title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
אמצעי חיכוך (טיפוס) | אמצעי חיכוך הוא שם כולל לכל מכשיר המשמש לאיבטוח ולגלישה. אמצעי חיכוך מאפשר בקרה על מהירות זרימת החבל בטיפוס או בגלישת מצוקים (סנפלינג). מרבית אמצעי החיכוך מאלצים את החבל לעבור במסלול המאפשר לווסת את כמות החיכוך, ועל ידי כך לשלוט על מהירות מעבר החבל. ניתן לחלק את אמצעי החיכוך למספר קבוצות: דמויי שמינית, דמויי שטיכט, אביזרים ננעלים פשוטים כמו גיגי וגלובוס ומורכבים כמו גריגרי, Stop, Robot ועוד כל מיני.
סוגי אמצעי חיכוך
אמצעי חיכוך ננעלים אוטומטית - הכוללים מנגנון המאפשר לחבל "זרימה" בכיוון אחד, אך לא בכיוון השני; לדוגמה, "GriGri" או "YoYo".
אמצעי חיכוך לא ננעלים - היוצרים חיכוך, המאפשר למשתמש בהם "לנעול" את החבל במקומו, אך לא מגבילים את החבל בזרימה בשני הכיוונים; לדוגמה - "ATC", "שמינית" ו"Reverso".
ראו גם
טבעת (טיפוס)
קישורים חיצוניים
הערך "אמצעי חיכוך" באנציקלופדיית הטיפוס
הערך "איך עובדים אמצעי חיכוך?" באנציקלופדיית הטיפוס
הקטגוריה "אמצעי חיכוך" באנציקלופדיית הטיפוס
קטגוריה:טיפוס
קטגוריה:ציוד בטיחות | 2021-04-17T13:57:46 |
חור שחור | ממוזער|420px|חור שחור על-מסיבי שמסתו שקולה לכ־6–7.4 מיליארד מסות השמש (מכונה פאווהי , מהוואית), במרכז הגלקסיה האליפטית הענקית M87 מצביר הבתולה שבקבוצת בתולה.החור השחור, המקיים סינגולריות כבידתית, יוצר "צל" (העיגול השחור) התחום באופק אירועים וגודלו נקבע על־פי רדיוס שוורצשילד, בו מתקיימת כבידה כה חזקה עד שאפילו אור אינו יכול לברוח. במקרה זה, גודל הצל הוא פי 2.6 (בקרוב) מגודל מסת החור עצמה.סביב העיגול דיסקת ספיחה, שצורתה (כעין סהר) היא תוצאה של סיבוב החור השחור ושל כיוון התצפית. קוטרה הממוצע הוא כ־350 יחידות אסטרונומיות (כ־50 מיליארד ק"מ, כ־48.5 שעות אור) – יותר מפי עשרה ממסלול נפטון סביב השמש.זוהי "תמונת" החור השחור הראשונה בתולדות האנושות: צולמה באמצעות גלי מיקרו בתדר של כ־2 טרה־הרץ (1.3 מ"מ) על ידי רשת הרדיו-טלסקופים "אופק האירועים" ) ב־2017, עובדה ופורסמה ב־10 באפריל 2019.
ממוזער|200px|החור השחור העל-מסיבי קשת A* שבמרכז שביל החלב
250 פיקסלים|שמאל|ממוזער|הדמיית עידוש כבידתי. הגלקסיה שברקע נראית כמתעוותת בשל עידוש כבידתי שגורם החור השחור (במרכז) לפוטונים הנפלטים ממנה, תופעה הנובעת מתורת היחסות הכללית
חור שחור (באנגלית: Black Hole) הוא גרם שמיים הנוצר מכוכב גדול מאוד עם כבידה חזקה מאוד, שקרס לתוך עצמו. חור שחור הוא גרם שמיים בעל שדה כבידה כה חזק, ששום עצם או קרינה הקרובים אליו יתר על המידה אינם יכולים להימלט ממנו, והם נבלעים לתוכו. כל מסלול תנועה אפשרי בתוך תחומי החור השחור מוליך לנקודה אחת ויחידה - המרכז (סינגולריות). קרוב לחור השחור (כלומר מעבר לאופק האירועים) בכל כיוון שנתקדם, נגיע לבסוף אל המרכז. מהירות המילוט ממנו גבוהה יותר מאשר מהירות האור. לו ניתן היה לראות את הסינגולריות, היא הייתה נראית בכל כיוון שהוא.
כל מסה הנדחסת לכדור בעל רדיוס קטן או שווה לרדיוס שוורצשילד, מהווה למעשה חור שחור. חור שחור יכול להיווצר כתוצאה מקריסה כבידתית בשלבים אחרונים של התפתחות כוכב כבד מאוד.
אף על פי שהחור השחור עצמו אינו קורן (ומכאן שמו), תהליך קוונטי המכונה קרינת הוקינג גורם לפליטת קרינה וחלקיקים מסיביים מהגבול החיצוני של החור השחור, הקרוי אופק אירועים. מסתו של החור השחור גדלה כאשר גוף חוצה את אופק האירועים מבחוץ פנימה, ומאידך, מסתו קטנה בעקבות קרינת הוקינג.
ב־10 באפריל 2019 צולמה תמונה (מעובדת) של חור שחור בגלקסיה האליפטית M87 באמצעות הטלסקופ .
ב־12 במאי 2022, צולמה התמונה הראשונה של קשת A*, חור שחור על-מסיבי בלב גלקסיית שביל החלב.
היסטוריית המחקר
שמאל|ממוזער|250px|קרל שוורצשילד, מפתח רעיון החורים השחורים במסגרת תורת היחסות הכללית
הרעיון כי עשוי להתקיים ביקום גוף כה מסיבי עד שאפילו אור לא יוכל לברוח ממנו הועלה לראשונה על ידי הגאולוג הבריטי , ששימש בתקופה זו ככומר. הוא רשם את הרעיון במכתב שנשלח בשנת 1783 לידידו הנרי קוונדיש, והלה פרסם אותו בכתבי החברה המלכותית של לונדון. באותו זמן התאוריה הניוטונית של הכבידה והמושג של מהירות מילוט היו כבר ידועים היטב, וכמו כן מהירות האור הייתה ידועה בקירוב. מישל שהאמין בהיפותזה נוספת של אייזק ניוטון, לפיה האור עשוי מחלקיקים, הסיק ששדה הכבידה של כוכב מאט את האור שעוזב את פניו, ועל פי חישוביו, בגוף בעל רדיוס הגדול פי 500 מזה של השמש וצפיפות השווה לזו של השמש תהיה מהירות המילוט מפני השטח גדולה ממהירות האור. אף על פי שלא ייחס לכך סבירות גבוהה, מישל הביא בחשבון את האפשרות שישנם עצמים רבים כאלה ברחבי היקום ללא ידיעתנו. הוא גם הציע דרך למצוא אותם במערכת כוכבים זוגית - שיטה המשמשת גם כיום.
בשנת 1796 הגיע המתמטיקאי הצרפתי פייר-סימון לפלס למסקנות דומות, כנראה מבלי להכיר את עבודתו של מישל, ופרסם את חישוביו בשתי המהדורות הראשונות של ספרו חשיפת מערכת העולם (Exposition du Système du Monde). הפרק הושמט מהמהדורות הבאות. למעשה, עד שנות ה־70 של המאה ה־20 הוענקה זכות הבכורה על גילוי החורים השחורים ללפלס, ורק אז התגלה מחדש מכתבו של מישל בין פרסומי החברה המלכותית. במאה ה־19 זכה הרעיון לתשומת לב מעטה מאוד כיוון שבאותה התקופה הפרדיגמה הרווחת הייתה שהאור הוא גל חסר מסה, ולפיכך הכבידה אינה משפיעה עליו. גם ההכרה בתכונות החלקיקיות של האור (פוטונים) בתחילת המאה ה־20 לא שינתה את הגישה, היות שהפוטון הוא חלקיק חסר מסה ולא היה מצופה ממנו להיות מושפע מכבידה.
בשנת 2020 התגלה חור שחור במרחק של כ־1,000 שנות אור מכדור הארץ, מה שהוביל מדענים למסקנה כי ייתכן שמדובר בתופעה נרחבת משהעריכו בעבר.
הסבר ניוטוני לתופעת החור השחור
לפי הפיזיקה הניוטונית יכולתו של גוף חסר כוח הנעה עצמית להשתחרר משדה הכבידה של אחר מותנית בכך שמהירותו תהיה גבוהה ממהירות המילוט. מהירות המילוט היא פונקציה של המסה והרדיוס של הגוף ממנו מנסים להימלט ואינה תלויה במסתו של הגוף הנמלט:
כאשר היא מהירות המילוט; הוא מרחק הגוף הנמלט ממרכז הגרם השמימי; היא מסת הגרם השמימי; ו־ הוא קבוע הכבידה.
לפי הנחתו של ג'ון מישל, חור שחור הוא גוף שאינו מאפשר הימלטות של אור, כלומר מהירות המילוט ממנו גבוהה ממהירות האור ולכן האור לא יכול להימלט ממנו, לפיכך כאשר מהירות המילוט היא מהירות האור כאשר היא מהירות האור - מטר לשנייה, בחור שחור
כאשר הוא רדיוס שוורצשילד - הרדיוס המקסימלי לקיומו של חור שחור. מן המשוואה ניתן להסיק שגוף יהפוך לחור שחור רק אם מסתו תהא גדולה מספיק ורדיוסו קטן מספיק על מנת לעמוד ברדיוס שוורצשילד.
הסבר מודרני לקיומם של חורים שחורים
בשנת 1915 פיתח אלברט איינשטיין את תורת היחסות הכללית. עוד לפני כן הוא חזה שהכבידה משפיעה על מסלול האור. מספר חודשים מאוחר יותר מצא קרל שוורצשילד, על מיטת חוליו, את הפתרונות הראשונים למשוואת השדה של איינשטיין, ושלח את מאמריו לאיינשטיין. הפתרונות שלו תיארו את שדה הכבידה הנובע ממסה נקודתית ומכוכב כדורי, ותוך כדי כך הוא הראה שהגוף אותו מכנים כיום חור שחור אכן יכול להתקיים. שוורצשילד עצמו, וגם איינשטיין ששלח את מאמריו לפרסום, לא האמינו בקיומם של חורים שחורים ביקום, והתייחסו לחור שחור כאל מושג "לא פיזיקלי". על פי רדיוס שוורצשילד כוכב בעל מסה של השמש יצטרך להתכווץ לרדיוס של שלושה קילומטרים על מנת להפוך לחור שחור. כיווץ שכזה אינו אפשרי כיוון שכוכבים, על פי הידוע בעת ההיא, מסיימים את חייהם כננסים לבנים, שהם גופים שאינם מגיעים לצפיפות כזאת (צפיפות ננס לבן היא בערך טון לסמ"ק, פי מיליון מצפיפותם של מים).
ב־1930, מצא סוברהמניאן צ'נדראסקאר כי תורת היחסות הפרטית מדגימה למעשה שגוף מעל מסה מסוימת, הנקראת כיום גבול צ'נדראסקאר, לא יסיים את חייו כננס לבן, אלא יקרוס לכוכב נייטרונים. כך, כוכבים שמסתם לאחר הקריסה היא פי 1.44 ממסת השמש קורסים לכוכב נייטרונים - גוף שבו הפרוטונים מאוחים לאלקטרונים והופכים לנייטרונים. צפיפות כוכב הנייטרונים היא בערך אלף טון למילימטר מעוקב. לכוכב נייטרונים בעל מסה גדולה מפי 3 ממסת השמש יש רדיוס קטן מרדיוס שוורצשילד, ולכן הוא חור שחור. מאחר שכוכבים מאבדים מסה במשך מחזור החיים שלהם, כוכב בעל מסה גדולה פי 30 מן השמש יסיים את חייו ככוכב נייטרונים בעל מסה גדולה פי 3 ממסת השמש, ויהפוך לחור שחור.
את טיעוניו של צ'נדראסקאר ניסה לסתור ארתור אדינגטון, המנחה שלו בלימודי הדוקטורט. היום ידוע שצ'נדראסקאר צדק, ומוכר גם גבול נוסף (גבול טולמן־אופנהיימר־וולקוף), שגוף בעל מסה גדולה ממנו יקרוס באופן מלא, ולא יהיה דבר שיעצור את הפיכתו לחור שחור. את מנגנון הקריסה המלאה הבינו בשנת 1939 רוברט אופנהיימר והארטלנד סניידר. תוצאה, שקמו לה מסתייגים רבים בזמנו, ועל אף שהיא התייחסה רק לכוכב שהוא כדור מושלם, הראתה לראשונה את מנגנון ההיווצרות של חורים שחורים. עצמים שכאלה נקראו למשך תקופה מסוימת כוכבים שעברו קריסה כבידתית מלאה או כוכבים קפואים, מכיוון שצופה חיצוני לא יראה את המשך הקריסה מעבר לרדיוס שוורצשילד ולגביו הכוכב "יקפא" במצב זה. עצמים אלו לא זכו להתעניינות משמעותית בפיזיקה התאורטית עד לשנות ה־60 המאוחרות.
העניין בכוכבים קורסים עלה שוב בשנת 1967 עם גילוים של הפולסרים, שאז עדיין לא ידעו כי אלו כוכבי נייטרונים, והיו השערות שונות באשר לזהותם. ג'ון ארצ'יבלד וילר טבע בשנה זו את המונח "חור שחור", כאופציה לא מקובלת לזהותם של הפולסרים, והחל להשתמש בשם זה מבלי להסביר את כוונתו. השם הקליט התפשט בקרב הפיזיקאים תוך זמן קצר ותורגם לרוב השפות. אפילו בצרפתית וברוסית, בהן הייתה לביטוי זה משמעות אחרת קודם לכן, הצירוף מוכר כיום רק במשמעותו האסטרונומית. ניתן גם להזכיר כי בינואר 1967, עת רווחו עדיין שמות אחרים לחורים שחורים, המונח כוכב שחור הופיע בפרק "מחר הוא אתמול" בעונה הראשונה של מסע בין כוכבים.
ממוזער|שמאל|איור אמן של מערכת בינארית: חומר נשאב מכוכב משתנה ענק כחול HDE 226868 אל החור השחור Cygnus X-1 שמוקף בדיסקת ספיחה
Cygnus X-1 הוא החור השחור הראשון שהתגלה ואומת ב־1973. ב־1971 נערך סקר של קרינת רנטגן בקבוצת כוכבים ברבור שם הופיע אזור הפולט קרינת רנטגן חזקה. מהסתכלות על הכוכב HDE 226868 נתגלה שהוא משנה את צבעו כל 5.6 ימים, מאדום לכחול עקב אפקט דופלר, אך לא הובן מה הוא מקיף. ההשערה הייתה שזה חור שחור. לצורך כך היה צורך בחישוב מסתו, שבהתחלה חושבה לפי 3 לפחות ממסת השמש, אך רק כעבור 40 שנה התגלתה שהמסה היא פי 14–16 פעמים מסת השמש, והמרחק עומד על 6000 שנות אור. המרחק הקצר בין הכוכב HDE 226868 לחור גורם לכך שהאחרון סופח ממנו חומר, היוצר דיסקת ספיחה, וכן שני סילונים ניצבים לדיסקה, המשגרים חומר לחלל במהירות הקרובה למהירות האור. החומר הנופל לחור השחור מתחמם עד למיליון מעלות צלזיוס, מה שגורם לו לפלוט קרינת רנטגן.
שאלות פתוחות
קיימות שתי שאלות פתוחות מפורסמות בנוגע לחורים שחורים. ידוע כי מאחורי כל אופק אירועים נמצאת סינגולריות כבידתית - נקודה (או טבעת שעובייה אפס) במרחב בה הצפיפות היא אינסופית, כיוון שהמסה מרוכזת בנקודה קוונטית אחת. השאלה הראשונה היא שאלת נכונותה של השערת הצנזורה הקוסמית, שלפיה כל סינגולריות מוסתרת מאיתנו על ידי אופק אירועים. השאלה השנייה קשורה למציאת פתרון לפרדוקס השמדת המידע הנובע מכך שחורים שחורים "מתאדים", ובכך לכאורה מושמד עמם המידע הקוונטי של כל מה שספחו לתוכם - מה שסותר את חוקי הפיזיקה.
מבנה חורים שחורים
אופק אירועים
שמאל|ממוזער|250px|איור המתאר חור שחור ומסביבו דיסקת ספיחה. המעטפת של החור השחור קרויה אופק אירועים
"שטח הפנים" של חור שחור נקרא "אופק אירועים". זהו משטח דמיוני המקיף את המסה של החור השחור. כל מה שנמצא בתוך אופק האירועים, ובכלל זה גם פוטונים, לא רק שאינו יכול להגיע לאופק האירועים אלא גם שכל מסלול שלו מסתיים בהכרח בסינגולריות שבלב החור השחור. חלקיקים הנמצאים מחוץ לאזור זה יכולים ליפול פנימה ולחצות את אופק האירועים, אך לעולם לא יוכלו לחזור החוצה ויסיימו את דרכם במרכז החור השחור.
על פי תורת היחסות הכללית, אופק האירועים הוא אזור שבו המרחב־זמן נמתח עד אינסוף, כלומר ביחס לצופה מן החוץ תנועה באזור הזה היא איטית עד אינסוף, ולכן לא ניתן לעבור אותו לעולם (גם פנימה וגם החוצה).
בניסוח מתמטי, ביחס לקואורדינטות מרחב־זמן של צופה מן החוץ, המטריקה של המרחב נמתחת לאינסוף, וכל עצם (בפרט פוטון) סביב אופק האירועים נראה איטי ומוסח לאדום עד אינסוף.
מכיוון שאין חלקיקים היכולים לצאת מתוך חור שחור, אין דרך בה צופה מן החוץ יוכל לקבל מידע מחלקו הפנימי של החור השחור. לחורים שחורים אין מאפיינים חיצוניים שבהם ניתן להשתמש כדי להעריך את תוכנם. משפט האין־שיער קובע כי על פי תורת היחסות הכללית, מחוץ לאופק האירועים ניתן למדוד רק שלושה פרמטרים של חורים שחורים: מסה, תנע זוויתי ומטען חשמלי.
עצמים בשדה כבידה יחושו התארכות זמן. תופעה זו נבדקה בניסויים בלוויינים ועל־פני כדור הארץ. קרוב לחור שחור, התארכות הזמן היא משמעותית מאוד. מנקודת ראותו של צופה נייח מן החוץ, נראה שנדרש לגוף זמן אינסופי כדי להגיע אל אופק האירועים, שממנו ואילך האור מוסח לאדום בצורה אינסופית. לצופה מרחוק נדמה שהעצם, הנופל יותר ויותר לאט, מתקרב, אך לעולם לא מגיע לאופק האירועים (כלומר, לוקח לו זמן אינסופי כדי להגיע אליו). מנקודת ראותו של הגוף הנופל עצמו, הזמן הנדרש כדי לחצות את אופק האירועים ולהגיע לסינגולריות יהיה סופי.
ההשפעות על הכבידה
כשנמצאים במרחק גדול מהחור השחור, אין הבדל בין הכבידה שלו ובין זו של כוכב רגיל. אילו היו מחליפים את השמש שלנו בחור שחור בעל מסה זהה, כדור הארץ היה ממשיך במסלולו ללא הפרעה.
גודלו של חור שחור
את החורים השחורים ניתן לסווג לחמש קבוצות על־פי גודלם (מהקטן לגדול): חור שחור זעיר, חור שחור קדמון (שנוצר בתקופת המפץ הגדול), חור שחור כוכבי, וחור שחור על־מסיבי. כיום ישנן ראיות אסטרונומיות לקיומם של חורים שחורים כוכביים ועל-מסיביים, ואילו השלושה האחרים (זעירים, קדמונים ובינוניים) עדיין היפותטיים. למרות ראיות לקיומם של חורים שחורים, קיים מיעוט בקרב הפיזיקאים, שלא מסכימים כי חורים שחורים מסוג כלשהו אכן קיימים.
גודלו של חור שחור נחשב לגודל של אופק האירועים, מכיוון שלא ניתן לקבל מידע מאזורים הנמצאים בתוך האופק. על פי פתרון פרטי במשוואת רדיוס שוורצשילד:
עבור עצם עם מסה הדומה לזו של כדור הארץ ( ק"ג), רדיוס שוורצשילד יהיה בערך 9 מילימטרים. עבור עצם עם מסה כמו של השמש ( ק"ג), רדיוס שוורצשילד יהיה בערך 3 קילומטרים (הרדיוס הנוכחי של השמש הוא בערך 700,000 קילומטרים).
הצפיפות הממוצעת בתוך רדיוס שוורצשילד קטנה ככל שמסת החור השחור גדלה. לחור שחור שמסתו שווה למסת כדור הארץ תהיה צפיפות של kg/m3, ואילו לחור שחור על־מסיבי עם מסה של מסות שמש תהיה צפיפות של בערך 20 kg/m3. ניתן לחשב את הצפיפות הממוצעת על־פי:
מכיוון שלכדור הארץ יש רדיוס ממוצע של 6371 קילומטרים, יהיה עליו להידחס פעמים כדי לקרוס ולהפוך לחור שחור.
בשנת 2022 פורסמה הערכה לכמות החורים השחורים בעלי מסת שמש. ההערכה היא של 40 קווינטיליון חורים שחורים ביקום
סינגולריות
במרכזו של אופק האירועים נמצאת "סינגולריות", שם צופה תורת היחסות הכללית את עיקומו האינסופי של המרחב. המרחב־זמן בתוך אופק האירועים הוא יוצא דופן בכך שהסינגולריות היא העתיד האפשרי היחיד, כך שכל החלקיקים בתוך אופק האירועים חייבים לנוע לעברה. במילים אחרות, עצם שנמצא פנימה לאופק האירועים - נגזר גורלו לא רק להישאר בתוך החור השחור, אלא אף להגיע אל הסינגולריות עצמה, שבה הזמן עבורו ייעצר.
הרחבות או חלופות עתידיות לתורת היחסות הכללית (ובמיוחד הכבידה קוונטית) יצטרכו להתמודד עם סוגיות כדוגמת השערת הצנזורה הקוסמית ולהגדיר את אשר מתרחש בסינגולריות ובסביבתה. ישנם פיזיקאים שמפרשים את קיומה של סינגולריות מתמטית בתוך חור שחור כראייה לכך שהתאוריה הנוכחית אינה שלמה.
נפילה לחור שחור
טעות נפוצה היא לחשוב שלא ניתן להמלט מחור שחור מאחר שמהירות ההימלטות ממנו גבוהה ממהירות האור. למעשה עצם יכול להמלט מגוף שמימי גם אם מהירותו נמוכה ממהירות המילוט, אם יפעיל כוח רציף הגדול ממשיכת הגוף השמימי. בתוך אופק האירועים של חור שחור הדבר בלתי אפשרי - משום שהמרחב והזמן מכופפים כך שכל מסלול אפשרי, בכל כיוון שהוא, מוליך לסינגולריות שבמרכז. לשון אחרת, בתוך אופק האירועים בכל כיוון שנביט נראה דבר אחד ויחיד - את הסינגולריות. אין דרך החוצה.
בגלל אפקט התארכות הזמן, אסטרונאוט שנופל לעבר החור השחור ייראה בעיני צופה מרוחק כאילו הוא מאט את תנועתו, והסחה כבידתית לאדום תגרום לפנס שנמצא בידיו להראות אדום יותר בעיני אותו צופה מרוחק. למעשה, צופה חיצוני לעולם לא יראה את האסטרונאוט חוצה את אופק האירועים, ובשלב מסוים לא ניתן יהיה להבדיל בין האור שעוזב את הפנס ובין קרינת הוקינג של החור השחור. אולם, במערכת הייחוס שלו, יחצה האסטרונאוט את אופק האירועים ויגיע לסינגולריות בזמן סופי. מרגע שחצה את אופק האירועים, בלתי אפשרי לצפות באסטרונאוט מן החוץ.
ככל שהוא יתקרב לסינגולריות, כך הפרשי הכבידה בין חלק גופו הקרוב לסינגולריות ובין חלק הגוף הרחוק יותר (כוחות גאות ושפל) יהפכו למוחשיים יותר, והוא יימתח ולבסוף ייקרע, בתהליך הידוע בשם ספגטיפיקציה. בקרבת הסינגולריות, הפרשי הכוחות נעשים חזקים מספיק כדי שהגוף יתפרק לאטומים, ואחר־כך אפילו לחלקיקים יסודיים. הנקודה בה הפרשי הכוחות הללו הופכים משמעותיים תלויה בגודלו של החור השחור. בחורים שחורים על־מסיביים, אשר נמצאים במרכזי גלקסיות, נקודה זו נמצאת הרחק בתוך אופק האירועים, כך שהאסטרונאוט עשוי לחצות את אופק האירועים ללא פגע. לעומת זאת, בחור שחור כוכבי, הפרשים אלו הופכים למשמעותיים עוד לפני ההגעה לאופק האירועים.
סוגי חורים שחורים
אופק האירועים של חור שחור שאינו מסתובב, הקרוי חור שחור מטיפוס שוורצשילד, הוא כדורי, והסינגולריות שלו נקודתית.
חור שחור מסתובב
שמאל|ממוזער|250px|מבנה של חור שחור מסתובב. מסביב לאופק האירועים קיים אזור הקרוי ארגוספירה שבו גופים חייבים להסתובב עקב (frame dragging) על ידי סיבוב החור
אם לחור השחור יש תנע זוויתי, הנרכש בדרך כלל מהכוכב המקורי ממנו נוצר החור השחור, אז הוא מתחיל "לסחוב" איתו את המרחב־זמן שנמצא סביב אופק האירועים. חור שחור מסתובב נקרא חור שחור מטיפוס קר (Kerr). האזור המסתובב שנמצא סביב אופק האירועים נקרא בשם ארגוספירה. כיוון שהארגוספירה נמצאת מחוץ לאופק האירועים, עצמים יכולים לשרוד בה בלי ליפול לחור השחור, אולם תנועתו של המרחב־זמן בתוך הארגוספירה מונעת מעצמים המצויים בה להישאר במקום.
חללית שנכנסת לתוך הארגוספירה מבחוץ מסוגלת לצאת ממנה עם אנרגיה גדולה מהאנרגיה ההתחלתית שלה, בעזרת תהליך הקרוי . בתהליך זה, החללית, בעודה נמצאת בארגוספירה, משליכה קפסולה אל עבר החור השחור, והיא עצמה בורחת אל מחוץ לארגוספירה. אמנם מסת החור השחור גדלה, אבל האנרגיה הסיבובית שלו פוחתת ומכאן המקור לעודף האנרגיה של החללית.
הבדל נוסף בין חור שחור נייח לחור שחור מסתובב הוא צורת הסינגולריות. בחור שחור מסתובב צורתה טבעת, לעומת נקודה בחור שחור נייח. כמו כן, בחור שחור מסתובב, ניתן להגדיר שני משטחים המוגדרים כאופק אירועים. בתוך אופק האירועים הפנימי אין היפוך של זמן ומרחב, ועל־כן גוף שנמצא שם לא בהכרח יגיע לסינגולריות.
חור שחור טעון
חור שחור טעון, הקרוי גם חור שחור מטיפוס רייסנר־נורדסטרום (Reissner-Nordström) מכיל שני משטחים המוגדרים כאופק אירועים (בדומה לחור שחור מסתובב), אולם אין מסביבו ארגוספירה, והסינגולריות שלו נקודתית. חורים שחורים שהם גם טעונים וגם מסתובבים קרויים חורים שחורים מטיפוס קר־ניומן (Kerr-Newman).
אנטרופיה וקרינת הוקינג
בשנת 1971, הוכיח סטיבן הוקינג שהשטח הכולל של אופק האירועים של כל חור שחור קלאסי (בלי לקחת בחשבון את תורת הקוונטים) לעולם לא יכול לקטון. הדבר נשמע דומה למדי לחוק השני של התרמודינמיקה ומכיוון שכך, הציע יעקב בקנשטיין את האפשרות ולפיה האנטרופיה של החור השחור תלויה בשטח אופק האירועים. בשנת 1974 מצא הוקינג שחישובי תורת השדות הקוונטית באזור של מרחב־זמן מעוקם מאוד, כלומר בקרבת חורים שחורים, צופים קרינת גוף שחור, הידועה כיום בשם קרינת הוקינג. קרינה זו נפלטת מהאזור הסמוך לאופק האירועים והיא מובילה להפחתת מסת החור השחור. הניתוח של חור שחור כגוף בעל טמפרטורה הפולט קרינה אפשר לו לחשב את האנטרופיה ולמצוא את היחס בינה ובין שטח אופק האירועים, ובכך הוא חיזק את השערתו של בקנשטיין. מאוחר יותר, נתגלה כי חורים שחורים הם בעלי אנטרופיה מקסימלית, כלומר האנטרופיה המקסימלית לאזור בחלל היא האנטרופיה של החור השחור הגדול ביותר שהוא יכול להכיל. קביעה זו הובילה להצעת .
קרינת הוקינג מורכבת משלל החלקיקים היסודיים, ומשום שהיא מכילה גם פוטונים, ניתן להסיק כי חורים שחורים אינם שחורים לחלוטין. מעבר לכך, התופעה מראה שהמסה של החור השחור קטנה ככל שעובר הזמן. על אף שתופעות אלו הן זניחות בעצמים בקנה מידה אסטרונומי, הן נעשות משמעותיות עבור חורים שחורים זעירים, מפני שטמפרטורת החור השחור (טמפרטורת הוקינג) גדולה יותר ככל שמסת החור השחור קטנה יותר. חורים שחורים זעירים צפויים "להתאדות", ולבסוף להיעלם בפרץ של אנרגיה. מכיוון שכך, כל חור שחור שאינו מגדיל את מסתו צפוי להיעלם תוך זמן סופי. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את פרדוקס השמדת המידע הנובע מכך שקרינת הוקינג הנוצרת על יד אופק האירועים, אינה מכילה מידע על תוכנו של החור השחור, ככל הנראה. פיזיקאים מסוימים טוענים שקרינה זו מכילה בסופו של דבר מידע, אך אין ראיות פיזיקליות ספציפיות לכך מלבד העיקרון ההולוגרפי - עיקרון על פיו המידע שאותו נושא גוף מסוים מרוכז על־פני המעטפת החיצונית שלו; היות שמקורה של קרינת הוקינג באופק האירועים (המעטפת החיצונית של החור השחור), ייתכן שקרינת הוקינג בכל־זאת נושאת מידע כלשהו.
היווצרות חורים שחורים
שמאל|ממוזער|250px|השוואה מקורבת בין גודלם של ננס לבן או ננס שחור (בשחור), ננס חום (בחום), ננס אדום (באדום) והשמש (בצהוב)
ימין|ממוזער|250px|השוואה מקורבת בין גודלם של חור שחור (בשחור), כוכב נייטרונים (בסגול) וננס לבן או ננס שחור (באפור)
כוכבים צפויים לעבור קריסה כבידתית לאחר שאוזל מלאי הדלק הגרעיני שלהם והם מפסיקים להפיק אנרגיה באמצעות היתוך גרעיני. במהלך הקריסה, הכוכב משיל מעליו את המעטפת החיצונית, שהופכת במקרים רבים לערפילית פלנטרית, והגלעין שלו הופך לגוף קטן ודחוס. כוכב שמסתו המקורית קטנה מ־8 מסות שמש צפוי להפוך לננס לבן, ולאחר השלת המעטפת החיצונית, מסתו לא תעלה על גבול צ'נדראסקאר, שגודלו 1.44 מסות שמש. כוכב מסיבי יותר, בעל מסה גדולה מ־8 מסות שמש וקטנה מ־20 מסות שמש יקרוס לכוכב נייטרונים תוך כדי פיצוץ סופרנובה. מסתו הסופית תהיה קטנה מגבול טולמן־אופנהיימר־וולקוף, שגודלו כ־3 מסות שמש.
לעומת זאת, כוכב מסיבי מאוד, בעל מסה של 20 מסות שמש ומעלה, יקרוס בסוף חייו באירוע סופרנובה לחור שחור. גם קריסה זו תתרחש תוך כדי השלת המעטפת החיצונית ויצירת ערפילית פלנטרית. מסתו הסופית של חור שחור כזה, הקרוי חור שחור כוכבי, צפויה להיות גדולה מ־3 מסות שמש. באופן מעשי, הוא הופך לחור שחור רק כאשר המסה שלו מתרכזת בתוך כדור שרדיוסו קטן מרדיוס שוורצשילד המתאים לה, והדבר צפוי להתרחש במהלך הקריסה. במילים אחרות, החור השחור נוצר יחד עם היווצרות אופק אירועים סביבו. מרגע זה, אור שעוזב את פני הכוכב לא יכול לצאת מחוץ לאופק האירועים. משפט מתמטי קובע שפנימה לאופק האירועים החומר חייב, בסופו של התהליך, להתרכז בנקודה אחת, וליצור סינגולריות.
קריסה שכזו צפויה ליצור רק חורים שחורים שמסתם 3 מסות שמש או יותר. חורים שחורים הקטנים מגבול זה יכולים להיווצר רק באזור בעל צפיפות חומר גבוהה מאוד. כיום, תנאים כאלה קרוב לוודאי לא קיימים, אבל ייתכן שהתנאים ביקום הצעיר מאוד, רגעים ספורים לאחר המפץ הגדול, איפשרו את היווצרותם של חורים שחורים קטנים. חורים שחורים היפותטיים אלו מכונים חורים שחורים קדמונים.
התהליך שמתאר היווצרות של חורים שחורים על־מסיביים אינו ברור די צרכו. על פי אחת ההשערות חורים שחורים אלו, שמסתם גדולה פי מיליונים עד מיליארדים ממסת השמש, נוצרו תוך כדי קריסה כבידתית של כוכבי ענק היפותטיים קדומים. אפשרויות אחרות הן קריסה של חומר רב שנמצא באזור קטן יחסית, נפילת כמויות גדולות של חומר לתוך חור שחור קיים, או התמזגות של חורים שחורים קיימים. כיום, חורים שחורים אלו, שמצויים במרכזי הגלקסיות המהווים אזור צפוף בדרך כלל, מספחים אליהם באופן קבוע חומר שנמצא שם.
תהליך נוסף שמתרחש הוא מיזוג חורים שחורים, תהליך שאומת ב־2016 בעזרת LIGO וזיכה את המדענים בפרס נובל לפיזיקה ב-2020.
גילוי חורים שחורים
שמאל|ממוזער|250px|הסילון היוצא ממרכז הגלקסיה M87. מקורו בדיסקת הספיחה של החור השחור העל־מסיבי במרכז הגלקסיה
לא ניתן לצפות בחורים שחורים בעזרת פליטת אור ישירה כמו מכוכבים, משום שעוצמתה של קרינת הוקינג חלשה מכדי להתגלות עבור חורים שחורים כוכביים. אולם, ניתן לגלות אותם בעזרת בחינת תופעות הנובעות מנוכחותם, כגון עידוש כבידתי או כוכבים החגים סביב אזור בו אין חומר נראה. בנוסף, דיסקת ספיחה סביב החור השחור יכולה להגיע לטמפרטורות גבוהות למדי, כך שכן ניתן לאתר את הפליטה ממנה.
במערכת כוכבים זוגית שאחד ממרכיביה הוא חור שחור, ייתכן כי חומר מבן־הזוג יילכד בשדה הכבידה של החור השחור, ינוע לעברו, וייאסף בדיסקת ספיחה (Accretion disc) לוהטת המסתחררת במהירות אדירה סביב החור השחור. התנגשויות בין אטומי הגז בדיסקת הספיחה גורמות לו לאבד אנרגיה ולנוע במסלול לולייני אל עבר החור השחור עצמו. תוך כדי כך מתלהט הגז לטמפרטורות של מיליוני מעלות וכתוצאה מכך, הוא מקרין קרינת רנטגן (ראו חוק וין). התחממות זו היא יעילה מאוד, ויכולה להפוך עד מספר אחוזים מהמסה של הגז לקרינה, בתהליך יעיל הרבה יותר מאשר היתוך גרעיני, למשל. תופעה נוספת הצפויה להתרחש, היא היווצרות שני סילוני חלקיקים במהירויות קרובות למהירות האור הנפלטים בכיוון הניצב לדיסקת הספיחה.
למעשה, דסקות ספיחה, סילוני חלקיקים ועצמים מסתובבים ניתן למצוא לא רק בקרבת חורים שחורים אלא גם סביב עצמים אחרים, כוכבי נייטרונים למשל. הדינמיקה של גופים אלו בקרבת עצמים שאינם חורים שחורים יכולה להיות זהה לזו שבקרבת חורים שחורים. הערכה של מסת הגוף הדחוס וצפיפותו יכולה להכריע אם מדובר בחור שחור או בעצם קומפקטי אחר. אם יש ראיות לכך שמסה מסוימת מרוכזת בתוך אזור המוגבל על ידי רדיוס שוורצשילד המתאים למסה זו, אז על־פי תורת היחסות הכללית לפנינו חור שחור.
גילוי חורים שחורים בגדלים שונים
כיום, קיימת כמות גדולה של עדויות לכך שחורים שחורים אכן קיימים, בשני טווחים עיקריים:
חור שחור כוכבי - בעל מסה של כוכב מהסדרה הראשית, וליתר דיוק: 3 עד עשרות מסות שמש.
חור שחור על־מסיבי - נמצאים במרכזי גלקסיות, ומסתם שווה ל־0.1% ממסת החלק הכדורי של הגלקסיה. מסתם של אלה מגיעה לסדר גודל של 1010 מסות שמש.
בנוסף, קיימות מספר טענות לקיומם של חורים שחורים בינוניים (IMBH), שלהם מסה של כמה מאות מסות שמש, אם כי עדיין לא ידוע בוודאות על חור שחור כזה. חורים שחורים אלה עשויים להיות שלב מוקדם בהיווצרות חורים שחורים על מסיביים.
חורים שחורים כוכביים מאותרים בדרך כלל כאשר סביב גופים בלתי נראים בעלי מסה גדולה מ־3 מסות שמש נמצאת דיסקת ספיחה הפולטת קרינת רנטגן בקצב משתנה. חורים שחורים כוכביים בודדים, שלא כחלק ממערכת כוכבים כפולה, יכולים להתגלות על ידי אפקט העידוש הכבידתי שרואים כאשר הם נמצאים בקו אחד עם כדור הארץ ועם כוכב מרוחק, המצוי מאחוריהם יחסית לכדור הארץ.
ההשערה בדבר קיומם של חורים שחורים על־מסיביים הופיעה לראשונה עם גילוי קוואזרים וגלקסיות אקטיביות בשנות ה־60 של המאה ה־20. המרת מסה לאנרגיה בעקבות התנגשויות בדיסקת הספיחה של חור שחור היא ככל הנראה ההסבר לכמויות האנרגיה העצומות הנוצרות בעצמים כאלו. כיום מקובל לראות בקוואזרים חורים שחורים על־מסיביים שנמצאים במרכזן של גלקסיות רחוקות. עצמת הקרינה מקוואזר יכולה להיות חזקה יותר מעצמת הקרינה של הגלקסיה שמקיפה אותו. מקובל כיום להניח, בעקבות תצפיות רבות, שחורים שחורים על־מסיביים נמצאים במרכזיהן של כל הגלקסיות, או לפחות ברובן.
חורים שחורים קדמונים הם חורים שחורים היפותטיים בעלי מסה של מספר טונות, שייתכן כי נוצרו זמן קצר לאחר המפץ הגדול, כאשר צפיפות המסה ביקום הייתה גדולה. בגיל הנוכחי של היקום הם צפויים לסיים את חייהם כתוצאה מקרינת הוקינג שהקטינה את מסתם במשך מיליארדי שנה.
חורים שחורים זעירים הם חורים שחורים היפותטיים בעלי גודל תת־פרוטוני, שעל פי התאוריה הדנה בממדי מרחב נוספים יכולים להיווצר במאיצי חלקיקים
. משוער שחורים שחורים אלו נוצרים באופן ספונטני גם בתהליכים טבעיים, אך לא נמצאו עדויות לקיומם.
בגלקסיה SAGE0536AGN התגלה חור שחור גדול במיוחד שהמדע לא יכול להסביר את גודלו.
ב־10 באפריל 2019 הודיעה קבוצת מדענים. בהם קייטי באומן, כי הצליחה לייצר תמונה של החור השחור שבגלקסיה M87, באמצעות שימוש בטלסקופים הפזורים במספר מקומות על פני כדור הארץ ותזמון ביניהם באמצעות שעון אטומי.
*Sagittarius A - מרכז גלקסיית שביל החלב
ממוזער|כוכבים מאסיביים מקיפים את החור השחור במרכז שביל החלב. משמאל למעלה - מועד הצילום. מימין למעלה - קנה מידה. הצלב מסמן את מיקומו של החור השחור.A. Eckart (U. Koeln) & R. Genzel (MPE-Garching), SHARP I, NTT, La Silla Obs., ESO
מדענים ערכו תצפיות על תנועת כוכבים סביב מרכז גלקסיית שביל החלב, שמהווה מקור של קרינת רדיו וקרינת רנטגן, הקרוי *Sgr A, והתמקדו בקבוצה של 28 כוכבים.
כאשר נעזרו ברדיו-טלסקופ בתחום המיקרוגל המסוגל לצפות דרך האבק הבין־כוכבי, גילו כי הכוכבים האלו מקיפים עצם בלתי נראה.
על פי חישובים שערכו, הכוכבים, שאחד מהם הספיק לסיים הקפה מלאה, מקיפים עצם דחוס במרכז הגלקסיה. על פי הערכה זו, מסתו קרובה ל־4 מיליון מסות השמש, והוא מהווה דוגמה לחור שחור על־מסיבי.
תמונה של החור השחור פורסמה לראשונה ב־12 במאי 2022.
חורים שחורים במדע בדיוני
חורים שחורים נפוצים במדע בדיוני בתפקיד חור תולעת המוליך את הנכנס למקום אחר או יקום אחר. רעיון זה מתעלם, אולי בשל בורות, מכך שכל עצם בגודל שאינו אפסי מושמד בספגטיפיקציה עם היבלעותו בליבת החור השחור. רק עצם שגודלו לכל היותר אפס (על פי יחסות כללית) או אורך פלאנק או (על פי רעיונות המבוססים במכניקת הקוונטים) נבלע בליבה.
רעיון של חורים שחורים שמעוותים את הזמן והמרחב סביבם מופיע לעיתים בספרי וסרטי מדע בדיוני. לדוגמה, בספר הפנטזיה של רוג'ר זילאזני "" (Creatures of Light and Darkness) מופיעה דמות המכילה בתוכה חור שחור.
הסרט בין כוכבים מכיל סימולציית מחשב המדמה (בצורה דמיונית) חור שחור. בנוסף, הסרט מתמקד בעיוות זמן.
ראו גם
תורת היחסות הכללית
כבידה
גלי כבידה - יכולים להיווצר בין השאר בהתנגשות בין שני חורים שחורים
תורת המיתרים
חור לבן
חור תולעת
כוכב נייטרונים
חור שחור זעיר
חור שחור על־מסיבי
חור שחור אקוסטי
פרדוקס השמדת המידע
השערת הצנזורה הקוסמית
התפרצות גמא
מסע בזמן
חור שחור כוכבי (כוכב)
לקריאה נוספת
סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן - מן המפץ הגדול עד חורים שחורים, 1988.
קיפ תורן, Black Holes and Time Warps: Einstein's Outrageous Legacy, 1994.
קישורים חיצוניים
שאלות נפוצות על חורים שחורים - באתר נאס"א
נפילה לתוך חור שחור - באתר אוניברסיטת קולורדו, בולדר
הרצאות וידאו על חורים שחורים, במועדון האסטרונומיה של אוניברסיטת תל אביב
*
המושג חור שחור, באתר סוכנות החלל הישראלית
"גוליבר בארץ החורים השחורים", אריה מלמד־כץ, גליליאו 92
"ליליפוט של החורים השחורים", אריה מלמד־כץ, גליליאו 94
, ראו גם Stephen Hawking: There Are No Black Holes, באתר space.com
אליעזר רבינוביץ, חורים שחורים: הצד האפל של תורת היחסות הכללית, באתר הארץ
NASA's Guide To Black Hole Safety - סרטון הסבר של NASA Goddard על חורים שחורים
Sheperd Doeleman,head of the Event Horizon Telescope collaboration, TED, April 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:גרמי שמיים
קטגוריה:כבידה
קטגוריה:שלבים במחזור החיים של כוכבים | 2024-09-28T13:42:51 |
C | עקב בעיה טכנית, חיפוש "C#" מפנה לכאן. לערך אודות שפת התכנות, ראו סי שארפ.
האות C (סי) היא האות השלישית באלפבית הלטיני.
היסטוריה
מקורה של האות C באות גמא היוונית. בתחילה השתמשו הרומאים באות C על מנת להביע את העיצורים K ו-G גם יחד, ורק מאוחר יותר הוסיפו ל-C את הקו האנכי ההופך אותה ל-G. אפשרי הדבר כי בתחילה לא השתמשו ב-C כלל על מנת להביע את העיצור K, אלא רק על מנת להביע את העיצור G. כיום, האות C מייצגת מבחינה פונולוגית לרוב עיצור וילוני, סותם, אטום (/IPA: /k), ולפעמים כאשר אחריה נכתבת אחת מהאותיות e, i, או y, האות מייצגת עיצור מכתשי, חוכך, אטום (/IPA: /s), בדומה לעיצור של האות S והאות С (אס) הקירילית.
ייצוגים נוספים
שמאל|ממוזער|100px|דגל הקוד הבינלאומי של האות C.
באלפבית פונטי מיוצגת האות C על ידי המילה צ'ארלי (Charlie).
בASCII מיוצגת האות על ידי 67 (C) ו-99 (c).
בקוד מורס מיוצגת האות על ידי קו נקודה קו נקודה:
- · - ·
בכתב ברייל:
60px
התפתחות האות C
פרוטו שמיפיניקייווניVariante des יווני64px|דמאאטרוסקית Cלטינית Cגימל פרוטו שמיתגימל פיניקיתגמא יוונית מוקדמתגמא יוונית מאוחרתאטרוסקיתלטינית
משמעויות של האות
שמאל|ממוזער|250px|גופנים שונים של האות C
בהקשרים מסוימים, C יכולה לסמל:
במחשבים - שפות התכנות C, ו-.
בביולוגיה - ויטמין C או ציטוזין (אחד מארבע אבני היסוד של ה-DNA).
במוזיקה - התו דו.
בכימיה:
היסוד פחמן.
מסמל את הריכוזיות במולר (מול לליטר).
קיבול חום.
במערכת היחידות הבינלאומית - קיצור מ-centi, שמשמעותו 1/100 (לדוגמה cm = centimeter, כלומר מאית המטר).
בשיטת הספירה הרומית - המספר 100.
במתמטיקה:
- שדה המספרים המרוכבים (מהמילה Complex באנגלית)
c - (אלגברה ליניארית) האיזומורפיזם הקנוני (לרוב מסומן בc)
c - סימון עוצמת הרצף (מהמילה Continuum - רצף).
בפיזיקה:
מהירות האור מסומנת על ידי c קטנה - קיצור של המילה הלטינית "celeritas" שמשמעה "מהיר"
כאשר מצורף סימון מעלה - חום במעלות צלזיוס (למשל 37°C)
יחידת המטען החשמלי קולון.
בתורת החשמל האות C מסמלת קבל.
באלקטרוניקה - סוג של סוללה.
במשפטים, כאשר האות מופיעה בתוך מעגל - זכויות יוצרים (למשל ©)
במערכות מסרים מיידיים כמו באינטרנט או בטלפון סלולרי - קיצור מהמילה "see".
בישראל: שטח C - שטחים ביהודה ושומרון הנמצאים בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלפבית לטיני
קטגוריה:100 (מספר) | 2024-05-31T13:41:40 |
RDRAM | שמאל|ממוזער|400px|רכיב RDRAM שעליו רכיבי קירור Heat - Sink
RDRAM או Rambus DRAM הוא סוג של זיכרון מחשב שפותח ויוצר על ידי חברת Rambus האמריקאית. יצרנית השבבים אינטל הייתה שותפה בניסיונות החדירה לשוק המחשבים, יחד עם הדור הראשון של סדרת המעבדים פנטיום 4 מתוצרתה. מודולי זיכרון בטכנולוגיית ה-RDRAM נקראים RIMM (RDRAM Interface Memory Module).
לוחות האם ל-PC שתמכו ב-RDRAM הוצגו לראשונה ב-1999. לוחות אלה תמכו בגרסת PC-800 שפעלה במהירות 400MHz ועבדה ברוחב פס של 1600 MB/S. גרסה זו הייתה מהירה באופן משמעותי מסוגי הזכרונות הנפוצים באותו זמן, SDRAM, שפעלו בתדר 133 MHz והיו בעלי רוחב פס של 1066 MB/S.
חסרונותיו העיקריים של ה-RDRAM לעומת סוגי הזכרונות שהיו נפוצים לפניו הם בעכבת (Latency), פליטת חום, עלות וסיבוכיות ייצור גבוהים יותר. כמו כן, התושבת של כרטיס הזיכרון מסוג RIMM מחייבת חיבור שני כרטיסי זיכרון לסגירת מעגל חשמלי. בלוחות בעלי ארבעה חריצים, כולם חייבים להיות מאוכלסים.
זמן לא רב אחרי הצגת ה-RDRAM, הופיע בשוק המחשבים האישיים ה-DDR ובמידה רבה החליף אותו.
שימושים אחרים
קונסולות משחקי וידאו
ה-RDRAM של Rambus ראה שימוש בשתי קונסולות משחקי וידאו, החל מ-1996 עם הנינטנדו 64 שהשתמשה ב-4 MB RDRAM הפועל עם שעון של 500 מגה-הרץ במעגל משולב של 9 סיביות, המספק רוחב פס של 500 מגה-בייט לשנייה. RDRAM אפשר ל-N64 להצטייד בכמות גדולה של רוחב פס זיכרון תוך שמירה על עלות נמוכה יותר בשל פשטות התכנון. האפיק הצר של RDRAM אפשר למעצבי לוחות אם ומעגלים להשתמש בטכניקות עיצוב פשוטות יותר כדי למזער את העלות. הזיכרון, לעומת זאת, לא התאים בגלל זמן האחזור הגבוה שלו בגישה אקראית. ב-N64, מודולי ה-RDRAM מקוררים על ידי מכלול מפזר חום פסיבי. הקנסולה כללה גם הוראה לשדרוג זיכרון המערכת עם אביזר Expansion Pak, המאפשר לשפר משחקים מסוימים עם גרפיקה משופרת, רזולוציה גבוהה יותר או קצב פריימים מוגבר.
ראו גם
מונחים בחומרה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים
it:DRAM#Direct Rambus DRAM (DRDRAM) | 2024-10-01T17:32:49 |
SDRAM | שמאל|ממוזער|250px|זיכרון SDRAM
SDRAM, ראשי תיבות של Synchronous Dynamic Random Access Memory, הוא התקן חומרה לזיכרון מחשב. התקן זה משתמש בתושבת דימים (DIMMs). בדרך כלל SDRAM תומך במהירויות מ-66 מגה הרץ ועד 133 מגה הרץ.
לעומת 72 הפינים שהיו בזיכרונות EDO DRAM שקדמו לו, או 30 פינים בזיכרונות מוקדמים יותר, התקן SDRAM משתמש בתושבת בעלת 168 פינים.
רקע – זיכרון גישה אקראית (RAM)
זיכרון גישה אקראית (RAM) הוא אמצעי מהיר לאחסון מידע. במחשבים, נעשה שימוש בזיכרון זה על מנת לספק גישה לנתונים ולקוד. הזיכרון נחשב "אקראי", שכן ניתן לגשת לכל פיסת מידע אקראית בזיכרון באותה מהירות.
קיימים שני סוגי זיכרון גישה אקראית:
זיכרון אקראי סטטי (SRAM) דורש 4 עד 6 טרנזיסטורים כדי לאחסן כל סיבית. אינו דורש רענון.
זיכרון אקראי דינמי (DRAM), מבוסס על יכולתו של קבל לשמור מטען ודורש רק טרנסיסטור אחד לכול סיבית. צפיפותו של ה-DRAM גדולה מזו של SRAM, אך מהירות הפעולה קטנה יותר. בגלל תופעת זרם הזליגה, DRAM דורש רענון. דרישת הרענון היא מקור המילה "דינמי" בשם הזיכרון.
בלבו של תא זיכרון דינמי יש קבל שיכול להיות טעון (ולייצג את הספרה הבינארית 1), או פרוק (0). ניתן לדמות את תא הזיכרון הדינמי לדלי דולף: כמו שרמת המים בדלי הדולף הולכת ויורדת, כן המתח על הקבל הולך ופוחת עקב זרם הזליגה. אם אדם ימתין מספיק זמן, שוב לא יוכל להבדיל בין תא המייצג "0" ובין תא שייצג "1" שרוב מטענו זלג, כשם שלא יוכל להבחין בין דלי שהיה ריק מלכתחילה לבין דלי מלא שמימיו דלפו. כדי להשתמש בזיכרון דינמי, יש לחדש את מטענו של הקבל בתוך פרק זמן הקצר משמעותית מהזמן בו שוב אי אפשר להבחין אם הקבל טעון או לא. לצורך כך, זיכרון דינמי מכיל מעגל חשמלי העובר לארוך כל התאים בזיכרון באופן מחזורי ומחדש את מטענם של התאים המייצגים "1". פעולה זו נקראת "רענון".
זיכרון גישה אקראית דינמי סינכרוני (SDRAM)
זיכרון SDRAM הוא זיכרון DRAM סינכרוני, כלומר מסונכרן עם השעון של אפיק הנתונים של המחשב.
ל-DRAM הקלאסי יש ממשק אסינכרוני, כלומר הוא מגיב במהירות המרבית לשינויים באותות הבקרה. ל-SDRAM יש ממשק סינכרוני, כלומר הוא ממתין לאות שעון לפני שהוא מגיב לאותות בקרה וכך הוא מסונכרן עם אפיק הנתונים של המחשב. שעון זה מניע מכונת מצבים סופית המנהלת צינור עיבוד נתונים (Pipeline) להוראות נכנסות. הדבר מאפשר תבניות פעולה מורכבות יותר מאלה של ה-DRAM האסינכרוני, מה שמאפשר מהירות עבודה גבוהה יותר.
הצנרה (Pipelining) היא שיטה בה ניתן לקבל הוראות חדשות לפני שמסתיים הטיפול בקודמות. בכתיבה בצינור נתונים ניתן לשלוח פקודת כתיבה נוספת מיד לאחר פקודת כתיבה בלא להמתין שהמידע ייכתב למערך הזיכרון. בקריאה בצינור נתונים המידע הנדרש מגיע מספר מחזורים קבוע לאחר פקודת הקריאה ובמהלך מחזורי שעון אלה ניתן לשלוח פקודות נוספות (מספר מחזורי ההמתנה (Latency) מהווה שיקול חשוב בבחירת SDRAM למחשב).
גרסאות זיכרון SDRAM
ממוזער|זכרונות DDR שונים
SDR (Single Data Rate) SDRAM – יכול לקבל פקודה אחת ולהעביר מילה אחת של מידע בכל מחזור שעון. תדירויות שעון אופייניות הן 100 ו-133 מגה הרץ. מיוצרים עם מגוון גדלים של אפיקי נתונים (הנפוצים ביותר הם 4,8 ו-16 ביטים) אבל בדרך כלל מורכבים ל-DIMM הקורא או כותב 64 (non-ECC) או 72 ביטים בכל פעם.
DDR (Double Data Rate) DRAM – בעוד שזמן ההמתנה לגישה של ה-DRAM מוגבל על ידי מערך ה-DRAM, ל-DRAM יש רוחב פס פוטנציאלי גדול מאוד מפני שכל קריאה פנימית היא שורה של אלפי ביטים. כדי לנצל יותר מרוחב פס זה, פותח ל-DRAM ממשק קריאה בקצב כפול. הוא משתמש באותן הפקודות כ-SDR אך כל קריאה וכתיבה היא של שתי מילות מידע במקום אחת למחזור שעון. הממשק משיג שיפור זה על ידי כך שקריאה וכתיבה מבוצעות גם בירידת שעון בנוסף לעליית שעון. ה-SDRAM המשתמש בממשק זה הוא DDR SDRAM כאשר הגרסה הראשונה שלו היא DDR1. בנוסף לשיפור ממשק זה מתח האספקה של ה-DDR1 ירד מ-3.3 וולט ל-2.5 וולט ועל כן DDR SDRAM אינו תואם SDR SDRAM. קצבי השעון הנפוצים של ה-DDR1 הם 133, 166 ו-200 מגה הרץ (7.5 ,6 ו-5 ננו-שניות למחזור), הידועים כ-DDR333 ,DDR-266 ו-DDR-400 וה-DIMMs הם PC-2700 ,PC-2100 ו-PC-3200. הקצב הגבוה ביותר הוא DDR-550 וה-DIMM שלו הוא PC-4400. יצא בשנת 2000 צורך מתח חשמל של 2.5V מהירות 200-400MHz גודל נפח אחסון 128M-2Gbits.
DDR2 – דומה ל-DDR1 אך מכפיל בשנית את קצב הקריאה וכתיבה המינימלי ל-4 מילים עוקבות. כמו כן פרוטוקול אפיק הנתנים פושט כדי לאפשר פעולות בביצועים גבוהים יותר (בפרט הפקודה burst terminate נמחקה). הדבר מאפשר להכפיל את קצב אפיק הנתונים בלא להגדיל את קצב השעון של פעולות ה-RAM הפנימיות, במקום זאת פעולות פנימיות מבוצעות ביחידות רחבות פי 4 מ-SDRAM. כמו כן נוסף חיבור כתובת בנק נוסף המאפשר תמיכה ב-8 בנקים. קצבי השעון הנפוצים של ה-DDR2 הם 200, 266 ,300 ו-400 מגה הרץ (2.5 ,1.5,1.875 ו1.25 ננו שניות למחזור) הידועים כ-DDR2-667, DDR2-533, DDR2-400 ו-DDR2-800 וה-DIMMs הם PC2-3200 עד PC2-6400. ה-DDR2 המהיר ביותר הניתן לרכישה הוא DDR2-1250 וה-DIMM שלו הוא PC2-10000. מכיוון שקצב השעון לפעולות הפנימיות הוא בחצי מקצב השעון, DDR2-400 הוא בעל זמן המתנה גדול יותר מזה של DDR-400. יצא בשנת 2004 צורך מתח חשמל של 1.8V מהירות 400-800MHz גודל נפח אחסון 256M-4Gbits .
DDR3 – מכפיל גם כן את קצב הקריאה וכתיבה ל-8 מילים עוקבות. הדבר מאפשר הכפלה נוספת של רוחב הפס וקצב אפיק הנתונים החיצוני בלא שינוי לקצב השעון בפעולות פנימיות אלא רק לרוחבן, במטרה לשמור על 800 מגה העברות בשנייה (העלייה והירידה של שעון 400 מגההרץ) ה-RAM הפנימי צריך לבצע 100 מגה בשנייה. גם בהכפלה זו החיסרון הוא זמן ההמתנה המוגבר. קצבי השעון הראשוניים היו 400 ו-533 מגההרץ ב-DDR3-800 ו-DDR3-1066 המתאימים ל-PC3-6400 ו-PC3-8500) אך כעת זמינים גם 667 ו-800 מגההרץ ב-DDR3-1333 ו-DDR3-1600 המתאימים ל-PC3-10600 ו-PC3-12800. יצא בשנת 2007 צורך מתח חשמל של 1.5V/1.35V מהירות 800-2,133MHz גודל נפח אחסון 512M-8Gbits .
DDR4 – יצא בשנת 2012 צורך מתח חשמל של 1.2V/1.0V מהירות 1,600-2,667MHz גודל נפח אחסון 1G-16Gbits.
סוג/משפחה מתח נפח מהירות שנה DDR 2.5V 128M-2Gbits 200-400MHz 2000 DDR2 1.8V 256M-4Gbits 400-800MHz 2004 DDR3 1.5V/1.35V 512M-8Gbits 800-2,133MHz 2007 DDR4 1.2V/1.0V 1G-16Gbits 1,600-2,667MHz 2012
מידע טכני
ה-SDRAM הוא וריאציה של DRAM, על כן גם הוא מאחסן ביטים של מידע תוך שימוש בטרנזיסטור וקבל במקום 6 טרנזיסטורים כפי שישנם ב-RAM סטטי. בהינתן כתובת לקרוא או לכתוב אליה, הטרנזיסטורים הדרושים 'נפתחים' והקבל נטען לערך הביט או לערך הנכתב אליו בהתאם לפעולה. במטרה לצמצם את ההשפעה של דליפת מטען בקבלים כל השורות מרועננות מדי פעם במטרה לרענן את המתח גם כאשר לא מתקבלות בקשות קריאה וכתיבה. מלבד מטבעו הסינכרוני ל-SDRAM יש גם את היכולת לבצע הצנרה של פקודות במטרה לטפל ביותר מבקשת קריאה או כתיבה אחת בכל פעם כתוצאה מהמורכבות הגדולה יותר שלו. ה-SDRAM עצמו לא אחראי לטיפול ברמה גבוהה בבקשות מבחוץ. ניהול ה-SDRAM ווידוא שהוא מטפל בבקשות בצורה נכונה מבוצע על ידי בקר שמתרגם את הבקשות מהמשתמש לאותות בקרה הנשלחים ל-SDRAM תוך כדי מעקב אחר מצבו של ה-SDRAM. הבקר גם מתרגם את הפלט של ה-SDRAM למשתמש. לכן לא ניתן לנתח את ה-SDRAM בלא לנתח גם את הבקר.
אותות בקרה
Cke (Clock Enable) – אות זה משמש כמסכה (Mask) לאות השעון של ה-SDRAM. כאשר Cke ב-'0', ה-SDRAM לא יזהה עליית שעון וה-SDRAM יעצור עד ש-Cke יקבל '1'.
CS (Chip Select) – כאשר אות זה הוא '1' ה-SDRAM מתעלם מכול האותות המתקבלים מהבקר לבד מ-Cke.
DQM (Data Mask) – כאשר הוא '1' אותות אלה מונעים ביצוע פקודות קריאה וכתיבה, פקודות כתיבה לא מבוצעות בעוד שאם הועלה ל '1' שני מחזורי שעון לפני פקודת כתיבה היא לא מבוצעת.
Ras ו-Cas (Row/Collumn Strobe) – בנוסף ל-WE, שני אותות אלה קובעים איזו פקודה מקבל ה-SDRAM מהבקר. בניגוד לשמם הם אינם אותות Strobe.
WE (Write Enable) – אות הבקרה השלישי הקובע את הפקודה המתקבלת.
בנוסף לאותות בקרה אלו, ל-SDRAM ישנם גם אפיקי נתונים המשמשים לקבלת מספר שורה או טור ובנק מהבקר, ואפיק נתונים דו כיווני לקבלת ושליחת מידע. בפקודות אשר לא דורשות את כל 12 ביטי מספר השורה או הטור (פעולות טור אשר היות שמספר הטורים הוא בן 11 ביטים בלבד ולכן ניתנות לייצוג בעזרת הביטים A0-A9 ופעולות אשר לא דורשות כתובת) ביט הכתובת A10 משמש כאות בקרה נוסף המאפשר בחירת אפשרות שונה למימוש הפקודה המתקבלת.
Activate (הפעלה) – בפקודה זו ה-SDRAM מקבל מספר בנק (שני ביטים הקובעים לאיזה מ-4 בנקים אפשריים הוא ייגש) ומספר שורה (היות שהשורה היא בת 12 ביטים גם ביט A10 משמש להעברת הכתובת ולכן אין לו שימוש מיוחד בפקודה זו). התוכן של השורה בבנק נקרא למערך טורי המגברי וניתן כעת לגשת אליו, תוצר לוואי של ההפעלה הוא רענון המטען בקבלים של השורה המופעלת אשר עוזר למנוע אובדן מידע. ההפעלה אינה מיידית, ולכן במהלך זמן row to collumn לא ניתן לבצע פעולות קריאה וכתיבה בבנק, אף על פי שעדיין ניתן לגשת לבנקים האחרים, אכיפת מגבלת זמן זו על הבקשות הנשלחות מטופלת על ידי הבקר.
Prechargin (הכנה) – לאחר ששורה הופעלה, יש 'לסגור' אותה לפני שניתן להפעיל שורה חדשה, זאת מכיוון שמגברי החישה של הבנק צריכים לחזור למצב ראשוני כדי שניתן יהיה לקרוא את תוכן השורה הבאה. יש שתי דרכים להורות על הכנה ב-SDRAM. הראשונה היא באמצעות פקודת ה-Precharge אשר בהתאם לערכו של ביט A10 תכין את הבנק הנוכחי או את כל הבנקים. הדרך השנייה היא לצרף לפקודת קריאה או כתיבה פקודת הכנה על ידי שליחת פקודת הקריאה או הכתיבה כאשר A10 גבוה.
Auto Refreash (רענון אוטומטי) – פקודת הרענון האוטומטי מרעננת שורה בכל בנק, הבנקים חייבים להיות לאחר Precharge כדי שניתן יהיה לרענן, ל-SDRAM יש מונה פנימי הגורם לו לרענן שורה אחרת בכל פעם ועל-כן הבקר יכול למנוע אובדן מידע על ידי שליחת פקודות רענון אוטומטי לאחר כל פרק זמן כך שכל השורות ירועננו לפני שהמידע בהן יאבד. אם פקודת הרענון ניתנת ו-Cke מורד ל-'0' ה-SDRAM יעבור למצב חסכון כוח בו יתעלם מפקודות נוספות עד ש-Cke יעלה ל-'1' וימשיך לרענן שורות במטרה למנוע אובדן מידע.
Mode Loading (הגדרת מצב עבודה) – ל-SDRAM יש 10 ביטים (M0-M9) אשר מגדירים את מצב העבודה שלו. כאשר פקודת הגדרת המצב ניתנת כל אחד מביטי M מקבל את הערך של ביט הכתובת בעל אותו מספר.
תפקיד ביטי ה-M:
M9 – קובע האם ה-SDRAM יבצע כתיבה בצרורות (Burst) או לא (קריאה היא תמיד בצרורות).
M8, M7 – ביטים שמורים אשר יש להגדירם כ-'0' כאשר מתבצעת הגדרת המצב.
M6, M5, M4 – קובעים את ה- , בדרך כלל היא תהיה 2 (0,1,0) או 3 (0,1,1) .
M3 – קובע האם ה-SDRAM משתמש בתמסורת צרורות סדרתית (Sequential Burst) או בתמסורת צרורות מסורגת (Interleaved Burst).
M2, M1, M0 – קובעים את גודל תמסורת הצרורות בקריאה ואם M9 הוא '1' אז גם בכתיבה, הגדלים האפשריים הם 1 ,2 ,4 ו-8.
מספר מחזורי השעון הנדרש לביצוע כל פקודה תלוי בעיצוב ה-SDRAM ובתדר השעון, על-כן במטרה להימנע ממתן פקודות ל-SDRAM כשעדיין אינו יכול לטפל בהן, הבקר יתוכנת עם ערכי התזמון של ה-SDRAM בו הוא אמור לשלוט.
מהניתוח הטכני של ה-SDRAM ניתן לראות כי אין קשר ישיר בינו לבין המעבד. במקום זאת כל הבקשות מטופלות על ידי הבקר השולח אותות בקרה מתאימים ל-SDRAM ומידע הנקרא מה-SDRAM למעבד.
בקר ה-SDRAM
הבקר הוא החולייה המקשרת בין ה-SDRAM לבין המשתמש (Host) המבקש לקרוא או לכתוב ל-SDRAM. בדרך כלל הוא ממומש בקוד כמכונת מצבים. הבקר מוכרח לעקוב אחר ה-SDRAM במטרה לטפל בבקשות המשתמש, המעקב כולל:
שורה נוכחית המופעלת בבנק ב-SDRAM.
כל הפעולות שה-SDRAM לא סיים ומספר מחזורי השעון שנותר לסיומן.
המצב הנוכחי של ה-SDRAM (בתהליכי אתחול, המתנה להגדרות מצב, רענון שורה ועוד).
כל בקשה של המשתמש מתקבלת בבקר, שקובע האם ה-SDRAM יכול לטפל בבקשה כעת ופועל בהתאם. הבקר מתרגם כל בקשה לפקודות הדרושות כדי שה-SDRAM יטפל בבקשה ושולח את אותות הבקרה המתאימים. במידת הצורך, הבקר ממתין בין פקודות למספר המחזורים הדרוש.
ראו גם
זיכרון גישה אקראית (RAM)
זיכרון אקראי סטטי (SRAM)
זיכרון אקראי דינמי (DRAM)
DDR SDRAM
מונחים בחומרה
קישורים חיצוניים
אתר פלאש לימודי שנבנה על ידי סטודנטים באוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים
fi:DRAM#SDRAM | 2024-04-19T16:54:55 |
Unix | ממוזער|300px|התפתחות מערכות יוניקס ודומיהן לאורך השנים
יוניקס (סימן מסחרי רשמי UNIX®) היא מערכת הפעלה מרובת משימות ומרובת משתמשים, הנחשבת ליעילה ואמינה. דרישות המערכת הנמוכות מאפשרות להריצה גם על מחשבים חלשים יחסית. יוניקס שוכתבה ושימשה השראה למשפחה גדולה של מערכות הפעלה, ביניהן לינוקס, המהווה את הליבה של רוב שרתי האינטרנט ומרבית הציוד לניהול רשתות והעברת מידע ומערכת ההפעלה של חברת אפל, הנקראת macOS ובמידה פחותה גם מערכות ההפעלה לטלפונים אנדרואיד ו-iOS. יוניקס נכתבה, ברובה, בשפת תכנות עילית – שפת C, דבר שאפשר לה להיות מוסבת לארכיטקטורות מעבדים שונות, ולשרוד עם הזמן. זאת בעוד שמערכות הפעלה מזמנה, שנכתבו ברובן בשפת סף (אסמבלי), בדרך כלל לא שרדו את המעברים לארכיטקטורות מחשבים חדשות.
היסטוריה
באמצע שנות ה־60, חוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס שיתפו פעולה עם ג׳נרל אלקטריק ומעבדות בל ליצירת מערכת הפעלה מסוג שיתוף זמנים שתיקרא Multics, על פי רעיונותיו של ג׳יי סי אר ליקלידר. חוקרי מעבדות בל, שהתייאשו מגודלו וממורכבותו של הפרויקט, עזבו אותו. אחד החוקרים – קן תומפסון, החליט לשכתב את מערכת Multics כך שתתאים למיקרו־מחשב PDP-7. בשנת 1970, בעקבות הצלחת הפעלת המערכת על PDP-7, הצוות קרא לה UNICS כמשחק מילים על Multics, אך האיות השתנה עם הזמן ל־UNIX. לא ידוע באופן מוחלט מי הציע את השם UNICS, אך מספר אנשים (כמו דניס ריצ׳י) חושבים שזה היה בריאן קרניהאן, שאף לקח קרדיט על כך.
בשנת 1972, כתב דניס ריצ׳י את שפת C, שהייתה מבוססת על שפת תכנות בשם B, שנכתבה מוקדם יותר על ידי תומפסון. Unix נכתבה מחדש על ידי קן תומפסון ודניס ריצ׳י בשפת C, והמעבר משפת סף לשפה העילית גרם למערכת להיות ניידת יותר בין סביבות מחשוב. בשנת 1974 פרסמו תומפסון וריצ׳י מאמר על מערכת Unix, והוא הביא לבקשות רבות של אוניברסיטאות לקבל לידיהן עותק של המערכת ממעבדות בל. כיוון שנאסר על AT&T, חברת האם של מערכות בל, למכור מערכות הפעלה למחשבים, היא הסכימה לתת עותקים של המערכת תחת רישיון. ב-1984 פורקה החברה, ההגבלות עליה הוסרו והיא חדלה לספק את יוניקס ללא תשלום. האוניברסיטאות לימדו יוניקס, פיתחו גרסאות שונות של התוכנה והפיצו אותן. אוניברסיטת ברקלי הפיצה את BSD, ריצ׳רד סטולמן החל לעבוד על גנו, ולינוס טורבאלדס פיתח את הליבה של מערכת ההפעלה לינוקס.
סטנדרטים
החל מסוף שנות השמונים, נעשו מאמצים לקבוע תו תקן אחיד למערכות דמויות יוניקס, הידוע בשם POSIX. מטרתו הייתה לספק בסיס לכלל מערכות ההפעלה. ארגון התקינה IEEE ביסס את POSIX על המבנה המצוי של גרסאות יוניקס נפוצות, והוציא לאור את המפרט הראשון מסוג זה בשנת 1988. באותה שנה יצא גם מפרט Single unix specification על ידי קבוצת אוסטין המבוסס על עבודות מוקדמות יותר של IEEE. החל מ־1998 החלו הסטנדרטים בפעולת מיזוג, וכיום הם מאוחדים.
במאמץ להשגת תאימות, הסכימו מספר יצרנים על מפרט המכונה ELF -
Executable and Linkable Format כמכנה משותף למבנה הקבצים הבינאריים והאובייקטים. שיטה זו הבטיחה תאימות מסוימת בין קבצים בינאריים העובדים על אותו CPU.
מבנה מערכת הקבצים של מספר מערכות מוגדר על פי Filesystem Hierarchy Standard (מפרט מבנה עץ הקבצים). עם זאת, מפרט זה שנוי במחלוקת, ואף בקהילת לינוקס נמצאים חריגות מגישה זו.
אזכורים
בסרט פארק היורה הראשון באחת הסצנות האחרונות, מוזכרת מערכת ההפעלה, המריצה ממשק ניהול גרפי לניהול הפארק.
ראו גם
Xenix
IBM AIX
Sun Solaris
זמן יוניקס
קישורים חיצוניים
משה הלוי, ההיסטוריה של מערכת ההפעלה UNIX
יוניקס כבר בת 40: האם סופה קרב?, דה מרקר, 10 ביולי 2009
The UNIX® System
ההיסטוריה של יוניקס
הערות שוליים
*
קטגוריה:מערכות הפעלה
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1969
קטגוריה:תוכנות הכתובות ב-C
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-09-16T14:27:33 |
דפדפן | 250px|ממוזער|שמאל|הדפדפן הנפוץ בעולם – גוגל כרום, מבית גוגל
ממוזער|נתח השוק של הדפדפנים השונים.על לפי אתר StatCounter .
דפדפן (באנגלית: Browser) הוא תוכנה המציגה דפי אינטרנט (או של כל רשת מחשבים אחרת) ומאפשרת לעבור בין דפים שונים (פעולת הדפדוף מכונה גלישה) ולתקשר עם תוכן הדפים. הדפדפן מוגדר כתוכנת לקוח היות שהוא מקבל את דפי האינטרנט משרתי ה-World Wide Web שבאינטרנט אך מורץ על מחשבו של הגולש. היכולת הבסיסית ביותר של תוכנת הדפדפן היא לקבל כתובת אינטרנט מהמשתמש ולהציג את דף האינטרנט שנמצא בכתובת זו. הצגת התוכן כוללת לכל הפחות את המלל שנמצא בדף האינטרנט המבוקש, אך לרוב כוללת גם הצגת גרפיקה ותמונות וכן יכולת להוריד קבצים מהאינטרנט אל המחשב. דפדפנים מתקדמים מציגים אף סרטונים ומולטימדיה.
לרוב, הדפדפנים תומכים במגוון פרוטוקולים, כגון FTP, HTTP, HTTPS ובקבצים שונים כגון קובצי תמונות (gif, png, jpg) קובצי תוכן כגון: HTML, CSS ,JS ,SWF ועוד.
היסטוריה
הדפדפן הראשון בעולם בשם WorldWideWeb נוצר בידי טים ברנרס-לי שהציגו ב-26 בפברואר 1991. דפדפן זה רץ אך ורק על פלטפורמה בשם NeXTcube, לאחר הצגת הרעיון החדשני הזה לעובדי CERN החלו להיווצר דפדפנים בקצב גבוה, רובם פשוטים מאוד ודומים בפונקציונליות שלהם אחד לשני.
בסתיו 1992 פרסם טוני ג'ונסון דפדפן בשם MidasWWW המבוסס על Motif/X, ובאותה שנה פותח הדפדפן ViolaWWW שהפך לפופולרי יותר מקודמו.
הדפדפן שיצר את התפנית בנוגע לרשת היה מוזאיק (NCSA Mosaic) שנכתב בשנת 1993 רק למערכת הפעלה יוניקס ולאחר מכן הוסב גם למערכות ההפעלה של מיקרוסופט ואפל. רוב הדפדפנים כיום מבוססים על רעיונות וגם על קוד שנכתב בשביל מוזאיק.
באוקטובר 1994 פרש מארק אנדריסן מחברת CSA, מתפקידו כסגן מנהל. הוא חזה בפוטנציאל הגלום ברעיון רשת האינטרנט והחליט שהפיתוח של מוזאיק לא מקדם אותו לניצול הפוטנציאל זה. הוא הקים את חברת Netscape Communications Corporation שפיתחה דפדפן מבוסס מוזאיק בשם נטסקייפ (Netscape Navigator).
שנה לאחר יציאתו לאור של נטסקייפ הוציאה מיקרוסופט, שלא הייתה מעורבת עד לשלב זה בתחום הדפדפנים, דפדפן חדש בשם Internet Explorer, שהיה מבוסס אף הוא על הקוד של מוזאיק. מאז יציאתו של Internet Explorer לשוק החלה מה שמכונה מלחמת הדפדפנים בין נטסקייפ לבין מיקרוסופט.
מלחמת הדפדפנים פיתחה את האינטרנט על שלל מרכיביו והביאה להמצאת ה-CSS, ה-JavaScript וכלים נוספים המשמשים לבניית אתרים. בסופו של דבר, יצאה מיקרוסופט כשידה על העליונה. נטסקייפ שחררה את הקוד של המוצר שלהם למיזם הנקרא מוזילה.
בשנת 2008 נכנסה גם Google לשוק הדפדפנים עם דפדפן ה-Google Chrome. הדפדפן התקבל בשוק במהירות מסיבות שונות כגון מהירות הטעינה של הדפים, בחירות הגולשים בדפדפן שאינו חלק ממערכת ההפעלה של מיקרוסופט, תאימות לכלים כגון Gmail ו-Google Docs ובגלל תכונות חדשניות ששולבו בכלי.
בערך בשנת 2015 הפך גוגל כרום לדפדפן הנפוץ הן בשוק ה-Windows והן בשוק הטלפונים הניידים.
דפדפנים נפוצים
ברחבי העולם מוכרים מספר סוגים של דפדפנים המשמשים את מרבית הגולשים. להלן הדפדפנים הנפוצים, המדורגים על פי מידת התפוצה שלהם:
גוגל כרום – דפדפן מבית חברת גוגל.
ספארי – דפדפן של חברת אפל המיועד בעיקר למשתמשים במוצריה.
מוזילה פיירפוקס – המשכו של מיזם מוזילה, שדבק בשמירה על קוד סטנדרטי לבניית אתרים (היה הדפדפן הנפוץ בעולם בעשור הראשון של המאה ה-21).
סמסונג אינטרנט – דפדפן אינטרנט נייד לסמארטפונים וטאבלטים מתוצרת חברת סמסונג.
מיקרוסופט אדג' (Microsoft edge) – של חברת מיקרוסופט המותקן מגרסת חלונות 10, והחליף את הדפדפן אינטרנט אקספלורר. גרסת הדפדפן שפעלה על מנוע ה-Legacy הוצאה משימוש ב-9 במרץ 2021, והוחלפה בגרסה המשתמשת במנוע כרומיום של גוגל. התמיכה בגרסת ה-Legacy הופסקה בחודש אוגוסט 2021
אופרה – של חברה נורווגית באותו שם, נפוץ במחשבים פרטיים ובטלפונים חכמים.
אינטרנט אקספלורר – של חברת מיקרוסופט.
ויוואלדי
Brave
Arc
אופן פעולה
שמאל|ממוזער|350px|העמוד הראשי של ויקיפדיה העברית בדפדפן מוזילה פיירפוקס
דפדפן האינטרנט פועל באמצעות קבלה ושליחה של נתונים. דפדפן האינטרנט של המשתמש מתחבר אל שרת HTTP דרך פרוטוקול התקשורת HTTP ומוריד ממנו את קוד הדפים (שלרוב נכתב בשפת HTML). פרוטוקול זה מאפשר לדפדפנים ולשרתים לתקשר בצורה דו-צדדית, בה הדפדפן גם שולח נתונים לשרת וגם מקבל ממנו נתונים. הדפדפן מוצא את דפי האינטרנט על ידי כתובת מיוחדת המכונה URL. לכתובת זו מספר חלקים הקשורים לסוג הפרוטוקול, הכתובת והנתיב, אך מכיוון שבדפדפני אינטרנט משתמשים כמעט תמיד בפרוטוקול HTTP, הכתובת תתחיל לרוב בתחילית http:// שלאחריה תופיע כתובת מסוימת (he.wikipedia.org לדוגמה) ולאחריה נתיב אל קובץ הקוד, שאותו הדפדפן יוריד ויתרגם לדף האינטרנט המוצג לנו על המסך.
בתחילת דרכם של הדפדפנים לא היה סטנדרט ליצירת HTML, כך שכל דפדפן תמך באופן חלקי בקודים השונים. המצב לפעמים היה כל-כך מסובך עד שלעיתים בוני האתרים נאלצו לכתוב אתר אחד לדפדפן מסוים ואתר שני לדפדפן אחר. כתוצאה מכך החלה יצירה של מבנה תקני לכתיבת אתרים שכיום רובם ככולם של הדפדפנים שואפים לתמוך בה בדיוק המרבי.
בעקבות התפתחות התחום החלו הדפדפנים לתמוך לא רק ב־HTML, אלא גם בתמונות, בקטעי שמע ובסרטים באתרים שונים.
מנועים עליהם מתבססים הדפדפנים
כל דפדפן מבוסס על מנוע משלו שמתרגם את הקוד ממנו מורכב הדף המבוקש בזמן ריצה ומציג את דף האינטרנט שהמשתמש רגיל לראות. כל מנוע שונה מאחיו בביצועים, במגוון הפורמטים הנתמכים, באבטחה ועוד. לרוב, הדפדפנים יכולים להשתמש אך ורק במנוע אחד, אך קיימות הרחבות המאפשרות להשתמש במנוע אחר ולא במנוע הרגיל של הדפדפן שבשימוש.
מנועים עיקריים:
Trident/MSHTML – של חברת מיקרוסופט. המנוע מאחורי אינטרנט אקספלורר, Avant Browser, מקסתון ועוד.
EdgeHTML – של מיקרוסופט, המנוע היורש את Trident/MSHTML. המנוע מאחורי Edge.
Gecko – המנוע מאחורי דפדפן מוזילה פיירפוקס, נטסקייפ, Web (דפדפן), קמינו ועוד.
KHTML/WebKit – עליו מבוססים קונקרר, ספארי, אומני ווב וגוגל כרום.
Opera – דפדפן עצמאי, שחוץ מלמחשבים אישיים יש לו גם גרסאות לטלפונים ניידים ומחשבי כף יד.
Lynx – דפדפן ששימושו העיקרי הוא כשלא ניתן להציג גרפיקה, כגון במסופי יוניקס.
כרומיום – מנוע קוד פתוח העומד מאחורי דפדפן כרום של גוגל, ושנים האחרונות דפדפנים נוספים.
מאפיינים נפוצים
הדפדפנים השונים מתאפיינים בתמיכה בשונה בפורמטים ופרוטוקלים. דפדפנים בסיסיים עשויים לכלול תמיכה בסיסית ב-HTML ואילו דפדפנים מורכבים תומכים במגוון רחב של פרוטוקולים ופורמטים.
דפדפני האינטרנט העיקריים מתאפיינים ביכולות הבאות:
הגדרת דף בית, שאליו ניגש הדפדפן בפתיחתו, ואחסון כתובות של אתרים כסימניות או כמועדפים לגישה נוחה. חלק מהדפדפנים מאפשרים גם להירשם להזנות RSS.
יכולת לפתיחת מספר אתרים במקביל באמצעות כרטיסיות/טאבים או באמצעות פתיחת מספר חלונות.
יכולת לחסימת פופ אפ.
אבטחה ופרטיות – בדפדפנים מודרניים קיימים מנגנוני הגנה מדיוג (פישינג), ואמצעים לשמירה על הפרטיות כגון מחיקת עוגיות והיסטוריה או גלישה בסתר.
תוספים – בדפדפנים רבים יש תמיכה בהורדה והתקנה של תוספים (פלאגאינים), אשר מוסיפים יכולות לדפדפן. יכולת זו מקנה גמישות לדפדפן.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
מונחים בתוכנה
מלחמת הדפדפנים
אוריינות דיגיטלית
חטיפת דפדפן
קישורים חיצוניים
Acid3 – אתר לבדיקת תאימות הדפדפן לתקנים מתקדמים
השוואה בין הדפדפנים
הדפדפן הטוב ביותר
The best web browsers for 2023
Best web browsers 2023
Best Web Browsers for Windows 11
The best browsers in 2023
Seven Best Web Browsers in 2023 (Tested and Compared)
Best Secure Web Browser For Android (in English)
Chrome, Edge, Firefox, Opera, or Safari: Which Browser Is Best for 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:אינטרנט
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-09-04T10:11:20 |
Accelerated Graphics Port | Accelerated Graphics Port (בראשי תיבות: AGP; בתרגום חופשי: יציאת גרפיקה מואצת) הוא ממשק היסטורי לחיבור התקן בודד (לרוב כרטיס גרפי) אל לוח האם של המחשב, וזאת במטרה להאיץ ביצועי גרפיקת תלת-ממד.
רקע
על כל לוח אם קיימים חריצי הרחבה שנועדו להתקנת כרטיסים שונים כמו כרטיס מסך, כרטיס קול, כרטיס רשת ועוד.
במחשבי יבמ הראשונים ותואמיהם היו חריצי Industry Standard Architecture או בר"ת ISA.
במחשבי PC של יבמ היו חריצים בתקן Micro-Channel.
במחשבי 386 ו־486 הותקנו בנוסף לחריצי ISA גם חריצי Vesa Local Bus (או בר"ת VLB) שהיו הראשונים בתקן 16 ביט.
מאוחר יותר הותקנו חריצי EISA.
במחשבי פנטיום הותקנו חריצי Peripheral Component Interconnect (או בר"ת PCI) שהיו הראשונים בתקן של 32 ביט.
כאשר תוכנן הפנטיום 2, הסתבר כי מהירות העברת הגרפיקה של כרטיסי PCI איטית מדי יחסית למהירות העבודה של המחשב, ולכן פותח ערוץ ה־AGP.
פיתוח ראשוני
AGP מקצה דינמית חלק מזיכרון הגישה האקראית הרגיל של המחשב האישי כדי לאחסן את תמונת המסך ולתמוך במיפוי טקסטורות, Z-Buffering וערבול אלפא. זיכרון זה מיוחס כפתח ה־AGP.
AGP פותח על ידי אינטל והיה חלק מערכת השבבים (chipset) למעבד הפנטיום 2 ב־1997. בדרך כלל כרטיסי AGP ארוכים מעט מכרטיסי PCI. ה־AGP הפך לנפוץ במערכות פופולריות ב־1998, אולם כרטיסי מסך ל־PCI המשיכו להיות מיוצרים גם מספר שנים לאחר מכן.
הגרסה הראשונה של ה־AGP, אשר כיום נקראת AGP 1.0 או AGP 1x, משתמשת בערוץ 32 ביט אשר פועל במהירות שעון של 66 מגהרץ, אשר מביא לקצב העברת נתונים מקסימלי של 266 מגהבייט לשנייה של חריץ AGP 1.0 בודד. למען ההשוואה, אפיק PCI סטנדרטי של 32 ביט בתדירות שעון 33 מגהרץ מגיע לקצב תעבורה מקסימלי של 133 מגהבייט לשנייה.
גרסאות חדשות של AGP
ממוזער|הבדלים בין חריצי AGP
נכון ל־2003, גרסאות חדשות של AGP מגדילות את קצב התעבורה מפי 2 עד פי 8. גרסאות חדשות אשר קיימות בשוק כיום כוללות את:
AGP 2x - ערוץ ברוחב 32 ביט ובתדירות שעון 66 מגהרץ. הערוץ מעביר נתונים גם בעליית שעון וגם בירידת שעון, דבר המכפיל את התדירות האפקטיבית ל־133 מגהרץ ומאפשר קצב תעבורה מקסימלי של 533 מגהבייט לשנייה.
AGP 4x - ערוץ ברוחב 32 ביט ובתדירות שעון 133 מגהרץ. הערוץ מעביר נתונים גם בעליית שעון וגם בירידת שעון, דבר המכפיל את התדירות האפקטיבית ל־266 מגהרץ ומאפשר קצב תעבורה מקסימלי של 1066 מגהבייט לשנייה.
AGP 8x - ערוץ בקצב תעבורה מקסימלי של 2133 מגהבייט לשנייה.
בנוסף, קיימים כרטיסי AGP Pro מסוגים שונים. כרטיסים אלה צורכים יותר חשמל ולרוב הם ארוכים יותר מכרטיסי AGP תקניים. לרוב משתמשים בכרטיסים אלה כדי להאיץ יישומי תכנון ועיצוב ממוחשבים מקצועיים המשמשים בתחומי האדריכלות, מכונות, הנדסה וכדומה.
הבדלים בין חריצי AGP
בניגוד לדעה המקובלת, לצורת החריץ אין קשר לקצב הנתונים שהוא מעביר. ההבדל הוא בעיקרו חשמלי, מה שמאפשר או מונע התקנה של כרטיסים בעלי מתח שונה מהמתח שהחריץ יכול לקבל.
הלוחות הראשונים שהגיעו עם חריצי AGP, הגיעו עם חריץ שיכל לקבל כרטיסים הפועלים במתח של 3.3 וולט. כרטיסים כאלו הגיעו עם רווח קטן (נקרא notch key) בשליש השמאלי של ממשק החיבור שלהם ללוח האם, ותקן זה הפך להיות מזוהה עם כרטיסי ה-AGP המוקדמים, עד גרסת AGP x2. בשלב יותר מאוחר, בגרסאות AGP 4x ומעלה, יצרניות כרטיסי המסך החלו לפתח כרטיסים שפועלים במתח נמוך יותר של 1.5V, וכדי למנוע מהמשתמש להתקין אותם על חריץ מיושן יותר, הן העבירו את מיקום החריץ לשליש הימני של החיבור ללוח האם, ויצרניות לוחות האם, בהתאמה, הוציאו לוחות אם חדשים עם ממשק AGP 4x שמתאים לכרטיסים שכאלו. לוחות אם רבים הגיעו באותו זמן עם אפיק אוניברסלי, ללא חריצים כלל, שאיפשר למשתמשים להתקין עליהם גם כרטיסים שפועלים במתח של 3.3V וגם של 1.5V.
סדרות כרטיסי המסך TNT, TNT2, ו-GeForce עד סדרה 6 מתוצרת NVIDIA, וכרטיסי ATI Radeon עד סדרה 9000, הגיעו עם ממשק חיבור שתמך גם במתח של 1.5V וגם במתח של 3.3V, וכתוצאה מכך ניתן למצוא שני חריצים על ממשק החיבור.
פרטי המימוש
ממוזער|כרטיס מסך מדגם NVIDIA GeForce FX5600, בעל ממשק AGP אוניברסלי
רבים מחשיבים את AGP כאפיק מידע באופן מוטעה, כיוון שאפיקים מאפשרים לחבר מספר התקנים, ואילו ה־AGP לא. אולם, ישנם מחשבים אשר נבנים עם מספר חריצי AGP נפרדים.
AGP מאפשר שימוש יעיל יותר בזיכרון אוגר מסגרות (frame buffer), בזאת הוא משפר גם את ביצועי הגרפיקה הדו-ממדית. למעשה, מערכות RAID לשרתים "חסרי ראש" (כלומר, שרתים חסרי מסך) מתחברות לחריץ AGP הריק כדי לנצל את המהירות הגבוהה של ה־AGP לעומת ה־PCI.
AGP מספק תכנון של ניהול זיכרון קוהרנטי אשר מאפשר קריאה של מידע מפוזר מזיכרון המערכת בצרורות מהירים. AGP תוכנן כדי להוריד את העלות הכוללת של יצירת תת-מערכות גרפיות עם יכולות גבוהות על ידי שימוש בזיכרון המערכת הקיים. אולם זיכרון המערכת, אף על פי שהוא זול, מתפקד הרבה יותר לאט מאשר זיכרון RAM ייעודי אשר נמצא על הכרטיס, ולכן גם הכרטיסים בעלי יכולות בינוניות וגם אלה הגבוהות מסתמכים על זיכרון RAM מובנה לביצועים. כרטיסים זולים בעלי ביצועים נמוכים עם מעט זיכרון RAM מובנה הרוויחו בתחילת חייה של טכנולוגיית ה־AGP, אולם ירידת המחירים של הזיכרון מאז שנת 2000 הובילו אף כרטיסים אלה להטבעת זיכרון מובנה של 64 או 128 מגהבייט, לכן כיום כרטיסים גרפיים אשר מנצלים את זיכרון המערכת הם נדירים.
סוף עידן ה־AGP
כיום, לאחר מעבר מסיבי של יצרני לוח האם להחלפת יציאות ה-AGP ביציאות PCI Express, שוק כרטיסי המסך בחיבור AGP הולך וקטן. עיקר המכירות בשוק זה הן של כרטיסי מסך המחליפים כרטיסים קיימים.
היע"ג (יחידת עיבוד גרפית) NV40 של חברת NVIDIA והיע"מ R420 של חברת ATI היו למעבדים הגרפיים האחרונים שתוכננו עבור ממשק ה־AGP.
שתי החברות לא תכננו עוד מעבדים גרפיים ל־AGP, אף על פי שהן מימשו הסבות מ־PCI Express ל־AGP של חלק מכרטיסי המסך שלהן.
הכרטיס האחרון של חברת NVIDIA שהיה תואם AGP היה GeForce 7800 משנת 2005.
הכרטיסים האחרונים של ATI שתאמו ל־AGP היו Radeon HD 3850, 3650, 3450, 4650 ו-4670 שכולם נוצרו בין 2008 ל-2009, ואלו גם כרטיסי המסך היחידים שתומכים ב-DirectX 10 ופועלים בממשק AGP.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אפיקי מחשב
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-04-24T17:38:28 |
DDR SDRAM | ממוזער|left|זיכרון DDR 266 מגה הרץ באריזת DIMM 184 פין
ממוזער|left|Corsair DDR-400 זיכרון עם מפזרי חום
DDR-SDRAM או בקיצור DDR (ראשי תיבות של Double Data Rate Synchronous Dynamic Random Access Memory; בעברית: זיכרון גישה אקראית דינמי סינכרוני בעל קצב העברת נתונים כפול) הוא זיכרון מחשב המאפשר את שיפור הביצועים של זיכרון SDRAM רגיל על ידי שליחת נתונים פעמיים בכל מחזור שעון – בעלייה ובירידה של אות השעון (תכנון דו־פאזי או יוני). כל קריאה וכתיבה היא של שתי מילות מידע במקום אחת לכל מחזור שעון. כך עבור תדר שעון של 100Mhz, למשל, ניתן לקבל קצב העברת נתונים מקסימלי של 1,600 MB/s. הדור הראשון של DDR (DDR1) שיצא בשנת 1998, צורך מתח חשמל של 2.5V ומהירותו היא 200-400MHz.
דורות
DDR2 – דומה ל־DDR1 אך מכפיל בשנית את קצב הקריאה וכתיבה המינימלי ל־4 מילים עוקבות. כמו כן פרוטוקול אפיק הנתונים פושט כדי לאפשר פעולות בביצועים גבוהים יותר (בפרט הפקודה burst terminate נמחקה). הדבר מאפשר להכפיל את קצב אפיק הנתונים בלי להגדיל את קצב השעון של פעולות ה־RAM הפנימיות. במקום זאת, פעולות פנימיות מבוצעות ביחידות רחבות פי 4 מ־SDRAM. כמו כן נוסף חיבור כתובת בנק נוסף המאפשר תמיכה ב־8 בנקים. קצבי השעון הנפוצים של ה־DDR2 הם 200, ⅔266 ,⅓333 ו־400 מגה-הרץ (2.5 ,1.5,1.875 ו-1.25 ננו-שניות למחזור) הידועים כ־DDR2-667, DDR2-533, DDR2-400 ו־DDR2-800, בהתאמה. ה־DIMMs הם PC2-3200 עד PC2-6400. ה־DDR2 המהיר ביותר הניתן לרכישה הוא DDR2-1250 וה־DIMM שלו הוא PC2-10000. מכיוון שקצב השעון לפעולות הפנימיות הוא בחצי מקצב השעון, DDR2-400 הוא בעל זמן המתנה גדול יותר מזה של DDR-400. יצא בשנת 2004, צורך מתח חשמל של 1.8V, מהירות 400-800MHz גודל נפח אחסון 256M-4Gbits.
DDR3 – מכפיל גם כן את קצב הקריאה והכתיבה ל־8 מילים עוקבות. הדבר מאפשר הכפלה נוספת של רוחב הפס וקצב ה־bus החיצוני בלא שינוי לקצב השעון בפעולות פנימיות אלא רק לרוחבן, במטרה לשמור על 800 מגה העברות בשנייה (העלייה והירידה של שעון 400 מגה-הרץ) ה־RAM הפנימי צריך לבצע 100 מגה פעולות בשנייה. גם בהכפלה זו החיסרון הוא זמן ההמתנה המוגבר. קצבי השעון הראשוניים היו 400 ו־533 מגה-הרץ ב־DDR3-800 ו־DDR3-1066 המתאימים ל־PC3-6400 ו־PC3-8500) אך כעת זמינים גם 667 ו־800 מגה-הרץ ב־DDR3-1333 ו־DDR3-1600 המתאימים ל־PC3-10600 ו־PC3-12800. יצא בשנת 2007, צורך מתח חשמל של 1.5V/1.35V מהירות 800-2,133MHz, גודל נפח אחסון 512M-8Gbits.
DDR4 – יצא לשוק בספטמבר 2014. פועל במתח חשמל של 1.2V או 1.0V, מהירות: 1600-2667 MHz. גודל נפח אחסון: 1-16 Gbits.
DDR5 – יצא ביולי שנת 2020. מהירותו כפולה משל ה־DDR4.
סוג/משפחה מתח נפח מהירות (MHz) שנה DDR 2.5V 128M-2Gbits 200-400 2000 DDR2 1.8V 256M-4Gbits 400-1066.67 2004 DDR3 1.5V/1.35V 512M-8Gbits 800-2133 2007 DDR4 1.2V/1.0V 1G-16Gbits 2133.33-4266.67 2014
DDR5 1.1V 3200-5334 2020
ראו גם
מונחים בחומרה
GDDR
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2024-04-24T18:05:28 |
Assembly | הפניה שפת סף | 2019-03-03T16:56:03 |
ADSL | שמאל|ממוזער|250px|נתב אשר החיבור שלו לאינטרנט הוא בטכנולוגית DSL
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת התדרים בקו ADSL
Asymmetric Digital Subscriber Line (בראשי תיבות: ADSL) היא טכנולוגית DSL שמשמשת לתקשורת נתונים ברוחב פס גבוה בקווי טלפון רגילים. המילה "אסימטרית" (Asymmetric) בשם הטכנולוגיה רומזת לעובדה שהטכנולוגיה מנצלת את רוב רוחב הפס להעברת נתונים אל המשתמש, ומותירה רק חלק קטן מרוחב הפס להעברת נתונים מהמשתמש. אסימטריות כזו בתנועת הנתונים אכן מאפיינת את עיקר השימוש של משתמשי קצה באינטרנט: אל המשתמש, הפרטי או העסקי, זורמים תכנים שונים, כגון מסמכים, קובצי וידאו וקובצי אודיו. הזרימה מהמשתמש החוצה מוגבלת בדרך כלל למשלוח בקשות מצדו, ולכן אינה דורשת רוחב פס גבוה.
מימוש ADSL
הרעיון שמאחורי ה-ADSL הוא שימוש באפנון דיגיטלי בטווח תדרים הגבוה מזה שבו עושה שימוש מכשיר הטלפון הביתי. בנוסף לאפנון הקו באותות בתדר שמע, נוספים לו אותות מאופננים דיגיטלית בתדרים גבוהים יותר, המאפשרים שימוש ביחידת הקצה בתקשורת נתונים, כגון גלישה באינטרנט, ודיבור בטלפון בו-זמנית,
לשם כך קו הטלפון מחולק לשלושה ערוצים:
להעברת קול (לשיחת טלפון רגילה)
לתקשורת יורדת, כלומר קבלת נתונים מהרשת (DownStream)
לתקשורת עולה, כלומר שליחת נתונים אל הרשת ולעלות אותה
רוחב הסרט המוקצה לערוץ המשמש לתקשורת עולה (UpStream) קטן בהרבה מזה של התקשורת היורדת (DownStream) ולכן הקו הוא א-סימטרי.
ntko
טכנולוגיית ADSL מיושמת בצורה הבאה:
בזמן דיבור בטלפון נמצאים בשימוש טווח התדרים בין 0-3.4KHz בלבד, להעברת נתונים נמצאים בשימוש התדרים שבין 25.8KHz – 1.1MHz, טווח התדרים המשמש לתקשורת יורדת מחולק ל־224 תת-ערוצים וטווח התדרים המשמשים לתקשורת עולה מחולק ל־26 תת-ערוצים, כאשר ניצול מקסימלי של הקו נותן קצב תקשורת מהיר מאוד. המרחק בין המרכזייה ללקוח חשוב מאוד מאחר שככל שהמרחק גדל המהירות יורדת בגלל ניחות הנוצר בעוצמת האות.
בתנאים אופטימליים מהירות הקו יכולה להגיע לקצב נתונים של עד 8.1 מגהביט לשנייה.
השימוש בטווח תדרים רחב זה מתאפשר בזכות השימוש בטכנולוגיות עיבוד אותות דיגיטלי (DSP) מתקדמות המאפשרות לפצות על ניחות הנוצר בעוצמת האות תוך שהוא עובר בקווי הנחושת למרכזיה, ולהפריד בצורה טובה יותר בין אותות שונים המשודרים בקו.
כמו כן ה־ADSL משתמש בטכנולוגית DMT ובקוד תיקון מסוג Trellis.
כדי לספק שירותים בטכנולוגיית ADSL, זקוקה חברת הטלפון לבצע התקנות מקדימות של ציוד במרכזייה האזורית ולאחר מכן להתקין מפצל על קו הטלפון של המנוי ומודם ייעודי בביתו. מודמים ומערכות תקשורת ADSL מיוצרים בין השאר על ידי החברות הישראליות Orckit-Corrigent ו־ECI.
חברת הטלפוניה הישראלית "בזק" החלה בשנת 2000 לספק שירות ADSL בישראל וקנתה בראשית ציוד להפעלת השירות מאלקטל-לוסנט ו־Orckit-Corrigent הישראלית, ומאוחר יותר גם מחברות אחרות.
ראו גם
DSL
NGN
VDSL
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חיבור לרשת
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
sv:Digital Subscriber Line#ADSL | 2024-04-24T17:39:02 |
שרת (מחשבים) | שמאל|ממוזער|250px|שרתי קרן ויקימדיה
שמאל|ממוזער|250px|ארכיטקטורה של שרת
למונח שרת (באנגלית: Server) שתי משמעויות הקשורות קשר הדוק ביניהן:
שרת הוא מחשב המריץ תוכנת שרת (אחת או יותר), ומספק שירותים למחשבים אחרים. לרוב, דרישות החומרה ממחשב זה גבוהות יותר מדרישות החומרה עבור מחשב שולחני רגיל שאיננו מתפקד כשרת. בנוסף, עשויות להיות דרישות מיוחדות בתחומי הזמינות, השרידות, הגיבוי ועוד.
שרת הוא גם תוכנת מחשב המספקת שירותים לתוכנות אחרות, המכונות תוכנות לקוח (Client) – בין אם תוכנת הלקוח נמצאת באותו מחשב עם תוכנת השרת ובין אם היא ממוקמת במחשב אחר.
ספריות דינמיות וטכנולוגיות רכיבים למיניהן הן דוגמאות לתוכנות שרת שפועלות בדרך-כלל באותו מחשב שבו פועלת תוכנת הלקוח, בעוד ששרתי אינטרנט לסוגיהם מיועדים למצבים שבהם תוכנת הלקוח ותוכנת השרת פועלות במחשבים שונים. מערכות שרתי מסדי-נתונים מתוכננות גם הן עבור שרתים מרוחקים (Remote computer, כינוי למצב שבו תוכנת השרת נמצאת על מחשב אחר מאשר המחשב המקומי, Local computer).
תוכנת שרת מתאפיינת בכך שהיא פועלת על בסיס של האזנה לבקשה (request), והחזרת תגובה (response) לבקשה, שניהם בפרוטוקול שנקבע מראש. כיוון שבקשה עשויה להגיע בכל עת, על תוכנת שרת לפעול תמיד, בהמתנה לבקשה – להבדיל מתוכנת לקוח, שהמשתמש מביא לסיום פעולתה עם גמר השימוש בה.
השרתים הם ביסודם תוכנה המבצעת את השירות הנדרש. ככל תוכנה, גם תוכנת השרת זקוקה למחשב פיזי שעליו היא מתבצעת. ייתכן לפיכך מצב שבו שרתים אחדים מתארחים על מחשב אחד, או לחלופין שרת אחד שמשתרע על מחשבים אחדים עקב העומס הרב המוטל עליו. חוות שרתים עשויה להכיל שרתים ומחשבים רבים מאוד, וניתן גם לכווץ אותה למחשב חזק המסוגל להכיל שרתים רבים. עם זאת, ישנם מקרים בהם תוכנת השרת אינה מותקנת על מחשב סטנדרטי אלא על התקן (appliance) שזהו ייעודה היחידי.
מערכות הפעלה מקובלות לשרתים הן Windows NT Server לדורותיה, יוניקס ולינוקס.
ארכיטקטורת שרת–לקוח עוסקת בחלוקת העבודה בין השרתים ובין תוכנות הלקוח (client) הפונות אליה.
סוגי שרתים
שרת הדפסה, שתפקידו לקבל הדפסות מהמחשבים שברשת ולנתב אותן למדפסות המחוברות לרשת.
שרת קבצים, שתפקידו לאחסן קבצים עבור משתמשי הרשת. אחסון הקבצים בשרת מאפשר שיתוף קבצים בין משתמשים שונים.
שרת יישומים, המקל על פיתוח תוכנה מבוזרת.
שרת מסד נתונים, שמאחסן את תוכנת מסד הנתונים ואת מסד הנתונים.
שרת דואר אלקטרוני, שתפקידו לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני. בולטים בתחום זה השרתים MS-Exchange ו-Lotus Domino.
שרת פקס, מאפשר שליחה וקבלה של פקסים ממספר משתמשים בו זמנית באמצעות מחשב מרכזי.
שרת HTTP, מספק דפי HTML וקבצים נלווים לאתרי אינטרנט. בולטים בתחום זה Apache ו-IIS.
שרת פרוקסי, שימוש בשרת זה מאפשר שיפור מהירות תעבורת נתונים מהשרת למחשב הקצה.
שרת DNS, שרת הממיר שם תחום לכתובת אינטרנט (כתובת IP).
שרת Active Directory, שרת המאפשר לאמת משתמשים ומחשבי Windows ברשת פנימית, וכן לקבוע את הרשאותיהם.
שרת תוכנה - שרת שמאפשר למשתמשים להשתמש בתוכנה מסוימת שאיננה ברשימה הנ"ל.
חוות שרתים
לחוות שרתים (נקראת גם "אולם שרתים") יש מספר מאפיינים עקרוניים על מנת להבטיח את תפקודם הרציף של השרתים. השרתים מונחים על "רצפה צפה". דהיינו, הם מונחים על משטח מוגבה, תחתיו עוברים כבלים ואוויר ממוזג. הטמפרטורה בחווה קבועה, וניהולה מרוכז. הכבלים מסודרים בעזרת מסדים, מסילות וזרועות. נעשה שימוש בסיבים אופטיים כדי לתמוך בתקשורת בין השרתים. מותקן אל פסק כדי לשמור על זמינות השרתים. בין החוות השונות יש גיבוי. מאפיין חשוב נוסף הוא ניטור החווה.
זמינות שרתים
שרת מחשבים מתאפיין בהפעלת מספר רב של תוכניות ותהליכי מחשב במקביל, כל תוכנית או תהליך משרתים בדרך כלל מספר משתמשי קצה במחשבים המחוברים לשרת וניגשים אליו באמצעות רשת מחשבים על מנת לבקש מידע המאוכסן על גבי השרת. לעיתים קורה ששירות מסוים או תהליך שרץ על גבי השרת חדל לפעול ומשתמשים המחוברים לשרת לא יכולים לקבל את המידע הדרוש להם ובכך נפגמת זמינות השרת ויכולתו לספק שירותים כנדרש למשתמשי הקצה.
זמינות שרת חשובה במערכות הנותנות שירותים למספר רב של משתמשים ובמערכות הנותנות שירותים קריטיים. דוגמאות למערכות שהזמינות חשובה בהן:
שרתי מחשוב ענן
שרתים לניהול תנועות עסקיות, למשל: במערכת בנקאית
שרתים בבתי חולים המחוברים למכשירים המודדים מצב חולים ותפקידם להתריע על שינויים במצב החולה
שרתי World Wide Web: כל נפילה או תקלה בתהליך או יישום על גבי השרת פירושה השבתת השרת, וזו עלולה לגרום לניתוק ואי הצגה של אתרי האינטרנט המאוחסנים על השרת.
שרת מול מחשב אישי
מדד מחשב אישי (PC) שרת מיקום לרוב, מתחת או על השולחן בתוך אולם ייעודי רעש שקט - למשל, לא אמור להפריע לשינה רועש גודל כשל מגירה כשל מקרר מיני עד מקרר גדול שימושים אישיים, הרצת אפליקציות קטנות יחסית דואר אלקטרוני, גלישה באיטרנט, עבודה עם מסמכים תוכנות Client, אפליקציות ריכוזיות, כבדות יותר אחסון קבצים, Terminal, DB ארכיטקטורה ריבוי מעבדים
4 חריצי זיכרון
משתמש ב-SATA, עד 1–10 כוננים, תלוי בלוח האם. ריבוי מעבדים, חריצי זיכרון רבים מאווררים רבים, כוננים קשיחים רבים שרידות ספק כוח אחד אין\יש בקר RAID (משתנה מלוח אם, ללוח אם אחר). אין ECC 2 ספקי כוח ומעלה
2 כרטיסי רשת ומעלה
תמיכה ב-RAID
יש ECC אפשרויות הרחבה עד 5 חריצי הרחבה (בדרך כלל PCI-E) מוגבלות במקום פנימי אפשרות לכרטיסי הרחבה רבים בעלי אפיקים שונים
RSA החלפה חמה של רכיבים נדרש לכבות את המחשב לפני החלפת רכיבים ניתן להחליף רכיבים תוך כדי פעולה של השרת מבלי להפריע לפעולתו
כיום יש שרתים קטנים דמויי מחשבים אישיים, וההשוואה בטבלה מתייחסת לשרתים תעשייתיים וגדולים בעיקר.
ראו גם
שרת–לקוח
תווכה
מונחים בתוכנה
מונחים בחומרה
מונחים ברשת מחשבים
Downtime
קישורים חיצוניים
Reliability and availability basics, EventHelix.com
*
קטגוריה:תקשורת מחשבים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תשתיות תקשורת | 2024-07-26T04:24:32 |
GFDL | הפניה הרישיון לשימוש חופשי במסמכים של גנו | 2007-07-31T09:01:50 |
היסטוריה | ממוזער|350 פיקסלים|"פלטת נערמר", אחד מהכתבים ההיסטוריים העתיקים ביותר שמתוארך בקירוב לשנת 3100 לפנה"ס, המתעד את איחוד מצרים העתיקה על ידי הפרעה נערמר.
היסטוריה היא חקר מאורעות העבר בתולדות האנושות. מבחינה מתודולוגית, מחקר זה מתבצע לרוב על סמך תעודות כתובות, תוך כדי פרשנות וניתוח רצפים של מאורעות מתועדים בעלי הֶקְשֶר משותף על ציר הזמן, שיכולים לתרום לראי התקופה הנחקרת.
תחום מחקר ההיסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה־4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה.
עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה־20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו. בתחילת המאה ה־21 מחקרים היסטוריים רבים החלו להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושים במאגרי מידע אינטרנטיים לצורך עריכת מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.
אטימולוגיה
המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: Ίστορία, שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס–יוון. המילה האנגלית "Story" שמשמעותה בעברית סיפור, התפתחה מהמילה הקדומה הזו.
מונח עברי נרדף למילה היסטוריה הוא דברי הימים.
היסטוריה ופרהיסטוריה
פרהיסטוריה היא התקופה בתולדות האנושות שקדמה להיסטוריה, דהיינו לפני המצאת הכתב. התקופה הפרהיסטורית מתחילה עם הופעת הסוג אדם באפריקה, לפני כשניים וחצי מיליוני שנים, ומסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים (תלוי היכן), כאשר החל השימוש בכתב. לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. האבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם אירעה רובה ככולה בתקופה זו: תחילת סיתות כלי אבן, שימוש האדם הקדמון באש, התפתחות הציד של בעלי חיים גדולים, נדידת האדם הקדמון מחוץ לאפריקה ואכלוס העולם הישן ולאחר מכן אוסטרליה ואמריקה, הופעת המין האנושי המודרני מבחינה אנטומית ומבחינה התנהגותית, התיישבות הקבע ויצירת כפרים, ביות הצמחים ובעלי החיים, והופעת חרושת המתכת.
את התקופה הפרהיסטורית מקובל למנות החל מהופעת אדם המייצר כלים באורח קבע. היה זה הומו הביליס או שזה היה סוג אחר של הומיניד כמו האוסטרלופיתקוס גרהי שהתקיים באותו זמן, לפני 2.6 ועד 2.5 מיליון שנה שיכולתו הספיקה להעברת מסורת טכנולוגית כלשהי מדור לדור. נהוג להניח כי ליכולת זו התלוו גם כישורים בסיסיים של תקשורת אנושית. במזרח התיכון הפרהיסטוריה מסתיימת עם הופעת הכתב בשומר העתיקה, בסביבות שנת 3500 לפנה"ס. זוהי תחילת העת העתיקה כלומר תחילת ההיסטוריה הכתובה.
בתרבות הפופולרית רואים במונח "פרהיסטוריה" קשר לכל התקופות שלפני האדם, גם אלה שקדמו לו, וכן היצורים החיים בהם, תחת הגדרה זאת ניתן למנות למשל גם את ההיסטוריה של כדור הארץ וההיסטוריה אבולוציונית של החיים.
היסטוריוגרפיה
היסטוריוגרפיה היא "כתיבת דברי הימים" או "עריכת ספרי היסטוריה". המונח מציין מחקר היסטורי או ספרות המתארת את ההיסטוריה. ההיסטוריוגרפיה כוללת תתי־סוגה על פי התחומים בהם היא עוסקת, כגון: היסטוריוגרפיה של המדע, היסטוריוגרפיה של תולדות אתר או של מגדר, או של קבוצה אתנית. מחקר של ההיסטוריוגרפיה, או ההיסטוריוגרפיה של ההיסטוריוגרפיה, בוחן את האופן שבו מיוצגים אירועים היסטוריים על ידי היסטוריונים בחיבורים ההיסטוריים, את הדרכים שבהן הם בוחרים לספר ולפרש את מהלך האירועים על פי תפיסת עולמם, את אופני השימוש שלהם במקורות העומדים לרשותם ואת השיטות והגישות השונות לכתיבת היסטוריה שבהן עשו שימוש.
בעשורים האחרונים, התמקד חלק ניכר בעיסוק ההיסטוריוגרפי (בדומה לתהליכים שהתרחשו בענפי חקר מקבילים) בהטיות שגרמו לאי הכללתן של קבוצות שונות בסיפור ההיסטורי. לטענת כותבים רוויזיוניסטים, פמיניסטים, מרקסיסטים, ואחרים, ישנה מידה רבה של הטיה בכתיבה ההיסטורית, גם בגלל סוגיות של זמינות, אך בעיקר בגלל העובדה שההיסטוריונים הם בני זמנם והכרעותיהם מהו דבר ש"חשוב" לכתוב עליו מושפעות מהשקפותיהם והטיותיהם, ובמיוחד מינו של הכותב, מוצאו, מעמדו החברתי או זה הכלכלי, השתייכותו האתנית או הגזעית, וכדומה.
ההיסטוריוגרפיה ישראלית היא המחקר ההיסטורי המפורסם של תולדות היישוב מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל ועד לימינו, תחילתה בשלהי המאה ה־19; במאה ה־20 בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה, והתפתחה על ידי היסטוריונים וחוקרים, שחלקם היו אנשי אקדמיה, הוגי דעות או אנשי ציבור. בעשרות השנים מאז הקמת מדינת ישראל הייתה כתיבת ההיסטוריה כלי חשוב בגיבוש הזהות הלאומית הישראלית, בהארת תפקידם של קבוצות ומפלגות שהיו הגמוניות או מנודות בעבר, בביקורת על מדינת ישראל ובנקיטת עמדה של חיוב או שלילה כלפי התנועה הציונית. בראשית מאה העשרים והעשרים ואחת היא מהווה נדבך משמעותי בשיח החברתי והפוליטי בישראל.
מתודולוגיה ומחקר
התהליך המחקרי
ההיסטוריונים משתמשים במקורות רבים, כולל מסמכים כתובים או מודפסים, ראיונות (היסטוריה שבעל פה) וארכאולוגיה. דעות שונות על ההיסטוריה נמצאות מקובלות יותר או פחות בתקופות מסוימות מאשר באחרות (ראו: היסטוריוגרפיה). התקופה שלפני תיעוד האדם נקראת פרהיסטוריה. התפתחות הקרטוגרפיה, במיוחד ביוון העתיקה מאז המאה ה־6 לפנה"ס, לצורכי המדינה והשליטים, סייעה גם להיסטוריוגרפיה, שלרשותה הועמדו המפה והאטלס, להמחשת התיאור המילולי.
היסטוריונים מתמודדים עם אתגרים וקשיים שונים במחקר, כגון:
שאלת המקורות העולה בכל מחקר היסטורי. הבעיה מגוונת ומשתנה בכל מקרה ומקרה; לעיתים יש חוסר במקורות ולעיתים עודף במקורות סותרים; בעיית איתור המקורות, פיענוחם, הבנת מושגים בהם נעשה שימוש ונקודת המבט, השקפת העולם והכוונה המכוונת ממנה נכתבו – כל אלו מהווים יעדים במלאכת ההיסטוריון להבנת העבר.
סכנה בהבנת ההיסטוריה מנקודת מבט מאוחרת יותר (אנכרוניזם). ההיסטוריון מנסה ראשית להבין את ההיסטוריה מתוך נקודת המבט של הפועלים בעבר. רק לאחר מכן יוכל ההיסטוריון להציע הסברים משלו להבנת הסיבות לאירועים ההיסטוריים.
בעייתיות נוספת קשורה לכיוונים בהם התפתחה כתיבת ההיסטוריה, וכיוונים אליהם טרם התפתחה. כך, למשל, מבקרים זרמים רבים בתאוריה הפמיניסטית את העובדה שההיסטוריה נכתבת במידה רבה מנקודת מבט גברית, שמדחיקה ומדירה את מקומן של נשים (ראו היסטוריה של מגדר).
מחקר היסטורי המעוגן אפריורי בפרדיגמה מחקרית (כגון, ממסדית או ביקורתית). לדוגמה, בהיסטוריוגרפיה הישראלית על אודות תקופת היישוב ומדינת ישראל, הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בסוגיות הנוגעות לרעיונות הציונות, אירועים שנויים במחלוקת כגון הנכבה ותיאור אירועים הקשורים בקבוצות אתניות שונות (מזרחיים, ערבים, ימין ושמאל רדיקלי).
"בחירת הספרן", במשך שנים רבות היה צורך להעתיק את הספרים מחדש כי הספרים הישנים התבלו. מי שהחליט איזה ממגוון הספרים שבספריה יש להעתיק היה הספרן או הממונה עליו. ספרים שהוחלט שלא להעתיקם אבדו והמידע שהיה כתוב בהם נעלם. ספרים אלו הרבה פעמים כללו מידע שלא תאם את השקפת עולמם של הספרן והממונים עליו וכך נשמרו בעיקר כתבי יד שתאמו את הגישה המקובלת.
במהלך המחקר היסטוריונים נעזרים במידע שימושי גם מתחומים נוספים.
הבנת הסיפור ההיסטורי, תיעודו ופרשנויותיו
אירוע היסטורי נבחן במספר היבטים על ידי ההיסטוריונים. הראשון הוא האירוע עצמו, שאמור לכלול את העובדות ההיסטוריות כפי שהתרחשו בפועל; אשר עצם היתכנותם כחוויה משותפת שנויה במחלוקת; ובמילים אחרות, העובדות ניתנות להחוות שונה ולכן, חלק מהחוקרים מניחים כי כל עובדה או אירוע התחולל "בעיני המתבוננים". היבט נוסף הוא הסיפר (נרטיב), דהיינו האופן שבו חברה "מהנדסת" את הסיפור ההיסטורי שלה, מָבְנַה אותו. לפי האקלים הפוליטי הרלוונטי לעת ספציפית, מודגשים סיפורים היסטוריים הדגשת יתר ואחרים מוצנעים, כאשר מהנדסי התרבות מבצעים סלקציה בעובדות ומשנים את הפרופורציות. הנרטיב מבוסס פסיכולוגית על הזכרת אירועים מסוימים והשכחתם של אחרים. הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן ציין בכתביו שאומה הופכת להיות כזו, כאשר ציבור אחד זוכר ושוכח ביחד, את אותם האירועים.
לדוגמה, בעת תהליך גיבושה של מצרים לאומה או קהילה מדומיינת אחת שהחל בסוף המאה ה־19, בוצע קשר אתנוגרפי לתקופת הפרעונים, תוך דילוג על התקופה הבריטית, העות'מאנית, הממלוכית והמוסלמית, אף על פי שלהרכב האתני של האוכלוסייה המצרית כבר כמעט ולא היה קשר לתקופה זו. כך גם העצמתו של סיפור מצדה כחלק מהנרטיב של קוממיות מדינת ישראל, או הפיכתם של הסולטאנים העות'מאניים הראשונים ללוחמי קודש - ראזים, זאת כדי לקבל הכשר דתי לאימפריה המתהווה, אף על פי שהסוגיה הדתית הייתה מאוד משנית במלחמתם להשגת שטחים ושלל ביזה.
היסטוריה היא גרסתו של ההיסטוריון לאירועים, אך לעיתים אין בנמצא היסטוריון שיתעד באופן ישיר את האירוע והשלכותיו. כך נותר המרד הגדול בגרסתו הכמעט בלעדית של יוסף בן מתתיהו, אירוע שהוא והשלכותיו הועצמו מאוד בהיסטוריה של העם היהודי, בעוד שמרד בר כוכבא, שהיה לא פחות "גדול", והשלכותיו קשות באותה מידה לפחות, נותר מוצנע יותר בהיסטוריה מאחר שלא תועד באופן ישיר.
היסטוריה כללית והיסטוריה לאומית
במקומות שונים בעולם נהוג ללמד נושאים בהיסטוריה כללית והיסטוריה מקומית־לאומית באותה מסגרת חוגית יחידה להיסטוריה באוניברסיטה. בישראל התפתחה מסורת ייחודית לפיה נושאים בהיסטוריה יהודית ובהיסטוריה כללית נלמדים בשני חוגים נפרדים. מקורה של ההפרדה בימיה הראשונים של האוניברסיטה העברית, והיא הועתקה אחר כך גם לאוניברסיטאות ומכללות אחרות בארץ.
גישות ותיאוריות במחקר
מטריאליזם היסטורי
מטריאליזם היסטורי היא גישה מתודולוגית לחקר החברה, הכלכלה וההיסטוריה. מטריאליזם היסטורי מחפש אחר הסיבות להתפתחות ושינויים בחברות אנושיות, באופן בו אנשים, באופן קולקטיבי, יוצרים משמעות לחיים ומנתח, תוך הדגשת היבטים כלכליים, כל מיני תופעות שקיימות בחברה; למשל מעמדות חברתיים, מבנים פוליטיים, אידאולוגיות וכיוצא בזה.
מיקרו היסטוריה
ממוזער|תגליות ותוצרים של המחקר ההיסטורי מוצגים בתערוכה העוסקת בתקופת בר כוכבא, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.|350px
מתודה בחקר ההיסטוריה שהתפתחה בעשורים האחרונים של המאה העשרים. באמצעות בדיקה מדוקדקת של חומר ארכיוני אודות פרשה אחת, שבמרכזה עמדו "גיבור" או "גיבורה" אשר לא נמנו עם השכבות המעצבות את מהלך ההיסטוריה, מציעים החוקרים הסבר למציאות ולתמורות בחיי התקופה – בייחוד בפינות שאליהן אין על פי רוב גישה בכלי מחקר אחרים. ייחודה של המיקרו היסטוריה היא בכתיבת ההיסטוריה "מלמטה", מהפרטים הקטנים של חיי היומיום. לפני עליית זרם המיקרו היסטוריה לא נסקרו בצורה מפורטת חייהם של פשוטי העם קשי היום שעבדו למחייתם מבוקר עד ערב. במהלך רוב שנות ההיסטוריה האנושית לא ידעו רובם קרוא וכתוב, וחייהם הספציפיים לרוב לא הותירו חותם בספרי ההיסטוריה.
רוויזיוניזם היסטורי
מונח אקדמי המשמש לתיאור בחינה מחדש של אירועים בהיסטוריה במטרה לעדכנם בגילויים חדשים, נטולי דעות קדומות, ובעלי מידע מדויק יותר. מחקר היסטורי רוויזיוניסטי הוא מקובל, מתבצע לעיתים קרובות בזרם המרכזי של לימודי ההיסטוריה, ונחשב לתהליך מתמשך של פיתוח ושיפור ההיסטוריה הכתובה.
אמצעי מחקר
כרונולוגיה
ארכאולוגיה
אנתרופולוגיה
הערכת מקורות
היסטוריה שבעל פה
מדעי עזר בהיסטוריה
היסטוריון
שמאל|ממוזער|200px|פסל של הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה"
היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.
דרך המלך לרכישת היכולת המקצועית לכתיבת היסטוריוגרפיה מוסמכת היא הכשרה באקדמיה, כלומר לימודים בחוגים העוסקים בהיסטוריה באוניברסיטה. באוניברסיטאות בעולם, בפקולטה למדעי הרוח, אם הוקמה בהן, כמעט תמיד קיים חוג להיסטוריה. אך למעשה רובם ככולם של תחומי החקר וההוראה בפקולטה זו הם ההיסטוריה של התרבות האנושית לגווניה; גם בפקולטה למדעי החברה עוסקים בהיסטוריה במידה רבה. באוניברסיטאות בישראל נהוגה, במסגרת הפקולטה למדעי הרוח, חלוקה לחוגים אחדים, מתמחים באזורים או תרבויות, כגון "היסטוריה", "היסטוריה של עם ישראל", "לימודי ארץ ישראל", "היסטוריה של המזרח התיכון" ושמות נוספים. במקומות אחרים בעולם מקובלת פחות חלוקה שכזו. בכמה אוניברסיטאות מצוי החוג להיסטוריה במסגרת הפקולטה למדעי החברה, ולא במסגרת מדעי הרוח.
בכל התקופות פעלו היסטוריונים תחת חסותם של שליטי המדינה, ממסד הדת השלטת, או גופים כלכליים. עובדה זו גרמה לעיתים לכתיבה מוטה לטובת הפטרון; אך גם ממנה ניתן להפיק תועלות היסטוריוגרפיות שונות. לדוגמה, ההיסטוריון יוספוס פלביוס כתב את חיבוריו בהיותו ברומא סמוך על שולחן השלטונות ותחת השגחתם. עבודתו של היסטוריון שפעילותו ממומנת על ידי גוף בעל אינטרס, יכולה להיחשב כבלתי אובייקטיבית, הגם שהאמת ההיסטורית מורכבת ונתונה לפרשנויות אחדות ואף מנוגדות. רבים מן היסטוריונים עוסקים במחקר ובפרסומו במסגרות אקדמיות, כגון מכוני מחקר ואוניברסיטאות, והוצאות הספרים הקשורות לגופים אקדמיים. היסטוריונים אחרים עוסקים בעבודה עצמאית, הם כותבים מחקרים ומפרסמים מאמרים וספרים בתחום שהתמחו בו. חקר ההיסטוריה מתבצע גם עבור ארגונים וגופים גדולים, ציבוריים ופרטיים; כגון מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שבה עמלים על מחקר וכתיבה שיטתית, לאו דווקא לעיניו של הציבור הרחב, של ההיסטוריה של צה"ל מאז היותו ובכל היבט, גופים מוניציפליים ואף משפחות.
פילוסופיה של ההיסטוריה
היסטוריוסופיה, או "פילוסופיה של ההיסטוריה", היא תחום ידע העוסק במהותה וערכה של ההיסטוריה. בשאלות: האם ההיסטוריה מבטאת אמת, האם היא מוגדרת כמדע, כיצד היא צריכה להיראות, ומה הערך שלה מבחינה תרבותית ואנושית.
תחומי ההיסטוריה
תיקוף
מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית", כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה. התיקוף הוא חלק אינטגרלי מן התרבות האנושית, מאז היותה נזקקו בני האדם להעניק משמעויות לפרקי זמן, בדברי ימי הכלל והפרט. מלבד היסטוריונים, לקחו חלק בתיקוף גם הוגי דעות, אנשי דת, מדינאים, ואף אמנים.
האירועים הנחרצים בקיום האנושי קובעים את גבולי התקופות בתודעה האנושית, ובכלל זה בהיסטוריוגרפיה העממית והממוסדת; בין שהם בשל תנודות איתני הטבע: רעידת אדמה או בצורת, בין שהם בתחום המדיני, כמו מלחמה, התחלפות השלטון והשליט, או בשל גילויים, המצאות ושינויים בתרבות, במדע ובטכנולוגיה. אירועים אלה סוגרים או פותחים תקופה חדשה ואחרת. אחד מאתגרי ההיסטוריון, בעשותו את מלאכת הכתיבה ההיסטורית, הוא להבחין בין הרצף והמסורת לבין התמורה והמהפכה ברצף הזמן, ולבדוק מהם היחסים ההדדיים ביניהם. כמו כן, תהליכים היסטוריים רבים מתמשכים במקביל, או למרות, התמורה והמהפכה, או שמתקיימת, במעין תקופת ביניים, חפיפה בין סיומה של תקופה אחת, לבין תחילתה של חדשה.
התקופה הפרה-היסטורית, שעד להמצאת הכתב, תוּקפה, בדרך כלל, בהיסטוריוגרפיה המודרנית, על פי השליטה של האדם בחומר, כמו האבן והברזל, ודרגת ההתפתחות של ההתיישבות האנושית. בראשית העת החדשה, התקבלה חלוקת הציויליזציה האנושית, מאז המצאת הכתב, לשלוש תקופות עיקר: העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה. היסטוריונים מחלקים בהן תקופות משנה, למשל תקופת הרנסאנס, או תקופת הבארוק, בראשית העת החדשה. במאה ה־19, יישם הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל את החלוקה הזו ב"תולדות הפילוסופיה", כחלק מן השיטה שהציע להבנת תולדות הרעיונות.
גאוגרפיה היסטורית
מיקומים גאוגרפיים מסוימים יכולים להוות בסיס למחקר היסטורי, למשל, יבשות, מדינות וערים. לשם כך, היסטוריונים פונים לעיתים קרובות לגאוגרפיה. לדוגמה, חיוני ללמוד את הגאוגרפיה של מצרים כדי להסביר התפתחות הציוויליזציה המתקדמת של המצרים הקדמונים, הציוויליזציה המצרית נבנתה על גדות נהר הנילוס והאדמה העשירה סביבו אפשרה לגדל מספיק יבול כדי להאכיל לא רק את החקלאים, אלא גם את אנשי הערים, כך שלא כל תושבי מצרים היו צריכים לעסוק בחקלאות, אלא גם בעיסוקים שאפשרו את קידום החברה.
היסוד החשוב ביותר בתחום הוא השילוב בין קריאה ביקורתית של מקורות ראשוניים בד בבד עם עבודת שטח, בה נסקרות ראיות המצויות בשדה כגון תצורות נוף, שיקולים גאוגרפיים ושרידים, והתאמתם או עימותם זה עם זה. זאת בניגוד להיסטוריון המבסס את מחקרו על מקורות גרידא. חתך רוחב מיועד לתיאור גאוגרפי (נוף, גבולות, שמות גאוגרפיים) של תקופה מסוימת (למשל ארץ ישראל בתקופה הביזנטית). חתך רוחב לרוב איננו "צילום רגע" אלא כולל שינויים בתוך התקופה הנסקרת. חתך אורך הוא מחקר של מקום מסוים לאורך ההיסטוריה (למשל בית גוברין לאורך הדורות).
היסטוריה צבאית
ענף בהיסטוריה, החוקר ומתאר קרבות, סכסוכים ומלחמות בין שבטים, מדינות וקואליציות כלל-עולמיות. ההיסטוריה הצבאית מתארת את השפעות המלחמה על חברות, על תרבויות, על הכלכלה ועוד. אף על פי שמאז ומתמיד היו סכסוכים בין קבוצות, ההיסטוריה הצבאית מלווה את האנושות כ־5,000 שנה – מאז המצאת הכתב. תיעוד אירועים מלחמתיים הוא רב שנים ונעשה באמצעים רבים: מציורי קיר על מערות דרך סיפורי עם וספרים ועד שידור חי של אירועים בזמן אמת. ככל שהתפתחה הטכנולוגיה, כך נוצרו דרכים רבות יותר לתעד מלחמות. התיעודים הראשונים של היסטוריה צבאית הם משנת 2700 לפנה"ס, ממלחמות שערכה האימפריה השומרית במסעות ההתפשטות שלה. קיימות מספר רשומות, כדוגמת התנ"ך והאיליאדה המתארות קרבות ומלחמות, אך עדותן כמקור היסטורי מהימן מוטלת בספק. הרודוטוס, המכונה אבי ההיסטוריה, מתאר את פלישת פרס ליוון במאה החמישית לפני הספירה.
תתי נושא בולטים: היסטוריה של כלי הירי.
היסטוריה של הדתות
ההיסטוריה של הדתות מתייחסת לרישומים כתובים של חוויות ורעיונות דתיים של בני אדם יחידים או קבוצות של אנשים. תקופה זו בהיסטוריה של הדתות מתחילה עם המצאת הכתב לפני כ־5,200 שנה (בערך בשנת 3,500 לפנה"ס) במזרח הקרוב. התקופה הפרהיסטורית של הדתות מתייחסת למחקר אודות אמונות דתיות שקדמו להמצאת הכתב. ציר הזמן של הדתות הוא כרונולוגיה השוואתית של הדתות.
היסטוריה חברתית
תת-תחום של המחקר ההיסטורי שנחשב על ידי רבים כשייך למדעי החברה. תת-תחום זה מנסה לראות את העדויות ההיסטוריות תוך התמקדות במגמות חברתיות שמתפתחות. בראייה זו ניתן לכלול בהיסטוריה חברתית את תחומי ההיסטוריה הכלכלית, המשפטית, ובחינת היבטים אחרים של החברה האזרחית המעידים על התפתחות של נורמות חברתיות וכללי התנהגות. בעוד שתומכי ה"היסטוריה מלמטה" (חקר ההיסטוריה מבעד לעיניו או באמצעות חפציו של האיש הפשוט שחי בעבר) ואסכולת האנאל הצרפתית רואים את עצמם כהיסטוריונים חברתיים, תחום זה רחב יותר ויש לו משקל גדול יותר בההתפתחותה של ההיסטוריוגרפיה. בניגוד לגישות אחרות, ההיסטוריה החברתית מנסה לראות את עצמה כצורה סינתטית של היסטוריה, שאינה מוגבלת להצגת עובדות היסטוריות, אלא מוכנה לחקור את המידע ההיסטורי באופן שיטתי יותר.
תתי נושא בולטים:
היסטוריה של החינוך
היסטוריה עירונית ואזורית
היסטוריה של מגדר
היסטוריה תרבותית
היסטוריה תרבותית משלבת בין גישות של האנתרופולוגיה וההיסטוריה כדי לבחון מסורות תרבות פופולריות ופרשנויות תרבותיות של חוויה היסטורית. היא בוחנת את התיעודים והתיאורים הנרטיביים של אירועים מהעבר, הכוללים את מכלול האירועים (המתרחשים ברצף ומובילים מהעבר להווה ואף לעתיד) הנוגעים לתרבות כלשהי. ההיסטוריה התרבותית מתעדת ומפרשת אירועים מהעבר בהם מעורבים בני אדם דרך הסביבה החברתית, התרבותית והפוליטית של האמנויות והמנהגים הקשורים לקבוצה החברתית אליה הם משתייכים. היא חוקרת ומפרשת את תיעוד החברות האנושיות על ידי ציון דרכי החיים השונות והייחודיות שיצרו ולפיהן הן חיות. ההיסטוריה התרבותית כוללת את קבוצת הפעילויות התרבותיות מהעבר, כדוגמת טקסים והדרכות במנהגים, וגם את האינטראקציות בין התושבים המקומיים.
היסטוריה כלכלית
שדה מחקר בלימודי הכלכלה שבוחן תופעות כלכליות והתפתחותן מתוך פרספקטיבות של חקר ההיסטוריה, או מהעבר השני מסתכל על תופעות היסטוריות בראי תאוריות בכלכלה. ניתוח היסטורי כלכלי מתבצע על ידי מגוון מתודות ובכללן שימוש בשיטות מחקר היסטוריות, סטטיסטיות, ויישום של תאוריות ומודלים כלכליים על נתונים היסטוריים. נושאי המחקר בתחום כוללים בין היתר צמיחה כלכלית לאורך ההיסטוריה, איתור הסיבות הכלכליות לפרוץ המהפכה התעשייתית, היסטוריה של שוק הפיננסים, היסטוריה של שוק העסקים, היסטוריה דמוגרפית והיסטוריה של שוק העבודה.
תתי נושא בולטים:
היסטוריה של הכסף
היסטוריה עולמית
תת-דיסציפלינה אקדמית צעירה יחסית, אשר החלה להתפתח בשנות ה-80 של המאה ה־20. מטרת המחקר בתחום היא להבליט תהליכים משותפים, להצביע על השפעות והשפעות שכנגד ולצייר תמונה גלובלית של ההתפתחות האנושית. היסטוריה עולמית שואפת להיות יותר מאשר אסופה של היסטוריות נבדלות של מדינות, עמים וציוויליזציות.
היסטוריה של הרעיונות
תחום מחקר בהיסטוריה ובתחומים הקרובים, העוסק בביטוי, שימור ושינוי של רעיונות אנושיים במשך הזמן. חוקרים מתייחסים להיסטוריה של הרעיונות לפעמים כתת-תחום של היסטוריה אינטלקטואלית.
היסטוריה של האמנות
תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית. אף על פי שהוא משיק בנקודות רבות לתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, אין הגדרת טבעה של "האמנות" תחום העיסוק המרכזי שלו. התחום של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן וכן להבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת ומעוצבת על ידי החברה והתרבות. לשם ניתוח האמנות בתקופותיה השונות, ומתוך ההנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי סטרוקטורה הניתנת לתיאור או ניתוח פרשני, משתמשים ההיסטוריונים בכלים השאובים מתחומי מחקר שונים כגון איקונוגרפיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, פילוסופיה, ארכאולוגיה ועוד. על פי רוב, נהוג לייחס לתחום זה בעיקר את תולדות האמנות האירופית. עם זאת, ישנם היסטוריונים של האמנות החוקרים אמנות שאינה אירופית, כגון אמנויות המזרח הרחוק, אמנות אפריקאית ועוד.
ראו גם
הוראת ההיסטוריה בישראל
רשימת היסטוריונים
לקריאה נוספת
אלעזר וינריב (עורך), חשיבה היסטורית: פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1987.
מרק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, או, מקצועו של ההיסטוריון, (תרגמה מצרפתית צביה זמירי), ערך והקדים מסה: בנימין זאב קדר, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשס"ב 2002.
שלמה זנד, היסטוריה בדמדומים: הרהורים על זמן ואמת, רסלינג, 2015
גרטרוד הימלפרב, משפט ההיסטוריה, תרגום צור ארליך, בהוצאת שלם, 2017.
אלעזר וינריב, מה מנסים היסטוריונים לעשות?, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2018.
ויל ואריאל דוראנט, לקחי ההיסטוריה, תרגום: ברוריה בן־ברוך, הוצאת כנרת זמורה-דביר, פברואר 2020, 176 עמודים.
קישורים חיצוניים
ציטוטים מהספר: היסטוריה כשליחות - באתר ויקיציטוט
קטעים בהיסטוריה - פודקאסט בנושא היסטוריה
"מינהר הזמן" - פודקאסט בנושא היסטוריה בתאגיד השידור הישראלי, "כאן"
בנימין בראון, את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי הרוח | 2024-10-19T16:07:21 |
אימפריאליזם | שמאל|ממוזער|350px|האימפריאליזם בשיאו (1898)
שמאל|ממוזער|200px|קריקטורה סאטירית המתארת את ראשי המדינה של אימפריות העיקריות של המאה ה־19: המלכה ויקטוריה (האימפריה הבריטית), וילהלם השני (האימפריה הגרמנית), ניקולאי השני (האימפריה הרוסית), מריאן (הרפובליקה הצרפתית השלישית) וסמוראים (כנראה רמז לקיסר מייג'י של האימפריה היפנית) המחלקים את שטחה של סין (המיוצג כעוגה) ביניהם, ברקע, ביורוקרט סטריאוטיפי משושלת צ'ינג (מנדרין) מנסה לעצור אותם, אך הוא חסר אונים.
אימפריאליזם היא שיטה מדינית הדוגלת בהרחבת שטח השלטון של המדינה, במטרה להגדיל את כוחה הפוליטי ואת עושרה על ידי השתלטות על ארצות אחרות וניצול משאביהן. מקור השם במושג אימפריה, ריבונות פוליטית, למשל מדינה, השולטת על שטחים נרחבים בהם מתגוררות אוכלוסיות השונות מבחינה אתנית ותרבותית ממרכזה השלטוני. במסגרת האימפריאליזם שלט מיעוט מהמדינה השולטת, על תושבי המדינה הנכבשת. השלטון היה שלטון מפלה, לתושבים המקומיים לא היו זכויות אזרח וכל התנגדות שלהם לשלטון האימפריאליסטי דוכאה תוך שימוש בכוח. במחצית השנייה של המאה ה־19 הפכו מדינות רבות לאימפריאליסטיות. כל אחת מהן ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטחים ומדינות, והדבר הפך למרוץ.
שני גלי האימפריאליזם
הגל הראשון של האימפריאליזם החל במאה ה־15, ונמשך עד לשנות ה־70 של המאה ה־19 (תקופה שבה הואצה המהפכה התעשייתית). בתקופה זו, הרעיון שהוביל את האימפריאליזם היה רעיון הסחר העולמי החופשי. לשם כך, הוקמו תחנות מסחר אירופיות בחופי כל היבשות. כמו כן, נוצרו קשרים פוליטיים ועסקיים עם השליטים המקומיים למטרת סחר מוזל. התיישבות (קולוניאליזם) התבצעה רק באמריקה. המטרה בהתיישבות בשלב זה לא הייתה להשתלט על האוכלוסייה המקומית ו"לחנך" אותה בדרך אירופית, אלא לגרש או להכחיד אותה לשם ניצול מיטבי של חומרי הגלם שברשותה. הגל הראשון של האימפריאליזם התאפיין במעשי אכזריות כלפי הילידים, בכפיית שיטות עיבוד מסוימות עליהם ובסחר עבדים מפותח (בעיקר בין אפריקה השחורה לקריביים ולברזיל).
הגל השני של האימפריאליזם, המכונה אימפריאליזם מודרני, החל עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה־19, והסתיים עם תהליך הדה־קולוניזציה באמצע המאה ה־20, לאחר מלחמת העולם השנייה. בבסיס האימפריאליזם בתקופה הזו עמד רעיון עליונות האדם הלבן על העמים הנכבשים וחובתו להפיץ את תרבותו הנעלה (ואת הנצרות) גם ל"עמים הנחשלים". הגישה המרכזית קבעה כי העולם הטיל על האדם הלבן נטל – ללמד את המקומיים מהי התרבות "הנכונה" ולהביא אליהם את הקדמה האירופית. מבחינה כלכלית, חלה ירידה בגישת הסחר החופשי והמעצמות האימפריאליסטיות העלו מכסי מגן כדי להגן על מוצריהם. הקולוניות (מושבות) לא נתפסו רק כמקור לחומרי גלם, אלא גם כשווקים למוצרים אירופיים. לשם כך השיגו האירופאים, באמצעות עליונותם הטכנולוגית והצבאית, שליטה פוליטית מלאה בקולוניות, כלומר שליטה ישירה, ולא באמצעות שליטים מקומיים כפי שהיה נהוג בגל הראשון. תקופה זו הייתה לשיא ההתפשטות הטריטוריאלית, ומעל 75% מהעולם היה בידי המעצמות האימפריאליסטיות.
יש חוקרים הטוענים כי גם לאחר המאה ה־20 ולאחר תהליך העצמאות שעברו הקולוניות השונות במאה הזו, קיים אימפריאליזם בלתי־פורמלי. לפי גישה זו, הגל השלישי של האימפריאליזם הוא שליטה כלכלית ופוליטית עולמית של מספר קטן של מעצמות ובראשן ארצות הברית (בעבר גם ברית המועצות). המעצמות הללו קובעות את סדר היום העולמי ואוכפות אותו באמצעות גופים הנמצאים תחת שליטתן, כמו האו"ם.
התנאים המוקדמים להתפשטות אירופה
התפשטות מבחינה כלכלית: במאה ה־15 עברה אירופה תהליך של גידול דמוגרפי, שהוביל לפיתוח כלכלי. החל להתפתח מוסד ההלוואות. מנגנון זה אפשר לסוחרים ליטול הלוואות, ששימשו אותם למסעות תגלית; ולקניית סחורות ולמכירתן. בדרך זו התפתח מעמד הבורגנות, והעושר התחלק לעוד ועוד שכבות באוכלוסייה. גופים חדשים כמו בנקים ובורסות אפשרו לאנשים להתאגד ולהשקיע בפרויקטים גדולים כמו מסעות תגלית.
עיור (אורבניזציה): התפתחות מעמד הבורגנות בערים הוביל לתהליך עיור. העיר הגדולה תלויה בסחורות מבחוץ לצורך קיומה, בניגוד לכפר, שיכול לקיים את עצמו.
סקרנות: רצון להבין את העולם ולחקור אותו. תקופה זו התאפיינה בריבוי מאמצים למיפוי. בנוסף, תקופת הרנסאנס העמידה את האדם במרכז (במקום האל) ואת יכולותיו להבין את העולם שסביבו ולהגיע בעצמו למסקנות כלפיו.
הקשר בין הנצרות והאסלאם: מסעות הצלב נכשלו בסופו של דבר, והאסלאם השתלט על השטחים הנוצריים במזרח התיכון. בשנת 1453 כבשה האימפריה העות'מאנית את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. מצד שני, הנוצרים הצליחו ב־1492 לגרש את המוסלמים מגרָנָדָה (בספרד של ימינו) ורצו להמשיך את המלחמה במוסלמים לתוך צפון אפריקה. המונח המקובל באירופה הוא רקונקיסטה, כלומר כיבוש מחדש של אזורים מוסלמיים. ההשתלטות המחודשת על חצי האי האיברי הייתה חשובה עבור העולם הנוצרי האירופי.
במקביל, האסלאם התפשט לאגן הים התיכון והשתלט על החלק הדרום־מזרחי של אירופה (הבלקן). נוצרה מעין סתימה של האזור מבחינת דרכי מסחר ותרבות. הדבר הוביל לכוח דחף למעבר בדרכים חדשות, כך נוצר הדחף לצאת לסחר האטלנטי, שהחל בפורטוגל.
השלטון המרכזי תמך פיזית ותרבותית במסעות השונים. אחד האנשים הבולטים בתקופה זו היה אחיו של מלך פורטוגל, אנריקה הספן, שהיה נוצרי אדוק וראה במסעות הגילוי והכיבוש דרך להפצת הנצרות.
אסיה הייתה מקור למוצרי מותרות עבור אירופאים עשירים: בשמים, משי, פורצלן, תבלינים (ששימשו הן לשימור בשר, שאפשר לספק מזון לקהל רחב יותר, והן כתרופות), סוכר וכו'. אנשים אלו הם שתמכו בכספם את המסעות.
טכנולוגיה ימית – פורטוגל הייתה הראשונה שנתנה את הטון בתחום זה, לא רק מבחינת המשא שמועמס על האוניות אלא גם המרחק שמגיעים אליו. הספינות החדשות שהתפתחו החל במאה ה־15 אפשרו התפשטות למרחקים גדולים.
תאוריות בדבר התפתחות האימפריאליזם
תאוריה היסטורית־פוליטית גורסת כי האימפריאליזם הוא למעשה המשך ישיר של הקולוניאליזם שהחל במאה ה־15. תאוריה זו טוענת שהקולוניאליזם היה השלב הראשון של האימפריאליזם, השלב שבו התרחשה אירופניזציה – הטמעת התרבות האירופית על ידי קבוצות פריפריאליות בקולוניות. השלב השני היה יישום המרקנטליזם, שמשמעו הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא באותה קולוניה, ולאחר מכן הוצאת העושר מתוכה אל המעצמה השולטת. השלב השלישי, לפי תאוריה זו, הוא השלב האימפריאליסטי, שבו הקולוניות משועבדות לטובת המעצמה.
התאוריה הפסיכולוגית: מניעים של גאווה וכמיהה למעמד ולעוצמה הם שהניעו את המעצמות למעין תחרות לכיבוש טריטוריות. המדינות המערביות חשות עליונות על מדינות הדרום מצד אחד, אך חסרות ביטחון אל מול המעצמות השכנות מצד שני.
התאוריה הכלכלית טוענת שהאימפריאליזם הוא השלב האחרון של הקפיטליזם. היות שלא נשארו מקומות להשקיע בהם באירופה, הייתה יציאה אל טריטוריות בעלות משאבי טבע שונים. זוהי טענה שהועלתה לראשונה על ידי לנין ומאוחר יותר בגישות סוציאליסטיות אחרות.
תאוריה נוספת גורסת כי האימפריאליזם התפתח בעקבות הקמת המפעלים כחלק מהמהפכה התעשייתית שגרמו לייעול ייצור הסחורה. בעקבות הקמת המפעלים נוצרו כמויות גדולות של סחורה באמצעות כוח אנושי מועט, מה שגרם לגידול בשיעורי האבטלה (גורם נוסף לגידול באבטלה היה הגידול הדמוגרפי) ובכמויות הסחורה המיותרת. לכן, נוצר רצון בקרב הממשלות לפתוח שווקים למכירת הסחורה ולהגירה של אזרחים מובטלים למדינות הפחות מפותחות על מנת שיפתחו גם אותן.
את ניתוח התפתחות האימפריאליזם לא ניתן לנתק משני מרכיבים חשובים:
גישת עליונות האדם הלבן – הגישה באותה תקופה הייתה שהעמים באפריקה ובמזרח הם עמים נחותים, ללא תרבות וללא ערכים. גישה זו מכונה "דרוויניזם חברתי". אחד ההוגים שהשפיעו על גישה זו היה הרברט ספנסר, מחבר הספר "שרידותם של החזקים", תפיסתו השפיעה באופן ישיר על המעצמות האימפריאליסטיות.
התפתחות יכולת טכנולוגית – התפתחות אוניות, גשרים, כלי נשק חדשים – כל אלו סייעו להאיץ ולפשט את התהליך האימפריאליסטי.
ראו גם
אימפריה
רשימת אימפריות
תאוריית התלות (מדעי החברה)
אימפריאליזם מודרני
אימפריאליזם לשוני
לקריאה נוספת
ד"ר קציעה אביאלי־טביביאן, מסע אל העבר - העולם המודרני במשבר 1870-1939 (עמ' 10–14), כותר
קישורים חיצוניים
יעקב עיון, "שורשיו התאורטיים של האימפריאליזם", אימגו מגזין מאמרים, 9 ביולי 2005
*
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-10-20T08:31:37 |
ביולוגיה | 260px|ממוזער|צורות חיים זעירות שנצפו דרך המיקרוסקופ על ידי אנטוני ואן לוונהוק.
390x390px|ממוזער|עובר אנושי בגיל 8 שבועות.
בִּיּוֹלוֹגְיָה היא ענף במדעי הטבע, העוסק בהרכבו של עולם החי והצומח, במקור החיים, ברבגוניותם, ובהתנהגותם של היצורים החיים, וביחסי הגומלין בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם.
כיום, ביולוגיה אינה נתפסת כדיסציפלינה יחידה, אלא כמסגרת המאגדת מספר רב של דיסציפלינות העוסקות בתופעות הקשורות לחיים וליצורים חיים. אף כי חלק מדיסציפלינות אלה – למשל בוטניקה וזואולוגיה – הן עתיקות יומין, הביולוגיה התפתחה כמדע המאחד אותן, ובוחן את קשרי-הגומלין ביניהן רק במאה ה-19, אז נתגלו תהליכים ותכונות המשותפים ליצורים חיים ככלל.
בהיותה תחום רחב כל-כך, מתחלקת הביולוגיה לתחומי-משנה רבים ושונים. החלוקה לפי סוג האורגניזם, שהייתה נהוגה בעבר, אחראית לתחומים כגון בוטניקה – חקר הצמחים, ומיקרוביולוגיה – חקר המיקרואורגניזמים; אך ניתן לחלק את תחומי הביולוגיה גם לפי קנה המידה של התופעות הנחקרות: למשל, ביולוגיה מולקולרית עוסקת בתחום המולקולרי, פיזיולוגיה עוסקת בתפקודים של האורגניזם, ואילו אקולוגיה עוסקת ביחסי גומלין בין אורגניזמים וביחסיהם עם הסביבה.
כיום נחשבת הביולוגיה לאחד מענפי המדע המרכזיים. יותר ממיליון מאמרים מתפרסמים בתחום מדי שנה, וסוגיות מרכזיות בתחום, למשל הנדסה גנטית, ניצבות הן בחזית המחקר המדעי והן בעין הסערה של הדיון הציבורי.
אטימולוגיה
המילה ביולוגיה היא הלחם בין המילים היווניות "ביוס" (βίος) שמשמעותה חיים, ו"לוגיה" (λογία) שמשמעותה "תורה". המילה ביולוגיה במובנה המודרני הוצגה כמושג עצמאי לראשונה בתחילת המאה ה-19 על ידי גוטפריד ריינהולד טרוויראנוס ועל ידי ז'אן-בטיסט דה לאמארק. המילה עצמה נטבעה ב-1800 על ידי קארל פרידריך בורדאך, אך היא מופיעה גם מספר שנים קודם לכן בספרו של קארולוס ליניאוס "Bibliotheca botanica" משנת 1736 ובכותרת הכרך השלישי של "Philosophiae naturalis sive physicae dogmaticae: Geologia, biologia, phytologia generalis et dendrologia" מאת מייקל כריסטוף חנוב, שפורסם ב-1766.
עקרונות הביולוגיה
ביולוגיה היא ענף מדע המבוסס על עקרונות השיטה המדעית. כשאר ענפי המדע, מבוססת הביולוגיה על תצפיות וניסויים, שבעזרתם מתפתחות תאוריות מורכבות ותחזיות לתופעות שלא נצפו עדיין. לצורך ניתוח של מערכות ביולוגיות יש להשתמש במקרים מסוימים בשיטות סטטיסטיות ובשיטות מתמטיות אחרות, אך לעומת תחומי מדע אחרים כמו פיזיקה, רווחים בביולוגיה גם תיאורים לא-מתמטיים למצבים שונים.
מדעי הביולוגיה מאופיינים על ידי מספר עקרונות ותפיסות-על:
אחידות
למרות השוני העצום במראה, בסביבת חיים ובהתנהגות של אורגניזמים, עיקרון יסודי של הביולוגיה הוא שכל צורות החיים חולקות עקרונות חיים בסיסיים משותפים. כל החיים המוכרים לנו מושתתים על ביולוגיה מבוססת-פחמן – שלדיהן של התרכובות המרכיבות כל יצור חי מורכבים מאטומי פחמן. מים הם הממס הבסיסי בכל צורות החיים הידועות, ובו מתקיימות פעילויות החיים. בנוסף, כל האורגניזמים הארציים משתמשים בחומצות גרעין – DNA ו-RNA – לנשיאת המידע התורשתי שלהם והעברתו מדור לדור. בעוד כל אלו נכונים לצורות החיים שנצפו בכדור הארץ, עקרונית ייתכנו צורות חיים אחרות, וישנם מדענים שאכן מחפשים ביוכימיה אלטרנטיבית.
החיים מוגדרים כיום על פי מקבץ קריטריונים שעל גוף למלא כדי להיחשב חי, וממילא הם מאפייניו הבסיסיים של כל יצור חי:
כל היצורים החיים, בתנאים המצויים כיום בכדור הארץ, נוצרים בתהליכי רבייה מיצורים שקדמו להם. ייתכן שבעבר שררו בכדור הארץ תנאים המאפשרים היווצרות ספונטנית של חיים. גם במקרה זה, על היצורים להתרבות כדי להיחשב יצורים חיים.
כל היצורים החיים מקיימים חילוף חומרים עם סביבתם. חילוף החומרים כולל צריכה של אנרגיה וחומר מהסביבה, שימוש בהם, ופליטת חום ופסולת אל הסביבה.
כל יצור חי גדל ומתפתח במהלך חייו ברמה כלשהי.
כל היצורים החיים מגיבים לסביבתם באופן פעיל ומבוקר.
כל היצורים המקיימים תנאים אלה מורכבים מתא אחד לפחות. התא הוגדר לפיכך כיחידת המבנה והתפקוד הבסיסית של החיים.
נגיפים נחשבו בעבר כיצורים חיים חסרי תאים. התייחסות זו איננה מקובלת כיום, מכיוון שבנוסף לכך שאינם תאיים ואין להם כל פעילות חיה מחוץ לגוף המאכסן, הם לא בהכרח מקיימים את הקריטריונים שנמנו למעלה, אולם הוויכוח על הגדרתם של נגיפים בזמן פעולתם בתוך התא עדיין נמשך במדע ובפילוסופיה.
אבולוציה
העיקרון המרכזי לארגון היצורים החיים במדעי הביולוגיה הוא כי כל צורת חיים שקיימת כיום התפתחה מצורת חיים שקדמה לה. תהליך ההתפתחות וההסתעפות של צורת חיים אחת מצורת חיים אחרת מכונה אבולוציה. כל צורות החיים הקיימות כיום הסתעפו, על-פי הסברה המקובלת, מאב קדמון משותף אחד. זהו הבסיס לאחידות הרבה של יחידות הבניין והתהליכים, שתוארו בסעיף הקודם.
צ'ארלס דרווין, הנחשב אבי תורת האבולוציה המודרנית, פיתח תאוריה המבססת את האבולוציה על כוח מניע הקרוי ברירה טבעית. על פי דרווין, יצורים שונים נבדלים זה מזה בתכונותיהם, כך שלפרטים מסוימים יכולת טובה יותר לשרוד ולהתרבות מלפרטים אחרים, ולכן פרטים אלה ישרדו, ואילו פרטים אחרים ייכחדו. דבר זה גורם להופעה מוגברת של תכונות אדפטיביות (תכונות העוזרות ליצור לשרוד) ולירידה בשכיחותן של התכונות המקנות יכולת הישרדות טובה פחות. להשערת הברירה הטבעית נוסף במהלך המאה ה-20 הסבר למנגנון היוצר את השונות בין הפרטים מלכתחילה. זהו מנגנון המוטציה, המתרחש בחומר התורשתי של האורגניזמים ואחראי ליצירת תכונות חדשות. הברירה הטבעית ותהליך המוטציה יוצרים יחדיו את התפישה המקובלת כיום לאבולוציה – נאו-דרוויניזם.
שמאל|ממוזער|340px|עץ פילוגנטי של כל היצורים החיים, מבוסס על מידע של גן לרנ"א ריבוזומלי, ומראה את שלוש העל-ממלכות: בקטריה, ארכאה, ואיקריוטיים, כפי שתוארו לראשונה על ידי קרל ווסה. עצים שהורכבו על סמך גנים אחרים דומים באופן כללי, אבל הם יכולים להציג כמה מהקבוצות המסתעפות בשלבים מוקדמים באופן שונה מאוד, ככל הנראה עקב אבולוציה מהירה של רנ"א ריבוזומלי. קיים עדיין ויכוח אודות היחסים המדויקים בין שלוש העל-ממלכות.
מגוון
חרף האחידות הרבה שהוצגה כאן, המגוון הביולוגי הנצפה הוא עצום. המגוון מתבטא בשוני הרב בין יצורים שונים, החל בצורתם ובמבנם (מורפולוגיה), וכלה בתפקודם ובפעילותם (פיזיולוגיה). התהליך שהוביל למגוון זה הוא כאמור תהליך האבולוציה. ישנם מינים שהשוני ביניהם קטן יותר מהשוני בין כל אחד מהם למין אחר. הדמיון הזה מתפרש כקרבה אבולוציונית בין השניים, הגדולה מקרבתם למין השלישי. עיקרון זה הוא הבסיס לשיטות מיון עולם הטבע, אשר מסווגות וממיינות את היצורים החיים על פי תכונותיהם, בניסיון להתחקות אחר עברם האבולוציוני, או הפילוגנזה שלהם.
יחידת הארגון הבסיסית של מיון עולם הטבע היא המין. כל אורגניזם משתייך למין מסוים, הנבדל ממינים אחרים ביכולתו להתרבות עם בני מינו שלו ולהביא צאצאים פוריים. בדרך כלל קיימים גם הבדלים נוספים, הקשורים במבנה ובפעילות של כל מין. המינים מסווגים לקבוצות שונות (טקסונים שונים) על פי רמת קרבתם האבולוציונית, בסדר קרבה יורד: סוג, משפחה, סדרה, מחלקה, מערכה, וממלכה. כיום מחולקים כל המינים ברמת ההתייחסות הגבוהה ביותר לשלוש על-ממלכות: חיידקים קדומים, חיידקים אמיתיים ואיקריוטיים.
נוסף על אלו, מתקיימים בעולם מספר גופים מיקרוסקופיים שאינם נחשבים חיים, המקיימים קשר הדוק עם יצורים חיים ולעיתים נתפסים כטפילים. אלו הם הנגיפים, הווירואידים, והפריונים.
המשכיות
עד המאה ה-19 שררה האמונה כי צורות חיים יכולות להופיע באופן ספונטני תחת תנאים מסוימים (בריאה ספונטנית). ויליאם הארווי קרא תיגר על תפיסה זו בהכריזו כי "כל החי בא מביצה", מושג יסודי בביולוגיה המודרנית. פירוש הדבר הוא שיש המשכיות בלתי נפסקת של חיים מתחילתם ועד ימינו אלה, בכך שמקורו של כל אורגניזם ביצור שקדם לו.
מקובל להניח שכל היצורים החיים על פני כדור הארץ הם צאצאים של אב קדמון משותף (האב הקדמון הכולל) או מאגר גנים משותף. כיום מאמינים כי האב הקדמון המשותף העולמי של כל היצורים החיים הופיע לפני כ-3.5 מיליארד שנים. בדרך כלל רואים הביולוגים באוניברסליות של הקוד הגנטי ראייה חזקה לתאוריה של מוצא משותף עולמי (UDC) של כל היצורים בממלכות-העל (ראו מוצא החיים).
הומאוסטאזיס
ממוזער|260x260px|סימביוזה הדדית בין השושנון החי, לבין זרועות הציד של שושנות ים טרופיות. הדג הטריטוריאלי מגן על שושנת הים מפני דגים המסוגלים לאכול אותה, ובתורו זוכה להגנה מפני טורפיו בין זרועות הציד הצורבות של השושנה.
הומאוסטאזיס הוא מצב שבו התנאים הפיזיקליים והכימיים השוררים בתוך האורגניזם נשמרים ברמה יציבה שמתאימה לפעילותו המיטבית, לעיתים בניגוד לתנאי סביבתו החיצונית. כל אורגניזם מקיים הומאוסטאזיס ברמה כלשהי, בעוד יצורים שונים נבדלים ברמת המורכבות של מנגנוני השמירה על ההומאוסטאזיס וביעילותם. ניתן למצוא הומאוסטאזיס במגוון רמות התייחסות: התא הבודד שומר על ריכוזי המומסים בו בטווח צר, שומר על pH קבוע בתוכו, ומונע כניסה של חומרים מזיקים ברמות שונות של הצלחה; ברמת האורגניזם השלם, ניתן למצוא את היצורים ההומותרמיים אשר שומרים על טמפרטורת גופם בתחום צר; וישנו גם הומאוסטאזיס ברמה שמעבר לאורגניזם הבודד – במערכת אקולוגית, למשל כשצמחים, הצורכים פחמן דו-חמצני, ובעלי חיים הפולטים פחמן דו-חמצני, שומרים יחדיו על רמתו באטמוספירה בתחום די קבוע, כשסטייה מתחום זה תזיק לפחות לאחד מהם.
יחסי גומלין
כאמור, כל אורגניזם מגיב לסביבתו באופן מבוקר. יחסי הגומלין עם הסביבה מתבטאים כבר בפעולות החיים הבסיסיות, כגון צריכת מזון, רבייה והימנעות מסכנות אפשריות. כמו כן, האורגניזם מקיים יחסי גומלין הן עם סביבתו הדוממת (האָבִּיוֹטית) והן עם היצורים החיים הסובבים אותו (הסביבה הביוטית). עובדות אלו ממקמות כל אורגניזם ברשת מורכבת של יחסי גומלין עם סביבתו הביוטית והאביוטית. מורכבותה של רשת זו, שבה כל אורגניזם מקיים קשרים עם מרכיבים רבים במערכת האקולוגית, מקשה מאוד על חקר מערכות טבעיות. ליחסי הגומלין משמעות גדולה לגבי האורגניזם, שהרי הישרדותו והתרבותו תלויות בהם. כך, יחסי גומלין עם הסביבה, ומתוכם רמת התאמתו של מין לסביבה נתונה, יוצרים דגמי תפוצה שונים של אורגניזמים בעולם, מהווים חלק מרכזי במנגנון הברירה הטבעית והאבולוציה, ולמעשה מעצבים את המערכת האקולוגית בכללותה.
היסטוריה
העת העתיקה
הביולוגיה התמסדה כדיסציפלינה מדעית רק במאה ה-19, אך שורשיה נעוצים במסורת ארוכה של חקר הרפואה והטבע, המגיעה עוד מיוון העתיקה ואף קודם לכן. אף כי לבני העולם העתיק היה ידע אנקדוטלי על בעלי חיים וצמחים, ובמקומות שונים (ביניהם מצרים והודו) נתגלו תיאורים של אנטומיה ופיזיולוגיה של יצורים חיים, הרי שתאוריה מסודרת של חקר החי התפתחה רק ביוון העתיקה, כשפילוסופים וחוקרים כמו היפוקרטס, אריסטו וגלנוס, ניסחו את חוקי הביולוגיה הראשונים. רובם של חוקים אלה התגלו במהלך ההיסטוריה כשגויים, אך הם עדיין מהווים את הסימן הראשון למחקר עולם החי. גלנוס שכלל את תאוריית ארבע הליחות שהציע היפוקרטס והציג אותה כבסיס לידע הביולוגי על טיפוסים שונים של בני אדם. אריסטו, הגם שלא ביצע ניסויים מדעיים, ערך אלפי תצפיות בבעלי חיים בסביבתם הטבעית וקטלג למעלה מ-540 מינים של בעלי חיים. בתקופה זו כבר החלו להתגבש תפיסות ביולוגיות דוגמת תאוריית הרבייה הספונטנית שהייתה מקובלת עד המאה ה-17.
העידן האמפירי
ממוזער|359x359px|איור בן המאה ה-15 המתאר את האנטומיה והביולוגיה של הסוס; הספרייה האוניברסיטאית, איסטנבול
בימי הביניים היה רוב העיסוק בביולוגיה לא יותר מפרשנות לכתבי אריסטו, אולם העניין המחודש באמפיריציזם בתקופת הרנסאנס וגילוי בעלי חיים וצמחים חדשים במסעי התגליות הובילו להתפתחויות חשובות בחקר החיים. במקביל חידשו אמני הרנסאנס, בהם לאונרדו דה וינצ'י, את המחקר באנטומיית האדם למטרות ייצוגו באמנות.
בתחילת המאה ה-17, בעקבות פיתוח המיקרוסקופ, רוברט הוק ואנטוני ואן לוונהוק היו הראשונים לתאר (גם באיורי בעלי מקצוע) תאים חיים, בעקבות תצפיות שערך בתאי שעם. מאוחר יותר נצפו דרך המיקרוסקופ יצורים חד-תאיים – כגון חיידקים וספרמטוזואה – וכן תאי דם אדומים. במאה ה-18 החלו חוקרי טבע (ביניהם ליניאוס ובופון) לבנות מערכת מושגית שתאפשר מיון מדעי של המגוון הביולוגי ופענוח מסודר של מאובנים.
רק במאה ה-19 החלה להתערער החלוקה שהייתה נהוגה עד אז בין 'חקר הטבע' (Natural History), העוסק במיון ובסיווג בעלי החיים וסביבותיהם, ובין הרפואה, העוסקת בחייו ובמחלותיו של האדם. מתוך המגע בין התחומים נוצרו תחומים חדשים שהיוו בסיס לביולוגיה המודרנית – ציטולוגיה, בקטריולוגיה, חקר האבולוציה ועוד. בתחילתה של מאה זו פיתח לאמארק את התאוריה הראשונה שדחתה את תזת אי-ההשתנות של המינים, והניחה את היסוד לאבולוציה. בעקבות תורתו של לאמארק הועלו תאוריות אבולוציוניות נוספות, בהן תורת הברירה הטבעית של צ'ארלס דרווין המהווה את הבסיס למדע האבולוציה כיום. במקביל התקדם הידע האנושי בפיזיולוגיה של בעלי החיים והאדם, התפתחה התאוריה של התא, שקבעה את התא כבסיס החיים, והחיידקים זוהו כגורם למחלות.
תורשה וגנטיקה
לקראת סוף המאה ה-19 נפגשו המחשבה האבולוציונית וחקר התא במסגרת העיסוק בתורשה. בשנת 1900 נתגלו מחדש ממצאיו של הנזיר האוסטרי גרגור מנדל, שערך כבר ב-1866 סדרת ניסויים חשובים על תורשה בצמחים. ניסוייו של מנדל והכללים שניסח הפכו לבסיס של דיסציפלינה ביולוגית חדשה – גנטיקה. דיסציפלינה זו התפתחה במהירות בארצות הברית בסדרת ניסויים שביצעו תומאס האנט מורגן ותלמידיו, ובשנות ה-30 נוצרה מתוך הגנטיקה של אוכלוסיות וחקר הברירה הטבעית תורה חדשה של התפתחות אבולוציונית, המכונה הסינתזה האבולוציונית המודרנית.
במקביל הונח הבסיס לביוכימיה במחקרים שגילו בין השאר את תפקידם של הוויטמינים ואת הדרכים שבהן פועלת המערכת המטבולית בבעלי חיים ובאדם. המחקר הביוכימי אפשר עיסוק בגנטיקה גם ברמה המולקולרית, והוביל לריכוז מאמצים רבים בזיהוי ביוכימי של היחידה הבסיסית של התורשה, הגן. מאמצים אלה נשאו פרי ב-1953, כאשר ווטסון וקריק גילו את מבנה ה-DNA, המולקולה הנושאת את הקוד הגנטי. התגלית הובילה לעיסוק נרחב במולקולה זו ובתהליכים הקשורים אליה, עיסוק שהגיע לשיאו בין השאר בפרויקט גנום האדם. יישומים אלו ואחרים הביאו לראשונה להתפתחותו של מדע יישומי מתוך הביולוגיה – ביוטכנולוגיה – ויצרו את האפשרות להנדסה גנטית.
בראשית המאה ה-20 התפתח 'חקר הטבע' מעיסוק המבוסס על תצפיות בלבד לדיסציפלינה מדעית המשתמשת גם בניסויים מבוקרים ובשיטות מדידה כמותיות, ומושתתת על בסיס תאורטי. במחצית הראשונה של המאה התפתחו מושגים כגון שרשרת מזון ומערכת אקולוגית, והונח הבסיס לאקולוגיה כדיסציפלינה עצמאית, העוסקת ביחסי הגומלין בין בעלי חיים לסביבתם. לקראת סוף המאה ה-20 התגלעה תהום בין ביולוגיה של אורגניזמים – תחומים כגון אקולוגיה, ביולוגיה התפתחותית, חקר האבולוציה, פלאואנתרופולוגיה ודיסציפלינות אחרות העוסקות באורגניזם כולו או בקבוצות של אורגניזמים – לבין ביולוגיה מולקולרית – תחום כגון ביולוגיה תאית, ביוכימיה, ביופיזיקה ועוד. עם זאת, לקראת תחילת המאה ה-21 מתחילה הפרדה זו להתפורר, כאשר ביולוגים של אורגניזמים פונים יותר ויותר לשיטות מולקולריות ואילו ביולוגים מולקולריים מתמקדים יותר ויותר ביחסי הגומלין בין גנים לסביבה ובמגוון הגנטי של אוכלוסיות בעלי-חיים. עיסוק זה מתבטא בין השאר בחקר מנגנונים נוספים של תורשה מעבר לתורשה הגנטית, תחום המכונה אפיגנטיקה.
תחומי הביולוגיה
הביולוגיה הפכה לתחום מחקר רחב כל כך עד כי היא לא נתפסת בדרך כלל כדיסציפלינה או כמקצוע אחד, אלא כמספר תת-דיסציפלינות מקובצות. תחומי המחקר מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: הראשונה מורכבת מהמקצועות שחוקרים את המבנים הבסיסיים של מערכות חיות: תאים, גנים וכו'; השנייה בוחנת את הפעילות של מבנים אלה ברמה של רקמות, איברים וגופים; השלישית מתבוננת ביצורים החיים ובהיסטוריה שלהם; ואילו הקבוצה האחרונה מתמקדת בקשרי הגומלין בין היצורים החיים.
עם זאת גבולות, הקבצות ותיאורים מהווים אפיון פשטני של המחקר הביולוגי. במציאות, הגבולות בין דיסציפלינות הם גמישים, ותחומי המחקר משתמשים לעיתים קרובות בטכניקות מתחומים אחרים. לדוגמה, ביולוגיה אבולוציונית נשענת במידה רבה על טכניקות של ביולוגיה מולקולרית כדי לקבוע את הרכבם של רצפי DNA המסייעים בהבנת המגוון הגנטי של אוכלוסייה; ופיזיולוגיה משתמשת בממצאים מתחום הביולוגיה של התא לחקר רקמות ואיברים שלמים. אתולוגיה מרחיבה את המחקר הביולוגי לתחומי חקר ההתנהגות ומאפייני החשיבה של בעלי חיים, בעוד שפסיכולוגיה אבולוציונית גורסת כי שדה הפסיכולוגיה, כולל זו של בני האדם, הוא ענף של הביולוגיה.
מבנה החיים
ביולוגיה מולקולרית הוא החקר הביולוגי ברמה המולקולרית. שדה זה חופף עם תחומים אחרים בביולוגיה, במיוחד עם תחומי הגנטיקה והביוכימיה. ביולוגיה מולקולרית עוסקת בעיקר בהבנה של קשרי הגומלין בין המערכות השונות של התא, ובתוכן הקשרים בין DNA, RNA, וסינתוז חלבונים, וכן הבנת הוויסות והבקרה של תהליכים אלו.ממוזער|401x401px|מודל מולקולרי של סליל ה-DNA הכפול|ימיןביולוגיה של התא חוקרת את התכונות הפיזיולוגיות של תאים, כמו גם את התנהגותם ואת קשרי הגומלין בין תאים שונים ובין תאים וסביבתם. דבר זה מבוצע הן ברמה המיקרוסקופית, והן ברמה המולקולרית. ביולוגיה של התא חוקרת הן יצורים חד-תאיים כמו חיידקים והן תאים בעלי התמחות ביצורים רב-תאיים כמו האדם.
ההבנה של מבנה התא והדרך שבה תאים פועלים יסודית לכל ענפי הביולוגיה. הערכה של קווי הדמיון והשוני בין סוגי תאים שונים חשובה במיוחד בתחומי הביולוגיה של התא ובביולוגיה מולקולרית. נקודות הדמיון והשוני מספקות הבנה על אחידותם של תהליכים ומבנים, דבר המאפשר את הכללתם של עקרונות שנלמדו על סוג תא מסוים לסוגי תאים אחרים.
גנטיקה היא ענף החוקר את הגנים, התורשה ואת מגוון היצורים החיים. במדע המודרני, הגנטיקה מספקת כלים חשובים למחקר תפקודו של גן מסוים, או לבחינה של יחסי גומלין בין גנים שונים. ברוב היצורים, מידע גנטי נישא בכרומוזומים – מולקולות DNA גדולות, שם הוא מיוצג על ידי הקוד הגנטי.
ביולוגיה התפתחותית חוקרת את תהליכי ההתפתחות והגדילה של יצורים חיים. מקורה של הביולוגיה ההתפתחותית באמבריולוגיה – חקר התפתחות העובר. הביולוגיה ההתפתחותית חוקרת שלושה תהליכים מרכזיים: מחזור התא – גדילתו והתרבותו, התמיינות תאים היוצרת תאים מסוגים שונים, ומורפוגנזה – יצירתם של רקמות ואיברים.
פיזיולוגיה של יצורים חיים
פיזיולוגיה חוקרת את התהליכים המכניים, הפיזיקליים והביוכימיים המתרחשים ביצורים חיים, תוך ניסיון להבין כיצד כל מבנה פועל כמכלול. הרעיון של "מבנה לשם תפקוד" הוא מרכזי עבור הביולוגיה. לימודי הפיזיולוגיה חולקו באופן מסורתי לפיזיולוגיה של הצמח ולפיזיולוגיה של בעלי חיים, אבל העקרונות של הפיזיולוגיה הם אוניברסליים, ללא תלות בסוג היצור הנחקר. לדוגמה, המידע הנלמד אודות הפיזיולוגיה של תאי שמרים, יכול להיות מיושם על תאי אדם. פיזיולוגיה של בעלי-חיים מאפשרת הרחבה של הכלים והשיטות של פיזיולוגיה של האדם למינים שאינם האדם.
פיזיולוגיה קשורה קשר הדוק עם האנטומיה, ענף העוסק בחקר מבנה אברי האורגניזם ומיקומם. יחד, האנטומיה והפיזיולוגיה בוחנות כיצד מערכות איברים בבעלי חיים, כמו מערכת העצבים, המערכת החיסונית, המערכת האנדוקרינית, מערכת הנשימה ומערכת כלי הדם מתפקדות, ומקיימות קשרי גומלין ביניהן. המחקר של מערכות אלה נעשה במשותף עם ענפים בעלי אוריינטציה רפואית כמו נוירולוגיה ואימונולוגיה.
מגוון ואבולוציה של יצורים חיים
ממוזער|260x260px|מגוון החיים: חיידקי Escherichia coli (מימין למעלה), פטריית אמניטה מוסכריה (משמאל למעלה), צמח חמציץ נטוי (ימין למטה) ובעל חיים תנין היאור (שמאל למטה).
המחקר האבולוציוני עוסק בחקר מוצאם ושושלתם של מינים, כמו גם תהליכי השתנותם לאורך הזמן. למחקר בענף זה זיקה למיון עולם הטבע ושני התחומים מפרים זה את זה. כך, למשל, חוקרי אבולוציה רבים מתמחים בענף טקסונומי צר, לדוגמה אורניתולוגיה (חקר העופות), או הרפטולוגיה (חקר הזוחלים וקרוביהם), אך משתמשים בידע על אורגניזמים אלה כדי לענות על שאלות באבולוציה. מצד שני, המחקר האבולוציוני חושף את הקשרים האבולוציוניים בין מינים שונים, ובכך עשוי לשנות את המיון הטקסונומי. אחד התחומים שבו נעזר המחקר האבולוציוני רבות הוא פלאונטולוגיה – חקר מאובנים, אשר חושף מינים שנכחדו ובכך מסייע בחקר שושלות ספציפיות, ובנוסף מאפשר מבט טוב יותר על קצב האבולוציה והמגמות בה. תחומים משדות אחרים בביולוגיה משמשים את המחקר האבולוציוני לשם חשיפת הקשרים בין מינים, כשביולוגיה מולקולרית, ביולוגיה התפתחותית, זואוגאוגרפיה וכן אקולוגיה, הם העיקריים שבתחומים אלה.
התחומים העיקריים בחקר המגוון הם זואולוגיה, העוסקת בחקר הביולוגיה של בעלי חיים, ובוטניקה, העוסקת בחקר הביולוגיה של צמחים. מחקרם של שני תחומים אלה מפותח כתוצאה משיטת המיון הקדומה, המחלקת את עולם החי לשתי ממלכות בלבד – בעלי חיים וצמחים. כיום נפוצים גם תחומי המחקר של שאר הממלכות, כמו מיקולוגיה (חוקרת את ממלכת הפטריות) ובקטריולוגיה (חוקרת את ממלכת החיידקים).
יחסי גומלין והסביבה
ממוזער|260x260px|דוגמה של מארג מזון, הכללה של שרשרת מזון, המתארת את הקשרים הפנימיים הסבוכים בין יצורים שונים במערכת האקולוגית
אקולוגיה חוקרת את התפוצה והמגוון של יצורים חיים, ואת יחסי הגומלין בין היצורים לבין סביבתם הטבעית. הסביבה של יצור כוללת הן את בית הגידול שלו, שניתן לתיאור כאוסף הגורמים הא-ביוטים כמו אקלים וגאולוגיה, והן את היצורים האחרים שחולקים את בית הגידול שלו. החיים בבית הגידול נחקרים בכמה רמות שונות, החל מרמת הפרטים והאוכלוסיות ועד לרמה של מערכות אקולוגיות והביוספירה כולה. כפי שניתן לשער, אקולוגיה הוא תחום הנעזר בדיסציפלינות רבות.
אתולוגיה חוקרת את התנהגותן של חיות (במיוחד חיות חברתיות כמו פרימטים וכלבים), ולפעמים רואים בה ענף של זואולוגיה. אתולוגים עסקו במיוחד באבולוציה של התנהגות ובהבנה של התנהגות בהתאם לתאוריה של הברירה הטבעית. במובן מסוים, האתולוג המודרני הראשון היה צ'ארלס דרווין, שספרו "הביטוי של הרגשות בחיות ובאדם" השפיע על אתולוגים רבים.
ביוגאוגרפיה חוקרת את התפוצה המרחבית של יצורים חיים על פני כדור הארץ, כשהיא מתמקדת בנושאים כמו טקטוניקת הלוחות, שינויי אקלים, פיזור ונדידה, וקלדיסטיקה – מיון יצורים חיים לפי מיקומם בעץ האבולוציוני.
חזית המחקר ומבט לעתיד
מספר תחומים בביולוגיה נחשבים כנחקרים ביותר כיום, וכפורצי דרך בעתיד הקרוב. נסקור כאן בקצרה את העיקריים שבהם.
חקר המוח
ממוזער|260x260px|תמונת מוח אנושי (מבט מהצד)
המוח הוא כנראה האיבר המורכב ביותר בגוף האדם, ובגופם של יצורים רבים אחרים. בכל הנוגע לדרכים שבהן המוח מתפקד, מאפשר חשיבה, שומר זיכרונות ומפקח על פעולות הגוף, רב הנסתר על הגלוי. לא יפלא אפוא שהמחקר בפיזיולוגיה של המוח, ובייחוד של חלקיו האחראים לפעולות המורכבות ביותר, הולך וצובר תאוצה. מטרת המחקרים בתחום זה היא לחשוף את המנגנונים המורכבים המשתתפים בתהליכי החשיבה האנושיים, ומאפשרים עיבוד מידע ברמה המתקדמת המתבצעת במוח. בחלק מהמחקרים מנסים לשלב ידע מפיזיקה מודרנית, (למשל מכניקת הקוונטים) לפתרון חלק משאלות אלה, אך המחקר בתחום זה עדיין בחיתוליו. לתוצאות המחקרים בחקר המוח נודעת השפעה רבה על תחומים כגון פסיכולוגיה ורפואה, כמו גם על טכנולוגיות עתידיות, למשל בתחומי המחשוב והרובוטיקה.
תאי גזע וביולוגיה התפתחותית
במסגרת השאיפה להאריך את תוחלת החיים האנושית, נעשים ניסיונות ליצירת חלקי גוף חלופיים לאלו שהזדקנו. עד היום בוצעו רוב ההשתלות הרפואיות בעזרת איברים של מתים, או של מי שתרמו את איבריהם בעודם בחיים; אך בהשתלת איבר השייך לאדם זר קיימת תמיד סכנה של דחיית השתל על ידי מערכת החיסון של החולה. מסיבה זו נעשה מאמץ למצוא דרך לייצר במעבדה איברים חלופיים מתאיו של החולה עצמו, כדי למנוע את דחיית השתל. למטרה זו שואפים מחקרים בביולוגיה התפתחותית, המנסים להבין את תהליכי יצירת הרקמות והתפתחות האיברים בכל הרמות, כך שניתן יהיה לשחזרם במעבדה באופן שיטתי. אחת האפשרויות המבטיחות היא השימוש בתאי גזע – תאים המסוגלים להתמיין לכל רקמה שהיא בהשפעת גירוי מתאים. תאי הגזע מצויים בעיקר בעוברים בשלבים מוקדמים; בבוגרים הם קיימים רק באיברים מסוימים וכושר התמיינותם קטן. הרצון להשתמש בתאים אלו הוא אחת הסיבות לניסיון ליצור שיבוט אנושי, שתאיו ירתמו לייצור תאי גזע. המחקר הביולוגי מנסה להבין כיצד מושרית התמיינותם של תאי הגזע, ולמצוא דרכים ליישום המסקנות. מגלי התחום זכו בשנת 2012 בפרס נובל לרפואה.
הנדסה גנטית
הנדסה גנטית היא תחום שזכה להישגים מרשימים בעשרות השנים האחרונות, וממשיך לככב בחזית המחקר המודרני. ההנדסה הגנטית מאפשרת השראת שינויים בחומר התורשתי (DNA), כך שהיצור הנחקר יישא את התכונות הרצויות, שלאו דווקא קיימות בו מלכתחילה. המחקר בתחום הגיע לרמה המעשית, ומינים מהונדסים של צמחים מיוצרים במעבדות ברחבי העולם, בהן משביחים גנטית את הצמחים, דבר התורם לחקלאות ולכלכלה. תקוותם של החוקרים היא להשתמש בטכניקות המיושמות על צמחים כדי לסייע במגוון תחומי רפואה, ובריפוי מחלות תורשתיות (ראו ריפוי גני). עם זאת, התחום שנוי במחלוקת, ומצוי בשיח הציבורי שם נשמעות לא מעט הסתייגויות והתנגדויות לניסויים בהנדסה גנטית. לטענת המתנגדים לניסויים אלו הנזק שהם עלולים לגרום גדול מהתועלת.
אפיגנטיקה
מאז שהתבססה 'הסינתזה המודרנית' בשנות ה-30 של המאה ה-20 היה קונצנזוס מדעי בקרב הביולוגים שהתורשה נקבעת אך ורק באמצעות ה־DNA המועבר לדורות הבאים. המחקר האפיגנטי גילה כי בנוסף למידע הגנטי קיימים מספר מנגנונים נוספים, כדוגמת החתמה גנומית, RNAi ומתילציית DNA, המשפיעים על הדרך בה מתבטאים הגנים בצאצאים. מנגנונים אלה מושפעים לא רק מתכולת הגנים עצמם אלא גם מתנאי הסביבה, השפעה שעשויה אף להיות מורשת לדורות הבאים; על מידת ההשפעה וגבולותיה קיים ויכוח בין העוסקים בתחום.
ביולוגיה בישראל
ממוזער|260x260px|מכון וולקני למחקר חקלאי
את המחקרים הביולוגיים הראשונים שנערכו בארץ ישראל ביצעו חוקרי טבע זרים במאה ה-19, שתיעדו את החי והצומח באזור. בתחילת המאה ה-20 החל עיסוק לא מאורגן במחקר ביולוגי שימושי בתחומי הרפואה והחקלאות על מנת לסייע ליישוב היהודי המתגבש; ביניהם ניתן למנות את אהרון אהרונסון ואת יצחק אלעזרי-וולקני (על שמו מכון וולקני). מחקר של ממש בביולוגיה החל בארץ ישראל רק ב-1922, עם הקמת 'המכון לחקלאות ומדע-טבע' בתל אביב, שבראשו עמדו וולקני ואוטו ורבורג. ב-1925, עם הקמת האוניברסיטה העברית, היה בה מכון למיקרוביולוגיה, ובשנים הבאות הוקם בה 'מכון לחקירת טבע א"י', שהתבסס על יחידת חקר הטבע (בראשות ורבורג) מתוך 'המכון לחקלאות וחקר הטבע' בתל אביב (מכון זה פוצל בראשית שנות ה-30 למחלקות לבוטניקה וזואולוגיה). במקביל הוקם ב-1934 ברחובות מכון זיו (לימים מכון ויצמן למדע), ובו מחלקה לביוכימיה; מחקר בביולוגיה ממש החל במכון זה רק עם ההרחבה שעבר ב-1948, אז נפתחה בו מחלקה לגנטיקה של צמחים.
כיום עוסקים בישראל במחקר בתחום הביולוגיה בכל האוניברסיטאות וכן במספר מכוני מחקר, ביניהם מכון ויצמן למדע, המכון הביולוגי בנס ציונה, ומכון וולקני למחקר חקלאי. לימודי ביולוגיה לתואר ראשון מתקיימים בכל האוניברסיטאות וכן במספר מכללות, וניתן גם להשלים תואר בביוטכנולוגיה, ביופיזיקה, מדעי המוח, ביואינפורמטיקה ובתחומים נוספים.
השלכות תרבותיות ומוסריות
בהיותה מקושרת לסוגיות כגון מוצא החיים, מותר האדם ובריאות הציבור, נודעת לביולוגיה חשיבות רבה יותר בתחומי המוסר והחברה מאשר לרוב מדעי הטבע. להלן מספר תחומים שבהם מתמקדים יחסי גומלין אלה.
תורשה וחברה
מאז שנחקר לראשונה היה מנגנון התורשה וההתפתחות האבולוציונית מוקד לסערה חברתית. מצד אחד התנגדה הכנסייה הנוצרית בקביעות לתאוריית הברירה הטבעית, אשר שללה את מקומו של האל במעשה הבריאה, וניסתה להציג לה חלופות. עם התבססות הנאודרוויניזם כקונצנזוס מדעי, התמקד הוויכוח בשאלת לימוד האבולוציה בבתי הספר, לאחר שזה נאסר ממניעים דתיים, ומאוחר יותר בדרישה ללמד במקביל גם את הגישה הדוגלת בבריאה אלוהית כמקור לחיים ולאדם (בריאתנות). ויכוח זה ניטש גם היום.
בעוד שחוגי הדת דחו את האבולוציה, אימצו אותה בחום מספר הוגים חברתיים בשלהי המאה ה-19, שפיתחו תאוריות שונות של אבולוציה חברתית ותרבותית. כמה מהם השליכו את מסקנות תורת האבולוציה על המאבק בין גזעי האדם – גישה חסרת ביסוס מדעי שנקראה דרוויניזם חברתי ושימשה מאוחר יותר כאחד המקורות של תורת הגזע הנאצית. בסיס מדעי מעט רחב יותר היה לאאוגניקה, תנועה שתמכה בהשבחת הדורות הבאים באמצעות סוגים שונים של התערבות ברבייה ובתורשה, ביניהם עידוד רבייה של בעלי תכונות רצויות ועיקור בכפייה של 'בעלי תכונות שליליות' (ראו ברירה מלאכותית). תוכניות אאוגניות יושמו בארצות הברית, בשוודיה ובמדינות נוספות, אך הגישה ננטשה לאחר מלחמת העולם השנייה.
השפעה הפוכה – של החברה על הביולוגיה – ניתן לראות בעבודתו של הגנטיקאי הסובייטי ליסנקו בתחום הגנטיקה החקלאית. התאוריות של ליסנקו היו שילוב מבולבל בין דרוויניזם ולמרקיזם, אך מכיוון שעלו בקנה אחד עם הפרדיגמה המרקסיסטית ששלטה בברית המועצות באותה תקופה, הן הועלו על נס והוצגו כהישגים מדעיים מרשימים.
מפגש נוסף בין האבולוציה והפוליטיקה התרחש בשנות ה-70 של המאה ה-20, על רקע הסוציוביולוגיה, תאוריה של אדוארד או. וילסון המציגה חלק ניכר מההתנהגויות החברתיות האנושיות כתולדה ישירה של אבולוציה ברמה הגנטית. עמדה זו שומטת את הקרקע מתחת לגישות מרקסיסטיות ופמיניסיטיות הגורסות כי הבדלים התנהגותיים בין בני אדם בכלל (ובין גברים ונשים בפרט) הם השלכה של המבנה החברתי הדכאני ושלו בלבד. המתנגדים לסוציוביולוגיה (ולפסיכולוגיה האבולוציונית שהתפתחה ממנה) רואים בהן השלכה של תאוריות חברתיות ליברליות וקפיטליסטיות על העולם המדעי.
סביבתנות
המחקר המדעי בתחום האקולוגיה ופיתוח הידע על מאזן יחסי הגומלין בין בעלי חיים לסביבתם הגבירו את המודעות ליחסי הגומלין בין האדם לסביבתו. מחקרים אלה, יחד הגידול של טביעת הרגל האקולוגית האנושית בעקבות הגידול באוכלוסין, בצריכה של חומרי גלם וביצירת זיהום, הובילו לכניסה הדרגתית של נושאי סביבה לתוך הספירה החברתית, החל מתחילת המהפכה התעשייתית ועד היום. כתוצאה, התפתחו אידאולוגיות של שימור הסביבה, הדוגלת בהתחשבות בטבע, ושל קיימות, או שאיפה לחברה בת קיימא, כלומר כזו המסוגלת להתקיים במשך דורות רבים באיזון אקולוגי עם סביבתה.
ביואתיקה
תחום הביואתיקה עוסק בעיקר בחקר ההשלכות האתיות של התפתחויות טכנולוגיות בתחום הביולוגיה והרפואה. על הנושאים העיקריים בתחום זה נמנים שיבוט אנושי, הנדסה גנטית, טשטוש הגבולות בין בני אדם ומכונות, הקפאה קריוגנית, דחיית ההזדקנות וחיים נצחיים וכן שאלות על מהות החיים ועל רגע תחילתם, הנוגעות בנושאים כגון הפריה מלאכותית והפלה מלאכותית. הביואתיקה שואפת לברר את ההשפעות האפשריות של מחקר בתחומים אלה על החברה האנושית ואולי אף להגביל את המחקר בתחומים מסוימים. כך למשל, היא מנסה לברר אם בחירה מראש של תכונות גנטיות מועדפות היא נכונה מוסרית ואילו זכויות, אם בכלל, יהיו לשיבוט אנושי.
מזווית אחרת עוסקת הביואתיקה בהשלכות האתיות של ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם המבוצעים לקידום מדע הביולוגיה. על הניסויים בבעלי חיים, שהם לחם חוקה של הביולוגיה מאז התפתחה לראשונה, נמתחת לעיתים ביקורת מצד ארגוני זכויות בעלי חיים, הרואים בחלק מהניסויים (או בכולם) התעללות שלא לצורך; כנגדם טוענים מדענים רבים כי ניסויים אלה חיוניים לפיתוח תרופות ולהצלת חיי אדם. ניסויים בבני אדם, המשתמשים באוכלוסיות כגון אסירי עולם או חולים נוטים למות, מעלים שאלות אתיות נוספות.
ראו גם
רשימת תחומים בביולוגיה
מדעי החיים
ביולוגים
רשימת מקבלי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
לקריאה נוספת
ססי סטאר וראלף טגארט, ביולוגיה – האחידות והמגוון של החיים, האוניברסיטה הפתוחה, 2001; תרגום מאנגלית של הספר "Biology – The Unity and Diversity of Life", 1998.
חוה יבלונקה, ההיסטוריה של החיים א' וב', האוניברסיטה הפתוחה, 1995.
קישורים חיצוניים
כתב העת International Journal of Biological Sciences
מילון למונחי ביולוגיה כללית (2009), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי הטבע
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו | 2024-07-31T08:44:42 |
GNOME | ממוזער|הסרטה של שולחן העבודה GNOME, גרסה 3.6
GNOME (ראשי תיבות של GNU Network Object Model Environment) היא סביבת שולחן עבודה גרפית חופשית ובקוד פתוח. הסביבה היא מיזם בינלאומי רב־לשוני שמתורגם ללמעלה מ־150 שפות (בהן גם עברית).
GNOME הייתה במקורה חלק ממיזם GNU והיא סביבת העבודה המקובלת ביותר במערכות לינוקס ואף נפוצה במערכות דמויות יוניקס אחרות.
סביבת העבודה מופצת תחת הרישיון הציבורי הכללי המוקטן של גנו יחד עם הספריות שלה, ואילו היישומים שלה משוחררים תחת רישיון הרישיון הציבורי הכללי של גנו.
היסטוריה
מיזם GNOME הוקם במטרה ליצור סביבת עבודה חופשית לחלוטין, מאחר ש־KDE, סביבת העבודה העיקרית אז, התבססה על ספריית Qt אשר הייתה בעלת רישיון קנייני, והיה חשש שרישיון השימוש בה לא יישאר תמיד חופשי.
כבסיס למיזם נבחרה הספרייה (ספרייה שנוצרה עבור GIMP).
באוגוסט 1997, הכריז מיגל דה איקזה על פיתוח המיזם. גרסה משמעותית ראשונה שוחררה במרץ 1999, עם תמיכה ביותר מ־17 שפות.
בספטמבר 2012 שוחררה גרסה 3.6, הכוללת תמיכה ותרגום מובנה ל־177 שפות.
העקרונות מאחורי GNOME
מיזם GNOME שם דגש על פשטות, שימושיות, ושדברים "פשוט יעבדו" (ראו את: עקרונות KISS). שאר מטרותיו של המיזם הן:
חירות – ליצור סביבת עבודה חופשית שהקוד פתוח ויהיה תמיד זמין לעריכה תחת רישיון התכונות החופשיות.
נגישות – סביבת עבודה הניתנת לשימוש על ידי כל אחד בלי קשר ליכולת טכנית או נכות פיזית.
לוקליזציה – סביבת עבודה שזמינה בשפות רבות. כרגע GNOME מתורגמת ל־178 שפות, לרבות עברית.
פיתוח ידידותי – לכתוב בקלות תכונות שתתמזגנה עם סביבת העבודה, ולאפשר למפתחים את חופש הבחירה של שפת התוכנה.
ארגון – סביבת עבודה שתצא לאור במועדים קבועים ובצורה מאורגנת.
תמיכה – סביבת עבודה בעלת מקורות תמיכה טכנית זמינים.
בחירת השם
GNOME הם ראשי תיבות של GNU Network Object Model Environment (תרגום: "סביבת מודל רשת האובייקטים של GNU"). השם התייחס למטרותיו הראשונית של המיזם, ליצור מסגרת להפצת אובייקטים הדומה ל־OLE ו־DCOM של מיקרוסופט (במקור התבסס גנום על מימוש של CORBA). השם כבר אינו משקף את הגרעין מאחורי מיזם GNOME. לפיכך, חלק מחברי המיזם שומטים את ראשי התיבות ומשנים את "GNOME" ל־"Gnome".
מצבי תצוגה
לגנום מספר מצבי תצוגה:
GNOME Shell – מצב ברירת המחדל, הכולל כפתור "פעילויות", תפריט יישומים, תאריך ושעה ופרטי מצב המערכת.
ממוזער|שמאל|300px|GNOME Classic 3.8
GNOME Classic – מצב תצוגה מסורתי יותר הקיים החל מגרסה 3.8, וכולל תפריט התחל בסיסי, תפריט "מקומות" עבור גישה קלה יותר לסייר הקבצים, סרגל תחתון לניהול חלוניות פתוחות, כפתור להצגת שולחן העבודה וגישה לשולחנות עבודה וירטואליים.
ממוזער|300px|שמאל| GNOME Flashback על Ubuntu 18.04
GNOME Flashback (נקרא במקור "GNOME Fallback") – מצב תצוגה הדומה יותר לגרסאות GNOME 2.x, טרם שינוי מראה סביבת העבודה, לאלו שמעדיפים זאת. הוא כולל שורת משימות, תוספים (הקרויים gnome-applets), ומנהל חלונות (Metacity נתמך רשמית).
מיזמים נוספים
GNOME בנויה ממספר רב של מיזמים שונים. אלו הם כמה מהמיזמים העיקריים:
GTK+ – ערכת כלים לבניית ממשק גרפי למשתמש.
מיזם תרגום GNOME – תרגום מסמכים ויישומים לשפות שונות.
GNOME Shell – מעטפת בעלת ממשק גרפי.
קבצים (לשעבר נאוטילוס) – תכנה לניהול קבצים.
DConf – אחסון הגדרות יישום.
GVFS – מערכת קבצים וירטואלית.
LibXML – ספריית XML.
Anjuta – סביבת פיתוח משולבת עבור שפות התיכנות C ועבור .
GNOME Keyring – אחסון קודי ההצפנה ומידע מאובטח.
הוצאות לאור
לכל חלק המרכיב את פרויקט GNOME יש מספר גרסה ותאריך משלו.
עם זאת, המתחזקים מתאמים את המאמצים כדי להוציא לאור גרסה יציבה של GNOME לפי מחזור של כ־6 חודשים.
גרסאות
הפיתוח החל באוגוסט 1997.
1.0 – הגרסה הראשונה של GNOME, יצאה לאור במרץ, 1999.
1.4 – נוסף לראשונה מנהל הקבצים נאוטילוס.
2.0 – עדכון עיקרי בו היה הביסוס על , שוחררה ביוני, 2002. הגרסה הראשונה שבה הממשק כלל תמיכה טובה בעברית.
2.28 – נוספו מודל הבלוטות' של גנום ותוכנת המסרים המיידים Empathy. יצאה לאור בספטמבר, 2008.
3.0 – עיצוב מחודש של ממשק המשתמש של גנום. הוא תוכנן לראשונה בכנס GUADEC שנערך באיסטנבול ביולי 2008. יצא לאור ב־6 באפריל 2011.
3.8 – יצאה לאור ב־27 במרץ 2013. אליה נוסף "מצב קלאסי".
3.10 – יצאה לאור ב־25 בספטמבר 2013, בה נוסף סרגל לפרטי מצב המערכת.
42.1 – הגרסה העדכנית ביותר של גנום.
ראו גם
MATE – סביבת שולחן עבודה שפוצלה מ־GNOME, ומתבססת על העקרונות העיצוביים של GNOME 2
Cinnamon – סביבת שולחן עבודה המבוססת על GNOME 3
KDE
Xfce
LXDE
מיזם גנו
קישורים חיצוניים
אתר הבית של GNOME
הסיפור שמאחרי מיזם GNOME נכתב על ידי מיגל דה איקאסה
הערות שוליים
*
קטגוריה:GTK+
קטגוריה:ממשקי משתמש במחשב
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1999 | 2024-02-09T06:44:33 |
לוח אם | שמאל|ממוזער|300px|לוח אם ASRock K7VT4A Pro בעל כרטיסי קול ורשת מובנים
לוח האם הוא המעגל המודפס הראשי של מחשב או מכשיר אלקטרוני מורכב אחר.
לוח אם של מחשב אישי
במחשב אישי (PC) לוח האם הוא המשטח המרכזי עליו מתנהלת פעולתו הפנימית של המחשב. כל רכיב במחשב חייב להיות משובץ בלוח האם או מקושר אל רכיב שמשובץ בו. למחשבים שונים מבנה מעט שונה ולכן, למשל, במחשב אחד רכיבי עיבוד הקול יהיו בכרטיס הרחבה (שיהיה מקושר אל לוח האם דרך חריץ PCI) ובמחשב אחר יהיה כרטיס קול מובנה, דהיינו שרכיבי עיבוד הקול יהיו משובצים בקטע מתוך לוח האם. ישנן חברות המייצרות לוחות אם שעליהם כבר משולבים רכיבי חומרה למחשב (המכונים ON BOARD), כגון: כרטיס רשת, יחידת עיבוד גרפי, כרטיס קול וכדומה.
כל לוח אם מבוסס על ערכת שבבים (Chipset) שאחראית על הגישור בין הרכיבים השונים המרכיבים את המחשב. בנוסף לערכת השבבים, לוח האם מכיל רכיבי אלקטרוניקה המסדירים את המתח החשמלי אל ובין השבבים כמו גם את התקשורת שלהם. רכיבים אלה הם נגדים, קבלים, סלילים וכיוצא באלו. רכיבים שכיחים של ערכת השבבים:
תושבת המעבד (לא המעבד עצמו אלא רק התושבת שלו)
חריצי כרטיסי הזיכרון של המחשב
חריצי כרטיס המסך - AGP או PCI Express
חריצי כרטיסי הרחבה (כולל כרטיסי קול ורשת) למשל חריצים לחיבורים מסוג PCI, EISA, ו-ISA. באמצעות חריצי הרחבה אלו היה ניתן להוסיף פונקציונליות רבה לכל מחשב אישי. לכל חריץ הרחבה בנוסף לצורה החיצונית השונה מאפיינים שונים כמו למשל מהירות העברת הנתונים.
חיבורים למידע חיצוני וציוד היקפי (USB), שמאפשרים לחבר אליו ציוד היקפי, כמו יציאות עכבר ומקלדת מחשב, יציאות טוריות, מקביליות ויציאות USB שמחליפים לא מעט את חריצי ההרחבה, ובקר קלט/פלט (Super I/O) המפקח עליהם.
חיבורים לדיסק הקשיח (רק החיבורים, לא הדיסק)
גשר צפוני.
גשר דרומי.
חומרת ה-BIOS.
המבנה הפיזי של לוח האם נעשה על פי שיקולים של מיקום במכשיר האלקטרוני, עיגון מכני למסגרת המכשיר, שטח פנים, מרחק בין רכיבים, זרימת האוויר לקירור, מחברים לכניסה של חשמל ותקשורת, הפרעות כגון קרינת חום וגלי רדיו.השינויים בלוחות האם נעשים בעקבות המיזעור של המחשב האישי והמעבר למכשירים אלקטרונים נישאים.
כיום לוחות האם העיקריים בנויים בצורה כזו שיהיו מתאימים לעבודה ולחיבור למעבדים של אינטל או של AMD, זאת בשל ריבוי תצורות החיבור של המעבדים (כגון: LGA1155 האופייני למעבדי אינטל החדשים, AM2 במעבדי AMD החדשים, 939, 754). החברות העיקריות והידועות לייצור לוחות אם הן: ASUS, Gigabyte, MSI, ASRock ,ABIT. בעבר ייצרה גם אינטל לוחות אם עבור מחשב שולחני.
ראו גם
מונחים בחומרה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חומרה | 2023-10-22T12:46:39 |
מיתוס | שמאל|ממוזער|300px|האופרה נבוקו מבוצעת על רקע מצדה, 2010
מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירוע – מן העבר, ההווה או העתיד – אשר אף כי אינו אמיתי, הוא בעל חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת. במיתוס מעורבים אלים, גיבורים על אנושיים או משתתפים אחרים – מופעלים או מפעילים – אשר תורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.
מאפיינים
בדרך כלל כולל מיתוס את שלושת המרכיבים הבאים:
המיתוס מתרחש בממד אחר, השונה מן המציאות בה אנו חיים.
יש במיתוס נימת קדומים, של התרחשות בכעין תור הזהב, המשווה לו הילה והדרת כבוד.
במיתוס ישנו מסר, גלוי או סמוי, המכוון כיצד לנהוג.
הסתכלות אחרת על מרכיבי המיתוס מגדירה את המושג כך: "סיפור מכונן תודעה שאמיתותו מסופקת", כלומר:
הוא מנוסח כסיפור.
הוא משפיע, מכונן ויוצר תודעה. הסיפור המיתי לא נועד רק לבדר או לשעשע. סיפור ייחשב למיתוס רק אם יש בו כדי להשפיע על השומעים אותו ועל תפיסת עולמם.
הוא מקיים יחסים מורכבים עם מידת אמיתותו. כדי שיכונן תודעה, צריך הסיפור להיות משכנע. ובשביל להיות משכנע, רצוי שייתפס כאמיתי. מצד שני אם מסכימים הכול שסיפור מסוים קרה באמת, יכונה הסיפור בדרך כלל היסטוריה ולא מיתוס. לכן, סיפור מכונן תודעה ייחשב למיתוס בעיני אותם האנשים שיטענו שהוא איננו אמיתי.
גלגול המשמעות של המילה מיתוס הוא בהקשר של סיפורי עם, אמונות, ואנקדוטות מפורסמות שהתקבלו כעובדות מקובלות בגלל רצון היחיד או הכלל להאמין שהם אמתיים.
סוגות נפוצות מאוד של מיתוסים בתרבויות רבות הם מיתוסים של בריאה, מיתוסים של מבול ומיתוסים של מוצא.
סוגים של מיתוסים
המיתולוגיה ההשוואתית משווה בין מיתוסים, במגמה למצוא ביניהם מכנים משותפים ואולי גם מקור משותף.Littleton, C. Scott (1973). The New Comparative Mythology: An Anthropological Assessment of the Theories of Georges Dumézil. University of California Press. ג'יימס ג'ורג' פרייזר חקר את המיתוסים והוא סיווג אותם בספריו, לרבות ב-"The Golden Bough". בין ספרי המיתוסים הידועים נמנים התיאוגוניה של הסיודוס, האילידה והאודיסיאה. Amadou Hampâté Bâ תיעד מיתולוגיות אפריקאיות. יש הטוענים כי התנ"ך עשיר במיוחד במיתוסים.
בין המיתוסים הנפוצים ביותר בין התרבויות השונות, שהוא חקר נמנים המיתוסים הבאים:
בריאת העולם (cosmogonia): מתוארת במיתולוגיה המצרית, במיתולוגיה המסופוטמית (אנומה אליש) ובמיתולוגיה של המיה במרכז אמריקה (באגדות השמשות).
הולדת האלים (theogonia). השיר של הסיודוס מתאר את הולדת האלים היווניים. בדרך כלל קיימת חפיפה בין הולדת האלים לבריאת העולם.
הולדת האדם (anthropogonia) וקידומו בידי פרומתאוס, כדוגמה.
הרגנרציה של העולם לאחר הריסתו. דאוקליון - בדומה לנוח – מעמיד את האנושיות ואת העולם על כנם, לאחר המבול במיתולוגיה היוונית. המיתוס של פרספונה ופרוסרפינה מסביר את תופעת התחלפות עונות השנה.
ההבדלה בין הקודש לחולין, וההפרדה בין האל-מותי לבן התמותה. בהודו, הקרבנות לאלים מעלים את אלו השמיימה, ומפרידים בין האלים לבני האדם.
ייסוד הערים: של רומא בידי רמוס ורומולוס
סוף העולם, בראגנארוק במיתולוגיה הנורדית. היעלמות אטלנטיס, המוזכר בספרו של אפלטון.
מיתוסים ארוטיים כמו זה של דון חואן, כובש הנשים.
בוני המוסדות: חירם בונה למלך שלמה את בית המקדש הראשון.
מיתוס רועה הצאן העולה לגדולה.Jaques Waardenburg. 1999. Classical Approaches to the Study of Religion. Aims, Methods and Theories of Research, Volume I: Introduction and Anthology, p244. New York : Walter de Gruyter.
גישות כלפי המיתוס
המיתוסים נחקרו בידי ויקו, שלינג, שילר, יונג, פרויד, לוי בריל, לוי שטראוס פריי; בידי האסכולה הסובייטית ואסכולת המיטוס והריטואל והרבה אחרים. למעשה כבר בעת העתיקה סלוסטיוס חילק המיתוסים לחמשה סוגים על פי נושאם: האל, הטבע, הנשמה, החומר, ולכאלו שעוסקים ביותר מנושא אחד. ב"המדינה", אפלטון מגנה את המיתוסים, וטוען שהם פוגמים בחינוך - כי סיפורי האלים והגיבורים עשויים להיות מובנים כפשוטם. אוהמרוס טען שהמיתוסים הם תיאורים היסטוריים שהוגזמו ושובשו עם הזמן. בעקבותיו, תלמידיו וביניהם פלוטרכוס מאתונה, פורפיריוס, פרוקלוס, אולימפיודורוס ודמסקיוס - פרשו באופן אלגורי את המיתוסים.Meletinsky, Eleazar M. (2014). The Poetics of Myth. Taylor & Francis.
הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום מציג שלוש תפיסות להתייחסות למיתוס:
המיתוס הוא תמונת עולם קדם מדעית, תמימה, פרי דמיון פיוטי
המיתוס הוא תיאור אמיתי של מאורעות שהתרחשו בעבר
המיתוס בדומה לחלום מעלה סיפור בלשון הסמלים המביע רעיונות פילוסופיים ודתיים.
לתפיסת פרום הדרך הנכונה להתייחס למיתוס היא התפיסה השלישית. הוא מעיר כי האנשים החשובים ביותר שסללו את הדרך לקראתה היו ג. ג. באכהופן וזיגמונד פרויד. בספרו "השפה שנשכחה" בהתאם לגישתו הזו, הוא מנתח מספר מיתוסים כאדיפוס ובריאת העולם.
דרך דומה להתייחס אל מיתוס מוצגת בספר "מיתוס וזיכרון":רוברט ויסטריך ודוד אוחנה, מיתוס וזיכרון, המבוא, הקיבוץ המאוחד 1997
כיום ישנה מגמה מסוימת להכריז כ"מיתוס" גם על הדברים שעד לא מזמן היו בעיני כל עובדות היסטוריות. כך למשל, יש שיגידו שיוסף טרומפלדור פלט בשעת מותו קללה, ולא את המשפט המפורסם "טוב למות בעד ארצנו", זאת על אף שנשתמרו שלוש עדויות מפורשות המעידות על אמירת המשפט, והעובדה שנהג לומר דברים ברוח דומה עוד קודם לכן.
פרשנות מיתוסים
אליאדה מציג גישה תפקודית כלפי המיתוסים, ולדידו הם נועדו להתוות ולכונן מודלים של התנהגות. הוא מועיד חשיבות יתרה למרכז הגאוגרפי, ולזמן-ההתחלה. לדידו מיתוסים וריטואלים הם אמצעים לחצות את המימד ההיסטורי ולהתקרב אל הממשי והאמיתי, נקודת המוצא של המציאות. לדבריו, המיתוס הוא בעל ערך, ובכך נעשה ממשי, הואיל והמאמינים בו משתתפים בדרך זו או אחרת במציאות שהיא נשגבת מהם".מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה, ירושלים, הוצאת כרמל, 2000. בין ההוגים הפונקציונליסטים נמנים הונקו, ופטטנייק אשר מבחין בין עובדות, שהן האמת של כולם, הפיקציה שהיא האמת של אף אחד, והמיתוס, שהוא האמיתות הסובייקטיבית של קבוצת אנשים.Honko, Lauri. "The Problem of Defining Myth". In Dundes (1984).
Sacred Narrative: Readings in the Theory of Myth. University of California Press; L. L. Patton and W. Doniger (ed.). Myth and Method. University of Virginia Press. 1996
מיתוסים של ציוויליזציות עתיקות
מיתולוגיה מסופוטמית
המיתוסים המסופוטמים הועלו על הכתב בידי השומרים, אשר באמצעות שרשרת גדולה של תרבויות הנחילו אותם קודם כל לאכדים, ואחרי זה לאשורים ולארמים. המיתולוגיה הכנענית אף היא הושפעה מהמיתולוגיה המסופוטמית. תרבות מסופוטמיה התקיימה מהאלף השלישי לפני הספירה; ומעידה כיצד כבר הקדמונים ניסו לצקת משמעות לסביבתם.
הפנתאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים. בעיר בבל היה מרדוך אל עליון; בסִיפָּר ובלָרְסָה: שמש; באור: ננה או סין אל הירח; בארך ובדיר: אנו, אל השמים; בארידו: אאה או אנכי; בניפור: בל; בכּוּתָּה: נרגל אל המגפות; בנינוה ובאירבל: אישתר; וכן הלאה. כשהפכה בבל לעיר הבירה, הפך מרדוך לאל העליון של הממלכה כולה. לפני מרדוך היו אלים עליונים אחרים: אנכי ואנו.
פרשת הבריאה במיתולוגיה המסופוטמית נקראת אנומה אליש. האפוס מתחיל בשתי ישויות קדמוניות, שתיהן גופי מים: אפסו - המים המתוקים ובת זוגו, המפלצת תיאמת - המים המלוחים. השניים הם המקור לפנתאון אלילי. בעקבות הרעש שהקימו האלים, אשר הטריד את מנוחתם של אפסו ותיאמת, מחליטים אלו להשמידם. מזימה זו נודעת לאלים, אשר מתנקשים בחייו של אפסו, וממליכים את אאה כראש האלים; אשר יחד עם זוגתו דמכינה מוליד את מרדוך. תיאמת ובני בריתה מחליטים להתנקם ביריביהם ויוצאים לקרב; אשר ממנו מרדוך יוצא כגיבור. לאחר שתיאמת הובסה ונהרגה, הוא מבתר את גופה של תיאמת לשניים ומתחיל במלאכת בריאת העולם. הוא יוצר את השמים ואתה ארץ מחלקי גופה של תיאמת; אשר מעורה הוא מתקין יריעה ממעל כדי שהמים העליונים לא ינזלו. הוא יוצר את הכוכבים, השמש והירח, את לוח השנה והזמנים, את מזג האוויר, האדמה, הנהרות וההרים ומינה אלים שונים לשליטה בכל אחד מהם.
עלילות גילגמש בין היתר מספרות איך גילגמש מלך אורוכ ניצח את אנכידו ולאחר מכן קשר קשרי ידידות איתו, תוך שהוא דוחה את ניסיונות אשתר, אלת הפריון להתחתן איתו. לאחר שהאלה מתנקמת והורגת את אנכידו, גילגמש הכאוב מתחיל לחקור את סוד חיי הנצח. לאחר שהוא מגלה אותו בצמח מים, הנחש אוכל אותו ושם לאל את תוכניות גילגמש לחיות חיי נצח. עלילה אחרת היא זאת של אותנפישתים אשר בדומה לנוח שורד את המבול, לאחר שבעצת האל הוא בונה תיבה. אבל בשונה מעלילת בראשית, המבול הוא תוצאה של ריב בין האלים, ולא כתוצאה מהשחתת המידות, בידי האנושות.
מיתולוגיה מצרית
במצרים העתיקה התקיימו סיפורי בריאה מקבילים, כי למעשה התקיימו בה שלושה מרכזים דתיים עיקריים: בהליופולס, בהרמופוליס ובממפיס. לפי מיתוס בריאת העולם המצרי, בראשית שרר נו – החושך ששרר לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתום את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. לאחר בריאתו חש אתום בודד. הוא חבר אל הצל שלו כדי לברוא ילד וילדה מרוק ומהזרע שלו. הילד והילדה שנולדו היו שו ותפנות. שו הפך לאל האוויר ותפנות הייתה לאלת הערפל והלחות. אביהם הטיל עליהם להפוך את הכאוס והחושך לעקרונות, חוקים, סדר ויציבות. שו ותפנות הפרידו בין האור ובין החושך. הסדר שהם יצרו קיבל צורת נוצה קלילה וטהורה, שהפכה לאלת הסדר מאע'ת. שו ותפנות יצרו גם אלים נוספים: גב אל האדמה ונות אלת השמים.
בתחילה נועדו גב ונות להיות מחוברים זה לזה, אך בשם מעת' - הסדר והצדק בעולם - הם נאלצו להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו, אל האוויר, את נות מעלה אל השמים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב אחיה ובן זוגה. נות בראה את הגשם וגב ברא צמחים. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נות את אל השמש רע. כאשר עלה היום, עקבה אם השמים נות אחר השמש במסלולה עד שרע מת בתוך פיה בשקיעה. באופן דומה, נות גם בולעת את הכוכבים בבוקר ויולדת אותם שוב בערב.
לבסוף בראו שו ותפנות את האלים המלכותיים המצריים, שנולדו תחת עץ השיטה: איזיס מלכת החיים והפריון, חתחור אלת היופי האהבה והמוזיקה, אוסיריס שליט המתים, סת אל הרשע, תחות אל החוכמה, ונפתיס אלת הנהר. איזיס ואוסיריס הולידו את הורוס (אם כי השם הורוס מתייחס גם לאל אחר, עתיק יותר מששת האלים המלכותיים). יום אחד שו ותפנות יצאו לטייל ואיבדו את דרכם. אביהם אתום שדאג להם, שלח את עינו רואת-הכל כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו שטפטפו על האדמה, הפכו לאדם הראשון.
מיתולוגיה הודית
ביבשת ההודית התקיימו זה בצד זה הודים, הברהמינים וההינדים - ולכל אחד מיתולוגיה משלו. אחד מהטקסטים העתיקים ביותר הוא ה-ריג ודה. שיר זה מספר את עלילות הגבורה של אינדרה אל המלחמה. שיר אחר מספר כיצד אלים הקריבו את העמק, וכיצד מרוחו, מעיניו, מפיו, מנשיפתו, מטבורו, מגופו, ומרגליו יצאו בהתאמה הירח, השמש, אינדרה ואגני, אל האש, הרוח, השמים, והארץ. ארבע ה-קאסטות (הכמרים, הלוחמים, עובדי האדמה והעבדים) ברחו מפיו, מזרועותיו, מירכיו ומרגליו.
טקסט מיתולוגי אחר הוא האופנישד, שהוא סיפור המתאר כיצד הרוח האוניברסלית תפסה צורה בבני אדם. לאחר שהיא הגיעה לתודעה לקיומה הבלעדית, היא יצרה את האני. משום שהיא התאוותה לחברה, הנשמה התבקעה לשתיים וכך נוצרו הגבר והאישה. בעקבות תחושה של חוסר שלמות, היא איחדה את שניהם - והם היו לבעל ואישה, והולידו את האנושות, ואת החיות. שני אפוסים נוספים הם המהברטה והרמיאנה, שמוערכים בידי ההינדויים כהתבוננות על הדילמות הרוחניות והמוסריות, שאיתן מתמודדת האנושות מאז ומתמיד. אף כי בעלילות אלו מנצח הטוב, דמויותיהן לא טובות ולא רעות. על כל פנים אין הן מייצגות את הטוב המוחלט, שנראה כפרי של ההתאחדות עם ישות אולטימטיבית, הבלתי מושגת.
המיתולוגיה היוונית
על פי המיתולוגיה היוונית, העולם נברא עם הולדתו של אורנוס, אל השמים ובנו של גאיה, אלת הארץ. מגיה ואורנוס נולדו הטיטנים, אשר הצעיר מביניהם - כרונוס, מסרס את אורנוס, בעצת גיה אימו - ומעשה זה מסמן את היפרדות השמים מהארץ. מהזדוותו עם אחותו ריאה, נולדו לכרונוס ילדים רבים, שאותם הוא טרף בזמן לידתם - מלבד זאוס. ברבות הימים זאוס יוריד את אביו מכס מלוכת האלים, וכרונוס ייאלץ להקיא את ילדיו שהוא טרף. לאחר מלחמה עם הטיטנים, זאוס יוצא מנצח והוא מכתיר את עצמו כאל עליון. יחד עם זוגתו הרה, הוא דר באולימפוס, לאחר שהתחלק עם אחיו פוסיידון אל הים, והדס אל השאול.
מזיווגו של אוס עם אלקמנה בת התמותה, נולד הרקלס - הוא הרקולס הרומאי, אשר ביצע את 'תריסר המלאכות' - לרבות זאת של ניקיון דיר אאוגיאס, וזאת של הירידה לשאול. את גבורתו של הרקולס חיקה תזאוס, אשר הרג את המינוטאורוס של כרתים, והצליח להימלט מהלבירינט תודות לחוטה של אריאנה. שני הגיבורים שיתפו פעולה וניצחו את האמזונות.
מיתוסים בעידן המודרני
אנרי ברגסון וז'ורז' סורל פיתחו את מושג המיתוס הפוליטי, כתחליף בחברה הלא דתית למיתוס הדתי. לדידו של סורל, מיתוס הוא אמונה פוליטית שאמיתותה אינה נמדדת לפי הראיות לקיומה (בעבר) או סבירות התממשותה (בעתיד), אלא לפי ההשפעה שלה על התנהגותם של בני אדם. לדוגמה, "החלום האמריקאי", לפיו כל אחד יכול להתעשר בארצות הברית, הוא מיתוס: בין אם הוא נכון סוציולוגית או סטטיסטית, הוא משפיע על התנהגותם של מיליוני בני אדם ובמובן זה הוא אמיתי. סורל ביקש לקדם מיתוסים מהפכניים מרקסיסטיים, בראש ובראשונה את השביתה הכללית, והוגים פשיסטים שבאו בעקבותיו קידמו באותה גישה מיתוסים לאומניים, גזעניים ואנטישמיים.
המושג 'אגדה אורבנית' הפך למטבע לשון, והוא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים.
באופן פרדוקסלי אולי, העידן הדיגיטלי גורם להתפשטות מיתוסים - באמצעות הקולנוע, הטלוויזיה ומשחקי וידאו. טרזן וסופרמן הם גיבורי מיתוסים מהעידן הנוכחי. הרבה סרטים מבוססים על מיתוסים עתיקים, וחברת וולט דיסני ממש המציאה מחדש מיתוסי ילדות. לעומתם קיימים מיתוסים עתידניים, הממלאים היום תפקיד חשוב במלחמה נגד נזקיה האפשריים של הטכנולוגיה. סיפורי בריאה ומלחמות בין אלים הם נושאים לסרטים חשובים – כגון 'התנגשות הטיטנים', 'בני אלמוות', 'תור: אהבה ורעם' המציגים סיפרי פנטזיה, דרמות וסיפורים אפוקליפטיים.
המיתוסים חדרו לספרות, אשר או שממחזרת מיתוסים עתיקים, או ממציאה מיתוסים חדשים - ואחד מהסופרים הפופולריים הוא ריק ריירדן.
ראו גם
מיתולוגיה
נרטיב
פולקלור
אטיולוגיה
הגישה המדעית למיתוס
הגישה הפילוסופית למיתוס
לקריאה נוספת
אריך פרום, השפה שנשכחה - לשון הסמלים במיתוס, הוצאת א' רובינשטיין
קישורים חיצוניים
מיתוס, מחבר: אבי ורשבסקי. הספרייה הווירטואלית של מטח
מיתוס. גשר מפעלים חינוכיים, הספרייה הווירטואלית של מטח
המיתוס של מירצאה אליאדה, ירון כהן צמח
מיתוסים: סיפורי העבר בעידן המודרני
מחשבות על מיתוס
מיתוס הוא סיפור מכונן, מתוך אתר גיבורים
מורן טל, "מקורות ריקודי הבטן: בין היסטוריה למיתוסים", באתר "מידל ניוז", 17 במאי 2015
הערות שוליים
* | 2024-10-13T11:33:56 |
NTFS | NTFS (ראשי תיבות של New Technology File System) היא מערכת קבצים בעיצוב מיקרוסופט, שיצאה לשוק ב-1993, יחד עם Windows NT 3.1. NTFS התפתחה מתוך מערכת הקבצים HPFS שעוצבה כחלק מהמיזם OS/2 המשותף ל-IBM ולמיקרוסופט ועל פי עקרונות של מערכת ניהול הקבצים Files-11, שתוכננה עבור מחשבי PDP-11 של DEC ושימשה גם את מערכת ההפעלה VMS של מחשבי VAX. NTFS נועדה להחליף את מערכת הקבצים FAT והציגה שיפורים רבים על פניה.
NTFS כוללת מגוון שיפורים על פני FAT, כגון - תמיכה בקבצים גדולים במיוחד (עד 264 בתים), רשימת בקרת גישה (המאפשרת לקבוע הרשאות גישה למשתמשים ברמה של קבצים בודדים), תיעוד פעולות (Journaling), דחיסת נתונים מובנית, התאוששות עצמית, יכולת שחזור נתונים במצב של כשל בדיסק, וחיפוש קבצים מהיר יותר באמצעות קיטלוג.
היסטוריה
לאחר כישלון הפרויקט לבניית מערכת ההפעלה OS/2 החלה מיקרוסופט לנסות להיכנס לשוק מערכות ההפעלה לתאגידים. מאחר שמערכות ההפעלה של מיקרוסופט באותה תקופה, DOS ו-Windows 3.1 ובמיוחד מערכת הקבצים שלהן FAT, לא סיפקו מאפיינים המותאמים לשוק העסקי החלו בחברה לפתח מערכת קבצים חדשה שתענה על צורכי התאגידים. החברה ניסתה לבנות מערכת קבצים אמינה, מותאמת לשינויים, ניידת ובעלת תמיכה בתקן POSIX.
אמינות - NTFS מאפשרת טיפול בשלוש רמות של אמינות: שחזור קבצים, התמודדות עם שגיאות בסקטור בודד והתאוששות מהירה. המערכת שומרת יומן אירועים של הפעולות שבוצעו על הדיסק באופן המאפשר שחזור הפעולות שבוצעו. בנוסף, המערכת מחזיקה מספר עותקים במקומות שונים בדיסק של המחיצה הראשית (Master File Table) ואינה מנהלת אובייקטים מיוחדים (כמו במערכת FAT) העשויים לפגוע במערכת כולה.
התאמה לשינויים - NTFS בנויה במודל שכבות המאפשר טיפול על ידי תוכנות אחרות, ריבוי זרמים (Streams) לדיסק, תמיכה בהוספת מידע נלווה לקבצים ובמיוחד רשימות גישה. המערכת גם תומכת בקבצים בגודל מקסימלי של 264 בתים, התאמה לגודל סקטורים משתנה ותמיכה בשמות קבצים ארוכים.
תמיכה בתקן POSIX - רגישות לרישיות של שמות קבצים, הוספת חותם זמן לגישה אחרונה לקובץ ותמיכה בקישורים קשיחים.
ראו גם
NTFS-3G
ReFS
Everything
קישורים חיצוניים
NTFS Technical Reference באתר התמיכה של מיקרוסופט.
Overview and History of NTFS
הערות שוליים
קטגוריה:מערכות קבצים
קטגוריה:תוכנה מבית מיקרוסופט | 2023-01-16T12:47:31 |
FAT32 | הפניה File Allocation Table#FAT32 | 2007-04-19T15:58:57 |
Parallel ATA | PATA (ראשי תיבות של: Parallel Advanced Technology Attachment; בתרגום חופשי: חיבור מקבילי לטכנולוגיה מתקדמת) היה ממשק סטנדרטי לחיבור אמצעי אחסון כמו דיסקים קשיחים, כונני תקליטורים, כונני DVD ואחרים למחשבים אישיים. תקן ה־PATA מגביל את אורך הכבלים ל־45 סנטימטר (בעבר 90) ועל כן הוא מתאים בעיקר לחיבור בין רכיבים בתוך מארז המחשב. עלותו הנמוכה הפכה אותו לתקן הנפוץ ביותר לסוג הזה של חיבורים. IDE הוחלף בחיבור ה-Serial ATA בהדרגה החל משנת 2003 והחל מהעשור השני של המאה ה-21 השימוש בו הופסק לחלוטין.
ישנם מספר מונחים המהווים למעשה שמות נרדפים ל־PATA, הנפוצים שבהם הם IDE, ATAPI ו־UDMA. שמו הרשמי של התקן היה במשך שנים ATA, אך עם פיתוח התקן SATA שירש אותו, שונה שם תקן ה־ATA המקורי ל־Parallel ATA (PATA).
היסטוריה
גרסה מוקדמת של תקן PATA, שפותחה על ידי חברת Western Digital ב־1986, נודעה בשם IDE (אלקטרוניקת כונן מובנית - Integrated Drive Electronics) היות שבקר הכונן היה חלק מהכונן עצמו בניגוד לתצורה הנפוצה אז של בקר כונן נפרד המתחבר ללוח האם של המחשב.
Enhanced IDE (EIDE) – הרחבה לתקן ה־PATA המקורי שפותחה גם היא על ידי Western Digital – תמכה גם בדיסקים קשיחים בעלי נפח גבוה מ־504 מגהבייט (בניגוד לתקן המקורי) ועד לנפח של 8.4 גיגהבייט.
תחילה תמך תקן PATA רק בדיסקים קשיחים, אבל לבסוף הורחב התקן לתמיכה במגוון התקנים, לרוב התקנים המשתמשים במדיה נתיקה. התקנים אלו כללו כונני תקליטורים, כונני DVD, כונני קלטות וכונני דיסקטים בעלי נפח גדול, כמו כונני ZIP. ההרחבה נקראת ATA Packet Interface (ATAPI).
תקן ה־PATA המקורי השתמש בשיטת מיעון ברוחב 28 ביט. באופן זה ניתן היה למפות 228 (268,435,456) סקטורים (sectors) כאשר כל סקטור מכיל 512 בתים. לכן, הנפח המקסימלי שאפשר היה למפות היה 128 גיגהבייט.
תקן ATA-6 השתמש בשיטת מיעון ברוחב 48 ביט וכך העלה את מגבלת הנפח ל־128 פטה () בתים. חלק ממערכות ההפעלה, כולל חלונות 2000 עד לחבילת שירות 3, לא איפשרו את שיטת המיעון החדשה כברירת מחדל, לכן המשתמש היה צריך לנקוט צעדים כדי ליהנות מהנפח המלא של דיסקים קשיחים בנפח 160 גיגהבייט ומעלה.
מבנה אפיק PATA
ממוזער|450px|שמאל|כבל PATA בעל 40 גידים ושלושה מחברים
+ פירוט פינים של מחבר PATA250px פין תפקוד פין תפקוד1 Reset - אתחול 2 Ground - הארקה3 Data 7 - נתונים 7 4 Data 8 - נתונים 85 Data 6 - נתונים 6 6 Data 9 - נתונים 97 Data 5 - נתונים 5 8 Data 10 - נתונים 109 Data 4 - נתונים 4 10 Data 11 - נתונים 1111 Data 3 - נתונים 3 12 Data 12 - נתונים 1213 Data 2 - נתונים 2 14 Data 13 - נתונים 1315 Data 1 - נתונים 1 16 Data 14 - נתונים 1417 Data 0 - נתונים 0 18 Data 15 - נתונים 1519 Ground - הארקה 20 Key - מפתח21 DDRQ 22 Ground - הארקה23 I/O Write - כתיבה 24 Ground - הארקה25 I/O Read - קריאה 26 Ground - הארקה27 IOC HRDY 28 Cable Select29 DDACK 30 Ground - הארקה31 IRQ 32 No Connect33 Addr 1 - כתובת 1 34 GPIO_DMA66_Detect35 Addr 0 - כתובת 0 36 Addr 2 - כתובת 237 Chip Select 1P 38 Chip Select 3P39 Activity - פעילות 40 Ground - הארקה
עד לפיתוח תקן ה-SATA, חיבור דיסקים קשיחים נעשה בדרך כלל על ידי כבלי נתונים בעלי 40 גידים. לכבלים הייתה צורה שטוחה, כלומר הגידים בכבל היו מסודרים האחד במקביל לשני על אותו מישור.
לכל כבל היו שניים או שלושה מחברים: מחבר אחד התחבר לבקר כוננים ייעודי או לבקר כוננים מובנה בלוח האם, ושאר המחברים שימשו לחיבור דיסקים קשיחים והתקני אחסון אחרים.
כבלי PATA מעבירים נתונים בקבוצות של 16 ביטים בכל פעם. זו תפיסה מוטעית נפוצה שהכבלים מעבירים נתונים בקבוצות של 32 ביטים, בעיקר משום שנראה ש־40 הגידים מאפשרים זאת, אך למעשה רק 16 גידים משמשים את הנתונים עצמם.
מחבר PATA מוגדר כבעל 40 פינים, אך בפועל קיימים רק 39 על מנת למנוע אפשרות לחיבור הפוך (המחבר לא סימטרי) ובהתאמה נעשה שימוש בכבל בעל 40 גידים להעברת הנתונים. תקן Ultra DMA/66 (ובהמשך גם התקנים המתקדמים יותר) הכפיל את מספר הגידים ומשתמש בכבל בעל 80 גידים - גיד הארקה נפרד עבור כל פין על מנת להפחית את ההפרעות האלקטרומגנטיות ולאפשר תעבורת נתונים גבוהה יותר. אף על פי שמספר הגידים הוכפל, מספר הפינים נשאר כשהיה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אפיקי מחשב
קטגוריה:דיסקים קשיחים | 2021-12-03T04:43:12 |
Serial ATA | ממוזער|200px|שני אפיקי SATA על לוח אם
ממוזער|200px|כבל SATA בעל 15 פינים עבור מתח
Serial ATA (או בקיצור: SATA) הוא תקן לאפיק נתונים בין המחשב לאמצעי לאחסון נתונים כמו דיסקים קשיחים, כונני תקליטורים, כונני DVD וכוננים מגנטיים. תקן זה תוכנן כמחליף לתקן ה־ATA המקבילי הישן, שנקרא רטרואקטיבית בשם Parallel ATA (PATA), כדי להבדיל בינו לבין ה־SATA.
יתרונות
יתרונותיו הבולטים של תקן ה־SATA הם:
מהירות העברת נתונים גבוהה:
1.5 גיגהביט לשנייה (לאחר הסרת תקורה) להתקני SATA-1
3 גיגהביט לשנייה להתקני SATA-2 (שיצאו בסוף שנת 2003)
6 גיגהביט לשנייה להתקני SATA-3 (החל ממאי 2009)
אלו קצבים שבעבר היו תאורטיים בלבד – עם הופעתם של כונני SSD, התקן הוא זה שהגביל את מהירות הכוננים בפועל.
מתח חשמלי נמוך: האותות המועברים בכבל הם במתח של 0.7 וולט לעומת 5 וולט בכבל PATA. המשמעות היא חיסכון באנרגיה ופליטת חום נמוכה יותר.
אורך הכבל המקסימלי הוגדל למטר, וב־External SATA (נקרא בקיצור eSATA) ל־2 מטר, לעומת 46 סנטימטר ב־PATA.
כבל דק וגמיש: 7 גידים לעומת 40 גידים בכבל PATA.
תמיכה ב־Hot swapping: אפשרות לחיבור וניתוק בזמן פעולת המחשב.
אמינות גבוהה: בתקן SATA מבצעים בדיקות אמינות ושלמות נתונים בתדירות גבוהה יותר.
תאימות לאחור
ברמת ההתקן, התקני SATA ו־PATA אינם תואמים כלל, אי־אפשר לחברם יחד. ברמת היישום, התקני SATA מתוכננים להיראות ולפעול כמו התקני PATA. תקן SATA החדש הוא בעל תאימות לאחור, ולכן ניתן בעזרת מתאם לחבר התקני PATA לבקרי SATA ולהפך.
חיבור התקני SATA ללוחות אם ישנים מתאפשר גם על ידי שימוש בכרטיסי PCI ייעודיים עם מחבר SATA עליהם.
תקן זה סוגר את הפער שהיה קיים בעבר בין התקני IDE סטנדרטיים לבין התקני SCSI, ומאפשר לקבל ביצועי מהירות הקרובים ל־SCSI במחירים זולים בהרבה, ללא צורך בכרטיסי הרחבה מיוחדים. במספר מדדים הוא עדיין נותר מוגבל לעומת ה־SCSI: אורך הכבל המקסימלי הנתמך בו הוא 2 מטר בתקן המורחב, לעומת 16 מטר ב־SCSI, ומספר ההתקנים החיצוניים שאפשר לחבר בו הוא אחד לכל כבל, לעומת 16 ב־SCSI.
קישורים חיצוניים
ארגון בינלאומי SATA - ארגון התקינה של SATA
הערות שוליים
קטגוריה:אפיקי מחשב
קטגוריה:דיסקים קשיחים | 2023-04-02T05:30:59 |
בקר IDE | בקר IDE הוא בקר לחיבור וניהול התקנים מסוג IDE (דיסקים קשיחים, כונני CD-ROM, צורבים ועוד). במחשב אישי מודרני מקובל שבקר כזה משולב בלוח האם.
IDE הוצג לראשונה על ידי IBM בשנת 1984 ומאז עבר שינויים רבים.
מחשבים ישנים השתמשו בבקר שהגיע בצורת כרטיס תוספת ואילו מחשבים מודרניים מכילים בקר משולב בלוח האם שלהם.
הממשק נקרא גם Advanced Technology Attachment ATA כאשר תקן ATA33 נותן קצב מקסימלי של 33 מגה סיביות לשנייה והתקן המהיר ביותר כיום ATA133 נותן קצב מקסימלי של 133 מגה סיביות לשנייה. המהירויות בפועל נמוכות בהרבה מאחר שהכוננים עצמם איטיים יותר. תקני SATA המשולבים בלוחות מחשבים חדשים הולכים ומחליפים את תקן ה-IDE המיושן.
רוב לוחות האם במחשבים ביתיים מכילים 2 יציאות IDE. הכבל שמתחבר לכל יציאה מאפשר חיבור של שני התקנים, אחד ראשי ואחד משני (Master, Slave). בכונן עצמו ניתן להגדיר מספר מצבים, ראשי או משני, או בחירה אוטומטית (CA - Cable Select) בהתאם למיקום הכבל. דבר זה נעשה באמצעות שימוש במגשר (Jumper) שמקצר שני מגעים בהתקן.
ראו גם
מונחים בחומרה
קטגוריה:חומרה | 2024-08-03T19:17:02 |
כרטיס גרפי | שמאל|ממוזער|250px|כרטיס גרפי משנת 2002 התואם חריץ AGP. לכרטיס יש מעבד פנימי עם גוף קירור ומאוורר
שמאל|ממוזער|250px|כרטיס גרפי משנת 2008 התומך בממשק PCI Express.
ממוזער|250px|כרטיס גרפי
שמאל|ממוזער|250px|כרטיס גרפי התואם חריץ PCI בלוחות אם ישנים
כרטיס גרפי, כרטיס מסך, כרטיס וידאו, מוכר גם בשם השגוי-חלקית GPU (עקב כך שמעבד גרפי, Graphic Processing Unit, הוא רכיב קטן ממנו שכרטיס המסך מכיל בתוכו), הוא הרכיב במחשב שתפקידו לייצר פלט חזותי מהמחשב שיוצג על גבי המסך. תוכניות מחשב שונות מייצרות פלט חזותי, וכרטיס המסך הוא רכיב החומרה האחראי לקחת פלט זה ולהורות למסך אילו נקודות להאיר על הצג (ובאיזה צבע) כדי שנוכל לראות את הפלט. כרטיס המסך מקבל כקלט מהמעבד נתונים בינאריים והופך אותם לאות תצוגה (בעבר אנלוגי בלבד, כיום גם דיגיטלי).
כמו רוב חלקי המחשב האישי, לכרטיס המסך הייתה התחלה צנועה. בתחילה הוא היה אחראי רק להציג על המסך את מה שייצר המעבד המרכזי. בשלביו הראשונים, היה זה טקסט בלבד, ללא תמיכה בצבע.
בכרטיסי המסך יש מעבד גרפי נפרד, והם עושים הרבה מעבודת העיבוד שבעבר נעשתה על ידי המעבד המרכזי של המחשב. הצורך נובע מכמות המידע שאנו שולחים כיום למסך ומהחישובים המסובכים שצריכים להיעשות כדי לקבוע מה נראה על המסך. צורך זה התעצם עם כניסת הגרפיקה התלת־ממדית.
נכון לשנת 2021, כרטיסים גרפיים משמשים גם לכריית מטבעות מבוזרים.
ממשקי ערוץ נפוצים
ISA (היסטורי)
VLB (היסטורי)
PCI (היסטורי)
AGP (היסטורי)
PCI-X (היסטורי)
Nubus (היסטורי) (מחשבי מקינטוש)
Zorro (היסטורי) (מחשבי אמיגה)
MCA (היסטורי) (מחשבי RS/6000)
Sbus (היסטורי) (מחשבי Sparc)
PCI-Express
תקני תצוגה
CGA (היסטורי)
EGA (היסטורי)
VGA
DVI
DisplayPort
HDMI
מצבי פעולה של המסך
המסך יכול לעבוד במספר מצבי הפעלה. בכל מצב מוגדרים מספר שונה של צבעים ומספר שונה של פיקסלים לאורך ולרוחב המסך. לעומת זאת, קיים מצב טקסט, בו לא מוגדרים פיקסלים אלא מוגדר הטקסט שצריך להופיע על המסך, וכן השורה והעמודה של כל תו, והצבע שלו.
במערכת ההפעלה DOS, כל מצב היה טהור, ולא ניתן היה לשלוט על פיקסלים בתצוגת טקסט, וטקסט לא היה נראה כראוי בתצוגה גרפית. עם התקדמות מערכות ההפעלה, ניתן לשלב על המסך מספר מצבי פעולה.
כרטיס המסך והזיכרון הפנימי
כאשר עובדים במצב טקסט, המידע שצריך להופיע על המסך נכתב בזיכרון הפנימי החל בתא B800:0000. כרטיס המסך קורא את התאים הללו עשרות פעמים בשנייה, ומציג את תוכנם על המסך.
כל אות על המסך תופסת שני בתים בזיכרון הפנימי. הבית הראשון מכיל את התו שצריך להופיע (אחד מ-256 תווים), והבית השני מחולק לשניים. חציו הראשון מכיל את הצבע של התו (0-15), וחציו השני מכיל את צבע הרקע של התו (0-15).
ראו גם
מונחים בחומרה
GPU-Z
מעבד גרפי
קישורים חיצוניים
How Graphics Cards Work by Jeff Tyson and Tracy V. Wilson
הערות שוליים
קטגוריה:התקני פלט | 2024-03-26T01:48:03 |
מעבד גרפי | 400px|ממוזער|מבנה סכמטי של מעבד גרפי.
מעבד גרפי (באנגלית: Graphic Processing Unit; בראשי תיבות: GPU) הוא מעבד המצוי בכרטיס גרפי או לצד ליבת המעבד במערכת על שבב ומאפשר חלוקת עומסים עם המעבד הראשי (CPU) בחישובים גרפיים שונים, בעיקר של סצנות תלת־ממדיות. המעבד הגרפי מתמחה בביצוע חישובים רבים במקביל. יכולת חישוב מקבילית זו שימושית למשל בעיבודי תלת מימד ובחישובים נומריים דוגמת פעולות על וקטורים ומטריצות.
שמאל|ממוזער|250px|מעבד גרפי Nvidia GForce 6600.
היסטוריה
יחידות חומרה ייעודיות לביצוע חישובים שונים והורדת העומסים מעל המעבד הראשי היו קיימות במשך שנים רבות, לדוגמה, בעולם המחשוב האישי, כרטיסי רשת מאפשרים להוריד חלק נכבד מהחישוב הקשור לביצוע תקשורת בין מחשבים סוג אחר של יחידת חישוב ייעודית היא למשל יחידות לחישוב נקודה צפה – FPU המוטמעת בתוך המעבד הראשי.
בשנות השמונים של המאה ה-20 החלו לצוץ יחידות חישוב גרפיות – בראשית נקראו אלה מתאמי מסך ונועדו לאפשר חיבור מסכים שונים למחשב האישי כך שהמעבד הראשי לא צריך להכיר את פרטי החומרה של מסכים שונים. תהליך יצירת התמונה נוהל על המעבד הראשי של המחשב האישי והיה איטי למדי. במקביל, בעולם תחנות העבודה הגרפיות, התפתחו רכיבי חומרה ייעודיים להפקת תמונה ממודלים תלת־ממדיים. בעולם הזה שלטו חברות כמו אוונס וסטרלנד (E&S), Matrox ו-Silicon Graphics. רכיבי החומרה אלו היו ייחודיים לכל חברה ולא חשפו ממשק אחוד דבר שהאט את התפתחות התחום.
בשנות התשעים, עם עליית המחשוב האישי ובפרט משחקי המחשב, נוצר צורך ליצור סטנדרטים תעשייתיים לממשק גרפי אחוד והופיעו ממשקים כמו OpenGL ו-DirectX. שימוש בממשק אחוד אפשר ליצרני חומרה שונים לייצר כרטיסים גרפיים ייחודיים ולכותבי התוכנה לנצל יכולות אלו.
בשנת 2003 חברת Nvidia, שבשלב זה הייתה אחת משלושת חברות הכרטיסים הגרפיים המובילות בעולם, הוציאה לשוק כרטיס גרפי הניתן לתכנות, יכולות אלו התרחבו ובשנת 2005 הוציאה Nvidia סביבת תכנות לכרטיסים גרפיים בשם Cuda, במקביל הומצא המושג GPU על ידי אותה חברה.
יכולות של מעבד גרפי
בבסיסו כרטיס גרפי נועד להתמיר מודל תלת־ממדי לתמונה דו־ממדית על מסך המחשב. בפשטות הכרטיס הגרפי מקבל קואורדינטות של רשת מצולעים תלת־ממדית עבור כל אובייקט, את מיקום המצלמה ומיקום מקורות האור ולעיתים תמונה דו-ממדית שיש למפות על כל מצולע. המעבד הגרפי מטפל במיקום האובייקטים בחלל הווירטואלי, בניהול ההסתרות של אובייקטים ברקע על ידי אובייקטים בקדמת הסצנה ובהטלת המודל התלת־ממדי על מישור התמונה. בנוסף מנהל הכרטיס את החלפת חוצץ המסך כך שציור תמונות עוקבות לא יצור ריצוד.
במעבדים גרפיים מתקדמים יותר התווספו יכולות של שימוש ב ושימוש בחלקיקים נקודתיים (למשל לאפקטים של עשן וערפל). במעבדים חדישים עוד יותר הוספו יכולות של ניתוב קרניים (Ray tracing) ויכולות עיבוד טנזורים המאיצות פעולה זו. המעבד הגרפי מאפשר למפתחי משחקי המחשב להציג גרפיקה מציאותית הרבה יותר ומפורטת הרבה יותר הודות ליכולות עיבוד אלו.
כרטיס מסך חזק נמדד במספר קריטריונים:
מהירות שעון גבוהה של הליבה והזכרונות
אפיק חיבור
כמות מרובה של זיכרון העומד לרשותו
מספר מעבדי הזרימה
יכולות האצה טובות וקירור טוב
ליתוגרפית ייצור
מעבדים גרפיים מודרניים יכולים לתמוך בטרנספורמציית קוסינוס בדידה הפוכה (iDCT) ופיצוי תנועה (mocomp).
מעבדים גרפיים מתקדמים לשרתים תומכים ביכולות של וירטואליזציה. בהקשר זה תומכת אינטל בטכנולוגית Graphics Virtualization Technology שהוכרזה ב-2014, AMD תומכת בטכנולוגית MxGPU המבוססת על SR-IOV ו-Nvidia תומכת בטכנולוגיית vGPU וב-Multi-Instance GPU המבוסס על SR-IOV.
תצורות של מעבד גרפי
מעבד גרפי יכול לבוא בתצורה של כרטיס גרפי דיסקרטי או בצורה של מעבד גרפי אינטגרלי (Integrated graphics processing unit; IGPU).
בתצורה של כרטיס גרפי דיסקרטי הוא מגיע ככרטיס הרחבה ל-PCI Express או ל-Accelerated Graphics Port. בתצורה של מעבד גרפי אינטגרלי מצורף המעבד הגרפי לסיליקון יחד עם המעבד – דוגמאות לכך הן Intel HD Graphics או AMD APU).
ניתן להשתמש ביותר ממעבד גרפי אחד במחשב באמצעות טכנולוגיות המאפשרות תקשורת של המעבד הגרפי כדוגמת Scalable Link Interface (SLI) או NVLink של Nvidia או CrossFire של AMD.
שימושים כלליים במעבדים גרפיים
כריית מטבעות דיגיטליים: יצירת מטבעות דיגיטליים מבוססת על תהליך "כרייה" הדורש כמות גדולה של חישובים, עד לקבלת תוצאה "נכונה" המאפשר יצירת מטבעות חדשים והענקת "בונוס" לכורה. כורים מקצועיים משתמשים במחשבים בעלי כמות גדולה של כרטיסי מסך המאפשרים את התהליך.
פיצוח סיסמאות: הצורה המקובלת לאחסון סיסמאות היא גיבוב (Hash), ניתן להשתמש בתהליך Brute Force כדי לייצר כמות גדולה של Hash-ים ולחפש תוצאות זהות לסיסמאות מגובבות שנאספו בצורה כזו או אחרת כדי לפענח את הסיסמאות. תהליך זה הופך לישים (ברמה מסוימת) בעזרת כרטיסים גרפיים היכולים לייצר כמויות גדולות של Hash-ים בפרקי זמן סבירים
AI – למידה עמוקה: תהליכי Deep Learning מבוססים על רשתות נוירונים שהן למעשה מטריצות עם מספר גדול של ממדים כאשר תהליך האימון של רשת דורש חישובים רבים של משקולות לכל המטריצה כדי לספק תשובות מדויקות. מקובל להשתמש במערכות מבוססות GPU כדי להאיץ את תהליך אימון הרשת.
יצירת שמות לרשת Onion: הגעה למשאבים ב"רשת אפלה" דורשת יצירת שם מבוסס תהליך גיבוב. לעיתים מעוניינים ליצור שם משמעותי (דוגמה: פייסבוק יצרה את השם facebookcorewwwi.onion) דבר הדורש משאבי מחשוב חזקים היכולים להתבצע על ידי GPU.
סימולציות פיזיקאליות: לדוגמה תחזית מזג אויר, סימולציה של ראקציות כימיות ועוד
יצרנים ונתח שוק
הרבה חברות מסביב העולם ייצרו מעבדים גרפיים תחת שמות מסחריים שונים. בשנת 2009 החברות אינטל, NVidia ו-AMD/ATI החזיקו נתח שוק של 49.4%, 27.8%, 20.6% בהתאמה. עם זאת, מספרים אלה כוללים את פתרונות הגרפיקה המשולבים של אינטל כ-GPU. אם לא סופרים את אלה, Nvidia ו-AMD שולטות בכמעט 100% משוק המחשוב הבייתי, נכון לשנת 2018. נתחי השוק שלהן הם 66% ו-33% בהתאמה.
חברות חומרה רבות דוגמת חברת S3 graphics (בבעלות חברת VIA Technologies), חברתMatrox משתמשות במעבדים על מנת ליצור מעבדים גרפיים.
סמארטפונים עכשוויים משתמשים בעיקר בטכנולוגית Adreno GPUs שמפותחת על ידי Qualcomm, PowerVR GPUs של Imagination Technologies ו-Mali GPUs מ-ARM.
ראו גם
מונחים בחומרה
כרטיס מסך
GPU-Z
קישורים חיצוניים
GPU Gems באתר nvidia
NVIDIA Ampere Architecture
Intel Server GPU
הערות שוליים
*
קטגוריה:התקני פלט
קטגוריה:מעבד
קטגוריה:גרפיקה ממוחשבת | 2024-10-17T01:13:08 |
יחידת העיבוד הגרפית | REDIRECT מעבד גרפי | 2004-07-16T19:06:30 |
PCI-X | REDIRECTPCI | 2005-09-29T12:32:26 |
פרוטוקול תקשורת | שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לאיתות בפרוטוקול תקשורת TCP
פרוטוקול תקשורת הוא נוהל לתקשורת. כלומר, אוסף של כללים המגדירים את אופן בקשת וקבלת נתונים במערכת תקשורת מסוימת וכולל כללים לייצוג המידע, איתות, אימות, ותיקון שגיאות לצורך העברת המידע בערוץ תקשורת. פרוטוקול מוכר ופשוט הוא שיחת טלפון הכוללת כללים מוסכמים: הרמת השפופרת, קריאת "הלו", הצד מנגד עונה ב"שלום" (זהו שלב האימות) ולאחר מכן יסביר את מהות ההתקשרות ותתחיל העברת המידע. לפני ניתוק השיחה ייפרדו האנשים ב"ביי" או "להתראות". אולם ישנה גמישות, ואין בהכרח צורך בפרוטוקול קשיח ומוחלט, ולכן לא כל שיחת טלפון מתנהלת על-פי הפרוטוקול המדויק הנ"ל. אך כאשר מדובר ברשת תקשורת בין מחשבים, שימוש בפרוטוקולים מדויקים הכרחי על-מנת שהצדדים יבינו זה את זה ויוכלו לספק שירותים זה לזה.
מאפיינים עיקריים
שמאל|ממוזער|200px|זרימת מידע ברשת
רוב הפרוטוקולים כוללים מספר עקרונות:
גילוי השכבה הפיזית, קווי או אלחוטי וקיום של נקודת קצה או צומת
לחיצת יד – Handshaking
תיאום של מאפייני התקשורת – Autonegotiation
כללים להתחלה וסיום של הודעות
כללים למבנה ההודעה
כללים להודעות שגויות – תיקון שגיאות
גילוי ניתוק בחיבוריות ופעולות בהתאם
סיום ההתקשרות או ה-Session
התמודדות עם ערוצי תקשורת לא-אמינים
באופן כללי, ערוצי תקשורת לא יכולים להבטיח שמידע שנשלח מקצה אחד, יגיע תקין, או יגיע בכלל לצד השני. הסיבות לכישלון מגוונות: כבל פגום או חתוך לחלוטין לערוץ תקשורת חוטי, חסימת תדרים לערוץ תקשורת אלחוטית ועוד. כדי להתגבר על מכשול זה ולהעביר מידע באופן אמין, פרוטוקולים משתמשים בשני סוגים של מנגנונים: מנגנון הבטחת קבלת המידע, ומנגנון הבטחת תקינות המידע.
הבטחת קבלת מידע
כדי להבטיח שהמידע אכן מגיע ליעדו, בפרוטוקולים רבים נהוג לאשר הגעה של חבילות מידע בדרכים שונות. אישור כזה נקרא לרוב (Ack (Acknowledgements. חבילות מידע שלא מתקבל עליהן אישור בטרם נקבע timeout נשלחות שוב. בצורה זו מבטיחים שכל המידע מגיע לבסוף ליעדו.
הבטחת תקינות מידע
כדי להבטיח שהמידע הגיע בדיוק כפי שנשלח, משתמשים במנגנוני תקינות מידע, כמו סיכום ביקורת, CRC, סיבית זוגיות. המידע הנוסף שיש לשלוח לביצוע בדיקות התקינות נשלח כחלק מהפתיחה (header). לעיתים ניתן לא רק לזהות שגיאות, אלא גם לתקן אותן.
עם זיהוי שגיאה, פרוטוקולים מסוימים יבקשו שליחה חוזרת של המידע הפגום, בעוד שאחרים יתעלמו מהמידע הפגום.
מודל הייחוס
פרוטוקולי תקשורת כיום מוגדרים בצורה מודולרית, כדי לאפשר פיתוח ושילוב של פרוטוקולים שונים המתמחים בתכונות שונות של העברת הנתונים ברשת. לשם הגדרה והצגה של פרוטוקול, מקובל להשתמש במודל ה-OSI, המציע חלוקה לשבע רמות של הטיפול בנתונים. הנתונים עוברים מן הרמה הגבוהה לנמוכה בזמן שידור, ובכיוון ההפוך בזמן קליטה. חלוקה זו איננה נשמרת על ידי כל הפרוטוקולים, אך היא משמשת מסגרת לדיון ולהבנה בתחום, ובהתאם לה נוהגים למיין את הפרוטוקולים השונים.
בין שכבה לשכבה שמעליה ומתחתיה באותו מחשב מוגדר ממשק, בין אותה שכבה בשני מחשבים שונים מוגדר פרוטוקול.
פרוטוקול תקשורת מגדיר בדרך כלל את צורתן ותוכנן של חבילות נתונים. חבילה בדרך כלל מורכבת מפתיחה (header) – שמכילה מידע אודות הצד השולח, הנמען ופרטים טכניים שונים הקשורים בחבילה, מידע – הנתונים שצריכים לעבור, וסוגר (footer) – סימן מוסכם שתפקידו להודיע על סוף החבילה. הפרוטוקול גם קובע כללי שידור, כללים להכרזה על קיום קשר ("הלו") ועל הפסקתו ("להתראות").
פרוטוקולי התקשורת מסדירים היבטים שונים של העברת מידע בין נקודות שונות ברשת תקשורת.
סוגי פרוטוקולים
פרוטוקולי תקשורת פועלים בשתי תצורות עיקריות:
עמית לעמית – פרוטוקולים בהם לכל הצדדים מעמד שווה
שרת-לקוח – פרוטוקולים בהם לצד אחד (שרת) יש נתונים הדרושים לצד השני (לקוח)
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
קישורים חיצוניים
מדריך לרשתות תקשורת
*
קטגוריה:תקשורת מחשבים | 2024-08-30T19:37:53 |
אקסיומת המקבילים | אקסיומת המקבילים היא האחרונה מבין 5 ההנחות בספרו של אוקלידס, "יסודות", שבו פיתח את הגאומטריה האוקלידית מעקרונות היסוד שלה. האקסיומה ידועה גם בשם "האקסיומה החמישית של אוקלידס".
שמאל|ממוזער|250px|"אם יוארכו הישרים מספיק באותו צד, הם ייפגשו"
אוקלידס ניסח את האקסיומה החמישית כך:
אם שני ישרים ייחתכו על ידי ישר שלישי, באופן שסכום הזוויות הפנימיות שייווצרו באחד הצדדים קטן מסכום שתי זוויות ישרות, אז אם יוארכו הישרים מספיק באותו צד הם ייפגשו.
טענה זו שקולה לניסוח המקובל של האקסיומה, הקובע כי "דרך נקודה מחוץ לישר ניתן להעביר ישר אחד ויחיד שמקביל לישר הנתון".
האקסיומה אצל אוקלידס
ספרו של אוקלידס "יסודות" מתחיל מהגדרת ישויות גאומטריות בסיסיות ולאחריהן מופיעות 5 הנחות על גופים אלו. ארבע הראשונות הן:
דרך כל שתי נקודות אפשר להעביר קטע.
כל קטע אפשר להמשיך ללא גבול כקו ישר.
בהינתן קטע ישר, ניתן להעביר מעגל שמרכזו בנקודת קצהו האחת, ורדיוסו שווה לאורך הקטע הנתון.
כל הזוויות הישרות חופפות זו לזו.
ההנחה החמישית, היא אקסיומת המקבילים, בולטת בין שאר ההנחות של הגאומטריה האוקלידית באורכה ובמורכבותה. רמז לכך שאוקלידס עצמו הסתייג ממנה ניתן למצוא בכך שהוא מוכיח את עשרים ושמונה הטענות הראשונות ב"יסודות" בלי להזדקק לה.
בשנת 1752 ראתה אור מהדורה שחילקה את האקסיומות באופן מעט שונה, והיא שהייתה בידיהם של מדעני המאה ה-19. לפי מהדורה זו נמנו שלוש הנחות (פוסטולטים) ו-11 אקסיומות. אקסיומת המקבילים מופיעה כאקסיומה ה-11. בשל כך נקראת לעיתים אקסיומת המקבילים בספרות המאה ה-19 "האקסיומה ה-11"
המשפט המשלים לאקסיומת המקבילים
שמאל|ממוזער|300px|אם סכום שתי זוויות פנימיות הוא 180° אזי הישרים מקבילים ולעולם לא ייפגשו
אוקלידס לא ציין את המשפט המשלים לאקסיומת המקבילים, הקובע כי:
אם שני ישרים ייחתכו על ידי ישר שלישי, באופן שסכום הזוויות הפנימיות שייווצרו באחד הצדדים שווה לסכום שתי זוויות ישרות, אזי הישרים מקבילים ולעולם לא ייפגשו.
ב"יסודות" מופיע משפט השקול למשפט זה (ספר I, משפט 17): סכום שתי זוויות במשולש קטן משתי זוויות ישרות. ההוכחה מתבססת על משפט קודם, הקובע: במשולש, זווית חיצונית גדולה מכל אחת מהזוויות הפנימיות שאינה צמודה לה. ההוכחה של משפט זה מבוססת על הנחה סמויה, ששני ישרים נפגשים בנקודה אחת בלבד.
במילים אחרות, המשפט המשלים לאקסיומת המקבילים נובע מארבע האקסיומות הראשונות של אוקלידס, בתוספת אקסיומה הקובעת ששני ישרים שאינם מקבילים נפגשים בנקודה אחת בלבד.
תכונות שקולות
בגאומטריה האוקלידית ידועות תכונות רבות השקולות לאקסיומת המקבילים. אם מניחים את ארבע ההנחות הראשונות, אז כל אחת מתכונות אלה נובעת מאקסיומת המקבילים, וגם גוררת אותה.
בין התכונות השקולות לאקסיומת המקבילים, יש כאלה שבמבט ראשון נראה כי אין להן שום קשר לתכונות של ישרים מקבילים. חלקן נחשבו כל-כך מובנות מאליהן, עד שהתפרסמו הוכחות של אקסיומת המקבילים, שהיו מבוססות בלי משים על תכונות כאלה, אף על פי שכולן כאחת אינן נובעות מארבע ההנחות הראשונות בגאומטריה האוקלידית. להלן כמה דוגמאות:
סכום הזוויות במשולש הוא 180°.
קיים משולש שסכום זוויותיו הוא 180°.
סכום הזוויות זהה בכל המשולשים.
קיים זוג משולשים דומים שאינם משולשים חופפים (Wallis, 1693).
כל משולש ניתן לחסום במעגל (בוליי, 1851).
אם במרובע שלוש זוויות הן זוויות ישרות, אז גם הזווית הרביעית היא זווית ישרה.
קיים מרובע בו כל הזוויות הן זוויות ישרות.
קיים זוג ישרים שנמצאים במרחק קבוע זה מזה.
שני ישרים המקבילים לישר שלישי, מקבילים זה לזה.
בהינתן שני ישרים מקבילים, ישר החותך את אחד מהם בהכרח חותך גם את השני.
במשולש ישר-זווית, ריבוע היתר שווה לסכום ריבועי שתי הצלעות הנותרות (משפט פיתגורס).
אין חסם עליון לשטח של משולש (גאוס, 1799).
למעשה, גם הניסוח המקובל של האקסיומה כיום הוא תכונה השקולה לניסוח הראשוני של אוקלידס. הניסוח המקובל הופיע לראשונה בפירושו של הפילוסוף והמתמטיקאי פרוקלוס לכתביו של אוקלידס. פרוקלוס, בן המאה החמישית, ניסה אף הוא להוכיח את האקסיומה על בסיס האקסיומות האחרות, וכשל בכך.
ניסיונות להוכחה
במשך אלפיים שנה נעשו ניסיונות לייתר את האקסיומה, כלומר להוכיח שהיא נובעת מההנחות האחרות. ניסיונות אלו הביאו במאה ה-19 לפיתוח גאומטריות לא-אוקלידיות, שבהן האקסיומה אינה נכונה. קיומן של גאומטריות לא-אוקלידיות מוכיח שאקסיומת המקבילים היא אכן אקסיומה הכרחית עבור הגאומטריה האוקלידית - לא ניתן להוכיחה משאר ההנחות של אוקלידס. מאידך, היא אינה הכרחית על מנת ליצור גאומטריה עקבית.
המתמטיקאי הערבי אבן אל-היית'ם (965–1039) ניסה להוכיח את אקסיומת המקבילים באמצעות הוכחה בדרך השלילה, ובעבודותיו נמצאו רעיונות ששימשו גם בניסיונות עתידיים להוכחת האקסיומה - מרובע למברט ואקסיומת פלייפייר.
המתמטיקאי הפרסי עומר ח'יאם (1048–1131) ניסה אף הוא להוכיח את אקסיומת המקבילים.
המתמטיקאי הפרסי נסיר א-דין א-טוסי פרסם בשנת 1250 ספר העוסק באקסיומת המקבילים, ובו שלל את ניסיונות ההוכחה של עומר ח'יאם במאה הקודמת. הוא ניסה להוכיח את האקסיומה באמצעות הוכחה בדרך השלילה. סאדר א-דין, בנו של נסיר א-דין, כתב בשנת 1298 ספר שהציג מחשבות מאוחרות של האב על אקסיומת המקבילים, ובהן טיעונים ראשונים לגאומטריה לא-אוקלידית. הספר יצא לאור ברומא בשנת 1594, ונלמד על ידי מתמטיקאים אירופיים.
בשנת 1733 יצא לאור ספרו של ג'ובאני סאקרי Euclides ab omni naevo vindicatus ("אוקלידס חופשי מכל פגם"), שבו ניצנים של גאומטריה לא-אוקלידית, אף שמטרתו הייתה לבסס את עבודתו של אוקלידס באמצעות הוכחה בדרך השלילה שכל תחליף הסותר את אקסיומת המקבילים אינו אפשרי. לשם כך הגדיר צורה הקרויה כיום מרובע סאקרי, שבה שתי זוויות ישרות, הניח שאקסיומת המקבילים אינה תקפה וניסה להגיע לסתירה. הספר לא עורר עניין עד לגילויו מחדש באמצע המאה ה-19 בידי אאוג'ניו בלטראמי.
בשנת 1766 כתב יוהאן היינריך למברט את חיבורו Theorie der Parallellinien ("התאוריה של קווים מקבילים"), שבו ניסה להוכיח את אקסיומת המקבילים. לשם כך הגדיר צורה הנקראת כיום מרובע למברט, שבה שלוש זוויות ישרות. הוא הוכיח בקלות שהזווית הרביעית אינה זווית קהה, והוכיח משפטים רבים המתבססים על ההנחה שהזווית הרביעית היא זווית חדה. בניגוד לסאקרי, הוא לא סבר שהגיע לסתירה בעקבות הנחה זו.
פיתוח גאומטריות לא אוקלידיות
המאמצים להוכחת האקסיומה עלו בתוהו, עד שבראשית המאה התשע-עשרה הבינו, באופן בלתי תלוי, המתמטיקאים בויאי, לובצ'בסקי וגאוס שנדרש כיוון שונה. כתוצאה מכך פותחו גאומטריות לא אוקלידיות, שבהן אקסיומת המקבילים מוחלפת באקסיומה אחרת: בגאומטריה ההיפרבולית - דרך כל נקודה שמחוץ לישר עוברים אינסוף ישרים מקבילים לישר זה, ובגאומטריה ספירית אין ישרים מקבילים כלל. כעבור שנים לא רבות התברר שהגאומטריות הלא־אוקלידיות אינן רק תרגיל ביסודות האקסיומטיים של הגאומטריה: כשם שהגאומטריה האוקלידית מהווה בסיס למכניקה של אייזק ניוטון, כך מהווה הגאומטריה הלא-אוקלידית המיושמת על יריעה פסאודו-רימנית בסיס לתורת היחסות הכללית.
ראו גם
הבעיה הרביעית של הילברט
לקריאה נוספת
מריו ליביו, שפת הסימטריה - המשוואה שלא נמצא לה פתרון, הוצאת אריה ניר, 2006, עמ' 208–212
בנו ארבל, קיצור תולדות המתמטיקה, הוצאת מכון מופ"ת, 2005, עמ' 121, 170
קישורים חיצוניים
Roberto Bonola (1912) Non-Euclidean Geometry, Open Court, Chicago.
MacTutor Archive article on non-Euclidean geometry
הערות שוליים
קטגוריה:גאומטריה
קטגוריה:גאומטריה אוקלידית
קטגוריה:בעיות נודעות במתמטיקה
קטגוריה:בעיות לא פתירות במתמטיקה
מקבילים
קטגוריה:אוקלידס
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
tr:Paralel#Paralel aksiyomu | 2024-08-01T00:15:35 |
הירח | הירח הוא הלוויין הטבעי היחיד של כדור הארץ. הוא נקרא גם לְבָנָה או סהר בעברית, ולונה (Luna) במינוח המדעי (בלטינית), וזאת כדי להבדילו מירחים של גורמי שמיים אחרים. קוטרו 3,474 קילומטרים, מעט יותר מרבע קוטר כדור הארץ. הקרבה היחסית בגודל בין כדור הארץ לירחו היא נדירה. הגוף הנוסף היחיד במערכת השמש שיש לו ירח קרוב יחסית לגודלו שלו הוא כוכב הלכת הננסי פלוטו.
על פי התאוריה המקובלת, הירח נוצר מהשברים שנשארו מהתנגשות בין כדור הארץ לגוף בגודל של כוכב הלכת מאדים, המכונה בשם תיאה, לפני כ-4.5 מיליארד שנים.
הודות לקרבתו הרבה של הירח לכדור הארץ ניתן לצפות בו בקלות ללא טלסקופ או משקפת, ואף להבחין במכתשים הרבים הפזורים עליו. בירח קל מאוד להבחין במהלך הלילה, ולעיתים קרובות ניתן להבחין בו גם במהלך היום. הודות לקרבתו, הירח הוא גם גרם השמיים היחיד שבני אדם נשלחו אליו ושדרכה עליו רגל אנוש. ב-1959 שיגרה ברית המועצות שלוש חלליות לחקר הירח: לונה 1, לונה 2 ולונה 3. תוכנית אפולו האמריקנית הייתה התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו חלליות מאוישות לירח. הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח התבצעה במשימה אפולו 11 ביולי 1969, ועד 1972 בוצעו במסגרת התוכנית שש נחיתות מאוישות עליו, בהן היו 12 אסטרונאוטים בסך הכול. תוכנית ארטמיס היא תוכנית חלל מאוישת של ארצות הברית שמטרתה העיקרית היא הנחתת בני אדם על הירח ב־2025.
הירח מופיע באגדות ובסיפורים שונים במגוון רב של תרבויות, ולוחות שנה שונים מבוססים על מחזור הירח, כגון לוח השנה העברי המבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזור השמש, ולוח השנה המוסלמי המבוסס אך ורק על מחזור הירח.
אטימולוגיה
השם "ירח" משמש לציון האלוהות הכנענית ירח, ומלים מאטימולוגיה דומה משמשות בשפות שמיות אחרות לציון גרם השמיים ופולחנומאיר פלסנר, יעקב שלום ליכט, "יָרֵחַ", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ג, מוסד ביאליק, 1965, עמ' 837 (). בספרות התלמודית נמנעו מהשימוש במונח "ירח" (כמו גם "שמש"), המתייחס לאלוהות הכנענית והמקראית, והעדיפו את המונח הנייטרלי "לבנה".
אפיפניוס, שנולד להורים יהודים באזור בית גוברין בתחילת המאה ה־4 לספירה, תיעד את שמות כוכבי מערכת השמש לפי הפרושים, וביניהם שני השמות המוכרים לירח: (ieree, כלומר "ירח", אף שהמונח לא מוכר בהקשרים אסטרולוגיים בעברית בתר־מקראיית) ו־ (albana, כלומר "הלבנה"), וכן מציין שהירח נקרא בפיהם גם (המילה היוונית לירח)אפיפניוס מסלמיס, פנריון, 15.2.
מסלול הירח והשפעתו
הירח הוא גרם השמיים הקרוב ביותר לכדור הארץ, והמרחק הממוצע בין מרכזו למרכז הארץ הוא כ-384,403 קילומטר, שהם פי 30 מקוטרו של כדור הארץ, בקירוב, ומשתנה בין כ-363 אלף קילומטר (בפריגיאה – הנקודה הקרובה ביותר במסלול הירח לכדור הארץ), לבין כ-405 אלף קילומטר (באפוגיאה – הנקודה הרחוקה ביותר מהארץ במסלול הירח). המשיכה הכבידתית על-פני הירח היא כשישית מזו שעל פני כדור הארץ.
הירח משלים הקפה שלמה סביב כדור הארץ כל כ-27.3 יום (חודש סידרי). כדור הארץ מתקדם במסלולו סביב השמש במהלך החודש הסידרי, ולכן הירח אינו חוזר לאותו מופע לאחר ההקפה. משך הזמן בין מופעי ירח זהים, לדוגמה בין מולד ירח אחד למשנהו, הוא כ-29.5 יום (חודש סינודי). ההבדל בין החודשים נובע ממערכות הייחוס השונות – החודש הסידרי הוא זמן ההקפה במערכת בה כוכבי השבת נמצאים במנוחה, והחודש הסינודי הוא זמן ההקפה במערכת בה כדור הארץ נמצא בתנועה. מקובל להניח כי זמן ההקפה מתארך בהדרגה במשך הזמן (בשנייה אחת כל כ-500 שנה) בגלל התרחקות הדרגתית של הירח מכדור הארץ.
אם יחס ההקטנה של מערכת כדור הארץ-ירח היה עומד על 1:42,000,000, כי אז קוטר כדור הארץ היה כ-30 ס"מ (גודל של דגם תקני), וגודל הירח היה כגודלו של כדור בסיס (כ-7 ס"מ קוטר), והמרחק ביניהם היה כ-9 מטרים. ממרחק כזה לאיש העומד היכן שדגם כדור הארץ, הירח היה נראה כגודל מחק בקצה עיפרון.
centre|ממוזער|800x800px|המחשת המרחק בין כדור הארץ לירח והיחס בינו לבין גודלם של גרמי השמיים (התמונה היא בקנה מידה נכון. כל פיקסל בגודלה המקורי של התמונה מייצג כ-100 קילומטר. בתצוגה זו כל פיקסל מייצג כ-500 קילומטר). למעשה רוב תמונות מערכת השמש, לא מצוירות נכון בקנה מידה של המרחק.
גאות ושפל והתרחקות הירח
ממוזער| 300px|הירח זורח על הכרמל בניצני זריחה כשעמוד החשמל נראה כמצביע עליו. צולם בגבעת נשר בעיר נשר
תופעת הגאות והשפל בכדור הארץ נגרמת כתוצאה מכוח הגאות, שהוא תוצאה של ההפרשים של כוח הכבידה של הירח במקומות שונים על פני כדור הארץ.
הגאות והשפל גורמים להגדלה הדרגתית של המרחק בין הירח לכדור הארץ. הם גורמים לאיבוד אנרגיה שמאטה את מהירות סיבוב כדור הארץ סביב עצמו. מכיוון שהתנע הזוויתי הכולל במערכת כדור הארץ – ירח נשמר, המרחק בין הירח לארץ צריך לגדול. כדי למדוד את קצב ההתרחקות של הירח מכדור הארץ, הציבו האסטרונאוטים של אפולו 11 על פני הירח בשנת 1969 מערכת מחזירי אור המיועדים להחזרת אור לייזר. במדידות שנערכו מאז נמצא שהירח מתרחק מכדור הארץ בקצב ממוצע של 3.8 ס"מ בשנה.
מופעי הירח
לירח מופעים שונים מכדור הארץ, במהלך החודש מופעי הירח המואר משתנים בצורה מעגלית בהתאם לשינויים במיקומם של כדור הארץ והירח מ-100% (ירח מלא) ל-0% (הירח אינו נראה כלל מכדור הארץ). לאמיתו של דבר החלק המואר של הירח אינו משתנה במהלך כל החודש (מלבד בזמן ליקויי ירח) והשינוי במהלך החודש הוא רק ביכולת של הצופה מכדור הארץ לראות את הירח.
שינויים נוספים במופעי הירח המתרחשים במהלך החודש הם שעת הזריחה והשקיעה של הירח, ומיקומו של הירח בשמיים.
מופעי הירח מושפעים לעיתים מימקומו של הצופה בכדור הארץ.
עיתוי זריחת הירח ומיקום זריחתו כלפי הצופה
שמאל|ממוזער|400px|מופעי הירח
ממוזער|250px|זריחת הירח במבט מהחלל
מבחינת הצופה, עיתוי זריחת הירח משתנה מדי יום בהתאם למיקומו של הירח ביחס לכדור הארץ. בנוסף לכך, הצופה הדקדקן יבחין כי הירח עולה במסלול שונה מדי יום בכיפת השמיים המקומית.
עיתוי זריחת הירח ביחס לצופה בנקודה מסוימת, ניתן לניבוי כללי על פי מופעו של הירח. זאת מפני ש"מופע הירח", מעיד גם על מיקומו ביחס לכדור הארץ והשמש. מתחילת החודש הירחי עד אמצע החודש הירחי, קל להתייחס לזמן שקיעת השמש. מדי יום בזמן שקיעת השמש יראה הירח לצופה רחוק יותר מהשמש עד שבאמצע החודש הירח זורח כשהשמש שוקעת. מאמצע החודש עד סוף החודש הירחי קל להתייחס לזמן זריחת השמש. מאמצע החודש יראה הירח לצופה מדי יום קרוב יותר לשמש. משך הזמן משקיעת השמש עד זמן שקיעת הירח או מזריחת הירח עד זריחת השמש מכונה "שירות הירח".
לדוגמה – ירח מלא, זורח עם שקיעת השמש ושוקע עם זריחתה (בכל עונות השנה). ירח ברבע הראשון (חצי ירח), יזרח בחצות היום, וישקע בחצות הליל (בכל עונות השנה).
מסלול הירח בכיפת השמיים המקומית ומיקום זריחתו ושקיעתו, משתנים גם הם, בהתאם לעונות השונות ובהתאם למופע הירח. הואיל וחילופי העונות, גורמים לשינוי מיקומו של הצופה ביחס לירח, גם אלו מובאים בחשבון. דוגמאות – ירח מלא בעונת הקיץ, זורח בדרום-מזרח ושוקע בדרום-מערב. ירח מלא בעונת החורף, זורח בצפון-מזרח ושוקע בצפון-מערב.
ירח על
תופעת ירח הפריגיאה, או בכינויה "סופר ירח", היא תופעה בה גודלו הזוויתי של הירח המלא גדול מהממוצע בגלל הגעתו של הירח לפריגיאה, בסמיכות לזמן היותו במילוא. במצב זה גודלו הזוויתי של הירח המלא עשוי להיות גדול ב-14% יותר מגודלו באפוגיאה ובהירותו גבוהה בכ-20%. בגלל חוסר בעצם ייחוס בסביבת הירח לא ניתן להבחין בשינוי גודל הירח בעין בלתי מצוידת, אלא רק באמצעות תצלומים או מכשירי מדידה. עם זאת ניתן להרגיש בשינוי בהירותו. המרחק לירח הפריגיאה משתנה משנה לשנה. לאחר ירח הפריגיאה של 2008 הלך וגדל מרחקה עד שנת 2013, אז המרחק יקטן לקראת ירח הפריגיאה של 2016.
השפעות ביולוגיות
העובדה כי לכדור הארץ יש ירח אחד וגדול, תורמת ליציבות תנאי האקלים. קיומו של ירח יחיד, בניגוד למרבית כוכבי הלכת האחרים שלהם מספר ירחים, מונע התנהגות כאוטית שאופיינית לבעיה תלת או רב-גופית בפיזיקה. גודלו של הירח תורם ליציבות יחסית של נטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ ביחס למישור המלקה, ובכך מקבע את עונות השנה ומונע שינויים גדולים בנטיית ציר הארץ, שיביאו למזג אוויר קיצוני והרסני. אקלים יציב מקל על הישרדות אורגניזמים חיים.
ישנם סרטנים היכולים לחוש את כבידת הירח ולהשתמש בה כסימן מקדים לגאות.
ישנם בעלי חיים רבים, שהם פעילי לילה. החושך עוזר להם להסתתר מטרפם או מטורפם. ככול שהלילה חשוך יותר, כך קל להם יותר לשרוד. החזרת אור השמש בידי הירח משנה את עוצמת האור הן במהלך הלילה והן בין לילה ולילה, והדבר מצריך בעלי חיים פעילי לילה להסתגל למגוון תנאי תאורה. בהשוואה לזמן הופעתו של ירח מלא, במולד הירח האור קלוש ביותר. בנוסף, מספר השעות בהן מאיר הירח אינו קבוע, עקב שעות הזריחה והשקיעה המשתנות לאורך החודש הירחי.
פני הירח
צדדי הירח
בשל השפעת כוח הכבידה של כדור הארץ, נע הירח כך שהוא מפנה תמיד את אותו צד, שמכונה "הצד הקרוב", כלפי כדור הארץ. הצד הנגדי ל"צד הקרוב", שמכונה "הצד הרחוק" או "הצד הנסתר", נסתר מעינינו באופן קבוע. הצד הרחוק של הירח צולם לראשונה על ידי הגשושית הסובייטית לונה 3 ב-1959, והוא מתאפיין במיעוט "ימות" בהשוואה לצד הקרוב.
העובדה שהירח מפנה צד אחד קבוע אל כדור הארץ מוסברת על ידי נעילת גאות – סיבוב הירח סביב צירו בתקופות קדומות הואט כתוצאה מהשפעות חיכוך הנגרם מכוחות גאות מצד כדור הארץ, ומאז מהירות הסיבוב הצירי שלו משתווה למהירות הקפתו את כדור הארץ. שינויים קטנים הנגרמים מהאקסצנטריות של מסלול הירח, הנקראים ליברציות, מאפשרים צפייה בכ-59% מפני הירח מכדור הארץ לאורך זמן, אף שבכל רגע נתון ניתן לצפות רק בכ-50% מפניו.
בכל רגע נתון (חוץ מזמן ליקוי ירח) לירח יש צד מואר שאור השמש מגיע אליו וצד חשוך. בשל תנועת הירח סביב כדור הארץ, שטחים אלה משתנים בכל רגע, וחוזרים לנקודת ההתחלה בכל מחזור של סיבוב הירח סביב כדור הארץ (שאורך כ-29 ימים וחצי). כיוון שמכדור הארץ רואים כל הזמן את אותו "צד גלוי" של הירח, וצד זה מואר על ידי השמש באחוזים שונים בכל יום, אנו רואים בכל יום מופע אחר של הירח. אין לבלבל בין "הצד החשוך" של הירח, שהוא הצד שאינו מואר על ידי השמש ברגע נתון, לבין "הצד הרחוק" של הירח, שבו לא ניתן לצפות מכדור הארץ כלל. להמחשה, בראש חודש עברי בעת "מולד ירח", ניתן לראות כי הצד הקרוב של הירח הוא ברובו חשוך למעט הסהר המואר שבו, המצביע מערבה. באותה עת ממש, צדו הרחוק של הירח מואר כמעט בכל שטחו.
שמאל|ממוזער|250px|הליברציות של הירח
200px|הצד הקרוב של הירח 200px|הצד הרחוק (הנסתר) של הירח הצד הקרוב של הירח הצד הרחוק של הירח
ימות
המישורים הכהים שבהם ניתן להבחין על פני הירח אף בעין בלתי מזוינת נקראים ימות (בלטינית: Maria ברבים ו-Mare ביחיד), וזאת מפני שהתוכנים הקדמונים האמינו שמישורים אלו מכוסים מים. כמעט כל הימות הן למעשה מישורים גדולים של לבה בזלתית שנוצרה בהתפרצויות געשיות עתיקות יומין. הלבה שהתפרצה זרמה לאגני פגיעה, שהם אזורים נמוכים שנוצרו בעקבות התנגשויות של מטאורים ושביטים. (יוצא דופן הוא אוקיינוס הסערות, Oceanus Procellarum, שאינו מוכל באגן פגיעה מוגדר). כמעט כל הימות נמצאות בצדו הקרוב של הירח ומכסות 31% משטחו, כאשר הימות הפזורות בצדו הרחוק של הירח מכסות 2% בלבד משטחו. ההסבר הסביר ביותר לשוני זה קשור בריכוז גבוה של גופים מייצרי חום בצד הקרוב של הירח, כפי שהודגם במפות גאוכימיות שהושגו מספקטרומטר של קרני גמא של משימת לונר פרוספקטור.
רמות
אזורים בהירים על פני הירח נקראים Terrae (המילה הלטינית ליבשת), או רמות, מאחר שהם גבוהים יותר ממרבית הימות. כמה רכסי הרים בולטים בצדו הקרוב של הירח שוכנים בסמוך לאגני פגיעה ענקיים. בניגוד לכדור הארץ, לא ידועים הרים גדולים בירח שנוצרו כתולדה של אירועים טקטונים.
מצילומים של הגשושית קלמנטיין (Clementine), נראה כי ארבעה אזורים הררים על שפתו של מכתש פירי (Peary), שרוחבו 73 קילומטר בקוטבו הצפוני של הירח, נשארו מוארים במשך יממה ירחית שלמה. פסגות אלו זוכות להארה תמידית בשל הנטייה הקטנה של ציר סיבוב הירח ביחס למישור המילקה. בקוטבו הדרומי של הירח לא נמצאו אזורים דומים שזוכים להארה תמידית, על אף ששפתו של מכתש שקלטון (Shackleton) מוארת במשך כ-80% מהיממה הירחית. תוצאה נוספת של השיפוע הקטן של צירו של הירח, היא שתחתיתם של מכתשים רבים בקוטב הירחי מוצלים באופן קבוע.
מכתשים
שמאל|ממוזער|240px|מכתש דדאלוס בצדו הרחוק של הירח
על פני השטח של הירח ניתן להבחין בבירור במכתשי פגיעה. מכתשים אלו נוצרו כאשר אסטרואידים ושביטים התנגשו בפני השטח של הירח. בסך הכול קיימים על פני הירח למעלה מחצי מיליון מכתשים בקוטר של יותר מקילומטר. מאחר שמכתשי פגיעה נצברים בקצב כמעט קבוע, מספר המכתשים לכל יחידת שטח יכול לשמש כדי לאמוד את גיל פני השטח. היעדר אטמוספירה ופגעי מזג אוויר, והתהליכים הגאולוגיים מבטיחים שרבים ממכתשים אלו השתמרו טוב יחסית בהשוואה לאלו שבכדור הארץ.
המכתש הגדול ביותר בירח, שהוא גם המכתש הגדול ביותר הידוע במערכת השמש, הוא אגן איטקן של קוטב הדרום (South Pole-Aitken Basin). אגן זה נמצא בצדו הרחוק של הירח, בין הקוטב הדרומי לקו המשווה, קוטרו כ-2,240 קילומטר ועומקו כ-13 קילומטר. אגני פגיעה בולטים בצדו הקרוב של הירח הם: ים הגשמים (Imbrium), ים השלווה (Tranquillitatis), ים המשברים (Crisium) וים הנקטר (Nectaris).
רגולית
על פני השטח בירח ישנה שכבה של רגולית אשר נוצרה בתהליכי פגיעה. שכבת הרגולית בשטחים של פגיעות עתיקות היא בדרך כלל עבה יותר מזו שנמצאת בשטחים עם פגיעות צעירות יותר. עובי שכבת הרגולית המוערך בימות הוא 3–5 מטר, וברמות כ-10–20 מטר. מתחת לשכבת הרגולית שעברה שחיקה רבה, נמצאת שכבה של "מגה-רגולית". שכבה זו עבה בהרבה, והיא כוללת סלעי אדמה סדוקים.
הימצאות מים
הפגזתו הממושכת של הירח בשביטים ומטאורואידים תרמה כנראה כמויות קטנות של מים לפני הירח. אם אכן כך, אור השמש גרם לפירוקם של רוב מים אלו ליסודות המרכיבים אותם – חמצן ומימן, ששניהם דלפו ברובם לחלל במשך הזמן, בשל הגרביטציה הנמוכה של הירח. עם זה, בשל הנטייה הקלה של ציר הסיבוב הירחי ביחס למישור המילקה – רק כ-1.5 מעלות – מספר מכתשים עמוקים סמוך לקטבים לא נחשפו מעולם לאור השמש, ולפיכך הם מצויים בחשכה תמידית (כגון מכתש שקלטון). מולקולות מים שנמצאות במכתשים אלו יכולות להיות יציבות לפרקי זמן ארוכים.
גשושית קלמנטיין ביצעה מיפוי של מכתשים חשוכים כאלו בקוטב הדרומי, וסימולציות מחשב מצביעות על כך שייתכן שיש בירח עד כ-14,000 קילומטרים רבועים החשוכים באופן תמידי. תוצאות מניסוי רדאר במשימה של גשושית זו, מלמדות על כיסים קטנים של מים במצב קרח קרוב לפני הקרקע, ומידע מספקטרומטר נייטרונים של משימת לונר פרוספקטור מצביע על ריכוזים גבוהים של מימן הנמצאים בשכבה העליונה של הרגולית קרוב לקטבים. הכמות הכוללת של מים במצב קרח הקיימת בירח, מוערכת בכקילומטר מעוקב אחד.
מים במצב קרח ניתן יהיה לכרות ולהפריד למרכיביהם, למימן ולחמצן, באמצעות תחנות גרעיניות או תחנות חשמליות שיצוידו בלוחות של קולטי שמש. נוכחות של כמות בת שימוש של מים על הירח היא גורם חשוב בניסיון להקים יישוב על פני הירח שיהיה בר-קיימא מבחינת עלויות, וזאת מאחר שהעברת מים מכדור הארץ יקרה. עם זאת, תצפיות עדכניות שנעשו על ידי הרדאר הפלנטרי ארסיבו (Arecibo) מצביעות על כך שמידע הרדאר מהקטבים שהתקבל מקלמנטיין ייתכן שהושפע מסלעים שיצאו ממכתשים צעירים, ולא מנוכחות של מים.
בנובמבר 2009, בעקבות הממצאים שסיפק לוויין המחקר LCROSS, יצאה נאס"א בהודעה רשמית שלפיה נמצאו מאגרי מים גדולים באזור הקוטב הדרומי של הירח
ביוני 2020, נאס"א הודיעה כי חברת אסטרובוטיקס מהעיר פיטסבורג תקבל כמעט 200 מיליון דולר לבניית רכב רובוטי שייקרא "VIPER" ויסייע בחיפוש ובאיתור מאגרי מים על פני הירח.
ביולי 2024 פורסם כי בסלע אשר נאסף על ידי החללית הסינית צ'אנג-אה 5 נמצא מינרל המכיל מים.
מאפיינים פיזיים
שמאל|ממוזער|250px|סלע על הירח, צולם בטיסת אפולו 17
מבנה פנימי
הרכב הקרום חמצן 43% צורן 21% אלומיניום 10% סידן 9% ברזל 9% מגנזיום 5% טיטניום 2% ניקל 0.6% נתרן 0.3% כרום 0.2% אשלגן 0.1% מנגן 0.1% גופרית 0.1% זרחן 500 (ppm) פחמן 100 ppm חנקן 100 ppm מימן 50 ppm הליום 20 ppm
הירח מורכב ממספר שכבות נפרדות: קרום, מעטפת וליבה. הסברה היא שמבנה זה נוצר בעקבות תהליך של שקיעת מינרלים באוקיינוס המאגמה זמן קצר לאחר יצירתו של הירח לפני 4.54 מיליארד שנה. האנרגיה שנדרשה להתכה של החלק החיצוני של הירח מיוחסת לרוב לאירוע של פגיעת ענק (השערת ההתנגשות הענקית) שלפי המשוער היה אחראי ליצירת מערכת הארץ-ירח. התגבשותו של אוקיינוס המאגמה הזה גרם למעטפת מאפי ולקרום עשיר בפלגיוקלז.
מיפוי גאוכימי רומז כי הקרום הוא בעל הרכב אנורתוציטי בעיקרו, ועובדה זו תואמת את היפותזת אוקיינוס המאגמה. מבחינת יסודות, הקרום מורכב בעיקר מחמצן, סיליקון, מגנזיום, ברזל, סידן ואלומיניום. על סמך שיטות גאופיזיות, נאמד עוביו של הקרום בכ-50 קילומטר (להשוואה, עוביו הממוצע של קרום כדור הארץ נמדד בכ-30 ק"מ).
היתוך חלקי במעטפת של הירח גרם להתפרצויות של בזלת הימות על פני הירח. ניתוח הרכב הבזלת מצביע על כך שהמעטפת מורכבת בעיקר מהמינרלים אוליבין, אורתופירוקסן וקלינופירוקסן, ושהמעטפת עשירה יותר בברזל מאשר זו של כדור הארץ. חלק מהבזלת בירח מכילה שפע גדול של טיטניום (שמופיע במינרל אילמניט), דבר המצביע על הטרוגניות רבה בהרכב המעטפת. נמצא כי רעידות אדמה בירח מתרחשות עמוק במעטפת, כ-1,000 קילומטר מתחת לפני השטח. זה מתרחש במחזוריות חודשית וקשור ללחצי הגאות והשפל הנגרמים מהמסלול האקסצנטרי של הירח.
צפיפותו הממוצעת של הירח היא 3,346.4 ק"ג/מטר מעוקב, עובדה ההופכת אותו לירח השני בצפיפותו במערכת השמש לאחר איו. אף על פי כן, קיימות ראיות לכך שליבת הירח קטנה והרדיוס שלה הוא כ-350 קילומטר או פחות מכך, כ-20% מגודלו של הירח, וזאת בשונה מרוב הגופים הארציים האחרים שבהם הליבה מגיעה לכ-50% מגודל הגוף. הרכבה של ליבת הירח אינו ידוע היטב, אולם מקובל לשער שהיא מורכבת מברזל מתכתי יחד עם כמויות קטנות של גופרית וניקל. ניתוח תנועת הסיבוב של הירח מרמז על כך שהליבה, לפחות בחלקה, מותכת.
טופוגרפיה
שמאל|ממוזער|220px|טופוגרפיית הירח, מיוצגת בצבעים
הטופוגרפיה של הירח נמדדה באמצעות אלטימטריית לייזר וניתוח תמונות תלת-ממדיות, כשהמידע העדכני ביותר מקורו ממשימת קלמנטיין. האתר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית בירח הוא אגן איטקן הגדול של קוטב הדרום, שבו נמצאים המקומות הנמוכים ביותר על פני הלבנה. המקומות הגבוהים ביותר בפני הירח שוכנים צפון-מזרחה מהאגן. גם באגני פגיעה גדולים אחרים, כדוגמת ים הגשמים, ים השלווה, ים המשברים, ים סמית והים המזרחי, ישנם אזורים נמוכים ושפת המכתשים גבוהה. הגבהים בצד הרחוק של הירח גבוהים בממוצע בכ-1.9 קילומטר מאלו שבצד הקרוב.
לפחות 200 בורות זוהו על הירח. הגשושית LRO גילתה פיר באזור ים השלווה המוביל למנהרה בעומק של 150 מטרים מתחת לפני הקרקע. ייתכן שהיא מנהרת לבה ועומקה מעלה את ההשערה שאולי יש בה מים קפואים. רוחב המערה 45 מטרים ואורכה עד 80 מטרים. ייתכן שהיא תוכל להגן על אסטרונאוטים מטמפרטורות קיצוניות, מפגעי קרינה וממטאוריטיםתקציר המאמר המדעי: Leonardo Carrer, Radar evidence of an accessible cave conduit on the Moon below the Mare Tranquillitatis pit, Nature Astronomy, July 15, 2024.
אטמוספירת הירח
מאפיינים אטמוספיריים לחץ אטמוספירי 3×10-13 kPa הליום 25% ניאון 25% מימן 23% ארגון 20% מתאן
אמוניה
פחמן דו-חמצני trace
אף שמקובל לחשוב שהירח נטול אטמוספירה אין הדבר מדויק. לירח אטמוספירה דלילה ביותר שמורכבת בעיקר ממימן, מהליום, מניאון ומארגון, וכן מכמויות קטנות יותר של חומרים אחרים כמו פחמן דו-חמצני, ראדון, מתאן, אמוניה, עקבות של חמצן וכמות מזערית של אדי מים.
המקור לגזי האטמוספירה אינו ברור לגמרי, אך משוער כי הם נובעים ממספר מקורות: רוח השמש, קרינת השמש, מרבצי סלעים רדיואקטיביים, מיקרו-מטאוריטים וגזי פליטה של חלליות אפולו.
אטמוספירת הירח נמצאת על קו הגבול המאפשר את בלימת הידלדלותה בהשפעת רוח השמש וכוחות הכבידה שמפעיל עליה כדור הארץ. קשה לקבוע בוודאות מה מצבה העכשווי של האטמספירה: האם היא הולכת ומידלדלת, או לחלופין האם שכבת האטמוספירה מכילה את המסה הקריטית הדרושה כדי להחזיק באטמוספירה לעשרות אלפי שנים. ראיות גאולוגיות, כגון היעדר מיקרו-מכתשים, בשל התפרקותם של מטאוריטים קטנים בחדירתם לאטמוספירה, מצביעות על כך שהירח היה בעבר הרחוק בעל אטמוספירה משמעותית.
הבדל הטמפרטורות העצום בירח בין היום (100 מעלות צלזיוס) ללילה (170- מעלות צלזיוס), יוצר סחף של אטמוספירה לכיוון הצד הקר. זאת מכיוון שהגזים שבו קופאים ושוקעים על הקרקע ובכך יוצרים מפל לחצים קל אשר מושך אליו את הגזים של האזור החם.
ממוזער|ירח מלא
שדה מגנטי
לירח שדה מגנטי חיצוני של פחות מ-0.2 ננו-טסלה, או פחות מאחד חלקי מאה אלף מהשדה המגנטי של כדור הארץ. לירח אין כיום שדה מגנטי דו-קוטבי גלובלי, ומגנטיות הקרום נרכשה ככל הנראה בתחילת ההיסטוריה של הירח. לפני כ-4 מיליארד שנים, עוצמת השדה המגנטי שלו הייתה קרובה לזו של כדור הארץ כיום. שדה הדינמו הקדום הזה התפוגג כנראה לפני כמיליארד שנים, לאחר שליבת הירח התגבשה לחלוטין. קיימת תיאוריה שחלק מהמגנטיות השיורית נובעת משדות מגנטיים זמניים, שנוצרו במהלך פגיעות גדולות בירח. התיאוריה נסמכת על כך שהאזורים בעלי מגנטיות הקרום משמעותיות ביותר נמצאים בקצוות מנוגדים של אגני הפגיעה הענקיים.
היווצרות הירח
ההתנגשות הענקית
השערת המכה הגדולה, שהעלתה האסטרופיזיקאית האמריקנית רובין קאנופ , היא המקובלת ביותר בתחילת המאה ה-21. על פיה, הירח נוצר לפני מיליארדי שנים כאשר מערכת השמש הייתה בתקופת היווצרותה, ועצם שנקרא תיאה בגודלו של מאדים התנגש בכדור הארץ המתהווה. שברים מן הפגיעה נזרקו לחלל, התמזגו, ויצרו את הירח. אם אכן כך התרחש הדבר, ומכיוון שפני כדור הארץ מכילים בעיקר מתכות קלות יותר כמו מגנזיום ואלומיניום, הירח עשוי להכיל פחות ברזל מאשר כדור הארץ. לפי אותו מודל, חלק מהשברים לא התמזגו בירח המתהווה, אלא שבו והתנגשו עם כדור הארץ.
השערות אחרות
השערות נפוצות אחרות, שהיו מקובלות עד לשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20:
השערת הבת (הביקוע) – לפי השערה זו הירח הוא חלק שניתק בעבר מכדור הארץ. העובדה כי סיבוב כדור הארץ מתארך מדי יממה בשיעור של אחד מ-120 אלף חלקי שנייה מחזקת השערה זו. זאת משום, שלפי חוקי המכניקה, חייב מומנט הסיבוב של מערכת הארץ-ירח יחד להישאר קבוע, ולכן אם כדור הארץ מאט את סיבובו, חייב הירח להגדיל את מהירות סיבובו ותוך כדי כך להתרחק מכדור הארץ. לפי השערה זו, ההתרחקות מעידה שהירח היה קרוב מאוד לכדור הארץ בעבר. יש הרואים באוקיינוס השקט את ה"צלקת" שנותרה בכדור הארץ כתוצאה מקריעת הירח. אך ניתוח הרכב סלעי הירח שהובאו במשימות אפולו מצביעים על שונות גדולה ביחסי איזוטופים של טיטניום בין קרום כדור הארץ לבין הירח, ומקובל לראות בשונות זו פסילה גורפת של ההשערות שמקור הירח בקרום כדור הארץ.
השערת האחות (ההשערה הבינארית) – טוענת שהירח נוצר באותה צורה ובאותו זמן בהם נוצר כדור הארץ. הירח, בשל קרבתו לכדור הארץ, נכנס למסלול סביבו. השערה זו אינה מסבירה את הפרש הגיל הגאולוגי בין הסלעים העתיקים בקרום הירח (4.2 מיליארד שנים) לבין הסלעים העתיקים בקרום כדור הארץ (3.9 מיליארד שנים).
השערת הזוג הנשוי (השבייה) – הירח נוצר מחוץ לתחום מסלול כדור הארץ, ותוך כדי תנועתו סביב השמש הוא נלכד בכוח המשיכה של כדור הארץ ונכנס איתו למסלול משותף.
חקר הירח
שמאל|ממוזער|250px|טביעת רגל על פני הירח ממשימת אפולו 11
ב-1959 שיגרה ברית המועצות כמה גשושיות בלתי מאוישות לחקר הירח.
לונה 1 הסובייטית הייתה הלוויין המלאכותי הראשון שהצליח להימלט מכח הכבידה של הארץ ולנוע קרוב לירח. שוגרה ב-2 בינואר 1959, עברה במרחק 5,995 ק"מ מהירח, לאחר 34 שעות טיסה, והמשיכה למסלול סביב השמש. נקראה לונה 1 אף על פי שלא הייתה הראשונה ששוגרה – לפניה היו מספר גשושיות ששיגורן נכשל.
לונה 2, חללית המחקר הראשונה להגיע לירח, שוגרה ב-13 בספטמבר 1959 והתרסקה על פניו ב-14 בספטמבר 1959.
לונה 3 שוגרה ב-4 באוקטובר 1959, הייתה הראשונה שהקיפה את הירח ושיגרה תמונה של הצד הנסתר שלו ב-7 באוקטובר.
שמאל|ממוזער|200px|"צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות": האסטרונאוט באז אולדרין צועד על הירח. צולם על ידי ניל ארמסטרונג
נחיתת האדם הראשון על הירח בוצעה ב-21 ביולי 1969 בשיא המירוץ לחלל שהושפע מהמלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית.
האדם הראשון שדרך על אדמת הירח היה האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, מפקד האפולו 11. כאשר צעד על אדמת הירח אמר: "That's one small step for a man, one giant leap for mankind." "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", (בתרגום מילולי: "קפיצה ענקית לאנושות"), משפט שהפך למפורסם ביותר.
הנחיתה התבצעה במסגרת תוכנית אפולו, שבמהלכה בוצעו שש נחיתות על הירח בין השנים 1969–1972. הפעם האחרונה בה הילך אדם על הירח הייתה בדצמבר 1972 במשימת אפולו 17, כאשר האסטרונאוט יוג'ין סרנן הלך על הירח.
זמן הטיסה אל הירח במסגרת תוכנית אפולו היה כ-65 שעות.
ב-25 בינואר 1994 שוגר מכדור הארץ לוויין אמריקני בשם קלמנטין, שסבב את הירח במשך 74 ימים. תצלומי הלוויין גילו משטחי קרח בקטבים של הירח, דבר העשוי לסייע לכל תוכנית התיישבות עתידית. עוד התגלה בצד הנסתר של הירח מכתש בעומק 13 קילומטר, ובקוטר של 2,500 קילומטר, שחוקרים משערים שנוצר לפני מיליארדי שנים בהתנגשות בין הירח לגוף ענק.
החל מ-15 באוקטובר 2004 החללית סמארט-1 של סוכנות החלל האירופית מקיפה את הירח, ומבצעת תצפיות לצורכי מיפוי, חיפוש קרח, ואנליזה כימית של פני הירח.
בינואר 2019 הצליחה סין להנחית לראשונה חללית בצד הרחוק של הירח, הנסתר מכדור הארץ. ב-22 בפברואר 2019 שוגרה בהצלחה החללית הישראלית הראשונה לירח 'בראשית', וב-11 באפריל ניסתה ללא הצלחה לנחות על הירח. החללית תוכננה ונבנתה בידי עמותת SpaceIL בשיתוף התעשייה האווירית, וכן שיגורה של החללית ההודית הראשונה לירח, צ'אנדריאן 2.
השפעת האדם על הירח מתועדת.
הירח בתרבות האנושית
ממוזער|250px|ציור של מדורה לאור ירח משנת 1850.ממוזער|אור הירח על חוף הים, ציור משנת 1863
בתרבות האנושית הכללית
הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. בתרבויות פגניות הירח היווה כוח אלילי, ונערכו לכבודו טקסים רבים ומגוונים. הוא גם היה האל הפטרון של ערים מסוימות. במיתולוגיה השומרית למשל העיר אור נחשבה כקדושה לננה, אל הירח. לוחות שנה רבים מתבססים על שילוב של מחזור הירח ותנועת הארץ סביב השמש, בהם לוח השנה העברי, לוח השנה הסיני, לוח השנה ההינדי ולוח השנה הבודהיסטי. לעומתם לוח השנה המוסלמי מתבסס על מחזור הירח בלבד.
הירח העניק ליום שני את שמו בשפות רבות (Monday באנגלית ו-Montag בגרמנית, מהמילה Moon או Mon בשפות הגרמאניות; Lundi בצרפתית, Lunes בספרדית ו-Lunedi באיטלקית, מהמילה Luna בשפות הרומאניות), כיוון שבאסטרולוגיה יום שני נמצא בשליטת הירח.
באסלאם
על הנביא מוחמד מייסד האסלאם, מסופר במקורות המוסלמיים כי ביצע את נס חציית הירח. הנס אירע במכה לפני ההג'רה, בשנת 617 לספירה, כאשר בני שבט קורייש ביקשו ממוחמד סימן המציין את אמיתות נבואתו. הנביא התפלל והירח נחצה לשני חלקים מעל ג'בל א-נור. חציו הופיע מעל הר 'אבו קובייס' וחציו מעל הר 'קאייקאן', מההרים הסובבים את מכה.
ביהדות
בתרבות היהודית הירח תופס תפקיד חשוב. ספירת ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזור הירח. החודש מתחיל ב-א' – מולד הירח, ט"ו בחודש – ירח מלא, ומסתיים ב-כ"ט או ב-ל' (תלוי בחודש) – ירח אפל. חלק מהחגים (סוכות, פסח ופורים, ט"ו בשבט וט"ו באב) מכוונים לאמצע החודש הירחי, שבו הירח נראה במילואו. ישנה ברכה מיוחדת (ברכת הלבנה) שנהוג במסורת היהודית לומר כנגד הירח בסביבות רבע ראשון ועד אמצע כל חודש ירחי. על-פי התנ"ך, הירח נברא ביום הרביעי לבריאת העולם. על פי אגדת חז"ל, בתחילה נבראה הלבנה בגודל זהה לגודלה (או אורה) של השמש, ואחר כך, הוקטנה לגודלה העכשווי. עם נחיתת האדם הראשון על הירח, בשנת 1969, נכתבו על ידי הרב מנחם כשר כללים כיצד על יהודים לקיים את מצוות הדת על הירח.
בהלכה
הפסוק "לא תעשון אִתי" פורש על ידי חז"ל כמקור לאיסור ליצור תבליט של ירח. ישנה מחלוקת האם גם ציור או תחריט של ירח בכלל האיסור, או רק תבליט.
ירח בתרבות הישראלית
ירח הוא שמו של שיר ואלבום של שלמה ארצי משנת 1992.
ראו גם
ליקוי חמה
סלע ירח
לוח הזמנים הגאולוגי הירחי
מושבת ירח
קידוש לבנה
קישורים חיצוניים
הירח – רבקה ברנד וליאת בן-דוד (טיבר), בספרייה הווירטואלית של מט"ח
ארכיון תמונות של פרויקט אפולו, באתר פליקר
לוח שנה זמן ירח, אתר אוניברסיטת תל אביב
תצפיות ירח ואשכול מאמרים בנושא הירח, באתר סוכנות החלל הישראלית
מפה אינטראקטיבית של הירח בחסות חברת גוגל
תיאור יחסי הזריחה והשקיעה של השמש והירח לאורך החודש העברי באמצעות אנימציה
מחקר "עדכני" בנושא אטמוספירת הירח
מחשבוני זריחה ושקיעה של שמש וירח, באתר הצי האמריקני
הרצאת וידאו בנושא היווצרות הירח
אלמנך שמיים יומי, כולל מופעי ירח, זמני זריחה ושקיעה ומיקום
״למכירה: הירח״ - פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
ירח | 2024-10-12T17:58:28 |
כדור הארץ | כדור הארץ (או ארץ; מכונה גם "העולם") הוא כוכב הלכת השלישי במערכת השמש, החמישי בגודלו במערכת, והגדול מבין ארבעת כוכבי הלכת הארציים. על פי הערכות מדעיות, הוא נוצר לפני כ-4.54 מיליארד שנים
וכ-20–30 מיליון שנים לאחר מכן רכש את הלוויין הטבעי היחיד סביבו, הירח.
כמיליארד שנים לאחר היווצרותו הופיעו בו התאים החיים הראשונים. כדור הארץ הוא גרם השמיים היחיד שידוע על קיום חיים בו.
יום כדור הארץ, המצוין ב-22 באפריל, הוכרז באו"ם ב-2009, כיום בין-לאומי, המציין מודעות להגנת הסביבה של כדור הארץ.
מידע כללי
כדור הארץ הוא כדור הפחוס בקטבים (ספרואיד אובלי), עם קוטר ממוצע של 12,742 ק"מ בקירוב. כיוון שכדור הארץ פחוס בקטבים, הרדיוס לכיוון הקטבים קטן מעט יותר מהרדיוס לכיוון קו המשווה, בקטבים 6,356.8 ק"מ, ובקו המשווה 6,378.1 ק"מ. בהתאמה, היקף כדור הארץ סביב קו המשווה הוא 40,075.016 ק"מ, ואילו סביב קווי האורך צפון-דרום הוא 40,007.86 ק"מ.
29.2% מפני כדור הארץ הם יבשה והשאר ימים.
כדור הארץ מסתובב סביב צירו במהירות משיקית של כ-0.5 ק"מ לשנייה ונע סביב השמש במהירות של כ-29 ק"מ לשנייה. כדור הארץ סובב סביב השמש במסלול אליפטי. השמש מצויה באחד ממוקדי האליפסה. הנקודה הקרובה ביותר לשמש נקראת פריהליון והנקודה הרחוקה ביותר נקראת אפהליון.
עונות השנה נגרמות בשל ההטיה של ציר הסיבוב של כדור הארץ בזווית של 23.5 מעלות מן האנך למישור סיבובו סביב השמש (מישור המילקה), ולכן זווית פגיעת קרני השמש משתנה במשך השנה. כלומר, כאשר כדור הארץ סובב סביב השמש, נטייתו גורמת לכך שבחצי המסלול של סיבוב הארץ סביב השמש חצי הכדור הצפוני מקבל יותר שעות שמש מחצי הכדור הדרומי, כשהאזורים מעבר לחוג הקוטב הדרומי מצויים בחשכה מוחלטת כל הזמן, ובחצי המסלול המשלים של סיבוב הארץ סביב השמש המצב הפוך. משום כך, לא יתקיימו קיץ וחורף באותו הזמן גם בחצי הצפוני של כדור הארץ וגם בחצי הדרומי.
היממה מוגדרת בכדור הארץ על פי צפיית מהלך השמש בשמיים, כאשר מחזור אחד של התנועה היומית של השמש על פני כיפת השמיים נמדדת באופן הבא: פרק הזמן החולף מצהרי יום אחד למשנהו או בין שני מעברים עוקבים של השמש על קו הצהריים. עם המצאת השעון, נקבע משך היממה ל-24 שעות, אולם זמן זה אינו מדויק ומשתנה בין עונות השנה. על-פי הגדרת היחידה שנייה המקובלת, קיום הזמן שאורך לכדור הארץ להסתובב צירית הוא 23.934 שעות. זמן סיבוב כדור הארץ סביב השמש הוא 365.256366 ימים (365 ימים, 6 שעות, 9 דקות, 10 שניות ו-2 מאיות), זמן זה נקרא שנה.
היסטוריה
במהלך מיליארד השנים הראשונות בהיסטוריית כדור הארץ, החיים הופיעו באוקיינוסים והחלו להשפיע על אטמוספירת כדור הארץ ופני השטח, מה שהוביל לשגשוג אורגניזמים אווירנים ואל-אווירניים. מספר ראיות גאולוגיות מצביעות על כך שהחיים על פני כדור הארץ החלו לפני 4.1 מיליארד שנים. מאז, השילוב בין המרחק של כדור הארץ מהשמש, התכונות הפיזיות וההיסטוריה הגאולוגית אפשרו לחיים להתפתח ולשגשג.
היווצרות
התאוריה הרווחת היא כי כדור הארץ נוצר לפני כ-4.54 מיליארד שנים, יחד עם כוכבי הלכת האחרים, מהצטברות של גז ואבק שנותרו בערפילית לאחר היווצרות השמש. לפי השערת ההתנגשות הענקית, הירח נוצר 20 מיליון שנים אחרי כן, כנראה כתוצאה מהתנגשות עם אובייקט בגודלו של מאדים הקרוי תיאה.
גאולוגיה
בתחילה היה כדור הארץ מותך, והשכבה החיצונית של הכדור התקררה, מה שיצר את הקרום החיצוני של כדור הארץ. גזים שנפלטו באותה תקופה ופעילות געשית הביאו ליצירתה של האטמוספירה הראשונית. עם ירידת הטמפרטורה, מים וקיטור החלו להתרכז, וכך נוצרו האוקיינוסים. יבשות נוצרו, נפרדו והתאחדו מחדש, כאשר פני כדור הארץ עוצבו מחדש במהלך מאות מיליוני השנים הבאות, והצטרפו לכדי יצירת יבשת על. לפני 750 מיליוני שנים לערך החלה להתפרק יבשת העל הראשונה הידועה, רודיניה. מאוחר יותר היבשות התאחדו שוב ויצרו את פנוטיה (Pannotia). פנוטיה התפרקה גם היא לפני 540 מיליון שנים. לבסוף, יצרו החלקים את פנגיאה, שהתפרקה לפני 180 מיליוני שנים.
חלוקה גאולוגית
מדע הגאולוגיה עוסק בחקר השינויים שחלו בקרום כדור הארץ, והגאולוגים מחלקים את תולדות כדור הארץ לעידנים, לתורים, לתקופות ולגילים.
פרקמבריון
העידן הקדום ביותר, הוא עידן הפרקמבריון ("העידן שלפני הקמבריון"), שנמשך מאז היווצרות כדור-הארץ, לפני 4.5 מיליארדי שנים, ועד לפני 570 מיליון שנה בערך. הסלעים הקדומים ביותר שנתגלו מעידן זה (שהמדענים הצליחו לקבוע את גילם), הם בני 3.7 מיליארדי שנים. מכאן שאין לנו עדות על 800 מיליוני השנים הראשונות בחייו של כדור-הארץ.
לפני 3.5 מיליארדי שנים בערך, נוצרו על פני כדור-הארץ, צורות החיים הראשונות, ולפני 3 מיליארדי שנים בערך, נוצרו סלעי המשקע הקדומים ביותר. הם התהוו מהתלכדות שחק סלעים קדומים יותר, שנוצר עקב הבליה והרבד ביבשה או במים. סלעי פרקמבריון עשירים במחצבים, כגון במרבצי ברזל, ניקל, נחושת וזהב, יותר מסלעים מאוחרים יותר.
פלאוזואיקון
העידן שבא לאחר עידן הפרקמבריון, הוא עידן הפלאוזואיקון ("עידן החיים הקדום"), נמשך כ-300 מיליוני שנים, עד לפני 250 מיליון שנה בערך. שכבות הסלע מעידן הפלאוזואיקון כוללות שרידי דגים ודו-חיים. בסוף העידן, הופיעו ראשוני הזוחלים. רוב מרבצי הפחם, שהם שרידיהם של צמחים, נוצרו בעידן זה. הוא נחלק לשישה תורים: קמבריון, אורדוביק, סילור, דבון, קרבון ופרם.
מזוזואיקון
העידן שבא לאחר עידן הפלאוזואיקון, הוא עידן המזוזואיקון ("עידן החיים האמצעי"), נמשך כ-180 מיליוני שנים והסתיים לפני 65 מיליון שנים בערך. הוא נחלק לשלושה תורים: תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון. בעידן זה התפוררה גונדוונה הקדומה, היבשת הענקית שהשתרעה ברובה במחצית-הכדור הדרומי, ליבשות אמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה, בעוד יבשת לאוראסיה במחצית-הכדור הצפוני התפוררה ליבשות אירואסיה ואמריקה הצפונית. בתור הקרטיקון נוצרו חלק גדול מן השכבות המכסות את פני השטח של ארץ-ישראל. עידן המזוזואיקון, היה תקופת שגשוגם של הזוחלים, ובתוכם גם הדינוזאורים, והופיעו בו לראשונה צמחים בעלי פרחים, היונקים והעופות. אך בסופו, לפני 65 מיליון שנה בערך, נכחדו רבים מן המינים בהכחדה המונית המכונה הכחדת קרטיקון-פלאוגן. תאוריה מקובלת, אך המדענים חלוקים לגביה, היא שההכחדה נגרמה עקב התנגשות מטאוריט בכדור הארץ.
היבשות לאוראסיה וגונדוונה. באמצע אפשר לראות את ים טתיס.|שמאל|ממוזער|upright
קנוזואיקון
העידן הנוכחי, הקנוזואיקון ("עידן החיים החדשים"), נחלק לשני תורים: תור השלישון, שנמשך עד לפני כשני מיליון שנים בערך, ותור הרביעון, הנמשך עד היום. בתור השלישון, נעלם האוקיינוס הקדום טתיס, שהפריד בין יבשות גונדוונה בדרום ללאוראסיה בצפון. קרקעיתו החלה להתרומם, וכך נוצרי רכסי האלפים וההימליה. עם העלמם של הדינוזאורים, החלו "לשלוט" בכדור-הארץ היונקים.
תור הרביעון, שהחל כאמור לפני כשני מיליון שנים בערך, נחלק לשתי תקופות – הפליסטוקן וההולוקן. בפליסטוקן הופיע לראשונה האדם. בפליסטוקן, התחוללו גם ארבע תקופות-קרח, תקופות של התפשטות הקרחונים על-פני חלקים גדולים של אירופה ושל אמריקה הצפונית. בין ארבע תקופות קרח אלה, הפרידו תקופות בין-קרחוניות (אינטרגלציאל), חמות יותר, שבהן חלה נסיגת הקרח. תקופת הקרח האחרונה, הסתיימה לפני 15,000 שנה בערך. בארץ ישראל מצויות שכבות מתקופת הפליסטוקן במישור החוף, בעמקי הצפון, בבקעת באר שבע ובנגב המערבי.
הקנוזואיקון, ובפרט המאה ה-20, מאופיין בשינויי אקלים מהירים יותר מכל תקופה אחרת לפניה, בשל ההתחממות הגלובלית.
הרכב ומבנה כדור הארץ
צורה
ממוזער|צורתו של כדור הארץ כפי שנראה מהחלל
כדור הארץ הוא כדור פחוס קטבים (ספרואיד אובלי), עם קוטר ממוצע של 12,742 ק"מ בקירוב (כיוון שכדור הארץ פחוס בקטבים, הרדיוס שם קטן יותר מאשר הרדיוס שבקו המשווה, בקטבים – 6,356 ק"מ, בקו המשוה – 6,378). פחות משליש מפני כדור הארץ הם יבשה והשאר מכוסים מים. בנוסף למי האוקיינוסים, יש גם אחוז קטן של מים ביבשה, בימות, אגמים, נהרות, נחלים ומי תהום.
הרכב כימי וצפיפות
מסת כדור הארץ היא בקירוב ק"ג. המסה מורכבת בעיקר מברזל (32.1%), חמצן (30.1%), צורן (15.1%), מגנזיום (13.9%), גופרית (2.9%), ניקל (1.8%), סידן (1.5%), אלומיניום (1.4%). 1.2% הנותרים מורכבים מכמויות זעירות של יסודות אחרים.
היוונים הקדמונים הגיעו כבר בתקופתם למסקנה כי במרכז כדור הארץ קיימת צפיפות חומר גדולה יותר מאשר בקרום כדור הארץ. אם קבוע הכבידה של כדור הארץ הוא 5.5 קילוגרם לליטר, והצפיפות היחסית של הסלעים על פני כדור הארץ היא 2.7 קילוגרם לליטר בקרוב, הרי במרכז אמור להימצא חומר שצפיפותו עולה על צפיפות סלעי פני השטח. אף אם לוקחים בחשבון את הלחץ של השכבות על פנים כדור הארץ. מכאן המסקנה כי החומרים בפנים כדור הארץ שונים מאלה המצויים על פני כדור הארץ.
מבנה פנימי
שמאל|ממוזער|המבנה הפנימי של כדור הארץ
תצפיות ישירות על הרכבו הפנימי של כדור הארץ מוגבלות ביותר. התצפיות העמוקות ביותר נעשו רובן במימי השקעים העמוקים בסמוך לשוליים החיצוניים של מדף היבשת המערבי של האוקיינוס השקט, כדוגמת תהום צ'לנג'ר בשקע מריאנה (10,911 מטר), השקע העמוק ביותר בעולם. בשאר חלקי כדור הארץ ניתן לבצע תצפיות במעמקי מכרות ובקידוחי נפט. בכל מקרה המידע המתקבל הוא על חלק קטן מהרדיוס של כדור הארץ שהוא בקירוב 6,370 ק"מ. המדענים אם כן משתמשים במדידות עקיפות כדי למדוד ולחקור את הרכבו הפנימי של כדור הארץ, בשיטות שונות כגון סייסמולוגיה ומדידות כבידה ומגנטיות. בשיטות אלו סווגו שלוש שכבות עיקריות המרכיבות את כדור הארץ: קרום, מעטפת וגלעין.
גלעין כדור הארץ
גלעין כדור הארץ (או: ליבת כדור הארץ) הוא החומר הנמצא במרכז כדור הארץ, החל מ-2,890 קילומטר מתחת לפני השטח. סביב הגלעין נמצאת המעטפת וסביב המעטפת נמצא קרום כדור הארץ, כשביניהם מפריד תחום אי הרציפות וייכרט-גוטנברג. רדיוס הליבה הוא בערך 3,500 קילומטר. היא עשויה מניקל ומברזל ומורכבת משכבה חיצונית נוזלית ומליבה פנימית מוצקה. קוטר הגלעין הוא כמחצית מקוטר כדור הארץ, ומסתו 32.4% ממסת כדור הארץ. הטמפרטורה המשוערת במרכז הגלעין מגיעה ליותר מ-6,000 מעלות צלזיוס. מקור החום הוא כתוצאה משני תהליכים:
אנרגיה כבידתית – כוח הכבידה של כדור הארץ עצמו, אשר יוצר לחץ רב והופך לאנרגיית חום, תהליך זה מרכיב כ-20% מהחום הפנימי.
דעיכה רדיואקטיבית – האיזוטופים אשר יוצרים את מירב החום הם: אשלגן-40, אורניום-238, אורניום-235, תוריום-232. תהליך זה מרכיב כ-80% מהחום הפנימי. כתוצאה מהעובדה שרוב החום נוצר מדעיכה של איזוטופים רדיואקטיביים, מדענים מאמינים שגרעינו של כדור הארץ הקדום היה חם הרבה יותר, זאת משום שמספר איזוטופים רדיואקטיביים שהיו אז, טרם השלימו את דעיכתם.
מדענים מעריכים שטמפרטורת הגרעין של כדור הארץ הייתה כפולה לפני 3 מיליארד שנה, חום רב זה האיץ מספר תהליכים, כמו טקטוניקת הלוחות, זרמי הערבול, ועוד.
מעטפת כדור הארץ
למעטפת כדור הארץ שתי שכבות: המעטפת העליונה היא סלע שלמרות היותו מוצק הוא חם מאוד ועשוי להפוך לנוזל צמיג. סלעי המעטפת התחתונה צפופים יותר בגלל הלחץ הגבוה יותר בעומק זה. עובייה של המעטפת כ-2,900 ק"מ. חקר המעטפת מתבצע היום באמצעות בדיקת הלבה שנפלטת מהרי געש. לבה שמקורה בדרך כלל בשכבה העליונה של המעטפת, וכן על ידי ניתוח גלים סייסמיים המשתחררים בעת רעידת אדמה.
קרום כדור הארץ
קרום כדור הארץ הוא השכבה החיצונית של כדור הארץ, ומתחתיה נמצאות המעטפת והגלעין. בין קרום כדור הארץ לבין מעטפת כדור הארץ, מפריד תחום אי הרציפות מוהורוביצ'יץ'. עובי הקרום הוא כ-5 ק"מ מתחת לאוקיינוסים ועד-60 ק"מ מתחת לרכסי הרים.
הידרוספירה
המצאות כמות גדולה של מים על פני השטח של כדור הארץ היא מאפיין ייחודי שמבדיל את "הכוכב הכחול" מפלנטות אחרות במערכת השמש. ההידרוספירה של כדור הארץ מורכבת בעיקר מאוקיינוסים, אבל היא מכילה את כל המים שנמצאים על ובפני השטח של הפלנטה, כולל ימות, אגמים, נהרות, ומי תהום עד לעומק של 2,000 מטר. המקום התת-מימי הנמוך ביותר הוא Challenger Deep שבשקע מריאנה באוקיינוס השקט בעומק של 10,911 מטרים מתחת לפני הים. העומק הממוצע של האוקיינוסים הוא 3,794 מטרים, למעלה מפי 5 מהגובה הממוצע של היבשות. אם כל האדמה בכדור הארץ הייתה מפוזרת בצורה שווה, היא הייתה בעומק של 2.7 ק"מ מתחת לפני הים.
המסה של ההידרוספירה היא כ- ק"ג או כ־1/4,400 מהמסה הכוללת של הפלנטה, ולאוקיינוסים יש נפח של כ- קילומטרים מעוקבים. כ-97.5% מהמים הם מים מלוחים, וה-2.5% הנותרים הם מים מתוקים. רוב המים המתוקים, כ-68.7%, מצויים במצב צבירה מוצק (קרח).
אטמוספירה
ממוזער|שמאל|טייפון בצילום מתחנת החלל הבין-לאומית
האטמוספירה של כדור הארץ היא מעטפת של אוויר סביבו. אטמוספירה זו צפופה באופן יחסי וככל שעולים ומתרחקים מכדור הארץ, הולכת צפיפות האוויר ונהיית דלילה יותר. היא מורכבת מכ-78% חנקן, 21% חמצן, 0.934% ארגון, 0.035% פחמן דו-חמצני וכמויות מזעריות של גזים נוספים, כמו מימן, מתאן, הליום ועוד. כמו כן קיימת כמות כלשהי של מים באטמוספירה, בין 0 ל-7 אחוזים, בהתאם לאזור הגאוגרפי ולאקלים.
ישנם מדענים המעריכים כי לכדור הארץ הייתה אטמוספירה ראשונית עם היווצרותו, שהייתה מורכבת מהגזים שבערפילית ממנה נוצרה מערכת השמש, בעיקר מימן והליום, אך זו התפזרה לחלל. לאחר התקררות הדרגתית, קליפת כדור הארץ נוצרה במהלך התקופה שלפני 3.5–3.9 מיליארד שנים, במהלכה התרחשה פעילות געשית אינטנסיבית אשר שחררה כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני ואדי מים. כמו כן, ישנה תאוריה הגורסת כי כדור הארץ ספג מטחים תכופים של שביטים אשר גם הכילו כמויות גדולות של מים. עם המשך ההתקררות של האטמוספירה החלו להתעבות אדי המים ליצירת אוקיינוסים שספגו לתוכם את מרבית הפחמן הדו-חמצני.
הרכבה של האטמוספירה השתנה לכדי צורתה הנוכחית בזכות תהליכי פוטוסינתזה שביצעו אורגניזמים שונים כגון ציאנו-בקטריות וצמחים, בתהליך ששחרר חמצן לאטמוספירה באופן הדרגתי והפחית את כמות הפחמן הדו-חמצני (תהליך הידוע בשם "אסון החמצן"). הופעת החמצן אפשרה תהליכי נשימה אירובים שצורכים את החמצן וכך נוצר איזון בין שני התהליכים והרכב האטמוספירה התייצב לכדי "האטמוספירה השלישית", הקיימת כיום. הופעת החמצן אפשרה גם את היווצרותה של שכבת האוזון, לה חשיבות רבה בקיום החיים על פני כדור הארץ שכן היא מסננת את הקרינה האולטרה־סגולה המגיעה מהשמש, המסכנת את היצורים החיים. שכבת האוזון מצויה ברובה בסטרטוספירה, בגובה של כ-10 עד 50 ק"מ.
לאטמוספירה השפעות נוספות החשובות לקיום החיים, ובהן הגנה מפני גרמי שמיים שונים כגון אסטרואידים ומטאורואידים, אשר חלקם נשרף כליל במהלך החדירה לאטמוספירה. גזי החממה שבאטמוספירה, בעיקר אדי מים, פחמן דו-חמצני, מתאן ואוזון, מאפשרים את קיומו של אפקט החממה במסגרתו הגזים הללו מחזירים אל הקרקע קרינה תרמית שהיא פולטת, ובכך מאפשרים את מיתון הטמפרטורה על פני כדור הארץ. ללא אפקט החממה, הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ הייתה 16- מעלות צלזיוס ולא הטמפרטורה הנוכחית של 15 מעלות צלזיוס. כיום מתרחשת באופן הדרגתי התחממות עולמית, כשרוב הקהילה המדעית סבורה שתופעה זו נגרמת עקב פליטה מלאכותית של גזי חממה.
הרכב האטמוספירה
שמאל|ממוזער|מבט מן החלל על השכבות העליונות של האטמוספירה של כדור הארץ
עובי האטמוספירה הוא כ-1,000 ק"מ. היא מחולקת למספר שכבות:
טרופוספירה – הטרופוספירה היא המעטפת הקרובה ביותר לפני השטח ומגיעה לגובה של בערך 7 עד 17 ק"מ, ובה מתרחשות התופעות האקלימיות. ככל שעולים בה הקור יגבר והאוויר ייעשה יותר ויותר דליל.
סטרטוספירה – מתחילה מגובה של כ־7–17 עד 50 ק"מ. בניגוד לטרופוספרה, ככל שעולים בה החום יגבר וייעשה בלתי נסבל (טמפרטורה החמה ביותר היא C° 250). מטוסים משייטים ברמות הנמוכות של הסטרטוספירה כדי להימנע ממערבולות אוויר וממזג אוויר בעייתי המצויים בשכבת הטרופוספרה.
מזוספירה – מתחילה מגובה של כ-50 עד 80–85 ק"מ. בה רוב המטאוריטים החודרים לאטמוספירה מגיעים כבר לשריפה גמורה.
תרמוספירה – השכבה מתחילה מגובה של כ-80–85 ק"מ. בשכבת התרמוספירה נמצאת היונוספירה בה נבלעת רוב קרינת השמש בעלת אורך גל הקצר מאולטרה סגול ובתהליך ה"בליעה" הופך חלק מהגז ליונים. באזור היונוספירה מתרחשת תופעת זוהר הקוטב.
אקסוספירה – השכבה העליונה ביותר של האטמוספירה המהווה את שלב המעבר בין האטמוספירה והחלל החיצון, ואין לה גבול ברור עמו. ישנם מדענים הסבורים שהאקסוספירה אינה חלק מהאטמוספירה וששכבתה העליונה ביותר היא התרמוספירה.
שדה מגנטי
ממוזער|שמאל|המגנטוספירה של כדור הארץ מגנה עליו מפני חלקיקים טעונים המגיעים ברוח השמש. המגנטוספירה שמקיפה את כדור הארץ (בימין התמונה) צרה בחלק הפונה אל השמש ("יום"), ורחבה בצד השני ("לילה"). (התרשים איננו בקנה מידה)
לשדה המגנטי של כדור הארץ יש השפעה על מגוון תופעות בכוכב הלכת, באטמוספירה שלו ובחלל הקרוב אליו. על פי ההשערה המקובלת, השדה המגנטי נוצר בגלעין החיצוני של כדור הארץ, ורק חלק קטן ממנו נמדד על פני השטח שלו או בחלל. השדה המגנטי של כדור הארץ דומה לשדה של מגנט דו-קוטבי, שקוטב אחד שלו נמצא באוקיינוס הקרח הצפוני, והשני ליד אנטארקטיקה. קטבים אלו נעים כל העת ממקומם, וקיימות אף עדויות להיפוכי כיוון של השדה המגנטי בתקופות גאולוגיות מסוימות של כדור הארץ.
השפעת השדה המגנטי של כדור הארץ מורגשת עד מרחק גדול בחלל, והשפעתו על חלקיקים המגיעים מרוח השמש מגדירה אזור הקרוי מגנטוספירה. לרוח השמש יש גם השפעה קטנה על מיקום הקטבים המגנטיים של כדור הארץ. קיום המגנטוספירה מגן על כדור הארץ מפני רוח השמש ומאפשר את קיום החיים על כדור הארץ.
מסלול והסתובבות כדור הארץ
שמאל|ממוזער|אנימציה של תנועת כדור הארץ סביב צירו
יחסית לכוכבי השבת, כדור הארץ משלים סיבוב אחד, סביב הציר שמחבר את הקוטב הצפוני לדרומי, בזמן ממוצע של 23 שעות, 56 דקות, ו-4.091 שניות (יום אחד בזמן Sidereal). מכדור הארץ, התנועה העיקרית הנראית של גרמי שמיים אחרים (מלבד לוויינים או מטאורים) היא סיבוב כלפי מערב בשיעור של 15 מעלות לשעה או 0.25 מעלות לדקה. דבר זה שקול לקוטר הנראה של השמש או הירח בכל 2 דקות (מכדור הארץ קוטרם נראה זהה).
כדור הארץ מקיף את השמש במרחק של כ-150 מיליון ק"מ (ביתר דיוק: מרחק ממוצע של 149,597,870.7 ק"מ, שהם יחידה אסטרונומית אחת), בכל 365.25636 יממות שמש ממוצעות (שנה אחת בזמן Sidereal), אורך הקפה של כ-940 מיליון ק"מ, ובמהירות של כ-108 אלף קמ״ש. מכדור הארץ נראה שהשמש מבצעת תנועה כלפי שאר הכוכבים של כמעלה אחת ביום (או קוטר ירח או שמש בכל 12 שעות) בכיוון מזרח. בגלל תנועה זו, כדור הארץ חוזר למרידיאן כל 24 שעות בממוצע. מהירות המסלול של כדור הארץ היא בממוצע כ-29 קילומטרים בשנייה, מהירות שבה ניתן לעבור מרחק השווה לקוטר הכדור (כ-12,756 ק"מ) בתוך 7 דקות, ואת המרחק לירח (384,403 ק"מ) בתוך 4 שעות.
בגלל הזווית בין ציר סיבוב הכדור לציר המסלול שלו סביב השמש, השמש משנה את מיקומה בשמיים במהלך השנה (יחסית לצופה העומד על הקרקע). עבור צופה בחצי הכדור הצפוני, כאשר הקוטב הצפוני נוטה כלפי השמש, הימים מתארכים והשמש נמצאת במקום גבוה יותר בשמיים, דבר שמוביל לטמפרטורות ממוצעות חמות יותר בגלל הגידול בקרינת השמש שמגיעה לפני השטח של הכוכב. כאשר הקוטב הדרומי נוטה כלפי השמש, מתרחש תהליך הפוך ומזג האוויר קר יותר בממוצע. מעל חוג הקוטב, מגיעים למצב קיצוני שבו יש תקופה בה אין כלל לילה או יום (תופעות אלו קרויות שמש חצות וליל קוטב בהתאמה).
הירח
שם קוטר (ק"מ) מסה (ק"ג) תקופת הקפהירח 3,474.8 7.349x102229 ימים, 7 שעות, 43.7 דקות
ממוזער|שמאל|כדור הארץ כפי שנראה מהקפת הירח על אפולו 8, 24 בדצמבר 1968
"הירח", הקרוי לעיתים 'לבנה', הוא לוויין יחסית גדול, דמוי ארצי, שקוטרו קרוב לרבע מקוטרו של כדור הארץ. זהו הלוויין הגדול ביותר במערכת השמש שלנו, ביחס לכוכב הלכת אותו הוא מקיף (כארון גדול עוד יותר ביחס לפלוטו, אך פלוטו מוגדר ככוכב לכת ננסי). יתר הירחים במערכת השמש קרויים "ירחים" על שם הירח של כדור הארץ. בשפה מדעית נפוץ לכנותם לוויינים.
המשיכה הכבידתית בין כדור הארץ לירח יוצרת גאות ושפל על כדור הארץ. תהליך דומה על הירח גרם לנעילה הגורמת לאחד מהצדדים של הירח להיות "הצד הנראה". הזמן שבמהלכו הוא מקיף את עצמו שווה לזמן שבו הוא מקיף את כדור הארץ. לכן הוא מציג אותו חלק תמיד לכדור הארץ. חלקים מהצד הנראה מוסתרים לנו על ידי השמש לאורך סיבובו של הירח מה שיוצר את מופעי הירח (זמנים שונים במהלך החודש בהם הירח נראה, בצורת חצי סהר, סהר, כמעט מלא, מלא או ריק). בתרבויות מסוימות, לימים בהם הירח מלא מיוחסות סגולות מיוחדות.
בשנה רגילה (שמשית) יש כ-12.4 חודשי ירח, מכאן שיש שנים בהן יש מופע של הירח 13 פעמים. לדוגמה, אם המופע הראשון של הירח יהיה בתחילת ינואר, יהיו בנובמבר שני מופעים של הירח. ירח מלא המופיע פעם שנייה באותו חודש לועזי בשנה בה יש 13 מופעי ירח מלא נקרא "ירח כחול" (Blue moon), וזה על מנת להבדילו ממופע ירח המתרחש פעם שנייה באותו חודש לועזי, תופעה המתרחשת בתדירות גבוהה יותר. המושג ירח כחול הוא מקור הביטוי "once in a blue moon", המקבילה האנגלית ל"פעם ביובל".
בגלל המשיכה ההדדית הירח נסוג מכדור הארץ בקרוב ל-38 מ"מ בכל שנה, ולמעשה התרחקות הירח מאיטה את סיבוב כדור הארץ סביב עצמו. לאורך מיליוני שנים שינויים זעירים כאלה, והתארכות היממה על כדור הארץ ב-17 מיקרו שניות בשנה מצטברים לשינויים רבי השפעה. בתור הדבון היו 400 ימים בשנה, בני 21.8 שעות כל אחד.
לירח תפקיד משמעותי בהתפתחות החיים על כדור הארץ בגלל השפעתו על מזג האוויר. עדויות פלאונטולוגיות מראות שזווית הנטייה של כדור הארץ מיוצבת על ידי יחסי גאות ושפל עם הירח. כמה תאוריות מאמינות שללא הייצוב של הירח כנגד מומנט הכוח, זווית הנטייה של כדור הארץ הייתה בלתי יציבה ברמה כאוטית, כפי שהיא בלתי יציבה במאדים. אם זווית הנטייה של כדור הארץ תתקרב למישור המילקה שינויים עונתיים אדירים יגרמו למזג אוויר יוצא דופן, ומסוכן. קוטב אחד יפנה ישירות אל השמש בקיץ, ולהפך, בחורף. פלאונטולוגים שלמדו את המקרה התאורטי הזה הגיעו למסקנה ששינוי כזה יחסל את כל צורות החיים הגדולות והעליונות על כדור הארץ. עם זאת, נושא זה שנוי במחלוקת, וייתכן שניתן ליישבה בעזרת מחקר נוסף של מאדים, החולק עם כדור הארץ זווית נטייה דומה ואורך יום דומה, אך שונה ממנו בכך שאין לו ירח גדול או ליבה נוזלית.
בגלל קרבתו המיוחדת של הירח מתאפשרים ליקויי חמה וירח. זאת כיוון שהשמש גדולה מהירח פי 400, ואילו הירח קרוב יותר פי 400.
אם יחס ההקטנה של מערכת כדור הארץ-ירח היה עומד על 1:42,000,000, כי אז קוטר כדור הארץ היה כ-30 ס"מ (גודל של דגם תקני), וגודל הירח היה כגודלו של כדור בסיס (כ-7 ס"מ קוטר), והמרחק בניהם היה כ-9 מטרים. ממרחק כזה לאיש העומד היכן שדגם כדור הארץ, הירח היה נראה כגודל מחק בקצה עיפרון.
centre|ממוזער|upright=4|המחשת המרחק בין כדור הארץ לירח והיחס בינו לבין גודלם של גרמי השמיים (התמונה היא בקנה מידה נכון. כל פיקסל בגודלה המקורי של התמונה מייצג כ-100 קילומטר. בתצוגה זו כל פיקסל מייצג כ-500 קילומטר). למעשה רוב תמונות מערכת השמש, לא מצוירות נכון בקנה מידה של המרחק.
התאמה ליצורים חיים
כוכב-לכת בו מתקיימים תנאים התומכים בקיום של יצורים חיים נקרא ראוי למגורים (habitable), גם בטרם אלה התפתחו בו. מידת יכולתו של המדע לזהות כוכבי-לכת כאלה אינה ברורה, משום שהאדם מכיר מדגם של כוכב-לכת יחיד בו מתקיימים חיים מסוימים, ומשום שצורות החיים היחידות שהוא מכיר הן כאלה היכולות להתאים דווקא לכוכב-לכת זה.
כדור הארץ מספק את התנאים לקיום חיים (כפי שאנו מבינים אותם כיום): הימצאות מים במצב נוזלי, סביבה בה מולקולות אורגניות יכולות להתקיים ולהגיב זו עם זו, וכניסה של זרם אנרגיה גדול מספיק כדי לאפשר מטבוליזם. הפרמטרים המאפשרים את יצירת החיים ואת המשך הקיום שלהם, כוללים את מבנה השמש ומערכת השמש, המרחק של כדור הארץ מהשמש, השונות במסלול שלו סביבה, קצב הסיבוב שלו סביב צירו, זווית הציר, ההיסטוריה הגאולוגית של הכדור, וקיום של אטמוספירה ושל שדה מגנטי מגן.
ביוספרה
לפעמים טוענים כי כלל צורות החיים בכדור הארץ יוצרים "ביוספרה". לרוב מאמינים כי ביוספרה זו החלה להתפתח לפני 3.5 מיליארד שנים. מדענים מאמינים כי ביוספורות דומות לכדור הארץ הן דבר נדיר.
הביוספרה מחולקת למספר ביומות, המאוכלסות על ידי בעלי חיים וצמחים שבהרחבה יש ביניהם קווי דמיון. על פני האדמה, קווי רוחב ראשיים וגובה מעל פני הים מפרידים בין ביומים שונים. באופן יחסי, ביומים יבשתיים בחוג הארקטי והאנטארקטי או בגבהים גבוהים שוממים מצמחים וחיות, בעוד שבממוצע, מגוון המינים הגבוה ביותר נמצא באזורי קו המשווה.
משאבי טבע
"משאבי טבע" הם חומרים ומרכיבים טבעיים בסביבה שהאדם משתמש בהם לתועלתו. בין משאבי הטבע אפשר למנות: קרקע, אוויר, מים, מזון, מינרלים, חומרי גלם, אזורי מחיה, צמחייה, בעלי חיים ומתכות. המונח משאבי טבע משמש גם לציון חומרים אותם צורכים אורגניזמים החיים בבית גידול מסוים.
ישנם משאבי טבע שלאחר עיבודם התועלת שאפשר להפיק מהם גדלה. לפני העיבוד נקרא אותו משאב טבע "גולמי", ולאחר עיבודו הוא כבר לא גולמי אלא מעובד. מחצבים גולמיים נקראים עפרות, למשל: עפרת נחושת, עפרת ברזל, עפרת אלומיניום, עופרת האבץ.
משאבי הטבע אינם מפוזרים באופן שווה על פני כדור הארץ. לדוגמה, חלק נכבד ממקורות הנפט בעולם מרוכז במזרח התיכון, בארצות כמו ערב הסעודית, איראן, עיראק ועוד.
סכנות טבעיות וסביבתיות
פגיעת אסטרואידים
קיצם של החיים על פני כדור הארץ יכול להגיע מפגיעה מקבוצת אסטרואידים בשם אסטרואידי אפולו.
האסטרואיד "99942 אפופיס". הראשון לקבל דרגה 4 בסולם טורינו כיוון שהיה חשד שמעבר ליד כדור הארץ ב-2029 שיגרום לשינוי מסלול שיביא להתנגשות עם כדור הארץ ב-2036. לאחר תצפיות נוספות במהלך השנים שהביאו לחישוב מדויק של המסלול התברר כי אפופיס יעבור ב-13 באפריל 2029 במרחק של כ-32,000 ק"מ מכדור הארץ, ודרגת הסיכון שלו ירדה לאפס.
אסטרואיד אחר יכול לפגוע בכדור הארץ הוא האסטרואיד שיש לו הסתברות של 1:4000 לפגוע בכדור הארץ ב-2880.
מחסור במשאבים
הרבה מדינות כיום סובלות ממחסור במים. הרבה מדינות מפתחות דרכים שונות להשגת מים, כגון טכניקות להתפלת מי ים, בניית סכרים שונים לאגירת מים, טיהור שפכים, ועוד. לפי נתוני אתרים שונים, בערך 97% מהמים בעולם הם מים מלוחים (לכן התפלת מי ים היא הדרך הזמינה ביותר). בערך 2% מהמים בעולם הם מים מתוקים הלכודים בקרחונים שבחלקים הצפוניים והדרומיים בעולם, ופחות מ-1% מהמים בעולם הם מי תהום.
אידאולוגיות כגון סביבתנות, שואפות להתמודד עם בעיית המחסור במשאבים באמצעות אחריות חברתית, אישית ופוליטית, או באמצעות מחקר ופיתוח.
דמוגרפיה
נכון למרץ 2018 אוכלוסיית כדור הארץ נאמדת בכ-7.6 מיליארד בני אדם. הצפיפות הממוצעת היא כ-50 איש לקילומטר רבוע (ללא התחשבות באנטארקטיקה).
כשני שלישים מהאוכלוסייה הם ביבשת אסיה (כ-2.6 מיליארד בסין והודו בלבד). היבשת הצומחת ביותר היא אפריקה, שקצב הגידול השנתי בה הוא כ-2.5 אחוז לשנה, ואילו באירופה שיעור הגידול הוא זניח. בישראל, לשם השוואה, שיעור הגידול עומד על כ-2 אחוזים לשנה
במהלך המאה ה-20 אוכלוסיית העולם יותר משילשה את עצמה, כאשר בשנת 1900 הייתה כ-1.65 מיליארד ואילו ב-1999 כ-6 מיליארד. עד אמצע המאה ה-19 קצב הגידול של אוכלוסיית העולם היה איטי למדי, והיא הכפילה את עצמה אחת לכמה מאות שנים. במאה העשרים גבר מאוד קצב הגידול, ואוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה מ-1927 ל-1974 (47 שנים), מ-1950 ל-1987 (37 שנים) ומ-1960 ל-1999 (39 שנים). החל משנות השבעים, במקביל לירידה בפריון, יורד קצב הגידול של אוכלוסיית כדור הארץ בהתמדה. בסוף שנות השישים הגיעה העלייה השנתית ל-2.06 אחוז לשנה, ועל פי הערכות האו"ם בשנת 2000 היא ירדה ל-1.2%, ונכון ל-2013 לכ-1.1%.
כדור הארץ בתרבות
ממוזער|הגולה הכחולה 2007
אטימולוגיה
frameless|upright=0.35|right|🜨
הסימול התקני של כדור הארץ הוא צלב המוקף בעיגול. סמל זה ידוע בשם "צלב הגלגל", "צלב השמש", "צלב אודין" או "צלב האישה". בתרבויות שונות היה לסימן זה משמעויות שונות, והוא מסמל כיום את נקודות המצפן, כדור הארץ והאדמה. גרסה נוספת של הסמל היא צלב בראש העיגול בדומה ל-"Globus cruciger" סמל נוצרי לסמכות, ששימש גם כסמל אסטרונומי קדום של כדור הארץ.
דגל כדור הארץ
דגל כדור הארץ הוא דגל שעוצב על ידי הסטודנט השוודי אוסקר פרנפלדט. הדגל, לטענתו, אמור לשמש כדגל הרשמי של כוכב הלכת ארץ בעתיד. בנוסף, פרנפלט רואה בדגל סיבה לאחדות המין האנושי בדרך לחלל. החזון של יוצרי הדגל ומפיציו הוא לשגר חללית למאדים שבה יונף דגל האנושות כולה ולא דגל לאומי, וזה יהיה סימן לאחדות אנושית. פרנפלדט אמר כי "במסעות הנוכחיים לחלל החיצון משתמשים בדגלים של לאומים שונים בהתאם למדינה שמממנת את המראה. עם זאת, הנוסעים בחלל הם לא רק נציגים של מדינותיהם. הם נציגים של כדור הארץ".
השקפות מודרניות
בתרבות הפופולרית
הארץ התיכונה של ג'ון רונלד רעואל טולקין שוכנת בארדה שמעוצבת תחילה כאדמה שטוחה. עם זאת, לאחר שקיעתה של נומינור בסוף העידן השני, ואלינור (מקום משכנם של האלים) יוצאת מתחומי ארדה, וזו הופכת לכדור עגול.
בסדרה המדריך הטרמפיסט לגלקסיה הציע דאגלס אדמס כי כדור הארץ, כולל היצורים החיים עליו, הוא למעשה מחשב ענק שהוזמן על ידי העכברים. לאחר שקיבלו העכברים את התשובה לחיים, היקום וכל השאר היה עליהם לנסות למצוא את השאלה המתאימה לתשובה זו, ולשם כך נבנה כדור הארץ על ידי חברה לבניית פלנטות. כדור הארץ נהרס על ידי "ווגנים" משום שהוא מפריע להקמתה של אוטוסטרדה-בין חללית.
בקרב מספר סופרי פנטזיה כדור הארץ מקושר לכדורי ארץ או לפלנטות אחרות ביקומים מקבילים, ביניהם סדרת נרניה וחומריו האפלים.
בשנת 1988 כדור הארץ הנתון בסכנה נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים".
עתיד כדור הארץ
עתיד הפלנטה קשור קשר הדוק למחזור החיים של השמש. הליום המצטבר בליבת השמש יגרום לכך שכמות הקרינה המופצת מהשמש תגדל לאיטה. כמות קרינת השמש צפויה לגדול בכ-10% במשך ה-1.1 מיליארד השנים הבאות, ובכ-40% במהלך 3.5 מיליארד השנים הבאות. מודלים אקלימיים מצביעים על כך שגידול כזה בקרינה צפוי להוביל להשפעות נוראיות על החיים בכדור הארץ, כולל לדוגמה האפשרות של אובדן האוקיינוסים.
כחלק ממחזור החיים של השמש, היא צפויה להתרחב ולהפוך לענק אדום בעוד כ-5 מיליארד שנים. מודלים מצביעים על כך כי היא תתפשט עד לכ-99% מהמרחק למסלול הנוכחי של כדור הארץ. עם זאת, עד אז מסלול כדור הארץ עשוי להתרחב עד פי 1.7 מהמסלול הנוכחי בגלל הירידה במסה של השמש. כך שייתכן שכדור הארץ לא יבלע על ידי השמש, אם כי רוב או כל החיים על פני הכדור צפויים להיכחד בגלל קרבת השמש לכדור הארץ. עם זאת מודלים מאוחרים יותר מראים כי ייתכן וכדור הארץ יבלע בשמש וייהרס בה בגלל השפעות של גאות וכבידה.
550px|מרכז|מחזור החיים של השמש
ראו גם
קישורים חיצוניים
שעון כדור הארץ יום/לילה
סלעים שגילם מוערך ב-4.28 מיליארד שנה התגלו בקוויבק שבקנדה, באתר אוניברסיטת מקגיל
המכון למדעי כדור הארץ, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים
האנציקלופדיה למדעי כדור הארץ, באתר המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית
יגאל גלילי, מי אמר שהעולם הוא כדור?, כמעט 2000 5, חורף 1995
חסרי מנוח: מהירות כדור הארץ ביקום, באתר סוכנות החלל הישראלית
Henry Cavendish's Experiment – ניסוי למציאת משקל כדור הארץ 1798
הערות שוליים
*
קטגוריה:כוכבי לכת במערכת השמש | 2024-10-12T21:21:25 |
פלנטה | הפניה כוכב לכת | 2023-12-26T22:03:36 |
כוכב לכת | שמאל|350px|מערכת השמש החדשה.
כּוֹכַב לֶכֶת או פלנטה (מיוונית: Πλανήτης, "נע ונד") הוא גרם שמיים, שאינו כוכב, המוגדר על פי האיגוד האסטרונומי הבין-לאומי באופן הבא:
במערכת השמש:
נמצא במסלול קבוע סביב השמש;
בעל מסה גדולה דיה כדי שכוח המשיכה שלו יצור צורה הקרובה לצורה כדורית;
הוא מפנה את מסלולו מעצמים אחרים שגודלם קרוב לשלו;
מחוץ למערכת השמש:
נמצא במסלול קבוע סביב כוכב או שאריות של כוכב;
המסה שלו מתחת למסה הדרושה להיתוך תרמו-גרעיני של דאוטריום;
בעל דרישות מסה/גודל למעמד פלנטרי במערכת השמש שלנו; כוכב לכת מקיף את השמש
לעומת השמש, שהיא כוכב הפולט קרינה אלקטרומגנטית – כוכבי הלכת המקיפים את השמש אינם מקרינים אור: המסה שלהם קטנה בהרבה ממסתם של הכוכבים הכי קלים, והלחץ במרכזם אינו מאפשר תגובות גרעיניות מספיק משמעותיות בשביל לפלוט כמות ניכרת של אנרגיה. לפיכך אין להם אור משל עצמם, אך הם עדיין מאירים בעזרת אור השמש הפוגע בהם.
הגדרת כוכב לכת במערכת השמש הוכרזה על ידי האיגוד האסטרונומי ב-2006, בעוד ההגדרה של כוכב לכת חוץ-שמשי הוצגה ב-2003. הכרזות אלו נועדו להסדיר הגדרות פורמליות בתחום, לאחר עשורים של תגליות. בהתאם, מכילה מערכת השמש שלושה סוגי גופים:
כוכבי לכת;
כוכבי לכת ננסים;
גופים קטנים במערכת השמש (אסטרואידים, קנטאורים, שביטים, גופים טרנס-נפטוניים, כוכבי לכת מינורים ואחרים).
על פי אותן הגדרות במערכת השמש ישנם שמונה כוכבי לכת – ארבעת כוכבי הלכת הארציים כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים, וארבעת ענקי הגז צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. בעבר פלוטו נחשב אף הוא לכוכב לכת, אך מעמדו שונה לכוכב לכת ננסי.
מבחינה פיזיקלית לא קיים הבדל משמעותי בין כוכבי לכת במערכת השמש לבין כוכבי לכת חוץ שמשיים, כך שלעיתים מכנים את שתי הקבוצות בשם "כוכבי לכת". הענף המדעי שחוקר כוכבי לכת נקרא מדעים פלנטריים והוא משלב בתוכו מדעי החלל עם מדעי כדור הארץ.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|כוכבי הלכת במערכת השמש: חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים, צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון.
לאורך ההיסטוריה האנושית, ניסו רבים לחקור את גרמי השמיים, וכך נולד מדע האסטרונומיה. תת-ענף של מדע זה, אסטרונומיה פלנטרית, חקר את הגופים, ובעיקר את הפלנטות, שבמערכת השמש.
בעת העתיקה, לא היה מקובל לראות את כדור הארץ ככוכב לכת. במקום זאת, רווחה הסברה שכוכבי הלכת אותם ניתן לראות בעין בלתי מזוינת (כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי) – סובבים את כדור הארץ, שעומד במקומו (ראו המודל הגאוצנטרי). כיום, הפך המודל ההליוצנטרי למקובל בקרב הקהילה המדעית לצורך חיזוי מיקומם של כוכבי הלכת בשמיים.
עם פיתוח הטלסקופ חוקרי גרמי שמיים גילו כוכבי לכת חדשים, כך שמספר כוכבי הלכת במערכת השמש שונה מספר פעמים:
1543 – 6 כוכבי לכת (כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים, צדק ושבתאי)
1781 – 7 כוכבי לכת (עם אורנוס)
1807 – 11 כוכבי לכת (עם קרס, פאלאס, יונו ווסטה)
1845 – 12 כוכבי לכת (עם אסטריה)
1846 – 13 כוכבי לכת (עם נפטון)
1851 – 23 כוכבי לכת (עם הבה, איריס, פלורה, מטיס, היגיאה, פרטנופה, ויקטוריה, איגריה, איירנה ואבנומיה)
1852 – 8 כוכבי לכת (ללא האסטרואידים)
1930 – 9 כוכבי לכת (עם פלוטו)
2006 – 8 כוכבי לכת (ללא פלוטו)
כאשר גילו את הגופים החדשים קרס, פאלאס, יונו ווסטה במסלול סביב השמש באזור שבין מאדים לצדק הם הוגדרו ככוכבי לכת ונותרו כאלה במשך 5 עשורים. אך בהמשך, כשהתגלו גופים נוספים באזור זה הוחלט לשלול מהם את מעמדם ככוכבי לכת ולהגדירם כאסטרואידים. המתנגדים הרבים טענו כי קרס הוא גדול מכדי להחשב אסטרואיד פשוט אך קול המתנגדים לא היה חזק מספיק ומעמדו כאסטרואיד לא השתנה.
דבר דומה התרחש כאשר בשנת 1930 התגלה בקצה מערכת השמש גוף חדש, פלוטו, אשר מיד נחשב ככוכב הלכת החדש – התשיעי במספר. מעמדו ככוכב לכת נשאר במשך 7 עשורים אך מעמד זה עורער כאשר בשנת 2003 התגלה גוף נוסף, מרוחק יותר, וגדול מפלוטו ב-5% – בשם אריס. תחילה רצו להגדיר את אריס ככוכב לכת העשירי אולם הדבר חייב להגדיל את מספר כוכבי הלכת ל-13 היות שגופים מרוחקים נוספים שהתגלו התאימו להגדרה.
בשנת 2006 כונסו האסטרונומים מרחבי העולם תחת האיגוד האסטרונומי הבין-לאומי, הגוף העולמי הרשמי האחראי על מדע האסטרונומיה, כדי להחליט האם להגדיל שוב את מספר כוכבי הלכת או לשלול את מעמדו של פלוטו. לאחר דיונים, ויכוחים והצעות שונות הוחלט לשנות שוב את הגדרת כוכב לכת ולהוסיף קטגוריה חדשה – כוכב לכת ננסי, שתתאים לגופים קטנים יותר כדוגמת האסטרואיד קרס, וכן הגופים הטרנס-נפטוניים פלוטו ואריס. ב-2016 פורסמה היפותזה על קיום כוכב לכת תשיעי.
שמות כוכבי הלכת
בעולם המערבי שמות כוכבי הלכת במערכת השמש מבוססים על שמות האלים מהמיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית. באירופה היו אלה היוונים שנתנו שמות לכוכבי הלכת הראשונים שהתגלו, אבל בשלב מאוחר יותר, בשל השפעתה של האימפריה הרומית, ולאחר מכן בהשפעת הכנסייה הקתולית, כוכבי הלכת היו ידועים בשם הרומי (לטיני) ולא בשמם היווני.
הרומאים העריכו את היוונים וחלקו איתם את התרבות, המנהגים והאלים – אך בשמות שונים. רק בתקופה המאוחרת של הרפובליקה הרומית המשכתבים הרומאים שאלו את מרבית העלילות של האלים היווניים ויישמו אותן על האלים שלהם. מאוחר יותר כאשר הרומאים למדו את האסטרונומיה היוונית הם נתנו לשבעת כוכבי הלכת את השמות של האלים שלהם:
כוכב חמה נקרא אצל הרומאים מרקוריוס ואצל היוונים הרמס;
נוגה נקרא אצל הרומאים ונוס ואצל היוונים אפרודיטה;
מאדים נקרא אצל הרומאים מרס ואצל היוונים ארס
צדק נקרא אצל הרומאים יופיטר ואצל היוונים זאוס;
שבתאי נקרא אצל הרומאים סטורנוס ואצל היוונים קרונוס.
כאשר התגלו כוכבי הלכת העוקבים במאה ה-18 ובמאה ה-19 מנהג השמות לא השתנה:
אורנוס (השם העברי: אורון) על שם אורנוס מהמיתולוגיה היוונית;
נפטון (השם העברי:רהב) על שם האל הרומאי נפטון (מקבילו היווני פוסידון).
כוכבי לכת במערכת השמש
שמאל|ממוזער|300px|מערכת השמש, כוכבי הלכת, חגורת האסטרואידים ושביט (לא בקנה מידה).
שמאל|ממוזער|300px|כוכבי לכת ארציים משמאל לימין: חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים.
שמאל|ממוזער|300px|ענקי הגזים משמאל לימין: צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון.
על פי האיגוד האסטרונומי הבין-לאומי, מערכת השמש מכילה 8 כוכבי לכת:
(15px|סמל כוכב חמה) כוכב חמה – מרקורי
(15px|סמל נוגה) נוגה – ונוס
(15px|סמל כדור הארץ) כדור הארץ
(15px|סמל מאדים) מאדים – מארס
(15px|סמל צדק) צדק – יופיטר
(15px|סמל שבתאי) שבתאי – סטורנוס
(15px|סמל אורנוס) אורון – אורנוס
(15px|סמל נפטון) רהב – נפטון
קטגוריות
כוכבי הלכת במערכת השמש סווגו על פי הרכבם לשלוש קטגוריות:
כוכבי לכת ארציים – אלו הם כוכבי לכת (וכנראה גם כוכבי לכת ננסים) הדומים בהרכבם לכדור הארץ. הם מורכבים בעיקר מסלעים מאחר שרוח השמש העיפה את מרבית החומר הנדיף שלהם. קטגוריה זו כוללת את חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים, ואם מתחשבים בכוכבי הלכת הננסיים, גם קרס ייכלל בקטגוריה זו, יחד עם אסטרואידים רבים הנמצאים בחגורת האסטרואידים.
ענקי הגזים – אלו הם כוכבי לכת המורכבים בעיקר מגזים והם הרבה יותר מסיביים מכוכבי הלכת הארציים. קטגוריה זו כוללת את צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון.
גופים טרנס נפטוניים – אלו הם גופים שנמצאים מעבר למסלולו הנוכחי של כוכב הלכת נפטון. קטגוריה זו כוללת את כוכבי הלכת הננסיים פלוטו, אריס, האומיה, מאקה-מאקה ועוד.
קטגוריות משניות
חלק מהקטגוריות מתחלקות לקטגוריות משניות:
ענק גז – תת-קטגוריה של ענקי הגזים, שהם מסיביים יותר משאר ענקי הגזים ובעלי כמות גדולה של מימן והליום. לקבוצה זו משתייכים כוכבי הלכת הענקים צדק ושבתאי.
ענק קרח – תת-קטגוריה של ענקי הגזים, שהם פחות מסיביים משאר ענקי הגזים ובעלי מחסור של מימן והליום. לקבוצה זו משתייכים כוכבי הלכת הענקים אורנוס ונפטון.
פלוטינו – תת-קטגוריה של גופים טרנס נפטוניים בתהודה מסלולית של 2:3 עם נפטון. לקבוצה זו משתייכים פלוטו, אורקוס ואיקסיון.
תת-קטגוריות של גופים מאותו סוג ואותה קטגוריה
גמד קרח – תת-קטגוריה של כוכבי לכת ננסיים קפואים ושל גופים טרנס נפטוניים. לקבוצה זו משתייכים כוכבי הלכת הננסיים פלוטו, האומיה, מאקה-מאקה ואריס.
פלוטואיד – תת-קטגוריה של כוכבי לכת ננסיים ושל גופים טרנס נפטוניים. לקבוצה זו משתייכים כוכבי הלכת הננסיים פלוטו, האומיה, מאקה-מאקה ואריס.
מאפיינים
כל כוכבי הלכת הסובבים את השמש נמצאים במסלול הפוך לכיוון השעון אם מסתכלים על המערכת כולה מעל הקוטב הצפוני של השמש. משך סיבוב שלם סביב השמש נקרא שנה. שנה של כל כוכב לכת תלויה במרחק שלו מהשמש. ככל שהמרחק מהשמש גדול יותר, מסלול כוכב הלכת ארוך יותר ומהירותו איטית יותר היות שהוא מושפע פחות מכוח הכבידה של השמש, ולכן אורך השנה גדל.
שמאל|ממוזער|250px|שיפוע ציר
יתרה מכך, כוכבי הלכת סובבים סביב עצמם על ציר מרכזי. משך סיבוב שלם של כוכב לכת סביב עצמו נקרא יום. כל כוכבי הלכת סובבים על ציר בכיוון הפוך לכיוון השעון (אותו כיוון בו הם סובבים סביב השמש) מלבד נוגה ואורנוס אשר סובבים סביב עצמם עם כיוון השעון. "יום" של כוכבי הלכת השונים אינו תלוי במרחקם מהשמש או במאפיינים אחרים שלהם; בנוגה אורכו של היום הוא 243 ימי ארץ, ואורכו של יום על ענקי הגז קטן מיום ארץ אחד.
מאפיין חשוב נוסף של כוכבי הלכת הוא שיפוע ציר (Axial Tilt) אשר קובע את הזווית של כוכב הלכת ביחס לקו המשווה של השמש. מאפיין זה משפיע ישירות על כמות האור שמקבל כל קוטב של כוכב הלכת, וכך נוצרות העונות של כוכבי הלכת ושינויי אקלים לאורך השנה. בצדק שיפוע הציר מאוד נמוך ולכן התנודות העונתיות שלו מינימליות. אורנוס לעומת זאת, בעל שיפוע ציר כה קיצוני עד שהוא נמצא כמעט על צידו.
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|תנועה אחורית של מאדים על פני מפת השמיים וחזרה לתנועה קדומנית
כוכבי הלכת, כמו השמש ושאר גרמי השמיים, נראים "זורחים" במזרח ו"עורבים" במערב (בגלל סיבוב כדור הארץ סביב עצמו). אבל, אם משווים את המיקום של כוכב לכת יחסית לכוכבי השבת לילה אחרי לילה ניתן להבחין שכוכבי הלכת "גולשים" לאט לכוון מזרח של מפת השמיים. גלישה זאת (הנקראת תנועה קדומנית) היא איטית ביותר ואי אפשר להבחין בה במהלך לילה אחד. מאדים, למשל, ישלים סיבוב שלם מזרחה על פני מפת השמיים במשך כמעט שנתיים. תופעה זאת נובעת מכך שכוכבי הלכת נעים כל לילה עוד קצת "מזרחה" במסלולם סביב השמש.
פעם בזמן מה (במחזור שאורכו כאורך המחזור הסינודי של כוכב הלכת) כוכב הלכת מאט את תנועתו מזרחה על פני מפת השמיים, נעצר, ומתחיל לנוע בכיוון ההפוך – כלומר מערבה על פני מפת השמיים. זאת היא התנועה האחורית (או הנסיגה) של כוכב הלכת. התנועה האחורית (כמו הקדומנית) היא איטית וניתן להבחין בה רק על ידי השוואת מיקום כוכב הלכת לשאר מפת השמיים מלילה ללילה. הנסיגה ממשיכה במשך כמה שבועות (בין 41 יום אצל מאדים ועד 158 יום אצל נפטון) ואז כוכב הלכת מאט שוב את תנועתו אחורנית, עומד שוב, וחוזר לתנועתו הרגילה מזרחה על פני מפת השמיים.
מאפיינים של כוכבי הלכת סוג שם קוטר*(בקו המשווה) מסה* רדיוס מסלול(AU) משך מסלול(שנות ארץ) נטיית מסלול(°) אקסצנטריות יום(ימי ארץ) ירחים טבעות פלנטריות אטמוספירה כוכבי לכת ארציים כוכב חמה 0.382 0.06 0.39 0.24 3.38 0.206 58.64 אין אין מינימלית נוגה 0.949 0.82 0.72 0.62 3.86 0.007 -243.02 אין אין CO2, N2 כדור הארץ 1.00 1.00 1.00 1.00 7.25 0.017 1.00 1 אין N2, O2 מאדים 0.532 0.11 1.52 1.88 5.65 0.093 1.03 2 אין CO2, N2 ענקי הגז צדק 11.209 317.8 4.20 11.86 6.09 0.048 0.41 66 יש H2, He שבתאי 9.449 95.2 9.54 30.46 5.51 0.054 0.43 62 יש H2, He אורנוס (אורון) 4.007 14.6 19.22 84.01 6.48 0.047 -0.72 27 יש H2, He נפטון (רהב) 3.883 17.2 30.06 164.8 6.43 0.009 0.67 13 יש H2, He
* ביחס לכדור הארץ.
כוכבי לכת ננסים
לפני שנת 2006 מרבית הגופים הגדולים שהתגלו סווגו ככוכבי לכת, ואולם בשנה זו חלק מגופים אלה סווגו מחדש ככוכבי לכת ננסיים היות שהמסה והרכב שלהם היו שונים מכוכבי הלכת המקובלים.
נכון להיום חמישה גופים סווגו ככוכבי לכת ננסים:
מאפיינים של כוכבי הלכת הננסיים סוג שם קוטר*(בקו המשווה) מסה* רדיוס מסלול(AU) משך מסלול(שנים) נטיית מסלול(°) אקסצנטריות יום(ימים) ירחים טבעות פלנטריות אטמוספירה כוכבי לכת ארציים קרס 0.08 0.0002 2.76 4.60 10.59 0.080 0.38 אין אין אין גופים טרנס-נפטוניים פלוטו 0.18 0.0022 39.48 248.09 17.14 0.249 -6.39 5 אין אין האומיה 0.12×0.150.0007
43.13 285.38 28.19 0.189 0.16 2מאקה-מאקה~0.12 0.0007 45.79 309.88 28.96 0.159 0 אריס 0.19 0.0025 67.67 ~557 44.19 0.442 ~0.3 1 אין אין
*ביחס לכדור הארץ.
כוכב לכת חוץ-שמשי
כוכב לכת חוץ-שמשי הוא כוכב לכת שלא נמצא בתחומה של מערכת השמש, ומקיף כוכב שאינו השמש. נכון לינואר 2016, אושר גילויים של 2,049 כוכבי לכת כאלה וזוהו עוד אלפי מועמדים. ב-18 בינואר 2007 שוגר הלוויין COROT של סוכנות החלל האירופאית שמטרתו לגלות כוכבי לכת חוץ-שמשיים נוספים. ב-6 במרץ 2009 שוגר טלסקופ החלל קפלר שמיועד גם הוא למצוא כוכבי לכת חוץ-שמשיים. נכון ל-2011 התפלגות המועמדים לכוכבי לכת (כולל אלה שעדיין לא אושרו) שקפלר מצא היא כ-50% דמויי נפטון ואורנוס כ-40% כוכבי לכת סלעיים וכ-10% דמויי צדק או גדולים מצדק. בנוסף ישנם גם סוג של כוכבי לכת הנקראים כוכבי לכת ארציים, שהראשון ביניהם שנתגלה הוא קפלר 10B.
ראו גם
מדעים פלנטריים
כוכב לכת ננסי
גופים קטנים במערכת השמש
ננס חום
ניווט אסטרונומי
כוכב לכת חוץ-שמשי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמי שמיים
קטגוריה:מערכת השמש | 2024-08-16T20:50:06 |
גאומטריה לא-אוקלידית | במתמטיקה, גאומטריה לא-אוקלידית היא כל מערכת גאומטרית עקבית ששונה מהגאומטריה האוקלידית באקסיומה אחת או יותר. שתי המערכות הלא-אוקלידיות הידועות ביותר הן הגאומטריה הספרית והגאומטריה ההיפרבולית, ולעיתים המונח גאומטריה לא-אוקלידית מתייחס בעיקר לגאומטריות אלה. גאומטריות אלה מתקבלות על ידי החלפת האקסיומה החמישית של אוקלידס (אקסיומת המקבילים) באקסיומה אחרת. בגאומטריה האוקלידית, האקסיומה החמישית מניחה כי במישור דו־ממדי, לכל ישר נתון ונקודה כלשהי שאינה על הישר קיים בדיוק ישר אחד העובר דרך הנקודה ואינו פוגש את הישר הנתון (כלומר, ישר מקביל לישר הנתון). בגאומטריה היפרבולית, לעומת זאת, ישנם אינסוף קווים דרך הנקודה שאינם פוגשים את הישר הנתון, בעוד שבגאומטריה אליפטית, כל קו דרך הנקודה פוגש את הישר הנתון.שמאל|ממוזער|250px|התנהגותם של קווים בעלי אנך משותף בגאומטריות שונות
דרך נוספת לתאר את ההבדלים בין הגאומטריות הללו היא להתבונן בשני קווים ישרים הנמשכים ללא הגבלה במישור דו־ממדי, אשר שניהם מאונכים לישר שלישי (באותו מישור):
בגאומטריה האוקלידית, הקווים נשארים במרחק קבוע זה מזה.
בגאומטריה היפרבולית, הם "מתעקלים" זה מזה, ומתרחקים ככל שמתרחקים מנקודות החיתוך עם הניצב המשותף; קווים אלה נקראים גם אולטרה-מקבילים.
בגאומטריה אליפטית, הקווים "מתעקלים" אחד כלפי השני ובסופו של דבר נפגשים.
רקע
בספרו יסודות, ביסס אוקלידס את הגאומטריה שלו על חמש הנחות (אקסיומות). בניגוד לארבע ההנחות הראשונות, שהיו קצרות ופשוטות, ההנחה החמישית (הידועה גם כאקסיומת המקבילים) נוסחה על ידי אוקלידס באופן מסורבל וארוך יותר ונתפסה על ידי מתמטיקאים כפחות טבעית (self-evident). לפיכך נעשו מאמצים רבים לאורך ההיסטוריה להחליפה באקסיומה טבעית יותר או להוכיח שאקסיומה זו נובעת מהאקסיומות האחרות, כלומר – שהיא אינה אקסיומה אלא משפט. מאמצים אלה עלו בתוהו במשך כאלפיים שנה, עד שבראשית המאה ה-19 הבינו מתמטיקאים אחדים שהאקסיומה החמישית כלל אינה הכרחית עבור מערכת גאומטרית עקבית. בכך נפתח לראשונה הפתח לבניית גאומטריות שונות מהגאומטריה של אוקלידס, הגאומטריות הלא-אוקלידיות. לגילוי זה היו השלכות מרחיקות לכת על המתמטיקה ועל המדע בכלל. בתחילת המאה ה-20 השתמש אלברט איינשטיין בגאומטריה לא-אוקלידית על מנת לנסח את תורת היחסות הכללית.
גאומטריות לא-אוקלידיות
לרעיון שניתן להחליף את אקסיומת המקבילים באקסיומה אחרת, ובכך לקבל גאומטריה שונה מהגאומטריה האוקלידית אך תקפה באותה מידה, הגיע לראשונה גאוס, שחשש לפרסם רעיון כה חדשני. גאוס גילה רבות מהתכונות היסודיות של הגאומטריה הלא אוקלידית (או, באופן ספציפי יותר, של הגאומטריה ההיפרבולית) כגון: אי-אפשרות של צורות דומות וקיומו של אורך אבסולוטי א-פריורי (absolute length). כמו כן, גאוס גילה והוכיח את הקשר בין האינטגרל על עקמומיות המשטח לגירעון הזוויתי של משולש על פניו (ההפרש בין סכום זוויותיו ל-180 מעלות), מצא נוסחה לשטח המקסימלי של משולש בגאומטריה היפרבולית, וכן נוסחה להיקף מעגל בגאומטריה היפרבולית. אחריו, בשנות העשרים של המאה ה-19, הגיעו לרעיונות דומים באופן בלתי תלוי המתמטיקאי הרוסי ניקולאי לובצ'בסקי וקצין הצבא ההונגרי יאנוש בויאי. בגאומטריה ההיפרבולית, דרך נקודה מחוץ לישר עוברים אינסוף ישרים מקבילים לישר זה (ולא אחד בלבד כבגאומטריה האוקלידית). בגרסה אחרת של גאומטריה לא־אוקלידית, הגאומטריה הכדורית, שאותה פיתח ברנהרד רימן, תלמידו של גאוס, אומרת מתקיים כי כל שני קווים ישרים נפגשים. כלומר, בגאומטריה זו לא קיימים ישרים מקבילים כלל.
מאוחר יותר פיתח רימן את הגאומטריה הרימנית שמכלילה את כל הגאומטריות הנ"ל והניחה את היסודות לתחום הנקרא גאומטריה דיפרנציאלית, המטפל בין השאר ביריעות בעלות עקמומיות משתנה. ב-1868 נעזר אאוג'ניו בלטראמי בשיטה הכללית של רימן כדי לבנות מודלים לגאומטריה ההיפרבולית. בשנות השבעים של המאה ה-19 חיבר אנרי פואנקרה את הרעיונות האלה אל הנושאים המרכזיים במתמטיקה של תקופתו, והפך אותם לכלי חיוני בתורת המספרים האנליטית.
בתחילת המאה ה-20 התברר שהגאומטריות הלא־אוקלידיות אינן רק תרגיל ביסודות האקסיומטיים של הגאומטריה, אלא הן בעלות משמעות פיזיקלית אמיתית. כשם שהגאומטריה האוקלידית מהווה בסיס למכניקה של אייזק ניוטון, כך מהווה הגאומטריה ההיפרבולית המיושמת על יריעה פסאודו-רימנית (כלומר: יריעה בה הטנזור המטרי לא חיובי לחלוטין) בסיס לתורת היחסות הכללית, והיא הגאומטריה שמתארת נאמנה את המרחב-זמן.
עקביות הגאומטריה הלא-אוקלידית
הדרך הטובה ביותר להשתכנע שגאומטריה לא-אוקלידית היא עקבית, כלומר, שאין בה סתירות, היא לבנות מודל שלה במסגרת תאוריה אחרת, וותיקה ומבוססת יותר. פירושו של דבר הוא שבמסגרת התאוריה הוותיקה, בוחרים קבוצה שתייצג את המישור בגאומטריה הלא-אוקלידית, ומאפיינים את הנקודות ואת הקווים הישרים במישור זה. כל שנדרש מן המודל הוא שהקווים והנקודות שלו יקיימו את האקסיומות של התורה החדשה - הלא-אוקלידית. אם קיים מודל כזה, אז העקביות של התאוריה החדשה נובעת מזו של התאוריה הישנה.
המודלים המקובלים לגאומטריה לא-אוקלידית הם במסגרת הגאומטריה האוקלידית. קיומם של מודלים כאלה מוכיח כי אם הגאומטריה האוקלידית עקבית, הרי שבהכרח תכונה זו חלה על הגאומטריה הלא-אוקלידית. זו בפני עצמה הוכחה שאקסיומת המקבילים (האוקלידית) בלתי תלויה באקסיומות הגאומטריות האחרות (העקביות של הגאומטריה האוקלידית עצמה נשענת על העקביות של תורת הקבוצות, דרך המודל הסטנדרטי של המרחב האוקלידי).
ניתן לפרש חלק מהגאומטריות הלא־אוקלידיות כגאומטריה של פני משטח עקום במרחב אוקלידי תלת־ממדי. המודל הסטנדרטי עבור הגאומטריה הספרית היא גאומטריה על פני כדור, שבה הקווים הישרים הם "מעגלים גדולים" (כגון קו המשווה או המרידיאנים על כדור הארץ).
גם לאחר עבודתם של לובצ'בסקי, גאוס ובויאי, נותרה בעינה השאלה: "האם קיים מודל כזה לגאומטריה היפרבולית?". התשובה ניתנה על ידי אאוג'ניו בלטראמי, בשנת 1868, אשר הראה לראשונה כי למשטח הנקרא פסאודוספרה (דמוי אוכף) יש את העקמומיות המתאימה למודל של חלק מהמרחב ההיפרבולי. במאמר שני באותה שנה, הגדיר בלטרמי את מודל קליין (נקרא גם מודל הדיסק ), אשר מתאים למכלול המרחב ההיפרבולי, והשתמש בכך כדי להראות שהגאומטריה האוקלידית והגאומטריה ההיפרבולית הן עקביות יחד, כך שהגאומטריה ההיפרבולית היא עקבית אם ורק אם הגאומטריה האוקלידית היא עקבית.
לקריאה נוספת
האם אלוהים הוא מתמטיקאי?, בתרגום עמנואל לוטם, אריה ניר הוצאה לאור, 2010, הפרק "הגאומטריקאים: הלם העתיד", עמ'155–175
Marvin J. Greenberg, Euclidean and Non-Euclidean Geometries: Development and History, 4th edition, W. H. Freeman, 2008
Gray, Jeremy. Ideas of Space : Euclidean, Non-Euclidean, and Relativistic. 2nd ed., Clarendon Press ; Oxford University Press, 1989
Bonola, Roberto. Non-Euclidean Geometry. Dover, 1955
קישורים חיצוניים
סקירת הגאומטריה הלא אוקלידית ב-MacTutor
אורה אדלר, ראשיתה של הגאומטריה הלא אוקלידית - ניתוח עבודותיהם של ג'והן בוליי וניקולאי לובצ'בסקי, חיבור לשם קבלת תואר שני, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2002
*
קטגוריה:גאומטריה | 2024-09-05T05:19:13 |
גיאומטריה לא-אוקלידית | redirect גאומטריה לא-אוקלידית | 2011-05-01T02:50:21 |
בניות בסרגל ומחוגה | הפניה בנייה בסרגל ובמחוגה | 2023-12-05T13:11:54 |
גאומטריה | שמאל|ממוזער|245 פיקסלים|"אלוהים הגאומטריקן", איור לכתב־יד צרפתי מהמאה ה-13
גאומטריה (בכתיב תקין: גאומטרייה; מיוונית עתיקה – γεωμετρία. γεω – "אדמה" או "קרקע"; μέτρον – "מדידה") היא ענף של המתמטיקה העוסק בצורות ובמבנים, ובהם הישויות: נקודות, קווים ישרים, עקומות, משטחים, מעגלים ופאונים. הגאומטריה עוסקת בהוכחת טענות לגבי הישויות בעזרת משפטים, המתבססים על אקסיומות. דוגמה למשפטים גאומטריים – משפטי חפיפה. דוגמאות לאקסיומות מופיעות בערך נקודה. המבנים היסודיים של הגאומטריה (בדרך כלל, נקודה, ישר, מישור, ולעיתים גם הזווית והמרחק) מתוארים באמצעות האקסיומות שהם מקיימים. גישה כזו אינה מסתפקת בתיאור שיטות ואבחנות גאומטריות, אלא מתארת במפורש את הנחות היסוד (האקסיומות), וגוזרת מהן בדרך של הוכחה את המשפטים המתייחסים לאותם מבנים.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|245 פיקסלים|איורי גופים גאומטריים, מתוך ציקלופדיית צ'יימברס
גאומטריה היא מענפי המתמטיקה העתיקים ביותר. הגאומטריה התחילה להתפתח במזרח אסיה ובמצרים העתיקה. היוונים הקדמונים עסקו בה בהרחבה והביאו אותה לכדי מיצוי. הבסיס והמבוא השיטתי לה, מופיע בספריו של אוקלידס "יסודות".
המילה "גאומטריה" באה מלשון גאיה – אלת האדמה במיתולוגיה היוונית ומטריה – מדידה. מקור זה מעיד על שורשיה המעשיים של הגאומטריה – מדידת חלקות אדמה, אך כבר היוונים הקדמונים הפכו את הגאומטריה למדע עיוני העומד בפני עצמו, שאינו זקוק לתמריצים חיצוניים. המחשת המשמעות העיונית המנותקת מצרכים מעשיים של הגאומטריה, ניתנת – למשל – בבעיות בנייה בסרגל ובמחוגה בלבד.
התיאור הראשון של הגאומטריה שבו נעשה מאמץ לדייק בניסוחים ולהניח תשתית אקסיומטית הוא סדרת הספרים (מגילות) "יסודות" המיוחס לאוקלידס, במאה השלישית לפני הספירה (להרחבה בנושא זה, ראו גאומטריה אוקלידית). יצירתו של אוקלידס הציבה רף גבוה של קפדנות מתמטית, ובמשך יותר מאלפיים שנה שימשה כסנטדרט בלתי מעורער הן לתיאור המרחב הפיזיקלי והן ללימוד ענף הגאומטריה, ואף מהווה השראה לספרי גאומטריה עד היום. במשך השנים נעשו ניסיונות רבים להוכיח את אקסיומת המקבילים מתוך האקסיומות האחרות. ניסיונות אלה נכשלו כולם, עד השליש הראשון של המאה ה-19, שבו הובילו לפיתוח הגאומטריות הלא-אוקלידיות.
בסוף המאה ה-19, במקביל לייסוד תורת הקבוצות, הוברר שהמערכת של אוקלידס אינה עומדת בסטנדרטים המודרניים. לדוגמה, הוא מתייחס למושגים כמו חפיפה או השוואה של זוויות כמושגים "טבעיים", והאקסיומות שלו אינן מפרטות את תכונותיהם. בפרט, גישה זו אינה מספיקה לתיאור הגאומטריה האוקלידית כשפה מסדר ראשון.
כמענה לבעיה זו, פיתח הילברט מערכת אקסיומטית חלופית, מערכת האקסיומות של הילברט שבה עשרים אקסיומות. כבר מאז עבודתו של דקארט היה ברור שאפשר לבסס את הגאומטריה על בניות אנליטיות כמו הישר הממשי ומערכת הצירים הקרטזית. הבנה זו התחזקה אחרי שהאנליזה עצמה נוסחה במונחי תורת הקבוצות האקסיומטית. היום משתמשים בגישה אקסיומטית כדי לתאר גאומטריות חלופיות, למשל גאומטריה פרויקטיבית סופית והגאומטריה של בניינים. אף על פי שבגאומטריה האוקלידית נוח יותר לטפל בדרכים אחרות, מקומן של האקסיומות של אוקלידס כאבן פינה בהתפתחות המתמטיקה, מובטח לדורות.
כמו כן, התפתחה ב גאומטריה דיפרנציאלית, ועליה התבססה מאוחר יותר תורת היחסות של אלברט איינשטיין.
התפתחות נוספת בגאומטריה המודרנית היא פיתוחה של הגאומטריה הלא-קומוטטיבית. מכיוון שמבנים גאומטריים רבים ניתנים לתיאור אלגברי כמבנים קומוטטיבים, הרי שפעמים רבות ניתן לראות במבנים אלגבריים לא קומוטטיבים הכללה גאומטרית של המבנים הקומוטטיבים ובכך לקבל גם להם תמונה גאומטרית. לדוגמה: מאחר שמרחב הפונקציות הרציפות המתאפסות באינסוף על מרחב האוסדורף קומפקטי מקומית מהווה אלגברת סי כוכב קומוטטיבית, ומאחר שניתן להראות (משפט הייצוג של גלפנד) שכל אלגברת סי כוכב קומוטטיבית היא מהצורה הזו, הרי שניתן לראות באלגברת סי כוכב לא-קומוטטיבית כמודל למושג המופשט מרחב טופולוגי לא-קומוטטיבי.
החיבור הראשון בשפה העברית שעסק בגאומטריה באופן שיטתי הוא ספרו של אברהם בר חייא, שחי במאות ה-11 וה-12 בספרד, "חיבור המשיחה והתשבורת". במבוא לספרו מסביר בר חייא שהגאומטריה חיונית לחישוב מדויק של שטחי קרקעות המאפשר חלוקה הוגנת של קרקעות המתחייבת ממצוות התורה.
ראו גם
גאומטריה אוקלידית
גאומטריה לא-אוקלידית
לקריאה נוספת
דיבשה אמירה, ביסוס אכסיומתי ליסודות הגאומטריה, הוצאת עם עובד ודביר, 1962.
אברהם הלוי פרנקל, מבוא למתמטיקה – בעיות ושיטות מן המתמטיקה החדישה, כרך שני: האינסוף והמרחב, חטיבה שנייה: גאומטריה, הוצאת מסדה, 1954.
טימותי גוורס, מתמטיקה, ידיעות ספרים, 2007, הפרק "גאומטריה", עמ' 103–129.
Marvin J. Greenberg, Euclidean and Non-Euclidean Geometries: Development and History, 4th edition, W. H. Freeman, 2008
קישורים חיצוניים
מילון מונחים בגאומטריה, באתר משרד החינוך.
אתר עזר לפתרון בעיות בגאומטריה
הדגמה ויזואלית של המשפטים בגאומטריה אוקלידית (הנדסת המישור) לבחינת הבגרות במתמטיקה, לפי רשימת משרד החינוך – אתר המרכז לתכנון לימודים, מכללת קיי
* | 2024-09-22T17:45:25 |
בנייה בסרגל ובמחוגה | 320px|שמאל|ממוזער|הדגמת חלוקת קטע לשלושה חלקים שווים, באמצעות בנייה בסרגל ומחוגה.
320px|ממוזער|אנימציה המראה את הנקודות שאפשר לבנות בסרגל ובמחוגה במספר קטן של שלבים
בגאומטריה האוקלידית של המישור, בנייה בסרגל ובמחוגה היא בנייה של עצמים גאומטריים, כגון קטעים בעלי תכונות מוגדרות, הנעזרת בסרגל ובמחוגה בלבד. לעניין זה, הסרגל והמחוגה אינם הכלים הפיזיים המשמשים בשרטוט, אלא הפשטות גאומטריות, המממשות את שלוש האקסיומות הראשונות מבין חמש האקסיומות של אוקלידס בספרו "יסודות":
הסרגל הגאומטרי הוא כלי, המאפשר יצירת קו ישר או קטע ארוך כרצוננו, העובר דרך שתי נקודות נתונות. הסרגל אינו מכויל ואינו בעל יכולת מדידה (לא מסומנות עליו שנתות, המציינות יחידות אורך), וההנחה היא שאי-אפשר ליצור עם הסרגל לבדו שני ישרים מקבילים במרחק נתון זה מזה.
המחוגה הגאומטרית מאפשרת להתוות מעגל, שמרכזו הוא נקודה נתונה, ורדיוסו נתון או שווה למרחק בינה לבין נקודה אחרת.
אוינופידיס היה הראשון שהתחיל לחקור את הנושא.
פעולות אפשריות
שמאל|ממוזער|300px|הדגמת חמש הפעולות, כאשר למעלה הנתון ולמטה - הבנייה (סדר הפעולות משמאל לימין)
סרגל ומחוגה מאפשרים לבצע שתי פעולות יסודיות:
שרטוט ישר (ארוך כרצוננו) שעובר דרך שתי נקודות נתונות
שרטוט מעגל שמרכזו בנקודה נתונה, והוא עובר דרך נקודה נתונה אחרת.
בנוסף לזה אפשר למצוא את:
נקודת החיתוך של שני ישרים (שאינם מקבילים)
נקודות החיתוך של ישר ומעגל (אם קיימות)
נקודות החיתוך של שני מעגלים (אם קיימות)
בניה במחוגה וסרגל היא שרשרת של פעולות כאלו, המגיעה אל התוצאה המבוקשת.
דוגמאות לבניות פשוטות
שמאל|ממוזער|בניית משושה משוכלל, באמצעות סרגל ומחוגה
ניתן לבנות בעזרת הסרגל והמחוגה בניות רבות ומגוונות. דוגמאות לבעיות בנייה אלמנטריות:
בניית אנך אמצעי לקטע: משרטטים שני מעגלים שמרכזיהם קצות הקטע ורדיוסיהם גדולים מאורך חצי הקטע ושווים זה לזה. מעבירים ישר דרך נקודות החיתוך של המעגלים וזהו האנך האמצעי.
בניית אנך לישר דרך נקודה נתונה על הישר או מחוצה לו: משרטטים מעגל שמרכזו הנקודה הנתונה והוא חותך את הישר. האנך האמצעי לקטע שנקודות החיתוך מקצות הוא האנך המבוקש.
העברת ישר מקביל לישר נתון, דרך נקודה שמחוץ לישר: מעבירים אנך לישר דרך הנקודה, ולאחר מכן אנך נוסף לאנך דרך הנקודה.
הקצאת קטע על ישר (כלומר - מציאת נקודה על ישר L שמרחקה מנקודה A שעל הישר שווה למרחק בין שתי נקודות C ו- D)
הקצאת זווית (כלומר, בהינתן הנקודות A,B,C,D,E, מציאת נקודה X כך שהזווית ABX שווה לזווית CDE)
בניית חוצה זווית (כלומר חלוקת זווית נתונה לשתי זוויות שוות): מעבירים מעגל כלשהו שמרכזו בקודקוד הזווית, מחברים את נקודות החיתוך של המעגל עם שוקי הזווית ומעבירים לקטע שנוצר אנך אמצעי.
בניית משולש שנתונים אורכי צלעותיו: משרטטים את אחת הצלעות, ומעבירים שני מעגלים שמרכזיהם בקצות הצלע ורדיוסיהם שווים לאורך שתי הצלעות האחרות. מחברים את קצות הקטע עם אחת מנקודות החיתוך של המעגלים ונוצר המשולש המבוקש.
בניית מעגל חוסם למשולש (כלומר מעגל העובר דרך שלושת קודקודי המשולש): בונים אנכים אמצעיים לשתיים מצלעות המשולש. נקודת החיתוך שלהם היא מרכז המעגל, ומרחקה מהקודקודים זהו הרדיוס.
בניית מעגל חסום במשולש (כלומר מעגל המשיק לכל צלעות המשולש): בונים חוצי זווית לשתיים מזוויות המשולש. נקודת החיתוך שלהם היא מרכז המעגל. בונים ממנה אנך לאחת הצלעות ואורכו הוא רדיוס המעגל.
פעולות נפוצות נוספות הן: חיבור וחיסור של אורכי קטעים, כפל וחילוק שלהם במספרים רציונליים, חיבור וחיסור זוויות ועוד.
בעיות בנייה מפורסמות
פרט לבעיות הקלות שנמנו בסעיף הקודם, בעיות בנייה היו אחד הכוחות שהניעו את התקדמות הגאומטריה לאורך השנים. בין הבעיות הנודעות יותר נמנות:
בעיית אפולוניוס: להעביר מעגל שישיק לשלושה מעגלים נתונים. בעיה זו הוצגה על ידי אפולוניוס מפרגה, 260-170 לפני הספירה, שספרו "חתכי חרוט" פרץ דרכים חדשות בגאומטריה שמעבר לישרים ומעגלים. אפולוניוס פתר, ככל-הנראה, את הבעיה, אלא שפתרונו (בספר De Tactionbus) אבד. הבעיה נפתרה על ידי פרנסואה וייט, המתמטיקאי הצרפתי בן המאה השש-עשרה, ואחר-כך, בדרכים פשוטות יותר, על ידי אחרים, בהם על ידי גאוס.
בעיית הביליארד של אל-חסן: לחסום משולש שווה-צלעות במעגל נתון, באופן ששתיים מצלעות המשולש יעברו דרך נקודות נתונות. הבעיה הוצגה על ידי המתמטיקאי הערבי אבן אל-היית'ם, שחי בין השנים 965 ל-1039, לערך, וכתב ספר חשוב באופטיקה. בעיה זו אפשר לנסח גם כך: מצא, על מעגל נתון, את הנקודה שסכום מרחקיה משתי נקודות נתונות הוא הקטן ביותר. את הבעיה פתר אל-חסן, עקרונית, על ידי חיתוך המעגל הנתון עם היפרבולה מתאימה.
ממוזער|180px|בעיית מלפאטי: בהינתן המשולש ABC, יש לשרטט את שלושת המעגלים המשיקים לצלעות ומשיקים זה לזה
בעיית קסטיליון, המבקשת להעביר משולש החסום במעגל נתון דרך שלוש נקודות נתונות. הבעיה הוצגה על ידי גבריאל קרמר, ונפתרה ב-1776 על ידי G.F. Salvemini, שנטל לעצמו את השם קסטיליון על-שם מקום הולדתו בעיירה קסטיליון פלורנטינו שבחבל טוסקנה.
בעיית מלפאטי: לשרטט במשולש נתון, שלושה מעגלים שיהיו משיקים לצלעות המשולש ומשיקים זה לזה. את הבעיה הציג ופתר המתמטיקאי האיטלקי ג'אן פרנצ'סקו מלפאטי , 1731-1807.
בעיית מונג: בהינתן שלושה מעגלים, למצוא מעגל החוצה את שלושתם בניצב. בעיה זו הוצגה על ידי הצרפתי Monge, 1746-1818. כדי לפתור בעיה זו, הראה מונג שהמקום הגאומטרי של מרכזי המעגלים החוצים בניצב שני מעגלים נתונים, הוא קו ישר.
הבעיות הגאומטריות של ימי קדם
היוונים הקדמונים ניסחו ארבע בעיות, אשר במשך כ-2,000 שנה היו בעיות פתוחות:
הכפלת הקובייה: בניית קובייה שנפחה כפול מהנפח של קובייה נתונה
תרבוע המעגל: בניית ריבוע השווה בשטחו למעגל נתון
שילוש זווית: חלוקת זווית נתונה לשלושה חלקים שווים
בנייה של משובע משוכלל
כל ארבע הבעיות הוכחו כבלתי פתירות, באמצעות יישום אלמנטרי של התורה המתמטית העוסקת בהרחבת שדות.
בניית מצולעים
כדי לבנות מצולע משוכלל בן n צלעות, צריך לבנות את הזווית בת מעלות, כלומר לבנות קטע שאורכו . מספר זה נמצא בתוך שדה ההרחבה מעל הרציונליים של שורש היחידה מסדר n, המכונה גם השדה הציקלוטומי ה-n-י. גאוס הוכיח באמצעות השיטות של תורת גלואה ומחקריו על שורשי יחידה, שאפשר לבנות מצולעים משוכללים שמספר הצלעות שלהם הוא מכפלה של חזקת 2 וראשוני פרמה שונים. בפרט אפשר לבנות את המצולע המשוכלל בן 17 צלעות (גאוס הציג בנייה אלגברית מפורשת למצולע כזה ב-1801), ואת המצולע המשוכלל בן 65,537 צלעות. לעומת זאת, לא ניתן לבנות את המצולע המשוכלל בן 9 צלעות (משום שזה יצריך בניית זווית של 20 מעלות, בנייה שאינה אפשרית בסרגל ומחוגה).
בניית מספרים
אם נתון קטע היחידה, כלומר קטע שאורכו 1, אז ניתן להגדיר "מספר חיובי הניתן לבנייה". כיוון שאפשר לחבר קטעים, אפשר לקבל כל מספר טבעי. ניתן גם לבצע פעולות נוספות:
כדי לכפול קטעים u ו-v, יש לבנות את הקטע OA שאורכו 1, ו-AC שאורכו u באופן ששלוש הנקודות על אותו ישר. אחר כך בונים OB שאורכו v כך ש-B לא על אותו ישר. בונים מ-C ישר מקביל ל-AB וקוראים לנקודת החיתוך שלהם D. על פי משפט תאלס מתקיים:
, כלומר ומכאן BD=uv כמבוקש.
כדי לחלק קטעים יש למצוא מספר הופכי, כלומר אם נתון u יש למצוא את . ניתן לעשות זאת באותה דרך, כאשר הפעם בונים כך ש-OA=u, AC=1 ו-OB=1 ואז: ומכאן BD=1\u כמבוקש. מה שהוסבר עד כה מספיק כדי לבנות כל מספר רציונלי חיובי.
פעולה נוספת שניתן לעשות היא הוצאת שורש ריבועי. כדי לעשות זאת יש לבנות קטע AB באורך a (ממנו רוצים להוציא שורש) וקטע BC שאורכו 1 כך ששני הקטעים על אותו ישר. לאחר מכן לבנות מעגל שקוטרו AC, ואז לבנות אנך ל-AC מהנקודה B ולקרוא לנקודת החיתוך שלו עם המעגל D. מתקיים , ולכן על פי תכונות דמיון משולשים מתקיים או ומכאן כמבוקש.
מספרים מרוכבים
לאחר שנתונות זוג נקודות, להן אפשר להתייחס כנקודות 0 ו- 1, מגדירים מספר מרוכב כנקודה שהוא מציין על המישור המרוכב. קבוצת המספרים הניתנים לבנייה בצורה כזאת מהווים שדה הנקרא שדה המספרים הניתנים לבנייה. ניתן לבנות מספר a+bi אם ורק אם ניתן לבנות את |a| ואת |b|, אותם בונים כמוסבר לעיל.
למספרים הניתנים לבנייה תכונות נוספות. כך למשל, מספר ניתן לבנייה אם ורק אם הוא שייך לשדה הנמצא בקצה של מגדל הרחבות ריבועיות (הרחבות מממד 2) של שדה המספרים הרציונליים.
הכללות
אף על פי שבבעיות הבנייה הקלאסיות מקובל היה להשתמש בשני הכלים, הסרגל והמחוגה, ידוע שאפשר להסתפק בהרבה פחות. בשנת 1797 פרסם הגאומטרן האיטלקי לורנצו מסקרוני ספר, שבו הראה שכל בעיה שאפשר לבנות בסרגל ומחוגה, אפשר לבנות גם באמצעות המחוגה לבדה. כדי להראות זאת, הוכיח מסקרוני שבמחוגה ניתן לחבר ולחסר ארכי קטעים, וגם להכפיל ולחלק אורכים זה בזה. (לא ניתן לבנות ישרים, אך ניתן למצוא שתי נקודות המתוות את הישר, ולמעשה לשרטט נקודות כרצוננו הנמצאות על הישר).
כבר ב-1759 עסק ד'אלמבר בפתרון בעיות בנייה בסרגל בלבד. בעיות אלה מטבען מוגבלות יותר מאשר הבניות במחוגה ובסרגל, משום שהסרגל אינו מאפשר אלא פתרון של משוואות ליניאריות. עבודתו של ד'אלמבר המריצה מתמטיקאים צרפתיים אחרים לעסוק בנושא, שהעניין בו גבר אחרי פרסום ספרו של מסקרוני. באותה עת הציע ז'אן-ויקטור פונסלה (Jean-Victor Poncelet; 1867-1788) שהוספת מעגל אחד קבוע במישור (יחד עם המרכז של אותו מעגל), די בה כדי לאפשר לסרגל לפתור כל בעיית בנייה במחוגה וסרגל. השערה זו הוכחה ב-1833 על ידי הגאומטרן יאקוב שטיינר, וזכתה לשם משפט פונסלה-שטיינר.
כלי נוסף שניתן להגדיר הוא "סרגל דו-צדדי" ― כלי שבהינתן ישר, מסוגל לבנות ישר מקביל במרחק קבוע (רוחב הסרגל), ובהינתן שתי נקודות שמרחקן גדול מרוחב הסרגל, מסוגל לבנות ישר דרך אחת מהן שמרחקו מהשנייה שווה לרוחב הסרגל. כל בעיה שאפשר לבנות בסרגל ומחוגה, אפשר לבנות באמצעות סרגל דו-צדדי בלבד.
היפיאס הראה שבעזרת קוואדרטריקס, כלי שאיננו בארגז הכלים של הגאומטריה, ניתן לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים, וכן הוכח שכלי זה מאפשר את תרבוע העיגול.
כלי אחר שנעשה בו שימוש בהקשר דומה, הוא "הסרגל המסומן" או ה-neusis construction , כלי שבהינתן קטע, נקודה, ושני קווים, בונה נקודה על כל אחד מהקווים כך ששלוש הנקודות ― הנתונה ושתי החדשות ― נמצאות על ישר אחד, והמרחק בין שתי החדשות הוא כאורך הקטע הנתון. כלי זה ניתן ל"מימוש" על ידי סרגל, עליו ניתן לסמן אורך של קטע נתון, ואז להניח אותו על הנקודה הנתונה, ולאפשר לו להסתובב ולהחליק על גביה, עד ששני קצות הקטע שמסומן עליו ייגעו בשני הקווים הנתונים ― ואז לבנות את הקו שהוא מתווה.
ה-neusis construction מספק פתרון נאה לכמה מהבעיות שהוזכרו קודם לכן, כמו הבעיה של הכפלת הקובייה (אותה אפשר לפתור גם באמצעות חיתוך של פרבולות, או בעזרת העקום הקרוי קונכואיד, שבנייתו מיוחסת לניקומדס, בן המאה השנייה לפני הספירה). ארכימדס הראה שאפשר, בעזרת סרגל, מחוגה ו-neusis construction, לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים.
ניתן להגדיר עקום שלישי זווית , ואז בעזרת סרגל ומחוגה לחלק זוויות ל-3 חלקים שווים.
לקריאה נוספת
Heinrich Dorrie, 100 Great Problems of Elementary Mathematics, (translated 1965).
בניות גאומטריות - בעיות קלאסיות, אתגריות וממוחשבות, הוצאת שאנן. 2015.
חידושים בגאומטריה אוקלידית - תיאוריה של מרובע קמור ומעגל היוצר נקודות פסקל על צלעותיו, הוצאת אקדמון, 2021.
בעיות בנייה חדשות ומתאימות לתלמידי תיכון, כנס ירושלים ה12 למחקר בחינוך מתמטי, עמ' 139-142.
קישורים חיצוניים
כלים לבנייה וירטואלית בסרגל ומחוגה
משימות בנייה בסרגל ומחוגה ב-GeoGebra: משימה 1, משימה 2, משימה 3, משימה 4, משימה 5, משימה 6, משימה 7.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גאומטריה
קטגוריה:תורת השדות
*
קטגוריה:יוון העתיקה: מדע ומתמטיקה
eo:Geometrio#Klasikaj problemoj | 2024-09-01T00:41:17 |
תורת הקבוצות הנאיבית | תורת הקבוצות הנאיבית הוא שמה של גישה אלמנטרית לתורת הקבוצות, שאותה פיתח גאורג קנטור בסוף המאה ה-19. התורה עוסקת במושג הקבוצה, שהיא אוסף מופשט של איברים, והיא מאפשרת טיפול מתמטי מדויק במושגי יסוד במתמטיקה, כגון יחס, פונקציה, מספר ואינסוף.
תורת הקבוצות המודרנית מבוססת על גישה אקסיומטית מדוקדקת (ראו אקסיומות צרמלו-פרנקל). הטיפול במושג הקבוצה באופן ישיר קרוי "תורת הקבוצות הנאיבית".
תולדות תורת הקבוצות
את תורת הקבוצות החל לפתח גאורג קנטור ב-1870, בעקבות קשיים שהתעוררו בתורת הפונקציות הממשיות. קנטור חקר קבוצות של נקודות אי-רציפות, ואחר-כך קבוצות כלליות יותר. את מחקריו סיכם בשני מאמרים, שפורסמו ב-1895 וב-1897 תחת הכותרת "תרומה ליסודות התאוריה של מספרים טרנספיניטים" (במקור – בגרמנית), בכתב-העת "Mathematische Annalen". הגדרתו של קנטור לקבוצה הייתה:
על הגדרה זו העיר אברהם הלוי פרנקל:
בתחילת המאה ה-20 התגלו בתורת הקבוצות פרדוקסים, שנבעו מהיותה מתירנית מידי וחסרת ביסוס אקסיומטי נאות. לשם פתרון בעיות אלה פותחה תורת הקבוצות האקסיומטית, ובעקבות צעד זה, תורת הקבוצות ללא הביסוס האקסיומטי הקפדני נקראת תורת הקבוצות הנאיבית. תורת הקבוצות הנאיבית עוֹדֶנָה נלמדת כקורס בסיסי באוניברסיטאות, שכן היא פשוטה יותר להבנה, ומרבית רעיונותיה נכונים גם בגרסה האקסיומטית.
פרדוקסים
הגדרת מושג הקבוצה באופן שמאפשר, הלכה למעשה, לכל עצם להיכלל בה, הובילה למספר פרדוקסים.
הפרדוקס של ראסל
קודם להצגת הפרדוקס, נבהיר: בדרך כלל, קבוצה אינה איבר של עצמה.איבריה של הקבוצה A, שהגדרתה "קבוצת כל המספרים השלמים" הם מספרים, ולכן, הקבוצה A, שאינה מספר, אינה אחד מן האיברים של A. יש גם קבוצות שהן איבר של עצמן: למשל, הקבוצה B, שהגדרתה "קבוצת כל הקבוצות שיש להן הגדרה בת תשע מילים". הגדרתה של B היא בת תשע מילים, ולכן היא איבר של עצמה.
הפרדוקס עוסק בקבוצה D המוגדרת להלן:
כלומר, לכל קבוצה X, X היא איבר ב-D אם ורק אם הקבוצה X אינה איבר ב-X. לגבי הדוגמאות שהבאנו לעיל מתקיים: A היא איבר ב-D, ואילו B אינה איבר ב-D.
נשאלת עכשיו השאלה: האם הקבוצה D היא איבר ב-D? אם כן, אז בהתאם להגדרתה של D היא אינה איבר של עצמה. אך אז, בהגדרת הדרישות מהקבוצה X, הקבוצה D היא כן איבר של עצמה. שתי אפשרויות אלה מובילות לסתירה פנימית, בכך שהוכחנו טענה והיפוכה מאותה מערכת לוגית.
הפרדוקס של קנטור
הפרדוקס של קנטור עוסק בהגדרת ועל ההשלכות הסותרות על "מספר האיברים" (העוצמה) של כל קבוצה.
הפרדוקס של בורלי-פורטי
הפרדוקס של בורלי-פורטי עוסק ב, אשר אינה יכולה להיות קבוצה (בתורת הקבוצות (הנאיבית)).
תורת הקבוצות האקסיומטית
בעקבות הסתירות הללו, ובעיות נוספות שהתגלו, נוצר הצורך לבסס את רעיון הקבוצה באופן אקסיומטי. בעקבות כך, פותחה תורת הקבוצות האקסיומטית, שהיא למעשה התורה אליה לרוב מתכוונים היום מתמטיקאים כאשר הם מדברים על "תורת הקבוצות". האקסיומטיזציה של ארנסט צרמלו ואברהם הלוי פרנקל (אקסיומות צרמלו-פרנקל) מטילה מספר מגבלות על הגדרות של קבוצות, כדי להימנע מהסתירות האפשריות בתורה הנאיבית שהודגמו לעיל, והיא כיום הדרך המקובלת להתייחס לקבוצות באופן פורמלי.
לקריאה נוספת
אי"י פוזננסקי, "על יסודות המתמטיקה", נספח לספר הגיון לשון ושיטה מאת יהושע בר-הלל, ספרית פועלים, 1970.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות | 2024-09-04T05:41:02 |
הפצת לינוקס | הפצת לינוקס, המכונה גם הפצה או distro (קיצור הנגזר מהמילה האנגלית distribution), היא מערכת הפעלה גנו המכילה את ליבת מערכת ההפעלה לינוקס ורכיבים נוספים לתפעול המחשב. רוב רכיבי ההפצה מבוססים על תוכנה חופשית וקוד פתוח, לכן קל לנייד אותם למטרות ונישות שונות וכך המגוון שלהם רחב.
שמאל|ממוזער|250px|Tux כפי שצויר במקור על ידי לארי יואינג
הפצה נוצרת בדרך כלל על ידי משתמשים, קבוצות וארגונים מרחבי העולם. חברות כמו RedHat, נובל ומנדריבה, פרויקטים קהילתיים כמו דביאן GNU/לינוקס (Debian GNU/Linux), אובונטו לינוקס (Ubuntu), PCLinuxOS ו-ג'נטו מתחזקים את התוכנה ומספקים אותה כמערכת שלמה מוכנה להתקנה ושימוש.
לרוב, הפצות גנו/לינוקס זמינות להורדה באינטרנט בתור קובצי ISO לצריבה עצמית. בדרך כלל ניתן אף להפעיל הפצה ישירות מדיסק און קי ללא כל צורך בהתקנה.
היסטוריה
הפצות לינוקס החלו להופיע זמן קצר לאחר שלינוקס התחילה להיות בשימוש גם על ידי מפתחים מחוץ לקהילת ההאקרים, אשר מצידם התעניינו בעיקר בפיתוח מערכות הפעלה, יותר מאשר בתוכניות ובממשק המשתמש. משתמשי לינוקס, נדרשו לפתח מומחיות בסיסית בסביבת מערכת ההפעלה יוניקס לפני שניתן היה להשיג הפצה המאפשרת להתקין את לינוקס בקלות. לינוקס במצב זה לא התאימה למשתמשים מן השורה.
בין ההפצות הראשונות שהפכו זמינות זמן קצר לאחר שחרורה של הגרסה הראשונה של לינוקס ניתן היה למצוא את MCC Interim Linux, אשר הייתה זמינה לכל דורש באמצעות אתר ftp באוניברסיטת מנצ'סטר כבר בפברואר 1992. TAMU נוצרה באותה תקופה לערך באוניברסיטת טקסס A&M (שכינויה TAMU) וכך גם SLS. הפצות אלו לא תוחזקו בצורה יעילה במיוחד וכאשר אחת מהן - SLS, סרבה לקבל תיקונים ועדכונים מאדם בשם פטריק וולקרדינג (Patrick Volkerding), הוא יצר את הפצת Slackware.
הפצות לינוקס משכו משתמשים אשר חיפשו תחליפים למערכות ההפעלה Microsoft Windows ו-MacOS במחשב אישי, אך בעיקר כאלו שהשתמשו ביוניקס בעבודה או באוניברסיטה. הם אימצו את לינוקס בגלל העלות ובמיוחד מאחר שקוד המקור של רוב התוכניות היה זמין אף הוא. לינוקס הפכה פופולרית ביותר בשוק השרתים, בעיקר שרתי אינטרנט ומסדי נתונים (ראו גם LAMP).
מבנה
הפצת לינוקס מכילה ליבת (קרנל) לינוקס, ספריות (כגון ספרית GNU שממנה נגזר השם גנו/לינוקס), קובצי אתחול, קובצי תצורה, דפי תיעוד, יישומיים נוספים, מערכת חלונות (מכונה X) וסביבת עבודה. רובה מבוססת תוכנה חופשית וקוד פתוח. כל יישום מופץ עם קוד המקור שלו וכך כל משתמש יכול לערוך את היישום ולהתאימו לצרכיו. חלק קטן מהתוכנות שמצורפות להפצה הן קנייניות ואינן מגיעות עם קוד המקור.
חבילות
הפצות מפוצלות בדרך כלל לחבילות, כל אחת מהן מכילה תוכנה או שירות מסוימים. חבילה עשויה להכיל למשל ספרייה לטיפול בקובצי PNG, ספרייה אחרת עשויה להכיל גופנים ואילו ספרייה שלישית עשויה להכיל דפדפן אינטרנט.
אף על פי שרוב ההפצות מבוססות קוד פתוח, רובן מפיצות את התוכנה בקוד בינארי (לאחר הידור לשפת מכונה). חלק מההפצות, כגון ג'נטו, מספקות את הליבה הבינארית בלבד, כלי בניה ושאר החבילות מסופקות בקוד מקור. כדי להתקין חבילה יש ראשית לבנות אותה במחשב המשתמש.
מנהל החבילות
בנוסף לחבילות, כל הפצה מספקת כלי לביצוע התקנה והסרה של חבילות באופן ידידותי למשתמש. כלי זה מכונה מערכת ניהול חבילות של ההפצה, או בקיצור, מנהל החבילות.
מנהל החבילות מכיל מידע על כל חבילה שקיימת עבור ההפצה כמו תיאור, גרסה, תלויות (בחבילות אחרות) ועוד.
מנהל החבילות יכול לבדוק את המידע בחבילה במטרה לאתרה, לעדכן אוטומטית בעת פרסום גרסה חדשה, לבדוק תלויות בחבילות אחרות ועוד.
אף על פי שהפצות לינוקס מכילות בדרך כלל יותר תוכנה מאשר מערכות הפעלה מסחריות טיפוסיות, אפשר להתקין גם תוכנה שאיננה קיימת במנהל החבילות, על אף שהליך זה אינו שכיח, באמצעות הידור קוד המקור של התוכנה.
עדכניות
ההפצות השונות מבוססות בעיקר על חבילות תוכנה אחרות, אשר מפותחות בנפרד. לדוגמה: ההפצות השונות אורזות את ליבת לינוקס ואת מערכת התצוגה מ־X.org. ככל שמשקיעים יותר זמן בבדיקת הגרסה, אפשר למצוא יותר בעיות (ולתקנן, או לפחות לפרסמן). מצד שני, משתמשים בגרסה ישנה יותר, שלא כוללת שינויים ותיקונים מהמפתחים המקוריים. ההפצות השונות נבדלות בגישתן לבעיה.
בדרך כלל המפתחים משתמשים בגרסה מסוימת של התוכנה, ומתקנים אותה בתיקונים חשובים שהתגלו מאוחר יותר. הפצות שולחניות רגילות מוציאות בדרך כלל גרסה חדשה כל כחצי שנה. ישנן הפצות שמוציאות גרסה חדשה לאחר זמן רב יותר, ומשתדלות גם לתמוך בהן לפרק זמן ארוך. בחלק מההפצות, למשל אובונטו, מנצלים את היתרונות של שתי השיטות, כלומר מפיצים כל כמה חודשים גרסה רגילה וכל שנתיים גרסה ארוכת טווח (LTS).
הפצה מתגלגלת
דרך חלופית היא ליצור הפצה מתגלגלת (rolling). במקרה הזה החבילות שבתוכנה מתעדכנות באופן שוטף מעדכונים של המפתחים המקוריים. בכך מקבלים גרסאות עדכניות יותר, אך פחות צפויות: אם יש בעיה במקרים רבים הפתרון לה כולל מעבר לגרסה חדשה יותר שכוללת את התיקון, אך אולי גם שינויים אחרים.
השוואה בין הפצות לינוקס
הטבלאות בהמשך אינן מכסות את כל ההפצות הקיימות, אך כן חלק ניכר מההפצות הפופולריות והמשמעותיות.
מידע בסיסי על הפצות: יוצר או מפיץ, תאריך הוצאה לאור וגרסה אחרונה, מחיר ורישיון וכך הלאה.
יוצריצרןיצא לאור לראשונהמבוסס על הפצהגרסה יציבה אחרונהמטרהתיאור קצר גרסה תאריך הוצאה לאור דביאן גנו/לינוקס איאן מרדוק פרויקט דביאן 17-6-1996 הפצה עצמאית 11.0 (בול-פגיעה) 14 באוגוסט 2021 שולחן עבודה, שרת הפצה קהילתית, יציבה, מאגר חבילות רחב, נאמנות לעקרונות התוכנה החופשיתTails אנונימינתמך על ידי פרויקט Tor23 ביוני 2009דביאן גנו/לינוקס5.14 ביוני 2022פרטיות, אנונימיותהפצה שמטרתה לספק פרטיות ואנונימיות פדורה פרויקט פדורה פרויקט פדורה 2003-11-05 רד האט 38 18 באפריל 2023 כללי תמיכה רבה מהקהילה ומ-Red Hat ג'נטו דניאל רובינס קרן ג'נטו מרץ 2002 הפצה עצמאית הפצה מתגלגלת הפצה מתגלגלת כללי מבוססת קוד-מקור קנופיקס קלאוס קנופר צוות פיתוח pre-2003-01-19 (3.1) דביאן גנו/לינוקס 8.6 25 בינואר 2021 הפצה חיה על גבי תקליטור DVD מתוכננת עבור שימוש קל מנדריבה Mandrakesoft S.A. Mandriva S.A. 1998-7-23 (5.1 venice) רד האט 2011.0 2011-08-28 שולחן עבודה מתוכננת עבור שימוש קל סלאקוור פטריק פולקרדינג פטריק פולקרדינג 1993-07-16 SLS 15.0 2 בפברואר 2022 שולחן עבודה, תחנת עבודה, שרת יציבות, פשטות סוזה (ראו גם אופן סוזה) S.u.S.E. GmbH, SuSE, GmbH נובל 1994 סלאקוור, Jurix Leap 15.3 2 ביוני 2021 שולחן עבודה עסקי, שרת מתוכננת עבור שימוש קל אובונטו קנוניקל קנוניקל 2004-10-20 דביאן גנו/לינוקס 23.04 ("Lunar Lobster") אפריל 2023 שולחן עבודה מתוכננת עבור שימוש קל, מספר משתמשים גדול רד האט אנטרפרייז רד האט & פרויקט פדורה רד האט & פרויקט פדורה 2000-03-27 (RHL 6.2E (Zoot))a רד האט RHEL 9RHEL 9.2 ב־10 במאי 2023 תחנת עבודה עסקית, שרת, מחשב מרכזי מיועדת לשוק העסקי Arch Linux אארון גריפין צוות פיתוח 11/03/2002 הפצה עצמאית הפצה מתגלגלת הפצה מתגלגלת שולחן עבודה, שרת מנהל חבילות חזק, עדכניות מיידיתLinux mintרביםצוות פיתוח27-8-2006אובונטו21.1 "Vera"20 בדצמבר 2022שולחן עבודהמיועדת להיות הפצה קלה לשימוש אישי עם חבילות רבות שמותקנות מראש.
ראו גם
רשימת הפצות לינוקס
מונחים בתוכנה
עברית בלינוקס
ReactOS
לינוקס דגל אדום
Tiny Core Linux
Puppy Linux
קישורים חיצוניים
השוואה בין הפצות לינוקס - השוואה מפורטת עם מידע אודות נתח שוק
LWN.net רשימת הפצות לינוקס - רשימת השוואה בין הפצות לינוקס, כולל הפצות היסטוריות
אני רוצה גנו/לינוקס! - בחירת הפצה
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכנה חופשית | 2024-10-08T17:52:24 |
כוכב זוגי | הפניה כוכב כפול | 2008-07-11T21:51:20 |
פאי | 270px|ממוזער|פַּאי (3.14159) = היקף מעגל שקוטרו שווה 1 (ורדיוסו ½)
במתמטיקה, (האות היוונית פִּי; בעברית מקובלת ההגייה פַּאי, על דרך האנגלית) הוא מספר חסר ממד המייצג את היחס הקבוע (בגאומטריה האוקלידית) בין היקף המעגל לקוטרו. הוא קבוע מתמטי שמופיע בנוסחאות רבות במתמטיקה ובפיזיקה. כבר בזמן הקדום ניסו אנשים לקבוע את ערכו של היחס בין היקף המעגל לקוטרו. המתמטיקאי היווני אנטיפון הציע את השיטה לחישוב הערך בערך בשנת 430 לפנה"ס, ומאוחר יותר שכלל אותה ארכימדס. במהלך השנים נמצאו נוסחאות נוספות לחישובו.
הוא מספר אי-רציונלי (ואף מספר טרנסצנדנטי), כלומר אינו ניתן לייצוג כיחס בין שני מספרים שלמים. בשל כך, הייצוג העשרוני של כולל אינסוף ספרות אחרי הנקודה העשרונית, ללא מחזוריות קבועה. 20 הספרות הראשונות אחרי הנקודה בייצוג העשרוני הן: אך לצרכים מעשיים ניתן להסתפק בדיוק נמוך יותר, ומקובל להסתפק בקירוב 3.14.
מקור השם
האות היוונית משמשת כסמל שבו משתמשים לייצוג היחס בין היקף המעגל לקוטרו משום שזו האות הראשונה במילה היוונית "περίμετρος" (פרימטרוס) שמשמעותה היקף. השימוש המתועד הראשון של השימוש בסימון זה נמצא בספר "Synopsis Palmariorum Matheseos" (או "תצפית הישגי המתמטיקה") של המתמטיקאי הוולשי ויליאם ג'ונס מ-1706. בשימוש מתמטי, האות הקטנה מובדלת מהאות הגדולה , שמשמשת לציון מכפלה.
תכונות
הוא מספר אי-רציונלי, כלומר אינו ניתן לכתיבה כיחס בין שני מספרים שלמים. תכונה זו הוכחה בשנת 1761 על ידי יוהאן היינריך למברט.
בשנת 1882 הוכיח פרדיננד לינדמן את משפט לינדמן-ויירשטראס ממנו נובע ישירות ש־ הוא מספר טרנסצנדנטי. מהוכחה זו נובע ש־ אינו ניתן להצגה באמצעות שימוש במספר סופי של מספרים שלמים, שברים או שורשים שלהם יחד עם ארבע פעולות החשבון. כתוצאה מהוכחה זו נובע שלא ניתן, באמצעות בנייה בסרגל ובמחוגה, לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון – אחת הבעיות הגאומטריות המפורסמות של ימי קדם.
חישוב פאי
חישוב ערך מדויק יותר ויותר של היווה אתגר במשך מאות שנים.
שמאל|ממוזער|באמצעות שיטת המיצוי של ארכימדס ניתן לחשב את ערכו של בכל רמת דיוק רצויה, באמצעות מצולעים משוכללים החוסמים ונחסמים על ידי מעגל. בתמונה מוצג מעגל שבתוכו חסום משושה משוכלל, והוא חסום במשושה משוכלל אחר
קירובים ל- היו ידועים עוד בבבל ובמצרים העתיקה, אך ארכימדס הציג לראשונה שיטה המאפשרת לחשב את בכל רמת דיוק שתידרש (שיטת המיצוי). השיטה מתבססת על כך שהיקף המעגל קטן מהיקפו של מצולע החוסם את המעגל וגדול מהיקפו של מצולע החסום במעגל. באמצעות חישוב ההיקף של מצולע חוסם ומצולע חסום בעלי מספר הולך וגדל של צלעות נשיג דיוק גדל והולך של היקף המעגל, ובהתאם לכך דיוק גדל והולך של . ארכימדס הפעיל את שיטתו על משושה, ובהדרגה הכפיל את מספר הצלעות (תוך שימוש במצולעים משוכללים). מצולע בן 96 צלעות הביא את ארכימדס לתוצאה הבאה (המופיעה בספר על המדידה של המעגל):
בתחילת המאה ה-15 חישב ג'אמשיד אל-קאשי, מתמטיקאי ואסטרונום פרסי, את בדיוק של 9 ספרות בבסיס סקסגסימלי, דיוק השקול ל־16 ספרות בבסיס עשרוני.
המתמטיקאי ההולנדי אדריאן אנטוניזון השיג במאה ה־16 דיוק בן שש ספרות אחרי הנקודה. הוא הציג את באמצעות השבר .
בשנת 1596 השתמש המתמטיקאי ההולנדי לודולף ואן צאולן בשיטתו של ארכימדס, וחישב את בדיוק של 20 ספרות, וכעבור שנים אחדות הגיע לדיוק של 35 ספרות. הוא היה כל כך גאה בהישג זה, עד שציווה לכתוב ספרות אלה על מצבתו. גם המתמטיקאים הגרמנים התרשמו מאוד מהישג זה, וקראו ל־ בשם מספר לודולף.
התפתחות החשבון האינפיניטסימלי במאה ה־17 הביאה שיטות חדשות לחישובו של . שיטות אלו מתבססות על ייצוגו של כסכום של טור אינסופי.
טכניקה לא שגרתית לחישובו של היא "שיטת מונטה־קרלו": על לוח עץ נצייר ריבוע שאורך צלעו שתי יחידות. נצייר מעגל חסום בריבוע זה (זהו מעגל שרדיוסו שווה ליחידה אחת), ונתחיל להטיל חיצים אל הריבוע (לא נכוון את החץ למרכז הריבוע, אלא אל הריבוע כולו, באופן אקראי). לאחר מספר רב של הטלות, היחס, בין מספר הפעמים שהחצים פגעו בתוך המעגל למספר הפעמים שבהם פגעו בתוך הריבוע, שואף ליחס שבין שטחי שתי הצורות, שהוא .
הדוגמה הראשונה לרעיון זה היא שיטת המחט של בופון: כאשר מטילים מחט על משטח שמצוירים עליו קווים ישרים מקבילים שהמרחק ביניהם שווה לאורך המחט, הסיכוי שהמחט תגע בקווים שווה ל־. ב־1777 ז'ורז' לואי לה קלרק, הרוזן בופון, ביצע את הניסוי כדי להעריך את ערכו של . הניסוי עורר את עניינם של המתמטיקאים בני התקופה, והביא לדיון ער בהבנת מושג ההסתברות.
בשנת 1789 חישב המתמטיקאי הסלובני יורי וגה (Jurij Vega) את 140 הספרות הראשונות של (רק 127 מתוכן היו נכונות).
המתמטיקאי ההודי רמנוג'ן מצא נוסחאות רבות לפאי הנובעות מחישוב ערכים של פונקציות מודולריות, כגון , שהקירוב שהיא נותנת משתפר בכשמונה ספרות עשרוניות עם כל מחובר.
השתכללות המחשבים ומציאת אלגוריתמים יעילים יותר לחישובו של מאפשרים דיוק של מספר רב של ספרות. האלגוריתם המוביל הוא אלגוריתם צ'ודנובסקי. סיבוכיות האלגוריתם כדי לחשב ספרות היא . בנוסף נעזרים לבדיקת התוצאות באלגוריתמים המאפשרים חישוב ספרה מסוימת ללא צורך בפיתוח כל הספרות (נוסחת BBP). השיא העולמי בחישוב הספרות של היה במרץ 2019 היה למעלה מ- ספרות. באוגוסט 2021 חושבו למעלה מ- ספרות. תוצאות כאלו מפגינות את יעילותם של האלגוריתמים ושל מערכות המחשוב.
קירובים של פאי
קירוב מקובל של כמספר עשרוני הוא 3.14. צורת שבר פשוטה המקרבת את , היא או . קירובים אלה מתלכדים עם ערכו האמיתי של בדיוק של שתי ספרות בלבד מימין לנקודה.
ההצגה של כשבר משולב פותחת ב־.
הצגה זו מספקת סדרה של קירובים, שהראשון מביניהם הוא הערך השלם 3, ואחריו באים:
(כדרכם של שברים משולבים, אלו קירובים אופטימליים, במובן הבא: מבין כל השברים בעלי מכנה שאינו עולה על 7, הקרוב ביותר ל- הוא ; מבין כל השברים בעלי מכנה שאינו עולה על 106, הקרוב ביותר ל- הוא ; וכן הלאה.)
רמנוג'אן הציע קירוב מסוג אחר ל-: . קירוב זה סוטה מערכו האמיתי של רק בספרה התשיעית מימין לנקודה העשרונית.
קירוב נוסף הוא , השווה בערך ל-3.146. קירוב זה סוטה מערך רק בספרה השלישית אחרי הנקודה העשרונית.
קירוב נוסף הוא השווה בערך ל-3.1418. קירוב זה סוטה מערך רק בספרה הרביעית אחרי הנקודה העשרונית.
קירוב נוסף הוא , השווה בערך ל-3.1413. קירוב זה סוטה מערך רק בספרה הרביעית אחרי הנקודה העשרונית.
נוסחאות הקשורות בפאי
מופיע בנוסחאות מתמטיות רבות. ניתן לצפות שיופיע בנוסחאות הקשורות לשטחי ונפחי צורות מעגליות, שכן הוא מוגדר באמצעות מעגל, אך לעיתים הוא מתגלה גם בתחומים שלכאורה אין בינם ובין גאומטריה או מעגלים קשר ישיר.
גאומטריה
היקף מעגלשטח עיגולשטח אליפסהנפח כדורשטח פנים של כדורנפח גלילשטח פנים של גלילנפח חרוטשטח פנים של חרוט
אנליזה מתמטית
נוסחה של פרנסואה וייט, 1593:
נוסחת גרגורי-לייבניץ, הקרויה על שם ג'יימס גרגורי (1638–1675) ווילהלם לייבניץ. את הנוסחה גילה גרגורי ב־1672. היא מופיעה גם בספר Ganita-Yukti-Bhasa שכתב המתמטיקאי ההודי Jyesthadeva במחצית המאה ה־16, והמציג מחקרים שנערכו במרכז המחקר Madhava בקרלה שבהודו. הנוסחה קובעת כי
כלומר:
(בהקשר רחב יותר, זהו הערך בפיתוח לטור טיילור של )
מכפלת ואליס:
נוסחת האינטגרל של גאוסיאן (התפלגות נורמלית):
בעיית בזל נפתרה לראשונה על ידי לאונרד אוילר (ראו גם פונקציית זטא של רימן):
פונקציית גמא (המהווה הכללה של פונקציית העצרת) בנקודה 1/2:
נוסחת סטירלינג המשמשת לקירוב עצרת של מספרים גדולים:
(מוכיחים את הטענה על ידי פיתוח אסימפטוטי של פונקציית גמא)
זהות אוילר המתבססת על נוסחת אוילר (שנקראה על ידי ריצ'רד פיינמן "הזהות המופלאה ביותר במתמטיקה", ומקשרת בין חמשת הקבועים המתמטיים הבסיסיים):
שטחו של רבע מעיגול היחידה:
אינטגרל לא אמיתי נוסף:
הופעתו של פאי כערך של פונקציות טריגונומטריות מוליד ייצוגים שונים של המספר כטור אינסופי. למשל,
., הנובעים כולם מהפיתוח לטור טיילור של .
אנליזה מרוכבת
יישום של משפט השאריות:
פיזיקה
מערך ניסוי המניב את ספרות פיי. אנימציה של הניסוי וניתוח מתמטי בערוץ של היוטיובר : 17px|קישור=#בלו|ממוזער
ניתן לקבל את ערכו של באמצעות מערך ניסוי שכולל משטח נטול חיכוך, קיר ושתי מאסות שיחס המסות ביניהן הוא חזקה שלמה של 100, כשכל התנגשויות אלסטיות לחלוטין. במערך הניסוי הגוף בעל המסה הקטנה ניצב במנוחה בין המסה הגדולה והקיר. המסה הגדולה מחליקה במהירות קבועה כלפי המסה הקטנה. בעת ההתנגשות (האלסטית לחלוטין) של הגוף המסיבי בגוף הפחות מסיבי נהדף האחרון כלפי הקיר, פוגע בו ומוחזר כלפי הגוף המסיבי, וחוזר חלילה עד שהגוף המסיבי מאבד את כל המהירות בכיוון הקיר ומתרחק במהירות שווה או גדולה למהירות הגוף הפחות-מסיבי הלאה מהקיר. מספר ההתנגשויות בין המסה קטנה לבין הקיר והגוף המסיבי נותן את ספרות , וככל שהחזקה ב 100 בחזקת יחס המסות גבוהה יותר יתקבלו עוד ספרות של .
זמן המחזור של מטוטלת מתמטית הוא
קבוע פלאנק h הוא קבוע פיזיקלי שהוצג על ידי מקס פלאנק ומאפיין את העולם הקוונטי. בפועל, מקובל יותר השימוש בקבוע דיראק (קבוע פלאנק המצומצם) שמוגדר להיות (מבוטא "h-באר").
שברים משולבים
אפשר להציג את באמצעות שברים משולבים רבים, בהם:
תורת המספרים
בתורת המספרים יש קשר בין לבין מספר תוצאות:
ההסתברות ששני מספרים אקראיים יהיו זרים זה לזה היא .
ההסתברות שמספר אקראי יהיה ללא אף מחלק ריבועי היא .
מספר הדרכים הממוצע שבהן ניתן לכתוב מספר טבעי כסכום של שני מספרים ריבועיים הוא .
כאן אנו מניחים שההסתברות והממוצע נלקחים על קבוצת המספרים הטבעיים עד N, כאשר N שואף לאינסוף.
בעיות פתוחות
בחקר מאפייניו של ישנן בעיות פתוחות אחדות. הבולטת שבהן היא השאלה האם הוא מספר נורמלי – מספר ממשי שהספרות שלו מתנהגות כאילו הוגרלו באקראי, כאשר לכל ספרה יש הסתברות שווה להופיע. הידע בסוגיה זו מצומצם ביותר, ובין השאר לא ידוע האם בייצוג העשרוני של כל אחת מהספרות 0,…,9 מופיעה אינסוף פעמים. בשנת 2000 הראו דייוויד ביילי וריצ'רד קרנדל ששאלת הנורמליות של בבסיס בינארי שקולה להשערה ידועה בתורת הכאוס.
בעיה פתוחה נוספת היא השאלה האם הקבוצה תלויה אלגברית מעל המספרים הרציונליים.
ב-1996 הוכיח יורי נסטרנקו כי הקבוצה היא בלתי תלויה אלגברית מעל .
הצעות לסימון חלופי
מתמטיקאים ומדענים שונים סברו שבמקום להשתמש ב- כקבוע המעגל היסודי, יש להעדיף למטרה זו את כדי לפשט ביטויים מתמטיים ואת השימוש ברדיאנים. המתמטיקאי הצרפתי ארמן לורן נהג לכתוב משוואות בהן משמש כסמל אחד. בשנת 2001 המתמטיקאי האמריקאי רוברט פלאיס הציע להשתמש בסימן לייצוג סיבוב אחד. תחת זאת, בשנת 2010 הציע הפיזיקאי מייקל הארטל את האות היוונית (לציון Turn). וראו גם סרטון של וי הארט בנושא.
פאי בתרבות
קיימים משפטים שונים המשתמשים כעזרי זיכרון עבור ערכו של , בכך שמספר האותיות בכל מילה שלהם שווה לספרה המתאימה של , למשל זה של המדען האנגלי ג'יימס ג'ינס:
(מילולית: כמה אני רוצה משקה, אלכוהולי כמובן, אחרי ההרצאות המתישות על מכניקת קוונטים).
בעברית קיימים משפטים דומים כגון ""ילד א' וילד ב' מהחוג לביולוגיה הם תאומים שלמדו יחד דברים מעניינים בביולוגיה" (3.141592653589).
יש החוגגים את 14 במרץ (שנרשם בצורת כתיבת התאריכים הנהוגה בארצות הברית כ־3.14) כ"יום פאי", ואחרים חוגגים ביום קירוב ב-22 ביולי (מכיוון שתוצאת החילוק של 22 ב-7 היא בקירוב 3.1429, מעט קרובה יותר ל- מאשר 3.14). מהדרי החג חוגגים אותו בדרך כלל בשעה 1:59 אחר הצהריים (3.14159).
ביום פאי בשנת 2004, קבע הגאון האוטיסט דניאל טאמט שיא אירופי בדקלום המספר, כאשר דקלם אותו עד הספרה ה־22,514 שלו. שיא גינס בדקלום שייך לרג'וויר מינה מהודו שב-21 במרץ 2015 דקלם ללא שגיאה 70,000 ספרות במשך 9 שעות ו-27 דקות.
חמשירים אחדים חוברו לכבודו של , להלן אחד מהם:
ב־1998 הופק סרט בשם "Pi", שגיבורו הוא מתמטיקאי.
דונלד קנות, מדען המחשב הנודע, ממספר את הגרסאות של תוכנת TeX כך שילכו ויתקרבו ל־: גרסה 3, גרסה 3.1, גרסה 3.14 וכו'. הגרסה הנוכחית היא 3.14159265.
"נקודת פיינמן" הוא כינוי למקומות מספר 763 עד 768 בפיתוח העשרוני של . כל המקומות האלו מכילים את הספרה 9. משערים ש- הוא מספר נורמלי (דהיינו, הספרות בפיתוח העשרוני שלו מופיעות באופן אקראי כביכול), ואם כך אז הפיתוח העשרוני שלו כולל כל רצף ספרות סופי. עם זאת, מפתיע למצוא שש ספרות זהות רצופות בשלב כה מוקדם של הפיתוח. לשם השוואה, הרצף הדומה הבא, שישה מופעים רצופים של הספרה 8, מתחיל בספרה ה־222,299. השם "נקודת פיינמן" ניתן בעקבות משאלה של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, לזכור בעל־פה את הפיתוח העשרוני של עד לשלב שבו יוכל לומר "תשע, תשע, תשע, תשע, תשע, תשע, וכן הלאה", ובכך לרמוז באופן היתולי ש- הוא מספר רציונלי.
האזכור הראשון לרצף זה מופיע בספרו של דאגלס הופשטטר "Metamagical Themas" שם סיפר הופשטטר כי כ"נער משוגע בתיכון", כלשונו, שינן 380 ספרות בפיתוח העשרוני של מתוך כוונה להגיע לרצף המופעים הרצופים של הספרה 9.
הזמרת קייט בוש הוציאה שיר בשם "" כחלק מהתקליט "אריאל". בשיר היא מונה את הספרות מהספרה הראשונה ועד הספרה ה־137, אך מדלגת על הספרות במקומות 79–100.
בספר הבדיוני "מגע" שכתב קרל סייגן מוזכרת עובדה בדויה שבבסיס 11, הספרות של (החל ממקום מרוחק מאד) מתארות מעגל גדול הנתפס כמסר מבורא העולם.
באוקטובר 2014 פורסם סרטון בערוץ יוטיוב "Numberphile" עם שבירת שיא העולם בהדפסת ספרותיו של על נייר באורך 1,688 מטרים (שקול בערך למייל אחד). כמות הספרות עמדה על 1,000,000 ספרות שהודפסו בעזרת 8 מיליליטר של דיו בלבד ושתי ספרות נוספות שנכתבו בעט.
ב-21 באוקטובר 2015 שארמה סורש קומאר דיקלם 70,030 ספרות של π ושבר שיא עולם.
ערכי פאי במקורות יהודיים
במקרא בספר מלכים א' () (מתוארך למאה השישית לפנה"ס) יש התייחסות (לא מדויקת) להיקף המעגל, לפיה היחס הוא אחד לשלושה, . ההסבר הרווח לאי-הדיוק הניכר הוא שדרכו של המקרא היא לעגל מספרים, כך שאין ללמוד מכך על תפיסת הערך המדויק של בזמנם, או בהסבר שמדובר בקוטר חיצוני ובהיקף פנימי. בנוסף, יש המסבירים זאת בכך שכלי זה לא היה עיגול מושלם עקב העדר טכנולוגיה מתאימה לביצוע מדויק, כלומר ים הנחושת היה אליפטי.
יש שציינו שהיחס בין הקבוע ובין המספר 3 המובא בפסוק – יחס השווה בקירוב למספר 1.04719, נרמז בקרי וכתיב של המילה שנכתבת קוה ונקראת קו; היחס בין הגימטריה של המילה קוה (111) לשל המילה קו (106) הוא בקירוב 1.04716, שנותן תוצאה נכונה עד כדי ארבע ספרות אחר הנקודה. הדבר הנרמז כאן הוא שעל אף שלמעשה היה ראוי לכתוב את המספר המלא של הקבוע , לצורך נוחות הקריאה נכתב רק העיגול של המספר. בנוסף, היו שניסו לתת פרשנויות אחרות.
במשנה במסכת עירובין (פ"א מ"ה) נשנה הכלל: "כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח", כלומר היקף המעגל הוא פי שלושה מהקוטר (3=). כלל זה בא לידי ביטוי גם במסכת סוכה (דף ז'-ח') שם עוסקת הגמרא בממדיה של סוכה עגולה, ומביאה קירובים שונים להיקף המעגל ואורך האלכסון של ריבוע. גם התוספות במסכת סוכה (ח, א) מתייחסים אל כשווה ל-3. באופן זה במסכת בבא בתרא (י"ג: – ט"ו.) מחושב היחס בין היקפו של האורך של ספר התורה לבין רוחבו, וגם שם הגמרא מתייחסת ל- כשווה ל-3. מפרשים שונים עמדו על הפער בין ה- כפי שהוא מנוסח בימינו, לבין שיעור חכמים, והסבירו כי דברי חכמים מכוונים להלכות מעשיות, ולכן הביאו מידת קירוב לשימוש האדם ביום יום - וכי לא הייתה כוונתם כלל לעסוק בדיוק החשבוני
בעלי התוספות, ראב"ע וראשונים נוספים מפנים לברייתא של מ"ט מידות שבה נמצא ערך מדויק יותר ל-. בברייתא ההיא נאמר בין היתר "...לפי שאמרו בני ארץ, בעגולה שהסביבה (ההיקף) מחזקת שלוש פעמים ושביע בחוט (ביחס לקוטר)". הרי שאף על פי שייתכן והיה ידוע ערך טוב יותר ל-, לא ראו החכמים צורך להתייחס אליו מבחינה הלכתית.
הרמב"ם, בן המאה ה-12, הביא, בפירושו למשנה, כי "צריך אתה לדעת שיחס קוטר העיגול להיקפו בלתי ידוע, ואי אפשר לדבר עליו לעולם בדיוק, ואין זה חסרון ידיעה מצדנו כמו שחושבים הסכלים, אלא שדבר זה מצד טבעו בלתי נודע ואין במציאותו שייוודע. אבל אפשר לשערו בקירוב". בשפת ימינו ניתן להבין את דבריו של הרמב"ם כמשקפים את הטענה ש־ הוא מספר אי־רציונלי. דברים דומים נאמרו גם על ידי כמה מתמטיקאים מוסלמים קודמים לרמב"ם, כגון אל-חוואריזמי ואל-בירוני.
ראו גם
הצעת חוק פאי
יום פאי
קבוע הפרבולה האוניברסלי
e (קבוע מתמטי)
לקריאה נוספת
על במקורות היהדות
הערך "היקף", באנציקלופדיה תלמודית, כרך י.
ראו במאמרים הבאים (מכתבי עת תורניים):
אביגדור אמיתי, תירוץ חדש לקושיה עתיקה בעניין יחס היקף המעגל אל רוחבו
רבי שמעון בן צמח דוראן (1361 − 1444), שו"ת תשב"ץ, חלק א' סימן קס"ה (מהדורת למברג, תרנ"א 1891, דפים ס"א − ס"ג))
ירון ידען, ידיעת חכמים בערך הפאי באתר דעת אמת, אדר א, תש"ס
קישורים חיצוניים
π והיקף המעגל, באתר מחלקה להוראת המדעים, מכון ויצמן למדע
Jon McLoone, All Rational Approximations of Pi Are Useless, Wolfram Blog, 30 ביוני 2011
עזרי זיכרון של פאי (עותק דף שמור מתוך ארכיון האינטרנט)
פרק 44 – דבר היום: על דרך קירוב – כשפיי נרמז בתנ"ך בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
, "פרויקט אפסילון", הטלוויזיה החינוכית
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבועים מתמטיים
קטגוריה:היסטוריה של המתמטיקה
קטגוריה:מספרים טרנסצנדנטיים
קטגוריה:מעגל
קטגוריה:יחסים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-08-01T00:16:15 |
פונטיקה | פֿונטיקה (מיוונית: φωνή; פוֹנֵה – קול) הִבָּרוֹן, תורת ההגייה, היא ענף בבלשנות העוסק בחקר הקולות שמופקים בעת הדיבור, הצלילים, דרכי היווצרותם, הגייתם וקליטתם והיא אוניברסלית, בניגוד לפונולוגיה.
אפיון התחום
הקולות המופקים על ידי האדם בעת הדיבור מכונים באופן כוללני הגאים והם מושאי המחקר של הפונטיקה. הפונטיקה אינה עוסקת בסוגי הכתב השונים ובכתבים המורכבים מהאותיות המייצגות צלילים שונים בשפות, אלא רק בצלילים המופקים. מדע הפונטיקה יצר מערכת של סימנים שבאמצעותה ניתן לסמן את צלילי כל השפות באופן אחיד. כך למשל, בכתיבה פונטית יכתבו באופן זהה המילים – שׂם-סם, קב-קו כפי שהן נהגות בעברית המודרנית המדוברת.
סיווג
חקר הפונטיקה מחולק לשלושה ענפים עיקריים:
חיתוך הדיבור – חקר אופן יצירת קולות האנושיים למיניהם הנבדלים אחד מהשני על ידי תנועות איברי ההגייה שונים.
פונטיקה אקוסטית – חקר מאפייניהם של גלי הקול הנוצרים בדיבור.
פונטיקה תפיסתית – חקר התחושה בעת הדיבור.
קולות הדיבור
תנאי הכרחי לדיבור היא היכולת להפיק קול. הקול מופק על ידי הזרמת אוויר מן הריאות דרך זוג האיברים השריריים המכונים שפתות הקול. שפתות הקול מצויות בחלק העליון של קנה הנשימה. הרעדה של שפתות הקול יוצרת את הקול, או במינוח בלשני "קוליות". בשפות שונות מוכרים שלושה מיני קוליות: רגילה (plain), הנפוצה בכל השפות, "חורקנית" (creaky), ו"קשויה" (stiff). בשפות מעטות שינוי בסוג הקוליות מאפשר גיוון המשמעות של צירופי הברות.
קולות הדיבור מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים: עיצורים, תנועות וטונים. העיצורים והתנועות קיימים בכל שפות העולם, אך טונים קיימים רק בחלקן. בשפות אלו, חשיבות הטונים שווה לחשיבותם של העיצורים והתנועות.
עיצורים
העיצורים הם קולות הדיבור שברגעי הפקתם נוצרת עצירה מסוימת של זרם האוויר הנדחף מן הריאות החוצה. בחלק מהעיצורים עצירת זרם האוויר מוחלטת, ובחלקם חלקית. מידת העצירה של האוויר מאופיינת על ידי אופן החיתוך, והמקום שבו תנועת האיברים גורמת לעצירת זרם האוויר מאופיין על ידי בסיס החיתוך. תנועת שפתות הקול, מכסה הגרון והשפה התחתונה גורמת לעצירת זרם האוויר, ותנועות חלקי הלשון השונים כלפי הלוע הענבל, הווילון (החך הרך), החך (החך הקשה), המכתש (החך הקדמי), השינים והשפתיים – גם היא גורמת לעצירת זרם האוויר. כמו כן ישנם עיצורים שיש להם שני בסיסי חיתוך, כגון העיצור ط בערבית, שבו קצה הלשון ומכסה הגרון נעים יחד וגורמים לעצירת זרם האוויר.
עיצורים שיש להם זיקה לתנועה נחשבים לחצאי תנועות על פי תכונות החיתוך שלהם ותכונותיהם האקוסטיות.
תנועות
במהלך הפקת התנועות לא נוצרת כמעט כל עצירה של האוויר, וזה בסיס ההבחנה ביניהן לעיצורים. התנועות ממוינות לפי מצב הלשון ואופן פתיחת השפתיים.
טונים
טונים אינם קיימים בשפות שמיות וברוב השפות הודו-אירופיות, ולכן קשה ביותר להבינם ולהדגימם. להמחשה בלבד נציג מילה בשינוי האינטונציה (תופעה דומה, אשר נבדלת מן הטון בכך שהשינוי שהיא יוצרת הוא תחבירי ולא מורפמי): שאלה: "הולכים?" – המילה נאמרת בטון עולה. תשובה: "הולכים." – המילה נאמרת בטון יורד. בשפות שונות אובחנו עד כשבעה טונים, ומילים שיש בהן אותם עיצורים ואותן תנועות משמעותן מובחנת לפי הטון. כך לדוגמה המילה בסינית מנדרינית shi, משמעה נקבעת על-פי הטון ויכולה להיות: חטיבה (צבאית), עשר, היה, גללי בהמות ועוד משמעויות אחרות. שפות רבות באסיה, באפריקה ובאמריקה משתמשות בטונים.
מיון וסיווג הגאים
ישנם מאות אחדות של צלילים המוכרים על ידי האגודה הבין-לאומית לפונטיקה
שתועתקו לאלפבית הפונטי הבין-לאומי (International Phonetic Association, IPA).
תולדות הפונטיקה
עד כה לא שולב במחקר הפונטיקה מחקר האבולוציה של השפה. תחילת הכתב לפני כ-5,000 שנה מעידה על הבחנה בין עיצורים לתנועות, שכן הכתב השומרי-אכדי מסמן את שני הסוגים.
חקר הפונטיקה החל בהודו העתיקה לפני כ-2,500 שנים לערך. נראה שהמחקר ההודי לא הגיע למערב. ביוון נעשו התחלות מחקר. בעברית נשתמר זכר לעיון בשאלות פונטיות ב"ספר יצירה", שיש מחלוקת לגבי זמן כתיבתו. יש המקדימים אותו לתקופת התלמוד.
הערבים, לאחר שלמדו את הפילוסופיה היוונית, פיתחו מחקר עשיר בלשון עם עניין מיוחד בפונטיקה, ומהם למדו מלומדים יהודים מן המאה השביעית. ניקוד התנ"ך הוא עדות ביותר למחקר פונטי נרחב.
המלומדים היהודים בספרד של ימי הביניים היו הראשונים שהשוו לשונות לצורך מחקר הפונטיקה והלשון בכללה.
אפשר שמחקר הפונטיקה המודרני החל בתחילת המאה ה-19 עם הדני ראסק והגרמני גרים, שגילו שההגאים בשפות קרובות נתונים במערכת קבועה למדי של חילופים. לדוגמה, האות ש בעברית מקבילה לרוב ל-س או ﺙ בערבית, האות p בלטינית מקבילה לרוב ל-f בגרמנית. תורם חשוב נוסף היה הצרפתי ז'אן-פייר רוסלו.
ראו גם
פונטיקה - מונחים
רשימת עיצורים
רשימת תנועות
הגיית העברית
לקריאה נוספת
Peter Ladefoged and Ian Maddieson: The Sound of the World's languages, Blackwell, 2002
יאיר שימרון, קולות מגן עדן, האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה, צ'ריקובר 2006.
אשר לאופר, מבוא לבלשנות, יחידות 4–5, האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בלשנות | 2024-08-20T11:46:21 |
פונולוגיה | פונולוגיה (מלעז; בעברית: תורת ההגה) היא ענף בבלשנות ותת-תחום בדקדוק העוסק בחקר היחסים בין ההגאים, תפקודם, וצירופם זה לזה בשפה נתונה.
פונולוגיה עוסקת בין היתר בחקר התפתחות ההגיה בשפות שונות, היאלמות תנועות ועיצורים מסוימים או שינויים במעבר מאזור לאזור. לדוגמה חוק המעתק הכנעני קובע שבשפות שמיות צפון מערביות כמו העברית והצידונית מילים המסתיימות בהברה סגורה המונעת בתנועת פתח כמו סַלַאם או חַלַאם צְפַאר הפכו לתנועה עגולה עם חולם מלא כמו בעברית: שלום, חלום וציפור.
פונטיקה (לעומת פונולוגיה) עוסקת בחקר המופעים השונים האפשריים של הקולות והצלילים המופקים בעת הדיבור האנושי בלי קשר לשפה מסוימת. הפונולוגיה משתמשת במושגי ההגיה של הפונטיקה הבסיסית והכללית יותר ובונה על גביה יחידות של משמעות צלילית. ההגאים של כל שפה משמשים כבסיס לבחינת יחידות גדולות יותר של השפה כמו צורות המילים, (המורפמות, ובלשוננו צורנים) הנחקרים במורפולוגיה, התחביר (חקר המשפטים) והסמנטיקה (חקר המשמעים).
היחידה הבסיסית בה עוסקת הפונולוגיה היא הפונמה – ההגה הבודד. אוסף ההגאים של שפה הם הצלילים המובחנים ביניהם היוצרים מילים ומשמעות. בעברית של ימינו /k/ ו/g/ (ק' ו-ג') הן יחידות נבדלות של צלילים, ומכאן שהן שני הגאים שונים ומובחנים זה מזה. התבוננות בזוג מזערי, כמו צמד המילים גיר וקיר, מראה ששני ההגאים הם בעלי משמעות שונה זה מזה אף על פי שהם נבדלים ביניהם רק בצליל יחיד (כלומר רק פונמה אחת מבדילה ביניהם). לעומת זאת, הביטוי של האות ר – בצליל לשוני-רוטט (כפי שמבטאים "רומא" באיטליה) לעומת הגייתה בצליל גרוני-ענבלי (כמו שמבטאים "ברלין" בגרמנית) אינו מבחין בין מילים. וכך /kir/ במבטא איטלקי ו/kiʁ/ במבטא גרמני ייחשבו שניהם למילה במשמעות אחת "קיר", ויתרה מזו, ההגה /r/ וההגה /ʁ/ שניהם ייחשבו כביטוי להגה אחד המיוצג בכתב העברי באות ר.
הפונולוגיה עוסקת במילים כפי שהן נשמעות ולא בייצוגן הכתוב, וכך שתי המילים קורה וקורא הנשמעים בעברית החדשה באותו האופן /kore/, ינותחו בחקר פונולוגי באותו האופן.
נהוג לסמן את אוסף ההגיים כלומר אוסף הפונמות שאנו דנים בהם בין לוכסנים, לדוגמה /kir/. בשונה מסימון ההיגוי הממשי הפונטי של ההגה, אותו מסמנים (לפי תורת ההגיים – הפונטיקה) בתוך סוגריים מרובעים [kir].
פונמות, איות ורישום פונטי
בשפות מסוימות יש קשר ישיר בין הפונמות לכתיב, והפונמה מתורגמת לסימן גרפי או צירוף סימנים, אות או צירוף אותיות. הכתב הספרדי ברובו פונטי. באנגלית אות יכולה לסמן מספר פונמות, ואותה פונמה יכולה להיות מסומנת על ידי אותיות שונות או צירוף אותיות. העברית בעברה (בתקופה המקראית) הייתה שפה פונטית, וכל אות בה סימנה צליל אחר, אך גם בתקופה זו ש' שמאלית וס' התאחדו לפונמה אחת.
כיום מקובל בבלשנות הרישום הפונטי על פי כללי האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA) כדי להבחין בין הפונמות. את הפונמות מסמנים בלוכסנים, למשל: /d/.
איתור הפונמות, זוג מזערי ואלופונים
חלק מהמחקר הפונולוגי הוא בחינתם של נתונים (הנתונים הם: תעתיק פונטי של דיבור ילידי) בניסיון להסיק מהן הפונמות ומה המצאי שלהן בשפה. הדוברים מפיקים הרבה יותר צלילים ממספר הפונמות — כל פונמה עשויה להיהגות בדרכים רבות.
חיפוש אחר צורות של זוג מזערי הוא חלק ממחקר ולימוד כלל הפונמות בשפה; ברם, בשיטה זו לעיתים קרובות קשה לאתר פונמות, לכן נוקטים גם בשיטות אחרות. (זוג מזערי בְשפה הוא זוג מילים הנבדלות זו מזו בפונמה אחת בלבד, ונתפסות כבעלות שתי משמעויות שונות על ידי דוברי השפה). לדוגמה, אין באנגלית זוג מזערי שמבחין בין /h/ (שתצוין בעברית באמצעות האות ה') ו-/ŋ/ (העיצור שבסוף מילים המסיימות ב-ing), וצריך שיטות שונות כדי להוכיח שהמדובר בפונמות שונות זו מזו.
מעתק הגאים
מעתק הגאים הוא מונח שהגה הבלשן, יעקב גרים (ראו: חוק גרים). הגאים מסוימים יכולים להשתנות עם הזמן. מונח זה מתייחס בעיקר לבלשנות המשווה. בעברית למשל לעיצור /z/ יש שני מקורות בפרוטו-שמית (אם השפות השמיות – שפה משוחזרת) העיצור /z/ שקיים כיום בעברית והעיצור /d/ שנהגה כמו th (רכה) במילה the. בערבית עיצור זה נשמר במילה ד'הב, בארמית הוא נעתק ל-/d/ (עם קו תחתון) – דהב. בעברית – זהב.
יש מקרים שבהם מעתק ההגאים אינו בצורה הסדירה:
אנלוגיה לצורות אחרות.
הידמות והיבדלות. הידמות – כאשר הגה מקבל את תכונתו של הגה שסמוך לו. לדוגמה: מפל, היה אמור להיות מנפל, אך ה-נ' מידמה ל-פ'. היבדלות – כאשר הגאים שווים או הגה אחד נבדל לשני הגאים נפרדים. לדוגמה: "שביט, שרביט".
מילים שאולות. במילים שאולות מאותה משפחת שפות לא חלים אותם מעתקים. כך בעברית, במילה "תלתן", שהייתה אמורה להיקרא בעברית שלשן (מהמילה "שלוש"), שמקורן זהה, מהעיצור הפרוטו-שמי /t/ (עם קו תחתון) כמו th, במילה thin.
פגיעה ביכולת הפונולוגית
פגיעה או הנמכה במודעות פונולוגית מאפיינת מצבים שונים כגון דיסלקסיה ולקות שפה.
קושי בקידוד פונולוגי של המילים עלול לפגוע בתפקוד של זיכרון העבודה המילולי, משום שהן לא מקודדות כראוי בלולאה הפונולוגית.
ראו גם
פורמנט
קול
הגה
דקדוק
לשון
פונוטקטיקה
מודעות פונולוגית
לקות קריאה
צורת יסוד
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של ה-IPA
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלשנות | 2024-08-01T00:16:25 |
פיזיולוגיה | פִיזְיוֹלוֹגְיָה היא המדע העוסק בחקר התפקוד המכני, הפיזי והביוכימי של גופם של יצורים חיים.
פיזיולוגיה באופן מסורתי נחלקת לפיזיולוגיה של הצמח ולפיזיולוגיה של יצורים חיים. לדוגמה, את חלק מתובנות המחקר על תא שמרים ניתן ליישם גם בתא אנושי. באופן כללי ההסתברות לדמיון בתגובות בין מינים שונים אינה ידועה.
הכלים המשמשים למחקר הפיזיולוגיה של בני האדם מרחיבים את הכלים והשיטות למחקר חיות. במחקר ניתן להשתמש במיקרוסקופ ובצביעה היסטולוגית. גם הפיזיולוגיה של הצמחים שואלת כלים משני שדות מחקר אלו. היקף הנושאים למחקר הוא גדול לפחות כמו אילן היצורים החיים עצמו. בשל המגוון הרחב נוטה המחקר בתחום הפיזיולוגיה של בעלי החיים להתרכז בהבנה איך תכונה פיזיולוגית משתנה לאורך האבולוציה של בעלי החיים.
תחומי מחקר חדשים התפתחו מתוך המחקר הפיזיולוגי כגון ביוכימיה, ביופיזיקה, ביומכניקה ופרמקולוגיה.
על המחקרים הבולטים בתחום מוענק פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. בנוסף לכך, האקדמיה הבלגית מעניקה פרס גלוגה דו-שנתי לזכר גוטליב גלוגה.
ראו גם
פיזיולוגיה של מערכת הנשימה
פיזיולוגיה של הכליה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה | 2024-07-29T21:03:57 |
אנטומיה | שמאל|ממוזער|200px|ציור אנטומי של רקמות השרירים בגוף האדם. מתוך האנציקלופדיה הגדולה מהמאה ה-18
אֲנָטוֹמִיָּה היא ענף של ביולוגיה, העוסק בצורה ובמבנה איברי גוף האדם, ומיקומם באורגניזם. מומחה לאנטומיה נקרא אנטומיסט.
מקור המילה אנטומיה מיוונית, ανατομία (חיתוך).
מדע האנטומיה התפתח יחד עם הרפואה, והתבסס ברובו על נתיחות פוסט-מורטם, של גופות אנשים שהיו הן חולים והן בריאים. נתיחות אלה אפשרו לרופאים, מעבר לחקר תפקוד הנורמלי של האיברים (הפיזיולוגיה שלהם), להבין גם מהלכי מחלות, והשפעתן על איברי הגוף. כיום, הפתואנטומיה מהווה חלק בלתי נפרד מהפתולוגיה שפירושה "תורת החולי", ומהווה גם נדבך חשוב ברפואה המשפטית; ניתן לזהות אדם על-פי מחלותיו וצורות מיוחדות של איבריו.
אמנים רבים, ובהם לאונרדו דה וינצ'י, למדו אנטומיה על-מנת לצייר גוף אנושי בדיוק המרבי. לאונרדו אף הגדיל לעשות וצייר אטלס אנטומי, שנקרא "האדם הוויטרובי", מהראשונים מסוגו בעולם. האטלס הזה הוא הראה את גוף האדם כפי שהבין אותו. אמנם, האטלס היה קרוב יותר לדמיון מאשר למציאות, אך היווה תרומה חשובה למדע הרפואה. כיום, אטלסים אנטומיים נפוצים מאוד, וציורם הוא אכן אמנות.
השפה התקנית למונחים באנטומיה היא לטינית. התקן הבין-לאומי המוכר על ידי הפדרציה הבין-לאומית של ארגוני האנטומיסטים (International Federation of Associations of Anatomists (IFAA)) הוא טרמינולוגיה אנטומיקה (Terminologia Anatomica (TA)) שיצא לאור בשנת 1998 והחליף את התקן הקודם, הנומינה אנטומיקה.
ראו גם
אנטומיה - מונחים
אנטומיה טופוגרפית
Anatomography
לקריאה נוספת
פרופ' עזרה זהר, ד"ר יאיר שפירא, הגוף ותפקודו, אנטומיה, פיזיולוגיה ותזונה, הוצאת עם עובד, תש"מ.
קישורים חיצוניים
סיור וירטואלי בגוף האדם
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה | 2024-09-09T08:37:09 |
מספר | מספר הוא עצם מתמטי מופשט, שבמשמעותו המקובלת משמש לציון כמות.
ייצוג של מספרים
מספרים נהוג להציג באמצעות ספרות לפי בסיס מחזורי, כאשר הבסיס המקובל לספירה ביומיום הוא הבסיס העשרוני המורכב מהספרות 0–9 (אם כי ה-0 הוא תוספת מאוחרת יותר). במחשבים מקובלות שיטות ספירה אחרות, שבהן הבסיסים הם: 2 – בסיס בינארי, 8 – בסיס אוקטלי ו-16 – בסיס הקסדצימלי.
שיטות קדומות יותר להצגת מספרים הן, בין השאר, ספרות עבריות וספרות רומיות. המספר 613 בבסיס עשרוני נכתב תרי"ג בספרות עבריות ו-DCXIII בספרות רומיות. צורות ההצגה השונות אינן משנות את מהותו של המספר, אך הן משפיעות על האופן שבו מתבצעות הפעולות האריתמטיות.
על שמות של מספרים ראו בערך שמות מספרים.
התפתחות מושג המספר
המתמטיקה היוונית הכירה בשני מושגים נבדלים: מספר, שהוא בהכרח מספר טבעי במשמעותו דהיום, וגודל – אורך של קטע – שמנקודת מבט מודרנית יכול לייצג כל מספר ממשי חיובי. ההתאמה בין שני המושגים התבססה על ההנחה הסמויה, שכל קטע אפשר להכפיל בשלם כדי לקבל שלם; כלומר, שכל אורך הוא למעשה מספר רציונלי. המשבר שעברה המתמטיקה הפיתגוראית כאשר התברר שישנם מספרים לא רציונליים (כדוגמת השורש הריבועי של 2) חלף בלי להותיר חותם על תפיסת מושג המספר, וכך נותרה ההבחנה היוונית בעינה עד סוף המאה ה-15.
בתחילת המאה ה-16, בהשפעת המתמטיקאים ההודים, הפך האפס בהדרגה למספר לגיטימי. המספרים השליליים רכשו את מעמדם העצמאי במהלך המאות ה-16 וה-17; ב־1591 סיכם פרנסואה וייט בספר את התגליות של ג'ירולמו קרדאנו, ניקולו טרטליה ואחרים על פתרונן של משוואות ממעלה שלישית ורביעית, וחולל מהפכה חשובה בסימון המתמטי, כשהכניס לשימוש אותיות במקום פרמטרים (ולא רק במקום נעלמים, כפי שהיה נהוג עד אז). עם זאת, האותיות עדיין מייצגות מספרים חיוביים בלבד. גם דקארט, שהנהיג את ההפרדה (המתודית) בין אותיות כ-a,b,c לציון פרמטרים ואותיות כ-x,y,z לציון משתנים, מניח מאליו שכל משתנה חייב לייצג מספר חיובי.
החידוש שבפתרון משוואות ממעלה גבוהה אילץ את המתמטיקאים בני התקופה להכיר בקיומם של מספרים מרוכבים, ויחד איתם גם במספרים ממשיים שליליים. אצל ניוטון, ובמיוחד לייבניץ, שהיה אשף הסימון הקולע, כבר מתקיימים המספרים השליליים לצד החיוביים, ללא כל הבחנה. עד סוף המאה ה-17 נכנסת גישתו של וייט לשימוש כולל, כאשר אותיות יכולות לייצג כל מספר, וה"מספר" מקבל את משמעותו הרחבה ביותר, מספר מרוכב.
סוגים של מספרים
ממוזער|300px|דיאגרמת ון המדגימה את יחסי הכלה בין קבוצות המספרים העיקריות.
אין במתמטיקה הגדרה אחידה למספר ולרוב המילה משמשת לציון איבר באחת הקבוצות הבאות:
מספרים טבעיים: אוסף המספרים 1, 2, 3, 4, 5, 6, ... . יש הכוללים בתחילת המספרים הטבעיים את המספר 0. נהוג לסמן קבוצה זו באות .
מספרים שלמים: הקבוצה המכילה בנוסף למספרים הטבעיים גם את אוסף המספרים השליליים 1-, 2-, 3-, ... ואת 0. נהוג לסמן קבוצה זו באות .
מספרים רציונליים: כל המספרים שניתן לבטא אותם כמנה של שני מספרים שלמים, כאשר המכנה שונה מ-0. נהוג לסמן קבוצה זו באות . בקבוצה זו נכללים המספרים השלמים, וכן השברים, לדוגמה .
מספרים ממשיים: קבוצה שבה נכללים כל המספרים המהווים אורך (מכוון) של קטע. אלו כוללים את המספרים הרציונליים ואת המספרים האי-רציונליים. נהוג לסמן קבוצה זו באות . המספר פאי הוא דוגמה למספר ממשי אי-רציונלי.
מספרים מרוכבים: מספרים מהצורה , כאשר הם מספרים ממשיים, ו-. נהוג לסמן קבוצה זו באות . נהוג להציגם כנקודות במישור המרוכב. מספרים מהצורה קרויים מספרים מדומים.
קווטרניונים: מספרים מהצורה כאשר הם מספרים ממשיים, ו-.
את המספרים המרוכבים ניתן לחלק לשתי קבוצות:
מספרים אלגבריים: מספרים המהווים שורש של פולינום שמקדמיו הם מספרים רציונליים, כגון 1, השורש הריבועי של 2 ו-.
מספרים טרנסצנדנטיים: מספרים שאינם אלגבריים, כגון π ו-e.
ראו גם
רשימת מספרים שיש עליהם ערך
מערכות מספרים
מספר ראשוני
אריתמטיקה
התפתחות קוגניטיבית – תפיסת המספרים
שמות של מספרים לא מוגדרים
לקריאה נוספת
שבתאי אונגורו, "מבוא לתולדות המתמטיקה", חלק ב', פרק א': "הרחבת מושג המספר".
ז'ורז' יפרח, סְפָרוֹת וּמִסְפָּרִים: היסטוריה של המצאה גאונית. תרגום: עדה ירדני, ירושלים: הוצאת כרטא 1990.
טימותי גוורס, מתמטיקה, ידיעות ספרים, 2007, הפרק "מספרים והפשטה", עמ' 32–50.
Leo Corry, A Brief History of Numbers, Oxford University Press, 2015
Midhat Gazalé, Number: From Ahmes to Cantor, Princeton University Press, 2000
קישורים חיצוניים
דוד גילת, על השורש הריבועי של שתיים ושורשים אחרים, מיזם "כדאי לדעת" של אוניברסיטת תל אביב
* | 2024-07-05T14:01:30 |
משוואה פולינומיאלית | הפניה פולינום | 2023-12-26T17:16:17 |
המשפט האחרון של פרמה | שמאל|ממוזער|200px|עמוד מתוך הספר "אריתמטיקה" עם הערותיו של פרמה
המשפט האחרון של פרמה הוא משפט מפורסם בתורת המספרים שנוסח על ידי המתמטיקאי פייר דה פרמה בשנת 1637 ונותר כבעיה פתוחה, עד שהוכח על ידי אנדרו ויילס (Wiles) בשנת 1995. במשך כ-350 שנים היה לאחת הטענות המפורסמות ביותר בעולם המתמטיקה שלא הוכחו.
המשפט טוען כי:
עבור n>2 טבעי, לא קיימים מספרים טבעיים x,y,z המקיימים את המשוואה: . [ 0 אינו נחשב מספר טבעי לעניין זה]
להבדיל, למשוואה , הנובעת ממשפט פיתגורס, יש אינסוף פתרונות שבהם y, x ו-z הם מספרים טבעיים, למשל או . פתרונות אלו ידועים כשלשות פיתגוריות. במשך כ-350 שנה הייתה שאלה זו בגדר בעיה פתוחה במתמטיקה, כנראה המפורסמת מכולן.
תולדות המשפט
שמאל|ממוזער|150px|פייר דה פרמה
פייר דה פרמה (Fermat), מתמטיקאי צרפתי בן המאה ה-17, קבע, בערך בשנת 1637, שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, אך לא נמצאה בכתביו הוכחה לכך. "גיליתי הוכחה נפלאה למשפט זה, אך שוליים אלו צרים מלהכילה", כתב פרמה בשולי ספרו של דיופנטוס, "אריתמטיקה", שתורגם ללטינית על ידי קלוד באשה. במשך מאות שנים דרבנה הערה זו מתמטיקאים וחובבי מתמטיקה לחפש הוכחה לטענתו של פרמה, שזכתה לכינוי המשפט האחרון של פרמה (המילה "אחרון" מציינת שזה המשפט האחרון שנותר להוכחה, לאחר שעד תחילת המאה התשע-עשרה הוכחו (או הופרכו) כל שאר המשפטים שניסח פרמה).
תחילת הדרך במסע לחיפוש ההוכחה כללה הוכחות למקרים פרטיים אחדים. בכתביו של פרמה נמצא גרעין של הוכחת נסיגה אינסופית למקרה הפרטי n=4, שפירושו שלמשוואה אין פתרון במספרים טבעיים. כמאה שנה לאחר מכן נתן לאונרד אוילר הוכחה למקרה הפרטי n=3. בשנת 1825 ניתנה הוכחה למקרה הפרטי n=5 על ידי לז'נדר, וכעבור ארבע-עשרה שנים נוספות הוכיח גבריאל לאמה (Lamé) את המשפט עבור n=7.
בשנת 1847 ניסה לאמה לתת הוכחה לנכונות המשפט האחרון של פרמה בשלמותו, אך הוכחתו נמצאה שגויה. עד לשנת 1857 הראה ארנסט קומר שהמשפט האחרון של פרמה נכון לכל n קטן ממאה. למעשה הוכיח קומר יותר מכך: הוא הוכיח שמשפט פרמה נכון לכל מספר ראשוני רגולרי, אך הבדיקה האם ראשוני הוא רגולרי הצריכה חישובים רבים. השתכללות אמצעי החישוב במאה העשרים איפשרה להגדיל בהדרגה את מספרן של החזקות לגביהן נמצא משפט פרמה כנכון, וכך הושגו אבני דרך אחדות: בשנת 1937 נמצא המשפט נכון לכל החזקות עד 617, בשנת 1955 הוגבה הרף ל-4,001, בשנת 1976 ל-125,000, ובשנת 1992 הוכחה נכונות המשפט לכל חזקה עד ארבעה מיליון.
בשנת 1823 הוכיחה סופי ז'רמן שאם יש פתרון למשוואה של פרמה, חייב אחד הנעלמים להיות כפולה של החזקה, כל עוד החזקה קטנה ממאה. עבודה זו הוצגה בפני האקדמיה הצרפתית למדעים על ידי לז'נדר, משום שהאקדמיה מנעה מנשים להופיע בפניה. בשנת 1982 הוכח שהתוצאה אליה הגיעה סופי ז'רמן נכונה גם כל עוד החזקה קטנה מ-6 מיליארד.
בשנת 1984 יצר המתמטיקאי הגרמני גרהארד פריי זיקה בין המשפט האחרון של פרמה לבין השערה בלתי מוכחת אחרת, השערת טניאמה-שימורה. על פי השערה זו, עבור כל עקום אליפטי המוגדר מעל הרציונליים, פונקציית L של העקום מתלכדת עם פונקציית L של תבנית מודולרית כלשהי. זיקה זו אומרת שמהוכחתה של השערת טניאמה-שימורה נובעת נכונותו של המשפט האחרון של פרמה.
אם היא דוגמה נגדית למשפט פרמה (כאשר p ראשוני ו- u,v,w מספרים שלמים), אז המשוואה מתארת עקום אליפטי המוגדר מעל הרציונליים. משוואה זו נלמדה עוד לפני שהקשר בין משפט פרמה, תבניות מודולריות ועקומים אליפטיים הובן במלואו, אך גרהארד פריי היה הראשון שהראה שעקום זה, אם הוא קיים, אינו מודולרי. ז'אן-פייר סר היה מי שהראה כיצד לקשר תבניות מודולריות למשפט פרמה, על ידי מה שכונה "השערת האפסילון", שהוכחה מאוחר יותר, ב-1986, על ידי קן ריבט. עבודתו של ריבט הרחיקה מעבר להשערת האפסילון, כשהוא הראה שממשפט טניאמה-שימורה, אפילו אם הוא נכון רק במקרה ה"יציב למחצה", נובע המשפט האחרון של פרמה. למעשה, הדבר נתן אפשרות להוכיח בדרך השלילה את המשפט האחרון של פרמה, שכן מניחים מראש שהמשוואה שפרמה טען שלא קיימת דווקא קיימת, מוכיחים כי היא אינה מודולרית (בצורה ספציפית למשוואה זו) וכן שהיא מודולרית (על פי השערת טניאמה שימורה) ולפיכך מגיעים לסתירה, והמסקנה היא שמשוואה זו לא קיימת.
עבודתו זו של ריבט גרמה לוויילס, מתמטיקאי בריטי מאוניברסיטת פרינסטון שבארצות-הברית, להפנות את עיקר מרצו להוכחת ההשערה של טניאמה ושימורה, מאחר שכעת היה ברור שהוכחה כזו תפתור גם את האתגר מן המאה ה-17, המשפט האחרון של פרמה.
בכנס שנערך בחודש יוני 1993 הציג ויילס הוכחה להשערת טניאמה-שימורה. במהלך ביקורת עמיתים התגלה פגם בהוכחה זו, אך פגם זה תוקן על ידי ויילס ותלמידו, ריצ'רד טיילור, וההוכחה פורסמה בגיליון חודש מאי 1995 של כתב העת Annals of Mathematics. מהוכחה זו נובעת נכונות המשפט האחרון של פרמה.
הוכחתו של ויילס טכנית ומסובכת מאוד, משתרעת על פני 129 עמודים, עושה שימוש בטכניקות מתמטיות שפותחו רק במאה ה-20 ובלתי ניתנת להבנה גם על ידי רוב המתמטיקאים. לא ייתכן שפרמה התייחס להוכחה זו בדברו על הוכחה "פשוטה להפליא", והדעה המקובלת היא שהוכחה כזו אינה קיימת. למרות זאת, גם בימינו ישנם כאלו המחפשים אחר ההוכחה ה"פשוטה" למשפט האחרון של פרמה.
פרסים שהוצעו עבור הוכחת המשפט
ב-1816 ושוב ב-1850 הציעה האקדמיה הצרפתית למדעים פרס כספי למוכיח המשפט. ב-1857 העניקה האקדמיה 3,000 פרנק ומדליית זהב לארנסט קומר (Kummer) על עבודתו, אף שלא הגיש את עבודתו לפרס.
בצוואתו משנת 1908 של התעשיין היהודי-גרמני והמתמטיקאי פאול וולפסקהל (Wolfskehl) הוקצו 100,000 מרקים כדי לממן פרס למי שיצליח להוכיח את המשפט. הזכייה בפרס הפכה ליעדם של מתמטיקאים חובבים רבים, שטענו שמצאו הוכחה למשפט. בכל המקרים נמצאה הוכחתם שגויה. באוניברסיטת גטינגן, לשם נשלחו ההוכחות, הכין ראש המחלקה למתמטיקה אדמונד לנדאו מכתב סטנדרטי עם מספרי העמוד והשורה בהם נמצאה הטעות הראשונה. הפרס היה אמור להינתן להוכחה שתתפרסם בכתב עת מתמטי, ולאחר זמן המתנה של שנתיים. הפרס אמור היה לפקוע ב-2007, כמאה שנה לאחר הכרזתו. ב-1997 הוענק הפרס לאנדרו ויילס. שוויו היה באותה העת כ-$50,000.
הכללות
את השאלה האם קיימים פתרונות למשוואה אפשר לשאול לא רק במספרים השלמים, אלא גם במערכות מתמטיות אחרות.
למשל, בחוג המספרים מתקיים השוויון , כך שהמשפט אינו נכון שם (עבור n=4); בין חוגי השלמים של ההרחבות הריבועיות של הרציונליים, הוא היחיד שבו יש פתרון עבור n=4. בין ההרחבות האלה, במקרים רבים יש פתרון עבור n=3, בעוד שעבור n=6 או n=9 אין אף לא הרחבה אחת שבה יש למשוואה פתרון. ידוע גם שאין למשוואה פתרונות בחוגי פולינומים מעל שדה (אם המאפיין של השדה אינו מחלק את n).
אוילר שיער שלא ניתן לפתור את המשוואה במספרים שלמים, כאשר . השערה זו אינה נכונה, כפי שמראה השוויון .
עבור פולינומים, ידועה הגרסה הבאה: מעל שדה F ממאפיין 0, אם n>2, אז כל פתרון שבו פולינומים זרים, הוא למעשה פתרון בקבועים.
בתרבות
שמאל|ממוזער|350px|דודל של גוגל, שהוצג ב-17 באוגוסט 2011, במלאת 410 שנים להולדתו של פייר דה פרמה
כמשפט מתמטי מפורסם למדי זכה המשפט האחרון של פרמה לאזכורים בסדרות טלוויזיה שונות, ובהן "משפחת סימפסון", שבה הציג הומר דוגמה נגדית (שגויה) למשפט, "דוקטור הו", שבה הדוקטור ה-11 משחזר את ההוכחה המקורית של פרמה, וב"מסע בין כוכבים: הדור הבא", בפרק משנת 1989, שבו מתאר הקפטן ז'אן-לוק פיקארד את המשפט כ"חידה שאולי לעולם לא נפתור". המשפט מוזכר גם בסרט "הרי את מכושפת לי".
ברומן "משפחת מושקאט" מאת יצחק בשביס-זינגר עציר מעביר את הזמן בניסיונות להוכיח את המשפט, שעליו קרא בעיתון "הצפירה", אף שברור לו שלא יצליח בכך. בסיפור הקצר "השטן וסיימון פלאג" מאת ארתור פורג'יס מנסה סיימון להכשיל את השטן בדרישה שיוכיח את המשפט האחרון של פרמה. עוד מוזכר המשפט במחזה "ארקדיה" מאת טום סטופארד, ברומן "רציחות נוסח אוקספורד", שבו מתמטיקאים נוסעים באוטובוס מאוניברסיטת אוקספורד לאוניברסיטת קיימברידג' כדי לשמוע את הרצאתו של אנדרו ויילס, ועוד.
ראו גם
עקום פרמה
השערת ביל
לקריאה נוספת
סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.
חיים שפירא, אינסוף - המסע שאינו נגמר, כנרת זמורה ביתן, 2010 (עמודים 168–186)
קישורים חיצוניים
דוד שי, המשפט האחרון של פרמה
מיכאל רוזנברג, המשפט האחרון של פרמה - ההוכחה המיוחלת
ליאו קורי, "המשפט האחרון של פרמה". איך הופכת שאלה שבשוליים לבעיה מתמטית חשובה ולרב-מכר עטור תהילה
״משפט בשוליים״ - פרק על חייו של פייר דה פרמה והמשפט האחרון בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
פרמה, המשפט האחרון של
קטגוריה:בעיות נודעות במתמטיקה
קטגוריה:משוואות דיופנטיות
קטגוריה:פייר דה פרמה | 2024-06-27T16:00:13 |
Transmission Control Protocol | Transmission Control Protocol (בראשי תיבות: TCP; בעברית: פרוטוקול בקרת שידור) הוא פרוטוקול בתקשורת נתונים הפועל בשכבות התעבורה של מודל ה-OSI ובמודל ה-TCP/IP, ומבטיח העברה אמינה של נתונים בין שתי תחנות ברשת מחשבים באמצעות יצירת חיבור מקושר (Connection Oriented).
כאשר הוא משמש כחלק מחבילת הפרוטוקולים TCP/IP עושה הפרוטוקול שימוש בפרוטוקול ה-IP לצורך העברת הנתונים. TCP מעביר את הנתונים שהועברו באמצעות IP, מוודא את נכונותם, ומאשר את קבלת הנתונים במלואם או מבקש שליחה מחדש של נתונים שלא הגיעו בצורה תקינה.
מנגנונים בשימוש פרוטוקול ה־TCP
הקמת קשר – לחיצת יד משולשת
ממוזער|ימין|יצירת חיבור TCP תקני בין אליס לשרת. שלוש החבילות המהוות את לחיצת היד המשולשת עוברות כנדרש בין הצדדים ויוצרות חיבור TCP שיכול לשמש להעברת נתונים בין השניים.
בעת הקמת הקשר בין שתי תחנות, משתמש פרוטוקול TCP בלחיצת יד בשלושה שלבים (three-way handshake):
SYN: תחנת המקור שולחת הודעה לפתיחת קשר (הודעה בפרוטוקול TCP בה דגל ה-SYN בפתיח נושא ערך "1").
SYN-ACK: תחנת היעד מקבלת את ההודעה ושולחת בתגובה הודעת אישור קבלה ואישור פתיחת קשר מצדה (הודעה בפרוטוקול TCP בה דגלי ה-SYN וה-ACK בפתיח נושאים ערך "1"). משקיבלה תחנת היעד הודעה זו היא יכולה כבר להתחיל לשלוח נתונים. בשליחת ACK תחנת היעד למעשה מוסרת אישור לתחנת המקור על המספור ההתחלתי של חתיכות המידע שישלחו (Sequence number או בקיצור Seq). המספור ההתחלתי הוא מספר אקראי שמכונה Initial Sequence Number או בקיצור ISN. המספור לא מתחיל ב-0 אלא במספר אקראי עקב חשש מערבוב שתי שיחות שנערכות במקביל וחשש מניחוש המספר על ידי גורם שלישי. בעזרת ה-ACK שהועבר לצד א', יוכלו הצדדים לתקשר.
ACK: תחנת המקור מיידעת את תחנת היעד על סיום מיסוד הקשר בהודעת ACK (הודעה בפרוטוקול TCP בה דגל ה-ACK בפתיח נושא ערך "1"). תחנת המקור מיידעת את צד ב' על המספור ההתחלתי שלה.
תעבורת המידע
תעבורת המידע מתבצעת בשני שלבים שחוזרים על עצמם עד סיום העברת המידע.
צד א' ששולח את המידע כותב את המספור של החתיכה הראשונה בחבילה (Seq) שהוא מעביר ושולח גם את מספר הבתים שיש בה (Length או בקיצור Len). למשל: Seq=1 Len=3. במקביל מפעיל צד א' שעון עצר, ואם לא מתקבל אישור מהצד השני על קבלת החבילה עד פקיעת השעון הוא שולח שוב את חבילת המידע.
השלב השני הוא שליחת התגובה של צד ב'. התגובה מייצגת אישור קבלה (ACK) של החבילה הקודמת והודעה לצד א' שצד ב' מצפה בעצם לחבילה הבאה.
דוגמה: אם צד א' שלח: Seq=1 Len=3, וצד ב' יגיב על קבלת החבילה: Ack=4. צד ב' מציין שהוא קיבל את החתיכה האחרונה בחבילה הקודמת שנשלחה, ומוכן לקבלת החתיכה הבאה אחריה שמספורה הוא 4.
סגירת קשר
סגירת קשר מתבצעת באופן עצמאי כאשר כל צד מעביר חבילת FIN, והצד השני מאשר. לאחר אישור חבילת FIN לא יקבל הצד שאישר את החבילה חבילות נוספות. מכיוון ששני הצדדים צריכים לבקש את ניתוק הקשר (ולאשר אותו) ניתן לאפשר חיבור "חצי פתוח" אם רק אחד הצדדים סגר את הקשר.
לרוב מתבצעת סגירת הקשר על ידי לחיצת יד משולשת באמצעות שליחת ההודעות הבאה:
FIN-ACK: תחנת המקור מיידעת שהיא מעוניינת בסגירת הקשר ושולחת הודעת ACK על ההודעה האחרונה שהתקבלה והודעת ניתוק (הודעה בפרוטוקול TCP בה דגלי ה-ACK וה-FIN נושאים ערך "1").
FIN-ACK: הודעה זהה מתחנת היעד המאשרת את קבלת בקשת הניתוק ומבקשת לנתק את הקשר גם כן (מנקודה זו לא מועברים עוד נתונים בין התחנות).
ACK: הודעה מצד תחנת המקור המאשרת את סגירת הקשר. (הודעה מסוג כזה לא נחשבת לחבילה הנושאת מידע)
אמינות החיבור
בניגוד לפרוטוקול UDP שפועל גם הוא בשכבת התעבורה אבל דואג רק לריבוב ולא להעברה אמינה של הנתונים, פרוטוקול TCP דואג לשניהם מסיבה זו הוא גם יותר מורכב, יותר ארוך ומתאים להעברת סוגי מידע שונים שהאמינות אצלם יותר חשובה. בדיקת אמינות הנתונים נעשה באמצעות חישוב Checksum (בדרך כלל באמצעות CRC). מחשב המקור מחשב פונקציה על המידע הנשלח ומוסיף אותו כחלק מהפתיח של חבילת ה-TCP. כאשר מחשב היעד מקבל את החבילה הוא משווה את תוכן הפתיח עם תוצאת חישוב חדשה של הפונקציה שהוא מבצע. לאחר אימות הנתונים שולח מחשב היעד אישור למקור על מנת להודיע לו שהחבילה הגיעה באופן תקין. אם הנתונים הגיעו בצורה לא תקינה מבקש מחשב היעד שידור חוזר של החבילה. מאחר שמחשב המקור שומר עותק של הנתונים עד לקבלת אישור ההגעה שלהם מאפשר מנגנון לאשר קבלה של כל הנתונים שנשלחו. אם מחשב המקור לא מקבל את האישור הוא מבצע שידור חוזר.
בטיחות והצפנה
יש ל-TCP אפשרות להשתמש בפרוטוקול הצפנה SSL (Secure Sockets Layer), שיושב בין ה-TCP לאפליקציה והוא החלק התחתון של האפליקציה.
הוא דואג שכאשר האפליקציה נותנת מידע הוא עובר דרך ה-SSL והוא מצפין את המידע ומבטיח על ידי חתימה אלקטרונית שהמידע לא שונה בדרך ומספק זיהוי קצה.
לדוגמה: חיבור לבנק, אנו רוצים לדעת שאכן התחברנו לבנק ולא למתחזה. נושא זה בולט בתחום אבטחת המידע והעיסוק בו בעולם רב.
בקרת זרימה
לצורך בקרת הזרימה משתמש פרוטוקול ה-TCP ב"חלונות הזזה" (sliding windows) גודל החלון משתנה באופן דינמי במהלך התקשורת, כך שיתאים לרוחב הפס, וכן לכמות המידע שהיעד מסוגל לעבד.
מחשב המקור ממספר את החבילות במספרים סידוריים, בסדר עולה, כך שמחשב היעד יכול לעקוב אחרי הגעתן של כל החבילות ולהתריע במקרה שאחת מהן לא הגיעה, ובכך לאפשר למחשב המקור לבצע שידור חוזר.
בקרת גודש
פרוטוקול TCP משתמש בארבעה אלגוריתמים לצורך בקרת גודש: Slow-start , congestion avoidance , fast retransmit ו־fast recovery. בקרת הגודש מתבססת על משוב עקיף (implicit feedback), אשר מבוסס על ההנחה כי עיכוב בקבלת אישור על חבילה שנשלחה מעבר לזמן שהוקצב לקבלתו נובע מעומס בין שני מחשבי הקצה. הנחה זו מתקיימת לרוב ברשתות פיזיות ופחות ברשתות אלחוטיות. עם זאת, במסגרת הרחבה לפרוטוקולים TCP ו-IP (2001), נוספה תמיכה אופציונלית בבקרת גודש מפורשת. הדגלים CWR ו-ECE נוספו לפתיח של הודעת TCP על חשבון השדה השמור שסמוך להם.
ניתן לסווג את האלגוריתמים למניעת גודש על פי תכונות שונות:
אופן זיהוי הגודש ברשת – כשחלקם מבוססים על איבוד חבילות (Loss), עיכוב בקבלת חבילות או סימון מפורש של על החבילה במצבי גודש.
שינויים נדרשים לפריסת האלגוריתם
היבטים ביצועים שבהם מטפל האלגוריתם: רוחב פס (bandwidth; B), אובדן קשר (L), הגינות (F), יתרון להתקשרויות קצרות (S), התקשרויות בקצב משתנה (V) וקצב התכנסות (C)
הגינות
+ אלגוריתמים למניעת גודש אלגוריתם זיהוי גודש שינויים נדרשים יתרונות הגינות הערות (New)Reno איבוד חבילות - - עיכוב Vegas עיכוב שולח הפחתת איבוד חבילות יחסי הגדלה הדרגתית של חלון הגודש (congestion window), מדידה של זמן השליחה לכל החבילות לצורך קביעת זמן הפקיעה לשליחה מחדש (timeout) High Speed איבוד חבילות שולח רוחב פס גבוה BIC איבוד חבילות שולח רוחב פס גבוה ברירת המחדל בליבת לינוקס בגרסאות 2.6.8 עד 2.6.18. CUBIC איבוד חבילות שולח רוחב פס גבוה ברירת המחדל בליבת לינוקס בגרסאות 2.6.19 עד 3.2. H-TCP איבוד חבילות שולח רוחב פס גבוה FAST עיכוב שולח רוחב פס גבוה יחסי Compound TCP איבוד חבילות/עיכוב שולח רוחב פס גבוה יחסי מימוש של מיקרוסופט המשלב שני חלונות גודשים במקביל. נמצא בשימוש נרחב בחלונות מאז Windows Vista ו-Windows Server 2008 Westwood איבוד חבילות/עיכוב שולח L Jersey איבוד חבילות/עיכוב שולח LBBRעיכובשולחBLVC, Bufferbloat פותח על ידי גוגל ב-2016 CLAMP סימון מקבל, נתב V Max-min TFRC איבוד נתונים שולח, מקבל מניעת שליחה מחדש עיכוב מזערי XCP סימון שולח, מקבל, נתב BLFC Max-min VCP סימון שולח, מקבל, נתב BLF יחסי MaxNet סימון שולח, מקבל, נתב BLFSC Max-min JetMax סימון שולח, מקבל, נתב רוחב פס גבוה Max-min RED איבוד נתונים נתב הפחתת עיכוב ECN סימון שולח, מקבל, נתב הפחתת איבוד חבילות
פורטים
על מנת לאפשר לשירותי רשת שונים לעבור בין שני מחשבים על גבי אותו קו תקשורת משתמש הפרוטוקול בפורטים על מנת להבחין בין שירותי רשת שונים. מחשב המקור מקצה פורט עבור השיחה ושולח את חבילת המידע לפורט ידוע ביעד. זיהוי החבילה נעשה באמצעות ארבעת הפרמטרים (מחשב שולח, פורט שליחה, מחשב מקבל, פורט קבלה).
מבנה חבילת TCP
חבילת TCP כוללת פתיח באורך משתנה המורכב משדות קבועים בגודל 20 בתים ושדות אופציונליים בגודל של עד 40 בתים (בכל מקרה גודל הפתיח הוא כפולה של 32 סיביות). לאחר הפתיח מצורפת מסגרת המידע בגודל משתנה הקטן מ-65,495 בתים. החבילה אינה כוללת סוגר.
מבנה הפתיח
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 פורט המקור פורט היעד מספר סידורי מספר אישור (ACK) אורך הפתיח שמורדגלים גודל חלון השליחה Checksum מיקום מידע דחוף אפשרויות שונות (אופציונלי) ריפוד באפסים
פורט המקור (16 סיביות) – שדה המכיל את מספר הפורט במחשב המקור.
פורט היעד (16 סיביות) – שדה המכיל את מספר הפורט במחשב היעד.
מספר סידורי (32 סיביות) – יש להבחין בין שני מקרים:
דגל SYN נושא ערך "1" (החבילה היא חלק מהקמת הקשר) – המספר בשדה מכיל את מספר החבילה שממנו יתחילו למנות (המספר הסידורי של חבילת המידע הראשונה יהיה למעשה המספר הזה + 1).
דגל SYN נושא ערך "0" (החבילה היא חלק מרצף התקשורת בין המחשבים) – המספר בשדה מכיל את מספר החבילה הנוכחית ביחס לתקשורת הפתוחה בין שני המחשבים (TCP session).
מספר אישור (32 סיביות) – (ACK) שדה מכיל את המספר הסידורי של ההודעה הבאה לה מצפה התחנה ומהווה אישור קבלה על כל ההודעות בעלות מספר סידורי הקטן ממנו. המידע בשדה תקף רק כאשר דגל ACK נושא ערך "1".
היסט המידע/אורך הפתיח (4 סיביות) – שדה זה מכיל את גודל הפתיח (ביחידות של 32 סיביות) של החבילה הנוכחית שהוא גם ההיסט מתחילת החבילה עד לתחילת המידע.
שמור (3 סיביות) – שדה השמור לשימוש עתידי (אמור להכיל אפסים).
דגלים (9 סיביות):
NS – (ראשי תיבות של Nonce Sum), דגל נסיוני שנועד להגן נגד הסתרה זדונית של פקטות מהשולח.
CWR – (ראשי תיבות של Congestion Window Reduced), דגל המודיע על יכולתו של המחשב לתמוך בהודעות הנשלחות בהתאם להרחבה ECN. מחשב יעלה את הדגל לערך "1" לאחר קבלת הודעה בה דגל ECE היה פעיל.
ECE – (ראשי תיבות של ECN-Echo):
אם דגל SYN נושא ערך "1" – מציין כי תקשורת ה-TCP בין שני המחשבים יכולה לעבוד בהרחבה ECN.
אם דגל SYN נושא ערך "0" – מציין כי במהלך תקשורת TCP רגילה הגיעה חבילת IP בה נעשה שימוש בשדה ECN.
URG (Urgent) – דגל המודיע על מידע דחוף אשר מיקומו נמצא בשדה "היסט למידע דחוף".
ACK (Acknowledgment) – דגל הנותן תוקף למספר בשדה "מספר האישור".
PSH (Push) – דגל המפעיל את פונקציית הדחיפה של הפרוטוקול.
RST (Reset) – דגל המבקש את אתחול הקשר בין המחשבים.
SYN (Synchronize) – דגל מציין את שלב הקמת הקשר, או (בשיתוף עם דגל ECE) הודעה במסגרת הרחבה ECN.
FIN (Finish) – דגל המציין את סיום הקשר. נשלח תאורטית פעם אחת מכל צד.
גודל חלון הקליטה (16 סיביות) – מספר הבתים אותם יכול המחשב לקלוט החל ממספר ההודעה שצוין בשדה מספר האישור (ACK).
סיכום ביקורת (16 סיביות) – checksum, מספר האימות של הפתיח וחלק מהפתיח של שכבת ה IP.
היסט למידע דחוף (16 סיביות) – אם דגל URG נושא ערך "1", הערך בשדה זה מציין את ההיסט למיקום מידע דחוף (לרוב אינו בשימוש).
אפשרויות שונות (0–40 בתים) – שדה אופציונלי שיכול להכיל בין היתר את גודל הסגמנט המרבי (Maximum Segment Size, MSS) לשימוש בפרוטוקול. גודל השדה נקבע על פי שדה "אורך הפתיח", אם האורך המצוין אינו גדול מ-5 שדה זה כלל לא נמצא.
ריפוד אפסים (0–4 בתים) – שדה שתפקידו למלא את הפתיח ב-"0" על מנת להגיע לכפולה שלמה של 32 סיביות.
ראו גם
תקשורת מחשבים - מונחים
Fast retransmit – הרחבה לפרוטוקול
חבילת עץ חג המולד
תקנים בתקשורת מחשבים
פרוטוקולי אינטרנט
פרוטוקולי ניתוב
קישורים חיצוניים
הגדרת התקינה של פרוטוקול TCP
R.Stevens Advanced Programming in the UNIX Environment (1992)
הערות שוליים
קטגוריה:פרוטוקולי אינטרנט | 2023-05-18T14:41:50 |
כרטיס קול | שמאל|ממוזער|250px|כרטיס קול Creative Sound Blaster Live בעל ממשק PCI
כרטיס קול הוא התקן המקשר את המחשב לאמצעי קלט-פלט ואחראי על עיבוד רוב המידע הקולי במחשב. עיבוד הקול בכרטיס מתבצע בעזרת שבב המרה אנלוגי-דיגיטלי (לדגימת קול ממיקרופון) או דיגיטלי-אנלוגי (ליצירת קול באמצעות רמקול).
נכון לשנת 2010, מכילים רוב כרטיסי הקול החדישים גם מיקרו-מעבד שמבצע את עיבוד האות (בעבר התבצע עיבוד זה במעבד המרכזי של המחשב). הם מכילים גם חומרה המאפשרת הקלטה קולית שממתינה לעיבוד במועד מאוחר יותר.
במחשבים רבים קיים "כרטיס קול מובנה" (באנגלית: OnBoard) שהוא שילוב הרכיבים הדרושים לעיבוד הקול על לוח האם של המחשב. במחשבים שבהם לוח האם אינו מכיל כרטיס מובנה, דרוש כרטיס קול נפרד (כרטיס הרחבה) כדי לשמוע ולהשמיע אותות קול. בעבר כרטיסי קול מובנים היו בדרך כלל כרטיסים בעלי יכולות מוגבלות יחסית, שהתאימו למשתמש ביתי בעל דרישות צנועות, למשל צליל סטריאופוני בעומק 16 ביט. כרטיסי הקול המקצועיים נרכשים בנפרד מהמחשב כרכיב חומרה נפרד, ומסוגלים לתמוך בשמונה ועד עשרים וארבעה ערוצי קול בעומק של 24 ביט ו-32 ביט. חלק מכרטיסי הקול המקצועיים מגיעים יחד עם תוכנות לעריכה וליצירת מוזיקה, עיבוד וערבול צליל. כרטיס קול מקצועי יכול להיות מורכב בחריצי ה-PCI של המחשב, או להיות כרטיס קול חיצוני, שמתחבר למחשב באמצעות USB או FireWire.
לבד מכרטיס הקול, יש אזור קטן בלוח האם המעבד קול באופן מוגבל ומכיל גם רמקול קטן. בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, היה אזור זה הרמקול הפנימי של המחשב (PC Speaker), ששימש אז בעיקר להשמעת צלילים ומוזיקה במשחקי מחשב וצפצופי התרעה בתוכנות ובמערכת ההפעלה עצמה. כיום משמש אזור זה בלוח האם רק למתן משוב קולי בצפצופים לגבי תקינותו של המחשב בעת הדלקת המחשב. בנוסף, החל מ-Windows XP, מערכת ההפעלה עושה שימוש ברמקול זה, כחלופה רזרבית לרמקולים חיצוניים, במידה ואין אף התקן צליל כלשהו המחובר למחשב (התכונה קיימת גם במחשבי מקינטוש).
ראו גם
מונחים בחומרה
קישורים חיצוניים
מדריך להתקנת כרטיס קול במחשב
קטגוריה:התקני קלט-פלט
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2023-05-03T12:23:53 |
סורק | שמאל|ממוזער|250px|סורק מסמכים אפל Color OneScanner 600-2
סורק הוא אמצעי קלט אופטי המחלק את השטח או הנפח שממנו הוא מזין מידע אל המחשב לסדרת שטחים קטנים או נפחים קטנים, וקולט מהם מידע בזה אחר זה (סריקה).
סוג מקובל של הסורקים הוא סורק המסמכים. סורק זה מעביר תמונות ומסמכים לקובץ תמונה, ובכך מאפשר לאחסנם במחשב ולהציגם על צג המחשב. סורק משמש אותנו בדרכים רבות. הוא מאפשר לנו לשכפל תמונות ולשלוח אותן באמצעות דואר אלקטרוני. הוא מאפשר לנו לשלוח פקס באמצעות המחשב, וכמו כן לגבות תמונות (מודפסות) וקטעי טקסט. סריקה של טקסט בסורק יוצרת ממנו קובץ תמונה. כדי להמיר קובץ זה לקובץ טקסט, יש להשתמש בתוכנת OCR. סורק מסמכים יכול לשמש גם כאמצעי טכנולוגיה מסייעת לנגישות מידע. המידע שהוא קולט יכול לאפשר למחשב, אחרי OCR, להמיר את עיצובו של דף מודפס לעיצוב נגיש עבור כבד ראיה, לכתב ברייל או לפלט קולי.
סוג מוכר אחר של סורקים קורא ברקודים מאריזות מוצרים. שיווק המוני של סורקים לשוק הפרטי החל באמצע שנות התשעים של המאה העשרים.
סוגי סורקים
ישנם מספר סוגים של סורקים:
סורקי דפים מודפסים ותמונות
סורק שולחני: זהו הסורק הנפוץ כיום. הוא מורכב ממשטח זכוכית שעליו מניחים את מה שרוצים לסרוק ומתחת לזכוכית נע ראש הסריקה וסורק את האובייקט, הסורק דומה במבנה לחלקה העליון של מכונת צילום.
סורק ידני: כיום כמעט ולא משתמשים בו. סורק זה הוא קטן יותר מהסורק השולחני והוא מכיל רק את מנגנון הסריקה עצמו. כדי לסרוק באמצעותו יש להעביר אותו על פני המשטח שרוצים לסרוק, שימושי לסריקה מהירה של טקסט (סורק עט). לקטגוריה זו נכנסים גם סורקים ניידים, שיכולים אפילו לסרוק כרטיסי ביקור, סורקים אלה צורכים מעט חשמל ועובדים בעיקר על סוללות.
סורק מוזן נייר: זהו סורק המיועד לדפים בלבד. מנגנון ההזנה דומה לזה של מדפסת או פקס, סורק זה "עוטף" את הדף מצד הקדמי והאחורי שלו והדף עובר דרך הסורק מראש הדף עד התחתית, כמו במכונת הפקס, בסורק זה לא ניתן לסרוק ספר או כל דף שמחובר לחוברת.
סורק ברקוד: סורק שקורא ברקוד למחשב או למסוף של קופה רושמת.
סורק לקריאת המיקוד ממעטפות בתהליך מיון דואר. נכון לשנת 2008 - עדיין לא יעיל מספיק ובעל שימוש חלקי ביותר.
סורקי משטחים תלת־ממדיים ותאי נפח
סורק אבטחה: סורק הפועל על גלי רנטגן, הסורק מציג תמונה של הנוסעים או חפץ, המטרה היא לחדור על החומר ולראות אם יש בתוכו כלי נשק למשל. ללא צורך בחיפוש גופני.
סורק "הדמיית גל מילימטר": סורק זה פותח במימון ממשלת בריטניה על ידי חברת המחקר הביטחוני קינטיק. הצילום המתקבל מציג את פני השטח של גוף הנסרקים וכן חפצים המוסתרים תחת בגדיהם. מטרתה היא לאתר פצצות וכלי נשק המוסתרים תחת כיסוי כלשהו או בגדי הנבדק. היא מתבססת על קרינה בלתי מייננת (בדומה לקרינה סלולרית) ניתן לייצר את הקרינה באופן מלאכותי לשימוש בתוך מבנים.
סורק למשטחים תלת ממדיים המאפשר למחשב להציג מייצג תלת־ממדי של פסל שנסרק. שימושי למשל בהכנת סרטי אנימציה.
מבנה סורק המסמכים ודרך פעילותו
שמאל|ממוזער|250px|המבנה הפנימי של סורק שולחני
קופסת פלסטיק מרובעת עם חלון זכוכית ומעל, מכסה. מתחת לזכוכית ישנו ראש הסורק הנע קדימה ואחורה על המסילה שנמצאת בשני הצדדים. מספר קטן של מראות (2-3). נורה הפולטת אור לבן, נורה זאת נמצאת צמוד לראש הסריקה, והיא נעה ביחד עם ראש הסריקה. מנוע, המזיז את הראש הסורק.
בעת פעולת הסריקה ראש הסריקה נעה בעזרת מנוע מתחת לזכוכית עליה מונח אובייקט, ראש הסורק מתחיל לסרוק כשנורה לבנה מאירה את האובייקט הנסרק. ראש הסריקה ממיר את קרני האור לאות חשמלי המועבר למחשב דרך כבל (בסורקים חדישים משתמשים בכבל USB) המחבר בין הסורק למחשב. תפקיד המראות הוא להעביר את התמונה לעבר העדשה ומשם התמונה עוברת דרך מסנן אופטי ואז לגלאי.
התמונה הצבעונית נוצרה כאשר הסורק סרק את האובייקט בשלושת צבעי היסוד (אדום, ירוק וכחול) לכל עותק ישנו מסנן צבעוני וגלאים, המסננים והגלאים מסודרים בשורה.
תפקיד הגלאי הוא למדוד את עוצמת האור ולהפוך אותה לאות חשמלי. בשוק הביתי הגלאים הנפוצים הם:
CCD (Charged Coupled Device): מצוי ברוב הסורקים לשימוש מסחרי.
CIS (Contact Image Sensor): מצוי ברוב הסורקים הביתיים והמדפסות המשולבות. יתרון הגלאי הוא שהסורק זול יותר וקטן יותר, וצורך פחות אנרגיה, כך גם איכות הסריקה שלו (נמוכה, חיסרון).
ראו גם
טומוגרפיה ממוחשבת
סריקת ספר
קישורים חיצוניים
תוכנה הממירה סריקה גרפית לקול באתר של עופר שפרינגר
קטגוריה:התקני קלט
קטגוריה:מכשירי חשמל משרדיים
קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים
קטגוריה:איטליה: המצאות | 2024-03-01T00:14:41 |
מדפסת לייזר | שמאל|ממוזער|מדפסת לייזר צבעונית של אפל - Color LaserWriter 12-600 PS.
מדפסת לייזר היא מדפסת בה אחד השלבים המרכזיים בפעולת ההדפסה מבוסס על שימוש בקרן לייזר. הומצאה בידי גרי סטארקוות'ר במרכז המחקר זירוקס פארק. אופן פעולת מדפסת הלייזר דומה מאוד לאופן פעולתה של מכונת צילום, היות ששתיהן מבוססות על טכנולוגיית הזירוגרפיה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|גרי סטארקוות'ר - ממציא מדפסת הלייזר
מדפסת הלייזר הומצאה על ידי החוקר גרי סטארקוות'ר בזירוקס פארק בשנת 1969. אב הטיפוס נעשה על ידי התאמה של מכונת צילום קיימת. סטארקוות'ר החליף את מערכת ההדמיה במתומן מסתובב שצלעותיו עשויות מראות, ולייזר שאלומתו כוונה אל המתומן. עקב סיבוב המתומן, הקרן המוחזרת סורקת את התוף של מכונת הצילום, וכשהקרן מגיעה לקצה הסריקה סיבוב המתומן מביא את הצלע הבאה לתוך האלומה והקרן המוחזרת "קופצת" חזרה לקצה השני. תכנון בסיסי זה עומד בבסיס מדפסות הלייזר עד ימינו. בניית מערכת החומרה נגמרה תוך כשבוע, אך בניית ממשק המחשב וכתיבת התכנה כדי להפעיל את החמרה ארכה כשלושה חדשים נוספים.
היישום הראשון המסחרי של מדפסת הלייזר, היה מדפסת י.ב.מ. מודל 3800 בשנת 1976. דגם משרדי זה היה בשימוש בעיקר להדפסת חשבוניות ותויות דיוור, ונחשב לפרמיטיבי ומגושם.
בשנת 1981 הוציאה חברת זירוקס מדפסת אישית "זרוקס סטאר 8010", אף שדגם זה היה חדשני, מחירו הגבוה (17,000 דולר) מנע ממנו תפוצה רחבה, והוא נרכש על ידי מספר קטן של עסקים ומוסדות בלבד. עם הגידול בתפוצת המחשב האישי, נוצר בשוק מקום למדפסת לייזר זולה יותר. הדגם הראשון שזכה לתפוצה רחבה היה HP LaserJet בשנת 1984 של חברת היולט פקארד. מדפסת זו הייתה מבוססת על מנוע של חברת קנון ותוכנה של היולט פקארד. בעקבותיה הופיעו במהירות דגמים של חברות ברדר וי.ב.מ.
מחירה של מדפסת הלייזר יורד באופן ניכר משנה לשנה. בשנת 1984 מדפסת HP LaserJet נמכרה בסכום של 3,500 דולר, פעולתה לא הייתה חלקה, ושקלה כ-35 ק"ג. ב-2008 נמכרו בארצות הברית מדפסות לייזר בסיסיות במחיר של 75 דולר, ובסוף 2009 נמכרו בישראל מדפסות לייזר ביתיות במחיר של כ-400 שקלים. מדפסת לייזר צבעונית ניתן לקנות בפחות מ-1000 שקלים.
אופן פעולה
שמאל|ממוזער|RIP - מידע על הטקסט ו\או גרפיקה שיש להדפיס נשלח מהמחשב, והמדפסת מחשבת אילו פיקסלים להשחיר (שלב 1)
שמאל|ממוזער|סריקת התוף על ידי קרן הלייזר כדי לפרוק את המטען מהנקודות שתישארנה לבנות (שלב 2)
שמאל|ממוזער|התכת דיו לנייר על ידי שימוש בחום ובלחץ (שלב 6)
שמאל|ממוזער|טעינת התוף מחדש במטען שלילי באופן אחיד (שלב 7)
הדמות המיועדת להדפסה מועברת לזיכרון המדפסת, מעובדת ומותמרת לרצף של נקודות (פיקסלים) ברזולוציה שבין כמה מאות לכמה אלפי נקודות לכל אינץ', כאשר לכל נקודה נקבע בנפרד האם היא מיועדת להשחרה על גבי הנייר או שעליה להישאר לבנה, בהתאם לדמות המקור. שלב זה נקרא Raster Image Processing) RIP).
המדפסת כוללת מקור לייזר ומראה מסתובבת (ממש כמו בדגם האבטיפוס). בעזרת סיבוב המראה סורקת קרן הלייזר תוף (גליל) מסתובב המצופה חומר פוטו-מוליך. קרן הלייזר ממותגת עבור כל נקודה ונקודה נסרקת, כך שהיא מוארת או מוחשכת עבור כל נקודה על גבי התוף בהתאם לנקודת דמות המקור שהיא מייצגת. פעולה זו גורמת לכך שכל נקודה על פני התוף נשארת טעונה במטען המקורי (שחור) או שהמטען נפרק ממנה על ידי ההארה (נקודה כזו תישאר לבנה, או נכון יותר, בצבע הנייר).
כתוצאה מפעולת הלייזר על הציפוי הפוטו-מוליך נוצרת על גבי התוף תמונה של המידע שנשלח להדפסה - נקודות על התוף המייצגות פיקסלים כתובים ("שחור") נשארות טעונות, ובשאר הנקודות המטען נפרק.
התוף משיק למערכת טונר. טונר הוא אבקת חומר פלסטי הנמשך משיכה אלקטרוסטטית אל עצמים הטעונים חשמלית. תוך כדי סיבוב התוף נצמדים חלקיקי אבקת טונר אל הנקודות הטעונות שעליו, וכך נוצרת על התוף העתק אבקתי של דמות המקור.
נייר מוזן למערכת, ועובר בצמוד לתוף תוך כדי סיבובו. מהירותו הקווית של הדף המוזן שווה למהירות המשיקית של התוף הסובב. מתחת לתוף מתוח תיל מוליך המחובר למקור מתח גבוה של כמה מאות או אלפי וולטים. תיל זה נקרא "קורונה" (Corona). המתח הגבוה מפעיל משיכה אלקטרוסטטית חזקה על חלקיקי אבקת הטונר הצמודים לתוף, ואלה מתנתקים מן התוף ונצמדים בחזקה אל דף הנייר החוצץ בינם לבין ה"קורונה". על ידי כך מועבר ההעתק האבקתי של דמות המקור מן התוף אל הנייר.
בהמשך מסעו עובר הנייר ב"תנור", העשוי בדרך כלל משני גלילים ביניהם עובר הנייר. הגלילים צמודים זה לזה בלחץ, ואחד מהם מכיל גוף חימום או נורת הלוגן המביא אותו לחום של כמה מאות מעלות. החום והלחץ מתיכים את אבקת הטונר העשויה חומר פלסטי, ומקבעים את הדמות על הנייר. הדף יוצא מבין גלילי התנור אל מגש איסוף בו נערמים הדפים שהדפסתם נסתיימה. התנור הוא הגורם לכך שדפי המדפסת היוצאים חמים למגע.
קורונה נוספת הממוקמת בהמשך המסלול הסיבובי של התוף מטעינה אותו מחדש בצורה אחידה להמשך התהליך.
כדי לפרוק מטעני חשמל סטטי לא רצויים שנשארו על הדף, מוצבות לאורך פתח היציאה של הדפים שורה של שערות מתכת דקות ברווח גדול יחסית. שערות אלו מחוברות לשלדת המתכת של המדפסת, שמחוברת בעצמה להארקה, ופורקות את המטען שנותר על הנייר.
התהליך הוא בדרך כלל רציף וסימולטני, כלומר בה בעת שאזור אחד של הצילינדר נסרק באמצעות מערכת הלייזר, אזור אחר שנסרק קודם לכן צובר את אבקת הטונר בהתאם לדמות, ומאזור נוסף מועברת הדמות אל הנייר באמצעות הקורונה. במדפסות מודרניות מהירות בעוד מסתיים "קילוף" הדמות מן התוף עבור דף אחד, כבר מקובעת תחילתה של הדמות אל הנייר באמצעות התנור, וכבר סורקת קרן הלייזר אזור אחר של התוף עבור הדפסת הדף הבא.
לא בכל מדפסת לייזר קיים תוף צילינדרי קשיח. ישנן מדפסות בהן התוף עשוי רצועה סגורה של חומר גמיש המתוחה בין גלילי הסעה בצורה המזכירה מסוע.
הדפסת צבע מתבצעת על ידי חזרה על התהליך ארבע פעמים, תוך שימוש בארבעה טונרים שונים - אחד עבור כל צבע יסוד ואחד שחור. מדפסת לייזר צבעונית היא מסובכת יותר, בין השאר בגלל הדרישה שארבע הדמויות (הפרדות) יחפפו במדויק זו לזו. בכמה מן המדפסות משתמשים ברצועה או "שמיכה" (בלנקט), כלומר הטונר מההפרדות השונות נאסף על רצועה שהיא חלק מן המדפסת, ובסיום התהליך מועבר לנייר בפעולה אחת, בניגוד להעברה מן התוף ישירות לנייר (במקרה זה יש לחזור על ההעברה בנפרד עבור כל צבע, דבר המקשה על הדיוק וגם מגדיל את הסיכוי לתקיעת הנייר בשל העובדה שהוא עובר 4 פעמים דרך מנוע ההדפסה במקום פעם בודדת). דרך אחרת להגדלת הדיוק, היא שימוש בארבעה מנועי לייזר נפרדים עבור כל צבע (כלומר לייזר, מראה מסתובבת, תוף וטונר נפרדים לכל צבע), ובכך כל תהליך הדפסת הצבע מתרחש פעם בודדת, דבר שמגביר את מהירות ההדפסה בצבע.
בחלק מהמדפסות, את מקום קרן הלייזר והמראה המסתובבת, מחליף מערך של דיודות פולטות אור בתפקיד סריקת התוף ושינוי המטען החשמלי שלו. מדפסות אלו נקראות מדפסות LED .
במדפסות גדולות המשמשות בדפוס הדיגיטלי (במיוחד בדפוס הדיגיטלי בצבע), שלב 1 (שלב ה-Raster Image Processing) מתבצע בנפרד משאר שלבי ההדפסה, מחוץ למדפסת, בשרת ייעודי המתווך בין המחשבים ברשת המקומית לבין המדפסת. הסיבה לכך, היא הצורך בתחום זה לראות, לערוך ולהתאים כל אחת מרצועות הצבע באופן ידני באמצעות השרת, כמו גם להתאים, לערוך או לשנות את מרחב הצבע, על ידי שימוש בקבצים מיוחדים הנקראים פרופילי ICC (בניגוד למדפסת לייזר צבעונית משרדית או ביתית שבה התהליך הוא אוטומטי). הדבר נדרש, כדי להבטיח, שהצבע הסופי בהדפסה, ייראה בדיוק כפי שהלקוח הזמין.
יתרונות וחסרונות
שמאל|ממוזער|250px|סכימה של מדפסת לייזר. 2-תוף. 3-מערכת טונר. 5-תנור.
יתרונותיה של מדפסת הלייזר
מהירות הדפסה גבוהה יחסית למדפסות אחרות.
רזולוציית הדפסה גבוהה, המתבטאת באיכות הדפסה גבוהה ביחס למדפסת סיכות.
תחזוקה זולה (עלות טונר למספר דפים זול).
יכולת לעבוד עם מידע משתנה.
יכולת לעבוד עם פרופילי צבע.
חסרונותיה של מדפסת הלייזר
עלות ראשונית יקרה יחסית למדפסות הזרקת דיו.
בחלק מהמדפסות המתנה שמגיעה לעיתים עד כמה עשרות שניות עד התחלת הדפסת דף ראשון (נובעת בעיקר מהצורך להביא את התנור לטמפרטורת עבודה).
אין אחידות צבעים בהדפסה ממושכת.
איכות הדפסה נמוכה יותר ממדפסת הזרקת דיו (בולט במיוחד בהדפסת תמונות).
שיקולי עלות-תועלת
שמאל|ממוזער|250px|מערכת הלייזר, המראה המסתובבת (מראה משושה בדגם זה), מערכת העדשות והמראה שמכוונים את קרן הלייזר אל התוף. תצלום מלמעלה
אף שמחירי מדפסות הלייזר יורד משנה לשנה, תפוצתן נמוכה יותר אצל המשתמש הביתי, בשל מחירן הגבוה יחסית למדפסת הזרקת דיו, ובגלל גודלן ומשקלן הרב יותר. ובמיוחד בפער שיש בין מדפסת לייזר צבעונית למדפסת הזרקת דיו צבעונית. זאת למרות שעלות הטונר לכל דף מודפס נמוכה יחסית לעלות הדיו לכל דף המודפס במדפסת הזרקת דיו. עלות התחזוקה הנמוכה של מדפסות הלייזר משתלמת למי שמבצע הדפסות רבות. רוב מדפסות הלייזר אינן בעלות יכולת הדפסה צבעונית, ואלו שכן מדפיסות בצבעים יקרות יחסית למדפסת הזרקת דיו צבעונית (פי שלושה וארבעה בשנת 2007).
בנוסף, במדפסת הזרקת דיו איכות ההדפסה תלויה באופן מכריע בסוג (ואיכות) הנייר, וכדי להגיע לאיכות הגבוהה ביותר יש צורך בשימוש בנייר מיוחד, בעוד שאיכות ההדפסה במדפסת הלייזר כמעט ואינה תלויה באיכות הנייר, ואפילו הנייר באיכות הגבוהה ביותר זול בהרבה מהנייר המיוחד שדורשת מדפסת הזרקת הצבע. יחד עם זאת יש לציין שאיכות הדפסת הצבע המרבית אליה ניתן להגיע במדפסת הזרקת דיו (תוך שימוש בנייר מיוחד, ובמקרים רבים הדפסה בשישה או שבעה צבעים במקום ארבעה) עולה על האיכות המרבית שמדפסת הלייזר מסוגלת לייצר.
דגמים
ישנם דגמים שונים של מדפסות לייזר, מהדגמים המשרדיים שמיועדים להדפסה של אלפי דפים בחודש ועד למדפסות ענק לשימוש במרכזי מחשבים או בתי דפוס, שמגיעות לתפוקה של אלפי דפי צבע בשעה. רבות מהמדפסות כיום מאפשרות הדפסה על שני צידי הדף בריצה אחת.
בשוק מדפסות הלייזר המשרדיות נפוצות מדפסות מתוצרת חברות HP, ברדר, לקסמרק, סמסונג, קנון, זירוקס ו-Oki.
בחלק מהמדפסות (למשל ב-HP) התוף והטונר מחוברים, כך שהחלפת טונר שמתכלה אחת ל-1,000-2,000 הדפסות, מצריכה גם החלפת התוף. בדגמים בהם ישנה הפרדה (למשל בברדר) החלפת טונר אינה מצריכה החלפת תוף והוא יוחלף בערך כל 10000 הדפסות. יש לציין כי עלות התוף יקרה יותר מטונר.
ראו גם
מונחים בחומרה
מדפסת תלת-ממד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
לייזר
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:מכשירים שהושקו ב-1976
קטגוריה:יישומי לייזר | 2024-03-06T07:01:48 |
סמנטיקה לקסיקלית | סמנטיקה לקסיקלית היא העיסוק במשמעויותיהן של מילים, להבדיל מסמנטיקה רפרנציאלית, העוסקת במשמעויות ביטויים שלמים. משמע - בדרך בה משמעויות מילים במשפט חוברות למשמעות שלמה אחת.
בין השאר עוסקת הסמנטיקה הלקסיקלית בדרך בה אנו יוצרים קטגוריות מחשבתיות, תכונותיהן של קטגוריות אלו, והמידה בה אותן תכונות נחוצות על מנת שהמושג יישאר אותו מושג. אחת מתכונות המילה "כלב", למשל, היא "חיה בעלת ארבע רגליים". עם זאת, כולנו מסוגלים לזהות כלב פיסח ככלב, ולא כחיה שונה לגמרי. משמעות הדבר היא שתכונות מסוימות הכרחיות פחות ("בדרגת פרוטוטיפיות נמוכה", כהגדרתה של אלינור ראש) מאשר תכונות אחרות.
שאלות נוספות הן הדרך בה מידע זה מאוחסן (האם, למשל, אנו חושבים על מונחים מסוימים באופן חזותי יותר מאשר מופשט?), והקשר בין מילים מסוימות לשדה הסמנטי שלהן.
חשיבות הסמנטיקה הלקסיקלית, אם כך, אינה נעוצה אך ורק בפן מסוים של חקר השפה, אלא אף בדרך בה אנו חושבים, מקטלגים ויוצקים משמעות לקטגוריות.
יחסים סמנטיים
נרדפות (Synonymy) - יחס של זהות או קרבה במשמעות של שתי מילים (דהיינו, למסומן אחד יש כמה מסמנים).
נרדפות מלאה (full synonymous) מתקיימת כאשר לשתי מילים יש משמעות זהה בכל הקשר. כלומר, ניתן להחליף מילה אחת בשנייה בלי לשנות את המשמעות של המשפט. יחס של נרדפות מלאה הוא נדיר.
נרדפות חלקית מתקיימת כאשר יש בין המילים הבדל במשלב, בדנוטציה, בקונוטציה או בקולוקציה.
נרדפות בהקשר מתקיימת כאשר ניתן להחליף בין מילים רק בהקשר מסוים.
ניגודיות (Antonymy) - יחס של משמעות הפוכה בין שתי מילים (לדוגמה: חום וקור). מבדילים בין ניגודיות מילונית לבין ניגודיות בהקשר.
פוליסמיה (Polysemy מילולית: ריבוי משמעויות) היא מצב שבו מילה אחת בעלת שתי משמעויות או יותר. לרוב קל לזהות קשר סמנטי בין המשמעויות, אך לעיתים הוא נעלם במהלך הזמן וניתן להתחקות אחריו רק במחקר בלשני.
הומונימיה (Homonym מילולית: אותו שם) היא מצב שבו למילים שונות יש כתיב והגייה זהים, כלומר הן גם הומוגרפיות וגם הומופוניות. הומונימיות נוצרת בדרך כלל כתוצאה מתהליכים לשוניים שאיחדו שתי מילים שונות בצורתן או בהגייתן לכדי שתי מילים זהות. לכן אחד הכלים לזהות הומונימיות הוא לבדוק את האטימולוגיה של המילים.
היכללות (Hyponymy) היא מצב שבו המרחב הסמנטי של מילה אחת נכלל במרחב הסמנטי של מילה אחרת, כלומר מילה כללית מכילה מילים שהן מקרה פרטי שלה, סוג שלה. לדוגמה: צהוב, סגול ולבן הם סוגים של צבע.
ראו גם
שפה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סמנטיקה | 2023-03-25T07:36:15 |
צדק | 2024-07-02T12:47:24 |
|
נוגה | נוגה (בלועזית: Venus, ונוס) הוא כוכב הלכת השני במרחקו מהשמש (אחרי כוכב חמה). מסלולו של נוגה הוא הקרוב ביותר למסלול כדור הארץ (אם כי חמה הוא הקרוב ביותר לכדור הארץ רוב הזמן), וגודלו הוא הקרוב ביותר לגודל כדור הארץ. נוגה הוא כוכב לכת ארצי שהרכבו דומה להרכב כדור הארץ.
המאפיין הבולט ביותר של נוגה הוא החום העצום השורר על פניו, יותר מכל כוכב לכת אחר במערכת השמש. הטמפרטורה גבוהה מ־C° 500, די והותר על מנת להתיך עופרת. האטמוספירה הסמיכה (פי 50 מזו של כדור הארץ) מסיעה את החום, כך שאין הפרש טמפרטורה משמעותי בין הצד המואר והצד החשוך.
מידע כללי
נוגה הוא כוכב הלכת השני במרחקו מהשמש, בין כוכב חמה לכדור הארץ.
בשל היותו בעל מסלול "פנימי" סביב השמש (יחסית למסלולו של כדור הארץ) כוכב הלכת נוגה נמצא בקרבת השמש באופק כדור הארץ, ויכול להיראות בבירור רק מוקדם בבוקר, קצת לפני הזריחה, או בערב, קצת אחרי השקיעה, בהתאם למיקומו יחסית לקו המחבר את כדור הארץ והשמש.
נוגה בהיר יותר מכל כוכב וכוכב לכת, ולעיתים ניתן לראותו ביום בעין בלתי מזוינת.
זמן הסיבוב העצמי הוא 243 ימי הארץ בתנועה לאחור, כלומר מסתובב ממזרח למערב במקום ממערב למזרח (בדומה לפלוטו ולאורנוס). לא ידוע בוודאות למה נוגה שונה במובן זה. זמן ההקפה (אורך השנה) הוא 224.7 ימי ארץ. לנוגה אין ירחים. מסלולו של נוגה סביב השמש הוא מעגל כמעט מושלם, עם אקסצנטריות של פחות מ־1%, בשונה משאר כוכבי־הלכת שלהם מסלול אליפטי. הרכב הכוכב סלעי.
במשך שנים ראו בנוגה אח תאום לכדור הארץ, משום ששני כוכבי הלכת כה דומים בממדיהם, במסה שלהם ובצפיפותם. קוטרו של כוכב הלכת נוגה הוא 12,100 ק"מ, לעומת קוטרו של כדור־הארץ שהוא 12,756 ק"מ.
העננים הסמיכים המכסים את נוגה אינם מאפשרים לראות את פניו. בגלל קרבתו לשמש ואפקט חממה חזק, שוררת על פניו טמפרטורה גבוהה בה מים וחומרים ממסים אחרים אינם מתקיימים במצב נוזלי אלא כגז (חלק מהאטמוספירה). בכך נמנעת היווצרות אוקיינוסים וימים, וכן אין משקעים שיוכלו ליצור נחלים או תהליכי בליית סלעים כמו אלה שקיימים על פני כדור הארץ. הגשושית מגלן הראתה שמרבית פני השטח של נוגה הם מישורים גדולים שחלק מהם מתנשאים לגובה של מספר ק"מ.
מכדור הארץ רואים את נוגה בשעות משתנות, בתקופות מסוימות לפני השחר ובתקופות אחרות בשעות הערב המוקדמות, אך לעולם לא סביב חצות הלילה. תכונה זו נובעת ממסלולו סביב השמש, שהוא פנימי לזה של כדור הארץ. תופעה זו הטעתה את הקדמונים לחשוב כי נוגה הוא שני כוכבים שונים. נוגה וכוכב חמה הם שני כוכבי הלכת היחידים שמתנהגים כך, ובתקופה שבה היה מקובל המודל הגיאוצנטרי מסלוליהם דרשו הסברים מסובכים. המודל ההליוצנטרי נותן הסבר פשוט של תופעה זו.
מקור השם
המילה המקראית "נגה" משמעה "זוהר", "זורח", והשם "כוכב נוגה" מתייחס לפלנטה זאת בספרות התלמודית. שם נוסף של הכוכב היה "כוכבת". השם "נוגה" ניתן לו כיוון שכוכב הלכת נוגה הוא כוכב הלכת הבהיר והזוהר ביותר הנצפה מכדור הארץ.
אפיפניוס, שנולד להורים יהודים באזור בית גוברין בתחילת המאה ה־4 לספירה, תיעד את שמות כוכבי מערכת השמש לפי הפרושים, וביניהם שני השמות לכוכב נוגה: (zeroua) ו־ (louēth). שני השמות הם צורת נקבה אך לא ברורה משמעותם והם לא מוכרים מהספרות העברית; נראה שאחד מהם מתייחס לכוכב נוגה ככוכב הערב והשני ככוכב הבוקר, התייחסות מסורתית מוכרת מהמזרח הקדום.אפיפניוס מסלמיס, פנריון, 15.2
בשלהי המאה השלישית לפנה"ס או בראשית המאה השנייה לפנה"ס ככל הנראה נכתב ספר בן סירא, בתקופת כהונתו של הכהן הגדול שמעון הצדיק. בפרק נ' של ספר בן סירא מתואר שיר הלל לשמעון הצדיק. השיר המתואר הוא הבסיס לאחד הפיוטים הכי מוכרים הנקרא "מראה כהן" מדובר בפיוט אותו נוהגות קהילות אשכנז לומר בתפילת מוסף של יום כיפור. בפרק נ' של בן סירא נכתב כי מראהו של הכהן הגדול שמעון הצדיק כל כך מפעים כך – "כְּכוֹכַב הַנֹּגַהּ בִּגְבוּל מִזְרָח מַרְאֵה כֹהֵן".אופיר מינץ-מנור, ""כתפוח נאה בפרות כן כהן בצאתו": הדימוי בפיוטי 'מה נהדר' מתקופת הפייטנות הקדם-קלאסית", גנזי קדם ה (תשס"ט), עמ' 165–188.
היוונים קראו לכוכב על שם אלת האהבה והיופי, אפרודיטה (Ἀφροδίτη), שאותה ירשה ונוס (Venus) הרומאית, וזהו שמו הנפוץ של הכוכב ברחבי העולם.
מאפיינים גאוגרפיים
האטמוספירה
ימין|ממוזער|180px|תמונת על־סגול מ־26 בפברואר 1979 של ענני נוגה
שמאל|ממוזער|250px|לחץ וטמפרטורה באטמוספירה של נוגה
שמאל|ממוזער|250px|הרכב האטמוספירה של נוגה
האטמוספירה של נוגה מתנשאת לגובה רב, דחוסה מאוד וחמה ככבשן. רוב האטמוספירה היא פחמן דו־חמצני, ובשכבות הגבוהות של האטמוספירה מצויה שכבה, אטומה בדרך כלל, של ענני חומצה גופרתית. הכמות העצומה של דו־תחמוצת הפחמן (CO2) באטמוספירה אינה מאפשרת לחום הנוצר מקרני השמש להיפלט לחלל על ידי קרינה תרמית, וכך גורמת לאפקט חממה חזק. אפקט חממה זה מעלה את טמפרטורת פני השטח בלמעלה מ־C° 400 מעל מה שהייתה עשויה להיות ללא הכמות העצומה של הפחמן הדו־חמצני באטמוספירה, וגורם לטמפרטורת פני השטח להגיע לטמפרטורת גבוהות של C° 500 במקומות נמוכים סמוך לקו המשווה. כך פני השטח של נוגה לוהטים אף יותר משל כוכב חמה, אף שנוגה רחוק כמעט פי שניים מהשמש ומקבל רק 25% מהקרינה הסולרית (2613.9 W/m2 בחלקים העליונים של האטמוספירה ורק 1071.1 W/m2 בפני השטח). הטמפרטורה אינה משתנה באופן משמעותי בין הצד שבו יש יום לצד שבו יש לילה למרות סיבובו האיטי של נוגה (פחות מסיבוב אחד בשנה של נוגה; בקו המשווה פני השטח של נוגה מסתובבים 6.5 קמ"ש בלבד), זאת בשל האינרציה התרמית והסעת החום באטמוספירה הצפופה של נוגה. הרוחות באטמוספירה העליונה סובבות את כוכב הלכת ב־4 ימים בלבד ויוצרות הסעת חום מהירה.
הלחץ בפני השטח של נוגה הוא פי 90 מזה שעל בכדור הארץ. אילו יכולנו ללכת על נוגה היינו נמעכים תחת הלחץ הכבד, השקול ללחץ בעומק של כקילומטר מתחת לפני הים בכדור הארץ, ואם היינו מוגנים בפני הלחץ הכביר - בקושי אפשר היה לנוע דרך אטמוספירה כה סמיכה.
אור השמש על פני השטח של נוגה קלוש בשל מעטה העננים העבה שמחזיר את רוב הקרינה לחלל. כתוצאה מכך נמנע מאור השמש לחמם את פני השטח. האלבדו הבולומטרי של נוגה הוא 60% בקירוב והאלבדו של האור הנראה הוא אף גדול יותר. לכן, על אף שהוא קרוב מכדור הארץ לשמש, פני השטח שלו אינם מתחממים משמעותית מקרינת השמש. ללא אפקט החממה הטמפרטורה על פני נוגה הייתה עשויה להיות דומה לזו שבכדור הארץ.
העננים המורכבים בעיקר מגופרית דו־חמצנית ומעט חומצה גופרתית מכסים את כוכב הלכת כמעט לגמרי ומערפלים תצפיות אל פני השטח. הטמפרטורה בחלקים הגבוהים של עננים אלו היא C° 45− בקירוב, בעוד שהטמפרטורה הממוצעת בפני השטח של נוגה היא C° 464.
יש הסבורים כי מעטפת העננים של נוגה היא הסיבה לטמפרטורה הגבוהה, אך ההפך הוא הנכון. מעטפת העננים מחזירה חלק ניכר מקרינת השמש אל החלל, ומונעת ממנה להיכנס לאטמוספירת הפחמן הדו-חמצני הדחוסה שמתחתיה ולחמם אותה. לולא מעטפת העננים כמות החום הנלכדת בפחמן הדו־חמצני הייתה גדולה פי שניים בקירוב, והטמפרטורה הייתה עשויה להיות גבוהה עוד יותר.
בחלקים העליונים של העננים נושבות רוחות חזקות של 350 קמ"ש. בפני השטח הרוחות איטיות מאוד, לא יותר ממספר קילומטרים לשעה, בשל הצפיפות הגבוהה של האטמוספירה על פני השטח. גם רוחות איטיות אלו מפעילות כמות משמעותית של כוח נגד מכשולים
בשנת 2020 גילתה הדוקטורנטית יון ג'ו לי עדויות לריכוזים גבוהים של גז פוספין בעננים של נוגה, בעוד שלא ידועים תהליכים גאולוגיים או כימיים המתאימים להיווצרות הגז. המדענים העלו השערה שהגז נוצר על ידי מיקרואורגניזמים שחיים בעננים של נוגה ומייצרים את הגז. מיקרואורגניזמים דומים קיימים על כדור הארץ.
פרסומים מאוחרים יותר הטילו ספק בהשערה זו ואף באיכות הנתונים שהובילו אליה, וייתכן שהחומר שזוהה אינו פוספין אלא גפרית דו-חמצנית.
הרכב פנימי
שמאל|ממוזער|150px|המבנה הפנימי המשוער של ונוס - הקרום (שכבה חומה חיצונית דקה), מעטפת (שכבה אמצעית אדומה) והליבה (שכבה פנימית צהובה) הערה: הצבעים הפנימיים מיועדים להמחשה בלבד
אף על פי שאין מידע ישיר על הרכבו הפנימי של נוגה, הדמיון בגודל ובצפיפות של כוכב הלכת לכדור הארץ מעיד כנראה על דמיון בין נוגה לארץ בנוגע להרכב הפנימי. כנראה גם לנוגה יש ליבה מתכתית של ניקל וברזל, שהרדיוס שלה הוא כ־3,000 ק"מ. ליבה זו נוזלית לפחות בחלקה, והיא מוקפת במעטפת סלעית ובקרום סלעי עבה.
השדה המגנטי של נוגה חלש מאוד בהשוואה לכוכבי לכת אחרים במערכת השמש, כנראה בשל סיבובו האיטי שאינו מספיק להניע דינמו פנימי של ברזל נוזלי.
בשל שני נתונים אלו - קרום עבה וסחרור איטי מאוד - בנוגה אין לוחות טקטוניים שקיימים בכדור הארץ.
מאפייני פני־השטח
ימין|ממוזער|220px|מפה טופוגרפית של נוגה מפיוניר ונוס
שמאל|ממוזער|150px|תמונת ראדאר של פני השטח של נוגה
מפענוח תמונות שסיפקו חלליות מנוגה הסתבר שקיימת פעילות געשית רבה ונמרצת המשפיעה על פני השטח. קרוב ל־90% מפני השטח של נוגה נראים כמורכבים מבזלת חדשה יחסית. מעט מאוד מכתשים של פגיעת מטאורים קיימים, הן בגלל האטת המטאורים באטמוספיה הדחוסה, והן בגלל הפעילות הגעשית שמוחקת פני שטח קודמים, אך קיימים כמה מכתשי מטאורים, שהגדול מביניהם מגיע לקוטר 280 ק"מ. רוב מראות הנוף בנוגה הם תוצאה של התפרצויות של הרי געש וזרימה של לבה ופני השטח עתירי מכתשים געשיים, בקעות, מישורים קטנים והרי געש נישאים. מראות הנוף העתיקים ביותר על פניו של נוגה נראים כבני 800 מיליון שנה בלבד ורוב השטח צעיר הרבה יותר, וגילו כמה מיליוני שנים. להשוואה, פני השטח היבשתיים בכדור הארץ הם בני מיליארדי שנים.
על נוגה שני מישורים גדולים. מישור גדול אחד הוא אשתר־טרה שגודלו הוא בערך כגודלה של אוסטרליה ונמצא בחציו הצפוני של נוגה. במישור אשתר־טרה נמצאים ההרים הגבוהים ביותר על פני נוגה הקרויים הרי מקסוול ומתנשאים לרום של 11 ק"מ. המישור הגדול השני הוא אפרודיטה־טרה בחציו הדרומי של נוגה שגודלו בערך כגודלה של דרום אמריקה.
הר געש הגבוה על נוגה הוא מאעת מונס.
למעט הרי מקסוול, כל תווי השטח על פני נוגה קרויים על שמן של נשים מההיסטוריה ומהמיתולוגיות. למשל, הר אנאלה נקרא על שם אנאלה , אלת הפוריות ההינדית.
מעבר נוגה על פני השמש
מעבר נוגה על פני השמש קורה כאשר כוכב הלכת נוגה נמצא בדיוק בין כדור הארץ לשמש. מכדור הארץ, נוגה מופיע כדיסקה שחורה הנעה על פני השמש. תופעה דומה לתופעה זאת היא ליקוי חמה הנגרם על ידי הירח, אבל, על אף שקוטרו של נוגה גדול כמעט פי ארבעה מקוטרו של הירח, נוגה מופיע כקטן בהרבה כיוון שהוא רחוק מכדור הארץ. לפני האסטרונומיה המודרנית, אירוע זה עזר למדענים להעריך את המרחק בין השמש לכדור הארץ באמצעות שיטת היסט.
המחקר אודות נוגה
ב־1967 חדרה חללית מסדרת ונרה הסובייטית לאטמוספירה של נוגה, ומדידותיה הפכו את המושגים אודות פני השטח של נוגה על ראשם. התגלה שנוגה רחוק מאוד מהתואר "התאום של כדור הארץ" שניתן לכוכב הלכת קודם לכן.
למעלה מ־30 שנה מדענים שולחים גלי מכ"ם לכוכב הלכת נוגה מכדור הארץ, ובאמצעות הגלים החוזרים יוצרים הדמיות תלת־מימד של פני השטח. בשנת 1978 החללית "פיוניר־ונוס" ערכה מיפוי של רוב כוכב הלכת נוגה. ב־1983 הגיעו מיפויי מכ"ם שערכו החלליות הסובייטיות מסוג ונרה. כמה חלליות מסוג זה אף נחתו על פני נוגה ונשרפו.
ב־1989 הגיעה החללית "מגלן" לנוגה. מטרתה הייתה לספק נתונים על השאלה: "מה היה מנגנון שחרור החום בנוגה?" התשובה עדיין לא ידועה בוודאות מספקת. עם זאת, נתגלה שבנוגה הייתה וישנה פעילות געשית רבה, ולפעילות געשית זו השפעה נכבדת על עיצוב הנוף של נוגה, נוף הררי מאוד.
ונרה
סדרת המשימות הסובייטית ונרה הגיעה להישגים חסרי תקדים. העצם הראשון מעשה ידי אדם על פני כוכב לכת אחר, חללית המחקר הרובוטית הראשונה באטמוספירה של כוכב לכת אחר, וגולת הכותרת - נחיתה מוצלחת של חללית רובוטית על פני כוכב לכת אחר. זו גם תוכנית חקירת פני השטח היחידה שתוצאות המדידה שלה הפכו לחלוטין את התפיסה ששררה לפניה: במשימות ונרה התגלה עד כמה פני נוגה לוהטים, ועד כמה כביר הלחץ על פני השטח.חלליות הסדרה עברו פיתוח מואץ, כשכל משימה מבהירה עוד יותר מקודמתה עד כמה האתגר שלקחו על עצמם הסובייטים גבוה משציפו. תכנון חללית שתעמוד בחום ובלחץ דרש שימוש בטכנולוגיות שפותחו רק תוך כדי התוכנית. הסתבר גם שעל החללית להיות כבדה מאוד, ושחיישנים רבים אינם יכולים לתפקד בתנאים כה קיצוניים.
ונרה 1 - הגשושית הראשונה לנוגה, והגשושית הראשונה לכוכב לכת כלשהו (מלבד ארץ). שוגרה ב־12 בפברואר 1961. חללית זו היוותה את יריית הפתיחה בפרויקט ונרה הסובייטי המוצלח. הקשר איתה אבד אחרי שבוע במרחק של 2 מיליון ק"מ מכדור הארץ והתחזית של המדענים גרסה שככל הנראה באמצע דרכה עברה הגשושית במרחק של 100,000 ק"מ מנוגה.
ונרה 3 - הגשושית השלישית בסדרה התרסקה על נוגה ב־1 במרץ 1966. חללית זו הייתה האובייקט הראשון שיוצר על ידי אדם שחדר אטמוספירה של כוכב לכת כלשהו (מלבד ארץ), והראשונה שפגעה בשטחו. מערכות התקשורת שלה כשלו לפני שהצליחה להחזיר מידע על כוכב הלכת.
ונרה 4 - שוגרה ב־12 ביוני 1967. הגשושית נכנסה בהצלחה לאטמוספירה ב־18 באוקטובר אותה שנה וביצעה כמה ניסויים. היא מדדה טמפרטורה של כמעט C° 500 על פני השטח, יותר חם ממארינר 2, וגילתה שהאטמוספירה מורכבת מ־90%-95% של פחמן חד־חמצני. צפיפות האטמוספירה של ונוס הייתה יותר גדולה באופן משמעותי ממה שציפו מהנדסי ונרה 4, מה שהאט את הגשושית באופן משמעותי. לכן הנחיתה הצפויה בעזרת מצנח על פני השטח לא הייתה מוצלחת אחרי שהסוללות נגמרו לפני שהחללית הגיעה לשטח. היא החזירה מידע בגובה נמוך במשך 93 דקות וקריאת הלחץ האחרונה שלה הציגה 18 באר בגובה חסר תקדים של 24.96 ק"מ.
ונרה 5, ונרה 6 - אחרי מה שנלמד מונרה 4 החלליות התאומות שוגרו בינואר 1969 בהפרש של חמישה ימים. הן הגיעו בהפרש של יום ב־16 וב־17 במאי לנוגה. החוזק שלהן שופר והן תוכננו לעמוד בלחץ של עד 25 אטמוספירות. כמו כן הן צוידו במצנחים קטנים יותר כדי לאפשר ירידה מהירה יותר לכיוון פני הכוכב. מכיוון שהמודלים האטמוספיריים הציגו שיא של 75–100 אטמוספירות בקרבת פני השטח של נוגה הגשושיות לא היו אמורות לשרוד את כל הדרך עד לפני השטח. ואכן, אחרי שהחזירו מידע למשך קצת יותר מחמישים דקות שתיהן התרסקו בגובה של קצת פחות מ־20 ק"מ מעל צידו הרחוק מהשמש של נוגה.
ונרה 7 - החללית ייצגה ניסיון מרוכז להשיג מידע מפני השטח של נוגה ונבנתה עם יכולת צניחה משופרת ובאופן שיאפשר לה לעמוד בלחץ של עד 180 באר. המודול שנשלח לנוגה קורר מראש, לפני הכניסה לאטמוספירה, וצויד במצנח מיוחד שיועד לירידה בת 35 דקות. עם הכניסה לאטמוספירה ב־15 בדצמבר 1970, המצנח נקרע בחלקו בזמן הירידה והמודול התרסק אך לא הושמד. אחרי שנפל על צידו הוא החזיר אות חלש. הוא שידר את הטמפרטורה על פני השטח למשך 23 דקות ונתן את תוצאות המדידה הראשונה אי פעם שהתקבלה מפני השטח של כוכב לכת שאינו כדור הארץ.
ונרה 8 - סיפקה מידע מפני השטח למשך 50 דקות וקרסה בגלל תנאי שטח קשים. בעזרת פוטומטר היא סיפקה תוצאות מדידה שהראו שנוגה צלולה יחסית מתחת לעננים שנגמרו בגובה רב. היא איששה את המידע לגבי הטמפרטורה על פני השטח - C° 470 ולחץ של 90 אטמוספירות. מדידות הראו שהסלעים שעל נוגה הזכירו במאפייניהם על פי כמות האורניום, תוריום והאשלגן שבהם גרניט.
ונרה 9 - שוגרה ב־8 ביוני 1975. ב־22 באוקטובר אותה שנה נחתה החללית על נוגה. הייתה לעצם הראשון שמחזיר תמונות מכוכב אחר.
ונרה 10 - שוגרה ב־14 ביוני 1975. הגיעה לנוגה ב־23 באוקטובר 1975. החזירה מידע רב על אטמוספירת נוגה, טמפרטורה, ופני השטח.
ונרה 11 - שוגרה ב־9 בספטמבר 1978. נכנסה לאטמוספירת נוגה ב־25 בדצמבר אותה שנה. נשאה ציוד לחקר הטמפ' והתרכובת הכימית של הקרקע ושל האטמוספירה. החללית זיהתה רעמים וברקים לראשונה על נוגה. כלל גם ציוד לצילום פני השטח בצבע, אך נכשלה בצילום התמונות בעקבות תקלה טכנית.
ונרה 12 - שוגרה ב־14 בספטמבר 1978. נכנסה לאטמוספירת נוגה ב־21 בדצמבר 1978. כמו ונרה 11 נכשלה בהחזרת צילומי צבע מנוגה בעקבות תקלה טכנית.
ונרה 13 - שוגרה ב־30 באוקטובר 1981. ב־1 במרץ 1982 הגיעה לאטמוספירת נוגה. החללית כללה מכשירים מתקדמים רבים ושלחה צילומי צבע של נוגה.
ונרה 14 - אחותה התאומה של ונרה 13, שוגרה 5 ימים אחריה (4 בנובמבר 1981) והגיעה 4 ימים אחריה (5 במרץ 1982) לאטומספרת נוגה, 2 החלליות נחתו במרחק של כ־950 ק"מ זו מזו.
ונרה 15 - שוגרה ב־2 ביוני 1983. מטרתה העיקרית הייתה למפות את פני השטח של נוגה על ידי שימוש במערכת מצלמות מתוחכמת לזמנה, כולל מצלמת רדאר. הגיעה לנוגה ב־10 באוקטובר 1983. הקיפה את נוגה במסלול קוטבי וצילמה כרבע משטח הכוכב.
ונרה 16 - אחותה התאומה של ונרה 15. שוגרה שבוע אחריה ב־9 ביוני 1983 והגיעה לנוגה 4 ימים אחרי ונרה 15 (14 באוקטובר 1983), מטרתה הייתה כמו של ונרה 15.
מארינר
מארינר 1 - שוגרה אל נוגה ב־22 ביולי 1962, אך הושמדה בזמן השיגור. נשאה מספר מכשירי מדידה, אך לא נשאה ציוד צילום.
מארינר 2 - שוגרה ב־27 באוגוסט 1962, וחלפה על פני נוגה ב־14 בדצמבר באותה שנה. היא הייתה זהה בהרכבה למארינר 1, ולטענת נאס"א, הייתה חללית המחקר הבין־פלנטרית המוצלחת הראשונה. היא חלפה במרחק של 34,833 ק"מ מעל פניו של נוגה. לאחר מכן המשיכה ונכנסה למסלול סביב השמש.
מארינר 2 חשפה לראשונה, בעזרת גלי מיקרו ומכשירי מדידה שהתמקדו בקרינה תת־אדומה, שקצות העננים של נוגה הם אמנם קרירים אך הטמפרטורה על פני השטח היא לפחות C° 425. גילוי זה ביטל את התקווה שיש סיכוי לקיום חיים על נוגה.
מחקרה של מארינר 2 נתן מושג טוב יותר לגבי מסתו של כוכב הלכת אך נכשל בניסיון לגלות שדה מגנטי או חגורות קרינה.
מארינר 5 - שוגרה ב־14 ביוני 1967, וחלפה על פני נוגה ב־19 באוקטובר אותה שנה. הגשושית הגיעה למרחק של פחות מ־4,000 קילומטרים מעל קצות העננים. במקור הייתה אמורה להיות חללית חלופית למארינר 4 אשר שוגרה למאדים, אך בסופו של דבר משימתה של מארינר 4 הצליחה ולא היה בכך צורך, ולכן, נשלחה מארינר 5 אל נוגה. מארינר 5 נשאה ציוד מדידה רגיש יותר מזה של מארינר 2 וחזרה עם תוצאות חדשות. ניסוי שערכה בליקוי רדיו הניב מידע חדש על הרכבה, לחצה, וצפיפותה של אטמוספירת נוגה.
על תוצאות המחקר של מארינר 4 ו־5 עבד צוות סובייטי־אמריקאי בשיתוף פעולה נדיר לאותה תקופה.
מארינר 10 - שוגרה ב־3 בנובמבר 1973, וחלפה על פני נוגה ב־5 בפברואר 1974 במרחק של 5,790 ק"מ ממנו. עם זאת, היא שוגרה בשיטת מקלעת כבידתית לכיוון כוכב חמה ומשימתה העיקרית הייתה דווקא לחקור אותו. לאחר שחלפה על פני נוגה נכנסה למסלול סביב השמש, במהלכו חלפה על פני כוכב חמה שלוש פעמים. הגשושית צילמה יותר מ־4,000 תמונות של נוגה. התמונות שהיו האיכותיות ביותר עד אז הציגו מעט מאוד מאפיינים של פני השטח באור נראה ואילו בעל־סגול נצפו לראשונה פרטים על פני העננים שלא נצפו עד אז מכדור הארץ.
חלליות נוספות
פיוניר ונוס - משימה זו הורכבה משתי חלליות נפרדות: חללית אחת, ששוגרה ב־20 במאי 1978, נכנסה למסלול ב־4 בדצמבר אותה שנה; וחללית שנייה, ששוגרה ב־8 באוגוסט אותה שנה, הטילה לאטמוספירת נוגה ארבע גשושיות שמדדו את הרכבו, את הרוחות ואת התפרצויות החום בכוכב הלכת, והגיעה אל נוגה בעצמה ב־9 בדצמבר וביצעה מדידות של האטמוספירה העליונה. החללית הראשונה נשרפה באטמוספירת נוגה באוקטובר 1992 עד אז היא עסקה בחקירת האטמוספירה ומיפויו של כוכב הלכת בעזרת ראדאר.
מגלן - החללית מגלן הגיעה לנוגה ב־1990 והקיפה אותו עד 1994 כאשר התרסקה אל תוך אטמוספירת הכוכב. מיפתה את רוב הכוכב ונתוניה היו הבסיס למידע המדעי העכשווי על הכוכב. כינויה של החללית נובע מתאריך השיגור שלה, שהיה התאריך בו הפליג מגלן למסעו.
ונוס אקספרס - משימה של סוכנות החלל האירופית ששוגרה ב־9 בנובמבר 2005. משימתה היא לחקור את האטמוספירה ומאפייני הקרקע של נוגה ממסלול. החללית הגיעה אל נוגה ב־4 באפריל 2006, ונכנסה למסלול בהצלחה. משך הפרויקט המתוכנן הוא 500 יום.
אקאטסוקי ("שחר" ביפנית) - גשושית ששוגרה על ידי סוכנות החלל היפנית ב־2010 אל עבר נוגה כדי לחקור את האטמוספירה של נוגה ותופעות מטאורולוגיות בה, וכן פעילות געשית על פני הקרקע. הגשושית הגיעה לנוגה בדצמבר 2010 אך עקב תקלה במנוע הראשי נכשלה והחלה להקיף את השמש. הגשושית המתינה 5 שנים עד ל־7 דצמבר 2015 אז הגיעה מחדש לקרבת נוגה, והפעילה בהצלחה ארבעה מנועי כוונון משניים כדי להיכנס למסלול אליפטי סביב נוגה.
יעפים בקרבת נוגה
הגשושית האמריקנית מסנג'ר ביצעה שני יעפים בקרבת נוגה בדרכה לכוכב חמה.
הגשושית האירופאית־יפנית ששוגרה בשנת 2018 עתידה לבצע גם שני יעפים בקרבת נוגה, אף היא בדרכה לכוכב חמה.
הגשושית האמריקאית Parker Solar Probe עברה בסמוך וכיוונה את מצלמותיה לצד הלילי של הכוכב והצליחה לתעד את אורכי הגל הנראים של האור, לרבות הצבעים האדמדמים הגובלים באינפרא־אדום, שיכולים לעבור דרך העננים.
הצעות שטרם הוחל ביישומן
כדי להתגבר על תנאי השטח הקשים, צוות של נאס"א הציע לבנות כלי רכב ייעודי לנוגה שיעמוד בלחץ ובחום העצומים. אפשרות אחרת היא לשגר לנוגה מטוס שישא מכשירים אלקטרוניים רגישים בתנאים הנוחים יותר של האטמוספירה העליונה. אפשרות נוספת היא לשגר לשם לוויין שיהפוך לכדור פורח.
בגובה 50 קילומטרים טווח הטמפרטורות נע בין C° 0 ל־C° 50, לחץ האוויר הוא אטמוספירה אחת, כוח המשיכה 0.9 מזה של כדור הארץ.
חיים על נוגה
מחקר החיים על פני נוגה זכה לתשומת לב מדעית וציבורית רבה, בשל האמונה הרווחת בעבר כי יש עליו חיים לאור קרבתו ודמיונו היחסי לכדור־הארץ. לאחר שחמש חלליות רוסיות ושלוש חלליות אמריקניות צפו בנוגה, כששתי חלליות רוסיות נחתו בהצלחה על פניו ולאחר מחקרים באמצעות מכ"ם וטלסקופ רדיו, נודע בבירור שפני השטח של נוגה הם מקום שאינו מאפשר קיום חיים, ודאי לא כאלה המוכרים למדע. עם זאת, בשלהי המאה העשרים מתחזקות טענות (שהוצגו לראשונה כבר ב־1963) לפיהן גופים זעירים שהתגלו באחת השכבות באטמוספירה של נוגה הם יצורים חיים בדמות בקטריות. במאמר הראשון שהעלה את התאוריה נאמר יותר מזה, ספיגת האור של החלקיקים המדוברים שבענני נוגה כמעט זהה (או לכל הפחות, דומה יותר משאר האפשרויות שנבחנו לאורך השנים) לספיגת האור של המיקרואורגניזמים החיים בעננים של כדור הארץ, ונראה שגם גודלם דומה מאוד.
במחקר משנת 2020 התגלה גז מסוג פוספין באטמפוספירה של נוגה, בגובה של בין 48 ל־60 ק"מ מעל פני הקרקע, דבר אשר יכול להעיד על קיומם של חיים.
נוגה במיתולוגיה ובתרבות
כעצם השלישי הבהיר ביותר בשמים אחרי השמש והירח, נוגה קיבל מקום של כבוד במיתולוגיה ובתרבות של המין האנושי. רוב ההתייחסות המוקדמת באזור אירופה והמזרח התיכון היא סביב המוטיב הנקבי, והמאוחרת יותר סביב מוטיב השטן. המוטיב הנשי נובע ככל הנראה מיופיו של הכוכב והברק שלו. המוטיב השטני התפתח מאוחר יותר.
ההתייחסות הראשונה המיוחסת לנוגה היא מתקופת הברונזה. טבלאות של כתב יתדות בבלי שנמצאו בנינוה, מתעדות את זמני זריחת הכוכב, ומתוארכות סביב שנת 1600 לפנה"ס. נכון לתחילת המאה ה־21, הטבלאות שמורות במוזיאון הבריטי.
הבבלים, דוברי האכדית, זיהו את הכוכב עם האלה אשתר, המקבילה לאִינַנַ השומרית. אלוהות זאת מייצגת את התגלמות הנשיות, אלת הפריון, האהבה והמין (והיא מקור השם אסתר).
גם במיתולוגיה הכנענית הזיהוי דומה; בעולם הפניקי. בתנ"ך האלה מכונה עשתרת, אחות בעל. פולחנה היה נפוץ מאוד בארץ ישראל, במיוחד בקרב נשים.
המצרים והיוונים סברו שהכוכב המתגלה עם שחר והכוכב המתגלה לעת ערב הם שני גרמי שמים שונים, והעניקו לכל אחד שם שונה.
את כוכב השחר כינו היוונים פוספורוס (ביוונית Φωσφόρος - "מביא האור") ואת כוכב הערב הספרוס (ביוונית Ἓσπερος - "כוכב הערב"). לשמות אלו מספר גרסאות.
בהקשר לכך, מקובל לפרש את ההתייחסויות הבאות מהתנ"ך לכוכב נוגה: איילת השחר () והילל בן שחר ().
במסכת שבת דף קנו עמוד א' נאמר:
עם התפתחות התרבות ההלניסטית, שני הכוכבים זוהו מבחינה פיזית כגרם שמים אחד, אך עדיין יוחסו לו שתי פרסוניפיקציות אליליות - פוספורוס תורגם ל־Lucifer הלטיני (מילולית "נושא אור"), והספרוס היווני תורגם ל־Vesper.
במקביל, ובהקשר לייצוג ההתגלמות הנשית שהוזכרה לעיל, כינו היוונים את הכוכב על שם אלת האהבה והיופי, אפרודיטה (Ἀφροδίτη), שאותה ירשה ונוס (Venus) הרומאית. ונוס החלה את דרכה כאלת היין והכרמים, אך זוהתה יותר מאוחר עם אפרודיטה וירשה את תכונותיה.
מקובל לקשר את יום שישי לאלה ונוס ולכוכב הלכת נוגה (ונוס), מכאן שמו בחלק מלשונות אירופה. בשפות הלטיניות הוא נובע מהשם הלטיני "דיאס ונריס" (Dies Veneris, יומה של ונוס). בצרפתית הוא נקרא vendredi, באיטלקית venerdì ובספרדית viernes.
בנצרות, נקשר נוגה לשטן בעקבות הפסוקים בתנ"ך שבהם ישעיהו בן אמוץ מתנבא ככל הנראה על מלך בבל ואולי גם על האל הכנעני שחר: ()
על־פי הפרשנות הנוצרית המקובלת מרמזים פסוקים אלה לנפילתו של השטן מגן העדן כתוצאה מגאוותו. בתרגום הוולגטה, "הילל בן שחר" זוהה עם כוכב נוגה, הלוא הוא פוספורוס, שתורגם בתורו - בתרגום ללטינית - ללוציפר. כך נוצר הקשר בין לוציפר הכוכב לשמו של השטן כמיתוס נוצרי.
כמו כן, האל הכנעני שחר מזוהה ככוכב השחר (Morning star) ואחיו התאום האל הכנעני שלם מזוהה ככוכב השקיעה (Evening star), פרוש שמה של העיר ירושלים היא "זו שנוסדה על ידי שלם". משמעות הפועל העתיק "ירה" היא "ייסד", כפי שבא לידי ביטוי בפסוק .
הקישור של חטא הגאווה לכוכב נוגה נובע ככל הנראה מתכונותיו האסטרונומיות: זהו הכוכב הבהיר ביותר מבין כוכבי הלכת בשל קרבתו לכדור הארץ ובשל שכבת העננים מחזירי האור המקיפה אותו. מאחר שיחסית אלינו הוא בזווית קרובה לשמש, ניתן לצפות בו רק עם זריחת השמש ועם שקיעתה. קל, לכן, להבין כיצד נקשר לכוכב זה מיתוס של גאוה (יומרה להחליף את השמש), שבאה על עונשה.
בערך באותה תקופה ובמרחק אלפי קילומטרים, ייחסו גם בני המאיה בדרום אמריקה חשיבות גדולה לכוכב נוגה. לוח השנה של המאיה כולל מספר מחזורים רב שנתיים. אחד ממחזורים אלו הוא מחזור כוכב נוגה. בני המאיה הצליחו לחשב את תנועותיו של הכוכב בדיוק מפליא, כולל את המחזור הסינודי שלו.
עדיין לא ברור מדוע השקיעו בני המאיה מאמץ כה גדול במפוי תנועות נוגה. מאחר שהממצאים מקשרים יציאה למלחמה והכתרות מלכים חדשים עם זריחת נוגה, יש טוענים כי הכוכב קושר במיתולוגיה של בני המאיה עם מזל טוב, במיוחד בהקשר המלחמתי.
כינוייו של נוגה בשפת המאיה היו הכוכב הגדול (Noh Ek') וכוכב הצרעה (Xux Ek').
גם באפריקה, בני המסאי סברו שיש למעשה שני כוכבים שונים, אך הם קישרו ביניהם באמצעות המיתוס הבא, המועבר בעל פה ללא מורשת כתובה:
כוכב השחר הוא קילקן (Kileken). על פי המיתוס המסאי, הכוכב קילקן ירד לארץ כילד יתום קטן. הוא מאומץ בידי אדם זקן, מגלה לו את סודו, ורועה את צאנו. כאשר האדם בוגד בו ומגלה את הסוד, חוזר קילקן לשמים ומתגלה בדמות כוכב הערב, הלא הוא לקן (Leken).
אצל חלק משבטי הילידים האבורג'ינים באוסטרליה, הכוכב מכונה ברנומביר (Barnumbirr). הם ממתינים בלילה להופעת הכוכב לפני הנץ החמה, ולאחר הופעתו הם פונים לאהוביהם המתים, מראים להם את אהבתם ושלא שכחו אותם.
במיתולוגיה ההודית, מיוחס כוכב נוגה לאל שוקרה (בסנסקריט शुक्र), שמשמעותו טהור, בהירות או צלילות. שוקרה הוא מנהיגם של קבוצת אלילים נחותים יחסית ולרוב שליליים המכונים אסורה (Asura).
בסין העתיקה שם הכוכב היה טיי־ביי (Tai Bai 太白) אם זרח בערב,
או צ'י־מינג (Qi Ming 启明) אם זרח בבוקר, אך שני השמות מתארים אותה אלוהות טאואיסטית, הקשורה למלחמה.
בסינית מודרנית, וכך בקוריאנית ויפנית שהושפעו ממנה מכונה נוגה כוכב הזהב (בסינית 金星). הערה: הסימן 金 במקור הוא מתכת שהיא אחת מחמשת האלמנטים בפילוסופיה הסינית, אך בסינית מודרנית בדרך כלל הכוונה לזהב.
באסטרולוגיה המערבית, סמלו של הכוכב מעוצב בסגנון מיוחד המייצג את האלה ונוס (סמלה של ונוס): עיגול עם צלב קטן מתחת (יוניקוד: ♀). ישנו ויכוח מה מקור הסמל, האם הוא מסמל איבר כלשהו של ונוס ואיזה, ומי המציא את הסמל.
באלכימיה, סמל הנחושת זהה לסמל זה. הקשר של ונוס (ובעקבותיהן המין הנשי כולו) לנחושת, אינו מוסכם בקרב כל החוקרים. לפי דעה אחת, הקשר הוא באמצעות האי קפריסין, שהיה מקור עיקרי לעפרות נחושת בתקופה ההלניסטית, וכך קיבל את שמו (נחושת היא Cuprum בלטינית). לפי המיתולוגיה ההלניסטית, ונוס נולדה מקצף הגלים לחוף קפריסין, וכך זוהה האי עם האלה. לפי דעה שנייה, הנשים היו מכינות באותה תקופה מראות מנחושת.
היו שהאמינו שנוגה היא "גן עדן", שבו מים לרוב וצמחייה עשירה, וששוכנים בו חיים. הסופר הצרפתי ברנאר דה פונטנל, כתב בשנת 1686: "אני יכול לראות מכאן כיצד נראים תושביו של נוגה: הם דומים למורים של גרנדה: אנשים נמוכים וכהי עור, שהשמש שזפתם, מלאי חוכמה ומזג לוהט, תמיד מאוהבים, כותבים חרוזים, אוהבי מוזיקה, עורכים פסטיבלים, נשפי מחולות ותחרויות בכל יום ויום."
בתרבות פופולרית
"כל הקיץ ביום" - סיפור מדע בדיוני קצר מאת הסופר האמריקאי ריי ברדבורי, שפורסם לראשונה במרץ 1954, ואשר עלילתו מתרחשת בבית ספר שנמצא על הכוכב נוגה.
נוגה הוא הכוכב הבהיר המופיע בחלק התחתון של השמיים בציורו הנודע של וינסנט ואן גוך, "ליל כוכבים".
קישורים חיצוניים
נוגה - מבעד הינומת העננים
אפימרידים של כוכבי הלכת וזמני זריחה ושקיעה מישראל, באתר המועדון האסטרונומי
- כתבה על מעבר נוגה על פני השמש
"ממלכה של נשים" : כוכב הלכת נוגה בספרות ובתרבות העבראית והכללית לאורך הדורות, בלוג "המולטי יקום של אלי אשד", אוקטובר 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:כוכבי לכת במערכת השמש
קטגוריה:ויקיפדיה: עודף קישורי תאריכים | 2024-09-01T00:41:27 |
פלוטו | פּלוּטוֹ (שם מלא: 134340 פלוטו; באנגלית: Pluto; סמלים: 16px|⯓ או 16px|♇) הוא גוף טרנס־נפטוני בחגורת קויפר, והוא כוכב הלכת הננסי הגדול במערכת השמש על פי קוטרו, ומסתו קטנה אך במעט מכוכב הלכת הננסי אריס. הוא נע במסלול אליפטי סביב השמש במרחק של 29 עד 49 יחידות אסטרונומיות ממנה. פלוטו נמצא בתהודה מסלולית עם כוכב הלכת נפטון.
פלוטו התגלה ב־1930 והוא הגוף הראשון שהתגלה בחגורת קויפר. מאז גילויו נחשב לכוכב לכת, עד שהבנה טובה יותר של העצמים המרוחקים במערכת השמש הביאה ב־2006 להגדרתו ככוכב לכת ננסי. ב־14 ביולי 2015 הגשושית ניו הורייזונס חלפה ליד פלוטו במרחק של כ־13,000 ק"מ, החללית הראשונה שעשתה זאת. נאס"א שיגרה את הגשושית כדי לבצע מדידות ולצלם את פלוטו וירחיו.
חמישה גופים מוגדרים כירחים של פלוטו: כארון, ניקס, הידרה, קרברוס וסטיקס. אולם, הגדול שבהם, כארון, לא בדיוק הולם את ההגדרה. זאת משום שגודלו, חצי מגודלו של פלוטו, ומסלולו, המשולב עם מסלול פלוטו, יוצרים מערכת כפולה ייחודית במערכת השמש היות שמסתו של כארון אינה זניחה יחסית לזו של פלוטו והיא גורמת לפלוטו לנוע במסלול מעגלי סביב נקודה הנמצאת תמיד על הקו הדמיוני המחבר בין פלוטו לכארון. אולם, כיוון שהאיגוד האסטרונומי הבינלאומי לא פרסם הגדרות בנוגע לכוכבי לכת ננסיים במערכת בינארית, כארון עדיין מוגדר כירח של פלוטו. בין שני הגופים קיימת נעילת גאות, ולכן הם מפנים זה לזה תמיד את אותו הצד, במה שמכונה "תהודת סיבוב־מסלול".
היסטוריה
גילוי
מייד לאחר שהתגלה כוכב הלכת השמיני, נפטון, בשנת 1846, שיערו את קיומו של פלוטו, ועלה הצורך להסביר חריגות לכאורה במסלולו. כוכב הלכת ההיפותטי כונה "כוכב הלכת X".
ימין|ממוזער|150px|פרסיוול לוול
בשנת 1906 החל פרסיוול לוול בפרויקט חיפוש מקיף לאיתור כוכב הלכת התשיעי. עד 1909, פרסיוול לוול יחד עם ויליאם הנרי פיקרינג הציעו מספר קואורדינטות להימצאותו של כוכב הלכת. לוול והמכון שעמד בראשו המשיכו בחיפוש אחר כוכב הלכת ההיפותטי עד יום מותו של לוול בשנת 1916. מבלי שידע על כך, ב־19 במרץ 1915 צילם המצפה שלו שתי תמונות עמומות של פלוטו. לוול לא היה היחיד שצילם את פלוטו מבלי שהבין את משמעות הצילום. ישנם 16 צילומים ידועים של פלוטו טרום הגילוי, בהם מספר צילומים של מילטון יומאסון ממצפה הר וילסון. הוותיק שבצילומי פלוטו צולם ב־20 באוגוסט 1909 במצפה הכוכבים יאקרס באוניברסיטת שיקגו.
מאבקי ירושה על ממונו של לוול הקפיאו את פעילות מצפה הכוכבים שלו ליותר מעשור. החיפוש חודש בשנת 1929, כאשר המטלה הוטלה על קלייד טומבו בן ה־23, שהרשים את מנהל המכון בציוריו האסטרונומיים. תפקידו היה לצלם באופן שיטתי את שמי הלילה מדי שבוע ולהשוות את הצילומים כדי לאתר תנועה.
ב־18 בפברואר 1930, אחרי כמעט שנה של חיפוש, גילה קלייד טומבו את פלוטו, על סמך השוואת צילומים מ־23 ו־29 בינואר. לאחר שהמכון השיג הוכחות נוספות שמדובר בכוכב לכת, הגילוי פורסם ברבים ב־13 במרץ 1930, על ידי משלוח טלגרף למצפה של אוניברסיטת הרווארד.
מקור השם
פלוטו קרוי על שם אל השאול במיתולוגיה הרומית, פלוטו. את השם פלוטו הציעה ילדה בת 11 בשם ונישה ברני (Venetia Burney). סבה קרא באוזניה את המאמר על גילוי גרם שמיים זה, והילדה, שלמדה בעבר על מערכת השמש, ידעה כי כוכבי הלכת קרויים על שמם של אלים מן המיתולוגיה; היא ידעה גם שאחרי נפטון יש חשיכה נטולת כוכבים, ולכן, כאשר שמעה שהתגלה כוכב אחרי נפטון, הציעה לקרוא לו על שם אל השאול.
השם פלוטו מתחיל באותיות PL שהן גם ראשי התיבות של פרסיוול לוול, שהשקיע את שארית חייו וממונו לאיתור כוכב הלכת, ולכן התקבלה ההצעה. הסמל שקיבל פלוטו (20px|סמל פלוטו) מבוסס גם הוא על ראשי תיבות אלה.
שינוי סיווג
במשך 7 עשורים, מפברואר 1930 ועד אוגוסט 2006, נחשב פלוטו לכוכב הלכת התשיעי והמרוחק ביותר במערכת השמש. פלוטו נחשב לקטן ביותר מבין כוכבי הלכת במערכת, וסיבה זו, כמו גם מסלולו האקסצנטרי הביאו לחוסר הסכמה בשאלת סיווגו ככוכב לכת. גילוי אריס בשנת 2003, והערכתו עד 2015 כגדול מפלוטו, ערער עוד יותר את מעמדו של פלוטו ככוכב לכת. ב־24 באוגוסט 2006 הורד פלוטו ממעמדו ככוכב לכת בעקבות הצבעה שהתקיימה בוועידת האיגוד האסטרונומי הבינלאומי בפראג, והוגדר יחד עם 4 גופים נוספים (אריס, האומיה, מאקה־מאקה, קרס) ככוכב לכת ננסי. פלוטו מוגדר כיום ככוכב הלכת הננסי הראשון בגודלו. בדומה לשאר כוכבי הלכת הננסיים ולגופים הקטנים במערכת השמש הוסף מספר לפני שמו, כך ששמו החדש: 134340 פלוטו.
מאפיינים
ימין|ממוזער|250px|פני פלוטו סמוך לקו המשווה. התמונה חושפת שרשרת הרים צעירים בני כ־100 מיליון שנים, שגובהם כ־3,500 מטרים. עובדה זו מפתיעה ביותר היות שלא היה ידוע על כוחות גאולוגיים הפועלים בפלוטו
שמאל|ממוזער|250px|גודלו של פלוטו ביחס לכדור הארץ והירח. המסה של פלוטו (להבדיל מהגודל) היא 0.2% ממסת כדור הארץ
ממוזער|ב־8 באוקטובר ,2015 התגלה קרח העשוי ממים על פני הכוכב פלוטו.
באזורים הכחולים המסומנים זוהה קרח מים (קרח העשוי ממים ולא מאף נוזל או גז אחר)
עד שנת 2015 לא היה קיים מידע רב אודות פלוטו היות שאף גשושית לא התקרבה אליו די הצורך כדי לחקור אותו מקרוב, ומרחקו הרב מכדור הארץ איפשר רק להעריך את מאפייניו והרכבו. ב־14 ביולי 2015 ביצעה הגשושית ניו הורייזונס יעף על פני פלוטו וסיפקה מידע רב אודותיו ועל אודות ירחיו. מבין ירחיו, בעיקר על כארון שהוא הגדול מבין ירחיו של פלוטו. בראשית המאה ה־21, לפני הגעת ניו הורייזונס לפלוטו, נעשו תצפיות על ידי טלסקופ החלל האבל רב־העוצמה ששפכו אור נוסף אודותיו.
פלוטו מצוי במרחק ממוצע של כ־39 יחידות אסטרונומיות מהשמש ומשלים הקפה אחת סביבה במשך 248.54 שנה, במהירות 4.74 ק"מ לשנייה (כשישית ממהירות כדור הארץ). צפיפותו הממוצעת 2.02 גרם לסנטימטר מעוקב. בשל האקסצנטריות הגדולה שלו, 0.2481, הוא חוצה את מסלולו של נפטון, ונעשה קרוב ממנו לשמש; ההתרחשות האחרונה הייתה בין 7 בפברואר 1979 ל־11 בפברואר 1999.
בשנת 1931 חושבה מסתו על סמך המסה של נפטון ואורנוס, וזו הוערכה כמסת כדור הארץ. בשנת 1948 הצביע חישוב מתוקן על מסה השווה למסת מאדים. בשנת 1976 חושב לראשונה האלבדו של פלוטו והוסק כי מסתו לא יכולה לעלות על 1% ממסת כדור הארץ. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1978, עם גילוי הירח כארון, ניתן היה לחשב את מסתו בצורה מדויקת - 0.2% ממסת כדור הארץ.
זווית הנטייה של פלוטו היא 17.148°, זווית הנטייה הגדולה משל מסלולי כוכבי הלכת יחסית למישור המילקה. ציר סחרורו העצמי נטוי יחסית למישור הקפתו את השמש ב 122.46° ומכאן, שתנועתו סביב צירו, הנמשכת 6.3872 ימים, היא בכיוון המנוגד יחסית למרבית כוכבי הלכת, להוציא את נוגה ואורנוס. גודלו של פלוטו, צפיפותו הנמוכה וצורת מסלולו מרמזים כי מדובר, למעשה, בכוכב שביט ענק המהווה חלק מחגורת קויפר ולא בכוכב לכת.
פלוטו קטן משבעה ירחים של כוכבי לכת אחרים: גנימד, טיטאן, קליסטו, איו, הירח של כדור הארץ, אירופה וטריטון. קוטרו ומסתו של פלוטו היו בלתי־ידועים במשך מספר עשורים מהגילוי ורק ניתנו להערכה. גילוי העצם כארון איפשר את קביעת מסת המערכת פלוטו־כארון.
ב־14 ביולי 2015 הגשושית ניו הורייזונס חלפה ליד פלוטו במרחק של כ־13,000 ק"מ, וקבעה שקוטרו של פלוטו הוא 2,370 ק"מ, זאת לאחר שנים רבות של התלבטויות וספקות בעניין.
גאולוגיה
פני השטח של פלוטו מורכבים מ־98% חנקן קפוא, ועקבות של מתאן ופחמן חד־חמצני. בשל סיבובו של פלוטו על הצד סביב השמש, רבע משטחו של פלוטו נמצא באור יום רצוף, ואילו שלושת הרבעים האחרים בחושך מתמשך. לכן, השטח של פלוטו מגוון למדי, עם הבדלים גדולים בבהירותו ובצבעו. הצבע משתנה בין שחור פחם, כתום כהה ולבן. צבעו של פלוטו דומה לצבעו של איו, ירחו של כוכב הלכת צדק עם מעט יותר צבע כתום. רכס ההרים הגבוה בפלוטו הם הרי טנזינג אשר נקראים על שם המטפס הנפאלי טנזינג נורגיי, פסגת הרכס מגיעה לגובה של 6 ק"מ.
כמות האור מהשמש על פלוטו היא חלשה, מקביל לדמדומים על פני כדור הארץ. נאס"א פרסמה מחשבון "זמן פלוטו" הקובע מתי האור על פני כדור הארץ הוא שווה ערך לאור שעל פלוטו ביום בהיר.
פני השטח של פלוטו עשויים מקרח. קרחים אלו עשויים מגזים קפואים ביניהם חנקן, מתאן ופחמן חד־חמצני. בתצלומים שהגיעו מהגשושית "ניו הורייזונס" התגלו במישור ספוטניק תבניות קרקע הדומות לדיונות, זאת למרות העדר רוח חזקה מספיקה באטמוספירה הדקה.
אטמוספירה
ימין|ממוזער|200px|האטמוספירה הדלילה של פלוטו, המגיעה עד ל־130 ק"מ מפני השטח, צילום על ידי ניו הורייזונס, 14 ביולי 2015
האטמוספירה של פלוטו מורכבת משכבה דקה של גזים, ובהם חנקן (N2), מתאן (CH4) ופחמן חד־חמצני (CO). החנקן, המהווה 98% מהאטמוספירה, בורח בקצב של מאות טון לשעה. אחת הסברות כי החנקן מגיע לאטמוספירה בתהליך של המראה כאשר מסלולו של פלוטו מתקרב לשמש, והאטמוספירה מתקררת וקופאת, ככל שהוא מתרחק.
הלחץ האטמוספירי הוא בין 0.65 ל־2.4 פסקל. ממדידות ניו הורייזונס ביולי 2015, רואים כי האטמוספירה מגיעה עד לגובה של 130 ק"מ, ויש שתי שכבות של אובך, בגבהים 30 ו־50 ק"מ.
בצילומים שצילמה הגשושית "ניו הורייזונס" הבחינו החוקרים ב-7 תצורות בהירות המצויות באזור ההפרדה בין אזור היום לאזור הלילה והן יכולות להיות עננים. על פי אחד המודלים שהוצאו הן מכילות אצטילן, אתאן וציאניד מימני.
ירחים
200px|ממוזער|שמאל|הירח כארון בצילום של ניו הורייזונס
200px|ממוזער|אנימציה המציגה את מערכת פלוטו־כארון, וניתן לראות כי מרכז המסה של שניהם נמצא מחוץ לפלוטו
ממוזער|ימין|200px|פלוטו וחמשת ירחיו, צילום טלסקופ החלל האבל, 2012
לפלוטו חמישה ירחים ידועים: כארון, ניקס, הידרה, קרברוס וסטיקס.
הראשון, כארון, זוהה לראשונה ב־1978, וקוטרו 1,280 קילומטרים, כמחצית מקוטר פלוטו עצמו. לפי הצעת ההגדרה מחדש של כוכב לכת של האיגוד האסטרונומי הבינלאומי מ־16 באוגוסט 2006, כארון יוגדר ככוכב לכת ננסי תאום של פלוטו, כיוון שמרכז המסות של פלוטו וכארון נמצא מחוץ לשניהם. כדי שעצם אחד יחשב כירחו של העצם השני, צריך שמרכז המסות של שני העצמים ימצא בתוך העצם השני. מכאן שפלוטו וכארון מהווים מערכת כפולה, אולם נכון ל־2016, האיגוד טרם פסק בסוגיה של מערכת בינארית. על כן, פלוטו מוגדר ככוכב לכת ננסי וכארון מוגדר כירח שלו. שטח פניו של כארון 4,580,000 קמ"ר, בניגוד לפלוטו המכוסה בעיקר מתאן וחנקן קפואים, פניו מכוסים קרח, והוא כנראה מחוסר אטמוספירה. מחישוב נפחו ומסתו עולה צפיפות ממנה ניתן לשער כי כארון עשוי רובו ככולו קרח, ללא גרעין סלעי או בעל גרעין קטן משל שותפו פלוטו.
שני הירחים האחרים ניקס והידרה התגלו ב־15 במאי 2005, כאשר אסטרונומים בחנו בקפידה צילומים שערך טלסקופ החלל האבל, וקיומם אושר כמה חודשים לאחר מכן. ב־21 ביוני 2006, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירחים יקראו על שם אלת הלילה הקדומה ניקס ויצור המים בעל תשעה ראשים ההידרה הלרניאנית. מרחק הירחים מפלוטו כ־50,000 ו־65,000 קילומטרים, וקוטרם מוערך בכמה עשרות קילומטרים. הירחים מסתחררים סביב עצמם בצורה כאוטית (ללא סדר קבוע או צפוי מראש).
הירח הרביעי, קרברוס, התגלה ב־28 ביוני 2011 (אושר ב־20 ביולי) על ידי מרק שוואלטר ממכון סט"י שנעזר בטלסקופ החלל האבל. קוטרו מוערך בין 13 ל־34 קילומטרים. ב־2 ביולי 2013, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירח יקרא על שם קרברוס הכלב בעל שלושת הראשים השומר על הכניסה לשאול במיתולוגיה היוונית.
הירח החמישי, סטיקס, התגלה ב־26 ביוני 2012 (אושר ב־11 ביולי) על ידי מרק שוואלטר בעזרת טלסקופ החלל האבל. קוטרו מוערך בין 9.5 ל־25.7 ק"מ. ב־2 ביולי 2013, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירח יקרא על שם הנהר סטיקס שבמיתולוגיה היוונית גבל בין הארץ לשאול.
שמות הירחים קרברוס וסטיקס נבחרו בהצבעה על ידי הציבור, והתקבלו על ידי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי.
חקר פלוטו
פלוטו מהווה אתגר לחוקרים בגלל גודלו הקטן ומרחקו מכדור הארץ. הגשושית וויאג'ר 1, שחקרה את שבתאי, ביקרה מרחוק את פלוטו בדרכה אל מחוץ למערכת השמש. לגשושית וויאג'ר 2 מעולם לא הייתה תוכנית לחלוף על־פני פלוטו.
הגשושית הראשונה שחקרה את פלוטו הייתה ניו הורייזונס של נאס"א, אשר שוגרה ב־19 בינואר 2006 (בעת השיגור פלוטו עוד נחשב ככוכב הלכת) וחלפה בקרבת פלוטו ב־14 ביולי 2015. מטרותיה העיקריות של ניו הורייזונס היו לאפיין את הגאולוגיה והמורפולוגיה הגלובליות של פלוטו ושל כארון ולמפות את הרכב פני השטח שלהם. משימות נוספות כוללות חקר השונות של פני השטח והאטמוספירה של פלוטו, צילום ומיפוי אזורים על פלוטו ושל כארון ברזולוציה גבוהה, אפיון האטמוספירה העליונה והיונוספירה של פלוטו וסביבת החלקיקים הטעונים הנובעים ממנה; חיפוש אחר אטמוספירה סביב כארון, עידון הידע המדעי הידוע באופן גס ביותר אודות פלוטו וכארון, וחיפוש ירחים נוספים.
גלריה
ראו גם
קרחון פלוטו - קרחון ברמת פלאנט, באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה
קישורים חיצוניים
עובדות פלנטריות על פלוטו - באתר נאס"א
Methane ice dunes found on Pluto by Nasa spacecraft מאתר ה-BBC
ריכוז כתבות ומידע על פלוטו, באתר סוכנות החלל הישראלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:כוכבי לכת ננסיים
קטגוריה:פלוטואידים
קטגוריה:פלוטינו
קטגוריה:ויקיפדיה: עודף קישורי תאריכים | 2024-09-11T07:45:57 |
שבתאי | שַׁבְּתַאי (בלועזית: Saturn, סטורן) הוא כוכב הלכת השישי במרחקו מהשמש והשני בסדרת כוכבי הלכת הגזיים. את שבתאי מקיפות טבעות פלנטריות בשם טבעות שבתאי, שמכילות בעיקר קרח ואבק.
מקור השם
שמו הלועזי ניתן לו על שם סטורן, אל החקלאות והקציר במיתולוגיה הרומית (מקביל לקרונוס הטיטאן במיתולוגיה היוונית). מאחר ששבתאי היה כוכב הלכת השביעי בעת הקדומה (בנוסף לשמש, הירח, כוכב חמה, נוגה, מאדים וצדק), היום השביעי בשבוע קיבל את השם Saturday.
שבתאי נזכר בתלמוד הבבלי. המקור לשמו בעברית מגיע מהמילה שבת, כי יום השבת באסטרולוגיה שייך לשבתאי. יש הגורסים שמשמעות השם "שבתאי" מרמזת על כך שכוכב הלכת "שובת", כיוון שיחסית לכוכבי הלכת שהיו מוכרים בעת העתיקה, כוכב זה הוא המרוחק ביותר מהשמש, ולכן תנועתו קטנה ביותר.
אפיפניוס, שנולד להורים יהודים באזור בית גוברין בתחילת המאה ה־4 לספירה, תיעד את שמות כוכבי מערכת השמש לפי הפרושים, ולדבריו כוכב שבתאי נקרא (chocheb sabēth), "כוכב שבֶת", מונח דומה למונח התלמודי; המונחים ככל הנראה קשורים לעובדה שכוכב שבתאי זז לאט ביחס לכוכבים האחרים המוכרים באותה עת.אפיפניוס מסלמיס, פנריון, 15.2
האזכור התנ"כי קשור לכך שבתקופת המקרא, באכדית ובסורית נקרא שבתאי בשם של אל "כַּיְוֵנוּ". עמים רבים עבדו אל זה, ובניהם גם ישראל, ושני נביאים מזכירים בדבריהם את אל זה. עמוס הנביא מוכיח את עם ישראל "וּנְשָׂאתֶ֗ם אֵ֚ת סִכּ֣וּת מַלְכְּכֶ֔ם וְאֵ֖ת כִּיּ֣וּן צַלְמֵיכֶ֑ם כּוֹכַב֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶ֖ם לָכֶֽם:" (עמוס פרק ה פסוק כו). ירמיהו הנביא מתלונן על עם ישראל "הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי (ירמיהו פרק ז פסוק יח).
מאפיינים
ממוזער|שבתאי
ממוזער|שבתאי וטבעותיו בתמונה הידועה בשם "היום בו כדור הארץ חייך", צולם ב-19 ביולי 2013 על ידי הגשושית קאסיני
קוטרו של שבתאי 120,500 ק"מ וצפיפותו 0.69 גרם לסמ"ק; הוא מורכב, ברובו, ממימן ומהליום. במרכז כוכב הלכת נמצאת, כנראה, ליבה של ברזל וסלע ומסביבה מצוי אזור של מימן מתכתי המשתרע עד למחצית הרדיוס של שבתאי, ומעבר לו מתחילה האטמוספירה המגיעה לעומק של 9,000 קילומטרים (פי שלושה יותר מזו של צדק).
הרוח על פני שבתאי היא השנייה במהירותה במערכת השמש, לאחר נפטון. גשושיות תוכנית וויאג'ר מדדו רוחות מזרחיות שהגיעו למהירות מקסימלית של 1,800 קמ"ש.
מרחקו של שבתאי מהשמש הוא 9.54 יחידות אסטרונומיות והוא משלים הקפה סביב השמש אחת ל־29.46 שנה במהירות של 9.64 ק"מ לשנייה. שבתאי משלים סיבוב סביב צירו אחת ל־10.32 שעות בלבד. משקלו הסגולי של שבתאי הוא הנמוך ביותר מכל כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו, אף פחות ממשקלם הסגולי של המים.
טבעות
התופעה הבולטת ביותר בשבתאי היא הטבעות המקיפות אותו. מערכת הטבעות נטויה בזווית של 25.33 מעלות יחסית למישור ההקפה של שבתאי סביב השמש. עובי הטבעות הוא ק"מ אחד, לכל היותר, והן מכילות גושי קרח קטנים, שחלקם אינם גדולים מאבן ואחרים קוטרם עד כמה מאות ק"מ.
עד ל־2009 נצפו כ־7 טבעות לכוכב שבתאי ובשנת 2009, בזכות טלסקופ החלל שפיצר, נצפתה טבעתו השמינית.
ירחים
מספר הירחים המדויק של שבתאי קשה לקביעה. מבחינה טכנית, כל גוש קרח בטבעות יכול להיחשב כירח, ונקודת ההכרעה בין ירח לבין גוש קרח גדול אינה מדויקת. נכון ל־2019 זוהו בוודאות 82 ירחים, מתוכם ל־53 ניתנו שמות, וזהו כוכב הלכת בעל המספר הגדול ביותר של ירחים שהתגלו.
ירחו הגדול ביותר הוא טיטאן, ולו אטמוספירה סמיכה המכילה בעיקר מתאן וחנקן והוא הירח היחיד במערכת השמש בעל אטמוספירה משמעותית משלו. ירחים גדולים נוספים הם פאן, אטלס, פרומתאוס, פנדורה, אפימתאוס, יאנוס, מימס, אנקלדוס, טתיס, טלסטו, קליפסו, דיוני, הלנה, ריאה, היפריון, יאפטוס, פובה, דפניס.
בשנת 2023 התגלו 62 ירחים נוספים לכוכב הלכת שבתאי כך שנכון לשנה זו את שבתאי מקיפים 145 ירחים.
ממוזער|420px|תרשים מבנה של שבתאי, טבעותיו וירחיו העיקריים|מרכז
מחקר
החללית הראשונה שהתקרבה לשבתאי הייתה פיוניר 11. בספטמבר 1979 התקרבה החללית עד למרחק של 20,000 קילומטרים מעל שכבת העננים של שבתאי. החללית שידרה לכדור הארץ תמונות ברזולוציה נמוכה של הכוכב וחלק מהירחים שלו. איכות התמונות לא אפשרה גילוי פרטים חדשים מפני הקרקע של הירחים. בנוסף, החללית חקרה את הטבעות ומדדה את הטמפרטורה על טיטאן.
בנובמבר 1980 עברה החללית וויאג'ר 1 בסמוך לכוכב. החללית שידרה תמונות ברזולוציה גבוהה של כוכב הלכת, הטבעות והירחים שלו. לראשונה נראו פרטים מפני השטח של הירחים. החללית טסה קרוב לטיטאן וגילתה כי האטמוספירה שלו אינה חדירה לקרני אור בתחום הנראה. מסיבה זו לא התקבלו פרטים על פני השטח של טיטאן. החללית ניצלה את כח הכובד של שבתאי כדי לשנות מסלול ולצאת ממערכת השמש.
כמעט שנה לאחר מכן באוגוסט 1981 המשיכה החללית וויאג'ר 2 את המחקר ושידרה צילומים נוספים. עקב תקלה במצלמה המתכווננת בוטלו צילומים מתוכננים רבים. החללית גילתה ואימתה את קיומם של מספר ירחים חדשים וכן גילתה כמה מרווחים בין הטבעות. החללית ניצלה את שדה הכובד של שבתאי על מנת לשנות מסלול לכיוון כוכב הלכת אורנוס.
ב־15 באוקטובר 1997 שוגרה החללית קאסיני שיעודה הוא לחקור את שבתאי וירחיו. קאסיני נכנסה למסלול סביב כוכב־הלכת ב־1 ביולי 2004. ב־24 בדצמבר 2004 נפרדה ממנה הגשושית הויגנס (של סוכנות החלל האירופית), וגלשה לאטמוספירה של טיטאן ב־14 בינואר 2005. משימת קאסיני־הויגנס היא משימה משותפת לנאס"א, לסוכנות החלל האירופית ולסוכנות החלל האיטלקית.
ישנה הצעה של נאס"א, במסגרת תוכנית הגבולות החדשים, לשגר צוללת לחקר הירח טיטאן. נכון לאוגוסט 2016 הצעה זו עדיין לא מתוקצבת.
אפשרות חיים?
בשנת 2023 פורסם כי גרגרים קפואים הנפלטים מהרי געש שעל הירח של שבתאי אנקלדוס (ה-6 בגודלו מבין 146) מכילים זרחן, החיוני לחיים. המרכיבים החיוניים האחרים התגלו שם בעבר: פחמן, מימן, חנקן, חמצן וגופרית (אם כי הזיהוי אינו ודאי).
ראו גם
המערבולת הפולארית החמה בקוטב הדרומי של שבתאי
קרחון שבתאי
משושה שבתאי
J1407b - המכונה גם כ-"Super Saturn" הוא כוכב לכת חוץ-שמשי בעל 30 טבעות.
קישורים חיצוניים
כתבות ומאמרים בנושא שבתאי, באתר סוכנות החלל הישראלית
המסע והתגליות של החללית קאסיני
טבעות שבתאי - אפימרידים
שבתאי וכוכבי הלכת מישראל - אפימרידים
הרצאות וידאו על משימת קאסיני הויגנס לשבתאי
דוד פולישוק, הטבעות החדשות של שבתאי, אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 31 במרץ 2016
עודד כרמלי ויגאל פת-אל, מה מקור שמו של שבתאי, באתר סוכנות החלל הישראלית, 4 באוגוסט 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:כוכבי לכת במערכת השמש
קטגוריה:ענקי גזים | 2024-08-17T17:00:03 |
אורנוס | אוּרָנוּס (בלועזית: Uranus ; השם העברי: אוֹרוֹן) הוא כוכב הלכת השביעי במרחקו מן השמש, והוא מצוי במרחק ממוצע של 19.1914 יחידות אסטרונומיות ממנה. נמנה עם ארבעת ענקי הגזים ומסווג בתת-הקטגוריה "ענק קרח". מורכב בעיקר ממימן ומהליום, ובמרכזו ליבה מותכת של ברזל וסיליקטים, המוקפת בשכבה עבה של קרח, מתאן ואמוניה. מעבר לשכבות המוצקות משתרעת האטמוספירה העבה, המורכבת ממימן ומהליום.
היסטוריה
גילוי
אוּרָנוּס נצפה פעמים רבות לפני שהוכרז רשמית ככוכב לכת, לרוב הוא הוגדר (בטעות) ככוכב. התצפית הידועה המוקדמת ביותר הייתה בשנת 1690 כאשר האסטרונום האנגלי ג'ון פלמסטיד (John Flamsteed) צפה בו שש פעמים וקטלג אותו עם ציון פלמסטיד 34 בשור. אחרי חצי מאה, בין השנים 1750 לבין 1769, האסטרונום הצרפתי פייר שארל לה-מונייר (Pierre Charles Le Monnier) צפה בו לפחות תריסר פעמים, כשאחת מהן נמשכה ארבעה ימים ברציפות.
ימין|ממוזער|150px|סר ויליאם הרשל, מגלה אוּרָנוּס
סר ויליאם הרשל צפה בכוכב הלכת ב-13 במרץ 1781, לראשונה בעזרת טלסקופ, אך הוא דיווח על התצפית לחברה המלכותית ב-26 באפריל 1781 ובדיווח הוא סיווג את התגלית כשביט. הרשל דיווח לנוויל מסקלין אודות הגילוי, וקיבל מכתב תשובה ב-23 באפריל בו כתב לו נוויל שלדעתו מדובר בכוכב לכת ולא בשביט בגלל מסלולו המעגלי סביב השמש ואי הימצאות זנב המאפיין שביטים.
בעוד הרשל המשיך להציג את התגלית החדשה שלו כשביט, אסטרונומים אחרים החלו לחשוב אחרת. האסטרונום השוודי אנדרס יוהאן לקסל היה הראשון שחישב את מסלולו של הגוף. המסלול הכמעט מעגלי של הגוף הוביל אותו למסקנה כי מדובר בכוכב לכת ולא שביט. האסטרונומים מרחבי העולם החלו לאמץ את הקביעה כי מדובר בכוכב לכת ועד מהרה הגוף החדש קיבל מעמד אוניברסלי של כוכב לכת.
עד 1783 סר ויליאם הרשל עצמו הכיר בעובדה כי מדובר בכוכב לכת ולא בשביט. כהוקרה על תרומתו, העניק לו ג'ורג' השלישי, מלכה של הממלכה המאוחדת באותה עת, מלגה בסך 200 פאונד, בתנאי שיעבור לווינדזור על מנת לאפשר למשפחת המלוכה להתבונן בגרמי שמיים באמצעות הטלסקופ שלו.
מקור השם
נוויל מסקלין שאל את ויליאם הרשל באיזה שם הוא החליט לקרוא לגוף החדש. בתגובה כתב לו הרשל כי הוא בחר את השם גאורגיאם סידאס (הכוכב של ג'ורג') על שמו של המלך ג'ורג' השלישי, הפטרון החדש שלו.
הצעת השם של הרשל לא הייתה פופולרית מחוץ לבריטניה ושמות חלופיים החלו להופיע. האסטרונום הצרפתי ז'רום לאלנד הציע את השם הרשל על שם המגלה. האסטרונום השוודי אריק פרוספרין (Erik Prosperin) הציע את השם נפטון אשר נתמך על ידי אסטרונומים אחרים אשר תמכו ברעיון להנצחת הניצחון של הצי המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית בכך שיקראו לכוכב הלכת החדש אפילו נפטון ג'ורג' השלישי או נפטון בריטניה הגדולה.
אולם יוהאן אלרט בודה העדיף את השם אוּרָנוּס, הגרסה הלטינית של שמו של אל השמיים מהמיתולוגיה היוונית - אוּרָנוּס. בודה טען שמאדים קרוי על שם מרס, צדק קרוי על שמו של יופיטר (אביו של מרס), ושבתאי קרוי על שם סטורן (אביו של יופיטר), כך שיש לקרוא לכוכב הלכת החדש על שמו של אביו של סטורן, דהיינו אוּרָנוּס, למרות שבנקודה זו חל בלבול כיוון שבשונה מהמסורת לקרוא על שם אלים רומיים בחר בודה את אוּרָנוּס היווני ולא את קיילוס הרומאי. הצעה זו התקבלה על ידי מרבית הגופים והאישים המשפיעים בתחום. ההצעה הפכה לאוניברסלית בשנת 1850, ואילו השם "נפטון" - אף הוא על שם אל במיתולוגיה הרומית, נפטון - התקבל מאוחר יותר לכוכב הלכת שנתגלה ב-1846, הוא נפטון.
ב-2009, לרגל סיום שנת האסטרונומיה הבינלאומית, הכריזה האקדמיה ללשון העברית על שמו העברי של אוּרָנוּס - אוֹרוֹן. משמעות השם 'אור קטן' והוא מרמז על האור החיוור של כוכב הלכת כפי שהוא נראה מכדור הארץ בשל מרחקו הרב מן השמש, והוא קרוב בצלילו לשם הלועזי.
נתונים פיזיים
אוּרָנוּס הוא השלישי בגודלו מבין ארבעת ענקי הגזים במערכת השמש שלנו וקוטרו הוא כ-51,118 ק"מ. תנועתו של אוּרָנוּס סביב השמש היא חריגה למדי ביחס לשאר כוכבי הלכת במערכת השמש. כמו נוגה, הוא סובב סביב צירו בכיוון ההפוך (retrograde) יחסית לכיוון שבו סובבים יתר כוכבי הלכת סביב צירם. משך השנה שלו הוא 84.01 שנות ארץ, וכל עונה, או מחצית "שנה", אורכת 42 שנים. נטיית ציר סיבובו סביב עצמו היא זווית של 97.86 מעלות יחסית למישור הקפתו את השמש. נטייה זו מביאה לכך שתנועתו סביב צירו היא כמעט מאונכת לתנועתו סביב השמש, לכן כל קוטב מואר ברציפות במשך חצי שנת אוּרָנוּס - 42 שנות ארץ - וחשוך במשך 42 השנים הבאות, ורק אזורים בקרבת קו המשווה של כוכב הלכת רואים שינויים מהירים של אור וחושך, בהתאם למהירות הסיבוב. עובדה זו גורמת לשינויים קיצוניים ביותר בין העונות. אוּרָנוּס נע במסלולו סביב השמש במהירות ממוצעת של 6.81 ק"מ לשנייה. בשנת 2018 נמצא בהדמיות מחשב כי נראה עיצובו מחדש של ציר הסיבוב של אורנוס אירעו תוך שעות ספורות בעקבות התנגשות עם גוף אחר.
מסה והרכב
לאוּרָנוּס יש אטמוספירה צפופה של מימן, הליום, ומתאן, ומעטפת של מים, אמוניה וקרח מתאן. במרכזו יש ליבת ברזל-צורן.
המסה של אורנוס היא בערך פי 14.5 מזו של כדור הארץ, מה שהופך אותו לפחות מסיבי מכוכבי הלכת הענקיים. הקוטר שלו גדול מעט מזה של נפטון, בערך פי ארבעה מזה של כדור הארץ. הצפיפות של 1.27 גרם/סמ"ק הופכת את אורנוס לכוכב הלכת השני הכי פחות צפוף, אחרי שבתאי. ערך זה מצביע על כך שהוא עשוי בעיקר מגושי קרח שונים, כגון מים, אמוניה ומתאן. המסה הכוללת של הקרח בחלק הפנימי של אורנוס אינה ידועה במדויק, כנראה בין 9.3 ל-13.5 ממסת כדור הארץ. מימן והליום מהווים רק חלק קטן מהכלל, עם בין 0.5 ל-1.5 מסות כדור הארץ. שאר המסה הלא-קרחית (0.5 עד 3.7 מסות כדור הארץ) מקורה בחומר סלעי.
הדגם הסטנדרטי של המבנה של אורנוס הוא שהוא מורכב משלוש שכבות: ליבה סלעית (סיליקט/ברזל-ניקל) במרכזה, מעטפת קפואה באמצע ומעטפת מימן/הליום גז חיצונית. הליבה קטנה יחסית, עם מסה של 0.55 ממסת כדור הארץ בלבד ורדיוס של פחות מ-20% מאורנוס; המעטפת כוללת את עיקרה, עם כ-13.4 ממסת כדור הארץ, והאטמוספירה העליונה יחסית חסרת משקל, שוקלת כ-0.5 ממסת כדור הארץ ומשתרעת על פני 20% האחרונים מרדיוס אורנוס. צפיפות הליבה של אורנוס היא בסביבות 9 גרם/סמ"ק, עם לחץ במרכז של 8 מיליון בר (800 GPa) וטמפרטורה של כ-5000 קלווין. מעטפת הקרח אינה מורכבת למעשה מקרח במובן המקובל, אלא מנוזל חם וצפוף המורכב ממים, אמוניה וחומרים נדיפים אחרים. נוזל זה, בעל מוליכות חשמלית גבוהה, נקרא לפעמים אוקיינוס מים-אמוניה.
הלחץ והטמפרטורה הקיצוניים בעומק אורנוס עלולים לפרק את מולקולות המתאן, כאשר אטומי הפחמן מתעבים לגבישי יהלום הממטירים גשם דרך המעטפת כמו אבני ברד. תופעה זו דומה לגשמי יהלומים שלפי תיאוריה מדענים קיימים על צדק, שבתאי ונפטון ניסויים בלחץ גבוה מאוד במעבדה הלאומית של לורנס ליברמור מצביעים על כך שבסיס המעטפת עשוי להכיל אוקיינוס של פחמן נוזלי מתכתי, אולי עם 'גלגי יהלום' מוצקים.
שדות מגנטיים
אקלים
טמפרטורת פני השטח של אוּרָנוּס עומדת על מינוס 214 מעלות צלזיוס. הרוחות באטמוספירה של אוּרָנוּס נושבות במהירות של 500 קמ"ש.
ירחים
ממוזער|620px|תרשים מבנה של אוּרָנוּס, טבעותיו וירחיו העיקריים.
לאוּרָנוּס מערכת של 28 ירחים, כולם נקראים על שם דמויות ממחזות של ויליאם שייקספיר ואלכסנדר פופ.
הירחים מחולקים לשלוש קטגוריות: 5 ירחים בעלי מסה גדולה, 13 ירחים פנימיים ו-9 הם ירחים לא שגרתיים, כלומר ירחים במסלול נטוי, אליפטי, ובסיבוב המנוגד למסלול כוכב הלכת אותם הם מקיפים.
חמשת הירחים הגדולים היו יכולים להחשב ככוכב לכת ננסי אם הם היו מקיפים את השמש:
אוברון, קוטר כ-1522.8 ק"מ, מרוחק כ-583,000 ק"מ
טיטניה, הירח הגדול, קוטרו 1577.8 ק"מ ומרחקו כ-463,300 ק"מ.
אומבריאל, קוטרו 1169.4 ק"מ, מרוחק כ-266,000 ק"מ.
אריאל, קוטרו 1157.8 ק"מ, מרוחק כ-190,900 ק"מ
מירנדה, קוטרו 471.6 ק"מ, מרוחק 129,850 ק"מ. התגלה ב-1948.
13 הירחים הפנימיים הם ירחים אשר המסלול שלהם קרוב לטבעות של אוּרָנוּס, ורדיוס מסלולם קטן ממסלול מירנדה. הירחים הפנימיים ביותר הם קורדיליה ואופליה. שאר הירחים הפנימיים הם ביאנקה, קרסידה, דסדמונה, ג'ולייט, פורשיה, רוזלינד, קיופיד, בלינדה, פאק ומאב.
הירחים הלא-שגרתיים הם פרנסיסקו, קליבאן, סטפאנו, טרינקולו, סיקורקס, מרגרט, פרוספרו, סטבוס ופרדיננד.
בפברואר 2024, התגלו 3 ירחים נוספים.
טבעות פלנטריות
לאוּרָנוּס מערכת של 13 טבעות דקות - הראשונות שבהן נתגלו בשנת 1977 כאשר הן מסתירות את כוכב הלכת.
חקר אוּרָנוּס
תצפיות טלסקופיות
אוּרָנוּס הוא כוכב הלכת הראשון שהתגלה בעקבות המצאת הטלסקופ.
חקר באמצעות גשושית
הגשושית וויאג'ר 2 הצליחה, בשל סידור גאומטרי נדיר של כוכבי הלכת שמתרחש אחת ל־175 שנה לעבור גם ליד אוּרָנוּס. המעבר הקרוב ביותר של הגשושית בקרבת אוּרָנוּס התרחש ב־24 בינואר 1986. הגשושית גילתה עשרה ירחים חדשים וחקרה את האטמוספירה הייחודית של כוכב הלכת (בשל הטיית הציר של אוּרָנוּס, בסך 97.77 מעלות) ואת מערכת הטבעות שלו.
קישורים חיצוניים
אזכור ראשון לגילוי אוּרָנוּס בעברית, בספר "ראשית לימודים" מאת ברוך לינדא, ברלין 1788 ה' ע"ב
The people who discovered Uranus, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:כוכבי לכת במערכת השמש
קטגוריה:ענקי גזים
קטגוריה:ענקי קרח | 2024-08-17T12:01:14 |
צדק (כוכב לכת) | שמאל|ממוזער|250px|צילום אנימציה של כוכב הלכת צדק שצולם על ידי הגשושית וויאג'ר 1. התמונות המרכיבות את האנימציה צולמו אחת ליממה של כוכב הלכת, בין ה־6 בינואר עד ה־3 בפברואר 1979
שמאל|250px|צדק בתצלום באור תת-אדום, צולם על ידי טלסקופ החלל ג'יימס וב, אוגוסט 2022
צֶדֶק (בלועזית: Jupiter, יופיטר) הוא כוכב הלכת החמישי במרחקו מהשמש, וכוכב הלכת הגדול ביותר במערכת השמש. צדק הוא ענק גזים ומרבית מסתו היא מימן והליום. בדומה לכוכבי לכת גזיים אחרים במערכת השמש, לצדק יש מערכת טבעות ומערכת ירחים.
צדק מוכר לאנושות לאורך כל ההיסטוריה של האסטרונומיה. הוא נראה בקלות בעין בלתי מזוינת בתצפית מכדור הארץ, והוא גרם השמים השלישי בבהירותו הנראית בשמי הלילה, אחרי הירח ונוגה.
מקור השם
היוונים ואחריהם גם הרומאים, קשרו את שמו של הכוכב לשם האל הראשי שבמיתולוגיות שלהם, זאוס ויופיטר בהתאמה, מלכי האלים שהיו ממונים גם על החוק ועל הצדק.
אפיפניוס, שנולד להורים יהודים באזור בית גוברין בתחילת המאה ה־4 לספירה, כתב שהפרושים קראו לכוכב זה – "כוכב בַּעַל" על שם האל הכנעני בַּעַל, שהיה מקביל לזאוס ויופיטר.אפיפניוס מסלמיס, פנריון, 15.2
מחבר הספר "ספר היוחסין", מזכיר את "מלכות ג'ופיטר". שם הסביר את הקשר בין יופיטר לצדק: "גופיטר השני שנת ג' תמ"ח ונצח למלך אחד שהיה אוכל בשר אדם ועל שעשה זה הטוב שהרג מלך רשע נקרא גופיטר על שם צדק".
שמו של כוכב הלכת צדק מופיע לאורך ולרוחב ספרות חז"ל, וכן כמובא בתלמוד הבבלי.
מקובל לקשר את צדק ליום חמישי. בלטינית נקרא היום Dies Iovis ("דייס יוביס"; יוביס הוא שם אחר לאל יופיטר) ומכאן שמו בחלק מלשונות אירופה: בצרפתית Jeudi, בספרדית Jueves ובאיטלקית Giovedì.
מידע כללי
קוטרו של צדק 142,984 ק"מ (בקו המשווה) וצפיפותו הממוצעת היא 1.33 גרם לסמ"ק. מסתו של צדק גדולה כמעט פי 2.5 ממסתם של כל שאר כוכבי הלכת במערכת השמש יחדיו. הוא מסיבי יותר מכדור הארץ פי 318, קוטרו גדול פי 11 מזה של כדור הארץ ונפחו גדול פי 1,300 מנפח כדור הארץ. אף על פי שצדק מרשים בגודלו, נתגלו כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש להם מסות גדולות משמעותית.
לצדק קצב הסיבוב המהיר ביותר בין כוכבי הלכת במערכת השמש. זמן הסיבוב העצמי (אורך היממה) שלו הוא 9 שעות, 55 דקות ו־30 שניות בלבד. כתוצאה מכך, רדיוסו גדול יותר באזור קו המשווה וצורתו פחוסה; קל לראות זאת כשצופים בו בטלסקופ. אחד המאפיינים הבולטים בצדק הוא הכתם האדום הגדול, סערה שגדולה מכדור הארץ. כוכב הלכת מכוסה שכבת עננים באופן תמידי.
צדק הוא בדרך כלל העצם הרביעי בבהירותו ברקיע, לאחר השמש, הירח ונוגה; עם זאת בזמנים מסוימים מאדים נראה בהיר מצדק, ובפעמים אחרות צדק בהיר יותר מנוגה.
את צדק ניתן לחלק לשלושה חלקים עיקריים: הליבה, החלק הפנימי והחלק החיצוני. משערים שהליבה מכילה ניקל וברזל, רדיוסה 10,000 ק"מ ומעליה מצויה שכבת מימן במצב של נוזל מתכתי. החלק שמעל ליבת המימן המתכתי הוא החלק הגזי של צדק ואנו רואים את חלקו החיצוני. על פני צדק נראות חגורות עננים כהות וכתם אדום גדול. צדק משלים הקפה סביב השמש אחת ל־11.86 שנה במהירות ממוצעת של 13.06 ק"מ לשנייה. צדק מוקף בטבעות והטבעת העיקרית מצויה במרחק של 1.72 עד 1.81 רדיוסי צדק והיא מכילה בעיקר חלקיקי אבק הקטנים ממ"מ.
נכון ל-2016, שתי גשושיות הגיעו עד כה אל צדק - גלילאו (הגיעה אליו ב-7 בדצמבר 1995) וג'ונו (הגיעה ב-4 ביולי 2016).
מאפיינים פיזיים
הרכב פלנטרי
מדענים משערים שלצדק יש ליבה סלעית, וקטנה יחסית, אך זה מעולם לא הוכח, הליבה מוקפת על ידי מימן מוצק, המוקף על ידי מימן נוזלי שמוקף במימן גזי. אין גבול או שטח פנים ברור בין פזות שונות אלו של מימן.
צדק מורכב בעיקר ממימן (כ־90% ממספר האטומים שהם כ־75% מהמסה) ומהליום (כ־10% ממספר האטומים שהם כ־25% מהמסה).
אטמוספירה
ימין|ממוזער|230x230px|פרטים של האטמוספירה של צדק כפי שצולמו על ידי וויאג'ר 1
האטמוספירה של צדק מהווה אחוז מהמסה הכוללת שלו, להשוואה האטמוספירה של כדור הארץ מהווה פחות ממליונית ממסת כדור הארץ. האטמוספירה מורכבת בעיקר ממימן (כ־90%) ומהליום (כ־10%). האטמוספירה מורכבת גם מכמויות מזעריות של מתאן, אדי מים, אמוניה וחומרים נוספים. היא מורכבת גם מכמויות זעומות של פחמן, אתאן, מימן גופרתי, ניאון, חמצן, פוספין וגפרית. השכבה החיצונית של האטמוספירה מכילה גבישים של אמוניה קפואה.
השכבה החיצונית של האטמוספירה, שעובייה 3,000 קילומטר, מורכבת מחגורות מתחלפות של זרמי סילון, כשכל חגורה נעה בכיוון מנוגד לשכנותיה. הרכב השכבה שמתחת לשכבה החיצונית אינו ידוע, אך רוחות הסילון אינן קיימות בו והוא שומר על טופוגרפיה קבועה, כך שייתכן ומדובר בשכבה מוצקה או נוזל שגובהו נקבע על פי עצמת שדה הכבידה המקומי.
ההרכב האטמוספירי דומה מאוד להרכב של הענן השמשי. לשבתאי יש הרכב דומה אך לאורנוס ולנפטון יש הרבה פחות מימן והליום.
האטמוספירה העליונה של צדק עוברת רוטציה דיפרנציאלית, אפקט זה הובחן לראשונה על ידי ג'ובאני קאסיני (1690). ההסתובבות של האטמוספירה הקוטבית של צדק ארוכה יותר בכ־5 דקות משל האטמוספירה בקו המשווה. נוסף לכך, רצועות עננים בקווי רוחב שונים נעים בכיוונים מנוגדים ברוחות השכיחות. רוחות במהירות של 600 קמ"ש הן רגילות. סערה חזקה במיוחד, בערך פי שלושה מקוטרו של כדור הארץ, ידועה ככתם האדום הגדול.
טבעות פלנטריות
לצדק מספר טבעות פלנטריות העשויות מחלקיקי אבק. חלקיקי אבק אלה הם תוצאה של פגיעות מטאוריטים בירחיו. הטבעת העיקרית עשויה מאבק הירחים אדרסטאה ומטיס. שתי טבעות מקיפות את הטבעת העיקרית; טבעות אלו נוצרו על ידי פגיעות בשניים מירחיו של צדק - תבה ואמלת'אה. נוסף לכך יש טבעת חיצונית רחוקה יותר ודלילה מאוד המקיפה את צדק במהופך.
ירחים
נכון לינואר 2023 התגלו 95 ירחים, למעלה מ-60 מהם קטנים מקוטר של 10 ק"מ, חלקם אסטרואידים אשר נלכדו בכוח המשיכה שלו.
ימין|ממוזער|230x230px|ארבעת הירחים הגליליאניים של צדק בתמונה המראה את גודלם ביחס לצדק
ארבעת הירחים הגדולים נקראים הירחים הגליליאניים (משום שהראשון שגילה אותם היה גלילאו גליליי, בעת שצפה בשנת 1610 בטלסקופ לעבר צדק)
הם מקיפים את צדק במישור המקביל, כמעט, למישור קו המשווה של צדק ומסלוליהם כמעט מעגליים:
גנימד, הירח הגדול ביותר במערכת השמש, מרוחק כמיליון ק"מ מצדק, קוטרו כ־5,300 ק"מ.
קליסטו מרוחק כשני מיליון ק"מ מצדק, נחשב כירח בעל פני השטח העתיקים ביותר במערכת השמש, קוטרו כ־4,800 ק"מ.
איו מרוחק כ־420,000 ק"מ מצדק, קוטרו כ־3,600 ק"מ, פעיל מבחינה געשית.
אירופה מרוחק כ־670,000 ק"מ מצדק, קוטרו כ־3,100 ק"מ (כמו זה של ירח כדור הארץ).
קבוצת הירחים הקרובים לצדק (עד 250,000 ק"מ מצדק), מקיפים את צדק במישור המקביל, כמעט, למישור קו המשווה של צדק ומסלוליהם כמעט מעגליים. מונה בין היתר את:
מטיס
אדרסטאה
אמלת'אה
תבה
ירחי הקבוצה המרוחקת יותר (עד 10 מיליון ק"מ מצדק), מקיפים את צדק בכיוון השעון - בניגוד לכיוון שבו מקיפים אותו יתר ירחיו, במסלולים אקסנטריים שונים הנטויים בזווית של 153 מעלות בממוצע, יחסית למישור המשווה של צדק. מונה בין היתר את:
לדה
הימליה
ליסיתאה
אלרה
הקבוצה המרוחקת ביותר מצדק כוללת ירחים המקיפים את צדק במישור הנטוי בזווית של 28 מעלות, בממוצע, יחסית לקו המשווה של צדק. הקבוצה מונה בין היתר את:
אננקה
קארמה
פסיפאה
סינופה
שומייקר־לוי 9
שמאל|ממוזער|200px|אזור פגיעת (כתם כהה) אחד משברי השביט שומייקר-לוי 9 בצדק
ביולי 1994 פגע בחצי הכדור הדרומי של צדק השביט שומייקר-לוי 9. לאחר שהתגלה כשהוא מפורק ליותר מעשרים שברים, התברר כי מסלולו מוביל אותו היישר לצדק. הפגיעה הייתה בצד שהיה נסתר מכדור הארץ בזמן הפגיעה, אך אזור הפגיעה נצפה כ־20 דקות מאוחר יותר, עקב הסיבוב המהיר של צדק סביב צירו. כל שבר של שביט השאיר את חותמו על צדק בצורת כתם כהה באטמוספירה, ואת הכתמים הרבים ניתן היה לראות גם בטלסקופים של חובבים. תוצאת פגיעות אלו נצפתה גם שנה לאחר הפגיעה על ידי טלסקופ החלל האבל.
ההתנגשות של שומייקר-לוי 9 הדגישה את תפקידו של צדק כ"שואב אבק קוסמי" עבור מערכת השמש הפנימית (מחסום צדק). השפעת הכבידה החזקה של כוכב הלכת מובילה לאירועי התנגשות שביטים קטנים ואסטרואידים רבים בכוכב הלכת. שיעור הפגיעות של שביטים בצדק נחשב גבוה, בין פי 2,000 ל-8,000 מקצב ההתנגשויות בכדור הארץ.
חקר צדק
שמאל|ממוזער|200px|תמונה זו צולמה על ידי וויאג'ר 1 ב־24 בינואר 1979, כאשר הייתה במרחק של למעלה מ־40 מיליון ק"מ
צדק היה ידוע מאז העת העתיקה ונראה גם לעין בלתי מזוינת בשמי הלילה. ב־1610 גילה גלילאו גליליי את ארבעת הירחים הגדולים ביותר של צדק באמצעות טלסקופ.
מספר גשושיות מחקר חקרו את צדק:
+יעפי גשושיות בקרבת צדק גשושית יעף קרוב מרחק (ק"מ) פיוניר 10 3 בדצמבר 1973 130,000 פיוניר 11 4 בדצמבר 1974 34,000 וויאג'ר 1 5 במרץ 1979 349,000 וויאג'ר 2 9 ביולי 1979 570,000 יוליסס 8 בפברואר 1992 408,894 4 בפברואר 2004 120,000,000 קאסיני 30 בדצמבר 2000 10,000,000 ניו הורייזונס 28 בפברואר 2007 2,304,535
200px|ממוזער|שמאל|צדק, כפי שצולם על ידי הגשושית ג'ונו, 12 בפברואר 2019
הגשושית פיוניר 10 חלפה ליד צדק ושלחה לראשונה תמונות ממנו לכדור הארץ ב־3 בדצמבר 1973. שנה בדיוק לאחריה חלפה ליד צדק גם פיוניר 11. גשושיות אלו סיפקו מידע חדש על המגנטוספירה של צדק וצילמו כמה תמונות ברזולוציה נמוכה של צדק.
וויאג'ר 1 חלפה ליד צדק במרץ 1979 ולאחריה ביולי אותה שנה חלפה וויאג'ר 2. גשושיות אלו שיפרו את ההבנה על הירחים הגליליאנים וגילו את טבעותיו של צדק. גשושיות אלו גם סיפקו לראשונה צילומי תקריב של אטמוספירת צדק.
בפברואר 1992 חלפה הגשושית יוליסס במרחק של 900,000 ק"מ מצדק, בדרכה למסלול קוטבי סביב השמש. הגשושית ביצעה מחקרים על המגנטוספירה של צדק. בפברואר 2004 הגיעה הגשושית לסביבת צדק בשנית, אולם אז המרחק היה גדול יותר, כ־240 מיליון ק"מ.
הגשושית הראשונה שהקיפה את צדק הייתה גלילאו, שנכנסה למסלול סביב צדק ב־7 בדצמבר 1995. היא הקיפה את כוכב הלכת במשך למעלה משבע שנים וחלפה לצד הירחים הגליליאניים ואמלת'אה. ביולי 1995 שחררה גלילאו גשושית שנכנסה לאטמוספירה של צדק ב־7 בדצמבר 1995. הגשושית צנחה 150 ק"מ באטמוספירה ואספה מידע במשך 58 דקות, לפני שנהרסה על ידי הלחץ הרב בו הייתה נתונה. הגשושית גלילאו זכתה לגורל דומה כאשר כוונה לתוך כוכב הלכת ב־21 בספטמבר 2003 ובמהירות של למעלה מ־50 ק"מ לשנייה.
בשנת 2000 חלפה לצד צדק הגשושית קאסיני, שהייתה בדרכה לשבתאי, וסיפקה מספר תמונות שלו ברזולוציה גבוהה. בשנת 2007 הגשושית ניו הורייזונס חלפה בקרבת צדק בדרכה אל כוכב הלכת הננסי פלוטו.
ב־4 ביולי 2016 הגשושית ג'ונו נכנסה למסלול סביב צדק במשימה שנועדה לחקור רמזים לאופן בו צדק נוצר, לחקור את ההרכב הפנימי שלו ולברר אם באמת יש לו ליבה מוצקת וסלעית וכן את השדה המגנטי שלו ומקורותיו. ג'ונו צפויה לסיים את משימתה בספטמבר 2025 ולבצע התרסקות מבוקרת אל תוך צדק.
הגשושית JUICE של סוכנות החלל האירופית (ESA) שוגרה ב-14 באפריל 2023, ועתידה לחקור את הירחים הגליליאניים: קליסטו, אירופה ובעיקר את גנימד.
גשושיות מחקר עתידיות
הגשושית קליפר אירופה של מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (NASA), מתוכננת לשיגור ב־2024, ועתידה לחקור את הירח אירופה.
משימת Gan De של מינהל החלל הסיני (CNSA) מתוכננת לשיגור לצדק בסביבות שנת 2029.
משימת Interstellar Express (2024) ומשימת Interstellar (2036) של מינהל החלל הסיני ונאס"א בהתאמה ישתמשו בכוח הכבידה של צדק כדי לסייע להם לצאת אל קצוות ההליוספירה.
ראו גם
מסת צדק
ענק גזים
קישורים חיצוניים
אפימרידים של צדק, כולל זמני זריחה ושקיעה מישראל
אפימרידים של ירחי צדק
התכסויות, ליקויים ומעברים של ירחי צדק על/מאחורי צדק
צמ"ד אונליין - מאגר מדע: מערכת השמש - צדק, סרטון עם הסברים
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:כוכבי לכת במערכת השמש
קטגוריה:ענקי גזים | 2024-07-28T20:17:05 |
גאולוגיה | שמאל|ממוזער|250px|הגאולוג, ציור של קארל שפיצווג משנת 1860
גֵּאוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Geology) היא תחום מחקר השייך למדעי הטבע, ענף בתחום מדעי כדור הארץ. הגאולוגיה חוקרת את הגאוספירה – כדור הארץ המוצק: את תכונותיה, תהליך וזמן היווצרותה, מרכיביה השונים, התהליכים הדינמיים המתרחשים בה (כגון רעידות אדמה, נדידת היבשות וצורות נוף) ואת אוצרות הטבע הטמונים בה. הגאולוגיה עוסקת גם בחקר המאפיינים המוצקים של גרמי שמיים כגון כוכבי לכת, אסטרואידים, מטאוריטים, כוכבי שביט ועוד.
הגאולוגיה חוקרת באמצעות מינרלים, סלעים, קרקעות ומאובנים את התפתחות כדור הארץ, התהליכים השותפים ליצירתו ולשינויים המתרחשים בו, והשפעתם על יצירת הנוף המגוון שאנו רואים. הגאולוגיה מורכבת מתחומי מחקר רבים ומגוונים המפרקים את כדור הארץ ותכונותיו למרכיבים השונים, מספקים הסברים לתופעות ותצפיות, ושבים ומאחדים את המידע לתמונה שלמה.
אטימולוגיה
מקור המילה גיאולוגיה הוא מיוונית עתיקה: גֵאָ (γη) שפירושה "אדמה", ולוגוס (λογία) שפירושה "תורה" – כלומר תורת האדמה..
היסטוריה
גאולוגים אומדים את גילו של כדור הארץ בכ-4.6 מיליארד שנה ופיתחו שיטות להבנת מבנהו, החומרים המרכיבים אותו ותהליכים המתרחשים בו. כך, למשל, הועלתה במאה ה-20 תאוריה הטוענת כי הליתוספירה – המורכבת מקרום כדור הארץ ושכבת מעטפת כדור הארץ העליונה – מתחלקת ללוחות טקטוניים המתרחקים זה מזה, מתקרבים זה לזה ומחליקים זה לצד זה בתהליכים טקטונים. תאוריה זו נשענת על מספר תצפיות, כאשר אחת מהן היא מציאתם של מאובנים דומים ביבשות המרוחקות היום זו מזו מרחק רב. תאוריות כאלו ואחרות הן תוצר של מחקר מדעי ממושך. בחינת ההיסטוריה של המחקר הגאולוגי מלמדת על ההתקדמות שחלה בהבנה של מבנה כדור הארץ והתהליכים המתרחשים בו.
העת העתיקה
מיתולוגיות ואמונות
שמאל|ממוזער|250px|ראשי חץ מצור
בני האדם הקדמונים למדו לנצל את משאבי הטבע השונים – לא רק לצורכי הישרדות – אלא גם לצורכי מסחר, קישוט ופולחן דתי. דתות קדומות רבות הקצו אל לכל תופעת טבע, והתפתחו מיתולוגיות, מסורות ואמונות שונות בניסיון להסביר אותן תופעות. באירופה למשל, נתפסו הרי געש כסדנאות תת-קרקעיות של האל וולקן, המכין נשק לגיבורי מלחמה, וכי עבודתו אחראית לרעידות אדמה ולהתפרצויות געשיות. בסמואה, רווחה האמונה כי אחד האלים קטע את ידו של אל יריב וכלא אותו בארובה תת-קרקעית, כשהאל הכלוא מנסה להשתחרר מן הארובה – נוצרות רעידות אדמה, ואילו היו לאל הכלוא שתי ידיים – הרעידות היו כה חזקות עד כי האיים היו נחרבים.
גם התנ"ך מכיל התייחסויות רבות לאירועים שניתן לפרש כתופעות גאולוגיות, למשל, המטרת גפרית ואש על סדום ועמורה. או הפסוק.: – שניתן לפרש כרעידת אדמה. גם סיפורים מקראיים אחרים קיבלו "פרשנות גאולוגית", כמו קריעת ים סוף בספר שמות, בקיעת הר הזיתים. ורבים אחרים.
הפילוסופים ביוון העתיקה
היסודות המדעיים של הגאולוגיה טמונים ביוון העתיקה, ששם אף נמצאו העדויות הראשונות לניסיון מעמיק למצוא ולתעד הסברים על תופעות הטבע הנצפות הקשורות בכדור הארץ, כבר החל מהמאה ה־6 לפנה"ס: פיתגורס ראה אניות מתקרבות והבחין כי את תורניהן ניתן לראות לפני הגוף, ומכך הסיק כי צורת הארץ כדורית, זאת בתקופה בה האמינו כי הארץ שטוחה; קסנופנס תיעד מאובנים שמצא בהרים וכמוהו גם הפילוסוף הנודע הרודוטוס; ואמפדוקלס השאיר תיאור מפורט ראשון של התפרצות הר הגעש אטנה.
שאלה מרכזית שהעסיקה את הפילוסופים היוונים הייתה "ממה מורכב העולם?". תשובתו של אמפדוקלס לכך הייתה שכל המצוי בעולם מורכב מתערובות של ארבעת היסודות הראשוניים, כפי שהאמינו בתקופתו – אש, אוויר, אדמה ומים. אמפדוקלס טען כי יסודות אלה – שהם כשלעצמם נצחיים ובלתי משתנים – התקיימו מאז ועולם ויתקיימו לנצח. בשל כך, כל השינויים הנראים בעולמנו הם תוצאה של היצמדות של יסודות זה לזה, או לחלופין דחייה של יסודות זה את זה. אמפודוקלס סבר כי תנועות אלו נגרמות עקב כוחות קוסמיים של "אהבה" ו-"מריבה", שקיימים לצד היסודות.
אריסטו פיתח מודל, בהתבססו על ארבעת היסודות של אמפדוקלס, שלפיו שולטות בעולם ארבע תכונות: חום וקור, יובש ולחות, שצירופיהן יוצרים את ארבעת היסודות: חום ויובש יוצרים את האש; חום ולחות יוצרים את האוויר; קור ויובש יוצרים את האדמה; קור ולחות יוצרים את המים. ההבדלים בין חומרים הוסברו על ידי שוני ביחסים הכמותיים שבין התכונות. תאוריה זו הסבירה, למשל, כיצד חימום של מים הופך אותם לאדים (אוויר) ומשאיר כלי ריק (אדמה). בתאוריה זו מופיעים הניצנים הראשונים למדעי הטבע – חיפוש גורם משותף למספר רב של תופעות והתבססות על תצפיות. אריסטו גם גרס כי הבנת העולם ניתנת להשגה רק באמצעות חשיבה לוגית המבוססת על מידע שנרכש באמצעות החושים, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום. הוא היה, ככל הנראה, הראשון לבסס תאוריה מדעית על בסיס תצפיות, למשל, לאחר שהבחין בסימנים של סחף והרבדה באדמה – הסיק שכדור הארץ משתנה ובקצב מאוד איטי, כל כך איטי שאינו ניתן להבחנה במהלך חייו של אדם אחד.
עיסוקים קדומים בגיאולוגיה היו גם בעבודתו "על אבנים" תיאר תאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, עפרות ומינרלים רבים ממכרות מקומיים. הוא דן בסוגים שונים של שיש וחומרי בנייה אחרים, כמו אבן גיר, ועשה ניסיון ראשוני לסווג את התכונות השונות של המינרלים, כגון קשיות. כמו כן אצל חברי האטומיסטים – לוקיפוס ותלמידו דמוקריטוס – שטענו כי כל החומרים מורכבים מגופיפים, חלקי יסוד שאי-אפשר לחלקם – אטומים (ביוונית: אטומוס), ולטענתם, כל החומרים מורכבים מצירוף של אטומים שונים ביחסים משתנים, ויוצרים את תכונות החומר: קור, חום, צבע וקשיות. וכן גם במשנתו של ארטוסתנס, הספרן המפורסם מאלכסנדריה, הצליח בדיוק מפתיע לחשב את קוטר כדור הארץ על ידי שימוש בצל ובחוקי הגאומטריה.
רומא העתיקה
מאוחר יותר, בתקופת רומא העתיקה, עסק פליניוס הזקן, ביצירתו "תולדות הטבע", בדיון נרחב על מינרלים ומתכות שהיו בשימוש נפוץ. הוא סיווג נכונה את הענבר כשרף מאובן על פי החרקים שנכלאו בו, והניח את היסוד למדע הקריסטלוגרפיה כשזיהה את צורות ההתגבשות של היהלום.
ימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|חסילון מאובן
מדענים שונים, כמו היסטוריון הרפואה (1870–1935), מחזיקים בדעה שמקורה של הגאולוגיה המודרנית ב. ב"מבוא להיסטוריה של הרפואה" (An Introduction to the History of Medicine) משנת 1913, כתב גאריסון: .
אבו א־ריחאן אל־בירוני, שהיה אחד מראשוני הגאולוגים המוסלמיים, כתב על הגאולוגיה של הודו: .
אבן סינא הניב תרומה משמעותית למדעי הטבע בחיבור האנציקלופדי "כיתאב אל שיפאא'" (ספר הריפוי), ובו – במאמר על מינרלוגיה ומטאורולוגיה – מופיעים הסברים על היווצרותם של הרים, תרומתם של הרים ביצירת עננים, מקורותיהם של המים ושל רעידות אדמה, היווצרותם של מינרלים ורבגוניות פני הקרקע של כדור הארץ. תפישות אלה כלולות גם ב"תאוריה של הארץ" של ג'יימס האטון. הבריטים – הפילוסוף סטיבן טולמין והסופרת ג'ון גודפילד – העירו בשנת 1965 על תרומתו של אבן סינא:
אחד מן המדענים המעניינים בסין של ימי הביניים – היה שן קואו, מלומד ואיש אשכולות, שעסק בתחומי מדע רבים בני זמנו. בתחום הגאולוגיה היה שן קואו אחד מן המדענים הראשונים שניסח תאוריה בגאומורפולוגיה המבוססת על תצפיותיו בהתרוממות משקעים, סחיפת קרקעות, הרבדה של טין ומאובנים ימיים שנמצאו בהרי טאיחאנג, מאות קילומטרים מן האוקיינוס השקט. בנוסף, הוא ניסח תאוריה של שינוי אקלים הדרגתי לאחר שצפה בבמבוק מאובן עתיק שנמצא במעבה האדמה ליד העיר ינ'אן, והיה במצב שימור טוב בשל תנאי האקלים היבש של מחוז שאאנשי.
לאונרדו דה וינצ'י התעניין בתחומי מדע רבים ועסק לא מעט בגאולוגיה, במבנה הקרקע ובחקר מאובנים, והבחין שהמאובנים הנמצאים בסלע היו פעם יצורים חיים. לתובנה דומה הגיע מעט אחריו גם ניקולאוס סטנו.
תקופת הרנסאנס
גאורגיוס אגריקולה היה רופא גרמני שטיפל בכורים באחד מאזורי המכרות בגרמניה. שמו המקורי היה גאורג באוור ו"אגריקולה" הוא כינוי שניתן לו שפירושו בלטינית: איכר. אגריקולה התעניין בסלעים ובמינרלים, מתוך כוונה למצוא חומרים שיוכלו לשמשו למטרות רפואיות. הוא פרסם ספרים אחדים על סלעים ומינרלים, שאחד מהם שימש מקור מידע עיקרי לחוקרים, לכורים ולמעבדי מתכות במשך כמאתיים שנה. בשל גישתו המדעית נחשב אגריקולה לאבי התורה של חקר המינרלים – המינרלוגיה.
ג'ורג' אוון הוולשי למד טופוגרפיה, ובמהלך לימודיו ערך תצפיות שיטתיות על הגאולוגיה של ויילס ובעיקר על שכבות אבן גיר ופחם. אף שלא יסד תאוריה גאולוגית על היווצרותן של השכבות וכתביו לא התפרסמו עד 1796, הוא זכה למוניטין רב ונחשב לאבי המחקר הגאולוגי הבריטי.שמאל|ממוזער|250px|ניקולאוס סטנו
ניקולאוס סטנו מדנמרק תרם רבות לפלאונטולוגיה והניח את היסודות למדעי הסטרטיגרפיה והקריסטלוגרפיה. לזכותו נזקפים ניסוחם של עקרונות יסוד בסטרטיגרפיה כעקרון הסופרפוזיציה ועקרון האופקיות המקורית המפורטים בהמשך. סטנו ניסח עקרון נוסף הידוע בפשטות כ"חוק סטנו", או "חוק הזוויות הקבועות של סטנו": כשהוא מסתמך על מחקר גבישי הקוורץ קבע סטנו שהזוויות בין פאות מקבילות בגבישים מאותו חומר זהות בכל הדגימות של המינרל או החומר. עיקרון זה היווה פריצת דרך מהותית והוא מונח בבסיס המחקרים שנעשו אחר כך על מבנה הגביש.
במאה ה־17 הבחינו אנשי דת שבכל תרגומי התנ"ך והברית החדשה – רק הפרטים הגאולוגים והגאוגרפים היו זהים בכל הגרסאות. בעקבות כך התעוררה התעניינות כללית בגאולוגיה, שמטרתה הייתה ליצור תאוריה גאולוגית העולה בקנה אחד עם הסיפור התנ"כי, בפרט על המבול. על פי התאוריה, הסטרטות השונות תואמות את המאורעות התנכ"יים. ואכן, התאוריה הרווחת נשענה על ספרו של ויליאם ויסטון "תאוריה חדשה של הארץ" (A New Theory Of The Earth) שהתפרסם ב־1696, ובו ויסטון טוען בזכות התרחשותו של מבול על פי הראיות שמספקות הסטרטות של כדור הארץ.
המאה ה־18: התבססות כענף מדעי
המונח "גאולוגיה"
באמצע המאה ה־18 התבססה הגאולוגיה כענף מדעי. מוזיאון הטבע הלאומי הצרפתי היה הראשון לקבוע משרת הוראה לתחום זה כבר ב־1741. היה זה צעד חשוב לקראת התפתחות הגאולוגיה ובהכרת חשיבות הפצתו הרחבה של הידע. ב־1749 פרסם חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז'־לואי לקלר דה בופון את ספריו Histoire Naturelle, שבהם תקף בגלוי את "תאוריה חדשה על הארץ" של ויליאם ויסטון, ובעקבות ניסויים שערך טען שכדור הארץ אינו בן 6,000 שנה אלא כבן 75,000 שנה. לקלר אמנם התווה את השם גאולוגיה בהקשר למחקר כדור הארץ באותם ימים, אך המונח לא התקבל היטב עד פרסום האנציקלופדיה הגדולה בשנת 1751 בידי דני דידרו. השימוש הראשון במושג נעשה בפרסומים מקצועיים של שני מדענים שווייצריים: הגאולוג והמטאורולוג ז'אן־אנדרה דלוק והוראס־בנדיקט דה סוסיר. שימוש מוקדם במושג "גאולוגיה" נעשה על ידי רישאר אונז'רוויל המוכר גם כ"רישאר דה בירי", על מנת להבדיל בין עקרונות תאולוגיים־רוחניים לעקרונות מדעיים־ארציים.
המחקר המדעי מול התיאור המקראי
שמאל|ממוזער|250px|תחריט עץ המתאר כרייה מספרו של גאורגיוס אגריקולה "טבעם של המינרלים" שיצא בבזל בשנת 1556
עוד מאותה התקופה היה פרסומו הפילוסוף עמנואל קאנט, בשנת 1755 – "היסטוריה אוניברסלית ותאוריה של השמים" (Allgemeine Naturgeschichte und Theories des Himmels) ובו הדעה שהיווצרות כדור הארץ אינה קשורה כלל לדת או לאלוהים. כמו כן, היו המינרלוג ז'אן־אטיין גוטאר והגאולוג ניקולא דמארה שטיילו במרכז צרפת ותיעדו את תצפיותיהם במפות גאולוגיות. גוטאר תיעד גם את תצפיותיו על היסודות הגעשיים של אזור זה. עד שנות ה־70 של המאה ה־18, כבר היה חקר כדור הארץ עיסוק נפוץ, והתערערה התפישה שלפיה הסיפור המקראי הוא מקור מהימן לצורך מחקר גאולוגי. עם זאת, מדע הגאולוגיה לא נכלל באנציקלופדיה בריטניקה עד למהדורה הרביעית שיצאה לאור בשנת 1809.
העניין המתגבר בטבעו ובמקורו של כדור הארץ עורר עניין במינרלים ובמרכיבים אחרים של קרום כדור הארץ. יותר מכך, התגברות החשיבות הכלכלית של כרייה באירופה החל מאמצע המאה ה־18 וניצניה של המהפכה התעשייתית הפכה את הידע המדויק בנושא עפרות ותפוצתן לחיוני ביותר. מלומדים החלו ללמוד את הרכב כדור הארץ באופן שיטתי, תוך השוואה מפורטת ותיאור לא רק של האדמה אלא גם על מציאותן של מתכות יקרות למחצה שחשיבותן הלכה ועלתה. ככל שניתן היה למצוא ביעילות רבה יותר אדמת מכרות פורייה ולזהות עפרות המכילות מתכות, ניתן היה להפיק מכך רווח גדול יותר. דחף זה להצלחה כלכלית הזין את הגאולוגיה והציב אותה במרכז ההתעניינות, והפך אותה לנושא נחשק. עם גדילת מספר האנשים שבחרו ללמוד אותה, התרבו התצפיות והתווסף ידע רב יותר על כדור הארץ.
צורך כלכלי זה הביא את אברהם גוטלוב ורנר לפרסם בשנת 1774 את הספר "על טבעם החיצוני של מינרלים", אשר הביא לו הכרה נרחבת מאחר שהציג פירוט שיטתי לזיהוי מינרלים הנשען על תכונותיהם החיצוניות. ורנר גם הציע תאוריה לפיה היה כדור הארץ בתחילתו מכוסה מים וכך נוצרו שכבות הסלעים שאנחנו מכירים היום. התאוריה נקראה נפטוניזם על שמו של נפטון, אל הים במיתולוגיה הרומית. התאוריה ניסתה ליישב בין הראיות הגאולוגיות לסיפור התנ"כי. תומכי ורנר נטו להיות "קטסטרופיסטים" – שהגנו על התפיסה לפיה שינויים גאולוגיים התרחשו באירועים קטסטרופיים בממדים עצומים כמו המבול, ולא בהשתנות איטית לאורך מיליוני שנים.
חוקר הטבע הסקוטי ג'יימס האטון יצא בשנת 1785 נגד הנפטוניזם של ורנר עם תאוריה משלו שכונתה פלוטוניזם על שם פלוטו – אל השאול במיתולוגיה הרומית. הוא הציג אותה במאמר "תאוריה של הארץ" (Theory of the Earth), אותו הגיש ל"אגודה המלכותית של אדינבורו" בשנת 1788. ההנחה שנמצאה ביסוד השקפתו כי התהליכים המעצבים את פני כדור הארץ הם איטיים ואחידים (אוניפורמיים) הובילה אותו לנסח את עקרון האחידות. לפי האטון, הרים נוצרו באיטיות על ידי התכה איטית של חומר במעמקי האדמה כתוצאה מהלחץ העצום של מי הים, נשחקו והורבדו כסלעי משקע במעמקי הים וסלעים אלה התרוממו והפכו לאדמה יבשה, שנסחפת לים וחוזר חלילה – תאוריה זו, כמובן, אינה מקובלת היום. תהליך זה, לדבריו, נמשך כל העת ואורך זמן רב ביותר. לכן, כך האמין, כדור הארץ הוא עתיק מאוד – "בלי סימן של ראשית ובלי סימן של אחרית" – כלשונו, ובוודאי שאינו בן 6,000 שנה כפי שנטען התנ"ך. תאוריה זו תאמה את השקפתו הדתית הדאיסיטית, לפיה העולם הוא מכונה מושלמת שנוצרה על ידי האל. ההשקפה הדאיסטית הייתה פופולרית בתקופתו ושימשה אלטרנטיבה לפירוש מילולי של כתבי הקודש.
בהכללה, אם כן, בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19 היו שתי תפיסות מנוגדות. אחת, המזוהה עם ורנר ואחרים, האמינה שכדור הארץ צעיר, ובקטסטרופות ובמים כמחוללי השינוי העיקרי. תפיסה זו נטתה לפירוש מילולי של התנ"ך. התפיסה השנייה, המזוהה עם האטון ואחרים, האמינה שכדור הארץ עתיק, בשינוי איטי ואחיד, ובחום ובלחץ כמחוללי השינוי העיקריים. תפיסה זו עלתה בקנה אחד עם השקפה דתית דאיסטית. בוויכוח בין שתי הגישות הייתה ידם של ה"פלוטוניסטים", חסידיו של האטון, על העליונה. הם האמינו כי סלעים נוצרים בתהליכים געשיים מהשקעה של לבה הפורצת מהרי געש, והצליחו להסביר הימצאותם של סלעים מותכים כגון בזלת טוב יותר מה"נפטוניסטים" – חסידיו של ורנר – שהתקשו להסביר כיצד היו יכולים להיווצר סלעים כאלה בכח המים והרוח בלבד. עבודתו של האטון ערערה על התאוריות המקובלות אז על גילו הצעיר של הארץ. ערעור זה סימן נקודת מפנה במחקר של כדור הארץ. חיזוק נוסף נגד הקטסטרופיסטים היה הספר "עקרונות הגאולוגיה" (Principles of Geology) שפרסם הגאולוג הסקוטי צ'ארלס לייל ב־1830 וזכה להצלחה. בספר זה הציג לייל הוכחות משכנעות מרחבי אירופה לתאוריות של האטון, ואת עקרון האחידות סיכם לייל בביטוי: "ההווה הוא המפתח לעבר".
המאה ה־19: תמריצים כלכליים למחקר הגאולוגי
פיתוח לוח הזמנים הגאולוגי
שמאל|ממוזער|250px|איור מאובנים מתוך "זיהוי שכבות סלע בעזרת מאובנים של בעלי חיים" של ויליאם סמית משנת 1816
מניעים כלכליים ביישום מידע גאולוגי הביאו ממשלות לתמוך במחקר הגאולוגי. במהלך המאה ה־19 מימנו ממשלות רבות סקרים גאולוגיים אשר סיפקו מפות גאולוגיות של אזורים נרחבים וסיפקו מידע על מיקומם של מינרלים שימושיים – מידע בעל חשיבות לתעשיית המכרות של אותן מדינות. מחקר גאולוגי במימון ממשלתי איפשר לרבים ללמוד גאולוגיה, להיעזר בטכנולוגיה ובטכניקות מתקדמות ולהרחיב את המחקר הגאולוגי.
בתחילת המאה ה־19 הורכב הטור הסטרטיגרפי המתאר את סדר שכבות הסלעים בכדור הארץ ואשר נשען על מידע שסיפקו הנפטוניסטים והפלוטוניסטים של המאה ה־18. להרכבת הטור תרמו הביולוג ז'ורז' קיווייה והמינרלוג אלכסנדר ברוניאר, שניהם מצרפת, שפרסמו בשנת 1811 את "תיאור הגאולוגיה של סביבות פאריז" (Description Geologiques des Environs de Paris), והמודד האנגלי ויליאם סמית. עבודתם של השלושה הולידה את הסטרטיגרפיה, מיפוי שכבות הסלע בכדור הארץ.
סמית עצמו אחראי למהפכה גאולוגית חשובה – קביעת גילן של שכבות סלע ויצירת היסוד לבניית לוח הזמנים הגאולוגי. כאספן מאובנים מושבע הוא הבחין בשיטתיות בהימצאותם במקומות שונים, ומצא קשר בין שכבות סלע שונות למאובנים שמצא בהן. סמית ערך חתך דרך שכבות סלע וגילה בהן סדר הופעה זהה של מאובנים, באמצעותם קבע גיל יחסי לשכבות הסלע. על פי גודלם וסוגם של המאובנים, הגדיר סמית 3 עידנים גאולוגיים חשובים: עידן הפלאוזואיקון – עידן בעלי החיים הקדומים, עידן המזוזואיקון – עידן בעלי החיים התיכוניים, ועידן הקנוזואיקון – עידן בעלי החיים החדשים. ב־1815 פרסם סמית מפה של אנגליה ובה סימן את השכבות לפי המאובנים שבהן וב־1816 את "זיהוי שכבות סלע בעזרת מאובנים של בעלי חיים" (Strata Identified by Organized Fossils).
תורת האבולוציה של דרווין
שמאל|ממוזער|250px|ארבעה מינים של פרושי דרווין שההבדלים ביניהם תרמו להבנתו של דרווין את הברירה הטבעית
"עקרונות הגאולוגיה" של לייל היה בן לוויה במסעותיו של חוקר הטבע והגאולוג צ'ארלס דרווין. דרווין עצמו ערך תצפיות שקיבלו אישור מ"עקרון האחידות". בשנת 1858, הציעו צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וולאס את תורת האבולוציה המונעת במנגנון הברירה הטבעית לחברה הלינאית של לונדון, אשר בעקבותיה פרסם דרווין את ספריו "מוצא המינים" ו"מוצא האדם". הוא הניח כי האדם אינו נזר הבריאה, אלא חוליה אחת ברצף התפתחות של עולם החי והצומח, המתרחשת מתוך ברירה טבעית בעולם שאינו קבוע אלא משתנה בהתמדה במשך מיליוני שנים. צ'ארלס דרווין – שהיה ביסודו גאולוג – נטל עמו פטיש גאולוגי במסעותיו והסביר בצורה סבירה תופעות של התהוות הרים, רעידות אדמה ושוניות אלמוגים. התאוריה שלו על אבולוציה של מינים על ידי מנגנון הברירה הטבעית נמצאת ביסודם של לוח הזמנים הגאולוגי והפלאונטולוגיה.
מוצא המינים היווה חוליה מאוחרת בשרשרת של רעיונות אבולוציוניים שונים שבוטאו על ידי מלומדים רבים בתקופות שונות. הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס ביטא רעיונות דומים כבר במאה ה־6 לפנה"ס. מאוחר יותר ביטאו רעיונות כאלה גם הפילוסוף הסיני ז'ואנגזי בן המאה ה־4 לפנה"ס, הפילוסוף היווני אמפדוקלס, הפילוסוף הרומאי לוקרטיוס, הביולוג הערבי אל חזיז בן המאה ה־8, הפילוסוף הפרסי אבן מיסקווית בן המאה ה־10 ומלומדים רבים נוספים.
עם התרחבות הידע בביולוגיה במאות ה־18 וה־19 הופיע מגוון רחב של רעיונות דומים. אחד מן הבולטים בהם היו הלאמארקיזם – תאוריה אבולוציונית שפיתח ז'אן־בטיסט דה לאמארק, שגרסה כי ניסיון החיים של ההורה גורם לשוני בתכונות צאצאיו. קדם ללאמארק סבו של צ'ארלס דרווין – ארסמוס דרווין – רופא, פילוסוף של הטבע וממציא חשוב, שעסק ברעיון האבולוציה משנת 1770. בספר משנת 1791 "הגנים הבוטניים" (Botanic Gardens) כתב על החיים שנוצרו בים והתפתחו בהדרגה. ספרו המוכר והחשוב ביותר של ארסמוס דרווין נקרא "זונומיה, חוקי החיים האורגניים" (Zoonomia, the Laws of Organic Life) והוא יצא לאור בשני כרכים (ב־1792 וב־1796), העוסקים במחקר רפואי שערך. ארסמוס טען כי מיליוני שנים לפני שנוצר המין האנושי נוצרו כל בעלי החיים מיצור חד־תאי שממנו התפתחו איברים נוספים. במקום אחר כתב כי כל הצמחייה ובעלי החיים הקיימים היום נוצרו באופן ספונטני מצורות חיים מיקרוסקופיות שחיו באוקיינוס. כשהיה בן 18 קרא צ'ארלס דרווין את "זוּנומיה", ואף שניסה להתכחש לספרו של סבו כאשר ספג ביקורות קשות על דעותיו, למרבית כתביו של צ'ארלס דרווין יש מקבילות בכתביו של הסב ארסמוס.
המאה ה־20: גילוי נדידת היבשות
שמאל|ממוזער|250px|פיזור מאובנים ביבשות השונות
במאה ה־19 אמד עולם המדע את גילו של כדור הארץ במושגים של מיליוני שנים ובתחילת המאה ה־20 הוערך בכ־2 מיליארד שנה, תוך שימוש בכלים רדיולוגים. תיארוך רדיומטרי קבע את גילם של מינרלים וסלעים – מידע הנחוץ לקביעת גיל הארץ, ובמחצית השנייה של המאה ה־20 הצטברו ראיות גאופיזיות רבות שהעמידו את אומדן גיל כדור הארץ על 4.6 מיליארד שנה. גילוי זה, הנשען על מידע מדעי אמין, הביא לדיוק בבניית לוח זמנים גאולוגי ולניפוי תאוריות שלא עלו בקנה אחד עם ראיות מדעיות.
בידיעת סדר השכבות הנכון טמונה תועלת כלכלית. אחד הראשונים שגילה זאת היה האנס מרנסקי, גאולוג דרום אפריקאי. למרנסקי – שעסק בגילוי מחצבים – נודע על מחשוף המכיל פלטינה בריכוז בעל ערך כלכלי. הוא חישב מחשופים ידועים של אותה יחידה סטרטיגרפית, בחר את הרחוק בהם – 40 ק"מ מן הראשונה – וגילה גם בו בצר פלטינה. כך חישב את השכבה כולה, אשר במשך עשורים רבים שימשה מכרה עצום ממדים לעפרות פלטינה.
אלפרד וגנר, מדען גרמני רב תחומי, הבחין כי קווי החוף של אפריקה ושל שתי האמריקות דומים, והניח כי כל היבשות נפרדו מיבשת על קדומה – פנגיאה – ולאחר מכן נסחפו כרפסודות על קרקעית האוקיינוס והגיעו בסופו של דבר למקומן הנוכחי. ב־1912 הציג וגנר את תאוריית נדידת היבשות שנשענה על עדויות מאובנים, אשר בעזרתה ניתן היה להבין גם את תהליכי היווצרות רכסי ההרים הגדולים (אורוגנזה). בשנת 1915 התפרסם ספרו "מקור היבשות והאוקיינוסים", אך עברו כמעט חמישים שנה עד שרעיונותיו של וגנר התקבלו בעולם המדע.
בשנת 1960 נמצאו ההוכחות שתמכו בתאוריית נדידת היבשות, והיא התחלפה בתפישת הלוחות הטקטוניים שנשענה על מידע מוצק. עד לסופו של אותו עשור כבר נתמכה תאוריה זו על ידי מרבית הגאולוגים. עדויות אלו הציגו תנועה צידית של יבשות והוכיחה כי הקרום האוקייני צעיר מן הקרום היבשתי. עדויות אלו גם תמכו בתאוריית התפשטות קרקעית הים שהוצעה על ידי האוקיינוגרף והגאופיזיקאי רוברט סינקלר דיץ ועמיתו הגאולוג הארי האמונד הס. התאוריה שלהם גרסה כי קרקעית הים מתפשטת מרכסים מרכז אוקייניים הפולטים לבה ובונים קרום ימי בזלתי הנדחק לצדדים כאשר נוצר קרום חדש. התרחשות כזו ניתן לראות ברכס המרכז־אטלנטי, שבאחת מן הפסגות הבולטות שלו נמצא האי האיסלנדי. תאוריה נוספת שנתמכה באותן עדויות היא הפלאומגנטיזם, שהוצעה על ידי הגאופיזיקאי הבריטי סטנלי קית רנקורן והצביעה על שינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ במהלך התפתחותו, שינויים אשר השאירו את חותמם על מינרלים וסלעים מגנטיים. כדי לאמת תאוריות אלו נעשה על ידי נאס"א והמכון הגאולוגי הלאומי של ארצות הברית (USGS) שימוש בלוויינים החל מתחילת שנות ה־70, בתוכנית לאנדסאט. משימות אלו הציגו תמונות של כדור הארץ שעזרו רבות להבנת תהליכים גאולוגיים שהתרחשו בו.
גאולוגיה מודרנית
הגאולוגיה המודרנית עדיין חוקרת את כדור הארץ על כל רבדיו, אך אינה מסתפקת בכך. בשנת 1969, עם נחיתתו של האדם הראשון על הירח, נולד תחום גאולוגי חדש: גאולוגיה פלנטרית. חקר הגאולוגיה של הירח היה משימתו הראשונה של תחום זה, ומדענים כיוג'ין שומייקר נטלו אותו בלילה אחד מידיהם של האסטרונאוטים. התפתחות זו שינתה גם את התפישה הגאולוגית המסורתית שראתה בכדור הארץ יחידה עצמאית ובלתי תלויה, והביאה למחקרים חדשים על היווצרותו והתפתחותו של כדור הארץ בתוך מערכת השמש.
עקרונות יסוד
ממוזער|300px|מפה גאולוגית המראה את גילאי המסלע השונים על פני השטח של כדור הארץ
במהלך התפתחות הגאולוגיה כמדע המתאר את כדור הארץ על החומרים המרכיבים אותו והתהליכים המתרחשים בו, נוסחו כמה עקרונות המאפשרים לקבוע את גילן היחסי של שכבות סלע ואת אופן היווצרותן.
עקרון האחידות – כל תהליך גאולוגי מתרחש כיום בצורה דומה עד זהה לצורה שבה התרחש לאורך כל התקופות הגאולוגיות. עיקרון זה נוסח במאה ה-18 על ידי ג'יימס האטון וסוכם על ידי צ'ארלס לייל בביטוי הקובע כי "ההווה הוא המפתח לעבר".
עקרון האופקיות המקורית – עיקרון זה מיוחס לניקולאוס סטנו והוא קובע כי ההרבדה המקורית של שכבות משקע היא אופקית. כיום מקובל כי זהו קירוב בלבד למצב בפועל אך נכון מספיק, להוציא שיכוב צולב בעל מאפיינים משופעים.
עקרון הסופרפוזיציה – עיקרון זה מיוחס גם הוא לניקולאוס סטנו, והוא משמש לגילוי רצף של אירועים גאולוגיים. העיקרון קובע כי ברצף שכבות של סלעי משקע שנוצר באופן טבעי וללא הפרעה, תהיה השכבה העליונה צעירה משכבת הסלע הנמצאת מתחתיה. קיימת טענה כי עיקרון זה צריך להיות מופרד לשני עקרונות משנה המרחיבים את משמעותו:
עקרון ההמשכיות האופקית – עקרון הקובע כי שכבות סלעי משקע מרובדות ברצף אופקי – לצדדים ולמרחק משתנה – מכמה מטרים למאות קילומטרים, תלוי בתנאי ההשקעה. כתוצאה מכך, סלעים דומים זה לזה – שכעת מופרדים באמצעות עמק או הר – יכולים להיחשב כחלק מאותה הרבדה.
יחסי חיתוך–חצייה – עיקרון זה דן בהיווצרות של העתקים וקובע שהם צעירים יותר מהסלעים שאותם הם חוצים. כך, למשל, אם העתק חוצה שכבות סלע תחתונות ואינו מופיע בשכבות עליונות, ניתן להסיק מכך כי השכבות התחתונות קדמו להעתק ואילו השכבות העליונות מאוחרות לו. באופן זה ניתן גם להבדיל בין סוגי העתקים שונים.
עקרון היחסים ההופכיים – עיקרון זה עוסק בגופי חדירה: כל יחידה או תופעה גאולוגית החודרת ליחידה או תופעה גאולוגית אחרת היא מאוחרת יותר, לדוגמה: דייק יהיה צעיר יותר מהסלעים שאותם הוא חוצה.
עקרון רצף הפאונה – עיקרון זה דן במאובנים המופיעים בסלעי משקע ומניח כי יצורים שונים התקיימו באותה עת על פני כל כדור הארץ, ונוכחותם או היעדרם מצביעים על תקופת היווצרותו של הסלע שבו נמצאו. עיקרון זה נשען על ממצאיו של ויליאם סמית והתפתח בנפרד מתורת האבולוציה. השימוש בעיקרון זה הופך למורכב כשמדובר ברצועות זמן צרות, מכיוון שחלק מהיצורים שהתאבנו חיו במשך זמן רב והם עשויים, לפיכך, להימצא במספר שכבות, או להיעדר כליל מאזורים שבהם התרחשו שינויים בסביבת המחיה שגרמו להכחדתם באותו אזור.
עקרון התכלילים והמרכיבים – עיקרון זה דן בסלעי משקע קלאסטיים וגורס כי המרכיבים של סלעים קלאסטיים קדומים מהסלעים עצמם. עיקרון זה חל גם על קסנוליתים שמוקדמים מהסלעים המכילים אותם.
תתי תחומים
ממוזער|250px|התפרצות הר הגעש סנט הלנס
גאולוגיה אינה מדע תאורטי בלבד, אלא יש לה יישומים רבים כחיפוש ופיתוח מקורות מים, חיפושי נפט ומינרלים והיא מסייעת גם בתכנון מבנים וערים. גאולוגיה פועלת בשלושה מישורים, אשר כל תחומי הגאולוגיה עוסקים בשילובם של מישורים אלה:
מישור הזמן – על מישור זה נמצאים התקופות הגאולוגיות השונות, חקר המאובנים המאפיינים אותן וסדר היווצרותם של סלעים
מישור החומר – על מישור זה נמצאים מבנה כדור הארץ והחומרים המצויים בו: מינרלים, סלעים וקרקעות
מישור השינוי – על מישור זה נמצאים תהליכים החלים בכל חלקי כדור הארץ והמשפיעים על צורתם והרכבם
תחומים עיקריים
ממוזער|250px|גבישים של המינרל פלואוריט
גאולוגיה ימית – תחום זה עוסק בקרקעית האוקיינוס – חלק קרום כדור הארץ הנמצא מתחת לאוקיינוס, בתהליכים המתרחשים בו – כגון תנועת לוחות טקטוניים ורעידות אדמה, וכן במשקעים ובסלעים המרכיבים אותו. גאולוגיה ימית משלבת גאופיזיקה, גאוכימיה ופלאונטולוגיה על מנת לקבל תמונה שלמה של הקרקעית.
גאודזיה – מדע העוסק במדידה של פני כדור הארץ, מיפוי והתוויה. מקורה של המילה יווני ומשמעותה המילולית היא: אני מחלק את האדמה. הגאודזיה מציגה כמותית את צורתו ומידותיו של כדור הארץ, עוקבת אחרי תנועותיו ופותרת בעיות הנדסיות. הגאודזיה מספקת תיאור של כדור הארץ, מהירות תנועותיו ונתוני כוח המשיכה על גבי הארץ ומחוצה לה. הגאודזיה נחלקת לשני תחומי משנה:
גאודזיה נמוכה – עוסקת במיפוי פרטני של שטח קטן או בהתוויה של נקודות בשטח לצורך בנייה
גאודזיה גבוהה – עוסקת במיפוי של שטחים גדולים בעזרת שיטות מתקדמות, כגון פוטוגרמטריה וחישה מרחוק, וכוללת גם את הגאודזיה הלווינית
גאוכימיה – תחום המשותף לגאולוגיה ולכימיה העוסק במחקר ההרכב הכימי של כדור הארץ ושל גופים אחרים במערכת השמש, תגובות ותהליכים כימיים המשפיעים על הרכבם של סלעים וקרקעות וגלגולי אנרגיה וחומר.
גאוכרונולוגיה – המדע העוסק בגילו של כדור הארץ ובגילן של שכבות הסלעים שעל פניו. גאוכרונולוגיה משתמשת בלוח הזמנים הגאולוגי על מנת לקבוע את תקופת היווצרותם של סלעים תוך שימוש בשיטות תיארוך שונות:
שיטת המאובנים – מחקר השוואתי של מאובנים של בעלי חיים וצמחים שהשתמרו בסלע מאפשר לקבוע את גילו היחסי – למשל, הסלע שיכיל מאובנים פרימיטיביים יהיה קדום לסלע שיכיל מאובנים של בעלי חיים וצמחים מתקדמים. כאן עושים שימוש בעקרונות הסטרטיגרפיה ומשתמשים במאובנים מנחים.
תיארוך רדיומטרי – מבוסס על קיומם של איזוטופים בלתי יציבים המתפרקים בצורה ספונטנית ליסודות אחרים (תוך שחרור אנרגיה).
תיארוך באמצעות טבעות עצים – גזעי עצים גדלים מן המרכז והחוצה, בטבעות. עובי הטבעת משתנה בהתאם לתנאי האקלים. ספירת הטבעות מעידה על הגיל.
קביעת גיל הסלע בעזרת פלאומגנטיזם – כלומר בעזרת התכונות המגנטיות ש"התאבנו" בסלע. בסלעים מסוימים ישנם מינרלים ברזליים שמצביעים לכיוון צפון בדומה למצפן. מסתבר שהיו תקופות בהם הצפון היה דווקא בדרום כלומר תקופות בהם המצפן היה מצביע דרומה. בסלעים מסוימים אכן המינרלים מצביעים דרומה וזה עוזר בתארוך הסלע לאותן התקופות.
קביעת גיל הסלע בעזרת משקעים אגמיים (ורוות) – בתחתית כל אגם מצטברים משקעים: בעונה גשומה יהיה צבעם כהה בגלל סחף ובעונה יבשה יהיה צבע המשקעים בהיר. כשהאגם נעלם נשארות רק אותן שכבות דקות של משקעים אותן ניתן לספור: שכבה בהירה + שכבה כהה = שנה אחת. גאולוגים ישראלים השתמשו בשיטה זו כדי לחשב את גילה של ימת הלשון – אגם קדום שהשתרע בין הכנרת לבין חצבה שבערבה וים המלח הוא שריד שלו.
גאוארכאולוגיה – תחום משותף לגאולוגיה ולארכאולוגיה אשר חוקר אתרים ארכאולוגיים בשיטות גאולוגיות. מטרות המחקר הן להגדיר את גילם של אתרים ארכאולוגיים בעזרת קביעת גילן של תצורות, סלעים וקרקעות באותם אתרים, כמו גם לקבוע איזה תהליכים גאולוגיים התרחשו באתר בעבר, כגון יצירת קרקע ושינוי האדמה והמסלע עקב פעילות האדם (למשל, על ידי בעירה). לעיתים ניתן להתחקות אחר רעידות אדמה או התפרצויות געשיות באתר הארכאולוגי בשיטות אלה.
גאולוגיה היסטורית – תחום זה עוסק בהיסטוריה של כדור הארץ מאז היווצרותו ובשלבים השונים של התהוותו. המחקר ההיסטורי של כדור הארץ עושה שימוש בתחומים גאולוגיים שונים, בעיקר: סטרטיגרפיה, גאוכרונולוגיה, טקטוניקה ופלאונטולוגיה על מנת לבנות רצף של אירועים בעברו של כדור הארץ.
גאולוגיה הנדסית – יישום של הגאולוגיה המסייע לקבוע את תכונותיו הגאולוגיות של אזור שבו מתוכננות להתבצע עבודות הנדסיות לצורך בנייה, למשל של סכרים וגשרים, ולתת מענה לבעיות המתעוררות במהלך העבודה.
גאולוגיה כלכלית – העולם המודרני צורך כמויות גדולות של אנרגיה המופקת בעיקר מנפט ופחם. אלה – יחד עם חומרים מסחריים אחרים – נכרים או נשאבים מקרום כדור הארץ. תפקידם של הגאולוגים בענף זה הוא לאתר את מרבצי החומרים, לאמוד את כמותם ולסייע בתכנון של שאיבה וכרייה שלהם.
גאולוגיה כללית – ענף יסוד בגאולוגיה הנעזר בתחומי המחקר הגאולוגיים האחרים לצורך חיפוש מי תהום ומחצבים שונים והפקתם. בתחום זה נעשה שימוש בסקרים גאולוגיים המפרטים את מבנה קרום כדור הארץ באזורים הנחקרים.
גאולוגיה מבנית – תחום העוסק ביחסי המבנה הגאומטריים בין סלעים ותצורות גאולוגיות בקנה מידה רחב – מפגמים מיקרוסקופיים בגבישים ועד רכסי הרים וגבול בין לוחות טקטוניים, כמו למשל סדקים בסלעים והעתקים בין לוחות.
גאולוגיה פלנטרית – עוסקת בגאולוגיה של גופים במערכת השמש: כוכבי לכת, ירחים ואף גופים קטנים יותר כאסטרואידים, מחקר התורם להבנה של התפתחות כדור הארץ בתוך מערכת השמש.
גאולוגיה קרחונית – תחום זה הוא אמנם ענף בגאומורפולוגיה, אך הוא מקיף ורחב מספיק כדי להוות שטח מחקר עצמאי, העוסק בשני תחומים עיקריים:
תכונותיהם של קרחונים והקשר ההדדי בינם לבין תופעות אקלימיות, תוך יצירת מרחב מחקר משותף לגאולוגיה ולקלימטולוגיה – שני תחומים מרכזיים במדעי כדור הארץ
השפעתם של קרחונים על עיצוב הסביבה בתהליכים של בליה והובלת משקעים
גאומורפולוגיה – עוסקת בתהליכים המעצבים את נוף כדור הארץ, כמו למשל בליה, סחיפה, סחף, קרסט ושחיקה. דוגמאות לתוצרים של תהליכים אלה הם הרים, עמקים, מכתשים, לגונות, נהרות ודלתות.
גאומכניקה – תחום זה עוסק בתכונות המכניות של קרקעות וסלעים כגון: חוזק, גמישות ויכולת ספיגת מים.
גאופיזיקה – עוסקת בתכונות הפיזיקליות של כדור הארץ:
מבנה כדור הארץ – באמצעות גלים סייסמיים ניתן ללמוד על מבנה כדור הארץ, על חלקיו השונים וצפיפותם ועל תחומי אי רציפות ביניהם
תכונות פיזיקליות – כמו למשל הכבידה וחקר השדה המגנטי של כדור הארץ והיפוך קטביו
תהליכים – דוגמת זרמי הערבול, טקטוניקה ורעידות אדמה
וולקנולוגיה – מחקר של תופעות געשיות כגייזרים ומעיינות חמים וחקר הרי געש הכולל איסוף דגימות של חומרים פירוקלסטיים וניסיונות לחיזוי התפרצויות געשיות
טקטוניקה – תחום זה עוסק בגופים בקנה מידה גדול: יבשות ולוחות טקטוניים, ובתופעות הנובעות מתזוזתם כרכסים מרכז אוקייניים והעתקים
מינרלוגיה – עוסקת בזיהוי וסיווג מינרלים על פי הרכבם הכימי, המבנה הגבישי שלהם ומאפיינים פיזיקליים ואופטיים. במינרלוגיה שני תחומי משנה עיקריים:
קריסטלוגרפיה – תחום העוסק בקביעת סידור האטומים במוצקים, אשר על פי ההגדרה הקודמת שלו עסק במחקר המדעי של גבישים
גמולוגיה – מחקר אבני חן שברובן הגדול הן מינרלים אך יש בהן גם חומרים אורגניים וסינתטיים
סדימנטולוגיה – חקר סלעי משקע מסביבות היווצרות שונות:
סביבה יבשתית – ביצות, נחלים ואגמים
סביבה חופית – לאורך חופי הים
סביבה ימית – אזורים שונים של קרקעית ים או אוקיינוס
סביבה אוופוריטית – סביבה של התאדות-יתר המתקיימת בלגונות ימיות ובאגמים יבשתיים
סטרטיגרפיה – עוסקת בתיאור רציפותן של שכבות סלע ומועד היווצרותן לפי לוח הזמנים הגאולוגי. בסטרטיגרפיה מתקיימת הבחנה במיון השכבות לפי אמות מידה שונות:
מיון ליתוסטרטיגרפי (lithostratigraphy) – מיון לפי סוגי הסלעים המרכיבים את השכבה, במטרה למיין את הסלעים לפי קבוצות בעלות משמעות כחבורות ותצורות
מיון ביוסטרטיגרפי (biostratigraphy) – מיון לפי המאובנים שנמצאו בשכבות, במטרה למצוא את לוח הזמנים שלפיו נוצרו השכבות, כאשר המאובנים שנמצאו בשכבה משמשים כמנחים להגדרת השכבות
סייסמולוגיה – חקר רעידות אדמה, השלכותיהן על גלי צונאמי ומקורותיהן, כמו למשל גורמים געשיים, טקטוניים, אוקייניים, אטמוספיריים ומעשי ידי אדם
ספלאולוגיה – חקר מערות ותופעות קרסטיות ובחינת היבטים שונים שלהן מהבחינה הגאולוגית, הכימית, הביולוגית וההיסטורית
פדולוגיה – חקר קרקעות בסביבתן הטבעית, הבנת תהליכי היווצרותן והבנת הקשר בינן ובין גורמים אחרים, כמו הסלעים עליהן נוצרו והאקלים השורר באזור הימצאותן
פטרולוגיה – תחום העוסק בהיווצרות ובסיווג סלעים, מבנם, הרכבם, מרקמם, תפוצתם, מיונם והתהליכים הכימיים והגאולוגים שהביאו להיווצרותם. קיימים שלושה ענפים של פטרולוגיה בהתאם לשלושת סוגי הסלעים: סלעי יסוד, סלעי משקע וסלעים מותמרים. תחום משנה של פטרולוגיה נקרא פֶּטרוֹגרַפיָה, והוא עוסק במיון שיטתי והגדרה מדויקת של סלעים באמצעות בדיקה מיקרוסקופית באור מקוטב של פרוסת סלע בעובי של כ-0.03 מ"מ הקרויה שקף. השקף מתקבל מניסור הסלע, ליטושו והדבקת הפרוסה על גבי זכוכית.
פלאונטולוגיה – ענף החוקר שרידים או עקבות של בעלי חיים, צמחים וחומרים אורגניים שהשתמרו כמאובנים (בדרך כלל עצמות, שיניים, קרניים וטביעה של רקמות בעלי חיים וצמחים בסלעים). חשיבותם של המאובנים רבה והם משמשים לתיארוך יחסי ולקביעת תנאי הסביבה הקדומה של השכבה בה נמצאו.
גאולוגיה של ישראל
בישראל מתקיים מגוון רב של תופעות גאולוגיות ייחודיות וההיסטוריה שלה עשירה בפעילות טקטונית וגעשית.
בתקופת הפרקמבריון פעילויות מגמטיות וטקטוניות מרובות יצרו את סלעי התשתית של ישראל. שלאחר מכן עברו תהליכי בליה וסחיפה ויצרו מישור המכונה פנה פליין. הפנה פליין כיום חשוף בדרום ישראל באזור הרי אילת.
מחזורים של עלית וירידת גובה פני הים היחסי השקיעו בישראל סלעי משקע רבים בליווי בליה וסחיפה של חלקם.
מסוף הטורון ועד הנאוגן כאשר הלוח האפריקאי החל להתנגש בלאוראסיה ליצירת האורוגן האלפיני, בישראל משטר המאמצים יצר קמטים.
כאשר בקע ים המלח החל לפעול הקמטים המזרחיים החלו לנוע צפונה וכך נוצרה הקשת הסורית שכיום מאופיינת את האנטיקלינות והסינקלינות בנגב (על חלקן התפתחו מכתשים אירוזיביים), את הרי יהודה ואת הר החרמון. בנוסף עם בקע ים המלח נוצרו גם אגם החולה, ים הכנרת, נהר הירדן, בקעת הירדן, ים המלח ומפרץ אילת
בקע ים המלח
ישראל נמצאת באזור פעיל מבחינה גאולוגית, בעיקר בשל הימצאותה באזור מפגש של שלושה לוחות טקטוניים – הלוח האירואסייתי, הלוח הערבי והלוח האפריקאי. למעשה נמצאת ישראל בחלק של הלוח האפריקאי – הלוח הלבנטיני, שבינו ובין הלוח הערבי נוצר בקע ים המלח. בתחומו של בקע זה נמצאים בקעת הירדן, הערבה ובקעת תמנע, העשירה במרבצי נחושת ירוקים ומהווה "חלון גאולוגי" שבו נחשף מגוון של סלעים מתקופות גאולוגיות שונות. הבקעה נמצאת בקצה הצפוני של השילד הערבו-נובי, מצפון להרי אילת.
תוואי גאולוגי מיוחד נוסף הוא מצוק ההעתקים, שחלקו המערבי נמצא בשטח מדינת ישראל וחלקו המזרחי בשטח ירדן, ואשר נוצר מתנועה טקטונית במסגרת בקע הירדן. פעילויות טקטוניות כאלה גרמו לרעידות אדמה רבות, שהקשות שבהן היו רעש שביעית שאירע באמצע המאה השמינית לספירה, ורעידת האדמה בצפת בשנת 1837 שהחריבה את צפת וסביבותיה והותירה אלפי הרוגים.
הקשת הסורית
מבנה גאולוגי שישראל מהווה חלק ממנו הוא הקשת הסורית (או "קשת הקמטים הסורית" – Syrian arc deformation belt), שהיא מערכת קמטים העוברת ממצרים ומדבר סיני דרך שדרת ההר בישראל עד לאזור תדמור (פלמירה) שבסוריה. למעשה מורכבת הקשת הסורית משתי קשתות מתמשכות והפוכות זו לזו היוצרות צורת S: קשת דרומית ממצרים עד לצפון ישראל, וקשת צפונית מרמת הגולן עד תדמור בסוריה. הקשת היא תוצאת לוואי של סגירת אוקיינוס טתיס הקדום, שלוותה בהתנגשות בין הלוח הקדום אפריקה-ערב מדרום והיבשת הקדומה לאוראסיה מצפון.
בקטע הצפוני של הקשת הסורית נמצא קו התלים הישראלי, שהוא רצף של הרי געש כבויים ברמת הגולן, מהר רם בצפון ועד לתל סאקי בדרום. ממזרח, ובמקביל לקו התלים הישראלי, משתרע רצף דומה של הרי געש, המכונה קו התלים הסורי. קווי התלים נבנו מלבה שפרצה מסדקי-משנה שנוצרו בעקבות הבקע הסורי-אפריקני. ביטוי נוסף של הקשת הוא הקמרים בהם נוצרו המכתשים בנגב כתוצאה מסחיפה.
הכרמל והגליל
פעילות טקטונית וגעשית לא התרחשה רק לאורך בקע ים המלח אלא גם באזורים אחרים. אזור הכרמל היה פעיל מאוד בשני התחומים, ועד היום ניכרים בו סימנים לכך בהרי הגעש הקדומים בכרם מהר"ל, בהר אלון ובשפיה, ובהעתק החוצה את העיר חיפה ועובר סמוך לאזור התעשייה בעמק זבולון. גם בגליל התחתון קיימות עדויות לפעילות טקטונית וגעשית. הגליל התחתון מורכב ממערכת של הורסטים וגראבנים, לדוגמה והר תבור שהוא הורסט – גוש שהורם מעל סביבתו עקב פעילות טקטונית. בגליל קיימות מספר רמות המכוסות בזלת המעידות על פעילות געשית ממערב לבקע הסורי-אפריקאי, כדוגמת רמת כורזים, רמת דלתון, אזור יבנאל, רמת יששכר ועוד. כמו כן ניתן למצוא באזור מספר הרי הגעש כבויים כמו הר דלתון וקרני חיטין.
השפעות ימיות
חדירות ימיות יצרו בארץ מגוון תופעות גאולוגיות מיוחדות:
לשון ים שחדרה מהים התיכון בסוף תקופת הפלאוקן (לפני כ-60 מיליון שנים), כיסתה את עמק יזרעאל ואת הבקעה, והשקיעה מלח, גיר וגבס בכמות גדולה. בשלב מאוחר יותר, עקב פעילות געשית בגולן, בגליל ובעמק יזרעאל, נקטע הקשר אל הים ונותר אגם עובדיה, שמימיו היו מתוקים. האקלים השתנה והפך לח יותר, ועקב כך נוצר אגם מלוח גדול שהשתרע מהכנרת של ימינו עד לחצבה – ימת הלשון. לפני כ-15,000 שנה הצטמקה ימת הלשון והותירה שני שרידים, את אגם הכנרת ואת ים המלח.
המכתשים בנגב הם תופעה גאולוגית נדירה של היווצרות מכתשים אירוזיים, שנוצרה בתהליך ממושך של השקעה, קימוט ובליה. בארץ נמצאים חמישה מתוך שבעה מכתשים אירוזיים הקיימים בעולם כולו.
לא רק הצפות יצרו תוואים מעניינים אלא גם התייבשות. האירוע המסיני, שבמהלכו נסגר מצר גיברלטר לזרימת מים, גרם לייבוש הים התיכון כמעט לחלוטין. האירוע התרחש כאשר הלוח האפריקאי התקרב ללוח האירו-אסיאתי כחלק מתהליכים טקטוניים שהתרחשו במהלך עשרות מיליוני שנים. בתקופה זו הגיע קניון באר שבע-עזה, שהחל להיווצר מעט קודם לכן, לשיא עומקו.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
גאולוגיה - מונחים
נדידת היבשות
רעידת אדמה
כדור הארץ
מינרל
סלע
אוקיינוגרפיה
לקריאה נוספת
יהושע קולודני, 13 שיחות על גיאולוגיה, אוניברסיטה משודרת, 2012.
קישורים חיצוניים
המכון הגיאולוגי, ירושלים
אתר החברה הגיאולוגית הישראלית
מצגת של מכון ויצמן על הגאולוגיה של ישראל
מחקרים גאולוגים באוניברסיטה העברית
האנציקלופדיה למדעי כדור הארץ
ספרים מקוונים
שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007
Erasmus Darwin, Zoonomia, (1794–1796)
Charles Lyell, Principles of Geology, Volumes 1-3, 1830
Charles Darwin, On THE ORIGIN OF SPECIES By Means of Natural Selection, First Edition, 1859
Charles Darwin The Variation of Animals and Plants Under Domestication, Second Edition, Revised, 1883
Anonymous, Vestiges of the Natural History of Creation, 1884
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי כדור הארץ | 2024-08-01T00:16:45 |
ימי הביניים | ממוזער|358x358 פיקסלים|צלב מהמאה ה-10 אשר נוצר עבור אצילה בשם מתילדה (אשר נראית משתחווה בפני מריה הקדושה בתחתית הצלב)ממוזער|שמאל|360px|קתדרלת טורנה המשלבת אדריכלות רומנסקית עם אדריכלות גותית, מסגנונות הבנייה הבולטים בימי הביניים.
יְמֵי הַבֵּינַיִם (בלטינית: Medium Aevum) היא תקופה במהלך ההיסטוריה האירופית שהחלה עם סיום העת העתיקה וסופה עם הופעת הרנסאנס ותחילתה של העת החדשה. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה־15, לציון העידן שבין נפילתה של הקיסרות הרומית בשנת 476, לבין שנת 1492 – שנת גילוי יבשת אמריקה וגירוש המוסלמים מספרד (או התקופה הנוכחית, בלטינית: Praesens Tempus).
בהיסטוריוגרפיה קיימים מונחים מקבילים למונח ימי הביניים: "הזמנים האפלים" ו"התקופה החשוכה" (בגרמנית: Dunkle Zeitalter; באנגלית: The Dark Ages; בספרדית: La Edad Oscura). כוונת המלומדים שהגו את המונחים הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלות בעת העתיקה, לבין התקופה שבאה אחריה, אותה תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.
תיקוף ימי הביניים – כלומר הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים – הוא עניין שנוי במחלוקת בין היסטוריונים. ישנה אומנם הסכמה על מסגרת הזמן הכללית של התקופה, והוויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים מדויקת יותר. בשל כך, בהיסטוריוגרפיה קיימים תיקופים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות – היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, ביולוגית, וכדומה – אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית, ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסאנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש-עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר.
הגדרת התקופה
מקור המונח ושימושיו
המונח "ימי הביניים" (בלטינית: Medium Tempus או Medium Aevum) נטבע במקור בתקופת הפיאודלים והפיאודום של ונציה.
טבע אותו ההיסטוריון האיטלקי ג'ובאני די בוסי בספרו "ההיסטוריות העתיקות ואלה של ימי הביניים", שהתפרסם בשנת 1469. המונח התקבל על ידי אנשי התקופה ומאוחר יותר, שראו את התקופה שבין נפילתה של הקיסרות הרומית המערבית לבין התחייה הרוחנית שלהם, כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית, והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו – שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסאנס באמצעות ביזוי ימי הביניים – נקראה האמנות של תקופה זו "אמנות גותית", על שם השבטים הגותיים שהתיישבו בשטחי האימפריה הרומית.
מונחים אלה רווחים בשימוש, אך ללא ההקשרים השליליים שהתלוו אליהם במקור.
יש גם לשים לב שמונח זה הוא אירופו-צנטרי במהותו. הווה אומר: הוא אינו נוגע בעניינים רבים לתושבי אמריקה, אפריקה ואוסטרליה ולרוב תושבי אסיה. כמו כן, הוא כמעט ואינו רלוונטי לתיאור העולם הערבי-מוסלמי. המונח כן רלוונטי ומתייחס גם לממלכת ירושלים. יתירה מזו, בעיניו של הנוצרי האדוק, אף זה האירופאי, תקופה זו מכונה דווקא 'תור האמונה', בשל מרכזיות הנצרות בה. 'ימי הביניים' הוא במהותו מושג שיפוטי.
תחילת ימי הביניים
ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים.
על פי התיעוד הממוסד, ימי הביניים החלו עם נפילת הקיסרות הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר שהקיסרות הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד שהתרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית, ואילו אחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה, עם התגברות התפשטות האסלאם במזרח התיכון. בכל מקרה, השיטה שמתארת את זמן ימי הביניים מהמאה החמישית היא השולטת והיא רשומה בספרי ההיסטוריה.
בין התאריכים שהוצעו כמועד תחילת ימי הביניים היו:
קרב אדריאנופול (378) בו הצבא הרומי בפיקודו של ואלנס ניגף מפני השבטים הגרמאניים (היסטוריונים צבאיים).
27 בפברואר 380, מועד בו הפכה הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית (היסטוריונים של הדת).
שנת 391, אז הפכה הנצרות לדת המותרת היחידה באימפריה (היסטוריונים של הדת).
17 בינואר 395, מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תאודוסיוס הראשון והפיצול בין שני חלקי האימפריה (היסטוריונים פוליטיים).
4 בספטמבר 476, מועד בו רומולוס אוגוסטולוס הודח על ידי אודואקר ושלח את הסמלים האימפריאליים לזנון, קיסר האימפריה המזרחית, ובכך הסתיים שלטון הקיסרים באימפריה המערבית (היסטוריונים פוליטיים).
סיום ימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|1492 – קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש (הדפס משנת 1893). יש הרואים בגילוי אמריקה את סיומם של ימי הביניים.
ישנה מחלוקת אף בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמה, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס, בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15, ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים גם שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה שנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין ממלכת אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, וישנם היסטוריונים הסבורים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס. אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה רק בשנת 1517 עם תחילת המהפכה הפרוטסטנטית.
את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים. ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, המצאת הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגרפי ותחיית האמנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף המאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסאנס.
בין התאריכים שהוצעו כמועד סיום ימי הביניים היו:
29 במאי 1453 – מועד כיבושה של קונסטנטינופול על ידי הטורקים ונפילת האימפריה המזרחית. מהווה תאריך מקביל לתחילת ימי הביניים לפי תיארוך נפילת האימפריה המערבית (היסטוריונים צבאיים).
23 בפברואר 1455 – תאריך הדפסת הוולגטה על ידי יוהאן גוטנברג והתחלת מהפכת הדפוס (היסטוריונים של התרבות).
שנת 1492 – מסעו של קולומבוס וגילוי אמריקה (היסטוריונים פוליטיים)
שנת 1517 – תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית (היסטוריונים של הדת).
24 בפברואר 1525 – קרב פאביה הפעם הראשונה ששימוש בנשק חם הוביל לניצחון בקרב, ובכך מסיים את תקופת האבירים בשריון הנוצץ שאפיינה את ימי הביניים (היסטוריונים צבאיים).
1543 – השנה בה פרסם קופרניקוס את התאוריה ההליוצנטרית בספר "על תנועתם של גרמי השמיים" ובכך נעשה שינוי מחשבתי של תפיסת העולם (היסטוריונים של התרבות).
המחצית השנייה של המאה ה-18 – לדעת ז'אק לה גוף, המאורעות של המאות ה-14–17 אינם מצדיקים את תחילתה של תקופה היסטורית חדשה. לשיטתו, התפתחות החקלאות המודרנית, המהפכה התעשייתית, שינויים בתפיסות הדתיות והפילוסופיות והשינוי בתפיסה הפוליטית (שהובילה למהפכה הצרפתית) – הם מסמלים את סיומם של ימי הביניים.
האזורים שבהם חלו ימי הביניים
יש היסטוריונים המשייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים. לעומתם יש היסטוריונים רבים הדבקים בדעה המסורתית לפיה ימי הביניים התרחשו באירופה בלבד, וליתר דיוק בשטחים שהיו קודם לכן שטחי הקיסרות הרומית המערבית.
חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות
חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים
ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:
התקופה המוקדמת – מאופיינת בפלישות ברברים רבות לאירופה המערבית, המסחר היה כמעט אפסי וחלק ניכר מהאירופאים לא היו נוצרים, אלא עובדי אלילים.
התקופה האמצעית – מוכרת בעיקר בזכות החברה הפיאודלית שהתפשטה באותה תקופה והגידול במסחר והשתקמות הערים.
התקופה המאוחרת – במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן בימינו, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.
חלוקות נוספות
חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:
ימי החשכה (אנגלית: The Dark Ages) – מהתמוטטות הקיסרות הרומית, עד לתקופת "קרל הגדול" (שרלמיין).
ימי הביניים הנורמניים – מתחילת מסע הצלב הראשון עד לסיום מגפת המוות השחור שהביאה למותם של רבע עד חצי מתושבי אירופה.
ימי הביניים הגותיים – ממגפת הדבר (המוות השחור) בשנת 1350 ועד לסוף ימי הביניים ב-1492.
חלוקה שקיימת בארצות שדוברות שפות רומאניות:
התקופה המוקדמת הנמשכת מהמאה ה-5 עד המאה ה-10 ומאופיינת בתנאים כלכליים ירודים ופלישות מתמשכות של ברברים לאירופה המערבית.
התקופה המאוחרת הרואה את התפתחותן של צורות שלטון המבוססות על החברה הפיאודלית, עם בניית טירות ותקומת החיים בערים; אז כוח מלכותי הולך וגדל והוחיו אינטרסים מסחריים.
מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך.
כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת ביורוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה ניסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.
שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שאינם ערי הבירה קונסטנטינופול ורומא ולהימלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, כיוון שחלה התדרדרות במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות הקיסרות הרומית.
חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים נמנו על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי הקיסרות הרומית ובהם כאלו שראו עצמם יורשיה של האימפריה (לדוגמה: הגותים); קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.
פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעיתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעיתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.
בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי הקיסרות הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הוונדלים, הוויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים ואחרים. החלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים.
התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים שונים. חלק מהם, כמו תאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של הקיסרות הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם היעלמם של אלו, נעלמו גם הביטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בביטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד, ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה".
ממלכות הוונדלים בצפון אפריקה, הוויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את הקיסרות הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על-ידי המוסלמים.
במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב לאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב – האסלאם – החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.
צמיחת הסדר הפיאודו-ואסאלי
מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפיאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.
האדם בחברה הפיאודלית לא היה ישות אינדיבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסייה הורכבה מצמיתים – איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה חייבים להביע אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הווסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטרקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לווסאל.
האדמות או הפייף שקיבל הווסאל, הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות, ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לווסאלים בולטים, לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחויבותם של הווסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.
ראשית ימי הביניים
עד לזמן האחרון, היה נפוץ התיאור של "הפלישות הברבריות", שעברו את הגבולות הרומאים והביאו לקריסתה של הקיסרות הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה הוא תמונה מעוותת של המציאות באותם ימים, שהייתה למעשה תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כגון התיישבות הפרנקים בגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פואדרטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.
ממוזער|250px|המלך קרל הגדול הצליח לייסד ממלכה יציבה במערב אירופה המבוססת על פיאודליזם. ממלכתו – הקיסרות הרומית הקדושה – החזיקה מעמד למעלה מ-1,000 שנה, על אף ש שנקרעו ממנה נתחים רבים עקב סכסוכים פנימיים.
בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, התרבות הקלאסית וההשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה.
לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והוויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית.
הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת הקיסרות הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אמנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.
מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".
מדרג זה של התחייבויות הדדיות, ידוע כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים – פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסייה).
האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית. באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה. קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של הקיסרות הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קרל הגדול שברה את חלומותיהם. קרל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר בימינו כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו־קוטבית, כאשר המערב והמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.
הנצרות התפשטה ברחבי אירופה כולה ויצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוקסית מהכנסייה הקתולית ב-1054.
דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסייה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.
מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טור שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.
שיא ימי הביניים
בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב.
בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר כדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באמנות, פיסול, מוזיקה ואדריכלות. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.
ממוזער|250px|מגדל לונדון. מלכי ואצילי ימי הביניים ביססו את שלטונם באמצעותם בניית מערך מבצרים וטירות.
בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.
ב-1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר אנגליה ומשלא נענה פלש אליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשרי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים באנגליה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והיוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית הקדושה, אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. כיוון שוויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם אנגליה על הכתר.
ממוזער|עמוד מתוך ספר שעות מהמאה ה-15. ספרי שעות רבים נכתבו במהלך ימי הביניים
ממוזער|שמאל|250px|פסל בדמותו של המלך ארתור
בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.
סוף ימי הביניים
מערבולת של משברים
הרעב הגדול של 1315–1317 (לעיתים מתוארך לשנים 1315–1322) היה הראשון בסדרה של משברים רחבי היקף שהכו ביבשת אירופה בתחילת המאה ה-14. מיליונים מתושבי היבשת נספו ברעב שנמשך מספר שנים והוא מסמן סוף ברור לתקופת הצמיחה והפריחה שחוותה היבשת מהמאה ה-11 עד למאה ה-13. מזג אוויר קשה באביב שנת 1315, גרם לשדות להניב יבול דל ורבים אף לא הניבו כלל, המחסור הקשה במזון נמשך במהלך כל שנת 1316 והסתיים רק בקיץ 1317. יבשת אירופה לא התאוששה באופן מלא עד לשנת 1322. תקופה זו סומנה ברמות פשיעה קיצוניות, מחלות ותמותה גבוהה, תוחלת החיים הממוצעת באירופה בשנת 1376 הייתה מעט מעל 35 שנה ובזמן הרעב הגדול ירדה תוחלת החיים לפחות מ-30. לרעב זה היו השלכות לגבי תפקוד הכנסייה, המדינה, החברה האירופאית ופורענויות אחרות שחוותה היבשת במהלך המאה ה-14. הרעב הגדול היה מוגבל לצפונה של אירופה בלבד וכלל את צפון צרפת, האיים הבריטיים, ארצות השפלה, סקנדינביה, גרמניה ומערב פולין, המדינות הבלטיות הושפעו גם כן מהרעב אם כי לא כולן בצורה ישירה, נזקי הרעב הוגבלו בדרומה של היבשת בידי שרשרת הרי האלפים והפירנאים.
שמאל|ממוזער|250px|המוות השחור
מגפת המוות השחור הייתה מגפה שהשתוללה בכל רחבי אירופה, בכמה גלים, בין השנים 1347–1351. קיימים חילוקי דעות לגבי הגורם למחלה, כאשר התרחישים האפשריים העיקריים הם מגפת דבר, אבעבועות שחורות ווירוס האבולה. מניחים כי מגפה החלה במרכז אסיה ומשם התפשטה מערבה בדרך המשי על ידי סוחרים וצבאות מונגוליים לחצי האי קרים בשנת 1346. צבא מונגולי שהטיל מצור על עיר הנמל קאפה שבחצי האי קרים סבל מהמגפה, כדי להדביק את התושבים ירה הצבא המונגולי את הגוויות המזוהמות במחלה לעבר העיר על ידי בליסטראות, פעולה זו נחשבת לאחד המקרים הראשונים של שימוש בנשק ביולוגי. סוחרים מהעיר ג'נובה שבאיטליה נמלטו מהעיר הנצורה והעבירו את המחלה בספינותיהם לסיציליה ומשם היא התפשטה לאירופה, בשנת 1348, בתוך חמש שנים התפשטה המגפה בכל רחבי אירופה, למעט אזורים נרחבים בפולין והגיעה אף לנסיכויות הרוסיות ולכל האיים הבריטיים. הערכות סביב מספר הקורבנות נסובות בין שליש ל-60% מאוכלוסיית היבשת. בסביבות שנת 1420, כתוצאה מצטברת של מגפות ושנות רעב חוזרות ונשנות הדלדלה אוכלוסיית אירופה לשפל חסר תקדים של לא יותר משליש, ככל הנראה, מסך האוכלוסייה שהתגוררה באירופה מאה שנים קודם לכן. האפקט של אסונות הטבע הרבים החריף עקב סכסוכים צבאיים גדולים, במיוחד היה המקרה נכון בצרפת במהלך מלחמת מאה השנים.
בעקבות הידלדלות האוכלוסייה באירופה, נוצר שפע של מזון, אך מחסור חמור בידיים עובדות הביא לעלייה במחיר העבודה. ניסיונות של בעלי האדמות להוריד בכוח את שכר העבודה באמצעות חקיקה, כמו זו שנעשתה באנגליה בשנת 1351 שקבעה כי שכר העבודה יחזור לרמות שהיו לפני פרוץ המגפה בשנת 1348, נדונו לכישלון. ניסיונות אלה השיגו לא יותר מתרעומת וזעם בקרב אוכלוסיית האיכרים, שהובילה למרידות בצרפת בשנת 1358 ובאנגליה בשנת 1381. התוצאה ארוכת הטווח הייתה סופה של הצמיתות במערב אירופה ותחילת סופו של המשטר הפאודלי. במזרח אירופה, לעומת זאת, יכלו בעלי האדמות לנצל את המצב העגום כדי להכריח את האיכרים לשיעבוד מדכא יותר.
נפילת הקיסרות הביזנטית
שמאל|ממוזער|250px|מהמט השני נכנס בשערי קונסטנטינופול
את תחילת קיצה של הקיסרות הביזנטית ניתן ליחס למסע הצלב הרביעי, שכבש את העיר והקים בה את האימפריה הלטינית. 60 שנה חלפו ולאחר כיבושה מחדש על ידי מיכאל השמיני, קיסר ניקאה, הוכתר האחרון כקיסר ביזנטיון. חילופי השלטון לא שינו את מצבה של הקיסרות, שנשאר בכי רע, עקב החורבן שהמיט עליה מסע הצלב הרביעי, ניסיונות ההתרחבות צלחו לזמן מוגבל ולא הביאו מזור לקיסרות השוקעת. ניסיונות לפייס את המערב להכפיף את הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית ברומא, העלו את חמתם של התושבים. הקיסרות שקעה במלחמת אזרחים שנמשכה שמונה שנים שהרסה סופית את שרידי הקיסרות. רעידת אדמה שהתרחשה בגליפולי בשנת 1354, הביאה לעות'מאנים, שנשכרו בידי אחד הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים, דריסת רגל באירופה. כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים בביזנטיון, הביסו העות'מאנים את הסרבים ושעבדו אותם לואסלים. לאחר קרב קוסובו, חלקו הגדול של הבלקנים היה נתון להשפעת העות'מאנים.
הקיסרים הביזנטים לאורך השנים פנו בתחינה למערב לעזרה, אך האפיפיור היה מוכן לשלוח עזרה רק בתמורה לאיחודה מחדש של הכנסייה האורתודוקסית עם הכס הקדוש, התביעה נשקלה בידי השלטון המדיני, ולעיתים הובאה לידי מימוש על ידי צו קיסרי, אך האוכלוסייה האורתודוקסית והכמורה התרעמה נחרצות כנגד סמכותה של רומא ובמיוחד לפולחן הלטיני. כמה חיילים מערביים בכל זאת הגיעו כדי לחזק את ההגנה על קונסטנטינופול, אך רוב השליטים המערביים, המוטרדים בענייני הפנים של מדינותיהם, לא עשו דבר כאשר העות'מאנים המשיכו לקטוף את שארית שטחיה של הקיסרות, כפרי בשל, וזאת עקב חולשתו של צבא הקיסרות.
בשלב זה התמעטה אוכלוסיית קונסטנטינופול והייתה עתה לא יותר מצל של הכרך השוקק שבשיאו הגיע ליותר מחצי מיליון תושבים. עתה מנתה אוכלוסיית העיר לא יותר מ-50,000 תושבים שהתגוררו במה שנראה כאסופה של כפרים המופרדים בשדות ומוקפים חומה אדירה. בחודש אפריל 1453 הטיל צבאו של מהמט השני סולטאן האימפריה העות'מאנית, שמנה כ-80,000 חיילים ועוד מספר לא ידוע של כוחות לא סדירים, מצור על העיר. למרות ניסיונות הגנה נואשים של הכוחות הנוצריים (המוערכים בכ־7,000 חיילים מהם 2,000 זרים), נפלה קונסטנטינופול בידי העות'מאנים לאחר חודשיים בסוף חודש מאי. הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס האחד עשר, נראה משליך מעליו את מחלצות הקיסר והטיל את עצמו לקרב פנים אל פנים לאחר שהובקעו חומות העיר.
אובדן קונסטנטינופול היה מכה קשה לעולם הנוצרי, האפיפיור קרא להתקפת נגד מיידית בדמות מסע צלב, אך כאשר השליטים האירופאים המרכזיים היו מוכנים להוביל את המסע, החליט האפיפיור עצמו להובילו, מותו המוקדם חיסל סופית כל אפשרות לתגובה מעשית.
רומא השלישית
שמאל|ממוזער|250px|בתקופה זו מוסקבה לא הייתה יותר מעיירה קטנה מבוצרת בחומת עץ, ציור של אפולינרי וסנצוב
שמאל|ממוזער|250px|ברכת הכנסייה לפני קרב קוליקובו, ציור של ארנסט ליסנר
במאה ה-13 נפלה הרוס של קייב אל מול הפלישה המונגולית. במקומה תקום לימים נסיכות מוסקבה שזכתה בניצחון גדול בקרב קוליקובו בשנת 1380. הניצחון לא סיים את שליטת הטטרים באזור, מכל מקום, המוטב המיידי הייתה ליטא, שהרחיבה את גבולותיה מזרחה. היה זה תחת שלטונו של איוואן השלישי, הגדול (1462–1505), שנסיכות מוסקבה הפכה למעצמה אזורית, סיפוחה של רפובליקת נובגורוד בשנת 1478 הניח את היסודות למדינת הלאום הרוסית. לאחר נפילתה של קונסטנטינופול, החלו הנסיכים הרוסיים לראות את עצמם כיורשיה של הקיסרות הביזנטית. לבסוף הם החלו לקחת על עצמם את התואר צאר, ומוסקבה תוארה בידי בני אותה התקופה כרומא השלישית.
בתחילת המאה ה-14 הפך הים הבאלטי לאחד מנתיבי הסחר החשובים ביותר באירופה. ברית ערי הנזה, ברית של ערי סחר, סייעה בקליטתם של פולין וליטא ומדינות בלטיות אחרות לתוך כלכלת אירופה. הסחר המפותח הזין צמיחה של מדינות חזקות במזרח אירופה כולל: ליטא, פולין, הונגריה, בוהמיה ונסיכות מוסקבה.
כאמור, תאריך נפילתה של קונסטנטינופול לידי העות'מאנים מוסכם על חוקרים רבים כנקודת ציון לסיומם של ימי הביניים. הרנסאנס, שהחל מעט לאחר מכן באיטליה ותקופת התגליות בהן התגלה "העולם החדש", סימנו את כניסתה של אירופה לתקופה חדשה, התקופה המודרנית.
חידושים בימי הביניים
למרות התפישה המבוטאת בשמה של התקופה, החברה האנושית באירופה של ימי הביניים לא קפאה על שמריה.
זו הייתה תקופה בה נפתחו האוניברסיטאות הראשונות באירופה, הוקמו בתי פרלמנט, תושבי אירופה קיבלו על עצמם את הנצרות ובסוף התקופה יאן הוס זרע את זרעי רעיון הנצרות הפרוטסטנטית. התפתח הרגש הלאומי שהחליף את הרגש השבטי ומכאן התפתחות המדינה הלאומית ועיצוב גבולות שחלקם תקפים עד היום.
התקדמויות טכנולוגיות של ימי הביניים היוו את המסד לתהליכי שינוי כלכליים ותרבותיים אדירים.
בין ההתפתחויות הטכנולוגיות המובהקות של ימי הביניים ניתן לכלול את: טחנת המים וטחנת הרוח בתחום אספקת הכוח ורתימת כוחו של הטבע, את מחזור שלושת השדות, פיתוח המחרשה הכבדה והרתמה המודרנית לסוס בחקלאות. בתחום המלחמה נמנים: אימוץ אבק השרפה, המצאה שהגיעה מסין לאירופה. ואפשרה גם את פיתוח התותח שהתרחש באותה עת. גם להמצאת פרסת הסוס היה תפקיד היסטורי חשוב שכן היא אפשרה לראשונה שימוש מאסיבי בסוס ללחימה ורכיבה ארוכת טווח ואפשרה לקרל הגדול מנהיג הפרנקים את בניית הצבא המחודש שלו. פיתוחים טכנולוגיים חשובים נוספים כוללים בין השאר את השעון, האצטרולב, הנייר והמראה.
נשק ושריון בימי הביניים
ממוזער|250px|כלי נשק מסוף ימי הביניים: שריון לוחות, מגן, קשת מוצלבת, גרזני קרב.
במשך רוב ימי הביניים כלי הנשק היו נשק קר שכלל חרבות, גרזני קרב, חניתות ופגיונות. כלי היריה העיקרי היה חץ וקשת. שריון הגוף היו בעיקר שריונות עור ושריונות עור מחוזקים בלוחות מתכת, כאשר הלוחמים האצילים העשירים ביותר היו מצוידים בשריון שרשראות, שסיפק הגנה טובה יותר מרוב השריונות שהיו קיימים אז. בתקופה זו רווח השימוש במגן, שכן השריון לא סיפק הגנה מלאה מפני חצים, חרבות וגרזנים.
בשיא ימי הביניים, החל מהמאה ה-11, חל שיפור ניכר באיכות כלי הנשק והשריון. השריון העיקרי של האבירים היה שריון שרשראות עם קסדה כבדה. השימוש במגן היה עדיין נפוץ. עם הגידול בשימוש בסוסים ללחימה ושיפור בטכנולוגיית הרכיבה (המצאת המשוורת) חלה עלייה במעמד חיל הפרשים באירופה, והאבירים הפכו מסתם לוחמים פאודליים לפרשים כבדים המחויבים לקוד אבירות. נשקו העיקרי של הפרש היה הרומח, ששימש בעת הסתערות. נשקו האישי של האביר היה החרב, ששימשה גם כסמל מעמד. כלי נשק נוספים היו גרזן קרב, פטיש קרב, חנית, אלות וכוכב השחר. לצד השימוש בחץ וקשת גבר השימוש גם ברובה-קשת (קשת מוצלבת) שעלה על הקשת הממוצעת בטווח הירי ובעוצמת החדירה, אך היה בעל טעינה איטית ומסורבלת יותר.
בסוף ימי הביניים חל שיפור גדול באיכות השריון עם פיתוח שריון הלוחות, שסיפק לאביר הגנה היקפית טובה מול מרבית כלי הנשק (כולל חצים וחרבות), דבר שגרם לירידה בשימוש במגן. כלי הנשק העיקריים של האביר בתקופה זו היו רומח להסתערות וחרב כנשק אישי וכן פטיש קרב ופגיון כנשק משני. נגד שריוני הלוחות פותחו מגוון נשקי מוט ובהם רומחי רגלים ארוכים במיוחד (Pike), גרזן-חנית (Pollaxe), האלברד (Halberd), בק דה קורבין ומגוון "פותחני קופסאות" על מוט ארוך. בתקופה זו פותחו גם החרבות הדו-ידניות: חרבות גדולות וכבדות שנדרש כוח רב ואחיזה בשתי הידיים על מנת להפעילן בקרב.
בסוף ימי הביניים גם החל שימוש בנשק חם, בהתחלה בתותחים ומרגמות פרימיטיביים ללוחמת מצור, ובהמשך גם כרובים מסורבלים, דוגמת הארקבוז.
אמנות ואדריכלות
אדריכלות ימי הביניים כוללת כמה סגנונות אדריכליים שאפיינו את הבנייה באירופה מנפילת הקיסרות הרומית ועד ניצני הרנסאנס. סגנונות הבנייה בימי הביניים התבססו על האדריכלות הקלאסית אך היו מאוד שונים ממנה. כהמשך של האדריכלות הרומית התפתחה האדריכלות הביזנטית באזור מזרח הים התיכון, בעיקר בימי הביניים המוקדמים. במקביל התפתח סגנון הרומנסק בצרפת ובצפון ומערב אירופה החל מתחילת המאה ה-11. סוף ימי הביניים במרכז ומערב אירופה התאפיינו בסגנון הגותי, שהחל בסוף המאה ה-12 בצרפת והתפשט לשאר אירופה. האדריכלות הגותית התבטאה בעיקר בקתדרלות ומבני דת אך בהמשך התפשטה גם למבנים אזרחיים. לצד האדריכלות הכנסייתית התפתחה אדריכלות ביצורים מאבן ובפרט בניית טירות מבוצרות ששימשו הן מקום מגורים לאצילים והן בסיס לשליטה בנחלה הפאודלית.
הכנסייה באירופה בימי הביניים
הכנסייה הנוצרית צברה רכוש והון במשך מאות שנים, ובהם כסף, זהב, מבנים וקרקעות בכפרים ובערים.
הרכוש נאסף מגביית מיסים ותשלומים, ממעשרות, וכן ממתנות המאמינים ומרכוש שהורישו לה במותם. שלא כיתר התושבים במדינות, הכנסייה הייתה פטורה מלשלם מיסים לשליטים, ולכן קיימה ברווחה את נושאי התפקידים הבכירים בה. למען המאמינים היא בנתה כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ובתי מחסה לנזקקים. כך הלכה הכנסייה והתפתחה לגוף כלכלי מבוסס וחזק באירופה.
נושאי המשרות בכנסייה ידעו קרוא וכתוב, והבכירים שבהם שלטו ביסודות המנהל.
לכן נהגו המלכים להיעזר בהם ומינו אותם ליועצים, לשרים, ולמנהלי לשכת המלך. בתמורה לשירותים הללו העניקו המלכים לכנסייה נחלות קרקע כפיאודום, וכך היו ראשי הכנסייה לווסאלים של המלכים.
המשפחה בימי הביניים
משפחת האיכרים, של אירופה בימי-הביניים, הייתה יחידה פטריארכאלית, שבה היה אדם אחד בעל מעמד: הגבר שהיה ראש המשפחה. מעמד האישה לא היה שווה מבחינה משפטית וחוקית למעמד הגבר, אלימות כלפי נשים הייתה מקובלת, וזכויות הירושה שלהן היו מופחתות. מעמד הילדים היה קשה אף יותר.
היהודים בימי הביניים
ממוזער|250px|קתדרלת שארטר, צרפת, ציור של קאמי קורו מ-1830
לפני תחילת ימי הביניים נחתם התלמוד ונגמרה תקופת האמוראים. לאורך ימי הביניים התקיימו שתי תקופות מרכזיות: תקופת הגאונים, ובה התקיימו שני מרכזים רוחניים של עם ישראל, בבבל ובארץ ישראל. לאורך תקופה זו התרופפה יהדות ארץ ישראל. התקופה המרכזית השנייה נקראת תקופת הראשונים, מרכזה הרוחני היה בצרפת ובספרד, כאשר לקראת סופה, עקב הרדיפות הנוצריות ומסעי הצלב, התרכזה בספרד. בסוף ימי הביניים נחרב המרכז הרוחני בספרד עקב גירוש יהודי ספרד, ובכך נגמרה תקופת הראשונים.
יהודים תחת שלטון מוסלמי
מסעות הכיבוש שערכו הערבים גרמו לכך שרוב העם היהודי חי בימי הביניים תחת מערכת שלטונית אחת, כלומר תחת שלטון מוסלמי ורק מיעוט חי תחת שלטון נוצרי.
מס הח'ראג', שהוטל על יהודים בנוסף לג'יזיה ולא הוטל על מוסלמים, גרם בארצות האסלאם לכך, שיהודים שעסקו בחקלאות, בעיקר בשטחי עיראק של ימינו, נאלצו לעזוב את הכפרים ולהתרכז בערים.
ערים חדשות שהוקמו (או כפרים שישבו על צומתי מסחר והפכו לערים) משכו אליהם יהודים שעסקו בעיקר במסחר. דוגמאות לצמיחת קהילה כזו הן קירואן שבתוניסיה, בה התפתחה קהילה יהודית מיד עם הקמת העיר ואליסנה (Lucena) בספרד שהייתה עיר בעלת רוב יהודי.
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית, אל-אנדלוס, בתקופת ח'ליפות קורדובה, פחות או יותר סביב השנים 950 עד 1492. יש המתייחסים לשירה כסוגה על פי מאפיינה הצורניים והתוכניים ולכן לא בהכרח שנכתבה במסגרת הזמנים המוזכרת, כמו כן לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה וזרחה ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו מאפיינים כללים במבנה ובנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת הקודש ולשירת החול כאשר שירת הקודש עוסקת באל ובדת, ומהווה בימינו חלק ממחזור התפילה בבית הכנסת ושירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.
יהודים תחת שלטון נוצרי
החוק הגרמאני לא הפלה יהודים לרעה. ניצורה של אירופה היה תהליך ארוך ואטי, ולכן בימי הביניים המוקדמים, במרבית המקומות שבהם חיו היהודים באירופה הם נהנו בדרך כלל משלווה ומהגנת השלטון.
הממלכה הוויזיגותית בספרד הייתה שונה בעניין זה משאר הממלכות הגרמאניות. בשנת 586 המירו המלכים הוויזיגותים את דתם האריאנית בנצרות הקתולית, וביקשו להפוך את ממלכתם לחברה נוצרית אחידה. אחת הדרכים להגשים מטרה זו הייתה אימוץ מדיניות אנטי-יהודית קיצונית, כדי לגרום לניצורם של היהודים. המלכים שיתפו פעולה בעניין זה עם הכנסייה, ובחסותם התכנסו כמה ועידות כנסייה שתיקנו תקנות במטרה לחסל את הקיום היהודי בממלכה. התקנות נועדו לצמצם את הקשרים הכלכליים והחברתיים בין יהודים לנוצרים, נאסר על יהודים להחזיק במשרות ציבוריות או להחזיק בעבדים נוצרים, והותר לנצר יהודים בכוח. עם זאת, קשה לדעת עד כמה החוקים הללו אכן יושמו.
במשטר הפיאודלי התקיימו בכפרים יחסי אדון-צמית בין בעלי הקרקע לבין מעבדי הקרקע. ליהודי היה אסור להיות אדונו של צמית נוצרי ולא יכול היה להישבע שבועת אמונים מקובלת לאדון נוצרי, זו הייתה אחת הסיבות להיעלמותם של יהודים מהמרחב הכפרי לערים. כחלק ממשטר הגילדות התקיימה גילדת היהודים (הקהילה היהודית).
ליהודים היה מונופול על סחר בכספים והלוואות, כי הכנסייה אסרה על נוצרי להלוות כספים בריבית לנוצרי אחר או אף להרוויח בדרך אחרת מהלוואת כספים.
חלק מהפריווילגיה של היהודים היה הזכות לסחור בחפצים משומשים; על מנת לקבל הלוואה נדרש הלווה להשאיר משכון. אם ההלוואה לא הוחזרה היו היהודים רשאים למכור את המשכון וכך התרכז בידם הסחר בחפצים משומשים.
הקהילה היהודית התגוררה במתחם מגורים, כפי שעשו זאת גם חברי גילדות אחרות.
על מנת למנוע מצב בו יהיו יותר מדי מלווים בריבית בעיר מסוימת, קבעו הקהילות היהודיות חוק הנקרא חרם היישוב, זכותה של קהילה לאסור על אדם להתיישב בתחומה שכן יש חשש כי הוא ירוויח על חשבונה.
תקנה נוספת היא המערופיא, ידוע מפורסם (שפלוני הוא קליינט של אלמוני). תפיסה גילדאית האוסרת לצוד קליינט של יהודי אחר. מי שהיה מעז לנהוג כך היה מוטל עליו חרם.
הרבנים היו קובעים את גובה הריבית כך שהסכום הנגבה לא יעלה את חמת הנוצרים על היהודים.
המשפחה היהודית באירופה של ימי הביניים
לפי ספרה של אלישבע באומגרטן: "חיי המשפחה באשכנז בימי הביניים", היה מעמד הנשים היהודיות באירופה נמוך יותר ממעמד הנשים הנוצריות.
אירועים מרכזיים בימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|גרסה משנת 1225 של ה"מגנה כרטה".
שמאל|ממוזער|250px|אנשי טורנה קוברים את בני עירם שמתו במגפת המוות השחור. איור מכתב יד עתיק מאמצע המאה ה־14.
476 – נפילת הקיסרות הרומית מפלישות הברברים ותחילת ימי הביניים.
800 – קרל הגדול (שרלמן) הוכתר על–ידי האפיפיור לאו השלישי לקיסר של הקיסרות הרומית הקדושה. שרלמן איחד תחת שלטונו את רוב מערב אירופה וניצר את רוב השבטים הברברים שחיו בה. אחרי מותו, ממלכתו התפצלה בין שלושת נכדיו, ואלה היוו את היסוד לאיטליה, גרמניה וצרפת.
1066 – ויליאם הכובש כבש את אנגליה.
1099 – מסע הצלב הראשון הסתיים בכיבוש ירושלים.
1138 – נולד רבי משה בן מימון (הרמב"ם), מגדולי אנשי הרוח בתור הזהב של יהדות ספרד.
1140 – נוצרת האדריכלות הגותית בבניית האפסיס של בזיליקת סן-דני בפריז.
1147 – מסע הצלב השני.
1187 – סלאח א-דין כבש את ירושלים, מסע הצלב השלישי התחיל.
1215 – ג'ון מלך אנגליה חתם על המגנה כרטה המגבילה את סמכויותיו של הכתר ומהווה למעשה את תחילת המשפט הקונסטיטוציוני באנגליה.
1291 – עכו הצלבנית נפלה. בכך התמוטטה הממלכה הצלבנית בארץ ישראל. מסדרי האבירים עברו לאיי הים התיכון והקדישו את עיקר זמנם למלחמה בשודדי הים, עניינים פוליטיים ומדיניים, ובנקאות.
1307 – מלך צרפת, פיליפ היפה, פשט על כל מעוזי הטמפלרים בצרפת ועוצר את חברי המסדר, שנאלצים להודות בכפירה, מינות ועבודת השטן. בכך הוא למעשה מחסל את אחד ממסדריה הצבאיים המפוארים של אירופה, שהוקם על מנת להגן על צליינים בארץ הקודש ולסייע למסעי הצלב.
1337 – פרצה מלחמת מאה השנים בין ממלכת אנגליה לצרפת. המלחמות הסתיימו ב-1453.
1346 – פרצה מגפת הדבר, הידועה בשם "המוות השחור".
1415 – כיבוש סאוטה מידי המורים בצפון אפריקה. ראשית ימיה של האימפריה הפורטוגזית והעידן הקולוניאלי. קרב אז'נקור מוביל למפנה לטובת הבריטים במלחמת מאת השנים.
1429 – ז'אן ד'ארק וצבאה שחררו את אורליאן וד'ארק הכתירה את שארל השביעי למלך צרפת בקתדרלת ריימס.
1452 – נולד לאונרדו דה וינצ'י, מבשרו של הרנסאנס באיטליה.
1453 – נפילת קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית והתמוטטות האימפריה הביזנטית.
1455 – יוהאן גוטנברג המציא את הדפוס.
1485 – מלחמות השושנים על כתר המלוכה באנגליה הסתיימו בעליות של בית טיודור לשלטון.
1488 – ברתולומיאו דיאס גילה את כף התקווה הטובה.
1492 – כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה.
1492 – כיבוש גרנדה מידי המורים, בכך הושלם תהליך הרקונקיסטה בספרד.
1492 – גירוש יהודי ספרד.
1494 – חוזה טורדסיאס חילק את העולם בין ספרד ופורטוגל.
1497 – הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות בידי מנואל הראשון, מלך פורטוגל.
1498 – וסקו דה גאמה השלים את המסע הימי הראשון בין אירופה להודו.
1500 – פדרו קברל גילה את ברזיל.
1509 – הנרי השמיני הוכתר כמלך אנגליה. במהלך כהונתו התנתקה אנגליה מהכנסייה הקתולית ומוקמת הכנסייה האנגליקנית שכפופה למלך אנגליה ולא לאפיפיור.
1517 – פרצה מהפכת הרפורמציה.
ראו גם
פאודליזם
האימפריה הביזנטית
האימפריה הרומית הקדושה
צבאות התקופה הפאודלית
מוזיקת ימי הביניים
מזמור גרגוריאני
ספורט בימי הביניים
לקסיקון של ימי הביניים
הרנסאנס של המאה ה-12
לקריאה נוספת
רוברט לופז, לידתה של אירופה, (הקדמה: בנימין זאב קדר, עורך מדעי: צבי רזי, עריכה: אמיתי שפיצר, תרגום: מיה מבורך), תל אביב: הוצאת דביר, תש"ן–1990
לין תורנדייק,
The History of Medieval Europe, Houghton Mifflin Company, 1917
Medieval Europe, its Development & Civilization, George G. Harrap & Company Ltd., 1920
קישורים חיצוניים
כללי
אוסף הרצאות על ימי הביניים
Medieval Political Philosophy First published Fri Jul 14, 2006; substantive revision Wed Sep 15, 2010
בנושא המשפחה
אהוד עין גיל, ימי הביניים הטובים – על מעמד האישה בימי הביניים, אתר הספרייה של מט"ח (פורסם במקור ב:"נגה: כתב עת פמיניסטי")
ד"ר זאב פלק, מעמד האישה בקהילות אשכנז וצרפת בימי הביניים, באתר דעת
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:היסטוריה לפי תקופה | 2024-09-25T06:37:23 |
בטיחות | ממוזער|שמאל|300px|ציוד מגן למיזעור סכנת הידבקות מנגיף באוויר או על משטחי מגע
בטיחות היא שם כללי לתחום של ההגנה מפני פגיעות גוף או נזק מתמשך בבני אדם. תחום הבטיחות מלווה כיום את האדם בכל אשר ילך: בבית, בדרך, במקומות העבודה והבילוי. לעיתים מוגדרת כך: "קיום רמת סיכונים סבירה לאור המטרה".
על אף שהבטיחות נמצאת בכל אספקט של החיים, כמעט אף פעם הבטיחות אינה מטרה בפני עצמה, אלא אלמנט שנלווה לתחומים האחרים.
תחומים בולטים בהם הבטיחות מהווה חלק
ממוזער|250px|אזהרה לגבי סכנת טביעה של תינוקות הנרחצים באמבטיה עם מושבי בטיחות, מאת ועדת הבטיחות האמריקאית למוצרי צריכה (The U.S. Consumer Product Safety Commission)
ממוזער|אזהרה להרחקת חומרים מסוכנים מהישג ידם של ילדים
בטיחות במבנים:
הגנה בפני נפילות מגובה
נתיבי מילוט ויציאת חירום
הגנה מפני שרפות
הגנה מפני התחשמלות
בטיחות בתנועה:
בטיחות תעופה
בטיחות שיט
בטיחות בדרכים
בטיחות במקום העבודה:
שימוש באמצעי הגנה (לבוש)
הערכת סיכונים
תחקירי אירוע
בריאות תעסוקתית
טיפול בחומרים מסוכנים (רעילים, דליקים, נפיצים)
מזעור נזקים במקרה אירוע
בטיחות ילדים:
פקק ביטחון
בטיחות ילדים בבית
בטיחות ילדים במוסדות חינוך
בטיחות ילדים בדרכים
בטיחות ילדים במרחב הציבורי
בטיחות בחוף הים ובבריכת שחייה
מושגים
סיכון - אזור או מצב לא בטוח, כאשר הסכנה אינה ניתנת לסילוק. לדוגמה: גובה גגו של בית הוא מצב נתון, ולכן סיכון.
סיכון בטיחותי - שילוב מצב הסיכון עם ההסתברות להתרחשות אירוע, ופוטנציאל הנזק באירוע.
מפגע - ליקוי או מחדל העלול לגרום נזק, אשר ניתן לסלקו.
אמצעי בטיחות - כלל השיטות, הטכניקות, המערכות, הציוד וההתקנים המיועדים להגברת הבטיחות.
סקר מפגעים - תהליך יזום המיועד לאיתור מפגעים.
סקר סיכונים - תהליך לאיתור סיכונים.
הערכת סיכונים - חישוב של רמת הסיכון הבטיחותי.
תוכנית בטיחות - תוכנית המפרטת את אמצעי הבטיחות הנדרשים.
מערכת בטיחות - מערכת המיועדת למנוע או לצמצם את הנזק הפוטנציאלי של סיכון בטיחותי.
ציוד בטיחות - ציוד המיועד לשימוש במהלך משימה על מנת למנוע או לצמצם את הסיכונים הכרוכים בה.
התקן בטיחות - רכיב או מנגנון בתוך כלי או מערכת המיועד למנוע או לצמצם סיכון בטיחותי.
ראו גם
אל כשל
כתום בטיחותי
בטרם
HAZOP
פוקה-יוקה
HSEQ Managment Software
MIL-STD-882
קישורים חיצוניים
המוסד לבטיחות וגיהות
ארגון בטרם לבטיחות ילדים
מינהל הבטיחות והבריאות בעבודה OSHA, באתר משרד העבודה של ממשלת ארצות הברית
*
קטגוריה:הנדסה
קטגוריה:מקצועות הבנייה | 2024-07-28T23:39:14 |
אסמבלר | אסמבלר (באנגלית: Assembler; בעברית: מאסף) היא תוכנית מחשב המתרגמת (או מהדרת) תוכנית שנכתבה בשפת סף (Assembly) לשפת מכונה הניתנת לביצוע על ידי המחשב.
האסמבלר מותאם בדרך כלל לשפת מכונה ספציפית, אם כי אסמבלרים מסוימים יכולים לטפל בתוכניות הכתובות בשפות סף של מעבדים שונים.
מהות האסמבלר
מעבד המחשב מבצע את הפקודות המאוחסנות בזיכרון המחשב. פקודות אלה הן פקודות בסיסיות ביותר, כשכל פקודה בנויה מרצף קצר של סיביות, שמשמעותו מובנת למעבד. רצף זה קרוי שפת מכונה. כתיבה ישירה של רצף הביטים שיבצע תוכנית משמעותית היא פעולה מייגעת. כדי לקצר תהליך זה נוצרו שפות התכנות. מרבית שפות התכנות הן שפות עיליות, שבהן יש לפקודות דמיון מסוים לשפה טבעית. כל פקודה בשפה עילית מתורגמת על ידי המהדר לסדרה ארוכה של פקודות בשפת מכונה. לשפות העיליות קדמה שפת אסמבלי, הקרויה גם שפת סף, שבה יש התאמה חד-חד ערכית בין הפקודות שכותב המתכנת ובין הפקודות בשפת המכונה, כלומר כל פקודת אסמבלר מתורגמת לפקודה יחידה בשפת מכונה.
עד לתחילת שנות ה-70 היה התכנות באסמבלר נפוץ למדי ואפילו דומיננטי, עקב משאבי המחשב המוגבלים שעמדו לרשות המתכנתים, והיכולת ליצור קוד חסכוני ביותר (יחסית לזה שנוצר בשפות עיליות) באמצעות האסמבלר. בעקבות התפתחותם של מהדרי שפות עיליות יעילים יותר, אשר יכולים ליצור קוד קצר ומהיר יותר משל מתכנת אסמבלי ממוצע, עברו מרבית המתכנתים לפיתוח תוכנות בשפות עיליות שהוא קל ופשוט יותר, והאסמבלר נותר בעיקר ככלי עזר המשמש מתכנתי מערכות הפעלה וכן בפיתוח חלקי תוכנה הדורשים ביצועים מהירים במיוחד.
לקיצור תהליך התכנות של פעולות נפוצות נוספו לאסמבלר הוראות מכלול (Macro statements) לביצוע פעולות אלה, שכל אחת מהן התפתחה לסדרה של פקודות אסמבלר.
לכל מעבד יש שפת מכונה משלו, ובהתאם לכך אסמבלר משלו.
דוגמה לפקודה באסמבלר: . פקודה זו (באסמבלר של מחשבי IBM מיינפריים) טוענת לאוגר 8 את המלה הנמצאת בזיכרון בכתובת DATA.
אסמבלר למעבדי אינטל
אסמבלרים נפוצים למעבדי אינטל
MASM32, פיתוח של האסמבלר של מיקרוסופט, ה-MASM .
NASM (Netwide Assembler) - אסמבלר קוד פתוח שיתופי, שהוקם בזמנו ביוזמת קבוצת דיון.
TASM (Turbo Assembler) - אסמבלר ישן, היסטורי מבית בורלנד. פיתוחו הופסק יחד עם כל קו מוצרי ה-Turbo.
FASM (Flat Assembler) - אסמבלר קוד פתוח, פותח על ידי Tomasz Grysztar שהיה בזמנו סטודנט למתמטיקה.
פעולות בסיסיות
+ פעולות בסיסיות באסמבלר x86 הוראת אסמבלי משמעותה MOV op1, op2 העתקת op2 אל op1 ADD op1, op2 חיבור op1 עם op2 והשמה ב-op1 SUB op1, op2 חיסור op1 ב-op2 והשמה ב-op1 INC op הגדלת op ב-1 DEC op הקטנת op ב-1 CMP op1, op2 השוואה בין op1 ל-op2 (פעולת SUB מדומה תוך עדכון אוגר הדגלים אך ללא שינוי האופרנדים) OR op1, op2 פעולת OR לוגית בין op1 ל-op2 והשמה ב-op1 AND op1, op2 פעולת AND לוגית בין op1 ל-op2 והשמה ב-op1
תוכנית Hello world
להלן קוד באסמבלי הנועד לאסמבלר MASM היוצר תוכנית DOS המציגה הודעת Hello world:
.MODEL Small
.STACK 100h
.DATA
db msg 'Hello, world!$'
.CODE
start: ; code starts here
mov ah, 09h
mov dx, offset msg
int 21h ; function 09: output $-ended string from DS:DX to console
mov ax, 4C00h
int 21h ; function 4C: terminate program (termination code in AL)
end start
ראו גם
דיסאסמבלר
שפת סף
מונחים בתוכנה
קישורים חיצוניים
מדריך שפת אסמבלר באתר UnderWarrior
Art Of Assembly - ספר ללימוד אסמבלי
IA-32 Intel® Architecture Software Developer's Manuals
AMD Technical Documentation
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:מונחים בתוכנה
en:Assembly language#Assembler
pt:Assembly#Montador | 2022-12-17T08:42:16 |
שפה | ממוזער|250px|שלט בנובי סאד בארבע שפות מדוברות: סרבית, הונגרית, סלובקית ורוסית פאנונית
ממוזער|250px|על קיר האהבה במונמארטר כתוב "je t'aime" ב-250 שפות שונות
שפה () היא דרך תקשורת המבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. נהוג להבדיל בין הסמל השפתי, המסמן, לבין המושג או התוכן המסומן בו, אשר יכול להיות מציאותי או מופשט. חקר השפה והשימושים בה נעשים לרוב בתחום דעת ייעודי לנושא – הבלשנות. מכלול אוצר המילים של שפה מסוימת מכונה לקסיקון, והכלי לאיסוף והביאור של פרטים בלקסיקון מכונה מילון.
הגדרות והבחנות
שפה טבעית
במערכת המונחים של הבלשנות, שפה טבעית היא מערכת של אותות וסמלים הכפופים לתחביר אשר נוצרה באופן טבעי. ישנן כ־10,000 שפות אנושיות ברחבי העולם ואין־ספור ניבים מקומיים. האבולוציה של השפה היא התהליך שבו התפתחה יכולתם של בני האדם להשתמש בשפות. התפתחות השפה משולבת בהתפתחות התרבות ומאפשרת שכלול התקשורת בין בני האדם, והתפתחות ההכרה והתובנה.
יצירת השפה האנושית מחולקת לשני שלבים – ראשית, פעולת בנייה של משמעות כלשהי לקבוצת העיצורים והתנועות המתחברים להברות שמרכיבים מילה, ומתארים את אותה המשמעות, ושנית, הרכבת משפטים מן המילים המצויות על ידי כללי תחביר ודקדוק.
שוני ודמיון בין השפות
שפות נבדלות ממערכות סימנים אחרות בעושר של אוצר המילים (כלומר, מכלול הסימנים) ובעיקר בכללי התחביר המאפשרים יצירת מבעים כמעט בלתי מוגבלים בגמישותם ומורכבים. התחביר קובע את משמעותו של סימן בהקשר מסוים, והוא מאפשר סימנים שאין להם משמעות כשלעצמם אלא משמעותם נקבעת על פי ההקשר שבו הם מופיעים. חוקי התחביר בשפות מתאפיינים בכך שהם רקורסיביים, כלומר כל משפט יכול לשמש בסיס ליצירת משפט חדש. כמו כן, התחביר בשפות האנושיות מאפשר קיום סימנים שאין להם משמעות משל עצמם, אלא הם מקבלים את משמעותם מתוך ההקשר (למשל מילים כגון: "כאן", "עכשיו" וכדומה), או מתוך הצבעה על סימן אחר (למשל: "האיש ביקש שייתנו לו לדבר").
רוב השפות האנושיות כוללות סימנים קוליים, המופקים בחללי הפה, האף והגרון. לחלק מהשפות האנושיות יש מערכת כתב המאפשרת את העברת הסימנים באופן חזותי. יש מספר מצומצם של שפות אנושיות שבהן הסימנים מובעים באמצעות תנועות ידיים והבעות פנים (כמו שפות סימנים), והן נוצרו בקהילות שבהן יש שיעור גבוה של חירשים. בשפות האנושיות הקוליות יש מגוון רחב של צלילים, שאותם מקובל לחלק לעיצורים ותנועות. בפפואה גינאה החדשה קיים המגוון הלשוני הגדול ביותר בעולם, עם כ־820 שפות שונות, שרובן מדוברות עד היום, וחלקן כמעט ונכחדו; זאת מכיוון ששיעור יודעי הקרוא וכתוב נע בין 30 ל־40 אחוזים, וקיים קושי בתיעוד השפות קיימת סכנת הכחדה לחלק מהן.
שפות מלאכותיות
קיימות גם שפות מלאכותיות, שהומצאו על ידי האדם באופן יזום למטרות שונות ועבור צרכים שונים. דוגמאות לשפות מסוג זה הן: שפות פורמליות במתמטיקה ובלוגיקה, שפות מחשב, וכן שפות שהומצאו לצרכים קולנועיים וספרותיים (כמו הלשון השחורה והקלינגונית). שפה מתוכננת מוכרת יותר היא האספרנטו, שהומצאה על ידי אליעזר לודוויג זמנהוף, אשר ייעד אותה להפוך לשפתו השנייה של כל אדם בעולם, לצד שפת האם שלו.
מאפיינים ומבנה
מאפיינים
כל השפות האנושיות חולקות במשותף ארבעה מאפיינים בסיסיים:
סמליות – המילים בשפה הן סימנים של מושגים, אובייקטים או רעיונות; מילה למעשה היא רצף צלילים בסדר מסוים שהוא סמל למשהו חיצוני. לדוגמה, המילה "כלב" בעברית היא סמל למשהו ממשי – בעל החיים כלב, או בדומה לכך, המילה "מנהיגות" שהיא סמל למושג מופשט שמסומן על ידי אותה מילה.
מוסכמות – הקשרים בין המילים בשפה לבין המושגים אותם הן מייצגות הם שרירותיים, אלו מוסכמות בקרב דוברי אותה השפה. אין סיבה ממשית לחיבור שבין החפץ בקבוק לבין המילה "בקבוק" אותו היא מייצגת – דרושה הסכמה או הבנה משותפת בין הדוברים שאותה מילה היא הסמל של אותו מושג.
מורכבות – השפה האנושית מורכבת מחיבורים: צלילים אשר מתחברים למילים, אשר מתחברות למשפטים, וכך הלאה כדי להעביר משמעויות מורכבות יותר ויותר.
קוליות – לרוב, השימוש בשפה הוא על ידי דיבור שמתקיים על ידי הפקה של צלילים קוליים.
מרכיבי השפה
רובן המוחלט של השפות האנושיות מצריכות מהדוברים בהן ידע שפתי ספציפי בתחומים שונים, כך שלמשל רכישת שפה אצל ילדים היא תהליך התפתחותי בו הם לומדים, לא באופן מודע בהכרח, את הידע השפתי הנדרש לשפתם. נהוג לציין חמישה מרכיבים הנמצאים בבסיס כל שפה:
פונולוגיה – היסודות הצליליים של השפה.
מורפולוגיה – הצירופים הצליליים בעלי המשמעות בשפה.
תחביר – אופן הצטרפות המילים בשפה אחת אל השנייה.
סמנטיקה – משמעות המילים והביטויים בשפה.
פרגמטיקה – השימוש בשפה בין דובריה בהקשר למקום, לזמן או לתרבות.
תפקידים
שפה עשירה במילים וביטויים היא תופעה ייחודית לאדם הנבון, והשימוש בה חשוב בכל תחומי החיים. למשל, היא יכולה לשמש לחשיבה, הבנה, תקשורת ולמידה.
חשיבה ודמיון
השפה היא כלי לחשיבה ויצירה. היא מסייעת לפעולת החשיבה בכך שהיא מאפשרת שימוש בשיום של מושגים ורעיונות לצורך תהליכים קוגניטיביים כמו דיבור פנימי. השפה יכולה לאפשר לאדם להפליג לעולם הדמיון, כמו במשחק סמלי בילדות או בקריאת רומן בבגרות.
תקשורת
השפה משמשת גם לצורכי תקשורת על ידי העברת מסרים מילוליים ממוען לנמען. כל אדם שמכיר את הקולות, הסמלים והחוקים הדקדוקים של שפה מסוימת יכול ליצור משפטים, שדרכם ניתן להעביר מידע לאנשים אחרים בעלי ידע דומה באותה השפה. על ידי כך היא יכולה לשמש גם ככלי חברתי ליצירה וחיזוק של קשרים בין-אישיים. מחסום השפה נוצר כאשר אנשים או קבוצות מתקשים ליצור קשרים כאלה מפני שהם דוברים שפות שונות.
הפקה שפתית מתייחסת להבעה של מסרים והיא יכולה להעשות בדיבור, סימון או בכתיבה. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים ויכולה להיעשות בשמיעה או קריאה. עם זאת, הייצוג השפתי אינו יכול לתת ביטוי לכלל הידע האנושי, משום שהוא בעל מבנה מורכב ומסועף.
בהתאם לכך השפה אינה מערכת הסמלים היחידה המשמשת לתקשורת אנושית. היא מתקיימת לצד תקשורת בלתי-מילולית, כמו: מערכות הבעות פנים, ריחות, תנועות, ונגיעות. עם זאת, להתפתחות התקשורת השפתית ישנה משמעות עמוקה וקובעת להתפתחות החברה והתודעה האנושית.
בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי לקיומה של השפה, שכן היא יכולה להתקיים גם בלעדיו. השפה היא התפיסה הקוגניטיבית והרגשית המאפשרת את קיומו של הדיבור, אשר מסתמך על היכולת המוטורית. לכן, היעדרו של הדיבור אינו משקף בהכרח היעדר של התפתחות שפה.
למידה
ממוזער|250 פיסקלים|שימוש בשפה לצורכי למידה
היכולת להשתמש בשפה ככלי תקשורתי לקליטה של מסרים וככלי מחשבתי להבנתם וארגונם הופכת אותה ליכולת משמעותית בתהליכי למידה. הידע האנושי מיוצג על ידי השפה הדבורה והכתובה. בעקבות זאת השפה מאפשרת לאנושות לצבור תגליות על ידי העברת הידע שנרכש מדור אחד לזה שאחריו. פעולה זו מתבצעת כחלק מתהליך החינוך. האדם המקשיב והקורא מתוודע לידע המוצג באופן שפתי ברצף ליניארי מהמילה הראשונה ועד למילה האחרונה. בעקבות המאפיינים הליניאריים של ייצוג ידע שפתי, תוכניות הלימודים מציגות את חומרי הלימוד באופן היררכי וליניארי בעל מטרות המוגדרות מראש.
האדם והשימוש בשפה
היבטים פיזיולוגיים ונוירולוגיים
יכולת הפקת השפה טמונה במבנה של המוח האנושי. ההמיספרה השמאלית של המוח הגדול היא הדומיננטית עבור תפקודי השפה בקרב כ־90% מהאוכלוסייה. "אזור ברוקה" הוא האזור במוח האנושי האחראי על עיבוד השפה ובעיקר יכולת הדיבור ותקשורת בשפת הסימנים. הוא ממוקם באונה המצחית של ההמיספרה הדומיננטית (שמאלית אצל 90% מהאנשים הימניים וכן 70% מהשמאליים); "אזור ורניקה" בהמיספרה הדומיננטית (בדרך כלל שמאל) קשור ליכולת להבין ולסדר מילים מדוברות. בהמיספרה השנייה הוא קשור ליכולת להבין ולבטא את הפרוזודיה של השפה. אומנם המנגנונים העיקריים המעורבים בהבנה והפקה של שפה דבורה ממוקמים בהמיספרה אחת, אך גם ההמיספרה השנייה לוקחת חלק בפעילות זו. למשל, ההמיספרה הימנית לוקחת חלק בשליטה על הפרוזודיה ובהבעה וזיהוי של רגשות בטון הדיבור.
בנוסף, כדי שהאדם יוכל להבין את המילים שהוא שומע ולספר על התפיסות והזיכרונות שלו יש צורך במעורבותם של מנגנונים נוספים מעבר לאלו המעורבים באופן ישיר בדיבור.
למשל, נזק להמיספרה הימנית המעורבת בתפיסה של יחסים חזותיים יכול להקשות לא רק על קריאת מפה וזיהוי של דפוסים גאומטריים מורכבים, אלא גם לפגוע ביכולת של האדם לדבר עליהם או להבין אנשים אחרים שמדברים על נושאים אלו.
גרעיני הבסיס אחראיים ללמידה ויישום של תמורות מורכבות בתגובות לגירויים, מהסוג הדרוש לשימוש בכללי הדקדוק של שפה, במוחם של אנשים רב-לשוניים, לגרעיני הבסיס יש תפקיד נוסף המתייחס לקבלת ההחלטות בנוגע לשפה בה יש להשתמש עבור סיטואציה מסוימת.
התפתחות שפה
רכישת שפה
כדי להשתמש באופן יעיל בשפה יש לפתח שליטה בידע מורכב מתחומים שונים של הלשון ובדרכים שבהן יש להשתמש בה. היכולת הדרושה לפעילות הדיבור היא פעולת בנייה מוחית של כל ההברות והמילים שבמשפט לתנועות והעיצורים שמרכיבים אותם ותרגום מוטורי שלהם לגירוי פיזיקלי של תנועה בחלל הפה עם יצירת גלי הקול על ידי נשיפת האוויר אל מחוץ לגוף. קליטת הגירוי הפיזיקלי מהאוויר והמרתו חזרה למשמעות הראשונית היא היכולת הדרושה לפעילות ההקשבה. היכולת הדרושה לפעילות הכתיבה היא פעולת בנייה מוחית של כל תנועה ועיצור או של ההברות, המילים והמשפטים לצורת סמלים או סימנים גרפיים ותרגום מוטורי שלהם לגירוי עצבי של תנועה על פי הצורה. קליטת הסימנים או הסמלים הגרפיים והמרתם חזרה למשמעותם הראשונית היא היכולת הדרושה לפעילות הקריאה.
הפרגמטיקה מתייחסת לפן התקשורתי והחברתי של השפה ועל אופן שבו היא מושפעת מההקשר והנסיבות. כדי לקחת חלק פעיל ותורם בדיאלוג יש לדעת כיצד ליזום נושאים חדשים, כיצד להבין רמזים, כיצד להבחין בין הנאמר לבין המשתמע, כיצד להתנסח באופן ההולם את היחסים בין המשתתפים וכיצד לבחור במשלב הולם לנסיבות. מודעות לשונית היא היכולת של האדם לחשוב על הידע השפתי ועל תהליכי השפה של עצמו. המודעות הלשונית כוללת מודעות פונולוגית ומודעות מורפולוגית.
רכישת שפת אם
תהליך הרכישה של שפת אם מתחיל בינקות והשליטה בשפה מחייבת תקופות למידה ותרגול ממושכות.
אופן רכישת השפה של ילדים זהה עבור כל השפות האנושיות. ההתפתחות הפרגמטית היא תהליך מורכב, המתרחש במשך כל שנות הלימודים בגן ובבית הספר.היכולת הפרגמטית מאפשרת לילדים עצמאות תקשורתית על ידי שחרור מהתלות בבני שיח מבוגרים, אשר מצמצמים בהדרגה את הסיוע השיחתי ומעבירים לילדים את האחריות לשיחה. באופן זה הילדים לומדים ליזום שיחה, לנסח כוונות, להבין כוונות של הזולת ולהגיב אליהן באופן מותאם. בהתאם לכך, להתנסויות של ילדים בתקשורת עם סביבתם יש תפקיד מרכזי בהפנמה של עקרונות פרגמטיים ובפיתוח כישורי שיח.
לקויות שפה
אנשים עם פגמים ברכישת שפה או בשימוש בה מסיבות שונות נחשבים לבעלי לקות. אחד הגורמים למצבים אלו הוא לקות שפה, אשר נוצרת בעקבות ליקויים במנגנונים השפתיים ויוצרת הנמכה משמעותית ביכולת השפתית של האדם. לקויות שפה עשויות להיות לקויות בהפקת דיבור (למשל גמגום) בהבנת שפה מדוברת ובדיבור כאחד (למשל אפזיה), לקויות בכתיבה (למשל פגם בקואורדינצית ידיים) או בקריאה (דיסלקסיה). לקויות שפה יכולות להיות חלק מלקות כוללת רחבה יותר כמו שיתוקים נרחבים שלא מאפשרים דיבור, כתיבה ושימוש בשפת סימנים לצד בעיות תנועה אחרות, או כמו אוטיזם שבו עשויים להיות פגמים בהגייה, בתפיסה שמיעתית, בתפיסת הדקדוק, בשמירה על אוצר מילים רחב בזיכרון לטווח ארוך ובתקשורת לא שפתית (מחוות, הבעות פנים, אצבוע, הבנת מצבים חברתיים).
מאז המאה התשע עשרה מתפתחות שיטות לצמצום נזקן של לקויות שפה ולהקניית שפה לאנשים עם לקויות שפה קשות. קלינאי תקשורת יכולים לאמן אדם עם לקות ולהדריכו בשיפור הדיבור שלו (למשל הוראת דיבור וקריאת שפתיים לחירשים כמו גם לאפשר לו שימוש בשפה באופנים לא קוליים רבים. אדם עם לקות בשפה קולית יכול להשתמש בשפת הסימנים (שנוצרת באופן ספונטני במקום בו יש אנשים רבים עם לקות בשפה קולית אך לא במקום בו יש אנשים בודדים כאלה) יכול להשתמש במכשור תקשורת חלופית ותומכת כדי להפיק דיבור. אדם עם לקות בכתיבה יכול להיעזר במחשב נגיש לשם כתיבה וכיוצא בזה.
אנשים חסרי שפה
אנשים שאינם משתמשים בכל שפה שהיא, פגומה ככל שתהיה, הם נדירים ביותר בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. אנשים כאלה לרוב סובלים משילוב של מספר לקויות קשות מאוד או מלקות קשה והזנחה. לדוגמה, אדם חירש מלידה שחי כל חייו בכפר נידח של אנאלפביתים, לא פגש מעולם חירשים אחרים ולא נחשף לכלי התקשורת ההמונית המודרניים יהיה חסר שפה. אדם עיוור וחירש מלידה, שמוחזק כל חייו בבית הוריו ונמנע ממנו חינוך מיוחד יהיה אדם חסר שפה.
בתיאוריה ובמחקר
חלק גדול מבעלי החיים משתמש בתקשורת סמלים המאפשרת אף העברת מסרים מורכבים. לחיות שונות יש מערכות סמלים שונות, שחלקן מולדות וחלקן נרכשות בתהליכי למידה. מערכות תקשורת אלה המבוססות על חוש השמיעה באמצעות קולות וצלילים, חוש הראייה באמצעים חזותיים, תנועות, באמצעות מגע (חוש המישוש) וחוש הריח בפעולות כימיות. המסרים שהיצורים החיים מעבירים זה לזה ולסביבתם, נושאים מידע חיוני אודות עצמם, ויש להם תפקיד מרכזי במלחמת הקיום של בעלי החיים וביכולתם לשרוד בטבע.
מספר מיני בעלי החיים בטבע הוא עצום וייתכן שמלבד האדם יש בטבע עוד מינים בעלי מערכות סמלים מורכבות ונלמדות הראויות לכינוי שפה. אולם, ההכללה שעל פיה השפה היא תופעה ייחודית למינים בודדים מהסוג אדם, שהיחיד ביניהם ששרד הוא האדם המודרני (הומו סאפיינס) היא הכללה די מקובלת.
השוואת השפה האנושית לדרכי התקשורת של בעלי החיים תאפשר לחקור את תופעת השפה בנקודת מבט חדשה ולהבין אותה טוב יותר. קיים וויכוח על השאלה, האם ניתן לכנות את מערכות התקשורת של החיות "שפה". לפי צ'ארלס הוקט וסטיבן פינקר, העקרונות שעומדים בבסיס התקשורת החייתית שונים מהותית מאלה שבבסיס השפה. ואילו לפי גישת נועם חומסקי וחוקרים נוספים, קיים קשר אבולוציוני בין תקשורת החיות להתפתחות השפה אצל האדם.
החיפושים אחרי בעלי חיים בעלי שפה נעשים בכמה דרכים. הדרך הראשונה היא עריכת ניסויי שדה ותצפיות על קהילות של בעלי חיים חברתיים שונים – בעיקר כאלה שדומים לאדם, כאלה שיש יסוד סביר להניח שהישרדותם בטבע תלויה בכושר התקשורת שלהם וכאלה שיש להם מוח מפותח אך אינם דומים לאדם.
דרך שנייה לחקר שפה בבעלי חיים היא ניסיונות הקניית שפה במעבדה. היכולת להקנות שפה לבעל חיים במעבדה יכולה ללמד על היכולת השפתית של בעלי החיים ותפיסתם השפתית של חיות המעבדה יכולה להסביר את תופעת השפה מזווית ראייה מעניינת. ניסיונות להקנות שפה לתוכים במעבדות (להבדיל מיכולת חיקוי של משפטים בודדים) הסתיימו בהצלחות חלקיות ביותר ופרטים שלהם הוקנתה שפה כזו לא הצליחו להשתלב בקהילת בני מינם. ניסיון של הוראת השפה ליונקים ימיים בעזרת הפעלת אביזרי מחשב נראה מבטיח יותר, אך עדיין לא ברורה מידת הצלחתו.
בעלי חיים שבבירור יכולים לרכוש שפה במעבדה הם גורילה, בונובו ושימפנזה. ניסיונות הקניית שפת סימנים לבעלי חיים אלה במעבדה נחלו הצלחות רבות וברורות (למשל עם השימפנזה וואשו והגורילה קוקו). זאת בניגוד לניסיונות הקניית שפה קולית, כתובה או שפה בסיוע מכשור. בניגוד לאדם, קבוצות בעלי חיים אלה לא ייצרו שפה באופן ספונטני, אך מי מהם שלמד שפה במעבדה יעדיף קשר חברתי ומיני עם פרטים נוספים שלמדו שפה במעבדה, וגם ידבר אל עצמו בשפת הסימנים כאשר הוא לבד.
דרך שלישית לחקירת שפה בבעלי חיים היא חיפוש עדויות ארכאולוגיות לשימוש בשפה. המדענים משוכנעים שלבד מהאדם המודרני, מינים בודדים נוספים מהסוג אדם שנכחדו היו בעלי שפה גם הם. המדענים משוכנעים שהאדם הניאנדרטלי דיבר בשפה קולית ושההומו ארקטוס היה בעל יכולת תקשורתית וקולית מפותחת באופן משמעותי מזו של השימפנזים, אך פחות מזו של האדם הנבון.
ראו גם
בלשנות
פסיכובלשנות
לקריאה נוספת
גיליון המוקדש לנושא השפה, משקפיים, 24, אוגוסט 1995.
קישורים חיצוניים
.
.
.
האתר אתנולוג – על שפות העולם
אטלס השפות העולמי (WALS)
12 סוגי שפות, באתר dailywritingtips
Language – סרטון הסבר על שפה מתוך CrashCourse
The Origin of Consciousness – How Unaware Things Became Aware – על התפתחות התודעה והמודעות של אורגניזמים לסביבה מתוך יכולת התנועה והצורך במזון. הסרטון כולל הסברים על שלבים שונים של התפתחות התודעה כמו ראייה ותפיסה חזותית, ייצוג מידע, זיכרון, קביעות, תפיסת זמן, דחיית סיפוקים, תאוריה של תודעה ושפה
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:מדעים קוגניטיביים
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון
קטגוריה:ידע | 2024-09-10T16:08:08 |
פילוסופיה מערבית | ממוזער|אפלטון (משמאל) ואריסטו (מימין) הם בין אבות הפילוסופיה המערבית
פילוסופיה מערבית הוא כינוי לחשיבה הפילוסופית שנוצרה ועוצבה בעולם המערבי, והושפעה מתרבות המערב. זאת בניגוד לפילוסופיה המזרחית, שכוללת מחשבה פילוסופית שנוצרה במזרח הרחוק, בהודו, בפרס וכדומה.
היסטוריה
נהוג לראות את ערש הפילוסופיה המערבית בפילוסופיה היוונית, החל מהפילוסופים הפרה סוקרטיים וכלה בהגותם של סוקרטס, אפלטון ואריסטו. לפילוסופיה היוונית הייתה השפעה עצומה על החשיבה הפילוסופית ברומא העתיקה, הפילוסופיה הנוצרית, הפילוסופיה האסלאמית והפילוסופיה היהודית ובהמשך על פילוסופיית ימי הביניים.
החל מהמאה ה-16 וה-17 החלה הפילוסופיה המערבית להתנתק במובהק משורשיה היווניים, תוך דחיית טיעונים שנשענו על מטאפיזיקה ודת. פילוסופים רציונליסטים כגון רנה דקארט, ברוך שפינוזה וגוטפריד לייבניץ הטיפו ללימוד אפריורי על טיבו של העולם, כלומר באמצעות ההיגיון ותוך שימוש בשכל הישר ולא דרך הסתמכות על החושים. המחשבה המערבית הושפעה מגילויים חדשים בתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה.
ראו גם
תרבות המערב
פילוסופיה אנליטית
פילוסופיה פוסט מודרנית
לקריאה נוספת
ג'ונתן ריי וג'יימס א' אורמסון, האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, הוצאת רסלינג, 2007.
קישורים חיצוניים
מערבית | 2024-08-30T21:02:17 |
סוציולוגיה | ממוזער|450px|סוציולוגיה – "תורת החברה"
סוֹצְיוֹלוֹגְיָה (או תורת החברה; באנגלית: Sociology) היא חקר מכלול היחסים האנושיים והסביבה האנושית, ומשמשת כענף מדעי מרכזי בתוך מדעי החברה. הסוציולוגיה מתמקדת בדפוסי הקשרים החברתיים, הגורמים וההשלכות שלהם על התנהגות האדם. בנוסף לכך, הסוציולוגיה מתבוננת גם בהיבטים התרבותיים של יחידים וקבוצות הקשורים בחיי היומיום.
הסוציולוגיה היא תחום משתנה שאינו שוקט על שמריו ומתפתח תדיר. בעוד מוקדי המחקר המסורתיים של הסוציולוגיה כללו לרוב נושאים כמו ריבוד חברתי, מעמד חברתי, ניידות חברתית, דת, חילון, חוק, מיניות, מגדר וסטייה חברתית. מכיוון שהפעילות האנושית הכוללת מושפעת מיחסי הגומלין שבין המבנה החברתי ובין האדם הפרטי, הרחיבה הסוציולוגיה באופן הדרגתי את טווח העיסוק שלה גם אל נושאים נוספים כמו בריאות ורפואה, צבא, משטר וממשל, ענישה, תקשורת, חינוך, הון חברתי, תרבות ומדע.
מבחינה מתודולוגית, שימוש בשיטות של מחקר אמפירי יחד עם ניתוח פרשני וביקורתי מאפשר את יצירת גוף הידע הסוציולוגי באשר למבנה החברתי, הסדר החברתי והשינוי החברתי. בעוד חלקים מהמחקר הסוציולוגי הם בעלי השלכות ישירות ומעשיות על הדיון והעשייה הפוליטית, ישנם חלקים אחרים הממוקדים בהבנה והמשגה של התהליכים והמבנים החברתיים. מושאי המחקר הסוציולוגי יכולים לנוע בטווח שבין רמת המיקרו, כמו האינטראקציה החברתית של האינדיבידואל, ועד רמת המאקרו העוסקת במחקר המערכות החברתיות הכוללות. יתרה מזאת, שיטות מחקר בתחום הסוציולוגיה הן רבות ומגוונות. ההתמקדות הרעיונית והמחקרית בשפה ובתרבות שהחלה לתפוס תאוצה באמצע המאה ה־20, פתחה שער לגישות פרשניות, הרמנויטיות ופילוסופיות יותר ויותר כלפי לחקר החברה. לעומת זאת, המאה ה־21 הביאה לפריחה של כלי מחקר חדשים ומדויקים אנליטית, מתמטית וחישובית, כגון מודלים מבוססי סוכנים (ABM) וניתוח של רשתות חברתיות.
מעבר לעיסוק אינטלקטואלי טהור, יש לסוציולוגיה ולמחקר הסוציולוגי השפעה רחבה על הפעילות האנושית – החל מבניית בסיס שיקולים וההחלטות של פוליטיקאים, בעלי תפקידים ומוסדות ציבוריים כמו ביצוע מחקרי הערכה כדי להעריך מראש את היעילות והמחיר של כל תוכנית או מדיניות ציבורית שבכוונתם לנקוט בה ועד תכנון וביצוע של תוכניות מדיניות המשפיעות על חייהם של מיליוני בני אדם; הכשרה למקצועות העוסקים ביחסים עם בני אדם מגוון גדול של משרות בתחומים רבים דורש כיום הכשרה בנושאים סוציולוגיים: חינוך, בריאות, אכיפת חוק, פרסום, יחסי ציבור ותקשורת; עידוד של מודעות חברתית – בנקודה זאת קיימת מחלוקת בתוך הסוציולוגיה עד כמה הסוציולוגים אמורים לפעול בעצמם למען רפורמות חברתיות או שינוי חברתי.
אטימולוגיה
ממוזער|200px|אוגוסט קונט (1798–1857)מקורו של המונח הוא בהלחם של שתי מילים: "socius" (מלטינית – "חבר") ו־"logy" (סיומת יוונית [-λογία] שמשמעותה "תורה")מתוך הערך "sociology" בויקימילון האנגלית.; הוא נטבע לראשונה בשנת 1870 על ידי הפוליטיקאי והוגה הדעות הצרפתי עמנואל ז'וזף סיאייס בכתב יד שלא פורסם..
חידוש המונח מיוחס לפילוסוף והסוציולוג אוגוסט קונט בשנת 1838 – "sociologie" (בצרפתית), קונט שנחשב לאחד ממייסדי הסוציולוגיה כדיסציפלינה מדעית נפרדת וזהו השם שהעניק למדע חדש שפיתח.
היסטוריה
ממוזער|200px|קרל מרקס (1818–1883)
ממוזער|200px|אמיל דורקהיים (1858–1917)
ממוזער|200px|מקס ובר (1864–1920)
היסטוריה קדומה
כבר באלף השלישי לפני הספירה, סופרי החכמה במצרים העתיקה אפיינו התנהגויות חברתיות והעלו אותן על הכתב, בז'אנר הנקרא "הספרות הדידאקטית". הטקסט הקדום ביותר הידוע לנו הוא קובץ הוראות הווזיר פתחותפ, שושלת 5, שבו מאובחנת ההתנהגות האנושית בחברה המצרית עם הוראות דידאקטיות לגבי ההתנהגות הרצויה ביותר לקיומה של החברה.
ביוון העתיקה, הפילוסוף סוקרטס תהה על אופייה של החברה האנושית וניסח מספר הבחנות לגביה. כתבים הכוללים היבטים סוציולוגיים נכתבו כבר בימי יוון העתיקה – המשורר והפילוסוף קסנופנס מתח ביקורת בשירתו על התפיסה המקובלת של האלים כעשויים בצלמו ובדמותו של האדם. הוא טוען שכל עם מיחס לאלים את תכונותיו הגופניות שלו: התראקים מתארים את האלים כאדומי־שיער ותכולי־עיניים, ואילו האתיופים רואים אותם ככהי־עור ופחוסי־אף. הוא הוסיף כי לו היו לסוסים ולשוורים ידיים לפסל בהם אלילים, היו יוצרים אלו את אליהם בדמות סוסים, ואלו – בדמות שוורים.
אבן ח'לדון, היסטוריון ערבי, כתב במאה ה־14 את ה־"אקדמות למדע ההיסטוריה", אשר נחשב לאחד הספרים הראשונים המדברים על מדעי החברה, על לכידות חברתית וקונפליקט חברתי. הספר רחב היריעה נכתב כ־150 שנה לפני שבכלל צצו מדעי החברה באירופה, ועד היום רעיונות סוציולוגים רבים שמקורם בכתביו של אבן ח'לדון.
המאה ה־19 – ייסוד הסוציולוגיה המודרנית
עידן הנאורות באירופה
שורשיה של הסוציולוגיה נטועים בעידן הנאורות. פילוסופים רבים – ביניהם תומאס הובס, ג'ון לוק וז'אן-ז'אק רוסו – החלו לעסוק במבנה החברה, בסיבות צמיחתה ובאפשרות קיומה של חברה אחרת.
בשנת 1813 פרסם ההוגה והתאורטיקן קלוד-אנרי דה סן-סימון את "Physiologie sociale". סן-סימון היה מזרם הסוציאליזם האוטופי והקדיש חלק ניכר בהגותו לדרכים בהן ניתן לקדם את החברה האנושית. בכתביו הראשונים ביקש סן-סימון לייסד דת חדשה – "דת ניוטון", שתבוסס על חוק המשיכה ושכוהניה יהיו מדעני כל העולם. מאוחר יותר, החל דוגל ברעיון שמנהיגי החברה צריכים להיות "מעמד התעשיינים" שכלל בנקאים, מדענים, פועלים ובעלי המפעלים ולא האצולה, הכמורה והבירוקרטיה שנתפשו בעיניו כטפילים. בגלגולו השלישי, זמן קצר לפני מותו, החל סן-סימון מפתח חזון סוציאליסטי שבו מוקמת "נצרות חדשה" אשר מטרתה העיקרית הוא שיפור מצבם של המעמדות הנמוכים חברתית וכלכלית.
הרברט ספנסר היה סוציולוג ופילוסוף בריטי, שעסק בפוליטיקה תאורטית־חברתית. ספנסר פיתח רעיונות בדבר אבולוציה חברתית ותרבותית.
אוגוסט קונט והפוזיטיביזם
אוגוסט קונט נחשב לאחד ממניחי היסוד לדיסציפלינה הסוציולוגית כמדע שיטתי ופוזיטיביסטי, והיה זה שטבע לראשונה את המונח "סוציולוגיה". נקודת המוצא של קונט היא שעל חברה להכיל הרמוניה בין תחושות, מחשבות ופעולות ורק מתוך הרמוניה שכזו, טען, החברה יכולה להתנהל בצורה בריאה. מתוך ההבנה הזו ניסח את "חוק שלושת השלבים" בשנת 1844, ששורשיו נובעים מעבודותיו של סן-סימון אצלו עבד קונט כמזכיר. במסגרת הכלל, החברה האנושית עוברת מבחינה תאורטית שלושה שלבים של התפתחות: התאולוגי, המטאפיזי והמדעי.
קרל מרקס והמטריאליזם ההיסטורי
במקביל פעל באירופה קרל מרקס, שאמנם לא הגדיר עצמו כסוציולוג אך אבחנותיו לגבי החברה האנושית השפיעו על רבים מהסוציולוגים שבאו בעקבותיו. לפי השקפתו של מרקס, המציאות היא קונפליקטואלית, בין שני כוחות מרכזיים – מדכאים ומדוכאים. המדכאים (המעמד הבורגני) הם בעלי אמצעי הייצור והמדוכאים (מעמד הפועלים, הפרולטריון) הם אלה שאינם בעלי אמצעי הייצור. בשלב הנוכחי הבורגנות מדכאת את הפרולטריון. לפי השקפתו המטריאליסטית של מרקס, מבנה העל הוא השתקפות של התשתית הכלכלית, דהיינו, התודעה היא תוצר של הוויה. מרקס טען שהמהפכה בוא תבוא, בין השאר כתוצאה מכך שהקפיטליזם יביא אותה על עצמו, בהיותו מכיל סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. מעמד הפועלים, לכשיתאחד ויגיע למצב בו לא יוכל עוד לחיות (מרקס מתאר זאת בכך שמעמד הפועלים לא יפסיד דבר "למעט כבליו"), ישתחרר מהתודעה הכוזבת וישנה את תנאי חייו באמצעות מהפכה שתמוטט את הסדר החברתי הקיים: במהפכה זו ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור ויקים את החברה הסוציאליסטית, בה אין מנצלים ומנוצלים, קניין פרטי, כסף, מדינה או משפחה.
התפתחות התחום באירופה
ההתפתחות המשמעותית של הסוציולוגיה התרחשה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, בעקבות פעולתם של שני סוציולוגים שחותמם ניכר עד ימינו: אחד מהם הוא אמיל דורקהיים מצרפת, שטבע את המונח "עובדה חברתית" וניסח מתודה מקיפה לחקר החברה והשני מקס ובר מגרמניה, שהקים בעשור הראשון של המאה ה־20, את המכון הראשון למחקר סוציולוגי.
אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי יהודי, הקים בשנת 1895 את המחלקה האקדמית הראשונה לסוציולוגיה, וב־1896 ייסד את אחד מכתבי העת הראשונים המוקדשים למדעי החברה. דורקהיים התעניין בעיקר במה שהוא ראה כהתמוטטותן של נורמות חברתיות וחוסר האנושיות הגוברת של החיים החברתיים. כדי לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא פיתח את אחת הגישות המדעיות הראשונות לתופעות חברתיות. דורקהיים היה פוזיטיביסט וטען כי לימוד של האדם ושל התנהגותו חייב להימנע מגישה שמביאה בחשבון אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או בתורשה ובגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו חייב קודם כול, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו. לפי דורקהיים, בחברה המודרנית יש חלוקה מסובכת של העבודה, האינדיבידואלים שמרכיבים את החברה פועלים בתחומים מוגדרים, והם תלויים בעבודתם של אחרים בתחומים אחרים. הקישור בין האינדיבידואלים הוא התלות ההדדית שלהם אחד בשני, וזה מה שמאפשר לחברה לתפקד בהרמוניה.
מקס ובר, היה כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, גם הוא נחשב לאחד ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית וכן גם תורת המינהל הציבורי. ובר, שהשתייך לזרם הרציונליסטי, עסק בעיקר בתחומי הדת והממשל ושאף להסביר את ההתפתחויות המטריאליות־כלכליות המתרחשות בעולם, כפונקציה של השינויים שחלו בתרבות ובתפיסה האנושית. ובר עסק רבות בקפיטליזם ותיאר אותו כגישה חברתית שלמה, שאיננה רק כלכלית. תחומים נוספים שנכללו בהגותו של ובר היו רציונליזם, סמכות, משפט ובירוקרטיה – שם פיתח לדוגמה את "המודל הטהור של הבירוקרטיה".
יוסף קרוק שלמד בין השאר סוציולוגיה באוניברסיטה של ציריך בין השנים 1909–1913, כתב בזכרונותיו על מעמדה המפוקפק של הסוציולוגיה באותה תקופה:בימים ההם סוציולוגיה הייתה בכלל עניין שרוי במחלוקת. רוב האוניברסיטאות לא הכירו בסוציולוגיה כבמדע. רק שתי אוניברסיטאות מערביות היו להן פרופיסורים למדע הסוציולוגיה, האחד גומפלוביץ' היהודי (המומר) מגאליציה לימד באינסברוק שבאוסטריה, והשני היהודי הגרמני גיאורג זימל לימד בברלין. העולם המתקדם והסוציאליסטי שיווה לסוציולוגיה משמעות גדולה. ועל כן היה מובן, שרחשנו אהדה לאַליאוּטוֹרוֹפוֹלוֹס. הוא אף הוציא במסירות-רבה וערך כתב-עת מיוחד בשם "סוציולוגיה" ולחם הרבה למען הכללת הענף הזה באוצר המדעי המודרני העולמי.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב מחברות לספרות 1970, עמ' 87שני סוציולוגים גרמנים משפיעים נוספים היו גאורג זימל שחקר את הקונפליקט ועסק בנושאים כמו מודרניות, כסף ועיור, ופרדיננד טניס שעסק בקהילתיות והבחין בין שני סוגים: הגֵּמַיְינְשַׁאפְט שהיא חברה חקלאית טרום־תעשייתית וגֵּזֶלְשַׁאפְט שמאפיינת את החברה המודרנית לאחר תהליכי העיור והתיעוש שעברה החברה באירופה בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.
צמיחת הסוציולוגיה בארצות הברית
המעבר מפוזיטיביזם לאנטי פוזיטיביזם
הגישה המתודולוגית של תאורטיקנים מוקדמים כלפי הסוציולוגיה הייתה להתייחס לדיסציפלינה באופן דומה למדעי הטבע. התפיסה האמפירית והמתודה המדעית נחשבו כתשתית לבסיס יציב לטענות ומסקנות סוציולוגיות, כך ניתן היה להבדיל בין מדע הסוציולוגיה לתחומים אמפיריים פחות, כמו הפילוסופיה. פרספקטיבה זו, המכונה פוזיטיביזם, שפותחה לראשונה על ידי התאורטיקן אוגוסט קונט, התבססה על התיאוריה שהידע היחיד שהוא אמיתי ועובדתי – זהו הידע המדעי. קונט סבר שניתן להפיק ידע נכון ואמיתי רק מאישור חיובי של תיאוריות הנבדקות באופו שיטתי ורציף, גם כמותית. אמיל דורקהיים היה חסיד מרכזי של גישה זאת.
התגובות נגד הפוזיטיביזם החלו כאשר הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל הביע התנגדות הן לאמפיריציזם, אותו דחה כלא ביקורתי, והן לדטרמיניזם, שנראה בעיניו כמכניסטי מדי. קרל מרקס שאל מהגל את דחיית הפוזיטיביזם ולפיו, ניתוח ביקורתי המבקש למצוא אמפירית את "עובדות" יש לקיים על ידי ביטול של אשליות; צריך למתוח ביקורת על הופעה, במקום להסתפק בתיעוד שלה בלבד. פילוסופים אחרים, כמו וילהלם דילתיי (1833–1911) והיינריך ריקרט (1863–1936) טענו שעולם הטבע נבדל מהעולם החברה בגלל אותם היבטים שייחודיים לחברה האנושית.
בתחילת המאה ה־20 קם דור ראשון של סוציולוגים גרמנים שהציג רשמית מתודולוגיה אנטי־פוזיטיבית, והציע שהמחקר צריך להתרכז בנורמות, ערכים, סמלים ותהליכים חברתיים תרבותיים אנושיים על ידי נקודת מבט סובייקטיבית. מקס ובר טען שניתן לתאר באופן רופף את הסוציולוגיה כ־"מדע" בשל הקושי שלה לזהות קשרים סיבתיים. עם זאת, גם ובר וגם זימל טענו שניתן לנהל תהליך שיטתי בו התבוננות מבחוץ מאפשרת להביט על קבוצה חברתית או תרבות מסוימת מנקודת מבטן.
המאה ה־20 – גישות תאורטיות חדשות
פונקציונליזם וסטורקטורליזם
בשנות ה-30 של המאה ה-20 עבר מרכז הכובד של הסוציולוגיה לארצות הברית, בזכות הסוציולוג טלקוט פרסונס, שתרגם את כתביהם של ובר ושל דורקהיים לאנגלית, ואימץ חלק ניכר מהשקפותיהם תוך פיתוח גישת הפונקציונליזם-הסטרוקטורלי. בזכות פארסונס ותלמידו, רוברט מרטון, הגישה השתלטה תוך מספר שנים על העולם הסוציולוגי האמריקאי, ובמידה רבה גם על זה העולמי, והייתה לפארדיגמה ההגמונית בשנות ה-40 ושנות ה-50. יש הטוענים שאחת הסיבות היא היותה תאוריה שמרנית, התומכת בדרך-כלל ברעיונות השלטון והקבוצות החברתיות החזקות.
גישות הקונפליקט החברתי
מאז שנות ה-60, וביתר שאת, משנות ה-70, החלה להתעורר התנגדות להגמוניה הפונקציונליסטית, במידה רבה עקב התסיסה שחלה באותן השנים בארצות הברית, תסיסה שהתאוריה הפונקציונליסטית התקשתה להסביר. גישות חליפיות החלו להופיע - תחילה גישות של הבניה חברתית, ולאחר מכן גישות קונפליקט, ובעיקר נאו ובריאניזם – גישה השואבת ממשנתו של ובר בעיקר את הצדדים המדגישים את הקונפליקט, ומשלבת אותם עם אלמנטים מרקסיסטיים, ונאו-מרקסיסטיים.
תיאוריות פוסטמודרניות
בשנות ה-80 ושנות ה-90 של המאה העשרים נוצרה התפתחות נוספת בסוציולוגיה – הופעתו של הזרם הפוסט-מודרניסטי. זרם זה שבר את ההבחנות שהיו קיימות בעבר, בין גישות קונפליקט לגישות הסכמיות, בין סוציולוגיה ממסדית לביקורתית וכדומה, ולקראת סוף המאה ה-20 התקיימה הבחנה עיקרית אחת – ההבחנה בין גישות מודרניסטיות לגישות פוסט-מודרניסטיות.
המאה ה־21
מתודולוגיה ומחקר
מתודולוגיה
מקובל לחלק את שיטות המחקר הסוציולוגי לשתי קטגוריות מרכזיות:
שיטות מחקר כמותניות.
שיטות מחקר איכותניות.
בסיס תאורטי
עקרונות מכוננים
למחקר הסוציולוגי מספר עקרונות מכוננים:
הקשר חברתי – הסוציולוגיה שואפת לחקור את ההתנהגות האנושית דרך בחינת ההקשר החברתי בו הם נמצאים (בניגוד לפסיכולוגיה הטהורה השואפת להבין את הקיום האנושי כשהוא עומד בזכות עצמו) - הקשר חברתי שכזה עשוי להיות משפחה, לאום, חוק וכדומה. או על דרך הניגוד, אם הפסיכולוגיה עוסקת באינדיבידואל, אז הסוציולוגיה חוקרת את המערכת החברתית בה הפרט פועל.
אוניברסליות – בניגוד לחוויה החברתית היומיומית (שגם בה שואף האדם להבין את קיומו דרך ההקשר החברתי), הסוציולוגיה חותרת להבנת החוקיות הטהורה הנחבאת מאחורי ההתנהגות האנושית, וזאת על ידי ניסוח של חוקים כלליים ומוחלטים. חרף תכונה זו, מושאי המחקר של הסוציולוגיה עשויים להיות פרטניים ביותר (משפחה מסוימת, קבוצת עבודה קטנה וכדומה) עד כלליים ביותר ("החברה המודרנית", "מדינת ישראל" וכן הלאה). לדוגמה: מהתנסות יומיומית עשוי אדם מסוים לקבוע כי הוא נקשר ומתיידד עם בני אדם בעלי מוצא קרוב לשלו ונמנע מקשר עם בני אדם הרחוקים ממנו במוצאם. נקודת המבט הסוציולוגית תשאף לנסח נטייה זו בחוקים כלליים של חלוקת החברה לתת-קבוצות על בסיס קשרים בין-אישיים.
העמקה – המחקר הסוציולוגי שואף לחקור תכונות חברתיות שאינן מובעות לעיתים רבות בתקשורת הרגילה. מכיוון שלכל פעילות חברתית קיימים רבדים רבים, מהם מכוונים ומהם לא-מכוונים, הסוציולוגיה חושפת לפעמים גורמים בלתי צפויים המרכיבים את ההתנסות האנושית. לדוגמה: התקשורת הרגילה עשויה לתאר את תפקידו של רופא כאחראי על ריפוי חולים. המחקר הסוציולוגי אינו מסתפק בקביעה כללית זו ומברר את מכלול התנהגויותיו של הרופא בתהליך הריפוי, כולל דפוסי ההתנהגות שאינם קשורים ישירות לריפוי עצמו. תוך תהליך בדיקה זה עשויות להתקבל תוצאות לא צפויות או לא מתוכננות, כגון קשר בין חיי המשפחה של הרופא לטיפול בחולים.
רלוונטיות – ברוב המקרים עוסקת הסוציולוגיה בתחומים המוגדרים על ידי ההתרחשות הנוכחית בחברה האנושית והנושאים המעסיקים אותה (לדוגמה: חקר הגזענות נעשה לרוב בחברות בהן קיימת הפרדת גזעים המהווה מקור להתרחשות חברתית, ועקב התרחשות זו).
בזכות העיסוק של הסוציולוגיה בחברה האנושית, עצם קיום המחקר זה תלוי ושזור במתרחש בחברה האנושית, התרחשות המהווה גם את מושא המחקר. ייחוד זה של הסוציולוגיה הופך תחום זה למעורב יחסית לתחומי מחקר אחרים בחברה. מצב זה יוצר מתח בין נטיית הסוציולוגיה להיות בלתי תלויה בחברה אותה היא חוקרת, לבין הנטייה לקבל את כלליה היסודיים של חברה זו ולהיות כפופים להם. לדוגמה, בתחום חקר הכלכלה החופשית קיים המתח בין חקירה והטלת ספק בעצם עקרונות הסחר החופשי שבבסיס השיטה, לבין חקר השיטה מתוך הנחת מחקר כי עקרונות אלו קיימים באופן טבעי.
תכונות החברה בראי הסוציולוגיה
תהליך – התכונה הראשונית אותה מניחה הסוציולוגיה בחקר החברה היא קיום חוויה חברתית שלמה, הניתנת לתיאור מכליל. חוויה חברתית זו מהווה אסופה של מאורעות וגורמים המקשרים בין בני אדם ומרכיבים את תודעתם, אסופה אותה ניתן לבטא כתהליך חברתי אחד, ממנו נגזרים דפוסי התנהגות שונים המאפיינים את ההתנהגות האנושית. לדוגמה, ניתן להתייחס בנפרד לכל מקרה בו אדם משתמש בתבניות קוליות על מנת לשנות את התנהגותו של אדם אחר, אך הסוציולוגיה מתייחסת לתהליך השימוש בשפה כאל תהליך שלם המבטא מקרים פרטניים רבים, תהליך המאפיין חברה אנושית מסוימת.
החוויה החברתית מורכבת, עשירה ומגוונת – כלומר – לכל חברה אנושית מרכיבים, תהליכים, כוחות ומתחים רבים המתרחשים בה בו-זמנית ולאורך תקופה, המתייחסים זה לזה במגוון צורות (השלמה, ניגוד, הקבלה וכדומה). כמו כן, תהליכים אלו מצויים ברבדים שונים של החברה (לדוגמה: התנהלות רגשית עשויה להיות רקע להתנהלות כלכלית).
שינוי – עוד תכונה חשובה בחקר החברה היא השינוי המתמיד המתרחש בתוכה. בכל חברה קיימת דינאמיות, המאפשרת לה להשתנות ולהתפתח הן כתגובה לשינויים חיצוניים והן מתוך ההתרחשות הפנימית הנובעת מהיותה חברה מורכבת. במקרים רבים עוסקת הסוציולוגיה בגורמי שינויים אלו, גורמים העשויים להיות נסתרים בלא מחקר סוציולוגי (כגון הקשר בין מצב מדיני מלחמתי לאווירה השוררת בין דיירי רחוב ממוצע).
צירי ניתוח מחקריים
קונזצנזוס וקונפליקט
כל מחקר סוציולוגי נע על מתח בין שתי תכונות מקבילות של הקיום החברתי: קיום גורמים מלכדים ומשמרים בחברה, המכונים קונצנזוס, וקיום גורמים המחלקים את החברה למרכיביה ויוצרים ניגוד בתוכה, המכונים קונפליקט. אף על פי שתכונות אלו אינן סותרות במהותן, הן מאפשרות בחינת החברה משתי זוויות שונות (בפועל, כל מחקר סוציולוגי מכיל מידות שונות של שתי הזוויות):
מזווית הקונצנזוס ניתן לבסס הנחת מחקר כי החברה היא שמרנית מטבעה וכל שינוי בה יהיה איטי, מקיף, יסודי ועמוק. זווית זו נוטה להיות הזווית הרווחת במחקר הסוציולוגי ומבחינה היסטורית נהוג לציין את אמיל דורקהיים כסוציולוג מרכזי הנשען על הסתכלות זו.
מזווית הקונפליקט ניתן לבסס הנחת מחקר לפיה החברה מקוטבת מטבעה ובנויה על התנגשות מתמידה של גורמים בתוכה. על פי גישה זו השינוי הוא המצב הטבעי של החברה והוא עשוי להיות מושג במהלכים ארעיים, חלקיים ומהירים (כדוגמת הפיכה בממשל של מדינה), בעוד השימור החברתי הוא תוצר של יתרון יחסי של כוח מרכזי בחברה, השואף לקבע את המצב הקיים באמצעות דיכוי נמשך של כוחות הנגד. זווית זו מיוחסת לרוב לסוציולוג מקס ובר או לגישת המרקסיזם, כגישה מרכזית הנשענת על הסתכלות זו.
מבנה ותהליך
מתח אחר המתקיים בניתוח הסוציולוגי הוא המתח בין דגש על מבנה החברה (ארגונים, מעמדות, כלכלה, תרבות וכו'), לבין דגש על התהליך – הפירוש הסובייקטיבי אשר מעניק הפרט לחברה שסביבו ולמעשיו – גישה המכונה "אינטראקציוניזם סימבולי". הפרדה זו היא מלאכותית ועוסקת רק בדגש, שכן שני היסודות, מבנה ותהליך אינם ניתנים להפרדה במציאות. לדוגמה, חקר הכלכלה עשוי להסביר את ייצור וחלוקת המוצרים בחברה (כלומר – המבנה הכלכלי שלה), או את ההשלכה של מבנה זה על תפיסת האדם את עצמו, חבריו ועולם הטבע (כלומר – התהליך המתרחש).
מיקרו ומאקרו
הבחנה חשובה בסוציולוגיה היא בין רמת המיקרו לבין רמת המאקרו. חקר ההתנהגות היומיומית במצבים של אינטראקציות פנים אל פנים מכונה בדרך כלל מיקרו־סוציולוגיה. דוגמה למחקר מיקרו: היחסים החברתיים בין עובדים בקבוצת ייצור מסוימת במפעל. לעומת זאת, חקר של מערכות חברתיות גדולות כמו המערכת הכלכלית או המערכת הפוליטית נקרא מאקרו-סוציולוגיה. דוגמה למחקר מאקרו: כיצד תהליכי תיעוש משפיעים על השינויית במערכת החינוך. לכאורה, רמת המיקרו ורמת המאקרו נראות כשני תחומים נבדלים, אך למעשה קיים בין שתי הרמות קשר הדוק. רמה נוספת היא רמת הביניים (meso) של החברה. ברמה זו בודקים תהליכים חברתיים במסגרת קהילות, שכונות וארגונים.
סוציולוג
סוציולוג הוא מדען העוסק בענף הסוציולוגיה, קרי מדען החוקר את ההתנהגות האנושית כחלק ממכלול החברה בה היא מצויה, ודרך ההקשר התרבותי שלה.
תחומי משנה
תרבות ואומנות
סוציולוגיה של התרבות, ותחומי העיסוק המשיקים לה, מבקשים לבחון ולנתח באופן שיטתי את תרבויות שונות, לרוב על ידי חקר הקודים והסמלים בהם עושים שימוש הפרטים הנמצאים באותה חברה כמו טקסים, ידע, מיתוסים, אמונות, ערכים, נורמות, אידאולוגיות, טכנולוגיות ומוסדות חברתיים. העיסוק הסוציולוגי בתרבות, צבר תאוצה בשנות השישים של המאה ה־20 כשהחל תהליך המכונה "המפנה התרבותי", כינוי לתנועה הכוללת סדרה של התפתחויות במדעי החברה והרוח שהדגישה את החשיבות של משמעויות וסמלים ככוחות חברתיים, לעומת הדגש שניתן בעבר על גורמים "קשים" יותר, כגון מבנים חברתיים, דמוגרפיה, פוליטיקה וכלכלה.
בריאות
דמוגרפיה, לאומיות ואתניות
דת
הסוציולוגיה של הדת היא תחום בסוציולוגיה העוסק בפרקטיקות, במבנים חברתיים, ברקע ההיסטורי, בנושאים כלל עולמיים ובתפקידים של הדת בחברה. בסוציולוגיה של הדת ישנו דגש מיוחד על הדת כתופעה הקיימת כמעט בכל החברות, גם כיום וגם בכל ההיסטוריה האנושית המתועדת. הסוציולוגים של הדת מנסים להסביר את ההשפעה של החברה על הדת ואת ההשפעה של הדת על החברה, או במילים אחרות, את יחסי הגומלין הדיאלקטיים ביניהם.
כלכלה ומעמד סוציואקונומי
תחום נרחב בסוציולוגיה הוא חקר מערכות ארגוניות, הכולל בתוכו את חקר הבירוקרטיה, משאבי אנוש ועוד.
ספורט ופנאי
סוציולוגיה של הספורט, היא תת-תחום של סוציולוגיה המתמקד בספורט כתופעה חברתית. זהו תחום מחקר העוסק בקשר בין סוציולוגיה וספורט, וכן מבנים, דפוסים וארגונים חברתיים־תרבותיים שונים, או קבוצות העוסקות בספורט. תחום מחקר זה דן בהשפעה החיובית שיש לספורט על אנשים בודדים ועל החברה כולה מבחינה כלכלית וחברתית. הסוציולוגיה של הספורט מציגה את הפעולות ואת ההתנהגות של קבוצות ספורט והשחקנים דרך עיניו של סוציולוג.
פוליטיקה וביטחון
פסיכולוגיה וחינוך
חקר הזהות החברתית והשפעתה על התנהגות האדם, תחום הכולל את חקר הלאום, הציבור, ההמון ועוד.
מדע
סוציולוגיה של המדע הוא תחום בסוציולוגיה שמטרתו לפענח את דרך התפתחות המדע מתוך נקודת מבט סוציולוגית ביקורתית. החוקרים בתחום מתבוננים על קהילה מדעית כחברת בני אדם ועל התוצר המדעי ככזה שנוצר על ידי בני אדם תוך אינטראקציה ביניהם. התחום נוצר במאה ה־20 כהתפתחות של תחום ה־"סוציולוגיה של השגיאה". לפי הסוציולוגיה של השגיאה יש להסביר כיצד אירעו שגיאות מדעיות (למשל תאוריית הפלוגיסטון) וזאת מתוך ההנחה ששגיאות אירעו מתוך שיקולים סוציולוגיים חוץ-מדעיים, בעוד שמדע תקין ונכון אין צורך להסביר. הסוציולוגיה של המדע טוענת שגם להתפתחויות "תקינות" מבחינה מדעית יש רקע סוציולוגי וסביב כל שיטה מדעית, מעבדה, ניסוי, כתב עת מדעי וכדומה מתקיימת סביבה חברתית המשפיעה על התוצר המדעי וראויה למחקר וניתוח. למעשה הסוציולוגיה של המדע מערערת על ההבחנה בין "שגיאה מדעית" לבין "מדע תקין" או אמיתי. האמת המדעית אינה עומדת מעל לכל חשד אלא להפך, הגורם הוודאי הוא קהילת המדענים כחברה אנושית יוצרת והאמיתות המדעיות (וכן השיטה המדעית, השפה המדעית וכדומה) הן תוצר של קהילה זו שאליו יש להתייחס בספקנות.
משפחה, מיניות ומגדר
שפה
תקשורת ומדיה
ענפי ידע משיקים
אנתרופולוגיה
מדע המדינה
סוציולוגיה ישראלית
ראו גם
רשימה של סוציולוגים
סוציולוגיה - מונחים
האגודה הסוציולוגית הישראלית
מושגים שונים: סוציאליזציה, אירופוביה, מוסדות, כוח
לקריאה נוספת
ג'ון אלן, ג'ורג'ינה בלייקלי (עורכי כרך א'), ג'ון קלרק, קת' וודוורד (עורכי כרך ב'), חברה, קהילות, יחסים - מבוא לחשיבה חברתית (תרגום: יורם שדה, עריכה מדעית: פנחס שטרן), 2 כרכים, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2020.
פיטר ברגר, הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה, עם עובד, 1970
ג'. דנקן מיטשל, משה ליסק, לקסיקון דביר לסוציולוגיה, מהדורה עברית מורחבת, דביר, 1984.
ג'ון משוניס, סוציולוגיה, מהדורה שישית (תרגום: יורם שדה, עריכה מדעית: יעל אנוך ופנחס שטרן), תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1999
אנתוני גידנס, סוציולוגיה - מהדורה שישית מתוקנת ומעודכנת בשיתוף פיליפ ו. סאטון (תרגום: יורם שדה, עריכה מדעית: פנחס שטרן), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד 2013
יונתן שפירא, אורי בן אליעזר, יסודות הסוציולוגיה, מהדורה חדשה, מעדכנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1986.
קישורים חיצוניים
מילון למונחי סוציולוגיה (2015), באתר האקדמיה ללשון העברית
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-08-05T08:42:03 |
גזענות | thumb|250px|תעמולה נאצית אנטישמית, 1933.
גִּזְעָנוּת היא עמדה שלפיה בקרב בני אדם מתקיים קשר הדוק בין מוצאם לבין תכונות אופי מסוימות, או לעיתים גם כישורים שכליים או לעיתים סגנונות תנועה והליכה, כך שהיחיד אינו נשפט בעיקר על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכותו לקבוצה. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של בני קבוצה אחת על בני הקבוצה האחרת.
על פי , גזענות מוגדרת כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני.
התאוריות הראשונות שהוכתרו בכינוי 'גזענות' מקורן במאה ה-19 והן התייחסו לקבוצות הנבדלות במוצאן הביולוגי בלבד, אולם עם הזמן התרחבה הגדרה זו ונהוג לכלול בה גם הבחנות על בסיס לאומי.
דוגמאות מובהקות לגזענות ממוסדת הן תורת הגזע הנאצית ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
מהות הגזענות
במשמעותה הרווחת, מגדירה הגזענות התייחסות שלילית (שנאה, אפליה) לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם. גזענות כזו נחשבת לסותרת את זכויות האדם (בדומה לגילנות, אפליה מינית, אפליה על פי נטייה מינית, זהות מינית או מראה חיצוני ), והיא פסולה על פי חוק במדינות רבות. בעבר, מדינות שונות נשאו את דגל הגזענות, אך כיום הפך המונח למציין תופעה שלילית ולמילת גנאי בכל העולם.
טענה מקובלת היא כי שעצם חלוקת בני אדם לגזעים היא תוצאה של הבניה חברתית וביטוי לגזענות. יש המוצאים תימוכין לטענה בכך שגזעים טהורים אינם קיימים מבחינה ביולוגית.
העדפה מתקנת אינה נחשבת בדרך כלל כגזענות. הסיבה לכך היא שההעדפה המתקנת הונהגה על מנת לתקן פערים היסטוריים, שנוצרו, לפי הגורם המתעדף, בשל אפליה של קבוצת בני אדם בעבר. בישראל, בית המשפט מחיל מבחן, אשר בוחן את תוצאות המקרה ובוחן שוויון מהותי על פני שוויון פורמלי - כך אי-שוויון ואפליה לכאורה בשלב ראשון, אשר מטרתו צמצום פערים ויצירת שוויון מהותי בשלב שני, מקובל כיום בישראל וברוב המדינות המערביות. עם זאת, יש המתנגדים ל"העדפה מתקנת" של קבוצה גזעית (ורואים גם בה אפליה גזעית) בטענה שכמוה כאפליית בני הקבוצות הגזעיות האחרות, וכדי לבטל תוצאות אפליה מן העבר ניתן להשתמש בכלים אחרים, שאינם קשורים בקטגוריית גזע.
על אף שההגדרה של גזענות מתייחסת אך ורק לאפליה על בסיס מוצא גזעי, צבע עור וכדומה, ביום-יום משמש המושג "גזענות" גם לתיאור סוגי אפליה אחרים, כגון שוביניזם, מיזוגניה, מיזאנדריה, הומופוביה וכדומה. רכניץ טען כי הרחבה זו של המונח גזענות שגויה ומרדדת את החומרה שבגזענות הנאצית.
תאוריות על מקור הגזענות
הפסיכולוגיה החברתית מציגה גזענות במידה רבה כתוצר טבעי של מערכות יחסים בין קבוצתיות. לדוגמה, על פי תאוריית הזהות החברתית, אשר משמשת בסיס רעיוני לתאוריות רבות בפסיכולוגיה חברתית, לבני האדם צורך טבעי לחלק את העולם לקטגוריות, בניסיון להתמודד עם מורכבותו.Tajfel, H., & Turner, J. (2001). An integrative theory of intergroup conflict. In M. A. Hogg & D. Abrams (Eds.), Intergroup relations: Essential readings (pp. 94–109). Psychology Press. היות שבני האדם מונעים על ידי הרצון לשמור על דימוי עצמי חיובי, ומאחר שהדימוי העצמי נשען בחלקו על הדימוי של הקבוצות אליהן הם משתייכים (קבוצת הפנים), עצם השתייכותו של אדם לקבוצת פנים מייצרת השוואה עם קבוצות אחרות במטרה לשמר את תדמיתה החיובית היחסית של הקבוצה. לכן, על פי התאוריה, די בחלוקה לקטגוריות חברתיות, בייחוד לקטגוריות של קבוצת פנים ("אנחנו") וקבוצות חוץ ("הם"), בכדי לייצר העדפה של קבוצת הפנים על פני קבוצות אחרות, גם אם החלוקה לקטגוריות נעשית על פי מאפיינים חיצוניים ו/או שרירותיים כמו צבע עור ומוצא אתני.
כפועל יוצא של החלוקה לקטגוריות חברתיות של קבוצות פנים וחוץ, קיימת גם הנטייה לראות את קבוצת החוץ כהומוגנית יותר מקבוצת הפנים, והנטייה לייחס תכונות ורגשות אנושיים מורכבים יותר לקבוצת הפנים לעומת קבוצת החוץ (תופעה המכונה גם דה-הומניזציה של קבוצת החוץ). כלומר, חברי קבוצת החוץ נתפסים כדומים יותר אחד לשני וגם ככאלו שחשים פחות רגשות מורכבים כמו תקווה, קנאה, אהבה, וכו'. העדפת קבוצת הפנים, הדה-הומניזציה של קבוצת החוץ וראייתה כמקשה אחת הומוגנית מהווים בתורם כר פורה ליצירת סטיגמות שליליות ופשטניות כלפיה.
בעוד תאוריית הזהות החברתית מתמקדת בצורך האנושי לשמור על דימוי עצמי וקבוצתי חיובי, "תאוריית הצדקת המערכת" מתמקדת בנטייתם הטבעית של בני האדם להצדיק את הסטטוס קוו ולהגן על ה"מערכת" החברתית שבה הם נטועים. הצדקת המערכת משרתת את הצורך האנושי לשכך את אי-הודאות ותחושת האיום הכרוכים בשינוי המערכת הקיימת, כמו גם את הצורך להאמין ב"השערת העולם הצודק" ("כל אחד מקבל מה שמגיע לו"). על פי התאוריה, הצורך להצדיק את ה"מערכת" יוצר השלמה עם אי השוויון בתוכה והצדקתו, גם בחברי הקבוצות הסובלים מאי שוויון זה. המשמעות היא שהצורך להצדיק את אי השוויון המובנה מגביר סטריאוטיפים שליליים כלפי קבוצות מיעוט, משום שסטראוטיפים אלו בתורם מסייעים לייצר רציונליזציה למצב שלכאורה אינו הוגן.
מחקרים המבוססים על תאוריית השליטה החברתית מתמקדים בהבנת המנגנונים העומדים בבסיס הצדקת אי-שוויון בין קבוצות והיררכיות חברתיות. על פי התאוריה, ההירכיות החברתיות מחוזקות ומשומרות על ידי מיתוסים או אידאולוגיות מקדמי מדרגיות המצדיקים את אי השוויון בחברה, כך שהמבנה ההיררכי והלא שוויוני של החברה נתפס על ידי אדם בעל מכוונות לשליטה חברתית כפתרון הנכון והצודק.
היסטוריה
ממוזער|חוקי ג'ים קרואו הם דוגמה להפרדה גזעית בארצות הברית
כבר בתקופות קדומות, נערכו הבחנות על בסיס תכונות קבוצתיות. בזמן המודרני תורות גזעניות, שהובילו לאפליה גזעית ולגזענות, החלו להתפתח באמצע מאה ה-19.
הפרסום הראשון של הטפה גזענית מסודרת ומנומקת מיוחס לספר מסה על אי השוויון בין גזעי האדם, שיצא לאור בפריז בשנת 1853. הסופר, ארתור דה גובינו, היה דיפלומט צרפתי, פעיל של התנועה המלוכנית בצרפת. בספרו זה, חילק דה גובינו את המין האנושי לגזעים ולתת הגזעים, כשהנעלה מכולם לשיטתו הוא הגזע הארי, המצוי, לדעת הסופר, בעיקר בצפון צרפת. יתר עמי אירופה, לא היו לדעת דה גובינו בני גזע ארי טהור, אלא בני תת-גזעים לבנים נחותים יותר כמו סלאבים ויהודים, או תוצר של נישואי תערובת בין האריים לתת גזעים אלו.
תופעת הגזענות המפורסמת ביותר, שהפכה לסמל הקיצוני המקובל של תופעת הגזענות, היא תורת הגזע אשר התפתחה בעולם המודרני. תורה זו היוותה בסיס אידאולוגי לגרמניה הנאצית, ולפעולותיה אשר נחשבות לבלתי מוסריות באופן מוחלט. גרמניה הנאצית הובילה ל"פתרון הסופי" שבמהלכו נרצחו כ-6 מיליון יהודים, ומיליוני צוענים ובני עמים אחרים שתורת הגזע הגדירה אותם כנחותים מבחינה גזעית.
מלבד דוגמה קיצונית זו, ניתן להבחין בתופעות של גזענות בעבר ובהווה. לאור משקלם הרב של עמי אירופה בעיצוב ההיסטוריה האנושית, התייחס לעיתים האדם הלבן באופן גזעני כלפי מה שתפס כגזעים אחרים (שמיים, שחורים, אסיאתיים, סלאבים ועוד), וראה את עצמו כגזע עליון. גם כיום, תנועת גאווה לבנה העולמית מעודדת גאווה של האדם הלבן על רקע השתייכותו זו. גם תנועת הקו קלוקס קלאן בדרום ארצות הברית שונאת בעיקר כל מי שאיננו לבן עור.
תפיסות נוספות של גזענות
לצד גילויי הגזענות המסורתית, קיימים חוקרים המגדירים שלושה טיפוסי התנהגות חדשים כגזענות, כאשר המשותף להם הוא דחיית הגזענות המסורתית בצורתה הישנה. תפיסה מחקרית מקובלת מבחינה בין גזענות גלויה, המתאפיינת ברגשות, עמדות והתנהגויות מודעות, לבין גזענות סמויה, אשר באה לידי ביטוי ברגשות ובעמדות שליליים ולא בהכרח מודעים כלפי חברי קבוצות אחרות, וביטוייה לרוב מרומזים ולא-מילוליים. במסגרות מחקר, האחרונה נמדדת באמצעות מבחן אסוציאציות חבויות.
גזענות סימבולית/מודרנית (symbolic racism) – גזענים סימבוליים דוחים גזענות בסגנון הישן אבל עדיין מביעים דעות קדומות באופן עקיף (לדוגמה, התנגדות למדיניות שעוזרת לבני מיעוטים מגזעים שונים).McConahay, J. B. (1986). Modern racism, ambivalence, and the Modern Racism Scale. In J. F. Dovidio & S. L. Gaertner (Eds.), Prejudice, discrimination, and racism (pp. 91–125). Academic Press. גזענים מודרניים רואים את הגזענות כמִשְׁגֶּה, אבל רואים את בני המיעוטים בני הגזעים השונים, כמציבים דרישות בלתי-הוגנות, או מקבלים יותר מדי משאבים, אך הם נמנעים מלהחצין עמדות אלו מכיוון שהם מודעים לכך שהדבר נוגד את הנורמות המקובלות בחברה. היא כוללת פעולות שפוגעות בתחושה של האדם ובכבודו. היא כוללת שלושה סוגים של מופעים:
אינטראקציה מבזה – אינטראקציה שיוצרת תחושה של השפלה על רקע מוצאו של האדם, בין אם בצורה בוטה או ב"מיקרו-אגרסיה". למשל, יחס מזלזל או משפיל של פקיד כלפי מקבלי שירות על בסיס שיוכם הקבוצתי.
ייצוג משפיל – ייצוג משפיל של קבוצות באוכלוסייה בפרסומים, אמירות פומביות וכו'. למשל, דמויות כהות עור או עם חזות מזרחית או ערבית בפרסומים שעניינם עבריינות, עבודות ניקיון, או קמפיין שמתייג חרדים.
פעולה מסמנת – פעולה שמתייגת קבוצה שלמה כחשודה, עוינת, חסרת מסוגלות, וכו'. למשל, בידוק ביטחוני על פי קבוצות השתייכות על ידי אנשי אבטחה, או החלטה גורפת לתת שיעורי תגבור לכל הילדים ממוצא אתיופי.
גזענות אברסיבית (aversive racism) – הגזענים האברסיבים מאמינים בעקרונות שיויוניים, כמו שיויון בין הגזעים, אבל יש להם דחייה אישית מפני בני מיעוטים בני הגזעים השונים.Gaertner, S. L., & Dovidio, J. F. (1986). The aversive form of racism. In J. F. Dovidio & S. L. Gaertner (Eds.), Prejudice, discrimination, and racism (pp. 61–89). Academic Press. במסגרת זו, נטען למשל כי "לבנים" רבים בארצות הברית עדיין מחזיקים בסטריאוטיפים ודעות קדומות (אמנם מופחתים מבעבר) כנגד אמריקאים-אפריקאים, אך אינם חשים בנוח עם זה, כיוון שהדבר מתנגש עם הדימוי העצמי הליברלי שלהם. לכן, על אף אי הנוחות והפחד שהם חשים אל מול ה"שחורים", הם תומכים בשוויון ולעיתים אף באפליה מתקנת. אמנם במצבים מסוימים, כשהדבר מתאפשר מבחינה חברתית, הם יתירו לעצמם להביע עמדות גזעניות.
גזענות של ציפיות נמוכות
יש הטוענים שהתפתחו סוגים חדשים של גזענות: "גזענות של ציפיות נמוכות". גזענות זו מתבטאת בכך שאדם או קבוצה מסוימת זוכים להקלה בשיפוט כלפיהם, או שיש מהם ציפיות נמוכות (בתחומי המוסר, התרבות וכו'), רק בגלל המוצא שלהם. לדוגמה, הפובליציסט הערבי-ישראלי סלמאן מצאלחה האשים פעילי שמאל הרדיקלי וטען כי הם מתמקדים בישראל ומתעלמים מהטבח שמבצע בשאר אל-אסד באזרחי סוריה בשל "גזענות של ציפיות נמוכות", משום שלטענתו, הם נותנים לערבים "פטור" מכללי מוסר אוניברסליים החלים על מדינות המערב הדמוקרטיות.
המשורר האמריקני א. א. קאמינגס (E.E Cummings) תמצת את גישת הגזענות של ציפיות נמוכות במימרה הבאה: "חיבה למישהו מפני שהוא שחור מעליבה ממש כמו סלידה ממישהו מפני שאינו לבן".
שיטות פעולה
אנשים גזענים כמו גם תנועות, מפלגות וממשלות גזענות נוקטות בשיטות פעולה משותפות כדי לבסס את הגזענות כתופעה חברתית ולצבור עוד כוח תרבותי ופוליטי. שיטות פעולה אלה כוללות:
התנגדות לחופש הביטוי – הטיעון לפיו המיעוט שנגדו נלחמים הוא "אויב" ולכן אנשים מתוך מיעוט זה, או שטוענים טענות בעדו לא זכאים להביע עמדה פומבית. בשל כך יש צורך להטיל חוקי צזנורה על עיתונים וספרים, וכן להתנגד לסופרים, אינטלקטואלים או עיתונים ליברלים שהם בגדר "בוגדים".
צנזורה והתעלמות – המיעוט נגדו מופעלת הגזענות מורחק מעיתונים וכלי תקשורת וכן יש טאבו נגד קריאת ספרים או מחזות שלו. דוגמאות לכך הם עיתונים שבהם כתבי לבנים בלבד, שרפת ספרים בגרמניה הנאצית, אי לימוד ספרים שנכתבו על ידי סופרים בני מיעוטים, גם חוקים או נורמות נגד העסקת עיתונאים, התנגדות להשמעת נאומים פומביים של בני מיעוטים ועוד. הצנזורה נגד קבוצת מיעוטים לא חייבת להיות רשמית - לדוגמה שפה שונה של קבוצת הרוב וקבוצת המיעוט, וחוסר לימוד של השפות האחרות בבתי ספר יכולה למנוע באופן אפקטיבי קריאת עיתונים או תקשרות בין אישית בין חברי שתי הקבוצות.
הכללה גורפת של תכונות שליליות – שיטת פעולה זו משלבת כשלים של קטיף דובדבנים, הכללה והטיות סטיסטיות כדי לייחס תכונות גופניות ובעיקר תכונות אופי שליליות לבני המיעוט הנרדף. לדגומה מציינים כמה מקרים שבהם שחורים אנסו נשים לבנות כדי ליצור רושם ששחורים הם בגדר סיכון כנגד נשים לבנות. לעומת זאת מתעלמים מאנסים לבנים. כן מתעלמים ממקרים הפוכים - לדומה קיומו של שרופא שחור או מקרה בו אדם שחור הציל בחורה לבנה.
תעמולה והדהוד מסרים – הוגים וכלי תקשורת מחזקים דעות קדומות, חוזרים על שקרים שוב ושוב, מציגים דעות כעובדות, מציגים דברים בצורה מגמתית ועוד שיטות של תעמולה. שיטה זו יעילה במיוחד כאשר היא מגיעה ממספר מקורות שונים שמחזקים אחד את השני. עבור הקורא נוצר רושם אמין. דבר זה מתחזק על ידי "תיבת הדהוד" שבה המסר הגזעני מגיע לא רק מצד פוליטיקאים ואנשי תקשורת אלה גם מחברים ומכרים שחוזרים על המסר הגזעני. שיטה זו כה אפקטיבית כאשר היא נעשית בקנה מידה משמעותי עד שלפעמים גם בני קבוצת המיעוט מאמינים לדעות הקדומות המופצות נגדם.
שימוש בתאוריית קשר – רעיונות גזעניים רבים מוצגים במסגרת תאוריות קונספירציה. דוגמאות ידועות לשימוש בתאוריות קשר כדי לקדם גזענות כוללות עלילות דם, אגדת תקיעת הסכין בגב נגד יהודי גרמניה, והפרוטוקולים של זקני ציון. דבר זה מאפשר לעודד תחושה של עוול מוסרי שנעשה על ידי קבוצת המיעט, תחושת נרדפות לקבוצת הרוב, והוא מעודד חוסר התייחסות למתנגדים לגזענות, ומצדיק מעשי אלימות, צנזורה ותעמולה נגד "האויב". אם יש עיתונאי שמזים טענות שהושמעו על ידי גזען, ניתן להתעלם ממנו בגלל שהוא חלק מקבוצה שזוממת לפגוע בקבוצת הרוב. במקביל הדבר מחזק את האמון כלפי עיתונאים ופוליטיקאים שכביכול מגינים מפני קושרי הקשר. כמו כן הדבר מחזק את הלכידות החברתית של תנועות גזעניות וגורם לשייכים להם לחוש גאווה ורגש עליונות על כך שהם "רואים את האמת" וכל השאר "עיוורים".
הפליה על ידי נורמות וחוקים – הפליה ביחס למיעוט הנרדף בצורות שונות - יחס מבזה על ידי ממונים, הפליה בקבלה לעבודה, הפליה בקידום בעבודה, הגבלות על חופש התנועה כמו איסור כניסה למסעדות, כבישים, חופי רחצה, אוטובוסים, מועדונים. הגבלות על קבלה למוסדות לימוד, הפליה או יחס מבזה בתוך מוסדות לימוד לתלמידים מתוך המיעוט. הגבלות על השתתפות בבחירות. הגבלות על חופש הביטוי. הגבלות על יכולת לבצע הפגנות, הגבלות על חופש ההתארגנות כמו ארגוני עובדים או וועדים שונים. הפליה בקבלת טיפול רפואי. הפליה בענישה - לדוגמה קביעת חוקים באופן שיחולו בעיקר מול בני המיעוט ולא על כלל האוכלוסייה, אכיפת יתר מול בני מיעוטים, אי גיוס של שוטרים ושופטים מתוך בני המיעוט. הפליה בתחום הדיור - כמו הגבלות על מכירה או השכרה לבני המיעוט. איסור קשרים רומנטיים ונישואים עם בני המיעוט. הפליות אלה יכולות להיות על ידי נורמות חברתיות לא רשמיות, חוקים דתיים (לדוגמה איסור נישואין, איסור נגיעה בבני המיעוט), חוקים ונהגים של ארגונים (כמו מועדנים או פירמות) וחוקים רשמיים מטעם המדינה. ההפליה משרתת מספר מטרות - הפחתת קשרים בין קבוצת הרוב לבין קבוצת המיעוט ועל ידי כך הזרה של קבוצת המיעוט, השפלה של קבוצת המיעוט ושמירה על מוקדי כוח פוליטיים כלכלים ותרבותיים בידי קבוצת הרוב.
הפרדה פיזית – הפרדה פיזית על ידי איסור עירוב אנשים בבתי ספר, במקומות עבודה ובמקומות מגורים, איסור נישואין על ידי נורמות או חוקים היא אפליה חשובה במיוחד כדי למנוע קשרים חברתיים וקשרים רומנטיים בין חברי קבוצת הרוב למיעוט -וכך קל יותר לעודד דעות קדומות, רגשות של פחד ושנאה ולהפחית אפשרות של סולידריות, הבנה או שיתופי פעולה.
האשמת הקורבן – צורות אפליה שונות גורמים לעיתים לכך שקבוצת המיעוט נדחקת לשולי החברה ולמעגל העוני, במיוחד כאשר ההפליה נמשכת שנים רבות. בני המיעוט גרים ביישובים פחות טובים, בתנאים פחות טובים, עוסקים במקצועות פחות נחשבים וזוכים להשכלה פחות טובה. היצוג שלהם במוסדות בעלי השפעה נמוך יותר. חלקים מתוך קבוצת המיעוט עוסקים לעיתים יותר בפשיעה או שהם נוטים יותר לצרוך חומרים ממכרים כמו אלכוהול או סמים. בשל היבטים אלה קל יותר לגורמים גזענים להציג את בני המיעוט כבעלי תכונות אופי שליליות. לדוגמה יהודים שלא יכלו להחזיק בקרקעות והודרו מגילדות מקצועיות הושאמו בכך שהם עוסקים בספסרות ומקצועות "לא יצרניות". יהודים עניים שחיו בגטאות במזרח אירופה הוצגו כדוגמה לכך שהם קבוצה של אנשים נכשלים ומלוכלכים שלא תורמים לחברה. שחורים שהוחזקו בתנאי עבדות בארצות הברית ודרום אמריקה ולא זכו להשכלה, הוצגו על ידי לבנים כבורים וטיפשים, ואף כמעין "ילדים" שלא יכולים לחיות כאנשים חופשיים.
אלימות וענישה גזענית – אלימות מצד אזרחים ושוטרים כמו גם אלימות מילולית והשפלות משמשת לזרוע אווירה של פחד בקרב בני המיעוט כך ש"ידעו את מקומם" ויחששו להתנגד למעשי עוול שבוצעו כלפיהם. צורה מיוחרת של האשמת הקורבן היא משפט לא הוגן או מעשי לינץ' ונקמה כנגד בני קבוצת המיעוט. דבר זה מאפשר הצגת קבוצה זו כפושעים הפוגעים בחברה. לקורבן אין אפשרות להציג את נקודת המבט שלו שכן הוא נמצא בכלא, גורש או נרצח. קרובים ועדי ראייה חוששים לעיתים קרובות להעיד מחשש שגם הם יענשו.
הבטחה לעושר כלכלי על ידי הגבלות על מיעוט עני – לעיתים קרובות גזענות היא חזקה יותר בקרב בני קבוצת הרוב בשכבות הנמוכות יותר בסולם הכלכלי חברתי - עובדים בעבודות צווארון כחול, מובטלים, חיילים בדרגות נמוכות או חיילים משוחררים, דיירים של שכונות עוני. לעיתים קרובות קבוצות אלה נמצאות בחיכוך גבוה יותר עם קבוצת המיעוט - לדוגמה לבנים עניים בארצות הברית שעובדים בעבודות צווארון כחול, מאוימיים יותר על ידי תחרות מצד מהגרים ממקסיקו ומצד עובדים שחורים עניים לא משכילים. טיעונים גזעניים מבטיחים לעיתים קרובות סילוק של תחרות זו על ידי הגבלות על הגירה, הגבלות בקבלה לעבודה, גרוש ועוד צעדי הפליה נגד קבוצת המיעוט.
הבטחה לעושר כלכלי על ידי הגבלות על מיעוט עשיר – לעיתים נדירות קבוצת המיעוט מהווה דווקא קבוצה מצליחה ועשירה יחסית. הטיעון הגזעני מול מיעוט כזה הוא שמדובר בקבוצה שמונעת על ידי חמדנות ותאוות בצע, חסרת עקבות מוסריים, וזוממים מזימות שונות כדי להעדיף את קבוצת המיעוט ולהרחיק את קבוצת הרוב מעמדות כוח, רכוש והשפעה שמגיעות לו "בדין". גזענים מבטחים כי הפליה בעבודה או החרמת רכוש יכולה לשרת את בני קבוצת הרוב. טיעונים כאלה יכולים לגייס גם אנשים במעמדות כלכליים גבוהים יותר לדוגמה בעלי עסקים או אקדמאים. טענות אלה הופנו לעיתים קרובות כלפי יהודים והיוו עילה להחרמות רכוש, גרוש, והגבלות על קבלה לעבודה או מקצועות לימוד. טיעונים דומים הושמעו על ידי אידי אמין כלפי קבוצת המיעוט ההודי באוגנדה כאשר פעל לנישולם מרכושם ולגרוש שלהם.
שובניזם – גאווה עקב שייכות לקבוצת הרוב אנשים מחפשים לעיתים קרובות שייכות לקבוצה גדולה מהם כדי לחוש ביטחון כלכלי וגאווה. דבר זה חזק במיוחד בקרב אנשים בשולי החברה - גברים ללא בנות זוג, אנשים עניים, חסרי השכלה ועוד. גזענות פונה לאנשים אלה במיוחד ומבטיחה להם שהם חלק מקבוצה נעלה ומיוחדת. עליהם לחוש גאווה בשל היותם חלק מגזע נבחר ועליון.
פניה להצדקות דתיות – לעיתים קרובות יש שימוש בטיעונים דתיים מדוע רצוי להפלות את בני קבוצת המיעוט. בחלק מהדתות הפליה נגד קבוצות מיעוט היא חלק מהדת. בחלק מהמקרים יש שימוש בקטיף דובדבנים כדי להצדיק טענות גזענויות - משתמשים בציטוטים חלקיים מתוך טקסטים דתיים או הוגים דתיים שונים כדי לטעון כי הדת מחייבת יחס גזעני כלפי מיעוט כלשהו.
פניה להצדקות מדעיות – לעיתים משתמשים בטיעונים פסבדו-מדעיים כדי להצדיק גזענות - במיוחד נטייה להשתמש בדרוויניזם חברתי או בהצגה שגויה של הסבר הישרדות הכשירים ביותר כדי להצדיק גזענות. הצדקה זו שרואה בנחיתות גזעית דבר "טבעי" וחלק מ"חוקי הטבע" שנועדו לחיי עבדות או הכחדה הייתה עוד לפני התאוריה של צ'ארלס דרווין. לדוגמה הרופא סמיואל א. קארטרייט (Samuel A. Cartwright). שפעל בנושא משנת 1849. קארטרייט טען כי ביחס לאדם הלבן, יש לאדם השחור מוח וריאות קטנים מבחינה פיזיולוגית, המביא לשוני פסיכולוגי כך שהאדם השחור "אוהב" את עצם היותו עבד ומגלה אהדה למעמד העבדות. לטענת קארטרייט, מוחו של האדם השחור הוא כמוחו של ילד. הוא קידם מחקרים אודות "מחלות מיוחדות אצל שחורים" וטען כי אצל שחורים קיימת מחלה נפשיות בשם דראפטומניה –שבאה לידי ביטוי בקרב עבדים שחורים שרוצים לברוח מעבדות.
הצגת המיעוט כבעלי חיים נחותים – לעיתים קרובות יש הצגה של בני המיעוט המושפל כבעלי חיים, ולא כבני אדם. הדבר כולל הצגת יהודים כחזירים, כלבים, עכברושים על ידי אנטישמים והתנועה הנאצית. הצגת שחורים כקרובים לקופים לשם הצדקת עבדות שלהם . הצגת בני הוטו כמקקים שצריך להשמיד אותם. לדבר זה מצורפת גם הנחה מובנית לפיה זה אפשרי מבחינה מוסרית ולפעמים רצוי מבחינה מוסרית להרוג בעלי חיים מסוימים. לדוגמה זה בסדר להרוג חזירים או כלבים ורצוי להרוג עכברושים או מקקים. לעיתים קרובות הדבר מלווה בדעות קדומות גם מול בעלי החיים עצמם - לדוגמה הצגת החזיר כחיה מלוכלכת או מייצגת תאוות בצע. הנחות אלה נשענות לרוב על תאוריות מוסר היררככיות המציגות את בני האדם כיצורים מוסריים ועליונים ואת בעלי החיים כדבר נחות, כפוף לגחמות האדם ונתונות לשליטתם על ידי רצון האל.
השפעות בריאותיות של גזענות
על פי מחקר של אוניברסיטת בוסטון משנת 2023, נשים שחורות בארצות הברית שחוו גזענות נמצאות בסיכון גבוה ב-26% ללקות במחלות לב וכלי דם. על פי המחקר, גילויי אפליה גזענית בתעסוקה או בדיור, או בחקירה משטרתית, מגבירים את הסיכון למחלות לב אצל נשים שחורות.
התנגדויות לגזענות
ממוזער|240 פיקסלים|הפגנה נגד גזענות בעיר סידני
התנגדות עמוקה לגזענות נובעת בימינו מהתפיסה של זכויות האדם, בנימוק שזכותו של כל אדם להישפט על פי תכונותיו האינדיבדואליות, ולא רק על פי רקע מוצאו. על פי תפיסה זו הגזענות גורמת להשפלת היחיד, היא בעייתית מבחינה מוסרית, ויש בה גם טעות קוגניטיבית, מכיוון שבכל הקבוצות ניתן למצוא מגוון של טיפוסי אישיות ומאפיינים שאינם כוללים את כל בני הקבוצה. מדובר אפוא בחשיבה סטריאוטיפית שמתעלמת מהשונות האנושית הקיימת בכל קבוצה.
איסורים על גזענות מעוגנים ב"אמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל צורות האפליה הגזעית" שנוסחה ב-1966. סעיף 1 לאמנה מגדיר "גזענות" באופן הבא:
ראו גם
לקריאה נוספת
Barbara J. Fields, "Slavery, Race, and Ideology in the United States of America," New Left Review 181 (1990): 95-118.
קישורים חיצוניים
גילוי דעת על היבטים ביולוגיים של גזע של האגודה האמריקאית של אנתרופולוגים פיזיים
נועה ריבלין (עורכת), שיעור לחיים: חינוך נגד גזענות מהגן עד התיכון, האגודה לזכויות האזרח בישראל, 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית
קטגוריה:סטריאוטיפים ודעות קדומות | 2024-10-19T09:15:39 |
אנטישמיות | 200px|ממוזער|איור על שער מגזין צרפתי משנת 1893, המציג את היהודי כטפיל הנאחז בכל קצות העולם תוך הריסתו
280px|ממוזער|גרפיטי ופוסטרים אנטישמיים בנורווגיה תחת השלטון הנאצי, 1941. בחזית: "הפרזיט היהודי תפס אותנו, 9 באפריל"; מימין: "פלשתינה קוראת לכל היהודים. אנחנו לא סובלים אותם יותר בנורווגיה."
אַנְטִישֵׁמִיּוּת הוא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית של שנאת יהודים. מונח רווח שקדם לאנטישמיות היה שנאת ישראל. אנטישמיות נחשבת לסוג של גזענות. למרות הפירוש המילולי של המונח, "נגד [העמים] השֵמִיִים", אשר ביניהם נמנים בין היתר היהודים (כולל אתיופים), הערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית), לרובלעיתים התייחס המונח "אנטישמיות" לשנאת "הגזע השמי" בכללותו; כך למשל, ויקטור בראר התייחס ליחס השלילי כלפי הפיניקים במאה ה־19 כ"אנטישמיות מלומדת, ועדיה חורון ייחס לאותו יחס "נימה אנטישמית". ראו: Victor Bérard, La Résurrection d'Homère - Tome 1, Bernard Grasset, Paris, 1930, p. 73 (מתורגם על־ידי שאול טשרניחובסקי באחרית דבר לאודיסיאה); מתייחס המושג אנטישמיות לשנאת יהודים בלבד, ולא לציון שנאה כלפי הגזע השמי כולו. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.
הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ובהן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריוגרפיה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מסורתית ולאנטישמיות מודרנית, כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לאנטישמיות המסורתית, עם מאפיינים ייחודיים משלה. אחד הראשונים לעמוד באופן שיטתי על שורשי התופעה מראשיתה בעת העתיקה, היה מתתיהו מיזיש, שפרסם ב-1909 ספר בנושא בו טען כי מצרים היא מקור האנטישמיות, וכי שורשיה הם שנאת דתם של השמים כולם, אלא שהיהודים היו היחידים ששמרו על מסורתם ולכן השנאה המצרית הקדומה לשמים דבקה ביהודים.מתתיהו מיזיש, העמים העתיקים וישראל: המצרים, הפרסים, היונים, הרומים, הנוצרים הקדמונים, הערבים והתייחסותם לישראל - ניסיון לבאר את התהוות האנטישמיות הקדמונית, פאדגורזע, דפוס ש.ל. דייטשער, תרס"ט (1909), עמ' 6-5 חשיבותו בכך שמחקרו התבצע עוד לפני הופעת הנאציזם, דבר שהשפיע רבות על הבנת התופעה כהוויתה. גם הרצל עסק בנושא, ובין השאר אמר על האנטישמיות כי היא בבחינת "סוציאליזם של טיפשים", כלומר תנועה חברתית השואלת שאלות חברתיות נכונות (כמו הסוציאליסטים ואחרים) אך מציעה להן תשובות מוטעות לחלוטין.
יחזקאל קויפמן, פילוסוף וחוקר מקרא, הפריד בחיבורו חורבן הנפש, משנות ה-30 של המאה ה-20, את רגש השנאה מן האנטישמיות, אף על פי שהיא כרוכה ברגש השנאה עומדת כשלעצמה, כאידיאה, תורה ולפעמים 'שיטה מדעית' להצדקת שנאת ישראל ולא לבאר אותה, תוך שהיא מטעימה בשנאה טעמים מסוג, עלילה, קטרוג שקר וסילוף, שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. ומתוך כך אוטואנטישמיות יכולה לנבוע מאהבת ישראל ואנטישמיות של גוי יכולה להתקיים ללא שנאה. מטעים קויפמן שאנטישמיות מתאפיינת בסגנונה ותוכנה נגד הדת, המוסר, הגזע ואורח החיים היהודיים ויחסם אל הסביבה הנוכרית הבא להצדיק את הדין על היהודים. תוכחה וקיטרוג כלפי ישראל, אינם מהווים כשלעצמם "אנטישמיות" - אלא שהם לרוב ביטוי שלה, כיוון שהמרכיב היהודי הוא מאפיין אידיוסינקרטי של מדינת ישראל. ואנטישמיות היא מה שהיא גם כשהיא מתלבשת בלבוש של לאומיות ואהבת ישראל.
סקרים מקיפים מראים כי בשנת 2014, אחד מתוך כל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות כגון "היהודים אשמים ברוב המלחמות בעולם" (מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה). חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, המחברים דו"ח שנתי על מצב האנטישמיות בעולם, תולים חלק מהגורמים לתקריות האנטישמיות של המאה ה־21 באופיין של הרשתות החברתיות, ומצביעים על עליה בתקריות אנטישמיות בסמוך לאירועים מחוללים דוגמת מגפת הקורונה או מבצעים צבאיים בהם מעורבת ישראל.
מקור המונח
המונח אנטישמיות מתועד לראשונה בגרמניה בשנת 1822. המונח נטבע לראשונה ככל הנראה על ידי מוריץ שטיינשניידר כביקורת על ארנסט רנן. למילה "שמי" צורפה המילה היוונית "אנטי" שמשמעותה "נגד". בשנת 1851 השתמש הוגה הדעות האנגלי תומאס קרלייל במינוח "מהומות אנטישמיות" (Anti-Semitic riots) לציון מהומות כנגד יהודים. משנת 1875 מופיע המונח בפרסומים אנטי-יהודיים בגרמניה.
החל בשנת 1879 השתמש העיתונאי הגרמני וילהלם מאר במינוח כמטבע לשון שגורה ומכאן יוחסה לו בטעות טביעת המונח. תפיסתו של מאר מיקדה את תשומת הלב בזן חדש של שנאה אידאולוגית כלפי היהודים, שנאה שמניעיה אינם דתיים אלא גזעניים חילוניים. ב-2 בספטמבר 1879 הופיע המונח בעיתון היהודי אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס, והדבר מצביע על כך שהביטוי כבר היה מוכר בשיח הציבורי. באוקטובר 1879 הקים מאר את "הליגה האנטישמית", ובנובמבר 1879 השתמש ההיסטוריון והפובליציסט היינריך פון טרייצ'קה במונח "אגודות אנטישמים". אישים וגופים אלה התייחסו לעצמם כאל "תנועה", ופעולתה הראשונה הייתה הגשת "עצומת האנטישמים", שנוסחה לראשונה באוגוסט 1880, והוגשה לקנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק ב־31 באפריל 1881. במהדורה השלוש־עשרה של אנציקלופדיית ברוקהאוס ב־1882 הוגדר הערך "אנטישמי": "אויב היהודים, מתנגד ליהדות".
במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.
ישנם הוגי דעות (למשל גוסטבו פרדניק) הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה, משום שהוא מתייחס לכאורה לכלל העמים השמיים, ולא רק ליהודים, מושאי האנטישמיות. הם מציעים במקומו את המונח "יודופוביה".
אנטישמיות מסורתית
אנטישמיות בעת העתיקה
מקרה מובהק של אנטישמיות מתואר כבר בתנ"ך, במגילת אסתר. על פי מגילת אסתר, המן זמם להשמיד את כל היהודים בממלכת אחשוורוש, ותיאר אותם בפניו כך:
בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקטאיוס איש אבדרה, סביב שנת 300 לפנה"ס, שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.
בחיבור "אגיפטיקה" של מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס), הסוקר את תולדות מצרים העתיקה (אגיפטולוגיה), הוא זיהה את אבותיהם של היהודים עם החיקסוס. מנתון טען כי החיקסוס פלשו למצרים מהמזרח ולאחר ששלטו בה במשך תקופה ארוכה והתאכזרו למצרים המקומיים, גורשו ממנה והם מצאו להם מקלט בארץ שנקראה בזמנו של מנתון "יהודה" ובנו בה את העיר "ירושלים". לאחר מכן גורשו ממצרים 80,000 אנשים "מצורעים" (ראו: עלילת המצורעים), שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם "אוסרסף" (Osarseph). הכהן מרד במלך מצרים לאחר שקרא לעזרתו את צאצאי החיקסוס היושבים בירושלים. כאשר המלך השתלט מחדש על המצרים, הוא גירש את שתי האוכלוסיות הללו למדבר, שבו שינה אוסרסף את שמו למשה. סיפורו של מנתון הוא למעשה "היסטוריה נגדית" - הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים במסורת היהודית, שהוביל לראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית בשפה היוונית שמרכזה באלכסנדריה בעת העתיקה.
הסופר המצרי-יווני ליסימכוס כתב בספרו על מצרים שהיהודים הם צאצאיהם של מצורעים, בעלי מומים "וחולים בכל מיני מחלות", שנוספו להם "האנשים המזוהמים והחוטאים" וכולם גורשו ממצרים. מנהיגם משה ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר והגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה".
יוסף בן מתתיהו מציין את ליסימכוס לצד אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה". מולון כתב ספר על היהודים ובו האשים אותם באתאיזם, מיזנתרופיה, פחדנות, ובחוסר המצאה ופרמיטיביות.
הנואם היווני אפיון (המאה הראשונה לספירה באלכסנדריה) שנודע בשנאתו ליהודים (היה תועמלן אנטי-יהודי), טען בחיבוריו, שהתבססו על כתביו של מנתון, כי היהודים הם צאצאי מצרים מצורעים, עיוורים וצולעים שגורשו ממצרים ונשבעים להרע לנוכרים ונוהגים להקריב יוונים כקורבן אדם (עלילת קורבן האדם). גם הסופר המצרי-יווני כאירמון חזר בספרו על מצרים על עלילת המצורעים.
כן ניתן גם לראות את היחס שהפגינו היוונים, הרומאים ושאר העמים עובדי האלילים שגילו יחס עוין כלפי היהודים ודתם, כסוג של אנטישמיות על רקע דתי, שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בגזירות דתיות שונות שנועדו למנוע מהיהודים לקיים את פולחנם הדתי, מצוותיהם ומסורתם וכן גם בגזרות השמד השונות שהוטלו על היהודים בתקופה זו.
ההיסטוריון הרומאי טקיטוס התחבט בצורה גזענית בשאלת מוצא היהודים. בספר ה"היסטוריה" החמישי שלו, הסוקר את מלחמות הרומאים והיהודים, הציע מספר השערות למוצאם של היהודים וכתב כי ייתכן והיהודים הוגלו מהאי כרתים (שבו היה הר בשם "אידָה", שעל שמו הם נקראו "יוּדֵיאים") והתיישבו "בקצווי ארץ לוב" ואף ניסה לטעון כי ייתכן והיהודים הם צאצאי מצרים שפלשו לארצות שכנות. הוא אף טען כי רבים טוענים שייתכן והיהודים הם עם ממוצא אתיופי והוסיף שאחרים טוענים כי היהודים הם צאצאי אשורים, שלא הסתפקו בשטח ארצם וכבשו חלק ממצרים והתיישבו בערים שייסדו בגבולות סוריה.
דבריו של טקיטוס התקבלו על ידי גורמים עוינים ליהודים, ואף באים לידי ביטוי כיום כחלק מהאידאולוגיה של חברי קבוצה הנקראת "בני ישראל העבריים השחורים" (המוגדרת בארצות הברית כשנויה במחלוקת מפני שהיא דוגלת בעליונות אפריקאית על יתר העמים ותומכת בגזענות), הטוענת כי היהודים הם צאצאי אדומים וכוזרים שהתגיירו ולא צאצאי בני ישראל המקראיים. לטענתם, האפריקאים הם בני ישראל ה"אמיתיים"; אשר על כן הללו נוהגים לתקוף יהודים ברחבי ארצות הברית בטענה שהם "מתחזים ליהודים האמיתיים". עם זאת, תוצאות מחקרים גנטיים רבים הראו כי הרוב המכריע של יהודי העולם הם צאצאי עם משותף ממוצא מזרח תיכוני, בעלי קשר גנטי הדוק, ואינם ממוצא טורקי כפי שהכוזרים היו.
מתתיהו מיזיש טען במחקרו הנזכר, כי "סבת השנאה כסיבת כל האנטישמיות: שאיפת היהודים לקיים את מהותם והתנגשותם הנצחית עם מהויות נכריות גדולות וחזקות".מיזיש, העמים העתיקים וישראל, 1909, עמ' 17.
לאחר התהוות הנצרות
שמאל|ממוזער|250px|אקלזיה וסינגוגה, המייצגות את היהדות המושפלת לצד הנצרות המנצחת
שמאל|ממוזער|250px|"חזירת יהודים" בקתדרלה של רגנסבורג
שמאל|ממוזער|250px|דימוי היהודי עם שק כסף ביד. רמיזה להלוואה בריבית, בה עסקו יהודים ובכך ניצלו כביכול את החלשים בחברה. צולם בעיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006.
לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. ב () מתוארים היהודים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.
בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, רוב העסקים היו סגורים בפני יהודים והרבה מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן לנוצרים היה אסור להלוות בריבית. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי שנאה. ההלוואה בריבית הצטיירה בעיני הציבור הנוצרי כגניבה, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית, על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים.
הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.
היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).
האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו בגירוש, אפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעיתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.
לשנאה היו כמה מקורות תומכים:
סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.
דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.
עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.
סיבות האנטישמיות המסורתית
ישנם מחקרים רבים לגבי האנטישמיות המסורתית, והדעות על כך חלוקות. להלן סיבות אפשריות לאנטישמיות המסורתית:
שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו.
שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה.
שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים.
סיבות מיסטיות/רוחניות: היהדות מסבירה את האנטישמיות כנובעת ממניעים רוחניים, ונטבע על כך הביטוי: "הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב".
שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים: פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים.
גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו.
פרויקציה (השלכה): אוסוואלד שפנגלר סבר כי האנטישמיות נובעת מהשלכה פסיכולוגית. האנשים רואים ביהודים ביתר בהירות מה שהם לא חפצים להכיר בעצמם. כלומר אנשים או עמים שיש להם חלומות לכיבוש העולם מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית מטילים השלכות מעוותות, מרושעות ומלאות איבה ופחד, על היהודים כישויות מטילות אימה שתאבות להשתלט על העולם.
בעיית זהות ויחוס לעולם: אריק אריקסון העלה תזה שנויה במחלוקת, שהאנטישמיות המודרנית נבעה בשל בעיות זהות שגרמו מספר יהודים גאונים שהתאוריות שלהם הגדירו מחדש את העולם, ערערו את היציבות התפיסתית. קרל מרקס שקבע שהערכים המוסריים אינם אבסולוטיים אלא תלויים באמצעי הקיום, זיגמונד פרויד שקבע כי איננו מכירים את הטובים והרעים שבמניעים שלנו, ואלברט איינשטיין שהראה כי מכשירי המדידה הם יחסיים, וכך בעתות של חרדה קיבוצית כשבני אדם מחפשים עוגן רוחני, היחסיות שייצגו היהודים העלתה טינה אצל אנשים אלו.
במסורת היהודית
היחס במסורת היהודית לשנאת יהודים הושפע בתקופות השונות מהנסיבות הפוליטיות והחברתיות שהשפיעו על היחסים בין היהודים לסובבים אותם. בעוד שזרם מרכזי של כתבי חז"ל ופרשני ימי הביניים עסקו לעיתים בעניין שנאת יהודים, הרי שבתקופות מאוחרות יותר לצד גישה הרואה בשנאת יהודים מצב טבעי קבוע, התחזקה גם גישה מרוככת יותר, שהפחיתה את הניגוד והמתח בין היהודים לעמים האחרים.
השנאה של הגויים לישראל מוצגת לעיתים באופן דו־צדדי, עם שנאה הדדית גם ישראל לגויים.
חז"ל התייחסו בכתביהם למקור השנאה כלפי היהודים. במדרש נכתב "הר סיני – שמשם ירדה שנאה לאומות העולם עליו". פרשנות מסורתית אפשרית לפסקה זו היא כי התורה ואלוהי ישראל הם ההבדל המוחלט בין עם ישראל לאומות העולם, ופער זה עומד אמנם גם בבסיס הערצה של עם ישראל, אולם גם בבסיס העוינות והשנאה כלפיו.
פרשן המקרא חיים בן עטר, בפירושו ל, האמין כי "שנאת ישראל" מצד העמים האחרים היא דבר "טבעי". לצד זאת, פרשנויות מתקופות שונות רואות בגויים כלי בידיו של אלוהים, המשתמש בעמי העולם לצורכי היחסים בין האל לעמו, אם לחסד ואם לשבט. מנגד, הרממ"ש סבר כי לעמים האחרים ישנה אפשרות בחירה האם לדבוק בשנאה או לקבל את מצוות בני נוח ולתקן את הזדמנות הגויים שהוחמצה בהר סיני.
הרמב"ם סבר כי בבסיס השנאה קנאה בעם ישראל, והאמין כי למעשה אומות העולם רוצות להתקומם כנגד אלוהי ישראל עצמו, ומכיוון שאין בכוחם לעשות זאת, מכוונות את שנאתן כלפי עם ישראל.
אנטישמיות מודרנית
220px|ממוזער|איור משנת 1873 מציג את היהודי כיצור בהמי, תת-אנושי, המאיים על אישה נוכרית יפה.
האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. השנאה לדת היהודית הומרה לשנאה כלפי העם היהודי. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים והקנאה בהם הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה. לדוגמה בגרמניה שימש גרשון בלייכרדר כבנקאי ויועצו הקרוב של מקים גרמניה ביסמרק, ואף הלווה כספים למימון מלחמותיו וגם לענייניו הפרטיים. בתקופה זאת התברגו יהודים רבים בתפקידי מפתח בהנהגה ובכלכלה הגרמנית, תוך שחלק ניכר מהם מתנצר כדי להשתלב בחברה הגרמנית. עובדה זאת שימשה את הכומר הלותרני אדולף שטקר כמנוף להסתה אנטישמית כשהחל לדרוש נגדם בחצר הקיסר והתקבלה בעיני הגרמנים כעמדה של הקיסר.
בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, איבד מתוקפו הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו. באידאולוגיה האנטישמית החדשה תפסו מונחים חדשים את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר הייתה ה"בעיה" היהודית נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה.
על פי פרופ' רבקה הורביץ, הרב הילה וכסלר היה הראשון שהבחין במאפיינים הגזעיים של האנטישמיות והבחין בינה לאנטישמיות המסורתית. אך ההנהגה היהודית בחרה להתעלם ולהעלים עין מתופעה זו.
אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לואגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, והגזע "הלבן", שרוב האנושות משתייכת אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. אבות האנטישמיות בגרמניה היו הכומר הלותרני אדולף שטקר וכן פרופ' היינריך טרייצ'קה שהיה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין. וכן צ'מברלין, אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, פיתח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברלין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי.
ימין|ממוזער|200px|קריקטורה אנטישמית המתארת את הסטריאוטיפ של היהודי מהפרוטוקולים של זקני ציון, כמי שאוחז את העולם בציפורניו
שמאל|ממוזער|200px|הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס מתואר בקריקטורה כנחש
רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקיסר וילהלם השני וריכרד וגנר, שהיה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין. לואגר הוביל קו אנטישמי במיוחד והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. הוא היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שעתיד להפוך למוכר ונפוץ, גם בראשית המאה ה־21. בעזרת הכריזמה שלו וכישרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, וביניהם אדולף היטלר שבספרו מיין קאמפף כתב כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו. הוא השפיע רבות על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר.
בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטוקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם.
ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברלין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, שיצקו לואגר וצ'מברלין (כל אחד במקומו ובדרכו), הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי ב. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת הקומוניזם הרוסי, שהיה לעיתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קאמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.
עליית הנאצים והשואה
שמאל|ממוזער|200px|פוסטר נאצי אנטישמי מ-1942
המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, הפועל להגשמת רעיונות הסוציאליזם בהתאגדות מפלגות סוציאליסטיות בארצות שונות, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.
ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.
אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה מינית, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית.
הלך חשיבה זה התבטא בנאומו המפורסם של הימלר: "אנחנו מכירים אותו, את היהודי; העם הזה מורכב מפסולת כל העמים והאומות של כדור הלכת הזה, שבהם הוא הטביע את תכונות דמו היהודי, העם שמטרתו שליטה על העולם, שנשימתו הרס, שרצונו השמדה, שדתו אתאיזם, שתורתו בולשביזם".
בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית.
יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות.
אנטישמיות אחרי השואה
בשנים שלאחר השואה, המשיכו הניצולים היהודים לסבול מהתנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה.
הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.
להכחשת השואה נוספת לעיתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של אזרחים סובייטים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן.
סקר משנת 2012 שערכה הליגה נגד השמצה באירופה מצא שכמעט שליש מהמשיבים ממשיכים להחזיק בתפיסות אנטישמיות זדוניות, כאשר העלייה הגבוהה ביותר ברמת האנטישמיות (ביחס לסקר דומה משנת 2009) נמצאה בהונגריה (63%), ספרד (53) ואנגליה (17).
בשנת 2013 ערכה סוכנות האיחוד האירופי לזכויות אדם סקר מקוון בקרב יהודים בתשע מדינות אירופיות, בהן מתגוררים רוב מניינם של היהודים ביבשת (90%): בלגיה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, לטביה, שוודיה והממלכה המאוחדת. שני שלישים מהמשיבים לסקר (66%) ראו באנטישמיות בעיה הקיימת בכל המדינות החברות באיחוד האירופי שבהן נערך הסקר. שלושה רבעים מהמשיבים לסקר (76%) ציינו שהאנטישמיות החמירה במהלך חמש השנים האחרונות בארץ שבה הם חיים.
בשנת 2016, פרסמה פרופסור רות וייז מאמר על היקף האנטישמיות הנוכחי, וכתבה כי "זה מאה שנים ויותר שאין חברה מערבית או ערבית שהאנטישמיות לא נגעה בה, בתקופה זו או אחרת, כעיקרון מארגן בפוליטיקה. עיקרון זה הותאם לצורכי הקומוניזם, הפשיזם, הלאומנות הפאן-ערבית והפרוגרסיביות, והאנטישמיות התמידה להתקיים ככוח אנטי-ליברלי הקורץ לקיצונים בימין ובשמאל". וייז סיכמה כי "הפוליטיקה האנטי-יהודית היא כוח עיקש שאין חלל פנוי ממנו".
בשנת 2018, חלה עלייה חדה באירועים אנטישמיים בכל רחבי העולם. מכון קנטור של אוניברסיטת תל אביב פרסם כי בשנת 2018 נרצחו המספר הרב ביותר של יהודים מזה כמה עשורים, וכי רמת האנטישמיות "הגיעה לרמה שיהודים רבים חושבים מחדש אם ניתן להמשיך לגור במדינתם כיהודים".
האנטישמיות החדשה
שמאל|ממוזער|250px|גרפיטי אנטישמי ברחוב מרכזי במדריד, המשווה בין הציונות לנאציזם, והרומז על אהבת הממון, כביכול, של היהודים
האנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של תומכי המונח הם:
התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה.
ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הבלתי-הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית.
הביקורת נגד ישראל גולשת פעמים רבות להסתה נגדה ודמוניזציה של ישראל, תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים (דמוניזציה כנגד ישראל כפי שנעשתה בעבר כנגד יהודים) ואף השוואתה לנאצים תוך זילות השואה.
לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי.
בעבר התבטאה האנטישמיות בסממנים דתיים ואילו כיום היא מתבטאת בסממנים פוליטיים. בניגוד לכך טוענים המתנגדים למונח כי ביקורת על ישראל, ואפילו אנטי ישראליות ואנטי ציונות אינן התבטאויות אנטישמיות כי אינן כוללות שנאת יהודים אלא ביקורת פוליטית על מעשים של גופים פוליטיים.
אנטישמיות בתקשורת הערבית
בעיתונות הערבית רווחים תיאורים וציורים אנטישמיים, כנגד מדינת ישראל והיהודים, המזכירים את השטירמר והתעמולה הנאצית. כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה השנייה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיות בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו אל-מנאר). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן השותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות אב-טיפוסית של יהודי הנוטלת דם כדי להכין מצות. במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים. לא היה ניתן לדעת האם צעדים אלה הם חלק מאידאולוגיה או רק נעשים כהתרסה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שאירעו כשבוע וחצי לאחר הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה.
בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעיתים קריקטורות נגד האסלאם. נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, שהיה ידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה.
אחמדינז'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מאהאטיר מוחמד (Mahathir bin Mohamad), ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן-מארי לה פן.
התקפות על קהילות יהודיות והתעוררות ארגונים קיצוניים
ארגונים נאו-נאציים ניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על פעילות ישראל בשטחים, לא הבדילו המתנגדים לפעילותה של ישראל בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל וכך נפגעו יהודים בעולם: במקרים ראשונים נפגעו יהודים ברוסיה כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס. במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, הגיעה האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה לשיאים חדשים. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי-צרפתי, אילן חלימי, בידי כנופיית מהגרים מוסלמים. (מה שגרם לעליית יהודים מצרפת לארץ). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה בוצעו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים.
ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל-קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).
בדומה להשפעת האירועים האלימים בישראל על שאר העולם, בתקופות של מלחמות ומבצעים צבאיים בישראל, לעיתים יש עליה ברורה במספר התקריות האנטישמיות. בתקופת מלחמת לבנון השנייה למשל, נמדדה עלייה באירועים אלו. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בהקשרים מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון. כך גם במהלך מבצע שומר החומות, במשך שלושה שבועות דווחו 251 תקריות אנטישמיות, קצב גבוה בהרבה מהכמות הרגילה.
אנטישמיות פלסטינית
אנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם.
המנהיג של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, חג' אמין אל-חוסייני שלהב המונים לביצוע פעולות טרור נגד היהודים (בפרעות תרפ"א ביפו בשנת 1921, בטבח ביהודי חברון ב-1929 ובמאורעות תרצ"ו - תרצ"ט). לאחר שגורש מארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת 1938, השתתף בארגון מרד רשיד עאלי ובפרעות נגד היהודים בעיראק. לאחר כישלון המרד ברח חוסייני לגרמניה והיה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן, קיבל הבטחה מהיטלר כי לאחר כיבוש המזרח התיכון יפעל להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במזרח התיכון, עמד בראש יחידת אס. אס. והיה שותף לתכנון המבצע להרעלת מעיינות ראש העין.
בשלהי מלחמת העולם השנייה נלכד אמין אל-חוסייני בידי בעלות הברית והוכרז כפושע מלחמה. הוא נמלט ומצא מקלט בארצות ערב, שראו בו גיבור לאומי.
ממוזער|גרפיטי של צלבי קרס ודגל אש"ף לצד כיתוב בשבח חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ומוחמד דף על קיר בעיירה חווארה, אוקטובר 2023.
במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם. זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון הרשות הפלסטינית, חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד). הספר של היטלר, מיין קמפף הוא רב-מכר בקרב הפלסטינים.
הפלסטינים תולים לעיתים דגלים של גרמניה הנאצית ומרססים צלבי קרס כדי להביע את שנאתם כלפי היהודים. הרשות הפלסטינית לא פועלת נגד הפגנות כאלו ולפעמים אף מעודדת אותן.
הכחשת שואה נפוצה ביותר בקרב הפלסטינים, והיא אידאולוגיה רשמית של ארגון הטרור חמאס השולט ברצועת עזה. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אף הוא מכחיש שואה, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת ב-"הקשרים בין הציונות לנאציזם בין השנים 1933-1945".
במדד האנטישמיות של הליגה נגד השמצה, הגיעו הרשות הפלסטינית ורצועת עזה למקום הראשון מקרב המדינות שנסקרו עם כ-93% מהאוכלוסייה שמוגדת כאנטישמית.
אנטישמיות סבילה
אנטישמיות סבילה היא שתיקה והתעלמות מהיהודים כשמדברים על גזענות. המונח מופיע בספרו של הקומיקאי והסופר היהודי-בריטי דייוויד בדיל "לא סופרים את היהודים" ובסרט תיעודי באותו שם.
הכוונה היא לתופעה שאנשי שמאל נאורים בעיניהם מדברים נגד אפליה וגזענות אך מתייחסים רק לשחורים, למוסלמים, לאסייתים, למאורים, לטרנסג'נדרים - ומתעלמים מיהודים. לדוגמה, הפרסומת במחצית הסופרבול בשנת 2024 שהתייחסה רק לאפליית מוסלמים ושחורים ולא הזכירה יהודים ואנטישמיות. לדעת בדיל, יחס כזה כלפי שחורים היה מרעיד את העולם.
לדבריו, הימין הקיצוני רואה את היהודים לא כלבנים אלא כחומים, ואילו השמאל רואה אותם כלבנים שהם חזקים ופריבילגים ולכן אינם ראויים להגנה. הוא ממחיש את מעמדו של המיעוט היהודי בהוליווד כשהוא מספר שהבמאי הניו־זילנדי טאיקה דוד כהן בחר לשנות את שמו לשם מאורי: טאיקה ואיטיטי.
אוטו-אנטישמיות
אוטו-אנטישמיות היא שנאת יהודים או יהדות שמקורה ביהודים עצמם. במהלך ההיסטוריה היהודית נודעו מספר דמויות של יהודים שהסיתו נגד היהדות ואף תמכו בפגיעה ביהודים. אוטו ויינינגר פילוסוף יהודי אוסטרי, מוזכר כדוגמה מייצגת ליהודי אנטישמי בן המאה ה-19. ההיסטוריונית הגרמניה אלאונור שטרלינג שחקרה את האנטישמיות במאה ה-19, הופתעה לגלות עד כמה יהודים רבים בגרמניה אימצו את הטיעונים האנטישמיים.שנאת ישראל ואנטישמיות, האוניברסיטה הפתוחה.
הגדרת אנטישמיות במאה ה-21
מכיוון שהאנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת, בשל הניסיון לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, מספר צוותי חשיבה יזמו הגדרות חדשות לאנטישמיות. בין ניירות העמדה שפורסמו בנושא זה נמנים מבחן שלוש ה-D לאנטישמיות, , וההגדרה של .
אנטי-יהדות
אנטי-יהדות הוא מונח המשמש חוקרים מסוימים לתיאור דחייה, התנגדות או עוינות כלפי דת היהדות, ולרוב גם כלפי היהודים כמאמינים בה כדת. המונח נועד להבדיל התנגדות או עוינות ליהדות כדת מהתנגדות או עוינות ליהודים כקבוצה אתנית. המונח שנוי במחלוקת: חוקרים המשתמשים במונח רואים באנטי-יהדות דחייה של דרך חשיבה מסוימת על אלוהים, ולדעתם היא נבדלת מאנטישמיות, שנחשבת לצורה של גזענות ואפליה על בסיס אתני; חוקרים אחרים חלוקים על עצם קיומו של המושג והבדלתו מהמושג הנפוץ של אנטישמיות, וטוענים ששימוש במושג מוביל בין היתר להכחשת חלקה של הכנסייה בפיתוח האידאולוגיה האנטישמית שהובילה לשואה.Yaacov Ariel et al., "Anti-Judaism and Anti-Semitism", in: Hans-Josef Klauck et al. (eds.), Encyclopedia of the Bible and Its Reception Online, De Gruyter, 2009
לאורך ההיסטוריה התרחשו אירועים רבים, שניתן לתאר כאנטי-יהדות, כבר באימפריה הרומית מהתקופה הקדם-נוצרית. הן הנצרות והן האסלאם גיבשו את זהותם הדתית, על ידי ניכוס והתאמה של טקסטים יהודיים, תוך שהם מגדירים את היהדות כאחר מכונן וכאויב מהותי.
ראו גם
אנטי-יהדות
אוטואנטישמיות
אנטי־ציונות
מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות
אנטישמיות ברחבי העולם
שנאת ישראל בעולם היווני-רומי
אנטישמיות מודרנית
מדד האנטישמיות בעולם
אנטישמיות בגרמניה
אנטישמיות בעולם הערבי
אנטישמיות בארצות הברית
אנטישמיות ברומניה
אנטישמיות בממלכה המאוחדת
אנטישמיות ביפן
אנטישמיות באיטליה של המאה ה-21
אנטישמיות בנורווגיה
אנטישמיות בפקיסטן
אנטישמיות נוצרית
תאולוגיית החילופין
אנטישמיות מוסלמית
גילויי אנטישמיות במהלך ההיסטוריה
עלילות דם
משפט פריז
אנטישמיות בימי המוות השחור
הפרוטוקולים של זקני ציון
פוגרומים
נומרוס קלאוזוס
פרשת דרייפוס
נאציזם, השואה
הכחשת השואה
אנטישמיות מודרנית
האנטישמיות החדשה
תאוריית ממשלת הכיבוש הציונית
אנטישמיות בספורט, החרמת ישראל בספורט
אנטישמיות באוניברסיטאות במאות ה-20 וה-21
אנטישמיות בקהילה המתמטית הסובייטית
אנטישמיות ברשתות החברתיות
אנטישמיות במפלגת הלייבור בממלכה המאוחדת
אנטישמיות בתקופת מלחמת חרבות ברזל
ביטויים נוספים של שנאת האחר
גזענות
קסנופוביה
דעה קדומה
לקריאה נוספת
שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת-החדשה: פרקי מחקר ועיוּן, סדרת 'דעת זמננו' (עורך: דוד הנגבי), תל אביב: מורשת, תשל"ט-1978
יעקב כ"ץ, שנאת ישראל, הוצאת עם עובד, 1979
שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, מרכז זלמן שזר, 1980
ניצה דרורי-פרמן (עורכת), אלפיים - כתב עת רב תחומי לעיון הגות וספרות, גיליון 28. (מכיל מסה מאת א"ב יהושע על שורשיה של שנאת היהודים, ו-13 מאמרי תגובה)
שולמית וולקוב, במעגל המכושף: יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים, הוצאת עם עובד, 2002
אביחי אורן, שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידה 1, סוגיות בחקר האנטישמיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2007
קישורים חיצוניים
פעילות ומעקב נגד אנטישמיות
הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות (CFCA), פורום ישראלי ממלכתי העוסק במעקב אחר אירועים אנטישמיים ברחבי העולם, האתר פועל ב-6 שפות (עברית, אנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית ורוסית) וכולל את מאגר הנתונים הגדול ביותר ברשת על אירועים אנטישמיים, מתעדכן על בסיס יומי.
אנטישמיות בעיתונות הערבית - כולל תיעוד קריקטורות אנטישמיות
אנטישמיות: הליגה נגד השמצה בישראל
תופעות של גילויי אנטישמיות בקרב עולים חדשים פרוטוקול ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, 27 במאי 2008
דו"ח הממשל האמריקני על האנטישמיות הגלובלית בשנים 2003-2004
האנטישמיות הערבית-אסלאמית בת זמננו - תמונת מצב, אתר המרכז למורשת המודיעין, פברואר 2004
מנחם מילסון, על האנטישמיות הערבית בימינו, אתר ממרי, 1 ביוני 2004
ליאורה בטניצקי, על אנטי-אנטי-אנטישמיות, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, יולי 2021
מידע והיסטוריה
אנטישמיות במהלך הדורות, אסופת מאמרים באתר דעת
אסופת מאמרים בנושא אנטישמיות באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
דמיטרי שומסקי, רעש יהודי, באתר הזמן הזה, ספטמבר 2023
אנטישמיות בתת-האתר "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם
אסופת תמונות של קריקטורות אנטישמיות, תצלומים מאירועים אנטישמיים ומפוגרומים מאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מרכז המידע "אודות השואה", יד ושם
גלגולה של שנאה: שנאת ישראל באירופה לדורותיה, מעובד על פי: ד' מכמן, בימי שואה ופקודה; צ' בכרך, אנטישמיות מודרנית, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל
בנימין זאב הרצל, נאום בלונדון, פרויקט בן-יהודה
מנחם ברונפמן, שנאת היהודים בפולין במאה ה-18, באתר עלי ספר
Lev Topor (2018). Explanations of Antisemitism in the British Post-Colonial Left. Journal of Contemporary Antisemitism. Vol. 1.2 (אנגלית).
אנטישמיות בעת החדשה והקשר לאנטי ציונות
אנטי ישראליות או אנטי יהודיות?, "על סדר היום", אתר סנונית
יוחנן מנור, מאנטישמיות לאנטי ציוניות, מתוך: סקירה חודשית 12, הוצאת משרד הביטחון, דצמבר 1982, באתר הסוכנות היהודית
יום עיון באוניברסיטת חיפה, תקשורת חדשה, אנטישמיות ישנה? אתגרים למאה ה-21, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, 30 באפריל 2008
האנטישמיות, השואה והסכסוך במזרח התיכון - אסופת מאמרים באתר יד ושם
מנפרד גרסטנפלד, אינטלקטואלים ואנטישמיות: מסורת בת אלפי שנים, 29 במרץ 2017, Gatestone Institute
כרמה בן-יוחנן, היהודים שוב לא הבינו, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, נובמבר 2023
הגות ומשמעות התופעה
אחד העם, חצי נחמה: עלילת הדם ומשמעותה להערכתנו את תופעת האנטישמיות בכללה, פרויקט בן-יהודה
אסף שגיב, התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה, קיץ 2011, תכלת ברשת
אוריאל ברק, 'האנטישמיות מנקודת מבט תאולוגית: עיון בעולמם הרעיוני של הראי"ה קוק וממשיכי דרכו ', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כד, תשע"ה, עמ' 301–371
יאיר מינצקר, מה אנחנו עושים כשאנחנו מדברים על אנטישמיות?, זמנים גיליון 147, 2022, 114-119.
זיוה שמיר, "פיות אלף המשוחות ברעל": אנטומיה של האנטישמיות המודרנית ביצירת ביאליק לסוגיה ולתקופותיה, קשר גיליון 33, מאי 2003
פעילויות
הצעה לפעילויות בנושא אנטישמיות באתר יד ושם
אנטישמיות: מראשיתה ועד ימינו, קורס מקוון של יד ושם, באתר קמפוס - המיזם הלאומי ללמידה דיגיטלית של המשרד לשוויון חברתי, פברואר 2019
מולטימדיה
, 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:שנאה
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:גזענות
קטגוריה:אפליה דתית
קטגוריה:רדיפה דתית | 2024-10-06T07:47:10 |
אירופה | שמאל|250px|ממוזער|תמונת לוויין של יבשת אירופה
אֵירוֹפָּה היא יבשת מבחינה היסטורית ותרבותית ותת-יבשת מבחינה גאוגרפית. היא נמצאת בחלקה המערבי ביותר של יבשת העל אירואסיה, שבחצי הכדור הצפוני. בצפונה אירופה גובלת באוקיינוס הקרח הצפוני; במערבה – באוקיינוס האטלנטי; במזרחה – בהרי אורל ובים הכספי; ובדרומה – בים התיכון ובים השחור. כ-50 מדינות מרכיבות את אירופה: רוסיה היא הגדולה ביותר, הן מבחינת השטח והן מבחינת האוכלוסייה, ואילו קריית הוותיקן היא הקטנה ביותר. אירופה משתרעת על כ-10,180,000 קמ"ר, והיא היבשת השישית בגודלה בעולם (מקדימה את אוקיאניה בלבד). עם זאת, היא אחת היבשות המאוכלסות בעולם (שלישית, אחרי אסיה ואפריקה). כ-11% מאוכלוסיית העולם מתגורר ביבשת זו, 892,000,000 נפשות (לשנת 2017).
באירופה נולדה תרבות המערב – שממלאת תפקידים דומיננטיים בעניינים גלובליים החל מהמאה ה-16, במיוחד מראשית הקולוניאליזם. בין המאה ה-16 למאה ה-20, מדינות אירופאיות שלטו לסירוגין באמריקה, רוב אפריקה, אוקיאניה וכן בחלקים גדולים של אסיה. שתי מלחמות העולם התמקדו בעיקר באירופה, ותרמו רבות לירידת הדומיננטיות של מדינות אירופה המערבית בעניינים דיפלומטיים באמצע המאה ה-20. במהלך המלחמה הקרה, אירופה חולקה לאורך מסך הברזל של נאט"ו במערב וברית ורשה במזרח. האינטגרציה האירופית הובילה להיווצרותה של מועצת אירופה והאיחוד האירופי במערב אירופה, ששתיהן התרחבו בהדרגה מזרחה עם מהפכת סתיו העמים ונפילת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90.
thumb|המראה האיקוני ביותר של אגם קומו מהSentiero del Viandante בLierna המסתכל על בלג'יו
אירופה דלה, באופן יחסי, במשאבי טבע. מבחינה היסטורית רוב חלק ניכר משטחה היה מכוסה ביערות והיא הייתה משופעת בעצים ובאבנים טובים לבנייה. בנוסף יש בה מרבצי ברזל ופחם ומעט נפט. משאבי טבע אחרים נמצאים בכמויות קטנות יחסית. גם שטחי אדמה חקלאית טובה מצומצמים באופן יחסי. עובדה זו, יחד עם אקלים קריר בצפונה ובמזרחה של היבשת הקשו על חקלאות מפותחת באזורים אלה. עם זאת, אירופה פתוחה לשיט ימי דרך האוקיינוס האטלנטי ושני ימים פנימיים גדולים – הים התיכון שמקשר בינה לבין אסיה ואפריקה והים הבלטי. שני הימים שימשו למסחר פורה ובהמשך נפתחו נתיבי שיט באוקיינוס שהובילו לתגליות גאוגרפיות חשובות.
אירופה היא גם המקום שבו קיבל המדע את דחיפתו הגדולה ביותר. אמנם, עד העת החדשה אסיה הייתה מתקדמת יותר מבחינה טכנולוגית, אך פיתוחים מדעים חשובים הזניקו את אירופה קדימה. הפריצה הטכנולוגית החשובה החלה עוד לפני תקופת הרנסאנס. הפיתוח הטכנולוגי קיבל תאוצה נוספת עם תחילת הרנסאנס ופרץ קדימה בעת החדשה. מאז ועד היום אירופה וממשיכי דרכה הרעיוניים במערב הם השולטים בכיפה הטכנולוגית והמדעית. הפיתוח המדעי והטכנולוגי אפשר לאירופה להתעשר הרבה יותר מאשר לשכניה המידיים באפריקה ובאסיה ואפשר את מסע התגליות הענף שהביא בתורו את הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופאי.
מקור השם
שמאל|ממוזער|250px|מטבע מגורטינה שבכרתים, 350 לפנה"ס לערך, אירופה יושבת על עץ ערבה; בצד השני שור המסמל את זאוס
המקור לשם הגאוגרפי אירופה – מיוונית Εὐρώπη – הוא גלגול של המילה השמית (ביתר דיוק פיניקית) "ערוב" (ערוב השמש – שקיעת השמש, המערב, במעתק בּ שמית הועתקה ל־π (פּ) יוונית) – שבאה לידי ביטוי גם בתיאור הגאוגרפי האשורי erēbu או erēb šamši כשם ל"(ארץ) ערוב השמש", ו־aṣū למזרח (יציאה, מוצא השמש – המקור לשם אסיה), וכן וכן בערבית "אל־ע'רב" ו"אל־מע'רב", מונחים גאוגרפיים לארץ מערבית. במיתולוגיה היוונית, הנסיכה הפיניקית אירופה שנחטפה על־ידי זאוס מארצה לכרתים הפכה לאפונים ליבשת.כך מעיד הרודוטוס (היסטוריות, 4.45 – ראו במקור היווני ובתרגום לעברית), וכך גם מוסכוס תיאר בפואטיות חלום ששלחה אפרודיטה לנסיכה אירופה, ובו שתי יבשות, אסיה והחוף הרחוק יותר, רבות עליה, שתיהן בצורת נשים, אחת נראתה כזרה והשנייה כמקומית לארצה של אירופה (אידיליה 2 – Ευρώπη – ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)); הסיכיוס מאלכסנדריה הכיר את המשמעות העתיקה והגדיר במילונו "Χώρα τῆς δύσεως", "ארץ מערבית". "ערובה" היא, אפוא, צורה נקבית (שכן בין ניבי הכנענית השונים, ביניהם עברית ופיניקית, מילים רבות מחליפות את מינן הדקדוקי) למילה המסמלת את ארצות המערב, בעוד קדמוס (המוכר והמשמעותי מבין אחי אירופה) מסמל את ה"קדם", המזרח. על מטבעות מגורטינה ומפאיסטוס שבכרתים נמצאה דמותה של אירופה יושבת על עץ ערבה – משחק מילים המהווה עדות נוספת לקשרים האטימולוגיים בין "אירופה" לשורש השמי ע־ר־ב.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|אירופה למטה משמאל במפת אורביס טרארום של גינתר ציינר (Günther Zainer) משנת 1472
גבולותיה של אירופה
שמאל|ממוזער|250px|האלפים האיטלקיים
שמאל|ממוזער|250px|בחופי סקנדינביה מפרצים צרים וארוכים המכונים פיורדים. בתמונה פיורד בנורווגיה
גאוגרפית, אירופה היא חלק מיבשת העל הידועה בשם אירואסיה. הגבול בין אירופה ואסיה מוגדר על ידי שרשרת הרי אורל ברוסיה. הגבול הדרום-מזרחי בין היבשות איננו מוגדר מבחינה אוניברסלית. אפשר שנהרות האורל והאמבה מהווים גבול, הממשיך בים הכספי, נהרות קומה ומניץ' או הרי הקווקז, ועד הים השחור; מצרי הבוספורוס, ים מרמרה ומצרי הדרדנלים הם סוף קו הגבול האסייתי. הים התיכון בדרום מפריד בין אירופה ובין אסיה ואפריקה, אך למרות זאת, מלטה הסמוכה לאפריקה וקפריסין הסמוכה לאסיה נחשבות לחלק מאירופה. הגבול המערבי הוא האוקיינוס האטלנטי אולם איסלנד, השוכנת הרחק, בדרך לאמריקה, נחשבת לחלק מאירופה. ישנו דיון מתמשך באשר לשאלה היכן נמצאת נקודת המרכז הגאוגרפי של אירופה.
בשל ההפרדה של אירופה מאסיה, על אף הרצף הטריטוריאלי ביניהן, נוצרו מספר מדינות המתחלקות בין שתי היבשות: רוסיה, קזחסטן, אזרבייג'ן, טורקיה וגאורגיה. כמו כן נחשבות גם קפריסין וארמניה לטרנס-יבשתיות, אף על פי שמיקומן הגאוגרפי הוא באסיה, מסיבות היסטוריות ותרבותיות הן משויכות גם לאירופה.
בפועל, גבולותיה של אירופה משורטטים לעיתים על פי שיקולים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. בשל כך קיימות מספר "אירופות" שאינן תמיד זהות בגודלן, אשר כוללות או שומטות מדינות אחדות בהתאם לפירושים שונים של המונח "אירופה".
כמעט כל מדינות אירופה הן חברות במועצת אירופה, מלבד בלארוס, קזחסטן, קריית הוותיקן ורוסיה.
הרעיון של "יבשת אירופית" איננו אוניברסלי. גאוגרפים שאינם אירופים מזכירים יבשת אירואסיאתית, או "תת-יבשת" אירופית, בהינתן העובדה ש"אירופה" איננה מוקפת ים ושבכל מקרה קל יותר להגדירה כיחידה תרבותית ולא כאזור גאוגרפי. בעבר, רעיונות כגון "אדמות הנצרות" ("Christendom") נתפסו כחשובים הרבה יותר מתיחום גאוגרפי גרידא.
בשימוש אחר, המונח "אירופה" נעשה בהדרגה שם נרדף לאיחוד האירופי (EU) ול-27 המדינות הריבוניות החברות בו. מדינות אירופיות אחדות מנהלות כעת מגעים באשר להצטרפותן, ורבות אחרות צפויות לפתוח במגעים מעין אלה בעתיד.
מאפיינים פיזיים
אירופה היא אוסף של חצאי איים (במיוחד במערבה ובדרומה) המחוברים לגוש יבשתי גדול הנמשך מאסיה. הגדולים מביניהם הם אירופה "גופא" וסקנדינביה שמצפון לה, המופרדות זו מזו על ידי הים הבלטי. שלושה חצאי-איים אחרים: חצי האי האיברי, חצי האי האפניני והבלקן, "בוקעים" מחלקה הדרומי של היבשת אל הים התיכון, המפריד את אירופה מאפריקה. במזרח מתרחב שטח אירופה עד הרי אורל. החיבור של אירופה לאסיה הוא במספר מאפיינים גאוגרפיים חשובים.
מזרחית וצפון מזרחית לאירופה, מיד אחרי הרי אורל הגבוהים מתחילה סיביר – שטח ענק, קר ומאוכלוס בדלילות. הערים הגדולים בסיביר קמו רק לאחר סלילת מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית בשלהי המאה ה-19 והן נמצאות לאורכה. בזמנים עברו זרמו פרוות חמות מהאזור הזה לכיוון מערב ונמכרו במחירים גבוהים בשווקים. מאז ביסוס השליטה הרוסית באזור נפתחו מכרות רבים בהרים והתגלו מחצבים רבים ואלה מהווים חלק ניכר מכלכלה של רוסיה ששולטת באזור זה.
דרומית לסיביר עוברת הערבה האירואסייתית – מישור רחב שמתחיל בפאתי סין ונמשך ברצף עצום עד הונגריה. הערבה מאפשרת אורח חיים נוודי ומשחר ההיסטוריה הגיחו מתוכה פולשים רבים שבזזו ארצות עשירות במערב ובדרום. לפעמים קמו באזור זה אימפריות רחבות ידיים, אך בדרך כלל נותר האזור מבוזר ללא שלטון מרכזי. רק במאה ה-18 התחזקה רוסיה די הצורך והצליחה לכבוש את הערבה. מסע הכיבושים נמשך לתוך המאה ה-19. גם ארצות אסיאתיות סבלו מנחת זרועם של הפולשים הנוודים. כשנחלשה אירן זרמו גדודי הפושטים דרכה לעבר המזרח התיכון כולו. כשהייתה חזקה דיה הצליחה להחזיק את הגבול והפולשים נהדפו.
קיים שוני רב בפני הקרקע במקומות רבים ביבשת. האזורים הדרומיים הרריים יותר; צפונית להרי האלפים, הרי הפירנאים והרי הקרפטים, משתרעים המישורים הצפוניים, המתרחבים והולכים ככל שפונים מזרחה. סמוך לחוף הצפון-מערבי של היבשת קיימת שרשרת רמות, החל מהאיים הבריטיים המערביים ועד חופה המפורץ ורווי הפיורדים של נורווגיה.
עם זאת, זהו תיאור מפושט. תת-אזורים כדוגמת איבריה ואיטליה כוללים מאפיינים פיזיים מורכבים משלהם, וכך גם אירופה עצמה, הכוללת מישורים, גאיות ואגנים רבים. איסלנד והאיים הבריטיים הם מקרים ייחודיים. בעוד שאיסלנד מהווה מסת קרקע עצמאית בלב האוקיינוס הצפוני, האיים הבריטים הם אזורים הרריים שהשתייכו בעבר לאירופה היבשתית, אולם נפרדו ממנה כתוצאה מעליית פני הים.
הקושי לבצע הכללות אודות מאפייניה הפיזיים של אירופה מסביר במידה כלשהי מדוע אזוריה השונים של היבשת אוכלסו לאורך ההיסטוריה באומות ובתרבויות שונות זו מזו.
מערכת אקולוגית
250px|ממוזער|שמאל|אייל אדום מריע בגרמניה
עידן הקרח האחרון השפיע על תפוצת ממלכת החי האירופית. הצמחים והחיות באירופה, שהתקיימו אלפי שנים לצד ציוויליזציות חקלאיות ותעשייתיות, הושפעו משמעותית מנוכחותו ומפעילותו של האדם. בירוא יערות באגן הים התיכון השפיע על רמת הסחופת ועל האקלים יותר מ-2,000 שנה. להוציא סקנדינביה וצפון רוסיה, מעטים הם האזורים באירופה שלא השפיע עליהם האדם.
רוב בעלי החיים הגדולים באירופה, כמו גם הטורפים העליונים, ניצודו ונכחדו. הממותות ושור הבר נכחדו לפני תקופת האבן החדשה, ואילו דובים וזאבים נמצאים היום רק בצפון, בעוד הביזונים האירופאים מצויים בעיקר במזרח אירופה. ביבשת ישנם גם איילים כמו אייל אציל, אייל קורא, אייל הכרמל ויחמור באזורי יערות וכן חזירי בר ושונרים. עקירת היערות הטרום חקלאיים באירופה גרמה לנזק רב למערכת האקולוגית המקורית של היבשת.
התיעוש המוגבר של היבשת הביא איתו את התופעות הנלוות: זיהום אוויר, קרקע ומים. המדינות העשירות יותר, במערב אירופה, עושות מאמצים לתקן את המצב, אך בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר המצב גרוע יותר ופעמים רבות אין שם תקציבים או רצון פוליטי מספיקים לתיקון המצב, במיוחד בחלק המזרחי של היבשת.
פרהיסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|ציור חיות ציד במערת לסקו בצרפת
שמאל|ממוזער|250px|המונומנט סטונהנג' המתוארך לשנת 2200 לפנה"ס
העדות הקדומה ביותר להגירת אדם מאפריקה לאירופה היא מאתר דמניסי שבגאורגיה, והיא כוללת מאובנים המתוארכים לגיל של 1.8 מיליון שנה לפני זמננו ומסווגים למין הומו גאורגיקוס או הומו ארקטוס, וכלי אבן מן התרבות האולדובאית. אתרים מאוחרים יותר מן התקופה הפלאוליתית התחתונה משויכים לתרבות האשלית, ומקושרים עם מיני ארקטוס והיידלברגנסיס. בכמה מאתרים אלו נמצאו עדויות לשימוש באש.
בהתקופה הפלאוליתית התיכונה, לפני כ-250 אלף שנה, הופיע באירופה, באסיה ובמזרח התיכון האדם הניאנדרטלי בצורתו המובהקת, והוא מקושר עם הופעת התרבות המוסטרית באזורים אלו באירופה. הניאדרטלים התנהלו בחברות של ציידים-לקטים והותירו שרידים ארכאולוגים וקברים במערות, וייתכן שאף שרידי אמנות נדירים. הניאנדרטלים נכחדו לפני 45 אלף שנה עד 28 אלף שנה (אחרוני השרידים של התרבות המוסטרית נמצאו במערות בצוק גיברלטר) במקביל להגירתם של בני-אדם מן המין האנושי המודרני ליבשת. בני-אדם אלו השתמשו במגוון כלי אבן וכלי עצם משוכללים מתרבויות כמו התרבות האוריניאקית, התרבות הגרביטית והתרבות המגדלנית. מתקופה זו שרדו יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו צלמיות ונוס וציורי קיר במערות.
נסיגת קרחוני היבשה הגדולים באזור צפון היבשת (סקנדינביה ודנמרק של ימינו), הביאה את ההתיישבות האנושית לראשונה לאזור בעקבות איילי הצפון שרעו בערבות הירוקות של דנמרק ובאזורים הדרומיים ביותר של שוודיה. באלף השביעי לפנה"ס, עם המשך נסיגת הקרחונים ועליית פני הים, המשיכו איילי הצפון לחדור צפונה ואחריהם חבורות הציידים-לקטים.
סימנים ראשונים להתיישבות קבע, לתחילתה של חקלאות וביות בעלי חיים הופיעו באירופה לראשונה באלף השביעי לפנה"ס. זוהי תחילתה של תקופת האבן החדשה, שהתפשטה אל מרכז היבשת באלף השישי לפנה"ס ולדרומה בין האלף החמישי לאלף הרביעי לפנה"ס.
התרבות הקוקוטן-טריפיליאנית בין השנים 5508–2750 לפנה"ס, הייתה התרבות הגדולה הראשונה שהופיעה באירופה ומהראשונות בעולם. התרבות פרחה באזור שבין הנהרות דניסטר ודנייפר. הקוקטני-טריפיליאן הקימו התיישבויות שבשיאן הגיעו לעד 15,000 תושבים והיו לגדולות באירופה בתקופתן.
היסטוריה
לאירופה היסטוריה ארוכה ועשירה, הרצופה בהישגים תרבותיים, כלכליים ואחרים. מקובל לתארך את ערש התרבות הדמוקרטית המערבית לעידן יוון העתיקה, אף על פי שדמוקרטיה התקיימה בחלק מצומצם בזמן ובמרחב ביוון העתיקה; האימפריה הרומית, בתורה, חילקה את היבשת לאורך נהרות הריין והדנובה למשך מאות שנים. לאחר נפילת האימפריה הרומית נפתח פרק חדש בהיסטוריה האירופית, המאופיין בחוסר יציבות ובהיעדר ביטחון. תקופה זו נקראה "עידן החשיכה" בפיהם של הוגי הרנסאנס או "ימי הביניים" בתפיסתם של אנשי עידן הנאורות ושל חוקרים מודרניים. בכל זאת, במנזרים ובאוניברסיטאות באירופה הייתה שמירה מסוימת של ידע מן התקופה הקלאסית, ובימי הביניים המרכזיים הייתה גם חשיפה מחודשת של ידע אריסטוטלי. צמיחת המדינה הריכוזית במהלך המאות ה-15 וה-16, ובמקביל עליית הרנסאנס, שמו קץ לתקופה זו. במקומה נפתח עידן של תגליות, המצאות וצבירת ידע מדעי. במאה ה-15 החל הקולוניאליזם האירופי, כאשר פורטוגל ואחריה ספרד, צרפת, בלגיה, הולנד והממלכה המאוחדת, כוננו אימפריות קולוניאליות גדולות, שנשענו על מושבות עשירות באפריקה, באסיה ובאמריקה. בו זמנית התפתח באירופה גופא האימפריאליזם של האימפריה העות'מאנית בבלקנים ובמזרח אירופה.
לפני התנצרותה של האימפריה הרומית, שלטו באירופה דתות אנימיסטיות ופוליתיאיסטיות שונות. בשנת 312 התקרב הקיסר קונסטנטינוס אל הנצרות, והאימפריה הרומית החלה לעבור תהליך הדרגתי של התנצרות, שהיה שונה בין מזרח האימפריה למערבה. עד סוף המאה ה-10 הייתה כל אירופה המערבית תחת שליטתה של הכנסייה הקתולית. במהלך המאה ה-11 התעצמה שם השליטה של האפיפיור ומסוף המאה ה-11 ועד המאה ה-13 התרחשו מסעי הצלב. במהלך המאה ה-13 קמו המסדרים המנדינקטיים, שהציעו תפיסת נזירות חדשה. בשנת 1309 העביר האפיפיור קלמנס החמישי את החצר האפיפיורית לאביניון שהייתה תחת השפעתה של צרפת. לאחר החזרה לרומא ועד שנת 1417, החלה תקופה בה כתוצאה משיקולים פוליטיים היו שניים או שלושה אפיפיורים ברגע נתון. במאה ה-16 החל במערב אירופה עידן של מאבקים אידאולוגים וצבאיים כתוצאה מהרפורמציה הפרוטסטנטית. בראשית העת החדשה הופיע החילון.
במזרח אירופה הדת המרכזית לאורך מאות שנים הייתה הנצרות האורתודוקסית. הקרע בין הכנסיות החל בראשית דרכה של הנצרות, עם מחלוקת תאולוגית על היחס בין טבעו האנושי לבין טבעו האלוהי של ישו. בשנת 1054 החל הפילוג הרשמי בין שתי הכנסיות והוא הושלם בשנת 1204 עם כיבוש הקתולים את קונסטנטינופול במסגרת מסע הצלב הרביעי. בשנת 726 התחיל הקיסר לאו השלישי במלחמת חורמה נגד האיקונין – צלמים של ישו ושל קדושים נוספים – במה שהייתה המחלוקת הגדולה ביותר בכנסייה המזרחית. האיקונליסטים, שוברי הצלמים, והאיקונדולים, מכבדי הצלמים, נלחמו אלה באלה במשך למעלה ממאה שנים. לבסוף, בשנת 843 אושר כיבוד הצלמים. בניגוד למערב, מבחינה שלטונית לא התחרתה הכנסייה המזרחית עם הקיסר. לאחר נפילת קונסטנטינופול בשנת 1453, המשיכה הכנסייה האורתודוקסית להתקיים תחת שלטון המוסלמים. לאחר מכן התקיימה הנצרות גם תחת האימפריה העות'מאנית, הקומוניזם, וכיום היא מתקיימת במדינות מזרח אירופה ובמקומות נוספים. גם במזרח אירופה התרחשו תהליכי החילון.
המהפכה התעשייתית, שראשיתה בממלכה המאוחדת בסוף המאה ה-18, חוללה שינויים משמעותיים ביבשת, שהתבטאו בשגשוג גובר ובעלייה ניכרת בגודל האוכלוסייה, אך גם בזעזוע המבנה החברתי-כלכלי המסורתי. מדינות אירופיות רבות קמו לתחייה כתוצאה מהשלכותיה העמוקות של מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). בתקופה שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) ותמה עם סוף המלחמה הקרה (1990/1991) הייתה אירופה מחולקת לשני גושים פוליטיים וכלכליים יריבים: מדינות קומוניסטיות במזרח אירופה ומדינות קפיטליסטיות במערב אירופה. הגוש המזרחי קרס בסביבות שנת 1990, והדבר תרם משמעותית להקמת האיחוד האירופי ב-7 בפברואר 1992. האיחוד כולל כיום את רוב מדינות אירופה. בעקבות קריסת הקומוניזם התפרקו ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה והמפה המדינית של מזרח אירופה השתנתה כליל.
פוליטיקה
רוב המדינות באירופה הן דמוקרטיות וחלק גדול מהן חברות באיחוד האירופי. לכל המדינות החברות באיחוד האירופי יש פרלמנט משותף ושלטון משותף (הנציבות האירופית) אשר לו השפעה פחותה מאשר לשלטון בכל מדינה. באירופה ישנן מונרכיות כמו בריטניה או ספרד או דוכסויות כמו לוקסמבורג. ברוב המקרים תפקיד המונרך סמלי בלבד, אך במדינות כמו ליכטנשטיין יש לו גם תפקיד פוליטי חשוב.
מדינות באירופה
ממוזער|מרכז|500px|ירוק: מדינות וטריטוריות שנמצאות ביבשת אירופה. תכלת: שטח מחוץ לאירופה של מדינה המתפרשת מעבר לגבולות הגאוגרפיים של אירופה. כחול: מדינה מחוץ לאירופה בעלת זיקה פוליטית או תרבותית לאירופה.
להלן רשימת המדינות הריבוניות באירופה:
1
1 4 5
2
קריית הוותיקן 6
32 קפריסין שוכנת באסיה, אולם יש מחשיבים אותה כאירופית, מסיבות תרבותיות והיסטוריות.
3 השטח האירופי של רוסיה נמצא ממערב להרי אורל ומצפון להרי הקווקז.
4 השטח האירופי של טורקיה נמצא ממערב ומצפון למיצרי הבוספורוס והדרדנלים ומהווה רק 3% משטחה הכולל.
5 השטח האירופי של קזחסטן נמצא ממערב לנהר אורל.
6 קריית הוותיקן אינה חברה מלאה באו"ם. כמו הרשות הפלסטינית, היא מדינה משקיפה, כלומר – היא יכולה לנאום, אך לא להצביע.
מדינות שאינן עצמאיות
מספר חבלי ארץ באירופה דורשים עצמאות מהמדינה בה הן נמצאים. זוהי רשימתן:
ו- דורשות עצמאות מ-.
דורשת עצמאות מ-.
דורשת עצמאות מ-.
דורשת עצמאות מ- (וקיבלה הכרה ממדינות רבות בעולם, אך בעקבות התנגדות רוסית וסרבית אינה חברה באו"ם).
שטחים תלויים
הטריטוריות הרשומות להלן מוגדרות מבחינה תרבותית וגאוגרפית. לרובן יש מידה כלשהי של אוטונומיה, אך הן אינן מדינות עצמאיות:
אקרוטירי
דקליהיאן מאיין
סבאלברד
נחצ'יבאן
חצי האי קרים
אין זו רשימה שלמה של כל מושבות החסות של מדינות אירופה; חלקן קיימות ביבשות אחרות.
אזורים באירופה
ממוזער|שמאל|300px|אזורים שונים באירופה
מערב אירופה
מערב אירופה כוללת תמיד את האיים הבריטיים (בריטניה הגדולה ואירלנד), צרפת ואת מדינות הבנלוקס (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג). בדרך כלל נכללת גם גרמניה, אף על פי שגאוגרפית מדינה זו משתייכת למרכז אירופה. בנסיבות שונות עשויה ההגדרה לכלול את כל חלקה המערבי של אירופה, כולל חצי האי האיברי (ספרד, פורטוגל, אנדורה), חצי האי האיטלקי (איטליה, סן מרינו, קריית הוותיקן), המדינות הנורדיות (נורווגיה, שוודיה, איסלנד, פינלנד, דנמרק) ואת מדינות האלפים (שווייץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, סלובניה) ומונקו. במובנו ההיסטורי או הפוליטי (בהתייחס לחלוקת המלחמה הקרה), המונח עשוי לכלול גם את יוון וטורקיה.
מרכז אירופה
המונח 'מרכז אירופה' איננו נפוץ כמו "מערב" או "מזרח אירופה". רוב המדינות הכלולות בהגדרה זו משתייכות למערב או למזרח. לאחרונה, יש שמשתמשים במונח זה בהתייחסם למדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004: ארבע חברות קבוצת וייסגראד (פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה) והמדינות הבלטיות אסטוניה, לטביה, ליטא. הגדרה זו כוללת לעיתים גם את מדינות האלפים (גרמניה, שווייץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, סלובניה).
מזרח אירופה
ממוזער|300px|אירופה, על פי הגדרת האומות המאוחדות (האו"ם). באדום – מזרח אירופה, בכחול – צפון אירופה, בירוק – דרום אירופה, בתכלת – מרכז אירופה
בדומה למערב אירופה, המונח "מזרח אירופה" יכול לשמש הן במובן הצר והן במובן הרחב. הוא כולל את חבר המדינות (בלארוס, קזחסטן, מולדובה, רוסיה, אוקראינה), ועל פי רוב גם את המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה, ליטא) ופולין. לעיתים קרובות נכללות גם מדינות אזור הקווקז (ארמניה, אזרבייג'ן, גאורגיה). בהקשר חברתי\כלכלי רחב יותר, המונח עשוי לכלול גם את קבוצת וייסגראד (פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה) ואת מדינות חבל הבלקן (אלבניה, בוסניה והרצגובינה, טורקיה, בולגריה, קרואטיה, יוון, מקדוניה הצפונית, רומניה, סרביה ומונטנגרו). במהלך המלחמה הקרה, המדינות הקומוניסטיות של הגוש המזרחי (שהשתייכו לברית ורשה) זכו לכינוי "מזרח אירופה". המונח התייחס אז גם לאלבניה וליוגוסלביה, אף על פי שלא השתייכו לגוש הסובייטי.
צפון אירופה
במפה מתוארת "צפון אירופה" כאזור המקיף רק את המדינות הנורדיות (נורווגיה, שוודיה, איסלנד, פינלנד, דנמרק). אחרים מחשיבים גם את אסטוניה, לטביה, וליטא כמדינות נורדיות בגין קשריהם התרבותיים החזקים עם מדינות צפון אירופה האחרות. אולם המונח "צפון אירופה" מכסה חלק נרחב ביותר מהיבשת, הנמצא מצפון להרי האלפים: האיים הבריטים, הבנלוקס צפון צרפת, גרמניה, המדינות הבלטיות, לעיתים פולין ומדי פעם גם רוסיה.
דרום אירופה
"דרום אירופה" הוא מונח הזוכה לשימוש מקביל ל"צפון אירופה". המונח כולל את חצי האי האיברי (ספרד, פורטוגל, אנדורה), חצי האי האיטלקי (איטליה, סן מרינו, קריית הוותיקן), מונקו, חבל הבלקן (אלבניה, בוסניה והרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, יוון, מקדוניה הצפונית, רומניה, סרביה, קוסובו, טורקיה (החלק האירופי בלבד) ומונטנגרו). מדינות הים התיכון (קפריסין, מלטה) ואסיה הקטנה (טורקיה) אף הן כלולות. במובן תרבותי, ניתן להוסיף גם את דרום צרפת, לרבות קורסיקה ואת מדינות האי, מלטה וקפריסין.
אסיה
שטחן של מדינות אחדות שוכן הן באירופה והן באסיה (רוסיה, קזחסטן, טורקיה, אזרבייג'ן, גאורגיה). שטחן האסייתי צבעו ורוד בהיר. מדינות אחדות השוכנות ביבשת האסייתית נתפסות כחלק מאירופה בשל סיבות היסטוריות ותרבותיות (ארמניה, קפריסין). הן צבועות בורוד כהה.
ישנם קולות בישראל הטוענים כי מדינת ישראל משתייכת אף היא לאירופה מבחינה תרבותית, כאישוש לטענה זו, הם מביאים את השתתפותה של ישראל במפעלי ספורט ותרבות אירופיים (שיתוף פעולה זה נוצר כמחווה של רצון טוב מצד מדינות אירופה). עם זאת, שאלת הצטרפותה של מדינת ישראל לאיחוד האירופי אינה עומדת על הפרק, ויחסיה הפוליטיים עם חלק ממדינות אירופה נחשבים לעיתים צוננים.
חלוקה תרבותית
מבחינת תרבותית קיימת חלוקה יותר אובייקטיבית מהחלוקה הגאוגרפית-מדינית-היסטורית, מאחר שהחלוקה התרבותית קשורה לקשרים התרבותיים בין האנשים. החלוקה מבוססת על שלושה אזורים ראשיים:
אירופה הגרמאנית
המושג "אירופה הגרמאנית" מתייחס לקבוצת המדינות והאזורים הגאוגרפיים בהם האוכלוסייה המקומית היא אוכלוסייה הדוברת שפות גרמאניות. השטחים האלה נמצאים בעיקר בצפון-מערב אירופה ובחלקים מסוימים של מרכז אירופה. הדת המרכזית של האזורים האלה היא נצרות פרוטסטנטית (מלבד לוקסמבורג ואירלנד), ואולם ככל שמרחיקים דרומה נפגשים עם יותר מדינות בעלות רוב נוצרי קתולי (בעיקר אוסטריה, בוואריה, מקומות רבים אחרים בדרום גרמניה וכמה קנטונים בשווייץ, ובנוסף, בלגיה שבצפון).
האזורים האלה מורכבים מהאיים הבריטיים (הממלכה המאוחדת, אירלנד), בנלוקס (פלנדריה שבבלגיה, הולנד, לוקסמבורג), המדינות הנורדיות (איסלנד, דנמרק, שוודיה, נורווגיה ופינלנד), מדינות האלפים (גרמניה, אוסטריה, ליכטנשטיין ואזורים דוברי גרמנית בשווייץ), איי פארו, והמחוז הצפוני טרנטינו-אלטו אדיג'ה של איטליה, שבו דוברי גרמנית רבים.
גרמנים ישבו גם בחבלי ארץ השייכים כיום לרוסיה, לפולין, לסלובקיה, לצ'כיה ולרומניה, אך במהלך השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, גורשו מרביתם מביתם ונאלצו לעקור אל גרמניה, האוכלוסייה באירופה הגרמאנית מאופיינת בצבע שיער, עיניים ועור בהיר, ומבנה גוף גבוה ורחב.
אירופה הלטינית
המושג "אירופה הלטינית" מתייחס לקבוצת המדינות והאזורים הגאוגרפיים בהם האוכלוסייה המקומית היא אוכלוסייה הדוברת שפות רומאניות. השטחים האלה נמצאים בעיקר בדרום-מערב אירופה, ושני חריגים רומניה ומולדובה השוכנות במזרח אירופה. הדת המרכזית באזורים אלה היא נצרות קתולית, מלבד רומניה ומולדובה בהן מרבית האוכלוסייה מאמינה בכנסייה הנוצרית האורתודוקסית, צבע שיער ועורם של הלטינים כהה יותר משל הגרמאנים.
אזורים אלה מורכבים מחצי האי האיטלקי (איטליה, סן מרינו, קריית הוותיקן), חצי האי האיברי (ספרד, פורטוגל, אנדורה), מדינות מרכז ומערב אירופה (צרפת, אזורים דוברי צרפתית בבלגיה, ומאזורים בשווייץ בהם האוכלוסייה דוברת צרפתית, איטלקית ורומאנש). כמו כן, יש שלוש יוצאות מהכלל במזרח אירופה (רומניה, מולדובה וחבלים בסרביה ומונטנגרו).
אירופה הסלאבית
המושג "אירופה הסלאבית" מתייחס לקבוצת המדינות והאזורים הגאוגרפיים בהם האוכלוסייה המקומית היא אוכלוסייה הדוברת שפות סלאביות. השטחים האלה נמצאים פחות או יותר במרכז ומזרח אירופה. הדת המרכזית של האזורים האלה היא הנצרות האורתודוקסית והנצרות הקתולית עם קבוצות קטנות יותר של אוכלוסייה מוסלמית באזורים שנשלטו בעבר על ידי האימפריה העות'מאנית (בעיקר בחבל הבלקן), צבע עורם של הסלבים הוא בהיר כמו של הגרמאנים אך קומתם נמוכה יותר.
אזורים אלה מורכבים מהמדינות: בלארוס, רוסיה, אוקראינה, בוסניה והרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, מקדוניה הצפונית, סרביה, מונטנגרו, פולין, צ'כיה, סלובקיה, קוסובו, סלובניה כמו גם אחוזים נכבדים מתושבי המדינות הבאלטיות ומולדובה.
אחרים
מלבד שלושת האזורים התרבותיים הראשיים האלה ניתן לזהות קבוצות תרבותיות נוספות:
הקלטים
אירופה ההלנית
אירופה היברו-קווקזית
אסיה הקטנה (אירופה האלתית)
פינלנד ואסטוניה בעלות מאפייני שפה ייחודיים ששונים משאר אירופה, כמוהן גם הונגריה.
ארמניה, על אף שהיא לא נחשבת כחלק מאירופה, השפה הארמנית היא ממשפחת השפות הודו-אירופיות ולכן מבחינה תרבותית משייכים אותה לאירופה.
אלבניה בעלת תרבות ואף שפה הייחודית לה ולחלקים מקוסובו ומונטנגרו.
דתות
הדת הנפוצה באירופה היא הנצרות בשלל כיתותיה השונות, עם 76.2% מהאירופים שמגדירים את עצמם נוצרים. בארצות צפון אירופה נפוצה הנצרות הפרוטסטנטית, בארצות מערב אירופה נפוצה יותר הנצרות הקתולית, ובארצות מזרח אירופה נפוצה הנצרות האורתודוקסית. כמו כן, במזרח אירופה נפוץ גם האסלאם במדינות כגון בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, טורקיה, רוסיה (מוסלמים מהווים ברוסיה למעלה מ-10%), אזרבייג'ן וקזחסטן ששטחה האירופי קטן. בנוסף, בגלל גלי ההגירה לאירופה מפקיסטן, הודו ועוד האסלאם נפוץ בכל מדינות אירופה. היהדות נפוצה מאוד בכל ארצות אירופה, שמהווה דת מיעוטים. בעקבות גירוש ספרד, לא הורשו יהודים להתיישב בספרד במשך תקופה ארוכה. הבודהיזם נפוץ גם ברוסיה ברפובליקת קלמיקיה שתושביה ממוצא מונגולי.
ראו גם
אירו
אמנת ליסבון
אמנת מאסטריכט
גוש האירו
האיחוד האירופי
המועצה האירופית
הנציבות האירופית
הסכם רומא
הפרלמנט האירופי
מועצת אירופה
מועצת האיחוד האירופי
ארגונים בין-לאומיים באירופה
המלכה אירופה
קישורים חיצוניים
מהי אירופה?
אתר האיחוד האירופי
תומר ריבל, עתידן הביטחוני של מעצמות אירופה
האנציקלופדיה של אירופה
הערות שוליים
ביאורים
* | 2024-10-14T08:54:57 |
שווייץ | שְׁוַיְץ (לרוב נכתב שווייץ או שווייצריה; בגרמנית: Schweiz; בצרפתית: Suisse; באיטלקית: Svizzera; ברומאנש: Svizra; השם הרשמי: ; בצרפתית: Confédération suisse; באיטלקית: Svizzera Confederazione; ברומאנש: Confederaziun svizra; בלטינית: Confœderatio Helvetica – הקונפדרציה ההלווטית, קונפדרציה הלווטיקה או הקונפדרציה השווייצרית) היא מדינה אלפינית ללא מוצא לים השוכנת במרכז אירופה. שווייץ גובלת בגרמניה בצפון, בצרפת במערב, באיטליה בדרום ובאוסטריה וליכטנשטיין במזרח.
שווייץ מוכרת בנופיה - בהריה ובאגמיה הרבים. לטופוגרפיה של שווייץ יש תפקיד מרכזי בעיצוב כלכלתה, תרבותה והמסורת המדינית שלה. היותה של שווייץ הררית הקשה על התהוות חקלאות קלאסית של מישורים נרחבים ואילץ את השווייצרים להתמקד בייצור מוצרים מתוחכמים כמו גבינות ויינות, שוקולדים ושעונים. הטופוגרפיה גם הציבה אתגרים לתחבורה האזרחית והממשלתית, והקשתה על התקדמות צבאות אויב. עובדות אלו יצרו בין אזרחי שווייץ מגוון תרבותי ושפתי עשיר, אילצו את השלטון המרכזי לתת לאזרחים מידה רבה של עצמאות מקומית ואפשרו התגוננות נגד אויבים קשים מבחוץ. לכן לשווייץ מסורת ארוכת שנים של משטר דמוקרטי יציב כמו גם מסורת של נייטרליות פוליטית וצבאית כלפי חוץ, ושווייץ משמשת כביתם של ארגונים בינלאומיים רבים ושל בנקים גדולים. היא מאופיינת ברמת חיים גבוהה וכלכלתה יציבה.
במשך מרבית שנות קיומה, שווייץ הייתה קונפדרציה של קנטונים (מחוזות אוטונומיים) אשר תושביהם דוברי שפות שונות, ולא הייתה לה שפה רשמית. במהלך המאה ה-19, הקנטונים החליטו על הידוק שיתוף הפעולה, המדינה הוגדרה רשמית כפדרציה ומבחינה מנהלית היא אימצה מאפיינים חלקיים של ארגון פדרלי. כך, למשל, בדומה לפדרציות, אזרח שווייצרי נחשב לאזרח של אחד הקנטונים ולא של שווייץ כולה, אך בניגוד לקונפדרציות, התאזרחות בקנטון אחד דורשת את הסכמתם של הקנטונים האחרים.
במהלך המאה העשרים הוכרזו ארבע משפות המדינה כשפותיה הרשמיות. אחת מהן, רומאנש, משמשת שפה רשמית רק בשווייץ, וככל הנראה, רק בשווייץ קיימות קהילות הדוברות אותה. כאשר לא ניתן או לא נוח להשתמש בכל השפות לכתיבת שם המדינה, משמשת השפה הלטינית כברירת מחדל ובה נקראת המדינה: "הקונפדרציה ההלווטית" (Confœderatio Helvetica). שם זה וראשי התיבות שלו (CH) משמשים למטרות שונות, כגון סימול שם המדינה וסיומת האינטרנט שלה. בולים ומטבעות של שווייץ נושאים את השם Helvetia.
היסטוריה
באזור שבו נמצאת המדינה המודרנית "שווייץ" ישבו שבטים קלטים עוד בשנת 1500 לפנה"ס. ההלווטים והרטים יישבו את האזור, ובימי האימפריה הרומית קיבלו עליהם את התרבות הרומית ואת השפה הלטינית.
לאחר נפילת האימפריה הרומית נכבש האזור על ידי שבטים גרמניים – האלמנים והלומברדים, ולאחר מכן היה לחלק מממלכת הפרנקים. לאחר מותו של קרל הגדול חולק האזור בין לותאר ובין לודוויג הגרמני, במסגרת חוזה ורדן. חלוקה זו, והתפתחויות נוספות בסמוך לאחריה, קבעו את הרכבה האתני של שווייץ לדוברי גרמנית, דוברי צרפתית ודוברי איטלקית, כמו גם גרעין קטן של דוברי רומאנש, צאצאי תושביה הקלטים המקוריים של שווייץ. לאחר שנשלט האזור על ידי שליטים שונים היה בסופו של דבר לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה בשנת 1033.
תחילתה של שווייץ כיחידה פוליטית נפרדת ב, מסמך חוזי שנחתם ב-1 באוגוסט 1291 שקבע את יחסי הגומלין בין שלושת הקנטונים הראשונים (אורי, שוויץ ואונטרוולדן), גרעין הקונפדרציה (יום העצמאות של שווייץ נחגג מדי שנה לתאריך זה, 1 באוגוסט). התאחדות זאת באה להגן על הקנטונים מפני השליטה הזרה של בית הבסבורג. בשנת 1315 נאלצו הקנטונים הללו להגן על ברית זו מול הצבא ההבסבורגי בקרב מורגרטן. מאבקים אלו היוו את הגרעין לאגדת וילהלם טל, הגיבור הלאומי השווייצרי, שלחם נגד המושל האוסטרי העריץ הרמן גסלר. הצלחת שלושת הקנטונים לשמור על עצמאותם הביאה להצטרפות טריטוריות נוספות אל הברית, עד ליצירת גרעין של שלושה עשר קנטונים, נספחים ובעלי ברית, שהטריטוריה שלו חופפת במידה רבה את זו של שווייץ המודרנית.
בתקופת הרפורמציה הייתה שווייץ שדה פעולתם של המתקנים הדתיים הפרוטסטנטים אולריך צווינגלי וז'אן קלווין. מאבקי הכוח בין הקתולים והפרוטסטנטים הביאו למלחמות אזרחים, שלא הסתיימו בהכרעה ברורה. שווייץ לא השתתפה כמעט במלחמת שלושים השנים, פרט למאבק שניהל קנטון גראובינדן, שהיה "בעל ברית" של שווייץ, על עמק הולטלינה, אל מול צרפת וספרד, מאבק שסייע לחדד את זהותה הלאומית של שווייץ.
עד 1798 הייתה שווייץ קונפדרציה של מדינות עצמאיות כמעט לגמרי. באותה שנה, כוחות של הרפובליקה הצרפתית הראשונה כבשו את המדינה, והכריזו על "הרפובליקה ההלווטית", מדינה אחת, מאוחדת, בעלת שלטון מרכזי. הסדר זה בוטל בשנת 1803 על ידי נפוליאון שהפך את שווייץ לפדרציה חדשה.
בשנת 1815, בעקבות קונגרס וינה, נחתם בציריך "הסכם פדרלי" שהחזיר לשווייץ את צורתה המדינית הקודמת - קונפדרציה עצמאית ונייטרלית של מדינות קטנות בעלות ממשל עצמאי ריבוני.
מתחים פנימיים בין ליברלים ושמרנים, פרוטסטנטים וקתולים, הביאו בשנת 1847 להקמת ברית בין שישה קנטונים שמרנים וקתולים שכונתה "זונדרבונד". ברית זו הייתה מנוגדת להסכם הפדרלי, ולכן יצאו שאר הקנטונים למלחמה, והביאו לפירוק הזונדרבונד. "מלחמת הזונדרבונד" שהייתה המלחמה האחרונה שניטשה על אדמת שווייץ, הביאה ב-1848 לקבלת חוקה חדשה, שלפיה הפכה הארץ מקונפדרציה של מדינות למדינה פדרלית (מורכבת מקנטונים בעלי ממשל עצמי פנימי, אבל לא ריבוני). העיר ברן נבחרה לעיר הפדרלית בה ממוקמים מוסדות השלטון, ובכך הפכה דה-פקטו (אף כי לא הוכרזה כך מעולם) לעיר הבירה. תושבי שוויץ נהנים מחופש המצפון והדת.
חוקת 1848, ולאחריה חוקת 1874 ו-1891, הקנו זכויות מורחבות לממשל המרכזי, וביטלו, למעשה, את האוטונומיה הנרחבת שהייתה לקנטונים. בשנת 1863 הוקם בשווייץ הצלב האדום הבינלאומי ובשנת 1864 התקבלה בשווייץ אמנת ז'נבה הראשונה. שווייץ הייתה למרכזם של גופים בינלאומיים, ולמקום הידוע בנייטרליות הפוליטית שלו. חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי החדשני שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה, קבע את מושבו בז'נבה ב-1920. בעקבותיו קבעו בה את מושבם ארגונים בינלאומיים רבים. במקביל, שווייץ נוהגת בזהירות רבה במישור הבינלאומי. לדוגמה, היא הפכה לחברה מלאה באו"ם רק בשנת 2002.
בתקופת שתי מלחמות העולם נשארה שווייץ נאמנה לעקרון הנייטרליות שלה ולא אחזה בנשק. הנייטרליות השווייצרית כמו גם התפתחות מערכת הבנקאות עקב קבלת חוק הבנקאות בשנת 1934 שקבע את הסודיות הבנקאית כעיקרון בסיסי, והפרתה כעבירה פלילית, הביאו לפריחתה של שווייץ, בשעה ששאר מדינות אירופה סבלו מהחורבן וההרס של שתי מלחמות עולם.
שווייץ היא כיום דמוקרטיה ליברלית. שיטת הממשל השווייצרית כוללת אלמנטים של דמוקרטיה ישירה, ושימוש רב במשאלי עם. עם זאת, זכות הבחירה לנשים ניתנה רק בשנת 1971.
ב-1979 פרש הקנטון ז'ורה מקנטון ברן לו היה שייך, היה זה השינוי האחרון במספרם ושטחם של הקנטונים.
פוליטיקה
שווייץ היא רפובליקה קונפדרטיבית ובה 26 קנטונים בעלי אוטונומיה נרחבת.
הרשות המחוקקת העליונה היא "אספת הברית" (פרלמנט) המורכבת משני גופים -
מועצת המדינות הקנטונים, ובה 46 חברים, 2 חברים לכל קנטון, ואחד לכל חצי קנטון, הנבחרים אחת לארבע שנים.
"מועצה לאומית", ובה 200 צירים נבחרים במספר יחסי לגודל האוכלוסייה בכל אחד מהקנטונים. כל קנטון וחצי קנטון מיוצג על ידי ציר אחד לפחות.
הרשות המבצעת, הממשלה, נקראת מועצת הברית והיא מונה 7 חברים. באופן מסורתי, מרכיבות את הממשלה 4 מפלגות קבועות, והן גם שולחות מספר קבוע של שרים לממשלה (2 שרים מ-3 מפלגות, ועוד שר אחד ממפלגה רביעית). בראש הממשלה עומד נשיא הברית, הנבחר אחת לשנה, לתקופת כהונה אחת ב"אספת הברית" (2 בתי הפרלמנט), והוא ראש המדינה.
בדמוקרטיה של שווייץ יש מרכיבים של דמוקרטיה ישירה, ובראשם היוזמה האזרחית: כל קבוצה של אזרחים שהשיגה 100,000 חתימות יכולה להציע שינוי בחוקה ולהביאו להצבעה על ידי כלל האזרחים - לממשלה ולפרלמנט אין זכות להתערב בתהליך. בנוסף לכך, כל שינוי בחוקה, גם אם הוא מגיע מהממשלה, חייב לעבור במשאל עם (בדומה לאירלנד, אוסטרליה, וכל מדינות ארצות הברית מלבד דלאוור). אזרחי שווייץ מצביעים בממוצע על כ־10 נושאים בשנה, מחציתם יוזמות אזרחיות ומחציתם משאלי עם. ההצבעות נערכות כ־2-4 פעמים בשנה.
שווייץ ידועה במדיניות החוץ הנייטרלית שלה ובמדיניות הפנים השמרנית שלה. היא לא השתתפה במלחמות מאז נפילת נפוליאון בונפרטה, זכות ההצבעה לנשים הוענקה בה רק ב-1971 ובשנת 2002 התנהל בה דיון ציבורי בשאלת שליחת ציר מטעם שווייץ לעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות. שמרנות השלטון מעודדת אנשים הרוצים שינוי בהקמה ופיתוח של עמותות. הגופים ההתנדבותיים בשווייץ מפותחים מאוד. אחד הגופים האלה הוא ארגון פרו-אינפרמיס – מארגוני הנכים החזקים בעולם.
צבא וביטחון
בשווייץ מונהג גיוס חובה לצבא, על פי סעיף 120 בחוקה השווייצרית, הקובע כי כל גבר שווייצרי חייב בשירות צבאי. חובת הגיוס הונהגה לפני למעלה מ-80 שנה והיא חלה על גברים מגיל 19 ומעלה. כל גבר שווייצרי חייב לשרת לפחות 260 יום בצבא השווייצרי. המתגייס עובר 18 שבועות של אימון חובה. לאחר הגיוס הוא מחויב ב-7 קריאות לא רצופות לאימון (מילואים) במהלך 10 השנים הבאות.
הצבא עוסק בעיקר בעבודות שיטור שונות ואחראי על תפעול הבקרה האווירית ועל המופעים האירובטיים הגדולים. כמו כן, הצבא אחראי על ביצוע סיורים בסמוך לגבולות שווייץ, על אף שלא קיימות גדרות בגבולות המדינה. ביצוע הסיורים התמידיים בסמוך לגבולות החל בעקבות הפקת לקחים מפלישת גרמניה בשנת 1941 לברית המועצות.
חלוקה מנהלית
שווייץ היא מדינה קונפדרלית המחולקת ל-26 קנטונים המשמשים כמדינות בדומה למדינות ארצות הברית. עד אמצע המאה ה-19 כל קנטון היה מדינה עצמאית בפני עצמה בעלת גבולות, צבא עצמאי ומטבע ייחודי. המבנה הקונפדרלי הנוכחי נוצר בעקבות חוקת 1848.
26 הקנטונים של שווייץ כוללים בסך 2,255 רשויות מוניציפליות או קומונות (Commune ,Gemeinden) שונות, כשמרבית הקנטונים מחולקים גם ל-148 מחוזות (נכון ל-1 בינואר 2017).
אובוולדן (*)
נידוולדן (*)
אורי
אפנצל אוסר-רודן (*)
אפנצל אינר-רודן (*)
ארגאו
בזל-לנדשאפט (*)
בזל-שטאדט (*)
ברן גלרוס
גראובינדן
ואלֶה
ווֹ
זולותורן
ז'נבה
טיצ'ינו
ז'ורה
לוצרן נשאטל
סנט גלן
פריבור
צוּג
ציריך
שוְיץ
שפהאוזן
תורגאומרכז|250px|הקנטונים של שווייץ(*) קנטונים המסומנים בכוכבית נחשבים כ"חצאי קנטונים" ולכל אחד מהם ציר אחד במועצת הקנטונים.
יחסי חוץ
יחסי ישראל–שווייץ
בין מדינת ישראל ושווייץ מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1949, מהיום בו שווייץ הכירה במדינת ישראל. נכון לשנת 2017 לישראל יש שגרירות רשמית בברן, ולשווייץ יש שגרירות רשמית בתל אביב, וכן קונסוליית כבוד באילת. בין ישראל לשווייץ קיימים יחסים דיפלומטים רחבים ומלאים.
כלכלה
ממוזער|250x250 פיקסלים|העיר בזל (מגדל רוש) היא בירת תעשיית התרופות במדינה, המהווה כ -38% מהיצוא השווייצרי ברחבי העולם.
שמאל|ממוזער|250px|מפלי הריין בשפהאוזןמכיוון שאין לה מוצא לים, חייבת שווייץ לייבא את כל חמרי הגלם שלה דרך היבשה ולפיכך היא תלויה במידה רבה במדיניות הכלכלית ובהגבלות הסחר של שותפות הסחר שלה.
מסיבה זו הקימה שווייץ תעשייה מפותחת ביותר.
למרות היותה מדינה דלה באוצרות טבע, הצליחה שווייץ להשתלב בצורה טובה מאוד בתחום התעשייה והכלכלה. התעשייה השווייצרית אינה שואפת לייצור בכמות רבה, אלא מרכזת את מאמציה בייצור הדורש מומחיות ודיוק. במקום מפעלים מזהמים התמחו השווייצרים במוצרי מותרות וטכנולוגיה וכך הצליחו להפיק את המיטב מן המהפכה התעשייתית. המוצרים השווייצריים ידועים בעולם כבעלי איכות מעולה, בין המפורסמים שביניהם השעונים, האולרים וכן הגבינות והשוקולד השווייצרים.
השווייצרים לא חווים את פגעי זיהום האוויר והמים שהתעשייה הביאה לשאר העולם משום שהם שותים מים שמקורם בקרחונים ולא במי תהום, משום שחלק ניכר מהחשמל שלהם מיוצר מסכרים הידרו-אלקטריים ומשום שהם מקפידים בעניינים של איכות סביבה כמו מיחזור אשפה.
בשווייץ בתי ספר פרטיים רבים, אולפנים ומוסדות חינוך בתחום הטכנולוגיה, המסחר והמלונאות, המוציאים מדי שנה אלפי בוגרים בעלי מומחיות גבוהה.
השטח החקלאי המצומצם מעובד בשיטה אינטנסיבית על ידי מיכון מקסימלי. במקום שאין העיבוד החקלאי כדאי או אפשרי, מפרישים את השטח למרעה ומנצלים אותו לגידול בקר מגזע מובחר. שני המוצרים החקלאיים הבולטים של שווייץ הם יין וגבינה.
שווייץ אינה חברה באיחוד האירופי כי אם באיגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), מסגרת מקבילה לאיחוד שהוקמה בשנת 1960. עם זאת, בניגוד לשאר חברות האיגוד, המסדירות את קשרי הסחר שלהן עם אירופה במסגרת המכונה "האזור הכלכלי האירופי" (EEA), מבססת שווייץ את קשרי הסחר שלה עם אירופה על הסכמים בילטרליים. שווייץ לא הייתה חברה גם בארגון האומות המאוחדות עד לשנת 2002.
שתי ערים שווייצריות, ציריך וז'נבה, נמצאות בעשיריה הראשונה בדירוג הערים שהכי טוב לחיות בהן על פי הסקר השנתי של אקונומיסט וחברת EIU, שפורסם ביוני 2024. ציריך מדורגת שלישית, וז'נבה מדרגת חמישית. הסקר מדרג 173 ערים ברחבי העולם ובוחן חמש קטגוריות: יציבות, מערכת הבריאות, תרבות וסביבה, חינוך ותשתיות.
תחום הפיננסים
שני ענפים מרכזיים נוספים בכלכלה השווייצרית הם הבנקאות והביטוח. תחום זה משגשג בעיקר בזכות עקרון הסודיות הבנקאית, שהפרה שלו מהווה מעשה פלילי בשווייץ. הודות לנייטרליות התמידית שלה, ולאמינות והדייקנות שקנו לעצמן המערכות הפיננסיות השווייצריות, הן זוכות לאמון בעולם כולו והמערכת הבנקאית השווייצרית מגלגלת סכומי עתק - בלי כל פרופורציה לגודלה של הארץ. נכון לשנת 2008 פועלים בשווייץ 406 בנקים מורשים וסוחרי ניירות ערך, החל משני הבנקים השווייצרים הגדולים - UBS וקרדיט סוויס ועד לבנקים מקומיים המשרתים קהילה קטנה ויחודית של לקוחות.
כתוצאה מהביטחון הכספי והכלכלי, משקיעים אנשי עסקים, חברות ומפעלים זרים לרוב את הונם במפעלים שווייצרים ומפקידים את כספם בבנקים השווייצרים. באופן זה הופכת הארץ ל"אוצרה" של אירופה, אשר אליו זורמים שנה בשנה סכומים גדולים. בשנים האחרונות חלה שחיקה במעמדה של שווייץ בתחום הבנקאות בעקבות כרסום בעקרון הסודיות הבנקאית המסורתי, אשר נבע מלחץ בינלאומי. מדינות כמו ארצות הברית ביקשו להתחקות, בין היתר, אחר כספים של ארגוני טרור ומעלימי מס והפעילו לחץ על בנקים לשם חשיפת זהותם של מפקידים והיקף השקעותיהם.
גאוגרפיה
250px|ממוזער|מפת שווייץ
שווייץ היא מן הקטנות שבמדינות אירופה. שכנותיה הן גרמניה בצפון, איטליה בדרום, צרפת במערב, ובמזרח - אוסטריה ונסיכות ליכטנשטיין. היא משתרעת במרכז הרי האלפים וחולשת על המעברים העיקריים החוצים אותם ומקשרים בין מרכז אירופה לדרומה, ובין צרפת לדרום מזרח אירופה.ימין|ממוזער|250px|הר מטרהורן שבאלפים השווייצריםשווייץ היא ארץ הבנויה הרים וגבעות. יותר ממחצית שטחה גבוה מ-1,000 מ'. אפשר להבחין בארבעה אזורים הנמשכים מדרום-מערב לצפון-מזרח: הרי היורה, ארץ הביניים הקרויה השפלה השווייצרית (Le Plateau Suisse), האלפים הנמוכים (pre-alpes) והאלפים הגבוהים. כתוצאה מגובהה, שווייץ היא גם אחת ממדינות אירופה העשירות ביותר במים. בין אפיקי המים הרבים הזורמים בשווייץ רק שלושה יכולים להיחשב כנהרות גדולים - ארה, ריין ורון.
המים הרבים והטופוגרפיה המגוונת הפכו את שווייץ לבית גידול עשיר ומגוון לצמחים שונים, בעיקר ביערות מסוגים שונים כמו - יערות אלונים, אשורים, אשוחים ועוד.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|אגם צוזיר שבשווייץ
ימין|ממוזער|250px|אגם ליד העיר אינטרלאקן
אוכלוסיית שווייץ מונה נכון לשנת 2023 כ-8.8 מיליון תושבים. חלוקתה של שווייץ לנופים משתקפת גם בהתפרסות האוכלוסייה. מאוכלסים ביותר הם קנטוני הערים, ובמיוחד אלה שמסביב לבזל, לז'נבה ולציריך. אפשר לראות, שככל שהגובה עולה, הולכת ופוחתת צפיפות האוכלוסייה. בהרי היורה הצפיפות בינונית, ואילו קנטוני האלפים מאוכלסים בדלילות רבה. הצפיפות גוברת במקומות שבהם משתרעים העמקים הגדולים אל תוך הרי האלפים.
ההגירה של התושבים ממרחב האלפים והרי יורה אל ארץ הביניים היא שמגדילה את תהליך ההתיישבות. דבר זה כרוך גם בשינוי מבנה התעסוקה: כוחות העבודה, שעיקר עיסוקם היה בחקלאות, הופכים לעיסוקים בתעשייה מודרנית.
מכיוון שמערכת החינוך כפופה להשגחת הקנטונים ישנם הבדלים בהיצע של בתי ספר המקצועיים והגבוהים. אי האפשרות להשתלם באורח מספק גורם אף הוא כיום לכך שחבלי ארץ מסוימים התרוקנו כמעט לחלוטין ולהתרכזות האוכלוסייה בחבלים אחרים. העקירות התכופות בתוך הארץ מגבירות את התערבבות אוכלוסיית שווייץ מבחינת המוצא, הלשון והדת.
שווייץ משקיעה מאמצים רבים לצמצום כניסת המהגרים לתוכה. למעלה מרבע מהאוכלוסייה אינם שווייצרים, כאשר שתי קבוצות המהגרים הגדולות ביותר בשווייץ הם האיטלקים וגרמנים, המתרכזים לרוב בערים הגדולות.
תוחלת החיים בשווייץ היא מהגבוהות בעולם, 83.7 שנים. קרוב ל-1.3% מאוכלוסיית שווייץ מעל גיל 100.
רוב תושבי המדינה הם נוצרים: 37.2% קתולים, 25% משתייכים לכנסייה המתוקנת השווייצרית ו-6% לזרמים אחרים בנצרות. 25% מגדירים עצמם חסרי דת.
5.1% מוסלמים, 0.6% הינדואיסטים 0.5% בודהיסטים ו-0.2% יהודים.
שפות
שמאל|ממוזער|500px|אזורי שפה בשווייץ
לשווייץ אין שפה רשמית אחת, ועיקר הדיבור בה מתבצע בשלוש שפות: גרמנית, צרפתית או איטלקית, כשרוב אוכלוסיית שווייץ (כ-63%) הם דוברי גרמנית. את ניבי הגרמנית השווייצרית מדברים בשווייץ התיכונה, וכן בצפון הארץ ובצפון מזרחה. חלקה של הצרפתית, המדוברת במערב שווייץ ובדרום מערב, מסתכם ב-19%, וחלקה של האיטלקית - בכ-4%. באחדים מעמקי גראובינדן מדברים כ-50,000 תושבים בשפה הרֶטו-רומנית (רומאנש), והיא אף הוכרה ב-1938 כשפה לאומית הרביעית של שווייץ. כמעט כל תושבי שווייץ דוברים לפחות שתיים משפות המדינה.
כדי למנוע סרבול או העדפת אחת השפות, השם המצוין על כל בוליה של שווייץ הוא הלווטיה (Helvetia), שמה הקדום של המדינה בלטינית. גם זוג האותיות המהווה את קוד המדינה - CH (בסיומות של כתובות אינטרנט או על-גבי לוחיות רישוי של כלי רכב, למשל) הוא גרסה נוספת של השם הלטיני של המדינה, Confoederatio Helvetica, "הקונפדרציה ההלווטית".
גרמנית שווייצרית
כ-65% מאוכלוסיית שווייץ דוברים ניבים שונים של גרמנית שווייצרית, שפה מדוברת בעיקרה, שקיימת רק בשווייץ. דוברי הגרמנית השווייצרית מאכלסים את הקנטונים הצפון-מזרחיים והמרכזיים. שווייצרים דוברי גרמנית שווייצרית קוראים וכותבים בגרמנית גבוהה, ובה הם מדברים גם בבתי הספר. רבים מדוברי גרמנית שווייצרית לומדים אנגלית וצרפתית כשפות זרות.
צרפתית
כ-24% דוברי הצרפתית בשווייץ, מדברים בניב הכללי והמקובל של הצרפתית. דיאלקטים מקומיים של הצרפתית הם נדירים ביותר. דוברי שפה זו הם כעשרים אחוזים מתושבי המדינה והם מתרכזים בעיקר בחבל רומנדי בקנטונים ז'נבה, ווֹ, נשאטל, ז'ורה, ואלה ופריבורג, כשלכל קנטון יש מבטא משלו. דוברי שפה זו הגרים בשווייץ מכונים "רומַנְדים". הרומנדים, בניגוד לגרמנים השווייצריים, לרוב אינם מפגינים שליטה בשפות זרות, אולם בשניים מהקנטונים הצרפתיים, וו וז'נבה, קל למצוא דוברי שפות רבות, משום שבז'נבה יש הרבה דיפלומטים ובוו יש הרבה מהגרים בינלאומיים וממקומות אחרים בשווייץ.
איטלקית
כ-9% מאוכלוסיית שווייץ דוברים איטלקית באחד מניביה המקומיים או בגרסה הסטנדרטית. דוברי שפה זו מתרכזים בעיקר בקנטון טיצ'ינו, המצוי בדרום הקונפדרציה. בעבר היו לשווייץ קנטונים דוברי איטלקית נוספים, אולם כיום שטחם הוא חלק מאיטליה. כמו כן מהגרים רבים מאיטליה דוברים איטלקית, והם מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר מבין המהגרים בשווייץ.
רומאנש, שפות נוספות וסוגיית השפה הרשמית
כ-2% דוברי רומאנש. המבנה ההררי של שווייץ והקושי בתחבורה שהיה שם במשך שנים רבות גרם לשימורן של הרבה שפות נדירות. חלק משפות אלה הן שפות רומאניות וחלק שפות גרמאניות (להבדיל מהניבים המקומיים של הגרמנית). הנפוצה בהן היא הרומאנש, שפה רומאנית המדוברת על ידי פחות מאחוז בודד מאוכלוסיית שווייץ. שפה זו הפכה לשפה רשמית של שווייץ בעקבות לחצים בינלאומיים שהופעלו על שווייץ בין שתי מלחמות העולם לקבוע שפה רשמית כלשהי. הלחצים נבעו מאינטרסים של גרמניה, צרפת ואיטליה ששפתה הכתובה הרשמית של שווייץ תהיה זהה לשפתן, ובכך תביע שווייץ מעין הזדהות עם אחת מהן. השווייצרים קבעו כי הרומאנש היא שפתם הרשמית כדי להצהיר על נייטרליות.
לאחר מלחמת העולם השנייה, קבעו השווייצרים כי כל ארבע השפות הכתובות הנפוצות יחסית בארצם תהיינה שפותיהם הרשמיות. כדי לאפשר לפקידי המדינה להקליד בקלות בארבע שפות שונות, אימצו השווייצרים פרישׂות קלידי מחשב ייחודיות להם הדומות מאוד בין ארבע השפות השונות. מעצב פרישות קלידים אלה הוא הישראלי דוד קפלן.
יהדות שווייץ
ראשית התיישבות היהודים בשווייץ היא ככל הנראה מראשיתה של המאה ה-13. במאה ה-15 גורשו היהודים משווייץ ושיבתם הותרה שנית רק בראשית המאה ה-17. ב-1850 גברה ההגירה בעיקר מגרמניה, וממזרח אירופה.
ב-1897 התקיים בבזל שבשווייץ הקונגרס הציוני הראשון ורבים מן הקונגרסים הציוניים שבאו בעקבותיו נערכו גם הם בעריה השונות של שווייץ. כיום חיים בשווייץ כ-18,000 יהודים, רובם בציריך, בזל וז'נבה. בנוסף קיימות קהילות נוספות בלוצרן, ברן, לוזאן, פריבור, לוגאנו, סנט גאלן, לה שו-דה-פונד, ביל/ביין, באדן, וינטרטור, קרויצלינגן ונשאטל.
ב-1999 הפסידו בנקים שווייצריים אחדים במשפט בו נתבעו על ידי הליגה נגד השמצה לאחר שסירבו לתת את כספי נספי השואה ליורשיהם בלא הצגת תעודת פטירה.
קישורים חיצוניים
אתר שגרירות שווייץ בישראל
סיפורה של מלחמת העצמאות השווייצרית בבלוג ההיסטוריה הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות גרמנית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות איטלקית
קטגוריה:רפובליקות פדרליות | 2024-10-01T00:43:59 |
המזרח התיכון | שמאל|ממוזער|250px|מפה מדינית של מדינות ההגדרה המצומצמת למזרח התיכון
ממוזער|מפת דרום הלבנט: מדינת ישראל, ולידה מדינות ערב שוכנות כגון לבנון, ירדן, מצרים ועודהמזרח התיכון (באנגלית: The Middle East) הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור בדרום-מערב אסיה, הכולל בתוכו את חצי האי ערב, הסהר הפורה, הלבנט, פרס, ואסיה הקטנה. שטח המזרח התיכון לפי ההגדרה המצומצמת הוא 7,302,680 קמ"ר. נכון לשנת 2024 מתגוררת בשטח זה אוכלוסייה של 489,689,549 אנשים. לפי ההגדרה הרחבה יותר כולל המזרח התיכון גם את מדינות צפון-אפריקה.
אטימולוגיה
המונח "המזרח התיכון" נטבע לראשונה באנגלית ("The Middle East"), ככל הנראה בשנת 1850, על ידי ממשלת הודו הבריטית; נקודת המבט בהגדרה זו הייתה בריטית, שישבה ממערב למרבית שטחי אירואסיה ואפריקה. באותו הזמן, מונח זה היה מעורפל וחסר הגדרה חד-משמעית. בספטמבר 1902 השתמש אלפרד תייר מהן – אז קפטן בצי של ארצות הברית ומחבר ידוע של חיבורים על היסטוריה ואסטרטגיה ימית – במושג "המזרח התיכון" כדי לדון בצרכים הביטחוניים של בריטניה במפרץ הפרסי ובתעלת סואץ. במאמרו, שפורסם בירחון הבריטי The National Review התייחס מהן למושג כמושג חדש פרי יצירתו וטען כי הוא לא שמע עליו לפני כן. המאמר תפס את תשומת ליבו של ולנטין שירול , עורך חדשות החוץ של "הטיימס", שהדפיס אותו מחדש וכתב סדרה של מאמרים בשם "השאלה המזרח-תיכונית" וב-1903 פרסם ספר בשם "שאלת המזרח התיכון". לאחר שהסתיימה הסדרה המשיך "הטיימס" להשתמש בביטוי והסיר ממנו את המירכאות. עם זאת, המונח בהגדרתו זו עדיין לא היה נפוץ עד סוף שנות ה-30. עד אז היה נהוג להתייחס אל טורקיה והחוף המזרחי של הים התיכון (סוריה, לבנון, ישראל ובמידה פחותה אל מצרים) בשם "המזרח הקרוב", כש"המזרח הרחוק" ההתמקד באזור סין, ואילו "המזרח התיכון" התמקד אז באזורים בין המזרח הקרוב למזרח הרחוק (במובן מסוים מדובר על האזור שמכונה כיום דרום אסיה).
בשנת 1939 הקימה האימפריה הבריטית את פיקוד המזרח התיכון, שמושבו היה בקהיר. לאחר זמן קצר, זכה המונח "המזרח התיכון" לשימוש נרחב באירופה ובארצות הברית, והוא אף נכנס לשימוש בלשונם של עמי המזרח התיכון עצמם.
אירוצנטריות
ניתן להסתייג מהמונח "מזרח תיכון" עקב הרוח האירוצנטרית (זווית ראייה אגוצנטרית אירופאית) הנודפת ממנו; אזור המזרח התיכון הוא אמנם "מזרח", אך רק ביחס לנקודת הראות המערב-אירופית (לרוב בריטית). לעומת זאת, עבור ההודים, האזור שוכן במערב, ועבור הרוסים - בדרום. שם התואר "תיכון" אף הוא יצר בלבול. לפני מלחמת העולם הראשונה, המונח המקובל לתיאור חבל הבלקן ושטחי האימפריה העות'מאנית היה "המזרח הקרוב", ואילו "המזרח התיכון" התייחס לפרס, אפגניסטן ולעיתים גם למרכז אסיה, טורקסטן והקווקז. זאת כאשר "המזרח הרחוק" מתייחס למדינות מזרח אסיה, כמו סין, יפן, קוריאה, הונג קונג, טאיוון וכו'.
לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית ב-1918, דעך השימוש במונח "המזרח הקרוב", בעוד "המזרח התיכון" הלך וקיבל משמעות נרדפת לעולם הערבי. עם זאת, דיסציפלינות אקדמיות שונות מוסיפות להשתמש במונח "המזרח הקרוב", לרבות ארכאולוגיה והיסטוריה עתיקה, המתמקדות בחקר תרבויות המזרח הקרוב הקדום.
מונחים חלופיים
במובנים אחדים יש בערפול סביב המונח "מזרח תיכון" משום יתרון, שכן הוא מאפשר את המשך השימוש בכינוי גם תחת נסיבות ומצבים מדיניים משתנים. עם זאת, ישנם גאוגרפים המתנגדים למונח זה, ומעדיפים להשתמש במונח "דרום-מערב אסיה" כחלופה. מונח זה לא זכה לפופולריות רבה בחוגים מדיניים, ציבוריים ותקשורתיים כאחד. חלופות אחרות כוללות: "מערב אסיה" - ביטוי מקובל בהודו לתיאור האזור; "המזרח התיכון-צפון אפריקה" , שיש המשתמשים בו כדי להתייחס לאזור שבין מרוקו לפקיסטן. מדינות קבוצת השמונה משתמשות לעיתים במונח "המזרח התיכון הגדול" בהתייחסן לכל מדינות הליגה הערבית (כולל החברות האפריקניות), כמו גם טורקיה, איראן, פקיסטן, אפגניסטן וישראל. מונחים המתייחסים לאסיה בלבד זוכים לביקורת כיוון שאינם מתייחסים למצרים וליתר מדינות צפון אפריקה.
הגדרת השטח המקובלת היום
כיום, המזרח התיכון כולל את השטחים שממזרח, מדרום ומצפון-מזרח לים התיכון ועד למפרץ הפרסי. המזרח התיכון הוא תת-אזור באפריקה-אירואסיה, ובאופן ממוקד יותר, אסיה, חלק קטן באירופה וחלק בצפון אפריקה.
כיום, שלוש התרבויות המרכזיות במזרח התיכון הן התרבות הערבית, הפרסית והטורקית, במסגרתן התפתחו שלוש שפות וישויות אתניות שונות, שהמשמעותיות שבהן הן הפרסים, הכורדים, הטורקים והערבים. הדת השלטת ברוב האזור כיום היא דת האסלאם. דתות אחרות, כמו הדת היהודית, הנוצרית, הדרוזית ועוד, מהוות מיעוט במזרח התיכון. בישראל, הנמצאת בדרום מערב החלק האסיאתי של המזרח התיכון, מרוכזת הקהילה היהודית הגדולה בעולם - אך גם בה יש ציבור ערבי (בעיקר מוסלמי) גדול.
רוב ההגדרות בדבר מהותו של המזרח התיכון מתייחסות לאומות בדרום-מערב אסיה, מאיראן ועד מצרים. לפיכך, מצרים, השוכנת ברובה בצפון-מזרח אפריקה (מלבד חצי האי סיני האסייתי), נתפסת כמדינה מזרח תיכונית. מדינות המגרב (לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה), שאינן קשורות לאסיה, הולכות ונתפסות כתת-אזור נפרד מהמזרח התיכון, שמכונה צפון אפריקה.
הגדרה מצומצמת
אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המצומצמת (המקובלת) למזרח התיכון:
קטר
בנוסף בשטח זה נכללת גם הטריטוריה אקרוטירי ודקליה של הממלכה המאוחדת, וכן השטחים השנויים במחלוקת מבחינת ההכרה הבינלאומית: , , ו־.
מדינות לפי ההגדרה המצומצמת
להלן טבלה של מדינות המזרח התיכון, שטחן, אוכלוסייתן וצפיפות אוכלוסייתן לפי קמ"ר:
מדינהשטח (קמ"ר)אוכלוסייהצפיפות (אנשים לקמ"ר)1,010,407114,484,25211410,4525,219,044499185,18024,348,05313122,0729,311,652448783,56286,260,41711089,34211,384,922127437,07246,523,6571061,648,19589,809,7815417,8184,349,3802442,149,69037,473,9291783,6009,591,853115527,96835,219,85367309,5005,467,192151,9591,498,71276511,5862,737,0612366,2205,494,9638839,2511,268,467137סה"כ7,302,680489,689,54967
הגדרה מורחבת
אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המורחבת למזרח התיכון (מבחינה תרבותית):
בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים: ו- סהרה המערבית
אלו המדינות במרכז אסיה ובמערב אסיה אשר קרובות תרבותית ולשונית לעמי המזרח התיכון:
מרכז אסיה:
מערב אסיה:
בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים: ו-
דמוגרפיה
237 מיליון מתושבי המזרח התיכון הם ערבים, והם מהווים את רוב תושבי המזרח התיכון (48%). בנוסף להם מתגוררים במזרח התיכון עשרות מיליוני טורקים, פרסים, כורדים ואזרים (ללא תושבי אזרבייג'ן), בנוסף למיליונים בודדים של יהודים ואשורים.
במזרח התיכון יש גם קהילת צוענים. קבוצות אתניות בתפוצות אירופיות באזור כוללות אלבנים, בוסניקים, צ'רקסים (כולל קברדים), טטרים של חצי האי קרים, יוונים וטורקמנים.
קבוצות מהגרים נוספות הן הבנגלים, סינים, פיליפינים, אינדונזים, פקיסטנים ואפגנים. מבחינה דתית 95% מהאוכלוסייה במזרח התיכון היא מוסלמית. מתוכם 70% הם סונים ו-30% הם שיעים.
להלן טבלה המראה את התפתחות האוכלוסייה במזרח התיכון. כ-60% מאוכלוסיית המזרח התיכון גרה במצרים, טורקיה ואיראן.
שנהאוכלוסייהצפיפות (נפש לקמ"ר)שיעור צמיחה2024489,689,549671.38%2023483,004,121661.31%2020464,536,544641.66%2015427,757,193592.12%2010385,191,583532.33%2005343,359,351472.02%2000310,635,734432.15%1995279,293,791382.41%1990247,909,018342.91%1985214,745,336293.19%1980183,510,845252.91%1975158,955,840222.78%1970138,570,667192.85%1965120,422,415172.83%1960104,718,009142.66%195591,820,967132.46%195081,301,077112.58%
דתות
הדת הדומיננטית במזרח התיכון היא האסלאם (חמישית מהמוסלמים בעולם חיים במזרח התיכון). אחד מהמקורות לסכסוכים במזרח התיכון הוא המחלוקת בין שני הזרמים העיקריים באסלאם: הסוני והשיעי. הזרם הסוני הוא הזרם הגדול ביותר של האסלאם ושולט ברוב המדינות במזרח התיכון. ריכוזי האוכלוסייה השיעית הגדולים נמצאים בעיראק (60-65%), איראן (90-96%), לבנון (25-35%), הזיידים בתימן (55%) ובחריין (80-85%). אוכלוסיות מיעוט שיעיות נמצאות גם בטורקיה ככת עלווים (20–25%), בערב הסעודית (10-15%) ובסוריה (15%). אף על פי ששני זרמים אלה מסכימים על יסודות האסלאם ועל הקוראן, הם נמצאים בסכסוך מתמשך על הובלת הדת לאחר מותו של הנביא מוחמד.
מלבד האסלאם, דתות נוספות ממוצא שמי נפוצות באזור, כמו הנצרות והיהדות. בלבנון, לדוגמה, 41% מהתושבים הם נוצרים. למרות זאת, כוחה של הנצרות באזור הלך ופחת עם השנים. כיום, מהווים הנוצרים כ-5% בלבד מאוכלוסיית המזרח התיכון, לעומת כ-20% בתחילת המאה ה-20. מספרם של הנוצרים במזרח התיכון יורד בגלל מספר גורמים, כמו שיעורי ילודה נמוכים בהשוואה למוסלמים, הגירה נרחבת ורדיפה אתנית ודתית. כמו כן, מהומות פוליטיות היו ועודן ממשיכות לתרום באופן משמעותי להגירת נוצרים מהאזור אל מחוץ למדינות מולדתם. התפשטותן האחרונה של אידאולוגיות קיצוניות כמו זו הג'יהאדיסטית והסלפית, זרות לערכיהן הסובלניים של הקהילות הנוצריות. מסיבות אלו, התמעטה מאד נוכחותם של הנוצרים במזרח התיכון, עד שכיום רוב הנוצרים באזור הם הקופטים במצרים.
דתות שוליות יותר באזור הן הדת הדרוזית, הבהאית, הזורואסטריות, היזידית, והשבאקיות. בעת העתיקה האזור היה ביתן של דתות ופולחנים רבים, כמו הדתות הכנעניות, הדתות המסופוטמיות, הדת שהתפתחה במצרים העתיקה, והמניכאיזם.
היהדות באזור קטנה יחסית מבחינה דמוגרפית, (פחות מ-8 מיליון יהודים במזרח התיכון נכון ל-2024). קהילות יהודיות התקיימו במשך מאות רבות של שנים ברחבי המזרח התיכון, אך במאות האחרונות, ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל, רובן עלו לארץ ישראל או ליבשות אחרות.
היסטוריה
המזרח הקרוב הקדום
דברי ימי האזור המכונה בימינו המזרח התיכון מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית רציפה בת יותר מ-5000 שנים. אחת מהקדומות שבציווילזציות המזרח־תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות המאה ה-24 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים, אכדים, כנענים ואחרים יסדו גם הם ישויות מדיניות ותרבויות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה ציוויליזציה חשובה ומתקדמת יותר, גם על גדות נהר הנילוס, שנודעת כמצרים העתיקה.
התפשטות האסלאם במזרח התיכון
לנוכח ההשפעה המאחדת שהייתה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה של ימינו למזרח התיכון של ימינו. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני־רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (עיראק וסוריה של היום) שימשה כאזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.
הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו מהעיר מדינה שבאזור סעודיה של ימינו למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירה את דתה לאסלאם כעבור מספר עשורים, מה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי־דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח'ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.
אף על פי שהח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר, נותרה שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) במשך קרוב ל-400 שנים. במזרח, שבו פרס נותרה גורם עצמאי במידה מסוימת, באמצה זרם דתי אחר, האסלאם השיעי, שנתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי־אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם להודו ולאינדונזיה.
שלטון טורקי, צלבני ומונגולי
באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקיים למזרח התיכון, לאחר שנדדו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדאד נכבשה ב-1055), סוריה, ארץ ישראל והחג'אז, ואף הביסו את האימפריה הביזנטית בקרב מנזיקרת במהלכו כבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח'ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה גם היא לידי הטורקים. הסלג'וקים שלטו באזור לאורך מאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטנות יותר.
פיצול זה אפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 האפיפיור אורבנוס השני קרא לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, אז נכבשה על ידי צלאח א דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שהוקמו שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.
במהלך המאה ה-13 הגיעו מסעות צבאיים של האימפריה המונגולית למזרח התיכון, והמונגולים כבשו שטחים נרחבים באזור, בהם שטחי איראן ועיראק המודרניות, סוריה וחלקים מאסיה הקטנה. שושלות מונגוליות המשיכו לשלוט בצפון-מזרח המזרח התיכון במשך כ-200 שנים עד שלבסוף הורחקו השליטים המונגולים מזרחה על ידי פדרציית השבטים אק קויונלו.
בתקופה העות'מאנית
בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות'מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש מעשי לדבר ניתן בשנת 1453, כאשר העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול (כיום: איסטנבול) והכריזו על עצמם סולטאנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות'מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטאן העות'מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק וחלקים מאיראן בשליטת האימפריה הספאווית נכבשו ב-1515, סוריה וארץ ישראל ב-1516 ומצרים ב-1517, ובכך השושלת הממלוכית הגיעה לקיצה. העות'מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בחלקים ניכרים ממנו במהלך 400 השנים הבאות.
שלטון אירופאי
בשנת 1914 הביאה הברית הגרמנית־עות'מאנית לשגיאה פטאלית מצדם של הטורקים הצעירים, המפלגה ששלטה באימפרייה, אשר הצטרפו לציר הגרמני־אוסטרי במלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה וצרפת. הבריטים ראו באימפריה העות'מאנית את החוליה החלשה במחנה האויב, וריכזו את מאמציהם בחזית המזרחית כדי להוציאה ממעגל הלחימה. לאחר כישלון המתקפה הבריטית הישירה על האימפריה בגליפולי (1915), הבריטים פתחו בניסיונות לחולל מרידות פנימיות בטריטוריות העות'מאניות, בנצלם את ההתעוררות הלאומית של ערביי האימפריה. הערבים לא סבלו תחת השלטון העות'מאני עד לעלייתם של הטורקים הצעירים, אשר ניסו לבצע בהם "טורקיזציה" ולשנות את מנהגי השלטון המסורתיים שלהם. הבריטים מצאו בן ברית בדמותו של חוסיין בן עלי שליט מכה ולכאורה בן למשפחת הנביא מוחמד, אשר עמד בראש המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916), בתמורה להכרה בריטית במדינה כלל־ערבית עצמאית שתוקם בשטח האימפריה לאחר המלחמה.
המאה ה-20
החל מאמצע המאה ה-20 ניצב המזרח התיכון במרכז הפוליטיקה הבינלאומית, ובמובנים רבים נחשב כיום לאזור הרגיש ביותר בעת המודרנית - אסטרטגית, כלכלית, פוליטית, תרבותית ודתית. בשטח המזרח התיכון קיימים מאגרים עצומים של נפט גולמי, בו נוסדו שלוש הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם) והוא מהווה כיום את מרכזן הרוחני של שתיים מהן, וקורותיו רצופים סכסוכים לאומיים מרים, כמו הסכסוך הישראלי-ערבי.
אירועים חשובים שהשפיעו על האזור בראשית המאה ה-20 היו מלחמת העולם הראשונה שהובילה לנפילת האימפריה העות'מאנית ב-1917, תחתיה הוקמו ממלכות ערביות תחת השפעה מערבית, לצד מדינות מנדט שהוקמו ונשלטו על ידי בריטניה וצרפת, בהתאם לחלוקה ביניהן במסגרת הסכם סייקס–פיקו. במהלך המלחמה התרחש רצח העם הארמני.
בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל חל גידול ניכר ביישוב היהודי בארץ ישראל, מה שהוביל להתנגשויות אלימות הולכות וגוברות עם הערבים המקומיים. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, קמה ב-1948 מדינת ישראל. הקמתה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי, הובילה ליצירת הסכסוך הישראלי-ערבי שהתבטא במספר מלחמות בין מדינת ישראל למדינות ערב, במקביל לסכסוך הישראלי-פלסטיני בין ישראל לפלסטיניים שהתבטא בפעולות טרור ולוחמה אסימטרית לאורך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
מלחמת העולם השנייה, בניגוד לזו הראשונה, לא הביאה שינויים מדיניים משמעותיים במזרח התיכון. במהלך המלחמה השתלטו כוחות הברית על איראן ועיראק, בהן היו משטרים שאהדו את הנאצים, על מנת למנוע את נפילתן בידי הנאצים, וגם על לבנון וסוריה בהן שלט משטר וישי.
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועם התהוות המלחמה הקרה, חיזרו ארצות הברית וברית המועצות אחרי מדינות שונות שהיו נוחות להשפעה באזורים שונים בעולם וגם במזרח התיכון. בישראל, תמכה מפלגת מפא"י בחבירה למדינות המערב הליברליות, בעוד מפ"ם תמכה בחבירה לברית המועצות הקומוניסטית. תמיכתה של ישראל בהחלטת או"ם הקשורה במלחמת קוריאה היוותה צעד ראשון בהתרחקות ישראל מברית המועצות, ולהתקרבותה לארצות הברית.
ב-1955 יזמה ארצות הברית את ברית בגדאד, במטרה ליצור חיץ שיבלום את התפשטות הקומוניזם למזרח התיכון. בדיעבד, לא הועילה הברית משום שמצרים הובילה ברית נגדית עם סוריה וסעודיה, כשאליהן הצטרפו ירדן ותימן. בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, נסוגה ארצות הברית מהבטחתה לסייע במימון סכר אסואן, מה שהוביל לכך שנשיא מצרים נאצר הודיע על הלאמת תעלת סואץ. מצרים החלה במגמת התקרבות לגוש המזרחי (ביטוי לכך אפשר למצוא בסיוע שהעניקה ברית המועצות למצרים בהקמת סכר אסואן). ב-1958 התרחשה הפיכה צבאית בעיראק שהובילה לפרישתה מהברית והפכה אותה מברית צבאית לברית כלכלית, והובילה להתקרבות עיראק לברית המועצות.
באופן מסורתי, הייתה ישראל מקורבת למערב, תחילה לצרפת ובהמשך לארצות הברית, ואילו מצרים וסוריה זוהו עם ברית המועצות, דבר שהתבטא גם באספקת ציוד צבאי ובתמיכה מדינית. ברית המועצות דחפה את סוריה ומצרים לעימותים עם ישראל, כדוגמת מלחמת ששת הימים, שנפתחה בתקיפת מנע אווירית ישראלית מוצלחת. במלחמה זו הופיע נשק חדש שלא נעשה בו שימוש – טילי נ"מ. במלחמת ההתשה, בשל ההצלחות הצבאיות של צה"ל ועקב דרישת מצרים, גברה המעורבות הסובייטית שכללה שליחת יועצים, אנשי צבא וציוד נ"מ מתקדם למצרים. כך נוצר מעין מרוץ חימוש טכנולוגי של שכלול הנ"מ המצרי(ביצור הסוללות, דגמים מתקדמים, הונאות שונות ושילוב אמצעים נוספים כמו שילקה ו), ושכלול אמצעי הנגד של חיל האוויר הישראלי (טכניקות התחמקות, לוחמה אלקטרונית אמצעים נוספים מוטסים ויבשתיים). הגעת טייסים סובייטים למצרים גרמה לישראל להפסיק ליזום תקיפות במצרים, ומצד שני גרמה לרוסים ליזום חיכוכים אוויריים שנענו במארב אווירי, שהיה הקרב האווירי היחיד בין טייסים סובייטים לטייסים מערביים מאז מלחמת קוריאה. מלחמת ההתשה הייתה מצד אחד עדות לאיום הגובר של טילי הנ"מ, שטייסי חיל האוויר הישראלי התקשו לתת להם מענה, ומאידך תרמה לתחושת הביטחון המופרזת ביכולת של צה"ל. ביום האחרון של המלחמה, דקות לפני הפסקת האש, סוללות הנ"מ קודמו בניגוד להצהרות בהסכם.
מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 נפתחה כאשר צה"ל ברובו לא היה ערוך ללחימה. למרות האבדות הרבות שהסבו טילי הנ"מ והנ"ט, הלחימה הסתיימה כאשר ידו של צה"ל על העליונה, כשלכאורה, הכרעת מצרים הביאה לאיום של ברית המועצות במשבר גרעיני). במשך השנים שעברו מאז מלחמת יום הכיפורים, פותחו בישראל אמצעים טכנולוגיים להתמודדות עם טילי הנ"מ. כמו כן פותח טנק המרכבה, שהפגין שרידות גבוהה נגד טילי נ"ט.
לאחר מלחמת יום הכיפורים מצרים התקרבה לארצות הברית, וחתירתה להסכם שלום עם ישראל על אף התנגדות ברית המועצות, הובילה לכך שסוריה ועיראק הפכו למדינות החסות העיקריות של ברית המועצות במזרח התיכון.
פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974 הובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין וגרמה למעבר אוכלוסיות בין שתי הישויות שנוצרו באי. באופן מעשי, בכך באה לסיומה ברית בגדאד, אולם האירוע שחתם באופן רשמי את סופה של הברית הייתה המהפכה האיראנית האסלאמית באיראן ב-1979, בה הופל שלטון השאה הפרו-מערבי והוקמה רפובליקה אסלאמית תאוקרטית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית במיוחד. שלטון זה החל בחיזוק האסלאם השיעי במזרח התיכון, ובפרט בתמיכה בארגוני טרור אסלאמים כמוחזבאללה והג'יהאד האסלאמי.
ב-1975 החלה מלחמת אזרחים בלבנון ועם התגברותה צבא סוריה פלש ללבנון. בעקבות הפיגוע בכביש החוף, צה"ל פלש ללבנון במבצע ליטני ולאחר נסיגתו נפרש בגבול יוניפי"ל. התקפות הטרור נמשכו ובעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון צה"ל פלש ללבנון ביוני 1982 במה שנודע כמלחמת לבנון הראשונה, שכללה עימות עם צבא סוריה, חיסול מערך הנ"מ שלה ודחיקת אש"ף מהמדינה. המלחמה נמשכה באופן רשמי עד חודש ספטמבר אך שהיית צה"ל בלבנון נמשכה שנים רבות וכללה לחימה ממושכת מול חזבאללה עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, אך הדבר לא הביא להפסקת העימות עם חזבאללה.
ב-1979 עלה לשלטון בעיראק סדאם חוסיין. ב-1980 יזם חוסיין את מלחמת איראן–עיראק, שנמשכה שנים רבות ללא הכרעה משמעותית. ב-1991 פלשה עיראק לכווית ולכאורה איימה גם על ערב הסעודית. בעקבות זאת, ולנוכח התפרקות ברית המועצות, ארצות הברית הקימה קואליציה ויצאה למבצע סופה במדבר. כעשור לאחר מכן, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, החלה ארצות הברית את המלחמה בטרור ופלשה לאפגניסטן על מנת להפיל את שלטון הטליבאן. בהמשך, ב-2003, פלשה לעיראק וכבשה אותה תוך הפלת משטרו של חוסיין והוצאתו להורג, ונגררה ללחימה ארוכה ועיקשת מול ארגוני טרור שונים שהוקמו בעקבות הכיבוש. אחת מתוצאות הלוואי של הקמת המשטר הדמוקרטי בעיראק היה מתן אוטונומיה לכורדים.
עליית המתח בין הסונים לשיעים שהתבטאה בפיגועים הדדיים, תרמה להקמתו של ארגון המדינה האסלאמית - דאעש. ב-2011 חיסלה ארצות הברית את אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור אל-קאעדה שביצע את פיגועי 11 בספטמבר, על אדמת פקיסטן, ובאותה שנה צבא ארצות הברית נסוג מעיראק. את הוואקום שנוצר בעקבות הנסיגה מילאה איראן, שהלכה והגדילה את מעורבותה בעיראק במענה לפניית הממשלה העיראקית.
בשנות ה-90, בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן וחתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, אשר הובילו לכינון יחסים גלויים ופסגות כלכליות, נדמה כי הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצאים על סף פתרון, אך תחזיות אלו התבדו בתחילת שנות ה-2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.
המאה ה-21
עד שנות התשעים של המאה העשרים נתפס המזרח התיכון בעיני המערב לא רק כאזור רווי סכסוכים, אלא גם כאזור הסובל מפיגור כלכלי ופוליטי ביחס לשאר העולם. התפוצה המהירה של כלכלות שוק ומשטרים דמוקרטיים במזרח אירופה, דרום אמריקה, מזרח אסיה וחלקים מאפריקה לא נתנה אותותיה במזרח התיכון. מבין כלל מדינות האזור רק ישראל היא מדינה דמוקרטית, ישות ייחודית בנוף המזרח־תיכוני. במדינות אחרות אמנם קיימים גופים מחוקקים, אולם אלה נעדרים סמכות שלטונית ממשית, ובמקרים אחדים - כמו במדינות המפרץ העשירות - רוב חלקי האוכלוסייה אף אינם רשאים להשתתף בבחירות, כיוון שרובם הם במעמד של עובדים זרים ולא של אזרחים.
עד סוף שנות התשעים המזרח התיכון מבחינה כלכלית פיגר לא רק אחרי אירופה, אלא גם אחרי הודו, הרפובליקה העממית של סין ושאר כלכלות שוק הגדלות, בפרט במונחי ייצור, סחר, חינוך, תקשורת וקריטריונים נוספים, אשר על פיהם נמדדת קדמה כלכלית וחברתית.
גורמים אלו תרמו בראשית המאה ה-21 להתגברות הסכסוך המזרח־תיכוני באופן חסר תקדים, שהשלכותיו ניכרו גם ברחבי העולם. כישלון מאמצי התיווך של הנשיא האמריקני ביל קלינטון בין ישראל והפלסטינים בקמפ דייוויד בשנת 2000, הביא לפרוץ האינתיפאדה השנייה - התקוממות פלסטינית אלימה נגד ישראל, שהתאפיינה בפיגועי התאבדות ובמעשי טרור רבים נגד אזרחים ישראלים. הייתה זו ההתפרצות הפלסטינית האלימה והגדולה ביותר מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993. בסופו של דבר ישראל הצליחה לדכא את פיגועי ההתאבדות, אך עד אז, במהלך 5 שנות הטרור נרצחו למעלה מאלף ישראלים, ביניהם אנשי כוחות הביטחון ואזרחים רבים.
בראשית המאה הנוכחית התחוללו שינויים משמעותיים במפת הכוחות האזורית. מלחמת המפרץ השנייה שהתרחשה בשנים 2003–2011, בה ארצות הברית השתלטה על עיראק, פגעה משמעותית בדומיננטיות של עיראק, תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה ומותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 גרמו לשינוי מאזן הכוחות ברצועה ולעליית שלטון חמאס. החל משלהי שנת 2010 התחולל במספר מדינות באזור גל מחאות סוער, שנודע בכינויו "האביב הערבי". המחאות הובילו בין היתר להפלת שלטון מועמר קדאפי בלוב, הדחת נשיא מצרים חוסני מובארכ ולמלחמות אזרחים ארוכות בתימן ובסוריה, שפגע בהשפעתה האזורית של סוריה.
שינויים אלו גרמו להתחזקותם של כוחות פוליטיים אזוריים ובראשם איראן, שהצליחה ליצור לעצמה מנגנוני השפעה משמעותיים בלבנון בעזרת חזבאללה, בסוריה, בעיראק, כמו גם בתימן על ידי החות'ים, ברצועת עזה, ועל ארגון דאעש, שהחל לכבוש שטחים בעיראק וסוריה בעשור האחרון. בנוסף, איראן הוסיפה וקידמה בשנים אלו את תוכנית הגרעין שלה, דבר שגרם להתנגדות בינלאומית חריפה, בין היתר בהובלת ישראל.
עליית השפעתה של איראן, שמובילה גישה ניצית כנגד יריבותיה האזוריות ובראשן ערב הסעודית וישראל, הובילה להתגבשותה של קואליציה אנטי-איראנית בהשתתפות איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ומרוקו, ובשיתוף פעולה עם ישראל.
במהלך העשור השני של המאה הובסה דאעש על ידי קואליציה בהובלת ארצות הברית, נחתם הסכם הגרעין מול איראן, והתחזקו שאיפותיה האזוריות של טורקיה, בה חיזק ארדואן את המשילות שלו ובמקביל יצר ברית אזורית עם קטר, והתעמת מול יוון ומצרים בנושא חלוקת שטחי המסחר בים בין המדינות. במקביל, החלה גם רוסיה לגלות מעורבות במתרחש באזור ושולחת כוחות צבאיים כדי לקדם אינטרסים שלה בסוריה, בלוב ובנגורנו קרבאך.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21, נחתמו הסכמי אברהם בין ישראל למספר מדינות ערביות, בהן איחוד האמירויות הערביות, סודאן ומרוקו, במסגרתם הוסדר תהליך נורמליזציה של יחסי המדינות עם ישראל, שהפכו את היחסים ביניהן מסמויים לגלויים.
גאוגרפיה
המזרח התיכון משתרע על שטח המשתייך לשלוש יבשות שונות: אירופה, אפריקה ואסיה, ומכיוון שכך קשה לתחום אותו בגבולות ברורים. על פי רוב ההגדרות, האזור כולל את מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה (שחלקה האירופי הוא שטח של המזרח התיכון היחיד הנמצא באירופה), ירדן, קפריסין, עיראק, איראן, כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, תימן, עומאן, בחריין, קטר, וישראל.
אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה קשורות למזרח התיכון במובנים היסטוריים ותרבותיים, וכך גם סודאן, מאוריטניה וסומליה. ישראל, טורקיה ואיראן נכללות גאוגרפית באזור, אם כי הן ייחודיות ושונות מבחינה אתנית, דתית, כלכלית או מדינית משאר מדינות האזור.
הגדרות כוללניות אף ראו באפגניסטן ופקיסטן, מדינות במרכז אסיה, חלק מהמזרח התיכון, אך כיום מקובל לראות באיראן את גבולו המזרחי של האזור. המזרח התיכון הוא אזור מגוון בתנאיו וסביבותיו. רובו של האזור הוא בעיקר מדבר, הררי בחלקו. בעמקים הפוריים שבאזור ועמקים שלגדות נהרות מרוכזת רוב האוכלוסייה. צפון האזור הוא לרוב פורה יותר ומשופע בגבעות והרים.
לאורכו של המזרח התיכון עובר השבר הסורי אפריקאי, שמתחיל במצרים (סיני), עובר בבקעת הירדן הנחלקת בין ירדן לישראל, ומסתיים בסוריה בצפון. במרכז הבקע שוכן האגם הנמוך ביותר בעולם, ים המלח, אגם מלח גדול שבו גם נמצאת הנקודה הנמוכה ביותר בכדור הארץ.
אזורים במזרח התיכון
המזרח התיכון מחולק באופן כללי לשני אזורים עיקריים:
דרום-מערב אסיה
צפון אפריקה
אזורים אלו מרכיבים אזורים נפרדים קטנים יותר, בהם:
אסיה הקטנה: רוב שטחה של טורקיה של ימינו.
חצי האי ערב: ערב הסעודית, קטר, איחוד האמירויות הערביות, עומאן, תימן, בחריין ועיראק.
הסהר הפורה: אזור המתחלק לכמה אזורי משנה:
הלבנט: ישראל, ירדן, סוריה, לבנון, יהודה ושומרון ורצועת עזה, וחצי האי סיני (מצרים).
מסופוטמיה: רוב שטחה של עיראק של ימינו, כווית ודרום-מערב איראן.
צפון אגן הנילוס: מצרים.
אגן הנילוס: בעיקר מצרים וסודאן; ובמידה פחותה יותר, גם אתיופיה, אריתריאה ואוגנדה.
בנוסף לאזורים אלה, ישנם גם מספר אזורים נוספים הנכללים בהגדרה של המזרח התיכון-רבתי:
המגרב: המדינות המערביות של צפון אפריקה - מרוקו, סהרה המערבית, תוניסיה, אלג'יריה, מאוריטניה ולעיתים גם לוב.
אסיה התיכונה: אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, וקזחסטן.
הקווקז: גאורגיה, אזרבייג'ן, ארמניה ודרום רוסיה.
קרן אפריקה: אתיופיה, אריתראה, סומליה וג'יבוטי.
מדבר סהרה: סהרה המערבית, מאוריטניה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, סודאן, דרום סודאן, צ'אד, ניז'ר ומאלי.
כלכלה
המזרח התיכון הוא אזור מגוון מאוד מבחינה כלכלית. שוכנות בו מדינות עניות מאוד (כגון תימן, סוריה ואיראן), לצד מדינות עשירות מאד (כגון קטר, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית וישראל).
על-פי נתוני הבנק העולמי, נכון לשנת 2022, שלוש הכלכלות הגדולות במזרח התיכון הן: טורקיה (815,272 מיליון $), ערב הסעודית (833,541 מיליון $) וישראל (481,591 מיליון $). במונחי תמ"ג לנפש, המדינות הגבוהות ביותר הן קטר (60,134$), ישראל (50,248$), איחוד האמירויות הערביות (35,362$), וכווית (24,044$). בתחתית הרשימה, נמצאות תימן ($674) איראן (2,683$) לבנון (2,674$) וסוריה (1,164$).
המבנה של כלכלות המזרח התיכון מגוון גם הוא. ישנם מספר מדינות באזור המסתמכות בעיקר על יצוא הנפט והמוצרים הנלווים לו (כגון ערב הסעודית, קטר וכווית). בשונה מכלכלתם של מדינות מעין אלו, ישנם גם מדינות אחרות בעלי בסיס כלכלי מגוון (כגון קפריסין, ישראל, טורקיה ומצרים). מלבד ענף הטקסטיל ומוצרי הנפט בהם רווי המזרח התיכון, מתקיימת בו גם חקלאות ענפה, והיא כוללת בעיקר כותנה, בקר וחלב. במזרח התיכון גם ישנה תעשיית ייצור נשק ענפה (הכוללת ייצור תחמושת, טנקים, כלי טיס בלתי מאוישים, וטילים), הנפוצה בעיקר בישראל ובמידה פחותה גם בטורקיה ואיראן. מגזר נוסף חשוב במזרח התיכון הוא הבנקים, הנפוצים בעיקר באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין.
התיירות באזור – למעט קפריסין, טורקיה, מצרים, לבנון וישראל – אינה מפותחת דיה. זאת בין השאר בשל האופי השמרני של האזור, כמו גם זעזועים פוליטיים הפוקדים אותו מפעם לפעם והשכיחות הגבוהה יחסית של אלימות וטרור. לעומת זאת, מדינות כמו איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר וירדן נמצאות במגמת שיפור ניכר בתחום זה.
שיעור האבטלה באזור גבוה אף הוא. על-פי ארגון העבודה הבינלאומי, סך שיעור האבטלה באזור בשנת 2005, עמד על 13.2%. נתוני אבטלה גבוהים ישנם בעיקר בקרב הצעירים בני 15–29, המהווים כ-30% מכלל האוכלוסייה במזרח התיכון, באוכלוסייה זו הנתון על 25% (מדינות מסוימות אף חרגו מהממוצע האזורי באופן ניכר והבולטת בהם היא סוריה שבה ישנם כ-73% צעירים, שבקרבם יש 36 אחוזי אבטלה).
ראו גם
אוריינטליזם
צפון אפריקה
מרכז אסיה
חצי האי ערב
לקריאה נוספת
ברנרד לואיס, המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו, עם עובד ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ח.
חגי ארליך, המזרח התיכון - המשבר הגדול מאז מוחמד, ידיעות ספרים, 2017.
קישורים חיצוניים
מפות המזרח התיכון, אוסף מפות היסטוריות של המזה"ת באתר אקטואלי
ממר"י - המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
המזרח התיכון, במקור מהאתר של מדרשת שדה בוקר
גיל ברנר, אוכלוסיית המזרח התיכון, באתר של מדרשת שדה בוקר
מצגת על האימפריות ששלטו במזרח התיכון, החל מהאלף השני לפני הספירה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: גאוגרפיה | 2024-10-20T08:15:21 |
אבולוציה | אבולוציה (באנגלית: Evolution) באמצעות ברירה טבעית היא תאוריה מדעית המסבירה את היווצרותם של מינים חדשים כתוצאה מיתרון יחסי שיש לפרטים מסוימים באוכלוסייה לשרוד ולהעביר את המטען הגנטי לצאצאיהם. לפי התאוריה, מוטציות גנטיות אקראיות המגדילות את סיכויי השרידות יעברו משום כך בתורשה למספר רב יותר של צאצאים, בעוד שפרטים שאינם נושאים מטען גנטי המקנה יתרון הישרדותי ייכחדו. הצטברות שינויים גנטיים לאורך דורות מביאה ליצירת מינים חדשים בעלי תכונות חדשות השונים מאבותיהם. תהליכים אלו נמשכים לרוב לאורך מיליוני שנים אך ניתן להיווכח בהם גם בפרקי זמן קצרים הרבה יותר כאשר מדובר ביצורים בעלי מחזור חיים קצר ומספר צאצאים רב כגון וירוסים וחיידקים.
שמאל|ממוזער|335px|שני עשים מסוג מודד מפולפל, לבן וחום, מדגימים עקרון של ברירה טבעית שהוא אחד העקרונות באבולוציה. העשים הלבנים היו נפוצים באנגליה לפני המהפכה התעשייתית משום שקליפות העצים שעליהם גדלו חזזיות בהירות סיפקו להם הסוואה. לאחר שהמהפכה התעשייתית גרמה לזיהום סביבתי, נבלו החזזיות ונשארה רק קליפת העצים הערומים שנתכסו בפיח שחור. כתוצאה מכך הפכו העשים הבהירים לטרף קל, והעשים הכהים התרבו והפכו לעשים השכיחים. מאז שנות ה-70 חלה ירידה בזיהום האוויר בבריטניה ואחוז העשים הכהים ירד בהתאמה. הדבר מדגים כי שינוי בסביבה הטבעית גורר שינוי בתכונות הנחוצות לשרידה.
אֵבוֹלוּצְיָה בִּיּוֹלוֹגִית היא תהליך השינוי הגנטי באוכלוסייה של אורגניזמים לאורך דורות. התהליך כולל הן שינויים בתדירות ההופעה של אללים באוכלוסייה (כגון אלה שקובעים את סוג הדם) והן שינויים מצטברים העשויים להביא ליצירת מינים חדשים, כגון להתפתחות מצורות החיים החד-תאיות הקדומות למגוון היצורים החיים כיום – חד-תאיים מורכבים, הצומח, פטריות ובעלי חיים, בכללם האדם. האבולוציה הביולוגית היא תהליך שמתרחש באוכלוסיות ולא בפרטים בודדים.
תאוריית הָאֵבוֹלוּצְיָה באמצעות ברירה טבעית הולכת ומתפתחת, ומסכמת את הבנתם של חוקרי הביולוגיה בתהליכי האבולוציה הביולוגית. אבולוציה נצפתה בניסויים רבים והתאוריה אודותיה מקובלת כיום על ידי רובם המכריע של הביולוגים, והיא כוללת בבסיסה ידע בדבר מנגנוני הורשה וגנטיקה, את התאוריה של צ'ארלס דרווין על אודות אבולוציה דרך ברירה טבעית וכן התפתחויות מאוחרות יותר, כגון הסינתזה המודרנית. מדענים ממשיכים לחקור אספקטים של האבולוציה, דרך הצעה וניסוי של היפותזות, כמו גם פיתוח תאוריות המבוססות על ידע חדש מהשטח וממעבדות, וכן ממידע שמושג דרך ביולוגיה מתמטית ותאורטית. התגליות הקיימות והמתפתחות בתחום משפיעות לא רק על תאוריית האבולוציה, אלא גם על תחומים אחרים ונרחבים במדע ובטכנולוגיה.
מתוך זיהוי והבנת המשותף לכל עולם האורגניזמים – מנגיפים וחיידקים דרך צמחים ופטריות ועד לבעלי חיים – היא מאפשרת להכיל את תחומי הביולוגיה השונים בגוף ידע אחד, ולנצל ידיעות שנרכשו בחקר אורגניזם אחד לצורך העמקת המחקר וההבנה הביולוגית של אורגניזמים רבים אחרים. תאוריית האבולוציה מסבירה את היווצרות מגוון היצורים החיים ואת השוני הרב הקיים בתכונותיהם המורפולוגיות, הפיזיולוגיות וההתנהגותיות. כמו כן, היא מלמדת על מורכבותם של היצורים החיים ועל היווצרותם של מינים חדשים ומאפשרת להבין את המבנה של מערכות אקולוגיות. הבנת עיקרי התהליך האבולוציוני תרמה למחקר הביולוגי, הרפואי והחקלאי, והביאה לפיתוחן של שיטות ייצור והפקה של מוצרים וחומרים מהטבע, לשימור טבע ולניהול מושכל של משאבי טבע.
לתאוריית האבולוציה השלכות חשובות גם על התפיסה האנושית והמחקר המדעי של תהליכים בתחומים רבים: היא העניקה השראה לחוקרים בתחומים כמו תכנות מחשבים ותהליכי אופטימיזציה (כגון אלגוריתם גנטי), מחקרי בלשנות על התפתחות של מילים, שפות וצורות כתב, תהליכי התפתחות של טכנולוגיה, התפתחות של מוסדות חברתיים (כמו מוסד הנישואין, כסף, פירמות), אבולוציה של המוסר, אבולוציה של דתות, התפתחות של רעיונות והתפשטותם (תאוריות על ממים), וכן תרמה להתפתחות רעיונות חברתיים ואנתרופולוגיים (כגון אבולוציה חברתית ותרבותית), אתיים ופילוסופיים. חקר האבולוציה משפיעה גם על תפיסת המין האנושי את עצמו ויחסיו עם הטבע – בעוד רעיונות קדומים ראו במין האנושי כמין ייחודי ונפרד משאר המינים ובעל חשיבות עליונה, האבולוציה רואה במין האנושי מין ככל המינים שנוצר באופן זהה לשאר המינים בתהליך הברירה הטבעית. מאחר שתאוריית האבולוציה של דרווין נוגדת באופן מובהק חלק ניכר מהמסורות של כתבי הקודש התאוריה עוררה התנגדות עזה – בעיקר במישור החברתי, במישור המוסרי ובמישור התאולוגי (ראו: התנגדות לתורת האבולוציה).
מקור השם
המילה אבולוציה (מלטינית: Evolvere) שימשה ברומא העתיקה לתיאור פעולה של פרישת קלף מגולל. במאה ה-12 היא קיבלה משמעות של מעבר זמן, ולאחר מכן הורחבה המשמעות למושגים הקשורים בהתפתחות. במובנה הרחב, המילה "אבולוציה" משמשת בעת החדשה לתיאור כל תהליך של שינוי והתפתחות.
המילה אבולוציה לא הופיעה במהדורה הראשונה של מוצא המינים של דרווין. היא נוספה רק במהדורות מאוחרות יותר, וגם אז הופיעה רק בפרק האחרון. היא הוחדרה לביולוגיה בהשפעתו של הרברט ספנסר ונקלטה בשפה האנגלית כשם נרדף לקדמה. דרווין התנגד בתחילה למילה זו, משום שתורתו לא כללה שום רעיון של התקדמות כוללנית כתוצאה צפויה מראש של מנגנון שינוי כלשהו. דרווין השתמש בה לראשונה בספרו מוצא האדם, שראה אור ב-1871. הוא לא אהב את המונח אבולוציה, וניאות להשתמש בו רק משום שמטבע הלשון של ספנסר כבר נעשה נחלת הכלל.
היסטוריית חקר האבולוציה
שמאל|ממוזער|240px|ב-1842 כתב צ'ארלס דרווין את הסקיצה הראשונה של מה שהפך למוצא המינים
שמאל|ממוזער|350px|האבולוציה של החולייתנים
תפיסות קודמות וחלופיות לתורת האבולוציה המודרנית
תורת האבולוציה התפתחה במשך ההיסטוריה. צ'ארלס דרווין נחשב לאבי תורת האבולוציה המודרנית, והעיקרון המרכזי מתבסס על סלקציה של הפרטים המתאימים ביותר לסביבה מתוך מגוון פרטים השונים מעט זה מזה. מנגנון זה ידוע בשם הברירה הטבעית. העיקרון מתבסס על שני מרכיבים, מרכיב אקראי ומרכיב שאינו אקראי. החלק האקראי מבוסס על הופעתן של מוטציות גנטיות וכתוצאה מכך לשונות מורפולוגית ופיזיולוגית בקרב אוכלוסייה של מין מסוים. החלק השני בתהליך קורה כאשר הפרטים הנושאים את המטען הגנטי (אותו הם גם מעבירים בתורשה) המקנה להם יתרון תחרותי בסביבה בה חי המין שורדים באחוזים גבוהים יותר. על להלן מספר דוגמאות להוגים שקדמו לדרווין ורעיונותיהם המרכזיים:
קדמות העולם/נצחיות המינים – הסבר שלפיו העולם, כולל מיני האורגניזמים שבו, היה תמיד כפי שהוא כיום. אחד מתומכי הסבר זה היה הפילוסוף אריסטו, שרעיונותיו היו מקובלים עד ראשית העת החדשה. אחרים שדגלו בכך היו ויליאם פיילי וצ'ארלס לייל בני המאה ה-18.
בריאתנות – גישה הגורסת כי החיים נבראו בדיוק (או כמעט בדיוק) על פי המתואר בספר בראשית, בקוראן או בספרי קודש אחרים. הסבר זה בולט בקרב מתנגדי תורת האבולוציה בעשור הראשון של המאה ה-21. הסבר זה משתייך לקבוצת ההסברים המכונה תכנון תבוני. טענת "התכנון התבוני" היא כי האורגניזמים מורכבים מאוד ולכן הופעתם היא תוצאה של הליך תכנון מכוון על ידי ישות תבונית ולא תוצאה של הליך ללא מתכנן. רעיון הבריאתנות גם לא מתמודד עם השאלה טריוויאלית בנוגע להיווצרותו של אותו מתכנן אן יוצר תבוני. רעיון זה אינו נתמך על ידי ממצאים מדעים והוא למעשה מיתוג מחדש לכתבי הקודש על מנת שיוכלו להילמד כתאוריות מדעיות בבתי ספר. בריאתנות איננה תאוריה מדעית מאחר שאין שום דרך לשלול אותה.
תאוריית הבריאה הספונטנית – הסבר שלפיו אורגניזמים רבים נוצרים בחיי היום-יום מן הדומם, למשל: הלכלוך יוצר זבובים, טל הבוקר יוצר גחליליות.
מלומדים בני תקופות שונות ביטאו גם דעות הדומות יותר לרעיונות בסיסיים שונים בתורת האבולוציה. הבולטים במלומדים אלה היו בני המאה ה-18. במאה זו חלה התפתחות רבה במחקר הביולוגיה ובמסגרתה פרסמו ז'אן-בטיסט דה לאמארק וקארולוס ליניאוס את רעיונותיהם. ליניאוס יסד את תורת המיון – הסיסטמטיקה, המחלקת את האורגניזמים למינים, סוגים וכיוצא בזה. בלא הסיסטמטיקה קשה לנסח את תורת האבולוציה המודרנית. לאמארק שכנע את המלומדים כי יש שינוי באוכלוסייה מדור לדור, אולם הוא סבר שסיבת השינוי היא ניסיון החיים של ההורים ולא התייחס אל הברירה הטבעית. תפיסתו מכונה לאמארקיזם.
תפישות עתיקות, הדומות לאבולוציה המודרנית
הפילוסוף היווני אמפדוקלס, איש אקראגאס בסיציליה ובן המאה ה-5 לפנה"ס, טען שלוש טענות:
אין כלל דבר ייחודי ביצורים חיים. כלומר הם אינם נבדלים מעצמים אחרים, מבחינת ההרכב שלהם, אלא רק מבחינת יחסי הכמויות בלבד. הוא פסל את הטענה שביצורים חיים ישנם מרכיבים נוספים מלבד החומריים, וכך היה הראשון בהיסטוריה המתועדת שפסל את קיום הנשמה.
אורגניזמים חיים לא נוצרו כצורתם כיום, אלא קדמו להם אורגניזמים פשוטים. מתוכם נוצרו גרסאות שונות (מפותחות יותר) – מרביתן מפלצות שהסביבה דחתה, ומיעוטן יצורים מתקדמים ששרדו.
התפתחות האורגניזם היא תהליך אקראי, ואינו תלוי בתוצאה. בכל דור נוצרים פיתוחים רבים של האורגניזם, ומה שמתרחש לאחר מכן אינו מושפע מתהליך השינוי באורגניזם.
מכאן שעקרונותיו של אמפדוקלס על התפתחות היצורים החיים הם:
הנחה שמוצא החיים הוא חומר דומם.
התפתחות האורגניזם מצורת המקור לצורה מורכבת יותר.
הנחה שהתפתחות האורגניזם היא תהליך מתמיד שמתרחש בתהליך אקראי.
הנחה שקיימים תהליכי הכחדה בלתי אקראיים של ה"דחויים".
למעשה אמפדוקלס הקדים את צ'ארלס דרווין ביותר מ-2,000 שנים. אף על פי שהקדים את דרווין, אמפדוקלס לא סיפק תאוריה מדעית מוצקה, שגיבשה קהילה מדעית חוקרת, אלא תאוריה כללית שמתבססת על הנחות יסוד שבתקופתו לא היו האמצעים לבחון ולאושש.
גיבוש תאוריית האבולוציה המודרנית
הרעיון שהמינים משתנים היה מבוסס כמה עשרות שנים לפני זמנו של דרווין, ולמארק ניסח אותו כבר ב-1809. הרעיון נקרא "טרנספורמיזם", מלשון טרנספורם, השתנות, כשהכוונה הייתה למעבר מצורה אחת לאחרת. חוקרים צרפתים ואנגלים אחרים קדמו לדרווין בהצעת תאוריה של מוצא המינים על ידי ברירה טבעית. חלק מהם קדמו לו במאה שנה ויותר, בהם סבו, ארסמוס דרווין.
צ'ארלס דרווין נולד לאב רופא. הוא קיבל תואר ראשון בתאולוגיה, והחל ללמוד ביולוגיה במסגרת אוניברסיטאית, אך זנח לימודים אלה. תחילה למען סיורי הלימוד של חוקרי הגאולוגיה ולבסוף למען משרה בצי הסוחר. במסגרת היותו חוקר טבע במסע של אוניה ביגל בשנים 1931–1936, הוא ניהל תצפיות על החי במקומות שונים שבהם ביקר, והגיע למסקנותיו על אודות הברירה הטבעית ותפקידה באבולוציה. חלק חשוב מהמסקנות אליהן הגיע דרווין נובעות מביקורו באיי גלאפגוס, והתצפיות במיני הפרושים השונים החיים בהם. מאחר שקבוצת האיים מרוחקת מהיבשה (כאלף קילומטרים) וגיל האיים יחסית צעיר (פחות מ-3.5 מיליון שנים), הניח דרווין שמוצא כל מיני הפרושים שבאיים מקורו במין יחיד שמקורו ביבשת אמריקה הדרומית שהשתנה ויצר את המינים הקיימים שם כיום. מינים אלו עברו התאמה ולמרות הדמיון הרב ביניהם, ישנה שונות מורפולוגית במבנה הגוף והמקור שמאפשרת להם התאמה לסביבתם. במשך עשרות שנים דרווין כתב ספרים ומאמרים על גאולוגיה ואבולוציה, סיכם את ממצאיו שלו, ואסף חומרים מחוקרים אחרים לשם גיבוש תורת האבולוציה.
בשנת 1858 הציגו דרווין ואלפרד ראסל וולאס את תורת האבולוציה, הפועלת על פי עקרונות הברירה הטבעית. ב-1859 פרסם דרווין את החיבור "מוצא המינים", שחשף את תורת האבולוציה למדענים רבים בני-זמנו. אנשי דת וכן תומכי רעיונות מדעיים סותרים, כמו הלאמארקיסטים, ביקרו בחומרה את "מוצא המינים" עם פרסומו. אך בחלוף הזמן רעיונותיו של דרווין קיבלו חיזוקים רבים יותר מאשר הרעיונות האחרים במישור הניסויי, בעיקר במישור התצפיתי ועל כן הרעיונות האחרים ננטשו.
הביולוג ארנסט הקל התרשם כי בדרך-כלל, שלבי התפתחות העובר חוזרים על האבולוציה שעבר המין כולו, מהתא הראשון עד לצורתו הסופית. את תצפיותיו בנושא הוא סיכם ב"חוק הביוגנטי". החוק נתפס כראיה חזקה לתורת דרווין. כיום ברור כי אין זה חוק טבע תקף, וגם במקרים שיש דמיון להתפתחות העובר, אין לצפות לחפיפה מושלמת עם ההתפתחות האבולוציונית. לדוגמה, בעוברי האדם, כמו בכל עוברי בעלי החוליות, מופעים חריצי הזימים (אבל העובר אינו נושם דרכם) והזנב במהלך התפתחות העובר. מאידך, הזדקפות האדם כהולך על שתיים בניגוד לאבותיו הקופים שנטייתם קדימה מקלה את אחיזת הידיים בענפי העצים, נעשתה בעזרת קיצור חלק משלבי ההתפתחות העוברית שבהריון ולא בעזרת הוספת שלב להתפתחות העוברית.
תורת דרווין קיבלה חיזוק נוסף עם התפתחות הגנטיקה בתחילת המאה ה-20, בעיקר עם הפרסום מחדש של כתביו של גרגור מנדל והפיתוח של מודל הארדי-ויינברג שהביאו מאוחר יותר להתפתחות הסינתזה האבולוציונית המודרנית. בעזרת הגנטיקה של מנדל ניתן היה להסביר את מנגנון התורשה עליו פועלת הברירה הטבעית, דבר שנבצר מדרווין לעשות והיווה לו מכשול.
השתלבות תאוריית האבולוציה במדע המודרני
תורת האבולוציה המודרנית מעולם לא הייתה מבודדת משאר המחקר המדעי. כבר בכתביו של דרווין הכילה תורת האבולוציה טיעונים מתחום הגאולוגיה (שוני במורפולוגיית המאובנים בשכבות קרקע שונות) והגאוגרפיה (ייחודו של אזור המחיה, ובידודו מאזורי מחיה אחרים, ממלאים תפקיד בהתפתחות החיים שבו) וכן אקולוגיה – התאמת היצורים החיים לסביבה הטבעית שבה הם חיים.
לאחר פרסום כתבי דרווין, משכה תורת האבולוציה בעיקר חוקרים שהשתמשו בה ככלי לפיתוח תורת הטקסונומיה (תורת מיון היצורים החיים). בהמשך, לאחר שהתגבשה קהילת חוקרים שתורת האבולוציה עצמה הייתה מרכז עניינם, החלו חוקרי ביולוגיה רבים אחרים להתעניין בה. הבולטים שבהם עסקו באנטומיה, באקולוגיה ובגנטיקה. תורת האבולוציה אפשרה לחוקרים אלה למצוא משמעות בממצאיהם במקום להציגם כרשימת עובדות שרירותית. בחלוף הזמן, גברה השפעת תורת האבולוציה על כלל ענפי הביולוגיה, ומאמרים מחקריים רבים בביולוגיה כוללים גם דיון במשמעות האבולוציונית של ממצאי המחקר.
הבסיס לתאוריית האבולוציה בתורת התורשה
תורשה היא העברת תכונות מהורה לצאצא בתהליך הרבייה. המדע העוסק בתורשה קרוי גנטיקה. הגנטיקה חוקרת את החומר התורשתי, דרך הורשתו והשפעתו על תכונות האורגניזם.
העובדה שתכונות מועברות בתורשה הייתה ידועה מאז ומעולם ושימשה להכלאת צמחים וחיות משק, אולם קודם למחקר בגנטיקה לא היה ידוע כיצד מורשות תכונות ומה הסיכוי שלהן לעבור בתורשה. מסיבה זו, דרווין פרסם את כתביו על אבולוציה תוך התייחסות אל מנגנון התורשה כאל תעלומה.
התעלומה החלה להתבהר בניסויים שערך גרגור מנדל בהכלאות בין צמחי אפונה. מנדל ניסח את חוקי התורשה עבור האפונה ופרסם אותם בשנת 1865. התברר שחוקים אלה חלים על כלל היצורים החיים. מנדל טבע מושגים עבור גן – מידע תורשתי המקודד לתכונה אחת ועבור אָלֵל – גרסה מסוימת של הגן, מתוך מספר גרסאות אפשריות, המתבטאות בגרסאות שונות של אותה תכונה. למשל, לגן לצבע פרח האפונה יש אלל לפרח לבן ואלל לפרח צהוב. במהלך המאה העשרים הפכו מושגים אלה למושגי יסוד בתורשה ובאבולוציה.
הקהילה המדעית התוודעה אל פרסומי מנדל בסביבות שנת 1900. על פניו נראה כי תורתו של מנדל סותרת את תורתו של דרווין. אולם, בשנות ה-30 של המאה ה-20 יושבו הסתירות לכאורה בין התורות, ונוסחה תורת הסינתזה האבולוציונית המודרנית, המקובלת כיום. בתורה זו משמשת תורת מנדל כהסבר למנגנון המבטא את השונות התורשתית, הנדרשת לקיום הברירה הטבעית, שעליה דיבר דרווין.
בשנות ה-40 של המאה העשרים גילה אוסוולד אוורי כי החומר התורשתי הוא חומר שכונה DNA. ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק גילו את מבנה ה-DNA ב-1953 ונתנו ביסוס פיזיקלי לתורת התורשה. ה-DNA הוא מולקולה המהווה שרשרת ארוכה (פולימר) של ארבעה סוגי נוקלאוטידים. הוא ארוז בכל תא, במבנים המכונים כרומוזומים. סדר הנוקלאוטידים מקודד מידע הקובע את תכונותיו של הפרט. הבדלים בקידוד זה, באתרים מסוימים של הכרומוזום, יוצרים הבדלים בתכונות ספציפיות בין פרטים שונים. הסתבר שהמושג "גן" מתאר אזור ב-DNA המכיל מידע תורשתי. כאשר קיימים הבדלים בין המופעים של גן מסוים (בדרך כלל, שני מופעים שנמצאים בזוג כרומוזומים, בהתאמה) – כל אחד מהמופעים מכונה אָלֵל.
מערך הגנים של פרט מסוים הוא הגֵּנוֹטִיפּ של הפרט. מערך תכונות הפרט הנראה לעין (מבנה, פיזיולוגיה והתנהגות) נקרא הפֵנוֹטִיפּ של הפרט. הפנוטיפ נובע מיחסי גומלין בין הגנוטיפ לבין הסביבה. לדוגמה, צבע העור של בני האדם נובע הן מתכונותיהם התורשתיות והן ממידת חשיפתם לשמש.
מוטציה
שמאל|ממוזער|200px|מוטציה כתוצאה של הכפלת קטע מהכרומוזום במהלך שכפול הכרומוזום
מוטציה היא חוסר דיוק בהעתקה או בשמירה של המידע המקודד בחומר התורשתי. מוטציה המתחוללת בביצית, בזרע, או בתאים המייצרים ביציות וזרעים, עשויה לעבור לדור הבא. סוגי המוטציות ותדירות הופעתן תלויים בגורמים מגוונים. ישנם תנאי סביבה מעודדי מוטציות (כגון: קרינה גרעינית); ישנם יצורים שבהם יש יותר מוטציות מאשר באחרים, וישנם קטעי גנום שבהם יש יותר מוטציות מאשר בקטעי גנום אחרים. השפעת המוטציה יכולה להיות זניחה או משמעותית, ויכולה לתרום או לגרוע מההתאמה של הפרט לסביבתו. רוב המוטציות הן חסרות השפעה, או בעלות השפעה שלילית.
מוטציות נגרמות באופן ספונטני, כתוצאה משגיאות בשכפול החומר הגנטי של התא במהלך חלוקה רגילה או בחלוקה מינית, כתוצאה מתגובה כימית או פוטוכימית או כתוצאה משילוב נגיפי-רטרו או טרנספוזומים ("גנים קופצים") בחומר התורשתי. מוטציה יכולה להשפיע על ייצור חלבונים, RNA קטליטי, על קטעי DNA הנקשרים לקטליזטורים בתא וכיוצא בזה. שינויים אלה עשויים להשפיע על הפעילות הפיזיולוגית של התאים. שינויים פיזיולוגיים יכולים, למשל, לגרום לשינויים בהתפתחות העוברית שגורמים לשינויים בהתנהגות ובאנטומיה.
ישנן ראיות לכך שבמצבים של עקה, התא מגביר את קצב המוטציות בו (לעיתים פי 100 מיליון). הגברה זו מאפשרת קצב מהיר יותר של התפתחות של תכונות מועילות, וכתוצאה מכך מתאפשרת הסתגלות מהירה יותר לסביבה שהשתנתה.
שחלוף
ימין|ממוזער|250px|תהליך השחלוף במיוזה
באורגניזמים המתרבים ברבייה זוויגית מופיע כל גן בשני עותקים. מקורו של עותק אחד הוא באבי הפרט ומקור העותק השני הוא באמו של הפרט. הפרט מוריש לצאצא שלו את אחד העותקים מכל גן שלו. עותק זה נבחר באקראי בין שני העותקים, כתוצאה מהחלפת מקטעים בין זוג כרומוזומים הומולוגיים (ליתר דיוק בין הכרומטידות שלהם), בזמן חלוקת הפחתה (מיוזה). לכן, גנום הצאצא מכיל באקראי חצי מהגנים של אביו וחצי מאלה של אמו. תאחיזה היא מצב שבו שני גנים נוטים להיות מורשים יחדיו לצאצאים בסיכוי גבוה מ-50% אחוז. למשל, אם A ו-a הם אללים של גן אחד ו-B ו-b הם אללים של גן שני, מצב שבו כמעט לכל פרט עם אלל A יש גם אלל B בגן השני וכמעט לכל פרט עם a יש b עשוי להעיד על תאחיזה בין הגנים. ביצורים שונים יש כמות שונה של שחלופים. בהליך הייצור של תאי זרע של הזבוב, למשל, אין שחלוף כלל.
נאוטניה והיפרמורפיזם
ישנם גנים שתפקידם לווסת את מידת הביטוי של גנים אחרים, ואת משך הביטוי. גנים אלו נקראים "גנים רגולטיביים". מוטציה בגן כזה עוצרת, מאטה, מאיצה, מפתחת מבנה מסוים או התנהגות מסוימת אצל הפרט. לעצירה והאטה כזו קוראים נאוטניה. להאצה ולפיתוח קוראים היפרמורפיזם. דוגמאות: אישה שבגלל מוטציה תפריש לדמה יותר טסטוסטרון מהרגיל תגדל זקן כמו גבר (היפרמורפיזם) וגבר שבגלל מוטציה יפריש לדמו הורמונים נשיים יגדל שדיים (היפרמורפיזם). הכשכוש בזנב אצל כלב הבית הוא נאוטני – זו התנהגות של גורי זאבים.
סוג חשוב של נאוטניה הוא הגעה לבגרות המינית לפני ההגעה ל"בגרות פיזיולוגית", כפי שקורה ברֹאשָׁנִים של מיני סלמנדרה מסוימים, כגון אקסולוטל מקסיקני.
גנטיקה של אוכלוסיות
הפנוטיפ תלוי בגנוטיפ והבדלים בפנוטיפ בין פרטים שונים באוכלוסייה מבטאים חלק מההבדלים הגנטיים ביניהם. בכל אוכלוסייה קיים מגוון גנטי כלשהו. למשל, לבני אדם יש צבעי עיניים שונים משום שאנשים נושאים מטען גנטי שונה. אוכלוסייה עוברת אבולוציה כאשר תדירותם של אללים מסוימים או של צירופי אללים מסוימים משתנה. גורמים שונים עשויים להקטין את המגוון הגנטי עד למצב של קיבוע – מצב שבו קיים רק אלל אחד של גן מסוים באוכלוסייה. למשל, לפני הגעת האדם הלבן לאמריקה, לכל תושבי אמריקה היה סוג דם O. ממצב של קיבוע אפשר לצאת באמצעות קבלת מהגרים מאוכלוסייה אחרת או באמצעות מוטציה. מצבי קיבוע מאיטים את המשך האבולוציה של האוכלוסייה ומסכנים את הישרדות האוכלוסייה בסביבה משתנה. זאת משום שמגוון גנטי מגדיל את הסיכוי שפרטים מסוימים מהאוכלוסייה יתאימו לסביבה אחרי שינוי.
ישנם מספר מנגנונים שמרחיבים את המגוון הגנטי באוכלוסייה. מוטציות (יצירת אללים חדשים לחלוטין) הן מנגנון הגיוון העיקרי בגנום של יצורים בעלי רבייה אל-זוויגית. מנגנון נוסף לגיוון גנטי בחלק מיצורים אלה הוא מנגנון העברה גנטית אופקית – בעיתות מצוקה קיומית, ישנם חד תאיים הנוטים לספח חומר תורשתי מפרטים מתים ולשלבו בחומר התורשתי שלהם. לעיתים שילוב זה יוצר צירוף חדש בין גנים ותיקים וצירוף זה מאפשר שרידה. דרך נדירה יותר להעברה גנטית אופקית היא העברת חומר גנטי מפרט לפרט בשל תקלה בפעולתו של נגיף או סיפוח חומר תורשתי של נגיף אל החומר התורשתי של היצור החי. חלבוני סוכך הם דוגמה לחומר תורשתי הקיים ביצורים חיים רבים ומקורו בחומר תורשתי של נגיף.
הגיוון הגנטי של אוכלוסיות בעלות רבייה זוויגית גדול בהרבה משל אלה שאינן מתרבות בזיווג. זאת משום שבאוכלוסיות של יצורים אלה יש שחלוף קבוע של חומר הגנטי בעת הרבייה. שחלוף זה מאפשר יצירה של צירופים חדשים בין אללים קיימים ומגביר את סיכויי האללים האלה לשרוד. סיבה נוספת לגיוון הגנטי הרב במינים המתרבים זוויגית היא העובדה שהם דיפלואידים – כלומר יש להם מערכת גנטית כפולה.
באוכלוסיות בעלות רבייה זוויגית קיימים מעט מאוד פרטים הזהים זה לזה בכל מטענם הגנטי (תאומים זהים). הגירה בין אוכלוסיות (זרימת גנים) מייבאת אללים חדשים ומגדילה את המגוון הגנטי של האוכלוסיות. על אף שצירופי הגנים אצל הפרטים באוכלוסייה משתנים מדור לדור, תדירות האללים באוכלוסייה כולה נותרת קבועה למדי, כל עוד אין פועלים על האוכלוסייה כוחות אבולוציוניים. אצל רוב מיני היונקים, עבור למעלה מ-90% מהגנים יש רק אלל אחד.
מינים מסוימים מתרבים באופן לא זיווגי בסביבות נוחות למחיה אך מתרבים זיווגית בסביבות קשות (תולעים נימיות למשל) או מפעילים מנגנונים אחרים להחלפת גנים בין פרטים (העברה גנטית אופקית בחיידקים). נישואי קרובים והאבקה עצמית מעודדים ביטוי פנוטיפי של המגוון הגנטי. מנגנונים אלה מזרזים הן סילוק של אללים מזיקים מהמאגר הגנטי של האוכלוסייה והן עלייה בתפוצתם של אללים שמתאימים לסביבה. ברמת הפרט, ברירת שארים והאבקה עצמית תורמות ליכולת הרבייה רק בסביבות מחיה קשות מאוד.
סחף גנטי
סחף גנטי הוא תופעה בגנטיקה של אוכלוסיות שבה נוצר שוני אקראי ומשמעותי בתדירות האללים בין דור לדור. סחף גנטי מתרחש כמעט אך ורק באוכלוסיות קטנות, משום שהחוק החלש של המספרים הגדולים קובע, שבמדגמים קטנים יש סיכוי טוב שתהליכים שווי הסתברות, כמו הורשת כל אחד משני אללים שווי תפוצה, לא יתרחשו במספר דומה של מקרים. לדוגמה: באוכלוסייה אנושית קטנה של 10 משפחות עם תפוצה שווה של אלל לעיניים כחולות ואלל לעיניים חומות, סביר מאוד שדור ההורים יוריש לדור הבנים יותר אללים לעיניים כחולות (או להפך, חומות). בניגוד לכך, באוכלוסייה אנושית בת 10,000 משפחות, הסיכוי להורשה לא שווה של שני האללים הוא אפסי. סחף גנטי לעיניים כחולות היה בעדה הדרוזית (בראשית דרכה).
ימין|ממוזער|300px|השוני המורפולוגי בין שלדי הפרימטים מהמינים השונים מושג כולו בנאוטניה והיפרמורפיזם
ברירה טבעית
שמאל|ממוזער|300px|סכמה של תהליך ברירה טבעית לטובת הפרטים הכהים
הברירה הטבעית היא הרעיון החשוב ביותר בתורת האבולוציה.
החומר התורשתי מועבר מדור לדור ברבייה ולעיתים נוצרים בו שינויים, המועברים גם הם ברבייה. שינויים כאלה יכולים להיווצר במוטציה או בשחלוף. השפעת השינויים יכולה להיות זניחה, משמעותית לחיוב או משמעותית לשלילה עבור תפקוד האורגניזם בסביבתו. ברירה טבעית היא מצב שבו תנאי הטבע בסביבה מסוימת נותנים לפרטים המבטאים ומורישים תכונה מסוימת סיכוי טוב יותר להתרבות מאשר לפרטים אחרים באותה הסביבה. לדוגמה, בסביבה מוכת מלריה, יש ברירה טבעית לטובת אנשים שכדוריות הדם האדומות שלהם חיות זמן קצר יותר מהמקובל, כגון נשאי אנמיה חרמשית. מין טקסונומי הוא קבוצה של אוכלוסיות המסוגלות לקיים ביניהן קשרי רבייה. בעקבות תהליך הברירה הטבעית גדלים ההבדלים בין אוכלוסיות נפרדות של אותו מין. תהליך זה יכול גם לגרום לאוכלוסייה ממין מסוים להתפתח למין חדש.
התרבות תכונות מסוימות בסביבה מסוימת נובעת משלוש עובדות:
קיים מגוון תורשתי באוכלוסיות האורגניזמים.
כמות הצאצאים שהאורגניזמים מולידים עולה על זו שיכולה לשרוד.
כושר ההישרדות וההתרבות של כל צאצא מושפע ממטענו הגנטי.
תנאים אלה יוצרים תחרות שרידה תוך מינית. פרטים בעלי יתרון בתחרות מעמידים יותר צאצאים. אם היתרון נובע משוני בחומר התורשתי, אזי יש סיכוי שהם יורישו יתרון זה, עם החומר התורשתי המקודד לו, לצאצאיהם. באופן זה, אחוז הפרטים באוכלוסייה שהם בעלי התכונה הנותנת יתרון יגדל מדור לדור.
סוגי הברירה הטבעית
ברירה חד-כיוונית: שינויים סביבתיים, כגון שינויי אקלים או הופעת טפיל או טורף חדש, גורמים לעיתים לתנודה של תכונה מסוימת אל קיצוניות כלשהי.
ברירה מייצבת: ברירה הפועלת לשימור הסטטוס-קוו. לדוגמה, משקל ממוצע של תינוקות אנושיים בזמן הלידה (3.5 ק"ג) קשור סטטיסטית לשרידות גבוהה יותר ממשקל קיצוני. לתינוקות כבדי משקל יש סיכוי גבוה יותר לסיבוכים בזמן לידה ולתינוקות קלי משקל יש סיכוי גבוה לבעיות בריאותיות אחרות.
ברירה משבשת: ברירה המעדיפה קיצוניות והופכת אללים מהסוג המתון של התכונה לנדירים יותר במאגר הגנים של האוכלוסייה. לדוגמה, ברירה טבעית נגד פרטים שאינם זכרים מובהקים ואינם נקבות מובהקות בחולייתנים (ברירה טבעית בעד תאי רבייה קטנים ומהירים או תאי רבייה גדולים ואטיים וברירה טבעית בעד פרטים המייצרים רק סוג אחד של תאי רבייה).
יתרון לנדיר: מצב שבו תכונה מסוימת נותנת יתרון רק בתנאי שהיא נדירה. מצב זה אינו משנה את הסטטוס-קוו אבל מאפשר קיום לקיצונים. דוגמה: מצב שבו לרוב הפרטים יש צבעי הסוואה והפרטים שאיבדו אותם מעטים מספיק כדי שהטורפים לא יבינו שהם אכילים, אף על פי שהם ייראו מיד.
ברירה הזדווגותית: פועלת על גורמים המשפרים את הסיכוי של אורגניזם להזדווגות. משיכה מינית, אצל בעלי-חיים רבים, מהווה גורם חשוב של ברירה אף על פי שהיא עשויה להגדיל גם את הסיכוי להיטרף (ראו עקרון ההכבדה). לדוגמה, זנב מפותח וצבעוני אצל טווס, קרניים מסועפות אצל אייל.
הסתגלות אבולוציונית
שמאל|ממוזער|270px|פרוות דוב קוטב מציגה מספר רב של הסתגלויות לסביבה טבעית מושלגת: צבע הפרווה הלבן מסווה את הדוב, שערות פרוותו החלולות לוכדות אוויר ויוצרות שכבת בידוד תרמי השומרת על חום גופו והכיסוי הפרוותי על כפות רגליו מבודד את הרגליים מהקרקע הקרה בעת ההליכה. דוב הקוטב מותאם במובנים רבים לשרוד גומחה אקולוגית של אזור הקוטב הצפוני לפי הרעיון של התאמה לסביבה הטבעית דובים כאלה לא ישרדו במקומות חמים כמו יער גשם.
הסתגלות היא שינוי בתכונה המגביר את יכולת ההישרדות וההתרבות. חלק מההסתגלויות הן שינוי קטן במבנה קיים, שמאפשר לו תפקיד חדש. לדוגמה, שינוי גזרת כף היד והאצבעות באבות האדם, ממבנה המתאים בעיקר ללפיתת ענפי עצים למבנה המתאים בעיקר לשימוש בכלים. לעיתים קרובות ההסתגלות היא שינוי בתכונה מסוימת שיכולה להופיע במגוון צורות – לדוגמה רוב מיני הדובים הם בעלי פרווה כהה, אולם דוב הקוטב עבר ברירה טבעית שבה עלתה שכיחות הדובים הבהירים, עד נותרו רק דובים בעלי פרווה בהירה שמספקת הסוואה בסביבת הקוטב.
דרווין פיתח את התאוריה שלו על מיני פרושיים שחיו במספר איים מבודדים. הוא תיעד במדוקדק את מבנה הפרושים ואת התנהגותים וראה כיצד המינים של הפרושיים בכל אי מבודד כזה שונים במעט מקרוביהם באיים האחרים בהתאם לסביבה הטבעית שהייתה באי. מינים אחדים פיתחו מקור כבד שמתאים יותר לפיצוח זרעים, ואילו אחרים פיתחו מקור שמותאם לטריפת חרקים. התאוריה של התאמה לסביבה מיושמת לגבי מינים רבים אחרים של יצורים חיים. לדוגמה דובים חיים בסביבות שונות, והם בעלי מטען גנטי רב ומשותף (עקב אב-קדום משותף). עם זאת בהתאם לתאוריה, הדובים הם בעלי תכונות גנטיות נבדלות בהיבטים שמאפשרים להם לפתח תכונות שמאפשרות התאמה לגומחה אקולוגית שבה הם חיים, וגנים אלה שונים במובהק לעומת מיני דובים אחרים. שינוי זה מדגים הסתגלות אבולוציונית.
אבולוציה מתבדרת ואבולוציה מתכנסת
אבולוציה מתבדרת מתרחשת כאשר האוכלוסייה נפרדת לשתי אוכלוסיות חדשות בעלות מטען גנטי שונה בצורה מובחנת, כך שנוצרים הבדלים לגבי תכונות מסוימות. כל אוכלוסייה חדשה ממשיכה להשתנות באופן עצמאי והדרגתי. בחלוף הדורות, שתי האוכלוסיות הופכות פחות ופחות דומות זו לזו הן במטען הגנטי והן בתכונות. השינויים הללו יכולים להתבטא במבנה הגוף, בפיזיולוגיה, בהתנהגות או רק ברמה המולקולרית (לגבי סינתוז חומרים לדוגמה או התמודדות עם חיידקים). תהליך זה מואץ ככל שההבדל בין הסביבות – גומחות אקולוגיות – של האוכלוסיות גדול יותר.
שמאל|ממוזער|250px|התפתחות בלתי-תלויה של כנפיים לתעופה, מימין לשמאל: עוף, עטלף ופטרודקטיל (דינוזאור מעופף)
אבולוציה מתכנסת היא תהליך שבו ההבדלים בתפקוד בין מינים שונים הולכים וקטנים בעקבות הסתגלות לסביבות דומות. לכאורה זהו תהליך הפוך לאבולוציה מתבדרת. עם זאת בקרב יצורים בעלי רבייה מינית (ללא העברה גנטית אופקית המתקיימת בחיידקים) מדובר אך ורק בדמיון בתפקוד (ולפעמים גם במראה) ללא שיש קרבה גנטית.
פיתוח כושר תעופה היא דוגמה לאבולוציה מתכנסת. חרקים, פטרוזאורים, עופות ועטלפים, כולם משתמשים באותה שיטת תעופה וצורת הכנפיים שלהם דומה בחלק מהמובנים. זאת אף על פי שכל אותם האורגניזמים פיתחו כושר תעופה באופן בלתי-תלוי. בכל המקרים כושר תעופה מעניק יתרונות דומים כמו יכולת להמלט מטורפים או יכולת להגיע לסביבה מבודדת, כמו אי, שבה אין מתחרים אחרים, ויכולת לנדוד בקלות יחסית למקום עם אקלים מתאים יותר עם חילוף העונות. דוגמה אחרת היא המראה והתפקוד הדומים של הכלבים, הצבוע (שעל פי ממצאים גנטיים קרוב יותר לחתול מאשר לכלב) והשד הטסמני שהוא חיית כיס.
לפי הסינתזה האבולוציונית המודרנית מינים בעלי מוצא גנטי שונה, יפתחו תכונות דומות כאשר הם נמצאים בנישה אקולוגית דומה – לדוגמה אף שהארנבת, הדב והשועל הם בעלי שושלת גנטית שנפרדה לפני מיליוני שנים, המינים שלהם שנדדו לאזור ההקוטב הצפוני – דוב קוטב, ארנבת הקוטב ושועל שלג הם כולם בעלי פרווה בהירה, אשר המטען הגנטי שיוצר אותה התכנס אצל כל אחד מהם בנפרד בתהליך של אבולוציה מתכנסת. המטען הגנטי של דב הקוטב עדיין דומה הרבה יותר למין דב אחר לעומת המטען של כל מין של ארנבת, אך הסלקציה עליו ועל ארנבות הייתה משמעותית מספיק כדי לשמור רק על ווארינטים גנטיים שבהם יש פרווה בהירה. סלקציה דומה פעלה על ווריאנטים אחרים של גנים של ארנבות. אף כי המסלול הגנטי והמטען הגנטי שונה, הפנוטיפ דומה.
דוגמה נוספת להתפתחות אבולוציה מתכנסת היא אבולוציה של העין. איבר מורכב זה התפתח במשך מספר ענפים של בעלי חיים בצורה שונה ועם שלבי ביניים שונים. אבולוציה מתכנסת מדגימה לפעמים כיצד פתרון אבולוציני אחד יכול להיות עדיף על פתרון אבולוציוני אחר וכיצד לפחות אחד מהם סובל מחסרון לעומת תכנון תבוני. לדוגמה העין של כל מיני היונקים הגיע מאב קדמון משותף ואצל כל היונקים החלק הרגיש לאור מופנה לאחור, כך שהחלק שמעביר את האות החשמלי אל המוח, מונח על רצפת העין. בעיצוב זה נוצרת נקודה עיוורת שבה כל ה"כבלים" פונים לאחור. פגם זה מנוגד לרעיון של מתכנן תבוני שהיה מייצר את החלק הרגיש לאור בחלק הקדמי של התא. אולם אבולוציה של התפתחות איבר מורכב פועלת בשלבים, כך שכל שלב נבנה על גבי השלבים האחרים, ואין אפשרות לשנות אותם בדיעבד. לעומת זאת אצל דיונונים ויצורים קרובים להם התפתחה עין בתהליך אבולוצוני נפרד, ובעין שלהם תאים מופנים כך שהחלק הרגיש לאור מופנה קדימה. היבט זה מדגים גם כי יצורים שנתפסים כמורכבים יותר או מאוחרים יותר בשלב האבולוצוני, כמו בני אדם, עשויים לסבול מנחיתות תפקודית לעומת בעלי חיים פשוטים או מוקדמים יותר כדוגמת דיוננים.
חוקרי האבולוציה התרבותית משתמשים באבולוציה מתכנסת כדי להסביר את התפתחותן של הסתגלויות דומות לתנאי סביבה דומים של חברות שונות.
קו-אבולוציה
קו-אבולוציה (Co-evolution או אבולוציה הדדית), היא השינוי שמתחולל בהרכב הגנטי של שני מינים המקיימים ביניהם יחסי גומלין, כתוצאה מהברירה הטבעית שהם מפעילים זה על זה. בתהליך זה מתפתחות בכל אחד משני המינים האלה תכונות שמתאימות אותם זה לזה. מוכרים סוגים ותת סוגים אחדים של קו-אבולוציה:
קו-אבולוציה אנטגוניסטית – קו-אבולוציה שבין מינים אויבים:
"מרוץ חימוש" אבולוציוני ממושך – מצב בו גם הצייד עובר הסתגלות לכל הסתגלות של הניצוד והניצוד עובר הסתגלות לכל הסתגלות של הצייד.
הגעה לשיווי משקל יציב.
יצירת מחזורים סדירים או תנודות בלתי סדירות לאורך זמן בהרכב הגנטי של שני המינים.
הכחדה של אחד מהמינים.
קו-אבולוציה מוטואליסטית – שני המינים עוברים התאמות שמועילות זה לזה. לדוגמה, קוליברי בעל מקור ארוך וצר, הוא תתרן יחסית ונמשך לצבע האדום. הפרחים שאותם הוא מאביק מתאימים לתכונות אלה, ואינם מתאימים לדבורים – עבורן הם צרים מדי, בעלי צוף מרוכז מדי, ולא מספיק ריחניים.
מסלול התפתחותי מטפילות למוטואליזם ואפילו לסימביוזה.
קו-אבולוציה תוך מינית.
קו-אבולוציה בין זוויגים – קו-אבולוציה בין הזכרים והנקבות.
קו-אבולוציה בין שלבי חיים – קו-אבולוציה בין צורת הבוגר לצורות הבלתי בוגרות (למשל התאמה ביכולת ההאכלה בין הורים לצאצאים).
הפתחתות של תכונות מורכבות
ממוזער|300 פיקסלים| שלבים עיקריים בהתפתחות העין אצל בעלי חוליות.
אחת החידות הקיימות באבולוציה היא כיצד הפתחו תכונות או איברים מורכבים כמו תעופה, עין מורכבת, יכולת לכידת חרקים על ידי צמחים ועוד. צ'ארלס דרווין עצמו כתב בספרו, "מקור המינים", כי התפתחות העין על ידי ברירה טבעית נראתה במבט ראשון "אבסורדית ברמה הגבוהה ביותר האפשרית". תעופה דורשת שרירים מתאימים, נוצות או קרומים, מבנה גוף קל ואווירודינמי, ויכולת בקרה במוח. כל שינוי כזה צריך להתפתח בנפרד ורק השילוב שלהם יחד מאפשר תעופה. התפתחות כל חלק בנפרד או הפתחות חלקית היא לכאורה לא מועילה.
בספר השען העיוור מסביר ריצ'רד דוקינס את אבולוציה של עיני אדם כתהליך אבולוציוני הדרגתי, הנובע מסדרת שינויים קטנים יותר. דוקינס מזים דוקינס טענות נפוצות (של בריאתנים) לפיהן רק ראייה "מושלמת" מועילה ליצורים חיים (טיעון של מורכבות שאינה ניתנת לפישוט). לדוגמה טענה כי רשתית ללא עדשה היא חסרת תועלת. דוקינס מראה דרך דוגמאות מעולם החי והן מעדויות של אנשים עם ראיה לקויה, כי רעיון זה שגוי. לדוגמה מין של חשופית שחיה בים שאין לה עדשה, או אישה שעברה ניתוח קטרקט ואיבדה את עדשות העיניים שלה. אישה כזו היא בעלת ראיה נמוכה מאוד ביחס לרוב האנשים אבל זה עדיין יכול למנוע ממנה ליפול מצוק או להתנגש בעץ. לפי דוקינס בעולם שמלא ביצורים חיים עיוורים, יצור עם 5% ראייה יהיה בעל יתרון אבולוציוני עצום.
דוקינס מדגים כיצד העין האנושית הייתה יכולה להתפתח מסדרה של שינויים אבולוציוניים קטנים, שראשיתם בעין פשוטה מאוד שמורכבת רק מתאים רגישים לעור. דוקינס טוען כי העין החלה את דרכה כאיבר פשוט מאוד שמסוגל רק להבחין בין אור לחושך באופן הגס ביותר. בהמשך דוקינס מתאר סדרה של שלבים בהתפתחות העין, שכל אחד מהם הוא שיפור קטן בתחכום של העין עד להגעה לאיבר המורכב והאלגנטי של עין כפי שהיא קיימת בקרב יונקים. לדוגמה אם התאים הרגישים לאור נמצאים בתוך גומה קטנה של תאים אחרים, האורגניזם יכול להבין מאין מגיע מקור האור. תאים נוספים יכולים לשפר את המיקוד וכו'. בתיאור התפתחות העין הוא מציין מספר יצורים חיים שהעיניים שלהם, הם אמנם דבר שימושי מאוד, אבל גם מהווים דוגמה חיה ליתרונות האפשריים של שלבי-ביניים של הסיבוכיות. אם כי הם אינם מהווים שלבי ביניים אמיתיים. דוגמה לכך הם תאים של יצורים חד-תאיים שיש להם רק תא רגיש לאור ומעין מסך מאחורה – כך שהם יכולים לקבוע את כיוון האור. דוגמה אחרת הן תולעים שונות שהעיניים שלהן נמצאות בתוך "מצלמה עם חריר" או גומה כך שהדיוק של מקור האור יכול להיות גבוה יותר. קיום של עדשה בתוך הגומה יכול להיות שכלול נוסף וכו'.
ממוזער|טקסט=מבנה דמוי כד בצמח הטורף כדנית|מבנה דמוי כד בצמח הטורף כדנית
מחקרים שפורסמו בירחון המדעי סייאנס בינואר 2024 מצביעים על כך שתכונות מורכבות יכולות להיווצר על ידי שילוב מקרי של מספר תכונות נפרדות שהתפתחו קודם לכן. מחקר אחד בהובלת פרופ' אולריקה באואר בדק התפתחות מנגנון של לכידת חרקים בשני צמחים טורפים מסוג כדנית. המנגנון הלוכד דורש שלושה רכיבים שונים – כימי, מבני, ומכני בכד וב"מכסה" הסוגר על החרק. החוקרים בדקו את העץ האבולוצוני של כל המינים בסוג ומצאו כי אחת או שתיים מבין התכונות הופיעה באופן מקרי ברוב המינים. בשני המינים הטורפים הופיעו כל שלושת התכונות. אלו התפתחו בנפרד בכל מין בלי התפתחות באב קדמון משותף (אבולוציה מתכנסת). החוקרים הסיקו כי הופעת התכונה החדשה (היכולת לטרוף חרקים) היא תוצאה של "צירוף מקרים ספונטני" ולא תוצאה של ברירה מכוונת של תכונות המשנה. מחקר אחר מצא הסבר דומה לגבי התפתחות של הולדת צאצאים חיים במקום הטלת ביצים במין של חלזון ממשפחת החופיות.
פרופסור אריאל צ'יפמן מהאוניברסיטה העברית מסביר כי באבולוציה אין תכנון קדימה. התארכות הגפיים הקדמיות של כמה מיני דינוזורים, הדבר לא נבע מתוך מחשבה קדימה על תעופה בעוד חצי מיליון שנה. לדבריו, נוצות בדינזוראים התפתחו לצורכי תצוגה מינית או בידוד. מאוחד יותר שילוב של שתי התכונות יחד אפשר תעופה. "במחקרים החדשים מתגלה שהתלכדות ריבים יחד, באופן נדיר ומקרי, יוצרות את התכונות המורכבות.
תורת המשחקים האבולוציונית
היחסים בין פרטים מאותו מין הם יחסי תחרות מוגבלת – יחסים של סיוע הדדי המשולבים בניסיון השתלטות על המשאבים המשותפים. הדבר נכון גם לגבי מינים לא חברתיים. גם במינים אלה יש שיתוף פעולה בין הפרטים, כמו העמדת צאצאים ברבייה מינית.
בתורת המשחקים, תכסיס (אסטרטגיה) הוא תוכנית פעולה שמורה לשחקן כיצד לפעול בכל מצב אפשרי של המשחק. אסטרטגיה יציבה אבולוציונית היא האסטרטגיה שלפי המודל, הברירה הטבעית תפעל תמיד להקנותה למרבית הפרטים באוכלוסייה.
התכונות התורשתיות המאפשרות שרידה והתרבות של הפרט מנחות אותו לתת ולקחת מהפרטים הנכונים בזמן הנכון. מצב זה מאפשר לחזות אבולוציה תוך מינית בעזרת מודלים מספריים מתורת המשחקים. מודלים כאלה יכולים לחזות אסטרטגיה יציבה אבולוציונית כמו ויתור רב יותר לבנים מאשר לאחים, ולאחים מאשר לבני דודים (לאח יש בממוצע קרבה גנטית כמו לבן) וכמו יחס של יצורים חברתיים למוטנט שמתנהג בתועלתנות (במקרים מסוימים לכלל העדר עדיף להחזיק בתוכו את הפרטים התועלתנים, ובמקרים אחרים עדיף לנדות אותם). מודלים בולטים אחרים הם דילמת האסיר ומידה כנגד מידה.
מקרו-אבולוציה
מקרו-אבולוציה היא אבולוציה המתרחשת ברמה הגבוהה מרמת המין. המחקר במקרו-אבולוציה עוסק בעיקר בגילוי תהליכים מקרו-אבולוציוניים ובהערכת חשיבותם. בניגוד להליכי האבולוציה בתוך המין, נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, אין במקרו-אבולוציה מודלים מתחום תורת המשחקים. התצפיות בתחום מחקר זה נעזרות בעיקר בביומטריה מולקולרית, באנטומיה השוואתית ובפלאונטולוגיה – תיעוד המאובנים. תהליכים מרכזיים במקרו-אבולוציה:
ספציאציה
שמאל|ממוזער|300px|ארבעת המנגנונים של הספציאציה
ספציאציה היא תהליך שבמהלכו מסתעף מין מסוים לשני מינים או יותר. תופעה זו נצפתה פעמים רבות, גם בתנאי מעבדה וגם בטבע. ספציאציה, אצל אורגניזמים המתרבים תוך רבייה זוויגית, מתרחשת כאשר פרטים מבודדים רבייתית זה מזה. הם מולידים צאצאים שנשארים מבודדים משאר האורגניזמים של אותו המין, ומתרבים בינם לבין עצמם בתוך אותה אוכלוסייה מבודדת.
ישנם כמה מנגנוני התמיינות שונים:
ספציאציה אלופטרית היא הצורה השכיחה ביותר הקיימת בטבע, ומתרחשת כאשר האורגניזמים מבודדים מבחינה גאוגרפית, דהיינו קיים חוצץ מוחשי אשר מפריד בין אוכלוסיות של מין מסוים. מכיוון שהברירה הטבעית והסחף הגנטי פועלים באופן בלתי תלוי בכל אוכלוסייה, ייווצרו בה בסופו של דבר אורגניזמים שלא יוכלו להזדווג עם האוכלוסיות האחרות.
מנגנון של ספציאציה פראפטרית מתרחש כאשר אוכלוסיות קטנות של אורגניזמים מבודדות משאר האוכלוסייה בסביבה חדשה. הוא שונה מספציאציה אלופטרית בכך שהאוכלוסיות המבודדות קטנות בהרבה מאוכלוסיית המקור. אפקט המייסדים גורם לספציאציה מואצת כתוצאה מסחף גנטי ומברירה טבעית הפועלת על מאגר גנים קטן.
הפסקת התרבות משותפת של קבוצה קטנה עם שאר האוכלוסייה, על אף שאין חציצה פיזית. בדרך כלל תופעה זו מתקיימת כאשר מתרחש שינוי קיצוני בסביבה. לדוגמה, צמח מסוג הדגניים מסוגל לעבור התמיינות כתגובה לזיהום מקומי של תרכובות מתכת. מתפתחים צמחים בעלי עמידות לקרקע עם רמה גבוהה של תרכובות מתכתיות. ההאבקה המשותפת בין הצמחים הרגישים לתרכובות מתכתיות לבין העמידים נפסקת, דרך השתנות מועד הפריחה של הצמחים העמידים.
גרסה אחרת של מנגנון זה היא מקרו-מוטציה – מוטציה לשינוי במספר הכרומוזומים (חיבור שניים או התחלקות כרומוזום אחד) או מוטציה בצורת איברי הרבייה, שמאפשרת לפרט להתרבות רק עם פרטים אחרים שעברו או ירשו אותה מוטציה בדיוק. פרטים אלה הם כמעט תמיד אחיו. אצל צמחים, מקרו-מוטציה יכולה להיות גם הכפלת הגנום כולו.
שמאל|300px|ממוזער|בידוד גאוגרפי של פרושי דרווין באיי גלאפגוס גרם להתפתחות של יותר מתריסר מינים חדשים.
רבייה בררנית – הפרטים בוחרים, דור אחרי דור, להתרבות רק בתוך מגזרים של האוכלוסייה. צורה זו היא נדירה. דוגמה היפותטית: באוכלוסייה של טווסים מופיעים בו זמנית זכר מוטנט בלא זנב ונקבה מוטנטית שנמשכת להתרבות רק עם זכרים בלא זנב.
אירועי ספציאציה תורמים לשיווי המשקל המקוטע – "קפיצות" או "התפרצויות" אבולוציוניות קצרות מלוות בתקופות ארוכות שבמהלכן המינים נשארים יחסית ללא שינוי. תאוריה זו משערת זיקה בין ספציאציה לאבולוציה מואצת, כאשר יש ברירה טבעית או סחיפה גנטית חזקות בנישות חדשות או באוכלוסיות קטנות.
הביוגאוגרפיה חוקרת את תפוצתם של בעלי חיים וצמחים בתנאי מחיה מבודדים ואת ההסבר לתהליכי ההסתגלות השונים שלהם. לדוגמה, הביוגאוגרפיה משווה את יונקי הביב וחיות הכיס הנפוצים באוסטרליה ליונקי השליה הנפוצים בשאר העולם, כולל את דרך היכחדותם משאר העולם.
היכחדות
היכחדות היא היעלמות מוחלטת של מין כלשהו. זהו אירוע נפוץ המהווה חלק אינטגרלי מתהליך המקרו-אבולוציה. מינים נוצרים ונכחדים באופן תדיר. מספר המינים הקיימים בעולם בכל תקופה נתונה (למעט תקופת תחילת קיום החיים) הוא זעום לעומת מספר המינים שהתקיימו אי פעם. תהליך האבולוציה של המינים השורדים מושפע גם מההיכחדות של מינים אחרים.
תהליכי היכחדות עיקריים:
היכחדות איטית-הדרגתית המאופיינת בחוסר הצלחה של מין להסתגל. לדוגמה, היכחדות של עופות חסרי כנפיים שניזונים מחרקים באי מבודד, לאחר שהאדם הביא לאי חתולי בית המכלים את מזונם.
היכחדות כביכול – לעיתים קשה להבדיל בין מצב שבו מין נכחד והנישה שלו נתפסה על ידי מין דומה לו, לבין מצב שבו האוכלוסיות של אותו מין עברו שינויים אבולוציוניים בהתאמה לתנאי הסביבה המשתנים, עד שמכל אחת מהן נוצר מין חדש. יש המכנים תהליך השתנות כזה "הכחדה כביכול".
היכחדות המונית נגרמת מאירוע פתאומי (כמו פגיעת מטאור, קפיאת יבשת אנטארקטיקה, והיווצרות מעבר בין יבשות המביא טורפים חדשים לכל אחת מהן) שאין זמן להסתגל אליו בהדרגה בעזרת תהליכי מוטציה וברירה טבעית.
הכחדה המונית יכולה לגרום צמצום של המגוון הגנטי בעקבות העלמות מינים רבים ואף משפחות שלמות. בעקבות הכחדה כזו שורדים רק חלק מהמינים, ומתפנות גומחות אקולוגיות שנוצלו בעבר על ידי מינים אחרים, ויש שינוי גם בהרכב ובתפקוד של מערכות אקולוגיות. חלק מן המינים ששרדו הופכים לאבות הקדומים של התפצלות ענפים גנטיים עבור מינים חדשים רבים. כך לדוגמה הכחדת קרטיקון-פלאוגן הכחידה את הדינוזאורים ופינתה גומחות אקולוגיות עבור מיני יונקים, עופות וכן מיני זוחלים ששרדו את האירוע. בעידן הפלאוגן החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כולל טורפים, עטלפים, פרסתניים, יונקים ימיים ועוד.
היסטוריית היווצרות החיים
ביומטריה קלאסית ומולקולרית
הביומטריה מנסה ללמוד על ההיסטוריה של התפתחות החיים מסמנים שהשאירו אורגניזמים עתיקים בקרקע ומהגנוטיפ והפנוטיפ של המינים ששרדו. פלאונטולוגיה, תורת המאובנים, חוקרת את הסימנים שהשאירו אורגניזמים עתיקים בשכבות קרקע שונות. הביומטריה ה"קלאסית" נשענת על הפלאונטולוגיה ועל האנטומיה המשווה (השוואה צורנית בין מינים חיים). היא מנסה לסווג ולמיין את עולם החי לפי מאפיינים חיצוניים – מאפייני העצמות והאיברים, סוגי הסימטריה באורגניזם וכדומה. הנחת היסוד של האבולוציה היא שתכונותיו הנוכחיות של כל יצור הן תוצאה של ברירה טבעית ממושכת. רוב התכונות משתנות לאט במשך דורות רבים. לכן מידת הדמיון בתכונה מסוימת אצל שני מינים יכולה להעיד על מידת קרבתם האבולוציונית.
שמאל|ממוזער|400px|עץ פילוגנטי מבוסס על נתוני רנ"א ובו נראית ההפרדה בין חיידקים, ארכאונים, ואיקריוטיים. בעלי החיים, הצמחים והפטריות הם שלושת הענפים שבפינה הימנית העליונה.
השוואה מורפולוגית של מאובנים לצד מינים קיימים מצליחה בעיקר בעבודה עם חלקי גוף גדולים וקשיחים שמשתמרים היטב. מאובנים מעניינים במיוחד הם מאובני מעבר – מאובני פרטים ממינים שזה עתה הפכו מוכרים למדע והמהווים הסבר לקשר בין מינים המוכרים זה מכבר. לדוגמה: האב המשותף לזאב ולדוב. אולם, מרבית המחקר הביומטרי הקלאסי נעשה באיסוף נתונים מורפולוגיים על מינים שהמאובנים או הפרטים החיים שלהם מוכרים זה מכבר. לדוגמה: מדידות והשוואות של איברים הומולוגיים – איברים שווי מוצא אבולוציוני שאינם בהכרח שווים בתפקוד במינים השונים. כנפי העטלף וסנפירי הדולפין הומולוגיים לכף היד של הקוף ומדידות הקשורות באיברים הומולוגיים אלה מספקות מידע על הקרבה בין סדרות יונקים אלה.
תורת הביומטריה המולקולרית נשענת על הביוכימיה של מערכת התורשה ומשווה את רצפי הגנים. לפי תורה זו, בכל תהליך של שכפול DNA חלות טעויות אקראיות (מוטציות), שרובן נייטרליות (לנושא אותן אין יתרון או נחיתות על נושאי הרצף המקורי). במהלך הדורות מצטברות המוטציות בגנום. אם משווים רצף DNA מסוים באוכלוסייה של פרטים שונים (מאותו מין או ממינים שונים), רואים ברוב המקרים שונות מסוימת בין הרצפים. השונות תלויה במידת הקרבה המשפחתית בין הפרטים. חלק מהרצפים מקודדים לתכונות בסיסיות ועתיקות מאוד ולכן אפשר למצוא רצפים זהים או דומים מאוד בקרב אורגניזמים רחוקים (רצפים שמורים) כמו בני אדם ומדוזות. קיימים אלגוריתמים שונים למדידת הקרבה. כל אלגוריתם מבוסס על הנחות יסוד שונות לגבי תהליכי מוטציה ספציפיים.
מאובנים חיים הם פרטים החיים כיום ושייכים למינים, לסוגים ולסדרות שנמצאות על סף הכחדה כבר מיליוני או אפילו מאות מיליוני שנים. הם נקראים מאובנים חיים משום שהרבה יותר קל למצוא מאובן מסדרתם מאשר אותם. לדוגמה, פרטים ממינים בודדים של דגי ריאות ששרדו. מאובנים חיים מאפשרים לבדוק את הקשר בין הביומטריה הקלאסית לביומטריה המולקולרית.
הביומטריה מאפשרת לשרטט עצים אבולוציוניים שאורכי ה"ענפים" שלהם מייצגים את מידת השוני בין המינים, ציר ה-Y של המשטח שעליו משורטט העץ הוא ציר הזמן וציר ה-X מייצג מידה כל שהיא של תכונה שלפיה מחושבת הקרבה בין המינים (למשל יעילות תעופה או יעילות נשימה). עצים אבולוציוניים מורכבים גם בעזרת קלדיסטיקה – שיטה למיון ולנתינת שמות לקבוצות של מינים על פי ההיסטוריה האבולוציונית שלהם. על פי שיטה זו, שמה של כל קבוצת מינים נקבע על ידי שם האב קדמון המשותף שלה. שיטה מודרנית יותר לקביעת עצי אבולוציה משתמש בהשוואה בין הגנומים של הזנים המיוצגים בעץ.
מקור החיים
חוקי האבולוציה הידועים אינם מצביעים על מסלול אבולוציוני הכרחי בודד ואינם יכולים להחליף את למידת ההיסטוריה של התפתחות החיים על פני כדור הארץ. אחת השאלות המרכזיות הקשורות במקרו-אבולוציה היא: מהם התנאים הגאולוגיים והאסטרונומיים ההכרחיים לאבולוציה כלשהי או לכיוון אבולוציוני מסוים? מהעובדה שטרם נמצאו חיים מחוץ לכדור הארץ נוטים המדענים להסיק שהתנאים הגאולוגיים והאסטרונומיים ההכרחיים לאבולוציה כלשהי הם תנאים נדירים יחסית, אולם קשה להסיק מהם תנאים אלה ממדגם של כוכב לכת יחיד שעליו התפתחו חיים. חקר ההיסטוריה של האבולוציה על כדור הארץ הוכיח שחלק מההשערות שהיו מקובלות בעבר לגבי תנאים אלה אינן נכונות. השערה אחת שהסתברה כשגויה היא שחיים חייבים להתפתח על פני כוכב לכת בעל אטמוספירה חמצנית. התברר שהאטמוספירה של כדור הארץ לא הייתה חמצנית כשהחיים נוצרו עליו. היא הפכה לחמצנית בעקבות תהליכי הפוטוסינתזה שאימצו חלק מהתאים החיים. עד להתפתחות הפוטוסינתזה נשמו רוב היצורים החיים תרכובות גופרית ממקור געשי.
השפעות חברתיות ותרבותיות
תורת האבולוציה במדע החברה
רעיונותיו של דרווין השפיעו גם על מדעי החברה. ההשפעות הבולטות הן בגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה, בפסיכואנליזה ובמודלים בפסיכולוגיה חברתית, בכלכלה ובסוציולוגיה. מודל מפורסם בסוציולוגיה הוא הדרוויניזם החברתי. הוא פותח על ידי הרברט ספנסר, שסיכם הגיגים חברתיים בסגנון דרוויניסטי, שפורסמו לפני הופעת תורת דרווין. הדרוויניזם החברתי השתמש במונחים אבולוציוניים כדי להסביר התפתחות חברתית. ספנסר טען כי החברה עוברת אבולוציה באותו אופן שבו עוברים אותה המינים החיים.
תורת האבולוציה ואאוגניקה
בעשורים הראשונים של המאה העשרים שימשו תירוצים המנוסחים בהשראת תורת האבולוציה כהצדקה לחוקי עיקור כפוי של מפגרים, נכים, חולי נפש ואנשים אחרים שנחשבו ללא רצויים מבחינה חברתית כחלק מתנועת האאוגניקה. התנועה הייתה דומיננטית בארצות הברית (שם גם שימשה להצדקת מכסות הגירה), בקנדה ובמדינות סקנדינביה. התנועה איבדה מומנטום לאחר מלחמת העולם השנייה וזוועותיה, אולם עיקורים כפויים המשיכו במדינות מסוימות בארצות הברית עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים.
האידאולוגיה הנאצית שאבה מהדרוויניזם החברתי צידוקים למעשי אלימות נגד מגזרי חברה רבים. הנאצים פיתחו תאוריה בשם "תורת הגזע", המסווגת ומדרגת את הגזעים האנושיים, וגורסת כי הגזע העליון הוא הגזע הארי, בעוד גזעים אחרים כגון סלאבים, שחורים, צוענים ויהודים נחותים מבחינה טבעית וגנטית, מהווים סכנה לטוהר ולשלטון הגזע הארי, ולכן עליהם להיכחד. ההתאכזרות לא כוונה רק כלפי בני גזעים אחרים, אלא התבטאה גם בפגיעה בנכים, מפגרים והומוסקסואלים, שתורצה בצורך לשמור על "טוהר הגזע". ההשראה לחוקי העיקור הנאציים באה מחוקי העיקור שחוקקו קודם לכן בארצות הברית. צידוקים אלו התבססו על פרשנות מוטה ומגמתית של עקרון הברירה הטבעית, כגון החלפת המונח "המתאים שורד" ב"החזק שורד" או ב"האכזר שורד". היפנים אימצו באותה תקופה רעיונות דומים, כדי להצדיק את נישול שכניהם ועריכת ניסויים בנשק ביולוגי וכימי באוכלוסיות אזרחיות בחבלי ארץ כבושים.
ההתנגדות לתאוריית האבולוציה
הגרסה הראשונית של דרווין לתאוריית האבולוציה נתקלה עם פרסומה בהתנגדות תקיפה על רקע נימוקים מדעיים ודתיים גם יחד. הנימוקים המדעיים העיקריים נגדה היו ששכבות המאובנים לא הראו צורות ביניים של מאובנים בין מין למין, כפי שחזתה התאוריה. ביקורת אחרת הייתה קושי להסביר במונחים של ברירה טבעית התפתחות של איברים מורכבים כגון העין, שכן לדעת המבקרים לא היה ברור איזה יתרון אבולוציוני יש להם לפני שהגיעו לצורתם הנוכחית והמתפקדת. כמו כן טענו נגדה שהסיכויים להתפתחות של חיים מורכבים דרכה הם אפסיים, גם אם נותנים לתהליך הזה מיליארדי שנים.
לכל ההתנגדויות האלה ניתנו במהלך המאה ה-20 תשובות מפורטות, וכיום קיים קונצנזוס מדעי של תמיכה בתאוריה בקרב מדענים בתחומים הרלוונטיים, בעוד השערות אחרות מקובלות בעיקר בקרב מדענים דתיים, ולא משמשות למחקר אלא בעיקר לצורכי ניגוח תאולוגי. לדוגמה, התגלה כי מאובנים הם נדירים ביותר, ולכן הציפייה למצוא שפע של מאובנים של כל שלבי הביניים בהתפתחות של יצור אינה מציאותית. עם זאת, בחקר המאובנים של האדם, של הסוס, של יונקים ימיים, של יונקים ושל יצורים נוספים התגלו עוד ועוד שלבי ביניים. מחקר שושלות ההתפתחות קיבל אישוש נוסף כאשר התגלתה דרך לחקור שושלות באמצעות דמיון גנטי. כיום מסבירים מדענים את ההתפתחות של העין בכך שגם עין פרימטיבית מאוד – לדוגמה תא בודד שיכול רק להבחין בין אור לחושך – מסוגלת לספק יתרון אבלוצוני אדיר ליצור שחי בסביבה שבה תכונה זו היא ייחודית לו. דוקינס מתאר כיצד עין יכולה להתפתח משורה של צעדים שכל אחד מהם מהווה שכלול של דגמי עיניים קודמים. לדוגמה, המצאות העין בתוך קמט או שקע מאפשרת להבין מאין מגיע האור. מתנגדי אבולוציה רבים טוענים כי האבולוציה היא תהליך מקרי לחלוטין, ולכן אינה מאפשרת התפתחות של סדר או של מבנים מורכבים. עם זאת, מדובר בדעה קדומה – אבולוציה אינה פועלת רק באמצעות היבטים מקריים (כמו מוטציות והיבטים מסוימים בבחירת בני זוג) אלא בעיקר באמצעות היבט לא מקרי של ברירה טבעית, שלא מאפשרת למי שפחות מותאם לסביבה לשרוד. כאשר מכניסים אלמנט זה של חוסר מקריות ניתן להגיע להתפתחות של מורכבות בצורה מהירה מאוד.
ההתנגדות שנחשבה למכריעה הייתה שתורת הברירה הטבעית לא עלתה בקנה אחד עם תאוריות ההורשה שרווחה במאה ה-19. באותה תקופה האמינו בהורשה מעורבבת (blending inheritence), כלומר שתכונות האב והאם מעורבבות בצאצא. לכן, נטען, גם אם מופיעה תכונה בעלת יתרון אבולוציוני, לדוגמה ג'ירף עם צוואר מעט יותר ארוך, היא תתערבב ותיעלם בדורות הבאים ולא תשפיע על התפתחות המין. דרווין ניסה להתמודד עם ביקורת זו כשהציע תיאורית הורשה ספקולטיבית בעלת מאפיינים למארקיאנים שכינה פנגנזה, אך ללא הצלחה. התשובה להתנגדות זו נמצאה רק בשנות השלושים של המאה העשרים, עם גיבוש הסינתזה האבולוציונית המודרנית שאיחדה את חוקי התורשה של מנדל עם הברירה הטבעית של דרווין.
במהלך המאה העשרים, מדענים סובייטים מובילים, ובראשם טרופים ליסנקו, התנגדו לתורת האבולוציה מסיבות אידאולוגיות ודגלו בלאמארקיזם.
אבולוציה ודת
מגלי האבולוציה עצמם וכן תאולוגים רבים במאה ה-19 לא ראו סתירה בין אמונותיהם הדתיות המגוונות לבין הממצאים המדעיים בדבר האבולוציה. בשנת 1856, שלוש שנים לפני פרסום ספרו של דרווין, "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית", כתב הכומר הצרפתי לה נואר (le Noir):
למארק עצמו הפגין דאיזם מעורפל. הוא כתב:
דרווין כתב על השלכות האבולוציה:
מהבחינה הדתית – על-פי פשט הכתובים, כתבי הקודש של היהדות, הנצרות והאסלאם מתארים תהליך של בריאה מכוונת, שהביאה להופעה של בעלי החיים השונים, לרבות בני האדם, על כדור הארץ. ומכיוון שבדורו של דרווין קבלת פשט הכתובים נחשבה לנחלת הכלל, הייתה התנגדות נמרצת לתורת האבולוציה, מסיבות דתיות. כיום הוגים דתיים מחזיקים בטווח עמדות רחב, החל מהבריאתנות המפרשת את המקרא כפשוטו ושוללת כל שינוי אקראי במיני בעלי החיים, וכלה בתפיסה המפרידה את החשיבה התאולוגית מעולם הטבע ומאמצת את השיטה המדעית והתאוריות הנולדות ממנה. לפי תורת התכנון התבוני הייתה התפתחות הדרגתית במינים, אך היא אינה נובעת ממוטציות אקראיות אלא מיד מכוונת.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 פרסם הביולוג האבולוציוני תאודוסיוס דובז'נסקי, שהיה נוצרי אדוק ודגל באבולוציה תאיסטית, את מאמרו דבר אינו הגיוני בביולוגיה אלא לאורה של האבולוציה. במאמרו טען כי העובדה שהאבולוציה מתרחשת מסבירה את הקשר ההדדי בין העובדות השונות של הביולוגיה, ורק בזכותה הביולוגיה הגיונית. הוא תקף את הנימוקים הדתיים נגד האבולוציה והגדיר אותם כחילול הקודש, משום שלאור האישושים הרבים לאבולוציה יש בהם רמיזה שאלוהים הוא רמאי, ששתל בכוונה ממצאים כדי להטעות את האדם. במאמרו טען דובז'נסקי שיש ללמד את האבולוציה בחינוך הציבורי בארצות הברית.
לימודי אבולוציה בישראל
בישראל, רוב התלמידים, כולל תלמידים חילונים בחינוך ממלכתי, אינם לומדים אבולוציה. במאי 1993 פוטרה שולמית אלוני, מתפקידה כשרת החינוך על רקע דבריה לפיהם רצוי להכניס את האבולוציה לתוכנית הלימודים. היא כתבה כי "כמו שיש ללמד על אלוהים שברא עולם בשבעה ימים, צריך ללמד את תורת האבולוציה.". בתגובה איימה מפלגת ש"ס בפירוק הקואליציה, ורבין נאלץ לפטר את אלוני מתפקידה. אלוני ראתה בנושא עניין עקרוני, וסברה כי הייתה צריכה לקבל גיבוי מצד המחנה הליברלי. היא טענה כי “אם להם מותר כל הזמן לנפנף בצורך ללמד את התפילות מותר לנו לנפנף בזה שאנחנו רוצים מדע. מותר לנו. חובה עלינו לנפנף".
כחלק מלימודי הבגרות בביולוגיה ישנו פרק רשות העוסק בנושא האבולוציה אולם רוב התלמידים, כולל אלו בחינוך הממלכתי. במהלך 2011 נבחנו עליו כחצי אחוז בלבד מכלל תלמידי התיכון בארץ. במסגרת לימודי המדעים בחטיבות הביניים אין תוכנית לימוד של תורת האבולוציה, אך מורים רשאים ללמד אותה ביוזמתם. מורים אחדים טענו כי בהשתלמויות אותן הם עוברים נאמר להם כי אסור להם להשתמש במילה "אבולוציה" ואסור להם לערוך השוואות בין האדם לבין גורילות, אך משרד החינוך טען בתגובה כי לא קיימת הנחיה שכזאת. באוניברסיטאות בישראל, כמו בכל שאר ארצות המערב, תורת האבולוציה מהווה בסיס למדעי החיים ונלמדת בקורסי חובה לתואר ראשון בפקולטות ללימודי הביולוגיה.
ראו גם
גנאלוגיה
אבולוציה אפיגנטית
בריאה ספונטנית
פלאואנתרופולוגיה
צ'ארלס דרווין
ניסוי האבולוציה של אי קולי
אבולוציה ניסויית
אבולוציה של האדם
שיעור התמיכה באבולוציה
אבולוציה כתאוריה וכעובדה
ציר הזמן של ההיסטוריה האבולוציונית של החיים
לקריאה נוספת
צ'ארלס דרווין, מוצא המינים – ספרו המפורסם של צ'ארלס דרווין – ירושלים: מוסד ביאליק, 1960.
ריצ'רד דוקינס, השען העיוור, תרגם עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1993.
ריצ'רד דוקינס, ההצגה הגדולה בתבל: הראיות בזכות האבולוציה, אור יהודה: דביר, 2010.
סטיב ג'ונס, כמעט כמו לווייתן: מוצא המינים נכון לעכשיו, תרגמה מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ידיעות ספרים, 2006 (ספר שהוא מעין מהדורה מודרנית של ספרו המקורי של דרווין בהתאם לידע המדעי הנוכחי).
סטיבן ג'יי גולד, מאז היות דרווין, אור יהודה: ספרית מעריב, 1995.
דוד וול, פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה: על הרעיונות ועל אלה שהגו אותם, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2010.
דוד, וול, הכוחות המניעים באבולוציה: תהליכים גנטיים באוכלוסיות, תל אביב: רמות, 1985.
ניל שובין, הדג שבתוכנו: מסע אל ההיסטוריה בת 3.5 מיליארד שנים של גוף האדם, תרגמה מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2010.
דן גראור, אבולוציה: מדרווין עד ה-DNA, ספריית אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1994.
חוה יבלונקה ומריון ג' למב, אבולוציה בארבעה ממדים: תורשה גנטית, אפיגנטית, התנהגותית וסמלית בתולדות החיים, תרגמה: ברוריה בן-ברוך, תל אביב: עם עובד, 2009.
חוה יבלונקה, אבולוציה (7 יחידות לימוד ב-3 כרכים), תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994–1997.
יוסף נוימן, החיים ותודעת החיים: היווצרות החיים, דארוויניזם, האדם, תל אביב: רסלינג, 2010.
ג'רי א. קווין, למה האבולוציה נכונה, הוצאת משכל, תל אביב, 2013,
סטיוארט קאופמן, Origins of Order: Self-Organization and Selection in Evolution, יצא בשנת 1993, אוניברסיטת אוקספורד.
אנה קלייבורן, נפלאות האבולוציה, מסע החיים, ספר לילדים ולנוער, הוצאת שוקן, 2024
קישורים חיצוניים
ראיות ותגליות חדשות ומצטברות, שהובילו את המגזין המדעי Science להכתיר את שנת 2005 כשנת האבולוציה
סקירה על רעיון האבולוציה – באתר "בארץ הדעת"
איריס פריי, כיצד התהוו החיים, כיצד החלה האבולוציה ואיך הפך חומר דומם לחומר חי – באתר "סנונית" (פורסם בגליליאו)
צ'ארלס דרווין, "מוצא המינים"
מסע בנבכי האבולוציה – באתר PBS
סמדר רייספלד, תפישות מוטעות בנושא האבולוציה – חלק א', באתר הידען, פורסם בגליליאו, 16 באוגוסט 2009
אבולוציה ובריאתנות באתר תוכנית המחשבה הביולוגית של האוניברסיטה הפתוחה.
אבולוציה והתנהגות בעולם החי , קורס וידאו באתר אוניברסיטה מצולמת
רנה דאקוורת׳, אסונות ורגיעות, הזמן הזה, מכון ון ליר, נובמבר 2020
מבוא לאבולוציה, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | ארנון לוטם, ההיסטוריה של האבולוציה > חלק א' > חלק ב' | חנה יבלונקה, דרכיה העקלקלות של האבולוציה > חלק א' > חלק ב' | יואל רק, האבולוציה של האדם > חלק א' > חלק ב' | לילך הדני האבולוציה של הרבייה המינית | רועי קישוני, חיידקים, רפואה ואבולוציה | יעקב שביט, יחסי הדת והאבולוציה | אייזיק לובלסקי, תורות גזע ודרוויניזם חברתי | אורן הרמן, אלטרואיזם ואבולוציה | צחי פלפל, עתיד האבולוציה | מנחה ליעד מודריק, עורכת ראשית מאיה גייר, יוני 2019
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:אקולוגיה
קטגוריה:צ'ארלס דרווין
קטגוריה:תאוריות מדעיות
קטגוריה:תאוריות ביולוגיות | 2024-10-01T00:07:18 |
ירושלים | יְרוּשָׁלַיִם (; , נהגה אל־קֻדְס; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא בירתה של מדינת ישראל, והעיר הגדולה בה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. בירושלים שוכנים על פי חוק מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. נכון לסוף מאי 2024, מתגוררים בה כמיליון תושבים.
העיר מקודשת לשלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. היא הייתה המרכז הדתי והמדיני של חיי העם היהודי בימי קדם, ובה שכן בית המקדש, ושימשה מושא כמיהתו וכיסופיו בגלות. ירושלים מוזכרת בהבלטה בסידור התפילה היהודי, כגון בברכת המזון הנאמרת מדי יום, וכן בתפילת שמונה עשרה. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות, לאורך ההיסטוריה היוותה העיר מוקד של מאבקים וסכסוכים.
העיר הוקמה ב על יד מעין הגיחון, באתר המכונה עיר דוד. היישוב התמקד בגבעה זו במשך כששת אלפים שנה, עד לאמצע תקופת הבית השני, בה הוסט המוקד העיקרי של העיר לאזורים הנמצאים כיום בתחומי העיר העתיקה. העיר העתיקה הייתה המוקד העיקרי של העיר עד לסוף המאה ה־19, בה התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, והן משכנות בתוכן, נכון לתחילת המאה ה־21, את הרוב המוחלט של תושביה. ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר".
בחוות דעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי. עם זאת, עמדתה העקבית של ממשלת ישראל הינה כי ההחזקה בשטחה של ירושלים המאוחדת חוקי.
גזרון השם
התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים היו בכתבי המארות, במאה ה-20 לפנה"ס במצרים העתיקה, בהם מופיעה העיר תחת השם "אושאמם" (ꜣwšꜣmm), אשר נהגה ככל הנראה כ-"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim). מחקרים עדכניים טוענים כי השם "אוּרוּסַלִים" מתבסס על האל שלם, אל השקיעה הכנעני ("אוּרוּסַלִים" מתורגם ל-"ביתו של שלם" ממצרית קדומה).
במאה ה-19 לפנה"ס, נחרט שם העיר על קערה, "רושלימום" (Ru-ša-lim-um), שמתורגם גם ממצרית עתיקה ל-"ביתו של שלום". עם זאת, יש מחלוקת על האם הכוונה באל הכנעני "שלם" או במילה "שלום" ככוונה לעיר שבה "הושכנה שלום".
במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִים".א"ע 287 שו' 61, ראו אזכור ארכאולוגי של המילה ירושלים בכתיב זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה בכניסה לעיר המודרנית, על עמוד אבן גלילי משלהי תקופת בית שני (המאה ה־1 לספירה), שם הוא מופיע בכתב עברי הדומה לזה של ימינו, וכן במגילת המלחמה, אחת ממגילות מדבר יהודה, אשר מתוארכת לאותה תקופה.
שמה של העיר ירושלים נגזר מהמילה שָׁלֵם, שהיא אחד משמותיה הקדומים של העיר, כפי שכתוב במקרא: . בהתאם מקובל לפרש שמלכי-צדק, הנזכר בספר בראשית כמלך שָׁלֵם, היה למעשה מלך ירושלים. בתנ"ך מופיע שם העיר כמעט תמיד בכתיב חסר, ירושלם, הרומז להגייה קדומה לשם, ירושלֵם; אך כאשר המילה מנוקדת, מופיע באופן חריג חיריק בין הלמ"ד למ"ם (יְרוּשָׁלִַם), המצביע על ההגייה המודרנית. הכתיב ירושלים מופיע בתנ"ך בארבעה מקומות בלבד, אך נעשה לדומיננטי בלשון חז"ל, והוא המקובל בשפה העברית מאז ועד היום.
התחילית "יְרוּ" לקוחה מן השורש השמי י-ר-ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", על פי הפסוק: . לפיכך, על פי חקר המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם" או "הוליד שלם". על פי מדרש שמתבסס על הפסוק , השם "ירושלים" הוא הלחם בסיסים של יִרְאֶה, השם שנתן לה אברהם, ושל שָׁלֵם, השם הקדום שנודעה בו העיר בימי מלכי-צדק.
לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת היהודית – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: .
בשפות אחרות
ממוזער|250x250 פיקסלים|מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי. בצד השני של המטבע טבועה דמותו של אדריאנוס
בתרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית עתיקה, תועתק שם ירושלים ל-"Ιερουσαλήμ" (יֶרוּסַלִים), ובמקורות יווניים עתיקים אחרים קיים גם הכתיב Ἱεροσόλυμα (הִייֶרוֹסוֹלִימָה). פירוש המילה "הִייֶרוֹס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", ובשל מעמדה הדתי של ירושלים שמה פורש לעיתים קרובות בדרך זו. בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, תועתק השם ל"הִייֶרוּסַלֶם" (Hierusalem), ובתרגום הפשיטתא לארמית סורית נקראת העיר "אוּרִשְׁלֶם" (ܐܽܘܪܺܫܠܶܡ). שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב.
בשנת 130, לאחר שירושלים היהודית חרבה במרד הגדול, הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבותיה עיר רומית, לה נתן את השם הלטיני אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה (Aelia Capitolina): "איליה" - על שם משפחתו, בית אַיְלִיָה (Gens Aelia), ו"קפיטולינה" מלשון קַפִּיטוֹלִינוּס (Capitolinus), אחד מתאריו של האל יופיטר. השם הלטיני היה בשימוש במשך כל התקופה הרומית, ואף שהקיסר הנוצרי קונסטנטינוס החיה את שם ירושלים בצורתו היוונית (Ιερουσαλήμ), בירושלים הביזנטית שימשו שני השמות זה לצד זה. אף בשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה הערבית "איליא" (إيلياء), אך בחלוף הזמן השימוש בשם זה נעלם. השם "אוּרְשַלִים" (أُورْشَلِّيم), שהוא שערוב של השם הארמי "אורשלם", ממשיך להתקיים בעיקר במגזר הערבי-נוצרי, וכך גם בתרגומי המקרא וכתבי הקודש הנוצריים לערבית.
השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בעיקר בקרב מוסלמים, הוא אַל-קֻדְס (القُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבע במאה ה-12. בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: "אורשלים אל-קדס" (أورشليم القدْس). במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי.
בשפה האנגלית נקראת העיר "Jerusalem" (נהגה "גֶ'רוּזַלֶם"), בהתבסס על הכתיב הלטיני Ierusalem, וברוב לשונות מערב אירופה העכשוויות מקובל כתיב דומה (אם כי ההגייה משתנה בהתאם לשפה). ביוונית מודרנית שם העיר הוא "Ιεροσόλυμα" (הִייֶרוֹסוֹלִימָה), ברוסית: "Иерусалим" (יֶרוּסַלִים), ובארמנית: "Երուսաղեմ" (יֶרוּסַגֶֿם).
היסטוריה
לוח תקופות היסטוריות של ירושליםגבול|מרכז|26x26 פיקסליםכנעןהאלף השני לפנה"ס – 879 לפנה"סגבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת ישראל המאוחדת879 לפנה"ס – 796 לפנה"סגבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת יהודההמאה ה־8 לפנה"ס – 586 לפנה"סגבול|מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה הנאו-בבלית586 לפנה"ס – 539 לפנה"סגבול|מרכז|26x26 פיקסליםהממלכה האחמנית539 לפנה"ס – 332 לפנה"סגבול|מרכז|26x26 פיקסליםהממלכה הסלאוקית332 לפנה"ס – 167 לפנה"סגבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת החשמונאים140 לפנה"ס – 67 לפנה"סגבול|מרכז|26x26 פיקסליםפרובינקיה יודיאה6 – 135גבול|מרכז|26x26 פיקסליםסוריה פלשתינה136 – 395גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה הביזנטית395 – 637גבול|מרכז|26x26 פיקסליםבית אומיה637 – 750גבול|מרכז|26x26 פיקסליםבית עבאס750–1055גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהשושלת הסלג'וקית1055–1099גבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת ירושלים1099–1291גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהסולטנות הממלוכית1291–1517גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה העותמאנית1517–1922גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהמנדט הבריטי1922–1948גבול|מרכז|26x26 פיקסליםישראל1948 – הווה
מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה
על-פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית, סביבות האלף ה-5 לפנה"ס. בחפירות שנערכו ב-2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים.
ממוזער|שמאל|250px|עיר דוד – שחזור מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני
ב־1909 התגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פארקר, שברי חרס שתוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלה היוו עדות למגורים בסמוך למקום. הפיכת ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה־19 לפנה"ס.
בתקופת הברונזה המאוחרת, במהלך המאה ה־14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר-מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים.
העת העתיקה
על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית עד לכיבושהּ בידי דוד המלך, שקבע בה את מרכז שלטונו.
בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה משם צפונה להר הבית. ב-598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד אדוניו הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל מצור על העיר, וב-586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו, את ירושלים וחולל את חורבן בית המקדש הראשון.
עם יציאת היהודים לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הכרזת כורש ב-538 לפני הספירה, שוקמה והוכרזה ירושלים מחדש כבירת הפחווה ביהודה. רבים מגולי בבל שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני. גם לאחר השיבה המשיכו לשבת בה לא־יהודים, כמו הפיניקים.
ב-332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב והשליט בירושלים משטר כיבוש הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת חוקים דרקוניים ובאכיפתם על היהודים, בכללם כאלה הסותרים את עיקרי הדת היהודית, דוגמת הניסיון לכפות עליהם להמיר את דתם ולאכול מזונות שאינם כשרים. כפייה זאת הובילה לפריצת מרד החשמונאים, ב־167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי השלטון ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית.
ב-37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב-66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב-69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני.
במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ-500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה.
ממוזער|250px|תיאור ירושלים הביזנטית במפת מידבא
ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה.
מעמדהּ הרם של העיר החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל מ-324 לספירה, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצְרים, במשך כ-300 שנה ויותר.
מימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של ירושלים כקדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. בהקשר זה נבנתה בעיר כנסיית הקבר וכנסיות נוספות אחרות. כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב-614, קטע זמנית את השלטון הנוצרי-הביזנטי בעיר. ב-628 שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים נוספות בלבד, עד לכיבושהּ הסופי בידי הערבים.
ימי הביניים
ב-636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים-מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב-691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפות בית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים.
המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי-מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות.
ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר.
עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון.
עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244.
במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד.
ממוזער|250px|מפת העולם בצורת תלתן, אותה יצר היינריך בינטינג ב־1594, בה מוצגת ירושלים כמרכז העולם
ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית-מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות.
באביב 1219 חרבו חומות ירושלים, והעיר נותרה ב-316 השנים הבאות ללא חומות.
לאחר מסע הצלב השישי שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים.
ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן.
תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: . בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס".
בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה.
העת החדשה
במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת), העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת.
ממוזער|250px|בית-הכנסת הספרדי "רבי יוחנן בן-זכאי", העיר העתיקה, 1893
ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ-11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר.
חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א, בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה.
המאה ה־19
ממוזער|טקסט=מפה דמיונית של ירושלים מן המאה ה־18, דניאל הרץ|מפה דמיונית של ירושלים מן המאה ה־18, דניאל הרץ
במאה ה-19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית.
הציבור הנוצרי בירושלים כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים, ואנשי כמורה ודת.
היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים.
בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה:
המאה ה־20
ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי.
בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים.
ממוזער|250px|מפת הקו העירוני בשנים 1948–1967
בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בינלאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ.
כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.
בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.
במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי.
בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל.
בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו-שבועית, לשם הגנה על המובלעת הישראלית בהר הצופים.
שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.
אחרי 1967
250px|ממוזער|מלחמת ששת הימים, 7 ביוני 1967. בכירי צה"ל בהר הבית.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר.
מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה.
מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי-חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית-נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות.
בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.
במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות, בהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן-יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א.
המאה ה־21
בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום.
במהלך מבצע עמוד ענן, ב-2012, שוגרו לראשונה רקטות קרקע-קרקע מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זאת חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, ב-2014, ומבצע שומר החומות, ב-2021, שנפתח ב-7 רקטות שנורו אל עבר העיר עקב המהומות בירושלים (2021) באותה תקופה.
החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה.
קדושתהּ של ירושלים
ביהדות
טקסט=הכותל המערבי|ממוזער|260px|הכותל המערבי
ממוזער|260px|יהודים מתפללים בכותל המערבי
ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהמבואר במקרא שהיא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו גם מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה השישית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קורבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתייה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.
ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה המפורש, אלא כ (), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית () היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית.
המקרא וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו.
במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון:
על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון.
בנצרות
ממוזער|250px|נזירים בכנסיית הקבר
בראשית הנצרות (המאה ה־4), היה היחס לירושלים דואלי. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, שוכנים האתרים במהלכם חי ומת ישו, דוגמת ויה דולורוזה וכנסיית הקבר. חורבנהּ של ירושלים במרד הגדול נתפש כעונש לעם ישראל, על כך שדחה את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית, נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.
חשיבותהּ של ירושלים עבור הדת הנוצרית עלתה עם כיבושהּ מידי המוסלמים, במיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה־11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים, הפכה ירושלים בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, קיימות בנצרות גישות, המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטפורי כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן, מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" (הרוחנית) כנגד ירושלים הגשמית (הפיזית). גישה זאת התפתחה, כנראה, משום שירושלים מרוחקת מרוב המדינות הנוצריות וגם משום שמרכז הנצרות הקתולית נמצא בקריית הוותיקן.
באסלאם
ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים האתר השלישי בחשיבותו הדתית, לאחר מֶ֫כָּה ואַל-מַדִ֫ינָה; לפיכך היא מכונה: "תַ֫'אלִת' אַל-חַ'רַמָ֫יְין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. באסלאם השיעי מהווה ירושלים את המקום הרביעי בחשיבותו, אחרי מסגד אימאם עלי בנג'ף ומקדש אימאם חוסיין בכרבלה.
אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "א֫וּלָא אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא במסורת המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכַּעְבָּה שבמֶ֫כָּה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136–144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באַל-מַדִ֫ינָה המכונה "ד'וּ אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת – לכיוון מֶ֫כָּה.
ממוזער|250px|כיפת הסלע
הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכַּעְבָּה. לפי גרסה אחרת התפלל מוחמד לכיוון ירושלים, עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; לפיכך, פנה להתפלל לכיוון הכַּעְבָּה. הסברים אחרים נסובים סביב מעמדהּ הקדוש של מֶ֫כָּה בחצי האי ערב עקב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה מוכרת ומקודשת פחות באותה התקופה. על פי הסבר אחר, הכַּעְבָּה במֶ֫כָּה הייתה מוקד של עבודת אלילים, על כן מלכתחילה לא ניתן היה לפנות לעברה בעת התפילה, ובמקומה נבחרה ירושלים לשמש ככיוון התפילה. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכַּעְבָּה, שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונהּ.
250px|ממוזער|מסגד אל-אקצא
מקור קדושתהּ של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתהּ התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן בשום שם משמותיה המקובלים: "בַּ֫יְת אַל-מֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), "אִ֫ילִיַאא'" (إيلياء, על שם אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה), "אַל-ק֫וּדְס" (القدس). הכינוי "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אַלְאִ֫סְרַאא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אַל-אַ֫קְצָא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, "אַלְאִסְרַ֫אא'") ומקום עלייתו השמימה (المعراج, "אַלְמִעְרַ֫אג'"). החדית' מספר, כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים, תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חיזיון שלה. לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פירשה שהמסגד המדובר נמצא בשמים, אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מֶכָּה ובין טאיף. החוקר אורי רובין טוען, כי הפרשנות של "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית, אשר מטרתהּ להפחית ממעמדהּ של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 תיאר במקור את המסע הלילי של מוחמד. לעומת רובין, סבור המזרחן מרדכי קידר, שקדושתהּ של ירושלים עבור דת האסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימינו אלה.
חשיבותהּ של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת מבני התפילה המוסלמיים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פַצַ֫'אאִיל בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס, פַצַ֫'אאִיל אַלְקֻ֫דְס), אשר חיזקה את מעמדהּ של ירושלים באסלאם.
אזכור שבחה של ירושלים בתלמוד
200px|רקמה על מחזור לראש השנה, ובה ציור של ירושלים. תחילת המאה העשרים. מאוספי הספרייה הלאומית.|ממוזער|רקמה על מחזור לראש השנה, ובה ציור של ירושלים. תחילת המאה העשרים. מאוספי הספרייה הלאומית.
ירושלים בתרבות
שירים
ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים.
שיר שזכה למעמד מיוחד בהקשר זה והפך למזוהה עם העיר, הוא ירושלים של זהב. השיר נכתב לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון של יום העצמאות תשכ"ז (1967), כאשר התבקשה נעמי שמר לכתוב שיר לכבוד ירושלים על ידי גיל אלדמע לבקשתו של טדי קולק. לפיכך כתבה והלחינה שיר בן שלושה בתים – ירושלים של זהב. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים כתבה בית נוסף כמשלים לבתים הקודמים המקוננים על מצבה של ירושלים השוממה הכבושה בידי הערבים.
השיר ירושלים של ברזל חובר על ידי מאיר אריאל ויצא לאחר מלחמת ששת הימים, כמעין תגובה לשיר "ירושלים של זהב" ומתנגן באותו הלחן. השיר מתאר את הקרבות על ירושלים, את האווירה ששרתה בזמן המלחמה, וכן את שחרור העיר העתיקה וההגעה להר הבית.
שירים רבים נוספים נכתבו על ירושלים, בהם "שישו את ירושלים" של "צמד דרום" שנכתב לפסטיבל הזמר החסידי לשנת 1970, "ירושלים" של הזמר עומר אדם, השיר באמהרית 'ירוסלם קדוסה קטמה' ("ירושלים עיר הקודש") שחובר בידי יהודי אתיופיה, ירושלים שבלב של אברהם פריד, ירושלים של ויליאם בלייק (ההמנון לא רשמי של אנגליה), אלבום ירושלים של להקת הפה והטלפיים.
סרטים
ירושלים הקטנה – סרט דרמה צרפתי (2005), ירושלים, ירושלים (סרט) – סרט קולנוע בבימויו של אלי שוראקי (2006), המבוסס על הספר באותו שם, ירושלים: הסרט – סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק משנת 2013 ג'רוזלם (סרט) – סרט אימה ישראלי משנת 2016.
כמו כן קיימת סדרת טלוויזיה בשם ירושלים המשודרת ב-HOT.
ספרים
ירושלים – ספר מאת משה מנדלסון, ירושלים – רומן מאת סלמה לגרלף ירושלים, ירושלים – ספר המתאר את המאבק לעצמאות של מדינת ישראל. הסופר עמוס עוז מיקם בירושלים את כמה מעלילות ספריו (ובהם מיכאל שלי, המצב השלישי, סיפור על אהבה וחושך, הבשורה על-פי יהודה).
דברים נוספים
ירושלים אופרה מאת ג'וזפה ורדי, ירושלים משחק קופסה של איסוף בולים בעיר ירושלים.
גאוגרפיה
ממוזער|200px|תצלום אוויר של ירושלים מתחנת החלל הבינלאומית, 2008
ממוזער|250px|העיר העתיקה מכוסה שלג
ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.
מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.
מקורות מים
בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר במי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר.
חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה". אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן.
לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית.
הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין.
כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים.
אקוויפר ההר הוא ממקורות המים העיקריים של העיר. בעבר נדלו ממנו מים דרך בורות המים שהיו בשימוש נרחב בשכונות. כיום תחנות השאיבה המודרניות (של מקורות וחברת הגיחון) שואבות ומספקות ממנו מים.
חקלאות
בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם.
אקלים
ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים-תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת בה עומדת על כ-554 מילימטרים בשנה. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ-60%. לעיתים יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל-3–5 שנים, יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כעשרים סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים.
"ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר.
דמוגרפיה וסטטיסטיקה
+אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות: שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ 1525 1,194 3,704 714 5,612 1538 1,363 7,287 884 9,534 1553 1,958 12,154 1,956 16,068 1577-96 אין מידע 8,740 אין מידע ? 1838 3,000 4,500 3,500 11,500 1846 7,515 6,100 3,558 17,173 1851 5,580 12,286 7,488 25,354 1862 8,000 6,000 3,800 17,800 1876 4,000 13,000 3,560 20,560 1882 9,000 7,000 5,000 20,560 1885 15,000 6,000 14,000 35,000 1905 13,300 11,000 8,100 32,400 1922 34,000 13,400 14,700 62,600 1931 51,200 19,900 19,300 90,500 1944 97,000 30,600 29,400 157,000 1948 100,000 40,000 25,000 165,000 1953 139,000 אין מידע אין מידע 139,000 1967 195,700 54,963 12,646 263,307 1980 292,300 אין מידע אין מידע 407,100 1985 327,700 אין מידע אין מידע 457,700 1987 340,000 121,000 14,000 475,000 1990 378,200 131,800 14,400 524,400 1995 382,000 164,300 16,300 662,600 2000 448,800 208,700 אין מידע 657,500 2004 458,000 225,000 15,000 706,000 2007 489,480 אין מידע אין מידע 746,300 2011 497,000 281,000 14,000 801,000 2014 534,000 316,000 אין מידע 850,000 2016 550,100 332,600 אין מידע 882,7002022590,600362,60012,900966,000 שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כהערות:
גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה־19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון חל ב־1967, במסגרתו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה.
תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים: שיעורם עומד על כ-1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל-2004).
ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד.
אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ-61%. אחוז תושביה הערבים עלה מכ-24% לכ-38%, ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בירושלים מכ-245,000 לכ-341,000 תושבים: קצב גידול של כ-3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ-1.3% בלבד בשנה, מכ-475,000 בשנת 2005 לכ-571,000 בסוף שנת 2020.
עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ-18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ-11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה.
האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב-2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ-1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב-יפו.
במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ-35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ-24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ-20% מהם – "דתיים", וכ-19% מהם – "חילונים".
מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים.
נכון לסוף אפריל 2024, אוכלוסיית העיר עומדת על כ- 1,000,777 תושבים.
מעמדהּ החוקי של ירושלים
ממוזער|240px|משכן הכנסת – בית המחוקקים של ישראל
מאז 1948, מעמדהּ החוקי והבינלאומי של ירושלים אינו מוסכם. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בינלאומית של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים, בסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר.
במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. כבר ב־16 במאי 1948 חקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת שטח נטוש, תש"ח-1948, אשר נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים".
משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה נערכה רק בדצמבר 1949.
גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים.
ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם.
מזרח ירושלים
ממוזער|250px|שכונות עיסאוויה ומחנה הפליטים שועפאט בצפון-מזרח ירושלים
ממוזער|250px|שכונת נוף ציון בדרום-מזרח ירושלים
שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
מייד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם ל. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם אין אזרחות ישראלית, ולכן הם אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת או להוציא דרכון ישראלי. על פי החוק הבין-לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, ולכן השכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. ב־1980, חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה-90 כמטה של אש"ף בעיר.
בחוות דעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי. לפי בית הדין, המשטר שישראל מנהלת ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים דומה במאפייניו למשטר אפרטהייד, בשל מערכות החוקים השונות וההפרדה הפיזית במרחב בין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים האלו לבין המתנחלים המחזיקים באזרחות ישראלית.
יום ירושלים
ממוזער|250px|מנורת הכנסת
לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. בשנת 1998, הפך יום ירושלים חג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה.
מוסדות המדינה בירושלים
הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה למשכנה הנוכחי ב־1966.
לאחר קום המדינה בתחילת שנות ה־50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה־70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה־80 הוקם המבנה הנוכחי של בנק ישראל ששכן קודם לכן ברחוב יפו. בתחילת שנות ה־90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בית הדין השרעי לערעורים שוכן ברחוב הלל.
בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1.
מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה.
בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה.
נציגויות זרות בירושלים
במהלך השנים, קבעו שבע עשרה מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי (שחזרה בה), קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה.
יחס ארצות הברית לירושלים
ארצות הברית היא המדינה הגדולה והמשמעותית מבין מדינות המערב. מדינת ישראל נתמכת בה רבות, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבינלאומי של ירושלים. מאז הקמת מדינת ישראל, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם, בכל הנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים וכדי להימנע מיצירת מתחים נוספים באזור רגיש זה.
בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות.
ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס. פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית.
ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית. בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל. ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה, שוכנות באופן רשמי בתל אביב, בפועל בתל אביב ובערים הסמוכות.
עיריית ירושלים
250px|ממוזער|בנייני העירייה, כיכר צה"ל, מול שער יפו
עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בינלאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.
עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר- הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך.
שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה.
עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).
ראש העירייה הנוכחי הוא משה ליאון.
ממוזער|200px|תבליט של סמל עיריית ירושלים
סמל העיר
בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית".
הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים:
עלי זית – מסמלים שלום בין בעלי הדתות והלאומים השונים החיים בעיר, כמו גם את עצי הזית הנפוצים באזור.
חומות ירושלים – מסמלות את חומת העיר העתיקה.
גור אריה יהודה – מוצג בתנ"ך כסמלו של שבט יהודה, ומאוחר יותר גם כסמלה של ממלכת יהודה (ירושלים הייתה מאז ימי דוד המלך בירתו של שבט יהודה וממלכת יהודה).
כלכלה
מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני.
בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו-11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על-פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ-33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו-19.3% בישראל. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ-60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל.
על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2021 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 39% מהמשפחות, 42% מהנפשות ו-51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 60% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, ו-43% בקרב האוכלוסייה החרדית. בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שיעור הנפשות העניות הוא 31%.
בשנת 2022 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 67%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (82%).
270px|ממוזער|שוק מחנה יהודה
שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים, שעל פי המכון החרדי למחקרי מדיניות עומד על 42.2% בגילי העבודה (לעומת 73.8% בקרב הנשים החרדיות). שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (27% לעומת 83% בקרב הנשים היהודית בירושלים).
תעסוקה
בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים הם חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970).
אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: אזור התעשייה עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים.
הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי-טק).
היי-טק
בירושלים יש כ–500 חברות סטארט־אפ נכון לשנת 2017, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל.
ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבינלאומי Startup Genome. ירושלים גם מהווה אכסניה לכ-15 קרנות הון-סיכון, שהידועה בהן היא JVP.
פעילות ההיי-טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול ואזור ההיי-טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ-16 אלף איש.
תיירות
בשנת 2009, נרשמו בבתי המלון בישראל 8.1 מיליוני לינות תיירים, מתוכן 2.6 מיליון היו בירושלים, לעומת 1.9 מיליון בתל אביב. מספר לינות התיירים הישראליים באותה השנה היה גבוה אף הוא יותר בירושלים מאשר בתל אביב: 639,000 אלף לעומת 435,000, אף על פי שהשתיים לא היו המובילות ברשימה. מספר חדרי המלון בירושלים נכון לשנת 2020 עומד על כ-11,000 חדרים, ובתוכניות העירייה להגדילו בכ-8,000 חדרים נוספים, עד שנת 2020.
מלון המלך דוד, השוכן ברחוב המלך דוד, משמש בית הארחה רשמי של מדינת ישראל- עבור ביקורים רשמיים של אח"מים ממדינות זרות. במלון מתארחים, בין היתר: דיפלומטים, ראשי מדינות ובעלי תפקידים ממשלתיים בכירים אחרים, וכן אנשים מפורסמים, לרבות אמנים בינלאומיים, המגיעים להופיע בישראל.
ממוזער|230px|התחנה התשיעית בוויה דולורוזה, על רקע כנסיית הקבר
בשנת 2010, דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון". באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים". העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.
בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה.
תיירות נוצרית
בנצרות קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים.
תיירות מוסלמית
בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום שישי.
תיירות יהודית
על פי ההלכה, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים.
אתרי תיירות
ממוזער|280px|שער הרחמים ועמק יהושפט
תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם, מרכז העיר ומתחם המוזיאונים.
על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים, בין היתר:
הר הבית – המקום המקודש ביותר עבור העם היהודי, שבו שכנו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. כיום בנויים עליו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא.
הכותל המערבי – אחד משרידי קירות התמך והחומה שהקיפו את הר הבית ואת בית המקדש; התבסס כמקום תפילה מרכזי עבור העם היהודי במאות השנים האחרונות.
מנהרות הכותל – המקום הקרוב ביותר כיום לקודש הקודשים (מחוץ להר הבית).
כיפת הסלע – תחתיה נמצאת אבן השתייה.
מסגד אל-אקצא – אליו הגיע מוחמד ממכה, לפי חלק ממסורות האסלאם.
עיר דוד – נקודת תחילת צמיחתה של העיר ירושלים.
מגדל דוד – המצודה אשר הגנה על העיר.
כנסיית הקבר – מכילה על-פי מסורת נוצרית את מערת קבורתו של ישו.
ויה דולורוזה – המסלול בו צעד ישו מבית המשפט בדרכו אל אתר צליבתו.
טיילת ארמון הנציב – תצפית על העיר העתיקה מכיוון דרום.
הגשר התלוי מעל גיא בן הינום – הגשר התלוי הארוך בישראל.
בשנת 2006, נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ-38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר.
אדריכלות
ממוזער|240px|קמרון הכניסה לאל-מדרסה א-תנכיזיה ("המחכמה")
בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים.
העיר העתיקה
בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים.
השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית.
האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד.
בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה.
האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים.
ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי.
לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים".
מרכז|ממוזער|500px|סגנונות אדריכלות שונים במרכז העיר בירושלים
אבן ירושלמית
ממוזער|220px|חזית מלון ענבל בירושלים, המשובצת אבן ירושלמית
חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה.
בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ.
בנייה לגובה
בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה. עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר.
הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ-20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב־1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה־70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב־1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ-12 קומות, באזור גן פעמון הדרור. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלה נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות.
במאה ה-21 מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה, כמו גם במרכזהּ.
מוסדות דת מרכזיים
בירושלים מספר מוסדות דת מרכזיים לדתות שונות: הפטריארכיה הלטינית, הממונה מטעם האפיפיור על הקהילה הנוצרית-קתולית בישראל, ברשות הפלסטינית, בירדן ובקפריסין. הפטריארכיה שוכנת במבנה ענק ברובע הנוצרי. הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בישראל, בממלכת ירדן ובחצי האי סיני. הפטריארכיה הארמנית, המכונה בארמנית "הכס האפוסטולי של יעקב קדוש בירושלים", שוכנת במבנה גדול ברובע הארמני ברחוב הנקרא על שמה. היא ממונה על המקומות הקדושים בירושלים ועל הכנסיות ברחבי ישראל, יהודה ושומרון וירדן. הווקף הוא הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית. וכן הרבנות הראשית לישראל, ראו למעלה.
גנים וטבע עירוני
ממוזער|250px|צבי ארץ ישראלי בעמק הצבאים
ממוזער|250px|גן המפלצת בקריית היובל, מסמליה המודרניים של ירושלים
בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור. כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, הממוקם בשולי קמפוס גבעת רם, בשכונת ניות; הגן הבוטני האוניברסיטאי בהר הצופים, שהוא גם הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בשולי קמפוס הר הצופים; וגן החיות התנ"כי, הממוקם בסמוך לשכונת מלחה. גנים אלה יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלה, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה.
חמישה אתרים בעיר מופיעים בתוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים כאתרים הראויים להיעשות "אתר טבע עירוני":
בריכת ממילא – בריכת אגירה, הממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא, בין רחוב הלל ורחוב אגרון.
גבעת התנ"ך – אחת משש הגבעות האחרונות בעיר, עליהן לא נבנו עדיין מבנים. גבעה זאת ממוקמת בסמוך לתיאטרון החאן, מול תחנת הרכבת ירושלים. הגבעה נמצאת על קו פרשת המים של ירושלים: מצדה האחד זורם לו נחל עמק רפאים, הנשפך לים התיכון, ומצדה השני זורמים להם נחל גיא בן הינום ונחל קדרון, הנשפכים לים המלח. במורד הגבעה שוכנת כנסיית סנט אנדרוז, המשקיפה לעבר גיא בן הינום והר ציון.
עמק פרי הר ("עמק הצבאים") – עמק פתוח, המשתרע על פני שטח של כ-205 דונמים, והממוקם בלב ירושלים, בין השכונות גבעת מרדכי, צומת פת וכביש בגין.
חורשת הירח – חורשת אורנים בשכונת טלביה, מול תיאטרון ירושלים. החורשה משמשת אתר טיול פעיל לתושבי העיר, ומתקיימות בה פעולות של בתי ספר ותנועות נוער.
יער גילה – אתר הטבע העירוני הגדול בשטחו. היער גולש משולי שכונת גילה לכיוון נחל כוס. היער הוא תוצאה של פעולות נטיעה אינטנסיביות, מעשה ידי אדם.
תרבות
ממוזער|250px|מתחם היכל הספר במוזיאון ישראל
מוזיאונים ומוסדות לאומיים
ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמורים מגילות מדבר יהודה וכתר ארם צובא, ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע.
בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים:
מוזיאונים ואתרים המוקדשים לתרבות ולאמנות, כמו גם להצגת תערוכות: בית אנה טיכו, מוזיאון על התפר, מוזיאון מגדל דוד, המוזיאון לאמנות האסלאם, בית האמנים בירושלים, בית אות המוצר הירושלמי, היכל שלמה, בית דוד פלומבו ועוד.
מוזיאונים ואתרים המוקדשים לסקירת מיצגים ארכאולוגיים, אשר נתגלו במהלך חפירות בעיר ובסביבותיה במהלך השנים: מוזיאון רוקפלר, עיר דוד, הגן הארכאולוגי ירושלים, מוזיאון ארצות המקרא, הבית השרוף, הרובע ההרודיאני, מרכז אריאל, בית זיבנברג ומוזיאון מגדל דוד. המיצגים המוצגים במוזיאונים אלה נוסכים נופך והצדקה ויזואליים- למאורעות היסטוריים עתיקים, אשר התרחשו בעיר לאורך כל שנות קיומה, בפרט מתקופת המקרא.
מוזיאונים ואתרי היסטוריה ומורשת: גבעת התחמושת, מרתף השואה, מוזיאון אסירי המחתרות, מרכז מורשת מנחם בגין, בית הרב קוק, מוזיאון ידידי ישראל ובית מורשת אצ"ג.
מוזיאונים ואתרים היסטוריים אתניים ועדתיים: מוזיאון יהדות איטליה, המוזיאון הארמני ומוזיאון חצר היישוב הישן.
מוזיקה ואמנות
250px|ממוזער|המרכז למוזיקה בימין משה
ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תזמורת ירושלים החדשה, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק.
הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, למשל פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, ופסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד.
בעיר קיימים בתי תרבות רבים כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים.
אתרי תרבות עיקריים:
בתי קולנוע: "לב סמדר" הוותיק והייחודי בשכונת המושבה הגרמנית, תיאטרון ירושלים בשכונת טלביה, סינמטק ירושלים ששופץ והורחב בשנת 2007, השוכן בגיא בן הינום, מתחם סינמה סיטי ירושלים ומרכז שרובר לתרבות – ה"פלאנט".
תיאטראות ומופעים: קבוצת התיאטרון הירושלמי, בית מזיא לתיאטרון, תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, בית העם, בית שמואל, בית אגרון, אולם קונצרטים בבית ימק"א, המרכז למוזיקה במשכנות שאננים, הזירה הבין תחומית ועוד. כמו כן, מתקיימים מופעים של מוזיקה עכשווית במועדונים שונים בעיר וביניהם "הצוללת הצהובה" ו"המעבדה".
מרכזי קניות, בילוי וחיי לילה
250px|ממוזער|שדרת אלרוב ממילא, מרכז קניות סמוך לעיר העתיקה
בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלה נמנים מדרחוב בן-יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות.
בקיץ 2007 נפתח מתחם בילויים וקניות חדש בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר אזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה.
במאה ה-21 התרחבו חיי הלילה בירושלים אל רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו. רחוב יפו ובן יהודה הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי.
שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ.
בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי ירושלים", ובו אטרקציה המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע. במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים.
במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב.
אירועים שנתיים
פסטיבלים – מדי שנה, בחודשי הקיץ, נערך בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים, הנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל. בעיר נערכים פסטיבלים רבים נוספים, עליהם נמנים: פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, פסטיבל הג'אז השנתי, שבוע הספר העברי, פסטיבל האור בירושלים, הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים ופסטיבל היין השנתי, הנערך בגן הפסלים.
ממוזער|250px|שכונת נחלת שבעה בשלג, פברואר 2015
אירועים נוספים הנערכים בעיר:
"שאון חורף" – פסטיבל בחודשי החורף, במהלכו מתקיימים אירועי תרבות ואמנות במספר מוקדים במרכז העיר. הפסטיבל מתקיים מזה עשור, ומנוהל על ידי המחלקה לאירועי צעירים שבאגף תרבות ואומנויות בעיריית ירושלים. שם זה מהווה משחק מילים עם הביטוי: "שעון חורף", ומשמעותו היא "המולת חורף".
מדי שנתיים, נערך בעיר יריד הספרים הבינלאומי.
"מנופים" הוא אירוע אמנות עכשווית, המתקיים מדי שנה, והמציין את פתיחת עונת התערוכות בירושלים.
תהלוכות – בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים, נערכות בעיר תהלוכות. ביום ירושלים נערך גם ריקוד הדגלים. במועדים אלה, פוקדים את העיר עשרות אלפי מבקרים, מדי יום ביומו.
מרתון ירושלים – התחרות התקיימה לראשונה בירושלים בשנת 2011, לאחר 18 שנים אשר במהלכן נערכה בעיר ריצת חצי מרתון בלבד. מאז, נערכת תחרות זאת מדי שנה, בחודש מרץ.
אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, המאורגנים, הממומנים והנערכים על ידי עיריית ירושלים, מדי שנה בשנה.
תקשורת
290px|ממוזער|מבנהו המקורי של בית החולים שערי צדק, אשר שימש בעבר את הנהלת רשות השידור שנסגרה בשנת 2017, רחוב יפו
ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון ואולפני קול ישראל שנסגרו בשנת 2017 והוחלפו בתאגיד השידור הישראלי. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה וחלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל. כמו כן, בעיר ממוקמים משרדי דואר ישראל.
גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים (במקור "כל הזמן", יצא בשנים 1999–2013), כל העיר, ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים.
בנוסף לעיתונות העברית, מתפרסמים בעיר העיתונים ג'רוזלם פוסט ו-Jerusalem Christian Review באנגלית וכן אל-סבאר בערבית.
עברית ירושלמית
חלק מתושבי ירושלים משתמשים בעגה ירושלמית. בעגה זאת, בין היתר, אומרים מָאָתַיִם במקום מָאתַיִם; המילה "חתולה" נהגית במלעיל ומהווה את ברירת המחדל לחתול שמינו לא ידוע; בעגה הירושלמית ישנן גם מילים ייחודיות, למשל:
מציצה – סוכרייה על מקל
אשתנור – לאפה
אג'ואים / אג'וקים – גוגואים
במבליק – הממתק שוש (ליקריץ)
אבו יויו – "שק קמח" (נשיאת אדם על הגב)
אבן ג'וק – אבן, נייר ומספריים
חינוך ואקדמיה
מוסדות אקדמיים
ממוזער|250px|בניין המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית בהר הצופים
בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב-2012 בין מאה האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה.
לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהאם יאנג (האוניברסיטה המורמונית).
בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, מכללת ליפשיץ, מכללת אפרתה, מכללה ירושלים, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה. בהיכל שלמה ממוקם קמפוס של המכללה האקדמית הרצוג.
כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם.
ברחבי ירושלים ממוקמים כ-20 כפרי סטודנטים מטעם ארגונים שונים (בני עקיבא, שעלים ותנועת החלוץ). הכפרים ממוקמים בשכונות רבות, ובהן קטמונים-ח'-ט', פסגת זאב, גילה, ארמון הנציב ועוד.
מוסדות תורניים
ממוזער|250px|ישיבת חברון בשכונת גבעת מרדכי, אחת הישיבות הגדולות והחשובות בציבור החרדי.
בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים. בהן הישיבה הגדולה בעולם – ישיבת מיר, ישיבת הדגל החרדית ישיבת חברון, ישיבת מרכז הרב המכונה ספינת הדגל של הציונות הדתית וכן ישיבת הר המור הנחשבת לישיבת הדגל של ישיבות הקו. בירושלים פועלות גם מספר רב של מדרשות תורניות לנשים ובהן מדרשת נשמת, מדרשת לינדנבאום, מת"ן ומדרשת הרובע.
היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות.
בתי ספר
החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זאת. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית.
בעשור השני של המאה ה־21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר. במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל בית ספר לפי שלושה פרמטרים: חברתי-ערכי, סביבה פדגוגית והישגים.
מועצת הנוער העירונית
"מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי", את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ובתור מועצה מטעם עיר הבירה- שמורים לה, באופן אוטומטי- שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית.
בריאות
מערך הבריאות והרפואה בירושלים נחשב לאחד מהגדולים, המפותחים והחשובים בישראל, וקנה לעצמו אף שם עולמי בזכות בתי החולים מהחשובים במדינה, מכוני מחקר ופיתוח בתחום הרפואי, והפקולטות לרפואה השוכנים בעיר. מערכת הבריאות הירושלמית משרתת יותר ממיליון תושבי ירושלים והסביבה ואף מטופלים מרחבי הארץ שבאים אליה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל בה כל המוסדות הרפואיים (בתי חולים ומרפאות) הם בבעלות פרטית (עמותות וארגונים) ולא קיים בה מערך רפואי ממשלתי.
המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, ונמנה עם בתי החולים הגדולים במדינה, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז. בשנת 1980, עבר בית החולים למשכנו בשכונת בית וגן. בדצמבר 2012, סופח אליו בית החולים ביקור חולים.
המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית חולים אוניברסיטאי הקשור לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
מאפיין ייחודי של בית החולים שערי צדק נקבע עוד בעת היווסדו. אז הוחלט כי בית החולים יהיה מודרני בגישתו הרפואית, אך יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית. גם כיום ממשיך בית החולים להתנהל במתכונת זאת.
מרכז רפואי הדסה הוא המוסד הרפואי השני בגודלו בירושלים, גם הוא נמנה עם בתי החולים הגדולים והחשובים במדינה. המרכז כולל שני בתי חולים אוניברסיטאיים (בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים הדסה הר הצופים), וכן בתי ספר לרפואה, רפואת שיניים, ריפוי בעיסוק, רוקחות וסיעוד, המשותפים הן להדסה והן לאוניברסיטה העברית, ומרפאות חוץ.
בנוסף למרכזים הללו, פועלים בעיר מספר בתי חולים כלליים נוספים: בית החולים אל-מקאסד בהר הזיתים ובית חולים אוגוסטה ויקטוריה, השוכן במתחם כנסייתי מפואר (גם הוא בהר הזיתים) – שניהם משמשים את האוכלוסייה הערבית, ובית החולים משגב לדך, הממוקם בשכונת קטמון. כמו כן, קיימים בעיר בתי חולים ייעודיים: בית החולים סנט ג'ון לרפואת עיניים, בית החולים השיקומי אלי"ן לילדים, בית החולים הגריאטרי הרצוג והמרכז לבריאות הנפש, המאחד את שני בתי החולים הפסיכיאטריים: בית החולים כפר שאול ובית החולים איתנים.
במהלך המאה ה־19 נבנו בעיר מספר בתי חולים על ידי המעצמות האירופאיות, שבעבר פעלו בה וכיום חלקם כבר לא פועלים בה, אלא המבנה בו שכנו הוסב לשימושים אחרים, וחלקם סופחו לבתי החולים הקיימים (דלעיל) שאף להם היסטוריה ארוכה שראשיתה מאותה תקופה: בית החולים האיטלקי עד שנת 1939, בית החולים של המיסיון האנגלי עד 1948, בית החולים הגרמני עד 1918, המתחם הצרפתי בירושלים ובניין אביחיל. מוסדות נוספים שפעלו בעבר היו בית היולדות סדובסקי, אשר פעל בין השנים 1933–1948, ובית הנסן, אשר שכן בשכונת טלביה.
לכל קופות החולים הפועלות במדינה יש מרפאות וסניפים בכל רחבי העיר וכן מרפאות מומחים מיוחדות, כמו כן בעיר נוסדה רשת המרפאות לרפואה דחופה טרם וכיום היא מפעילה כמה סניפים ברחבי העיר ונותנת מענה 24/7. בעיר שוכנים מספר מטות של ארגונים ועמותות שונים בתחום הרפואי כגון איחוד הצלה ויד שרה. נוסף למערך האמבולנסים של מד"א, במזרח העיר פועל מערך אמבולנסים של הסהר האדום.
תחבורה
בהיותה העיר הגדולה בישראל ומרכז מטרופוליני ותיירותי חשוב, ירושלים מתמודדת עם עומסי תחבורה רבים שגדלים משנה לשנה, ותופעת היוממות הולכת וגדלה כאשר מדי שנה מספר כלי הרכב הנכנסים אל העיר והיוצאים ממנה עולה בהתמדה ועומד על עשרות אלפי כלי רכב שנכנסים אל העיר מדי יום מסביבתה ומשאר חלקי הארץ.
לאחר שנים שתשתיות התחבורה בעיר לא התפתחו כיאה לעיר גדולה ולא עמדו בקצב גידול אוכלוסייתה, וכדי להתמודד עם המצב, החלו גורמי התכנון העירוניים והממשלתיים תיקון ארוך שנים באמצעות שורת השקעות ממשלתיות ופרויקטי תחבורה גדולים בהיקפם. תכנון זה אמור להפוך את ירושלים למרכז תחבורתי חשוב וחדשני במישור הארצי, לחזק את מעמדה כעיר מובילה ולהפחית את עומסי התחבורה.
בנוסף לכך, ירושלים מתמודדת עם מפגעי זיהום אוויר ורעש שמקורם ברכבים המזהמים, וכן עם מצוקת חניה הולכת וגוברת – וכדי להתמודד עם בעיות אלה, בעירייה בעידוד הממשלה, הוחלט על צמצום הדרגתי של מספר כלי הרכב בעיר, על ידי השקעה מסיבית בפרויקטים לתחבורה ציבורית, פעילות הסברתית בנושא, שורה של תקנות שאמורות להחליף אוטובוסים ישנים באוטובוסים חדישים ופחות מזהמים, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים למרכז העיר ועוד.
באזור בנייני האומה צפוי לקום המרכז התחבורתי המשולב הגדול ביותר בישראל שיכלול את התחנה המרכזית, תחנת רכבת ישראל, שתי תחנות של הקו האדום והקו הירוק של הרכבת הקלה, חניון עם מאות מקומות, מנהרה למעבר כלי רכב, שבילי אופניים ומרחבים גדולים להולכי רגל.
במשרד התחבורה הוחלט על הקמת רשות תחבורה מטרופולינית בארבע הערים הגדולות של ישראל (ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע), שתנהל את מערך התחבורה בכל מטרופולין. במסגרת תוכנית זאת ירושלים נבחרה להיות הראשונה בה תקום רשות זאת.
תשתיות כבישים
כביש בגין הוא ציר התנועה המרכזי בעיר החוצה את העיר מצפון לדרום ומאפשר נסיעה רציפה ומהירה ללא צמתים ורמזורים. הכביש מחבר בין כל צירי התנועה המרכזיים של המטרופולין הירושלמי. לעיר יש כמה כניסות מארבעת רוחותיה כאשר הכניסה המרכזית והעיקרית היא מכיוון מערב דרך כביש 1. אומנם מקובל לכנות את אזור בנייני האומה "ככניסה לעיר", אך הדבר אינו נכון משום שהכניסה לעיר מתחילה במחלף מוצא מספר קילומטרים מערבית לאזור זה, שם מתחיל התחום המוניציפלי של העיר.
כבישים נוספים המובילים לעיר:
מכיוון צפון: כביש 443 (אף על פי שהכביש מקשר את העיר לאזור מישור החוף במערב, ביחס לי-ם הוא צפוני לה) הוא ציר התנועה השני בחשיבותו לאחר כביש 1 המקשר את ירושלים לכיוון מערב המדינה. הכביש מקשר את מודיעין-מכבים-רעות לירושלים.
מכיוון צפון-מערב: כביש 436 מהווה כניסה נוספת לעיר מכיוון צפון-מערב דרך שכונת רמות אלון (שהופך לשדרות גולדה מאיר) ומקשר את העיר לגבעת זאב וסביבתה.
מכיוון מערב: כביש 16 שנפתח בספטמבר 2022 ומנקז תנועה לשכונות דרום העיר דרך מנהרות ומחלפים מאזור מוצא. הכביש מתחיל בעיקול מוצא, ממשיך במנהרה למחלף גבעת שאול וממשיך דרך מנהרה נוספת עד לרחוב בייט בין שכונת בית וגן לרמת בית הכרם.
מכיוון צפון-מזרח: בשכונה הצפונית פסגת זאב קיימת גישה נוחה לכיוון צפון מזרח, לכביש 437, וליישובים אדם, כוכב יעקב, בית אל, עופרה ופסגות.
מכיוון מזרח: הגישה לירושלים מכיוון מזרח (מעלה אדומים וסביבתה, ים המלח ומזרח המדינה) מתבצעת באמצעות כביש 1, כאשר במחלף הזיתים הדרך מתפצלת לכיוון מרכז העיר והר הצופים דרך מנהרת הר הצופים (ע"ש נעמי שמר), או דרך נסיעת המשך בכביש 1 לכיוון צומת הגבעה הצרפתית.
מכיוון דרום: הגישה לירושלים מכיוון דרום מתבצעת באמצעות כביש 60, אשר מכונה גם "כביש המנהרות"- כביש זה מקשר את ירושלים עם דרום המטרופולין (גוש עציון, ביתר עילית וקריית ארבע).
צירי תנועה אחרים בתוך העיר הם: דרך האלוף נרקיס ודרך חברון המהווים את המשכו של כביש 60, כביש 20 המקשר את פסגת זאב דרך בית חנינא עם כביש בגין, דרך מנהרת הארזים (המשכו של כביש 1 הנכנס לתוך העיר ככביש מס' 9 עירוני), דרך בר-אילן-לוי אשכול (שהם קטע מכביש 417) ועוד.
תחבורה ציבורית
אוטובוסים
התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים כמעט לכל חלקי הארץ. בשנים 1931–1967 פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".
בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, המופעל על ידי חברות אגד וסופרבוס. העיר מקושרת באמצעות קווי אוטובוסים בינעירוניים של חברות אגד, אגד תעבורה, סופרבוס, אפיקים, וקווים כמעט לכל יעד ברחבי הארץ. בעבר הייתה ביקורת ציבורית גדולה על הגורמים העירוניים והממשלתיים, וכן על חברת אגד שהייתה המפעילה הבלעדית של מערך האוטובוסים בעיר, על שירות לקוי ומונופול של חברת אגד על הפעלת התח"צ בעיר. כתוצאה מכך, הוחלט על ידי משרד התחבורה להכניס עוד חברות אוטובוסים לשירות התח"צ העירוני כדי לשפר את השירות לתושבי העיר ולהפעיל מנגנוני לחץ על חברת אגד לשיפור השירות שלה עבור התושבים, כך שבעתיד עוד חברות תח"צ יפעילו קווים עירוניים ובכך תוגבר התחרות בין החברות ויחול שיפור במערך האוטובוסים.
כמו כן, קיימות תוכניות לסלילת נתיבי תח"צ בלעדיים בצירים מרכזיים בעיר כדי לשפר את מערך התח"צ.
במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת (בפיקוח ממשלתי של משרד התחבורה) הנותנת שירות לתושבי מזרח ירושלים ומקשרת את השכונות הללו אף ליעדים מחוץ לעיר, בתחום הרשות הפלסטינית.
מתחילת יולי 2007 פועלים בעיר קווי לילה.
שירות מוניות, כלי רכב שיתופיים ואופניים
בעיר פועלים שירותי מוניות "ספיישל". מוניות שירות פועלות בקווים בין עירוניים בלבד, ולאחר דרישת הציבור להפעלתם גם בתוך העיר, הוחלט על פתיחת קווי מוניות שירות עתידיים גם בתוך העיר. קווים אלה יאפשרו אלטרנטיבה לנסיעות באוטובוסים ויקלו על העומס בתחבורה הציבורית בעיר.
השימוש באופניים בעיר ככלי תחבורה אלטרנטיבי הוא מועט, מכיוון שהטופוגרפיה של ירושלים והפרשי הגבהים בין השכונות אינם מאפשרים שימוש נוח ומהיר באופניים. השימוש כיום באופניים נעשה בעיקר לצורכי פנאי ולכן העירייה יצאה בתוכנית גדולה בהיקפה לסלילת שבילי אופניים ברחבי העיר שיקשרו בין השכונות למוקדים מרכזיים. תוכנית זאת מתווספת לתוכנית אחרת של העירייה אשר במסגרתה הוקם פרויקט להשכרת אופניים רגילים וחשמליים ברחבי העיר בשם "ירופאן" בדומה לתל אופן בתל אביב. במסגרת פרויקטים אלה העירייה מבקשת לעודד את הפיכתם של האופניים גם לכלי תחבורה אלטרנטיבי מעבר לפעילות פנאי.
בעיר גם קיים מערך שיתופי להשכרת כלי רכב, שנקרא "CAR2GO", ביוזמת ואחריות העירייה.
מערכת להסעת המונים במטרופולין ירושלים
הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, והוא קו הרכבת העירוני הראשון בישראל. מספר הנוסעים ביום בקו האדום מגיע ליותר מ-100,000 איש. בסיום בניית מערך הרכבות, ישרתו את העיר שמונה קווי רכבת קלה. כמו כן, מתוכננים עוד חמישה קווי רכבת מטרופוליניים שיקשרו את העיר אל פרווריה. מערכת זאת תהיה אמצעי התחבורה הציבורית העיקרי של העיר.
רכבת ישראל
על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב־1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו–ירושלים, אולם על תוואי זה רכבות אינן נכנסות לעיר.
שירות הרכבות בקו: תל אביב – בית שמש – תחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005 והחל לפעול מחדש לאחר שבע שנות השבתה. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק – לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים אשר עשו שימוש בקו זה. הדבר נבע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ-110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלה הפכו את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1. בשנת 2020, עקב התפרצות נגיף הקורונה בישראל הוחלט להשבית קו כשאר קווי הרכבת בישראל, כשחזרה תנועת הרכבות בארץ הוחלט שהוא לא ישוב לפעול.
בשלהי העשור השני של המאה ה־21 התבצעו עבודות לבניית תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון. בשלהי שנת 2018 נפתח קו הרכבת המהיר, אשר מקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה מקשרת בין ירושלים להרצליה, ועוברת בתל אביב, בנסיעה שאורכת כ-54 דקות. בעתיד תוארך מסילת רכבת ישראל אל תוך העיר במסלול תת-קרקעי לשתי תחנות חדשות, ירושלים מרכז וירושלים החאן, הסמוכה למתחם התחנה
תחבורה אווירית
כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בשנת 2018 נחנך הקו המהיר של רכבת ישראל, כאשר בין היתר הקו מחבר את העיר לנמל התעופה ומאפשר נסיעה מהירה של כ-20 דקות בין היעדים.
שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר נמל התעופה הבינלאומי של ירושלים וסביבתהּ, אך נסגר בעקבות מאורעות האינתיפאדה השנייה, במהלכם בוצע ירי מכיוון הכפרים הפלסטיניים הסמוכים על מטוסים שנחתו בו והמריאו ממנו.
פרויקטים בתכנון והקמה
פרויקט הכניסה לעיר, הכולל הקמת מרכז תחבורתי גדול בסמוך לכניסה לעיר. מרכז זה צפוי לחבר את התחנה המרכזית, תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון של רכבת ישראל, ושתי תחנות של הרכבת הקלה – תחנת בנייני האומה ותחנה בצמוד לתחנה המרכזית. נוסף על הקמת הכניסה החדשה, צפוי להיבנות מתחת לרחוב שז"ר חניון תת-קרקעי, אשר יאכלס בשעות השיא שלו כ-1,400 מכוניות. כמו כן, ישנה מנהרה חדשה לרכבים.
כביש 45 – סלילת כביש גישה נוסף לירושלים, מכיוון מערב. הכביש מתוכנן להיסלל במקביל לכביש 443, ממחלף בן שמן, דרך גבעת זאב, עד לחיבור עם כביש בגין.
רכבל הכותל – הקמת רכבל באורך של 1.4 ק"מ עם כ-73 קרונות היחבר את מתחם החאן, גבעת התנך ומתחם הכותל.
שדרוג כביש המנהרות בכניסה הדרומית לעיר – הקמת 2 מנהרות, אחת באורך של 350 מטר והשנייה באורך של כ-900 מטר וגם כן יוקם גשר מעל נחל גילה.
במסגרת פרויקט שדרוג הרכבת הקלה, צפויים להיסלל חמישה קווים נוספים בשנים הקרובות – הקו הסגול, הקו הירוק, הקו הכחול, הקו החום והקו הצהוב.
ספורט
ירושלים נחשבת לאחד ממרכזי הספורט החשובים בישראל. חלק ניכר מקבוצות העיר בענפי ספורט שונים ובראשם כדורגל, כדורסל ושחיה מייצגים את העיר בליגת העל הישראלית. מדי שנה מתקיימים בעיר שלל אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים שונים כגון מרתון ירושלים, מרוצי האופניים ג'ירו ד'איטליה 2018 וה-GFNY, מרוץ האופניים סובב ירושלים, אירועי המכביה ה-16 ה-19 וה-20, אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21 - 2013, העיר מארחת את אירועי גמר גביע המדינה בכדורגל וכדורסל, ושלל תחרויות ארציות ובינלאומיות בענפי ספורט שונים (בנוסף לכדורגל ולכדורסל). ירושלים אף הייתה מועמדת בעבר לאירוח משחקי יורו 2020 אך לא העפילה לשלב הגמר ועל כן לא נבחרה בסופו של דבר. בתחום המוטורי אירחה ירושלים בעבר את הפורמולה 1.
נבחרת ישראל בכדורגל משתמשת באצטדיון טדי כמגרשה הביתי.
שמאל|ממוזער|250px|סיום הקטע הראשון במירוץ הג'ירו ד'איטליה 2018 ברקע כיכר צה״ל.
קריית הספורט מלחה
קריית הספורט הירושלמית שבשכונת מלחה, בדרום העיר, נחשבת לאחת הגדולות בישראל. בקריית הספורט ממוקם אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העירייה לשעבר, טדי קולק, והוא רשמית אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בישראל (לאחר שאצטדיון רמת גן הוגבל ל-13,370 מקומות ישיבה). האצטדיון מכיל 31,733 מושבים וקיימות תוכניות להרחיב אותו בעתיד.
צפונית אליו ממוקם מרכז הטניס של העיר ובו כ-20 מגרשים וכן אצטדיון ל-2,000 צופים. היכל הספורט פיס ארנה ירושלים (שהוא אולם רב-תכליתי), ממוקם גם הוא בסמוך. האולם מכיל 11,000 מושבים (כאשר ניתן להרחיב אותו אף ל-15,000 מושבים באירועים שונים), והוא הגדול ביותר בישראל. האולם משמש את קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים, ומלבד זה גם משמש לאירוח אירועי ספורט ובידור שונים וכמרכז כנסים. בחלל מתחת לאולם עתיד לקום מרכז החלקה על הקרח חצי-אולימפי, שיהיה הגדול בישראל. עוד עתידה לקום במתחם הקריה הבריכה האולימפית של ירושלים, חניה תת-קרקעית שתכיל מאות מקומות חניה לבאי המתחם בין הארנה לאצטדיון טדי, ומעליה יקום מתחם מסחרי גדול ומלון שיכיל 240 חדרים בעבור אירוח ספורטאים.
מתקני ספורט נוספים ברחבי העיר
240px|ממוזער|אצטדיון גבעת רם
אצטדיון נוסף בעיר הוא אצטדיון גבעת רם, שאירח בין היתר את מופע פעמוני היובל. לאחרונה הוא עבר שיפוץ, ומארח בעיקר את תחרויות האתלטיקה בעיר. האצטדיון ברוב ימות השנה משמש גם כמגרש אימונים.
היכל הספורט מלחה המכיל כ-3,000 מושבים, שימש בעבר את קבוצות הכדורסל הירושלמיות לפני הקמת , וכיום משמש אתהפועל לב ירושלים. לקראת משחקי המכביה ה-20 האולם עבר שיפוץ וכיום משמש את תושבי העיר, ואירוח תחרויות שונות.
מתחם הספורטק בפארק עמק הארזים ממוקם בצפון העיר ובו שני מגרשי כדורגל ומגרש פוטבול שמשמשים כמגרשי אימונים ופנאי, ואף לעיתים לאירוח תחרויות. כל מגרש כולל טריבונות ל-350 צופים. המתחם נבנה לקראת אירוח משחקי המכביה ה-20.
עוד פועלים בעיר אולמות ספורט שונים כגון אולם דנמרק בשכונת קטמון, מגרשי פנאי ואימונים לכדורגל ולכדורסל ומתחמים לענפי ספורט נוספים, כמו כן, בעיר פועלת שלוחה של מכון וינגייט להכשרת מדריכים בענפי ספורט שונים.
כדורגל
ממוזער|280px|אצטדיון טדי
מועדוני הכדורגל המרכזיים בירושלים הם:
בית"ר ירושלים – אחת הקבוצות המובילות והאהודות ביותר בליגת העל הישראלית. לזכותה 6 אליפויות: (1986/1987, 1992/1993, 1996/1997, 1997/1998, 2006/2007, 2007/2008), 8 גביעי מדינה (1975/1976, 1978/1979, 1984/1985, 1985/1986, 1988/1989, 2007/2008, 2008/2009, 2022/2023), מתוכם עונת דאבל אחת (2007/2008). כמו כן לזכות הקבוצה 3 גביעי טוטו (1997/1998, 2009/2010, 2019/2020).
הפועל ירושלים – קבוצה בעלת מסורת ארוכת שנים. הקבוצה זכתה פעם אחת בגביע המדינה, בשנת 1973. כיום מתנהל כמועדון בבעלות אוהדים. המועדון בנוי על תשתיתו של מועדון הכדורגל "הפועל קטמון ירושלים" אשר הוקם ב-2007 על ידי אוהדי הקבוצה שמאסו באופיו הניהולי של המועדון. בשנת 2020 הפועל קטמון ירושלים רכשה את השם "הפועל ירושלים". המועדון מקיים פעילות חברתית ענפה במערב העיר ובמזרחה. מקדם כדורגל מקצועי כמו גם מסגרות שונות לילדים וילדות. המועדון מפעיל גם קבוצות נשים. קבוצת הגברים הבוגרת משחקת כיום בליגת העל.
בית"ר ירושלים בכדורגל חופים – קבוצת כדורגל חופים של ירושלים. בשנת 2008 הייתה סגנית האלופה, ושנה לאחר מכן ירדה לליגת כדורגל החופים השנייה.
כמו כן במזרח העיר קיימות מספר קבוצות כדורגל ערביות, המשחקות בליגת העל הפלסטינית:
ג'בל מוכאבר, שהייתה אלופה ב-2009/2010.
הילאל אל-קודס, שזכתה בארבע אליפויות הליגה: 2011/2012, 2016/2017, 2017/2018, 2018/2019.
מועדוני כדורגל אחרים:
מכבי חשמונאי ירושלים – קבוצת עבר בכדורגל שפעלה בעיר מ-1911 עד 1961. קבוצה זאת העפילה בזמנו לשני משחקי גמר של גביע ארץ ישראל.
בית"ר נורדיה ירושלים – הוקמה על ידי קבוצת אוהדים שפרשו מבית"ר ירושלים בשנת 2014, לאחר שמאסו באווירת הגזענות השוררת, לטענתם, בקרב הקבוצה ואוהדיה. כיום, משחקת הקבוצה בליגה ב'.
מועדון כדורגל ירושלים (מ.כ. ירושלים) – קבוצת כדורגל שהוקמה בשנת 2019 והחלה את דרכה בליגה ג'. משחקת כיום בליגה ב'.
כדורסל
ממוזער|פיס ארנה
בירושלים פועלים מספר מועדוני כדורסל:
הפועל ירושלים המשחקת בליגת העל הישראלית בכדורסל ובליגת האלופות בכדורסל. במישור הארצי, זכתה הקבוצה שבע פעמים בגביע המדינה (1996, 1997, 2007, 2008, 2019, 2020, 2023), העפילה לתשעה גמרים וזכתה לראשונה בתואר "אלופת המדינה" בשנת 2015. לאחר שנתיים, זכתה שנית בתואר זה. במישור הבינלאומי, זכתה הקבוצה בשנת 2004 בגביע יול"ב, לאחר שגברה במשחק הגמר של המפעל על קבוצת ריאל מדריד.
בית"ר ירושלים המשחקת בליגה א' דרום. בתחילת שנות השבעים שיחקה הקבוצה בליגה הראשונה, אך התפרקה בתום עונת . רק בעונת , הוקמה הקבוצה מחדש. הקבוצה העפילה פעם אחת לגמר גביע המדינה, בעונת .
הפועל פסגת זאב המשחקת בליגה א' דרום.
בתחום כדורסל הנשים, משחקת קבוצת אס"א ירושלים בליגת העל בכדורסל נשים.
ענפי ספורט נוספים
כדורעף: הפועל ירושלים משחקת בליגת העל בכדורעף לגברים, ואולמהּ הביתי נמצא בחוות הנוער הציוני בשכונת קטמון.
שחייה: בירושלים פועלות שתי אגודות שחייה מובילות: הפועל ירושלים – אגודת השחייה הגדולה בארץ ואלופת המדינה, ברצף מאז שנות התשעים, ירושלים רבתי – בשיאה הגיעה למקום השני בארץ.
שחייה צורנית: בעיר פעילה קבוצת "מכבי יובלים".
כדורמים: בעיר פעילה קבוצת "הפועל "איתן" ירושלים".
הוקי קרח: ירושלים ברס משחקת בליגת העל של ליגת ההוקי רולר הישראלית. Jerusalem Capitals היא קבוצת העבר של ירושלים, ששיחקה בליגת ההוקי קרח הישראלית.
פוטבול אמריקאי: בעיר פועלות שתי קבוצות, המשחקות פוטבול אמריקאי, במסגרת ליגת הפוטבול הישראלית: ירושלים ליונס וירושלים קינגס.
רוגבי: קבוצת רוגבי גברים, האריות ירושלים, פעילה משנות ה־70 בעיר, וקבוצת נשים, הלביאות ירושלים, הוקמה ופעילה משנות ה־90
לקרוס: מועדון לקרוס ירושלים הוא אחת משתי קבוצות לקרוס, הפעילות בישראל.
ריצה: בירושלים פעילים שני מועדוני ריצה גדולים: "הסוללים ירושלים" ו"מועדון ארוחת הבוקר".
טאקוונדו: בירושלים פועל הסניף המרכזי של מועדון טאקוונדו אחי יהודה, מועדון הטאקוונדו הגדול והמעוטר ביותר בישראל אשר זוכה מזה 21 שנים במקום הראשון באליפות ישראל.
רחובות על שם ירושלים ברחבי ישראל
שמות רחובות על שם העיר ירושלים הונצחו ברחובות רבים ברחבי ישראל בשמות שונים וב-55 יישובים כדלהלן;
שדרות ירושלים, בערים: אשדוד, אשקלון, באר שבע, תל אביב-יפו, גבעתיים, חולון, יבנה, רמלה, לוד, מעלות תרשיחא, קריית ים, קריית מוצקין, קריית מלאכי, רמת גן.
דרך ירושלים, בערים: הרצליה, קריית עקרון, רחובות, רעננה.
רחוב ירושלים, בערים: אזור, אופקים, אור יהודה, אור עקיבא, אריאל, בת ים, בני ברק, גבעת שמואל, דימונה, הרצליה, חיפה, חדרה, חולון, חצור הגלילית, טבריה, טירת הכרמל, ירושלים, כפר סבא, פרדס חנה-כרכור, נס ציונה, נתיבות, נתניה, עכו, עפולה, ערד, פתח תקווה, צפת, קריית אונו, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית ים, קריית מוצקין, ראשון לציון, רחובות, רמת גן, רעננה, תל אביב-יפו.
רחוב ירושלים הבירה: בעיר; בית שאן.
רחוב ירושלים השלמה: בערים; אילת, ראש העין.
רחוב אלקודס (בערבית; القدس) שתרגומו מהשפה הערבית הוא ירושלים ב-17 יישובים ערביים, ביישובים: אום אל פאחם, באקה אל ע'רביה, בית זרזיר, ג'יסר א-זרקא, ג'ת, חורה, טייבה, טובא-זנגריה, טורעאן, טירה, טמרה, כפר ברא, כפר קאסם, לקייה, משהד, עראבה, ריינה.
שכונות ירושלים
המינהלים הקהילתיים של ירושלים, בחלוקה לפי הרבעים התפעוליים של עיריית ירושלים
ממוזער|477x477 פיקסלים|בירוק בהיר (1) – רובע צפון, בכתום (2) – רובע אלונים, בירוק כהה (3) – רובע מערב, בתכלת (4) – רובע אורנים, בורוד (5) – רובע מרכז, בצהוב (6) – רובע דרום, באפור (7) – רובע מזרח. נלקח מ אתר עיריית ירושלים
1.רובע צפון -
מנהל קהילתי פסגת זאבפסגת זאבמנהל קהילתי נווה יעקבנווה יעקבמנהל קהילתי בית חנינאבית חנינא, שועפאטמנהל קהילתי עוטף ירושליםכפר עקב, קלנדיה, דאחיית א-סלאם, מחנה הפליטים שועפאט, ראס ח'מיס, ראס שחאדה, סמיראמיס, אלמטאר
2. רובע אלונים -
מנהל קהילתי רוממהקריית מטרסדורף, קריית צאנז, שיכון חב"ד, אזור תעשייה רוממה,
אזור התעשייה הר חוצבים, תל ארזה, מחניים, עזרת תורה, קריית בלזמנהל קהילתי רמותרמותמנהל קהילתי צור באהרצור באהר, ג'בל מוכאברמנהל קהילתי רמת שלמהרמת שלמה
3. רובע מערב -
מנהל קהילתי בית וגןבית וגןמנהל קהילתי יובליםקריית יובל, מלחה, רמת דניה, רמת שרת, עין כרםמנהל קהילתי גניםקריית מנחם, עיר גנים, גבעת משואהמנהל קהילתי בית הכרםבית הכרםמנהל קהילתי הר נוףהר נוףמנהל קהילתי מיתריםגבעת שאול, קריית משה, גבעת מרדכי, רמת מוצא, מורדות בית וגן
4. רובע אורנים -
מנהל קהילתי גינות העיררחביה, טלביה, ימין משה, המושבה הגרמנית, המושבה היוונית,
קטמון הישנה, קריית שמואל, ניותמנהל קהילתי בקעה רבתיבקעה, מקור חיים, ארנונה, צפון תלפיות, שיכוני תלפיות, אבו תורמנהל קהילתי דרוםגוננים א' – ו', רסקו (גבעת הוורדים), קטמון ח' – ט', פתמנהל קהילתי בית צפאפא שרפאתבית צפאפא, שרפאתאזור התעשייה תלפיות
5. רובע מרכז -
מנהל קהילתי לב העירנחלאות, מחנה יהודה, זיכרון יוסף, שערי חסד, קריית וולפסון, מורשה (מוסררה), עץ חיים, שלוחת הרובע, הרובע היהודי, בית דודמנהל קהילתי בוכריםשכונת הבוכרים, גאולה, כרם אברהם, בית ישראל, מאה שערים,
זיכרון משה, רוחמה, מקור ברוך, שמואל הנביא, מסעודיהמנהל קהילתי אלענאיה אלאהליהשיח' ג'ראח, ואדי אל-ג'וז, המושבה האמריקאית, באב א-זהרהקריית הלאוםקריית הממשלה, גבעת רם, קריית מנחם בגין (קריית הממשלה במזרח ירושלים)מנהל קהילתי אבנאא אלקודסהרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי
6. רובע דרום -
מנהל קהילתי הר חומהחומת שמואלמנהל קהילתי תלפיות מזרחארנונה החדשה, ארמון הנציבמנהל קהילתי צור באהרצור באהר, ג'בל מוכאברמנהל קהילתי גילהגילה
7. רובע מזרח -
מנהל קהילתי א-טורלב/ מרכז השכונה –אל-ח'לה, א-סהל אלג'דיד, אל-חרדוב,
ח'לת אל-עין, א-שייח', ואדי קדום, ראס אל-עמוד,
עין א-לוזה/סילוואן, אבו תור, שכונת פארוקמנהל קהילתי הגבעה הצרפתיתהגבעה הצרפתית, גבעת המבתר, מעלות דפנה, הר הצופים,
רמות אשכולמנהל קהילתי עיסוויהעיסוויהמנהל קהילתי שמואל הנביא
(שמונה השכונות)סנהדריה, סנהדריה המורחבת, שמואל הנביא, ארזי הבירה,
בית ישראל, החומה השלישית, מעלות דפנה, רמות אשכול
ערים תאומות
הסכמי שיתוף פעולה
גלריית תמונות
ראו גם
ממוזער|330px| ירושלים – וידאו
אתרים בירושלים
בתי חולים בירושלים
גנים בירושלים
כיכרות בירושלים
כנסיות ומנזרים בירושלים
מוזיאונים בירושלים
רחובות בירושלים
תיאטראות בירושלים
נושאים שונים
יום ירושלים
תיירות צליינית לארץ ישראל
תוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים
קרטוגרפיה של ירושלים
#מנהלים קהילתיים בירושלים
לקריאה נוספת
ספרי הדרכה
מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם – מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות
מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989
דוד קרויאנקר, ירושלים – מבט ארכיטקטוני, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1996
דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים, 1993
אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה – לסייר עם יד בן צבי, ירושלים: הוצאת יד בן צבי
מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב, 1983
אמנון רמון (עורך), עיר בסבך – לקסיקון ירושלים בת זמננו, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל
אליהו וגר, סיורים בירושלים – מדריך למטייל, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1988
ספרי הלכה
הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, עיר הקודש והמקדש חמישה חלקים על נושאים הלכתיים רבים הקשורים לירושלים ולבית המקדש, ירושלים תש"ל
מחקרים
בנימין זאב קדר, (עורך), עורך-משנה צבי ברס, פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט, 1978
ישראל ברטל, חיים גורן (עורכים), ספר ירושלים: בשלהי התקופה העות'מאנית 1800–1914, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע, 2010
ישראל קמחי (עורך), אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח, ירושלים, 2009
שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, 1998
זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים, 1972
סיימון סבאג מונטיפיורי, ירושלים: הביוגרפיה, אור יהודה: דביר, 2013
מפות ואטלסים
דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989
מפה דינאמית רשמית של עיריית ירושלים
מפות עתיקות של ירושלים, באתר הספרייה הלאומית
מפה אינטראקטיבית של העיר העתיקה בירושלים, באתר עמק שווה
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית
ירושלים: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד, באתר הספרייה הלאומית
היסטוריה
ספריית ירושלים הווירטואלית – מאגר אקדמי של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אל-קודס
שמות רבים לירושלים, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
.
הלל כהן, כיכר השוק ריקה – עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967–2007, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007
אורה אחימאיר ויעקב בר סימן טוב, 40 שנה בירושלים, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל
צילום אווירי של ירושלים בדילוגי זמן על פני 37 שנים (1984 עד 2020), באתר Google Earth
תמונות
ישראל ברדוגו, ירושלים של מעלה – פרויקט צילום ממעוף הציפור, כיכר השבת.
Jerusalem.com – ירושלים בתמונות, קטעי וידאו וסיורים וירטואליים
נתונים סטטיסטיים
ירושלים, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
אחר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (יהדות)
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (אסלאם)
קטגוריה:נצרות: אתרי עלייה לרגל
קטגוריה:ארץ ישראל: היסטוריה
קטגוריה:יישובים יהודיים-ערביים בישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:ישראל: ערים קדושות
קטגוריה:ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון
קטגוריה:ערים במחוז ירושלים
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:ארץ ישראל: ערי בירה לשעבר
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:ערי מיליונים
קטגוריה:דברים שנבראו לפני בריאת העולם על פי חז"ל | 2024-10-19T15:04:50 |
כנסיית הקבר | שמאל|ממוזער|260px|פנים כנסיית הקבר, אפריל 2009
כנסיית הקבר (נקראת גם כנסיית הקבר הקדוש - בלטינית: Sanctum Sepulchrum; או כנסיית התחייה - ביוונית: Ναός της Αναστάσεως, בערבית: كنيسة القيامة) היא כנסייה גדולה, הניצבת במקום אותו רואות מרבית המסורות הנוצריות כמקום צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו. היא נקראת על שם קברו הריק של ישו. הכנסייה שוכנת ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, בסוף ה"ויה דולורוזה", דרך הייסורים שעבר ישו עד מותו.
בין כותלי הכנסייה נמצאת גבעת הגולגולתא הנזכרת בברית החדשה: . מאז המאה ה-4 משמשת הכנסייה, הנחשבת כקדושה ביותר בעולם הנוצרי, כמוקד עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי העולם.
זיהוי האתר
שמאל|ממוזער|330px|מפת הרובע הנוצרי
שמאל|ממוזער|260px|האתרים המרכזיים בחתך אורך של הכנסייה. השטח האפור מציין את צורתו המשוערת של הסלע, שיושר לשם בניית הכנסייה
על פי המסורת הנוצרית שימש אתר הכנסייה כמקום התרחשותם של כמה מהאירועים האחרונים בחיי ישו. ראשית, הנצרות זיהתה מקום זה עם הגבעה עליה נצלב ישו, שהברית החדשה מכנה בשם "גולגולתא":
לאחר הורדת גופתו של ישו מן הצלב היא נטמנה בקבר חצוב בסלע בחלקת הקבורה של יוסף הרמתי. הקבורה בקבר של אדם זר נדרשה מחמת איסור הלנת המת בהלכה היהודית. שלושה ימים לאחר הקבורה הגיעו לקבר מרים, אם ישו ומרים המגדלית ומצאוהו פתוח וריק. באוויר היה ניחוח ורדים, ומעל המקום ריחף מלאך שבישר להן על קימתו של ישו לתחייה.
הברית החדשה אינה מספקת תיאור ברור של מקום הצליבה. זיהוי מקום הצליבה והקבורה המשוער, כמקובל עד ימינו, מיוחס להלנה, אם הקיסר הרומי קונסטנטינוס, אשר ביקרה בירושלים ב-326, שלוש מאות שנה לאחר מות ישו. מורה דרך מקומי הוביל את הלנה למקום הקבורה שהיה מוסכם על המאמינים אז, וכן הצביע בפניה על שרידים של הצלב האמיתי - לפי המסורת באותה עת. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, וכעבור זמן הורה הקיסר להקים כנסייה לציון אתר הקבר הקדוש - היא 'כנסיית הקבר'.
גילוי שרידי הצלב נתפש כעדות לאדיקותו הדתית של הקיסר קונסטנטינוס. אות לכך אפשר למצוא במכתב ששלח ב-351 קירילוס מירושלים אל קונסטנטיוס השני, בנו של קונסטנטינוס הגדול:
המצדדים כיום בזיהוי האתר כמקום הצליבה נסמכים על מחקר היסטורי ועל ממצאים ארכאולוגיים, על פיהם במקום זה הייתה מחצבה נטושה, המתוארכת למאות ה-8 וה-9 לפנה"ס. המקום כולו השתרע מחוץ לחומה השנייה של העיר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הראשונה לספירה - זמן צליבתו המשוער של ישו. ייתכן כי איכותו הירודה של הסלע בגבעת הגולגולתא לצורך בנייה הייתה הסיבה לנטישת המחצבה, ולשימוש בה כאתר צליבה - וכך השתמר המקום. גם זיהויו כאתר הקבורה מתקבל על הדעת, כיוון שנמצאו במקום עוד כוכי קבורה יהודיים, חצובים בסלע, מתקופת בית שני. עם זאת, חלק מן החוקרים חולקים על זיהוי המקום כאתר צליבה רומי, שכן אזור הרובע הנוצרי של ימינו היה מיושב ומאוכלס ברובו, באותה עת, לכן גם אגריפס הראשון החליט להקיף את כל השטח בחומה השלישית בשנת 40 לספירה (כשבע שנים בערך לאחר הצליבה); מכאן שהרומאים לא היו ממקמים אתר צליבה בלב פרוור מאוכלס של העיר.
בימינו, לא כל הנוצרים מקבלים את זיהוי המקום הזה כאתר הקבורה. מספר זרמים פרוטסטנטיים גורסים שכנסיית הקבר אינה מתאימה למסופר בברית החדשה, שם מתוארים גבעה וגן. לכן הפרוטסטנטים מזהים את גבעת הגולגולתא עם "גן הקבר" - מערת קבורה חצובה השוכנת כקילומטר מצפון לכנסיית הקבר, מחוץ לחומות העיר העתיקה. גרסה זו לגבי מקום הגולגולתא חדשה יחסית, והתקבעה בשלהי המאה ה-19. יצוין כי מחקר מודרני שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 תיארך את הקברים שבגן הקבר לתקופת בית ראשון, היינו - מאות שנים לפני תקופתו של ישו.
היסטוריה
מתחם הכנסייה לפני הקמתה
שמאל|ממוזער|260px|רישום של ספינה וכתובת מן התקופה הרומית
לפי המחקר הארכאולוגי, באזור בו עומדת כיום כנסיית הקבר פעלה כנראה עד תקופת הבית השני מחצבה. קונראד שיק מציין במחקרו הראשוני על הכנסייה את הימצאותה של מערת קבורה חצובה בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה, המתוארכת לתקופת הבית הראשון. מערה זו כללה חלל שבקירותיו נחצבו מדפי קבורה. החלל נהרס כנראה בשלהי המאה ה-19, תוך כדי בניית בור מים במקום. שטח זה שכן, כאמור לעיל, מחוץ לחומות העיר ירושלים.
בתקופה הרומית, לאחר בניית החומה השלישית, הוכלל השטח בתוך תחומי העיר. כחלק מבנייתה המחודשת של ירושלים כ"איליה קפיטולינה", הוקם בשטח זה ה"פורום" העירוני, ובו מקדש לאלה אפרודיטי. על פי המסורת הנוצרית נהרס המקדש לאחר ביקורה של הלנה, אם הקיסר קונסטנטינוס, אחרי שהיא "גילתה את שרידי הצלב האמיתי" עליו נצלב ישו. אליבא דקואנון (Coüasnon), מבנה הבזיליקה של העיר שעמד בפורום זה, פורק ונבנה מחדש כבזיליקה של הכנסייה - (ה"מרטיריון") - בסמוך לסלע הצליבה, ולמבנה הקבר. הגם שאין הוכחות לטענה זו, היא התקבלה כסבירה על דעתם של חוקרים שונים.
עדות הקשורה לתקופה קודמת לבניית הכנסייה, התגלתה בחפירה ארכאולוגית בקפלת וארטן (St. Vartan): על אבן באורך 61 ס"מ, שנמצאה על קירותיו של מבנה רומי הקבור מתחת ליסודות הבזיליקה הקונסטנטינית (המרטיריון), משורטט רישום או "גרפיטי" של ספינת מסחר רומית, בפרופיל. מתחת לספינה מופיעה כתובת לטינית: "DOMINE IVIMUS" ("אלוהים, הלכנו" או "באנו"). על פי מגן ברושי הכתובת מאזכרת את הנוסח הלטיני של פסוק מפרק קכ"ב בתהילים: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי; בֵּית ה' נֵלֵךְ", וכן של פסוק מן הבשורה על-פי יוחנן 6, 68 - "אֲדֹנִי אֶל־מִי נֵלֵךְ דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם עִמָּךְ".
התקופה הביזנטית
ממוזער|שמאל|260px|תוכנית הכנסייה בתקופה הביזנטית (לחצו להגדלה)
שמאל|ממוזער|260px|מראה משוער של הכנסייה הביזנטית
בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל הוחל בבניית כנסייה לציון מקום צליבתו, קבורתו וקימתו לתחייה של ישו. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות בקשתו של בישוף ירושלים מהקיסר בוועידת הכנסייה בניקאה, ב-325, לחשוף את קבר ישו. אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים 326–335, היה אמן ממוצא סורי או ארצישראלי, בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי רחוב ה"קארדו", הנמתח משער שכם אל שער ציון. שורת מדרגות הובילו דרך שלושה פתחים לאטריום מלבני ממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה בעלת חמישה סטווים, גדולה כפליים מהכנסייה הנוכחית, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב אפסיס גדול, מכוון מערבה אל מערת הקבר, ובו עמדו 12 עמודים, כמניין שנים-עשר השליחים של ישו. מהבזיליקה נכנסו המבקרים לחצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת בסטווים של עמודים, המכונה "הגן הקדוש", ובפינתה הדרום-מזרחית התנשא סלע הגולגולתא, שעוצב בעבודת חציבה. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב מעוטר (Crux gemmata), תרומתו של הקיסר תיאודוסיוס השני. מן החצר נכנסו המבקרים ל"אנסטאזיס" (ביוונית: מקום התחייה) - אולם גדול ועגול הבנוי בצורת רוטונדה, במרכזו ניצב הקבר בתוך אדיקולה (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור (חסר גג), ובשלב מאוחר יותר נוספה לו כיפה גדולה.
אוזביוס מקיסריה, שהיה מקורב לקיסר קונסטנטינוס, תיאר בחיבורו "חיי קונסטנטינוס" (Vita Constantini) את בניית הכנסייה על ידי הקיסר:
חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה הקופטית ב-1997, באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה שרידי מבנה ריבועי באורך 16 מטר העשוי מאבני גזית. המבנה תוארך למאות 4–5 לספירה והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון בפטיסטריום, עליו היה ידוע מכתבי הצליינים.
לאורך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים; את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, במחצית השנייה של המאה ה-6. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא ב"מפת מידבא" המתוארכת למאות 6–7 לספירה, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.
עדות נוספת למרכזיותה של הכנסייה משתקפת בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ב-14 בספטמבר; תאריך החג הזה, שנחוג לראשונה ב-335, מציין גם את יום חנוכת מקדש יופיטר על גבעת הקפיטולין ברומא, וזה גם התאריך בו נחוג חג מציאת הצלב. בחירת התאריך ביום זה מסמל את ניצחונה של הנצרות על הפגניות. גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה: ייצוג כזה מופיע על גבי מיכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל, ומצויים אף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית סנטו סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סימבולי.
התקופה הפרסית והערבית הקדומה
שמאל|ממוזער|260px|תוכנית כנסיית הקבר במאה ה-7 לספירה על פי התיאור של הבישוף ארקולף. מתוך כתב יד מן המאה ה-9.
עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב-614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שוב הביזנטים לירושלים ב-628 בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן ב-638 כבשו המוסלמים את הארץ ופעולות הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות הסובלנות הכללית בה נהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, במיוחד כלפי עמי הספר. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי עומר בן אל-ח'טאב, סר לכנסייה לאחר כיבושה והתפלל בכבוד רב מול פתחה - ולא בתוכה, כדי שהכנסייה לא תהפוך לקדושה למוסלמים וייווצרו מריבות על שטחה. לפי סיפור זה, במקום בו התפלל עומר נבנה מסגד עומר, השוכן עד היום ליד כנסיית הקבר. סובלנות דומה לא אפיינה שליטים מוסלמים אחרים, ובשנת 1009 ציווה הח'ליפה הקנאי אל-חאכם באמר אללה להרוס את הכנסייה.
לפי עדותו של אולריך (Ulrich), בישוף העיר אורליאן על טקס "שבת האור", עדות המתוארכת בין השנים 1025–1028, בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. ב-1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, בעטיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים (שליטי הארץ המוסלמים) לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס (Constantine IX Monomachos) ניצל היתר זה, ואחרי 1042 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בדיווח מ-1047 של מטייל פרסי בשם נאצר ח'וסרו , מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר "המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים ... אשר נבנה במיומנות גבוהה ביותר, [בעזרת] שיש צבעוני, [מעוטר] באורנמנטיקה ופסלים...".
מתקופתו של מונומכוס נותרו שרידים בכנסייה. כנראה כבר בתקופתו נבנו שלוש הקפלות ממערב לחצר הכנסייה. אלה שייכות בשנות האלפיים ליוונים. בקשתות הבתולה ישנם עמודים מתקופתו, ובמספר מקומות מצויים שרידים של בנייה ביזנטית אופיינית לתקופה: לבנים דקות ובינן מילוי (למשל בקפלת אדם, או בכניסה לקתוליקון מהצד החיצוני). למעשה, המקום היחיד בו יש קפלה שהיא חיקוי של בניית מונומכוס - הוא הקפלה היוונית בדיר אברהם (המנזר היווני ממזרח לחצר הכנסייה).
התקופה הצלבנית והממלוכית
שמאל|ממוזער|260px|רישום של הכנסייה הצלבנית מהמאה ה-14
260px|ממוזער|ירושלים מאת ליגוריו, כולל ציורים של כנסיית הקבר; המאה ה-16
ב-1099 כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של 88 שנים, במהלכה הם שיפצו את הכנסייה, פיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית מאז.
צליין אנגלו-סקסי בשם סאוולף (Saewulf) , שביקר בארץ ישראל בין 1102–1103, מתאר בזיכרונותיו את הכנסייה: הרוטונדה, על פי תיאורו, הייתה בעלת גג פתוח או פתוח למחצה. סאוולף גם מציין בחיבורו מסורות שונות שנוצרו סביב חלל הכנסייה במשך מאות השנים, המצוינות באתרים שבתוך הכנסייה ומאזכרות אירועים שונים מחיי ישו - לדוגמה, תא המאסר של ישו, העמוד אליו נקשר ועונה, ועוד.
את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית מליסנדה, בתו של בלדווין השני, ב-1149 - שנת היובל לכיבוש העיר בידי הצלבנים. כתובת שנחצבה בקשת באזור הגולגולתא מציינת את חנוכת הכנסייה ב-15 ביולי 1149: "מקום זה הוא קדוש, מקודש על ידי דמו של ישו. באמצעות הקידוש שלנו [את המקום] איננו מוסיפים דבר לקדושתו. אולם המבנה, אשר נבנה מסביב ומעל למקום קדוש זה, נוצר ביום החמישה עשר ביולי, בנוכחותם של אבות הכנסייה [ושל] הפטריארך פולקר (Fulcher), אשר היה אז בשנה הרביעית לכהונתו, השנה החמישים לכיבוש העיר, אשר אז קרנה כזהב טהור. מ[זמן] לידת אדוננו נספרו אלף מאה וארבעים ותשע שנים."
כנסיית הקבר הצלבנית הייתה קטנה בהרבה, וכללה בשטחה רק את חצר הגולגולתא ואת הרוטונדה. הצלבנים ויתרו למעשה על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ובמקום להיכנס ממזרח - החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית. עם זאת, נוכחותו של שער כניסה צלבני ברחוב הנוצרים מעיד על כניסה לכנסייה ממערב שהתקיימה לפחות בין כיבוש ירושלים לבין חנוכת הכנסייה. צידו הפנימי של שער זה (המכונה גם "קשת מרים") נמצא באזור שבשליטת הפרנציסקנים.
משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגולתא. סביב האדיקולה הוקמה רוטונדה חדשה, בעלת אמבולטוריום המופרד בעזרת 18 עמודים מהחלל שמסביב הקבר. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי". תיאור הכנסייה מופיע בכתבי יד שונים מן התקופה כמו מפת קמבריי, כשלצידה מכלול המסדר ההוספיטלרי.
ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, כבשו המוסלמים בראשות צלאח א-דין את ירושלים. צלאח א-דין החליט להותיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג'ודה, כאשר משפחת נוסייבה אחראית עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה. שתי המשפחות הן מוסלמיות.
בתקופה הממלוכית הוגבל חופש הפולחן הנוצרי והיהודי באופן כללי, וזאת על ידי איסור בנייה ושיפוץ של מבני תפילה קיימים ("חוקי עומר"). בעקבות כך לא יכלו הנוצרים לשפץ את כנסיית הקבר. בתקופה העות'מאנית התירו שליטי העיר לנוצרים לבצע תיקונים וחיזוקים קלים במבנה הכנסייה, אך מאידך הפקידו את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג'ודה המוסלמית. במשך תקופות ארוכות גבו בשל כך המוסלמים "דמי כניסה" מהמבקרים בכנסייה, ובימים שבהם גבר המתח בין הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הם סירבו לפתוח את דלתות הכנסייה למשך ימים ולעיתים שבועות. נזירים שהתגוררו בתוך הכנסייה "נכלאו" למעשה בשל כך, ולולא חבריהם מבחוץ שהגניבו להם אוכל ומים דרך חלון, היו בוודאי גוועים ברעב.
התקופה העות'מאנית
שמאל|ממוזער|260px|הכניסה לכנסיית הקבר (תצלום משנת 1856). מעל העמודים נראים שני משקופי השיש מן התקופה הצלבנית. המשקופים הוסרו ממקומם ב-1935 והם מוצגים במוזיאון רוקפלר
תיאורי עולי רגל רבים מן המאה ה-19 מספרים על ההזנחה של המבנה תחת השלטון העות'מאני. הסופר האמריקאי הרמן מלוויל ביקר בכנסייה בשנת 1857 ותיאר את ההזנחה ששררה בסביבתה. על פי זיכרונותיו "לגלוג ובוז צורב וחוסר אמונה מושלים בכנסיית-הקבר, והרפש מציף בסרחון כל קרן ופינה, ונחיל רוכלים חמוש באלף תחבולות מוכר לך צלבים ומזכרות זולות". דברים בסגנון דומה אפשר למצוא בזיכרונותיהם של מבקרים אחרים מאותה תקופה ובהם מארק טוויין, בנג'מין דיזראלי ואחרים.
ברעידת האדמה בינואר 1546 קרסה הכיפה של הכנסייה.
בשנת 1808 פרצה בכנסייה שרפה משמעותית ביותר שפגעה בה קשות. על פי טענתו של קוסט (Cust), שכתב את הדו"ח על הסטטוס קוו במקומות הקדושים, החלה השרפה בגלריה הארמנית של הכנסייה (מדרום לקבר הקדוש), ונגרמה על ידי נזיר שיכור שאף ניסה לכבות אותה בשיכר (כיוון שחשב שמדובר במים). בעקבות השרפה קרסה תקרת הרוטונדה והרסה את העיטורים החיצוניים של האדיקולה. לאחר השרפה עברה הכנסייה שיפוצים נרחבים. את הכנסייה שיפץ הארכיטקט היווני קומינוס (Komminos) ממיטילנה ששיפץ גם את האדיקולה בסגנון הבארוק העות'מאני של אותה עת בתרומת הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון.
נוסעים נוצרים לארץ ישראל במאה ה-17 דיווחו כי אסור על יהודים להיראות ברחבת הכנסייה. גם נוסעים במאה ה-19 דיווחו כי בשל שנאת הנוצרים בירושלים, יהודים אינם מעזים אפילו לעבור ליד הכנסייה.
הקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה-19, ג'יימס פין, דיווח כי "מנהג העיר" התיר את המעבר ברחבה שלפני הכנסייה לנוצרים בלבד. עם זאת, הנוצרים לא העזו למנוע ממוסלמים לעבור שם. ב-1847 התנפל קהל של צליינים נוצרים על יהודי שעבר בקצה הרחבה וכמעט והרג אותו. היהודי הגיע זמן מה לפני כן מאירופה ולא ידע על המנהג. אנשי הכנסייה היוונים טענו בפני הקונסול כי יש בידם פירמן עתיק הקובע את כופר-הדמים שיצטרכו לשלם (כמחצית פני אנגלי) במקרה וייהרג יהודי כלשהו לאחר שהוכה בשל הימצאותו באזור הרחבה. לאחר שפנה הקונסול לשלטונות באיסטנבול, נתברר כי מעולם לא ניתן פירמן כזה.
ב-1853 פרצה מלחמת קרים, בין היתר בשל המחלוקת על השליטה בכנסיית הקבר ובשאר המקומות הקדושים בארץ ישראל.
ב-26 באפריל 1856, בשבת הקדושה שלפני הפסחא היוונית, פרצה בכנסייה קטטה גדולה בין הארמנים והיוונים על חלוקת "האש השמיימית המקודשת".
טקסט=הכניסה לכנסיית הקבר 1911|ממוזער|הכניסה לכנסיית הקבר 1911
בהדפס משנת 1861 המתאר את הרוטונדה, שיצר האדמירל הצרפתי פרנסואה אדמונד פאריי, ניתן לראות בד גדול בצבע כחול ועליו כוכבים לבנים שנתלה מעל מבנה הקבר. תפקידו של בד זה, שהוסר בסוף המאה ה-19, היה לשפר את האקוסטיקה בחלל. כמו כן, נראים בתיאור תאים בין העמודים שמסביב לרוטונדה. כיפת המבנה הייתה עשויה מעץ שעבר טיוח ופאריי מציין כי שיפוצים שהיו נדרשים בה לא בוצעו עקב חילוקי הדעות בין הכנסיות השונות המחזיקות בכנסייה.
במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה חקירה שיטתית של מבנה הכנסייה על ידי חוקרים וארכאולוגים, ובהם טיטוס טובלר, קונרד שיק, לואי-איג ונסאן ופליקס-מארי אבל. מדידותיו של שיק שימשו אף כבסיס לחלוקת שטח המבנה בין הכנסיות השונות. וירג'יליו קורבו מבית הספר הפרנציסקני למקרא ערך בכנסייה מחקר ארכאולוגי בשנות ה-60 של המאה ה-19.
תקופת המנדט הבריטי וממלכת ירדן
ביולי 1927 נפגעה הכנסייה בצורה משמעותית ברעידת אדמה, שפגעה במבנה המוזנח. הבריטים ניסו לגרום לשלוש העדות הגדולות להגיע להסכמה באשר לשיפוץ כולל של הכנסייה אולם ללא הצלחה. עם זאת, עד שנת 1935 שופצו והוחלפו, בניהולו של האדריכל הבריטי ויליאם הארווי (William Harvey), כיפת הקתוליקון, הפסיפסים בקפלת הגולגולתא וכן הוסרו משקופי השיש המגולפים של הכנסייה, שהועברו לטיפול ושימור במוזיאון רוקפלר, שם הם מוצגים עד היום.
עם זאת, את השיפוץ המשמעותי של הכנסייה החלו רק בשנות השישים, תחת השלטון הירדני, והשיפוץ נמשך למעשה עד סוף המאה העשרים. במרץ 1947 הותקנו סביב האדיקולה תומכות מתכת ועץ שנועדו למנוע את התמוטטותה. בשל מחלוקת על אופיו של השיפוץ, התומכות ניצבו במקום עד לשיפוץ המקיף של מבנה הקבר בשנים 2016–2017. המחלוקת נסבה סביב רצונם של היוונים לשפץ ולחזק את המבנה הקיים מול שאיפתם של הקתולים להחזירו למצבו כפי שהיה בתקופה הצלבנית.
התקופה הישראלית
בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 הושלם שחזור סלע הצליבה בידי ארכיטקט מטעם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.
ב-15 במאי 2009 התארח האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בכנסייה, כחלק מביקורו בישראל. בנדיקטוס ביקר בכנסייה כאורח הכנסיות היוונית-אורתודוקסית והארמנית. לאחר טקס וסיור בכנסייה קיים האפיפיור תפילה פרטית בקפלה של הגולגולתא.
ב-24 באפריל 2010 ניסה תייר מאירלנד לדקור מתפללים בכנסייה. כוחות הביטחון ירו בו בטרם הספיק לפגוע במתפללים.
בשנת 2016 החל שיפוץ מקיף של מתחם מבנה הקבר, לאחר שהושג הסכם בין שלושת הגופים העיקריים שלהם חלק בכנסיית הקבר על פי הסטטוס קוו: הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, משמורת ארץ הקודש (הפרנציסקנית) והפטריארכיה הארמנית. במסגרת השיפוץ הוסרו אבני השיש מעל קבר ישו לראשונה מאז המאה ה-16.
בפברואר 2018 הורו הגורמים המנהלים את הכנסייה על סגירת הכנסייה לצליינים במחאה על כוונת עיריית ירושלים לגבות ארנונה על מבנים ואזורים מסחריים שבבעלות הכנסיות ועל הצעת חוק פרטית שנועדה להלאים קרקעות שהכנסייה מכרה ליזמים פרטיים. לאחר שלושה ימים נפתח המתחם לאחר התערבות ראש ממשלת ישראל
.
החל משנת 2022 עוברת רצפת הכנסייה שיפוץ נרחב בראשות חוקרים מהספיאנצה.
אדריכלות
מבנה כנסיית הקבר
מבנה הכנסייה היום מבוסס על השיפוץ הצלבני, והוא כולל את חמש התחנות האחרונות מבין 14 תחנות ויה דולורוזה – תחנה 10: הסרת בגדי ישו, תחנה 11: צליבתו, תחנה 12: מותו על הצלב, תחנה 13: אמו הסובלת, תחנה 14: קבר ישו (במאה ה-21 נוספה בקבר תחנה נוספת מספר 15 המשמרת את זיכרון תחייתו של ישו). כמו כן ניתן למצוא בכנסייה אתרים חשובים כמו אבן המשיחה, שעליה טיהרו את גופתו; מערת גילוי הצלב; מקום קבורת אדם הראשון; וקברים חצובים מימי בית שני. הכנסייה כוללת גם מספר רב של קפלות וחדרים שונים, המוחזקים בידי העדות הנוצריות השונות.
חצר כנסיית הקבר והחזית
שמאל|ממוזער|260px|חזית כנסיית הקבר, צילום משנת 1914
חצר הכניסה לכנסייה מכונה "פרוויס" (Parvis – "חצר" בלטינית). החצר עצמה והמנזרים סביבה מהווים חלק אינטגרלי מהכנסייה. בחצר, השייכת לשלוש העדות הגדולות המחזיקות בכנסיית הקבר: הלטינים, הארמנים והיוונים, מתקיימת פעילות ליטורגית, בעיקר בתקופת הפסחא. לדוגמה, ביום חמישי הקדוש מתקיימת בחצר רחיצת הרגליים על ידי הפטריארך האורתודוקסי לזכר רחיצת רגלי התלמידים על ידי ישו בעת הסעודה האחרונה.
ממוזער|שמאל|260px|בחזית הכנסייה כניסה בעלת שני פתחים, הפתח הימני נאטם
לכנסייה שער בן שני פתחים, ובכך תכנון הכניסה לכנסייה מתכתב עם "שער הזהב" (שער הרחמים) דרכו נכנס ישו לירושלים. הפתח הימני נאטם בסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13, בעבר היו מעל הפתחים ציורי פסיפס שנשרו עם השנים אולם תיאורם מצוי בכתבי נוסעים בני התקופה. משקופי השערים, העשויים שיש ומתארים סצנות הקשורות לשבוע האחרון בחיי ישו (מעל הפתח המערבי) ומוטיבים צמחיים וסצנות מיתולוגיות (מעל הפתח המזרחי) הוסרו על ידי מחלקת העתיקות של המנדט הבריטי והועברו בשנת 1935 למוזיאון רוקפלר.
סביב החצר כנסיות ומנזרים השייכים ברובם ליוונים אורתודוקסים. מימין לכניסה דלת המובילה לכנסיית מיכאל הקדוש, הנמצאת בבעלות הקופטים אולם למעשה בידי האתיופים. ממנה ניתן לעלות לכנסייה העליונה (גם היא בבעלות הקופטים דה יורה אולם בידי האתיופים דה פקטו), כנסיית ארבע החיות. בכנסייה העליונה ניתן לראות תמונה של מלכת שבא המגיעה לביקור אצל שלמה המלך. על פי המסורת האתיופית, למלכת שבא ולמלך שלמה היה בן, מנליק הראשון, שנחשב למייסד השושלת המלכותית האתיופית. ליד תמונת מלכת שבא ישנה תמונה המייצגת את השילוש הקדוש. מכנסייה זו ניתן לצאת לגג הכנסייה המכונה "דיר אל סולטאן" המצוי בבעלות אתיופית ומכונה כך על שמו של שלמה המלך. מדרום (מימין) לכנסיית מיכאל הקדוש מנזר המוקדש ליוחנן השייך לארמנים.
מדרום לכנסיית יעקב מנזר דיר אברהם השייך ליוונים אורתודוקסים וכולל את משרדי הנהלת כנסיית הקבר. במנזר צומח עץ זית המזוהה על ידי היוונים כעץ בו נלכד האיל בעת עקדת יצחק. משום כך מכונה המקום "דיר אברהם". מתחת למנזר, ולמעשה מתחת לרחבת הכניסה כולה, משתרע בור מים ענק, שהכניסה אליו היא ממרתפו של המנזר, בו נמצא גם חדר אוכל לנזירים, שמקורו צלבני וקירותיו מעוטרים בציורי קיר המשמש כמחסן.
מול כנסיית הקבר (בדרום המתחם) נמצא מנזר יווני המכונה גת שמנים מטוכיון. משמעות המילה "מטוכיון" היא משכן או מקום. מכאן מתחילים היוונים את תהלוכת מרים, אם ישו, המסתיימת בקברה של מרים בסוף חודש אוגוסט בלילה לכבוד חגה של מרים שנמשך אצל היוונים מספר ימים. ממערב למתחם שלוש קפלות שנבנו כנראה עוד לפני התקופה הצלבנית, על ידי קונסטנטינוס מונומכוס ושופצו מחדש על ידי הצלבנים. הקפלה הדרומית ביותר מוקדשת ליעקב הקדוש, אחי ישו. יעקב היה גם בישופה הראשון של ירושלים. הקפלה הזו משמשת את הקהילה האורתודוקסית הערבית של ירושלים. במרכז קפלה המוקדשת למרים המגדלית. האתר המרכזי, הנראה כמו באר, מסמן את המקום בו, על פי המסורת, עמדה מרים המגדלית בעת הצליבה. בחלק הצפוני ביותר, מתחת למגדל הפעמונים, קפלה המוקדשת לארבעים המרטירים של סבסטיה (בארמניה).
משמאל לכניסה שלושה עמודים. על אחד מהם גרפיטי של צליין מוונציה שביקר בכנסייה במאה ה-14 והשאיר את שמו, Piero Vendramini, את תאריך ביקורו המדויק ואת סמלו.
על העמוד האמצעי סדק, שעליו מסופר כי הוא מתקשר לקונפליקט בין הארמנים לבין היוונים במאה ה-16, אז איבדו היוונים לתקופה קצרה את זכותם לבצע את טקס האש הקדושה, וכאשר הפטריארך הארמני ביצע את הטקס בעצמו האש לא ירדה, כהרגלה מדי שנה, בתוך האדיקולה של הקבר. במקום זאת, כנראה לאות מחאה על אי הצדק כלפי היוונים, פרצה האש הקדושה מהעמוד בכניסה ולכן מראים שם סדק מפויח. הצליינים נוהגים להשאיר בסדק הזה פתקים בדומה לפתקים שמשאירים בכותל המערבי.
מימין (ממזרח) לכניסה, מתחת ללוח עץ, נמצא קברו של צלבן אנגלי, פיליפ ד'אוביניי (Philip d'Aubigny), שהיה מורה של הנרי השלישי, מלך אנגליה, והיה מאנשי האצולה שהכריחו את המלך ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטה בשנת 1215.
שמאל|ממוזער|260px|התמונה בקפלת הפרנקים: מרים אם ישו ולצידה יוחנן התלמיד האהוב ולמרגלותיהם מרים המגדלית המתבוננת בכיוון הגולגולתא על הצליבה של ישו
שמאל|ממוזער|260px|קפלת המסמור לצלב. משמאל לישו חייל רומאי, מעליו עומדת אמו מרים ולרגליו מרים המגדלית
שמאל|ממוזער|260px|מזבח הצליבה. מעל למזבח מנורת שבעה קנים. הצליינים נוגעים במגרעת שמתחת למזבח. שם, על פי המסורת, עמד הצלב של ישו.
שמאל|ממוזער|260px|קפלת אדם הראשון
קפלת הפרנקים
קפלת הפרנקים היא התחנה העשירית בוויה דולורוזה. בתקופה הצלבנית ניתן היה לעלות לגולגולתא דרך המדרגות החיצוניות המובילות לקפלה, שהייתה מחוברת ישירות עם הגולגולתא. בעשור השני של המאה ה-21, לא ניתן להיכנס לקפלה ללא אישור, והמעבר ממנה לתחנה האחת-עשרה על הגולגולתא סגור. בין שתי התחנות מחבר חלון מסורג דרכו ניתן להתבונן מהגולגולתא על הקפלה הקטנה. הקפלה והמדרגות המובילות אליה שייכת לקתולים. בקפלה ניתן לראות שרידי פסיפס צלבני ושלושה עמודים צלבניים מקוריים משני הצדדים. במשקוף בפינה מתוארים אשכולות ענבים המסמלים את דמו של ישו שנשפך בגולגולתא. הקפלה מכונה גם "קפלת צער מרים".
מתחת לקפלה זו מצויה קפלת מרים המצרית השייכת ליוונים אורתודוקסים. מרים המצרית הייתה אישה חוטאת שהגיעה מאלכסנדריה באונייה, וכשניסתה להיכנס לכנסיית הקבר, דחפה אותה הרוח החוצה והדלתות נסגרו עליה. משהבינה כי איננה יכולה להיכנס למקום הקדוש בגלל חטאיה, חזרה בתשובה והפכה למודל של אישה סגפנית.
הגולגולתא
שמאל|ממוזער|260px|ציורי התקרה בקפלת הצליבה לאחר הניקוי, 2017
סלע הגולגולתא עליו נצלב ישו מוקף כיום במבנה משוכלל בן שתי קומות – המרפסת התלויה של הגולגולתא, והקיר הצמוד למדרגות המודרניות שהוקמו אחרי השרפה. המדרגות מדרום (שדרכן עולים למעלה) שייכות ללטינים והמדרגות מצפון (שדרכן יורדים) שייכות ליוונים האורתודוקסים. לעיתים רחוקות הפטריארך משנה את כיוון העלייה ואז יש לכך משמעות ליטורגית. למשל, ביום שישי הקדוש של הפסחא, כאשר סדרי העולם משתנים, עולה הפטריארך מהכיוון ההפוך לגולגולתא. המבנה מכיל כמה תחנות של "ויה דולורוזה":
"קפלת המסמור לצלב" או מקום הצליבה הלטיני - המזבח מציין את התחנה ה-11 ב"ויה דולורוזה". הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ג 33–34 מתארת את צליבתו של ישו: "כשבאו אל המקום הנקרא גלגתא צלבו אותו שם עם הפושעים, אחד מימינו ואחד משמאלו. אמר ישוע: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים."המזבח הנוכחי נתרם ב-1588 על ידי פרדיננדו הראשון מבית מדיצ'י מפירנצה. הוא עשוי כסף. הסצנות על המזבח קשורות לצליבה: המסמור לצלב, העלאת הצלב, הפייטה וההנחה בתוך הקבר. בקצה הצפוני של המזבח סמלה של משפחת מדיצ'י. הקפלה על עיטוריה עוצבה בצורתה הנוכחית ב-1937 ושופצה על ידי אנטוניו ברלוצי. בין היתר שוחזר הריצוף בדגם קוסמאטי והקירות כוסו בלוחות גרניט שהובאו במיוחד מאסואן.
פסיפסי התקרה באזור הקתולי: הפסיפסים על התקרה עוצבו על ידי פייטרו ד'אקיארדי (Pietro D'Achiardi) בשנת 1842. הם התכסו בשכבות של פיח שחור בשל מנורות השמן הרבות שעטרו את התקרה, ולא נראו כמעט לעין, עד שבדצמבר 2017 עברה התקרה ניקוי מוקפד והפסיפסים חזרו לחיים. על התקרה מתואר צמח הבוקע מחוטר (חוטר מגזע ישי - רמז לישוע) ויוצר מדליונים קטנים המתארים דמויות מקראיות ודמויות מהברית החדשה ברצף המוביל מאדם וחווה (החטא הקדמון), דרך קורבנו של הבל (הטרמה לישוע), תיבת נוח (הברית הראשונה), משה המוציא מים מהסלע, משה על הר סיני (ישו הוא משה החדש), מלכיצדק (הוציא לאברהם לחם ויין - הטרמה של ישו], יונה הנביא תחת הקיקיון (שלושת הימים שבילה יונה בבטן הדג מקבילים על פי התפיסה הנוצרית לשלושת הימים שבילה ישוע בקבר), שלושת חבריו של דניאל יוצאים מהכבשן. כלומר, חלק זה של התקרה מתאר רצף של הברית הישנה מבראשית ועד לנביאים (יונה ודניאל נחשבים לנביאים בקרב הנוצרים). בעיגולים הגדולים בתקרה מתוארים דוד, זכריה, ישעיהו ודניאל ובמרכז רוח הקודש. בין שני חלקי הגולגולתא השייכים ללטינים (מערב ומזרח) בתקרה מחברת המנדורלה הצלבנית המתוארת את ישוע העולה לשמים (הפסיפס היחיד על תקרה שנשמר מהתקופה הצלבנית בארץ), בהמשך עוד שני סיפורים מהתנ"ך: דניאל בגוב האריות ויונה הנביא הנשלף מהדג. לאחר מכן במרכז כריסטוגרמה (האותיות היווניות כי ורו - תחילת המילה היוונית כריסטוס, משיח) ומשני צדדיה מתוארות הדמויות של הברית החדשה: פטרוס ופאולוס ובקצוות ארבעת האוונגליסטים. כל הדמויות המתוארות לעיל מהברית הישנה ומהברית החדשה מובילות לשיא: לצלב וסביבו 12 היונים המסמלות את 12 השליחים והכתובת salvus mundi: גואל העולם. למעשה התקרה מתארת את סיפור הגאולה של האנושות מהחטא שהחל עם אדם וחוה, דרך הברית הישנה, הנביאים, הברית החדשה ולבסוף באמצעות הצלב.
פסיפסי הקירות: שלושת הפסיפסים על הקירות בוצעו על ידי לואיג'י טריפוליו (Luigi Trifoglio). הפסיפס המרכזי מתאר את צליבתו של ישוע: חייל רומאי יושב בצד, מרים, אם ישו עומדת מעל לצלב ומרים המגדלית בתנוחת כריעה לצד רגלי ישו הצלוב.הפסיפסים על הקיר הדרומי מתארים, האחד: את הנשים ואת יוחנן התלמיד האהוב שנכחו בצליבה, השני - את עקדת יצחק. עקדת יצחק נתפסת על ידי המסורת הנוצרית כהטרמה וכסמל לקורבנו של ישו. כפי שאברהם היה צריך להקריב את בנו יחידו (אם כי בסופו של דבר יצחק לא הוקרב) למען האלוהים, כך מקריב האלוהים את בנו יחידו למען האנושות.
"מזבח הצליבה" או מקום הצליבה היווני - המזבח, שבשליטת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, מציין את המקום שבו הועמד עמוד צליבתו של ישו והוא נחשב לתחנה ה-12 בוויה דולורוזה. המזבח עשוי כשולחן שיש. מתחת למזבח דסקית כסף שבמרכזה מגרעת המסמלת את "המקום המדויק" שבו עמד הצלב עליו נצלב ישו. בכל אחד מצדי המזבח לוח שיש שחור המצביע על מקום הצלבים של השודדים שנצלבו עם ישו. הצליינים עומדים בתור ארוך כדי לגעת בסלע המקורי של הגולגולתא דרך המגרעת בדסקית הכסף. סלע הגולגולתא סדוק בהתאם למסופר בברית החדשה על רעידת האדמה שהתרחשה עם מותו של ישו. לצד המזבח הוקמה ויטרינה עשויה זכוכית דרכה אפשר לראות את סלע הגולגולתא. מאחורי המזבח מתואר ישו הצלוב, מימינו תלמידו האהוב המזוהה עם יוחנן כותב הבשורה, ומשמאלו אמו מרים. בין המזבח לישו מנורת שבעה קנים המסמלת את התפיסה הנוצרית על פיה כנסיית הקבר מהווה את התחליף לבית המקדש. לפני המנורה טברנקולום בצורת פירמידה. ללטינים ולארמנים יש זכות שימוש במזבח האורתודוקסי, ופעם בשנה - גם לקופטים ולסורים. על המזבח כיתוב ביוונית: ציטוט מהכתיבה הליטורגית של אבות הכנסייה מהמזרח: "אלוהים ששופך את הדם מרוקן את האדון המשיח". המוות של ישו הוא התרוקנות מוחלטת של האל למען בני האדם. משמאל למזבח המרכזי מזבח נוסף עם עמודים קטנים כיוון שכאשר האורתודוקסים חוגגים את המיסה הם זקוקים למזבח נוסף בצד כדי להכין קודם את לחם הקודש. האיקונה מתארת שוב את עקדת יצחק, כיוון שהקרבת הלחם בכנסייה נתפסת כהקרבה המוחלטת. על התקרה מתוארים שמי מרום עם מלאכים וכוכבים והחושך שירד ברגע הצליבה למרות השעה המוקדמת. בשנת 1842 עוטרו קירות ותקרת החלק האורתודוקסי של הגולגולתא בציורי-קיר המתארים את הפסיון של ישו. הציורים, שהתכסו במשך השנים בפיח, נוקו ונחשפו מחדש ב-2019.
"גבירתנו הסובלת" - (בלטינית: "Stabat Mater Dolorosa", עמדה האם הדואבת) היא התחנה ה-13 בוויה דולורוזה. היא מסומנת באמצעות מזבח המצוי ברשות הפרנציסקנים שמוקדש למרים הנקרא "גבירתנו הסובלת" Stabat Mater ולידו פסל המדונה שהובא לכאן מליסבון ב-1778. הפסל מתאר את מרים וחרב נעוצה בלבה המזכירה את הנבואה שנהגתה על ידי שמעון הצדיק בעת הצגתו של ישו במקדש. הבשורה על-פי לוקאס, פרק ב' "ברכם שמעון ואמר אל מרים אמו: "הנה זה נוסד למכשול ולתקומה לרבים בישראל ולאות אשר יתנגדו לו - וגם בלבך את תעבר חרב - למען תגלינה מחשבות לב רבים." התחנה משמרת את זיכרון הורדתו של ישו מהצלב. כאן עמדה מרים וכאן נטלה את גופתו לזרועותיה. הזיהוי של תחנה זו מאוחר יחסית. בדורות הקודמים היה מקובל לקשור לעיתים את אירוע הורדה מהצלב גם ל"אבן המשיחה". בכנסייה רק שני פסלים השייכים לכנסייה הקתולית, שניהם של נשים. זה של מרים הסובלת בתחנה ה-13 וזה של הלנה עם הצלב במערת מציאת הצלב.
קפלת אדם הראשון - בקומה התחתונה, מתחת למזבח הצליבה ובקרבת אבן המשיחה, מצויה "קפלת אדם הראשון" השייכת ליוונים אורתודוקסים. הקפלה הוקמה או שופצה על ידי מונומאכוס במאה ה-11 ויש בה את השילוב האופייני של לבני חרסים דקות וביניהן מילוי. בעבר נקראה הקפלה בשם "קפלת הגולגולת" או "הגולגולת הקדושה". הקפלה מציינת את מיקום קבורתו של אדם. הקשר בין דמותו של אדם לבין דמותו של ישו הוא אחד הרעיונות המרכזיים בתאולוגיה של הנצרות. על פי המסורת הנוצרית, בעקבות צליבת ישו נבקעה הגבעה וסדק נפער בה והגיע עד לגולגולתו של אדם. דמו של ישו שנצלב כדי לכפר על חטאו של אדם נגע בגולגולת, הסיר את החטא הקדמון מהאנושות ואפשר את החסד האלוהי והדרך לגאולה. עד לשרפה של 1808, מוקמו בכניסה לקפלה קבריהם של גוטפריד מבויון ובלדווין השני, מלך ירושלים. קברים אלו נהרסו בעת השיפוץ שערכו היוונים לאחר השרפה. כמו כן הוחלפו הפסיפסים שנפגעו בשרפה בציורי קיר.
מדרום לקפלת אדם יש דלת המובילה לקפלת מרים המצרית השייכת ליוונים אורתודוקסים. כיום זהו משרד של האחראי על הכנסייה מטעם היוונים. מחדרו ניתן לגשת לחדר הפנימי יותר המהווה סוג של רליקוואריום ענק, ובו שרידים רבים של קדושים ובמרכז שריד של הצלב האמיתי.
אולם אבן המשיחה
שמאל|ממוזער|260px|אבן המשיחה
אבן המשיחה, הנמצאת בכניסה לכנסייה, היא האבן שעליה לפי המסורת הנוצרית הונחה גופתו של ישוע אחרי שהורדה מן הצלב ובטרם נטמנה בקבר. אף על פי שמשיחת ישוע בשמנים מתוארת בברית החדשה, האבן עצמה איננה נזכרת: "וַיִּקְחוּ אֶת־גּוּפַת יֵשׁוּעַ וַיְחַתְּלוּהָ בְתַכְרִיכִין עִם־הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים לִקְבֹר אֶת־מֵתֵיהֶם" (הבשורה על-פי יוחנן יט, 40). מקום המשיחה (ולא אבן המשיחה) נזכר בכנסיית הקבר החל במאה השמינית, במיקומים שונים: בתוך קבר ישוע, באזור החצר של הכנסייה, ואחרי שיפוצה של הכנסייה על ידי הצלבנים והכנסת כל אתריה מתחת לקורת גג אחת - מקום המשיחה זוהה בלב אולם המשיחה, ליד הנקודה בה זוהה טבור העולם. אבן במקום המשיחה נזכרת לראשונה בתיאוריהם של עולי רגל שביקרו בירושלים בשנות השלושים של המאה ה-14. בתיאוריהם האבן נזכרת במקומה הנוכחי, ומתוארת כלוח עשוי אבן פורפירי שצבעה ירוק או שחור. כיום, האבן מכוסה בלוח שיש המגן עליה מפני עולי הרגל הרבים, שהותקן בשיפוץ שלאחר שנת 1810. על האנדרטה מופיע טקסט ביוונית המתאר את חשיבותה של האבן: "יוסף (הרמתי) המכובד הוריד את גופך הקדוש מן הצלב, ועטף אותו בתכריכי כותנה נקיים, משוחים במור, והניח אותו בקבר חדש".
הקיר שמאחורי האבן, החוצץ בין הכניסה לבין הקתוליקון נבנה אף הוא לאחר 1810 כקיר תמיכה זמני בקשת שעמידותה התערערה. במהלך המאה העשרים הלך וגבה הקיר כיוון שהוא שייך בלעדית ליוונים אורתודוקסים. בנייה זו כיסתה את קבריהם של ארבעה מלכים בני המאה ה-12. על קיר זה פסיפס שנוצר בשנת 1990. בפסיפס החדש ניתן לראות את העיר ירושלים וחומותיה, המזכירות את העובדה כי הצליבה התרחשה מחוץ לעיר, ושלוש סצינות עיקריות: ההורדה של ישו מהצלב (בצדדים ניתן לראות את שני הצלבים של הגנבים שנצלבו איתו ביחד), הנחתו על אבן המשיחה, והובלתו בתכריכים אל הקבר.
השליטה על אזור זה מחולקת בין הכנסיות היוונית-אורתודוקסית, הפרנציסקנית, הקופטית והארמנית. הדבר מתבטא במנורות השייכות לארבע העדות.
השטח הארמני מערבית לאבן המשיחה
השטח מערבית לאבן המשיחה (לכיוון הקבר) שייך לארמנים. למטה נמצא פסיפס גדול, שבוצע בין השנים 1968–1982 על ידי אליעזר אנסקי, אביו של אלכס אנסקי, וישו שבפסיפס נעשה בדמותו של אלכס. הפסיפס מתאר את צליבתו של ישו ומצדדיו מרים אמו ויוחנן התלמיד האהוב. בפסיפס מתוארים גם הירח והשמש כחלק מהמערכת הקוסמית. לפני הפסיפס אתר ארמני המסמל את מקום עמידת הנשים (שלוש המריות) בעת צליבתו של ישוע. המונומנט נעשה בסגנון ארמני אופייני שחלקו העליון מעוצב בדמות הקתדרלה הארמנית באצ'מיאדזין והכתובת עליו מתייחסת לניצחונות האומה הארמנית. מעל, בגלריות, שטח נוסף השייך לארמנים המכונה "הגולגולתא השנייה" הנמצא בין הגולגולתא לבין הקבר. במקום פסיפס המתאר את לידתו של ישו במערה ואת ביקור האמגושים והרועים. הפסיפס על הרצפה חדש ומעוצב על פי דגמים ארמניים אופייניים. המזבח הקטן משמאל מוקדש לעמוד ההלקאה (חלקי עמוד ההלקאה מצויים בידי כל אחת משלוש העדות הגדולות, אם כי מדובר בעמודים מסלעים שונים).
הרוטונדה והאדיקולה
ממוזער|260px|הרוטונדה והאדיקולה בציורו של ההולנדי קורנליס דה ברוין מ-1681
260px|שמאל|ממוזער|האדיקולה
260px|שמאל|ממוזער|הקבר הריק
260px|שמאל|ממוזער|המנורות מעל הקבר
260px|שמאל|ממוזער|האיקונין מעל הקבר
הרוטונדה היא כנסייה הֶרכֶּזית, שבמרכזהּ הגאומטרי והפולחני מצוי קברו של ישו. צורתה קונצנטרית לכנסיות הסמוכות והיא משמשת לכנסי זיכרון. כשהגיעו המוסלמים לירושלים הם בנו את כיפת הסלע בדיוק בהיקפה של כיפת הרוטונדה של כנסיית הקבר, וגודל כיפת הקתוליקון זהה לזה של כיפת מסגד אל-אקצא. חלקהּ הפנימי של הרוטונדה שייך לשלוש העדות ונציגיהן מנקים את הרצפה על פי סבב שבועי.
סביב הקבר עמודים ממוספרים השייכים לכל אחת מהעדות הגדולות. החל מהמזרח העמודים 15–18 שייכים לארמנים, 12-14 ליוונים, 10-11 שייכים לארמנים (על אף שהחדרים עצמם באזור שייכים לקופטים), וגם העמודים 8–9 שייכים לארמנים אף שהחדר מאחוריהם, קפלת ניקודימוס, שייך (לכאורה) לסורים. עמודים 5–8 שייכים ליוונים אורתודוקסים ו-1–4 ללטינים.
הכיפה החדשה של הרוטונדה נחנכה ב-1997 והיא פרי שיתוף הפעולה של שלוש העדות הגדולות לקראת המילניום הנוצרי. בכיפה פתח המתקשר לתחייתו של ישו, מהפתח יוצאות 12 קרני אור (השליחים) ולכל קרן שלוש פינות המסמלות את השילוש הקדוש.
האדיקולה - מבנה האדיקולה (היכלית) כולל שני חללים - קפלת המלאך וקבר ישו. מבנה האדיקולה עבר מספר שינויים במהלך השנים. המבנה נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה ב-1810 על ידי יוונים אורתודוקסים בתרומה של הצאר הרוסי, לאחר שהקודמת נהרסה בשרפה שפרצה בכנסייה ב-1808. מעל האדיקולה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. הקפלה מציינת את פגישת מרים, אם ישו, ומרים המגדלית עם המלאך שבישר להן על תחייתו של ישו. במרכזו ניצב מזבח עשוי אבן. על פי המסורת הנוצרית אבן זו היא אבן הגולל שסתמה את מערת הקבר המקורית. לצדי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש הקדושה לציבור בשבת האור של חג הפסחא האורתודוקסי. מהחלון הצפוני מוציאים היוונים אורתודוקסים את האש הקדושה לקהלם, ומהחלון הדרומי מוציאים הארמנים את האש לארמנים ולסורים. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו.
בחדר הקבורה המדופן ישנן 43 מנורות הבוערות יומם וליל. 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו-4 של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המסמלים את תחיית ישו (ביוונית - אנאסתאזיס). אחת ההוכחות, לכאורה, לכך שמדובר בקברו של ישו היא העובדה כי הקבר ריק כיוון שישו קם לתחייה לאחר 3 ימים.
בשיפוצים שנהסתיימו בשנת 2018 נחשפה על גבי מבנה האדיקולה המקורי מ-1810 כתובת ביוונית הסובבת את חלקו העליון. הכתובת איננה ציטוט ישיר של הכתובים. הכתובת מתחילה בצד הצפוני של המבנה (הפונה לכיוון האזור הפרנציסקני): "יהללו גויים ועמים את משיח אלוהינו אשר נשא מרצונו את הצלב בעבורנו". במערב (צידו האחורי של הקבר): "ובשאול שהה שלושה ימים, וישתחוו לתחייתו" וההמשך בצד הדרומי: "מן המתים, שבזכותה הוארו כל קצוות העולם". חזית המבנה, הפונה מזרחה (לכיוון הקתוליקון) עוטרה בכתובות הקדשה המזכירות את כנסיית האדיקולה במרץ 1810 ושמות העושים במלאכה וציטוט מתוך מזמור הנאמר בתפילת הערב של שבת: "אל קברך מקבל החיים מתייצבים הבלתי ראויים. שיר הלל אנו מגישים לרחמיך, משיח אלוהינו, שכן את הצלב ואת המות קיבלת נטול-חטא כדי שתעניק לעולם את התחייה, בהיותך אוהב אדם."
בשנת 1573 בנו הקופטים קפלה בצידו האחורי של הקבר והיא נמצאת מאז בידיהם.
הקפלה הסורית וקבר יוסף הרמתי
ממערב לאדיקולה, באזור שמול הקפלה הקופטית, מצויה הקפלה שזכויות הבעלות עליה חלוקות בין הארמנים לבין הסורים אורתודוקסים. בתקופתה של הלנה, וגם לאחר מכן, שימשה הקפלה כאפסיס המערבי של הרוטונדה. הקפלה מכילה מערת קבורה המיוחסת לקברו של יוסף הרמתי, בעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו ולניקודמוס. הארכאולוג שמעון גיבסון העלה את הסברה כי מדובר בקברה של משפחתו של ישו. מכל מקום, הקבורה היא קבורה אופיינית לימי בית שני ומעידה על כך כי בתקופתו של ישו, האתר בו נבנתה מאוחר יותר כנסיית הקבר היה מחוץ לעיר ואכן שימש לקבורה. הסורים רשאים להשתמש בה לפולחן בימי ראשון ובפסחא. בשל הוויכוח בינם לבין הארמנים על הבעלות, לא ניתן לשפץ את הקפלה והיא משמרת עדיין את עקבות השרפה הגדולה ונראית מוזנחת. עם זאת, בחודש אפריל 2014, הונח ריצוף על רצפת הקפלה שהייתה עשויה עד אז מעפר.
הקתוליקון והאמבולטוריום
שמאל|ממוזער|260px|כלאו של ישו
שמאל|ממוזער|260px|קפלת לונגינוס הקדוש
שמאל|ממוזער|260px|קפלת הלנה הקדושה
קתוליקון – הכנסייה המכונה קתוליקון משמשת את הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והיא כנסיית הבישוף, כלומר הקתדרלה. בקתוליקון בוחרים את הפטריארכים היוונים. עד למאה התשע עשרה היה אולם הקתוליקון פתוח מצדיו הצפוני והדרומי ורק לאחר השרפה של המאה התשע עשרה ורעידת האדמה של 1927 הוקמו הקירות שגבהו בהדרגה וסגרו את החלל הפנימי של כנסיית הקבר. חפירה ארכאולוגית שנערכה באזור המקהלה של הקתוליקון גילתה שרידים של סלע האם עליו ניצבת הכנסייה. על כיפת הקתוליקון דמותו של ישו הפנטוקרטור, שליט העולם, בישופים של ירושלים וארבעת האוונגליסטים. בתוך הכנסייה מצביעים, כבר מהתקופה הצלבנית, על האומפאלוס, מרכז העולם. האומפאלוס מצוין בגביע ובראשו כדור הארץ המחולק לארבעה חלקים. המשמעות הסמלית שלו כפולה. מחד, עוד מסורת הקשורה להר הבית הועברה על ידי הנוצרים לתוך כנסיית הקבר, וסימלה בכך את מעבר המקדש האמיתי מהר הבית לתוך הכנסייה. מאידך, לעומת מרכז העולם היהודי, שהיה מרכז פיזי - אבן השתייה ממנה החל אלוהים ליצור את העולם, המרכז הנוצרי בכנסיית הקבר הוא רוחני וסמלי. האומפלוס ממוקם במרחק שווה בין הגולגולתא (מקום מותו של ישו) לבין הקבר (מקום תחייתו) כאשר מותו ותחייתו נתפסים כביטוי אולטימטיבי לחסד האלוהי שאפשר לאנושות את הגאולה.
למרפסות הזהב בכניסה לקתוליקון יש פונקציית מעמד ויש פירוט למי מותר לעמוד על המרפסת שמיועדת על פי הסטטוס קוו לראשי השלטון, לעות'מאנים ולנציגי יוון.
כלאו של ישו – החדר הקטן, בעל התקרה הנמוכה, נמצא לצד קפלת לונגינוס הקדוש, מחוץ למסלול האמבולטוריום. שתי מסורות שונות קשורות למקום זה. מסורת שמקורה במאה ה-12 רואה בו את המקום בו הוחזקו ישו ושני הגנבים לפני הצליבה. בתוך הקפלה מצביעים על אבן עם שני חורים – הסד לרגליים אליו נקשר ישו. על הרצפה לפני הקפלה נמצא תיאור חדש של עיט דו-ראשי המסמל את האימפריה הביזנטית.
מסביב לקתוליקון סובב מסדרון המכונה "אמבולטוריום" (מלטינית: ambulare, ללכת). באמבולטוריום מצויות שלוש קפלות המהוות אלמנט ארכיטקטוני המכונה chevet.
קפלת לונגינוס הקדוש – הקפלה היוונית-אורתודוקסית מוקדשת ללונגינוס הקדוש - חייל רומאי שעל פי הברית החדשה דקר את ישו: "אוּלָם אַחַד הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בְּרֹמַח וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם. (הבשורה על-פי יוחנן יט, 34). החייל מזוהה עם "לונגינוס הקדוש" על פי הבשורה על פי ניקודמוס, והרומח, לפי מסורת ארמנית, שמור בקתדרלת אצ'מיאדזין. השם לונגינוס נובע מהמילה לונחי ביוונית, שמשמעותה "חנית".
קפלת חלוקת הבגדים – הקפלה, הנמצאת בחזקת הארמנים, מציינת אירוע שהתרחש לאחר הצליבה. על פי הברית החדשה ניסה אחד החיילים הרומיים לחלק את בגדיו של ישו בהגרלה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְבוּ אוֹתוֹ וַיְחַלְּקוּ בְגָדָיו לָהֶם וַיַּפִּילוּ עֲלֵיהֶם גּוֹרָל מַה־יִּקַּח אִישׁ אִישׁ" (הבשורה על-פי מרקוס טו, 24). על פי המסורת הנוצרית מהווה אירוע זה את התגשמותו הנבואית של תיאור מספר תהילים: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל־לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל" (תהילים כב, 19). הקפלה מוקדשת גם לשואה הארמנית.
קפלת הביזוי – הקפלה הדרומית ביותר באמבולטוריום היא קפלה יוונית-אורתודוקסית. בקפלה נמצא חלק נוסף מעמוד ההלקאה השייך ליוונים.
המתחם הארמני
ממוזער|260px|קפלת הלנה הקדושה בליתוגרפיה של לואי האג על פי ציור של דייוויד רוברטס, 1842
קפלת הלנה הקדושה - הקפלה נקראת על שם הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. בפי אנשי הכנסייה הארמנית, המחזיקה בשטח זה, הקפלה קרויה על שמו של הקדוש הארמני גרגוריוס המאיר. בעבר הייתה הקפלה ברשות הכנסייה האתיופית, אולם זו מכרה אותה לכנסייה הארמנית בשל מצוקה כספית.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 ערכו הארמנים שיפוץ בקפלה והחליפו את מזבחות העץ במזבחות שיש. בשנות ה-40 וה-50 עוטרו קירות הקפלה בציורי שמן גדולים מעשי ידי האמן והאדריכל מארדירוס אלטוניאן. בשנות ה-70 נוספה רצפת הפסיפס מעשי ידיה של האמנית הישראלית חוה יופה הקפלה שופצה ונוקתה בעשור השני של המאה ה-21.
הכניסה אל הקפלה היא דרך האמבולטוריום שבין "קפלת חלוקת הבגדים" לבין "קפלת הביזוי", דרך טור של 29 מדרגות אבן מהתקופה הצלבנית השייכות אף הן לארמנים. על קירות מעבר זה מצויים צלבים אותם חרטו עולי רגל בתקופת ימי הביניים כעדות לביקורם ולאמונתם הדתית. הקפלה בנויה בצורה ריבועית. בקיר שממול לכניסה קבועים שני אפסיסים. האפסיס הצפוני מוקדש לגנב שהביע חרטה ואילו הדרומי להלנה עצמה. באפסיס זה ישנו מושב אבן עליו ישבה, על פי המסורת, הלנה בעת גילוי הצלב האמיתי. על רצפת הקפלה מצויה רצפת פסיפס, פרי ידיה של האמנית היהודייה, חוה יופה, ובה תיאור של הכנסיות החשובות ביותר של ארמניה שנבנו במאות הרביעית והחמישית וכן של תיבת נוח המצויה, על פי המסורת הארמנית, בהר אררט. הכתובת בפסיפס מתייחסת לשואה הארמנית בידי הטורקים (1915).
על הקיר הימני מצוי ציור קיר גדול המתאר את הלנה ואת מציאת הצלב.
הקיר הצפוני של הקפלה שייך לתקופה הביזנטית והיווה כנראה מסד לכנסייה שמעל. על הקירות תמונות המספרות את האירועים הקשורים לאומה הארמנית. על הקיר הצפוני: גרגוריוס המאיר מוצא מתוך הבור אליו נזרק בעקבות הפצת הנצרות בארמניה ובו חי במשך שנים הודות לחסדי הנסיכה שזרקה לו שאריות של אוכל; המלך הארמני תירידאט השלישי המוטבל בנהר על ידי גרגוריוס המאיר בבגדי בישוף, ומאחוריו כל העם הארמני הממתין להטבלתו (האומה הארמנית התנצרה כולה ב-301 עוד לפני צו הסובלנות כלפי הדת הנוצרית שפרסם הקיסר קונסטנטינוס ב-313); וישו המצווה על בניית הקתדרלה הארמנית באצ'מיאדזין אותה בנה גרגוריוס המאיר בשנים 301–302.
על הקיר הדרומי: החזרת הצלב הקדוש מהפרסים על ידי הרקליוס דרך ארמניה ב-629; התגלות הצלב בארמניה.
קפלת ורטן הקדוש - הקפלה קרויה על שם הקדוש הארמני ורטן (St. Vartan), והיא מצויה בחזקת הכנסייה הארמנית. הכניסה אל הקפלה הקטנה היא דרך דלת ב"קפלת הלנה הקדושה". הקפלה נוצרה כתוצאה מחפירה ארכאולוגית שנערכה בין השנים 1970–1971 ובה נחשפה מחצבה ושרידי מבנים המתוארכים למאה השנייה והרביעית. יש ויכוח בין החוקרים האם מדובר בטמנוס (מסד) של מקדש אדריאנוס שבנה כאן אדריאנוס במאה השנייה, או האם מדובר במסד לכנסיית הקבר. על גבי אחד מן המבנים הללו נמצא תיאור של ספינה רומית ומתחתיה הטקסט הלטיני DOMINE IVIMUS, "אדוננו הלכנו". (ראו פירוט ותמונה בראש הערך). בקפלה מזבח חדש עליו מתואר ורטן הקדוש, גיבור העולם הארמני שנלחם בשנת 451 נגד הפרסים.
קפלת מציאת הצלב - המקום, על פי המסורת הנוצרית, שבו מצאה וזיהתה הלנה את הצלב האמיתי. הכניסה אליו היא דרך מדרגות היורדות מקפלת הלנה הקדושה. הקפלה שייכת לקתולים. בפינה הדרום-מזרחית של הקפלה לוח על הרצפה המתאר את מקום מציאת שלושת הצלבים, בהם צלבו של ישו. משמאל לו מזבח ומאחוריו פסל ברונזה המתאר את הלנה האוחזת את הצלב האמיתי. מתחת לפסל נרשם בלטינית: "פרדיננד מקסימיליאן, ארכידוכס אוסטריה, 1857 מזבח זה נבנה. שופץ 1965". הכתובת מתייחסת למקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו, אשר מימן את הקמת הפסל לאחר ביקורו במקום ב-1855.
הקריפטה הייתה מחצבה בתקופת בית שני, ואולי הייתה אף בשימוש בימי בית המקדש הראשון. היא שימשה בור מים בתקופה הביזנטית והצלבנית, והחלה להתקדש כמקום מציאת הצלב רק לאחר התקופה הצלבנית.
מצפון לאדיקולה
קפלת מריה מגדלנה או מזבח "אַל־תִּגְּעִי בִי" - קפלה בחזקת הפרנציסקנים, המציינת את המקום שבו פגשה מרים המגדלית את ישו לאחר תחייתו. על פי הברית החדשה אמר לה ישו: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יֵשׁוּעַ אַל־תִּגְּעִי בִי כִּי עוֹד לֹא עָלִיתִי אֶל־אָבִי וּלְכִי־נָא אֶל־אַחַי וְהַגִּידִי לָהֶם אֲנִי עֹלֶה אֶל־אָבִי וַאֲבִיכֶם וְאֶל־אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם" (הבשורה על-פי יוחנן כ, 17). על המזבח ישנו תבליט מודרני המתאר את האירוע. על אף שהקפלה שייכת לפרנציסקנים, תלויות בה שתי מנורות אורתודוקסיות ואחת ארמנית.
הכנסייה הפרנציסקנית - הכנסייה מוקדשת להתגלות ישו לאמו מרים לאחר תחייתו, אירוע שאינו מוזכר בברית החדשה. בקפלה חלק מעמוד ההלקאה השייך ללטינים. במרכזה טברנקולום ייחודי בצורת כדור העולם וממנו יוצאים קצוות מחודדים לארבעת קצוות העולם.
אתרים נוספים במתחם הפרנציסקני - מימין לכניסה לכנסייה מצויה כניסה לחדרי אחסון והלבשה של בגדי הכמורה. על הקיר מוצגים בתוך ארון זכוכית חרבו ודורבנותיו של גוטפריד מבויון. בהמשך, מצפון לכנסייה הפתוחה לציבור מצויה הקפלה הפרטית של המסדר הפרנציסקני, בתוך חלל מן התקופה הצלבנית. במבואה לקפלה נמצאת עליה לשתי קומות סגורות לציבור בהן נמצאים תאי מגורים לנזירים.
קשתות הבתולה - מתחם בו ניתן לצפות במספר שלבים ארכיטקטוניים מתקופות שונות. הקיר עצמו בצפון המתחם (בו נמצא הפתח של השירותים) הוא מהמאה הרביעית, מתקופתה של הלנה. העמודים הדקים יותר (על אחד מהם כותרת סל ועל אחד בסיס של עמוד בשימוש משני) שייכים לתקופתו של קונסטנטינוס מונומאכוס ששיפץ את כנסיית הקבר במאה ה-11 עוד טרם הגעת הצלבנים. העמודים הדקים לא תמכו בדבר ולמעשה הקיפו אזור פתוח, כפי שהיה עוד בתקופתה של הלנה, המכונה "הגן הקדוש". כשהגיעו הצלבנים וקירו את אזור הגן הקדוש, הם הקימו את העמודים המסיביים, שנועדו לתמוך בתקרה. הקיר הדרומי של המתחם הוא למעשה הקיר הצפוני של הקתוליקון שנבנה בתקופה המודרנית. אם כן, ניתן לראות באזור לפחות ארבעה שלבי בנייה מתקופתה של הלנה ועד לעידן המודרני. יש ויכוח בין היוונים לבין הקתולים למי שייך המתחם ועל כן אין לשנות בו דבר בלי הסכמת שני הצדדים, אם כי התמונות על הקיר שייכות ליוונים.
העדות הנוצריות בכנסייה
שמאל|ממוזער|260px|מיסה קתולית לפני האדיקולה
בכנסיית הקבר פועלות זה מאות שנים עדות נוצריות שונות, הנמנות עם הנצרות הקתולית או עם הכנסיות האורתודוקסיות. ברשות כל עדה חדרים, קפלות תפילה, אולמות, חפצי קודש וכדומה.
סוגיית הבעלות בחלקי הכנסייה
שלוש העדות השולטות בכנסייה הן העדה היוונית אורתודוקסית, העדה הארמנית, והמסדר הפרנציסקני המייצג את הוותיקן ואת הנצרות הקתולית בארץ. "שליטה" זו מתבטאת בהחזקת רכוש רב יחסית בכנסייה, וכן בזכויות יתר על פני עדות אחרות, כמו פיזור קטורת ברחבי הכנסייה לקראת עריכת טקס התפילה היומי, ומשקל יתר בהכרעות הקשורות למבנה ולסדרי החיים בכנסייה.
היוונים: השטח הרב ביותר נמצא בידי היוונים, שקיבלו תנאים מועדפים ב-1757, מצב שהתקבע ב-1852 עם פירמן ה"סטטוס קוו". בידי היוונים הקתוליקון, שתי הקפלות של האמבולטוריום (לונגינוס וביזוי), כלאו של ישו, חלק מהגולגולתא ומרבית החדרים הסובבים את הרוטונדה. בנוסף בידיהם מרבית המבנים הסובבים את כנסיית הקבר: דיר אברהם (ממזרח לכניסה), כנסיית גת שמנים מטוכיון (מדרום), שלוש הקפלות ממערב לכניסה: קפלת ארבעים המרטירים, קפלת מריה מגדלנה וקפלת יעקב הקדוש. כמו כן בידיהם מגדל הפעמונים והגלריה העליונה ביותר של הרוטונדה הנקשרת ישירות לפטריארכיה היוונית. היוונים ניסו לשפץ את מגדל הפעמונים שבידיהם, ולהוסיף לו שתי קומות שנהרסו ברעידת אדמה, אולם כיוון שלא הגיעו להסכמה עם הקתולים והארמנים הם נאלצו לוותר על הפרויקט.
הקתולים: בידי הקתולים קפלת הפרנקים, התחנות ה-11 וה-13 בגולגולתא, מרבית החלק הצפוני של הכנסייה (קפלת מריה מגדלנה, קפלת ההופעה, המנזר הצמוד) וקפלת מציאת הצלב.
הארמנים: בידי הארמנים קפלת הלנה, אזור בו עמדו שלוש המריות והאזור הצמוד, חדר אחד ברוטונדה, קפלת חלוקת הבגדים באמבולטוריום וקפלת יוחנן מחוץ לכנסיית הקבר ממזרח (הקפלה האמצעית).
שלוש העדות הנוספות הפועלות בכנסייה הן עדות אורתודוקסיות מזרחיות הלא כלקדוניות, בדומה לארמנים, (המכונות פעמים רבות מונופיזיטיות), הקופטים, הסורים והאתיופים.
הקופטים: בידי הקופטים הקפלה מאחורי הקבר הקדוש, שני חדרים ברוטונדה, וחדר ממערב לכניסה לכנסייה עם מרפסת הצופה על אבן המשיחה. כמו כן טוענים הקופטים לבעלות על שתי קפלות, קפלת מיכאל הקדוש (ממזרח לכניסה לכנסיית הקבר) וקפלת ארבע החיות שמעליה. הבעלות על הקפלות נמצאת בוויכוח בינם לבין האתיופים.
הסורים: בידי הסורים רק קפלת ניקודימוס באפסיס המערבי של הרוטונדה, והחדר הצמוד, קפלה הנתונה תחת מחלוקת בינם לבין הארמנים. כיוון שכך לא ניתן היה לשפץ את הקפלה אחרי השרפה של 1808, והיא נראית מוזנחת עם סימני שרפה. הדבר לא ישתנה אלא אם יגיעו שתי העדות להסכמה הדדית.
האתיופים: לאתיופים היו זכויות בתוך כנסיית הקבר, אולם הם נדחקו והתמקמו בגג הכנסייה, דיר אל סולטאן, שם בבעלותם מנזר קטן לידו הם מצביעים על עץ זית המזוהה על ידם עם אתר עקדת יצחק. בידי האתיופים דה פקטו גם שתי הקפלות של ארבע החיות ומיכאל הקדוש השייכות דה יורה לקופטים.
אזורים משותפים
חצר הכנסייה (אם כי יש ליוונים בלבד את הזכות לנקות אותה), הכניסה, החזית ודלתות הכניסה, אבן המשיחה, המסדרונות הסובבים את הקתוליקון, השירותים, החלק הפנימי של הרוטונדה המוקף בעמודים, האדיקולה והקבר עצמו, נמצאים בבעלות משותפת של שלוש העדות הגדולות. המפתחות של הכנסייה נמצאות בידי מוסלמים, ואבראהים פאשא חילק את המשמרת על המפתחות בין משפחת ג'ודה השומרת על המפתחות, למשפחת נוסייבה הפותחת את הדלתות. לשומרים המוסלמים יש את הספסל משמאל לכניסה. בשבוע הקדוש של הפסחא הפטריארך היווני פותח את הדלתות ביום חמישי הגדול, הלטינים ביום שישי הטוב והארמנים בשבת האור. ביום ראשון של התחייה שוב המוסלמים פותחים את דלתות הכנסייה.
הסטטוס קוו
שמאל|ממוזער|320px|כנסיית הקבר כיום. חלוקת הבעלות של העדות השונות (לחצו להגדלה)
לפני התקופה הצלבנית לא היו כלל סכסוכים הידועים לחוקרים בין עדות נוצריות שונות לגבי כנסיית הקבר. בתקופה הצלבנית לקתולים הייתה עליונות בכנסייה, אם כי גם העדות האחרות יכלו לנהל בה פולחן. לאחר הפילוג הגדול בין הקתולים והיוונים (1054), ולאחר הרס וביזת קונסטנטינופול על ידי מסע הצלב הרביעי ב-1204, הלכו והתדרדרו היחסים בין היוונים לקתולים.
למעשה, הכנסייה שייכת על פי חוק הנצרות לאלוהים, ולכן לאחר הכיבוש האיובי היא הפכה לווקף. המשמשים בווקף הן העדות הנוצריות השונות. לאחר שגורשו הצלבנים מירושלים עברה כנסיית הקבר לידי העדות האורתודוקסיות, אבל הפרנציסקנים קיבלו כבר במאה ה-14 זכויות פולחן בכנסיית הקבר והחלו לרכוש את הזכויות מהסולטאן. גם היוונים והעדות האחרות החלו לקבל פירמנים מהשלטונות. מאחורי העדות שזוכות לקבל את הפירמנים עמדו מעצמות כגון צרפת מאחורי הקתולים, האימפריה הרוסית מאחורי האורתודוקסים, והארמנים בעלי ההון באיסטנבול תמכו בעדה הארמנית. העדות שהיו פחות חזקות מבחינה פוליטית, ועניות יותר נדחקו מכנסיית הקבר או זכויותיהם בה צומצמו. כך נעלמו משם כליל הנסטוריאנים, האתיופים נדחקו לגג, על אף שבעבר היו בידיהם נכסים חשובים כגון חלקים מהגולגולתא, לסורים נותרה קפלה שלא ברור כלל האם היא שייכת להם, ולקופטים אתר מרכזי אחד מאחורי האדיקולה ושלושה חדרים. ב-1690 קיבלו הלטינים את הזכויות המפליגות ביותר בכנסיית הקבר, ונמסרו להם שתי הכיפות של הכנסייה, הרוטונדה, הגולגולתא, אבן המשיחה, כלאו של ישו וחצר הכנסייה. הפירמן אושר מחדש ב-1740 כאשר הצרפתים קיבלו את החסות על הקתולים. בהסכם הקפיטולציות שנחתם עם הטורקים הם קיבלו גם את קשתות הבתולה. המצב התהפך תוך זמן קצר. ב-1757 קיבלו היוונים את מרבית הזכויות בכנסיית הקבר בעקבות כניעה עות'מאנית ללחץ רוסי. מאז מנסים הקתולים לחזור ל"תור הזהב" של 1740. הפירמן של 1757 שימש כבסיס לפירמן שפורסם ב-1852 ובו הוחלט על סטטוס קוו, כלומר על מצב קבוע ובלתי משתנה בחלוקת נכסי הכנסייה בין העדות השונות. הסטטוס קוו קבע לא רק את הבעלות על הנכסים בתוך הכנסייה, אלא את אופי ניהול הפולחן וקבע מי יכול לנהל אותו. כך לדוגמה מבין הקתולים רק הפרנציסקנים יכולים לקיים מיסה בכנסיית הקבר, והדבר גם נכון לגבי היוונים אורתודוקסים. רוסים לדוגמה, לא יכולים לנהל מיסה במקום, על אף שהרוסים היו אלו שתמכו ביוונים במשך שנים, ובזכותם קיבלו היוונים פעמים רבות את הפירמנים לטובתם.
האזורים העיקריים המצויים במחלוקת מאז הם קפלת ניקודימוס המצויה במחלוקת בין הארמנים לסורים, אזור קשתות הבתולה המצוי במחלוקת בין היוונים לקתולים ואזור הגג של כנסיית הקבר, דיר אל סולטאן, הנתון במחלוקת בין הקופטים לבין האתיופים.
טקסים
טקס האש הקדושה
בשבת האור, שבת הפסחא, חוגגות העדות האורתודוקסיות בכנסיית הקבר את טקס האש הקדושה. במאה ה-4 יש תיאורים של הוצאת אור מקברו של ישו, ביטוי לתחייה. עם זאת דומה כי מדובר בטקס ליטורגי רגיל כפי שבכל כנסיות העולם מדליקים את נר הפסחא. החל מהמאה התשיעית מגיעים לירושלים אנשים בציפייה לראות לא ליטורגיה רגילה של התחייה אלא נס. אחת האפשרויות שדווקא תחת שלטון האסלאם הטקס הזה הפך להצהרה. אלוהים נתן למוסלמים לכבוש את העיר והמרחב אבל את האור מהשמים הוא נתן לנוצרים. על פי האמונה הרווחת מדובר בנס מתחדש המתקיים פעם בשנה. המנורות באדיקולה ביום זה מכובות והאש הקדושה יורדת מהשמים. האש הקדושה מחולקת מהאדיקולה למאמינים שנושאים אותה איתם לארצות הניכר.
הטקס שהלך והתגבש בהדרגה בסופו של דבר נדחה על ידי הקתולים. הקתולים שהיו שותפים נלהבים בטקס בתקופה הצלבנית, החליטו, בסביבות 1240, שזו אמונה טפלה, והוא נותר בידי הכנסיות המזרחיות ומשתף את רובן.
באותו היום בבוקר פותח את דלתות כנסיית הקבר הפטריארך הארמני. הפטריארך היווני האורתודוקסי נכנס ויושב בקתוליקון ומחכה שיבואו אליו בישוף ארמני, נציגים קופטים ונציגים סורים, ינשקו את ידו ואז אפשר יהיה להמשיך בטקס. האתיופים לא משתתפים בטקס מאחר שאיבדו את הזכויות שלהם. לכל עדה מקום משלה בזמן הטקס: ליוונים, לארמנים, לסורים ולקופטים. הכנסייה מחולקת על ידי המשטרה שהקהל יוכל לעמוד במקומות שלו. ברגע מסוים הפטריארך האורתודוקסי עושה תהלוכה שלוש פעמים מסביב לקבר הקדוש תוך כדי שירה, לאחר מכן מוריד את המירטה והפאליום ונכנס לקבר ואחריו נכנס בישוף ארמני. לאחר שנכנסים פנימה והדלת נסגרת. הפטריארך היווני והבישוף הארמני נכנסים לתוך האדיקולה. הפטריארך היווני נכנס לתוך קפלת הקבר הפנימית והבישוף הארמני מחכה בקפלת המלאך לאחר מכן הפטריארך יוצא והארמני נכנס ולאחר מכן מחלקים את האש הקדושה, שעל פי האמונה העממית איננה שורפת בדקות הראשונות, לקהל המאמינים. היוונים מוציאים את האש מחלון אובאלי בחלק הצפוני של האדיקולה למאמיניהם והארמנים מהחלון הדרומי. לאחר שהפטריארך היווני יוצא מהאדיקולה נכנסים לשם נציג קופטי ונציג סורי שמקבלים את האש הקדושה בתוך האדיקולה. הפטריארך מלווה בבישוף הארמני מוציא לפיד בוער החוצה בעוד המאמינים מדליקים מהאש הקדושה 33 נרות המאוגדים לכדי נר אחד (33 נרות כיוון שבמסורת הנוצרית ישו היה בן 33 בעת צליבתו).
השפעה
מהמאה ה-9 והלאה, בנייתן של כנסיות בהשראת תחיית המתים הורחבה ברחבי אירופה. דוגמה אחת כזו היא בזיליקת סנטו סטפנו בבולוניה, איטליה, שילוב של שבע כנסיות המשחזרות את מקדשי ירושלים. כמה כנסיות ומנזרים באירופה, למשל, בגרמניה וברוסיה, ולפחות כנסייה אחת בארצות הברית עוצבו באופן מלא או חלקי על פי כנסיית הקבר, חלקם משחזרים מקומות קדושים אחרים למען הצליינים הנוצרים (עולי רגל) שלא יכלו ללכת לאדמות הקודש. חלק מהכנסיות ומזרים אלו כוללים את ("הקבר הקדוש") שנמצא בגרליץ, גרמניה, שנבנה בין השנים 1481 ל-1504, את מנזר נובו-ירוסלימסקי שמוסקבה, שבנה הפטריארך ניקון בין השנים 1656 ל-1666, והמנזר הפרנציסקני שנבנה על ידי פרנציסקנים בוושינגטון די. סי. בשנת 1898.
ראו גם
מערת הקבורה של ישו
גן הקבר
ויה דולורוזה
לקריאה נוספת
יעל ישראלי (עורכת), ערש הנצרות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000
אורה לימור, מסעות ארץ הקודש, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1998
Martin Biddle, The Tomb of Christ, Sutton Publishing, Gloucestershire, 1999, xii + 172 pp., 103+2 figs.
מאמרים
גדעון אבני, יוחנן (ג'ון) זליגמן, בין הר הבית לכנסיית הקבר - מעורבות ארכאולוגית במקומות הקדושים בירושלים, בתוך: מיכאל פייגה; צבי שילוני (עורכים), קרדום לחפור בו, ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 79–105
יוחנן ג'ון זליגמן וגדעון אבני, חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר, קדמוניות, ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 119–124
שמואל ברקוביץ, נספחים ב'-ו' (בנוגע לזכויות העדות הנוצריות השונות במתחם כנסיית הקבר), בתוך: מלחמות המקומות הקדושים, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2000, עמ' 547–554.
יאיר טלמור, "בין קבר ישו ל'כנסיית מרים החדשה': שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית", בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-רייפר ואברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008, עמ' 225–237
לאה די סגני, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: אייל ברוך, אברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 157–164
נעמי פויכטונגר, "אמפולות המתכת מירושלים מסוף המאה השישית", בתוך: דוד יעקבי ויורם צפריר (עורכים), יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1988, עמ' 27–53
יוסף פטריך, כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים, בתוך: ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 638-70, יורם צפריר (עורך), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1999, עמ' 353–381
איוון פרידמן, ההולכים בדרך הקבר הקדוש: צליינים בצילם של צליינים, בתוך: אבירי ארץ הקודש, ממלכת ירושלים הצלבנית, סילביה רוזנברג (עורך), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999, עמ' 86–92
אלי שילר, "אתרי כנסיית הקבר", אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, חוברת מס' 42-42א, נובמבר 1985, עמ' 61–115
Martin Biddle, "The Tomb of Christ, Sources, Methods and New Approach", Inside: Churches Built in Ancient Times, Recent Studies in Early Christian Archaeology, Kenneth Painter(ed.), society of antiquaries of London, London, 1994, pp. 73–147
קישורים חיצוניים
כנסיית הקבר בפורטל תמונות ירושלים
על ההיסטוריה של כנסיית הקבר, באתר מוזיאון ישראל
מאחורי דלתיים סגורות, טקסי הלילה בכנסיית הקבר
אתר הכנסייה הפטריארכיה היוונית, המכיל מידע רב על הכנסייה
"Church of the Holy Sepulchre, Jerusalem", אתר צליינות נוצרי
מפת כנסיית הקבר מאת ניקולס דה פר, 1715. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ירושלים: מבנים
קטגוריה:ארץ ישראל: מקומות קדושים לנצרות
קטגוריה:מבנים עתיקים
קטגוריה:העיר העתיקה: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:ישראל: כנסיות יווניות-אורתודוקסיות
קטגוריה:ירושלים: כנסיות קתוליות
קטגוריה:ישראל: כנסיות אפוסטוליות ארמניות | 2024-10-09T20:27:07 |
ארצות ערב | שמאל|ממוזער|250px|
ארצות עֲרָב או העולם הערבי הן מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה שבהן רוב התושבים הם ערבים והשפה הערבית היא שפתן הרשמית. רוב מדינות אלה משתייכות לארגון הבין-לאומי הנקרא הליגה הערבית.
על אף הרוב הערבי, במדינות אלה חיים גם תושבים רבים מקבוצות אתניות אחרות, שאינם נחשבים לערבים, בהם ברברים, כורדים, סומלים ונובים.
מאפיינים משותפים
המאפיין המשותף הנרחב ביותר הוא השימוש בשפה הערבית כשפת הדיבור והקריאה העיקרית.
רוב מדינות ערב היו כ-400 שנה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ואחרי מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון קולוניאלי.
דת הרוב בכל מדינות ערב היא האסלאם (כ-95% מכלל העולם הערבי) וקיים מיעוט, של נוצרים ומיעוט דרוזי. יש מדינות בהן מיעוטים שאינם ערבים שיכולים להיות מוסלמים או לא מוסלמים (קופטים, ברברים, כורדים).
שלטון
רוב מדינות ערב קיבלו את עצמאותן במחצית השנייה של המאה ה-20, בדרך כלל משלטון קולוניאלי אירופי. המשטרים שכוננו במדינות אלה ריכוזיים מאוד ומבוססים על קבוצות אליטיסטיות. בחלק מהן הונהגו שושלות מלוכה, ובחלק שלטון נשיאותי דיקטטורי. בחלק ממדינות ערב יש חופש פעולה, במידה מסוימת, לאופוזיציה ולעיתונות, למשל: מצרים, קטר, לבנון ותוניסיה. באחרות השלטון מונע פעילות אופוזיציונית ומטיל צנזורה חמורה על העיתונות, למשל: סוריה, ערב הסעודית וסודאן. יתר מדינות ערב נעות בין שני הקטבים האלה. במרביתן לא שורר משטר דמוקרטי מלא במובן המערבי, והניסיונות להנהיג משטר כזה (למשל באלג'יריה בשנות ה-90) לא צלחו. בלבנון, סוריה, עיראק וסודאן שוררים מתחים קשים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. בלבנון הונהג הסדר שעל-פיו תפקידי המפתח בשלטון מחולקים בין העדות השונות, כשהחלוקה היא קבועה ומוגדרת היטב. בעיראק מתנהל מאבק כפול – בין הרוב הדובר ערבית למיעוט הכורדי, ובין המיעוט הסוני (שעליו נמנים גם הכורדים) לרוב השיעי.
בשנים 2010–2012 התעורר גל מחאות בעולם הערבי, שכלל כמעט את כל ארצות ערב, בעוצמה משתנה. בחלק מהמדינות הביא גל המחאות למהפכות של ממש ולחילופי שלטון.
דת
ברובן המכריע של מדינות ערב שלטת דת האסלאם, אם כי רוב המדינות המוסלמיות בעולם אינן ערביות. מתוך 1.4 מיליארד מוסלמים בעולם חיים במדינות ערב כ-300 מיליון מוסלמים (ועוד כ-28 מיליון לא מוסלמים) כלומר רק כ-20% מכלל המוסלמים בעולם חיים במדינות ערב, כמעט כולם סונים, אם כי כשני שלישים מהעיראקים וכשליש מהלבנונים הם שיעים. בחלק ממדינות ערב יש קהילות לא-מוסלמיות גדולות, למשל במצרים (נוצרים קופטים), בלבנון (נוצרים מרונים, דרוזים) ובסודאן (נוצרים, בני דתות מקומיות). בסוריה יש מיעוט גדול השייך לעדה העלווית, עדה שהתפצלה מהאסלאם השיעי והפכה לדת עצמאית. שליטי סוריה ממשפחת אסד הם עלווים, אם כי עובדה זו מוצנעת בדרך-כלל (הם שינו את החוק כדי שייחשבו למוסלמים שיעים), כדי שלא לעורר סכסוך בין-דתי. בנוסף, עד העלייה ההמונית בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הייתה קהילה יהודית גדולה בארצות ערביות רבות. מאז יש בחלק מהמדינות הערביות קהילות יהודיות קטנות מאוד המונות בודדים עד מאות אנשים. הקהילות הגדולות ביותר הן במרוקו ובתוניסיה.
שפה
מדינות ערב מתאפיינות בכך שבכולן השפה הערבית הספרותית (כלומר השפה המשמשת בכתיבה, בנאומים ובתקשורת האלקטרונית) היא שפה רשמית, המדוברת (או לפחות מובנת) על ידי מרבית האוכלוסייה. ההבדלים בין הגרסאות השונות של הערבית הספרותית הם קלים בלבד, ואינם מפריעים לתקשורת הבין-ערבית. הניבים הערביים המשמשים בדיבור היום-יומי, לעומת זאת, שונים מאוד ממדינה ערבית אחת לאחרת. בנוסף ישנם מיעוטים לשוניים גדולים במדינות ערב כגון, הכורדים בעיראק ובסוריה, והבֶּרְבֶּרים במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה. בתוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ולבנון מקובל להשתמש גם בשפה הצרפתית, ובירדן נעשה שימוש נרחב בשפה האנגלית.
הניבים השונים מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל משרק" (המזרח) ו"אל-מע'רב" (המערב). חלוקת הניבים לא חופפת לחלוקה המדינית. הניבים המערביים מדוברים מלוב ומערבה והניבים המזרחיים מדוברים בשאר ארצות ערב.
הניב המצרי מובן ברוב מדינות ערב. הסיבה לכך היא היותה של מצרים יצרנית סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שיוצאו במשך שנים רבות לכל העולם הערבי.
חלוקה
מיקומן הגאוגרפי של מדינות ערב הוא דרום מערב אסיה ("הסהר הפורה", חצי-האי ערב) וצפון אפריקה (אפריקה שמצפון לסהרה).
על פי המינוח המקובל מחולקות ארצות ערב לחטיבות הבאות:
אל-משריק (المشرق, ארצות המזרח הערביות) הן המדינות סוריה, ירדן, לבנון ועיראק.
אל=מגרב (المغرب, ארצות המערב) הן מצרים, לוב, סודאן, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה
מדינות המפרץ הן כווית, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, בחריין, עומאן וקטר
תימן
יבשת אפריקה
11 מדינות ערב נמצאות ביבשת אפריקה:
יבשת אסיה
11 מדינות ערב נמצאות ביבשת אסיה:
ישויות אוטונומיות למחצה
ראו גם
ערבים
פאן-ערביות
תרבות ערבית
הליגה הערבית
העולם המוסלמי
העולם הנוצרי
לקריאה נוספת
און וינקלר, דמוגרפיה פוליטית במדינות ערב במאה ה-20, האוניברסיטה הפתוחה, 2008
קישורים חיצוניים
מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
מדינות ערב במאה ה-21 | מצרים וצפון אפריקה | ירדן והפלסטינים | חצי האי ערב | מן הדולה המסורתית אל המדינה המודרנית | כנס אביר, בערוץ האוניברסיטה העברית, דצמבר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:המזרח התיכון | 2024-09-03T23:33:47 |
ירדן | ממלכת יַרְדֵּן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אַלְמַמְלַכַּה (א)לְאֻרְדֻנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הַיַרְדֵּנִית הַהַאשִמִית) היא מדינה במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל וב, בדרום בים סוף (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית, ובצפון-מזרח בעיראק. רוב מכריע מאוכלוסיית ירדן, של כ-92%, הם ערבים-מוסלמים מהזרם הסוני. המדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, והיא אף חברה-מייסדת בליגה הערבית.
עם הקמתה נקראה אמירות עבר הירדן (Transjordan Emirate, إمارة شرق الأردن) ובעקבות הפלישה של הלגיון הערבי של עבר הירדן לארץ ישראל המערבית בשנת 1948, כיבוש יהודה ושומרון וסיפוחם לממלכה ההאשמית – שינתה הממלכה את שמה לירדן. לשטח המסופח קראו הגדה המערבית (כאחת מגדות נהר הירדן), לעומת הגדה המזרחית, שבה הוקמה הממלכה הירדנית ההאשמית.
היסטוריה
עדויות לפעילות בני אדם בעבר הירדן המזרחי מתחילות מהתקופה הפלאוליתית. בעוד שאין ממצאים ארכיטקטוניים מאותה תקופה, ארכאולוגים מצאו כלים, כמו סכינים וגרזנים, העשויים צור ובזלת.
תקופת הברזל
במהלך תקופת הברזל התפתחו בעבר הירדן המזרחי שלוש ממלכות עצמאיות: עמון, מואב ואדום.B. Mcdonald, Younker Ancient Ammon תושביהן דיברו בשפות שמיות המשויכות לקבוצת השפות הכנעניות, ודומות במיוחד לעברית המקראית. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, שם שנשאר מזוהה בעברית גם עם בירתה של ירדן המודרנית, עמאן. שם זה הוא גם המקור לשמה הערבי המודרני, עמאן. המואבים התיישבו בחבל הארץ ההררי ממזרח לים המלח וקבעו את בירתם בקיר מואב, הידועה כיום ככרכ.Smith's Bible Dictionary ממלכת אדום הייתה ממוקמת באזור הערבה ובירתה בעיר בצרה.
על-פי התנ"ך, עבר הירדן המזרחי היה לנחלתם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. שבטים אלו התיישבו בעיקר בחבל הגלעד, השוכן בצפונה של ממלכת ירדן של ימינו. בעקבות זאת, נחשב עבר הירדן המזרחי לחלק מארץ ישראל השלמה.
לכל אורך תקופת הברזל נלחמו עמון, אדום ומואב לסירוגין בממלכות ישראל ויהודה. התנ"ך מציין כי בתקופת שלטון דוד, מלכיהן הוכנעו והעלו מס לממלכתו. עדות ארכאולוגית ליריבות בין בני ישראל לממלכות עבר הירדן התגלתה במצבת מישע, שהוצבה על ידי מישע מלך מואב בשנת 840 לפנה"ס. במצבה, מתגאה מישע בניצחונותיו על ממלכת ישראל, ומספר על מפעלי הבנייה שלו, אותם הוא מקדיש לאל המואבי כמוש. מצבת מישע התגלתה בדיבון בשנת 1868, ונחשבת לאחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה שנחשפה למתואר בתנ"ך; התיאור המקראי של מרד מישע מופיע בספר מלכים, פרק ג'.
ממוזער|מצבת מישע (840 לפנה"ס בקירוב), מצבת הכתובה בשפה המואבית והוקמה לציון ניצחונה של ממלכת מואב על ממלכת ישראל. מצבה זו מביאה גם עדות ארכאולוגית לקיומו של שבט גד.
במאה התשיעית והשמינית לפנה"ס התחרו ביניהן ממלכת ישראל וממלכת ארם דמשק על השליטה בחבל הגלעד. סביב שנת 720 לפנה"ס, נכבשו ישראל וארם דמשק על ידי האימפריה הנאו-אשורית; שינוי מאזן הכוחות והתפתחות דרכי הסחר באזור הביאו לפריחתן של עמון, מואב ואדום. הבבלים השתלטו על האימפריה האשורית לאחר שזו התפרקה בשנת 627 לפנה"ס. על-אף שהממלכות תמכו בבבלים כשאלו צרו על ירושלים בשנת 597 לפנה"ס, הן מרדו באימפריה הבבלית כעשור לאחר מכן. הבבלים הפכו אותן למדינות חסות, ומעמדן זה נשמר תחת השלטון הפרסי וההלניסטי. לאחר כיבוש האזור על-ידי הרומאים בשנת 63 לפנה"ס, איבדו ממלכת עמון וממלכת מואב את זהותן הייחודית, ונטמעו בתרבות הרומית. לאחר גלות בבל, היגרו האדומים לדרום הר חברון שהתרוקן מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בהמשך נטמעו האדומים בקרב עם ישראל, לאחר שגוירו על-ידי הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס.
התקופה ההלניסטית והרומית
בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול את האימפריה הפרסית והביאו עמו לאזור את התרבות ההלניסטית. לאחר מותו, חולקה האימפריה שלו בין הדיאדוכים. ארץ ישראל ועבר הירדן הפכו לשטח במחלוקת בין בית תלמי שקבע את מושבו במצרים לבין בית סלאוקוס, שהתבסס באזור סוריה. בשלהי התקופה ההלניסטית, התגוררה בעבר הירדן המזרחי אוכלוסייה מעורבת שכללה יהודים, יוונים, ערבים ועמונים. אחד מהשרידים המרשימים ביותר מאותה התקופה הוא עיראק אל-אמיר, ארמון בסגנון ההלניסטי שנבנה על-ידי משפחת בית טוביה היהודית.
קישור=https://en.wikipedia.org/wiki/File:Petra_Jordan_BW_21.JPG|ימין|ממוזער|334x334 פיקסלים|מקדש אל-ח'זנה בעיר פטרה (המאה הראשונה לספירה), בירת הממלכה הנבטית, ומקורו של האלפבית הערבי.
הנבטים, נוודים ערביים שמקורם בצפון-מערב ערב הסעודית של ימינו, ניצלו את התפוררותה והיחלשותה של האימפריה הסלאוקית והקימו את ממלכתם באזור הרי אדום ובנגב בסביבות שנת 169 לפנה"ס. במקביל, השטחים ממזרח לנהר הירדן נכבשו בידי המלכים החשמונאים יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי. הנבטים צברו הון רב בזכות שליטתם בנתיבי הסחר. הם הקימו את בירתם בעיר פטרה, שפרחה בזכות הקמתם של מערכות השקיה וחקלאות. הנבטים הותירו אחריהם שרידי מבנים מרשימים, כדוגמת מקדש אל-ח'זנה הידוע, החצוב באבן חול. על-פי הסברה המקובלת, האתר נבנה כמאוזוליאום למלך הנבטי חרתת הרביעי.
ב-63 כבש המצביא הרומי פומפיוס את האזור. חבל הפראיה היה לחלק מממלכתו של הורדוס מלך יהודה, בן חסותם של הרומים. בהמשך סופח אזור זה לפרובינקיית יהודה. בשנת 106 לספירה, השתלט הקיסר הרומי טראיאנוס על ממלכת הנבטים ללא קרב, וירדן שולבה באימפריה הרומית כפרוביניקה ערביה. הרומאים העניקו אוטונומיה לקבוצה של ערים הלניסטיות, רובן באזור הגלעד, שנודעו כדקאפוליס. אחת מערי הדקאפוליס, ג'רש נחשבת לאחת הערים העתיקות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר.
בשנת 324 לספירה התפצלה האימפריה הרומית, והאימפריה הרומית המזרחית – שנודעה לימים בשם האימפריה הביזנטית – נעשתה לכוח המרכזי באזור עד שנת 636 לספירה. בשנת 380 לספירה, הפכה הנצרות לדתה הרשמית של האימפריה הרומית, ובעבר הירדן, כמו בארץ ישראל, נבנו כנסיות רבות. באתר הארכאולוגי אום א-רסאס אשר בדרום עמאן התגלו 16 כנסיות מהתקופה הביזנטית. בשל שינוי בנתיבי הסחר, העיר פטרה הלכה ואיבדה מגדולתה, עד שלבסוף היא ננטשה. האימפריה הסאסאנית בפרס קראה תיגר על שלטונם של הביזנטים באזור. עבר הירדן המזרחי, כמו ארץ ישראל, נשלטו בידי שתי האימפריות לסירוגין.
התקופה האסלאמית
במאה ה-7 וה-8 לספירה הייתה ירדן חלק מהאימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה). באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן" ("אל-אורדון" בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית.
בתקופת בית עבאס (750–1258) הוזנחה ירדן ונחלשה בשל שינויים גאופוליטיים. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים של ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים והעות'מאנים, שבתקופתם הייתה ירדן לחלק ממחוז דמשק.
המאה ה-20
במהלך מלחמת העולם הראשונה, המריד השריף חוסיין בן עלי את חצי האי ערב נגד האימפריה העות'מאנית במה שכונה המרד הערבי. המרד המהוסס קיבל את תמיכת הבריטים, אך גם הפעולות הצבאיות הזניחות הובלו על ידי לורנס איש ערב, שנאלץ לא פעם להפציר בעצמו בראשי השבטים להצטרף ללחימה בתמורה לשלל. תוצאתיו של המרד היו זניחות מבחינה צבאית והצבא העותמאני שנסוג מאזור ערב הסעודית העדיף לרכז את כוחותיו בחזיתות משמעותיות יותר. חוסיין בן עלי המליך את עצמו למלך חג'אז ללא אישור או הסכמה מראשי השבטים האחרים ורבים לעגו לו. הבריטים שקיבלו מנדט על עיראק ועבר הירדן העדיפו למנות את חוסיין בשלטון מסיבות מגוונות. ביניהם, קשריו המצוינים עם לורנס שזעם על הסכם סייקס פיקו שנחתם מאחורי גבו וכתמורה לעמידתו נגד הטורקים במהלך המלחמה הגדולה.
הייתה מחלוקת בין הגורמים שונים באזור, האם מכתבי מקמהון היוו הבטחה בריטית למינוי או שלטון על חבל ארץ. בסופו של דבר, הכחישו הבריטים שזו הייתה כוונתם, והדבר הובהר למלך על ידי לורנס בעצמו מכשנודע לו על הסכם סייקס פיקו. בנוסף הבריטים העדיפו מנהיג מוכר וצפוי שבטח בהם על פני מנהיגי שבטים אחרים.
פייסל הראשון, בנו השני של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של עיראק והקים את הממלכה ההאשמית של עיראק, ועבדאללה הראשון, בן נוסף של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של ירדן והקים את הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. בכך חיזק בית המלוכה ההאשמי את שליטתו באזור הצפוני אותו קיבלו הבריטים במנדט שלהם, זאת מול כוחו העולה של בית סעוד שהצליח לכבוש את כל השבטים באזור הדרומי של חצי האי ערב.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה קיבלה בריטניה מנדט על שני עברי הירדן – עבר הירדן המזרחי וארץ ישראל. הצהרת בלפור הבטיחה את האזור כולו כבית לאומי ליהודים, אך בסעיף 25 של כתב המנדט, צוין כי בריטניה הייתה רשאית להוציא את עבר הירדן מתחום הבית הלאומי היהודי, וזאת בשל הבטחותיה, במהלך המלחמה, למלך עבדאללה הראשון. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר", החליטה הממלכה המאוחדת לממש את סעיף 25. האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) נותק משטח המנדט, וכוננה בו את אמירות עבר הירדן בראשות עבדאללה הראשון, אף על פי שהסיוע שלו ושל משפחתו (השושלת ההאשמית) לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי נתון במחלוקת. אמירות עבר הירדן הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והאמיר עבדאללה הפך למלך.
תקופה זו, שבין סוף מלחמת העולם הראשונה לסוף מלחמת העולם השנייה מכונה "העידן הפורמטיבי" של ירדן. בתקופה זו ירדן המודרנית התעצבה מבחינה טריטוריאלית ומבחינה מדינית. ירדן החלה את התקופה הזו בתור מדינה מלאכותית, ללא גבולות היסטוריים או אוכלוסייה בעלת עבר משותף, אשר ניתנה לאמיר עבדאללה על ידי הממשלה הבריטית בעיקר כדי לבסס את שליטתם באזור. בתקופה זו עבדאללה וויתר על שאיפתו הראשונית להרחיב את הטריטוריה שקיבל לכיוון סוריה, והשתקע בגבולות שקיבל. מבחינה מדינית, בתקופה זו יש התגבשות של הזהות הלאומית הירדנית וביסוס שלטונו של עבדאללה. הצבא שימש בתקופה זו כגורם מפתח בביסוס לגיטימציה עבור השלטון, כמכשיר לאיחוד זהויות וגם כוח המאפשר השלטת סדר ותמיכה במשטר. תקופה זו גם התאפיינה ביצירת קו התיחום הכלכלי-פוליטי בין הצפון לדרום, אשר המשיך להתקיים מאז.
המלוכה הירדנית ביססה את עצמה במדינה וקיבלה תמיכה רחבה בעם. הגאווה העממית במלכים ושליטתם הצליחה לתת ביטחון הן להנהגה והן לתושבים, מה שיצר מאוחר יותר מדינה ריבונית ירדנית תחת שלטון המשפחה ההאשמית האהודה.
במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, נחל הלגיון הירדני הצלחה יחסית לשאר צבאות ערב, ובסיום המלחמה שלטו כוחותיו בשטחי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לא היה במהלך המדובר סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא כי אם באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת (שבהזדמנות זו שינתה את שמה לממלכה ההאשמית של ירדן), כנגזרת משאיפותיו ארוכות השנים של המלך עבדאללה לאחד את שתי הגדות למדינה אחת, ובכך בין היתר להשיג דריסת רגל בעיר השלישית בקדושתה באסלאם – ירושלים. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות. רוב מדינות העולם הכירו דה-פקטו בשלטונה של ממלכת ירדן על שטחים אלו, ובריטניה הצהירה על הכרה רשמית בסיפוח הירדני. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח יהודה ושומרון לירדן. עקב זאת ניתן לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות אף בתוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, ובה הדגיש המלך כי מבחינתו, יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד.
עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי פלסטיני בעת ביקור בהר הבית. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בגיל 18. שלטונו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מייסודו של גמאל עבד אל נאצר. ממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומני ופאן ערבי כבמצרים ובעיראק. פלסטינים מיהודה ושומרון סייעו בתחילת שנות ה-50 לפדאיון המצרי בפעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, והצבא הירדני נאלץ להילחם בהם. בשנת 1964 הוכרז בהר הזיתים שבירושלים על הקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), אף שהשלטון הירדני לא עודד את הקמת הארגון.
בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים בלחץ מדינות ערב, הפסידה הממלכה את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שכבשה ב-1948 לטובת ישראל. לאחר המלחמה, ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. התגברות תקיפות הפלסטינים נגד ישראל משטח ירדן, וכן האיום על יציבות משטרו שכלל ניסיון להתנקש בחייו בעידוד סוריה, הניעו את חוסיין להורות בשנת 1970 על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו לדרום לבנון.
לאחר מלחמת ששת הימים, נמנע חוסיין מלהצטרף למצרים ולסוריה במלחמת יום הכיפורים, ולא תקף את ישראל בגבול המשותף, אך שלח כוח משלוח לסייע לצבא הסורי ברמת הגולן. זאת לאחר שהחל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה לגלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה ובין האינטרסים של מדינות הקואליציה. בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.
המאה ה-21
עבדאללה השני הוביל את ירדן לאימוץ כלכלה חופשית ולקו פרו-מערבי ברור, תוך ניסיון לשמור את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות האינתיפאדה השנייה, פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק ומלחמת האזרחים הסורית שהובילה לזרם של פליטים עיראקים וסורים סונים למדינתו.
בראשית 2011 התקיימו הפגנות גדולות כנגד שלטונו של עבדאללה, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בפברואר 2011 פיטר המלך עבדאללה את ראש הממשלה סמיר ריפאעי ומינה במקומו את מערוף אל-בח'ית, במטרה לפייס את המפגינים, אך באוקטובר 2011 פיטר את אל-בח'ית, ומינה במקומו את עון אל-ח'סאונה.
ב-3 באפריל 2021 פורסם במספר כלי תקשורת על סדרת מעצרים בחשד לניסיון הפיכה במדינה, אשר תוכנן להתבצע על ידיו אחיו למחצה של המלך עבדאללה השני.
הסכמי גבולות
ירדן – ערב הסעודית
ממוזער|חילופי השטחים בין ירדן לערב הסעודית בשנת 1965. באדום: שטחים שירדן העבירה לערב הסעודית; בירוק: שטחים שערב הסעודית העבירה לירדן.
עד שנת 1965 המוצא הימי מעקבה היה מוגבל. בשנת 1965 נחתם הסכם חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר של שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה, דבר שאפשר לה להרחיב את העיר עקבה ונמלה ולהקל על יבוא ויצוא סחורות דרך הים האדום.
ירדן – עיראק
הגבול נקבע לראשונה ב-2 בדצמבר 1922 במהלך הסכם ניוקמב-פולה. הבריטים ומלך ירדן, עבדאללה הראשון, הסכימו על גבול המורכב מקו ישר אחד בשנת 1932. הגבול תוקן בשנת 1984 והורכב משישה קווים ישרים. גבול זה נותר על כנו באופן קבוע גם בראשית המאה ה־21.
ירדן – ישראל
בשנת 1949, במסגרת הסכמי רודוס, נקבע שלטונה של ירדן בשטחי יהודה ושומרון, שאף סיפחה שטחים אלה בשנת 1950, סיפוח שזכה להכרה באופן רשמי על ידי בריטניה, והכרה דה פקטו על ידי ארצות הברית, פקיסטן ומדינות נוספות בעולם. בשנת 1967 הצטרפה ירדן למצרים וסוריה בלחימה במלחמת ששת הימים, ואיבדה את השליטה בשטחי הגדה המערבית לישראל, שהחילה את החוק הישראלי במזרח ירושלים והחזיקה את שאר השטח (יהודה ושומרון) במעמד של תפיסה לוחמתית. ב-1988 הודיעה ירדן על ויתור על תביעתה ליהודה ושומרון ואש"ף הכריז על הקמת מדינת פלסטין, ללא ציון גבולותיה. בשנת 1994, במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן, נעשו תיקוני גבול עם ישראל: הוסכם על גבול משותף לאורך התוואי של נהר הירדן, וישראל העבירה לירדן 300 קמ"ר, ביניהם "אי השלום" שהפך לאזור חיץ בו אזרחי שתי המדינות רשאים לשהות, וכן תיירים רבים, ומקום בו נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. כמו כן הוסכם על חכירה של 2.85 קמ"ר במובלעת צופר בידי ירדן. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן, הנמצא בין ממלכת ירדן לשטח שנפל בידי צה"ל ב-1967, סומן בצבע שונה וללא הגדרת מעמדו הנוכחי. בנובמבר 2019 אי השלום ומובלעת צופר הוחזרו לירדן בעקבות סיום החכירה של השטח.
ירדן – סוריה
בין ירדן לבין סוריה היו סכסוכי גבול במשך עשרות שנים. בשנת 2004 נחתם בין המדינות הסכם חילופי שטחים המבטל את הסכם סייקס–פיקו ההיסטורי. בשטח הירדני שהועבר לסוריה נמצאים שני יישובים ירדניים. בתמורה, ירדן קיבלה מסוריה שטחים מדבריים גדולים הנמצאים לאורך הגבול. פרטי ההסכם סוכמו בוועדה ביטחונית המשותפת לשתי המדינות, שהוקמה ביוזמת עבדאללה השני, מלך ירדן, ונשיא סוריה בשאר אל-אסד. ירדן העבירה לסוריה שטח של כ-3 קמ"ר, הכולל את הכפרים טבריאת ו, יישובים חקלאיים על אדמה פורייה ובה בארות מים, בסמוך לנחל ירמוך. בכפרים גרות אלפי משפחות. תושבי הכפרים היו אזרחי סוריה לפני הסכמי סייקס-פיקו. לפי ההסכם, ירדן רשאית להקים תחנות התרעה להגנה אזרחית באזור היישובים. בנוסף לשטח הכפרים, העבירה ירדן לסוריה שטח של 2.7 קמ"ר, שבו היא שלטה מעבר לקו הגבול הבינלאומי.
ממוזער|הפרלמנט ירדני
פוליטיקה
ירדן היא מונרכיה חוקתית. בראש המדינה עומד המלך עבדאללה השני שירש את אביו חוסיין אחרי מותו בפברואר 1999.
בירדן ישנן מפלגות פוליטיות, אך הן מהוות רק חמישית מהמושבים. שאר המושבים נתפסים על ידי חברי פרלמנט עצמאיים. במהלך יולי 2012 נחקק חוק שאוסר על הקמת מפלגות דתיות. הבחירות האחרונות נערכו ב־23 בינואר 2013, ולדברי המשקיפים הבינלאומיים היא התנהלה בדרך כלל, באופן נקי והוגן, אך נמתחה ביקורת על צורת הבחירה, והחוק שעל פיו היא התנהלה.
עם הקמת אמירות עבר הירדן (1922), שלט האמיר עבדאללה הראשון כאשר לצדו מספר פוליטיקאים ערבים שהגיעו מסוריה ומארץ ישראל. הבחירה שלו בפוליטיקאים זרים נועדה להדגיש כי לא זנח את חלומו לשלוט על סוריה הגדולה.
יחסי חוץ
יחסי ישראל וירדן
קשרי מדינת ישראל וירדן התאפיינו ביחס של דואליות במשך כל תקופת הסכסוכים בין ישראל ומדינות ערב. אף על פי שעבר הירדן הייתה חלק מהמנדט שעליו חלה הצהרת בלפור, ואף על פי שהבריטים התכחשו להתחייבותם ונתקו את עבר הירדן כדי להקים שם את האמירות (נסיכות) ההאשמית, הכירה ההנהגה בישראל כמעט מההתחלה בריבונות ההאשמית והיו מגעים לכינון שלום.
עוד המלך עבדאללה, סבו של המלך חוסיין, ניסה להגיע להבנות מדיניות עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ. הצבא הירדני (שנקרא אז "הלגיון הערבי") הצטרף לצבאות ערב שתקפו את מדינת ישראל עם הקמתה, והסב אבדות קשות ליישוב בירושלים, בלטרון, בגוש עציון ובמקומות אחרים. חיילי הלגיון היו תחת פיקוד בריטי. אחת התוצאות לכך הייתה שהם התייחסו למאות השבויים הישראלים שנפלו בידיהם, מספר גדול בהרבה מאשר בכל זירה ומועד אחרים של מלחמות ישראל–ערב, טוב יותר מאשר כל יתר מדינות ערב.
לחוסיין מלך ירדן היה יחס ידידותי יחסית למדינת ישראל. הוא היה היחיד שהיה מוכן לקבל פניות מקדימות של ממשלת ישראל. הגבול בין המדינות היה פתוח למעבר סחורות וגם למעברם של תושבי השטחים. ב-1973 אף נפגש חוסיין עם ראש הממשלה גולדה מאיר והזהיר אותה ממלחמת יום הכיפורים המתקרבת. עם זאת, ממלכת ירדן נטלה חלק פעיל באותה מלחמה עת שיגרה חטיבה משוריינת לחזית רמת הגולן, שאחר כך תוגברה בכוחות נוספים עד לכדי גודל של אוגדה. עדיין, השקט שנשמר לאורך גבול ישראל עם ירדן אפשר לישראל לקחת סיכון מחושב ולתגבר את חזית רמת הגולן בכוחות שאלמלא כן היו מרותקים להגנתו.
בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן וכונן שלום בין המדינות. בשנת 1997 ירה חייל ירדני על קבוצת ילדות ישראליות שביקרו באי השלום ורצח שבע מהן. עד ל-2018 היחסים בין ישראל לירדן היו חמים, ומעברי הגבול פתוחים, אם כי משמשים בעיקר תיירים, תושבי השטחים ואנשי עסקים הנמצאים בקשרים עסקיים עם ירדן. אי השלום וחלקים נוספים מאתר נהריים נמצאים כיום בריבונות ירדנית, אך ישראלים מבקרים בהם ללא צורך בדרכון. קיימות מספר יוזמות עסקיות כגון מפעלי טקסטיל ישראלים בירדן, התוכנית לעשות שימוש בשדה התעופה הבינלאומי בעקבה על ידי טיסות הנוחתות בישראל, ויוזמות נוספות באזור הסחר הישראלי-ירדני החופשי, בבקעת הירדן. בשנת 2018 הודיע מלך ירדן על כוונתו לממש את תיקוני הגבול שנחתמו בחוזה השלום, ולא להאריך את הסכם החכירה של ישראל באותם שטחים. צד זה נתפס כתוצאה ממורת הרוח של הציבור הירדני ממדיניותה של ישראל. בשנות ה-20 של המאה ה-21 היחסים עם ירדן התקררו באופן ניכר, דבר שהתבטא בזמן מלחמת חרבות ברזל, בה תמכה ירדן בתלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם ובכירים בממשל הירדני השתלחו בישראל בהתבטאויות מתלהמות ומלאות שנאה.
יחסי ארצות הברית וירדן
בין ארצות הברית של אמריקה וירדן קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, אשר באים לידי ביטוי במסגרת סיוע אמריקאי שוטף לירדן בתחומי הביטחון והכלכלה. במקביל, שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מעניק לארצות הברית דריסת רגל משמעותית באזור, ומסייע בשימור האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון.
ארצות הברית מחזיקה בשגרירות רשמית בעמאן, בעוד שירדן מחזיקה בשגרירות רשמית בוושינגטון די. סי.
היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וכן הסיוע האמריקאי הכלכלי והצבאי לירדן, הושפעו במהלך השנים ועודם מושפעים במידה ניכרת מיחסי ארצות הברית–ישראל. מדיניות החוץ הכוללת של ארצות הברית במזרח התיכון, אשר מתאפיינת בעשורים האחרונים במחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, היוותה פעמים רבות גורם שלילי ביחסים שבין ארצות הברית וירדן, כאשר הלחץ הישראלי מונע את הרחבת הסיוע הצבאי האמריקאי לירדן בתחומים נוספים, כגון במסגרת פיתוח נשק גרעיני, מה שלטענת ירדנים רבים גורר פגיעה ישירה בביטחונה וביציבותה של הממלכה הירדנית, ואף מוביל לביקורת ירדנית כנגד הממשל הישראלי עצמו.
ממוזער|נמל התעופה הבין-לאומי עמאן-המלכה עאליה
כלכלה
ממוזער|עיר התיירות עקבה
הגידולים העיקריים בחלקה המזרחי של בקעת הירדן הם עצי הדרים וירקות. ברמה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. כמות המשקעים במרכז ירדן מועטה, והיא אף פוחתת ככל שהולכים מזרחה.
ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים שאותם כורים בסביבות עמאן. כמו כן ירדן מנצלת את אוצרות המלח, האשלג והברום שבמימי ים המלח.
בשנת 1975 שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון העבירו בעלי הון ערבים את השקעותיהם מלבנון לירדן, יסדו בה מפעלי תעשייה, בנו שכונות מגורים ובנייני משרדים.
בשנת 1980 ירד ערכו של הדינר הירדני וממשלת ירדן נאלצה להטיל הגבלות על יבוא של מוצרי מותרות כדי להתגבר על הגירעון הכבד במאזן התשלומים שלה.
בעת מלחמת המפרץ, תמיכתו של המלך חוסיין בסדאם חוסיין, שליט עיראק, גרמה למדינות המפרץ ולסעודיה להפסיק את מכירת הנפט והסיוע לממלכה הירדנית, מה שגרם לקשיים כלכליים ניכרים שכן היא מייבאת את מרבית צורכי האנרגיה שלה.ממוזער|העיר עמאן עיר הבירה והמרכז הכלכלי שלטוני של ירדןבמדינה עובר צינור הגז הערבי המוביל גז טבעי ממצרים לירדן, סוריה ולבנון. ירדן החלה לייבא גז לעקבה בשנת 2003 ובשנת 2005 הוארך הצינור עד אזור הבירה, עמאן. בתחילת שנת 2008 הושלם הצינור הצפוני שחיבר את סוריה לצינור, וירדן החלה לקבל תמלוגים.
מחוזות
ירדן מחולקת ל-12 מחוזות ואלה מחולקים ל-52 נפות. המחוזות נשלטים על ידי מושלים הממומנים על ידי מלך ירדן. מלבד מינוי המושלים, השלטון המרכזי אינו מתערב בשלטון המקומי, וכל מחוז מתנהל בצורה אוטונומית בתחומי הכלכלה, הפיתוח, התרבות ועוד.
מחוז אירביד
מחוז בלקא
מחוז ג'רש
מחוז זרקא
מחוז טפילה
מחוז כרכ
מחוז מידבא
מחוז מעאן
מחוז מפרק
מחוז עג'לון
מחוז עמאן
מחוז עקבהימין|250px|המחוזות של ירדן
גאוגרפיה
שטחה של ירדן מגיע ל-92,300 קמ"ר (פי 4.2 משטחה של ישראל כולה), ורוב השטח הוא מדברי.
לאורך גבולה המערבי של ירדן עובר השבר הסורי אפריקני. בחלקו הצפוני של השבר, זורם נהר הירדן, במרכזו שוכן ים המלח ובדרומו הערבה. ממזרח לשבר מתנשא רכס הרים וממזרח לרכס משתרעת רמה בעלת אופי מדברי, המתחזק ככל שממשיכים מזרחה, כאשר הרמה מתלכדת עם מדבריות ערב הסעודית. במזרח, מעל הרמה, מתנשאים פה ושם הרים, שגובהם כמה מאות מטרים מעל הים.
בצפון ממלכת ירדן זורם נהר הירמוך הנשפך לירדן ומעברו הצפוני שוכנות סוריה וגם ישראל.
פחות מעשירית שטחה של ירדן היא קרקע הראויה לעיבוד חקלאי, רובה מרוכזת לאורך נהר הירדן ובאזור הצפון מערבי של המדינה. שאר השטח הוא מדבר.
ברמת עבר הירדן שורר חום עז בקיץ, וקור עז בחורף. בחלקה המזרחי של בקעת הירדן החורף חמים והקיץ לוהט. בצפון במרכז ובדרום האקלים צחיח ולכן קיימת חשיבות חקלאית רק לעמק הירדן הצפוני עד הירמוך.
אזורי ממלכת ירדן
ניתן לחלק את ירדן לשלוש רצועות אורך:
חלקה המזרחי של בקעת הירדן.
הרי עבר הירדן.
המדבר של ירדן (הנמצא בין המדבר הסורי למדבריות חצי-האי ערב).
בצפון נמצא הגלעד (מקביל למחוזות עג'לון, אירביד וג'רש של ימינו). במרכז, בין נחל יבוק לנחל ארנון נמצא חבל עמון ומדרום לו חבל מואב שבירתו מואב המקראית. מדרום למואב שוכן חבל אדום שבירתו מעאן, היא מעון המקראית.
לפי הכתוב בתנ"ך, בחלק מתקופה זו היו חלקים מעבר הירדן כלולים בארץ ישראל. על פי סיפורי המקרא, בימי דוד המלך היה כל האזור ההררי של ירדן מעקבה ועד הירמוך חלק מממלכת ישראל.
דמוגרפיה
אוכלוסיית ירדן מונה כ-11,180,568 נפש (2023), מתוכם 2.9 מיליון אינם אזרחים. תוחלת החיים עומדת על כ-74.8 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 2.7 ילדים לאישה.
רוב תושביה משתייכים לדת המוסלמית, בעיקר לזרם הסוני, ומיעוט הם נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. השפה המדוברת בירדן היא ערבית. 95% מהאוכלוסייה מרוכזים במערב המדינה, באזור המהווה כ-15% משטחה.
בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית ירדן כ-200,000 נפש בלבד. בשנת 1948 האוכלוסייה מנתה כ-400,000 נפש, רובם בדואים. אוכלוסייתה גדלה במהירות בשל גלי הגירה ממדינות שכנות. בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, נהרו לירדן כחצי מיליון פליטים פלסטינים. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, התווספו אליהם 180,000 פליטים נוספים מיהודה ושומרון. נכון לשנת 2016 נמצאים בירדן כ-2.2 מיליון פלסטינים הרשומים כפליטים. בעקבות מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק, היגרו למדינה כמיליון פליטים מעיראק. ובעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, ירדן נאלצה לקלוט כ-1.5 מיליון פליטים מסוריה. בנוסף, כל שנה קולטת ירדן אלפי פלסטינים המחפשים עבודה ולימודים.
בירדן מיעוט ארמנים, צ'צ'נים וצ'רקסים. למיעוט הצ'רקסי תפקיד מרכזי בהיסטוריה הירדנית. הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לירדן התיישבו בכפרים באזור בו הוקמה עמאן. המנדט הבריטי בחר במקום כמקום מושבו בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית, צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ולמלך אף משמר צ'רקסי.
ממוזער|טייסי מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי ירדני F-16 Fighting Falcon טסים מעל ירדן 19 באוקטובר 2009
כוחות מזוינים
הכוחות המזוינים של ירדן (ידועים גם בשם: הצבא הערבי) הוא שמם של כלל הכוחות המזוינים של הממלכה הירדנית ההאשמית. הם מורכבים מכוחות היבשה, חיל האוויר והצי. הם נמצאים בשליטה ישירה של מלך ירדן שהוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים הירדני.
ממוזער|חיילים ירדנים בתרגיל עם חייל אמריקאי
גיוס חובה בצבא ירדן הופסק בשנת 1999, נשים אינן כפופות לגיוס אך יכולות להתנדב לשירות לתפקידים לא קרביים.
הכוחות המזוינים של ירדן לוקחים חלק פעיל בכוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות. ירדן מדורגת גבוה בהשוואה למדינות אחרות, בחלקה במשימות לשמירה על השלום. ההשתתפות הירדנית באזורים השונים של כוחות האו"ם במשימות לשמירת השלום, בתי חולים ומשקיפים בינלאומיים, מוערך ב-61,611 קצינים וחיילים, החל מ-1989 באנגולה. ירדן תרמה את כמות החיילים מהגדולות ביותר, אחרי בריטניה וצרפת, לכוחות האו"ם ביוגוסלביה ושלחה בין השנים 1993–1996 שלושה גדודים המהווים כ-3,000 חיילים.
הצבא הירדני נחשב כיום לצבא הערבי המקצועי ביותר באזור, ונתפש כמיומן, מסודר ומאובזר במיוחד.
דתות
האסלאם הסוני היא הדת הדומיננטית בירדן. מוסלמים מהווים כ־92% מאוכלוסיית המדינה, ו-93% מתוכם מזהים עצמם כסונים – האחוז הגבוה ביותר בעולם – על פי מרכז מחקר של Pew Research Center. בנוסף קיים גם מספר קטן של מוסלמים-אחמדים.
בירדן יש מיעוט נוצרי המונה כ-6% מהאוכלוסייה, לעומת 30% שנמנו בעבר בשנת 1950. ירידה שנגרמה בשל שיעורי הגירה גבוהים של מוסלמים לירדן, שיעורי הגירה גבוהים של נוצרים למערב ושיעורי ילודה גבוהים יותר של מוסלמים. למיעוט הנוצרי שמורים באופן מסורתי שני מקומות בקבינט, ו-9 מושבים מתוך 150 בפרלמנט. העמדה הפוליטית הגבוהה ביותר שאליה הגיע נוצרי היא סגן ראש הממשלה, תפקיד שאותו מילא מרוואן אל-מועשר בשנת 2005. לנוצרים השפעה מיוחדת בכלי התקשורת, וערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר של ירדן הקרוי Ro'ya tv הוא בבעלות נוצרית. הנוצרים הערבים, נעזרים בחינוך ובקשר שלהם עם עולם המערבי כמו גם הידיעה של שפות זרות, הדומיננטיות יותר בעולם העסקים. מחקר שנערך בשנת 1987 על ידי גורמים מערביים העלה כי כמעט מחצית ממשפחות העסקים המובילות בירדן הן נוצריות. בשנת 1998 נחשפו שרידיה של כנסייה ביזנטית מסוף המאה ה-3 בצפונה של העיר התיירותית עקבה, והיא נחשבת לאחת הכנסיות הביזנטיות העתיקות ביותר הידועות כיום.
מיעוטים דתיים אחרים קטנים יותר, כוללים את הדרוזים והבהאים. רוב הדרוזים הירדנים חיים בעיירה המזרחית אזרק, בעוד שרוב הבהאים חיים בכפר הדסיה, הגובל עם בקעת הירדן. בנוסף בירדן, המיעוט הדרוזי נחשב כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.
תרבות
הדת והמסורת גם יחד משמשים בערבוביה בתרבותה של החברה הירדנית המודרנית. הירדנים חיים בחברה מסורתית יחסית שמתמודדת יותר ויותר עם השפעותיה של הגלובליזציה. ירדן נחשבת לאחת מהמדינות הקוסמופוליטיות והליברליות ביותר בעולם הערבי.
אמנויות
האמנות בירדן מיוצגת באמצעות מוסדות רבים על מנת להגביר את המודעות אל התרבות החזותית, ובמטרה לייצג את התנועות האמנותיות בירדן ואת קשת הרחבה של יצירתיות בתחומים שונים כמו ציור, פיסול, וידאו, צילום, גרפיקה אמנותית, קרמיקה ועוד. הגלריה הלאומית לאמנות ירדן היא מוזיאון גדול לאמנות מודרנית וממוקמת בעמאן, בירת ירדן.
מוזיאונים
המוזיאון הגדול ביותר בירדן הוא המוזיאון הארכאולוגי של ירדן. המוזיאון מכיל ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בירדן מהתקופות הפרהיסטוריות ועד המאה ה-15, וכולל צלמיות המתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס מעין ע'זאל, אתר נאוליתי חשוב השוכן בסמוך לעמאן, חלק ממגילות מדבר יהודה כולל מגילת הנחושת והעתק מצבת מישע. רוב המוזיאונים בירדן ממוקמים בעמאן, כולל: גלריית ירדן הלאומית לאמנויות יפות, מוזיאון הילדים של ירדן, מוזיאון הרכב המלכותי, מוזיאון הנביא מוחמד, מוזיאון האוניברסיטה הירדנית, ועוד. מוזיאונים אחרים מחוץ לעמאן הם המוזיאון הארכאולוגי בעקבה, המוזיאון הארכאולוגי ג'רש, המוזיאון הארכאולוגי מדבא, מוזיאון תולדות, המוזיאון הארכאולוגי פטרה, מוזיאון המורשת הירדנית, ועוד.
מוזיקה
המוזיקה בירדן כיום מתפתחת בידי מוזיקאים ואמנים חדשים רבים הפופולריים במזרח התיכון, כמו הזמר והמלחין טוני קטאן והזמר חני מטוו'אסי, ויחד עם צמיחה גוברת של להקות מוזיקה אלטרנטיביות, הם שינו את התפיסות הישנות של המוזיקה הירדנית שהיו פופולריות רבות בשנים. רבאב הוא כלי נגינה בדואי מסורתי.
תקשורת
בשנת 2010, מדד חופש העיתונות מטעם ארגון עיתונאים ללא גבולות נתן לירדן את המקום ה-132 מתוך 178 מדינות ברשימה (כאשר מיקום נמוך מעיד על חופש עיתונות רב יותר). מתוך 20 המדינות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלה ירדן את המקום ה-5. עיתונים ירדנים פופולריים הם: חדשות עמון, א-דוסתור, וירדן טיימס, ושתי תחנות הטלוויזיה הפופולריות ביותר הן Ro'ya tv והטלוויזיה הירדנית.
קולנוע
הרויאל פילם קומישן (מועצת הקולנוע הירדני) הוא הגוף הממונה על תעשיית הקולנוע בירדן. הקומשינר הממונה על המועצה הוא עלי מאהר. בירדן הופקו בעזרת הרויאל פילם קומישן מספר סרטים קצרים, סרטי טלוויזיה ופיצ'רים אמריקאיים כמו "מלך העקרבים" ו"אינדיאנה ג'ונס 3". בינואר 2016, בפעם הראשונה, סרט ירדני בשם Theeb העוסק בקורותיו של ילד בדואי במלחמת העולם הראשונה היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
מטבח
כאחת מיצרניות הזיתים הגדולות בעולם, שמן זית הוא שמן הבישול העיקרי בירדן. עשבי תיבול, שום, תבלינים, בצל, רוטב עגבניות ולימון הם תיבולים אופייניים בירדן. אוכל ירדני יכול להשתנות מחם וחריף במיוחד לנוח ועדין. המנה הראשונה המשותפת והפופולרית ביותר היא חומוס, עם טחינה, לימון ושום. פול מדמס היא מנה ראשונה ידועה אחרת.
בתחילת הארוחה מקובל לאכול מגש מזה המכיל מספר מתאבנים: קובה, לבנה, באבא גנוש, טאבולה, זיתים כבושים, ומלפפונים חמוצים.
המנה הירדנית הבולטת ביותר היא המנסף, המאכל הלאומי של ירדן, המסמל בתרבות הירדנית את הנדיבות. המאכל, המוגש כמנה עיקרית, מכיל בשר כבש המבושל ברוטב ג'מיד, רוטב יוגורט תוסס. ומוגש לצד אורז או בורגול.
נהוג להגיש מיני מאפים מזרחיים כגון: בקלווה, כנאפה, קטאיף; או דברי מתיקה כגון חלווה או מלבי. לעיתים קרובות מגישים גם פירות טריים. בנוסף, בתום הארוחה נהוג לשתות קפה שחור או תה עם נענע.
מקום האישה בחברה
בחוק הירדני ובנורמות המוסלמיות נפוצות בחברה הירדנית מעמדן של נשים שונה מהותית ממעמדם של גברים, ועל הנשים ישנן מגבלות אשר אינן מוטלות על גברים. מצב זה דומה לחברות מסורתיות נוספות במזרח התיכון, ומקורו בתרבות שבטית מסורתית המקדשת את חיי ה"חמולה", ומציבה את אבות המשפחות במרכז החשיבות החברתי.
דו"ח של ארגון אמנסטי סקר בשנת 2019 את מעמד האישה בחברה הירדנית, ומצא מקרים רבים בהם, על פי דעת הארגון, מופרות זכויותיהן של נשים.
החוק הירדני קובע עונשי מאסר לנשים שהפרו הוראה של דמות סמכות גברית, ועל נשים שילדו כתוצאה מיחסי מין מחוץ לנישואים. בנוסף, על נשים מתחת לגיל 30 לבקש אישור מדמות סמכות גברית כדי להתחתן, ולפני החתונה עליהן לעבור "מבחן בתולין", שמטרתו לוודא שהן בתולות.
הרשויות בירדן מצדיקות את המאסר, כיוון שהוא נעשה, לדבריהן, "כדי להבטיח את הגנתן".
תיירות
אתרי תיירות
שמאל|ממוזער|250px|העיר העתיקה פטרה
ג'רש, שרידי עיר יוונית-רומאית מצפון לעמאן.
עמאן, שרידי התיאטרון הרומי, הפורום והאודאון יוונית-רומאית ומוזיאונים.
מידבא, האתר בו נמצאה רצפת הפסיפס עם מפת מידבא.
הר נבו, המקום ממנו על פי התנ"ך השקיף משה רבנו על הארץ המובטחת.
הור ההר, בו על פי מסורות שונות נקבר שם אהרן הכהן.
בית עברה, בו על פי מסורות פעל יוחנן המטביל וגם הטביל את ישו.
מכוור, ראש ההר בו נמצאים שרידי מבצר.
מצודת כרכ, מבצר צלבני ששוכנת במיקום אסטרטגי בגובה של 850 מטר מעל פני הים.
אום א-רסאס, האתר הוא מוצב צבאי הרומי.
ואדי זרקא-מעין, נחל הנשפך לים המלח מכיוון מזרח ובו חמי קלירוהי, מרחצאות מתקופת הורדוס.
ים המלח, החוף המזרחי של הים בו נמצאים מלונות יוקרה.
נחל ארנון, נחל הנשפך לים המלח מכיוון מזרח ובו מסלולי מים.
השמורה הביוספרית דאנא, שמורת הטבע הגדולה ביותר בירדן, ובו מסלולי מים.
פטרה (ידועה בכינוי "הסלע האדום"), עיר הבירה של הנבטים, החצובה בסלע.
ואדי ראם, הנחשב לאחד מנופי המדבר היפים בעולם. תיירים רבים מגיעים לאזור לטיולי ג'יפים, טרקים וטיפוס מצוקים.
עקבה, עיר החוף היחידה בירדן בו נמצאים מלונות יוקרה.
ראו גם
פראיה
אמירות עבר הירדן
כיכר הירדן
צבא ירדן
הלגיון הערבי
לקריאה נוספת
יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר הזהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה–2005.
קישורים חיצוניים
אתר שגרירות ירדן בישראל
ירדן, באתר משרד החוץ הישראלי
ירדן – שער אל ערב
צור שיזף, מדריך לירדן, באתר המחבר
חוקת הממלכה ההאשמית של ירדן
מייקל שרנוף, "ירדן 2021 – חמישה אתגרי ביטחון אזוריים ופנימיים", באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (Inss), אפריל 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:המזרח הקרוב
קטגוריה:מדינות המזרח התיכון
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1946 | 2024-09-25T06:40:53 |
מלחמת העולם השנייה | ממוזער|252 פיקסלים|החזית המזרחית בימי מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה הייתה עימות צבאי כלל עולמי ובין יבשתי, שנמשך בין השנים 1939–1945 והמלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. היא הקיפה כמעט את כל העולם, כללה את גיוסם של מאות מיליוני בני אדם והובילה לכ-70 מיליון אבדות בנפש, יותר מבכל מלחמה אחרת. כמעט כל מדינות העולם השתתפו במלחמה בצורה ישירה או עקיפה. המלחמה התחוללה באזורים נרחבים על פני כדור הארץ, יותר מבכל מלחמה אחרת: בסין, דרום-מזרח אסיה, המזרח התיכון, צפון ומרכז אפריקה, במזרח אירופה, בסקנדינביה, במערב אירופה, באיי האוקיינוס השקט ואיי יפן וכן בים – באוקיינוסים האטלנטי, השקט וההודי, בים התיכון, השחור והצפוני ואף באוקיינוס הקרח הצפוני. לחימה עזה התנהלה גם במרחבים האוויריים השונים. לקראת סוף המלחמה נעשה השימוש הראשון והיחיד בנשק גרעיני למטרות צבאיות – הפצצת הערים היפניות הירושימה ונגסאקי.
בזירה האירופית החלה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי. בזירה האסייתית מקובל לראות את תחילת המלחמה עם הפלישה היפנית לסין ופרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-7 ביולי 1937, והסתיימה ב-15 באוגוסט 1945 עם כניעת האימפריה היפנית לארצות הברית, לאחר הטלת שתי פצצות האטום בידי ארצות הברית ב-6 וב-9 באוגוסט. "ילד קטן" על העיר היפנית הירושימה. ו"איש שמן" על העיר נגסאקי. ב-2 בספטמבר (של אותה שנה) נערכה כניעתה הרשמית של יפן לבעלות הברית ואיתה סיומה הרשמי של המלחמה.
במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה גם השואה – רצח עם שיטתי בו נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם כשישה מיליון יהודים מאירופה ומצפון אפריקה. המלחמה העולמית אפשרה לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה התמקדה מדיניותה של גרמניה הנאצית בעיקר באפליית יהודים ובעידוד הגירתם. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים לפעולות חריפות הרבה יותר כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות ובמחנות, ושילוחם למחנות השמדה לצורך רצח עם שיטתי והשמדה המונית, שבוצעו מתוך קנאות אידאולוגית אנטישמית קיצונית. מלבד היהודים, הנאצים רצחו גם מיליוני לא־יהודים במלחמת העולם השנייה, בהם צוענים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים, הומואים, לסביות ושבויי מלחמה מברית המועצות.
הצדדים הלוחמים נחלקו לשני מחנות: מדינות הציר ובעלות הברית. המדינות העיקריות במחנה הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית. המדינות העיקריות במחנה בעלות הברית היו בריטניה, צרפת, ברית המועצות, ארצות הברית, והרפובליקה הסינית. צרפת חדלה להיות חלק מבעלות הברית בעקבות תבוסתה לגרמניה במאי 1940 לאחר ההפסד במערכה על צרפת וכינון ממשלת וישי (עם זאת, כוחות צרפתיים קטנים המשיכו להילחם לצד בעלות הברית במסגרת צבא צרפת החופשית), וחזרה למחנה בעלות הברית לאחר ששוחררה מהכיבוש הגרמני בקיץ 1944. ברית המועצות חתמה על הסכם אי לוחמה עם גרמניה הנאצית ב-23 באוגוסט 1939 (הסכם ריבנטרופ מולוטוב) וחברה למחנה בעלות הברית רק לאחר הפלישה הגרמנית לשטחה ב-22 ביוני 1941 כחלק ממבצע ברברוסה. ארצות הברית הצטרפה למלחמה רק לאחר המתקפה היפנית על בסיס בנמל פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. סין נלחמה נגד הכיבוש היפני כבר החל מ-1937 במסגרת מלחמת סין–יפן השנייה, שהייתה אחת מזירות מלחמת העולם השנייה.
מדינות נוספות חברו למדינות הציר או לבעלות הברית ממניעים שונים, דוגמת כיבוש, איום או שותפות אידאולוגית. מספר מדינות נותרו נייטרליות, דוגמת שווייץ ושוודיה. הגורם הישיר לפרוץ המלחמה היה מדיניותן התוקפנית של מדינות הציר, ובעיקר גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר.
המלחמה התנהלה במספר זירות עיקריות: זירת מזרח אירופה (החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה), זירת מערב אירופה (החזית המערבית במלחמת העולם השנייה), זירת הים התיכון (שכללה את המערכות בבלקן, בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה), זירת האוקיינוס השקט, המערכה בסין (מלחמת סין-יפן השנייה), וזירת דרום-מזרח אסיה.
בשלב הראשון של המלחמה (1942-1939) זכו מדינות הציר בשורה של הצלחות והשתלטו על שטחים נרחבים באירופה ובאסיה. גרמניה הנאצית (בסיוע מוגבל של איטליה, רומניה, הונגריה, בולגריה ופינלנד) כבשה את רוב שטח אירופה היבשתית, כולל חלק גדול משטח ברית המועצות האירופאית, ואיימה על מעמדה של האימפריה הבריטית באגן הים התיכון. במקביל השתלטה האימפריה היפנית על שטחים נרחבים בסין, דרום מזרח אסיה, ומזרח האוקיינוס השקט. החל מהמחצית השנייה של שנת 1942 הצליחו כוחות בעלות הברית לבלום את התקדמות כוחות הציר ולאחר מכן לעבור למתקפת נגד. בשלב השני של המלחמה (1945-1943) נדחקו כוחות הציר בהדרגה מהשטחים שכבשו בראשית המלחמה, בלחץ צבאות בעלות הברית, שנהנו מעדיפות גדולה על הצד השני בכל הפרמטרים, ובסופו של דבר הובסו ואולצו להיכנע ללא תנאים.
התוצאות העיקריות של המלחמה היו: כיבוש הרייך הגרמני השלישי (שכלל את שטח גרמניה, אוסטריה וחלק מפולין של ימינו) ופירוק האימפריה היפנית על ידי בעלות הברית, חלוקת גרמניה, הפיכת שתי המנצחות הגדולות של המלחמה – ארצות הברית וברית המועצות – למעצמות-על, פירוק האימפריות הקולוניאליסטיות של מספר מדינות אירופאיות, ובראשן בריטניה, באסיה ובאפריקה, וחלוקת העולם בין שני גושים פוליטיים יריבים (המלחמה הקרה) : הגוש המערבי, שכלל את ארצות הברית, מערב אירופה, רוב אמריקה הלטינית, יפן, אוקיאניה ועוד, ומולו הגוש המזרחי, או הגוש הקומוניסטי, שכלל את ברית המועצות, גרורותיה במזרח אירופה, סין הקומוניסטית ועוד.
היקף ההרס והמוות שגרמה המלחמה, הוביל להקמת גופים בינלאומיים, כגון האו"ם, שנועדו לפעול על מנת למנוע עימותים צבאיים ולשמור על יחסי השלום בין מדינות העולם. כתוצאה מהניצחון במלחמה, במועצת הביטחון של האו"ם עד היום שמור מקום קבוע וזכות וטו לחמש המדינות המובילות מבעלות הברית.
הצדדים הלוחמים
ממוזער|היחס בין תל"ג בעלות הברית לתל"ג מדינות הציר
המלחמה התנהלה בין שתי קואליציות: מדינות הציר ובעלות הברית. המדינות העיקריות בציר היו גרמניה, איטליה ויפן. בעלות הברית העיקריות היו הממלכה המאוחדת, ברית המועצות וארצות הברית. פרט למדינות העיקריות כללה כל אחת מהקואליציות מדינות נוספות. הציר נתמך על ידי מספר מדינות באירופה ואילו בעלות הברית נתמכו על ידי רוב מדינות העולם.
הצדדים לא היו שווים בכוחם: בעלות הברית נהנו מיתרון עצום בכוח אדם ובמשאבי טבע שבאו לידי ביטוי ביתרון הכלכלי של בעלות הברית. מדינות הציר הצליחו לצמצם מעט את היתרון הזה בתחילת המלחמה לאחר הכיבושים הגדולים, אך אף פעם לא הגיעו לשוויון כלכלי מול בעלות הברית. היתרון הכלכלי היה אחד הגורמים החשובים לניצחונן של בעלות הברית במלחמה.
צבאות בעלות הברית ופיקודם
כל אחד מהצבאות של בעלות הברית היה נתון תחת פיקוד הקצונה הבכירה שלו, שבתורו היה כפוף תחת הדרג הפוליטי. אמנם לא הוקמה מפקדה משותפת לכל צבאות בעלות הברית, אך בין שתי מעצמות המערב – האימפריה הבריטית וארצות הברית – התקיים שיתוף פעולה הדוק בכל הרמות, והם הקימו מפקדה משותפת, שפעלה החל מסוף 1943 ועד תום המלחמה. מעצמות המערב וברית המועצות שיתפו פעולה הן ברמה האסטרטגית, שבאה לידי ביטוי בהעברת ציוד צבאי וטכנולוגיה, שיתוף מודיעין ותוכניות צבאיות, והן ברמה האופרטיבית, ותיאמו את הפעולות הצבאיות שלהם, בעיקר בשלבים המאוחרים של המלחמה.
צבאות הציר
שיתוף הפעולה בין גרמניה הנאצית לבין האימפריה היפנית היה מוגבל מאוד. עובדה זו נבעה הן מהנתק הגאוגרפי בין שני המרכיבים המרכזיים של מדינות הציר (כל דרכי הגישה למעט שיט תת-ימי היו חסומות בפניהן) והן מחוסר נכונות של שני הצדדים לקיים שיתוף פעולה משמעותי. הגרמנים כמעט שלא שיתפו את היפנים בטכנולוגיה המתקדמת של התעשייה הגרמנית ובפיתוחים הצבאים שלהם. בנוסף, שני הצדדים לא יידעו זה את זה ביחס לתוכניות האסטרטגיות שלהם, לא התייעצו זה עם זה לפני ביצוען, ובאופן כללי לא קיימו שיתוף פעולה ברמה האסטרטגית. הדוגמה הבולטת ביותר להיעדר שיתוף הפעולה האסטרטגי היא, שאף על פי שיפן חלקה גבול יבשתי עם ברית המועצות, היא מיאנה לתקוף את ברית המועצות, במקביל לפלישה הגרמנית לשטח ברית המועצות בקיץ 1941, ושמרה על הסכם הנייטרליות ההדדית, שחתמה עם ההנהגה הסובייטית, לאורך כל שנות המלחמה. יפן גם לא יידעה מראש את גרמניה ביחס לתוכניותיה בדרום-מזרח אסיה, ולהחלטתה לתקוף את צי ארצות הברית בנמל פרל הארבור.
מצד שני, התקיים שיתוף פעולה הדוק למדי בין גרמניה הנאצית לבין גרורותיה ובעלות בריתה ביבשת אירופה. גרמניה סיפקה סיוע צבאי רב לאיטליה במהלך המערכה הצבאית נגד יוון (1940–1941), והמערכה בזירת המלחמה של צפון אפריקה (1940–1943), ולפינלנד במלחמתה נגד ברית המועצות (1941–1944). איטליה הפאשיסטית, רומניה, הונגריה ופינלנד השתתפו במתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-1941, ותרמו תרומה משמעותית למאמץ המלחמה הגרמני במסגרת המערכה בחזית המזרחית לפחות עד שנת 1944 (במהלך שנה זו החליפו רומניה, בולגריה ופינלנד צד במלחמה, וצבאותיהן החלו להילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה). מערכת היחסים בין גרמניה הנאצית לרוב המדינות הנ"ל (למעט אולי פינלנד) לא הייתה שוויונית, ובמקרים רבים הן קיבלו ממנה תכתיבים. גם ספרד תמכה בגרמניה אם כי מלחמת האזרחים בספרד והנזק שנגרם לספרד מנעו ממנה לשלוח שום דבר מעבר לדיוויזיית מתנדבים.
רקע
רקע מדיני
המצב המדיני לאחר מלחמת העולם הראשונה
לאחר מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים משמעותיים במצב המדיני בעולם ובאירופה בפרט. האימפריה האוסטרו-הונגרית פורקה וחלקים מהאימפריה העות'מאנית נכבשו על ידי הממלכה המאוחדת וצרפת. שטחה של גרמניה צומצם והוטלו עליה מגבלות קשות ועונשים כבדים במסגרת חוזה ורסאי. ארצות הברית חזרה למדיניות בדלנית, ואילו רוסיה עברה מהפכה בעקבותיה כונן בהּ שלטון קומוניסטי.
מעצמות המערב (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת) שאפו ליצור שלום בעולם על ידי עקרונות מערביים כמו לאומיות ודמוקרטיה. השאיפה לשלום באה לידי ביטוי בהקמת "חבר הלאומים", אולם ארצות הברית לא הצטרפה לגוף זה, ובהמשך הסתבר שכוחו מועט. בשנות השלושים המשיכה השאיפה לשלום בדמות "מדיניות הפיוס" של מעצמות המערב נוכח מדיניותה של גרמניה. קידום הלאומיות בא לידי ביטוי בשאיפתו של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, לאפשר לכל עם את הזכות להגדרה עצמית והקמת מדינה. בעקבות זאת הוקמו מדינות חדשות, שהיו בעבר בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית. בתוך אירופה נוצרו תשע מדינות חדשות. במזרח התיכון המשיכו הבריטים והצרפתים בשלטון אימפריאלי, אולם הן חילקו את המרחב למדינות מוגדרות והציבו בהן שלטון מקומי.
מגמות אלו לא הביאו לתוצאות המיוחלות. הלאומיות קנתה אחיזה חזקה ופנתה כנגד אימפריאליזם של מעצמות המערב עצמן. במזרח התיכון דרשו המדינות השונות כי הממלכה המאוחדת וצרפת יחדלו משלטונן האימפריאלי. במדינות מסוימות באירופה קיבלה הלאומיות צביון לאומני, פשיסטי או גזעני. מספר מדינות, כמו ברית המועצות, איטליה וגרמניה, חיפשו את התשובה לקשייהן בדמות משטרים טוטליטריים. על רקע זה נוצרה הברית בין גרמניה הנאצית בראשות היטלר לבין איטליה הפשיסטית בראשות מוסוליני (מדינות הציר). רק במהלך המלחמה התגבשה ברית נגדית של מדינות המערב הדמוקרטיות, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת (בעלות הברית). ברית המועצות בראשות סטלין, לא מיהרה לקחת צד זה או אחר, אלא ניסתה ליצור איחוד של מדינות קומוניסטיות ברחבי העולם. גם ארצות הברית שאפה לשמור על מדיניות בדלנית ולא להתערב בנעשה באירופה.
בצידו השני של כדור הארץ, המשיכה יפן את המגמה שבה החלה בסוף המאה ה-19: מודרניזציה, התעצמות והתפשטות. בשנות השלושים החלה גם ביפן מגמה לאומנית וצבאית. טרם פרוץ המלחמה כבר היו בידיה חלקים מסין ואיים שונים בסביבתה. מגמה זו גרמה בסופו של דבר לחבירתה אל מדינות הציר.
עליית המשטר הנאצי בגרמניה
בסוף שנות העשרים החל להתמוטט המשטר הגרמני הדמוקרטי, שכונה "רפובליקת ויימאר". המשטר היה חלש וגרמניה סבלה מבעיות כלכליות מאז סיום מלחמת העולם הראשונה. המצב הכלכלי החמיר בעקבות השפל הכלכלי הגדול שהחל בארצות הברית. בגרמניה נוצרה אבטלה רבה, מפעלים התמוטטו והעוני התפשט. על רקע זה היוותה המפלגה הנאצית בראשות היטלר מוקד משיכה, משום שהיא הציגה הנהגה חזקה וטענה שיש בכוחה להוציא את גרמניה מן המשבר ולהשיב לה את הכבוד שנלקח ממנה במלחמת העולם הראשונה.
בבחירות 1932 קיבלה המפלגה הנאצית 37% מהקולות והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. המפלגה הנאצית, יחד עם מפלגות ימין נוספות, לא אפשרו לראש הממשלה (הקנצלר) להמשיך לנהל את הממשלה לפי ראות עיניו וראש הממשלה התפטר. לאחר לחץ כבד, הסכים הנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לקנצלר גרמניה.
משנת 1933 החל היטלר לבסס את שלטונו כפיהרר של גרמניה בצעדים יותר ויותר חריפים. צעדים אלו כללו את הוצאת כל המפלגות מלבד המפלגה הנאצית מחוץ לחוק והעברת סמכויות החקיקה לידי הממשלה (על ידי חוק ההסמכה). במצב זה, הפך הרייכסטאג לחותמת גומי של הפיהרר.
מדיניות החוץ התוקפנית של מדינות הציר מול מדיניות הפיוס של המערב
מדיניות החוץ של גרמניה נבעה במישרין מן האידאולוגיה הנאצית. אידאולוגיה זו קבעה, בין היתר, כי מטרתה של גרמניה לכבוש שטחים באירופה ולהחיל בהם את "הסדר החדש". על פי החזון הנאצי, המדינה הגרמנית עצמה תתרחב מזרחה לכיוון פולין וברית המועצות כדי לאפשר מרחב מחיה (בגרמנית: Lebensraum) לעם הגרמני. גרמניה תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי) השולטת על מדינות נוספות. במסגרת הרייך תונהג היררכיה גזעית. בראש ההיררכיה יעמדו הארים ומתחתיהם יהיו הסלאבים, שישמשו עבדים. גזעים נחותים כמו יהודים, צוענים ושחורים – יושמדו.
בשנתיים הראשונות לשלטונו, ניסה היטלר להציג את גרמניה כמדינה שוחרת שלום והסתיר את כוונותיו האמיתיות. עם זאת, בהמשך החל היטלר להתקדם לעבר מטרותיו בזהירות, כדי לבדוק את תגובת מעצמות המערב. כאשר נוכח לדעת כי מעצמות המערב נוקטות "מדיניות פיוס", החריף היטלר את צעדיו, עד לסיפוח שטחים ואף מדינות שלמות.
מדיניות הפיוס של מדינות המערב נבעה מהרבה סיבות, שהעיקריות שבהן הן: החשש ממלחמה נוספת וניסיון לשמור על השלום, (ככל הנראה) הערכה לא נכונה של מדינות המערב לגבי מטרותיו של היטלר ונכונותו להשיגן. בנוסף לכך, ארצות הברית נקטה במכוון מדיניות בדלנית וצרפת העדיפה לעסוק בבעיות פנים ולהסתמך על קו הביצורים שלה, "קו מאז'ינו" (שהפך לחסר תועלת אחרי הפלישה הגרמנית לבלגיה).
קשה לומר עד כמה היו צעדיו של היטלר מתוכננים וכמה התפתחו בעקבות הנסיבות. הראיה המוקדמת ביותר בנוגע לתכנון מלחמה היא ככל הנראה מסמך הוסבך מ-1937, אם כי יש רמזים למלחמה גדולה (במיוחד נגד אנגליה) בספרו של היטלר, מיין קאמפף.
להלן כמה צעדים עיקריים במדיניות החוץ של מדינות הציר, לערעור הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שננקטו בשנות השלושים:
ב-1933 פרשה גרמניה מוועדת פירוק החימוש ומחבר הלאומים. ב-1935 הכריז היטלר כי מבחינתו חוזה ורסאי מבוטל וגרמניה תחזור להתחמש ותגדיל את צבאה. לאחר מכן, פתחה איטליה במלחמה לכיבוש חבש, אותו השלימה בשנה שלאחריה. ב-1936 נחתמה ברית בין גרמניה ליפן כנגד האיגוד הקומוניסטי הבינלאומי (קומינטרן). ב-1936 פלש הצבא הגרמני לחבל הריין המפורז. באותה שנה חתמו היטלר ומוסוליני על ברית בין גרמניה לאיטליה (ציר רומא ברלין). ב-1937 הצטרפה יפן לברית זו.
בשנים 1936–1939 התערבו גרמניה, איטליה וברית המועצות במלחמת האזרחים בספרד. ברית המועצות סייעה לרפובליקה הספרדית, ואילו גרמניה ואיטליה סייעו לגנרל פרנקו, שעמד בראש ספרד הלאומנית (המורדים) בשלטון חוקי. גרמניה ואיטליה שלחו לפרנקו כוחות צבא כגון תחמושת וטנקים. היטלר ראה בכך הזדמנות לנסות כלי נשק חדשים לתקופה זו, כמו מטוסים.
במרץ 1938 "אוחדה" אוסטריה עם גרמניה (אנשלוס). איחוד זה נעשה לאחר איומים ושינויים פוליטיים באוסטריה, אך גם מרצונו של רוב העם האוסטרי. ב-1938 הצהיר היטלר כי חבל הסודטים בצ'כיה שייך לגרמניה משום שרוב תושביו גרמנים. כאשר התנגדה צ'כוסלובקיה ונראה כי עומדת לפרוץ מלחמה מעצמות המערב גיבו את הכיבוש בוועידת מינכן, בספטמבר 1938. מספר חודשים אחר כך התעלמה גרמניה מהמוסכם בוועידת מינכן, ובמרס 1939 השתלטה על צ'כוסלובקיה כולה. באותו חודש גרמניה השתלטה באיומים על ממל, שהייתה בשליטה של ליטא. כתגובה לצעדים אחרונים אלה, ערבו הבריטים והצרפתים לביטחונה של פולין, שנראה היה שהיא הבאה בתור. במקביל לצעדים אלה של גרמניה השתלטה איטליה על אלבניה.
באפריל 1939 היטלר נשא נאום ברייכסטאג שבו תקף את הדרישות של בריטניה וארצות הברית לריסון שאיפותיו. הוא טען שאין לו כוונה אחרת מלבד שלום, ומנה את כל המדינות שאין לגרמניה כל תביעה כלפיהן: שווייץ, ליכטנשטיין, לוקסמבורג, פולין, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה, רוסיה, בולגריה, טורקיה, עיראק, ערב הסעודית, סוריה, פלשתינה, מצרים ואיראן. תוך חמש שנים בלבד, כל המדינות ברשימה הארוכה הזאת תהיינה תחת כיבוש נאצי, או מדינה גרורה, או לפחות בתוכניות לכיבוש.
באוגוסט 1939 נחתם חוזה אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, שכונה "הסכם ריבנטרופ מולוטוב". ההסכם קבע בסעיף סודי כי עם פרוץ המלחמה יחולקו שטחים בין ברית המועצות לגרמניה: ברית המועצות תקבל את פינלנד, המדינות הבלטיות, מזרח פולין וחלק מרומניה. גרמניה תקבל את מערב פולין.
רקע גאוגרפי
המלחמה היבשתית התנהלה בעיקר באירופה, אסיה, אוקיאניה ואפריקה. המלחמה הימית התנהלה בעיקר באוקיינוס השקט ובאוקיינוס האטלנטי. מספר ימים היו חשובים גם כן: הים התיכון, הים הבלטי והים הצפוני. זמינותם של משאבי הטבע הכתיבה בחלק מהמקרים תמרונים אסטרטגיים גדולים וניסיונות השתלטות על משאבי טבע של היריב או ניסיונות חבלה במשאבים אלה או בתעשייה שמפיקה אותם.
אירופה
אירופה מתאפיינת בשטח מגוון שכולל הרים, מישורים רחבי ידיים, וערבות שטוחות במזרח היבשת (חלק מהערבה האירואסיתית). כמו כן, משופעת אירופה בנהרות גדולים שמהווים מכשול טבעי בפני התוקף. פני השטח הכתיבו במידה רבה את האסטרטגיה באירופה – שטחים רחבי ידיים שלא היו בהם מכשולים טבעים גדולים התאימו מאוד ללוחמת שריון ניידת וזאת אחת הסיבות שבאירופה התרחשו קרבות השריון העיקריים של המלחמה. בחלק מהזירות הטופוגרפיה מתאפיינת בפני שטח הרריים ולא נוחים למעבר כמו באיטליה. חצי האי האפניני משופע בהרים גבוהים ונמוכים ומיעוט דרכים טובות למעבר שדרות גדולות. בנוסף, רוחבו הלא גדול של חצי האי מנעו תנועות איגוף יבשתיות. פני שטח אלה הכתיבו גם את צורת הלחימה: מלחמת חפירות עם איגופים אמפיביים.
מזג האוויר באירופה מתאפיין בארבע עונות מובחנות עם קיץ יבש וחם, חורף קר ומושלג ועונות מעבר בסתיו ובאביב. מזרחה של היבשת קר בהרבה ממערבה. הטמפרטורה בחורף במזרח היבשת יכולה ליפול הרבה מתחת לטמפרטורת הקיפאון. השפעת הטמפרטורה הנמוכה ניכרת הן בציוד שלא פועל בתנאי הקור הקיצוניים והן באנשים שזקוקים ללבוש חם שבלעדיו הם חשופים לפציעות קור ואף למוות.
משאבי הטבע של אירופה הם מוגבלים למדי מבחינה אנרגטית. עתודות הנפט הגדולות של נורווגיה וסקוטלנד בים הצפוני לא התגלו במלואן בתקופה זו. מאגר נפט גדול שכן פעל באירופה היה ברומניה והיה תחת שליטה גרמנית. קווקז הנמצא בגבול בין אירופה לאסיה היה שייך לברית המועצות והוא משופע בעתודות נפט גדולות שנוצלו במהלך המלחמה.
אסיה
הלוחמה באסיה התנהלה בעיקר בשטח סין, בדרום מזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט. במערב היבשת האסייתית התנהלה לחימה מצומצמת במזרח התיכון וכן באזור הקווקז, בגבול בין יבשות אירופה ואסיה. החלקים המזרחיים של אסיה מתאפיינים באקלים חם בהרבה מזה השורר באירופה. חלקו טרופי וסוב טרופי עם מונסונים עונתיים. מחלות קשות הן אנדמיות למקומות אלה, במיוחד לאנשים שלא היו חשופים קודם לכן לחיידקים הפתוגנים האלה. בנוסף, בגלל האופי הקולוניאלי של האזור, התעשייה והתשתיות באזור זה היו מפותחות הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה. סין כוללת מספר נהרות גדולים וערים ענקיות אך גם מישורים רחבי ידיים. היפנים, שהיו מדינת הציר באזור זה פלשו לסין אך הם השתמשו בכלי שריון מעטים יחסית למה שהיה מקובל באירופה, אף על פי שפני השטח אפשרו להשתמש במספר גדול יותר של טנקים.
אסיה משופעת בחומרי גלם, אך אלה רחוקים גאוגרפית מאיי יפן ולכן נאלצה יפן לייבא חלק גדול מחומרי הגלם האלה לשטחה כדי לפתח את תעשייתה. ריבוי האיים שבהם מרוכזים חומרי גלם אלה הכתיב גם את מבנה הצבא היפני שכלל זרוע ימית חזקה מאוד. משאבי אנרגיה גדולים נוספים נמצאים במזרח התיכון, בעיקר באיראן, עיראק, המפרץ הפרסי וכולי. אלה היו נתונים תחת שליטה ישירה או עקיפה של בעלות הברית ולמדינות הציר לא הייתה גישה למשאבים אלה.
אפריקה
הלחימה ביבשת אפריקה הייתה מוגבלת ברובה לצפון היבשת ולמזרחה. אף על פי שהיא העסיקה כוחות צבא ומשאבים משמעותיים, בעיקר מצד בעלות הברית, מדובר היה בזירת מלחמה משנית ובעלת חשיבות מוגבלת. במזרח אפריקה התנהלה מלחמה קצרה ומוגבלת בין כוחות חבר העמים הבריטי לבין האיטלקים, אשר השתלטו על ממלכת אתיופיה ב-1936 והפכו אותה לקולוניה איטלקית. הלחימה העיקרית התנהלה בצפון אפריקה. פני הקרקע באזור זה מתאפיינים במישורים פתוחים רחבי ידיים חסרי מכשולים טבעיים, עובדה שהקלה על תנועות מהירות של כוחות ניידים גדולים. הלחימה התנהלה בדרך כלל ברצועת החוף הצרה הסמוכה לים התיכון, וכמעט בכל המקרים ניתן היה לאגף מדרום את קו החזית דרך המדבר הפתוח, דבר שהפך את הלוחמה בזירה זו לניידת ביותר. המערכה סביב קו אל-עלמיין (יולי-אוקטובר 1942), שהתאפיינה בלוחמה סטטית, הייתה יוצאת מן הכלל בזירה זו. מזג האוויר הנוח יחסית באגן המזרח התיכון הקל אף הוא על הלוחמה הניידת ואיפשר שימוש נרחב בכוחות אוויריים.
הלוחמה בים
הלוחמה הימית התאפיינה בניסיונות לפגוע בסחר של המדינות, בדגש על יבוא חומרי גלם. הגרמנים ניסו לחבל ביבוא הבריטי, מה שהתפתח למערכה ארוכה באוקיינוס האטלנטי ואילו האמריקאים פגעו בסחר היפני. בנוסף, שימשו הימים והאוקיינוסים דרכי מעבר לכוחות היבשתיים, מה שהוביל לקרבות קשים על השליטה בנתיבי התעבורה הימית.
הקרבות הגדולים ביותר התנהלו באוקיינוס השקט בין הצי האמריקאי לצי היפני.
מהלכי המלחמה העיקריים
ניתן לחלק בהכללה גסה את המלחמה לשני שלבים: התקדמות מדינות הציר והתקדמות בעלות הברית. בחלקה הראשון של המלחמה התקדמו מדינות הציר בהצלחה בחזיתות השונות. התקדמות זו הייתה גם צבאית וגם פוליטית. התנגדותן של בעלות הברית הביאה בשלבים שונים לנקודות מפנה במלחמה. בחלקה השני של המלחמה הדפו בעלות הברית את מדינות הציר עד להכרעתן. לכן מחולקים מהלכי המלחמה לחזיתות שונות, כאשר בכל חזית מוצגת התקדמות מדינות הציר, ולאחר מכן התקדמות בעלות הברית.
התקדמות מדינות הציר באירופה
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|כוחות גרמניים בזמן הפלישה לפולין
ממוזער|250px|כיבושים באירופה; "מדינות הציר" בכחול, בעלות הברית באדום
התקדמותן של גרמניה ומדינות הציר באירופה הייתה מהירה (בזכות ה"בליצקריג"). מספטמבר 1939 עד אפריל 1941 הן הצליחו להשתלט על רוב אירופה. חלק מהמדינות נכבשו בקרב, אולם חלקן בחרו לשתף פעולה עם מדינות הציר מתוך פחד או הזדהות.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה תוך כחמישה שבועות של לחימה עיקשת אך חסרת סיכוי מצד הפולנים. הממלכה המאוחדת (בריטניה) וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה אולם לא נכנסו ללחימה בפועל ("המלחמה המדומה"). בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, השתלטה ברית המועצות על חלק מפולין ועל המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה). במרץ 1940, לאחר פלישת ברית המועצות לפינלנד שכללה גם מספר כישלונות צבאיים סובייטיים (המלחמה הסובייטו-פינית או מלחמת החורף), הצליחה ברית המועצות להשיג ויתורים טריטוריאליים מצד השכנה הקטנה אותה תקפה. באפריל 1940 כבשה גרמניה את דנמרק ונורווגיה. בעלות הברית הנחיתו כוחות בצפון נורווגיה במהלך כושל לכיבוש צפון נורווגיה עקב כיבוש דרום המדינה על ידי הגרמנים, אולם ההיענות לא הייתה מהירה דיה. בעקבות כישלון זה ועוד שורה רבה של כישלונות מבצעיים מצד הממלכה המאוחדת, התפטר ראש ממשלת בריטניה, צ'מברלין והוחלף ב-10 במאי על ידי צ'רצ'יל שהנהיג מדיניות נמרצת יותר. במאי 1940 כבשה גרמניה את בלגיה, לוקסמבורג והולנד. כיבושים אלו אפשרו לגרמניה לפלוש לצרפת גם מצפון מזרח, וכך לעקוף את קו הביצורים הצרפתי – קו מאז'ינו. הכוחות הבריטים שהונחתו בצפון צרפת נותרו מנותקים. חיל הים הבריטי וסירות פרטיות הצליחו לחלץ כ-338,000 חיילים בריטיים וצרפתים מחוף דנקרק לממלכה המאוחדת במשך כשבוע (מבצע דינמו). ב-10 ביוני 1940, לאחר שצפתה בניצחונות של גרמניה, הכריזה איטליה הפשיסטית מלחמה על בריטניה ועל צרפת. ב-22 ביוני 1940 חתם ראש ממשלת צרפת, פטן, על הסכם שביתת נשק עם גרמניה. צרפת חולקה לשניים – החלק הצפוני (כ-60% משטח צרפת) היה בשליטה צבאית גרמנית (אם כי היו אלו כוחות קטנים), ובחלק הדרומי הוקמה בעיר וישי ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה והייתה ממשלת בובות.
באוגוסט וספטמבר 1940 הפציץ חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) את דרום מזרח אנגליה ואת לונדון ("הקרב על בריטניה"). באוקטובר 1940 הצליח חיל האוויר הבריטי לגבור על חיל האוויר הגרמני.
במהלך 1940 הפכה בולגריה לבעלת ברית של מדינות הציר. ביוני 1940 כבשה ברית המועצות חלק מרומניה, ובאוגוסט 1940 אולצה רומניה למסור חלקים נוספים להונגריה ובולגריה. בנובמבר 1940 הצטרפה רומניה למדינות הציר. במרץ 1941 אולצה יוגוסלביה לחתום על ברית עם מדינות הציר. יומיים לאחר מכן התחוללה בה הפיכה צבאית והברית בוטלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוגוסלביה. בנובמבר 1940 ניסתה איטליה לכבוש את יוון ונכשלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוון והיא חולקה בין גרמניה, איטליה ובולגריה.
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|שבויי מלחמה מברית המועצות במחנה מאוטהאוזן
ביוני 1941 יצא היטלר למערכה נגד ברית המועצות תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ("מבצע ברברוסה"). המועד המקורי למערכה נקבע לאפריל 1941, אולם נדחה ליוני. אחת הסיבות לדחייה הייתה המערכה לכיבוש יוגוסלביה ויוון על ידי כוחות הציר באביב 1941, שמטרתה הייתה למנוע התבססות של כוחות בעלות הברית בבלקן. דחייה זו הייתה גם אחת הסיבות לכך שהמבצע לא הצליח להשיג את יעדיו לפני כניסת החורף הרוסי הקשה של 1941–1942. ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית בסיוע כוחות צבא מפינלנד (מלחמת ההמשך), הונגריה ורומניה לברית המועצות, במבצע עצום שכונה בשם "מבצע ברברוסה". במהלך החודשים הראשונים התקדמו הגרמנים במהירות בכל הגזרות של החזית הסובייטית. בצפון הם הגיעו עד לפרברי לנינגרד והטילו עליה מצור שנמשך למעלה משלוש שנים. בדרום הם הצליחו לכבוש את אוקראינה כולה ואת חצי האי קרים. במרכז החזית הם הגיעו עד למרחק קצר מעיר הבירה מוסקבה, אולם לא הצליחו לכובשה, ונהדפו לאחור במתקפת נגד סובייטית מסיבית. ביוני 1942 יצאו הגרמנים למתקפה נוספת במבצע שנקרא "מקרה כחול" ונוהל בעיקר בדרום החזית, במטרה להגיע לשדות הנפט שבקווקז, ובאוגוסט 1942 פתחו בקרב עיקש על העיר סטלינגרד ונכשלו.
ממבצע ברברוסה החלו הגרמנים בהשמדה המונית ושיטתית של קבוצות אוכלוסייה שונות, כולל יהודים, צוענים וקומוניסטים על ידי יחידות אס אס בשם איינזצגרופן. בראשית 1942 החלו הגרמנים להקים מחנות השמדה בפולין למטרה זו. הנאצים גם רצחו בעיקר באמצעות הרעבה רבים משבויי המלחמה של ברית המועצות שנתפסו בזמן הקרבות.
תנועות התנגדות לכיבוש הגרמני
בחלק מהמדינות שנכבשו על ידי גרמניה, קמו תנועות התנגדות. תנועות אלו עסקו בלוחמת גרילה, פעולות חבלה, איסוף מודיעין ועוד. הן קיבלו סיוע והכוונה מבעלות הברית וכן מהממשלות הגולות של המדינות הכבושות באירופה (פולין, צרפת, הולנד, נורווגיה ועוד), שהתמקמו בבריטניה ופעלו משם.
בשטחים הכבושים של ברית המועצות קמה תנועת התנגדות רחבה, שבשיאה כללה מאות אלפי לוחמים, ריתקה כוחות גרמניים גדולים, והעניקה סיוע משמעותי למערכה שניהל הצבא הסובייטי בחזית המזרחית. בפולין פעלו נגד הגרמנים ה"ארמייה קריובה" (צבא המולדת), ולצידה תנועת מחתרת קומוניסטית (ארמייה לודובה). בצרפת קמה תנועת ההתנגדות הצרפתית. ב-1940 הקים צ'רצ'יל את הרשות הבריטית לפעולות מיוחדות (SOE) כדי לתאם את פעולות ההתנגדות ברחבי אירופה. החל מפלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, מילאו הקומוניסטים תפקיד מרכזי בארגון תנועות ההתנגדות השונות, שקמו באירופה הכבושה. תנועות התנגדות משמעותיות בהובלה קומוניסטית קמו ביוון ויוגוסלביה. תנועת ההתנגדות ביוגוסלביה (צבא השחרור העממי של יוגוסלביה), בראשותו של טיטו, הייתה כנראה הגדולה והחזקה ביותר. צבא הפרטיזנים של טיטו ריתק כוחות גדולים של צבאות הציר ומשתפי פעולה מקומיים, והיה תנועת ההתנגדות היחידה באירופה, שהצליחה להשתלט על שטחים נרחבים ולהחזיק בהם במהלך המלחמה, ובסופו של דבר לשחרר את מולדתה מידי הגרמנים, כמעט ללא עזרה חיצונית (למעט מצד הצבא הסובייטי).
לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת ב-1944, העניקה תנועת ההתנגדות הצרפתית סיוע משמעותי ואפקטיבי לכוחות בעלות הברית המערביות. פעולות תנועת ההתנגדות הצרפתית ריתקו והטרידו כוחות גרמניים ברחבי צרפת, שיבשו את נתיבי התקשורת והאספקה שלהם, ועיכבו את הגעת התגבורות הגרמניות לאזור נורמנדי.
הקרב על האוקיינוס האטלנטי
הקרבות באוקיינוס האטלנטי נמשכו לאורך כל המלחמה, אך שיאם התרחש מאמצע 1940 עד סוף 1943. בקרבות אלו תקפו אוניות וצוללות גרמניות שיצאו מלוריאן שיירות של אוניות אספקה של בעלות הברית. שיירות אלו שטו מצפון אמריקה ודרום האוקיינוס האטלנטי לממלכה המאוחדת וברית המועצות. שיירות אלו לוו על ידי אוניות קרב ומטוסים של הממלכה המאוחדת וקנדה, ומשלב מסוים גם ארצות הברית.
הניצחונות בקרבות אלו נטו לכאן ולכאן, בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות וטקטיות במהלך המלחמה. הבריטים ובעלי בריתם הצליחו בהדרגה לגבור על הגרמנים. עד אמצע 1941 הצליחו הבריטים למנוע תנועת אוניות קרב גרמניות באוקיינוס האטלנטי. בסדרת קרבות בין מרץ ומאי 1943 הצליחו הבריטים להכניע גם את הצוללות הגרמניות. הניצחון התאפשר במידה רבה גם בזכות פיצוח הקוד של מכונת האניגמה, בה השתמשו הגרמנים על מנת להעביר מסרים מוצפנים.
חזית צפון אפריקה והמזרח התיכון
מלחמת העולם השנייה התנהלה בשטחן של כל המדינות בצפון אפריקה, מספר מדינות במזרח אפריקה (קרן אפריקה) וחלק
ממדינות המזרח התיכון. מדינות אלו היו תחת שליטה ישירה או עקיפה של מספר מדינות אירופאיות – בריטניה, איטליה וצרפת (תחת שלטון ממשלת וישי) – ולכן נגררו למעגל המלחמה. המערכה העיקרית בין כוחות בעלות הברית (בעיקר בריטניה) לבין כוחות מדינות הציר (איטליה וגרמניה הנאצית) התנהלה בזירת המלחמה של צפון אפריקה בשנים 1940–1943, בעוד שבקרן אפריקה ובמזרח התיכון התנהלו עימותים צבאיים מוגבלים, שארכו זמן קצר יחסית.
ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על צרפת ובריטניה, ובעקבות זאת פרצו עימותים צבאיים מוגבלים בין הכוחות שהחזיקה איטליה במושבותיה באפריקה – לוב, אתיופיה, אריתריאה וסומליה – לבין הכוחות שהחזיקה בריטניה באזור. לבריטניה היו כוחות מצומצמים מאוד במצרים (שהייתה תחת חסות בריטית) ובמזרח אפריקה, ואילו איטליה החזיקה מאות אלפי חיילים באזור, ולכן בשלב ראשון היוזמה הייתה בידיה. בספטמבר 1940 פלשו האיטלקים מלוב למצרים, אך עצרו את התקדמותם לאחר זמן קצר, והקימו מערך הגנה מבוצר באזור סידי ביראני. ההססנות של הפיקוד האיטלקי, נתנה לבריטים את הזמן הדרוש לתגבור כוחותיהם בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. האינטרס העיקרי של בריטניה באזור היה השמירה על שליטתה בתעלת סואץ האסטרטגית, שקישרה בינה לבין מושבותיה ומדינות חבר העמים הבריטי בחצי הדרומי של כדור הארץ, ועל מעבר חופשי דרך הים התיכון לבריטניה. בדצמבר 1940 עברו הכוחות הבריטיים המתוגברים במצרים בפיקוד ארצ'יבלד ויוול להתקפת נגד (מבצע מצפן), הביסו לחלוטין את הכוחות האיטלקיים שעמדו מולם, והשתלטו על בליטת קירנאיקה בלוב. אך ההתחייבויות של בריטניה בבלקן, גרמו לעצירת ההתקדמות הבריטית לפני כיבוש נמל טריפולי, ולהחלשה משמעותית של הכוחות הבריטיים בקירנאיקה.
הפיקוד הגרמני חשש, שהמשך ההתקדמות הבריטית בלוב, יגרום לאובדן האחיזה של מדינות הציר בצפון אפריקה, ולכן שלח בפברואר 1941 כוח נייד מצומצם ("קורפוס אפריקה"), שכלל בתחילה רק דיוויזיה אחת, בפיקוד ארווין רומל, לעזרת האיטלקים בלוב. תוך זמן קצר עברו כוחותיו של רומל להתקפת נגד, והדפו את הכוחות הבריטיים חזרה לגבול לוב-מצרים, למעט המתחם המבוצר מסביב לנמל טוברוק, שנותר כמובלעת בריטית בעורף כוחות הציר, ועמד במצור ממושך. לאחר שני ניסיונות כושלים של הבריטים להבקיע את מגנני הציר בגבול מצרים-לוב בקיץ 1941, פתחו הבריטים בנובמבר 1941 במתקפה גדולה על כוחותיו של רומל. לאחר כחודש וחצי של לחימה מבולבלת, נאלצו כוחות הציר לסגת ולפנות את בליטת קירנאיקה, לאחר שספגו אבדות כבדות (בעיקר בשבויים ונעדרים). אולם זמן קצר לאחר מכן, בינואר 1942, שוב עברו הכוחות הגרמנים-איטלקים למתקפה, ואילצו את הכוחות הבריטיים לסגת לקו גזאלה, במרחק קצר ממערב לטוברוק. לאחר מספר חודשים של הפוגה, תקפו כוחותיו של רומל בסוף מאי 1942 את הארמייה השמינית בקו גזאלה, ולאחר כחודש של לחימה עזה הנחילו תבוסה קשה לכוחות הבריטיים וכבשו את נמל טוברוק (21 ביוני). רומל לא הסתפק בהצלחה זו, והמשיך במרדף אחרי הכוחות הבריטיים הנסוגים, במטרה לכבוש את מצרים, ולהשתלט על תעלת סואץ. אולם כוחותיו המותשים נבלמו לבסוף על ידי בעלות הברית בקו אל עלמיין בראשית יולי 1942. לאחר סדרת קרבות מבולבלים התייצב קו החזית בסוף החודש. ניסיון נוסף של רומל לאגף מדרום את קו אל עלמיין בסוף אוגוסט, נבלם על ידי הארמייה השמינית, תחת פיקוד ברנרד מונטגומרי, במסגרת קרב עלם חלפה.
במקביל למערכה בצפון אפריקה התחוללה לחימה גם במספר זירות משניות. עיראק הייתה אמנם תחת השפעה בריטית, אולם היא זכתה לעצמאות חלקית לפני המלחמה והחלה לשתף פעולה עם גרמניה. לכן באפריל 1941 כבשה בריטניה את עיראק. ביוני-יולי 1941 כבש הצבא הבריטי את סוריה ולבנון מידי כוחות צרפת של וישי. ובאוגוסט 1941 פלשו כוחות בריטיים וסובייטיים לאיראן, כדי להבטיח את שליטת בעלות הברית על משאבי הנפט שלה, ולפתוח נתיב יבשתי להעברת סיוע צבאי ממעצמות המערב לברית המועצות, והשתלטו עליה תוך זמן קצר כמעט ללא התנגדות.
המערכה במזרח אפריקה החלה בכיבוש סומלילנד הבריטית על ידי כוחות איטלקיים באוגוסט 1940. בראשית ינואר 1941, לאחר שהפיקוד הבריטי תיגבר את כוחותיו באזור, עברו כוחות חבר העמים הבריטי, בסיוע כוחות צרפת החופשית ובלגיה החופשית, למתקפת נגד משטח קניה וסודאן, ועד מאי 1941 השלימו את השתלטותם על המושבות האיטלקיות באתיופיה, אריתריאה וסומליה, והכניעו את הכוחות האיטלקיים הגדולים שהחזיקו בהן.
באוקטובר 1942 תקפה הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי את ארמיית הפאנצר אפריקה בקו אל עלמיין, הביסה אותה במסגרת קרב אל-עלמיין השני, ואילצה את כוחות הציר להתחיל בנסיגה ארוכה מערבה לאורך חופי צפון אפריקה. במקביל, ערכו כוחות בעלות הברית בנובמבר 1942 מבצע נחיתה ימית רחב היקף בחופי צפון אפריקה המערבית ("מבצע לפיד"). כוחות אמריקאים ובריטיים בפיקוד הגנרל אייזנהאואר נחתו במרוקו ואלג'יר, שהיו תחת שליטה צרפתית. הם הכניעו תוך זמן קצר את כוחות ממשלת וישי, שהחזיקו באותן מדינות ועברו לצד בעלות הברית, ולאחר מכן הדפו את כוחות הציר מזרחה, לשטח תוניסיה. "מבצע לפיד" נועד ללכוד את כוחות הציר בצפון אפריקה בצבת בין כוחות בעלות הברית המתקדמים ממזרח וממערב, ולהשמיד אותם. באפריל 1943 חברו כוחותיו של אייזנהאואר עם הכוחות הבריטיים בפיקוד מונטגומרי, שהתקדמו לתוניסיה מכיוון מזרח, לאחר שהשלימו את כיבוש לוב. המערכה בתוניסיה, שארכה מספר חודשים, והסתיימה עם כניעת כוחות הציר, שנדחקו לשטח קטן בצפון תוניסיה, באמצע מאי 1943. כרבע מיליון חיילים גרמנים ואיטלקים נפלו בשבי בעלות הברית, שהשלימו את השתלטותם על חופי צפון אפריקה.
התקדמות יפן בזירת האוקיינוס השקט
יפן החלה במלחמה עם סין ב-1937, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזירת לחימה המכונה מלחמת סין–יפן השנייה. כבר ב-1932 כוננה יפן במנצ'וריה, שבצפון מזרח סין, ממשלת בובות שכונתה מנצ'וקוו. עד 1938 כבשה יפן ערים מרכזיות בסין כמו שאנגחאי, נאנצ'אנג, ווהאן וקנטון. ב-1941 הפך שר המלחמה טוג'ו לראש ממשלת יפן. יפן הצטרפה באופן פעיל למדינות הציר ב-7 בדצמבר 1941, עת תקפה מהאוויר ומהים (בעזרת צוללות זעירות) את פרל הארבור, בסיס הצי האמריקאי באי אוהאו שבהוואי. אחד עשר כלי שיט טובעו, עשרות כלי שיט נפגעו וכ-2402 מאנשי הצי האמריקני נהרגו. בעקבות פעולה זו הכריזה ארצות הברית על מלחמה עם יפן והחליטה להתערב במלוא עוצמתה במלחמת העולם השנייה. במהלך החודשים הבאים השתלטה יפן על איים רבים באוקיינוס השקט, ועד לפברואר 1942 כבשה גם את מלאיה, הונג קונג, הפיליפינים וסינגפור. במרץ 1942 כבשו היפנים את איי הודו המזרחית ההולנדית וחלקים מגינאה החדשה. במאי 1942 כבשו היפנים את בורמה, ואיימו בכך על הודו (שנשלטה בידי בריטניה) ועל אוסטרליה.
התקדמות ברית המועצות במזרח אירופה
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר חללי הצבא האדום בווינה
למרות התקדמותם המהירה של הכוחות הגרמניים במבצע ברברוסה, הם נתקלו בקשיים רבים עם כניסתם לחורף 1941–1942. הקור העז פגע בכושר הלחימה של החיילים ושיבש את פעולתם של אמצעי הלחימה. בחלק הדרומי של החזית, הפכו קווי האספקה לכוחות הגרמניים ארוכים מדי. הסובייטים, לעומתם, ניצלו זמן זה כדי להכין כוחות צבא חדשים במזרח המדינה והתמודדו עם החורף בהצלחה רבה יותר. כבר בחורף 1941–1942 פתחו הסובייטים במתקפת נגד ראשונה באזור מוסקבה. בנובמבר 1942 ביצעו הסובייטים מתקפת נגד בסטלינגרד, ובפברואר 1943 נכנעו הגרמנים בחזית זו. לאחר ניצחונו בקרב קורסק ביולי 1943 החל הצבא האדום לבצע שורת מתקפות גדולות, שהדפו בהדרגה את צבאות הציר מהשטחים שנכבשו על ידם בברית המועצות. בינואר 1944 שוחררה לבסוף לנינגרד מן המצור הגרמני שהוטל עליה, במהלכו נספו כמיליון אזרחים סובייטיים, ועד סוף יולי 1944 השלים הצבא הסובייטי את שחרור כל השטחים, שנכללו בגבולות ברית המועצות ביוני 1941 (לפני פתיחת מבצע ברברוסה).
מ-1944 החלו הסובייטים להתקדם לתוך אירופה, כשהם הודפים את הגרמנים ומשתלטים ומשחררים את מדינות מזרח אירופה. באוגוסט 1944 כבשו הסובייטים את רומניה ובולגריה. בספטמבר 1944 נכנעה פינלנד, בולגריה עברה לצד בעלות הברית והגרמנים יצאו מיוון. באוקטובר 1944 כבשו הסובייטים את יוגוסלביה. בינואר 1945 כבשו הסובייטים את פולין והונגריה ונכנסו לצ'כוסלובקיה ולגרמניה עצמה. אוסטריה נכבשה באפריל 1945. באפריל 1945 נפגשו הכוחות הסובייטים עם הכוחות האמריקניים והבריטיים בגרמניה על גדות הנהר אלבה (וכך חצו את גרמניה לשתיים), ובמאי 1945 נכנעו הגרמנים.
התקדמות בעלות הברית במערב ודרום אירופה
ימין|ממוזער|250px|חיילים בדרך לנורמנדי
שמאל|ממוזער|250px|שחרור פריז, אוגוסט 1944. על השלט הלבן הגדול כתוב: "יחי (שארל) דה גול!"
שמאל|ממוזער|250px|כתב הכניעה ללא תנאי של גרמניה, 7 במאי 1945, ריימס. חותם בשם גרמניה – אלפרד יודל. בשם כוחות בעלות הברית – ולטר בדל סמית' האמריקני, איוואן סוסלופארוב הסובייטי ופרנסואה סבז הצרפתי כעד.
במשך כשנה, מנפילת צרפת ביוני 1940 ועד הפלישה הגרמנית לברית המועצות, עמדה הממלכה המאוחדת לבדה (להוציא סיוע מהדומיניונים), לרוב, מול מדינות הציר והייתה נתונה במגננה כדוגמת הקרב על בריטניה. במהלך 1941 היא החלה לקבל סיוע מארצות הברית בדמות מדיניות השאל-החכר ותמיכה דיפלומטית בדמות האמנה האטלנטית.
פתיחת החזית בברית המועצות ב-22 ביוני 1941 עם פתיחת מבצע ברברוסה וכניסת ארצות הברית למלחמה לאחר הפצצת פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, אפשרו לממלכה המאוחדת ובנות בריתה להתחיל במתקפות נגד.ביולי 1943 נחתו כוחות בריטיים ואמריקאים בסיציליה לאחר סיום המערכה בצפון אפריקה במאי 1943, ופתחו במערכה באיטליה. תוך חודשיים הדיחו האיטלקים את מוסוליני, חתמו על הסכם שביתת נשק ואפשרו לבעלות הברית לנחות באיטליה. הגרמנים פלשו מיד לאיטליה במטרה לעצור את בעלות הברית, ואכן, האטו במידה ניכרת את התקדמותן. במשך שנתיים התקדמו בעלות הברית באיטליה מדרום לצפון. ביוני 1944 כבשו את רומא (שנכנעה ללא קרב), אך נאלצו להמשיך להילחם כמעט עד לכניעת גרמניה במאי 1945.
ביוני 1944 פתחו בעלות הברית במבצע עצום לכיבוש מערב אירופה, שכונה "מבצע אוברלורד" (מוכר בשם "הפלישה לנורמנדי"). כוחות בריטים ואמריקניים בפיקודו של אייזנהאואר נחתו בנורמנדי, שבצרפת. כעבור חודש היו בנורמנדי כמיליון חיילים אמריקנים ובריטים. עוד נחיתה התרחשה מאוחר יותר בפרובנס, וכונתה מבצע דרגון.
הכוח הבריטי בפיקודו של מונטגומרי כבש את קאאן (caen) והכוח האמריקני כבש את סן לו וחבל ברטאן. כוח קנדי כבש את פלז, בזמן שכוחות אמריקנים נוספים הונחתו בדרום צרפת, והתקדמו צפונה כמעט ללא התנגדות. בסוף אוגוסט 1944 נכבשה פריז על ידי הארמייה האמריקנית הראשונה ויחידת השריון של הגנרל הצרפתי לקלרק. בעלות הברית התקדמו דרך בלגיה, אך נעצרו בספטמבר 1944 בקרב על ארנהם.
בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים במתקפת נגד באזור הארדנים בדרום בלגיה (הקרב על הבליטה). בינואר 1945 הצליחו בעלות הברית המערביות להדוף את הכוחות הגרמניים בארדנים ופתחו במתקפה הסופית. במרץ 1945 חצו בעלות הברית המערביות את נהר הריין ובאפריל כיתרו את חבל הרוהר. באפריל 1945 נפגשו הכוחות האמריקאים והבריטיים עם הכוחות הסובייטים על אדמת גרמניה, ובמאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאי.
התקדמות בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט
ממוזער|250px|תמונת הפטרייה של פצצת "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי, ב-9 באוגוסט 1945
לאחר שב-1942 בלמו האמריקנים את התקדמות היפנים באוקיינוס השקט במידוויי ובגוודלקנל, החלה מטוטלת המלחמה להפוך את מגמתה. בשנת 1943 החלו האמריקנים בהתקדמות בכל החזיתות נגד היפנים, ובמאי 1944 פתחו האמריקאים במבצע אווירי וימי רחב לכיבוש איי האוקיינוס השקט. באוקטובר 1944 הביסו האמריקנים את הצי היפני בקרב מפרץ לייטה. ניצחון זה הוביל לכיבוש הפיליפינים ובורנאו ביוני 1945.
למרות הפסדיה בקרבות האחרונים סירבה יפן להיכנע. בפני ארצות הברית עמדו שתי אפשרויות: להתכונן למבצע נפילה, כלומר לפלישה אמפיבית של חילות בעלות הברית אל תוך האימפריה היפנית, או להשתמש בפצצת האטום, נשק שנוסה על ידי מדעני ארצות הברית רק בחודשים אלו בניסוי טריניטי. נשיא ארצות הברית הארי טרומן בחר להשתמש בפצצת האטום. באוגוסט 1945, בהפרש של שלושה ימים, הוטלו שתי פצצות גרעיניות על יפן: אחת על הירושימה והשנייה על נגסאקי, בשתי הפצצות אלו נהרגו כ-135,000 יפנים.
בנוסף, ב-9 באוגוסט 1945 הצבא האדום פתח במבצע סערת אוגוסט נגד יפן.
כתוצאה משני לחצים אלו ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה האימפריה היפנית.
עד היום החלטתו של הארי טרומן שנויה במחלוקת: האם נחוץ היה להשתמש בפצצת האטום, ובכך לגרום למוות של 135,000 אזרחים, או לפלוש בקנה מידה גדול שיגרום להמשך המלחמה (על פי ההערכות המקובלות) עד ל-1947, ולאבדות כבדות לצדדים הלוחמים.
תוצאות המלחמה
אבדות והרס
למרות הבדלים גדולים בהערכות מחקרים שונים למספרי אבדות במלחמות בתולדות האנושות, מקובל על מרבית ההיסטוריונים שמלחמת העולם השנייה הייתה הקטלנית מכולן. עם זאת, קטלנות זאת נבעה בחלקה מאוכלוסיית העולם אשר בעת המלחמה הייתה גדולה פי כמה וכמה מאשר במרבית המאות שקדמו לה. במונחי אחוז האבדות מתוך אוכלוסיית העולם היו לאורך ההיסטוריה מלחמות קטלניות במידה דומה, ואולי אף קטלניות יותר.
ההערכות לגבי מספר האבדות במלחמה נעות מ-50 מיליון ל-90 מיליון. אחד האומדנים עומד על כ-60 מיליון הרוגים (כולל שישה מיליון היהודים שנספו בשואה). מתוכם כ-20 מיליון חיילים וכ-40 מיליון אזרחים. לבעלות הברית נהרגו כ-26 מיליון אזרחים וכ-12 מיליון חיילים, מתוכם כ-9 מיליון סובייטים. למדינות הציר נהרגו כ-6 מיליון חיילים, מתוכם כ-3 מיליון גרמנים.
בעקבות המלחמה נותרו מיליוני פליטים מפוזרים ברחבי אירופה ללא קורת גג. כ-15 מיליון גרמנים גורשו מהשטחים הכבושים ורבים מהם נספו בתהליך זה.
הכלכלה האירופית התרסקה וכ-70% מהתשתית התעשייתית באירופה נהרסה. הרס רב נוצר בעקבות ההפצצות האוויריות על עריהן של הממלכה המאוחדת וגרמניה. בנוסף, היטלר הכריז על מדיניות אדמה חרוכה בכל השטחים הרבים שגרמניה נסוגה מהם, תחת לחץ צבאי של בעלות הברית. כמעט שלא היה שטח בשליטה גרמנית שנותר בנוי, כשצבאות בעלות הברית שחררוהו. מדיניות זו הופעלה אפילו בשטחי גרמניה עצמה.
הוועידות שלאחר המלחמה וחלוקת אזורי ההשפעה באירופה
ממוזער|300px|ועידת יאלטה, ובה "שלושת הגדולים" דנים לגבי חלוקת השטחים שתתקיים לאחר המלחמה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, התאריך הוא פברואר 1945. יושבים מימין לשמאל: סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל.
לקראת סוף המלחמה נראה כי נוצרים שני גושים דיפלומטיים חדשים בעולם: הגוש המערבי, הכולל את ארצות הברית ומערב אירופה, והגוש המזרחי, הכולל את ברית המועצות ומזרח אירופה.
כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות והממלכה המאוחדת את אזורי ההשפעה בבלקן. בפברואר 1945 (כחודשיים לפני כניעת גרמניה), התכנסה ועידת יאלטה. בוועידה נכחו נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, יוסיף סטלין מברית המועצות וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל. בוועידה הוסכם שבתום המלחמה תחולק גרמניה בין ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וצרפת. סטלין הבטיח כי לא יכפה על מדינות מזרח אירופה משטר קומוניסטי מבלי שיסכימו לכך. כמו כן הוסכם על הקמת האומות המאוחדות. ביולי 1945 התכנסה ועידת פוטסדאם. בוועידה נכחו טרומן מארצות הברית, סטלין מברית המועצות וצ'רצ'יל (שהוחלף בקלמנט אטלי ב-28 ביולי, בעיצומה של הוועידה, בעקבות הפסדו בבחירות) מהממלכה המאוחדת. בוועידה נוסחה תוכנית מדינית כלכלית שתיושם בגרמניה והוחלט על הצעדים שינקטו נגד יפן. בוועידה בלטו ניגודי העניינים בין ברית המועצות ומעצמות המערב.
בעקבות החלטות הוועידות הללו, הרחיבה ברית המועצות את גבולותיה על חשבון גרמניה, פינלנד, פולין ויפן. פולין פוצתה על השטחים שנלקחו ממנה, על ידי קבלת חלקים מגרמניה שממזרח לקו אודר-נייסה. חבל הסאר ניתן לחסותה של צרפת אך מאוחר יותר הוחזר לגרמניה. גרמניה חולקה בסופו של דבר לשני חלקים – גרמניה המערבית (תחת השפעה אמריקאית) וגרמניה המזרחית (תחת השפעה סובייטית).
דה-קולוניזציה: ירידה במעמדן של הממלכה המאוחדת וצרפת
בריטניה וצרפת, שהיו מעצמות עיקריות עד המלחמה, נחלשו מאוד וירדו מגדולתן. חולשה זו גרמה להם לפנות בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה את הקולוניות והמדינות שהיו תחת השפעתן. תהליך זה ניכר לקראת סוף שנות הארבעים באסיה ובמזרח התיכון, ובשנות החמישים והשישים גם באפריקה. כך באה לסיומה מגמת האימפריאליזם שפרחה במאה ה-19. במקום כיבוש צבאי וקולוניאליזם התגברה מגמה של השפעה פוליטית וכלכלית. המעצמות החדשות שנקטו במדיניות זו היו ברית המועצות וארצות הברית.
ראשית המלחמה הקרה
עם היווצרותם של שני גושים עיקריים, הגוש המערבי בראשות ארצות הברית והגוש המזרחי בראשות ברית המועצות, וכהמשך ליחס החשדני מצד רוב מדינות העולם כלפי כוונותיה של ברית המועצות מאז היווסדה, החלה מתיחות ביניהן. המאבק שהתפתח בשנים הבאות כונה "המלחמה הקרה". מאבק זה היה אידאולוגי, טכנולוגי וצבאי, אך לא הגיע לכדי מלחמה ישירה בין ארצות הברית וברית המועצות. החשש העיקרי לאורך כל תקופת המלחמה הקרה היה כי מלחמה שתפרוץ בין ארצות הברית וברית המועצות, תכלול שימוש בנשק גרעיני שהופיע בסוף מלחמת העולם השנייה, ותיצור את הצורך בהקמת תכנוני מבצע לא יעלה על הדעת.
שאיפות לשיקום ושלום
לאחר המלחמה שאפו המעצמות לשקם את אירופה ולהקים מנגנונים שימנעו מלחמות נוספות. לצורך כך (ובעקבות העובדה שחבר הלאומים חדל מעשית מלהתקיים), הוקם ביוני 1945 האו"ם, שתפקידו לשמור על השלום העולמי. ארצות הברית השקיעה מיליארדי דולרים בשיקום מערב אירופה במסגרת תוכנית מרשל. גופים נוספים הוקמו במטרה ליצור שיתוף פעולה כלכלי בין מדינות אירופה. גופים אלו היו מוגבלים בתחילה למדינות מערב אירופה, אולם לאחר סיום המלחמה הקרה הפכו לגוף המוכר כאיחוד האירופי.
יהודים בכוחות הלוחמים
בעלות הברית
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר הלוחמים היהודים שנהרגו במלחמת העולם השנייה, באשקלון
במלחמת העולם השנייה השתתפו יהודים רבים בצבאות השונים ותרומתם הייתה לא מבוטלת. כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית התגייסה לצבאות השונים. מספר היהודים שנלחמו בצבאות בעלות הברית נאמד בכמיליון וחצי, מתוכם נפלו כ-250,000, רובם מברית המועצות. בין היהודים היו מאות אלפי מעוטרים. ההתגייסות הגדולה ביותר הייתה בארצות הברית (כ-550 אלף חיילים), בברית המועצות (כ-500 אלף) ובפולין (כ-122 אלף).
יהודים התגייסו גם לצבא הבריטי (כ-62 אלף מהממלכה המאוחדת וכ-30 אלף מארץ ישראל), לצבא קנדה (כ-17 אלף), לצבא דרום אפריקה (כ-10,000) ולצבאות צ'כוסלובקיה, אוסטרליה, יוון ויוגוסלביה. בצבא צרפת שירתו כ-35 אלף יהודים שירדו ברובם למחתרת עם הכיבוש הנאצי. רבבות נוספים היו פרטיזנים במזרח אירופה.
מדינות הציר
יהודים ואנשים ממוצא יהודי שירתו גם בצבאות הציר. חוקי נירנברג כפו הגדרה גזעית-ביולוגית על רבים שמשפחותיהם נטמעו בחברה מזה עשורים, ומספר בלתי מבוטל של "בני תערובת" (מישלינג) גויסו לוורמאכט. הכותב בריאן מארק ריג עורר סערה תקשורתית כשהעריך ב-2003 שמספר היהודים-למחצה ולרביע היה עשוי להגיע עד ל-150,000, אך המספרים הופרכו על ידי חוקרים: לכל היותר 33,000 מישלינג היו בגילאי גיוס, ומבין אלה נקראו רק חלק לנשק. עם זאת, מקרים כמו הגנרל-פדלמרשל "היהודי-למחצה" ארהרד מילך, האדמירל "הרבע-יהודי" ברנהרד רוגה זכו לפרסום רב. המשטר הנאצי הנהיג מערכת פטורים במסגרתה הוענק לקצינים וחיילים ממוצא מעורב התואר "ארי של כבוד".
בהונגריה, גויסו יהודים בהמוניהם לשירות העבודה, במסגרתו היו להם זכויות כמעט שוות לחיילים עד 1942. רבבות נשלחו לחזית המזרחית. לאחר מכן הוחמר מצבם מאוד, ורבים מהקצינים האחראים התעללו ורצחו בפקודיהם. רבים נשלחו לעבודות כפייה קשות וקטלניות. למעלה מ-40,000 מתו בשנות המלחמה.
בפינלנד הדמוקרטית, כ-300 יהודים שירתו בצבא שלחם לצד הגרמנים נגד ברית המועצות. זו הייתה הקבוצה היחידה שנהנתה מחירות מלאה: בין היתר, בית-הכנסת הצבאי המוצהר היחיד של צבאות הציר פעל בחזית נהר הסיווארי (סְבִיר) במזרח חבל קרליה.
ראו גם
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת שלושים השנים השנייה
חוזה ורסאי
לקריאה נוספת
מארק ארנולד פורסטר, עולם במלחמה, הוצאה זמורה-ביתן-מודן, 1979
וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, 6-1, הוצאת עם הספר, 1957
ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, מלחמת העולם השנייה, הוצאת משרד הביטחון (מערכות), 1987
יהושע מטיאש, סוגיות נבחרות בתולדות המאה ה-20, 1994
ריצ'רד אוברי, למה ניצחו בעלות הברית, תרגום: עמוס כרמל, הוצאת דביר, 1999.
ריצ'רד אוברי, 1939: הספירה לאחור לקראת המלחמה, הוצאת עם עובד, 2018.
עופר ריחני, מלחמת העולם השנייה: הכרוניקה, הוצאת קווים, 2004.
עופר ריחני, מלחמת העולם השנייה: קרבות המפנה, הוצאת קינג 2011.
איאן קרשו, הכרעות גורליות: עשר ההחלטות ששינו את העולם 1940 - 1941, הוצאת עם עובד, 2007
אנדרו רוברטס, סערת מלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, (תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם), הוצאת דביר, 2011
אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות ספרים, 2014
מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום: מלחמת העולם השנייה 1939–1945, מאנגלית: משה סביליה־שרון, הוצאת מודן, 2015.
דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 269–352.
קישורים חיצוניים
איתן גוטמן, המלחמה באוקיינוס השקט
מערכות 301-300, דצמבר 1985 – גיליון המוקדש למלחמת העולם השנייה
עדו הכט, התפתחותה של אמנות ניהול הקרב במלחמת העולם השנייה, מערכות, גיליון 400, מאי 2005
מלחמת העולם השנייה באתר הספרייה הלאומית
האפוקליפסה - מלחמת העולם השנייה, סרט תיעודי (6 פרקים).
יובל מלחי, מלחמת העולם השנייה – סדרת פודקאסטים העוסקת במלחמת העולם השנייה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 2017
סיפורם של לוחמים יהודים במלחמת העולם השנייה, אוסף הלוחם היהודי, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
היום בו החל החורבן, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
ביאורים
הערות שוליים
*
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם שנייה
עולם
קטגוריה:צ'כוסלובקיה: היסטוריה
עולם שנייה
קטגוריה:קוריאה: היסטוריה
עולם שנייה
עולם שנייה
קטגוריה:מלחמות עולם
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-10-18T11:25:08 |
גרמניה הנאצית | גרמניה הנאצית (בגרמנית: NS-Staat, "המדינה הנאצית"; NS-Zeit, "התקופה הנאצית"; או NS-Regime, "המשטר הנאצי") הוא הכינוי המקובל כיום לגרמניה שבין השנים 1933–1945. בתקופה זאת הונהגה בגרמניה דיקטטורה, על ידי המפלגה הנאצית בראשותו של אדולף היטלר. שם המדינה בתקופה ההיא כפי שהיה בשימוש על ידי הנאצים היה "האימפריה הגרמנית הגדולה".
החל מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 דרשה גרמניה הנאצית תביעות טריטוריאליות אגרסיביות, ואיימה במלחמה אם לא יתקיימו. היא סיפחה את אוסטריה וצ'כוסלובקיה ב־1938 וב־1939 בהתאמה. היטלר חתם הסכם אי-תוקפנות עם יוסיף סטלין ופלש לפולין בספטמבר 1939 (הסכם שהפר שנתיים לאחר מכן עם תחילת מבצע ברברוסה), דבר שגרם לפרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה. בנוסף, היטלר חתם על ברית עם איטליה הפשיסטית ושאר מדינות הציר, עובדה שסייעה לו לכבוש את רוב אירופה עד אמצע 1940. עד סוף שנה זו, בריטניה נותרה כיריבה הגדולה היחידה שלה באירופה.
הגזענות שימשה יסוד מוסד לבניינה של כל האידאולוגיה הנאצית, ובתקופה זו גברה האנטישמיות בגרמניה. דבר מרכזי שהניע את היטלר היה שאיפתו ללבנסראום, האמונה שהעם הגרמני ראוי להתפשט ולקיים מרחב מחיה בשטחים הסלאביים במזרח, תוך ניצול משאבי הטבע. בסיס ההנחה הנאצית היה שהסלאבים נחותים משמעותית מהגזע הארי ועל כן הוא ראוי להתקיים ולשגשג על חשבונם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו הנאצים ביישום צעדים נגד היהודים במדינות הכבושות, ובמהלך המלחמה התרחשה השואה.
השם הרשמי של המדינה היה "הרייך הגרמני" בין השנים 1933–1943 ו"הרייך הגרמני רבתי" בין השנים 1943–1945. המשטר הנאצי הסתיים לאחר שבעלות הברית הביסו את גרמניה במאי 1945 והביאו לכניעתה, ובכך גם סיימו את הזירה האירופית במלחמת העולם השנייה.
מינוח
גרמניה הנאצית לא הייתה ישות נפרדת מבחינה משפטית מ"רפובליקת ויימאר" שקדמה לה. אלה כינויים למשטרים השונים ששלטו במדינה. גם מבחינה רשמית, מאז איחוד גרמניה ב-1870 ועד להקמת אזורי הכיבוש בגרמניה ב־1945 התקיימה אותה ישות מדינית, אם כי גבולותיה ושיטת הממשל בה השתנו. שמה היה "הרייך הגרמני" מייסודה ועד לכניסתו לתוקף של צו קנצלריית הרייך 7669 (RK 7669 E) ב־26 ביוני 1943, ששינה את השם רשמית ל"רייך הגרמני רַבָּתִי" (Großdeutsches Reich). המונח חדר לשיח הציבורי כבר קודם לכן. אף כי נעשה מחייב מבחינה משפטית עם הצו והחלו להשתמש בו במסמכים פנימיים, הוא לא נקלט והמדינה גם לא עשתה מאמצים להפוך אותו למקובל: לא הייתה הכרזה מיוחדת בנידון. השם החדש היה התייחסות לדרישה שנשמעה באספה הלאומית של פרנקפורט לכונן "גרמניה רבתי", שתכלול גם את האימפריה האוסטרית ולא רק את הקונפדרציה הגרמנית, כפתרון לשאלה הלאומית . השם "הרייך השלישי" (שמקורו באסכטולוגיה של יואכים מפיורה במאה ה-12), אף שהיה נפוץ מאוד בתעמולה הנאצית ובעיתונות עד ל-1939 – אז הורו היטלר וגבלס להפסיק להשתמש בו, אם כי הוא לא נעלם מהשיח – מעולם לא היה רשמי בשום אופן. כמוהו גם כינויים אחרים כמו "רייך אלף השנים" וכדומה.
הקמתה של "גרמניה הנאצית" לא התרחשה בתאריך מובחן. היטלר מונה לקנצלר הרייך ב-30 בינואר 1933, והחל בתהליך ממושך של ביטול הדמוקרטיה המעורערת ויצירת דיקטטורה בראשותו, שהושלם לחלוטין עם מות הנשיא פאול פון הינדנבורג באוגוסט 1934 ונטילת משרתו בידי היטלר. לאחר התאבדותו של היטלר בשלהי מלחמת העולם השנייה, ירש אותו קרל דניץ כראש המדינה והוביל את הכניעה ללא תנאי של הוורמאכט ב-8 במאי 1945. גם לאחר מכן, הותר לממשלת פלנסבורג להמשיך להתקיים במובלעת בשטח של 14 ק"מ סביב הבסיס הימי מירוויק , עד שחבריה נעצרו ב-23 במאי. בהצהרת ברלין מ-5 ביוני 1945 נטלו על עצמן בעלות הברית את השלטון הישיר בגרמניה.
מדיניות הפנים
ביסוס המשטר הנאצי הדיקטטורי (1933–1934)
בנובמבר 1932 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. המפלגה הנאצית קיבלה 33% אחוז מהקולות. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה 20% מהקולות, המפלגה הקומוניסטית 17%, מפלגת המרכז הקתולית 15%, המפלגה הלאומית 9% ומפלגות קטנות נוספות 6% מהקולות. על הנשיא פאול פון הינדנבורג היה להחליט על מי מראשי המפלגות להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה.
לעזרת אדולף היטלר, מנהיג המפלגה, באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקנצלר לשעה ברינינג והנשיא פאול פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. לבסוף החליטו קובעי המדיניות מאחורי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופרנץ פון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקנצלר גרמניה בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקנצלר ב-30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. הרמן גרינג מונה לשר הפנים של פרוסיה ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות אויש רוב מנגנון המדינה על ידי נאצים. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.
ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן. אנשים רבים מאמינים שבניין הרייכסטאג הוצת על ידי הנאצים עצמם. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. בנוסף הממשלה הגרמנית קיבלה סמכות לעקוף את ממשלות המדינות השונות בגרמניה ובכך החל הרס המבנה הפדרטיבי ששרר שם. הכול כאמור בטענה שיש להתגונן מפני הקומוניסטים.
בראשית חודש מרץ, זמן קצר לאחר שרפת הרייכסטאג, נערכו הבחירות האחרונות תחת שלטונו של היטלר. למרות מסע התעמולה וההפחדה המפלגה הנאצית לא הצליחה לקבל רוב – היא זכתה ב-44 אחוז מן הקולות. אמנם זו עלייה בכוחה, לעומת הבחירות הקודמות, שקובעת אותה כגדולה במפלגות, אך היטלר ראה בכך כישלון והחיש את קצב השתלטותו על המדינה. הסמכויות שהועברו לידי המפלגה הנאצית התרבו והרחוב נשלט על ידי בריוני ה-אס-אס וה-אס-אה.
לקראת סוף החודש נחנך בניין חדש לרייכסטאג בפוטסדאם (סמל המלוכנות הפרוסית). עם זאת הפרלמנט החדש שנבחר זה מכבר פעל למעשה רק כיומיים. ב-23 במרץ הוא עצמו חוקק (ברוב של 441 מול 94) את "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה ממנו אל הממשלה, אך עדיין מבטיח, להלכה, את שלטון החוק. בכך באה לקצה חוקת ויימאר הדמוקרטית – חוק ההסמכה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני של היטלר. בנוסף החוק היה חלק מתהליך ה"האחדה" (גרמנית: Gleichschaltung, היגוי: גְלָייְכְשָׁלְטוּנְג – "התאמה") בגרמניה – ביטול גרמניה הפדרטיבית וריכוז של מנגנוני הממשל. היטלר מינה במדינות השונות מושלים נאצים מטעמו (מושלי הרייך), שמילאו את הוראותיו.
ב-7 באפריל נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהתאים את הממשל גם ברמות הנמוכות לעקרונות הנאציזם ולאיוש על ידי גרמנים "טהורים". בהמשך השנה הוקם מחנה דכאו בדרום גרמניה, שהיה מחנה הריכוז הראשון. מתנגדיו של היטלר – הקומוניסטים והדמוקרטים (ביניהם יהודים רבים) נשלחו למחנות ריכוז. מחנות אלה היו בפיקוח ה-S.S, ומטרתם הייתה לבודד את מתנגדי הנאציזם.
1 במאי הפך מ"חג הפועלים" לחג לאומי. יום לאחר מכן פוזרו האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוכנסו למאסר. הדבר נעשה מפני שהנאצים חששו מפני הכוח הגדול של האיגודים (7 מיליון חברים), אף שלא התנגדו להם והיו מוכנים לפיקוח נאצי. במקום האיגודים המקצועיים הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" . היטלר טען כי יש להגן על הפועלים והאיכרים מפני נצלנותם של הקפיטליסטים, וכי הקמת "חזית העבודה הגרמנית" נועדה להטיב עם הפועלים. השביתות הוצאו אל מחוץ לחוק. אנשי המפלגה הנאצית פשטו על מפעלים, חנויות ובתי עסקים, וחייבו את בעליהם לשלם מיסים לטובת המדינה.
האידאולוגיה הנאצית הייתה במהותה אנטי-נוצרית. היטלר ראה בערכים הדתיים הנוצריים של אהבת כל בני האדם ברואי האל אות לחולשה. עם זאת היו נוצרים רבים שתמכו במפלגה הנאצית על אף הסתירה בין הדת לנאציזם. היטלר רצה בתמיכתם אך חשש מפני מעמדם העצמאי של הכנסיות. לכן ביולי נחתם קונקורדט הרייך עם הכנסייה הקתולית – היטלר יאפשר לכנסייה לפעול בחופשיות והכנסייה תכיר בשלטונו הבלעדי. למרות זאת שנים לאחר מכן הוא התחיל לרדוף אותה בדרישה כי הכנסייה תשרת את המפלגה ותפעל לפיה.
בין החודשים יוני ליולי הוצאו כל המפלגות מהפרלמנט (הריכסטאג) בסיוע אלימות, איומים וחקיקה. ב-14 ביולי חוקק "החוק לקיום המפלגה הנאצית כמפלגה יחידה" שמכריז כי רק המפלגה הנאצית מותרת, וכל מפלגה אחרת אסורה ונוגדת את החוק. כך הושלמה הפיכת המשטר של רפובליקת ויימאר למשטר חד-מפלגתי המעניק סמכות בלתי מוגבלת למפלגה השלטת. בנובמבר אותה שנה נערכו "בחירות" לרייכסטאג ונבחרו 661 צירים מהמפלגה הנאצית.
פרסום "חוק ההאחדה" בראשית 1934 הפך את גרמניה לאזור אחד שעל כולו חל החוק הנאצי וביטל את האוטונומיה שהייתה למדינות בימי ויימאר. ב-30 בינואר נחקק גם "החוק לשיקום הרייך" שהיה למעשה המשכו של חוק ההסמכה. החוק ביטל את הרייכסראט (הפרלמנט הפדרלי בו נציגים לכל מדינה) ואת הפרלמנטים של המדינות עצמן. הוא הפך את המדינות לאזורים מנהליים, שבראשם מושלים נאצים. בכך למעשה הושלם תהליך איחוד ה"רייך השלישי".
בתחילת שנות השלושים היטלר עקב בדאגה אחרי התפתחות האס-אה, משום שהם הפריעו לתוכניות הפוליטיות שלו בברוטליות שלהם. דווקא מתוך המפלגה הנאצית צמח הגוף המסוכן ביותר לשלטון שלה. ראשי האס-אה רצו ב"מהפכה שנייה". היטלר התנגד לכך כי ידע שהדבר יפגע בהתפתחות הכלכלית של המדינה. נוצר מתח בין הצבא לאס-אה מפני שהאחרון רצה להיות הבסיס לצבא גרמניה. היטלר התנגד כי ידע שהאספסוף לא יוכל להגשים את שאיפותיו האימפריאליסטיות ובנוסף היה זקוק לתמיכת הגנרלים. האס-אה הפך לגוף אדיר המונה מיליוני בריונים שעלולים לאיים על שלטונו. בסופו של דבר הצבא והאס-אס יצרו חזית נגד האס-אה וב-30 ביוני 1934 התרחש "ליל הסכינים הארוכות", שבמהלכו הוצאה להורג צמרת האס-אה (ובתוכה מפקד האס-אה ארנסט רהם) ובאותה הזדמנות מתנגדים פוליטיים נוספים של היטלר. חיסול האס-אה אפשר את עליית האס-אס ככוח הראשי לאכיפת החוק בשלטון הנאצי. בנוסף נוצרה תלות של הצבא בהיטלר.
לאחר מותו של הנשיא הינדנבורג, באוגוסט 1934, מינה עצמו היטלר ל"פיהרר", קנצלר ומפקד הצבא הגרמני. הוא לקח לעצמו את סמכויות הנשיא. החיילים חויבו להישבע אמונים ישירות להיטלר, ובתי המשפט חויבו לפעול ברוח ה"פיהרר" בלבד. הוקמו בתי דין מיוחדים שדנו את מתנגדי המשטר הנאצי. משאל עם שנערך ב-19 באוגוסט 1934 אישר, ב-90% מהקולות, את היטלר כמנהיג גרמניה ("הפיהרר") היחיד. גרמניה הפכה לדיקטטורה מוחלטת. כל הכוח היה מרוכז באישיותו של היטלר, ופקודותיו נעשו מעל לכל חוק אחר. הממשלה לא הייתה בנויה כגוף מתואם, אלא כקבוצת סיעות הנאבקות על השלטון לטובתו של היטלר. בעיצומו של השפל הגדול, חזרה היציבות הכלכלית לגרמניה והאבטלה ההמונית נכחדה בזכות הוצאות צבאיות כבדות וכלכלה מעורבת. הממשלה נטלה על עצמה ביצוע עבודות ציבוריות נרחבות, כולל בניית "אוטובאהנן" (כבישים מהירים). החזרה ליציבות הכלכלית חיזקה את הפופולריות של המשטר.
מימוש האידאולוגיה הנאצית
שמאל|ממוזער|140px|רביעיית בולים ממדינת בוואריה עליהם הדפס רכב הנושא את הכתובת "הרייך הגרמני"
קמה תרבות המבוססת על חינוך לאומני, פטריוטי גרמני. הנאצים שרפו רבבות של ספרים שלא תאמו את רוח האידאולוגיה הנאצית, ובמקומם נכתבו והודפסו ספרים שדנו בעברה המפואר של גרמניה ובייחודה של גרמניה. בין הספרים היה "מיין קאמפף" של היטלר שדן בתורת הגזע ובתוכניות ההשתלטות על אירופה של היטלר. כמו כן, אסרו הנאצים על חופש העיתונות. בעיתונים נכתבו מאמרי שטנה נגד היהודים ונגד מתנגדי הנאציזם ואוהדי הדמוקרטיה. התקשורת, הרדיו, הקולנוע, הספרות והאמנות היו תחת פיקוחו של "משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם", שבראשו עמד יוזף גבלס.
המפלגה הנאצית ארגנה מנגנון גדול של תעמולה פרו-נאצית שבראשו עמד יוזף גבלס. הוא נקט שיטת תעמולה שבה פנייה אל ההמונים ושכנועם בדרכו של היטלר כדרך הנכונה אל העוצמה המשותפת הגרמנית. התעמולה הורכבה מסיסמאות, כרוזים, מצעדים והפגנות פרו-נאציות. המצעדים לוו בתזמורות, בהמנון גרמניה ובהצדעות "הייל היטלר".
חלק מאנשי הרוח הגרמנים המפורסמים כגון המחזאי גרהארט האופטמן, המלחין ריכרד שטראוס והפילוסוף מרטין היידגר נרתמו לטובת המשטר החדש. המשטר יצר אף אמנות אופיינית לו, שקידשה ערכים אסתטיים של נעורים, עוצמה והערצת המנהיג. השחקנית שהפכה לבמאית לני ריפנשטאהל יצרה את הסרט "ניצחון הרצון", שתיעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1934 בשורה של דימויים רבי עוצמה – דגלי צלב הקרס מונפים אל על, נערים ארים צעירים מביטים בהערצה אל "הפיהרר" הנואם, טורים של חיילים הצועדים בסך. בסרט זה פיתחה ריפנשטאהל שפה קולנועית טוטאלית, פאשיסטית, שהפכה לסימן ההיכר של המשטר החדש. לאחר מכן נוצר על ידי ריפנשטאהל הסרט "אולימפיה" בן שני החלקים, המתעד את אולימפיאדת ברלין ב-1936, החוזר על אותו עולם דימויים ואותו סוג של אסתטיקה פשיסטית. כך ניצל המשטר את האולימפיאדה לצורכי הפצת התעמולה הנאצית בגרמניה ומחוצה לה.
המשטר הנאצי בז לאמנות המודרנית על כל גווניה – סוריאליזם, קוביזם ויתר הזרמים שהפכו את השנים הראשונות של המאה העשרים למסעירות כל כך מן הבחינה האמנותית. יצירות אלו הוכרזו כ"אמנות מנוונת", ונאסרה הצגתן בציבור (למעט תצוגה מכוונת באופן מבזה ומשפיל, אשר אף הורדה לאחר זמן קצר משהתברר כי היא זוכה לפופולריות רבה יותר מזו של "האמנות הגרמנית" שהוצגה במקביל). המשטר הנאצי אימץ מעין סגנון נאו-קלאסי, לא מאוד שונה מן "הריאליזם הסוציאליסטי" שמשל באותה עת בכיפה ברוסיה הסובייטית. תיאורי עירום קיטשיים, אין ספור תיאורים של הפיהרר בתנוחות שונות, ותיאור החיילים הארים הצועדים בסך או הנשים המחכות להם בבית, היו לחם חוקה של האמנות הפלסטית הגרמנית בשנות המשטר הנאצי. ארגון "כוח באמצעות שמחה" הוקם כדי לספק לגרמנים תרבות ובילוי לשעות הפנאי במחירים נמוכים ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית.
העיתונות נרתמה אף היא למאמץ התעמולה הנאצי. התעמולה הנאצית הדגישה את חשיבות המפלגה הנאצית ומנהיגה.
היטלר רצה להשתית את המערכת החינוכית על טהרת "הגזע הארי". לכן הורה לסלק מהמסגרת החינוכית מורים ומרצים יהודים, קומוניסטים ואחרים. מורי גרמניה הוכרחו ללמד על פי תורת הנאציזם. הושם דגש מיוחד על לימודי השפה הגרמנית, ההיסטוריה הגרמנית וכושר גופני. תוכנית הלימודים נקבעה על פי הכוונה מ"לשכת הרייך לענייני חינוך". היו גם בתי ספר מיוחדים מטעם האס-אס, שנחשבו ליוקרתיים, שם לימדו ביתר משמעת וציות, בין השאר לימודי ביולוגיה, שהתרכזו בטוהר הגזע הארי. היו גם בתי ספר שהכשירו את בוגריהם לשמש אנשי מפלגה וחברי האס-אס לכשיגדלו.
ברחבי גרמניה היו תנועות נוער, שכונו "הנוער ההיטלראי", אליהן חויבו ההורים לשלוח את ילדיהם לבל ייענשו בעונשי מאסר קשים. בן הנוער הנאצי נדרש להיות חבר בתנועה החל מגיל שש עד שמונה עשרה. הפעילויות נסבו סביב רעיונות הנאציזם, חשיבות הלאום הגרמני והגזע הארי, ושבחו של הפיהרר. לחברי התנועה היו תלבושות ייחודיות, הם השתתפו בטקסים ובמצעדים מיוחדים וראוותניים, ועברו הכשרות קדם-צבאיות. האימונים בתנועה עסקו במחנאות, ספורט, תורת המלחמה ובאידאולוגיה הנאצית.
האס-אס היה הארגון הרודני המשטרתי והמאיים ביותר. בראשו עמד היינריך הימלר, שפעל לחיזוק המפלגה. בראשית שנות ה-30 הארגון מנה כ-50 אלף איש, והיה לגוף המשטרתי הגדול בגרמניה. ב-1936 הימלר קיבל סמכות על כל גופי המשטרה בגרמניה וכך הפכה המשטרה לחלק מ"מדינת האס-אס". הארגון התבסס על עליונות גזעית וטוהר הגזע. תחתיו הוקמו גופים רבים אשר הטילו אימה ברחבי גרמניה. החשובים שבהם היו הגסטפו – משטרה חשאית שחקרה כל דבר שעלול לסכן את השלטון הנאצי באמצעים של עינויים, הטלת טרור נפשי ופיזי, מאסרים בבתי כלא ובמחנות ריכוז ועוד, והאס דה שעסק בריגול פנימי אף בתוך המפלגה הנאצית על ידי רשתות מלשינים ומידע מודיעיני.
המדיניות הכלכלית
שמאל|ממוזער|280px|ספטמבר 1933: היטלר חונך את העבודות לסלילת כביש מהיר
היטלר ראה בכלכלה ערובה לחוסנה של גרמניה. תחת ניהול ד"ר היילמאר שאכט הוא הורה להקים מפעלים אזרחיים וצבאיים; צמצם את ממדי האבטלה והורה למפעלים ובתי-עסקים לקלוט מובטלים; יצר תשתית מודרנית בגרמניה (כבישים, בנייה) והורה לבסס את המשק הגרמני כעצמאי ובלתי-תלוי. במקביל הוקצבו סכומי ענק לחימוש הצבא. חברות גדולות, משקיעים, תעשיינים ואנשי הון (קרופ בנשק ופארבן בכימיה) עזרו להיטלר בחיזוק התעשייה אשר התפתחה ויחד איתה גם הצבא.
באמצעי כפייה רודניים נאלצו רבבות של פועלים לעבוד בקצב מואץ לייצור נשק. בהוראת היטלר הועסקו מאות אלפי צעירים בשירות העבודה של הרייך, שם קיבלו הכשרה קדם צבאית, רוויה בהטפה אידאולוגית נאצית. ב-1936 יצאה לדרך "תוכנית ארבע השנים" בהנהלת הרמן גרינג, שנועדה להחיש את קצב חימוש גרמניה ולהצעיד את המשק לאוטרקיה כחלק מהתוכניות של היטלר לכלכלת גרמניה הנאצית. התוכנית הצליחה בתחום החימוש – יוצרו אלפי תותחים, מטוסים וטנקים אך נכשלה בתחום השני – ב-1939 שליש מחומרי הגלם להם זקוקה גרמניה באו מיבוא.
במצעה המקורי, "תוכנית עשרים-וחמש הנקודות" מ-1920, קראה המפלגה הנאצית להלאמת כל הבנקים וחברות הנאמנות המוגבלת (קרטלים ומונופולים פרטיים). עם זאת, לאחר עלייתם לשלטון, ניהלו הנאצים מדיניות הפרטה – בדרך כלל, הפרטה מחדש של נכסים שהולאמו על ידי המדינה בזמן השפל הגדול – נרחבת: המגזר הבנקאי, שהולאם ברובו ב-1931 ו-70% ממנו נשלטו על ידי המדינה ב-1934, הופרט מחדש בין 1935 ל-1937 במספר הנפקות גדולות.
גם אחוז המניות שהחזיקה הממשלה בקונגלומרט הפלדה Vereinigte Stahlwerke ירד מ-52% ל-27%. גם נכסים שהיו מאז ומתמיד בשליטת המדינה, כמו תשתיות ציבוריות ברמה העירונית, הופרטו במידה רבה. פרופסור חרמה בל מאוניברסיטת ברצלונה, שחקר את הנושא, קבע כי גרמניה הנאצית הייתה המדינה היחידה שנקטה במדיניות של הפרטות בשנות ה-30, בניגוד למגמה של הגברת ההתערבות הממשלתית במשק ברחבי העולם. מדיניות זו נבעה מהצורך הפוליטי להשיג תמיכה בקרב חוגי התעשיינים ומהצורך הכלכלי לייצור הכנסה שתממן את החימוש-מחדש.
מדיניות החוץ הגרמנית בין השנים 1933–1939
המטרה של מדיניות החוץ הגרמנית הייתה מימוש האידאולוגיה הנאצית – מחיקת "חרפת ורסאי" (התבוסה במלחמת העולם הראשונה ו"השפלת נובמבר 1918", כפי שכונתה על ידי היטלר, וחוזה ורסאי שנחתם אחריה) והרעיון ההיטלראי על "מרחב מחיה" (לבנסראום) במזרח על חשבון העמים הסלאביים, אותם תפס כנחותים משמעותית מהגזע הארי. היטלר שאף להגיע לכיבושים והישגים ללא מלחמה על ידי הטעיית העולם – הצגת היטלר כשוחר שלום, וניצול פייסנותן של מדינות המערב. הוא חתם על שרשרת של הסכמי ידידות עם מדינות רבות. היטלר החליט לבדו על מדיניות החוץ. הוא הצליח לממש כוונותיו במדיניות עקבית חסרת פשרות.
הסרת ההגבלות של חוזה ורסאי: 1933–1937
גרמניה פרשה מהוועדה לפירוק החימוש ומחבר הלאומים ב-1933 במחאה על מדיניות ההגבלות של חוזה ורסאי. במקביל היא חתמה על חוזה ידידות עם ברית המועצות.
ב-1934 חתמה גרמניה הסכם אי-התקפה עם פולין במטרה להרגיעה ולהרחיקה מצרפת. בשנה זו התרחש ניסיון נפל של פוטש (מרד) נאצי באוסטריה על ידי רצח הקנצלר דולפוס. כתגובה, איטליה העמידה כוחות על הגבול האוסטרי.
לפי חוזה ורסאי, הועבר חבל הסאר מגרמניה לפיקוח חבר הלאומים, והוסכם שרק לאחר שייערך משאל עם בחבל זה ייקבע עתידו. בינואר 1935 נערך משאל עם, לפני ההצבעה ביצעו תומכי הנאצים פעולות אלימות וטרור כנגד המתנגדים להחזרת החבל לגרמניה, ובהשפעת האלימות הושג רוב של 91 אחוז מתושבי חבל הסאר שהצביעו בעד החזרת החבל לגרמניה, וכך נעשה. אוצרות הטבע באזור שימשו את היטלר בתיעושה ובחימושה של גרמניה.
באותה שנה ביטל היטלר סופית את חוזה ורסאי בכך שהכריז שגרמניה תתחמש ללא הגבלה, זאת בנימוק שאירופה ובעיקר אויבה של גרמניה – סטלין, ממשיכים להתחמש. בד בבד ביוני 1935 חתם היטלר על הסכם ימי עם הממלכה המאוחדת שעל-פיו ניתן לגרמניה להגדיל את צי אוניותיה. הבריטים חשבו שההסכם ייפתח דף חדש ביחסים בין שתי המדינות, יגביר את היציבות באירופה ויגרום לגרמניה להעריך את המחווה הבריטית כצעד של רצון לפיוס והרגעת הרוחות. היטלר גם סייע לידידו, בניטו מוסוליני כשזה הוציא את איטליה למלחמה באתיופיה.
היטלר חש עתה שהוא יכול ליישם את כוונותיו להשתלט על מדינות אירופה. בראשית 1936 הורה היטלר לפלוש לחבל הריין, האזור הגובל עם צרפת, שהיה מפורז על פי חוזה ורסאי. מפקדי הצבא הגרמני התנגדו לצעד אך היטלר שכנע אותם שצרפת ואנגליה לא יעשו דבר והצבא הגרמני נכנס לאזור בניגוד לחוזה ורסאי ולהסכמי לוקרנו.
לימים בהתייחסו לפלישה לחבל הריין אמר היטלר:
מכך שכפי שצפה, צרפת לא הגיבה לפלישה וממשלת בריטניה הסתפקה במחאה בלבד, נוכח היטלר לדעת כי מדינות אירופה חוששות ממלחמה.
כדי להטעות את העולם, ובייחוד את אוסטריה, חתמו שתי המדינות על הסכם ביניהן ב-1936, לפיו גרמניה הכירה בריבונות אוסטריה, ואילו אוסטריה הסכימה לראות עצמה כמדינה גרמנית ולאפשר לגרמנים נאצים להיכנס לשורות האופוזיציה. באותה שנה חתמו היטלר ומוסוליני על הסכם, שלפיו הבטיחה איטליה לעצמה בעל ברית ממשטר טוטליטרי דומה, וגרמניה הבטיחה לעצמה את נכונותה של איטליה לעמוד לצדה לכשתידרש לכך. גרמניה ואיטליה ראו בהסכם ביניהן, ציר רומא-ברלין, חזית אחידה מול ברית המועצות.
בנוסף גרמניה חתמה עם יפן על הסכם האנטי – קומינטרן, גם הוא מכוון כנגד ברית המועצות. סוכם כי כל אחת מהן לא תתקיף את האחרת בעת משבר וסכסוך עם ברית המועצות. היה זה ניצחון כפול להיטלר: חזית נוספת מול ברית המועצות, ורכישת בעלת ברית במזרח הרחוק.
גרמניה ואיטליה סייעו לפרנקו, מנהיג הלאומנים הפשיסטים, להשתלט על ספרד. היטלר רצה בחזית פשיסטית רחבה, שתסייע בעדו לממש את כוונותיו לפלוש לצרפת מאוחר יותר. בין השנים 1936–1939, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, גרמניה שלחה לפרנקו כוחות צבא, נשק וטנקים. מטוסים גרמניים ("לגיון קונדור") הפציצו את הכוחות הרפובליקניים ואוניות גרמניות שייטו לאורך חופי ספרד כדי למנוע מכוחות הרפובליקה לקבל סיוע מבחוץ. היטלר ראה הזדמנות זו לניסיון לכלי נשק חדישים בספרד. ב-1939 ניצחו הלאומנים, ופרנקו הפך לשליטה הפשיסטי של ספרד. ספרד הפשיסטית אמנם הצטרפה להסכם האנטי-קומינטרן, אך לא הצטרפה למלחמה.
בכנס מיוחד שערך היטלר עם ראשי המדינה וקציניו הבכירים ב-1937, נשא נאום על אודות צרכיה החשובים של גרמניה: התפשטות מזרחה וכיבוש אוסטריה וצ'כוסלובקיה. אחד מעוזריו של היטלר, הוסבאך, רשם את פרוטוקול הישיבה, שלכן מכונה "מסמך הוסבאך". משמעותו של המסמך היא הכרזה על כוונותיו האמיתיות של היטלר: אוסטריה וצ'כוסלובקיה יהיו היעד העתידי לכיבוש.
ה"אנשלוס": סיפוח אוסטריה
שמאל|ממוזער|250px|פתק ההצבעה במשאל העם על סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. העיגול הגדול נועד לסימון "כן" והעיגול הקטן "לא".
בראשית 1938 נפגשו היטלר וקורט שושניג, קנצלר אוסטריה. היטלר דרש משושניג לחתום על הסכם לפיו תשחרר אוסטריה את הנאצים הנמצאים בבתי-כלא באוסטריה, תמסור לידי הנאצים כמה תפקידים בממשלת אוסטריה ותכריז על המפלגה הנאצית באוסטריה כעל מפלגה חוקית. שושניג ביקש לערוך משאל עם באוסטריה בעניין ההסכם עם גרמניה, היטלר חשש כי לא יהיה רוב במשאל עם לאיחוד אוסטריה עם גרמניה. היטלר טען ששושניג אינו מקיים את הבטחותיו כלפיו, ודרש ממנו להתפטר. שושניג, שחשש שפלישה גרמנית אלימה תגרום למוות מיותר של אזרחים אוסטרים וחיילים אוסטרים ובסוף ישיגו הגרמנים את מבוקשם, התפטר מתפקידו כראש הממשלה ובמקומו התמנה לקנצלר ארתור זייס-אינקווארט, מנהיג הנאצים האוסטרים.
במרץ 1938 פלשו צבאות גרמניה לאוסטריה. המוני אוסטרים קיבלו את הגרמנים בתשואות אהדה. היטלר ערך משאל עם בקרב העם האוסטרי בעניין איחוד שתי המדינות, גרמניה ואוסטריה. באווירת הטרור והאיום הושג רוב כמעט מוחלט בעד האיחוד. אוסטריה סופחה לגרמניה ללא שפיכות דמים.
משמעות הסיפוח הייתה עצומה. גרמניה התעצמה עד מאוד וכל המשאבים, התעשייה והחימוש האוסטרים עברו לרשותה. אוסטריה הפכה לחלק מהרייך ובכך הוגשם חלום של היטלר והוא השיג בסיס להמשך כיבושיו. מדינות המערב, הממלכה המאוחדת וצרפת בעיקר, התגלו כמפוחדות ופייסניות, ולא הגיבו בכוח על כיבוש אוסטריה. מכך הבין היטלר כי הוא יכול לעבור לכבוש את צ'כוסלובקיה.
סיפוח צ'כוסלובקיה
יעדו הבא של היטלר היה צ'כוסלובקיה, המדינה שרצה בחורבנה משום שסימלה בעיניו את השפלת גרמניה. הייתה זו מדינה דמוקרטית ומתקדמת בעלת צבא חזק ותעשייה מפותחת, שנוצרה על ידי חוזה ורסאי שפגע בגרמניה. צ'כוסלובקיה גם הייתה בעלת בריתן של ברית המועצות וצרפת, מדינות שהיטלר שנא במיוחד. כמו כן כיבוש צ'כוסלובקיה היווה איגוף בדרך לכיבוש פולין. בהתאם לגזענות הנאציזם, הצ'כים נחותים ופוגמים בעליונות הגרמנים.
היטלר תירץ את הכיבוש בטענה כי חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה שייך לרייך הגרמני, וזאת משום שהתגוררו בו שלושה מיליון גרמנים. היטלר טען כי הגרמנים תושבי החבל סובלים מעול הדיכוי הצ'כי וכי יש צורך לשחררם באמצעות כיבוש גרמני. בחבל הייתה מפלגה נאצית שפעלה למען סיפוחו לגרמניה.
כשהיטלר המשיך לאיים על נשיא צ'כוסלובקיה, אדווארד בנש, כי לא יהסס לכבוש את צ'כוסלובקיה, נאלצה הממלכה המאוחדת – שהייתה בעלת בריתה – להתערב. ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, טס לגרמניה ונפגש עם היטלר כדי לשכנעו לא להיכנס לצ'כוסלובקיה. צ'מברלין הסכים לוותר על חבל הסודטים לטובת גרמניה, כדי לעצור את היטלר מלכבוש את צ'כוסלובקיה כולה. צרפת תמכה בגישתו של צ'מברלין, שאפיינה את מדיניות הפיוס המערבית כלפי גרמניה בשנות השלושים.
ביוזמת צ'מברלין ומוסוליני (שהיה מעוניין בהעלאת יוקרתו) התכנסו נציגי ארבע המעצמות – הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת ואיטליה – בעיר מינכן שבגרמניה, כדי לדון במצבה של צ'כוסלובקיה. ברית המועצות וצ'כוסלובקיה לא הוזמנו כלל לוועידה. נציגי המעצמות היו: צ'מברלין, היטלר, דאלאדיה ומוסוליני. הסכם מינכן שנחתם ב-30 בספטמבר 1938, קובע כי חבל הסודטים יעבור לידי גרמניה הנאצית.
השלכות הסכם מינכן היו מרובות. היטלר השיג את מבוקשו לגבי חבל הסודטים ללא לחימה. והדבר היווה מעין הוכחה לעוצמתו ויוקרתו של היטלר, שהצליח לספח לגרמניה תוך תקופה קצרה שטחים עצומים (אוסטריה וחבל הסודטים), שהתגוררו בהם 10 מיליון איש. לאחר הסיפוח, גרמניה עצמה הפכה למעצמה, שמעתה נכלל בה שטח גדול נוסף בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית. הסיפוח היה מקפצה לעתיד – כיבוש כל צ'כוסלובקיה ובכך איגוף פולין מדרום.
הסיפוח חולל שינוי במצבה המדיני של אירופה. חלק מהציבוריות והמנהיגים בבריטניה ובצרפת חש הקלה בעקבותיו בשל ההנחה, כי עלה בידם לעצור בעד היטלר מלכבוש את צ'כוסלובקיה, ולמנוע מלחמה עולמית נוספת, אולם למעשה, מניעת סיפוחה של צ'כוסלובקיה עודדה את היטלר להמשיך בתוקפנותו. סטלין ראה את גרמניה כאיום על ברית המועצות, ונוכח כי בריטניה וצרפת נסוגות מול תובענותה של גרמניה הנאצית. לכן מעתה הוא ניסה לרכוש את אהדת היטלר ולחבור אליו בחוזה אי-תקיפה.
בעקבות סיפוח חבל הסודטים נשיא צ'כוסלובקיה התפטר. במרץ 1939 נכנסו צבאות גרמניה לצ'כוסלובקיה והיטלר הצהיר כי מעתה צ'כוסלובקיה היא ארץ חסות גרמנית.
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב
לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, שינה צ'מברלין את מדיניות הפיוס שלו. הממלכה המאוחדת וצרפת התחייבו לתת ערבות לפולין במקרה של תקיפה. היטלר הבין שמעשה זה יכול לסכל את כוונותיו לכבוש את פולין ולכן ראה בהסכם עם ברית המועצות פתרון לבעיה. כך יוכל לכבוש את פולין ללא חשש ממנה וממתקפה של מדינות המערב שיתקשו להביא כוחות עד לפולין כנגד חזית רוסית-גרמנית. ב-23 באוגוסט 1939 נחתם ההסכם, שבו היה סעיף סודי ובו דנים בחלוקת פולין בין שתי המדינות.
מלחמת העולם השנייה
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. היטלר הניע את העם לפלוש בעזרת שימושו בטיעון ל"לבנסראום" – "מרחב מחיה לגזע הגרמני העליון". לאחר שפלשה גרמניה לפולין, הסכמי השלום והבריתות, החשאיות והגלויות, הניעו את גלגלי העולם עד למלחמה כוללת של בעלות הברית: הממלכה המאוחדת, צרפת, אוסטרליה, ארצות הברית וברית המועצות ועוד מדינות רבות נגד מעצמות הציר: גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, האימפריה היפנית ועוד מדינות ברחבי העולם. שלימים ניתן למלחמה השם מלחמת העולם השנייה.
האנטישמיות בגרמניה הנאצית
ברפובליקת ויימאר רבים מהיהודים בחברה הגרמנית היו משולבים בעמדות בכירות בתחומי המדע והמקצועות הפרופסיונלים. 25% מזוכי פרס נובל בגרמניה היו יהודים, על אף שהם מנו אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה בה. התערערות הדמוקרטיה, הלאומנות הקיצונית ועליית הפופולריות של המפלגה הנאצית הביאה רעיונות אנטישמיים למרכז המפה הפוליטית.
הגזענות שימשה יסוד מוסד לבניינה של כל הפילוסופיה הנאצית. בתוכנית של המפלגה הנאצית, שפורסמה בפברואר 1920, במינכן, הוקדשו כמה מן הסעיפים המשמעותיים והראשיים לדוקטרינה האנטישמית. "אזרח המדינה", כך נטען, "יכול להיות רק בן האומה. בן-האומה, יכול להיות רק מי שדם גרמני זורם בעורקיו, תהא דתו מה שתהיה. שום יהודי לא יכול, אפוא, להשתייך לעם הגרמני". בהתאם לכך, הודרו בהדרגה היהודים מהמרחב הציבורי הגרמני על ידי קביעת מקומות אסורים להם, והחל מסוף 1941, על ידי הטלאי הצהוב וריכוז בבתי יהודים.
בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית נטען כי "האנטישמיות היא במידה ידועה היסוד הרגשי של תנועתנו. כל חבר המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית הוא אנטישמי", נאמר בפירוש בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית. אכן, ככל שהתנועה הנאצית הלכה והגדילה את פעילותה ואת מספר חבריה בקרב המוני העם הגרמני – כן האנטישמיות נעשתה יותר ויותר המניע הפנימי שלה. היטלר עצמו כותב בספרו מיין קאמפף ("מאבקי"): "התנועה הנאציונאל-סוציאליסטית הצליחה להפוך את הבעיה היהודית לכוח-דוחף עצום בשביל תנועה עממית גדולה, ועל ידי כך לצייד את העם הגרמני באידיאה מאוחדת גדולה בשביל הקרב".
האנטישמיות הייתה שלובה בתורת הגזע הנאצית שטענה כי ישנה היררכיה בין גזעים. בראש הסולם עומד הגזע הארי. הנאצים ניסו להפוך את האידאולוגיה הלאומנית, הגזענית והאנטישמית לסוג של דת. כאשר תפסו הנאצים את השלטון בגרמניה הפכו אותה למדינה טוטליטרית. בתהליך הדרגתי נקטו בשורה של צעדים כלפי היהודים. הרדיפות בין השנים 1933–1939 הביאו את מחצית מהיהודים בגרמניה להימלט ממנה. רובם הגיעו לארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ ישראל ובריטניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו הנאצים ביישום צעדים אנטי-יהודיים במדינות הכבושות, ואחר כך החלו לפעול במדיניות של רצח עם עד להשמדתם של כ-6 מיליון מיהודי אירופה. הנאצים המשיכו עד ימי הסיום של המלחמה העולמית להישאר נאמנים לאידאולוגיה האנטישמית והגזענית שלהם.
ההתנגדות למשטר הנאצי
ההתנגדות הגרמנית לנאציזם הקיפה יחידים וקבוצות בגרמניה הנאצית אשר התנגדו למשטרו של אדולף היטלר ולשלטון האימים של המפלגה הנאצית בין השנים 1933–1945. "תנועת ההתנגדות" לא הייתה מורכבת מגוף אחד, דומיננטי, או ממחתרת מאורגנת, בעלת היררכיה בדומה לתנועות מחתרת בארצות הכבושות כדוגמת תנועת ההתנגדות הצרפתית. ההתנגדות הגרמנית הקיפה מספר גופים, קציני צבא, פקידים בכירים בדימוס, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, תנועות סטודנטים, פועלים, תנועות פוליטיות שמאליות, מלוכניות וימניות-מתונות, גורמים דתיים, ופעולתם של יחידים שקצו במשטר האימים. התנועה פעלה במצב שבו רוב העם הגרמני תמך בהיטלר ובמשטרו, באופן פנטי, ובו עצם הבעת התנגדות למשטר, ולו בשיחה פרטית ובאופן מתון, סיכנה את המשתתפים בשיחה בעונש מוות. בתנאים אלו הייתה ההתנגדות לנחלתן של אליטות מבודדות ומפוזרות בצבא, בכמורה, באקדמיה ובממשל הציבורי, אשר הקשרים שקיימו ביניהן היו אמנם רציפים יחסית אך רצופי מכשולים, קצרים ואי הבנות.
המתנגדים נכשלו כמעט בכל מטרותיהם. כל ניסיונות ההתנקשות בהיטלר כשלו, תנועת התנגדות עממית, רחבה, לא נוצרה מעולם. עם כל זאת, פעולתו של מיעוט זה מקרב העם הגרמני מועלית על נס כסמל להפגנת אנושיות, עוז רוח וגבורה, גם בתנאים הקשים והאפלים ביותר.
יש המבקרים את נתינת הדגש הרב על פעולות ההתנגדות למשטר, משום שבכך מוסתרת שותפותו (האקטיבית והפסיבית) של העם הגרמני בקיום המשטר הנאצי. על אף שרוב הציבור הסכים, לפחות בשתיקה, לזוועות המשטר הנאצי, כשמעשי הזוועה התגברו, קמו מספר קבוצות מתנגדים. העיקריות שבהן היא הוורד הלבן, שהייתה קבוצת סטודנטים שפעלה בין 1942 ל-1943 עד שנחשפה. קבוצה נוספת, היא קבוצה של קצינים בכירים, אשר ניסו להתנקש בהיטלר ביולי 1944. הקשר קיבל את השם "קשר העשרים ביולי", היות שניסיון ההתנקשות היה בתאריך זה.
ראו גם
עליית הנאצים לשלטון
לקריאה נוספת
ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, 1961.
יואכים פסט, פני הרייך השלישי, תל אביב: הוצאת מערכות, 1987.
אלברט שפר, בתוככי הרייך השלישי, תל אביב: הוצאת בוסתן 1979.
מייקל ברליי, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, תל אביב: כנרת זב"מ, 2007.
קרל דיטריך בראכר, הדיקטטורה הגרמנית, השרשים, המבנה והתוצאות של הנציונאל-סוציאליזם, א–ב, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ז–1987.
שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997.
שאול פרידלנדר, שנות ההשמדה, 1939–1945, גרמניה הנאצית והיהודים, ירושלים: הוצאת יד ושם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2011.
עמנואל מרקס, אלימות מצד המדינה, גרמניה הנאצית בשנים 1938–1941, הוצאת רסלינג, 2021
Kyle Jantzen, Faith and fatherland: parish politics in Hitler's Germany
קישורים חיצוניים
גרמניה הנאצית והיהודים, אתר יד ושם
תגובת היהודים בארצות המזרח על המדיניות האנטישמית בגרמניה, מאת דן אלדר, באתר מט"ח
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:הרייך הגרמני
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1945 | 2024-10-19T15:47:59 |
היטלר | הפניה אדולף היטלר | 2024-02-17T06:37:42 |
ילדים בשואה | שמאל|ממוזער|250px|ילד יהודי מרים ידיו - מהתמונות המפורסמות של השואה
בתקופת השואה נספו בשל מעשי הנאצים ותוצאותיהם על פי הערכות כמיליון וחצי ילדים, מתוכם כ-1.2 מיליון ילדים יהודים. עולמם של הילדים ובני הנוער בתקופת השואה הוא מן הטראגיים והאכזריים ביותר בתוך מציאות רווית כאב, אימה ורצח. מתוך העדויות, ספרי הזיכרונות, היומנים והמחקרים עולה כי מראשית ימיה של המדיניות האנטישמית של הנאצים, היה הדור הצעיר חשוף יותר מכל קבוצות הגיל האחרות בעם היהודי לסכנות ורדיפה.
בצד חוויות ומשברים של תמורה ושל התפתחות אישית והצורך בהסתגלות חברתית ופסיכולוגית שעוברים על בני נוער בגיל ההתבגרות תפסה מלחמת העולם השנייה את הנוער היהודי כמי שעומדים בפני מאבקים ובפני התמודדויות מסוג חדש, חסר תקדים. בשבר הגדול שפקד אותם עם הכליאה בגטאות, עם הרעב, עם הדיכוי ועם משטר הטרור מצאו עצמם בני הנוער מול מציאות בלתי מוכרת ובלתי מובנת. המצב החדש והשינוי הנורא בחיי הפרט, המשפחה והקהילה העמידו את הנערים והנערות היהודים בפני ניסיון קשה מנשוא.
אפליית ילדים יהודים בבתי הספר בגרמניה
באפריל 1933, סמוך לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלה הפרדה בבית הספר הציבוריים. זאת, כאשר נחקק "החוק נגד הצפיפות בבתי הספר הגרמניים", ונקבעה הגבלה המאפשרת רק ל-1.5% מהילדים היהודים להירשם לבתי ספר ציבוריים. זה יצר בעיה משום ש-5% מהילדים בגרמניה היו ממוצא יהודי. הבעיה המשיכה להחמיר כאשר בבתי הספר הגרמניים החלה אריזציה, וילדים יהודים נדרשו "ללמוד" ממקורות שונים מאשר מחבריהם לכיתה. הם גם זכו לציונים גרועים יותר מעמיתיהם האריים, גם אם העבודה שלהם הייתה טובה יותר. הילדים היהודים לא הורשו להשתתף במרבית הפעילויות של בית הספר, דבר שגרם לרבים מהם להרגיש שהם מנותקים, ולהפרדה בין ילדים יהודים לחבריהם שאינם יהודים. ככל שהזמן חלף, רוב המורים החלו להתלהב יותר מהנהגת כללי הנאציזם, ועברו מלהיות שקטים באמונתם, לשימוש במונחים אנטישמיים בכיתה. היחס הגרוע כלפי ילדים יהודים היה נפוץ יותר בבתי הספר הכפריים, אך אפילו בערים הגדולות הם נתקלו באיבה ממוריהם ומחבריהם לכיתה.
היחס כלפי התלמידים יהודים גרם להם להרגיש שונים מחבריהם לכיתה, והיו לכך השפעות שונות על משפחות שונות. חלק מהילדים החלו לעזוב את בתי הספר שלהם ללא אישור במהלך דיבורי שנאה בכיתות שלהם. אחרים ניסו להשתלב ללא הצלחה. חלק מההורים הוציאו את ילדיהם מבית הספר. הורים רבים הזדעזעו לגלות כי ילדיהם הותקפו רגשית ופיזית על ידי חבריהם לכיתה ועל ידי מוריהם בשל היותם יהודים.
בעקבות הרדיפות החלו להיפתח בתי ספר יהודיים, והקהילה היהודית אהבה את הרעיון שילדיהם ילמדו שם ללא חשש מרדיפות. בשנת 1932 (שנה לפני עליית הנאצים לשלטון) רק 14% מהילדים היהודים למדו בבתי ספר פרטיים, מספר זה עלה ל-52% בשנת 1936. בעוד שהורים רבים היו מאושרים שהתאפשר לילדיהם ללמוד ללא אפליה ורדיפה, חששו הורים רבים שזה הרצון הנאצי האמיתי, הפרדת הקהילה היהודית מהקהילה הארית.
יומנים אישיים
מבין סוגי הכתיבה השונים שנכתבו על תקופת השואה מהווים יומני השואה כלי תיעודי בעל חשיבות ראשונה במעלה. היומנים נוגעים באופן ישיר ובלתי מעובד במציאות.
בחקר תקופת הכיבוש הנאצי, שבה הוגבלה האפשרות לחופש הביטוי והידיעות על המתרחש בתוך הגטאות היו מצומצמות ומקוטעות, הפכו היומנים למכשיר מרכזי בשחזור ובהבנת עולמו של הפרט היהודי הסגור בגטו. היומן האישי מהווה כלי ביטוי עיקרי בעולמם של בני נוער כמו גם של מבוגרים באותם ימים. הוא שימש ערוץ פרטי לגילוי חוויות ומראות, לפורקן רגשי נוכח המצב ודרך נוספת לתאר את תעתועיו האכזריים תחת עול של דיכוי ורדיפה. בדיעבד, היומן הפך לתעודה היסטורית המנציחה בדרך אותנטית את עולמם של היהודים על סף רציחתם.
יומנים מפורסמים
יומנה של אנה פרנק מהולנד זכה לפרסום עולמי. יומן זה מתאר את חייה של נערה החיה בדירת מסתור עם בני משפחתה ובני משפחה נוספת באמסטרדם.
יומנה של מרי ברג, שנכנסה לגטו ורשה בעודה נערה בת 15 ושהתה בו קרוב לשנתיים, עד שהועברה לכלא פאוויאק הסמוך לגטו, וזכתה להנצל ולצאת מפולין בראשית 1943. ביומנה של מרי ברג ניכרים היטב התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות. על אף שהצליחו מרי ובני משפחתה להיות מוחלפים בנתינים גרמנים, היא מצליחה לתאר את תהליך ההתפרקות של בני הנוער ממסגרות החיים המוכרות של טרם מלחמה. אחת המסגרות הבולטות שבהם התחוללו שינויים היא המשפחה ומעמדו של הנער בתוכה.
יומנו של הנער יצחק רודאשבסקי. הנער יצחק, שתיאר בלשון דווייה ורבת רגש את קורותיו בגטו, נספה לאחר שחוסל גטו וילנה בחודש ספטמבר 1943 וגורש יחד עם שאר תושבי הגטו למחנות באסטוניה.
יומנה של תמרה לזרסון מגטו קובנה. תמרה שבאה מבית יהודי מתבולל מתארת באמונה את התהליך האישי שעברה עם גילוי זהותה היהודית נוכח החורבן והרדיפות בגטו.
יומנה של הלגה דן נערה יהודייה הולנדית, שסיפור ימיה האחרונים תחת השלטון הנאצי, נכתב ביומנה בשנת 1943 ונתגלה רק ב-19 באוקטובר 2004.
יומנו של משה זאב פלינקר המגולל את מחשבותיו של נער יהודי דתי הרואה את רדיפות העם היהודי על ידי הנאצים באור דתי-היסטורי.
יומנו של יז'י אורמן, ככל הנראה אחד הילדים הבודדים ששלחו יד בנפשם בזמן השואה, כשנה לפני תום המלחמה. היומן פורסם מחדש יחד עם יומנה של אימו סופי.
יומנה של אווה היימן, נערה יהודיה מהונגריה, שלא שרדה את שואת יהודי הונגריה, אותו כתבה בשנת 1944, והוא מתאר מנקודת מבטה, את 3 החודשים האחרונים בחייה. בהשראתה החל מיזם הסטורי של אווה, שהועלה בערב יום השואה תשע"ט.
יומנה של רבקה ליפשיץ, נערה מתבגרת יהודייה פולנייה, שכתבה יומן אישי בעת שהותה גטו לודז' בשואה בפולין.
על היומנים שנכתבו על ידי הנערים כתב ההיסטוריון ישראל גוטמן את הדברים הבאים:
השינוי שחולל הכיבוש הנאצי באוכלוסייה היהודית במזרח אירופה היה מיידי. עם כניסתם של הגייסות הגרמניים לשטחים הכבושים היו היהודים הראשונים שחשו באופן בוטה את נחת זרועם של הכובשים שהתבטאה בפעולות אלימות כלפיהם כמו גם בהתקנת חוקים ופקודות אשר שינו את מעמדם ואת מצבם הכלכלי. המצב הלך והחמיר עם סגירת היהודים בגטאות, שם ניכרו השבר והחורבן ביתר שאת. היומנים שנכתבו באותה תקופה מתארים את חיי היום יום של היהודים במצוקתם ואת השפעתם המצטברת של הנגישות והדיכוי על אורח החיים של הכלואים בגטו. יומנים של בני הנוער הציגו זווית ראייה נוספת, זו של נערים ונערות בתקופת התבגרותם תחת עול של רדיפה וחרדה מפני העתיד.
שמאל|ממוזער|250px|ילדי גטו לודז' מסודרים לקראת העברתם למחנה ההשמדה חלמנו
שיעורי הישרדות
בפולין שרדו את השואה בערך אחד מעשרה יהודים, כלומר 380,000 מתוך 3.3 מיליון. לעומת נתון זה, מבין הילדים היהודים שרדו בערך אחד ממאה, כלומר כמה אלפים מתוך מאות אלפים.
ראו גם
בית היתומים של יאנוש קורצ'אק
מריאן כהן
הניו ז'יטומירסקי
ילדי איזיו
רשימת ילדים בשואה שיש עליהם ערך בוויקיפדיה
בלוק 31
פרדי הירש
דיטה קראוס
אדלה קורצווייל
לקריאה נוספת
מירה קני-פז (עורכת), רק הילדות אינה מזדקנת: בשואה היינו ילדים, ירושלים: הוצאת כרמל, 2012.
חנן אלשטיין (עורך), ילדי המלחמה 1944–1948: ילדים מספרים על השואה, ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2014.
בעז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה, הוצאת מאגנס, 2016.
ספרי זיכרונות של מי שהיו ילדים בתקופת השואה:
אברם ציטרין, נער כותב בין החומות - מחברות מגטו לודז', ספרי יד ושם
אסתר אייזן, אמי תפרה כוכבים, ספרי יד ושם, 2004
בן אברהם, להיות חופשי - נער בגטו לודז' ובמחנות, ספרי יד ושם
מרים בריק נקריץ, בדרכי החיים - ילדות בזהות ארית בין הכפריים, ספרי יד ושם
אלונה פרנקל, ילדה, הוצאת מפה, 2004
צילה ליברמן, צלינקה, ספרי יד ושם
מלכה אדלר, איצ'ו וברנרד, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004
יוסף ז'מיאן, מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים מוסד ביאליק
ד"ר לנה קיכלר-זילברמן, מאה ילדים שלי (תרגם מכתב-היד הפולני שמשון מלצר), ירושלים: יד ושם וקריית ספר, תשי"ט 1958
הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. אוטוביוגרפיה, העוסקת גם בילדותו במחנה הריכוז בוכנוואלד.
משה פלינקר, הנער משה, ספרי יד ושם
השופט דוד פרנקל, "מברגן בלזן לירושלים - שואה ומשפט", הוצאת "בית העדות", בשיתוף יד-ושם, ירושלים, 2010, אוטוביוגרפיה, העוסקת, בין היתר, בילדים במחנות ריכוז ובמחנות ההשמדה
שרה פלגר-זיסקינד, העטרה שאבדה - ספר על ילדותה בגטו לודז', במחנה ההשמדה אושוויץ ובמחנות עבודה - הוצאת הקיבוץ המאוחד
קישורים חיצוניים
מאגר המידע ילדים בשואה, עדויות בהיסטוריה וסיפורי חיים
ד"ר אמונה נחמני גפני, הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה
ילדים בשואה, באתר גלים
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 2009, בסימן ילדים בשואה, באתר יד ושם
חפצים המספרים את סיפוריהם של ילדים בשואה, באתר יד ושם
נחום בוגנר, הצלת ילדים יהודים במנזרים בתקופת השואה, באתר יד ושם
פעילות חינוכית בנושא ילדים ובני נוער בתקופת השואה, באתר יד ושם
פרופ' דליה עופר, ילדים ונוער בתקופת השואה - סוגיות לדיון, באתר יד ושם; מתוך "השואה הסטוריה וזיכרון" - ספר יובל לישראל גוטמן, יד ושם, 2002
, גיליון מס' 16 - תש"פ - 2019/20
aloumim.org.il - אתר האינטרנט של "עלומים", אגודה של ילדים שהוסתרו בצרפת בתקופת השואה
הערות שוליים
*
* | 2024-07-16T03:21:29 |
פוליטיקה | מדיניות (פּוֹלִיטִיקָה) היא מכלול הסוגיות במרחב פרט – חברה – ריבון. הפעילות הנעשית בקבוצות על מנת לקבל החלטות משותפות ומחייבות. פוליטיקה מתקיימת בחברה או במדינה ובכל קבוצה שבה מתקבלות החלטות משותפות מחייבות הנוגעות לכלל חברי הקבוצה. משום כך פוליטיקה היא לא התייחסות רק לתהליכי החלטות בממשלים, אלא היא תקפה גם בהליכי החלטות בתוך ארגונים ואף בתוך המשפחה (אם ההחלטות מחייבות).
פוליטיקה במובנה היום-יומי משמשת בדרך כלל לציון פעילות המתרחשת בממשלים בקביעת החוקים, בחלוקת התקציבים, בהתחרות על משרות ובקביעת מדיניות. כך גם היא משמשת לציון פעילות המתקיימת במאבקי כוחות בתוך ארגונים ומערכות היררכיות. אך פוליטיקה היא ההתנהלות לצורך קביעת החלטות משותפת, ומכאן שוויכוחים רעיוניים שאין להם השפעה מעשית מידית אינם נחשבים פוליטיקה.
לפוליטיקה שם רע כפעילות הכרוכה בתככים, ברמאות ובצעקנות, פעילות שאינה יכולה להתנהל בהסכמה ובנועם. אופייה של הפעילות הפוליטית הכרחי מכיוון שהפוליטיקה מפשרת וקובעת החלטות בין צרכים ואינטרסים מנוגדים, ובהכרח היא זירת עימות על כל החלטה שתתקבל. נוסף על כך בפוליטיקה מתרחשים מאבקים בין השחקנים על השפעה, על משרות ועל כוח; מאבקים אלו אינם כרוכים בקבלת החלטות ישירות על הקבוצה אבל מאופיינים בעימותים ובתככים.
באמרה שנונה הסביר וינסטון צ'רצ'יל מהי פוליטיקה: "הפוליטיקה היא היכולת לחזות מה יקרה בעתיד, בתוספת היכולת להסביר לאחר מעשה מדוע זה לא קרה".
אטימולוגיה
מקור המילה "פוליטיקה" בשפה היוונית, ופירושה המקורי הוא תחום הדעת העוסק בענייני הציבור, או "מדינאוּת". מילה זו נגזרת מהמילה היוונית פוליס, שהייתה היחידה הפוליטית האוטונומית ביוון הארכאית וביוון הקלאסית.
אל העברית חדרה מילה זו כבר בתקופת המשנה, שם מוזכר המקצוע "פוליטיקין" (פוליטיקאים, אנשי ציבור). רבי יהודה, שחי באושא לאחר כישלון מרד בר כוכבא, הזכיר מילה זו בציטוט:
על פי רבי עובדיה מברטנורא, המילה "פוליטיקין" שימשה לתיאור "אנשים חשובים, בני פלטרין של מלכים".
מאפייני פוליטיקה
פוליטיקה היא כל פעילות בתוך קבוצה שמטרתה לקבל החלטות המחייבות את כלל חבריה, תוך גישור הפערים בין החברים. בהגדרה זו אפשר לזהות ארבעה מרכיבים מרכזיים:
פעילות קבוצתית – הפעילות הפוליטית מתבצעת כפעילות קבוצתית.
חילוקי דעות – פוליטיקה קיימת במקום שיש חילוקי דעות בתוך קבוצה ולא במצב של הסכמה כללית.
קבלת החלטות – כל פעילות לקבלת החלטות בקבוצה היא פוליטיקה. לרוב תיעשה באמצעות פשרה וגישור בין דעות מנוגדות. עם זאת גם שימוש בכוח לכפיית עמדה בתוך הקבוצה היא מעשה פוליטי.
מחויבות – מרגע קבלת ההחלטה היא מחייבת את כלל חבריה.
פוליטיקה במובנה הרחב
פוליטיקה במובנה הרחב היא השפעה על החברה על ידי הכוחות הפועלים בה.
על פי הגדרה זו כל פעילות אנושית היא פוליטיקה, שכן כל הפעולות המתבצעות על ידי האדם הן חברתיות. אך יש לסווג את הפוליטיקה לתחומים מוגדרים:
פוליטיקה של השלטון והממשל
הפוליטיקה הידועה ביותר היא זו העוסקת בעיצוב מוסדות הממשל והחוקים הנחקקים במסגרתם. בחלק זה של הפוליטיקה מעורבים כל גורמי הכוח הרשמיים בחברה: אצולה, מפלגות, אשר בראשן עומדים מדינאים.
לחלק הממשל בפוליטיקה מצורפים כוחות מתחומים אחרים: כלכלה, חינוך, דת וכו'. כל תחום כזה מעצב את תרבותה של החברה ואת המבנה שלה, ועל כן הם גם נחשבים לחלק בלתי נפרד מן הפוליטיקה.
מכיוון שהכוחות החברתיים השונים קשורים אלו באלו, הפוליטיקה היא תחום עיסוק אחד המכיל זוויות שונות של בחינה, לפי התחום הנבחר.דוגמה: המאפיין הבולט ביותר של תופעת העבדות שייך לענף הכלכלה, שכן מדובר בתחום העסקה, רכישה ובעלות. למרות זאת לסוגיה זו ביטויים חשובים לא פחות בתחומים אחרים:
בתחום הממשל: האפשרות לעבדות נקבעת בחוק.
בתחום החינוך: חינוך עשוי להוות אמצעי המאפשר הסתכלות על אדם כעל חפץ.
בתחום האומנות: האומנות יכולה לתמוך בערכי חופש ושחרור.
פוליטיקה של החברה בכללה
כל פעולה בכל תחום שהוא של החיים היא פעולה בעלת משמעות פוליטית גם בלא קשר ישיר לתחומים השונים בהם הפוליטיקה עוסקת.
פוליטיקה במובנה הרחב, מתוקף היותה קשורה לכל הכוחות החברתיים הקיימים, מיושמת הלכה למעשה בכל פעילות יום-יומית כלשהי של האדם הפשוט בחברה. כל מעשי הפרט מושפעים מן ההתרחשויות הפוליטיות בחברה.
דרך נוספת להגדרת המושג פוליטיקה: "סך כל הדרכים והפעולות שהחברה האנושית נוקטת כדי להתמודד עם המחסור התמידי במשאב הרלוונטי". לדוגמה: כיצד מתמודדת חברה מסוימת עם חוסר במים לתושבים, כיצד מתמודדת קבוצת אנשים עם הצורך להיות השורד האחרון בתוכנית ריאליטי, כיצד מתמודדת הממשלה עם תקציב מוגבל.
עמדה פוליטית או תפישת עולם פוליטית היא מכלול הרעיונות, הערכים ואופני החשיבה של אדם או של ארגון הנוגעים להתרחשות הפוליטית בחברה.
פוליטיקה שלטונית
פוליטיקה שלטונית מייצגת את מאבקי הכוח של כלל הגורמים הפוליטיים במדינה על מוקדי הכוח השלטוניים.
פוליטיקה נוצרת בכך שקיימים ריכוז של כוח ופיזורו בידי גורמים נפרדים בחברה באופן לא מוחלט, כלומר – חלוקת הכוח והשימוש בו ניתנים לשינוי, בהתאם לדינמיקה בין הגורמים הקשורים בו.דוגמה: במפעל מסוים יכולה להיווצר חלוקת כוח בין שלושה גורמים: ראש ועד העובדים (אשר התנהגות העובדים נתונה להשפעתו), מנכ"ל המפעל (הקובע את ההתנהלות הטכנית והכלכלית של המפעל), בעל המפעל (אשר שולט על רווחי המפעל, על הפסדיו ועל משכורות עובדיו). הפוליטיקה במפעל זה נוצרת מיחסי הגומלין בין שלושת גורמי הכוח הנ"ל: כל אחד מהם יכול להשפיע על התנהגות הגורמים האחרים ולהיות מושפע מהם, וכן קיימת אפשרות של שינוי חלוקת הכוח ביניהם בהתאם לדינמיקה המתרחשת (למשל, על ידי העברת אחריות על תחומי ניהול שונים מן המנכ"ל לראש ועד העובדים).
תנאי יסודי של הפוליטיקה הוא שלכל גורם יש אינטרסים פרטיים (תחומי עניין) בסדר עדיפויות מסוים, שקיומם תלוי בניהול הכוח בחברה ובחלוקתו. אינטרסים אלו דורשים מן הגורם המחזיק בהם לפעול בצורה הטובה ביותר כדי לקדם אותם, תוך התייחסות לגורמים האחרים.בדוגמה הקודמת: אינטרס בעל המפעל הוא הגדלת רווחי המפעל, אינטרס המנכ"ל הוא הגדלת משכורתו ושמו המקצועי על ידי ניהול מוצלח, והאינטרס של ראש הוועד הוא קידום טובת העובדים הפשוטים.
הפוליטיקה היא תחום שבו הגורמים השונים מנסים לקדם את האינטרסים שלהם בלא שימוש בכוח עצמו אלא בהתייחסות אליו. השימוש בכוח (חקיקת חוק, הפעלת צבא, קנייה/מכירה, העמדה לדין וכו') הוא גם פוליטיקה; שכן הוא קבלת החלטה משותפת גם אם היא נעשית בכפייה בסופו של דבר. סוג הכוח המדובר (צבאי, כלכלי, משפטי, תחוקתי, פיזי, אומנותי וכו') משפיע גם על טיב הפוליטיקה שתיווצר סביבו.בדוגמה הקודמת: השכר שמשלם בעל המפעל, קביעת כללי המפעל על ידי המנכ"ל והשבתת המפעל על ידי העובדים – כל אלו אינם פוליטיקה לכשלעצמם. הדיונים בין בעל המפעל לראש הוועד, האיום בשביתה וכדומה הם הפוליטיקה של המפעל.
אינטרס פוליטי – הצורך של גורם פוליטי להשיג יתרון יחסי במאבקי הכוחות הפוליטיים. לדוגמה: לראש הוועד ולמנכ"ל אינטרס פוליטי ליצור חיכוכים ביניהם במטרה לקדם את הדימוי שלהם בקרב שולחיהם.
דמות פוליטית, או פוליטיקאי – אדם כלשהו המתעסק בפוליטיקה במידה העולה על רוב האנשים בחברה, באינטנסיביות של העיסוק או במידת השפעתו על החברה.
כוח פוליטי – כוח שמשמעו היכולת של גורם מסוים לשנות את דפוסי השימוש בכוח (במובנו הרגיל) ואת חלוקתו בחברה. כוח זה לרוב אינו ניתן למדידה מדויקת, שכן הוא גמיש ויחסי לשאר הכוחות הפוליטיים בחברה ומהווה שקלול של רכיבים רבים. הרכיבים העיקריים הם:
תחומי האחריות ותפקידיהם המוטלים על גורם זה, אשר מאפשרים לו להפעיל כוח על החברה ובכך מקנים לו גם כוח פוליטי.
יריבויות פוליטיות ובריתות פוליטיות שיש לגורם הפוליטי עם גורמים פוליטיים אחרים.
אופיו של הגורם הפוליטי ותדמיתו, המשפיעים על היחס שיקבל מגורמים אחרים ועל מידת יכולתו להשפיע עליהם.
הפוליטיקה מחייבת באופייה את הגורמים הפוליטיים לצבור כוח רגיל וכוח פוליטי (במקביל). הדבר יוצר "משחק פוליטי", המורכב משני תהליכים:
מגעים פוליטיים – הידברות בין נציגי הגורמים הפוליטיים. מטרתם הרשמית של המגעים היא יצירת הסכמה על החלטה פוליטית סופית על פי האיזון הקיים בין הכוחות הפוליטיים. מגעים פוליטיים נחשבים למורכבים ביותר, שכן כל צד בהם מחויב אך ורק לאינטרסים שלו וכל התנהגותו במסגרת המגעים (כולל השפה שבה הוא משתמש) נועדה לקדם אותם. לרוב למגעים אלו אופי של משא ומתן, שכן מחד גיסא לא ניתן לקדם את מלוא האינטרסים של כל הגורמים, ומאידך גיסא הגורמים זקוקים זה לזה על מנת לקדם אותם.לדוגמה: דיונים של ראש הוועד ובעל המפעל על גובה השכר (שבהם עשויים שני הצדדים לוותר על חלק מדרישותיהם כדי שהצד השני יקבל את החלק האחר).
החלטה פוליטית ומינוי פוליטי – החלטה בדבר שימוש בכוח או חלוקה של כוח שנעשית משיקולים פוליטיים של המשתתפים בקבלת ההחלטה על מנת לקדם את האינטרסים שלהם.לדוגמה: החלטת המנכ"ל שלא לקצץ במשכורות העובדים בעקבות איום בשביתה.
בכל חברה שבה קיימת פעילות פוליטית יש מערכת פוליטית, המהווה את מכלול הכוחות הפוליטיים ואת יחסי הגומלין ביניהם. לרוב מערכת זו מורכבת ביותר והתנהלותה ארוכת טווח. הטווח הארוך שבו מתנהלת הפוליטיקה מכתיב את אופן ההתנהלות, המתבסס על אסטרטגיה פוליטית של כל אחד מן הגורמים הפוליטיים – אסטרטגיה שמטרתה לקדם את האינטרסים של הגורם הפוליטי בצורה הטובה ביותר לאורך זמן. לרוב החברה ממסדת באופן חלקי או מלא את הפוליטיקה המתרחשת בה. מיסוד כזה על ידי נורמות או חוקים קובע את כללי המשחק הפוליטי. כללים אלו לרוב רגישים ביותר – בעיקר כאשר הם נקבעים באופן נורמטיבי ולא על ידי חוק. דרך קביעתם נחלקת לשני סוגים:
כלל הנקבע בהסכם חברתי שמטרתו לקדם את החברה כולה, ושהסיבה לשימורו היא החלטה של כל גורם פוליטי (מסיבה זו או אחרת) לשמרו, אף על פי שהדבר מגביל את האינטרס הפרטי שלו. (לדוגמה: בישראל, לפני שביתה, חייב ראש ועד העובדים להכריז על 'סכסוך עבודה', אף על פי שלעיתים הדבר מגביל אותו.)
כלל הנוצר בשל חתירתו הנפרדת של כל גורם למימוש האינטרס שלו, כלומר כלל הנוצר מעצמו ושהפרתו תזיק באופן ישיר לאינטרס של הצד המפר. (לדוגמה: הכלל הקובע כי נחוץ יושר במגעים פוליטיים, נשמר משום שצד לא ישר פוגע באמון העתידי שיהיה לו, ובכך ממעיט מכוחו הפוליטי.)
מכיוון שהפוליטיקה עוסקת בחלוקה של כוח בחברה ובשימוש בו, היא מסוגלת לערב סוגים שונים של כוחות במערכת פוליטית אחת. הפוליטיקה יוצרת מגע בין גורמי כוח ממישורי קיום שונים, סביב העיצוב המשותף של החברה מלבד הקשר הישיר שקיים ביניהם.
מישורי קיום שלגביהם מתייחסת פוליטיקה עשויים להיות ממשל, צבא, כלכלה, אמנות, משפט, חינוך, דת, לאום ותקשורת.
מן התחומים האלה נחשב הממשל לתחום העיקרי שבו מתרחשת הפוליטיקה, שכן הוא המכריע באופן ישיר כיצד תתפקד החברה בכל שאר התחומים.
בין התחומים הללו נאבקות תנועות פוליטיות על צבירת כוח פוליטי. תנועות אלו מורכבות מארגונים שונים (לרוב במישורי קיום שונים) ומתומכים, המשתפים פעולה לצורך קידום האינטרסים המשותפים שלהם. אף שלתנועות ממדים רבים שאינם פוליטיים, ניתן להבחין במהלך ההיסטוריה במאבק פוליטי ביניהן.
תת־תחומים בפוליטיקה שלטונית
תחומים רבים נוגעים לפוליטיקה ועוסקים בה:
השתתפות פוליטית – מידת המעורבות של אזרחים בפוליטיקה, למשל שיעור ההצבעה בבחירות, מידת היציאה להפגנות ומידת קיומן וחוזקן של תנועות חברתיות, כמות החברים במפלגות פוליטיות ועוד.
תקשורת פוליטית – תקשורת העוסקת בפוליטיקה, עוקבת אחריה ומספקת מידע מתוך הפוליטיקה לאזרחים. כן בתחום התקשורת הפוליטית נמדדת ההתנהגות התקשורתית של פוליטיקאים.
תרבות פוליטית – מידת ההסכמות והציפיות של אזרחים מהפוליטיקה בארצם. היחס של אזרחים לפוליטיקה בכללה ולפוליטיקאים עצמם ולמה מצפים מן הפוליטיקאים.
כלכלה מדינית – גישות ושיטות על דרך הכלכלה שנובעות מאידאולוגיות פוליטיות, לדוגמה, קפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם. תפקיד המדינה בשוק הכלכלי ובחלוקת העושר.
שמאל וימין פוליטיים
בפוליטיקה המודרנית נהוג למיין את התנועות הפוליטיות ומגמותיהן לשמאל ולימין, אף על פי שחלוקה זו שונה במקצת בכל חברה על פני תבל. מקור מונחים אלו נמצא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב לאחר המהפכה הצרפתית. מימינו ישבו הז'ירונדינים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה והנהגת מונרכיה חוקתית; לעומתם היעקובינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקס ובר, הפוליטיקה בתורת מקצוע, הוצאת שוקן, 1961.
קישורים חיצוניים
אריסטו, , באתר של שמעון בוזגלו
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית | 2024-09-19T03:50:23 |
ציונות | שמאל|ממוזער|250px|בנימין זאב הרצל נואם בקונגרס הציוני השני בבזל 1898.
שמאל|ממוזער|250px|דגל התנועה הציונית מונף בכינוס אספת הנבחרים בשנת 1944
הציונות היא תנועה לאומית ואידאולוגיה שמטרתה קיום מדינת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התנועה הציונית, כתנועה לאומית-יהודית, קמה בשליש האחרון של המאה ה-19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה.
זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל – הקמת מדינה יהודית. עם הקמת מדינת ישראל, הציונות ממשיכה לפעול לתמיכה בישראל, הבטחת קיומה וחיזוקה.
שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך חילון שהתעצם בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.
מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית, יצירת יהודי חדש – יהדות השרירים על פי מכס נורדאו וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.
מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.
ציונות כאידאולוגיה נפוצה לא רק אצל יהודים וישנם למשל נוצרים-אוונגליסטים ברחבי העולם המגדירים את עצמם כציונים, אך סיבותיהם שונות לחלוטין.
מקור השם
מקור השם "ציונות" הוא במילה ציון, שמה האחר של ירושלים במקרא. המונח המודרני 'ציוניזמוס' (Zionismus) נטבע על ידי ההוגה נתן בירנבוים בשנת 1890 לתיאור תנועת "חובבי ציון", ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצל בווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה.
יעדי הציונות
כינונה של ריבונות יהודית בארץ ישראל הוצע על ידי מבשרי הציונות, והיה יעדם של אנשי העלייה הראשונה, ובכלל זה אנשי ביל"ו. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל סומנה כיעדה הראשון במעלה של הציונות בספרו של בנימין זאב הרצל מדינת היהודים. בתוכנית בזל, שגובשה בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, הוגדרה מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית-היהודית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל".
השאיפה הציונית לריבונות יהודית בארץ ישראל הוכרה במידה מסוימת בהצהרת בלפור שדיברה על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
יעדי הציונות לא הוסכמו על כל הזרמים של התנועה הציונית והשתנו במשך הזמן בהתאם להתפתחויות השונות, כמו מלחמת העולם הראשונה, המנדט הבריטי,, מלחמת העולם השנייה, השואה, הבריחה, ההעפלה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, וגם כאשר הייתה הסכמה על היעדים לא תמיד הייתה הסכמה על סדר העדיפויות. לדוגמה, במשך עשרות שנים כללה התנועה הציונית זרמים וחוגים שראו בהקמת מדינה דו-לאומית מטרה נכונה כמו תנועת ברית שלום שהוקמה ב-1925, ומפלגת "השומר הצעיר" שהוקמה ב-1946.
בין מטרותיה של הציונות ניתן למנות:
בניית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל
גאולת אדמות בארץ ישראל
בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון
פיתוח ארץ ישראל באמצעות יישובה ביהודים עובדים
הכנת תשתית מדינית לקראת הקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל
עידוד העלייה לארץ וקיבוץ גלויות
החייאת השפה העברית
סולידריות יהודית ומאבק באנטישמיות
בניית כוח מגן יהודי על מנת להגן על היהודים מפני רודפיהם
יישום אחדות עם ישראל שיעלה חזרה למולדת האבות מן הגלויות
סיפוק תמיכה למדינת ישראל
שילוב העם היהודי במדינת ישראל
בפלגים הדתיים ובתורותו של הרב קוק משמעותה: אתחלתא דגאולה
בראשית המאה ה-21, מאחר שמטרות מרכזיות של הציונות מן העבר (כמו הקמת הבית הלאומי היהודי) כבר הוגשמו – חל שינוי בדגשים ששמה הציונות על מטרותיה. ובעיקר: במקום הקמת המדינה – חיזוקה וביסוסה, גם בקרב אומות העולם.
רקע רעיוני והיסטורי
ממוזער|שמאל|250px|צירים בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 בעיר בזל בשווייץ.
תנועות וזרמים במאה ה-19
עליית הציונות והכרתה בקרב העמים מושפעת מן התמורות במאה ה-19. הייתה זו תקופה של עליית הלאומיות כתנועה אידאולוגית ופוליטית. לאומים דוגמת יוונים, איטלקים, פולנים, ועמים נוספים באירופה ייסדו תנועות לאומיות שמטרתן הייתה לתת ביטוי פוליטי-מדיני לייחודן האתני והתרבותי. במקביל, שימש העם היהודי, בעיקר דרך ייצוגיו בתנ"ך (כפי שפורש על ידי נוצרים), כהשראה ניכרת למודלים של לאומיות ושל שלטון עממי, כולל ובפרט ללאומיות דמוקרטית. בבואם לפעול על רקע זה השכילו הציונים לעשות שימוש פורה במרכיבים מסורתיים רבים של כמיהה לשיבה לציון, ובתקדימים פוליטיים מתוך ההיסטוריה הארוכה של היהודים, ששימשו בידיהם כהוכחה והיתר למה שכונה על ידם "השיבה אל ההיסטוריה" ולפוליטיקה המתירה לעצמה גם הגעה לכדי ריבונות. מרכיב נוסף הקשור למודרנה נוגע לזמינות של תקשורת, תחבורה ומערכות מימון, שהקלו על ההתמודדות עם מרכיבי הביצוע הקשים של הפרויקט הציוני.
עלייתן של תנועות לאומיות בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה במהלך המאה ה-19 שביקשו לאחד את האומה סביב היסטוריה, דת ותרבות משותפת, השפיעו על עליית הציונות בשלוש דרכים:
עליית השאיפה לאחדות לאומית על רקע אתני באזורים בהם ישבו יהודים במזרח אירופה ובמרכזה הביאה להגדרתם של היהודים כ"אחרים" והיקשה על השתלבותם בחברה הכללית.
התנועות הלאומיות השונות – היוונית, הפולנית, הסרבית ואחרות – שימשו מודל לציונים בחפשם אחר תנועה לאומית משלהם.
שימושים בדגמים מהתנ"ך ובמקורות יהודים קדומים אחרים כמופת ללאומיות החדשה.
התנועה הציונית הוקמה במהלך המאה ה-19 במאה זאת קמו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות, כמו תנועת ההשכלה היהודית, התנועה הרומנטית, המרקסיזם והסוציאליזם. יש הסוברים, כי הרב יהודה אלקלעי, וכמוהו מבשר הציונות הרב צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה-19, וניסה למזג את האידאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.
בהשפעת רעיונות הנאורות וההשכלה, נתנה החברה האירופית ליהודים שוויון זכויות אזרחי מעוגן בחוק המדינה. רעיונות אלה השפיעו בעיקר על מערב ומרכז אירופה, ולכן היהודים בארצות אלו, הם אלו שהתחילו ראשונים את תנועת ההשכלה העברית. במהלך המאה ה-19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.
תהליך דומה של נאורות התחיל להתרחש ברוסיה בשנות השישים של המאה ה-19, וגם כאן החלה להתפתח תנועת ההשכלה, אך קבלת רעיונות ההשכלה ברוסיה הייתה חלקית ומדורגת והחברה הייתה פחות סובלנית ליהודים. רומניה, שזה עתה נוצרה מאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה וקיבלה עצמאות לפי תנאי הסכם ברלין (שכללו חובת מתן אזרחות לכל התושבים), הפרה את החובה ובחוקה שלה סירבה לתת אזרחות לתושביה היהודים בצורה כוללנית וחייבה החלטת פרלמנט לכל מקרה בנפרד. החלטת הפרלמנט בנושא זה, התקבלה בלחץ פרעות אנטישמיות של המתנגדים למתן שוויון זכויות ליהודים.
הפרעות שנערכו ביהודים באימפריה הרוסית בשנת 1881, שכונו הסופות בנגב, היוו עבור חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב ולארצות העולם החדש, אך רק חלק קטן מהם, בהשפעתם של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר, החליטו להתארגן ולעלות לארץ ישראל. הם ואחרים היוו חלק מגל העלייה שכונה העלייה הראשונה. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם חובבי ציון. בט"ו באב ה'תרמ"ב (31 ביולי 1882) הקימו ועד חלוצי יסוד המעלה וחובבי ציון (ומאוחר יותר הצטרפו הביל"וים) את ראשון לציון – היישוב הציוני הראשון בארץ ישראל. ראשון לציון הוקמה מתוך אידאולוגיה ציונית מובהקת, שהתבטאה בין השאר ביצירת דגל ישראל, הפיכת התקווה להמנון ציוני (על ידי הלחנתו ושירתו), הקמת בית הספר וגן הילדים העבריים הראשונים והחייאת הלשון העברית.
שמאל|ממוזער|250px|ניצולי השואה מניפים את הדגל הציוני בחלון רכבת בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, יוני 1945
ממוזער|175px|דגל התנועה הציונית שאומץ כדגל ישראל עם קום המדינה
עם זאת, למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר לארצות הברית שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. בנימין זאב הרצל, יליד בודפשט שעבר לווינה בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את בעיית האיבה כלפי היהודים. בשנת 1896 פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר, שנקרא מדינת היהודים, חולל תהודה גדולה בעיקר במזרח אירופה שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואִפשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.
ב-29 באוגוסט 1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. כבר מהקונגרס הראשון, התעורר דיון מתוח עם חרדים אשר חששו להצטרף לתנועה הציונית בשל אופייה החילוני. הרצל הצהיר כי "הציונות לא תעשה דבר, העלול לפגוע בהשקפה הדתית של זרם כלשהו ביהדות".
במהלך המאה ה-19 התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטיים וסוציאליסטיים אליהם הצטרפו יהודים רבים כולל אישים ממבשרי הציונות כגון משה הס. ב-1897, הוקם בווילנה הארגון היהודי-סוציאליסטי הבונד אשר תמך בתחייה לאומית ואוטונומיה של היהודים במקומות מושבם, תוך התנגדות לרעיון הציוני בשל היותו בורגני. בשיאו מנה הארגון כ-2.5 מיליון יהודים.
אהוד לוז וההיסטוריון אנתוני ד' סמית הראו במחקריהם כי הציונות הייתה למעשה "פוסט רפורמית" במובן זה שמנהיגים יהודים המזוהים עם "ערכי הנאורות" שקודם לכן נאבקו באורתודוקסיה וניסו להנהיג רפורמות דתיות, משעה שהפכו מנהיגי התנועה הציונית "כרתו עמה ברית כדי לגבש זהות לאומית". כך, כבר בשנת 1842 פרש זכריה פרנקל מהתנועה הרפורמית והפך ללוחם כנגדה, על רקע שאיפתו "לעצמאות המדינית היהודית" וגישה דומה ניתן לראות גם אצל צבי גרץ ואצל משה הס.
תנועות וזרמים במאה ה-20
גל העלייה השני, שכונה העלייה השנייה, התקיים על רקע תנועת הגירה המונית ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקיפה יותר מ-35 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה. הגל שבו נכללת העלייה השנייה היה הגדול בגלי ההגירה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, יותר מ-1.3 מיליון יהודים – היגרו אז לארצות הברית, וכ-35 אלף עלו לארץ ישראל. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.
עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה – היהודית והלא יהודית כאחד – יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית שבתחום גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה ורבים מהם היו שרויים בעוני כבד. גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. שניים מהאירועים שהאיצו ביהודים להגר היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ופרעות לאחר ניסיון ההפיכה ברוסיה בשנת 1905.
כ-35 אלף יהודים עלו לארץ ישראל מ-1905 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914. ערב המלחמה מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-85 אלף נפש. רוב העולים באו לארץ ישראל בעקבות זיקתם להיסטוריה ולתרבות היהודית והרצון לשפר את חייהם בארץ החדשה. רבים מהם היו שוחרי התנועה הציונית והכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל, רבים השתייכו לתנועות סוציאליזם וקומוניסטים באירופה, השתתפו במהפכת הנפל באימפריה הרוסית ב-1905, וידעו על הפוגרומים שהתחוללו במזרח אירופה בסביבות שנה זו. חלק מהפועלים התארגנו בשתי מפלגות בשם: "הפועל הצעיר" "ופועלי ציון", בהן היו חברים יצחק בן-צבי, יוסף חיים ברנר, מניה שוחט, ישראל שוחט, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, לוי אשכול, יצחק טבנקין וא.ד. גורדון. בתקופת העלייה השנייה הוקמו ארגונים ציוניים אחדים ששירתו את היישוב וסימנו תהליכים חדשים, בהם: המשרד הארצישראלי, ארגון השומר והשכונה העברית תל אביב.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה סבל היישוב ממחסור, רעב וגירושים. בסיומה של המלחמה מנה כ-55 אלף נפש. התנועה הציונית זכתה בהישג פוליטי מרכזי כאשר המעצמה הגדולה באותה תקופה, בריטניה, הסכימה להעניק את חסותה לתנועה הציונית, והעניקה לה את הצהרת בלפור שניתנה ב-2 בנובמבר 1917. הצהרה זו נתנה תנופה משמעותית ביותר לציונות, במיוחד לאחר שבריטניה כבשה את ארץ-ישראל מידי העות'מאנים, וניתן לה המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר הלאומים.
מלאחר מהפכת 1917 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה התחוללה מלחמת האזרחים ברוסיה שפגעה גם ביהודים, והמשיכה עד 1921. כתוצאה מהמצוקה שנוצרה בקהילות היהודים, ומהארגון של תנועות הנוער, שחלקן אורגנו על ידי אנשי העלייה השנייה, עלו לארץ צעירים יהודים רבים בעיקר מסיבות אידאולוגיות ופתחו את תקופת העלייה השלישית. חלק מאנשים אלו שכונו "חלוצים", החזיקו באידאולוגיה של הציונות-הסוציאליסטית. בתקופה זו באו לארץ ישראל גם חניכי תנועת הנוער השומר הצעיר.
העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה של עולים זעֵיר-בורגנים ממזרח-אירופה, עקב שינוי מדיניות ההגירה בארצות הברית והקטנת מכסות ההגירה אליה בחוק ג'ונסון-ריד בשנת 1924. בעלייה החמישית, בשנות ה-30 עלו מעל 250,000 יהודים בעקבות התמורות האנטישמיות באירופה, בעיקר מפולין ואחר כך בשל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. בחלקה הייתה העלייה החמישית פחות אידאולוגית-ציונית מהעליות הראשונות.
לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) ובפרט לאחר הקמת מדינת ישראל (1948), הפכה התנועה הציונית לתנועה דומיננטית בקרב העם היהודי.
ב-29 בנובמבר 1947 קיבל ארגון האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה שהביאה לסיומו של המנדט הבריטי וסללה את הדרך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948.
לאחר הקמת מדינת ישראל החלה עלייה המונית בעיקר מארצות מזרח-אירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. בין מניעיה ציונות אבל גם מימוש החזון העתיק של שיבה לציון, מצוקת יהודי מזרח-אירופה לאחר השואה ותחת השלטון הקומוניסטי, וגל פרעות ביהודים במדינות ערב כתגובה על הקמת מדינת ישראל.
במניעי הציונות היו שלובים בד בבד רדיפות אנטישמיות ולחצים כלכליים לצד אידאות של גאולה, חילוניות ודתיות שהביאו את הציבור הציוני להצטרף לתנועה הלאומית היהודית תוך שאיפה לשיבת ציון, לארץ האבות ולקיבוץ גלויות. שילוב של נסיבות בינלאומיות כהתפרקות האימפריות במלחמת העולם הראשונה והקמת מדינות לאום לצד הדה-קולוניזציה במזרח התיכון, הם שאיפשרו את תרגום הרעיון הציוני להקמת מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל.
ההיסטוריה של הציונות
ההיסטוריוגרפיה מצביעה על ראשיתה של התנועה הציונית במחצית השנייה של המאה ה-19.
הרעיון של שיבת ציון, קיבוץ הגלויות וחידוש חירות לאומית יהודית הייתה חלק מהמסורת היהודית של התנועה הציונית.
עד סוף המאה ה-17, הרוב המכריע של היהודים באירופה היו דתיים או מסורתיים. במהלך המאה ה-18 נעורה באירופה תנועה רעיונית שנקראה עידן הנאורות. תנועה זאת גרמה לפתיחות מצד הנוצרים כלפי היהודים. בתגובה לתנועה זו החלה יהדות אירופה, במהלך המאה ה-19, בעיקר בגרמניה ובצרפת להיפתח לחברה הכללית הנוצרית. תהליך ההיפתחות לרעיונות מערביים מודרניים, כונה על ידי היהודים תנועת ההשכלה. עד שלהי המאה ה-19, יהדות זאת עברה תהליך משמעותי של השתלבות בחברה הכללית. במהלך המאה ה-19, זכו היהודים במערב אירופה לאמנציפציה (שוויון זכויות), ובאופן רשמי הפכו היהודים, לראשונה מאז עליית הנצרות, לאזרחים שווי זכויות.
אולם במקביל לתופעת הנאורות הופיעה תופעת הרומנטיות והלאומיות המודרנית. התנועה הלאומית שהופיעה בעקבות רעיונות רומנטיים, טענה כי הזהות הבסיסית של בן האדם היא הזהות הלאומית שמתקיימת על שפה, היסטוריה וטריטוריה משותפת. זהות זו צריכה להתבטא במדינה. ולכל לאום מגיעה מדינה. היהודים תפסו את עצמם לפי זה כבעלי הלאום עם דת אחרת, במקום נצרות, יהדות. כך ראו את עצמם יהודי מרכז ומערב אירופה לפחות להלכה, כצרפתים, גרמנים, אנגלים והונגרים "בני דת משה". עליית הלאומיות ותנועת הרומנטיקה תרמה לדימוים של היהודים כתלושים בלי שייכות אמיתית ללאומיות הגואה. ההיסטוריון צבי גרץ היה מהראשונים שהצביעו על עוצמת הרגש הקולקטיבי בקרב היהודי. עבודתם של גרץ והוגים אחרים איפשרה הופעת הציונות על ידי הוגים כמשה הס, פינסקר והרצל. התפיסות הרעיוניות של היהדות כאומה, היוו את הבסיס להתגבשות התנועה הלאומית הציונית, אשר הובילה לבסוף להקמת מדינה יהודית לאומית.
רוח הנאורות וההשכלה הגיעה למזרח אירופה רק בעשורים האחרונים של המאה ה-19. יהודי מזרח אירופה החלו גם הם בתהליך של השכלה וחילון, אם כי בצורה מתונה בהשוואה ליהודי מרכז אירופה. עמי מזרח אירופה ככלל היו שמרנים יותר (בשל הפיתוח האיטי יותר של מדינות אלו ועוצמתה הרבה יותר של הכנסייה) ולכן תהליך ההשכלה היהודית בקרב עמים אלה נתקל באי-סובלנות גדולה יותר מצד החברה הנוצרית. ההתנגדות להשתלבות היהודים בחברה התבטאה בפוגרומים שהידועים ביניהם היו הסופות בנגב ופרעות קישינב. בניגוד ליהודי מרכז אירופה, יהודי מזרח אירופה לא קיבלו אמנציפציה, כך שנשארו מופלים על פי החוק וסבלו מהתנכלויות של השלטון. כתוצאה מכך היהודים המשכילים במזרח אירופה התקשו למצוא דרך להיקלט בחברה הכללית. חלק גדול מהיהודים המשכילים של מזרח אירופה השתתפו ב"בונד", ארגון סוציאליסטי יהודי שפעל ברוסיה. חלק אחר חיפש את גורלו בארצות מערביות שבהן יוכלו היהודים להיקלט ביתר קלות, ובעיקר בארצות הברית.
החל מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 החלה הגירה מסיבית ממזרח אירופה בעיקר לעבר ארצות הברית. עד מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר המהגרים לכ-35 מיליון. הסיבות להגירה הגדולה הייתה הגידול הגדול בכמות האוכלוסייה והדוחק הכלכלי הרב בו חיה אוכלוסייה זו. 2.5 מיליון מקרב המהגרים היו יהודים אשר סבלו לא רק מבעיות כלכליות חריפות, אלא אף מהתנכלויות אנטישמיות במזרח-אירופה. מיעוט מאותם יהודים, החליט להגר לארץ ישראל, בגלי העלייה הראשונה (1881–1904) והעלייה השנייה (1904–1914).
ממוזער|שמאל|250px|חותמת "ועד חלוצי יסוד המעלה", 1882
ממוזער|שמאל|250px|כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20
הסיבות להגירה דווקא לארץ ישראל מגוונות: ארץ ישראל הייתה קרובה וזולה להגעה מארצות הברית, התקווה שבארץ ישראל יתאקלמו טוב מבחינה כלכלית, ערגה דתית – חלק ניכר מהעולים בקרב העלייה הראשונה והשנייה היו מסורתיים או דתיים – ותפיסת עולם לאומית וציונית. בשנים אלו פעלו ברומניה וברוסיה תנועות של חיבת ציון שעודדו את תחיית השפה העברית ועלייה לארץ ישראל. בועידת קטוביץ, בשנת 1884, אוחדו תנועות אלה לתנועה גדולה וגלויה אחת שהיוותה בעצם את תחילתה של הציונות כתנועה לאומית מדינית.
ביום 11 בינואר 1882, ברומניה, התכנס קונגרס פוקשאן, שהיה הכינוס הציוני הראשון ונוסד הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שפעל לארגון העלייה לארץ ישראל. ביום 25 באוגוסט 1882 יצאה מגאלאץ, רומניה, הספינה הראשונה שהובילה 220 עולים, העולים שהקימו את ראש פינה ואת זכרון יעקב.
רוב העולים בעלייה הראשונה באו ממזרח-אירופה – שטחי רוסיה (הכוללים את פולין) ורומניה; גם כ-2500 עולים הגיעו לארץ מתימן באותה תקופה.
יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות.
ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי טוען כי ראשוני המבשרים היו הרב ד"ר יהודה ביבאס ותלמידו, הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אשר עלו ליפו במחצית המאה ה-19. אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר.
זרמים בציונות
בתנועה הציונית היו הוגי דעות שביטאו במשנתם העדפות שונות לגבי יעדי הציונות והדרך להשגתם. למעשה, המכנה היחיד המשותף לכולם היה השאיפה לכינון מדינה עצמאית לעם היהודי, בעוד שכל השאר – מקום, אופי, שיטה – היה נתון במחלוקת. ניתן לומר שהיו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:
ציונות מדינית – בהנהגת בנימין זאב הרצל ומקס נורדאו. הציונות המדינית גרסה כי ראשית יש לקיים משא-ומתן בין המעצמות להשגת צ'רטר על ארץ ישראל לפני העלייה ארצה. ההנחה של הציונות המדינית הייתה כי מדינה תוקם רק לאחר השגת הסכמת אומות העולם לכך.
ציונות מעשית – בהנהגת משה ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר. הציונות המעשית טענה כי יש להתחיל את העלייה לארץ וההתיישבות בהקדם, עוד לפני השגת צ'רטר על ארץ ישראל. חסידי תפיסה זו הדגישו את הצורך בהתיישבות רחבת היקף בארץ ישראל שתסייע לביסוסו של בית לאומי.
בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהן:
ציונות סינתטית – בהנהגת חיים ויצמן, ליאו מוצקין, נחום סוקולוב ומרטין בובר. התומכים בגישה זו האמינו בשילוב בין פעילות מדינית של התנועה הציונית לבין פעילות "מעשית", דהיינו התיישבות ועבודה בארץ ישראל.
חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת בה החזיקו אנשי הזרם:
ציונות סוציאליסטית שמנהיגיה היו נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. על פי גישה זו הציונות צריכה לשלב ערכים של שוויון ועבודה יצרנית ברוח הסוציאליזם.
ציונות רוויזיוניסטית שמנהיגה ומייסדה היה זאב ז'בוטינסקי.
ציונות רוחנית שמנהיגה היה אשר צבי גינצברג (אחד העם). המצדדים בה סברו כי הארץ אינה מוכנה לעלייה המונית וגדולה, לכן על העלייה להיות איטית לאחר הכנה בהשראת סיפור נדודי ישראל במדבר. חידוש פניה של היהדות וראיית היישוב היהודי בארץ כמרכז רוחני לתפוצות היו ממטרותיה העיקריות.
ציונות דתית שמנהיגה היה הרב יצחק יעקב ריינס מייסד תנועת המזרחי. לעומת גישתו שביקשה להפריד בין הלאומיות היהודית והדת, משנתו האידאולוגית של הרב קוק מדגישה דווקא את הפן המשיחי והגאולתי של הציונות כאתחלתא דגאולה.
מיסוד הציונות
שמאל|ממוזער|175px|בנימין זאב הרצל
ממוזער|שמאל|250px|תוכנית בזל, 1897
בשנת 1894, בנימין זאב הרצל, עיתונאי יהודי וינאי, סיקר את משפט דרייפוס. במהלך המשפט, הבחין שההמון הצרפתי ואף השופטים מאשימים את דרייפוס בבגידה, ללא ראיות מספיקות. הוא חש כי מתחת לפני השטח רוחשת שנאה עמוקה ליהודים וכי אין ליהודים עתיד באירופה. כתוצאה מאירוע זה החל הרצל לפעול למען הקמת מדינה לעם היהודי. עוד יותר הושפע הרצל מכישלון האמנציפציה להבטיח ליהודים שוויון זכויות חברתי אמיתי, מתהליכי ההתפוררות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בה חיו אז כ-2 מיליון יהודים, ועלייתן של תנועות לאומיות גזעניות ושונאות זרים במרחביה.
ב-29 באוגוסט 1897 התכנס ביוזמתו של הרצל הקונגרס הציוני הראשון והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות הציונית המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה. בין השאר כתב את הספר מדינת היהודים. הקונגרס הציוני הראשון היה הפרלמנט הראשון של התנועה הציונית, ובכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית ומדינת ישראל. בקונגרס זה, נקבעה הדמוקרטיה כבסיס העומד ברעיון התנועה הציונית. כמו כן נקבע בו העיקרון החשוב של בחירת מפלגות ולא נציגים. עיקרון זה שמר על האפשרות לכל אדם להיות מיוצג בפרלמנט, והוא נשמר גם בכנסת של מדינת ישראל.
ההסתדרות הציונית העולמית הוקמה בלי קשר לוועידת קטוביץ, והרצל בתחילת דרכו לא ידע אפילו על קיומה של תנועת "חובבי ציון". הסתדרות זו הוקמה במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט בשלב זה של היכן יוקם ומתי. בהמשך, הצטרפו חובבי ציון לתנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון, והיוו אגף ניצי יחסית בתנועה הציונית.
הרצל פעל לתדמיתה ולפרסומה הבינלאומי של התנועה הציונית. בניגוד לתנועות קודמות של עלייה לארץ, שניסו לפעול באופן שקט ונחסמו על ידי השלטונות, הרצל עבד בצורה הפוכה: מטרתו הייתה להשיג לגיטימציה בינלאומית לציונות מתוך ההכרה בזכותו הלגיטימית של העם היהודי כלאום למדינה משלו. מכאן הרעיון של הציונות המדינית. כדי להגשים מטרה זו, פנה הרצל בתחילה אל האימפריה העות'מאנית, אל קיסר גרמניה וילהלם השני, איתו אף נפגש במהלך ביקורו של הקיסר בירושלים, ואל האימפריה הבריטית. לבסוף התגשמה מטרתו בהצהרת בלפור. בהצהרה זו, אשר העניקה הכרה בבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, הוחלט בוועידת סן רמו ובאו"ם ב-1947, על תוכנית החלוקה. כפי שציפה הרצל, דווקא פומביותו של המהלך והלגיטימציה הבינלאומית שהוא קיבל, הם שסייעו לו בכל הצמתים הקשים שעברה הציונות עד להגשמתה.
פרעות קישינב גרמו, בין היתר, לכך שבקונגרס הציוני השישי שנערך בבזל בשנת 1903 הציג הרצל את תוכנית אוגנדה, שלפיה תוקם באוגנדה (האזור מצוי בשליטת קניה) מושבה של יהודים. תוכנית זו עוררה ויכוחים רבים.
בקונגרס השביעי שנערך ב-1905, הוחלט שהארץ היחידה שבה תקום מדינת היהודים תהיה ארץ-ישראל. את עיקר המאמץ בקביעת ארץ ישראל כמושב המדינה העתידית, הובילו ציוני ציון בראשות מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין. כתוצאה מכך, התפלגו מהתנועה הטריטוריאליסטים, ואילו התנועה הציונית הכריזה באופן רשמי על יעדה החדש להקים בית לאומי בארץ-ישראל. כתוצאה מההחלטה להתמקד בארץ-ישראל, הוקם ב-1908 המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין, שתפקידו היה להתחיל ביישום הקמת הבית הלאומי.
התפתחות היישוב היהודי בארץ-ישראל
ממוזער|שמאל|250px|חלוצים בגן שמואל, 1913
העלייה הראשונה החלה בשנת 1881, ובמסגרתה עלו אלפי יהודים ממזרח-אירופה ומתימן. בשנות העלייה השנייה בין השנים 1903 ל-1914, עלו לארץ ישראל בעיקר ממזרח אירופה כ-35 אלף עולים, מתוכם נשארו בה כ-10,000–13,000 איש. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000–1,500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף מספרו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, הגירה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האסלאם. אוכלוסיית העולים, רובם לא מאורגנים, מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שלגורמי ההגירה הרגילים (מציאת מקלט מרדיפות ושיפור המצב הכלכלי) נוסף גורם הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל (שלעיתים היה הגורם העיקרי לעלייה).
מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים ורווקים שעלו מתוך אידיאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היו נכונים להקרבה ולהקמת ההתיישבות בארץ ישראל מתוך נחישות דעת. רבים מהם ראו בעבודת האדמה בארץ ישראל ערך עליון. אף על פי שדיברו יידיש או שפות אירופיות אחרות כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר. חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את העילית האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם העילית הזו, אך המחקר מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה. בין העולים בעלייה זאת היו דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, ברל כצנלסון, וא.ד. גורדון.
ב-1917 הצליחה ההסתדרות הציונית להגשים את חלומו של הרצל ולהשיג את הצהרת בלפור, שבה הכריזה הממלכה המאוחדת על שאיפתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו אושרה על ידי חבר הלאומים ב-1920, במסגרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת.
במלחמת העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים שפגעה מאוד ביהודים. לאחר כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל וסיום המלחמה החלה תקופת העלייה השלישית, שבמהלכה השתקעו בארץ כ-30,000 יהודים, רובם צעירים. חלק מהעולים, ובכלל זה ה"חלוצים" היו בעלי אידאולוגיה רבת גוונים, אשר כללה מסורת ודת יהודית, לאומיות, סוציאליזם וקומוניזם. מעט לפני עלייה זו נוצרה גם תנועת הנוער "השומר הצעיר", שזוהתה מאמצע שנות העשרים עם השמאל הסוציאליסטי ואף עם הקומוניזם. הזרוע הפוליטית של תנועה זו לפני הקמת המדינה הייתה מפלגת השומר הצעיר ומשנת 1948 ואילך היא יוצגה על ידי מפ"ם, עד שזו התמזגה למרצ.
כתוצאה מהמנדט הוקמה ב-1929 הסוכנות היהודית שתפקידה היה לבצע בפועל את הקמת הבית הלאומי. הסוכנות הפכה להנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והתחילה בהקמת מנגנונים שישמשו בעתיד את המדינה.
עולי העלייה השלישית התרכזו בעיקר במושבות וכפרים – לא בערים, הם השתקעו והקימו צורות התיישבות חדשות, לדוגמה מושב העובדים נהלל בעמק יזרעאל.
העלייה הרביעית והעלייה החמישית היו עליות המוניות, שנבעו מלחצים כלכליים עקב הטלת מיסים כבדים בפולין (העלייה הרביעית), ומהלחץ שהפעילו הנאצים החל מ-1932 בגרמניה (העלייה החמישית). סייע לעלייה גם הסכם העברה שנחתם בין הציונים לגרמניה הנאצית בשנת 1933. שתי עליות אלו לא היו אידאולוגיות אלא "בורגניות יותר". אנשי העלייה הרביעית הם שסיפקו את הכוח המניע מאחורי החוגים העירוניים. אנשי העלייה החמישית שבאו בעיקר מגרמניה, היוו בהמשך את העילית האינטלקטואלית של המדינה. בהשפעת התרבות הליברלית דעותיהם היו יותר מערביות קוסמופוליטיות. מביניהם ידועים אנשים שהשפעתם ניכרת גם היום.
שמאל|ממוזער|250px|מפת ריכוזי יהודים בארץ ישראל בשנת 1947
העלייה השישית או העלייה הבלתי-לגלית נבעה מהלחץ של מלחמת העולם השנייה וההשמדה של יהודים על ידי גרמניה. תוצאות הלחץ הזה המשיכו לפעול גם לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. המחתרות העבריות עודדו עלייה זו ואף ארגנו מבצעי תנועת הבריחה והעפלה ימיים ויבשתיים על מנת להבריח עולים יהודיים אל ארץ ישראל.
ב-1939–1945 התחוללה השואה, שנתנה דחיפה גדולה למימוש הציונות. ההסתדרות הציונית הכריזה ב-1942 על תוכנית בילטמור שהיא הפעם הראשונה שבה הוכרז רשמית היעד הסופי של הציונות: הקמת מדינה יהודית (ליתר דיוק, קהילייה יהודית – Jewish Commonwealth) בארץ ישראל. במובלע קיבלה תוכנית בילטמור גם את עקרון החלוקה.
ההעפלה, נבעה מהלחץ של גרמניה, לפני ובעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. תוצאות השואה גרמו להאצה רבה בלחץ המעפילים בשל התנאים הגרועים אליהם התדרדרו היהודים באירופה במהלכה. תנאים שהתבטאו בין השאר בבעיית העקורים.
הסבל שעבר העם היהודי בשואה גרם לאווירה בינלאומית אוהדת שהביאה להחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, בתמיכת ארצות הברית וברית המועצות כאחד. רוב יהודי א"י והתנועה הציונית קיבלו את עקרון החלוקה, ואילו הערבים, בא"י ובמדינות השכנות דחו אותה ויצאו למלחמה על מנת למנוע את הקמתה של מדינה יהודית אפילו בחלק מא"י ההיסטורית. ב-1948 הצליחה הציונות להגשים את מטרתה הראשונית ומדינת ישראל קמה והוכרה על ידי רוב האומות הדמוקרטיות באו"ם: לרבות ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, צרפת, קנדה, אוסטרליה ורוב מדינות אירופה. מדינות ערב, לעומת זאת, סירבו להכיר בישראל והכריזו עליה מלחמה. מלחמה זו, שהתחוללה החל מ-1947, נסתיימה רק ב-1949 כשידה של ישראל על העליונה. ישראל יצאה אמנם מנצחת ממלחמת העצמאות והרחיבה את השטח שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, אך שילמה מחיר כבד של למעלה מ-6,000 חללים.
התפתחות הזרמים והמוסדות הציוניים ביישוב
אנשי העלייה השנייה הקימו שלוש מפלגות עיקריות, שאיגדו אותם רעיונית. המפלגות נקראו פועלי ציון, קבוצת הבלתי מפלגתיים (שהתאחדו למפלגת אחדות העבודה), והפועל הצעיר. שְלוש המפלגות האלה התאחדו למפלגה אחת, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שהייתה הכוח העיקרי ב"תנועת העבודה" המאורגנת (יחד עם תנועות קטנות יותר, ובעיקר השומר הצעיר) במסגרת ההסתדרות. הסתדרות העובדים ומפלגותיה, ביחד עם המוסדות העולמיים של הציונות, היו הגורמים העיקריים שאיפשרו את ארגונה וכינונה של המדינה היהודית. מבחינה פוליטית, בתחילה רוכז עיקר הכוח הפוליטי בגולה, אך עם התפתחות המפלגות בארץ, עברה השליטה למפלגות שבארץ ישראל. ב-1934, עברה השליטה בסוכנות היהודית ובישוב לידי מפא"י, בהנהגת דוד בן-גוריון. מאז ועד להקמת המדינה ב-1948, המשיכה מפא"י להנהיג את היישוב. ב-1924 הוקמה המפלגה הרויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי. מפלגה זאת תמכה בעיקר בפתרון קיר הברזל, בהקמת כוח עברי, ובהפרדה מהערבים. עם זאת, עיקר הכוח המארגן היה שייך למפלגות הפועלים. בתוך כך הקימו מפלגות הפועלים גופים שלטוניים, כמו ההסתדרות, המשביר לצרכן וסולל בונה.
הציונות לאחר קום מדינת ישראל
לאחר הקמת מדינה ישראל, נבעה העלייה לישראל מכמה גורמים:
הכרה שנפוצה בקרב יהודים כי ארצות הפזורה היהודית אינן בטוחות עבורם. הדבר אמור לגבי יהודים במזרח אירופה, בברית המועצות ובארצות ערב. לגבי הראשונים הכרה זו נפוצה בעקבות השואה, ובעקבות אירועים אנטישמיים שקרו אחריה. לגבי האחרונים – בעקבות מהומות נגד יהודים שהיו חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות.
מאמצים שעשתה ממשלת ישראל להעלאת יהודים לישראל, באמצעות הבטחת זכויות אזרח וסיוע כלכלי לעולים, וגם באמצעות שליחת שליחים, ניהול משא ומתן עם ממשלות זרות, וכן שליחת מטוסים ואמצעי תחבורה אחרים לשם הסעת יהודים לישראל.
תחושה בקרב יהודים רבים ששאיפה בת מאות שנים מתממשת לנגד עיניהם, ורצונם לקחת חלק בכך.
לסיכום, הסיבות להקמת מדינה יהודית כוללות הן לחצים שהחברה האירופית הפעילה על היהודים, והן רעיונות ואמונות שרווחו בקרבם: אידיאלים לאומיים, אידיאלים מרקסיסטיים וחזון הנביאים כי עם ישראל ישוב לארץ ישראל, ויכונן ממלכה של צדק משפט וחסד. הציונות היא תנועה מודרנית, הנשענת עם זאת על זיקות מסורתיות לארץ ישראל ומבקשת לגבש זהות יהודית מוכרת, ומעמד בינלאומי, למדינת-הלאום היהודית במולדתו ההיסטורית של עם ישראל.
ציונים לא-יהודים
המצע האידאולוגי של הציונות מצא לו אוהדים גם בקרב עמי העולם. חלק מהציונים הלא-יהודים, כגון העיתונאי ההולנדי פייר ון פאסן, תמכו בציונות מתוך הזדהות טהורה עם מטרות הציונות ופעלו לסייע בדרכים שונות למען הגשמת המדינה היהודית. אחרים, כגון איש הצבא הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט, עשו זאת מתוך מניעים נוצריים דתיים, כי על פי תפיסתם הדתית היה נכון לסייע להגשמת החלום הציוני. היו גם אחרים שעשו זאת מתוך הזדהות פשוטה עם סבלם של היהודים חסרי המולדת, הנרדפים, המגורשים, והשעירים לעזאזל בעיתות מצוקה. הלא-יהודים שתמכו בציונות עשו זאת בדרכים רבות, כגון תרומות כספיות, התגייסות למאבקים צבאיים, וסיוע במאבקים מדיניים.
יעדים ומפעלים
ההישגים מפורטים להלן בסדר כרונולוגי.
הפיכת העברית לשפה מדוברת וביסוסה כשפה יהודית לאומית.
יצירת מרכזים תרבותיים יהודיים, חילוניים, מסורתיים ודתיים, בארץ ישראל.
יצירת חלופה למרכזים היהודיים במזרח אירופה שחרבו בשואה (בצד מרכזים דומים שנוצרו באמריקה).
הקמת מדינת ישראל
הבאת מיליוני יהודים לישראל, בעיקר ממזרח אירופה, צפון אפריקה ודרום אמריקה – כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היהודית בעולם מתגוררת בישראל (נכון ל-2018).
השאלה 'האם הציונות השיגה את מטרותיה' נמצאת במחלוקת בין כל הגורמים בתנועה הציונית. אי ההסכמה נובעת בעיקר מחילוקי הדעות בדבר מטרות הציונות ומשקלן היחסי.
נימוקי התומכים בגישה שהציונות השיגה את מטרותיה:
המטרה – הקמת מדינה יהודית – הושגה.
למעלה משליש מהעם היהודי יושבים בארץ וההערכה היא שבעוד שנים לא רבות יהוו יהודי ישראל יותר ממחצית מיהודי העולם.
נימוקי השוללים גישה זו:
גם לאחר מאה שנות ציונות מרבית היהודים לא יושבים בארץ ישראל.
הקמת מדינת ישראל גרמה להתגברות גדולה מאוד של אנטישמיות בעולם הערבי.
קיום היהדות לא הובטח מכיוון שמדינת ישראל נמצאת בסיכון גבוה מתמיד מצד כל המדינות השכנות.
מדינת ישראל איננה מהווה "אור לגויים" אלא במקרה הטוב מדינה ככל המדינות.
ההתנגדות לציונות
לציונות היו מתנגדים מאז נהגתה לראשונה ועוד לפני כן בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. בתחילת דרכה של הציונות, תומכי הציונות היו קבוצת מיעוט בקרב היהודים, אך עם הזמן מספרם גדַל. אחרי קוּם מדינת ישראל מרבית היהודים בעולם מגדירים עצמם כציונים, אם כי ישנן קבוצות שרואות עצמן כלא-ציוניות או כאנטי-ציוניות מסיבות שונות.
ההתנגדות לציונות כוללת השקפות עולם של קבוצות דתיות, אתניות ופוליטיות שונות זו מזו, ויכולה לנבוע מסיבות שונות:
התנגדות לקיומה של ישות ריבונית-לאומית יהודית בארץ ישראל.
התנגדות למאבקם של יהודים למדינה יהודית עצמאית (מטעמים דתיים, למשל).
התנגדות לאופיה החילוני של הציונות או חשש שהתנועה הציונית תבצע כפייה אנטי דתית (טענה שביטאה מצרים כאשר הכריזה מלחמה על ישראל ב-1948 וחשש מצד גורמים חרדיים).
העדפה לפעילות פוליטית בעלת ערכים אוניברסליים על פני הציונות, כבחירה הטובה ביותר ליהודים.
הביקורת והתנגדות לציונות מגיעה הן מצד גורמים יהודים והן מצידם של בני עמים אחרים.
החל מ-1882 גורמים ערבים ביטאו תפיסה אנטי-ציונית ששולבה לעיתים קרובות בטענות ופעולות אנטישמיות. אחד הנימוקים המרכזיים לכך היא תפיסת הציונות כביטוי של אימפראליזם או קולונאליזם מצד גופים זרים. לטענת הערבים, היהודים הציונים הם לא מי שהם מתיימרים להיות אלה נציגים של אימפריה זרה או קבוצה נסתרת (כמו זקני ציון), שמנסים להשתלט על המזרח התיכון או העולם כולו. פליטים יהודים שברחו מהפרעות ברוסיה של 1881 תוארו כנציגים של האימפריה הרוסית, היריבה הראשית של האימפריה העות'מאנית באותה תקופה. "מלחמת השפות" בטכניון בשנים 1913–1922 (שאלה אם ללמד במוסד בגרמנית או עברית) הובילה לטענה מצד העיתונות הערבית בישראל כי היהודים הם נציגים של האימפריה הגרמנית. מאוחר יותר, בזמן הקמת מדינת ישראל ב-1948 טענה מצרים בהכרזת המלחמה שלה נגד ישראל, כי הזיקה של ישראל לכוחות אתאיסטים וסוציאליסטים (לדוגמה הקיבוצים, מפלגות כמו מפא"י, מפ"ם) והתמיכה מצד ברית המועצות בהקמת המדינה נובעים מכך שישראל היא נציגה של הקומוניזם העולמי ובת ברית של ברית המועצות. מאוחר יותר הציונות הוצגה בעולם המוסלמי והערבי כ"שטן הקטן" - נציגה באזור של "השטן הגדול"- ארצות הברית. הסנטימנט האנטי ציוני לא נשאר בגדר מילים בלבד. אלה היווה רקע לפוגרומים, פיגועי טרור ומלחמות החל משנות ה-80 של המאה ה-19. החל מהתקפת פתח תקווה ב-1886, וביתר שאת מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 - במאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א ומאורעות תרפ"ט. ההתנגדות לציונות וליהדים בכלל הובילה לגל של תמיכה באידאולוגיה ובשלטון הנאצי בשנות ה-30 וה-40 במוקדים שונים במזרח התיכון, כולל עיראק וערבים בישראל שני הפוליטיקאים הערבים הבולטים ביותר ששיתפו פעולה עם הנאצים היו "המופתי הגדול של ירושלים", אמין אל-חוסייני, וראש ממשלת עיראק רשיד עאלי אל-כילאני. בהמשך התנגדו נציגי הערבים בישראל ומדינות ערב להקמת מדינת ישראל וניסו לחסל אותה במהלך מלחמת העצמאות בשנים 1947–1949. התנגדות זו, ושאיפה לחסל את ישראל בכוח, קיימת עד היום בקרב גורמים ערבים ומוסלמים רבים, סונים ושיעים, כולל איראן, חות'ים, סוריה, עיראק, לוב ומדינות נוספות וכן בקרב ארגוני טרור פלסטינים וארגוני טרור איסלאמיים כמו חזבאללה. בעוד חלק מהמדינות במזרח התיכון כמו מצרים, ירדן וחלק ממדינות המפרץ הסכימו להכיר בקיומה של ישראל, אם כי גם בהן יש לעיתים קרובות התנגדות עממית ותקיפה להמשך קיומה של מדינת ישראל וטענות לפיהן הציונות היא גזענות, נציגות של כוח אימפריאליסטי זר ועוד.
ההתנגדות לציונות נובעת ממספר מניעים, כמו, ההתנגדות להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בטענה שיש בה משום אפליה נגד אזרחים או תושבים שאינם יהודים; זרמים ביהדות המתנגדים מסיבות דתיות להקמת מדינה יהודית וניהולה שלא על ידי המשיח; וזרמים בעולם שמתנגדים לציונות מסיבות פוליטיות כחלק מעמדתם לגבי המצב במזרח-התיכון. בתחילת המאה ה-21, אנטי-ציונות מתבטאת מחוץ לישראל לרוב באנטי-ישראליות. כמו כן היא מאופיינת בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמדה ששותפים לה גם אחדים ממתנגדיה הפנימיים של הציונות, כולל במדינת ישראל עצמה, השואפים להקים מדינת כל אזרחיה.
החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות אשר נתקבלה ב-10 בנובמבר 1975 קובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". ב-16 בדצמבר 1991 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מנוגדת (מס' 4686) שבה היא מודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה.
ביקורת פנימית (יהודית):
הקבוצה סיבת ההתנגדותתנועות לאומיות יהודיות אחרותבשנות ה-1880 צמחו במזרח אירופה תנועות שביקשו פתרון לאומי חלופי לשאלה היהודית. הן התחלקו בגסות בין אוטונומיסטים וטריטוריאליסטים. הפלגים האוטונומיסטיים השונים תבעו הכרה ביהודים כמיעוט לאומי בעל תרבות מוגנת וזכויות פוליטיות קולקטיביות בארצות מושבם, לעיתים קרובות תוך זיקה חזקה לשפת היידיש: הם רשמו הישגים ניכרים בין מלחמות העולם. בין האוטונומיסטים נמנו הפולקיסטים מייסודו של שמעון דובנוב, הבונדיסטים שנטו לסוציאליזם והיידישיסטים הקיצוניים בברית המועצות. לעומתם, הטריטוריאליסטים תבעו הגירת היהודים החוצה ממזרח אירופה והקמת מדינה או אוטונומיה מעבר לים. פַּלגם העיקרי, ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית בראשות ישראל זנגוויל, היה חלק מן הציונות עד שזו שללה ב-1903 את תוכנית אוגנדה. הטריטוריאליסטים הציעו הגירה לאוסטרליה, דרום אמריקה וכדומה. ב-1935 התאגדו להקמת הפריילאנד ליגע, שפעלה אף לאחר השואה לעידוד הגירה לסורינאם, מיזם שבוטל סופית ב-1952. ב-1979 בוטל הארגון סופית.השתלבות במדינות המערבדחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת ולא כלאום ותמיכה בהשתלבות יהודים כפרטים בתוך מדינות המערב הליברליות, כשקיומם הקולקטיבי מוגבל לזה של קהילה דתית. תפישה זו עמדה בייסוד האמנציפציה ליהודים במערב ומרכז אירופה מאז שלהי המאה ה-18 והייתה דומיננטית לחלוטין בקרב האוכלוסיות היהודיות הילידות שם, מכל הזרמים וההשקפות. התחזקות האנטישמיות במאה ה-20 וההגירה ההמונית מהמזרח של יהודים בעלי השקפה לאומית, ערערו מאוד גישה זו. היא הוחלפה בדרך כלל בציונות פילנתרופית, כשהיהודים בארצות הליברליות תומכים במדינה יהודית, גם כדי להסיט אליה את גלי ההגירה של היהודים העניים שהיו עשויים להחריף רגשות אנטישמיים – אך גם כמוקד הזדהות, המעניק להם יציבות תודעתית עם היחלשות הדת, ומשען ביחסיהם מול חברות-הרוב בארצותיהם.קבוצות חרדיות מראשית הציונות היו דתיים מסורתיים וחרדים אשר היו חלק מהתנועה הציונית. עם זאת, רובם שללו את הציונות, בעיקר בגלל התנגדות לחילוניותה אך אצל הקיצוניים, ובראשם רבי יואל טייטלבוים (האדמו"ר מסאטמר), גם בשל סירוב עקרוני לכל ניסיון לסיים את הגלות בטרם ביאת המשיח. ישנו מדרש אגדה האוסר על דחיקת הקץ - ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית, ו"עלייה בחומה" - התיישבות בארץ ישראל בניגוד לרצון האומות האחרות, כחלק משלוש השבועות המוזכרות בגמרא. מאז התעוררות האפשרות הריאלית להגירה המונית לארץ ישראל הוא הועלה תכופות וחוגים אנטי-ציוניים מייחסים לו תוקף חמור וגורף. עם זאת קבוצות של חרדים לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946. לאחר הקמת מדינת ישראל ההתנגדות החלה לדעוך וכיום לחצרות מסוימות כגור, בעלז, צאנז ווויז'ניץ יש נציגים בכנסת. העדה החרדית ונטורי קרתא מביעים התנגדות ברורה לציונות, שכן זו מפירה את הפן הדתי של העם היהודי ורוצה להיות "ככל העמים", ככל הגויים.כנעניוּתקבוצה של פעילים בארץ ישראל לפני קום המדינה ובראשית שנותיה, אשר קראו לחזור לשורשים העבריים הטרום-יהודיים ולתרבות המזרח הקדום. דגלו במדינה חילונית ללא הבדלית דת ומוצא אתני. שיא פעילות הקבוצה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.פּוֹסְט ציונותשני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מאנשי השמאל הפוסט ציוני תומכים בפתרון שתי המדינות, ואחרים תומכים בפתרון המדינה האחת.
ביקורת חיצונית (זרה):
הקבוצה סיבת ההתנגדותהתנועה הלאומית הפלסטיניתרצון לשלוט בכל ארץ ישראל (פלסטין).התנועה הלאומית הערביתתפיסה שעל-פיה שטח ישראל הוא חלק מהטריטוריה הלאומית הערבית, התנגדות לישראל על רקע היותה ״נטע זר״ במזרח התיכון, שלוחה של |האימפריאליזם המערבי״.אסלאם פונדמנטליסטימאמינים כי ארץ ישראל (פלסטין) היא חלק מארץ האסלאם. מדינת ישראל מצויה לשיטתם בתוך מרחב מוסלמי השלטון בה חייב לפיכך להיות מוסלמי. יהודים יכולים לחיות בה ולשמור על אמונתם הדתית, בתנאי שיסכימו לשלטון האסלאם, כלומר, לא במסגרת מדינה יהודית.שמאל קומוניסטי ואנרכיסטימתנגדים לרעיון הלאומיות בכלל ולציונות כתנועה לאומית. לרוב רואים בציונות חלק מהמדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במאות שעברו.
כנגד תנועה זו נאמר שהביקורת שלה כלפי לאומיות ישראלית גדולה בהרבה לעומת ביקורתה נגד לאומים אחרים, בפרט לאומיות של ברית המועצות או לאומיות של עמים "מדוכאים" כמו לאומיות במדינות ערב.שמאל אנטי ציוני בעולםסבורים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים, תומכים בהחלפת מדינת ישראל הנוכחית במדינת כל-אזרחיה.אנטישמיםשנאת יהודים ושנאת ישראל על בסיס גזעני.חרדים אנטי ציוניםבקרב החרדים ניתן לזהות "חצרות" קיצוניות דוגמת נטורי קרתא המתנגדות להקמת מדינת ישראל, מסרבות לקבל את המדינה כמדינה ריבונית, ואת דגל ישראל כסמל. מתחברות לגורמים אנטי-ישראלים/אנטי-ציונים דוגמת אש"ף, איראן וחמאס. והסיבות לכך תפיסת עולם דתית פנאטית וקיצונית. לעיתים הטיעון של תנועות אלו הוא שאין להקים מדינה יהודית טרם ״בוא המשיח״.
הציונות מהבחינה התאולוגית
על פי מיכאל רוזנק קיימות ארבע סוגיות מרכזיות, העולות בדיון התאולוגי על הציונות. א. המשיחיות ופירוש הסימנים המצביעים על קץ הגלות. ב. מקומה של ארץ ישראל באמונה היהודית. ג. ייעודו התאולוגי של עם ישראל בזיקה בינו לבין הגויים. ד. ציווי התורה ותוקפם במציאות העכשווית. ראוי לציין כי לא די שקיימים חילוקי דעות בין החרדים לבין החילוניים, אלא שגם המחנה הדתי שסוע. לדוגמה, אמנם נטורי קרתא וגוש אמונים אינם חולקים באמונתם במשיח ובקדושתה של ארץ ישראל וכן רואים בגלות עונש ומסתייגים מהמודרנה ומריחוקה מהרוחניות. אבל תהום פעורה ביניהם ביחסם אל הציונות; אף על פי ששני המחנות אינם חולקים על סמכותו ההלכתית של הרמב"ם; אשר תיאר את המשיח ככובש את הארץ, יבנה את המקדש ויחדש כקדם את המצוות המוטלות על עם ישראל בארצו (משנה תורה, הלכות מלכים א').
על פי רוזנק קיימות ארבע תפישות יסוד תאולוגיות בעניין משמעותה הדתית של העשייה הציונית:
א. מדינת ישראל היא מעשה מרד באל, ומגלמת נסיגה רוחנית מהיהדות ההיסטורית. מבחינת שלילתם את הציונות, נטורי קרתא וחסידות סאטמר מחזיקים בעמדות קצה בעולם החרדי. שלילה זו מבוססת על האמונה שהגאולה תמומש במעשה השגחה, בידי משיח, שבניגוד למעשי הציונים, חל איסור להחיש את בואו. בעיניהם הציונות מעכבת את הגאולה האמיתית; והיא הגרועה שבכפירות שהתפתחו ביהדות, שכן היא הפרה את השבועה ש-'לא לעלות בחומה' (בבלי כתובות קיא עא), כלומר שלא לכבוש את ארץ ישראל ולא למרוד באומות העולם, קרי באל. קיצוניות פחות הן המפלגות החרדיות, אשר אמנם מתעלמות מיום העצמאות; אך משתתפות בסדר היום הלאומי של מדינת ישראל; בתקווה שהיא תחזור לדרך של יראת ה'. בין נטורי קרתא לבין ענף רדיקלי בתנועה הרפורמית קיימת תמימות דעים באשר לשלילתם את מדינת ישראל. לפי השקפתה של זאת, היהודים חדלו להיות אומה מאז פיזורם, והם מהווים קהילה דתית בלבד. פיזור ישראל בין הגויים היה מעשה השגחה, שכן הוא אפשר להגשים את הנבואה שעם ישראל יהיה אור לגויים; ובפועל הציונות מהווה רגרסיה מהבחינה הרוחנית.
ב. למדינת ישראל אין משמעות נורמטיבית במנותק ממרכיבי היסוד האחרים של היהדות; ומבחינה תאולוגית, קיים קשר סימביטי ביניהן והיא מרכיב חיוני של הציויליזציה היהודית; שכן קיומה של המדינה, אפשר להחזיר והחיה יסוד מהותי למבנה היהדות, והוא חברה יהודית בארץ ישראל. על פי גישה זו אין למדינה משמעות דתית משל עצמה; ואין היא אלא מכשיר לקיום מצוות באופן מיטבי; ועל כן, על פיה אין פגם בהפרדה בין דת ומדינה.
ג. קיים קשר מהותי בין תורת ישראל וארץ ישראל, ולמדינת ישראל משמעות הלכתית ומוסרית גדולה במערכת הקדושה היהודית. מחזיק בגישה זו הרמב"ן, בפירושו לויקרא יח כה, שמעלה ש'עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ישראל, היא ארץ ה'. הרמב"ן גם פסק כי יש לכבוש את ארץ ישראל מידי הנוכרים, בנסיבות המאפשרות את זאת. אף הוגים חילוניים והומניסטיים מחזיקים בעמדה זו, אלא שעל דרך האלגוריה, הם נתנו משמעות מוסרית לטעם ההלכתי.
ד. תאולוגיה של גאולה היסטורית, ותפישת מדינת ישראל כמגלמת ישועה של ה' וקיום הבטחותיו בדבר קץ הגלות. תאולוגים המשתייכים לאסכולה זו מפרשים את האירועים שהתרחשו מאז ייסוד הציונות, כמעין אתחלתא דגאולה. השואה כמו הקמת מדינת ישראל ופריחתה מוסברים על רקע סיום תקופת הגלות, וקיום הבטחת האל, המובעת בחזון הנביאיםשלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, תל אביב תש"ם; אמיל פקנהיים, על אמונה והיסטוריה, ירושלים תשמ"ט..
מונחים בציונות
לקריאה נוספת
מחקרים
בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א-ג, תל אביב: הוצאת מערכות, 1972-1955
דוד ויטל, המהפכה הציונית, 3 כר', עם עובד, 1991-1978
גדעון שמעוני, חיים אבני, (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי, ירושלים: הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית והוצאת מוסד ביאליק, 1990
שמואל אלמוג, לאומיות, ציונות, אנטישמיות: מסות ומחקרים, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית, תשנ"ב 1992
אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ב 1993
פנחס גינוסר, אבי בראלי (עורכים), ציונות – פולמוס בן זמננו: גישות מחקריות ואידאולוגיות, הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, באר שבע, 1996
אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות, תל אביב: הוצאת שוקן, 1997
יואל רפל, אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1997
בן הלפרן ויהודה ריינהרץ, הציונות: יצירתה של חברה חדשה (תרגמה מאנגלית עדה פלדור), ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000
גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, (תרגום: סמדר מילוא), ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2001
אניטה שפירא, ככל עם ועם – ישראל 1881–2000, מרכז זלמן שזר, 2014
יצחק קונפורטי, עיצוב אומה – המקורות התרבותיים של הציונות, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2019
Arieh Saposnik, Zionism's Redemptions: Images of the Past and Visions of the Future in Jewish Nationalism, Cambridge University Press, 2022
מקורות
אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג 1943
חן מלך מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943
חן מלך מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א 1981
אהוד בן עזר, אין שאננים בציון, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ו 1986
מוקי צור, ציונות: מבחר כותבים, 2008
קישורים חיצוניים
אתר הארכיון הציוני המרכזי
אתר תנועת העבודה ההיסטורית בישראל – מכיל מסמכים רבים מתקופת יישוב הארץ
א. ב. יהושע, המהפכה הציונית – האם יש לה המשך, יהדות חופשית, 2003
יצחק קונפורטי, לאומיות יהודית במאה ה-19, באתר "תולדוט – אתר ההיסטוריה", ספטמבר 2009
קובי דנה, עיונים בכתבי הציונות: הוגים ומגשימים, שבעים פנים לציונות, 2018.
ישיבת הוועד הפועל הציוני, לראשונה בישראל, יומני כרמל, ספטמבר 1948 (התחלה3:27)
'עלייה ראשונה? הוויכוח על ראשיתה של הציונות', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
אריה דובנוב, החזון הנשכח של הציונות הרב-לאומית, באתר הזמן הזה, מרץ 2019
התנועה הציונית: תמונות, סיפורים, אישים, כרזות ועוד, באתר הספרייה הלאומית
דן שיפטן, היעדים הלאומיים של ישראל - פרספקטיבה כוללת, המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, דצמבר 2020.
מנחם פיש, המהפכה הציונית - והקמים עליה מבית, ההוצאה לאור של אוניברסיטת ת"א, 2021
דיון בספרו של מנחם פיש "המהפכה הציונית והקמים עליה מבית", סמינר במכון כהן, אוניברסיטת ת"א, 14 במרץ 2013
שאול מגיד, הכרחיותה של הגלות (אנ'), הוצאת עין 2024. Shaul Magid, The Necessity of Exile: Essays from a Distance, Ayin Press
רפאל זגורי-אורלי, אחרון הציוניםתיאור הספר באתר ההוצאה, הוצאת רסלינג 2024
מכונים לחקר הציונות
הציונות: מאסף, לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, כ"ג, באתר אוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
*
קטגוריה:לאומיות | 2024-10-01T14:19:50 |
בנימין זאב הרצל | בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl, בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה "חוזה המדינה", המדינאי שפיתח, גיבש וארגן באופן משמעותי את רעיון הציונות המדינית. ביוזמתו כונס הקונגרס הציוני הראשון באוגוסט 1897, והצלחת הקונגרס וכינוסו באופן מתמיד הביאו את הציונות לתפקד כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת, הן ברחבי העולם היהודי בתפוצות והן בקרב יהודי ארץ-ישראל.
לפני שהחל במפעלו הציוני (בשלהי 1894), היה הרצל משפטן, סופר, מחזאי ועיתונאי.
חלק מרכזי בפועלו הציוני של הרצל עד מותו (בקיץ 1904) היה בתחום הדיפלומטיה. במסגרת מסעותיו ברחבי היבשת, הביא את בשורת הציונות ליהדות אירופה, והצלחתו הייתה בעיקר במזרחה. על אף כישלונותיו הדיפלומטיים, הוא הצליח ביעדו להפוך את השאלה היהודית לנושא ציבורי, ובכך תרם לגיבוש פרהסיה יהודית לאומית, שקיבלה ביטוי במוסדות ציוניים שהוקמו עוד בימיו: הקונגרס (כגרעין של פרלמנט ממלכתי), קק"ל (כמכשיר ליצירת תשתית לחיים יהודיים בקנה מידה נרחב), אוצר התיישבות היהודים (כמכשיר פיננסי בלעדיו אין אפשרות לקדם שום יוזמה) וכדומה, כל אלו היו מסד להקמת מדינת ישראל.
ביוגרפיה
משפחתו
שמאל|ממוזער|150px|הרצל בגיל 5 בבית משפחתו בבודפשט
הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), בירת ממלכת הונגריה שהייתה חלק מהקיסרות האוסטרית. בני משפחתו היו מעורים בחברה הכללית. אביו, יעקב הרצל, היה בן למשפחה שמוצאה משלזיה, בוהמיה ומוראביה. בתחילת המאה ה-18 עברה המשפחה דרומה והתיישבה בבלגרד וכעבור 20 שנה עברה לזֶמלין. בזמלין היה סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל (1805-1879) שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בעיר, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות. בשנת 1856 עבר יעקב הרצל לבודפשט.
אמו של הרצל, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836, פשט – 1911, וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית. במאה ה-18 היגרה משפחתה להונגריה ממוראביה וסלובקיה.
הוריו של הרצל נישאו ב-1857. יעקב הרצל פתח בבודפשט עסק משלו, ולאחר נישואיו עם ז'אנט, שגשגו עסקיו במהירות והוא התרחב גם לתחום הבנקאות.
הוא שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, עד למשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873, אז איבד את הונו. לאחר מכן, תוך מספר שנים, הפך שוב לאדם אמיד.
יעקב וז'אנט הרצל שמרו על נאמנות למסורת אבות: היו פוקדים את בית הכנסת הגדול של בודפשט בימי חג ומועד, הדליקו נרות שבת וקידשו על היין בשבת.
בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי, שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867 ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות המדיארית והלאומיות ההונגרית.
ילדותו ונעוריו, 1860–1878
שמאל|ממוזער|150px|הרצל בצעירותו, 1878
הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול של הקהילה הנאולוגית ברחוב דוהאן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859. מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו. תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, וב-1869 הועבר לגימנסיה ריאלית ציבורית. הוא למד בבית הספר הזה יותר מארבע שנים, במהלכן חלה ירידה בציוניו. עניינו במדע פחת והלך ובמקביל נתעוררה בו התלהבות ללימודים הומאניים, לשירה גרמנית והיסטוריה גרמנית. כעבור יותר מ-30 שנה טען כי "רוח אנטישמית" שררה בבית הספר הזה ולאחר שאחד המורים הסביר כי גם היהודים נחשבים עובדי אלילים, החליט להפסיק את לימודיו בו.
ב-3 במאי 1873 ערכו לו הוריו בביתם טקס קונפירמציה לציון גיל הבר מצווה. עם זאת, אין ראיות לכך שעלה לתורה בבית הכנסת.
בפברואר 1875, באמצע שנת הלימודים, הוציאו אותו הוריו מבית הספר הריאלי. בהמשך אותה שנה, עבר ללמוד בגימנסיה האֶוַנגֶלית של פשט, שרוב תלמידיה היו יהודים. בגיל 15 התחיל להתעניין בפוליטיקה. בתקופת בית הספר התיכון התעניין בספרות גרמנית, היסטוריה גרמנית ופוליטיקה גרמנית. הוא קרא הרבה ושני המשוררים החביבים עליו היו היינריך היינה וניקולאוס לנאו. בבית הספר החדש השתפרו ציוניו מאוד ובשנת לימודיו האחרונה כבר היה תלמיד למופת.
לקראת בחינות הגמר, החליטו הוריו לעקור לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, כדי לתת לו את האפשרות ללמוד באוניברסיטה הטובה ביותר בקיסרות. ב-7 בפברואר 1878 חלתה פאולינה, אחותו בת ה-19, בטיפוס והיא נפטרה. אמו לא רצתה להישאר בבית והמשפחה החליטה לעבור לווינה מיד. הרצל הוצא מבית הספר והמשפחה יצאה לדרכה פחות משבוע לאחר ההלוויה. ביוני 1878 חזר הרצל לבודפשט כדי לעבור את בחינות הבגרות. פרט לגרמנית ולימודי הדת, הוא עבר את המבחנים בקושי, בציונים נמוכים.
לימודי משפטים ועיסוקו כפרקליט, 1878–1885
תקופת לימודיו, 1878–1883
שמאל|ממוזער|180px|הרצל (ראשון מימין) כחבר אגודת הסטודנטים "אלביה", יוני 1881
בווינה התגוררה המשפחה בדירה גדולה ברובע השני, שהיה אזור מגורים אמיד. באוקטובר 1878 נרשם הרצל ללימודי משפטים באוניברסיטת וינה. בתקופה זו כבר קרא הרצל, מלבד גרמנית, גם צרפתית, איטלקית ואנגלית, והיה בעל שליטה טובה גם בהונגרית, לטינית ויוונית. בהתאם לטעם התקופה והמקום, היה להוט אחר המוזיקה של ריכרד וגנר.
בינואר 1880 עבר בדיקה רפואית ראשונה בוועדת הגיוס לצבא, שבה נמצא בריא וכשיר. אולם בבדיקה השנייה, בדצמבר 1880, שונתה ההחלטה והוא נמצא "בלתי כשיר לשירות-שדה צבאי בשעה זו", ללא ציון סיבת הדחייה.
בסתיו 1880 הצטרף הרצל לאגודת הסטודנטים (גרמנית: Burschenschaft) "אַלְבִּיַה" (Albia), בעלת הצביון הלאומי-גרמני, שסיסמתה הייתה, ברוח תנועות השחרור של העת החדשה: "כבוד, חופש, מולדת" ("Ehre, Freiheit, Vaterland").
הרצל היה אחד מארבעה חברים יהודים ב"אלביה". כינויו בהתאגדות היה "טאנקרֶד", שמו של "נסיך הגליל" המפורסם, ממנהיגי מסע הצלב הראשון.
במהלך חורף 1881–1882 קרא בתוך מספר שבועות יותר ממאה ספרים, אחד מהם ספרו האנטישמי של אויגן דירינג, "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית". לימים טען הרצל כי רק אחרי שקרא את הספר הזה, נתן דעתו לראשונה על הבעיה היהודית.
ב-5 במרץ 1883 ערכה "אלביה" אזכרה לריכרד וגנר, שמת בחודש הקודם. הדובר הראשי באספה ההמונית היה הרמן באהר, שזכה לתשואות רמות כשדיבר בזכות הפאן-גרמניות ה"ארית" ו"אנטישמיות וגנרית". ב-7 במרץ חיבר הרצל מכתב אל האגודה, בו הביע את צערו על כך שהאזכרה הפכה ל"הפגנה אנטישמית" וטען כי "מי שאינו מוחה בקול רם נגד מאורעות כאלה שותף באחריות להם". הוא כתב, "ברור למדי כי בהיותי מוכתם בכתם של 'שמיות'... הייתי נמנע כיום מלבקש להתקבל כחבר באגודה" והודיע על התפטרותו ממנה. אלא שחברי האגודה הזועמים סירבו לאשר את התפטרותו וב-3 באפריל הודיעו לו במכתב על הדחתו.
דוקטור למשפטים, 1884–1885
שמאל|ממוזער|180px|הרצל כמתמחה בבית המשפט, בין אוגוסט 1884 לאוגוסט 1885.
במאי 1883 עברה משפחת הרצל לרובע הראשון, האריסטוקרטי. בתחילת יולי 1883, ניגש לבחינה הממשלתית במשפטים, אולם לא השיג בה תוצאות טובות, אך ב-1884 ניגש לבחינות הסיום ובחודש מאי הוכתר בתואר "דוקטור יוריס" (דוקטור למשפטים). ביולי 1884 נעשה מתמחה בבית המשפט המחוזי בווינה. בתקופה זו החל לצמח זקן. במהלך חורף 1884–1885 הסתבך בשלושה סכסוכים שונים, שבסופם הזמין את יריביו – פרקליט, מזכיר ועד הבורסה ואדם שתפס את כסאו במועדון – לדו-קרב, אחד מהם באקדחים, אולם שלושתם לא יצאו לפועל. לאחר תשעה חודשי התמחות, קיבל הרצל העברה לזלצבורג, כדי שיוכל לבקר את הוריו שביוני 1885 עברו להוֹל שבאוסטריה עילית, לצורך ריפוי של אביו שסבל ממיחוש-אזניים. הרצל החליט שלא לעסוק בפרקליטות ולאחר שבעה שבועות בזלצבורג, כשנסתיים הריפוי של אביו, התפטר ממשרתו. לאחר מכן יצא למסע, בגרמניה, בלגיה והולנד. רגשותיו כאוסטרי הקשור לתרבות הגרמנית העמיקו, ובשובו לווינה ויתר על אזרחותו ההונגרית ונעשה אזרח אוסטרי.
הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, לתיאטרון ולספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום יהודים שעסקו במקצוע.
נישואים, עיתונאות ותיאטרון, 1886–1892
שמאל|ממוזער|170px|הרצל הצעיר
בפברואר 1886 הכיר הרצל את יוליה (ז'ולי), בתו של יעקב נשאואר, תעשיין מיליונר, והתאהב בה. ביולי אותה שנה נסע לבזל, לפריז ולנורמנדי, שם נשאר עד אמצע אוגוסט, וכתב מאמרי-מסע שהודפסו בעיתונים בווינה ובברלין. בעקבות כאבי ראש כרוניים, נסע ב-26 בפברואר 1887 לאיטליה למשך יותר מחודש, ובעת שהותו בה כתב סדרת פיליטונים, בשלים יותר מאלה שכתב עד אז. באפריל חזר לווינה, ואז כבר היה די מפורסם בחוגים הספרותיים. העיתונים הדפיסו את הטורים שלו. אחד מהם היה ה"נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse), העיתון הווינאי החשוב ביותר. רק בספטמבר 1887 נפגש שוב עם ז'ולי. בסתיו אותה שנה פרסם הרצל מספר פיליטונים ישנים בצורת ספר בשם "חדשות מוונוס" (Neues von der Venus). עם הזמן הפך לאחד הטובים ביותר שבפיליטוניסטים בעולם הדובר גרמנית. כבר בתקופת לימודי המשפטים, החל הרצל לנסות להעלות על הבמה מחזות פרי עטו, קומדיות קלות, אולם במשך השנים נדחה מספר פעמים על ידי התיאטראות שפנה אליהם ובראשם הבורגתיאטר (התיאטרון העירוני) של וינה. בפברואר 1888 הועלה סוף־סוף מחזה פרי־עטו על הבמה – הקומדיה "הוד רוממותו". הצגת הבכורה בתיאטרון הגרמני בפראג זכתה לתשואות וביקורות טובות וכעבור מספר שבועות הועלה המחזה גם בברלין. באביב 1888 פרסם אוסף מסות, סיפורים קצרים ורשמי-מסע בספר בשם "ספר הסכלות" (Buch der Narrheit). בקיץ נסע דרך גרמניה לאנגליה, בה שהה כחודש ימים. סדרת המאמרים שכתב במסע התפרסמה גם היא ב"נויה פרייה פרסה". באמצע אוגוסט חזר לאוסטריה דרך גרמניה. כשחנה בלילה במיינץ, בדרכו החוצה מבית בירה, הטיח בו בריון צעיר את הגידוף האנטישמי "הפ הפ!" וכל הנוכחים פרצו בצחוק רם. זו הייתה הפעם הראשונה שחווה אנטישמיות באופן אישי.
בווינה פנה אל הוגו ויטמן וכתב איתו את הקומדיה "מסיגי גבול" (Wilddiebe), שהתקבלה לבורגתיאטר והוצגה זמן רב בפני אולמות מלאים, ומאוחר יותר גם בתריסר תיאטראות ברחבי גרמניה. במאי 1889 קיבל הבורגתיאטר את מחזהו "הפליט" (Der Flüchtling). המחזה הוצג לראשונה תחת שמו המלא של הרצל, וההצגה זכתה בשבחים רבים.
ב-25 ביוני 1889 נישא הרצל לז'ולי. הטקס נערך בעיירת הנופש רייכנאו ואת טקס הקידושין ערך ד"ר אדולף ילינק, הרב הראשי של וינה. ביולי-אוגוסט בילה הזוג בירח דבש בשווייץ וצרפת. עד נישואיו, התגורר הרצל בבית הוריו. עתה עבר הזוג להתגורר בדירה ברובע הראשון של וינה. נישואיו של הרצל לז'ולי היו כישלון חרוץ כבר מתחילתם. במרץ 1890 נולדה בתו הבכורה, פאולינה. עוד בפברואר אותה שנה, עלה על הבימה בפראג המחזה החדש שכתב, "מה יאמרו הבריות?" (Was Wird Man Sagen) – סאטירה אנטי-פמיניסטית על הנישואים. בשנת 1890 הוצגו מחזותיו בכ-17 תיאטראות בגרמניה ואוסטריה, אולם באוקטובר אותה שנה נחל המחזה "מה יאמרו הבריות?" כישלון חרוץ ושוב לא נמצא אף תיאטרון שהסכים לקבל מהרצל מחזה. בפברואר 1891 התאבד חברו, היינריך קאנא (Kana). התאבדותו זעזעה את הרצל והגבירה את עצבותו מחיי הנישואים האומללים שהעיקו עליו. הרצל נטה לדיכאונות וז'ולי ניסתה להתאבד. ב-10 ביוני 1891 נולד בנו, הנס, שלא נימול לאחר לידתו. באוגוסט אותה שנה, נפרד הרצל מאשתו. הוא נסע לצרפת, והודות לרשמי המסע שלו שפורסמו ב"נויה פרייה פרסה", הציע לו העיתון בתחילת אוקטובר 1891 לשמש ככתב העיתון בפריז. בפברואר 1892 הגיעו ז'ולי והילדים לבקרו בפריז. זו הייתה הפעם הראשונה שראה את ילדיו מזה שבעה חודשים. באפריל עברו אשתו וילדיו להתגורר איתו בדירתם החדשה, ברובע מהודר בפריז, וכעבור מספר שבועות עברו להתגורר איתם גם הוריו של הרצל.
תקופת עבודתו כעיתונאי בפריז, 1892–1895
שמאל|ממוזער|170px|הרצל כעיתונאי בצרפת, בשנת 1894 לערך.
במסגרת עבודתו ככתב העיתון "נויה פרייה פרסה" בפריז, סיקר הרצל ב-1892 משפט תביעה נגד האנטישמי אדואר דרימון, וקרא לראשונה את ספרו, "צרפת היהודית". לימים טען כי דרימון סייע לו "להבין את האנטישמיות הבנה היסטורית". שערוריית פנמה שפרצה באותה שנה, הביאה איתה התפרצות אנטישמית. באחת מאספות ההמונים, שמע הרצל בפעם הראשונה צרחות "מוות ליהודים!". כתבותיו מפריז היו מאוד מאוזנות, אולם באוזני מכריו הצרפתים הביע בגלוי את דעתו על המתרחש בצרפת. באפריל 1893 הופיע שמו ברשימה רשמית של "זרים עוינים" שהוגשה על ידי המשטרה הצרפתית לשר הפנים של צרפת.
רעיון ההתבוללות באמצעות התנצרות, 1893–1894
בתחילת שנות ה-90 עבר על הרצל משבר פנימי חריף. אמונתו בכך ששנאת היהודים הייתה שריד של העבר, שיחלוף ויאפשר טמיעה בחברה האירופאית, נכזבה כשהאנטישמיות הפכה מתנועת שוליים לכוח בר-קיימא, במקביל להיחלשות הפוליטיקה הליברלית בכל היבשת.
בינואר 1893 סירב להשתתף בפעילות האגודה הווינאית למלחמה באנטישמיות (נוסדה ב-1890), גוף שפעל ברוח תפישת העולם הליברלית, וגינה אותם כנאיבים ועיוורים מרצון למציאות: שנאת היהודים לא נבעה מבורות ודעות קדומות סתם, אלא ממתחים חברתיים ופוליטיים ממשיים שהיו נטועים לגמרי בהווה. הרצל נסחף לרעיונות רדיקליים יותר ויותר לפתרון השאלה היהודית, כשהוא נע בין תביעות מן היהודים להשיל את מה שראה כפחדנותם וקלקולם המוסרי, ועד לדרישה מן החברה הנוצרית לקבל אותם; הצורך להשיג בסיס אמיתי לאיתנות נפשית וכבוד עצמי יהודי, שהיה חיוני בטרם השגת כבוד מן החוץ, לא הרפה ממנו.
לברון פרידריך (בדז'יך) פון לייטנברגר (Leitenberger), נשיא האגודה הקתולי שהציע לו להשתתף בפעילות נגד אנטישמיות, השיב הרצל כי היהודים חייבים להיפטר מאותן "תכונות שליליות שבגללן לא סובלים אותם", ושיש רק פתרון אחד: התבוללות מוחלטת שתושג באמצעות המרת הדת ונישואי תערובת. הרצל טען במכתבו אליו, כי "יש לאנטישמיות אספקטים חיוביים" ושהיא "תחנך את היהודים" ותקים "דור שיעשה רושם מצוין". לדבריו, "יש לטבול ילדים יהודים לנצרות קודם שהם אחראים למעשיהם, לפני שיוכלו לפעול בעד או נגד, ולפני שהמרת הדת תוכל להתפרש כחולשה מצדם. מוכרחים להיעלם בהמון!". עם זאת, דאג להבהיר שאין בכוונתו לחרוץ "משפט חמור מדי על היהודים". לדבריו, "הרבה ביהודי יש לסלוח, שכן, סוף כל סוף, הוא חי תמיד בשטח אויב".
במכתבו הבא אל לייטנברגר, העלה הרצל את הרעיון לארגן תנועת התנצרות המונית שתדאג להטבלתם הקולקטיבית של יהודי אוסטריה, בתנאי שהכנסייה תיקח על עצמה את המאבק באנטישמיות. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הגה בכך – כבר ב-1882 כתב ביומנו שבטווח הרחוק, היהודים יתנצרו ויתבוללו כליל בחברה באמצעות נישואי תערובת "על בסיס של דת-מדינה משותפת" – אך עתה ביקש הרצל לקדם זאת אקטיבית, ותכנן ליזום ריאיון עם האפיפיור. בתקופה בה התנצרות אופורטוניסטית זוהתה כמעשה יהודי במובהק, עד כדי כך שאף תומכים מושבעים בהכחדה עצמית מרצון של היהודים נרתעו מכך (אם כי חלקם דגלו בטבילת ילדים בגיל הינקות, דבר שאף הרצל שקל עבור בנו הנס), ביקש הרצל לשוות לתוכניתו גוון אחר לגמרי. המרת הדת נועדה בחזונו להתבצע חגיגית ובפומבי, באתרים כמו קתדרלת סטפנוס הקדוש בווינה, כשהמנהיגים המובילים אותה לא יוטבלו – הרצל עצמו ציין במספר מכתבים מן התקופה כי אף שבהחלט איננו רואה בשלילה התנצרות, והוא נעדר כל סנטימנט חיובי לדת היהודית, אקט כזה יהווה חוסר כבוד עצמי וישבור את לבו של אביו.
ב-20 במאי 1893 נולדה להרצל בתו, טרודה. לידתה חיזקה את החלטתו לחסוך מילדיו את ייסוריו שלו כיהודי, וביוני 1893, במהלך חופשת קיץ באוסטריה, פנה עם רעיון ההתנצרות ההמונית למוציאים לאור של עיתונו, "נויה פרייה פרסה".
יוזמתו החרידה את המכותבים עמם דן אודותיה, עורך עיתונו, מוריץ בנדיקט, והברון פון לייטנברגר. בנדיקט ניער את הרצל מחזונו כשכתב לו: "גזעך החזיק ביהדות במשך מאה דורות ואין לך זכות לשים לכך קץ". תוכנית ההתנצרות ההמונית מוזכרת רק ביומנו.
הרצל שב מאוכזב לפריז, שם הבין כי תוכניתו להמרת הדת הייתה תמימה. ביומנו כתב: "הבעיה היהודית אינה לאומית ואינה דתית, אלא חברתית". באוקטובר 1893 נתקף בקדחת. בְירכיו התפתחו כיבים, והוא נזקק לניתוח. בתקופת החלמתו הממושכת כתב את "ההערה" (Die Glosse), מחזה בחרוזים המתרחש בבולוניה במאה ה-13 ודן בקשיי הנישואים, אולם גם הוא נדחה על ידי הבורגתיאטר של וינה. בקיץ 1894 חזר לחופשה באוסטריה. מדי יום התפרסמו ידיעות על תקריות אנטישמיות בבירות מרכז אירופה. לעמיתו הלא-יהודי בעיתון, הסביר הרצל: "אנחנו דבקים בממון משום שהדיחו אותנו אל הממון... אופיינו נשחת על ידי לחץ והוא טעון תיקון על ידי לחץ מסוג אחר... אף על פי כן האנטישמיות עשויה להועיל לאופיים של היהודים. חינוך מושג רק באמצעות מהלומות קשות. סגולת החיקוי של דרווין עתידה להתגלות. היהודים יסתגלו. דומים הם לכלבי-הים, אשר תאונה של הטבע הטילה אותם לתוך המים... בשובם ליבשה, ואם יוכלו להישאר עליה כמה דורות, ישובו הסנפירים שלהם וייהפכו לרגליים". בדרכו חזרה במרכבה אל בית הוריו בבאדן, קראו אחריו שני פרחי-קצונה "חזיר יהודי"! (Saujud). באוקטובר 1894 שב לפריז. בתקופה זו עדיין לא חשב על פתרון לאומי. פחות משנה לפני התעוררותו כציוני, חשב הרצל כי אם אמנם "ישובו היהודים הביתה באחד הימים (ויתקבצו בארצם), הרי למחרתו יתברר להם כי אינם עוד עם אחד. מאות בשנים נשתרשו בתרבויות ולאומים שונים, נבדלים זה מזה. קבוצות־קבוצות".
ב-1894 כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק - הוא אדם אמנותי ועדין-נפש הרוצה להתקבל בחברה הנוצרית בזכות עצמו, אך אינו יכול לחמוק מהזיהוי של היהודים כספסרים מעוררי שאט-נפש. במסע חיפושו אחר חירות פנימית וכבוד עצמי הוא נקרע בין האמונה הליברלית בכך שבני-האדם שווים ושכל האפליות תתבטלנה עם התפשטות הקדמה, לבין המציאות החברתית הגוזרת עליו כליאה בגטו חברתי-מעמדי גם לאחר ביטול הגטו הממשי. מילותיו האחרונות של גיבור המחזה הן "אני רוצה החוצה! החוצה מהגטו!". המחזה משקף את יאושו של הרצל ואת אובדן אמונתו באפשרות של קבלת היהודים לחברה, הן בגלל אופיים הריאלי שאותו הוא ביקר קשות, והן בגלל דעותיה המושרשות של הסביבה הנוצרית. כמו כן, הרצל בעקבות כתיבת המחזה, הפנים את הצורך לפעול למען העם היהודי. יותר מכך, פרופ' בן-ציון דינור ראה במחזה את "נקודת-המוצא לתפיסתו הציונית" של הרצל.
משפט דרייפוס, 1894–1895
ממוזער|שמאל|200px|טקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, 1895
מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם העמיקו כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח "נויה פרייה פרסה" בפריז.
הרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס, אולם בהמשך היה משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע. הוא נכח באולם בית המשפט בעת מתן פסק הדין ב-22 בדצמבר 1894, בו הוכרז שדרייפוס אשם ונידון למאסר עולם, וכעבור שבועיים, ב-5 בינואר 1895, היה אחד מבין מספר עיתונאים שהורשו להיכנס לכיכר הגדולה שבה נערך טקס השפלתו הפומבית של דרייפוס. הרצל התרשם מעמידתו האיתנה. הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, שהורשע בבגידה, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!". ההמון שהתדפק על שערי הברזל צעק "מוות ליהודים!" אולם בכתבה של הרצל על הטקס, שוּנתה הקריאה ל"מוות לבוגדים!". עורכי העיתון, אדוארד באכר ומוריץ בנדיקט, סברו שעדיף שלא ללבות עוד יותר את אש האנטישמיות שבערה בווינה באותם ימים. הבולשת הצרפתית בדקה עתה בקביעות את מכתביו של הרצל. ב-21 במרץ 1895 צוינה בדו"ח המשטרתי על הרצל "איבתו לצרפת".
ישנה מחלוקת לגבי הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טען כי ביומניו מהשנים 1895–1897, מתחילת כתיבת יומנו המדיני ועד הקונגרס הציוני הראשון – השנים המעצבות, שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל, מוזכר דרייפוס רק פעמיים.
ואמנם, רק ב-1899 ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני.
הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר "ארמון בורבון".
משפטו והשפלתו של דרייפוס אולי לא נטעו אצל הרצל את רעיון הקמת מדינה יהודית עצמאית, אך הם היו בבחינת הקש האחרון. הרצל החליט עתה לעמוד בראש פעולה עולמית למען היהודים, והתחזקות האנטישמיות גם במקומות אחרים באירופה חיזקה את החלטתו. בפברואר 1895 נשמעו בפרלמנט האוסטרי דרישות לגירוש כל היהודים מאוסטריה והחרמת רכושם. במועצת העיר של וינה ישבו 56 אנטישמים. האנטישמים התחזקו גם באספה הלאומית בצרפת וגם ברייכסטאג בגרמניה. הרצל הגיע למסקנה כי על היהודים לצאת מאירופה.
הוא החליט כי יש למצוא בעולם טריטוריה מתאימה ולנהל משא ומתן בדבר ריבונות יהודית עליה. ההגירה היהודית אליה תיעשה בצורה מאורגנת, גלויה ובקנה-מידה גדול, תוך הסכמה מלאה של מדינות מושבם הנוכחיות של היהודים. הכל צריך להיות מוכן למהגרים עם הגעתם, השיכון, התעסוקה ומוסדות החינוך. יציאתם תמומן על ידי מלווה יהודי עולמי.
כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני, שהושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים רבים שנשלטו על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים ועמים נוספים ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת-הלאומים.
הרצל השלים עתה בחייו שני מעגלים: מעבר מלאומיות גרמנית לקוסמופוליטיות ומקוסמופוליטיות ללאומיות יהודית.
הוא החליט "לכתוב ספר לטובת היהודים".
פנייתו אל הברון הירש, 1895
בשנת 1895 החל הרצל בניסיונותיו לשכנע יהודים עשירים לתמוך בתנועה הציונית הממוסדת בהנהגתו. בחודש מאי פנה לנדבן היהודי ואחד מעשירי העולם, הברון הירש, במטרה שיעזור לממן את יציאת יהודי אירופה. הרצל הכין תזכיר בן 22 עמודים, באמצעותו הציג את תוכניתו. אולם הפגישה הייתה כישלון. הרצל היה מתוח ותוקפני וללא ידיעה מספקת על פעולותיו של הירש. הוא תקף את ניסוייו בארגנטינה, שבמושבות שהקים בה באמצעות יק"א ישבו אז כ-6,000 יהודים בלבד, וטען כי הוא "מגדל פושטי־יד". הרצל טען בפניו שלפני הגירת היהודים יש לחולל בעם שינוי במקומות מושבו: "יש לעשותו אמיץ־לב, נכון למלחמה, חרוץ בעבודה ובעל מידות טובות". הוא טען כי "יש להשפיע על ההמונים על ידי פנייה אל הדמיון, בסמלים כבירים... אומות מושפעות על ידי דגלים, עיטורים, שירים". הירש טען אמנם כי "הגירה היא הפתרון היחיד" וכי "יש די ארצות העומדות למכירה", אולם כינה את רעיונותיו של הרצל "המצאות דמיוניות". פגישתם הסתיימה מבלי שהרצל הספיק להציג בפני הירש את תוכניתו לכינוס קונגרס יהודי בינלאומי שידון בכינון מדינה יהודית. בשובו הביתה, מיהר הרצל להתחיל בכתיבת יומנו המדיני, תחת הכותרת "שאלת היהודים", שהוקדש כולו לשאלה זו בלבד, ללא התייחסות לחייו המשפחתיים או לעבודתו כעיתונאי. היומן מתאפיין בגילוי־לב אנושי, הכולל את חלומותיו, שאיפותיו והפלגות־דמיונו של הרצל ללא שמץ מבוכה. לאחר פגישתו עם הירש, כתב לו הרצל מכתב בו הסביר כי יש בידו תוכנית ודרוש לה הרבה כסף לשם יצירת "אמצעי תעבורה, צורכי־מזון להמונים" וכן "בנין ערים ושכונות חדשות", אולם קודם לכן דרושה "תעמולה עצומה... תמונות, שירים... דגל... את הפוליטיקה של עם שלם – בייחוד עם המפוזר בכל העולם – אפשר לנהל רק באמצעות דברים אשר אין להם שיעור, דברים המרחפים באויר". הרצל כתב כי יציאת היהודים "היא למעשה מבצע עצום של תעבורה, שאין לו תקדים בעולם המודרני" ושלצורך כך בכוונתו לערוך מִלווה יהודי לאומי וביקש מהירש 50 מיליון מארק. נימת המכתב הייתה יהירה. לאחר מכן התחרט הרצל על מכתבו המתנשא לברון הירש.
"נאום אל הרוטשילדים", 1895
הרצל החליט לפנות למשפחת רוטשילד בבקשה לסייע בהקמת "חברת היהודים", שתהיה אחראית על המשא ומתן על קניית ארץ, תארגן את ההעברה ההמונית של המהגרים, ותהווה מעין גרעין של ממשלה חדשה. משפחת רוטשילד אמורה הייתה לגייס למטרה זו את יוקרתה ואת קשריה בעולם, ובעיקר את כספה: תמורת מיליארד פרנקים שתתרום למלווה הלאומי, יהיה אחד מבניה הראשון שיעמוד בראש הרפובליקה החדשה. ביוני 1895 חיבר הרצל תזכיר ארוך בשם "נאום אל הרוטשילדים", אותו התכוון להשמיע בכינוס של משפחת רוטשילד. בתזכיר ניבא הרצל כי הונם של בני משפחת רוטשילד יוחרם במוקדם או במאוחר, וגם הם, כמו כל היהודים, יגורשו מכמה ארצות: "ובארצות שם נבקש מקלט, יהרגו אותנו". לטענתו בתזכיר, ארץ ישראל אינה מתאימה כטריטוריה החדשה, משום שהיא קרובה מדי לאירופה ויש לבודד את המדינה החדשה מן הסערות החברתיות והצבאיות של היבשת. מלבד זאת, רוב היהודים כבר התרגלו לאקלים שונה מזה של המזרח. ארץ הבחירה תיבחר על ידי ועדה של גאוגרפים ואנשי מדעי החברה. התזכיר דיבר על אופייה של המערכת הכלכלית ופירט את סדרי הממשל, הצבא, העבודה והתרבות. התזכיר קבע כי המדינה החדשה לא תהיה תאוקרטיה, מכיוון ש"הדת מאחדת אותנו, המדע עושה אותנו בני־חורין"; וכי שפתה לא תהיה עברית, שכן כמה יהודים מסוגלים לקנות כרטיס־רכבת בלשון זו? לכן השפה העיקרית תהיה גרמנית, בשל קרבתה ליידיש. למרות הפיכתו ליהודי לאומי, עדיין ראה עצמו הרצל גרמני: "הנני יהודי גרמני מהונגריה, ולעולם לא אוכל להיות אלא גרמני".
בינתיים כתב הרצל מכתב אל אוטו פון ביסמרק, קנצלר גרמניה לשעבר, בו סיפר לו על תוכניתו. לאחר מכן כתב לאלברט פון רוטשילד , ראש הענף הווינאי של המשפחה. הוא הודיע לו על כוונתו לפנות אל הקיסר הגרמני וביקש ממנו לשמש כעד על כוונותיו הטובות. גם ביסמרק וגם רוטשילד לא השיבו לו. ביסמרק אמר לאחד ממכריו כי תוכניתו של הרצל היא סכנה הן לגרמניה והן ליהודים.
באמצע יולי 1895 שוב פרצו בווינה מהומות אנטישמיות. ב-27 ביולי 1895 עזב הרצל את פריז והצטרף אל משפחתו בעיירת הקיט אאוסזֶה שבאוסטריה עילית. קירותיה של בקתת הרחצה שעל חוף האגם היו מכוסים כתובות אנטישמיות, אך לצידן היו גם תגובותיהם של נערים יהודים. הרצל העתיק אחת מהן לפנקסו: "אלוהים, שלח את משה אלינו ויאחז בידם של כל יהודינו ויחזירם לארץ־הבחירה". ב-17 באוגוסט הגיע הרצל למינכן, שם נפגש עם ד"ר מוריץ גידֶמן, הרב הראשי של וינה, ועם הנדבן הברלינאי היינריך מאיר-כהן, וקרא בפניהם את כתב היד של "נאום אל הרוטשילדים". לאחר ששמע את דבריו, אמר גידמן להרצל: "אתה מזכיר לי את משה!". שני האישים יעצו לו שלא "לבזבז" את הנאום על משפחת רוטשילד. גידמן יעץ לו "להביא את הרעיון אל העם, בצורת רומן", שעשוי להוביל ליצירת תנועת המונים גדולה.
שובו לווינה, 1895–1896
בחירת לואגר לראשות העיר, 1895
בספטמבר 1895, לאחר היעדרות של חמש שנים, חזר הרצל לווינה והחל במשרתו החדשה כעורך הספרותי של "נויה פרייה פרסה". מספר ימים לאחר הגעתו, זכו האנטישמים בראשות קרל לואגר לרוב במועצת העיר, ולואגר עצמו נבחר לראשות העיר. לואגר כבר נבחר עוד קודם לכן, אלא שגם אז וגם עכשיו, סירב הקיסר פרנץ יוזף, שהיה בעל דעות ליברליות והומניסטיות, לאשר את מינויו לראש העיר. למרות זאת, היה לואגר נערץ על ההמונים. ביום הבחירות יצא הרצל אל הרחובות, שם נוכח עד כמה "עמוקים שורשיה של האנטישמיות בליבות האנשים האלה". בניגוד לרוב יהודי וינה, הצטער הרצל על סירובו של הקיסר לאשר את הבחירה, משום שסבר כי השעיית לואגר רק הגבירה את השנאה ובסופו של דבר יאלץ הקיסר להיכנע להמונים. בנובמבר אמר לרוזן באדֶני, ראש הממשלה הקיסרי, כי מוטב לקיסר לאשר את הבחירה.
בחירתו של לואגר העלתה אצל הרצל את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הוא ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.
קונטרס פוליטי, 1895
ממוזער|280px|חדר העבודה של הרצל (צולם בין השנים 1880–1904)
בתוך מספר שבועות מחזרתו לווינה, כבר התכתב הרצל עם יהודים בכל רחבי העולם שהתענינו בתוכניתו. בעקבות עצת אביו לפנות אל ההמונים, שכתב הרצל את "הנאום אל הרוטשילדים" לקונטרס פוליטי. הוא דרש משני עורכי ה"נויה פרייה פרסה", באכר ובנדיקט, לפרסם את תוכניתו בגיליון יום ראשון של העיתון, כאשר על עמוד השער תופיע הכותרת "הפתרון לשאלת היהודים, מאת ד"ר תיאודור הרצל". הרצל התכוון לפנות אל היהודים בדרישה לשאול שאלות ולהעיר הערות, ובכך לפתח ויכוח שיצור עניין בנושא. אולם בנדיקט חשש מתגובה אנטישמית וסירב לדרישתו של הרצל. לאחר מכן כתב הרצל ביומנו: "אני אהיה פרנל של היהודים". ב-11 בנובמבר 1895 יצא לפריז. באותו יום שוב התרחשו מעשי אלימות בווינה, משום שיום קודם לכן שוב סירב הקיסר לאשר את בחירתו של לואגר לראשות העירייה. בפריז נפגש הרצל לשלוש שיחות ממושכות עם הרב הראשי של צרפת, צדוק כהן. זו הייתה הפעם הראשונה שהרצל ביקש להיפגש עמו, אף על פי שהתגורר בפריז במשך ארבע שנים. כהן הביע את אהדתו לתוכניתו של הרצל והציג אותו בפני מספר אינטלקטואלים יהודים צרפתים. כאשר אחד מהם הדגיש בפני הרצל כי לאומיותו היא צרפתית, השיב לו הרצל: "מה? האם אין אתה ואני משתייכים לאותה אומה? מדוע נחרדת כשנבחר לואגר? מדוע סבלתי אני כשהואשם קפיטן דרייפוס בבגידה במולדת?". בפריז נפגש הרצל גם עם מקס נורדאו, שהיה אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה. נורדאו נסחף מיד אחר רעיונו. למחרת יצא ללונדון וביקר אצל ישראל זנגוויל, שהיה סופר יהודי-אנגלי ידוע. זנגוויל הסכים עם תוכניתו של הרצל וטען כי הוא תומך במדינה יהודית מנקודת השקפה גזעית: "הננו גזע, לכן הננו אומה". הרצל חלק על השקפה זו וטען: "הננו יחידה היסטורית, אומה רבת ניגודים אנתרופולוגיים. אבל גם בכך די למדינה יהודית. אין אומה בעלת אחידות גזעית". באמצעות זנגוויל, הכיר הרצל מספר אישים מרכזיים בקהילה היהודית של לונדון. אחד מהם היה סר סמואל מונטגיו, בנקאי חשוב וחבר פרלמנט, שנענה לתוכניתו של הרצל בהתלהבות, אך התנה את תמיכתו הפוליטית והכספית בכך שהמדינה היהודית תקום אך ורק בארץ ישראל, וטען כי ניתן לקנות אותה תמורת שני מיליון לירות שטרלינג. בנאומו במועדון המכבים, השמיע הרצל לראשונה את תוכניתו בפומבי. הנאספים קמו על רגליהם והריעו לו ומיד בחרו בו לחבר-כבוד של המועדון. עם שובו לווינה, החל לעבוד על הקונטרס. הוא ניסח מחדש והרחיב את "הנאום אל הרוטשילדים" למאמר יותר עובדתי ופחות מליצי, והשתדל להימנע מיצירת רושם של אגדה אוטופית או רומן פוליטי. סיפורים אוטופיים דמיוניים היו נפוצים בשנות ה-90 של המאה ה-19, והרצל חשש שישוו אותו לתיאודור הרצקה, שהיה עורך כלכלי של "נויה פרייה פרסה" וכתב ב-1890 את הרומן "ארץ החופש" (Freiland) – תוכנית למדינה אוטופית באפריקה המשוונית, שהעיתונות הפופולרית לעגה לו ולעלילותיו. הרצל סבר כי להבדיל מתוכניותיהם של בעלי האוטופיות הללו, מדינת היהודים תוקם בעזרת "כוח טבע" והוא "מצוקת היהודים". ב-24 בדצמבר הגיע הרב גידמן לבקרו. הרצל היה עסוק בהדלקת עץ חג המולד עבור ילדיו והרב מחה על כך שמנהג נוצרי זה מתקיים בביתו של האדם שרואה עצמו כגואל היהודים. הרצל הגיב על כך: "לא אניח שילחצו עלי. לדידי יקראו לו אילן־חנוכה".
הקונטרס "מדינת היהודים" (1896)
הרצל הבין שהשאלה היהודית מחייבת פתרון לאומי ופוליטי. הוא סבר שרק על ידי הקמת מדינה לעם היהודי, תיפתר מצוקת היהודים ותיעלם האנטישמיות. את חזונו הוא פרסם בפברואר 1896, בקונטרס בן 68 עמודים, וקרא לו "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים".
הרצל הציע בספרו פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. הוא הדגיש בו כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי למדינה משלו, שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל.
לא נמצא מוציא לאור בעל מוניטין שהסכים לפרסם את הספר, והרצל הוציאו לאור אצל מקס ברייטנשטיין, יהודי מתבולל שהיה בעליה של חנות ספרים קטנה בווינה. ב-17 בינואר 1896 פורסמה ב"ג'ואיש כרוניקל" של לונדון תמצית קצרה של הספר. עורכי העיתון "נויה פרייה פרסה" נתקפו בהלה משום שהרצל זוהה ב"כרוניקל" כעורך האחראי של העיתון הווינאי. בעקבות זאת לחצו על הרצל לעכב את הדפסת הספר, אך הרצל סירב להמתין. הספר זכה לפרסום רב לאחר הוצאתו, אולם גם ובעיקר ללעג ולביקורת שלילית. מיעוט הקוראים האוהדים היו בעיקר יהודים רוסים שהתגוררו בגרמניה ובאוסטריה. עיתוני וינה תקפו את הרצל ואת הקונטרס שלו. הסופר היהודי שטפן צוויג כתב כי "שום אדם בווינה לא הושם ללעג כהרצל". עיתונו של הרצל שמר על שתיקה. בנדיקט הפר את הבטחתו המוקדמת להרצל לפרסם בעיתון ביקורת על הספר והוציא פקודה האוסרת להזכיר אותו ואת הנושא בו הוא עוסק בטורי העיתון. לאחר פרסום הקונטרס, הפסיק פתאום הרב הראשי גידֶמן את תמיכתו בהרצל. העיתונות הגרמנית-יהודית תקפה את הרצל כדמגוג חסר אחריות וכשקרן. נציגיהן של כ-500 קהילות יהודיות באוסטריה-הונגריה הגישו עצומה לקיסר וביקשו לאסור בחוק את הציונות כתנועה אנטי-דתית.
ההנהגה היהודית בהונגריה חששה מכך שהממשל יקבל את הטיעונים הציוניים ויכיר בתנועה, ולראשונה מזה חצי יובל התאחדו האורתודוקסים והנאולוגים בהצהרת גינוי משותפת. הרב אריה ליפשיץ, ראש לשכת היראים, כתב: "המגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה".
עם זאת, בווינה תמכו בהרצל אגודות הסטודנטים היהודיות באוניברסיטה, שהרצל עצמו התעלם מהן כשהיה סטודנט. הרצל גם הופתע לגלות כי ישנם ציונים ותיקים, רובם יוצאי מזרח אירופה, שייסדו כבר מעין תנועה ציונית. רק עתה קרא הרצל לראשונה את ספרו של פינסקר "אוטואמנציפציה!", והופתע מהדמיון לספרו, הן בניתוח הבעיה והן בפתרון המוצע לה. קריאתו של הרצל הדהדה בקרב יהודי מזרח אירופה והופעתו עוררה בהם התלהבות. הוא הוצף במכתבי תמיכה ממקומות שונים באירופה, בעיקר ממזרח אירופה. באספת המונים בסופיה שבבולגריה, הכריזו עליו כמשיח. "מדינת היהודים" תורגם למספר שפות. באמצע מרץ 1896 התגברה אצלו תחושת הפעמת. רופאו אבחן אצלו "מחלת־לב מחמת התרגשות" והמליץ על מנוחה ממושכת, אולם כעבור מספר ימים המשיך הרצל בעבודתו הקדחתנית. מרוב כתיבה, נתקף עווית בידו הימנית ובמשך מספר שבועות לא יכול היה לכתוב. מבקרים רבים החלו להגיע אל ביתו. במאי אותה שנה ביקר אותו דוד וולפסון, שמהר מאוד נעשה לראש עוזריו. בסוף מאי ביקר אותו מנחם אוסישקין. היה זה המגע הראשון של הרצל עם תנועת "חובבי ציון" ברוסיה. בפגישתם הראשונה של הרצל ואוסישקין הם לא פסקו להתווכח. כשעזב את ביתו של הרצל, העיר אוסישקין כי הרצל "אינו יודע ולא־כלום על היהודים. לכן הוא סבור שיש רק מכשולים חיצוניים לציונות".
הספר "מדינת היהודים" היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל לפני תחילת ההתיישבות בפועל – הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות, ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו של הרצל הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות.
באפריל 1896 החליט הרצל לפנות שוב אל הברון הירש, אך היה זה מאוחר מדי. הירש נפטר באחוזתו בהונגריה. ביומנו כתב הרצל: "אבד ליהודים הירש, אך אני בא במקומו, וכשאסתלק אני, יהיה להם אחר. חייב להיות קו־עלייה".
פעילות מדינית, 1896–1904
על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה שהייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). הופעתו של הרצל העבירה את זירת הפעילות הלאומית אל מערב אירופה, כאשר מפעלם של חובבי ציון במזרחה ובמרכזה הועמד בסכנת קיום עם פרוץ הפולמוסים בשאלת היחס למסורת.
פנייתו לקיסר הגרמני ונסיעתו לקושטא, 1896
שמאל|ממוזער|100px|אות המג'ידיה
הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לריאיון אצל הקייזר הגרמני וילהלם השני, שעמד בראש הקיסרות הגרמנית. הוא תכנן לבקש מהקייזר להפעיל את השפעתו על הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני לטובת הענקת צ'ארטר ליישב יהודים בארץ ישראל.
התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה, ובתמורה תוחכר ארץ ישראל ליהודים. בתיווכו של ויליאם הכלר, כומר השגרירות הבריטית בווינה, הצליח הרצל להיפגש באפריל 1896 עם פרידריך הראשון, הדוכס הגדול מבאדן, דודו של הקיסר. הרצל הצליח לשכנע את הארכידוכס בנחיצות פגישה מדינית. מבלי לספר זאת להרצל, המליץ עליו הדוכס לפני הקיסר.
עוד במרץ 1896 הכיר הרצל את פיליפ מיכאל דה נבלינסקי (Newlinski), אציל פולני בעל קשרים טובים בקושטא ומקורב לסולטאן העות'מאני, שהסכים, תמורת תשלום, להתלוות אליו בנסיעתו לקושטא. ב-15 ביוני יצאו השניים לדרך. בתחנת הביניים בסופיה, נערך עבור הרצל טקס קבלת פנים על ידי המוני יהודים בולגרים, בו הוגש לו זר פרחים ונישאו נאומים. הרצל ונבלינסקי הגיעו לקושטא ב-17 ביוני, ובלחצו של נבלינסקי, שכר הרצל את הסוויטה המלכותית במלון אימפריאל, כדי להבליט את מעמדו כדובר של אומה שמאחוריו כוח כספי גדול. הרצל שוחח עם הווזיר הגדול (ראש הממשלה) חליל ריפאט פחה בארמון השער הנשגב. הוא הסביר לו את הצעתו והוסיף כי תמורת ויתורה של האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל, מוכנים היהודים לשלם גם מס שנתי. הווזיר הבטיח לדווח על השיחה לסולטאן. הצעתו של הרצל לא הייתה יוצאת דופן במאה ה-19. מדינות נהגו להחליף, לקנות, למכור, לחכור ולהחכיר שטחים. רק 18 שנים קודם לכן חכרה אנגליה מידי העות'מאנים את קפריסין. הרצל העדיף עתה את ארץ ישראל על ארגנטינה, לא רק משום שהציונים הוותיקים רצו בה, אלא גם משום שחשב שניתן לבצע עסקה עם הטורקים. נבלינסקי עצמו נפגש עם הסולטאן ודיבר איתו על תוכניתו של הרצל. לדבריו, אמר לו הסולטאן: "אין אני יכול למכור שעל אדמה. לא שלי היא, כי אם של עמי... מוטב ליהודים שיחסכו להם את המיליארדים שלהם. אם ממלכתי תחולק, אולי יקבלו את ארץ ישראל חינם". בימים הבאים קיים הרצל פגישות נוספות עם הווזיר הגדול, ראשי משרד החוץ ומספר פחות. מהמט נור ביי, מזכ"ל משרד החוץ, הביע אהדה נלהבת לתוכנית של הרצל. גם איזט ביי, מזכירו של הסולטאן, היה אוהד ועודד את הרצל להמשיך במאמציו. לנבלינסקי אמר הסולטאן כי הוא מוכן לקבל את הרצל "בתור ידיד" לטורקיה, אולם קודם לכן עליו לעשות שירות למענו: להפעיל את השפעתו על העיתונות הבינלאומית "שתנהג יתר ידידות בטורקיה, בייחוד בעניין הארמנים" – שהרצל ישפיע על הארמנים הגולים שיחדלו לנהל תעמולה נגד טורקיה. הרצל הסכים לכך, אך הסולטאן לא קיבל אותו לראיון. ב-26 ביוני נזף הסולטאן בנבלינסקי ואמר לו כי "ארץ ישראל אינה עומדת למכירה". הוא שאל את נבלינסקי מדוע לא יכולים היהודים להתיישב במחוז אחר, וזה השיב לו כי "ארץ ישראל היא ערש־לידתם". הסולטאן טען בתגובה: "אבל ארץ ישראל היא גם ערש לידתן של דתות אחרות". הרצל חשש שאי קבלתו על ידי הסולטאן תגרום לתנועה הציונית לאבד תנופה. הוא נזקק להוכחה סמלית כלשהי של אהדה מצדו, ולכן ביקש מנבלינסקי שישיג לו לפחות עיטור טורקי גבוה. בינתיים סייר בארמונות הסולטאן כ"אורח רשמי" ושמונה שייטים במדים השיטו אותו בבוספורוס בסירת הסולטאן. מורה הדרך היה שלישו של הסולטאן, שהקפיד לפנות אל הרצל בפנייה "הוד מעלתך". בעקבות פנייתו של נבלינסקי, הוענק להרצל אות מסדר המג'ידיה מהמדרגה השלישית, אולם לדברי נבלינסקי, אמר לו הסולטאן כי התכוון להעניק להרצל את העיטור גם אם לא היה מבקש, ולא יכול היה לקבלו לראיון בביקור הזה משום שתוכניתו כבר אינה בגדר סוד.
ביקוריו בסופיה, בלונדון ובפריז
שמאל|ממוזער|300px|הרצל עם חברי אגודת ציון בבית הקפה לובר בווינה, 1896
על אף שלא התקבל על ידי הסולטאן, סבר הרצל כי נסיעתו לקושטא הייתה "הצלחה מזהירה". גם החרדה שהייתה תוקפת אותו בעומדו בפני רמי-מעלה החלה להתפוגג. ביומנו כתב: "רמי־המעלה כל מעלתם ביראת־הכבוד שאנחנו רוחשים להם". בדרכו חזרה עצר בסופיה, שם שוב נערכה לו קבלת פנים המונית. נסיעתו בחוצות העיר עוררה התרגשות ובבית הכנסת הוא הוצב על הבימה לפני ארון הקודש. ב-4 ביולי הגיע ללונדון כדי להציע לבנקאים יהודים להתלוות אליו למסעו הבא לטורקיה, אולם נתקל בהתנגדות מצד האצולה האנגלית-יהודית. ב-12 ביולי הופיע בפני קהל גדול במועדון הפועלים היהודים בוייטצ'אפל במזרח לונדון. על תחושתו בזמן שישב על הבמה אל מול הקהל המשולהב, כתב: "ראיתי והאזנתי להולדת אגדת אישיותי". בלונדון פנה אליו העיתונאי הציוני הצעיר יעקב דה האז, והרצל מינה אותו ל"מזכיר הכבוד" שלו בעיר.
ב-16 ביולי הפליג הרצל לצרפת, שם קיבל נורדאו את פניו. לאחר שנענה על ידי בני משפחת רוטשילד בשלילה בכל גישושיו הקודמים, התקבל הפעם להפתעתו לראיון אצל הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שכבר אמר שהוא רואה בהרצל הרפתקן מסוכן. רוטשילד נחשב אז כאיש העשיר ביותר בצרפת. באותה שנה ישבו במושבותיו בארץ ישראל כ-3,000 מתיישבים. רוטשילד לא היה אז ציוני. בייסוד מושבותיו ראה מטרה הומניטרית ולא תחייה לאומית. הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל היה בעיניו פסול והוא התנגד בתוקף לפועלו של הרצל, בעיקר מתוך חשש שהציונות שלו תעורר האשמות כלפי יהודים כמוהו בדבר נאמנות כפולה. רוטשילד לא קיבל אותו בביתו, אלא במשרד שאליו זומנו מבקשי התרומות. השיחה נפתחה בנימה תוקפנית והרצל הציג בה את תוכניתו, לה הוסיף תנאי: במקרה של הסכמה מצד הטורקים, יידרש רוטשילד לעמוד בראש התנועה הציונית והרצל יפנה את מקומו. רוטשילד סירב לכל פעולה פוליטית ואמר: "לא טוב שהעיניים תהינה גדולות מן הקיבה". בסופה של השיחה, שנמשכה שעתיים, אמר לו הרצל באיום: "אתה היית המפתח של כל התוכנית. אם אתה מסרב, כל מה שעשיתי עד כה יתמוטט... אנא הרהר בדבר, שמא יהיה אסון גדול יותר אם סירובך יאלץ אותי להפעיל את ההמונים בתעמולה חסרת מעצורים".
רעיון הקונגרס הציוני
למחרת הפגישה עם רוטשילד, כתב הרצל לדה-האז בלונדון: "יש לארגן את ההמונים שלנו מיד... כאמצעי־תעמולה אני מציע דגל עם שבעה כוכבי־זהב". הוא שכנע את נורדאו לעמוד בראש התנועה בפריז, ונאם באספת סטודנטים בפרוור גובלין. בין הנוכחים באספה היה גם ברנאר לזר, אנרכיסט-סוציאליסט שפעל למען דרייפוס ועתה הצטרף בהתלהבות לתנועתו של הרצל. למחרת יצא בחזרה לווינה, ועצר בקרלסבאד לפגישה בפארק ציבורי עם פרדיננד הראשון, מלך בולגריה. השיחה הייתה ידידותית מאוד והמלך הביע את אהדתו לתוכניתו של הרצל. הוא טען כי אינו יכול לפנות בנושא אל הצאר הרוסי, משום שאינו "חביב ביותר על הרוסים האורתודוקסים" (פרדיננד היה קתולי), אך הבטיח לפנות בנושא לנסיך הגדול ולדימיר, דודנו של הצאר, משום ש"כל האחרים (בחצרו של הצאר) מדברים על היהודים כאילו אינם בני־אדם".
הרצל יצר תופעה חדשה בפוליטיקה האירופית – תנועה לאומית בינלאומית. ב-1 באוגוסט 1896 כתב אל דוד וולפסון כי הוא מעוניין לכנס "קונגרס ציוני כללי" של כל ארצות אירופה. במקביל, הטיל על דה-האז לקשור קשרים עם הקהילה היהודית בארצות הברית. הרצל שכר משרד במרכז וינה והקים בו צוות שעסק בתיאום הפעילות הבינלאומית. את ההוצאות הוא מימן מכיסו. בשל זהירותם של היהודים העשירים בלונדון, הורה הרצל לדה-האז לייסד בה מועדוני-נוער ציוניים ואגודות-נשים ציוניות.
הרצל עשה כמעט לבדו את ההכנות המעשיות לקונגרס הציוני, ובבקרים היה נוסע על אופניו העירה לעבודתו בעיתון. בתחילת אפריל 1897 הפיץ חוזר ראשון המזמין ארגונים ויחידים להירשם להשתתפות בקונגרס. בברלין נתכנסה מועצת הרבנים הרפורמיים בגרמניה לישיבת חירום ופרסמה מחאה נגד התנועה הציונית: "שאיפתם של אלה המכונים ציונים לכונן מדינה יהודית לאומית בארץ ישראל סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות־נפש את המולדת שאליה הם משתייכים". גם בניו יורק התקבלה החלטה דומה. הרצל תקף את "רבני המחאה": "הללו יושבים בסירה בטוחה וחובטים במשוטים על ראשי הטובעים המנסים להיאחז בדפנות... גרמני לא היה כותב 'המולדת לה אני משתייך'. היה אומר 'מולדתי'... אין אדם שייך למולדתו; המולדת שייכת לו. כאשר מולדתכם אינה שייכת לכם, אוי ואבוי לכם". הרצל תקף גם את הטענה בדבר שליחותה המוסרית של היהדות בבחינת "אור לגויים". הוא טען כי זו "עזות־פנים", משום ש"העולם התרבותי לא ירצה בנו בתור מיסיונרים".
ב-17 באפריל פרסם פתאום הרב גידמן התקפה קשה על הציונות, בניגוד מוחלט לעמדתו הקודמת, וטען כי יהדות ולאומיות סותרות זו את זו. בקונטרס האנטי-ציוני שפרסם, "יהדות לאומית" (Nationaljudentum), ביקר גידמן את הדגש ששמה הציונות על הפן הלאומי שביהדות על חשבון הפן הדתי שבה. הקונטרס זכה לתגובה מנומסת אך תקיפה מצד הרצל בשבועון Österreichische wochenschrift. ובין היתר טען כנגדו:
ב-12 במאי נזף הרצל בדה-האז על שעשה תעמולה לדמותו של הרצל עצמו ולא לתנועה הציונית, והזהיר אותו שלא לנהל פולחן אישיות:
ייסוד העיתון "די ולט" (1897)
הרצל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח לביטאון משלה כדי להפיץ את תורתה בקרב היהודים.
בתחילת מאי 1897 החליט להקים שבועון פוליטי, וייסד בווינה את העיתון "די ולט" ("העולם"), שהיה מוקדש אך ורק לנושא הציונות ושיקף את דעותיו של הרצל. עמוד השער היה צהוב, כצבע אות הקלון שענדו היהודים על בגדיהם בימי הביניים. במאמר המערכת הראשון, שהתפרסם בתחילת יוני, הגדיר הרצל את מהות העיתון: "השבועון שלנו הוא עיתון יהודי. אנו נוטלים מילה זו, שרואים בה לשון השמצה, ורוצים לעשותה תואר־כבוד". מטרתנו "להקים בית ונחלה".
במאמר זה, כתב הרצל: "די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק... נגד אויביו – בלי הבדל דת".
הרצל החליט לממן את השבועון בעצמו, בתוספת עזרה מאביו. כמעט כל המאמרים נכתבו על ידי הרצל עצמו, שטיפל בעצמו גם בכל הפרטים הטכניים והמנהליים. העיתון הפך להצלחה ותוך שנה הגיעה תפוצתו לעשרת אלפים עותקים. הוא סימן מפנה בעיתונאות היהודית הקהילתית של מערב אירופה, משום שהיה תוקפני ופולמוסי ודן בגילוי לב בצרותיהם של היהודים.
פרסום השבועון חידש את העימות בין הרצל לשני המוציאים לאור של "נויה פרייה פרסה", שדרשו ממנו לסגור אותו. בנדיקט ניסה לשכנעו וטען כי הוא מזיק לעצמו וגורם לעיתון בו הוא מועסק "מבוכה עצומה", משום שעתה הם "נראים כביטאון יהודי". כעבור מספר ימים עבר בנדיקט לאיומים, והרצל היה עתה תחת סכנת פיטורים.
ייסוד הקונגרס הציוני (1897)
שמאל|ממוזער|180px|הרצל יוצא מבית הכנסת בבזל
שמאל|ממוזער|300px|הרצל נואם בקונגרס הציוני
במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה מצד "חובבי ציון", כינס הרצל בשנת 1897 קונגרס ציוני עולמי.
הרצל תכנן לקיים את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, אך יהודי העיר התנגדו לכך בטענה כי הוא מסכן את ביטחונם, משום שיוטל ספק בפטריוטיות שלהם. ראשי הקהילה בעיר גייסו את הרבנות הרפורמית והאורתודוקסית גם יחד בגרמניה ועוררו מסע מחאה בכל הארץ. עקב כך העביר הרצל את הקונגרס לבזל שבשווייץ.
בתקופה זו שינה הרצל את יחסו לעבודתו הספרותית שלא עסקה בנושא הציוני. ב-24 במאי 1897 אמר לביוגרף שלו, ראובן בריינין, שכבר עסק בכתיבת הביוגרפיה שלו: "לא אומר דבר על מחזותי ויצירותי הספרותיות. הלוואי ונשכחו כלא־היו". כמו כן, ביקש מעורכי "מי ומי בספרות הגרמנית" להשמיט מעתה והלאה את כל יצירותיו, למעט הקונטרס "מדינת היהודים" וקובץ הכתבות הפוליטיות שלו מפריז, "פּאלֶה בּוּרבּוֹן". בזמן חופשתו באישל, יזם תחרות בינלאומית לכתיבת תמליל להמנון יהודי לאומי. הוא נסע לבזל ללא אשתו, שסירבה להתלוות אליו לקונגרס.
הרצל הגיע לבזל ארבעה ימים לפני פתיחת הקונגרס והשתכן במלון שלושת המלכים. הוא ערך ביקורים רשמיים בעירייה ובמשרדי הממשלה, ובשבת ביקר עם נורדאו בבית הכנסת. הוא נקרא לעלות לתורה ושעה לפני כן קיבל שיעור בנוסח הברכה.
בטקס הפתיחה של הקונגרס, התקבל הרצל בתשואות סוערות והתקשה להתחיל בנאומו, משום שסערת התשואות גברה בכל פעם שהחל לדבר. התשואות נמשכו כ-15 דקות ובאולם נשמעו קריאות "יחי המלך!". בנאומו אמר הרצל, "רוצים אנו להניח את אבן־הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי", ו"הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ־היהודים". הרצל תקף את הסתננות היהודים לארץ ישראל וטען: "אם סבור מישהו כי היהודים יכולים להתגנב לארץ־אבותיהם, הוא מוליך שולל את עצמו או את זולתו. אין מקום בעולם, שבו ישגיחו בבוא היהודים ביתר מהירות מאשר במולדתם ההיסטורית". הרצל נבחר פה אחד לנשיא הקונגרס. בדיוני הוועדות, שימש יושב-ראש.
הקונגרס הציוני היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה מדינית מאורגנת. הוא נועד להוות גם מוסד החקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.
בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו, ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל, שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.
מספר ימים לאחר שובו לווינה, כתב הרצל ביומנו על כינוס הקונגרס הראשון:
.
הוגה הדעות הציוני אחד העם השתתף בקונגרס הציוני הראשון, אך היה "כאבל בין חתנים". הוא טען נגד תוכניתו של הרצל, שאין פתרון חברתי וחומרי בלי שתקדם לו "התחדשות מוסרית" באמצעות תחייתה של תרבות לאומית. הוא ביקר את כיוון הפעולה של הציונות המדינית שהנהיג הרצל, וטען כי "תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים' ולא על ידי 'דיפלומאטים'". מאז הקונגרס הראשון התמיד אחד העם לתקוף את הרצל, ונמנע מלהשתתף בקונגרסים הבאים.
בנק להתיישבות יהודית, המחזה "הגטו החדש", 1897–1898
בשובו לווינה, התקבל הרצל בלעג במערכת העיתון "נויה פרייה פרסה". העיתון התעלם מהקונגרס לחלוטין. עורכיו לא לחצו עתה בעניין סגירת "די ולט". הרצל התפשר בכך שכתב בו בשם בדוי, ועורכיו הסתפקו בכך.
עתה הקדיש עצמו הרצל לגיבוש הארגון הציוני החדש. במאמר ב"די ולט" פרסם תוכנית לייסוד "בנק קולוניאלי יהודי", שיממן את יציאת היהודים מאירופה ואת התיישבותם בארצם החדשה. הוא הסביר כי "התנועה הלאומית אסור שתהיה תלויה בחסדם של נדבנים", ולכן עדיף שהמוני העם יממנו אותה. לטענתו הדבר אפשרי, משום כל היהודים העניים ביחד עשירים יותר ממשפחת רוטשילד. הרצל הטיל את המשימה לגיוס הון היסוד על דוד וולפסון, אלא שעשירי היהודים באירופה דחו את פניותיו והגוף הפיננסי היחיד שהיה מוכן להנפיק את המניות היה בנק לא-יהודי קטן. הרצל חשד שבית רוטשילד הוא העומד מאחורי הסירובים, ובהודעה פומבית איים על משפחת רוטשילד בחרם בינלאומי מטעם המעמד הבינוני היהודי. זעמו של הרצל על הבנקאים היהודים הגדולים הביא אותו לפרסם בגיליון אוקטובר השני של "די ולט" מאמר-השמצה קיצוני בשם "Mauschel" ("יהודון"). סגנונו הזכיר את התעמולה האנטישמית. היהודים המתנגדים לציונות תוארו בו כטיפוסים מנוונים, המעוררים "בחילה", "אנוכיים", "מזוהמים" ו"נבזים". המאמר עורר סערת מחאות.
חג המולד של 1897 היה הראשון שלא הוצב בו עץ חג המולד בבית משפחת הרצל. במקום זאת, הדליק הרצל חנוכייה וסיפר לילדיו על מרד המכבים ועל נס חנוכה. הוא כתב על החלטתו זו ועל המשתמע ממנה בסיפור אוטוביוגרפי בשם "המנורה", שפרסם ב"די ולט": "על ידי אותם ייסורים פנימיים עמומים הגיע אל מקורם, אל יהדותו. בימים נעימים יותר אולי לא היה מוצא אותה לעולם... עכשיו התחיל לאהוב אותה בכל לב". את אור נרותיה של מנורת החנוכה, דימה הרצל ליקיצה אטית של אומה: "תחילה נדלק נר אחד. עדיין שוררת חשיכה ואותו נר יחיד נראה נוגה. ואז מצטרף עוד נר, ועוד נר... ואין מלאכה שיש בה אושר גדול יותר מלשמש את האור".
בתחילת ינואר 1898 הועלה המחזה "הגטו החדש" על ידי מפיק פרטי בקארלתיאטר בווינה. באכר ובנדיקט זעמו על כך שהכתב המפורסם שלהם יהיה מעורב ב"מחזה יהודי". באכר דרש מהרצל לאסור על הצגת המחזה, אולם הוא סירב, ובעקבות המריבה הקשה אירע לו התקף־לב קל. הצנזור המשטרתי של וינה, שחשש ממהומות נוספות על אלו שאירעו לאחרונה בעיר, דרש לקצץ קטעים מהמחזה, אך הרצל והמפיק ערערו על החלטתו בפני מושל אוסטריה תחתית, והיא בוטלה. ההצגה אכזבה הן את הרצל והן את הצופים, והמבקרים נותרו אדישים. לאחר מכן עבר המחזה לברלין, וגם שם נקטל בידי המבקרים. כישלון המחזה והקשיים בהקמת הבנק גרמו להרצל דיכאון עמוק. הוא ביקש מנורדאו לקבל עליו את הנהגת התנועה, אך נורדאו סירב.
מגעים עם העות'מאנים והגרמנים, הקונגרס הציוני השני (1898)
לאחר שובו מן הקונגרס, חידש הרצל את קשריו עם הממשלה העות'מאנית באמצעות נבלינסקי, אלא שהפעם התשלום לא יצא רק מכיסו, אלא גם מהכנסות "השקל הציוני". הרצל כתב על נבלינסקי: "הוא מלמדני מאה ואחד דקדוקי נוהג דיפלומטי". הם ניסחו יחד איגרת חדשה לסולטאן, בה הציעו הקמת מדינת־חסות יהודית בארץ ישראל, שתמורתה יכסו היהודים את חובות החוץ של הממשלה העות'מאנית. האיגרת הועברה לסולטאן באמצעות נורי ביי, המזכיר הכללי של משרד החוץ העות'מאני, תמורת תשלום שוחד. בתחילת פברואר 1898 נועד הרצל בברלין לשלוש שיחות עם שגריר טורקיה בברלין, אחמד תופיק נאשה, ערב מינויו לשר החוץ (בהמשך מונה גם לווזיר הגדול). תופיק הסכים להגירת יהודים לשטחי האימפריה העות'מאנית, אך לא למתן אוטונומיה טריטוריאלית. תמורת קבלת היהודים, יצטרכו לשלם הון עתק. הרצל שלל את הפתרון, וקבע כי היהודים לא יהיו "הארמנים החדשים", ושעדיף להמתין "שמצבה של טורקיה יהיה גרוע עוד יותר". לאחר מכן נפגש הרצל עם פרידריך-קארל פון לוקאנוס, ראש לשכת הקיסר הגרמני, וביקש ראיון אצל הקיסר כדי להסביר לו את הציונות. לוקאנוס השיב כי הקיסר מכיר את הנושא אולם נכבדי הקהילה היהודית "אינם להוטים ביותר" לגביו. לוקאנוס הביע אהדה לציונות, והבטיח למסור לקיסר עותק של הספר "מדינת היהודים".
ב-22 באפריל 1898 כינס הרצל את הוועד הפועל הציוני לישיבה שדנה בהכנת הקונגרס הציוני השני. הרצל רצה לכנס עוד קונגרס זמן קצר לאחר הקונגרס הראשון, כדי לערוך עוד הפגנה פומבית של התנועה, ולהמשיך בכך תנופתה. ליאון קלנר ביקר אותו על תאוות-הראווה שלו, וטען: "תנועה זו כל־כולה שאון והמולה – לא יותר!". הרצל השיב לכך: "בפוליטיקה המולה היא הכול! המולה מתמשכת הריהי כשהיא לעצמה עובדה ראויה לציון. ההיסטוריה העולמית כולה אינה אלא המולה". הרצל לחץ על נורדאו לעשות ככל יכולתו כדי שיהודים מאסיה, פרסים ובוכרים, יהיו נוכחים בקונגרס הבא, לשם יצירת "רושם ציורי". הרצל ראה חשיבות עליונה בבחירת הדגל הציוני. בקונגרס הראשון נתלה מעל לפתח הכניסה דגל כחול לבן מעוטר במגן דוד, אותו הזמין וולפסון, אולם הרצל לא היה מרוצה מבחירתו המהירה. לביקורתו של מקס בודנהיימר בדבר העיסוק המוקדם בדגלים ובסמלים, השיב: "מי שרוצה להנהיג אומה, זקוק לדגלים ולחצוצרות. אחרת אי־אפשר לתת הוראות להמון". בעקבות כישלון גיוסם של בנקאים יהודים לעזרת התנועה, החליט באוגוסט 1898 לייסד את הבנק בקונגרס עצמו. במקביל כתב הרצל קומדיה קלה בשם "אונזר קטכן" ("קטכן שלנו"), שעסקה בכישלונם של נישואים בורגניים בתקופתו.
ב-28–31 באוגוסט 1898 התקיים הקונגרס הציוני השני בבזל, שנפתח לצלילי "טנהויזר" של וגנר. הרצל התייחס בנאום הפתיחה שלו לביקור הקיסר הגרמני בארץ ישראל בחודש הבא, ואמר שזו הוכחה לחשיבותה של ארץ ישראל לאנושות כולה. זמן קצר לאחר סיום הקונגרס, הגיע להרצל מסר מהסולטאן הטורקי, בתגובה לכבוד שחלק לו הקונגרס, שנוסח בנימה אדיבה ולבבית באופן יוצא דופן. במקביל הגיעה להרצל גם הזמנה לבקר את פרידריך, הארכידוכס מבאדן. הרצל הגיע יחד עם הכלר ישר מן הקונגרס למעון הקיץ של פרידריך באי מאינאו. פרידריך בישר לו שממשלת גרמניה פועלת בנושא המדינה היהודית בארץ ישראל, וששגריר גרמניה בקושטא קיבל תשובה שלפיה הסולטאן רואה את התוכנית של הרצל "בעין יפה". פרידריך סיפר לו שדן בנושא עם אחיינו הקיסר, וזה שוכנע באפשרויות הגדולות שפותחת הציונות. הוא יעץ להרצל ליצור מיד קשר עם שגריר גרמניה בווינה, הרוזן פיליפ פון אוילנבורג, שהוטל עליו לחקור את הנושא ולדווח לקיסר. הארכידוכס סיפר להרצל גם על תוכניותיו החשאיות של הקיסר: מסעו בחודש הבא לארץ הקודש הוא מסע פוליטי במסווה של מסע דתי, ומטרתו האמיתית היא להרחיב את השפעת גרמניה במזרח. הקיסר רוצה להשיג זיכיון להקמת מסילת ברזל לבגדאד, ולשם כך ייוועד תחילה עם הסולטאן בקושטא. פרידריך סיפר לו שיעץ לקיסר להמליץ על תוכניתו של הרצל בפני הסולטאן. הרצל אמר לפרידריך שהיהודים זקוקים לפרוטקטורט (מדינת חסות), ושהוא מעדיף פרוטקטורט גרמני. הוא הוסיף שהקמת מדינה יהודית תבלום את זרימת היהודים אל המפלגות המהפכניות, ושהפרוטקטורט הגרמני יסייע להתפשטות גרמנית במזרח. הוא ציין ש"סופרים גרמנים – אמנם ממוצא יהודי – עומדים בראש התנועה הציונית", ושלשון הקונגרסים היא גרמנית, וזו ראיה לכך ששיבת היהודים לארצם תחדיר למזרח את התרבות הגרמנית. למחרת בבוקר נפגש הרצל בשגרירות גרמניה בווינה עם השגריר אוילנבורג, שהיה ידיד קרוב של הקיסר ובעל השפעה רבה בחצר המלוכה. הקיסר הגרמני, ששהה באותו זמן בווינה לרגל הלווייתה של סיסי, קיסרית אוסטריה שנרצחה, התגורר בבניין השגרירות. הרצל שכנע את השגריר בטיעוניו על הכדאיות לגרמניה ולקיסר שלה, והשגריר הפנה אותו לשוחח מיד עם שר החוץ, הנסיך ברנהרד פון בילוב. למחרת שב הרצל לשגרירות ונפגש עם בילוב. בסוף השיחה ביקש ראיון אישי אצל הקיסר, אולם הקיסר עזב את וינה מבלי להיפגש איתו.
תחת הנהגת הרצל, החליט הקונגרס הציוני השני על הקמת בנק יהודי ציוני. ב-21 בספטמבר 1898 הגיע הרצל לפריז לצורך פגישות בענייני הבנק (בנק "אוצר התיישבות היהודים" הוקם לבסוף ב-1899). פרשת דרייפוס התקרבה לשיאה, והרצל כתב לאשתו שהמצב בפריז "קשה מנשוא" ו"בכל אשר תלך אינך שומע אלא צריחות נגד היהודים". הוא כתב מכתב לאוילנבורג ובו פנייה לקיסר. אוילנבורג כבר דיבר עם הקיסר במשך יותר משבוע בשבחו של הרצל ולטובת תוכניתו, ושכנע אותו לתמוך בה. הקיסר נעשה נלהב מהתוכנית והטיל על אוילנבורג לזמן את הרצל לראיון פומבי בירושלים בראש משלחת ציונית רשמית. הקיסר כתב לדודו הארכידוכס, הודה לו על שהביא לתשומת לבו את הציונות, והודיע לו שיתערב לטובת היהודים אצל הסולטאן. הרצל קיבל מאוילנבורג את ההזמנה לפגישה כשהיה בהולנד. למחרת הפליג לאנגליה, שם לקה בהתקף-לב. ב-6 באוקטובר 1898 נסע לברלין כדי להיפגש עם אוילנבורג באחוזתו הכפרית. אוילנבורג סיפר להרצל שהקיסר מתייחס לתוכניתו "באהדה רבה", ושהוא מצפה לקבל אותו בראש משלחת ציונית בירושלים, וייתכן שיעניק לו ראיון בקושטא לפני יציאתו לארץ הקודש. כעבור יומיים נפגש הרצל בבוקר עם הארכידוכס מבאדן בארמון הקיסרי בפוטסדאם. פרידריך סיפר לו על התלהבותו של הקיסר מתוכניתו, והפנה אותו לשר החוץ בילוב. בצהריים חזר הרצל לארמון לפגישה עם בילוב, שבה נכח גם הקנצלר הקיסרי הנסיך הוהנלוהה, ששאל את הרצל: "אתה באמת סבור שהיהודים ינטשו את הבורסה שלהם וילכו אחריך לארץ ישראל?". הרצל ענה שהיהודים יקנו את הקרקע "במחיר השוק מבעליה הנוכחיים". לשאלת הקנצלר מיהם אותם בעלים, ענה הרצל: "כל הערב רב של המזרח, ערבים, יוונים". בשלב מסוים נחפז בילוב לעזוב, ואמר להרצל: "להתראות בקושטא". הרצל חזר מיד לווינה ומיהר להרכיב משלחת ציונית, שכללה את דוד וולפסון, הפרקליט מקס בודנהיימר, הרופא משה שנירר והמהנדס הווינאי יוסף זיידנר. ב-12 באוקטובר 1898 בלילה, עלתה המשלחת על הרכבת לקושטא.
הפגישה עם קיסר גרמניה בקושטא (אוקטובר 1898)
ממוזער|שמאל|180px|באונייה בדרך למצרים, במסע לארץ ישראל, 1898
כשהגיעה המשלחת לקושטא, מיהר הרצל לארמון הסולטאן, אולם השרים לא היו במשרדיהם ושגריר גרמניה סירב לקבל אותו. סוכני משטרה טורקיים עקבו אחר חברי המשלחת בצאתם ממלון "דה לונדון" בו השתכנו, וגם מכתביהם נפתחו בדואר. בחדר האכילה הקפידו חברי המשלחת לשוחח בשמות-צופן: "כהן" היה הסולטאן ו"האחיין" היה הקיסר. בבוקר 18 באוקטובר הגיע הקיסר לעיר. חברי המשלחת היו בלחץ של זמן. כדי להגיע בזמן לריאיון עם הקיסר בארץ ישראל, היו צריכים לצאת כבר למחרת בבוקר, ולכן הטיל הרצל על וולפסון למסור מכתב לשלישו של הקיסר, בו ביקש ראיון פרטי מיד. אחרי ארוחת הצהריים, הוזמן הרצל לראיון בשעה 16:30. הוא נסע בכרכרה יחד עם וולפסון לאילדיז קיוסק . הרצל נכנס לבדו לארמון הקיסר האורח. רק בשעה 17:30 נקרא אל הקיסר. בקומה העליונה פגש בבילוב, שהתלווה אליו לחדרו של הקיסר. הרצל התרשם מאוד מחביבותו של הקיסר, וגם הקיסר התרשם מהרצל וציין ביומנו את התפעלותו מ"מוחו החריף, הנבון מאין כמוהו, מעיניו רבות ההבעה, ומהאידיאליזם ואורח המחשבה האצילי שלו". תוך שלבו פועם בחוזקה, התווה הרצל את עיקרי תוכניתו. הקיסר הביע תמיכה בתוכנית, אולם לא הסתיר את נקודת המוצא האנטישמית שלו: "בקרב בני עמך ישנם יסודות, שטוב היה ליישבם בארץ ישראל... (באזור הסה) הם פועלים כמלווים בריבית קצוצה בקרב האוכלוסייה הכפרית. אילו יצאו אנשים אלה למושבות עם רכושם, אולי היו נעשים מועילים יותר". בילוב הוסיף לזאת כי היהודים נוהגים בכפיות טובה כלפי בית המלוכה בכך שהם מצטרפים אל מפלגות האופוזיציה. הרצל הבטיח כי הציונות תרחיק את היהודים מהמפלגות המהפכניות, וביקש מהקיסר לתמוך בהקמת חברת התיישבות בעלת זיכיון ציבורי לפי דגם . הקיסר נעשה נלהב, ולמרות הבעות הסתייגות מצד בילוב, הודיע כי יקבל עליו את החסות. הוא היה בטוח שהסולטאן ייענה לדרישתו לקבל חברה בעלת זיכיון בחסות גרמנית, ואמר כי יקבל את המשלחת הציונית בירושלים. הוא ביקש מהרצל לכתוב מראש את נאומו ולמסור אותו לידי בילוב לאישור מוקדם. הרצל הבטיח בצאתו שימסור אותו לידיו לפני שיעזוב את קושטא, ומיד כשחזר למלון התיישב לכתוב אותו בשעות הערב ולפנות בוקר, תוך שהוא סובל ממיחושים בלבו. בבוקר שלח אל בילוב נאום חלקי והבטיח שימסור לידיו את חלקו האחרון בארץ ישראל.
חברי המשלחת הציונית עלו על אוניית הקיטור הרוסית "ניקולאי השני" והפליגו לאלכסנדריה. בדרך עצרה האונייה בפיראוס וחברי המשלחת ביקרו באקרופוליס באתונה. כעבור מספר ימים הגיעו לתעלת סואץ, שהטביעה בהרצל רושם רב בהיותה "רצונו של אדם אחד!". באלכסנדריה הצטיידו החברים בחליפות טרופיות ובקובעי שעם, ועלו על אונייה קטנה יותר שהפליגה ליפו, בה נאלצו להידחס לתא שהחום בו היה כבד מאוד. בבוקר 26 באוקטובר הגיעו לחופה של ארץ ישראל.
הקיסר אכן ביקש מהסולטאן להעניק להרצל צ'ארטר לארץ ישראל, אך הסולטאן התחמק. בילוב התנגד לתוכנית של הרצל וגם השגריר בקושטא, מארשאל, הזהיר את הקיסר שהוא עלול להכעיס את הסולטאן. בדרך לירושלים החל הקיסר להסס ביחס לתוכניתו של הרצל, ולבסוף שינה את עמדתו. הקיסר גם הזדעזע כשהבין שהיהודים מהווים את רוב אוכלוסיית ירושלים, אך הרצל לא ידע כל זאת.
פגישותיו עם קיסר גרמניה בארץ ישראל, 1898
שמאל|ממוזער|180px|הרצל וחבריו למשלחת בארץ ישראל, 1898
ביקור במושבות
ב-26 באוקטובר ירדו חברי המשלחת הציונית בנמל יפו בחום כבד. הרצל קדח מחום גבוה וסבל מקשיי נשימה. הוא נפל על כבש האונייה ונפצע ברגלו. הידיעה על מסעו הקדימה את בואו. כמה מתיישבים יהודים זיהו אותו בנמל, ובשוק הערבי נפוצה השמועה שהגיע "מלך היהודים". לרגל בואו של הרצל, הוזעק מקושטא מנדל קראמר, סוכן יהודי של המשטרה החשאית הטורקית, שעקב אחריו בכל משך שהותו בארץ ישראל ונשא עמו פקודה חתומה למאסרו, שנועדה לשימוש בהזדמנות הראשונה שיחרוג מהמקובל בעיני השלטון. חברי המשלחת התחזו לעיתונאים שהגיעו לסקר את מסעו של הקיסר. הם התאכסנו בפנסיון יהודי צנוע. מדי פעם היו אנשים מריעים להרצל ברחוב והוא היה מבקש מהם להתפזר. כמו כן, נזהר שלא לרכוב על חמור או סוס לבן. שעה לאחר שירדו לחוף, הצליחו להתחמק מסוכן המשטרה ויצאו במרכבה לבית הספר החקלאי מקוה ישראל, שם שוחח הרצל עם המנהל והתלמידים. משם המשיכו למושבה ראשון לציון, שם התקבל הרצל על ידי פקיד הברון רוטשילד, שהיה נבוך בשל חששו מתגובת אדונו. צעירי האיכרים, לעומת זאת, קיבלו את הרצל כגיבור. בערב שוחח עם רופא המושבה, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, שסיפר להרצל כי כל האיכרים סובלים מקדחת. הרצל אמר לו שכאשר יקבל את הזיכיון, יביא "המוני פועלים לנקז ולייבש את הביצות... נעסיק ערבים המחוסנים מפני הקדחת". למחרת בבוקר המשיכה המשלחת דרומה וביקרה בשלוש מושבות נוספות. בכל המושבות שביקרו בהן חברי המשלחת, הריעו להם התושבים. הזקנים קיבלו את פניו של הרצל בפת ומלח וביין, והילדים שרו שירים עבריים וקראו: "הידד הרצל, נשיא מדינת היהודים!".
ב"נחלת ראובן" (היום נס ציונה) נפגש הרצל עם מייסד המושבה ראובן לרר בביתו. הוא שמע על מצב המושבה, טעם דבש ולקח עמו אתרוגים ותפוזים. הוא ביקר גם בצריפה של גולדה מילוסלבסקי, מייסדת המושבה, והתרשם ממנה מאוד.
ברחובות ערכו לכבודו בחורי המושבה "הופעת פנטזיה" , והקיפו את מרכבתו כשהם רכובים על סוסיהם.
אליהו זאב לוין אפשטיין אירח אותו בביתו, ולאחר מכן ביקר הרצל בבית הספר של המושבה, שוחח עם התלמידים והקשיב לשירתם. אחר כך סעד צהרים בביתו של לוין-אפשטיין ושיבח את פרי עמלם של האיכרים. אחרי הסעודה שרו הנאספים את "התקווה". כשעזב הרצל את המושבה ליוו את מרכבתו בהתלהבות כל התושבים בשיר "חושו אחים חושו".
בעקרון המתינו לו זקני המושבה לצד הדרך עם ספרי תורה בידיהם ואחדים אף נשקו לעקבות נעליו על הקרקע. בכל אחד מהמקומות נשא נאום קצר בגרמנית. לא כולם הבינו את דבריו, אבל הרצל ופועלו היו הוכחה עבור המתיישבים שהם חלוצים של תנועת המונים. לאחר מכן חזרה המשלחת ליפו. אף על פי שחלפה בדרכה על פני כתריסר כפרים ערביים (וזאת בנוסף לעיר יפו), יש רק אזכור אחד לאוכלוסייה הערבית בתיאוריו של הרצל את מסעו בארץ ישראל.
הפגישה עם הקיסר הגרמני במקוה ישראל
שמאל|ממוזער|150px|פגישת הרצל עם קיסר גרמניה – התמונה "המתוקנת" בפוטומונטז'
ב-27 באוקטובר 1898 אחר הצהריים, הגיע הקיסר הגרמני ליפו, ובפמלייתו גם הכומר הכלר, שעבר במרכבה ברחובות יפו וקרא לעבר העוברים והשבים: "המשיח בא!". הרצל ביקש ממנו להודיע לשר החצר של הקיסר על בואו, ושהוא ימתין לו למחרת בשערי מקוה ישראל. בלילה תקפה את הרצל קדחת קשה וגם המכה ברגלו הכאיבה לו מאוד. למחרת בבוקר יצא בקושי רב, בחום הכבד, למקוה ישראל. גם פקידי הברון רוטשילד המתינו לקיסר בשער ומנהל בית הספר ביקש מהרצל שלא להציגו לפני הקיסר, כדי שהאירוע לא ייראה כהפגנה ציונית, מה שעלול לפגוע בבית הספר. הקיסר הגיע בשיירתו רכוב על סוס לבן. הוא הבחין בהרצל מרחוק ועצר את סוסו בבת אחת, מה שגרם לערבוביה בקרב הרוכבים, ואחד החצרנים נפל מסוסו. הקיסר שאל את הרצל מה שלומו וקיים איתו שיחה קלה שנמשכה מספר דקות, שבסיומה לחצו ידיים, הקיסר המשיך בדרכו לירושלים והמשלחת הציונית חזרה ליפו.
התמונה המתעדת פגישה זו, שבה נראה הקיסר יושב על סוס ומשוחח עם הרצל, היא בעצם תמונת פוטומונטז', שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית שהנציחה את הפגישה.
בירושלים
אחר הצהריים עלתה המשלחת הציונית לרכבת לירושלים. הרצל קדח מחום וצלע על רגלו הכואבת. קרון הרכבת היה צר ודחוס והחום בו היה כבד מאוד. היה זה ערב שבת והרכבת התעכבה לצאת. הנסיעה ארכה כמעט ארבע שעות וכשהגיעה הרכבת לירושלים כבר החשיך היום. חומו של הרצל עלה והוא רצה לשכור כרכרה, אך בשל קדושת השבת, התעקשו חבריו ללכת ברגל במשך חצי שעה עד בית המלון. הרצל נכנס לירושלים נעזר במקל הליכה, כאשר ידו השנייה נתמכת בזרועו של וולפסון.
דוד משה שוב, שליווה את הרצל, העיד כי הסביר לו שנסיעת חולה אינה מחללת שבת, אולם הרצל סירב לנסוע ואמר: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע". לא הוכנה לקראתו קבלת פנים בירושלים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפוגשו. הרצל התארח במלון קאמיניץ, אך מחוסר מקום, נאלץ לעבור למחרת לבית שטרן.
למחרת סיים הרצל את נאומו ושלח את הנוסח המלא לשר החצר הקיסרי. התרשמותו הראשונית של הרצל מירושלים לא הייתה חיובית. ביומנו כתב: "כאשר אזכרך ירושלים, לא בעונג אזכרך. משקע מעופש של אלפיים שנות חדלון אישים, קנאות אפלה וזוהמה שורר בסימטאותיך המצחינות... אם יבוא יום וירושלים תהיה לנו... ראשית כל אעשה בה ניקיון יסודי". חברי המשלחת ביקרו בכותל המערבי, אך הרצל כתב כי לא התעורר בו "כל רגש עמוק" למראהו.
הרצל סייר בחוצות העיר העתיקה. בחיצוניותה היא הייתה "עיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה-ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו". על כן הוא חש כאב ואכזבה וגם תקווה, וביומנו רשם: "את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסה. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלהים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת... יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן, כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה".
מנהיגי הקהילה היהודית בירושלים הסתייגו מהמשלחת הציונית ולא רצו להיראות בחברת הרצל, משום שחששו מהטורקים. סוכן המשטרה עקב אחריהם לכל מקום והיו שמועות על התנקשות צפויה בחייו של הרצל. וולפסון אף התנפל על עובר אורח בשוק, משום שחשד בו שהוא זומם לרצוח את הרצל.
הפגישה עם הקיסר בירושלים
שמאל|ממוזער|200px|המשלחת הציונית לירושלים, 1898; מימין לשמאל: יוסף זיידנר, משה שנירר, הרצל, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר
חמישה ימים לאחר שהגיע לירושלים, נקרא הרצל להגיע אל מחנה האוהלים של הקיסר. הוא התקבל על ידי דיפלומט צעיר שמחק פסקאות רבות בנאומו, בהן משפטי מפתח שעסקו בתחיית היישוב היהודי ובחסות הגרמנית על המפעל הציוני, ודרש ממנו להגיש נוסח מתוקן. הריאיון עם הקיסר נקבע ליום המחרת. הרצל הקפיד מאוד על המראה של פרטי הביגוד של חברי משלחתו. החמישה נסעו במרכבה לבושים בחליפות ערב שחורות בחום הצהריים אל מחנה הקיסר שהוקם מצפון לחומת העיר העתיקה. שלישו של הקיסר הכניס אותם לאוהל-טרקלין, בו התקבלו על ידי הקיסר. הרצל הציג את חברי המשלחת ווילהלם הצדיע. הרצל קרא את נאומו המתוקן: "משלחת של בני ישראל פונה אל קיסר גרמניה... בארץ שהייתה ארץ אבותינו. אין אנו קשורים אל אדמת־קודש זו בתקפה של זכות לגיטימית כלשהי. דורות רבים באו וחלפו מאז הייתה הארץ הזאת ארצם של היהודים... אולם החלום עודנו חי... עדיין הוא מרפא ומזור בשעות מכאוב רבות לעמנו". הרצל טען שהארץ "משוועת לאנשים שיקוממו את הריסותיה" ואילו היהודים "משוועים לארץ שיוכלו לעבדה", ולשם כך הוא מבקש את עזרת הקיסר. עוד אמר כי "התוכנית הציונית תסייע גם לרווחתה של טורקיה. מרץ אנושי ומשאבים חומריים יכנסו לארץ; קל לצפות שיקום נהדר של אזורים שוממים; וכל אלה יביאו יתר אושר ותרבות לבני אדם רבים". הרצל גם הבטיח: "הרעיון שלנו לא יפגע בזכויותיו או רגשותיו הדתיים של שום אדם". הקיסר הגיב באהדה אך בהסתייגות ונמנע מלהודיע על תמיכתו בעניין. במקום זאת דיבר על הצורך במים. הרצל השיב "נוכל להביא מים לארץ, זה יעלה מיליארדים", והקיסר ענה בהתחכמות: "אכן, כסף יש לכם בשפע". המשלחת הגישה לקיסר שי, אלבום צילומים מהמושבות היהודיות בארץ ישראל, והראיון הסתיים.
אחר הצהריים יצא הרצל למושבה מוצא, שם התפעל מאוד מאומץ לבו ונחישותו של שמואל ברוזה ונטע ארז. מתוך חשש לחייו מפני תגובת הטורקים על בקשתו לחסות גרמנית בארץ ישראל, החליט הרצל לעזוב מיד. לפני עלות השחר עזבה המשלחת הציונית את ירושלים. הרצל לא הצליח למצוא מקום באונייה לאלכסנדריה, והמשלחת נאלצה לבלות את הלילה ביפו. בבוקר עלה על ספינת-משא אנגלית קטנה שעמדה להפליג בלילה עם מטען תפוזים. הוא סירב לרדת מהסיפון עד הלילה, והתעקש להפליג בספינה הרעועה למרות התנגדות חבריו. המשלחת המתינה במצרים יומיים לספינתם, במהלכם התפעל הרצל ממפעלי ההשקיה בדלתא של הנילוס ומרובעי המגורים החדשים בקהיר. חברי המשלחת הפליגו על אוניית פאר איטלקית לנאפולי, שם נחתה עליהם אכזבה גדולה. ממשלת גרמניה פרסמה הודעה רשמית על סיורו של הקיסר בירושלים, בה הוצג הראיון של הרצל אצל הקיסר כאירוע ללא שום משמעות מדינית. הרצל לא ידע אז כי הודעה זו נוסחה על ידי בילוב עצמו, באישור הקיסר. המשלחת נחלה כישלון חרוץ.
ניסיונות לגישושים מדיניים, 1899
הרצל החליט לבקש ראיון אצל הצאר הרוסי באמצעות הברונית ברטה פון זוטנר, שחיבבה את הרצל אישית ואהדה את העניין הציוני. במכתביה אליו כינתה אותו "מושל-ציון". היא המליצה עליו לפני הממשלה הרוסית, אולם שר החוץ הרוסי התחמק. מספר שבועות לאחר מכן פנתה הממשלה הרוסית אל ממשלת אוסטריה בעניין הרצל, בטענה שהתנועה הציונית היא כיסוי לתעמולה סוציאליסטית-מהפכנית. איגרת דיפלומטית דומה שוגרה גם לממשלת גרמניה, שהודיעה לאחר חקירה כי חשדות אלו אינם מבוססים. מתנגדיו של הרצל בתנועה הציונית ניצלו את כישלון המשלחת אל הקיסר כדי לערער על מדיניותו. חלקם טענו כי דרושה עבודה מעשית בארץ ישראל ולא רק דיפלומטיה שאינה נושאת פרי; נטען כלפיו שאינו משתף את חבריו בהנהלה הציונית; היו שהאשימו אותו בחוסר אחריות, שלא הבין את כוונת הקיסר הגרמני בקושטא, ואפילו שסילף את הדברים ששמע שם וקודם לכן בברלין. הרצל לא יכול היה לְהָזֵם את ההאשמות הללו, משום שסירב לפרסם את שיחתו עם הקיסר בקושטא ואת ההבטחות שקיבל בכתב מאוילנבורג והארכידוכס, מכיוון שהתחייב להם לחשאיות גמורה. הוא ניסה לחדש את הקשר עם הקיסר הגרמני, אך זה סירב לקבלו. הרצל החליט להפנות את תשומת לבו בחזרה לסולטאן העות'מאני. במרץ 1899 החליט לשלוח את נבלינסקי לקושטא. נבלינסקי הוזמן לסולטאן ב-2 באפריל, אולם בערב שלפני הראיון מת מהתקף לב פתאומי.
מכתב מנכבד ערבי ירושלמי (מרץ 1899)
ב-1 במרץ 1899 קיבל צדוק כהן, הרב הראשי של פריז, מכתב מיוסף אל-ח'אלידי, ראש עיריית ירושלים לשעבר, שהתגורר בקושטא כנציג ירושלים בפרלמנט העות'מאני. המכתב עסק בהרצל והציונות. ח'אלידי ציין את "היופי והצדק" שברעיון הציוני, אך טען כי "יש להתחשב במציאות, לכבד עובדות קיימות, ואת כוחן האכזרי של הנסיבות" – בארץ ישראל יושבת אוכלוסייה לא יהודית. הוא הזהיר כי לא ניתן לקנות את הארץ בכסף וכי להגשמת הציונות בארץ ישראל דרושים "תותחים". הוא טען כי הוא מכבד מאוד את הרצל כאדם, כסופר "וכיהודי פטריוטי", אולם זה "שגעון גמור" מצדו להעלות על דעתו שישיג את ארץ ישראל, אפילו אם יסכים לכך הסולטאן. ח'אלידי הציע שהיהודים "ימצאו להם ארץ במקום אחר" והפציר: "בשם אלוהים, הניחו לפלשתינה". כהן היה סבור שמוטב שהרצל ישיב על המכתב ולכן העבירו אליו. ב-19 במרץ השיב לו הרצל כי "אין מאחורי היהודים כוח צבאי" ולכן אין "שום טעם לחשוש מפני הגירתם". הוא הסביר כי אין בכוונתו לגרש את האוכלוסייה הלא-יהודית מפלשתינה וזו רק תרויח מעליית ערך הקרקעות שתתרחש בבוא היהודים. עם זאת, אמר הרצל שאם העות'מאנים יסרבו לתוכניתו הציונית, יחפשו היהודים וימצאו מקום אחר להגר אליו.
הקונגרסים הציוניים השלישי והרביעי, 1899–1900
שמאל|ממוזער|200px|הרצל עם אופניו בעיר הנופש אלט-אאוסזה, 1900
באוגוסט 1899 התכנס בבזל הקונגרס הציוני השלישי, בו הגיעה לשיאה הביקורת על הניסיון הגרמני של הרצל. הביקורת הייתה בוטה ותוקפנית, והרצל לא הצליח להשתיק את המבקרים. הוא שמר על החשאיות שהבטיח לגרמנים, משום שעדיין קיווה לחדש עמם את המשא ומתן. למרות הביקורת הוא נבחר מחדש כראש התנועה, והקונגרס הסתיים בתרועות רועמות ובקריאות "לשנה הבאה בירושלים". מאחר שהסיכויים להשגת ארץ ישראל נראו לו עתה נמוכים, ואילו המוני יהודים היו זקוקים לעזרה מיידית, התחיל הרצל לחפש ארץ אחרת שניתן יהיה להשיגה מהר יותר. בתחילת נובמבר החליט שאם לא תושג התקדמות עם הטורקים עד הקונגרס הרביעי, ישפיע ואף יכפה על הקונגרס להסכים לארץ אחרת כלשהי. תחילה חשב על האי קפריסין, בשל קרבתו לארץ ישראל והיותו נתון לשליטת אנגליה, שבה הציונות כבר הייתה מקובלת על חוגים מסוימים.
בתקופה זו רוב ההון שקיבל הרצל בירושה כבר הוצא וכך גם רוב הנדוניה של אשתו. כדי להשיג מעט רווחה כלכלית, חזר זמנית לעבודתו בתיאטרון. הוא שכתב פארסה ישנה שכתב ב-1885 עבור השחקן הקומי הווינאי הפופולרי אלכסנדר ג'ירארדי , ובמחצית השנייה של 1899 עבד על שלושה מחזות חדשים ועל שני רומנים. הביקורות לא היו טובות, אבל כמה מהקומדיות הוצגו בפני אולמות מלאים ויצאו לסיבובי הופעות ממושכים מחוץ לווינה.
ביוני 1899 ביקר את הרצל בווינה נורי ביי, המזכיר הכללי של משרד החוץ העות'מאני, שפירט בפניו את שמותיהם של האישים שיצטרך לשלם להם מקדמות שוחד עבור סידור ראיון אצל הסולטאן. אי לכך, גדלו מאוד הוצאותיו של הרצל על שוחד, ומכיוון שהקופה הציונית הייתה כבר ריקה, נאלץ לקחת הלוואה פרטית כנגד הכנסות עתידיות של השקל הציוני. אלא שבמשך חודשים רבים לא נראו תוצאות. בפברואר 1900 קשר יחסים קרובים עם ראש הממשלה האוסטרו-הונגרי החדש, ארנסט פון קרבר.
הרצל יעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק הבחירות האוסטרי.
ב-23 באפריל הגיע ללונדון והתארח אצל משורר החצר, אלפרד אוסטין , שהודיע כי הוא חסיד גדול של הציונות, והתנדב להמליץ על הרצל בפני ראש הממשלה, רוברט גסקוין ססיל (לורד סולסברי), אך זה היה עסוק במלחמת הבורים ולא יכול היה לקבלו. ב-19 ביוני לקה הרצל בהתקף סחרחורת ואיבד את הכרתו למספר רגעים. הרופא אבחן "אנמיה של המוח". הרצל הבין כי נורי ביי עושק אותו, אך לא העז להפסיק את מקדמות השוחד שזרמו אליו, משום שחשש ממעשה-תגמול טורקי. אי לכך, החליט לפנות לסולטאן בדרך אחרת. ב-17 ביוני נפגש עם האנתרופולוג ארמין ומברי, ידידו האישי של הסולטאן, שהסכים להפגישו עמו ללא תשלום. ב-11 ביולי לקה הרצל שוב בהתקף של אנמיית-המוח ואיבד את הכרתו.
באוגוסט 1900 התקיים הקונגרס הציוני הרביעי. הקונגרס התכנס בלונדון, כדי להגדיל את התמיכה הציבורית באנגליה. הרצל הגיע לעיר שבוע לפני הפתיחה, אך נתקף בצמרמורות קשות ובחום גבוה. על פי דרישתו, נמצא לו רופא שלמד בווינה, שהוא גם ציוני. הוא היה נתון בהזיות וטופל על ידי שתי אחיות עד יום פתיחת הקונגרס ב-13 באוגוסט. בקונגרס לונדון נשא הרצל את נאום הפתיחה, ובמהלכו סעד עם אריק בארינגטון, מזכירו הפרטי של ראש ממשלת בריטניה ועשה מאמץ לעניין אותו בתוכניתו. לאחר פניות חוזרות ונשנות במשך מספר חודשים מצד ארמין ומברי, הסכים לבסוף הסולטאן לקבל את הרצל לפגישה. במאי 1901 נסע הרצל יחד עם וולפסון ואוסקר מרמורק לקושטא.
משא ומתן עם השלטון העות'מאני, 1901
שמאל|ממוזער|220px|הרצל וילדיו מאחורי שולחן הכתיבה שלו
ביום הרביעי להגיעו לקושטא, נקרא הרצל לארמון. לאחר טקס ה"סֶלַמליק", הודיע לו אברהים ביי, ראש הטקס, כי הסולטאן מעניק לו את עיטור המג'ידיה מדרגה שנייה. הרצל השיב כי אינו מעוניין באותות-כבוד, אבל אם בכל זאת יקבל, העיטור חייב יהיה הפעם להיות מ"דרגה ראשונה לפחות". אברהים ביי הלך להודיע על כך לסולטאן, וכשחזר, הודיע להרצל כי הסולטאן העניק לו את העיטור מדרגה ראשונה – העיטור הגבוה ביותר של טורקיה.
השיחה עם הסולטאן נמשכה למעלה משעתיים. הרצל שמע לעצת ומברי ונמנע מלבטא את המילים "ארץ ישראל" או "ציונות". הוא הזכיר בפני הסולטאן את הסיפור על אנדרוקלס והאריה וטען שכמו בסיפור, לסולטאן יש קוץ בדמות החוב הלאומי של האימפריה העות'מאנית, שאותו יוכל הרצל להוציא. הרצל דרש סודיות מוחלטת ופירט את תוכניתו: היהודים יקנו את איגרות החוב של האימפריה העות'מאנית בכל הבורסות של אירופה, והסולטאן יגמול להם במחווה ידידותית, והאימפריה תפתח את שעריה בפני יהודים מארצות שבהן רודפים אותם. הסולטאן, לעומת זאת, הציג שלוש משאלות אותן ביקש מהרצל: להמליץ על מומחה לענייני כספים ונפט שיוכל לטפל בהכנסות משדות הנפט שהתגלו זה עתה בבגדאד; לעזור לו לגייס בדחיפות 1.5 מיליון לירות לכיסוי גרעון השנה שעברה; וסיוע בתוכנית הקונסולידציה של חובות המדינה באמצעות יצירת מלווה חדש לצורך פרעון המלווה הישן. הרצל ביקש דו"ח מפורט על מצב הכספים של המדינה כדי לייעץ בנושא. כעבור מספר ימים בהם הגיש את הצעותיו וקיבל את תגובותיו של הסולטאן, הודיע הסולטאן כי המתיישבים היהודים יצטרכו לקבל על עצמם נתינות עות'מאנית, כולל שירות בצבא, אך "לא תורשה התיישבות המונית, אלא...במפוזר, לא במרוכז". הרצל השיב כי אינו מתנגד לפיזור, אך הציע להקים "חברת קרקעות גדולה... שיוקצה לה שטח בלתי-מעובד שעליו יתיישבו היהודים. למשל, בארץ ישראל". הסולטאן הביע עניין בהצעה ונתן להרצל שהות של ארבעה שבועות, להכין הצעה מפורטת. הרצל נסע לפריז כדי לגייס לעניין את היהודים העשירים. רוטשילד דחה שוב את פנייתו, וכך גם חברת יק"א שהברון הירש הוריש לה עשרה מיליון ליש"ט. רוטשילד אף הכריז בעיתון "פייננשל טיימס" שאין קשר בינו לבין מפעלו של הרצל. הרצל נקלע ל"מעגל קסמים": היו עשירים שהיו מוכנים לתרום כסף, אך רק אם וכאשר ישיג הרצל את הצ'ארטר. אלא שהרצל היה זקוק קודם כול לכסף כדי להשיג את הצ'ארטר.
ב-2 ביוני 1901 כתב הרצל ביומנו על קשייו, על התמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה, ועל אווירת חוסר האמון כלפיו:
ב-5 ביוני 1901, בעת שטייל ביער בולון שבפריז, סבל הרצל משבץ-לב ואיבד את הכרתו למספר רגעים. לאחר מכן נסע ללונדון וגם שם לא הצליח להשיג את הכסף הדרוש לפתיחת משא ומתן רציני עם הטורקים. בשל חובת החשאיות שהוטלה עליו על ידי אנשי הסולטאן, לא יכול היה לחשוף את מה שהסולטאן כבר הסכים לו ובכך לשכנע את העשירים להשקיע. בבית הלורד נתנאל רוטשילד היה הרצל אורח לא רצוי והלורד לא הסכים לקבלו לשיחה. כשראה הרצל שאינו מצליח לגייס כספים מהיהודים העשירים, פנה לגויים העשירים. הראשון שבהם היה סר ססיל רודס, שהשיב בשלילה.
אף על פי שקופתו של הרצל הייתה ריקה, רבים חשבו כי הוא חולש על תקציבי ענק, והוא הוצף בבקשות צדקה רבות. אחת מהן הגיעה מיהודי בפלונסק, שביקש ממנו סיוע ללימודיו של בנו בן ה-16, דוד גרין. הרצל שלח לסולטאן מכתבים, בהם כתב כי הוא עסוק במאמצים לגייס כסף עבור טורקיה, אך הדגיש כי יוכל לעשות הרבה יותר לאחר שתוקם חברת-פיתוח עות'מאנית-יהודית. הוא לא קיבל מענה למכתביו וחשש שהם עוכבו על ידי אנשי חצר מושחתים של הסולטאן. אי לכך, התחיל ללמוד טורקית, כדי שבפעם הבאה יוכל לדבר עם הסולטאן ישירות. ביום הולדתו של הסולטאן, שלח לו מברק-ברכה, והפעם נענה בתודה, אך בחודשים הבאים כבר לא שמע מקושטא דבר. בנוסף לבריאותו הרעועה, נפל לדיכאון עמוק, ונתקף שוב במחשבות מוות. ב-8 בנובמבר 1901 כתב לוולפסון: "שוב ושוב תוקפת אותי נבואת-לב שימי ספורים". עם זאת, הייתה לו גם הרגשת סיפוק על מה שעשה בחייו. ב-24 בינואר 1902 כתב ביומנו: "הציונות הייתה השַבָּת של חיי".
הקונגרס הציוני החמישי (1901)
שמאל|ממוזער|200px|הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי. תרס"ב, 1901. צילם: אפרים משה ליליין
בשנת 1901 נכנס לפעילות מבצעית הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים", שמשרדו הראשי היה בלונדון. הבנק היה קטן ומבוסס על כספם המועט של העניים, אך כבר היה מסוגל להוציא מכתבי-אשראי צנועים שהרצל היה זקוק להם לשלב הראשון של המשא ומתן עם העות'מאנים. ב-26 בדצמבר 1901 התקיים הקונגרס הציוני החמישי בבזל. האופוזיציה להרצל חוזקה הפעם בסיעה קולנית של סטודנטים רדיקליים, רובם יוצאי רוסיה, שלמדו באוניברסיטאות בשווייץ. חלקם דגל בסוציאליזם וחלקם העדיף "תרבות יהודית" על דיפלומטיה והטיף ל"פעולה מעשית" בארץ ישראל. בין ראשי המדברים ב"פרקציה הדמוקרטית" האופוזיציונית היה חיים ויצמן. חבריה שאפו ל"דמוקרטיזציה" של התנועה הציונית וטענו כי הרצל נוהג בה ב"רודנות". אולם בהצבעות נחשפה האופוזיציה כמיעוט מבוטל. כמו כן עלתה שאלת ה"תרבות". האופוזיציה דרשה את העמקת הלאומיות היהודית באמצעות הדגשת ייחודיותה של התרבות היהודית, במקום לפעול רק כתגובה למציאותה של אנטישמיות. בניגוד לשנים הקודמות, גילה הפעם הרצל אהדה רבה יותר לנושא.
משא ומתן עם הסולטאן (פברואר 1902)
ב-4 בפברואר 1902 הוזמן הרצל לקושטא. הפעם ניהל את המשא ומתן בגלוי כראש התנועה הציונית. הוא הציע ברית טורקית-יהודית תמורת הענקת צ'ארטר: היהודים ישלמו את חובותיה של טורקיה ובתמורה יורשה להם להתיישב בארץ ישראל. המשא ומתן התנהל מול אברהים ביי ואיזט ביי, שהלכו הלוך ושוב: הגישו את הצעותיו של הרצל וחזרו אליו עם תגובותיו של הסולטאן. הסולטאן הסכים לאפשר לפליטים יהודים להתיישב בשטחי האימפריה, בתנאי שיקבלו את הנתינות העות'מאנית, בכל מקום מלבד ארץ ישראל. בתמורה לכך, יגיש הרצל הצעה לחיסול חובות החוץ של האימפריה בתנאים טובים יותר מאלה שמציעים לו אנשי-כספים בצרפת. מלבד זאת, יקבל עליו הרצל, על פי זיכיון מלכותי, לפתח את כל המכרות הקיימים והעתידיים באימפריה: זהב, כסף, פחם ונפט. הרצל הסכים עקרונית להצעה הכלכלית, אך דחה את התנאי האוסר את ההתיישבות בארץ ישראל. הסולטאן עמד על סירובו ובמקום ארץ ישראל הציע את ארם נהריים, סוריה ואנטוליה. הרצל סירב בתוקף. איזט הציע שהרצל יציג מכתבי-אשראי שיעידו על גיבוי כספי. הרצל הסכים לכך והוכנה טיוטה לזיכרון דברים. הרצל הגיש שלושה מכתבי-אשראי ראשונים, על סך מיליון פרנק כל אחד: עבור המכרות, עבור הבנק העות'מאני-יהודי, ועבור חברת הקרקעות העות'מאנית-יהודית. אלא שכעבור זמן-מה פורסם בעיתונות כי הסולטאן הגיע להסדר לגבי חובות החוץ עם רוּביֶה, איל-כספים ושר לשעבר בממשלת צרפת.
הרומן "אלטנוילנד" (1902)
במרץ ובאפריל 1902, השלים הרצל את הרומן האוטופי "אלטנוילנד" (בעברית: "ארץ עתיקה-חדשה"), שכתב לסירוגין בשלוש השנים האחרונות. עלילתו מתרחשת בעתיד, בשנת 1923, לאחר שהציונות כבר הוגשמה במלואה. על עמוד השער הופיע המוטו . הרומן נועד להוכיח שהציונות אינה רק חלום, אלא ניתנת להשגה. הרצל כתב בו: "הסבלנות היא הכול". במאה ה-19 נכתבו אוטופיות חברתיות רבות, אולם "אלטנוילנד" היא היחידה מביניהן שנכתבה על ידי פוליטיקאי פעיל. ברומן ישנם רמזים אוטוביוגרפיים רבים, וגיבוריו מבוססים על עוזריו הקרובים של הרצל. הרומן סימל מפנה משמעותי במחשבה הפוליטית של הרצל ומהווה ניגוד חריף לחיבורו הקודם, "מדינת היהודים". הוא שיקף התפתחות חדשה בתפיסתו של הרצל, שמייחדת אותו לעומת התנועות הלאומיות האחרות במאה ה-19. ב"אלטנוילנד" הרצל כבר אינו תומך במדינה לאומית, אלא בחברה חדשה, שונה מהמסגרות המקובלות של הלאומיות באירופה. המדינה אינה יהודית, אלא קוסמופוליטית. הקהילה מבוססת על צורות קואופרטיביות של התאגדות מרצון. הכוח המניע אותה הוא בעיקר רצון טוב באמצעות רפורמות חברתיות: הקרקעות בבעלות הציבור, והתעשיות, העיתונים, הבנקים וחנויות הכל-בו בבעלות קואופרטיבית של העובדים והצרכנים. החברה החדשה נזהרה שלא לחזור על שגיאות התיעוש שנעשו באירופה: עריה מתוכננות היטב ומצוידות במערכת תעבורה המונית מעולה; מנהרה מקשרת בין הים התיכון וים המלח לצורך הפקת חשמל; מפעלי השקיה מפריחים את המדבר; יום העבודה הוא בן שבע שעות, ולנשים ישנה זכות בחירה. גיבורי הרומן שואפים ליישם את כל אלה גם בכל מקום אחר בעולם, כדי לפתור את בעיות הקפיטליזם התעשייתי, מבלי להזדקק לרודנות סוציאליסטית. העיקרון המנחה של החברה החדשה הוא סובלנות, וסיסמתה: "אדם, אחי אתה". לפיכך שיבת היהודים לארץ ישראל (עד מעבר לביירות ולדמשק) אינה מעוררת התנגדות בקרב ערביי ארץ ישראל, והם מצטרפים בהתלהבות למדינה החדשה.
באחרית דבר של הספר כתב הרצל:
.
הספר עורר עניין רב ותורגם לשפות רבות, אולם הותקף קשות על ידי מתנגדיו של הרצל בתנועה הציונית, ובמיוחד על ידי אחד העם, על הקוסמופוליטיות חסרת השורשים שבו, ועל כך שאין בו תוכן יהודי רוחני ייחודי.
פנייתו ללורד רוטשילד בלונדון, יוני–יולי 1902
שמאל|220px
ביוני 1902 נסע הרצל ללונדון כדי להעיד בפני ועדת חקירה שדנה בהגירתם של "זרים עניים", כלומר, יהודים מרוסיה ומרומניה שנמלטו מן הרדיפות במזרח אירופה. בממלכה המאוחדת נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה, ומטרתה של הוועדה הייתה להגביל את כניסתם לבריטניה על ידי חקיקת תקנות מנהליות. הלורד נתנאל רוטשילד, שהיה החבר היהודי היחיד בוועדה, התנגד בתוקף להזמנת הרצל כעד, אך רוב חברי הוועדה חשבו אחרת והזמינו אותו. עתה ביקש רוטשילד להיפגש עם הרצל לפני הופעתו בוועדה, כדי להדריך אותו. אולם לפני פגישתם, נמסר להרצל שאביו נפטר והוא שב מיד לווינה. למחרת נקבר אביו בקבר ארעי. הרצל לא קנה אחוזת-קבר משפחתית, משום שהיה סבור כי ממילא יועברו בקרוב עצמות אביו לארץ ישראל. בתחילת יולי חזר לאנגליה כדי להיפגש עם רוטשילד ולהעיד בפני ועדת החקירה. רוטשילד אמר להרצל כי הציונות היא משגה וכי המעצמות הגדולות לעולם לא יאפשרו לציונים לקבל את ארץ ישראל. הוא ביקש להדריך את הרצל מה להגיד ומה לא להגיד לוועדה, אך הרצל השיב לו כי יגיד לוועדה מה שטוב בעיניו, וטען כנגד הנדבנות שלו: "הצדקה היהודית נהפכה למכונה המחרישה את זעקות המצוקה". לאחר שישבו לארוחת צהריים, בה השתתפו גם שני אחיו הצעירים של נתנאל, אלפרד וליאופולד, שינה רוטשילד את יחסו להרצל והחל לחבב אותו. הרצל סיפר לו כי הוא רוצה לבקש מהממשלה הבריטית צ'ארטר להקמת מושבה יהודית תחת ריבונות בריטית. רוטשילד הגיב לכך בהצעה מליצית וקנטרנית: "קח את אוגנדה". אך הרצל הסביר כי הוא "יכול להשתמש" רק בחצי האי סיני, "פלשתינה המצרית" וקפריסין. רוטשילד הסכים לתמוך בתוכנית, והרצל ביקש ממנו שימנע את העברת הכסף לסולטאן בצורת הלוואות שאמורות להתבצע בתוכנית רוּביֶה להסדרת חוב-החוץ העות'מאני. רוטשילד השיב כי אף על פי שמנע הלוואות מרומניה האנטישמית, אין זאת ביכולתו, משום שהמעצמות הגדולות מעוניינות בזיכיונות להקמת מסילות-ברזל בשטח האימפריה. אלא שאחר הצהריים הודיע פתאום השגריר העות'מאני בלונדון להרצל, כי הסולטאן מבקש שיבוא לקושטא מיד. הטורקים לא הגיעו להסכם עם רוביה.
הרצל לא מיהר הפעם לנסוע לקושטא ונשאר באנגליה עוד שבוע ימים. הופעתו בפני ועדת החקירה משכה קהל גדול מהרגיל. הוא התנגד בעדותו להגבלות חוקיות מכל סוג שהוא, וקרא לתקיפת הבעיה היהודית בשורשיה: הכרה ביהודים כאומה ככל האומות, בעלי זכות להקים בית בחבל ארץ מסוים. פרסומו של הרצל בעקבות הופעתו הגביר את האהדה באנגליה כלפי הציונות. כעבור יומיים שב לשיחה נוספת עם רוטשילד והציג בפניו את התוכנית לחברת התיישבות בסיני, ב"פלשתינה המצרית" ובקפריסין. רוטשילד הסכים לממן ניסיון בהיקף של עד 25 אלף מתיישבים בלבד, אך הרצל השיב: "אעשה זאת רק בהיקף גדול, או לא אעשה כלל". השניים לא הגיעו להסכמה, אולם רוטשילד הבטיח כי ימליץ על הרצל בפני שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברלין.
משא ומתן עם הסולטאן העות'מאני (יולי 1902)
במהלך השבוע מסר השגריר העות'מאני להרצל מברקים, כמעט מדי יום, שדרשו ממנו להתייצב בפני הסולטאן ולדווח לו אם ביכולתו להציע תנאים נוחים יותר מאלה שהציע רוּביֶה. ב-23 ביולי 1902 יצא הרצל לטורקיה, בפעם החמישית, יחד עם וולפסון. בשל החום הכבד, השתכן בבית מלון באי תרפיה שבים השיש, שם כתב תזכיר לסולטאן בצורת מכתב אישי, בו הציע לו הצעה נמוכה יותר להחזר החוב מזו של הצרפתים. בתמורה לכך דרש "זיכיון ליישוב ארם נהריים בידי יהודים", כפי שהציע לו הסולטאן, ובנוסף גם את "השטח של חיפה וסביבתה בארץ ישראל". המתיישבים ישלמו לממשלה העות'מאנית דמי חכירה. הסולטאן ביקש מהרצל שיסביר את תוכניתו לווזיר הגדול, סעיד פחה. סעיד שאל אם היהודים יקבלו עליהם את הנתינות העות'מאנית וישרתו בצבא, והרצל השיב בחיוב. לאחר שיחתו עם הווזיר הגדול, התבקש מטעם הסולטאן לכתוב עליה דין וחשבון ואף לדאוג לתרגומו בידי איש נאמן. הסולטאן רצה לבדוק את דיוק הדיווח של השרים שלו. לאחר חיפושים רבים, מצא הרצל סטודנט יהודי צעיר, שתרגם עבורו. הארכת משך ביקורו של הרצל נוצלה לסחיטת ויתורים נוספים מצד הצרפתים. למחרת שוב נפגש הרצל עם הווזיר הגדול, וזה הודיע לו כי הסולטאן מוכן להתחיל במשא ומתן על הצעותיו. אלא שבסוף השבוע חתמו הטורקים על העסקה עם רוּביֶה. ביומו האחרון של הרצל בקושטא, ביקש ממנו הסולטאן לקבל תמיכה כספית משמעותית עבור "נויה פרייה פרסה". הרצל סירב, אך הסכים לקבל החזר על הוצאותיו.
פגישות עם שר המושבות ושר החוץ של בריטניה
שמאל|ממוזער|200px|הרצל, צילם הצייר אפרים משה ליליין, 1903.
בעקבות גזירות שנגזרו על יהודי רומניה במטרה להכריח אותם להגר, חש הרצל דחיפות גוברת למצוא תחליף זמני לארץ ישראל. מכיוון שתלה תקוותיו באנגליה, לקח בחשבון שתי טריטוריות סמוכות לארץ ישראל, שהיו תחת שליטתה: קפריסין וחצי האי סיני, שנודע בשם "פלשתינה המצרית". בינתיים נהג רוטשילד לשלוח אל הרצל מכתבים מלאי ספקות לגבי הציונות. ב-18 באוגוסט כתב לו כי מושבה יהודית כזאת תהיה "גטו מלא דעות קדומות של גטו", מדינה יהודית "אורתודוקסית ובלתי-סובלנית, אשר תחרים לא-יהודים ונוצרים". ב-24 באוגוסט השיב לו הרצל: "אין אני יכול להסכים כי היישוב היהודי שהייתי רוצה לכונן מוכרח להיות צר-אופק, אורתודוקסי ואי-ליברלי... הגזע שלנו מוכשר יותר מרוב העמים האחרים עלי אדמות. וזו, לאמיתו של דבר, סיבת השנאה הגדולה. עד עכשיו לא היה לנו ביטחון עצמי. ביום שבו נתחיל להאמין בעצמנו, יבוא הקץ למצוקתנו המוסרית". באוקטובר 1902 נפגש הרצל לראשונה עם שר המושבות, צ'מברלין, וביקש ממנו את קפריסין ואת חצי האי סיני להתיישבות יהודית. צ'מברלין השיב כי בתור שר המושבות, הוא מוסמך לדון רק על קפריסין, משום שמדבר סיני אינו מושבה ולכן הוא באחריות משרד החוץ. הוא הסתייג מרעיון קפריסין משום שסבר כי הטורקים והיוונים יתנגדו להתיישבות יהודית באי. הרצל ביקש, אם כן, את אל עריש. צ'מברלין הסכים לכך בתנאי שיסכים לכך גם לורד קרומר, הקונסול הכללי של בריטניה בקהיר ולמעשה שליט מצרים מטעמה. צ'מברלין הסדיר להרצל פגישה עם לורד לנדסדאון, שר החוץ, וב-23 באוקטובר נועד איתו הרצל לשיחה ראשונה. הרצל הציע את כינונה של "חברה יהודית למזרח הקרוב", שיוענק לה זיכיון לפתח דרכים, נמלים, מסילות ברזל, תעשיות ומכרות בחצי האי סיני, ולהקצות בו אדמה למתיישבים היהודים. תחום התיישבות זה, אותו כינה "חבל-יהודה במצרים", אמור להפוך כעבור זמן לאוטונומי, בחסות בריטניה. גם לנדסדאון השיב כי עליו להתייעץ קודם עם קרומר, והרצל שלח את ליאופולד גרינברג מיד לקהיר. בינתיים הגה תוכניות לפיתוח החוף הצחיח של סיני: מפעלי-דיג, נמלים, מסילות ברזל וסכרים לאיסוף גשמים. גרינברג שוחח עם קרומר ועם שר החוץ המצרי, בוטרוס ראלי פחה, ולדבריו שניהם השתכנעו. קרומר הדגיש, עם זאת, שעקב המחלוקת בין בריטניה וטורקיה על תוואי הגבול בין ארץ ישראל העות'מאנית לחצי האי סיני המצרי-בריטי, לא ניתן יהיה להתיישב מצפון וממזרח לאל עריש. מכיוון שלא היה בקי באפשרויות ההתיישבות באזור, הציע לשגר לשם ועדת חקירה.
משלחת לחצי האי סיני (פברואר 1903)
ב-18 בדצמבר הציע סגן שר החוץ הבריטי תומאס סנדרסון להרצל, שהציונים ישגרו משלחת לחקור את התנאים בחצי האי סיני, ואם הדין וחשבון יהיה חיובי, ניתן יהיה לדון בהקמת מושבה יהודית שם. המתיישבים יצטרכו לוותר על נתינותם המקורית ולהיות כפופים לשלטון המצרי (למעשה בריטי), ולשלם לממשלת מצרים תשלום שנתי תמורת שמירת הסדר. בינואר 1903 הגיע הרצל ללונדון, ויחד עם גרינברג נועד עם סנדרסון במשרד החוץ. בפגישה סוכם הרכב המשלחת ותוכנית המסע שלה. כעבור שבועיים הגיעה המשלחת למצרים, וב-11 בפברואר חצתה את תעלת סואץ בקנטרה ופנתה צפונה לאל עריש. גרינברג נשאר בקהיר לדון עם הממשלה המצרית על פרטי הזיכיון. ב-16 בפברואר הודיע גרינברג להרצל כי נציג הסולטאן בקהיר מנסה לחבל בתוכניתם. למחרת היום הודיע פתאום כי אין סיכוי כרגע להשיג צ'ארטר, והציע לקרומר תוכנית חדשה. ב-26 בפברואר הודיע להרצל שקיבל מבוטרוס ראלי מסמך המתיר את כינונה של "רשות עירונית" יהודית באל עריש. ב-16 במרץ הגיע גרינברג לווינה ודיווח להרצל על המשא ומתן. הרצל לא סמך עליו עוד, ובאותו לילה יצא למצרים. ב-25 במרץ נפגש בקהיר עם קרומר, שהביע הסתייגות מתוכניתו של הרצל והדגיש כי המתיישבים יזכו לכל היותר בממשל מוניציפלי. הרצל נסע משם למשרד ראש הממשלה והסביר לבוטרוס ראלי שאת המים לסיני יביא מהנילוס – רק את מי הנהר הזורמים עתה לים, שיאוחסנו במאגרים. ראלי הביע הסכמה מלאה לכל דבריו. המשלחת שבה לקהיר עם ממצאים מעודדים, אולם סיכמה כי לא ניתן להתיישב ללא "כמויות מים מספיקות". הרצל ומומחי המשלחת נועדו מספר פעמים עם קרומר. הרצל הציע להעביר את מי הנילוס בצינור תחת תעלת סואץ. המומחה הבריטי להשקיה טען כי יש די מים בנילוס לספק גם את צורכי מצרים וגם את צורכי המושבה שתקום בסיני, אולם קרומר סירב להחליט בנושא לפני חזרתו למצרים בחודש מאי של ויליאם גארסטין, המומחה שלו לענייני עבודות ציבוריות. עם זאת, ביקש מהרצל לפתוח במשא ומתן עם הממשלה המצרית על הפרטים המשפטיים. הרצל פנה לפרקליט בלגי מקומי והורה לו להכין טיוטת הסכם לחכירת סיני ל-99 שנים. ב-4 באפריל עזב הרצל את מצרים והגיע ללונדון להיפגש עם צ'מברלין. צ'מברלין אמר לו שהוא לא מעודד מממצאיו של דו"ח המשלחת, והציע תחליף: "במסעי האחרון באפריקה ראיתי ארץ אחרת שתתאים לך. אוגנדה!". אולם הרצל דחה את ההצעה והסביר כי בסיס ההתיישבות צריך להיות לאומי ולכן הכרחי שיהיה בתוך ארץ ישראל או בקרבתה. במאי 1903 הטיל גארסטין וטו על תוכנית סיני, משום שלדעתו אין די מים בנילוס. קרומר סבר, כי בכל מקרה מחיר שאיבתם לסיני מתחת לתעלת סואץ יהיה יקר מדי, ויתרה מזאת, בניין המשאבות יפריע לתנועת האוניות בתעלת סואץ וכתוצאה מכך ישבש את המסחר הבריטי עם המזרח הרחוק. הרצל הבין כי תוכנית סיני מתה, ואף איבד תקווה לגבי מימושה הקרוב של תוכניתו ליציאת היהודים מאירופה. הוא הוציא את אביו מקברו וטמן אותו באחוזת קבר חדשה שרכש. בזמן הטקס ליד הקבר, לחש למזכירו: "עוד מעט אשכב פה גם אני".
בעקבות פרעות קישינב
שמאל|ממוזער|250px|הרצל עם מקס מנדלשטם באלטאוסזה, 1903.
ב-19 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב. הרצל שמע על כך כששהה בלונדון, לפני פגישתו האחרונה עם צ'מברלין. דחייתה הסופית של תוכנית סיני בתחילת מאי גרמה לו לחפש פתרון אחר למצוקת יהודי רוסיה, ולשקול מחדש את הצעת צ'מברלין לגבי אוגנדה. בעקבות הפרעות התחיל הרצל לתכנן מהלך מדיני במספר ערוצים במקביל: מלבד הצ'ארטר הבריטי לגבי אוגנדה, ביקש להשיג זיכיונות דומים גם בקונגו מממשלת בלגיה, במוזמביק מפורטוגל ובטריפולי מאיטליה. הוא חשב על יצירת שש מושבות יהודיות באפריקה ובמקומות אחרים, שתשמשנה בסיסים לאומיים ליישוב ארץ ישראל בשלב מאוחר יותר. הוא הגדיר זאת: "אנגליה במהופך ובזעיר־אנפין", כלומר: בעוד שבאימפריות הקולוניאליות מייסדת ארץ האם את המושבות – אצל היהודים יוקמו קודם המושבות ורק לאחר מכן תקום מדינת האם שלהן במולדת. במאי 1903 הודיע צ'מברלין לליאופולד גרינברג כי ממשלת בריטניה מסכימה להחכיר לציונים אזור גדול מאוד, לא באוגנדה ממש, אלא בעמק המפריד בין שבט מאו לשבט קיקויו (כיום בקניה), שם יוכלו לכונן "ממשל עצמי" באזור שיוכל לקלוט מיליון מתיישבים. ביוני הוזמנה טיוטת צ'ארטר לאוגנדה, לקראת הקונגרס הציוני הקרוב. שם המושבה המיועדת היה "New Palestine" ("ארץ ישראל החדשה"). נורדאו הזהיר את הרצל מפני ההתנגדות לתוכנית אוגנדה בקרב יהודי מזרח אירופה, וב-13 ביולי השיב לו הרצל: "והרי זאת תכליתה של מנהיגות, להראות את הדרך, אשר אפילו על ידי מה שנראה כסטייה, תוליך את עמנו אל המטרה. גם משה רבנו כזה היה גורלו". במקביל, חידש הרצל את מגעיו עם הסולטאן העות'מאני במטרה לדון על הצעתו לגבי ארם נהריים, וב-4 ביוני כתב על כך למזכירו, איזט ביי. באותו זמן גם הוצע להרצל שטח אדמה גדול בעמק יזרעאל על ידי בעל קרקעות ערבי גדול ממשפחת סורסוק, אולם הרצל חשש לקנות אותו ללא ערבויות בינלאומיות. בנוסף לכך, השטח לא היה ריק מתושבים והרצל הסתייג מההשלכות של קנייה כזו ואמר: "אי־אפשר לנו לנשל את הפלאחים העניים הללו".
פנייתו לרוסיה הצארית (1903)
שמאל|ממוזער|300px|הרצל בסנקט פטרבורג, 1903.
שמאל|150px
ב-20 ביולי 1903, כחודש לפני הקונגרס הציוני השישי, שלח הרצל לידידו הבריטי ג'וזף קאוון מכתב מקודד שעסק בעיתונאי הבריטי האנטישמי ארנולד וייט. וייט, שחשש מהגירת יהודים מרוסיה לאנגליה, פנה עוד בסוף המאה ה-19 לצאר הרוסי והציע לו ליישב יהודים בארגנטינה הרצל הציע במכתבו שווייט יפנה שוב לרוסיה ויציע לה לאפשר התיישבות יהודית במרוקו. אולם הצעה זו לא יצאה אל הפועל.
במקביל לערוצים אלו, החליט הרצל לפנות גם ישירות לרוסיה. הוא רצה שתפעיל לחץ דיפלומטי על הממשלה העות'מאנית, שתרשה אוטונומיה יהודית בארץ ישראל, וכך תוכל רוסיה להיפטר מהאוכלוסייה היהודית שלה. פנייתו הראשונה לשר הפנים ויאצ'סלב פלבה וליועץ הצאר קונסטנטין פובדונוסצב לא נענתה. בקשתה של ברטה פון זוטנר מהצאר שייפגש עם הרצל נתקלה בסירוב. הרצל ביקש את עזרתה של אצילה פולנייה המתגוררת בסנקט פטרבורג ומיודדת עם פלבה. הפעם השיב פלבה שישמח לפגוש את הרצל והוא בהחלט מעוניין לארגן הגירת יהודים מרוסיה, "בתנאי שלא יחזרו". ב-5 באוגוסט יצא הרצל לרוסיה. כיהודי, נאלץ קודם לבקש היתר מיוחד לביקורו מהמחלקה לדתות "זרות" ברוסיה. אף על פי שהסתיר את דבר הנסיעה מרוב חבריו, קיבלו אותו ציונים נלהבים בתחנות רכבת רבות. היחיד שהתלווה אליו במסעו היה ד"ר ניסן כצנלסון, מראשי הציונים ברוסיה. ב-8 באוגוסט התקבל אצל פלבה והשניים שוחחו בצרפתית. פלבה אמר כי הוא מעוניין "להגיע לידי הבנה" עם הרצל, והרצל הבין מכך שפלבה מעוניין מאוד למנוע דיון על פרעות קישינב בקונגרס הציוני הקרוב. פלבה הסביר כי היהודים הם "גוף זר" במדינה, שחלה עליהם מכסה בכניסה להשכלה גבוהה, אחרת "לא יישארו משרות בשביל נוצרים", ושהם מהווים מחצית מהמהפכנים. הרצל הבטיח שאם יקבל את ארץ ישראל, זרימת יהודים אל הסוציאליסטים תחדל. פלבה הכריז כי הוא תומך נלהב בציונות ושאל במה יוכל לעזור. הרצל הציג שלוש בקשות מממשלת רוסיה: שתלחץ על הסולטאן להעניק לציונים צ'ארטר להתיישבות בארץ ישראל, מלבד המקומות הקדושים; שתתמוך כספית בהגירת יהודים לארץ ישראל, כאשר הכספים יבואו מהמסים שמשלמים נתיני רוסיה היהודים; ושתרשה את ארגונן ופעולתן של אגודות ציוניות. פלבה הסכים מיד לשלוש הדרישות וביקש מהרצל לכתוב תזכיר לקראת פגישתם הבאה. לאחר שהרצל עזב, אמר פלבה למכרו כי לא ידע "שמצויים יהודים שאינם זוחלים".
לאחר מכן ביקר הרצל אצל שר הכספים, הרוזן סרגיי ויטה, שפתח בנאום אנטישמי: "היהודים מספקים די סיבות לאיבה. יש בהם שחצנות אופיינית, אולם רובם עניים, ומפני שהם עניים הם מלוכלכים ועושים רושם דוחה. הם גם עוסקים בכל מיני עיסוקים מכוערים, כרועי-זונות ומלווים בריבית. ומשום כך קשה כל-כך להגן עליהם. ובכל זאת, הנני ידיד היהודים". ויטה סיפר להרצל שאמר לצאר המנוח אלכסנדר השלישי: "אילו היה אפשר להטביע שישה או שבעה מיליונים היהודים בים השחור, הייתי מצדד בכך בהחלט. אבל אם אי-אפשר הדבר, יש להניח להם לחיות". הרצל הציג את תוכניתו ליציאת היהודים, וביקש מוויטה שהממשלה תנקוט "צעדים מסוימים של עידוד", וויטה השיב: "אך הרי מעודדים את היהודים להגירה, למשל בבעיטות באחוריים". הרצל השיב כי סוג העידוד הזה "ידוע ומוכר", ואין זה הסוג שעליו הוא מדבר. הוא חזר על שלוש הבקשות שהציג בפני פלבה, וביקש גם הסרה מיידית של האיסור על רכישת מניות הבנק הציוני. ויטה הבטיח לעזור.
ב-13 באוגוסט שוב נפגש עם פלבה, שהודיע לו כי הצאר אישר את שלוש בקשותיו. פלבה מסר להרצל כי הצאר נפגע מההתקפות נגדו בעיתונות הזרה ומן ההאשמות במעורבות בפרעות קישינב, וביקש למסור להרצל כי הוא מתייחס יפה לכל נתיניו. פלבה הודה כי מצב היהודים ברוסיה "אינו טוב ביותר", ומשום כך "רצוי לנו מאוד יסוד מדינה יהודית עצמאית שתהיה מסוגלת לקלוט כמה מיליוני יהודים... היינו רוצים לשמור לנו את מיטב האיטליגנציה... אבל היינו רוצים להיפטר ממחוסרי ההשכלה וממעוטי האמצעים". הרצל ביקש ממנו להקל על חייהם של היהודים ברוסיה ולהרחיב את זכות המגורים מחוץ לתחום המושב. פלבה הגיש לו מכתב שאושר על ידי הצאר ושיוכל לפרסמו, בו הבטיחה ממשלת רוסיה רשמית את תמיכתה בציונות, בתנאי שהציונים יעודדו יהודים ברוסיה לעקור למדינה היהודית בארץ ישראל. אך עם זאת, לא תורשה בממלכה הרוסית התארגנות יהודית על בסיס לאומי. במכתב ניתנה הבטחה לסייע כספית למהגרים היהודים, ולהתערב לטובת העניין הציוני בקושטא. הרצל לחץ שהצאר יתערב אישית אצל הסולטאן, ופלבה הבטיח לדבר על כך עם הצאר, אך לא הסכים לקבלת הרצל לראיון אצלו לפני הקונגרס הציוני הבא, ברמזו כי הוא מצפה ממנו לרסן את הביקורת הבינלאומית על ממשלת רוסיה. הרצל היה מרוצה מתוצאות מסעו לרוסיה. הוא הצליח להסיר את האיסור על ההתארגנות הציונית ואיסוף הכספים שלה, והצליח לקבל הבטחה להתערב בקושטא – הבטחה ראשונה מסוגה מצד מעצמה גדולה.
באותו ערב נאם הרצל בפני קבוצת פעילים ציוניים. רבים מהם זעמו על שיתוף הפעולה שלו עם פלבה ולא האמינו להבטחותיו של האחראי על פרעות קישינב. הרצל ביקש מהם לעסוק רק בארגון הציוני ולא בעידוד התרבות היהודית בתוך רוסיה, ולהימנע מפעילות סוציאליסטית לפני הקמת המדינה היהודית: "בארץ ישראל, בארץ שלנו, לא יהיה פסול במפלגה סוציאליסטית קיצונית... אז אקבע את יחסי שלי כלפיה... אולם עכשיו, במצבנו הנוכחי, מוקדם מדי לעסוק בעניינים כאלה. הם טפלים לעיקר. הציונות תובעת מעורבות גמורה, לא חלקית".
ביקורו בווילנה
ביומו האחרון של הרצל בסנקט פטרבורג, הזהירו אותו מנהיגים מקומיים מהתנקשות בחייו והפצירו בו שלא להתעכב בשום מקום בדרכו חזרה לאוסטריה. אולם הרצל רצה לראות במו עיניו את החיים היהודיים במזרח אירופה וב-16 באוגוסט הגיע לווילנה. בתחנת הרכבת נערכה לו קבלת פנים נלהבת וסוערת. המשטרה פיזרה את ההמון באלות, אולם ההמון חזר והסתער בקריאות "הרצל, הרצל!" ו"יחי המלך!". בתוך ההמון שהצטופף ברחובות, נסע הרצל מוקף שוטרים וסוכני משטרה בלבוש אזרחי. המשטרה רצתה למנוע הפגנות נוספות ולכן ציוותה עליו שלא לצאת מבית המלון. כל האסיפות הפומביות לכבודו בוטלו, אך הרצל בכל זאת ביקר במשרד הקטן של הקהילה היהודית. רב הקהילה הגיש לו ספר תורה עתיק ואמר לו בהתרגשות: "אתה הגדול בבני עמנו". כל הנוכחים פרצו בבכי וגם הרצל התרגש מאוד. בשעה 1:00 בלילה, יצא מן המלון לתחנת הרכבת. המונים הריעו לו בסמטאות בגשם השוטף. קוזאקים על סוסים הסתערו על ההמון הצפוף ליד תחנת הרכבת. הם הצליפו בו בשוטיהם, הכו אותו ברוביהם ורמסו אותו עם סוסיהם. צעקות המוכים התערבבו בקריאות "יחי הרצל!". הרצל המזועזע קרא: "מדוע מכים את האנשים האלה? איזו פראות!". לפרנסי הקהילה שהמתינו לו על הרציף, אמר דברי עידוד: "רבותי, אל תתיאשו! יבואו ימים טובים יותר! לשם כך אנחנו פועלים!". גם במקומות אחרים באירופה ציפו יהודים לראות את הרצל, למרות שמסעו היה סודי. יוסף קרוק שבימים ההם היה בן 18, כתב בזכרונותיו כי יהודים רבין בווארשה קיוו לראות את הרצל בדרכו חזרה מרוסיה, ולשם כך "בא לכל רכבת מחנה עצום של יהודים, גם קשישים, והמתינו. ולמען יורשה להם לגשת אל הרכבת, היו כולם קונים כרטיסי־רציף. הייתה זו סנסאציה בבית־הנתיבות. הז'נדארמים הרוסיים, אשר שמרו על הסדר הפוליטי ובדקו את כשרותם של הבאים, היו מופתעים. "איזה בארון יהודי" — הם שוחחו ביניהם".
בזמן ששהה בווילנה, קיבל הרצל מברק מליאופולד גרינברג בלונדון, שהודיע לו כי הבריטים הציעו רשמית לכונן מושבה יהודית באפריקה המזרחית. בדרכו חזרה ברכבת לגרמניה, הגיע הרצל להחלטה לקראת פתיחת הקונגרס הציוני כעבור שישה ימים בלבד: מסעו לרוסיה הבהיר לו כי אף על פי שאוגנדה אינה ארץ ישראל, זו עת להציל את היהודים ואסור לאבד זמן. הוא התעכב יום אחד בעיר הנופש ההררית אלטאוסזה, שם בילו אשתו וילדיו בקיץ, ולמחרת בבוקר המשיך לקונגרס בבזל בלוויית אמו.
פולמוס אוגנדה בקונגרס הציוני השישי, 1903
שמאל|ממוזער|הרצל במרפסת מלון שלושת המלכים בבזל.
ב-23 באוגוסט 1903, התכנס הקונגרס הציוני השישי בבזל. הצירים זועזעו לנוכח השינוי שחל במראהו של הרצל, שנראה עתה עייף, חולה, קמטים בפניו וקומתו שפופה. לפני פתיחת הקונגרס כינס את הוועד הפועל לישיבה מוקדמת, שבה דיווח לחבריו על המשא ומתן שניהל עם ממשלת רוסיה. החברים הרוסים זועזעו לשמוע שהרצל לחץ את ידו של האחראי לרצח יהודי קישינב, פלבה, וזועזעו עוד יותר כשדיווח על "תוכנית אוגנדה" הבריטית. למחרת בבוקר התקבל בקונגרס בתשואות סוערות ונאם את נאום הפתיחה. הוא סקר בנאומו את האסונות האחרונים ואת החמרת מצב היהודים, ואמר: "נציל־נא את אלה שעוד ניתן להצילם". הוא דיווח על כישלון המשא ומתן עם העות'מאנים ועל כישלון המשא ומתן עם הבריטים בנושא סיני, והעלה לסדר היום של הקונגרס את ההצעה הבריטית בנוגע לאוטונומיה באוגנדה. הוא הדגיש כי הממשלה הבריטית יודעת כי מטרתה של הציונות היא שיבה לארץ ישראל ושאוגנדה תשמש "אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי". הוא דרש מהקונגרס לקבל את ההצעה ונענה בסערת תשואות. אלא שתהום נפערה בין הסיעות, שפתחו בהתייעצויות במהלך הנאומים. בישיבה הסוערת של הסיעה הרוסית תקף הסטודנט הצעיר חיים ויצמן את הרצל בחריפות, וטען כי הממשלה הבריטית עתידה להציע "הצעה טובה יותר". כמה ממתנגדי תוכנית אוגנדה אף הכריזו על שביתת רעב. על אף שנורדאו לא תמך בתוכנית אוגנדה, הוא הגן על הרצל ואמר כי אוגנדה תשמש "מקלט לילה" לנרדפים. נוכח ההתנגדות הקשה והאיום בפילוג, הועמדה להצבעה רק החלטה מתונה מאוד – שיגור של משלחת מומחים לאזור המוצע באפריקה המזרחית.
הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו מנחם אוסישקין ואחרים מציוני רוסיה, בהם חיים ויצמן, טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. כפשרה בין הרצל למתנגדיו, הוחלט שהמימון למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של אוצר התיישבות היהודים או הקרן הקיימת לישראל.
למרות הוויכוח אושרה ההצעה בסופו של דבר ברוב גדול. פרצה סערה ותוך איום בפרישה, עזבו החברים הרוסים בוועד הפועל, "אומרי הלאו", את מקומותיהם על הבמה ופרשו בהפגנתיות מהאולם יחד עם תומכיהם. רבים מהם בכו. הם התכנסו לישיבה סגורה באולם אחר, שנמשכה עד מאוחר בלילה, לאחר נעילת המליאה. הרצל שמע על הישיבה ההפגנתית וחזר מבית המלון אל הקונגרס. הוא דפק על הדלת הנעולה וביקש להיכנס. אחד הנוכחים בחדר צעק לעברו: "בוגד". נערכה הצבעה והוחלט להניח לו להיכנס. הוא ניגש לדוכן הנואמים וניסה לשכנע את המתנגדים. הוא ניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית. בשעה 2:00 בלילה החליטו המשתתפים לחזור למקומותיהם בישיבת הבוקר של הקונגרס. נאום הנעילה של הרצל היה הנאום האחרון שנשא בחייו בקונגרס כלשהו. הוא חזר בו על ההצעה הבריטית והדגיש שוב כי תוכנית אוגנדה היא פתרון ארעי. הוא סיים את נאומו בשבועה. הוא הרים את יד ימינו וקרא בעברית: .
לאחר הקונגרס הציוני השישי
לאחר הקונגרס חזר הרצל אל משפחתו באלטאוסזה. אשתו, ז'ולי, חלתה קשה בדלקת המעי העיוור שהוחמרה בשל דלקת ריאות, וחלק מהזמן הייתה מחוסרת הכרה. הרצל עצמו עבר התקף לב נוסף וסבל מעוויתות ברגליו. אך בעוד הוא מטפל באשתו החולה, החל לשלוח מכתבים לכל העולם. ב-5 בספטמבר שלח לפלבה דין וחשבון מפורט של הקונגרס, המוכיח כי יהודי רוסיה מוכנים להגר רק לארץ ישראל, ולכן יש להפעיל לחץ על הסולטאן. אלא שבאותו יום כתב לליאופולד גרינברג בלונדון כי עליו לעשות "מאמץ אינטנסיבי (אך סודי) להשיג במהירות את הצ'ארטר לאפריקה המזרחית". ב-11 בספטמבר אף כתב אל אוילנבורג בניסיון נוסף להשיג את תמיכת הקיסר הגרמני. ב-13 בספטמבר כתב אל ראש ממשלת אוסטריה, קרבר, וביקש ממנו "את תמיכת הממשלה של מולדתי". אף על פי שקיבל תשובות חמקניות, לא התייאש ושלח את קולונל אלברט גולדסמיד לדבר עם מלך אנגליה, ואת הפרקליט היהודי האיטלקי פליצ'ה ראונה לדבר עם האפיפיור. באוקטובר חזר למשרתו בווינה. ב-6 באוקטובר כתב פלבה להרצל כי שר החוץ, הרוזן ולדימיר לאמסדורף , יורה לשגריר בקושטא להודיע לממשלה העות'מאנית שממשלת רוסיה רוחשת יחס אוהד לתוכנית הציונית "ליישב את בני דתם בארץ ישראל", ושהיענות חיובית מצדה לבקשה הציונית, תגביר את קשרי הידידות בין שתי האימפריות. על פי הצעת פלבה, פנה הרצל לשגריר הרוסי בקושטא, אולם זה לא מיהר לבצע את ההוראות שקיבל.
לאחר הקונגרס הציוני השישי, כינס מנחם אוסישקין מועצה בחרקוב, שכללה, מלבדו, עוד שמונה מראשי המתנגדים ל"תוכנית אוגנדה". המועצה החליטה להגיש להרצל אולטימטום: ביטול תוכנית אוגנדה או פילוג התנועה הציונית. ההחלטה הייתה חשאית ונשלחה משלחת לווינה להציג את האולטימטום להרצל. אולם הרצל שמע על ההחלטה, ועם שוך הסערה בתנועה הציונית, שלח ב-12 בדצמבר מכתב פומבי אל סר פראנסיס מונטיפיורי, בו כתב כי התנגדות המתיישבים האנגלים באפריקה המזרחית להתיישבות יהודית שם, הפכה את תוכנית אוגנדה ל"בלתי-מעשית". ב-5 בינואר 1904 הגיעו לווינה שני נציגים מחרקוב. הרצל הסכים לקבלם, אך כיחידים ולא כמשלחת, וסירב לקבל "אולטימטום". הוא האשים אותם בחוסר נאמנות ובבגידה, והשניים יצאו מהפגישה נזופים.
פנייתו אל האפיפיור ופגישתו עם מלך איטליה (ינואר 1904)
שמאל|ממוזער|150px|הרצל, 1904
ב-22 בינואר 1904 הגיע הרצל לרומא. הוא נפגש עם מזכיר המדינה של הוותיקן, החשמן הצעיר מרי דל ואל, ואמר לו כי בא לבקש "רצון טוב מצד הכס הקדוש". אולם החשמן השיב כי "כל עוד היהודים מכחישים את אלוהותו של ישו", אין הכנסייה הקתולית יכולה לתמוך בהם: "כיצד נוכל להסכים לכך שהיהודים יהיו שוב אדוני הארץ הקדושה בלי להתכחש לעקרונותינו הנעלים ביותר?". הרצל הדגיש כי המקומות הקדושים יהיו "אקסטרטוריאליים", אך החשמן קבע כי לא ניתן יהיה "לקיים מובלעות". הרצל סיפר לו שקיבל את הסכמת המעצמות והגיש לו את מכתבו של פלבה. החשמן קרא את המכתב ואמר שיבקש מהאפיפיור להעניק לו ראיון. למחרת בבוקר נפגש הרצל עם מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי, שזמן מה קודם לכן ביקר בארץ ישראל. הוא אמר להרצל כי "הארץ כבר יהודית מאד" וטען כי "זוהי רק שאלה של זמן" עד שתעבור לרשות היהודים, אך הסביר כי אין ביכולתו לפעול בנושא, מאחר שהעניין נמצא בתחום סמכותו של שר החוץ.
כעבור יומיים, ב-25 בינואר, נפגש הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי. הוא לא כרע ברך ולא נישק את ידו המושטת. האפיפיור אמר לו: "אין אנו יכולים להשלים עם התנועה הציונית. לא נוכל למנוע את היהודים מללכת לירושלים, אבל להסכים לכך לא נוכל. היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי". הרצל חזר על תוכניתו לגבי מעמד המקומות הקדושים, אך האפיפיור קבע כי "ירושלים לא תחזור לידי היהודים", משום שהם "כפרו בישו ועומדים בסירובם להכיר באלוהותו". הרצל אמר לו כי "היהודים נתונים במצוקה איומה" ושהוא זקוק "לארץ בשביל הנרדפים", אך האפיפיור השיב כי אין הכנסייה יכולה לתמוך בזה ואמר: "אנחנו מתפללים לשלום היהודים, הלוואי ויאיר האור בלבם... וכאשר יבואו להתיישב בארץ ישראל, נכין אנו כנסיות וכמרים להטביל את כולם".
עם שובו לווינה, קיבל הרצל מברק מגרינברג, שבו נאמר כי משרד החוץ הבריטי מעוניין להעניק צ'ארטר על אוגנדה, אולם לנוכח התנגדות המתיישבים האנגלים, הוא מציע אזור אחר, מרוחק יותר. הרצל החל בהכנות לשגר לשם משלחת. ב-11 באפריל כינס בווינה מנהיגים ציוניים מעשר ארצות לישיבה מיוחדת של הוועד הפועל הציוני, בניסיון אחרון לפייס את מתנגדים ולמנוע פילוג. אוסישקין תקף את תומכי "תוכנית אוגנדה" ואיים לנתק את הקשר איתם, אך הדיון הסוער, שנמשך שלושה ימים, הסתיים בהתפייסות. ב-30 באפריל נועד הרצל עם שר החוץ האוסטרי, הרוזן אגנור פון גלוכובסקי , שהודיע לו כי ייתכן שהקיסרות האוסטרו-הונגרית תתמוך במאמץ למען הציונות, בתנאי שאנגליה תנקוט יוזמה. הרצל התכונן לנסוע לאנגליה, אולם מיחושי הלב שלו החמירו, והרופאים אבחנו פגיעה בשריר הלב. במצוות רופאיו נסע ב-2 במאי לריפוי בפרנצנבאד. ב-16 במאי נפסק יומנו. הוא שב לווינה למשך שבועיים, אך מצבו לא השתפר.
מותו
ממוזער|שמאל|280 פיקסלים|הלווייתו של הרצל בווינה
ממוזער|שמאל|130 פיקסלים|אחוזת הקבר המשפחתית בווינה
שמאל|ממוזער|130px|מאמר הספד של אליעזר בן יהודה על הרצל, בכתב העת השקפה, 12 ביולי 1904. השם מתתיהו הוא תרגום של תאודור – מתת-יה, הרצל כונה בשם זה בכתבים יהודיים
הרצל סבל מבריאות רופפת. הוא לא נשמע לרופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת אף שסבל מתסמיני מלריה, מחולשה, מכאבי ראש, מקשיי נשימה, מדופק לא סדיר, מהתעלפויות ומאיוושה בלב.
בעצת רופאיו, נכנס ב-3 ביוני, יחד עם אשתו, לסנטוריום באֶדלאך (Edlach) שעל הזמרינג. הוא התחיל שוב לעבוד, אולם ב-1 ביולי חלה בדלקת ריאות. הוא קדח מחום, הכרתו הייתה מעורפלת, גופו רעד והוא פלט דם בשיעולו. ב-2 ביולי ביקר אותו הכומר הכלר. הרצל ביקש ממנו: "דרוש בשלום ארץ ישראל בשמי. נתתי את דם לבי למען עמי". הרצל ביקש לראות את אמו וילדיו והם הובאו אליו. ז'ולי לקתה בהתמוטטות עצבים והוצאה מהחדר. הרצל הצביע על הסטודנטים שהמתינו לו בגן בחוץ ואמר לרופאו: "הם אנשים טובים ונפלאים, בני עמי. עוד תראה, יבוא יום והם ייכנסו לארץ-הבחירה!".
הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904, כ' בתמוז תרס"ד, בשעה 17:00, מסיבוך של דלקת ריאות קשה על רקע מצב בריאותי כללי ירוד, כשהוא בן 44. ה"נויה פרייה פרסה" פרסם בעמודו הראשון הספד ארוך ששיבח את הרצל כסופר ועיתונאי, אך הזכיר את פעילותו הציונית בשני משפטים קצרים בלבד. העיתונות הליברלית והיהודית ציירה אותו כאחד האישים הגדולים במאה ה-19.
הוא כתב צוואה, ובה ביקש להיקבר בהלוויה צנועה; כמו כן, ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו בלווייתו. בצוואתו כתב: "רצוני בלוויה של המעמד העני-ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ-ישראל".
ארונו של הרצל הועבר לווינה והוצב בחדר עבודתו. אלפי אנשים הגיעו לעיר ברכבות מארצות שונות באירופה. יותר מששת אלפים איש השתתפו בלוויה, שנמשכה מספר שעות. בנו, הנס, אמר קדיש, ודוד וולפסון נשא הספד קצר. הוא נטמן בבית העלמין של המחוז העירוני דובלינג בווינה. הרצל נפטר פחות מ-10 שנים לאחר שהתחיל בפעילותו הציונית.
לאחר פטירתו, התברר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של אשתו יוליה, וכי משפחתו של הרצל נשארה ללא מקורות הכנסה נאותים. בתו פאולינה הייתה אז בת 14, בנו הנס בן 13 ובתו טרודה בת 11. מוסדות ההסתדרות הציונית, והאפוטרופוסים שמינה, טיפלו בכלכלת המשפחה ודאגו לחינוך ילדיו. בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופוסים על ילדיו, וכן שילדיו ייקברו לידו בארץ ישראל. אולם למעשה הצוואה קוימה בשלבים, והושלמה רק לאחר זמן רב.
הסיקור של פטירתו של בנימין זאב הרצל בעיתונות העברית הצטייר כאירוע תקשורתי כביר עצימות הסיקור הייתה עזה, המוות נותר בכותרות יותר מחודשיים והמיתוס הציוני של דמותו של הרצל כ'חוזה המדינה' החל להתגבש ולהתעצם. הרצל תואר כאדם נשגב וכאליל, העיתונים שיבחו את יופיו החיצוני, הציגו אותו כגדול מנהיגי העם היהודי והדגישו את חזונו הנבואי.
רבים בתנועה הציונית קיבלו את הידיעה בכאב רב והתאבלו קשה על מותו. האבלות בוטאה בדרכים רבות ומגוונות. הרב קוק, בהספידו את הרצל, דיבר על משיח בן יוסף, ואף שלא הזכיר את שמו במפורש, סברו שהתכוון אליו ממש. אליעזר בן-יהודה ביכה את מותו של הרצל בגיל כה צעיר, והאשים את עצמו ואחרים על כי "לא יצאנו כלנו... במחאות חזקות, עזות, למען יראה מנהיגנו כי אינו לבדו, כי לא כלנו בגדנו בו... כי אנו כלנו עמדים כקיר ברזל להלחם אתו את המלחמה הקשה!" דוד בן-גוריון הנער כתב לחברו: "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים."
טקסט=עמוד שער עיתון הצפירה לאחר מות הרצל (יולי, 1904)|ממוזער|עמוד שער עיתון הצפירה לאחר מות הרצל (יולי, 1904)
הספדים להרצל נשמעו גם מצד רבנים נוספים. הרב יחיאל יעקב וינברג הספיד אותו: "בשביל עם ישראל היה הרצל בעל תשובה גדול, חלוצה של תקופת־תשובה גדולה ביהדות. 'והיה ביום ההוא ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים' - הנה עוד מעט והגיעה השעה שישובו כל הנדחים. הצעירים יתאספו מסביב לדגל אבותיהם. כן, עוד מעט יבואו כולם. הגדול שבהם כבר בא! [...] זכרונו חי לעולמי עד בנשמת האומה, מוכתר בתודה וצער, ושמו של הרצל תקוה ועידוד בו עד היום הזה. תודה לאיש שחזונו ומעשיו הצילו את העם בדור של שמד וטמיעה. תקן תקוה לנואשים ועדוד לנחשלים, וצער - על חזון שלא נתקיים במלואו ובטהרתו." ברוסית פורסם מאמר הספד שהופץ אחרי שתורגם לפולנית בידי אגודות הגימנאזיסטים. בין השאר נכתבו על הרצל הדברים הבאים: "זכותו ההיסטורית הגדולה שאינה מוטלת בספק, שהוא הוציא את התנועה הלאומית היהודית מהנקודה המתה של הפלשטיניזם העלוב, הבנוי על צדקה (חיבת ציון) והעלה אותה לבמה האירופית הכללית הרחבה".
ההערצה שלה זכה בקרב היהודים התגברה לאחר פטירתו. ההערצה שלה זכה השפיעה על הדורות הצעירים, והכשירה במידה רבה את תודעתם של חלוצי העלייה השנייה והעלייה השלישית.
העלאת ארונו לישראל
באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949. ארונו וארונות קרוביו נישאו ברחובות וינה על ידי אנשי משלחת ישראלית ותושבים יהודים אל בית הכנסת "זייטנשטטן" ("Seitenstetten") ואחר כך הועברו אל שדה התעופה והוטסו לישראל במטוס אל על, שנקרא מאז "הרצל". קברו של הרצל נקבע בהר הרצל בירושלים, הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית נוהלה על ידי הרבנות הצבאית.
בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח בקברו. המצבה על קברו הוקמה בשנת תש"ך, 1960.
שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערך הגדנ"ע טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב יום העצמאות. יושב ראש הכנסת הגיע אף הוא לטקס זה. טקס הדלקת המשואות הפך מאז למסורת, והוא מציין מדי שנה את סיום אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופתיחת אירועי יום העצמאות.
משפחתו וצאצאיו
שמאל|ממוזער|200px|הרצל וילדיו, 1900
הרצל נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ונולדו להם שלושה ילדים: פאולינה (על שם אחותו), הנס וטרודה. הנישואים כשלו, הרצל נטה לדיכאונות ויוליה אף ניסתה להתאבד.
בתו הבכורה, פאולינה, נולדה 1890, נפטרה בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930.
בנו השני, הנס, נולד ב-1891, התנצר, ואחר כך חזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930 בגיל 39.
בתו השלישית, טרודה, נולדה ב-1893, הייתה היחידה מילדיו שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין ריכרד נוימן, וילדה את נכדו היחיד של הרצל, סטפן תאודור נוימן (נורמן). לאחר מות אחותה פאולינה ואחיה הנס, הידרדר שוב מצבה הנפשי של טרודה, שהתמודדה במשך שנים עם מחלת נפש, והיא אושפזה שוב בבית חולים פסיכיאטרי, הפעם לתקופה ארוכה, עד שנספתה עם שאר החולים היהודיים בבית החולים בשואה בגיל 50.
סטפן תאודור נוימן (נורמן), נכדו היחיד של הרצל, שירת כקצין בחיל התותחנים של הצבא הבריטי. ב-1946 התאבד לאחר שנודע לו על מות הוריו בשואה. בן 28 במותו.
ב-19 בספטמבר 2006, לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של הנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו, ונקברו למחרת בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה.
ב-5 בדצמבר 2007 הובא מהעיר וושינגטון לקבורה באותה חלקה גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן.
משנתו ויצירתו
תפיסתו המדינית והציונית
ממוזער|שמאל|250px|תמונתו של הרצל בבית דיזנגוף בעת ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל על ידי דוד בן-גוריון, 14 במאי 1948
הציונות ההרצליאנית עסקה בעיקר בחזון ובמעשים הלאומיים והמדיניים. אלה נתפסו כנושאי העשייה העיקריים הדרושים להצלתו של העם היהודי מהאנטישמיות, ומהמציאות הקשה הצפויה לו בהישארו בגולה. תפיסתו הציונית של הרצל נשענה על המקורות המסורתיים היהודיים, אך משנתו ותוכניותיו התאפיינו ברציונליזם, בליברליזם ואף במהפכנות . הרצל סבר שתשועתם המדינית של היהודים תלויה בעיקר ברצונם העצמי הקיבוצי, בנחישותם להשיג עצמאות מדינית ותרבותית, וביכולתם לממש אותה בארץ ישראל, גם אם בסבל רב וגם אם ילוו בתחושות של ייאוש ומרי. עם זאת, הוא ראה חשיבות בתכנון יציאה מסודרת של היהודים מאירופה, ותמך בקואופרציה ובארגון ההתיישבות היהודית בארץ. כך למשל כתב בספרו "מדינת היהודים":
תוכנית פעולה שיטתית ומדורגת שורטטה בחיבוריו של הרצל על יציאת היהודים מהגולה אל ארץ ישראל; תנועת ההגירה לארץ תהיה רצונית וחופשית, לאחר שתוברר לבאים חשיבות היציאה מהגולה וחשיבות בניית ריבונות עברית חדשה בארץ ישראל. התוכנית התבססה במידה רבה גם על עקרונות היצע וביקוש, ועל הרצון והיוזמה של יחידים וקבוצות לשפר את תנאי המחיה והרווחה הכלכלית והתרבותית שלהם. על פי התוכנית, יבואו תחילה חלוצים חסרי הון ויבנו תשתיות בארץ, ואז התנועה והמסחר יתגברו; בעקבותיהם יבואו רבים נוספים, בעלי הון זעיר או גדול, המורגלים לתנאים נוחים, ועל כן ידאגו להסדיר תנאים כאלה בארץ במרחב הציבורי והפרטי. עם זאת, התוכנית הייתה חדורה במניעים מהמסורת היהודית, בקריאה לחלוציות ולהקרבה, כתנאי למימוש הרעיון הציוני, בשאיפה לצדק חברתי ולשוויון זכויות אזרחי במדינה היהודית העתידית, ובדרישה לפשטות וליעילות:
דוד בן-גוריון, שהגשים את חזונו של הרצל כראש ממשלתה הראשון של המדינה היהודית, אמר: "גדולתו של הרצל היא בכך שהפך את העם היהודי, המפוזר והמפורר, לעם פוליטי, לראשונה אחרי אלפיים שנה".
שיתוף פעולה עם הציבור האורתודוקסי
הרצל האמין בצורך "למצוא פשרות פוליטיות פנים-יהודיות בנושאי דת ולאום" מול הזרמים האורתודוקסים במטרה לאפשר שיתופי פעולה בהגשמת מטרות הציונות, וכך, אף שקודם לכן ביקש לקדם התבוללות, כמנהיג ציוני התאמץ לקרב את הזרמים האורתודוקסיים למפעל הציוני.
ברוח זו גייס הרצל רבנים אורתודוקסים שישתתפו בקונגרס הציוני הראשון ואף כיבד אחד מהם לשאת ברכת שהחיינו. בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון הכריז הרצל כי הציונות היא "שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", ובמהלכו השתתף, יחד עם ידידו מקס נורדאו, בתפילות בבית הכנסת האורתודוקסי בבזל. מספר חודשים לאחר מכן פרסם הרצל את המאמר "המנורה" בו העלה על נס את חשיבות שיתוף הפעולה עם קבוצות נוספות ביהדות, בהן יהדות מזרח אירופה שהייתה אורתודוקסית ברובה.
הצעתו לדגל למדינה היהודית
ב-3 ביוני 1895 הסביר הרצל במכתב אל הברון הירש בפריז את חשיבותו של הדגל, כסמל המאחד אנשים ומוביל אותם:
.
הרצל הגה מספר גרסאות לדגל – הן דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים, כנגד שבע שעות עבודה ביום בלבד – מזכויותיהם של העובדים במשנתו של הרצל. הצעה נוספת משלו הייתה דימוי של מגן דוד שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו.
דימוי שבעת הכוכבים נלקח אל סמל העיר תל אביב-יפו, סמל הרצליה וסמל חברת "צים", וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה.
זכויות אדם במשנתו
שמאל|250px
הרצל הכיר והושפע ממכלול של משנות הוגים אשר עסקו בזכויות האדם בעת החדשה, ובכתביו נשמעים קולות מזרמי מחשבה בני זמנו, ליברליזם, סוציאליזם, ועקרונות של שוויון זכויות, כתפיסת עולם מוצקה המונחלת לחוקת המשטר של המדינה המודרנית. הכללים החברתיים והמשפטיים שנוסחו בכתביו, כמשרטט את דמותה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, הם:
חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך.
יום העבודה יכלול אך 7 שעות, ומי שיעבוד יותר – יתוגמל בהתאם.
שוויון זכויות לנשים.
החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה", וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד.
ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה. נשים הרות תקבלנה שכר מקופת הקהילה.
כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות.
החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.
מספר אנשי הצבא והמשטרה לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה.
המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה.
המדינה תהא נדיבה ומפותחת מבחינת אמצעי חשמל, מים, משאבי טבע ובעיקר תרבות וחינוך, אשר תעניק לאזרחיה.
חופש דת והפרדה בין דת ומדינה
בספרו "מדינת היהודים", שרטט הרצל הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, ללא כפייה דתית במדינה העתידית:
יהיה בה חופש דת:
סמכויות אנשי הדת תוגבלנה וגם הצבא יהיה נבדל מהפוליטיקה.
יחסו לדת היהודית
בתקופת ילדותו ונעוריו
הרצל גדל בבית מסורתי. סבו, שמעון הרצל (נולד ב-1805), היה יהודי דתי אדוק שהתכבד באופן קבוע לתקוע בשופר בראש השנה, ולומר את תפילת "כל נדרי" לפני הקהל בזמלין. הוא היה מחסידיו של הרב יהודה אלקלעי ממבשרי הציונות שהשפיע רבות על היהודים בעירו.
יעקב, אביו של בנימין-זאב, קיבל חינוך יהודי בילדותו, והיה מעורה בחיי הקהילה היהודית בעיר מולדתו זמלין. בשנים הראשונות לנישואיו התפלל בכל יום בטלית ובתפילין, ובתקופה שעבר להתגורר בבודפשט, התפלל בשבת ובחג בבית הכנסת הגדול. הם שמרו על טקסי השבת והחגים בביתם, ובמיוחד הקפידו לערוך בצורה חגיגית את ליל הסדר בפסח. בתקופת אבלות הם נהגו כפי המסורת היהודית. מראשוני המינויים של כתב עת "ישראל גוי אחד" (בגרמנית) של הרב יוסף נטונק (1813 – 1892) ממנהיגי חובבי ציון בהונגריה והיה מבני ביתו של יעקב. הוא לקח את בנו, בנימין-זאב, מדי פעם לזמלין כדי לבקר את סבו שמעון.
בנימין-זאב קיבל חינוך יהודי פורמלי בבית-ספר יהודי של הקהילה, ובגיל 8 הכניסו אביו כ"חבר" ב"חברה קדישא" של קהילת יהודי בודפשט, שעסקה בפעילות חברתית קהילתית. הצטיין במקצועות הדת, והיה טוב במקצועות העברית בבית הספר היסודי (על פי תעודת הסיום מיום 3 ביולי 1869). חגג בר-מצווה בבית הכנסת, עלה לתורה וקרא את ההפטרה בעברית, וכן נשא דרשה בטקס חגיגי בביתו.
רעיון ההתנצרות
ביומנו המדיני סיפר הרצל על מחשבות שהיו לו בצעירותו להמיר את דתו: "בתחילה הכאיבה לי שאלת היהודים מרות. היו אולי עתים שהייתי שמח לחמוק ממנה, אל עבר הנצרות... ואולם אלה היו משאלות לב לא מגובשות של חולשת נעורים... מעולם לא חשבתי ברצינות להיטבל לנצרות".
בשנת 1893 הוא הגה תוכנית בדבר התנצרות המונית כפתרון לאנטישמיות, אך הוא מעולם לא ניגש לביצועה המעשי של התוכנית, והיא מוזכרת רק ביומנו.
חזרתו למורשת היהודית
תחילת תהליך שיבתו של הרצל אל יהדותו, נזקפת לכתיבת מחזהו "הגטו החדש" (21 באוקטובר – 8 בנובמבר 1894) שעורר בו התעניינות בבעיית עמו, אופיו היהודי ושמירת ייחודו. באביב 1895 התחיל לכתוב את יומנו, ובו התכוון לתעד את פעולותיו לפתרון שאלת היהודים. הצעד הראשון שהחליט לנקוט לטובת עמו הוא ביקור בבית הכנסת: ב-9 יוני 1895, שבועות אחדים אחרי תחילת כתיבת יומנו, הוא כתב: הסבר על כך הוא כתב ביומנו אחרי מספר ימים (ב-15 ביוני 1895): , והזכיר זאת מספר פעמים ביומנו.
הרצל לא נהפך ליהודי אדוק במצוות המעשיות אך הוא גילה את ייחודה, חשיבותה ויתרונה של המורשת היהודית, והקפיד לכבד ולא לפגוע בחוקיה בפומבי.
הוא התעקש להזמין רב שיברך את באי הקונגרס הציוני הראשון, ובסוף הצליח להביא את רבה של בזל, הרב אשר כהן. יום לפני פתיחת הקונגרס הראשון, הרצל הלך לבית הכנסת ברגל בשבת ועלה לתורה. אחרי הקונגרס, הרצל כתב ביומנו: "וכאשר עליתי על הבימה [של ספר התורה בבית כנסת], הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה [בקונגרס הראשון] ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים". הרצל הודיע בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הראשון: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". לאחר הקונגרס, הוא פנה ליודעי יהדות ללמדו את עיקרי היהדות והלכותיה.
במושב הנעילה של הקונגרס השלישי, ערב שבת, הרצל זירז את התנהלות הדיון והודיע: "כדי לא לקרב יותר מדי את שעת-נעילתו של הקונגרס אל הזמן, שהוא צריך להיות מוקדש למנוחה. זאת היא בוודאי ראיה נוספת לכך, אם כי אולי ראיה לא מוצלחת, כי הציונות והאנשים המייצגים אותה אין בלבם שום כוונה העלולה לפגוע באיזה צורה שהיא ברגשות הדתיים", וקיבל תשואות סוערות ומחיאות כפיים מהקהל. שלום בן חורין, ציר אחר לקונגרס הציוני הראשון, העיד שהרצל היה מעשן מושבע ונמנע מלהדליק סיגריה ביום השבת כדי שלא לפגוע ברגשות הצירים האורתודוקסים.
בשנת 1898, הרצל קבע פגישה עם הקיסר הגרמני מתוך כוונה להניע אותו להפעיל את השפעתו על הסולטאן הטורקי להביא זכויות-עליה (צ'ארטר) המונית של יהודים לא"י. לפני הפגישה, הרצל כתב לו מכתב ומסיימו במילים: "סוד אלוה עלינו בשעות היסטוריות אלו. אם הוא לא, לא נירא".
בשנת 1902, הרצל כתב רומן על ארץ דמיונית מודרנית, ושמו: אלטנוילנד (תרגום: ארץ עתיקה-חדשה). בעמוד השער הופיעה הכותרת: "אם תרצו – אין זו אגדה". בסוף החיבור, הרצל מציג שאלה: "לעינינו כאן צורה חדשה של חיי חברה משותפים, מתוקנת לאשרם של בני-אדם יותר מכל אשר היה לפנים. מי פעל ועשה זאת ?", ומביא תשובות שונות מאנשים שונים, אך התשובה האחרונה, שחותמת גם את הרומן כולו, היא: "ואילו רבי שמואל הזקן קם ממקומו ואמר חגיגית: "האלוהים!".
הרצל מעולם לא ניסה להסתיר את מוצאו היהודי. ביומניו, במאמריו ובנאומיו הוא מזכיר בטבעיות מלאה מושגים מסורתיים ("גאולה", "גלות", "מארבע כנפות הארץ", "יציאת מצרים", "עגל הזהב", "ערב ראש השנה", "שופר", "טלית", "תפילין"), וכן טקסטים על חשיבות המסורת היהודית: "רק בדת אבותינו עוד נכיר כי בנים אנו לעם אחד... האמונה היא הקשר המאחדנו", "אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות", "באמרי אלוהים אין ברצוני להעליב את החופשיים בדעותיהם [= חילוניים]", "גיליתי אגב את השקפתי על האלוהות. רוצה אני לחנך את ילדי על האלוהים ההיסטורי, כביכול. אלהים, זוהי בשבילי מילה עתיקה, יפה וחביבה, שאני רוצה לשמור עליה".
הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב, קבע כי "היהדות תמיד ידעה לקרב את בעלי התשובה, ואפילו לתת להם מקום בראש...והרצל בעצמו הלא היה בעל תשובה".
יחסו כלפי המתבוללים
לאחר התגבשותו של הרעיון הציוני, גברה שנאתו כלפי המתבוללים ואפילו אלו מבני משפחתו. הוא ראה בדרכם כטמיעה בארצותיהם, בגידה בדת היהודית וגם בעם היהודי, ומכשול להקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. הוא תיעב אותם, התרחק מהם ודיבר בעוינות גלויה כלפיהם: "היהודים, מוגי הלב שהתבוללו והתנצרו, יישארו כאן [ולא יעלו לארץ]", "איתנו ילכו רק אלה שאינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם – כלל זה נקוט בידנו". על נורדאו שהתנצר, הרצל כתב ביומנו: "והשגחתי שהוא מעלים איזה רגש בושה, כמדומה, שהוא בוש על שהמיר את דתו, בראותו ובשומעו כמה מחזיקים אנו ביהדותנו". נחום סוקולוב סיכם את התרשמותו מהספר אלטנוילנד שכתב הרצל: "השרטוט הכי אופייני של הסיפור הזה הוא שלילת ההתבוללות". הרב יצחק יעקב ריינס תיאר את התנועה הציונית כתנועה ש"יצאה להילחם בגבורה בשאיפת ההתבוללות וההתבטלות". ההסתדרות הציונית לא הסכימה לקבל יהודים שהתנצרו או המירו את דתם מיהדות לדת אחרת כלשהי כ"חברים" בה.
המדינה והדת
הרצל טבע את המונח "מדינה יהודית" בכותרת ספרו Der Judenstaat (מילולית: "מדינת היהודים"), בכל השפות שתורגם (מגרמנית) ושלט בהם, וכן השתמש במונח זה בעקביות מלאה לאורך כל השנים. מיכאל ברקוביץ תרגם את הספר לעברית והעניק לו את השם "מדינת היהודים", בעקבות שמו של החיבור בגרמנית. ייתכן שהשם ניתן על דעת המתרגם עצמו מבלי ידיעתו של הרצל (שהכיר רק מילים ספרות בעברית), או שהרצל נתן למתרגם לבחור בכותרת הנשמעת יפה יותר. תוכניתו של הרצל הייתה להקים מדינה מודרנית עם אורח חיים חופשי, ללא אף כפייה בנושאי אמונות דתות ודעות, ומעמד שווה לחילונים ולדתיים: "שאין אנו מייסדים תיאוקרטיה [=שלטון הדת], אלא מדינה אזרחית מודרנית וסובלנית". מאידך, בהצעת הצ'ארטר שהגיש הרצל לממשלת בריטניה ב-13 ביולי 1903, הוא קבע שהמדינה תדאג לשמירתו ולטיפוחו של הרעיון הלאומי היהודי, ותהיה יהודית באופייה. המדינה לא נועדה להיות מדינת האזרחים היהודים (מה שמכונה היום "מדינת כל אזרחיה") אלא מדינה שתאופיין בייעוד יהודי במהותו, שהרי "אנחנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת" ולא על פי רק שפתה או ארצה.
בקטע על התיאוקרטיה בספרו מדינת היהודים, הרצל הישווה את הרבנות לקצונה הצבאית, וטוען שלשתיהן יהיו תפקידים מכובדים וחשובים אך תמנע מהן אפשרות לכפות את סמכותן בתחום החברתי והמדיני על מנהיגי המדינה. לדת הממוסדת יתנו מקום של כבוד במדינה "שהרי האמונה העתיקה לבדה היא שליכדה אותנו יחד". יתמנו דמויות רבניות חשובות לרבני ערים או מחוזות, והקהילות הדתיות יפעלו באופן אוטונומי. ירושלים "עיר הקודש" (כלשונו) תיבנה ותשוב לתפארתה ותשמש כמרכז דתי יהודי. בית המקדש ייבנה מחדש "כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו". הרצל הכריז בקונגרס הציוני הראשון: "יכול אני להבטחתכם שציונות אינה מתכוונת לשום דבר שיש בו כדי לפגוע באמונתו הדתית של כל כיוון שהוא בתוך היהדות", וקיבל תשואות סוערות על כך.
תגובתו של הרצל על מאמרו של מקס נורדאו שכתב ש"הציונות אין לה דבר עם הדת" ושהציונות שואבת את השראתה "מצוק העיתים" ולא מהתורה ומהמשנה, הוא הגיב בכתב ידו על המאמר שאין קושי לפשר בין המהלכים הפרקטיים של הציונות לבין היחס העקרוני לדת, ואין להרפות ולהרחיק את הרבנים הציונים אף על פי שהמדינה לא תהיה תחת שלטונם של הרבנים.
יחסו לארץ ישראל
הרצל ביומנו (13 ביוני 1895) התלבט לגבי בחירת הארץ המיועדת להקמת המדינה היהודית, ארץ ישראל או ארגנטינה, וכן כתב על כך ב-14 בפברואר 1986 בספרו מדינת היהודים תחת הכותרת "פלשתינה או ארגנטינה?". הבחירה בארגנטינה איננה מקרית, ונבעה מתוכניתו של הברון מוריס דה הירש משנת 1891, בהקמת מפעל התיישבותי חקלאי גדול בארגנטינה לטובת פליטי יהודי רוסיה הצארית. תוכנית זו התחילה את פעולתה כבר בשטח, ועתידה הייתה להפוך להיות כפרובינציה, ולהוות מעין מדינה יהודית.
בעיני הרצל, ארגנטינה עדיפה על ארץ ישראל בגלל שטחיה הגדולים לחקלאות, האקלים הממוצג, וכן היא רחוקה מאירופה "ומסיבוכיה המלחמתיים והחברתיים". מאידך, בספרו מדינת היהודים הוא גם מדגיש ש"פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית לא תישכח, השם הזה לבדו יהיה לעמנו קריאת-מאסף תוקפת באדיר", ו"לא חדלו היהודים לחלום חלום-מלכות זה 'לשנה הבאה בירושלים!', הוא פסוקנו הישן. עתה שומה להראות כי יכול החלום להיות לרעיון בהיר-יום". הבחירה בין הארצות תינתן על ידי הגוף המיועד ("האגודה") שתנהל את הקמת המדינה.
בנאומו בפני מועדון הפועלים היהודי במזרח לונדון ב-13 ביולי 1896, הרצל חזר בו מהקמת מדינה בארגנטינה כי "נתברר מיום ליום, כי ארץ ישראל, וארץ-ישראל בלבד, היא המקום הנכסף. ולכן צריכים אליה לפנות כולנו... כן חייבים אנחנו להוסיף ולהחזיק באמונתנו, כשם שהוספנו לומר בשפתותינו: "לשנה הבאה בירושלים". הוספנו לומר זאת שנה אחר שנה, מתוך הכרה כי במוקדם או במאוחר יהיה הדבר לעובדה מוגמרת... ואם נשפיע לה באורח מדעי את תנאי הפוריות, היא תשוב להיות ארץ זבת חלב ודבש", וכן גם בקונגרס הציוני הראשון (בסוף אוגוסט 1897) הוא הכריז: "הציונות מבקשת להבטיח בשביל העם היהודי בית מוכר פומבית ומובטח חוקית בארץ-ישראל", וכל בחירה של ארץ אחרת ירדה מהפרק. הרצל אף מגדיר את המונח ציונות: "השאיפה להקים בית-מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל עם ישראל בארץ מישראל (התוכנית הבזלאית משנת 1897). המשאלה לשיבה אל המולדת ההיסטורית הייתה למעשה מיום חורבן מלכותינו, רדומה במעמקי נפשו של העם. את הקריאה רווית הכיסופים: "לשנה הבאה בירושלים!" מסר דור לדור".
ביומנו האישי, הרצל הירבה להשתמש במילים ומשפטים מהמסורת המקראית, כגון: "בארץ הקדושה", "ארץ הבחירה", "יציאת מצרים", "ארץ הברכה".
בכתביו, נאומיו ופרסומיו הוא הדגיש את התחושה העמוקה לארץ ישראל, כגון: "ארץ-ישראל היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי-נשכחת. השם הזה בלבד יהי לעמנו קול-קריאה מזעיק, אדיר ומרגש".
הרצל ניסה לקבל זכויות-עליה (צ'ארטר) של יהודים לארץ ישראל, אך הסולטאן הטורקי סירב לכך. בעקבות פרעות קישינוב ומצב היהודים בעולם, הבריטים הציעו להרצל חבל ארץ במזרח אפריקה – אוגנדה, לטובת ישוב יהודי אוטונומי תחת פיקוח ריבוני בריטי שתשמש כ"מקום מקלט". הרצל הביא את הצעה זו בקונגרס הציוני השישי, אך הדגיש
הרצל כתופעה משיחית
הרצל סיפר לביוגרף הראשון שלו, ראובן בריינין, על חלום שחלם בגיל 12 בערב פסח:
סיפור יציאת מצרים קסם להרצל בגיל צעיר, וקיבל משמעות ריאלית ביומנו הפרטי בעת גיבוש רעיון הקמת מדינה ליהודים: "אני מתחיל מחדש את מסורת עמנו שנפסקה באמצע, אני מביאו לארץ הבחירה" (10 ביוני 1895). "העניין הישן והפשוט הזה הוא יציאת מצרים" (13 ביוני 1895).
הרצל כתב ביומנו שהמחשבות על מציאת פתרון לשאלת היהודים הטרידוהו באופן אובססיבי, ולא הייתה לו שליטה עליהן, וכינה מצב זה כ"השראת שכינה". אניטה שפירא מתארת את תופעת הרצל כמצב של "התגלות", ואילו אחרים השתמשו בכינויים: "גאונות נבואית" (אנרי ברגסון) או "רוח האלוהים" (נחום סוקולוב).
הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' פתח את ספרו התורני 'ציון במשפט' בתיאור ההד העצום שעשה הספר מדינת היהודים: "בצאת לאור מחברתו של הד"ר הרציל, הנקובה בשם 'מדינת היהודים', נזדעזעה ארץ ישראל מקצה העולם עד קצהו. בכל עבר ופנה, כקטן כגדול, כעני כעשיר, כעבד כאדוניו, מן ראשי עמנו עד היושבים אחר התנור והכירים, הגו בה ויתווכחו ויתפלפלו ביניהם על אודותיה... בקצרה, המחברת הייתה שיחתם כל היום". מיד עם הופעת הספר הוא תורגם לכמה שפות, והרצל הצליח לרכז בתוך כשנה 196 צירים נציגי שש-עשרה ארצות, וקיבל מכתבי ברכה והערצה ל"משיח המדיני החדש". עד הרגע האחרון לא היה ידוע אילו ארצות ישתתפו בקונגרס הציוני הראשון, וכמה צירים יבואו.
הופעתו החיצונית של הרצל והקונגרסים הציונים עשו רושם רב, ודמותו הפכה למשאת נפשם של המוני יהודים נרדפים, שכינוהו וראוהו כמלך היהודים וכמשיח שיקבצם אל ארץ הקודש. דוד בן-גוריון זוכר בילדותו שמועה רחוקה שהגיעה אליהם: "כי בא המשיח, וכי הוא איש יפה תואר, עיניו יוקדות, זקנו שחור ופניו אומרות כבוד... שמו: תיאודור הרצל, 'והוא יוביל את עם ישראל לארץ האבות'". כשהרצל פרס את חזונו לפני הרב הראשי של וינה, הרב משה גידמן, הוא קיבל ממנו מענה: "אתה בעיני כמו משה". הרב הראשי של בולגריה החשיבו כמשיח.
בעשרות יצירות אמנות, בסיפורים, בתמונות, בגלויות, בספרי לימוד ובסרטים, הוצגה דמותו כמקבילה לדמותו של משה רבנו.
רבים ניסו לנשק את ידו כאדם קדוש.
מלווהו במסעו לארץ ישראל, ד"ר מקס בודנהיימר, מתאר את ביקורו בירושלים כשל נביא, ויהודים זקנים בעלי הדרת פנים משתחווים לו ארצה. במושבה רחובות, ניגשו אליו שני מנהיגים עם פמלייתם מרמלה וכרעו לפניו ברך, ברכוהו, נפלו על פניהם, נשקו את עקבותיו בחולות הרחוב, ואמרו: "ככה ייעשה למשיח בן יוסף".
במסעותיו של הרצל בעולם, במזרח ובמערב, הוא נתקל בקריאות: 'יחי המלך!'. כך גם בווילנה, בלונדון ובבזל. הרב יהודה לייב פישמן מימון החשיבו כ"בר-כוכבא השני". הרצל חשש מהטרדות-יתר בשל תדמיתו המשיחית, ועל כן נמנע לרכוב בארץ ישראל על אתון צחורה או על סוס לבן.
הרצל כתב ביומנו ב-3 בספטמבר 1897: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים... לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול", ואמנם כעבור חמישים שנה התקבלה באו"ם ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל.
שנה לפני פטירתו, שאל אותו הסופר ההונגרי מזי ארנה לגבי עתידם של יהודי הונגריה, והרצל השיב לו שעל יהדות הונגריה יגיע אסון "ובצורה ברוטלית", וככל שהיהודים ישתקעו יותר בהונגריה, כך צורת האסון תהיה פראית יותר. יהדות הונגריה הושמדה בשואה במהירות חסרת תקדים ובתוכנית השמדה אכזרית ביותר.
רבים מרבני הציונות הדתית התייחסו להרצל כאל משיח בן יוסף וכשליח ה'. הרב קוק התייחס להרצל לאחר מותו כמשיח בן יוסף, ובהספדו להרצל אמר: "והנה בתור עיקבא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות המדינית בדורנו, מצד השפעתו על החפץ הגדול של תחיית האומה במובן הכללי", ובנו הרצי"ה הקפיד שתהיה בחדרו תמונה של הרצל, והצטער מאוד כשנפלה, ואמר: "הרצל, זה התינוק הגדול (לא סתם תינוק שנשבה, אלא גדול) ששב אלינו מבין הגויים, מלא הוד חלומות ועוז געגועים האדירים. זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית, צורת עם על שאיפותיו". תלמידו של הרצי"ה, הרב אורי שרקי, אמר בראיון על הרצל כי: "הרצל השלים את המפעל של משה רבנו. משה היה הגואל הראשון, הוא היה הגואל האחרון... הוא היה שליח של ההשגחה".
יצירתו הספרותית
הרצל היה סופר ומחזאי וחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית.
מחזות
"סולון בלידיה", המתאר השפעת שינוי טכנולוגי על החברה האתונאית.
"טברין", שעלילתו דומה לאופרה "ליצנים" הוצג בווינה ובניו יורק ב-1885.
"הוד רוממותו", הועלה בתיאטרון ואלנר בברלין ב-18 במרץ 1888 וזכה להצלחה.
"גנבי הציד", (יחד עם הוגו ויטמן) הוצג ב-1889 בתיאטרון הממלכתי בווינה.
"הגטו החדש", מחזה בארבע מערכות שכתב הרצל ב-1894 בשם העט "אלברט שנאבל", מספר על יעקב סמואל, עורך דין יהודי צעיר מתבולל, השואף לצאת מן "הגטו הישן", אולם למרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו, הוא נדחה בשל אנטישמיות. מולו העמיד הרצל את דמותו של וסרשטיין, סוכן בורסה עשיר אבל חסר השכלה וחסר מצפון המגלה את הכבוד היהודי עקב מעשהו של סמואל.
סיפורת
הרצל כתב סיפורים קצרים רבים, אשר חולקו לארבע חטיבות: סיפורים פילוסופיים, בתמורות הזמן, על ילדים, אגדות.
בסיפורים בדק הרצל את נסיבות תקופתו, בין השאר, בעזרת תיאור היסטוריה חלופית לזו שהתרחשה בפועל, והציע זוויות הסתכלות שונה או חליפית:
"היזם בונפרטה", על עולם מציאות חלופית, שבה נפוליאון בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא.
"הפעמון השמאלי", סיפור המתאר שני נתיבים חלופיים בהם התפתח גורלו של אדם, כתוצאה מהחלטה פשוטה אם ללחוץ על פעמון ימני או שמאלי בפתח בית מגורים.
"ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק.
"רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים, שמגלה שהיה עדיף לולא ידע לקרוא מחשבות.
מהדורות כתביו
ראו אור בעברית במהדורות רבות ושונות. אחת מהן בעשרה כרכים ראתה אור לאחר עבודת תרגום ממושכת, גם היא במספר מהדורות, במסגרת כמה הוצאות לאור.
כתבי הרצל בעשרה כרכים, (תרגום מגרמנית: שמואל פרלמן, דב קמחי, יהושע רדלר פלדמן, אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, משה שרף, מנחם זלמן וולפובסקי, בן-ציון ידידיה, יהושע השל ייבין, חיים איזק, שמשון מלצר, דב סדן), ירושלים: הספרייה הציונית, (ומהדורה מיוחדת לקוראי מעריב ודבר), תש"ך–תשכ"א/1960–1961
כרך א': החזון מדינת היהודים, תורגם על ידי שמואל פרלמן, אלטנוילנד (תל אביב), מבואות והערות, תורגם בידי דב קמחי, (311 עמודים).
כרך ב': היומן א' (1895-1897), תרגום ר' בנימין, הביא לדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (405 עמודים).
כרך ג': היומן ב' (1897-1901), תרגום ר' בנימין, הביא לבית הדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (395 עמודים).
כרך ד': היומן ג' (1901-1904), תרגום ר' בנימין, הביא לבית הדפוס א"ד שפיר, הוצאת מ' ניומן, תש"ך, (422 עמודים).
כרך ה': סיפורים, סיפורים פילוסופים בתמורות הזמן - על ילדים, אגדות, תרגם אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"א, (315 עמודים).
כרך ו': היכל בורבון תמונות הוואי מן הפרלמנט הצרפתי, תרגמו משה שרף, ר' בנימין, הגיטו החדש תורגם על ידי מ"ז וולפובסקי, סולון בלודיה, תורגם על ידי בן ציון ידידיה, הספרייה הציונית, תשכ"ה, (262 עמודים).
כרך ז': בוני עם ועולם א', נאומים ומאמרים ציונים (1895-1899), תרגמו משה שרף, ר' בנימין, (381 עמודים).
כרך ח': בוני עם ועולם ב', נאומים ומאמרים ציונים (1899-1904), תרגמו י"ה ייבין, שמשון מלצר, חיים איזאק, (358 עמודים).
כרך ט': אגרות מראשית הפעולה הציונית ועד הקונגרס הראשון (מאי 1895 - אוגוסט 1897), החומר המקורי נערך על ידי אלכסנדר ביין, האיגרות תורגמו בידי פרופ' דב סדן, הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"א, (375 עמודים).
כרך י': ביוגראפיה, אלכסנדר ביין, מ' ניומן, תל אביב, תשכ"א, (458 עמודים).
מבחר כתבי הרצל בשנים עשר כרכים מתורגמים בידי יהושע רדלר-פלדמן, אשר ברש, אברהם יערי, דוב קמחי, יעקב שטיינברג, ומנחם זלמן ולפובסקי, הוצאת מ. ניומן, תל אביב, תש"י, 1949.
תיאודור הרצל, יומן הנעורים: פרי קריאה בספרים, תרגם יעקב שטיינברג, הוצאת הספרים מצפה, תל אביב, תרצ"ד 1934. (80 עמודים)
בנימין זאב הרצל, "החנוכייה", "שיבת היהודים" (שניים ממאמריו על היחס בין מסורת למדינה), תכלת 20, קיץ התשס"ה–2005.
ייצוגיו בתרבות
250px|ממוזער|שמאל|פסל של הרצל בדימונה
ממוזער|שמאל|250px|כיכר הרצל ברובע השביעי בבודפשט, שבה ניצב בית הכנסת הגדול בעיר
באמנות חזותית
עוד בחייו של הרצל ולאחר פטירתו הוטבע דיוקנו בפריטי אמנות רבים, כגון בציור, בפיסול, בצורפות, ודברי דפוס ייצוגיים של היישוב או המדינה, כגון גלויות ובולים.
לזכרו אלבום מהודר בעריכתו של ישעיהו קלינוב: הרצל חוזה המדינה בהוצאת "לעם" בשנת תש"י–1950.
דיוקנו צורף ועוטר בשלושה שטרות אשר הנפיק בנק ישראל. שטרות אלה זכו בקרב הציבור לכינוי "הרצלים".
יצירות ספרותיות ומוזיקליות עליו ולזכרו
המשורר אהרן ליבושיצקי כתב לאחר פטירתו את שיר ההספד "לנשמת הרצל", אשר פורסם בעיתון הצפירה בסמוך לפטירתו. השיר הולחן בתחילה על ידי מאיר שנמן ועובד על ידו לשירת מקהלה בליווי פסנתר. על פי עיתון "הצפירה" מיום 11.11.1904, היצירה הושרה ביום הכיפורים שלאחר מות הרצל בעת האזכרה לנשמתו "ותעש רושם אדיר ונמרץ על ליבות השומעים". בשנת 1918 הולחן השיר שוב על ידי אברהם צבי אידלזון.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק נאם לזכרו את "המספד בירושלים".
ברל כצנלסון, שלושים שנה לפטירת הרצל: כ’ תמוז תרס"ד (1904) – כ’ תמוז תרצ"ד (1934)
בשנת 2010 הוצג בתיאטרון הקאמרי מחזהַ של רנה ירושלמי בשם פרויקט הרצל, המתאר את חייו של הרצל באמצעות טקסטים אשר הוא עצמו כתב, המוקראים על ידי שחקנים רבים, המגלמים פנים שונות באישיותו של הרצל
א.ב. יהושע תיאר ברומן מר מאני את דמותו של הרצל באחד הקונגרסים הציוניים. הוא מתואר דרך עיניה של הדמות המספרת, רופא יהודי שבא עם אחותו לקונגרס, כשליח. הרצל חש ברע, והרופא היהודי הצעיר מוזעק לבדוק אותו
פזמונים
השיר "הרצל", אשר נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי "להקת גייסות השריון" (1972).
השיר "בנימין זאב", אשר נכתב על ידי יעקב רוטבליט, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי רבקה מיכאלי (1974).
השיר ציונות בלי מירכאות, נכתב ליובל ה-80 להסתדרות הציונית על ידי דן אלמגור, הולחן על ידי שלמה ארצי, ובוצע על ידי שלמה ארצי עצמו וחנן יובל. השם הרצל אינו נזכר במפורש בשיר.
ספרות ילדים ונוער
דבורה עומר, קול קרא בחשכה, תל אביב: הוצאת זמורה ביתן מודן, תש"מ–1980, 1981
דבורה עומר מספרת על הרצל, הוצאת זמורה-ביתן, 1998
גלילה רון-פדר-עמית, מלך היהודים, בן שמן: הוצאת מודן, 2010
שמות אתרים
השכונה – ולימים העיר – תל אביב נקראה על שם ספרו "אלטנוילנד", אשר בתרגומו הראשון לעברית על ידי נחום סוקולוב נקרא "תל אביב". בעת בחירת שמה של העיר תל אביב הוצע, בין השאר, לקרוא לה "הרצליה". סמלה של העיר נושא את שבעת הכוכבים מדגל שבעת הכוכבים של הרצל
רחובות רבים בישראל קרויים על שמו; לראשונה ברחוב הרצל, הרחוב הראשי בשכונה "אחוזת בית" שהוקמה ב-1909, והפכה לתל אביב ב-1910
ברחוב הרצל בתל אביב הוקמה גימנסיה הרצליה ב-1910
על שמו נקרא "בית הרצל" ביער חולדה
על שמו נקראו אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ואוניית הנוסעים של "צים", "תיאודור הרצל"
על שמו המושבה, שהפכה לעיר, הרצליה. בעיר אתרים ואלמנטים שונים הקשורים להרצל ולפועלו, למשל סמלה של הרצליה הכולל את שבעת הכוכבים מהצעת הדגל של הרצל, קניון שבעת הכוכבים, פסלו של הרצל מאת אורי ליפשיץ בכניסה להרצליה ליד מחלף הסירה, פסל הרצל בבית ראשונים.
על שמו הר הרצל בירושלים
דמותו וזכרו הונצחו באתרים באירופה. ביולי 2006 נחנכה בפריז כיכר בשם "Place Theodor Herzl". הכיכר נמצאת במרכז העיר, ברובע ה-3, בצומת הרחובות Réaumur ו-Τurbigo. בווינה הוצב שלט לזכרו במרכז העיר.
שמות בני אדם
ביישוב היהודי בשלהי התקופה העות'מאנית, בתקופת המנדט וראשית שנות המדינה, ניתן השם "הרצל" כשם פרטי לילדים.
חקיקת "יום הרצל"
בשנת 2004 התקבל בכנסת "חוק בנימין זאב הרצל", אשר יזם חבר הכנסת אילן שלגי. מטרת החוק: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני". היות שמטרת החוק היא חינוכית, והואיל ויום פטירתו של הרצל - כ' בתמוז - חל בחופש הגדול, נקבע "יום הרצל" כיום זיכרון לאומי בתאריך העברי של יום הולדתו: "אחת לשנה, ב-י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".
מוזיאונים בישראל ומחוצה לה
מוזיאון הרצל, ירושלים
האוסף הגדול למזכרות של הרצל, דייוויד מטלוב, טורונטו
גלריה
ראו גם
תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה
דיוקן תיאודור הרצל
קבורת בנימין זאב הרצל בישראל
מוזיאון הרצל
לקריאה נוספת
הדרכה
הרצל – האיש והאגדה [ערכה]: ערכת חומרי למידה לכבוד 150 שנה להולדתו של חוזה המדינה, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית - המטה לתרבות ישראל, 2010.
ראובן גפני, מה אתם יודעים על הרצל?: 150 שנה להולדתו, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2010.
חיה הראל, משה שרף, הרצל, מרכז ההסברה, 1983.
מרדכי נאור, מהרצל עד בן-גוריון: ציוני דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996.
חני זיו, יואב גלבר, הרצל עכשיו, הוצאת על ישראל, 2005.
משה נחמני, לב האומה - הרצל בעיני רבני דורו, אור האורות, 2018.
שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|אלבום הרצל חוזה המדינה, 1950
ישעיהו קלינוב, הרצל חוזה המדינה: אלבום, הוצאת לעם, 1950.
מחקרים
מרדכי (מוטי) פרידמן, הסנה בוער ואוכל: המסע הציוני של בנימין זאב והרצל, הספרייה הציונית, 2015.
יוסף גולדשטיין, אחד העם והרצל: המאבק על אופייה הפוליטי והתרבותי של הציונות בצל פרשת אלטנוילנד, מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, 2012.
שלמה הרמתי, הרצל וז'בוטינסקי: אור חדש על משנתם הציונית, מכון ז’בוטינסקי, 2011.
עמיחי כ"ץ, לא בחלל הריק: ויכוח הרב גידמן והרצל על רקע האימפריה האוסטרו-הונגרית (עבודת גמר), 2009.
יצחק ויס, הרצל - קריאה חדשה, מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת משכל, 2008.
שלמה אבינרי, הרצל, מרכז זלמן שזר, 2007.
יוליוס ה. שפס, תיאודור הרצל, מגרמנית: גרשון ריטרמן, הוצאת מחברות לספרות, 2001.
בן-ציון דינור, בנימין זאב הרצל: על האיש, דרכו ודמותו, חזונו ופעלו, הוצאת מסדה, 1968.
אלכס ביין, הרצל: ביוגראפיה, הספרייה הציונית, 1983.
שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, עמ' 105–118, הוצאת עם עובד, 1980.
עמוס אילון, הרצל, עם עובד, 1977.
מיכאל היימן, הרצל וציוני רוסיה: מחלוקת והסכמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974.
ראובן בריינין, חיי הרצל, הוצאת אסף, 1919.
יגאל וגנר, אדם רז, הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ, הוצאת כרמל, 2017.
יוסף הלחמי, רוח רעננה: פרשת הסרט הציוני הראשון בארץ-ישראל, 1880-1902, הוצאת כרמל, 2009.
ראובן הכט (עורך), בתקוע השופר: הרצל, דמותו, פועלו ומבחר כתבים, הוצאת מולדת, 1999.
Gideon Shimoni, Robert S. Wistrich (eds.), Theodor Herzl: Visionary of the Jewish State, Hebrew Univeristy Magnes Press, 1999
Kinga Frojimovics [et al.], Jewish Budapest: Monuments, Rites, History, Central European University Press, 1999
Avner Falk, Herzl, King of the Jews: a Psychoanalytic Biography of Theodor Herzl, University Press of America, 1993
Jacques Kornberg, Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism, Indiana University Press, 1993
Raphael Patai (ed.), Harry Zohn (trans.), The Complete Diaries of Theodor Herzl, Herzl Press, 1960
מאמרים
חיה הראל, 150 שנה להולדת הרצל: הציונות כאידיאל אין-סופי, האומה, 177, אביב תש"ע 2010, עמ' 29–39
אליעזר רפאל מלאכי, הרצל והיישוב הישן בירושלים, הדאר, גיליון ל"ו, ניו יורק תשי"ז–1957, עמ’ 645–646
"ממחזה לחזון", מאמר מאת ד"ר יהודה מורלי, פורסם במגזין "סגולה"
קישורים חיצוניים
– ארכיונו האישי של בנימין זאב הרצל הכולל תעודות, מסמכים ותמונות
בנימין זאב הרצל, דף לתרבות יהודית, באתר האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, 104 עמודים (ריכוז מאמרים על הרצל)
הרצל - תמונות מאוסף חיים שטייר, אתר פליקר
גיליון מיוחד על בנימין זאב הרצל במלאת 150 שנה להולדתו, עת־מול 210, יד יצחק בן-צבי
מאגר מקורות על הרצל, באתר משרד ראש הממשלה
מיכל לברטוב, העולם של אתמול: הרצל בווינה, באתר בית אבי חי
מבחר קטעים מיומניו של הרצל ומהדורות דיגיטליות של "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד" ביומן הרשת "עמדת תצפית"
משאב בלסם, Theodor Herzl: From the Theatre Stage to The Stage of Life, באתר Jewish-Theatre, (על מחזותיו של הרצל)
סרטו של יעקב גרוס "הרצל – חלום ומעשה". חלק א | חלק ב | חלק ג | חלק ד
היהודי הנודד, חייו של תיאודור הרצל, אוסטריה 1921
הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, מפות ועוד, באתר הספרייה הלאומית
תיאודור הרצל, מאמר עיתונות על רכיבה על אופניים, 1 בנובמבר 1896 (תרגום מגרמנית: אסתר לבנת. עריכה: רואי מעוז); רואי מעוז, ראה רחוק: על הרצל חוזה מדינת האופניים, במגזין בייקפאנל, 26 בינואר 2020.
הוגה חזון המדינה בתערוכה "כחול על גבי לבן 2018" באתר ארכיון המדינה.
בנימין זאב הרצל, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
הרצל - מאה ושבעה עשר שנה אחר כך, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן 3 ביולי 2021
תוכנית אוגנדה, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
פתקאות עם רעיונות שרשם לעצמו הרצל, באתר הארכיון הציוני, 5 במרץ 2023
על שמונֶה עשרה מחברות היומן של הרצל, באתר הארכיון הציוני, 20 באוגוסט 2023
דמותו, ביקורת והערכה
הרצל אז ועכשיו סדרת הרצאות מיום עיון במלאת 150 שנה להולדתו של בנימין זאב הרצל, באתר הערוץ האקדמי, אוניברסיטת חיפה
(ו באתר "רשימות")
אלי אשד, העתיד הוא שלנו: הרצל בבית הקפה, מגזין "יקום תרבות " אפריל 2013
לאחר מכן פורסם בספר 'רביבים' כרך ג, פרק כז, עמ' 299–304
אליהו רחמים זייני, הרצאה ליום העצמאות ה'תשע"ד על הרצל, מתוך כתביו הלא ידועים של הרצל.
הרב אורי שרקי, הרצל והציונות (אישיותו של הרצל בראי היהדות, סיכום שיעור)
זאב גלילי, הרצל לא בא מבית מתבולל, התפלל בנעוריו, והתכוון למדינה יהודית, לא "מדינת היהודים", באתר היגיון בשיגעון
זאב גלילי, בנימין זאב הרצל איננו רק שם של רחוב, באתר היגיון בשיגעון
יורם חזוני, האם הרצל רצה מדינה יהודית?, תכלת 11, תשס"ב - 2001
רות וינקלר, מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל-המקשר והמבדיל בחשיבתם , הכנס השנתי הרביעי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין
(על חייו של הרצל)
"שהד"ר הרצל נקרא לב ירושלים": הספד שנשא הרב אהרן מנדל הכהן, רבה של קהילת האשכנזים בקהיר לכבוד הרצל, באתר מקור ראשון
קובי דנה, "להמשיך וללכת": הציונות המדינית של הרצל, שבעים פנים לציונות.
ד"ר אלדד קולנשר, הרצל: לא מה שסיפרו לנו מנהיג מתווה דרך, הוצאת תנועת אם תרצו, 2018
על מסעו לארץ ישראל
, , ,
מורשת והנצחה
אתר מוזיאון הרצל
אתר משפחת הרצל
בול 150 שנה להולדתו של הרצל, גליונית מזכרת, מעצב: משה פרג, באתר דואר ישראל
המועצה הציבורית להנצחת זכרו של בנימין זאב הרצל
הרצל עכשיו, מאגר מידע באתר על ישראל
משה גליקסון, הרצל, כ' בתמוז תרצ"ד הארץ, דברי זיכרון בימי הזיכרון, בפרויקט בן-יהודה
גליה ריצ'לר - גרבלר, "עלייה לרגל: בווינה ובירושלים. אירועי "יום הרצל" וקבורתו הכפולה בווינה ובירושלים, עת־מול
מרכז|ממוזער|500px|תצוגה של כרזות בנושא "150 להולדתו של בנימין זאב הרצל", מעשה ידי תלמידי מגמת אמנות בתיכון "היובל" בהרצליה, מוצגת בשנת 2010 בקרן הרחובות הרב קוק ואהרונסון בהרצליה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:ראשוני הציונות
קטגוריה:משתתפי הקונגרס הציוני העולמי הראשון
קטגוריה:משתתפי הקונגרס הציוני העולמי השני
קטגוריה:פעילים ציונים באוסטריה
קטגוריה:פעילים ציונים בהונגריה
קטגוריה:סופרים יהודים הונגרים
קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:סופרים יהודים הידועים בשם עט
קטגוריה:סופרי פנטזיה יהודים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני יהודים
קטגוריה:מחזאים אוסטרים
קטגוריה:מחזאים יהודים
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאים יהודים אוסטרים
קטגוריה:סגל די ולט
קטגוריה:פרשת דרייפוס: אישים
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה
קטגוריה:מעוטרי מסדר המג'ידיה
קטגוריה:משפטנים יהודים הונגרים
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:מעצבי דגלים
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:ילידי 1860
קטגוריה:נפטרים ב-1904 | 2024-10-11T03:13:14 |
העת העתיקה | שמאל|ממוזער|250px|הספינקס הגדול של גיזה, מצרים. מאחוריו נמצאת הפירמידה של חאפרו
שמאל|ממוזער|250px|אלכסנדר הגדול, מגדולי המצביאים בעת העתיקה.
שמאל|ממוזער|550px|מפת כדור הארץ בסביבות 1000 לפנה"ס. הצבעים מסמנים את רמת הפיתוח האנושי.מקרא:צהוב - תרבויות של ציידים-לקטיםסגול - תרבויות נוודים רועי צאןירוק בהיר - תרבויות חקלאיות פשוטותכתום - תרבויות חקלאיות מורכבות או צ'יפדומיםתכלת - תרבויות מדינתיות/עירוניותשטחים המקווקווים בורוד - אזורים בהם החלו לעבד ברונזהשטחים המקווקווים באדום - אזורים בהם החלו לעבד ברזל
העת העתיקה היא תקופה בהיסטוריה, אשר ראשיתה בעת הופעת כתב היתדות כששת אלפים שנה לפני זמננו במסופוטמיה וסיומה מצוין על פי מרבית האסכולות בנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה (בשנת 476), היא דנה בעיקר על התרבות היוונית, הרומית והמצרית. העת העתיקה התאפיינה בבידוד התרבויות לפי אזורי מחיה. כך התרבויות של אמריקה היו מנותקות מאירואסיה ולא היו קשרים כלשהם ביניהם. גם בתוך אירואסיה, שהיא יבשת אחת, היה ניתוק רב בין התרבויות השונות בגלל אמצעי התחבורה הדלים של התקופה שלא אפשרו ניידות גבוהה. כך נוצרו מרכזי תרבות מבודדים יחסית עם אזורי השפעה מקומיים. למרות זאת, היו גלי הגירה גדולים שגרמו לאובדן תרבויות שלמות בכיבוש והרס מוחלט. גלי הגירה אלה נוצרו על רקע משברים כלכליים ופוליטיים בארצות המוצא של המהגרים.
חלוקה לתקופות משנה
נהוג לחלק את העת העתיקה לשתי תקופות משניות: תקופת הברונזה ותקופת הברזל.
תקופת הברונזה מתייחסת לתקופה בה האדם הגיע לרמה הטכנולוגית המאפשרת ייצור ועיצוב כלים מברונזה. בתקופה זו החל האדם לפתח שיטות להתכה ולעיצוב של ברונזה. היא החלה בסביבות 3300 לפנה"ס במסופוטמיה ומצרים ומשם התפשטה ללבנט, אנטוליה ופרס. בתקופות הבאות התפשטה ליתר חלקי אסיה ולאירופה. האפשרות לעיצוב כלים מברונזה תרמה לפיתוח החקלאות ואפשרה את התפתחות הציוויליזציות המתקדמות הראשונות.
תקופת הברזל מתייחסת לתקופה בה האדם הגיע לרמה הטכנולוגית המאפשרת ייצור ועיצוב כלים מברזל. טכניקות ראשונות לעיצוב כלים מברזל התפתחו באזור אנטוליה והקווקז בסוף האלף השני לפנה"ס ובאזור הלבנט בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. במזרח הרחוק ורוב אירופה התפתחה תקופה זו בהדרגה בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה ה-6 לפנה"ס. בצפון גרמניה, סקנדינביה ובריטניה הגדולה תקופה הברזל החלה רק במאה ה-5 לפנה"ס.
המושג התקופה הקלאסית, מופיע בהיסטוריוגרפיה שנכתבה במערב לתיאור ימי הזוהר של יוון ורומא.
תרבויות בולטות
אירופה
גאלים
שבטים גרמאניים
יוון העתיקה (יוון המיקנית, יוון המינואית, יוון הקלאסית, יוון ההלניסטית)
רומא העתיקה
קלטים
מוקדון
תראקיה
סקיתים
סרמטים
הונים
קימרים
המזרח הקרוב
שומר
עילם
אכד
פיניקים
ארם
כנען
בבל
אשור
יהודים (ממלכת ישראל המאוחדת, ממלכת יהודה, ממלכת ישראל, ממלכת החשמונאים)
מדי
פרס (הממלכה האחמנית, האימפריה הפרתית, האימפריה הסאסנית)
חצי האי ערב
נבטים
סבא
חמיר
דעמת
המזרח הרחוק
סין
הודו (תרבות עמק האינדוס, האימפריה המאורית, אימפריית קושאן, ממלכת גופטה)
יפן (ג'ומון, יאיואי, קופון)
קוריאה
שיונגנו
אסיה הקטנה
חתים (הממלכה החתית הקדומה, האימפריה החתית, הממלכות החתיות החדשות)
פריגיה
לידיה
חורים (מיתני, אוררטו)
ארמניה
אפריקה
קרתגו
אקסום
כוש
מצרים העתיקה
פונט
נוביה
נוק
אמריקה
העת העתיקה באמריקה נמשכה עד לסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 ונקראת גם התקופה הטרום קולומביאנית.
אולמקים
טאוטיווקאן
בני המאיה
אינקה
אצטקים
תרבות נסקה
טיוואנאקו
צ'אווין
וארי
צ'יקו
ראו גם
שלהי העת העתיקה
התפתחות המדע בעת העתיקה
קישורים חיצוניים
״מתחילים מהתחלה״ - פרק על ערש התרבות בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:היסטוריה לפי תקופה | 2024-10-04T18:24:41 |
יוליוס קיסר | גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar; 12 ביולי 100 לפנה"ס – 15 במרץ 44 לפנה"ס) היה מנהיג צבאי פוליטי ומדינאי חשוב ברפובליקה הרומית. הוא הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, יזם מלחמת אזרחים וניצח בה – ניצחון שהותיר אותו כשליט יחיד ובלתי מעורער של האימפריה הרומית – והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הכריז על עצמו כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.
רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. לאחר ניצחונו על אנטוניוס בקרב אקטיום בשנת 31 נותר גאיוס קיסר אוקטביאנוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר, שליט יחיד של האימפריה הרומית.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|העתק דיוקנו של יוליוס קיסר בצעירותו – מוזיאון ארץ ישראל
ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת
יוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מבית אב (Gens) היוליים, אשר ייחסה את מוצאה לנסיך הטרויאני איניאס, שעל פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. תאריך לידתו המדויק שנוי מעט במחלוקת כי אבדו החלקים הראשונים בביוגרפיות שלו שכתבו פלוטרכוס וסווטוניוס. נטען כי נולד בשנת 102 או ב-101 לפנה"ס, אך במחקרים מודרניים מקובל לציין את שנת 100 לפנה"ס כשנת לידתו. הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, שהגיע למשרת פרוקונסול. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אורליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול.
בתחילת חייו גר יוליוס קיסר ברובע סובורה בעיר רומא. לאחר שקיבל את משרת הכהונה, עבר לגור בוויה סקרה (הדרך הקדושה).
משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית, אם כי אביו הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא, רפורמיסט מוכשר, ומנהיג הסיעה הפופולרית, שהיה יריבו הקשה של לוקיוס קורנליוס סולה, מנהיג סיעת האופטימאטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעה הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס לסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, שבה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, שהיה תומכו הגדול ביותר של מריוס ואויבו המושבע של סולה. בגיל 16 נפטר אביו של קיסר, באותה שנה קיסר מונה מטעמו של קינה לכהונתו הציבורית הראשונה, פלמן יופיטר (Flamen Dialis). בעת שמונה לפלמן יופיטר, נישא לקורנליה, וכעבור זמן לא רב נולדה בתם.
כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. כתוצאה מהתערבותם של קרובי משפחה עשירים, העניק סולה חנינה לקיסר. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו) ובקיליקיה (פרובינקיה ששכנה בדרום טורקיה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. הוא הצטיין בשירותו הצבאי וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של שמועות בדבר רומן הומוסקסואלי עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת, במשך כל ימיו גילה תאווה גם לנשים, ואף כונה על ידי קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים". פרשיות האהבים הרבות של קיסר לא פגעו בפופולריות שלו בקרב העם, ואף נחשבו בעיני העם כחלק מחינו.
קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה בבתי משפט, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח וביציאתו נגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ובפילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.
בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כשאלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, הורה להם קיסר לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו 38 ימים עד שהכופר התקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. קיסר שוחרר לאחר ששולם הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם ולהורגם בטרם יתחיל עינוי תהליך הצליבה.
בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר מאשתו קורנליה, שכרעה ללדת בטרם עת. באותה שנה מתה גם דודתו יוליה שאליה היה קרוב מאוד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל במת הנואמים הציבורית, הרוסטרה. הלווייתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, הוא ניצל היטב את מעמד ההלוויה כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור.
תחילת דרכו הפוליטית
בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, והוקצתה לו הקויסטורה של היספניה בייטיקה (בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל). הוא עזב משרה זו בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקוואיסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט הרומאי.
עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאיידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו קסמה לו במיוחד שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית.
כאיידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך הוציא עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית. בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס, שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. משרתו הבאה הייתה הפונטיפקס מקסימוס היוקרתית, שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים.
משרה זו הביאה לו רווחה כלכלית, אך כשכיהן בה אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות הבונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת, אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה מאהבה של פומפיאה, הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול קודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, סירב קיסר להפלילו במשפטו, והתגרש מפומפיאה כשהוא מנמק זאת בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".
שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן לרפובליקה הרומית והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה אז הקונסול הבכיר, וקיסר נבחר לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים המכהנים ולכונן ברומא שלטון דיקטטורי, אותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולאט בהן נבחר קיקרו (קשר קטילינה). בעקבות גילוי הקשר הכריז קיקרו על מצב חירום ברומא, וערך דיון בסנאט, בו קרא להטיל עונש מוות ללא משפט על חמישה מראשי הקושרים, כדי למנוע מהם להצטרף לצבאות אשר המתינו להם מחוץ לרומא. קיסר מצא את עצמו בעמדה קשה. מצד אחד היו שטענו שהוא היה אחד מהשותפים לקשר, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך בראשי הסנאט בתקיפות ולדרוש להטיל עונש מקסימלי לקושרים. מאידך, זיהויו עם הסיעה האופטימאטית בסנאט היה עשוי לפגוע בתדמיתו כלוחם למען האינטרסים של העם מול האוליגרכיה השלטת. בנאומו בפני הסנאט הצליח קיסר להימנע מנקיטת עמדה ברורה. הוא דיבר אמנם בחריפות נגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאתם להורג ללא משפט. עמדתו לא התקבלה אמנם, ולאחר נאום מזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג, אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.
לאחר סיום כהונתו כפראיטור, התמנה קיסר למושל הפרובינקיה היספניה בייטיקה בשנת 61 לפנה"ס במעמד של פרו-פראיטור. בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.
הטריומווירט הראשון ומלחמת גאליה
מסע הבחירות וכינון הטריאומווירט
ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, שהיה מורכב מאופטימאטים שמרניים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי וקונסול לשעבר שחזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה כדי לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה גם הוא קונסול לשעבר באותה שנה שבה היה פומפיוס קונסול, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, שהיה בסכסוך עם הסנאט כנציגו של מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, ששאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מיסים באסיה. מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה הטמונה לרפובליקה משאיפותיהם האישיות של שלושת האישים הללו.
קונסול
בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס, אלא שביבולוס פרש מיד ממשרת הקונסול ומעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו של ביבולוס הייתה, ככל הנראה, לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם התגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי משרות הקונסול, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 בלעג שנת "יוליוס וקיסר", ולא שנת "ביבולוס וקיסר".
בפועל שלט קיסר ביחד עם פומפיוס וקראסוס על פי ברית סודית שכונתה הטריומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם הסכימו לו, אם כי זאת הגזמה. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה. נישואיו של פומפיוס ליוליה היו מושתתים על אהבה, חרף פערי הגילים. אהבתו של פומפיוס ליוליה היו אחד הגורמים החשובים שחיזקו את הברית הפוליטית בינו לבין יוליוס קיסר. למותה של יוליה כשכרעה ללדת היו השלכות הרסניות על ברית זו.
מלחמת גאליה
הרקע למלחמה
לאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר השליטה על הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה המודרנית) ועל איליריקום (בחוף דלמטיה שבקרואטיה) למשך חמש שנים, עם צבא שכלל שלושה לגיונות. בנוסף לכך, סנאטוס קונסולטום העביר לשליטתו גם את גאליה טרנסאלפינה (אזור דרום צרפת של היום) עם הלגיון המוצב שם. קיסר, שראה בכך הזדמנות להגדיל את הפופולריות שלו ואת יוקרתו הפוליטית, פתח במלחמה. בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה.
הגאלים היו מחולקים לשבטים שחיו בכפרים חקלאיים, ואף בנו ערים בצורות שקיסר קרא להם אופידה. הם נשלטו על ידי מעמד של בעלי קרקעות, שלחמו לעיתים זה בזה. תרבותם של הגאלים הייתה מפותחת, והם היוו יריב קשה לצבא הרומאי בהנהגת קיסר, שהכניעם רק לאחר מלחמה שארכה תשע שנים. קיסר החל את מסע המלחמה שלו בראש צבא של 4 לגיונות, אך בשלבים המאוחרים של המלחמה בגאליה גדל צבאו ל-12 לגיונות. ברוב הקרבות נהנו הגאלים מעדיפות מספרית על פני הצבא הרומאי, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק ובכישרון הפיקוד של קיסר, הכריע את הכף לטובתם.
הצלחות ראשונות
המלחמה נפתחה בצורה טובה מבחינתו של יוליוס קיסר. תחילה פנה קיסר נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס והביס אותם בשני קרבות: קרב אראר וקרב ביבראקטה. התבוסה ההלווטית הייתה מוחצת. קיסר מסר שמתוך 338,000 הלווטים שלקחו חלק בהגירה, רק 130,000 שרדו את הקרבות ומאלה רק 110,000 שבו למולדת. בשנה הבאה פנה צפונה נגד הבלגים. הבלגים אספו צבא עצום – קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים שהשתתפו בקרב אקסונה, אך צבא עצום זה לא יכול היה לכלכל את עצמו, והתפזר כעבור זמן קצר. קיסר המשיך את תנופת הניצחון והסב תבוסה מוחצת לבלגים בקרב סאביס ובמצור על האופידום של האדוואטוקים.
לאחר השלמת משימות אלה פנה בשנת 56 לפנה"ס לדרום גאליה ולמערבה. במערב הלגאטוס שלו דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, הביס את הוונטים בקרב מפרץ קיברון, ואילו פובליוס ליקיניוס קראסוס, בנו של מרקוס קראסוס, בעל בריתו הפוליטי של קיסר לטריאומווירט הראשון, כבש את גאליה אקוויטניה.
כמו כן, הפרוקונסולאט של קיסר הוארך בחמש שנים נוספות על ידי הסכמות שהתקבלו במהלך ועידת לוקה. בשנת 55 לפנה"ס חצה את נהר הריין על גבי גשר ראשון מסוגו שבנה צבאו מעל הנהר, והטיל מורא על הגרמאנים. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו נבנה הגשר בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. החיילים חצו את הנהר מזרחה לכיוון גרמאניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה נהרס הגשר בהוראת קיסר. כמו כן, פלש קיסר פעמיים לאי הבריטי.
המרידות בגאליה ודיכויין
בחורף שנת 54 לפנה"ס, לאחר סיום הפלישה השנייה לאי הבריטי, החלו בעיות. מנהיגי שבט האבורונים הבלגי, קאטיבולקוס ואמביוריקס, היו הראשונים למרוד. הם הצליחו לפתות את שני הלגאטים של קיסר: סבינוס וקוטה לצאת מהמחנה המבוצר שלהם, וטמנו להם מארב בקרב אטואטוקה. האבדות הרומיות היו כבדות: לגיון וחצי ועוד כוחות עזר, סך הכול כ-8,000 חיילים. המרד דוכא במהלך שנת 53 לפנה"ס.
בשנת 52 לפנה"ס פרץ מרד נוסף, הפעם גדול יותר. הוא הקיף כמעט את כל שבטי גאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס, האריסטוקרט הכריזמטי משבט הארוורנים. ורקינגטוריקס, שהכיר בעליונות הטקטית של הצבא הרומי, פנה לטקטיקות של מלחמת גרילה ושל אדמה חרוכה. קיסר הצליח להביס את המורדים באווריקום, אך ספג תבוסה בגרגוביה.
בסופו של דבר הצליח קיסר לדחוק את ורקינגטוריקס, והטיל עליו מצור באלסיה באוקטובר אותה שנה, 52 לפנה"ס. ורקינגטוריקס הזעיק תגבורות מכל רחבי גאליה, אך למרות יתרונם המספרי בגדול של הגאלים – 180,000 לפי הערכות מודרניות, לעומת כ-35,000 עד 45,000 רומאים, יצא קיסר וידו על העליונה. בסופו של דבר נשבה גם ורקינגטוריקס עצמו. הוא נלקח לרומא, הוצג לראווה בטריומף של קיסר בשנת 46 לפנה"ס, והוצא להורג.
על פי פלוטרכוס, במהלך המערכה של קיסר בגאליה נכבשו 800 ערים, 300 שבטים הוכנעו, מיליון גברים נמכרו לעבדות וכשלושה מיליון נוספים נהרגו בקרבות, אם כי קשה לאמת מספרים אלה.
סופו של הטריומווירט הראשון
הצלחותיו הצבאיות של קיסר, שהגדילו את שטח האימפריה הרומית והעשירו את קופתה, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסיעה השמרנית (ה"אופטימטים") בסנאט הרומאי, שחבריה חששו מהתחזקות כוחו של קיסר. בשנת 55 לפנה"ס הוארך המינוי המיוחד שלו כפרוקונסול בגאליה ל-5 שנים נוספות ביוזמת שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, ששימשו כקונסולים באותה שנה. הם כיבדו התחייבות שנתנו לקיסר בפגישה משולשת של חברי הטריומווירט שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס. אולם הייתה זו הפעם האחרונה ששלושת האישים שיתפו פעולה לשם השגת מטרה פוליטית.
בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס, במהלך לידה, ומותה פגע בקשרים הפוליטיים בין שני האישים. קראסוס, השותף השלישי, ששאף אף הוא לתהילה צבאית ולכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל נגד האימפריה הפרתית (בקרב חרן). פומפיוס הפך בהדרגה ליריבו הפוליטי של קיסר, תוך שהוא מעביר את תמיכתו הפוליטית לסיעה האופטימאטית. עוד בהיותו בגאליה חש קיסר שתמיכתו של פומפיוס בו הולכת ונחלשת. הוא ניסה להציע לו לשאת לאישה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס בחר להתחתן עם בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה היה כי התרחבות הקרע בין השניים עתידה להפוך את השותפות ביניהם ליריבות.
מלחמת האזרחים
מאבק נגד פומפיוס
בהיעדרו של קיסר חלו תמורות ניכרות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש מינוי ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו, או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, נכשל בשל החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד את עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.
הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, שהכנסת צבא לתחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Alea iacta est" – "הפור נפל!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד ברינדיסיום. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו גדולים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועימו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס, והוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא ומונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבות פומפיוס.
שהותו באלכסנדריה
קיסר הגיע לאלכסנדריה ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס. עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. כיוון ששהה במקום עם צבאו, מצא את עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עימה ניהל רומן שהביא ללידת בנם קיסריון.
מאבק נגד שרידי האופטימאטים
בתחילת יוני 47 לפנה"ס עזב את אלכסנדריה. בדרכו חזרה לרומא ניהל את קרב זלה, מלחמה קצרה נגד המלך פארנקס מפונטוס שנערכה ב-2 באוגוסט 47 לפנה"ס. הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר סיכם אותו במילים המפורסמות "Veni, vidi, vici" ("באתי, ראיתי, ניצחתי"), שהיו למטבע לשון. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 לפנה"ס נגד כוחות הסנאט ובניו של פומפיוס, שנמלטו לצפון אפריקה ולאחר מכן להיספניה. המלחמה נמשכה עד שנת 45 לפנה"ס, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס זכה קיסר בניצחון מכריע נגד אחרוני תומכיו של פומפיוס בקרב מונדה, ובכך הסתיימה (לפחות זמנית) מלחמת האזרחים ברומא.
שלטונו כדיקטטור
מיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשיו של פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מאסמים ציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה, ולמעשה ניתנה אזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לוותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא, והנהיג שנה בת 365 ימים, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת ויתווסף לשנה יום אחד. חידושים אלו, הקרויים הלוח היוליאני על שמו, החזיקו מעמד עד שנת 1582, עת התקין האפיפיור גרגוריוס ה-13 את הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.
קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט שלא ניתנו לאיש לפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת", והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול.
בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו סגנו, מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בסגנון מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה - רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח בשאלה האם התכוון להתמנות למלך בסופו של דבר.
התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. החל גל של שמועות שלפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא. רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך, על מנת להביא לשנאה עזה כלפיו בקרב האצולה הרומית, שנפגעה ממילא מהרפורמות שניסה קיסר להנהיג ומיחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומאי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.
ההתנקשות
שמאל|300px|ממוזער|וינצ'נזו קאמוצ'יני, "מותו של קיסר", 1798
לפי פלוטרכוס, הזהיר חוזה עתידות את יוליוס קיסר, על מה שעומד לקרות לו ביום זה:
בסופו של דבר קיסר אכן נרצח ב'אידו של מארס'. הרצח אירע בתיאטרון פומפיוס, המקום שבו התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון, התקיפה אותו קבוצת סנאטורים. בראש הקבוצה עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בקבוצה זו היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא, ורבים מהם היו אנשים שחבו לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. מרקוס יוניוס ברוטוס, מראשי הקושרים, היה איש שזכה לאמון רב מצידו של יוליוס קיסר. סווטוניוס מספר "שיש גם המוסרים, כי בראותו את מרקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: הגם אתה, בני?".
במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הפך המשפט הזה למשפט המפורסם, "אט טו, ברוטה?" ("Et tu, Brute"), שבעברית פירושו "הגם אתה, ברוטוס?" משפט המשמש עד היום כסמל לתגובתו של אדם, החווה בגידה קשה באמון שנתן בחברו הטוב.
האלהה לאחר המוות
שמאל|ממוזער|250px|שרידי מקדש קיסר, רומא
הקושרים סברו כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, אך טעו. ההמון פנה נגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר היה ניסיון להרוג כמה מהקושרים. הפולחן לקיסר נוצר באופן ספונטני ביוזמת המוני העם, שהקימו מזבח לקיסר במקום שרפת גופתו ונשבעו בשמו. רגשות אלו נוצלו על ידי פוליטיקאים כגון פסבדו-מריוס, ובמיוחד בנו המאומץ של קיסר, אוקטביאנוס, שניצל את רגשות הזעם בעם כדי לצבור כוח פוליטי, תוך שהוא מדגיש את היותו בנו של "יוליוס האלוהי", ובכך מבצר את מעמדו. קיסר הועלה באופן רשמי על ידי הסנאט בשנת 40 לפנה"ס לדרגת אל, והיה הרומאי הראשון שקיבל כבוד זה. נבנה לכבודו מקדש ויוסד חבר כוהנים (קולגיה) שהיה ממונה על פולחנו.
ככל שאוקטביאנוס-אוגוסטוס ביצר את מעמדו, הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס ועל הצבא, אך נותר שנוא נפשם של בני המעמד הסנאטורי. סופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפרוץ מלחמת האזרחים, וגם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי.
קיסר איש-האשכולות
קיסר הצליח מאוד בפעולותיו. כאידיל היה אהוד מאוד, אף ששקע בחובות. כמצביא הוכיח את עצמו כנועז ומצליח, ואף יצא בראש הפלוגה האחרונה בקרב הגדול נגד ורקינגטוריקס, שהודה, כשנשבה בידי קיסר: "הריני ניצב, אדם חזק, מובס בידי אדם אף-חזק ממני". במישור זה מיוחס לקיסר גם השימוש בצופן קיסר.
כקונסול אמנם העלה עליו קיסר את חמת הרפובליקנים, ורבים מבני העם, אך הוא חוקק חוקים ותקנות חשובים מאוד, ובהם לוח השנה היוליאני, חוק הגבלת תנועת עגלות בפורום ביום (כדי למנוע פקקים), ומיוחס לו גם ייסוד ה"אקטה דיורנה" (Acta Diurna, "אירועי היום"), העיתון הקדום ביותר.
על-אף אופי הכתיבה הפשוט של הקונטרסים שפרסם ("על המלחמות הגאליות", "על מלחמת האזרחים"), וכתביו משמשים לכן תלמידי לטינית מתחילים, קיסר נודע כבלשן וכמי "שנואם בו-בלהט בו הוא לוחם". ליבו נטה לכיוון השפה האינטגרלית, כלומר שימוש בלטינית "צחה", בלי ביטויים חדשים, ממוצא יווני וכדומה. מיוחסת לו האימרה כי "כמו מפני צוק עליך לנוס ממילה לא שגורה שטרם נשמעה". יתרה מזאת, אופי כתיבת ה"קומנטארי" היה פשוט במכוון, ויש בו רמיזות מובלעות המטיבות עם קיסר. יצירותיו הספרותיות הקשורות למדעים וללשון לא נודעו ברבים, שכן אוגוסטוס אסר לפרסמן.
קיסר והיהודים
עד שנת 63 לפנה"ס התגורר קיסר בסובורה, שכונה של בני המעמד הנמוך שהתגוררו בה יהודים רבים. יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל. הוא קבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנרך/כהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית. למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. גם היהודים שהיו מחוץ ליהודה זכו בפריבילגיות חשובות בשל עמדתו של יוליוס קיסר. בתקופתו, בשל רצונו לשמר את שלטונו, היה איסור על התאגדויות שונות להתכנס ברומא. אך היהודים לא נכללו באיסור זה, והותר להם להתכנס ולקיים את טקסי דתם.
פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס, ומינה את הורקנוס השני לכהן גדול של היהודים. קיסר ביקש להיעזר באריסטובולוס השני, מלכה המודח של יהודה שהיה אסיר ברומא, במלחמתו בפומפיוס, ושלח אותו בחזרה ליהודה, אך אריסטובלוס הורעל בטרם נסתייע הדבר. כמו כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס, בידי מתנגדו של קיסר. לאחר ניצחונו על פומפיוס, שינה קיסר את אופיו של תפקיד הכהן הגדול, ואישר את הורקנוס השני מחדש למשרת כהן גדול. כמו כן, קיסר מינה את הורקנוס השני ואת יורשיו ל"אתנרך" ("ראש העם"), ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס ("משגיח") על יהודה.
יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, את העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו, על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.
הגורם ליחסו הטוב של יוליוס קיסר להורקנוס השני, היה תמיכתו של הורקנוס השני ביוליוס קיסר במלחמת האזרחים. לפי יוסף בן מתתיהו, הורקנוס השני הביא עימו כוח של 1,500 או 3,000 אנשים לעזרת יוליוס קיסר במהלך המערכה על מצרים. יוליוס קיסר שלח אותו להילחם בעמים אחרים, ושיבח את הורקנוס השני על גבורתו ועל האומץ שלו.
לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים: .
קיסר בתרבות בספרות ובאמנות
העת העתיקה
ממוזער|דגם תלת־ממדי של המקדש שהוקדש לקיסר וכוכב השביט שלו
קיסר זכה לפופולריות גדולה עוד בימי חייו, פופולריות שלא הועמה גם לאחר מותו. מקדש מיוחד הוקם לזכרו ולזכר כוכב השביט שהופיע בשמי רומא בסמוך למותו. השם "קיסר" הפך לתוארם של שליטי האימפריה הרומית, ובהמשך (עד העת החדשה) גם לתוארם של שליטי אימפריות דוברות גרמנית (קייזר) - הקיסרות הרומית הקדושה, האימפריה ההולנדית, הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרית והקיסרות האוסטרו-הונגרית. תואר זה - צאר בשפות סלביות - שימש את שליטי רוסיה הצארית והאימפריה הרוסית (בשנים 1547–1917)). כמו כן היה זה התואר בו השתמשו שליטיהן של בולגריה (החל משנת 913), וסרביה (במאה ה-14).
העת החדשה
דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות באימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, דיונים, מאמרים ויצירות אמנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש השראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים - מוויליאם שייקספיר שכתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו, ולצידם תורנטון ויילדר וקולין מקאלוג, גאורג פרידריך הנדל שכתב אופרה עליו, ורבים נוספים.
שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את המילים הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר:
That Julius Caesar was a famous man,With what his valour did enrich his wit,His wit set down to make his valour live,Death makes no conquest of this conqueror,For now he lives in fame if not in life,
נראה כי אכן מזמנו של קיסר ועד ימינו "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים".
המאה ה-20
גם בקולנוע ובטלוויזיה הונצחה דמותו של יוליוס קיסר. דוגמאות בולטות לכך הן הסרט "יוליוס קיסר" משנת 1953 בבימויו של ג'וזף מנקייביץ' ובהשתתפות מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, לואיס קלהרן וג'ון גילגוד.
מבין הספרים הרבים שראו אור במאה ה-20 על אודות יוליוס קיסר, הופיע הרומן ההיסטורי "יוליוס קיסר הצעיר" מאת רכס וורנר (הוצאת עם עובד, תשכ"א, 1960). בסדרת הקומיקס "אסטריקס" מופיע קיסר כאדם יפה תואר, שופע אמרות, שונא גאלים ואוהב מלחמות.
המאה ה-21
סדרת הטלוויזיה רומא משנת 2005, מתמקדת בקיסר בעונה הראשונה שלה.
סדרת הדוקו-דרמה האימפריה הרומית
בהפקת נטפליקס משנת 2019, מתמקדת בעונה השנייה שלה בדמותו של קיסר ובסיפור עלייתו לשלטון.
ראו גם
צופן קיסר – סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה
"כך תמיד לרודנים"
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
יוליוס קיסר, מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות: נ' רבן, תל אביב, יבנה, תשי"ט (1958). גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג
גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011).
גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת האזרחים, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת אפריקה, מלחמת ספרד. תרגום מלטינית והערות: משה ליפשיץ. מבוא: יונתן פרייס. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג (2013).
גאיוס סוויטוניוס טרנקווילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט.
פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
דיו קסיוס, היסטוריה, ספרים 37, 38, 39 40, 41, 42, 43, ו-44 (הקישורים הם לתרגומים באנגלית)
מקורות מודרניים
צבי יעבץ, קיסר וקיסריזם, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, תשל"א.
צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, תשנ"ב 1992.
רחל צלניק-אברמוביץ, "המהפכה הרומית ב': פומפיוס וקיסר", יחידה 7 במסגרת הקורס רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002.
יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2011. מבוא: רומא, הגאלים ויוליוס קיסר מאת משה ליפשיץ (עמ' 9–60).
Richard A Billows, Julius Caeser The Collossus of Rome, Routledge, 2009
M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921)
Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale university press, 2006
קישורים חיצוניים
All Julius Caesar – אתר ובו תקציר של המחזה, ביוגרפיות של שייקספיר ושל קיסר
Julius Caesar – אתר פרטי של סוזן קרוס הכולל לוח זמנים של חיי קיסר, וביוגרפיה
C. Julius Caesar, באתר http://www.livius.org
Julius Caesar – virgil.org – מדריך מוער למקורות רשת הנוגעים ליוליוס קיסר
Julius Caesar – דף הכולל קישורים לאתרים המתייחסים לקיסר בשפות רבות
Suetonius: The Life of Julius Caesar (Latin) – הקטע מספרו של סויטוניוס העוסק בקיסר. לטינית וכן תרגום לאנגלית.
Plutarch: The Life of Julius Caesar – הקטע העוסק בקיסר בספרו של פלוטרכוס
כתביו של קיסר בלטינית, איטלקית ואנגלית
סדרת כתבות על יוליוס קיסר באתר שמוקדש לרומא העתיקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:רומאים בתקופת הרפובליקה
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:מלחמת גאליה
קטגוריה:קלאופטרה השביעית
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:מצביאים רומאים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס | 2024-09-26T10:34:50 |
מבצע ברברוסה | שמאל|ממוזער|250px|התקדמות הגרמנים בחזית המזרחית, יוני–דצמבר 1941
מבצע ברברוסה (בגרמנית: Unternehmen Barbarossa) הוא שם הקוד שניתן לתוכנית המבצעים, שהוכנה על ידי המטה הכללי של הצבא הגרמני, למלחמה נגד ברית המועצות ולכיבוש שטחה על ידי צבאות גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. מטרת המבצע הייתה להכניע את ברית המועצות באמצעות השמדת כוחות הצבא האדום, כיבוש מרכזי השלטון של ברית המועצות, והשתלטות על משאביה הכלכליים והתעשייתיים. תוכנית המבצע קבעה שיש להשיג יעדים שאפתניים אלו תוך כארבעה חודשים בלבד, לפני כניסת החורף של שנת 1941, באמצעות שורת מבצעי בזק צבאיים.
ב־22 ביוני 1941 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר, במסגרת שלוש קבוצות ארמיות, לתחומי ברית המועצות ללא כל התרעה מוקדמת, בהתאם לתוכנית "מבצע ברברוסה", ובכך פתחו בעימות צבאי קשה וממושך בין ברית המועצות למדינות הציר, שארך כמעט ארבע שנים (1941–1945). המתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את הנהגת ברית המועצות ואת הצבא האדום, ובמהלך החודשים הראשונים שלה, הצליח הצבא הגרמני להשתלט על חלקים גדולים משטח ברית המועצות האירופאית ולהנחיל שורת תבוסות קשות לצבא הסובייטי. אולם אף על פי כן, מבצע ברברוסה נכשל בהשגת יעדו העיקרי, הכנעת ברית המועצות.
מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה, שהחלה בראשית דצמבר 1941, סתמה את הגולל על התוכנית הגרמנית להשיג הכרעה מהירה של המלחמה נגד ברית המועצות. הצלחת הצבא האדום לבלום את התקדמות הצבא הנאצי לעבר מוסקבה, ולאחר מכן אף לאלץ אותו לסגת מאות קילומטרים לאחור במסגרת קרב מוסקבה, הייתה אחת מנקודות המפנה המרכזיות במלחמת העולם השנייה.
רקע
האידאולוגיה הנאצית ראתה בעמים הסלאביים בני אדם נחותים מטבעם ("אונטרמנטשן"), שנועדו, במקרה הטוב, לשרת את גזע האדונים הארי. לפי חזונו של היטלר מזרח אירופה הייתה אמורה לשמש מרחב מחיה ("לבנסראום") של הרייך הגרמני, והאוכלוסייה המקומית אמורה הייתה להשתעבד למתיישבים האריים, שייושבו במזרח. לכך יש להוסיף את השנאה האידאולוגית העמוקה שחש היטלר כלפי הקומוניזם. כבר בשנת 1923, בספרו מיין קאמפף, כתב היטלר על כוונתו להשמיד את ברית המועצות.
במהלך שנות ה-30, עד זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניהלה ברית המועצות מדיניות תקיפה נגד גרמניה הנאצית, והובילה את ההתנגדות לעליית הנאציזם והפשיזם באירופה, באמצעות ארגון הקומינטרן, שנשלט על ידה. היא סיפקה סיוע רב לצד הרפובליקני במהלך מלחמת האזרחים בספרד, התנגדה למדיניות הפיוס של מעצמות המערב כלפי גרמניה הנאצית, ולאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים ניסתה לחתום על ברית הגנה עם צרפת ובריטניה, שתכוון כנגד גרמניה. הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, שנחתם ערב הפלישה הנאצית לפולין, היווה תפנית חדה במדיניות החוץ הסובייטית. הוא היה תוצאה של שותפות אינטרסים זמנית בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית, וחוסר האמון של סטלין ביחס לכוונות מעצמות המערב, ונכונותן להתעמת עם גרמניה הנאצית. אולם ההסכם לא יצר יחסי אמון בין היטלר וסטלין, ולא שינה את העוינות האידאולוגית הבסיסית בין הנאציזם והקומוניזם. סטלין חשש מפני התעצמותה הצבאית של גרמניה הנאצית, וניסה להרוויח זמן, כדי לבנות מחדש את הצבא הסובייטי ולאפשר לו להתמודד מול מכונת המלחמה הנאצית בתנאים שווים. היטלר מצידו חשש משאיפות ההתפשטות של ברית המועצות, בעיקר באזור הבלקן, לאחר שזו סיפחה לשטחה את המדינות הבלטיות, וכבשה את בוקובינה ובסרביה מידי רומניה בקיץ 1940.
ערב פתיחת מבצע ברברוסה שלטו מדינות הציר כמעט על כל המדינות ביבשת אירופה, פרט לאיים הבריטיים במערב, ברית המועצות במזרח ומספר מדינות נוספות כמו שוודיה, שווייץ וספרד, אשר שמרו על נייטרליות במהלך המלחמה. בריטניה הגדולה נותרה הכוח היחיד שעמד מולן, אך מצבה היה קשה. הצוללות הגרמניות שלטו ללא מיצרים באוקיינוס האטלנטי, הטביעו מיליוני טונות של ספונה, ואיימו להטיל מצור ימי על האיים הבריטיים ולגרום לחנק כלכלי של בריטניה. אחיזתה של האימפריה הבריטית בים התיכון נחלשה אף היא, עקב משלוח יחידות של הלופטוואפה לסייע למלחמה שניהלה איטליה הפשיסטית נגד בריטניה באגן הים התיכון, ושליטתה על מצרים ועל תעלת סואץ החיונית הועמדה בסכנה עקב התקדמות קורפוס אפריקה הגרמני מערבה, והשתלטותו על בליטת קירנאיקה. ברית המועצות נותרה הכוח הצבאי היחיד שעלול היה לסכן את שליטת גרמניה הנאצית ביבשת אירופה.
היטלר העריך שהזמן בשל לעבור לשלב הבא של תוכניתו הגדולה – כיבוש ברית המועצות – למרות היסוסי הפיקוד העליון של הצבא הגרמני. כיבוש ברית המועצות היה הכרחי, לתפיסתו, משום שהיא הייתה עתידה להיות חלק ממרחב המחיה של העם הגרמני במזרח. בנוסף, הוא היה מתוסכל מכישלון תוכניתו להכניע את בריטניה (הקרב על בריטניה), והאמין, בדומה לנפוליאון בשעתו, כי הכנעת ברית המועצות תגרום להנהגה הבריטית להבין שאין טעם להמשיך במלחמה נגד גרמניה הנאצית. היטלר (בניגוד לדעת חלק מהפיקוד העליון של הוורמאכט) היה משוכנע שהכנעת ברית המועצות תהיה קלה יחסית, בעקבות הטיהורים שביצע סטלין בצמרת הפיקוד של הצבא האדום, והביצועים הירודים שהוא הפגין במהלך מלחמת החורף ב־1940.
ביוני 1940, בעקבות ניצחון הבזק של גרמניה במערכה על צרפת (שהפתיע לחלוטין את ההנהגה הסובייטית), הועבר המשק הסובייטי לעבודה במצב חירום, וחלק גדול מהמשאבים של ברית המועצות הופנו לחיזוק הצבא האדום באמצעות ייצור מואץ של נשק כבד וציוד צבאי. הצבא האדום עבר אף הוא תהליך מואץ מאוד של התעצמות ומודרניזציה. בספטמבר 1939 הוא כלל כ־130 דיוויזיות, כמעט כולן דיוויזיות חי"ר או פרשים. עד דצמבר 1940 גדל כוחו ל־206 דיוויזיות, ש־28 מתוכן היו דיוויזיות טנקים ודיוויזיות ממונעות, וערב הפלישה הגרמנית כלל הצבא האדום 303 דיוויזיות (81 מתוכן בתהליך הקמה), כולל 92 דיוויזיות טנקים ודיוויזיות ממונעות. כ־170 דיוויזיות נפרסו באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי ספטמבר 1939, במרחק של עד 400 ק"מ מהגבולות המערביים של ברית המועצות, במסגרת מרחב ההגנה האסטרטגי הראשון. הפלישה הגרמנית תפסה את הצבא האדום באמצע תהליך הארגון מחדש.
תוכנית המתקפה הגרמנית
המטה הכללי הגרמני החל בתכנון המתקפה על ברית המועצות ביולי 1940, זמן קצר לאחר השלמת כיבוש צרפת וארצות השפלה על ידי הוורמאכט. העבודה על תכנון הפלישה לברית המועצות הואצה בדצמבר 1940, לאחר שהוראה מספר 21 של היטלר קבעה כי הכוחות המזוינים הגרמניים צריכים להיות מוכנים לכיבוש ברית המועצות ולהכרעת הצבא האדום במבצע צבאי מהיר. בתוכנית נקבע כי יש להשלים את המבצע תוך 17 שבועות בלבד, לא רק כדי להקדים את תחילת "החורף הרוסי", ולהימנע מהצורך לנהל מערכה צבאית בתנאי אקלים קשים, אלא גם בגלל מגבלות המשאבים, שעמדו לרשות הצבא הגרמני.
קציני המטה הכללי, שהגו את תוכנית המתקפה, שנקראה בתחילה "מבצע אוטו", הציעו שהמתקפה על ברית המועצות תבוצע על ידי שלוש קבוצות ארמיות: קבוצת הארמיות המרכזית תעקוף את ביצות פריפיאט מצפון ותתקדם ישירות לעבר מוסקבה, קבוצת הארמיות הצפונית תתקדם לעבר לנינגרד דרך המדינות הבלטיות, ואילו קבוצת הארמיות הדרומית תתקדם לעבר קייב מדרום פולין ומרומניה, ותכבוש את אוקראינה. הדרג העליון של הפיקוד הגרמני עבד על תוכנית זו במשך ארבעה חודשים, שבמהלכם נבחנו תוכניות המערכה בשורת משחקי מלחמה, אך היטלר לא היה מרוצה. הוא הזכיר למפקדי צבאו את גורל המערכה שניהל נפוליאון ברוסיה ב־1812, כאשר הצבא הצרפתי כבש את מוסקבה, אך לא הצליח להשמיד את הצבא הרוסי, או להשתלט על המשאבים הכלכליים של רוסיה, ובסופו של דבר נחל תבוסה ניצחת והושמד כמעט לחלוטין.
בראשית דצמבר 1940 החליט היטלר לשנות את תוכנית המתקפה על ברית המועצות, והציע לקרוא למבצע המתוכנן בשם "מבצע ברברוסה", על שמו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה־12. במסגרת הנחיה מס' 21 של הפיהרר מה־16 בדצמבר נקבע, שבשלב הראשון של המערכה, יתמקד הצבא הגרמני בהשמדת כוחות הצבא האדום מערבית לנהרות דנייפר ודווינה בשורת מבצעי כיתור, ולא יאפשר להם לסגת לעומק שטח ברית המועצות. התוכנית שמה דגש גם על השתלטות מהירה על המשאבים הכלכליים (תבואה, נפט, פחם ועפרות ברזל) ועל אזורי התעשייה העיקריים של ברית המועצות. הפלישה לברית המועצות נועדה להתבצע על ידי שלוש קבוצות ארמיות, בהתאם לתוכנית המקורית, אך הוחלט שכיבוש מוסקבה יתבצע בשלב מאוחר יותר של המערכה. קבוצת הארמיות המרכזית תכתר ותשמיד את כוחות הצבא האדום בבלארוס, אך לאחר שתגיע לסמולנסק, היא תפנה את כוחותיה צפונה, תחבור לקבוצת הארמיות הצפונית, ותסייע לה לכתר ולחסל את כוחות הצבא האדום באזור הבלטי, לכבוש את העיר לנינגרד ולהשמיד את הצי הבלטי הסובייטי. במקביל, קבוצת ארמיות דרום, תנהל מערכת כיתור ענקית באזור אוקראינה, במטרה לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים ממערב לנהר דנייפר.
בשלב השני של המערכה, שיתבצע רק לאחר השמדת הכוחות העיקריים של הצבא האדום במערב ברית המועצות, תמשיך קבוצת הארמיות הדרומית להתקדם מזרחה במטרה להשתלט במהירות על אזור דונבאס, מרכז מכרות ותעשייה כבדה חשוב, ולאחר מכן על שדות הנפט הסובייטיים באזור הקווקז. במקביל יתקפו קבוצות הארמיות המרכזית והצפונית את העיר מוסקבה, המרכז הפוליטי של ברית המועצות וצומת מסילות ברזל מרכזי. המתכננים הגרמנים העריכו שהאיום על מוסקבה ימשוך למערכה את העתודות האחרונות של הצבא האדום ובכך יבטיח את השמדתו המוחלטת. לאחר כיבוש הבירה הסובייטית יתקדם הצבא הגרמני לקו העובר מארכנגלסק בצפון עד לאסטרחן בים הכספי - קו שזכה לשם קו A-A. מקו זה יוכלו המפציצים הגרמניים להשמיד, או לכל הפחות לשתק, את מפעלי התעשייה הסובייטיים באזור הרי אורל, האזור התעשייתי המשמעותי האחרון של ברית המועצות. הפיקוד הגרמני הניח שלאחר השמדת עיקר כוחו של הצבא האדום והשלמת ההשתלטות על המשאבים הכלכליים והתעשייתיים במערב ברית המועצות, לא תוכל ברית המועצות להמשיך במלחמה לאורך זמן.
מועד הפלישה
תאריך היעד הראשון לפלישה לברית המועצות נקבע ל־15 במאי, אך שורת אירועים באזור הבלקן בצירוף התארכות עונת הגשמים במזרח אירופה ושורת בעיות לוגיסטיות גרמו לדחייתו. בראשית מרץ 1941 החלו יחידות של כוח משלוח בריטי לנחות ביוון במטרה לסייע בהגנה עליה מפני איטליה הפשיסטית (שניסתה ללא הצלחה לכבוש את אלבניה מידי היוונים החל מאוקטובר 1940). במקביל נחלה מתקפת האביב האיטלקית באלבניה כישלון חרוץ, וב־27 במרץ התחוללה ביוגוסלביה הפיכה צבאית פרו־בריטית, שהדיחה את הממשלה הפרו־גרמנית ששלטה במדינה זו, והעבירה אותה למחנה בעלות הברית. ההתפתחויות הללו, והאיום שהן יצרו על שדות הנפט הרומניים בפלויישט (שסיפקו חלק ניכר מתצרוכת הנפט הגרמנית) גרמו להיטלר להורות באופן מיידי על כיבוש יוגוסלביה ויוון במטרה לאבטח את אגפו הדרומי בבלקן לפני הפלישה לברית המועצות.
ב־6 באפריל תקפו כוחות גרמניים חזקים, תחת פיקוד פלדמרשל וילהלם ליסט, את יוגוסלביה ויוון ממספר כיוונים, במסגרת "מבצע מריטה", בסיוע צבאות בולגריה, הונגריה ורומניה. ב־17 באפריל נכנעה יוגוסלביה, וב־23 בחודש השלימו הגרמנים את כיבוש יוון בשורה של מבצעי בזק. אף על פי שהמבצע ארך שבועיים בלבד, והושלם במחיר אבדות קלות לצד הגרמני, הוא היה אחד הגורמים לשיבוש לוח הזמנים המתוכנן של מבצע ברברוסה.
התרעות מודיעיניות ביחס למתקפה הגרמנית
במהלך החודשים שקדמו לפלישה הנאצית לברית המועצות, הגיעו אל סטלין התרעות רבות ממקורות שונים, על המתקפה הגרמנית הצפויה. החוקר בארטון וילי טוען, שבחודשים שקדמו למלחמה הגיעו אל הקרמלין לא פחות מ־84 התרעות רציניות ביחס לפלישה הצפויה.
בין ההתרעות הבולטות ממקורות מודיעין חיצוניים היו:
ריכרד זורגה, מרגל סובייטי שפעל ביפן, דיווח למוסקבה כי 170 דיוויזיות גרמניות עומדות לתקוף את ברית המועצות כשציר ההתקפה העיקרי יהיה לכיוון מוסקבה, ונקב בתאריך 22 ביוני כמועד פתיחת הפלישה הגרמנית.
ב־20 במרץ 1941 העביר סגן שר החוץ של ארצות הברית אזהרה מפורשת לשגריר ברית המועצות קונסטנטין אומאנסקי.
ב־3 באפריל 1941 העביר צ'רצ'יל לסטלין איגרת אזהרה באמצעות שגרירו במוסקבה סר סטפורד קריפס.
רשת הריגול הסובייטית בגרמניה ובמערב אירופה, התזמורת האדומה, שנהנתה ממקורות מהימנים בצמרת הצבא הגרמני, העבירה גם היא מספר התרעות לגבי התוכניות הגרמניות לפלישה.
בנוסף לכך קיבל סטלין התרעות רבות מהמודיעין הצבאי הסובייטי (ה־GRU) על קיום ריכוזי כוחות גרמניים גדולים באזורי הגבול, על טיסות סיור רבות שביצע הלופטוואפה מעל השטח הסובייטי, ועל העברת מרבית יחידות הצבא הגרמני ממרכז אירופה וממערבה למדינות הגובלות בברית המועצות.
סטלין לא פסל את האפשרות שגרמניה הנאצית תתקוף את ברית המועצות, אך הוא האמין שניתן יהיה לדחות את פרוץ המלחמה לפחות עד אביב 1942, וניסה להרוויח זמן באמצעות ניהול מדיניות פייסנית, ולעיתים אף מתרפסת כלפי גרמניה (מדיניות המזכירה במידה מסוימת את מדיניות בריטניה וצרפת כלפי הנאצים בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה), כולל משלוח כמויות גדולות של תבואה וחומרי גלם חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני. הוא היה מודע היטב לחולשת הצבא האדום ולחוסר הניסיון הקרבי והמיומנות המקצועית שלו (שנחשפו במהלך מלחמת החורף כנגד פינלנד), והבין שהוא עדיין אינו מסוגל להתמודד מול הוורמאכט בתנאים שווים. לכן הוא היה זקוק לזמן נוסף כדי לבנות מחדש את צבאו, לצייד אותו באמצעי לחימה מודרניים, ולבצר את הגבולות החדשים של ברית המועצות, שהיו מרוחקים מאות ק"מ מקו הביצורים שנבנה לאורך הגבולות הישנים.
הסברים שונים ניתנו להתעלמותו של סטלין מההתרעות הרבות ביחס לפלישה הגרמנית הקרובה. נראה שההסבר העיקרי הוא שסטלין שכנע את עצמו שהיטלר לא יעז לפתוח במלחמה נגד ברית המועצות לפני 1943, או לפני שיכניע את בריטניה. סטלין נפל קורבן להונאה עצמית, והמציא בעקביות הצדקות רציונליות להערכותיו השגויות ביחס לכוונותיו של היטלר. הוא נטה לפטור חלק גדול מההתרעות המודיעיניות, במיוחד ההתרעות שהגיעו ממקורות מודיעין בריטיים, כניסיון של ההנהגה הבריטית לסכסך בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, ולגרור אותן למלחמה שתשרת את האינטרסים של בריטניה. מאותה סיבה הוא גם מנע מהפיקוד הבכיר של הצבא האדום לבצע מהלכים שעלולים היו להתפרש על ידי הצד הגרמני כצעדים עוינים, ומנע מכוחות הצבא האדום באזורי הגבול לשנות את היערכותם ולבצע הכנות מקדימות חיוניות להדיפת המתקפה הגרמנית. ידוע אף על מספר מקרים שבהם יחידות הצבא האדום נמנעו מלהשיב אש למקורות הירי הגרמניים בשעות הראשונות של הפלישה הגרמנית, עקב ההוראות החמורות שקיבל הפיקוד הסובייטי באזורי הגבול, להימנע בכל מחיר מכל פעולה שעלולה לספק לנאצים עילה למלחמה.
החודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית (יוני–ספטמבר 1941)
הפיקוד הגרמני הקצה לצורך הפלישה לברית המועצות שלוש קבוצות ארמיות – קבוצת ארמיות דרום (בפיקוד גרד פון רונדשטט), קבוצת ארמיות מרכז (בפיקוד פדור פון בוק) וקבוצת ארמיות צפון (בפיקוד וילהלם פון לב). קבוצת הארמיות דרום וצפון כללו כל אחת "קבוצת פאנצר" (עוצבה בסדר כוחות של ארמיית שריון) אחת, ואילו קבוצת ארמיות מרכז קיבלה שתי קבוצות פאנצר תחת פיקודה. בסך הכול השתתפו בפלישה 190 דיוויזיות גרמניות, פיניות, הונגריות ורומניות, עם 24 דיוויזיות נוספות בעתודה.
בשעה 03:15 (שעון גרמניה) ב־22 ביוני 1941 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר לשטח ברית המועצות. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הפוליטית הסובייטית (בראשות סטלין) ואת פיקוד הצבא האדום באזורי הגבול – אף על פי שהקצינים הבכירים במטכ"ל הסובייטי, ובראשם גאורגי ז'וקוב, היו מודעים להכנות הגרמניות למתקפה על ברית המועצות, ולריכוזי הכוחות הגרמניים באזורי הגבול.
מייד לאחר הפלישה הגרמנית, כוחות הצבא האדום במערב ברית המועצות אורגנו מחדש במסגרת חמש חזיתות: החזית הצפונית, החזית הצפון־מערבית, החזית המערבית, החזית הדרום־מערבית והחזית הדרומית.
חיל האוויר הסובייטי הושמד ברובו בשלבים הראשונים של הלחימה (בשעות הראשונות של הפלישה הושמדו כ־1,200 מטוסים על הקרקע), והצבא האדום חסר הניסיון התקשה להתמודד עם הטקטיקה החדשה של הבליצקריג, שהופעלה על ידי הגרמנים באותה יעילות קטלנית שבה הופעלה בצרפת ובמקומות אחרים. יחידות סובייטיות רבות לחמו עד הסוף, אך ההתנגדות הסובייטית לא הייתה מאורגנת, ומערך הפיקוד והשליטה של היחידות באזורי הגבול קרס כבר בשעות הראשונות של הפלישה. הפיקוד הסובייטי ניסה לעצור את ההתקדמות הגרמנית באמצעות התקפות נגד של כוחות העתודה שלו, אך אלו הוטלו למערכה טיפין טיפין, ללא מידע מדויק לגבי מיקום האויב וללא סיוע אווירי וחוסלו ללא קושי על ידי הכוחות הגרמניים המתקדמים. בניגוד לדיוויזיות הפאנצר הגרמניות המנוסות והמאומנות היטב, עוצבות השריון והעוצבות הממונעות של הצבא האדום הוקמו ברובן המכריע פחות משנה לפני הפלישה הגרמנית, ונמצאו עדיין בהליכי התארגנות. הן כללו אומנם מספר גדול של טנקים (למעלה מ־90 אחוז מהם טנקים קלים), אבל חסרו אמצעי תובלה ומערכת תמיכה לוגיסטית מינימלית, ופעלו כמעט ללא סיוע של יחידות חיל רגלים ממונע וארטילריה ניידת (כולל תותחי נ"ט), עובדה שהפכה אותם טרף קל לתותחי הנ"ט הגרמניים. חלק ניכר מהטנקים כלל לא השתתפו בלחימה, עקב בעיות טכניות ומחסור בדלק ובתחמושת, וננטשו במהלך הנסיגה. כתוצאה מכך, בחודש הראשון של המלחמה איבד הצבא האדום כ־90 אחוז מהטנקים שעמדו לרשותו במחוזות הצבאיים המערביים של ברית המועצות.
קבוצת ארמיות צפון התקדמה במהירות רבה דרך המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – והערים פסקוב ונובגורוד אל עבר מטרתה – העיר לנינגרד. כוחותיה חצו את נהר דווינה כבר ב־26 ביוני, והגיעו לנהר לוגה ב־14 ביולי. קבוצת ארמיות מרכז התקדמה אף היא במהירות מזרחה, לאחר שכיתרה והשמידה את רוב כוחות החזית המערבית בקרב ביאליסטוק־מינסק, כבשה את כל שטח בלארוס, חצתה את נהר הדנייפר וכבשה את סמולנסק, תוך שהיא מכתרת מאות אלפי חיילים סובייטים בסדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת ארמיות דרום כבשה שטחים נרחבים בצפון־מערב אוקראינה, והשמידה שתי ארמיות סובייטיות במהלך קרב אומן, אך התקדמותה הייתה איטית יחסית, משום שחלק גדול מהכוחות הסובייטיים שהוצבו באזורי הגבול רוכזו בגזרה הדרומית של החזית, והיא נאלצה להדוף שורת התקפות נגד רבות עוצמה, שהנחיתו עליה כוחות שריון סובייטים.
בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה הגרמנית הייתה ההתקדמות הגרמנית מהירה ביותר, אך לקראת המחצית השנייה של חודש יולי היא הואטה מאוד, ובאזורים מסוימים אף נעצרה לחלוטין. בחזית הצפונית נבלמו הכוחות הנאציים, כשהגיעו אל קו לוגה המבוצר, כ־200 ק"מ ממערב ללנינגרד. בחזית המרכזית הצליח הצבא האדום לעצור את התקדמות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, באמצעות הטלת כוחות עתודה חזקים למערכה. הסיבה העיקרית להאטת ההתקדמות הגרמנית הייתה הבעיות הלוגיסטיות שנבעו מעצם ההתקדמות המהירה מאוד של הכוחות הגרמניים הממונעים – התארכות קווי האספקה, ובלאי מואץ של כלי הרכב. בנוסף לכך, יש לזכור שהצבא הגרמני לא היה ממונע במלואו. חלקו הגדול הורכב מדיוויזיות רגלים, שנעו בעיקר ברגל, ואמצעי התובלה העיקרי שעמד לרשותם היו סוסים. דיוויזיות הרגלים נזקקו לזמן רב כדי להדביק את התקדמותן של קבוצות הפאנצר, שבהן רוכזו דיוויזיות הפאנצר והדיוויזיות הממונעות, וכדי לטהר את השטחים העצומים שנכבשו מכוחות צבא סובייטיים גדולים, שנותקו על ידי ההתקדמות הגרמנית המהירה.
בראשית אוגוסט חידשו הגרמנים את התקדמותם בחזית הדרומית והצפונית. קבוצת ארמיות דרום בסיוע כוחות רומניים והונגריים חצתה את נהר הדנייפר וכבשה חלק גדול משטח אוקראינה הדרומית. קבוצת ארמיות צפון איגפה את "קו לוגה", הגיעה עד לפרברי לנינגרד והשלימה את כיתור העיר, שבה נלכדו כשלושה מיליון אזרחים. אולם בחזית המרכזית נבלמה לחלוטין התקדמות קבוצת ארמיות מרכז, והתקפות הנגד הסובייטיות גרמו לגרמנים אבדות ניכרות. ההתקדמות הגרמנית לכיוון מוסקבה חודשה רק בסוף ספטמבר.
בחודשים הראשונים של המלחמה עשתה ההנהגה הסובייטית מאמץ אדיר להעביר את מרכזי התעשייה, שהיו בסכנת כיבוש, אל אזורים מרוחקים במזרח ברית המועצות האירופאית ובסיביר. שינוע אלפי מפעלי התעשייה, על מיליוני העובדים שלהם והמכונות שלהם, באמצעות רכבות, למרחק מאות ואלפי ק"מ, והקמתם מחדש מהיסוד בחורף 1941–1942, היה מבצע אדיר ממדים, שרק משק ריכוזי כמו המשק הסובייטי היה מסוגל לבצע. הוא הצריך מאמצים וקורבנות עצומים ממיליוני האנשים שנטלו בו חלק. מבצע העברת התעשייה מזרחה הצליח להציל חלק גדול מהתעשייה הסובייטית, שרובה הגדול רוכז לפני המלחמה באזורים המערביים של ברית המועצות, והיה אחד הגורמים העיקריים לניצחון ברית המועצות במלחמה. אגן הוולגה, אוראל, מערב סיביר וקזחסטן החליפו בשנות המלחמה את אוקראינה, ביילרוסיה ורוסיה המערבית כמרכזי המזון והתעשייה של ברית המועצות. במחצית השנייה של 1942 כבר הצליחה ברית המועצות לייצר הרבה יותר כלי נשק כבדים (טנקים, מטוסים וארטילריה) מגרמניה הנאצית, אף על פי שהמשאבים התעשייתיים של כל מדינות אירופה הכבושה שירתו את מאמץ המלחמה הגרמני.
לאחר פחות מחודשיים של לחימה, נדרש היטלר לקבל החלטה אסטרטגית לגבי המשך המערכה נגד ברית המועצות. לפיקוד הגרמני היה ברור שלא ניתן להמשיך לתקוף לכל אורך החזית, ויש להחליט היכן יש לרכז את המאמץ הצבאי העיקרי, ולאיזו חזית יש לתת עדיפות. חלק ממפקדי הוורמאכט לחצו על היטלר לרכז את המאמץ בחזית המרכזית, כדי לכבוש את מוסקבה לפני בוא החורף, אך היטלר החליט לבסוף לדבוק בתוכנית המקורית של "מבצע ברברוסה", ולדחות את כיבוש מוסקבה לשלב השני של המערכה. הוא האמין שכיבוש אוקראינה, אסם התבואה ומרכז התעשייה הכבדה של ברית המועצות, חשוב יותר, וטען שהפיקוד הצבאי הגרמני אינו מבין בשיקולים כלכליים.
היערכות הכוחות הסובייטיים בצפון־מערב אוקראינה לקראת קרב קייב חשפה אותם לסכנת כיתור. התעקשות הפיקוד הסובייטי לא לנטוש את קייב, בירת אוקראינה, וההתקדמות הגרמנית המהירה בדרום אוקראינה, יצרו בליטה גדולה בקו החזית באזור קייב. היטלר הורה להפנות חלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז, כולל קבוצת הפאנצר ה-2 בפיקוד היינץ גודריאן והארמייה השנייה, דרומה כדי לכתר את הכוחות הסובייטים באזור קייב מצפון. סטלין סירב להיענות לכל בקשות הפיקוד הצבאי המקומי לפנות את בליטת קייב לפני סגירת טבעת הכיתור הגרמני, וכתוצאה מכך ב־18 בספטמבר הושלם כיתורן של ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב, ולאחר חיסול הכוחות המכותרים, הגרמנים לקחו בשבי למעלה מחצי מיליון שבויים. השמדת כוחות הצבא האדום במרחב קייב אפשרה לצבא הגרמני להשלים בקלות יחסית את כיבוש אוקראינה המזרחית כולה, כולל העיר חרקוב, שנכבשה על ידי הנאצים בסוף אוקטובר 1941 במסגרת קרב חרקוב הראשון, והיוותה אסון צבאי וכלכלי לברית המועצות.
במקביל ניסתה קבוצת ארמיות צפון, שתוגברה על ידי קבוצת הפאנצר השלישית, לכבוש את העיר לנינגרד בסערה. ההתנגדות הנואשת של אזרחי לנינגרד, שהפכו את עירם למבצר, ושל כוחות הצבא האדום, והחשש מפני הסתבכות בלחימה ממושכת בשטח עירוני, גרמו לפיקוד הגרמני לוותר באמצע ספטמבר על ניסיונו לכבוש את העיר, לאחר שהכוחות הנאציים הגיעו למרחק קצר ממנה וכבשו חלק מפרבריה. הגרמנים החליטו להסתפק בהידוק המצור על העיר, כדי להרעיב את תושביה, בהתקפות מהאוויר ובהפגזות ארטילריה. המצור הגרמני על לנינגרד, שבמהלכו מתו ברעב למעלה ממיליון אזרחים וחיילים סובייטים, נפרץ לבסוף רק בינואר 1944.
קרב מוסקבה
שמאל|ממוזער|250px|מתקפת הנגד הסובייטית בחורף 1941/1942
לאחר השלמת חיסול הכוחות הסובייטיים באזור קייב, הוכשרה הקרקע לחידוש המתקפה הגרמנית בחזית המרכזית. הצבא הגרמני ריכז בגזרה זו את מרבית כוחותיו הניידים, כולל "קבוצת פאנצר" שהועברה לשם מקבוצת ארמיות צפון, והשיג עדיפות ניכרת בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על כוחות הצבא האדום שעמדו מולם, אשר כללו לא מעט יחידות מיליציית מתנדבים ("אופולצ'נייה") שאימונם וחימושם היו דלים. המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע טייפון) החלה ב־30 בספטמבר. בשלב הראשון ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה מאוד. רוב כוחות הצבא האדום שהגנו על דרכי הגישה למוסקבה כותרו בשני "כיסים" גדולים באזורי ויאזמה ובריאנסק, ובאמצע אוקטובר כבר הגיעו הכוחות הממונעים הגרמניים בגזרות מסוימות למרחק כ־30 ק"מ מפרברי מוסקבה.
ב־16 באוקטובר 1941 גרמה שמועה על פריצה של שריון גרמני לפרברי מוסקבה לבהלה המונית, ותושבים רבים נטשו את העיר ונסו מזרחה, כולל פקידים רבים במפלגה הקומוניסטית ובמוסדות השלטון. ממשלת ברית המועצות עברה מזרחה לעיר קויבישב, וחלק ניכר ממפעלי התעשייה במוסקבה פונו גם הם מזרחה, אך סטלין הכריז שהוא נשאר במוסקבה, ולאחר זמן קצר נבלמה הבהלה והעיר התכוננה למצור גרמני. מאות אלפי אזרחים גויסו לחפירת מספר קווי הגנה הקפיים במרחק קצר מפרברי העיר.
לקראת סוף אוקטובר נבלמה תנופת המתקפה הגרמנית וההתקדמות הגרמנית הואטה מאוד כתוצאה מהתקשחות ההתנגדות של הכוחות הסובייטיים, התארכות קווי האספקה ובוץ עמוק מגשמי הסתיו, שהקשה מאוד על תנועת השריון וכלי הרכב הממונעים הגרמניים. ההתנגדות העיקשת של הכוחות הסובייטיים שכותרו על ידי הכוחות הגרמניים בתחילת המתקפה ריתקה כוחות גרמניים גדולים, ובכך נתנה לפיקוד הסובייטי את הזמן הדרוש להזרים כוחות עתודה (שהחליפו את הכוחות שהושמדו בשלבי הפתיחה של מבצע טייפון) למרחב מוסקבה, ולאייש את קווי ההגנה שהוכנו במרחק קצר מהעיר. בניגוד לטענות מאוחרות של הגנרלים הגרמניים, כאילו הגורם העיקרי לכישלון ההתקפה על מוסקבה היה תנאי מזג האוויר הקשים, והקור העז של החורף הרוסי, העובדות מלמדות שהמתקפה הגרמנית על מוסקבה נבלמה עוד לפני תחילת החורף, כאשר תנאי מזג האוויר לא היו קשים במיוחד.
כישלון המתקפה הגרמנית הראשונה על מוסקבה נתן לפיקוד העליון הסובייטי שהות להעביר כוחות עתודה חזקים לאזור מוסקבה ולחזק את קווי ההגנה מסביב לעיר. במחצית השנייה של נובמבר חידשו הגרמנים את ניסיונם לכבוש את מוסקבה, אולם הפעם התקדמותם הייתה איטית ועלתה להם במחיר אבדות כבדות. בגזרה המרכזית, בנתיב הגישה הקצר ביותר למוסקבה, לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית, אך מצפון ומדרום למוסקבה הם הצליחו להתקרב אל העיר. לקראת סוף נובמבר הגיעו הגרמנים למרחק קצר מאיסטרה, כ־25 ק"מ מצפון מערב למוסקבה, אך כל נסיונותיהם לכבוש את העיר טולה, שעצרה את התקדמות כוחותיו של גודריאן אל מוסקבה מדרום, או לנתק את כביש טולה–מוסקבה עלו בתוהו. בשלב זה, החלו תנאי מזג האוויר הקשים והקור העז להוות גורם משמעותי. הצבא הגרמני סבל ממספר רב של נפגעים מכוויות כפור, והציוד הקרבי שלו לא תיפקד כהלכה בקור העז. השילוב של ההתנגדות הסובייטית הנחושה ותנאי מזג האוויר הקשים גרמו לעצירה כמעט מוחלטת של ההתקפה הגרמנית לקראת ראשית דצמבר 1941.
כאשר תשה תנופת ההתקפה הגרמנית עבר הצבא האדום למתקפת נגד, שהחלה ב־5 בדצמבר. הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה) הצליח לרכז בחשאי כוחות עתודה גדולים, שכללו, בין השאר, כ־25 דיווזיות רעננות שהועברו מהמזרח הרחוק ומסיביר, לצורך מתקפת הנגד. הפיקוד הגרמני הופתע לחלוטין מעוצמת המתקפה הסובייטית, משום שהעריך שברית המועצות מיצתה עד תום את עתודות כוח האדם שלה. המטרה העיקרית של מתקפת הנגד הייתה להסיר את האיום הגרמני על מוסקבה. מטרות משניות היו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד, ולכבוש מחדש של אגן הדונייץ וחצי האי קרים.
במהלך דצמבר 1941 ובמחצית הראשונה של ינואר 1942 זכתה מתקפת הנגד הסובייטית להישגים ניכרים, בעיקר באזור מוסקבה. החיילים הגרמנים שנאלצו להילחם בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, ללא ציוד מתאים ללחימה בחורף הרוסי, ספגו אבדות כבדות. במספר מקרים נאלצו הגרמנים לסגת במהירות, מחשש שינותקו מעורפם, ולנטוש כמויות גדולות של כלי רכב ממונעים וציוד לחימה כבד. הביגוד וציוד הלחימה הסובייטי היו מותאמים היטב ללחימה בתנאי חורף, והצבא האדום ניצל עובדה זו עד תום. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית עמדה בפני כיתור, והפיקוד שלה ביקש אישור לסגת לאזור סמולנסק, אולם היטלר לקח לידיו את הפיקוד, הדיח חלק ממפקדיו הבכירים, וסירב לאשר נסיגה כללית. הוא פקד על הכוחות הגרמניים להחזיק מעמד בכל מחיר, ולא לסגת גם במקרה של סכנת כיתור.
במקרה זה, ההתעקשות של היטלר הוכיחה את עצמה. השליטה האווירית שממנה נהנו הגרמנים איפשרה להם לתספק את כוחותיהם בדרך האוויר גם כאשר הם כותרו על ידי הצבא האדום, והתחזקות ההתנגדות הגרמנית בלמה את תנופת המתקפה הסובייטית. מצפון ומדרום למוסקבה הצליח הצבא האדום לשחרר שטחים נרחבים ולהתקדם למרחק של עד 350 ק"מ ממוסקבה, אולם במרכז הצליחו הגרמנים להיאחז במבלט המבוצר רז'ב-גז'צק-ויאזמה, במרחק פחות מ־180 ק"מ ממערב למוסקבה, ומשם המשיכו לאיים על הבירה הסובייטית.
בגזרות האחרות של החזית המזרחית, ההישגים הסובייטיים היו מוגבלים עוד יותר. בחזית הדרומית הצליח הצבא האדום להדוף את הגרמנים מהעיר רוסטוב על הדון, "השער לקווקז", עד לקו נהר מיוס, ולהשתלט מחדש על חצי האי קרץ' שבקרים המזרחית (פעולה שהפחיתה את הלחץ הגרמני על נמל סבסטופול, שעמד במצור גרמני־רומני מאז אוקטובר 1941). אולם נסיונותיו של הצבא האדום לכבוש מחדש את אגן הדונייץ נכשלו. בחזית לנינגרד הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש את צומת מסילות הברזל החשוב בטיחווין, מהלך שבלעדיו לא ניתן היה להמשיך לתספק את העיר הנצורה, ואיפשר לשפר במקצת את אספקת המזון לעיר, אך נכשל בנסיונותיו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד.
עד סוף ינואר 1942 הגיעה התקפת הנגד הסובייטית לעצירה מוחלטת. הכוחות הסובייטיים היו מותשים לחלוטין מלחימה רצופה בתנאי מזג אוויר קשים, וספגו אבדות כבדות בהתקפות נגד עמדות גרמניות מבוצרות. התעשייה הסובייטית עדיין לא התאוששה מהמעבר מזרחה, ולא הייתה מסוגלת לספק את מלוא צורכי הצבא האדום בנשק ובתחמושת. הצבא הסובייטי סבל גם ממחסור חמור בכלי רכב ממונעים, עובדה שהגבילה מאוד את ניידותו, והעוצבות המשוריינות שלו עדיין לא היו מסוגלות להתמודד עם היחידות הניידות הגרמניות בקרב תנועה.
עם זאת, הצלחתו של הצבא האדום להתאושש מסדרת המפלות הנוראות שספג בחודשים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה ולעבור למתקפת נגד בחורף 1941/1942, הייתה הישג אדיר, ונקודת מפנה שלא ניתן להגזים בחשיבותה במלחמה בחזית המזרחית. בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה נופץ המיתוס על הצבא הגרמני הבלתי מנוצח. הוורמאכט נאלץ לסגת מאות ק"מ וספג מכה קשה.
הסיבות לכישלון המבצע
הנחות יסוד שגויות
היטלר וחוג מקורביו בהנהגה הנאצית, וכן חלק מהקצינים הבכירים במטכ"ל הגרמני, האמינו בחולשתה הפנימית של ברית המועצות. היטלר האמין, על סמך הטיהורים האכזריים שערך סטלין בצמרת הצבא האדום בשנים 1937–1938, והביצועים העלובים שהפגין הצבא האדום במהלך מלחמת החורף נגד פינלנד בחורף 1939–1940, כי הצבא האדום והמדינה הסובייטית יתמוטטו בקלות יחסית כאשר הצבא הגרמני יתקוף אותם. מומחים צבאיים מערביים רבים, וראשי ארגוני המודיעין של ארצות הברית ובריטניה היו שותפים לדעה זו, והאמינו שהצבא הגרמני לא יתקשה להכריע את ברית המועצות תוך חודשים בודדים. ההנהגה הנאצית האמינה שהמשטר הקומוניסטי רקוב מבפנים, ולכן די יהיה בדחיפה חזקה כדי למוטט אותו. היטלר אמר לגנרל פון רונדשטט כי: "אתה צריך רק לבעוט בדלת, והמבנה הרקוב יתמוטט כולו".
אין ספק שחלק מתושבי ברית המועצות (במיוחד באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי 1939) לא תמכו, בלשון המעטה, במשטר הבולשביקי ובטרור הסטליניסטי, ושהטיהורים בצמרת הפיקוד של הצבא הסובייטי בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה גרמו לו נזק משמעותי ופגעו קשות באיכות הפיקוד שלו, אולם החודשים הראשונים של המלחמה בחזית הסובייטית הוכיחו שלמרות כל חולשותיו, הצבא האדום עדיין היה יריב אימתני. החייל הסובייטי הפשוט לחם בדרך כלל באומץ לב ובעקשנות, במיוחד במגננה, אף על פי שהונהג בצורה גרועה, והפיקוד הסובייטי, לפחות ברמות הגבוהות, הוציא מקרבו לא מעט קצינים מוכשרים, שהתבלטו בשדה הקרב. למרות המכות הנוראות שספג הצבא האדום בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, הוא לא התמוטט (אף על פי שהיו מקרים לא מועטים של בהלה ומנוסה המונית) ויחידות רבות לחמו בגבורה עד האיש האחרון גם במצבים חסרי סיכוי. גם המשטר הסובייטי, למרות כל מגרעותיו, התגלה כחזק ועמיד הרבה יותר מכפי שהעריכו יריביו מבית ומחוץ. הריכוזיות והאכזריות שאפיינו את המשטר והמשק הסובייטי התגלו כיתרונות בתקופת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, שכן הם איפשרו גיוס טוטלי של המשאבים האנושיים והכלכליים של ברית המועצות לטובת המאמץ המלחמתי, ברמה שלא הייתה אפשרית בדמוקרטיות המערביות, ואפילו לא בגרמניה הנאצית.
התנהגות כלפי האוכלוסייה באזורים הכבושים בברית המועצות
זמן קצר לפני פתיחת "מבצע ברברוסה" אמר היינריך הימלר כי: "מטרת המערכה ברוסיה היא להקטין את האוכלוסייה הסלאבית בשלושים מיליונים", ואילו הסוכנות הכלכלית המרכזית של הוורמאכט העריכה בראשית מאי 1941, שהזנתם של הכוחות הגרמניים שישתתפו בפלישה לברית המועצות תבוא: "על חשבון רוסיה... ומכאן שעשרות מיליונים יגוועו ברעב, בלי ספק, אם ניקח מארץ זו את כל הדרוש לנו". אלפרד רוזנברג, האידאולוג של המפלגה הנאצית, התבטא בצורה דומה בישיבה עם הפקידים שהיו אמורים לאייש את "המשרד לשטחים הכבושים במזרח" (אוקראינה ואוסטלנד). כלומר, הנאצים העריכו מראש שיהיה צורך לערוך טיהור אתני נרחב בשטחים הכבושים במזרח, כדי לפנות מקום למתיישבים הארים החדשים, ולספק את צורכי המזון של הרייך הגרמני.
אילו הנאצים היו מאמצים גישה רציונלית/תועלתנית כלפי האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידם בחודשים הראשונים של הפלישה לברית המועצות (כ־70 מיליון איש), הם היו מנסים לרכוש את אהדתה באמצעות עידוד הרגשות הלאומיים בקרב הקבוצות האתניות השונות שנכללו בברית המועצות, או באמצעות ניצול האיבה של חלק גדול מהתושבים (במיוחד באזורים שסופחו לברית המועצות לאחר ספטמבר 1939 ובאוקראינה) כלפי השלטון הסובייטי. בשלבי הפתיחה של "מבצע ברברוסה" התקבלו הכוחות הנאציים כמשחררים על ידי האוכלוסייה המקומית במקומות רבים, ולא היה צריך לעשות הרבה כדי לזכות בתמיכתה. צעדים כמו ביטול הקולקטיביזציה והחזרת האדמות לידי האיכרים הפרטיים, או הקמת אוטונומיות לאומיות באזורים שונים, היו יכולים להביא לשיתוף פעולה של האוכלוסייה המקומית עם השלטונות הנאציים, ולערער את יציבות המשטר הסובייטי באזורים שעדיין לא נכבשו על ידי כוחות הציר. אולם הצבא הגרמני, יחידות הס"ס ושלטונות הכיבוש הנאציים, התייחסו לאוכלוסייה המקומית באזורים הכבושים בהתאם לאידאולוגיה הנאצית, ולא ניסו כלל לרכוש את תמיכתה. הקומוניסטים והיהודים נורו במקום, או חוסלו תוך זמן קצר, חלק ניכר מהגברים והנשים בגיל העבודה נאספו ונשלחו מערבה לעבודות כפייה לטובת מאמץ המלחמה הגרמני, ומאגרי הדגנים והמזון הוחרמו והועברו לגרמניה. כתוצאה מכך גברה העוינות של התושבים באזורים הכבושים כלפי השלטון הנאצי, והתארגנויות מקומיות של קבוצות מחתרת אנטי נאציות (הפרטיזנים) צברו תנופה, והפכו לגורם משמעותי תוך זמן קצר. פעולות התגמול הקולקטיבי שערכו הנאצים ונסיונותיהם לדכא בכוח את התנגדות האוכלוסייה באזורים הכבושים באמצעות צעדי דיכוי אכזריים רק הגדילו את התמיכה העממית בפרטיזנים וחיזקו את כוחם.
התנגדות הצבא הסובייטי (מלחמת מולדת)
ההתנהגות האכזרית של הנאצים כלפי האוכלוסייה האזרחית באזורים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני, וכלפי חיילי הצבא הסובייטי שנפלו בשבי (שרובם לא שרדו את השבי הגרמני), יצרה אצל העם והצבא הסובייטי תחושה שהמלחמה נגד גרמניה הנאצית היא מלחמת הישרדות, שאסור לברית המועצות להפסיד בה, מלחמה טוטלית של להיות או לחדול. ההנהגה הסובייטית הציגה את המלחמה נגד גרמניה הנאצית כמלחמה למען המולדת נגד פולש זר ואכזרי, דוגמת המלחמה נגד פלישת נפוליאון ב־1812, והתעמולה הסובייטית עשתה הכול כדי לעורר את הרגשות הפטריוטיים בקרב תושבי ברית המועצות, תוך שימת דגש על עידוד הרגשות הלאומיים של העם הרוסי. אף על פי שבחודשים הראשונים של המלחמה נפלו מיליוני חיילים סובייטיים בשבי הגרמני, הצבא האדום לא נשבר ולפחות לאחר החודש הראשון של הפלישה הגרמנית גילה התנגדות עזה להתקדמות הגייסות הגרמניים. לאחר שהתאוששו מההפתעה הראשונית של הפלישה הגרמנית רכשו כוחות הצבא האדום בהדרגה ניסיון, ולמדו להתמודד עם טקטיקת הבליצקריג הגרמנית. ככל שעבר הזמן כך התקשחה ההתנגדות הסובייטית והואטה ההתקדמות הגרמנית. ההתנגדות הגוברת של כוחות הצבא האדום, בשילוב עם תנאי מזג האוויר הקשים, היו הגורמים העיקריים שהביאו לבלימת התקדמות הצבא הגרמני במבואות מוסקבה באוקטובר-נובמבר 1941.
העברת התעשייה מזרחה וקבלת סיוע מבעלות הברית המערביות
העברת חלק גדול ממפעלי התעשייה הסובייטיים מהמחוזות המערביים של ברית המועצות, שנמצאו בסכנת כיבוש, לאזורים מרוחקים, מחוץ להישג ידו של הצבא הגרמני והלופטוואפה, איפשרה לברית המועצות להמשיך לנהל את המלחמה, ומילאה תפקיד מרכזי בניצחון הסובייטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. לפי אומדנים רוסיים עדכניים הועברו מזרחה במהלך המחצית השנייה של 1941 כ־2,600 מפעלי תעשייה, על מיליוני הפועלים שעבדו בהם ומשפחותיהם. למרות הקשיים הגדולים שהיו כרוכים בתהליך ההעברה, וההאטה שחלה בתפוקת כלי הנשק של התעשייה הסובייטית במהלך חורף 1941/1942 כתוצאה מההעברה, תפוקת הטנקים, המטוסים וכלי הארטילריה של התעשייה הסובייטית במהלך אותה תקופה, עדיין הייתה גבוהה במידה ניכרת מתפוקת התעשייה הנאצית באותו פרק זמן.
בנוסף לכך, במסגרת תוכנית השאל־החכר והאמנה לסיוע בריטי־אמריקאי לברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה החלו לספק לברית המועצות ציוד צבאי, כולל טנקים ומטוסים. רבים מהמשלוחים הועברו באמצעות הים, בשיירות הארקטיות, כאשר השיירה הראשונה הועברה באוגוסט 1941. אולם עד סוף 1941, כמויות הציוד הצבאי שהתקבלו מבעלות הברית המערביות לא היו גדולות, ולא הייתה להן השפעה משמעותית על מאמץ המלחמה הסובייטי.
המרחבים של ברית המועצות
שטחה העצום של ברית המועצות העניק לצבא הסובייטי מרחב נסיגה ותמרון כמעט בלתי מוגבל, אם כי יש לזכור שמרבית האוכלוסייה וחלק הארי של התעשייה הסובייטית היו מרוכזים בשטח מצומצם יחסית במערב ברית המועצות. ניתן לטעון, שאילו היה לצבא הצרפתי ב־1940 את מרחב הנסיגה ועתודות כוח האדם של ברית המועצות, המערכה על צרפת הייתה מסתיימת אולי בצורה שונה.
המרחבים של ברית המועצות העמידו בעיות לוגיסטיות עצומות בפני המתכננים של "מבצע ברברוסה" בפיקוד העליון הגרמני. גם אילו הצבא הנאצי היה נתקל בהתנגדות קלה במהלך פלישתו לברית המועצות, הפיקוד הגרמני היה מתקשה מאוד לתספק את כוחותיו, ולאפשר להם להשיג את היעדים השאפתניים של המבצע תוך פרק זמן של ארבעה חודשים בלבד. מדובר בהתקדמות לעומק 1,000–2,000 ק"מ, בחזית שרוחבה המקסימלי מגיע לכשלושת אלפים ק"מ. הבעיות הלוגיסטיות של הצבא הגרמני הוחמרו עוד יותר בשל התשתית התחבורתית הדלה של ברית המועצות ערב פרוץ המלחמה. רוב צירי התנועה (למעט כבישים ראשיים) לא היו עבירים בחלק מחודשי השנה (בעיקר בעונות האביב והסתיו), והשימוש בתשתית מסילות הברזל היה בעייתי (עקב השוני ברוחב פסי הרכבת). גם צבא ממונע בשלמות (כמו צבא ארצות הברית) היה מתקשה מאוד לאפשר לכוחותיו לשמור על קצב התקדמות גבוה לאורך זמן (כפי שהוכיחה המערכה בצרפת ב־1944), כל שכן הוורמאכט, שרוב יחידותיו לא היו ממונעות. ההתנגדות העזה שהפגין הצבא האדום, לפחות בחלק מהחזיתות, אילצה את הצבא הגרמני לצרוך כמויות גדולות מהמתוכנן של דלק ותחמושת, הגדילה את בלאי כלי הרכב הממונעים שלו וגרמה לו לאבדות כבדות בכוח אדם ובציוד צבאי. ככל שהצבא הגרמני התרחק מבסיסי האספקה שלו כך הואטה התקדמותו. בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה (עד אמצע יולי) התקדם הצבא הגרמני, לפחות בחזיתות המרכזית והצפונית, מרחק רב יותר לעומק שטחה של ברית המועצות מאשר בארבעת החודשים הבאים (עד סוף שנת 1941). הקשיים הלוגיסטיים אילצו את הצבא הגרמני לעצור את התקדמותו פעם אחר פעם כדי לתספק מחדש את כוחותיו הניידים. כל עצירה מבצעית כזו נוצלה על ידי הפיקוד הסובייטי לצורך ארגון מחדש של כוחותיו והזרמת עתודות חדשות לקו החזית, והעניקה לו מרווח נשימה חיוני. ניתן לומר שהבעיות הלוגיסטיות, בנוסף לעוצמת ההתנגדות של הצבא האדום, היו הגורם המרכזי לחוסר יכולתו של הצבא הגרמני להשיג את יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת החורף.
עתודות כוח האדם של ברית המועצות
ערב "מבצע ברברוסה" כללה אוכלוסיית ברית המועצות כ־193 מיליון איש (כולל התושבים שחיו באזורים שסופחו לברית המועצות אחרי ספטמבר 1939), לעומת 79 מיליון תושבים שחיו בגרמניה הנאצית ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הפיקוד הסובייטי העליון ניצל היטב את עתודות כוח האדם שעמדו לרשותו, כדי להשלים את האבדות העצומות שספג הצבא האדום בחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה. עד סוף שנת 1941 הוקמו, או נמצאו בתהליך הקמה, למעלה מ־400 דיוויזיות חדשות. מערכת גיוס המילואים הסובייטית, שהתבססה על המחוזות הצבאיים, הוכחה כיעילה ביותר, ואיפשרה לצבא האדום להקים, לאמן ולצייד במהירות יחידות צבאיות חדשות, על בסיס קאדרים של קצינים מנוסים במילואים. בחמשת החודשים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה (עד ראשית דצמבר 1941) נשלחו כמיליון וחצי חיילים חדשים להשלים אבדות של יחידות שלחמו בחזית הגרמנית, ובנוסף לכך נשלחו 194 דיוויזיות חדשות (מתוכן 35 דיוויזיות מיליציה, שהוקמו מאזרחים שהתנדבו לשירות צבאי, בעיקר בערים מוסקבה ולנינגרד בקיץ 1941) ו־94 בריגדות עצמאיות, כדי לתגבר את כוחות הצבא האדום שלחמו בחזית הגרמנית. בסה"כ הוקמו עד סוף 1941 לא פחות מ־66 ארמיות חדשות (מתוכן נשלחו 46 לחזית הגרמנית ו־20 הוצבו בעתודת הסטאבקה) ו־20 ארמיות נוספות הוקמו מחדש, לאחר שספגו אבדות כבדות.
בראשית דצמבר 1941 כלל הצבא האדום כ־8.9 מיליון חיילים (מתוכם כ־4.5 מיליון חיילים לחמו בחזית הגרמנית, או הוצבו בעתודת הסטאבקה) לעומת כ־5.3 מיליון חיילים ערב "מבצע ברברוסה", זאת למרות האבדות העצומות שספגה ברית המועצות בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית. הצבא הגרמני, לעומת זאת, התקשה אפילו להשלים את 750 אלף האבדות שספגו כוחותיו בחזית המזרחית עד ראשית דצמבר, ולכן כוחו בחזית הסובייטית פחת בכ־340 אלף חיילים. עד סוף 1941 הושמדו כמעט לחלוטין כוחות הצבא האדום שהוצבו במחוזות הצבאיים המערביים של ברית המועצות ביוני 1941, אך ארמיות העתודה מילאו את מקומם, ואיפשרו לפיקוד הסובייטי לא רק להמשיך במלחמה, אלא אף לצאת למתקפת נגד גדולה בדצמבר 1941. אין להסיק מכך שלא היו לצבא האדום רגעי משבר חמורים במהלך המערכה של 1941 (למשל ביולי ובאוקטובר), כאשר כוחות העתודה לא הספיקו להחליף את האבדות הנוראות שנגרמו לכוחות שלחמו בחזית, אך בדרך כלל הבעיה העיקרית של הצבא האדום לא הייתה מחסור בכוח אדם, אלא מחסור בנשק כבד (במיוחד טנקים ומטוסים חדישים), בציוד ובתחמושת, כתוצאה מהעברת מרבית מפעלי התעשייה מזרחה.
היעדר תיאום אסטרטגי בין מדינות הציר
אף על פי שהאימפריה היפנית הייתה שותפה ב"ברית המשולשת" עם גרמניה הנאצית ואיטליה, לא עשתה גרמניה מאמץ מספיק לשכנע את ההנהגה היפנית לנטוש את "הסכם הנייטרליות" שעליו חתמה עם ברית המועצות באפריל 1941, ולתקוף אותה ממזרח במקביל לפלישה הגרמנית למערב ברית המועצות ("מבצע ברברוסה"). מתקפה מתואמת כזו הייתה מעמידה את ברית המועצות במצב קשה, מאלצת אותה לנהל מלחמה בשתי חזיתות, ומונעת מהפיקוד הסובייטי להעביר כוחות צבא מהמזרח הרחוק ומסיביר לתגבור הכוחות שלחמו בחזית הגרמנית. אולם כששר החוץ היפני, יוסוקה מוצואוקה, ביקר בברלין באפריל 1941, היטלר נמנע מלשתף אותו בתוכניותיו ביחס לברית המועצות ("מבצע ברברוסה"), ולא ניסה כלל לשכנע באמצעותו את ההנהגה היפנית לקחת חלק במתקפה הקרובה על ברית המועצות. גם היפנים נהגו בצורה דומה כלפי גרמניה, ולא טרחו ליידע את ההנהגה הנאצית לפני שתקפו את נמל פרל הארבור ב־7 בדצמבר 1941 ופתחו במלחמה נגד ארצות הברית בזירת האוקיינוס השקט.
שגיאתו של היטלר איפשרה לסטלין ולפיקוד הסובייטי להעביר במהלך המחצית השנייה של שנת 1941 כמה מאות אלפי חיילים מצוידים ומאומנים היטב מהמחוזות המזרחיים של ברית המועצות לחזית הגרמנית. הדיוויזיות הסיביריות, למרות מספרן הקטן יחסית, מילאו תפקיד משמעותי בבלימת המתקפה הגרמנית על מוסקבה באוקטובר-נובמבר 1941 וכן במתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה.
השפעת תנאי האקלים הקשים
חלק מהגנרלים הגרמנים שפיקדו על הכוחות שהשתתפו בפלישה לברית המועצות, טענו בדיעבד שבעיות שנבעו מתנאי האקלים ברוסיה, ובמיוחד העובדה שהצבא הגרמני לא הצליח להשיג את יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת "החורף הרוסי", מילאו תפקיד מרכזי בכישלון התוכנית הגרמנית להשיג הכרעה צבאית במערכה נגד ברית המועצות בשנת 1941. הטענות הללו אומצו על ידי לא מעט חוקרים מערביים בעשורים הראשונים לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
אין ספק שגשמי הסתיו, שהחלו לרדת בראשית אוקטובר 1941, והפכו את הקרקע באזור מוסקבה לבוץ טובעני, ולאחר מכן הקור העז ששרר באזור זה החל מהמחצית השנייה של חודש נובמבר, הקשו על התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מוסקבה, וגרמו לו לנפגעים רבים (מכוויות קור). אולם יש לזכור שהצבא הסובייטי סבל אף הוא מאותן בעיות (אם כי במידה פחותה, משום שלחם במגננה, והיה מצויד טוב יותר ללחימה בתנאי אקלים קשים). קשיי האקלים האטו במידה מסוימת את קצב ההתקדמות הגרמנית, אך לא עצרו אותה. בסופו של דבר הגורמים העיקריים לבלימת הצבא הגרמני במרחק קצר ממוסקבה היו ההתנגדות הנחושה של יחידות הצבא האדום, שחשו שהם לוחמים בגבם אל הקיר, והזרמה מסיבית של העתודות הסובייטיות למרחב מוסקבה, שהצליחה לאזן תוך זמן קצר את יחסי הכוחות הצבאיים באזור זה, למרות השמדת רוב הכוחות הסובייטיים שהגנו על דרכי הגישה למוסקבה בשלבי הפתיחה של "מבצע טייפון".
החלטות אסטרטגיות מוטעות
רוב הגנרלים הגרמנים שפרסמו את זיכרונותיהם לאחר המלחמה, ומרבית החוקרים המערביים של המערכה בחזית המזרחית, מצביעים על שתי טעויות אסטרטגיות קשות שביצע היטלר, אשר מנעו, לדעתם, את השגת יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת "החורף הרוסי": ההחלטה לכבוש את יוגוסלביה ויוון באפריל 1941, שעיכבה את מועד הפלישה לברית המועצות במספר שבועות, וההחלטה להפנות חלק מכוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרומה, כדי לסייע לקבוצת ארמיות דרום בהשמדת הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, ובהשלמת כיבוש שטח אוקראינה, שהתקבלה במחצית השנייה של אוגוסט 1941.
שתי ההחלטות לא היו נטולות היגיון. ניתן להבין את רצונו של היטלר לאבטח את אגפו הימני בבלקן לפני הפלישה לברית המועצות. למעשה הפלישה ליוגוסלביה ויוון נכפתה עליו עקב התפתחות המאורעות באזור הבלקן באביב 1941, וחששו מפני כניסת כוחות בריטיים לשתי המדינות והפיכתן לבסיס פעולה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה באזור הבלקן. גם ההחלטה להתמקד בהשלמת כיבוש אוקראינה ובהשמדת כוחות הצבא האדום באזור קייב הייתה הגיונית למדי. מתקפה של קבוצת ארמיות מרכז לכיוון מוסקבה בסוף אוגוסט, או בראשית ספטמבר 1941, הייתה חושפת את האגף הימני של הכוחות התוקפים למתקפת נגד של כוחות החזית הדרום־מערבית הסובייטית. בנוסף לכך יש לזכור שההתקדמות מזרחה של קבוצת ארמיות מרכז נבלמה באזור סמולנסק למשך יותר מחודש, לפני שהיטלר קיבל את החלטתו, אף על פי שקבוצת ארמיות מרכז כללה כמחצית מהכוחות הניידים של הצבא הגרמני בחזית הסובייטית.
סביר להניח שאם היטלר היה מחליט להקדים את פלישתו לברית המועצות לאביב 1941, וקובע את כיבוש מוסקבה כיעד המרכזי של "מבצע ברברוסה", הצבא הגרמני היה מסוגל לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף. אולם נשאלת השאלה, האם כיבוש מוסקבה היה גורם בהכרח להתמוטטות השלטון הסובייטי ולהכרעת ברית המועצות. התשובה לשאלה זו היא בגדר ספקולציה. ייתכן בהחלט שברית המועצות הייתה יכולה להמשיך במלחמה גם לאחר כיבוש מוסקבה, כפי שאירע בחורף 1812. חשיבותה של מוסקבה הייתה בעיקר סמלית, וההנהגה הסובייטית הייתה מוכנה לאפשרות של נפילתה לידי הגרמנים, כפי שהוכיח פינוי מפעלי התעשייה מהעיר מזרחה.
ראו גם
הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ'
הצי הרומני במהלך מלחמת העולם השנייה
לקריאה נוספת
איאן קרשו, הכרעות גורליות – עשר ההחלטות ששינו את העולם 1940-1941, הוצאת עם עובד/ספרית אפקים, 2010
בארטון וילי, מלת הקוד ברברוסה, הוצאת מערכות, 1980
ריצ'רד אוברי – מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001
גבריאל גורודצקי, בין אשליה לתרמית – סטלין ומבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1999
אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1945-1941, הוצאת מערכות, 1968
אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1970
אנדרו רוברטס, סערת המלחמה – היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, נדפס בישראל, 2011
אורי בר-יוסף, מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון, כנרת זמורה דביר, 2019
קישורים חיצוניים
הפלישה לברית המועצות ותחילת הרצח ההמוני, בתוך התערוכה "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם
70 שנה למבצע ברברוסה – חלק א', מערכות גיליון 437, יוני 2011
70 שנה למבצע ברברוסה – חלק ב', מערכות גיליון 438, אוגוסט 2011
על תחילת רצח היהודים בעת מבצע ברברוסה, מתוך הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
אתר מחקרי המפרט את אתרי הרצח של יהודי ברית המועצות במהלך מבצע ברברוסה באתר יד ושם
יובל מלחי, מבצע ברברוסה, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכית
הערות שוליים
ברברוסה
קטגוריה:1941 בברית המועצות
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1941
קטגוריה:ברית המועצות במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה צבאית
קטגוריה:ליטא במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אירופה: פלישות
קטגוריה:מתקפות פתע | 2024-10-19T20:09:28 |
מלחמת העולם הראשונה | מלחמת העולם הראשונה התחוללה בין השנים 1914–1918, והייתה המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה עד זמנה. המלחמה נקראה באותה עת "המלחמה הגדולה" וכן "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". השם "מלחמת העולם הראשונה" נטבע בשנת 1920 על ידי סגן-אלוף צ'ארלס רפינגטון בספרו "The first world war, 1914–1918”. נהרגו בה למעלה מ-16.5 מיליון בני אדם, מתוכם כ־40% אזרחים.
עיקרה של המלחמה התחולל באירופה, שבה היא נחלקה לחמש חזיתות עיקריות:
החזית המערבית, שכללה את בלגיה ואת צפון־מזרח צרפת.
החזית המזרחית, שכללה את מזרח אירופה עד גבול האימפריה הרוסית.
חזית הבלקן.
זירת המזרח התיכון, שנפרשה על-פני האימפריה העות'מאנית.
החזית האיטלקית, שהייתה באזור צפון איטליה.
בנוסף לחמש חזיתות אלו, ששתיים מהן, החזית המערבית והחזית המזרחית, נחשבו לחזיתות החשובות ביותר במלחמה, התקיימה לחימה גם בזירה הימית ובמספר זירות משנה: דרום-מזרח אסיה, הים הצפוני, אפריקה ועוד.
המלחמה ארכה ארבע שנים ונהרגו בה מיליונים רבים של בני אדם משני הצדדים, אך בתחילתה איש ממקבלי ההחלטות לא שיער שהיא תהיה כה ארוכה וכה רבת הרוגים.
הצדדים הלוחמים
שמאל|ממוזער|300px|אירופה ערב המלחמה
שמאל|ממוזער|300px|המזרח התיכון ערב המלחמה
הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים.
הגוש האחד כונה "מעצמות המרכז", וכלל את המדינות והאימפריות הבאות:
הקיסרות הגרמנית
האימפריה האוסטרו-הונגרית
האימפריה העות'מאנית
ממלכת בולגריה
ממוזער|ג'מאל פאשה ופון קרסנשטיין סוקרים מסדר של חיילים עות'מאניים
הגוש השני נקרא "מדינות ההסכמה", וכלל בשלבים שונים של המלחמה 24 מדינות. המעצמות העיקריות בו היו:
האימפריה הבריטית, יחד עם מושבותיה והדומיניונים שלה (ובכללן אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה ודרום אפריקה; ראו גם הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה)
הרפובליקה הצרפתית השלישית ומושבותיה
האימפריה הרוסית (שפרשה מהמלחמה ב-1917 לאחר המהפכה הקומוניסטית)
ממלכת איטליה (שהצטרפה ב-1915)
ארצות הברית (שהצטרפה ב-1917)
מדינות ההסכמה כללו גם כמה מדינות אירופאיות קטנות יותר שחלקן נכבשו במהלך המלחמה, ובהן בלגיה, והמדינות הבלקניות סרביה, מונטנגרו, רומניה (מ-1916 עד 1918), ויוון (מ-1917). השתתפותה של פורטוגל (מ-9 במרץ 1916) התבטאה תחילה בעיקר במושבותיה שמעבר לים ובזירה הימית, ובהמשך גם בחיל משלוח ששלחה לחזית המערבית. מלבדן נכללו במדינות ההסכמה מדינות נוספות מרחבי העולם ששלחו כוחות משלוח וסיוע, או שהסתפקו בהכרזת מלחמה על מעצמות המרכז ללא נקיטת צעדים צבאיים. כמעט כל אלו הצטרפו רק בשלבים הסופיים של המלחמה.
הגורמים למלחמה
האירוע שהצית שרשרת של תגובות בינלאומיות והוביל בסופו של דבר לפרוץ המלחמה, היה רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי, בידי סטודנט סרבי מבוסניה בשם גברילו פרינציפ. הרצח אירע ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה, שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו היו סלאבים ששאפו להתאחד עם סרביה השכנה. בעקבות הרצח הציבה ממשלת אוסטריה אולטימטום לסרביה ובו דרשה לפרק את האגודות הלאומיות, להטיל פיקוח על העיתונות, ולשתף נציגים אוסטריים בחקירת הרצח.
סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לשתף נציגים אוסטריים בחקירת הרצח. בתגובה הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות בין מדינות אירופה הופעלה. על אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, היא הייתה בעיקרה רק עילה שהציתה את האש. המלחמה פרצה בשל סכסוכים פנימיים עמוקים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
מלחמת צרפת–פרוסיה בשנים 1870–1871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של הקיסרות הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה בשל סיפוח חבל אלזס-לורן לגרמניה. בהשפעתו של הקנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה ויצירת הבנה דיפלומטית עם רוסיה.
הכתרתו של וילהלם השני לקייזר בשנת 1888, הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בשל תוצאות הבחירות ב־1890, בהן הגיעו מפלגות המרכז והשמאל להישגים מרשימים, וגם, חלקית, בשל חוסר חיבתו לקנצלר ביסמרק, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, הביא וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.
חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירדו לטמיון בשנים שלאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ובכך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות לכונן (1891–1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את בנייתו של צי ימי גדול שאיים על שליטתה הימית בת מאה השנים של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית מ־1904, והרחבתה ב־1907, כך שתכלול, בנוסף לבריטניה וצרפת, גם את רוסיה.
היריבות בין הכוחות החריפה מ־1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהרחיב מאוד את השליטה האירופית באפריקה ובאסיה במשך רבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, היה מוכן להתפשר ולהשקיע משאבים בקולוניות. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ההשתלטויות הטריטוריאליות הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של בריטניה. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של בריטניה, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמניים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.
מרכיב מרכזי במתיחות הדיפלומטית שהלכה וגברה, היה עלייתן של שאיפות לאומיות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, מאוסטרו-הונגריה ומרוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה בעקבות ההפיכה ב-1903, תרמה אף היא למשבר בוסניה (1908–1909), שנגרם בשל הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. תרם לכך גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה–יפן (1904–1905), והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא הסיפוח האוסטרי.
התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 הביאה את השלטונות הגרמנים לתמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את הכיתור עליה, כביכול, שיצרה ההסכמה הלבבית, לפני שחימושה מחדש של רוסיה יוכל להטות את הכף נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב־1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שבריטניה נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.
כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכול שימיה של האימפריה העות'מאנית קצרים (ובמיוחד לאחר עליית הטורקים הצעירים ב־1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמר את היציבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות, וביקשה לשלוט בשטחים עות'מאניים לחופי הים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים, שמאפשרים לה גישה ימית לים התיכון. כריתת ברית ההגנה בין העות'מאנים לגרמנים, הפכה אותם לאויביהם גם של הבריטים וגם של הצרפתים.
פרוץ המלחמה
דאגת האוסטרים באשר לביטחון האזורי גדלה כאשר שטחי האימפריה שגבלו בסרביה כמעט שהוכפלו כתוצאה ממלחמות הבלקן (1912–1913). רבים בהנהגה האוסטרית, בהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הצנדורף, היו מודאגים לנוכח התסיסה הלאומית הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. בעודם רדופים בזיכרונות מכישלונותיהם במערכות שניהלו הפיימונטים נגד הפרובינציות האוסטריות והאיטלקיות ב-1859, וחששו פן רוסיה תתמוך בסרביה אם וכאשר זו תספח שטחים סלאביים מאוסטריה (כשם שצרפת גיבתה את פיימונטה במערכה שהגיעה לשיאה בקרב סולפרינו). תחושתם הייתה כי מוטב לנטרל את כוחה של סרביה לפני שזו תפתח מערכה מסוג זה נגד אוסטריה.
כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהיה פתרון טוב גם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם גם היו מתוסכלים מכוחה של ממשלת הונגריה באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. לעיתים קרובות סירבה הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה, לבקשות תקציב אוסטריות להגדלת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגדלת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.
ב-28 ביוני 1914 התנקשו בעיר סרייבו בבוסניה, שנשלטה על ידי אוסטרו-הונגריה, לאומנים סרביים ביורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד. זו הייתה ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים כדי לבוא חשבון עם הממלכה הסרבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי ארגון הטרור הסרבי "היד השחורה", שהיו לו קשרים עם מעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.
בגיבוי גרמני שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולד פון ברכטולד, לסרביה ב-23 ביולי 1914 אולטימטום בן 10 דרישות, שלמעשה לא ניתן היה למלאו. הסרבים נדרשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה ב-25 ביולי, וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה באמצעות מברק ששלחה לממשלת סרביה. הכרזת מלחמה זו מצד האימפריה האוסטרו-הונגרית נגד ממלכת סרביה נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.
הממשלה הרוסית, שתמכה ב-1909 בעצמאות סרביה בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב-30 ביולי 1914, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-31 ביולי תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את האפשרות לבצע גיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרית. גרמניה הכריזה מלחמה נגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים אחר כך גם נגד צרפת, בעלת בריתה של רוסיה.
התפרצות הקונפליקט מתוארת לעיתים קרובות כתוצאה מתהליך שרשרת של הפעלת בריתות שנוצרו בעשורים הקודמים – גרמניה, אוסטריה ואיטליה נגד צרפת ורוסיה, שנתמכו בידי בריטניה וסרביה, ושהניצוץ להפעלת התהליך היה הרצח בסרייבו. אלא שלמעשה אף אחת מהבריתות לא הופעלה כלשונה בפרוץ הלחימה, אף שגיוס העתודות הרוסיות והכרזת המלחמה של גרמניה על צרפת הונעו מהחשש פן בריתות אלו יופעלו.
הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה ב-4 באוגוסט 1914, נבעה לא רק מהבנותיה עם צרפת ורוסיה, אלא גם כתוצאה מפלישת גרמניה לבלגיה, שעל עצמאותה הבטיחה בריטניה לשמור בהסכם לונדון משנת 1839, ושדרך שטחה תכננה גרמניה לפלוש לצרפת.
הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצידן של גרמניה ואוסטרו-הונגריה לא הייתה מובנת מאליה. רק ב-2 בנובמבר 1914 הכריזה רוסיה מלחמה על טורקיה, לאחר שאוניות הצי הטורקי, בפיקוד תת-האדמירל הגרמני וילהלם סושון, הפגיזו כמה ימים קודם לכן את הנמלים הרוסיים העיקריים בים השחור. לאחר שלושה ימים הכריזו גם צרפת ובריטניה מלחמה על האימפריה העות'מאנית (וראו גם האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה).
קרבות ראשונים
באוגוסט 1914 נעו כוחות גדולים בחזיתות רבות, כאשר כל אחד מהצדדים ניסה להכריע את המלחמה באופן מהיר.
פעולות גרמניה בראשית המלחמה התבססו על תוכנית שליפן, שעל פיה יש להנחית מכה מוחצת על צרפת בטרם יספיק הצבא הרוסי להתארגן ולהגיע לחזית. לשם כך כללה תוכנית שליפן מהלך איגוף שבו הצבאות הגרמנים פולשים לצרפת מצפון דרך בלגיה. ב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז', אך הצליחו להכריע אותם באמצעות ארטילריה כבדה. הפלישה לבלגיה נקראה על ידי הבלגים ״האונס של בלגיה״. מעבר הגרמנים בתוך בלגיה היה תוך כדי שריפת שדות וכפרים והוצאה להורג של מאות אזרחים בלגים
בעקבות הפלישה הגרמנית לבלגיה הנייטרלית, החליטה בריטניה להצטרף למלחמה לצדה של צרפת, ושלחה את חיל המשלוח שלה לצרפת.
פעולות צרפת בראשית המלחמה התבססו על תוכנית מתאר כללית לריכוז וניוד כוחות שנודעה בשם "תוכנית 17". התוכנית התבססה על הרעיון של התקפה בכל מחיר ועל ה"אלאן" (élan), רוח הגייסות של הצבא הצרפתי. בהתאם לתוכנית החלו כוחות צרפתיים לפלוש לחבל אלזס-לורן בתחילת אוגוסט, ולגרום לנסיגת הכוחות הגרמניים לאחור.
בחזית המזרחית פלשה אוסטרו-הונגריה לסרביה ב-12 באוגוסט (פלישה שהייתה העילה למלחמה), אך נחלה תבוסות כבדות. במקביל, שתי ארמיות רוסיות, הארמייה הראשונה בפיקודו של פאול פון רננקמפף והארמייה השנייה בפיקודו של אלכסנדר סמסונוב, פלשו למזרח פרוסיה, מוקדם בהרבה מהצפי הגרמני, והביאו את ראש המטה הכללי הגרמני, פון מולטקה, לבצע סטייה ראשונה מתוכנית שליפן, בהעבירו כוחות מהחזית המערבית לחיזוק החזית המזרחית.
ב-14 באוגוסט נפתחה סדרה של קרבות שכונו המערכה על הגבולות, שהביאו לתפנית ביחסי הכוחות במלחמה. בדרום החזית המערבית עצרו הכוחות הגרמניים של הנסיך רופרכט (יורש העצר של בוואריה) את המתקפה הצרפתית בקרב לורן (14 באוגוסט), ואף פתחו במתקפת נגד ב-20 באוגוסט שבה הדפו את הכוחות הצרפתיים חזרה אל מעבר לגבול הצרפתי. ב-21 באוגוסט החל קרב הארדנים, שבו ניסו הצבאות הצרפתיים להבקיע את מרכז הכוחות הגרמניים דרך הרי הארדנים, אך ספגו אבדות קשות (כ-22,000 הרוגים) ונסוגו לאחור. בחזית הצפונית החל הגנרל הצרפתי שארל לנרזאק להסיג את כוחותיו לאחור, ובכך מנע את השמדתם בידי הכוח הגרמני המאגף. ב-20 וב-21 באוגוסט נערכו קרב שרלרואה וקרב מונס, בהם הצליחו הגרמנים להבקיע את קווי המגננה של הצרפתים ושל כוחות העזר הבריטיים, אך כוחות מדינות ההסכמה הספיקו לסגת בזמן וניצלו מהשמדה. כתוצאה מהמערכה על הגבולות נאלצה צרפת לזנוח את אסטרטגיית ההתקפה בה דגלה מתחילת המלחמה, ולעבור למגננה, ובמקביל התבררו לה ממדיו העצומים של הכוח הגרמני המאגף (על פי תוכנית שליפן).
ב-26 באוגוסט החל קרב טננברג, שבו הצליחו הכוחות הגרמניים בפיקודם של הגנרלים פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף להדוף את הכוחות הרוסיים שפלשו למזרח פרוסיה. הכוחות הגרמניים הצליחו תחילה לכתר את הארמייה הרוסית השנייה בפיקודו של סמסונוב ב-26 באוגוסט ולהשמיד אותה, ושבוע לאחר מכן הצליחו הגרמנים בקרב הראשון על האגמים המזוריים לנצח גם את הארמייה הרוסית הראשונה ולהסיג אותה לאחור אל מחוץ לגבולות פרוסיה.
חרף הניצחונות הגרמניים המרשימים במערכה על הגבולות, לא הצליחו הכוחות הגרמניים המאגפים להשלים את כיתור הצבא הצרפתי. במהלך הקרב הראשון על המארן, שנערך בין 5 ל-12 בספטמבר 1914, הצליחו הצרפתים, בסיוע של סיורים מוטסים, לזהות פער בין שתי הארמיות הגרמניות הפולשות, ולהחדיר דרכו את כוחות הארמייה החמישית הצרפתית בסיוע חיל המשלוח הבריטי. ב-9 בספטמבר נראה היה כי הארמיות הגרמניות עומדות בפני כיתור והשמדה, אך הן הצליחו לסגת ולהתחפר צפונית לנהר אן. עד אמצע ספטמבר ניסו הכוחות הצרפתיים והגרמניים לכתר זה את זה ממערב, במהלך שכונה המרוץ אל הים. הניסיונות לא צלחו, ושני הצדדים נאלצו לעבור לשלב של מלחמת חפירות. חרף ההישגים הגרמניים המרשימים בשלב זה של המלחמה, כישלונם של הגרמנים להשמיד את הצבא הצרפתי על פי תוכנית שליפן, הביא לכך שגרמניה נאלצה להתמודד עם מלחמה ארוכה בשתי חזיתות בו-זמנית: במערב נגד צרפת ואנגליה ובמזרח נגד רוסיה.
הכיבוש הראשון של אדמת אויב בידי מדינות ההסכמה לא היה באירופה כי אם באפריקה: כוחות דרום אפריקה תקפו וכבשו את המושבה הגרמנית שבדרומה של אפריקה (שבהמשך הפכה לנמיביה).
שלבים ראשונים
הכרזת המלחמה ב-1914 נענתה בהתלהבות רבה על ידי רבים, בשל התחושה הרווחת שזו תהיה מלחמה קצרה של כמה תמרונים ופעולות זריזות ("ללמד את האויב לקח"), ותסתיים בכניסה מהירה לבירת האויב, שיבה הביתה במצעד ניצחון ו"חזרה לחיים הרגילים". היו כמה פסימיסטים (כלורד קיצ'נר) שחזו כי המלחמה תימשך זמן רב, אך "כולם ידעו" ש"המלחמה תיגמר עד חג המולד". השקפות אופטימיות אלה התבטאו בין היתר בהפסקת אש ספונטנית בחג המולד של 1914.
תחילת מלחמת החפירות
לאחר הצלחתן הראשונה של מעצמות המרכז בקרב על המארן שבצרפת, החלו כוחות גרמניים בסדרת תמרוני איגוף על מנת לאלץ את הצד השני לסגת, במה שכונה "המרוץ אל הים". כוחות מדינות ההסכמה, צרפת ובריטניה, מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מלורן שבצפון-מזרח צרפת ועד חוף האוקיינוס האטלנטי שבבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים חיפשו עמדה התקפית, בעוד הגרמנים ניסו להגן על השטחים שכבשו. תוצאה אחת של מצב זה הייתה שהחפירות הגרמניות נבנו טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות זמניות בלבד עד פריצת קווי הגרמנים והניצחון הצרפתי-בריטי הצפוי.
בניגוד לציפיות הבריטיות-צרפתיות, החזית התייצבה בקשת גדולה בתוך שטח צרפת, מחוף האטלנטי בצפון צרפת ועד גבול שווייץ. אף צד לא הצליח להנחית מכה מכרעת במשך ארבע השנים הבאות, אף שפעולות גרמניות בקרב ורדן ב-1916, וכישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן, הביאו את הצבא הצרפתי אל סף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את קווי המערכה.
שמאל|ממוזער|250px|חיילים אירים, בחפירות בעת הקרב על הסום
כ-800,000 חיילים מבלגיה ומהאימפריה הבריטית היו בחזית המערבית בכל זמן נתון, בכ-1,000 גדודים שכל אחד מהם החזיק חלק מהקו בין בלגיה למארן למשך חודש במערכת בת ארבעה שלבים, אלא אם התקפה התקרבה. החזית כללה חפירות באורך של מעל 6,000 מיל. כל גדוד החזיק באזורו במשך כשבוע, לפני שחזר לאחור כדי לתמוך בקווים, לאחר מכן בקווי עתודה, ולאחר מכן במשך שבוע מחוץ לקווים, לרוב באזור אמיין.
הקרב על הסוֹם וקרב פַּשנְדֶל
הן הקרב על הסום (1916) והן קרב פשנדל (1917) בחזית המערבית גבו מחיר גבוה בחיי אדם, בתמורה להתקדמות זעירה בשטח. ביום הראשון לקרב על הסום תקפו הבריטים, אך איבדו חיילים רבים באש מכונות ירייה (באותו יום, 1 ביולי 1916, נפגעו כ-58,000 חיילים בריטים, שכשליש מהם נהרגו). לבסוף הם הצליחו לכבוש קטע מן השטח שהוחזק בידי הגרמנים. הדבר גרם לפיקוד הגרמני להורות לחייליו לכבוש מחדש שטחים אלה, פקודה שעלתה לגרמנים בכמות אבדות דומה. כך, במקום קרב בלתי מאוזן, שבו רק חיילי צד אחד תוקפים (קרב שהיה מסתיים באבדות כבדות לתוקפים), תקפו הצדדים לסירוגין זה את זה, וכמות האבדות הכבדה התחלקה בצורה דומה בין שני הצדדים הלוחמים.
החזית המזרחית ורוסיה
בזמן שהחזית המערבית הגיעה למבוי סתום שהתבטא במלחמת חפירות סטטית, המשיכה המלחמה במזרח להיות מלחמת תנועה של כוחות צבא גדולים.
ניצחונות גרמניים במזרח
תוכניותיהם הראשונות של הרוסים כללו פלישה בו זמנית לגליציה האוסטרית ולמזרח פרוסיה הגרמנית. אף שבתחילה הצליחו הרוסים להתקדם בגליציה, הם אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הגנרלים הגרמנים הינדנבורג ולודנדורף בקרב טננברג באוגוסט 1914 ובקרב הראשון על האגמים המזוריים בספטמבר, שבהם הושמד רובו של הצבא הרוסי הפולש. הארגון הכלכלי והצבאי הלקוי של הרוסים לא עמד כנגד עוצמתם המשולבת של הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. באביב 1915 אולצו הרוסים לסגת בגליציה, ובמאי השיגו "מעצמות המרכז" פריצת דרך חשובה בשוליים הדרומיים של פולין, כשכבשו את ורשה ב-5 באוגוסט, ואילצו את הרוסים לסגת מפולין כולה.
בעיות פנים באימפריה הרוסית
שמאל|ממוזער|250px|ולדימיר איליץ' לנין
אי-שביעות הרצון מהתמודדותה של הממשלה הרוסית במלחמה גדלה חרף הצלחת מתקפת ברוסילוב בגליציה המזרחית נגד האוסטרים ביוני 1916. הצלחה זו עורערה בשל סירובם של גנרלים רוסים אחרים לשלוח את כוחותיהם לתמוך במפקד הגִזרה המנצח. כשרומניה נכנסה למלחמה ב-27 באוגוסט, באו כוחות גרמניים לעזרת היחידות האוסטריות הערוכות לקרב בטרנסילבניה, ובוקרשט נפלה לידי "מעצמות המרכז" ב-6 בדצמבר. בינתיים גברה התסיסה הפנימית ברוסיה, כשהצאר, ששהה בחזית, היה בלתי נגיש, ושלטונה הכושל של הקיסרית אלכסנדרה הוביל למחאות בכל הרבדים הפוליטיים ברוסיה. רצח רספוטין, חביבה של אלכסנדרה, על ידי אצילים שמרניים בסוף 1916, היה אחת התוצאות של אי-שקט פנימי זה.
מהפכת אוקטובר
במרץ 1917 הגיעו לשיאן ההפגנות בפטרוגרד והצאר ניקולאי השני אולץ להתפטר.
עם הגעתו של לנין משווייץ לרוסיה (עם תמיכתה ועזרתה של גרמניה) מונתה ממשלה זמנית חלשה, שלמעשה חלקה את כוחה עם הסובייט של פטרוגרד. אף שמצבה של רוסיה בחזית הלך והידרדר, הורתה הממשלה הזמנית להמשיך במלחמה, דבר שהביא לירידה גדולה נוספת בפופולריות שלה. אי שביעות הרצון מהמלחמה שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.
לאחר ניצחון הבולשביקים במהפכה בנובמבר 1917, החלו שיחות עם גרמניה, ובדצמבר הוסכם על שביתת נשק. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אולם משחידשה גרמניה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה, הסכימה הממשלה הרוסית החדשה ב-3 במרץ 1918 לחוזה ברסט-ליטובסק, שהוציא את רוסיה מהמלחמה, ואילץ אותה למסור ל"מעצמות המרכז" שטחים נרחבים, כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.
החזיתות הדרומיות
החזית המזרח תיכונית
המערכה במזרח התיכון, שכונתה גם החזית הדרומית, נערכה בין האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית ממדינות ההסכמה, לבין האימפריה העות'מאנית וכוחות גרמניים ממעצמות המרכז. הלחימה בחזית זו החלה ב-2 באוקטובר 1914, והסתיימה ב-30 באוקטובר 1918. לצד מדינות ההסכמה פעלו כוחות ערביים במסגרת המרד הערבי בלחימה בחצי האי סיני ובארץ ישראל. לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה, הצטרפה גם הרפובליקה הארמנית למערכה. תוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. הלחימה בחזית הדרומית התנהלה בשטחים נרחבים יותר מאלה שבשאר החזיתות, ובהם חצי האי סיני, ארץ ישראל, מסופוטמיה, אזור הקווקז וחצי האי גליפולי הנושק למצרי הדרדנלים.
האימפריה העות'מאנית, שהצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר 1914, איימה על הקווקז הרוסי, ועל הנתיב הבריטי דרך תעלת סואץ להודו ולמזרח. האימפריה העות'מאנית גם חסמה את הים השחור בפני רוסיה, והים הבלטי נחסם בפניה על ידי גרמניה. בכך הוטל מצור כלכלי יעיל על המסחר הבינלאומי הרוסי שהצטמצם בכ-95%. הנמלים היחידים שדרכם ניתן היה לשלוח סיוע לרוסיה ממדינות ההסכמה היו ארכנגלסק (שקפוא בחורף במשך שישה חודשים) וולדיווסטוק המרוחקת 13,000 ק"מ מקווי החזית.
מסופוטמיה 1914–1918
ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור שאט אל ערב, ובתוך שבועיים השתלטו גם על בצרה, תוך ניצול הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים באזור בגדאד. באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה, ובנובמבר התחולל קרב בסמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד, שהסתיים ללא הכרעה. הצבא הבריטי השתלט על העיר כּוּת, כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד. ב-3 בדצמבר 1915 הטילו העות'מאנים מצור על כות. ב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, אך רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי.
ההתקפה הבריטית על מסופוטמיה חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נכבשה בגדאד בידי הבריטים, שהתקבלו בה כמשחררים. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי, וב-14 בנובמבר 1918 נכנסו הבריטים למוסול.
מערכת גליפולי – 1915
המערכה בחצי האי גליפולי, השוכן בצד האירופי של מצרי הדרדנלים, החלה ב-25 אפריל 1915. היה זה לאחר ניסיון כושל של ציי מדינות ההסכמה לעבור במצרי הים לים השחור. צבא בריטי וצרפתי נחת על חצי האי יחד עם כוחות אוסטרליים וניו זילנדים, וכן גדוד נהגי הפרדות העברי. התכנון היה לפלוש ישירות לטורקיה ולהגיע להכרעה מהירה באמצעות כיבוש הבירה קונסטנטינופול. לאחר חודשי לחימה אחדים נכשל הניסיון להזיז את הצבא העות'מאני ממקומו, ולאחר שנהרגו 131,000 חיילים ונפצעו 252,000 נוספים, החליטו מדינות ההסכמה לסגת מחצי האי. מוסטפא כמאל אטאטורק, שהיה בהמשך מנהיגה של טורקיה החדשה, התבלט בחזית גליפולי כמנהיג צבאי מבריק.
ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915–1918
המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני החלה כקרב על השליטה בתעלת סואץ. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הודו "היהלום שבכתר" של האימפריה הבריטית. העות'מאנים רצו לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה בתעלת סואץ.
עד 1917 מנע חיל המשלוח הבריטי במצרים מהטורקים להשיג את מטרתם בגזרת התעלה, והשיט בתעלת סואץ נמשך כסדרו. משנוכחו הבריטים באוזלת ידם של הטורקים, הם הרחיבו את שאיפותיהם עד כדי כיבוש כל שדות הנפט הערביים בחצי האי ערב, וזכו לתמיכתם של מנהיגי השבטים הערביים באזור בתוכנית חלוקת אדמות מוסכמת בין צרפת ובריטניה, שגובשה והוסכמה בהסכם סייקס–פיקו. בתמורה, הבטיחו הבריטים למנהיגי השבטים הערביים המקומיים לשקול באופן חיובי את שאיפותיהם הלאומיות במכתבי חוסיין-מקמהון.
החל מינואר 1917 עברו הבריטים ממגננה להתקפה, חצו את התעלה, והחל המהלך לדחיקת הטורקים מחצי האי סיני ומארץ ישראל, שנחל הצלחה יתרה החל ממינויו של הגנרל אדמונד אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי ב-28 ביוני 1917. עד חג החנוכה באותה שנה, הגיע חיל המשלוח לשערי ירושלים, אולם התנופה נעצרה לאחר מכן על קו שתי העוג'ות. המתקפה הגדולה הבאה הייתה בספטמבר 1918, ובעקבותיה נכבשו שאר חלקי ארץ ישראל, וכן לבנון ומערב סוריה של היום. חזית ארץ ישראל, ובעיקר קרב עזה, הייתה החזית היחידה מחוץ לחזית המערבית באירופה שבה נעשה שימוש בטנקים במהלך במלחמת העולם הראשונה.
מעורבות איטלקית
ממוזער|המוזיאון לתולדות המערכה בחזית הרי האלפים במעבר פורדוי. ניתן להבחין במרכז התמונה בשחזור של חייל בעמדה מהמלחמה
מאז 1882 הייתה איטליה בעלת ברית לקיסרות הגרמנית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטריים בדרום טירול, באיסטריה ובדלמטיה, והגיעה להבנה סודית עם צרפת, שביטלה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה, אך במאי 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על אוסטריה.
עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית צפון איטליה. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטריים נכשלו, והחזית נותרה סטטית עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים המוגבלים של התקופה שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבן של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. בקרב קפורטו באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף, ואיטליה, בסיוע מדינות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע בהנהגת הרמטכ"ל ארמנדו דיאז בקרב ויטוריו ונטו באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה אוסטריה-הונגריה מהמערכה.
חזית הבלקן
350px|ממוזער|
הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, אם כי סבלו אבדות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה ומתנדבים יוונים, מול הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.
יוון הייתה מפולגת בין תומכי המלך קונסטנטין הראשון שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה וניזלוס שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם, ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות, התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.
רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה באוגוסט 1916, במטרה לספח לשטחה את טרנסילבניה. בחודשים שלאחר מכן ספגה מפלות קשות ואיבדה חלק ניכר משטחה. ב-1917 הצליחה רומניה, בסיוע רוסיה וצרפת, לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בשטחה, אך לאחר כניעת רוסיה אבדה תקוותה להתמודד עם צבאות עדיפים בכוחם ובמספרם, והיא נכנעה במאי 1918.
רצח העם הארמני
שמאל|ממוזער|250px|מפה מטעם הארמנים שמתארת מחנות ריכוז, מחנות מוות, נתיבי שיירות גירוש, נקודות התנגדות ונתיבי מילוט
רצח העם הארמני הוא ניסיון ההכחדה השיטתי והמתוכנן של העם הארמני בזמן המלחמה וגם אחריה (1915–1923), שבוצע על ידי האימפריה העות'מאנית. הוא התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות – צעדות בכפייה ותחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו ונועדו להביא למותם של המגורשים הארמניים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. עד היום אין הכרה של ממש בשואת הארמנים, ורק 23 מדינות מכירות בכך באופן רשמי. ישראל מכירה ברצח העם הארמני באופן חלקי.
מערכות במושבות קולוניאליות
מלחמת העולם הראשונה פרצה בשיאו של עידן הקולוניאליזם, אך כיוון שמעצמות המרכז לא החזיקו נחלות קולוניאליות משמעותיות, לא התרחשה לחימה רבה מחוץ לאירופה ולמזרח התיכון. לאוסטרים לא היו כמעט מושבות כלל, והגרמנים, שנכנסו במאוחר למרוץ הקולוניאלי, החזיקו בנחלות קולוניאליות משניות בהשוואה לצרפת ולממלכה המאוחדת, ולא עשו מאמץ גדול להגן עליהן. נחלותיה של גרמניה במזרח הרחוק ובאוקיינוס השקט נפלו בתוך שלושה חודשים מפרוץ המלחמה לידי כוחות של הדומיניונים הבריטיים ניו זילנד ואוסטרליה, ולידי יפן, שהצטרפה למדינות ההסכמה.
המושבות הגרמניות במערבה של אפריקה כללו את קמרון ואת טוגולנד (כיום טוגו). במהלך המערכה במערב אפריקה, נפלו מושבות אלה לידי כוחות מדינות ההסכמה מבריטניה, מצרפת ומבלגיה.
דרומה משם ניהלה דרום אפריקה את המערכה בדרום-מערב אפריקה, שבה כבשה את דרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה, בקירוב). המושבות הגרמניות במערב ובדרום-מערב אפריקה נפלו לידי מדינות ההסכמה עד 1916.
במהלך המערכה במזרח אפריקה כבשו כוחות מדינות ההסכמה את מזרח אפריקה הגרמנית (כיום, בקירוב, טנזניה, רואנדה ובורונדי) עד סתיו 1917, אלא שכוחות גרמניים קטנים, יחד עם כמה אלפי ילידים נאמנים בפיקודו של פאול פון לטו-פורבק, המשיכו לנהל מלחמת גרילה עיקשת ומוצלחת עד סוף המלחמה ממש, ואף מעט אחריה, נגד כוחות עדיפים בהרבה. קרבות אלה התפשטו גם לטריטוריות הסמוכות מזרח אפריקה הבריטית (כיום קניה), אוגנדה, מוזמביק ורודזיה הצפונית (כיום זמביה).
הודו, המושבה הבריטית העיקרית, נותרה ברובה נאמנה לבריטניה. מאות-אלפי חיילים ועובדים הודים פעלו בשירות האימפריה הבריטית, בעיקר בזירת המזרח התיכון. במקומות מסוימים בהודו ניצלו כוחות לאומיים הודיים את המלחמה לפעולות מרי נגד השלטון הזר הבריטי. הגרמנים עודדו פעולות אלה, אך הצלחתם לא הייתה גדולה.
מרידות לאומיות
כחלק מניסיונות הפגיעה באויב לפני המלחמה ובמהלכה, ניסה כל אחד מהצדדים לעודד מרידות לאומיות בשטחים שנשלטו על ידי אויביו, בעיקר באמצעות תמיכה של גורמים מודיעיניים.
כך למשל עודדה רוסיה את עמי הבלקן, שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, למרוד בה, גרמניה עודדה את האירים להיאבק ולדרוש עצמאות מהממלכה המאוחדת (מאבק שנמשך ונשא פרי בשנות ה-20 של המאה ה-20), הממלכה המאוחדת עודדה את העמים הערביים במזרח התיכון למרוד בשלטון האימפריה העות'מאנית (המרד הערבי) בהבטחה להקמת ממלכה ערבית עצמאית לאחר המלחמה (מכתבי חוסיין-מקמהון), וכוחות ערביים (בראשות המפקד הבריטי לורנס איש ערב) סייעו לממלכה המאוחדת בפלישתה. מרידה בעלת אופי שונה הייתה מרידת מאריץ בדרום אפריקה, שבה מרדו הבורים (דרום אפריקנים דוברי שפת אפריקנס) נגד הצטרפות ארצם למלחמה לצד מדינות ההסכמה.
זירה ימית
הציים העיקריים שפעלו בזירה הימית היו של הממלכה המאוחדת ושל גרמניה. כל אחת משתי מעצמות אלה ניסתה, בשלב כלשהו של המלחמה, להגיע להכרעת המלחמה בכללותה באמצעות הטלת מצור ימי על יריבתה, מצור שימנע כל אספקה למדינה הנצורה. חרף זאת, התנגשויות ישירות בין הציים היו מעטות.
ב-8 בדצמבר 1914 התנהל קרב איי פוקלנד, שבו טיבע הצי הבריטי את השייטת הגרמנית של האדמירל שפיי. הצי הבריטי הטיל מצור ימי על "מעצמות המרכז", ואבטח הובלת גייסות ואספקה לממלכה המאוחדת. ניסיון גרמני לפרוץ את המצור הביא להתנגשות בין הציים בקרב יוטלנד (1916), שבו הצליחו הגרמנים להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה – פריצת המצור הימי על גרמניה - לא הושגה. היו אי אלו התנגשויות באוקיינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה נדיר.
במלחמה זו הופיעו לראשונה צוללות כנשק מבצעי שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת הממלכה המאוחדת היה השימוש הגרמני בצוללות (שנקראו U-Boot מהמילה הגרמנית "Unterseeboote") התפתחות מסוכנת ביותר. הצוללות הופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, אך החל מפברואר 1915 גם נגד אוניות סוחר של "מדינות ההסכמה". עד סוף 1915 טובעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של אוניית הנוסעים לוסיטניה, ב-7 במאי 1915, בה נספו 1,201 נוסעים (מהם 128 אמריקאים), עוררה זעם בארצות הברית, וכתוצאה הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה כך שהן יעלו לפני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניות נוסעים.
בסוף 1916 חיפשה גרמניה דרך להיחלץ מהקיפאון שיצרה מלחמת החפירות בחזית המערבית. הפתרון נמצא בדמות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, שבה יוטבעו כל ספינות הסוחר שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לאנגליה, ותביא אותה לכניעה. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול. היה ברור לגרמנים כי הכרזה על לוחמה שכזו תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, וחיפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח צבא נגדם (על הדרך הדיפלומטית שבה נעשה הדבר, ראו מברק צימרמן).
איום הצוללות הלך ופחת ב-1917, כאשר ספינות סוחר של בעלות הברית החלו להפליג בשיירות בליווי משחתות. טקטיקה זו של ריכוז אוניות בשיירה הקשתה על הצוללות למצוא מטרות, מה שהפחית משמעותית את ההפסדים. לאחר פיתוח ההידרופון ומטעני העומק המשחתות הנלוות יכלו לתקוף צוללת במעמקים תוך תקווה להצליח. מאידך, שיירות האטו את זרימת האספקה מאחר שהספינות נאלצו להמתין להרכבת שיירות. הפתרון לעיכובים אלו הייתה תוכנית נרחבת של בניית ספינות מטענים חדשות.
החלטתה של גרמניה ב-1 בפברואר 1917 להפר את ההגבלות על פעילות צוללות, הייתה בין הגורמים שהביאו את ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה ב-6 באפריל 1917.
פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סוחר הביאה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליון טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות כ-5,000 ספינות ואוניות סוחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליון טון (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 0.26 מיליון טון בלבד למעצמות המרכז). לצי הגרמני אבדו במאבק זה 199 צוללות, כמחצית מכלל 343 הצוללות שלו, ובשנת 1918 חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבדות, אספקה מארצות הברית לממלכה המאוחדת.
הגלגל מתהפך
ב-1917 נכנסה ארצות הברית למלחמה לצד "מדינות ההסכמה". עם תבוסתה של רוסיה בחזית המזרחית, יכלה גרמניה לשלוח חיילים רבים לחזית המערבית. שליחתן של תגבורות גרמניות מחד וחיילים אמריקנים רעננים מאידך לחזית המערבית, קבעה חזית זו כמקום שבו תושג ההכרעה הסופית במלחמה.
הצטרפות ארצות הברית
שמאל|ממוזער|250px|נשיא ארצות הברית וודרו וילסון מודיע לקונגרס על ניתוק היחסים עם גרמניה ב-3 בפברואר 1917
החל מראשית 1917 התעלמה גרמניה מההגבלות על לחימת צוללות שהוטלו בעקבות הטבעת אוניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה" ב-1915 (בין ההרוגים היו גם 128 נוסעים אמריקניים), והחלה לתקוף שוב אוניות ללא הבחנה. מדיניות זו, ביחד עם חשיפתו של מברק צימרמן שבו הציעה גרמניה למקסיקו לעזור לה להחזיר לשליטתה את שטחי קליפורניה, נבדה, יוטה ואריזונה שנכבשו ממנה על ידי ארצות הברית 70 שנה קודם לכן במלחמת ארצות הברית–מקסיקו, הובילו לניתוק היחסים בין ארצות הברית למעצמות המרכז. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה, וזה נענה לו ברוב גדול ב-6 באפריל 1917.
הצי האמריקני שלח קבוצת אוניות קרב לסקפה פלו כדי להצטרף לצי הבריטי, וכן מספר משחתות לקווינסטאון שבאירלנד, לעזרה באבטחת שיירות ימיות. עם זאת, עבר זמן מה עד שארצות הברית שלחה כוחות משמעותיים לחזית המערבית ולאיטליה.
הצרפתים והבריטים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר גדול ככל האפשר של רגלים לתגבור הקווים. הכוחות האמריקנים סבלו לכל אורך לחימתם ממחסור בארטילריה משלהם, במטוסים וביחידות הנדסה. למרות זאת, סירב הגנרל ג'ון פרשינג, מפקד חיל המשלוח האמריקני, לפצל יחידות אמריקניות ולהשתמש בהן כתגבורות ליחידות בריטיות וצרפתיות, כפי שהציעו "מדינות ההסכמה".
המתקפה הגרמנית ב-1918
הנסיגה הרוסית והתבוסה המחפירה של האיטלקים בקפורטו, אפשרו לגרמנים לשלוח יחידות למערב. ארבע מתקפות גרמניות מוצלחות באו לאחר מכן, והמתקפה של 27 במאי 1918 הניבה הישגים גרמניים שהביאום עד טווח תותחים מפריז.
ב-21 במרץ 1918 פתחה גרמניה במתקפה גדולה, "מבצע מיכאל" (Operation Michael), נגד כוחות בריטניה ובעלות בריתה. הצבא הגרמני פיתח טקטיקות חדשות שכללו חיילי סער (Stormtroopers), שהיו חיילי רגלים שאומנו ב"טקטיקת הוטייה" (על שם אוסקר פון הוטייה – Hutier) לפלישה ולכיבוש חפירות.
"מדינות ההסכמה" הגיבו במינויו של הפילדמרשל הצרפתי פרדיננד פוש לתיאום כל פעילותן בצרפת, ולאחר מכן כגנרליסימו של צבאות ההסכמה בכל מקום.
המתקפה הגרמנית התקדמה כדי 60 ק"מ ולחצה על הקווים הבריטיים עד כדי כך, שמפקד חיל המשלוח הבריטי (BEF), פילדמרשל סיר דאגלס הייג, הוציא פקודה כוללת ב-11 באפריל שאמרה "עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות". אלא שעד אז כבר הידלדל כוחה של המתקפה הגרמנית בשל בעיות לוגיסטיות, והתקפות נגד של קנדים וכוחות ANZAC (יחידות צבא אוסטרליות וניו זילנדיות) דחפו את גרמניה שוב לאחור.
ניצחון מדינות ההסכמה
חיל המשלוח האמריקני בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג הגיע לקווי החזית בכוחות משמעותיים באפריל 1918. בקרב ביערות בליאו, מ־1 עד 30 ביוני, עזרה הדיוויזיה האמריקנית ה-2, שכללה גיסות נחתים, לחסל את המתקפה הגרמנית שאיימה על פריז.
ב־18 ביולי, בקרב על שאטו-ת'יירי, החלו כוחות הצרפתים והאמריקנים במתקפה.
הצבא הבריטי, שנעזר בכוחות גדולים של טנקים, תקף באמיין ב־8 באוגוסט 1918 בהפתעה, ויצר בלבול גדול אצל הגרמנים. המפקד העליון הגרמני, גנרל אריך לודנדורף, אמר שהיה זה "היום האפל ביותר של צבא גרמניה".
ב־12 בספטמבר 1918 חיסלו כוחות אמריקניים ראשונים, שאורגנו זמן קצר קודם לכן מתוך כוח המשלוח של ארצות הברית, את הטריז בסן-מייל, שבו החזיקה גרמניה מאז 1914. טריז זה איים על קו הרכבת של פריז-ננסי. הכוחות האמריקניים היו חסרים תמיכה ארטילרית, וזו סופקה להם על ידי הבריטים והצרפתים. באותו קרב הופעל לראשונה חיל השריון של ארצות הברית בפיקודו של לוטננט קולונל ג'ורג' פטון. ארבעה ימים לאחר מכן טוהר הטריז כליל מכוחות גרמניים.
ב־26 בספטמבר 1918 פתחו האמריקאים במתקפת מז-ארגון, שנמשכה עד סוף המלחמה. עמדת תצפית גרמנית חשובה על גבעה 305 במונטפקון ד'ארגון נתפסה ב־27 בספטמבר. קרוב ל-18,000 אמריקאים נהרגו במהלך המתקפה, שהייתה המתקפה הראשונה של צבא ארצות הברית כצבא עצמאי במלחמה זו. המכה המרכזית שהנחית גנרל פרשינג התרחשה בנהר ריין.
ב־24 באוקטובר 1918 החל הצבא האיטלקי, יחד עם עזרה אמריקנית זעומה, בקרב ויטוריו ונטו נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנמשך עד 3 בנובמבר. ביום זה כמעט וחוסלו הצבאות האוסטריים ככוח יעיל.
סיום המלחמה
מלחמת העולם הראשונה לא הוכרעה על ידי כיבושן הטריטוריאלי של מעצמות המרכז, אלא כאשר תש כוחן ואפסה תקוותן לנצח. מלבד בחזית הטורקית, ובמידה פחותה בחזית הבלקן, לא היו למעצמות ההסכמה פריצות דרך גדולות. כשנכנעה גרמניה עדיין היה צבא גרמני על אדמת צרפת, אך הגרמנים איבדו את תקוותם לנצח לנוכח זרימת הכוחות האמריקניים הרעננים למערכה. מנגד, הם קיוו שמשא ומתן לשלום עם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון יבטיח לגרמניה תנאי שלום טובים יותר משתוכל לקבל מממשלות צרפת והממלכה המאוחדת.
בולגריה הייתה הראשונה ממעצמות המרכז שחתמה על שביתת נשק ב-29 בספטמבר 1918, ואחריה האימפריה העות'מאנית ב-30 באוקטובר. גרמניה החלה במגעים עם ארצות הברית על הפסקת אש ב-4 באוקטובר, וב-3 בנובמבר שלחה אוסטרו-הונגריה בקשה להפסקת אש למפקד האיטלקי, כדי לדון בתנאי שלום. התנאים, שנדונו בטלגרף עם רשויות "מדינות ההסכמה" בפריז, נשלחו למפקד האוסטרי והתקבלו. ההסכם, שנקרא "הסכם שביתת הנשק של וילה ג'וסטי", נחתם בווילה ג'וסטי ב-3 בנובמבר. הפסקת האש עם אוסטריה נכנסה לתוקף 24 שעות לאחר החתימה, ב-4 בנובמבר בשעה 15:00. אוסטריה והונגריה חתמו בנפרד, דבר שהוביל להפלת בית המלוכה ההבסבורגי.
כאשר ציווה וילהלם השני על חיילי הצי הגרמני לצאת למתקפה נגד ציי "מדינות ההסכמה", התמרדו המלחים בבסיסם שבווילהלמסהאפן ב-29 באוקטובר. ב-9 בנובמבר הוקמה רפובליקת ויימאר בגרמניה, וכך בא הקץ לקיסרות הגרמנית. ב-11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת ביער קומפיין, סמוך לקומפיין, צפונית-מזרחית לפריז שבצרפת. את מדינות ההסכמה ייצג במשא ומתן הפילדמרשל פוש. מעשי האיבה פסקו רשמית באותו יום בשעה 11:00 בבוקר (דבר שהופך את מועד יום שביתת הנשק לסמלי, 11/11 שעה 11:00). באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לציין את סיום המלחמה. אף שתנאי ההסכם הנוקשים התקבלו בציבור הגרמני כנקמניים ובלתי-הוגנים, לא היה בכוחה של גרמניה המותשת לחדש את המלחמה. בצד הצרפתי, לעומת זאת, תואר ההסכם דווקא כפייסני מדי. הפסקת האש, שנקבעה תחילה לזמן מוגבל של 30 יום, הוארכה מספר פעמים. בינואר 1919 התכנסה ועידת השלום בפריז שנועדה לגבש את הסכמי השלום הסופיים. חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919, ועד אוגוסט 1920 נחתמו חוזי שלום עם אוסטריה, הונגריה, בולגריה וטורקיה.
מניין האבדות
מלחמת העולם הראשונה הייתה המלחמה עם האבדות הכבדות ביותר בהיסטוריה, עד אז, ולאורך ההיסטוריה רק במלחמת העולם השנייה היו אבדות כבדות יותר. בקרב הצבאות, סך האבידות מוערך ב-10–8.5 מיליון חיילים הרוגים. מדינות ההסכמה איבדו כ-5.7 מיליון חיילים, ואילו מדינות המרכז איבדו כ-4 מיליון חיילים. כמו כן כ-21 מיליון חיילים נוספים נפצעו במהלך המלחמה. מבחינת הקורבנות האזרחיים, בין 6 ל-13 מיליון אזרחים נהרגו במהלך המלחמה, כולל קורבנות של מחלות ורעב שנגרמו כתוצאה מהמצב המלחמתי.
מניין החיילים שנהרגו במדינות מרכזיות:
גרמניה: 2,000,000
רוסיה: 1,700,000
צרפת: 1,300,000
אוסטרו-הונגריה: 1,100,000
בריטניה: 723,000
איטליה: 578,000
רומניה: 336,000
ארצות הברית: 114,000
קנדה: 66,000
אוסטרליה: 60,000
תוצאות
מלחמת 1914–1918 זיעזעה את העולם יותר ממלחמות נפוליאון. מדינות עתיקות יומין נעלמו, ונוצרו מדינות חדשות. אם החוזים של 1815 לא התחשבו כלל וכלל בכוחות הלאומיים, באו חוזי 1919 ועוררו רגשות לאומיים שנדמה היה כאילו נדעכו מכבר. עמים ושפות יצאו מקברותיהם, שבהם נחו מאות בשנים. בדאגתם לגבולות האתניים לא התחשבו עושי השלום בגבולות הכלכליים והכשירו את הקרקע למשבר עולמי. רוסיה הפכה למדינה קומוניסטית; באיטליה ובגרמניה קמו דיקטאטורות.
תוצאות מלחמת העולם הראשונה שינו את הסדר המדיני בעולם. אימפריות גדולות ורבות שנים, העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית, נעלמו מהמפה, הקיסרות הגרמנית התפרקה ופינתה את מקומה לרפובליקה דמוקרטית לאחר מסירת שטחים לצרפת, פולין וצ'כיה. ובמקומן קמו מדינות חדשות תחת דגל הלאומיות שלפיו לכל עם יש זכות להגדרה עצמית אוטונומית. תבוסת העות'מאנים במלחמה, תוך איבוד שטחיה הגדולים למדינות ההסכמה, הובילו ליצירתה של מדינת טורקיה החדשה, לאחר מלחמה לעצמאותה, ולהקמת מדינות חדשות בחבל הבלקן ובמזרח התיכון. האימפריה הבריטית וצרפת ירדו מכוחן, ותוך כמה עשרות שנים הידרדרו למעמד של מעצמות מדרגה שנייה, לאחר שסבלו מאבדות כבדות בחיי אדם ומנסיגה כלכלית קשה. בעקבות המלחמה החל מרכז הכובד של הכלכלה העולמית לעבור בהדרגה מאירופה לארצות הברית של אמריקה, שאף על פי שנגררה למלחמה בחוסר רצון מצד רוב אזרחיה ומנהיגיה, יצאה ממנה כמנצחת הגדולה, כמעצמת על כלכלית וצבאית, וכמנהיגה מובילה של העולם המערבי.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוקם "חבר הלאומים", ארגון בינלאומי שמטרתו הייתה שמירת הסדר והשלום בעולם, ושימש גרעין רעיוני להקמת ארגון האומות המאוחדות עשרות שנים אחר כך. חולשתו היחסית של חבר הלאומים, יחד עם חוזה ורסאי, שהשפיל את הגרמנים, תבע מהם תשלום פיצויים כבדים שהיו מהגורמים שהביאו להתמוטטותם הכלכלית, והטיל מגבלות קשות על צבא גרמניה, כל אלה טמנו את זרעי הפורענות שהתפרצה כעבור 21 שנים בלבד במלחמת העולם השנייה.
כלי נשק
אף שמלחמת העולם הראשונה הביאה לפיתוח חילות אוויר, טנקים וטקטיקות חדשות (כמו מסך ארטילרי זוחל), מרבית הלוחמה נעשתה מתוך חפירות, שם נהרגו אלפים למען כל פיסת אדמה שנכבשה. במלחמה זו נעשה שימוש מאסיבי יומיומי בנשק כימי ובהפצצות אוויריות, שנאסרו בועידות האג ב-1907.
כלי נשק חדשים
שמאל|ממוזער|250px|מטוס קרב מסוג ניאופורט אייסן, צרפת 1917
כלי נשק שהופעלו לראשונה במהלך מלחמת העולם הראשונה היו:
גז רעיל – לוחמת גז נוסה לראשונה במלחמת העולם הראשונה בידי גרמניה נגד רוסיה בקרב בולימוב ב-1 בינואר 1915, אך ללא הצלחה מרובה. לעיתים נאמר כי גז זה נוסה לראשונה על חיילים קנדיים באיפר ב-22 באפריל 1915. האפקט של הלחימה בגז רעיל הוכח כארוך טווח, הן על גופם של קורבנותיו (רבים מהם, ששרדו את המלחמה, המשיכו לסבול בהמשך חייהם), והן בזיכרונו של דור המנהיגים הבא שהוביל את מלחמת העולם השנייה, שראה את תוצאותיו הקשות של הנשק הכימי במלחמת העולם הראשונה, וסירב להשתמש בו שוב, מפחד שהאויב יחזיק בנשק כימי חזק יותר.
להביורים – הוצגו לראשונה על ידי גרמניה בהוג ב-30 ביולי 1915.
טנקים משוריינים נוסו לראשונה על ידי הבריטים בקרב על הסום ב-15 בספטמבר 1916.
טרקטורים לגרירת תותחים כבדים. זו פעם ראשונה בה נעשה שימוש מבצעי בגרירת תותחים על ידי אמצעים ממונעים ולא על ידי סוסים או בהמות או פרשים.
כל אלו הצליחו לתרום לפאניקה נוספת במחנות האויב, אך לא הביאו פריצה משמעותית במלחמה.
מטוסים
תעופה בשירות הצבא השיגה התקדמות גדולה, מפיתוחן של מכונות ירייה אוויריות על ידי חיל האוויר הגרמני בסתיו 1915, ועד שימוש במפציצים נגד לונדון ביולי 1917.
צוללות
התפתחות משמעותית אף יותר הייתה השימוש שעשתה גרמניה בצוללות שנקראו U-boot (מהמילה הגרמנית "Unterseeboote"). ראו הרחבה בסעיף הזירה הימית לעיל.
היהודים במלחמה
שמאל|ממוזער|250px|יהודים בצבא האוסטרי
שמאל|ממוזער|250px|ספר: טייסים יהודים במלחמת העולם
בצבאות המדינות הלוחמות השונות השתתפו כמיליון וחצי יהודים. אומדן ההרוגים מבין החיילים היהודיים נע בין 140,000 ולבין למעלה מ–170,000, מתוכם 100 אלף בשירות הצבא הרוסי. פעמים רבות ניצבו יהודים משני צדי המתרס וירו אלה באלה. רבים מהיהודים באירופה נאסרו או נחשדו בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. המצב היה קשה בייחוד במזרח אירופה, שם היה צריך להביע נאמנות למשטר שהתחלף תכופות, ולאחר המהפכה הקומוניסטית המצב החמיר שכן יהודים נדרשו להביע הזדהות עם משטר אנטי דתי שגם חשד ברבים מ-194 מהמיעוטים שהרכיבו את אוכלוסיית רוסיה.ס. א. סמית, המהפכה הרוסית, תל אביב, משכל 2008, עמ' 39 המשטר הקומוניסטי רדף רבנים ואנשי הנהגה יהודית, ועיירות שלמות הוגלו ממקומן.
גורמים אנטישמיים שונים טענו בתחילת המלחמה שהיהודים אשמים בפריצתה, והנרי פורד אף יצא באונייה לאירופה על מנת להצהיר שהמלחמה היא עניין כספי של היהודים, ושיש להפסיק אותה מיד.
באוקטובר 1916 הורה שר המלחמה הגרמני, וילד פון הוהנבורן, לערוך בצבא הגרמני "מפקד יהודים". במפקד התברר כי 80% מהחיילים היהודים שירתו בקווי החזית. 12,000 יהודים בצבא הגרמני נהרגו בקרבות. בצבא רוסיה הצארית נפוצו שמועות כי יהודי גליציה סייעו וריגלו לטובת אוסטריה, והדבר הביא למעשי שוד ורצח ביהודים בערים ובעיירות בנתיב נסיגתם.
בעקבות המלחמה הידרדר מצב היהודים ברוב אירופה: בגרמניה החלו האשמות מצד חוגי הימין הקיצוני שהיהודים בגדו בארצם, וברוסיה וגרורותיה הואשמו היהודים בהתנגדות למשטר הבולשביקי. מניחים כי כ-100,000 יהודים נהרגו בפרעות שלאחר המלחמה במסגרת המסע ה"אנטי בולשביקי" באוקראינה, ברוסיה ובפולין. מיד לאחר המלחמה, וברגע שהתאפשר הדבר, נמשכה ההגירה ההמונית של יהודים מכל רחבי אירופה לארצות הברית, שהגיעו בעיקר לעיר ניו יורק.
השפעת המלחמה על הציונות וארץ-ישראל
עד ראשית 1917 עמדה תעלת סואץ במוקד העימות בחזית המזרח התיכון של מלחמת העולם הראשונה. השטח המוכר כיום כ"ארץ ישראל", היה חלק מהאימפריה העות'מאנית. הטורקים עם שותפיהם הגרמנים ביצרו את שטחי ארץ ישראל, בנו מסילות ברזל, ואף פיתחו את העיר באר שבע לצורכי תעמולה לציבור הגרמני הצמא לתמונות ניצחון מן החזית. בה בעת גם כרתו חלק ניכר מיערות הארץ לצורך ייצור אדני רכבת והסקת קטרי פחם.
לאחר מאמצים רבים של זאב ז'בוטינסקי, בתמיכת ההנהגה הציונית, הוקמו "הגדודים העבריים", יחידה יהודית בצבא הבריטי, תחת סָמלים יהודיים.
בתחילת המלחמה נטתה עמדת היישוב ורוב הנהגתו לצד הטורקים, אך ככל שהמלחמה התארכה והתקרבה למושבות וליפו, גברה התעמרות השלטונות הטורקיים באוכלוסייה האזרחית. כשהבריטים החלו לנצח בשדה הקרב, הלכה וגברה תמיכת היישוב בהם. הגדעונים, בהקימם את ניל"י, היו הראשונים לתמוך באופן מעשי בבריטים, כבר לאחר כישלון ההתקפה הטורקית על תעלת סואץ באביב 1915. עם תחילת המתקפה של אלנבי בספטמבר 1917, חל מפנה בדעת מרבית היישוב והנהגתו, והם העבירו תמיכתם לבריטים, מי בגלוי ומי בסתר.
חיל המשלוח המצרי של הבריטים לווה במערך תומך לחימה של כוחות הנדסה מיומנים בלוגיסטיקה של אספקת מים, מזון וציוד לחימה, באמצעות הנחת קווי מים לאורך צירי ההתקדמות של הכוחות במדבר סיני, פריסת רשת מסילות ברזל וכבישים, והקמת שדות תעופה ומחנות צבא. רוב מחנות הצבא הגדולים הפכו לימים לערים במדינת ישראל, או למחנות צבא עיקריים של צה"ל. בנוסף, גירשו הבריטים את הטמפלרים הגרמנים מיישוביהם בארץ. הגדודים העבריים השתתפו בכיבוש הארץ, וכן באירועים סמליים במסגרת זו (כמו באירועי כניסת החייל הבריטי הראשון לירושלים, הנפת הדגל הציוני במגדל דוד, וטקס שחרור חברון בי"ט כסלו תרע"ז). עם הכיבוש הבריטי הגיעו גלים גדולים של תושבים מצריים וערבים לארץ לתמיכה במערך הלחימה, ורובם יושבו בשכונות ליד הערים הגדולות. היהודים חגגו את "שחרור הארץ" מהטורקים, והחלו לצפות למימוש הצהרת בלפור. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה ניכרת על שאלת ארץ ישראל, ואחת מתוצאותיה הייתה הצהרת בלפור, והחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922.
ראו גם
מלחמת העולם השנייה
לקריאה נוספת
שלמה אהרונסון, "המלחמה הגדולה": פרקים במלחמת-העולם הראשונה, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור: ישראל 2012.
יו סטרחן (עורך): "The Oxford Illustrated History of the First World War", אוסף מאמרים של חוקרים שונים על המלחמה
ברברה טוכמן, אוגוסט 1914 – המאורעות שהובילו לפתיחת המלחמה והחודש הראשון של המלחמה עצמה.
ברברה טוכמן, מברק צימרמן – האירועים שגרמו לכניסתה של ארצות הברית למערכה.
סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הראשונה על ההיסטוריה של המלחמה היא "The Great War" של ה-BBC (1964), שנוצרה בשיתוף עם CBC ומוזיאון המלחמה האימפריאלי. בסדרה זו 26 פרקים באורך 40 דקות, שמציגים שימוש נרחב בצילומי ארכיון ועדויות השורדים.
סירל פולס, מלחמת העולם הראשונה, תל אביב, הוצאת מערכות, 1981
הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2007 עמ' 123–272
ש. אנ-סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929. (4 כרכים)
מקס הייסטינגס, פורענות 1914 אירופה יוצאת למלחמה, מודן הוצאה לאור, 2014
מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום: כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה, תל אביב: עם עובד, 2014.
דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 215–256.
עזריאל הירש, נועדים ביום קרב, ירושלים, ראובן מס, 1995.
קישורים חיצוניים
פודקאסט מקיף, על הזירות השונות של המלחמה
ערן סבאג, כ-50 תוכניות על מלחמת העולם הראשונה, מתוך התוכנית "חיים של אחרים" בגל"צ.
תמונות ממלחמת העולם הראשונה, אוסף אוטו מאייר מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
קציעה אביאלי-טביביאן, "המלחמה הגדולה" 1914–1918, באתר מטח
דנה פז פרינס, 100 שנה למלחמת העולם הראשונה: זיכרון יהודי נדיר בתמונות, בלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, 12 בנובמבר 2018
"המלחמה הגדולה" (באנגלית)
מסמכים ממלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
אתר המרכז מידע על מלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
FirstWorldWar.com, אתר אנציקלופדי עשיר בתוכן (באנגלית)
אלן טיילור, מלחמת העולם הראשונה בתמונות - מבוא, מתוך סדרה באתר העיתון "The Atlantic (באנגלית)
פרחי הפרג של פלנדריה, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
*
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
עולם ראשונה
קטגוריה:שנות ה-1910
קטגוריה:מלחמות עולם
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
1914 | 2024-10-20T08:52:22 |
מלחמות ישראל | מיום הקמתה, נלחמה מדינת ישראל בתשע מלחמות, עברה שתי אינתיפאדות וגלי טרור פלסטיני והייתה מעורבת במספר רב של מבצעים צבאיים, פעולות תגמול, עימותים צבאיים וסבבי לחימה, שאינם מוגדרים כמלחמות. כל אלה מהווים את ההיבט הצבאי במכלול המורכב של יחסי החוץ של ישראל.
מלחמות ישראל
העימותים הבאים הוכרו בישראל רשמית כמלחמות ישראל:
מלחמת העצמאות (30 בנובמבר 1947 – 20 ביולי 1949), הידועה גם בשם "מלחמת השחרור", "מלחמת הקוממיות" או "מלחמת תש"ח". הייתה מלחמה יזומה על ידי מדינות ערב וערביי ארץ ישראל לסיכולה של תוכנית החלוקה ומניעת הקמתה של מדינת ישראל. בסיומה נקבע קו שביתת הנשק המכונה "הקו הירוק". ראש הממשלה ושר הביטחון: דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל: יעקב דורי.
מלחמת סיני (29 באוקטובר 1956 – 5 בנובמבר 1956), הידועה גם בשמה הרשמי "מבצע קדש", הייתה מלחמה יזומה של ישראל, בשיתוף המעצמות האירופיות הממלכה המאוחדת וצרפת, לכיבוש חצי-האי סיני והשתלטות על תעלת סואץ. ראש הממשלה ושר הביטחון: דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל: משה דיין.
מלחמת ששת הימים (5 ביוני 1967 – 10 ביוני 1967), שבעקבותיה התרחב בכמה מונים השטח שבשליטת מדינת ישראל ("הקו הסגול"): יהודה ושומרון, רמת הגולן וסיני נכבשו מידי ירדן, סוריה ומצרים, בהתאמה. רה"מ: לוי אשכול, שר הביטחון: משה דיין, הרמטכ"ל: יצחק רבין.
מלחמת ההתשה (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) הייתה מאמץ מצרי בעיקרו לשחוק את רצון הלחימה של כוחות צה"ל בחצי-האי סיני ובתעלת סואץ, ולעורר התנגדות בעורף הישראלי להמשך הכיבוש של סיני – זאת, לא עלה בידי המצרים לעשות. ראש הממשלה: לוי אשכול ואחר כך גולדה מאיר. שר הביטחון: משה דיין. הרמטכ"ל: חיים בר-לב.
מלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973), הידועה בפי הערבים כמלחמת אוקטובר הגדולה או מלחמת הרמאדן, בה ניסו מצרים וסוריה להחזיר לעצמן חלק מהשטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים, ובסופה היו בירותיהן מאוימות על ידי כוחות צה"ל. ראש הממשלה: גולדה מאיר. שר הביטחון: משה דיין. הרמטכ"ל: דוד אלעזר (דדו).
מלחמת לבנון הראשונה (6 ביוני 1982 – 29 בספטמבר 1982), או בשמה הרשמי מבצע שלום הגליל; החלה כ"מבצע שלום הגליל", שנועד להרחיק את איומי הקטיושות מלבנון ולסלק ממנה את ארגוני הטרור. ראש הממשלה: מנחם בגין. שר הביטחון: אריאל שרון. הרמטכ"ל: רפאל איתן.
המערכה ברצועת הביטחון (30 בספטמבר 1982 – 24 במאי 2000) מערכה צבאית שהחלה ב-30 בספטמבר 1982, עם סיום מבצע שלום הגליל, והסתיימה ב-24 במאי 2000, עם יציאת צה"ל מלבנון. במערכה נלחמה ישראל לצד צד"ל בארגונים השיעים אמל וחזבאללה, שנהנו מתמיכת סוריה ואיראן. המערכה הסתיימה עם נסיגת ישראל מרצועת הביטחון. ראש הממשלה: מנחם בגין (בתחילתה), אהוד ברק (בתומה). שר הביטחון: אריאל שרון (בתחילתה), אהוד ברק (בתומה). הרמטכ"ל: רפאל איתן (בתחילתה), שאול מופז (בתומה).
מלחמת לבנון השנייה (12 ביולי 2006 – 14 באוגוסט 2006), התחילה כמבצע צבאי מוגבל בתגובה לחטיפת שני חיילי מילואים על ידי חזבאללה, אך בהדרגה התעצמה לעימות רחב יותר. ראש הממשלה: אהוד אולמרט. שר הביטחון: עמיר פרץ. הרמטכ"ל: דני חלוץ.
מלחמת חרבות ברזל (7 באוקטובר 2023 – מתמשך) נפתחה בעקבות מתקפת פתע שארגן חמאס, הגוף השולט ברצועת עזה מאז השתלט עליה בשנת 2007. במתקפה נרצחו ונהרגו כ-1,145 ישראלים ונחטפו 250 חטופים לעזה. בתגובה, ישראל פתחה במלחמה כנגד חמאס ושלטונו ברצועת עזה בתמיכת ארצות הברית ומדינות נוספות, במהלך המלחמה הצטרפו ארגוני טרור נוספים ללחימה נגד ישראל כמו חזבאללה החות׳ים בתימן ואף הרפובליקה האיסלאמית של איראן. ראש הממשלה: בנימין נתניהו. שר הביטחון: יואב גלנט. הרמטכ"ל: הרצי הלוי.
מלחמה שנים צד ראשון צד שני ראש הממשלה שר הביטחון רמטכ"ל אבדות למדינת ישראל תוצאה כוחות צה"ל אזרחים מלחמת העצמאות 1947
עד
1949 היישוב ואחר כך ישראל ירדן
22px ממלכת עיראק
לבנון דוד בן-גוריון יעקב דורי כ-4,000 חיילים נהרגו 2,373 אזרחים נהרגוניצחון צבאי ישראלי
כישלון טקטי ואסטרטגי של מדינות ערב
הסכמי שביתת הנשק של 1949 מלחמת סיני 1956 הממלכה המאוחדת מצרים משה דיין 231 חיילים נהרגו;4 נשבו;899 חיילים נפצעו לא נהרגו אזרחיםניצחון צבאי ישראלי
כיבוש ישראלי של סיני (עד 1957)
כוח חירום של האו"ם מתפרס בסיני מלחמת ששת הימים 1967 לוי אשכול משה דיין יצחק רבין 779 חיילים נהרגו;15 נשבו;2,593 חיילים נפצעו 20 הרוגיםניצחון צבאי ישראלי
ישראל כבשה את רצועת עזה וסיני ממצרים
ישראל כבשה את הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) מירדן
ישראל כבשה את רמת הגולן מסוריה מלחמת ההתשה ישראל מצרים ברית המועצות גולדה מאיר חיים בר-לב 721 חיילים נהרגו;8 נשבו; 705 חיילים נפצעו מעל 100 אזרחים נהרגו;מעל 700 אזרחים נפצעו;2 נשבו שני הצדדים טענו שניצחו במלחמה
המשך הכיבוש הישראלי בסיני
התחזקות ארגון ספטמבר השחור בירדן מלחמת יום הכיפורים 1973 מצרים דוד אלעזר 2,689 חיילים נהרגו;314 נשבו;7300 חיילים נפצעו 17 אזרחים הרוגים בהפצצות חיל האוויר הסורי על רמת הגולןניצחון צבאי ישראלי בחזית הסורית, בחזית המצרית שני הצדדים טענו שניצחו במלחמה
האומות המאוחדות מחילות הפסקת אש
חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ולאחריו הסכם הביניים בין ישראל למצרים מלחמת לבנון הראשונה(מבצע שלום הגליל) 1982
22px החזית הלבנונית23x23 פיקסליםצד"ל (צבא דרום לבנון22px הכוחות הלבנוניים סוריה
26x26 פיקסלים הארגון לשחרור פלסטין
22px אמל מנחם בגין אריאל שרון רפאל איתן 675 חיילים נהרגו;לפחות 4,000 חיילים נפצעו 2–3ניצחון צבאי ישראלי
סילוק אש"ף מלבנון (1982)
כיבוש ישראלי בדרום לבנון (1982–1985)
יצירת רצועת הביטחון הישראלית בדרום לבנון (1985–2000)המערכה ברצועת הביטחון23x23 פיקסליםצד"ל (צבא דרום לבנון22px אמלמנחם בגין, שמעון פרס, יצחק שמיר, יצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברקיצחק רבין, יצחק שמיר, משה ארנס, יצחק מרדכימשה לוי, דן שומרון, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז546 חיילים נהרגו (מהם שניים שנשבו); 840 חיילים נפצעו7 אזרחים נהרגו נסיגה ישראלית מרצועת הביטחון מלחמת לבנון השנייה 2006 22px אמל אהוד אולמרט עמיר פרץ דני חלוץ 121 חיילים נהרגו (מהם 2 שנחטפו);628 חיילים נפצעו 44 אזרחים נהרגו2,000 אזרחים נפצעוהמלחמה לא הניבה ניצחון ברור לאף אחד מהצדדים
הפסקת אש
פריסת צבא לבנון בדרום לבנון והצבת כוח יוניפי"ל ליד הגבול בדרום לבנוןמלחמת חרבות ברזל2023– ישראלמיליציות פרו-איראניות הפועלות בעיראק ובסוריהבנימין נתניהויואב גלנטהרצי הלוי חיילים נהרגו, לפחות 3,000 נפצעו839 אזרחים נרצחו עד מרץ 2024, פצועים:
מפקדי המטה הכללי צה"ל במלחמות ישראל
במלחמת העצמאות טרם התגבשו תפקידי המטה הכללי. מפקדי צה"ל היו:
רמטכ"ל: יעקב דורי, ס.: צבי איילון, ראש אג"ם: יגאל ידין, ראש שירות מודיעין: איסר בארי, חיים הרצוג, ראש אכ"א: משה צדוק, אפסנאות: יוסף אבידר, מ. חזית הצפון: משה כרמל, מ. חזית תיכון: דן אבן, שלמה שמיר, מ. חזית מרכז: צבי איילון, מ. חזית דרום: יגאל אלון
מ. חזית ירושלים: דוד מרכוס, מ. שירות אוויר: יהושע אשל, ישראל עמיר, אהרן רמז, מ. שירות ים: גרשון זק, נחמן (פול) שולמן, שלמה שמיר, מ. שירות משוריינים: יצחק שדה, ראש אגף הדרכה: אליהו בן חור
תפקיד במטכ"ל מלחמת העצמאות מלחמת סיני מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשהמלחמת יום הכיפורים מלחמת לבנון הראשונה מלחמת לבנון השנייהמלחמת חרבות ברזל רמטכ"ל יעקב דורי משה דיין יצחק רבין יצחק רביןחיים בר-לב דוד אלעזר רפאל איתן דן חלוץהרצי הלוי סגן הרמטכ"ל צבי איילון חיים בר-לב חיים בר-לב ישראל טל ישראל טל משה לוי משה קפלינסקיאמיר ברעם ראש אג"ם/ראש אמ"ץ יגאל ידין מאיר עמית עזר ויצמן עזר ויצמןדוד אלעזר ישראל טל משה לוי גדי איזנקוטעודד בסיוק ראש אמ"ן חיים הרצוג יהושפט הרכבי אהרן יריב אהרן יריב אליהו זעירא יהושע שגיא עמוס ידליןאהרון חליוה ראש אכ"א משה צדוק גדעון שוקן שמואל איל שמואל אילשלמה להט הרצל שפיר משה נתיב אלעזר שטרןיניב עשור ראש אגף אפסנאות/אט"ל יוסף אבידר מאיר אילן מתתיהו פלד מתתיהו פלדעמוס חורב נחמיה קין יוחנן גור אבי מזרחימישל ינקו אלוף פיקוד הצפון משה כרמל יצחק רבין דוד אלעזר דוד אלעזרמרדכי גור יצחק חופי אמיר דרורי אודי אדםאורי גורדין אלוף פיקוד המרכז צבי איילון צבי צור עוזי נרקיס רחבעם זאבי יונה אפרת אורי אור יאיר נוהיהודה פוקס אלוף פיקוד הדרום יגאל אלון אסף שמחוני ישעיהו גביש ישעיהו גבישאריאל שרון שמואל גונןחיים בר-לב חיים ארז יואב גלנטירון פינקלמן מפקד חיל האוויר אהרן רמז דן טולקובסקי מרדכי הוד מרדכי הוד בני פלד דוד עברי אליעזר שקדיתומר בר מפקד חיל הים פול שולמן שמואל טנקוס שלמה אראל אברהם בוצר בנימין תלם זאב אלמוג דוד בן בעש"טדוד סער סלמה מפקד גייסות השריון/זרוע היבשה יצחק שדה חיים לסקוב ישראל טל ישראל טלאברהם אדן אברהם אדן משה בר כוכבא בני גנץתמיר ידעי ראש מחלקת ההדרכה אליהו בן חור חיים בר-לב אריאל שרון אריאל שרוןיצחק חופי מנחם מרון אורי שמחוני - - ראש אג"ת - - - - - אהוד ברק יצחק הראלאייל הראלאלוף פיקוד העורף - - - - - - יצחק גרשוןרפי מילוא ראש אגף התקשוב - - - - - - אודי שניערן ניב
עימותים בולטים שלא הוכרו כמלחמות ישראל
מבצע ליטני (14 במרץ 1978 – 21 במרץ 1978) שלושה ימים לאחר פיגוע כביש החוף פלש צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים.
מבצע ענבי זעם (11 באפריל 1996 – 27 באפריל 1996) מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון במשך 17 יום בין 11 באפריל ו-27 באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה ליישובים בגבול הצפון. היה זה המבצע הנרחב והארוך ביותר שנערך בתקופת המערכה ברצועת הביטחון.
מבצע עופרת יצוקה (27 בדצמבר 2008 – 18 בינואר 2009) היה מבצע צבאי של צה"ל שהחל בתגובה לשיגור רקטות מרצועת עזה לישראל, והוא כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית. המבצע הסתיים לאחר 22 ימי לחימה, לאחר שישראל הכריזה על הפסקת אש חד-צדדית.
מבצע צוק איתן (8 ביולי 2014 – 26 באוגוסט 2014), מבצע צבאי נגד חמאס בעזה שהחל לנוכח ירי הרקטות המתגבר מאז תחילת "מבצע שובו אחים" שהחל לאחר ששלושה נערים ישראלים נחטפו ונרצחו. בתחילה נערך על ידי כוחות חיל האוויר וחיל הים ובהמשך הצטרפו גם כוחות היבשה.
מבצע שומר החומות (10 במאי 2021 – 21 במאי 2021), מבצע צבאי של צה"ל ברצועת עזה, שהחל ביום ירושלים, כ"ח באייר ה'תשפ"א, 10 במאי 2021, לאחר שארגוני הטרור הפלסטינים בהובלת חמאס החלו בירי רקטות מסיבי לעבר אזור ירושלים ועוטף עזה (ובהמשך גם למרכז ולצפון הארץ) בעקבות המהומות בישראל (2021).
מבצעים ומלחמות בין-לאומיות בהן ישראל התערבה
מלחמת האזרחים של צפון תימן (26 בספטמבר 1962 – 1 בדצמבר 1970) – מעורבות מוגבלת שהתבטאה בהצנחת סיוע לממלכת תימן במסגרת מבצע רוטב ודורבן.
מלחמת האזרחים בלבנון (13 באפריל 1975 – 13 באוקטובר 1990) – לחמה לצד החזית הלבנונית נגד חזבאללה (בתמיכת איראן), נגד אש"ף ונגד צבא סוריה ששלט בחלקים גדולים בלבנון. ישראל השתלבה במלחמות אלו במבצע ליטאני, מלחמת שלום הגליל והמערכה ברצועת הביטחון.
מבצע המאמץ הפעיל (4 באוקטובר 2001 – 9 בנובמבר 2016) – הייתה חלק מהקואליציה שסייעה למדינות נאט"ו באחת ממבצעי הארגון למלחמה בטרור. המבצע נועד למנוע תנועת מחבלים או הברחת נשק להשמדה המונית.
מלחמת האזרחים בסוריה (15 במרץ 2011 – עד היום) – במהלך המלחמה אירעו תקריות בקרבת הגבול וישראל הרבתה לתקוף כוחות איראנים שהוצבו במדינה. בנוסף היו דיווחים שישראל חימשה קבוצות מורדים מתונות, בעיקר את ארגון פורסאן אל-ג'ולאן.
המלחמה בטרור בסיני (14 באוגוסט 2011 – עד היום) – חיל האוויר הישראלי תקף יעדים של פעילי טרור בצפון סיני, באישור נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי.
מאפייני מלחמות ישראל
לכל אחת מהמלחמות מאפיינים משלה, ואין מלחמה דומה לרעותה. בכל זאת יש מקום לבחינה משווה של המלחמות לפי קטגוריות שונות:
מלחמת ברירה: האם הייתה בידי ישראל היכולת להימנע ממלחמה זו, או שהמלחמה נכפתה עליה על ידי אויביה? "מלחמת שלום הגליל" היא המלחמה הראשונה שעליה נאמר שהיא מלחמת "יש ברירה", אך משנטבע מונח זה, קל לטעון שגם "מבצע קדש" נכלל בקטגוריה זו, שהרי החל ביוזמת ישראל. בשני המקרים עמדה מדינת ישראל בפני בעיה קשה שהציבו בפניה אויביה, אך גדול הספק, בהתאם לנתונים שהיו ידועים לפני המלחמה, ועוד יותר מכך לפי תוצאותיה, האם יציאה למלחמה הייתה הצעד ההכרחי לפתרון בעיות אלה. יש הטוענים שאף מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת "יש ברירה", משום שישראל לא התקדמה במסלול של שיחות שלום שהוצע לה בשנים שקדמו למלחמה, ובכך בחרה במודע במסלול המלחמה.
מידת הפגיעה באוכלוסייה האזרחית: מלחמת חרבות ברזל בולטת יותר מכל קודמותיה בהיקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית. האסטרטגיה של חמאס במלחמה זו היא לפגוע באוכלוסייה האזרחית בישראל, ומרבית הקורבנות הישראלים במלחמה זו הם אזרחים. גם במלחמת העצמאות, שבה ניסו שני הצדדים לכבוש יישובים אזרחיים, הייתה פגיעה ניכרת באוכלוסייה אזרחית; ונהרגו מעל ל-2,400 אזרחים ישראלים, כך, כמה יישובים יהודיים חרבו ותושביהם גורשו (כפר עציון, בית הערבה, הרובע היהודי ועוד), וגורל דומה פקד כארבע-מאות יישובים פלסטינים שחרבו.
הישגים טריטוריאליים: במרבית המלחמות כבשה ישראל שטחים נרחבים, מהם שנותרו בידה עד היום, ומהם שהוחזרו לאחר זמן קצר או ממושך. מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון השנייה הן המלחמות היחידות שבהן לא היו לישראל יעדים טריטוריאליים (מעבר ליעד של שמירת הקיים).
גלריית תמונות
ראו גם
מבצעי צבא הגנה לישראל
היסטוריה של צבא הגנה לישראל
לקריאה נוספת
גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992
מוטי גולני, מלחמות לא קורות מעצמן, הוצאת מודן, 2002
בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי: 1881–2001 (תרגם מאנגלית: יעקב שרת), עם עובד, 2004
ערן אלדר, מלחמת העמקים, התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית 1967–1970, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2022
קישורים חיצוניים
נזכור את כולם, אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל
מלחמות ישראל, באתר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: היסטוריה צבאית | 2024-10-06T15:34:15 |
שיטת הממשל בישראל | שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד נשיא המדינה, אך זה אינו מחזיק בסמכויות רבות ותפקידו הוא סמלי בעיקרו. ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת, בראשה עומד ראש הממשלה, אשר ממונה על ידי הנשיא שבוחר לתפקיד את האדם בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה מבין חברי הכנסת המכהנים. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, וחייבת בתמיכת הכנסת. המסמך הרשמי הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל המשתמש במונח דמוקרטיה ביחס למדינת ישראל הוא בג"ץ קול העם, בו נאמר כי אין לממשלה זכות לסגור את עיתון קול העם בשל היותה של ישראל מדינה דמוקרטית.
הכנסת היא הרשות המחוקקת המורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת שנבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים (או פחות במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה) על ידי אזרחי המדינה, בני 18 ומעלה. הנשיא ממנה את אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, אך הכנסת היא זו שנותנת אמון בממשלה, וגם זו שיכולה להביע אי-אמון בה על ידי הבעת אמון (ברוב חבריה) בממשלה חדשה אשר תכנס לתפקידה בתום ההצבעה.
שיטת ההצבעה לכנסת היא שיטה יחסית-ארצית. ההצבעה בבחירות לכנסת מתבצעת על פי רשימה שמית שמגישה כל מפלגה (או כל קבוצה של מפלגות) בה בוחר כל אזרח לתמוך. כל רשימה, שקיבלה קולות בשיעור העולה על אחוז החסימה, תזכה למספר מושבים באופן יחסי לשיעור הקולות לו זכתה. לקראת הבחירות לכנסת ה-13, הועלה אחוז החסימה מ-1% ל-1.5%, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוחלט להגדילו ל-2% ובמרץ 2014 הוחלט להגדילו ל-3.25%.
בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות לבחירה ישירה, ובוצעה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות מפלגה, כך שכל אזרח יצביע בשני פתקים – אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים, ולא על ידי הנשיא. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציונית ולכן בוטלה.
למרות שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד הנקבעים על ידי הכנסת ומקבלים מעמד מיוחד.
נשיא המדינה
בישראל, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, לנשיא תפקיד ייצוגי בעיקרו, הוא מסמל את אחדות העם והוא העומד בראש המדינה. לנשיא סמכויות אחדות בתחום הטקסי, כגון חתימה על חוקים, הסמכת שגרירים של ישראל וקבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים. הנשיא משתתף בטקסים רשמיים של המדינה ומייצג אותה כלפי חוץ.
סמכות מעשית חשובה של הנשיא היא הסמכות לחון אסירים ולקצוב את עונשם של אסירי עולם. בדרך כלל זהו הליך מנהלי שגרתי, אך לעיתים נקלע הנשיא ללחצים פוליטיים לשחרורם של אסירים מסוימים, כגון יהודים שהורשעו בטרור ו/או מחבלים ערבים במסגרת עסקות שבויים.
סמכויות נוספות בידי נשיא המדינה הנובעות מחוק יסוד הממשלה, כלולה בסמכות שהוענקה לנשיא להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת (זהו, על פי רוב, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת), משנדרשת הקמת ממשלה חדשה: לאחר בחירות, הבעת אי אמון בממשלה, התפטרות ראש הממשלה או הממשלה. סמכות זו, המוכרת ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, יש בה שיקול דעת והיא נעשית לאחר התייעצות עם סיעות הכנסת ולפי הערכה אישית של הנשיא מיהו בעל הסיכויים הטובים ביותר להקמת ממשלה.
הרשות המבצעת
ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם (באישור הכנסת) ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. שני לראש הממשלה הוא ממלא מקום ראש הממשלה אשר לו סמכויות סטטוטוריות, בעיקר בעת היעדרותו של ראש הממשלה, בניגוד לתפקיד סגן ראש הממשלה אשר הוא תפקיד סמלי בלבד.
מאז שנת 1968 מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות חוק יסוד: הממשלה.
במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה של ראש הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית, אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה.
במרבית שנות המדינה (וגם כיום) מוטלת הקמת הממשלה על ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על ידי רוב הסיעות בכנסת. להקמת הממשלה נדרש ראש הממשלה לקבל את אמון רוב חברי הכנסת, ולכן טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. עם זאת, היו מספר מקרים יוצאי דופן בהם מונו אנשים מקצועיים לתפקיד שרים ולא חברי כנסת. כמו כן, היו מקרים בהם התפטרו שרים מחברותם בכנסת, על מנת לפנות מקום לחברי כנסת בתחתית הרשימה המפלגתית שלהם. החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת, שראשי המפלגות הגדולות (ליכוד ועבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה.
הממשלה הנוכחית היא הממשלה ה-37. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה.
הרשות המחוקקת
שמאל|ממוזער|250px|משכן הכנסת
הכנסת היא הפרלמנט – הגוף המחוקק במדינת ישראל. היא קיבלה את שמה משמה של אספת זקני העם היהודי בתקופת הממשל הפרסי בארץ ישראל – הכנסת הגדולה. בכנסת חברים 120 חברים, אשר נבחרים אחת לארבע שנים בשיטת בחירות יחסית. בראש הכנסת עומד יושב ראש הכנסת, שנבחר לתפקידו מקרב חברי הכנסת, והוא לרוב בא מהמפלגה החזקה שבקואליציה.
תפקידה המרכזי של הכנסת הוא החקיקה, ובתחום זה השיגה הכנסת יבול רב, בדמותם של חוקי מדינת ישראל. ראו בעניין זה: החקיקה בישראל.
הכנסת הראשונה נבחרה כאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. הכנסת הראשונה נבחרה כמוסד שהיה אמור לכונן חוקה למדינה, אולם באותו מושב הוחלט שלא לכונן אותה מיידית, אלא לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן. ייתכן שזו הייתה טעות, מאחר שעד היום ניטשים ויכוחים מרים על זכויות האדם בישראל בעיקר בנושאי דת וזכויות הפרט.
בבחירות לכנסת רשאי להצביע כל אזרח ישראל שמלאו לו 18 שנים עבריות. כל אזרח שמלאו לו 21 שנה רשאי להיות מועמד לכנסת, למעט עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא. על אנשי מערכת הביטחון שפרשו חלה תקופת צינון המעוגנת בחוק הבחירות לכנסת.
החלטותיה של הכנסת, כגון אישורו של חוק או הצבעת אי אמון, מתקבלות באמצעות הצבעה במליאת הכנסת. ההחלטה מתקבלת בקולותיהם של רוב חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה, ולעיתים מדובר במספר חברי כנסת קטן להפליא. בנושאים מסוימים, כגון שינוי חלק מחוקי היסוד, נדרש רוב של 61 חברי כנסת.
הרשות השופטת
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה להיכל המשפט בחיפה, שהוא בין המודרניים והמפוארים במבני מערכת בתי המשפט בישראל
מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי כמו גם במעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מעצם היות המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית. במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.
בית משפט היא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. בישראל פועלת מערכת בתי המשפט האזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי משפט מינהליים. ליד בתי המשפט פועלת מערכת ההוצאה לפועל.
ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז – "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.
חלופות לשיטת הממשל
לדעת אנשי אקדמיה ובכירים פוליטיים בהווה ובעבר לשיטת הממשל בישראל חסרונות רבים. לדעתם היא איננה מייצגת דיו את ציבור הבוחרים, איננה מבטיחה יציבות שלטונית לאורך טווח, מקדשת את שלטון הסקטורים הקטנים, פותחת פתח לסחטנות פוליטית ומקשה על יישום תוכניות והחלטות ממשלה. המרכז הישראלי להעצמת האזרח מפעיל את הפורום לייצוב הממשל אשר מאגד נבחרי ציבור בעבר ובהווה מומחים מהאקדמיה ואנשי עסקים מובילים, הנרתמים למהלך ציבורי לשינוי וייצוב שיטת הממשל והבחירות. זאת מתוך אמונה כי ממשל יציב, חזק ובעל יכולת תכנון וביצוע לטווח ארוך, יהיה מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות ויאפשר שגשוג כלכלי וביטחון אישי. המרכז מקדם באמצעות קמפיין בשם "זו השיטה גאון", ארבע נקודות מרכזיות לשינוי שיטת הבחירות: שילוב בין בחירות ארציות לאזוריות, העלאת אחוז החסימה, הצעת אי אמון בממשלה וכן הגבלת מספר השרים בממשלה. עקרונות אלו סוכמו ואושרו על ידי השר ישראל כ"ץ, יו"ר ועדת המשילות של הכנסת וכן נציגי קדימה והעבודה.
ראו גם
הפרדת רשויות בישראל
הבחירות לכנסת
רשימת מפלגות בישראל
קישורים חיצוניים
הפורום לייצוב הממשל מייסודו של המרכז להעצמת האזרח.
מבנה השלטון בישראל, מצגת באנציקלופדיה ynet.
.
שינוי שיטת הממשל, באתר תנועת לאו"ר.
הפורום לתיקון שיטת השלטון בישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
אברהם דיסקין ועמנואל נבון, תיקונים בשיטת הבחירות והממשל: חיזוק המשילות והייצוגיות, פורום קהלת, כסליו תשעז – דצמבר 2016.
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: פוליטיקה
קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט
קטגוריה:שיטות ממשל | 2024-09-18T16:30:05 |
מדע המדינה | מדע המדינה הוא תחום ידע אקדמי החוקר היבטים שונים של התנהגות המדינה, השלטון והממשל מאז היווסדם בעולם העתיק ועד ימינו אנו. יחד עם זאת, מרכז הכובד המחקרי של מדע המדינה הנהוג באוניברסיטאות רבות הוא התייחסות לדפוסי השלטון והמשטר של המדינה המודרנית.
גבולותיו המחקריים של התחום כמדע
במדע המדינה נחקרות גישות פוליטיות ומבנים של חברות גדולות, על בסיס ההגדרה של מושג המדינה, כפי שהוצעה על ידי אפלטון. זאת בשילוב עם ההגדרה המודרנית של המושג, רעיונות מתחומים אחרים במדעי החברה והרוח, ואידאולוגיות פוליטיות-כלכליות-חברתיות-תרבותיות שונות. מבחינת רמות הניתוח של ההתנהגות הפוליטית, המתייחסות לסביבה הפנימית ולסביבה החיצונית של המדינה, התחום מתמקד בעיקר בשלטון בצורתו המודרנית כמדינה. ואף מתרחב גם ליחסים בתוך המדינה כפי שנקבעים על ידי הממשל והחברה וביחסי הגומלין שביניהם. כמו-כן, באופן רחב יותר גם ביחסים בין מדינות. לשם המחשה, התחום כולל בין היתר, את תתי-התחומים הבאים: פוליטיקה השוואתית, תורת המשטרים, מנהל ציבורי, מחשבה מדינית, היסטוריה פוליטית, כלכלה פוליטית ויחסים בין לאומיים.
מאפייני התחום
מדע המדינה הוא אחד מתחומי המשנה של מדעי החברה. המחקר האקדמי של התחום מאופיין בריבוי אסכולות, וכנגזרת מכך, בריבוי שיטות מחקר. הסיבה לכך היא, חוסר הסכמה בסיסי על מהי פוליטיקה. חילוקי דעות באשר להגדרת התחום הנחקר, מוליכים לחילוקי דעות בהגדרת תחום המחקר. כך בשפה האנגלית יש המעדיפים להשתמש בשמות "לימודי הפוליטיקה" (Political Studies) או "חקר הפוליטיקה" (Political Research), משום ש"מדע המדינה" טומן בחובו הכרעה עקרונית סביב גישה מסוימת.
למדע המדינה נגיעה לתחומים רבים, כיוון שהוא עוסק בקביעת מדיניות חברתית, משפטית, כלכלית ובשורה רחבה של נושאים אחרים המשפיעים על אזרחי המדינה, ביטחונם ורווחתם. מדע המדינה אומד את הצלחת הממשל והמדיניות אותו הוא מכתיב בשורה של תחומים ספציפיים, על ידי בחינה של גורמים רבים כדוגמת: משפט, רווחה חומרית ושלום. בעוד שהיסטוריונים בוחנים את העבר ומנסים להסבירו, אנשי מדע המדינה מנסים להבהיר את מצב הפוליטיקה העכשווית ולחזות את השלכותיה על העתיד.
מדע המדינה הוא מדע מורכב, מאחר שהוא מכיל בתוכו חקר קבוצות רבות המשתתפות בתהליך הפוליטי, בין אם הציבור, מדינאים ופוליטיקאים, קבוצות אינטרס, אנשי תקשורת המשפיעים על דעת הקהל ובנוסף כל מדינה היא מקרה ייחודי שנוצר מאינספור סיבות ייחודיות לה וקשה לגזור מסקנות חד משמעיות כמעט בשום תופעה. חקר מדע המדינה מתבצע על ידי ניתוח שורה ארוכה של נתונים ומקורות, כדוגמת נתוני הצבעה וניתוח דפוסי הצבעה במדינות שונות. חקר דעת הקהל על פי פרמטרים שונים, כדוגמת רפורמות בביטוח לאומי או מדיניות חוץ. וגם, תפקידי המוסדות הנבחרים כמו הקונגרס של ארצות הברית או הכנסת בישראל, בית המשפט העליון ומוסדות רבים אחרים המשפיעים על רווחתו של האזרח ו/או התושב. בפוליטיקה קיימים אינטרסים רבים שלעיתים מנוגדים זה לזה, ותהליך קבלת ההחלטות מושפע מתהליכים אלו. לכן, יש הרואים את מדע המדינה כדוגמה מעשית של תורת המשחקים.
תולדות חקר המדינה
חקר המחשבה הפוליטית ראשיתו בעת העתיקה. הן אפלטון והן אריסטו פיתחו עוד בימי יוון העתיקה תאוריות להסבר החיים הפוליטיים וניסו לתאר את סוג השלטון הטוב. המחקר התקדם באופן הדרגתי בימי הביניים, תקופת הרנסאנס ועידן הנאורות עם התפתחות תפיסות שלטון דתיות הקושרות את השלטון בכנסייה. בהמשך נותק הקשר הרעיוני לכנסייה והתפתחו תפיסות חילוניות וליברליות כמו האמנה החברתית אצל הוגים כתומאס הובס, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו וברוך שפינוזה ותפיסות שמרניות של הוגים כאדמונד ברק, ג'ון סלדן וז'וזף דה מסטר. בעידן המודרני החלה התפתחות הדיספלינה המדעית של התחום כאשר שיטות מחקר כמותיות ואיכותיות ביקשו לבסס מסקנות במחקר על בסיס ראיות לוגיות או אמפיריות. במאה ה-20 התפתח התחום והסתעף להתמחויות על פי מדינות או אזורים (לדוגמה חקר צרפת או חקר המזרח התיכון) וחקר תתי תחומים כמו יחסים בינלאומיים, מדיניות ציבורית, דמוקרטיה, מנהל ציבורי, כלכלה פוליטית ועוד. בעקבות הרחבת תחומי המחקר של מדע המדינה וענפיו התחום החל להשיק עם יותר ויותר תחומי מחקר, כגון סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, משפטים, כלכלה, גאוגרפיה, תקשורת ועוד.
תחומי מחקר במדע המדינה
תחומי המחקר העיקריים במדע המדינה הם:
פוליטיקה השוואתית – תחום מחקר המשווה וממיין בין צורות שונות של ממשל בסביבות שונות.
מחשבה מדינית - תחום מחקר המתמקד בחקר הפילוסופיה המדינית.
יחסים בינלאומיים – תחום מחקר המתמקד בחקר הדינמיקה של יחסים בין מדינות.
כלכלה פוליטית - תחום מחקר הבוחן את נקודות המפגש שבין כלכלה ופוליטיקה, וכן כלכלה פוליטית בינלאומית .
מינהל ומדיניות ציבורית - תחומי מחקר העוסקים בחקר קביעת המדיניות במגזר הציבורי, יישומה וניתוחה.
ביטחון לאומי - תחום מחקר המתמקד בחשיבה אסטרטגית-ביטחונית ברמת המדינה.
משפט ציבורי - ענף משפטי המסדיר את היחסים בין יחידים (אזרחים, חברות) לבין המדינה.
מתודולוגיה פוליטית - חקר השימוש בשיטות כמותיות למדידת מדדים פוליטיים, בדומה לאקונומטריקה.
לקריאה נוספת
.
קישורים חיצוניים
מילון למונחי מדעי המדינה של האקדמיה ללשון העברית.
הערות שוליים
* | 2024-05-29T20:55:34 |
קוביזם | ממוזער|שמאל|200px|שלושה מוזיקאים (1921), מאת פבלו פיקאסו.
קוביזם (Cubism) הוא סגנון אוונגרדי באמנות שיצר מהפכה בציור ובפיסול האירופי בתחילת המאה העשרים. הקוביזם אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. תנועה זו חוללה מהפכה בכך שדחתה מעליה דחייה גמורה של מסורת הנטורליזם בציור ובפיסול.
הקוביזם החל בשנת 1906 בעבודתם של שני ציירים: הצרפתי ז'ורז' בראק והספרדי פבלו פיקאסו, שחיו באותה עת ברובע מונמארטר בפריז. הם נפגשו ב-1907 והמשיכו לעבוד בקשר הדוק עד לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הקוביזם פרח עד שנות העשרים של המאה ה-20, ואמניו המשיכו להשתמש במוטיבים קוביסטיים גם בהמשך.
מקור השם "קוביזם" הוא במילותיו של מבקר האומנות הצרפתי לואי ווסל. כאשר ראה בשנת 1908 את יצירותיו של בראק אשר הוצגו בתערוכה בפריז, ווסל אמר כי היצירות המכילות צורות גאומטריות מופשטות בנויות מ-"קוביות". המושג זכה לתפוצה רחבה, אך שני יוצריו של סגנון זה נמנעו מלהשתמש בו.
הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "העלמות מאביניון" של פיקאסו. זה קוביזם אנליטי, האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעה מהפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה הממחישים את הקוביזם ביצירתו של פיקאסו הם: "אישה עם מניפה", "איש עם מקטרת". שלב מאוחר יותר בעבודתו מציג סוג אחר של קוביזם - קוביזם סינתטי. סגנון בו הדימוי המצויר 'מורכב מחדש' מצורות גאומטריות.
בעקבות הקוביזם, התפתחו האורפיזם, האמנות האבסטרקטית, והפוריזם.Alfred H. Barr, Jr., Cubism and Abstract Art, New York: Museum of Modern Art, 1936 כתגובה אליו התפתחו הפוטוריזם, הסופרמטיזם, דאדא, הקונסטרוקטיביזם, הוורטיציזם, דה סטייל, וארט דקו.John Golding, Cubism: A History and an Analysis, 1907-1914, New York: Wittenborn, 1959.
השפעות על התפתחות הקוביזם
הקוביזם התפתח תחת השפעתם של שני גורמים עיקריים: ציוריו התלת־ממדיים של סזאן והפיסול הפרימיטיבי (איברי ואפריקאי): ציוריו של סזאן השפיעו על התפתחות הקוביזם מכיוון שהתבצע בהם מעבר מנקודת מבט אחת למספר נקודות הסתכלות, כאשר בציורים מאוחרים החל סזאן מפרק את משטחי הצבע ומרכיב אותם מחדש כחלקים עצמאיים - קצעים ("קצעים" הם משטחי הצבע הגאומטריים שמהם נבנות הצורות התלת־ממדיות). הפיסול האיברי השפיע על הקוביזם בכך שבהשפעתו, הקוביזם התנתק מהדמות המסורתית והחל מעצב באופן חופשי דמויות אדם.Daniel Robbins, Sources of Cubism and Futurism, Art Journal, Vol. 41, No. 4, (Winter 1981)
לבראק ופיקאסו הצטרפו ג'ן מצינגר, אלבר גלייזס, רובר דלונה, הנרי לה פוקונייה, אלבר גלייזס, חואן גריס ופרנאן לז'ה. הם הציגו בתערוכה הבינלאומית שהתקיימה ב-Galerie Dalmau וכן בסלון הסתיו, שהתקיים ב'גרן פלה' (Grand Palais). תערוכות אלו עוררו סערה פוליטית, בעקבות מימונן בכספי ציבור. רעיונות קוביסטים רחבים משל הזרם המרכזי בקוביזם הובעו ביצירותיהם של אמני "Salle 41" ו-"Salon des independants", אשר ביניהם נמנו פרנסיס פיקבייה, האחים ג'ק ויון, מרסל דושאן.
ארבעת שלבי הקוביזם
הקוביזם מופיע בצורות שונות ונוהגים לפרק את התפתחותו לארבעה שלבים, בסדר הבא:
השלב הראשון - הקוביזם הפיסולי או הקוביזם האפריקני
טקסט=Les Demoiselles d'Avignon.jpg|ממוזער|העלמות מאביניון מאת פבלו פיקאסושלב הקוביזם הפיסולי הוא השלב הראשון של הקוביזם והוא התרחש בין השנים 1907–1909. לציורי הקוביזם הפיסולי יש אופי סכמתי ונוקשה, המנותק מהמסורת המערבית המכתיבה מה יפה ומה נכון. הדמויות בנויות מצורות גאומטריות זוויתיות, שנפחן מודגש בעזרת משחקים של אור וצל. האובייקטים והדמויות המתוארים שומרים על נפחיות המזכירה פסלים ומסכות מחוף השנהב וממושבות אחרות במערב אפריקה אשר שימשו מקור השראה לציור בתקופה זו. בגלל הנפחיות המזכירה פסלים ובגלל מקורם נקרא השלב הזה "קוביזם פיסולי" או "קוביזם אפריקני".
דוגמאות לקוביזם אפריקני יכולות להיות למשל: "שלוש נשים" מאת פיקאסו, שם הוא מבדיל בין הדמויות לרקע, והופך משהו מפתה כמו זונות, נערות ליווי, למשהו מעורר חלחלה, וולגרי ולא מובן. דוגמה נפוצה יותר ל'קוביזם הפיסולי' או ל'קדם קוביזם' הוא 'העלמות מאביניון (1907). ציור זה המתאר דמויות מבית זונות, לועג למעשה להשגבת הערום הנשי באמנות הקלאסית. בדומה לציור הפוביסטי, קיימת בו אבדן הפרספקטיבה, והדמויות לכאורה מזדקרות מחוץ ליצירה, וכאילו אפשר לבחון אותן בתלת מימד. כמו כן, הצבע אינו טבעי והאור אינו עקיף. אבל שלא כמו בציור הפוביסטי, הציור דוחה כל הנאה חושנית.Cooper, Douglas (1970). The Cubist Epoch. London: Phaidon in association with the Los Angeles County Museum of Art & the Metropolitan Museum of Art.
השלב השני - הקוביזם האנליטי
"הקוביזם האנליטי" פרח בין השנים 1909–1910, והוא השלב השני של התפתחות הקוביזם. הוא נקרא כך מכיוון שהוא מעביר את הצורות והעצמים תהליך מפותח של ניתוח (אנליזה). קוביזם זה שונה מהקודם בהתמוגגות הצורות זו בזו, באופן שכל צורה נפתחת ומתמזגת עם רעותה ועם הריק שבחלל האופף אותה. בקוביזם זה עברו הדמויות ואבריהן תהליך טכני של ניתוח ופירוק לקצעים, ואז הרכבתם של הקצעים מחדש. יש נטייה למונוכרומיות, עדיין קיימים נפחיות ומוצקות, ועדיין יש הבדל בין הרקע לדמות, דבר הנוצר בעזרת שימוש בגוונים שונים שמפרידים בין האובייקטים. מגמת הפירוק ניתחה את האובייקט וגרמה לאיבוד הדרגתי של הנפחיות. ממוזער|שמאל|200px|דיוקן וולראד (1910), מאת פבלו פיקאסו
שלב זה בקוביזם היה תוצאה של הפריה הדדית בין פיקאסו לבראק, ועורר ביקורת קשה מצד חוגי האמנות. דוגמה בולטת של שלב זה הוא 'בתים בלסטק' מאת בראק. זהו ציור קודר המתאר בתים על רקע נוף הררי. ההרים והבתים מעוצבים כמעין גושים קמאיים, איתנים ותלת־ממדיים. הם נראים כמשובצים בחידת הרכבה של צורות בעלות בליטות וזיזים. דוגמה נוספת היא דיוקנו של 'דניאל הנרי קגולר'. דמות זו היא ערטילאית כרוח רפאים. קיימים בה רק סימני הכר של הדמות, כגון הידיים, כפתור ושרשרת שעון, הנמצאים בציור כדי לרמוז לדמות. למעשה מרכיבי הצורה פורקו לגורמיהם והורכבו מחדש במערך שונה -שלא על מנת לסכם את עיקר מהותו באורח מקיף וכולל, אלא על מנת ליצור אותו בשנית כתמונה. התמונה היא האובייקט ולא הדמות או העצם שבה הם הנושא. Christopher Green, Cubism and its Enemies, Modern Movements and Reaction in French Art, 1916–28, Yale University Press, New Haven and London, 1987
השלב השלישי - הקוביזם הסימולטני
"הקוביזם הסימולטני" או "ההרמטי", 1911–1912, היה השלב השלישי בהתפתחות הקוביזם. שלא כמו הקוביזם האנליטי נחשב לאמנות ריאליסטית מכיוון שנשמרה זיקה קלושה אמנם לדמות המוצא -בשלב זה אף הרמזים לדמות נעלמים. קיימת השטחה מוחלטת של הציור שנוצרה על ידי השתלטות הקצעים על כל השטח, דבר שגרם להיעלמות האובייקט מהעין. יש ניסיון לתאר בו בזמן את האובייקטים מכל הכיוונים. הציורים מונוכרומיים, האובייקטים מפורקים לקצעים, הקומפוזיציות סגורות והרמטיות. הקוביזם נקרא הרמטי בגלל הקומפוזיציות הסגורות וההרמטיות, והוא נקרא קוביזם סימולטני מכיוון שהוא מנסה לתאר את האובייקטים מכמה זוויות ראייה סימולטנית.
ממוזער|גרניקה (1937)
השלב הרביעי והאחרון- הקוביזם הסינתטי
"הקוביזם הסינתטי", בין השנים 1912–1914, השלב הרביעי והאחרון של הקוביזם, אופיין בשילוב בין פריטים מציאותיים לבין הקומפוזיציה האנליטית או ההרמטית. בתחילה שולבו בציור אותיות או ספרות, ולאחר מכן גם אובייקטים ממשיים שהודבקו כקולאז' (כגון: גזרי עיתונים או פיסות של נייר טפטים צבעוני). בציורים ישנם קצעים, זוויתיות, ושימוש באחת משתי הקומפוזיציות, האנליטית או הסימולטנית (ההרמטית). הקוביזם הסינתטי (משולב) נקרא כך בגלל השילוב בין פריטי המציאות לקומפוזיציה האנליטית או ההרמטית. למשל ב-'טבע דומם עם מושב קלוע של כיסא' (1911) מודבקת שעוונית שעליה הודפס בייצור חרושתי דגם מושב קלוע של כיסא. קולג' לעגני זה קורא תגר נגד הציור המערבי הממוסד ומגלם את הקוביזם הסינתטי.Mark Antliff and Patricia Leighten, A Cubism Reader, Documents and Criticism, 1906–1914, The University of Chicago Press, 2008
גֶרְנִיקָה (Guernica) היא אחת מיצירות האמנות הקוביסטיות המפורסמות ביותר של פבלו פיקאסו. היא צוירה בשנת 1937, כתגובה להפצצת העיירה הבסקית גרניקה ב-26 באפריל 1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, על ידי הנאצים. הציור הוצג בפתח ביתנה של ספרד הרפובליקאית בתערוכה העולמית של פריז (1937).
הקוביזם בשאר ענפי האמנות
ממוזער|Raymond Duchamp-Villon, 1912, La Maison Cubiste (Cubist House) at the Salon d'Automne
פיקאסו היה גם פסל וב-1909 הוא פיסל 'ראש של אישה' בברונזה, שהוא פסל שבו ניכרת האנליזה הקוביסטית. בעקבותיו פעל אלכסנדר ארכיפנקו, שפיסל 'אישה מתהלכת'. בעקבותיהם פעלו רמון דושן ויון (אשר עיצב את 'הבית הקוביסטי'), ז'אק ליפשיץ, הנרי לורנס ואוסיפ זאדקין.
הקוביזם השפיע רבות על האדריכלות המודרנית. בשדה האדריכלות ניכרת השפעת הקוביזם בנושא הפירוק וההרכבה מחדש של שלושת הממדים, והיעלמות אשליות הפרספקטיבה. הוא איפשר להניח מרכיבים שונים האחד על גבי השני, על ידי שימוש בצורות גאומטריות פשוטות ובבניית חלקם באופן שקוף. רעיון פישוט הצורות אומץ ביצירותיהם של פטר ברנס ולטר גרופיוס. בין האדריכלים הבולטים ניתן למנות את לה קורבוזיה, אשר עיצב את הבניין בשנדיגר.
השפעת הקוביזם ניכרת אף בספרות: גרטרוד שטיין משתמשת בחזרתיות ובמשפטים החוזרים על עצמם, למשל ברומן 'היווצרות האמריקאים' (1906-8). ב-'בבוא מותי' לויליאם פוקנר (1930) קיימים מרכיבים קוביסטיים. המשוררים המקושרים עם הקוביזם הם גיום אפולינר, בלז סנדררס, ז'אן קוקטו, מקס ז'אקוב, אנדרה סלמון ופייר רברדי.
ממוזער|Le Corbusier, Centre Le Corbusier (Heidi Weber Museum) in Zürich-Seefeld (Zürichhorn)
ראו גם
אורפיזם (אמנות)
פבלו פיקאסו
ז'ורז' בראק
רובר דלונה
חואן גריס
פרנאן לז'ה.ממוזער|Le Corbusier, Assembly building, Chandigarh, India
לקריאה נוספת
קוביזם, מאת: גנטפיהרר-טריר, אן, הוצאת ספרי טאשן
Cox, Neil, Cubism A&I, Phaidon Press; 4th edition, 2000.
Braun, Emily, Rabinow, Rebecca, Cubism: The Leonard A. Lauder Collection, Metropolitan Museum of Art, 2014.
Braun, Emily, Cowling, Elizabeth, & 2 more, Cubism and the Trompe l'Oeil Tradition, Metropolitan Museum of Art, 2022.
קישורים חיצוניים
סרט על הקוביזם (ועל פיקאסו)/ פאבלו פיקאסו - מייסד הקוביזם | אמנות חזותית לכיתות ז,ח,ט/ שם המורה: נחל סולמי.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסכולות באמנות | 2024-10-01T00:44:43 |
סנדרו בוטיצ'לי | שמאל|ממוזער|290px|הערצת שלושת המאגים
אלסנדרו די מריאנו די ואני פיליפפי (באיטלקית: Alessandro di Mariano di Vanni Filipepi, המוכר יותר בכינויו סנדרו בוטיצ'לי (באיטלקית: Sandro Botticelli); 1 במרץ 1445 – 17 במאי 1510) היה צייר איטלקי מתקופת הרנסאנס האיטלקי המוקדם. בוטיצ'לי השתייך לאסכולה הפלורנטינית, אשר פעלה תחת פטרונותו של לורנצו דה מדיצ'י. תקופה זו הוגדרה על ידי ג'ורג'ו וזארי פחות ממאה שנים מאוחר יותר ב"חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" כתור הזהב. המוניטין של בוטיצ'לי היה נמוך עד סוף המאה ה-19, כשרק אז ראו ביצירותיו ייצוג של הקו העדין שאפיין יצירות מתקופת הרנסאנס המוקדם. בין יצירותיו המפורסמות הולדת ונוס והפרימוורה.
ביוגרפיה
תקופת ילדותו ונעוריו
בוטיצ'לי נולד בעיר פירנצה, ובדומה לאמנים נוספים מתקופת הרנסאנס, עיקר המידע על חייו שאוב מספרו של ג'ורג'ו וזארי "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר". כינויו של בוטיצ'לי דבק בו דרך אחיו הגדול, ג'ובאני, אשר כונה בוטיצ'לו (שמשמעו באיטלקית חבית קטנה). ככל הנראה ב-1462, בעקבות עניינו של בוטיצ'לי בציור, שלחו אביו להתמחות בבית המלאכה של פרה פיליפו ליפי, שנחשב לאחד המאסטרים הנערצים בפירנצה. השפעתו של פיליפו על בוטיצ'לי ניכרת באופי העדין והמפורט של יצירותיו, אך ניתן למצוא השפעות נוספות ממזאצ'ו ויצירותיו המונומנטליות.
כבר ב-1470 עבד בוטיצ'לי עצמאית ופתח בית מלאכה משלו. עבודותיו משכו אישים מהמשפחות הפלורנטיניות הגדולות, בהן משפחת מדיצ'י.
בשנת 1472 צייר זוג ציורי טמפרה על לוח עץ בנושא יהודית והולופרנס: שובה של יהודית לבתוליה וגילוי גופתו של הולופרנס. למרות גודלם הקטן, שני הציורים הם יצירות מופת אמיתיות בשל מורכבות הקומפוזיציה, תשומת הלב לפרטים זעירים ובחירה נכונה של התפאורה השונה לכל סצנה.
שנות בגרותו
בין 1481 ל-1482 הוזמן לרומא על ידי סיקסטוס הרביעי, שרצה שיצטרף לקבוצת אמנים שעבדו על פרסקות בקפלה הסיסטינית. ניסיון זה השאיר חותם על עבודותיו המאוחרות, והביא לו פרסום ותהילה. בסתיו 1481 חזר לפירנצה, ובמהלך עשור זה (1489-1480) היה בוטיצ'לי פעיל מאוד ויצר מספר רב של יצירות, ביניהן הטונדו מדונה דל מגניפיקט, תמונתו המפורסמת ביותר של הבתולה. לאחר חזרתו מפירנצה כתב בוטיצ'לי דברי פרשנות לתופת, מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה, יצירה שהשפיעה עליו רבות.
בראשית שנות התשעים של המאה ה-15, הגיע לפירנצה נזיר דומיניקני בשם ג'ירולמו סבונרולה, אשר החל להטיף בכנסיות לחזרה בתשובה. סבונרולה שהיה מטיף קיצוני, פעל בפירנצה כשש שנים. במהלך שנים אלו הטיף לצניעות, למוסר, לחזרה לערכים הנוצריים ולאמונה באל. בהתייחס לתחום האומנות, ביקר סבונרולה את האמנים ואת אמנותם החילונית והפאגאנית, וקרא לניצול הכישרון הטבעי של האמן לטובת הנצרות. בתקופה זו ניכר כי חל שינוי סגנוני ביצירותיו של בוטיצ'לי, שנעשו דתיות מאוד, אך קיימת מחלוקת בספרות באשר לתפקיד שמילא בכך סבונרולה ועד כמה היה הצייר אחד מחסידיו.
יצירותיו הגדולות
הערצת המאגים
צויר בסביבות 1475. ציור זה היה בקפלה בסנטה מריה נובלה. היסטוריונים מאוחרים יותר תיקנו את וזארי ואמרו שהדמויות בציור היו פרשנים של החוג הנאו-אפלטוני של מרסלו פיסינו. האיש בצהוב מימין הוא כנראה דיוקנו העצמי של האמן. מטרת הציור הייתה כנראה מתן כבוד, במיוחד בציור חברי משפחת מדיצ'י כשלושת החכמים. חג ההתגלות הנוצרי היה נושא מוכר מאוד בציור הפלורנטיני של אותו זמן ובוטיצ'לי כבר יצר שתי גרסאות לכך.
שמאל|ממוזער|250px|פרימוורה
פרימוורה
"לידת האביב", 1480 לערך. זוהי עבודה שגרמה להיסטוריונים לאמנות רבים לחפש פירוש משכנע של האיקונוגרפיה (תיאור בסמלים ודימויים). הפירוש העקבי ביותר הוא שפרימוורה היא תיאור של מלכות ונוס. הנאו-אפלטוניזם (מיזוג בין הנצרות לבין הרעיונות הקלאסיים, הנשענים על תורת האידיאות של היופי של אפלטון - זוהי תפיסה פילוסופית שהטביעה את חותמה על המחשבה של המאה ה-15) בא לידי ביטוי ביצירה זו בשילוב בין יסוד חומרני וגופני - נשים חושניות - לבין הרוחני, המיסטי: מלאך בשמיים. ביצירה דמויות רבות: (מימין לשמאל) אל הרוח אוחז בנימפה, שהופכת לאחר מכן לאלת האביב, פלורה (מצוירת לידה). היצירה היא מעין סיפור בהמשכים. במרכז היצירה ניתן להבחין בונוס - אפרודיטה, לבושה בצבעים סימבוליים, כחול ואדום, המסמלים קדושה בסכמטיזם של ימי הביניים. מסביבה הילה שנוצרת על ידי ענפי העצים, מושכת את עין הצופה ומדמה את ונוס למריה הקדושה. ונוס מסמלת גם את חודש אפריל, חודש האביב, ואת ההומניזם - אחד העקרונות העיקריים ברנסאנס. מעליה קופידון, במראה של תינוק שמזכיר את ישו. שלוש הגראציות הרוקדות הן שלוש החאריטות, וניכרת התנועה המיוחדת של גופן והדרך בה צייר אותן בוטיצ'לי. משמאל - הרמס, שליח האלים.
פלאס והקנטאור
ממוזער|200px|פלאס והקנטאור
1482 לערך. הפירוש המשכנע ביותר לציור זה סובב סביב תפיסת המוסריות, הקונפליקט בין מוסריות לפשיעה. כמה משכילים העדיפו לפרש את הציור במונחים פוליטיים וראו בכך ביטוי לכישרונו הדיפלומטי של לורנצו היפה כניצחון של בני מדיצ'י על הפאצ'י. התאמת הציור למשפחת דה-מדיצ'י מקבלת אישור מטבעות היהלומים השזורות, שמקשטות את שמלת הבתולה. הנאו-אפלטוניזם בא לידי ביטוי ביצירה זו בכך שגם כאן ישנו שילוב של העולם הפיזי והרוחני. מצד אחד - הבתולה, ומצד שני, המיסטי והמטאפיזי - הקנטאור.
ממוזער|420px|שמאל|הולדת ונוס
הולדת ונוס
ציור זה צויר כנראה כמה שנים לאחר "פרימוורה".
גם כאן, כמו ב"פרימוורה", יש אזכור ספרותי כמו מזמור לוונוס של הומרוס, ולשירה של אובידיוס. זהו אותו אקלים תרבותי מעודן שצמח בפרימוורה. גם ביצירה זו מופיע מוטיב הנאו-אפלטוניזם. במרכז הציור ונוס, בתוך צדפה גדולה, ולידה אישה נוספת – הדמויות הפיזיות. מצד שני - העולם המטאפיזי – שתי דמויות: גבר ואישה בדמות מלאכים מרחפים מעל המים.
גם בציור זה, כמו ברבים מציוריו של בוטיצ'לי משמשת כמודל סימונטה וספוצ'י, קרובת משפחתו של הימאי המפורסם אמריגו וספוצ'י. ייתכן שבוטיצ'לי היה מאוהב בה, אך היא הייתה פילגשו של ג'וליאנו מדיצ'י, אחיו הצעיר של שליט פירנצה ופטרון האומנות לורנצו מדיצ'י.
גלריה
ראו גם
הבשורה שבמוזיאון קלווינגרוב בגלאזגו.
הבשורה שבגלריית אופיצי בפירנצה
לקריאה נוספת
סאנדרו בוטיצ'לי 1510 - 1444-45, מאת ברברה דימלינג, הוצאת ספרי טאשן
קישורים חיצוניים
*
*
קטגוריה:ציירים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:פירנצה: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:ילידי 1445
קטגוריה:נפטרים ב-1510 | 2024-09-30T09:18:28 |
חיברות | חִבְרוּת, או סוֹצְיָאלִיזָצְיָה, הוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד דפוסים, כללים וערכי תרבות בחברה בה הוא חי. תהליך החיברות הוא תהליך בסיסי ואף קריטי לעיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה.
תהליך החיברות מתחיל כבר בילדות, נמשך בגיל ההתבגרות, הבגרות, הזקנה וכך הלאה עד המוות. אין שלב בחיים בו תהליך החיברות נפסק והוא נחשב לתמידי.
חשיבות החיברות
הדברים הנחשבים למוסריים או מקובלים חברתית תלויים בהקשר התרבותי ולכן יש ללמוד אותם במהלך ההתפתחות.
היחידים בחברה נוטלים חלק במבנים ובמוסדות חברתיים וכך הם לומדים את כללי ההתנהגות והערכים הרלוונטיים לאותה חברה. דרך פעילות הגומלין עם הזולת מגבש לו היחיד זהות יחידנית. ההנחה הרווחת היא כי אם לא יבוצע תהליך החיברות או לא יצלח, תיפגע התפתחותו האישית והחברתית של היחיד. תהליך החיברות מייצג שני תהליכים משלימים של הנחלה של מורשת חברתית ותרבותית מצד אחד ופיתוח האישיות מהצד האחר. מההיבט הפונקציונלי ניתן לומר שתהליך החיברות ממלא פונקציות כמו הקניית כללי נוהג ומשמעת בסיסיים הרלוונטיים לתרבות בה היחיד חי, נטיעת שאיפות ויצירת זהות משפחתית, קבוצתית ומינית. מההיבט הקונפליקטואלי ניתן לומר שתהליך החיברות מלמד את היחיד את הדפוסים הקיימים בחברה ובשל כך מנציח, ברוב המקרים, סטריאוטיפים וריבוד חברתי ומגדרי ואף מונע בחלק מהמקרים ניעות חברתית ושינוי של מצב סטטוס. כמו כן, יכול להיות מצב בו החברה תשדר מסרים סותרים וזהו מצב היכול ליצור בלבול ושבירה של הערכים החברתיים.
סוכני חיברות
תהליך החיברות מתבצע על ידי קבוצות שונות בהן נתקל היחיד במהלך חייו בהקשרים החברתיים השונים. סוכני החיברות העיקריים:
משפחה - בשלב הילדות המשפחה היא סוכן החיברות העיקרי ביותר בשל היותה מרכז עולמו של הילד.
ילדים קטנים תלויים כמעט לחלוטין באחרים והאחריות לסיפוק צורכיהם נופלת כמעט תמיד על כתפי הוריהם ובני משפחה אחרים. לפחות עד לתחילת הלימודים בבית הספר המשפחה היא גם המנחילה להם את ערכיה, עמדותיה ודעותיה הקדומות של התרבות לגבי עצמם ולגבי הזולת.
בנוסף, המשפחה מעניקה לילדים גם עמדה חברתית. כלומר, ההורים מביאים את ילדיהם לא רק לעולם החומרי, אלא גם משבצים אותם בחברה מבחינת הגזע, האתניות, הדת והמעמד. בבוא הזמן יסודות אלה יהפכו לחלק מדימויו העצמי של הילד.
בית ספר - בגן הילדים ובבית הספר מתבצעת הרחבה של עולמו ותחומי העניין של היחיד. בבית הספר לומד הילד על הכללים החברתיים הקולקטיביים ביחס לתחומי החיים השונים.
קבוצת השווים - קבוצה חברתית המורכבת מבני אותו גיל ואותו סטטוס חברתי ותחומי עניין משותפים.
תקשורת המונים - אמצעי התקשורת משמשים כגורם חשוב בתהליך החיברות, בשל חשיפת מסרים שונים ומגוונים היוצרים השפעה עצומה על העמדות וההתנהגות בקרב ארצות רבות.
תהליך החברות
תהליך החברות מתחיל בשנות חיי האדם הראשונות בהתאם להתפתחות החברתית שלו.
למשחק תרומה חשובה לתהליך החברות משום שהוא מספק הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות.
דרך המשחק הילד יכול להפנים נורמות חברתיות ולשפר את כישוריו החברתיים, תוך שמירה על חוקים וכבוד הזולת.
תהליך החברות ממשיך במסגרת מערכת החינוך ובתי הספר.
חיברות ראשוני וחיברות משני
על אף שבמהלך התבגרותו נחשף הנער למסגרות מחברות נוספות מלבד המשפחה כמו: מורים, מדריכים, חברים, תנועות נוער, כלי תקשורת ועוד. יש לזכור כי עשויים להיווצר השפעות באורחים שונים ולעיתים אפילו מנוגדים.
המשפחה נבדלת מסוכנויות חיברות אחרות בכך שהנער עוד בהיותו ילד לומד בה להיות חבר בחברה בכללותה בשונה מתהליך החיברות המשני בה מודרך הנער על ידי המסגרות האחרות לעולם חברתי מסוים בלבד, ועל כן מכנים אנו את הלימוד בחיק המשפחה כחיברות ראשוני.
סוגי חיברות
חיברות מעמדי- ילדים ונערים, מבני מעמדות שונים, הנקבעים מרמת השייכות המשפחתית, מבינים לאחר זמן קצר מאוד להעריך את מעמדם בחברה ובהתאם לכך מפתחים אורח התנהגותי מתאים. הפערים החברתיים באים לידי ביטוי באמירות שונות כמו: " זכור, בני, מי אתה" או "אסור לי לשחק איתך", באופייה של הלמידה ותכניה, בבחירת החברים בכותלי בית הספר ואף באזורי המגורים הנבדלים אף הם מבחינה מעמדית.
חיברות מגדרי - היא מכלול של תפיסות ותפקידים מיניים המונחלים לבן או לבת. זהו למעשה, התהליך, שבו היחיד מפתח את התכונות ההתנהגותיות ואת מאפייני האישיות המוגדרים מבחינה תרבותית כמתאימים למינו הביולוגי. חברות זו מהווה דוגמה להשפעה הכה רבה של החיברות על האישיות, מכוון שזהותם של הילדים נרכשת בעקבות התייחסות החברה כלפיהם, הציפיות התנהגותיות מהם, אמירת האמירות שנות כמו: "שיתנהג כמו "גבר" או "היא ממש מתנהגת כמו אישה קטנה" וכדומה. ולכן, כבר בהיותם מגיעים לבית הספר הם בעלי זהות מינית ברורה לחלוטין.
חיברות-מחדש
למרות העובדה שאדם סופג ערכים וכללים תרבותיים לאורך כל חייו, ישנה אפשרות ליחיד לשנות את הערכים שהפנים ולבצע טרנספורמציה אישיותית וחברתית. חיברות מחדש יכול להתבצע בכפייה, כמו במוסדות כוללניים דוגמת בית סוהר. חיברות מחדש יכול להתבצע שלא בכפייה, למשל במסגרת המרת דת או חזרה בתשובה/יציאה בשאלה.
תאוריות חיברות
ישנם חוקרים שעסקו בחיברות מנקודת מבטו של היחיד, דוגמת זיגמונד פרויד, ג'ורג' הרברט מיד וצ'ארלס הורטון קולי; חוקרים שעסקו בחיברות מנקודת מבטה של החברה, דוגמת אלקס אינקלס; וחוקרים שעסקו בחיברות בקשר שבין הפרט והחברה, דוגמת לורנס קוהלברג, ז'אן פיאז'ה והאוורד בקר. המחקר גם מצביע על 'חיברות לתפקידי מין', האופן שבו ילדים עוברים דפוס חיברות שונה בהתאם למגדר ובכך נשמרת חלוקת תפקידים/שאיפות/כוח בין נשים וגברים.
ראו גם
הומוסוציאליזציה
אינדוקטרינציה
הצבת גבולות
סוציולוגיה - מונחים
פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים
חינוך
תרבות דיגיטלית
קישורים חיצוניים
Colin Stokes: How movies teach manhood – הרצאה מאתר TED על תהליך החברות דרך עולם הקולנוע - השקפה על תפקידי מגדר
שריל סנדברג: מדוע יש מעט מדי נשים מנהיגות – השפעת תהליכי החברות המגדריים. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית
קטגוריה:פסיכולוגיה חינוכית | 2023-10-18T13:20:08 |
הפרדת עיסוקים | REDIRECTהפרדת עיסוקים מגדרית | 2009-10-15T06:11:15 |
טורקיה | טוּרְקִיָּה (מקובל גם: תורכיה; בטורקית: Türkiye), שמה הרשמי רפובליקת טורקיה (Türkiye Cumhuriyeti "טורְקִיֶה גֻ'מְהוּרִיֶּתִי"), היא מדינה מוסלמית המשתרעת בימינו על כל חצי האי אסיה הקטנה שבמזרח התיכון, איים מסוימים במזרח הים התיכון, ושטח קטן במערב חבל הבלקן שבדרום-מזרח אירופה. טורקיה גובלת כיום בדרום בים התיכון, בסוריה ובעיראק, במערב בים האגאי, בצפון-מערב ביוון ובבולגריה, בצפון בים השחור, בצפון-מזרח בגאורגיה ובמזרח בארמניה, באזרבייג'ן (דרך נחיצ'יבאן) ובאיראן. שפתה הרשמית היא הטורקית (שעד 1928 נכתבה באותיות האלפבית הערבי, ומאז נכתבת באותיות המבוססות על האלפבית הלטיני).
האזור בו נוסדה טורקיה המודרנית היה ערש הולדתן של תרבויות חשובות, בהן האימפריות הביזנטית והעות'מאנית. בשל המיקום האסטרטגי של טורקיה, בנקודת המפגש בין אסיה ואירופה, התרבות הטורקית היא מיזוג אחד ויחיד במינו של המסורת המערבית והמזרחית. יש לה גם חשיבות גאו-פוליטית אסטרטגית משמעותית. רוב תושבי טורקיה מוסלמים.
טורקיה היא רפובליקה מאוחדת וחוקתית. בשנת 2018 הוחלפה בה שיטת הממשל מפרלמנטרית לנשיאותית לאחר משאל עם.
מוסטפא כמאל אטאטורק הקים את המערכת הפוליטית שלה ב-1923, לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. טורקיה נמנתה עם החברות המייסדות של האומות המאוחדות, וכמייסדת-חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, והצטרפה לנאט"ו ב-1952. טורקיה של אטאטורק התאפיינה בחילוניות ופתיחות למערב, מאפיינים שנחלשו בתקופתו של ארדואן.
מאז 2005 מנהלת טורקיה משא ומתן להצטרפות לאיחוד האירופי, כשב-2017 היא נדחתה באופן רשמי על ידי האיחוד עקב "צעדיה של טורקיה אל עבר משטר אוטוקרטי". הממשל של ארדואן, מאז עלייתו לשלטון, הנהיג חוקים ותקנות שמגבירים את השפעת האסלאם, ובכך מערערים את השפעת עקרונות ששת החיצים ומחלישים את חופש העיתונות.
שם המדינה
בטורקית עתיקה משמעות המילה "טורקי" היא "חזק". ישנן עדויות על שימוש בשם זה כבר בסביבות המאה ה-8, בכתובות האורחון של הגקטורקים מאסיה המרכזית.
הכתיב "תורכיה" מבוסס על תעתיק השם מתוך צורת הכתיבה שלו באותיות ערביות (تُرْكِيَا), שהייתה צורת הכתיבה התקנית של השפה הטורקית עד 1928; ואילו הצורה "טורקיה" מבוססת על תעתיק השם מתוך צורת הכתיבה שלו באותיות לטיניות (Türkiye), שהיא צורת הכתיבה התקנית בטורקית מאז רפורמת הכתב שהנהיג אטאטורק ב-1928. על פי כללי האקדמיה ללשון העברית הכתיב התקני בלא ניקוד הוא "טורקייה".
בפי יהודים כונתה "טורקיה" במשך שנים רבות תוגרמה או תוגרמא, ובקיצור תוגר.
בחודש ינואר 2022 החליט נשיא המדינה, רג'פ ארדואן, לשנות את הצורה שבה כותבים באנגלית את שם המדינה טורקיה (Turkey), כך שתיכתב: Türkiye.
היסטוריה
פרהיסטוריה של טורקיה
חצי האי אסיה הקטנה, המהווה את רוב שטחה של טורקיה המודרנית, הוא מהאזורים העתיקים בעולם, המיושבים ברציפות מאז תקופת האבן, וזאת בשל מיקומה במפגשן של אסיה ואירופה. היישובים המוקדמים ביותר מתקופת האבן, הנמנים עם היישובים המוקדמים בעולם כולו, נתגלו בצ'טלהויוק, צ'איאונו, נבאלי ג'ורי (Nevali Cori), גבקליטפה ובאזור העיר מרסין לחופי הים התיכון. יישובה של טרויה החל בתקופת האבן ונמשך עד תקופת הברזל. תושבי האזור דיברו במשך ההיסטוריה שפות הודו-אירופיות, שפות שמיות ו, לפי השלטון והתקופה.
העת העתיקה
האימפריה המשמעותית הראשונה באזור הייתה האימפריה החתית שהתקיימה בין המאות ה-18 וה-13 לפנה"ס. הפריגים ירשו את החתים עד שהקימרים החריבו את ממלכתם במאה ה-7 לפנה"ס. במקביל, בין שנת 1000 לפנה"ס ועד למאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אוררטו בחלקה המזרחי של אסיה הקטנה, עד שנכנעה למדי. את מקומה של פריגיה תפסו מספר ממלכות שהחשובות שבהן היו לידיה, קאריה וליקיה, כולן בחלקה המערבי של אסיה הקטנה, והיוונים החלו מיישבים אותה לקראת סוף האלף השני לפנה"ס. האזור כולו נכבש על ידי הממלכה האחמנית במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס, ולאחר מכן על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 334 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית חלקו מספר ממלכות את שטחה של אסיה הקטנה ובמאה ה-2 לפנה"ס החלו הרומאים בכיבושה והשלימו אותו בשנת 65
האימפריה הביזנטית
עם חלוקתה הסופית של האימפריה הרומית בשנת 395, באה אסיה הקטנה תחת שליטתה של האימפריה הביזנטית ובירתה בקונסטנטינופול. תור הזהב של האימפריה הביזנטית היה בעת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון במאה ה-6, והיא ידעה פריחה מחודשת גם בתקופת השושלת המקדונית במאה ה-10 ובתחילת המאה ה-11. ב-1054 התחולל הפילוג הגדול בין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית שמרכזה בקונסטנטינופול. במאות הבאות התמודדה האימפריה הביזנטית עם פלישת הסלג'וקים ולאחריהם המונגולים. קיצה של האימפריה הביזנטית בא לה מהעות'מאנים שכבשו לבסוף את קונסטנטינופול ב-1453.
האימפריה העות'מאנית
מבין הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה התבלטה זו של עות'מאן הראשון שהניח בתחילת המאה ה-14 את הבסיס לממלכה חדשה של שבטים טורקים, שנקראה ברבות הימים על שמו – "האימפריה העות'מאנית". האימפריה הגיעה לשיאה במאה ה-16 בזמנו של הסולטאן סולימאן הראשון ("המפואר"), אז שלטה על הבלקן, חופי הים השחור, הסהר הפורה, חופי ים סוף וצפון אפריקה. במאה ה-17 החל תהליך גסיסתה של האימפריה העות'מאנית, אשר נמשך כ-200 שנה עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה. במסגרת הסכם סוור (1920) חולקו שטחיה של האימפריה בין הכוחות המנצחים. צרפת והממלכה המאוחדת קיבלו את מרבית השטחים במזרח התיכון, איטליה ויוון זכו במרבית שטחה של אנטוליה, והמדינה העצמאית של ארמניה הוקמה במזרח טורקיה, עד שסופחה לברית המועצות לאחר פלישת הצבא האדום ב-1920. כן הוקם אזור כורדי אוטונומי, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות דוכאו על ידי הטורקים.
הרפובליקה הטורקית
שמאל|ממוזער|250px|טורקיה (צהוב) לפי הסכם סוור (אוגוסט 1920): סגול: ארמניה, אדום: הממלכה המאוחדת, תכלת: צרפת, ירוק: איטליה, כחול: יוון, כתום: אזור המצרים (מנהל אנגלי-צרפתי משותף)
לאור תנאיו המשפילים של הסכם סוור וחלוקת טורקיה, קמה בה תנועת התנגדות למשטר הישן ולשושלת הסולטאנים, בראשותו של מוסטפא כמאל אטאטורק. לאחר שתנועת ההתנגדות הטורקית – בשיתוף פעולה עם הכוחות הסובייטיים וקבלת עזרה צבאית מהם – כבשה את האזורים היווניים, האיטלקיים, הארמניים והכורדיים, נחתם הסכם חדש, הסכם לוזאן, שסיים את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והוביל ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית. ב-1922 נפל שלטון המלוכה, ואטאטורק התמנה לנשיא המדינה החדשה.
אטאטורק היה מנהיג פרגמטי אשר הוביל רפורמות נרחבות בטורקיה, שהביאו למודרניזציה ולהתמערבות והפכו את המדינה המוסלמית לרפובליקה חילונית בעלת אוריינטציה מערבית. במדינה הונהגו שינויים רבים הידועים כרפורמות אטאטורק. הרחוב הטורקי שינה את פניו – נשים טורקיות, שהיו רגילות להתהלך בחוצות עטופות ברעלה, הסירו אותן, ואילו הגברים הסירו את התרבוש המסורתי. הכתב הערבי הוחלף בכתב המבוסס על האלפבית הלטיני. אנקרה הוכרזה כבירה הטורקית החדשה, והחליפה את איסטנבול שסימלה את שלטון הסולטאנים. מוסטפא כמאל הפך לדמות נערצת בקרב חלק ניכר מן הציבור הטורקי, שרואה בו את מקימה של טורקיה החדשה, ומכאן כינויו "אטאטורק" – אבי הטורקים.
בראשית ימיה של הרפובליקה הטורקית, מפלגתו של אטאטורק, מפלגת העם הרפובליקנית, הייתה המפלגה היחידה המותרת. בסוף שנות ה-40 הותר קיומן של מפלגות נוספות, וב-1950 אף זכתה בבחירות המפלגה הדמוקרטית האופוזיציונית. ב-1960 צברה מפלגה זו כוח כה רב, עד כי המשטר הדמוקרטי היה בסכנה. הצבא הטורקי, שהופקד על שמירת החוקה, נטל את המושכות לידיו, והעמיד את מנהיגי המפלגה למשפט באשמה של הפרת החוקה. ב-1961 נערכו בחירות חדשות. השתלטות הצבא על המדינה בנסיבות דומות אירעה גם ב-1970. ב-1980 התרחש משבר פוליטי חדש. תנועות פרו-סובייטיות ותנועות אסלאמיות איימו על יציבות השלטון. בתווך ניצבו שתי מפלגות המרכז, שהשוויון בכוחן שיתק את הפרלמנט. הצבא, בראשותו של הגנרל קנאן אוורן, התערב בפעם השלישית. אוורן התפטר מתפקידו בצבא ונשאר לכהן כנשיא המדינה, עד לבחירות שנערכו ב-1983. שנות ה-80 של המאה ה-20 עמדו בסימן ליברליזציה כלכלית אשר שינתה את פני הארץ. ב-1997 שוב התערב הצבא בשלטון, והביא להתפטרותו של ראש הממשלה נג'מטין ארבקן. בעשורים האחרונים מתמודדת טורקיה עם פילוג גובר והולך בין התומכים בהמשך הליברליזציה ומצדדים בהצטרפות לאיחוד האירופי, לבין המצדדים בהדגשת אופייה המוסלמי של המדינה.
החילוניות הטורקית, שהונהגה על ידי המשטר הסמכותני והחד-מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקאית, שתפקד למעשה כדיקטטורה צבאית, נחלשה בהדרגה עם התגברות הדמוקרטיה והליברליזם במדינה, על אף שורת הפיכות צבאיות. ניעות חברתית וכלכלית אפשרה לאוכלוסייה המסורתית ("טורקים שחורים") ולכוחות אסלאמיים לקרוא תיגר על האליטות הכמאליסטיות הוותיקות ("טורקים לבנים"). מאז 2002 שולטת במדינה מפלגת הצדק והפיתוח באופן רציף, וההפרדה החדה בין הדת למדינה ולמרחב הציבורי הולכת נשחקת. ב-2013 אף בוטל האיסור בן שלושים השנה על חבישת מטפחות לנשים במוסדות ציבוריים, פריט לבוש שהיה לסמל המאבק בין כמאליסטים למסורתיים.
ב-15 ביולי 2016 התקיים ניסיון הפיכה נוסף, כשצבא טורקיה לקח את הרמטכ"ל הטורקי, נאמנו של ארדואן, בשבי והכריז כי הוא שולט במדינה לאור ניסיונות לפגוע בחוקת המדינה ובחילוניותה, המהפכה שדוכאה חיזקה את שלטונו של ארדואן, שניצל אותה על מנת להדיח ממשרתם אלפים ולהעמיד לדין אלפים נוספים, אף שלא הוכח קשר ישיר בינם למהפכה.
ב-16 באפריל 2017 נערך משאל עם לאשרור תיקונים לחוקה לפיהם תהפוך טורקיה מרפובליקה פרלמנטרית לרפובליקה נשיאותית בעלת משטר ריכוזי, עם ביטול תפקיד ראש הממשלה.
פוליטיקה
החל משנת 2017 התחלף שלטונה של טורקיה לדמוקרטיה נשיאותית, לאחר משאל עם בנושא, שיזם הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. ארדואן פעל בכהונתו לשינויים נוספים בשיטת הממשל, ובשנת 2007, בימיו כראש הממשלה, העביר תיקון לחוקה לפיו נבחר הנשיא בבחירות ישירות.
לאחר המעבר לדמוקרטיה נשיאותית, עם בחירתו מחדש ביוני 2018 אשרר למעשה ארדואן את כהונתו לקדנציה נוספת, שבמסגרתה יורחבו סמכויותיו והוא יחזיק בסמכויות חסרות תקדים שאף מנהיג טורקי לא החזיק בהן במאה השנים האחרונות, זאת במקביל להשתלטות הדרגתית שביצע על מנגנוני האיזונים והבלמים במערכת הפוליטית הטורקית, וביצוע פעולות שנועדו למנוע ביקורת עליו, כמו מינוי נאמנים בין ראשי הצבא, ומאסר לעיתונאים ופעילי זכויות אדם שביקרו את השלטון.
חוקת טורקיה קובעת את המסגרת החוקית של המדינה. היא קובעת את עקרונות הממשל, ומבטאת את היותה של טורקיה מדינה אחדותית וריכוזית. החוקה הנוכחית אושרה במשאל עם ב-1982 ותוקנה פעמים רבות מאז.
את ענייני המדינה מנהלת ממשלה הזקוקה לתמיכת רוב חברי הפרלמנט. לצד הממשלה פועלת מועצה לביטחון לאומי המורכבת בעיקר מאנשי צבא ומשמשת לה גוף מייעץ ומנחה. הפרלמנט חד-ביתי, ובו 550 צירים הנבחרים בבחירות כלליות יחסיות אחת לחמש שנים. הרשות השופטת עצמאית מהמבצעת ומהמחוקקת, ובית המשפט החוקתי אחראי על פסיקה לגבי התאמה של חוקים לחוקה. מועצת המדינה היא הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר לנושאים מנהליים, ובית דין גבוה לערעורים לשאר הנושאים.
ראש הממשלה הוא באופן כללי ראש המפלגה שניצחה בבחירות, ונבחר בידי הפרלמנט. ראש הממשלה או שריו אינם צריכים להיות חברי פרלמנט, אך ברוב המקרים הם כן חברים בו.
550 חברי הפרלמנט נבחרים לחמש שנים על פי מערכת מפלגתית, מ-85 אזורי בחירה. רק מפלגות שזכו ביותר מ-10% מהקולות יכולות להיכנס לפרלמנט. מאז 1933 קיימת זכות בחירה כללית בטורקיה, וכל אזרח שגילו מעל 18 יכול לבחור. נכון לשנת 2004, היו רשומות במדינה 50 מפלגות, מהשמאל הקיצוני ועד לימין הקיצוני. בית המשפט החוקתי יכול לאסור את קיומן של מפלגות שהן לדעתו אנטי-חילוניות או בעד היפרדות מטורקיה, או למנוע מהן מימון ציבורי.
באופן מסורתי, הצבא הוא מוסד פוליטי משמעותי, ונחשב כמגן הרפובליקה של אטאטורק. על פי חוק, הצבא אמור להגן על החוקה הטורקית ועל אחדות המדינה, ולפיכך הוא ממלא תפקיד פוליטי דרך המועצה לביטחון לאומי, כמגינה על אופייה האחדותי והחילוני של הרפובליקה, ועל הרפורמות של אטאטורק. דרך המועצה, הצבא משפיע על מדיניות ההגנה כנגד כל איום על המדינה, כולל בדלנות אתנית או קיצוניות דתית. המצב השתנה כאשר רפורמות הביאו למאמצים להחליש את האחריות של הצבא בפני החוקה, תחת תוכנית של התאמה לדרישות האיחוד האירופי ונוכחות אזרחית גוברת במועצה לביטחון לאומי. לאחר ניסיון ההפיכה של 2016, התחלפו רבים מהבכירים בצבא שנקשרו בהפיכה, בנאמנים למפלגת השלטון, ובכך נחלש קולו העצמאי. בשנים שלאחר ניסיון ההפיכה, גורמים נוספים שנחשבו לבעלי כוח, כמו בית המשפט ועיתונאים שהרבו בביקורת על השלטון, נתקלו בקשיים כשלא יישרו קו עם השלטון, ובמקרים מסוימים אף נאסרו עיתונאים ופעילי זכויות אדם מקומיים.
יחסי חוץ
פרט לכמה שנים ראשונות בהן עוד הסתמכה על התמיכה הסובייטית לביסוס עצמאותה, כמעט מאז ייסוד הרפובליקה, היחסים הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים העיקריים של טורקיה הם עם מדינות המערב. כך, למשל, נטלה טורקיה חלק במלחמת קוריאה, והצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1952. היא נחשבה כמגן בפני הגוש המזרחי בשנות המלחמה הקרה, והשתתפה במשימות שמירת-שלום רבות בנאט"ו מאז נפילת חומת ברלין. מסיבות היסטוריות ותרבותיות רבות, והדבר זה הביא לערבוב מגמות מסוים במדינות החוץ הטורקית. טורקיה היא החברה היחידה בארגון המדינות האסלאמיות שהיא גם חברה בנאט"ו, ויחסיה עם ישראל הם מבריתות המפתח ביחסים במזרח התיכון.
האיחוד האירופי הוא השותף העסקי החשוב ביותר של טורקיה, וקיומה של פזורה טורקית משמעותית באירופה תרמה לפיתוח יחסים נרחבים בין שני הצדדים במשך השנים. טורקיה חברה במועצת אירופה מאז 1949, וחברת משנה בקהילה הכלכלית האירופית (EEC) מאז 1963. לאחר עשורים של משא ומתן פוליטי, ביקשה טורקיה להתקבל כחברה מלאה ב-EEC ב-1987. היא חתמה על הסכם מכס עם האיחוד האירופי ב-1995, וב-17 בדצמבר 2004 נפתח המשא ומתן להצטרפותה. מאז, זהו אחד הנושאים העיקריים שבהם עוסק משרד החוץ הטורקי. יש להניח כי תהליך זה יימשך עוד זמן רב, בשל גודלה של טורקיה והיעדר הסכמה על נושאים רבים.
באופן היסטורי, היחסים עם יוון השכנה היוו מקור למתח תמידי. עדיין קיימות בין השתיים מחלוקות לגבי גבולות הים והאוויר בים האגאי. עם זאת, לאחר רעידות האדמה ב-1999 בטורקיה וביוון, והתגובה המיידית של צוותי חילוץ והצלה משני הצדדים, החלו תקופה חיובית יותר, ויוון אף החלה לתמוך באופן פעיל בהצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי.
מאז סוף המלחמה הקרה, בונה טורקיה קשרים קרובים עם מדינות קומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה ובמרכז אסיה, דבר שהביא להשקעות עסקיות רבות וכן להגירה בין המדינות. יחסיה של טורקיה עם ארמניה השכנה עדיין מתוחים בשל רצח העם הארמני בשנים 1915–1917. ממשלת טורקיה דוחה את האשמות הארמנים שפעולות הטורקים הצעירים שהביאו להגליה ולמוות של עד 1.5 מיליון ארמנים, בסוף מלחמת העולם הראשונה, מהווה רצח עם, ומעדיפה לטעון שמדובר במוות בשל המלחמה, מחלות ורעב. רוב החוקרים המערביים טוענים שאכן מדובר ברצח-עם.
על אף שטורקיה השתתפה במשימת שמירת-השלום של נאט"ו באפגניסטן, לאחר ה-11 בספטמבר 2001, הייתה התנגדות רבה בטורקיה למלחמת עיראק. הממשלה לא הצליחה להעביר בפרלמנט החלטה המאשרת לארצות הברית להעביר את חייליה דרך שטחה של טורקיה כדי להגיע לעיראק, דבר שהביא להתקררות ביחסי ארצות הברית-טורקיה. טורקיה חוששת בעיקר מהתפתחות של מדינה כורדית עצמאית בעיראק. מאז 1978 מנהלת טורקיה מאבק במחתרת הכורדית, ה-PKK, הנחשבת כארגון טרור בכמה מדינות, מאבק אשר במהלכו נהרגו כ-37,000 בני אדם. בשל חשש זה, לחצה טורקיה על ארצות הברית לפעול כנגד בסיסי אימונים של המורדים בצפון עיראק, ללא הצלחה רבה. על רקע הצהרות אמריקאיות לגבי עזיבה הדרגתית של כוחות אמריקאים את המזרח התיכון, תחת ממשל טראמפ, שינתה טורקיה גישה והחלה להפעיל כוחות משלה במדינות השכנות.
מהלך זה היה חלק מהתגברות כללית של מעורבותה של טורקיה במזרח התיכון, שהתחזקה בעשור השני של המאה ה-21. נכון לשנת 2019, במאמציה למניעת הקמת מדינה כורדית, וכדי למקסם את השפעתה האזורית, מחזיקה טורקיה בנוכחות צבאית בצפון סוריה ובצפון עיראק, וכן הקימה בשנים אלו בסיסים צבאיים בקטר, סומליה וסודאן – הסמוכות למצרים ולחצי האי ערב. בים התיכון מדיניות החוץ של טורקיה הפכה לאגרסיבית יותר, והיא מפריעה לחיפושי האנרגיה בים מצד קפריסין, תוך תביעות מול קפריסין ויוון להגדלת הטריטוריה הימית שלה. בנוסף, טורקיה מסרבת לשתף פעולה עם מדינות המערב בהפעלת לחצים על איראן סביב נושא הגרעין, זאת על אף שמאז המהפכה האיראנית נהגה טורקיה לרוב, בשל המסורות החילוניות שלה, ביחס של חשדנות לאיראן ולמדינות נוספות הפועלות על פי חוקי השריעה.
טורקיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד האירופי כבר ב-14 באפריל 1987. הדיונים עברו תהפוכות רבות: ב-1999 קיבלה טורקיה מעמד של מדינה מועמדת, ומאז אוקטובר 2005 היא מנהלת משא ומתן להצטרפות. הסכסוך בקפריסין היה לאחת מנקודות המחלוקת העיקריות במשא ומתן להצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופי, מכיוון שטורקיה מסרבת לפתוח את נמליה לתחבורה קפריסאית. במרץ 2019 קיבל הפרלמנט האירופי ברוב עצום, החלטה בלתי מחייבת אמנם, להשעות את המשך הדיונים עם טורקיה על הצטרפותה לאיחוד.
יחסי טורקיה–ישראל
טורקיה נמנתה בנובמבר 1947 עם המדינות שהתנגדו לתוכנית החלוקה ולהקמת מדינת ישראל. עם זאת, לאחר שמצרים ולבנון חתמו על הסכם שביתת נשק עם ישראל במרץ 1949, הכירה טורקיה רשמית במדינת ישראל, ובתחילת 1950 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. בכך הייתה טורקיה למדינה המוסלמית הראשונה המכירה במדינת ישראל.
היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות. בין השנים 1955 ו-1958 העדיפה טורקיה קשר קרוב עם עיראק במסגרת ברית בגדאד, אולם לאחר ההפיכה הצבאית בעיראק ב-1958 התחזקו קשריה עם ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הלכו והדרדרו היחסים, וב-1980 הורידה טורקיה את דרג היחסים עם ישראל. החל מ-1986 חלה התחממות מחודשת של היחסים, שהגיעה לשיאה בין השנים 1992 ו-2000 עת נחשבו ישראל וטורקיה בעלות קרבה מיוחדת.
עם התחזקות הגורמים האסלאמיים בטורקיה משנת 2002 היא הלכה והתקרבה לעולם הערבי, ויחסיה עם ישראל הצטננו. מאז היבחרו בשנת 2003 של רג'פ טאיפ ארדואן לראשות הממשלה, חל בהדרגה מפנה ביחסים, וטורקיה בראשות ארדואן התייצבה לצד הפלסטינים במאבקם נגד ישראל, ארדואן גינה את ישראל פעמים רבות לעיתים בצורה בוטה, בין השאר תקף את ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה שאותו כינה "פשע נגד האנושות," במיוחד זכורה התפרצותו של ארדואן לדבריו של נשיא מדינת ישראל שמעון פרס והאשמותיו כי ישראל רוצחת ילדים בעזה.
בשנת 2010 חלה הרעה נוספת ביחסי ישראל וטורקיה, לאחר ששגרירה של טורקיה בישראל הוזמן לשיחת נזיפה על ידי סגן שר החוץ דני אילון והושב על כיסא נמוך ללא כיבוד. ההידרדרות הגיעה לשיאה באירועי המשט לעזה שבהם נהרגו תשעה אזרחים טורקים לאחר שנקטו באלימות קשה כלפי חיילי השייטת שניסו להשתלט על הספינה, אלימות שהביאה לפציעתם של עשרה חיילים. ארדואן כינה את פעולות ישראל כ"פיראטיות" ואיים כי "אם אתם – ישראל – רוצים את טורקיה כאויב, היא תהיה אויב חזק וקשה". למרות זאת, ב-2 בדצמבר 2010, שלחה טורקיה 2 מטוסי כיבוי כדי לעזור לכוחות הכיבוי בישראל לכבות את השרפה בכרמל. בשנת 2011, לקראת פרסום דו"ח פאלמר, דרשו הטורקים התנצלות ישראלית על המשט ופיצויים למשפחות ההרוגים במשט. הדו"ח נדחה מספר פעמים על מנת לאפשר לישראל וטורקיה להגיע להבנות לפני פרסום הדו"ח אך ללא הועיל. לבסוף, הדו"ח פורסם ב-2 בספטמבר ובו ביקורת על שתי המדינות. טורקיה מצידה מימשה את האולטימטום שהציבה לישראל ביום שלפני פרסום הדו"ח – התנצלות או סנקציות – ונקטה במספר צעדים נגד ישראל, בהם גירוש השגריר הישראלי והקפאת ההסכמים הצבאיים בין המדינות. במרץ 2013 התנצל בנימין נתניהו על אירועי המרמרה, לכאורה בהתאם לבקשתו של ברק אובמה, והוחלט ששתי המדינות יחזרו לשתף פעולה, אך היחסים ביניהן לא השתפרו, וארדואן הרבה להשתלח בישראל.
לבסוף, ביוני 2016 נחתם בין המדינות הסכם פיוס שכלל סעיף על הגז הישראלי, במסגרתו העבירה ישראל 21 מיליון דולר כפיצוי למשפחות ההרוגים במשט. בעקבות הסכם הפיוס, חזרו המדינות לשתף פעולה והחליטו על מינוי שגרירים לתל אביב ולאנקרה. בדצמבר 2017 איים ארדואן לנתק את היחסים הדיפלומטים עם ישראל, אם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יצהיר כי ירושלים היא בירת ישראל, איום זה לא מומש למעשה.
ב-2022 היחסים בין ישראל לטורקיה נורמלו והיחסים הדיפלומטיים הוחזרו במלואם.
בפבואר 2023, התרחשו רעידות אדמה עוצמה של כ-7.8 בסולם מגניטודה לפי מומנט בסוריה וטורקיה, הרעידות גרמו לנזקים ואבדות רבים ומדינת ישראל שלחה משלחות ישראליות לסייע. נשלחו שתי משלחות בהובלת פיקוד העורף יום אחרי יום כשהמשלחת השנייה מונה כ-230 אנשי רפואה. מבצע החילוץ נקרא מבצע ענפי זית. לאחר מכן נשלחה גם משלחת של ארגון איחוד הצלה.
בשנת 2023, בעקבות מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, הנשיא ארדואן התייצב פעמים רבות לצד חמאס. בזמן המתקפה בכירי חמאס רבים שהו בטורקיה ובעקבות כך ביקש ארדואן מהבכירים לעזוב את המדינה אף על פי תמיכת טורקיה בחמאס, בנוסף, הזהיר את ישראל שלא לחסל פעילי חמאס בשטח טורקיה. בנובמבר של אותה שנה, כינה את ישראל "מדינת טרור שמבצעת רצח עם" ובנוסף ביטל את ביקורו המתוכנן בארץ בעקבות המלחמה.
לאחר חיסולו של מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה, שגרירות טורקיה בישראל (הממוקמת בתל אביב) הורידה את הדגל לחצי התורן.
צבא וביטחון
צבא טורקיה מדורג על ידי גורמים שונים כאחד מן הצבאות החזקים בעולם, ונהנה מיוקרה רבה, שמתרגמת לעיתים אף להשפעה על הפוליטיקה האזרחית של טורקיה. במהלך השנים, ביצע הצבא מספר הפיכות צבאיות וניסיונות הפיכה, שהאחרון שבהם החל ביולי 2016.
כלכלה
כלכלת טורקיה היא תערובת של תעשייה מודרנית לצד סקטור של חקלאות מסורתית (אשר העסיק כ-40% מהאוכלוסייה בשנת 2001). ההערכה המקובלת היא שכ-50% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני הבין-לאומי, בעיקר בחלקים הדרום-מזרחיים של המדינה, הנמצאים באזורי סכסוך.
חלק גדול מכלכלת טורקיה מבוסס על תיירות, נכון לשנת 2019 טורקיה היא המדינה השישית המתוירת ביותר בכל בעולם. בשנת 2019 ביקרו בטורקיה מעל 50 מיליון תיירים.
רוב הייצוא של טורקיה מתבסס על גידולים חקלאיים כגון חיטה, כותנה, טבק, פירות, ירקות, אורז ותה. טורקיה היא יצרנית הצמר הגדולה באירופה, והיצרנית הגדולה בעולם של אגוזי לוז.
הכלכלה הטורקית מצויה בעיצומו של משבר שהחל ב-2018, המאופיין בצניחת ערכה של הלירה הטורקית (TRY), אינפלציה גבוהה, עליית מחירי האשראי, ועליה בחדלות פירעון בכלל המדינה.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|מפת טורקיה
שמאל|ממוזער|300px|צילום לווין של טורקיה
טורקיה נמצאת בשתי יבשות, ומהווה גשר בין אירופה לאסיה. מיצרי הבוספורוס, ים מרמרה והדרדנלים מפרידים את חלקה האסיאתי (אנטוליה או "אסיה הקטנה") מחלקה האירופי (תֶרַאקיה). החלק האירופי מהווה רק 3% משטח המדינה.
שטחה של טורקיה 780,580 קמ"ר. לטורקיה גבולות יבשתיים באורך 2,627 ק"מ עם 8 מדינות: בולגריה (240 ק"מ), גאורגיה (252 ק"מ), ארמניה (268 ק"מ), אזרבייג'ן (9 ק"מ), איראן (499 ק"מ), עיראק (331 ק"מ), סוריה (822 ק"מ), ויוון (206 ק"מ). 7,200 ק"מ מהווים את גבולותיה הימיים של טורקיה בים השחור, בים השיש, בים האגאי ובים התיכון.
טורקיה האסיאתית הררית ברובה, וטורקיה האירופית גבעית ברובה. בטורקיה נופים מגוונים כרמת אנטוליה מצד אחד, והרי הפונטוס, הטאורוס והאנטי טאורוס מצד שני. הנקודה הגבוהה ביותר בטורקיה היא פסגת הר אררט בגובה 5,166 מטר. כ-85% משטח המדינה נמצאים בגובה העולה על 450 מ' מעל פני הים. בצפונה של המדינה במקביל לים השחור משתרעים הרי הפונטוס, ואילו בדרומה, במקביל לים התיכון, משתרעים הרי הטאורוס. שפלת החוף לאורך שני החופים הללו צרה. מזרח המדינה היא רמה מבותרת על ידי נהרות ונחלים, ובהם בדרום הרמה אגנים של ימות מלוחות, שהגדולה שבהן היא ימת ואן.
טורקיה עשירה במים, בתוכה כ-1,200 ק"מ של נהרות, הגדולים והחשובים מביניהם הם נהרות הפרת, החידקל והקיזילאירמאק. בנוסף להם זורמים במדינה נהר המריצה, נהר הקורה, נהר הדודן, נהר הצ'ורו, נהר המנדרס, נהר הקופרו (נהר הקופרולו) נהר אראס ועוד. בשטחה של טורקיה נמצאים שני מיצרים שחשיבותם קריטית למסחר ולתעבורה העולמית – הבוספורוס והדרדנלים, המחברים בין הים האגאי לים השחור.
טורקיה נמצאת על לוח טקטוני קטן, הממוקם בצומת לוחות טקטוניים שבה תנועה מרובה. הלוח הערבי נכנס תחת לוח אנטוליה ודוחף יחד עם הלוח האפריקאי את טורקיה לכיוון הלוח האירואסייתי. בשל תופעה זו, 80% מהשטח במדינה שבור והררי, ורעידות אדמה והתפרצויות געשיות שכיחות באזור. ב־23 באוקטובר 2011 אירעה במזרח טורקיה רעידת אדמה בעוצמה של 7.2 בסולם ריכטר, שגרמה ליותר מ-500 הרוגים.
ב־6 בפברואר 2023 אירעה רעידת אדמה בעוצמה של 7.7 בסולם ריכטר, שעל פי הפרסומים בכלי התקשורת בטורקיה, גרמה למעלה מ־47,000 הרוגים ונזק רב.
חלוקה מנהלית
שמאל|ממוזער|350px|טורקיה – חלוקה למחוזות (״ים השיש״ הוא מרמרה)
קיימת חלוקה כללית של טורקיה לשבעה מחוזות, אך חלוקה זאת אינה מנהלית, כלומר אין לה משמעויות שלטוניות-ממשליות. המחוזות הם: מרמרה (״ים השיש״ באיור), הים האגאי, הים השחור, הים התיכון, מרכז אנטוליה, מזרח אנטוליה ודרום-מזרח אנטוליה.
ממוזער|350px|טורקיה – חלוקה מנהלית (מחוזות, נפות ותת-נפות)
מתחת לחלוקה זו, שבעיקרה סטטיסטית, יש חלוקה מנהלית ל-81 נפות, הקרויות בד״כ על שם בירתן, ובראשן עומד ואלי – מושל הנפה. הנפות מחולקות ל-973 תת-נפות ותחתיהן נמצא השלטון המקומי (ערים, רשויות מקומיות וכפרים). 8 ערים בטורקיה הוכרזו כאזור מטרופוליני ו-7 אחרות נחשבות ל"ערים גדולות" (פירוט).
דמוגרפיה
בטורקיה נערך מפקד אוכלוסין מדי עשור. נכון למפקד של שנת 2020, חיים כ־82 מיליון תושבים ב-81 פרובינציות של המדינה. היא אחת המדינות המאוכלסות בעולם, והשלישית בגודלה באירופה, אחרי רוסיה וגרמניה. שיעור גידול האוכלוסייה הוא 1.5% בשנה וממוצע הילודה הוא 2.01 לאישה. לפי נתוני הממשלה, תוחלת החיים במדינה עומדת על 78.2 שנים בממוצע.
סעיף 66 לחוקה הטורקית מגדיר "טורקי" כ"מישהו הקשור למדינה הטורקית בקשר אזרחות", ולפיכך, המינוח המשפטי והאתני "טורקי" אינם זהים זה לזה. רוב אזרחי המדינה הם טורקים אתנים (כ-80%). המיעוטים האתניים העיקריים במדינה הם הכורדים, הערבים, האלבנים, הארמנים, היוונים הגאורגים ולאחר מלחמת האזרחים הסורית נוספו למדינה כשלושה מיליון פליטים סוריים. גופים בין-לאומיים מעריכים כי הכורדים, המתגוררים בעיקר בדרום מזרח המדינה, הם המיעוט הגדול במדינה, כ-20%, אולם נתון זה שנוי במחלוקת. המילה "מיעוט" מהווה סוגיה בעייתית בפני עצמה. טורקיה מכירה בקהילות המוזכרות באמנת לוזאן (בעיקר יוונים אורתודוקסים, ארמנים ויהודים) כמיעוטים, אך בשל העיקרון החוקתי המשתית את המדינה על שוויון ואי הבחנה בין גזעים, אין לבני קהילות אלה זכויות מיוחדות. מספר מיעוטים ניסו להשיג זכויות, בין אם באמצעות טרור (דוגמת PKK) ובין באמצעים פוליטיים.
טורקית היא השפה הרשמית היחידה בטורקיה. לא קיימים נתונים אמינים עבור חלוקה לשונית באוכלוסייה, אך רשת הטלוויזיה הציבורית TRT משדרת מספר שעות בשבוע בערבית, בבוסנית, באדיגית ובכורדית.
99.8% מהאוכלוסייה בטורקיה הם מוסלמים, סונים ברובם, והשאר (0.2%) הם בעיקר נוצרים ויהודים. טורקיה היא מדינה חילונית, ויש בה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה מימיו של אטאטורק. עובדה זו הופכת את טורקיה למדינה ייחודית מאוד ביחס למדינות הסובבות אותה. יתר על כן, עובדה זו חשובה מאוד ליחסים בין טורקיה למערב בכלל ולישראל בפרט, ולתכנונים אסטרטגיים ושיתוף פעולה בין המדינות.
שיעור האוריינות בטורקיה הוא 99.08% אצל גברים ו-94.42% אצל נשים, ובממוצע 96.74%. בשנים האחרונות חל גידול משמעותי באחוז הנשים אשר יודעות קרוא וכתוב.
יהדות טורקיה
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת "נוה שלום"
יהדות טורקיה הייתה בעבר אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון, שני אזורים שטורקיה מהווה חלק מהן. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים באסיה הקטנה ויש על כך עדויות היסטוריות. שרידי בית כנסת מהמאה ה-4 לפנה"ס נמצאו בעיר סרדיס, בירתה של ממלכת לידיה הקדומה. שמה של סרדיס היה "סְפָרַד", ואולי היא זו המוזכרת בשם זה בספר עובדיה. בתקופה הביזנטית הייתה באסיה הקטנה ובארצות הבלקן קהילה יהודית של רומניוטים, שמקורה מארץ ישראל.
האימפריה העות'מאנית הזמינה את היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל, בימי הסולטאן באיזיט השני. הם היו במשך 300 שנה לגורם דומיננטי ומכריע בחיי המסחר, התרבות והרפואה. שלוש ערים בטורקיה המודרנית, איסטנבול, אדירנה, איזמיר, היו למרכזים ראשיים של יהדות ספרד. בשנת 1900 מנתה יהדות טורקיה 300,000 נפש (בעיקר יהודים-ספרדים), אולם מאז רובם היגרו ממנה: ליבשת אמריקה, לארצות המזרח התיכון ולארץ ישראל. נכון ל-2022 חיים בטורקיה 14,500 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 86 מיליון איש.
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מדיניות השלטונות בטורקיה ליברלית וסובלנית לגבי עליית יהודים לישראל, ובמשך עשור מסוף המלחמה ניתנו כמאה אלף אישורי הגירה מטורקיה לישראל.
לאחר שני הפיגועים בבית הכנסת "נוה שלום" שבאיסטנבול, בשנים 1986 ו-2003, גבר החשש לביטחון האישי, והקהילה היהודית מציבה אבטחה כבדה. נכון ל-2016, המיעוט היהודי במדינה מונה כ-18,000 יהודים. קיימים בה 23 בתי כנסת, מהם 16 באיסטנבול. לקהילה היהודית באיסטנבול בית ספר יסודי ועל יסודי ובאיזמיר – בית ספר יסודי.
ראו גם
הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
לקריאה נוספת
אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2005
קישורים חיצוניים
צור שיזף, באתר המחבר
מידע מקיף אודות טורקיה בעברית
טורקיה באתר "למטייל"
היסטוריה של טורקיה באתר "turkey guide"
טורקיה והאיחוד האירופי, באתר e-mago
צבי מזאל, ההתמודדות עם בעיות דת ולאום סבוכות מסכנות את יציבותה של תורכיה, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
ארקאדאש - קהילת יוצאי טורקיה בישראל
תורכיה לאן? מאתאתורכ לארדואן, יום עיון העוסק בשינויים בתורכיה לאורך השנים
פרסום באתר ארכיון המדינה: יחסי ישראל-טורקיה בשנים 1967-1961
עפרה בנג'ו, ארדואן, הכורדים והבחירות בטורקיה: לאן מכאן?, גיליון 1735, 6 ביוני 2023, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות טורקיות
קטגוריה:מדינות טרנסקונטיננטליות
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות טורקית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1923
קטגוריה:מדינות המזרח התיכון | 2024-10-20T06:44:30 |
אמריקה | שמאל|ממוזער|250px|מפת אמריקה
שמאל|ממוזער|השפות המדוברות באמריקה
אמריקה היא יבשת-על המשתרעת לכל אורך כדור הארץ. היא מתוחמת על ידי אוקיינוס הקרח הצפוני בצפון, האוקיינוס השקט במערב והאוקיינוס האטלנטי במזרח. הקצה הדרומי שלה, ארץ האש, נמצא מצפון לחוג האנטארקטי. כלולים בה גם איים רבים, בהם גרינלנד והאיים הקריביים.
נהוג לחלק את יבשת אמריקה לאמריקה הצפונית (שנכללת בה אמריקה המרכזית) ואמריקה הדרומית.
יש המחלקים את היבשת מבחינה תרבותית לאמריקה הלטינית – הכוללת המדינות ששפתן ספרדית, פורטוגזית או צרפתית; אנגלו-אמריקה – הכוללת את ארצות הברית וקנדה דוברות האנגלית; והמושבה הדנית גרינלנד.
אטימולוגיה
השם "אמריקה" הופיע לראשונה בשנת 1507 על גלובוס ובמפה גדולה שנוצרה על ידי השרטט הגרמני מרטין ולדזמילר. ספר נלווה מסביר שהשם הוא על שמו של אמריגו וספוצ'י, שהגיע לאמריקה הדרומית אחרי כריסטופר קולומבוס. הסברה המקובלת גורסת כי איגרתו של וספוצ'י, "העולם החדש", זכתה לפופולריות רבה באירופה ודרכה נודע לוולדזמילר כי התגליות הגאוגרפיות במערב אינן הודו או אסיה, כפי שטען קולומבוס, אלא יבשת חדשה. אף על פי כן, יש הגורסים כי לווספוצ'י עצמו הייתה תרומה לקריאת היבשת על שמו. בעוד שמקורות מסוימים טוענים שהוא לא היה מודע לשימוש הרחב שנעשה בשמו כדי לתאר את הארץ החדשה, הרי שאחרים מחזיקים בדעה שלפיה הוא המציא סיפור לפיו הוא יצא ל"מסע סודי" מערבה וראה אדמה בשנת 1491, כשנה לפני קולומבוס. אחת מטענותיהם של שוללי גרסה זו היא שיש בה בעיה טכנית, מכיוון שכל מקומות היישוב שנקראו על שם אישים בעידן התגליות נקראו על פי שם המשפחה של האיש, ולא על פי שמו הפרטי (קולומביה, איי קוק ועוד), ואילו הייתה היבשת נקראת על שמו – היא הייתה אמורה להיקרא: "וספוצ'יה", ולא: "אמריקה". מה גם שוולדזמילר עצמו לא ציין זאת כעובדה, אלא כסברה, ואף החליף את השם ל"טֶרָה אִינְקוֹגְנִיטה" במפת העולם שכתב אחר כך, בשנת 1513) ייתכן והטעות השתרשה בציבור עוד יותר בעקבות הסרט: "מעבר לאופק-1492", שבו מוצג טקס שנערך כביכול בחצר המלוכה הספרדי, ובו ניתן הקרדיט לווספוצ'י, ולא לקולומבוס.
קיימות טענות נוספות לגבי מקור השם. אפשרות אחת, שהעלה אלפרד הוד, בעל חנות עתיקות מהעיר בריסטול באנגליה, הייתה שמקור השם "אמריקה" הוא שמו של ריצ'רד אמריק, סוחר מבריסטול, שככל הנראה היה המממן העיקרי במסעו של ג'ון קאבוט (שמו האנגלי של הימאי האיטלקי ג'ובאני קאבוטו) לאי ניופאונדלנד בשנת 1497, שנתיים לפני שווספוצ'י הניח את כף רגלו על אדמת יבשת אמריקה. התאוריה גורסת שהטיה מסוימת של שמו של אמריק הופיעה במפה בריטית העתיקה, שממנה לא נשארו עותקים. לפי טענה אחרת, שהועלתה לראשונה בשנת 1875, מקור השם "אמריקה" הוא במחוז בשם "אמריקֶה" (Amerrique) בניקרגואה. במחוז, הרווי בזהב, ביקרו גם אמריגו וספוצ'י וגם כריסטופר קולומבוס. לפי התאוריה, וספוצ'י נתן את השם מאוחר יותר ליבשת שגילה.
אפשרות נוספת לפירוש "אמריקה" היא בתרגום לספרדית. "אמי" ו"ריקה" כלומר אזור או עם "עשיר". (בדומה למשמעות השם "קוסטה-ריקה" – חוף עשיר)
אזורים באמריקה
אמריקה הצפונית
שמאל|ממוזער|250px|מיקומה של אמריקה הצפונית על פני הגלובוס
רוב היבשת מחולקת בין שלוש מדינות עיקריות: קנדה בצפון, ארצות הברית במרכז ומקסיקו בחלק המרכזי והדרומי של היבשת.
לעיתים ארצות הברית וקנדה מכונות אנגלו אמריקה בזמן שמקסיקו משתייכת לאמריקה הלטינית.
אמריקה המרכזית
שמאל|ממוזער|250px|מיקומה של אמריקה המרכזית על פני הגלובוס
אמריקה המרכזית או אמריקה התיכונה הוא שמה של רצועה גאוגרפית צרה בדרומה של אמריקה הצפונית אשר מחוברת לאמריקה הדרומית. היא גובלת בצפון עם מקסיקו, במערב עם האוקיינוס השקט, בדרום עם קולומביה ובמזרח עם הים הקריבי. והמדינות בו הן: בליז, קוסטה ריקה, אל סלוודור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה.
מבחינה תרבותית היא שייכת לאמריקה הלטינית והלשון העיקרית המדוברת בה היא ספרדית.
אמריקה הדרומית
שמאל|ממוזער|250px|מיקומה של אמריקה הדרומית על פני הגלובוס
אמריקה הדרומית היא יבשת הנמצאת מדרום ליבשת אמריקה הצפונית בחצי הכדור המערבי.
אמריקה הדרומית שוכנת בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי.
המדינות הדרום אמריקאיות שגובלות בים הקריבי – הכוללות את קולומביה, ונצואלה, גיאנה, סורינאם וגיאנה הצרפתית – נקראות גם אמריקה הדרומית הקריבית.
היבשת מחולקת למספר אזורים שכוללים את הגינאות, החרוט הדרומי (צ'ילה, ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי וברזיל) ואת המדינות האינדיאניות, הכוללות את פרו, בוליביה ואקוודור.
מדינות
מדינות ריבוניות
שמאל|ממוזער|250px|מפה פוליטית-מדינית של יבשת אמריקה
הרפובליקה הדומיניקנית
סנט וינסנט והגרנדינים
טריטוריות שאינן עצמאיות
נבאסה
קליפרטון
ראו גם
גילוי יבשת אמריקה
אמריקה הלטינית
קישורים חיצוניים
אורי קציר,
הערות שוליים
*
קטגוריה:יבשות | 2024-04-25T13:49:34 |
דוד בן-גוריון | דָּוִד בֶּן־גּוּרְיוֹן (גְּרין; ; 16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה מדינאי ישראלי וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.
בן־גוריון היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר במפלגות פועלי ציון ואחדות העבודה, מזכירה הכללי השני של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ומנהיגה הראשון של מפא"י.
בתפקידיו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ויושב ראש ההנהלה הציונית, עמד בראש הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ובתפקידו כיושב ראש מנהלת העם מילא תפקיד מרכזי בניסוח מגילת העצמאות, היה הראשון לחתום עליה והכריז ב־14 במאי 1948 על הקמת מדינת ישראל. עם הקמת המדינה החל לפעול למען הממלכתיות, ובזמן מלחמת העצמאות החליט על פירוק המחתרות, וחתם על הפקודה להקמת צה"ל. על מנת לקיים צבא ממלכתי אחד, הורה על הפגזת האונייה אלטלנה ועל פירוק מטה הפלמ"ח.
הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשור וחצי עד 1963 (מלבד פסק זמן בן כשנתיים, בשנים 1953–1955). כראש הממשלה הראשון היה אחראי במידה רבה על עיצוב דמותה הדמוקרטית של ישראל, על אופי יחסי הגומלין בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, ועל עיצוב מנגנוני הביצוע של רבים ממשרדי הממשלה. במהלך כהונתו נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, נערכה מלחמת סיני, הוקם הכור הגרעיני בדימונה, ונקלטו מאות אלפי עולים. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב־1965 את רשימת פועלי ישראל (רפ"י). ב־1970 פרש מהחיים הפוליטיים.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו 1886–1906
ממוזער|333x333 פיקסלים|דוד גרין הצעיר
בן-גוריון נולד בשם דוד יוסף גרין לשיינדל ולחבר "חובבי ציון" אביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). במשפחה היו חמישה ילדים – שלושה בנים ושתי בנות. דוד היה הבן הרביעי. אפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה. הוא קרוי על שם סבו מצד אימו, דוד יוסף פרידמן. ביתם שכן בקצה "רחוב העזים". המשפחה התגוררה בקומה התחתונה, ואילו בקומה העליונה התגוררה משפחה שטיפלה בבעלי החיים שבחצר האחורית והייתה מופקדת על ניקיון הבית ובישול הארוחות. בבית הסמוך התגורר אברהם, אחיו הנשוי של דוד. בבית בן-גוריון דיברו יידיש, אך גם רוסית ופולנית.
דוד בן־גוריון, שכונה בילדותו "דובצ'ה" וגם "דוידל", למד מגיל 5 אצל מלמד בחדר מסורתי, ובגיל 7 עבר למלמד "מודרני". מאוחר יותר עבר ל"חדר מתוקן" שהקים אביו, שם למד עברית בשיטה ייחודית. בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה ומאלח דם. שנתיים לאחר מכן נשא אביו אישה שנייה.
הוא למד בחדר עד גיל הבר מצווה, ולאחר מכן למד במשך שנה או שנתיים אצל מלמד בבית המדרש, ואז הפסיק את לימודיו. בערך באותו זמן חדל גם לקיים מצוות, אולם המשיך ללבוש את הבגדים המסורתיים עד נסיעתו לוורשה בגיל 18. מלבד החינוך היהודי, למד גם בבית ספר ממשלתי רוסי, בו למד את השפה הרוסית.
בחנוכה 1900, חרף גילו הצעיר (14), בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח, שמואל פוקס ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", על שם עזרא הסופר, שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל, ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה. פעילות האגודה ארכה שש שנים.
בשלב מסוים בתקופה זו הפסיק להניח תפילין. ב־1 בנובמבר 1901, כשהיה בן 15, שלח אביו בקשה לתיאודור הרצל, לסייע במתן השכלה לבנו.
ב־1904 עבר לוורשה. תחילה התגורר אצל משפחת קרובים, ולאחר שהשיג עבודה חלקית כמורה פרטי ב"חדר מתוקן", שכר חדר במשותף עם ידיד.
ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הייתה זו מהלומה בעבור בן־גוריון. הוא כתב לשמואל פוקס: "נתיתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללן ומטפחן מת... קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקוה... השמש איננו, אבל אורו עוד זורח!... רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה". בן־גוריון שהה בוורשה במשך שנה וחצי, שם התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים יהודיים ציוניים.
במרץ 1905 חזר בן־גוריון לפלונסק. באותו חודש שלח מכתב למנחם אוסישקין, וביקש בשמו ובשמם של צעירים רווקים לעלות לארץ ישראל, אך מכתבו לא נענה. באמצע 1905, בעקבות מהפכת 1905 ברוסיה (שמאוחר יותר תגרום לו לדיכוי ובסופו של דבר לעלות לארץ ישראל), הצטרף למפלגת "פועלי ציון" הפולנית, ששילבה בין ציונות וסוציאליזם מרקסיסטי על פי תורתו של דב בר בורוכוב, לאחר שהשתתף בוועידת היסוד שלה בביתו של יצחק טבנקין. הוא השתתף בישיבות המפלגה והפיץ חומרי תעמולה. בן-גוריון ייסד סניף של המפלגה בפלונסק וארגן את השביתות הראשונות של החייטים ופועלי החבלים, וניהל את מאבקם לשיפור תנאי עבודתם. הוא צירף את שוליות בעלי המלאכה כחברים במפלגה ואף ארגן אותם לשביתה למען יום עבודה של 12 שעות, שהשיגה את יעדה. הוא נאבק נגד תועמלנים של הבונד שהגיעו לפלונסק לעשות נפשות לאידאולוגיה שלהם, והצליח לבלומם ולהפוך את "פועלי ציון" לזרם המרכזי בקרב צעירי העיר. מרכז המפלגה בוורשה החל לשגר אותו בשליחויות שונות למחוזות הסמוכים. כאשר נוצרה מתיחות עקב חשש מפוגרום, החל בן־גוריון לשאת אקדח, ארגן את שוליות בעלי המלאכה להגנה עצמית והדריך באגודת עזרא שימוש בנשק. על פעילותו המהפכנית נאסר פעמיים. בפעם הראשונה שיחדו חבריו למפלגה פקיד, שמסר להם את החומר האסור שנמצא אצל בן־גוריון, וזה שוחרר מבית הסוהר בשל חוסר הוכחות. בפעם השנייה הצליח אביו לשכנע את קצין המשטרה לשחררו באמצעות שוחד.
השנים הראשונות בארץ ישראל
במושבות יהודה והגליל 1906–1910
ב־1906, בגיל 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. אביו מימן את נסיעתו. בן־גוריון עזב את פלונסק בסוף חודש אוגוסט יחד עם חבריו בקבוצת עולים גדולה. לקבוצת העולים נערכה מסיבת פרידה, וממנה הם הוסעו בכרכרה אל תחנת הרכבת במצודת מודלין. משם נסעו לוורשה ולאודסה. הם סיירו בעיר וביקרו אצל מנחם אוסישקין, ליליינבלום ודב בר בורוכוב. הם הפליגו במחלקה הרביעית של אונייה רוסית רעועה, חנו חניית ביניים בסמירנה, וב־6 בספטמבר 1906 (ט"ז באלול תרס"ו) הגיעו ליפו. בן-גוריון הגיע לארץ יחד עם חברתו רחל נלקין, שבהמשך נפרדה ממנו לטובת אדם אחר. כעבור שנים אמר כי יום עלייתו לארץ ישראל היה היום הגדול בחייו. עוד באותו יום אחר הצהריים יצא מיפו (ממנה לא התפעל כלל וכלל), למושבה פתח תקווה בקבוצה שמנתה 14 חברים. הם הלכו ברגל והגיעו אליה בלילה. למחרת שכר עם שלמה צמח חדר משותף. בבוקר הראשון כבר עבד עבודות חקלאיות בפרדסי פתח תקווה: הובלת זבל וטמינתו בבורות הנטיעה, הכשרת הקרקע, סיקול אבנים, חפירת בורות, חרישת אדמת בור, כריית תעלות השקיה ונטיעת עצים. כעבור שבועיים כבר חלה בקדחת, שהמשיכה אחר כך לפקוד אותו בתדירות קבועה. בנוסף על כך התמודד עם רעב, במיוחד בימים שבהם היה מחוסר עבודה.
ממוזער|שמאל|250 px|חברי מערכת "האחדות", 1910. מימין לשמאל: רחל ינאית בן-צבי, בן־גוריון, יעקב זרובבל, יצחק בן־צבי
בסוכות 1906 השתתף בוועידה הראשונה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, שנערכה ביפו. הוא היה מראשי האגף ה"ציוני" (הימני) במפלגה, ונבחר לאחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה, וכן לוועדה בת עשרה חברים שעליה הוטל לנסח את מצע המפלגה. באספה זו הציע להקים הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ ישראל, מה שגרר ויכוח לגבי ציון המילה "יהודים". כעבור מספר ימים הוחלט ברוב מכריע לכתוב את המילה. במושב השני של ועידת פועלי ציון ביפו ב־1907, מספר שבועות לאחר הוועידה הראשונה (באמצע טבת), הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת", ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים, שעליו הוטל לארגן מחדש את המפלגה. בינואר 1907 נאם בשם "פועלי ציון" בעצרת לכבוד נשיא הקונגרס הציוני דוד וולפסון, שהגיע לביקור בארץ ישראל.
את חורף 1906–1907 חילק בן־גוריון בין יפו ופתח תקווה. באביב 1907, אחרי ועידת פסח של המפלגה, נדד למושבה כפר סבא. כעבור מספר שבועות עבר לראשון לציון ועבד ביקב בדריכת ענבים. לאחר מכן שהה במשך מספר שבועות גם ברחובות. באוקטובר 1907 עבר מאזור יהודה אל הגליל. יחד עם שלמה צמח הלך ברגל במשך שלושה ימים לסג'רה. בלילות לנו בבת שלמה ובמסחה, ובבוקר היום השלישי הגיעו לסג'רה. בסתיו 1908 נסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי – כדי שאביו לא ייאלץ לשלם קנס. הוא נפגש עם משפחתו, הוכר כשיר לשירות והושבע אמונים לצאר, אך ערק מהמחנה, עבר את הגבול לגרמניה באמצעות מסמכים מזויפים, ובסוף דצמבר שב לארץ ישראל. בעת היעדרו קמה המושבה כנרת, ולאחר שובו עבד בה במשך מספר שבועות. משם ירד למושבה מלחמיה וגם בה עבד במשך מספר שבועות. מספר ימים לאחר שובו לסג'רה, ב־29 במרץ 1909, הגיע המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בפעם הראשונה לארץ ישראל. בן־גוריון היה ממקבלי פניו בנמל יפו, ולאחר מכן היה ממברכיו בנשף שנערך לכבודו בביקורו בסג'רה. בדומה למכתביו שכתב בימיו הראשונים ששהה בפתח תקווה, גם מכתביו בסג'רה שידרו התעלות נלהבת.
בן־גוריון היה מסתגר מדי ערב במחסן תבואה מחוץ לחומת המושבה וקורא. בחלק מהערבים היה מלמד את חבריו עברית במסגרת האגודה המקומית "עבריה".
לאחר פיטורי השומרים הצ'רקסים של סג'רה היה בן־גוריון, לדבריו, השומר היהודי הראשון של המושבה. מתחילת חורף 1908–1909 הלכו ורבו ההתנגשויות בין תושבי סג'רה לערביי הסביבה. ביום האחרון של חג הפסח 1909 נרצח שומר החווה על ידי שני תוקפים ערבים. קבוצות פועלים יצאו בעקבות הרוצחים, אולם שלושה מהם, ובהם בן־גוריון, נקלעו למארב, וחברו, שמעון מלמד, נורה ונהרג לנגד עיניו. הרצח גרם לו לזעזוע נפשי והשפיע מאוד על השקפותיו בנושאי ביטחון וכוח עצמי. לאחר האירוע נבחר בן־גוריון לוועד פועל גלילי בן עשרה אנשים, שתפקידו היה לדאוג לביטחון מושבות הגליל. נראה כי בן־גוריון הוא האיש שכתב את הכרוז שפורסם אז מטעם "פועלי ציון": "המובחרים שבנו נופלים חללים מחץ הפרא הערבי, ואנו שואלים בדאגה: איכם, איכם, בני המכבים? צאצאי בר־גיורא ובר־כוכבא, בואו לרשת מקום הגיבורים הנופלים, אשר נפלו במלחמתם בעד חירותם ועמם!". אולם אף על פי שעסק בשמירה באופן פעיל, לא קיבל בן־גוריון הזמנה להצטרף לארגון בר גיורא ולא לארגון השומר. על פי חישובי הביוגרף שבתי טבת שהה בן־גוריון בסג'רה שנה וחודש ולא שלוש שנים כדברי בן־גוריון עצמו. באמצע סתיו 1909 עזב את סג'רה והלך לעבוד בימה (יבנאל). בדרכו לשם התנפל עליו ערבי, ששדד ממנו את כל רכושו. מאחר שהיו בקרבת כפר ערבי, בחר שלא לשלוף את נשקו כדי להגן על עצמו, אך התלונן במשטרה הטורקית, והגנב נשפט ונכלא. בן־גוריון נשאר בימה מספר שבועות, ולאחר מכן עבר למושבה זכרון יעקב. הוא החליט ללכת אליה משום שקיווה שאחיותיו תחלטנה לעלות לארץ ישראל, וסבר כי זו "המושבה היחידה" בה תוכלנה למצוא עבודה. אולם הן נשארו בפלונסק. במשך מספר החודשים בהם שהה במושבה החל ללמוד מעט ערבית וצרפתית, והחליט ללמוד משפטים. לשם כך הקדיש את רוב לילותיו ללימודים. הוא התגורר יחד עם פועל אחר באסם של אחד מאיכרי המושבה.
בירושלים 1910–1911
בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה באביב 1910 תבעו יצחק ורחל ינאית בן־צבי לצרף את בן־גוריון למערכת העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". באמצע השנה התבשר בן־גוריון כי נבחר, ובעקבות זאת עבר להתגורר בירושלים. הוא שכר חדר מרתף ב"חצר פלויד" וסבל מרעב גם במשך השנה שחי בירושלים, אולם רכש לו במהלכה שני חברים קרובים: רחל ינאית ויצחק בן־צבי. בגיליון הראשון של "האחדות" כתב בן־גוריון בעילום שם שני מאמרים לרגל ביקורו של החכם באשי בארץ ישראל. בגיליון השני כבר העז לחתום בשם החדש שבחר לעצמו: "בן־גוריון". בשם זה נקראו שני אישים מתקופת המרד הגדול של היהודים ברומאים במאה ה־1 לספירה: נקדימון בן גוריון, מפרנסי ירושלים בתקופת בית שני, ויוסף בן גוריון, מראשי "ממשלת החירות" בעיר בתחילת המרד. ייתכן שעמידתו של יוסף בן־גוריון בראשות הממשלה היהודית העצמאית הנאבקת לשחרור, היא שהשפיעה על דוד גרין הצעיר לאמץ את שמו.
במחצית 1911 שהה יותר מחודש בפולין ונפגש עם משפחתו. בסוף יולי נסע משם עם יצחק בן־צבי לווינה כדי לייצג את "פועלי ציון" של ארץ ישראל בוועידה השלישית של הברית העולמית של המפלגה. בהזדמנות זו ביקר לראשונה בפרלמנט האוסטרי. צירי הוועידה כעסו על הצהרתם של השניים, כי הפועלים בארץ ישראל הם שיגשימו את הציונות ולא הציונים היושבים בגולה, וכי אחדותם של כל הפועלים בארץ ישראל חשובה בעיניהם יותר מהקשר שלהם אל מפלגתם בגולה, וקיבלו החלטה המאשימה את שני הצירים מארץ ישראל ב"ספאראטיזם" (בדלנות).
התעת'מנות 1911–1914
שמאל|ממוזער|270px|בן־גוריון ובן־צבי, סטודנטים למשפטים באיסטנבול
עוד בסג'רה הבשיל בבן־גוריון רעיון ה"התעת'מנות": ויתור של יהודי ארץ ישראל על נתינותם הזרה והפיכתם לאזרחי האימפריה העות'מאנית, כדי שיוכלו לפעול בתוך מסגרותיה החוקיות. לצורך כך נדרשה מנהיגות שתכיר את שפת המדינה ואת חוקיה, ותזכה למעמד רשמי במוסדות השלטון בבירה. באופן זה תוכל להיאבק על עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל.
מתוך כוונה לארגן כוח פוליטי שייצג את יהודי האימפריה העות'מאנית בפרלמנט הטורקי, החליט בן־גוריון ללמוד משפטים באיסטנבול. כדי להתקבל ללימודים נדרשו תעודת בגרות וידיעת השפה הטורקית. יצחק בן־צבי הצליח להשיג עבורו תעודת בגרות מזויפת, וכדי ללמוד טורקית הפליג בן־גוריון לסלוניקי, משום ששם היה מספר רב של פועלים יהודים ש"פועלי ציון" קיוו לארגנם ולהחדיר בהם תודעה ציונית. ב־7 בנובמבר 1911 ירד בנמל סלוניקי. הוא התגורר אצל משפחה יהודית שומרת מצוות, ולמד טורקית מסטודנט יהודי בפקולטה למשפטים. בנוסף לכך, למד גם צרפתית. לאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בטורקית, נסע בשנת 1912 לאיסטנבול. ביוני ניגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בהן נחל הצלחה מלאה, ובאוקטובר החלו לימודיו באוניברסיטה. בין הסטודנטים הציונים שהתקבצו סביב בן־גוריון ובן־צבי היו גם סטודנטים מארץ ישראל, ובהם ישראל שוחט, דוד רמז ומשה שרתוק. בן־גוריון נבחר למזכיר אגודת הסטודנטים היהודים. אולם באוקטובר גם פרצה מלחמת הבלקן הראשונה, ולאחר כחודש אחד של לימודים החליטו בן־גוריון ובן־צבי לחזור לארץ ישראל עד שיתבהר המצב. לבקשתו של בן־גוריון, תמך בו אביו כלכלית: הוא שילם עבורו את החובות שצבר בארץ ישראל, את הוצאות שהותו בסלוניקי ואת שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו באיסטנבול. בתחילת מרץ 1913 חזר בן־גוריון עם בן־צבי לאיסטנבול, שם חלק איתו חדר, ובסוף אפריל התחדשו הלימודים. במהלך השנה נסע בן־גוריון לווינה, לוועידה העולמית של פועלי ציון ולקונגרס הציוני. בדצמבר 1913 נפתחה שנת הלימודים השנייה, אך בינואר 1914 סבל מקדחת, אושפז בבית חולים ונסע להתאושש בבית אחותו בלודז'. בסוף אפריל חזר לבחינות באיסטנבול, ועמד בהן בהצלחה. ב־28 ביולי הפליג יחד עם בן־צבי באונייה רוסית לחופשה בארץ ישראל, וב־1 באוגוסט נודע לנוסעים בלב ים על פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. בן־גוריון ובן־צבי חזרו לארץ ישראל בחזות עות'מאנית: חליפה על פי האופנה הטורקית, תרבוש אדום ושפם עבות. בן־גוריון לא סיים את לימודי המשפטים באיסטנבול.
לאחר כניסת טורקיה למלחמה לצד מעצמות המרכז באוקטובר 1914, נדרשו נתיני מדינות אויב, ובהן רוסיה, להתעת'מן או לצאת מארץ ישראל. בתוך ההתלבטות בציבור העולים היהודי, החליטה מפלגת פועלי ציון להתעת'מן ולהישאר בארץ, ובן־גוריון ובן־צבי עשו כן. הנימוק לכך היה החשש מתגובה טורקית קשה נגד היישוב היהודי, וכן החשש מאובדן האחיזה היהודית בארץ עקב היציאה ממנה. בן־גוריון ובן־צבי הצטרפו ל"ועד ההתעת'מנות" שהוקם בירושלים, ואף ביקשו וקיבלו את רשותו של המפקד הטורקי בעיר לגייס גדוד מיליציה יהודי להגנה על ארץ ישראל, שהחל להתאמן במגרש הרוסים. אולם לאחר שהופסקו הגירושים ההמוניים של נתינים זרים עקב התערבות הדיפלומטים הזרים, החליט ג'מאל פאשא לגרש מארץ ישראל את כל מי שקשור בפעילות ציונית. בן־גוריון ובן־צבי נאסרו ונחקרו על קשריהם עם התנועה הציונית העולמית. הם שוחררו בערבות וכינסו את חברי הוועד המרכזי של "פועלי ציון", שהחליט שאם יגורשו, יקימו בארצות הברית תנועה חלוצית. מאחר ששמותיהם הופיעו ברשימת הצירים לקונגרס הציוני, הם קיבלו זמן קצר לאחר מכן צו גירוש מהקיסרות העות'מאנית. על הצו כתב המושל כי הם מגורשים "לעולם ועד". כשסיפר ליחיא אפנדי, חבר ערבי שלמד איתו באיסטנבול, על קבלת הצו אמר לו חברו: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי לאומי – אני שמח". הייתה זו הפעם הראשונה שבן־גוריון נתקל בגילוי של לאומנות ערבית. בסוף מרץ 1915 הועלו בן־גוריון ויצחק בן־צבי על ספינה לאלכסנדריה ללא מסמכים, וכשהגיעו אליה נאסרו על ידי הבריטים כאזרחי אויב. בהתערבות קונסול ארצות הברית הם שוחררו. השניים טיילו בפירמידות ובקברי הפרעונים, אך ברוב הזמן קיימו פגישות ציוניות. בקהיר התווכחו עם יוסף טרומפלדור, וטענו בפניו כי הקמת יחידה צבאית יהודית (גדוד נהגי הפרדות) שתצורף לצבא הבריטי במלחמתו בטורקיה, עלולה לגרום לממשלה הטורקית להגיב בפרעות ביהודים בארץ ישראל ולהביא לחורבן היישוב העברי. לאחר מספר שבועות הפליגו לניו יורק. את דמי הנסיעה הם קיבלו לבקשתם מציוני ארצות הברית. ההפלגה ארכה חודש ימים, כולל עגינת ביניים באתונה, במהלכה ביקר בן־גוריון באקרופוליס.
בארצות הברית 1915–1918
שמאל|ממוזער|150px|פולה מונבז ודוד בן־גוריון טרם חתונתם
בן־גוריון ובן־צבי הגיעו לניו יורק ב־17 במאי 1915 והורשו להיכנס לארצות הברית כמהגרים. תחנתו הראשונה הייתה משרד פועלי ציון בניו יורק. עוד לפני היציאה מהארץ הוחלט בישיבת מנהיגי פועלי ציון שחבריה יקימו בארצות הברית את תנועת "החלוץ", ויאתרו צעירים יהודים שמוכנים לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. מנגנון המפלגה בניו יורק ארגן לבן־גוריון ולבן־צבי מסעות ברחבי ארצות הברית ומפגשים בקהילות היהודיות, אולם אלה נכשלו, והשניים הצליחו לגייס רק כ־150 מתנדבים לתנועה. כחודש לאחר בואו לארצות הברית התפרסם מאמרו של בן־גוריון "לקראת העתיד", בו ניסח לראשונה את השקפותיו המדיניות ואת התביעות שלדעתו צריך העם היהודי להעמיד בפני ועידת השלום לאחר המלחמה, ובראשן: הכרה "בזכות העם העברי לכונן מולדת בארץ ישראל". לצורך כך, יש "להתרכז, להתערות ולהתאחז" בה. אולם לטענתו, "כיבוש ארץ למטרה שכזו אינו בא על ידי הבטחת זכויות פוליטיות וערובות דיפלומטיות, אלא על ידי עבודה יישובית ממושכת, השתרשות והתערות בקרקע... והתרבות האוכלוסייה היהודית עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ". בהמשך כתב: "ארץ לא מקבלים, אלא כובשים, אנחנו נכבוש את הארץ בבנותנו אותה".
בן־גוריון, שהיה אז אנונימי לחלוטין בארצות הברית, התפרסם בה לראשונה עם הוצאתו לאור מחדש של ספר יזכור (שכבר יצא לאור בעברית בארץ ישראל ב־1911), שכלל, הפעם ביידיש, קטעי ספרות והספדים על אנשי השומר שנהרגו, וכן את זיכרונותיו של בן־גוריון מתקופת העלייה השנייה. בתקופת שהותו בארצות הברית למד לנאום ולכתוב מאמרים ביידיש, שפת אמו. המהדורה הצליחה מאוד, ובן־גוריון החליט לפרסם מהדורה מורחבת בצורת אלבום: במקום המבוא של בן־צבי, הוא צירף גרסה מורחבת של זיכרונותיו "ביהודה ובגליל". הצלחתו הגדולה של הספר החדש פרסמה את בן־גוריון בציבור היהודי באמריקה. בעקבות ההצלחה הקציבה הנהגת "פועלי ציון" לבן־גוריון ולבן־צבי שכר חודשי עבור כתיבת הספר "ארץ ישראל", ששני שלישים ממנו היו פרי עטו של בן־גוריון.
במהלך עבודת המחקר לספר בילה בן־גוריון ימים רבים בספרייה העירונית של ניו יורק ברחוב 42, וקיבל עזרה בעבודתו זו. מוקד ההתכנסות של "פועלי ציון" היה בבית של רופא יהודי, בו גרה ועבדה פאולין מונבז, צעירה יהודיה שהגיעה לבדה ממינסק מספר שנים לפני כן ולמדה להיות אחות. פולה, כפי שקרא לה בן־גוריון, כבר ידעה היטב אנגלית, ובקיץ 1916 הציעה לסייע לו להעתיק עבורו בספרייה קטעים מהספרים שנזקק להם. החיזור נמשך כשנה, וב־5 בדצמבר 1917 נישאו השניים בטקס אזרחי אצל רשם הנישואים בעיריית ניו יורק, בנוכחות הפקידים בלבד. הזוג שכר דירה בברוקלין, אולם ארבעה חודשים לאחר נישואיהם נפרדו לתקופה ארוכה.
בגדוד העברי 1918–1919
שמאל|150px|ממוזער|בן־גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918
עם כניסת ארצות הברית למלחמה החל ניצחון מדינות ההסכמה להיראות ודאי. עם השינוי בנסיבות השתנה לחלוטין במהלך שנת 1917 יחסם של בן־גוריון ובן־צבי לרעיון הגדוד היהודי. בעקבות הצהרת בלפור, ועל סף כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, הם החלו להטיף ולפעול להקמת "הגדודים העבריים". בן־גוריון נפגש בוושינגטון עם השופט העליון הציוני לואי ברנדייס, והציע לו תוכנית להקים גדוד עברי במסגרת הצבא האמריקאי, שיילחם בארץ ישראל. ברנדייס הציג את הרעיון בפני הנשיא וודרו וילסון, אולם הוא דחה את ההצעה, בנימוק שארצות הברית הכריזה מלחמה רק על גרמניה, לא על טורקיה. אף על פי כן הוקמו הגדודים בצבא הבריטי ביוזמת ז'בוטינסקי, והוחלט שהיהודים באמריקה יוכלו להתנדב במסגרתו ללגיון מיוחד שיוקם בקנדה. בן־גוריון היה ממעוררי תנועת ההתנדבות לגדודים בארצות הברית. 150 חברי גדוד העבודה "החלוץ", שגויסו בשנתיים הקודמות על ידי בן־גוריון ובן־צבי, התנדבו עתה ללגיון, יחד עם 200 גולים מארץ ישראל. ב־26 באפריל 1918 התגייס בן־גוריון ל"גדוד האמריקאי", שהוא גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי.
ב־28 במאי נשבע אמונים לכתר במשרד הקונסול הבריטי בניו יורק, ולמחרת יצא למחנה האימונים של הגדוד בוינדזור שבקנדה, שם נפגש עם בן־צבי. שלושה ימים לאחר מכן נבחרו השניים לוועד הגדוד. כעבור כחודש מונה בן־גוריון לקורפורל (רב־טוראי). בין היתר, ייצג את החיילים היהודים בפני מפקדי הגדוד בתביעותיהם בנושא כשרות, ונאבק בהצלחה על הנפת הדגל העברי ביום החג הלאומי של קנדה לצד הדגל הבריטי. ב־11 ביולי הפליג בשיירה של אוניות מלחמה לבריטניה וב־22 ביולי נחתה פלוגתו באנגליה, שם שהה הגדוד האמריקאי כשלושה שבועות. ב־12 באוגוסט קיבל את נשקו האישי וב־14 באוגוסט הפליג הגדוד למצרים. ב־28 באוגוסט נחת בפורט סעיד, וכעבור שבוע נסע לקהיר ונפגש עם הגדוד העברי הארצישראלי. אולם באותו יום חלה בדיזנטריה ואושפז בבית חולים, שם שכב במשך מספר שבועות. בבית החולים חיכה לו מברק מפולה שבישר על הולדת בתו ב־11 בספטמבר 1918, שנקראה בשם גאולה, כפי שביקש בצוואה שהשאיר לפני צאתו לאנגליה. כשהבריא נשלח עם פלוגתו לתפקידי שמירה על שבויים טורקים וגרמנים. ב־6 בנובמבר הגיע לחופשה בתל אביב. ב־5 בדצמבר נע הגדוד לארץ ישראל. בן־גוריון עזב את הבסיס בסרפנד ללא אישור כדי לגייס תמיכה לאיחוד מפלגות הפועלים. לאחר שנעדר ממחנהו ארבעה ימים, נתפס, הועמד למשפט ובהוראת הקולונל אליעזר מרגולין הורד לדרגת טוראי. זה היה השירות הצבאי היחיד בחייו.
הקמת "אחדות העבודה" ושליחות בלונדון ובווינה 1919–1921
בפברואר 1919, עדיין מנהיג זוטר, הביא בן־גוריון את הצעת איחוד מפלגות הפועלים בפני ועידת "פועלי ציון". כעבור שלושה ימים החליטה הוועידה לתמוך באיחוד, אולם ועידת "הפועל הצעיר" החליטה לשלול אותו. בן־גוריון וברל כצנלסון כינסו עתה "ועידה כללית של כל פועלי ארץ ישראל", ללא "הפועל הצעיר", שאימצה את תוכנית האיחוד. להתארגנות החדשה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים", ניתן השם "אחדות העבודה".
בהמשך שנת 1919 קבע בן־גוריון בהרצאה לפני חברי מפלגתו, כי תפקידם "אינו של מהפכנים, כי אם של בוני חברה חדשה". בן־גוריון וראשי "אחדות העבודה" האחרים נטשו את תפיסתו של דב בר בורוכוב, שחזה מלחמת מעמדות גם בארץ ישראל, והגיעו למסקנה כי יש לבנות את החברה החדשה בארץ ישראל מהתחלה, כחברה סוציאליסטית וקואופרטיבית. בן־גוריון ראה אז זהות בין הקונספציה הסוציאליסטית הזו לבין הקומוניזם של ברית המועצות. באותה שנה קבע גם כי הוא "בולשביק" וכי הוא "מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון": הוא שאף ל"דיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים של העם העברי".
ב־15 בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. את אשתו לא ראה בן־גוריון במשך 18 חודשים ואת בתו ראה לראשונה בחייו. זמן קצר לאחר מכן השתחרר מהצבא. בתחילת יוני 1920 נשלח ללונדון להקים שם את המשרד של הברית העולמית של "פועלי ציון", לצורך טיפוח הקשרים עם מפלגת הלייבור, ומשפחתו הצטרפה אליו. זמן קצר לאחר מכן יצא לווינה כדי להשתתף בוועידת הברית העולמית. צירי האגף השמאלי הפרו־קומוניסטי דגלו בהצטרפות לאינטרנציונל השלישי ולניתוק מהקונגרס הציוני העולמי. בן־גוריון וחבריו מהאגף הימני יותר דגלו גם הם בהצטרפות זו, אולם רק בתנאי שיכיר בציונות, וכן סירבו לניתוק מהקונגרס הציוני. הוועידה התפוצצה. במהלך הדיונים קיבל בן־גוריון מברק מפולה ושב מייד ללונדון. כעבור שבוע, ב־28 באוגוסט 1920, נולד בנו, עמוס. לאחר שחודשו הקשרים עם פלונסק, שנותקו בזמן מלחמת העולם והמלחמה הפולנית-סובייטית, יצא בן־גוריון במרץ 1921 לשליחות בווינה מטעם תנועתו ושלח את פולה והילדים לפלונסק כדי להכיר את אביו ולהתארח בביתו. במאי הגיע לביקור בפלונסק, אך כעבור זמן קצר נסע לוועידות ולמפגשים שונים והשאיר את אשתו ושני ילדיו הקטנים בבית אביו. לאחר שהפסיקו פועלי ציון בארצות הברית את התמיכה הכספית בסניף הלונדוני הכושל, שב בן־גוריון באוגוסט 1921 לארץ ישראל. פולה והילדים שבו לארץ רק כעבור יותר משנה.
לאחר שובו הציע ב־1921 להפוך את "אחדות העבודה" לקומונה כלל־ארצית, שתפעל כגוף אחד בהשפעתה על ההסתדרות. אולם תוכניתו זו נדחתה על ידי מרכז המפלגה, והוא התפטר בשל כך מהוועד הפועל שלה.
בחורף שנת תר"ף פרסם בן־גוריון מאמר בשם "על הפלח ואדמתו", שבו הופיעה לראשונה תזה חדשה שפיתח עם שובו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגישה הרומנטית שבה החזיק לגבי הבדואים והפלאחים הערבים מאז עלייתו לארץ התחלפה עתה בתפיסה מרקסיסטית: הפועלים הערבים והיהודים שייכים לאותו מעמד חברתי, הוא מעמד העובדים, ועליהם להיאבק יחדיו נגד בעלי ההון המסיתים אותם אלה נגד אלה. בן־גוריון דבק בתזה הזאת כעשר שנים.
המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים 1921–1935
שמאל|150px
בראשית שנות ה־20 הפך לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. בן־גוריון נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית ב־1920. הוא החזיק בפנקס חבר מספר 3. בדצמבר 1921 נבחר למזכיר הכללי שלה, ושימש בתפקיד זה במשך 15 שנה. ניתן לומר כי רק עתה פרץ לראשונה לעמדת מנהיגות. הוא ראה בה, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.
בן־גוריון תבע להעביר את משרד ההסתדרות מתל אביב לירושלים, "מסיבות לאומיות", והדבר נעשה ב־2 בפברואר 1922. בירושלים התגורר בחדר במוסררה, עם דוד זכאי, שותפו לעריכת ביטאון ההסתדרות "הפנקס". ממשכורתו הנמוכה כמזכיר ההסתדרות היה שולח מדי חודש כסף לפולה ולאביו בפלונסק. בתקופה זו החל לרכוש ולקרוא ספרים בכמויות גדולות. את רוב זמנו הפנוי הקדיש ללימוד ולקריאה, וכך הרחיב את השכלתו. מאחורי העסקן המפלגתי צמח אדם רחב־אופקים בעל השכלה לא־פורמלית עשירה ותרבות רחבה. ב־5 באפריל, כשמונה חודשים לאחר ששב לארץ ישראל, הגיעו גם פולה והילדים והצטרפו אליו בירושלים.
ביקורו בברית המועצות 1923
בן־גוריון המשיך בנסיעותיו לחוץ לארץ בשליחות ההסתדרות ותנועת הפועלים. בשנים אלו בילה כמחצית מזמנו במסעות ארוכים לאירופה. ב־1923 קיבלה ההסתדרות הזמנה להציג את תוצרתה בתערוכה חקלאית במוסקבה. ב־4 באוגוסט אותה שנה יצאו בן־גוריון ומאיר רוטברג, שני נציגי ההסתדרות, לרוסיה דרך קהיר וקושטא, וב־24 באוגוסט הפליגו לאודסה. באוקראינה הצביעו עבור בן־גוריון על המקומות שבהם התרחשו פוגרומים ביהודים. הם המשיכו ברכבת למוסקבה, שם שיכנה הנהלת התערוכה את בן־גוריון בארמון מפואר שהיה שייך לאציל העשיר ממנוב. בן־גוריון ורוטברג ארגנו את המוצרים החקלאיים בביתן הארץ־ישראלי בתערוכה והניפו בו שני דגלים: דגל אדום שנשא את שם ההסתדרות ואת הדגל הציוני הכחול־לבן ועליו הכתובת "ארץ־ישראל". בביתן הארץ־ישראלי ביקרו רבבות אנשים והוא נחל הצלחה גדולה. עם זאת נאלץ בן־גוריון להתמודד עם התנכלויות מצד ה"יבסקציה", המחלקה היהודית במפלגה הבולשביקית. העיתון "עמעס" ("אמת") פרסם מאמרי השמצה נגד ההסתדרות ושני נציגיה. הוועד המרכזי של "פועלי ציון" ניתק את יחסיו עם בן־גוריון כאשר סירב להסיר את הדגל הציוני מהביתן. ביקורו במוסקבה ארך שלושה חודשים ועורר בו סערת רגשות. בזמן הביקור נפגש בחשאי עם חברי "החלוץ" וגם הוזמן להרצות בכנס מחתרתי בפני כתשעים מהם. הוא צפה בתיאטרון הבימה במוסקבה בהצגה "הדיבוק" בעברית, שהותירה בו רושם רב. ב־7 בנובמבר נכח במצעד "יום המהפכה" בכיכר האדומה. הוא עזב את רוסיה בתחילת דצמבר. בשובו לארץ הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של הסופר יוסף חיים ברנר.
השנים 1919–1923 היו השנים ה"אדומות" בהתפתחותו האידאולוגית. זו הייתה "התקופה הסובייטית" בחייו. התקופה שבה שהה בן־גוריון בלונדון, בשנים 1920–1921, העמיקה את תפיסתו הקומוניסטית־רדיקלית, אך הוא הכריז כי הקומוניזם שלו "נובע מתוך ציונות". הרעיון הציוני־לאומי היה חשוב בעיניו הרבה יותר מהרעיון הקומוניסטי. כמו כן, נרתע מהאופי הטוטליטארי של המשטר הסובייטי וסבר כי בחברה סוציאליסטית חייבת לשרור מידה רבה של דמוקרטיה.
1923–1925
ממוזער|שמאל|200px|בן־גוריון נואם בטקס הנחת אבן הפינה לבניין ההסתדרות בירושלים, 1924
בוועידה השלישית של "אחדות העבודה" ב־1923 ביטא בן־גוריון שינוי בדעתו לגבי העימות בין היהודים לערבים בארץ ישראל, כאשר קבע כי זו "השאלה המרכזית" העומדת לפני התנועה הציונית. הוא הכיר בקיומה של "התנועה הלאומית של העם הערבי" והודה כי מתנהלת נגד הציונים "מלחמה לאומית", אלא שעדיין סבר כי מלחמה זו מונהגת על ידי גורמים חיצוניים בעלי אינטרס. בהתאם לכך, הציע בשנה שלאחר מכן להקים הסתדרות עובדים ערבית מקבילה לזו היהודית וללכד את שתיהן תחת מועצה משותפת של "ברית עובדים בינלאומית".
בן־גוריון היה אומנם מזכירו של ארגון פועלים, אולם למעשה היה מנהיג מדיני. הוא ראה בהסתדרות אמצעי להגשמת תוכניותיו הציוניות, המדיניות והלאומיות. הוא שאף לחולל מהפכה בציונות – כיבוש הנהגת התנועה הציונית על ידי תנועת הפועלים בארץ ישראל. אולם לא האמין כי ניתן לעשות זאת בהסתדרות הציונית הקיימת, בשל יחסי הכוחות בין הפועלים לבין שאר הזרמים. בתחילת 1924 דרש מחבריו בתנועת העבודה לפרוש מההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות ציונית חדשה – תנועה ציונית עולמית בהנהגת מפלגה סוציאליסטית גדולה. אלא שהוא נתקל בהתנגדות תקיפה מצד חברים מרכזיים בתנועה, בעיקר משום שבאותה תקופה עברה תנועת העבודה מאופוזיציה לשיתוף פעולה עם נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, וזאת בד בבד עם התחזקות האגף הבורגני בעקבות העלייה הרביעית.
במרץ 1925 נולדה בתו רננה. בן־גוריון התנגד במשך תקופה ארוכה לעליית אביו ובני משפחתו לארץ ישראל, למרות בקשותיו של אביו, עד שביולי אותה שנה עלה אביו לארץ ישראל. בשנים 1922–1927 הרבה בן־גוריון בנסיעות ארוכות ותכופות בשליחות ההסתדרות והשתתף בוועידות בין-לאומיות שונות. רוב נסיעותיו היו מוקדשות לגיבוש תמיכה יהודית ובין-לאומית בתנועת הפועלים בארץ ישראל. ב־1925 השתתף בקונגרס הציוני בווינה. באותה שנה גם נאם לראשונה באנגלית, בוועידה הקיסרית בלונדון.
מאורעות תרפ"ט והספר הלבן של פאספילד 1929–1930
ב־4 בספטמבר 1929 שב בן־גוריון לארץ ישראל. פרעות תרפ"ט, שפסקו רק מספר ימים קודם לכן, הביאו למפנה בהשקפתו בסוגיית ערביי ארץ ישראל. בעוד שב־1924 הכריז כי אין תנועה לאומית ערבית, קבע באוקטובר 1929 כי: "הוויכוח אם יש תנועה לאומית ערבית או לא הוא ויכוח טפל של מילים...התנועה מרכזת המונים... אין אנו רואים בה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מפוקפק. אולם במובן הפוליטי זוהי תנועה לאומית".
בהשפעת המאורעות העלתה באותו הזמן באוזני בן־גוריון קבוצת אישים, ובהם מניה שוחט, תוכניות להסדר עם הערבים, שהתבססו על ויתור על הכוונה ליצור רוב יהודי בארץ ישראל, תוך הסכמה לקבלת הדרישה הערבית להקמת פרלמנט אחד, שבו ייוצגו האוכלוסיות הערבית והיהודית באופן יחסי למספרן בארץ (באותה תקופה היו בארץ 800 אלף ערבים ורק 150 אלף יהודים). כנגד התוכניות הללו העלה בן־גוריון תוכנית ארוכת טווח משלו להסדר השלטון בארץ: הארץ תחולק לקנטונים אוטונומיים, יהודים וערבים; שני בתי מחוקקים, שבאחד מהם יהיה שוויון במספר הנציגים הערבים והיהודים; הקנטונים יהיו מאוחדים תחת ממשלה פדרלית יהודית־ערבית בפיקוח נציב מטעם חבר הלאומים. מאורעות תרפ"ט מוטטו את תפיסותיו הנאיביות של בן־גוריון לגבי הבעיה הערבית. המשימה המכרעת בעיניו הייתה עתה יצירה מיידית של רוב יהודי, באשר רק אז יתחילו הערבים לחיות עם היהודים בשלום.
בזמן פעילותה של ועדת שו לחקירת המאורעות לא הורשו נציגי ההסתדרות להופיע בפניה ובן־גוריון נאלץ להסתפק בשליחת תזכירים לחבריה. ביוני 1930 השתתף בישיבה של המוסדות הציוניים בלונדון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נטל חלק פעיל בטיפול במשבר מדיני. יחד עם חברי משלחת מארץ ישראל שוחח עם מנהיגים של מפלגת הלייבור וביולי נשא נאום תקיף בוועידת העבודה האימפריאלית. אולם המאמצים לא הועילו. ב־20 באוקטובר הוגש דו"ח הופ־סימפסון וכעבור מספר ימים פורסם הספר הלבן של פאספילד, שהטיל הגבלות קשות על עליית היהודים ורכישת קרקע על ידם. בן־גוריון שלח מארץ ישראל חוזר לכל הגורמים הקשורים בתנועת הפועלים ברחבי העולם ודרש מהם לפעול נגד הבריטים. במושב השני של מועצת מפא"י אף קרא למרד נגד אנגליה. הוא טען כי הספר הלבן "רצוף צביעות ובגידה" ואינו אלא "תעודה רצופה אנטישמיות מתחילתה ועד סופה".
הקמת מפא"י וכניסתו להנהלה הציונית 1930–1934
בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר בתחילת ינואר 1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן־גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה למפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית.
בן־גוריון שאף להרחיב את השפעתה של תנועת הפועלים מחוץ לארץ ישראל ויזם קונגרס עולמי של מפלגות הפועלים למען ארץ ישראל העובדת, כאלטרנטיבה לקונגרס הציוני, מתוך כוונה להקים תנועת פועלים עולמית. בסוף אוגוסט 1930 הוא נסע מלונדון לברלין, להשתתף בכינוס הוועד הפועל הציוני. ב־27 בספטמבר נפתח בברלין קונגרס העבודה, עבורו רכשו 240,000 בוחרים "כרטיסים" דוגמת השקל הציוני. בקונגרס השתתפו 196 צירים מ־19 מדינות, שייצגו את הארגונים והמפלגות הציונים הסוציאליסטיים בעולם. בן־גוריון פתח בנאומו את טקס הפתיחה, בעברית וביידיש. רק מספר ימים קודם לכן נחלה המפלגה הנאצית הצלחה גדולה בבחירות לרייכסטאג בגרמניה. באיגרת שכתב להשל פרומקין למחרת הבחירות השווה את הנאצים לרוויזיוניסטים ואת הדברים שקרא בביטאון המפלגה הנאצית לאלה של זאב ז'בוטינסקי בעיתון "דואר היום". במחצית השנייה של אוקטובר שב לארץ ישראל. הוא התכוון להפסיק בהדרגה את פעילות מפא"י ובעלות בריתה בקונגרס הציוני, ולהעביר את כל הפעילות לקונגרס "ארץ ישראל העובדת". במועצת מפא"י במאי 1931 הציע שהמפלגה תפרוש מההנהלה הציונית, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד חבריו בראשות המפלגה ונאלץ לסגת מכוונתו. בנאומו בקונגרס הציוני ה־17 בבזל ביולי אותה שנה תקף בחריפות את ז'בוטינסקי ואנשיו. הוא כינה את מפלגתם "הציונות הקלה", האשים אותם ב"חינוך שוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים", וטען כי הם מערערים את העמדה הפוליטית של הציונות בדעת הקהל העולמית. לדבריו, בין תפיסת "הציונות הפוליטית" של מפלגות הפועלים לזו של הרוויזיוניסטים "רובצת תהום שאין לגשרה". על רקע מעמדו הרעוע של חיים ויצמן כנשיא הקונגרס הציוני, נראה כי בן־גוריון החל בקונגרס זה את מלחמת הירושה על הנהגת התנועה הציונית. במהלך הקונגרס ביקש ויצמן מבן־גוריון לטוס בחשאי ללונדון, כדי להיפגש עם ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, ולהשיג את הסכמתו לעקרון ה"פאריטט" – ייצוג שווה של יהודים וערבים במסגרת השלטונית בארץ ישראל (בניגוד לייצוג יחסי, אותו דרשו הערבים). ב־11 ביולי המריא ללונדון ולמחרת נפגש עם מקדונלד במעונו הכפרי. הוא טען בפניו כי בנוגע לזכויות היהודים בארץ ישראל, "אין לראות רק את היהודים היושבים כבר בארץ, אלא את כל העם היהודי בעולם". אולם, אף על פי שמספר היהודים בעולם גדול יותר ממספרם של ערביי ארץ ישראל, יסתפקו היהודים בייצוג שווה. מקדונלד הביע את הסכמתו ובן־גוריון שב לקונגרס בבזל, בו הודח ויצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית.
ביולי 1932 קרא בן־גוריון במועצת מפא"י לתנועת הפועלים "לכבוש את ההסתדרות הציונית", כלומר: להפוך לרוב בהסתדרות הציונית. לשם כך יצא למסע בן שלושה חודשים לריכוזי היהודים במזרח אירופה כדי לבדוק את סיכויי תוכניתו ולהשתתף בהקמת "האיחוד העולמי" של מפלגות הפועלים הציוניות. ב־27 באוקטובר הציג בפני מרכז מפא"י תוכנית להשגת רוב בקונגרס הציוני הבא, אולם נתקל בספקנות רבה. כעבור שלושה ימים העלה את תוכניתו בפני ועידת מפא"י ודרש בנאומו להפוך את תנועת הפועלים "ממעמד לעם", כלומר לרכז סביבה גם כוחות לא־סוציאליסטיים. דרישתו זו התקבלה בחששות שתנועת הפועלים תאבד את צביונה. באמצע מרץ 1933 דרש בכינוס מרכז מפא"י שלא להעמיד במרכז תעמולת הבחירות את התמיכה בוויצמן, ובמקום זאת להתרכז במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בסופו של דבר התקבלה החלטה ברוח זו. ב־31 במרץ יצא שוב למזרח אירופה, למסע בן ארבעה חודשים של מערכת בחירות לקונגרס הציוני. ב־9 באפריל הגיע לוורשה מצויד בחומרי תעמולה. הוא גייס בוחרים ופעילים צעירים מחברי "החלוץ" ותנועות הנוער ושלח אותם למכור שקלים (שהעניקו את זכות ההצבעה בקונגרס ל"שוקלי השקל") ברחבי פולין. הוא עצמו נסע לנאום באולמות מלאים בערים שונות בפולין, בגליציה ובמדינות הבלטיות. הוא התנייד בין הערים והעיירות ברכבת, במכונית ובמטוס. כבר באספת הבחירות הראשונה בה השתתף בווינה השווה את ז'בוטינסקי להיטלר. עוד ב־18 בפברואר 1933, באספה בבית העם בתל אביב, כינה את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר". מערכת הבחירות כללה השמצות הדדיות והתקפות אישיות, שלוו באלימות. ב־17 ביוני הגיע בן־גוריון לווילנה והתעלף כאשר נודע לו על רצח ארלוזורוב. הרצח הפך לנושא העיקרי במערכת הבחירות, ובמשך כל תקופה זו לא חדל בן־גוריון להתקיף על כך את הרוויזיוניסטים. כמו כן התנגד לדחיית הבחירות. תנועות הפועלים זכו בניצחון גדול ובן־גוריון הוכר עתה כמנהיג תנועת הפועלים בארץ ישראל. לאחר הבחירות נערך הקונגרס הציוני בפראג, ובן־גוריון זכה לתשואות. הוא הפך למנהיג המדיני הבכיר בתנועה ובעקבות לחץ מצד מנהיגי אגף הפועלים הסכים להיכנס להנהלה הציונית, אולם בתנאי שלא יקבל על עצמו שום תיק. בתוקף תפקידו החדש הוכנס לביתו בתל אביב מכשיר טלפון ו"ההגנה" הפקידה עליו שומר ראש. ענייני התנועה הציונית והנושאים המדיניים מילאו עתה את זמנו. במהירות רבה למד את רזי הדיפלומטיה הציונית בלונדון ואת הפוליטיקה הבריטית. לאחר קיום הקונגרס נתמנה במקום ארלוזורוב למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד 1935, במקביל לתפקידו כמזכיר ההסתדרות.
בתחילת שנות ה־30 בנה בן־גוריון בית בשכונת העובדים סמוך לים (בהווה בשדרות בן־גוריון). הבית בן שתי הקומות היה גדול מכל הבתים בשכונה, והוסיף לעול החובות שבן־גוריון כבר היה שקוע בו.
בינואר 1934, לאחר שקנה וקרא את הספר "מיין קאמפף" ופחות משנה לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, חזה בן־גוריון בוועידת ההסתדרות את העתיד לבוא: "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו ... משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ'כיה ושאר הארצות השכנות ... אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם...תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה ... אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו לבין היום הנורא ההוא".
הסכמים עם ז'בוטינסקי 1934–1935
בן־גוריון היה התקיף ביותר בתוך קבוצת חבריו לגבי האמצעים שיש לנקוט במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בפברואר 1934 דרש להקים כוח מאורגן שיופקד "נגד האלימות הרוויזיוניסטית" של אנשי בית"ר. דעתו נתקבלה וכך הוקמו "פלוגות הפועל". ב־31 ביולי 1934 ניסח זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, מכתב להנהגת מפא"י, בו הציע לפתוח בשיחות ישירות כדי לעקור את מעשי האלימות בין יהודים. לאור המצב בתנועה הציונית והחמרת מצב היהודים באירופה, סבר בן־גוריון כי המשך המאבק האלים עלול לפלג את התנועה ולחבל במאמץ הציוני לעלייה והתיישבות, ולכן החליט לפנות להידברות. הוא תבע ממפלגתו להיענות להצעה ולהיכנס למשא ומתן, אולם תביעתו נדחתה, ובמקומה הצליח להעביר החלטה ליזום פגישות עם מספר מפלגות, ובהן גם הרוויזיוניסטים. לאחר ביקור בפולין ובגרמניה הגיע ב־8 באוקטובר ללונדון ונענה להצעת פנחס רוטנברג להיפגש עם ז'בוטינסקי. ב־10 באוקטובר קיים בלונדון פגישה ראשונה מתוך סדרת פגישות עם ז'בוטינסקי שנערכו במשך חודש ימים, שבסופה חתמו השניים על מספר הסכמים (הסכמי בן־גוריון–ז'בוטינסקי). בן־גוריון ניסה לשכנע את חבריו במפלגה לאשר את ההסכם עם ז'בוטינסקי. היה לו אומנם רוב במרכז מפא"י, אולם כדי למנוע פילוג נאלץ בן־גוריון, באופן יוצא דופן, להביא אותו לאישור במשאל עם בהסתדרות, שם הוא נדחה ברוב ברור ב־24 במרץ 1935. יוקרתו של בן־גוריון נפגעה אומנם, אולם מעמדו כמנהיגה העולה של תנועת הפועלים לא נתערער. ב־30 במרץ כתב ז'בוטינסקי לבן־גוריון: "לא נשתנתה בי ההערכה שלמדתי בלונדון להעריך את האיש בן־גוריון ואת שאיפתו". אולם כשבועיים בלבד לאחר הכשלת ההסכם החליטו הרוויזיוניסטים לפרוש מההסתדרות הציונית. לאחר מכן השיב בן־גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי... ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך [...] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'".
פגישות עם מנהיגים פלסטינים בשנות ה־30
בתחילת שנות ה־30 החל בן־גוריון לעבור תהליך בנוגע לבעיה הערבית, שנמשך עד לשלהי אותו עשור. הוא הבין כי מול התנועה הציונית עומדת תנועה לאומית ערבית־פלסטינית, והגיע למסקנה שעליו ליצור קשר עם מנהיגיה ולשאת ולתת עמם. הוא בחר לפנות אל הפרקליט האמיד מוסא אל־עלמי, שהיה מקורב הן אל המופתי אמין אל־חוסייני והן אל ראשי מפלגת אל־איסתקלאל ("העצמאות"), ובתחילת אפריל 1934 נפגש עמו לראשונה בביתו של משה שרת בירושלים. בן־גוריון תיאר בפניו עד כמה מועילה העלייה היהודית לארץ ישראל ולתושביה הערבים, אולם עלמי השיב: "אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה". הייתה זו הפעם הראשונה ששמע מפיו של מנהיג ערבי כיצד משתקפת הציונות בעיני הערבים. הוא הציע בפני עלמי הקמת פדרציה ערבית, שאליה תצטרף המדינה היהודית, וכך יהוו ערביי ארץ ישראל מיעוט במדינה היהודית, אך חלק מהרוב הערבי הגדול בפדרציה. עלמי הסכים לדון בכך ובאמצע אוגוסט ביקר אותו בן־גוריון בביתו הכפרי ליד ירושלים. בן־גוריון הציע תוכנית בת שני שלבים: שלטון יהודי־ערבי משותף, שבו מעמד שווה לשתי הקהילות, שלא על פי יחס מספרי, ומאוחר יותר מדינה יהודית משני עברי הירדן, שתהיה חלק מפדרציה אזורית שתכלול את עיראק. הייתה זו הראשונה בסדרת שיחות שקיימו השניים בביתו הכפרי של עלמי ובדירתו בירושלים. תמורת הסכמה לתוכניתו הציע בן־גוריון עזרה לערביי ארץ ישראל בחקלאות ובתעשייה ואת עזרת יהודי העולם לפיתוח ארצות ערב. לאחר מספר שיחות דיווח עליהן עלמי למופתי אל־חוסייני. בהמלצת עלמי נסע בן־גוריון לז'נבה ונפגש עם שכיב ארסלן ואחסאן ביי אל־ג'ברי, ראשי ה"איסתקלאל". אלה דחו את כל הצעותיו ועמדו על כך שהתנאי להסכם הוא מעמד של מיעוט נצחי ליהודים בארץ ישראל. בדצמבר 1934 פרסמו את שיחתם הסודית בביטאון של המשלחת הסורית־פלסטינית לחבר הלאומים. במקביל נפגש בחשאי בירושלים עם ריאד א־סולח, ובביתו של יהודה לייב מאגנס נפגש עם עווני עבד אל־האדי, מנהיג ה"איסתקלאל" בארץ ישראל. באפריל 1936, בזמן המרד הערבי הגדול, נפגש בחשאי מספר פעמים עם ג'ורג' אנטוניוס, בדירתו של מאגנס ובביתו של אנטוניוס. בשנים 1937–1938 נפגש גם עם בכירים בממשל הסעודי ובלונדון שוחח עם מוסא כאט'ם אל־חוסייני. כל השיחות נסתיימו בלא כלום.
יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית 1935–1948
באוגוסט 1935 נבחר בן־גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ ישראל, וליושב ראש ההנהלה הציונית, שהיא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הציוני ה־19 בלוצרן באותה שנה החליט לנאום ביידיש, כדי להביא את חזון ההגשמה הציונית לצירים, שרובם לא הבינו עברית, וזאת אף על פי שעבורו היה כרוך בכך קושי אידאולוגי ומעשי.
עם כניסתו לתפקיד ראש ההנהלה הציונית העביר את מחלקת הארגון לירושלים ובכך העביר את מוקד הפעולה מלונדון לארץ ישראל. כדי לייעל את ההנהלה צמצם את מספר חבריה לשבעה.
בזמן מאורעות 1936–1939
עם פרוץ מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט (1936) היה בן־גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה.
הוא דרש בתוקף ש"ההגנה" לא תיגרר לטרור נגדי וסבר שאסור ליישוב להגיע לעימות עם הבריטים, כדי לשמור על אהדתם. מתוך חשש שבריטניה תשלח ועדת חקירה לארץ ישראל שתוליד "ספר לבן" נוסף, יצא ללונדון והצטרף אל ויצמן בניהול המערכה לגיוס תמיכה בעמדה הציונית, שאכן זכתה לתמיכת רוב המשתתפים בוויכוח שהתקיים בפרלמנט, וגם לתמיכת העיתונות.
הוא העיד בפני ועדת פיל, שחקרה את הסיבות למרד הערבי, ובתגובה לדברי אחד מחברי הוועדה, ש"המנדט הוא התנ"ך של הציונות", טען בן־גוריון את ההפך: "התנ"ך הוא המנדט שלנו". בשנת 1937 תמך בהמלצת הוועדה על חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים. אלא שבן־גוריון הבין שהתלהבות מצד היהודים תעורר התנגדות מצד הערבים ולכן סבר כי על הצד היהודי למלא את תפקיד "הכלה הסרבנית", שיש לשכנע אותה כדי שתסכים. בפברואר 1937 הכין תוכנית חלוקה משלו והביא אותה לדיון במרכז מפא"י, בליווי מפה מפורטת. הייתה זו הפעם הראשונה שתוכנית חלוקה עלתה לדיון. לשאלת גולדה מאיר לגבי גידול האוכלוסייה היהודית בעתיד, השיב: "הדורות הבאים ידאגו לעצמם, עלינו לדאוג לדור הזה".
בן־גוריון לא ראה את גבולות החלוקה כסופיים אלא כשלב בלבד: עצם הקמתה של מדינה יהודית תאפשר עלייה יהודית גדולה, ובעקבות זאת יתחזק היישוב העברי מבחינה כלכלית וצבאית, מה שעשוי לאפשר בעתיד התיישבות יהודית בחלקים אחרים של ארץ ישראל. במאי 1937 שוב הגיע ללונדון, הפעם כדי להמריץ את הלובי הפרו־ציוני לקראת פרסום דו"ח ועדת פיל. הדו"ח פורסם ביולי והמליץ על חלוקה לשתי מדינות, ערבית ויהודית. בן־גוריון שמח מאוד כשקרא את המלצותיו, אולם דבק בטקטיקה שהתווה קודם לכן והודיע לשר המושבות כי התנועה הציונית כולה מתנגדת לחלוקה. עמדה פומבית זו גרמה לידידי הציונות לתקוף את הדו"ח בחריפות בדיון בפרלמנט (שביציע האורחים שלו ישב גם בן־גוריון), וכך, במקום לאשר את תוכנית החלוקה, החליט הפרלמנט להביא אותה בפני חבר הלאומים. לאחר פיזור הקונגרס הציוני ה־20 נסע בספטמבר לז'נבה ונכח בדיוני מועצת חבר הלאומים בתוכנית. אלא שלאחר דחיית התוכנית על ידי הערבים בוועידת בלודאן וחידוש המהומות בארץ ישראל, שלחה בריטניה את ועדת וודהד כדי לבדוק כיצד ניתנת החלוקה לביצוע. בספטמבר–אוקטובר 1938 שהה בן־גוריון בלונדון ופעל עם ויצמן במוקדי ההכרעה בממשל הבריטי ובפגישה עם שר המושבות מקדונלד, נוכח בשינוי הקו המדיני הבריטי – נסיגה מהתחייבויותיה בהצהרת בלפור ומרעיון החלוקה. התפנית במדיניות הבריטית חוללה מפנה בתפיסתו של בן־גוריון לגבי שיתוף הפעולה עם בריטניה. הוא סבר עתה שיש לבצר את כוחו הצבאי של היישוב לקראת עימות אפשרי עם הצבא הבריטי.
בזמן שהותו בלונדון בסתיו 1938 נרקם הסכם בין "ההגנה" לאצ"ל, בו הוסכם שעל פעולות תגובה לטרור הערבי יוחלט בוועדה שבה יהיה ייצוג שווה לשני הארגונים. אולם בן־גוריון התנגד בחריפות להסכם ואיים בהתפטרות, ובסופו של דבר הוא לא נחתם. הוא שאף להסדר כללי עם ז'בוטינסקי, שיכלול את התפרקות ההסתדרות הציונית החדשה שלו והתמזגותה מחדש בתוך ההסתדרות הציונית. ביולי 1939 ביקש ז'בוטינסקי מאליהו גולומב לפעול שוב להשגת הסכם, אולם גם הפעם הכשיל בן־גוריון את התוכנית.
בפברואר 1939 כונסה בלונדון ועידת סנט ג'יימס, ובן־גוריון עמד לצדו של ויצמן בראשות המשלחת הציונית. ב־15 בפברואר אמר בן־גוריון לשר המושבות מלקולם מקדונלד, כי לא יהיה ניתן למנוע את עליית היהודים לארץ ישראל "אלא בכוח הכידונים הבריטיים". היה זה חידוש בנימת דבריו אל האנגלים: איום בכוח והתנגדות אלימה. במהלך הוועידה נפגש יחד עם ויצמן עם ראש הממשלה נוויל צ'מברלין במעונו, וב־7 במרץ השתתף בפגישה בלתי רשמית משולשת בארמון סנט ג'יימס, שכללה ארבעה אנגלים, ארבעה יהודים ושלושה ערבים, שדוברם המרכזי היה עלי מאהר המצרי. ב־15 במרץ הגישה ממשלת בריטניה את תוכניתה למשלחות. בן גוריון ווויצמן לא נכחו בישיבת הנעילה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם.
לאחר כישלון הוועידה פרסמו שלטונות המנדט הבריטי ב־17 במאי 1939 ספר לבן שבו הוגבלה לראשונה מכסת עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים.
ב־24 במאי אמר בן־גוריון בנאום בפני בני נוער בירושלים: "בתולדות הציונות מתחיל פרק חדש – הציונות הלוחמת... המשך פעולתנו הציונית ייתכן אך ורק תוך מלחמה". עם חזרתו לארץ ישראל החל למקד את רוב פעולתו בהכנת "ההגנה" למלחמה ב"ספר הלבן". בתחילת יוני השיג את אישור הנהלת הסוכנות היהודית להקים ב"הגנה" את הפו"ם – גוף חשאי ל"פעולות מיוחדות" נגד הבריטים, טרוריסטים ערבים ומלשינים יהודים. בן־גוריון שינה עתה לחלוטין את דעתו לגבי ההעפלה. הוא החל לראות בה נשק מדיני חשוב ביותר: גירוש מעפילים ילווה בהפגנות ומהומות שייצרו הד עצום בתקשורת העולמית ויסייעו לגייס את דעת הקהל בעולם. הוא יזם את "עלייה ג'", שכללה הבאת אוניות מעפילים לחופי הארץ בכוח והורדת העולים תחת חיפוי "ההגנה". בעת הגעתה של אוניית המעפילים "קולורדו" דרש בן־גוריון לממש את תוכניתו, אולם היא נתקלה בהתנגדות ורעיון "עלייה ג'" נגנז.
הוא הכריז על מאבק שקט בבריטים, שכלל, מלבד ההעפלה, הקמת נקודות התיישבות, גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.
בזמן מלחמת העולם השנייה 1939–1945
שמאל|ממוזער|250px|בן גוריון נושא דברים בכינוס של העדה הספרדית למען קרן היסוד, ינואר 1940
ב־1 בספטמבר 1939 היה בן־גוריון על האונייה בחזרה לארץ ישראל מהקונגרס הציוני ה־21, כשנודע לו על פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב־3 בספטמבר הגיע לארץ ישראל ודן בירושלים עם דב הוז וגולומב על גיוס "צבא יהודי". כעבור חמישה ימים תיאר בפני מפקדי "ההגנה" את המטרה שהוא שואף להשיגה באמצעות המלחמה: "להביא לידי מדינה יהודית". זמן קצר לאחר שובו הודיע ליצחק שדה על חיסול הפו"ם. ב־12 בספטמבר הצהיר בישיבת מרכז מפא"י: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".
הוא תמך בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן".
בנובמבר 1939 טס בן־גוריון דרך רודוס ואתונה לאיטליה, שעדיין לא נכנסה למלחמה, ומשם המשיך לפריז, שכבר הייתה שרויה בהאפלה. כעבור ימים אחדים, במהלכם חווה התקפה של מפציצים גרמניים, טס ללונדון, שהייתה מואפלת גם היא. הוא נפגש עם מקדונלד והודיע לו "שאם יישפך דם יהודי" כתוצאה מפירוק היהודים מנשקם, תוטל האחריות על ממשלת בריטניה. בסוף נובמבר שב לארץ ישראל. ב־28 בפברואר 1940 פרסמה ממשלת בריטניה את "חוק הקרקעות", על בסיס המלצות "הספר הלבן", שהגביל את זכות היהודים לרכוש קרקע בתחום של 5% בלבד מאדמת ארץ ישראל המערבית. בעקבות זאת הודיע בן־גוריון על התפטרותו מההנהלה הציונית. באמצעות הודעת ההתפטרות ביקש להשתחרר מתפקידו הרשמי, כדי שיוכל לפנות למאבק אלים נגד ממשלת המנדט. הוא השיג את הסכמת ההנהלה הציונית לערוך הפגנות תוקפניות נגד הממשלה וניהל אותן, באמצעות "ההגנה", מבית הנהלת הסוכנות. אלא שהמאבק האלים הביא לקיטוב עמדות בהנהגת היישוב, ובן־גוריון, שעמד בראש מחנה האקטיביסטים במפא"י, מצא עצמו במיעוט בהנהלת הסוכנות. הוא הציע לפעול בשתי דרכים במקביל: ניתוק הקשרים עם ממשלת המנדט ולחץ מדיני והסברתי על בריטניה, לצד תגובה אלימה על כל פעולת דיכוי נגד היהודים בארץ ישראל. אלא שתוכניתו זו לא התקבלה בהנהלה הציונית. ב־18 באפריל אמר בישיבת הוועד הפועל המצומצם כי "ציונות של דיבורים לא תקום ולא תהיה" ודרש "התנגדות מתמדת, מאורגנת, שאינה נרתעת מהשתמשות בכוח", אולם נותר כמעט בודד בעמדתו. ב־1 במאי שב ללונדון. במהלך שהותו שם פלשו הגרמנים לבלגיה ולהולנד וקמה ממשלה חדשה בראשות וינסטון צ'רצ'יל. אירועים אלה גרמו לו לגנוז הן את תוכניתו להתפטר והן את הצעותיו למאבק אלים. בימי הבליץ סירב לרדת למקלט.
כבר מאז פרסום הספר הלבן החל בן־גוריון לראות בארצות הברית מועמדת להחליף את בריטניה כבעלת הברית המועדפת של התנועה הציונית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע למסקנה שאחריה ירד כוחה של בריטניה כמעצמה הגדולה בעולם והיא תיסוג משטחים נרחבים שבשליטתה, ושמנהיגות העולם החופשי תעבור לארצות הברית והיא זו שתהפוך למעצמה החזקה בעולם, ולכן יש להפנות את המאמץ ההסברתי הציוני אל מוקדי הממשל האמריקאי. בנוסף על כך, הפך בעיניו ניתוקה של יהדות אירופה תחת הכיבוש הנאצי את יהדות אמריקה למרכז העיקרי של יהדות העולם.
ב־21 בספטמבר 1940 עזב את אנגליה ובתחילת אוקטובר הגיע לניו יורק. במהלך שהותו שם הגיע לתובנה כי הדרך להשפיע על הממשל האמריקאי היא "רכישת דעת הקהל". הוא הכריז כי רק כאשר תשיג התנועה הציונית את תמיכת העיתונות, חברי הקונגרס, הכנסיות, מנהיגי הפועלים והאינטלקטואלים – תקבל גם את תמיכת הממשל. לדעת ההיסטוריונית אניטה שפירא מסמנת נסיעתו זו לארצות הברית את תחילת הפיכתו ממנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל למנהיג התנועה הציונית, ובשל נסיבות התקופה גם לקולו של העם היהודי כולו. באמצע ינואר 1941 עזב את ניו יורק ושב לארץ ישראל. בשל המצב המלחמתי נסע הפעם מצידו השני של כדור הארץ, ממזרח למערב, וב־13 בפברואר, כעבור עשרה חודשים מאז עזב את הארץ, נחת במימי הכנרת.
ב־22 ביוני 1941 יצא שוב ללונדון, במסע שארך חודש ימים דרך ארצות אפריקה, לפגישת היכרות עם שר המושבות החדש, האנטי־ציוני, הלורד מוין, שהציע להקים מדינה יהודית בפרוסיה המזרחית במקום בארץ ישראל. בנובמבר הפליג בן־גוריון לניו יורק. לדעת הביוגרף שלו, מיכאל בר־זוהר, זהו המועד שבו נפתח "העידן הבן־גוריוני" בתולדות הציונות. הפעם שהה בארצות הברית יותר מעשרה חודשים. עם התפתחות תמונת המלחמה, ובמקביל למדיניותה השלילית של בריטניה כלפי הציונות, התחזקה אצלו האוריינטציה לארצות הברית.
בינואר ופברואר 1942 הצליח להשיג את תמיכת הארגונים הציוניים הגדולים באמריקה. במאי 1942 כונסה בניו יורק ועידת בילטמור של ציוני אמריקה, שבשל מלחמת העולם הפכה למעין קונגרס ציוני. בן־גוריון היה הנואם המרכזי והציג בוועידה תוכנית מדינית. למחרת הוגשה הצעת החלטה שנוסחה על פי תוכניתו, אושרה על ידיו ונתקבלה פה אחד על ידי צירי הוועידה.
תוכנית בילטמור פתחה את המאבק להקמת המדינה היהודית, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו של בן־גוריון, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.
לאחר ועידת בילטמור חל קרע בינו לבין חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. לקראת פגישתו של ויצמן עם נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט חיבר בן־גוריון, לבקשת אחד ממקורבי הנשיא, תזכיר לגבי יכולת הקליטה של ארץ ישראל לאחר המלחמה וזו הועברה לנשיא. ב־19 בספטמבר 1942 עזב את ארצות הברית בטיסה, ודרך דרום אמריקה, סודאן ומצרים, הגיע ב־2 באוקטובר לארץ ישראל לאחר 14 חודשי היעדרות. כעבור מספר ימים אימצה ההנהלה הציונית את החלטות בילטמור, וב־10 בנובמבר אישר גם הוועד הפועל הציוני את התוכנית, ובכך הפכה למדיניותה המוצהרת של התנועה הציונית. בתקופה זו קיבל בן־גוריון את הכינוי "הזקן".
באוגוסט 1944 נפטר ברל כצנלסון. בן־גוריון נסע לירושלים והתעלף כשראה את פניו של חברו המת. בצאתו מהחדר אמר לבנו עמוס: "הוא היה הידיד האמיתי היחיד שהיה לי". למחרת ליווה את ארונו לתל אביב ולבית הקברות כנרת. בהספדו כינה אותו "מורה הדור". לידידתו מרים כהן כתב בן־גוריון: "דבר מכל מה שאירע לי אישית לא השפיע עלי השפעה כה עמוקה", והוסיף: "אני מרגיש כאילו חצי ממני מת". תמונת כצנלסון הייתה התמונה היחידה על שולחן עבודתו של בן־גוריון עד יום מותו.
בסתיו 1944 ניסה להגיע לרומניה, לקהילה היהודית הגדולה ביותר שנותרה באירופה. אולם הבריטים והסובייטים טרפדו ביקור זה. במקום זאת נסע לבקר בבולגריה, ששוחררה ונשלטה על ידי הקומוניסטים, וזכה לקבלת פנים נלהבת מהיהודים.
לאחר רצח הלורד מוין קיבלה הנהלת הסוכנות ב־7 בנובמבר 1944 החלטה בהשראת בן־גוריון, נגד חברי האצ"ל: "היישוב נתבע להקיא מתוכו את כל אנשי הכנופיה המהרסת והמחריבה הזאת. לשלול מהם כל מחסה ומקלט...ולהושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי־הטרור". ב־20 בנובמבר הציג בן־גוריון בוועידת ההסתדרות ארבע הנחיות לפעולה נגד "הפורשים": יש להרחיק את תומכיהם ממקומות העבודה; אין לתת להם מקלט; אין להיכנע לאיומיהם שפעולה נגדם תביא למלחמת אחים, מאחר שהם עצמם "כבר הכניסו מלחמת־אזרחים בישוב"; וכי יש לשתף פעולה עם השלטונות בביעור הטרור. בן־גוריון הצליח לגייס את תמיכת הרוב בוועידה. הוא היה זקוק להחלטה מחייבת של ההסתדרות, כדי שיוכל להשתמש בפלמ"ח (שהשתייך לסיעה ב' שהתפלגה ממפא"י) לביצוע ה"סזון". הציבור הרחב התנגד אומנם למעשי הטרור, אולם לא נענה לקריאתו הפומבית של בן־גוריון לא להעניק לחברי אצ"ל ולח"י מקלט ולמסור אותם לשלטונות.
במרץ 1945 נסע בן־גוריון ללונדון כשבאמתחתו תוכנית שתאמה לתוכנית בילטמור. אלא שבשל השואה הצטמצמה דרישתו לעלייה מיידית של מיליון יהודים בלבד, ובהם כלולים הפעם גם יהודי ארצות המזרח. בלונדון נפגע בתאונת דרכים, יצא בזעזוע מוח ונאלץ לנוח במלון מספר שבועות. מחלונו צפה בחגיגות סיום המלחמה באירופה. במאי הציג את תוכניתו בפני שר המושבות, אוליבר סטנלי . ביוני נסע לארצות הברית, בעיקר כדי לגייס כסף לקניית נשק ומכונות לתעשייה צבאית. ב־1 ביולי כינס ישיבה בביתו של רודולף סונבורן בניו יורק, בה השתתפו 17 יהודים עשירים מרחבי ארצות הברית שהתבקשו להקים קרן מיוחדת שתרכוש ציוד מעודפי הצבא האמריקאי לצורך הקמת תעשייה צבאית בארץ ישראל. שם הקוד של הקרן היה "מכון סונבורן", ולימים מנה בן־גוריון את הקמתו בין שלושת המעשים הגדולים בחייו, לצד עלייתו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. בסוף יולי חזר לאנגליה על סיפונה של אוניית הפאר "קווין אליזבת" . ב־29 בספטמבר 1945 טס בן־גוריון לפריז, משם שלח ב־1 באוקטובר מברק מוצפן למשה סנה, עליו חתם בשמו המחתרתי "אבי־עמוס", ופקד בו על "ההגנה" לפתוח בהתקוממות אלימה נגד הבריטים. בביקוריו בפריז במאי ובאוקטובר השקיע מאמץ רב בהקמת מרכז מבצעי ל"הגנה" בעיר. ב־30 באוקטובר חנך את תחנת השידור החשאית של "ההגנה" בצרפת.
לאחר מלחמת העולם השנייה 1945–1947
שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון עם משה שרת בוועדה האנגלו אמריקאית, 1946
באוקטובר 1945 ערך בן־גוריון את הביקור הראשון של מנהיג יהודי במחנות העקורים בגרמניה. למחנה הראשון, ציילסהיים, הגיע במכוניתו של הרב הראשי של הצבא האמריקאי והתקבל בו בהתלהבות רבה. כשהחל את נאומו ביידיש בפני הניצולים, נחנק קולו ודמעות עלו בעיניו. קבלת הפנים הנלהבת חזרה על עצמה גם במחנות האחרים בהם ביקר. בין היתר ביקר גם בדכאו וברגן־בלזן, שאחד מיושביו היה בן־דודו מלודז'. בנובמבר נפגש עם שר החוץ הצרפתי, ז'ורז' בידו , שאמר לו כי ממשלת צרפת "מתייחסת באהדה לציונות". ב־21 בנובמבר שב לארץ ישראל. בתקופה זו נאלץ בן־גוריון לשהות זמן ניכר מחוץ לארץ ישראל. בשנים 1945–1946 נעדר ממנה ברוב ימות השנה.
גם לאחר מלחמת העולם השנייה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל והתעלם ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. הנהגת היישוב החריפה לאחר המלחמה את מאבקה בבריטים ובסוף אוקטובר 1945 הוקמה תנועת המרי העברי, שאיגדה את שלוש המחתרות. במקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית.
ב־13 בנובמבר 1945 השמיע שר החוץ של בריטניה ארנסט בווין, הודעה בבית הנבחרים על הקמת ועדת חקירה אנגלית־אמריקאית, שתקבע אם ניתן לאפשר הגירת יהודים עקורים לארץ ישראל. ב־28 בנובמבר נשא בן־גוריון בפני אספת הנבחרים נאום "תשובה לבווין", בו אמר: "עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת־המולדת...הנשפך בידי עושי דברו של בווין וחבריו". את נאומו סיים באזהרה לממשלת בריטניה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים... אנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו".
בינואר 1946, כשנודע שהוועדה האנגלו־אמריקאית תסייר במחנות העקורים בגרמניה נסע לשם בן־גוריון שוב, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם. בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל וכתוצאה מכך היא תבעה באחד הסעיפים במסקנותיה 100 אלף סרטיפיקטים (אשרות עלייה) מייד. ב־11 במרץ מסר בן־גוריון את עדותו לוועדה בירושלים. בין היתר אמר: "גם לנו יש דברים, היקרים לנו מחיינו. בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפי יהודים אשר ימסרו נפשם...למען המדינה היהודית". מתוך חשש שהשלטונות הבריטיים מתכוונים לפרק את הסוכנות היהודית, ומשום שהודאה בקשר בינה לבין "ההגנה" הייתה עלולה לשמש עילה לחיסולה, טען בן־גוריון לפני הוועדה כי אינו מכיר ארגון בשם זה. ב־1 במאי פורסם דו"ח ממצאי הוועדה, שדחה את התביעה להקמת מדינה יהודית והמליץ על משטר נאמנות, אולם המליץ גם על ביטול "חוק הקרקעות" ועל מתן מיידי של 100 אלף היתרי עלייה לפליטים היהודים. אלא שבווין ואטלי נסוגו מהבטחתם לבצע את מסקנות הוועדה ובן־גוריון הורה מפריז על חידוש פעולותיה של תנועת המרי העברי. במהלך "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצרו חברי ההנהלה הציונית שהיו בארץ. בן־גוריון חמק ממעצר מכיוון שבאותו הזמן שהה בפריז. במלונו בפריז פגש את הו צ'י מין, שהציע לו להקים ממשלה גולה בצפון וייטנאם, אולם בן־גוריון העדיף ממשלה שתקבל הכרה בין-לאומית. ב־22 ביולי 1946 אירע פיצוץ מלון המלך דוד. בן־גוריון גינה בחריפות את הפעולה ואת האצ"ל, אולם דוברים בשני בתי הפרלמנט בלונדון גינו בעקבות הפעולה את בן־גוריון עצמו. בעקבות הפעולה פורקה תנועת המרי העברי והאצ"ל והלח"י חזרו לפעול באופן עצמאי.
ב־2 באוגוסט 1946 נפתחה ישיבת ההנהלה הציונית בפריז במקום בלונדון, משום שמאז "השבת השחורה" עמדה נגד בן־גוריון וסנה פקודת מעצר בכל רחבי האימפריה הבריטית. בן־גוריון לא היה מוכן לקבל שום פתרון אחר חוץ ממדינה, ולכן דחה בתוקף כל הצעה להידברות עם ממשלת בריטניה על תוכנית מוריסון גריידי. לעומת זאת הודיע שהוא מקבל את עיקרון החלוקה, ובכך נסוג מההגדרה הטריטוריאלית שבתוכנית בילטמור, משום שהניח שלתוכנית חלוקה יש סיכוי להשיג את תמיכתו הפומבית של הנשיא טרומן. ההנהלה קיבלה גם היא את עיקרון החלוקה, אך בן־גוריון נמנע בהצבעה על הסעיף הזה, כדי להבטיח לעצמו את תמיכת האקטיביסטים בארץ ישראל ובארצות הברית. באותה ישיבה דרש בן־גוריון וגם קיבל הקצאת שלושה מיליון דולר לרכישת נשק כבד. לקראת הקונגרס הציוני בבזל נחלקה ההנהלה הציונית בין תומכי הקו המתון של ויצמן – הפסקת הפעולות האלימות נגד הבריטים, ובין האקטיביסטים שדגלו בהמשך הפעולות, בהנהגת בן־גוריון. הצדדים הסכימו להימנע מחידוש הפעולות עד הקונגרס. באוקטובר 1946 נסע בן־גוריון למחנות העקורים בגרמניה בפעם השלישית. נאום הפתיחה שלו בקונגרס (דצמבר 1946) הוקדש לגינוי תוכנית מוריסון גריידי והוא התייחס בו גם למאבק המזוין: "תנועתנו מוכרחה לקבוע רק עקרון אחד – התנגדות!". לאחר הקונגרס הכריז בישיבת הוועד הפועל הציוני כי הוא מקבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד לא רק נגד הכוחות הבלתי סדירים של ערביי ארץ ישראל, אלא גם נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. הוא הסביר לפעילי ההגנה שרצו לחדש את המאבק האלים כי יש להימנע מפעולות שתספקנה לבריטים עילה להרוס את כוח המגן העברי, לפני העימות עם צבאות ערב.
בסוף ינואר 1947 נסע דרך קהיר ללונדון, שם השתתף עם משלחת גדולה בוועידה אנגלית־ערבית־יהודית (בה סירבו הערבים להיפגש עם הציונים), במהלכה נפגש עם שר החוץ בווין בפעם הראשונה מאז עליית מפלגת הלייבור לשלטון. עד אז סירב בווין לפגוש אותו ותיאר אותו כקיצוני קנאי. השיחות בין חברי ההנהלה הציונית והפקידות הבכירה של משרד החוץ הבריטי הסתיימו ללא תוצאות ובתחילת פברואר הודיעה ממשלת בריטניה על העברת בעיית ארץ ישראל לטיפול האו"ם.
ב־26 במרץ 1947 פתח בן גוריון בתהליך למידה שכונה לאחר מכן "הסמינר של בן גוריון". במשך מספר חודשים התמסר ללימוד הבעיות הצבאיות העומדות בפני היישוב היהודי. הוא הזמין אליו את אנשי המנגנון של "ההגנה" מכל הדרגים ושאב מהם מידע פרטני בנוגע לתחומים עליהם הם אחראים. הוא גם קרא את ספריהם של גדולי התאורטיקנים של תורת המלחמה וספרי הדרכה צבאיים. במהלך החודשים הללו התברר לו כי יש הכרח לערוך ארגון מחדש ב"הגנה" – להתאימו למשימתו החדשה: עמידה בפני התקפה של הצבאות הערביים הסדירים. בהתאם לכך קבע את מטרתו: הקמת צבא עברי סדיר. במהלך חודש אפריל הגיע למסקנה כי "ההגנה" אינה מסוגלת להפוך לצבא סדיר בכוחות עצמה. בסוף מאי סיכם את השלב הראשון ל"סמינר" במסקנה שיש להחליף את השלד הפיקודי שלה, והחליט לפנות אל הקצינים יוצאי הבריגדה והצבא הבריטי. את ה"סמינר" סיים ב־7 בנובמבר, היום שבו פורסמה פקודת "המבנה הארצי" של "ההגנה", שהניחה את היסוד להקמת צה"ל.
החלטת החלוקה ומלחמת העצמאות 1947–1948
שמאל|ממוזער|270px|בן־גוריון מעיד לפני ועדת אונסקו"פ בימק"א ירושלים, 4 ביולי 1947
ב־4 ביולי 1947 הופיע בן־גוריון בפני ועדת אונסקו"פ ששוגרה לארץ ישראל על ידי האו"ם, וטען בפני חבריה שכדי להבטיח שלא תתרחש שואה נוספת, "ישנה אך ערובת־ביטחון אחת: מולדת ומדינה". בסוף אוגוסט פרסמה הוועדה את מסקנותיה: רוב חבריה תמכו בחלוקת ארץ ישראל ובהקמת מדינה יהודית. חרף ההתנגדות בתנועה הציונית לחלוקת הארץ מצד גורמים רבים בסיעות השמאל, הימין והדתיים, העביר בן־גוריון בישיבת הוועד הפועל הציוני בציריך החלטה בזכות תוכנית החלוקה. בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית.
לאחר החלטת האו"ם החל בן־גוריון לשלוח שליחים לרכוש נשק באירופה לקראת המלחמה שעמדה לפרוץ.
עם פרוץ הקרבות סבר בן־גוריון שמוטב שיהיה קרוב למטה "ההגנה" ב"בית האדום", וב־9 בדצמבר עזב את ירושלים, עבר לגור בביתו בתל אביב וקבע את משרדו במטה. "ההגנה" הפקידה עליו משמר של אנשי פלמ"ח. בראשם עמד נחמיה ארגוב, שמונה כעבור מספר חודשים לשלישו.
בדצמבר דרש בן־גוריון מהמטה הכללי של "ההגנה" לשנות את האסטרטגיה ולעבור ל"התגוננות תוקפנית".
ב־19 במרץ 1948 הציע ראש משלחת ארצות הברית באו"ם הקמת "משטר נאמנות זמני" בחסות האו"ם ודרש להפסיק את פעולות הוועדה שמינה האו"ם לענייני ארץ ישראל. משמעות ההצעה הייתה ביטול החלטת החלוקה וביטול הקמת המדינה היהודית. בן־גוריון פרסם הודעה חריפה לעיתונות, בה כינה את שינוי עמדת ארצות הברית "כניעה בפני הטרור של הכנופיות הערביות" והצהיר: "לא נקבל על עצמנו עוד שום שלטון זר". ב־30 במרץ, יום לפני המועד שקבע האו"ם להקמת הממשלות הזמניות של שתי המדינות בארץ ישראל, הודיע בן־גוריון על הקמת "מנהלת העם" – ממשלה בת 13 חברים, הנשענת על "מועצת העם".
במחצית הראשונה של אפריל נערך מבצע נחשון, שפרץ את הדרך לירושלים הנצורה דרך שער הגיא. לצורך ביצועו הורה בן־גוריון להוציא לוחמים ונשק מיישובים ומחזיתות אחרות. הייתה זו ההכרעה האסטרטגית הראשונה שקיבל אישית במהלך המלחמה.
ב־18 באפריל הודיע בן־גוריון בישיבה הראשונה של מנהלת העם, כי הועברה אליה הסמכות הבלעדית לגבי עניינים שונים ובראשם נושא הביטחון. הדבר העניק לו את הבסיס החוקתי לביצוע שינוי מקיף בפיקוד "ההגנה", ובאותה הזדמנות הודיע על ביטול תפקיד ראש המפקדה הארצית (רמ"א), שעמד בין שר הביטחון והמטה הכללי. ב־26 באפריל נתכנסה מנהלת העם והוצע לבן־גוריון תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. ב־3 במאי הודיע רשמית על ביטול משרת הרמ"א לנושא בתפקיד, ישראל גלילי, ולמטה הכללי. ב־6 במאי הציבו ראשי ה"הגנה" אולטימטום לבן־גוריון, במה שכונה "מרד האלופים": עליו להחזיר את גלילי לתפקידו, אחרת יחדל המטה הכללי לפעול. בן־גוריון סירב להחזירו לתפקיד הרמ"א, אולם הבטיח להחזירו למטה, ללא הגדרת סמכויות.
ב־12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם כדי להחליט באופן סופי האם להכריז על הקמת מדינה יהודית בתום המנדט הבריטי ב־14 במאי. בישיבה נידונה ההצעה האמריקאית לשביתת נשק, שפירושה דחיית ההכרזה על הקמת המדינה. בן־גוריון התנגד להצעה והסביר כי שביתת נשק בין היהודים והערבים בארץ ישראל אינה כוללת בתוכה גם את מדינות ערב, ואלו ישיגו בינתיים נשק ויתחמשו ויתחזקו, בזמן שידי היהודים תהיינה כבולות. בהצבעה התקבל רוב כנגד שביתת הנשק ובעד הכרזה מיידית על הקמת המדינה. באותו הדיון התנגד בן־גוריון לכלול בהכרזת העצמאות את גבולות המדינה ודעתו נתקבלה בהצבעה.
בדיון שנערך במטה הכללי בבוקר 14 במאי התווה בן־גוריון את האסטרטגיה החדשה שלו במלחמה, לנוכח הופעת הצבאות הסדירים של המדינות השכנות העוינות: במקום הגנה על כל יישוב יהודי מפני הכנופיות הפלסטיניות, הוצאת כוחות ונשק מיישובים רבים וצירופם לכוחות צבא סדירים וניידים, שיוכלו להתמודד עם כוחותיהם של הצבאות הפולשים.
"חמש ההחלטות"
החוקר יוסי גולדשטיין מונה חמש החלטות שהחליט בן-גוריון ב-1948 וב-1949 ובהן עיצב למעשה את פניה של מדינת ישראל. כולן הוחלטו תוך סיכון ובניגוד לדעת רבים מעמיתיו:
ההחלטה על הקמת מדינת ישראל, בניגוד לדעת אלו שסברו שיש להגיע ראשית להסדר מדיני עם הערבים בתיווך אמריקאי ותוך ידיעה שהכרזת המדינה מייד עם צאת הבריטים מהארץ תוביל לפלישת צבאות מדינות ערב.
ההחלטה להקים את צה"ל כצבא אחד ויחיד, עוד בעיצומם של הקרבות ולפני הכרזת המדינה, ותוך עמידה נחרצת הן מול הפלמ"ח והן מול האצ"ל, תוך הסתכנות במלחמת אזרחים.
ההחלטה לפתוח את שערי הארץ לעליה המונית, ללא סלקציה, של כל יהודי, עוד במהלך מלחמת העצמאות.
ההחלטה לקיים את הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949, לקראת סוף המלחמה כצעד הצהרתי שמציב את הדמוקרטיה ואת ההליך הדמוקרטי כערך עליון.
ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל (דצמבר 1949), על אף שהיא אמורה להיות עיר בין-לאומית לפי הסכם החלוקה של כ"ט בנובמבר.
כהונה ראשונה כראש הממשלה 1948–1953
הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות 1948–1949
שמאל|ממוזער|270px|דוד בן־גוריון בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון עם יגאל אלון ויצחק רבין, בזמן מלחמת העצמאות
ב־14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן־גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.
למחרת יזם, יחד עם פנחס רוזן, את החלטת מועצת המדינה הזמנית לבחור בחיים ויצמן לנשיאה. בן־גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה. הוא קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הצירים של ארצות הברית וברית המועצות), מכיוון שהנשיא ויצמן הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.
לאחר הקמת מדינת ישראל פלשו חמישה צבאות ערב לישראל. ב־24 במאי ניסח בן־גוריון בפני המטה הכללי את מטרותיו האסטרטגיות: להכות בצבאות ערב בזה אחר זה, ולא במקביל: קודם חזית ירושלים, ובזמן זה על החזיתות האחרות להחזיק מעמד. לאחר מכן החזית הסורית ובסוף הנגב. הוא ייחס לירושלים משמעות מדינית עליונה. לדעתו, האויב המסוכן ביותר היה הלגיון הערבי, בחזית המזרחית, ומשום כך יש לרכז נגדו את מרב הכוחות. אולם אנשי המטה הכללי התנגדו לריכוז המאמץ במרחב סביב כביש תל אביב–ירושלים. ב־22 במאי דרש בן־גוריון התקפה מיידית על הדרך לירושלים, שפירושה היה התקפה על מצודת לטרון, שחלשה על הדרך. שוב ושוב דרש לכבוש את המצודה, אולם כל הניסיונות נסתיימו בכישלון ובמספר גבוה של הרוגים. לטענת יגאל ידין, ההחלטה לכבוש את לטרון בתנאים שהיו קיימים אז, "היא אחד מכשלונותיו הגדולים של בן־גוריון". עם זאת חייב הלחץ של צה"ל על לטרון את הלגיון הערבי לדלל כוחות באזור ירושלים הנצורה, שאלמלא כן, ייתכן שהייתה נופלת בידיו.
ב־26 במאי 1948 אישרה הממשלה הזמנית את "פקודת צבא הגנה לישראל" וכעבור חמישה ימים פרסם בן־גוריון (כשר הביטחון) "פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל". הרמטכ"ל יעקב דורי היה חולה בתקופה זו ובן־גוריון התערב בעניינים רבים בצבא, קטנים כגדולים. הוא סירב לדרישת מפ"ם לייפות את כוחו של ישראל גלילי לתת הוראות לצבא. במהלך המלחמה החליט כי יש לבצע ארגון מחדש במבנה הצבא ולחלק את הקרבות לשלוש "חזיתות".
ב־20 ביוני 1948 הגיעה ה"אלטלנה" – ספינת הנשק של האצ"ל, לכפר ויתקין. בדיון בממשלה באותו ערב אמר בן־גוריון כי "לא יהיו שתי מדינות ולא יהיו שני צבאות", וכי על מנחם בגין "להפסיק את פעולותיו הבדלניות. אם הוא לא ייכנע – נפתח באש". בתום הדיון החליטה הממשלה לייפות את כוחו של שר הביטחון (בן־גוריון) "לפעול בעניין בהתאם לחוקי הארץ". ב־21 ביוני דיווח ישראל גלילי לבן־גוריון על סירובו של בגין להישמע לאולטימטום. בן־גוריון כתב לו בתשובה כי "יש להשתמש בכוח בלי היסוסים". בבוקר 22 ביוני הורה לידין: "עליך לעשות כל הצעדים: ריכוז צבא, כוח אש (תותחים, מכונות־יריה)... למען הבא האניה לידי כניעה בלי תנאי. כל הכוחות האלה יופעלו אם תינתן הוראה מאת הממשלה". בישיבה מיוחדת של הממשלה אמר: "זהו ניסיון לרצוח את המדינה". בשעה 16:00 הורה לידין להפגיז את האונייה בחוף תל אביב. בישיבה של מועצת העם שנתכנסה למחרת השיב למבקריו ואמר, בין היתר: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האניה הזאת!".
ב־27 ביוני השביע בן־גוריון אמונים למדינת ישראל את המפקדים הבכירים הראשונים של צה"ל. כאשר הודיע לקציני המטכ"ל על החלטתו למנות לחלק מראשי האגפים את יוצאי הצבא הבריטי, במקום אנשי פלמ"ח וחברי מפ"ם, הוגשו לו ב־1 ביולי ארבעה מכתבי התפטרות (מאת ידין, גלילי, סגן הרמטכ"ל צבי איילון ואליהו כהן), אותם הגדיר כ"מרידה פוליטית". בעקבות זאת הקימה הממשלה ועדת בדיקה של חמישה שרים, שדו"ח המסקנות שלה צמצם את סמכויותיו של שר הביטחון והקים מחדש את תפקיד הרמ"א, בשם "המנהל הכללי לענייני הצבא". בתגובה לדו"ח הגיש בן־גוריון לוועדה מכתב התפטרות. ב־7 ביולי החליטה הממשלה לגנוז את מסקנות הוועדה לטובת שובו של בן־גוריון, שקיבל עתה יד חופשית לנהל את ענייני הביטחון. הוא שימש כמצביא העליון וניהל את מלחמת העצמאות עד סופה.
לאחר רצח המתווך פולקה ברנדוט ב־17 בספטמבר 1948, הורה בן־גוריון לאיסר הראל ולראש המשטרה הצבאית לאסור את כל אנשי לח"י בשטח מדינת ישראל. בן־גוריון הטיל על היועץ המשפטי לממשלה להכין הצעת חוק נגד טרור ונגד קיום ארגונים טרוריסטיים. אולם בניגוד לדעת היועץ, העדיף בן־גוריון שלא להעמיד לדין את מרבית חברי אצ"ל ולח"י שנעצרו ומרביתם שוחררו.
עוד ביוני 1948 האשים בן־גוריון את מפלגת מפ"ם בניסיון "להקים כוח פרטי, סיעתי... מין חטיבה צבאית של המפלגה" וטען כי הדבר מהווה "פגיעה קשה במאמץ המלחמה". בן־גוריון נמנע במשך זמן רב מעימות עם הפלמ"ח, אולם לאחר חיסול "הפורשים", התעצמות הצבא הסדיר ככוח בלתי תלוי בפלמ"ח ופרישתו הסופית של ישראל גלילי, מולאו התנאים לפעולה נגד קיומו הנפרד של מטה הפלמ"ח. באוגוסט 1948 הורה בן־גוריון על הקמת הנח"ל – מהלך שמטרתו הייתה להעביר את נושא ההתיישבות מהפלמ"ח למסגרת ממלכתית. ב־14 בספטמבר אמר בפגישה עם 64 מפקדי פלמ"ח (שישים מהם חברי מפ"ם): "אוי ואבוי לנו אם צבאנו, או חלק מצבאנו, לא יהיה כפוף לפקודת מוסדות מוסמכים... צבאנו כפוף לממשלה". ב־29 בספטמבר מסר למטה הכללי על החלטתו לפרק את מטה הפלמ"ח וב־7 באוקטובר מסר הרמטכ"ל יעקב דורי למטה הפלמ"ח איגרת בנושא שנוסחה על פי הוראות בן־גוריון. ראשי מפ"ם ערערו על ההחלטה לפני הוועד הפועל של ההסתדרות, ובדיון שנערך בהסתדרות ב־14 באוקטובר הגדיר בן־גוריון את מעשה מפ"ם: "הסכנה הכי גדולה שהתעוררה מאז הוקמה המדינה". ערעור מפ"ם נדחה בהצבעה וב־28 באוקטובר הורה בן־גוריון ליעקב דורי להוציא לפועל את הוראתו לגבי מטה הפלמ"ח.
ממוזער|224x224 פיקסלים|בן גוריון על שער מגזין טיים, 16 באוגוסט 1948
במהלך מלחמת השחרור התרחשה בריחה המונית של ערבים מהשטחים שכבש צה"ל, ובן־גוריון יישם מדיניות של הריסת הכפרים שננטשו, כדי שתושביהם לא יחזרו אליהם. ליוסף ויץ הציע ליישב אותם מייד ביהודים. בישיבות הממשלה ביוני 1948 כבר קבע בגלוי כי יש למנוע החזרת פליטים ערבים, מאחר שהבין כי ניתן יהיה לקיים מדינה יהודית רק אם יישאר בתחומה מספר קטן ככל האפשר של ערבים. זמן קצר לאחר הקמת המדינה הקים "ועדת טרנספר", שטיפלה בנושאים הקשורים בבעיית הפליטים הפלסטינים והקרקעות הערביות שנתפנו. עוד בעיצומם של הקרבות דחף להקמת גרעיני התיישבות חדשים בגליל, בנגב ובפרוזדור ירושלים, כדי למלא את השטחים הנרחבים שנתרוקנו בגושי התיישבות יהודית. מאוחר יותר הורה להדפיס ולהפיץ בצה"ל את שירו של נתן אלתרמן, "על זאת", בו התקומם המשורר נגד מעשי הרג באזרחים ערבים על ידי חיילים ישראלים באזורים הכבושים.
ב־26 בספטמבר 1948 הציע לכבוש את הר חברון ואת מרחב ירושלים–רמאללה, עד הירדן וים המלח, מתוך הנחה שרוב ערביי ירושלים, בית לחם וחברון יברחו כפי שעשו בערים אחרות. אולם הצעתו נדחתה על ידי הכרעת הרוב בממשלה. ב־22 באוקטובר, לעומת זאת, סירב לדרישת הפיקוד הבכיר של חזית הדרום וחזית ירושלים לכבוש את הר חברון. ב־4 באפריל 1949 הסביר זאת בכנסת: "נניח כרגע שהיינו יכולים לכבוש את כל [הר] חברון ... ואז מה יהיה? נעשה מדינה אחת, אלא שהמדינה הזאת תרצה להיות דמוקרטית. יהיו בחירות ואנו נהיה במיעוט. ובכן, כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ, בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ". אף על פי כן ב־1962 כינה בכנסת את אי־כיבוש חבלי הארץ הללו "בכייה לדורות".
לאחר שהכשילה הממשלה את תוכניתו לתקיפה בחזית המזרחית, פנה בן־גוריון לתכנון התקפה בחזית הדרומית. הנגב היה נצור ובן־גוריון רצה לשחררו מידי המצרים לפני שתחליט העצרת הכללית של האו"ם לנתקו משטח המדינה היהודית (לפי תוכנית ברנדוט). הייתה זו תקופת ההפוגה השנייה ומצרים הפרה את ההסכם בכך שמנעה מעבר של שיירות אספקה לנגב. תוכניתו של בן־גוריון הייתה להוציא שיירה כזו, כדי שעצירתה על ידי המצרים תספק תואנה למתקפה ישראלית. ב־15 באוקטובר החל "מבצע עשר המכות" וצה"ל כבש את אזור השפלה הדרומית. ב־19 באוקטובר תבעה מועצת הביטחון של האו"ם הפסקת אש וראלף באנץ' דרש מישראל ליישם זאת מייד. בן־גוריון נקט בטקטיקת השהיית התשובות, במטרה להרוויח זמן להשלמת המשימות הצבאיות, ובשני הלילות העוקבים הספיק צה"ל לשחרר את הדרך הראשית לנגב ולכבוש את באר שבע. שיטת ההשהיה נעשתה למרכיב מובנה במלחמותיה הבאות של מדינת ישראל. לאחר כיבוש הגליל המרכזי עד לנהר הליטני, נתחזקה בבן־גוריון השאיפה לכבוש את הארץ כולה. עם זאת, נתחזקו בו החששות מפני אובדן ההישגים שכבר הושגו. על ישראל הופעלו לחצים לסגת מהשטחים שכבשה, אך בן־גוריון סירב לסגת משטחי הנגב שנכבשו ובסוף דצמבר הורה על מבצע חורב לסילוק המצרים מהנגב הישראלי. במהלך המבצע חצו כוחות צה"ל את הגבול וחדרו לסיני, אולם לאחר שנתקבלה ידיעה על התערבות בריטית החליט בן־גוריון להסיג את הכוחות אל הגבול הבין-לאומי. לקראת השיחות עם מצרים על שביתת נשק בינואר 1949, הסכים להסיר את החסימה מכביש רפיח ולהחזיר את צה"ל אל גבול ישראל. לאחר שנחתם ההסכם עם מצרים בפברואר 1949 הורה על מבצע עובדה לכיבוש אילת.
כראש הממשלה וכשר הביטחון היה בן־גוריון המצביא העליון של מדינת ישראל במלחמת העצמאות. בשל מצבו הבריאותי של הרמטכ"ל יעקב דורי, פוצל התפקיד למעשה בין בן־גוריון וראש אג"ם יגאל ידין. בן־גוריון שימש מעין "רמטכ"ל־על" וניהל אישית את המלחמה. רוב הכרעותיו האסטרטגיות נתקבלו על דעת מפקדי הצבא, למעט שאלת העדפת ירושלים או הנגב ושאלת ההתקפות על לטרון. במהלך המלחמה נקט בן־גוריון צעדים מוגבלים שהיו למעשה בסיס לסיפוח ירושלים העברית למדינת ישראל. באוגוסט 1948 מינה את דב יוסף למושל העיר ובסוף אותה שנה הועברו אליה מספר מוסדות ממשלה. מלחמת העצמאות הסתימה בניצחון ובשנת 1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק.
לאחר מלחמת העצמאות 1949–1952
שמאל|ממוזער|200px|בן־גוריון במערכת הבחירות 1949
שמאל|ממוזער|160px|בן־גוריון נואם בכנסת בתל אביב
250px|ממוזער|שמאל|ראש הממשלה בן-גוריון והשגריר אבא אבן עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן
לאחר הבחירות לכנסת הראשונה ב־25 בינואר 1949, המשיך בן־גוריון לכהן בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון.
בפברואר 1949 הקים בן־גוריון את חוליית הנטיעות בפיקודו של נח וולפובסקי, יחידת לוחמים שעסקה בנטיעות ברחבי הארץ. בן־גוריון ביקש מוולפובסקי לרדת לבאר אורה לבנות את בסיס הגדנ"ע הראשון, שקם בדצמבר 1950, מתוך טיפוחו את הגדנ"ע כמייצג תנועת הנוער הממלכתית ולמטרות ביטחוניות בתפיסת שטחים על ידי הייעור, לצורכי הסוואה, ובהכנת מכשולים טבעיים נגד מתקפת אויב.
כראש הממשלה רצה בן־גוריון לחדש את הקואליציה הרחבה שהנהיגה את המדינה בזמן המלחמה. אולם מפ"ם (שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי) והציונים הכלליים (שחלקו על תפיסותיו הסוציאליסטיות של בן־גוריון) סירבו להיכנס לממשלה, והוא נאלץ להסתפק בקואליציה צרה ורופפת עם החזית הדתית והמפלגה הפרוגרסיבית. הקואליציה שהרכיב החזיקה מעמד שנתיים בלבד וב־1951 נערכו בחירות חדשות.
בכל תקופת כהונתו הראשונה, עד 1953, ניסה למשוך את מפ"ם אל הממשלה, אולם זו סירבה. במהלך תקופה זו פרסם בן־גוריון סדרת מאמרים בעיתון "דבר", בהם התפלמס עם מפ"ם תחת שם העט "ס' ש' יריב" (ראשי תיבות של "סבא של יריב"). הוא עשה שימוש בשם בדוי כדי שלא יואשם בהסתה נגד ברית המועצות.
בהקמת ממשלותיו שמר בן־גוריון על העיקרון "בלי חרות ומק"י".
למנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו, אלא כינה אותו: "האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר".
לקראת ההצבעה בעצרת האו"ם על בינאום ירושלים, הודיע בן־גוריון בכנסת ב־5 בדצמבר 1949, כי "ירושלם היהודית היא חלק אורגני ובלתי־נפרד ממדינת ישראל... ירושלם היא לב־לבה של מדינת ישראל [...] ישראלים ימסרו נפשם על ירושלם לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקנים על וושינגטון". אולם ב־9 בדצמבר נתקבלה באו"ם הצעת ההחלטה 303 על בינאום העיר. בתגובה להחלטה העבירה הממשלה את הבירה לירושלים. החלטת ממשלת ישראל עוררה זעם רב בעולם. כעבור מספר ימים החלה העברת משרדי הממשלה לירושלים, ועוד בדצמבר התכנסה בה מליאת הכנסת והתקיימה בה ישיבת הממשלה.
לאחר מלחמת העצמאות קיבל בן־גוריון את דרישת אנשי הביטחון להטיל משטר צבאי על ערביי ישראל. הוא ראה בו ערובה לביטחון מדינת ישראל ועד שנת שלטונו האחרונה הכשיל את הניסיונות לבטלו. ניסיונות כאלה מצד מפלגות משמאל (מפ"ם ואחדות העבודה) ומימין (חרות), סוכלו, ואף שהוקל עם השנים בוטל הממשל הצבאי רק בימי יורשו, לוי אשכול.
עוד בעיצומה של המלחמה ראה בן־גוריון כורח ביטחוני בהגדלה מהירה ורבה של מספר היהודים במדינת ישראל. חברים בצמרת מפא"י חששו שעלייה בלתי מבוקרת תביא להרס המדינה. אולם בן־גוריון כפה על המפלגה, על הממשלה ועל הסוכנות את פתיחת שערי הארץ לעלייה המונית. הודות לגל העלייה הגדול, כבר במהלך ארבע השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, הוכפל מספר תושביה היהודים. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן־גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיבם. כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל ביקש גם להגביר את הילודה וקבע פרס ילודה בסך מאה לירות לאימהות שילדו עשרה ילדים.
בן־גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עיקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צבא הגנה לישראל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.
בן־גוריון ייעד לצה"ל תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאוד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית.
קליטת העלייה ההמונית יצרה צורך דחוף במטבע חוץ. בספטמבר 1950 הציע בן-גוריון בפני ראשי יהדות אמריקה לארגן בקרבה ובקרב מדינות המערב מלווה בסך מיליארד דולר. הצעתו נתקבלה ובמאי 1951 טס לארצות הברית כדי לחנוך את מפעל "הבונדס". המלווה זכה להצלחה גדולה ובאותה שנה פנתה ישראל לארצות הברית בבקשת מענק, שמשמעותה הייתה הזדהות ברורה עם המערב. אולם "הבונדס" והמענק לא יכלו לייצב את מצבה הכלכלי של ישראל לאורך זמן וכדי לממן את קליטת העלייה החליטה הממשלה ב-3 בינואר 1951 לתבוע שילומים מגרמניה על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. לאחר שהסכים קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר לקבל את תביעת ישראל כבסיס למשא ומתן, העלה בן-גוריון את הנושא בדצמבר 1951 בפני הממשלה והכנסת. המשא ומתן עם גרמניה עורר התנגדות עזה בכל מפלגות האופוזיציה, מימין ומשמאל, ואף בקרב מפלגות הקואליציה. ב-7 בינואר 1952 לפנות ערב נערכה בכנסת הישיבה הגורלית שדנה באישור המשא ומתן, בה אמר בן-גוריון:
.
ממוזער|252x252 פיקסלים|בן־גוריון, 1952
באותה שעה עמד מנהיג תנועת החרות מנחם בגין בראש הפגנת ענק בכיכר ציון שכוּונה נגד בן-גוריון. לאחר שסיים את נאומו ועזב לישיבת הכנסת, הלך לשם גם ההמון, שצר על בניין הכנסת ורגם אותו באבנים. בן-גוריון הזעיק את הצבא כדי להשיב את הסדר. בזמן נאומו של בגין, כינה בן-גוריון את המפגינים "חוליגנים" ובגין השיב "אתה חוליגן!". למחרת, ב-8 בינואר, שידר בן-גוריון נאום לאומה, בו התייחס להפגנה האלימה וטען כי "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל" על ידי "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי", "אספסוף פרוע" ו"כנופיות פורעים". הוא האשים את בגין בארגון "המרד" ובהסתת ההמונים בכיכר ציון. למחרת הצביעה הכנסת בעד עמדת הממשלה, בחודש מרץ נפתח המשא ומתן הישיר עם גרמניה וב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים.
בן-גוריון הגיע למסקנה שגם צבא איכותי מאוד לא יוכל לעמוד לאורך עשרות שנים מול הכמות המספרית של הערבים, ולכן חיפש אחר ערובות נוספות לקיומו של עם ישראל: תמיכה חיצונית באמצעות ברית עם מעצמה מערבית, ופיתוח כושר הרתעה.
בן־גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן.
לאחר מותו של חיים ויצמן ב-9 בנובמבר 1952, הציע בן-גוריון את נשיאות מדינת ישראל לאלברט איינשטיין, אולם הוא סירב להצעה, וב-26 בנובמבר העלה בישיבת מפא"י את מועמדותו של יצחק בן-צבי, שנבחר בעקבות זאת לנשיא השני של מדינת ישראל.
לקראת פרישה 1953
ממוזער|ראש הממשלה בן גוריון, 1951
בשנת 1953 החליט בן-גוריון לסיים את כהונתו בממשלה, בשל עייפות שהצטברה בו. לקראת פרישתו, יצא ב-19 ביולי לחופשה שארכה שלושה חודשים, אולם הוא לא סיפר על כוונותיו להתפטר. בתקופת חופשתו נתמנו למלא את מקומו, לפי המלצתו, משה שרת כראש הממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון. ב-5 באוקטובר 1953 הודיע לשרי מפא"י כי הוא מתכנן לפרוש לשנתיים.
במהלך חופשתו עמל על תוכנית ביטחונית לתקופת היעדרו, ובעת שובו לממשלה, ב-18 באוקטובר, הייתה תוכניתו מוכנה. אחד החשובים ב-18 סעיפיה, היה סעיף "ייהוד הגליל ונצרת".
לקראת סיום חופשתו, ב-12 באוקטובר, בוצע הפיגוע ביהוד, ויחד עם לבון, מקלף ודיין היה שותף להחלטה (אף על פי שבחר לשתוק בעת שהתקבלה) על היציאה לפעולת התגמול בקיביה, ללא ידיעתו של שרת. הפעולה עוררה סערה בדעת הקהל העולמית. ב-18 באוקטובר 1953 חזר בן-גוריון מחופשתו וניהל את ישיבת הממשלה. למחרת שידר ברדיו הודעה בה הביע צער על האירוע, אולם הסיר את האחריות מצה"ל וטען כי "בדיקה מדויקת" העלתה כי "אף יחידה צבאית אחת, אף הקטנה ביותר, לא נפקדה מהמחנה בליל ההתקפה על קיביה". את האחריות למעשה, הטיל על תושביהם של "כמה ישובי ספר" "שפקעה סבלנותם" לאחר הרצח ביהוד.
ב-2 בנובמבר הודיע בן-גוריון על פרישתו במכתב לנשיא המדינה. בכינוס הוועדה המדינית של מפא"י באותו יום הציע כיורשיו את לוי אשכול כראש ממשלה ואת פנחס לבון כשר ביטחון. אולם אשכול סירב לקבל על עצמו את התפקיד. ב-23 בנובמבר כונסה הוועדה המדינית של המפלגה ובן-גוריון מסר לה כי הוא תומך במשה שרת. חברי הוועדה בחרו בשרת כראש ממשלה ולבון נבחר כשר ביטחון. ב-7 בדצמבר עזב בן-גוריון את ראשות הממשלה ושידר לעם דברי פרידה, בתוכם ציטוט מתהילים: "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי". לרגל עזיבתו כתב עליו המשורר נתן אלתרמן, שהיה ידידו, שיר: "אזרח מדינת ישראל – דוד בן-גוריון, 1953". עם עזיבתו העביר את ראשות הממשלה למשה שרת. הוא סירב לעמוד בראש ממשלת מעבר עד הרכבת ממשלתו החדשה של שרת. לדעת הביוגרף מיכאל בר-זוהר, מסמל סיום תפקידיו בממשלה בשנת 1953 גם את סיום "העידן הבן-גוריוני" בתולדות הציונות, שנמשך כעשר שנים (מאז החלטת בילטמור ב-1942), ואת סוף תקופת השיא של בן-גוריון עצמו. בעוד שבתקופה זו היה בן-גוריון היוזם של ההחלטות, בשנים שלאחר מכן היו אלה עוזריו וחבריו במשרדי הממשלה ובצה"ל שיזמו את המהלכים וההחלטות.
פרישה לשדה בוקר 1953–1955
בן־גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה.
באביב 1953 הבחין בדרכו חזרה מאילת בקבוצת צעירים ליד מספר צריפים, שסיפרו לו כי החליטו להקים במקום קיבוץ חדש, שדה בוקר. כעבור זמן מה החליט לעזוב את הממשלה ולהצטרף לקיבוץ. ב-14 בדצמבר 1953 יצאו פולה ודוד בן־גוריון לשדה בוקר, שם התגוררו בצריף שנבנה עבורם, והפכו לחברי הקיבוץ המבוגרים ביותר. אחד ממניעיו של בן-גוריון לצאת לנגב היה לשמש דוגמה אישית ולמשוך את העם אחריו במפעל חלוצי של הפרחת השממה. החל מיומו השלישי בקיבוץ החל לבצע עבודות שונות בשדה – זיבול וחרישה, במשך 4 שעות ביום. אולם בשל גילו הוצב רוב הזמן בדיר העיזים וחברי הקיבוץ הפקידו בידיו את הטיפול בתחנה המטאורולוגית. העבודה הפיזית גרמה לו התקפים קשים של מתנת. במשך ששת החודשים הראשונים היו בני הזוג בן-גוריון רק מועמדים לחברות. לאחר שנתקבלו כחברים החל בן-גוריון להשתתף באספות. בהצבעה היחידה בה נטל חלק הצביע נגד הצטרפות הקיבוץ ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים", משום שתמך ב"איחוד כללי של כל הקיבוצים בארץ". בין חברי הקיבוץ היו חבריו הקרובים חגי אבריאל ונחמה ויהושע כהן, זוג אנשי לח"י.
ביוני 1954 יזם בן-גוריון את מפעל תנועת בני המושבים, שיצאו עם משפחותיהם ליישובי עולים בנגב. לאחר מכן קרא ל"התיישבות אזורית", וביולי הציג את תוכניותיו להתיישבות בחבל לכיש בדרום וחבל תענך בצפון.
בן-גוריון סבר שיש להחליף את שיטת הבחירות היחסיות הקיימת, היוצרת ממשלות קואליציה, שיציבותן מלוות לחצים וסחטנות. עוד ב-6 באוקטובר 1948 הציע בישיבת ממשלה להנהיג שיטת בחירות אזוריות–רוביות, אולם הצעתו נפלה. במאי 1954 הציג בפני מנהיגי מפא"י תוכנית שכללה את שינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית שתביא להקמת שני גושים גדולים. לקראת הבחירות הבאות רצה להקים "חזית עם" – תנועה על-מפלגתית שתורכב ממפא"י וסביבה נציגי מפלגות אחרות, שמצעה היחיד יהיה שינוי שיטת הבחירות. אם זו תשיג רוב מוחלט, תעביר מייד חוק שינהיג את שיטת הבחירות החדשה ולאחר מכן תפזר את הכנסת וייערכו שוב בחירות, הפעם בשיטה החדשה, שתביא להתגבשותן של שתי מפלגות גדולות. ביולי הסכימו ראשי מפא"י לרעיון שינוי שיטת הבחירות, אולם הסתייגו מרעיון "חזית העם" ובן-גוריון ויתר על התוכנית לרשימה על-מפלגתית. ב-16 בספטמבר קיבל מרכז מפא"י את הצעת בן-גוריון לשינוי שיטת הבחירות והנושא הפך לחלק ממצע המפלגה בבחירות הבאות. אלא שמפ"ם ו"אחדות העבודה" התנגדו לשיטת הבחירות האזוריות, משום שסברו כי היא מהווה סכנה לקיומן.
בתקופה שישב בשדה בוקר הגיעו אליו בתדירות מבקרים רבים שבאו לבקש את עצתו: שרים, קצינים, פקידים בכירים ועסקני מפלגה. אחד המבקרים התדירים ביותר היה הרמטכ"ל משה דיין, ובמהלך אותה שנה חלה התקרבות בין השניים. תלונותיו של דיין על שר הביטחון פנחס לבון השפיעו על בן-גוריון לשנות את דעתו החיובית מאוד על לבון. ב-24 באוגוסט 1954 שמע לראשונה מדיין על דבר קיומו של "העסק הביש" במצרים ושלבון היה האיש שנתן את ההוראה לפעולה. עם התגברות המתיחות האישית בין שרת ולבון החלו באותה שנה שתי קבוצות מתוך מפא"י לנסות ולהחזיר את בן-גוריון לשלטון. היו אלה קבוצת "הצעירים" ובהם יצחק נבון, שמעון פרס, טדי קולק ואהוד אבריאל, וקבוצת הוותיקים, אנשי צמרת מפא"י, ובהם שמואל דיין, קדיש לוז ומרדכי נמיר. המתח בגבולות וערעור אמון הציבור במנהיגות המדינה הביאו בסוף 1954 לדרישות רבות להחזיר את בן-גוריון להנהגת המדינה. ב-1 בפברואר 1955, יום למחרת הוצאתם להורג של נידוני קהיר עזר ומרזוק, הגיעה משלחת ראשי מפא"י (שרת, מאיר, ארן, אשכול ואביגור) לשדה בוקר להתייעצות עם בן גוריון לגבי הדחתו של לבון ממשרד הביטחון. דבר הביקור פורסם וב-17 בפברואר התפטר לבון מהממשלה. בעקבות לחץ מצד ראשי מפא"י, הסכים בן-גוריון לשוב לממשלה כשר הביטחון.
שר הביטחון 1955
ב-21 בפברואר 1955 הושבע בן־גוריון בכנסת לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בפגישתו הראשונה עם הרמטכ"ל דיין הורה לו להעביר את ראש אמ"ן בנימין גיבלי לתפקיד אחר, אולם נמנע מלטפל בפרשת לבון ולא ניסה לברר מי נתן את ההוראה לפעולה במצרים. ב-27 בפברואר, לאחר פעולה של חוליית מסתננים מרצועת עזה שפעלה בשליחות המודיעין המצרי, הציעו בן-גוריון ודיין לראש הממשלה פעולת תגמול: פגיעה במחנה צבאי מצרי ליד עזה. שרת אישר את המבצע וב-28 בפברואר יצא לפועל מבצע חץ שחור.
לאחר הפיגוע במושב פטיש זימן בן־גוריון את משה דיין ושאל אותו שלוש שאלות: האם ישראל יכולה להשתלט במהירות על רצועת עזה, האם צה"ל ערוך למלחמה נגד מדינות ערב והאם צה"ל ערוך למלחמה עם מצרים. דיין השיב על כולן בחיוב. מספר ימים לאחר מכן הציע בן-גוריון בישיבת הממשלה ב־29 במרץ "לסלק את מצרים" ולכבוש את עזה. בן-גוריון חשב שרצועת עזה תתרוקן גם מפליטיה, אך מרבית שרי הממשלה נבהלו מכך. בתגובה לחששם של חלק מהמתנגדים לגבי צירוף מספר כה גדול של ערבים לאוכלוסיית ישראל, השיב כי ניתן לפתוח עבורם שני מעברים, למצרים ולעבר הירדן. בעת הוויכוח בישיבה, בתגובה לדברי שרת לגבי חשיבותו של האו"ם, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל נערכה הצבעה בממשלה והצעתו של בן-גוריון נדחתה על ידי הממשלה. ההצבעה הציתה מחדש את הריב בין בן-גוריון לשרת, שעמד בראש המתנגדים, ויחסיהם החריפו מאוד. בתקופה זו התגבשה בנושא מדיניות הביטחון חזית מתונה סביב שרת ובן-גוריון נותר במיעוט בממשלה. ב-27 באפריל, ביום העצמאות השביעי, נשא בן-גוריון נאום במפגן צה"ל באצטדיון רמת גן, בו תקף את שרת מבלי להזכיר את שמו וביטא את ה"אני מאמין" הביטחוני–מדיני שלו עצמו: "לרבים מתושבי הארץ נדמה, כאילו כבר באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים [...] אין יסוד לבהלה מאמרות הגויים... ההיסטוריה אינה נעשית על ידי דיבורים, אלא על ידי מעשים [...] לא ניתפש לבהלה ולפחדנות הלובשת מחלצות של תבונה ומעשיות מדומה [...] עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים".
ב-26 ביולי 1955 נערכו הבחירות לכנסת השלישית, בהן איבדה מפא"י חמישה מושבים. בן-גוריון תקף את מדיניותו הביטחונית הפשרנית של שרת והודיע כי לא ישתתף בממשלה שזו מדיניותה וכי בדעתו לפרוש ולשוב לשדה בוקר. לאחר שקיבל פניות רבות מחברי מפלגתו לחזור בו, הסכים ב-12 באוגוסט רשמית להרכיב את הממשלה הבאה. שרת לא רצה לכהן כשר החוץ בממשלתו של בן-גוריון, אולם הסכים לבסוף, לאחר שבן-גוריון איים שלא יקבל על עצמו אם כך את תפקיד ראש הממשלה. באוגוסט 1955 החריף המצב הביטחוני לאורך גבול רצועת עזה. לנוכח התנגדות שרת לפעולות תגמול, מסר דיין לבן-גוריון מכתב התפטרות. בעקבות זאת תבע בן-גוריון בממשלה לקבוע קו ברור – של שרת או שלו – ולאחר מכן פרש לביתו. שרת נכנע ואישר באותו יום את פעולת ח'אן יונס, ודיין ובן-גוריון שבו לתפקידיהם.
בספטמבר 1955 הרחיב נאצר את ההסגר על מצרי טיראן גם על התחום האווירי שמעליהם ונחתמה עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, ובאמצע אוקטובר הקימו סוריה ומצרים פיקוד צבאי משותף. בעקבות זאת הורה בן-גוריון באותו חודש למשה דיין להכין תוכנית מבצעית לכיבוש המצרים ולפריצת המצור המצרי.
לאחר שובו מ"שנת שדה בוקר" חלה שחיקה בכוחו של בן-גוריון והוא החל להסתמך יותר על יוזמותיהם של עוזריו הצעירים.
באוקטובר 1955 סבל מ"מחלת מנייר", שפגעה בו במרכזי שיווי המשקל באוזניים וגרמה לו לסחרחורות קשות ולאיבוד שיווי המשקל. הוא נפגש עם משה פלדנקרייז, ממציא שיטת פלדנקרייז, ובהדרכתו החל לצעוד מדי יום כחמישה קילומטרים ושב לאיתנו.
הוא סבל מכאבי גב והיה מבצע אימון יומי שכלל צעידה מהירה וטבילה בים ולאחריהן עמידת ראש, אותה ביצע על פי הדרכתו של פלדנקרייז. את העמידה על הראש לימד אותו החל מיולי 1957.
כהונה שנייה כראש הממשלה 1955–1963
1955–1956
ממוזער|טקסט=בן גוריון לצד צריפו בשדה בוקר, 1957|בן גוריון לצד צריפו בשדה בוקר, 1957, בצילום משה מרלין לוין
ב-2 בנובמבר 1955 הציג בן־גוריון את ממשלתו החדשה בכנסת. בנאום השבעתו אמר: "פנינו לשלום אך לא להתאבדות". בדצמבר 1955 הפגיזו הסורים ספינות דיג ומשטרה בכנרת, ובן-גוריון הורה בתגובה על "פעולת כנרת" נגד הצבא הסורי, שעוררה ביקורת חריפה בישראל ומחוצה לה. ב-18 באפריל 1956 הסכימו ישראל ומצרים לקיים את שביתת הנשק, תוך ויתורים מסוימים מצד ישראל. אולם שבוע לאחר שהודיע על כך בן-גוריון בכנסת נרצח רועי רוטברג ופעולות הפידאיון התחדשו.
בעקבות מלחמת אלג'יריה והמשבר בין צרפת ומצרים בשנים 1954–1955, חלה התקרבות מצד צרפת לישראל. בין בן־גוריון לשרת היה ויכוח חריף לגבי יעדי מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, לגבי דרכי הפעולה שלה במערכות החוץ ולגבי שינוי האוריינטציה הבין-לאומית מארצות הברית ואנגליה לצרפת. בעקבות זאת הפקיע ב-10 באפריל את תחום הרכש הצבאי ממשרד החוץ ומסר אותו לידי משרד הביטחון. למחרת הגיעו לישראל מטוסי הקרב הראשונים שנרכשו מצרפת. הגורם העיקרי להחמרת היחסים בין בן-גוריון ושרת היה לגבי שאלת היציאה למלחמת מנע נגד מצרים, אותה שלל שרת בתוקף. ב-2 ביוני הסכים שרת לדרישת בן-גוריון שיתפטר, אחרת יעזוב הוא את הממשלה. ב-18 ביוני סיפר שרת בישיבת הממשלה על האולטימטום מצד בן-גוריון והודיע על התפטרותו. ב-20 ביוני אמר בן-גוריון בכנסת כי "הדבר מועיל למדינה".
במקום שרת מונתה גולדה מאיר לשרת החוץ, שהייתה, בניגוד אליו, שותפה להשקפותיו המדיניות של בן-גוריון. בתקופת כהונתה התערב רבות בענייני משרדה.
מבצע קדש והנסיגה מסיני 1956–1957
ממוזער|שמאל|200px|בן-גוריון בתרגיל שריון עם יצחק פונדק ורחבעם זאבי, מאי 1956.
התחמשותה של מצרים בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. באמצע שנות החמישים רצה דיין לפתוח במלחמה מתוכננת, שהתוכניות אליה הוכנו כבר שנה קודם לכן. באחד מהתכנונים נאמר כי הפצצה של מצרים תוביל לאלפי הרוגים. לעומת זאת נאמד אז מספר ההרוגים הישראלים במאות. למרות זאת התנגד בן־גוריון לרעיון זה, אך דיין לא ויתר. באחת משיחותיו עם בן-גוריון ביולי 1956 שאל אותו מה התוצאה שירצה להשיג. הוא ענה לו שירצה פגיעות מרובות אך קטנות, שאפשר להתמידן ובכך למרר את חיי המצרים. דיין התנגד לרעיון שהציע, בטענה שהמצרים לא יתרגשו מהרג של חמישה פלחים. בנוסף גם טען ש"הפגיעות הקטנות" שהציע בן-גוריון יתבררו בעתיד כטעות חמורה מצד ישראל.
ב-10 ביוני 1956 נתן בן־גוריון את הסכמתו למשא ומתן עם הצרפתים על שיתוף פעולה נגד נאצר. בשבוע האחרון של יוני נחתמה עסקה חשאית שכללה רכישת נשק צרפתי, וב-24 ביולי הגיעה לישראל אוניית הנשק הראשונה מצרפת. ב-26 ביולי הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ. ב-21 באוקטובר יצא בן-גוריון לצרפת והשתתף בוועידת פסגה חשאית בפרוור סוור ליד פריז עם ראש הממשלה גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו ושר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי, בה דנו בתכנון הפעולה הצבאית המשותפת נגד מצרים. ב-24 באוקטובר חתם בן-גוריון על הסכם משולש עם צרפת ובריטניה על מבצע צבאי נגד מצרים (מבצע מוסקטר). החלק הישראלי במבצע קיבל את השם "מבצע קדש". ב"ועידת סוור" נסוג בן-גוריון מדרישתו להתקפה בו-זמנית והסכים לתוכנית הבריטית, לפיה ישראל תיקח על עצמה את תפקיד התוקפן: היא תתקוף ראשונה ובכך תספק לבריטניה וצרפת את האמתלה לתקיפה לשם הגנה על תעלת סואץ. זו הייתה הפעם היחידה בחייו בה הכריע בעד יציאה למלחמה ביוזמת ישראל.
המבצע החל ב-29 באוקטובר, וב-5 בנובמבר השלים צה"ל את כיבוש חצי האי סיני כולו, כולל האיים טיראן וסנפיר. באותו יום שיגר ראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין איגרות חריפות לצרפת, בריטניה וישראל. באיגרת לבן-גוריון איים בולגנין על קיום ישראל: "ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת לישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה". לשם "הבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפים". לצד האיומים הללו הפיצה ברית המועצות שמועה כי היא מגייסת "מתנדבים" שישרתו בצבא המצרי. ב-6 בנובמבר הקריא הרמטכ"ל דיין בפני אלפי חיילים בשארם א-שייח' איגרת מאת בן-גוריון למסדר סיום המלחמה, בה הכריז: "יטבת (טיראן) תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית!". ב-7 בנובמבר נאם בן-גוריון בכנסת נאום ניצחון אודות "המערכה הגדולה ביותר בתולדות עמנו" ואחד המבצעים "הגדולים בתולדות העמים". הוא טען כי "מעמד הר סיני נתחדש בימינו אלה" וכי צה"ל "לא פגע בשטחה של מצרים" אלא "אך ורק בשטח חצי האי סיני". כמו כן, טען לזכותה של ישראל על האי "יטבת" (טיראן), בהסתמכו על אזכור ההתיישבות היהודית באי בכתבי פרוקופיוס. בהתייחסו ללחצי ארצות הברית וברית המועצות, טען כי אלו העדיפו "פיוסו של נאצר על שמירת החוק הבינלאומי" ועשו זאת "על חשבון ישראל", והכריז: "לא נתבטל מפני תקיפי עולם". הוא קבע בנאומו כי "הסכם שביתת הנשק עם מצרים מת" וכי "ישראל לא תסכים בשום תנאי שכוח זר" יוצב "בתחומיה או באחד השטחים המוחזקים על ידיה". סקירתו זכתה לתמיכה מלאה מצד כל הסיעות מלבד הקומוניסטים, אולם בשנת 1966 התוודה בפני חוקר שבא לראיינו, כי טעה בהשמעת נאומו בכנסת, והסביר: "הניצחון היה מהיר מדי. הייתי יותר מדי שיכור ניצחון". למחרת התקבלו תגובות נרגזות על הנאום מהעולם, ובאותו ערב הצביעה עצרת האו"ם ברוב מוחלט שעל ישראל לסגת ללא תנאים. ב-8 בנובמבר קיבל בן-גוריון שדר חריף מאוד מהנשיא אייזנהאואר, בו דרש מישראל "לחזור מטריטוריה מצרית". אל המכתב צורף שדר בעל פה בשם מזכיר המדינה דאלס, שאיים כי אם תסרב ישראל לסגת יופסק לה כל סיוע כספי מארצות הברית, ממשלתי או פרטי, ויוטלו עליה סנקציות על ידי האו"ם. באותו יום הגיעו ידיעות רבות לגבי התערבות צבאית סובייטית. אלו הביאו לבהלה כללית בהנהגת המדינה וגם בן-גוריון חרד מפני התקפה רוסית. הוא החליט לסגת וכתב שני מכתבי תשובה לאיגרות מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות. לבולגנין כתב: "מדיניות החוץ שלנו מוכתבת על ידי צרכינו החיוניים ועל ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה". לאייזנהאואר, לעומת זאת, כתב כי הוא מוכן להיענות לדרישתו לסגת. ב-9 בנובמבר קרא את איגרותיו בשידור רדיו לאומה.
ב-12 בנובמבר יצא בן-גוריון בטיסה לסיור בן יומיים בסיני. הוא נחת בשארם א-שייח' וביום השני סייר באזור עזה. הוא ניסה להאט את הנסיגה, במטרה לנסות לספח את מצרי טיראן ולהחליף את צה"ל בכוח בינלאומי במקום צבא מצרי. הוא בחר בטקטיקה של השהייה, בתקווה שככל שהזמן יעבור יפחת הפחד מהאיום הרוסי והעולם ינקוט בגישה מאוזנת יותר כלפי ישראל. בתקופה זו תוכל ישראל להסביר את עמדתה בארצות הברית ולרכוש את דעת הקהל. ההשהיה נועדה גם להפוך את הנסיגה לקלף מיקוח תמורת הישגים מדיניים. בן-גוריון קיווה גם שלאחר פינוי חלק מסיני יפחת הלחץ הבין-לאומי והעולם ישלים עם הישארות ישראל ברצועת עזה ובמצרי טיראן. אולם הלחץ על ישראל לא פחת. ב-15 בנובמבר קיבל בן-גוריון איגרת-איום נוספת מבולגנין. עצרת האו"ם תבעה שישראל תיסוג, תוך איום בסנקציות כלכליות. הנסיגה מסיני התבצעה בשלבים, אך במקביל אישר בן-גוריון את הצעת דיין להקים היאחזויות נח"ל בשארם א-שייח' וברפיח והחיל את החוק הישראלי על תושבי רצועת עזה. הוא סירב להתפנות מהמקומות הללו ללא תנאי ובינואר 1957 הורה ללוי אשכול ולדיין להיערך לקראת סנקציות. ב-3 בפברואר קיבל מאייזנהאואר איגרת חריפה שכללה איום בסנקציות, אך סירב לדרישתו לסגת. המאבק המדיני של ישראל הפך לעימות אישי עם נשיא ארצות הברית. בסופו של דבר נאלצה ישראל לסגת מהַמְּצָרִים ומרצועת עזה. הניצחון הצבאי הגדול הסתיים אומנם בתבוסה מדינית, אולם בעקבותיו הובטח חופש המעבר לספינות והגבולות שקטו במשך עשר שנים. "מבצע סיני" הביא לפריחה ביחסי החוץ של ישראל ולגל של גאווה בקרב יהודי התפוצות. הוא חיזק את מעמדו של בן-גוריון ואת כוחה של מפלגתו.
ענייני חוץ והכור בדימונה 1957–1961
שמאל|ממוזער|250px|דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957
שמאל|ממוזער|160px|בן-גוריון מבקר אצל נשיא צרפת שארל דה גול, 1960.
ממוזער|שמאל|120px|בן-גוריון ונשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, 1961.
ב-18 בינואר 1957 נאם בן־גוריון בכנס בקיבוץ גבעת חיים ובדבריו השתמעה ביקורת חריפה נגד אופי עבודתו של משה שרת במשרד החוץ. שרת תבע את עלבונו בבירור בוועדה המדינית של מפא"י, אולם בן-גוריון סירב להתנצל. בעקבות זאת סיים שרת את חברותו עם בן-גוריון וסירב לכל ניסיונות הפיוס שלו.
ב-29 באוקטובר 1957 הושלך רימון בכנסת. הרימון התפוצץ ובן־גוריון נפצע קל מרסיסים בזרועו וברגלו. הוא אושפז בבית חולים ובמשך מספר ימים ישב ליד מיטתו מזכירו הצבאי ומקורבו נחמיה ארגוב. ב-2 בנובמבר התאבד ארגוב, לאחר שבדרכו לבית החולים בירושלים פגע ברוכב אופניים. דבר התאבדותו הוסתר מבן-גוריון בעזרתם של מספר עיתונים שהדפיסו גיליון אחד של מהדורה מיוחדת, בה לא הוזכר דבר התאבדותו של ארגוב, וגיליונות אלה הם שנמסרו לבן-גוריון. ב-5 בנובמבר בישר לו משה דיין את הבשורה הקשה וכעבור שבועיים עמד בן-גוריון דום לזכר ארגוב על דוכן הנואמים של הכנסת.
לדעת מיכאל בר-זוהר הייתה שנת 1958 שנה מוצלחת מאוד במדיניות החוץ של בן-גוריון.
בשנה זו החל לגבש "ברית פריפרית" פרו-מערבית עם אתיופיה, איראן וטורקיה. המשותף לגוש המדינות הללו היה התנגדות להתפשטות של נאצר ולהשפעה הסובייטית. בינואר 1958 החליף בן-גוריון מכתבים עם השאה הפרסי. ב-29 באוגוסט אותה שנה נפגש באנקרה עם ראש ממשלת טורקיה אדנאן מנדרס ושר החוץ פטין רישטי זורלו . בפגישה סוכם על העלאת הנציגויות הדיפלומטיות לדרגת שגרירויות.
במהלך שנת 1958 טיפח בן-גוריון בהדרגה גם את הקשרים המדיניים עם גרמניה המערבית, חרף ההתנגדות הציבורית.
בתקופה שלאחר מבצע סיני פרחה ידידות גדולה בין צרפת וישראל. התקיים שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והוקמה הקריה למחקר גרעיני בדימונה. בן-גוריון ראה בכור האטומי אמצעי להבטחת קיומה של ישראל והוא הוקם בניגוד לדעת רוב מנהיגי מפא"י ושריה הבכירים. ב-31 במאי 1958 נתמנה שארל דה גול, כלפיו רכש בן-גוריון הערצה עמוקה, לראש ממשלת צרפת.
ב-31 בדצמבר 1957 התפטר בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה. במחצית שנת 1958 יזם בן-גוריון את פריצתם של צעירי מפא"י (ובראשם דיין ופרס) לצמרת המפלגה, כדי להתחיל בה תהליך הדרגתי של חילופי דורות. ב-5 ביולי 1959 התפטר בן-גוריון שוב, עקב הצבעתם של חברי סיעות מפ"ם ואחדות העבודה - פועלי ציון נגד מכירת תת-מקלעי עוזי לגרמניה המערבית. ממשלתו המשיכה לכהן כממשלת מעבר עד כינונה של הכנסת הרביעית.
ב-3 בנובמבר 1959 נערכו הבחירות לכנסת הרביעית. למערכת הבחירות שקדמה להן נבחרה למפא"י הסיסמה "הגידו כן לזקן". בן-גוריון התלהב מאוד מדרך ההסברה החדשה של חוגי בית והשתתף בעצמו באחדים מהם. הנושא העיקרי בנאומיו היה שינוי שיטת הבחירות. בזמן מערכת הבחירות הרבה להשתמש כלפי בגין בכינוי "המוקיון". ערב הבחירות ביקר בין היתר בכפר באקה אל-גרבייה – ככל הנראה ביקורו היחיד בכפר ערבי בכל שנות שלטונו. בבחירות זכתה מפא"י ב-47 מושבים – הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה עד אז. ב-16 בדצמבר הציג בן-גוריון בכנסת את ממשלתו החדשה, בה היו חברים גם השרים החדשים משה דיין ואבא אבן.
במרץ 1960 ביקר בן-גוריון בארצות הברית, לראשונה זה תשע שנים, שם נועד עם מנהיגים יהודים, עם אלינור רוזוולט ונלסון רוקפלר, עם מספר סנאטורים ועם הנשיא אייזנהאואר. ב-14 במרץ נפגש לראשונה עם קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, בו שהו שניהם, בדירת השרד בה התגורר הקנצלר. השיחה נמשכה קרוב לשעתיים. אדנאואר דיבר גרמנית. בן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית. בן-גוריון ביקש סיוע כלכלי: מלווה בסך חצי מיליארד דולר, שיינתן במשך עשר שנים ויוקדש לפיתוח התעשייה והחקלאות. הוא ביקש מאדנאואר "להשתתף בבניית הארץ אחרי שקודמיך גרמו לכך שאבדו לנו שישה מיליונים אחים". הוא הסביר את בקשתו בנימוק מוסרי: "שהנוער בגרמניה...ימצא סיפוק מוסרי כלשהו כשידע שעמו...עזר להתפתחותה ולעצמאותה של ישראל". אדנאואר הסכים מייד. הוא הסכים גם לבקשת בן-גוריון לספק חינם נשק לישראל. מניו יורק טס בן-גוריון ללונדון ונפגש עם ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן.
במהלך שנת 1959 חל שינוי לרעה ביחס לישראל מצד חלק ממערכות השלטון בצרפת, וב-14 במאי 1960 פרץ משבר בין המדינות, לאחר ששר החוץ הצרפתי הודיע כי ממשלת צרפת החליטה שלא לספק אורניום לכור האטומי בדימונה. בעקבות זאת ביקשה ישראל פגישה בין בן-גוריון לנשיא דה-גול. ב-23 במאי 1960 הכריז בן-גוריון מעל דוכן הכנסת על לכידת אדולף אייכמן והעמדתו למשפט בישראל. בעקבות גילוי עובדת מקום לכידתו, פרץ משבר דיפלומטי חריף עם ארגנטינה, שדרשה את החזרתו, אולם בן-גוריון התעקש על שפיטת אייכמן בישראל. ב-14 ביוני נערכה עבור בן-גוריון קבלת פנים מפוארת בארמון האליזה בפריז, שם נפגש עם דה-גול. בפגישה דיבר דה-גול צרפתית ובן-גוריון באנגלית, כמעט ללא עזרת המתורגמנים. דה-גול הבטיח כי צרפת לא תיתן להשמיד את ישראל. בן-גוריון הגיע למסקנה שפינוי אלג'יריה יחבל בידידות בין צרפת וישראל, ולכן הציג בפני דה-גול את תוכניתו לפתרון בעיית אלג'יריה באמצעות חלוקה והעברת מיליון צרפתים לאלג'יריה. אולם תוכניתו לא שכנעה איש מאנשי הממשל הצרפתי. בשל התארכות הפגישה הזמין דה-גול את בן-גוריון לפגישה נוספת. ב-17 ביוני נפגשו שוב ובן-גוריון הבטיח כי אין בכוונת ישראל לבנות נשק גרעיני בכור המוקם בדימונה. דה-גול הבטיח לו שצרפת תגן על ישראל ושישראל תקבל את "המטוסים הטובים ביותר" של צרפת. בעקבות הפגנת התמיכה של דה-גול בישראל, התיישרו הפקידות האזרחית והצבאית בצרפת בהתאם לקו של הנשיא. בין דה-גול ובן-גוריון נוצרה ידידות אישית.
באישורו של בן-גוריון, הגיעה ישראל להסכם פשרה עם צרפת, לפיו תמשיך ישראל בהקמת הכור האטומי ובן-גוריון יודיע פומבית על הקמתו. אולם הממשל האמריקאי גילה את הדבר לפני ההודעה הפומבית, ונושא "הפצצה האטומית הישראלית" פורסם בעיתונות האמריקאית ונודע ברחבי העולם. ב-21 בדצמבר 1960 מסר בן-גוריון הודעה בכנסת, כי בנגב מוקם כור מחקר אך הידיעות על פצצה אטומית אינן נכונות. ב-3 בינואר 1961 מסרה מחלקת המדינה האמריקאית לישראל חמש שאלות לגבי הכור, שיש להשיב עליהן עד חצות הלילה. בן-גוריון סירב לדרישה להשיב עד חצות. הוא זימן לשדה בוקר את השגריר האמריקאי אוגדן ריד, השיב לו על השאלות והוסיף בתקיפות: "לא נהיה גרורים של אמריקה. עליכם לדבר אתנו כדבר שוה אל שוים, או לא תדברו אתנו". סירובה של ישראל לאפשר ביקור מיידי של אנשי מדע אמריקאים בכור הוביל לעימות חריף עם הממשל האמריקאי, והלחץ על ישראל אף גבר לאחר בחירת ג'ון קנדי לנשיא ארצות הברית. בסוף מאי יצא בן-גוריון לביקור רשמי בקנדה, בהזמנת ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. בתום חמשת ימי ביקורו טס לניו יורק, שם נפגש עם הנשיא קנדי. לקראת הפגישה התירה ישראל ביקור של שני מומחים אמריקאים בכור, וקנדי סיפר לבן-גוריון כי הם השתכנעו שהכור נועד לצורכי שלום. בזמן שהותו בארצות הברית ביקר אותו במלונו הנשיא לשעבר הארי טרומן. בן-גוריון אמר לו: "בעיני העם היהודי אתה תחיה לנצח!". טרומן התרגש ופרץ בבכי. בלונדון התקבל בן-גוריון על ידי גיבורו, וינסטון צ'רצ'יל, שאמר לו: "אתה מנהיג אמיץ של אומה גדולה!". לאחר כישלון מרד הגנרלים באלג'יריה שלח בן-גוריון ב-26 באפריל מברק ברכה לדה גול. ב-6 ביוני התקבל בלשכתו. בתום ארוחת הצהריים הרים דה גול כוס "לישראל, ידידתנו ובת־בריתנו" – הכרזה בעלת משמעות רבה בעיצומם של מלחמת אלג'יריה והמגעים החשאיים עם החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה.
פרשת לבון 1960–1961
לדעת הביוגרף מיכאל בר-זוהר, לאחר ארבע "שנות זוהר" מאז מבצע סיני החל בשנת 1960 תהליך ממושך ובלתי-רצוף של שקיעתו של בן־גוריון.
ב-5 במאי 1960 ביקש בן־גוריון לשמוע ממזכיר ההסתדרות פנחס לבון מה יש בלבו בנוגע ל"מאורע מצרים" ("העסק הביש" – הפרשה שבמרכזה עמדה השאלה מי נתן את ההוראה להפעלת רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954). לבון סיפר כי יש בידו עדות חשובה על זיוף התעודות באמ"ן. בן-גוריון ביקש את החומר והבטיח "לעשות בירור". כך התפוצצה מחדש "פרשת לבון". בן-גוריון הורה לרמטכ"ל חיים לסקוב למנות ועדת חקירה וזו הוקמה ב-12 בספטמבר בראשות השופט העליון חיים כהן. ב-26 בספטמבר דרש לבון מבן-גוריון לבטל את ועדת החקירה החדשה, לטהר אותו מאחריות לפעולה במצרים ולהטיל את האשמה על בנימין גיבלי, אולם בן-גוריון סירב. למחרת החלה העיתונות לפרסם קטעים מהשיחה. רובם הגדול של מאמרי העיתונים צידדו בלבון וביקרו את בן-גוריון. בזמן ההמתנה לסיום עבודת ועדת החקירה, החליט בן-גוריון להיכנס לעובי הקורה ולקרוא פרוטוקולים מתקופת "העסק הביש", כדי שיוכל להתמודד עם התקפות העיתונים. ב-2 באוקטובר העלה את "הפרשה" בישיבת הממשלה ודיבר עליה בוועדת החוץ והביטחון. הוא הציג את עמדתו החדשה, שמדובר ב"שני מאורעות נפרדים": האירוע במצרים והתפטרות לבון ממשרד הביטחון מפני שהצעותיו לשינוי מערכת הביטחון לא נתקבלו על ידי ראש הממשלה שרת. הוא גם פרסם הודעה לעיתונים, בה הדגיש: "כל העניין הזה אין לו שום נגיעה למפא"י. במידה שאני מטפל בדבר זה – אני מטפל אך ורק כשר ביטחון". לבון החליט לפנות לוועדת החוץ והביטחון. ב-4 באוקטובר העיד בפניה ומתח ביקורת על בן-גוריון. כשנודע לבן-גוריון תוכן עדותו, הפך הקרע הסמוי ביניהם לריב מלא שנאה. לאחר שגילה שתוכן מכתב ששלח ללבון הודלף לעיתון, נוצר ביניהם עימות חריף ובמכתב ששלח אליו ב-10 באוקטובר שם בן-גוריון קץ ליחסיהם. באותו יום חזר לתל אביב מחופשתו וחקר את שרי המפלגות האחרות בממשלת שרת לגבי מעשיו של לבון כשר הביטחון. לבון העיד בארבע ישיבות של הוועדה, בהן גולל את גרסתו ל"עסק הביש" ודחה את ההצעה לחקירה משפטית. דיוני הוועדה היו אומנם סודיים, אולם דיווחים מדבריו פורסמו בעיתונים וחוללו רעידת אדמה פוליטית. דיווחים אלה היו מצונזרים וכללו שמות-צופן מוסכמים. הציבור הרחב לא יכול היה להבין על איזו פרשה מדובר, אולם הבין כי מדובר בשבר גדול בצמרת מפלגת השלטון. הנהגת מפא"י החליטה לעשות כל שביכולתה כדי להוציא את הטיפול בפרשה מידי הוועדה ולהשתיק את הפרשה. אולם בן-גוריון החליט לנטוש את עמדתו הנייטרלית ולצאת למאבק גלוי נגד לבון. מרגע שהפך לצד בפרשה, נראתה תביעתו העקרונית לערוך בירור משפטי בפרשה כניסיון להפריע למאבקו של לבון להשגת צדק.
ועדת כהן הגישה לבן־גוריון את ממצאיה, לפיהם נעלמו מסמכים והייתה הדחה לעדות שקר. בן־גוריון העביר את הממצאים ליועץ המשפטי לממשלה והשעה את גיבלי משירות בצה"ל. אולם הוא התנגד ל"טיהור" לבון ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. ב-21 באוקטובר נפגש עם גיבלי, שטען בפניו כי אכן קיבל מלבון את ההוראה. בן-גוריון השיב כי עליו לדרוש ועדת חקירה משפטית, וב-23 באוקטובר הגיש את בקשתו של גיבלי לממשלה. מספר שרים, ובהם אשכול ומאיר, התנגדו לוועדת חקירה משפטית והצהירו כי הם מעדיפים חקירה על ידי הממשלה עצמה, אולם בן-גוריון התנגד בתוקף. כדי למצוא פשרה פנה לוי אשכול אל משה שרת, שהיה ראש הממשלה בזמן התפטרות לבון, וזה פרסם ב-25 באוקטובר הודעה שאמרה כי על פי ממצאי ועדת כהן נראה כי "האשמה שהוטלה על פנחס לבון, לגבי האחריות הישירה ל'פרשה', היא אשמת שוא". לבון מיהר לפרסם הודעה משלו, בה קבע כי דברי שרת מחסלים את הפרשה. מתוך מכתב סודי שכתב לשרת ב-28 באוקטובר, מתברר שבן-גוריון סבר כי אשמתו של גיבלי אינה מוכיחה שלבון לא נתן לו את ההוראה לפעולה במצרים או לפחות גרם לו "להניח שזהו רצונו של שר הביטחון".
ב-30 באוקטובר החליטה הממשלה להקים ועדת שרים שתבדוק את החומר הנוגע לפרשה. בן-גוריון לא התנגד להצעה, לא השתתף בהצבעה ולאורך עבודת הוועדה לא התעניין בדיוניה. ב-20 בדצמבר הגישה "ועדת השבעה" בראשות שר המשפטים פנחס רוזן את מסקנותיה לממשלה. היא פסקה כי "לבון לא נתן את ההוראה" וכי "מעשה 'העסק הביש' לא בוצע בידיעתו". דו"ח המסקנות הסופיות של הוועדה, שהובא לממשלה ב-25 בדצמבר, קבע כי "יש לראות את בירור הפרשה כנגמר ומסוכם". הממשלה החליטה לאשר את המסקנות, אולם בן-גוריון ראה "משוא פנים" בהתנהלות הוועדה ו"היעדר אמת וצדק" במסקנותיה, ולא השתתף בהצבעה. הוא הודיע כי אינו יכול לקחת חלק באחריות המשותפת להחלטה ולכן אינו עוד "חבר בממשלה". לפני התפטרותו יצא לחופשה בת מספר שבועות. ב-10 בינואר הורה לפטר את גיבלי מצה"ל, על סמך מסקנות היועץ המשפטי לממשלה. ב-12 בינואר חתמו 150 אנשי רוח, שבמרכזם בכירי המרצים באוניברסיטה העברית, על גילוי דעת נגד סירובו של בן-גוריון לקבל את מסקנות ועדת השבעה ונגד הדרישה להדיח את לבון "מתפקידיו הציבוריים". ב-31 בינואר 1961 הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה.
חילוקי הדעות בין צמרת מפא"י לבן-גוריון הובילו להחלטת מזכירות המפלגה להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. ב-4 בפברואר כונס מרכז המפלגה כדי להצביע על ההחלטה. בן-גוריון לא הגיע לישיבה, שבה תקף אותו משה שרת בנאום נגד הדחת לבון: "לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי־אם הפחד והחשבון [...] חבר אחד ויחיד בתוכנו, בא לידי מסקנה כי לבון אינו יכול להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות, ואם לא יסולק, אז החבר ההוא יסיק מזה מסקנות [...] אצלנו לא ייתכנו תכתיבים". חברי המרכז הצביעו בעד ההדחה, שהביאה לקרע גלוי בין בן-גוריון לבין הצמרת הוותיקה. בן-גוריון ניהל בו-זמנית שני מאבקים, פוליטי נגד לבון ועקרוני בעד חקירה משפטית, אך עירב אותם זה בזה, והמאבק הפוליטי שמט את היסוד המוסרי של המאבק העקרוני. בציבור הרחב הצטייר בן-גוריון כצד בפרשה וכדורש ועדת חקירה, אף על פי שאת האשם כבר מצא. לדברי מיכאל בר-זוהר פגעה הדחת לבון קשות בתדמיתו המוסרית: היא "ערערה את אמינותו, הציגה אותו כנקמן וכדיקטטור הכופה רצונו". לדבריו, "הדחת לבון סימלה את ראשית הקץ של שלטונו".
1961–1963
שמאל|ממוזער|250px|בן-גוריון בביקורו בבורמה, 1961.
מספר ימים לאחר הדחת לבון ב-16 בפברואר, הטיל הנשיא בן-צבי על בן-גוריון את המשימה להקים ממשלה. בן־גוריון ניסה לעשות כן, אולם מפ"ם ואחדות העבודה סירבו להצטרף לממשלה בראשותו, והוא נכשל גם בהקמת קואליציה צרה עם הפרוגרסיבים והדתיים, וב-28 בפברואר הודיע לנשיא כי לא עלה בידו להקים ממשלה. "מפ"ם" ו"אחדות העבודה" הסכימו להצטרף לממשלה בראשות לוי אשכול, בה יכהן בן-גוריון כשר ביטחון, אולם הוא סירב לשבת בממשלה עם שתי המפלגות שפסלו אותו. הוא הציע למזכירות המפלגה שיצא מהממשלה והמליץ על אשכול להחליפו בראשותה. אלא שהצמרת הוותיקה של מפא"י סירבה לקבל את תכתיבי מפלגות המיעוט והחליטה ללכת לבחירות. ב-15 באוגוסט 1961 נערכו "בחירות הפרשה", בהן הפסידה מפא"י חמישה מושבים בכנסת. בשל הביקורת הציבורית הקשה שהופנתה נגדו, העדיף בן-גוריון בספטמבר להתבודד בשדה בוקר ולוי אשכול לקח על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה. ב-2 בנובמבר הציג בן-גוריון את ממשלתו החדשה, שכללה בסופו של דבר את "אחדות העבודה".
בדצמבר 1961 נסע בן־גוריון לבורמה לביקור בן 17 יום. במשך יותר משבוע מזמן הביקור התבודד בן גוריון בוילה שהעמיד לרשותו ראש ממשלת בורמה או נו, שם עשה מדיטציה ולמד על הבודהיזם בפגישות עם אנשי דת ונזירים בודהיסטים בכירים.
בשנת 1962 קיבל מהטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.
ביולי 1962 שיגרה מצרים ארבעה טילי קרקע-קרקע בעלי טווח ארוך, ואילו עשרים אחרים הוצגו בקהיר במצעד של יום המהפכה. בעקבות זאת התחולל משבר המדענים הגרמנים במצרים, שעורר חרדה רבה בקרב ראשי מערכת הביטחון, משום שהמומחים הישראלים חששו שמצרים תחמש את טיליה בראשי חץ לא-קונבנציונליים. ישראל פנתה בנושא לשר הביטחון של גרמניה, אולם בן-גוריון לא רצה לפגוע ביחסים איתה וסירב לפנות לאדנאואר. במקום זאת אישר לאיסר הראל לפעול באופן סמוי נגד המדענים. לאחר מעצרם של שני סוכני "מוסד" ישראלים בשווייץ, חשף הראל בפני עורכי העיתונים את נושא המדענים. בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה אישר בן-גוריון למסור הודעה מדינית, שקבעה כי "העם הגרמני לא יוכל לפטור עצמו מאחריות" לפעילות המדענים וכי "מחובתה של ממשלת גרמניה להפסיק לאלתר" את פעילותם זו של אזרחיה. רוב הנואמים בישיבת הכנסת ביקרו את מדיניותו של בן-גוריון כלפי גרמניה. ב-25 במרץ 1963 מסר ראש אמ"ן מאיר עמית לבן-גוריון הערכת מצב שונה מאוד מזו שמסר לו ראש המוסד לגבי סכנת המדענים, ונתברר כי הבהלה שאחזה בצמרת המדינה הייתה מוגזמת מאוד. בן-גוריון הודיע להראל כי בכוונתו להביא את הדברים לוועדת החוץ והביטחון. בעקבות זאת התפטר הראל מתפקידו ובן-גוריון מינה את עמית לראש המוסד.
שמאל|ממוזער|250px|דוד בן-גוריון ולוי אשכול, 1963.
בין דצמבר 1961 למאי 1963 יזם בן-גוריון שלושה ניסיונות להיפגש עם נשיא מצרים נאצר, באמצעות ראש ממשלת בורמה או נו, נשיא יוגוסלביה טיטו, ועורך סאנדיי טיימס הלונדוני צ'ארלס ד. המילטון , אולם כל היוזמות נתקלו בסירוב.
בפברואר ומרץ 1963 חוללה מפלגת הבעת' הפיכות בעיראק ובסוריה ובאפריל הקימו שתי המדינות עם מצרים את "הפדרציה הערבית". בן-גוריון נתקף חרדה עמוקה ושלח עשרות מכתבים לראשי מדינות בעולם, ובראשם קנדי וחרושצ'וב, מהם ביקש לדרוש בעצרת הכללית הקרובה ממדינות ערב, "שיכבדו עקרונות האו"ם" ויתחייבו "לכבד שלמותה הטריטוריאלית, עצמאותה וריבונותה של כל אומה במזרח התיכון". אלא ש"הפדרציה הערבית" נתגלתה כריקה מתוכן. כל בקשותיו של בן-גוריון נדחו והמתקפה הדיפלומטית שלו נחלה כישלון.
בעקבות הבחירות ב-1961, גבר חששו של בן-גוריון מפני עליית "חירות" לשלטון, והדבר הניע אותו לחדש את יוזמתו לאיחוד מפא"י עם "אחדות העבודה". במכתב שכתב למשה שרת ב-21 במרץ 1963, הזהיר מפני "השתלטות בגין, תלמיד היטלר מובהק לגבי משטר ממלכתי", שינהיג "דיקטטורה". שלטונו "יביא אחריו חורבן המדינה" ו"יהפוך את ישראל למפלצת". ב-15 במאי 1963 הסביר במכתב לחיים גורי כי "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ...ואני רואה בו סכנה חמורה למצב הפנימי והחיצוני של ישראל". הוא התנבא שאם יתפוס בגין את השלטון הוא "ישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה...בהרפתקאות מדיניות יחריב את המדינה... אין לי ספק שבגין שונא להיטלר – אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה ממנו".
באפריל 1963 נפטר הנשיא יצחק בן-צבי. למחרת מותו הציע בן-גוריון את נשיאות המדינה לזלמן שזר, שנבחר לנשיא השלישי של מדינת ישראל.
במאי 1963 שלח נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי איגרת חריפה לבן-גוריון, בה תבע בתוקף לאפשר ביקורים נוספים של מומחים אמריקאים בכור האטומי בנגב. בן-גוריון השיב שישראל לא תסכים ליותר מביקור אחד בשנה.
ב־16 ביוני 1963 הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה. הוא הסביר כי הוא מתפטר "מתוך צרכים אישיים", אולם סירב לפרט את הסיבות. עם זאת, נראה כי התפטרותו באה כשהיה במתח נפשי רב.
בן־גוריון שימש בתפקיד ראש ממשלת ישראל בשתי תקופות, שמנו 13 שנים ו־127 ימים בסך הכול.
באופוזיציה 1963–1970
1963–1965
ממוזער|שמאל|140px|בן-גוריון מקבל את פני הרמטכ"ל יצחק רבין, שבא לברכו לרגל יום הולדתו ה־80, בשדה בוקר, 1966
שמאל|ממוזער|140px|בן-גוריון נואם בוועידת רפ'"י, 1965
בן־גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך במהלך השנה הראשונה לכהונתו של אשכול חלה החרפה משמעותית ביחסים ביניהם, בשל שני נושאים עיקריים: התעוררותה מחדש של פרשת לבון ביוזמת בן־גוריון ויוזמת הצמרת הוותיקה של מפא"י לכונן "מערך" בינה ובין אחדות העבודה – פועלי ציון, שמשמעותה בלימת מחנה "הצעירים" בני טיפוחיו של בן־גוריון. מלבד זאת, ניסה אשכול לבסס את מעמדו כראש המפלגה והמדינה באמצעות מספר יוזמות שנגדו את הקו הישן של בן־גוריון. לתיאור מדיניותו זו של אשכול טבע העיתונאי אורי אבנרי במגזין "העולם הזה" את הביטוי "דה־בנגוריוניזציה".
לאורך כל תקופת כהונתו כראש הממשלה, התעקש בן־גוריון שלא למלא את בקשת זאב ז'בוטינסקי בצוואתו, שממשלה יהודית תעלה את עצמותיו לארץ ישראל. מתוך רצון לשנות את הקו של בן־גוריון לקו פייסני יותר, החליטה ממשלת אשכול במרץ 1964 להעלות את עצמות ז'בוטינסקי לישראל. בן־גוריון חשש כי העלאת העצמות תעניק ל"חירות" לגיטימציה בציבור הרחב ובאפריל תקף את ההחלטה באמצעות סדרת מאמרים חריפים ב"דבר", בהם תקף את ז'בוטינסקי.
עוד בסוף 1962 פנה בן־גוריון לעיתונאי חגי אשד, בבקשה שיחקור את נושא "הפרשה". אשד חקר את כל החומר הנוגע ל"עסק הביש" ב־1954 וגם את התנהלותה של "ועדת השבעה" ב־1960. יום לאחר התפטרותו ב־1963, קיבל בן־גוריון את חיבורו של אשד, שהגיע למסקנה כי לבון אכן נתן את ההוראה לפעולה במצרים. ב־14 במרץ 1964 דרש בן־גוריון מאשכול "בירור משפטי" להתנהלות "ועדת השבעה" ונענה בשלילה. ב־2 במאי שלח אשכול מכתב לשלושה מראשי קבוצת "מן היסוד" (שתמכה בלבון), בו כתב כי אין הוא רואה עוד משמעות להחלטה על הדחת לבון. בן־גוריון תקף את ביטול ההדחה בנאומים ובעיתונות, תוך שימוש בביטויים חריפים שעוררו כלפיו ביקורת ציבורית קשה. וכך, בזמן שאשכול זכה לאהדה ציבורית, נראה עיסוקו של בן־גוריון ב"פרשה" בעיני הציבור כנקמנות. באוגוסט תקף בן־גוריון גם את החלטת מפא"י לוותר על סעיף שינוי שיטת הבחירות במצעה, בהתאם לדרישת אחדות העבודה.
ב־22 באוקטובר 1964 הגיש בן־גוריון לשר המשפטים דב יוסף את תביעתו לפתוח בחקירה מחודשת של "הפרשה", בצירוף תזכיר על מעורבותו האישית, המחקר של חגי אשד וחוות דעת משפטית על התנהלות "ועדת השבעה". יוסף המליץ בפני הממשלה על חקירה מחודשת, ואף הציע כי החקירה תעסוק ב"עסק הביש" ב־1954 ולא בוועדה של 1960. בן־גוריון הודיע כי הוא מסכים להמלצה, אולם אשכול סירב להקים ועדת חקירה משפטית וב־13 בדצמבר הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי ביניהם בישיבת מרכז מפא"י. אלא שלמחרת הודיע אשכול לממשלה על התפטרותו וכך העמיד את מפלגתו בפני ברירה. ב־16 וב־17 בדצמבר החליטו מזכירות ומרכז מפא"י לקרוא לאשכול להרכיב ממשלה חדשה ודחו את ההצעה לחקור את פרשת 1954. אשכול הרכיב מחדש את אותה ממשלה והמלצת דב יוסף לא הועלתה בה. בפברואר 1965 נערכה בוועידת מפא"י בהיכל התרבות בתל אביב ההתמודדות האחרונה בין בן־גוריון לבין אשכול. ב־17 בפברואר אמר בן־גוריון בנאומו: "אמת וצדק נעשו בפי רבים מילים בטלניות וסיסמאות מלוגלגות. לא האמת קודמת לכל – אלא הכיסא קודם לכל. לא הצדק קובע – אלא הפחד מהתפטרות הממשלה... אם הלילה אעמוד בפני ברירה... אני בוחר בגילוי האמת". הוא דחה את הטיעון כי העם אינו רוצה בחידוש הפרשה: "אינני יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק – כך נדמה לי – מה רצוי לעם... לעם רצוי שבארצנו ישלטו האמת והצדק". מייד אחרי בן־גוריון נאם משה שרת, אשר היה על ערש דווי והגיע על כיסא גלגלים. הוא טען כי "המשבר הזה הוא פרי עמדה, קו, דרישה, מגמה של איש אחד ויחיד". נאומה של גולדה מאיר היה אחד הקשים שנישאו אי פעם כלפי בן־גוריון. בן־גוריון ויתר על דברי התשובה שלו ועזב את הישיבה. ביומה האחרון של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קבע כי הממשלה החליטה לא לעסוק ב"פרשה". הוא התגונן בפני התקפותיו של בן־גוריון על הקמת "המערך החדש", ולקראת סיום דבריו פנה אליו בקריאה נרגשת: "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן־גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.
בן־גוריון לא ויתר. ב־13 במאי 1965 אמר לעיתון "דבר" כי אשכול "אינו רשאי לעמוד על־יד הגה המדינה", באותו יום אמר ל"מעריב" כי במפא"י שורר משטר "הפחד והרמיה", וב־18 במאי אמר לעיתון "הבוקר" כי יהיה מוכן להרכיב ממשלה בעצמו. אלא שב־3 ביוני בחר מרכז מפא"י את מועמד המפלגה לראשות הממשלה (ללא השתתפות בן־גוריון), ואשכול זכה ברוב גדול של 63.5% לעומת 36.5% לבן־גוריון.
הקמת רפ"י (1965)
ב־29 ביוני אסף בן־גוריון את תומכיו והודיע על הקמת רשימה עצמאית. הוא העריך כי היא עתידה לקבל בין 20 ל־25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך, ותכנן לאחר הבחירות להציע לחברי מפא"י להתאחד שוב. הוא קרא לרשימה "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). הוא טען כי חבריה נשארים חברי מפא"י, אולם מזכירות מפא"י פסקה כי ראשי הרשימה הוציאו עצמם מהמפלגה. יחד עם כמה מתומכיו, גורש בן־גוריון מן המפלגה שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא, שגם כינה את בן־גוריון "פחדן" ואת רפ"י "קבוצה נאו־פאשיסטית שבראשה עומד מנהיג". ב־2 בנובמבר עזב בן־גוריון את מפא"י והקים את מפלגתו החדשה. מצע רפ"י היה ממלכתי וקרא לשינוי במשטר ובחברה הישראלית, אולם המפלגה לא זכתה לאמון הציבור, שלא הסכים לקבל את אנשיה, שהיו עד אותה עת סמל הממסד, כ"מהפכנים" שעתידים לחולל שינוי במדינה. תדמיתו של בן־גוריון נותרה של מנהיג נוטר הקם על יורשו. בבחירות לכנסת השישית ב־1965 זכתה רפ"י בעשרה מושבים בלבד ונותרה באופוזיציה. ערב הבחירות כתב בן-גוריון ביומנו כי "זו הייתה מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל."
תקופת ההמתנה ומלחמת ששת הימים 1967
שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון בכותל המערבי, 1967
ב-15 במאי 1967 חצו יחידות של הצבא המצרי את תעלת סואץ ונכנסו לתוך שטח סיני. נאצר דרש מהכוח הבין-לאומי של משקיפי האו"ם לצאת מהאזור וב־19 במאי החליטה ישראל על גיוס מילואים חלקי. בן־גוריון סבר שיש לעשות הכל כדי למנוע מלחמה חדשה והאשים את אשכול במצב. ב־22 במאי, בתקופת ההמתנה המתוחה, הגיע הרמטכ"ל יצחק רבין, על פי בקשתו, לפגישה עם בן־גוריון בביתו בתל אביב, כדי לשמוע את הערכתו על המצב ולקבל את עצתו. אולם רבין לא קיבל ממנו עידוד והגדיר את השיחה "זעזוע גדול". בן־גוריון טען בפניו כי "אסור בשום פנים ואופן שתפרוץ מלחמה" וכי רבין "סיכן את עם ישראל". דעתו זו נגדה לחלוטין את תדמיתו בציבור באותה עת. עם החמרת המשבר גברה הביקורת הציבורית על אשכול, שאינו מעז לצאת למלחמה, ורבו הקולות שדרשו להחזיר את בן־גוריון להנהגת המדינה.
ב־24 במאי הציע מנחם בגין לאשכול להעמיד את בן־גוריון בראש ממשלת ליכוד לאומי, אולם אשכול סירב. הערכתו של בן־גוריון הוצגה על ידי שמעון פרס בפני אישים מרכזיים בצמרת במדינה, להם סיפר שבן־גוריון סבור כי יש להמתין, להתחמש ולצאת למלחמה במועד נוח יותר. למשה דיין הסביר בן־גוריון כי "אם נצא עכשיו בהתקפה, כל העולם יהיה נגדנו ולא נוכל לקבל סיוע". דיין חלק על הערכתו וטען כי המתנה תעניק את היתרון הצבאי למצרים. בן־גוריון השיב: "השיקול המדיני עדיף ואם נצא עתה להתקפה, יהיה זה אסון". ב־27 במאי הגיעו לביתו ראשי גח"ל ושמעו ממנו את הערכותיו. בגין וחבריו התאכזבו מעמדתו ונסוגו מהצעתם להחזרתו לממשלה. התנועה להחזרתו גוועה והתחלפה בלחץ ציבורי על אשכול למנות את דיין לשר הביטחון. ב־1 ביוני נכנע אשכול לדרישה ורפ"י הצטרפה לממשלת ליכוד לאומי. ב־5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, שהסתיימה בניצחון ישראלי גדול. לדברי מיכאל בר־זוהר, מינוי דיין וההחלטה לצאת למלחמה "הביאו לשקיעתו הסופית של בן־גוריון כמדינאי" – תהליך שארך "כימי מלחמתה של ישראל".
1967–1970
שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון בצעדתו היומית בשדה בוקר (לימינו שמעון פרס), 1 במרץ 1969
לאחר שישב שלושה חודשים בתל אביב, שב בן־גוריון לשדה בוקר. לאחר המלחמה הרפה מפרשת לבון וחדל לתבוע חקירה משפטית, אולם המשיך לבקר בחריפות את אשכול. בינואר 1968 נפטרה אשתו, פולה. באותה שנה התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה, אולם בן־גוריון התנגד לאיחוד, סירב להצטרף למפלגה ונותר למעשה כסיעת יחיד בכנסת. לקראת יום העצמאות באותה שנה סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", ונימק: "לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".
בשנת 1969 ניסה בן־גוריון לרתום את מנחם בגין למאבקו באשכול וכתב לו: "מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות – הוקרתי אותך יותר". בפברואר אותה שנה נפטר אשכול.בן־גוריון סירב להשתתף בלוייתו, ונמנע מלמסור הודעה בנושא לכלי התקשורת.
לקראת הבחירות לכנסת השביעית באוקטובר 1969 הסכים בן־גוריון להצעות להקים מפלגה חדשה, ובקיץ אותה שנה נוסדה הרשימה הממלכתית בראשותו, שמצעה התמקד בשינוי שיטת הממשל, בגישה ביטחונית אקטיביסטית וביוזמה כלכלית חופשית. הרשימה זכתה בארבעה מושבים ואחד מנציגיה בכנסת היה איסר הראל. בן־גוריון נעדר מרוב ישיבות הכנסת, וב־27 במאי 1970 סיים את כהונתו בה. באותה שנה הודיע במכתב לאחד מצעירי המפלגה, כי אינו שייך יותר לרשימה הממלכתית, וכי פרש מפעילות פוליטית.
שנותיו האחרונות 1970–1973
ממוזער|שמאל|250px|בן גוריון, 1971
את שארית חייו הקדיש בן־גוריון לכתיבה, בעיקר של זיכרונותיו, אותם החל לכתוב לאחר פרישתו מראשות הממשלה ב-1963, אולם בשל התעקשותו לעבור בעצמו על החומר הארכיוני העצום שהצטבר, לא הצליח להשלים את כתיבתה של אוטוביוגרפיה.
בנובמבר 1970 נענה להצעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר וייצג את ממשלת ישראל, יחד עם הנשיא זלמן שזר, בטקס האשכבה הציבורי שנערך בפריז לשארל דה גול.
בפברואר 1971 ערך את נסיעתו האחרונה מחוץ לישראל, ונאם בקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בבריסל, למען עליית יהודי ברית המועצות לישראל. בשלהי יוני אותה שנה חדל לכתוב ביומנו.
ביום הולדתו ה-85 ביקרה אצלו בשדה בוקר הממשלה ובראשה גולדה מאיר. הכנסת חוקקה חוק מיוחד, כדי שיוכל לנאום בפניה, וב-25 באוקטובר נאם בה על עתיד עם ישראל בארצו והתקבל בקימה ובתשואות מצד כל סיעות הבית.
בימיו האחרונים דאגו שומרי הראש של בן־גוריון לכבס את בגדיו ולגהצם. הם גם הכינו לו את ארוחותיו. גם בעת שעבד על זיכרונותיו המשיך לטייל מדי יום ופעם בכמה חודשים נפגש עם שלמה צמח בירושלים. בדצמבר 1971 כתב צמח כי גופו של בן-גוריון נראה כבד תנועה וכי פניו חיוורים.
כמה ממבקריו של בן-גוריון ראו כי הוא שוכח דברים ומתבלבל וכי הוא לא מזהה את חלקם. בפברואר 1973 היה אמור להשתתף בפתיחת כביש חדש בנגב, אך רופאו האישי אסר עליו להגיע לטקס ברגע האחרון. בן-גוריון הושגח מבחינה רפואית תמיד אך ברוב הזמן הרגיש טוב ולא היה חולה כלל, בשלב מסוים החלה ידו הימנית לכאוב, מה שגרם לו לחדול לכתוב. הוא קרא עיתונים אך כמעט לא התעניין כלל בידיעות שקרו אז. מאוחר יותר שם לב יהודה ארז לכך שהעיתונים שנהג לקרוא היו לרוב בני שלושה ימים.
בתחילת שנת 1973 נאלץ בן-גוריון לעבור לגור בתל אביב, כדי להיות קרוב לרופאו ולבית החולים תל השומר. בזמן מלחמת יום הכיפורים באותה שנה, היה בודד בביתו. נכדו אלון נפצע במלחמה. בעת יום הולדתו ה-87 חתם על מכתב ניחום אבלים לאחד מעוזריו, שבנו נהרג במלחמה. בן-גוריון ציין במכתב כי מלחמה זאת הייתה האכזרית והחמורה ביותר.
בשלהי נובמבר לקה בשבץ מוחי וסבל משטף דם במוח. שטף הדם גרם לו לשיתוק חלקי, ובזמן שהיה בהכרה מלאה לא יכול היה לדבר. משה דיין, שהיה אחד מהאנשים האחרונים שראו אותו בימיו, אמר כי הכרתו של בן-גוריון הייתה מעורפלת וכי כושר דיבורו קטן, אם כי לא נראה מוטרד. במשך כשבועיים נאבק על חייו בבית החולים, ונפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד), בשעה 11:06 לפני הצהריים, בגיל 87. ארונו הוצב ברחבת הכנסת, שם עברו על פניו כ-250 אלף איש, כעשירית מתושבי ישראל באותה עת. רק כמאה איש בלבד הורשו ללוותו למקום מנוחתו בשדה-בוקר. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה, ורק תפילות נשמעו בה. קבריהם של דוד ופולה בן-גוריון נמצאים בגן לאומי קבר בן גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון, מול נחל צין.
משפחתו
שמאל|ממוזער|250px|משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, רננה ודוד
בשנת 1917, במהלך שהותו בניו יורק, נישא בן-גוריון לפולה מונבז, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון. פולה לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות.
לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: גאולה (1918–1998; נישאה לעמנואל בן אליעזר), מורה, עמוס, שהיה ניצב במשטרת ישראל וסגן המפכ"ל, ורננה (לשם, לאחר נישואיה), פרופסור למיקרוביולוגיה.
אחד מנכדיו, בנה של גאולה, הוא חוקר התקשורת יריב בן אליעזר.
דעותיו
תפיסה פוליטית וכלכלית
משנתו הפוליטית והכלכלית של בן גוריון שילבה בין לאומיות יהודית, וערכי שמאל פוליטי ושמאל כלכלי. בן גוריון ראה בציונות ובסוציאליזם שני צדיו של אותה המטבע. לפי שלמה אבינרי עומדים יסודותיה התאורטיים של הגותו על שני עקרונות: ראשית, היותה של הציונות מהפכה ומרד במסורת היהודית; ושנית, מימושה החברתי בתנועת הפועלים ובמפעל ההתיישבותי בארץ. כך לדוגמה במאמרו המוקדם "הפועל בציונות", התייחס בן גוריון למהפכנות של הציונות כניגוד למסורת היהודית הגלותית, ותיאור הצורך להגשימה במפעל ההתיישבותי ובעבודה עברית:
עם זאת היה בן גוריון רחוק מעמדה סוציאליסטית-מרקסיסטית קלאסית במובנה האוניברסלי וממפלגות השמאל הקיצוני. הוא לא פעל בשם מלחמת מעמדות כלל עולמית לשחרור מעמד הפועלים מדיכוי, אלא בראש ובראשונה לשחרור ואמנציפציה של העם היהודי בארץ ישראל. אולם הוא גם ראה בעצם הגשמת חזון העבודה הסוציאליסטי ביטוי לעצמאות ושוויון התקפים עבור כל אדם באשר הוא, כפי שביטא זאת בנאומו בויעדת מפא"י ב-1950:
ביומנו הציג את משנתו המדינית לארתור קסטלר בפגישה שהתקיימה ב-13 בספטמבר 1948, שם טען כי הדמוקרטיה המערבית היא תנאי הכרחי למדינה החדשה אך אינה תנאי מספיק, שכן הוא שואף לכך שהיא תהיה סוציאליסטית ברוח המוסר הפרוטו-סוציאליסטי שהציגו נביאי ישראל, אשר מטרימה את ערכי השוויון והחירות של האידיאל הקיבוצי.
יחסו לדת היהודית
שמאל|ממוזער|200px|בן-גוריון משמש כסנדק בברית מילה, 1952.
שמאל|ממוזער|170px|בן-גוריון בתפילת הודיה ביום העצמאות בבית הכנסת ישורון בירושלים, תחילת שנות ה-50.
יחסו של בן-גוריון ליהדות האורתודוקסית היה עוין ושלילי. הוא דחה את קיומם של אלוהות פרסונלית ושל מושג ההתגלות. הוא לא היה אתאיסט מוצהר משום שמעולם לא שלל את קיומו של אלוהים. בריאיון ב-1968 נשאל אם הוא מאמין באלוהים, וענה: "השאלה היא מיהו אלוהים... אני לא מאמין שאלוהים דיבר עם משה. משה שמע קול אדם בלבו וכך ידע שהוא צריך לעשות את זה." ברוב חייו החזיק בתפיסה שפינוזאיסטית, המזהה את האלוהות עם הטבע. בשנותיו האחרונות אמר שמושג האלוהות שלו הוא הפנתאיזם של שפינוזה, ואף שוחח עם איינשטיין על הנושא. אניטה שפירא העריכה כי בן-גוריון היה אגנוסטיקן. עם זאת לא היה בהכרח נטורליסט לגמרי. באותו ריאיון הצהיר: "אינני מאמין שיש רק כוחות פיזיים בעולם... שמוח זה רק פרוצס (=תהליך) טבעי... יש משהו מעל זה". לדברי מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון "בערוב ימיו נכבש בכל לבו לאמונה בקיומו של אלוהים".
ב-1936 טען בן-גוריון בפני ועדת פיל: "זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו". מאוחר יותר הקים את החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה. הוא ראה את מדינת ישראל כממשיכת ממלכת יהודה והסמיך את מלחמת העצמאות והקמת המדינה למלחמות ישראל בסוף תקופת בית שני (עד תום מרד בר כוכבא). בעיניו הייתה המשמעות של תולדות עם ישראל רק בתקופת ישיבתו בארצו ועצמאותו המדינית, תוך המעטת חשיבותם של כל מה שביניהן. בן-גוריון עשה שימוש רב בתנ"ך, כולל שימוש פוליטי ואקטואלי שעורר את זעם החוגים החרדים. הוא נהג להתפלמס איתם תוך המעטת ערכה של הספרות הבתר-מקראית.
כפי שרווח בחוגי הציונות דחה בן-גוריון את סמכות התורה שבעל פה ובייחוד את התלמוד הבבלי, בהם ראה תוצרים של תרבות גלותית מנוונת. ב-1968 אמר בריאיון: "אינני מחשיב את התלמוד, אינני יכול להעמיד את התלמוד בשורה אחת עם התנ"ך". המקור הבלעדי בעיניו היה התנ"ך, אותו פירש עצמאית, ושאותו שאף להפוך לבסיס לזהות הלאומית הישראלית, בייחוד אחרי הפסקת השליטה הבריטית והקמת המדינה. התנ"ך עבורו, כמו מרבית ההוגים הציונים, היה יצירה היסטורית-תרבותית אנושית ששיקפה את הגניוס הלאומי של העם, ולא תיעוד של התגלות אלוהית. בד בבד עם שלילתו את מקורם האלוהי של הכתובים, גם התעקש על כך שבעיקרם הם מדויקים היסטורית ודחה את התפיסה שלהם כפולקלור, שכל חשיבותו בהיותו מסורת ושאלת אמינותו שולית (כפי שגרס למשל אחד העם). הוא אהד מאוד את יחזקאל קויפמן, שדגל בגישה שמרנית לביקורת המקרא ושאף להוכיח את קדמותו ואחדותו היחסית של הטקסט המקראי. בנימין בית-הלחמי ייחס לבן-גוריון ולאופן חשיבתו השפעה מכרעת על האופן שבו התקבל התנ"ך בחברה החילונית בישראל, כטקסט המעוקר ממשמעות אמונית אך גם חסין ברובו בפני מסקנות הביקורת הרדיקלית, כשהכרונולוגיה המקראית ואירועיה עצמם מקובלים כאמת היסטורית למעט פרשיות המתארות התערבות אלוהית. עם זאת, בנובמבר 1958, בנוסף למקור מהתנ"ך, מצא לנכון לציין על גבי הצוללת "רהב" את מקור שמה גם מהמשנה במסכת בבא בתרא.
מאז שעלה לארץ ישראל ועד קום המדינה ביקר בן-גוריון רק פעמיים בבית כנסת: הפעם הראשונה הייתה בעלייה לתורה של נכדו, על פי דרישתם של הוריו, מרי ועמוס. על פי עדותו הייתה הפעם השנייה ערב הקמת המדינה. עם זאת, סמוך לפתיחת המושב הראשון של האספה המכוננת, הלך לבקשת הרב מאיר בר-אילן לבית הכנסת ישורון בירושלים לשמוע תפילת הודיה, וציין ביומנו: "זו לי הפעם הראשונה בארץ ישראל שאני נוכח בבית כנסת בשעת תפילה". ביום העצמאות הראשון בשנת תש"ט ביקר בבית הכנסת הגדול בתל אביב.
בן-גוריון קיבל ספרי תנ"ך נדירים ומיוחדים, שנשמרו בביתו לצד ספרי תנ"ך אישיים, ואלה הוצגו באוקטובר 2022 לקהל הרחב בבית בן-גוריון בתל אביב.
שאלות פוליטיות של דת ומדינה
בשאלות הפוליטיות של דת ומדינה היה יחסו של בן-גוריון זהיר ומחושב. ביוני 1947 ניצב בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל, בו נקבעו יחסי דת ומדינה במדינה העתידית. המכתב הבטיח להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. מטרת המכתב הייתה ליצור הבנה עם אגודת ישראל כדי שזו תסייע להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בעדותה בפני ועדת אונסקו"פ. המכתב עיצב למעשה את אופייה של מדינת ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות שנים.
ביוני 1954 הזהיר בן-גוריון את ראש הממשלה שרת: "אין לנו להפריד הדת והמדינה". הוא נימק זאת בכך ש"קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי", וכפי הנראה סבר שהפרדת הדת מהמדינה תיצור קרע בין העם היהודי למדינת ישראל.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה ממבקריו החריפים של בן-גוריון, כתב על שיחה פרטית שהייתה להם בתחילת שנות ה-50 בנושא הפרדת הדת מהמדינה בה אמר לו בן־גוריון: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו – אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".
בראשית מלחמת העצמאות נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית לדחיית שירותם הצבאי של בחורי הישיבה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". באותה שעה הצהיר שמספרם כ-400, אולם עם השנים גדל מאוד מספר תלמידי הישיבה שנהנו מהשחרור ומספרם הגיע לכמה אלפים מדי שנה. ב-1958 נודע על כוונתו של בן־גוריון לשנות את המעמד הקיים של מתן הדחייה (אשר בפועל הפכה לפטור) לתלמידי הישיבות החרדיות. כוונתו הייתה לגייס את כולם מלבד מי שמקדיש את כל חייו ללימוד תורה, שגם הוא ילך לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים. ההצעה עוררה חשש בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, והרב הרצוג שלח מכתב לבן-גוריון בו הביע את דאגתו וביקש "שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה". על כך השיב לו בן-גוריון: "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלם כשאר צעירי ירושלם. המצב מאז השתנה. בחורי הישיבות רבו". בעקבות התפרעויות של חרדים צעירים במנזר סן ז'וזף, כתב בן גוריון ב-12 בספטמבר 1963 מכתב לראש הממשלה דאז, לוי אשכול, בו הודה, למעשה, בטעותו בנושא אי גיוס בחורי ישיבה לצבא, והציע בעיקרון לשקול גיוס מלא של החרדים, אך בוודאי של כל פורעי החוק המתפרעים. אולם אשכול התנגד לכך.
ב-20 באוקטובר 1952 נערכה פגישה בין בן-גוריון והחזון איש בביתו של הרב בבני ברק ביוזמתו של ראש הממשלה. במהלך הפגישה שאל אותו בן-גוריון: "איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים?". החזון איש המשיל את היהודים הדתיים לגמל טעון משא (עול המצוות), העומד מול גמל שאין עליו מטען - הם היהודים החילוניים, ש"צריכים לפנות את הדרך". לדברי יצחק נבון אמר לו בן-גוריון: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?".
בן-גוריון התנגד עקרונית לנישואי תערובת ביהדות. הוא סבר כי הן "תופעה לא טובה", אך עם זאת "יש יוצאים מהכלל". הוא סבר כי החיים בישראל מבטיחים שילדים מנישואים כאלה יחיו כיהודים, בזמן שילדים כאלה החיים מחוץ לישראל יתרחקו מהיהדות. בשנות ה-50 תמך בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים ממשפחות מעורבות, בעיקר ממדינות מזרח אירופה. הוא שלל הליך גיור כלשהו עבורם אף למול הפצרות השרים הדתיים בממשלתו, וטען בתוקף שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי. בן-גוריון סבר כי יש לרשום ככזה כל המצהיר זאת בתום לב ואל לה למדינה להתערב בענייני דת; הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי. עד 1958 אכן נוהלו הדברים ברוחו, אם כי באופן לא רשמי, והרשויות רשמו כל מהגר שהצהיר על כך כיהודי. ניסיון הממשלה למסד זאת כמדיניות גלויה הוביל לפרישת המפד"ל מהקואליציה ביולי, וכדי לפתור את המשבר החריף שנודע בשם "מיהו יהודי?", פנה בן-גוריון למי שהגדיר כ"חכמי ישראל" בעת ההיא: 51 רבנים, פילוסופים, סופרים ואנשי אקדמיה. מתוך 45 שהשיבו תמכו 37 בהגדרה האורתודוקסית המקובלת. בינואר 1960 נקבע שיירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה."
במאי 1961 נערך בישראל מפקד אוכלוסין וראשון המתפקדים היה ראש הממשלה בן גוריון. בסעיף הדת ענה לפוקד: "יהודי. לא דת. יהודי. אני אומר, לא לא-דת, אבל יהודי".
לדברי הביוגרף מיכאל בר-זוהר, "היה בן-גוריון בראש־ובראשונה מנהיג יהודי", מושרש "בתולדות היהדות ובתרבותה" ו"אוהב אהבה עזה את מורשתו התרבותית וההיסטורית". לדבריו "הוא רחש כבוד עצום לדת היהודית ולמי שהיה מעורה בה".
יחסו לשטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני
בספטמבר 1954 כתב בן-גוריון לצעיר שהציע לו לכבוש את יהודה ושומרון: "לא שטח חסר לנו בשלב זה אלא יהודים. וכיבוש שטח נוסף - לא יוסיף יהודים אלא ערבים". בישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1956, ערב מבצע קדש, התייחס לכיבוש הצפוי של רצועת עזה: "אילו הייתי מאמין בנס, הייתי רוצה שתיבלע בים".
ביום שחרור הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים ב-1967, אמר בן-גוריון כי זהו היום השני הגדול בחייו, שני רק ליום עלייתו לארץ ישראל. במהלך המלחמה החל לגבש את תפיסתו לגבי עתיד השטחים שנכבשו. מייד עם שחרור ירושלים העתיקה הפציר בראש העירייה טדי קולק ובשר הפנים חיים משה שפירא ליישב אותה במהירות ביהודים. ב-8 ביוני כתב ביומנו: "מירושלים אסור לזוז, יש למהר ולהקים בתוכה ישוב יהודי גדול, כמו כן בחברון. הגדה המערבית אין להחזיר לחוסיין, אבל סיפוחה לישראל פירושו תוספת מיליון ערבים למדינה. זוהי סכנה חמורה. יש גם בעיה של הפליטים ברצועת עזה".
בתום המלחמה תמך בן-גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת" מכל השטחים פרט לירושלים ולרצועת עזה. בעקבות סיור שערך באוגוסט 1967 ברמת הגולן צירף אותה אל השטחים שלדעתו אסור להחזיר גם תמורת הסכם שלום. ב-1968 תרם לישיבת מתנחלי חברון, כחלק מתמיכתו בהתיישבות יהודית בעיר. בינואר 1970 כתב על הצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בחברון: "נעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים".
בן-גוריון תמך ביוזמת רוג'רס להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים, וב-1970 הפציר בראש הממשלה גולדה מאיר לקבלה. בתשובה למכתב שנשלח אליו כתב באותה שנה: "אם אנו עומדים לפני ברירה - ואנו עומדים בפני ברירה זו - שלמות הארץ או שלום, בעיניי שלום קודם, כי בשטח שהיה בידינו לפני מלחמת ששת הימים יש מקום לכל עם ישראל... יודע אני שלא רק חברון ובית לחם אלא כל הארץ קדושה לנו, וכאשר יבוא משיח ישובו כל היהודים לארץ, אבל לפני בוא משיח - שלום עם שכנינו קודם לתפיסת כל הארץ". נכדו של בן-גוריון, יריב בן אליעזר, סיפר שסבו הסביר לו: "בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד הפרת והחידקל, אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים".
ב-1972 סבר כי תמורת שלום, על ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, פרט לירושלים ולרמת הגולן. באוגוסט הוסיף לירושלים גם את סביבותיה, כולל חברון, והוסיף סייג נוסף, בנוגע להתנחלויות בסיני: "כיום השתנה המצב, המנהיגים הערבים אינם מסכימים לכרות עמנו שלום, וההתנחלות בסיני משנה פני המדבר. אילו הייתה היום הסמכות בידי, לא הייתי פוקד על פירוק היישובים ועל החזרת שטחם למצרים". הוא טען כי "יש להבחין בין החזרת מדבר שומם לבין שטחים מיושבים". באותו חודש גם אמר: "יש לדאוג ליישוב יהודי גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל".
בן-גוריון החזיק בעמדתו הבסיסית, כי תמורת שלום יש להחזיר את רוב השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, עד יום מותו.
יחסו לשלטון החוק ולמערכת המשפטית
ממוזער|שמאל|180px|בן-גוריון, 1968.
לימודי המשפטים בטורקיה ניכרו לאורך השנים במחשבתו ובתפיסת עולמו. הוא האמין במרכזיות שלטון החוק כתנאי לקיום חברה צודקת ומתפקדת. את מגילת העצמאות ראה כמסמך בעל תוקף משפטי, עירב בכתיבתה משפטנים מומחים ועיצב את נוסחה הסופי בתבנית זו. אחרי הקמת המדינה התנגד לחקיקת חוקה כתובה, בעיקר משום שגרס ששיטת המשפט הבריטית מתאימה יותר לאומה, למדינה ולמערכת משפט בהתהוות ובהתעצבות. כמו כן נימק בן-גוריון את התנגדותו בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק", וחשש מהגבלת סמכות החקיקה של הכנסת. בסופו של דבר תמך בהצעת חבר הכנסת יזהר הררי, שלפיה החוקה תיכתב פרקים פרקים, בדמות חוקי יסוד, שיצטברו ברבות הימים לכדי חוקה כתובה.
כאמור, העדיף את שיטת המשפט הבריטית משום שהסתייג מהמודל האמריקאי של הפיקוח המשפטי על השלטון.
לבריטניה אין חוקה כתובה, שלדעתו מגבילה את המשטר הפרלמנטרי, ואילו זכותו של בית המשפט העליון בארצות הברית לבטל חוק שנחקק על ידי הקונגרס או הנשיא, נראתה בעיניו כפוגעת בדמוקרטיה, משום שהיא מעמידה אותו מעל למוסדות הנבחרים. לטעמו הייתה שיטת "האיזונים והבלמים" האמריקאית מושתתת לעיתים קרובות על ערכים קיצוניים, המאיימים על יכולתן של מערכות שלטוניות ופוליטיות לתפקד כהלכה. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, אך תמך בעיקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון השלטון, ויש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כך גם גרס בנוגע לעצמאות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה כתובע כללי. מאבקו לחקירת פרשת לבון באמצעות ועדת חקירה משפטית נכשל מבחינה פוליטית ומעשית, אבל היה, בסופו של דבר, הבסיס לחקיקת חוק ועדות חקירה.
בן-גוריון חשב שזכות הקולקטיב להגן על עצמו גוברת על זכויות הפרט ולכן גם התנגד לתביעתו של גוסטב שוקן את הזכות לחופש מצנזורה על העיתונות, משום שחשב שלמדינה מותר להגן על האינטרסים שלה על ידי שמירת סודותיה.
בזמן כהונתו כראש הממשלה התנגד בן-גוריון לעונש מוות בישראל, אולם במאי 1970, לאחר סדרת פיגועי טרור, הגיע למסקנה כי אין למדינה כלים ראויים להרתעת המחבלים, אלא בהטלת עונש כזה. ניסיונו לשכנע בכך את המערכת הפוליטית והמשפטית היה המערכה הציבורית האחרונה בחייו. בריאיון לעיתון "דבר" אמר: "ישראל חייבת להיות מוגנת מפני טרוריזם. אנו עושים שגיאה. יש לתלות את המחבלים ולא לכלוא אותם בבית הסוהר. איום המוות יפחיד רוצחים בכוח ורובם יירתעו לנוכח הסכנה שייתלו. כאשר תופסים אותם, מה קורה להם? מכניסים אותם לבתי סוהר, מטפלים בהם, מחנכים אותם. מה יש להם להפסיד? אבל אם הם יידעו כי הם עשויים לשלם בחייהם, לא ייצאו הרבה גיבורים גדולים". בריאיון ל"מעריב" טען כי אין צורך בחוק מיוחד לשם כך, משום שהחוק שאפשר את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, "מאפשר גם דין מוות לחבלנים".
השפה העברית
שמאל|ממוזער|150px|בן-גוריון עם עולים חדשים באשדוד ים.
לדברי בן-גוריון, הוא עצמו למד עברית מסבו כבר בגיל שלוש. הוא דיבר וכתב עברית עוד לפני עלייתו לארץ ישראל.
בן-גוריון הרבה להביע דעתו בענייני השפה העברית, לעיתים בניגוד לעמדה המקובלת בקרב בלשנים, ופעל להנחיל את גישתו במאמרים ואף בהנחיות מחייבות. בין השאר התנגד לשימוש במילה "אקדמיה", ועקב כך קרוי החוק העוסק באקדמיה ללשון העברית "חוק המוסד העליון ללשון העברית", ללא המילה "אקדמיה" בשמו. ב-1955 קבע, בתפקידו כשר הביטחון, שרק אנשי צבא בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל מחוץ לישראל. כן דרש מחברי הממשלה ומקציני הצבא לשנות את שמות המשפחה הלועזיים לשמות עבריים. הוא סבר שבכתיב של מילים שמקורן יווני יש להעדיף את האות סמ"ך על-פני זי"ן, ולכן יש לכתוב ולא "מוזיאון", ולא "מוזיקה" וכדומה. עמדתו זו הופצה כהנחיה למשרדי הממשלה, ובהתאם לכך השתמש משרד הביטחון במשך שנים רבות, אף לאחר פטירתו של בן-גוריון, בכתיב הלא מקובל . הבלשן יצחק אבינרי מתח ביקורת על גישתו זו של בן-גוריון.
בן-גוריון סבר שיש להימנע בדרך כלל מהשימוש במילת היחס "את", שכן אין בה צורך להבנת המשפט, ומיעט להשתמש בה. כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר על רבי עקיבא: "חכמינו הרגישו בדבר ורבי עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו." מעמדו הציבורי עורר עניין בעמדתו בסוגיה זו. עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה"את" לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: "כל העוקר "את" מתוך המשפט בכוונה ומדעת - כאילו עוקר מפיו שן בריאה".
חוקר התקשורת רפי מן כתב על עיסוקו זה של בן-גוריון: "היה זה חלק מניסיונו המתמשך להיות מעורב אישית בקביעת תקנים לסמלים לאומיים שנועדו לשמש כלים בתהליך כור ההיתוך, לאיחוד ולגיבוש חוויה לאומית משותפת. ... עיסוקו בשאלות הלשון חרג על כן משיח תאורטי. הוא ביקש להתוות דרך ולהשפיע בפועל על דרך השימוש בשפה כחלק מתפישת הממלכתיות."
בן גוריון העיד על עצמו שלמד וידע מספר שפות: רוסית, כשפת אם, עברית ידע מבית סבא כבר מגיל 3, גרמנית ולטינית למד בבית הספר, יוונית למד בעת שהותו בלונדון, טורקית וצרפתית למד בלימודיו הגבוהים, ספרדית למד בשנות החמישים ואנגלית למד עם השנים לא באורח מסודר, אך היה בקיא בה מאוד ודיבר אותה ברמה גבוהה.
הנצחה
250px|ממוזער|שמאל|פסלי דוד ופולה בן גוריון בשדרות בן גוריון בתל אביב, מול בית בן גוריון
250px|ממוזער|שמאל|רחוב בן גוריון בברלין
שמאל|ממוזער|250px|פסל של דוד בן גוריון בראשון לציון
שמאל|250px|ממוזער|שלט בשדרות בן-גוריון בתל אביב, שבה נמצא ביתו
250px|ממוזער|שמאל|פסל בן גוריון מתרגל עמידת ראש באתר צריף בן גוריון בשדה בוקר
250px|ממוזער|פסל של בן גוריון עומד על הראש בחוף תל אביב
250px|ממוזער|שמאל|פסל של דוד בן גוריון בטרמינל 3 בנתב"ג
250px|ממוזער|שמאל|כיכר דוד בן גוריון בפלונסק, עיר הולדתו
יום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק ליום זיכרון ממלכתי. בהתאם לצוואתו מנוהלים ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו במסגרת "יד בן-גוריון".
בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:
המכון למורשת בן-גוריון, המכיל ארכיון, מכון חינוכי ומכון מחקר. במסגרת זאת נשמר צריף בן-גוריון.
בית בן-גוריון השוכן בבית שבן-גוריון ציווה למדינה, בשדרות בן-גוריון בתל אביב
המכון לחקר המדבר, כחלק מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שדרות בן-גוריון בחיפה, שדרות בן-גוריון בהרצליה ושדרות בן-גוריון בראשון לציון ועוד ערים רבות. על שמו נבנו גם שכונות בערים כגון רמות בן גוריון בחיפה, וגם בערים נוספות ברחבי הארץ חולון, עכו, לוד ושדרות, נבנו בתי ספר רבים על שמו. כפר הנוער הכפר הירוק נקרא במקור "הכפר הירוק" מתוך כוונה לקרוא לכפר על שם בן גוריון אשר שם משפחתו הקודם היה גרין. במרכז העיר ברלין רחוב על שמו של בן גוריון. בפריז נקראה טיילת לאורך נהר הסן על שמו. הדבר עורר מחאות מצד תושבים פלסטינים בפריז, אך ראש העיר דחה את הטענות. שבוע ימים מאוחר יותר דווח כי שלט הציון של הטיילת נגנב.
על בן-גוריון נכתבו שירים עבריים רבים, בהם "זכריה בן עזרא" שנכתב על ידי יעקב אורלנד, הולחן על ידי משה וילנסקי והושר על ידי שושנה דמארי ואחרים; "בלדה לבן-גוריון" (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע לראשונה על ידי להקת פיקוד מרכז); והשיר "בן גוריון" (אשר נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך).
ב-2012 העלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו של א"ב יהושע "הֲיֵלְכו שניים יחדיו?" אודות סדרת המפגשים בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי ב-1934, שבהם ניסו השניים להגיע להסכם על שיתוף פעולה בחזית ציונית אחידה. המחזה זכה בפרס המחזה המקורי הטוב לשנת 2012 ומחברו בפרס המחזאי המקורי.
ב-2016 יצא סרט הקולנוע התיעודי "בן-גוריון, אפילוג". הסרט זכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר לשנת 2017.
בעיר הולדתו פלונסק נקראה כיכר תנועה על שמו.
שומרי היקום, גזע החייזרים האחראי על הפקחים הירוקים בקומיקס גרין לנטרן, מבוססים על דמותו של דוד בן-גוריון.
החל משנת 2019 מעניקה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב את אות בן-גוריון מדי שנה ביום בן-גוריון, מתוך רצון להוקיר נשים וגברים שתרמו תרומה משמעותית וייחודית ברוח מורשת דוד בן-גוריון. האות מוענק בתחומי המדע, חברה וקהילה, כלכלה, תרבות, סביבה וחינוך. בין השנים 2012–2016 העניקה אוניברסיטת בן גוריון את "אות בן-גוריון למנהיגות".
טקסט=שלט רחוב בן-גוריון בכפר סבא|ממוזער|שלט רחוב בן-גוריון בכפר סבאב-2016 הוצב בחוף הים בתל אביב, בין חוף בוגרשוב לחוף פרישמן, פסל בדמותו כשהוא עומד על ראשו, גובהו 2.80 מטרים, ומשקלו כ-600 ק"ג. הפסל הוצת בספטמבר 2023, שוקם, והוחזר למקומו בפברואר 2024
בעבר הנפיק בנק ישראל שטר של חמישים שקלים, עם דיוקן בן-גוריון.
פרסים
על חיבוריו זכה בן-גוריון פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתשי"א (1951) ובתשל"א (1971).
מכתביו
אבן מקיר תזעק (מחזה "חיזיון"), ביטאון האחדות, 20 בינואר 1911, עמודים 14-17
חג העבודה (מחזה "חיזיון"), ביטאון האחדות, 24 בפברואר 1911, שנה ב', גיליון 18–19
לקראת העתיד (לשאלת ארץ-ישראל), ניו יורק: הוצאת התורן, 1915
אנחנו ושכנינו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"א-1931
משמרות: פרקים לבירור דרך תנועת הפועלים בציונות המתגשמת, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ה
בהילחם ישראל, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י; תשי"א; תשי"ב; תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ז; תשל"ה-1975
חזון ודרך, א-ה, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י; תשי"א-תשי"ז
במערכה, א-ה, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז-תש"ט, תש"י, תשי"א-תשי"ב; תל אביב: הוצאת עם עובד, תשט"ו-1955; תשי"ז-1957
על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, (חתום: ס.ש. יריב), הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953
ציווי השעה: חמישה נאומים, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – המרכז לתרבות ולחינוך, תשי"ד-1954
נצח ישראל, תל אביב: הוצאת עיינות, תשי"ד; תשכ"ד
צבא וביטחון, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955
ממעמד לעם, תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו
מדיניות-חוץ, תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו-1955
מערכת סיני, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ך-1959; תשכ"ה-1964
האמת קודמת לכל, ירושלים: חמו"ל, תשכ"א-1961
כתבים ראשונים, הביא לדפוס: יהודה ארז, תל אביב, תשכ"ב
הפועל העברי והסתדרותו, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת עם עובד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל: הוועד הפועל – המרכז לתרבות ולחינוך – המחלקה להסברה, (1964)
אמן המלל מול חלוצי ההגשמה, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל – המרכז, המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964
דברים כהוויתם, תל אביב: הוצאת עם הספר, 1965
פגישות עם מנהיגים ערבים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ז-1967
תוספת לספר פגישות עם מנהיגים ערביים, המכון למורשת בן גוריון, שדה בוקר, 1979
מכתבים אל פולה ואל הילדים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ח (המכתבים נכתבו בין השנים 1918–1942)
עיונים בתנ"ך, תל אביב: הוצאת עם עובד, החברה לחקר המקרא בישראל, החברה להפצת משנתו של דוד בן-גוריון, 1969, 1976
מדינת ישראל המחודשת, כרכים א-ב, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ט-1969
יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל, הביא לדפוס גרשון ריבלין, תל אביב: הוצאת מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1971; 1998 (אסופת מאמרים, נאומים והרצאות בענייני ביטחון שכתב בן גוריון בין השנים 1963-1947)
יהודה ארז (עורך), אגרות דוד בן-גוריון, תל אביב: הוצאת עם עובד, אוניברסיטת תל אביב (1974-1971):
כרך א, 1919-1904 (תרס"ד-תר"פ), תשל"ב
כרך ב, 1928-1920 (תרפ"א-תרפ"ח), תשל"ג
כרך ג, 1933-1928 (תרפ"ח-תרצ"ד), תשל"ה
זכרונות, תל אביב: הוצאת עם עובד, (1974-1971):
כרך א, 1933-1886, תשל"א-1971
כרך ב, 1935-1934, תשל"ג-1972
כרך ג, 1936, תשל"ג-1973
כרך ד, 1937, תשל"ד-1974
זכרונות מן העזבון:
מן העזבון – 1938, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ב-1982
מאיר אביזוהר (עורך), מן העזבון – ינואר-אוגוסט 1939, תל אביב: הוצאת עם עובד; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשמ"ז-1987
מאיר אביזוהר (עורך), נילחם כאומה (זכרונות מן העזבון – ספטמבר 1939-אפריל 1940), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1997
מאיר אביזוהר, אריאל פלדשטיין (עורכים), מטיף ציוני (זכרונות מן העזבון – מאי 1940-יוני 1941), הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל, והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008
אריאל פלדשטיין, מאיר אביזוהר, שפרה קולת (עורכים), בילטמור – תוכנית מדיני (זכרונות מן העיזבון, יוני 1941 – ספטמבר 1942), הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2012.
מאיר אביזוהר (עורך), לקראת קץ המנדט (זכרונות מן העיזבון – 29 ביוני 1946-מרס 1947), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ג-1993
מאיר אביזוהר (עורך), פעמי מדינה (זכרונות מן העיזבון – מרס-נובמבר 1947), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ד-1993
על החזון הציוני ועל הגשמתו, ליקט והביא לדפוס יוסף ונקרט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ד
ממעמד לעם: פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים, תל אביב: הוצאת עם עובד וקרן הנגב, 1974
בית אבי, (מבוסס על שיחות עם בן-גוריון בתוכנית הרדיו "בית אבי", משנת 1966, בעריכתם של פיטר פריי ועמוס אטינגר), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, תשמ"ז
כוכבים ועפר (מאמרים מתוך שנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה), רמת גן: הוצאת מסדה, 1976
מלב אל לב – דברים להורים שכולים, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשל"ז; תשמ"ז
אידאולוגיה ומדיניות ציונית, תשל"ח-1978
גרשון ריבלין, אלחנן אורן, (עורכים), דוד בן גוריון - מן היומן (מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ו, 1986.
ארץ ישראל בעבר ובהווה, יחד עם יצחק בן-צבי; הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תש"ם
לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך א: 1948-1904; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 1998
לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ב: 1973-1949, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2000
לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ג: מבחר מאמרים, ידיעות וביקורות ספרים על בן-גוריון לשנים 1999-1921, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006
זהבה אוסטפלד (עורכת), הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2001
אליעזר בן רפאל, יוסף גורני, שלום רצבי (עורכים), זהויות יהודיות: תשובות חכמי ישראל לבן גוריון, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001
יצחק גולדשלג (עורך), על דמותה של מדינת ישראל: חילופי מכתבים בין דוד בן גוריון ראש הממשלה ואברהם ישעיהו (סימון) דולגין, ירושלים: מסילות, תשמ"א
מנחם דורמן (עורך), על ההתיישבות: קובץ דברים 1956-1915, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986
גרשון ריבלין, אלחנן אורן (עורכים), יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1982
אלי שאלתיאל (עורך), דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון מבחר תעודות (1963-1947), (סדרת הנצחה לזכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה) ימימה רוזנטל, גנזך המדינה, תשנ"ז
דוד בן גוריון, ביקורים בגיא ההרגה: ביקוריו של דוד בן גוריון בבולגריה, בשוודיה, ובמחנות העקורים בבולגריה: זכרונות מן העיזבון – ספטמבר 1944 – אוקטובר 1946, ערך וליווה במבואות והערות טוביה פרילינג, שדה בוקר: מכון בן גוריון למחקר ולחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
דוד בן גוריון, ויכוח מדיני עם 'השומר הצעיר', תל אביב: מרכז מפלגת פועלי אגודת ישראל, תש"ב 1941.
ראו גם
שמאל|ממוזער|250px|חדרו של דוד בן-גוריון בצריף בן-גוריון, צריף המגורים בקיבוץ שדה בוקר, אשר שימש את דוד בן-גוריון ואת אשתו פולה בשנים 1953–1973.
הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)
בית בן-גוריון
צריף בן-גוריון
לקריאה נוספת
ממוזער|שמאל|200px|בן-גוריון בלשכתו בתל אביב, 1959.
שמאל|ממוזער|230px|בן-גוריון, 1964.
מחקרים
יוסף רגב, משה בן, דוד בן-גוריון, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל - מרכז לתרבות והסברה, תשי"א, 1950.
דורותי רוטשילד, חליפת מכתבים: בין הגברת אדמונד ג'יימס דה רוטשילד נשיאת פיק"א לבין דוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל, פיק"א, תל אביב, 1957.
רוברט סנט ג'ון, דוד בן גוריון: ביאוגרפיה, פרשת חיים בלתי שכיחה (עברית: יצחק א. עבאדי, הוצאת אחיאסף, 1959) (תורגם גם ליידיש, הוצאת מנורה, 1960)
אברהם וולפנזון, דוד בן-גוריון ומדינת ישראל, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1974.
שמואל סטמפלר, יחיעם פדן, (עורכים), דוד בן גוריון, קצין חינוך ראשי, ענף הדרכה והסברה, סקירה חודשית - גיליון מיוחד, תשל"ד, 1974.
שבתי טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן: כרך א: בן-גוריון הצעיר, 1977; כרך ב: בן-גוריון – איש מרות, 1981; כרך ג: הקרקע בוער, 1987; כרך ד: איש ריב, 2004
שבתי טבת, בן-גוריון וערביי ארץ-ישראל: מהשלמה למלחמה, הוצאת שוקן, ירושלים, 1985.
אלון גל, דוד בן גוריון – לקראת מדינה יהודית: ההערכות המדינית נוכח הספר הלבן ופרוץ מלחמת העולם השנייה 1941-1938, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, 1985.
מאיר בראלי, להבין את בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1986.
שמעון רובינשטיין, בפרספקטיבה קצרה: אסוציאציות חופשיות במלאת מאה שנה להולדתו של דוד בן-גוריון: נקודות לעיונו של ההיסטוריון לקראת שנת 2086, מו"ל: שמעון רובינשטיין, ירושלים, 1986.
שבתי טבת, הדרך לאייר, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
גרשון ריבלין, עמרם פרת, דוד בן-גוריון – האיש וצה"ל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
דב בר-ניר, העימות: בן-גוריון והרוויזיוניזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1987.
משה פרלמן, דוד בן גוריון, ("זיכרונות...מפי בן גוריון" מלווים בחלקם על ידי שאלות מנחות מפי המחבר), הוצאת זמורה-ביתן, תל אביב, 1987.
מיכאל קרן, בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה, דעת וכריזמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, קריית שדה בוקר, 1988.
יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1988.
מרדכי כוגן (עורך), בן-גוריון והתנ"ך – עם וארצו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1989.
שבתי טבת, קלב"ן: על מה נפל דוד בן-גוריון?, תל אביב: איש דור הוצאה לאור, 1992.
גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, תל אביב, 1992.
רחל פן, דוד בן גוריון, ציורים: שמוליק סוכרי, הוצאת כנרת, תל אביב 1993.
זאב צחור, החזון והחשבון: בן-גוריון בין אידאולוגיה לפוליטיקה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, ספרית פועלים, 1994
מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון – האיש מאחורי האגדה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1994.
זכי שלום, דוד בן-גוריון, מדינת ישראל והעולם הערבי 1956-1949, המרכז למורשת בן גוריון, 1995.
גרשון ריבלין, ישראל קולת, בן גוריון, עורכים: נורית ברוורמן, יהואש ביבר, מרכז ההסברה - שירות הפרסומים, תשנ"ו, 1995.
יצחק נבון, באמונתו יחיה: לקט דברים על דוד בן-גוריון, עריכה: כרמית גיא, קריית שדה בוקר, המכון למורשת בן-גוריון, 1998.
שלמה אהרונסון, דוד בן גוריון: מנהיג הרנסאנס ששקע, קריית שדה בוקר, המרכז למורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1999.
טוביה פרילינג, (1998), חץ בערפל : דוד בן גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, המרכז למורשת בן גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, והמכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, 2 כרכים, מהדורה שנייה, 2001.
גילת גופר, דוד בן-גוריון – ציוני דרך בחייו, שדה בוקר: המכון למורשת בן-גוריון, מדרשת בן-גוריון, תשס"ב 2002.
אריאל לאונרד פלדשטיין, קשר גורדי: דוד בן גוריון, ההסתדרות הציונית ויהדות ארצות הברית - 1963-1948, מכון בן גוריון, המכללה האקדמית ספיר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2003.
דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים – בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2003
זכי שלום, כאש בעצמותיו: דוד בן-גוריון ומאבקיו על דמות המדינה והנהגתה 1967-1963, הוצאת מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר; אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשס"ה-2004.
ניר קידר, ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; מכון בן גוריון לחקר ישראל, 2009.
דוד לנדאו, בן גוריון של שמעון פרס: מפגשים עם דוד לנדאו, ירושלים: הוצאת כתר, 2011.
רפי מן, המנהיג והתקשורת: דוד בן-גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 2012.
טוביה פרילינג (עורך), ביקורים בגיא ההריגה: ביקוריו של דוד בן-גוריון בבולגריה, בשוודיה ובמחנות העקורים בגרמניה (זיכרונות מן העיזבון: ספטמבר 1944-אוקטובר 1946), הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2014.
.
.
יוסי גולדשטיין, בן-גוריון, ביוגרפיה, כרך א': כיבוש ההנהגה, כרך ב': המנהיג - עלייתו ושקיעתו, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2019.
אדם רז, משטר היד הקשה, הוצאת כרמל, 2020.
Ben-Gurion: the biography of an extraordinary man (Doubleday, 1959), Robert St. John
Robert St. John, Ben-Gurion: a biography (Doubleday, 1971)
מאמרים
ממוזער|שמאל|180px|בן-גוריון על שער המגזין "טיים", 16 באוגוסט 1948.
ממוזער|שמאל|250px|בן-גוריון עם אלברט איינשטיין.
מאמרים על בן-גוריון, הספרייה הווירטואלית של מטח.
שלמה אהרונסון, חוקה לישראל – הדגם הבריטי של דוד בן-גוריון, פוליטיקה 2, 1998, עמ' 9–30.
דוד אוחנה, מיכאל פייגה, הלוויה על סף הצוק: ישראל נפרדת מדוד בן-גוריון, ישראל 17, 2010, עמ' 25–57
משה גלבע, דוד בן-גוריון ויחסו לעולם השלישי ולסין, בעיות בינלאומיות כ"ה, 1986, עמ' פ-פז.
דן גלעדי, "בוש ונכלם": בן-גוריון והתנועה הקיבוצית, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי (ב1), 1989, עמ' 581–587.
יחיעם ויץ, "האב המייסד" ומשפטו של הצורר: בן-גוריון ומשפט אייכמן, יד ושם – קובץ מחקרים ל"ו (1), 2008, עמ' 181–212.
חנן חבר, שירה ומדינאות: דוד בן-גוריון ואורי צבי גרינברג, אלפיים 17, 1999, עמ' 222–238.
שבתי טבת, "החור השחור": בן-גוריון בין שואה לתקומה, אלפיים 10, 1994, עמ' 111–195.
גד יעקבי, "איש יהודי קשה עורף": ראיית הנולד בהכרעותיו של בן-גוריון, כיוונים חדשים 12, 2005, עמ' 120–129.
יואב לביא, מיזוג הגלויות ומשנתו החברתית של בדוד בן-גוריון, סקירה חודשית 10, אוקטובר 1981, עמ' 25–35.
יואב לביא, בן-גוריון כמקבל החלטות, סקירה חודשית 10, אוקטובר 1983, עמ' 2–14.
יואב לביא, "העולה במעלה ההר": דוד בן-גוריון - עמדות והשקפות, אישים ומנהיגים, מרכז ההסברה, 1986, 24 עמ'
נתנאל לורך, תעוזה וחרדה בהחלטות בן-גוריון: הכניסה לסיני והנסיגה ממנו בשנים 1948, 1956, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי (ב1), 1989, עמ' 573–580.
פיטר מדינג, בן-גוריון כמודל למנהיגות פוליטית דמוקרטית, יהדות זמננו 5, תשמ"ט, עמ' 25–49.
רפי מן, עולם הספרים של דוד בן-גוריון: חזון אקטואלי בכריכה קשה, זמנים 114, אביב 2011, עמ' 100–111.
טוביה פרילינג, לבחינת הסטריאוטיפ: בן-גוריון ושואת יהודי אירופה, 1945-1939, יד ושם: קובץ מחקרים יז-יח, תשמ"ז, עמ' 329–351.
שמעון פרס, ישראל קולת, יצחק נבון, יואב לביא, פועלו של דוד בן-גוריון, סקירה חודשית, הוצאת קצין חינוך ראשי, אוקטובר 1974, 70 עמ'
צבי צמרת, איך מצטייר בן-גוריון בספרי לימוד, כיוונים חדשים 19, 2009, עמ' 34–52.
ישראל קולת, בן-גוריון ודורו, דוד בן-גוריון, מרכז ההסברה, 1986, עמ' 3–22.
ניר קידר, בן-גוריון והמאבק למינוי שופט ממוצא ספרדי לבית-המשפט העליון, מחקרי משפט יט (2), 2003, עמ' 515–539.
זהר שגב, בין שיתוף למאבק: בן-גוריון והציונות האמריקנית בתחילת שנות הארבעים, מדינה וחברה 2 (1), אפריל 2002, עמ' 19–42.
אניטה שפירא, בן-גוריון והתנ"ך – יצירתו של נרטיב היסטורי?, אלפיים 14, תשנ"ז, עמ' 207–231.
מאיר חזן, מפא"י בתדהמה: בן-גוריון מול מפלגתו במשברי שנות השלושים, קתדרה 137, תשרי תשע"א, עמ' 27–62.
זאב שיף, איתן הבר, עורך משנה :אריה חשביה, "לקסיקון לביטחון ישראל", זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור, מהדורת "דבר",1976, בן-גוריון (גרין) דוד, עמוד 81–85 .
מאיר חזן, 'בן-גוריון ובריטניה, 1939-1930', עיונים, כרך 32 (2019), עמ' 73–108.
ספרות יפה
יהודה ארז, (עריכה), דוד בן גוריון - אלבום, הוצאת עיינות, תל אביב, 1952.
דבורה עומר, אל ראש ההר, הוצאת זמורה ביתן, 1984
שמעון פרס, גם בחיל וגם ברוח – קוים לדמותו של דוד בן-גוריון, תשל"ה-1975.
גרשון ריבלין, עמרם פורת, דוד בן גוריון - אלבום צילומים (האיש וצה"ל), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
"דבורה עומר מספרת על בן גוריון: ראש הממשלה הראשון", הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 1998, הוצאה מחודשת: 2017
ד"ר אריאל פלדשטיין, "הגידו כן לזקן-דיאלוג עם החלוציות, 100 שנה לעלייתו של דוד בן-גוריון לארץ ישראל", המכון למורשת בן-גוריון, כתר הוצאה לאור, משרד הביטחון – ההוצאה לאור,2005 (אלבום תמונות).
קישורים חיצוניים
אמיר לוי, "בן-גוריון הציג אקט של מנהיגות שאין שני לו", אתר מידה, 26 באפריל 2023
מכּתביו:
הערות שוליים
*
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל
קטגוריה:זוכי פרס ישראל שסירבו לקבלו
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הרשימה הממלכתית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:מזכירי ההסתדרות הכללית
דוד בן-גוריון
קטגוריה:מתיישבי עין גנים
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:יקירי רחובות
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:הנגב: אישים
קטגוריה:שדה בוקר: אישים
קטגוריה:פלונסק: אישים
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:זקני חברי הכנסת
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1886
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1973 | 2024-10-10T14:33:56 |
יוסף טרומפלדור |
יוסף (אוסיה) טרוּמְפֶּלְדוֹר (ברוסית: Иосиф Владимирович (Вольфович) Трумпельдор, "יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור", נכתב גם תרומפלדור; 21 בנובמבר 1880, א' בטבת ה'תרמ"א – 1 במרץ 1920, י"ב באדר ה'תר"ף) היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי וחלוץ. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב על תל חי הפכו אותו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי.
קורות חיים
הוריו
אביו של יוסף טרומפלדור, ולדימיר וולף (זאב), נולד בעיר פרצ'ב שבפולין הקונגרסאית, בנו של הרב שמואל אשר. כשהיה בן 13, נחטף אביו של טרומפלדור כקנטוניסט לעבודת צבא האימפריה הרוסית ושירת שנים רבות כחובש קרבי. את שם המשפחה "טרומפלדור" נתנו לאב ככל הנראה הקצינים שהיו מפקדיו בצבא, בניסיון להשכיח ממנו את היהדות. למרות התנסויותיו הקשות לא התבולל האב, וזאת בניגוד לרבים מהקנטוניסטים האחרים. סמוך לשחרורו מהצבא אף ערך במקום שירותו טקס הכנסת ספר תורה, שהדיו הגיעו עד לווילנה ופורסמו שם בעיתון "הכרמל".
וולף נישא פעמיים. אשתו השנייה הייתה פדוסיה אקסלבנט, אישה משכילה, שהייתה רחוקה מהיהדות, ממנה נולדו לו שבעה ילדים, שהרביעי בהם היה יוסף. הוא חונך על ידי אביו לגאווה לאומית יהודית, לנאמנות ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי ולמולדתו רוסיה. שפת הדיבור במשפחה הייתה רוסית, ולא יידיש כמקובל בקרב יהודי רוסיה באותה תקופה.
ילדותו ונעוריו
טרומפלדור נולד בפיאטיגורסק שבקווקז בא' בטבת תרמ"א (21 בנובמבר 1880 לפי הלוח היוליאני), וגדל בעיר רוסטוב על הדון. בגיל שבע למד זמן קצר בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב על הדון, שם הצטיין בלימודיו. בגיל 14 בהשפעת תורתו של טולסטוי הפך לצמחוני ולפציפיסט. הוא ניגש לבחינות כדי להיכנס לבית הספר הריאלי, עבר אותן בהצלחה, אך לא התקבל בגלל הנומרוס קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. בשל ההכרח ללמוד מקצוע חזר לפיאטיגורסק, אל אחיו הרמן שהיה רופא שיניים ושם למד רפואת שיניים. בשנת 1902 קיבל בעיר קאזאן דיפלומה ממשלתית כמרפא שיניים.
לימים, כשיכתוב על תקופת נעוריו, יתייחס טרומפלדור לרדיפות ולאנטישמיות ברוסיה עקב יהדותו: "יחד עם יהודים אחרים שתיתי מילדותי מכוס הייסורים והעלבונות כי בבוז או בשנאה היו קוראים לי 'ז'יד' או שוללים ממני זכויות שהיו לאזרחי רוסיה האחרים. בי גאון לאומי ואיש וגאווה רוממה".
טרומפלדור הושפע מתורתו של הרצל ומהאירוע ההיסטורי של הקונגרס הציוני העולמי הראשון (1897), ובגיל 17 הקים בעירו חוג ציוני ושימש כיושב ראש שלו, אך פעילותו פסקה עקב גיוסו לצבא הרוסי.
טרומפלדור בצבא רוסיה
ב־1902 גויס טרומפלדור לצבא. כטולסטויאני, הוא החזיק בהשקפות אנטי־מיליטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית. הוא הוצב בתחילה בגדוד הרגלים ה־76 של הקובאן שבסיסו היה בעיר טולצ'ין. שם התיידד עם דוד בלוצרקובסקי.
עוד בראשית שירותו בצבא, החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו בדבר התיישבות בארץ ישראל.
טרומפלדור התנדב לגדוד חיל הרגלים הסיבירי מס' 27 שיצא לפורט ארתור – שם היה הבסיס הימי הרוסי הגדול במזרח אסיה. עד מהרה פרצה מלחמת רוסיה–יפן. כבר בתחילת הקרבות התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו. עם נסיגת הכוחות הרוסיים למצודת פורט ארתור, זכה באות הצטיינות, צלב גאורגי הקדוש מדרגה 4, ובדרגת סמל.
טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הגדוד שעליה היו מוטלות המשימות המסוכנות ביותר. ביחידה מובחרת זו נתקל באנטישמיות, כאשר אחד המפקדים הצהיר כי הוא מאמין, שאין ביחידה מוגי לב ובוגדים מפני שאין ביניהם יהודים. טרומפלדור היהודי הגאה, מיד הצהיר פומבית על יהדותו והוכיח הלכה למעשה בשדה הקרב את אומץ ליבו נוכח פני האויב, דבר שזיכה אותו לבסוף בהערכה רבה ביחידתו.
ב־20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו הקשה, טרומפלדור היה חדור מוטיבציה ואופטימי לגבי העתיד. אישיותו הייחודית וחוסנו הנפשי באו לידי ביטוי במכתב עוצמתי שכתב למשפחתו: "עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית גם אם תצטערו לא תועילו בכך במאומה, ושנית רבים הם האנשים שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקווה כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי ידיים יקנאו בי”.
לאחר החלמתו ביקש להחזירו לחזית וכך אמר למפקדיו: "יד אחת נשארה לי, אבל זו ידי הימנית ולכן ברצותי לחלק כמקודם עם חברי את חייהם בחרב. אבקש מהוד מעלתו שיתנו לי חרב ואקדח". גבורתו בקרב ובקשתו הנדירה לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת, הוא הועלה לדרגת רב-סמל וזכה באות הצטיינות נוסף – צלב גיאורגי הקדוש מדרגה – 3. במסדר חגיגי שערך הרגימנט לכבודו הוא מונה למפקד המחלקה השלישית וזכה להערצתם של חייליו.
טרומפלדור בשבי יפן
ממוזער|יוסף טרומפלדור בשבי היפני. ברקע סמל האגודה הציונית שייסד – הכיתוב "בני ציון השבויים ביפן", מגן דוד ושני דגלי שבעת הכוכבים על פי חזונו של הרצל.
ב־2 בינואר 1905 בעקבות מפלת רוסיה בקרב פורט ארתור, נשבה טרומפלדור ונלקח למחנה שבויים בטקאישי שביפן. השבויים הרוסיים ביפן זכו לתנאים טובים. הם חולקו למחנות על פי השתייכותם הדתית, כאשר מספר היהודים שנפלו בשבי היה 1,739 מתוך כ־70,000 שבויים רוסים. טרומפלדור היה בשבי היפני כשנה ובזכות אישיותו הפך למנהיג מחנה השבויים היהודים. בשבי הוא פעל רבות לקידום רעיונותיו וחזונו האידאולוגי חברתי-לאומי. לצד ארגון צורכי השבויים בתחומי החינוך, הרווחה והמסורת.
הוא ייסד במחנה השבויים קופת הלוואות, בתי מלאכה, בתי ספר, ספרייה, להקת תיאטרון, ואף עסק בארגון צורכי דת כאשר פנה ליפנים בבקשה לסייע באפיית מצות, עסק בהשגת ספר תורה וטליתות ואף כתב כרטיסי ברכה לראש השנה.
ביטוי לפעילות החינוכית של טרומפלדור ניתן למצוא במכתב מיוחד שכתב יהודי – שבוי למורה טרומפלדור: "כאות לפעילות אין קץ למורה היקר יוסף בן זאב טרומפלדור, הנני מודה לך על עמלך בחריצות כה רבה עבורי". (השבוי כותב המכתב, הוא אליקים מגדלוביץ', סבו של פרופ' אליקים רובינשטיין, לשעבר שופט בית המשפט העליון).
שמאל|ממוזער|250px|טרומפלדור במדי קצין של הצבא הרוסי
השהות במחנה במחיצת השבויים היהודים עורר אצל טרומפלדור רגשות לאומיים חזקים. לפיכך, עיקר פעילותו הייתה בתחום הציוני. הוא ייסד אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן" (האגודה מנתה 120 חברים). גייס תרומות למטרות ציוניות כמו: לקרן הקיימת לישראל, לבניית בית ספר עברי ביפו, לספרייה בירושלים ולנטיעת יער לזכרו של הרצל. ביולי 1905 שלח מכתב תמיכה לקונגרס הציוני השביעי בבזל. טרומפלדור אף סייע לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן. הוציא שבועון ציוני ביידיש וברוסית בשם "דער יודישער לעבן" ('החיים היהודיים'), שהיה עורכו ומחבר רוב מאמריו.
בשבי החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו החברתיים-לאומיים בדבר הקמת מושבות עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כדי לקבל עזרה בהגשמת רעיונותיו פנה טרומפלדור במכתב מן השבי למנחם אוסישקין. הוא תכנן לעלות לארץ ישראל ביחד עם עשרה אנשים מובחרים אותם בחר בקפידה ולייסד שם התיישבות חדשה.
טרומפלדור זכה לאהדה ולהערצה רבים בקרב השבויים, היהודים ושאינם יהודים. לאחר חתימת הסכם פורטסמות' היה טרומפלדור מן הראשונים להשתחרר מן השבי. ידידיו סיפרו כי אלפים באו להיפרד ממנו במחנה השבויים, נשאו אותו על כפיים והריעו: .
השובים היפנים העריכו את מנהיגותו ואישיותו של טרומפלדור, ומתברר שהערצה לדמותו קיימת עד היום. בשנת 2006 התקיימה בעיר טאקאיאשי תערוכה, בנושא מחנה השבויים במלחמת יפן–רוסיה. לטרומפלדור, הוקדש חדר בתערוכה, שבו תמונות ותאור פעילותו הציונית עד מותו בקרב הגבורה בתל חי.
טרומפלדור ברוסיה לאחר השחרור
עם שחרורו ב-1906 היה טרומפלדור ליהודי הראשון בצבא הרוסי, שזכה לדרגת קצונה ואותות הצטיינות רבים, בלי להמיר את דתו. טרומפלדור הפך לגיבור לאומי רוסי ואחד מהלוחמים המעוטרים ביותר בצבא. הצארינה ענדה לו את המדליות בנוכחות הצאר באופן אישי ונתנה לו מתנה – יד תותבת. בנוסף, הציעו לו להירשם לאקדמיה הצבאית ולהמשיך בקריירה צבאית, אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי, והחל מיד להתכונן במרץ ליעוד ולחזון, שבחר לעצמו – פעילות ציונית, עליה ויישוב ארץ ישראל.
בשנים הבאות עסק טרומפלדור בהשלמת השכלתו. ראשית הגיע לסנקט פטרבורג כדי להשלים את תעודת הבגרות, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטה (כאשר לא יכול היה לעסוק בריפוי שיניים). הוא עסק במתן שיעורים פרטיים ובכתיבה עיתונאית והתקיים מפנסיה (צנועה ביותר) שקיבל מן המדינה כנכה מלחמה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה באביב 1912.שמאל|ממוזער|250px|פסל של יוסף טרומפלדור מעשה ידיו של נתן רפופורט, בחצר מוזיאון בית הגדודים באביחיל
באותה עת עסק גם בשכלול רעיונותיו להקמת יישובים שיתופיים, על פי עקרונות סוציאליסטיים, בארץ ישראל. ידידו ושותפו לדרך ולהכנות האידאולוגיות והמעשיות לעלייה היה צבי שץ מהעיר רומני. בשנת 1911 הצליח טרומפלדור לארגן את ועידת רומני שבה נוסדה תנועת "החלוץ", שבעקבותיה יצאה לאור החוברת הראשונה בדבר הקמת "המושבות השיתופיות בארץ". החוברת נקראה "פרוגרמת רומני" ע"ש העיר בה התקיימה. בוועידה זו השתתפו שבעה אנשים, ביניהם זלמן ליפשיץ ודוד צירקין, שהיו לאחר מכן ממייסדי עין חרוד. לאחר הוועידה עסק בהכנות מעשיות לקראת עלייה לארץ ישראל.
במכתב שכתב באותה התקופה לאחיו שמואל, הוא כתב, בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה:
טרומפלדור בארץ ישראל לראשונה
בשנת 1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ.
הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ. הוא שאף להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א והשתלב בעבודה בקבוצה. ביומן סידור העבודה של דגניה רשומים שמותיהם של טרומפלדור ושל חבריו. לאחר מספר שבועות עבר הגרעין שמנה כ־15 חברים וחברות לחוות מגדל. הם נקראו "הקומונה המגדלאית". העבודה שם לוותה בבעיות רבות. הפועלים לא התמידו בעבודתם והתפוקה הייתה נמוכה. דרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו קשות והתנאים היו מעל לכוחם של הצעירים. לאחר כשנה וחצי של עבודה מפרכת התפרקה הקומונה.
טרומפלדור עצמו נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. יעל גורדון, שהייתה תלמידה בחוות העלמות של חנה מייזל, סיפרה על מנהגיו של טרומפלדור בעבודה ולאחריה – כיצד לימדוהו הבנות את ריקוד ההורה, אותה רקד בקלילות וכיצד היו מטיילים בשבתות לוואדי אל־עמוד – והוא תמיד בראש, מטפס על הסלעים כנער ומתנצל על כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק.
עם פירוק "הקומונה המגדלאית" חזר טרומפלדור לדגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") שם עבד בפלחה כשנה שלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברי דגניה שיבחוהו על תפקודו למרות היותו גידם. בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים.
ב־1913 נשלח כנציג לקונגרס הציוני ה־11, בדרכו חזרה עבר דרך רוסיה, בניסיון לגייס אנשים נוספים לרעיונותיו.
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי, סירב להתעת'מן, עזב את הארץ וגלה למצרים. בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות'מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מדינות ההסכמה.
גדוד נהגי הפרדות והפעילות להקמת גדוד יהודי לוחם
ממוזער|250px|יוסף טרומפלדור, גליפולי, במדי גדוד נהגי הפרדות. 20 בספטמבר 1915
שמאל|ממוזער|250px|חתימתו של טרומפלדור מתקופת גדוד נהגי הפרדות
בגלותו במצרים, בשנת 1914, פנה אל טרומפלדור זאב ז'בוטינסקי שהגיע לשם, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת בריטניה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת, והסכימו רק להקמת יחידה של מובילי פרדות שתישלח לחזית טורקית כלשהי.
טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי "גדוד נהגי הפרדות". כמפקד הגדוד מונה הקולונל האירי ג'ון פיטרסון וטרומפלדור מונה לסגנו, בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא"ק (גייסות מאוסטרליה ומניו זילנד). טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה ואף נפצע בכתפו מכדור רובה.
טרומפלדור היה הרוח החיה בגדוד. הגדוד שסבל מבעיות משמעת קשות, לרבות ניסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך ותפקוד ירוד, החזיק מעמד, בקושי, בזכות השפעתו ודאגתו לאנשי הגדוד. פרשה שהשפיעה על טרומפלדור קשות באותה תקופה הייתה המלקות והעונשים הגופניים האכזריים שקיבלו החיילים היהודים מידי הקצינים הבריטיים. בנובמבר 1915 התמנה טרומפלדור למפקד הגדוד בפועל, אולם חודש לאחר מכן החליטו הבריטים לפזר את הגדוד. שרידי הגדוד – אלה שלא חלו, ערקו או מתו – חזרו למצרים. טרומפלדור עשה מאמצים נואשים לשמר את הגדוד למרות התפוררותו המוסרית, העריקות, מעשי פשע ויחסם העוין והמתנכר של הבריטים. עם שחרורם, הפגינו אנשי הגדוד הרעבים בדרישה שיקבלו עבודה או שיינתן להם להגר לארצות הברית.
באלכסנדריה, עם שובו מגליפולי, לקח טרומפלדור שיעורים בצרפתית מפירה (אסתר) רוזוב, בת למשפחת פרדסנים אמידה מראשוני פתח תקווה, שגורשו גם הם למצרים משום שהיו בעלי נתינות הזרה. פירה, בת 22, שהייתה צעירה מטרומפלדור ב־13 שנים, הפכה חיש מהר לאהובתו וארוסתו, והוא חלק עמה במשך כמה שנים את כל סודותיו ורגשותיו, וכתב לה במהלך המלחמה מכתבים רבים המתארים את חוויותיו.
באוקטובר 1916, לאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. למאמצים אלה היו שותפים גם דוד בן-גוריון, יצחק בן־צבי ופנחס רוטנברג.
ז'בוטינסקי קיווה כי יהודי בריטניה יתגייסו בהמוניהם לגדוד יהודי בצבא, וחש כי טרומפלדור, ששמו כגיבור יצא לפניו, יוכל לסייע לו בגיוס מתנדבים, אולם בפועל נחל ניסיון הגיוס כישלון חרוץ. טרומפלדור וז'בוטינסקי נתקלו בגילויי עוינות קשים ואף אלימים מצד הקהילה היהודית שסירבה להתגייס. טרומפלדור המשיך, למרות הקשיים, בניסיונותיו לגייס תמיכה לרעיון הגדוד. הוא נפגש עם חיים ויצמן, ועם מתנגדיו החריפים של רעיון הגדוד כמו הרב יוסף צבי הרץ, הרב הראשי של הממלכה המאוחדת, אחד העם, ונחום סוקולוב שראו בהקמת גדוד של חיילים יהודיים מהלך שאינו ראוי ואינו "יהודי".
בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי. אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העברי, שאותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917.
טרומפלדור, שלא יכול היה להתגייס לגדוד עקב היותו נכה ונתין זר, יצא לרוסיה בעקבות מהפכת פברואר.
ברוסיה בשנות המהפכה
שמאל|ממוזער|200px|יוסף טרומפלדור בשנת 1917
ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון (באותה התקופה נחל הצבא הרוסי מפלות בכל החזיתות והסיכוי של מוות בחזית היה גבוה). לנוכח הסכנה ההולכת וגדלה של הפיכה בולשביקית והפרעות שהיו צפויות להתחולל כתוצאה מכך ביהודים, עבר טרומפלדור לארגן הגנה עצמית ליהודים, כמשימה ראשונה ודחופה. בדצמבר 1917 קיבל טרומפלדור רישיון מהממשלה הבולשביקית, להקים גדוד יהודי בן 1,000 איש בפטרוגרד. הרעיון נתקל בהתנגדות בקרב היהודים שחששו מפני נקיטת עמדה במלחמת האזרחים המתפתחת בין הבולשביקים לתנועה הלבנה. רק כ־20 איש התגייסו לגדוד והוא פורק כעבור כחודשיים.
טרומפלדור המשיך להיות פעיל בארגון הגנה עצמית ליהודים בדרום רוסיה במסגרת הקומיסריון היהודי שהיה אנטי ציוני, אולם הניסיונות לא עלו יפה. יחידות ההגנה העצמית היהודיות עוררו את חמתם של הפורעים הקוזאקים וה"לבנים", ורק הצבא האדום וצבא הקיסרות הגרמנית שהשתלט על חלקים גדולים של רוסיה, סייעו ליהודים.
פעילותו בארגון "החלוץ"
בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל. ברית "החלוץ" העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים לעלות לארץ ישראל ולהיות חלוצים. בתחילת 1918 נכנס טרומפלדור לפעולה בתנועה. הוא עסק באינטנסיביות בניסוח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים, ועלייה לארץ. התנועה אמצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור ובחרה בו, בוועידתה הראשונה, ליושב ראש התנועה.
טרומפלדור ארגן בפטרוגרד "הכשרה" של עובדים חקלאיים, קופת מלווה, מועדון ומעון משותף. לאחר מכן יצא לחצי האי קרים וארגן גם בו פעילויות של החלוץ. באוגוסט 1919 יצא שוב לארץ ישראל.
חזרתו לארץ
בדרכו לארץ ישראל התעכב טרומפלדור באיסטנבול ("קושטא" בפי אנשי התקופה). גם שם, כדרכו, סייע לחלוצים הממתינים לעלייתם לארץ בתעסוקה ובפעילויות רווחה שונות. שם פגש את העריק הרוסי, רב חובל אריה באייבסקי, והשניים היו לחברים. בסוף אוקטובר 1919 חזר טרומפלדור ארצה. כמה חודשים אחריו במרץ 1920, הגיע באייבסקי לנמל יפו והצטרף לחבורת החלוץ שהפנתה אותו אל ועדת המים. בארץ חיכתה לו ארוסתו, פירה רוזוב, אולם כאשר הגיע, ניתק הקשר ביניהם, ככל הנראה בגלל קשר שרקם טרומפלדור בחצי האי קרים עם צעירה אחרת – אמה (נחמה) ציפקין.
ז'בוטינסקי קיבל את פניו של טרומפלדור בהתלהבות. הייתה זו תקופה סוערת ביותר בארץ. ועד הצירים נכשל בניסיונותיו לקלוט את משתחררי הגדודים העבריים ולעודד התיישבות. ההסתדרות הציונית לא זו בלבד שלא עודדה עלייה המונית, אלא אף לא הצליחה לקלוט את מכסת העולים הקטנה שהקצו לה השלטונות הבריטיים. במצב עניינים זה הגיע טרומפלדור ארצה. הוא עזר בהכנות לעליית חברי "החלוץ" מרוסיה ומטורקיה. היה שותף לתכנון הקמתו של צי עברי בארץ ישראל ולרכישתה של אוניית משא עברית שתשמש את חלוצי התנועה מהקווקז ללימוד ימאות ולכיבוש העבודה בים. הוא היה שותף לתוכנית יישוב כפרי דיג לאורך חופיה עם חלוצי תנועתו, שילמדו מדייגים סובוטניקים שנקראו לשם כך מאזור אסטרחן שבקווקז. הוא צפה בסלידה במריבות המפלגתיות בין אחדות העבודה והפועל הצעיר, ועל כך כתב:
טרומפלדור שאף לאיחוד כל הפועלים תחת מפלגה אחת כדי שיוכלו להיאבק יחד על זכויות הפועלים בארץ ישראל. הוא פרסם "קול קורא" בעניין שזכה לתהודה רבה, אך לא הצליח לשכנע את הפועל הצעיר להתאחד עם אחדות העבודה. אלא שבהשפעת הקול הקורא התכנסה, לאחר מותו, בחנוכה 1920, הוועידה שייסדה את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל.
הוא קרא להגברת העלייה ארצה:
בעיצומו של מאבקו לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, ביקש ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום מה מתרחש שם.
מאורעות תל חי
ממוזער|חצר תל-חי
עוד ב־1916 נחתם הסכם חשאי בין הממלכה המאוחדת לבין צרפת בדבר חלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. לפי הסכם זה, הידוע בשם הסכם סייקס–פיקו, נכלל צפון הגליל (כולל אצבע הגליל) בתחום השפעתה של צרפת. ההסכם אושר מחדש בספטמבר 1919, בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה, פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה שליד אגם החולה (מעט צפונה מאילת השחר של היום).
צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים, אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. ארבעה יישובים יהודיים שהיו באזור הצרפתי נקלעו לתוך מאורעות אלה: המושבה מטולה, הקבוצות תל חי וכפר גלעדי, וקבוצת מייסדי המושב חמארה. בהנהגת היישוב התנהל ויכוח האם לפנות את היישובים הללו ולהעביר את אנשיהם לשטח המנדט הבריטי או להמשיך ולהאחז בקרקע. לבסוף הוחלט שלא להחליט וכך נשארו היישובים בשטח הצרפתי.
בתחילה לא פגעו הערבים ביישובים היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב. ב־15 בנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר, תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, תושב פתח תקווה. ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת בה הכירו אנשי תל חי בנחיתותם הצבאית מול המורדים והמתינו לבאות. תגבורות קטנות של מספר אנשים ורובים הגיעו למקום.
דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. טרומפלדור הגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919. תקיפות הבדואים נמשכו. באחד האירועים נתפסו טרומפלדור ואנשיו, נשדדו ובגדיהם הופשטו מעליהם. בעקבות התקיפות ננטש המושב חמארה ולא הוקם יותר. ב־4 בינואר 1920 תקפו הבדואים את חמארה שבה שהה באותה עת כוח צרפתי וזה נסוג למטולה. הבדואים העלו את חמארה באש.
בעקבות נסיגת הצרפתים גבר חששם של מגיני תל חי שעליהם פיקד טרומפלדור.
תסכולם גבר בשל העזרה המועטת שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו. ב־8 בינואר הוציאו מגיני הגליל כרוז שבו היה כתוב בין היתר:
בהמשך החודש הגיע כוח צרפתי גדול למטולה, תושביה היהודים עזבוה והכוח הרס ובזז את המושבה לחלוטין. בתחילת פברואר נסוגו הצרפתים ממטולה והמצב באזור הלך והחמיר.
ב־9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה מאיילת השחר, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". טרומפלדור שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות:
ועד הפועלים ביפו כינס אספה, שבה השתתפו דוד בן-גוריון, אז"ר, אברהם הרצפלד, ושמואל הפטר, ובה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט.
ב־23 בפברואר 1920 התכנס ועד ההגנה הזמני לדיון בנושא הגנת הגליל העליון. נציגי מפלגות הפועלים ובראשם ברל כצנלסון תמכו בתגבור המגינים; בעוד שנציגי ה"אזרחים" פסחו על שתי הסעיפים משום שחששו מעימות עם הערבים. ז'בוטינסקי טען, כי אין סיכוי מעשי להגן על היישובים והציע להחזיר את כל הנמצאים באזור הצרפתי לתחום הבריטי. האספה החליטה להמשיך ולהגן על היישובים. הוחלט להקים ועדה שתארגן את ההגנה ותציל את הנקודות אולם עד שזו הגיעה לאיילת השחר כבר היה מאוחר מדי.
שמאל|ממוזער|250px|אבני זיכרון במקום בו היה קברם הזמני של טרומפלדור וחבריו בין תל חי לכפר גלעדי
ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציווה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.
הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל־חי ולסגת. ההתפנות עם הפצועים וגופות המתים מחצר תל־חי נעשתה בליל גשם סוחף והדרך הייתה מלאה בוץ. בדרך לכפר גלעדי הביע טרומפלדור את תחושתו הרגועה למול המוות, מתוך הכרת חשיבות שליחותו הלאומית.
במהלך הקרב הארוך, נשאל טרומפלדור הפצוע מספר פעמים לשלומו. המסר בתשובותיו היה: אם עלי למות, אני עושה זאת למען מטרה נעלה – הגנה על היישובים, הגנה על אחיי המגינים ועל ארץ ישראל. דבריו אלה והמסר החשוב הטמון בהם הוצגו בעדויות רבות, שהתפרסמו מיד לאחר הקרב. למשל, במכתב שכתב עוד באותו לילה, מספר אברהם הרצפלד, לחבריו במרכז החקלאי, שטרומפלדור אמר לו: "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל". גם בעדותו של ד"ר גרי, שטיפל בו, נאמר, שטרומפלדור ענה: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". פצוע נוסף שנכח ליד טרומפלדור באותה עת סיפר ש"כשהרופא גרי שאל לשלומנו אמר 'טוב למות בעד ארצנו'". ייתכן כי אמירתו זו מקורה בפתגם לטיני נודע: "מתוק ומהולל למות למען המולדת".
אמירתו זו של טרומפלדור הפכה לסמל של נתינה וגבורה עילאית למען העם והארץ. ערך לאומי, שעליו מתחנכים דורות רבים. כדבריו של ראש הממשלה יצחק רבין ביום תל חי: "האריה השואג שותק – אבל סיפורו הולך כבר עשרות שנים מקצה הארץ עד קציה. אין ילד בישראל, במשך דורות, שלא יודע את סיפורו של יוסף טרומפלדור, סיפור חבריו הנופלים, את סיפורה של גבורת תל-חי. היו מעשי גבורה גדולים יותר בתולדות ארץ-ישראל, אלפים נהרגו, אך אין כמו סיפור תל-חי להמחיש את האחיזה בקרקע, את החלוציות, את ההתיישבות, את הביטחון. סיפור תל-חי הוא תמצית סיפורנו כאן, על האדמה הזאת. שבעים-וחמש שנים אנו הולכים עם הסיפור הזה, עם מילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור: “טוב למות בעד ארצנו”. חינכנו דורות של לוחמים על המילים הללו".
הסופר יוסף חיים ברנר כתב בעקבות מאורעות תל חי: . גם ההוגה החרדי-ציוני הרב יששכר שלמה טייכטל משבח בספרו אם הבנים שמחה את החלוצים בוני הארץ, "כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב (מ)למות בעד ארצנו"אם הבנים שמחה, הוצאת קול מבשר, ירושלים תשנ"ח, עמוד קכ"א. פרק שני – הפדות והגאולה, אות ט'.. קיימת גם טענה, כי נוסח דבריו המקורי של טרומפלדור היה: "טוב למות בעד ארץ", אך אלו ששמעו את הדברים מפיו שינו מעט את הנוסח לעברית תקינה יותר.
בשעה שהגיעה הקבוצה לכפר גלעדי טרומפלדור כבר לא היה בחיים. אנשי כפר גלעדי חששו שהתקפת הערבים והבדואים תמשיך אליהם, לא הניחו למגיני תל־חי לישון תחת קורת גגם. הם קברו את גופות הלוחמים בקבר אחים זמני. לאחר שנים, הועברו שרידי הגופות אל בית העלמין בכפר גלעדי.
, לאחר שראו המון רוכבים ורגלים נערכים להתקפה עליהם. "אצבע הגליל" נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים. ביולי 1920 גירשו הצרפתים את פייסל מדמשק, ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה על הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו האיכרים למטולה ואנשי "השומר" וגדוד העבודה לכפר גלעדי, ואחר לתל־חי.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|פסל האריה השואג בבית העלמין בכפר גלעדי
שמאל|ממוזער|250px|חניכי תנועת הנוער בית"ר ליד פסל האריה השואג
לזכרם של טרומפלדור וחבריו נישאו הספדים משני צדי הקשת הפוליטית. הידועים שבהם הם "תל חי" מאת זאב ז'בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, שמונה ימים לאחר הקרב, ו"יזכור עם ישראל" מאת ברל כצנלסון, מראשי הציונות הסוציאליסטית.
250px|ממוזער|שמאל|250px|תבליט לזכר יוסף טרומפלדור מעשה ידיו של בוריס שץ, שנות ה-20 של המאה ה-20
סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור היה לפרשת יסוד שעליה חונכו דורות. מותו בהגנה על תל חי הפך מיד לסמל של עמידת היהודים על נפשם, בניגוד להריגתם בפוגרומים ללא התנגדות. עליו ועל שאר הנופלים בתל־חי נשאו הספדים המנהיגים ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, יוסף חיים ברנר ורבים אחרים. אחד מחלומותיו של טרומפלדור לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, הוגשם לזכרו ב־9 בדצמבר 1920, בהקמת הסתדרות העובדים.
חניכיו של טרומפלדור בתנועת "החלוץ" הקימו על שמו ארגון חלוצים וחלוצות בארץ ישראל, בשם גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור או בקיצור גדוד העבודה. הגדוד הוקם בידי שמונים ושמונה חברים, באזכרה במלאת חצי שנה למותו בי"א באלול תר"ף 25 באוגוסט 1920 במחנה ליד חמי טבריה.
על שם טרומפלדור נקרא קיבוץ תל יוסף, שהקימו אנשי גדוד העבודה. בקיבוץ נמצא מוזיאון "בית טרומפלדור" שבו הייתה גם ידו התותבת של טרומפלדור, אשר הועברה לארכיון הציוני במלאת 100 שנה למותו.
על שמו רחוב בירושלים ובתל אביב (ובגלל המיקום, גם בית העלמין הידוע כבית הקברות טרומפלדור), שני רחובות בחיפה (יוסף הגידם בהדר הכרמל ושדרות טרומפלדור בנווה שאנן) וכן רחובות ובתי ספר ביישובים רבים בישראל. שכונה בתל אביב ושכונה בנהריה נושאות את שמו של טרומפלדור.
זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים תנועת נוער על שמו – בית"ר: ברית יוסף תרומפלדור. ז'בוטינסקי העריץ את טרומפלדור ותיאר את דרכם המשותפת. על מנת לשמר את הנוטריקון, מאייתים בית"רים עד היום את השם 'תרומפלדור' ב־ת'. על סיפור תל־חי, חיבר ז'בוטינסקי את שיר אסירי עכו.
קריית שמונה, הסמוכה למקום מותם וקבורתם של טרומפלדור ושבעת חבריו שנהרגו בתל חי, קרויה על שמם. בתחילה נקרא שמה קריית יוסף, על שמו של טרומפלדור
גבורת טרומפלדור באה לידי ביטוי בדברי ברל כצנלסון, במבוא לספר "מאורעות תרצ"ו", שנכתב על ידי ברכה חבס. שם השווה כצנלסון את גבורת המתיישבים מול הטרור הערבי בשנים 1936–1939, לגבורת מגיני תל חי: "דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב...דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם".
במלאת מאה שנים להולדתו של טרומפלדור, כתב עליו פרופ' יגאל עילם: "לו הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי אחד, משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס: טרומפלדור, זה האיש. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי. היא בחרה באיש הנכון".
על טרומפלדור נכתבו שירים וסיפורים לרוב.
בשירו של אברהם ברוידס 'בגליל' נאמר:
המלחין עמנואל עמירן, כתב יצירה על שמו ולזכרו: בשם יוסף הגלילי, אשר פותחת במילים: ממוזער|264x264 פיקסלים|בול לזכרו של טרומפלדור לציון יובל להגנת תל חיבאביב 1920 הקריא אבא שנלר (לימים אבא חושי) לראשונה בוועידת "השומר הצעיר" בלבוב את מילות השיר שחיבר בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל־חי:
יוסף טרומפלדור קבור בבית הקברות של כפר גלעדי, סמוך לקברי השומר, בקבר אחים, יחד עם שבעת הלוחמים והלוחמות הנוספים שנהרגו בתל־חי. מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" ועליו האמרה "טוב למות בעד ארצנו". בכל שנה עולים בי"א באדר תלמידי בתי ספר וחברי תנועות נוער אל הקבר על מנת לציין את הקרב ואת אשר הוא מסמל בטקס ממלכתי, שבו משתתף נציג הממשלה.250px|שמאל|ממוזער|כרטיס ציר מהקונגרס הציוני הי"ב או הי"ג (1921 או 1923) ועליו דמותו של יוסף טרומפלדור ודבריו האחרוניםסיפור חייו וגבורתו של סרן יוסף טרומפלדור מופיע באתר יזכור – אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, משרד הביטחון.
כתביו
מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות, יפו: הסתדרות העובדים העברים בא"י, תרפ"ב:
מהדורה ב, מורחבת; ערוכה בידי מנחם פוזננסקי, תל אביב: עם עובד, תש"ה
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב':
פרק צ"ח, יוסף טרומפלדור, בגדוד נהגי הפרידות, 1915, עמ' 1042–1047 – המשא ומתן עם המפקדה הבריטית במצרים, הגיוס לגדוד, ההפלגה לחזית, בגליפולי
פרק ק"ז, יוסף טרומפלדור, ההגנה על ישובי הגליל העליון, 1920, עמ' 1133–1156
לקריאה נוספת
ספרות יפה
נילי לוצקי, חלוץ שכזה – יוסף טרומפלדור, תל אביב: המח’ לחינוך והדרכה – בית"ר ארץ ישראל, תש"ל
פסח בן־עמרם (ליפובצקי), יוסף טרומפלדור – אישיותו, חייו, פעולותיו, מהדורה 1: סמל, קובנה, תרפ"ד; מהדורה 2: המחלקה לענייני נוער של ההסתדרות הציונית העולמית, תש"ז; מהדורה 3: מפעלי תרבות וחינוך, הסתדרות הנוער העובד, תל אביב, 1967. מהדורה מקוצרת: הסתדרות הנוער העובד, תר"ץ, תש"ז, תשכ"ז
נחום בנארי, אליעזר כנעני (עורכים), יוסף טרומפלדור: פעלו ותקופתו, (תל אביב) : תרבות וחינוך, (תש"ך)
הארי הגלילי: תר"פ–תש"ה, [ירושלים]: מחלקת התרבות והתעמולה של נציבות בית"ר בארץ ישראל, תש"ה
יוסף תרומפלדור: ח"י שנים למותו מות גבורים בתל־חי, תר"פ – י"א אדר – תרצ"ח, קרן תל־חי בארץ־ישראל, תרצ"ח
אוריאל אופק, גיבור חידה, תל אביב: הוצאת יוסף שרברק, 1970
משה נחמני, הגיבור הלאומי: פרקים בחייו של יוסף טרומפלדור, ירושלים, תש"פ
אושרת אסייג-לופז, על משכבי בלילות, תל אביב 2022
ביידיש
ב’ וויינשטאק, יוסף טרומפעלדאר: (די לעבענס־געשיכטע פון א פערזענלעכקייט), בוענאס איירעס: דרוק, 1935
אהרון פרופס, דאס לעבען פון יוסף תרומפלדור, וורשה: תרצ"ד
תל חי: צום צענטן יאר־טאג פון יוסף טרומפעלדאר און זיינע חברים, ורשה: (החלוץ), 1930
אברהם ליובס, צום ניינטן יארצייט פון יוסף טרומפעלדאר, ווארשע: (דפוס רענאמא), 1929
מחקרים
בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, חלק א', ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית ומערכות, 1964.
שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, חיפה: שקמונה, 1972. מהדורה ב', מתוקנת ומורחבת, ירושלים: כתר, 1982. (ביוגרפיה)
מרדכי נאור, היום שבו נפלה תל־חי, להגן או לעזוב..., "דרך ארץ־עם חי בנופיו", עורכת: עירית זהרוני, קצין חינוך ראשי – "במחנה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ה, 1984, עמודים 272–279
נקדימון רוגל, תל־חי חזית בלי עורף, הוצאת יריב–הדר
שמעון קושניר, איש מארץ תל־חי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ד 1974 באתר פרויקט בן יהודה
מנחם פוזננסקי, מחיי יוסף טרומפלדור, תל אביב: הוצאת עם עובד
מרדכי נאור, זלמן בלחובסקי – איש תל חי, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2009
קישורים חיצוניים
השוואה בין טרומפלדור וז'בוטינסקי, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
אורי קציר, הקומוניסט של בית"ר , בבלוג אפלטון
האתר ההיסטורי חצר תל חי
שאול אביגור, שלושה שבועות בהגנת תל חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור
אוסיה – מבחר מכתבי יוסף טרומפלדור, ביומן הרשת עמדת תצפית
יעקב גרוס, סרטון טרומפלדור במגדל, 1913, באתר יוטיוב
ארכיון בית טרומפלדור באתר "אז – רשת ארכיוני ישראל" של הספרייה הלאומית
קובי דנה, יוסף טרומפלדור – מקראת לימוד, שבעים פנים לציונות, 2018
אלי אשד, יוסף הגלילי-הגיבור קטוע היד בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", פברואר 2020
זיכרונותיי מחברי טרומפלדור, עולם קטן
מאמרים וכתבות על יוסף טרומפלדור בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
יצחק נוי, הסכת עולמי עם יצחק נוי – "טרומפלדור – הגיבור של כולם", באתר כאן הסכתים, 16 במרץ 2020
יעל זרובבל, אמיר גולדשטיין (עורכים), תל-חי: 1920–2020 – בין היסטוריה לזיכרון, ירושלים, יד בן-צבי, 2020.
טרומפלדור – הגיבור של כולם, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פעילים ציונים ברוסיה
קטגוריה:יהודים בצבא האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי צבא רוסים
קטגוריה:יהודים רוסים
קטגוריה:אישים במלחמת רוסיה–יפן
קטגוריה:מערכת גליפולי
קטגוריה:נכים רוסים
קטגוריה:נכים יהודים
קטגוריה:שבויי צבא רוסיה
קטגוריה:מקבלי צלב גיאורגי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:גדוד נהגי הפרדות
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:רופאי שיניים יהודים
קטגוריה:צמחונים ארץ-ישראלים
קטגוריה:חללי תל חי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1880
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1920 | 2024-09-03T14:34:12 |
Subsets and Splits