הארץ" בהתאמה. התמונה המרכזית על שערי העיתונים, ואצל רובם גם היחידה, היא של נתיבי איילון במקטע שבלב תל-אביב, המוצפים בחלקם על-ידי נחל איילון, שעלה על גדותיו המבוטנות. העיתונים עושים כל שביכולתם לדווח על פגעי מזג האוויר, אולם מגיבים להם כמו כבישי ישראל: התגובה הרגשית העולה על גדותיה מייצרת הגזמות ומציגה את העיתונאים כעדה היסטרית למדי. "פגעי מזג האוויר החמורים ביותר זה 20 שנה", טוענת כותרת המשנה לראשית של "מעריב", וההוכחה הראשונה שהיא מספקת לאותה טענה – "מאות אלפים נתקעו בפקקים" – אינה מגבירה את אמינותה של הקביעה המשונה (ב"הארץ" הנחה: מזג האוויר הוא הסוער ביותר "זה עשור"). הכותרת הראשית עצמה, המציעה "הערכה" של נזקי הסערה, חובבנית כרגיל בתחום הערכות הנזקים החפוזות, ומקריאת הטקסט הקצר עצמו עולה כי עבור עורכי השער, 280 מיליון הם "כחצי מיליארד" (ערן בר-טל, עורך מוסף הכלכלה, כותב למשל, ספק בצחוק, כי צריכת הדלק המוגברת בפקקים שהתארכו דווקא הכניסה כסף עודף לקופת המדינה). על שער "ישראל היום" נטען כי "תל-אביב הפכה לעיר במצור", זאת חרף העובדה שניתן להגיע אליה בכבישים רבים שאינם נתיבי איילון (וסוד קטן: ניתן להיכנס אל תל-אביב גם לא בנהיגה במכונית). ידיעה בכפולה הפותחת של העיתון, וידיעות בעיתונים המתחרים, מדווחות כי תוכנת הניווט וייז הפנתה נהגים לאיילון החסום (במקרה נסעתי גם אני בתל-אביב אתמול בצהריים בשעות העומס כשווייז הפנה אותי לאיילון, שהתברר כלא חסום וכמעט ריק ממכוניות – תענוג). עמירם ברקת תוהה על שער "גלובס" מדוע לא מנקזים את הנחל, פותרים את בעיית ההצפה ומפנים מקום למסילת רכבת רביעית. הגשמים והצורך הבלתי מוסבר של עורכי העיתונים ללהג עליהם עד בלי די מנפיקים גם כמה טקסטים חינניים, פה ושם. אייל לוי תובע ב"מעריב" את עלבונו של נחל איילון, עמיר בן-דוד את עלבונם של נחלי ישראל כולם ב"ידיעות אחרונות", דן מרגלית מעלה ב"ישראל היום" קרעי זכרונות. "יש באוויר איזו תחושה חגיגית", כותב מרדכי חיימוביץ בטור שתמציתו מודפסת על שער "מעריב", "איזה ניקיון שהארץ הזאת חיכתה לו. שטיפה משמים שתנער את כל הגועל נפש של הבחירות האלה, את כל ההרפזים למיניהם, שתחזיר את כולנו לפסים. שתכפה עלינו להתמסר לטבע. לברכה, לפולחן החורף". אבל עם כל הכבוד לטפטופים של הימים האחרונים, הרי אין באמת חורף בישראל. ובכל זאת, יש מי שעבורם גשם אינו רק מטרד או פקק תנועה. כתבת השער של "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", מביאה את רשמיו של עקיבא נוביק, ש"העביר לילה מייאש עם ההומלסים של ירושלים". ב"הארץ" כותב רועי ציקי ארד על ביקור בשכונת הארגזים המוצפת. עמרי מניב מדווח ב"מעריב" על כך שמנהל תיכון בתל-אביב, רם כהן, זומן לשימוע לפני פיטורים משום שכתב מאמר פוליטי שפורסם ב"הארץ" וקרא להצביע למפלגות שמאל. לדיווח מצורפים טורים "בעד" ו"נגד". דיווח בעניין מתפרסם ב"הארץ" בהבלטה על השער, ב"ידיעות אחרונות" בידיעה קטנה באחד העמודים האחרונים, וב"ישראל היום" בכלל לא. כל העיתונים מתעמקים בתשדירי תעמולת הבחירות שהחלו להיות משודרים בטלוויזיה. על שער "הארץ" מודפסת תחילת מאמרו של יאיר אטינגר על אודות תשדיר של ש"ס, שכותרתו "להסתה, הקש כוכבית". כותרת טור הפרשנות של גדעון אלון ב"ישראל היום", "די מתיש, ואיפה השנינות?", צריכה להיות מצורפת כמדבקת אזהרה לכל גיליון של העיתון, לא רק בתקופת בחירות. ב"ידיעות אחרונות" עושים צימעס משטות: תשדיר של הליכוד המתהדר בהחלת חוק חינוך חינם מגיל 3 הכיל תצלום של מורה המצביעה על לוח ובו טעויות בחשבון. במפלגה מסבירים כי התמונה נלקחה ממאגר תמונות ומראה מורה מתקנת שגיאות על הלוח. הפניה לידיעה בעניין מגיעה עד לשער העיתון. אם עריכת עיתון היתה תרגיל בחשבון, אפשר היה לשלוח למערכת "ידיעות אחרונות" את המורה מהתשדיר. העיתונים מדווחים כולם על התפטרותו של ראש מועצת-יש"ע דני דיין והודעתו כי יתמוך בליכוד. "מכה לבית-היהודי: ראש מועצת-יש"ע הצהיר שיתמוך בנתניהו", נכתב בכותרת הידיעה ב"מעריב". "דני דיין נימק: הממשלה מצוינת להתיישבות" (עמיחי אתאלי ועמרי מניב). ב"ישראל היום" מדווחים, בליווי תצלום, על ביקור של נתניהו באוניברסיטת אריאל. "מדובר בסיור יוצא דופן, שכן לרוב נמנע רה"מ מלבקר ביו"ש, בשל המסר המדיני ובשל מורכבות האבטחה", מציין ביובש שלמה צזנה, אך נמנע מלהשלים את המשפט. ב"ידיעות אחרונות" הידיעה בעניין מסתכמת בכמה מלים בשולי עמ 12. ב"ידיעות אחרונות" זכות הדיבור ללבני. "לבני: ההצעה עדיין בתוקף", נכתב בכותרת דיווח של יובל קרני. "אחרי שהאשימו אותה בספינים ושקרים, קראה אתמול לבני פעם נוספת ליו"ר העבודה וליו"ר יש-עתיד להקים חזית משותפת נגד נתניהו". בקריקטורה של מושיק ב"ידיעות אחרונות" נראים לבני, לפיד ויחימוביץ זורקים זה על זה כדורי שלג על רקע הכנסת, כשבקדמת התמונה משקיף עליהם בנימין נתניהו, חמוש במטרייה. "יוזמה בליכוד: להכריז על מינוי כחלון לשר השיכון כדי לבלום את הירידה בסקרים", נכתב ברצועה דקה בתחתית שער "מעריב" (זאב קם). "ליש-עתיד כבר יש עבר", נכתב בכותרת ידיעה של ראובן וייס ב"ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הגג "לפיד חוגג שנה". במאמר המרכזי של "מקור ראשון" קובעת סופיה רון-מוריה כי עצותיו של ארתור פינקלשטיין לנתניהו לעכב את הקדמת הבחירות ואחר-כך להתאחד עם ישראל-ביתנו היו עצות אחיתופל: "טעה, ואולי הטעה", כלשונה. לעיתונים מצורפים היום דיווחים על פרשת הרפז. גם אלו אינם משנים את התמונה הכללית: זו ללא ספק הפרשה שחשיבותה עומדת ביחס הפוך למספר הדיווחים עליה וביחס ישר לאיכותם. "עשירי העולם קבעו: אי-שוויון – הסיכון החמור ביותר לכלכלה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "1,000 מומחים ומנכ"לים מרחבי הגלובוס מיפו עבור הפורום הכלכלי העולמי את האיומים על העולם בעשור הקרוב", נכתב בכותרת המשנה. "הם מודאגים במיוחד מכך שהמנהיגים אינם מצליחים לצמצם פערים כלכליים ולפתור בעיות פיננסיות ותקציביות". "זהו גם סיפור רב-שלבי בעל יסוד ציני כה משונה עד שקשה לא להיות מרותקים אליו", כותבת ב"גלריה" של "הארץ" גליה יהב על דיוקן של עסקן האמנות רוני פורר המוצג לראווה במוזיאון תל-אביב. "יש בו מלאכת תצרף של ארבעה שחברו יחד לצורך פיאור שמו והדרו של פורר, קצתם בונים לו מוניטין, קצתם מתארים את זה הקיים משכבר. ארבעתם מגויסים למטרה כמכורים, לא דופקים חשבון. כל אחד ביצע מהלך עצמאי לכאורה ומנותק ממשנהו והם מתארים, כל אחד בדרכו ולשיטתו, את נסיבות ציור הדיוקן והעברתו למוזיאון כאירועים מגנטיים, כתנופה ספונטנית הלופתת בקסמיה הכריזמטיים המובהקים, כאיכות מפילה בשבי". לפי כותרת המשנה, הדיוקן והצגתו הם "עדות חזותית בוטה לפעולתם של מנגנוני כוח ודריסת רגל גסה של המגזר העסקי הפרטי, המאדיר את שמו באובססיביות בתוך המרחב הציבורי". הכותרת היא "גלגולו של מעיל" (הגלריסט המצויר לבוש מעיל), ובאתר היא מנוסחת פשוט כך: "האם מספיק להיות עשיר כדי שדיוקן שלך יוצג במוזיאון תל-אביב?". העמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" מוקדש לארבעה עיבודי תמונה שנלקחו מחשבונות פייסבוק פרטיים, תחת הכותרת האינטליגנטית "העולם רטוב אז צוחקים". לתמונות מצורפים שמות המעבדים, אולם לא מצוין אם העניקו רשות להשתמש בחומרים שיצרו. מתן קרדיט מחסן מפני טענה לפגיעה בקניין המוסרי, אולם אם היוצרים לא נתנו את רשותם, הרי שיש להם עילת תביעה ביחס לזכויות הקניין האחרות שיש להם ביצירה – גם אם מדובר ביצירת פוטושופ דלת קלוריות. השער האחורי הדלוח של "ידיעות" היום הוא דוגמה לכך שההיצע הגדל והולך של תכנים ברשתות החברתיות הוא פיתוי מתגבר עבור אמצעי התקשורת מתדלדלי האמצעים. ייתכן שבעלי הזכויות על היצירה "ברווז גומי באילון – פוטושופ על תמונה שמצאנו בגוגל" לא יתבעו הפעם את העיתון של המדינה (אולי גם נתנו את רשותם, אם כי הדבר אינו מצוין בעיתון), אולם תביעה גדולה ומתוקשרת כזו בוא תבוא – וכדאי וצריך שתבוא, כדי להגדיר ולחזק את גבולות הקניין הרוחני בעידן הדיגיטלי, ולהסיר מכשלה מדרכם של העורכים. "מבין כל ההיבטים העקרוניים והמשמעותיים הכרוכים בפרשת מסמך הרפז", כותב אבי שילון במדור הדעות של "הארץ", "ראוי לשים לב לאנקדוטה שמביאה לידי ביטוי עוד פרק עגום בסיפור הזה: העימות ביחס לפרסום צילום של גבי אשכנזי, אשר הצית, לדברי דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, מהומת אלוהים – לא פחות! – בינו ובין יועצו של שר הביטחון, ברק סרי". במוסף "ספרים" מתפרסמת רצועה נוספת של הקומיקס של אילנה זפרן על-פי צכוב. רותה קופפר מדווחת ב"גלריה" כי שידורם של שני פרקי הסיום של אופרת סבון פופולרית בתאילנד בוטל, בשל החשש מעבירה על החוק. קופפר אינה מספרת מהו החוק המדובר. "חורפים כאלה מגיעים אחת לשני עשורים", טוענת כותרת המשנה לראשית על שער "ישראל היום". אם מדובר בחורפים, כיצד הם יכולים להגיע אחת לשני עשורים? ועל אילו חורפים מדובר – זה של השנה וזה שקדם לו, זה של השנה וזה של השנה הבאה? ואולי הכוונה לחורף הנוכחי ולחורף של עוד שני עשורים? בועז ביסמוט מונה על שער "ישראל היום" את הסממנים האמריקאיים שפשו בחברה הישראלית, ביניהם "צפייה בסרטים תוך כדי אכילה". אותו ביסמוט מתלונן במאמר בעמ 9 בעיתון, המוקדש לביקורת על "ידיעות אחרונות" אגב מינויו של צאק הייגל כשר ההגנה האמריקאי (כן, כן), כי "כשאיראן מדברת על לובי יהודי זה כמעט טבעי, כשמזכיר הגנה אמריקאי עושה זאת, זה חריג מאוד ומדאיג". וכשב"ישראל היום" מדברים על הלובי היהודי, זה טבעי או חריג? הידיעה המודפסת ממש מתחת למאמר של ביסמוט חמושה בכותרת המשנה "הוא הכריז כי הוא ידיד ישראל, אבל התבטאויותיו והצבעותיו הצליחו להרגיז את הלובי היהודי". "הארץ" הגיע היום כשהוא עטוף כולו במודעת פרסומת גדולה לבית-אבות.

מחאה מקוונת מודפסת בשערי העיתונים | ל"ישראל היום" אין זכות להטיף מוסר למבצעי פשעי שנאה נגד ערבים | "דה-מרקר" מציין את 1 במאי

בשערי כל עיתוני הבוקר מודפסים תצלומים של חיילים המביעים תמיכה ב"דוד הנחלאווי". "צילום של לוחם הנח"ל דוד אדמוב בעימות עם פלסטיני עורר סערה ברשתות החברתיות", מסכמת כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". נכון לשעת ירידת הגיליון לדפוס, קיבל "דוד הנחלאווי" למעלה מ-73 אלף לייקים לדף בפייסבוק שנשא את הכותרת "גם אני עם דוד הנחלאווי", נמסר בידיעה מאת עקיבא נוביק וראובן וייס. לצדה מתפרסמים תצלומים נבחרים של חיילים המביעים תמיכה בחייל, בפנים מוסתרות או גלויות. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "מחאת החיילים", משלימה את ליהוקו של העיתון לתפקיד מגבר-קול של הרשת החברתית. ב"ישראל היום" מגבירים, כרגיל, את קולו של הממסד. במקרה הזה, של הצבא. "צה"ל: פייסבוק אינו תחליף לשרשרת הפיקוד", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה. גם כותרת המשנה נפתחת בעמדת הצבא הרשמית ("בצה"ל מקבלים בהבנה שחיילים פעילים ברשת החברתית, אך לא מסכימים שידונו בנושאים מבצעיים"). כפי שניתן לצפות מעיתון שמרני, הפרת סדר גורמת לו ראשית לכל תחושת אי-נחת וחרדה. הפרשן יואב לימור מגדיר זאת "הפגנת הפייסבוק הראשונה בצה"ל", ומזהיר: "הפעם לא מדובר בקוריוז משועשע, אלא באירוע שחותר תחת יסודות הצבא. אם צה"ל לא ישכיל להתמודד מול התופעה הזאת, היא תתרחב במהירות ותעמיד את הצבא בפני איום ממשי שיערער על יסודותיו". השוו זאת לטור הפרשנות מאת יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", שאינו מתייחס כלל לחומרת המעשה מבחינת המשמעת הצבאית, אלא מבקר את הצבא ש"לא היה מוכן להתפרצות המחאה הספונטנית הזו – וגם לא ניהל אותה כמו שצריך". "הארץ" מדפיס גם הוא בראש עמוד השער תצלום של חיילים המזדהים עם "דוד הנחלאווי", מעל טור פרשנות מאת עמוס הראל. הראל נוקט לשון חריפה עוד יותר מלימור ומגדיר את גילויי התמיכה בחייל כ"מרד הדיגיטלי הראשון שחווה צה"ל". יחד עם זאת, הוא אינו נבהל ואינו מבהיל את הקוראים, אלא, בדומה ליהושוע, מבקר את הצבא על תגובתו למחאה ("זו זירת משחק חדשה למדי, שצה"ל רק מתחיל ללמוד כעת את כלליה. בינתיים, נדמה שהחיילים נמצאים בה כמה צעדים לפני מפקדיהם"). ברקע מחאת החיילים, כותב הראל, "חוסר הסכמה של הלוחמים בשטח עם מדיניות האיפוק שמכתיב פיקוד המרכז ליחידות בהתמודדות עם תושבים פלסטינים במשך תקופה ארוכה". ברקע מדיניות האיפוק שמכתיב פיקוד מרכז ליחידות, נוכחות מתמשכת זה כמה עשרות שנים של חיילים ישראלים בלב אזורי אוכלוסייה פלסטינית – הכיבוש. "אקיבוש", מכנה פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית במאמר שהוא מפרסם הבוקר בעמודי הדעות של העיתון. לתנועת שלום-עכשיו הוא קורא "תנועת שלום אכזב". זהו תעלול רטורי ילדותי למדי (בערך ברמה של "ישרא-hell איום" ורק מעט יותר בוגר מ"פיפי נתניויו"), שאינו הולם עיתונאי במעמדו של אידר. "אין כיבוש", קובע אידר, "רוב מוחלט של הפלשתינים חי תחת ממשלות משלו: חמאס בעזה ופת"ח ביו"ש עם אוטונומיה מדינית, ממשלה, שרים, תקציבי עתק (שחלקם הגדול נכנס לכיסים פרטיים, לתפארת הטמטום המערבי), משטרה, כוחות ביטחון, משרד חוץ. נכון שצה"ל במעטפת, אבל בלעדיו הם לא היו משגשגים אלא הופכים למוצב איראני באדיבות חמאס". אולם עיקר רשימתו מוקדשת להתנגחות עם גון קרי (ונחום ברנע), אחרי שהראשון טען כי מדינת ישראל עלולה להפוך בעתיד למדינת אפרטהייד. "אפרטהייד אצלנו?", שואל אידר, "ערביי ישראל בוחרים לכנסת ישראל ומשתתפים בחיים הציבוריים. מדוע ערביי ישראל בנחל עירון אינם מוכנים לעבור לרשות במקרה של הסדר סופי? מדוע מסתננים מאפריקה מתחננים להישאר ואלפים צובאים על גבולותינו? איך אפרטהייד אם הקהילה הנוצרית היחידה הגדלה והמשגשגת במזרח התיכון מחזיקה באזרחות ישראלית?". ערביי ישראל אכן משתתפים בחיים הציבוריים, כפי שכותב אידר, למעט בעיתון "ישראל היום", שנמנע באופן קבוע מלשאול לדעתם בסקרי דעת הקהל שהוא עורך. מבחינת "ישראל היום", הציבור הוא הציבור היהודי בלבד, והחיים הציבוריים הם נחלתו הפרטית. "הקו הירוק הוא דבר שקיים רק בראש שלנו", טוען נועם שיזף בטורו הקבוע שמתפרסם בשבועון התל-אביבי "טיים אאוט". "במציאות יש ריבון אחד מהים עד הירדן. יש מדינה אחת ששולטת בגבולות, שמחזיקה במטבע המקומי, ששולטת במרחב האווירי ושמנהלת את מרשם התושבים, יהודים ופלסטינים כאחד. אלו המאפיינים המוכרים של ריבונות, והמסקנה המתבקשת היא שישראל היא השליט היחיד בשטח. "תחת השלטון הישראלי", מוסיף שיזף, "יש שתי קבוצות אוכלוסייה: יהודים ולא יהודים [...] בכל השטח יש ליהודים מלוא הזכויות. הפלסטינים, לעומת זאת, מחולקים לכל מיני קבוצות: אזרחים שכמעט שווים ליהודים, תושבים במזרח ירושלים שלא יכולים להצביע או לקנות אדמה, ונתינים של הממשל הצבאי בשטחים שאין להם אפילו זכויות אזרחיות בסיסיות. אלו אינן אמירות פוליטיות. אלו העובדות". "כששני עמים חולקים פיסת ארץ אחת, לבני העם האחד מלוא הארץ זכויות ובני העם השני חסרי כל זכות – זה אפרטהייד", קובע הבוקר גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ". "פשעי השנאה מתפשטים בצפון, אף מקרה לא פוענח", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". אלי אשכנזי, גקי חורי וניר חסון מדווחים על ניקוב צמיגיו של תושב נצרת וציור מגן-דוד על מכוניתו, שחנתה אתמול ביוקנעם. "זהו פשע השנאה העשירי בתוך חודש באזור הצפון", מוזכר. "[...] אם ב-2011 נחשבה הצתת המסגד בטובא-זנגריה לאירוע חריג ביותר – הרי שכעת התקיפות מתרחשות באופן כמעט רציף. רק בשנה האחרונה אירעו 16 אירועים כאלו". "בניגוד לטענה הנשמעת דרך קבע", כותב חיים לוינסון בטור נלווה, "למשטרה יש מוטיבציה לפענח את המקרים – אך רמת החקירות נעה בין בינונית למביכה". "בתת-המודע של כל אזרח ערבי", מוסיף גקי חורי בטור פרי עטו, "יש היום תחושה שהמדינה יכולה לעצור את התופעה, ושהזרוע הארוכה המגנה על בטחון ישראל קוצרה דווקא הפעם. כי הבעיה לא מתחילה במי שמרסס ומצית, אלא במי שמדרבן ומסית. אותם מסיתים לא מסתובבים רעולי פנים, ואליהם בהחלט אפשר להגיע". ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת כל הכפולה השנייה בעיתון לדיווח על "פעולות תג מחיר" וגינוין. מחלקת המדינה האמריקאית, כך מדווח, מתחה בדו"ח השנתי שלה ביקורת על אי-ענישתם של מבצעי הפעולות. "פעולות תג מחיר, אותן אלו שעניינן פגיעה בערבים בגלל היותם ערבים, ראויות לכל גינוי", נכתב במאמר המערכת של "המודיע". "[...] בד בבד, יש חוסר הגינות כאשר מנסים לייצר שוויון בין מה שהוגדר על-ידי משרד החוץ האמריקני טרור יהודי לבין הטרור האסלאמיסטי [...] שכן, בעוד כאן בארץ מדובר ביחידים, שעניינם פגיעה חמורה ברכוש, אין להם גיבוי ציבורי והרשויות דולקות אחריהם; הרי ששם, בטרור העוטף את מדינת ישראל מכל גבולותיה, יש מחבלים רבים שנהנים מגיבוי ציבורי, מיחס של הערכה ומתמיכה כספית – ועניינם הוא: פגיעה בנפש. בהרג וברצח זדוניים". "שר השיכון: אסור להגדיר את האלימות נגד ערבים טרור יהודי", נכתב בכותרת ידיעה מאת דוד שמואלי המתפרסמת ב"המבשר". "עם כל הכבוד", מצוטט אורי אריאל בידיעה, "יש רוצחים ששיחררנו אותם ויש טרור מסוגים שונים". גם ב"ישראל היום" מוקדש עמ 13 לגינוי פשעי השנאה, אף כי עיתון זה אינו ראוי להטיף מוסר לאחרים בכל הקשור ליחסי יהודים-ערבים, זאת כל עוד הוא ממשיך לפרסם סקרי דעת קהל הכוללים תשובות של יהודים בלבד ואף להציג את התוצאות כאילו הן מייצגות את עמדות הציבור הישראלי כולו. "נחוצה הרתעה", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום", "אולי גם משמר אזרחי המורכב מחוליות המשותפות ליהודים ולערבים, להרתיע את העבריינים היוצאים ממאורותיהם בחסות החשיכה". רעיון נפלא. היהודים בחוליות המשותפות של המשמר האזרחי שיוזם "ישראל היום" יוכלו גם להשיב לסוקרי העיתון כשאלה ישאלו לדעתם בשלל סוגיות שעל סדר היום. הערבים בחוליות המשותפות של המשמר האזרחי ייאלצו להסתפק בבחירות לכנסת אחת לכמה שנים, כפי שמתגאה דרור אידר, ובסקרי דעת קהל של כלי תקשורת אחרים. אתמול דווח באתר זה כי ועד הפעולה של עיתונאי "ידיעות אחרונות" נמצא על סף הסכם קיבוצי ראשון זה עשרות שנים שיכלול את כלל עיתונאי הקבוצה. הבוקר מתפרסמת ידיעה קצרה בשולי עמ 18 בעיתון על אירועי ה-1 במאי. ראובן וייס מדווח: "תל-אביב חוגגת היום את אירועי 1 במאי, חג הפועלים, ובעקבות כך צפויים לחצי תנועה בעיקר במרכז העיר". חלק נכבד מהידיעה מוקדש להסדרי התנועה, אולם מוזכר גם כי במהלך עצרת שתתקיים הערב בבית ההסתדרות (הארגון שתחת חסותו התאגדו גם עיתונאי "ידיעות אחרונות") יוענק "אות ההתאגדות" לוועדים חדשים שקמו השנה, "ובהם עובדי פיצה-האט ודומינוס-פיצה". "דה-מרקר" יוצא הבוקר בגיליון מיוחד לרגל חג הפועלים, המתמקד באחד ממעוזי הכוח האחרונים שנותרו לעובדים בישראל – בתי-הדין לעבודה. עורך העיתון סמי פרץ כותב בטור שנפתח בשער העיתון כי "הפעילות של בתי-הדין לעבודה היתה יכולה להיות משמעותית הרבה יותר אילו נעשתה דרך הפריזמה של יצירת שוק עבודה מודרני, משוכלל ושוויוני יותר. "לא", ממהר להרגיע פרץ את קוראיו, "אין הכוונה לחיסול העבודה המאורגנת. [...] השוויוניות הנדרשת היא בין ארגונים שבהם יש עובדים עם זכויות יתר לבין ארגונים עם זכויות חסר. [...] אין צורך לחסל זכויות שהשיגו עובדים חזקים ושאלטריסטים, אבל יש צורך דחוף לפתוח לתחרות שווקים מסוימים, כמו שוקי החשמל והנמלים. עוצמתם של הוועדים בענפים האלה משתקת את השרים, והם נכנעים שוב ושוב כשצריך לפעול מול הוועדים האלה. בשנים האחרונות הם לא יכלו לסמוך על בתי-הדין לעבודה שיהיו גורם מסייע שיכול להוריד את העובדים מהעץ". שלושה עמודים בעיתון מוקדשים לרשמים שאספו כתבי "דה-מרקר" מביקורים בתיקים מזדמנים בבתי-הדין לעבודה (בעיקר בזה של תל-אביב, הנמצא בשכנות למערכת העיתון, אבל גם בחיפה ובירושלים). בכתבה נפרדת משרטט חיים ביאור את דיוקנו של בית-הדין לעבודה בשנים האחרונות. ב"ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, שבו אין ועד פעולה או ועד נבחר המוכר על-ידי ההנהלה, לא נכתב דבר על ה-1 במאי. במדור הכלכלי המצומצם עד מאוד של העיתון מתפרסמת הבוקר ידיעה תחת הכותרת "עובדי נמל אשדוד פוגעים במנכ"ל", ציטוט מעמדת הנהלת נמל אשדוד, כפי שהובעה בפנייה שהגישה אתמול לבית-הדין לעבודה. כפולת העמודים הרביעית של "ישראל היום" מוקדשת כולה למסע ציבורי שעורך העיתון נגד הצעת החוק שנועדה להגביל את פעולותיו. "החוק בשליחות נוני מוזס", נכתב מתחת לתצלום המו"ל המתחרה, בפינה העליונה של כפולת העמודים. המדור "משאל עם" מוקדש לשאלה "מה דעתך על הצעת החוק שנועדה לפגוע בישראל היום ולהחזיר את המונופול לידיעות אחרונות?". שלשום הוקדש המדור לשאלה דומה – "מה דעתך על הצעת החוק שנועדה לפגוע בישראל היום ולשרת את האינטרסים של ידיעות אחרונות?". תשובה אחת מתוך תריסר היתה "אני בעד". הבוקר השורות יושרו. כל תריסר המשיבים מביעים התנגדות להצעת החוק. שלשום קרא חברו הטוב של הבעלים, עו"ד אלן דרשוביץ, להתנגד להצעת החוק. היום הגיע תורו של הפרשן המשפטי של "ישראל היום", פרופ אביעד הכהן, להעלות טיעונים דומים. "במדינה דמוקרטית, שחופש העיתונות הוא אחד מערכי היסוד שלה, שוחרי זכויות האדם מתרחקים כמפני אש מחקיקה שתכליתה הסדרת חופש העיתונות, כביכול לטובתו", הוא כותב. בהמשך מאמרו מזכיר הכהן כי "גם ללא הצעת החוק החדשה מצויה ישראל במקום עגום למדי מנקודת המבט של חופש העיתונות. הסקר השנתי של אחד מארגוני זכויות האדם הפעילים ביותר בתחום התקשורת, עיתונאים ללא גבולות, הציב אותה במקום ה-96 מתוך 180 מדינות שנבדקו. לא מחמיא במיוחד". לפי הכהן, הסיבה למיקום הנמוך היא ש"גם כיום מוגבל חופש העיתונות בישראל על-ידי האח הגדול, השלטון, שמאז ימי המנדט הבריטי מבקש לקבוע לנו מה לקרוא והיכן". נראה שכוונתו לצנזורה הצבאית, מוסד חריג בהחלט במדינות הנחשבות לדמוקרטיות. אולם ספק אם יש כלי תקשורת שמקפיד על כבודו ומעמדו של מוסד הצנזורה הצבאית בישראל יותר מ"ישראל היום". כש"ידיעות אחרונות" פירסם מידע על ה"אסיר X", לדוגמה, תקף אותו פובליציסט "ישראל היום" חיים שיין. הכהן נמנע מלהזכיר את הסיבה המרכזית השנייה למיקום הנמוך של ישראל במפת חופש העיתונות העולמי – היחס של הצבא וחייליו לכלי התקשורת והעיתונאים הפלסטיניים שבשטחים הכבושים. אולי משום שמבחינת "ישראל היום", הכיבוש כלל אינו קיים. לי-אור אברבך דיווח אמש ב"גלובס" כי הממונה על ההגבלים העסקיים אישר את מכירת "מקור ראשון" לשלדון אדלסון ואת "מעריב" לאלי עזור. "לגלובס נודע כי הממונה ביקש לידיו את המודלים העסקיים עליהם מבוססים מקור ראשון וישראל היום ואלה אכן הועברו לידיו", נמסר בידיעה. עו"ד שי בקל, אחד מבאי-כוחו של "ישראל היום" מול הממונה, אמר לאברבך: "מקור ראשון הוא מקור ראשון ומה שהיה הוא שיהיה [...] אין בסיס עובדתי כזה או אחר שממנו אפשר להסיק שתהיה השפעה [של אדלסון על התוכן בעיתון]". בתשובה לשאלה הישירה, "אתה סבור שתהיה השפעה על התכנים?", השיב בא-כוחו של אדלסון: "אני יכול להגיד שהממונה לא חושב שתהיה". נתי טוקר מדווח ב"הארץ" כי שר הפנים החליט לעדכן את רשימת שלושת העיתונים שבהם מתפרסמים מודעות מנדטוריות, להסיר ממנה את "מעריב" ו"הארץ" ולהחליפם ב"ישראל היום" ו"ישראל פוסט". "השניים שיצאו מהרשימה צפויים להפסיד כמה מיליוני שקלים בודדים", נכתב בידיעה. הנה הודעת משרד הפנים המלאה. עדנה אדטו מדווחת ב"ישראל היום" כי חברת אגד וחברת הפרסום שלה, כנען, הגיעו להסדר עם המדינה שיאפשר הצגת נשים במודעות על גבי אוטובוסים של החברה. לפי ההסדר, "המדינה תסייע בהתמודדות עם הנזקים שייגרמו מהשחתת האוטובוסים".

"שלי נעמדה במקומה ותפסה את היד של סטו, העורך מס 2 בחדר הבקרה, שישב תמיד לידה. על המסך הגדול מולנו, המגדל הצפוני התחיל לקרוס. כולנו נעמדנו על הרגליים, כמו על-פי אות, וכמו שראינו בעשרות סרטי אפוקליפסה, עם אוזניות השידור וידיים מלאות טלפונים וניירות". פרק מהספר "מפיקת מלחמות"

לא הייתי אמורה להיות בניו יורק באחד-עשר בספטמבר. מבחינתי, מה שקרה היה הוכחה נוספת לכך לאלוהים יש חוש הומור רע. נקלעתי לשם לחלוטין בטעות. ב-2001 הייתי עדיין מוצבת בלונדון, שם חייתי ועבדתי שנתיים מתוך השלוש שעליהן חתמתי בחוזה עם איי.בי. סי. יכולתי לחזור לניו יורק לפני סיום החוזה, אם רציתי. אין ספק שזה מה שהבוסים שלי רצו. אבל אהבתי את אירופה ובעיקר אהבתי להיות רחוקה מהמשרדים הראשיים של החברה בארה"ב. היה משהו משחרר במגע טלפוני בלבד איתם, כי בסופו של דבר, באווירה התאגידית המלחיצה של משרדי איי. בי. סי ברחוב 66 בניו יורק, אי אפשר היה שלא להפוך למה שהפך בסופו של דבר כל מי שעבד שם: מישהו שמפחד מאוד מהבוסים שלו ובעיקר מהצל של עצמו. נכון, עבדתי כמו חמור בלונדון ופעם ביומיים הייתי על מטוס למקום זה או אחר באירופה, אפריקה או המזרח התיכון. אבל ההקרבה של החיים האישיים היתה שווה את השקט הנפשי, שהיה פועל יוצא של המרחק בין לונדון למשרדים בניו יורק. הפרש הזמנים של חמש שעות בין שתי היבשות היווה תירוץ לגיטימי לחלוטין לא להיות חלק מחמישים מיליון ישיבות ההפקה היומיות של התוכנית. "גוד מורנינג אמריקה" לא היתה שונה משאר תוכניות הרשת כשזה נגע לישיבות הפקה. בחמ"ל של החברה, בו ישבו עשרות מפיקים בכירים, היה צריך לכנס ישיבה פעם בשעה ולו רק כדי לאשר את קיומם של כל אותם מקבלי החלטות, שחלשו על עמדה רמת דרג ומשכורת. באופן ספציפי, בתוכנית הבוקר שבה עבדתי סבב הישיבות התחיל ככה: במשך חמש השנים שבהן עבדתי ב"גוד מורנינג אמריקה" תהיתי לא פעם - ולעתים אף בקולי קולות - איך אנחנו מצליחים גם לעבוד בין כל אותן ישיבות. בלונדון היה קל יותר, שכן הבדל השעות איפשר לי לעשות את העבודה שלי מבלי לבזבז שבעים אחוז מהזמן בחדרי ישיבות המשרד הראשי בניו יורק. כשהכתבות שלי הגיעו דרך הלוויין לחדר הבקרה של התוכנית (ועל פי תכנון מדוקדק שלי, זה תמיד קרה כמה דקות לפני השידור), היה לי הרבה יותר קל לשכנע את שלי ודיאן שהרעיון לכתבה היה מלכתחילה לחלוטין שלהן. בניו יורק היה קשה להצליח עם הטריק הזה פנים מול פנים ובין מאות ישיבות. מבחינתי, לעבוד מלונדון היה הסידור האידיאלי. רציתי להישאר. לעומת זאת הבוסית שלי, שלי רוס מאוד רצתה אותי בחזרה בניו יורק. פעם בחודשיים-שלושה הייתי צריכה לרצות אותה בגיחת עבודה של שבוע או שבועיים לתפוח הגדול, תחת אמתלה זו או אחרת שהיא המציאה : "צריך להחליף עורכת שיצאה לחופשת לידה..." "חג המולד עכשיו ואת ואני הרי לא חוגגות. בואי תנהלי פה את האולפן בבוקר כשכל הגויים מדליקים כוכבים מעל אשוח, וגם ייצא לך לעשות קצת קניות..." "יש תוכנית ספיישל מאנאפוליס על האקדמיה של חיל הים. אני חייבת אותך כחלק מצוות ההפקה עבורה..." (הקשר הרעיוני והכשרוני ביני לבין אנאפוליס או האקדמיה של חיל הים האמריקאי היה מקרי בהחלט, אבל גם היא וגם אני ידענו שאם אעשה את העבודות הזניחות האלה, היא תיתן לי להישאר בלונדון עד סוף החוזה). בכל גיחה שלי לניו יורק, שלי היתה מזמינה אותי למשרד שלה, מוציאה טקילה פטרון מהמקרר הקטן שישב מתחת לחמישים מוניטורים ולתמונה ממוסגרת שלה עם צארלס מנסון (הוא עשה לשלי את הקריירה, כי היא השיגה ריאיון ראשון איתו בכלא אחרי שרצח את אשתו של פולנסקי), ופוצחת במסע שכנוע היסטרי: מסבירה למה חשוב לי להיות קרובה לצלחת, מנפנפת בהעלאה במשכורת, ולבסוף - בעוד אני מסמנת "לא" עם הראש - אומרת תמיד: "מה אני אעשה איתך, יעל, את לא יודעת מה טוב בשבילך". לזכותה ייאמר שהיא תמיד נתנה לי לחזור ללונדון, מה גם שעל פי רוב סיפקתי את הסחורה שרצתה. הייתי "וורקוהוליק" חסרת תקנה ובעיקר נאמנה לה. ושלי, כאמור, היתה טובה מאוד לנאמנים אליה. באחד-עשר בספטמבר 2001 לא הייתי אמורה להיות בניו יורק. תכננתי להגיע ב-15 באותו חודש לחופשה. נסיעה על חשבוני לחתונה של ידידה אמריקאית שהיתה גם קולגה לעבודה, כדי להשתתף בטקס שלה כשושבינה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהסכמתי להיות חלק מאירוע שמלכתחילה נראה לי מפלצתי, ושבדיעבד הפך מורבידי להחריד. כשהתקשרתי לשלי בסוף אוגוסט כדי לבקש חופשה ולהסביר שאני חייבת לעמוד בטקס מאחורי בני הזוג, לבושה בשמלת שושבינה מזעזעת של ורה וואנג שהכלה הכריחה אותי ועוד שש שושבינות לקנות, שלי התפוצצה מצחוק. השאלה הראשונה שלה היתה: "מה צבע השמלה?" כי שלי היתה גאפית בנשמתה, כמו הכלה עצמה. "הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את הצבע, שלי, זה משהו בגוון עכברוש מת. היא גם עלתה לי הון תועפות, אין לי מושג מה אני אעשה עם הדבר הזה אחרי החתונה". שלי שתקה, אבל יכולתי לשמוע את הגלגלים אצלה במוח נכנסים להילוך ראשון. "תשמעי, יש לי רעיון. למה שלא נהפוך את זה לנסיעת עבודה? אני צריכה כאן מישהו שיחליף את ראש מחלקת הכתבות הערוכות החל מהשני בספטמבר". שיט, שיט, שיט חשבתי מאוחר מדי, אמנם הכנסתי את עצמי לתוך המלכודת אבל עדיין לא התחשק לי להיות ממלאת מקום לאורך חמישים ישיבות יומיות בניו יורק. בקול רם שאלתי בנימה עסקית (שלא הסתירה קצת חוסר שביעות רצון): "למה, מה קרה לה?" שלי נאנחה. "לכי תדעי. היא התפרקה קצת, אמרה שאני נורא מלחיצה אותה עם הדרישות שלי, ואז עלתה לקומה החמישית וביקשה מנשיא הרשת חופשת התמוטטות עצבים... את מאמינה שהם נתנו לה?!" לא יכולתי להגיד לשלי שאני לא רק מאמינה, אני גם מבינה. שלי היתה קלגסית חסרת תקנה והיה צריך עצבים מברזל כדי לעמוד בדרישות שלה. "נו, יעל, אני צריכה אותך!" היא האיצה בי מהצד השני של הקו. שתקתי. "ככה הרשת תשלם לך על הנסיעה ועל המלון", שלי המשיכה, "והכי חשוב, גם תוכלי לספוג את ההוצאה על העכברוש המת שאת צריכה ללבוש". מה לעשות, היא צדקה. באופן מפתיע באותו זמן היה שקט בלונדון וגם באירופה, אפריקה ואפילו המזרח התיכון. הסכמתי. בשני בספטמבר, בעודי מחכה לטיסה, היתה לי הרגשה רעה. בר הצדפות בהיתרו היה סגור, ולי היה טקס קבוע – לשבת שם לפני כל טיסה ולאכול שישייה של צדפות עם כוס שמפניה. למרות כל הטיסות בחיי עדיין פחדתי נורא מהמראות, אז המצאתי אמונה טפלה במתכונת טקס איכותי, שהיה גם הטאץ הקלאסי היחיד שהרשיתי לעצמי ביומיום. אבל המקום היה סגור, אז במקום צדפות הסתפקתי בסנדוויץ אנגלי סטנדרטי שבא עטוף בתוך קופסת פלסטיק וכלל המצאה קולינרית ביזרית (כמו תמיד אצל הבריטים) – משהו כמו סלט ביצים עם בייקון וצאטני תפוזים. שנאתי אוכל בריטי, הוא תמיד היה מעין הכלאה של כל קולוניה שהם אי פעם שלטו בה. בעודי לועסת את הזוועה הזאת, היתה לי הרגשה רעה ולא רק בגלל הרוטב ההודי בסנדוויץ הבריטי. ניו יורק היתה יפהפייה בתחילת אותו ספטמבר. היא נראתה לי כמעט כמו אותה עיר אליה עברתי בשנת 1992. שמש בהירה של תחילת הסתיו האירה את קו האופק כשנחתתי. לרגע חשבתי ששלי צודקת. למה בעצם אני לא חוזרת? הרי השנתיים שעברו עלי עד עכשיו בלונדון התמצו פחות או יותר באריזת ופריקת מזוודות. ראיתי שתי מהפכות, כיסיתי אנתיפאדה שלמה, ראיינתי שישה ראשי מדינות, העברתי משאית לוויין אחת מחוף קייפטאון לאי רובן, שם מנדלה ישב פעם מאחורי סורג ובריח, התחמקתי מיריות בקוסובו, שתיתי ברונאלו עם גור וידאל ובן זוגו הנרי באי אמלפי שבאיטליה. עבודה מעניינת אך נטולת כל חיים אישיים מפאת האינטנסיביות שלה והתגעגעתי לחיים אישיים. ראיתי מספיק, חשבתי. למה בעצם לא לחזור, לקבל משרת עורכת ראשית בדסק, להגיד לאחרים מה לעשות, לצעוק עליהם בטלפון הוראות בלתי אפשריות, כשהם מתרוצצים מזיעים בשטח, בעוד אני שותה את הלאטה גרנדה פרפוצינו שלי בחמ"ל הרשת. במבט לאחור, אם מה שעמד לקרות לא היה קורה, אולי באמת הייתי חוזרת לניו יורק כעבור חצי שנה מתוך בחירה. בעשרה בספטמבר בערב יצאתי מהמשרד עם מלאני, מי שהיתה אז עורכת חדשות האוכל של "גוד מורנינג אמריקה", עוד וורקוהוליק חסרת תקנה ובמקור יהודייה חרדתית מניו גרזי. מלאני כבר בילתה עם איי.בי.סי קצת יותר מעשור ועדיין התרגשה להחריד מהעובדה שדיאן סוייר יודעת איך קוראים לה. למען האמת, יש להודות שבאותה תקופה גם לי דפק הלב כל פעם שסוייר אמרה לי שלום במעלית או התקשרה אישית להגיד לי תודה אחרי כתבה זו או אחרת שהפקתי בשבילה. באותו ערב מלאני ואני חצינו את האפר ווסט סייד כדי לקנות חומוס, זיתים וסושי ולאכול אותם אצלה בדירה. לא התחשק לנו לאכול בחוץ, ואני שבעתי משבוע של שירות חדרים במלון המילניום, שם שיכנה אותי החברה בדיוק מול האולפן של התוכנית במרכז טיימס סקוור כדי שאהיה במרחק חציית כביש ודקה ורבע מחדר הבקרה של האולפן. מלאני החליטה שנלך אליה הביתה ונערוך ארוחה אקלקטית של מזון בינלאומי. כעורכת האוכל, היא הסבירה לי שלא משנה אם בישלנו את האוכל או לא, "העיקר ההגשה" (המנטרה שלי עד היום, כי אני מסוגלת להרוס גם חביתה). ישבנו אצל מרגו בסלון. היא הוציאה צלחות יפות, נעצה קיסמים קטנים בזיתים וסידרה את הסושי על מגשים יפניים. דיברנו על הבחירות לראשות העיר שעמדו להתקיים למחרת. מלאני התרגשה מאוד מזה שמייקל בלומברג רץ לתפקיד. "נראה לך שהוא יכול לזכות?", היא שאלה בעיניים נוצצות. לא ראיתי למה לא. "מרגו, בכל זאת כאן זה ניו יורק, לא אמריקה". לא יכולנו לדעת שלמחרת יידחו הבחירות בחצי שנה וגוליאני שעד האחד עשר בספטמבר היה שנוא על רוב הניו יורקים שראו בו פאשיסט משטרתי אחרי פרשת רצח אמאדו דיאלו (בחור ניו יורקי צעיר שנורה ארבעים פעם על ידי שוטרי העיר שחשבו שמחזיק המפתחות בידו של הילד הוא אקדח וכדי לא לקחת צאנס חוררו אותו למוות בסגנון הוצאה להורג) יישאר לעשות קריירה על אלפיים ומשהו גופות שרופות. מלאני הוציאה עוגת גבינה ואמרה, "את רואה, ערבבנו הרבה מאכלים מתרבויות שונות, אבל הכל מוגש כל כך יפה. תודי שאין לך בחילה". "צודקת", שיקרתי לה. החלטתי לחזור למלון ברגל. היה ערב יפהפה והניו-יורקים ישבו בחוץ וסחטו את מה שנשאר מהקיץ, שעמד להיגמר בתוך כמה דקות. העשן מהסאבוויי שבקע מהמדרכות ערפל לי את העיניים. אהבתי כל רגע כזה. העשן מהמדרכות עדיין ריגש אותי אז וגרם לי להרגיש כאילו אני בתוך סצנה מסרט, ולא בחיים האמיתיים, שתיכף עמדו להתחיל. באחד עשר בספטמבר קמתי בשבע בבוקר. היתה לי ישיבת הפקה ראשונה באולפן בתום התוכנית, בתשע ועשרים. מכיוון שהייתי על שעון עבודה, הדלקתי טלוויזיה לראות את "גוד מורנינג אמריקה" בעודי מתקלחת, מצחצחת שיניים ומסתרקת, כי הישיבה בתשע ועשרים תהיה פוסט מורטם על מה ואיך לא עבד הבוקר. בשמונה ארבעים ושבע שמעתי את הקול של דיאן מודיע שעוברים לברייקינג ניוז", כי מטוס קל כרגע נכנס לתוך המגדל הצפוני של מגדלי התאומים, וקאט - התמונה עברה בשידור חי לעשן מהקומה האחרונה של הבניין. ירקתי את משחת השיניים שנשארה לי בפה ורצתי לכיוון הדלת. יש אינסטינקטים שבאים עם התפקיד. היה לי ברור שעם חדשות בסדר גודל כזה האולפן יזדקק לכל גוף חי. המלון היה ממש מול האולפן בטיים סקוויר ותוך כדי חציית הכביש בריצה, עוד קלטתי בזווית העין איך כל האנשים בכיכר עומדים דום ומסתכלים למעלה, לכיוון תמרות העשן בדאון טאון. "ראבק, זה כמו יום הזיכרון לשואה", רצה לי מחשבה מהירה בראש תוך כדי ריצה. כשנכנסתי מתנשפת לאולפן, שמעתי את שלי אומרת את מה שכולנו חשבנו במשך חמש הדקות הראשונות: "אלוהים, מי האידיוט שנרדם במגדל הבקרה של שדה התעופה". בדיוק אז המטוס השני פגע במגדל הדרומי. טכנאי הסאונד מאחוריי עוד מלמל, "מה הסבירות שכזה דבר יקרה פעמיים?" אולי כי אני ישראלית למודת ניסיון פיגועים, אולי כי היתה לי תחושה רעה בדרך לניו יורק, אולי כי בר הצדפות בהיתרו היה סגור, אבל בעודי מרכיבה את אוזניית השידור אמרתי, "שום סבירות, אתה נורמלי? זו מתקפת טרור". כשהמטוס השלישי התנגש בפנטגון, בתור אותה ישראלית למודת ניסיון טרור באופן אישי ופראנויה מזרח תיכונית, שיערתי שהשלב הבא הוא פצצת אטום. הייתי חייבת להתקשר להורים שלי לפני שהטירוף מתחיל. ניסיתי בלי הצלחה, כי כל הקווים הרגילים קרסו. שלחתי מהר אימייל לידיד בלונדון וביקשתי שיתקשר להוריי בארץ ויגיד שאני בסדר, כי כבר היה לי ברור שאבא שוכב על הרצפה בסלון עם קוצר נשימה, דקה לפני התקף לב מספר שבע. "האינטרנט קרס!" שמעתי את שלי צורחת ברקע. "איך אפשר לעשות ככה חדשות?!" בלי לשאול אף אחד, עליתי על ה- fire wire, הקו הלווייני בין האולפן בניו יורק לזה שבלונדון, ובשפה צבאית - או יותר נכון שפת חדר שידור - צעקתי: "שמישהו יתקשר למספר הבא בתל אביב, אזור חיוג 972-3 ויגיד שיעל בסדר גמור ועובדת". שלי הסתובבה אלי ותקעה בי מבט רצח שהוחלף במהירות בתנועה של אגודל זקוף, שהוחלפה עוד יותר במהירות בתנועת חיתוך מהירה שאומרת, "בסדר, אבל זהו זה". ה-fire wire ענה לי מלונדון בקצרה, "קיבלתי", ועכשיו יכולתי לחזור לעבוד. בתוך עשרים דקות מהפגיעה בפנטגון, פיטר גנינגס, מי שאז עוד היה מנחה תוכניות הערב, השתלט על השידור החי וטוב שכך. דיאן סוייר וצארלי גיבסון - כבודם במקומם מונח, כלומר בברייקינג ניוז "צפוי" ברמה אמריקאית, בדיווח על תופעות כמו הירי בקולומביין שאיפשר שידורים חיים מלווים בדמעות בעיניים ונענועי ראש מיוסרים תוך כדי דיון מס 2157 בנושא זמינות הנשק בארה"ב. אבל עכשיו היה צריך את פיטר גנינגס. פיטר היה ספינת הדגל של הרשת, אבל מעל הכל הוא היה קאליבר קר רוח ומרגיע. סיטואציות כאלה של חדשות שמעולם לא קרו על אדמת ארה"ב: מטוסים שנכנסים למגדלים ומתנגשים בפנטגון ואפילו אפשרות שעוד מעט תהיה פה גם פלישה קרקעית. אנחנו נשארנו חדר הבקרה המרכזי עם שני חדרי בקרה נוספים מתפקדים: אחד מאפ טאון והשני מלונדון. פיטר תיאר את הסצנה בצורה מדויקת עם גיחות קצרות להשוואות היסטוריות, כי בכל זאת היו לו את הרקע, הידע והניסיון האישי, כמי שנכח כמעט בכל אותם אירועים היסטוריים. "מלבד פרל הארבור", הוא דיבר לאט ובקול בטוח ורגוע, "ניתן לומר שארה"ב מעולם לא עברה כזו מתקפה. כמובן, כרגע אין אנו יודעים מי עומד מאחורי המתקפה ולמה, אבל ברור שלא מדובר כאן בשום דבר אחר חוץ מאקט אגרסיבי, מהכרזה... אנחנו בדיוק מקבלים אינפורמציה שעוד מטוס נפל באזור פנסילווניה. הנשיא נמצא במקום בטוח". אלוהים, כמה שהאיש הזה יודע מה לעשות, חשבתי. עם אוזנייה באוזן אחת וטלפון בשנייה המשכתי לחייג כל חמש דקות לסאני, העוזרת של גוליאני. הקווים החלופיים של הרשת עלו, כי העברנו את הכל למצב לווייני. סאני, שהיתה עם גוליאני, ענתה ואמרה לי שהם בדרך לדאון טאון. ביקשתי ממנה לשים את ראש העיר על הקו, סימנתי לטכנאי לחבר את קו הטלפון לאולפן, ופיטר התחיל לראיין אותו כשפתאום הקו נחתך. הרמתי את הראש מעל כל הקווים המצפצפים. שמעתי את פיטר מסביר בשקט מה קורה ושתיכף נחזור לגוליאני, ואז גם הוא עצר ואמר "רגע". שלי נעמדה במקומה ותופסה את היד של סטו, העורך מספר שתיים בחדר הבקרה, שישב תמיד לידה. על המסך הגדול מולנו, המגדל הצפוני התחיל לקרוס. כולנו נעמדנו על הרגליים, כמו על פי אות וכמו שראינו בעשרות סרטי אפוקליפסה עם אוזניות השידור וידיים מלאות טלפונים וניירות. זה היה מחזה מרהיב. פיטר ידע מה הוא עושה ושתק בשידור כי לא היה מה להגיד, נותר רק לצפות. כאיש מקצוע עד הסוף, הוא שתק את פרק הזמן הנכון, עד שחזר לדבר. "This is really extraordinary. There is no other way to describe this ... כולנו התיישבנו בבת אחת וחזרנו לעבוד. מישהו מאחורי לחש, "אלוהים, כמה אנשים נמצאים בתוך הבניין הזה". הסתכלתי על שלי, שהגב שלה התכופף קצת ואז התיישר בחזרה, והיה לי ברור שהיא חושבת על עשרים המפיקים והצלמים שהיא שלחה לדאון טאון רק לפני חצי שעה ומי יודע כמה מהם היא אולי הרגה. למזלה (אבל את זה היא גילתה רק כמה שעות מאוחר יותר), רובם נתקעו בסאבוויי, וכשכבר יצאו גם המגדל הדרומי קרס והמשטרה סגרה את כל האזור. מזל, אחרת גם קאליברית עשויה מברזל כמו שלי היתה בטח תוקעת לעצמה כדור בראש. נשארנו בחדר הבקרה 91 שעות רצופות, הביאו לנו מיטות שדה וישנו במשמרות, כי כמו שאר הרשתות, הפסקנו לשדר פרסומות ו-91 שעות זה זמן אוויר מטורף למלא. כבר היו כתבים עם לוויינים בדאון טאון ובפנטגון וליד החור שנפער באדמה בפנסילבניה, וכאלה שחיפשו את הנשיא בוש, שהסתובב באוויר עד שמישהו בממשל יחליט או יבין מה צריך לעשות. ראשי ממשלות בעולם נתנו לנו ריאיונות בלי שהיינו צריכים להתבזות כמו תמיד לפני עוזרים של עוזרים, וכל אדם שני ברחוב נתן "סינק" (Sync - תגובה מילולית מצולמת באורך דקה מקסימום) חזק עם דמעות. במשך כל הזמן הזה, מתוך חדר הבקרה שמחובר לאולפן עם הזכוכיות האטומות בטיימס סקוור, אפשר היה לשמוע את כולם ברחוב צורחים. לפעמים פשוט העברנו את הסאונד של מיקרופון הגג ישר לשידור, לשמוע את שאגות הכאב בשידור חי, כשכבר לא נשאר מה להגיד. אחרי 91 שעות הגיע הזמן לחתונת המאה. היתה לי בעיה רצינית. קרולין, הכלה, היתה כאמור גם עובדת של איי.בי. סי, כמו גם בעלה לעתיד טד. מלכתחילה כל הנסיעה שלי לניו יורק היתה במטרה להשתתף בחתונה או כפי שזה מכונה בארה"ב "להיות חלק ממנה", שכן לא רק שהייתי שושבינה, הזוג המאושר התארס אצלי בדירה בלונדון חצי שנה לפני כן. לרוע מזלי, זה קרה אצלי בסלון, וכתוצאה מכך הייתי ה"סנדקית" של האירוע. הייתי חייבת להגיע. לא רק אני, רבע מאנשי איי.בי.סי היו מוזמנים לחתונה. לא האמנתי שקרולין וטד אכן יבצעו את התוכנית המקורית של טקס רב משתתפים בפנטהאוז נוצץ ברחוב שלושים וארבע עם תזמורת סטייל ביג בנד, כולל הרב הכי יקר בעיר מבית הכנסת "עמנואל". אבל בתום 91 השעות קיבלתי, יחד עם הצוות המקורי של "שמונה ארבעים וחמש בבוקר, האחד עשר בספטמבר" חופשה של 24 שעות, או כמו ששלי אמרה לי, "כדי שתוכלי ללכת לחתונה. בכל זאת, קנית שמלה של ורה וואנג". הסתכלתי על שלי בסימן שאלה. באמת שלא הבנתי על מה היא מדברת. מי בכלל זכר את השיחה הזאת מלפני שבועיים, או את השמלה, או את הערב עם מלאני והסושי או את ניו יורק של פעם. "יעלי, קרולין התקשרה. היא הזמינה גם את נשיא הרשת ואת גון מילר הכתב הפלילי והם הולכים, כי הרעיון הוא שממשיכים לחיות", שלי ענתה על המבט המבולבל שלי באנחה והוציאה לי את אוזניית השידור מהאוזן. מבחינתה, השיחה שלנו הסתיימה. שלי לא הפסיקה לעבוד מהאחד-עשר בספטמבר 2001 ועד שפיטרו אותה ב-2005. חציתי את הכביש בחזרה למלון אותו עזבתי ארבעה ימים קודם לכן. לא היה לי מושג מה השעה כי העיר היתה ריקה. בקבלה של המלון חיכו לי ארבע הודעות היסטריות מקרולין, שאני חייבת להגיע לפני תחילת הטקס כי השושבינות עוזרות לה עם ההינומה, שהיא בהיסטריה כי חצי מהאורחים הם מלונדון והם לא יגיעו כי עוד לא פתחו את שדות התעופה, שהתזמורת ביטלה אבל היא מצאה בדקה האחרונה קבוצה של נגני חמת חלילים סקוטית והאם אני חושבת שזה מתאים (הממ... לא. אני חושבת שזה נורא. אני חושבת שאת וטד צריכים לדחות את האירוע המפלצתי או ללכת לסיטי הול ולהתחתן בשקט ולנסוע לאפ סטייט לירח דבש באיזה B&B/מלון קטן, שבו תחזיקו אחד את השני לילה שלם ורק תבכו, עניתי לה בראש בעודי עולה במעלית וקוראת את ההודעות). בהודעה האחרונה, שבה היא אמרה שהיא שמעה שאני מגיעה ואיזה יופי כי הכל מאורגן לשש שושבינות, וגם איזה נהדר זה שאנחנו ממשיכות בחיינו בתקופה כה איומה. למרות שהייתי נורא עייפה, דחסתי את עצמי לזוועה של ורה וואנג, והחלטתי שחוש השיפוט וההגיון של קרולין כנראה התרסק יחד עם בנייני התאומים. בחתונה הצלחתי להוריד בקבוק יין לבן לגמרי לבד בין שעת הקוקטיילים לצילומים הקבוצתיים (בשחור-לבן, על ידי צלם מזדקן שפעם קיבל פוליצר ועכשיו צילם חתונות של יהודים מטורפים עבור הון תועפות). היה לי חלון הזדמנויות של עשר דקות בדיוק, וידעתי שאני הולכת להוריד את עצמי במודע כמו מגדל תאומים, ולא אכפת לי מה הכלה או החתן יחשבו על זה. היתה לי גם הרגשה שאולי, רק אולי, אני לא האורחת היחידה שפניה מועדות להרס עצמי מתוכנן עם שאבלי ושרדונה יקר. כשהטקס התחיל, עמדתי בשמלת העכברוש המת חסרת הכתפיות ונאחזתי בכוח במעקה של הפנטהאוז. המקום שנבחר לחופה השקיף בדיוק על הדאון טאון, כך שהרקע לטקס היה עמוד האש והעשן שעדיין היתמר מגראונד זירו. ריח הגופות החזק שעמד באוויר התערבב עם ריח הבושם של השושבינות. "רק אל תקיאי עכשיו", היה כל מה שהצלחתי לחשוב. כשהרב שערך את הטקס התחיל לדבר על יהדות כדת שמחזקת אותנו בתקופות קשות, תזמורת חמת החלילים של הרגע האחרון החליטה שזה האות שלה להתחיל לנגן את Amazing Grace, שהוא אולי השיר הכי נוצרי שקיים כי מנגנים אותו בטקסי אשכבה קתוליים. הכתפיים שלי התחילו לרעוד ועמדתי להתפוצץ מצחוק, אז עצמתי עיניים חזק כדי שכולם יחשבו שאני עומדת לבכות. בתום הטקס התחילה הסעודה, ובינה לבין ההורה ויתרתי על הכוס, תפסתי בקבוק מאוד יקר של מה שלא הגישו שם ושתיתי ישר מתוכו. באותו שלב נכנס לחדר גון מילר, מי שהיה הכתב הפלילי של איי. בי. סי וגם העיתונאי המערבי היחידי שראיין את אוסמה בן לאדן ב-1998. "נו, זה הולך להיות מעניין", חשבתי. הכרתי את גון שנתיים קודם לכן, שבוע לפני שעזבתי ללונדון. חבורה של מפיקים ועורכים התכנסה בערב קר במיוחד להגיד לי יפה שלום, וגון, שאהב להצטרף למסיבות של צעירים שאליהן לא הוזמן, הסתובב איתנו ברחבי העיר. הוא היה ניו יורקי טיפוסי בכל מובן, כתב שטח משופשף מהדור הישן, כולל חליפות כחולות חולצות פסים ועניבות פרפר. אז, לפני שנתיים, הוא הסיע אותי ואת החבורה ברחבי ניו יורק ברכב הארבע על ארבע המפלצתי שלו ,אחרי שהדביק סירנה לגג האוטו כדי שנוכל לעבור ברמזורים אדומים. עכשיו, כשהתיישב לידי בחתונה, הוא נראה פחות או יותר כמוני, כמו ניצול שואה. "אמרו לך פעם שאת יפה", אמר וקרס לכיסא שלידי. הייתי שפוכה על כיסא יקר בישיבה מזרחית (את נעלי העקב הורדתי מזמן). נראיתי זוועה, אפילו הקונסילר של שאנל יכול לבצע נסים רק עד גבול מסוים. לקחתי עוד שלוק מהבקבוק. "גון, אני מבטיחה לך שהערב לא תצטרך לעבוד איתי כל כך קשה". הוא חייך והושיט לי יד – "נראה לי שאנחנו צריכים לרקוד". התזמורת כבר עברה לוורסיה סקוטית איומה של שירי סינטרה, ורצחה את המלודיה באיטיות. התרוממתי מהכיסא, כשאני מזהירה אותו מראש שאני לא עומדת כל כך ישר. "זה בסדר, אני לא יודע לרקוד", הוא ענה. תוך כדי fly me to the moon לימדתי אותו להחזיק לי את היד ולשים את השנייה במקום הנכון על הגב שלי, כי למרות שעמדתי להוביל, הוא עדיין היה צריך לתת לי מספיק תמיכה בשביל הסיבוב וההורדה. גון, שכמה שנים קודם לקח הפסקה קצרה מהעיתונות ויצא לשנת חופש כדי לדברר את משטרת ניו יורק, היה איש גדול ומגושם. באותו ערב גם הוא היה אחרי 91 שעות שידור, שבהן היה צריך לדבר לא רק על אוסמה בן לאדן אלא גם על עשרים אנשי הביטחון והמשטרה שהכיר, הזמין לאלפי ארוחות במסעדת "איליינס", ערך איתם מסיבות ברביקיו בהאמפטונס ובעיקר אהב כי הם היו לא רק חברים ומקורות חדשותיים – הם היו אנשים שבאמת מאמינים במה שהם עושים ובאמת ניסו – פיזית - להציל חיים. אלה היו אנשים שרצו במודע אל תוך האש, לא כדי לדווח אלא כדי לנסות לעזור, בלי אגנדה אישית תאגידית. כל אותם עשרים חברים שאהב והעריץ נהרגו ארבעה ימים קודם. גון היה אחד הכתבים היחידים שבכה בזמן השידור, ואני ידעתי שזה לא כי הוא חשב שהרייטינג יעלה בגלל זה. משהו אצלו פשוט התערער. הייתי צעירה ממנו בעשור וחצי, ולכן התהליך שהוא עבר אחרי האחד-עשר בספטמבר לא היתרגם אצלי למעשים כמו אצלו. הוא עזב הכל מהר מאוד ושינה כיוון. כעבור שנה הוא התפטר והלך לעבוד כדובר משטרת לוס אנגלס, במהלך שהדהים את כולנו. לאור הצלחתו בשידורי האחד-עשר בספטמבר, הרשת בדיוק קידמה אותו לתפקיד מנחה תוכנית התחקירים 20/20, קידום שכלל גם העלאה גרנדיוזית במשכורת, אבל גון אמר לכל המעמד הזה שלום ולא להתראות בפעם האחרונה ועזב לקליפורניה לעבוד עם המשטרה. כעבור כמה שנים הפך להיות הדובר הראשי של האף. בי. איי. ומאוחר יותר של המשרד האמריקאי לבטחון לאומי. וסביר להניח שהוא הרבה יותר שלם עם עצמו, כעיתונאי לשעבר ייתכן והבין שאם האידיאליזם שלו במקצוע מת, הוא העדיף לנסות לשנות את המערכת עליה דיווח בעבר מבפנים במקום לתעד אותה. לא דיברנו כשהובלתי אותו בריקוד לאזור החשוך של הפנטהאוז היקר שהשקיף על עמוד האש, שכבר אפשר היה רק להריח אבל לא לראות. היה לילה וקו האופק של עיר ומדינה שאף פעם לא תחזור לעצמה רק נצנץ באופק כאילו כלום לא קרה. היינו צריכים את החושך כדי להתנשק באגרסיביות כמו שני ילדים בני ארבע-עשרה אבל בלי מיניות אלא עם ניסיון נואש למצוא נחמה אחד בשני. בעוד הוא נאחז במותני שמלת מחוך העכברוש שלי, אמרתי לו שאנחנו חייבים לעצור כי כבר חצי גג הסתכל עלינו. בכל זאת, לא רציתי שנהיה שיחת היום במסדרונות חדר השידור למחרת בין דיווח על חיפושי גופות בדאון טאון. ברחנו משם ונסענו להארלם. היו שם הרבה בארים שרק גון הכיר ושאליהם היה יכול להיכנס לבוש בטוקסידו מגוחך כשלצידו נערה בשמלת נשף שכמו נלקחה היישר מטקס סיום תיכון אמריקאי, בלי שאף אחד ישאל שאלות או ירים גבה. שתינו הרבה וודקה ואולי בכינו, מי זוכר. למחרת התעוררתי לידו, כולי לבושה בסאטן אפור שתמימותו לא הופרה, כי שנינו היינו שיכורים מדי וכאמור רק חיפשנו חמלה. כשפקחתי את העיניים, שהיו עדיין מעורפלות מאלכוהול, נוכחתי לדעת שאני שוכבת על מיטה באפר איסט סייד בעודי מחזיקה את ידו. המיטה היתה מסודרת ומוצעת למשעי. נשמתי לרווחה, אבל רק עד ששמתי לב שהמיטה מלאה דובים קטנים מכל מיני מקומות אקזוטיים בעולם אליהן נסע לדיווח זה או אחר. על השידה ליד המיטה היה מונח אקדח עם נצרה סגורה והרבה חבילות של קליעים "רק למקרה הצורך". "הממ הוא אוסף דובים כמו שאני אוספת מגנטים למקרר מכל מקום אליו נשלחתי לסקר הרס או מלחמה" חשבתי לשנייה ואז מהר חזרתי לעצמי, לפני שאתרגם אינטימיות של מוות לדבר שהוא מעבר לחמלה ואולי אפילו אחליט שכדאי גם לי לקנות אקדח ולשים ליד המיטה רק למקרה הצורך. הגיע הזמן לחזור ולהציל את עצמי ובעיקר לא היה זמן לקירבה באותו זמן במקצוע שלנו, העולפ נכנס למלחמה, היתה יותר מדי עבודה. לחצתי לו בקלילות את היד וקמתי לחפש את השירותים כדי לשטוף פנים לפני "הליכת הבושה" בשמלה יקרה בחזרה למלון שלי בשבע בבוקר. הייתי צריכה להתכונן לשלושה שבועת נוספים של עבודה ללא הפסקה בניו יורק לפני שייתנו לי לחזור ללונדון או ימצאו מלחמה חדשה שאליה אצטרך לנסוע. "את רוצה ארוחת בוקר?", שמעתי את גון נוהם. "לא... זה בסדר, אני חייבת ללכת". גון חייך. "לא קרה כלום, את יודעת", הוא אמר כדי להרגיע אותי. "אני יודעת, אבל בכל זאת...", לא הספקתי לגמור את המשפט כשהוא השלים אותו במקומי, "אבל בכל זאת תודה", וחזר לישון, כי זה היה הדבר הנכון לעשות. שלושת השבועות הבאים בניו יורק גרמו לי להרגיש כמו בתוך פרק מ"הדבר" של קאמי. בין כל הסיפורים שכיסינו לאלה שידענו ובחרנו לא לשדר נותרתי עם טעם רע בפה. אמריקה נשטפה גל פטריוטי מיד לאחר נפילת התאומים והתחושה בכל חדרי העיתונות היתה כי יש להזהר מה אומרים ואיך מדווחים. הבית הלבן גם לא הסתיר את האגנדה שלו. יום יום שודרו תידרוכים לעיתונות על ידי דוברו של הנשיא בוש דאז, ארי פליישר. הרשתות שידרו את אותם תידרוכים בשידור חי דרך קבע. ארי פליישר ירה לכל הכיוונים כאשר ענה לעיתונאית צעירה שהעיזה לשאול כמה שבועות כלאחר המתקפה על ארהב "האם אולי רצוי להסתכל על מדיניות החוץ של ארהב במזרח התיכון כמקדם השנאה של גופים קיצוניים מוסלמים כנגדה". פליישר השיב לה אינו מאמין שהיא העיזה לשאול שאלה כל כך לא פטריוטית זמן בו האומה בכאב. בהזדמנות נוספת הוא הוסיף בתידרוך כי כל האזרחים והעיתונאים צריכים לשים לב למה שהם אומרים עכשיו ואיך הם אומרים דברים. הכאב באמריקה היה עצום ללא ספק אבל כתוצאה ממנו שאלות רבות לא נשאלו. גם בימי חול לפני התקפות על אדמת ארהב, ידוע היה ברשתות הטלויזיה האמריקאיות שרצוי לא לעצבן את הבית הלבן. רשת אשר הבית הלבן לא חפץ ביקרה תאבד את הסיכוי לקבל ראיון ראשון עם הנשיא ולהפסידו לרשת אחרת, ובתקופה שלאחר האחד עשר בספטמבר הרשתות לא יכלו להרשות לעצמן להפסיד את הראיון הנכסף ביותר עם מנהיג המדינה. הבעיה היתה שגל הפטריוטיות חסרת הפשרות גם מנע מלשאול שאלות קשות כאשר כבר ישב מנחה זה או אחר עם הנשיא ודווקא בתקופה בה ניתן ורצוי היה לחנך את העם האמריקאי באינפורמציה וחומר רקע על מדוע ולמה ארהב היא אולי לא כוס התה המועדף על העולם הערבי, "אסור לנו" היה להעלות סוגיה כל כך "לא פטריוטית" כי שבוע לאחר מכן לא יינתן לנו ראיון נכסף נוסף עם מזכירת המדינה או ראש הצבא האמריקאי. הפטריוטיות אולי סחפה את האומה אך הפילה חלל בדרכה את התיקון הראשון בחוקה האמריקאית שמבטיח את חופש הדיבור וחופש העיתונות. למרות שלא שאלנו שאלות שהיו צריכות להישאל לא היתה דקה לנשום, שלא לדבר על לבכות. עבדתי עם כולם סביב השעון וסירבתי לוותר בהתחלה על זוויות שונות לכיסוי הסיפור. היה לי אז מקור ותיק, י, איש מוסד לשעבר, שתמיד סיפק לי אינפורמציה נכונה "אוף דה רקורד". באחד מנסיונותי למצוא זווית חדשה ל"כולם שונאים אותנו, בואו נכסח להם את הצורה בחזרה", הרמתי אליו טלפון. זה היה בערך שבועיים אחרי נפילת התאומים. כאמור, לא הייתי היחידה שתהתה איך דבר כזה קרה בלי שום ידיעה מראש או אזהרה של מערכות המודיעין האמריקאיות. לא היה צריך להיות עיתונאי גאון בשביל לשאול את השאלה הזאת, היה צריך רק מישהו שיגיד את זה בשידור. י ואני דיברנו בערך שעה בטלפון. "תראי, אי אפשר לומר שאף אחד לא ידע. אני לא רוצה להגיד לך כמה התרעות על פיגוע גדול, לאו דווקא כזה עם פרטים מדויקים, שלחנו לקולגות האמריקאים", הוא אמר לי בלקוניות. "נו נו...", האצתי בו להמשיך. האינסטינקט העיתונאי שלי נכנס לפעולה, הלב שלי התחיל לדפוק חזק, האגו נתן קפיצה ובראש שלי כבר רץ טקסט שעיקרו היה, "הממ...פוליצר, אמי....ואני רק רוצה להודות לאמא ואבא...". י כחכח בגרונו. "תראי, במשך שנים הגיעו לממשל האמריקאי ידיעות ומסרים לא רק מאיתנו אלא גם ממערכות מודיעין מזרח תיכוניות אחרות. ממה שאני מבין, רובן נגרסו. אני חושב שמאז שנגמרה המלחמה הקרה, האמריקאים חושבים שאין להם יותר אויבים. בכלל, כל המודוס אופרנדי של עבודה מודיעינית חסויה לא ממש קיים אצלם מאז נפילת חומת ברלין... אבל היו ידיעות ואזהרות שנשלחו אליהם ולא נענו. לא קיבלנו אף פעם תגובה". לא שמרתי את האינפורמציה הזו לעצמי לשנייה, מיד רצתי איתה לכל מי שהיה מוכן להקשיב ברשת. התגובות מרוב המפיקים הראשיים היו זהות: "את יכולה לאמת את זה?". "נו באמת", הגבתי, "זה מקור חזק! נכון שהוא רק אחד, אבל בואו נתחיל לחקור...". המפיק הראשי של חדשות הערב דאז, פול סלאבין, נפנף אותי באימייל קצר של "לא" בלי שום הסבר נוסף. אין ספק שביני לבינו לא שררה אהבה גדולה. ראשית, הייתי מסווגת לתוכנית הבוקר וכתוצאה מכך לא היה מה לקחת אותי ברצינות. שנית, כמה חודשים קודם, בזמן ביקור בניו יורק, ארגנתי פגישה איתו בנסיון לעבור מאותה תוכנית בוקר שאף אחד לא לקח ברצינות לתוכנית הדגל של הערב. באותה פגישה הוא שאל אותי מה אני יכולה לעשות הכי טוב עבור התוכנית שלו ."מזרח תיכון – כל מה שרק תרצה אביא לך", עניתי בשחצנות ובביטחון מוגזם, כמתבקש בריאיון עבודה אמריקאי. הוא הסתכל עלי משועמם, נשען לאחור וענה: "תראי, אני יודע שפיטר גנינגס אוהב לספר סיפורים משם, אבל אני אגיד לך את האמת: את הקהל האמריקאי לא מעניין יותר מה אנשים עם סחבות על הראש במדבר חושבים עלינו". הפגישה הזאת התקיימה ביולי 2001, כך שהיה מובן למה אחרי כמה חודשים ונפילת שני מגדלים ובלגן נורא שנוצר בגלל אנשים מסוימים שמסתובבים במדבר עם סחבות על הראש, פול סלאבין לא כל כך רצה לראות אותי מול העיניים שלו, כדי להזכיר לו שאולי הוא עשה טעות עם אותו משפט. ניסיתי לדבר עם מפיקים אחרים, אבל אמרו לי שמוקדם מדי לשאול שאלות, האומה עכשיו כואבת ודוויה וצריך להתעסק רק בזה. עוד מעט הנשיא יחליט במי נכנסים, כך שאת השאלה "האם היה ידע מקדים" אנחנו כרגע לא שואלים. בחדרי חדשות, גם אז וגם היום, לא עוזר אם יש אדם אחד שמאמין בסיפור. צריך אמונה קולקטיבית. יכול לעזור גם אם זה ששואל את השאלות הוא גבר ולא בחורה צעירה. חיכינו לתקיפה באפגניסטן, שהגיעה מהר מאוד. בלילה של השבעה באוקטובר 2001 הייתי רשומה למשמרת לילה/בוקר בחדר הבקרה. ערב קודם בוש נתן לאומה נאום מלחמתי עם יד קפוצה, וכולנו, כמו גם האפגנים, ידענו שחיל האוויר האמריקאי בדרך לדפוק לקאבול, בירת אפגאניסטאן, את הצורה. הפעם בלי מיקרופון על הגג לשמוע את זעקות הכאב של העם האפגאני. המשמרת שלי עמדה להתחיל בשלוש בבוקר, שעה לפני התקיפה עצמה וארבע שעות לפני שדיאן סוייר וצארלי גיבסון יתחילו את תוכנית הבוקר באולפן בטיימס סקוור, בעוד פיטר גנינגס משתלט על השידור כל חמש דקות מהאולפן באפ טאון. שוב חציתי את הרחוב בין המלון לאולפן במרכז טיימס סקוור. טיימס סקוור ב- 2:30 בבוקר היה שומם לחלוטין, ובשומם הכוונה שהמקום היה ריק לגמרי מאדם, עם שקט של מוות ועם ציפייה לאזעקה. כך נראה באותו לילה מרכז העיר, שבכל יום אחר בשעה שתיים וחצי בלילה היה שוקק אנשים, הומלסים, זוגות, שתיינים, בליינים ובעצם רק מתחיל להתעורר, אם בכלל הלך אי פעם לישון. זה היה מגוחך, למה האמריקאים ציפו? לחיל האוויר האפגני שיתקיף בחזרה, לפלישה של הטאליבאן מ"סאות סטריט סי פורט"? אולי אם היינו מדווחים בחדשות שלאפגנים אין חיל אוויר ואין צבא רגלי ואין יכולת פלישה, אנשים לא היו מתחבאים בבתים. ואולי אם כעיתונאים היינו גם שואלים כמה שאלות, המלחמה הזאת, שהתחילה כ"מבצע" עם השם המגוחך "enduring freedom" (חופש לנצח), לא היתה נמשכת גם בזמן כתיבת מילים אלה, עשר שנים אחרי אותו ערב, ואחרי שה"מבצע" הפך מזמן למלחמת בוץ שסופה אינו נראה באופק. אחרי הפלישה לאפגניסטן התקשר אלי מקור אחר, הפעם מהקונסוליה הישראלית, והציע ריאיון מול מצלמה עם ראש מוסד לשעבר. הנושא הפעם היה עיראק – שנתיים לפני שהיא בכלל עמדה על הפרק בתור היעד הבא, עבור הציבור האמריקאי לפחות. המקור אמר שאין ספק שבעוד כשנה תגיע הפלישה הבאה, והאחד-עשר בספטמבר יהיה התירוץ לזה. זה לאו דווקא היה מפתיע שכן כל גוף מודיעיני בינלאומי הנמצא בקשרי ידידות עם מדינה אחרת מודע על פי רוב למהלך המודיעיני של אותה מדינה בצורה זו או אחרת – ריגול ידידותי. ובכל זאת זה היה סיפור כי אין ספק שאף אחד מן המקורות האמריקאים שלנו לא עמד לנדב את האינפורמציה הזו. כשהבאתי את סיפור המקור לאנשי הרשת, הפעם בלי התלהבות, עם מעט מאוד שחצנות וברוח כנועה, הם כבר לא טרחו אפילו להגיב. רק אמרו לי בלקוניות מתי ואיפה להתייצב באולפן למשמרת הבאה שלי. כבר היה סוף אוקטובר ורציתי החוצה – החוצה מארה"ב, מניו יורק, מישיבות בלתי פוסקות ומהתסכול שנולד ביום שהמגדלים נפלו. "רגע", נזכרתי יום אחד בזמן שישבתי בקתדרלת סנט פטריק, שמשום מה היתה המקום היחידי שבו הצלחתי לבכות. "אני בכלל לא גרה פה, אני מוצבת בלונדון. אני רוצה לחזור לשם. גם שם יש מספיק עבודה והיא רחוקה מכל לובשי החליפות והחמ"ל, ומשם יהיה לי הרבה יותר קל לצאת לשטח". במשרדים בניו יורק לא היה לי סיכוי להרגיש שאני מביאה חדשות. בשטח אולי יירו עלי, אבל לפחות ארגיש שאני חיה. אחרת אקבר בניו יורק בתוך כאוס של סיפורים סוחטי דמעות, היסטריה מאנתרקס ולילות שיכרות בין בובות דובי וקליעי מאגנום באפר איסט סייד. למחרת הלכתי לשלי לבקש לחזור לתפקיד באירופה ומשם לשטח. "אין סיכוי, יעל, אני צריכה אותך פה, את מבינה את האזור של הסיפור", היא אמרה לי באותו טון של "זו שיחה קצרה ופה היא נגמרה". כמעט עניתי לה, "מה זאת אומרת, אני מדברת את שפת לובשי סחבות הראש של המדבר? וגם אם כן, מה זה משנה, אף אחד כאן לא מקשיב", אבל ידעתי שזו לא הדרך החוצה. הייתי צריכה לחשוב איך אני משנה את דעתה. הייתי צריכה סיפור ויזואלי גרנדיוזי בשידור חי עם הרבה מצלמות, פיצוצים והתרגשות, שיגרום לה לשחרר אותי מהגיהנום של חדר הבקרה לשטח. אי אפשר לברוח משלי בלי לשלם משהו בחזרה. אז הגיתי רעיון מטורף לתוכנית בוקר שלמה, שבה דיאן סוייר וצארלי גיבסון יעלו על משחתת מטוסים אמריקאית אי שם במפרץ הפרסי. היו שתי בעיות ברעיון הזה – הראשונה היתה למצוא משחתת אמריקאית שהפנטגון יסכים לתת לנו לעלות עליה. השנייה היתה לשכנע את שלי שרק אני מסוגלת לשכנע את הפנטגון ליחצ"ן לו את המלחמה. התחלתי להרים טלפונים. לא האמנתי כמה קל זה היה. עוד לפני שמכרתי את הרעיון לתוכנית ולשלי, אמרתי לחיל הים ולחיל האוויר האמריקאי שאנחנו ("גוד מורנינג אמריקה") סגורים על תוכנית שלמה שתשודר ממשחתת ונעשה כל מה שצריך, בלי שום ידע מקדים ששלי אכן תרצה בתוכנית הזו או אם דיאן וצארלי יסכימו לנחות על אונייה מפלצתית באמצע האוקיינוס. בקיצור, לא היו לי קבלות להבטיח להם כזה דבר באותו שלב של התהליך. אבל רציתי לצאת מניו יורק וגם הפנטגון לא היה יכול לעצור אותי. דוברת חיל הים לא היססה לרגע. כל מה שהיא שאלה אותי היה מה התאריך ועל איזו משחתת בדיוק אני רוצה לעלות. מכיוון שכבר הייתי בדמורליזציה טוטאלית, לא עלה על דעתי לשאול שאלה עיתונאית בסיסית כמו – "רגע, מה עם ביטחון שדה? את בכלל יודעת מי אני או שאתם כאלה טובים? אם כן - איך זה שלמרות שהתקשרתי ממספר חסוי, זוהיתי במאגר של הצבא האמריקאי כמפיקת טלוויזיה לא מזיקה? ואם יש לכם כאלה מאגרים, איך לעזאזל פספסתם את מוחמד עטא?!" במקום להגיד את כל זה, הודיתי לה מאוד וביקשתי את ה-USS ENTERPRISE. ברמת הסיפור, האנטרפרייז היתה מכרה זהב. משחתת מטוסי אף 16 אמריקאים אשר באחד עשר בספטמבר עמדה לסיים סיור של שישה חודשים (תקופת סיור מקסימלית בעתות שלום עבור משחתות) במפרץ הפרסי והיתה בדרכה בחזרה לארה"ב. עם נפילת התאומים החליט קפטן המשחתת כמו קאובוי אמריקאי אמיתי ודמות נהדרת לספיישל טלויזיוני לעשות סיבוב של 180 מעלות ולהישאר במפרץ עוד לפני שקיבל הוראה כזו מהכוחות המשולבים בארה"ב, כדי לתגבר את המשחתות האחרות שהגיעו לפוצץ כמה שיותר מקאבול מן האוויר. חודשיים עברו מאז תחילת המתקפה על אפגניסטן והאנטרפרייז סוף סוף קיבלה אישור לחזור, עם משא של כשלושת אלפים חובלים וטייסים שלא הכירו את אמריקה של אחרי האחד-עשר בספטמבר, ושחלקם הגדול לא יכול היה ליצור קשר עם קרובי משפחה עד כה מטעמי "ביטחון". הרעיון שהתגבש היה לעלות על האנטרפרייז כאשר היא מגיעה לסביליה שבספרד, עם צוות הפקה מצומצם פלוס כתב אחד (הווה אומר אני, צלם, סאונד, טכנאי וכתב), ובמשך שבוע שלם לשדר ממנה כתבות צבע ורקע בזמן שהאנטרפרייז מפליגה לאורך האוקיינוס האטלנטי, לקראת הגעתה של המשחתת לחוף נורפולק בווירגיניה, שם יחכו לה בסוף שבוע השידורים כל משפחות החיילים. ביום החמישי נטיס את דיאן סוייר ואת צארלי גיבסון במסוק מאיי הבהאמה אל המשחתת, כך שאת היום האחרון הם ינחו עם הרבה תרועות, צלצולים ותודות נרגשות לחיילים על עבודתם הנפלאה במבצע "חופש לנצח", אשר כאמור נמשך מאז כבר עשר שנים. כאשר קיבלתי את האישור מהפנטגון, רצתי לשלי והודעתי לה שיש לי חתיכת רעיון לתוכנית ספיישל ביד עם אישור צבאי, אבל אני חייבת לחזור ללונדון כדי לעשות את ההכנות משם, שכן העלייה הראשונה על המשחתת תהיה מספרד והצוות חייב להגיע מהמשרד בלונדון. "יעל, אני יודעת טוב מאוד מה את עושה, אבל זה רעיון טוב... בסדר, תתחילי להתקפל ללונדון, אבל אם בעשרים וארבע השעות הקרובות קורה פה משהו, את נשארת ואני שולחת לפרויקט מפיק אחר מלונדון". פתחתי את הפה כדי להתחיל לצעוק בזעם טיעונים צודקים כמו "רגע רגע, אני הבאתי את הסיפור ואני מפיקה אותו, מה זאת אומרת אם משהו אחר קורה...", אבל שלי הקדימה אותי, הרימה אצבע ואמרה, "יש לך 24 שעות לצאת מפה". תכננתי את הבריחה שלי מניו יורק כמו מבצע צבאי בפני עצמו. רצתי למלון ה"מילניום" כמו דמות מקומיקס, ובזמן שהתרוצצתי בחדר עם הסלולרי צמוד לאוזן וארזתי את המזוודות, הצלחתי להזמין כרטיס טיסה ללונדון דרך חברת הנסיעות של אי בי סי. השעה היתה ארבע אחר הצהרים והטיסה הראשונה ללונדון היתה בשמונה בערב. רצתי לקבלה עם המזוודות, מתנשפת, ודרשתי רכב לשדה התעופה "בזה הרגע", כי ידעתי שעוד דקה אני עלולה להיתקע באולפן של התוכנית לעוד חודש שלם בניו יורק שעדיין הסריחה מגופות, ובמלון המילניום שבו שהיתי אני עלולה לבצע התאבדות באמצעות המיני בר. הבחורה בקבלה היתה כל כך מבוהלת מההיסטריה שלי, שתוך חמש דקות רכב שרד שחור עצר בחריקה בכניסה למלון. רצתי החוצה, ושמעתי את השוער קורא, "טיסה נעימה, גברת יעל לביא, מקווים לראותך כאן שוב בקרוב". אלוהים, הם כבר מכירים את השם שלי. "תודה, אבל אני ממש מקווה שלא", עניתי תוך כדי ריצה ודחפתי לו שטר של חמישייה ליד. נהג המכונית היה אפריקאי עצום ממדים, שפתח לי את הדלת בטקסיות והציג את עצמו בשם סולטן, עם חיוך ענק כאילו ידע שהוא חלק ממבצע הבריחה הגדולה. כבישי ניו יורק היו מפוצצים כמו תמיד בשעה ארבע ושלושים אחה"צ. "אתה יכול בבקשה לנסות את את כביש האף. די. אר במקום את מיד טאון? נראה לי ששם התנועה זורמת יותר בקלות. אני באמת לא יכולה לאחר לטיסה הזאת". באותה שנייה הביפר שלי התחיל לצפצף ובאקט מאוד לא אחראי כיביתי אותו. באותו שלב גם מתקפת טרור נוספת לא היתה משאירה אותי בניו יורק. "גברת לביא, את נראית לי לא שמחה. את יודעת במקרה מי זה טוני בנט?" סולטן שאל אותי בנינוחות מדאיגה. "תגיד, אתה צוחק עלי? בטח שאני יודעת מי הוא, אבל וואט דה פאק?! איך לעזאזל זה קשור? הוא לא זה שנוהג במכונית הזאת, נכון? אני צריכה להגיע בזמן לטיסה של וירגין בשמונה והיא יוצאת בשמונה. תלחץ על הגז, בן אדם!" סולטן צחק (או שהוא מסטול או שהוא חוטף אותי ואני הסיפור הבא של הרשת, חשבתי את זה לגמרי ברצינות כי כבר הייתי בלופ היסטרי לחלוטין בתוך הראש שלי). "גברתי הצעירה, לא רק שאת תגיעי בזמן, את גם תגיעי בסטייל. כל מה שאני מבקש הוא שתשירי איתי ועם טוני", זה מה שסולטן ענה לי בזמן שהוא מכניס דיסק לקומפקט, מוריד את החלונות ומפציץ את האוויר בטוני בנט שר THE GOOD LIFE בווליום מקסימלי, שהשאיר את רוב האנשים בטיימס סקוור עם פה פעור, בעוד אנחנו טסים לעבר שדה התעופה. כשהגענו לשער 2 של גי אף קיי, אחרי הרבה דואטים משותפים עם טוני, סולטן ואני היינו החברים הכי טובים בעולם. סולטן החנה את המכונית לצלילי "ניו יורק, ניו יורק" ופתח לי את הדלת מול קהל הנוסעים המשתאה, שמיהר להתאושש ולשיר איתנו וגם מחא כפיים. בכל זאת, ניו יורקרים. אני השתחוויתי קלות. חיבקתי את סולטן חזק חזק, כי יחד עם טוני ומעבר לכל מהירות מותרת הוא קיים את הבטחתו והביא אותי לשדה התעופה לא רק בזמן אלא גם בסטייל. "תחזרי מהר, ילדה, זאת העיר שלך", אמר לי כשנכנס חזרה למכונית השרד. "לא יעזור", חשבתי, "הוא צודק. למרות שניו יורק אף פעם לא תחזור לקדמותה, היא עדיין היתה העיר שלנו". כעבור שנה עשיתי מה שסולטן אמר וחזרתי אליה. הפרק "ה-11 בספטמבר שלי" נכלל בספרה של יעל לביא, "מפיקת מלחמות", שיצא לאור בשנת 2011 בהוצאת "ידיעות אחרונות - ספרי חמד"

אין דרך אחרת להסביר את הטקסטים החנפים, המתיילדים, הכופים חמימות מזויפת, המכסים ואינם מגלים, המסמאים והמטמטמים שבמסע הפרסום של "כולה", חוץ מבזלזול מופגן ובוטה בתבונתו של המין הנשי

קוראות "הארץ" התקשו בחודשים האחרונים לפספס את המודעות בצבע תכלת שהתפרסמו בתכיפות גבוהה בעמוד השער של "גלריה" והזמינו אותן לפנק את עצמן במקום המכונה "כולה", השוכן בנמל תל-אביב, ומיועד – כך על-פי הלוגו – "לנשים בלבד". כמה מהמודעות היו סתומות ("תיאוריית הקשר של כולה. כבר הצטרפת?"), אחרות מפורשות יחסית ("שרה, פסיכולוגית קלינית, הגיעה לכולה לפדיקור תענוג"), אבל די להביט בעיצוב המודעות כדי לקלוט את רוח הדברים. החל מהשם שנבחר למקום, "כולה", משהו בין התכתבות עם המלה הפופולרית "הכלה" ובין הגרסה הנשית ל"כל"; דרך הלוגו הנבחר – אותיות כתב כמובן, דקות ופשוטות, כמקובל במקומות מתוחכמים ויקרים המבקשים לשדר פשטות, טבעיות וקמאיות; עבוֹר בניקוד הלוגו, עוד אלמנט ויזואלי מתיילד ואופנתי, שנועד גם הוא לשדר משהו תמים, ילדי וראשוני (שנשים בוגרות אמורות משום מה לנהות אליו באופן טבעי); וכלה באיור המלווה, שלוש פיגורות חסרות פנים של נשים מלאות ועירומות, התגלמות העמדה הפוליטיקלי-קורקטית ביחס לנשיות בעידן הנוכחי. "כולה", בקיצור, הוא לא סתם עוד מרכז טיפולים, סדנאות וספא, כפי שעלול בטעות להתרשם מי שייכנס לאתר, אלא מרכז של נשים (או אולי "מקום של נשים", ברוח הזרגון), החוגג את הנשים והנשיות, ומכיל ומוכל וכולל והכל ללא הרף, עד שכל זה יוצא לכולן (סליחה, ל"כולה") מכל החורים. בשבוע שעבר התפרסמה מודעה נוספת, גדולה במיוחד. "כולה", מתברר, יוצאת בליין סדנאות ושיעורים, ולרגל זאת נאלצה לחרוג ממנהגה לתקשר במסרים סתומים – האמורים כנראה להיות מובנים, במין תדר על-אנושי כלשהו, לכלל ציבור הנשים – והוסיפה למודעות קצת מלל. ברמה המיידית ביותר, המודעה כוללת כמה מן הרעות החולות האופייניות לתרבות העכשווית: הכברה במלים, שלא זו בלבד שאינן מסייעות לדייק ולהנהיר, אלא מטשטשות ומעמעמות; ובעיקר שימוש מסיבי במלים אופנתיות אבל ריקות מתוכן, בפרט בהקשר שבו הן משובצות. מרגלית פרי שאלתיאל, למשל, תעביר ב"כולה", כך על-פי המודעה, "סדנת תנועה וחיפוש אחרי דרך אישית, אותנטית". מה פירוש, "דרך אישית"? איזו מין דרך? דרך למה? ומהי דרך "אישית, אותנטית"? האם יש דרך אישית שאינה אותנטית? מה יש במשפט הזה מלבד שימוש תפל בשלושת האלילים הגדולים של שפת הניו-אייג הממוסחרת, ה"דרך", ה"אישי" וה"אותנטי"? הלאה. "קבוצה תהליכית בנושא מיניות נשית, מנקודת מבט אישית"; "קורס בעיסוי שבדי למתחילות, באווירה נשית אינטימית"; "סדנה קולית חווייתית"; וכך הלאה וכך הלאה. תיאור ענייני (נניח) של מהות הסדנה, ואחריו שובל ארוך של פטפטת חלולה – תהליכי, חווייתי, אותנטי, אינטימי – שאפשר להצמיד באותה מידה של חוסר הצלחה כמעט לכל דבר על פני הכדור הזה. גם הטור הזה, אגב, הוא תהליכי, והוא מוגש לכם מנקודת מבט אישית, אינטימית, אותנטית וחווייתית. מצב העניינים מחריף באתר של "כולה", שמציב אתגר של ממש לקורא התבוני. מילא ש"כולה אינה מגדירה את עצמה כספא, אלא כמקום עונג לנשים, שבו ניתנת הזדמנות לכל אחת ואחת לעבור תהליך אישי משלה"; אבל שימו לב למה שקורה למי שמנסה למשל להבין מה פשר הטיפול המכונה "אמפיטריטה, אלת המים", ועל שום מה ולמה מומלץ להשקיע בו 365 שקל: זהו, ובכן, "טיפול נשי המשלב חוויה של מגע, צליל ותנועה". גם ניקוי קרפיון, לתשומת לב עורכי האתר, עונה בדיוק לאותה הגדרה. חבילות הספא המוצעות בהמשך כוללות בין היתר "פגישת בנות" (כולל "פדיקור תענוג חורפי"); "עכשיו אני" ("נסי את המלים האלה. יש להן כוח משחרר"); "כולה מתענגת" (525 שקל) ו"כולה מתענגת מאוד" (850 שקל); "כל כולה" (כולל "מניקור פינוק ופדיקור תענוג"); "כולה ערב של עונג"; ו"כולה בוקר של עונג" (כולל כמובן "פרדס התענוגות"). כל זה יכול היה לעבור כעוד מקרה מצער של התייפייפות ממוסחרת וחוסר רגישות משווע לשפה, אלמלא היה מיועד באופן מוצהר לנשים, ובכך משקף דבר עמוק יותר על היחס העכשווי למין שאני נמנית עימו, ובהעדר דרך אלגנטית יותר לומר את זה: שאנחנו קצת אהבלות. אין דרך אחרת להסביר את הטקסטים החנפים, המתיילדים, הכופים חמימות מזויפת, המכסים ואינם מגלים, המסמאים והמטמטמים (תענוג, עונג, מענג, עינוג), שהפכו היום לחזית הפוליטיקלי-קורקט ולשיא הבון-טון. מי שמטיל בכך ספק מוזמן לתת דעתו על מאפיינים נוספים של "כולה", המצביעים כולם על קהל היעד המובהק של הספא: נשים משכילות ומצליחות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה מאוד, הקוראות "גלריה" (שם מתפרסמות המודעות), יכולות להרשות לעצמן לשלם 330 שקל ל-60 דקות של "פנימה – עיסוי קצוות כולה", שנמל תל-אביב זמין עבורן, והיכולות להרשות לעצמן "לקבוע עם עצמן פגישה", כלשון האתר, באמצע היום. לכך נוספים הדגש ששמים ב"כולה" (או לפחות בפרסומים) על "טוויית קשרים מקצועית" ("אנחנו טוות קשרים, טובות בקשרים"); הנשים המככבות במודעות על תקן דוגמאות מייצגות ("סימונה, סמנכ"לית כספים, הגיעה לכולה לטיפול פרדס"); והקשר ל"קום-איל-פו", בית אופנה יוקרתי בנמל תל-אביב (הלוקה גם הוא בחרטטת), ש"כולה" מופיע כחלק מאתר הבית שלו. במלים אחרות, הטקסטים הריקים הללו – שמיותר לציין שאיש לא היה מעלה על דל דעתו להפנות שום דבר שאפילו דומה להם לקהל יעד גברי – אינם משקפים בעיני מחבריהם את רמת השיח הממוצעת של המין הנשי, אלא את זו של חוד החנית של הנשים המצליחות, המשכילות והחריפות ביותר; אלה שלפחות לפי השקפתי אמורות היו לזהות באבחת מבט אחת את הזיוף המרתיע, ואת הפער בין האינטימיות הדביקה שכופות המלים ובין המנגנון המסחרי והציני עד זרא, שהעונג הנשי החווייתי והאינטימי מעניין לו – במחילה – את התחת. "כולה" היא כמובן רק דוגמה אחת, בולטת בזמן האחרון. זהו חלק משיח רחב היקף, רב-פנים ואופנתי מאוד, שביד אחת מעודד נשים "לחגוג את עצמן" מבוקר ועד ערב, ובשנייה מלמד אותן להתמסר כסומות לים הקשקוש והחארטה, ולא לתבוע מאום מעצמן או מסביבתן – לא דיוק, לא מהות, לא אמת ולא תוכן. אם לשפוט על סמך תקציב הפרסום של "כולה", כנראה שנשים רבות קונות את זה. וזה, כנראה, מה שעצוב באמת.

מחר ייערך דיון בהרחבת אזור התעשייה באשדוד - שרק לאחרונה עקף את מפרץ החיפה ברמת זיהום האוויר שהוא מפיץ • כבר עכשיו המשרד להגנת הסביבה כושל בהרתעת המזהמים: נתוני "שקוף" מראים כי מפעל פז באשדוד מתעלם מהקנסות ועומד לשימועים שוב ושוב • יו"ר הדירקטוריון לוקר, לשעבר מנכ"ל משרד רה"מ, סירב להתראיין או להגיב. פז: "הסביבה היא ערך עליון"; המשרד להגנת הסביבה: "עורכים סיורים ובדיקות פתע"

עשרות בודדות של אנשים הגיעו השבוע לרחבה שמול עיריית אשדוד במחאה על זיהום האוויר המתמשך מאזור התעשייה הצפוני של העיר. על פניו מדובר בהפגנה שלא עוררה רעש רב, אלא שהיא היתה יוצאת דופן. לראשונה התושבים המפגינים מול העירייה גרים בעיר הסמוכה יבנה, אך הגיעו למחות נגד עיריית אשדוד שכן הזיהום שנודף משטחה משפיע גם על ערי הסביבה. את ההפגנה יזמו התושבים יחד עם ארגון "מגמה ירוקה" ובין היתר הם דרשו מהעירייה לעצור את תכנית המתאר המקומית של אשדוד שעתידה להרחיב את אזור התעשייה הצפוני של העיר. התכנית נמצאת בימים אלה בשלב טרום התנגדויות, ומחר (רביעי) תידון בוועדה המקומית לתכנון ובנייה. אם תאושר, היא תייעד שטח של 315 דונם לשימושי תעשיה ואחסנה שחלקם נמצאים היום בתוך העיר עצמה וחלקם מיועדים לחברות חדשות שיצטרפו. המשמעות היא פוטנציאל להחרפת הזיהום שסובלים ממנו תושבי אשדוד והסביבה. אולם למרות המעמד החירומי, בהפגנה הורגש היטב חסרונם של תושבי אשדוד. רק בחודש שעבר המשרד להגנת הסביבה פרסם נתונים קשים על תמונת מצב הזיהום בעיר, נתונים שהיו צריכים להוציא את כל התושבים מהבתים בזעזוע. מרשם הפליטות השנתי שהתפרסם בסוף אוגוסט השנה, דירג את 575 המפעלים המזהמים בישראל לפי עלויות הזיהום למשק. בדוח, שנמסמך על נתונים משנת 2021, המשרד להגנת הסביבה ערך בין היתר השוואה בין מרכזי התעשייה הגדולים בארץ ומהנתונים עולה כי אשדוד מזוהמת יותר ממפרץ חיפה בכל הפרמטרים. את התמונה הקשה הזו המשרד להגנת הסביבה משרטט כבר שנה שנייה ברצף, כאשר השנה הזיהום אף החריף. כך למשל, המפעלים באשדוד דיווחו על פליטות של 2,307 טון תחמוצות חנקן, לעומת מפעלי מפרץ חיפה שם דיווחו על פליטות של 1,628 טון. גם בפליטת חומרים מסרטנים או חומרים החשודים כמסרטנים נמצא פער גדול, באשדוד נפלטו בשנה זו 4.55 טון, ואילו בחיפה כמחצית מהכמות, 2.47 טון. הפער נשמר גם בפליטת חומרים אורגניים נדיפים שאינם מתאן, באשדוד המפעלים דיווחו על פליטת 566 טון, ואילו במפרץ חיפה, 310 טון מזהמים. לזיהום הזה יש כמה כתובות מרכזיות, בין המרכזיות שבהן נמצא "פז – בתי הזיקוק": כבר שנתיים שהמפעל מדורג במקום ה-17 מתוך 575 מפעלים מזהמים בישראל. יש לציין שעד לא מזמן הוא שובץ במקום השמיני, כך שחל שיפור זעיר במצבו. עד כמה המצב קשה? רק בשבוע שעבר השכונות הצמודות לאזור התעשייה נדהמו לגלות בשעת בוקר מאוחרת שובל שחור של עשן סמיך עולה מהמתקן המזהם שבעירם. לשובל הצטרפה להבה מצמיתה שאינה אופיינית לאזור התעשייה בימי השגרה ובפז מיהרו לשחרר הודעה לתקשורת שמדובר בתקלה נקודתית. אולם מנתונים שהגיעו לידי "שקוף" לא מדובר בעניין נקודתי אלא במזהם סדרתי: בחמש השנים האחרונות המשרד להגנת הסביבה ניהל לא פחות משמונה הליכים שונים נגד החברה, חלקם עדיין לא הסתיימו ואם לא די בזה, בשנים 2018, 2020 ו-2021 החברה עברה שלושה שימועים שונים בחשד שהפרה את היתר הפליטה. פז בתי הזיקוק אף דורג במקום הרביעי והמביש במדד ההשפעה הסביבתית שפרסם המשרד להגנת הסביבה. המדד סוקר את ההתנהגות העבריינית של 200 חברות ציבוריות וממשלתיות בישראל. זו לא היתה השנה הראשונה שפז הגיע למקום גבוה מבין המפעלים העברייניים, למעשה מאז שנת 2014 המפעל מדורג באופן קבוע בין חמש המקומות הראשונים. ניתן היה לצפות שהמשרד להגנת הסביבה ישית קנסות גבוהים על המזהם הסדרתי, אלא שמבדיקת "שקוף" מצטיירת תמונה הפוכה: בחמש השנים האחרונות החברה נדרשה לשלם שני קנסות בלבד ניתן היה לצפות שהמשרד להגנת הסביבה ישית קנסות גבוהים על המזהם הסדרתי, אלא שמבדיקת "שקוף" מצטיירת תמונה הפוכה: בחמש השנים האחרונות החברה נדרשה לשלם שני קנסות בלבד, הראשון בשנת 2018 בגובה של כ-700 אלף שקל בעקבות שימוע שהתרחש בשנה הקודמת בשל עיסוק ברעלים בניגוד להיתר, ושנה מאוחר יותר החברה נדרשה לשלם כ-900 אלף שקל בשל הפרה של היתר הפליטה. לשם השוואה, מפעל "נשר" שברמלה נקנס בסכום של שישה מיליון שקלים רק בחודש שעבר, על שורה של הפרות בשנת 2019, ולמרות הסכום החריג היו שמתחו ביקורת על הקנס המקל. "ניכר כי אשדוד לא זוכה להתייחסות רגולטורית התואמת את מידת הסכנות הסביבתיות בעיר", אמרה שרון מרק, שאף כיהנה כסגנית ראש העיר ויו"ר ועדת איכות הסביבה. "נכון להיום תמונת איכות האוויר באשדוד חלקית מאד ולא מתיישבת עם העובדה שאשדוד והתושבים לא באמת יודעים מה הם נושמים", היא מבקשת לציין. מרק מציגה נתון ששווה להתעכב עליו: שאילתא שהגישה לעירייה העלתה כי בחמש השנים האחרונות החברה שילמה לא פחות מ-100 מיליון שקל ארנונה במצטבר ובכל שנה הסכום רק עלה. אם בשנת 2018 החברה שילמה לעירייה מעל ל-18 מיליון שקל, הרי שהשנה לפי אותו הדיווח, החברה תספק לעיר לא פחות מ-21 מיליון. בעיריית אשדוד טוענים כי מדובר ב-3.4% מסך מחזור ההכנסות הארנונה השנתי של העיר ובכוונתם אף לפעול כדי להעלות את הסכום. מאחורי הריח הרע והזיהום הכבד נמצא מי שנושא באחריות: קבוצת פז התהדרה לפני כשנה וחצי ביו"ר דירקטוריון מוכר, הראל לוקר שמו, שאף כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו החל ב-2011 ולמשך כמעט ארבע שנים. לוקר מונה לתפקיד בפז לאחר קדנציה של שלוש שנים בתפקיד יו"ר תעשייה אווירית. כתבת פרופיל שפורסמה בדה מרקר מעט לאחר כניסתו לתפקיד בתעשייה האווירית, משרטטת דיוקן של אדם כוחני ומקושר, שפעל שנים ארוכות מתוך שליחות, אך גם ידע לתרגם את עבודתו במגרש הפוליטי לרווחים אישיים והצליח לעורר לא מעט תמיהה בסביבתו. הכתבה פורטת את תפקידיו לאורך השנים וסוקרת את התחומים שאותם קידם, ובארסנל היכולות של לוקר, כפי שמשמע מהכתבה, אין שום אזכור לסביבה או לטיפול בהיבטים של זיהום לאורך שנות פעילותו. הכתב שוקי שדה מצטט מקור בממשלה לשעבר שסיפר כי "לוקר מדבר על תרומה למדינה ואידיאלים, אבל אם אתה בוחן את הדברים מקרוב, הוא עוד פקיד מדינה בכיר שאחרי עזיבתו מוכר את מרכולתו לאינטרסנטים. יהיה מעניין לראות להיכן הוא יתגלגל לאחר שיעזוב את התעשייה האווירית. תפקיד היו"ר בתעשייה האווירית הוא שדרוג עצום עבורו. קשה להניח שעורך דין אחר מתחום המיסוי היה מגיע לעמדה כזאת". ואכן, כשסיים את כהונתו בתעשייה האווירית, המינוי לתפקיד המכניס בפז לא איחר להגיע. חברת האנרגיה דיווחה לבורסה כי לוקר מונה כדירקטור בחברה באסיפה הכללית השנתית ויחל לכהן כיו"ר בתחילת שנת 2021. לפי דיווחים שונים, לוקר מכהן בהיקף של 75% משרה, בעלות העסקה שנתית של כ-1.9 מיליון שקלים. כעת הוא נושא באחריות לתיקון התנהלותו של המפעל, אך סירב להגיב לכתבה זו. יש לציין כי הרווחים במקרה של פז אינם מגיעים לבעל הון אחד, כמו למשל במקרה של מפעל המלט המזהם "נשר" הנשלט על ידי לן בלווטניק, הבעלים של ערוץ 13. המפעל האשדודי שייך לקבוצת פז שנסחרת בבורסה, אותה החברה שמחזיקה בתחנות הדלק הרבות והמוכרות. לקבוצת פז אין גרעין שליטה, לכן בהיעדר בעל הון לחברות הביטוח והפנסיה שמושקעות בפז, כמו מנורה, מגדל וכלל ביטוח והראל יש נתח שליטה של מעל 45%. השאר מחולק בין הציבור ובעלי עניין – כלומר הם בעלי מניות. אך זה לא הכל, לפז יש אחיזה גם בתחום הקמעונאות, יש לה זרוע שמחזיקה בחנויות הנוחות של Yellow, ברשת השיווק פרש מרקט וכן בסופר יהודה, רשת הסופרים התל אביבית המוכרת. בינתיים, ביד אחת הרשויות פועלות להרחיב את אזור התעשייה, ובשנייה מכריזות מלחמה. בסוף חודש אוגוסט המשרד להגנת הסביבה הקים יחד עם עיריית אשדוד ואיגוד ערים אשדוד צוות עבודה משותף לצמצום המפגעים הסביבתיים ולשיפור איכות האוויר בעיר. אלא בשלב זה, הצוות שרק הוקם לפני כשבועיים, נמצא בתחילת הדרך, ובימים אלה מכין תוכנית עבודה. אם ניתן להשוות את המצב למפרץ חיפה גם מבחינה רגולטורית, הרי שהדבר עוד טעון אישורים רבים ודרך מפותלת עד שבעיר וסביבותיה ינשמו אוויר נקי מרעלים. יו"ר דירקטוריון פז הראל לוקר סירב להתראיין או להגיב באופן אישי לפניות "שקוף". מפז בתי הזיקוק אשדוד נמסר כי "בית הזיקוק אשדוד רואה את השמירה על הסביבה כערך עליון, פועל רבות לצמצום פליטות ועומד בדרישות המחמירות של המשרד להגנת הסביבה". בהתייחס לתקלה השבוע, מסרו בתגובה: "תקלה נקודתית בבית הזיקוק שטופלה לא מכבר, גרמה לעשן מוגבר מהלפיד. אנו נמצאים בקשר עם הגורמים הסביבתיים". המשרד להגנת הסביבה ביקש למסור כי אנשיו "מפקחים על מפעלי התעשייה באזור אשדוד, בין היתר, באמצעות סיורי פיקוח, בדיקות פתע בארובות המפעלים, מכשירי ניטור רציף בארובות המפעלים, בדיקות לזיהוי דליפות לא מוקדיות וניטור סביבתי". בהתייחס לתקלה השבוע, מסרו כי: "בעקבות תקלה באחד ממתקני הייצור בבית הזיקוק באשדוד נגרמת פליטה לא מבוקרת של עשן מהלפיד במהלך השעה האחרונה. המשרד להגנת הסביבה עוקב אחר כיווני הרוח ונתוני תחנות הניטור במרחב ובשלב זה לא נרשמה עלייה משמעותית בריכוזי המזהמים הנמדדים. צוות כונני איגוד ערים להגנת הסביבה אשדוד חבל יבנה יצאו לשטח, והמשרד מנהל קשר ישיר עם המפעל לסיום מהיר של האירוע. המשרד ידרוש הגשת תחקיר באופן מיידי. בשלב זה לא נמדדים ערכים חריגים באיכות האוויר במרחב. המשרד יעדכן את התושבים והגורמים הרלוונטיים ככל שיידרש".

למשפטים המתנהלים בפרשות מודעת "הפוטש בקריה" של אילן שילוח וחרם המודעות על "הארץ" של קבוצת אי.די.בי יש פן אתי שראוי להתייחסות השופטים

פרשת מודעת ה"פוטש בקריה", שבמסגרת משפט הדיבה שהוגש בעניינה התברר כי הפרסומאי אילן שילוח הוא העומד מאחוריה, מעוררת ולא בפעם הראשונה שאלות בנוגע למידת הגילוי הנאות שיש לכפות על כלי תקשורת ומפרסמים אגב פרסום מודעות. כבר עמדתי כאן על הבעייתיות שיש בעמעום זהות העומד מאחורי הפרסום, עניין שיכול להגיע עד הטעיה של ממש של ציבור הקוראים. הפעם, ובהקשר של שילוח ושל סוכנות הפרסום מקאן-אריקסון (שפירסמה את המודעה וששילוח הוא היו"ר שלה), כדאי להזכיר כי הם מחויבים גם לאמות מידה אתיות מקצועיות שקיבלו על עצמם בקשר לעבודת הפרסום. אחד מהמסמכים המעגנים התחייבות לגילוי זהות המפרסם והעומד מאחורי מודעה נמצא במדריך האתיקה לפרסומות בטלוויזיה, שגובש על-ידי ועדה מטעם הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ב-2005. במקאן הסכימו, לאחר התנגדות ועתירה לבג"ץ, לחתום על הקוד האתי הזה ולהתחייב לקיימו. באותו קוד, במסגרת החלק הנוגע לאמת בפרסום, נכתב בין השאר כי "בכל תשדיר פרסומת חובה להביא לידי ביטוי את הגוף המפרסם, העומד מאחורי התשדיר בצורה ברורה (למעט טיזר לתשדיר פרסומת עתידי)". קביעה זו מגלמת את עקרון הגילוי בקשר לזהות המפרסם או בעל האינטרס מאחורי המודעה ואף תואמת את עקרונות הגילוי שהוטמעו בהוראות חוק הגנת הצרכן בכל הנוגע להטעיה ולהטעיה בפרסומת (סעיפים 2 ו-7 לחוק). לכאורה, הימנעותם של שילוח ומקאן-אריקסון מלחשוף את זהות העומד מאחורי מודעת "הפוטש בקריה" עומדת בניגוד לעקרון הגילוי, ולכן בניגוד לסטנדרטים אתיים שקיבלו על עצמם. על אף שהקוד האתי המוזכר נוגע פורמלית רק לפרסום בטלוויזיה, קשה לראות כיצד ניתן להצביע על שוני מהותי המחייב סטנדרט גילוי אחר במודעות בעיתונות הדפוס. ההיגיון הגורף הנוגע לאמת בפרסום ולחובת הגילוי מתקיים בלא קשר לפלטפורמה ולמדיה שבהן מוצגת המודעה או הפרסומת. בעבר הצביעה כאן ד"ר מרגלית טולדנו על סתירה בין רצונה של מקאן-אריקסון להימנע מחשיפת הגורם שעמד מאחורי פרסום המודעה לבין תקנוני אתיקה שונים הנוגעים לתחום הפרסום והדוברות ומקובלים בעולם. כעת אפשר להוסיף ולשאול מהי בעצם משמעותה של החובה האתית ועד כמה מחייבת משפטית התחייבות אתית שקיבל על עצמו מפרסם. בעולם העסקי המודרני, שבו ארגונים רבים מתהדרים בקוד אתי ומבקשים באמצעותו לזכות באמון הציבור ובהטבות שונות, עולה לאחרונה שוב ושוב שאלת משמעותו ותוקפו של הקוד האתי. עד כמה הוא מחייב ועד כמה ניתן לסמוך על ההוראות האתיות אל מול הפיתוי העסקי להתנער ממנו או להתעלם מהוראותיו. היחס שבין סטנדרט ההתנהגות האתי-מקצועי לבין הרף המשפטי המחייב נדון לא פעם בבית-המשפט. לאחרונה דן בית-המשפט בדיוק בשאלה זו גם בהקשרים עיתונאיים. בפרשת סרן ר ואילנה דיין אימץ בית-המשפט את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות כנקודת ייחוס שלפיה נמדדת התנהגותו המקצועית של עיתונאי וכאמצעי בחינה לפעולה אחראית מצדו. בלשונו של השופט ריבלין שם: "כלי עזר נוסף שיכול לסייע לבית-המשפט בהקשר זה הוא כללי האתיקה המקצועית של העיתונות. הגם שאין הם מחייבים מבחינה משפטית, הם יכולים לשמש אמת מידה נוספת לסבירות התנהלותו של המפרסם במקרה ספציפי. ההכרעה בשאלה – כבשאלות אחרות מתחום הסבירות – תהא נתונה לטביעת עינו החכמה של השופט, והשופט ייתן דעתו על כלל נסיבות העניין ולעוצמתו הפנימית של כלל האתיקה (עניין פלוס, עמ 897)". כל עוד עיתונאי עמד בסטנדרט המקצועי האתי, הוא יכול ליהנות מהגנות הנכללות בחוק איסור לשון הרע. כך מקבל הסטנדרט האתי חיזוק וביטוי אכיפתי המתמרץ את הכפופים לו לשמור אותו על אף שאינו מחייב בפני עצמו כחוק. הקוד האתי משמש כאן אמת מידה חשובה לסטנדרט ההתנהגות הסבירה והזהירה, לפי דיני הרשלנות. הגדרת הרשלנות בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת כי "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט אותן נסיבות — הרי זו התרשלות". אם אמת המידה שלנו לבחון את מידת המיומנות או הסבירות של מעשה כלשהו היא אמת המידה הקבועה בתקנון האתי, הרי שניתן בהחלט לייחס משמעויות משפטיות מעשיות להפרת התקנון ולראות אותה כהתרשלות שייתכן שיש בצדה נזק, וזאת במגוון רחב של תחומי פעילות ועיסוקים. עוד אפשרות היא לראות בתקנון אתי חוזה הנכרת בין מי שקיבלו את הוראותיו על עצמם. במקרה זה מחייב אותם ההסכם לאמות מידה התנהגותיות שונות, שהפרתן משמעה הפרת חוזה. עוד ניתן לומר כי הסכמים אלה הם במידה רבה הסכמים לצורך הגנה או לטובת צד ג כלשהו (ציבור קוראים וצרכנים למשל הנחשפים למודעות המפורסמות ומושפעים מתכנן). סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע כי "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". מאחר שמטרתם של תקנוני אתיקה היא בעיקרה לרכוש את אמון הציבור ולהגן על המושפעים מפעולות הצדדים לתקנון, הרי שבהחלט ניתן לראות באותם מושפעים צדדים שלישיים שמעצם החוזה ותכליתו עולה הכוונה להגן עליהם ולהקנות להם זכויות שונות. אם כך אכן הדבר, במקרה שהם מוצאים עצמם נפגעים בשל הפרת אותו הסכם, קמה להם עילת תביעה, אם יוכלו להצביע על נזק כלשהו כתוצאה מהפעולה המפירה. את הטיעון הזה ניתן להשאיל גם לסיטואציות אחרות – כמה מהן רלבנטיות גם הן למערכות היחסים המורכבות בשוק התקשורת. קחו למשל את המקרה שבו מפרסם כלשהו מחליט להחרים כלי תקשורת מסיבות שונות, החל בחוסר אהדה לתכנים המתפרסמים בעיתון וכלה בשייכות לקבוצה עסקית מתחרה לאותו כלי תקשורת. מקרים כאלה כבר הופיעו לא פעם גם בשוק התקשורת הישראלי ואפילו נדונו בבתי-המשפט. אחד מהמפורסמים שבהם היה חרם המודעות על "מעריב" שהוטל על-ידי מנהלי תאגיד כלל, דוברת ושרם, במטרה להביא לפיטוריו של העיתונאי יואב יצחק, שכתיבתו בעניינם לא נשאה חן בעיניהם. במקרה זה קבע בית-המשפט במסגרת הקובלנה הפלילית שהגיש יצחק כי "המשפט קובע חופש התקשרות בחוזים ולכן למפרסמים יש חופש הבחירה היכן לפרסם פרסומיהם והיכן לא לפרסמם ובאילו תנאים יפורסמו ובאילו תנאים לא יפורסמו". אנו מסתייגים מקביעה זו, ודאי ככל שהיא נוגעת בדיני התאגידים. על-פי דיני התאגידים ולפי חובות האמון של המנהלים, המנהלים המובילים חרם מודעות צריכים וחייבים להראות כי פעלו מתוך שיקולים של טובת החברה ולא מתוך שיקולים זרים או אישיים. יתרה מזאת, אם המפרסם עצמו כבל את עצמו באמות מידה מחמירות בכל הנוגע להתנהגות כלפי ספקיו, הוא חייב לכאורה לפעול על-פי אותם כללים אתיים, אלא אם יראה טעם מספק לחרוג מהם באותו מקרה נקודתי. כללים אלה יכולים למנוע ממנו שימוש בכלי של חרם מודעות, למרות הפסיקה השונה במקרה של יואב יצחק. על רקע זה מעניין לבחון את יחסי הגומלין בין ההוראות האתיות למחויבות המשפטית העולים בתביעה שהגיש לאחרונה עו"ד שחר בן-מאיר נגד נוחי דנקנר וחברות שונות בקבוצת אי.די.בי שהוא בעל השליטה בה (בעת כתיבת שורות אלו), ובהן שופרסל, סלקום וכלל-ביטוח. התובע מעלה טענות שונות כלפי דנקנר בקשר לחרם מודעות שלטענתו הטיל באמצעות החברות שבשליטתו על עיתוני קבוצת "הארץ". הנתבעים טוענים כי לא הטילו חרם מודעות כזה, וגם אם היה חרם כזה מוטל, הרי שהיה בגדר אמצעי פעולה לגיטימי מצדם. אם בוחנים את המצב באספקלריה של התחייבויות אתיות שבהן קשרו עצמם הנתבעים, עולה תמונה מורכבת ומעניינת יותר. עיון בקוד האתי של סלקום למשל מגלה סעיפים המתייחסים לאמות המידה שלדעת החברה עליה לעמוד בהם אגב פעולתה מול ספקים של החברה. תחת הכותרת "קשר עם ספקים" קובע התקנון האתי של סלקום כך: החלטות בדבר בחירת הספק וביצוע רכש חייבות להיות תמיד החלטות עסקיות המתקבלות בהתאם למבחנים אובייקטיביים ובהסתמך על שיקולים ענייניים. אסור לאפשר לשיקולים אחרים, כגון קשר אישי, מתנות או כל דבר אחר בעל ערך ישיר או עקיף, להשפיע על החלטותינו. הבחירה חייבת להתבסס על שיקולים ענייניים המשקפים את טובת החברה. סעיף אחר, שכותרתו "פרסום הוגן", קובע כי "פרסום פעילות החברה ומבצעיה השונים ייעשה בצורה הוגנת ועל-פי כל דין ובהתאם לסטנדרטים הרלבנטיים בתחום הפרסום". אם כך, סלקום הכפיפה עצמה לסטנדרטים נהוגים בתחום הפרסום, להוגנות ולשיקולים ענייניים שהם לטובת החברה בלבד. אם חרם מודעות הוא פעולה שאינה תואמת דפוסים אלו, ייתכן כי לא ייחשב יותר לאופן התנהלות אפשרי מבחינתה. סעיף עם רוח דומה נכלל גם בקוד האתי של שופרסל. שם נכתב תחת הכותרת "קשר הגון וישר עם ספקים": אנו מחויבים לפעול ביושר ובהגינות עם הספקים ונותני השירותים לחברה. לעתים קרובות נוצרים מצבים של ניגוד אינטרסים במגעים עם ספקים חיצוניים. החלטות בדבר בחירת הספק וביצוע רכש חייבות להיות תמיד החלטות עסקיות המתקבלות בהתאם למבחנים אובייקטיביים ובהסתמך על שיקולים ענייניים, כמו השוואת מחירים, איכות וביצועים. אסור לאפשר לשיקולים אחרים, כגון קשר אישי, מתנות, אירוח או כל דבר אחר בעל ערך ישיר או עקיף להשפיע על החלטותינו. הבחירה חייבת להתבסס על שיקולים ענייניים המשקפים את טובת החברה. ההתייחסות לספק הינה חלק מהמראה והחזית של הארגון, וחובה עלינו להשקיע בו ובאותה נשימה לדרוש ממנו עמידה בכללים וסטנדרטים ראויים. נדמה כי רוח הסעיף ותוכנו מדברים בעד עצמם ומובילים במלוא המרץ את הטיעון השולל את היכולת וההיגיון שבנוהג המוכר לנו כ"חרם מודעות". גם קבוצת כלל מחילה על עצמה, בקוד האתי שלה, נורמות דומות: [החברה] מקיימת משא-ומתן הוגן עם ספקים, נמנעת מניצול גודלה לרעה ומכבדת הסכמים [...] נותנת הזדמנות שווה לכל ספק ולא מפלה על בסיס מגדר, מוצא או דת [...] רואה בספק קודם כל אדם ומתייחסת אליו בכבוד. בהתחייבויות אלו להימנע מאפליה ולתת הזדמנות שווה לספקים יש לכאורה סתירה עם דפוס פעולה של הדרת ספקים או הימנעות מכוונת מעשיית שימוש בשירותים המוצעים על-ידיהם. זאת, כאמור, מעבר למחויבות הקבועה בדין הכללי החלה על מנהלים ובעלי שליטה בכלל לפעול לטובת התאגיד ומכוחם של שיקולים ענייניים בלבד. אמות מידה אתיות אינן בהכרח מחייבות מהבחינה המשפטית. יש הבדלים גדולים וחשובים בין נורמות של אתיקה מקצועית לבין הוראות החוק וכללים רגולטוריים, גם בתחום התקשורת. יחד עם זאת, במקרים רבים יש וצריכים להיות משקל ומשמעות משפטיים גם להצהרות ולנורמות הקבועות בתקנון ובקוד האתי. לעתים ההתחייבות וההצהרה במישור האתי הן הסכמה חוזית מחייבת, במקרים אחרים הסטנדרט הקבוע במדריכי האתיקה יכול לשמש אמת מידה לסטנדרט התנהגות מקצועית וסבירה המצופה מאיש המקצוע הסביר בנסיבות העניין. כעת יש להמתין ולראות האם ימשיכו בתי-המשפט את מגמת ההפנמה של האתיקה המקצועית אל תוך המשפט הנוהג ויגבירו את החפיפה שבין הנדרש מאיתנו על-פי דין לבין מה שראוי שנעשה על-פי הקוד האתי שקיבלנו על עצמנו. עו"ד אלעד מן הוא מרצה לדיני תקשורת ואתיקה עיתונאית והיועץ המשפטי של "הצלחה", התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת

"מי שרוצה תקשורת חופשית אינו יכול להסתפק עוד בהגנה על חופש העיתונות, אלא צריך להגן על חופש העיתונאי". על עיתונות, ביטחון וצדק חברתי בישראל 2013

הקושי לממש כראוי את תפקידה ושליחותה של עיתונות חופשית כאשר היא מסקרת סוגיות ואירועים בטחוניים אינו ייחודי לתקשורת הישראלית. "האמת היא החלל הראשון של כל מלחמה" – זה היה המוטו של ספרו הקלאסי של פיליפ נייטלי "החלל הראשון", הסוקר את ההיסטוריה של הסיקור הצבאי-בטחוני ומראה שהוא לוקה בהכרח בעיוותים קשים עוד מימי מלחמת קרים לפני 150 שנה. אצלנו בישראל, לאחר הטראומה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים, שכדברי שר הביטחון דאז משה דיין, הביאה אותנו אל סף חורבן הבית השלישי, הפנה פרופ שלמה אבינרי אצבע מאשימה אל העיתונות וקבע חד וחלק כי "בתחום הביטחון, התנהגות העיתונות הישראלית דומה יותר מדי להתנהגות במשטר טוטליטרי". ואכן, מאז ומתמיד כשלו גם עיתונאים מקצועיים ובעלי מצפון לעמוד בתחום הזה בחובותיהם האתיות, לרבות החובה האלמנטרית ביותר – לפרסם את האמת וכל האמת שיש בה עניין ציבורי. ניתן להבין, ולעתים אפילו להצדיק, את הכישלון העיתונאי הזה. הרי בתחום הצבאי-בטחוני – להבדיל כמעט מכל תחום אחר – פרסום האמת, ובוודאי כל האמת, עלול לעתים לעלות בחיי אדם, ולעתים אף בחייהם של רבים. וכי מהו הביטחון אם לא זכותנו הקולקטיבית לחיים, והבטחת הזכות הזאת בוודאי שמצדיקה, ואפילו מחייבת, התפשרות מסוימת על חופש העיתונות ועל שני הערכים הדמוקרטיים שהוא נועד לשרת – חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. אפילו בארצות-הברית, המשריינת, כידוע, את חופש הביטוי והעיתונות בתיקון הראשון לחוקתה, קבע השופט אוליבר וונדל הולמס כי אין להתיר – בשם החופש הזה – לאדם לזעוק "שריפה" בתיאטרון מלא אנשים, כאשר צעקתו עלולה להוביל לפאניקה קטלנית שבה יירמסו ויימחצו בני-אדם למוות. על סמך העיקרון הזה שלל השופט הולמס את זכותם של פציפיסטים לקרוא להשבתת מפעלי הנשק במלחמת העולם הראשונה. ואילו בישראל, כעבור 70 שנה בדיוק, הסביר נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרן ברק, כי "הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה", ולכן הצדיק את קיומה של צנזורה מוקדמת על נושאים בטחוניים בישראל. זה אף נראה מוצדק שבעתיים במדינה היחידה בתבל שמדינה אחרת מצהירה על כוונתה ורצונה לחסלה. אך אסור לשכוח, ולמרבה הצער אנחנו שוב ושוב נוטים לשכוח, שיש גם צד שני למטבע: בתחום הביטחון, להבדיל כמעט מכל תחום אחר, לא רק פרסום האמת, אלא גם הסתרתה, השתקתה או סילופה עלולים לעלות בחיי אדם, ובחיי רבים. לא לדעת על חוסר הכשירות של אישיות בטחונית או של מפקדי הצבא מסוכן וקטלני שבעתיים מאשר לא לדעת על חוסר הכשירות של אישיות כלכלית. הסתרה או גימוד של איום בטחוני באופן שגורם לציבור שלא להתכונן לקראתו כנדרש, אך גם תיאורו המנופח והמוגזם מדי של איום כזה, באופן שסולל את הדרך למלחמה מיותרת, יכולים גם הם לגבות מחיר כבד בדם. מה שקרה ערב מלחמת יום-הכיפורים אכן היה המחשה מובהקת וברורה לכך. כשבוע לפני המלחמה נעתרו עורכי העיתונים ומנהלי הרדיו והטלוויזיה לבקשת ראשי המדינה והצבא שלא לדווח על ריכוזי הכוחות של צבאות מצרים וסוריה ועל האיום הפוטנציאלי הטמון בכך, כדי לא לזרוע פאניקה בציבור. סביר להניח שאילו התפרסמו הדיווחים הללו, היה מתעורר לחץ ציבורי ופוליטי לצעדי כוננות והיערכות אל מול האיום, והמחיר הנורא בדם היה לפחות מצטמצם. אך לא רק העלמת עובדות עלולה לגרום לקטסטרופה בטחונית, אלא גם השתקת דיון ציבורי בנושאי ביטחון. ההנחה הדמוקרטית היא כידוע שדיון ציבורי כזה, מתן אפשרות לכל הדעות והעמדות להתחרות ב"שוק החופשי של הרעיונות", הוא הערובה הטובה ביותר – ואולי היחידה – להימנע מטעויות. ומאחר שבתחום הביטחון מחירה של טעות הוא הגבוה והכואב ביותר, גם לדיון הציבורי בתחום זה נודעת חשיבות קריטית במיוחד. ואכן, ההתנהגות ה"כמו-טוטליטרית" של העיתונות ערב מלחמת יום-הכיפורים, על השלכותיה הקשות, התבטאה לא רק בהעלמת מידע, אלא גם בהימנעות מקיום דיון מעמיק, מאתגר וביקורתי בקונספציה המדינית-בטחונית השלטת, שגרסה שמצרים – לאחר תבוסתה במלחמת ששת-הימים – אינה כשירה לצאת למלחמה בישראל, ואם תעשה זאת, תובס שנית. אולי בהשפעת הלקח הזה כתב השופט ברק: "דווקא משום אופיים הקיומי של ענייני הביטחון, חשוב הוא שהציבור יהא מודע לבעיות השונות באופן שיוכל להגיע להחלטות נבונות בבעיות היסוד המטרידות אותו. דווקא בשל ההשלכות שיש להחלטות בעלות אופי בטחוני על חיי האומה, מן הראוי הוא לפתוח את הדלת להחלפת דעות בענייני ביטחון בגלוי". איום הטרור, שהפך כידוע לדומיננטי ביותר, ולא רק בישראל, מחדד ומבליט כמובן את סוגיית הסיקור והביקורת התקשורתית, לא רק על הצבא, אלא על הגופים המיוחדים המתמחים במניעה ובסיכול של טרור – השב"כ והמוסד. האיום האמור הוביל, כידוע, להעצמת הסמכויות של הגופים הללו, והם קיבלו כוח אדיר, אולי אדיר מדי, לפגוע בזכויות החשודים, זרים ואזרחים כאחד. לא כאן המקום לדון במידת ההצדקה (או ההפרזה) שבהענקת הכוח האדיר הזה, אך ידועה אמרתו של לורד אקטון, "כוח נוטה להשחית, כוח מוחלט משחית לחלוטין". זה תקף בוודאי גם בהקשר של הגופים האמורים. לא בכדי הם מכונים גם "השירותים החשאיים", וברור לכל שהצלחתם – הקריטית כל-כך לכולנו – תלויה בכך שחלק מכריע מפעילותם יתנהל במחשכים. אך האפלה המוחלטת עלולה גם לגרום לכך שכוחם יהיה מוחלט, ולפיכך גם ישחית אותם לחלוטין. מי שפועל באפלה מתפתה לחצות קווים אדומים – חוקיים ומוסריים – שלא היה מעז בוודאי לחצותם באור. "אור השמש", לימדנו השופט ברנדייס, הוא "חומר החיטוי המשובח ביותר". אכן, שירות חשאי, מעצם טיבו וטבעו, אינו מסוגל לתפקד לאור השמש, אך אפלה מוחלטת היא מתכון להשחתתו. הדבר הומחש בעליל בפרשת קו 300, כאשר ראש השב"כ, בניגוד לחוק, וללא כל סמכות, הורה להרוג טרוריסטים פלסטינים לאחר שנלכדו בריאים ושלמים בידי חיילינו, ולאחר מכן מסר דיווח כוזב, לא רק לציבור, אלא גם לראש הממשלה ולשר הביטחון, כי נהרגו בקרב עם חיילינו. כאשר התברר שהטרוריסטים צולמו חיים לאחר מעצרם, ונכשל הניסיון למנוע את פרסומו של התצלום המפליל, הוטל איפול תקשורתי חמור על פעילותה של ועדת חקירה שהוקמה לבדוק את הפרשה. עיתון "חדשות", שניסה לפרוץ את האיפול הזה, נסגר לארבעה ימים. רק כעבור כשנתיים התברר שבחסות האיפול החמור והמוחלט הזה הציג השב"כ לוועדה עדויות מפוברקות שהובילו אותה במזיד למסקנה השגויה והמסולפת שלא אנשיו הרגו את הטרוריסטים העצורים, אלא קצין בצה"ל. הניסיון הישראלי מוכיח אפוא ששתיקה או השתקה של התקשורת בנושאים בטחוניים מסוכנת ומאיימת לא רק על זכותו של הציבור לדעת, אלא גם על הביטחון עצמו, משום שבחסותה ובאמצעותה יכולים אישים המופקדים על הביטחון לשאת את שם הביטחון לשווא, ולהעדיף את הדאגה לטובתם האישית על פני הדאגה לבטחוננו. הרי בדיוק לתכלית המושחתת הזאת הופעלה הצנזורה בפרשת קו 300. וכאשר נחשפה באחרונה – גם הפעם באיחור של שנתיים – פרשת העציר X, סוכן המוסד בן זיגייר שנכלא בבידוד בכלא הישראלי ושם קץ לחייו עוד בשלב החקירה בטרם הוחלט להעמידו לדין, לא יכולתי שלא להרהר באפשרות המטרידה, שגם כאן האיפול המוחלט על הפרשה לא נבע בהכרח משיקולי בטחון המדינה, אלא מהרצון לטייח כשלונות חמורים של מי שגייסו אותו למוסד או של מי היו מופקדים על תנאי מעצרו וחקירתו, ולמנוע את הסקת המסקנות המערכתיות והפרסונליות המתבקשות. כיצד אפוא מאזנים בין הצורך החיוני לצנזר פרסום מסכן חיים לבין הצורך למנוע צנזורה מסכנת חיים? בנושא הזה אימץ בית-המשפט העליון שלנו את הנוסחה שפיתח בית-המשפט העליון האמריקאי – נוסחת "הוודאות הקרובה" או "הסכנה הברורה המיידית"; רק "במקרים חריגים ומיוחדים", שבהם יש הסתברות גבוהה לפגיעה "קשה, רצינית וחמורה" בבני-אדם, מותר לצנזר פרסום. בכל מקרה אחר יש להתיר את הפרסום. לכן ביטל בית-המשפט החלטה של הצנזור הצבאי למנוע פרסום כתבה שציטטה תלונות על רמת תפקודו של ראש המוסד. הוא אמנם הסכים עם הצנזור שהכתבה עלולה לגרום נזק לביטחון (לפגוע במורל סוכני המוסד, לפגוע בנכונותם של שירותים חשאיים זרים לשתף עימו פעולה), אך הסכנה הנשקפת ממנה בוודאי אינה מיידית. לא לדעת על החשש שראש המוסד אינו מתפקד כראוי מסוכן הרבה יותר מלדעת זאת. ב-20 השנה שחלפו מאז קבע בית-המשפט העליון את העיקרון הזה אכן הצטמצמו באורח דרסטי איסורי הצנזורה הצבאית. זה בלט באחרונה כאשר לא מנעה מהתקשורת לדווח בכותרות גדולות על המחלוקות בקבינט על הצורך והתבונה שבתקיפת מתקני הגרעין של איראן, ואף לציין שבכירים בטחוניים לשעבר התנגדו ועודם מתנגדים לכך. לא מן הנמנע שלדיווחים האלה ולדיון התקשורתי הביקורתי המתמשך הזה על הגרעין האיראני וסכנותיו היתה השפעה על ההחלטות שהתקבלו או לא התקבלו בתחום הרגיש הזה. אך הגבלתה של הצנזורה הצבאית עדיין אינה מבטיחה שמידע חיוני, שהציבור אינו רק זכאי, אלא חייב לדעת אותו, אכן יגיע אליו. כדי שהעיתונות תוכל למלא את ייעודה לחשוף עוולות, עיוותים, מחדלים ומחלוקות בתחום הבטחוני אין די לה בחופש לפרסם, אלא היא צריכה שיהיה לה מה לפרסם, כלומר נגישות למידע על אותם עוולות, מחדלים ומחלוקות. שום מערכת בטחונית, בוודאי שום שירות חשאי, לא ינדבו לה מרצונם מידע כזה, גם אם אין בו "סכנה ברורה ומיידית" לביטחון, בוודאי אם המידע חושף את הכשלונות של ראשיו. העיתונות זקוקה אפוא לאנשים בתוך המערכת הבטחונית שידליפו לה את המידע הזה. כפי שכתב הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, "עיתונות ללא מקורות היא כמו נחל שמקורותיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך לחסר משמעות". הבעיה היא שהדלפה על-ידי עובד ציבור היא פשע, על-פי החוק בישראל, גם אם היא אינה גורמת או עלולה לגרום לנזק בטחוני. הדלפה של מסמך מסווג – גם אם לא היתה כוונה להזיק לביטחון ואף לא נגרם בפועל נזק כזה – דינה 15 שנות מאסר. אמנם הנשיא שמגר ניסה להגן על המדליפים על-ידי הכרה עקרונית בחיסיון העיתונאי על מקורותיו, כלומר בזכותו של העיתונאי שלא להשיב על השאלה מי הדליף לו, בנימוק ש"ההגנה על מקורות המידע הוא עניינו של הציבור ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתונאי". אך האמצעים הטכנולוגיים – ציתות, הוצאת פלט שיחות – מאפשרים כיום לפרוץ את החיסיון גם ללא הזדקקות לשיתוף הפעולה של העיתונאי, ולמרבה הצער בתי-המשפט שלנו איפשרו למשטרה ולגורמי אכיפה אחרים לנקוט את הצעדים הללו ולבצע חיפושים בבתי עיתונאים ובמערכות של כלי תקשורת גם כאשר ידעו שהמטרה היא לאתר מדליפים. אך לא רק המדליף עלול למצוא עצמו בכלא, אלא גם העיתונאי שמקבל את ההדלפה, אפילו אם הוא מקפיד להגישה לביקורת הצנזורה הצבאית. גם אם הצנזורה מתירה לו לפרסם את המידע – כלומר קובעת כי אין בחשיפתו כדי ליצור סיכון מיידי לביטחון – הוא אינו חסין מחקירה, ואפילו הרשעה פלילית. החוק קובע שהחזקת מסמך מסווג (אף ללא פרסומו) היא פשע שדינו 7 שנות מאסר, ופרסומו של מידע מסווג – גם באישור הצנזור – הוא פשע שדינו 15 שנות מאסר. זאת, כאמור, גם אם לא נגרם כל נזק בטחוני. בעבר כבר נחקרו עיתונאים בכירים חקירות ארוכות ומתישות על פרסום ידיעות שהביכו את גורמי הביטחון, על אף שפורסמו באישור הצנזורה (למשל אמנון אברמוביץ, שפירסם על סוכן השב"כ אבישי רביב, שלטענתו ידע על המזימה לרצוח את ראש הממשלה רבין, אך לא דיווח על כך, או ראובן פדהצור, שחשף את העובדה שטילי הפטריוט שסיפקה ארה"ב לישראל במלחמת המפרץ נכשלו במשימתם). כזכור, בשנת 2008 פירסם עיתונאי "הארץ" אורי בלאו – באישור הצנזורה – מסמך מסווג שתיעד אישורים לסיכולים ממוקדים של חשודי טרור שנתן האלוף יאיר נווה, והביא חוות דעת של מומחי משפט, כי ההנחיות הללו סתרו לא רק את הדין הבינלאומי, אלא את החלטות בג"ץ. הפעם לא הסתפקו הרשויות בחקירת העיתונאי, אלא העמידו אותו לדין פלילי והוא נדון לחצי שנת מאסר שהומרה בעבודות שירות. נראה שהיה בכך כדי ליצור אפקט מצנן ואף מקפיא על נכונותם של עיתונאים לפרסם חומר ביקורתי על מערכת הביטחון. אך נראה שהאיום המרכזי על יכולתם של העיתונאים לתפקד בתחום הבטחוני כבר אינו רק חוקי השלטון – לא אלה המטילים צנזורה מראש ולא אלה המאיימים בענישה בדיעבד – אלא צנזורה עצמית של העיתונות עצמה. זו אינה תופעה חדשה. הרי גם כשלון העיתונות ערב מלחמת יום-הכיפורים לפני 40 שנה היה פרי החלטה שלה עצמה ליישר קו ולאמץ ללא עוררין וללא ביקורת את תפיסות השלטון ולמלא אחר בקשותיו. אך יש הבדל משמעותי: אז העיתונות פעלה מתוך מה שניתן לכנות פטריוטיזם. אמנם מסולף, שגוי ומעוות, אך עדיין פטריוטיזם, כלומר מתוך האמונה הנאיבית שבכך היא משרתת את טובת המדינה. ואילו כיום בוודאי כבר אי-אפשר לייחס לעיתונות נאיביות, והמניע המרכזי שלה הוא כלכלי-מסחרי. ועוד הבדל: בעוד שבעבר מי שצינזרו עצמם היו העיתונאים ועורכיהם, כיום הצנזורה העצמית היא בעיקר של הטייקונים שהשתלטו על תקשורת ההמונים, ולאלה אין אפילו מחויבות רטורית לאמת ולזכות הציבור לדעת אותה, אלא אך ורק למקסום רווחיהם. כל זה קשור כמובן לשינוי העצום שהתחולל בשוק התקשורת ובאופיה. היטיב לבטאו המו"ל הקנדי שהסביר לעיתונאיו: "אתם אולי סבורים שאת עובדים בעסק שמוכר חדשות לציבור, אך אתם שוגים שגיאה מרה – אתם עובדים בעסק שמוכר ציבור למפרסמים!". ובעסק שמוכר ציבור למפרסמים נמנעים כמובן מדיווח שעלול לנכר את הציבור ולגרום לו להעדיף ערוץ תקשורת מתחרה. הציבור אינו אוהב ביקורת על צבאו ועל גורמי הביטחון האחרים, גם כיוון שהיא עוכרת את שלוותו, מלחיצה ומפחידה אותו (ואזרחים לחוצים אינם נוטים לצרוך את מה שהמפרסמים מבקשים למכור להם), וגם משום שהיא נתפסת בעיניו כלא-פטריוטית. כידוע, פרסום התחקיר על הסיכולים הממוקדים לא רק סיבך את כתב "הארץ" בהליכים פליליים, אלא הביא לביטול מסיבי של מנויים על העיתון. זה אולי גם מסביר מדוע כלי התקשורת המתחרים לא התקוממו על כך שכתב שפירסם תחקיר באישורה של הצנזורה הורשע בפלילים ונשלח למאסר. אמנם עיתונאים רבים – בעיקר עמיתים של אורי בלאו בתחום הסיקור הבטחוני – חתמו על עצומה נגד משפטו, אך כלי התקשורת שבהם הם מועסקים הגיבו באדישות, לא דיווחו כלל על העצומה, ואחד מהם אף פירסם בעמודו הראשון קריאה להעמיד לדין את הכתב ואת העיתון על בגידה! הציבור גם אינו מחבב דיווחים מאיימים על התעצמות האויב וסכנת מלחמה, וגם אלה מעכירים את רוחו ומרתיעים אותו מלצרוך. הכל יודעים שבעתות חירום ואיומי מלחמה, מספר המודעות יורד. זו כנראה הסיבה שהתקשורת הישראלית הצניעה דיווחים (שאושרו לפרסום על-ידי הצנזורה) על התחמשות והתעצמות החיזבאללה לפני מלחמת לבנון השנייה, התחמשות והתעצמות שגבו מאיתנו מחיר דמים יקר במלחמה. מחדל העיתונות במקרה זה מזכיר מאוד את כשלונה ערב מלחמת יום-הכיפורים, אך כאמור, המוטיבציה לצנזורה העצמית הרת האסון היתה הפעם צינית לאין ערוך. מתברר אפוא שמי שרוצה תקשורת חופשית – גם בתחום הביטחון הלאומי – אינו יכול להסתפק עוד בהגנה על חופש העיתונות מפני השלטון וחוקיו, אלא צריך להגן על חופש העיתונאי הפרטי מפני בעלי כלי התקשורת והאינטרסים הכלכליים המנחים אותם. כיום אין שום הגנה כזאת. להפך, בתי-המשפט בישראל הכירו בסמכותו המוחלטת של הבעלים להכתיב את מה שיכתבו עיתונאיו ובזכותו לפטרם. ועדה לרפורמה בחוקי העיתונות, שהיתה לי הזכות להיות בין חבריה – ועדת צדוק – אמנם הציעה כבר ב-1997 לקבוע בחוק שבעלים שיפטר עיתונאי (או יגרום להתפטרותו) על רקע סירוב העיתונאי להפר את חובותיו האתיות (ובראשן כמובן המחויבות לאמת ולזכות הציבור לדעת) יצטרך לפצותו בפיצויים עונשיים גבוהים במיוחד, אך ההצעה לא התממשה. למותר לציין שסיכויי המאבק הקריטי להגנה על חופש העיתונאי מפני תכתיבי הבעלים קשורים קשר הדוק בתנאי עבודתו ובביטחון התעסוקתי שלו. עיתונאי ששכרו נמוך ושאין ארגון עובדים חזק שמגן עליו (ומרבית העיתונאים הם כאלה) תלוי לחלוטין למחייתו בבעלים, ולכן אין סיכוי רב שינסה להתקומם או אפילו להתווכח עם תכתיביו. לכן בתחום העיתונות המאבק על זכויות העובדים, לרבות זכותם להתארגן, אינו רק מאבק סקטוריאלי-מעמדי לצדק חברתי, אלא מאבק על זכות הציבור כולו לקבל מידע שחובתו הקיומית לדעת. הדברים נאמרו בכנס של עמותת המשפטנים ישראל-גרמניה בקלן, ב-9 במאי 2013

בדיקת "שקוף" גילתה כי המקור לירידה הדרמטית במספר שריפות הפסולת בין 2021 ל-2022 אינו שיפור במצב - אלא שינוי נהלי הדיווח ברשות הכבאות. הבעיה: המשרד להגנת הסביבה מסתמך על נתוני הרשות כדי לחשב את כמות החומרים הרעילים שנפלטים בשריפות. המשרד: נערכים לבחון את המשמעות

במשרד להגנת הסביבה נערכים כעת לבחון כיצד חשיפת "שקוף" בדבר הבעייתיות בנתוני רשות הכבאות על היקף תופעת שריפות הפסולת, עשויה להשפיע על דוח פליטות הזיהום הקרוב. במשרד מסרו את העדכון בעקבות בקשת חופש מידע שנשלחה על ידי "שקוף" לרשות הכבאות וההצלה שגילתה נתון מפתיע: ירידה דרמטית ומפתיעה של 36% בכמות שריפות הפסולת בין שנת 2021 לשנת 2022. כיוון שמדובר במגמה הפוכה למתרחש בפועל – עלייה עקבית במספר השריפות – ביררנו לעומק אם אכן התרחשה ירידה שכזו. כפי שפורט בכתבה קודמת בנושא, הבדיקה העלתה כי הסיבה למה שנראה כמו ירידה – הוא שינוי באופן המדידה. "בשנת 2022 הוחלט לשנות את הנהלים לגבי לאיזה אירועים כן חוקרים ואיזה אירועים לא חוקרים בהקשר של שריפות פסולת", מסרו ל"שקוף" ברשות הכבאות. "אנחנו לא יכולים להצביע על ירידה (בכמות שריפות הפסולת, ד.ג)". ברשות הדגישו כי בעקבות השינוי כלל לא ניתן להשוות בין מספר השריפות שדווח ב-2021, לזה שדווח ב-2022. אחד השימושים החשובים שיש למידע על אודות מספר שריפות הפסולת בכל שנה נוגע לדוח המפל"ס – מרשם פליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה. מדובר בדוח שנתי שמפרסם המשרד, הכולל מידע מקיף על פליטות מזהמים לאוויר, לים, לקרקע ולמקורות מים. בשנת 2021 הוא הציג את הפליטות של 575 המפעלים הגדולים בישראל, וכפי שהוסבר בו, "המפל"ס משמש כלי מרכזי לזיהוי מגמות של פליטות מזהמים", בין היתר, גם אלו שנפלטים על ידי שריפות פסולת. במשרד מסרו ל"שקוף" כי המתודולוגיה שלהם לחישוב פליטת חומרים מסרטנים לאוויר "מסתמכת על דיווחי כבאות והצלה לגבי שריפות פסולת בשטחים פתוחים". כך לדוגמה, בשנת 2021 שריפות אלו היו אחראיות ל-76% מהחומרים המסרטנים שאזרחי ישראל נשמו. לשם השוואה סקטור התחבורה (כולל כלי שיט) היה אחראי ל-17%, וענף התעשייה וייצור החשמל ל-3% בלבד מתוך כלל החומרים המסרטנים שנפלטו לאוויר. הנתונים של 2021 המשיכו מגמת עלייה עקבית מהשנים האחרונות, שהצביעה על החרפה מתמשכת בבעיית שריפות הפסולת. כאמור, וכפי שהדגישו ברשות הכבאות, לא ניתן להשוות בין מספר השריפות שדווחו בשנת 2021 לאלו שדווחו בשנת 2022. המשמעות היא שדוח המפל"ס עבור שנת 2022 לא יוכל להעריך עד כמה החריפה או שככה התופעה, או לכל הפחות יתקשה מאוד להעריך את השינוי בה. עוד הוסיפו מטעם המשרד להגנת הסביבה כי "הנתונים והסבר על המתודולוגיה יפורטו בעת פרסומם בספטמבר 2023". "בלי נתונים, אתה רק עוד אדם עם דעה", אמר הסטטיסטיקאי האמריקאי המפורסם, פרופ ויליאם אדוארדס דמינג. השיבוש שחל בדיווח על מספר שריפות הפסולת בין 2021 ל-2022 יקשה על המשרד להגנת הסביבה בגיבוש מדיניות שתעזור להתמודד עם שריפות הפסולת. כפי שכתוב בדוח המפל"ס עצמו: "המשרד להגנת הסביבה נעזר במפל"ס כאמצעי מסייע לפעילות פיקוח, לקבלת החלטות ולקביעת מדיניות". כיצד יוכל המשרד לוודא שפעולותיו למיגור התופעה מצליחות, אם כלל לא ניתן לדעת מה היקף התופעה? המקרה הנקודתי שתואר הוא חלק מתופעה רחבה יותר שמקשה על אמידת היקף שריפות הפסולת. כפי שנמסר ל"שקוף" מרשות הכבאות בכתבה קודמת, הנהלים הנוכחיים לדיווח על שריפות הפסולת לא נקבעו במסמך מסודר – כשביקשנו מסמך כזה, מסרו ברשות שהוא לא קיים. כאשר נהלי הדיווח לא יציבים, קשה להשוות בין שנה לשנה. לדוגמה, ביולי 2022 הוחלט כי על עבירת זריקת פסולת בשטחים פתוחים יהיה ניתן להטיל קנס בגובה של עד 12,000 שקלים. האם צעד זה עזר להפחית את מספר שריפות הפסולת בשנת 2023? בעקבות השינוי שבוצע ברשות הכבאות, יהיה קשה מאוד לדעת, שכן נהלי הדיווח אינם יציבים, ומקשים על השוואה בין השנים. אחד הפתרונות האפשריים למצב זה הוא יצירת מתודולוגיה משותפת של המשרד להגנת הסביבה ורשות הכבאות, בה יקבעו נהלי ואופן הדיווח על שריפות הפסולת. כך יהיה ניתן להבטיח יציבות של הנתונים המדווחים, ולנתח את אפקטיביות הצעדים למיגור התופעה. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "שריפות הפסולת הן תופעה לא חוקית, ועל כן אין עבורה מקור מידע מהימן ועקבי, פרט לדיווחים של גופים המטפלים בה. המשרד להגנת הסביבה פיתח מתודולוגיה לחישוב הפליטות משריפות פסולת אשר מסתמכת על דיווחי כבאות והצלה לגבי שריפות פסולת בשטחים פתוחים. המשרד בוחן את משמעות השינוי בשיטת הדיווח של כבאות והצלה לישראל וההשפעות על נתוני המפל"ס של 2022 ומצאי הפליטות. הנתונים והסבר על המתודולוגיה יפורטו בעת פרסומם בספטמבר 2023".

ותיקי רשות השידור ומייסדי הטלוויזיה הישראלית פרסמו קול קורא נגד תוכנית נתניהו-קרעי לחיסול השידור הציבורי • "ביטולו היא פגיעה ממשית במרקם הדמוקרטי העדין של מדינת ישראל" • בעבר ניסה נתניהו להשתמש במצוקת אנשי רשות השידור על מנת לסכל את הקמת התאגיד

ותיקי רשות השידור פרסמו קול קורא להגנת השידור הציבורי מפני תוכניתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלמה קרעי לסגור את תאגיד השידור. בין החותמים, מי שהיו ממייסדי ומקימי הטלוויזיה בישראל, כמו ארנון צוקרמן וצבי גיל; מנכ"לים לשעבר של הטלוויזיה הישראלית ושל רשות השידור; כוכבי הערוץ הראשון כמו שרי רז, דוד ויצטום, דליה מזור ויעקב אחימאיר; וגם עיתונאים פעילים כמו רון בן-ישי ואורן נהרי. לעצומה של אנשי רשות השידור משמעות מיוחדת מאחר שנתניהו ניסה להשתמש במחאת עובדי רשות השידור בפעם שעברה בה ניסה לסגור את התאגיד. במשפט המו"לים נחשף כיצד יאיר נתניהו הניח בפני אביו את הרעיון לנצל את מצוקת העובדים המפוטרים, כתוצאה מחוק השידור הציבורי של שר התקשורת גלעד ארדן מהליכוד, על מנת לסכל את הקמת התאגיד, שנתניהו חשש שלא ישלוט באנשיו ויכתיב את תכניו (זאת לאחר ששנה קודם לכן השווה קמפיין הליכוד את עובדי רשות השידור לחמאס). עוד קודם לכן, ב-2009, היה זה נתניהו שסיכל את הרפורמה להבראת רשות השידור. החותמים על גילוי הדעת מזכירים כי השר קרעי הצהיר ש"אין מקום לשידור הציבורי במדינת ישראל וכי להשקפתו "הערוצים המסחריים הם ערוצי תעמולה". "די ברור שמטרתו של מר קרעי היא שציבור הצופים לא ייחשף למגוון עובדות ודעות, ובעיקר לא לביקורת לגיטימית על המימסד השולט", כתבו. "אנו, מנהלי ועורכי ומגישי החדשות של השידור הציבורי, שעמלנו על הקמתו וביצור אמינותו, מקצועיות עובדיו וחופש ההבעה שלהם, חושבים שבמדינת ישראל דמוקרטית, הכרחי שיהיה ערוץ ציבורי חזק (הכולל טלויזיה, רדיו ודיגיטל) וכי זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וכללי האתיקה הם עמוד האש ההולך לפניו", כותבים 28 החותמים. "תקציב ההפקות של התאגיד הוא כ-270 מיליון שקל. בין ההפקות: שעת נעילה, המפקדת, קופה ראשית, טהרן, המירדף ועוד - הפקות שהפיקו חברות פרטיות, זכו לפרסים יוקרתיים, להכרה בינלאומית רחבה ומביאות כבוד למדינת ישראל; ובנוסף הפקות יוקרה כמו האירוויזיון ושידורי המונדיאל. "פתיחת השוק לתחרות, כחזון השר, תביא לדרדור השיח הפוליטי הרציני ולהפחתה משמעותית של ההפקה המקורית. תחרות שעניינה המרכזי הוא רייטינג, תכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר שעיקרו תכניות בידור, חידונים ותחרויות בזמן צפיית שיא. וכך עלולים צופים רבים לנדוד לערוצי כבלים מיובאים. "לפיכך אנו מבקשים משר התקשורת להימנע מהצהרות המעוותות את המציאות, ובוודאי שלא לתרגם הצהרות אלה למעשים שיגבילו את חופש העיתונות והתקשורת, ויהפכו ציבור גדול של עיתונאים לשופרות פוליטיים, ויגרמו למאות בעלי משפחות למצוא עצמם מובטלים וחסרי פרנסה". ותיקי המנהלים בשידור הציבורי חותמים את מכתבם בקריאה: "אנו קוראים לממשלה להסיר את ידיה מהשידור הציבורי ולאפשר לו למלא את ייעודו על פי חוק. ביטולו היא פגיעה ממשית במרקם הדמוקרטי העדין של מדינת ישראל". רשימת החותמים המלאה: יאיר אלוני, רפיק חלבי, כרמית גיא, אליעזר יערי, ארנון צוקרמן, מיכה לימור, יעקב אחימאיר, נחמן שי, יאיר שטרן, דן רביב, טוביה סער, שרי רז, דן בירון, דליה מזור, צבי גיל, עמוס ארבל, רון בן ישי, אורן נהרי, אבי אנגל, מנשה רז, גיל סדן, עוזי בירמן, דוד ויצטום, אברהם קושניר, אבי כהן, יוסי גודארד, דוד גלבוע וירין קימור.

החמרת הסגר לא לוותה בתכנית ברורה למניעת אלימות במשפחה ● שר הרווחה איציק שמולי הבטיח תקציבים שלא הגיעו ● צפויה עוד עליה באלימות לאור הסגר ● המומחיות מזהירות: "התעלמות מוחלטת מנשים וילדים בקבלת ההחלטות"

מאז שהחלו הדיבורים על סגר נוסף לפני כמה שבועות, ניסינו ב"שקוף" לברר איזו תכנית מציע שר הרווחה, איציק שמולי, למניעת אלימות במשפחה. בתקופת משבר כמו זאת השהות הכפויה בבתים היא פצצה מתקתקת – ונשים הולכות לשלם את המחיר. שמולי פיזר הבטחות בסך מיליוני שקלים אבל למרות ניסיונות חוזרים ונשנים שלנו להבין איפה הכסף שהובטח, במשרד הרווחה וגם במשרד האוצר התחמקו שוב ושוב מתשובה. "הכסף יעבור בימים הקרובים", אמרו, ובכל אחד מהמשרדים האשימו את המשרד השני בעיכוב. בשבוע האחרון זו כבר הפכה לשגרה: בכל בוקר פנינו למקלטים לנשים נפגעות אלימות ולמרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, במטרה להבין אם הכסף המובטח הועבר. אבל בכל יום התשובה נותרה זהה: "עדיין לא". העליה במקרי האלימות במשפחה בתקופת הסגר צפויה כבר חודשים. החל מאתמול (שישי) סגרו את כולנו בבתים כמעט מבלי אפשרות לצאת, ונשים רבות יכלאו גם בתוך סיוט של אלימות, אבל לממשלה שוב אין תכנית מסודרת להתמודדות עם העליה במקרים או למניעתם. בחודשים האחרונים התגאו במשרד הרווחה שוב ושוב בהעברת תקציבים למניעת אלימות במשפחה ובפתיחת מקלטים נוספים, אבל המציאות מראה תמונה שונה: ההבטחות מפוזרות אבל התקציבים תקועים במשך חודשים, והעמותות נמצאות בחוסר ודאות מוחלט וקורסות תחת העומס. "נעשה כל שביכולתנו כדי שבתקופת הסגר וגם לאחריה יינתן מענה מיידי ומקצועי במטרה להציל יחד את הנרצחת הבאה", כתב שר הרווחה איציק שמולי בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו בשבוע שעבר, רגע לפני שהתחיל סגר ראש השנה. כבר למחרת כמעט נרצחה אישה על ידי בן זוגה במצפה רמון, ואחרי יומיים גבר ניסה להצית את אישתו בבוקעאתא שבצפון. ייתכן שהמקרים הללו היו יכולים להימנע: כבר במרץ התריעו ארגוני נשים, חברות כנסת וגם ארגון הבריאות העולמי על העליה הצפויה במקרי האלימות. לממשלה היתה חצי שנה לתכנן את המאבק במגיפת האלימות כלפי נשים. בחרנו להתעקש על ההבטחה של השר שמולי כי זאת לא עוד הבטחה של פוליטיקאי – מדובר בחיים ומוות. מהשבועות האחרונים עולה תמונה מדאיגה של חוסר בתכנית ברורה וקושי בהעברת תקציבים, תוך התעלמות מצרכים של ציבור גדול באוכלוסיה שעשוי להיות בסכנת חיים. "בתקופת משבר הקורונה כל המשפחות בישראל נמצאות במצב לחץ מתמשך: גם כלכלית, גם בריאותית, גם בגלל הנתק ממערכות שמספקות תמיכה", אמרה לנו השבוע פרופ כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. "אפשר להתגבר על סיר הלחץ כשיש מדיניות שמקצה משאבים כדי למנוע ממצבי אלימות מלהתרחש. אבל בישראל זה מאוד בולט מול מדינות אחרות: אין מדיניות שמגנה על ילדים ונשים בתקופת הסגר והקורונה". לדברי פרופ כץ, קובעי המדיניות התעלמו מצרכים של ילדים ונשים בהתמודדות עם משבר הקורונה. "בתקופת הקורונה ילדים ונשים הפכו להיות דמויות בלתי נראות בחברה הישראלית. נשים וילדים מבינים שהם לא רלוונטים אז הם לא פונים לעזרה והם לא מספרים. בגלל שהם מרגישים שהם לא חשובים, הם מרגישים שהם צריכים לשתוק כי יש דברים יותר חשובים מהם, כמו הבריאות של המשפחה המורחבת והמצב הכלכלי". "אם ילדים ממולכדים בתוך בית פוגעני, ומקבלים מסר שהם בסוף סדר העדיפויות – הם לא ידווחו", הסבירה כץ. "המדיניות מפספסת שבית ספר הוא לא בייביסיטר לילדים או מקום להישגים אלא גורם שומר ומגן על ילדים. במקומות בהם סגרו בתי ספר, ילדים היו ביותר סיכון". כחלק מהנסיון להתמודד עם העליה הצפויה באלימות בתוך המשפחה הבטיח שר הרווחה שמולי כי יעביר עשרה מיליון שקלים לצורך התמודדות עם המשבר, מתוכם 300 אלף שקלים יועברו לכל מקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן כפיצוי על ההוצאות החריגות בתקופת הגל הראשון. בשבועות האחרונים הבטיחו השר ונציגי המשרד שוב ושוב כי הכסף הועבר. כשפנינו למשרד הרווחה בשבוע שעבר, התחייבו כי הכסף יגיע "בימים הקרובים". בדקנו עם מספר מקלטים כל יום בשבוע האחרון: אף מקלט לא קיבל את הכסף. בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה בשבוע שעבר, סיפרה נציגת משרד הרווחה כי נפתחו שני מקלטי חירום לקליטת נשים וילדים לתקופת בידוד. אבל זה לא ממש מדויק – בפועל רק מקלט אחד ממשיך לפעול עד היום. השני נסגר תוך זמן קצר. במשרד הרווחה התגאו גם בהקמת שני מקלטים נוספים שאמורים להיפתח כבר בנובמבר. בדקנו – נכון לסוף ספטמבר האישורים להקמתם עדיין לא הועברו לעמותות שאמורות להתחיל להפעיל את המקלטים החדשים. אז משרד הרווחה מבטיח, אבל לא מעביר את הכסף והאישורים ומהעמותות מצופה לשלם שכר דירה, לגייס עובדות ולשלם חשבונות – ללא תקציב ועל בסיס ההבטחה שהאישורים יגיעו בעתיד. בהודעה רשמית שהפיצה דוברות משרד הרווחה נכתב כי המשרד "האריך את פעילותו של המקלט הייעודי לנשים וילדים נפגעי אלימות שנפתח במהלך הגל הראשון במטרה לענות על הצורך בבידוד ולהקל על נשים את הכניסה למקלט גם בתקופת הסגר" – עם זאת, בעמותה שמפעילה את המקלט לא קיבלו אישור על הארכת הסכם הפעילות שלו. משרד הרווחה הבטיח תקציב גם למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. למרכזים הועברו השנה רק 25% מהתקציב השנתי, ומשרדו של שמולי התחייב להשלים את הסכום. גם הכסף הזה לא הגיע ליעדו. "אנחנו לא יודעות מה המדינה מתכננת לסגר הקרוב. לא פנו אלינו", מספרת נאילה עואד-ראשד, מנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות שמפעילה מקלט ומרכז סיוע. "מה התכנית להגנה על חיי נשים בסגר הזה? מי הולך לעזור לנשים שצריכות גם לטפל בילדים וגם לעבוד במקומות חיוניים? בכלל לא חשבו על זה. העיקר שאנשים יישארו בבית. לא מפריע לקובעי המדיניות שנשים נסגרות בבית עם אדם אלים". כדי לנסות להתמודד עם הסיטואציה המורכבת של הסגר, במשרד הרווחה השיקו בשבוע שעבר שאלון לזיהוי עצמי של מערכת יחסים אלימה. השאלון האנונימי קיים בשפות עברית, ערבית, רוסית ואנגלית, ומאפשר לכל אחת ואחד לענות על מספר שאלות כדי להעריך את רמת הסיכון בקשר, ובמידת הצורך לפנות לעזרה. בהודעת משרד הרווחה נאמר כי "במשרד מקווים כי השאלון יסייע לאנשים רבים לשים לב לתמרורי האזהרה ולפנות לקבלת עזרה בשלבים מוקדמים". עם זאת, על אף חשיבות השאלון, כדי למלא אותו יש צורך בחיפוש יזום שלו באתר משרד הרווחה – והוא לא מופיע, למשל, בחיפוש של מילים רלוונטיות בגוגל. בסוף השאלון מופיעים פרטים ליצירת קשר עם שירותי הרווחה, אבל אם ממלאת הטופס בוחרת שלא לעשות זאת, אין מעקב או דרך ליצור איתה קשר. השאלון אכן חשוב, וכך גם השמירה על פרטיות המשתמשות בו – ועם זאת, הדרך לבקשת העזרה ארוכה ומלאת חיכוכים. חברת הכנסת סונדוס סאלח (הרשימה המשותפת) קוראת לממשלה לפנות לנשים בצורה יותר ישירה – ולא לחכות שהן יפנו לעזרה ביוזמתן. "לא צריך לחכות לאנשים במצוקה שיפנו לרשויות, כי אין אמון. אנשים טובעים במצוקות שלהם והממשלה עדיין מצפה שיחפשו את האתר, יפנו ויחכו לתשובה". לדבריה, לממשלה יש את הכלים להנגיש את הסיוע לכל הנשים בישראל. "כמו שהם יודעים לעשות מעקב אחרי מבודדים ולשלוח הודעות לכל אזרח ואזרחית. אפשר לשלוח את השאלון לכל טלפון, או לפנות דרך לשכת הרווחה בכל ישוב וישוב. אם צריך, שיוסיפו תקנים ויתקשרו לאנשים". "צריך לעשות מיפוי של כל הבתים שנמצאים בסיכון לאלימות״, מוסיפה סאלח, ״כשהם רוצים הם יכולים לעשות את זה. צריך לעבור בית בית ולוודא שאישה לא תירצח בעוד כמה ימים". עמותת רוח נשית מסייעת לנשים נפגעות אלימות לבסס עצמאות כלכלית ולצאת ממצב הסיכון. תמר שוורץ, מנכ"לית העמותה, מספרת שהמשבר ממשיך להקשות גם לאחר היציאה מהבית המסוכן. "גם אצל המטופלות שלנו, שכבר התרחקו מהבעל האלים, הלחץ גדל – רבות מהן מפוטרות ומאבדות את עבודתן, ולאלה שלא אין בן זוג או מסגרות חינוכיות. כל העול נופל עליהן והן לא יכולות להגיע לעבודה כי הן צריכות לטפל בילדים. אנחנו בדרך כלל עוסקות בשיקום תעסוקתי אבל עכשיו חלק מהמטופלות שלנו הגיעו למצב של רעב ועברנו לחלק תווי קניה ואוכל". "יום אחד הבעיה הבריאותית של הקורונה – יפתרו. אבל הבעיה החברתית תהדהד שנים", אומרת שוורץ. "התקדמנו כבר במאבק באלימות, ועכשיו אנחנו הולכים אחורה. אני 32 שנה עובדת סוציאלית – אני לא זוכרת כזאת תקופה קשה מבחינה חברתית במדינת ישראל". לדברי פרופ כרמית כץ, מדינות אחרות בעולם הראו שאפשר להגן על ביטחון הנשים והילדים גם בזמן משבר הקורונה – וזה תלוי בסדרי עדיפויות. "המשבר מתחיל בבריאות אבל מה שישאר אחריו הם גלי אובדניות וגלי אלימות שיצאו מכלל שליטה. מדינות כמו גרמניה, קנדה ואוסטרליה הבינו שהקורונה היא קודם כל משבר חברתי ומשבר של בריאות הנפש. הן מספקות הגנה לנשים ולילדים בתוך המשפחה: העובדות הסוציאליות מוגדרות כחיוניות ומקבלות משאבים מתוגברים עבור הפעילות שלהן, כדי שיוכלו לתמוך במשפחות. יש להם כלים יצירתיים לסיוע – בקנדה למשל יש לילדים אפשרות לפניה שקטה, שמציעה במהירות מישהו קרוב שיכול לספק עזרה". אצלנו, מסבירה כץ, המצב שונה. "יש התעלמות מוחלטת מילדים ונשים. הבעיות הן לא תקציביות – צריך להגדיר את סדרי העדיפויות ולראות מי האוכלוסיות שהמדינה צריכה לקחת עליהן אחריות. את המחיר של חוסר הטיפול בילדים ונשים היום, נשלם בעתיד". במידה ונפגעתן/ם או הייתן עדות לאלימות, התקשרו למשטרה (100) או לקו הסיוע של משרד הרווחה (118). קו חירום ארצי לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית: 1202 מוקד נעמת לאלימות במשפחה: 9201* פניה שקטה 24/7 למשרד הרווחה: 055-7000128 הקו החם של עמותת בת מלך לנשים דתיות וחרדיות שסובלות מהתעללות: 1-800-292-333 קו בערבית 24/7 – מרכז הסיוע של נשים נגד אלימות: 04-6566813, או בפניה שקטה דרך האתר מרכזי משרד הרווחה לטיפול ומניעת אלימות במשפחה ברחבי הארץ – רשימת הטלפונים כאן קו החירום של עמותת לא לאלימות נגד נשים: *6724 ייעוץ משפטי של ויצו בדיני משפחה 03-6923791 קו של ויצו לנשים בעבודה 03-6923825 קו של ויצו לגברים במעגל האלימות 1-800-393-904 אתר סה"ר – סיוע רגשי לאנשים במצוקה נפשית במצבי משבר

לקראת הבחירות לרשויות המקומיות איחוד העיתונות העצמאית בשיתוף "הצינור" פותחים בפיילוט התרחבות לזירה המקומית. אתם בוחרים עיר ומתחייבים לתמיכה חד-פעמית, כשהראשונה שתצליח לגייס את הסכום הדרוש למימון העבודה העיתונאית, תקבל סיקור לתקופת הבחירות. אנחנו מתחייבים לסיקור מעמיק של כתבת תחקירים שכולו עבור התושבים ובליווי צמוד של "שקוף", ה"מקום הכי חם בגיהנום" ו"העין השביעית"

הבחירות לרשויות המקומיות מתקרבות, והגיע הזמן לעיתונות עצמאית מקומית שפוקחת עין על המועמדים, הקמפיינים והתקציבים – ודואגת לאינטרסים של הציבור. איחוד העיתונות העצמאית בשיתוף "הצינור" פותחים בפיילוט התרחבות לזירה המקומית ובשביל זה אנחנו מגייסים כתב/ת תחקירים – לסיקור מעמיק של המועמדים לראשות העיר. לצערנו העיתונות המקומית בישראל גוססת. המקומונים שהיו העין הפקוחה על המנהל התקין בעיריות וברשויות, נעלמו כמעט לחלוטין ובעלי הקשרים והאינטרסים מתנהלים בחופשיות במרחב הקומבינות. חיי היומיום שלך מושפעים ישירות מניהול העיר: עירייה מושחתת מובילה ישירות לקומבינות נדל"ן של מאכערים, וחלוקת תקציבים מגזריים. עירייה מתפקדת יכולה להבטיח השקעה בחינוך, צל ברחובות, תרבות נגישה. החלטנו שהגיע הזמן להביא את העיתונות העצמאית אל הסיקור המקומי. אנחנו מתחילים בפיילוט אחד, עם שאיפות גדולות לעתיד. במסגרת הפיילוט אנחנו מתחייבים לסיקור מעמיק שכולו עבור התושבים והתושבות של עיר אחת שתיבחר. בלי פרסומות, בלי בעלי הון, בלי אינטרסים זרים. הסיקור ייעשה בליווי צמוד של גוף התקשורת העצמאי "שקוף" והשותפים מה"מקום הכי חם בגיהנום" ו"העין השביעית". איך זה עובד? בוחרים עיר ומתחייבים לתמיכה חד-פעמית. הראשונה שתצליח לגייס את הסכום הדרוש למימון העבודה העיתונאית, תקבל סיקור לתקופת הבחירות. המימון מגיע ב-100% מהציבור, למען סיקור הוגן ונקי. בנוסף, סכום התמיכה המקסימלי לאדם מוגבל, כך שאף אחד לא יכול "לקנות" אותנו. בנוסף, הנושאים שיעמדו בלב הסיקור יבחרו בהצבעה דמוקרטית בין התומכים. למשל: מימון ואינטרסים, תחבורה, חינוך, דת ומדינה, סביבה, עמדה כלפי הרפורמה המשפטית ועוד. בואו לבחור עיר ולתמוך במיזם החשוב הזה: https://shakuf.co.il/local2023

שרים אינם רשאים לבצע את עבודת הכנסת, לכן כדאי שיפנו את מקומם לח"כים חרוצים. אבל במתכונת הנהוגה בישראל החוק הופך את הח"כים החדשים לתלויים בשרה המתפטרת ש"בזכותה" נכנסו. חברי ועדת חוקה - תקנו את החוק - תקיימו דיון במחשבה על העתיד ולא על צורכי השעה

בשבועות הקרובים צפויה להתכנס ועדת החוקה כדי לדון בחוק מכריע ביחסים שבין הממשלה לכנסת: החוק הנורבגי. אם יתקנו את הנוסח המעוות שהעבירה הכנסת הקודמת, יכולים חברי ועדת החוקה לשפר משמעותית את כוחה של הכנסת, שהפכה חבוטה ומוחלשת בשנתיים האחרונות. במצב כזה, החוק הנורבגי עשוי להפוך לחוק חשוב וטוב. נתחיל מבעיית היסוד: הממשלה הנוכחית מנופחת יש בה 27 שרים וחלקם מיותרים. ולמרות שחלק מהמשרדים שהומצאו בממשלה הקודמת נסגרו – משרד המים, משרד הדיגיטל והמשרד לקידום קהילתי – עדיין אפשר וצריך לצמצם עוד. מעבר לסיאוב הממשלתי ולעודף בירוקרטיה, הבעיה העיקרית בממשלה מנופחת היא שהיא מחלישה את הכנסת – משום ששרים וסגני שרים אינם רשאים לקחת חלק בעבודתה. הפתרון הישראלי הוא "חוק נורבגי" – שמאפשר לחברי ממשלה להתפטר מהכנסת לטובת כניסתם של ח"כיות וח"כים. אך "החוק הנורבגי" שחוקק בכנסת ה-23 וצפוי לזכות לתיקונים גם בכנסת הזו הוא לא בדיוק זה שנהוג במדינה הנורדית. אגב, הוא קיים גם בשבדיה, הולנד, צרפת, בלגיה, פורטוגל. הנורבגי המקורי מחייב את מי שהתמנתה לשרה בממשלה להתפטר מחברותה בפרלמנט – ולפנות את מקומה לבא בתור ברשימת המועמדים. בגרסה הישראלית החוק משאיר זאת לבחירת השרים. עוד ב"שקוף": "ההיגיון העומד בבסיס החוק הוא לחזק את הרשות המחוקקת על-ידי הגדלת מספר החברים הפנויים לעבודה פרלמנטרית, למנוע ניגוד עניינים בין חברות בממשלה לחברות בפרלמנט, ולאפשר לשרים להתרכז אך ורק בעבודתם המיניסטריאלית", כך נכתב במסמך של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לדעה זו שותפים גם בתנועה למשילות ודמוקרטיה. אך לפי החוק הישראלי, לשרים שהתפטרו מותר למשוך את התפטרותם לחזור לכהן כח"כים. במצב כזה הח"כית או הח"כ שנכנסו במקומם – ימצאו עצמם בחוץ. כך נוצר איום מרחף מעל הח"כים ועלול להוביל לתלות גדולה ואף חשש תמידי ממי שיכול ברגע אחד "לפטר" אותם ללא מכתב פיטורין. חוק נורבגי אמיתי גם מחזק את הממשלה, מאותה סיבה: בגרסה המקורית שרים שהתפטרו יודעים שהם כבר לא יחזרו לכנסת בגלגולה הנוכחי, לכן יתקשו להתפטר לאיים להתפטר מהממשלה על כל שטות. יש לציין שהשרות והשרים אינם יכולים להתפטר ולחזור לכנסת כאוות נפשם – אלא שהחוק מאפשר להם רק כרטיס חזרה אחד לכנסת לאחר שהתפטרו. גם את הפרצה הזו יש לתקן. לכן הדרישה הראשונה מממשלת האחדות: שנו את החוק כך שהוא יחייב התפטרות ללא בחירת השר או השרה – ולא יאפשר את חזרתם לכנסת. חוקים לא נועדו לאפשר מצב פוליטי בהווה – אלא לעצב את המשטר בישראל. לכן גם כאן, הדרישה שלנו: נסחו את החוק הנורבגי בהסתכלות קדימה ולא לפי צורכי השעה. החוק שנוסח בממשלה הקודמת הותאם למידותיה של כחול לבן ובאופן עקום למדי. כך למשל, הניסוח אפשר למפלגה קטנה להכניס יותר ח"כים לכנסת ממפלגה גדולה שלה יש יותר שרים בממשלה. הדרך הנכונה לחוקק את החוק הזה, או חוקים בכלל הוא להביט קדימה ולא רק לפי צורכי השעה. בנו מדינה – במקום רק להקים ממשלה. כפי שאמר אשתקד היועץ המשפטי של ועדת החוקה, גור בליי, כשחוקקו את החוק הנורבגי הקודם: "זה לא טוב לחוקק הסדרים חוקתיים עקרוניים עם תחולה מיידית". גם אם "הנורבגי הרע" יהפוך להיות טוב, יש פה הערת אזהרה: החוק לא מכשיר ממשלות מנופחות. ראוי יהיה להגביל גם את מספר השרים בממשלה ולבטל את הפונקציה המיותרת הקרויה סגני שרים (סגן שר אינו יכול לקבל סמכויות של שר). לצערנו, בישראל מאמצים את המודל המודל הזה פעם אחר פעם לטובת פתרון בעיית הממשלה המנופחת "ששותה" את כל הח"כים מתפקידם בכנסת.

הסיעה בראשות בני גנץ נמצאת בתחתית הרשימה של מדד "שקוף", למרות ההתחזקות בסקרים • ש"ס מובילה את מפלגות הקואליציה ואילו יש עתיד הגיעה למקום האחד לפני האחרון בדירוג הכללי • מי זכתה במקום הראשון ולאן הגיעו הליכוד והעבודה? התוצאות המלאות

סיעות הכנסת מרבות להיאבק על דעת הקהל ועל הקשב הציבורי בתקשורת, אך לעיתים חבריהן שוכחים את העבודה החשובה במשכן בתקופה שלאחר הבחירות. לעיתים דווקא המפלגות הקטנות או לחלופין אלו שנמצאות מחוץ לכותרות הראשיות, הן אלו שחבריהן זכו לציונים הגבוהים ביותר בבחינת העבודה הפרלמנטרית. מסיכום מדד הפרלמטר של "שקוף", הסיעה שנמצאה שיאנית העבודה הפרלמנטרית בכנס החורף של הכנסת ה-25 היא סיעת חד"ש-תע"ל, במקום השני ש"ס. הסיעה שנמצאה בתחתית הרשימה היא סיעת המחנה הממלכתי. המדד בחן את חברי הכנסת באמצעות חמישה פרמטרים מרכזיים: נוכחות במשכן הכנסת, הגעה לוועדות, הגשת שאילתות, הגשת הצעות לסדר יום וכמות הצבעות במליאה, בשקלול ציון לכל אחד מתוך 100. לאחר מכן חוברו התוצאות של חברי הכנסת השייכים לסיעה הרלוונטית ונמדד מקומה של הסיעה ביחס לאחרות. התוצאה לפיה סיעת חד"ש-תע"ל היא שיאנית העשייה הפרלמנטרית אינה מפתיעה – שניים מחברי סיעת חד"ש-תע"ל ממוקמים בחמישייה הפותחת של רשימת חברי הכנסת המדורגים הכי גבוה במדד העשייה הפרלמנטרית. מדובר בח"כ אחמד טיבי שממוקם במקום השלישי, ושלושה מקומות אחריו, ח"כ יוסף עטאונה במקום השישי. בעשירייה השלישית נמצאים ח"כ עאידה תומא סלימאן במקום ה-32, וח"כ עופר כסיף במקום ה-38. איך יצרנו את הפרלמטר, מה מדדנו? קראו כאן סיעת המחנה הממלכתי שבסקרים האחרונים עוקפת את הליכוד ומתחרה בה על השלטון, נמצאת בתחתית הרשימה בעשייה פרלמנטרית(במקום ה-11 מתוך 11 סיעות). ח"כ אלון שוסטר הוא הראשון מבין חברי סיעתו שמופיע במקום ה-23, ובמקום האחרון נמצאת ח"כ גדעון סער במקום ה-86. הסיעה שמדורגת במקום השני הכי גבוה ברשימת הסיעות השיאניות בעשייה הפרלמנטרית היא ש"ס. גם התוצאה הזאת אינה מפתיעה שכן מלבד יו"ר ועדת האתיקה ח"כ ינון אזולאי, שממוקם במקום הראשון ברשימת חברי הכנסת המדורגים הכי גבוה במדד העשייה הפרלמנטרית, ממוקמים אחריו בעשירייה הפותחת שניים נוספים: ח"כ אברהם בצלאל שקיבל את המקום השני והמכובד ברשימה, וח"כ יוסף טייב נמצא במקום התשיעי. חבר הסיעה האחרון הוא ח"כ משה ארבל שנמצא במקום 53. סיעת הציונות הדתית נמצאת במקום השלישי, יו"ר ועדת חוקה, ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) הוא הראשון מבין חברי סיעתו שנמצא במקום ה- 16 במדד, וח"כ משה סולומון האחרון במקום ה-20. הסיעה שנמצאת במקום הרביעי היא סיעת רע"ם, ח"כ אימאן חטיב יאסין היא הראשונה מבין חברי סיעתה שנמצאת במקום העשירי במדד העשייה הפרלמנטרית, חבר הסיעה בעל הדירוג הנמוך ביותר הוא ח"כ יאסר חוגיראת במקום ה-52 במדד. סיעת העבודה נמצאת במקום החמישי, ח"כ הראשון מבין חברי סיעתו שנמצא במקום ה-13 במדד הוא ח"כ גלעד קריב, וחברת הסיעה האחרונה היא אפרת רייטן, במקום ה-35. סיעת עוצמה יהודית, נמצאת במקום השישי, ח"כ לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית) הראשונה מבין חברי סיעתה שנמצאת במקום ה-22, וח"כ אלמוג כהן הוא האחרון מבין חברי סיעתו נמצא במקום ה-51. הליכוד נמצאת במקום השביעי. לסיעה יש נציג שנמצא בחמישייה הפותחת שברשימת חברי הכנסת המדורגים הכי גבוה במדד העשייה הפרלמנטרית במקום הרביעי והוא ח"כ אופיר כץ שמכהן גם כיו"ר לשלוש ועדות שונות (ועדת הכנסת, הועדה המיוחדת לתיקונים בחוק יסוד הממשלה, הוועדה המיוחדת לתיקונים בפקודת המשטרה). אחריו בעשירייה הפותחת חבר סיעתו ח"כ חנוך מילביצקי במקום ה-8. חבר הסיעה שממוקם אחרון הוא ח"כ דני דנון במקום ה-103. סיעת ישראל ביתנו נמצאת במקום השמיני, ח"כ שרון ניר היא הראשונה מבין חברי סיעתה שנמצאת במקום ה-5 במדד, וח"כ חמאד עמר הוא האחרון מבין חברי סיעתו במקום ה- 74. סיעת יהדות התורה נמצאת במקום התשיעי. אם נשווה בינה לבין המפלגה החרדית השנייה – ש"ס, הרי שמדובר בשתי מפלגות חרדיות שנמצאות בקואליציה ושלהן נקודות השקה רבות, ואולם הפער בבחינת העשייה הפרלמנטרית ביניהן גדול מאוד. ח"כ יצחק פינדרוס, הראשון מבין חברי סיעתו שנמצא במקום ה-30 במדד, וח"כ אליהו ברוכי הוא האחרון מבין חברי סיעתו במקום ה-91. סיעת יש עתיד נמצאת במקום העשירי והלפני אחרון, ח"כ ולדימיר בליאק הוא הראשון מבין חברי סיעתו שנמצא במקום ה- 7 במדד, וח"כ עידן רול הוא האחרון מבין חברי הסיעה במקום ה-80.

סוכן המוסד לכאורה שנעצר בפולין מגיע בוודאות לכותרות הראשיות בישראל | העיתונים ממשיכים להתכונן לוועדת חקירה של הפשיטה על המשט לעזה | ולטפח את תודעת המצור הלאומית

כמו צל מן העבר, כמו קערת אגסים שהונחה על הבמה במערכה הראשונה, חוזרת פרשת מבחוח לרדוף את ישראל ואת שערי עיתוניה היומיים. בתחילה היו אלו כותרות צוהלות על בחורינו המצוינים שאינם מאשרים ואינם מכחישים. אותם ישראלים נבחרים בעלי תכונות שהפרשנים קוננו בשבוע האחרון שאיבדנו אותן: תושייה, תחכום, ערמומיות. שהרגו ("חיסלו") את בכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח במלון בדובאי. אחר-כך הרקיבו האגסים והבאישו, והכותרות דיברו על הסתבכות והפרשנים על מחדל. קצין המשטרה מדובאי שחשף את פניהם של חברי חוליית החיסול היה לכוכב תקשורת עולמי, ובחודשים הבאים צצה הפרשה מדי פעם כשדיפלומטים מסוימים גורשו משגרירויות זרות (בריטניה, אוסטרליה, אירלנד). כעת אין אגסים – רק צל: "ישראלי עצור בפולין בחשד למעורבות בחיסול בדובאי", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ", וב"מעריב": "סוכן מוסד עצור בפולין". "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" עם הפנים קדימה: "ישראל לפולין: אל תסגירו את הישראלי" היא הכותרת של "ישראל היום", וב"ידיעות אחרונות" מאמצים באופן תמוה (פארודיה? דיפוזיה?) את הנוהג של "ישראל היום" להקיף במרכאות את הכותרות הראשיות ומקיפים במרכאות אותה כותרת עצמה: "ישראל לפולין: שחררו את איש המוסד". "ישראל כבר ידעה בעבר לשחרר את סוכניה מהסתבכויות – אך האם כללי המשחק השתנו?", שואלת כותרת הגג לדיווח של יוסי מלמן ב"הארץ" על המעצר, ואילו הכותרת טוענת כי "לראשונה, איש מוסד חשוד נעצר לפי צו מעצר בינלאומי". צו המעצר הוצא לבקשת משטרת דובאי ואיחוד האמירויות הערביות. בעבר, כותב מלמן, נעצרו אנשי מוסד רק כשנתפסו על חם, ומעצרים כאלה היו לעשרות. העצור, אורי ברודסקי שמו לפי "הארץ" וברודצקי לפי שאר העיתונים, חשוד כי סייע לסוכן מוסד להשתמש בזהותו של מיכאל בודנהיימר, יהודי חרדי בעל דרכון גרמני. אבל האם מדובר בברודצקי? "בבית משפחת ברודצקי במרכז הארץ זעמו אתמול על פרסום שמו של העצור בפולין וטענו כי מדובר בגניבת זהות", מדווח תומר ולמר ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מונה רונן ברגמן "שרשרת של טעויות" של ישראל שהובילה לדבריו למעצר, ומסכם: "אם המוסד אכן אחראי להסתבכות, הוא חטא גם בחטא היוהרה. בכולם זילזלו: בפולנים, במשטרת דובאי, בגרמנים, כולם מטומטמים". ב"ישראל היום" קורא דן מרגלית לשלם שוחד כדי לשחרר את ברודצקי. לפי מלמן, בטור נוסף ב"הארץ", "פולין מרגישה עצמה נבוכה ולכודה בין שתי ידידות" (גרמניה, המבקשת את הסגרתו של ברודצקי, וישראל, המבקשת לקבלו לידיה). כותרת הטור: "נשורת דיפלומטית". לפי מלמן, מדובר בנשורת גרעינית, כלומר, כזו שנזקה רב. "חיסול אל-מבחוח, המיוחס למוסד, נחשב לאחד המבצעים הפחות מוצלחים של הארגון", נכתב בידיעה הראשית של "מעריב" על אודות המעצר. אלן רוסברידגר, עורך ה"גרדיאן" הבריטי, אמר בשבוע שעבר לקרן צוריאל-הררי מ"כלכליסט" כי אזרחי ישראל נתונים כעת ב"תודעת מצור". העיסוק, או שמא העיסוי, הנרחב בתקשורת בתודעה זו נשקף בסיקור עולם הבידור – בסוגיית החרמות שמטילים עלינו אמנים בינלאומיים, ולא פחות מכך – החרמות שלא מטילים עלינו אמנים בינלאומיים אחרים. ההפניה היום משולי שער "ידיעות אחרונות" שייכת לסוג השני: "אני בא" היא הכותרת המודפסת מתחת לתצלום דיוקן של זמר הפופ אלטון גון (יש גם ערבויות: "אמרגניו של אלטון גון: הציוד למופע יגיע היום לישראל"). הכותרת מפנה למוסף "24 שעות", שכתבת השער שלו היא דיווח של רז שכניק ממופע של גון בבודפשט. "יגיע או לא יגיע? לפחות מבחינת ההתנהלות בין ההפקה הישראלית לאנשיו של אלטון גון, השאלה הזו אפילו לא עולה על הפרק", נכתב בפתח הכתבה של שכניק, אבל זה לא מפריע לעיתון לעסוק בכך על פני כפולת עמודים, שחציה מוקדש לפירוט הליין-אפ של ההופעה הצפויה (אגב, בחודש שעבר מנעו המצרים מגון להופיע בארצם משום שהוא הומוסקסואל). במדור הדעות של "מעריב", ניר שועלי רואה בסוג הסיקור של "ידיעות אחרונות" סממן מובהק לניוונו של השמאל בישראל: "השבוע ביטלו עוד כמה רוקרים את הופעותיהם בישראל, וכולם שם בשמאל בתדהמה מההודעה, כפי שהם רגילים להיות ב-15 השנה האחרונות, מאז שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה. אבל ככה הדברים מתנהלים במגזר הזה, שבסך-הכל חי טוב. קצת בפינוק, קצת באדישות, קצת בפוזה, ובערך אחת לכמה שנים הוא מתעורר לגלות משהו אחר. בתדהמה". ומה ב"מעריב"? שם אין דיווח על אלטון גון, אלא על יו-טיוב: "יו-טיוב נגד לאטמה", לשון הידיעה המתפרשת על חציו של עמ 4, ואף זוכה להפניה מהשער: "הצלחתו המסחררת של קליפ המחאה הישראלי שהציג באור מגוחך את פעילי השלום מהמשט לא מצאה חן בעיני מנהלי האתר. יו-טיוב הורידו את הסרטון מהרשת וטענו: זו הפרה של זכויות היוצרים" [של השיר הפופולרי שעליו מתבסס המערכון]. ומה עם המצור? "אבו-מאזן לאובמה", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 3 של "הארץ": "הסרת המצור הימי על רצועת עזה תחזק את החמאס". ברק רביד, תומר זרחין ויהונתן ליס מדווחים כי גם מצרים תומכת בעמדה זו. רגע, אבו-מאזן בעד המצור הימי של ישראל על עזה? כן, כך נכתב ב"הארץ". יש אפילו הפניה בשער. "מעריב" מפצה את קוראיו על שלא יידע אותם ביום שישי בדבר זהותו של ראש ועדת הבדיקה המתוכננת לאירועי המשט, השופט בדימוס יעקב טירקל, ומדפיס היום את תמונתו בגדול על השער (הצילום נראה כאילו הצלם ביקש מהשופט לדגמן פוזה המתאימה לכותרת שבחר "מעריב", "השופט מחכה": טירקל, "בביתו, אמש", יושב בכיסא נדנדה ומשים עצמו מעיין בריכוז בכרך עב כרס של האנציקלופדיה הכללית כרטא). "למרות הלחץ הבינלאומי", נכתב בכותרת המשנה, "מתעכבת הודעת ישראל בנוגע לוועדה שתבדוק את אירועי המשט לעזה. גם שופט העליון לשעבר, יעקב טירקל, לו הוצע לעמוד בראשה, עדיין מחכה להודעה מלשכת רה"מ. לפי הערכות במערכת הפוליטית, ייתכן שהתפקיד יוצע לשופטים אחרים". "הציבור זכאי לדעת", חוזרת כותרת מאמר המערכת של "הארץ" על אמיתה פרוזאית. המאמר קורא לטירקל לדחות את ראשות ועדת הבדיקה ולנתניהו להקים ועדת חקירה ממלכתית. מדוע? משום שטירקל הביע התנגדות ל"המלצות אישיות" ומשום שלוועדת חקירה תהיה סמכות גדולה יותר לנפק כאלו. במלים אחרות, נראה שהמוטיבציה למאמר אינה רצון לקבלת מידע – "הארץ" כבר גזר את מסקנותיו – אלא להעניש את האחראים לפעולת העצירה של המשט. מדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מפרסם מאמר שהתפרסם בעיתונים באירופה, ועליו חתומים שרי החוץ של צרפת, ספרד ואיטליה. במאמר כותבים השרים על תוצאות הפשיטה על המשט (תשעה הרוגים) כי "דבר אינו מצדיק שימוש כזה באלימות" ומכתיבים את דרך ההתמודדות של ישראל עם בעיית עזה: חקירה שקופה בנורמות בינלאומיות של פרשת המשט (אבל כזו שלא תנוצל על-ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם לצרכיה); הסרת הסגר על-פי מתווה בלייר, שרק יאסור הכנסת מוצרים מסוימים לרצועה ולא רק יתיר הכנסת מוצרים מסוימים; שחרור גלעד שליט; והנעתו המחודשת של המשא-ומתן בין הפלסטינים לישראל בדרך לכינון מדינה פלסטינית. ובמלים אחרות: חקירה של ישראל משום שהשתמשה בכוח, הקלות בחימוש חמאס והקמת מדינה פלסטינית, תמורת שחרור חייל שבוי אחד. השרים אינם שוכחים לשבח את "האומץ של ההנהגה הפלסטינית". מעניין אם הם שאלו את אבו-מאזן מה דעתו על המצור על עזה. "לא כל משבר הוא הזדמנות" (כותרת השער האחורי של "דה-מרקר", בנושא אחר לגמרי). לא רק אלטון גון ו"כוכב נולד" (הסובלת מירידה ניכרת ברייטינג עקב המונדיאל), עיתוני ארצנו – ולא רק "הארץ"! – מפרסמים מדי פעם בהבלטה יתרה מאמר דעה (בדרך כלל בנושאי "נגד הכיבוש") של אחד מטריאומווירט הסופרים שלנו (עוז, גרוסמן, יהושע – עם לוויין מזדמן כמו סמי מיכאל, לדוגמה). אפשר להתווכח על מידת העמקות או הרלבנטיות של הנוהג הזה ושל דעותיהם ונימוקיהם של כוכבי ספרותנו, אך אי-אפשר להתכחש למה שהופך אותם, אולי, לחביבי העורכים: הם גוררים שובל תגובות. "הארץ" מדפיס היום במדור הדעות שלו תגובה כזו, של דינה פורת ("ראש המכון לחקר האנטישמיות ומופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל-אביב") למאמר של עמוס עוז: "זהו רעיון נואש וקנאי, שצמח מתוך ייאושם של הרבה פלסטינים, כתבת, ותמיד יש קסם במלותיך. אבל האם ייאוש ותסכול חייבים בהכרח להוביל לאלימות חסרת פשרות, עד למחיקתו של מי שנתפס כאויב? [...] בתיבה הזאת, נואש, הטלת את כל האחריות למצב הנוכחי על ישראל, ובעצם אמרת שהחמאס, ולפניו אש"ף, ולפניו הפדאיון, ולפניו ערביי ארץ ישראל, הציעו מאז קמה התנועה הציונית רעיונות לפתרון הוגן של חלוקת הארץ, ואילו הציונים סירבו. "[...] כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת. גם זה משפט שובה לב. הלוואי ואפשר היה לנצח רעיון על-ידי הצעת אחר. הרי בוודאי אתה יודע, שמלחמות בהיסטוריה נולדו לא רק מתוך אינטרסים מנוגדים, אלא גם מתוך רעיונות שהוצבו זה לעומת זה, וסחפו אחריהם המונים. רעיון עליונותו של האדם הלבן, רעיון צדקתם של הנצרות והאיסלאם, הרעיון הבולשביקי, הפשיסטי – כולם גבו מיליוני קורבנות, אף שמולם עמדו רעיונות אחרים. "תרבות המערב מציעה היום לאסלאם הקנאי חלופה: דמוקרטיה, זכויות לנשים ולשונים, חינוך המאפשר לתלמיד לחשוב ולבחור, התפתחות טכנולוגית, יצירה תרבותית עצמאית. הנה רעיון מושך, מתקבל מאוד על הדעת. מה דעתך על כך?". כתבת השער של המוסף "גלריה" (שאמנם ביום ראשון שערו מודפס בתוככי חלק ב של העיתון) היא ראיון של מיה סלע עם הסופרת הארגנטינית ליליאנה הקר, וכך הוא מתחיל: "אחרי שנים רבות של מעורבות ומאבקים פוליטיים בארצה, קובעת ליליאנה הקר הארגנטינית מה שסופרים ישראלים לוחמניים לא יאהבו לשמוע: ספרות לא יכולה, ולא צריכה, לשנות את העולם". ובהמשך אומרת הקר: "בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים היתה בארגנטינה תנועה פוליטית חזקה מאוד, וחלק מהסופרים הצעירים חשבו שרומן חייב לשנות את העולם, ואם לא – לספרות אין זכות להתקיים. אבל הספרות מעולם לא שינתה את העולם. אם את רוצה לשנות את העולם ולעשות מהפכה, את חייבת ללכת להרים כמו צה גווארה. את צריכה לקחת נשק ולעבוד כדי לעשות מהפכה". "שטייניץ יוצא למלחמה במחירי הנדל"ן" היא אחת הכותרות המרכזיות על שער "כלכליסט", וב"דה-מרקר" הכותרת מעל הראשית בשער היא "31 אלף דירות חדשות בתל-אביב ובמרכז". הבשורה של האוצר נדחית מהכותרות הראשיות של הכלכלונים לטובת הכותרות "יבמ במו"מ לרכישת סטורווייז. המחיר: 140 מיליון דולר" ("כלכליסט") ו"נוברטיס מאיימת על תרופת הדגל של טבע" ("דה-מרקר"). האם זה משום שהעיתונים מעדיפים חדשות פיקנטיות או משום שהם לא מתרגשים מהודעתו של שר האוצר? ב"עסקים" מוכתר טור הפרשנות של עידו אפרתי, המלווה את הידיעה על מהלכי האוצר, בכותרת "לעג לרש". ב"דה-מרקר" הכותרת היא "עוברים לאלימות" ואריק מירובסקי כותב בו: "אי-אפשר להסכים לחלק גדול מהצעדים [שמציע האוצר ושמשמעותם] קבורה סופית של הפריפריה ושל מדיניות פיזור האוכלוסין לטובת מדינת תל-אביב". ב"כלכליסט" כותרת הגג של הטור של שי פאוזנר היא "רעיונות ממוחזרים", וכותרת המשנה קובעת: "האוצר ריכז הצעות ישנות שלא הצליחו בעבר להיהפך למציאות". סבר פלוצקר מתגייס ב"ממון" למאבק (ע"ש "דה-מרקר") במונופול של חברות הסלולר. "לבטל את קנסות הסלולר", לשון ההפניה בשער, והעמוד הראשון של המוסף מוקדש למאמר שבו טוען פלוצקר כי "הקנסות הגבוהים על מפירי החוזים בחברות הסלולריות הם החסם המשמעותי מפני התחרות" וכי העובדה שאין משקיעים זרים בחברות הסלולר הישראליות "אומרת דרשני". אומרת דרשני גם העובדה שפלוצקר מעמיד את כל הבעייתיות בשוק הסלולר על "קנסות היציאה" ומציע למדינה, בסוף הטור, לדחות את הרפורמה הכוללת שעומדת לצאת לפועל (בעיקר הפחתת דמי הקישורים והכנסת חברות חדשות לתחום) "בתמורה" לכך שחברות הסלולר יואילו לוותר על הקנסות האמורים. יהודה שרוני כותב ב"עסקים" על העלאת התמלוגים של חברות קידוחי הגז ומעלה נקודה מעניינת: "מתי בדיוק מדובר בשינוי רטרואקטיבי לא לגיטימי? האם זה קורה לאחר שהוצא הדולר הראשון על הסקר הסיסמי, או שמא קו הרטרואקטיביות עובר עם מסירת הדיווח על פוטנציאל למציאת נפט או גז בכמות מסחרית? "[...] זה לא מקרי שיזמי הקידוחים תמר ולווייתן דיווחו לבורסה לניירות ערך לפני שבועיים על שיפור הסיכוי למציאת הגז ועל כמותו הגדולה יותר. לא ניתן לדחות על הסף את ההערכה שהמחפשים ניסו לקבוע עובדות בשטח ולטעון שהקידוח כה מתקדם, שלא ניתן לשנות רטרואקטיבית את כללי המשחק לגביו. אבל המבחן הקובע הוא מבחן הוודאות המוחלטת: כל עוד אין ודאות של 100% למציאת גז, עדיין ניתן לשנות את גובה התמלוגים בלי שהדבר ייחשב להפרה של כללי ההגינות העסקית". ב"דה-מרקר" מקדישים את חציו העליון של עמ 4 לידיעה של נחמיה שטרסלר, המציג את סוגיית תמלוגי הגז מנקודת מבטו של יצחק תשובה, אחד היזמים המרכזיים בתחום, שאומר לעיתון: "הגדלת התמלוגים היא הלאמה לא צודקת. אף אחד לא עמד בתור לקדוח", וזו גם כותרת הדיווח. ארבע ידיעות תקשורת בכפולת העמודים 12–13 של "דה-מרקר": ח"כ מרינה סולודקין ביקשה לדחות את הדיון בהצעת החוק שלה שנועדה למנוע את הפצתו של העיתון "ישראל היום" בחינם ("חששה ממפלה נוספת", מעריך צבי זרחיה); ועדת שפניץ הכריעה, לפי "הערכת מקורבים", כי יו"ר מועצת הרשות השנייה אמנון נדב לא יוכל להמשיך בתפקידו לאחר שבתו, מפיקה ברדיו 99, לא התפטרה עם מינויו. ועוד מדווחת אופיר בר-זהר: "התקדמות במשא-ומתן עם הטכנאים ברשות השידור" ו"הרייטינג של כוכב נולד התרסק עם תחילת שידורי המונדיאל". האם מתאים לקבוע את הציטוט ממאמרו של גדעון לוי על יאיר לפיד תחת הכותרת "ענייני תקשורת"? יותר ויותר נראה שלא. "כל כולו מותג מסחרי של מי שלא רוצים להרגיז", כותב לוי במדור הדעות של "הארץ", "לא ימין ולא שמאל; לא דתי ולא ממש אנטי-דתי [...]; לא פמיניסט ולא אנטי-פמיניסט (הוא קורא לה זוגתי, היא קוראת לו החזק); לא קפיטליסט מוצהר ולא סוציאליסט. לא כלום בעצם. "ערב אחד לפיד שוטף את המוחות בטלוויזיה יחד עם רוני דניאל על פעולת הגבורה הצודקת של חטיפת המשט, וערב אחר הוא אומר בבית חיל האוויר שאם הוא מסתכל על המשט (ועל מלחמת לבנון של חברו, אהוד אולמרט), הוא מגיע למסקנה שאולי מלחמות גם איננו יודעים לעשות. ד"ר יאיר ומיסטר לפיד, בשני הערבים הוא נזקק לטלפרומפטר".

גם ב"שיקגו טריביון" המקרטע ניסו לפצח את הצופן: מה מוכר עיתונים. הכתבים והעורכים לא אהבו את השיטה

"אתה מוכרח לשים את זה בעמוד הראשון", העורך הצעיר והנלהב במערכת החדשות של העיתון כמעט נשנק מהתרגשות למראה ידיעה פלילית עסיסית, "זה מוכר עיתונים!". ניסיתי להרגיע אותו: הידיעה אולי ראויה לשער העיתון, אבל בקביעה הנחרצת "זה מוכר עיתונים" היה יותר משמץ של יומרנות. אם פיצחת את הנוסחה הסודית "מה מוכר עיתונים", אמרתי לו, בוא נקים יחד עיתון ונהיה עשירים. לא, לצערי הוא לא גילה את הסוד. גם אני לא. המשכנו לגשש באפלה אחרי הצופן, ממש כמו העורכים ברבבות עיתונים ברחבי העולם. עובדים על זה כבר מזמן. ב-1956, למשל, התבקש הכתב האמריקאי הוותיק תיאודור וייט על-ידי אנשי מחלקת השיווק במגזין "קוליירס" שבו עבד לסייע להם לפצח את החידה. אלה היו ימים קשים למגזינים: הטלוויזיה נגסה בהם מכל עבר, התפוצה ירדה, והמנהלים היו נואשים. בזכרונותיו מתאר וייט כיצד היה מתבונן מחלון משרדו בגורד שחקים במנהטן ותוהה מה באמת רוצות לקרוא הנמלים השחורות הקטנות שהתרוצצו על המדרכות ואילו כתבות ישכנעו אותן לקנות את המגזין. גם וייט לא פיצח. "קוליירס" נסגר באותה שנה, לפני חג המולד. ועכשיו, כאשר העיתונות היומית מחליקה במדרון כמו המגזינים של אז, ניסו ב"שיקגו טריביון" טקטיקה חדשה. מין אולטרה-סאונד עיתונאי לתוככי נפשו של הקורא. השיטה היתה פשוטה: המערכת שיגרה בדוא"ל לכ-9,000 קוראים בהווה, וגם כאלה שנמנים עם המועדון המתרחב של קוראים לשעבר, תקציר של עשר כתבות שהיו בשלבי הכנה לפרסום. הנשאלים התבקשו לדרג את הנושאים על-פי מידת העניין שגילו בהם. 500 מהם טרחו להשיב. זה קרה פעמיים בשבועיים האחרונים. לא ברור אילו מסקנות הפיקו קודקודי העיתון מן התגובות שקיבלו, אבל תוצאה אחת כבר היתה לניסוי החדשני: גלי זעם בתוככי המערכת. כתבים ששמעו שכתבות שלהם, שהיו עדיין בשלבי השלמה ועריכה, מצאו את דרכן לעיני קוראים מחוץ למערכת, ועימם קבוצה של עורכים, שיגרו דוא"ל זועם לעורך העיתון, גרלד קרן. בשבוע שעבר דיווחה סוכנות AP כי 55 כתבים ועורכים בעיתון שגילו את דבר קיומו של משאל הקוראים כתבו לעורך: "עיקרון עיתונאי בסיסי קובע שאיננו מעניקים לאנשים מחוץ למערכת את האפשרות לקבוע אם נפרסם או לא סיפור מסוים, ויהיו אלה מפרסמים, פוליטיקאים או קוראים פשוטים". נכון, כתבו, עיתונים בוחנים מפעם לפעם קבוצות מיקוד כדי לעמוד על הלכי הרוח של קוראים, אבל כאן מדובר בעניין שמעלה שאלות אתיות ועימן גם שיקולים משפטיים ותחרותיים. המעשה סודק את מערכת היחסים בין כתבים לעורכים. קרן הבין שמישהו ב"טריביון" הלך רחוק מדי. הוא קיבל על עצמו את האחריות, אף שלדבריו לא ידע על כך דבר קודם למחאת העיתונאים. "לא משנה כמה הייתי עסוק, והייתי עסוק, זה צריך היה להופיע על המכ"ם שלי", אמר, והורה להפסיק את המשאל המוקדם. התברר שמדובר ביוזמה משותפת של אנשי מחלקת השיווק וכמה עורכים, שקודם לכן שוחחו עם קוראים על נושאי כתבות באופן כללי, וסברו כי אפשר לחדד את הדיון ולהופכו למעשי הרבה יותר אם ללקוחות יוצגו נושאים אמיתיים של כתבות שנמצאות בצנרת. "השאלות הנכונות לא נשאלו בזמן", אמר קרן לכתבים ועורכים בפגישה בסוף השבוע האחרון, שפרטים עליה נכללו בידיעה מפורטת בעיתון. "היו כאן כשל בתקשורת ומעידה בשיקול הדעת שהובילו לשגיאה". זה לא היה הניסיון הראשון בעיתונות האמריקאית להפוך חלק מתהליך העריכה למצעד פזמונים שממתין לגלויות המאזינים. בעבר הזמין העיתון "ויסקונסין סטייט גורנל" במדיסון את קוראיו לבחור ידיעה שתופיע בעמוד הראשון, אך לאחר זמן מה הניסוי הופסק. כבר שנים מתלוננים כתבים ועורכים בעיתונים רבים בעולם כי שיקול הדעת העיתונאי, זה שהנחה במשך דורות את העבודה המקצועית, נדחק הצדה על-ידי מומחי שיווק ויועצים אסטרטגיים, שגויסו על-ידי בעלי העיתונים כדי להגדיל את התפוצה והרווחים. המומחים הללו יוצרים את הרושם כאילו הם – בניגוד לעורכים – הצליחו לפצח את הקוד ולגלות אילו תכנים וצורות הגשה יקלעו לרצונות הקוראים. בעיני עיתונאים, הרדיפה אחרי טעם הקהל נתפסת בדרך כלל כנטייה קלוקלת, שתמלא את העמודים בתכנים זולים וסופה שתרוקן את העיתון מתוכן. זו נקודת מבט אחת, שיש בה יותר משמץ של אליטיזם: אנחנו יודעים טוב יותר מן הקוראים מה ראוי שהם יקראו. או שמא מדובר בחזרה על אותה "רטוריקה קדושה" שעיתונאים מגייסים שעה שהם חשים שמישהו מנסה לחטוף מידיהם את המיקרופון. יש מי שטוענים שגישה פטרנליסטית כזו כבר חלפה מן העולם: האזרח-הצרכן הוא הקובע איזה מוצר הוא רוצה לקנות ואיזה עיתון לקרוא, ממש כשם שהוא יכול לזפזף מ"60 דקות" ל"הישרדות" או לערוץ "פלייבוי". שלא לדבר על העולם המבוזר, הבלתי מפוקח של האינטרנט, שבו יכול כל אדם בהינף אצבע למצוא כל טקסט כלבבו, גבה מצח, זבל טהור וכל מה שביניהם. אולי הביצוע היה לקוי, אבל זה לא רעיון כל-כך גרוע, כתבה לפני ימים אחדים יועצת התקשורת אמי גהרן באתר המכון האמריקאי לעיתונאות פוינטר. מבחינתה, צריך היה להעמיק את הפנייה לציבור על-ידי התמקדות בצעירים, בני הדור שמפנה את גבו לעיתונות הכתובה, ולבקש את דעתם גם בדבר זוויות הטיפול בנושאי הכתבות ואף לשאוב מהם רעיונות לנושאים נוספים. שילוב של מחקר כמותי ואיכותני, כתבה גהרן, יכול להניב מידע חשוב שיוביל לכך שעיתונים יספקו לצעירים מידע רלבנטי ומענה לצרכיהם. מעבר לוויכוח העקרוני, האירוע ב"טריביון" הוא עוד עדות לתהליך הקשה שעוברת העיתונות המודפסת: לא מדובר עוד על מזימה של הבעלים להגדלת רווחים על חשבון האיכות העיתונאית, אלא על ניסיון נואש לשרוד. ואיש אינו צריך להיות מופתע שזה קורה דווקא ב"טריביון", עיתון שחברת האם שלו נאחזת בכל קש אחרי שבדצמבר האחרון ביקשה וקיבלה את "סעיף 11" להגנה מפני נושים, במאמץ למנוע את קריסתה הסופית. "מחקר הוא כלי חשוב כדי להבין למה הלקוח זקוק. הוא מספק לנו הקשר ואנו קשובים לו", אמר העורך קרן כשנפגש עם הכתבים והעורכים. אבל לדבריו, שום דבר לא השתנה ב"טריביון". "עיתונאים מקבלים החלטות על הפרסום. אנחנו לא עורכים סקר שיווק ומחברים את הנתונים ואומרים: או.קיי, זה הולך לעמוד הראשון", הבטיח קרן. בינתיים. השורה התחתונה: גם הם, ב"שיקגו טריביון", לא הצליחו, לפי שעה, לפצח את הצופן.

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים מסמכים על ארכיון המדינה

מהו מדור "הגנזך" הסכם עם בניו של אריאל שרון, 2015 הסכם עם יצחק נבון, 2010 הסכם עם אביגדור שחן, 2012 הסכם עם ועדת החקירה הממלכתית בעניין מפוני גוש קטיף וצפון השומרון, 2010 הסכמים נוספים: לוי אשכול, יגאל ידין, חברת דואר ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (הסכם עם השר דאז יצחק הרצוג), הרב שלמה גורן, אילן פלקוב (מחקרים על רכבות), ישראל רובין זקליק (קובץ מאוחד) תשובת הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה, שקד פרידריך-לבטוב, 2.7.20 רשימת תיקים חסרים, 2019 רשימת תיקים מושאלים, 2019 מרכז המחקר והמידע של הכנסת: מידע בנושא פעילות ארכיון המדינה, 29.10.17 מכתב לעו"ד אלעד מן ובו פירוט על הסכמים מהשנים 2010–2016 (עמוד אחד מתוך המכתב המקורי, שנשלח על-ידי הממונה על חופש המידע ענת רביבו, הוחלף בנוסח מתוקן) מכתב לעו"ד אלעד מן ובו מענה על בקשת חופש מידע, 26.4.17 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

המשרד להגנת הסביבה ערך סקר שבדק אם אזרחי ישראל מוכנים להירתם לטובת משבר האקלים • צריך להגיד את זה: הפחתת הפליטות בישראל הקטנטנה לא תבלום את המשבר העולמי; בעיית זיהום האוויר בארץ פחות מקליקה - אך דחופה יותר; ומי שאחראי לשינוי אינם האזרחים הפרטיים, אלא קודם כל הממשלותהכושלות|דעה

ועידת האקלים השנתית של האו"ם בשארם א-שייח נפתחה השבוע במצרים והובילה למבול הודעות לתקשורת של המשרד להגנת הסביבה. בין הצהרות הנשיא ודיווחים שוטפים, השתרבב סקר שהפיק המשרד ובדק את עמדות הציבור כלפי משבר האקלים. "על רקע הוועידה בשארם, המשרד להגנת הסביבה מפרסם תוצאות סקר מיוחד", כתבו בהודעה לתקשורת. "61% מהציבור בישראל מודאגים ממשבר האקלים, 68% הביעו נכונות לשינוי הרגלים באורח חייהם או שכבר ביצעו שינוי מסוג זה", פירטו. אך לישראל חלק קטן מאוד בהאצת משבר האקלים. הזיהום שנפלט פה מהווה 0.16% מפליטות הפחמן בעולם. כלומר גם אם ניגרוט את תחנות הכוח שפועלות על דלקים מאובנים, נוותר על רכבים פרטיים מזהמים ונעבור לתחבורה ציבורית חשמלית – שינויי האקלים יכו בעולם בעוצמה רבה. כמובן שמדובר גם בסוגיה אתית. על אף גודלה, למדינת ישראל יש מקום של כבוד במדד הפליטות לנפש ביחס למדינות העולם, בעיקר בשל שימוש בדלקים מזהמים בתחנות הכוח. לא נוכל לדרוש ממדינות אחרות להפחית פליטות מבלי להירתם למאמץ העולמי. כמו כן, מדובר בסוגיה מדינית עם השפעות עקיפות על חיינו, וכמובן, גם השפעות כלכליות וביטחוניות. אך הסיבה העיקרית להילחם פשוטה הרבה יותר, ומשום מה נדחקת החוצה מכל מהדורת חדשות: החיים עצמם. הזיהום מרעיל את האוויר שאנחנו נושמים ומשפיע קודם כל על הבריאות שלנו, של הורינו וילדינו. לפי נתוני ה-OECD, בשנת 2019 לבדה מתו בישראל כ-2,400 בני אדם בגלל זיהום אוויר. זה נתון שצריך לעצור ולקלוט את מימדיו. 2,400 איש ואישה, בשנה אחת. לשם ההשוואה, באותה השנה נהרגו בתאונות דרכים במדינה 355 בני אדם. הכוח לשנות זאת נמצא בראש ובראשונה בידי משרדי הממשלה, הרבה יותר מאשר בידי האזרחים. אך במקום לנצל את עיתוי ועידת האקלים כדי לקדם סוגיות סביבתיות מקומיות, המשרד הממשלתי בחר להטעות את הציבור ולגרום לכולנו להאמין כי הפעולות היומיומיות שלנו משפיעות של המשבר הגלובלי. בנושא המחזור והפסולת, הנתונים שסיפק הסקר של המשרד להגנת הסביבה היו צורמים במיוחד. "ארבעה מתוך כל חמישה מרואיינים במגזר הכללי סבורים כי ישנן פעולות שהפרט יכול לבצע כדי לצמצם את משבר האקלים, הראשונות בהן היא שימוש מופחת בפלסטיק ומחזור", נכתב. עוד הראה הסקר כי רובם הגדול של הנשאלים הביע נכונות לשנות הרגלי חיים לטובת צמצום משבר האקלים, ובפרט כשזה נוגע למחזור ולצמצום השימוש בפלסטיק. לכאורה נתונים מעודדים, אלא שרצוי לחזור איתם, בזעם, לדורות כושלים של שרים להגנת הסביבה. עד מתי ימשך הטיפול הכושל בפסולת בישראל? בהיעדר הפרדת פסולת, ומדיניות אחידה וברורה בכל הרשויות בישראל, שריפות פסולת משתוללות בחסות גורמים עבריינים ואת מימדי הנזק לא יודעים עדיין להעריך. ללא מערכת תמיכה מדינית, ללא פתרונות קצה לפסולת אורגנית וללא ניהול תקין של מטמנות וצמצומן – אזרחים צייתנים שממחזרים פלסטיק לא יצליחו לחולל שינוי. לא רק שלא תהיה לזה השפעה על משבר האקלים, גם השפעה דרמטית על הסביבה לא נרוויח כאן. הנה עוד כמה נתונים מעודדים, שכדאי להחזיר למשרדי הממשלה עם דרישות נוקבות: 38% מהאזרחים מוכנים לצמצם את צריכת החשמל שלהם לטובת מאבק במשבר האקלים. ומה מוכנה מדינת ישראל לעשות כדי להיפטר משריפת הפחם שמשמשת עדיין את תחנות הכוח לייצור אותו חשמל? התשובה מקוממת: מעט מאוד. מדובר בשערורייה שהייתה צריכה להיפסק מזמן, ופוגעת בראש ובראשונה בתושבים הגרים בשכנות לתחנות הפחמיות. והנה הוכחה מדממת: חדרה הסמוכה לתחנת כוח פחמית "אורות רבין", מובילה במקרי סרטן הריאה בקרב גברים. עוד נתון: 37% מהנסקרים אמרו שיסכימו להפחית נסיעה ברכב פרטי ולנסוע במקום זאת בתחבורה ציבורית. יפה מאוד. אבל כמה זמן ייקח להם להגיע ממקום למקום אם יבחרו לעשות זאת, ואיך ישראל מתכננת בדיוק את העתיד הירוק שלנו? האם מנהל התכנון דואג שכל שכונה ועיר חדשה שתיבנה פה, תיקח בחשבון חשיבה על התחבורה הציבורית בתוכה? האם הרחובות מתוכננים להולכי רגל וערוכים להיפרדות מכלי רכב פרטיים? (ספוילר: לא). הודעת המשרד להגנת הסביבה היא רמז נוסף לתהליך מסוכן: השיח הגלובלי על משבר האקלים תופס את מרכז הבמה בקרב ארגוני וכתבי סביבה, על חשבון הדיון האקוטי בזיהום האוויר בישראל. ייתכן שהמלחמה בזיהום אוויר לא גורפת מספקת הון פוליטי. אין לה תמונות פוטוגניות, פושים מקליקים או כותרות זועקות. על אזרחים שנמנע מהם לחלות בסרטן, איש לא יגזור סרטים בוועידה עולמית. על מה כן? כנראה שעל נכונות האדם הפרטי לזרוק ערימת ניירות לפח, שכלל לא ברור מה יעלה בגורלה. מהמשרד להגנת הסביבה נמסרה תגובה ארוכה מהרגיל. אנחנו מביאים אותה כאן במלואה: "העיסוק בסוגיה סביבתית אחת אינו סותר או גורע מהטיפול בסוגיה אחרת. להפך: התעוררות השיח הציבורי לבעיות הסביבה יוצרת שיח רחב אשר מודע יותר מאי פעם לתלות ולתמורות בין מפגעים סביבתיים שונים: מפגע הפסולת, משבר האקלים, משבר אקולוגי ועוד. ההתעוררות הזו גם משפיעה על מקבלי ההחלטות, לקבל את ההחלטות הנכונות. המשרד להגנת הסביבה רואה בחיוב את החשיבות הגוברת של התמודדות עם משבר האקלים בקרב הציבור הישראלי, שינוי תפיסתי המתרחש בכל העולם והמאפשר שינויים מהותיים בפעילות סביבתית בשלל תחומים, פעילות ממשלתית ואזרחית כאחד. בנוסף, על אף הנטייה להמעיט בהשפעתה היחסית של ישראל על פליטות גזי החממה הגלובליות, מדינת ישראל תורמת משמעותית מעל לחלקה היחסי באוכלוסיית העולם. אם נקבל את הטענה שלפיה אין עניין לפעול להפחתת פליטות בישראל, יהיה ניתן תחת אותה הנחה לפטור חלק גדול ממדינות העולם מפעולה בתחום, ולהשאיר את הטיפול בצמצום המשבר לקומץ קטן של מדינות גדולות. מהלך כזה נדון לכישלון מסיבות רבות, בהן הצורך בפעולה בין-לאומית מתואמת אשר מצביעה על נכונות גלובלית לשינוי דפוסי התנהגות וקבלת החלטות. הפחתת פליטות היא אינטרס כלכלי וביטחוני ראשון במעלה של ישראל, שכן מרבית מדינות העולם כבר החליטו לעבור לכלכלה מאופסת פליטות עד 2050 ובכך מייצרים מודל כלכלי אחר. אם ישראל לא תפחית פליטות בקצב מתאים לשאר, יכולתה להתחרות תפגע ותשחק. בנוסף, נשלם יותר על ייצוא ועל צריכה כי נהיה לא יעילים ומזהמים. המשרד להגנת הסביבה רואה לנגד עיניו, בין יתר חובותיו, את הצורך בהפחתת פליטות גזי החממה בישראל, הן בהתאם להסכמים בין לאומיים עליהם חתומה ממשלת ישראל, והן לצורך הקטנת תרומתה הבלתי-מידתית של ישראל למשבר הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. במקביל, המשרד פועל גם במישור של התמודדות עם שינויי אקלים, שמתרחשים ומתגברים, לצד מדיניות אקלים סביבתית-כלכלית ורחבה יותר. באשר לנכונות לשינוי הרגלים אישי לטובת הפחתת פליטות: כאן אין כל הבדל בין פעילות של אזרח/ית ישראל לבין פעילות של אזרח/ית קנדה או סין – טונה פחמן דו-חמצני אשר נחסכת בכל מיקום גיאוגרפי היא בעלת השפעה עולמית שווה (בקירוב טוב מאוד). ההשפעה של שינויי הרגלים היא משולשת: הפחתת פליטות ישירה ברמת הפרט (השפעה שבפני עצמה זניחה, בדיוק כפי שקול אחד בקלפי הוא זניח); השפעה רוחבית על פרטים אחרים על ידי שינוי הנורמות, כך שמסת הפועלים גוברת בצורה מעריכית; וכן השפעה על השוק על ידי הקטנת הביקוש למוצרים ושירותים עתירי פליטות. כמובן שלא די בשינויי הרגלים ברמת הפרט כדי לצמצם את היקף משבר האקלים, ויש צורך בפעילות מדינית ומסחרית עצומה, אך אין ספק כי השינוי העולה מהשטח מסייע רבות ולמעשה נחוץ למהלכים אלו. לציבור יש שליטה, ברמה מרובה, על משבר האקלים, אך כדי שהשפעתו תורגש חייבת להתקיים מסה קריטית של אזרחיות ואזרחים המייחסים חשיבות גבוהה לנושא, ופועלים בהתאם".

מה בין פשיטת הרגל של הוצאת הספרים האמריקאית בורדרס ובין כותרות העיתונים על נאומו האחרון של מובארכ

מה המשותף לרשת הספרים האמריקאית בורדרס (Borders), לחברת הסלולר הפינית נוקיה ולתעשיית העיתונות המודפסת? על פניו, לא הרבה, למעט העובדה שכולן עוסקות, בדרך זו או אחרת, בתקשורת. אלא שסוף-השבוע האחרון זימן לשלושתן לקח דומה ואולי אף גורל משותף. בורדרס, שמפעילה יותר מ-670 סניפים ברחבי ארה"ב, נוסדה בשנת 1971 על-ידי שני אחים, טום ולואיס בורדרס, שפתחו חנות לספרים משומשים במישיגן. בראשית שנות ה-90, לאחר שנרכשה על-ידי רשת Kmart, החלה החברה להתפשט והפכה לאחת מרשתות הספרים הגדולות ביותר בארה"ב, תוך שהיא משנה את הרגלי צריכת הספרים של תושביה. אבל מנהלי בורדרס לא העריכו נכונה את עוצמת השינוי שחולל האינטרנט בכלל, ואמזון בפרט, בחייהם של חובבי הקריאה. בראשית שנות ה-2000 חתמה בורדרס על הסכם שיתוף פעולה עם אמזון ולפיו תהיה האחרונה הזרוע המקוונת שלה. רק כעבור שבע שנים התעוררה והבינה שהיא חייבת נוכחות מקוונת משל עצמה. זה היה מאוחר מדי. בסוף-השבוע פירסם ה"וול-סטריט גורנל" ידיעה שלפיה בורדרס עומדת להכריז על פשיטת רגל (Chapter 11), בניסיון להתגונן מפני נושיה. על-פי הערכות, מאות חנויות ייסגרו ואלפים מבין כ-20 אלף עובדיה יפוטרו. בעקבות פרסום הידיעה התרסקה מניית החברה ב-33%, תוך שהיא מעמידה את שווי הרשת על 18 מיליון דולר בלבד (לשם המחשה, רק לפני חמש שנים היו לבורדרס יותר מ-1,200 סניפים והיא העסיקה קרוב ל-35 אלף עובדים). ומה באשר לנוקיה? ההיסטוריה של נוקיה מתחילה אי-שם בשנת 1865, אך עד לא מכבר היא היתה מוכרת כיצרנית הטלפונים הסלולריים הגדולה והנחשבת בעולם. במשך שנים ארוכות היתה נוקיה אחד המותגים המוכרים והאהובים במדינות רבות בעולם, ואחת השאלות הרווחות בתעשיית ההייטק הישראלית היתה, "מתי תהיה לנו נוקיה ישראלית?". כולם רצו נוקיה. אף שגם כיום נוקיה נחשבת למותג האמין ביותר בהודו, ואף שבשנת 2010 מוקמה נוקיה במקום השמיני ברשימת 100 המותגים המוכרים בעולם, המותג נמצא בעיצומה של צניחה. לשם המחשה, רק בשנת 2009 מוקם המותג במקום החמישי, ולמעשה נוקיה היא אחת משתי חברות מקרב 20 המותגים הבינלאומיים הגדולים, שאיבדה גובה בשנת 2010. בשבוע שעבר שלח מנכ"ל נוקיה החדשה, סטיבן אלופ, מכתב מדהים לעובדיו ובו ניתוח מבריק של עומק הצרה שהחברה נקלעה אליה. השורה התחתונה: נוקיה נרדמה בשמירה. אפל השתלטה על המכשירים המגניבים והיקרים, גוגל השתלטה על שוק מערכות ההפעלה, ויצרניות הודיות וסיניות השתלטו על פלח השוק הזול. בתוך שלוש שנים בלבד הפכה נוקיה למותג הכבד, השמרני והלא מעודכן ביותר בשוק הסלולר. כעת מנסה נוקיה להמציא את עצמה מחדש באמצעות שיתוף פעולה עם מיקרוסופט. מה שמוביל אותנו אל העיתונים. ביום שישי פורסמו בכל העיתונים הנחשבים ברחבי העולם, בארץ, בארה"ב – בכל מקום – עמודים ראשיים שסיפרו את סיפורו של הנאום המאכזב של חוסני מובארכ. מובארכ, קבעו העיתונים, מסרב לוותר על מקומו, מסרב להתפטר. עוד לא הספיק להתייבש הדיו על טונות הנייר, וחוסני מובארכ התפטר. סגן הנשיא, עומר סולימאן, דיווח בהודעה קצרה שמובארכ העביר את סמכויותיו לצבא. הודעת ההתפטרות של מובארכ הפכה באחת את כל גליונות העיתונים לבלתי רלבנטיים. עשור חלף עד שבורדרס הבינה שהיא לא רלבנטית, שלוש שנים עד שהבינה זאת נוקיה, ובסוף-השבוע האחרון התבררה מעבר לכל ספק אי-הרלבנטיות של תעשיית העיתונות המודפסת. כאשר היו העיתונים מקור המידע המרכזי, איש לא הוטרד מכך שעיתונים בעצם מספרים את מה שכבר קרה אתמול. אם היה אירוע חשוב, הטלוויזיה והרדיו עידכנו בנוגע למתרחש, אך לרבים היתה סבלנות לחכות עד לעיתון של מחר. העולם הזה נגמר זה מכבר, ואם מישהו היה צריך הוכחה לכך, מובארכ הגיש לו אותה, על כורחו, על מגש של כסף. בעולם שבו כולם מחוברים כל הזמן מכל מקום (ולא רק באמצעות המחשב האישי), אף אחד כבר לא מחכה לעיתון המודפס. אין פלא שבין העיתונים בישראל החל מירוץ אחרי הגרסה הדיגיטלית. כל מי שעיניו בראשו מבין שהסוף קרוב. עבור כמה מהעיתונים הוא קרוב מתמיד. שנת 2011 עומדת להיות שנה דרמטית למדינות רבות במזרח התיכון, לרשתות הספרים, ליצרניות הסלולר וגם לעיתונים רבים. מובארכ, בורדרס, נוקיה והעיתונים המודפסים – כולם פיספסו את הרכבת. הם לא הבינו את עוצמת השינוי שהתחולל סביבם ולכן, כאמור, הגיבו בבהלה: מובארכ התפטר, בורדרס פושטת רגל ונוקיה חתמה על הסכם שיתוף פעולה שנוי במחלוקת עם מיקרוסופט (מניותיה של נוקיה צנחו ב-14% כשנודע דבר ההסכם). כבר כיום פועלים העיתונים המודפסים בשולי הרלבנטיות, וזמנם הולך ואוזל. בחודשים הקרובים, אולי בשבועות הקרובים, נצפה ברגעי ההכרעה שלהם, ברגעים שבהם הם ימציאו את עצמם מחדש. אין להם ברירה, שכן במובן מסוים מצבם חמור מזה של מובארכ: נגד מובארכ הפגינו מיליונים בכיכר תחריר. נגד העיתונים איש לא מפגין; פשוט מפסיקים לקרוא אותם.

למועצת העיתונות הוגשה תלונה על המתקפה הפובליציסטית האנונימית שפירסם "ידיעות אחרונות" ככותרת ראשית. בינתיים משתמשת ציפי לבני בכותרת בתעמולת הבחירות של מפלגתה

תלונה שהוגשה בשבוע שעבר למועצת העיתונות תוקפת את הכותרת הראשית שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי האחרון, שלשונה: "גורם מדיני רם דרג בביקורת חריפה: נתניהו מוביל לאסון". "קוראי ידיעות אחרונות נחשפו הבוקר לכותרת צעקנית, בצבעים צהוב, אדום, שחור ולבן, ובאותיות קידוש לבנה, המשתרעת על פני השליש העליון של העמוד הראשון של העיתון ומהווה את האייטם המוביל בו. ניתן היה לסבור כי הלילה תקפה ישראל באיראן או שלמצער שלטון אסד נפל. מסתבר שלא מיניה ולא מקצתיה", כתב פרופ אשר מעוז, דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס, לנשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר. "ניתן היה לצפות שבידיעה מרעישה כזו יהיו גילויים מסעירים. אפס, קריאת הידיעה אינה יכולה להשכיל איש מאזרחי המדינה", כותב עוד מעוז. "ידיעה מרעישה זו מתווספת למסע שמנהל העיתון זה זמן רב נגד בנימין נתניהו. השאלה האם מן הראוי שלעיתון, שאיננו מזוהה לכאורה עם מפלגה או תנועה, תהיה אגנדה בתחום הפוליטי וכי הוא יוביל מאבק בחירות [...]. מכל מקום, עיתון נדרש להגינות גם כאשר הוא מבקש לקדם מדיניות זו או אחרת או מועמד זה או אחר. בידיעה האמורה, מלבד העובדה שהיא נועדה לפגוע בראש הממשלה ובמפלגתו, אין כל בשר. הגורם הבכיר לא הוסיף ולו עובדה אחת או שביב מידע שאינם ידועים לציבור [...] היה זה מאמר דעה פר-אקסלנס ולא ידיעה". בהמשך מכתבו מתייחס מעוז לסוגיית החיסיון השמור לעיתונאי כדי להגן על מקורותיו. "חיסיון זה חיוני כדי להבטיח זרימת מידע כדי לאפשר לעיתונות למלא נאמנה את תפקידה החשוב במדינה דמוקרטית", כותב מעוז. "לא ברור עם זאת מה מקומו של חיסיון זה ביחס למאמר דעה שאין בו כל מידע". לדברי מעוז, מאמר הדעה שפורסם ככותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" "מממש את החשש מפני החיסיון העיתונאי כמי שיביא להחדרת דעתו של כתב או של עיתון המסתתרים מאחורי מקור אנונימי [...] חוששני כי העיתון, הכתב והעורכים ניצלו את העיקרון המקודש של חופש העיתונות ואת החיסיון העיתונאי לצורך תעמולת בחירות בוטה". בתלונה הרשמית שהגיש למועצת העיתונות כתב מעוז: "או שמדובר במעין מאמר מערכת מוסווה או שקיים אכן אדם כלשהו מאחורי הפרסום. כשם שחייב העיתון לחשוף מי הוא העומד מאחורי פרסומה של מודעה, קל וחומר שהוא חייב לחשוף מי הוא העומד מאחורי הדעה האנונימית ולא להסתפק באמירה שמדובר בגורם מדיני רם דרג". יצוין כי יומיים לאחר פרסום הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", הופיעה הכותרת במודעה מטעם מפלגת התנועה בראשות ציפי לבני. מעל מודעת התעמולה של לבני נכתב "מודעה", למען לא יתבלבל אף אחד מקוראי "מעריב" ויסבור כי מדובר בידיעה חדשותית.

גמר גביע המדינה, אצטדיון רמת-גן: לפחות עשרה אנשים שאינם עיתונאים תפסו מקומות בתא העיתונות, כולל ילד בן עשר שנטען כי הוא "כתב בראש 1". ההתאחדות לכדורגל: מעתה הכניסה תותנה בהצגת אקרדיטציה שמית אישית

עיתוני ואתרי הספורט מתלוננים לא פעם על חלוקת הזמנות למקורבים ועל ספסרות בכרטיסים. ביום רביעי שעבר, בגמר גביע המדינה באצטדיון רמת-גן, ניתנה הוכחה בוטה לכך שגם עיתונאים מקיימים את המנהג המגונה הזה. בעקבות האירוע הודיעה ההתאחדות לכדורגל כי תשנה את נוהל חלוקת האקרדיטציות. לפחות עשרה אנשים שאינם עיתונאים תפסו מקומות בתא העיתונות. כמה עיתונאים לא מצאו מקום ישיבה, כמו למשל בני פייסיק הוותיק מרשת ב, ונאלצו לחזות במשחק בעמידה או לאלתר מקומות חלופיים. בעיקר עוררו תשומת לב אב ובנו, שישבו במקום מרכזי בתא, והתברר שהם אוהדי הפועל תל-אביב. כמה עיתונאים כעסו על הבלגן, ודוברת ההתאחדות, מיכל גרונדלנד, שהגיעה כדי לנסות לעשות סדר, גילתה כי השניים נכנסו באקרדיטציות שנמסרו לספורט "ידיעות אחרונות". למרות זאת, השניים נותרו במקומם עד לסיום המשחק. לדברי אחד העדים לאירוע, טען האב "בעזות מצח" כי בנו (כבן 10) כותב ב"ראש 1". האב לא הצליח להסביר לאיזה כלי תקשורת של קונצרן מוזס הוא עצמו כותב. על-פי הידוע, מדובר בחבר של בעל תפקיד בכיר ב"ידיעות אחרונות", שאין לו קשר למדור הספורט. בתא ישבו שניים נוספים שאינם קשורים למקצוע, שקיבלו את האקרדיטציות שלהם מ"ישראל פוסט". כן נצפו בתא כמה ילדים ואוהדים מבוגרים יותר, אוהדי מכבי חיפה. הפרשן שלמה שרף, שכתב ב"ישראל היום" על האי-סדר הכללי ששרר באיצטדיון, ציין גם כי כמה עיתונאים נאלצו לשבת במעברים. ספסרות באקרדיטציות אינה תופעה חדשה בעיתונות הספורט. כלי התקשורת מקבלים את האשרות למשחקי הנבחרת ולמשחקים מרכזיים בכדורגל ובכדורסל על-פי גודלם, ובמקרים מסוימים גם בזכות קשריהם עם הקבוצות או איגודי הספורט. ההתאחדות, למשל, מעניקה ל"ידיעות", "מעריב", "הארץ" וערוץ הספורט את המספר הגדול ביותר: שישה עד שמונה כרטיסים לתא העיתונות ברמת-גן, המכיל כ-80 מקומות. לעתים מספר הכרטיסים כפול ממספר העיתונאים המסקרים בפועל. על סיקור גמר הגביע ביום חמישי האחרון ב"ידיעות" חתומים חמישה עיתונאים. כך גם ב"הארץ". ב"מעריב" כתבו ארבעה וב"ישראל היום" שלושה. לאן הולכים יתר הכרטיסים? לפעמים לעורך הראשי של המדור, שאינו מסקר את המשחק, או לעיתונאים שלא בתפקיד. אלא שבמקרים רבים הכרטיסים מגיעים גם לפונקציונרים בעיתון, שאינם קשורים לעיתונות או למדור הספורט. צופר קטן מהעורך, גסטה על בסיס טובות וקשרים. העיתונאים בתא זוכים לקווי אינטרנט חינם ובהפסקת המשחק לכיבוד נדיב על חשבון ההתאחדות. אגב, כמה מהעיתונאים הנהנים מהתקרובת הזו נוהגים לבקר את ראשיה על היותם אוכלי חינם. "הפוסל במומו פוסל", אומר גורם בהתאחדות, "הם מחלקים כרטיסים לכל מיני אנשים ואחר-כך בוכים שלא מקבלים מאיתנו מספיק. אין להם זכות לכתוב על מחדלי ההתאחדות כשהם מתנהגים כך. חוץ מזה, תא העיתונות אחרי משחק נראה כמו אורווה. גרעינים, לכלוך, קפה שנשפך, טינופת וזוהמה. וזה לא לכלוך שגורמים המקורבים שהם פילחו פנימה, אלה עיתונאים בכירים". בחזרה לברדק ששרר בגמר הגביע. "אוהדים וילדים שנכחו בתא העיתונות יצרו תחושה לא נוחה", סיפר אחד העיתונאים. "זה מקום שצריך להיות סטרילי ככל האפשר, כדי שתהיה לנו סביבת עבודה נוחה. במשחק הגמר הטריד מאוד שהיו אנשים שאינם עיתונאים שנכנסו עם אקרידטציות. הדוברת היתה צריכה להעיף אותם, אבל כנראה שלא היה לה נעים והיא ריחמה עליהם". בעקבות האירוע האחרון קיבלו כל מדורי הספורט הודעה מהדוברת גרונדלנד כי חגיגת הכרטיסים למקורבים ולפונקציונרים נגמרה. מעתה יישלחו האקרדיטציות על-פי שמות, והעיתונאים שיגיעו איתן יצטרכו להזדהות על-פי התעודות שברשותם מטעם ההתאחדות. "ההתאחדות משקיעה מאמצים רבים כדי ליצור סביבת עבודה טובה ומהנה עבור העיתונאים הרבים, שעושים את מלאכתם בצורה מקצועית", נמסר בתגובה רשמית מההתאחדות. "אכן במשחק גמר גביע המדינה, כרטיסים שנמסרו מבעוד מועד למספר גופי תקשורת מצאו עצמם בידיים של מי שלא היו רשומים תחת בקשת האקרדיטציות שהוגשו להתאחדות. העניין בבדיקה כעת מול אותם גופי תקשורת. כלקח מאירוע זה הוחלט כי מעתה ואילך תותנה הכניסה לתא העיתונאים בהצגת אקרדיטציה שמית אישית, נוסף להצגת תעודת עיתונאי תואמת שמית. צר לנו שבשל התנהגות לא מקצועית של כמה גופי תקשורת, נגרמה הפרעה לעיתונאים הרבים שהגיעו לעבוד במקצועיות". ברמה העקרונית, קבלת כרטיסים למשחקים ולהופעות אינה בריאה ומחזקת את יחסי התלות בין המסקרים למושאי הסיקור שלהם. והנה לא די בזה שהעיתונות נוהגת כקבצנית, היא גם מפתחת סביב ההתנהלות הזאת מנהגים לא אתיים. עונת המלפפונים נפתחה בסערה. בשבוע הראשון להיווסדה נורו פרסומים ראשונים בקצב של רובה אוטומטי. לכתבי האינטרנט מצפים שלושה חודשים מיוזעים ומסויטים, שבמהלכם יצטרכו להיות דרוכים כמו קפיץ וחדים כמו שפיץ כדי לסיים במינימום השפלה. צהרי השבת האחרונה המחישו את התחרות המטורפת. פרסום ב-ONE הודיע בשעה 14:01 כי סוכן השחקנים רונן קצב עומד לכנס בעוד שעה וחצי בנתב"ג "מסיבת עיתונאים דרמטית". ב-ONE העריכו שמדובר בידיעה הקשורה להחתמתו של איתי שכטר בקבוצה באירופה. ב-ONE היו בטוחים שאין כוח בעולם שיוציא את הסיפור הגדול עד השעה 15:30, כיוון שקצב נמצא בדיוק על המטוס ואין אפשרות לתקשר איתו. לא רק ב-ONE ידעו שקצב עומד לכנס מסיבת עיתונאים, אבל הפרסום גרם להתרוצצות מיוחדת של כתבי האתרים במאמץ לצאת עם הסקופ לפני הנחיתה. רון עמיקם ב-nrg היה הראשון לפצח את הסקופ חצי שעה אחרי הפרסום ב-ONE: ורמוט ושכטר סיכמו בקייזרסלאוטרן הגרמנית. "פרסום ראשון", הכריזו בגאווה באתר של "מעריב". שמונה דקות אחר-כך גזלו באתר ערוץ הספורט את הקרדיט מ-nrg עם ידיעה שכללה אותו תוכן והתהדרה גם היא בהיותה "פרסום ראשון". ONE היה הראשון לדווח שמשהו עומד להתרחש, אבל הפסיד את הסקופ. לאנשי ONE היה חשוב לצאת עם הידיעה על מסיבת העיתונאים, כיוון שהם החליטו לשדר אותה בערוץ הטלוויזיה שלהם והיו חייבים להודיע לקוראים. הם הרוויחו יחסי-ציבור לערוץ, אבל הפסידו סקופ ענק מהסוג שעליו הם חיים במשך חודשים. ב-ONE התנחמו בקישור שסיפר שהם היו הראשונים לדווח על שכטר כבר בסוף מרץ. גם ynet חתכו לעצמם פרוסה מהעוגה: הם דיווחו על שכטר ב-11 במאי. אבל בסיבוב הקצר והאגרסיבי הזה ניצח דווקא האתר היותר אטי והפחות אטרקטיבי. קורא עיתונות ספורט מושבע המתכנה קולו-רע-בי, בעבר מנהל בלוג תקשורת ספורט, ביקש להתייחס לעובדה שהעיתונות משקיעה הרבה יותר בסיקור שלפני משחק גדול מאשר לאחריו. כך למשל, ביום שלישי שעבר פורסמו ב"ידיעות אחרונות" כמעט שמונה עמודים בתוספת שער לקראת הפיינל-פור בארץ. סיקור המשחקים למחרת הצטמצם לשלושה עמודים בלבד. לקראת הגמר פורסמה כפולה, אבל המשחק עצמו זכה למחרת רק לעמוד וחצי. הסיקור ב"ידיעות" לקראת גמר גביע המדינה בכדורגל התפרש על כארבעה עמודים, בעוד שהמשחק עצמו זכה רק לשלושה. כמו שזה נראה, ההכנות למשחק מבחינת "ידיעות" חשובות יותר מהאירוע עצמו. "המסקנה שלי", כותב קולו-רע-בי, "שאם יש הייפ, אז בידיעות ישקיעו הרבה לקראת האירוע, אבל למחרת, כשהקתרזיס פג, הקוראים מקבלים דיווח סולידי. המון מלל נשפך לפני המשחק, שלא ממש נספר למחרת". ב"מעריב", לעומת זאת, היחס סביר: לקוראים אין תחושה של נפילת מתח ביום שלאחר המשחקים. ואגב איזונים וסדרי עדיפויות, מוזר היה לראות את ההייררכיה של ספורט "הארץ" למחרת גמר גביע המדינה. בשוקן בחרו להבליט בשער ובששת העמודים הפותחים את גמר ליגת האלופות, שהתקיים בכלל יומיים אחר-כך, במקום להתמקד בסיפור החם מהלילה הקודם. אפילו בעמוד הראשי של "הארץ" ביום חמישי כיבדו את זכייתה של הפועל תל-אביב בגביע בהפניה גדולה יחסית למה שמקובל אצלם. הזמר ישי לוי טעה במלות ההמנון לפני משחק גמר הגביע ברמת-גן, ואנשי ynet, שמיהרו לדווח על כך, טעו בעצמם. בלוח השידורים של ערוץ הספורט ציינו שמסיבת העיתונאים לקראת הפיינל-פור תשודר בשידור חוזר, אבל חי. אתר ערוץ הספורט ממליץ לצפות בהפועל פתח-תקווה מביסה 1:4 את הפועל כפר-סבא, או בעצם רק 0:3. איך שבא לכם (דרך מדור "התיקונים").

התוכנית "תיק תקשורת" מה-1.1.2009: על תפקידה של התקשורת במבצע "עופרת יצוקה" | על הכתבים הצבאיים בעת מלחמה, על רקע תפקודם במלחמת עזה | יאיר גרבוז על העם הנפלא והתקשורת העוינת | ועמנואל רוזן על הצנזורה של המשטרה והפרקליטות

בפתח התוכנית מעיר עמנואל רוזן על היחסים בין תוכניות הריאליטי למציאות, ותוהה כיצד אלה ייראו בתום הקרבות. בהמשך דן רוזן עם ארנון פרלמן, לשעבר ראש אגף ההסברה בלשכת ראש הממשלה אריאל שרון; עם עמוס הראל, הפרשן לענייני צבא של עיתון "הארץ" ועם ציקו מנשה, הכתב המדיני של "חדשות 10", על חלקה של התקשורת במנגנון התעמולה הישראלי והשימוש שעשתה הממשלה בכלי התקשורת הישראליים כדי להטעות את חמאס. האם לגיטימי להטעות עיתונאים בכוונה תחילה? על רקע מלחמת עזה, עמנואל רוזן דן עם איתן הבר, פרשן ב"ידיעות אחרונות", וראובן פדהצור, פרשן ב"הארץ", על תפקודם של הכתבים הצבאיים בעת מלחמה. האם הכתב הצבאי יכול לבצע את עבודתו העיתונאית בימים אלה? האם הוא יכול להעביר ביקורת? האם עליו לצנזר את עצמו בבואו לסקר את המערכת הצבאית? יאיר גרבוז על העם הנפלא והתקשורת העוינת ועמנואל רוזן על הצנזורה של המשטרה והפרקליטות.

עיתון מוחלש, מפוצל, מין ערוץ 10 מודפס, לא יוכל להעז ולהסתכן כפי ש"ידיעות אחרונות" נוהג היום. האם הטינה למוזסים, לנמרודים ולשוקנים שווה את זה? לגמרי לא בטוח

אפתח, כנדרש, בגילוי נאות. "ידיעות אחרונות", שהטור שלהלן יעסוק בו, משלם את משכורתי מדי חודש. הוא מקום עבודה, והוא גם בית. יש לי עניין רגשי ואולי, בעקיפין, גם כספי בהצלחתו, ובהצלחת עורכיו וכתביו. עיתונאים שחיים את מקצועם דומים לשחקני כדורגל: הם נלחמים על ההזדמנות לבעוט למען קבוצתם על המגרש, ובועטים יחד אִתה גם כאשר הם יושבים ביציע. מצד שני, ההיכרות שלי עם בעלי "ידיעות אחרונות" דלה ביותר. עם המו"ל, ארנון מוזס, נפגשתי פעמים אחדות. דיברנו בעיקר על כדורסל. הוא לא ביקש את עצתי בנושאים הנוגעים לעבודתו, ואני לא ביקשתי את הנחיותיו בנושאים הנוגעים לכתיבתי. כשפעם או פעמיים, במהלך יותר מ-12 שנות עבודה, השמעתי באוזניו את דעתי בענייני העיתון, הוא נפנף אותה מעליו בקלילות. זה מה שמיוחד כל-כך ב"ידיעות אחרונות": החופש של הכותבים לכתוב, מבלי שעורכיהם ישתפו אותם בגודש המחאות, הלחצים והתלונות שמגיעים אל פתחם, והחופש של המו"ל לעשות ברכושו כעולה על רוחו, מבלי לתת דין-וחשבון לעובדיו או לעם ישראל. בניגוד לכל העיתונים האחרים, "ידיעות אחרונות" לא ניסה אף פעם לנהל את המדינה. הוא גם לא הניח למדינה לנהל אותו. העצמאות הזאת, החירות הזאת – יש אנשים שרואים בה יוהרה – מוציאה את הפוליטיקאים מכליהם. ועוד באגף הגילוי הנאות: המכון לדמוקרטיה, שגם הוא יוזכר להלן, הוא המוציא-לאור של "העין השביעית". פרופ ירון אזרחי, מבכירי החוקרים במכון ומומחה בעל שם בינלאומי לתקשורת, עומד כבר שנים בראש קמפיין נגד מעורבותם של עיתונים בבעלות על אמצעי תקשורת אלקטרוניים, מה שמכונה "בעלות צולבת". למסע הצלב הזה התגייסו עוד חוקרים במכון. זהו מאבק מר ורווי אמוציות. הושקעה בו עבודה רבה, מחקרית ולוביסטית. הוא זכה לתמיכה במשרד המשפטים ובכנסת ובגליונות "העין השביעית". כבר שנים אני טוען באוזני חברי ירון אזרחי, שנדמה לי שהמאבק שלו נכון וצודק אבל מחמיץ את העיקר. במלים אחרות: יחד עם מי האמבט הוא שופך את התינוק. אזרחי לא משתכנע. הוא נחוש בהחלטתו להילחם ולנצח. ▪ ▪ ▪ הכנסת פתחה באחרונה בדיונים, במסגרת ועדת הכלכלה, בשתי הצעות חוק פרטיות שעניינן הבעלות על אמצעי התקשורת. ההצעות אושרו בקריאה ראשונה ואמורות להגיע לאישור סופי, בקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק אחת הוגשה על-ידי תמר גוזנסקי (חד"ש) ושניים מחבריה, מוחמד ברכה ועסאם מחול. מטרתה המוצהרת היא "הגבלת הריכוזיות בתקשורת". בעבודה על הצעת החוק הזאת היו מעורבים חוקרי המכון לדמוקרטיה. הצעת החוק השנייה הוגשה על-ידי יובל שטייניץ (ליכוד). מטרתה המוצהרת היא "מניעת מונופולים וקרטלים בתקשורת". הלכה למעשה, הצעת החוק של גוזנסקי מיועדת להוציא את העיתונים מהנחלות שכבשו בתקשורת המשודרת. חוד החנית מכוון אל העיתון הגדול ביותר, "ידיעות אחרונות". במצבו הנוכחי בשוק, הוא לא יוכל להיות בעלים של ערוצי טלוויזיה ורדיו, של חברת כבלים, של הלוויין או של חברות המפיקות תכנים. היכולת של בעלי העיתונים לעשות עסקאות אלה עם אלה או לרכוש עיתונים תוגבל ותפוקח. עיתון שיגיע לשליש ויותר מהתפוצה או מהפרסום בשוק מסוים, גם שוק מקומי, יוכרז כמונופול. מי שיקבע את גורלו, לשבט או לחסד, יהיה שר המסחר והתעשייה, הוא ופקידיו. הצעת החוק של שטייניץ הולכת צעד אחד נוסף – צעד גדול מאוד. היא קובעת שעיתון ששיעור המכירה הממוצע שלו הוא ארבעים אחוז מכלל מכירות העיתונים, יפוצל על-ידי המדינה. לא עוד "ידיעות אחרונות" אלא שני עיתונים, מן הסתם אחד "ידיעות" ואחד "אחרונות", שיחלקו ביניהם איכשהו את הקוראים. לעיתון תינתן שנה אחת כדי להתפצל מרצונו. אחר-כך תבוא המדינה, ותפצל אותו בכוח. יובל שטייניץ הוא תופעה בפוליטיקה הישראלית. על-פי עדותו, הוא היה פעיל נלהב של שלום-עכשיו, עד שראה את האור וחצה את הקווים ימינה. זה לגיטימי, כמובן, אבל מחייב טיפת צניעות. שטייניץ מטיף את דעותיו המעודכנות באותה טרחנות צדקנית שבה מטיף אורי זוהר את דתו המעודכנת. על כאלה אמרו אבותינו: קשוט עצמך תחילה. כל הפוליטיקאים הם קורבנות תקשורת. כמה שלא יראיינו אותם, ידפיסו את אמרי השפר שלהם, יאדירו את שמם בטורי רכילות ובפרשנויות פוליטיות, לא יצליחו להוציא מהם את תחושת הקורבן. בבית-הספר לקורבנות שטייניץ הוא חניך מצטיין. זה מתחיל במבט המעונה שהוא שולח אל העיתונאים בכנסת. שוב קיפחוהו. שוב לא הדפיסו את הניתוח המזהיר שלו על מצבנו המדיני המסובך. או, גרוע באותה מידה, קיפחו את פטרונו, בנימין נתניהו. נתניהו היה נושא לסדרת תחקירים מאת מרדכי גילת, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". כאשר הסדרה ראתה אור כתבתי עליה כאן, ב"העין השביעית", כמה הערות מסתייגות. היה נדמה לי שלא כצעקתה. אבל אי-אפשר היה שלא לכבד את העיתונאי ואת העיתון על הנכונות שלהם להתעמת עם ראש ממשלה לשעבר, אולי גם לעתיד. הוא הדין בתחקיר של גילת על יו"ר הכנסת אברהם בורג. אבל פוליטיקאים חושבים במושגים אחרים. הם רוצים לנקום, והם רוצים להרתיע. בעיקר, הם רוצים לשחרר את עצמם משאלותיה הקשות של עיתונות חוקרת, תובענית. שטייניץ הוא כמו כולם, רק קצת יותר ילדותי. כמו הארי פוטר, הוא חושב שאם יפתח את פיו ויבלע את כדור הזהב, הגולדן-סניץ, יגידו כולם, יופי יובל, נהדר יובל, ניצחת את הרעים. גוזנסקי כותבת בדברי ההסבר להצעת החוק שלה שהוא מיועד לשמור על הדמוקרטיה וחופש הביטוי. תקשורת בבעלות מספר מצומצם של משפחות ותאגידים מעוררת חשש שמידע שנוגע לאינטרסים של בעלי הון יועלם מהציבור. ▪ ▪ ▪ המציאות הרבה יותר מורכבת. דייוויד האלברשטם, שתיאר בספרו, Power That Be, את קורותיהם של אמצעי התקשורת המצליחים באמריקה, הגיע לגילוי מפתיע: בערים שבהן הצטמצם מספר העיתונים לשניים או לאחד, איכותם לא ירדה כי אם עלתה. במקום להתחרות על המכנה המשותף הנמוך, התחרו בעיתון הגדול של העיר האחרת. כי התחרות היא בנפש המקצוע. השאלה היא רק במי מתחרים, ואיך, ועל מה. התחרות בין העיתונים בישראל הולידה בשנים האחרונות בעיקר באושים. במישור אחד היא הובילה לכתבי אישום ולהרשעות פליליות. במישור אחר היא הובילה לכותרות רעשניות, רוויות דם, שהפכו מצב קשה, לפעמים טראגי, לכאוס. הטענה העיקרית לבעלי העיתונים איננה שחסמו תחרות אלא להפך, שהלכו שבי אחר יצר התחרות שלהם, ולא נהגו באחריות הנדרשת. ההצלחה יוצאת הדופן של "ידיעות אחרונות", שאותה באים עכשיו חברי-הכנסת לחסל חיסול ממוקד, יצרה תשתית של ביטחון עצמי ויכולת לעמוד מול לחצים פוליטיים וכלכליים. לא במקרה אין באמצעי תקשורת אחרים בארץ עיתונאי חוקר מסוגו של מרדכי גילת. עיתון מוחלש, מפוצל, מין ערוץ 10 מודפס, לא יוכל להעז ולהסתכן כפי ש"ידיעות אחרונות" נוהג היום. האם הטינה למוזסים, לנמרודים ולשוקנים שווה את זה? לגמרי לא בטוח. גיליון 39, יולי 2002 דן כספי אקדים ואציין למען השקיפות, שאני נמנה עם הקוראים הנאמנים של מדורו השבועי של נחום ברנע, עוד בגלגולו הראשון של המדור בעמוד 10 ב"דבר השבוע" ז"ל. מאז ומתמיד התייחסתי לכותב כאל אחת הסנוניות הברוכות של "העיתונות החדשה" במיטבה. על כן מאוד שמחתי, גם אם חששתי מן הנזק הפוטנציאלי הנשקף לו באכסנייתו החדשה, כאשר המדור נדד לפני שנים וצבר תהודה ב"ידיעות אחרונות". עין חדה מתצפתת למציאות, כמעט כשל ילד תם, עם בגרות ותובנה לנתח את מה שקלטו חושיו הערניים, מייחדות את כתיבתו הפובליציסטית של ברנע. גם התנסחותו, העמוסה דימויים ואנלוגיות, מורדת לעתים קרובות במוסכמות ואף מאתגרת קונבנציות סמנטיות. דווקא בשל הסגנון המיוחד עלולים הקוראים לבלוע בסלחנות מפתיעה אי-דיוקים, השזורים ביד אמן בין המלים והמשפטים. כך, ברשימתו "חיסול ממוקד" בגיליון 39 של "העין השביעית", מגייס נחום ברנע את כתיבתו הכריזמטית כדי לנסח כתב סניגוריה, מטריד כשלעצמו, על שליטת המו"לים במפת התקשורת הישראלית. הדבר מטריד במיוחד משום שכמה כשלים לוגיים מרפדים מסכת טיעונים שאין להקל בהם ראש. ראשית, בניגוד להשוואה החותמת את רשימתו, אין דין יומונים מקומיים בארה"ב כזה של העיתונים הארציים בישראל, ובכלל קשה להשוות בין מפת התקשורת בארץ לכל מקרה אחר במדינה מערבית. עד כמה שידוע, לבד מ"ידיעות אחרונות" אין עוד מקרה בעולם שבו עיתון פרטי יומי זכה בלמעלה משני שלישים מנתח הקוראים. גם בימי הזוהר שלו, עת הונהגה שיטת מינויים כפויה על חברי המפלגה הקומוניסטית ותושבי ברית-המועצות, לא התקרב היומון הסובייטי "פרבדה" להישג נדיר כזה. לא בכדי הכריז הממונה על ההגבלים העסקים בשנת 1995 על היומון הישראלי כמונופול בתחום אספקת מידע בעברית. לנוכח פני הדברים, אין תחרות של ממש בין שלושה-ארבעה היומונים, דבר שעלול לדכא כל מניע לשיפור איכות התכנים כפי שאירע בארה"ב. יתר על כן, הסכנה לפלורליזם התקשורתי, נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית, מחמירה כשמאחורי היומון המונופוליסטי ניצב תאגיד תקשורת בעל אינטרסים כלכליים מסתעפים בענפי המשק והפוליטיקה בישראל. תוצאות הלוואי הצפויות כבר מורגשות בשטח. הפרקטיקה השוטפת מלמדת ששלושת היומונים מיטיבים לתאם עמדות, במודע או שלא במודע, ליצור קו סיקור אחיד ולבצר את הקונסנזוס הציבורי. למעשה, התאגיד הגדול חולש במישרין על כללי המשחק במפת התקשורת. הוא אף מכתיב בעקיפין את התוצאות של מה שנראה כתחרות חופשית, גם למתחריו החלשים, מעצב מחדש את יחסי העבודה בתוך הקהילה בין מעסיק לבין עיתונאים כמו גם את הסטנדרטים העיתונאיים החדשים. במקביל לביסוס ההגמוניה במפת התקשורת, מעמיקה התלות ההדדית בין תאגיד התקשורת המוביל לבין הממסד הפוליטי, כאשר ההגמוניה של הראשון תלויה במעמדו האיתן והיציב של השני. שנית, אין בערוץ 10 הכושל נמשל לתאגיד תקשורת שמגבילים את אחיזתו במפת התקשורת. אם כבר רוצים ליצור קשר רטורי, ההפך הוא הנכון. במידה רבה, גורלו של ערוץ 10 עשוי להמחיש פעם נוספת את נזקי הקרטליזציה של ברוני התקשורת, שאינם חוסכים מאמץ כדי להכשיל את מי שמאיים על שטח מחייתם. ההחלטה של "ידיעות אחרונות", המושקע בערוץ 2, שלא לפרסם את לוח המשדרים של ערוץ 10, רק מעידה על מידת ההגינות שמגלים ברוני התקשורת גם כלפי יריבים חלשים. אם כבר, גורלו של ערוץ 10 בטלוויזיה מזכיר מאוד את חבלי החדירה של היומון "חדשות". רק אירוני שמי שסבל מן הגישה הדורסנית הפך לדוברה הראשי בפרוזדורי הכנסת ובחדרי חדרים. שלישית וגרוע מכל, המקרה של כוכב בעל שם המאמץ טיעונים של מעסיקיו ובא חשבון עם עמיתו לעיתון ואיכות תחקיריו עלול לבסס מנהגים בלתי רצויים בקהילה העיתונאית, כמו גם לכרסם בחוסנה המקצועי. בנוסף לנאמנות למעסיק, דווקא הכוכבים חייבים לגלות אחריות מקצועית כלפי אלה שעמדת המיקוח שלהם נחלשת מול מעסיקם. האקלים החדש של "סחוט וזרוק", שבו עיתונאי ממצה את כשרונותיו ומושלך ללא סנטימנטים לטובת כוח-אדם זול יותר ובלתי מיומן, הוא מרשם ל"סלקציה שלילית": ככל שתנאי ההעסקה של עיתונאים גרועים יותר וככל שהמו"לים מחשיבים מאזנים כלכליים על פני הון אנושי, גדל מספר העיתונאים המפסיקים לראות בעיסוקם קריירה לכל החיים. הרעה בתנאי ההעסקה מבריחה כוח-אדם איכותי. לבסוף, במשך שנים התגאה "ידיעות אחרונות" בכרטיס ביקור כעיתון של המדינה, כמי שמסוגל לעמוד בפני משברים ולחצים כלכליים ופוליטיים. מסתבר שמרבה נכסים – מרבה אינטרסים. תאגידים גדולים מפתחים כנראה גם תלות גדולה יותר בממסד הפוליטי, ולהפך, ולו רק משום שיש להם "גבול" ארוך יותר שאפשר לחדור בעדו. לפחות שלושה לקחים עיקריים עולים מאירועי הרקע שהמריצו את מקשי המקלדות של נחום ברנע ושלי: לקח ראשון, הרשימה של ברנע נכתבה והתפרסמה בשיא המערכה השקטה נגד שתי הצעות חוק, האחת של חברי-הכנסת תמר גוז’נסקי, מוחמד בארכה ועסאם מח’ול, והשנייה של ח"כ יובל שטייניץ, אשר איימו על מעמדם וכיסם של ברוני התקשורת. אפשר ושתי היוזמות הפוליטיות אינן אלא סיבוב נוסף במו"מ השוטף בין תקשורת לפוליטיקה על מאזן כוחות ביניהן. כל מי שמביע דעה, וכך גם הח"מ, מתחייל בעל כורחו לצד אחד ונגד יריבו. לקח שני, בכל סיבוב שבו מתאבקים פוליטיקאים ואילי הון, שב וחוזר אותו דפוס של שדולה. כאז גם היום יוצאים ברוני התקשורת למסע שדולה בפרוזדורי הכנסת ומפעילים לחצים סמויים וגלויים בלתי נסבלים על המחוקקים. לחזית השדולה נשלח המו"ל הנאור ביותר או בעל דימוי שכזה, ושמא גם החלש מבין הארבעה. גם הפעם הוא עושה את העבודה השחורה. עמיתיו עסוקים בעסקים, ובמידת הצורך יגמלו לו טובה על שירותי השדולה המוצלחים ויסדרו לו הלוואה נוספת. ולבסוף, מתחייב לקח אף על מהותו של חופש העיתונות באקלים של כוחות השוק: למען התוצאה הרצויה, מוכנים ברוני התקשורת להתפשר ולכופף ערכים עיתונאיים, ולעתים אף לוותר על מקצת מן ההון האנושי למען ההון הפיננסי. אולי לא במקרה, היומונים הצניעו בסיקורם את הדיונים בכנסת על שתי הצעות החוק. ללמדנו, ששיקולי סלקציה וסיקור של עיתונאים ועורכים תלויים בשיקולים הכלכליים של המו"ל המעסיק. לחלופין, חופש העיתונות איננו אלא חופש האינטרסים העסקיים של ברון התקשורת. זכות הציבור לדעת היתה ונשארה דגל שמניפים המסתערים כדי להגן על עסקיהם. אישית, ובתום הסיבוב הנוכחי בין התקשורת לבין הפוליטיקה, כאשר יושג מאזן הכוחות החדש בין שני המחנות, אשוב לקרוא את המדור השבועי ב"ידיעות אחרונות" באותה אדיקות, אך בחשש סמוי, פן גורלו של מוטי גילת יישאר כמשל גם לנחום ברנע. פרופ’ דן כספי הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון גיליון 40, ספטמבר 2002

במפגש התרבויות - התקשורתית והמשפטית - לא ייתכן דיון ענייני. נסיון הידברות כזה כמוהו כניסיון של החרצוף מרידור לשכנע את החרצוף ולדימיר. לשניהם השקפות מוצקות על הדמוקרטיה, אלא שלוולדימיר זרועות מוצקות יותר, וזה מה שקובע

צירוף מקרים נדיר זימן לאותו בוקר, 3 בינואר, שני אירועים. בלי קשר, אבל עם הקשר. נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק, שטח בכנס אקדמי את השקפתו על המשפט הישראלי ביובל הבא. במקביל שטח אביגדור ליברמן את עיקרי השקפתו על הדמוקרטיה הישראלית ביובל הבא. דברי ליברמן זכו, ובצדק, לכיסוי תקשורתי נרחב. דברי ברק זכו לאיזכור מינימלי: שתי הערות על לשכת עורכי-הדין שפילסו דרכן לכותרת, לאחר שזוהו כחומר דליק להבערת סכסוך עם הלשכה. עיתונאים רבים התקשרו לאחר ההרצאה לשמוע על מה דיבר הנשיא. "דברים חשובים", אמרתי, "דת-מדינה, חוקה וחוקי יסוד, ביקורת שיפוטית, המשפט הפלילי...". "עזוב שטויות, מה הוא אמר על הלשכה?". על רקע ההתקפות הגוברות על שופטים ובתי-המשפט בולט, במקרים רבים, העדר התגובה מצדם. הפער הזה נגזר מפער גובר והולך בין "התרבות המשפטית" ל"תרבות התקשורתית", פער הטבוע בקווי המתאר של השתיים: התרבות התקשורתית היא קצבית, שטחית, צבעונית ובעיקר פרסונלית. מעוררת ומעודדת מדנים ושערוריות. סוגדת לכוחנות ומטפחת תדמיות אינסטנט של אין/אאוט, של ווינרים ולוזרים. זאת התוצאה של האירועים שעיצבו את דמותה בעשור האחרון: נצחון רוח ערוץ 2 ומלחמת הצהרונים שגבתה כבר מחיר גבוה יותר מאלה שמניתי. התרבות המשפטית, לעומת זאת, מתנהלת בממד הפוך, המובנה ומעוגן בתוך המגבלות הפנימיות של המקצוע: ריסון ואיפוק סגנוניים, דיון מנומק, פרטני ומורכב, לשון אדיבה שלעולם אינה פרסונלית. "הדיבור המשפטי" מתקיים בתוך פסקי-הדין ולא מחוצה להם, "הדיבור המשפטי" לעולם אינו נשלף לתגובה אלא אחרי בדיקה קפדנית, "הדיבור המשפטי" אינו מתקיים כל עוד תלויים ועומדים חקירה משטרתית, בדיקת פרקליטות או הליך שיפוטי. בפרשות סטרשנוב ורוטלוי בלט חוסר האפשרות להגיב, כאשר ההתקפה על השופט תלויה וממתינה להחלטתו בבקשת פסלות ולאחר מכן בערעור על החלטה זו לנשיא בית-המשפט העליון. כאשר עלב ראש לשכת עורכי-הדין בשופטת זיוה הרמן-הדסי והלבין פניה ברבים, שוב בחרה מערכת המשפט לא להגיב כל עוד נשקלה, ואחר-כך עמדה על הפרק, העמדתו לדין באשמת זילות. ההתקפות על בתי-המשפט כממסד, ועל השופטים כבודדים, מתנהלות בכמה חזיתות: הערכית, הפוליטית והמקצועית. הערכית - נגד הלגיטימציה (והיכולת) של מערכת "חילונית" להבין ולשפוט אנשים דתיים ולקבוע נורמות וערכים המנוגדים לכאורה להלכה (שבת, כשרות, שוויון לרפורמים, לנשים וכיו"ב). הפוליטית - נגד ה"אקטיביזם השיפוטי", נגד ביקורת שיפוטית הנתפסת כ"הסגת" גבולן של הרשות המבצעת והמחוקקת. המקצועית - נגד "עינויי הדין", העומס, הסחבת. נגד הפתרונות המוצעים (כמו הרפורמה בבתי-המשפט), שיטת מינוי השופטים "שאינם נבחרים" ועוד. ולאחרונה, חזית חדשה: בפרשיות סטרשנוב ורוטלוי, ובמובן מסוים בפרשת אוחנה, חזינו בנסיונות למוטט הליך שיפוטי מבחוץ, על-ידי מאמץ לפסול ולהכפיש שופטים. למה לא לרמוס את אמינותו ושמו הטוב של השופט, אם ניתן לעשות זאת בדרך כשרה: בקשת פסלות, תצהיר לבג"ץ ואפילו בקשה למשפט חוזר הנסמכת על עלילת כזב דמיונית. פרשת אוחנה נסקה לשיאים לא רק בנכונות לרקום מזימה פנטסטית, אלא בנכונותם של פוליטיקאים ועיתונאים להאמין בה, בכפוף להסתייגות המיתממת של "היועץ המשפטי בודק". התרבות התקשורתית בשלה היום, יותר מבעבר, לעכל ולשקף אמביציות, מוטיבציות ומניפולציות של אינטרסנטים, בדרכים שהתרבות המשפטית אינה יכולה ואינה רשאית לעשות בהן שימוש. ואלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית, שמִפלסה כלפי שופטים ומִתקני שיפוט עלה במאות אחוזים בשנתיים האחרונות. "אני מתבייש", אמר פעם הנשיא ברק כשנשאל לתחושתו על האבטחה שהוצמדה לו. כמעט כל שופט שהיה מעורב בתיק שנגע לחבורת עוזי משולם ספג איומים. שופט בחיפה הוכה, קליע הוחדר לתיקה של שופטת בבאר-שבע, בקבוק תבערה הושלך ליד ביתה של שופטת ברמת-גן. חשיפתה של המערכת להתקפות היא תוצאה של התנגשות בין מעורבותו הגוברת של המשפט לבין המבקשים לסכל מעורבות זו. שינוי בדוקטרינות השפיטות והמעמד פרש את הביקורת השיפוטית כמעט על כל תחומי חיינו. לא הכל מקבלים זאת, במיוחד את השימוש השיפוטי הנרחב בקריטריונים ערכיים כסבירות, מידתיות, תום לב, תקנת הציבור, כבוד האדם וכיו"ב. במקביל מתקיים מאמץ פוליטי לתרגם התנגדות זו לניסיון לערער את מערכת המשפט, מכוח זיהויה עם "האוליגרכיה והאליטה" הישנה שיש לסלקה, להחליפה, או לפחות לגמדה, לפגוע בדימוייה ולקצץ בכוחה. במאבק הזה קשורות ידיה של המערכת כמעט לחלוטין. לטענות הענייניות המושמעות נגדה יש לה תשובות, וברובן אלה תשובות טובות ומשכנעות. אולם התקשורת במתכונתה היום לא בנויה להכילן ולהציגן. נשיא בית-המשפט העליון מופיע לעתים מזומנות באירועים פומביים ומדבר על המדיניות השיפוטית: תפקיד בתי-המשפט, הערכים במשפט, פרשנות חוקי היסוד, הביקורת השיפוטית, היתרון בשופטים שאינם נבחרים. במיוחד ציינתי נושאים שהם יעד לביקורת והתקפות. בכל ההרצאות הללו נוכחים עיתונאים ותמיד ניכרת אצלם אכזבה: מדוע הוא לא משיב לרב עובדיה יוסף, לדרור חוטר-ישי, לח"כ זה או אחר מהמפד"ל או מש"ס? לטענות שלהם הוא בהחלט משיב, אני עונה. אלא שלסחורה הזו, נטולת התגמול הפרסונלי, אין היום ביקוש רב בתקשורת, שעיקר עניינה בקטטות אישיות. המערכת המשפטית חשופה היום יותר מבעבר, בגלל התפוררות קווי ההגנה המסורתיים שחצצו בינה לבין ההתקפות. פעם, בצמתים השלטוניים המרכזיים ניצבו אישים כמנחם בגין המנוח, דן מרידור, חיים צדוק, דוד ליבאי, אמנון רובינשטיין ואחרים בעלי תודעה ליגליסטית מפותחת, שידעו להשיב למשתלחים כגמולם. אחרים, שחיבבו פחות את עצמאות המשפט, כיצחק רבין ז"ל ויצחק שמיר יבדל"א, בחרו לרטון מתחת לשפמם ולא לתקוף חזיתית את בתי-המשפט, כי הבינו את הנזק העצום לחברה ולדמוקרטיה כתוצאה מערעור מעמדם. היום, להוציא את שר המשפטים צחי הנגבי, אין לבתי-המשפט סניגורים נמרצים במערכת הפוליטית. להפך, עיקר תוקפיהם באים מתוכה ומסביבתה. חלקם אפילו במעמד של נחקרים, חשודים או נאשמים, ואז "ההתנכלות" מוכיחה לכאורה את "צדקת" טענותיהם כביכול. במקום להתגונן בפני האישומים, תוקפים הנאשמים את המאשימים. אין גבול לציניות, אבל זו משרתת אותם היטב: אובדן הבושה, הענווה ובעיקר ההרתעה והגינוי הציבוריים הם בהחלט יתרון בתרבות התקשורתית החדשה הסוגדת לכוחנות מסוג זה. חלילה, שלא יתפרשו הדברים כהתנגדות לביקורת, לחשיפת ליקויים, לוויכוח. המערכת המשפטית רחוקה משלמות ככל מערכת אנושית, ובמיוחד כזו שפועלת בתנאים קשים, בתחום המנהלי (מחסור בכוח-אדם מול עומס הולך ומתגבר) ולעתים בתחום השיפוטי (החובה לפסוק במקום שהטקסט החקיקתי ניתן לכמה פירושים). מטרתי בכתיבת הדברים היא כפולה: 1. להצביע על חוסר הסימטריה בסצינה התקשורתית, המשחק תמיד לידיהם של משתלחים הנוקטים לשון בוטה ופרסונלית. 2. להצביע על כך שטיעונים ראויים נארזים בתוך חבילה דמגוגית, מסולפת בעיקרה וזרה בשיקוליה, כדי למוטט את האמון במערכת, שאין לה לא חרב ולא ארנק וכל קיומה מותנה באמון הציבור. נקודה זו מחייבת לשקול גישה שונה לבתי-המשפט. בחברה הישראלית השסועה והמפולגת, אין מערכת אחרת, זולת בתי-המשפט, ליישוב מסודר של סכסוכים שלא נמצא להם פתרון במסגרת אחרת. "אובדן האמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה", כתב בלזאק. ללא בתי-משפט חזקים, עצמאיים ונטולי מורא ומשוא פנים, אין דמוקרטיה, יש אנרכיה. "התרבות התקשורתית" בישראל לא היתה קיימת מבלי שעוגנה ב"תרבות המשפטית", ובמיוחד השיפוטית. חופש הביטוי, הגישה למידע, פומביות הדיון, החיסיון העיתונאי, כולם יצירי המשפט. היודע אביגדור ליברמן שאת הזכות לחופש הביטוי לא קבעו נבחרי ציבור, אלא שופטים שלא נבחרו? האם הוא יודע שגם חופש העיסוק, ההפגנה, ההתאגדות, השוויון - מרבית זכויות האדם בישראל - הם פרי "אקטיביזם שיפוטי", פרי הגבלות שהטילו בתי-המשפט על הכוח השלטוני כבר משנות החמישים? בלי הגבלות אלה אין דמוקרטיה אמיתית, מהותית, אלא דמוקרטיה פרוצדורלית בלבד, שמקדשת ומכשירה את עריצות הרוב. חיוניות הביקורת השיפוטית היא הלקח המרכזי של העולם הדמוקרטי אחרי מלחמת העולם השנייה. העדר הביקורת הזו אִפשר את המוטציות המשטריות הנוראות ביותר שערכו את המלחמה. חוקי הגזע של נירנברג התקבלו על-ידי פרלמנט נבחר, משוחרר מאימת שופטים אקטיביסטים שלא נבחרו. חוקים כאלה יכלו להתקבל רק במקום שהפרדת הרשויות היא מלאה והרשות השופטת מנועה מלקיים איזונים ובלמים אמיתיים. יישוב סכסוכים הוא תפקיד הרשות השופטת כלפי האזרחים. איזונים ובלמים הוא תפקידה כלפי הדמוקרטיה. ומדובר לא רק בתפקיד, מדובר במחויבות קונסטיטוציונית. אלא שדיון אמיתי בסוגיות אלה הוא כמעט בלתי אפשרי במפגש התרבויות - התקשורתית והמשפטית - שנדון כאן. כמוהו כניסיון של החרצוף מרידור לשכנע את החרצוף ולדימיר. לשניהם השקפות מוצקות על הדמוקרטיה, אלא שלוולדימיר זרועות מוצקות יותר, וזה מה שקובע בסופו של דבר בזירת הבוץ התקשורתית. משה גורלי הוא דובר בתי-המשפט גיליון 19, מרץ 1999

הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ) מונה את העיתונאים שנהרגו מאז החלה הלחימה • כתבה מתעדכנת

לפחות 86 עיתונאים, ארבעה מהם ישראלים, נהרגו בעזה, ישראל ולבנון מאז 7 באוקטובר, כך לפי דיווחי הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ) ומקורות אחרים נכון ל-31.1.24. לגבי חלקם טען צה"ל כי היו פעילים בכוח הלוחם של חמאס והגיהאד האסלאמי. מלבדם ישנם עיתונאים נוספים שנפצעו כתוצאה מהקרבות וכאלה שנעדרים וטרם ידוע מה עלה בגורלם. בין ההרוגים רבים שככל הנראה לא עסקו בעבודתם בעת מותם, אלא נהרגו כחלק ממה שמכונה "נזק אגבי". ה-CPJ הוא הארגון המוביל בעולם להגנה על עיתונאים ואת פרסומיו הוא מבסס על אנשי קשר בשטח ודיווחים בתקשורת המקומית. בעזה, חשוב לזכור, התקשורת המקומית פועלת תחת שלטון דיקטטורי רצחני של חמאס. ל"העין השביעית" אין אפשרות לאמת באופן עצמאי את הנתונים של ה-CPJ, אולם ניסיון העבר העשיר של הארגון מלמד כי הוא פועל ללא פניות כדי לוודא באופן מיטבי את המידע שהוא מפרסם. ב-CPJ מציינים כי לגבי חלק מהשמות ברשימה טרם הוברר האם עסקו בעבודה עיתונאית בעת שנהרגו אולם החקירה בעניינם נמשכת. רק בתום החקירה יוחלט האם לצרף את שמות העיתונאים לרשימה העולמית של עיתונאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם. עוד לטענת הארגון, נערכה בדיקה והצלבה כי העיתונאים הנמנים ברשימה לא עסקו בפעילות צבאית. הצבא כבר הודיע לסוכנויות הידיעות הזרות כי אינו יכול להבטיח את בטחון העיתונאים הפועלים בעזה. החוק הבינלאומי, יש להדגיש, אוסר להרוג עיתונאים גם אם הם פועלים עבור כלי תקשורת של האויב ומפיצים תעמולה בשמו במטרה לחולל תמיכה במאמץ המלחמתי. החוק מתיר פגיעה באמצעי באמצעי השידור של כלי תקשורת במקרים חריגים שבהם הם פועלים באופן ישיר כחלק מהכוח הלוחם, אם בהכוונת הלוחמים ואם בהסתה לפשע, אך גם אז חל איסור על פגיעה בעיתונאים העובדים עבורם. אלה נחשבים לאזרחים בלתי מעורבים שהריגתם המכוונת אסורה. ב-7 באוקטובר, בטבח שערכו מחבלי חמאס ועזתים שהצטרפו אליהם, נרצחו שי רגב, עורכת באתר TMI של "מעריב", ואיילת ארנין, עורכת בתאגיד השידור הישראלי, במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים. צלם "ישראל היום" יניב זוהר נרצח בביתו בקיבוץ נחל עוז יחד עם אשתו ושתי בנותיו בידי כוח הפלישה של חמאס. בנו, שיצא לריצת בוקר, ניצל. צלם ynet רועי עידן נרצח בביתו בקיבוץ כפר עזה, אף הוא בידי חמאס. עידן עוד הספיק לשגר תמונות למערכת לפני שנרצח. גם אשתו של עידן נרצחה, ובתם הקטנה נחטפה. באותו יום נהרגו גם שלושה עיתונאים עזתים. מוחמד אל סאלחי, עובד סוכנות הידיעות העזתית הרשות-הרביעית, נורה ליד מחנה פליטים במרכז רצועת עזה. הרשות-הרביעית מגדירה את עצמה כסוכנות ידיעות עצמאית, ובדיווחיה אין סממנים להשתייכות לחמאס או ארגון אחר. איברהים מוחמד לאפי, צלם סוכנות עין-מדיה, נהרג גם הוא באותו יום כשנורה ליד מעבר ארז. סוכנות עין-מדיה, סוכנות צילום והפקה עצמאית, נוסדה בין היתר על ידי הצלם יאסר מורתגא, שנהרג מאש צה"ל בשנת 2018. הסוכנות קיבלה באותה שנה תמיכה מממשלת ארה"ב, לאחר סריקת פעילותה. לפי דיווח של ה"וושינגטון פוסט", לאפי הגיע לאזור מעבר ארז כדי לתעד את הלחימה ושם נהרג. מוחמד גרגון, שעבד בחברת ההפקות סמארט-מדיה, נורה באותו היום מזרחית לרפיח. אף שסמארט-מדיה אינה כלי תקשורת פעיל בימי שגרה, ב-CPJ הסבירו כי לדידם, בעת מלחמות כל עובד תקשורת בעזה, כולל צלמים, עובדי הפקה ואף משפיעני רשת, הופכים בפועל לעיתונאים שמתעדים את הנעשה סביבם, מעלים לאינטרנט צילומים וסרטונים עם עדויות מהשטח ומתעדים את הנפגעים מהפצצות צה"ל. למחרת, ב-8.10, נהרג אסד שמלאח, עיתונאי פרילנס, יחד עם תשעת בני משפחתו בביתם בצפון הרצועה מהפצצה של חיל האוויר הישראלי. ב-9.10 לא נהרג אף עיתונאי. ב-10.10 נהרג סעיד א-טוויל, עורך ראשי באתר "אל-חמיסה", כשמטוסי צה"ל פגעו בבניין בשכונת רימאל שבו שכנו משרדיהם של כמה כלי תקשורת. באותו היום נהרגו מאותה ההפצצה גם הצלם מוחמד סובח והכתב הישאם אלנאווגה, שניהם מסוכנות הידיעות הפלסטינית "חבאר". הן אתר "אל-חמיסה" והן סוכנות "חבאר" מציגים את עצמם ככלי תקשורת עצמאיים ובדיווחים לא נמצאו סממנים המזהים אותם עם חמאס או ארגון אחר. לפי דיווח של ה"וושינגטון פוסט", סובח ואלנוואגה הגיעו לתעד פגיעה ישראלית בבניין רב קומות בעזה ותפסו מחסה במרחק מהבניין מחשש שיהפכו בעצמם למטרה. אולם הבניין שבו תפסו מחסה הופצץ גם הוא והם נהרגו. באותו היום נהרגה גם סלאם ממה, עיתונאית פרילנסרית, ממתקפת צה"ל על גבלייה. גופתה אותרה כעבור שלושה ימים לצד גופת בנה בן ה-7. לפי דיווח של ה"וושינגטון פוסט", ממה שרדה את הפצצת ביתה אך לא הצליחו לחלצה בזמן. בעלה וגיסה מתו יחד איתה, בנה בן ה-5 ניצל אך בתה בת ה-3 נותרה נעדרת גם עשרה ימים לאחר הפגיעה בביתם. ב-11.10 נהרג מוחמד פאיז אבו מטר, צלם פרילנסר, מהפצצה ישראלית ברפיח. ב-12.10 נהרג אחמד שהאב, כתב תחנת הרדיו "סווט אל-אסרה", יחד עם אשתו ושלושת ילדיו כשביתם בגבליה הופצץ בידי צה"ל. "סווט אל-אסרה" (בעברית: "קול האסירים") היא תחנת רדיו עזתית שמיועדת לאסירים הביטחוניים ולבני משפחותיהם ומזוהה עם הגיהאד האיסלאמי. ב-13.10 נהרגו שני עיתונאים פלסטינים: עיסאם עבדאללה, צלם סוכנות רויטרס שפעל בלבנון, נהרג מירי צה"ל כשסיקר את חילופי האש ליד הגבול. שישה עיתונאים נוספים נפצעו. תחקיר RSF, "עיתונאים ללא גבולות", קבע כי נהרג בכוונה תחילה. חוסאם מוברכ, עיתונאי ברדיו חמאס "אל-אקצא", נהרג מהפצצה ישראלית בצפון הרצועה. ב-14.10 נהרג יוסף מאהר דוואס, שכתב ל"פלסטיין כרוניקל", אתר אמריקאי המופעל על ידי עמותה ללא כוונות רווח, ולמיזם WANN ("אנחנו לא מספרים"), מיזם עצמאי שמבקש להביא את קולותיהם של צעירים עזתים. טיל ישראלי פגע בבית משפחתו בבית לאהיה. ב-15.10 לא נהרג אף עיתונאי. ב-16.10 נהרג עבדולהאדי חביב, עיתונאי שעבד בסוכנות "אל-מנארה", יחד עם כמה מבני משפחתו כשטיל פגע בביתם בדרום העיר עזה. סוכנות "אל-מנארה" מציגה את עצמה כעצמאית ובפרסומיה אין סממנים המזהים אותה עם חמאס או ארגון אחר. ב-17.10 נהרג מוחמד בלושה, עיתונאי ומנהל כספים בערוץ "פלסטיין טודיי", המזוהה עם הגיהאד האיסלאמי, מהפצצה ישראלית על צפון העיר עזה. עוד באותו היום נהרג עסאם באהר, עיתונאי בערוץ הטלוויזיה החמאסי "אל-אקצא", גם הוא מהפצצת צה"ל. ב-18.10 נהרג סמי א-נאדי, עיתונאי ומנהל ערוץ "אל-אקצא" החמאסי, מהפצצה ישראלית ברצועה. ב-19.10 נהרג חליל אבו-עאדרה, צלם בערוץ "אל-אקצא" החמאסי, יחד עם אחיו כשישראל תקפה ברפיח. ב-20.10 נהרג מוחמד עלי, עיתונאי רדיו "א-שבאב", תחנת רדיו המזוהה עם הפתח, כשישראל הפציצה בצפון הרצועה. ב-21.10 לא נהרג אף עיתונאי. ב-22.10 נהרג רושדי סראג, עיתונאי ואחד ממייסדי סוכנות עין-מדיה, מתקיפה ישראלית ברצועה. ב-23.10 נהרג מוחמד עימאד לבד, עיתונאי באתר "א-רסאלה", המזוהה עם חמאס, כשישראל הפציצה בעיר עזה. ב-24.10 לא נהרג אף עיתונאי. ב-25.10 נהרגו ארבעה עיתונאים פלסטינים: סעד אל-חלבי, עיתונאי בערוץ החמאסי "אל-אקצא", נהרג מתקיפת צה"ל בגבליה; אחמד אבו מאהדי, עיתונאי שעבד גם הוא בערוץ "אל-אקצא" נהרג מתקיפת חיל האוויר; סלמה מוקהיימר, כתבת פרילנסרית נהרגה יחד עם ילדה כשצה"ל תקף ברפיח; וגמאל אל-פקאווי, כתב בארגון התקשורת מיתאק, המזוהה עם הגיהאד האסלאמי, נהרג בתקיפה ישראלית על ביתו בחאן-יונס. ב-26.10 נהרגה דואא שרף, מגישה ברדיו החמאסי "אל-אקצא", יחד עם ילדה כשביתם בעיר עזה הופצץ. ב-27.10 נהרג יאסר אבו-נאמוס, שעבד עבור אתר "א-סאהל", כשביתו בחאן יונס הופצץ. האתר מציג את עצמו כעצמאי ואין בדיווחיו סממן המזהה אותו עם חמאס או ארגון אחר ברצועה (מזה כשבועיים חדל האתר להתעדכן ומערכת "א-סהאל" עברה לטלגרם בלבד). ב-28-29.10 לא נהרג אף עיתונאי. ב-30.10 נהרג נזמי אל-נאדים, סמנכ"ל כלכלה בערוץ "פלסטיין TV" של רשות השידור הפלסטינית, יחד עם בני משפחתו מהפצצת ביתו באזור זייתון. ב-31.10 נהרגו שני עובדי תקשורת פלסטינים. מאגד קשקו, שניהל את משרדי "פלסטיין TV" בעזה, נהרג יחד עם משפחתו מהפצצה ישראלית. בנוסף נהרג גם עימאד אל-ואהידי, שעבד גם הוא במשרדי הערוץ של הרשות הפלסטינית, גם כן מהפצצת חיל האוויר הישראלי. ב-1.11 נהרגו שני עיתונאים פלסטינים. עיאד מטר, עיתונאי בערוץ "אל-אקצא" של חמאס, נהרג עם אמו בהפצצה ישראלית. מגד פאדי ארנדס, עיתונאי שעבר באתר "אל-גמהיר", נהרג בהפצצה ישראלית על מחנה הפליטים נוסיירת. ב-2.11 נהרג העיתונאי מוחמד אבו אל-חטב, כתב ערוץ "פלסטיין TV" של הרשות הפלסטינית, יחד עם 11 מבני משפחתו, מתקיפה ישראלית על ביתו בחאן יונס. מוחמד אל-ביארי, עיתונאי בערוץ חמאס "אל-אקצא", נהרג גם הוא בתקיפה על העיר עזה. באותו היום נהרג גם אלחנן קליין, שעבד כמפיק בערוץ 14. קליין היה בדרכו למילואים כשמחבלים פתחו באש לעבר רכבו, גרמו לו להתהפך והביאו למותו. ב-3-4.11 לא נהרג אף עיתונאי. ב-5.11 נהרג מוחמד אל-גגה, שעבד כיועץ בחברת "פרס האוס פלסטיין" שבבעלותה סוכנות הידיעות "סאווה" ואשר מקדמת את חופש העיתונות והתקשורת העצמאית. הוא מת מהפצצת ביתו בצפון עזה יחד עם אשתו ושתי בנותיו. ב-6.11 לא נהרג אף עיתונאי. ב-7.11 נהרגו שני עיתונאים. מוחמד אבו-חסירה, עיתונאי בסוכנות הידיעות של הרשות הפלסטינית "וואפא", נהרג יחד עם 42 מבני משפחתו בתקיפה על ביתו בעזה. בנוסף נהרג יחיא אבו-מוניה, כתב רדיו "אל-אקצא" של חמאס, בתקיפה אווירית. ב-8-9.11 לא נהרג אף עיתונאי. ב-10.11 נהרג אחמד אל-קרע, צלם אוניברסיטת אל-אקצא ופרילנסר, מתקיפה מזרחית לחאן יונס. ב-11-12.11 לא נהרג אף עיתונאי. ב-13.11 נהרג אחמד פטימה, צלם של הערוץ המצרי "אל-קאהרה" מהפצצה בעזה. באותו היום מת גם יעקוב אל-בורש, מנכ"ל "נמעה", תחנת רדיו מקומית המזוהה עם קבוצת כדורגל עזתית, אחרי שנפצע יום קודם לכן בהפצצה ישראלית על ביתו בצפון הרצועה. ב-14-17.11 לא נהרג אף עיתונאי. ב-18.11 נוספו לרשימה שישה עיתונאים. מסעב אשור, צלם עיתונות עזתי, נהרג בהפצצה על מחנה נוסייראת במועד לא ידוע. גופתו נמצאה ב-18.11. עמר סלאח אבו-חייא, שעבד במשרדי ערוץ חמאס "אל-אקצא", נהרג ב-18.11 בתקיפה בעזה. מוסטפא אל-סוואף, סופר ופרשן באתר MSDR News, אתר המציג את עצמו כעצמאי, נהרג יחד עם אשתו ושני בניו בהפצצה על ביתו בעזה. עוד באותו היום נהרגו חסונה סלים, צלם עיתונות פרילנסר, בהפצצת מחנה אל-בורייג. יחד איתו נהרג סארי מנסור מנהל, "חדשות קודס" (QNN), אתר חדשות המזוהה עם חמאס והגיהאד האיסלאמי. באותו היום נהרג גם עבד אל חלים עוואד, עובד ונהג בערוץ "אל-אקצא" של חמאס, בהפצצת ביתו. ב-19.11 נהרג בילאל גדאללה, יו"ר "פרס האוס פלסטין", ארגון עצמאי המקדם את חופש הביטוי והתקשורת. הוא נהרג ברכבו שהופצץ בידי ישראל. ב-20.11 נהרגה עלא טאהר אל-חסנאת, עיתונאית ומגישה בערוץ "אל-מגדאת", כלי תקשורת מוכוון נשים התומך בחמאס, יחד עם רבים מבני משפחתה בתקיפת צה"ל את ביתה בעזה. באותו היום נהרגה גם איאת חדורה, עיתונאית פרילנסרית ומגישת פודקאסטים, יחד עם מספר לא ידוע של בני משפחתה כשביתה בבית לאהיה הופצץ בידי צה"ל. ב-21.11 נהרגו כתבת "אל-מיאדין" פראח עומר וצלם הרשת רביע אל-מעמארי מהפגזה ישראלית לעבר דרום לבנון. "אל מיאדין" הוא ערוץ הלבנוני המזוהה עם חיזבאללה ואיראן. ב-22.11 נהרג מוחמד נביל אל-זאק, עיתונאי ומנהל רשתות חברתיות בערוץ "אל-קודס" של חמאס, בהפצצה ישראלית בשכונת שגאעיה שבצפון העיר עזה. ב-23.11 נהרג מוחמד מואין עיאש, צלם ועיתונאי פרילנסר, בהתקפה ישראלית על ביתו במחנה הפליטים נוסייראת, יחד עם 20 מבני משפחתו. ב-24.11 נהרג מוסטפא בקיר, עיתונאי וצלם ערוץ "אל-אקצא" של חמאס בתקיפה ישראלית על רפיח. ב-25-31.11, שבוע הפסקת האש, לא נהרג אף עיתונאי. ב-1.12 נהרגו שלושה עיתונאים עזתים. אדהם חסונה, עיתונאי פרילנסר ומרצה לתקשורת באוניברסיטאות עזה ואל-אקצא, נהרג יחד עם כמה מבני משפחתו בתקיפה ישראלית על העיר עזה. מונתסר א-סוואף, צלם סוכנות הידיעות הטורקית אנאדולו, נהרג אף הוא. עבדאללה דרוויש, צלם ערוץ "אל-אקצא" של חמאס, נהרג גם כן בתקיפת צה"ל בעזה. ב-2.12 לא נהרג אף עיתונאי. ב-3.12 נהרגו שני עיתונאים פלסטינים. שיימה אל-גזאר, עיתונאית "אל-מגדת", כלי תקשורת מוכוון נשים התומך בחמאס, נהרגה בביתה יחד עם בני משפחתה בהפצצת ישראל את רפיח. באותו היום נהרג מהפצצות צה"ל גם חסן פרגאללה, בכיר בערוץ "אל-ודס" המזוהה עם חמאס. ב-4-8.12 לא נהרגו עיתונאים. ב-9.12 נהרגה העיתונאית אולה עטאללה, שעבדה עם מספר כלי תקשורת, בהפגזה ישראלית על הבית שבו מצאה מקלט יחד עם בני משפחתה בצפון העיר עזה. לצדה נהרגו 8 מבני משפחתה. עוד באותו היום נהרגה דועא אל-גבור, עיתונאית פרילנסרית, בתקיפה ישראלית על ביתה בחאן יונס. יחד איתה נהרגו בעלה וילדיה. ב-10-14.12 לא נהרגו עיתונאים. ב-15.12 נהרג סאמר אבו-דקא, צלם "אל-גזירה", כשסיקר את השלכות הפצצות ישראל על בית-ספר של האו"ם בחאן-יונס, שם התקבצו עקורים מצפון הרצועה. הוא נלכד פצוע יחד עם אחרים בהריסות בית-הספר, שנפגע מתקיפה ישראלית, ולא פונה בזמן לקבל טיפול. עמיתו, העיתונאי וואיל דחדוח, נפצע באותו האירוע. ב-16.12 לא נהרג אף עיתונאי. ב-17.12 נהרגו שני עיתונאים פלסטינים. עאסם כמאל מוסא, עיתונאי Palestine Now, אתר חדשות פלסטיני שאינו מזוהה עם חמאס, נהרג מהפצצת חיל האוויר הישראלי בחאן יונס. חנין אל-קשטן, עיתונאית שפרסם במספר כלי תקשורת כולל ערוץ אל-כופיה המזוהה עם הפתח והערוץ המקוון העצמאי בלדנא, נהרגה בתקיפת ישראל במחנה הפליטים נוסייראת בצפון הרצועה יחד עם כמה מבני משפחתה. ב-18.12 נהרג עבדאללה עלוואן, קריין שעבד עם כלי תקשורת שונים בהם אל-גזירה, אתר "מידאן" שבשליטת אל-גזירה ותחנת הרדיו של האוניברסיטה האסלאמית בעזה, שבשליטת חמאס, נהרג בהפצצה ישראלית של ביתו בגבאליה. ב-19.12 נהרג עאדל זורוב, עיתונאי פרילנס שעבד בכלי תקשורת שונים כולל ברדיו אל-אקצא של חמאס, מהפצצת ישראלית על ביתו ברפיח. מההפצצה נהרגו גם 25 מבני משפחתו. ב-20-21.12 לא נהרג אף עיתונאי. ב-22.12 נהרג מוחמד חליפה, עובד ערוץ הטלוויזיה של חמאס "אל-אקצא", מתקיפה ישראלית על ביתו במחנה נוסיראת, יחד עם אשתו ושלושה מילדיו. ב-23.12 נהרג מוחמד נאסר אבו חוואידי, כתב העיתון "אל-איסתיקלל" המזוהה עם הגיהאד האיסלאמי, מתקיפה ישראלית בשכונת שגאעיה, בעת שסיקר את השלכות ההתקפות הקודמות בשכונה. ב-24.12 נהרגו שלושה עיתונאים. אחמד גמאל אל-מדהון, סגן מנהל סוכנות הידיעות העזתית המזוהה עם חמאס "א-ראי", נהרג מתקיפה ישראלית בצפון הרצועה. מוחמד אל-זיתוניה, טכנאי ברדיו "א-ראי" של חמאס, נהרג מתקיפה ישראלית בצפון הרצועה יחד עם כמה מבני משפחתו. יחד עמו נהרג באותה התקיפה בן-דודו מוחמד אלאף, כתב וצלם של סוכנות הידיעות המזוהה עם חמאס "א-ראי". ב-25-27.12 לא נהרג אף עיתונאי. ב-28.12 נהרגו שני עיתונאים. אחמד חיר אלדין, צלם בערוץ "אל-קודס אל-יום" המזוהה עם חמאס, נהרג מתקיפה ישראלית על ביתו בבית לאהיה, יחד עם 12 מבני משפחתו. יחד עמו נהרג דודו מוחמד חיר אלדין, שעבד כצלם בערוץ הטלוויזיה "אל-אקצא" של חמאס. ב-29.12 נהרג גאבר אבו-הדרוס, כתב בערוץ "אל-קודס אל-יום" המזוהה עם חמאס, בתקיפת ישראל על ביתו במחנה הפליטים נוסיראת, יחד עם שבעה מבני משפחתו. ב-30.12.23-4.1.24 לא נהרג אף עיתונאי. ב-5.1.24 מת אכרם אל-שאפי, עיתונאי בסוכנות "סאפא" המזוהה עם חמאס, מפציעה שספג כשנפגע ב-30.1023 מירי כדור ישראלי. ב-7.1.24 נהרגו שני עיתונאים מהפצצת הרכב שבו נסעו. חמזה דחדוח, עיתונאי "אל-גזירה" ובנו של כתב הרשת הבכיר ברצועה וואיל דחדוח, נהרג יחד עם מוסטפא תריא, צלם פרילנסר שעבד עבור רשת AFP. בהתקפות קודמות נהרגו אשתו של וואיל דחדוח, בנו האחר, בתו ונכדו. בצה"ל טענו כי השניים היו פעילי טרור. תריא, על פי מסמך שאותר בידי צה"ל, היה סגן מפקד חולייה בחמאס ואילו דחדוח, על פי מסמך נפרד, היה פעיל בתחום ההנדסה האלקטרונית של הגיהאד האסלאמי. ב-10.1.24 נהרג אחמד בדיר, עיתונאי שעבד באתר המקומי "אל-חדף", המזוהה עם החזית הלאומית לשחרור פלסטין. בדיר עמד ליד אוהל העיתונאים ליד שער בית-חולים בחאן-יונס כשנפגע מרסיס הפצצה ישראלית. ב-11.1.24 נהרג מוחמד גמאל אלתלאתיני, עיתונאי שעבד בערוץ חמאס "אל-קודס אל-יום", כשפצצה ישראלית פגעה בביתו בדרום עזה. ב-12-13.1.24 לא נהרג אף עיתונאי. ב-14.1.24 נהרג יזאן אל-זוואידי, עיתונאי וצלם של הערוץ המצרי אל-גאד, מהפצצת צה"ל בבית-חנון. אל-זווידי נהרג יחד עם אחיו ואחיינו כשהיה בדרך לראות מה נותר בביתו אחרי ההפצצות הישראליות בצפון הרצועה. ב-15-24.1.24 לא נהרג אף עיתונאי. ב-25.1.24 נהרג איאד אל רוואג, עיתונאי שעבד ברדיו אל-אקצא של חמאס, יחד עם ארבעה מילדיו כשישראל הפציצה את מחנה נוסייראת בצפון הרצועה. ב-16-28.1.24 לא נהרג אף עיתונאי. ב-29.1.24 נהרג מוחמד עטאללה, עורך באתר "א-רסאלה" המזוהה עם חמאס וכתב באתר העצמאי המקומי "ראסיף 22", כשישראל הפציצה את מחנה א-שאטי בעזה. יחד עמו נהרגו כמה מבני משפחתו. מלבד ההרוגים נעדר העיתונאי הישראלי עודד ליפשיץ, עיתונאי "על המשמר" לשעבר, שנחטף לעזה מביתו בקיבוץ ניר עוז (בת זוגו, הצלמת יוכבד ליפשיץ, נחטפה יחד איתו אך מאז שוחררה). הצלם היתאם עבדלוואהיד, מסוכנות עין-מדיה, והצלם נידאל אל-ואהידי, מערוץ א-נגאח של אוניברסיטת א-נגאח בשכם, נחשבו נעדרים למשך כמה ימים אחרי ה-7.10, אך בהמשך דווח כי נעצרו בידי כוחות צה"ל. המוקד להגנת הפרט עתר לבג"ץ נגד צה"ל והשב"ס בדרישה כי יורה לרשויות למסור מידע על אל-ואהידי ועל עבדלוואהיד, שלפי העתירה מוחזקים בידי הרשויות בישראל. לפי המוקד, השניים הם "עיתונאים, שיצאו לאזור מחסום ארז ביום 7.10.2023 על מנת לתעד את המתרחש בזמן המלחמה. בעת מילוי תפקידם, העותרים נעצרו על-ידי כוחות הביטחון של ישראל ומעצרם תועד על-ידי משפחותיהם בסרטונים שפורסמו בתקשורת". ב-31.10 דחה בג"ץ את העתירה משלל טעמים וחייב את העותרים בהוצאות.

הפרשנים דנים באפשרות של כניסה קרקעית לעזה | "מקור ראשון" מרשה לעצמו לדווח על מתנגדים ללחימה | ב"ישראל היום" הומניטריים

"האם צריך להמשיך לפעולה קרקעית בעזה?", שואל מדור השאלון היומי במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "איני ששה אלי קרב", משיבה נחמה דואק. ובכל זאת – "יותר מדי זמן הבלגנו [...] חמאס ושולחיו עברו כל גבול ואיבדו, כרגע, את הלגיטימיות לדו-שיח מאיזשהו סוג [...] רק אם ייהרסו להם סמלי השלטון, תוך שמירה קפדנית על חיי אזרחים, יבין חמאס שבמקום לירות עדיף שיתרכז בשיקום הרצועה וברווחת תושביה" (אגב, אתמול נהרס סמל שלטון חמאס ברצועה, בהפצצה מהאוויר דווקא). מרב בטיטו, לעומת זאת, מזהירה באותו מדור כי "פעולה קרקעית תהיה הרת אסון. מהרגע שהחל העשן להיתמר כעמוד, עלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת לפזר אותו". דואק ובטיטו אינן לבד. על שאלת הפעולה הקרקעית בעזה משיבים עוד רבים מכותבי המאמרים בעיתוני הבוקר. מאמר המערכת של "הארץ" נושא את הכותרת "לא לפעולה קרקעית". "הפסקת אש עכשיו", נכתב מעל מאמר מאת בן-דרור ימיני במדור הדעות של "מעריב". גם גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, אינו מעודד כניסת חיילים לרצועת עזה. אולם לשרון יש עצה נוספת. בטור המתפרסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מבהיר שרון כי כדי להימנע מכניסה קרקעית וכיבוש הרצועה "צריך הכרעה ברורה, צריך כדור שמעיף את הרשת והגול ברור לעין כל. איך גומרים כמו שצריך? בצעקת טרזן אדירה, שכל הגונגל מסביב יידע בדיוק מי ניצח ומי הובס. לשם כך צריך מהלכים שהצד השני לא יכול לשאת, כאלה שהוא לא יכול לחיות איתם. "ההפצצות הממוקדות שלנו הן לא מהלומות שיביאו להכרעה. הרצון להימנע מפגיעה בחפים מפשע בעזה יביא בסופו של דבר לפגיעה במי שבאמת חף מפשע – תושבי דרום ישראל. תושבי עזה אינם חפים מפשע, הם שבחרו בחמאס, הם אינם בני-ערובה בידי שלטון לו הם מתנגדים. ובתוצאות בחירתם הם צריכים לשאת. "[...] למה אזרחי עזה חסינים? אם הסורים היו יורים על יישובינו, האם לא היינו יורים על דמשק? אם הקובנים היו יורים על מיאמי, האם הוואנה לא היתה נמחקת? [...] שישכבו שכונות שלמות בעזה, שתשכב עזה כולה. האמריקאים לא הסתפקו בהירושימה. היפנים לא נכנעו מספיק מהר, אז הם הורידו גם את נגסאקי. אין סיבה שיהיה עכשיו חשמל בעזה, אין סיבה שיהיו דלק ומכוניות נוסעות. אז הם באמת יזעקו להפוגה. [...] במקרה הזה צריך לגמור מהר: אל תגמרו בדרדלה, תנו טיל לרשת". אין בעיתוני הבוקר טור דעה המצדיק פגיעה בישראלים חפים מפשע רק משום שבחרו את הנהגתם ובתוצאות בחירתם הם צריכים לשאת. אולי בעיתונות העזתית אפשר למצוא כזה. "נכון להיום, כניסה למהלך יבשתי היא ברירת מחדל", כותב אלכס פישמן בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "בקבוצה המובילה את המערכה – ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, הרמטכ"ל וראש השב"כ – אין היום אף אחד שדוחף או שש למהלך כזה, שספק אם ישרת את המטרות הצנועות של המבצע". "נתניהו וברק, וכמוהם הרמטכ"ל ואלופי המטה-הכללי, לא מאמינים בתועלת של פעולה קרקעית ולא רוצים בה", כותב נחום ברנע באותה כפולת עמודים. "גם אביגדור ליברמן, הצלע השלישית בצמרת הממשלה, לא נלהב לפעולה קרקעית". "בצה"ל סבורים כי המבצע השיג את יעדיו וניתן לסיים אותו ללא פעולה קרקעית", כותב עמיר רפפורט בכפולה הפותחת של "מעריב". "קשה לאתר בדרג המדיני בישראל או במטכ"ל התלהבות מפעולה קרקעית", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף בכפולה הפותחת של "הארץ". "נוצר הרושם שישראל תבחר בה רק בהעדר ברירה אחרת". "[...] קשה היה לאתר בישראל התלהבות יתרה מכניסה למהלך קרקעי", כותב יואב לימור בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "ממילא נועד מהלך כזה, אם יקרה, ללחוץ להשגת היעדים שהוגדרו (שיפור המצב הבטחוני בדרום על-ידי שיקום ההרתעה, באמצעות פגיעה בארגוני הטרור), ולא לשנות מהיסוד את המציאות ברצועה. בצה"ל הקפידו לשדר אמש כי הצבא אינו נרתע מפעולה כזאת, אולם במקביל תיעדפו בבירור הגעה להפסקת אש, ובתנאי שהיא תכלול הבנות ברורות בדבר הימנעות מפגיעה באזרחים ובחיילים". אף אחד, אם כן, אינו מעוניין בפעולה קרקעית, ובכל זאת מציין ברנע בטורו כי "על-פי מה שאמר לי אמש גורם מוסמך, ההתגלגלות לפעולה קרקעית היא האפשרות היותר סבירה כרגע". הכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר, למעט "ישראל היום", מוקדשות לאפשרות כינונה של הפסקת אש (כמו זו שלפי גרשון בסקין עמדה על הפרק לפני חיסול געברי?). "מגעים להפסקת אש", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", על רקע תצלום [AP] של חייל יושב על רכב משוריין, מחוץ לרצועת עזה. "מאמץ להפסקת אש", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מתחת לתצלום [אוריאל סיני] של חייל מנשק את בת זוגו לפני יציאה למילואים. "ישראל: התחייבות להפסקת הירי או פעולה קרקעית ברצועת עזה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "נתניהו: אני מוכן להפסקת אש כוללת, אבל אם לא ייפסק הירי – נפלוש לעזה", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". על-פי דיווח באתר וואלה מהבוקר, במהלך הלילה לא נורו רקטות מעזה לישראל בין השעות חצות לשבע בבוקר. באותו הזמן תקפו כוחות צה"ל במקומות שנים ברצועת עזה, והרגו שבעה, ובהם שני ילדים ואשה. הבוקר חודש הירי מעזה לישראל. בקריקטורה מה"ניו-יורקר" שמתפרסמת בעמוד האחורי של מוסף "גלריה" נראים איש ואשה עומדים במטבח, מעל סיר. האשה פונה אל האיש ואומרת: "יש משהו עצוב בלבשל ארנבות וגזרים יחד". הכותרת הראשית של "ישראל היום" אינה מעלה את אפשרות הפסקת האש. במקום זאת מדווח העיתון בכותרתו על "מדינה במילואים". "הלב עם צה"ל", נכתב בכותרת הגג לראשית, וזו גם הסיסמה שמלווה הבוקר את עמודי החדשות של העיתון. עורכי "ישראל היום" שוב אינם מבדילים בין יחידת העיתונאים שסרה למרותם לבין חיילי צבא ההגנה לישראל. "כוחותינו נערכים למתקפה קרקעית", נכתב בשער העיתון, כאילו השניים חד הם. אולי עדיף כך, להצהיר בגלוי על איבוד העצמאות המערכתית, שכן גם בעיתונים אחרים הגיוס הוא כמעט טוטאלי. הנה לקט כותרות וכיתובים: "יצאנו למילואים", "אנחנו נלחמים למען הילדים שיהיו לנו", "אמשיך לשרת גם כשהנינים שלי יתגייסו", "לא שכחנו איך להילחם", "למרות ההתראה הקצרה, מאה אחוז מהם התייצבו", "מכסחי הטילים", "כיפת זהב". התצלום המרכזי בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" [AFP] מציג ילדים מנופפים בדגלי ישראל לעבר טנק העושה את דרכו לרצועת עזה. כפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" מודפסת לרוחב, ליצירת כרזת הלל למערכת כיפת-ברזל. מחברי השאלון היומי של "ישראל היום" החליטו שזה הזמן לאחד, לא לפצל. במקום שאלת כן/לא בנושא מעורר מחלוקת, נשאלים שבעה תושבי ירושלים (יהודים): "מה תרצו למסור לחיילי המילואים שגויסו בצו 8?". בשער האחורי של "מעריב" מדווח יובל גורן על "תיירות מלחמה בנגב המערבי". ישראלים מאזור שדרות, מצוידים בפיצוחים, משקפות וספות, מתמקמים על גבעה וצופים על הפצצות חיל האוויר בעזה. "ההזדהות מלאה", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "הליכוד הפנימי כמעט מוחלט. בנימין נתניהו ואהוד ברק ובני גנץ לא איבדו את השליטה. עמוד ענן הולך לפני המחנה כמתוכנן – הן בהרחבת מעגל התקיפות של חיל האוויר בעזה, הן בהגנה הדרמטית על האזרחים". "מקור ראשון" הוא היחיד שמקדיש מקום מרכזי לדיווח על מתנגדי הלחימה בקרב אזרחי מדינת ישראל. "עצומה בשמאל: לא נתמוך במלחמת הברירה", נכתב בראש עמ 2 של העיתון הבוקר. ישי פרידמן וזאב קם מדווחים בהרחבה יחסית על עמדת המבקרים, כפי שהיא עולה מנוסח העצומה ומשיחות עם כמה מחותמיה (השוללים את המערכה מעדיפים הידברות עם חמאס על פני המשך הלחימה). נראה שעבור קהל קוראי "מקור ראשון" מדובר בפרובוקציה נטולת סיכון, דיווח שיכול לעצבן אך לא לערער את תפיסת העולם הבסיסית. ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" לא מדווח על מתנגדי הלחימה, לפחות לא כך. קוראי "מעריב", לדוגמה, יכולים ללמוד על עמדה דומה שמביעה יו"ר מרצ זהבה גלאון רק מבעד למאמר ביקורתי מאת לילך סיגן. ב"ידיעות אחרונות" גם זה נעדר. ב"ישראל היום", יש לציין, מתפרסמת ידיעה קצרה על עמדת גלאון. בעמוד פנימי של "הארץ" מתפרסם טור מאת עמירה הס ובו תזכורת לכך שיומיים לפני הפגיעה בגיפ צה"ל ופציעת ארבעה חיילים הרגו כוחות צה"ל את אחמד אבו-דקה, ילד בן 13, שעה ששיחק כדורגל בכפר עבסאן שברצועת עזה. "החיילים היו במרחק קילומטר וחצי מהילדים, בתוך שטח הרצועה, ועסקו בחישוף (מלה מכובסת להרס) אדמה חקלאית", מציינת הס. מיד לאחר הפגיעה בגיפ, הרגו חיילי צה"ל עוד ארבעה אזרחים בני 16–19. "המידע הזה וכדוגמתו קיים ונגיש לכל מי שרוצה בכך. אבל הישראלים בוחרים לא לדעת", היא כותבת. "האי-ידיעה מרצון היא אבן יסוד בבניית תחושת הקורבנות הישראלית. אבל אי-ידיעה כמו אי-ידיעה: זה שהישראלים לא רוצים לשמוע מה הם עושים, ככוח כובש, לא מאיין את מעשיהם ואת ההתנגדות הפלסטינית". מבין כל העיתונים, "ישראל היום" מעניק לקוראיו את מתנת אי-הידיעה הגדולה ביותר. בעמ 15 מתפרסמת ידיעה (שם אירוני, בהתחשב בנסיבות) מאת דניאל סיריוטי ולילך שובל על תקיפות ישראל בעזה. "5 בכירים נהרגו – בהם האחראי על הרקטות בתל-אביב ובירושלים", נכתב בכותרת המשנה. בעומק הטקסט, בפסקה הלפני אחרונה, מוזכר כי לטענת הפלסטינים, מאז תחילת הלחימה נהרגו לפחות 50 איש, מרביתם אזרחים, ויותר מ-400 נפצעו". מיהם ההרוגים והפצועים? בני כמה? מה שמותיהם? מתי וכיצד נהרגו ונפצעו? כיצד נראית שגרת החיים בעזה בקרב מי שלא נהרג ולא נפצע? בתחתית עמ 12 של "ישראל היום" מדווחת מיטל יסעור-בית-אור על ילדה פלסטינית אחת שנפצעה בכף ידה מרסיסי פגז שהטיל צה"ל על רצועת עזה. שמה לא נמסר, נסיבות פציעתה אינן מפורטות. הכותרת קוראת "דווקא עכשיו: פלסטינית בת 11 וזיו שילון מאושפזים באותו בניין". "זה רק מראה עד כמה ישראל מדינה הומאנית", מצוטטת ד"ר בתיה פלד, מנהלת היחידה לכירורגיה של כף היד בבית-החולים שיבא, שם מאושפזים השניים. "ראוי שהעולם יעריך זאת וימשיך לתמוך במבצע". בעמ 21 של "מעריב" באה לידי ביטוי ההומאניות של מדינת ישראל בכך שהילדה הפלסטינית שנפצעה מירי צה"ל מקבלת שם, פנים ונתוני רקע. היא ביסאן עגרמי, בתו של העיתונאי סמי עגרמי, המדווח ל"מעריב" על הנעשה בעזה. לפי דיווחה של גבי גולדמן, לפני שלושה ימים שיחקה ביסאן בחצר ביתה בעזה, כשנפצעה מרסיס הפגזה ישראלית. "כשסיפרו לה על האצבעות, היא אמרה שהיא מקווה שיישארו לה האגודל והאצבע, כדי שתוכל לכתוב", מצוטטת אמה סועאד. "היא בין המצטיינים בכיתה". אביה של ביסאן מדווח באותו העמוד כי בעזה יש שכונות נטושות לחלוטין, מחשש למתקפה ישראלית. "יותר מכל חוששים התושבים מכניסה קרקעית", הוא כותב. "[...] הרגש הבולט ביותר הוא חוסר אונים [...] המדפים בסופרמרקטים מתחילים להתרוקן [...] בהרבה שכונות בעזה שורר חושך, משום שאין דלק לגנרטורים. הפסקות החשמל תדירות, ויש אספקה מסודרת רק כשלוש שעות ביום. התושבים נאלצים להשאיר את החלונות פתוחים כל שעות היום והלילה, למרות הקור, כדי לא להיפגע מרסיסי זכוכית בזמן ההפגזות [...] ביום שישי חזרתי בערב מהמשרד ולא ראיתי אדם אחד ברחוב. אין מכוניות, אין הולכי רגל. הפחד הוא בל יתואר". "המשק הישראלי ערוך, מוכן ומסוגל להתמודד בהצלחה עם תוצאות והשלכות המבצע בעזה", כותב סבר פלוצקר בשער "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "[...] מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה לא עירערו את יציבותה של הכלכלה ולא הסיטו אותה מצמיחה. רישומם חלף במהירות כדי לא להותיר צלקת על גוף הכלכלה. בסטטיסטיקה הרב-שנתית לא נמצא להם זכר". "פרמיית הסיכון של ישראל זינקה ב-12% בתוך 3 ימים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". שתי הכפולות הפותחת של העיתון מוקדשות למחיר הלחימה בעזה. "משרד הביטחון כבר מתכונן לבקשת תוספת תקציב של 750 מיליון שקל", מדווח. בשער "דה-מרקר" נפתח מאמר שבו כותב רותם שטרקמן כך: "אסור שנפסיק לעסוק בנושאים שעמדו בלב מערכת הבחירות עד יום רביעי האחרון. כשתסתיים הפצצת מתקני החשמל של הפלסטינים, נצטרך לחזור לטפל בשחיתויות ובניהול הרשלני של חברת חשמל אצלנו. אם במקום לעשות זאת נמשיך את המלל האינסופי בענייני שטחים-שלום-טרור-איראן, ונמשיך לשפוך עשרות מיליארדים לבור בטחוני, איכות החיים של החיילים המסכנים שישתחררו ממבצע עמוד ענן תהיה נמוכה בהרבה – והדירה שלהם יקרה בהרבה". גדי גולן מדווח ב"ישראל היום" כי גיפ של צלמי עיתונות העובדים עבור סוכנות הידיעות רויטרס נפגע ביום שישי מטיל שנורה מעזה. הגיפ נהרס, אך הצלמים לא נפגעו. נתי טוקר מתאר ב"דה-מרקר" את התמודדות כלי התקשורת עם סיקור הלחימה. כתבה נפרדת מאת טוקר מוקדשת לרפורמה ברשות השידור, שאמורה לצאת לפועל בתחילת החודש הבא. "הרשות כשלה לחלוטין ביישום תפקידיה, לפחות בכל הקשור לשידורי הטלוויזיה שלה", כותבים טוקר ואמיר טייג בטור פרשנות נלווה.

לכבוד פסח, חג החירות, נגיש לכם בארבעה חלקים את עיקרי דו"ח המבקר המיוחד בנושא התחבורה ציבורית. בכל יום נושא אחר - בתמצות מירבי, באמצעות ציטוטים מדויקים מהדו"ח. והיום החלק הרביעי: הפחתת השימוש ברכבים פרטיים על ידי תמריצים כלכליים

| ערכה: דפנה נעמני | צפיפות תנועת כלי הרכב (סך הנסועה לק"מ כביש) בישראל יותר משילשה עצמה ב-40 השנים האחרונות. לפי המבקר, בשנים 1976 – 2017 היא גדלה במצטבר בכ-252%. "צפיפות תנועת כלי רכב בכבישים, בשילוב שירותי תחבורה ציבורית (תח"צ ) לא מספקים", מבהיר המבקר, "גורמים לנזקים הן לכלכלה והן לחברה". לדבריו, "לפי אומדן אובדן תוצר של 4% העריכו מואב ושרייבר (2017) כי אם לא ייעשה שינוי, עלות אובדן הזמן בגודש ב-2030 תעמוד על כ-74 מיליארד ש"ח". בדו"ח מיוחד, מצביע המבקר על שורה של מחדלים משמעותיים בתחום. בואו נצלול לעיקרי ממצאיו: אי-קידום פתרונות לעידוד הפחתת השימוש ברכב פרטי כתוצאה מעיוותים במדיניות החניה: (11) אי-קידום מיסוי הטבת חניה ופדיון חניה "העיוותים העולים ממדיניות החניה המעודדת שימוש ברכב פרטי והמלצות לייקור עלות החניה צוינו במאמרים, בדוחות של בנק ישראל ושל ועדות מקצועיות שדנו בנושא בעשור האחרון ובהחלטת ממשלה מ-2007". "בדיקת משרד מבקר המדינה העלתה כי על אף פוטנציאל היעילות של מיסוי הטבת חניה ושל פדיון חניה בהתמודדות עם ההשפעה החיצונית של הגודש בכבישים שצוינו כבר לפני כעשור על ידי כמה גורמים […] ועל אף החלטת הממשלה מאוגוסט 2007 הוועדה שהוקמה בעקבותיה לא הגישה את המלצותיה לממשלה, ומשרד התחבורה ומשרד האוצר לא פעלו לקידום הסדרת מיסוי הטבת חניה ויישום פדיון חניה. בכך נמנע השימוש בכלים אלו לצמצום הנסיעות לעבודה ברכב פרטי, לרוב בתנאי גודש בשעות ובאזורים העמוסים ביותר, בעת הכניסה למוקדי התעסוקה במטרופולינים והיציאה מהם." (12) יישום באיחור של תקן חניה חדש "בתכנית האסטרטגית של משרד התחבורה מ-2012 צוין כי "ב-2008 הוכנה הצעת תקן חניה חדש של משרד התחבורה, אשר מציע צמצום הדרגתי של מספר מקומות החניה באזורים בהם מצויה תחבורה ציבורית רבת קיבולת". "בדיקת משרד מבקר המדינה העלתה שקידום הענקת סמכות לצמצום התקן למקומות חניה בתקנות החניה על ידי מנהל התכנון נמשך שנים רבות. הענקת הסמכות האמורה אושרה רק בשנת 2016, כשלוש וחצי שנים מפרסום התוכנית האסטרטגית של משרד התחבורה שהתריעה על אי-קידום תיקון התקנות". "משרד מבקר המדינה מעיר למנהל התכנון כי על אף המורכבות שבקידום צמצום מקומות חניה, המצריך הן תיאום בין גורמים בממשלה ומחוצה לה והן בחינת התנגדויות לתוכנית, אין לקבל כנורמה שהליך תיקון תקנות ממועד הצעתן ועד לאישורן יארך כחמש שנים". (13) קידום מאוחר של פרמיית ביטוח ואי-קידום אגרת רכב המותנים במרחקי הנסיעה "כאמור, הוועדה למיסוי ירוק מ-2008 המליצה שאם קיים קושי ליישם אגרת גודש רצוי לשאוף לתשלום לפי מרחקי נסיעה". "למרות הגידול בגודש בכבישים, רק כשמונה שנים לאחר שהתפרסמו המלצות הוועדה למיסוי ירוק משנת 2008 לבחינת הנהגת פרמיית ביטוח המותנית במרחקי נסיעה – הגיש משרד האוצר לכנסת הצעה למתן הנחות בפרמיית ביטוח חובה המותנית במרחק הנסיעה. המלצותיו לא אושרו בכנסת, וכשנתיים מאוחר יותר, בינואר 2018, קידם משרד האוצר החלטת ממשלה לבחינת כלי זה". (14) היעדר פתרון לשינוי שיטת השכר ותשלום על החזקת הרכב לעובדים בשירות הציבורי "לפי תקנון כספים ומשק הנכתבים ומפורסמים על ידי אגף החשב הכללי במשרד האוצר, עובדי משרדי הממשלה הנדרשים לנסיעות בתפקיד זכאים להחזר הוצאות רכב בהתאם לרמת הניידות המאושרת להם". "הצורך לבחון עידוד הפחתת השימוש בכלי רכב פרטי באמצעות שינויי שיטת השכר ורכיב החזקת רכב לעובדים בשירות הציבורי עלה בעשור האחרון בכמה החלטות ממשלה, והוא נבחן על ידי גורמי המקצוע בבנק ישראל, במשרד האוצר וכן על ידי ארגון ה-OECD". "בבדיקה של בנק ישראל נערכה השוואה בין הענפים שבהם נהוג להעניק החזר הוצאות להחזקת רכב – המינהל הציבורי וענף הבנקאות – לבין יתר ענפי המשק". "בעקבות תוצאות הבדיקה המליץ בנק ישראל כי החזר הוצאות החזקת הרכב יומר בתשלום שכר […] על-פי האומדנים שחישב הבנק ב-2008, השינוי צפוי לצמצם את מספר הרכבים בענפים שעובדיהם זכאים להחזר ההוצאות בכ-10%, שהם כ-20 אלף רכבים המרוכזים בעיקר בערים הגדולות ובמיוחד בירושלים". "בדיקת משרד מבקר המדינה העלתה שבחלוף כעשור מהחלטות הממשלה מ-2007 להגשת תוכנית לעידוד עובדים לצמצום השימוש ברכב הפרטי ומעבר לשימוש בתחבורה הציבורית או בדרכים אחרות החוסכות שימוש ברכב הפרטי, ובחלוף כעשור מממצאי בנק ישראל מ-2008 כי השיטה הנהוגה במגזר הציבורי להחזר הוצאות להחזקת רכב מעודדת רכישת רכבים, לא מצא משרד האוצר פתרון לשינוי שיטת השכר ורכיב החזקת הרכב לעובדים בשירות הציבורי באופן שיתרום להפחתת השימוש ברכב פרטי ולהקטנת הגודש בכבישים". "עוד נמצא כי הצוותים המקצועיים במשרד האוצר שפעלו מתוקף החלטות הממשלה מ-2007 ומ-2013 לא הגישו דוחות המסכמים את פעילותם ואת המלצותיהם, ובכך לא ביצעו באופן מלא את התפקיד שהוטל עליהם". (15) שינוי חישוב הטבות לבעלי רכב צמוד לצורכי מס "רכב צמוד לעובד שכיר הוא רכב נוסעים פרטי, בבעלות חברה או מושכר מחברת ליסינג, שהועמד לרשות אותו עובד לצרכיו הפרטיים או לשימוש מעורב עסקי ופרטי. בגין השימוש הפרטי נוספת להכנסה החייבת במס של העובד זקיפת שווי ההטבה. עד שנת 2007 הייתה הזקיפה נמוכה משווי ההטבה האמיתי, דבר שגרם לביקוש יתר לרכב צמוד, וכפועל יוצא לגידול בנסועה, בפקקים ובזיהום האוויר. כדי לצמצם את עיוותי המס הוכפל במהלך הדרגתי בשנים 2008 – 2011". "בהחלטת הממשלה בנושא תוכנית לעידוד השימוש באנרגיה נקייה בינואר 2008 אימצה הממשלה את המלצות הוועדה למיסוי ירוק, והטילה על שר האוצר לשנות עד ינואר 2010 את שיטת חישובי שווי השימוש ברכב לצורכי מס הכנסה" "מהתרשימים עולה כי מאז הגדלת שווי השימוש והמעבר לשווי שימוש ליניארי נרשם צמצום בשיעור כלי הרכב הצמודים לק"מ כביש, מכ-17.2% ב-2010 לכ-15.7% ב-2017, וצמצום בשיעור רכבי הליסינג ברוב התקופה, מכ-12% לק"מ כביש ב-2010 לכ-11.3% ב-2016". (16) סיכום פעילות הממשלה להפחתת השימוש בכלי רכב בשעות השיא "תמריצים כלכליים להפחתת השימוש בכלי רכב חשובים להפנמת השפעות חיצוניות של הגודש ולהקצאה יעילה ושוויונית יותר של נטל המס בהתאם לתרומת הנהגים לגודש. תרומת תושבי הפריפריה לגודש פחותה מתרומת תושבי המרכז, והֶרְכֵּב המיסוי הקיים אינו נותן ביטוי הולם לפערים אלו". "מתוך תשעת הכלים והתוכניות שהועלו, שישה כלים אינם מוכנים ליישום". "משרד מבקר המדינה רואה בחומרה את התנהלות משרד האוצר ומשרד התחבורה בעשור האחרון באשר לבחינת יישום של רוב הצעדים להפחתת השימוש בכלי רכב. בעשור האחרון גדל מאוד הגודש בכבישים, ומצופה שמשרדי האוצר והתחבורה יקדמו תמריצים כלכליים להתמודדות עם גידול זה". סיכום "הגודש של כלי רכב פרטיים בכבישי ישראל הוא בעיה לאומית המשפיעה על הכלכלה, על החברה ועל חיי האזרחים ביום-יום". "צפיפות תנועת כלי הרכב ומספר כלי הרכב ביחס לק"מ כביש והנסועה הממוצעת שלהם בישראל הן מהגבוהות במדינות ה-OECD. ערכיהם גדלו באופן עקבי זה כ-40 שנה". "בעשור האחרון קיבלו ממשלות ישראל כמה החלטות לעידוד הפחתת השימוש ברכב פרטי באמצעות בחינת תמריצים כלכליים, בעיקר תמריצי מיסוי. גם ועדות וצוותים מקצועיים עסקו רבות בנושא. מדוח ביקורת זה עולה תמונה עגומה של יישום כושל של החלטות הממשלה ושל הצוותים המקצועיים שעסקו בנושא. מתוך תשעה כלים ותוכניות של תמריצים כלכליים שנבחנו בעשור האחרון, שישה כלים אינם מוכנים ליישום, חלקם לא קודמו כלל, וניסוי של תוכנית אחת ("נעים לירוק" לבחינת אגרת גודש) טרם הסתיים וקידומו עוכב על ידי שר התחבורה בניגוד למדיניות הממשלה והחלטותיה". לדו"ח המלא. סיכום לדו"ח המלא.

אם מישהו חיפש הוכחה ניצחת לכך שלמדור הזה, ולדעות הביקורתיות המושמעות בו, אין השפעה של ממש על קברניטי התקשורת הכתובה והאלקטרונית, אני ממליץ בחום על הצצה חטופה במדורי הספורט השונים

אם מישהו חיפש הוכחה ניצחת לכך שלמדור הזה, ולדעות הביקורתיות המושמעות בו, אין השפעה של ממש על קברניטי התקשורת הכתובה והאלקטרונית, אני ממליץ בחום על הצצה חטופה במדורי הספורט השונים. ניקח לדוגמה מאוד לא מקרית את מדור הספורט של עיתון "הארץ". ידיעות, שהתפרסמו ולא הוכחשו, יודעות לספר שערוץ הספורט, במסגרת המשא-ומתן הסבוך שהוא מנהל עם ערוצים ארציים על שידורי הכדורגל, הטיל וטו על שיתופו של אבי רצון, עורך מדור הספורט של "הארץ", כפרשן בשידורים אלו. הסיבה הרשמית היא, לדברי מקורות יודעי דבר, טענות על גישה עוינת ולא עניינית שהמדור שבעריכתו הפגין כלפי ערוץ הספורט, והפרגון המתמשך והלא ענייני שאותו מדור גילה כלפי התוכנית "כדורגל פלוס" המתחרה, בתקופה שמר רצון שימש כפרשן ב"כדורגל פלוס". תוסיפו לזה ראיון מריר (בעיתון צהריים) עם כוכב הכדורסל רדיסאב צורציץ, שקבל על הנהלת קבוצתו הקודמת שהיא "לא סיפקה לו הגנה מספקת" מפני "התנכלות שיטתית ולא הוגנת של מדור ספורט בעיתון מסוים ("הארץ"! "הארץ"! למי שלא הבין; ע"נ). תצרפו לזה כמה עשרות (לפחות) אוהדים זועמים של קבוצת כדורסל בכירה בליגה, המחתימים באתר האינטרנט שלהם עצומה הקוראת להחרים את "הארץ" בגלל טיפול מגמתי, עוין ולא מקצועי בקבוצתם (טיפול שאילץ, אגב, את מדור הספורט הנ"ל להתנצל בפומבי כבר פעם אחת בעקבות תיאורים לא הולמים של מאמן הקבוצה), ותקבלו בעיה רצינית. הבעיה, כמובן, אינה בעצם הטענות או בתוכנן. הן יכולות, בהחלט, להיות אוסף אקראי של שטויות מבולבלות, השמצות של בעלי אינטרסים, אי-הבנות או תסכולים חסרי בסיס. הבעיה היא בטיפול, או, ליתר דיוק, בהעדר המוחלט של כל טיפול בטענות האלו, שעל פניהן, כפי שנהוג להגיד, נראות חמורות הן בהיקפן והן בחומרתן. שיהיה ברור: אין לי כל ספק שהאדונים שוקן, מרמרי ואסתרון, המוציאים לאור של עיתון "הארץ", היו מבררים בכל מידת הרצינות, כובד הראש והנורמות האתיות שהם מתברכים בהן טענות דומות לאלו של ערוץ הספורט – על סיקור מגמתי בגלל אינטרס אישי כביכול – אם הן היו מועלות על-ידי מפלגת המרכז, חברת אוסם או תיאטרון הקאמרי. הוא הדין בעניין טענותיו של שחקן הכדורסל. אני גם די בטוח שעצומה (מופרכת ככל שתהיה) נגד "הארץ", המאורגנת, נניח, על-ידי חברים בבני-עקיבא, קובלת, נניח, על יחסו של העיתון לציונות הדתית, ומגובה בעובדות וציטוטים, היתה זוכה לתגובה מכובדת והולמת. מכל זה עולה, כמובן, מה שנטען במדור הזה פעמים רבות – שמדורי הספורט אינם זוכים להתייחסות הרצינית והאחראית יחסית שלה זוכים מדורי הפוליטיקה, הכלכלה או התרבות. למה? לזה, למרבה הצער, יש רק תשובה אחת – מתוך התנשאות על נושא הספורט בכלל, ועל צרכני מדורי הספורט בפרט. ▪ ▪ ▪ יש שאלות טובות. למשל, "למה זה מעצבן אותך?". ויש דברים, בתחום הבנת הנקרא והמשתמע ממנו, שקשה להסביר. או שמבינים אותך, או שלא. הדגשים תוכניים, ניואנסים מילוליים, ניסוח, טון דיבור, הנחות מובלעות, סוגים סמויים של התנשאות – כל מה שמומחי הספורט אוהבים לכנות סאבטקסט – יכולים להוציא בן-אדם אחד מהכלים, ולהשאיר בן-אדם אחר אדיש. לך תסביר. לך תסביר ש"קורבן האונס, בלונדינית בת 28, העידה היום..." הוא דיווח נכון מבחינה עובדתית אבל בזוי מבחינה מוסרית. מה? שעצם ציון צבע שערה וגילה הבלתי רלבנטיים של המתלוננת מחזיר את מעשה האונס מתחום הפשיעה האלימה אל הפנטזיות המיניות הגבריות, ומספק לו, אפילו, הצדקה אפשרית? אתה לא רציני, נכון? או לך תסביר בעניין מיקי חליקה, השחיין הישראלי שהביא לנו מדליית כסף באליפות אירופה בשחייה, שכתבות פרופיל נרחבות עליו מילאו את כל המוספים של כל העיתונים, הרחק ממדורי הספורט. אין מה לדבר, סיפור עיתונאי מצוין – על הילד הירושלמי, בן עניים, שבכוח רצונו גבר על כל המכשולים והמגבלות והפך לכוכב ומדליסט אירופי. אז "למה זה מעצבן אותך?" מה? שבכל הראיונות האלה שואלים אותו על האוכל שהוא אוהב (מזרחי) והמוזיקה שהוא אוהב (מזרחית), ושהתשובות שלו לשאלות מרכזיות אלו זוכות להבלטה בכותרות ובציטוטים? שאף פעם לא שואלים שאלות כאלו, בטון כזה, ילדי שמנת בספורט "לבן" (טניס, כדורסל) כמו הנפלד, מנסדורף או שפר, וגם לא סתם בני עניים בספורט שכונתי כמו כדורגל? שהסיפור האמיתי והסמוי מן הקורא הוא, איך לומר בעדינות, שחליקה הוא פשוט שחיין מצוין ממוצא כורדי, ושהכתיבה הזו עליו נגועה בהתנשאות עם ריח קל של גזענות? ▪ ▪ ▪ לפני שבועות אחדים קניתי "מעריב" מחוץ לגוש דן, ונסעתי לפגוש חבר שקנה את אותו עיתון, במקרה, בתל-אביב. ככה, בצחוק, הוא אמר, "העיתון שלי יותר טוב". ככה, בצחוק, החלטנו להשוות. את שער מוסף הספורט היומי, למשל. טוב, הם היו, כמובן, זהים לגמרי. אותן תמונות, אותם צבעים, אותן כותרות, אותם כיתובים. ובמרכז שניהם, בצהוב על גבי שחור, היה ציטוט מישיבת בית-הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל בעניין פרשת הסמים הממריצים שקיבלו שחקני מכבי תל-אביב. רק מה – היה הבדל אחד. בעיתון שלי היה ציטוט חריף של תובע ההתאחדות, המטיל על הקבוצה אחריות לפרשה. בעיתון השני, הנרכש בתל-אביב, היה ציטוט חריף של מאמן הכושר הנאשם, הטוען שבכל הקבוצות נעשו מעשים דומים. שימו לב – אותו עיתון, אותו יום, אותה שעה, אותו עמוד, ציטוט שונה. יכול להיות? יכול להיות שתושבי תל-אביב מולעטים באינפורמציה שונה ושגויה על-ידי העיתונות היומית? יכול להיות שבגלל זה הם הולכים כמעט בלי בגדים, מדברים עגה עילגת ודלה של השפה העברית, צוחקים מדברים בכלל לא מצחיקים, אוכלים אוכל תאילנדי מוקפץ ומצביעים למפלגות חילוניות קיצוניות? זה ההסבר לתעלומה הסוציולוגית הבלתי פתורה (עד כה) הזו? עמוס נוי הוא איש מחשבים גיליון 22, ספטמבר 1999

"אין לי די כלים לבדיקת מועמד לתפקיד בכיר", כך התבטא האחראי לבחינת מועמדים לתפקידים בכירים בשירות המדינה השופט בדימוס יעקב טירקל. בגלל זה נפלנו בפעם שעברה עם יואב גלנט ויעקב פרנקל. לאחרונה התמודד (וכבר מונה) גדי אייזנקוט לתפקיד הרמטכ״ל. החלטנו הפעם לעזור. ביצענו בדיקה צנועה לגביו עם משרד חקירות ואני שמח לבשר לכם שלא התגלה […]

"אין לי די כלים לבדיקת מועמד לתפקיד בכיר", כך התבטא האחראי לבחינת מועמדים לתפקידים בכירים בשירות המדינה השופט בדימוס יעקב טירקל. בגלל זה נפלנו בפעם שעברה עם יואב גלנט ויעקב פרנקל. לאחרונה התמודד (וכבר מונה) גדי אייזנקוט לתפקיד הרמטכ״ל. החלטנו הפעם לעזור. ביצענו בדיקה צנועה לגביו עם משרד חקירות ואני שמח לבשר לכם שלא התגלה שום דבר חריג מבחינת נכסים ואחזקות של הרמטכ״ל החדש. מראש הובהר שנפרסם את כל הממצאים – חיוביים ושליליים. לכן אנו מעדכנים גם במידע המשמח הזה. אגב כיף במיוחד לציין את קרן האור הזו בימים בהם נחשפות פרשות אפילות חדשות בקצב מחרפן. לגבי הבחירה דווקא ברמטכ״ל: אף שלא מדובר בחבר כנסת, מדובר בתפקיד ציבורי המשפיע על כולנו. לאור ההתבטאות של טירקל נראה ראוי להשקיע אחוזון מזערי ממשאבי הפרויקט לבדיקה זו. אנו שמחים על התוצאות ומאחלים לרמטכ״ל הטרי בהצלחה והמשך נקיון כפיים. עוד עדכונים: החוקרים שלנו בדקו גם את נכסיהם של שני חברי כנסת – האחד לאור תפקידו והשני לאור קצה חוט שקיבלנו. נפרסם את ממצאי הבדיקות בקרוב. אל תיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לכל הממצאים

העיתונים מחליפים את האיום מאיראן באיום ממצרים | "ידיעות אחרונות" במתקפה על אהוד ברק | "המבשר" מסביר כיצד יוצרים הסתה

כל עיתוני הבוקר, למעט "מעריב", דוחקים לרגע את איראן מהכותרת הראשית. במקום לדון באפשרות לתקוף את תוכנית הגרעין של משטר האייתוללות, במקום לחרחר מלחמה ולעורר פאניקה, העיתונים מקדישים את עמודי השער שלהם לנושא אחר. ובעצם, לא כל-כך אחר. לא חינוך, לא רווחה, לא בריאות, לא פנסיה, לא עוני, לא פגיעה בזכויות אדם ולא קשיי ההישרדות התמידיים של אחוזים ניכרים מתושבי המדינה. כל אלה יחכו ליום אחר. הבוקר מוקדשות הכותרות הראשיות להתפתחויות האחרונות במצרים. התפתחויות מדאיגות, למי שחשב אחרת. "האסלאם כבש את צבא מצרים", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מדגישה כי הנשיא מוחמד מורסי ביטל את ההחלטה שאסרה עליו להכריז מלחמה. הפניה לטור פרשנות מאת אלכס פישמן כוללת כותרת בלבד: "מסוכן לישראל". "מורסי משלים את המהפכה: פיטר את שר ההגנה טנטאווי וצמרת צבא מצרים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מעל לטור פרשנות מאת צבי בראל ("להיפטר מהגיבנת הצבאית"). "המהפכה השנייה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", מעל הפניה לטור של בועז ביסמוט ("תסריט ידוע מראש"). "בישראל עקבו אמש בדאגה אחרי התהפוכות בקהיר", מדווחים סמדר פרי ואיתמר אייכנר בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", עם דגש על ה"דאגה". פישמן כותב בטורו הצמוד: "אילו לא היה מדובר בצעד שעלולות להיות לו השלכות הרות גורל על יחסי ישראל-מצרים, היינו אומרים שמורסי הצעיר את המטכ"ל שלו". תוכן פרשנותו מאיים פחות מהכותרת שניתנה לטור ("סכנה ליחסים עם ישראל"). "מפחיד כמה שהכל קורה כל-כך מהר", כותב ביסמוט ב"ישראל היום", עם דגש על ה"מפחיד". "ותהליך השלום עם ישראל? תחילה הוא איבד את מובארכ. עכשיו את הצבא. כל שנותר לתהליך השלום החשוב כל-כך אסטרטגית הוא להסתמך על האחים-המוסלמים. זה לא מריח טוב" (הערת אגב: הסכם שלום, לא תהליך שלום). "יש לומר כי החלטתו של מורסי יכולה להיראות לגיטימית", מציין אבי יששכרוף ב"הארץ", "כצעד של נשיא שסמכויותיו נלקחו ממנו שלא כדין". אך בהמשך כותב יששכרוף כי מי שמיהר לברך על המהלך של נשיא מצרים היה ד"ר ספוואת חיגאזי, מאנשי הדת הבולטים של האחים-המוסלמים, "שבמסע הבחירות של מורסי לא היסס להבטיח בקולי קולות (כשמורסי יושב לידו וצופה בו בהנאה) שלאחר נצחונם תשוחרר עזה וירושלים תהפוך לבירת האומות הערביות המאוחדות". "המהלך שביצע אתמול מורסי איננו נוגע רק לחילופי אישים, אלא לשינוי תבנית שלטונית שבה הנשיא והממשלה יהיו מעתה אלה שינהלו גם את מדיניות הביטחון וגם את מדיניות החוץ", כותב צבי בראל בטור פרשנות נלווה. "מורסי, כך נראה, אינו מוכן לוותר על העוצמה והסמכות שהיו למובארכ, אבל ללא הגיבנת הצבאית המכבידה". בשונה מהטון השולט בעיתונות, בראל קובע כי "מבחינתה של ישראל, ההבדל לא יהיה משמעותי". אגב, גם פרופ אייל זיסר, החתום על מאמר פרשנות ב"ישראל היום", מעריך כי "מבחינתה של ישראל, המהפך הדרמטי במצרים אינו מעלה ואינו מוריד". הערכות אלה אינן מקבלות מקום של כבוד בסיקור של "הארץ" ו"ישראל היום" את הנעשה בשכנה מדרום. "למי נשאר לנו לטלפן? כל המכרים הוותיקים בצמרת צבא מצרים – סולקו", נכתב בכותרת הגג המדהימה מעל לראשית של "ישראל היום". מדהימה, מפני שהיא מניחה כמובן מאליו קיומו של "אנחנו" שמאחד תחתיו את מאות אלפי קוראי "ישראל היום" עם בכירי מערכת הביטחון, הפרשנים לענייני ערבים ומשרדי הממשלה. ישראל ישראלי ובני גנץ וסמדר פרי ומסעודה משדרות ופואד בן-אליעזר חד הם. כולם חברים שווי מעמד ב"אנחנו" גדול ומונוליטי, שבעבר היה יכול להרים טלפון לחבר בצבא המצרי והיום כבר לא. כותרת מדהימה, גם מפני שלצד הזהות המוחלטת שהיא יוצרת בין נמעני כלי התקשורת שמדברר את הממסד לבין בכירי הממסד, היא מצליחה לשמור על הטון שמאפיין יותר מכל את העיתון: טון ירחמיאלי נעלב, שלמרבה האירוניה מזכיר, דווקא ביומון הציוני ביותר שקיים, קריקטורה של יהודי גלותי מזדקן. "ארה"ב תצטרך להצטרף למתקפה ישראלית באיראן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", הנסמכת על הערכות של "בכירים" בוושינגטון. אלי ברדנשטיין מדווח על כך בכפולה השלישית של העיתון. עוד קודם לכן, בעמודים 5-4, מקדיש "מעריב" מקום להשלכות של הדיון הציבורי התוסס על האפשרות שישראל תתקוף באיראן ותספוג בתגובה מטר של טילים. יובל גורן מדווח כי במוקדים הטלפוניים של ארגוני הסיוע הנפשי נרשמה בימים האחרונים עלייה של למעלה מ-10% במספר השיחות מאזרחים המדווחים על חרדה. "האזרחים שמתקשרים אלינו מלכתחילה מאופיינים בסף חרדה גבוה יותר מהנורמה", אומר דוד קורן, מנכ"ל ערן. "[...] אין ספק שהעלייה שנרשמה בימים האחרונים היא תוצאה ישירה של אותה פטפטת של ראשי מערכת הביטחון ושרים בממשלה". ד"ר איציק לוי מציין בטור נלווה כי "לפחות 15% מהאוכלוסייה סובלים מחרדות, אולם השילוב של איום קיומי ואווירה פוליטית מתאימה עשוי להצית חרדות המוניות. [...] במקרה של בהלת המונים הטיפול הכי טוב הוא מניעתי – כלומר לא לעורר בהלה – מכיוון שלאחר שהסוס ברח מהאורווה, קשה להחזירו לשם". ב"ישראל היום" מתפרסמת כותרת על איראן השאובה מדברי בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. "האיום על העורף מתגמד לעומת הפצצה האיראנית", אמר אתמול נתניהו, והבוקר דבריו מתנוססים בראש עמ 5 בעיתון. בהמשך "ישראל היום" מתפרסם טור משעשע מאת דרור אידר, שמצליף בפרשנים הבכירים של כלי התקשורת מן הזרם המרכזי בישראל. אידר אמנם נוקט לשון דרמטית ("חבלה לכאורה באינטרסים חיוניים של המדינה עד כדי פגיעה בתשתיות הקיום שלנו" [...] פוטש נגד הדמוקרטיה ונגד ממשלה נבחרת"), אבל ניכר כי הוא נהנה מההזדמנות הנוספת שקיבל להעליב את יקירי הברנזה. אידר מעמיד במוקד ביקורתו את "ידיעות אחרונות", המתחרה העיקרי של "ישראל היום". גם ב"מעריב" יש מי שנוקט לשון דומה. במדור הדעות של "מעריב" טוען עמוס גלבוע כי "ידיעות אחרונות" מוביל "מלחמת חורמה" נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. למראה הידיעה המתפרסמת בראש שער "ידיעות אחרונות" הבוקר, נראה כי יש מידה רבה של צדק בטענות של אידר וגלבוע. "הטעות האטומית של אהוד ברק", נכתב לצד תצלום לא מוצלח במיוחד של שר הביטחון. הידיעה, מאת איתמר אייכנר, עוסקת בעמדתו של ברק לפני ההחלטה להפציץ את הכור שבנתה סוריה: היום הוא מעודד תקיפה, אז התנגד לה. על סמך ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים", מדווח אייכנר כי לפני חמש שנים ביקש ברק לדחות את התקיפה. "דוקטור אהוד ומיסטר ברק", נכתב בגופן גדול בראש עמ 4 של העיתון, כותרת המרמזת לדמותו מפוצלת האישיות של ד"ר גקיל. זו ידיעה תמוהה, שממוסגרת באופן מוטה במיוחד. היא נועדה, כך נראה, לכרסם באמינותו של שר הביטחון, אך התוכן הדל שלה אינו מסוגל לעמוד במשימה. מה בכך שברק התנגד בעבר לתקיפה בסוריה והיום מצדד בתקיפה באיראן? כלום לא ייתכן שבעקבות תקיפה בסוריה עמד ברק על חשיבותה של פעולה מוקדמת ושינה את עמדתו העקרונית? האם די בכך כדי לדמותו לאדם שנוטל סם והופך ליצור אפל ורצחני? "הרושם שלי הוא שיותר משברק מכשיר את הקרקע לפעולה צבאית, הוא מספיד את הפעולה שלא תהיה", כותב נחום ברנע בטור פרשנות, שחלקו הקטן מודפס בראש שער "ידיעות אחרונות". בטור המלא, שמתפרסם במדור הדעות של העיתון, ברנע מתייחס לרשימה המקיפה שפירסם יחד עם שמעון שיפר ב"מוסף לשבת" של העיתון ("קוראים רבים הגיבו בבהלה מסוימת"), אבל לא מוצא לנכון להתייחס לתיקון של עובדה אחת שצוינה באותה רשימה. הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 2, רוני דניאל, אמר ב"אולפן שישי" האחרון כי פגישה של שר הביטחון עם ראשי המערכת, שעליה כתבו ברנע ושיפר כאילו התקיימה לאחרונה, התקיימה למעשה לפני שלוש שנים, מול ראשי מערכת הביטחון הקודמים. ברנע אינו מתעמת עם התיקון, לכל היותר הוא רומז לו בחטף, בהערת אגב שנתונה בין סוגריים: "ברק הוזכר כמי שאומר על ראשי זרועות הביטחון שמתנגדים לתקיפה (בהווה או בעבר – ברק כורך אותם יחד) [...]". ואולי ברנע נוהג כך משום שהוא שומר על כללי המשחק העיתונאי: הטור שפירסמו הוא ושיפר הסתמך על שיחת רקע עם ברק, המאפשר להציג את עמדתו בלי לצטט אותו. את המידע על פגישת שר הביטחון עם צמרת צה"ל נידב ברק במהלך שיחתו עם שני העיתונאים, כשהוא יוצר אצלם את הרושם שהיא נערכה לאחרונה. ברנע ושיפר חשים, כנראה, שהם מנועים מלהצביע על ברק כמקור הטעות שנפלה בדיווחם. ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי המחלקה לחקירות שוטרים סגרה תיק נגד שוטרים שלקחו לחקירה ילד בן שבע מהכפר סילואן בירושלים בחשד לידויי אבנים. בני משפחתו, שניסו להתנגד למעצר, הוכו על-ידי השוטרים. דודתו נורתה ברגלה על-ידי אמצעי לפיזור הפגנות, אביו הוכה בקת רובה ופניו רוססו בגז פלפל. גם הילד, ל, נחבל בידו. הוא שוטט עם השוטרים כשעתיים במזרח ירושלים, ואז הובא לחקירה במגרש-הרוסים. לפי הדיווח של חסון, התיק נסגר מחוסר אשמה. גילי כהן מדווחת ב"הארץ" כי הפרקליטות הצבאית הגיעה להסדר טיעון עם סמ"ר ס, לוחם גבעתי, שירה במהלך מבצע עופרת-יצוקה על דמות אלמונית והרגה. לפי הדיווח, בעבר טענה התביעה הצבאית כי החייל גרם למותן של שתי אזרחיות פלסטיניות, רייה וומגדה אבו-חגאג, אך "משנמצאו סתירות בין גרסאות העדים הפלסטינים לאלו של החיילים, הוחלט כי סעיף ההריגה בכתב האישום לא יתייחס למותן של שתי הנשים, אלא לדמות אלמונית שנהרגה כתוצאה מהירי". לפי הסדר הטיעון, החייל יורשע בשימוש בלתי חוקי בנשק וירצה עונש של 45 ימי מאסר. חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי דיינים בבית-הדין הרבני בירושלים הסתירו ממשטרת ישראל במשך כשנה וחצי את העובדה שמחנך בתלמוד-תורה ביישוב בשומרון ביצע עבירות מין בקטינים. אחיקם משה דוד מדווח ב"מעריב" כי מפקד ספינה בחיל הים, קצין בדרגת סגן-אלוף, העניק מדליה לכמה מחייליו לאחר שגילה כי שילמו לזונות יווניות תמורת קיום יחסי מין. לפי הדיווח, במהלך תרגיל משותף שהתקיים לפני כשבועיים עם חיל הים היווני, ניצלו ארבעה מלחים ישראלים חופשה זמנית שניתנה להם כדי להשתכר ולשלם לזונות תמורת יחסי מין. "במקום לנזוף בחיילים על התנהגותם, זימן אליו מפקד הספינה הישראלית שניים מהחיילים, ואלו סיפרו שזו היתה החוויה המינית הראשונה שלהם", כותב משה דוד. "המפקד העניק להם לעיני כל צוות הספינה את המדליה שקיבל ממקבילו היווני כאות הוקרה על האימון המשותף, ואף בירך אותם על כך שאינם בתולים יותר בזכות ההתנסות". יוחאי עופר מדווח ב"מקור ראשון" כי לוחמים ביחידת דובדבן יוצאים להגנתו של הרב יהודה קרויזר, "אחד מתלמידיו המובהקים של הרב כהנא". לפי הדיווח, אתמול פורסם באתר ynet כי הורים של לוחמים ביחידה מתנגדים לשיעור התורה היומי שמעביר הרב קרויזר בבסיס. ב"מקור ראשון" נותנים פתחון פה לחיילים התומכים ברב, מדברים בשבחו וטוענים כי הוא מקפיד שלא לערב פוליטיקה בשיעורי היהדות. לפחות נשאר לנו ההייטק. בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מתפרסם סיכום לאולימפיאדת 2012. את הכפולה מעטרים תצלומים של "הרגעים הגדולים" מהתחרויות. ספורטאים בולטים זוכים לתארים כגון "הכי מהיר", "הכי מרגש", "הכי כואב", "הכי צעירה". בין היתר מופיע תצלום של המתעמלת האמריקאית אלי רייזמן, שזכתה במדליית זהב עם תרגיל שכלל את המנגינה של השיר "הבה נגילה". רייזמן זוכה מ"ידיעות אחרונות" לתואר "הכי יהודייה". "למרות הפיגוע והכלכלה: הישראלים טסו יותר ביולי", נכתב ביום חמישי האחרון מעל דיווח של דני שדה ב"ידיעות אחרונות". לפי דיווחו, שהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חודש יולי הסתיים בעלייה של 3.6% במספר הישראלים שטסו לחו"ל לעומת אותו החודש אשתקד. "מסימני ההאטה: היציאות לחו"ל ירדו ביולי ב-2.3%", נכתב באותו יום מעל דיווח מאת יוסי גרינשטיין וגידי ליפקין במוסף "עסקים" של "מעריב". אף הם הסתמכו על נתוני הלמ"ס, אך, כאמור, דיווחו על מגמה הפוכה. שניהם צודקים. מספר היציאות לחו"ל ירד מ-621 אלף ביולי 2011 ל-607 אלף ביולי השנה, אך מספר היציאות דרך האוויר דווקא עלה מ-514.9 אלף ל-533.7 אלף. בעוד שתי הידיעות מתמקדות בפן הכלכלי, ניתן היה למצוא דווקא הסבר בטחוני. הנתונים שמספקת הלמ"ס מלמדים על ירידה משמעותית במספר הישראלים שיצאו לחו"ל דרך היבשה (מ-96 אלף ל-56.4 אלף). השוואה בין הפירוט בטבלאות שמספקת הלמ"ס לשנת 2012 ושנת 2011 מעידה כי הירידה הדרמטית ביותר נרשמה במעבר טאבה. במקום 51.3 אלף יציאות לחצי האי סיני, נרשמו בחודש החולף 22.7 אלף בלבד. רועי ברק דיווח אתמול ב"גלובס" כי מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם, מועסק ברשות בלא חוזה. שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי השר משה יעלון הציג אתמול בכנסת את "מדד ההסתה הפלסטיני". "כל טרור הוא לגיטימי, היהודים נוכלים ומסוכנים וישראל לא נמצאת על המפה", פותח צזנה בעיקרי המסרים שמצא המדד. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר על מחקר שערכה האגודה לזכות הציבור לדעת, ולפיו כללי הפרסום ברדיו מקלים יותר מהכללים בטלוויזיה. במדור הרכילות של "דה-מרקר" מדווח כי הוגשה תלונה למשטרה נגד העיתונאי רענן שקד, בעקבות ציוץ שפירסם ובו טען כי ראש הממשלה ושר הביטחון הם "טיפוסים משיחיים ודמוניים שמשחקים בחיים שלנו ובעיקר של ילדינו". לפי שקד, "היחס הראוי להם הוא כאל הקולונל קורץ באפוקליפסה, ובדחיפות דומה". שני מאמרים במדור הדעות של "מעריב" מגיבים למאמרי דעה שפורסמו בעיתונים אחרים. חיים אסא מגיב לרשימה שפירסם ארי שביט ב"הארץ" ועמית קליין משיב למאמר שפירסם דן מרגלית ב"ישראל היום". חיים מרגליות מסביר הבוקר לקוראי העיתון החרדי "המבשר" כיצד יוצרת התקשורת החילונית הסתה. תחת הכותרת "בתקשורת דיווחו על השפלת נוסעת, אבל המציאות היתה שונה", כותב מרגליות על דיווח בקול-ישראל ולפיו נוסעת נאלצה לרדת מאוטובוס לאחר שהושפלה על-ידי נוסעים והרגישה מאוימת. "מבירור שערכנו עולה כי באותה תחנה [...] עלו לאוטובוס עוד מספר נשים", כותב מרגליות. "אלא שהן, כשראו את האוטובוס המלא, של יום שישי אחר הצהריים, העדיפו לשלם לנהג ולעלות מהדלת האחורית, מתוך התחשבות ברגשות הנוסעים. אותה נוסעת שטענה כי היא הושפלה התעקשה לעלות דווקא דרך הדלת הקדמית. כמובן שהחלו במקום חילוקי דברים, שנענו בטענות מצדה שהנוסעים משפילים אותה".

העיתונים מציעים זוויות שונות לסוגיית ההגירה מאפריקה לישראל | "הארץ" ו"מקור ראשון" קובעים סדר יום חלופי | עיתונאי "מעריב" ממשיכים לראות את המציאות מבעד לעיניו של נוחי דנקנר

כל העיתונים מקדישים היום מקום נרחב על השער או גם את הכותרת הראשית לסוגיית ההגירה מאפריקה, על רקע הודעת המשטרה כי שלושה אזרחי אריתריאה הם החשודים באונס בת 15 בדרום תל-אביב ביום העצמאות האחרון. האונס היה, כנראה, עילה לזריקת בקבוקי התבערה על בתיהם של מהגרים אפריקאים בשכונה התל-אביבית הדרומית שפירא. מובן שעצם השימוש במלה "הגירה" טעון במשמעות וממקם את הכותב במרכז קשת ההתייחסויות לסוגיה, ושמאלה ממנו (בהתאם לנקודת מבטו של הקורא). כך על שער "מעריב" מתייחסים ל"עשרות אלפי הפליטים"; על שער "הארץ" מדובר ב"מסתנני עבודה ועובדים זרים" וב"מבקשי מקלט"; על שער "ידיעות אחרונות" הם "מסתננים", "מהגרים לא חוקיים", "זרים", וגם "אנשים" ו"בני-אדם"; על שער "ישראל היום" הם "מסתננים" בלבד, ואילו על שער "מקור ראשון" הם "פולשים", "מסתננים" ו"מסתננים אפריקאים". ולחדשות בהרחבה: "עיר על סף פיצוץ", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", מעל תצלום מכמיר (אמיר מאירי) של שחורים הישנים על גבי פרגולה בגן ציבורי. "המתיחות בין תושבי דרום תל-אביב לפליטים גוברת", נכתב בכותרת הגג. שלושת העמודים המוקדשים לסיקור מנסים להקיף את האירועים הנוכחיים ("האונס שהבעיר את דרום תל-אביב"; "כתב אישום נגד משליך בקבוק התבערה"; "התושבים בשכונת שפירא חוששים"), לספק לקוראים מבט אל חייהם הקשים של הפליטים ("בתור לצלחת המרק", יובל גורן) ולדווח על הטיפול הממשלתי (הדיווח מתמקד במחלוקת בין משרד ראש הממשלה, המעוניין להילחם במעסיקי "השוהים הבלתי חוקיים", ובין שאר המשרדים הנוגעים בדבר, הטוענים כי המהלך רק יחריף את הפשיעה ויש להתמקד בגירוש המסתננים). "לקראת פיצוץ" היא גם הכותרת של "הארץ", מתחת לכותרת הראשית ולצד תמונת השער, המציגה "מבקשי מקלט בדרום תל-אביב, שלשום", ומעל להפניה לטור של שהם סמיט הנפרש על פני כל עמ 5: "יממה בין ותיקים לזרים במוקד העימות בתל-אביב" כותרתו, "ייאוש ומרירות בשכונת שפירא, שאמורה היתה להיות נווה-צדק הבאה", נכתב בכותרת הגג. הציטוטים שבוחרים העורכים להדגיש הם של תושבים ישראלים של שכונת שפירא: "בסוף, מה שלא יהיה, אנחנו יוצאים גזענים. הבעיה היא לא הצבע, היא המאסה של האנשים", ו"מלחיץ אותי שאם תפרוץ אינתיפאדה, והמצב שלהם יחמיר, הם יצטרפו לצד השני". האווירה המרחפת מעל לטור מעידה על השינוי שחל בגישת המחנה הליברלי מאז המאבק המתוקשר ב"גירוש ילדי העובדים הזרים". אנשיו, ועיתונאיו, עדיין מתנגדים, כמובן, לגזענות ולשנאת זרים, אולם לעמדתם נוסף "אבל", או בלשונה של סמיט, "ועם זאת": "ועם זאת, זה זמן מה שאני מבינה כי מי שאינו חי בשכונת שפירא, או בכלל, בשכונות המשמשות מקלט לעשרות אלפי אנשים, אינו מודע למחיר הכבד שמשלמים תושביהן, ובכלל זה גם הפליטים ומהגרי העבודה עצמם". עמ 4 מוקדש לשתי ידיעות חדשותיות על מעצר החשודים באונס ועל "עלייה במספר תיקי המין והאלימות של מסתננים". ב"מקור ראשון", העיתון הלאומי-יהודי, לא נזקקים ל"אבל" ובודאי שלא ל"עם זאת". את אלו מחליף "למרבה הצער". "למרבה הצער, אין מלה עדינה יותר מגירוש", כותב אמנון לורד בתמצית טורו הנדפסת על שער העיתון. "הליכי הגירוש צריכים להתחיל מהרגע שהמסתננים מגיעים לאותו מחנה" (הכוונה למחנה קציעות, לשם הם נאספים מהגבול). וכמובן, בעיית ההגירה (או הפלישה, למרבה הצער) היא רק תירוץ כדי לטפל בבעיה האמיתית: "הארגונים והפרופסורים" ו"מלחמתם הבלתי קדושה בחברה הישראלית", כמיטב הפרנויה האופנתית מבית אם-תרצו. הטור של לורד מופיע כמאמר המערכת של העיתון (אם הבנתי נכון את כוונת המעמדים), ולצדו מגיש "מקור ראשון" עוד שני טקסטים העוסקים בפולשים מאפריקה. האחד, ידיעה של שבתי גרברציק תחת הכותרת "חשש במשטרה: ארגוני טרור יגייסו לשורותיהם מהגרים בלתי חוקיים", והשני, טור של דותן מלאך, "עורך מוסף הספורט של מקור ראשון, תושב תל-אביב", תחת הכותרת "אל תגידו לי שאין אלימות". "מעריב" ו"הארץ", לצד הסיקור החדשותי הנרחב, מגישים טיפול עיתונאי אמפתי ואנושי בסוגיה, המעניק לה פנים ושמות. "מקור ראשון" ממתג את הסוגיה באופן ברור כבעיה חמורה שנדרש לה טיפול אלים ומיידי. לעומתם, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מגישים היום לקוראיהם את סוגיית הפליטים באופן נצלני או סתם מבולבל. כך ב"ידיעות אחרונות", במיטב מסורת טורי ה"כן" ו"לא", מגייסים שני עיתונאים שיכתבו טורי "בעד ו"נגד" האפריקאים, בעוד שעיקר הסיקור העיתונאי מתמקד ב"מיוחד: הנאנסת מדברת" ותיאורים שעיתון אחראי ורציני היה ממהר לוותר עליהם ("הם גררו אותי לחצר" וגו). הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום (עורך: רון ירון) היא "המבטים שלהם לא עוזבים אותי לרגע. זה סיוט שילווה אותי כל החיים". זו אינה כותרת ראשית של עיתון, אלא של סמרטוטון. ב"ישראל היום" נוטלים מעט דיווח עיתונאי על מעצר החשודים באונס, קורטוב של גל אלימות ודוברות משטרתית, מעט בעיית המסתננים וחופן תגובת לשכת ראש הממשלה ומגישים לקוראים סלט חמוץ: "אלפי שוטרים במוקדי הבילוי" היא הכותרת הראשית האנמית. "בצל האלימות הגוברת יוצאת המשטרה למבצע שומר לילה: שוטרים ומתנדבים יתפרסו החל מסוף-השבוע סמוך למועדונים ולברים", נכתב בכותרת המשנה, הקושרת את הידיעה לידיעה אחרת, "הותר לפרסום: שלושה מסתננים מאריתריאה נעצרו בחשד שאנסו ושדדו נער ונערה בדרום תל-אביב ביום העצמאות". כותרת הכפולה הפותחת היא "מחזירים את הביטחון" ("רה"מ: לעצור את השיטפון", נכתב בכותרת המשנה), כותרת ידיעה אחרת בכפולה היא "החשד: 3 זרים אנסו בת 15 לעיני בן זוגה", וכותרת טור הפרשנות (הנוגע ללב) של יהודה שלזינגר היא "טרגדיה של כל הצדדים". בסך-הכל הטיפול העיתונאי של "ישראל היום" בסוגיית הזרים דומה לטיפול של הרשויות: הם לא באמת יודעים מה לעשות עם זה. גם היום מנסה "הארץ" לקבוע סדר יום משלו. "בג"ץ: מעסיקים יידרשו לנמק מדוע אשה מרוויחה פחות מגבר", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "בפסיקה דרמטית קבעו השופטים: העובדה שאשה ביקשה משכורת נמוכה יותר מעמיתה אינה מצדיקה את הפערים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של הכתב המשפטי, תומר זרחין. גם ביום שישי שעבר קבע "הארץ" סדר יום לעצמו. בעוד שהעיתונים האחרים התמקדו בהתרחשות הפוליטית המסעירה של אותו שבוע (התרחבות הקואליציה) ובחשדות המתוקשרים לעבירות מין של ראש עיריית קריית-מלאכי, הקדיש "הארץ" את הכותרת הראשית שלו להדים שעוררה בפוליטיקה הישראלית הכרזתו של הנשיא האמריקאי אובמה בזכות נישואים חד-מיניים. דא עקא, שההכרזה לא עוררה הדים מיוחדים: תגובות חיוביות צפויות מכיוון מרצ, תגובות רפות עד שליליות ימינה משם – והחגיגיות של "הארץ" נראתה מלאכותית ומעושה. והיום, האם הפסיקה של בית-המשפט העליון היא אכן "דרמטית" ו"חיזקה באופן דרמטי" את היכולת של נשים לתבוע פיצויים ממעסיקים ששילמו להן פחות מלעמיתיהן הגברים? האם, כפי שטוענת אחת מעורכות-הדין שייצגו את התובעת, פסק הדין הוא "מכונן, חשוב והיסטורי בכל הנוגע לאפליית נשים בשוק העבודה"? האם, כפי שאמרה לזרחין התובעת עצמה, אורית גורן, "בג"ץ החזיר את הכוח לנשים" בפסיקתו הנוכחית? ייתכן, כמובן, שהתשובה לכל השאלות הללו היא חיובית. ייתכן גם שהיא שלילית. ימים יגידו. מה שבטוח: אי-אפשר לדעת. מדובר בעובדה אפורה: פרשנות מקלה ללשון החוק על-ידי בית-המשפט העליון, שייתכן שתשפיע במידה זו או אחרת על ההיתכנות של צעדים משפטיים מצד נשים שהופלו לרעה בשכרן, וייתכן שלא. מה שעוד בטוח הוא כי מדובר בידיעה שהיא גם מעניינת וגם חשובה. אולם משיכתה מאחר צאן הידיעות ומשיחתה לכותרת ראשית מבליטות דווקא את אפרוריותה ואת הספק המקיף אותה. גם עצם הטיפול שמעניקים ב"הארץ" לנושא – ההפניה מתחת לחלק הידיעה המופיע על השער מובילה את הקורא לירכתי העיתון, לעמ 22, שם מוגש לו המשכה של הידיעה ללא הוד והדר, עירומה מפרשנות או הרחבות אחרות – מחזקת את ההרגשה כי הבחירה בו לכותרת הראשית יותר משהיא עניין מהותי היא מענה טכני לצורך לקבוע כותרת ראשית שונה מזו של העיתונים האחרים. עמדה המנסה שלא להיסחף עם הזרם היא עמדה הראויה להערכה, במיוחד כשהזרם, כפי שקורה בעיתונות הסנסציה של ימינו, עכור למדי. הערכה שניתנת, כמובן, כל עוד המחיר להתעקשות אינו יציאה מהנהר. אגב, גם "מקור ראשון" מציע היום כותרת ראשית שונה מאוד מזו של כל העיתונים האחרים. "שרי הליכוד יכריעו את גורל שכונת האולפנה", נכתב בה. "סיעת ישראל-ביתנו תתמוך בחוק הסדרת המאחזים", נכתב בכותרת הגג. "חוק ההסדרה צפוי לעלות להצבעה ביום רביעי הקרוב. ישראל-ביתנו תצביע בעד, שרי הליכוד מתנדנדים. לפי הערכות, נתניהו משלים עם פסיקת בג"ץ. מערכת הביטחון החלה להתכונן לקראת מימוש צווי ההריסה בבית-אל, בגבעת-אסף ובעמונה", נכתב בכותרת המשנה. ההפניות הן לשתי ידיעות ולטור פרשנות. אם כן, ניתן לקבוע סדר יום שונה, אידיאולוגי, המבוסס על חומרים עיתונאיים, ולהישאר רלבנטי. אחד המחקרים שחברת המידע יפעת מפיצה דרך קבע מכונה על-ידיה "חביבי התקשורת", ומטרתו בדיקת השווי הכספי (לפי מחירוני המודעות) של החשיפה התקשורתית של דמויות בולטות. בשנים האחרונות מככב בצמרת הרשימה נוחי דנקנר, בעל השליטה בתאגיד אי.די.בי, שהפך סמל למבנה פירמידות השליטה ולאסטרטגיה העסקית של מינוף כבד. בשבועות האחרונים, כך נראה, קם מתחרה חדש לדנקנר בראש המדד: אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון, זוכה ב"מעריב" לסיקור כה מקיף ובולט, שאם היה צריך לשלם עבורו, ייתכן ש"מעריב" היה עובר סוף-סוף מהפסד לרווח. מובן שאם הפרסומים התכופים ב"מעריב" יגרמו לכך ששרגא יעקוף את דנקנר במדד חביבי התקשורת, יהיה בכך מימד אירוני, מאחר שדנקנר, באמצעות שרשרת חברות האחזקה שלו, הוא גם בעל השליטה ב"מעריב" ובדירקטוריון שלו. וכמובן, כל זה לא יקרה. שרגא לא יוכתר כ"חביב התקשורת" בעקבות הפרסומים ב"מעריב" משום שאלו, כולם, ללא יוצא מן הכלל, שליליים במובהק. ומה אתם יודעים, גם היום מככב שרגא על שער העיתון. אלא שבעוד שבשבועות הקודמים העילה למתקפה על שרגא היתה עיתונאית – עיסוק בסכסוך נדל"ן ששרגא מעורב בו ובתביעה משפטית שהוגשה נגדו בטענה שהתנה טיפול של התנועה לאיכות השלטון בשכירת שירותי משרד עורכי-הדין שלו – היום העילה היא אחרת: טור של שי גולדן. יש בכך גם משום סגירת מעגל, כי גל הפרסומים החל, למעשה, כבר במרץ, עת "מעריב" הגיש באופן בולט, ונרחב, שני מאמרים פובליציסטיים שתקפו את עמדתה של התנועה לאיכות השלטון בתופעת הריכוזיות במשק. "המלחמה המטרידה של אליעד שרגא", נכתב היום בכותרת לצד תצלום לא מחמיא של שרגא על שער "מעריב". "מה מעסיק את עו"ד אליעד שרגא בימים אלה?", שואלת כותרת המשנה הארוכה, וממהרת לענות: "מלחמה נגד חופש הביטוי כדי לבלום תחקירים על התנהלותו. וכדי לנצח הוא מוכן להרחיק לכת עד כדי הטרדת מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה בתלונת שווא". והכותרת ממשיכה: "כך הפך יו"ר התנועה לאיכות השלטון את העמותה שלו לקרדום לחפור בו במלחמותיו האישיות". עמ 5 כולו (גרסת הסדין) מוקדש לטור של גולדן. "שי גולדן כותב מדוע אליעד שרגא אינו יכול לכהן ולו יום נוסף כיו"ר התנועה לאיכות השלטון", נכתב בהסבר לילדים בראש העמוד. "תלונת הסרק שהגיש אליעד שרגא במשטרה כדי למנוע ביקורת עניינית עליו מהווה שפל תקדימי ומסוכן במלחמה נגד חופש העיתונות. הגיע זמן הציבור ונציגיו במוסדות החוק והפיקוח על המדינה להתערב", נכתב בכותרת המשנה. מה תוכנה של אותה תלונת סרק? גם קריאה מדוקדקת במלל הנפרש על פני עמוד שלם לא תסגיר את המידע הזה. גולדן, שבגלגולו הקודם עבד ב"דה-מרקר", היה יכול להתעדכן בכתבה בנושא שנדפסה שם לפני יומיים: אורה קורן דיווחה כי לטענת התנועה לאיכות השלטון, יש צמידות תאריכים מחשידה בין מהלכים של התנועה שיש בהם כדי לעורר אי-נחת אצל איש העסקים נוחי דנקנר (על רקע מבנה עסקיו ודירוג האשראי שלהם) ובין פרסומים שליליים על יו"ר התנועה המתפרסמים ב"מעריב". עוד כתבה קורן כי לפי התלונה, "במהלך החודשים האחרונים מספר אנשים יצרו קשר עם התנועה ומסרו כי כתב מעריב מנסה לאסוף טענות כנגד התנועה וכנגד העומד בראשה לצורך פרסום כתבות לכאורה מגמתיות, מגויסות ומשמיצות. בהמשך נודע לתנועה כי הכתב מחזיק ברשותו מסמך פנימי, שלא יכול היה לצאת מהתנועה, אלא אם בוצעה חדירה למשרדי התנועה, למסמכיה או למחשבים ולדואר האלקטרוני של עובדיה ושל חברי הנהלת העמותה". סיכום ביניים של תמונת העולם לפי גולדן: "מעריב" סימן מטרה סביב אישיות ציבורית, הוא מקדיש משאבים מיוחדים כדי לחפש חומרים שישחירו את דמותה (כל זה עולה מהטור של גולדן עצמו), הוא מעניק לחומרים שהוא מוצא (שאמנם, למרות מינויו של כתב לענייני שרגא, שאובים רק ממסמכים משפטיים הגלויים לציבור) בולטות ודגש מהדהדים (כפי שניכר מעיון בעיתון עצמו) – אבל כל זה כשר, למרות ניגוד האינטרסים הברור (העמדה הביקורתית של התנועה לאיכות השלטון כלפי עסקיו של הבעלים של "מעריב"), משום שבחומרים שמפרסם "מעריב" יש עניין לציבור. ודוק: מדובר בתביעות משפטיות שטרם התבררו. מצד שני, תלונתו של שרגא כי מסמנים אותו וכי נוקטים לשם כך אמצעים פליליים (לטענתו, שאכן נשמעת פרנואידית) היא אליבא דגולדן טענה שאינה יכולה להישמע משום שב"מעריב" כתבו על שרגא באופן שלילי ולכן הוא בעל אינטרס (כן, זה לא רק לא הגיוני, זה אפילו נשמע לא הגיוני). גולדן, לצד תפקידו כאחד משני סגני עורך "מעריב", הוא גם פובליציסט פורה. כתיבתו מתמקדת בעיקר בו עצמו (טור שבועי קבוע במוסף "סגנון"), בנושאים הקשורים לעולם הטלוויזיה ויותר ויותר גם בענייני השעה, בדגש על אזהרות מפני חורבנה של החברה הישראלית. הטור היום מציג את התרחבות תחום הפרשנות של סגן עורך "מעריב": לא רק זוגיות, ריאליטי ומוסר – גם מינהל תקין הוא התמחות של גולדן. זו התרחבות שאין שמחה בצדה, רק תהיות על מהות המוטיבציה של הכותב לכבוש תחומי עניין חדשים. בהקשר הזה מעניין לציין מופע אחר של גולדן, היום בתוכניתו בתחנת הרדיו 102FM: על רקע ההתמוטטות הבורסאית של חברות הסלולר הוותיקות – שאחת מהן בבעלותו של נוחי דנקנר, הבעלים של "מעריב" – מסביר גולדן, המקבל משכורת מדנקנר, מדוע הציבור העוזב את החברות הוותיקות מטומטם ועדרי, מדוע השמחה לאיד מופרכת ומדוע דווקא זה הזמן לרוץ ולרכוש מניות של הסלולריות הוותיקות (האם אין חוק המסדיר את האופן שבו ניתן ייעוץ בורסאי?). צירוף מקרים הביא לכך שהדבר היחיד המודפס בעמ 5 של "מעריב", מחוץ לטור של גולדן, הוא מודעה לסלקום, חברת הסלולר של דנקנר. ייתכן, כמובן, שגם העובדה שעמדותיו של סגן עורך "מעריב" בנושאים רחוקים זה מזה, כמו מינהל תקין ומניות הסלולר, עולות בקנה אחד עם עמדותיו של הבעלים של "מעריב" היא צירוף מקרים ממוזל ותו לא. כבר כתבתי כאן כי האופן הנלהב שבו מטפל "מעריב" בשרגא מדיף ריח רע. כעת הריח הרע הופך לסירחון של ממש. "בדומה להרבה מאוד דמויות בעלות מעמד והשפעה, גם עורך-הדין אליעד שרגא אינו אוהב להיתפס במערומיו", כותב גולדן. אלא ששרגא טרם נתפס במערומיו. הוא נמצא בסכסוך עם חברה שממנה שכר משרדים שפרצה בהם דליקה, ומוטחות בו האשמות חמורות ביותר מצדו של מנכ"ל חברה אחרת. סכסוך הנדל"ן כלל אינו נוגע לתנועה לאיכות השלטון. הסכסוך השני חמור, אולם נמצא בעיצומו של הליך משפטי שייתכן שייגמר בנצחונו של שרגא – עובדה שלפי גולדן אינה באה בחשבון ("אם הדברים נכונים" ו"אם הדברים נכונים באופן חלקי בלבד" הן שתי האפשרויות שגולדן מזכיר). גם אם בית-המשפט יפסוק לבסוף ששרגא סרח, הדבר לא יטהר בדיעבד את הסירחון של "מעריב", אלא אם כן אנשיו יוכלו להוכיח באותות ומופתים כי הם אוחזים ביכולות לחזות את העתיד (בעבר, יש לציין, הודה עורך בכיר בעיתון כי במשך תקופה ארוכה הוא זה שכתב את מדור ההורוסקופ של "מעריב"). יש גם מקרה מבחן שאפשר להשתמש בו לצורכי השוואה: בעוד שבקמפיין עבר של העיתון, נגד האלוף יואב גלנט, התחקירן קלמן ליבסקינד סיפק לעיתון חומרים עיתונאיים בלעדיים ומפלילים, הרי שבמקרה של שרגא – כתב הספורט לשעבר גידי ליפקין מגיש לקוראים בעיקר, אם לא רק, מידע הנשאב מתצהירים של בעלי הדין עצמם, וביתר דיוק, מצדה של התביעה. זו עבודה עיתונאית לגיטימית, אולם לא כזו שניתן לבסס עליה עמדה מערכתית נקייה, גם לא בדוחק. ההתנהלות הבעייתית של "מעריב" פוגעת לא רק בקוראיו, בתדמיתו ובעיתונאיו, אלא גם בעצם העניין: הרי ייתכן ששרגא אכן חטא, עווה ופשע, כפי שטוען נגדו מנכ"ל חברת בומברדיה. אלא שכעת, יפסוק בית-המשפט מה שיפסוק, קיבע כבר "מעריב" את דמותו של שרגא כקורבן רדיפה. איך היה כותב על זה גולדן? נדמה שגול עצמי הוא הביטוי שאתם מחפשים. "המהפכה הסלולרית" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות", המפנה ל"השוואת ענק" של ישראל וולמן במוסף "ממון" "בין כל החברות הסלולריות – החדשות והוותיקות". "מהפכה חיובית", נכתב בכותרת מאמר המערכת של "הארץ", המוקדש לירידה במחירי השיחות הסלולריות. ב"מעריב", שם נמצא מקום לדווח על "שביתת חשפניות בקרייזי-הורס", לא נדפסת היום ידיעה על התמורות בשוק הסלולר בישראל. "היום העם ממש שמח. אבל יותר מזה שהם שמחים בשביל עצמם – הם שמחים לאידן של חברות הסלולר. עמיקם כהן, מנכ"ל פרטנר לשעבר, מסכים שהטייקונים חגגו על חשבוננו, אבל מאמין שהמחירים הנמוכים מדי יהרסו את הענף", נכתב בכותרת על שער "מרקר ויק". "ראש הממשלה אימץ השבוע בחום את הנכס הכי מוצלח שלו, זה שמזכה את ממשלתו באהדת ההמונים, שר התקשורת משה כחלון. בניגוד לקש שהוא אוכל מאז שצירף את קדימה לממשלתו, פה לפחות הוא יכול לגזור קופון", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של "השבוע" של "הארץ" (יוסי ורטר). "מדריך הסלולר הגדול 2012", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "מלחמת מחירים", נכתב ליד הכותרת. ההפניה לטור של סבר פלוצקר היא "צפוף בשוק הסלולר: עדיין מוקדם להספיד את החברות הגדולות". "המהפכה הצרפתית" היא אחת הכותרות על שער מוסף הכלכלה של "מקור ראשון", המפנה לכתבה על השינויים במחירי הסלולר. "תחרות, זה כל הסיפור", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "ישראל השבוע", המפנה לראיון עם מיכאל גולן, "האיש ששבר את שוק הסלולר". במוסף "עסקים" של "מעריב" נמצא מקום לכתבה נרחבת על תעשיית המרצנדייז המשתמשת בדמותו של אלברט איינשטיין, אולם לא נמצא מקום לאף מלה בעניין הרפורמה הצרכנית המשמעותית ביותר בישראל זה שנים רבות. "בנקאי בכיר: יש סיכוי שאי.די.בי תגיע להסדר חוב; אי.די.בי: אין תוכנית כזו", היא הכותרת הראשית של "גלובס". כל העיתונים מדווחים על הנפקת הרשת החברתית פייסבוק במחיר מפולפל של 104 מיליארד דולר. "שער המלך", נכתב ב"מקור ראשון" מעל לתצלום של שער המגזין "טיים", המוקדש לכתבה על נתניהו תחת הכותרת "King Bibi". "המהלך של צירוף קדימה לקואליציה זיכה אתמול את ראש הממשלה נתניהו בכתבת שער במגזין הנחשב טיים שכותרתה: המלך ביבי", נכתב בכיתוב לתמונה. "חיפש כתבה ומצא מלוכה: המלך ביבי על שער מגזין טיים", נכתב בכותרת ידיעה של ברק רביד בעמ 7 של "הארץ". גם ב"מעריב" מופיעה ידיעה נרחבת למדי בנושא, בעמ 6. ב"ישראל היום" הכותרת על השער היא "מגזין טיים נותן כבוד: המלך ביבי"; גם ביתר מרכיבי הסיקור לא תמצאו קורטוב אירוניה. ב"ידיעות אחרונות" לא מסקרים את השער של המגזין "טיים". יפעת ביטון כותבת במדור הדעות של "הארץ" על סילוקה מהנחיית "פורום מגדי", שאירח את יאיר לפיד, לאחר שהטיחה בו ביקורת. יאיר לפיד ממשיך בתעמולת הבחירות בטורו הקבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". עוד במוסף "7 ימים": יועז הנדל פורע את החוב מהטור האנמי שהגיש לפני כמה שבועות, ופורש בפני אמירה לם – גם אם עדיין בקמצנות מסוימת – את גרסתו לאירועים שהובילו לפרישתו מראש מערך ההסברה של משרד ראש הממשלה. שי גולדן, סגן עורך "מעריב" ומי שחשף את משפחתו ואת ילדיו הקטנים כשכיכב בתוכנית הריאליטי "מחוברים", כותב בטורו האישי במוסף "סגנון" נגד השתתפות ילדים בתוכניות ריאליטי.

כשהעיתונות המודפסת והמקוונת בעולם ממשיכה לצלול, שוב נשלף מהבוידעם הרעיון לגבות כמה סנטים על כל ידיעה או כתבה באתרי האינטרנט. בינתיים היחיד שמשלם את המחיר הוא עורך ה"טיים" לשעבר, שהעלה את ההצעה

המונח הכי לוהט בימים האחרונים באינטרנט (נכון, לא ספרתי, אבל הוצפתי) הוא "מיקרו-תשלומים", והאיש הרע, לפחות לפי מרבית הבלוגים ולא מעט מאמרים, הוא וולטר איזקסון, מי שהיה העורך הראשי של שבועון החדשות האמריקאי "טיים" ושל רשת CNN, והיום עומד בראש מכון אספן, העורך סמינרים ומחקרים בנושאי מדיניות וחברה. איזקסון התארח באחרונה ב"טיים" (במהדורה האמריקאית זו היתה כתבת השער) עם מאמר שכותרתו "כיצד להציל את העיתון שלך". בתוך ים ההספדים על העיתונות, המאמר של איזקסון נראה במבט ראשון כמו קרן אור: במקום רק נהי ובכי, הוא מציע פתרון. לא חדש, אולי צולע, אבל לפחות ניסיון להיחלץ מהתהום. בעצם אולי לא, תלוי את מי שואלים. אמנם, בלי בכי אי-אפשר. איזקסון מתאר את מצבה העגום של העיתונות, שמפיצה את תכניה ללא תשלום, בעיקר באינטרנט, אבל גם בחינמונים המונחים בפתחי תחנות רכבת, קמפוסים, בתי-חולים, בתי-אבות ואיפה לא. הוא אינו מוטרד רק מדעיכת העיתון המודפס, אלא גם חרד לגורלה של העיתונות בכלל, על הדף או על הצג. הוא לא אוהב, בלשון המעטה, את המעבר מן הדגם העסקי הקלאסי של הכנסות משולבות ממנויים, מכירה בקיוסקים ומודעות, שעליו התבססה העיתונות במשך מאות שנים, להתבססות על מודעות – והענקת התוכן חינם אין כסף. איזקסון מזכיר את הנרי לוס, האיש שהקים את "טיים", אחד השבועונים היחידים ששורד מאז 1923, שהזהיר כבר לפני עשרות שנים מפני הוצאת עיתונים שמתבססים רק על מודעות, וכלל לא על מכירה. לוס ראה בכך מעשה "מתועב מבחינה מוסרית", שכן הוא מסיט את מחויבות העיתון מן הקוראים למפרסמים, וסופו שיאבד את הקשר החשוב ביותר – עם הקוראים. הבעיה היא כמובן שמאז אמר לוס את הדברים (הוא מת בשנת 1967), השתנה משהו בכלכלה ובתקשורת ובמה שביניהם. בראשית שנות התשעים עוד שילמו ספקיות אינטרנט אמריקאיות מיליון דולר ל"טיים" כדי להציג את תוכני המגזין ב"קומפיוסרב" או ב-AOL, אבל מרגע שצץ האינטרנט (ה-World Wide Web), החלו הכתבות והמאמרים להיות מופצים חינם אין כסף. עיתונים ניסו כל מיני שיטות לגביית תשלום, אבל פרט ל"וול-סטריט גורנל", כולם נכשלו. שוק החינם היה רע פעם, כותב איזקסון, ונעשה רע שבעתיים עכשיו, כאשר ההכנסות ממודעות בעיתונים צוללות כבר שנים, זולגות לאתרים אחרים כמו גוגל, או מתכרסמות בשיני המשבר הכלכלי. מי שצופה בירידה החדה בתפוצת עיתונים באמריקה, הוא כותב, איננו יכול להתפלא: כשנותנים לך משהו חינם, למה שתשלם? הוא מגלה שביטל את המנוי על ה"ניו-יורק טיימס", שהרי אם העיתון אינו מוצא דרך לגבות מחיר ומחלק את תכניו חינם באינטרנט, "ארגיש טיפש אם אשלם להם עבור זה". ועכשיו לפתרון של איזקסון, שכבר הצליח להקים נגדו את רוב העולם הווירטואלי: לחדש את הרעיון שמתגלגל בשולי הרשת כבר שנים – מיקרו-תשלומים (Micropayments). הוא מציע ליישם מערכת פשוטה, בטוחה וידידותית למשתמש, שתאפשר לגבות סכומים קטנים עבור תוכן; סנט, חמישה סנטים, עשרה סנטים עבור קריאת כתבה או פוסט בבלוג או צפייה בווידיאו. עיתונים, הוא כותב, יוכלו להחליט אם הם גובים כמה סנטים לקריאת העיתון של היום או שני דולרים לקריאה במשך חודש, ואפשר להרחיב את השיטה לכל תחומי הרשת, שבה התוכן – ממסמכים של מכוני מחקר ועד סרטוני פורנו – מחולק כיום חינם אין כסף, אף שהושקעו זמן ומשאבים בהפקתו. יש כבר דוגמאות לכך היום: אחרי שתעשיית המוזיקה כמעט קרסה בגלל הורדות פירטיות מהרשת, התעצב באפל המודל האינטרנטי של iTunes, חנות מקוונת הגובה תשלום של 99 סנט להורדת שיר. באמזון משלמים כדי להוריד ספרים אל מכשיר הקריאה האלקטרוני קינדל. נניח למוזיקה ולספרים: איזקסון מוטרד ממצב העיתונות. וכך, הוא מסביר, יהיו מקורות הכנסה לעיתונים – המודפסים או המקוונים – כדי לשגר כתבים לבגדד או לשלם לפרילנסרים שייצאו לרואנדה. בלא מימון כזה ימשיכו העיתונים להידרדר לתהום. "אני אוהב עיתונות", כתב איזקסון, "אני חושב שיש לה ערך, והצרכנים שלה צריכים להעריך זאת". ערך שווה כסף. יהיה בשיטה שהוא מציע גם שיעור לעיתונאים: אם יקבלו תמורה עבור כל כתבה, הם יידעו שעליהם להפיק תכנים שיש להם ערך של ממש, וכך תמלא התקשורת טוב יותר את תפקידה ויתחזק מעמדה בעיני הציבור. איזקסון ידע מראש שהצעתו תיתקל בתגובות נזעמות, שהרי אפילו בעיני בתו, הוא כותב, כל מי שמעז לבקש תשלום עבור תכנים ברשת הוא איש רע. וכך, כצפוי, חושבים בלוגרים מכל רחבי העולם, שמסתערים בשבועות האחרונים על איזקסון. "תוכנית מגוחכת", כינו אותה בבלוג Techdirt, וזה היה רק אחד הביטויים העדינים יחסית בטקסט, שהסביר כי גם אם כל העיתונים יאמצו את מודל המיקרו-תשלומים, תמיד יימצא אחד שיציע חדשות ותכנים אחרים בחינם. כותב אחר, טים לי, הסביר שרק מפני שאיזקסון הוא חבר במועדון הסגור של התקשורת הממסדית נתנו לו לפרסם מאמר שחוזר להצעה שכבר הועלתה ונדחתה ב-1996, ב-2000 וב-2003. הטיעונים שלו כל-כך חלשים, כתב לי, שהמאמר שלו עצמו מוכיח מדוע לא שווה לשלם סנט על תוכן. הרשת מלאה בהסברים מפורטים מדוע השיטה לא עבדה ולא תעבוד. עד שלא יימצא יישום שיהיה גם נוח וידידותי למשתמש, גם אמין, וגם זול בעלויותיו, זה לא יעבוד. בלוגרים אחרים הצביעו על כך שחסימת תכנים למנויים משלמים תגרום לכך שאלו ייעדרו ממנוע החיפוש גוגל, וסטיב אאוטינג, הכותב כבר כמעט 15 שנה על עיתונות מקוונות, קבע בפסקנות: "זה לא עבד. זה לא יעבוד. זה מנוגד לאופי של האינטרנט". לא רק בלוגרים הביעו התנגדות. ב"ניו-יורק טיימס" הגיב על ההצעה מייקל קינסלי, שהיה עורך המגזין המקוון "סלייט", שהוקם על-ידי מיקרוסופט ונמכר ל"וושינגטון פוסט". קינסלי נזכר בימים שבהם "חינם" נראתה לבעלי "סלייט" ולעורכיו מלה גסה, כשהם ניסו לגבות 19 דולר למנוי שנתי לאתר. לכל מנוי חדש, אגב, הבטיחו מטרייה שעלותה 20 דולר. הניסוי נמשך שנה עד ש"סלייט" נכנע והצטרף לחגיגת החינם. קינסלי מעלה טענה מקורית: עיתונים מעולם לא גבו מחיר מהקוראים עבור המידע. על מה, אם כן, אנחנו משלמים? לדבריו, עבור הנייר, הדיו וההפצה. וכאשר אנחנו חוסכים לעיתון את ההוצאה הזו ומגיעים לטקסט דרך האינטרנט – אנחנו עושים למו"לים טובה ענקית. הרשת לא רק הביאה בכנפיה חיסכון עצום, אלא גם החדירה תחרות לתחום שהיה במקומות רבים (ערים של עיתון אחד, למשל) מונופול שנשא רווחים נאים בהחלט. האינטרנט יצר מצב חדש, שבו חצי מיליון אזרחים אמריקאים גולשים מדי יום ל"גרדיאן" הבריטי, שאף הקים מהדורה מיוחדת בשם "גרדיאן אמריקה", עם עורך אמריקאי ותריסר כתבים. על-פי קינסלי, גביית מיקרו-תשלומים, נניח שני דולרים לחודש על גישה ל"ניו-יורק טיימס", תעניק לעיתון הכנסה של 24 מיליון דולר בשנה, על-פי חישוב של מיליון קוראים. זה כסף קטן, הוא כותב, בהשוואה ל-668 מיליון דולר שהכניס בשנה שעבר ה"טיימס" ממודעות במהדורות המודפסת והמקוונת. זה כסף קטן, שלא יציל את העיתון ממצוקתו. מה אפוא יקרה? כאשר המשבר יסתיים, שוק הפרסום שוב יזנק. אולי יהיו בארצות-הברית פחות עיתונים, אבל החזקים והאיכותיים ישרדו וימשיכו לעשות עיתונות טובה. השורה התחתונה: אף אחד עוד לא יודע איך מצילים את העיתונות, זו שהפעילה כתבי שטח מקצועיים, פרשנים מנוסים, מבקרים מוסמכים ועורכים מיומנים. מיקרו-תשלומים לא יצילו כנראה את העיתונים; אולי מקרו-תשלומים, כאלה שאמריקה ומדינות אחרות מפנות להצלת המגזר הפיננסי, תעשיית הרכב ומה לא. ועד שיימצא פתרון, אפשר לקרוא את המאמר של איזקסון באתר של "טיים". חינם. בינתיים.

לצנזורה הצבאית סמכויות דרקוניות. אבל השיניים החדות שלה מונחות בכוס, ליד המיטה שבה היא גוססת. תוחלת חייה תלויה בעיקר בתקשורת

ב-28 באפריל 1999, בחצי היום, עשו קצין ושלושה טירונים של הצנחנים את דרכם בכבישי צפון השומרון אל מחנה שא-נור. הצנחנים נכנסו בטעות אל הכפר סילאט-א-חרטייה שבשטח A (הנמצא בשליטה פלסטינית מלאה). שוטרים פלסטינים, שלטענתם חשדו כי מדובר בגנבי כלי-רכב, פתחו באש על הטנדר הצבאי, וחייל אחד נפצע. הידיעה הגיעה אל כתבי השטחים ממקורות פלסטיניים, אולם הצנזורה מיהרה לפסול אותה. הסיבה: מצב הפצוע לא היה ידוע; חששו כי נפצע קשה, ולפיכך נהגו כמו במקרה של מוות – אין מפרסמים ידיעה על תקרית עד שתימסר הודעה למשפחה. אף שמצב פצועים אינו כלול ברשימת הנושאים הטעונים הגשה לצנזורה, ההיענות של כלי התקשורת לאיסור הפרסום במקרים כאלה היא כמעט מלאה. לעומת זאת, במקרים של פיגוע המוני, למשל בלב תל-אביב או בשוק מחנה-יהודה בירושלים, הרדיו פורץ לשידור מיד עם קבלת הידיעה. מאות אלפי אנשים נתונים בפאניקה – אך איש אינו מעלה על דעתו למנוע את הדיווח. הצנזורה הצבאית – יחידה של חיל המודיעין – פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, ולה סמכויות דרקוניות. אבל השיניים החדות שלה מונחות בכוס, ליד המיטה שבה היא גוססת. לפי הוראות הצנזורה יש להעביר לעיונו של הצנזור כל ידיעה הקשורה ל-41 נושאים הנוגעים במישרין או בעקיפין לענייני ביטחון. ואולם, הצנזורה אינה עומדת בפרץ במקרים הרבים שכלי התקשורת ממירים את פיה. הדוגמאות של פרשיות יהודה גיל, חאלד משעל ומעצר סוכני המוסד בשווייץ מלמדות כי היא משחקת במגרש שאת גבולותיו קובעים העיתונאים; הם המחליטים אילו ידיעות להעביר לבחינת הצנזור – על-פי הבנתם או על-פי הוראות מנהליהם המקצועיים. הוראות הצנזורה משמשות המלצה בלבד. בצנזורה העצמית שלהם פועלים העיתונאים כמעט תמיד לפי המבחן שקבע השופט אהרון ברק בבג"ץ 680/88 (שניצר ו"העיר" נגד שר הביטחון): לצנזורה מותר לפסול חומר לפרסום "אך ורק כשיש בו קרבה ודאית לפגיעה ממשית בבטחון המדינה". גם הצנזורה העצמית שנוקטים העיתונאים מאבדת את יכולתה לחסום פרסום מידע – רגיש ככל שיהיה. בעידן הכפר הגלובלי אין דרך למנוע פרסום אם מישהו נחוש לפרסמו. לאחר המקרה של ריצרד טומלינסון, סוכן ה-MI6 לשעבר, שחשף באתרי האינטרנט שמות של 117 סוכנים (שניים מהם בתל-אביב), והוסיף מידע מסווג על דרכי הפעולה של "המוסד" הבריטי, רשמו לפניהן סוכנויות הביון בעולם לקח חשוב: המלחמה שניהלו שלטונות בריטניה נגד פרסום המידע באינטרנט, כולל מאבקים בבתי-משפט, העניקה תוקף וחותם של אמינות למידע, שהתפרסם ממילא. שכרם של מאבקים נגד פרסום מידע בסייבר-ספייס יוצא אפוא בהפסדם. אין זה מפליא כי בעת האחרונה איסוף מודיעין גלוי מתמקד באינטרנט. באתר האינטרנט של פרופ אבנר כהן מאוניברסיטת וושינגטון חשופים סודות הגרעין של ישראל. באתר אחר מתוארים מעלליהן של אחדות מיחידות העילית של צה"ל – גם כאלו שהצנזורה אוסרת לנקוב בשמן. באתר של אוניברסיטת ביר-זית יש מידע מעודכן על מעצרים של השב"כ בגדה. יש, כמובן, הבדל בין הפרסומים בכלי התקשורת למידע הזורם ברשת האינטרנט: לעיתונות הכתובה והאלקטרונית מייחסים יותר אמינות. בשם אמינות זו העיתונאים חייבים להיאבק בצנזורה, שכן ההיענות לה מביאה לדיווחים לא אמינים. לפיכך, כשהכתבים הצבאיים מנועים מלשדר את מה שהם יודעים, הם לפעמים רומזים. למשל: כשאסור לדווח על נפגעים בלבנון, הם מדווחים על "חילופי אש כבדים" ואינם מוסיפים את השורה המרגיעה "אין נפגעים לכוחותינו". במהדורות החדשות בטלוויזיה מדווח הכתב מגבול הצפון בסבר פנים חמור, ועיניו משגרות רמזים על דברים שפיו מנוע מלומר. צרכני התקשורת המתוחכמים (שמספרם הולך וגדל) ממהרים לעבור ל-CNN ולמקורות מידע זרים אחרים כדי לשמוע את האמת. בפיגוע שהיה ב-14 בינואר 1999 ליד ההתנחלות עתניאל שבהר חברון נהרג, בקרב יריות, לוחם יחידת המסתערבים של משמר-הגבול רב-סמל יהושע גבריאל ז"ל. בשעות הראשונות התירה הצנזורה לשדר כי "אזרח ישראלי נהרג". ידיעה לא מדויקת זו, ששודרה עד להסרת הגבלות הצנזורה, פגעה באמינות הדיווח. העיתונאים הישראלים מפירים את ההבנות עם דובר צה"ל והצנזורה לגבי דיווחים על פצועים וחללים, אך ראוי שצה"ל ישכלל את נוהלי ההודעות למשפחות ויזרז את פרסום המידע, שבעידן הטלפון הסלולרי נפוץ ממילא בדרכים עוקפות. לאחרונה פירסמה כרמלה מנשה כי אגף התכנון בצה"ל מציע לאזרח את הצנזורה הצבאית. במהלך השינוי אולי יתבהר ביתר שאת כי דברים שרואים משם רואים גם מכאן; העיתונאים הישראלים, ובמיוחד הכתבים המסקרים את מערכת הביטחון, אינם אדישים לאינטרסים הבטחוניים של המדינה. הצנזורה העצמית של העיתונאים אינה נעדרת פניות, אך היא מקיימת את זכות הציבור לדעת; לעומתה הצנזורה הצבאית אינה נרתעת מפסילת ידיעות שהסיכון הבטחוני בהן מפוקפק ביותר, כפי שמציין משה נגבי בספרו "חופש העיתונות", בלוויית דוגמאות ממלחמת השחרור ועד קו 300. בפרשה זו הופעלה הצנזורה, לדבריו, תחילה כדי להסתיר רצח של מחבלים, ואחר-כך כדי למנוע דיווח על החקירה. מאז ועד היום החלטות שנויות במחלוקת רבות נוספות של הצנזורה. לעתים אף ניתן להצביע על איפה ואיפה בשיקוליה: בתקרית ירי על כוחותינו בדרום לבנון, שבה נהרג לוחם גולני אוהד זך ז"ל, פורסמו, כעבור זמן קצר, פרטי האירוע, וגם שמו של מפקד המחלקה שצה"ל הפנה כלפיו את חצי האשמה והאחריות. יומיים קודם לכן הפציץ טייס קרב של חיל-האוויר בשוגג בית בדרום לבנון, ובו אם וששת ילדיה; שמו של הטייס אסור לפרסום. שיקולי הצנזורה אינם מתפרסמים. ההנמקה-לכאורה למניעת פרסום היא תמיד אותה "קרבה ודאית לפגיעה ממשית בבטחון המדינה". ואולם, העובדה שכתבים עוברים עבירות צנזורה כמעט באין מפריע מעידה על שביעות רצון ביחידת הצנזורה מן המידה הצנועה של הציות להוראותיה. בעידן של שקיפות גוברת, גם היענות חלקית להן נתפסת כהישג. הצנזורה הצבאית תמשיך לפעול כל עוד תימשך ההיענות הזו. סוף עידן הצנזורה מתקרב; תוחלת חייה תלויה בעיקר בתקשורת. גיא קוטב הוא כתב השטחים של קול-ישראל גיליון 22, ספטמבר 1999

סקר: רוב הציבור היהודי בישראל תומך בהפעלת צנזורה על התקשורת בישראל ודורש מהעיתונאים לצנזר את עצמם. עורך הסקר: הממצא המפתיע הוא האמינות הרבה שמייחסים ל"ישראל היום" למרות היותו שופר שלטוני

41% מהציבור היהודי בישראל סבורים כי בתקופת שגרה, על אמצעי התקשורת להיות ניטרליים לרוב ואובייקטיביים עד כמה שאפשר. רק 37% מהציבור היהודי סבורים כי בתקופות שגרה על התקשורת לייצג לרוב את העמדה הישראלית. כך עולה מסקר דעת קהל שנערך בהזמנת פרופ דניאל בר-טל מאוניברסיטת תל-אביב. לפי הסקר, שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית, למרות העמדות הליברליות הללו, כאשר נבדקות שאלות ממוקדות יותר עולה כי רוב הציבור היהודי בישראל דווקא אינו מעוניין בתקשורת ניטרלית ואובייקטיבית, אלא בתקשורת מגויסת. כך, לדוגמה, רק כ-55% מהציבור היהודי מסכימים במידה זו או אחרת כי על אמצעי התקשורת בישראל לפרסם מידע אמין על מעשים לא מוסריים שמבצעת הממשלה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכשנבדקה שאלה דומה ביחס למעשים לא מוסריים שמבצע צה"ל, ירד שיעור המסכימים לפרסום מידע אמין עליהם לכ-48% בלבד. זאת ועוד, קרוב ל-60% תומכים בהפעלת צנזורה מדינתית על התקשורת בישראל ושיעור דומה (ובמובהקות רבה יותר) דורשים מהעיתונאים לגזור על עצמם צנזורה עצמית ביחס למידע אמין במציאות של סכסוך. סקר דעת הקהל נערך לקראת יום עיון שהתקיים לאחרונה במרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום של אוניברסיטת תל-אביב בנושא התקשורת הישראלית ו"תרבות הסכסוך". פרופ בר-טל חוקר את תרבות הסכסוך בישראל ובעולם זה כשלושה עשורים. לדבריו, הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה בעבר דוגמה מובהקת למה שמכונה "סכסוך בלתי נשלט", וגם כיום עונה במידה רבה להגדרה. בסכסוכים שכאלה, הוא מסביר, מתפתחת לאורך זמן "תרבות של סכסוך", עם מאפיינים שכל ישראלי מכיר: החל בדה-לגיטימציה של האויב, עבור בתחושה עמוקה של קורבנות וכלה בעליית הפטריוטיזם. לדברי פרופ בר-טל, הכינוי "תרבות של סכסוך" נובע מהעובדה כי סכסוכים כאלה משפיעים באופן עמוק על החברה וחודרים לספרי הלימוד, לאמנות וכן לתקשורת. בין הדוברים בכנס היו חוקרי התקשורת ד"ר דניאל דור, ד"ר שגיא אלבז, פרופ יורם פרי ואחרים. בעוד שהחוקרים תיארו את התקשורת הישראלית כתקשורת שחלקה הגדול מגויס לצד הישראלי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ממצאי הסקר מלמדים כי בעיני הציבור היהודי, התקשורת בישראל שמאלנית מדי ואינה מגויסת דיה. ממצא זה אינו מפתיע אם לוקחים בחשבון כי מתוך מדגם של 504 יהודים, 295 הגדירו את עצמם ימנים, 128 הגדירו את עצמם כאנשי מרכז ורק 81 הגדירו את עצמם שמאלנים. כ-60% מהמשיבים על שאלות הסקר תיארו את התקשורת כנוטה לשמאל בהעברת המידע על הסכסוך, וכ-16% מהם הגדירו את התקשורת שמאלנית מאוד. רק כ-20% הגדירו את התקשורת כנוטה ימינה, כאשר רוב המשיבים כך טענו כי היא נוטה רק מעט ימינה. פרופ בר-טל מדגיש כי יש לתת על הדעת לתמונה שעולה מפילוח התשובות לפי ההגדרה הפוליטית של המשיבים. "אחד הדברים המעניינים שמצאנו היה שיש פערים גדולים בין שמאל לימין", אומר פרופ בר-טל. "וכיוון שהשמאל כמעט נמחק ונעלם, אז בתמונה הכוללת רואים שהציבור רואה את המדיה כשמאלנית וכי הוא רוצה צנזורה וצנזורה עצמית, ולא רוצה שיפרסמו מידע שפוגע בצבא או בממשלה. "אם לא היה לנו שמאל היינו כמו בברית-המועצות, כשהרוב המוחלט רוצה צנזורה. השמאל ממתן את התפיסות. רובו של השמאל, באחוזים מאוד גבוהים, מתנגד לצנזורה ולצנזורה עצמית ותומך במדיה מבקרת וחופשית. הימין עומד בצד השני". מהבחינה הזו, האם לא ניתן לומר שהציבור היהודי חושב בצדק שהתקשורת בישראל שמאלנית? הרי ביחס לעמדות שהוא מביע היא אכן נראית שמאלנית. "אני לא הייתי משתמש במלה שמאלנית, אלא ביקורתית". שאלה נוספת שבחן הסקר נגעה למידת האמינות שמייחס הציבור היהודי לכלי תקשורת שונים בקשר לדיווחיהם החדשותיים בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהתוצאות עולה כי מבין עיתוני הדפוס, "ידיעות אחרונות" נחשב לאמין ביותר. כ-66% מהמשיבים העידו כי הם סומכים על העיתון בדיווחיו החדשותיים על הסכסוך, וכ-10% מהם הצהירו כי הם "סומכים עליו מאוד". "מעריב" הגיע למקום השני עם כ-61% אמינות, "ישראל היום" זכה לכ-60% ו"הארץ" קיבל כ-50% אמינות בלבד. כשבוחנים את התשובות לשאלה זו על-פי דעותיהם הפוליטיות של המשיבים, עולה כי "ידיעות אחרונות" זוכה לאמינות גדולה יותר בקרב המרכז והשמאל ואילו "ישראל היום" זוכה לאמינות גדולה יותר בקרב הימין. אולם הפערים הפנימיים בין שמאלנים, אנשי מרכז וימנים קטנים יותר במקרה של "ידיעות אחרונות" לעומת "ישראל היום". כך, לדוגמה, כ-63% מבין הימנים סומכים על "ידיעות אחרונות" במידה זו או אחרת, לעומת כ-71% מאנשי המרכז וכ-69% מהשמאלנים. לעומת זאת, כ-65% מבין הימנים סומכים על "ישראל היום" במידה זו או אחרת, לעומת כ-53% מבין אנשי המרכז ורק כ-41% מבין השמאלנים. הפערים ביחס ל"הארץ" גדולים עוד יותר. רק כ-41% מהימנים סומכים על הדיווחים המתפרסמים בעיתון זה בקשר לסכסוך, לעומת כ-55% מאנשי המרכז וקרוב ל-78% מהשמאלנים. ביחס ל"הארץ" נרשם נתון חריג: כ-24% מהימנים הצהירו כי הם "מאוד לא סומכים" על דיווחיו בקשר לסכסוך. נתון גבוה יותר של חוסר אמינות מובהק, 37%, השיג רק ערוץ 7. בעיני השמאלנים כמובן. האם אין מקום להתפלא על כך ש"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הגיעו לאחוזי אמינות גבוהים יותר מ"ישראל היום"? הרי זה האחרון הוא עיתון בעל עמדות שמרניות יותר, שהולמות את עמדות רוב הציבור היהודי. פרופ בר-טל: "ההבדלים לא גדולים, ואולי הדבר המפתיע יותר הוא שישראל היום, שהוא באמת שופר כמעט ללא הגבלה, בצורה גלויה וברורה, זכה לשיעורי אמינות גדולים. אני חושב שזה ממצא מפליא מאוד". נתונים נוספים מהסקר מעלים כי חדשות ערוץ 10 זוכות לאמינות מעט גדולה יותר מחדשות ערוץ 2 (כ-73% לעומת כ-71%), כי אתר ynet זוכה לאמינות גדולה יותר בדיווחיו על הסכסוך לעומת אתר "וואלה" (כ-69% לעומת כ-64%) וכי חדשות גלי-צה"ל נהנות מאמינות גבוהה יותר מאלו של רשת ב (כ-73% לעומת כ-70%). כלי התקשורת שקיבל את שיעור האמינות הנמוך ביותר בקרב הציבור היהודי הוא ערוץ 7, שכ-44% הצהירו כי הם סומכים על דיווחיו. מדוע בחרת לסקור את האוכלוסייה היהודית בלבד? פרופ בר-טל: "החברה הערבית בישראל היא אמנם 20%, אבל בנושא המסוים של תרבות הסכסוך יש לה תרבות אחרת, ורוב המחקר שלי נוגע לתרבות הסכסוך שהתפתחה בחברה היהודית הישראלית ולא הפלסטינית". האם בחירה זו אינה מטה את התוצאות, למשל ביחס לעיתון כמו "הארץ"? "יכול להיות, אבל קשה לדבר פה על תרבות אחידה של סכסוך, ואותי עיניינו ספרי הלימוד והתקשורת בציבור היהודי. זה ההקשר של המחקר הזה".

"ידיעות אחרונות" מקציף מרוב חשק | העיתונים האחרים רק מריירים | בעוד שמידע רלבנטי נדחק אל מחוץ לתודעה

הישראלים מממנים 43% מההוצאה הלאומית לבריאות, ושיעור זה נמצא במגמת עלייה. מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995 עלה חלקם של אזרחי המדינה במימון שירותי הבריאות ב-34%. רק בארה"ב, מכל מדינות המערב, משתתף האזרח הפרטי בשיעור גבוה יותר במימון הבריאות. מידע זה, מעניין ומדאיג, ובעיקר רלבנטי לחיי כל אזרח ואזרחית, מופיע הבוקר ככותרת הראשית של "דה-מרקר", המוסף הכלכלי של "הארץ". לא תמצאו אותו בחוברות הצבעוניות המתיימרות להביא בפני קוראיהן את החדשות החשובות והמעניינות מדי בוקר (להלן: עיתונים). אלה עוסקות, במידה משתנה של להט, במעצרו של דודו טופז, החשוד כי יזם סדרה של תקיפות על בכירי תעשיית הטלוויזיה הישראלית. מי שעבורו "המעניין" מגולם בטלטלות הרגש שמייצרים ידוענים וסיפורי פלילים, מומלץ לו לקנות הבוקר את "ידיעות אחרונות", שם סוקרים את השילוב המופלא בין השניים מתוך מה שנראה כתחושת שליחות מוחלטת, אף כי לא ברור עד תום מה עומד ביסוד אותה שליחות. אולי יש בעיתון מי שבאמת ובתמים מאמין כי סיפורו של טופז מקפל בתוכו יותר מאשר בדרן מזדקן שלא הצליח להתמודד עם כשלונותיו. טופז, כך נמסר באחד הדיווחים המתפרסמים בעיתון [ניר גונטז, אמיר זוהר ומיכל גולדברג], "צפוי לעונש מרבי של עד 16 שנות מאסר". כבר כעת, כשהוא עדיין בחזקת חשוד בלבד, טופז זוכה ל-15 עמודים רצופים בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות": מהשער, המוקדש לו באופן כמעט בלבדי, ועד לכפולה המרכזית של העיתון (כולל). מבחינת "ידיעות אחרונות", אף אמצעי אינו מוגזם להעצמת הדרמה, החל מהגופן השרוט בכותרת הראשית, הזכור לרע ממסעות עוררות הרגש הקודמים של העיתון, ועד להצגה מטעה של המידע שנאסף על-ידי כתביו (בשער מתבשרים הקוראים על "הקריסה – טופז הועבר אמש לבית-החולים אברבנאל" – נוסח שממנו משתמעים התמוטטות עצבים ואשפוז פסיכיאטרי; בעמ 5 מדווח, בשורה בודדה, כי "אתמול, מקץ שעות ארוכות של חקירה, הועבר טופז לבדיקה בבית-החולים אברבנאל" – נוסח שממנו משתמעת בדיקה שגרתית לקביעת שפיותו של חשוד). אלה הימים שעבורם קיימים צהובונים. אחרי ככלות הכל, יש רק גיליון עיתון אחד שיוצא ביום שלמחרת מעצר טופז בחשד למעורבות בתקיפה, וב"ידיעות אחרונות" החליטו לנצל את ההזדמנות ככל הניתן. "ידיעות אחרונות" מספק לא רק את הסיקור הארוך ביותר, אלא גם את התקיף והחד-צדדי ביותר. היחס של העיתון אל טופז הוא כאל אשם מוחלט, לא חשוד, עם כותרות כגון "מגלומניה", הקובעת את הדיאגנוזה הפסיכולוגית של טופז; "שכירי החרב של דודו", הקובעת כי החשודים בתקיפה הם התוקפים וכי אכן ברור מעל לכל ספק כי טופז הוא שהזמין אותם; "וברשת בטוחים: זה דודו", המהווה עדות עזר כללית. המלה "חשד" כלל אינה מופיעה על שער העיתון. ובכלל, כיצד ממלאים 15 עמודים רצופים בדיווחים על מעצר טופז? בין היתר: תצלומים גדולים, רצועה היסטורית בראש העמודים המזכירה נשכחות, מאמרי דעה, מפת אזור התקיפות, ראיון עם פסיכיאטר המתמחה בהפרעות נרקיסיסטיות, פרופיל של התוקפים בפועל, תמצית סיפור חייו ועמוד שלם על תגובת המותקפים. כמו כן, יש לציין, מתפרסמת על פני שני עמודים ידיעה חדשותית על עצם הפרשה. מי שאחרי קריאת כל זאת נותר עם שאריות ריר בפיו מוזמן לעבור למוסף היומי של העיתון, "24 שעות" , ולקרוא את כתבת השער, על "הצד האפל של דודו טופז". העיתונים שאינם "ידיעות אחרונות" מגלים איפוק יחסי בכיסוי הפרשה. הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ישראל היום" אמנם מוקדשות לטופז, אך הכיסוי מצומצם בהשוואה לזה של "ידיעות אחרונות" (שישה עמודים ב"מעריב", שבעה ב"ישראל היום"), והגופן המשמש לכותרות הראשיות נטול שריטות, ממש כאילו הרגע יצא ממחשבו של הגרפיקאי. "הארץ" הוא העיתון היחיד הבוקר שמקדיש את הכותרת הראשית שלו לנושא אחר – מינוי בכיר במוסד למתווך במגעים לשחרור גלעד שליט. עיתון זה גם מסתפק בכפולה אחת (שגודלה כשתי כפולות של הטבלואידים) לכיסוי מעצר טופז. המלה "חשד", שכאמור, אינה מופיעה על שער "ידיעות אחרונות", מוצאת את דרכה אל שערי העיתונים האחרים, אך יחד עם זאת, גם בעיתונים אלה מוקדש שטח נרחב לפרסום הדלפות מחומרי החקירה, אמירות מאשימות של שוטרים וקביעות עובדתיות שטרם הוכחו בבית-משפט. "רב-סרן שמועתי בכל זאת צדק", כך פותחים נועם שרביט ויצחק דנון את סקירת מעצר טופז בעיתון "גלובס". אולי מן הראוי להעלותו כעת לדרגת סגן-אלוף. ב"מעריב", יש לציין, הגם שהדיווח אינו תופס מחצית מהעיתון, הוא כולל כמה פרטי מידע שאינם מופיעים ב"ידיעות אחרונות", כגון שם האישיות שסרטי מצלמות האבטחה בביתה הועברו למשטרה, שם האישיות שטביעות אצבע על מכוניתה הועברו לבדיקת המשטרה, ושם השכן החשוד כמתווך בין טופז לתוקפים [אבי אשכנזי ונתיב נחמני]. השוואה בין הנושאים המסוקרים הבוקר ב"הארץ" לאלה שמצליחים להידחף אל העמודים הפנויים ב"ידיעות אחרונות" מדגימה עד כמה תמונת העולם שמקבל הבוקר קורא הטבלואיד צרה ומעוותת. די אם נציין כי ב"ידיעות אחרונות" אין אפילו אזכור קצר לעימותים שאירעו אתמול בגדה בין שוטרי הרשות הפלסטינית ובין חוליית אנשי חמאס, שהסתיימו בשישה הרוגים. בכל העיתונים מלווים טורי פרשנות את סיקור המעצר של טופז. שי גולדן כותב ב"הארץ" על הקלישאה שבבסיס הפרשה; מאיר שניצר ב"מעריב" ורענן שקד ב"ידיעות אחרונות" נזכרים בעימותים אישיים שהיו להם עם טופז; מתי גולן מזכיר ב"גלובס" שאין כל קשר בין תקיפת בכירי תעשיית הבידור ובין פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי וקובע כי "אנשים בתקשורת שעבודתם היא תוכניות בידור – אלה הם בדרנים, או אנשים המועסקים בתעשיית הבידור. עיתונאים הם לא". זו נקודה משמעותית, ובהקשר זה כדאי להזכיר גם כי כעת, עם חשיפת החשדות נגד טופז, נראה הקישור שנעשה בזמנו בין תקיפת אבי ניר לתוכנית התחקירים של הזכיינית קשת כקישור מופרך, שלא לומר שימוש ציני בטרגדיה אנושית למען קידום תוכנית טלוויזיה בערוץ מסחרי. למרות זאת, אתרי האינטרנט מדווחים הבוקר כי כי גם עורך העיתון "ישראל היום" עמוס רגב היה על הכוונת של טופז. עתה, אם כן, כבר לא מדובר באנשי בידור בלבד, גם אם העילה במקרה הזה היא, לפי כתבת קול-ישראל, סירוב לפרסם מאמר של טופז בעיתון. בעיתונו של רגב מועסק גם דן מרגלית, אביה של אחת המותקפות. מרגלית מקפיד הבוקר, הרבה יותר מכותבים אחרים המחווים את דעתם על התקיפות והמעצר, להדגיש את חזקת החפות של טופז, אך יחד עם זאת הוא דורש "כתב אישום מהיר", "פסק דין נוקב" ו"גזר דין קשה". אחד הנשכרים מאיבוד כל פרופורציה בסיקור מעצר טופז הוא דן מרידור. אתמול פורסם בעיתונים כי החליט שלא לקחת על עצמו את תפקיד המתווך במשא-ומתן לשחרור גלעד שליט. הבוקר עלולים היו להתפרסם גילויי תרעומת על החלטה זו, אבל התרעומת, ככל שהיא קיימת, מצטמצמת לטור צר ב"ידיעות אחרונות". אריאלה רינגל-הופמן מונה את האלטרנטיבות שהיו למרידור ותוהה מדוע בחר דווקא לוותר על התפקיד. בכל העיתונים מתפרסם היום, שעות לפני הדיון המכריע על עתיד ערוץ 10, כי המיליארדר רון לאודר מוותר על חלקו בערוץ. עופר נמרודי מתראיין למוסף "נדל"ן" של "גלובס" ומבטיח כי על בית "מעריב" יוקם בניין משרדים בן 30-25 קומות. "אני מאוד מקווה שנהפוך את הלימון הזה ללימונדה, ושברבות השנים בית מעריב החדש יהיה גם בניין מרשים ארכיטקטונית וגם עסק טוב", אומר נמרודי.

כולנו שמענו על הזיהום הקטלני במפרץ חיפה, אבל לא על הזיהום הזהה באשדוד • אולי המאבק נגד הזיהום מתחנת הכוח אשכול הוא סנונית ראשונה המבשרת את התעוררות התושבים וגופי השלטון המקומי

משבר האנרגיה העולמי הוביל בתחילת החודש לעלייה חדה במחירי החשמל בישראל, התרחשות שכל הפוליטיקאים באשר הם פוחדים ממנה כמו מאש. הפתרון שהם מצאו? להוריד מחירים על חשבון הגברת הזיהום. הסבר: עליית המחירים נעוצה בהתייקרות הפחם (כן כן, למרות ההבטחות והחלטות הממשלה, משק האנרגיה שלנו עדיין נשען על פחם), ולכן משרד האנרגיה ורשות החשמל פנו אל המשרד להגנת הסביבה, בבקשה לאפשר את הגברת הייצור בתחנת הכוח הגזית באשדוד. מדוע צריך אישור מיוחד, ומהמשרד להגנת הסביבה? משום שהתחנה, אשכול, מזהמת מאוד, לא מותקנים בה אמצעי הפחתת פליטות נדרשים ולכן השימוש בה מוגבל (רגע, לא סיפרו לנו שגז טבעי הוא פתרון לזיהום האוויר מפחם ושמדובר במיטב הטכנולוגיות? סיפרו!) בכל מקרה, בגלל הזיהום האסור שמייצרת התחנה, היתר הפליטה שמעניק לה המשרד להגנת הסביבה מגביל את פעילותה. מדוע לא משפרים את התחנה כך שלא תפלוט זיהום הגורם למחלות ומוות? מסתבר שהיתר הפליטה שלה מסתיים בעוד כשנה וחברת החשמל מתכוונת למכור אותה. כל אלו הצביעו על שעת כושר לטפל בתחנה שמזהמת בשיגרה, ולפני כחודש פנה באתר זה יוני ספיר, יו"ר עמותת "שומרי הבית", אל ראשי עיריות אשדוד ואשקלון, ד"ר יחיאל לסרי ותומר גלאם, וביקש מהם במכתב מפורט ומנומק, "לפנות בדחיפות למשרד האנרגיה, לרשות החשמל ולמשרד להגנת הסביבה, על מנת לסכל את הכוונה להגביר את השימוש ביחידות הייצור המזהמות". בהמשך לפנייה זו, ולאחר שהמשרד להגנת הסביבה אישר תוספת של 2,000 שעות מתוך 10,000 השעות ויותר שמשרד האנרגיה ביקש, הכריזו ראש העיר לסרי ויו"ר הוועדה לאיכות הסביבה בעיריית אשדוד, אינג שמעון כצנלסון, על הקמת מטה מאבק עירוני בנושא. ראש העיר גם כתב לשרת האנרגיה, קארין אלהרר, ש"העירייה תיאבק בכך בכל האמצעים העומדים לרשותה – ציבוריים, שלטוניים ומשפטיים, כדי למנוע את הסכנה מתושבי העיר". בתחילת השבוע דיווחה שני אשכנזי ב"גלובס" שעיריית אשדוד ועמותת "שומרי הבית" שלחו לשרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, מכתב התראה בטרם פתיחת הליכים משפטיים, בו דרשו מהמשרד להגנת הסביבה "לקיים את חובתו החוקית ולערוך בעניין הליך שיתוף ציבור בהתאם לחוק אוויר נקי". זאת ועוד, יו"ר איגוד ערים אשדוד חבל יבנה וראש המועצה האזורית ברנר, דורון שידלוב, טען ש"הערכים המותרים לזיהום סביבתי ובריאותי במרחב אשדוד אינם זהים לאלו במרחב חיפה, המחמירים יותר" ו"דרש מהמשרד להגנת הסביבה להחמיר את הדרישות הסביבתיות באשדוד, במקום לאפשר לתחנת הכוח לזהם יותר". חלפו כמה ימים, והשרה זנדברג השיבה לראש העיר שהיא "שותפה לדאגה לפגיעה בסביבה ובבריאות הציבור כתוצאה מהגדלת נפח הפעילות בתחנת הכוח אשכול, באופן שיביא לזיהום האוויר, נוכח היותן של היחידות בתחנה יחידות שאינן מחזיקות בטכנולוגיה המיטבית הזמינה ומשכך נועדו להיסגר ובוודאי שלא להרחיב את הפעילות", ו"כי לא יינתן אישור להרחבת פעילות מספר יחידות כוח מזהמות בתחנת אשכול ללא שמיעת עמדת הציבור". הנה דוגמה איך ארגוני החברה האזרחית והרשות המקומית יכולים לפעול יחד מול משרדי ממשלה למען הציבור. אבל בתוך כל השיח הזה, בו העירייה ואיגוד הערים לאיכות הסביבה המקומי, יחד עם המשרד להגנת הסביבה, נלחמים על איכות האוויר ועל בריאות התושבים באשדוד, הפיל הגדול שבחדר שוב נשכח: באיזור אשדוד יש זיהום אוויר כבד ומתמשך בלי קשר לתחנת הכוח אשכול. בעיר פועלים בית הזיקוק של פז, חוות הדלקים פי גלילות, המפעלים יהודה פלדות ואגן אדמה וכמובן הנמל. כל אלו ממוקמים בצפיפות באזור התעשייה הצפוני של העיר. לא רק שכולם פולטים שלל מזהמי אוויר, שגורמים למחלות ריאות, לב, כלי דם ועוד, וחלקם מסרטנים וחשודים כמסרטנים, הרי שהרשויות השונות שקמו והזדעקו עכשיו לא עשו עד עתה כמעט דבר וחצי דבר כדי ללמוד על מצב איכות האוויר באזור התעשייה ובעיר כולה וכדי להפחית את הזיהום. אני קורא את הדברים ונזכר איך שרון מרק, חברת מועצת העיר אשדוד ובעבר סגנית ראש העיר וראש הוועדה לאיכות הסביבה, ואנוכי, נאבקנו לפני יותר משנתיים מול איגוד ערים אשדוד חבל יבנה והמשרד להגנת הסביבה להרחבת ניטור האוויר ברחבי העיר ולהפחתת פליטות המזהמים. איך בשל ערכים גבוהים של בנזן (חומר מסרטן ודאי), ואף כאלו שחורגים מתקני הסביבה היומיים, קראנו להצבת גלאי בנזן בשכונות המגורים בעיר ולהחמרת הפיקוח והאכיפה נגד המתקנים המזהמים. בלית ברירה ערך המשרד שימוע לכמה מהמזהמים הגדולים במרחב, וחייב את פז בית הזיקוק להקים ניטור נוסף של בנזן על גדרות המפעל; איגוד הערים הציב גלאים לניטור של בנזן בשתי נקודות בעיר: לב אשדוד ורובע ט"ו. אבל מה עלה בסופם של השימועים מלפני יותר משנתיים? מה עם הניטור שהבטיחו על הגדר של בית הזיקוק, אבל נתוניו לא חשופים לציבור? ולאיפה נעלם ניטור הבנזן בתחנות בתוך העיר? על פי דוח מרשם הפליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה, איזור התעשייה באשדוד לא פחות מזהם מהאיזור המושמץ במפרץ חיפה, אבל עד עתה תושבי אשדוד ופרנסי העיר, ואיתם איגוד הערים המקומי והמשרד להגנת הסביבה, לרוב מילאו פיהם מים (לא מפתיע, בהתחשב באיכות האוויר). אולי המאבק נגד הזיהום מתחנת הכוח אשכול הוא סנונית ראשונה המבשרת את הכוונות של כלל מחזיקי העניין בעיר, ואולי הוא ייתן סוף סוף תקווה לתושבי העיר, שגם הם יוכלו לנשום לרווחה. עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)

המדליף אדוארד סנודן נבחר לאיש השנה של ה"גרדיאן", בעוד עורך העיתון הבריטי הודף את הביקורת על פרסום המסמכים הסודיים ומציג באור מגוחך את שירותי הביון

אם אדוארד סנודן הוא המדליף, אלן רוסברידגר הוא המטיף. האחד מצא מקלט ברוסיה מאימת החוק האמריקאי. השני אינו מחמיץ כל הזדמנות כדי להצליף במי שאינם מבינים את חשיבות פרסום המסמכים שהדליף סנודן, מסמכים שבהם נחשף היקף החדירה של סוכנויות ההאזנה של המודיעין האמריקאי והבריטי לדוא"ל, לחיפושי הגוגל ולשיחות הטלפון של מיליוני אזרחים בשתי המדינות ומחוצה להן. מאז פרצה הפרשה ביוני השנה נמצא רוסברידגר, עורכו הראשי של היומון הבריטי "גרדיאן", במוקד ההתעניינות הבינלאומית. הוא מרצה, מתראיין, כותב – הכל כדי להבהיר את נימוקי ההחלטה לפרסם חלק – כאחוז אחד בלבד, לטענתו – מהאוצר הכמוס שנפל לידיו. הוא מנסה להדוף את הביקורת שנמתחה עליו בשל הפרסום, אך לא פחות מכך לנהל מתקפת נגד: מול סוכנויות הביון, רשויות החוק ופוליטיקאים המנסים, לדבריו, להטיל אימה על עיתונאים הממלאים את תפקידם. רוסברידגר נהנה, ללא ספק, מהמעמד שהקנתה לו הפרשה כלוחם לזכויות האזרח, ולא פחות מכך כמי שמצליח להגחיך את זרועות הסתרים של הממשלה. בהרצאה באוסטרליה בחודש שעבר הניף בפני הקהל פיסת מתכת, שריד ממחשב "מקבוק פרו", שרוסק במרתף מערכת ה"גרדיאן" בהוראת גורמי ביטחון בריטיים. את מאמרו על הפרשה ב"ניו-יורק ריביו אוף בוקס" פתח בתיאור מבצע ריסוק המחשב. המערכת רכשה מקדח מיוחד ואביזרים נוספים, כך סיפר, כדי להוכיח לשני אנשי חוק שניצבו מעל ראשינו שהמחשב נהרס ונוטרל. זה היה מהלך עקר ומיותר, הדגיש העורך, שהרי ידוע שעותקי המסמכים שמורים בנפרד בארבע ערים, בארבע ארצות, בשלוש יבשות. בראשית החודש זכה בבמה נוספת להציג את תפיסת עולמו ואת שיקוליו בפרשת סנודן: ועדת הפנים של הפרלמנט, העוסקת בהפרות לכאורה של החוק בפרשת פרסום המסמכים. גם שם, מול מצלמות הטלוויזיה, לא ויתר על הניסיון להציג את האיוולת שבמהלכי סוכנויות הביון למנוע את הפרסומים. במשך כל עדותו היה מונח על השולחן שלצדו הספר "לוכד המרגלים" ("Spychather"), שנכתב בשנות ה-80 של המאה הקודמת על-ידי בכיר השירות החשאי לשעבר פיטר רייט. השירות החשאי ומשרד המשפטים אסרו את הדפסת הספר ומכירתו בבריטניה, אך הוא ראה אור באוסטרליה ועורר התעניינות רבה בכל רחבי העולם, ממש כפי שקרה כאשר ניסו בכירי המוסד הישראלי למנוע בקנדה את פרסום ספרו של איש הארגון לשעבר ויקטור אוסטרובסקי ורק העצימו בכך את מכירותיו. רוסברידגר ניצל היטב את ההופעה בפרלמנט, על אף שלא זו היתה המטרה של מי שזימנו אותו לשם. "זו תהיה אינקביזיציה", העריך לפני העדות גלן גרינוולד, עיתונאי ה"גרדיאן" (עד לאחרונה) שקיבל את החומר מסנודן. בישיבות קודמות של הוועדה האזינו חבריה לשלושת ראשי ארגוני הביטחון הבריטיים חמורי הסבר שטענו כי הפרסום גרם נזק בטחוני. "אויבינו מחככים עכשיו את ידיהם בהנאה", האשים אז ראש שירות הביון הבריטי MI6, סר גון סאוורס. דבריו של סאוורס הידהדו כאשר התיישב עורך ה"גרדיאן" מול חברי הוועדה. כמה מהם ביקשו להטיל ספק בנאמנותו למדינה. הציר השמרני מייקל אליס שאל: ואם היה ה"גרדיאן" מקבל מידע על כך שפיצחנו את ה"אניגמה", מכונת הצופן של הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה, גם אז הייתם מוסרים את הידיעה לנאצים? רוסברידגר דחה את ההשוואה הנואלת בקלות. זה תרגיל הסחה שאינני מתכוון להיגרר אליו, השיב. השאלה של אליס, בלתי רלבנטית ככל שתהיה, שיקפה את הלך הרוחות הממסדי, הרואה בהדלפה ובפרסום המסמכים חבלה חמורה במאבק נגד הטרור. כמעט בגידה. בעיני ראשי סוכנויות המודיעין למיניהן החדירה הבוטה לתקשורות אישיות היא פעולה מוצדקת וחיונית, בעיקר מאז ה-11 בספטמבר 2001. מי שחושף את קיומה ומעז להציג שאלות על החדירה הבוטה לפרטיותם של אזרחים במדינה דמוקרטית הוא בעיניהם עבריין, ולא פחות מכך – איננו פטריוט. ברוח זו התקיל יו"ר הוועדה, איש הלייבור קית ואז, את רוסברידגר בשאלה: "אני אוהב את המדינה הזו. האם אתה אוהב את המדינה?". "אני קצת מופתע מהשאלה", השיב רוסברידגר. "אבל כן, אנחנו פטריוטים, ואחד הדברים שבהם אנחנו פטריוטים הוא באמונה בטיבה של הדמוקרטיה, של העיתונות החופשית והעובדה שבמדינה הזו אדם רשאי לדון בנושאים כאלה ולדווח עליהם". בהמשך חזר ואמר: "אחד הדברים שאני אוהב במדינה הזו הוא שיש לנו חירות לכתוב, לדווח, ולחשוב שיש לנו קצת פרטיות". בתשובה לשאלות אחרות חזר והדגיש את מודעות העיתון לאחריות המוטלת עליו. לדבריו, אנשי העיתון עברו בקפדנות על החומרים טרם פרסומם ומחקו שמות כדי שלא לגרום נזק בטחוני. סנודן ידע, לדברי רוסברידגר, כי הוא מוסר את החומר לידי גורם אחראי, המבין את המשמעויות של הפרסום. אם עיתונאים לא יוכלו לפרסם זאת, הזהיר, אנשים כמו סנודן ימסרו מסמכים כאלה לגורמים אחרים, אחראים פחות. "אנחנו לא נירתע מנסיונות ההפחדה", אמר לחברי הוועדה, "אבל גם לא ננהג בחוסר אחריות". חלק נרחב מדבריו של רוסברידגר הוקדש להפרכת הטענה שהפרסום גרם נזק לביטחון הלאומי. "עד עתה לא קיבלתי מאיש הסבר איזה נזק נגרם", אמר, "רק האשמות מעורפלות, בלי שום דבר ספציפי". הוא ציטט חבר בוועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי ששיבח את אנשי העיתון על עבודתם המצוינת וקבע בפסקנות: "לא גרמתם שום נזק". תמיד צריך להתייחס לטענות בדבר פגיעה בביטחון הלאומי במידה ראויה של ספקנות, כך אמרו לו, לדבריו, פוליטיקאים בכירים ואנשים שמילאו תפקידים בתחומי ההגנה. אחד מהם הדגיש באוזניו את הצורך להבחין תמיד בין גרימת נזק אמיתי לביטחון לבין מבוכה הנגרמת לגופים העוסקים בכך, "ואין ספק שבמקרה הזה היתה מבוכה", אמר רוסברידגר. לא הייתי רוצה לחיות, אמר, בדמוקרטיה שבה הטיעון של "פגיעה בביטחון הלאומי" הוא הקלף המנצח בכל ויכוח בשאלה מה מותר לפרסם ומה אסור. "יש מדינות, שאינן בדרך כלל דמוקרטיות, שבהן העיתונות אינה חופשית לכתוב על נושאים כאלה, שירותי הביטחון מורים לעורכים מה לכתוב ופוליטיקאים מצנזרים את העיתונים. זו אינה המדינה שבה אנו חיים", אמר. כהוכחה לחשיבות הציבורית של פרסום המסמכים הזכיר עורך ה"גרדיאן" את החלטתו של הנשיא אובמה לבדוק באופן מקיף את דרך פעולתם של גופי המודיעין של ארצות-הברית בכל הקשור לחדירה לפרטיות. הבדיקה הזו, אמר רוסברידגר, לא היתה באה לעולם אלמלא החשיפה בעיתונות, שהוכיחה כי הפיקוח שהופעל עד עתה על זרועות המודיעין לא היה יעיל. ובכלל, את האחריות לנזק בטחוני, אם נגרם כזה, הטיל רוסברידגר על ראשי גופי המודיעין. הם לא רק פגעו בפרטיותם של אזרחים, אלא גם כשלו בשמירה על המידע הרגיש שנאסף במחשביהם. אם בחור בן 21 בהוואי, שאפילו לא הועסק ישירות על-ידי הממשל האמריקאי, היה יכול לשים את ידיו על המסמכים ולהוציא אותם, אמר, זה עניין החמור הדורש חקירה. מה גם שזו הפעם השנייה בשנים האחרונות ששומרי הסודות כשלו, אמר בהתייחסו לטוראי ברדלי מנינג, החייל האמריקאי שהדליף בשנת 2010 לאתר ויקיליקס כ-700 אלף תכתובות ומסמכים של משרד החוץ. בארצות-הברית עקבו אחר עדותו של עורך ה"גרדיאן" גם בכירים בשני העיתונים ששיתפו איתו פעולה בחשיפת המסמכים. ב"ניו-יורק טיימס" כתב השבוע בעל הטור לנושאי תקשורת דייוויד קאר כי בשעה שסגן הנשיא גו ביידן מתח בבייגינג ביקורת על צעדי ממשלת סין נגד עיתונאים, וושינגטון משתפת פעולה עם לונדון בהפחדה ובאיום על עיתונאים כדוגמת אנשי ה"גרדיאן". ברטון גלמן, כתב ה"וושינגטון פוסט" שעסק גם הוא במסמכים, אמר לקאר כי מצבם של עיתונאים בארצות-הברית טוב יותר מזה של עמיתיהם הבריטים. אצלנו, אמר גלמן, המצב אינו מושלם, אבל בשום שלב לא נקשו גורמי ביטחון על דלתו של שום עיתונאי בדרישה להחזיר את מסמכים וגם לא לרסק כונני מחשב. בראיונות לאחר העדות הגדיר רוסברידגר את העיסוק המופרז בפרסום המסמכים כסטייה מהעיקר. "הפרלמנט נעול על התעסקות בעניינים קטנוניים", אמר, "אבל כמעט שאינו משקיע זמן בסוגיות המשמעותיות שהועלו לסדר היום על-ידי החשיפה שלנו. זו אינה שעתם הגדולה של העקרונות הדמוקרטיים". על סדר היום אמורים לעמוד, לדבריו, הסכנה העצומה הטמונה באיסוף המידע ומה שניתן לעשות באמצעותו. "זה עומד להיות אחד הנושאים המרכזיים של המאה הזו – השימוש במידע על אודותינו ולמי תהיה גישה אליו", אמר. קוראי ה"גרדיאן" מסכימים ככל הנראה עם סדר העדיפויות של רוסברידגר. במשאל שנערך השבוע הוכתר אדוארד סנודן כאיש השנה של העיתון ל-2013. האפיפיור פרנציסקוס, שהוכרז כ"איש השנה" של השבועון "טיים", הגיע בקרב קוראי ה"גרדיאן" רק למקום השלישי. ולא רק הקוראים מסכימים. רוסברידגר סיפר לחברי הוועדה כי אנשיו בדקו את שאלת הפרסום עם 30 מעורכי העיתונים החשובים בעולם, וכולם השיבו שהיו נוהגים באותה דרך. "שום עיתונאי על פני האדמה לא היה דוחה חומרים כאלה", סיכם.

"בתערובת בלתי אפשרית של אהבה אמהית חרדה, עם הבנת עומק אדירה של עיתונות טובה". על חנה זמר, עורכת "דבר", במלאות עשור למותה

ככל שאני מנסה לפענח את התקופה שבה עבדתי עם חנה זמר, אני מתקשה להפריד בין החלקים המקצועיים הזכורים לי לבין החלקים האישיים. כי לטוב ולרע, העורכת המרתקת, רבת העוצמה והחכמה ביותר שעבדתי אתה בכל שנותי בעיתונות, תחיה לעולם בזכרוני בשילוב הזה, האנושי והחם אך גם הטעון, שאינו ניתן להפרדה. וכך, שתי תמונות בהירות עומדות מול עיני, זו ליד זו, בלי כל סתירה: באחת מגיעה חנה כרוח סערה בבוקר יום שני, ועוד לפני שנכנסת לחדרה עוברת בדסק מעורך לעורך. אני ערכתי אז את עמודי סוף-השבוע. מה תעשי, היא אומרת לי בחרדה אותנטית לחלוטין ומשכנעת ביותר. אין לך חומרים. יהיה בסדר, חנה, אני עונה, ומפרטת לה בבהלה את רשימת השמות והנושאים, ומכל מקום, אני מתגוננת, ממילא רק יום שני ומי יודע מה יתרחש השבוע. ביום שלישי בבוקר חוזר הטקס, אבל הנוסח משתנה במקצת. מה תעשי, היא אומרת, יש לך יותר מדי חומרים, איך תסתדרי? זה בסדר, אני עונה, וזה עוד כלום לעומת רביעי אחר הצהריים, וחמישי בבוקר, כשה"חומרים" מתמהמהים (כי ב"דבר", יש לדעת, כתבו רק נסיכים בעלי שם, וכל אחד מהם היה זקוק לנדנוד, ליטוף ותזכורת, אם במקרה הואיל לקום לפני עשר בבוקר, וגם אז חיכה עד לשנייה האחרונה לפני הדדליין. סטייל שכזה), החרדה של חנה ממש עולה על גדותיה. מה תעשי, היא אומרת. לא יהיה לך עיתון. אלא שבכל התהליך הזה היא רק מקשיבה למה שאני מתכננת ומה הכותבים אמורים לכתוב, ובניגוד לכל מה ששמעתי כל חיי על העיתון של ההסתדרות, ונתקלתי בו לא פעם, לא מתערבת. לכל היותר מעירה בחריפות לגלגנית, או מטילה ספק באיזו תיזה, אבל לא מכניסה לטקסטים אפילו אצבע קטנה. מניחה לי לדהור, או להתרסק, לבד. בחמישי בלילה, בשעת הקסם שבה סדר העופרת הופך מלים לעיתון, והגרפיקה אינה שלל יישומים זריזים אלא מלאכת מחשבת אסתטית, עיתונאית וקפדנית מאוד, דקות לאחר סגירת העמודים שאין ממנה חזרה בשעה המאוחרת הזאת, חנה מטלפנת לשאול אם הכל בסדר. הכל בסדר, אני עונה לה. העיתון יורד לדפוס, ועד יום ראשון תורי להיתקף סוף-סוף בחרדה. בוקר טוב, היא אומרת כשהיא ניגשת אלי בבוקר יום ראשון. איזה עיתון. כל הכבוד. ויורדת לכל פרט, ומדגימה, ופה ושם מעירה על מיקום של תמונה או על אי-דיוק, אבל דברי העידוד והחיזוק שלה מופלאים בעיני בכל פעם מחדש. מעולם לא פגשתי אדם שידע להעצים כמוה, לחזק, לברוא יכולת – כל הביטויים האלה שמשתמשים בהם היום בכל מיני סדנאות כדי "לייצר מנהיגות", ולשווא. חנה, בתערובת בלתי אפשרית של אהבה אמהית חרדה (לפרקים מעיקה, לפרקים מעוררת כמיהה להישענות טוטלית שלא ממש מיטיבה עם הנשען) והבנת עומק אדירה של עיתונות טובה, גידלה אותנו, צעירי "דבר", להיות עיתונאים ועורכים בעלי ביטחון עצמי ותשוקה עצומה לעבודה. והנה התמונה השנייה: חנה קוראת לי לחדרה. אני ממהרת אליה. חתול בוגר, כדור פרווה אפור-כסוף שעיניו הגדולות נוגות, צנוף בתוך כלוב שניצב על שולחן העורכת הראשית האגדית של עיתון פועלי ארץ-ישראל ומיילל בקול דקיק. את חייבת לקחת אותו, היא אומרת. מצאתי אותו בדפוס אתמול בלילה, מישהו זרק אותו. שערורייה כזאת. מנוולים. הורידו לו את הציפורניים. מסכן כזה. הוא לא ישרוד דקה. לקחתי אותו. היתה לי ברירה? שניהם, חנה והחתול, נראו כאילו סוף העולם עומד בפתח. הבנות שלי שמחו מאוד וקראו לפליט המטומבל, שנהג לצנוח מחלונות גבוהים ישר למיטותיהן ברגע שנרדמו, פומפון. שבועות אחדים לאחר שאומץ בביתנו הגיעה חנה לביקור, עם קופסת מזון משומר רטוב לחתולים. לתדהמת כל הנוכחים, כולל הח"מ שחשבה שהיא כבר מכירה את חנה היטב, השתטחה העורכת הראשית, זו שראשי ממשלות ושרי ביטחון רעדו מפניה ובכירי משרד החוץ התחנפו אליה, על הרצפה, הניחה את תכולת הקופסה בקערית, ובקול הכי ילדותי ששמעתי אי-פעם, קול השמור בדרך-כלל למבוגרים המשתעשעים בתינוקות של בני-אדם, קראה לחתול. עכשיו כשאני כותבת עליה, לראשונה אי-פעם ולאחר דחיות ותירוצים שונים, צפים לפתע עשרות רגעים כאלה שחשבתי שכבר לא אזכור. היא היתה מבריקה. חכמה. נוטה לטיפשויות. שופעת אהבה. יצרית. מינית. משוחררת. מלאת גחמות ודעות קדומות. רכה. קשה. נאמנה בלי די לאנשים שהאמינה בהם. עוינת בלי פחד את מי שלא האמינה לו. אשה יפהפייה שידעה להשתמש בקסמיה כשצריך, וגם להתל בשוביניסטים שנבהלו משכלה החד כתער. כוחנית שידעה לעטוף את כוחניותה בגינונים חינניים, אירופית קלאסית רחבת דעת ויהודייה מפא"יניקית צרת אופקים (לפעמים, לפעמים). והתמהיל הזה הקשה עלי עד היום לכתוב עליה דברי הספד. העדפתי למרוד בה. עכשיו, אולי מאוחר מדי, אני מודה שאני מתגעגעת אליה נורא. המנצחת / מרדכי נאור מכתבת ביומון המנוקד לעולה, הפכה ניצולת השואה לעורכת "דבר" ומקורבת להנהגת המדינה. חנה זמר: הגברת הראשונה של העיתונות הישראלית

השפעת המקסיקאית אינה מתחשבת בשליחי "מעריב" ו"הארץ" | "גלובס" מפרסם ידיעת רכילות טהורה בפתח עמודי החדשות | והאם על "מעריב" להוסיף גילוי נאות של קשריו עם בנק הפועלים?

"מאחורי סוף העולם עומד יחצן הוליוודי", מכריזה הכותרת המבטיחה בראש עמ 20 של "דה-מרקר". אליחי וידל כותב על הקשר שבין ידיעות אפוקליפטיות להפקות סרטי אסונות הוליוודיים. "ידיעות שתולות ממשפחת הספין הן שיטת שיווק נפוצה וידועה לשמצה", מסביר וידל, ומונה כמה קמפיינים מבשרי רעות שביצבצו בתעשיית האקטואליה זמן קצר לפני יציאתם לאקרנים של סרטים עתירי תקציב, כגון ידיעות על היעלמות דבורים מהעולם לקראת צאת סרט על דבורים, וידיעות על התנגשות צפויה עם אסטרואיד לקראת צאת סרט על התנגשות צפויה עם אסטרואיד. למרבה הצער, וידל מסכם את רשימתו בקביעה כי "אין באופק אף סרט הוליוודי עתיר תקציב שעוסק במחלה שגרתית אך מידבקת וקטלנית", וכך נשאר הקורא עם התחושה שיש אירועים בעולם אשר אינם תוצאה של קונספירציה צינית מצד ספינולוגים חלקלקים. זו תחושה לא נעימה, יש להודות, שכן היא מותירה את צרכן החדשות כשבאמתחתו הגנה אחת פחות. את הדיווחים על "שפעת החזירים" (שמהבוקר, כך מדווח ב"הארץ", יש לכנותה בשם הלא קליט H1N1), ייאלץ קורא העיתונים לקבל כפשוטם, או לכל היותר כקונספירציה שאינה קשורה להוליווד. ומה שלום הדיווחים על השפעת? טוב, תודה ששאלתם. אבנר הופשטיין, שליח "ידיעות אחרונות" למקסיקו סיטי, אינו תורם הבוקר ידיעה לעיתון, אך את מקומו ממלאים שני שליחים חדשים, שהגיעו לעיר באיחור של כמה ימים. ארן אופק מקבל את התואר "שליח מעריב למקסיקו סיטי" והופך לנציג הרשמי הראשון של העיתון בעיר. אולי עדיף היה להמשיך לתרגם דיווחים מסוכנויות הידיעות. הדיווח הקצר והחלקי של אופק ("מקסיקו בעוצר") ממוקם בתחתית עמ 3, ובצדק אינו מקבל כל אזכור או הפניה בעמוד השער. הוא מדווח על תנועה דלילה ברחובות העיר, ממש כפי שדווח בעיתונים לפני שלושה ימים, וממעט לספק מידע חדש. רוב דיווחו עוסק בכלל בהתפתחויות מחוץ למקסיקו סיטי – בארה"ב, ישראל ואפילו עיראק, שם הוחלט לשחוט שלושה חזירי בר בגן החיות של בגדד. ב"הארץ", לעומת זאת, לאחר כמה ימים של דחיקת המגפה לעמודים אחוריים יחסית, היא משתלטת על הכותרת הראשית ("מקסיקו הכריזה על עוצר של 5 ימים כדי למנוע את התפשטות המגפה") ועל הכפולות הפותחות. מה חדש? התפרצות הולכת ונרחבת? לא, דווקא יש סימני האטה בהתפשטות המחלה. החדש הוא שלעיתון יש עתה נציג רשמי בעיר. "שליח הארץ, אנשיל פפר, מדווח ממקסיקו", נכתב בכותרת המשנה לראשית, וזו כבר התקדמות קלה לכיוון הפחות צהבהב, לאחר שכבר הופיעו בעיתון ניסוחים דומים בכותרות הגג לראשית. יחד עם זאת, הקרדיט בכותרת המשנה צבוע אדום, שלא יהיה קל לפספס. פפר, למען הסר ספק, משגר דיווח מהוקצע ומעניין, שגם מצליח לחדש. הוא משוחח עם רופאים משני בתי-חולים ושומע מהם על התמתנות. לפי דיווחו, כמה מהאנשים כבר חוזרים לעבודה ואף הסירו את המסכות מפניהם. החדשות הטובות מבחינת הבריאות העולמית הן חדשות רעות מבחינת כלי התקשורת, במיוחד אלה שהצליחו להביא נציג לעיר רק כעת. כדי לעבות את נפח הדיווחים בעניין, מצורפים לדיווחים של פפר ידיעות כגון "מאה פניות בשעה למרכז הטלפוני של משרד הבריאות", וכדי לעבות את הפאניקה בקרב הציבור, נפתחת כותרת בראש עמ 3 של העיתון כך: "הבהלה כבר כאן". "זה לא סרט עתידי עם דסטין הופמן כווירולוג בהליכי גירושין", מזכיר רון מיברג בטור המתפרסם ב"מוספשבת" של "מעריב", ואם ביכולתכם לעכל רק רשימה אחת על המחלה בסוף השבוע הזה, מן הראוי שתקדישו את זמנכם לרשימה זו. המסר העיקר של מיברג הוא "תרגיעו". הוא מציין למי ששכח כי "כ-20 אלף אמריקאים בערך מתים מדי שנה משפעת. לא חזירים ולא כבשים. זה גורלו של המגזר החלש באוכלוסייה באומה עשירה שטרם הצליחה להתגבר על תחלואיה הקטלניים של מערכת הבריאות הקורסת שלה". נראה, אם כן, ששיא הפאניקה כבר מאחורינו. "שלא בסתר לבה התקשורת משוועת להתפרצות קטסטרופלית", מציין מיברג בפני קוראיו. דוגמה נאה לכך נמצאת הבוקר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שם מסמנת שרית רוזנבלום מטרות עתידיות. "הפעם אולי נעבור את זה בשלום, אבל מי יודע מה יהיה בפעם הבאה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שלושה עמודים המתארת את התרחישים החמורים ביותר של התפרצות מגפה קטלנית. גרוע יותר תמיד יכול להיות. אבי אשכנזי מדווח הבוקר ב"מעריב" על חקירת שר החוץ אביגדור ליברמן. "הערכה: חקירת שר החוץ עומדת בפני סיום", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, ובגוף הידיעה מפורט כי "על-פי הערכת גורמים במשטרה, חקירתו של שר החוץ עומדת בפני סיום, ובקרוב עשויה המשטרה להעביר את חומר החקירה לעיון הפרקליטות". שער "הארץ" מציע תמונת ראי. אורי בלאו ויהונתן ליס מפרסמים ידיעה תחת הכותרת "פרשת ליברמן מסתבכת". לפי הדיווח שלהם, "חוקריו של ליברמן נתקלים בקשיים בחקירה, והם ייאלצו, ככל הנראה, לערוך השלמות לחקירה". זאת ועוד: "החלטה סופית על הגשת כתב אישום נגד ליברמן", הם מדווחים, "לא צפויה בקרוב". מדור הרכילות של "דה-מרקר" תופס הבוקר את כל עמ 19 בעיתון. הכותרת לרוחב העמוד כולו קוראת "איפה בילתה ציפי לבני בחג", אך רק מי שיקרא את הדיווח המפורט של הכתבים ליאור דטל ומורן הרפז עד הפסקה האחרונה יגלה את התשובה. חוסר הבושה במדור רכילות וההחלטה להעניק לו עמוד שלם בעיתון עשויים לעורר צמרמורת, אך יש אפשרויות מצמררות יותר. מדור הרכילות של "גלובס" מופיע מדי יום בתחתית הכפולה הפותחת של המוסף היומי. בגליון סוף השבוע, הכפולה הפותחת במוסף היומי מוקדשת לעניינים אחרים, ומדור הרכילות בחופשה. מצב עניינים זה הכניס את העורכים ב"גלובס" לדילמה: כיצד לדווח על הבאים והולכים ממסיבות יום העצמאות כשמשבצת מדור הרכילות תפוסה? הפתרון מזעזע: בעמ 6 של עמודי החדשות, באחד המיקומים הנקראים והיוקרתיים ביותר שהעיתון יכול להציע, מופיעה ידיעת רכילות טהורה [הדס מגן]. כותרת בראש עמ 9 של "מעריב" קוראת: "בנק הפועלים נגד דו"ח הביקורת: פעלנו כנדרש" [יהודה שרוני]. גם הדיווח הבוקר בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מבליט את תגובת הבנק לדו"ח (וזאת לעומת הדיווחים ב"דה-מרקר", שממשיכים לתקוף את הדירקטוריון של הבנק בחריפות), ובהחלט ייתכן שהצדק עם אנשי הבנק, אך נשאלת השאלה – האם לא הגיע הזמן ש"מעריב", שבנק הפועלים מחזיק במניותיו, ילווה את דיווחיו על הבנק בגילוי נאות מהסוג שמלווה את דיווחי "גלובס" על עסקי אליעזר פישמן? נכון, פישמן הוא בעל השליטה ב"גלובס" ואילו בנק הפועלים מחזיק רק ברבע ממניות "מעריב", אך יש להניח כי גם ללא הגילוי הנאות, יותר קוראי "גלובס" יודעים על הקשר בין פישמן לעיתון מאשר קוראי "מעריב" יודעים על הקשרים בין העיתון שלהם לבנק הנתון כעת בלב סערה תקשורתית. את הכותרת הראשית של "מעריב" הבוקר מספק בן כספית, "עיתונאי וסקופיסט ממדרגה ראשונה", כפי שניסחה זאת גודי ניר-מוזס-שלום. "ראש המוסד ממשיך עוד שנה", נכתב בכותרת בפסקנות. הכותרת של הידיעה המלאה המופיעה בעמ 4 פסקנית לא פחות – "דגן ממשיך לשנה שמינית". למרות זאת, הנוסח בגוף הידיעה מעט זהיר יותר. כספית כותב כי נתניהו "מתכוון להאריך בשנה נוספת את כהונתו של ראש המוסד מאיר דגן", וכי הוא מביע כלפיו הערכה בשיחות סגורות. בידיעה מצוטט גם "אחד הבכירים בסביבתו של נתניהו", שמצדד בהמשך כהונת דגן בתפקיד. למעשה ציטוט זה הוא החדשה האמיתית, שכן ההערכה כי דגן ימשיך לכהונה נוספת אינה חדשה. לפני שבוע נכתב על כך ב"הארץ". יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" כי תחנות הרדיו המקומי מתנגדות להרכב של "ברית המועצות", כפי שהוצע על-ידי משרד האוצר. רינו צרור מעריך בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב" כי הרכב מועצה כזה, שימנה נציגי ממשלה בלבד, יביא "לפשיטת רגל של הרדיו האזורי". הוא מזהיר מפני "השתלטות עוינת של הפוליטיקה וההון על התקשורת הפופולרית". לי-אור אברבך שופך במוסף "תרבות" של "מעריב" מעט אור על עמדותיו של צביקה האוזר, מזכיר הממשלה, בנושאי תקשורת. דרור פויר מתאר בטורו השבועי ב"גלובס" את תחושותיו ככתב רכילות. שמואל מיטלמן מדווח ב"מעריב" כי הנשיא לשעבר, משה קצב, עתר לבג"ץ בדרישה לחקור את הדלפת התקליטור ובו חומר החקירה נגדו לכלי התקשורת. במדור חדשות החוץ של "מעריב" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי סקר שנערך בשבדיה צופה שכ-5% מקולות הבוחרים יוענקו למפלגה התומכת בהורדה בלתי חוקית של קבצים באינטרנט, שיעור תמיכה שיבטיח למפלגה מושב בפרלמנט האיחוד האירופי.

עורכי הצהובונים חוגגים תאונת דרכים קטלנית | "ישראל היום" מדווח על בהלה | "ידיעות אחרונות" מגיש את עמדתה של מפלגת התנועה

סדר יום אזרחי, במובן הרע של המלה, השתלט על שערי העיתונים. תאונת דרכים קטלנית וחיסון נגד מחלה קשה תופסים את הכותרות המרכזיות ב"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". הדיווח על התאונה תופס מקום מרכזי גם על שער "הארץ", והוא נושאה של התמונה הראשית. התאונה: אוטובוס פגע במשאית שעצרה בשולי כביש חוצה ישראל (כביש 6). כתוצאה מההתנגשות נהרגו ארבעה מנוסעי האוטובוס. המשטרה הודיעה כי נהג האוטובוס, מחברת מטרופולין, חשוד בהריגה משום שייתכן כי דיבר בטלפון הנייד, לא היה ערני דיו, לא שמר מרחק כנדרש ("הארץ"), "התעסק במשהו אחר" במהלך הנהיגה ("ידיעות אחרונות") או "לא שם לב" (למה? למי? לכך שהוא קורא "ישראל היום"). נהג המשאית, שעצר בשל מנוע שהתחמם ונקט אמצעי זהירות, פעל, ככל הנראה, כשורה (רק ב"מעריב" נכתב בהבלטה – ובטעות – כי גם נהג המשאית חשוד בגרימת מוות ברשלנות, כנראה בשל העדרו של כתב משטרה בצוות העיתון לאחר עזיבתו של אבי אשכנזי), אולם כך או כך, שולי הכביש היו צרים מכדי להכיל את מלוא רוחב המשאית. ב"מעריב" כותב כתב הרכב גיל מלמד, אחד הכתבים המקצועיים הוותיקים האחרונים שנותרו בעיתון, על "מחדל מפרצי העצירה" שלא תוכננו ולא הוקמו בכביש 6. ב"ידיעות אחרונות" מרחיבים (העיתון מקדיש שלושה עמודים לתאונה, לעומת עמוד אחד ב"מעריב") ומונים גם מעקי בטיחות מיותרים ומצמצמי שוליים כבעיית בטיחות ש"ועדת חקירה המליצה לאחרונה" לפתור. גם ב"הארץ" מסופקות כמה מלים באשר לשוליים צרים. הידיעה ב"מעריב", ובה דיווח על פרטי התאונה ופרי דיבובם של שוטר וחובש, מסתיימת כך: "ובתוך כך, בתאונת דרכים סמוך לעפולה נהרגה תושבת עמק יזרעאל בת 54. התאונה אירעה כאשר הרכב בו נסעה סטה מנתיבו והתנגש חזיתית ברכב מסחרי שהגיע מהכיוון הנגדי". מדוע ההרוגה בכביש הצפוני נותרת אלמונית בסופו של דיווח בן שתי שורות, ואילו ארבעת ההרוגים בכביש הדרומי מדווחים בפירוט רב? העיתונים עוסקים בהשלכות הרוחביות של התאונה, אולם לא זו יכולה להיות הסיבה להבלטת התאונה אחת לעומת הצנעתה של האחרת. למעשה העיסוק בהשלכות הוא תירוץ בלבד. בעיות בטיחות נמצאות במרכזן של תאונות רבות שאינן מדווחות, ולעומת זאת הן ממוקמות תמיד בשולי הדיווחים על תאונות מתוקשרות. למעשה, אם בכלל צריך לומר זאת בפירוש, התאונה בכביש 6 מגיעה היום לשערים מסיבות שאין להן דבר עם עיתונות. הפרישה הרחבה של תמונות כלי הרכב המרוסקים, העיסוק בפרטי התאונה הסתמית ובקורות החיים של אזרחים אלמונים, תפיסת השערים והכותרות – כל אלה אינם אלא חגיגת טרגדיה, פסטיבל אסון, מסיבת מוות. "אימה באוטובוס", ניסוחה של הכותרת הראשית של "ישראל היום", היא כותרת לסרט אימה. נכון, לעיסוק קולנועי או ספרותי במוות ואסון, גם כשהוא וולגרי ונצלני, יש ערך תרפויטי. ייתכן שגם עיסוק עיתונאי ממין זה יכול לטעון להגנה כזו מן הטעם הטוב. גם אז צריך לזכור כי ההליך הריפויי, במקרה של דיווח חדשותי, נעשה על גבם של קורבנות אמיתיים, בשר ודם, בעלי משפחות, ולא שחקנים ובקבוקי קטשופ. ב"ישראל היום" לא נזקקים אפילו לעלה התאנה של דיווח או דיון בהשלכות הרחבות של הטרגדיה, וודאי שאינם עוסקים במפורש או במרומז בערך הציבורי האפשרי של סטיית הסנסציה שלהם. בחינמון מסתפקים רק בכרוניקה יבשה, אזכורים ביוגרפיים של ההרוגים, תצלומים גדולים, אינפוגרפיקה מצוירת, ציטוטי סנאף מודגשים ומובלטים ("עדויות מהאסון") וברקוד עם הכיתוב "לצפייה בזירת תאונת הדרכים הקשה שאירעה אתמול בכביש 6". ועוד הערה: ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", כרגיל במקרים כאלה, מצרפים איורים מושקעים המתארים את התאונה ("שלב אחרי שלב", "כך זה קרה"). לתחקירים או לסתם עבודה עיתונאית רצינית אין כסף, להמחשה מיותרת של אסונות בנאליים, המתוארים ממילא בפרוטרוט ובהבלטה, יש כסף. כך או כך, האיורים עצמם מטעים למרות ההשקעה הגרפית, ובעצם הגשתם כתיעוד אותנטי הם נדמים כשיבוש, גם אם לאו דווקא מכוון, של הליכי חקירה. הרי האופן שבו אירעה התאונה טרם הוברר. האם, למשל, נהג האוטובוס אכן התנגש במשאית בסיומה של עקיפה, כפי שטוען נהג המשאית לפי כמה מהעיתונים – ולא כפי שמתואר באיורים בשני העיתונים? התשובה לשאלה זו ודומות לה יכולה להיות ההבדל בין חירות לבין מאסר ארוך עבור הנהג, ובוודאי יש לה השלכות רגשיות עבור לפחות כמה מקרובי ההרוגים והפצועים. כל זה אינו מפריע לעורכים ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" ברוטינה הטכנוקרטית של סחיטת עוד כמה טיפות רגש מהטרגדיה שנקרתה על דרכם. לא רק תאונת דרכים נפלה לידיהם החומדות של עורכים תאבי סנסציה – גם מגפה בפוטנציה. ואולם, מחוץ ל"ישראל היום", המודיע בכותרת גדולה במעלה השער על "בהלת הפוליו", העיתונים נזהרים מלעורר פאניקה ומשתדלים לדווח על ההחלטה לחסן רבים מתושבי הדרום מפני מחלת הפוליו באופן נטול סנסציה. למעשה, עד כדי כך שבכולם, למעט "הארץ", מוצגת תמונה לאו דווקא אותנטית של הסיכויים והסיכונים שבהחלטה. "מבצע החיסונים נגד פוליו יוצא היום לדרך, ועימו המתנגדים לחיסון ההמוני", נכתב בכותרת הסולידית על שער "הארץ" – עם תוספת צבעונית לא שגורה: איור מינימליסטי של מזרקים. הדיווח עצמו, של כתב הבריאות דן אבן, נפרש על פני עמ 3 המגזיני, וכולל דיון ענייני בשאלת החיסונים כמו גם ידיעה חדשותית על מבצע החיסונים בדרום. גם ב"מעריב", המקדיש למבצע החיסונים את כותרתו הראשית, וב"ידיעות אחרונות" הדיווח ענייני, אם כי נוטה במובהק, במיוחד ב"ידיעות אחרונות", לדברר את עמדת משרד הבריאות על פני הצגה הוגנת של עמדת המתנגדים לחיסונים. "פארסת הנגיד: נתניהו ישנה את שיטת הבחירה", נכתב בכותרת קטנה לצד לוגו "מעריב". "מספר מועמדים יועברו לבחינת ועדת טירקל לפני שייבחר נגיד. פרופ ליידרמן: לא הוגשה נגדי תלונה", נכתב בכותרת המשנה – לצד תמונה של נתניהו במדי שחקן כדורגל. ב"הארץ" זו הכותרת הראשית. ב"ידיעות אחרונות" כותב דניאל פרידמן בטור פרשנות, בהתאם למשנתו המבכרת החלשה של המערכת המשפטית, כי "הפתרון האמיץ" לאותה "פארסה" הוא ביטול האפשרות של בג"ץ לדון במינויים וקביעה כי החלטות ועדת טירקל הן סופיות ואינן ניתנות לערעור. ב"ידיעות אחרונות", בכפולה האמצעית המוקדשת כולה לתצלומים הקשורים לביקורו של שחקן כדורגל מפורסם בישראל, נראה נתניהו לבוש באותם מדים שבהם הוא מצולם בשער "מעריב" לצד הכותרת בעניין הנגיד. נתניהו, נכתב לצד התמונה, הגיע "לבוש במדי ספורט, ובניגוד לפעם הקודמת שבה בעט בכדור, דווקא לא נפצע". "עליות קלות בבורסה במחזור מסחר דליל", נכתב בראש סקירת המסחר היומית של "דה-מרקר". "אבל אי-אפשר להתעלם ממצב הבורסה. אתה לא עוזב בשיא, אלא בשפל" – זו השאלה הראשונה שמפנה רועי ברגמן לסם ברונפלד, היו"ר הפורש של הבורסה, בראיון במוסף "ממון". "מה צריך לעשות?", "ואיך באמת הגענו עד הלום?", "אבל חוץ מרגולציה יש גם החלטות של הנהלת הבורסה שהיו עשויות להחריף את המגמה, כמו התמיכה בסיווג של ישראל כשוק מפותח ולא מתעורר במדדי המניות הגלובליים, שהבריחה את הזרים", "בעצם, לשיטתך הכל לכאורה בסדר. הבורסה מתנהלת היטב והירידה במחזורי המסחר נובעת ממחזוריות של השווקים בלבד", "אם הכל עובד כשורה, למה לך לקום וללכת?", "ואולי היה לך ולאסתר פשוט נוח פה בבורסה? בסך-הכל היו לכם הרבה שנים של שקט תקשורתי עד לביקורת האחרונה", "הבורסה צריכה דם חדש במערכת?", "מה אתה חושב על תפקוד הנהלת הבורסה במשבר האחרון?", "איפה היתה הבעיה בכל זאת?", "היא אמרה שהדירקטוריון לא נתן לה גב", "יש טענות שאתה ריכוזי מדי. שצברת כוח רב מדי. ושזאת הסיבה לכך שהאוזר רצה שתהיה מחוץ לתמונת מינוי המחליף של אסתר" ו"היתה ביקורת ציבורית סביב השכר שמשכת במשך השנים" הן השאלות האחרות. לזו האחרונה, אגב, עונה ברונפלד בן ה-71: "לא לקחתי שכר, נתנו לי". העיתונים מדווחים היום על רשימת מקבלי המענקים הממשלתיים, "מפת העדיפות הלאומית" המפרטת את היישובים שתושביהם יזכו להקלות במס ואולי גם "להטבות בדיור, הקצאת תקציבים מיוחדים לתשתיות וליזמים ועוד", נכתב ב"מעריב". על אף ש"מעריב" שייך למתנחל דתי ונערך בחלקו, ויותר ויותר, על-ידי עיתונאים השייכים לציבור הזה וסביבותיו, בעיתון לא מוותרים על דיווח ביקורתי. ברם, בניגוד לנהוג פעמים רבות בעיתונים אחרים, הוא אינו שטוף משטמה כלפי ציבור המתנחלים. "מפת העדיפות הלאומית: מחצית מהיישובים החדשים שהוכנסו – ביו"ש, יישובים חרדיים הוצאו", נכתב בכותרת בתחתית שער "מעריב". הדיווח עצמו, בעמודים 8–9, ממוסגר בצורה בוטה יותר: "סדר עדיפות חדש: יותר יהודה ושומרון, פחות חרדים ופריפריה", נכתב בכותרת דיווח של זאב קם. שני טורי דעה מעטרים את הדיווח משני צדיו – כותרת הטור של ראש המועצה האזורית גוש-עציון היא "אנחנו הפתרון, לא הבעיה", ואילו כותרת טורו של ראש העיר קריית-מלאכי היא "סטירת לחי בוגדנית". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, נותר הסדר הישן על כנו, וכמו במקרים אחרים שבהם מושאי הסיקור אינם קשורים בקשר גלוי או סמוי עם קובעי המדיניות בעיתון, נשלפות השיניים ונזנחות הדקויות. "התנחלויות כן, ערים בדרום לא", נכתב בכותרת בראש שער העיתון (המלים "כן" ו"לא" מוקפות בעיגול אדום). "ברוכין ורחלים בפנים, אשדוד וקריית-גת בחוץ", נכתב בכותרת הידיעה התופסת את עמ 6 (כלומר, את שלישו שאינו תפוס על-ידי הכותרות ותמונה גדולה וסתמית של בתים ברחלים). בכותרת הראשית של "ממון" צועדים העורכים עוד פסע אל גבולות הדמגוגיה עם הכותרת הראשית "רחלים כן, קריית-גת לא", לצד הסימונים "וי" ו"איקס", ותמונות של "רחלים" ו"קריית-גת" כשהן שטופות בפילטרים אדומים וירוקים. נכון – במבט שני, משמח בכל זאת לראות התעוררות של ביקורתיות כלשהי ב"ידיעות אחרונות", ההופך יותר ויותר לשק של אינטרסים ופרסום סמוי – גם אם זו מקלקלת את השורה ומביאה את העורכים להותיר את הטענה המופרכת כאילו ברשימת היישובים המועדפים יש 90 התנחלויות. אבל במבט שלישי נדמה כי זהו המשך הקו השיווקי הישן של העיתון, שהביא לו את תחילת הניצחון על "מעריב", המובס כליל כעת – הפנייה לפריפריה. ב"הארץ", לשם השוואה, שאינו יכול להיחשד בנטייה ימנית או מתנחלית, מאמר המערכת המוקדש לסוגיה עוסק בהוספה לרשימה של התנחלויות לא-חוקיות לכאורה. הדיווח עצמו, המינורי מאוד ביחס לזה שב"ידיעות אחרונות", ממוסגר כ"התנחלויות בחוץ, חרדים בפנים" – ולא "קריית-גת וקריית-מלאכי בחוץ". טענה זו אינה מובאת בכותרת, אלא בציטוט מפיו של אחד מחברי מפלגתה של ציפי לבני, מפוליטיקאיות הבית של "ידיעות אחרונות". והנה נסגר המעגל. נעם בן-זאב ממשיך לעקוב ב"גלריה" של "הארץ" אחרי ההמתה ללא חסד של תחנת קול-המוזיקה הציבורית. והפעם – הפסקה של הקלטת פסטיבל קול-המוזיקה בכפר-בלום: "הקהל לא ויתר ומחה בקול רם, והוכנה עצומה שעליה חתמו מאות והיא ודאי עוד תגדל באינטרנט. אבל המחאה לא הרגיעה את הכעס היומיומי למשמע כל קונצרט שלא הוקלט. מוזיקה היא אכן חד-פעמית, שום הקלטה לא יכולה לשחזר את החוויה באולם, וזיכרון של מאות בני-אדם הוא מאגר חשוב ואי-אפשר לזלזל בו; אבל לא מדובר רק בכפר-בלום: תרבות מוזיקלית שלמה מתפתחת בעשור האחרון בישראל ב-2,500 קונצרטים בשנה, ולא נשאר ממנה זכר כי ניידות השידור של קול-המוזיקה, אם הן קיימות כלל עדיין, לא יוצאות לשטח. הדבר משול כמעט לשריפת ספרים". מכתב במדור המכתבים למערכת של "הארץ" מוקדש למוסף "100 המשפיעים בתרבות הישראלית" של "גלריה" מן השבוע שעבר. "קראתי בעיון את הרשימה ואכן הרחבתי את דעתי בנוגע למגוון ההשפעות בתרבות העברית העכשווית. בסיום הקריאה התעוררו אצלי תהיות אחדות", כותב אליעזר גרינשפון מבאר-שבע. "היכן המשפיעים מקרב הישראלים דוברי הערבית? [...] היכן המשפיעים מקרב הישראלים דוברי רוסית? [...] היכן המשפיעים מקרב הציבור הדתי-לאומי והחרדי, מקרב דוברי יידיש? [...] למה לא לקרוא לרשימה המשפיעים בתרבות העברית – ולא הישראלית? מה מצדיק התעלמות מציבור של כ-50% מאוכלוסיית המדינה ומתרבותם? ואם נציגי התרבות של המגזרים המוזכרים כאן באמת אינם משפיעים דיים, למה לא לערוך דיון נוקב ומעמיק בשאלה מדוע זה קורה לנו?". חברה בצוות עוזרותיו של הנשיא פרס, סגנית מנהל בית-הנשיא, שבמסגרת ביקור ממלכתי בפולין ביקרה גם בעיר הולדתה, זוכה לכתבת שני עמודים, כולל חמש תמונות, הפותחת את המוסף היומי של "מעריב". על אף שנולדה אחרי השואה, נכתב בהפניה כי הסגנית "נמלטה מווילנה" (וכעת היא שבה אל "מעוז ילדותה"?). ומקבץ "ידיעות אחרונות": משרד החינוך מקבל היום לא עמוד אחד כי אם שניים במוסף היומי של "24 שעות". עוד במוסף היומי של "ידיעות אחרונות": סרט קולנוע ("שארקנאדו"), כך נכתב, "הפך ללהיט ענק בטוויטר". לא נמסרו נתוני ההפצה שלו ברדיו. בעמ 26 של קונטרס החדשות מתפרסמת ידיעה על אנשי צבא ש"מתגייסים לפוליטיקה" ורצים בבחירות לשלטון המקומי. בתמונה המלווה את הידיעה (של מאיר תורגמן) מצולמים ארבעה מועמדים כאלה: תא"ל שלום בן-משה, תא"ל דוד סויסה, תא"ל שושי כחלון-כידור ואל"מ אלי אחי-מרדכי. כולם מצולמים כשהם לובשים מכנסי גינס וחולצות צבאיות. מעבר לסתירה הבוטה שבין הנארטיב החורז את האייטם לבין העובדות המתוארות בו, ולפיהן שלושה מארבעת מושאי הידיעה פרשו מצה"ל לפני שנים רבות, מעניין מה חשבו העורכים ב"ידיעות אחרונות" שביימו את התצלום תוך מה שנראה כעבירה בוטה על האיסור להשתמש במדים כחלק מתעמולת בחירות. וב"ישראל היום": היום לא מתפרסם במדור הרכילות של החינמון כי אשת ראש הממשלה שרה נתניהו נפגשה עם ילדים חולי סרטן.

הגרסה הישראלית על הבנות בתחום הגרעין שהושגו בביקורו הקודם של נתניהו בוושינגטון אינה תואמת את המציאות. לתקשורת חלק בכך

ערב נסיעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לוושיגנטון, ראוי להזכיר כי למרות הסיקור התקשורתי והחיבוקים הפומביים שהרעיף אובמה על אורחו בביקורו הקודם בבית הלבן ביולי האחרון, המידע על הפגישה נותר ברובו נסתר. ולא בכדי. על-פי הכתבים המדיניים, במרכז השיחות עם אובמה בחודש שעבר עמדה הסוגיה הגרעינית והרצון לבסס את "מעמדה הייחודי" של ישראל בהקשר זה. הדיווחים שיצאו מסביבת ראש הממשלה בתום הפגישה עם הנשיא האמריקאי בישרו על תחילתה של ידידות חדשה. באחת נמחקה הכותרת הראשית ב"הארץ" מחודש מאי: "ארה"ב הצטרפה לדרישה לפרז את המזרח התיכון מנשק גרעיני" (6.5.10), ובמקומה ידעו הכתבים המדיניים שנלוו לראש הממשלה לדווח כי ארה"ב הכירה ב"זכות ההרתעה" של ישראל, "שמשמעותה היא שישראל תהיה זכאית להחזיק ביכולות אסטרטגיות מרתיעות משלה" ("הארץ", 8.7.10). העמדה האמריקאית ששיקפה תמיכה בפירוז המזרח התיכון, כולל במהלך הקונקרטי של זימון ועידת פירוז בעוד שנתיים, הוגדרה בסביבת ראש הממשלה כ"תקלה" ("הארץ", 8.7.10). ראש הממשלה חיזק וביסס את הדברים בדיון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת לסיכום הביקור באומרו כי "אין שום התרופפות בתמיכת ארה"ב במדיניות העמימות הגרעינית של ישראל" (קול-ישראל, 26.7.10). הכתבות והפרשנויות שליוו את הביקור היו עטופות במטפורות והמצאות לשוניות סביב התיבה "עמימות", אך במכלול הדיווחים בסוגיה הגרעינית בלט נושא אחד שהובא בנוסח בהיר ועובדתי. כך נמסר מפמליית ראש הממשלה כי ההישג הגדול של הביקור "הוא מכתב אמריקאי שהופקד בידם ובו נכונות לשיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי למרות שישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני" ("ידיעות אחרונות", 8.7.10). הכתב המדיני של קול-ישראל שנלווה לביקור ידע לספר (7.7.10) כי אובמה הבטיח לישראל דלק גרעיני לשימוש אזרחי אף שאינה חתומה על האמנה לאיסור נשק גרעיני, "בנימוק כי ישראל מדינה אחראית ורצינית". הגדילה לעשות הכתבת המדינית של גלי-צה"ל, שדיווחה מוושינגטון (7.7.10): "חשיפת גלי-צה"ל: ארה"ב העבירה לישראל מכתב התחייבות סודי ובו הבטחה לשיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי בין שתי המדינות, וזאת למרות העובדה שישראל אינה חתומה על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. במסמך מבטיחה ארה"ב למכור לישראל חומרים בקיעים שמהם ניתן לייצר חשמל, וגם טכנולוגיה וציוד". בישראל התקבלו הדברים כמציאות עובדתית פשוטה שאין הרבה מה להוסיף לה. עוד נדבך ביחס המיוחד שמגיע לישראל לקבל מארה"ב בתחום הגרעיני. הדיווח בגלי-צה"ל על "המכתב הסודי" היכה גלים מקצה העולם ועד קצהו. הוא צוטט בהרחבה באותו יום ב"הארץ", ומשם בסוכנויות הידיעות הבינלאומיות, ובכלל זה סוכנות ידיעות איראנית. בכל הדיווחים הודגש, "על-פי הרדיו הצבאי בישראל". באופן לא מפתיע, ארה"ב מילאה פיה מים ולא הגיבה. הציפייה היתה כי הסיפור ידעך. משנדמה היה כי "הסיפור הגרעיני" הגיע לכדי מיצוי ועניינים חדשים עמדו לתפוס את מקומו, נכנס גורם פוליטי והצית אותו מחדש. בכירותו וקרבתו של אותו גורם לראש הממשלה הציתה להבה לא קטנה. לא כאן, אלא בארה"ב. בהופעה לפני דיפלומטים בתל-אביב שיבח שר האוצר יובל שטייניץ את ביקורו המוצלח של ראש הממשלה בוושינגטון. לדבריו (כמצוטט באתר ערוץ 7 באנגלית, 8.7.10), ההישג העיקרי של הביקור הוא "בהכרזה ההיסטורית בדבר שיתוף הפעולה בתחום הגרעין האזרחי. הצהרה שמשמעותה השוואת מעמדה של ישראל בתחום רגיש זה עם הודו, והכרה אמריקאית שישראל מדינה אחראית שניתן לסמוך עליה בתחום הגרעיני. זאת, למרות שאינה חתומה על אמנת NPT". הדברים של שטייניץ לא עוררו הדים בישראל. הרי ככלות הכל מדובר בלחמניות מחוממות מאתמול. אף אחד לא נתן את הדעת לכך ששטייניץ מגדיר הדלפה עיתונאית (הסיפור של גלי-צה"ל) כ"הכרזה היסטורית". מתי והיכן ניתנה ההכרזה ההיסטורית הזאת? יתרה מכך, לא ניתנה תשומת לב למשוואה שיצר שטייניץ בין ישראל להודו. כזכור, "הסוגיה ההודית" לא הוזכרה בצורה מפורשת בדיווחים מפמליית ראש הממשלה בוושינגטון. המשוואה משקפת, כנראה, תדרוך מודיעיני שקיבל שטייניץ לפני הופעתו במפגש הדיפלומטים. המסר שביקש להעביר: רצונה של ישראל לקבל "פטור" מהצורך לחתום על אמנת NPT. הודו, פקיסטן וישראל הן שלוש המדינות היחידות בעולם שאינן חתומות על אמנת הנשק האוניברסלית ביותר המוכרת ביחסים הבינלאומיים – אמנת NPT לאיסור הנשק הגרעיני. בישראל לא התייחסו לדברי שטייניץ. לא כך בארה"ב. סוכנות הידיעות בלומברג העבירה אותם כלשונם (8.7.10). כתב הסוכנות הוסיף בתמיהה מסוימת: "שטייניץ לא מסר פרטים נוספים על הכרזת ארה"ב [ההכרזה ההיסטורית] שבאה שישה שבועות לאחר שהנשיא אובמה תמך בהחלטת או"ם שקראה לוועידה לפירוז המזרח התיכון בשנת 2012 ולהצטרפות ישראל לאמנה לאיסור תפוצה גרעינית". בהמשך הביאה סוכנות בלומברג תגובות רשמיות של הממשל האמריקאי. סגן מזכיר העיתונות בבית הלבן, ביל בורטון, הגיב לדברי שטייניץ ואמר כי "אין הסכם לשיתוף פעולה גרעיני עם ישראל". מארק טונר, דובר במשרד החוץ האמריקאי, אמר לבלומברג כי "במהלך הביקור לא היה כל דיון על איזשהו הסכם גרעיני בין נתניהו לאובמה". ארה"ב הזדרזה והכחישה אפוא, כמעט בזמן אמיתי, את הדיווחים מישראל על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לארה"ב על-פי המתכונת ההודית. בישראל לא ניתן כל ביטוי להכחשות אלו. מבחינת דעת הקהל בישראל, והדעה הרווחת באליטות, ההסכם הגרעיני בין ישראל וארה"ב כפי שתואר ב"מכתב הסודי" בדיווח גלי-צה"ל הוא מציאות שאין עליה עוררין. כך יכול היה להתפרסם באחרונה בניוזלטר מקצועי בשם "חדשות האנרגיה" (22.8.10) מאת אלכס דורון כי "אובמה הסכים לסייע לישראל להקים תחנת כוח גרעינית". בכתבה של דורון, המסתמכת על ראיון עם עוזי עילם, לשעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה, נטען כי ישראל יכולה לאמץ את "המתווה ההודי" כדי להקים תחנת כוח גרעינית בסיוע וליווי אמריקאיים. עילם מצוטט כאומר (ובמודגש): "וככל שאני מבין, וכך הרי גם פורסם, יש על כך גם הסכמה או אפילו הסכם כלשהו עם אובמה, לפיו ארה"ב היא שתספק את הכורים לתחנה או התחנות, על-פי המתווה שבו נהגו עם הודו". בהמשך מסביר עילם למראיין את התקדים ההודי: "מה שמכונה אצלנו ההחרגה ההודית יחול במדויק, אחד לאחד, גם על ישראל בכל הנוגע לחשמל. כלומר, לא יהיה צורך לחתום על אותה אמנה בעייתית שעניינה אי-הפצה של נשק גרעיני". על-פי הבנתו, אובמה נוטה להחיל את התקדים ההודי גם על ישראל והוא דן על כך עם נתניהו. ניתן ליישב את הסתירה בין ההכחשות של דוברים רשמיים בארה"ב ובין הדיווחים בתקשורת הישראלית: מדובר במשאלת לב. הגרסה הישראלית על נכונות כביכול של ארה"ב להחיל על ישראל את התקדים ההודי משקפת אופטימיות יתר והמעטה בערכן של אמנות בינלאומיות. זו אופטימיות יתר שמאפיינת גורמים ממשלתיים בישראל. למשל אצל שר התשתיות עוזי לנדאו, שאמר לכתב רויטרס (8.3.10) בשולי ועידת גרעין בינלאומית בפריז כי לא תהיה לנו בעיה לבנות כור אזרחי גם בלי לחתום על אמנת NPT. כאשר נשאל אם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית תפקח על בניית הכור הישראלי אמר השר לנדאו: "אנו מטפלים יפה בצרכים שלנו ואיננו זקוקים למפקחים". השר גם הסביר לכתב רויטרס כי "ישנן מדינות רבות שאינן חתומות על NPT והן מסתדרות יפה מאוד". כזכור, רק שלוש מדינות בעולם אינן חתומות על האמנה – הודו, פקיסטן וישראל – ורק הודו קיבלה "פטור" מארה"ב לקבלת סיוע גרעיני אזרחי. מאז שנות השבעים מנועה ישראל מלהקים כור אזרחי בתחומה בגלל סירובה להצטרף ל-NPT ולהעמיד את כל מתקניה לפיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. את ההכחשה המהירה מכיוונה של ארה"ב ניתן להבין אם בוחנים את מכלול המדיניות הגרעינית שמוביל הנשיא אובמה. מדובר במשנה סדורה מבית-מדרשם של האסטרטגים הריאליסטים הנרי קיסינגר וגורג שולץ. חיזוק אמנת NPT הוא נדבך מרכזי במדיניות זו. גיבויה המבצעי של התוכנית מפורט במסמך אסטרטגי של הפנטגון שהוגש לקונגרס ותכליתו להפחית את ההסתמכות על נשק גרעיני. בראיית ממשל אובמה, הגמשת הכללים הגרעיניים כלפי הודו, שבוצעה על-ידי ממשל בוש, היתה משגה אסטרטגי שאין לחזור עליו. "התקלה ההודית" היתה מוגבלת בראיית הממשל ולא הביאה להתפוררות המשטר לאיסור הנשק הגרעיני כי ליריבותיה של הודו (סין ופקיסטן) כבר היה נשק כזה. הגמשת הכללים כלפי ישראל (המדינה היחידה באזורה שאינה חתומה על NPT) עלולה להביא לפרישת מדינות מהאמנה לאיסור הנשק הגרעיני, להתפוררות הסדר הגרעיני ולפרוץ מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. בעיצומו של המשבר עם איראן זה הדבר האחרון שמבקשת ארה"ב. יש גם היבט חוקתי שבישראל נוטים להמעיט בחשיבותו. "התקדים ההודי" שיזם ממשל בוש מעוגן בחקיקה פנימית אמריקאית. גם האמנה לאיסור הנשק הגרעיני NPT, מרגע שאושררה בסנאט האמריקאי, היא בחזקת חוק פדרלי שמחייב את הממשל. על-פי מסגרת חוקתית זאת, נאסר על ארה"ב לקיים הסכמים ושיתוף פעולה גרעיני עם ישראל כל עוד היא אינה חתומה על אמנת NPT. לסיכום: מדיניות של עמימות גרעינית וכורים לצורכי שלום אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. בראיית הקהילייה הבינלאומית, השימוש האזרחי באנרגיה גרעינית יהיה מותנה גם בעתיד בשמירה על קיומם ההדוק של כללי הפיקוח של משטר NPT. על מקבלי ההחלטות בישראל לתת את הדעת כי בכוונת אובמה לחזק כללים אלה ולסתום חלל משפטי שאיפשר לאיראן לפתח דלק גרעיני (בינתיים בהעשרה נמוכה) וגם לקבל היתר בינלאומי (כולל אישור אמריקאי) לבניית כור חשמל רוסי בבושהר. הדרך שאובמה עשוי לבחור בה היא חידוש המאמצים בוועדת האו"ם בזנבה לגיבוש אמנה בינלאומית שתאסור ייצור של חומרים בקיעים (פלוטוניום ואורניום מועשר בדרגה גבוהה) ותכלול מנגנוני פיקוח. האמנה המוצעת נועדה בעצם לקרב את הודו, פקיסטן וישראל למעגל הפיקוח של ה-NPT (כי שאר העולם כבר נמצא במעגל הפיקוח); מעין צעד ביניים שיביא לפיקוח על מלאים גרעיניים קיימים – צעד חשוב בדרך לפירוז המזרח התיכון. בנסיבות אלו, ואם תצטרף ישראל לאמנה המוצעת, היא תוכל לחדש את פנייתה לארה"ב בעניין הקמת תחנות חשמל גרעיניות. בנסיבות אלו היא עשויה לזכות באוזן קשבת. דומה שבפרשה זו נסחפו הכתבים המדיניים אחרי מהלך הסחת דעת שמקורו בסביבת ראש הממשלה. כדי להסוות את מסלול ההתנגשות שישראל עלתה עליו מול ממשל אובמה בסוגיה הגרעינית, נזרק לחלל האוויר "התקדים ההודי". ארה"ב הרשמית מיהרה להכחיש. הכתבים המדיניים שהופתעו לפני כמה חודשים מעוצמת הדיאלוג הגרעיני שבין מצרים לארה"ב החמיצו הזדמנות נוספת. בכך הם הכשילו רבים וטובים אצלנו ויצרו תמונה שאינה תואמת למציאות. שמואל מאיר היה ראש ענף בקרת נשק באגף תכנון בצה"ל וחוקר במרכז למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב. כיום, חוקר עצמאי בסוגיות אסטרטגיות

נתניהו פתח בקמפיין נגד הצנזורה הצבאית ועיתונאים מותחים עליה ביקורת • נתונים פנימיים על פעילות הצנזורה בזמן מלחמת עזה שופכים אור חדש על הטענות

נתונים המתפרסמים כאן לראשונה על עבודתה של הצנזורה הצבאית ("הצנזורה לעיתונות ותקשורת") במהלך 50 הימים הראשונים של מלחמת עזה, מספקים זווית נוספת לביקורת על התנהלות הצנזורה בזמן המלחמה. הנתונים מעלים כי בניגוד לעולה מטענות ראש הממשלה בנימין נתניהו בקמפיין שהוא מנהל נגד הצנזורה, שיעור הפסילות במהלך המלחמה דומה לזה שלפניה. בנוסף, דו"ח פנימי מסביר לפחות חלק מהמקרים בהם נטען על-ידי עיתונאים כי הצנזורה מפלה בין כלי תקשורת, ומייחס אותם לכשלי עבודה פנים-ארגוניים שאינם מכוונים. הצנזורה הצבאית, מוסד שאין כדוגמתו במדינות דמוקרטיות חוץ מישראל, אמונה על טיפול במידע ביטחוני המיועד להתפרסם בפומבי. על גופי התקשורת הפועלים בישראל מוטלת חובה להגיש לצנזורה מידע לפני הפרסום, והיא קובעת אם יתפרסם במלואו, באופן חלקי או ייגנז. הצנזורה נחשבת לגוף מרוסן וענייני באופן יחסי, אחרי שב-1989 קבע בג"צ, בפסק-דין שניצר, כי ניתן לצנזר מידע רק אם יש בפרסומו "ודאות קרובה כי ייגרם נזק של ממש לביטחון המדינה", ובכך הקשה על הצנזורה לפעול באופן שרירותי או ככלי שרת של בכירים במערכת הביטחון ובזירה הפוליטית המעוניינים לחסום פרסום מידע משיקולים פוליטיים ואישיים. מבין הצנזורים היו מוערכים יותר ופחות. צנזוריות שבאו משורות דובר צה"ל, כמו מירי רגב ואריאלה בן אברהם, נתפסו כמקצועיות פחות וכמי שהפעילו שיקולים שאינם רק צנזוריאליים, לעומת סימה וקנין-גיל שכיהנה בתפקיד שנים ארוכות ונתפסה כצנזורית מקצועית ואמינה. בתקופתה ניכר מיעוט פסילות, אך שמירה איתנה על מספר נושאים מצומצם שנתפסו בליבת הסוד שיש להגן עליו. וקנין-גיל גם הציעה לערוך רפורמה בעבודת הצנזורה, אך הצעתה לא אומצה בסופו של דבר. לאחר עזיבתה ניכרה חולשה מנגנונית מצד הצנזורה ודווקא שומרי סוד בכירים: ראשי ממשלה, שרים, וראשי מערכת הביטחון, חשפו בשמם או כהדלפה מידע רגיש שהצנזורה סברה שאין לחשוף. מטבע הדברים וגם על-פי חוק, הצנזורה היא גוף המתנהל בחשאי, אולם מלחמת עזה הציפה לקדמת הבמה את פעילותה. על רקע הקרבות ברצועת עזה והמאבק של נתניהו על עתידו הפוליטי, הצנזורה סופגת אש משתי חזיתות: מטרה למתקפות מצידו של ראש הממשלה ולביקורת המוטחת בה על-ידי עיתונאים הטוענים ליחס מפלה ובלתי ענייני. ראש הממשלה נתניהו מנהל קמפיין בלתי נפסק נגד מוסדות המדינה: השירות הציבורי והפקידות הבכירה הן מטרות ותיקות של נתניהו, עוד מתקופת כהונתו כשר אוצר. בשנים האחרונות הוא מנהל, בעצמו ובאמצעות כוחות פרוקסי בזירה הפוליטית, בתקשורת וברשתות החברתיות, מלחמת חורמה במערכת אכיפת החוק. השנה, כידוע, התמקדה המתקפה במערכת המשפט. כעת, בתקופת המלחמה, נפתח גם קמפיין זוטא נגד הצנזורה. טענותיו של נתניהו נגד הצנזורה מורכבות מדבר והיפוכו: הוא מתלונן על כך שהצנזורה רכה מדי וקשה מדי. רכה מדי באופן בו היא מטפלת במידע שנועד להתפרסם בתקשורת ושאינו נוח לנתניהו, וקשה מדי באופן בו היא מטפלת במידע שנתניהו דווקא מעוניין שיתפרסם. מסביבתו של ראש הממשלה עלו טענות נגד אישור הפרסום בחדשות 12 על כך שנתניהו בלם את הדיון בקבינט המלחמה על מתקפת פתע בלבנון (מידע שדווח מאוחר יותר גם בכלי תקשורת נוספים); נגד אישור הפרסום על כך שנתניהו היגר משלושת בתיו ועבר לגור בחווילתו של המיליארד פאליק בעיצומה של הלחימה; ונגד אישור פרסומים על חולשתו הפוליטית של נתניהו, הקריאות והנסיונות להחליפו. לשיטתו של נתניהו, או של הגורמים בסביבתו, הצנזורה היתה צריכה לאסור על פרסומים כאלה מסיבות ביטחוניות. נתניהו אף הוציא הודעה התוקפת את הצנזור הראשי באופן אישי, וטען כי הצנזור "אישר ידיעות שפרסומן פגע בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, מסכן את חיילינו ואת ביטחונו של ראש הממשלה עצמו". נתונים המתפרסמים כאן לראשונה מציעים כי הביקורת של נתניהו על נרפות, כביכול, של הצנזורה הצבאית, אינם תואמים את המציאות. ב-50 הימים הראשונים ללחימה, מאז 7 באוקטובר, מערכות הניטור של הצינזרו איתרו מעל 312 אלף פריטים רלוונטיים של תקשורת ועיתונות (הצנזורה מנטרת פרסומים בעיתונות הכתובה והמשודרת, ברשתות חברתיות, כנסים ודיונים ובערוצי פרסום כמו קבוצות ווטסאפ וטלגרם). מתוך ים הפריטים הללו, צונזרו כ-6,715 באופן חלקי או מלא. מדובר בכמות איתורים הגדולה יותר מפי 4 מבשגרה: ממוצע של כ-6,250 פריטים ליום, בעוד שהנתון בשגרה עומד על כ-1,500. הגידול בפעילות הצנזורה מוסבר כמובן בגידול בפעילות התקשורתית בזמן מלחמה, אולם אם סוכמים את הנתונים הללו, מתברר כי שיעור הפסילות של הצנזורה לא השתנה מזה שלפני המלחמה, והוא דומה לשיעור הפסילות השנתי ב-2022: במשך כל השנה שעברה הועברו לבחינת הצנזורה 5,916 פריטים שמתוכם תוקנו כ-990 ונפסלו לגמרי 159 (זאת בהתאם לתשובה לבקשת חופש מידע שהוגשה על ידי התנועה לחופש המידע). נתון זה מצביע על כך שתוצאות נוסחת הפסילה שהתעצבה לאחר בג"ץ שניצר, נותרו בעינן גם בתקופת המלחמה וכי הצנזורה לא שינתה ממנהגה. את השינוי עליו מתרעם נתניהו, צריך כנראה לחפש לא בעבודת הצנזורה אלא באינטרסים הפוליטיים המשתנים של נתניהו עצמו. תובנה זו מתחזקת כשבוחנים את הביקורת הנוספת של נתניהו על הצנזורה, שתוכנה, כאמור, הפוך לזה של הביקורת האחרת. לפי גורמים בסביבתו של נתניהו, הצנזורה היתה צריכה לאשר, גם בעיצומה של המלחמה, פרסום של מידע שאינו נוח לראש אמ"ן אהרון חליוה. חליוה הוא הדמות המרכזית שסומנה על-ידי הקמפיין שמנהל נתניהו להטלת האחריות על מחדל ה-7 באוקטובר ממנו והלאה, אל ראשי מערכת הביטחון. העובדה המקרית שהצנזור הראשי הנוכחי, קובי מנדלבליט, הוא בן-דודו של אביחי מנדלבליט, תרמה גם היא לליבוי הקמפיין נגד הצנזורה במה שמכונה "מכונת הרעל" - המנגנון התקשורתי הפועל למען נתניהו ברשתות החברתיות ועל ידי אנשי תקשורת וכלי תקשורת המסורים לו. אביחי מנדלבליט, מי שהיה היועץ המשפטי שהחליט על הגשת כתבי האישום נגד נתניהו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא קורבן ותיק של אותה מכונה. מאבקו של נתניהו בצנזורה לא הסתכם בחזית התקשורתית: כתב כאן 11 מיכאל שמש פירסם כי נתניהו מקדם הצעת חקיקה שתאפשר לו להתערב בעבודת הצנזורה, שאמורה לפעול משיקולים ביטחוניים בלבד. ב"הארץ" פירסם מיכאל האוזר-טוב כי הצנזור עצמו התלונן אצל בכירים בצה"ל כי נתניהו וסביבתו הפנו אליו בקשות חריגות להחמרת מדיניות הצנזורה, גם לגבי פרסומים שאין הצדקה ביטחונית לאוסרם. חזית נוספת של ביקורת על הצנזורה מגיעה מכיוונה של התקשורת. כתבים ועורכים כמו בן כספית, דניאל אלעזר, איתי בלומנטל, אודי הירש, אבישי גרינצייג, חיים לוינסון, רועי שרון ואחרים, התבטאו לאחרונה, בעיקר ברשתות החברתיות, על מה שנתפס כיחס מפלה מטעם הצנזורה. לפי הטענות, מידע שנפסל עבור עיתונאי אחד, אושר אחר-כך לפרסום עבור עיתונאי אחר. טענות כאלה הולידו גם פנייה חריגה של ארגון העיתונאים והעיתונאיות לצנזורה, במחאה על התופעה הנטענת. מאוחר יותר נפגשו נציגי הארגון עם הצנזור והוציאו הודעה מעדכנת ברוח מפויסת יותר. לנתונים הנחשפים כאן ישנו קשר גם לטענות אלו. הצנזורה מתעדת גם מה שהיא מכנה "עבירות צנזורה". כאמור, ב-50 הימים הראשונים של המלחמה סומנו כ-6,715 מתוך למעלה מ-312 אלף פריטי מידע, ככאלה שיטופלו צנזוריאלית. מתוכם, רק כמחצית (כ-3,300) הועברו לבחינה מקדימה של הצנזורה על ידי המערכות והעיתונאים עצמם. לפי הצנזורה, 414 פרסומים שעברו צנזורה, פורסמו לבסוף שלא בהתאם להוראות הצנזורה. כמחצית מההפרות האלה רשומות על שמם של שלושת ערוצי החדשות המובילים (ערוץ 12, ערוץ 13 וכאן 11). נתון זה יכול להסביר פרסומים המתפרסמים בכלי תקשורת מסוים למרות שנפסלו לפרסום קודם לכן בכלי תקשורת אחר: יתכן כי כלי התקשורת המפרסם החליט להתעלם מהנחיית הצנזורה או מחלקים שלה. יצוין כי הצנזורה הצבאית לא תמיד דורשת לתקן או להסיר פרסום שהיא רואה בפרסומו עבירה צנזוריאלית, בשל החשש כי עצם ההסרה תמשוך תשומת לב ותהווה כשלעצמה אינדיקציה לנכונות או רגישות המידע. עניין נוסף שקשור בשיקולי הצנזורה המצריך הבהרה הוא העובדה שרכיב האמת בפרסום אינו במוקד הבדיקה. הצנזורה מתמקדת בשאלות של נזק ממשי לביטחון ולכן פרסומים מוגזמים ומופרכים על נושאים רגישים כביכול, לא בהכרח יזכו לטיפול מצידה. גם לזהות הגורם המפרסם ולאמינותו ומקצועיותו יש משמעות ולכן אותו מידע המפורסם על ידי שני עיתונאים שונים, יכול לקבל טיפול טיפול צנזוריאלי שונה. סוג נוסף של "עבירות" המתועד על ידי מערך הצנזורה הוא עבירות של אנשי הצנזורה עצמם, כגון אישורי פרסום שניתנו באופן שגוי או פסילות לא מוצדקות. אחד הדפוסים שניתן ללמוד עליהם הוא של כשל בתקשורת בין משמרות בצנזורה. במקרים של מידע שנפסל לפרסום, ואחר-כך, כשהשתנו הנסיבות, אושר לפרסום, נרשמו מספר מקרים בהם הפקיד המאשר לא הודיע לכלי התקשורת על כך שהסטטוס של המידע השתנה, וכך נוצר מצב שדווקא כלי התקשורת שהגיש את הבקשה לצנזורה מאוחר יותר, זכה בפרסום הראשוני. תקלות מסוג זה ואחרות מתועדות ומתוחקרות. ב-50 הימים הראשונים למלחמה נספרו תשע כאלה. בימים שלאחר מכן, ימי הפסקת האש, נוספו כמה מקרים סמוכים, שהיו ככל הנראה זרז לטענות העיתונאים כלפי הצנזורה. דווקא בימים שלאחר מכן, בזמן הפסקת אש, נרשמו כמה אירועים סמוכים שעוררו טענות מצד עיתונאים שונים. אחד מההסברים הניתנים לצבר האירועים האלה מזכיר את התובנות המצטברות באשר לריבוי תאונות ביחידות לוחמות דווקא בזמני הפוגה, בשל עייפות מצטברת, נפילת מתח וחוסר תשומת לב. עם זאת – אין מחלוקת גם בקרב גורמי צנזורה, כי שינוי סטטוס לגבי מידע והפיכתו לאפשרי לפרסום צריך להימסר בזמן אמת לכל מי שהגיש אותו לעיון בלא קשר לשיוכו המערכתי. לגבי חלק מהמקרים האלה, נמצא שההגשה המוקדמת שנפסלה, לא תועדה כראוי. בשולי הדברים, טענה נוספת שעלתה מצידם של עיתונאים היתה כי מידע שהיה ברשותם ונמסר לאישור הצנזורה, התפרסם אצל עיתונאים אחרים. מה שהעלה את החשד כי הצנזורה היא זו שהעבירה, מסיבותיה, את המידע לאותם עיתונאים אחרים. בנוגע לטענה זו מעניין לציין כי עיתונאים איתם שוחחה "העין השביעית" מתארים דפוס עבודה לפיו במקביל לפניה לצנזורה, נעשית לא פעם פניה גם לדובר צה"ל לקבלת תגובה טרם הפרסום. אותם עיתונאים מספרים כי במקרים מסוימים לאחר שיחה ראשונית, נאמר להם על ידי דובר צה"ל כי ישנן עוד פניות של עיתונאים בקשר לאותו מידע ובהמשך המידע אכן מפורסם בכלי תקשורת אחר. האם דובר צה"ל מעביר מידע שנמסר אליו לתגובה על ידי עיתונאי אחד - לפרסום אצל עיתונאי אחר? בדובר צה"ל בחרו שלא להשיב לשאלה ישירה בנושא. הוקלט ע"י הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אולמרט זוכה לחיבוק ב"ידיעות אחרונות" | בית-המשפט סופג נזיפה מ"הארץ" ומ"ישראל היום" | "מעריב" חושף התנהלות דיסקרטית של נתניהו

כל העיתונים מדווחים היום על גזר דינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט במשפט מרכז-ההשקעות, שבו הורשע בעבירות שחיתות. "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שלושת העיתונים ששיחקו תפקידים מרכזיים (עיתונאי, קרובי הנאשם ולהקת מעודדות, בהתאמה) בדרמה העיתונאית שהובילה וליוותה את אולמרט לבתי-המשפט, מעניקים לדיווח את הכותרת הראשית. זו מנוסחת, כמו הסיקור עצמו, בהתאם לעמדה המערכתית המוצהרת (במקרים של "הארץ" ו"ישראל היום") או המוכחשת ("ידיעות אחרונות") ביחס לאזרח אולמרט. ב"מקור ראשון" יודעים לדווח על השער כי "הפרקליטות תערער על זיכוי אהוד אולמרט בפרשת טלנסקי". "מאסר על תנאי בלבד לאולמרט; הפרקליטות צפויה לערער", נכתב בראשית של "הארץ". "בית-המשפט דחה את דרישת הפרקליטות להטיל על ראש הממשלה לשעבר עבודות שירות", נכתב בכותרת המשנה. חמשת הפרשנים החתומים על ארבעת הטורים ששער העיתון מפנה אליהם אינם שבעי רצון מהחלטת בית-המשפט. "לא אולמרט אשם אלא בית-המשפט אשם", תוקף יוסי שריד. "אולמרט הוא החלום הרטוב של כל משרד עורכי-דין פלילי בישראל. לא מעט בריכות שחייה פרטיות נושאות את שמו", מתייחס יוסי ורטר לדמויות המשנה בעלילה, וקובע כי הפופולריות של אולמרט אינה בקרב הציבור, אלא אצל "הקהילייה הפוליטית-ממשלתית-תקשורתית". עידו באום והילה רז מדגישים את החומרה שבפסק הדין, משום שהעונש הקל נתלה בתנאים מיוחדים (אלפי שנים של לימוד גמרא אינן נשטפות מהגנים סתם כך). גידי וייץ, העיתונאי החוקר שחתום על כמה מהגילויים שהפכו לכתבי אישום, כותב: "פסק הדין שעליו חתומים השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל הגדיר מחדש את היחסים בין שלטון וכסף בישראל. הוא התיר לנבחרי הציבור מרחב תמרון כמעט מוחלט באזור הדמדומים. קשה להניח היום שמידע מודיעיני על שר שמקבל באופן סדרתי מעטפות תפוחות בדולרים יהפוך לחקירה משטרתית גלויה, ודאי לא לכתב אישום והרשעה". וייץ תופס את הסיפור בפטמתו: הרי אם סיפור משפטי אולמרט היה סרט הוליוודי, האולפן היה פושט את הרגל. כך לאורך השנים למדו קוראי העיתונים בישראל, או לפחות אלו של "הארץ" ו"ישראל היום", שלל פרטים ופרטי פרטים על התנהלותו של ראש הממשלה אולמרט, ובתוכם בלט ונצץ כפנינה שחורה המידע על כך שהאזרח מס 2 במדינת ישראל מקבל לידיו, לידיו ממש, מעטפות מלאות כסף מזומן מאיזה מאכער מסתורי. זהו תיאור כל-כך פלסטי, כל-כך "לא יכול להיות אפילו בתסריט גרוע לא היו מכניסים את זה", שקשה להאמין שגם אחרי שנים ועם מיצוי ההליכים המשטרתיים והמשפטיים הוא נותר בלתי מוסבר ונטול הקשר והתייחסות. גם ב"ישראל היום" לא שבעי רצון מהחלטת בית-המשפט, וחוסר שביעות הרצון הזה מובע באופן מעט פראי יותר מזה שנוקטים ב"הארץ". העיתון מוותר על קדימות לדיווח החדשותי ומפרסם טור של מוטי גילת כידיעה הראשית בכפולה הפותחת. "הפרקליטות תערער על זיכוי אולמרט" היא הכותרת של החינמון, ולא העונש הקל יחסית שנגזר על אולמרט אתמול. גילת כותב, ללא חן או עורך, על "צחנה" ו"סיציליה" ו"סמטאות חשוכות", ובכך כמו מתאמץ להצדיק את עילת פיטוריו מ"ידיעות אחרונות". גם דן מרגלית, בטור פרשנות, ממשיך להטיל באולמרט את מררתו, אולם הפעם מכוון את מירב האש לכיוונו של בית-המשפט. אביעד הכהן ענייני יותר: "בית-המשפט התחשב, ובצדק, בתרומתו של אולמרט לאורך השנים, בסבלו, בזיכויו מהאישומים החמורים בשוחד ומרמה ובהתפטרותו מראשות הממשלה. אך קפיצתו לקצה השני של הסקאלה, בהשתת מאסר על תנאי וקנס, אינה עולה בקנה אחד עם העובדות הקשות שנגולו בהכרעת הדין [...] לצד ההשתתפות בשמחתו הפרטית של אולמרט, ראוי להתבונן בדאגה בגזר הדין, שנותן זריקת עידוד משמעותית לאולמרטיזם: הליכה לוליינית של איש ציבור על החבל הדקיק שבין המותר והאסור מבחינה פלילית ואתית". וישנם, כמובן, ידידי המשפחה, והיום – גם ידידי בית-המשפט. "אולמרט אתמול: חתימה טובה", נכתב באותיות קטנות בשולי תצלום הענק של אולמרט המחייך על שער "ידיעות אחרונות". חתימה טובה, חברים, וחגים ומועדים לשמחה, אולי תקפצו בערב, יאיר יספר בדיחות ונחום יצחק. "השופטים בגזר הדין: הביטוי הראוי למחיר הכבד שאולמרט שילם הוא הסתפקות במאסר על תנאי וקנס", נכתב באותיות בגודל וצבע משתנה במרכז השער. המלים "למחיר הכבד שאולמרט שילם" מובאות בפונט בגודל כפול. כמה מהאותיות אדומות, אחרות שחורות. כך גם הרקע הצבעוני לכותרת המשנה. ממתי "מאסר" ו"קנס" הן מלים הגוררות איתן חגיגות ומופע אורקולי? כשעיתון לציבור הרחב הופך לגלויה הממוענת לחוג חברים. "אנחת רווחה", נכתב בתוך לוגו צהוב בראש עמ 3. "כהונתו של אולמרט הסתיימה בגלל שתי פרשות שנגמרו בזיכוי", נכתב באותיות ענק בכותרת בעמ 2 של העיתון. "גזר הדין לא מונע מאולמרט לחזור לפוליטיקה", נכתב בכותרת אחרת. טובה צימוקי כותבת על "מבחן לדור". מסתבר שזהו שמו של מבחן שבו עומדים תובעים בפרקליטות כשהם שוקלים אם לערער על זיכוי של אולמרט במשפטי שחיתות. צימוקי מחזיקה בטופס הבחינה ומגלה לאנשי הפרקליטות שבין הקוראים את התשובה הנכונה: לא לערער. "יש שופטים בירושלים" היא כותרת טורו של נחום ברנע; "חכם, מאוזן, שקול" היא זו של בעז אוקון. שניהם מהללים ומשבחים את בית-המשפט ואף משגרים עקיצות קלות לעבר המורשע. את החבטות הם מכוונים לפרקליטות. סימה קדמון מהוססת יותר. "קאמבק על תנאי" היא הכותרת שלה. זהו הטור היותר מעניין שנדפס היום ב"ידיעות אחרונות". קדמון כותבת על אנשי קדימה ועל משפחתו של אולמרט ועל נתניהו ולא מזכירה במלה את ציפי לבני, חיים רמון או יאיר לפיד, אולם גם כך הטור ונימתו הקרירה (יחסית) מלמדים על הדילמות הקשות שיונחו בעתיד לפתחם של בכירי העיתון, עת חוג ידידיו הפוליטי ילך ויתפח. "אובמה נואם היום באו"ם; לא יציב קו אדום לאיראן", נכתב היום בכותרת במרכז שער "הארץ" (ברק רביד). גם ב"ידיעות אחרונות" נמסר המידע הזה בכותרת (כותרת משנה לידיעה של אורלי אזולאי ואיתמר אייכנר), אולם היא נדחקת לעמ 6 כדי לפנות מקום לארגז כפפות המשי והקטיפה שהוציאו ב"ידיעות אחרונות" מהמחסן כדי לסקר את גזר דינו של אולמרט. שני העיתונים מדגישים ביקורת שנמתחה על נתניהו מכיוונה של ארה"ב: "בכירים במפלגה הדמוקרטית נגד נתניהו: טועה בתמיכתו ברומני", נכתב בכותרת המשנה ב"הארץ". "לקראת פתיחת עצרת האו"ם היום: נשיא ארה"ב עוקץ את ראש הממשלה. אובמה על הלחץ הישראלי: רעש חיצוני, אני בולם אותו", נכתב בכותרות הגג והראשית לידיעה ב"ידיעות". גם ב"ישראל היום", כמו ב"ידיעות אחרונות", דוחק סל האגרופנים והאלות שנשלף לצורכי דיווח על ענייניו של אולמרט את הדיווח התורן על הסוגיה האיראנית (דיון שמוקדיו הולכים ומשתנים עם הזמן, מנושאי מדיניות בינלאומית וטכנולוגיה אטומית לכאלו של דיפלומטיה ישראלו-אמריקאית ופוליטיקה מפלגתית ישראלית). ידיעה בסוגיה מופיעה בעמ 7. הטון שלה שונה מהידיעות על אותו נושא המופיעות ב"הארץ" ובמיוחד ב"ידיעות"; נתניהו אינו מוצג שם כמי שמעדיף נאומים על מדיניות, שהרס את היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב ושהוא, בקיצור, "בדיחה". את תפקיד הבחור הרע תופס הנשיא האמריקאי, שב"ישראל היום" יודעים לצטט בהרחבה (יחסית לבימה, כמובן) את הביקורת שהטיחו בו אנשיו של מיט רומני. אולם המידע הגולמי שמוסרים העיתונים מופיע היום גם ב"ישראל היום". את תפקיד העיתון המוטה והמגויס באופן בוטה לראש הממשלה בנימין נתניהו תופס היום "מעריב" (גם היום), שתוך כדי פרפורי גסיסת האסכרה שלו ממשיך להכתים את מורשתו העיתונאית הרחוקה. "ראש הממשלה יחשוף את הקווים האדומים לאיראן", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, במין ספין חינני כמו זה של היפופוטם עם בעיית עודף משקל המנסה להסתיר לווייתן שהגומי במכנסיו נקרע פתאום. המציאות שבה נתניהו מנסה ללחוץ את הנשיא האמריקאי אל קיר הצגת הקווים האדומים, וזה הודף אותו בקלילות תוך שהוא סוטר על פניו, הופכת ב"מעריב" למחזה שבו נתניהו כביכול משיג את מטרתו בכך שידלג בעליצות אל בימת הנאומים ויציב בעצמו את הקווים האדומים. כאילו העניין הוא הצבת קווים אדומים ולא זהותו של המציב. כך כותב אלי ברדנשטיין: "בנאומו בעצרת הכללית יחשוף ראש הממשלה, לראשונה ובפירוט, מהם לדעתו הקווים האדומים שעל הקהילייה הבינלאומית להציב בפני איראן [...] יודגש כי עד היום ראש הממשלה כמעט ולא נגע במהות של אותם קווים אדומים". יודגש כי לקהילייה הבינלאומית לא אכפת מדעותיו של נתניהו בענייני מהות, אלא מאלו של אובמה. בעוד צעד מגושם שולף היום מי ששולף מארכיון משרד הביטחון מכתב ששלח עורך "מעריב" אריה דיסנציק ב-1975 לבן-גוריון ובו הוא ביקש ממנו רשות לפרסם נאום שנשא בפני קציני המטכ"ל אחרי מבצע סיני. הכותרות הבולטות בשער ובעמ 4 מציגות כאילו ראש הממשלה הראשון התייחס לאיום הגרעיני מצד הערבים ("יודעים מה עלולה לחולל הפצצה המימנית") כשאמר, "אני לא חייב לקבל את כל מה שעושה ואומרת אמריקה" (זה הניסוח המופיע בשער. למעשה אמר בן-גוריון: "אין זה אומר שלמען הידידות עם אמריקה אני חייב לקבל כל מה שעושה ואומרת אמריקה"). בטקסט עצמו עושה אחיקם משה דוד כל מאמץ לקשור בין בן-גוריון לנתניהו ("את המלים האלה לא אמר ראש הממשלה הנוכחי ביחס לגרעין האיראני, אלא ראש ממשלה אחר – דוד בן-גוריון", "הוא ממשיך ואומר דברים שיכולים לחזק את ראש הממשלה הנוכחי בוויכוח עם אובמה"). מדובר במצג שווא. על-פי קטעי הנאום המובאים בעיתון עצמו, ההתייחסות של בן-גוריון לסוגיה הגרעינית היתה דווקא בהקשר הישראלי: הוא דיבר על הפחד של אומות העולם מכך שהמלחמה שיזמה ישראל בסיני תידרדר למלחמת עולם שבמסגרתה ישתמשו המעצמות בנשק גרעיני. גם ההתרסה כביכול נגד ארה"ב מוגשת בתוך מרק של "אם יש עם בעולם אשר הוכיח למעשה את ידידותו לישראל זהו העם האמריקאי" ובגישת כבדהו-וחשדהו. לא בדיוק הזמנה לקרב סומו ללא התאמת משקלים. ברוח הזמן (של "מעריב"), הגילוי הארכיוני הזה מוגש בעטיפת נוסטלגיה לעברו המפואר של העיתון, אלא שמדובר בגעגועים לחלק הלא נכון של העבר. הידיעה מתרפקת על עידן שבו התקיימו "חילופי מכתבים נדירים" בין העורך הראשי של "מעריב" לבין ראש הממשלה, כשהראשון יכול היה "לכתוב ישירות" לשני, וכ"ששררה מערכת יחסים מיוחדת בין המערכת הפוליטית לתקשורת". הו, אירוניה לא קדושה. ל"מעריב" יש גם סקופ: "בינתיים עובד רה"מ בדיסקרטיות רבה על נאומו בעצרת הכללית של האו"ם", מדווח ברדנשטיין ומוסיף פרטים (גם רון דרמר ומייקל אורן עוזרים לנתניהו להתנסח! נתניהו יעדכן את נוסח הנאום לאחר נאומיהם של אובמה ואחמדינגאד!). "נתניהו חושב שנאומים מחליפים מדיניות, אבל זו בדיחה", מצטטים ב"ידיעות" ביקורת ארסית ואנונימית. ב"מעריב" חושבים שדיווח על נאומים מחליף עבודה עיתונאית. הבדיחה על חשבון הקוראים שהעורך הראשי ניר חפץ, עד לא מזמן דוברו של נתניהו, קרא להם אתמול לרוץ לרכוש את גליונות העיתון כדי שלא ייסגר. "נשיא איראן בעצרת האו"ם: סופה של המדינה הציונית להימחק", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". בן שלו מנסה לענות ב"גלריה" על "החידה הישראלית הגדולה מכולן: שלמה ארצי בקיסריה" (התשובה: אובססיית ההכפלה). אראל סג"ל כותב ב"מעריב" על "הדופק היהודי של תל-אביב" (ללא לינק). עמוס הראל כותב ב"הארץ" על תחום הסייבר הצה"לי. מוסף יום כיפור של "הארץ" בולט ומתנשא מעל גליונות מורשת-קרב-סלבס-מספרים של המתחרים, עם גיליון נושא המוקדש להתנזרות על פניה וגווניה, ומציע שלל מאמרים וכתבות בנושא זה. פעם – לא כל-כך מזמן – עיתון שהיה עוטף את עמודו הראשי במודעה היה נראה לנו עוף מוזר, שלא לומר תרנגולת מרוטת נוצות. אחר-כך התרעמנו על תעלולים זולים עוד יותר של הכפפת החלק האמיתי של העיתון (כביכול, גוטה, כביכול) לזה השקרי הגלוי. היום עמודו הראשי של "הארץ" העטוף במודעה מעורר תמיהה מעולמות נמוכים יותר: אין מדובר במודעה לאחת החברות הגדולות של המשק הישראלי, כמו אלו שתפסו את המקום הזה בעבר, אלא לפסטיבל תיאטרון רחוב בקרת המעטירה בת-ים. מודעה שברגיל היתה תופסת עמוד ב"עכבר העיר". ובכן, יונית, התרנגולת הפכה לעכבר. "אדלסון: אובמה מדליף נגדי הכפשות", נכתב בכותרת ידיעה (בועז ביסמוט) בחינמון הממומן על-ידי אדלסון. מעניין, ההדלפות לא הגיעו ל"ישראל היום". גם היום תופסים ענייניהם של "מעריב" ושל עובדיו תשומת לב תקשורתית, גם אם זו, עדיין, נמצאת בעיקר ב"מעריב" עצמו. עמ 8 של העיתון מציע לקוראים תמונות מהפגנת עובדים מול משרדי הכשרת-היישוב של עופר נמרודי, הבעלים הקודם קודם של "מעריב" ומי שהעובדים טוענים כי בתקופתו לא הופרשו כדין כספי הפנסיה והפיצויים שלהם. עוד בעמוד: טור של קוראת ("מכתבים קוראים תומכים"), ראש עיריית חיפה כותב על הערכים של "מעריב" ויאיר לפיד זוכה לקבל עוד דחיפה לקמפיין שלו כשבעיתון מתפרסם קיצורו של טור פלקטי שלו על גורלה של "העיתונות המסורתית" (שהתפרסם במקור באתר המפלגה של לפיד). אפילו ב"ידיעות אחרונות" מדווחים: ידיעה קטנה בעמ 8 מבשרת על "עימות אלים במהלך הפגנת עובדי מעריב". "המפגינים: ניסינו להיכנס לשיחה עם עופר נמרודי על כספי הפיצוי החסרים – ונהדפנו בכוח בידי מאבטחים". יש אפילו תמונה. פרסום שמו המפורש של "מעריב" בעמודי "ידיעות אחרונות" טעון, למרבה הגיחוך, הסבר. דיווח ענייני על התרחשות בעלת עניין לציבור? סולידריות מפתיעה של אנשי "ידיעות אחרונות" (הבולטים בהעדרם מהפגנות עובדי "מעריב")? שמחה לאיד? שיגור חבטות לנמרודי? תחליטו אתם. ב"דה-מרקר" לא זקוקים להסבר או תירוץ כדי לסקר את המתחולל ב"מעריב". "עימותים אלימים בהפגנת עובדי מעריב", נכתב בכותרת על השער המפנה לדיווח של נתי טוקר. "מנכ"ל העיתון, טל רז, וחברי הנהלה נוספים צפויים להגיש את התפטרותם בקרוב". העיתון מנוהל, הלכה למעשה, על-ידי נאמן.

סיקור המימונה מתיימר להבליט את הקו המאחד את הציבור היהודי בארץ, אך למעשה משקף את העדרו

בין פסח ליום העצמאות יש ארבעה פסקי זמן שהמשמעות האדירה של כל אחד מהם ושל הרצף הסיפורי שביניהם מאגדת סביבם את מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל: היציאה ממצרים, הנפילה לשאול תחתיות בשואה, הקרבת קורבנות המלחמה למען השיקום הלאומי, וחגיגות יום העצמאות המבשרות את הצלחתו של תהליך זה. במהלך תקופה זו נערכות גם חגיגות המימונה, שמשנה לשנה מתרבות הקריאות להופכן לחג לאומי, אולם לא נראה שיש בתקשורת ואולי גם בציבור מי שבאמת משתכנע. אמנם התקשורת חוברת לפוליטיקאים הפוקדים את החוגגים ומכבירה מלים על ה"אחדות" וה"התקדמות" במיזוג הגלויות, אך במישור הסמוי, גם בשנת 2011 רוחשים קולות הרואים במימונה ביטוי של "אחרות" ו"השחתה". השידורים מאתרי החגיגות נפתחו כתמיד במוצאי חג הפסח. כתבים בחליפות או בבגדי יום-יום דיווחו תוך הבלטת הניגוד בינם ובין החוגגים, הלבושים בבגדיהם המסורתיים, התקשו במופגן להגות את שמות המאכלים והתעניינו אצל החוגגות הצעירות כיצד הן שומרות על הדיאטה. למחרת הגיע תורה של סבתא ממה. עורכי ynet בחרו בכותרת "סבתא ממה ממליצה על פייסבוק" כדי לפתוח את תיאור חגיגות המימונה של בלוריה גוזלן, המכונה סבתא ממה. קריאה שטחית של הכותרת נוסכת מסר אופטימי: סבתא ממה פוסעת אל המאה ה-21. קריאה של הכתבה מלמדת כי אין רחוק מכך. המשפחה החוגגת מתוארת על-פי מיטב מסורת "המשפחה המזרחית הרגשנית ומרובת הילדים". לסבתא ממה ניתן קול כדי שתתאר את מהלכי החג, אך היה זה קול עילג, קול של זרות: "אתמול היו כולם וגם אורחים רבים, עשינו 12 קילו מופלטה ועכשיו הגענו לכאן לנוח [...] אנחנו שרים שנהיה במימונה ובחיים בכלל מאושרים, מלאי מזל וברכה. לנו וכל עם ישראל". והיכן הפייסבוק? הסבתא ממליצה עליו לא מתוך נסיונה כיצרנית תוכן גולשים. כל שהיא מציעה הוא לראות את האהבה המשפחתית המופיעה בתמונות שברשת. הסבתא מספרת לכתבת כי ראשי העיר בת-ים נוהגים מעת לעת לפקוד את ביתה במימונה, וכך, אולי בלי משים, מאזכרת את "תרבות המופלטה". איש מבין המדווחים אינו מעז להשמיע בגלוי את הביטוי הזה, המקשר בין פולחן אכילה לבין תאוות הכוח והשררה של פוליטיקאים, אך הוא נמצא ברקע הדברים. כפי שנכתב ב"מעריב": "כשהמימונה בפתח הפוליטיקאים בשטח: פעם בשנה דואגים הפוליטיקאים הישראלים לטמון עמוק בחול את הבקבוק עם השד העדתי [...] כדי להתחכך בבצקים ובבוחרים". זאת ועוד, כל כלי התקשורת בחרו מבין עשרות הפוליטיקאים לתעד את פואד בן-אליעזר נוגס במופלטה. אולי היה זה בשל החלמתו ממחלה קשה ואולי גם כיוון שהאיש הוצג תדיר כמי שממזג בין תאווה למזון, המשחיתה את מראהו, ובין ניהול לא הגון של מסעות בחירות. או, במלים אחרות, לספר על פואד משמעו גם לספר על תרבות המופלטה. שוב, בלי להגיד זאת במפורש. נראה שרחוקה הדרך מהיום שבו המימונה תהפוך לחג לאומי גם בלבבות. לא כל עוד סמלי המימונה המופצים בתקשורת הם "אחרות" לשונית וויזואלית ופוליטיקאים ציניים הנוגסים במופלטה. במלים אחרות, אולי אנחנו מוזמנים לצפות במתרחש, אך לא לזנוח לרגע את המבט האנתרופולוגי בטקסיהם של האחרים: הסקרן, המתייג ואולי גם המלגלג. ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל

מה מניע את אל-גזירה? מה יהיו ההשלכות של הפרסומים האחרונים ברשת? ומה צפוי בתוכנית הבוקר של גיא מרוז ואורלי וילנאי?

בפתיחת התוכנית מדבר המנחה עמנואל רוזן על הרשת הקטארית אל-גזירה ועל היחס הביקורתי לו זכתה מהתקשורת הישראלית בעקבות פרסום מסמכי המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם אלי אבידר, לשעבר ראש נציבות ישראל בקטאר, עם צביקה יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 10, ועם אודי סגל, הפרשן המדיני של ערוץ 2, על רשת אל-גזירה והפרסומים האחרונים. לדברי אבידר, החופש העיתונאי של אל גזירה מוגבל וזאת בשל התלות באמיר של קטאר. "אם תגיע ידיעה טובה על בית המלוכה הקטארי, הם לא ישדרו אותה", הוא אומר. להערכתו, הפרסומים האחרונים יפחיתו את הסיכוי שהמשא ומתן עם הרשות הפסלטינית יתקדם. "אנחנו לא מתייחסים אליהם כאל תקשורת ערבית", אומר סגל, "זה כלי תקשורת מאוד רציני". להערכתו, ההדלפות האחרונות דווקא יועילו בסופו של דבר לרשות. "הפעם זה לא הפנטזייה", אומר יחזקאלי ומוסיף: "אני חושב שהפעם אפשר להאמין". לדבריו, החשיבות של הפרסום הנוכחי טמונה בראיות הברורות. "אזרח ערבי צריך מסמך", הוא אומר, "צריך לראות שהמנהיג משקר לו". יחזקאלי מגדיר את הרשת כ"נמר שיצא מן הכלוב" וממליץ לנסות לרכוב עליו מאשר להתנגד לו. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם גיא מרוז ואורלי וילנאי לרגל עליית תוכנית בוקר חדשה בהנחיית השניים בערוץ 10. הם מבטיחים תוכנית אקטואליה מעניינת אך באווירה נינוחה. לסיום מתאר יאיר גרבוז את ההבדל בין ביתו שלו ברמת גן לבין הבית של המועמד לרמטכ"לות יואב גלנט, כפי שנראה בשבוע האחרון בעמודי השער של העיתונים. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

במקרה של העיתונאים, המאבק על מעמדם כעובדים הוא בפועל, בחפיפה כמעט מלאה, מאבק על חופש העיתונות ועל דמותה של העיתונות

הרגע המטלטל בכנס יסוד ארגון העיתונאים שלשום נרשם דווקא בסופו, ממש בדקות האחרונות. אל הבמה טיפס איש צנום, על כתפו מצלמה. הוא תמיד מסתובב עם מצלמה, בכל מצב, גם כשהוא יורד למכולת. כך הוא מתעד את החברה הישראלית כבר 40 שנה. כל מי שישב בקהל זיהה אותו בקלות. שמו אלכס ליבק, צלם עיתונות, חתן פרס ישראל. ליבק הוא היום כמעט בן 68. הוא סיפר שעבד ברשת שוקן מאז שנת 1983 (בתחילה ב"חדשות" ובהמשך ב"הארץ") ופוטר כשהגיע לגיל 65, שנתיים לפני גיל הפנסיה. בכל שנות עבודתו ב"הארץ", סיפר עוד, לא הרוויח יותר מ-10,000 שקל ברוטו לחודש. העובדות הפשוטות האלו נאמרו בשקט, בקצרה, בלשון יבשה. עם הידיעה הזאת יצאו החוצה 300 העיתונאים שהגיעו לכנס. לפני כמעט 30 שנה מצא את עצמו ליבק ברגע של מבחן. כצלם של עיתון "חדשות" הצעיר הוא ירד לתעד את אירוע חטיפת אוטובוס קו 300, יחד עם צלמים נוספים. בין השאר קלט במצלמתו את אחד המחבלים כשהוא מובל על-ידי שני חוקרי שב"כ, אזוק, חי ושלם. מה שקרה בשטח ידוע פחות: כשניגש אליו אחד מאנשי השב"כ במקום ודרש ממנו בתקיפות למסור לידיו את הסרט במצלמה, הצליח ליבק בזריזות למסור לו סרט אחר. את הסרט עם התמונות שצילם בזירה שמר אצלו והביא למערכת בתל-אביב. השאר, כמובן, היסטוריה. התמונה של ליבק הניעה את אחת הפרשות המטלטלות שידעה הדמוקרטיה הישראלית. היא יצרה, בשלב ראשון, מאבק חסר תקדים בין העיתונות למערכת הביטחון (עם החלטת "חדשות" להפר את צו הצנזורה בפרשה), היא הניעה בהמשך מאבק איתנים בין מערכת המשפט (שהתעקשה לחקור את האירועים) ובין השב"כ והמערכת הפוליטית (שביקשו לקבור את הפרשה). בדרך, קצין בכיר נפל קורבן לקנוניה מתוחכמת, יועץ משפטי לממשלה פוטר באבחה, ונחשפו הנורמות הרקובות והמבהילות שפשו בשירות הביטחון הכללי. במבט היסטורי, הפרשה ההיא שינתה את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית באופן יסודי. שום דבר ממסדי כבר לא היה קדוש אחרי פרשת "קו 300", בוודאי לא השב"כ, בוודאי לא מלים כמו "שיקולי ביטחון". התמונה של ליבק הפכה אייקונית. דימוי מכונן בסיפור הישראלי. קו אחד עובר בין ליבק של אפריל 1984, אי-שם בפאתי עזה, לזה שעמד על הבמה בינואר 2012 וסיפר על הפגיעה בפנסיה שלו, על חוסר הוודאות לגבי העתיד. כל מי שישב בקהל ביום שישי מכיר היטב את התצלום ההוא, ואת מוסר ההשכל לא היה קשה להבין: תעוזה, חושים עיתונאיים, הישגים, עבודה קשה, התמדה, עין בוחנת, הבנת המציאות, הכרה חברתית, הצלחה – כל אלה אינם מבטיחים לעיתונאי כלום. הם לא יתרמו דבר למשכורת שלו, הם לא יבטיחו לו דבר בעת זקנתו. אבל בסיפור של ליבק טמון מסר נוסף, מעודד יותר: המשמעות של הקמת ארגון העיתונאים חורגת הרבה מעבר למאבק על שכר מינימום ותשלום נאות לפרילנסרים. במקרה של העיתונאים, המאבק על מעמדם כעובדים הוא בפועל, בחפיפה כמעט מלאה, מאבק על חופש העיתונות ועל דמותה של העיתונות. גם הנאומים האחרים בכנס, כשנשמעו בזה אחר זה, כרכו את הדברים זה בזה: חוק לשון הרע קשור לחוזים שאינם מבטיחים הגנה משפטית, האיומים מצד לשכת ראש הממשלה להביא לסגירת ערוץ 10 מתחברים לחוסר הביטחון התעסוקתי והעדר החלופות, היכולת לפרסם תחקירים מושפעת מהפחד מפיטורים שרירותיים ובלתי צפויים, הקושי לשמור על אתיקה בסיסית נובע, בין השאר, מהמגפה הפושה של העסקת פרילנסרים צעירים בשכר רצפה וכו. מאחורי התמונה הסבוכה הזאת עומדת אמת פשוטה שעיתונאים מתקשים לרוב להודות בה: רבים מהעוסקים במקצוע כל-כך אוהבים אותו, להוטים כל-כך להמשיך ולכתוב, לשדר, לערוך ולצלם, שהם מוכנים לעשות זאת כמעט בכל תנאי. גם בחינם, ממש בחינם. "אתם עוד זוכרים למה רציתם להיות עיתונאים?", שאלה בכנס עינת פישביין, ממובילות ההתארגנות. "זה היה הצורך להגיד משהו, לספר סיפור, לתת לאחרים לגעת במה שעינינו ראו ואוזנינו שמעו. את הצורך הזה יש מי שידע לנצל". זר שהיה נכנס לכנס היסוד של ארגון העיתונאים יכול היה לחשוב בטעות שבישראל לא היה קיים עד היום כל גוף ששם לו למטרה לאגד את העיתונאים או לעסוק בחופש העיתונות. למעשה, קיימים שניים כאלה: אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות. הגוף הראשון אמור להיות האיגוד המקצועי של העיתונאים. השני אמון על עיסוק באתיקה עיתונאית וחופש העיתונות. השם המפורש "אגודת העיתונאים" כמעט לא נאמר בכנס, וספק אם היה צורך. ברור לכל מי שמתמצא כי אגודת העיתונאים כושלת, זה שנים רבות, מלעסוק בבעיות המהותיות של העיתונאים המועסקים בתקשורת המסחרית. במקום להבטיח את מעמד העיתונאי, היא הפכה זירה של עסקני עיתונות או של אנשי רשות השידור בלבד. מועצת העיתונות, לעומת זאת, כמעט שלא הוזכרה. גם היא אינה ממלאת את ייעודה כראוי. תחת מעטה של מכובדות, היא הפכה לגוף שהצהרותיו נזרקות לחלל האוויר ומותירות רושם מועט, אם בכלל. ייתכן שהמצב הזה אינו מקרי לגמרי. ברגע מצחיק אחד בכנס הצהיר דרור פויר, "חולשתנו בחולשתנו!". במקרה של אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות – עוצמתן בחולשתן. קיומן יוצר מראית עין מרגיעה כאילו יש גופים שמגינים על העיתונאים ועל החופש שלהם לפעול. בפועל, שני ערוצי הפעילות הללו מתכרסמים כבר תקופה ארוכה, וביתר שאת בשנה האחרונה, כמעט באין מפריע. בפני מובילי היוזמה להקמת ארגון העיתונאים עומדת כעת עבודה רבה, ובעיקר גיוס מאסה קריטית של מצטרפים. בעוד זמן קצר יידרשו להיכנס לפעולה הלכה למעשה: לייצר לארגון סדר יום, לקבוע מטרות, לפעול. היכולת לקשור בין מאבקם של העיתונאים כעובדים ובין קיומה של עיתונות חופשית, עצמאית ומשפיעה יהיה מבחן מרכזי עבורם במסע שהתחילו בסוף-השבוע האחרון.

איך שלושת התיקים בהם חשוד ראש הממשלה פוגמים בחיי היום-יום שלך? עברתי תיק-תיק ובדקתי כמה כסף יכולנו לחסוךאילו נתניהו לא היה מבצע את העבירות שהיועץ המשפטי לממשלה ומשטרת ישראל מייחסים לו. כמו-כן איך התיקים מכשירים שחיתויות עתידיות, כיצד ניהול המדינה נפגע, וגם על איזה תיק כולנו צריכים להגיד תודה?

היועץ המשפטי והמשטרה: רה"מ בנימין נתניהו העניק הטבות לשאול אלוביץ בתמורה למעורבות בלתי פוסקת בניהול אתר וואלה שבבעלותו. היועץ המשפטי והמשטרה: רה"מ קיבל "קו אספקה" של סיגרים ושמפניות מאנשי עסקים במשך 5 שנים, בשווי שהסתכם לכ-700 אלף שקל. נתניהו בתמורה ביצע פעולות שלטוניות למען אחד מרוכשי המתנות. נתניהו לא דיווח כדרוש על זיקותיו לאותם אנשי עסקים. היועץ המשפטי והמשטרה: רה"מ קידם עסקה לצמצום מספר העותקים של ישראל היום בתמורה לסיקור חיובי בידיעות אחרונות. גילית ש"ידיעות אחרונות" לא פועל בשליחות עיתונאית לתיווך מציאות ללא-מורא – אלא כדי להגדיל את הכנסות בעליו, בכל מחיר. מאידך ראית שלמען אינטרס אישי (סיקור חיובי) נתניהו מוכן לפגוע בקוראי ישראל היום, ולשקר לשלל דמויות שלטוניות.

ל"הארץ" יצאו מוניטין של בימה שמוכנה לספוג קולות חריגים ורחוקים מאוד מהזרם המרכזי. עד שהדברים נוגעים בו עצמו, כנראה

מה עובר על דב אלפון? הבחור המוכשר, שהיה עד לאחרונה עורך הוצאת דביר-זמורה-ביתן-כינרת ומונה לתפקיד הנחשק והחשוב של עורך "הארץ", נתקף כנראה פיק ברכיים חמור. אם הוא מנסה להשתית את יחסיו עם עובדיו על הטלת מורא וחיל, ומתעקש להוכיח להם מה עושה הדג ומאיפה, הדבר אינו מעיד על ביטחון עצמי רב. מה עשתה רותי סיני, כתבת העבודה והרווחה של "הארץ", שמצדיק את פיטוריה? היא העזה לספר בכנס פומבי, שסוקר באתר "העין השביעית", על מצוקותיה ומאבקיה על החומרים שהיא מתעקשת לפרסם בעיתון שבו היא מועסקת. העיתון, לעומת זאת, מעדיף כנראה לפנות לחוגי קוראים שמעוניינים יותר ברשימות אינסופיות על דגמי האופניים החדישים ואופנת בגדי היוגה האחרונה מאשר בידיעות על כל מי שאינו יכול להרשות לעצמו את הפריטים החשובים האלה. דבריה של סיני העלו את חמתו של עורך "הארץ". אי-אפשר לנהל כך יחסי עבודה, הודיע. הוא האשים אותה ב"מסכת שקרים שתכליתם העיקרית, מלבד להציג אותך בפני הקהל כקדושה מעונה, היא להכפיש בציבור את עיתונך ואת העובדים בו". ולא רק זה, אלפון דרש מרותי סיני "לשלוח בתוך 24 שעות להעין השביעית הכחשה עם העתק אלי", או שתתייצב אצלו ל"שימוע בדבר פיטורייך". סיני אינה טירונית בבסיס צבאי ומעמדה המקצועי אינו זקוק להכשר של דב אלפון. הישגיה רשומים על דפי "הארץ", והם אף זכו להוקרה והכרה רשמית בנימוקי חבר השופטים שהעניקו לה את פרס סוקולוב. אבל גם אילולי היתה מוסד עיתונאי מוכר ומוערך, לא היה מגיע לה יחס שכזה. לאף אחד לא מגיע יחס שכזה רק משום שהוא מעז לדבר ולהעלות לדיון את מה שעובר עליו במקום עבודתו. וגם אם סיני אינה מציגה את התמונה לאשורה, לטעמו של העורך, הדרך פתוחה לפניו להציג את עמדתו, להתדיין, לברר מדוע זו תחושתה של אחת העיתונאיות הבכירות שלו. העורך יכול אפילו – שומו שמים – לפתוח את הדיון מעל דפי עיתונו. כך נהג "הארץ" לפני כמה שנים במחלוקת שהתגלעה בין העורך חנוך מרמרי למו"ל עמוס שוקן. אבל אולי "הארץ" של היום אינו סומך על קוראיו. אורית שוחט, מבכירי "הארץ", סיפרה ל"העין השביעית" על אווירה של פחד בקרב העיתונאים, עובדי העיתון, בעקבות פיטוריה של רותי סיני. מצב שבו עיתונאים מבוהלים וחרדים לגורל שכרם החודשי – גם אם הוא צנוע – חייב להדאיג כל מי שמודע לחשיבותה של התקשורת בחברה דמוקרטית. ול"הארץ" יצאו מוניטין של בימה שמוכנה לספוג קולות חריגים ורחוקים מאוד מהזרם המרכזי. עד שהדברים נוגעים בו עצמו, כנראה. השינויים העוברים על "הארץ" אינם רק עניינם הפרטי של עובדי העיתון, וקשיי ההישרדות של העיתון בעולם התקשורת המשתנה חשופים גם לקוראים השומרים לו עדיין אמונים. מי שלא יכול לפתוח את הבוקר בלי הקפה ו"הארץ" יודע במה מדובר, ואין טעם להכביר מלים. לעיתונאים המסורים של "הארץ" אין מקום ואין אפשרות לדבר על מה שעובר עליהם, ולא שהם לא מנסים: ההחלטה האמיצה לחדש את פעילותו של הוועד שלהם מדברת בעד עצמה. המשימה המוטלת על כתפיו של אלפון ענקית ובאמת מפחידה, אך בלי עיתונאים עצמאים וגאים במקום עבודתם אין לו שום סיכוי.

ההסתדרות הלאומית עתרה נגד התחנה והמנכ"ל אריאל דרעי בטענה כי הם מנסים לסכל התארגנות עובדים באופן לא חוקי • הנהלת התחנה מכחישה את הטענות

מנכ"ל רדיו קול-ברמה, אריאל דרעי, פעל בניגוד לדין בניסיון למנוע את התארגנות העיתונאים בתחנה, כך טוענת ההסתדרות הלאומית בבקשה שהגישה לבית-הדין לעבודה. דרעי, כך נטען, פנה ישירות אל עובדי התחנה ודרש מהם לבטל את חברותם בהסתדרות הלאומית ומזכירתו של המנכ"ל אף העבירה בשמו את המסר כי "הלך על כל מי שחתם" והצטרף להסתדרות. קול-ברמה היא תחנת רדיו חרדית המשדרת בזיכיון רדיו איזורי (למרות שהיא משדרת בפריסה כמעט ארצית), פונה לקהל חרדי מעדות המזרח ומזוהה עם פוליטיקאים ועסקנים מתחלפים ממפלגת ש"ס. בין מגישיה: משה גלסנר, ישראל כהן, יקי אדמקר, נועם זיגמן, איציק סודרי, יעקב גרודקה ועוד. לפני כשבועיים הכריזה ההסתדרות הלאומית על יציגותה בקרב עובדי תחנת הרדיו החרדית, וזאת אחרי שלדבריה החתימה 22 מעובדי התחנה, השליש הדרוש על מנת שתקבל מעמד של ארגון יציג. לפי ההסתדרות, מיד החלה מסכת של לחצים ותמרונים מצידה של הנהלת התחנה כדי לסכל את ההתארגנות בעודה באיבה. חבר ועד הפעולה בתחנה, אהרון דהאן, קיבל בעבר אישור שלא לעבוד בימי חמישי אך מיד לאחר ההכרזה על היציגות התבקש לשוב ולעבוד ביום זה. עשרה עובדים נוספים זומנו לשיחה עם המנכ"ל דרעי במעין שימוע מאוחד לפני שינוי תנאי העסקתם. עוד טוענת ההסתדרות, על סמך מכתב רשמי שקיבלה מהנהלת התחנה, כי בהנהלה התערבו וגרמו לשלושה עובדים (אורית קבלן, נועם זיגמן ואשר גרייבר) למשוך את חתימתם. מנהל הפיתוח העסקי של קבוצת ניוז 360 מבית קול-ברמה, עוזר דרוק, כתב השבוע הודעת ווטסאפ בקבוצה הרשמית של קול-ברמה שמעודדת את העובדים לבטל את הצטרפותם להסתדרות, זאת בניגוד לכאורה לדין האוסר על התערבות ההנהלה במאמצי ההתארגנות של עובדיה. "נבלה נעשתה בישראל", כתב דרוק. "לאחרונה נודע לי כי כמה מעובדי הרדיו עשו מעשה הונאה ונוכלות של שימוש במספרי תעודת זהות של עובדי הרדיו לצורך צירוף העובדים ללא רשותם וללא רצונם למועדון הטבות וסופר לכם כי המועדון נעשה בשיתוף הנהלת הרדיו. "מחובתי לדאוג לכם חבריי עובדי הרדיו מדובר במעשה של שקר וגניבת דעתכם, ומדובר בעבירה פלילית שסופה יכול להגיע עד כדי מאסר של אותם אנשים. כל מי שחושב או חושש שהשתמשו בשמו או במספר הזהות שלו או בחתימתו לצורך הצטרפות לאותו מועדון הטבות או בשמות אחרים זכותכם לשלוח הוראת ביטול של הצטרפותכם". דרוק אף צירף את המייל של ההסתדרות אליו יש לשלוח את הוראת הביטול. סמנכ"ל השיווק בחברה, דוד שיעו, הגיב בקבוצה להודעת מנהל הפיתוח וכתב: "לא יאמן פשוט. דיברו איתי כמה עובדים שהבטיחו להם עולם ומלואו וכשעשו חושבים הבינו שהדבר הטוב שיוצא להם מזה זה בעיקר דמי החבר שהם ישלמו כל חודש... וכמובן שביטלו את ההצטרפות שלהם מיד". בנוסף לכך השבוע פוטר דהאן, במהלך שלפי ההסתדרות נועד לפגוע בהתארגנות שכן דהאן היה חבר ועד. עם זאת, בהסתדרות מבהירים כי אין בכוונתם להגן על דהאן, שכן הפיטורים היו מסיבה מוצדקת: בזמן שהיה בחופשת מחלה עבד דהאן בעבודה נוספת, וזאת בניגוד מפורש להסכם העבודה שלו בתחנה. לפי מכתב של נציג התחנה שצורף לתביעה, דהאן עבד במקביל "כנהגו האישי של שר הבריאות" משה ארבל. "אין חולק כי פעולותיה של החברה עולות כדי פגיעה מובהקת בהתארגנות העובדים", נכתב בבקשה שהוגשה לבית-הדין לעבודה באמצעות עורכות-הדין רוית קרן-רוזין, בטי מצר-לוי ורן קונפינו, באי-כוח ההסתדרות הלאומית. "פניות ההנהלה אל עובדים למען יבטלו את חתימתם בהסתדרות הלאומית, פרסומי הוואטסאפ על ידי בכירים בהנהלה בקבוצת העובדים, מעורבות פסולה בביטולי חברויות, סירובה להכיר ביציגות בטיעונים מופרכים וחסרי כל ביסוס ועוד". טרם הוגשה תגובת התחנה לבית-המשפט אך ממכתבים שצורפו לבקשה ניתן ללמוד על עמדת ההנהלה. כך, לדוגמה, נטען באמצעות עו"ד שי רובינשטיין כי "אין ולא הייתה כל מעורבות, פסולה או שאינה פסולה" של הנהלת קול-ברמה "בניסיון לכאורה לקיים התארגנות עובדים". באותו מכתב הפנתה ההנהלה את ההסתדרות לשמותיהם של עובדים שונים שטענו כי הוטעו במניפולציות שונות לחתום על ההצטרפות. ההנהלה אף צירפה התכתבות של אחד העובדים עם נציג ההסתדרות ובו מבקש העיתונאי להסיר את שמו מרשימת המצטרפים ואילו נציג ההסתדרות מתריע כי אם יעשה זאת לא יוכל לקבל הגנה ו"הוא יהיה הראשון שההנהלה תפגע בו". בהסתדרות, יש לציין, מכחישים כי צירפו עובדים בלא ידיעתם או תוך הטעייה וטוענים כי ועד הפעולה קיים שיחות עם העובדים ואלו הביעו רצונם להצטרף למהלך. טרם התקיים דיון בבקשה אך בית-הדין לעבודה בת"א-יפו הוציא צו ארעי האוסר על הנהלת התחנה להפר את הוראות הדין ולהתערב בהתארגנות העובדים ואף חייב את ההנהלה לפרסם את הצו לעובדיה. ההנהלה, בתגובה, ביקשה לבטל את הצו ואת החובה לפרסמו לעובדיה בטענה כי מדובר ב"טקס השפלה פומבי". הפרסום, טוענים בתחנה, "לא רק שהוא יפגע במעמדה של קול ברמה בקרב עובדיה, אלא שמפאת הפרופיל התקשורתי הגבוה בו פועלת קול ברמה, שהינה אמצעי תקשורת, הוא יביא לפגיעה תדמיתית קשה בה בקרב מאות אלפי מאזיניה, בעיני הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שמכוח זיכיון שניתן לה על ידה, פועלת קול ברמה, ובקרב הבראנזה התקשורתית". 19055-01-24

"ישראל היום" פוסע יד ביד עם מערכת החינוך המפוארת שלנו אל עבר עתיד ורוד ונהדר | "הארץ" מנסה להרוס את החגיגה | "מעריב" מתעקש לעניין את קוראיו בגורלם של דרום-סודאנים

מחר בבוקר ישובו לגנים ולבתי-הספר ילדי מדינת ישראל, ובעיתון הנפוץ ביותר במדינה, "ישראל היום", התכוננו לכך מבעוד מועד. "24 שעות לצלצול", נכתב הבוקר במעלה שער העיתון, מעל תצלום [יהושע יוסף] של פעוט בלונדיני בשדה התעופה. "רביד בן השנתיים בנתב"ג, אתמול. מרודוס – לגן", לשון הכיתוב. שני עמודי חדשות בעיתון מוקדשים לשיבה למערכת החינוך, ועוד עמוד אחד בחלקו ה"מגזיני" של "ישראל היום". הסיקור, כצפוי, שטחי, לאומני ואופטימי עד גיחוך. במקום להרחיב את דעת הקוראים, "ישראל היום" מסיט את תשומת לבם. במקום לפקוח את עיניהם, הוא מעוורם. מהבחינה הזו זהו העיתון האידיאלי לסקר את מערכת החינוך בישראל. הידיעה המרכזית, מאת יעל ברנובסקי, אילן גטניו ודן לביא, מלווה בתצלום של שלושה ילדים חייכנים שאף הם שבו אתמול מנופש בחו"ל. "בעוד פחות מ-24 שעות תיפתח שנת הלימודים החדשה. עשרות אלפי ישראלים ניצלו את השבת האחרונה של החופש הגדול לבילוי", נכתב בכותרת המשנה. הידיעה עצמה מספקת מספרים וסטטיסטיקות, כמו גם תחזית מזג אוויר. אל הידיעה נלווה טור אישי מאת תום קליר, תלמידה שעולה לכיתה י"ב. "השנה האחרונה בתיכון – שנת התחברות למדינה" היא הכותרת הלאומנית שנבחרה להתנוסס מעל הטור שלה, ובצדק. מהטור עולה דמותה של נערה שעברה תחת מכבש מערכת החינוך הישראלית, או ביתר דיוק, תחת מכבש מערכת האינדוקטרינציה הישראלית, עד שלא נותר בה זכר לאינדיבידואליות, מחשבה ביקורתית או סימני שאלה על הנחות היסוד של עולם הבגירים. "הרוב כבר מדברים על כמה שהם רוצים להתגייס", משתפת קליר את הקוראים בנעשה בקרב חבריה. "מספרים על תפקידים שהם רוצים להתקבל אליהם בצבא, על איך הם ישרתו את המדינה, כשלרובם אין אפילו דעה פוליטית מבוססת. השתמטות כמובן לא באה בחשבון, להפך! אני מאוד רוצה למצוא תפקיד שבו אוכל לתרום מעצמי כמה שיותר בשנתיים שבהן אני משרתת את המדינה שלי. "[...] אבל הדובדבן שבקצפת הוא המסע לפולין. אני מאוד מצפה לטיסה. בניגוד לכל הדעות הנוגדות, לדעתי זו חוויה מאוד מאחדת, שגורמת להערכה נוספת למדינה וליהדות. בסך-הכל, י"ב זו שנה שלדעתי גורמת להמון נערים להתחבר למדינה – הם רואים את חברים שלהם לובשים מדים ומחכים לרגע שבו יוכלו לחוש גם הם גאווה כזאת, הם מניפים את הדגל ושרים את ההמנון בטקסים בפולין וחושבים על העתיד שלהם בישראל". בעמוד נוסף הכולל ידיעות לקראת פתיחת שנת הלימודים מתפרסם דיווחה של הכתבת לענייני חינוך בעיתון, ברנובסקי, "לומדים ומנציחים", על תלמידי תיכון רודמן בקריית-ים. במסגרת התוכנית "תעודת בגרות חברתית – מסלול מצוינות חברתית", "למדו להכיר את הנופלים מבוגרי בית-הספר שנקטפו בטרם עת, והכינו לזכרם אוגדן". לפי הידיעה, "התלמידים הגיעו לבתי משפחת הנופל והחלו לאסוף חומרים על חייו, מוריו, חבריו, הרקע למותו ועוד". ידיעה נפרדת מאת דני ברנר מוקדשת להרגעה, כלומר להפחדה, של ההורים לילדי הגן. היא מוקדשת לאפליקציה חדשה שהשיקה המועצה האזורית גלבוע, שתסייע "לשמור על ילדי הגן מפני הסכנות האורבות להם". זאב קליין מוסיף עוד ידיעה קצרצרה ולפיה "ההשקעה בתלמיד בישראל נמוכה ביחס ל-OECD", כך שאי-אפשר לקבוע שהעיתון מתעלם לחלוטין מכל מה שלא מתאים למדיניות הפרו-ממשלתית שלו. עמ 23 ב"ישראל היום" מוקדש אף הוא לחינוך, וכאן אמורה לבוא הרחבה שתעסוק בעניינים מעט מהותיים יותר מאשר סטטיסטיקה, תחזית מזג אוויר או מפתחי אפליקציות ששכרו משרד יחסי-ציבור עקשן. ברנובסקי מצליחה לשלב בעומק הדיווח שלה מעט ביקורת מהותית על מערכת החינוך הישראלית, אך זו אינה שורדת את המעבר לכותרת, כותרת המשנה או כיתוב התמונה. ברנובסקי מדווחת על "התארגנות ארצית של בני נוער מכל המגזרים למען קידום רפורמה אמיתית במערכת החינוך"; מצטטת תלמיד כיתה י"א שאומר: "אנחנו חווים באופן יומיומי את מכבש הלחצים שמפעילה עלינו תעשיית הציונים והבגרויות, ואנחנו אלה שנאלצים פעם אחר פעם לבקש מההורים שיעורים פרטיים כדי להצליח לעמוד בתנאים ובקשיים שהיא מערימה בפנינו"; מצטטת תלמידת כיתת י"א שמוסיפה כי "התחושה היא שהמערכת עצמה מגבילה את המורים ולא מאפשרת להם ליזום פעולות יצירתיות ומעניינות", ומביאה גם את עמדת אורן יהי-שלום, מנכ"ל תנועת חינוך ישראלי, שאומר: "מערכת החינוך שלנו כשלה – וזה לא רק לנוכח התוצאות העגומות, אלא בעיקר בשל העובדה שהיא פועלת בדפוסים של האלף הקודם". למרות כל זאת, כותרת הדיווח של ברנובסקי וכותרת המשנה מוקדשות בעיקר לשאלות שמפנים בימים האחרונים הורים ל"קו החם" של משרד החינוך. "חוזרים בשאלה", נכתב בכותרת, ובתצלום הנלווה [יואב ארי דודקיבץ] נראים ילדים דתיים פוסעים לבית-ספר שמעל דלת הכניסה שלו נתלה השלט "כל ישראל ערבין זה לזה". כיתוב התצלום קורא בפשטות: "חוזרים לבית-הספר". בכותרת המשנה נכתב כך: "מחר תיפתח שנת הלימודים תשע"ג, ואל הכיתות ישובו יותר ממיליון וחצי תלמידים. ההורים מצדם מודאגים ומציפים את הקו החם של משרד החינוך בשאלות על בטיחות, סבסוד טיולים, חינוך חינם ועוד. והתלמידים? כמו בכל דור – מחפשים שינוי". ברור? כמו בכל דור, הצעירים הנודניקים רוצים שינוי. חשבנו שנפטרנו מכל ההיפים והפייגלעכים בשנות ה-60, אבל לא, הם עדיין כאן. ניחא, נדע להתמודד איתם. הסיקור בשני הטבלואידים האחרים לקראת פתיחת שנת הלימודים אינו טוב בהרבה, אם כי חסרה בו הנפיחות המגוחכת של "ישראל היום", שהיא קריקטורה של מה שהרביזיוניסטים נוהגים לכנות "הוד והדר". "חינוך מחדש", נכתב בכפולה המרכזית של "מעריב", מעל דיווח מאת עמרי מניב שרובו, אך לא כולו, נקרא כהודעה לעיתונות מטעם משרד החינוך. "נראה כי כמעט כל שכבת גיל צפויה ליהנות מהשינויים שהוכנסו למערכת החינוך", הוא כותב, ומפרט. לצד זאת מספק מניב האנשה באמצעות אם וילדהּ החולקים את תחושותיהם לקראת פתיחת שנת הלימודים. "מחכים לצלצול", נכתב בראש עמ 8 של "ידיעות אחרונות", מעל פסיפס של תוכני מידע שנראים כאילו הגיעו משלל דוברים ואנשי יחסי-ציבור: תצלום של ה"מדעדודס", ניידת מדעים שמפעילה עיריית באר-שבע; דיווח על טבלטים שיקבלו תלמידי החינוך המיוחד בראשון-לציון; דיווח על "קו חם" שנפתח על-ידי עיריית חיפה למען ילדים במצוקה (כולל אפליקציה בפייסבוק!); ודיווח על תוכנית של רשת התיכוניים אמי"ת לגרום לתלמידיהם לשגר מכתבים למנהיג איראן. יש גם קמצוץ של עיתונות ראויה בידיעה המרכזית, מאת תמר טרבלסי-חדד. מנכ"ל המועצה לשלום הילד מתריע כי שנת הלימודים תיפתח ללא שירותי בריאות בבתי-הספר, משום שמשרד הבריאות טרם השלים את הליכי המכרז הכרוכים בכך. "הארץ", לעומת זאת, הקדיש את משאביו כדי לסקר את מה שדוברי ויחצני משרד החינוך אינם מבליטים. "רק שליש מהנושרים מבית-הספר זוכים לטיפול משרד החינוך", נכתב בכותרת הראשית של העיתון הבוקר. "הנה עובדות שסביר כי לא יזכו לבולטות בסיקור החגיגי והמתקתק של פתיחת שנת הלימודים מחר", כותב אור קשתי בטור פרשנות נלווה שמתומצת בעמוד השער בשתי פסקאות: "52% מבני הנוער שנשרו ממערכת החינוך זוכים לקבל טיפול מקצועי רק שנה-שנתיים, ולפעמים אף יותר, לאחר נשירתם. הסיכוי לשלב מחדש נערים כאלה בלימודים סדירים, לאחר ניתוק ארוך כל-כך, אינו גבוה. משרד החינוך נוהג להכחיש את הבעיה, או במקרה קיצוני של הצגת עובדות ונתונים, להתפאר ברשימת תוכניות ארוכה. למעשה מדובר במערך מסועף של טלאי על טלאי. מעולם לא הוחלט על טיפול שורש בנשירה. משרד החינוך אוהב להגיד שהוא מאמין ומקדם את השוויון החברתי. מעשיו רומזים אחרת". טלילה נשר, הכתבת לענייני חינוך של "הארץ", מביאה את הנתונים בפירוט, על סמך "מצגת פנימית של המשרד, שחשפה את הנתונים העדכניים ביותר לבני נוער שנפלטו ממערכת החינוך". 28,716 בני נוער נותרו מחוץ למערכת החינוך ב-2010, 10,232 מהם מקבלים טיפול מהיחידות לקידום נוער של משרד החינוך, התקציב לטיפול בנשירה עמד בשנת 2011 על 22.6 מיליון שקל, לעומת 26.7 מיליון בשנת 2008. חלק ניכר מהנוער שנשר ממערכת החינוך מגיע אל מורי ומורת תוכנית היל"ה (השלמת יסוד ולימודי השכלה). המורים הללו מועסקים כעובדי קבלן, ובקיץ נאלצים לגשת ללשכת האבטלה, בין פיטורים להעסקה מחדש. נשר משוחחת עם מורה במערכת הזו, שרונה לוי, שמספרת שבהתמודדות עם מצוקות התלמידים היא אינה מקבלת כל סיוע מאנשי משרד הרווחה. כך, התלמידים שנזקקים במדינת ישראל יותר מכל לסיוע והשקעה נענים ביחס הגרוע ביותר ובמורים המוחלשים ביותר. בשער העיתון "דה-מרקר" מדווח ליאור דטל כי "רבבות תלמידי תיכון בפריפריה לא יכולים ללמוד מקצועות מדעיים וטכנולוגיים". בדיווחו של דטל נכתב כי לפי בדיקתו, "ככל שהיישוב מרוחק יותר מהמרכז ורמת החיים בו נמוכה יותר – כך האפשרות של תלמידי התיכון להרחיב את אופקיהם נמוכה יותר. "לפי נתוני משרד החינוך", ממשיך דטל, "ב-39.5% מהתיכונים לא ניתן ללמוד חמש יחידות בלפחות אחד מהמקצועות הבאים: ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, מתימטיקה, מדעי המחשב וכן במקצועות הטכנולוגיים שמשרד החינוך מקדם בשנים האחרונות – אלקטרוניקה, ביוטכנולוגיה ומכטרוניקה (תחום הנדסה בין-תחומי). ב-32% מבתי-הספר התיכונים בישראל לא ניתן ללמוד פיזיקה לבגרות. [...] בישראל לומדים כ-600 אלף תלמידים בכיתות ז–י"ב, כך שעל-פי הערכות, עשרות אלפי תלמידים לומדים בבתי-ספר שבהם לא מלמדים את המקצועות המדעיים-טכנולוגיים, והאפשרות היחידה שלהם ללמוד אותם היא בתיכונים סמוכים". המשמעות של הפערים הללו ברורה, ובכל זאת כדאי להדגישה, כפי שעושה דטל: "היכולת להשיג תעודת בגרות טובה מספיק כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון שיעניק כושר השתכרות גבוה תלויה במידה רבה במקום מגוריו של התלמיד ובמצב הכלכלי-חברתי של היישוב". בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר על ממצאי צוות בין-משרדי של פרופ יוגין קנדל, שבחן את גובה המשכורת הממוצעת של בעלי תואר ראשון במקצועות שונים, ארבע שנים לאחר סיום התואר. בוגרי תואר ראשון בהנדסת חשמל, מדעי המחשב והנדסת תעשייה וניהול עומדים בראש הטבלה, עם שכר ממוצע של 23, 18 ו-15 אלף שקל לחודש בהתאמה. בתחתית הרשימה בוגרי תואר בעבודה סוציאלית, עם שכר ממוצע של 5,000 שקל לחודש. "איך נוצרה מצוקת כוח האדם בהייטק עם כאלו משכורות מפתות לבוגרים?", שואל אייכנר ומשיב: "קנדל ואנשיו הגיעו למסקנה כי הסיבה העיקרית היא היחלשות בזרם המצטרפים החדשים לשוק העבודה במקצועות הנדרשים". הפתרון של הצוות בראשות קנדל כולל, בין היתר, "הקצאת משאבים ותמריצים למוסדות להשכלה גבוהה בדגש על מקצועות המחשוב וההנדסה, כדי להביא לשיפור תשתיות הלימוד ולהגדלה משמעותית במספר התלמידים". אייכנר מציין כי "בתוכנית אין הקצאת משאבים להגדלת היצע אנשי ההייטק במגזר הערבי". לפי דיווח מאת חן פונדק ב"כלכליסט", המדינה תקצה משאבים להגדלת מספר האקדמאים בכלל, ואנשי ההייטק בפרט, במגזר החרדי. "הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (ות"ת) תחלק מלגות לימוד לסטודנטים חרדים בסכום כולל של 30 מיליון שקל בשלוש השנים הקרובות", מדווח בידיעה. סטודנטים חרדים למדעים והנדסה יזכו במלגה בגובה 7,000 שקל, בעוד שסטודנטים במחלקות אחרות יקבלו 4,000 שקל. על-פי הדיווח, המימון למיזם החשוב הזה יגיע מתקציב שהעניק משרד האוצר לתוכנית רב-שנתית לשילוב חרדים באקדמיה. במסגרת התוכנית יוקמו מסגרות לימוד לחרדים בתוככי מוסדות קיימים להשכלה גבוהה. בשנה הקרובה, כך מדווח, ייפתחו שלוחות מיוחדות לאוכלוסייה החרדית בעשרה מוסדות לימוד אקדמיים דוגמת האוניברסיטה העברית והמרכז האקדמי אריאל. "איראן מסתירה פעילות גרעינית בבסיס צבאי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", מעל תצלום לווייני של מבנים חשודים בבסיס פרצין שליד טהרן. "ממשיכים להעשיר, מסתירים ראיות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", מעל תצלום דומה. "איראן משקרת", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מתחת לתצלום גדול של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, שמת אתמול. "מעריב" הוא העיתון היחיד שמדווח גם היום על מותם של אפריקאים שהיגרו לישראל וגורשו ממנה חזרה למולדתם. אחרי שביום שישי הובאו דיווחים מפי דוברי ארגונים המסייעים לפליטים, הבוקר משוחח כתב "מעריב" יובל גורן עם כמה אפריקאים שגורשו לדרום-סודאן ושומע על מצבם ממקור ראשון. הדיווח אינו כולל חידושים. מה שהמגורשים אמרו לפעילי הסיוע הישראלים הם אומרים גם לעיתונאי הישראלי: המצב בדרום-סודאן קשה, המחלות רבות, את התרופות שקנו מבעוד מועד נאלצו להשאיר מאחור בנמל התעופה בן-גוריון, כמה מהם כבר מתו ורבים אחרים חולים. הדיווח של גורן הוא דוגמה אופיינית למערכת חדשות שמתעקשת על סיקור אירוע גם כשאין בו התפתחות דרמטית. המסר ברור: דיווחנו על זה ביום שישי, ואנו ממשיכים לדווח על זה גם הבוקר, בכפולה הפותחת, משום שלדעתנו זהו נושא חשוב שיש לתת עליו את הדעת. לידיעה מאת גורן נלווה טור מאת סגן עורך העיתון שי גולדן, שכותב, בין היתר: "גורלם של 1,500 הדרום-סודאנים (אלף כבר גורשו ו-500 נוספים צפויים להיות מגורשים בקרוב) אינו מעניין איש בישראל". נגד זה מוחה העיתון, על-ידי דיווח מרכזי, עם הפניה בולטת בשער. "בכל גירוש אדם מגבולות ישראל, חייבת המדינה להבטיח שפעולה זו לא תסכן את חייו", מסביר גולדן, ופונה ל"לב היהודי הפועם" של המוני בית ישראל כדי שיצטרפו לעמדה זו. גם ב"ישראל היום", העיתון היחיד שלא דיווח ביום שישי על מותם של המגורשים לדרום-סודאן, שומרים על עקביות. הבוקר, כמו ביום שישי, נמנעים מלדווח על כך. המסר של עיתון זה ברור: גורלם של הדרום-סודאנים שגורשו מישראל לא צריך לעניין כאן איש. עדי חשמונאי מדווחת כי לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בתי-החולים שיבא ואיכילוב מזרימים לביוב שפכים החורגים באלפי אחוזים מרמת הזיהום המותרת. "הוחלט להכפיל את כמות שאיבות הביוב ולהתקין חיישנים אלקטרוניים המתריעים על חריגה, אם תהיה", נמסר מאיכילוב. משיבא נמסר: "[...] לאור התקציבים המצומצמים, חייב בית-החולים לתעדף קודם כל את הטיפול בחולים על כל המשתמע מכך, ואף להיערך ולהתמגן נוכח האתגרים הבטחוניים שעליהם אנו מדווחים, ורק אחר-כך לטפל בנושאים חשובים אחרים כמו איכות הסביבה". ב"מעריב" מדווח רימון מרגייה כי אתמול נמסר על יותר מ-140 הרוגים בסוריה, 48 מהם הרוגים שהתגלו במרתף בעיירה דאריא. בין גופות ההרוגים במרתף שבע נשים ושמונה ילדים שככל הנראה הוצאו להורג. ב"ידיעות אחרונות" מדווח [סוכנויות הידיעות] על 79 גופות שנתגלו בעיירה. מספר זה מופיע גם בדיווח מאת דניאל סיריוטי ויוני הרש, שמתפרסם ב"ישראל היום". ב"הארץ" מדווחים גקי חורי ורויטרס על "לפחות 70 בני-אדם" שנהרגו במתקפה על העיירה. בעיתונים מדווח כי המיליארדר רון לאודר, מבעלי המניות בערוץ 10, מוכן להשקיע עוד 60 מיליון דולר בערוץ, אם יקבל רשיון שידור קבוע. רז שכניק מדווח ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" כי שר התקשורת משה כחלון מקדם הסדר חוב לערוץ. ב"כלכליסט" מתפרסם ראיון נרחב שערכה נעמה סיקולר עם שר האוצר יובל שטייניץ ("הציבור יכול לעמוד בגזירות החדשות"). תיבה נפרדת מוקדשת לעמדת שטייניץ בנוגע למשבר בערוץ 10. "אם נראה שיש סיכוי אמיתי להגיע לפתרון סביר שיבטיח תוצאה שונה מהעבר, נשקול לדחות את הדדליין של חילוט הערבויות בראשית ספטמבר", אמר שטייניץ בהקשר זה. צביקה קליין מדווח ב"מקור ראשון" כי ניצן חן נכנס הבוקר לתפקיד ראש לשכת העיתונות הממשלתית. אבי יששכרוף מדווח על הפגנה גדולה ראשונה בהשתתפות מתנגדיו החילונים של נשיא מצרים החדש, מוחמד מורסי. "זהו מקור לדאגה עבור הנשיא וייתכן כי ינסה להגביר בימים הקרובים את הלחץ על העיתונות המצרית שעדיין מעזה למתוח עליו ביקורת, בין היתר באמצעות שר התקשורת החדש, סלאח עבד אל-מקסוד", כותב יששכרוף. הקריקטורה היומית של יונתן וקסמן ב"כלכליסט" מוקדשת למצבה הנוכחי של התקשורת הישראלית.

חשיפה: נתניהו נשאר נהנתן למרות הגזירות הכלכליות | רפי גינת סבור שלרביב דרוקר יש תוכנית מצוינת | וב"ידיעות אחרונות" מראיינים משוררת

"בבוקר חג השבועות הזה מתחיל להתברר את מי חולבים ואת מי מלטפים. במי רואים את העטינים ובמי רואים סתם פרה נחמדה שיכולה לנוח על החציר" (חזי שטרנליכט, "ישראל היום", היום) אחרי כמה ימים של סיקור קדחתני ומלא אמוציות, בעיקר שליליות ובעיקר כלפי שר האוצר יאיר לפיד, עיתונאי ישראל כבר עייפים מהעיסוק בטיוטת תקציב המדינה ובעדר העיזים הנלווה לה. בשלב זה כבר ברור שכמה מהגזירות שעליהן בישרו העיתונים במהלך השבועות האחרונים לא ייצאו אל הפועל, דבר שמעלה על הדעת את האפשרות ההגיונית שלפיה גם כמה מהגזירות החדשות שעליהן מדווחים העיתונים כאילו הן עובדה מוגמרת לא ייצאו אל הפועל. כך קורה ששיירת המסקרים ממשיכה להתפזר למחוזות הספין, הפוליטיקלי-קורקט והחלטורה (ר לעיל). "לפיד לא יקצץ בתקציב רשת החינוך של ש"ס", מודיעה הכותרת הראשית על שער "ישראל היום", הצמודה לתמונה של שר האוצר יאיר לפיד מתלחשש עם אריה דרעי, עבריין משוקם ויו"ר ש"ס. על-פי הדיווח, בעקבות "משא-ומתן חשאי" עם דרעי הסיר לפיד מחוק ההסדרים קביעה שלפיה תקציבה של רשת החינוך של ש"ס יקוצץ ב-25%. "לא מדובר במתנה לש"ס, אלא בפתרון לבעיה משפטית שנוצרה", מסביר לכתבי החינמון שר החינוך, הרב שי פירון. מהי אותה "בעיה משפטית"? אף לא אחד מעיתוני ישראל מפרט. לפיד מנצל את הוואקום הזה ומביא הסבר משפטי מטעם עצמו בדף הפייסבוק שלו. הינצלותה של רשת החינוך החרדית מעפילה גם לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שכתביו מביאים מעט מהרקע להחלטה. "עד כה חל החוק המחייב לימודי ליבה על כל מערכת החינוך הישראלית, אולם במוסדות החינוך החרדי הצהירו כי הם מלמדים את לימודי הליבה בלי לעשות זאת – וכך נהנו מהתקצוב המוענק", מסבירים יוסי יהושוע, גד ליאור, איתמר אייכנר, תלם יהב ועקיבא נוביק. "אלא שאמש, בעקבות הסיכום עם דרעי, הוחלט למעשה לשמור על החוק המחייב לימודי ליבה – אך להחריג ממנו את שני המוסדות המרכזיים של החינוך החרדי, ובכך לרוקנו מתוכן". מדוע נאלץ שר האוצר לכרות הסכמים עם יו"ר של מפלגה שכלל אינה חברה בקואליציה? ב"ידיעות אחרונות", כמו ביתר העיתונים, לא נדרשים לסוגיה. סוגיה עקרונית שכן זוכה לסיקור בולט בעיתון של המדינה היא נטייתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לצרוך על חשבון הציבור שירותים בלתי חיוניים בהיקפים מעוררי תמיהה. "קיצוצים? לא אצל נתניהו", זועקת כותרת על שער "ידיעות אחרונות", המפנה לדיווח מאת אייכנר, יהב וטובה צימוקי, ובו מובא תמצות של פירוט הוצאותיו של נתניהו על מזון, ניקיון, ביגוד וכיוצא באלה. הנתונים, שפורסמו בעקבות דרישה של התנועה לחופש המידע בהסתמך על חוק חופש המידע, מביאים שוב אסמכתה מפורטת בנוגע למה שמצטייר כאחד מהלכי ההתנהגות הבולטים של ראש הממשלה – תכונה שהעיתונות נוהגת לכנות "נהנתנות". "כאן דווקא לא מקצצים", עוקץ בכבדות פתיח הידיעה ב"ידיעות אחרונות", שכתביו ששים לקשור בין תקציב המדינה המתקצץ לבין תכונת האופי הבעייתית של נתניהו, שהשפעתה על המאזן הלאומי אפסית, אם לא מתחת לכך. על שער העיתון, וגם מעל הכתבה בעמ 3, משבצים העורכים תמונה של מנחם בגין ישן במטוס, יושב-שוכב על שני כסאות במה שנראה כתנוחה בלתי נוחה בעליל. התמונה מתפרסמת בעקבות חשיפתה המחודשת של נטייתם של נתניהו ורעייתו לדרוש תא שינה בעלות של מאות אלפי שקלים בטיסותיהם. "אפשר גם אחרת" היא הכותרת המוצמדת לה. לצדה מובא טור מאת הצלם, דוד רובינגר הוותיק. "טסתי עם שמיר, עם יצחק רבין, טסתי עם פרס – ואף אחד לא היה צריך מיטה", הוא כותב. "אני לא חושב שראש הממשלה מוכרח לישון בכיסא. יכול להיות שצריך לסדר לו איזו מיטה, אבל זה צריך להיות בזמן הנכון, ולא בשבוע שאתה מקצץ לאנשים אחרים". "מעריב" ו"הארץ" מדווחים גם הם על הוצאות העתק של בני משפחת נתניהו. ב"ישראל היום" נמנעים מכך. "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" מקדישים שטחים נרחבים מעמודי החדשות שלהם כדי לתקוע סיכה בגלגולו הנוכחי של ספין קבוע מטעם ממשלות ישראל, העולה מעת לעת בדיוני התקציב: הקיצוץ בתקציב הביטחון. "מהקרב על תקציב הביטחון יצא לפיד עם הרגשה טובה – אבל בוגי יצא עם הכסף", כותב אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", במאמר שכותרתו "תוספת במסווה של קיצוץ". תזכורת: בימים האחרונים נפוצו דיווחים, שגובו בהצהרות מפי ראש הממשלה, שלפיהם תקציב הביטחון יקוצץ בשלושה או ארבעה מיליארד שקל. תקציב הביטחון הוא באופן מסורתי הגדול מבין תקציבי הממשלה, והוא תופח מדי שנה ושנה, לא בהכרח בהתאמה עם היקף האיומים הבטחוניים. "הקיצוץ שלא היה" היא כותרתו של דיווח מאת עמיר רפפורט, המתפרסם ב"מעריב". "נתניהו: תקציב הביטחון יקוצץ ב-3 מיליארד שקל", מודיעה כותרת ב"דה-מרקר", שככל הנראה ירד לדפוס לפני חשיפת הספין. שני הכתבים החתומים עליה, מוטי בסוק וצבי זרחיה, חתומים (עם עמוס הראל) גם על הכותרת הראשית של "הארץ": "הפיצוי על קיצוץ הביטחון: תוספות ענק החל מ-2015". פישמן מסביר: "הקבינט אישר אתמול למעשה תוספת של כ-11 מיליארד שקל לתקציב הביטחון בחמש השנים הקרובות. איך זה קרה? פשוט מאוד: תקציב הביטחון לשנת 2012 עמד, ללא מרכיבים חיצוניים כמו התייקרויות או רווחים ממכירות של התעשיות הבטחוניות, על 54 מיליארד שקל. נתניהו הכריז שיקצץ בשנה הבאה 3 מיליארד שקל, וכך יעמוד התקציב ב-2014 על 51 מיליארד שקל. "אלא שהקבינט אישר לצה"ל תקציב לחמש שנים, המתחלק כך: 52 מיליארד שקל ב-2015, 55 מיליארד שקל ב-2016, 57 מיליארד שקל ב-2017 ו-59 מיליארד שקל ב-2018. כך שבמסווה של קיצוץ ב-3 מיליארד שקל מציגה התוכנית הרב-שנתית למעשה הגדלה של תקציב הביטחון ב-4 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות – קיצוץ של 5 מיליארד שקל בשנתיים הבאות, אך תוספת של 9 מיליארד שקל בשלוש השנים שיבואו אחריהן. וזה עוד רק על-פי התקציב שאושר בספרים. "כמו כן, לתקציב הזה יש תוספות אוטומטיות בגין ההתייקרויות במשק – ולא מדובר רק בתוספת יוקר למשכורות, שאותה יקבלו אנשי הצבא כמו כל עובדי המדינה. למשרד הביטחון יש פריבילגיה: הוא המשרד היחיד שמקבל פיצוי על התייקרויות בגין רכש. ובהנחה שמדובר באינפלציה ממוצעת של 3% בשנה, מובטחת לתקציב הביטחון תוספת של כ-7 מיליארד שקל. כך הגענו כבר לתוספת של 11 מיליארד שקל, ועוד לא דיברנו על מתיחות אפשרית מול איראן או מול סוריה, או על הזדמנויות רכש נדירות שיחייבו תוספות לתקציב". ב"ישראל היום" מתפרסמת גרסת הספין של המידע, זו שעליה חתום ראש הממשלה, אך לידיעה מוצמד מאמר פרשנות מאת יואב לימור, המביא נתונים באשר לעלייה הצפויה בתקציב הביטחון בשנים 2015–2018. עורכיו מצניעים את העובדה שדבריו סותרים את המידע המובא בכתבה המרכזית של החינמון, ומעניקים למאמרו את הכותרת הסתומה "צה"ל – ועד העובדים החזק בישראל". כפולת האמצע של מוסף חג השבועות של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לראיון מפרגן שערכה דנה ספקטור עם נעם פרתום, משוררת, עיתונאית לשעבר ומי שהוגדרה אך לא מזמן על-ידי אותו עיתון כיצרנית של פורנוגרפיה. שירתה של פרתום, שעילת ההתייחסות אליה היתה הקראתה בפני תלמידי תיכון תל-אביבים, זיעזעה את עורכי "ידיעות אחרונות" עד כדי כך שבציטוט משיר המריבה שצורף אז לכתבה עליה הושחרו מלים נבחרות מטעמי צניעות. הכתבה ההיא הדגימה את אחד המאפיינים המרכזיים של "ידיעות אחרונות" ושל עיתונות צהובה בכלל: ההזדעזעות המוקסמת. כתבי ועורכי "ידיעות אחרונות" אוהבים להזדעזע, אבל הם מנועים מלהציג בעיתונם חומרים העשויים, לדעתם, לזעזע באמת קוראים מהמאה ה-21 (כמו, למשל, תיאורים מילוליים מפורטים של מעשים מיניים, או קרביים שפוכים). אלא שהחומרים הללו הם-הם זכות הקיום של תקשורת רודפת סנסציות. קונפליקט. ובכל זאת, איכשהו צריך לזעזע את הקהל, שעל-פי הסברה הרווחת אוהב להזדעזע ולמעשה פותח עיתון מתוך כוונה שיזעזעו אותו, בין השאר. על הקוראים נגזר אפוא להסתפק בהדהוד של המציאות; כך באות לעולם תמונות ענק של מכוניות שרופות שחלקי הגופות בהן טושטשו או נדחקו אל מחוץ לפריים, וכך גם נולדות כתבות על משוררות מבטיחות העוסקות, בין היתר, במין. בשני המקרים מושא הזעזוע מוסתר; הסתרתו מאפשרת לנפח אותו ולבנות עליו תלי תלים של פרשנות מסלפת ומרדדת. כך הופכת תאונת דרכים, שהיא בדרך כלל תולדה של היסח דעת רגעי או כשל מכני, למכה מידי שמים ("אלוהים למה, זעקה האלמנה על הקבר הפתוח"), וכך הופכת שירה העוסקת במין מנקודת מבט ביקורתית לפורנוגרפיה. "אני מכירה כל מיני גברים שסיפרו לי שבמשך השנים היה להם קשה לאהוב מישהי וגם לזיין אותה", אומרת פרתום לספקטור בראיון המתפרסם הבוקר, "נוצר אצלם ספליט, מין פיצול בנפש בגלל הפורנו". על אותו משקל אפשר לומר שאם עורכי "ידיעות אחרונות" היו אוהבים את קוראיהם, אולי גם הם היו מתקשים לזיין אותם. מוסף "פירמה" נושא על שערו דיוקן דרמטי של רפי גינת, שהחליט להעניק למוסף התקשורת מבית "גלובס" את ראיון הכניסה שלו לתפקיד מנכ"ל ערוץ 10. מה יש לגינת, מגיש "כלבוטק", להגיד על אלה הטוענים כי העיסוק בנוכלים קטנים ("קומבינטורים") ובעוולות צרכניות בא על חשבון התמקדות במוקדי הכוח? איך חש איש תחקירים שיידרש כעת לחשוב גם על תזרים המזומנים? מהי מערכת הלחצים המופעלת על עורכו הראשי של "ידיעות אחרונות", ואילו לחצים מפעיל עורכו של הטבלואיד הכוחני והצהוב על הכפופים לו? ומדוע ביטל את השתתפותו בפסטיבל "שובר מסך", שנערך על רקע התפוצצותה של פרשת עמנואל רוזן? המראיין והעורך, לי-אור אברבך, ממעט לשאול את המרואיין שאלות קשות ממין אלו, אך גינת, בסגנונו המוכר, לא נותן לזה להפריע לו לנפק כמה הצהרות שמעניין יהיה לבחון את פרעונן בעתיד. "לא יהיה מצב שבו חברת הפקה שמשקיעה את הנשמה שלה לא תקבל את הכסף. לא אצלי", מבטיח המנכ"ל הנכנס, שקיבל לידיו ערוץ אכול חובות ובעל מערכת רזה, שבעת קיצוצים. "אשמור על כולן", מצהיר גינת בנוגע לארבע תוכניות בעלות מימד תחקירי המשודרות בערוץ 10 ("המקור", "פנים אמיתיות" של אמנון לוי, תוכניתם של גיא מרוז ואורלי וילנאי, וכמובן "כלבוטק"), אך מיד מוסיף הערת אזהרה: "כי אני מאמין שהן יספקו את הנתונים שאני רוצה [...]המדיניות היא שתוכנית שלא תספק מינימום רייטינג ומינימום הכנסה, לא תישאר". גינת גם נוקב במספרים: הוא מצפה ש"המקור", תוכנית הדגל של הערוץ וכנראה ההצדקה העיקרית לקיומו, תשיג רייטינג בשיעור של 6%–7% לכל הפחות. קודם לכן דואג גינת להזכיר כי לרשת, זכיינית ערוץ 2, כלל אין תוכנית תחקירים, ואילו הזכיינית קשת מסתפקת בתוכנית אחת בלבד מסוגה זו ("עובדה"). "הרי רגולטורית מספיקה תוכנית אחת. שלך", מזכיר אברבך לו ולקוראים. "לערוץ 10 לא תהיה שום צנזורה על אף אחד. לא יהיו פה תחקירים שייפלו בגלל אינטרסים", ממשיך ומצהיר גינת. "אבל היום אתה מנכ"ל ובמערכת השיקולים שלך עולה גם השאלה, מה יקרה אם רביב דרוקר יגיע אליך עם תחקיר ענק על נוחי דנקנר, ואתה מכיר את החרם שדנקנר עשה על עיתון הארץ, ויודע שהנה הלכו התקציבים", שואל אברבך. "ז-ה י-ש-ו-ד-ר!", משיב גינת, שבהמשכו של הראיון מאשר כי ערך מחדש את תחקיר "המקור" על "ישראל היום". "זה דבר שאני עושה בכל תחקיר", הוא חושף, ומציין כי "לרביב דרוקר יש תוכנית מצוינת". בד בבד כופר גינת בשם שיצא לו כחברם של טייקונים, ואחר ממהר להזכיר כמה שמות של חברים שהם כאלה. לדבריו, זה כשנתיים לא נפגש או החליף מלה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ומעסיקו לשעבר, ארנון מוזס. "כשעזבתי את ידיעות אחרונות, נפרדנו כידידים. פתאום הפכו אותי לשלוח שלו. זה קשקוש מקושקש. זה לא האופי שלי. לאורך כל השנים לא הייתי שליח של אף אחד, אף פעם". ליאת רון מראיינת באותו מוסף את רותם אברוצקי, איש ערוץ 1 ואגודת העיתונאים בתל-אביב, החושף כי הוא אחד המתלוננים נגד משה נסטלבאום, מנהל חטיבת החדשות בערוץ, שאם להאמין לתלונות, נוהג להשמיע הערות פוגעניות ובעלות אופי משונה ("אני אפתח לך מטרייה בתחת") כלפי עמיתים הומוסקסואלים. לטענת אברוצקי, נסטלבאום גם התעמר בו והדיר אותו מהמסך. לטענת נסטלבאום, התלונות נגדו מומצאות. ב"ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק על פניית תא העיתונאיות לנציבות שירות המדינה, בדרישה להשעות את נסטלבאום עד לבירור הטענות נגדו. "מעריב", העיתון בעל דסק הדרום המדולדל ביותר מבין עיתוני ישראל, מקדיש אחד משני מוספי החג שלו לנגב; המוסף, בעריכת אודי הירש, מעניין למדי ועל-פי רוב מצליח לחמוק מקלישאות (קלמן ליבסקינד מראיין שם את ד"ר מוחמד אל-נבארי, ראש עיריית חורה, שהתגלה כ"סיפור ההצלחה הבולט של המגזר הבדואי בנגב"). ההישג בולט לנוכח הסיקור היומיומי הדל של אזורי הפריפריה ב"מעריב" (המאפיין גם את יתר העיתונים, אם כי לא באותה מידה), פועל יוצא של פיטוריהם של רוב הכתבים האזוריים שהועסקו בעבר בעיתון. על שערו של מוסף החג של "ישראל היום" מככב עורך חדשות החוץ של העיתון, בועז ביסמוט, הפעם בלי שיידרש להצטלם על רקע נופיה של מדינה אקזוטית. אתמול היה היום האחרון שבו חולקו גליונות "מעריב" על-ידי חברת ההפצה הוותיקה של היומון המשברי, שקרסה בעקבות ירידה דרסטית שחלה בחודשים האחרונים במצבת המנויים. בימים האחרונים חלו שיבושים קשים בחלוקת העיתון, שהתאפיינו, בין היתר, באי-אספקתו לביתו של הח"מ ובהעדר מענה מצד מחלקת המנויים של "מעריב", שאנשיה כמעט אינם ניתנים להשגה. הבוקר, בפעם הראשונה זה קרוב לשבוע, שב העיתון להגיע כסדרו.

חשיפה: עובדים שנרשמו לעבודה בקלפיות מטעם המפלגה נדרשו לספק מידע אישי על 10 מצביעים פוטנציאליים כתנאי לקבלת העבודה ● איסוף המידע בדרך זו אינו חוקי ואף פוגע בחופש העיסוק ● יש עתיד: "אנו נוהגים רק על פי הקבוע בחוק"

מפלגת "יש עתיד" הציבה לנרשמים לעבודה בקלפיות תנאי חריג: רק מי שימסור כתובות, טלפונים ומספרי זהות של עשרה תומכים של הסיעה יתקבל לעבודה. ל"שקוף" נודע כי מעל למאתיים אנשים שנרשמו לעבוד בתל אביב קיבלו הודעה מהמפלגה בה נכתב כי "התנאי לעבודה ביום הבחירות הוא מילוי טבלה הכוללת 11 שמות (כולל שמכם) של תומכי יש עתיד בתל אביב". במסרון צורף טופס למילוי הפרטים, תוך הבטחה כי לא יעבירו את הפרטים למפלגה אלא לצורך "שיחות המרצה ביום הבחירות". יש להדגיש כי לא מדובר בעבודת שטח בקמפיין "יש עתיד" אלא בהשגחה על טוהר הבחירות. הנרשמים פועלים בקלפיות על מנת לוודא שההליך מתבצע כראוי וכי אין הטיה בספירת הקולות. "זה נראה לי מאוד מאוד מוזר", סיפר ל"שקוף" אחד מהנרשמים לעבודה ביום הבחירות מטעם המפלגה. "דרשו שכל אחד יתן עשרה לידים של תומכים ביש עתיד. זה חובה – אי אפשר לעבוד בלי זה". לדבריו, ימסור את המידע. "אני לקוח שבוי", הסביר. לדברי עו"ד נעמה מטרסו קרפל, מנכ"לית פרטיות ישראל, איסוף המידע אינו חוקי. "עמדות פוליטיות ואמונות נחשבות בחוק למידע רגיש, לא ניתן לאסוף מידע על עמדות של מצביעים ללא הסכמתם", לטענתה. "האחריות לקיום הוראות חוק הגנת הפרטיות היא של המפלגה – המידע משמש למטרותיה, ועל כן עליה לפעול כדי לקבל הסכמה על איסוף המידע. בוודאי שיש טעם לפגם באופן איסוף המידע כשהוא מבוצע כך". לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אין להפלות בין עובדים או דורשי עבודה בגלל השקפתם או שייכותם המפלגתית. בכך ש"יש עתיד" דורשת מעובדיה בקלפיות להצהיר על תמיכתם במפלגה ועל תמיכת עשרה מחבריהם, עולה חשש כי היא עוברת גם על חוק זה. המפלגה מחייבת את העובדים לקבל החלטה קשה: או שימסרו מידע אישי על חבריהם, בלי לדעת איזה שימוש תעשה המפלגה במידע – או שיאבדו יום עבודה ואת השכר שהיו אמורים לקבל עליו. "יש עתיד" מצטרפת למפלגות כמו "ימינה" ו"הליכוד" שנכנסו למירוץ לאיסוף פרטיהם של תומכים ותומכות פוטנציאליים. הנזק הטמון באיסוף כזה כבר נחשף: לפני כשנה דלף לרשת פרטיהם של כ-6.5 מיליון בעלי זכות בחירה – יחד עם כתובתם, מספר הטלפון שלהם, כתובת הדוא"ל ומקום הצבעתם. יתרה מזאת, המידע שדלף כלל פירוט אודות מצבו האישי והרפואי של אדם המעוניין בהסעה אל הקלפי. נראה שאין מניעה שזה יקרה שוב – גם לקראת הבחירות הקרובות בסיעת "ימינה" מתכננים לאפשר לסמן באפליקציית אלקטור אם אדם צריך הנגשה ואילו בסיעת "הליכוד" פתחו את השערים למידע לכל דורש. חלק מהסיעות הסיעות ממשיכות בכך חרף העובדה שלפני כחודש הרשות להגנת הפרטיות קבעה כי השימוש באפליקציית "אלקטור" כלל הפרות של החוק, בהן "ליקויים רבים וחמורים באבטחת המידע". זאת בעקבות עתירה שהגישו עורכי-הדין שחר בן-מאיר ויצחק אבירם, לצד חוות דעת מקצועית שחיברה ד"ר ענת בן-דוד ובתצהיר מאת ניר יסעור, שחקר את האפליקציה. מהמפלגה נמסר: "יש עתיד נוהגת רק על פי הקבוע בחוק". (איך זה משפיע עליך) יכול להיות שחברה רחוקה שלך רוצה לעבוד בקלפי ותיתן את הפרטים שלך בתמורה. אולי היא אפילו תשאל אותך לפני – אבל לא בטוח שתדעי מה המשמעות. מכאן, מספר הטלפון שלך הכתובת והנטיה הפוליטית יכולים להגיע לידיים זרות ואף להתפרסם ברבים ולשמש גורמים בעלי אינטרסים. (מה עושים כדי שיתוקן) על פי החוק הגנת הפרטיות יש לכל אזרח זכות לבקש לעיין במידע אודותיו. כלומר אנחנו יכולים לפנות ולדרוש לדעת איזה מידע אוספים ומחזיקים עלינו חברות, ארגונים, רשויות ציבוריות ומפלגות – שמחוייבים להשיב תוך 30 יום. בעידן שבו המידע שלנו מצוי בכל מקום ונעשה בו שימוש תעשייתי – הגיע הזמן שנתחיל לדרוש לדעת מה יודעים עלינו. שלחו למפלגות מייל עם בקשה לדעת איזה מידע הן מחזיקות אודותיכם. תוכלו לעשות זאת בקלות באמצעות הטפסים לדוגמה שנמצאים כאן ורשימת כתובות המייל של נציגי המפלגות – בקישור הזה. יחד נוכל לאותת להם שהנושא חשוב לאזרחים ואזרחיות רבים, שמעוניינים לדעת איזה מידע נאסף עליהם.

מאז הפכה הטלוויזיה את התחזית למופע ריאליטי, על הצופה לשאול את עצמו מה הוא צריך: נתונים בזמן אמת, או סיפור טוב

את מהדורת חדשות 10 של אתמול (26.1.10) פתחה מיקי חיימוביץ במזג האוויר: "שלום לכם וערב טוב, קר הלילה. הכי קר מאז תחילת החורף". דני רופ כבר נמצא בעמדת הקרב שלו, במעיל העור ההכרחי, ומיקי מפנה אליו את השידור: "הטמפרטורה בעמקים צפויה להגיע לאפס. בהרי הצפון ובירושלים רק מעט יותר. סיבה טובה מאוד לשלוח את דני רופ החוצה, לקפוא קצת. אז מה צפוי לנו הלילה, דני?". קשה לצלם קור. אפילו מינוס ארבעים לא מצטלם. לכל היותר מצטלם כובע הפרווה שמייצג אותו, אבל כובע הפרווה הוא מדד מסורבל שראשיתו במינוס שתיים וקצהו במינוס 50. בינתיים דני עומד בסביבה עירונית שנראית כמישור החוף, שבו שוררות 11 מעלות לא מעניינות, ומעילו לא רכוס, בהתאם. כצופה ותיק, אני מפענח את עומס הקור על-פי מדד הריצרץ שפיתחתי: בלתי רכוס, לפחות 100; רכוס למחצה, 40–100; רכוס עד הצוואר, 00–40. רופ טוב המזג מציג את תמצית המונולוג היומי ופותח ב"טוב, קודם כל קר באמת, כמו שאמרת, מיקי. הלילה הקר ביותר מאז שהחל החורף. זה לא משהו נדיר שלא ראינו אף פעם, אבל זה בהחלט קר במיוחד...". קשה להיות דני רופ. קשה למשוך בארצנו מונולוג של שניות ארוכות על מזג האוויר, אפילו כשקצת קר (מן הרגיל). להיות מגיש תחזית באזורנו הוא תפקיד בלתי אפשרי. מי יכול לספר לנו כל לילה אותו נון-סטורי; לגרום לנו להתרגש יום-יום מחדש לנוכח העובדה שבחורף שלנו קצת קר ובקיץ שלנו חם מדי. הרי לא כל יום מחלצים מישהו משיטפון, וכשזה קורה, מפעילים את יחידות העלית של מערכת החדשות. דני רופ ראוי אפוא להערכה, ולו על ההתמדה ועל הרעננות שבה הוא ממשיך לספר את האי-סיפור שלנו. שומר הגחלת הנאמן של העיקרון הראשון בהגשת התחזית: אל תגיד "קר"; סַפֵּר שקַר. מי שמחפש תשובה לשאלה החורפית הכי נפוצה, מקבל אותה מיד. אתר השירות המטאורולוגי מציע מפת מכ"ם עננים לצד התחזיות השוטפות. היו שנים שמכ"ם העננים, שמכונה בחורף מכ"ם גשם, היה נכס בלעדי של מגיש התחזית בטלוויזיה. היום אפשר לקבל בקליק אחד את האנימציה שכל אחד מכיר, אנימציה הדוֹגמת את פריסת העננים, נפחם וכמות הגשם שבהם במרווחים של חצי שעה. הצצה חטופה במכ"ם שעל הדסקטופ מאפשרת לדעת לא רק אם יש עננים מעל הראש ועד כמה מהירה תנועתם, אלא גם מה צפוי להגיע בשעות הקרובות. זה מידע מהיר, מהימן ומדויק למדי כתשובה לשאלה אם לקחת מטרייה. השירות המטאורולוגי הציבורי מגיש מגוון של תחזיות מספקות לעוצמת הרוחות וכיוונן, מצב הלחות, טמפרטורות מינימום ומקסימום ועוצמת הגשם, מ-15 תחנות המכסות את רוב אזורי המיני-אקלים בארץ. השירות משגר אזהרות ספציפיות הנוגעות לגובה גלי הים, לסיכוי לשטפונות, לעומס חום או למשבי רוח קיצוניים. ביום שני שעבר (18.1.10), יום חגם (ואסונם) של ציידי השטפונות, פירסם השירות אזהרה ברורה: "קיים חשש חמור להצפות ושטפונות באזורים המועדים". לשירות המטאורולוגי, ולחברת מטאוטק, שמציעה תחזית כללית נוחה לצפייה לתשעה אזורים בארץ ולטווח של ארבע יממות, יש יתרון על כלי התקשורת שמתווכים אותו לציבור – יתרון שהולך ונעשה מהותי עם השנים. אלה שני המקורות לתחזית מבוססת נתונים, ולא לתחזית מבוססת סיפור. לתחזית הבאה ישירות מן החזאים עומד היום יתרון האמינות. מאז הפכה הטלוויזיה את התחזית למופע ריאליטי, על הצופה לשאול את עצמו מה הוא צריך: נתוני זמן אמת, או סיפור טוב. אם די לו בסיפור על מזג האוויר, דני רופ הוא בהחלט מופע נחמד, ומזג האוויר הופך קליל ומשעשע גם אם מוקצן ומועצם. תחזית שבה "קר" הופך תמיד ל"קר. קר. קר". קונספט התחזית כדרמה התחיל עוד ברדיו. בגלי-צה"ל של האייטיז, בימים שבהם שברו את המסגרת הקריינית של החדשות והחלו להביא קולות "מן השטח", נולד כוכב מזג האוויר הראשון. בין שאר הדיווחים מהשטח הועלה לשידור החזאי התורן בשירות המטאורולוגי, והתחזית החלה להיות מדוברת ומזומרת במבחר סגנונות ומבטאים כבדים של החזאים התורנים. את אלה הוביל אורי בץ, החזאי המסתחבק, זה שטבע את המשפט הכל-כך לא מטאורולוגי: "ואם בא לכם לרדת לאילת, היא ארץ השמש הנצחית, שם תהיה הטמפרטורה...". הבה נזכור כי דני רופ, בימים ההם ההבטחה הגדולה של הערוץ הממלכתי, הדיח את בץ ממעמדו ככוכב. היום בץ מפעיל אתר מזג אוויר מוזר במקצת, הכולל מצגות ממסעותיו בעולם בהיבט מטאורולוגי. בדרך כלל די לי בשתי מלים כדי לקלוט את המצב לאשורו. ברפרוף הבוקר בעיתונים אני מסתפק בכותרת "קר מהרגיל" או "חם מהרגיל", שהרי אלה בעצם שני מצבי מזג האוויר שקיימים כאן (כשבשאר הזמן "כרגיל"). שישים שנות חיכוך במזג האוויר המקומי לימדו אותי להסתפק בתקצירים, ואת השאר אני יכול לשלוף מבנק הזכרונות, התחושות והחוויות הפרטי שלי. אבל כמי שזקוק מדי פעם לנתוני מזג אוויר ממוקדים ומדויקים יותר (לרכיבת אופניים עירונית ורכיבת שבת ברחבי הארץ), אני יכול להעיד שהתחזית (לטווח קצר, של יום-יומיים) כמעט שאינה טועה. בלי לערוך מחקר מסודר, אני מסתכן לומר שהטעות, אם קיימת, היא לרוב ב"סיפור התחזית" ולא בנתונים עצמם. לפעמים ההתרגשות מהסיכוי לגשם (30%) יוצרת ציפייה של 100% לגשם וגורמת ל-70% סיכוי ל-100% אכזבה. רוכבי שבת מסוגי למדו בשנים האחרונות להיעזר בתחזית כדי לתכנן מסלולים עוקפי גשמים או רוחות ולבחור במסלול הררי או מישורי, צפוני או דרומי על-פי הנתונים. אני לא יוצא לרכיבה בלי להקליק על התחזית, בין אם מדובר בשהייה ממושכת במרחב הפתוח שמחוץ לעיר ובין אם לצורך סיבוב פגישות וסידורים חורפי, כדי לא להירטב (90% הצלחה). ובכל זאת, ובניגוד לכל היגיון, ולמרות העובדה שהתחזית זמינה בקצות אצבעותי, אני מחכה בסוף כל מהדורת חדשות הטלוויזיה למופע של מגיש התחזית. על פי התחזית, מגישי תחזית היו צריכים להיעלם מן העולם כמו קופאי חניונים, אבל התחזית הזאת מתבדה מדי יום ביומו. אפילו בארץ נטולת מזג אוויר כשלנו, מגיש התחזית הוא דמות מפתח בדרמה היומית. בניגוד לכל היגיון, אני מוצא עצמי ממשיך להקשיב לסיפוריו, גם אם עלי להתגונן לשם כך מפני מטחים של פרסומות. אין בזה כל היגיון. אני מודע לכך וכועס על עצמי על בזבוז הזמן, ובכל זאת לא קם מן הכורסה. וכבר פיתחתי כעס כלפי הפטפטת החזאית, כלפי הטרחנות שלה בימות השגרה. פיתחתי קוצר רוח וביקורת על כל מלה מיותרת שהחזאים משמיעים, כלפי כל עצה שהם משיאים לנו, המפגרים, שלא יודעים להחליט אם לצאת מהבית או לבשל חמין ("יום שישי זה היום החם ביותר לשבוע הזה, חם מהרגיל. בתי-קפה, מה שתרצו, טיולים. אחלה יום שבעולם", מדריך אותנו דני רופ). "אתה לא קם", אני אומר לעצמי, כי אתה עיתונאי, ואתה חייב לא רק לדעת מהי התחזית, אלא גם מה אומרים עליה. אבל זאת לא יכולה להיות הסיבה. כמו האמירה הידועה על מאזיניו של הווארד סטרן, שדר הרדיו הפרובוקטיבי, שציפו כל יום לשמוע כמה הוא יכול עוד להרחיק לכת בגסותו, אני מרגיש צורך לצפות כדי לשמוע את החזאים מספרים שוב ושוב את הסיפור המשעמם בעולם. את מה שאני יודע מראש ומזמן. ברמה הכי אינפנטילית, אני הילד שרוצה לשמוע רק את הסיפור שהוא מכיר. וזה הרגע לחזור ולהלל את דני רופ על פיתוח גאוני שייבא אלינו. אם איני טועה, הוא זה שתירגם את המושגים "עומס חום" ו"עומס קור" למלת הקסם מבית קוקה-קולה: "זה מרגיש". "זה מרגיש" הוא חידוש לשוני המתבסס על it feels האמריקאי. ובהטיות: זה מרגיש לי טוב, זה ירגיש לנו קר. לא במקרה נקבע המשפט Do what Feels Good in the Winter כסיסמה המייצגת של דיאט קוקה-קולה לחורף. קח סרט, חמם את הבית, מזוג משקה תוסס קפוא, וירגיש לך טוב בשיא החורף. תרגיל ה"מרגיש" מאפשר להוסיף או לגרוע עשרות אחוזים מן הנתון המספרי עצמו. אם, לדוגמה, הטמפרטורה בצפת תעמוד על 90 והרוח תנשב במהירות 25 קמ"ש (רוח בינונית), עומס הקור, מה שמכונה wind chill, "ירגיש לנו" כמו 40 בלבד. כמו שאומרים באמריקאית, Current temperature -2, Feels like -9. בעצם, אומרת הטלוויזיה, לא חשובות העובדות; חשוב איך נרגיש אותן. ובהרחבה: לא חשוב המידע המטאורולוגי; חשוב מה זה יעשה לנו. ירגיש לנו יבש, ירגיש לנו רטוב, נזיע, נקפא, יהיה כיף, יהיה לא כיף בכלל. אם לבודד את הטקסט עצמו מטבלת הנתונים הטלוויזיונית ומן ה"סטורי טלינג" שמולבש עליה, מתקבל מקבץ מלים לא קוהרנטי, מצומק ככבשה שמחלפותיה נגזזו. הנה, לדוגמה, קטע הקראת הטמפרטורות ליום שלישי (אתמול), מתוך התחזית ששודרה במהדורת שני בערב, בערוץ 10. דני רופ: "מחר, יום... אני לא יודע איך להגדיר... כי זה לא נעים, זה לא קר מדי, זה... 14, 15 מעלות. אם יש רוח ולא תהיו בשמש, יהיה לכם קר במהלך היום ובמיוחד בשעות הבוקר המוקדמות. רק 7 בצפון, 16 בכינרת, 7 בירושלים. בירושלים יהיו עדיין הרבה מאוד עננים. גם בדרום עדיין עננים. שוב, הרוח הצפונית דוחפת אותם לשם. 12 בבאר-שבע, 8 במצפה-רמון, 19 בים המלח, 19 באילת. הלילות: מחר בלילה קר מאוד. קר. קר. קר". או לפחות ירגיש לנו ככה.

מה שחסר לפי שעה בדיון על התנהלות התקשורת בהקשר להדלפת הענק של מברקי ויקיליקס הוא עיסוק בשאלה מה הם מניעיו של גוליאן אסאנג

באפריל השנה סערה הארץ הזו מפרשת ענת קם ואורי בלאו. הצלחת השב"כ לאתר את החיילת שמסרה לידיו של כתב "הארץ" דיסקים שבהם אצורים מסמכים סודיים ותכתובות פנימיות של צה"ל הניעה כאן דיון נרגש שהדיו עדיין לא גוועו לחלוטין: משפטה של החיילת המדליפה טרם הסתיים, וגם העיתונאי חשוף לפי שעה להליכים פליליים. כל זאת משום ששנתיים קודם לכן פירסם בלאו במוסף "הארץ" כתבה, שעוטרה גם בתצלומי מסמכים מסווגים, וממנה עלתה הטענה כי צה"ל עקף לכאורה את הוראות בג"ץ, שהטילו מגבלות על ביצוע סיכולים ממוקדים בשטחים. התגובות שעוררה הכתבה המקורית היו בטלות בשישים למהומה שקמה בעקבות איתור המדליפה: המערכת הפוליטית רעשה וגעשה, ח"כים תבעו לראות בחיילת בוגדת ובהתאם לכך לגזור את עונשה, וגם אורי בלאו הוקע אל עמוד הקלון והוצג כאויב העם הראוי לעונש חמור. זו היתה ההתנסות הראשונה של הציבור בישראל עם הדלפה מסיבית רגישה שמקורה במידע דיגיטלי. השיח התקשורתי שהתנהל אז אמנם הצביע על פוטנציאל המידע העיתונאי הגנוז במחשבי מוסדות המדינה, אך הוא לא התרכז בכך; תשומת הלב ניתנה בעיקר למידת הלגיטימיות שבהתנהלותו של אורי בלאו בנסיבות ההן: האם הוא ו"הארץ" השכילו לשמור על חסיון המקור שלהם, האם דין מסמך או שניים המודלף לעיתונאי כדינם של מאות מסמכים, האם החיסיון שהטילה המדינה על הליך החקירה והמעצר (של ענת קם) היה מוצדק, האם התביעות הנוקשות שהציגה בדיעבד מערכת אכיפת החוק לבלאו הן סבירות או שיש להן אופי של מסע נקמה. בשלושת הימים האחרונים מקבל הציבור הישראלי שיעור בתורת היחסות: מה הוא הדיסק או הדיסקים שמסרה ענת קם לאורי בלאו לעומת מאגר המידע העצום שהעביר (כנראה) טוראי בראדלי מאנינג, איש מחשבים בצבא ארצות-הברית, לידיו של גוליאן אסאנג, בעליו (כנראה) של אתר ההדלפות ויקיליקס. ומה הם שני הסיפורים שגולל בלאו בפני קוראי "הארץ" על התנהלות לא תקינה לכאורה של חיילי צה"ל כלפי שני מבוקשים פלסטינים לעומת רבע מיליון האירועים הדיפלומטיים, חובקי עולם, שמתוארים במסמכים שוויקיליקס מזרים בהדרגה. ההדלפה המסעירה – מה הדלפה? מבול – גוררת, כצפוי, גם שיח בין-תקשורתי על משמעותה ועל השאלות האתיות שהיא מעוררת. זה שיח שנמצא רק בראשיתו וכדאי לתת עליו את הדעת. גם משום שהוא עקרוני וגם משום שבמוקדם או במאוחר הוא יהיה רלבנטי לתקשורת הישראלית. ה"ניו-יורק טיימס", למשל, הסביר לקוראיו כי החליט לפרסם את התיעוד המסווג משום שהוא מאיר את מדיניות החוץ האמריקאית באופן שאזרחי ארצות-הברית, ואזרחי מדינות אחרות, זכאים לדעת עליה. העיתון מצא שלמסמכי ויקליקס אין אופי של רכילות זולה, אלא הם משקפים את התנהלות הממשל האמריקאי ולכן הם ראויים לפרסום. ה"וול-סטריט גורנל", לעומת זאת, גילה לקוראיו כי הוצע לו לשים יד על לפחות כמה מהמסרים שבידי ויקיליקס, אך העיתון דחה את הפנייה משום שסירב להיענות לתנאי הסודיות שלהם נדרש להתחייב. עורכי העיתון הסבירו כי לא היו מוכנים למלכד את עצמם מראש בהתחייבות הנוגעת לתכנים שאין להם כל מושג מה טיבם. גם רשת CNN נהגה כך. ה"גרדיאן", לעומת זאת, מילא תפקיד מפתח ברתימת עיתונים בעולם לשירות ההפצה של המידע המסעיר שבידי ויקיליקס. העיתון הבהיר לקוראיו כי דאג מראש לסלק מדיווחיו כל אזכור העלול לסכן חיי אדם. הדיון על מידת הלגיטימיות של פרסומי ויקיליקס נסב על שאלות כמו: האם הם אכן עולים בקנה אחד עם התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המכיר בזכותם של אזרחי המדינה לקבל מידע על האופן שבו ממשלתם מנהלת את ענייניה, או שהם משמשים מכשיר במימושה של התנהלות בלתי חוקית; האם הם מקדמים את עניינו של הציבור או מסכנים את בטחונו; האם העיתונים הגדולים, המפיצים את המידע שמזרים ויקיליקס, פועלים ממניעים ענייניים או מתוך שיקולי תחרות ורייטינג. מה שחסר, לטעמי, לפי שעה בדיון על התנהלות התקשורת בהקשר לוויקיליקס הוא עיסוק בשאלה מה הם מניעיו של גוליאן אסאנג בפרסומים האחרונים, במיוחד ביחס לתועלת שהציבור הרחב מפיק מהם. כאשר פירסם ויקיליקס ביולי ובאוקטובר השנה תיעוד (גם מצולם) על הרג אזרחים חפים מפשע בעיראק ובאפגניסטן על-ידי חיילים אמריקאים ובריטים, ועל מבצעי טיוח מצד הצבאות הנוגעים בדבר, הוא עשה שירות עיתונאי חשוב. כך עשו גם העיתונים ורשתות הטלוויזיה ששיכפלו את המידע הזה והפיצוהו. זו היתה המחשה טובה לתפקיד שממלאה התקשורת בחשיפת עוולות, שקרים ומעשים בלתי חוקיים של השלטון. זו גם היתה המחשה יעילה לחיוניותן של הדלפות. לעומת זאת, גל הפרסומים של שלושת הימים האחרונים שמקורם בוויקיליקס לא הצביע עד כה על התנהלות בעייתית של הממשל האמריקאי. אין הם מציעים סיבות לבוא חשבון עם ראשי השלטון בוושינגטון על ביצועיהם. ייתכן שגילויים כאלה עוד יבואו, אך לפי שעה נראית המהומה האדירה שמעורר אסאנג כמהלך שנועד לספק סוג של אובססיה אישית, הגורסת שכל שלטון הוא, בהגדרה, רע, ושתפקיד הפרסום באשר הוא, הוא להציק לו.

"פרסום מודעה בעיתון נכלל באופן מובהק בהגדרת שירות ציבורי", קבעה שופטת המחוזי, וחייבה את "מקור ראשון" בתשלום פיצוי על שסירב לפרסם מודעה הפונה להומואים ולסביות

העיתון "מקור ראשון" הפלה את האגודה לשמירת זכויות הפרט כשסירב לפרסם מודעה מטעמה הפונה להומוסקסואלים ולסביות, ועל כן יפצה אותה בעשרות אלפי שקלים. כך קבעה אתמול השופטת רות לבהר-שרון מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. בכך הפך בית-המשפט את פסיקתו של בית-משפט השלום, שקבע לפני כשנתיים כי לעיתון עומדת הזכות להימנע מפרסום המודעה. במוקד המשפט עמדה מודעה בזו הלשון: "את מבולבלת? אתה מפחד? רוצה לדבר על זה? את/ה לא לבד – יש עם מי לדבר, קו הקשר והמידע לקהילה הגאה [...]". האגודה לשמירת זכויות הפרט, הפועלת למען קהילת הלהט"ב בישראל, פנתה למערכת "מקור ראשון" וביקשה לפרסם את הנוסח שלעיל, אולם בעיתון סירבו. האגודה הגישה, באמצעות עורכי-הדין דורי ספיבק והישאם שבאיטה, תביעה נגד חברת מקור-ראשון-המאוחד בע"מ, בדרישה לפיצוי בלא הוכחת נזק בסך 60 אלף שקל. הנתבעת טענה, באמצעות עו"ד כרמית בר-און, כי פרסום המודעה ב"מקור ראשון", עיתון הפונה לקהל שצביונו דתי-לאומי, היה עלול לפגוע ברגשות הקוראים. בית-משפט השלום קיבל את עמדת "מקור ראשון". השופטת לימור רייך ציינה בפסיקתה כי החברה המפעילה את העיתון פעלה "מתוך מניע של שמירה ואחריות כלפי קהל לקוחותיה ולא מתוך אפליה אסורה". על פסיקה זו עירערה האגודה לבית-המשפט המחוזי, וזאת באמצעות עורכי-הדין הישאם שבאיטה ומשה שוחטמן. "מקור ראשון" חזר על עמדתו כי לא היתה כל אפליה אסורה, וזאת באמצעות עו"ד מתנאל מזור. השופטת לבהר-שרון קבעה כי בניגוד לעמדת "מקור ראשון", פרסום מודעה בעיתון מגזרי נכלל בגדר "שירות ציבורי", שבו אסורה האפליה על-פי חוק. "אמנם החוק אכן מגדיר ציבור כציבור בלתי מסוים, ואולם הגדרה זו באה, כפי שצוין בדברי ההסבר, להבטיח שלא ניתן יהיה להתחמק מתחולת החוק מעצם האפליה, באופן שאי-מתן השירות או מניעת הכניסה לסוג מסוים של אוכלוסייה יגרמו לכך שהמקום או השירות לא ייחשבו כעומדים לשימוש הציבור", כתבה השופטת. "אינני סבורה שאפשר להיתלות בטענה שמדובר בציבור בלתי מסוים, טענה שבאה בניסיון לעקוף את איסור האפליה, שכן מדובר בציבור בני-אדם ששווים בעיני החוק, כאשר קיים איסור מפורש לאפליה בשל נטייה מינית כזו או אחרת". "אני סבורה שככלל, פרסום מודעה בעיתון נכלל באופן מובהק בהגדרת שירות ציבורי. פרסום בעיתון הוא האמצעי הוותיק ביותר, לפני תקופת האינטרנט, לפרסום, וכידוע, עיתונים מתפרנסים מפרסום המודעות לציבור הרחב. לעיתונים חשיבות בשיח הציבורי, ולא מדובר בעסק פרטי רגיל. הבמה שהעיתון מעניק, גם במדור הפרסומי, הינה ייחודית, והדבר נכון, כאמור, גם בעידן המודרני. משכך אני סבורה כי פרסום מודעות בעיתון הוא ללא ספק אחד מאותם שירותים שנכללים בהגדרת שירות ציבורי". השופטת לבהר-שרון הוסיפה בהמשך פסק הדין כי בית-משפט השלום טעה כשקבע כי הסירוב לפרסם את המודעה לא העיד על התנגדות בעיתון לעמדת האגודה, שכן ב"מקור ראשון" התפרסמו עוד קודם לכן כתבות בנושאי זהות מינית. "נימוק זה מלמד דווקא היפוכו של דבר!", נכתב בפסק הדין של המחוזי. "עצם העובדה שהמשיב עצמו פירסם בעבר כתבות שעוסקות בזהות המינית שקשורה לקהילה הגאה לא יכולה להסביר את התנגדות העיתון לפרסם את המודעה, שהיא מודעה שאינה יכולה לפגוע בקהל קוראיו, אלא באה ממקום של הושטת עזרה. "לא ניתן להתעלם מהאופי הציבורי של המודעה נשוא הדיון, שמעבירה מידע על שירות ציבורי חשוב, ואולי אף קיימת דווקא חשיבות לפרסמה גם בעיתון שפונה למגזר הדתי-לאומי. אינני סבורה כי העובדה שניתן לפרסם את המודעה בעיתון יומי הפונה לכלל הקהל מהווה מענה מספיק במקרה זה, כפי שסבר בית-משפט קמא. "[...] מדובר במודעה סולידית, שכל הפרובוקטיביות שבה היא למעשה העובדה שהיא מפורסמת מטעם האגודה. תוכן האמור במודעה אין בו כדי לפגוע ברגשות הציבור, בוודאי שלא פגיעה קיצונית וחמורה, ואם הפגיעה נובעת מעצם ההכרה בקיומם של בעלי נטיות מיניות שונות או מכך שהייעוץ ניתן על-ידי גורמים שאינם פועלים בהתאם להלכה, הרי שאין בכך לטעמי להצדיק את אי-הפרסום". השופטת ביטלה את פסק הדין של בית-משפט השלום וחייבה את העיתון לפצות את האגודה ב-50 אלף שקל, לא כולל הוצאות משפט בסכום של 10,000 שקל. 35563-02-12

כמה פרשות מן השנה האחרונה מעלות את התהייה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם, האם יש מקום להסדיר את האופן שבו הם אמורים לעשות זאת, ומי האידיוט שידליף כל עוד נשמרת המציאות הנוכחית

במשפט גלט-ברקוביץ נגד "הארץ" תובעת עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ את העיתון בגין חשיפתה כמקורו בפרשת סיריל קרן. החשיפה עלתה לה במשפט פלילי שבו הורשעה ובאובדן משרתה בפרקליטות. "הארץ" דרש בזמנו שגלט-ברקוביץ תמחק מתצהירה את הטענה שכתב חדשות 2 לענייני משטרה, משה נוסבאום, הוא שהעביר את המסמך המודלף למשטרה. לטענה זו, נוסף לטענות אחרות של גלט-ברקוביץ, יכולה להיות משמעות לגבי הקביעה אם ל"הארץ" ולכתבו דאז, ברוך קרא, אחריות לחשיפתה של גלט-ברקוביץ, זאת משום שהם מי שהעבירו לנוסבאום את המסמך. אך בעדותו באותו משפט הודה נוסבאום שהציג בפני ראש צוות החקירה בפרשת ההדלפה, ערן שנדר, את המסמך. בחדשות ערוץ 2 שומרים על "זכות השתיקה" אל נוכח הודאתו של כתבם, ואילו ברוך קרא אמר בעדותו במשפט כי בכלי התקשורת, ועיתון "הארץ" בכללם, אין נהלים מסודרים לאופן שבו יש לשמור על חסיון מקורות. משפט גלט-ברקוביץ נגד "הארץ", שבימים אלה הסתיים בו שלב ההוכחות, חושף אירועים שהתרחשו לפני כמה שנים. שתי פרשות אחרות שהתרחשו השנה העלו על סדר היום את ההגנה, או העדר ההגנה, שמקבלים מקורות מכלי התקשורת. ענת קם עומדת כעת למשפט בעקבות פרסום מסמכים צבאיים שהעבירה שלא כדין לכתב "הארץ" אורי בלאו (שבעצמו גלה ללונדון עד שפרקליטיו השיגו לו הסכמות עם שירותי הביטחון); וערוץ 2 נדרש השנה בשלב מסוים על-ידי בית-המשפט להעביר את מה שנקרא אז "מסמך גלנט" למשטרה, דרישה שהתייתרה בינתיים, שכן החוקרים הגיעו למסמך בכוחות עצמם. גם בפרשה זו נחשפו מדליפי המסמך. כל אחת מן הפרשות הללו שונה ומעלה בעיות שונות, אך משותפת להן השאלה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם. התשובה המסתמנת היא כי צריך אדם להיות כמעט אידיוט גמור כדי להדליף היום לתקשורת דבר-מה. זה כמובן חבל, מאחר שקיימים עניינים שיש אינטרס ציבורי בחשיפתם, חשיפה שלא תתאפשר ללא חיסיון עיתונאי ראוי. אופיה והצדקתה של החובה לשמור על חסיון המקורות באתיקה העיתונאית יכולים להתבהר אם נשווה אותם לחובה לשמור על חיסיון רפואי באתיקה הרפואית. לאחרונה שתי הצדקות עיקריות: האחת, המהותית, נוגעת לעצם ערכה של הפרטיות כזכות יסוד של האדם, המגינה בין השאר על האוטונומיה שלו ועל כבודו. קיים צידוק נוסף, נגזר: אם לא יישמר החיסיון הרפואי, תישמט הקרקע מתחת לפרקטיקה הרפואית עצמה, המבוססת על אמון בין החולה לרופא. מטופלים שיחששו שסודותיהם הרפואיים ייחשפו לא ייתנו אמון ברופאיהם ולא יחלקו עימם מידע מלא על מצבם הבריאותי. בהעדר מידע כזה תיפגע קשות יכולתם של הרופאים להגיש להם סיוע רפואי ולהושיט להם עזרה. התוצאה תהיה ערעור טעם קיומה של הפרקטיקה הרפואית. ברור כי באותו האופן, גם הפרקטיקה העיתונאית תיפגע אם מקורות פוטנציאליים לא ישתפו איתה פעולה. היא פשוט תתייבש. זהו הצידוק הנגזר. אך חסיון המקורות באתיקה העיתונאית, להבדיל מהרפואית, נעדר את ההצדקה המהותית. אין ערך העומד בפני עצמו של חיסיון למקור באשר הוא, בהקשר חוץ-עיתונאי, כמו ערך הפרטיות במקרה הקודם. יש, ללא ספק, נסיבות שבהן החיסיון נדרש כדי להשיג תוצאות רצויות. למשל, בחשיפת שחיתויות או בפרסום מידע שחיוני שהציבור יידע כדי לקיים דמוקרטיה פעילה. אך לא ניתן להצביע על ערך כללי ועצמאי כזה, שעליו להתגלם, בין השאר, גם בפרקטיקות מקצועיות הפועלות במסגרת דמוקרטית. יחד עם זאת, עצם קיומה של תקשורת חופשית חיוני לדמוקרטיה, ולכן אין ספק כי ערעור יכולתה להתקיים ככזאת, בגלל הימנעות ממסירת מידע, פוגע בערך חשוב ביותר. המסקנה הברורה היא: עיתונאי שאינו שומר על חסיון מקורותיו פוגע קודם כל בפרקטיקה המקיימת אותו, וכתוצאה מכך, גם ביכולתה של התקשורת למלא תפקיד דמוקרטי חשוב במקרים מסוימים. אך האתיקה איננה מתקיימת בחלל ריק. יש הקשרים שבהם קיים מתח בינה ובין חובות אחרות, שיכול להגיע לכדי התנגשות של ממש. בנסיבות מסוימות היא עלולה להתנגש עם דרישות החוק. קונפליקט אפשרי כזה אינו מאפיין רק את האתיקה העיתונאית. גם בעלי מקצוע אחרים עשויים לעמוד בפני הדילמה אילו הוראות עליהם לקיים: את הוראות החוק או את הוראות האתיקה המקצועית שלהם. יכול עיתונאי, ככל אדם, להחליט שחובתו האזרחית, או המקצועית במקרה זה, נמצאת בעיניו מעל החוק, ולשלם את המחיר. המחיר, אגב, נקוב אף הוא בחוק. זהו העונש שקובע כל חוק למפיריו. היו עיתונאים, למשל ב"ניו-יורק טיימס", שהלכו לכלא ובלבד שלא יסגירו את מקורותיהם. זוהי בחירה שבעצמה מכבדת את שלטון החוק במובנו הרחב; שכן היא מכירה בכך שהמפר חוק נושא בתוצאות שמשית עליו החוק עצמו. ודאי שאפשר, וצריך, לפעול לתיקונם של חוקים הנראים פגומים. בפרשת קם-בלאו דובר רבות על כך שהחוק הקיים – ההופך לעבריין עיתונאי המחזיק מסמכים מסווגים שלא כדין – אינו סביר. אם כך, יש לפעול לשינויו. מה שאינו סביר, ולא קביל כלל וכלל, הוא שיש אנשים הסבורים שבגלל עיסוקם הם נמצאים מעל החוק. כלי התקשורת, המטיפים בשער לשלטון החוק, מאבדים כל תוקף מוסרי אם הם סוברים כי הם עצמם אינם כפופים לחוק. כיבוד החוק אינו ערך שמנפנפים בו רק כשהפרת החוק אינה נושאת חן בעיניו של עיתונאי כלשהו. שלטון החוק משמעו שהכול כפופים לחוק. גם הרשויות. גם, שומו שמים, עיתונאים. לא כך חשבה נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר, שופטת בית-המשפט העליון לשעבר, שקראה לערוץ 2 לא לכבד את החלטת בית-המשפט, לצפצף על החוק ולא למסור את "מסמך גלנט". למשפט גלט-ברקוביץ נגד "הארץ" קדם, כאמור, משפט אחר, פלילי, נגד גלט-ברקוביץ. כפי שנחשף ב"עין השביעית", הציע מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, לגלט-ברקוביץ השתתפות כספית בהוצאותיה בגין משפט זה, לאחר שנחשפה כמקור של עיתונו. באופן מעניין, נאמרו בהכרעת הדין במשפט זה דברים הרלבנטיים לקריאתה של נשיאת מועצת העיתונות לערוץ 2 לא להעביר את "מסמך גלנט" למשטרה. השופטת כוחן בחרה אז לומר על הטענה, כי המשטרה הפרה בחקירתה את כללי האתיקה העיתונאית, את הדברים הבאים: "שגגה נפלה מטעם הסניגור המלומד, אשר הפך את היוצרות". או במלים פשוטות ופחות משפטיות: התבלבלת. "כללי האתיקה של העיתונות חלים על העיתונאים ולא על הגוף החוקר", קובעת השופטת בהכרעת הדין. "תהא החקירה באשר היא, עיתונאי אינו מורם מעם ואין מניעה, לא פסול ולא פגם לזמן עיתונאי לחקירה, בין אם כדי לשאוב ממנו אינפורמציה ובין אם כדי לקבל באמצעותו מסמכים או כל ראיה חפצית שעשויה לשרת את החקירה. אם על-פי כללי האתיקה יבחר העיתונאי לשתוק ולא לשתף פעולה עם הגוף החוקר – אין כופין אותו. אך מכאן ועד לטענה הגורפת, לפיה אין לקבל אינפורמציה מעיתונאי – רחוקה הדרך". דברים אלה מדגישים את המתח שעליו דובר קודם, בין אתיקה לחוק. הם מנהירים את מה שאמור להיות ברור: האתיקה המקצועית חלה על בעל המקצוע הרלבנטי, אך היא אינה מעמידה אותו מעל החוק. אם היא מתנגשת עם החוק במקרים מסוימים, תצטרך ההכרעה להיות של העיתונאי. בה בעת מדגישים הדברים דווקא את חובתם של עיתונאים לשמור על חסיון מקורותיהם כחלק מן האתיקה שלהם. ייתכן שמה שיש לפתח הם בדיוק הנהלים שברוך קרא העיד על חסרונם בדברים שבהם פתחנו. נהלים שיהיו גמישים דיים לחול על מקרים שונים בטבעם. שכן, אין דין מסמכים מסווגים שהוצאו שלא כדין מהצבא בפרשת קם כדין "מסמך גלנט". אך המצב הקיים, שבו, כפי שהעיד קרא, כל מה שיש הוא "מה שעיתונאי בא איתו, את השיחות שיש לו עם עורכיו, את סולם הערכים שלו, את הידע המקצועי שלו" – הוא פרוץ ואיננו מספק. כפי שמעיד המקרה שלו עצמו. שום ערך או זכות אינם בלתי מוגבלים, וזה כולל גם את האתיקה העיתונאית. שום מוסד בחברה דמוקרטית אינו יכול לפעול באופן לא מרוסן. הוא כפוף לערכים נוספים, המגבילים לעתים את האינטרסים שלו (ובמקרים אחרים, עולים איתם בקנה אחד). הכלל הזה יפה גם לעיתונות. ממש כפי שגם הרופא, המחויב ביותר לסודיות הרפואית של המטופל, חייב לדווח למשרד הבריאות במקרה שהחולה שלו לקה במחלה מידבקת. יש מקום לגבש ולהבהיר מתי כלי התקשורת רואה עצמו מחויב עד הסוף לחסיון מקורותיו ומתי הוא מכיר בכך שהחוק גובר עליו. תיאום ציפיות והבהרת הנסיבות הללו הכרחיים בשני ההקשרים, הרפואי והתקשורתי. כדי שלא לכרות את הענף שעליה יושבת התקשורת עצמה, רצוי שכלי התקשורת יבהירו לעצמם ולמקורותיהם מתי ובאילו נסיבות הם מחויבים להגן עליהם עד הסוף; ומתי הם מכירים בעליונות החוק וייאלצו, בלב כבד, להסגירם; אם בכלל. עד אז, נראה כי לפחות לאור התנהלותם של כמה מכלי מהתקשורת בשנה האחרונה ו"מה שהעיתונאים באים איתו", ההמלצה הסבירה למדליפים פוטנציאליים היא להדיר את רגליהם ממסדרונות המערכת.

זוכרים את דירת השגריר בניו יורק שעדיין על שם בנימין נתניהו? לפני כחצי שנה הראינו שאם היו מוכרים אותה - ניתן היה לשכור דירה במיקום טוב יותר ובמחיר זול יותר ● אזרחי ישראל היו חוסכים כך הון ● אבל המדינה המשיכה להשתמש בה והיא המשיכה להיות על שם נתניהו ● השערורייה בדרך לפתרון: משרד החוץ מציע את הדירה למכירה ● כל הפרטים

סוף טוב לפרשת הדירה בניו-יורק? אחרי שמשרד החוץ הסתבך עם עצמו במשך עשרות שנים, דירת השגריר לאו"ם של מדינת ישראל סוף סוף מוצעת למכירה. כזכור, בשנת 1986 רכשה מדינת ישראל דירה יוקרתית במנהטן שבנויה כחלק מקו-אופ (תאגיד שיתופי המנוהל על ידי הדיירים). המחיר עמד על 99 אלף דולר בלבד – 241 אלף דולר במונחים של היום. הכסף יצא אמנם מכיס הציבור, אבל מטעמים בירוקרטיים ובהתאם לנהלי הקו-אופ וחוקי מדינת ניו יורק – הדירה נרשמה על שם בנימין נתניהו, אז השגריר באו"ם. בדירה תשעה חדרים וארבעה חדרי אמבטיה, והבניין בו היא ממוקמת נחשב לאחד הנכסים היוקרתיים בעיר. הרווח מהמכירה צפוי להיכנס לקופת המדינה. ב"שקוף" כתבנו שוב ושוב על המצב המעוות שעלול עוד להוביל לכך שילדיו של רה"מ לשעבר יירשו את הדירה המפוארת שנרכשה מכספי הציבור. במקביל חשפנו כי התשלום החודשי לטובת ניהול הבניין עומד לבדו על 11,348 דולר לחודש (כ-36 אלף שקלים). שימו לב, זו לא שכירות אלא רק תשלום אחזקה לבניין. סכום מופרך בהתחשב שהצענו פתרונות זולים יותר לאחר מכירת הדירה כמו שכירות בהתאם לצרכי השגריר או רכישת דירה במתחם קונדו. למרות זאת, במשרד החוץ התעקשו להמשיך להחזיק בדירה והתמקדו בהעברת רישום הבעלות על הדירה מנתניהו לידי המדינה. זאת חרף תחקיר שלנו המצביע על סיכוי נמוך לכך: העברת בעלות בדירות מסוג קו-אופ הוא מהלך כמעט בלתי אפשרי. כעת, כפי שפורסם בידיעות אחרונות המדינה עשתה פניית פרסה ופרסמה את הדירה למכירה. המחיר: 11.75 מיליון דולר. עמוד מכירת דירת שגריר האו"ם לנתניהו, חשוב להדגיש, אין טענת לבעלות על הדירה. למרות זאת, גם לאחר שנתניהו סיים בשנת 1988 את תפקידו באו"ם, המדינה לא פעלה להעביר את הרישום אליה או על שם שגרירים חדשים. רק לאחרונה, במענה לעתירה שהוגשה נגד המדינה בבג"ץ על כך שלא פעלה להעביר את הרישום, טען משרד החוץ כי "הדירה שייכת למדינה, ואין ברישום המסמכים על שם השגריר דאז מתוקף תפקידו כדי לגרוע מבעלות המדינה על הדירה". בנוגע להליך העברת הבעלות טענו במשרד החוץ כי התקיימו מגעים בשנים האחרונות לתיקון הרישום "נוכח התנגדות עיקשת של הנהלת הקו אופ". למרות זאת, לטענת המשרד המשיכו לקדם זאת בדרכים משפטיות: "המדינה פועלת ובוחנת את כל האפשרויות הרלוונטיות לתיקון הרישום, ואף מתקיימים מגעים משפטיים בין הצדדים". סוגיה עדיין מעורפלת היא אירוע המס שיתרחש עם מכירת הדירה שעדיין רשומה על שם נתניהו. לפחות על הנייר הוא בעל הזכויות בה. האם ייאלץ לשלם מס על הרכישה? במשרד החוץ טוענים שאין בכך שום בעיה , אבל גורמים המעורבים בנושא אמרו לנו כי זה לא מובהק. נמשיך לעקוב. מדוע דווקא עכשיו? במשרד החוץ עצמו טוענים שהסיבה היא "מצב התחזוקה הירוד של הבניין בה היא ממוקמת והעובדה שהקו אופ של הבניין מסרב לשדרג את מערכות החשמל והאינסטלציה העתיקות בבניין". לאור שיחות עם גורמים המעורבים בסוגיה אנחנו לא בטוחים כמה זה מדוייק. קודם כול, לאורך השנים אנחנו, לצד גורמים נוספים, פרסמנו ביקורת ציבורית מתמשכת על היות נתניהו הבעלים. שנית, עקב הרישום המעוות, כל פעם שהתחלפו שגרירים הייתה סכנה שלא יכולו להיכנס – כפי שקרה עם גלעד ארדן שנאלץ לשהות בימיו הראשונים בניו יורק במלון על חשבון הציבור. שלישית, היה החיכוך המתמשך עם הנהלת הקואופ עצמו, והעלויות הגבוהות לאחזקת המבנה – מעבר לתשלום ועד הבית הדיירים מחוייבים בשיפוץ תקופתי. לבסוף, השלטון התחלף. מה שבטוח זה שמכירת הדירה – שעדיין על שמו של נתניהו – תפתור חתיכת כאב ראש. מעבר לכך – זה הדבר הנכון לעשות.

יורם ארבל, הקול הלאומי בשידורי הספורט, צריך לעשות מאמץ נוסף כדי להישאר רלבנטי | שלמה צורף מפגין חנופה דביקה והתלהבות צורמת

גם בשנה וחצי הקרובות ימשיך יורם ארבל להיות בטופ של שידורי הספורט. ארבל ישדר בחודש הבא את המשחק הגורלי של נבחרת ישראל ברמת-גן מול פורטוגל, ימשיך לשדר את המשחקים המרכזיים בליגת-העל, את משחקי ליגת האלופות, את גביע הקונפדרציות בברזיל בקיץ (טורניר ראווה לקראת מונדיאל 2014), ויהיה גם במונדיאל בשנה הבאה. אם לשפוט את השדר האגדי על-פי השנה האחרונה, למבקרי הטלוויזיה צפויה עבודה רבה. ארבל הוא הקול הלאומי בשידורי הספורט. קולו לא דהה, אלא שאיכות השידור שלו בשנים האחרונות במגמת ירידה. לא חד, לא מרוכז, מרבה לטעות בזיהוי שחקנים, לא מעודכן במיוחד בנעשה בספורט בכלל. השידור שלו ממשחק הידידות של הנבחרת בשבוע שעבר מול פינלנד (1:2) סיפק דוגמה אופיינית. אורן יוסיפוביץ ב"וואלה" קבע כי ארבל לא התכונן לשידור מאחר שלא ידע שמאור מליקסון עבר לשחק בצרפת, והתייחס אליו כמי שעדיין בליגה הפולנית (שיחק עד לא מזמן בוויסלה קראקוב). השדר אמנם תיקן את עצמו כעבור כמה שניות, כנראה בזכות העורך שלחש לו, אבל הטעות הזו חשפה ארבל מנותק למדי. הבעיה משמעותית יותר אם לוקחים בחשבון שבכל משחק מחכה לארבל חוברת עם עובדות, נתונים וסטטיסטיקות שעליהם טורחים התחקירנים במקומות שבהם הוא משדר, ערוץ 1 וערוץ הספורט. כשהוא משמיע נתונים שונים במהלך המשחק, זה רק בזכות העבודה השחורה המקדימה. החוברת מעניקה כלים להתמודד עם שידור של כשעתיים, ואמורה למנוע תקלות מביכות כמו הבלבול בזהות הליגה שבה משחק מליקסון. הטעות חשפה משהו עמוק יותר: לא רק שארבל כנראה לא משנן את החומר שמוגש לו, הוא גם לא קורא מספיק עיתונים ואתרים. שדר שמעביר את המשחקים החשובים ביותר אמור להיות לדעת היכן משחק כל שחקן ובאיזה כושר הוא. אצל ארבל, כמו שזה נראה, התלות בנתונים ובעובדות אבסולוטית. שדר אמור ללמוד כמה מהנתונים ולירות אותם תוך כדי שידור. ארבל נשמע לא פעם כמי שעסוק בדקלום שורות מהחוברת, ואגב כך אינו מרוכז בנעשה במגרש ומאחר בתגובה. בן 70 פלוס, ארבל היה ועודנו שדר הספורט הלאומי. ההתעקשות להותירו על כיסא השדר אינה רק מפני שמנהלי הערוצים השונים סבורים שאין שדרים ראויים אחרים, אלא גם משום שהם מעוניינים בסמל. לארבל יש מעמד, נראות ציבורית וקסם אישי. מאחורי כל אלה רוחשים פרטים קטנים שמרכיבים את הסך-הכל, אלא שארבל מתקשה לעמוד בהם. התוצאה היא שהוא עלול למוטט את שמו הטוב ואת הרקורד שלו, המעורערים ממילא. בסוף ישכחו מי היה ויזכרו לו את הטעויות והכשלים. יותר מבעבר, ארבל צריך לעשות מאמץ נוסף כדי להישאר רלבנטי. הוא לא יכול לבנות לנצח על חסד הנעורים השמור לו, לא לסמוך על קולו שיעשה את העבודה ולא לחפות על טעויותיו בקלילות מבודחת. הוא חייב לבוא לשידורים פחות זחוח, ובעיקר מוכן יותר ומעודכן הרבה יותר. הצופים שמים לב לפרטים הקטנים, ומעידה בהם נתפסת כזלזול. אם ארבל מתקשה להיות מקצועי עד הסוף, שייקח אחריות על עצמו ועל שמו הטוב. גדולים ממנו אמרו שאינם יכולים עוד. אפילו האפיפיור. שלמה צורף עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות, פרשן, סטנדאפיסט או להקת עידוד של איש אחד. הפרשנות שלו בערוץ הספורט ממשחקי נבחרת הנשים בטניס בשבוע שעבר באילת נעה בין שלוש הקטיגוריות, אבל העידה שהוא קודם כל ולפני הכל אוהד מהיציע. בכל פעם ששחר פאר הצליחה להשיג נקודה, הקול של צורף עלה בכמה אוקטבות. "יפה, יפה, יפה, משחק חכם של שחר, סלייסים, דרופינג, ידיים רכות". או: "יפה מאוד, יפה מאוד, סבלנות, איך אני אוהב את זה". וגם: "טוב מאוד, טוב מאוד, איזה כדור, איזה כדור, איזה יופי, איזה תנועה". אם זה היה רדיו אפשר היה לחשוב שהטניסאית מס 1 של ישראל קורעת את יריבותיה. בפועל, פאר הפסידה ברוב משחקיה ואף קרובה לצאת מדירוג 100 הראשונות בעולם. מפרשן מצפים להסברים ענייניים לנעשה במגרש. אבל צורף בשלו: חנופה דביקה והתלהבות צורמת, בלי שבערוץ הספורט יהיה מי שיעמיד אותו במקומו. הצופים קיבלו פרשנות מוטה, שכללה שבחים להתנהגותה של פאר במגרש ומחוצה לו, בלי להזכיר שרק לפני חודשיים סירבה ללחוץ את ידה של טניסאית שביקרה אותה בעיתון, או ביקשה בעבר מהקהל ברמת-השרון להפריע ליריבתה, מאריה שראפובה. צביקה שרף צלח בשלום את פרשנותו בחצי גמר וגמר גביע המדינה בכדורסל. שרף הוא ראש האופוזיציה בהנהלת איגוד הכדורסל, הגוף המארגן את מפעל הגביע. בשבועות שלפני שלבי ההכרעה היו מי שניסו ללחוץ על ערוץ 1 שלא לתת בידיו את המקרופון, שמא ינצל את המעמד להמשיך לתקוף את יו"ר האיגוד, אבנר קופל. בערוץ הראשון התעקשו על הפרשן שלהם. לשרף, מן הסתם, עמדה על קצה הלשון ביקורת חריפה למראה הטקסים הראוותניים או קופל הצמוד לנשיא המדינה פרס, אבל הוא התאפק ונצמד לפרשנות מקצועית בלבד, בלי מלה רעה אחת על האיגוד והעומד בראשו. כשהיריבות המרה בין שני אתרי הספורט המובילים מתנגשת בחדשות ערוץ 2, התוצאה היא מעין שלום קר: מצד ימין למעלה הלוגו של one, משמאל זה של ערוץ הספורט, ושלום על ישראל.

העורך לשעבר של ynet, יון פדר, הצהיר כי האתר מבית "ידיעות אחרונות" סיקר את המחאה החברתית באופן חופשי, ללא מגבלות והכתבות מלמעלה. בדקנו את דבריו

כמה ימים לפני הבחירות האחרונות לכנסת, באחת המתקפות הישירות של ראש הממשלה נגד ארנון (נוני) מוזס וקבוצת "ידיעות אחרונות" שבבעלותו, טען בנימין נתניהו כי מוזס פעל כדי להשתיק את סיקור המחאה החברתית של קיץ 2011. "ידוע כי קבוצת ידיעות אחרונות משתמשת באחרונה בטענות חברתיות כביכול כדי לנגח את הליכוד ואותי", כתב נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו, "אך פחות ידוע שבמחאה החברתית הגדולה שהיתה בישראל בשנת 2011, מוזס נתן הנחיה לקבור ולהשתיק את המחאה כי חשב שהיא פוגעת בעסקיו בשל ירידה חדה בשוק הפרסום באותה תקופה". הטענה של נתניהו צבועה וחצופה במידה יוצאת מגדר הרגיל לנוכח העובדה כי השופר הנאמן שלו, "ישראל היום", היה כלי התקשורת העוין ביותר כלפי המחאה החברתית מיומה הראשון וראה בה קונספירציה של גורמי שמאל קיצוניים שנועדה להדיח את הממשלה. הפוסט של נתניהו זכה ל-2,000 שיתופים, יותר מ-12 אלף לייקים, וחולל מאות רבות של תגובות. אחת מהן היתה חריגה. ימים אחדים לאחר הפוסט המאשים של נתניהו פורסמה במדור הדעות של ynet רשימה תחת הכותרת "סיקור המחאה החברתית ב-ynet". על החתום: יון פדר, שכיהן כעורך הראשי של ynet בתקופת המחאה החברתית של קיץ 2011 וכיום מכהן כעורך הראשי של "ידיעות אינטרנט". "הסיקור של ynet את המחאה החברתית בקיץ 2011 היה המקיף והאינטנסיבי ביותר בתקשורת הישראלית", טען פדר בטורו. "עובדה זו עומדת בהיפוך גמור לטענה שהשמיע ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאילו ניתנה בקבוצת ידיעות אחרונות הנחיה לקבור ולהשתיק את המחאה החברתית מתוך מחשבה שהיא פוגעת בעסקי הקבוצה. כמי שהיה העורך הראשי של ynet באותה העת, אני קובע נחרצות כי ynet סיקר את המחאה באופן חסר תקדים: נרחב במיוחד, בלתי מוגבל ובכל האמצעים הרבים שעמדו לרשות האתר". פדר מנה בגאווה את המספרים המרשימים של סיקור "50 ימי מחאת קיץ 2011", שהתרחשה "מ-14 ביולי (דפני ליף מתמקמת בשדרות רוטשילד) ועד 4 בספטמבר (למחרת הפגנת ה-400 אלף וסיום המחאה)". לפי העורך הראשי לשעבר של האתר, ynet פירסם באותה תקופה 220 כתבות, מאמרים, טורים ושידורים חיים על המחאה. פדר אף פירט כמה כותרות ראשיות הופיעו באותה תקופה, כמה דיווחים חדשותיים וכמה טורי דעה. "סיקור המחאה החברתית בקיץ 2011 ב-ynet היה מקיף, עוצמתי, מגוון וחסר תקדים", פסק פדר. "אין כלל ספק שהאופן הדומיננטי שבו ynet כיסה את המחאה היה בלתי מוגבל לחלוטין". אולם בכל זאת יש ספק. גורמים שעבדו בתקופת המחאה החברתית במערכת ynet טוענים כי אכן ניתנה הוראה, אם כי לא מפורשת, שהובילה לירידה חדה בסיקור המחאה. לטענתם, השינוי חל לקראת סוף תקופת ההפגנות, אחרי שהמוחים העלו על המוקד את ההון ולא רק את השלטון. "ההוראה להפסיק לסקר את המחאה החברתית נפלה בן-לילה", אומר גורם בכיר לשעבר ב-ynet שהסכים לדבר עם "העין השביעית" בעילום שם. "זה לא היה תהליך. ממש ביום אחד הצטווינו להפסיק לטפל במחאה, ואם כבר מעלים משהו, אז לקבור אותו". לדברי אותו גורם, השינוי היה בולט במיוחד משום שבתחילת הדרך, ממש כפי שמתאר פדר, אתר ynet אכן הוביל את סיקור המחאה ואף דחף אותה בעוצמה. "מנושאי הדגל הפכנו פתאום לחפרפרות", מתאר זאת הגורם, "כשאף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע, והכל מתרחש במחשכים". מי נתן את ההוראה? "פדר וטיפנברון הינדסו את זה" (טיפנברון היה המשנה לעורך ynet בתקופת המחאה החברתית, וכיום הוא העורך הראשי של האתר). מה בדיוק נאמר לכם? "היה ניסיון להציג את זה בקטע כאילו מקצועי. לא הגיע אלי מייל שאמר לי, מהיום אנחנו מפסיקים לסקר את המחאה. נתנו לנו נימוקים בסגנון טיפלנו בזה מספיק, עכשיו זה כבר לא מעניין". בזמן אמת חשבתם שזה לא טיעון אמיתי? "בוודאי, הרי כמות הכתבות נחתכה ביום אחד". גורמים אחרים שעבדו באתר מאשרים שהגישה לסיקור המחאה החברתית בו השתנתה בבת אחת. בועז פיילר, שהשתתף באופן אישי בסיקור המחאה לאורך כל אותו קיץ והיה חתום על למעלה מ-50 ידיעות על המחאה בתקופה שבדק פדר, מוכן אף להצהיר על כך בשמו. "אני לא שמעתי כזו הוראה, אבל ככתב שהיה אחראי על העניין, זו היתה ההרגשה שלי", אומר פיילר ל"העין השביעית". "בהתחלה באמת היתה רוח גבית לעניין, היה פרגון אדיר מצד המערכת, ואז בבת אחת... כאילו אנשים קצו לשמוע על זה. זה לא מעניין, תעשה לי טובה, לא עוד פעם, נמאס כבר מהשטויות האלה. "יכולת להרגיש את זה גם בדרך שבה אייטמים שכן הועלו נערכו", מוסיף פיילר. "יכולת להרגיש בעריכה שנמאס לעורכים לשמוע על זה או שהם מקטינים את זה, אם אתה צריך להתקשר שלוש פעמים ולהגיד, זה לא עשרת אלפים איש, אלא עשרים אלף, אתה מבין שיש פה ניסיון לצמצם נראות, מכוון או לא מכוון". פדר נוקב בטורו בנתונים מספריים וחזקה עליו כי נתוניו מדויקים. עם זאת, קשה לאמת אותם ולפענח את משמעותם המלאה. למי שאינו יושב במערכת ynet אין גישה לארכיון עמודי הבית מאותה תקופה, כך שקשה לאמוד מתי בדיוק השתנתה מידת התמיכה של האתר במחאה. כמו כן, להבדיל מעמודי תגיות אחרים באתר ynet, עמוד התגית "מחאת האוהלים", שבה מתויגות הידיעות והכתבות על מחאת 2011, אינו מאפשר עיון בארכיון המלא של האייטמים שקיבלו את התגית. משום כך קשה לדעת אם אכן היו שינויים בהיקף הסיקור לאורך התקופה שבה תחם פדר את הבדיקה, בין ה-14 ביולי ל-4 בספטמבר, כמו גם מה היה היקף הסיקור מיד לאחר ה-4 בספטמבר. עם זאת, העתק של עמוד התגית, שזמין באתר Wayback Machine, הוביל לעמוד הבא, שחושף את המספרים. בבחינת המספרים יש לקחת בחשבון כי מערכת התגיות באתר ynet מופעלת ידנית על-ידי העורכים ואפשר שלא תפסה את מלוא האייטמים שעסקו במחאה. בין ה-14 ביולי, אז הוקם האוהל הראשון בשדרה, ועד לסוף אותו חודש פורסמו באתר 285 אייטמים שנשאו את התגית "מחאת האוהלים". במלים אחרות, במשך 18 ימים התפרסמו בממוצע 15.8 אייטמים מדי יום, מספר עצום בכל קנה מידה. מה-1 באוגוסט ועד ל-14 בו היקף הסיקור אף גדל. בימים אלה פורסמו באתר 281 כתבות עם התגית "מחאת האוהלים", ממוצע של 20 אייטמים ביום. אולם מה-15 באוגוסט ועד ה-31 בחודש, במשך 17 ימים, פורסמו רק 102 אייטמים עם התגית, כלומר ממוצע של 6 אייטמים ביום. קרוב למחציתם פורסמו באתר בין ה-15 ל-17 בחודש. במרבית התקופה, בין ה-18 ל-31 באוגוסט, במשך 14 ימים, פורסמו באתר ynet רק 55 אייטמים עם התגית "מחאת האוהלים", ממוצע של פחות מ-4 אייטמים ליום, כחמישית מהכמות בתקופה המקבילה בחודש יולי. ב-18 באוגוסט, חשוב לציין, הותקף אוטובוס אגד שנסע סמוך לגבול הישראלי עם מצרים. בעקבות המתקפה החל עימות צבאי מוגבל עם רצועת עזה, כולל ירי רקטות מעזה לישראל והתקפות של חיל האוויר הישראלי ברצועה. במהלך התקופה הזו היה המאהל ברוטשילד עדיין פעיל ובסופי-השבוע עדיין התקיימו הפגנות, גם אם מצומצמות יותר, אבל תשומת הלב הציבורית והתקשורתית הוסטה באופן טבעי מהמחאה החברתית לענייני ביטחון. עם זאת, כפי שניתן לראות מהגרף שלעיל, הירידה בסיקור המחאה החלה יומיים לפני התקיפה בגבול מצרים. ההסלמה בדרום שככה ב-25 באוגוסט. ההפגנה הגדולה האחרונה בקיץ 2011 נועדה להתקיים ביום שבת, ה-3 בספטמבר. אם הסיבה לירידה במספר האייטמים על המחאה אכן היתה בשל התמקדות באירועים הבטחוניים בדרום, אפשר לצפות שבשבוע שלפני ההפגנה בכיכר המדינה, אחרי שההסלמה בדרום הגיעה לסיומה, ישוב אתר ynet לסקר באופן אינטנסיבי את ההכנות והפעילויות לקראת ההפגנה ואת ההפגנה עצמה. בפועל, מיום ראשון, ה-28 באוגוסט 2011, ועד יום שבת, ה-3 בספטמבר, פורסמו באתר 34 אייטמים עם התגית "מחאת האוהלים". לשם השוואה, בשבוע שקדם להפגנת ההמונים שבה השתתף הזמר שלמה ארצי, בימים שמה-31 ביולי ועד ה-6 באוגוסט, פורסמו באתר 164 אייטמים עם התגית "מחאת האוהלים", כמעט פי חמישה. האם העניין הציבורי במחאה בשבוע שלפני ההפגנה בכיכר המדינה פחת לעומת השבוע שלפני ההפגנה בהשתתפות הזמר ארצי? ממספר המשתתפים בהפגנות אפשר להתרשם כי לא זו בלבד שהעניין הציבורי לא פחת, אלא הוא אף גדל, שכן אל כיכר המדינה הגיעו הרבה יותר מפגינים מאשר להפגנה שנערכה כחודש קודם לכן, למרות הסיקור המצומצם יחסית ב-ynet (וב"ידיעות אחרונות"). בדיקה של דפי בית של אתר ynet שנשמרו באתר Wayback Machine מעלה ממצאים דומים. עד אמצע אוגוסט ניתן למצוא בקלות בארכיון האינטרנט המקוון כותרות ראשיות שהוקדשו למחאה החברתית, אולם מאותו רגע קשה למצוא ולו כותרת ראשית אחת שהוקדשה לה, גם בימים האחרונים של החודש. ל-ynet יש גם חשבון פייסבוק שמפיץ אייטמים נבחרים, וחשבון זה היה פעיל גם בקיץ 2011. בדיקת החשבון בתקופה הרלבנטית מלמדת אף היא על שינוי חד ביחס האתר אל המחאה החברתית. בין ה-14 ביולי ועד לסוף אותו חודש התפרסמו בחשבון הפייסבוק של האתר 27 סטטוסים שהפיצו ידיעות וכתבות שנגעו למחאה החברתית, או סטטוסים שפשוט קידמו את המחאה. בין ב-1 באוגוסט ועד ה-14 בחודש הופצו בחשבון הפייסבוק של ynet עוד 24 סטטוסים על המחאה. לעומת זאת, מה-15 באוגוסט ועד סוף אותו חודש הופץ רק סטטוס אחד, ב-31 בחודש. במלים אחרות, במשך כשבועיים, בניגוד גמור לקצב שנקבע לפני כן, לא הופץ ולו סטטוס אחד בחשבון הפייסבוק של ynet שקידם אייטם שנגע למחאה החברתית. לקראת ההפגנה הגדולה בכיכר המדינה, שהתקיימה ב-3 בספטמבר, וביומיים שאחריה, הופצו עוד 5 סטטוסים על המחאה מטעם חשבון הפייסבוק של ynet. בימים שלאחר מכן לא הופץ ולו סטטוס אחד, עד שכחודש מאוחר יותר, ב-10 באוקטובר, הפיץ חשבון הפייסבוק של ynet טור דעה שפורסם באתר על דפני ליף תחת הכותרת "השתן עלה לה לכובע". יון פדר וערן טיפנברון סירבו למסור תגובה.

מי שמבקש לפענח את הדי.אן.איי של "ידיעות אחרונות" באמצעות הטקסטים שפורסמו בו לכבוד חגיגות ה-70 להיווסדו, ימצא בו, לצד משפחתיות דביקה, בראש וראשונה את האתוס המכונן של המלחמה נגד "מעריב"

זו בהחלט סיבה למסיבה: יום הולדת לעיתון בן 70, שהצליח במה שעשרות עיתונים נכשלו בו לאורך הדרך. "הארץ" אמנם קשיש ממנו בשני עשורים, אבל הישרדותו של "ידיעות אחרונות" ונסיקתו דרמטיות יותר, הירואיות יותר. וגם מוצלחות יותר, אם לשפוט בערכים כמותיים של תפוצה, קוראים, הכנסות, וגם בולטות ציבורית. עיתון שהצליח לקבץ תחת כנפיו רבים מהבולטים והאיכותיים שבעיתונאי ישראל, ובעיקר לכוון את הצליל שהוא מפיק כך שיוכל להיקרא ללא יומרה "העיתון של המדינה". איך חוגג עיתון אירוע כזה, בדיוק בסוף-השבוע שבו החינמון "ישראל היום" מעלה את תפוצת יום שישי ב-50%, "מעריב" ממשיך לדשדש עם הפסדי ענק וקיצוצים מתמשכים, ויותר ויותר צעירים מתנתקים מן הטקסט המודפס בעיקר לחלופה האינטרנטית? באמצעות מאמר של המו"ל ארנון מוזס; קצת היסטוריה של העיתון שכתבה נחמה דואק; ומוסף מיוחד שכולו "הסיפורים שמאחורי הסיפורים" בשילוב תצלומים איכותיים (שהופיעו בעיקר במוספי העיתון). והחגיגה, כך מבטיחים לנו, רק מתחילה. זו חגיגה במקומה, ובצד הערך המוסף היחצני והשיווקי הנלווה לה, יש בה שמחת אמת של מי שמלאכתם עלתה יפה. מי שמבקש לפענח את הדי.אן.איי של העיתון באמצעות הטקסטים שפורסמו בו בסוף-השבוע הזה, ימצא, לצד משפחתיות דביקה, בראש וראשונה את האתוס המכונן של המלחמה נגד "מעריב". דברי ימי העיתון מאז 1948 עמדו בסימן המאבק ההירואי להשתקם מן הפוטש של פברואר אותה שנה, אז עזבו העורך הראשי, עזריאל קרליבך, וצוות של בכירי העיתון את המערכת והקימו את "ידיעות מעריב". "חבורת העריקים", מסנן נוני מוזס בין שיניו בטור שכתב לכבוד החגיגה, בשנאה משפחתית שמעולם לא קהתה. זו אכן היתה אמורה להיות מהלומת מוות ל"ידיעות אחרונות". בגיליון הראשון של "ידיעות מעריב" הגדיר אותו קרליבך לא כעיתון חדש, אלא כ"צורה חדשה", ונכללה בו תודה "למאת-אלף קוראינו, על נאמנותם וסבלנותם בכל תשעת השנים שעברו" ("ידיעות אחרונות" הוקם תשע שנים קודם לכן, בשנת 1939), והסבר על כך שמדובר ב"חילוף מנהלים". הדברים נכתבו בביטחון מלא ש"מעריב" קם על חורבות "ידיעות", שלא יתאושש, והוא ממשיכו הישיר. הרגע הטראומטי הזה מלווה את העיתון מאז ועד עצם היום זה; בנאמנות עזה, רבת שנים, לאנשים שלא הלכו עם קרליבך, ולמי שהצטרפו לעיתון הנטוש בשעה הקשה, כמו הרצל רוזנבלום, ולא פחות מכך בעוינות עמוקה ויחס נקמני כלפי "עריקים", שהעזו לעבור לרחוב קרליבך במשך השנים, כדוגמת העורכים עמוס רגב ורון לשם וכתבים כעמיר רפופורט. וכמובן אדם ברוך ודב יודקובסקי, שנחזור אליו בהמשך. ועוד יותר מכך בסיפוק הגדול שחשו בני המשפחה בשעה ש"מעריב" נאלץ להוריד בשנות השמונים, באיחור, את הכתובת שהתנוססה מתחת ללוגו שלו, "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". זו לא היתה סתם הצלחה עסקית, זו היתה סגירת מעגל היסטורית. על המלחמה עם "מעריב" נכתבו כבר הררי מלים, אבל חגיגות ה-70 של "ידיעות אחרונות" מעלימות ומצניעות כמה וכמה ממרכיביה ההיסטוריים. ראשית, את תרומתו החשובה של קרליבך ל"ידיעות אחרונות" עד רגע ה"עריקה", כעורך וככותב מרכזי, שליווה בטוריו את מלחמת העולם השנייה ותיאר בלשונו הייחודית את אירופה שלאחריה ואת המאבק להקמת המדינה. ולא פחות חשוב: "ידיעות" 2009 בוחר להצניע את האיש שאחראי יותר מאחרים להצלחתו, לצד בני משפחת מוזס. כמה מן הכותבים מזכירים אותו, אזכורים קצרים מדי, לטעמי. את תצלומו, עד כמה שחיפשתי, לא מצאתי. וב"ידיעות" מכירים את חשיבות התצלום ומשמעותו. לא פלא: מהטקסט של נוני מוזס עולה איבה עמוקה, בהערת סוגריים על "אותו יודקובסקי", שניסה לדבריו לבצע "פוטש מספר 2" בשנות התשעים, וכאשר נתמנה לעורך ראשי של "מעריב" ניסה לקחת מ"ידיעות אחרונות" את מיטב העיתונאים. "גם הוא נכשל", כותב מוזס. ליודקובסקי מגיע ביום חג כזה קרדיט גדול בהרבה. גם בשנים שבהן לא החזיק בתואר העורך, אלא היה "מרכז המערכת", היה אחראי לעיצוב סגנון הכתיבה והתמהיל התוכני של "ידיעות אחרונות" ולהפיכתו לעיתון שאין רבים כמוהו בעולם. במדינות אחרות אתה יכול לזהות את מיקומו של אדם במדרג החברתי על-פי העיתון שהוא קורא, וגם בישראל מקובל היה כך בשנים רחוקות. עד שיודקובסקי לימד את עיתונאיו את רזי הכתיבה שאינה כבדה מדי לאיש הפשוט ואיננה מעליבה את האינטליגנציה של קוראים בעשירונים העליונים, וסלל את הדרך ל"עיתון של המדינה", לא של חלק ממנה. הקורס המזורז בכתיבה שהעניק במכתביו לישעיהו בן פורת, כתבו החדש של העיתון בפריז בשנות החמישים, הוא דוגמה להבנתו הדקה את היחסים בין הטקסט לקורא. "רצוי לכתוב דווקא בפסקאות קצרות ולא לקמץ בנקודות ופסיקים", כתב לו. "הקורא עצלן. הוא אוהב קריאה נוחה". שמותיהם של בן-פורת, כמו של דמויות בולטות אחרות שעשו את "ידיעות אחרונות" של פעם, ובהן אדם ברוך ורם אורן, שעיצבו את "7 ימים", מירה אברך, אהרון בכר ואחרים, נעדרים מן הגיליון החגיגי, בחוסר צדק היסטורי מובהק. כמה מהם נוכחים ב-ynet, אבל דווקא במוצר הדפוס הם חסרים. המוסף החגיגי בכל זאת תורם משהו לפיצוח הסוד של "ידיעות אחרונות" ולדרך הפיכתו ל"עיתון של המדינה" בעצם סגנונו ותוכנו: סיפורים. ממש כפי שלימד יודקובסקי, "אותו יודקובסקי", את כתביו: אל תכתבו ידיעות, הקורא רוצה לקרוא סיפורים. לא במובן הבדיוני שלהם, אלא בדרך כתיבתם. וזה מה שקיבלנו. זהו גם מעין ספר היסטוריה של ישראל, שהרי "ידיעות אחרונות" לא רק ליווה את המדינה בשישים שנותיה, אלא שעבור חלק משמעותי מאזרחיה גם היה הכלי שדיווח להם על מלחמות ואסונות, הישגים ונצחונות, ופירש עבורם את משמעות האירועים. יש במוסף גם רשימה מרשימה של הישגים עיתונאיים, ובהם חשיפת תוכנית הדולריזציה של ארידור, שהביאה להתפטרותו מתפקיד שר האוצר; הידיעה הראשונה של שמעון שיפר על הסכם אוסלו (אף שבידיעה המקורית דווח על שיחות בשבדיה, לא בנורבגיה); הראיון הראשון של סמדר פרי עם המלך חוסיין, מלווה בתצלום המלך המצית סיגריה לעיתונאית מישראל; כתבת השטח של נחום ברנע על פניה האמיתיים של מלחמת לבנון השנייה; ואפילו נוכחותה של נחמה דואק במרתף בית-החולים איכילוב בשעת מותו של רבין. ועוד רבים אחרים. שילה דה-בר ורון ירון, העורך הנוכחי ומשנהו, הבטיחו בפתח המוסף המיוחד שהסיפורים הם "הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים", אבל ב-134 עמודי המוסף, המערכת בררנית מאוד במה שהיא מוכנה לחשוף. לקוראים דווקא מגיעה הצצה כזו, אבל לא לריגושים הקטנים בדרך אל הסקופ, אלא אל המכניקה העדינה של גיבוש הקו המערכתי בסוגיות חשובות. כמו התמיכה הגורפת בשר המשפטים לשעבר דניאל פרדימן במלחמתו בבית-המשפט העליון, ובכוונתו של השר הנוכחי יעקב נאמן לפצל את משרת היועץ המשפט. או על הקו המאופק כלפי אהוד אולמרט בשיא החקירות נגדו. וגם על קרב ההתשה שנאלץ לנהל התחקירן מרדכי גילת בתוככי המערכת בטרם בחר לעבור ל"ישראל היום". בסיפורים שבמוסף אין חידושים רבים, גם לא תובנות מקוריות. הצורך להיות בשטח, הדבקות במטרה, המקריות של גילוי סיפור, החוויה הרגשית של עיתונאי. גם מקומונים נוהגים מדי פעם להציג מקבץ כזה של "סיפורים מאחורי הקלעים". אין בו וידוי על פשלה עיתונאית בנוסח "איפה טעינו". כפי שלמדנו ב"העין השביעית" כשניסינו להרים בעבר מדור בשם זה, עיתונאים אינם ששים להודות בשגיאות. במיוחד לא בחגיגה כזו, שרגליה בעבר וראשה במציאות העכשווית, התחרותית יותר מאי-פעם, גם כש"מעריב" כבר אינו האויב הגדול ביותר. סגירותו של "ידיעות אחרונות" בעניינים כאלה היא תופעה מוכרת ומאכזבת. בניגוד לעיתונים אחרים, כדוגמת "מעריב" ו"הארץ", שעורכיהם מוכנים בדרך כלל להשיב לשאלות הנוגעות להתנהלותם, מוקף הבית ברחוב מוזס בחומה גבוהה של שתיקה. זאת בשעה שהוא עצמו, כמו כלי תקשורת אחרים, בא בדרישות לשקיפות מגופים בעלי בולטות ציבורית והשפעה על סדר היום. ובכל זאת, גם אם ברוב הטורים אין הסתכלות רטרוספקטיבית וגלויה לתוככי הקופסה השחורה של "ידיעות אחרונות", ראוי לעיין, למשל, בטור של דנה ספקטור על הנזיפה שקיבלה מהעורך לאחר שכתבה טקסט ארסי על הזמר עמיר בניון: "למה ככה, דנה? למה ברוע? לא לכל כתבה צריכים לבוא עם רישיון להרוג. זה כולה עמיר בניון, שכותב מוזיקה יפה ומשמח אנשים, לא פינושה". תאמרו, אולי מאחורי המלים הללו עמד חשש לקלקל יחסים עם יחצן, אבל בטוח שלא רק זה: אחד מסודות כוחו של "ידיעות" הוא שימור התמהיל בין החדשות הקשות לרכות, בין הסיפור לבידור. בעניין החדשות הקשות ראוי לקרוא את הטור על מלחמת לבנון הראשונה, שבו מתארת אילת נגב מפי איתן הבר (למה הוא לא כתב בעצמו?) את הקמפיין התקשורתי שנועד לסכל את תוכנית "אורנים הגדולה" של אריק שרון: ה"תפילה" שפירסם הבר בחורף 1982, שבה ביקש מהאל שימשיך להוריד עלינו גשמים ושלגים, ברמז ברור שאלה ימנעו מלחמה ויצילו את חייהם של מאות צעירים, ושיתוף הפעולה הנדיר בין הכתבים הצבאיים במהלך הקרבות להתנגד למלחמה. זה לא עזר. שרון היה בשלו. המלחמה פרצה, והשאר היסטוריה. בדיוק על הרקע הזה, מכל קטעי מורשת הקרב של "צוות מוזס" שמילאו את עמודי המוסף המיוחד אני מעדיף את הקטע החותם, זה של מאיר שלו. איך, בעקבות טור שכתב ב-1994 על הפעלים החריגים ששובצו בבחינת הבגרות בלשון, החליט שר החינוך והתרבות להעלות את הציון לתלמידים בכמה נקודות, ואיך הורה השר לאיכות הסביבה לתנועות הנוער לשוב על עקביהן לנחל יגור לנקותו, לאחר ששלו תיאר את המזבלה שהותירו שם. ללמדך עד כמה מוגבל כוחם של העיתון והעיתונאי: נגיעה קטנה פה, שינוי זעיר שם. והכל בעצם תלוי בנכונותם של מקבלי ההחלטות, שם בצמרת, להטות אוזן לקולות העולים מן העיתון ולפעול. גם כשמדובר ב"עיתון של המדינה". רפי מן, חבר מערכת "העין השביעית", הוא מרצה לתקשורת ומסיים את עבודת הדוקטורט שלו על בן-גוריון והתקשורת. היה בעבר כתב ועורך ב"מעריב"

אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר-שבע, היא כעת דירקטורית ב"מעריב" | כתב ספורט בחדשות המקומיות בחיפה עובד בשביל מכבי חיפה | וב"הארץ" שוב לא מחכים לתוצאות הסופיות

ניגודי אינטרסים על צורותיהם השונות היו תמיד הרעה החולה של העיתונות. התופעה החמירה בעשור האחרון, וגם כמה צדיקים עם אצבע עבה במיוחד לא הצליחו למנוע את הפרצות הענקיות שנפערו בסכר. יש ניגודי אינטרסים שנכפו על עיתונאים, ויש כאלה שעיתונאים פסעו לתוכם בעיניים פקוחות לרווחה. שני מקרים בתקופה האחרונה בתקשורת הספורט ממחישים זאת. לאחרונה הצטרפה אלונה ברקת לדירקטוריון "מעריב" כנציגה מטעמו של זכי רכיב. ברקת היא גם הבעלים של הפועל באר-שבע. בעיר יודעים לספר שהיא לא מרוצה מהסיקור של קבוצתה במקומון של "מעריב". האם עכשיו יסתמן שינוי באופי הסיקור? ולא רק במקומון. כיצד ייראה סיקור הקבוצה בעיתון-האם? האם יהפוך למקיף יותר, מפרגן יותר ומאופק יותר בעתות משבר? דבר אחד ברור: להפועל באר-שבע יש עכשיו מלה בין מקבלי ההחלטות ב"מעריב" וכמובן קו ישיר למו"ל, פריבילגיה שאין לאף קבוצת ספורט אחרת בשום עיתון. רק בערוץ הספורט שורר מצב דומה: אודי רקנאטי הוא אחד מבעלי הערוץ וגם אחד מבעלי מכבי תל-אביב בכדורסל. באזור אחר של הארץ, חיפה, מתקיים ניגוד אינטרסים מסוג שונה. רפאל קבסה, כתב ספורט בחדשות המקומיות שמפיק הערוץ הראשון, משמש במקביל גם מנהל אתר אוהדי מכבי חיפה, ובעיקר מבצע תמורת שכר הגשה של דיווחי חדשות עבור אתר האינטרנט הרשמי של הקבוצה. מצב בעייתי מאוד עבור עיתונאי. בדף המציג את קבסה באתר האוהדים מצוינת העובדה שהוא כתב הספורט של רשות השידור באזור חיפה. קבסה ער לבעייתיות בהתנהלותו כעיתונאי המסקר קבוצה שהוא מבצע עבורה שירות, אבל לא מתרגש במיוחד: "כשצריך, אני מבקר את הקבוצה בדיווחים שלי במהדורת החדשות. זה לא שאני עובד של מכבי חיפה ומקבל ממנה משכורת". אינך מקבל שכר עבור הגשת הווידיאו באתר הרשמי? "אני מקבל כפרילנס, אבל לא עובד שלהם. גם אתר האוהדים הוא פרטי שלי ולא קשור למועדון בשום צורה". קבסה טוען שהוא מסקר את הקבוצה ללא משוא פנים: "אני מרגיש מצוין עם היושרה שלי. קודם כל אני עיתונאי ואחר-כך אוהד. יש עיתונאים רבים שהם גם אוהדי הקבוצה. קח למשל את דורון בן-דור (ONE) או יוסי פרץ-ארי (רדיו חיפה), שהם אוהדים שרופים של מכבי חיפה". עדיין יש הבדל ביניכם, אני עונה לקבסה. הם אינם מקבלים כסף או טובת הנאה מהקבוצה. איך תתמודד עם הדילמה כשתרצה לשדר תחקיר נוקב על הנהלת מכבי חיפה, ותדע שזה עלול לעלות לך בעבודה שאתה מבצע עבורה? "אתה יכול לקרוא באתר האוהדים שבבעלותי ביקורת רבה על הקבוצה", הוא עונה. "בפינת הספורט שאני מגיש בחדשות המקומיות, אני נכנס בהם בלי חשבון. אני מבין את ההסתכלות שלך וזה לא שלא חשבתי על זה, אבל אני רואה מצב דומה גם אצל עיתונאים אחרים שאוהדים קבוצות". לו אני הייתי צופה בדיווחיו של קבסה בחדשות המקומיות על מכבי חיפה, הייתי מלכתחילה חושד שהם נגועים בהטיה. ספורט "הארץ" לא רק השתדרג בשבוע שעבר עם ארבעה מדורים טובים ("אגף התרבות", "טעם של פעם", "שווה בדיקה" וביקורת טלוויזיה): ביום ראשון, כששני הנפוצונים ממוזס ומקרליבך שוב הציגו בשערים לביבות קרות בדמות תוצאות השבת, ב"הארץ" הבליטו בשער את שכרו הגבוה של מנכ"ל בית"ר ירושלים במקביל לקיצוצים הכבדים שגזר על עובדי המועדון. בשוקן עושים עבודה טובה, אבל שוב מגיעות ההחלטות התמוהות מלמעלה שהופכות את מדור הספורט שלהם ללא רלבנטי. השערורייה התורנית אירעה שם ביום שישי האחרון, לאחר שסגירה מוקדמת ביום חמישי בלילה גרמה לכך שמספר גליונות לא מבוטל הודפס ללא דיווח על המשחק של מכבי תל-אביב מול קאחה מליל אמש. כן, מה שאתם שומעים. מדור הספורט מוקם בשער האחורי, וכמה מהקוראים, שיום קודם קיבלו עמוד שלם של קידום למשחק, לא זכו לקרוא אפילו מה היתה התוצאה בסיומו (יצוין כי במהדורה השנייה של העיתון הופיע סיקור המשחק). זו תזכורת לבושה מגמר המונדיאל בקיץ, כשבגלל ההארכה החלו ב"הארץ" בהדפסה ללא פרסום מלה על המשחק. גם אז היה מספר לא מבוטל של קוראים שקמו בבוקר, דיפדפו בטירוף בעיתון וחשבו שהם עדיין חולמים. אנתרופולוגים יספרו שמנויים מוכנים לרצוח בדם קר אם העיתון לא מונח השכם בבוקר בפתח דלתם. אבל אם המחיר הוא קבלת מוצר פגום באופן מהותי, זו סיבה מספיק טובה לצלצל למחלקת המנויים ולהגיד תודה ושלום. יש גבול ליחס שקוראי הספורט יכולים לספוג מהעיתון שלהם. עדכון [28.11]: לאחר פרסום הטור נמסר בתגובה מ"הארץ" כי ביום חמישי כלל לא היתה סגירה מוקדמת וכי סיקור המשחק של מכבי תל-אביב נכלל במדור. העובדה שהסיקור נעדר מחלק מהגליונות מיוחסת בשלב זה לטעות של "החלפת פלטות" בבית הדפוס, ונמסר כי הנושא בבדיקה. לא מדברים. ערב משחקה של הפועל תל-אביב מול בנפיקה, סיפק אלי טביב, אחד משני הבעלים של הקבוצה, תחמושת חיה בגזרת יחסיו עם הבעלים האחר. טביב אמר, באולפן ליגת האלופות בערוץ הספורט: "כרגע מוני הראל ואני לא מדברים, השותפות איתו לא תמשיך בצורה הנוכחית". רוב כלי התקשורת הבליטו את הפיצוץ המחודש, למעט ONE, שבחר להעלים מקוראיו את המידע שמקורו בערוץ המתחרה. שתי נקודות. הדדליין הקשה שאחרי נצחונה של הפועל תל-אביב על בנפיקה גרם לשתי טעויות עובדתיות בסיקור ב"ידיעות אחרונות". הכתב נדב צנציפר קבע שעד היום אף קבוצה ישראלית לא הצליחה להשיג יותר ממקום אחרון בבית המוקדם של ליגת האלופות. טעות: מכבי חיפה עשתה זאת בקמפיין הראשון שלה, כשתפסה את המקום השלישי ומשם המשיכה לאופ"א. הפרשן אמיר אפרת קבע כי ליון חייבת לנצח את הפועל תל-אביב, כיוון שהיא זקוקה לנקודות כדי לעלות. טעות: הצרפתים כבר הבטיחו את מקומם בזכות מאזן טוב יותר במשחקיהם מול בנפיקה. המאזן של עורך העמודים: לא משהו. לא מרוכז מספיק. כיתוב התמונה של שחקני הפועל חיפה, ויצמן וקאלה, ב"ידיעות אחרונות" אחרי הדרבי החיפאי, היה "עשו את שלהם". שחקני הפועל אמנם חילצו נקודה ממכבי, אבל בסיקור המשחק הביקורת האישית לא החמיאה לשניים וגם לא לכיתוב התמונה: על קאלה נכתב כי לא היה מרוכז מספיק ועל ויצמן ש"לא תרם בשום פרמטר". באתר ערוץ הספורט החליטו להעניק את המקום ה-13 בליגה הלאומית לשתי קבוצות. ב"ישראל היום" שכחו להקפיד על תוצאות וטבלאות: העניקו ניצחון סוחף לפנתינייקוס על מנצסטר יונייטד וקיזזו שלוש נקודות ממאזנה של רובין קאזאן. פרעות כאקורד סיום בדיווח של אתר ערוץ הספורט מהמשחק בין עכו לבאר-שבע. באתר מאקו סגרו מוקדם את תוצאת המשחק, כמו שדיווח ארז. ובוואלה אמנם דייקו שדורטמונד שמרה על יתרון 7 נקודות בפסגה, אבל טעו בתוצאה (נגמר 1:4).